גיליון מס' 1040

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באייר תשע"ה, 27 באפריל 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת. // פוצ'ו: בחיי, פרק י"ב. מעל ומתחת המיטה של המרפאה. // מרדכי קידר: אובמה, האיותאללה וספרי ההיסטוריה. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: 100 שנים לטבח הארמנים ולמכת הארבה בארץ-ישראל. ביקורו של ג'מאל-פחה בפתח תקווה. מתוך "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". // עמוס גלבוע: האם אלה בקירבנו "הנישאים מעם" רואים עצמם משתייכים לעם היהודי? // בועז ארד: לבטל את חוק הספרים עכשיו. [ציטוט]. // נעמן כהן: יום השואה 2015 – אוניברסיטת חיפה. // הרבי החזיק לי בזרג, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. //  הדסה  מור: ערכי מוסר מול רדיפת כבוד ועושר, ההצגה "אבא גוריו" בתיאטרון הבימה. // ד"ר יוחאי סלע: ביטחון, חברה ועצמאות כלכלית ישראלית 2015. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: זיכרון ילדוּת: "אבא אימא נִישְׁטוּ!" // יהודה דרורי: 1. 100,000 טילים!! 2. מדוע אנחנו מממנים את גחמות הבד"צ?! // שושנה צוריאל על משפחת הרשלר. // אהוד בן עזר: מתוך היומן על הסרט "ילדים ללא צל". // מתי דוד: 1. אלוף יואב גלנט זכאי לסליחה ציבורית. 2. השווה והשונה בין סנאודן האמריקאי לבין אורי בלאו הישראלי. // משה גרנות: כלכלת אמת בלי "איזמים", על ספרו של נחמיה שטרסלר "ושלא יעבדו עליכם". // אהוד בן עזר: המסע לארץ הודו. // אליהו הכהן: ביקור אצל דב ירמיה זקן המוזיקאים בארץ. [נוסח מתוקן]. // ראובן שדה: הראש"ז צורף הי"ד. // אלי מייזליש: כמה משכורות צריך עבור דירה לזוג צעיר? // תקוה וינשטוק: קוראים לה פרומה. // גדעון תלפז: קונצ'רטו לכינור האהבה, קטע של פרק מתוך הרומאן החדש. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת כָּרֶגַע מֵרֹב צִפִּיָה מִדַּבֶּקֶת 

שֶל עַם שֶכְּבָר קָץ בְּמִמְסָד שֶכָּל יוֹם מִתְגַּלָּה בּוֹ חֶרְפַּת הָעֶרְווֹת

אַךְ לֹא לְגוֹדוֹ מְצַפָּה הִיא, הַהוּא שֶכָּתַב עָלָיו סֶמְיוּאֵל בֶּקֶט

כִּי אִם לְאִבְחַת מַטְאֲטֵא שֶיַּשְׂכִּיל לְטַהֵר בָּהּ אֶת כָּל הָאֻרְווֹת.

וְאֵין בְּאוֹתָהּ צִפִּיָה שוּם הֶבְדֵּל בֵּין יָמִין וּבֵין שְׂמֹאל אוֹ בֵּין סֶקְטוֹר

אֶחָד לַשֵּנִי, מִזְרָחִי אוֹ שִכְּנוֹזִי, נוֹצְרִי, מוּסְלְמִי, יְהוּדִי,

צֶ'רְקֶסִי אוֹ דְרוּזִי, דָּתִי אוֹ גְלוּי-רֹאש, כִּי כֻּלָּם מְחַכִּים לָאִינְסְפֶּקְטוֹר

שֶלֹּא רַק יַחְשֹף אֶלָּא גַם יָשִׂים סוֹף לְסַרְטַן הַשְּחִיתוּת הַתְּמִידִי.

כִּי נִמְאַס לוֹ לִצְפּוֹת בַּשִּדּוּר הַחוֹזֵר שֶל אוֹתוֹ רִיטוּאָל הִיפּוֹקְרִיטִי

בּוֹ לִפְנֵי הַבְּחִירוֹת מַצְהִירִים מַנְהִיגָיו שֶטּוֹבַת הָאֻמָּה, הִיא בִּלְבַד,

מְעַנְיֶנֶת אוֹתָם וְכַיּוֹם בִּצְפוֹתֵנוּ יוֹם-יוֹם בַּיָּרִיד הַפּוֹלִיטִי

מִתְבָּרֵר לְכֻלָּנוּ כִּי טוֹן אַלְטְרוּאִיסְטִי כּוֹזֵב זֶה חָלַף וְאָבַד.

וּמַמָּש בִּמְקוֹמוֹ, זֶה כַּמָּה שָבוּעוֹת מֶמְשָלָה אֵין, אַךְ יֵש סַחַר-מֶכֶר

עַסְקָנִי-חֶנְוָנִי שֶל קְנוּנְיוֹת פֹּה-לִי-תִיק שֶשָּנִים כְּבָר חָזִינוּ בּוֹ כָּאן

וְהָאִידֵיאוֹלוֹגְיָה הָפְכָה כִּסְּאוֹלוֹגְיָה וְאֵין לֹא סִמָּן וְלֹא זֵכֶר

לְטוֹבַת הָאֻמָּה שֶרַק אֶמֶש קָדְמָה כִּבְיָכוֹל לְטוֹבַת הָעַסְקָן.

וְהָעָם הָאָמוּן עַל סִסְמוֹת הַתִּחְמוּן שֶל כָּל זֶרֶם, סִיעָה אוֹ מִפְלֶגֶת

הַבְטָחוֹת טְרוֹם-קַלְפֵּי שֶל כָּל ז'וּלִיק קַל-פֶּה כְּבָר בָּקִי וְיוֹדֵעַ מֵרֹאש

שֶבְּשוּם מַחֲנֶה כְּלוּם כָּאן לֹא יִשְתַּנֶּה כִּי הַצִּינִיּוּת חַאפְלוֹת חוֹגֶגֶת

וּכְשֶזֶּה יִסְתַּיֵּם אִיש שוּב לֹא יְקַיֵּם שוּם פְּרִינְצִיפּ שֶהִרְבָּה בּוֹ לִדְרֹש.

וְכָל חַ"כּ שֶהֵטִיחַ: "הֲרֵינִי מַבְטִיחַ שֶלֹּא אֶצְטָרֵף בְּשוּם אֹפֶן

לְמֶמְשֶלֶת פְּלוֹנִי כִּי בְּרִיתוֹ הִיא קְלוֹנִי" עוֹד תִּרְאוּ אֵיךְ יִזְחַל עַל גָּחוֹן

אֶל טוֹבוֹת-הֲנָאָה וּבְגִידוֹת-הוֹנָאָה בַּבּוֹחֵר אִם יֻתַּן לוֹ רַק חֹפֶן

שֶל צ'וּפָּארִים כְּמוֹ ווֹלְווֹ, לִשְכָּה וְתִיק-שַׂר אִם יֻּצַּע לוֹ הַגּ'וֹבּ הַנָּכוֹן.

קחוּ נָא רַק לְדֻגְמָה אֶת נוֹשֵׂא הַחִנּוּךְ שֶכֻּלָּם כָּאן הִכְרִיזוּ בְּלַהַט

כִּי מִלְּבַד בִּטָּחוֹן אֵין חָשוּב וְנָכוֹן מִכְּבוֹדוֹ, יֻקְרָתוֹ וְעֶרְכּוֹ

אַךְ כַּיּוֹם, בְּתוֹךְ שוּק תַּגְרָנִי זֶה שֶבּוֹ הַיָּשְרָה בֵּין קוֹמְבִּינוֹת נִבְלַעַת

אֵין מִכָּל נוֹשְׂאֵי-שֵם-הַחִנּוּךְ-בָּרָמָה שוּם תַּגְרָן הֶחָפֵץ בְּתִיקוֹ.

וּכְשֶבֶּנֶט מוֹאִיל לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת תִּיק שַׂר הַחִנּוּךְ הוּא עוֹשֶׂה זֹאת

כְּוִתּוּר אַבִּירִי עַל מִשְׂרַת שַׂר הַחוּץ שֶאוֹתָהּ הוּא רוֹצֶה בֶּאֱמֶת

כְּאוֹמֵר שֶחִנּוּךְ רַק בְּרֵרַת-הַמֶּחְדָּל הוּא (לַמְרוֹת שֶהוּא דֵי מְכַסֶּה זֹאת)

כְּפִי שֶפְרָאיֵר מוּעָד מִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט כְּשֶתִּיק-חוּץ מִיָּדָיו הוּא שוֹמֵט.

מָה שֶשָּב וּמוֹכִיחַ כְּאֶלֶף אַלְפֵי הוֹכָחוֹת הַבּוֹלְטוֹת לְכָל עַיִן

מָה חָשוּב הַחִנּוּךְ (עַד כִּי מִי שֶשּוֹכֵחַ זֹאת יֵש כְּבָר לִמְרֹט לוֹ כָּל תְּנּוךְ)

וּבִפְרָט הַחִנּוּךְ לְכִסּוּי כָּל אוֹתָן הַכְרָזוֹת שֶפּוֹלְטוֹת הַשְּׂפָתַיִם

בִּמְיֻחָד חִנּוּכָם שֶל אָחָ"ם שֶרַק תְּמוֹל פֵּאֲרוּ אֶת יֻקְרַת הַחִנּוּךְ.

אוֹ כָּל חֶבֶר האוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִים שֶרַק כְּשֶהֻצְּפָה שְמוּרָתָהּ שֶל עֶבְרוֹנָה

בִּשְפְּרִיץ נֵפְטְ בּוֹ לֹא קָצָה שָם פַאשְלַת קַו קָצָ"א וּבָהּ הֻכְתְּמָה עֲרָבָה

לֹא חָדְלוּ לְבַרְבֵּר עַל עֶרְכֵי הֲגָנַת הַסְּבִיבָה כְּשֶדְּלִיפָה זוֹ נָדוֹנָה

אַךְ כַּיּוֹם אִיש מֵהֶם לֹא דוֹרֵש כִּי יִתְּנוּ לוֹ אֶת תִּיק הֲגָנַת הַסְּבִיבָה.

אוֹ אוֹתָהּ מַקְהֵלָה שֶל שָׂרֵי מֶמְשָלָה שֶסִּפְּרָה עַד כַּמָּה הִיא נִמְרֶצֶת

מוּל בּוּלִימְיַת בִּצְעָן שֶל חֶבְרוֹת טַיְקוּנֵי קִדּוּחֵי גָּאז בַּיָּם בְּלִי לִמְעֹד

וְכַיּוֹם מִתְגַּלֶּה אֵיךְ מִרְצָהּ מִתְכַּלֶּה וְעַד מָה לְחוּצָה וְנִלְחֶצֶת

הִיא בִּידֵי מַר תְּשוּבָה שֶאֵינֶנּוּ חוֹזֵר בִּתְשוּבָה וְתוֹבֵעַ: עוֹד-עוֹד.

אָז כָּעֵת שֶעוֹד אֵין מֶמְשָלָה אַךְ אָרְכּוֹ שֶל כָּל מוּ"מ כְּבָר מַלְאֶה אֶת אַרְצֵנוּ

מָה עוֹשֶׂה הָאֶזְרָח שֶנֶּחְשָב פְרַאיֶר רַךְ שֶאֵינֶנּוּ נוֹתֵן אֶת הַטּוֹן

עִם אֵין-סְפוֹר מִשְאָלוֹת שֶהַרְבֵּה מֶמְשָלוֹת הִתְחַיְּבוּ לְמַלְּאָן כְּשֶנִּמְצֵאנוּ

טֶרֶם יוֹם-הַבְּחִירוֹת אַךְ זְמִירוֹת אֲחֵרוֹת הֵן זִמְּרוּ כְּשֶעָלוֹּ לַשִּלְטוֹן?

מִתְפַּלֵּל וְהוֹזֶה שֶכַּגֶּשֶם הַזֶּה הַמַּכֶּה, מְנַקֶּה וּמַדִּיחַ

כָּל סֵאוּב וְאָבָק שֶנִּצְמַד וְדָבַק לְכל נוֹף שֶמִּיֹּפִי נֻשַּל

כָּךְ יֻסַּר הַמּוּסָר הַפּוֹלִיטִי חֲסַר הַבּוּשָה שֶבְּלִי הֶרֶף מַקְדִּיחַ

תַּבְשִילֵי תַּקִּינוּת נֶעֱדְרֵי הֲגִינוּת שֶהָיוּ לִשְנִינָה וּמָשָל.

וְכֵיוָן שֶלְּטֹהַר אֲוִיר (גַּם בִּתְחוּם מִפְרָצָהּ שֶל חֵיפָה) הוּא כָּמֵהַּ

וְזָרִים לוֹ כָּל אֹבֶךְ, לִשְלֶשֶת כָּל שוֹבֶךְ וְלוּל הַשֶּׂכְוִים הַפְּטָמִים 

הַשּוֹכְנִים בְּאַרְמוֹן מְנֻתָּק מֵהֲמוֹן עוֹפוֹת "עַמְּךָ" אַךְ כָּל הַשּוֹמֵעַ

מִפִּיהֶם שֶל אוֹתָם הָאָחָ"ם מָה עָלוּב שוֹבָכָם הוּא נִמְלָא רַחֲמִים, – 

אָז מַמָּש כְּמוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת גַּם הָעַם הַזֶּה, כָּל הַיּוֹשֵב וְשוֹכֵן בָּהּ 

מְחַכֶּה לְאִוְרוּר בְּעִסְקֵי הַצִּבּוּר כְּמוֹ לְרוּחַ צַחָה מִן הַיָּם 

בָּהּ יַצְדִּיק כָּל נִבְחָר חוּץ מִגּ'וֹבּ וְשָׂכָר אֶת הַנּוֹרְמָה אֲשֶר יִבָּחֵן בָּהּ 

וּמִלְּבַד בְּכָשְרוֹ גַם יַפְגִין בְּיָשְרוֹ אַנְטִיתֵזָה לְמָה שֶקַּיָּם.

וּמִשּוּם שֶכָּעֵת מִדֵּי יוֹם מִתְלַהֵט גַּם מִשְׂחַק הַכִּסְּאוֹת הַפּוֹלִיטִי

בֵּין סִיעוֹת שֶהִבְטִיחוּ הָרִים וּגְבָעוֹת בְּכָל חַארְטָה שֶל עֶרֶב בְּחִירוֹת

וְלָעַם כְּבָר נִמְאַס כָּל אוֹתוֹ וַּאגָ'ערָאס בּוֹ כָּל בַּאסְטָה, בְּטוֹן מוֹנוֹלִיתִי 

מַכְרִיזָה עַל שֶלָּהּ וּבַסּוֹף מִתְגַּלָּה כִּכְנֻפְיָה שֶל קְנוּנְיוֹת עֲכוּרוֹת, – 

הָעַם, כְּאוֹת, רוֹצֶה לִרְאוֹת פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת 

שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶהִיא מֻשָּׂא לְהִזְדַּהוּת,

שֶל יֹשֶר בְּלִי פְּשָרוֹת וּבְלִי קוֹמְבִּינוֹת, שֶל נִבְחֶרֶת  

שֶבָּהּ נִקְיוֹן-כַּפַּיִם הוּא לֹא פּוֹזָה, הוּא מַהוּת.

כִּי כְּלָל וּכְלָל לֹא דַי לָנוּ שֶהֲגָנָה מֻגְבֶּרֶת 

כְּמוֹ זֹאת שֶל מוֹעֲצוֹת גְּדוֹלֵי תּוֹרָה סַמְכוּתִיִּים 

אוֹ סוֹלְלָה שְלֵמָה שֶל צֶוֶת פְּרַקְלִיטֵי צַמֶּרֶת

שֶיֵּש בָּהּ אַרְטִילֶרְיַת שוּעָלִים מִשְפָּטִיִּים

כָּאן תְּטַהֵר בְּשֶפַע דֵטֶרְגֶּנְטִים אֶת הַשֶּרֶץ

מַמָּש כְּפִי שֶכָּתוּב שָם בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין 

וּתְקַרְצֵף בְּמִכְבְּסוֹת-מִלִּים בְּפֶרֶץ מֶרֶץ 

אוֹ בְּשִטּוֹת נִקּוּי יָבֵש (וְהַמֵּבִין יָבִין)

כָּל שְוִינְדְלֶר מְמֻלָּח שֶבְּכַסְפֵּי צִבּוּר מָעַל כְּבָר

וְתוֹצִיאוֹ נָקִי, גְלָאט כֹּשֶר, עִם אוֹ בְּלִי קָלוֹן,

כִּי גַם קֻפַּת שְרָצִים בִּלְתִּי פְּלִילִית  הִיא מִין סְקַנְדָּל כְּבָר

וּמִנּוּיוֹ לְשַׂר הוּא לְכֻלָּנוּ כִּשָּלוֹן

וְאִם זֶה אִיש מֻכְשָר אַך גַּם מֻכְשָר כְּסָפִים לַחְמֹס פֹּה

הֲרֵי כְּדֶגֶם מוּסָרִי לָעַם זֶה חִדָּלוֹן

כְּמוֹ שֶבָּשָׂר כָּשֵר אִם הוּא מַסְרִיחַ אֵין לִנְגֹּס בּוֹ

וְגַם אִם אֵין בּוֹ שוּם קָלוֹן זֶה לֹא אוֹ דֶה קוֹלוֹן...

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק י"ב. מעל ומתחת המיטה של המרפאה

בגימנסיה הרצליה עשיתי את צעדיי הראשונים במסגרת ה"הגנה". הימים  ימי סוף מלחמת העולם השנייה, ממדי השואה באירופה מתחילים להיחשף, שרידי מחנות המוות של היטלר מנסים לעלות ארצה בעוד הבריטים השולטים כאן  שומרים על הגבולות ומונעים את כניסתם. למחתרת ה"הגנה", הנמצאת בשליטת מנהיגי היישוב, יש פלוגות נוער הנקראות חג"ם, כביכול אגודות ספורט של חינוך גופני מורחב. יום אחד בשבוע באים תלמידי הגימנסיה  שעה אחת קודם ומקבלים במסגרת החג"ם שיעור בתרגילי סדר, באיתות ובקפא"פ. אחת לחודשיים גם יוצאים ליום אימונים מחוץ לעיר או למסע הליכה לשמירת הכושר.

מיותר לספר שמכל הלימודים, אהבתי את שיעורי החג"ם ולא היה מאושר ממני כאשר בסוף השנה  נבחרתי להשתתף כחניך בקורס מדריכי חג"ם. הקורס התנהל  בביתן אהרון הסמוך לכפר ויתקין. התנדבתי להיות בחיל החלוץ שיוצא למקום ארבעה ימים לפני כולם. תפקיד החלוץ היה  לנכש את הקוצים שבשטח המחנה ולהקים בו  אוהלים. העבודה בחום הקיץ היתה די קשה. כפות ידיי, שלא ידעו מה זו טורייה, התכסו ביבלות, אך בזכות עקשנותי  הצליחו  להחזיק מעמד.

הפיצוי היה אחרי ארוחת הערב, כשישבנו  בצוותא עם המפקדים שלנו כשווים בין שווים, שומעים סיפורים מופלאים (אז עוד לא היה קיים המושג צ'יזבאט) על עלילותיהם בפלמ"ח ובהגנה, ולומדים תיפוף מיוחד על השולחן. את התיפוף הזה אני מדגים היום בפגישותיי עם תלמידים ומוסיף אליו סיפור להצדקתו. התיפוף  בדרך כלל מעורר התפעלות ואחרי הרבה שנים, כשאני נפגש עם  תלמידים שחזו בו, הם לא זוכרים כלום מכל הסיפורים שלי, אבל זוכרים איך  תופפתי על השולחן.

בשבוע השני אני עצמי הפכתי לגיבור אחד הסיפורים המשעשעים של הקורס, סיפור שעבר מפה לאוזן והצחיק את כולם חוץ ממני. זה היה בשעות הצהריים, חזרנו מתרגול מפרך באימוני שדה. היינו מעופרים ונוטפי זיעה. כשהתקרבנו למחנה, חלפה מולנו כיתה אחרת שיצאה זה עתה מהבסיס ובפיה סיפור על אימא אחת שהגיעה לבקר את הילד שלה. כולנו צחקנו ואני הכרזתי כי למסיבת יום שישי אני כותב מערכון על אימא שבאה לבקר את הבן שלה, והיא מאכילה אותו, מסבנת במקלחת ומוחטת לו את האף. היה לי אחד שהתנדב לשחק את הילד, ואילו אני בחרתי להיות האימא, כי חשבתי שיצחיק להיות אימא עם שפם.

כשהתקרבנו לשער המחנה ראינו מרחוק יהודייה אחת יושבת על ספסל בצל סככת הפח, ולרגליה הבחנו בסל קש גדוש. כשהתקרבנו יותר, ראיתי לחרדתי הרבה שזאת לא אחרת מאשר האימא שלי. מכל מאתיים  האימאות של חניכי הקורס, דווקא היא באה. נסעה באוטובוס עד כפר ויתקין ומשם צעדה ברגל ארבעה קילומטרים עם סל מלא דברים טובים לבנה ולחברים שלו.

מיד הודעתי לחבר'ה שאני מבטל את המערכון, כי אני הולך להתאבד. איך היא העזה לעשות לי את זה?

כשאימי הבחינה בדמעות החונקות את גרוני, התנצלה ואמרה שהיתה מוכרחה לבוא, כי אבא חלם שהבריטים באים לעשות חיפוש  והיא  הרגישה חובה להזהיר את מפקד המחנה.

כשהשבעתי אותה שלא תעז לעשות זאת, הרגיעה אותי, אמרה  שכבר דיברה איתו והוא הודה לה.

את המערכון ליום שישי כבר לא עשיתי, אבל אחרי כעשר שנים, כשכתבתי את  "חבורה שכזאת", שילבתי בו  סיפור על אימא שבאה לבקר את יוסיניו, הילד שלה, בדיוק באותו ערב שבו הוא התחלק ונפל לבור השתן של הפרות. אני אמנם לא נפלתי לבור כזה, אבל הרגשתי חרא  כמעט עד סוף הקורס.

את שמי הטוב תיקנתי  כעבור שנה, כאשר בחופש הגדול התקבלתי לקורס מ"מים במסגרת החג"ם ונסעתי לחודש אימונים בג'וערה. ג'וערה היא גבעה מסולעת בהרי אפרים ליד קיבוץ עין השופט. שם הייתי רגוע יותר, כי בזכות המרחק מתל אביב קיוויתי שאימי לא תצליח להגיע.

בג'וערה חוויתי חווייה מוזרה שלא רבים זוכים בשכמותה. זה היה  בלילו של השבוע האחרון. הוטל עלינו להתארגן ליד קיבוץ עין השופט, ועם חשכה לחדור לג'וערה  בהסתר בלי להיתפס. בבניין המרכזי של ג'וערה היו מדרגות חיצוניות שהובילו לקומת המפקד. הייתי אז צעיר במלוא כוחי והחלטתי לעלות  לקומה השנייה, תוך תלייה מבחוץ על מעקה הבטון. יכול להיות שמבחינה פיזית הייתי מצליח להגיע למעלה, אבל שם, ספק אם היה  נשאר לי כוח להעביר את הרגליים מעל המעקה, ובטח הייתי נופל מהקומה השנייה. 

למזלי קרה לי נס וכשהגעתי לגדר המחנה נשלחה אלי אלומת אור של פנס יד וקולה של אחת המדריכות פקד עליי: "ידיים למעלה!"

נפלתי בשבי והובלתי אחר כבוד למרפאה שהוכרזה כמחנה שבויים. 

במרפאה מצאתי כבר את מרבית חבריי למחלקה, יושבים בבושת פנים על הרצפה הקרה וידיהם על ראשם. אחרי כשעה נפתחה הדלת וקולו של יוחנן סימון, סגן מפקד המחנה, הודיע לכל השבויים לצאת למסדרון.

בעוד כולם נדחקים לעבר הפתח, ניצלתי את המהומה וחמקתי אל מתחת למיטת המרפאה שניצבה ליד הקיר.  עם צאתם כבה החשמל ואני נשארתי לבד בחדר החשוך. התוכנית שלי היתה לחכות עד שאהיה בטוח שכל המחנה הלך לישון ואז להתחמק החוצה דרך החלון ו"לכבוש" את משרד המפקד.

כשבא הרגע הנכון ואני התכוננתי להזדחל, שמעתי צעדים ואחריהם את צרצור הדלת הנפתחת. במהירות האור שהבליח בחדר, הספקתי לחזור אל מתחת המיטה ומשם לשמוע את טריקת הדלת הנסגרת ואת קולו של אפרים הגדול, מדריך הבוקס שלנו, אומר:

"ריק , כמו שאמרתי לך!"

במצב אחר אולי הייתי מוחה על שאני לא נחשב בעיניו, אבל במיקום שבו נמצאתי יכולתי רק לברך את מזלי הטוב, שגרם לו לא לנסות להציץ מתחת המיטה.

אחר כך כבה האור ולפי הדממה  יכולתי לנחש שהשניים עומדים ומתנשקים ליד הדלת. הרחש הבא היה של קפיצי המיטה כשהם התיישבו עליה. למזלי היתה זו מיטת חולים גבוהה ונשאר רווח ביני לבין המזרון השוקע לעברי. עיניי שהתרגלו לחושך הבחינו  בשני זוגות רגליים, ובידיים הנשלחות להסיר את הנעליים. בשלב הבא נעלמו הרגליים מעיניי, והמזרון השקוע התאזן לכל אורכו.

לפי הניסיון שרכשתי מתוך קריאת ספרים, הבנתי שעוד מעט המיטה תתחיל לחרוק והמזרון ישתולל מעליי כמשוגע. חיכיתי לרגע הזה והוא לא בא. כרבע שעה שכבנו שלושתנו ללא תנועה ורק נשימותינו העידו שאנחנו חיים. אחרי רבע שעה, שארכה בעיני כשעתייםף קם הבריון שנחשב לאחד המתאבקים הטובים בארץ ויצא ללא אומר.

הוא יצא ואנו המשכנו לשכב ביחד, כשאני משתדל לא להשתעל וכמעט גם לא לנשום, בעוד היא מרגישה את עצמה חופשיה לפלוט מיני קולות, שלא נהוג להשמיעם בחברה.

כשהייתי בטוח שהיא כבר נרדמה, זחלתי אט אט מתחת המיטה והתקדמתי חרש לעבר  החלון. טיפסתי עליו בזהירות ומצאתי את עצמי בחוץ על  המדרגות העולות למשרדו של יצחק עירוני מפקד הקורס. המדרגות היו ריקות מאדם, ואני עליתי עליהן  בלי צורך להיתלות על המעקה מבחוץ. דלת המשרד לא היתה נעולה. נכנסתי בלי להקיש. החדר היה מסודר ונקי כיאות.  הוצאתי קלסרים מהארון ופיזרתי אותם על השולחן. את הכיסאות השכבתי על הרצפה ואת מכונת הכתיבה הסתרתי בפינת החדר. הייתי גאה מאוד במעשה ידיי ומתוך יצר התנשאות טיפשי, לקחתי דף נייר לבן וכתבתי:

"ליצחק – ד"ש מפוצ'ו. מחלקה 2 כיתה 6."

כשיצאתי מהבניין לא יכולתי להתאפק, עברתי ליד אוהל המפקדים ועירבבתי את כל הנעלים שהיו בפתחו. נעל אחת שנשארה בידי לקחתי למקלחת הבנות והשארתי אותה שם. 

למחרת, כשחזרנו מעין השופט, הוזמנתי לחדר של יצחק עירוני. הוא הסתכל בי במבטו המפחיד  (אז לא ידעתי שיום אחד סיגל, בתו היפיפייה, תתחתן עם בן דודה של אשתי וניהפך לקרובי משפחה) –  אחר הרים את דף הנייר הנושא את שמי ושאל:

 "מה זה?"

נאלמתי דום.

"חבל," אמר, "אם לא היית משאיר עדות, ונותן לנו לשבור את הראש, הייתי יכול לציין אותך לטובה, אבל עם הדף הזה קלקלת הכול..."

אם לא די בנזיפה הזאת, קיבלתי על הראש גם בשעה הבאה, כאשר קראו לי להתייצב לפני יוחנן סימון סגן מפקד המחנה. איתו הייתי דווקא ביחסים טובים  מהימים שהיה מפקד החג"ם בגימנסיה והיתה לי הרגשה שהוא אפילו מחבב אותי. הפעם היו פניו זועמות, הוא החזיק בידו נעל אחת ושאל:

"איפה השנייה?"

"במקלחת הבנות מתחת לספסל."

"תקפוץ ותביא אותה מיד!"

קפצתי והבאתי אותה מיד.

כעשר שנים אחרי הקורס בג'וערה פגשתי בתל אביב את אפרים הבוקסר שזכר אותי. כשעמדנו להעלות זיכרונות, לא יכולתי להתאפק, וסיפרתי לו איפה הייתי באותו לילה שחברתו באה לבקר אותו. כשראיתי שהסיפור משעשע אותו ואיננו כועס, הוספתי ושאלתי למה לא עשו כלום על המיטה, הרי לא ידעו שיש מישהו מתחתיהם.

אפרים  נענע בראשו קימט את מצחו הרחב ואמר:

"תראה מה זה נשים. בבית אסרו עליה לנסוע אליי, אבל היא הפכה עולמות, שיגעה את כולם ולא ויתרה עד שהצליחה לבוא. אין לך מושג באיזה מאמצים זה עלה לה. אז אם את כל כך מתאמצת וזה עולה לך כל כך ביוקר, למה את מגיעה בדיוק באותו יום כשאת צריכה לקבל? זה נשים."

"אתה מספר לי..." – אמרתי כידען מוסמך, כי עשר שנים אחרי ג'וערה כבר היה לי קצת מושג בחיים. קצת.

המשך יבוא

* * *

מרדכי קידר

אובמה, האיותאללה וספרי ההיסטוריה

פעם חשבתי שההיגיון מניע את מדיניות החוץ האמריקנית. לאחרונה מתברר שיש כיום קבוצה של מקבלי החלטות אמריקניים השואפת להגיע בכל מחיר עם האיותאללה להסכם גרעין. מרגע שהאיותאללה הבחינו במטרה זו של הקבוצה, הם הקשיחו את עמדותיהם כדי לסחוט ממנה היתר לפרויקט גרעין תמורת הסכם שהם יעשו טובה לאמריקנים ויחתמו איתם עליו.

מצב זה יביא בהכרח להסכם טוב עבור מנהיגי איראן ורע עבור האמריקנים והעולם. לא "איראן" – כי מרבית האוכלוסייה האיראנית שהיא חילונית לגמרי רוצה לראות במפלת האיותאללה, ואינה מעוניינת בהסכם שיעניק להם אורך נשימה כלכלית ועוצמה פוליטית, גם אם לא יפתחו נשק גרעיני.

להלן 10 סיבות למה חשוב לא לחתום עם האיותאללה על שום הסכם:

1. מסמך ההבנות כפי שנחתם בלוזאן בתחילת אפריל לא ימנע משליטי איראן להגיע לנשק גרעיני. אפילו ברק אובמה הודה בכך. אולי התקופה שבה האיותאללה יגיעו לנשק גרעיני תארך יותר, אבל הנשק הגרעיני האיראני יירשם בספרי ההיסטוריה על שם אובמה.

2. הניסיון ארוך השנים של משא ומתן עם האיותאללה הוכיח שהם מחפשים בקביעות כל דרך להונות, לשקר, לאחז עיניים ולהסתיר את האמת – מאחורי מושג ה"תקיה" המתיר להם לשקר ולרמות ככל שהאינטרס שלהם מכתיב להם. האם יש מישהו בעולם המערבי שעדיין מאמין להם ולכוונותיהם? לדוגמה, פסק ההלכה של עלי חמינאי האוסר על פיתוח נשק גרעיני הוא סוג של "תקיה": שהרי אם הוא אוסר זאת, למה הם צריכים כור פלוטוניום שכל שימושו הוא צבאי בלבד?

3. הסכם שישחרר את האיותאללה מהסנקציות יעניק זריקת חיים לשלטון המנוגד לחלוטין לערכים שהמערב בכלל וארצות-הברית בפרט טוענים שהם מאמינים בהם. אם ארה"ב ואירופה היו באמת מאמינים בחירות האדם, בדמוקרטיה, בזכויות אדם, בזכויות נשים, בזכויות מיעוטים, בזכויות הומוסקסואלים ולסביות, בחופש דת ובחופש מדת, הם כלל לא היו יושבים עם שליטי איראן ונציגיהם לשום משא ומתן. לכן, כל הסכם עם האיותאללה הוא בגידה של המערב בעשרות מיליוני איראנים ובזכותם לחיות חיים נורמליים, כמו אזרחי אירופה וארה"ב.

4. כל הסכם שלא יכלול פירוק מלא של תוכנית הגרעין האיראנית כולה, יעודד את האיותאללה שיראו בכך אות שאללה בכבודו ובעצמו נתן להם את הניצחון על הכופרים – הנוצרים, האמריקנים והאירופים, שותי היין ואוכלי החזיר.

5. תחושת הניצחון של האיותאללה תכניס את המזרח התיכון למערבולת פוליטית, צבאית ומדינית שאת ניצניה כבר רואים כיום במלחמה בתימן, בהמשך לשפיכות הדמים בסוריה, בעיראק ובלבנון שלה הם אחראים.

6. הסכם עם האיותאללה יכניס את המזרח התיכון למירוץ חימוש גרעיני, וקיים סיכוי גדול שחומרים גרעיניים מסוכנים ימצאו את דרכם לידי ארגוני טרור שקשה לאתרם, לחסלם ולהרתיעם.

7. אחת המטרות המניעות את האיותאללה היא רצונם המוצהר להשתלט על מֶכָּה ומדינה, כדי להחזיר לשלטון האיסלאם לממשיכי דרכו של עלי בן אבי טאלב, הח'ליף הרביעי ומייסד השיעה, שנרצח ב-661 לספירת הנוצרים. הסכם גרעין יחזק את כוונתם זו היכולה להתגשם רק על ידי חיסול הממלכה הסעודית. כך, הסכם עם המערב יגביר את המתח בין איראן וערב הסעודית, העלול להגיע למלחמה כוללת במפרץ וחיסול תעשיית הנפט והגז באזור. לא נדרש דמיון מפותח כדי לשער מה יקרה למחירי האנרגיה בעולם במקרה כזה.

8. שחרור האיותאללה מהסנקציות יעביר לידיהם עשרות ואף מאות מיליארדי דולרים, ואלה יושקעו בחלקם ביצוא טרור, ובעידוד קבוצות שיעיות במזרח התיכון, באסיה, באירופה ובאמריקה הצפונית והדרומית, להיכנס לפעולה כדי להחזיר את השיעה לשלטון האיסלאם והעולם.

9. מיליארדי הדולר שיגיעו לידיהם של שליטי איראן יאפשרו להם לרכוש פוליטיקאים במדינות המערב, וכך הם ישתקו את יכולתן של המדינות הללו לפעול נגד ההשתלטות העוינת של האיותאללה על מדינות המערב ועל האינטרסים שלהם.

10. הסכם עם האיותאללה יביא קבוצות מיליטנטיות איסלאמיות סוניות שיצאו מחממת הטרור של "האחים המוסלמים" – אלקאעידה, מדינת האיסלאם, בוקו חראם, שבאב אלמוג'אהדין, ג'בהת אלנוסרה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי – ועוד ארגוני טרור רבים אחרים הפועלים בזירות שונות – להאשים את ארה"ב ואירופה בחיזוק השיעים, והאשמה זו תגביר את הטרור הסוני נגד ארה"ב ואירופה.

מכתב הפרידה

די בעשר סיבות אלה למנוע כל הסכם עם האיותאללה. אך מיד עולה השאלה, איך למנוע מהם להשיג נשק גרעיני? התשובה פשוטה: על קבוצת נשיאיהן של ארה"ב, בריטניה, צרפת, אוסטרליה וגרמניה לשלוח לשליטי איראן מכתב גלוי בזו הלשון:

ידידינו הנכבדים,

משחקכם תם, וכך גם המשא ומתן איתכם. איננו מאמינים אפילו למילה אחת שלכם, ודאי לא לחיוכי נשיאכם, ולכן לא יהיה איתכם כל הסכם. עליכם לפרק תוך שבוע מרגע זה את כל מתקני הגרעין באראק, בפורדו, בנתאנז, בפרצ'ין ובכל מקום אחר, לחסל את כל הצנטריפוגות ולשלוח אלינו את כל המתקנים הללו באוניות. שימו לב היטב: חילות הים, האוויר והיבשה שלנו מקיפים אתכם והם כבר מחממים את מנועיהם. ובעוד שבוע מהיום אנו מתחילים ליישר אתכם עם האדמה, אם לא תעשו את כל מה שאנו דורשים מכם. 'קראו את שפתותינו', התייחסו ברצינות לדברינו, כי לא ניתן לכם אפילו שנייה נוספת.

על החתום:

 ברק אובמה, דיוויד קמרון, פרנסואה הולנד, טוני אבוט, אנגלה מרקל

ככל שהאיום יהיה רציני ואמין יותר, כך מעטים הסיכויים שיהיה צורך לממשו, כי האיותאללה אינם מתאבדים, ובראש סולם העדיפויות שלהם נמצאת המטרה לשמר את שלטונם, את מדינתם ואת השאיפות שלהם לחזור לשלטון האיסלאם. אם הם יועמדו בפני ברירה אמיתית ואמינה בין חיסול והישארות בשלטון, הם יבחרו להישאר בשלטון גם במחיר של ויתור על תוכנית הגרעין שלהם. זוהי הדרך היחידה שבה ניתן לשכנע אותם לוותר על תוכנית הגרעין הצבאית שלהם. שום דרך אחרת – ובעיקר הסכם – לא ימנע מהם להתחמש בנשק גרעיני שתוצאותיו תהיינה הרסניות לעולם כולו.

השאלה היחידה היא האם יש למנהיגי המערב הנחישות למנוע מאיראן נשק גרעיני. עד עתה לא הפגינו מנהיגי המערב נחישות מספקת, ולכן האיותאללה לא חשו שהם חייבים לוותר על תוכניתם להתחמשות גרעינית. זוהי הסיבה העיקרית להקשחת עמדותיהם. הם מעודדים מהרג וטרור בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון ובעזה, ומייצאים נשק ותחמושת לזירות לחימה רבות, למרות האיסור שהטילה עליהם מועצת הביטחון בהחלטה 1747 משנת 2007.

אובמה עומד בימים אלה בפני הברירה, האם להיכנס לספרי ההיסטוריה כמנהיג שבימיו נפתחה הדרך בפני איראן להפוך למעצמה גרעינית, בדומה לג'ימי קרטר שההיסטוריה לעולם תאשים אותו כמי שסייע לח'ומיני להשתלט על איראן – או להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שמנע את התגרענותה של איראן, ומקומו יהיה כמו זה של הנשיא ג'ון קנדי, שבנחישותו הצליח ב-1962 לסלק את הטילים הסובייטיים מקובה.

קנדי היה דמוקרט. ללמד שנשיא אמריקני אינו חייב להיות רפובליקני כדי להיות נחוש ולהציג עמדה החלטית כלפי סכנות המאיימות על ארה"ב והעולם. כל שעליו לעשות הוא להפעיל את הכוח שארה"ב פיתחה בממון רב ובמאמץ גדול, כדי למנוע מלחמה שתדרדר את העולם למלחמה גרעינית שהאיותאללה מסוגלים להטיל את העולם לתוכה, רק בשל אמונתם כי אללה מכוון את דרכם ומונע מהם לטעות.

צחוק עשה שר ההיסטוריה כשהעניק בשנת 2000 את פרס נובל לשלום לג'ימי קרטר על "מאמציו למצוא פתרונות שלום לסכסוכים בינלאומיים, קידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, וקידום של התפתחות כלכלית וחברתית."

מעניין מה חשבה ועדת הפרס על מאמציו של קרטר לקדם את הדמוקרטיה וזכויות האדם באיראן, כשאיפשר לח'ומייני להשתלט עליה. צחוק שר ההיסטוריה יהיה גדול עוד יותר אם דווקא הנשיא אובמה – שזכה בפרס נובל לשלום ב-2009 – יהיה הנשיא שיאפשר לאיותאללה להשיג נשק גרעיני.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 333.

אהוד: כאשר אנחנו אומרים, וחוזרים ואומרים וגם כותבים – דברים כמו אלה וגם כי לכן הצבענו ביבי  – אומרים לנו חברים שאנחנו פאשיסטים וכי המכתב העיתי שלנו – ימני!

מי יפקח עיני סכלים?

* * *

אהוד בן עזר

100 שנים לטבח הארמנים

ולמכת הארבה בארץ-ישראל

תיאור ביקורו של ג'מאל-פחה בפתח תקווה

מתוך הספר הנידח והלא-חשוב "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

 "נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

 "כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

 "זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

 "רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

 "כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

 "יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-נסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

 "בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

 "פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

 "אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

 "ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

 "לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקוה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

 "הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

 "אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

 "זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

* * *

עמוס גלבוע

האם אלה בקירבנו "הנישאים מעם"

רואים עצמם משתייכים לעם היהודי?

בעקבות הבחירות החלו המפסידים לדבר על שני עמים, כאשר הם משייכים את עצמם לאיזשהו עם עליון בעל תבונה יתירה. מגילת העצמאות שלנו מכירה בעם אחד, בלאום אחד, והוא העם היהודי שהקים במולדתו, בארץ ישראל, את  מדינתו הריבונית. האם אותם מפסידים משתייכים לעם היהודי ומקבלים את מגילת העצמאות, או שהם בלתי משתייכים, תלושים מקרקע לאומית?

בעיר היפנית המסורתית ההררית טקיאמה, במוזיאון המקומי, ליד שתי צלמות יפניות מחייכות, מתנוסס בגאווה השלט "תמונה גדולה". לא ביפנית, לא באנגלית, בעברית!

למה? כי המקום מוצף בישראלים, כי המוני ישראלים פוקדים בימים אלו את יפן הרחוקה והמיוחדת. אתה מתבונן בישראלים, ברקע מהדהדות הקללות הבוקעות מארץ הקודש  על ניצחון האספסוף בבחירות, ועל שני העמים החיים בקירבנו, ואתה שואל עצמך: לאיזה עם משתייכים  אותם ישראלים הפוקדים את המקדשים היפנים ושקולם הצעקני נשמע ברמה?

האם הם משתייכים "לעם  הרקוב" או לאותו עם שאינו רקוב? האם הם משתייכים "לעם המזויין", או לעם שאינו כזה? האם הם משתייכים ל"עם של עובדי אלילים", או לעם שאינו עובד אותם? האם הם משתייכים ל"עם רגשני" או ל"עם שכלתני"? האם הם משתייכים  לעם שהוא "עדר", או ל"עם מוביל"? האם הם משתייכים ל"עם שבטי", או לעם שאינו כזה? האם הם משתייכים לעם "החשוך, הדתי, המזרחי, מחרחר המלחמה," או ל"עם  הלבן, החילוני, האשכנזי, רודף השלום"? האם הם משתייכים לעם  הנבער שמחוץ לגבולות תל-אביב, או לעם התל-אביבי, "הליברלי, הנאור, הדמוקראטי"? האם הם משתייכים לעם ההולך בעקבות "השטן" הקרוי נתניהו, או שהוא משתייך לעם הרואה בנתניהו שטן האחראי לכל חולי ואסון ופגע?

איני יודע! אני יודע רק על עצמי. אני משתייך קודם כל ומעל לכל לעם היהודי; זהו עם שיש לו היסטוריה שאין לאף עם אחר (למעט העם הסיני), שיש לו מולדת, שיש לו ציביליזציה וספרות רוחנית נצחית, ושיש לו דת ושפה משלו. כמו בכל עם יש בו רבדים חברתיים שונים, ודעות שונות, מתונות כקיצוניות, ליברליות כפנטיות, ושסעים מגוונים, ומיעוטים לאומיים, ומה לא.

 ריבונות העם הזה במולדתו קיבלה את הביטוי הכי נאמן ב"מגילת העצמאות", שכל כך מרבים להזכירה. חציה, לפחות, שם את הדגש על  העם היהודי. היא נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית." היא חוזרת ומזכירה 10 פעמים את "העם היהודי", במובן הברור של לאום, ככל הלאומים. לא דת!

 כאשר היא  מכריזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל",  כוונתה הכי ברורה היא שמדינה יהודית היא מדינת העם היהודי. כאשר היא מונה את הישגי היישוב היהודי בבניין הארץ וחידוש השפה העברית של העם היהודי, היא לא מזכירה הקמת ישיבות או בתי כנסת.  לדעתי, ראוי היה להפוך את המגילה למסמך חוקתי, תוך התאמה לזמננו (היא נכתבה ערב הפלישה של צבאות ערב וכאשר המושג "דמוקרטיה" לא היה עדין שגור).

ועל רקע זה אני מעלה שתי שאלות מרכזיות לכל אלו המדברים על שני העמים החיים בתוכנו – ומשייכים עצמם לעם החכם, "הנישא מעם": האחת, לאיזה עם במובן הלאומי אתם משתייכים? האם אתם  משתייכים לעם היהודי, כפי שקובעת מגילת העצמאות? האם אתם בכלל מסכימים למגילת העצמאות?

והשנייה: או, שאתם אינכם משתייכים אליו, שאתם "אזרחי העולם הגדול", שאתם למעשה תלושים מקרקע לאומית, בדיוק כמו הקיצונים שבחרדים מסוג נטורי קרתא ?

אם התשובה לשאלה השנייה היא חיובית, אזי עמדתכם ברורה. אתם באמת עם אחר, משונה, זערער,  מקלל, מתוסכל תמידית, ראוי לרחמים לא לבוז.

אם התשובה לשאלה  הראשונה היא חיובית, אזיי איני יכול שלא לשאול שוב (ואנחנו עם של קושיות ושאלות): אז למה אתם מתנגדים כל הזמן לכל סממן של לאום יהודי, אפילו להנפת דגל הלאום ביום העצמאות?

אצלי בבניין, לבושתי, היו כמה דיירים שסירבו לשים דגל על קיר הבניין בטענה כי הרוח המנופפת את הדגל מפרה את שלוותם! כן! עובדה, לא המצאה תקשורתית!

* * *

בועז ארד

לבטל את חוק הספרים עכשיו

לאחרונה פורסמו נתוני הדו"ח שהגישה הוועדה המייעצת לשרת התרבות והספורט, לשר הכלכלה ולוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת – במלאת שנה לחוק הספרים. הדו"ח מתאר את אשר יגורנו מפניו. הדו"ח חושף כי מחירם הממוצע של ספרים שיצאו לאור מאז חוקק החוק עלה עלייה דרמטית של יותר מ-40 אחוז – מ-48 ש"ח בממוצע לספר שאינו מושפע מהחוק, למחיר של 68 ש"ח. עלייה חדה זו הובילה לכך שמחירו הממוצע של ספר עלה בעקבות החוק מ-44 ש"ח ל-51 ₪.

בעקבות העלייה גם חלה ירידה בנתח השוק של הספרים החדשים. בשנים 2012-2013, אחד מכל שלושה ספרים שנמכרו היה ספר חדש שיצא לאור באותה שנה, ואילו לאחר כניסת החוק לתוקף, בפברואר 2014, ירד שיעור הספרים החדשים לאחד מתוך ארבעה ספרים שנמכרו.

גם אורך חיי המדף של ספרים חדשים התקצר, ומספר העותקים המודפסים ממנו ירד (על מנת לצמצם סיכונים). מן הדו"ח עולה כי רק כ-25 אחוז מהספרים שהתפרסמו אחרי החוק המשיכו להימכר 8 חודשים אחרי הוצאתם, לעומת 43 אחוזים מהספרים שיצאו לאור בשלושת החודשים שלפני כניסת החוק לתוקפו.

הנפגעים הגדולים הם הסופרים החדשים המתקשים להוציא לשוק את ספרי הביכורים שלהם. מנתוני מו"לים נבחרים עולה כי ב-2014 חלה ירידה של כ-21 אחוז בממוצע בכמות ספרי הביכורים לעומת 2013.

למרות הנתונים המדאיגים, פירסם משרד התרבות הודעה לתקשורת בכותרת: "שנה לחוק הספרים – הדו"ח השנתי על מצב הענף חושף: שוק הספרים הפך לתחרותי יותר, הדואופול של הרשתות נחלש, חל גידול במספר הספרים החדשים שיצאו לאור."

אלא שהגידול היחיד שנרשם לאחר כניסת החוק לתוקף היה בהוצאתם לאור של ספרים אלקטרוניים שפחות הושפעו מהחוק. בנייר עמדה שפורסם מטעם "מכון ירושלים לחקר שווקים" טרם כניסת החוק לתוקף, צפה בדיוק התפתחות זו: את עליית המחירים בשוק הספרים המסורתי ואת העידוד שיקבל ענף הספרים הדיגיטליים כתוצאה מכך.

המסקנה המדאיגה מניסוח כזה של הודעות לתקשורת של משרד התרבות היא שהמשרד והעומדים בראשו מתאמצים שלא להכיר בכישלון החוק ובנזקיו ומשתדלים להציג לציבור את הכישלון כהצלחה. הביטוי הבוטה ביותר לכך הוא השימוש בנתוני הצמיחה בכמות הכותרים בשוק הספרים האלקטרוניים – מצב שנחזה מראש בעקבות ייקור הספרים המודפסים ודחיקת הציבור לרכישות של ספרים אלקטרוניים – כאילו הוא מבטא "הצלחה" של החוק, בעוד שהוא מבטא בדיוק את ההפך.

נתוני הדו"ח המוכיחים את הנזק שגרם חוק הספרים אינם מפריעים למשרד הכלכלה להקים מנגנוני פיקוח ולגבש תוכניות להתערבויות נוספות בשוק ש"יתקנו" את מה ש"לא עובד" בעקבות החוק. מנגנונים אלה גם עולים ממון רב למשלמי המיסים. כספים אלה לא רק מממנים פקחים מיותרים, אלא  גם פיתוח של מערכות ממוחשבות במשרד הכלכלה שנועדו לשמש לפיקוח, לעיבוד הנתונים העסקיים המתקבלים מהגורמים השונים בשוק הספרים ולטיפול בהפרות החוק. על פי הדו"ח "אחד מהכלים שפותחו הנו סורק ממוחשב המאפשר למפקח לבדוק את חלוקת שטחי התצוגה בין המו"לים השונים על מדפי רשתות הספרים ולבחון את התאמתם לדרישות החוק."

אם תימשך מגמה זאת, כנראה יהיו לנו כלי פיקוח משוכללים ומערכות מיחשוב מתקדמות למטרות אלו, אך ספרים חדשים ורעיונות חדשים לא יהיו. לפני שנעמוד מול שוקת שבורה, ראוי כי המחוקקים יכירו בטעותם ויבטלו את חוק הספרים במקום להמשיך ולהחמיר את הנזקים שגרם שכבר נראים בשוק.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 333.

אהוד: אנחנו כתבנו ודיברנו נגד חוק הספרים המטומטם והמזיק מרגע שעלה על סדר היום! – לצערנו גם העיתונאי בועז ארד לא תפס את עיקר הכישלון. העלייה במיספר הכותרים, שבה מתנאה משרד התרבות, היא עלייה במיספר הספרים שמוציאים המחברים על חשבון עצמם בגלל המצב שנוצר בשוק הספרים. כותרים אלה חלקם הגדול אינו משווק כלל והוא קיים רק בסטאטיסטיקה ההזוייה של משרד התרבות.

כיום יותר קל להדפיס ספר מאשר לקרוא ספר או למכור ספר.

* * *

הזמנה

לערב המוקדש לאנתולוגיה "שי"ח אוהבים ממבט שני"

בעריכתה ובהפקתה של הסופרת שמחה סיאני

האירוע יתקיים בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב ביום ג' כ"ג באייר תשע"ה (12.5.2015) בשעה 19.30

(חנייה חופשית משעה 19.00 במגרש החניה שברחוב ליאונרדו דה וינצ'י)

בתוכנית:

ברכת מנכ"ל אגודת הסופרים, ארנון פורת

דברים:

פרופ' יחיאל שיינטוך, האוניברסיטה העברית

רמי א' בר-גיורא, פסיכולוג קליני בכיר

ד"ר יואל פרץ, אוניברסיטת בן-גוריון

הסופרת שמחה סיאני

אתנחתא מוסיקלית –

תלמידי בית הספר לאמנויות א' בתל-אביב, בהדרכת ד"ר רותי כץ

מנחה: ד"ר משה גרנות

הכניסה חופשית

* * *

נעמן כהן

יום השואה 2015 – אוניברסיטת חיפה

יִצְחַק הֶרְץ

הָיָה בַּרְשִׁימָה מִסְפָּר 668,

רְשִׁימַת שִׁינִדְלֶר.

מִסְפָּר מַזָּל.

עָל הַיָּד הָיָה לוֹ מִסְפָּר אַחֵר.

יִצְחַק הֶרְץ,

כָּל חַיָּיו בִּמְבוּכָה גְּדוֹלָה,

עֶשְׂרִים פָּעַם הוּא עָבָר

סֶלֶקְצְיָה וְנִיצַּל.

מַחֲנוֹת עֲבוֹדָה וְהַשְׁמָדָה.

פָּעַם הִצִּילָה אוֹתוֹ

קְצִינַת ס.ס.

פָּעַם נִשְׁאָר לְבַד

בְּמִגְרַשׁ וְאֶת כֻּלָּם לָקְחוּ.

הַאִם כָּךְ נוֹהֵג בָּנוּ אֱלֹוהִים?

יִצְחַק הֶרְץ,

כָּל חַיָּיו אַיְּנוּ יוֹדֵעַ

אִם לְהַאֲמִין בּוֹ אִם לָאוֹ.

מֵחַד, הַאִם הָיָה אֱלֹוהִים

שׁוֹלֵחַ אֶת כֻּלָּם לָמוֹת?

וּמֵאִידָךְ, אֵיךְ זֶה שֶׁדַּוְקָא הוּא,

יִצְחַק הֶרְץ,

נִיצַּל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים?

תֵיק"וּ.

את המילים האלו כתבתי לפני שנים כאשר שמעתי את סיפור חייו של יצחק הרץ, וגם קראתי אותו בפני המשפחה בעת שהלך לעולמו.

השבוע סיפרה לי בתו, מאירה הרץ-בלוש, שהיא עמדה עם דמעות בעיניים, בעלבון אין סופי, כאשר בזמן הצפירה ביום השואה באוניברסיטת חיפה כאשר עמדה עם אחרים בדומייה, עברו מולה בכוונה הפגנתית סטודנטים ערבים, סיפרו בדיחות, וצחקו בקול גדול.

יום הזיכרון 2015 – מכללת אורנים

על חיילי צה"ל: "אני מקווה שתמותו בקרוב וכמה שיותר מהר"

מרדכי סגל נולד ב-1903 למשפחה חסידית באוקראינה, והיגר לאמריקה. ב-1925 עלה לא"י ועבד בגן הירק בכפר גלעדי. ב-1932 יצא להכשרה אצל יהושע מרגולין וחזר ללמד בכפר גלעדי. מאוחר יותר הקים את ועדת החינוך של ה"קיבוץ המאוחד" וכתב את משנתו החינוכית. הוא הגה את רעיון הגן המעורב, שלו חצר גן שוקקת חיים.

סגל התאמץ לשכנע את הקיבוצים בהכרח להכשיר חברים כמחנכים ביישוביהם. עבודת ההוראה טען, חשובה לא פחות מהעבודה הפיסית, שנחשבה קודש קודשים בתפיסה של הקיבוץ. סגל ביקר ביישוב אחר יישוב, הלהיב ושכנע. וכך ריכז 15 איש – שנועדו להיות ראשוני התלמידים בסמינר הקיבוצים.

שנתיים אחרי הקמת "קבוצת ההכשרה" ייסד סגל את "סמינר הקיבוצים" בת"א. עשרות תלמידים למדו בו במחזור הראשון. סגל חרט על דגלו של הסמינר את המטרה – "חינוך אדם שאוהב את הארץ, את החי והצומח אשר בה, יודע את שורשי היהדות, עוסק ומפתח יחס לאומנויות, ורואה בחינוך לא מקצוע אלא שליחות וייעוד."

לאחר עשר שנים החליטו סגל ומרגולין ש"סמינר הקיבוצים" צריך לשכון בתיק "הטבע". וכך נדדו בשבילי הארץ וגבעותיה, ובחרו בגבעות שיך-אבריק, שם והקימו בלב לבו של נוף מקסים את "סמינר הקיבוצים" – הוא סמינר "אורנים".

סגל פיתח שיטה חינוכית ייחודית. הוא כתב תנ"ך לילדים והוציא ממנו את שם אלוהים. המבול פרץ כפגע טבע. משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור. כוחות על אנושיים ועל טבעיים, אינם בנמצא כאן, רק האדם עצמו מופיע. למשל: בתנ"ך המקורי נכתב: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: התנ"ך על פי סגל: "בראשית נבראו השמיים והארץ". למשל: בשמות י"ד ל-ל"א נכתב: "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ".

בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן: "ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים, והאמינו במשה."

את הפילוסופיה שמאחורי יוזמתו הסביר סגל כך: "הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו, העלתה את אמונת אלוהים, אולם תרבותנו הגיעה אל התיזה האנושית – אמונת האדם, והיא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו."

מסתבר שהדיאלקטיקה "החינוכית" הגיעה השנה ב"אורנים" לשלב חדש ובלתי צפוי.

בטקס יום הזיכרון שנערך במכללה הוקרא שירו של בוב דילן "אדוני המלחמה", שתורגם על ידי יונתן גפן. בטקסט בין היתר נאמרות שורות אלו:

"שום אלוהים שראה אתכם לא ייתן לכם מחילה

ואני מקווה שתמותו –

כן אני מקווה שתמותו בקרוב –

וכמה שתמותו יותר מהר

ככה יהיה לי יותר טוב

אנחנו נכבד את זכרכם בדקת דומיה ובראשים מורדים

ולא נזוז מהקבר שלכם עד שנהיה בטוחים שאתם מתים,"

הסטודנטים שהקשיבו למילים היו המומים. אנשים הסתכלו אחד על השני בהלם ולא הבינו למה מוקרא טקסט כל כך קשה שקורא למות חיילי צה"ל ביום הזיכרון לזכרם.

בנוסף, נשיאת המכללה, פרופסור יערה בר-און, נשאה בטקס הזיכרון נאום פוליטי: "האמנו, כילדים, שההורים שלנו כבר ימצאו פתרון של שלום; לימים, מאוכזבים וכועסים, הם העבירו אלינו את המקל, בידיים רועדות הודו בכישלונם והתחננו – הביאו את היום; והיום אנחנו שנולדנו למלחמה ולגבורה, מאוכזבים ומתוסכלים, מעבירים את המקל החבוט הזה, עימו לא הצלחנו לעשות דבר, אליכם, הדור הבא למדינה, לתקומה: תנו לשמש לעלות."

לסיום הטקס נוגן המנון "התקווה" בלי הבית האחרון עם "נפש יהודית הומייה", שתורץ בתקלה טכנית ברמקולים.

אז ככה, לגיטימי כמובן תמיד להביע את הכמיהה לשלום, ויכולה הייתה יערה בר און (בן כוח) לפצוח בטקס אפילו בשיר קומביה Kumbaya, ושאר שירי שלום, ואפילו לגיטימי ללכת ע"פ הפסוק: "בנפול אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (משלי כ"ד י"ז), ואין חובה להביע שמחה על מות חיילי האויב, אבל לקרוא למותם של חילי צה"ל שבזכותם קיימת אורנים, זו הוכחה לא רק לנפשה הערלה מכל רגש של פרופסור יערה בר און (בן כוח)  המבזה את הנופלים ופוגעת עד עצם נפשם במשפחתם, וחבריהם, אלא, גם הוכחה לחוסר שכלה.

גם אם הדברים הללו נאמרו ע"י נציגי אגודת הסטודנטים באורנים, עדיין האחריות היא של נשיאת המכללה ועליה היה למנוע אותם, שהרי כתוב "חכמים היזהרו בדבריכם" (קל וחומר טיפשים), לכן, אם אכן על פי הדברים הללו, (המביעים תקווה למות חיילי צה"ל), בנוי החינוך שניתן ויינתן במכללת "אורנים" – האמור להכשיר את מחנכי ישראל האמורים להנחיל זאת לילדי ישראל, עדיף היה כבר שמכללת "אורנים" תיסגר.

ראובן ריבלין נשיא חצי מדינת ישראל ממשיך בפילוג העם

נשיא המדינה ראובן ריבלין ערך כהרגלו בערב יום הזיכרון טקס אזכרה ללוחמי האצ"ל אשר נפלו בקרב על הכפר "מלחה" בירושלים, ובזה הוא פתח את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

בדבריו אמר הנשיא: "מקום של כבוד, ניתן ללוחמי המחתרות, כחלק מדור הנפילים של לוחמי המאבק לקוממיות העם היהודי בארצו. במאבק על הזיכרון, ראוי שייזכר אופייה המיוחד של כל מחתרת ותנועה, שלחמו לחירות ישראל. מגש הכסף הלאומי, רחב ומקיף דיו כדי לשאת עליו זרמים שונים וסיפורי גבורה ייחודיים."

עד כאן דברי הנשיא ראויים גם בלי קשר לאמת ההיסטורית לגבי המשקל השונה שתרמו במלחמת השחרור ההגנה והפלמ"ח, לעומת ארגוני הפורשים האצ"ל והלח"י. ("חרשנו, אמר הזבוב לשור" לפי קרילוב).

עוד הוסיף הנשיא: "יותר מכל, למדתי מלוחמי האצ"ל כיצד לעמוד על האמת שלי, לא רק אל מול אויבינו, אלא גם כלפי עמי וכלפי חבריי. כי מותר ואף הכרחי לעיתים להתנגד לקונצנזוס. מותר ואף רצוי להעמיד את ההנהגה ולפעמים גם את הרוב, על טעותם. מותר לחשוב אחרת ולעיתים חובה לחשוב אחרת. כולי תקווה כי אותם אנשי מחתרת אשר פעלו בחשכה, יהיו לנו כמגדלור ויאירו את דרכינו כפרטים וכציבור."

חבל מאד שבדבריו אלו סתר ראובן ריבלין את עצמו.

הירונימוס הקדוש, נזיר שחי בבית לחם במאה החמישית ותירגם את התנ"ך והברית החדשה ללטינית, (שהיה גם גזען אנטישמי לא קטן) התפרסם גם באימרה חכמה: Errare humanum est  "לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי."

אכן, "לטעות זה אנושי", לכן ראוי שראובן ריבלין יחזור בו מטעותו המוסרית הגדולה ויסיר את התנגדותו הפוליטית הקטנונית להנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל בפרשת אלטלנה.

 על ראובן ריבלין להיות נשיא של כל העם. עליו להבין כי הכיתתיות שלו מביאה לא רק לשלילת האמת, אלא גם לפילוג העם.

בין חברי המפלגה הערבית המשותפת לא נמצא אחד שאינו גזען

במסגרת התקווה למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, שלחנו ברכה לחברי הכנסת החדשים של המפלגה הערבית המשותפת.

למרבה הצער חברי הכנסת הערבים-מוסלמים, יוסף ג'בארין, זוהיר בהלול, טלב אבו עראר, מסעוד גנאים, והערבי-אחמדי, איימן עודה, סירבו לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס ובפי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד ולרצוח את כל היהודים, גזענות שהם מגנים, ולא מופת מוסרי.

למרבה הצער במפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לא נמצא אחד שאינו גזען.

כזכור למרות כל מאמציהם, לא הצליחו דודו אמיתי מגבעת חביבה, ונפתלי רז מורה הדרך והמחנך, למצוא אפילו ערבי-מוסלמי מעמיתיהם (המתנאים כ"ערביי הדו קיום") שאינו גזען ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

למרות כשלונם אנחנו מאמינים שיש נם ערבים-מוסלמים שאינם גזענים ונמשיך לחפש אותם. אם אתם מכירים, אנא הודיעונו.

האם הגזען הערבי-מוסלמי אחמד טיבי הוא פושע מלחמה?

הקריאה של 16 שרי חוץ באיחוד האירופי להחרים תוצרת התנחלויות, הגיעה לדיון באולפן ערוץ הכנסת. ח"כ אחמד טיבי מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) תמך ביוזמה האירופית ובהתייחסו לחוק האוסר להחרים תוצרת ישראלית, (ובהסתמך על חסינותו) קרא בגלוי להחרים את מוצרי ההתנחלויות: "אני רוצה להתבטא באופן חופשי וגם לעשות מעשה אקטיבי כדי לפגוע בהתנחלויות וליישם את משנתי שההתנחלויות הם פשע מלחמה על פי החוק הבינלאומי ולכן אני רוצה למנוע את הפשע הזה.

"לכן אני מהאולפן הזה קורא לכל הציבור להחרים את ההתנחלויות, להחרים את תוצרת ההתנחלויות, מדובר בפשע מלחמה, ולכן תחרימו את ההתנחלויות."

האירוניה היא שאחמד טיבי עצמו הוא מתנחל כאשר עבר לגור מעבר לקו הירוק בדחית אל בריד ביהודה.

כמובן, לדידו של הגזען הערבי-מוסלמי אחמד טיבי, רק יהודי המתגורר ביהודה ושומרון הוא פושע מלחמה, ערבי לא.

הצתת בית קפה ערבי בגלל שייכותו לערבים היא גזענות

ארבעת נערים יהודיים נעצרו בספטמבר בשנה שעברה על ידי משטרת מחוז ש"י. בצילום וידאו תועדו הארבעה נמלטים רעולי פנים אחרי שהציתו בית קפה בכפר דורא מדרום לחברון ואף ריססו על דלת המבנה את המילה "נקמה". אחרי מעצרם הואשמו הארבעה בעבירות של הצתה והשחתת מקרקעין ממניע גזעני.

במהלך המשפט טענו באי כוחם של הנערים – עורכי הדין איתמר בן גביר, יצחק בם, נפתלי ורצברגר ועדי קידר – כי ההצתה התבצעה על רקע חשד של הנאשמים שלפיו תושבי הכפר דורא הציתו מתחם בילוי בבית אל.

בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה על הסדר טיעון, שבמסגרתו ויתרה הפרקליטות על הטענה למניע גזעני כרקע למעשים, וכן על עבירת השחתת פני מקרקעין. במסגרת הסדר הטיעון הוחלט כי הנערים יואשמו ויודו בעבירה של הצתה בלבד, וכי הצדדים יטענו לעבודות שירות בלבד.

השופטת שירלי רנר ציינה כי מדובר בעבירה חמורה, שעלולה לגרום סיכון גבוה גם לחיי אדם, והביעה תמיהה מדוע הנערים פגעו באותו בית קפה ספציפי, בזמן שלא ידעו אם בעל בית הקפה קשור להצתה בבית אל. עם זאת, השופטת ציינה את עברם הנקי של הנערים ואת הודאתם. לנוכח הסדר הטיעון גזרה השופטת על הנערים שלושה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי לשנה וכן פיצוי בסך 500 שקלים לבעלי בית הקפה שהוצת.

אז ככה, אם הנערים הציתו את בית הקפה השייך לערבים רק בגלל היותו שייך לערבים, זה בהחלט פשע שנאה ממניע גזעני, ועל העונש להיות בהתאם, כי גזענות היא גזענות, היא גזענות.

ודוק: העובדה שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען אינה סיבה להתיר את קיומה של גזענות יהודית.

משה מזרחי (מוסי רז)

יש לבטל את המנון התקווה כי כורדיסטאן נמצאת במזרח ולא ישראל

מתוך שנאה עצמית מוכרת, הזדהות עם הלאומנות הערבית והגזענות המוסלמית, הנלחמת למען חיסול מדינת היהודים-ישראל, ובצירוף קורט של גזענות אנטי-אשכנזית, פרסם משה מזרחי (מוסי רז) בספר הפנים שלו את הדברים הבאים (לא נגעתי):

"טוב עשו חבר הכנסת עודה וחברי כנסת ערבים נוספים כשנשארו במליאה בעת שירת התקווה. בילדותי לא שרתי את ההמנון בשל מילותיו המדירות אבל בבגרותי אני שר אותו משום שהוא ההימנון של המדינה שאני אוהב ואולי הייתי אוהב יותר לו ממשלתנו היתה מוסרית יותר. התקווה איננו שיר גזעני, הוא לא משבח גזע כלשהו ולא תוקף אף לאום אבל הוא שיר מדיר: הוא מדיר ערבים 'נפש יהודי' כמו גם את יהודי המזרח (סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל לציון ולא מזרחה ככתוב, וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים). התקווה סיים את תפקידו ההיסטורי גם משום שאנחנו כבר עם חופשי בארצנו."

https://www.facebook.com/632771873441351/posts/939308932787642

למותר לציין שהידע הגיאוגרפי שמפגין מזרחי-רז, אינו מבוסס מציאות, אלא מוטה אידיאולוגית-פוליטית, שכן הידע הגיאוגרפי שלו אינו מונע ממנו כמובן לכנות בצביעותו את יהודי מרוקו "מזרחיים"...

חוק משה מזרחי (מוסי רז)

בינואר 2015 לקראת הבחירות לכנסת העשרים, נבחר מזרחי-רז כמועמד למקום השישי ברשימת מרצ לכנסת. לאור דבריו, יש לשמוח שחוק משה מזרחי (מוסי רז) פועל בכנסת מזה שנים: מרצ תמיד מצליחה להכניס לכנסת את מיספר המועמדים מתחת למועמדותו של משה מזרחי (מוסי רז). הוא עצמו נשאר בחוץ, וטוב שכך.

סלמאן מצאלחה – על היהודים המזרחיים להפוך לערבים גאים

במאמר ב"הארץ" (1.4.15) פונה הלאומן הערבי-דרוזי, הגזען, סלמאן מצאלחה, ליהודים המזרחים כדבריו, לחזור למהותם כערבים, בני הלאום הערבי, ולדבוק במה שהוא קורא: "בצד הטבעי להם במאבק בין הלאום שלהם לבין הציונות שהיא "תנועה לאומית אירופית לבנה."

המשמעות האמיתית של משנתו היא הגישה הערבית-אנטישמית הישנה על פיה אין עם יהודי, אלא רק דת יהודית. ולכן, אין בני הלאום היהודי יוצאי ארצות ערב, אלא רק בני הלאום הערבי שדתם יהודית. הגישה הזו, שהיא לב ליבה של האמנה הפלשתינאית, נועדה לתרץ את הסתירה בין התביעה לזכות ההגדרה העצמית לפלשתינאים, לבין שלילת זכות ההגדרה העצמית מן היהודים. כיוון שאין עם יהודי, הוא אינו זקוק למדינה. אנטישמיות כבר אמרנו?

ומתי אומר זאת הגזען הדרוזי מצאלחה? בדיוק בשעה שהרעיון הלאומי הערבי מתפורר, והעם הערבי עליו הוא מטיף נמוג כלא היה אל סבך הנאמנויות העדתיות-דתיות.

על העברית – אלוהים או תיאו

עם חגיגת יום העצמאות ה-67 למדינת ישראל יש לציין את הצלחתה של אחת המהפכות הגדולות של הציונות, מהפכת העברית. השפה העברית ניצחה את הגלות:

גרין הפך לבן גוריון, שרתוק לשרת, שקולניק לאשכול, מאייר למאיר, רוביצוב לרבין, יזרניצקי לשמיר, שיינרמן לשרון, ברוג לברק, ומיליקובסקי לנתניהו. (נכון, שניים נשארו עם שמות גלותיים בגין ואולמרט, אבל העברית ניצחה).

לאחרונה דומה שהנה חלה נסיגה. במוסף חג העצמאות מספר לנו הזמר רמי קליינשטיין שהוא הולך ו"מתחזק", כלומר "מתדתה" (נעשה דתי), וכפועל יוצא מזה הוא החליט לקרא לבנו, שנולד זה עתה "אלוהים", אבל במקום לקרוא לו בעברית אלוהים, הוא קורא לו אלוהים ביוונית – "תיאו". (מזל שהוא לא קרא לו אלוהים בערבית – "אללה"), וכך בדומה לו גם ידוענים רבים אחרים, מאסו בעברית.

הידוענית נינט טייב (שילוב של שם פרטי צרפתי, עם שם משפחה ערבי) החליטה לקרוא לבתה בשם "אמיליה" שהוא שם לטיני רומאי שפירושו יריבה מתחרה. ואולי על שם אזור אמיליה באיטליה. מעניין אפוא מדוע טייב, שיכולה היתה לתת לבתה שם ע"ש אחד מאזורי הארץ למשל – "שרונה", "כרמלה", "שומרונה" וכדומה, בחרה דווקא שם של אזור באיטליה "אמיליה".

הידוען בעל השם הערבי-מרוקאי "ביטון" עיברת את שמו לגולן, אבל לבנו הבכור בחר אייל גולן לתת דווקא  שם גרמאני – "ויליהלם", אמנם בצורה הגאלית (אירית) שלו – ליאם.

ולאחרונה במקום לקרוא לבנו הקטן שנולד בשם העברי "יוחנן", הוא בחר לקרא לו "יוחנן" בהולנדית – יאן.

בדומה לו רבים בארץ לאחרונה אוהבים גם הם את השם "יוחנן" אבל דווקא בגאלית (אירית)– "שון". מעניין אפוא מאין צצה וצמחה הפופולאריות של השפה הגאלית בארץ.

על ראש הממשלה או נשיא המדינה להשתתף

בטקס יום השנה ה-70 לניצחון על גרמניה הנאצית

מיספר ימים לאחר שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, הודיע כי רוסיה מסירה את האיסור על מכירת טילי S-300 לאיראן. גורמים רשמיים בישראל יצאו בהכרזה שהם לא ישלחו נציג בדרג גבוה לרוסיה לטקס לציון 70 שנים לניצחונה על גרמניה הנאצית, שיתקיים בכיכר האדומה במוסקבה בחודש הבא. על פי דיווחי הממשלה הרוסית, ישראל הודיעה כי השגריר שלה במוסקבה יהיה נוכח בטקס.

אמנם, גם מדינות מערביות רבות מסרבות לשלוח נציגים ברמה גבוהה, בגלל המתחים סביב ההתערבות הצבאית של רוסיה באוקראינה, אבל גם אם ישראל מנסה להראות את מורת הרוח על החלטת הרוסים לספק לאיראן את הטילים, זו טעות לא להשתתף באירוע בדרג הבכיר ביותר, מפני שהניצחון על גרמניה הנאצית היה כל כך מהותי בהצלתו של העם היהודי מהשמדה, שבלי קשר לחילוקי דעות כלשהם אסור להחרים אירוע המציין זאת, בייחוד לאור תרומתה העצומה, וקורבנותיה הרבים מנשוא של בריה"מ – במאבק לניצחון.

אסור לישראל להחרים את האירוע ההיסטורי הזה, 70 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית.

* * *

הרבי החזיק לי בזרג

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הרבי החזיק לי בַּזרג

ויחד אמרנו קידוש

והדת נעשתה לי אחרת

והתפילה נתהפכה למישוש

הוי רבי הוי רבי צדיק

מה ישר זוֹבָנִי בעיניך

אהיה כחסיד שבתאי צְבִיק

ובגן עדן אשק אחוריך

האישה נגדך היא רק חור

ללדת, ללדת, ללדת,

אברכים הם העם הטהור

ידם נטויה לא רועדת

אז אגמור

בשיר מזמור

שְׁפוֹך לי שְׁפִּיך לי

רבי קָדישא

[22.2.10. יום שני. גיליון 520. אני מפרסם בו שיר של חיימקה שפינוזה בעקבות השערורייה של הרב מוטי אלון].

* * *

הדסה  מור

ערכי מוסר מול רדיפת כבוד ועושר

ההצגה "אבא גוריו" בתיאטרון הבימה

צריך הרבה העזה להמחיז ספר,  שנחשב לקלאסיקה של הספרות  העולמית בכלל והצרפתית בפרט, כמו "אבא גוריו", שכתב אונורה דה-בלזאק במאה ה-19.

המחזאית  שחר פנקס, שנטלה את משימת ההמחזה לידיה, אומרת שמאז ומתמיד היא מוצאת את עצמה מתמודדת עם הנושא של הורים וילדים, ובמחזה הספציפי הזה –  האב גוריו, שמגולם על ידי השחקן המצוין יעקב כהן, המקריב את עצמו כדי לספק את מאווייהן הגובלים בסחטנות, של שתי בנותיו; והאם המגוננת על בנה, ראסטיניאן, סטודנט למשפטים שכל שאיפתו היא להגיע למעמד החברתי הגבוה  באמצעות שידוך מתאים.

 המשפחה מוצגת במחזה כמיקרוקוסמוס לחברה כולה, המציג את ערכי המשפחה והמוסר כשהם נרמסים ונדרסים ומתחלפים בערכים של רדיפה אחר מעמד, כבוד וכסף.

גוריו האב, בן הדור הישן, מוצג כאדם הדבק במוסר המשפחתי המצווה עליו לספק את כל משאלותיהן של בנותיו ובתמורה הוא משתוקק לאהבתן, ליחסי קירבה וחיבה לאחר שאימן   הלכה לעולמה.

אולם הבנות, שתי יפהפיות, אינן שועות לתחנוניו, הן רק דורשות ממנו את כספו, והוא,  הלבוש והנוהג כמו אביון, מוציא להן מכיסו את מעותיו, אותן הרוויח בעבודה קשה, ונותן להן.  ממש מתחנן לתת להן, בעוד הן לבושות בשמלות קרינולינה מהודרות ושואפות להגיע למעמד הגבוה של החברה הגבוהה של פריז;  וככל  שאביהן דועך והולך כקלושאר חסר בית, כך הן  מגיבות בהתנשאות, באגוצנטריות ובמירוץ אחר הכבוד והמעמד שאותם ניתן להשיג רק  בכסף.  אז קודם כל שהאב ייתן את הכסף.  

 בתחרות שבין ספר למחזה או לסרט, תמיד ידו של הספר תהיה על העליונה. בלזאק הוא אמן התיאור של האדם, על אופיו, רגשותיו, דמותו, דחפיו, שאיפותיו, רשעותו, עליבותו, בסביבה של שחיתות מוסרית ושלטונית. ספרו "אבא גוריו" הינו חלק מטרילוגיה שכתב בשם "הקומדיה  האנושית", מעין אנטיתיזה לקומדיה האלוהית של דנטה. אצלו האדם עומד בראש מעייניו והוא מתאר את הגיהנום של בני האדם החיים עלי אדמות, בעוד דנטה רואה את האלוהות ומתאר בגאוניות  את הגיהנום שבתופת השמימית.  

במרכז כל יצירותיו של בלזאק ניצבת העיר פריז, והוא מתאר את פריז של  המאה ה-19 ביד אמן, כעיר שסועה, עם פערים חברתיים עמוקים, עושר מנקר עיניים ועוני תהומי, מאבקי קיום,  רדיפת בצע, ובד בבד כעיר מקסימה ומפתה ומסתורית.  

מעצב התלבושות של ההצגה, מאור צבר, אכן נתן ביטוי לפער החברתי הזה, והלביש את הדמויות העניות, אלה שהתאכסנו באכסניה ואת גוריו עצמו, בבגדים פשוטים עשויים מכותנה ופשתן בצבעי אפור כחול וחום, בעוד בגדי העשירים עשויים מבדי משי קטיפה וצמר מורכבים  משכבות שכבות בצבעי אדום וירוק המסמלים את רגשי הקנאה שקיננו בלבן של הדמויות, האחת כנגד רעותה. כך נוצר הניגוד האבסורדי שבו הבת הלבושה במחלצות ועונדת תכשיטים  יקרים, מבקשת כסף מאביה הלבוש בגדים מרופטים.

קשה היה שלא להשוות בין התנהגותן של בנותיו של גוריו לבין התנהגותן של בנותיו של המלך ליר. לאחר שהן מקבלות מידי אביהן את כספו, את אהבתו, את קורבנו, הן מסבות  ממנו  את ראשן ומפנות לעומתו את עורפן. מסרבות ליצור איתו קשר.  כפויות טובה. אבל  מסתבר,  שהאבות של כל הדורות הבאים לא לומדים מגיבורי הספרות הללו את הלקח. הקשר של האב לבתו אף פעם לא היה ולא יהיה דו-סיטרי. תמיד יהיה המצב של זה הנותן והמקריב והנכנע, לזו  הלוקחת, האנוכית, המסבה את ראשה  מפניו.    

למרות המשחק המצוין של כל השחקנים – לאה גלפנשטיין ונעמה ארמון המגלמות את שתי בנותיו של גוריו, עידן ברטל המגלם את ראסטיניאק, סטודנט למשפטים השואף לגדולה, והמספר השרמנטי שחר רז, וכל דיירי האכסניה – שמיל בן ארי, רוברט הניג, דניאל סבג, אוסנת  אינגרשט ואלינור פלקסמן; ולמרות הבימוי המעוצב היטב של שיר גולדברג, קשה לצאת מההצגה הזאת בהתרוממות רוח או בחיוך על השפתיים. לא רק המסרים המדכאים ועליבות חייו ומותו של גוריו המקוממים מרוב העוולות שנעשו לו. מה שהפריע בהצגה היה צורת הדיבור של השחקנים, שדומה היה שהם עושים  ביניהם תחרות מי מהם ידבר מהר יותר  וברור פחות.  וזאת דווקא בשעה שהועמדה  לרשותם מדריכה לשפה ודיבור – מרגלית פז.  אז או שפז לא הצליחה  ללמד אותם לדבר בבהירות – או שהשחקנים לא הצליחו ללמוד את מה שלימדה אותם המומחית לדיבור.

ואם לא די בכך, באה המוסיקה, שאותה הלחין להצגה שלמה גרוניך, שהגם שהיתה נעימה   והזכירה את השנסונים הצרפתיים הידועים, ושבעיקר בוצעה בפסנתר ואקורדיון, היא לעיתים קרובות מדי  המשיכה להתנגן גם כשהשחקנים התחילו  לדבר. אז לא רק דיבור לא ברור, הנה   התנגנה לה המוסיקה שממש נכנסה לתוך דבריהם של השחקנים והבליעה כמעט מחצית מהטקסט.

את הביקורת הזאת שמעתי מעוד כמה אנשים שהיו בהצגה. אין ספק שהיו גם כאלה שכל זה לא הפריע להם והם נהנו מהצגה שהיתה בה תנועה מעניינת בהדרכתה של שרון גל, עם תפאורה ניידת  ומשתנה  מדי פעם, בעיצובו של  סשה ליטיאנסקי ובהדרכה דרמטורגית  של כנרת צור.

אי אפשר שלא לציין בהתפעלות את משחקו של יעקב כהן, שמסוגל לעבור מהופעות סטנדאפ מצחיקות ומשחק בקומדיות מהנות, למחזות דרמטיים  קלאסיים, בהם הוא מגלם את הסוחר מוונציה של שייקספיר, את הקמצן של מולייר ועכשיו את אבא גוריו של בלזאק. וכל אלה כמעט בעת ובעונה אחת. שלוש דמויות טראגיות מגולמות בידי שחקן  מצחיקן מטבעו.

זאת לא כל כך הצגה מהנה. הקומדיה האנושית של בלזאק אינה קומדיה של הצחקה. אבל זוהי הצגה שחשוב וראוי לראותה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.4.15

* יום הזיכרון שלי – יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא בעבורי אירוע משמעותי שאני מקדיש לו זמן ומחשבה רבים לאורך השנה כולה. מזה שנים רבות אני מארגן את אירועי יום הזיכרון באורטל.

אנו מקיימים טקס ייחודי, מרגש מאוד, המשלב מתן מקום רב לכל אחד משמונת חללינו, עם אמירה כללית, לאומית. אנו פותחים בטקס רשמי באתר ההנצחה המרשים והמכובד של הקיבוץ, על רקע הנוף הקסום של צפון הגולן והחרמון. הטקס כולל הורדת הדגל לחצי התורן והדלקת משואת זיכרון, קריאת "יזכור" וקינת דוד, הנחת זרים על ידי ילדי כיתות א-ו ושירת "התקווה".

משם אנו עוברים ללובי התיירות של אורטל, מבנה בזלתי מקסים הקרוי "הבזיליקום", ובו אנו עורכים את ערב הזיכרון. הערב כולל שירים בהרכבים ושל סולנים, קטעי קריאה הנוגעים לכל אחד מן הנופלים – קטעים משלהם או עליהם, וקטעי קריאה כלליים. השנה הוקדש הערב לנושא: החלומות שלא התגשמו.

ההכנות לטקס נמשכות שלושה חודשים, מרגע שצוות יום הזיכרון נפגש לראשונה ועד הטקס. בחלוקת התפקידים בצוות, אחת המשימות שלי, היא הקשר עם המשפחות השכולות – מכתבי הזמנה לטקס, ומספר שיחות עם כל משפחה, לתאם ולארגן את סידורי הגעתם, לעיתים הלינה באורטל וכד'. המשפחות נרגשות מאוד מן הטקס, מרמתו, מרגישותו ומהמתכונת שבה השכלנו לשלב את האישי והלאומי.

לבד מן הארגון, אני שותף בטקס גם בשירה (כסולן ובהרכב) וכקריין הן בטקס הרשמי והן בערב הזיכרון.

ביום הזיכרון עצמו אני משתתף בטקס המרכזי באתר ההנצחה לחללי הגולן בגמלא העתיקה. טקס מרגש ומרשים. כאשר אנו נמצאים באתר הטקס, נגלה לעינינו הנוף של הכינרת ומעלות הגולן ובעיקר העיר גמלא העתיקה המזדקרת מתוך הגיא והיא מרשימה כל כך. הסמליות שלנו, תושבי הגולן החוזרים הביתה, לגמלא שנפלה, עם המסר של "שנית גמלא לא תיפול", מרגש כל כך. כאשר אנו עומדים על הגולן ורואים את עמק הירדן הפרוס למרגלותינו וזוכרים מה היה שם בימים שבהם אחרים ישבו בגולן שלנו, המשמעות של "שנית גמלא לא תיפול" מתחזקת שבעתיים. לפני הטקס המרשים, חבורת המשתתפים מאורטל עולה לאנדרטה בה חקוקים על אבני הבזלת שמות הנופלים, ואנו מניחים זרי פרחים מרשימים ומעוצבים על שמות החללים מאורטל.

הקשר שלי לגמלא עמוק מאוד. אחת מחוויות החיים המכוננות שלי, הייתה שביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן, שבה במשך 19 יום חבריי ואני שתינו רק מים. ויש לי גם קשר עמוק לטקס יום הזיכרון בגמלא, עליו הייתי אחראי במשך תשע שנות שירותי כמנהל מתנ"ס הגולן.

אני מארגן גם את טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות באורטל – שבו אנו מניפים את דגל הלאום אל ראש התורן, קוראים פרק מקהלת – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" וגו', קטעים נרחבים ממגילת העצמאות, אחד החברים אומר דברים אישיים על המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות ואנו מסיימים בשירת "התקווה". לאחר הטקס אנו עוברים לסעודת החג ולחגיגות יום העצמאות.

* יומיים של גאווה לאומית – המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות אינו קל, אך הוא אינו אמור להיות קל. החיבור נועד להזכיר לנו שללא הנכונות להיאבק על הקמת המדינה ועל קיומה ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, כולל הנכונות למסירות נפש במאבק הזה, לא הייתה קיימת מדינת ישראל. החיבור נועד להזכיר לנו, שהמחיר הכבד לא היה לשווא; שהבנים נפלו למען נחיה. החיבור נועד לחזק את גאוותנו כישראלים, גאוותנו במדינת ישראל, גאוותנו בבניה הנכונים לכל הקרבה למען קיומה, למען חיינו.

יום הזיכרון ויום העצמאות הם יומיים של גאווה לאומית, יומיים של סולידריות לאומית – סולידריות המאחדת, סביב המשותף לנו, בין שמאל וימין, בין חילונים ודתיים, בין עדות.

וכל כך כואב, וכל כך מכעיס, שבשנים האחרונות יש מי שאינם בוחלים בכל פרובוקציה כדי לחלל את הימים הללו; כדי לשבור את הסולידריות הלאומית ולהמיר אותה בסולידריות עם האויב, כדי להציג את חללי צה"ל כמתי שווא.

* אני בדרכי לאגף הסגור – בשובי מהטקס בגמלא פתחתי את הפייסבוק, וקראתי הטפות על כך ש"במה אני מתעסק ביום הזיכרון לחללי צה"ל", "עלוב", "בושה", ומישהו אפילו טען כלפי שהדברים שלי הם עניין לטיפול של פסיכולוגים. וכל זאת על מה ולמה? כיוון שגיניתי את הפרובוקציה המכוערת של טקס התייחדות משותף עם זכר חללי צה"ל והמחבלים בעיצומו של יום הזיכרון הלאומי.

אז זה עובד ככה. קודם עושים פרובוקציה מכוערת ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אח"כ מציגים אותה כשוות ערך לאירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל, כי ברוח הפוסטמודרניזם הכל הולך והכל שווה ערך. אח"כ מי שמבקר את הפרובוקציה חוטא לרוח יום הזיכרון. איזה היפוך עולמות. איזו ציניות.

ומי שמבקר את הפרובוקציה, זקוק לטיפול, כמקובל במשטרים מסוימים.

* סמל הממלכתיות –  אני מתרשם ומתרגש לשמע נאומיו של נשיא המדינה ראובן ריבלין ביום הזיכרון וביום העצמאות. ריבלין מחזיר את מוסד הנשיאות לימיו הגדולים, בהיותו סמל הממלכתיות. אחרי שנה קשה וכואבת של קרע לאומי עמוק, שנאה פוליטית קשה בין בעלי פלוגתא פוליטית, הסתה חמורה משני הצדדים, שלהוב יצרים והצפתו מחדש של השד הגלותי, דברים קשים ומכוערים כלפי המיעוטים בישראל – הבמה שיום הזיכרון ויום העצמאות מעניקה לנשיא המדינה מנוצלת למסר אמתי ונוקב של אחדות לאומית, אחריות לאומית, סולידריות, ציונות וממלכתיות.

בימים אלה, שבהם אפילו הסמלים המקודשים ביותר של הסולידריות, כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, מבוזים בפרובוקציות פוליטיות שנועדו להתריס ולהפגין את הפניית העורף לסולידריות הלאומית והמרתה בסולידריות חלופית, תוך פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, טוב שבתפקיד הממלכתי הזה ניצב אדם המגלם באישיותו את האחדות והממלכתיות. הפאתוס הציוני, האמירה הברורה על אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל, נשמעים מפיו אותנטיים וטבעיים, נטולי זיוף.

אני גאה בכך שראובן (רובי) ריבלין הוא נשיאה של מדינת ישראל.

* ביקורת ממלכתית – לא צפיתי בטקס המשואות. כבכל שנה, אני מעדיף השתתפות פעילה באירועי החג באורטל, ובמרכזם טקס השאת המשואות שלנו, על פני צפייה בטלוויזיה. ולכן לא שמעתי את נאומו של יו"ר הכנסת. הופתעתי מההתקפה החזיתית של רינה מצליח, אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל על אדלשטיין עקב דבריו, "המפלגים" והבלתי ממלכתיים. זה נשמע לי מוזר מאוד. אדלשטיין הוא דמות ממלכתית ומתונה מאוד. כך הוא היה בטרם נבחר לתפקידו הממלכתי, ולא כל שכן מאז הוא מכהן כיו"ר הכנסת. לא בכדי, באופן חריג ביותר, הוא נבחר לתפקידו בכנסת הנוכחית גם בתמיכתה של האופוזיציה. לא מתאים לו להשמיע, דווקא בטקס הממלכתי הזה, דווקא במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, דברים מפלגים.

קראתי את תמצית נאומו, ולא מצאתי מאומה שיצדיק את הביקורת. כנראה שאמירתו על שהוא "מצר על כך שיש בינינו כאלה שמוציאים דיבת הארץ רעה," התפרשו בפי אברמוביץ' ומצליח בין השאר כביקורת עליהם. ואם כך הדבר, הרי הם צדקו בפרשנותם והוא צדק בביקורתו. 

אין כאן תופעה של הוצאת דיבת הארץ רעה? די לחזור לאתר ynet בשלושת החודשים שקדמו לבחירות, כדי להיווכח מה פירוש דיבת הארץ. לא ביקורת עניינית, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אלא דמוניזציה של הארץ והמדינה והצגתן כאזור מוכה אסון ומדינת עולם שלישי נחשלת. הרי אין שחר להצגה הזאת, וביקורת עליה ראויה בהחלט, דווקא מאישיות ממלכתית כיו"ר הכנסת, דווקא בטקס ממלכתי כטקס הדלקת המשואות.

אמנון אברמוביץ' תקף את אדלשטיין שיצא נגד המחאה החברתית, שמקובל על הכל שהיא היתה עממית ואותנטית. אלא שאדלשטיין כלל לא ביקר את המחאה החברתית. אלה דבריו: "אני מצר על כך שיש בינינו כאלה שחיפשו תדיר להוציא דיבת הארץ רעה, והפכו את הנהי לעיסוק אובססיבי של ממש. שיקולים של יוקר המחיה ואיכות החיים ראויים לדיון ציבורי, אך אנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו: מתי התחלנו למדוד את הזיקה שלנו לארץ בשיקולי עלות ותועלת?"

אדלשטיין לא ביקר את העלאת סוגיות יוקר המחיה ואיכות החיים למרכז הדיון הציבורי, אלא להיפך, הוא אמר בפירוש שהם ראויים לדיון ציבורי. הוא יצא נגד מדידת זיקתנו לארץ בשיקולי עלות ותועלת. אין זו ביקורת על המחאה החברתית של קיץ 2011, אלא על "מחאת המילקי" העלובה והמפונדרקת, והתמיכה שקיבלה בתקשורת. ובכך הוא צודק ומן הראוי שכיו"ר הכנסת בטקס המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות של מדינת ישראל, יאמר את הדברים הללו; את המסר הציוני שאין לנו ארץ אחרת, וששום שיקול עלות תועלת, אינו מהווה שיקול קל, לא כל שכן שיקול מרכזי, בזיקה שלנו, כיהודים וכאזרחי ישראל, למולדתנו ולמדינתנו.

אברמוביץ' סנט בו על שגינה את "מנשקי המזוזות" בעוד יאיר גרבוז דיבר על "מנשקי קמעות". אולם אדלשטיין לא הזכיר את גרבוז בשמו כי אם התופעה, והתופעה כוללת את יהושע סובול שדיבר על "מנשקי מזוזות". אם מישהי צריכה להיעלב מדבריו של אדלשטיין זוהי אלונה קמחי, על כך שהוא שכח להזכיר את ה"ניאנדרטלים".

* דווקא – מאמר שפרסמה ב"הארץ" ימימה כהן-אהרוני, ממצה את מהותה של הפוסט ציונות, והדרך שבה היא משתמשת בגסות בסמלים הציונים המקודשים ביותר, כדי לצקת בהם מסר הפוך.

היא סיפרה על טקס אלטרנטיבי ליום הזיכרון, שאינו מתמקד במתים אלא בחיים. במי? בחיילים שנפשם נפגעה בשירות בצה"ל, "בקרבות, במעצרים, במבצעים ובשמירות." והיא מסבירה את הרציונל – "ההתמקדות בחיים היא פרשנות הומנית לזיכרון. ... מעמידה במרכז את האדם, בלי לקשר אותו ואת סיפורו לתמונה לאומית רחבה יותר. האדם אינו סמל למשהו גדול ממנו, אינו חלק מקולקטיב שנותן לו משמעות ואינו משמש דרך להשיג מטרה כזו או אחרת. ... זו השקפה שמאתגרת את התפישה הישראלית ההגמונית מאחר שהיא אוניברסלית. הסיפור הישראלי והלאומי אינו מקבל עדיפות על פני חוויית האדם באשר הוא. אם האדם הוא המטרה, הרי שיש מקום להתחשב ברגשותיו וצרכיו של כל אדם, בכל צד של הסיפור. זוהי נקודת מבט שמאפשרת, ואולי מחייבת, הכרה גם באדם מהצד השני, האחר המוחלט." וכו' וכו'.

המסר הוא התמקדות בשתי ישויות. הישות הקטנה היא האדם כפרט. הישות הגדולה היא בני האדם ככלל, ללא הבדל לאום. בתווך – ריק גדול. ההתמקדות הכפולה הזאת נועדה למחוק את הקולקטיב הלאומי, את הזהות הלאומית, את הסולידריות היהודית. זו יצירת זהות המוחקת את הזהות היהודית, ומחליפה אותה בזהות קוסמופוליטית.

וזאת, דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דווקא ביום המקדש את הסולידריות הלאומית שלנו, שבאה לידי ביטוי עילאי בנכונות שלנו ושל בנינו למסירות נפש מוחלטת למען קיומה של המדינה, למען קיומו של עם ישראל, למען הגנה על שלומם וביטחונם של אזרחיה.

ואח"כ תצליפו בי על כך שאני מגדיר זאת כפרובוקציה.

(אגב, מאוחר יותר נאמר לי מאנשים שהיו בטקס הזה, שהוא כלל אינו ברוח שהיא הציגה וממש אינו מייצג את התפיסה שבאה לידי ביטוי במאמר. או במילים אחרות, היא גם שיקרה, בנוסף לכל).

* מכתב מרגש של חרדי שלראשונה בחייו בחר לעמוד בצפירה ביום הזיכרון – את הדברים הללו כתב יהודי חרדי, פעיל בהשתלבות חרדים בעבודה ובאקדמיה. את פרטי הכותב והנמען הסתרתי, לבקשתם.

"התיישבתי לכתוב שורות אלו דקות ספורות אחרי הצפירה שנשמעה, הצפירה שפילחה את השקט הטעון. כך התייצבתי בגאווה כשלבי טעון ועייני זולגות דמעות, לא יכולתי לשלוט ברגש שהשתלט עליי, עמדתי ודמעתי...

כשהשקט חזר ניקרה בי השאלה: מה קרה? מה שונה יום מיומיים, מה קרה היום שלא קרה לפני שנה או שנתיים?

במחשבה שנייה הבנתי, הבנתי כי בתהליך 'הישראליזציה' שלי הגעתי לנקודה בה אני כבר מרגיש חלק מהחבורה. לא עוד החרדי שמסתתר ביום הזיכרון ברגשות אמביוולנטיים, אלא ניצב בראש מורכן עם האמירה כי אני חלק מהמדינה !!!

עבורי הרגע הזה הוא רגע מכונן, זה הרגע בו הבנתי כי כל העיסוק בקירוב לבבות, למידה בטכניון, שותפות בפורומים שונים, שילוב באקדמיה, בתעסוקה ועוד ועוד... כל זה היה שווה בשביל לחוש את הרגע הזה של שייכות, של אזרחות.

מי ייתן והיה זה שכרנו מכל עמלנו, לא רק להגדיל את שיעור המועסקים, להגביר את הסטרטאפים החרדיים ולהעלות את שיעור הסטודנטים החרדים, אלא לדאוג לאחדותה של ישראל ולדעת כי שנים עשר שבטים היו ליעקב אבינו, כל אחד בצבעו וצורתו... אין לנו ארץ אחרת!!!"

הוא לא יחיד ולא חריג. אנו בעיצומו של תהליך מרתק של ישראליזציה של החברה החרדית. לאט מדי, מלווה בעליות ומורדות, אבל בטוח.

לחושך ניסיון הלינץ' בקצין צה"ל במאה שערים, ראוי לראות גם את הצד הזה של המגזר החרדי, שהוא לבטח לא פחות משמעותי.

* הפיגוע המזוויע ביותר – סופשבוע קשה עבר על כוחותינו. שורה של פיגועים וניסיונות פיגוע בירושלים ובחברון. אך המזוויע מכל היה ניסיון הלינץ' בקצין צה"ל במאה שערים.

* התקופה הכי טובה להיות יהודי –  32 אלף יהודים עלו לארץ מיום העצמאות שעבר עד יום העצמאות הזה, עלייה מרשימה לעומת השנים הקודמות. לראשונה מאז קום המדינה, רוב העולים באו מארצות הרווחה, ארצות העולם החופשי. אחד מהם הוא הרב ליאון אריה מוריס, שעלה מארה"ב. מכל המאמרים שקראתי בעיתוני יום העצמאות, המאמר שעמו הזדהיתי יותר מכל היה דווקא ב"הארץ" היה מאמרו "התקופה הכי טובה להיות יהודי." כותרת המאמר מיטיבה לבטא את המסרים המופיעים בו.

* חזרנו אל בורות המים – בחידון התנ"ך הוקרנה כתבה על הספרייה הלאומית. המנהל האקדמי של הספרייה, פרופ' בן שמאי, הציג מספר מוצגים מרגשים ומשמעותיים. בין השאר הוא הציג את המילים המקוריות של "ירושלים של זהב" בכתב ידה של נעמי שמר, מתוך מחברתה. לצד זה, הוא הציג את מילות הבית שהיא הוסיפה אחרי שחרור ירושלים ואיחודה, בכתב ידה (עם מחיקות אך לבסוף הגרסה המוכרת), בתוך יומן כיס קטן, בעמודי מספרי הטלפונים שבסוף היומן.

בן שמאי אמר שחלפו מיספר חודשים עד ששמר כתבה את הבית הנוסף, וזאת טעות. היא כתבה את הבית מיד כששמעה על שחרור העיר העתיקה בטרנזיסטור, מיד אחרי הופעה יחד עם להקה צבאית, בפני חיילים באל עריש. היא התיישבה מיד למרגלות רכב צבאי וכתבה את הבית. למחרת היא הופיעה בפני הצנחנים משחררי ירושלים ושרה להם את השיר, עם הבית הנוסף, במופע בכורה עולמי. הצנחנים יצאו מגדרם במחיאות כפים בלתי פוסקות, והיא השיבה להם: "תודה לכם! אני בסך הכל כתבתי שיר. אתם שחררתם עיר".

חברתה הטובה של נעמי שמר, רבקה מיכאלי, שבין השאר היתה שדרנית רדיו, הקליטה את ההופעה לשידור, ולמחרת בבוקר השיר שודר ברדיו והמילים התפרסמו בעיתונים.

* מיני פרספקטיבה – הפרספקטיבה הדרושה כדי לשפוט האם מבצע "צוק איתן" הצליח, היא מיספר שנים. תשעה חודשים הם טווח זמן מוקדם מדי למסקנות. אולם יש לציין, שאלה הם תשעת חודשי השקט הראשונים אחרי 14 שנות ירי טילים על אזרחי הדרום. מה שלא עשו הסכמים, הודנות, תהאדיות, נסיגות, התנתקויות וגם לא המבצעים הקודמים ברצועת עזה, עשה, לפחות לטווח זמן של תשעה חודשים, מבצע "צוק איתן".

מוקדם מדי לסכם את המבצע כהצלחה. אבל לבטח – הגדרתו ככישלון, כפי שעושה מקהלת הטרוניה והבכיינות התקשורתית, לא רק מוקדמת מדי, אלא היא חסרת שחר.

(את ההערה הזאת כתבתי לפני ירי הרקטה במוצאי יום העצמאות, אך אין באירוע כדי לשנות את דבריי).

* להכיר ברצח העם הארמני – בתקופה שבה פרחה הברית האסטרטגית בין ישראל לתורכיה, קראתי במאמרים רבים להכיר ברצח העם הארמני בידי תורכיה. ידעתי שישראל תשלם מחיר מדיני אסטרטגי כבד על הצעד הזה, אך סברתי שכמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה, עלינו להעדיף את השיקול המוסרי על השיקול התועלתני.

אולם היום אין דילמה כזאת – תורכיה של ארדואן היא מדינת אויב ונשיאה הוא מסית אנטישמי ואנטי ישראלי ברוחו של נשיא איראן הקודם אחמדיניג'אד. היום, אין כל דילמה – מה שנכון מבחינה מוסרית נכון גם מבחינה מדינית.

בשנים האחרונות יש יותר סממני הכרה ישראליים ברצח העם הארמני, כמו יציאת משלחת של הכנסת לטקס הזיכרון. אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. את המאוחר מדי אין להשיב, אך את המעט מדי יש לתקן. הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, בהחלטת כנסת וביוזמת הממשלה, תכיר ברצח העם ותוקיע את המעשה הנפשע.

* ונתברכו בך כל משפחות האדמה – משלחת הסיוע לנפאל, כמו כל משלחות הסיוע הישראליות לכל אזור אסון בעולם, היא עדות להיותה של ישראל מעצמת-על הומניטרית. התרומה של מדינת ישראל לאנושות, אינה פרופורציונלית לגודלה. כבר בהתגלות הראשונה לאברהם נאמר לו: "ויתברכו בך כל משפחות האדמה." מאז ועד היום, התרומה לאנושות היא מרכיב מרכזי ב-DNA של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

* בחזרה למקום הפשע – אבישי בן חיים פרסם מאמר נלהב בשבח חזרתו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים. הוא הסביר זאת בכל מיני סיפורי מעשיות על "רדיפה עדתית" בלה בלה בלה. אבל מה? אותי הוא שיכנע. אני מציע להחזיר לאלתר את אריה דרעי למשרד הפנים, את הירשזון לאוצר, את אולמרט לראשות הממשלה ואת משה קצב לנשיאות. ואולי בכלל מוטב למכור את מדינת ישראל לאחת ממשפחות הפשע.

* בכל זאת אוהב יותר את הכבוד – התגובה הקולעת ביותר לעסקת השלושים אלף דולר לחודש לפרס מבנק הפועלים, היתה של שלי יחימוביץ': "תמיד ידענו שפרס אוהב כבוד. עכשיו מתברר שהוא גם אוהב כסף..בביטול העסקה בעקבות הביקורת הציבורית, הוא הוכיח שבכל זאת, את הכבוד הוא אוהב יותר.

* די לתרבות החרמות הגלותית – ב-1989 הייתי בין מובילי מאבק נגד בניית מאגר כפר הנשיא בירדן ההררי, שנועד לייצור חשמל. שיאו של המאבק היה עצרת רבת משתתפים. לצד הנואמים הזמנו אמנית, אחת הזמרות הטובות והמוכשרות בארץ, אז ועתה, נורית גלרון.

היה זה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, ואותה תקופה נורית גלרון כתבה ושרה שיר מחאה שנוי במחלוקת, "אחרינו המבול". עם פרסום התוכנית, הוצפתי במבול טלפונים זועמים, איך אני מעז להזמין את הזמרת שמבזה את בנינו, את חיילי צה"ל וכו'. חבריי ואני התעקשנו. לא העלינו על דעתנו החרמתה של זמרת מצויינת, בשל דעותיה הפוליטיות, בנושא שאינו קשור לנושא המאבק. הרי שוחרי איכות הסביבה יש בכל קצווי הקשת הפוליטית.

לצערי, תרבות החרמות הגלותית, לא פסה ודומני שאף התחזקה, והיא קיימת בשני צידי המתרס הפוליטי. פעם זאת יפה ירקוני ופעם אריאל זילבר, פעם עמיר בניון ופעם ענת וקסמן. די! הדפוס הזה הוא אנטי תרבותי ואנטי דמוקרטי. חוסר היכולת לסבול אמן שהביע דעה אחרת, מקוממת ככל שתהיה, מעידה בעיקר על המחרים.

אגב, העצרת היתה הצלחה גדולה. אלפי אנשים צעדו לאורך הירדן ההררי והשתתפו בה. אכן, הניתוח הצליח. אולם החולה מת, כלומר המאגר ותחנת הכוח הוקמו. ובעצם, הוא לא ממש מת, כי בפרספקטיבה של 26 שנים אני יכול לומר שלמרות המאגר, הירדן ההררי נותר במלוא הדרו.

* כשהבורות והגזענות נפגשות עם הטיפשות – "אני לא יוצא מתל אביב, ולא אצא. האלימות וההשתוללויות של הישראלי המכוער קורות, יחסית, פחות בת"א, ורואים את זה יותר ככל שגולשים לפריפריה,"

הגזען הבור והטיפש, שזו רק פנינה אחת משלל דברי ההבל שהשמיע בראיון עיתונאי, הפרסומאי אודי פרידן, היה מנהל הפרסום בקמפיין של המפלגה שבה בחרתי, "כולנו". ניתוח תוצאות הבחירות מראה שהרוב הגדול של מצביעי "כולנו" שייכים לציבורים עליהם מתנשא השוטה ולהם הוא בז (מזרחיים, מסורתיים, תושבי פריפריה). ניתן לומר שאת ההישג המרשים של עשרה מנדטים קיבל כחלון למרות פרידן, ומעניין כמה קולות היו נוספים לרשימה, אילו עיפרון קצת יותר מחודד היה בתפקיד.

הנה עוד כמה פנינים מתוך הראיון: בוחרי הליכוד הם "לובשי הטרנינג ברחוב... התקועים... אנשים עם רמת השכלה והכנסה לא מהגבוהות ולא הכי מפותחים... ההוא שגר באשדוד או ברחובות... מזרחים לא מאמינים למזרחים. הם לא מאמינים בעצמם... רגשי הנחיתות הכל כך עמוקים שטבועים אצל חלק מהם מביאים לשנאת הגזע הלבן... מלון שאין בו אספרסו בשבת בעיניי הוא לא ראוי." ועוד ועוד הבלי הבלים.

יש לקוות שמינוייו של כחלון במשרד האוצר יהיו קצת יותר מוצלחים.

* שלג ביום העצמאות – בספר מסעות בארץ ישראל שכתב יהודי איטלקי בן המאה ה-16, משה בסולה, הוא מספר שעל אחת האבנים בבית הכנסת העתיק בברעם היה כתוב: "אל תתמהו על שלג בניסן, אנו ראינוהו בסיוון." החוקרים לא יודעים על שלג שירד כאן בסיוון, והמטאורולוגים שוללים את היתכנות הדבר. אבל אנו יכולים להעיד שראינו השנה שלג באייר.

* סוגיה הלכתית – אם חטפתי שפעת ביום העצמאות, זה אומר שאני פוסט ציוני?

* ביד הלשון:

א. קונצנזוס או קונסנזוס? – הפעם מארחת הפינה את רוביק רוזנטל, מתוך האתר "הזירה הלשונית": אורי הייטנר שואל: האם נכון לכתוב 'קונצנזוס' או 'קונסנזוס'?                                                             

רוביק עונה: למעשה, אף אחת מהאפשרויות אינה נכונה. המילה הלועזית consensus המופיעה כך באנגלית ובגרמנית ומקורה לטיני נהגית קונסנסוס, בשלושה עיצורי s. עם זאת בפועל היא נהגית בדרך כלל בשתי הצורות שבשאלה, כך שקשה לראות כאן שיבוש מובהק אלא נוהג שהשתרש. אחד ההסברים לשיבוש הוא שחלקה השני של המילה, sensus, מזכיר מילה נפוצה אחרת, צנזורה, שבה הופעת הצ' והז' מבוססת על המקור הגרמני.

ב. זולתנות – בפרשת "קדושים" שקראנו השבת, מופיע אחד מפסוקי המפתח ביהדות, שהוגדר בידי גדול התורה שבע"פ רבי עקיבא "כלל גדול בתורה," כלומר כלל המפתח להבנתה ולפירושה: "ואהבת לרעך כמוך."

זהו הביטוי העילאי של האלטרואיזם, שהוא היפוכו של האגואיזם. אגואיזם בעברית הוא אנוכיות. ומה המילה העברית לאלטרואיזם? זולתנות.

אהוד: נדמה לי כי המילה זולתיות מתאימה יותר.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

ביטחון, חברה ועצמאות כלכלית ישראלית 2015

האם לאחר מערכת-הבחירות הסוערת שהיתה בישראל בחודש מרס 2015, התקשורת הישראלית תשכיל להעביר לציבור מידע אמיתי שמשקף את המציאות האמיתית המקיפה את חייו של האזרח הישראלי הממוצע? נחיה ונראה. ועם זאת, אנחנו יכולים לראות ניצנים ראשונים של טון תקשורתי ענייני וביקורת-עצמית על טיב הדיווח התקשורתי – זה הנוטה לעבור במהירות להתלהמות חסרת-רסן על-פי הסגנון הקלוקל שהשתרש במרבית התקשורת הישראלית על גווניה השונים. אלה הם רק ניצנים ראשונים, ראשונים בלבד – משום שנדרש זמן ממושך לתקן הרגלים רעים הנובעים בין היתר משילוב מסויים של ההרכב האנושי השורר בערוצים הממסדיים. הבעיה אינה נובעת רק בשל ההרכב האנושי, אלא היא גם נובעת מהסגנון העיתונאי "החדש" המקדש את הדעה על חשבון הצגת עובדות אמיתיות היכולות להשפיע על הציבור.

 אנחנו, כמובן, יכולים להתעלם מ"הרעשים" התקשורתיים הללו ולהמשיך לעסוק בהתמדה בפיתוח הכלכלה והחברה הישראלית ואף להפגין נחישות אזרחית ולאומית למרות הניסיון להטיל דופי בכל מעשינו. ועם זאת, למרות אמצעי-התקשורת החלופיים (כמו רשתות חברתיות ואתרים פרטיים), התקשורת הממסדית שלנו עדיין יכולה להוות כלי להעברת מידע חיוני לציבור מבלי לעוות את המציאות. וזאת, בניגוד גמור למה שהתרחש בשנה האחרונה בעוצמה גדולה ובלתי-נסבלת ששיקפה יותר מכל מגמה ברורה של הטייה אידיאולוגית שנועדה לשרת אג'נדה פוליטית מוגדרת למען גופים פוליטיים מסויימים.

מעבר לניסיון להציג אג'נדה פוליטית מסויימת, קיימת גם נטייה חזקה לשכתב את ההיסטוריה למען מטרה גדולה יותר שנועדה להציב "סימן שאלה אחד גדול" במסגרת החתירה ליצור דה-לגיטימציה לאופייה הלאומי של מדינת-ישראל. במסגרת הזו, הצגת נתונים כלכליים מעוותים (או שקריים), שנועדו להציג את מדינת-ישראל כמדינה כושלת בסגנון אפריקאי, שירתה את המטרה הפוליטית העליונה הזו.

 שני אירועים חשובים מאוד התרחשו במהלך השנה החולפת שהשפיעו מאוד על הביטחון-העצמי של הישראלים:

א) מבצע "צוק איתן" שהחל ב-8 ביולי 2014 והסתיים ב-26 באוגוסט 2014. למעשה, אווירת המלחמה בישראל החלה עם חטיפתם והריגתם של שלושת הנערים ב-12 ביוני 2014 באזור גוש-עציון. ההתגייסות החברתית והלכידות הלאומית יחד עם קבלת החלטות מדיניות וצבאיות נכונות, חיזקו את תחושת הביטחון של הישראלים. וזאת, בניגוד גמור לתדמית התקשורתית ה"רופסת" שצוירה לחברה הישראלית לאורך זמן ממושך בתקופה שקדמה למבצע.

ב) הניצחון של המחנה השמרני בעקבות הבחירות של ה-17 במרס 2015, וזאת למרות התחזיות הפוליטיות שהוגשו לציבור הישראלי במרבית אמצעי-התקשורת הממסדיים. זה היה ניצחון של התבונה האזרחית והדמוקרטית שפעלה נגד מערכת הסתה יומיומית שהתגייסה כמעט כולה למען צד פוליטי מסויים. בשני המקרים הללו, ההפתעה היתה מוחלטת, משום שאנשים מסויימים המוצבים בעמדות-מפתח בתקשורת ובפוליטיקה אינם מכירים היטב את החברה הישראלית – על כל עוצמתה האזרחית, הכלכלית והלאומית.

 לצד ההישגים האדירים של מדינת-ישראל, רובצים להם אתגרים לא קטנים שאינם קשורים בהכרח רק לבעיות ביטחון, אלא ליכולת של המדינה לעמוד באתגרים חברתיים-כלכליים הקשורים לתחושתו הכללית של האזרח הישראלי הממוצע.

 1. הקמת הגדר בגבול מצרים והשלמתה בסוף שנת 2013 – בעקבות החלטה אמיצה של ממשלת נתניהו השנייה – עצרה את גלי המסתננים מאפריקה. בעקבות עלייתם של גורמי טרור ג'יהאדיסטים בכל המרחב של חצי-האי סיני בשנתיים האחרונות, הגדר הפכה לגדר-ביטחונית לכול דבר ועניין. ללא הגדר, המצב הביטחוני והחברתי בישראל היה שונה בתכלית ממה שהוא כיום. די להביט על מה שמתחולל באירופה על-מנת להבין את גודל האתגר המונח לרגליו של האיחוד-האירופאי כולו.

החלטות חשובות נוספות בתחום התפלת-מים ופיתוח מאגרי-הגז שהתקבלו בשנים  האחרונות, האיצו את העצמאות הכלכלית של ישראל והם עתידים להשפיע על יכולותיה של מדינת-ישראל להתמודד טוב יותר עם אתגרים נוספים למשך עשרות השנים הבאות. את הפירות הכלכליים אנו נראה בעתיד הקרוב אם ממשלת-ישראל תנהג בתבונה תקציבית למרות הלחצים הפוליטיים שיופנו לעברה. במילים אחרות, קל לבזבז, אך קשה לחסוך. זה נכון גם למשק הלאומי וגם למשק הפרטי-המשפחתי. כל אחד מאיתנו מבין היטב על מה מדובר.

 2. בסוף שנת 2014 הסתכם החוב של מדינת-ישראל ב-715.8 מיליארד שקל. באותה שנה ישראל שילמה ריבית על החוב בסכום אדיר של 38.9 מיליארד שקל. לשם השוואה, תקציב הביטחון של מדינת-ישראל לשנת 2015 עומד על כ-57 מיליארד שקל. במילים אחרות, מתוך תקציב של 328 מיליארד שקל לשנת 2015, ישראל מקציבה סכום אדיר של כ-100 מיליארד שקל עבור מערכת-הביטחון ולתשלומי חובות, כך שהיריעה התקציבית שנותרה קצרה מאוד. ועם זאת, התוצר-הלאומי-הגולמי של מדינת-ישראל בשנת 2014 עמד על סכום פנטסטי של כ-1.07 טריליון שקל למרות האתגר הביטחוני הגדול שליווה אותנו במהלך השנה החולפת.

 3. היחס בין החוב של ישראל לתוצר-הלאומי-הגולמי (תל"ג) עמד בסוף שנת 2014 על שיעור של 67.1 אחוזים (זהו היחס נמוך מאוד בהשוואה למדינות אירופאיות רבות). היחס בין החוב לתוצר נחשב לאחד המדדים החשובים ביותר לחוסנו של המשק הלאומי, כך שחברות בינלאומיות העוסקות בדירוג האשראי מייחסות לנתון הזה משקל כבד בקביעת הדירוג של המדינות (דה מרקר, 21 באפריל 2015, עמוד 3).

היעד של בנק ישראל לשנת 2020 הוא להקטין את היחס בין החוב לתוצר לרמה של 60 אחוזים בלבד. במילים אחרות, מצד אחד כושר-התמרון של ממשלת ישראל מוגבל מבחינה תקציבית (דהיינו, אי-אפשר להגדיל את החוב למען פרויקטים חברתיים). אך מאידך, חוסנו הכלכלי של המשק מדרבן גורמים בינלאומיים להשקיע בישראל בעוצמה גדולה יותר גם בעתיד. יתרות מטבע-החוץ של ישראל העומדות על סכום אדיר של כ-90 מיליארד דולר מאפשרות לישראל להתנהל באופן מושכל אם וכאשר ויתרחש משבר כלכלי או צבאי העלול להעיק על משק הישראלי כולו.

 4. מאז שנת 2003, בעיקר בעקבות פעילותו הכלכלית של שר-האוצר דאז בנימין נתניהו, הכלכלה הישראלית הפכה לעצמאית יותר והמשק הישראלי נחשב לאחד מהחזקים בעולם. מאז אותה שנה, ישראל מייצאת יותר ממה שהיא מייבאת. שליש מהיצוא הישראלי מופנה לאירופה, שליש מופנה לארה"ב ושליש מתפזר בין מדינות שונות (כלכליסט, 21 באפריל 2015, עמוד 3).

הייצוא הישראלי לסין, ליפן, להודו, להונג קונג, לטייוואן, לסינגפור, למלזיה ולדרום-קוריאה הגיע במהלך השנה האחרונה לסכום מדהים של יותר מ-22 מיליארד דולר. השוק האסייתי עסוק ביצירת שווקים חדשים ללא היבטים פוליטיים (בניגוד לאירופאי), כך שהוא מהווה אפיק נוסף חשוב לעוצמה הכלכלית הישראלית לקראת שנים הבאות.

 5. הכלכלה הישראלית מייצרת כ-40,000 דולר תל"ג לנפש והיא נחשבת לאחת מ-10 המדינות החזקות בעולם (הכלכלן שלמה מעוז, בראיון לדה מרקר ב-22 באפריל 2015). שילוב של יוזמה אישית, השכלה גבוהה, אבטלה נמוכה, מוסדות פיננסיים יציבים והשקעות ממשלתיות גדולות יוצרים מבנה כלכלי לאומי מיוחד המאפשר למשק הישראלי להפגין הישגים יוצאי-דופן בטיבם. לפיכך, האתגר של ממשלת-ישראל הוא ליצור קורלציה בין ההישגים הגדולים של המשק הישראלי לבין מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי הממוצע. גורמים כלכליים מדגישים שקיימת "תחושה של עוני" בעיקר בין אלה שמשועבדים למשכנתא או לשכר-דירה מעיק לבין אלה שיש בבעלותם דירה ללא חובות. לפיכך, בעיית הדיור בישראל מהווה, אם כן, את האתגר הגדול של החברה הישראלית כולה ושל כל הממשלות הישראליות שיכהנו בשנים הקרובות.

ד"ר יוחאי בסלע, "ביטחון, חברה ועצמאות כללית ישראלית 2015", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2015.

* * *

אהוד בן עזר

זיכרון ילדוּת: "אבא אימא נִישְׁטוּ!"

הימים ימי מלחמת העולם השנייה, השנה 1942 לערך. ימי ההאפלה. ערב. חושך. מקס ודורקה כהן (בת-דוד של אימי מצד משפחת ליכטנשטיין) באים מתל-אביב לבקר אצלנו בפתח-תקווה. כרגיל באותם ימים, אין טלפונים ואין מודיעים קודם על ביקורים. אני לבד בבית. החלונות אטומים בבד גזה שנצבע שחור והודבק בעיסת קמח דלילה. אבי ואימי יצאו כניראה לבקר מכירים או בני-משפחה. מאחר וביתנו ברחוב פיק"א 7 (היום 10, זה קורה בפתח תקווה) גבוה מן הרחוב, הם עומדים למטה וקוראים בחשיכה:

"דורה! בנימין! הוּ-הוּ!"

אני לבד בבית. אחותי טרם נולדה, ואני כבן שש, מוציא את הראש מפתח המדור הנמוך בתריס (כך היו תריסי-העץ של אז, למי שזוכר, עם חלק תחתון שנפתח אלכסונית וקוּבע באמצעות וו ארוך לאחר הפתיחה החלקית, וכך גם היה מצל), בידי פנס כיס דולק שבו אני מגשש אחר הקוראים אלינו מבחוץ, ואף שמימיי לא דיברתי אידיש ולא ידעתי את שפת ה"יו-ניין" שבה דיברו הוריי ביניהם כאשר רצו שלא אבין, אני אומר בקול רם:

"אבא אימא נִישְׁטוֹ!"

ואת זאת ה"דוד" מקס כהן הגבוה, בעל העיניים הבולטות קמעה – לא שכח, והיה מזכיר לי כל השנים, בבגרותי, כשהוא מחקה אותי בקולו העבה.

"אבא אימא נִישְׁטוֹ!"

משפט תמים זה, של ילדותי הארצישראלית – כמה מיליוני ילדים אמרו אותו באותם ימים באירופה לאחר שהופרדו לנצח מהוריהם והם עצמם נחנקו עד מהרה בתאי הגז ונשרפו במשרפות.

מתוך היומן, 8.7.2009. יום רביעי. אחרי חצות שלחתי את גיליון 460 של המכתב העיתי ובו הקטע דלעיל.

* * *

בתוך גופו של ישו הברזילאי

https://www.youtube.com/embed/2BbsZXgXg

* * *

יהודה דרורי

1. 100,000 טילים!!

כאשר אנו שומעים שוב איזה אישיות ביטחונית חשובה המזכירה לנו שלחיזבאללה יש כבר 100,000 טילים המכוונים נגדנו (!) אז אנחנו שואלים אותו קודם כל: למה ומדוע אתה מנסה להפחיד אותנו? ובעצם מה אתה מצפה שנגיב או נעשה? – או האם אתה מכין לעצמך אליבי לכישלון כדי שתוכל לומר: אמרתי לכם...?

עד כאן התהיות המובנות, אלא שהשאלה העיקרית שלנו למערכת הביטחון פה היא: מה אתם מסוגלים לעשות למניעת האסון  אם ביום מסוים חיזבאללה יחליט לשלח טיליו עלינו במאותיהם ובאלפיהם?

אם הם אכן יתקיפו, ניתן לשער שנקבל מכה ראשונית קשה מכ-1000 טילים בעלי יכולת גבוהה בהרבה מהטילים ששולחו אלינו מעזה ב"צוק איתן", ולמרות "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים", חלקם הגדול יפגע אצלנו בתשתיות, במרכזי אוכלוסייה, במפעלים בשדות תעופה, ואסדות הגאז – הנזק יהיה עצום ורב, האבדות באוכלוסייה יגיעו למאות וגם לאלפי פצועים, שלא יימצא לרובם מקום בבתי-החולים. לפיכך עולה מכאן השאלה: האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם מצב כזה? האם אנחנו מוכנים לבלוע מצב שכזה? ובעיקר, האם אנחנו יכולים למנוע מצב כזה?

כדי להיות יותר ממוקדים בנושא, נבהיר לעצמנו מיספר דברים יסודיים.

ראשית, כלל לא נראה שהחיזבאללה מעוניין בעימות איתנו, וזאת אומר שוב ושוב נסראללה, ויש להאמין לו, כי הוא כבר הודה בכך בפומבי שטעה כאשר גרם לפתיחת מלחמת לבנון השנייה, הוא עדיין לא שיקם את ההריסות מאז.

שנית, החזית העיקרית שלו הינה בתוך לבנון עצמה ונגד כוחות של אל-קאידה ודע"ש שהוא נלחם בהם כיום, ולבטח יטרידו אותו גם בעתיד. אולם הבעייה שלנו היא, שאנחנו מכירים בכך שחיזבאללה הינו הזרוע הצבאית של איראן בגבולנו הצפוני ומכאן – האם אכן נסראללה וכוחותיו מחוייבים לפקודות מאיראן, והאם הם יתקיפו כשיקבלו פקודה מהאייטולות? ההנחה הבסיסית שלנו חייבת להיות שהם אכן ימלאו רצון אדוניהם בטהרן.

אין ספק שקובעי המדיניות הביטחוניות במדינה, ברמה הגבוהה ביותר, חייבים כבר כיום להכין מספר תוכניות למצב של מתקפת חיזבאללה ולהחליט מראש מספר החלטות קריטיות למען מניעת מתקפה עלינו:

ראשית – עלינו להבהיר לאיראן שכל התקפה של חיזבאללה עלינו תיחשב אצלנו כמתקפה ישירה של איראן עלינו וכי אנחנו נגיב בעוצמה כנגד כל התשתיות הצבאיות והאזרחיות באירן וכנגד מרכזי האוכלוסיה שם.

שנית – אנחנו חייבים להבהיר לממשלת לבנון שאנחנו נחזיק אותם אחראים על אי ריסון חיזבאללה ולכן אם אלו יתקפו אותנו, אנחנו נראה כל מטרה בלבנון: אזרחית, כלכלית, צבאית וכל תשתיות כמטרה לגיטימית להריסה ולפגיעה ע"י מטוסינו וטילינו. 

שלישית – אנחנו חייבים להחליט כי נראה עצמנו חופשיים לפתוח בפעילות צבאית מונעת, אם יהיו לנו מידע המראה על מתקפה אפשרית המתרקמת נגדנו.

רביעית – אנחנו חייבים להחליט כי נשתמש בכל סוגי הנשק והחימוש שבידנו כנגד מתקפה מצד אוייב עם פוטנציאל של 100,000 טילים נגדנו... (לרבות שימוש ב-emp מעל שטחי אדמתו של האוייב במטרה לשתק אותו...)

חשוב לא פחות להבהיר לארה"ב, למדינות האזור ולעולם את ארבעת הנקודות שהעלינו פה. הרעיון הוא שלא יהיו פה הפתעות... וכי יש אמינות לאזהרות שלנו ולנחישותנו בנדון.

צעד כזה חיוני בעיקר משום שאובמה מנסה לטפח כיום את איראן הטרוריסטית כמעצמה האזורית העיקרית – דבר שעלול להביא אותם בטהרן למחשבה שאנחנו נשלטים כביכול ומרוסנים ע"י ארה"ב ודרכם לכן פתוחה לפעול נגדנו.

בסיכום, אני רואה כיום את הבעייה העיקרית שלנו בהגעת קובעי ההחלטות בישראל ליישום ארבעת הצעדים הנ"ל בהקדם האפשרי – עם כל הנחישות לבצע את ההחלטות ללא היסוסים. חייבים להחליט עכשיו, כי כל היסוס במלחמה הבאה יעלה לנו ביוקר רב.

2. מדוע אנחנו מממנים את גחמות הבד"צ?!

וכמה זה עולה לנו?

   מדוע אנחנו מממנים את גחמות הבד"צ?! 

נושא הכשרות היה תמיד חלק מהמקובל בישראל ובתחומים מסויימים כגון בתי מלון, אולמי אירועים וכד', מקפידים על כשרות על מנת לאפשר לכלל הציבור להשתמש בשירותים ציבוריים אלו.

אבל מדוע אנחנו מממנים את גחמות הבד"צ?!

ראו חכמי הבד"צ כי טוב וכי בנושא הכשרות יש כסף רב והמציאו את הכשר הבד"צ (הכשר הרבנות הראשית או רבנים אחרים אינו כשר מספיק).

ראו חכמי הבד"צ כי אין פוצה פה ומצפצף והרחיבו את נושא ההכשר למוצרים שמעולם לא היו נחשבים ללא כשרים כגון: מים מינרליים, נוזל למכונות כביסה! ואפילו אקונומיקה לניקוי השירותים!!

(בדקו בעצמכם).

לאחרונה הטילו גם על הפרות חובת אכילת מזון כשר.

הפרות מחוייבות לאכול אוכל כשר לפסח, בחדש הקודם לפסח, שאם לא כן החלב שלהן יחשב לחמץ!

הטירוף לא נפסק. בקרוב יטילו חובת אכילת מזון כשר על חיות הבית וחובת כשרות על שלושה סוגי נייר טואלט: לקקי בשרי, לקקי חלבי ולקקי פארווע (לצמחונים בלבד).

מי משלם עבור תאוות הבצע הזו ומי מזרים את המיליונים לכיסם של חובבי הממון הבד"צניקים?

אנחנו משלמים. במחיר כל מוצר הנושא חותמת בד"צ, כלולה עלות הטירוף הזה.

אנחנו מממנים את חצרות הרבנים הקיצוניים, המייצגים אחוז קטן מהאוכלוסייה, שחיה טוב מאד (כולל דתיים), במשך שנים רבות עם כשרות רגילה, ואין ידיעות על כך שאלוהים התרגז.

בידינו להפסיק את הטירוף ולהוריד ממחירי המוצרים את מרכיב הבד"צ ובכך להוזיל אלפי מוצרים.

עלינו להפסיק לרכוש מוצרים שעליהם חותמת בד"צ ולרכוש תחליפים.

עלינו להודיע ליצרנים: "עד כאן!" איננו מוכנים לממן את חצרות הקיצונים (הכוונה להכשר בד"צ, ולא להכשר "נורמלי"). 

עלינו להודיע לחברות, שאם אוכלוסייה, המהווה 10% מהציבור, רוצה בהכשר בד"צ, שיקימו עבורם קו מוצרים נפרד ושישלמו על כך מכיסם. (אם ישיתו את עלות הבד"צ על אותה אוכלוסייה, יש סיכוי סביר שהכשר הבד"צ ייעלם בעקבות היעלמות הכספים)!

* * *

שושנה צוריאל על משפחת הרשלר

לאהוד בן עזר,

אינני בטוחה אם ידוע לך שבמשפחתנו קיימת קירבה נוספת לחלל פעולות האיבה הראשון בארץ ישראל, אהרון הרשלר הי"ד, שנרצח בשנת 1872 כאשר ערבים פרצו לביתו שבמשכנות שאננים.

ביילה הרשלר בת ר' בנימין שטמפפר וחנה בת ר' שלמה ואסתר ראב, שהיא אחות ליהושע שטמפפר ולסבא שלי אברהם שטמפפר, נישאה לדוד הרשלר אחיו של החלל אהרון הרשלר. 

אני זוכרת את ביילה הרשלר עוד משנות השלושים כאשר התגוררנו במושבה בתקופת המרד הערבי הגדול, לאחר שנאלצנו להימלט מביתנו הבודד בכפר גנים. אימא לקחה אותנו לביקור אצל הדודה ביילה, שגרה בקצה רחוב פינסקר סמוך לבית בנה ר' שלמה הרשלר ומשפחתו, היא כבר היתה בת מעל לתשעים שנה באותה תקופה, אבל צלולה וחכמה מאין כמוה, ואנו הילדים גילינו אצלה על המדף צנצנת סוכריות, ומאז נהגנו לבוא אליה לביקורים לעיתים קרובות, מתיישבים לידה, והיא שואלת לשלומנו, לשלום ההורים ועוד כהנה וכהנה שאלות, ואנו עונים על שאלותיה בנימוס ומצפים בכיליון עיניים לרגע בו תתרומם ידה הרועדת לעבר צנצנת הסוכריות שעל המדף מעליה...

בנה ר' שלמה הרשלר היה מנקר בפתח תקווה וגם הוא היה ידוע במומחיותו כמקבע נקעים כמו דודו וקרוב משפחתו ר' פנחס יהודה המכונה יודל דער דרייער.

יום אחד, בהיותי נערה צעירה ושובבה, רכבתי על סקטים עם גלגלים והחלקתי וחטפתי נקע בשורש כף היד השמאלית. אימא כלל לא חשבה לקחת אותי לכירורג או לאורטופד, היא לקחה אותי לבן דודה ר' שלמה הרשלר המנקר, ששמו הלך לפניו במומחיותו הרפואית כמקבע נקעים, אותה רכש תוך כדי התמחותו ב"אנטומיה" בעבודתו בניקור הבשר והעצמות של הבקר למען כשרותו. הוא נטל את כף ידי הנקועה בידו ועשה כמה "דרייערים" בדיוק כמו שעשה יודל דער דרייער, והנקע שבשורש כף ידי חזר למקומו והכל בא על מקומו בשלום.

שושנה צוריאל

פתח תקווה

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן: על הסרט "ילדים ללא צל"

4.4.2010. יום ראשון. ה' חול המועד. בצהריים אנו מוזמנים להקרנה מיוחדת של סרטו של פרופ' שאול הראל "ילדים ללא צל". אני אמור לכתוב על כך רשימה ואביא אותה במכתב העיתי לאחר שתושלם.

על "ילדים ללא צל"

סרטו הנהדר של ברנאר באלטו

קורות ילד יהודי, פרופ' שאול הראל, אחד מתוך 3,000 ילדים יהודיים

שחייהם ניצלו בידי המחתרת הבלגית

מלאי התרגשות ובגרון חנוק על גבול הבכי (היו שדמעו ממש!) יצאנו מההקרנה בסינימטק תל-אביב של סרטו הנהדר של הבמאי ברנאר באלטו – המספר את קורות חייו של פרופ' שאול הראל, נוירולוג ילדים ידוע בארץ, אשר בגיל ארבע נמסר בידי הוריו לנציגת המחתרת הבלגית בבריסל, ולאחר זמן לא רב הם נשלחו לאושוויץ במשלוח מס' 20 (הכול מתועד!) ומשם כבר לא חזרו.

קורות חייו של שאול (אנחנו מכירים אותו אישית) גרמו לכך ששלוש שפות שגורות על פיו באופן מושלם: צרפתית, עברית ואנגלית, ובשלושתן הוא מספר את סיפור חייו, לבני משפחתו הנילווים אליו וגם לקהל הצופים בסרט, ואנחנו יושבים מרותקים יותר משעה ואיננו שבעים מלקלוט את הסיפור החזק והטראגי הזה.

משולבים בסרט אנשים נוספים שלקחו חלק במסופר, ובהם דליה אשתו של שאול ושתי בנותיו. אחותו המבוגרת ממנו רגינה, שנמסרה להסתרה גם היא, וכך ניצלה, ועדותה בסרט מרגשת מאוד. אנדרה גאולן, חברת צוות ההצלה של המחתרת' שהיא היחידה שנותרה בחיים (כיום בת 88) ובידה מירב המסמכים המסבירים את המנגנון המורכב של הסתרת הילדים. חבר למחנה הנוער היהודי בבלגיה, רובר פוקס, מחנה שאליו הגיעו הילדים שהוסתרו בבתי נוצרים ובמנזרים – מיד לאחר המלחמה. והמדריך שלהם במחנה, זיגי הירש, דמות ממש אגדית, שופעת חיים, בחור שהיה מבוגר מהם בשנים אחדות, ניצול אושוויץ, ואשר החזיר את החיוך לפניהם, וביום פנוי היה הולך לעיר הסמוכה לראות סרטים אחדים בזה אחר זה כדי לספר לנערים, לפני לכתם לישון, את סיפורי הסרטים ועם תוספות שלו מדמיונו! דמות מדהימה! לימים נעשה פסיכותירפיסט משפחתי מפורסם בבלגיה.

אחד הרגעים הגדולים בסרט הוא קטע דוקומנטארי ישן בשחור-לבן של ילדי המחנה הצועדים יד-על-כתף יד-על-כתף ושרים שיר ילדים צרפתי פופולארי, ומיד, בצבע, מהיום – שאול, המדריך זיגי הירש והחבר רובר פוקס – צועדים כמרקדים באותה שדרה שבגן, איש ידו על כתף רעהו, והם שרים בקצב את אותו השיר ממש! – זאת לאחר פרק זמן של 62 שנה! – ושאול מספר כי חלק ניכר מהסרט לא היה לפי תסריט אלא מעצם המפגש, כך גם ההצעה הספונטאנית לשלושתם לשיר יחדיו את השיר בצעדם בשדרה!

וישנה תמונת הסיום, על רקע גדרות ברחוב באנטוורפן, שעליהן פרושה תערוכת צילומים ענקית של אלפיים ומאתיים היהודים שנשלחו ברכבת בטרנספורט מס' 20 לאושוויץ ולא שבו – ושאול צועד שם עם חברו רובר פוקס, תחילה חושש שתמונות אביו ואימו חסרות, וכאשר הוא מגלה אותם, את אימו במבט האומר, לדבריו – שלא תראה אותו עוד, ואת אביו במבט האומר, לדברי שאול – שהוא יודע שלפחות בנו יינצל ויהיה רופא בישראל – פורץ שאול לראשונה בבכי, במהלך הסרט – וחברו רובר מחבקו ומאמץ אותו אל כתפו. לדברי שאול הקטע הזה צולם בזמן אמת, ממש בבואם לראשונה לקיר באנטוורפן, ומבלי שהבחינו כי המצלמה עוקבת אחריהם!

חלק חשוב בסרט הוא תהליך היקלטותו של שאול בישראל, ללא ידיעת עברית עדיין, ובשם זר (שרלי הילסברג, ששונה לשאול הראל רק בתקופת שירותו בצה"ל) – והוא בקיבוץ, ובנח"ל, ובצעדה להולנד, ובבית הספר לרפואה בירושלים, כולם מבחנים לא קלים – והוא נער "פליט" יחידי בחברתם של ה"צברים", שלא מיד האירו פנים אליו, והיה עליו להוכיח עצמו בכל שלב ושלב ולהיות תמיד מן הטובים ביותר, והמצטיינים, כדי להיקלט ולהיות שווה בין שווים.

את הסרט היינו מעבירים כסרט חובה לכל בתי הספר התיכוניים בארץ במסגרת לימודי ההיסטוריה, לאו-דווקא לקראת יום השואה, וכמובן בטלוויזיה. ללא ספק הסרט עושה לנו שירות מצויין בעולם. אמנם ייתכן כי יש בו ניסיון מסויים, מצד המפיקים, להאדיר את חלקה של בלגיה בהתנגדות לגרמנים על ידי העזרה ליהודים, וזאת בתקופתה החשוכה תחת הכיבוש הנאצי. מצד שני, מקצועיותו ואמינותו המופתיים של הסרט שמים אותו במקום אמנותי והיסטורי גבוה מאוד, וראוי גם לפרסים בינלאומיים חשובים ויוקרתיים למרות שהוא לא מציג את ישראל כמדינה נאצית המתעללת בפלסטינים במימון קרן הקולנוע הישראלי.

מפיקי הסרט הם האחים דארדן, שזכו פעמים אחדות בפרס דקל הזהב בקאן ובפרסים אחרים על סרטיהם העלילתיים והדוקומנטאריים. את הסרט מלווה פסיכיאטר צרפתי, בוריס סירולניק, אף הוא היה ילד מוסתר בתקופת השואה, והוא מסביר בצורה מעמיקה ומשכנעת את תהליכי ההשכחה וההדחקה שעברו על הילדים האלה עד שהצליחו בגיל מבוגר לחזור לעברם, שאותו אפילו לא ידעו בבירור. למעשה הם סבלו פחות מהוריהם. לאימו של שאול, הפרידה מבנה היתה, כמו לאם האמיתית במשפט שלמה, החלטה שיימסר הילד לזרים ובלבד שלא ייהרג. ואילו שאול עצמו, ושאר חבריו, למדו בעיקר להסתיר את זהותם, לא לבכות, לא למשוך תשומת-לב, והם היו נתונים כל רגע במאה אחוזים שעובר עליהם וגם לא האמינו שלא ישובו לראות את הוריהם. הם היו "ילדים ללא צל" ילדים שלמדו לשכוח ולהשכיח את עברם לבל ייתפסו בידי הנאצים או מלשינים בלגיים.

* * *

מתי דוד

1. אלוף יואב גלנט זכאי לסליחה ציבורית

האלוף גלנט ניבחר כחבר כנסת ועומד להתמנות בקרוב לשר בממשלת ישראל החדשה. הוא היה בזמנו הנפגע העיקרי בפרשת רא"ל גבי אשכנזי וחבורת הקושרים שעבדה בלשכתו.

על סמך כל מה שנחשף עד כה, בסיום החקירה המשטרתית הפלילית, ולקראת המלצות הפרקליטות והיועץ המשפטי, התמונה ברורה. גבי אשכנזי הסתבך עד צוואר בפרשה של חתרנות נגד שר הביטחון והדרג המדיני לשעבר, גם כדי למנוע את מינויו של גלנט לרמטכ"ל. אשכנזי הסתבך בפרשה שניתן להגדירה "גביגייט" על משקל "ווטרגייט".

האלוף והשר-לעתיד יואב גלנט זכאי לסליחה ציבורית – ואילו רב אלוף גבי אשכנזי לגינוי ציבורי.

אהוד: אני מסכים לדבריך במאה אחוז. בחירתו של יואב גלנט לכנסת היא חיזוק חשוב למדינת ישראל, ובכך כאילו גם תוקן חלק מהעוול שנעשה לו.

2. השווה והשונה בין סנאודן האמריקאי

לבין אורי בלאו הישראלי

 השווה ביניהם: אדוארד סנאודן האמריקאי הדליף מסמכים סודיים של המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב, וברח למוסקבה.

אורי בלאו הישראלי קיבל מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל שנגנבו על ידי החיילת ענת קם מפיקוד מרכז, רצה לפרסם אותם בעיתון "הארץ", וברח איתם ללונדון בחסות ובמימון של העיתון.

השוני ביניהם: שלטונות ארה"ב ראו בסנאודן בוגד ודרשו את הסגרתו. שלטונות ישראל לא הוציאו צו הסגרה בינלאומי כדי לאלץ את שלטונות בריטניה להסגירו. במקום זאת ניהלו איתו "משא ומתן" על תנאי הסכמתו של העבריין הביטחוני הזה לחזור לארץ ולהחזיר את המסמכים. "העונש" שקיבל בתום משפטו – 4 חודשי עבודות שירות. ואילו החיילת המדליפה ישבה בכלא 4 שנים.

 השלטונות האמריקאים פעלו בהתאם לחוק ולמתחייב.

שלטונות ישראל פעלו בניגוד למתחייב – לתבוע הסגרתו של עבריין ביטחוני. נכנעו ללחצים של התקשורת ושל "הארץ", שדאגו לחבר של הברנז'ה ולא לחוק ולביטחון. 

ראוי לזכור ולהזכיר פרשה זו על רקע מה ששידרה לאחרונה איילה חסון בערוץ 1, בעניין פרשת רא"ל גבי אשכנזי, שלכאורה הדליף את הסוד השני החשוב ביותר של המדינה. פרשה ששלטונות אכיפת החוק ובראשם היועץ יהודה וינשטיין, נמנעים למלא חובתם ולפעול למיצוי החשדות שנאספו ונחקרו כבר במשטרה, בפרקליטות הצבאית והאזרחית.

  * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה גרנות

כלכלת אמת בלי "איזמים"

על ספרו של נחמיה שטרסלר

"ושלא יעבדו עליכם"

כנרת זמורה ביתן 2014, 336 עמ'

מקצוע הכלכלה, למרות שהוא מתהדר במספרים, בגרפים ובסטטיסטיקות – הוא רחוק מאוד מלהיות מדע, ורק מי שמבקש לשים את כספו על קרן הצבי, יעז להישמע להמלצות המומחים ולנבואותיהם. ולא רק זאת – העימותים בין המומחים, שפרופסור א' אומר דבר, ומומחה ב' אומר את ההיפך, משאירים את האזרח מבולבל לחלוטין. אני מודה, על כן, שכמעט שאינני מציץ במדורי הכלכלה שבעיתונים.

אבל ההומור של נחמיה שטרסלר, והאצבע המונפת בהזהרה "ושלא יעבדו עליכם" עשו את שלהם, ולכן קראתי את ספרו בעל השם הנ"ל, ובאמת שלא התאכזבתי. הכתיבה הרהוטה והפשוטה, ההומור והתמציתיות בדיווח, ללא הרבה איזמים מלומדים – עשו את שלהם והפכו את הקריאה בספרו למהנה למדיי.

יש בספר 48 "חוקי שטרסלר" – ולמה "חוקים"? ובכן, כל מיני תופעות, על הרוב שליליות, בעולם הכלכלה והפוליטיקה הן כל כך מושרשות, שנקל לכנות אותן – "חוקים". הרי מיספר דוגמאות: "חוק צ'יץ'" – שלמה להט, שהיה ראש עיריית תל-אביב, היה חורג כרונית מהתקציב. כשהיו קוראים לו לסדר במשרד האוצר, הוא היה חותם בלי למצמץ על התחייבות להתייעל (שפירושו – פיטורים, גזירות), כשהוא, וגם האוצר, מבינים שהוא כלל לא מתכוון לקיים את ההסכם, וכשהאוצר היה נמנע מלסייע, הוא היה "מוכיח" עד כמה הוא אכזר כלפי העירייה בכך שהיה מביא את העיתונאים לראות זקנים שנמנעה מהם ארוחה משום הקיצוצים, שהאשם איננו צ'יץ', אלא – האוצר.

"חוק צ'יץ'" תקף גם במשרד הביטחון (אם אין תוספות – ניאלץ לסגור את גלי צה"ל...)

"חוק" אחר אומר שרק שר אוצר "רע" שאומר "אין לי", רק הוא מיטיב למשק. כך היו יגאל הורביץ, יצחק מודעי, משה נסים, יעקב נאמן (הסצינה המתארת איך יעקב נאמן התעלל בשר בניזרי – ממש פנינה – עמ' 62-61), בנימין נתניהו (ב-2003).

"חוק הקטסטרופה" מאלף ממש – המחבר מוכיח כי כדי ליצור שינוי רדיקלי במחשבה המדינית, הביטחונית, הכלכלית והחברתית – מוכרחה להיות קודם קטסטרופה. ניתן היה למנוע את האסון על ידי משבר קטן, אבל את זה, על הרוב, המדינאים אינם מסוגלים לבצע. רק לאחר פיגוע התאומים, בו נהרגו קרוב ל-3000 אנשים, יכול היה הנשיא בוש לפקד על צווים שמצֵרים את חופש האזרח וחופש העיסוק. אילו עשה זאת קודם, היו חושבים אותו ללא מאוזן, ולא למי שעומד להציל אלפי קורבנות מהטרור של אל-קעידה.

כנ"ל, לולא היתה הכניסה של 13 מחבלים דרך מנהרה  ליד קיבוץ סופה, שגרמה להרוגים – בנימין נתניהו לא היה יכול להורות על כניסה קרקעית לעזה, למרות שידע על קיום עשרות מנהרות תופת. אילו עשה כן קודם – היו מאשימים אותו בארץ ובחו"ל בחרחור מלחמה ללא צורך.

גזירה שווה פוסק נחמיה שטרסלר על הקטסטרופה של ויסות מניות הבנקים, על התמוטטות קרנות הפנסיה של ההסתדרות, על כך שגולדה נמנעה מלפתוח במכת מנע, למרות שקיבלה מידע מאשרף מרואן ומהמלך חוסיין על המלחמה המתוכננת על ידי מצרים וסוריה. לולא אסון מלחמת יום הכיפורים – לא היה נחתם הסכם השלום עם מצרים, ואחר כך עם ירדן.

נחמיה שטרסלר מביא עוד דוגמאות: חוליית הטרור שהסתננה מסיני והרגה אזרחים ואנשי ביטחון ב-18.8.11, גרמה לזירוז הקמת גדר ההפרדה, זאת שהביאה קץ למסתנני העבודה שהציפו את הארץ. כנ"ל – לולא הפיצוץ שביצע מחבל במיכלית דלק בחוות הגז בגלילות (שיכול היה להסתיים במחיקת כל רמת אביב ג') – לא היו מעתיקים את חוות הגז ממקומה המסוכן.

שטרסלר מוכיח שתוויות על מדינאים אינן מתיישבות עם העובדות: דווקא ממשלה סוציאליסטית (יצחק רבין ראש הממשלה, וגד יעקובי שר התחבורה) דיכאו שביתה בנמל התעופה באמצעות הצבא (הימין לא היה מעז!) – ודווקא בגין, הסמן הימני של המפה הפוליטית שדגל בארץ ישראל השלימה – ויתר על גרגר החול האחרון בסיני.

מסתבר שמאבקים "לשם שמיים", הם למעשה – למען כסף: הרוקחים נאבקו בכוונה לאפשר מכירת תרופות ללא מרשם במרכולים ובחנויות בטענות מתחום הבריאות והבטיחות. מסתבר שכל המאבק (שבו הם ניצחו!) לא היה אלא כדי למנוע הפסד רווחים של בתי המרקחת.

יש בספר גם "חוקים" שכל בר דעת מכיר, כמו שוועדה המוזמנת על ידי שר מביאה מסקנות שהשר רוצה בהן; שההמלצות שמקבלים עובדים מפוטרים הן תמיד שקריות, וכי הבוסים חותמים עליהן כדי להיפטר מעובד מיותר; שעובד מתקדם בדרגות עד שהוא מגיע לדרגה שבה הוא חסר כל ידע וכישרון (החוק הפיטרי), אבל נחמיה שטרסלר מוסיף שבארץ קורה שאותו בלתי כשיר לדרגה אליה הגיע – לפעמים, כדי להיפטר ממנו, הוא נבעט כלפי מעלה.

הפוליטיקאים מעודדים את הפקידים שלהם להציג הישגים של משרדיהם: משרד החינוך ממציא כל מיני פטנטים כדי להקל על בחינות הבגרות, וכך להראות לציבור עלייה בזכאות; המשטרה "מוכיחה" שהפשיעה ירדה, כי פשוט האזרח חדל להתלונן על פריצות וגניבות, כי הרי המשטרה ממילא חסרת אונים. הסטטיסטיקה מתבססת על תלונות הציבור. אם התלונות דלות – הפשיעה כביכול יורדת.

המחבר מתאר את טובות ההנאה המפליגות של משרתי הקבע (מרביתם אינם לוחמים), בפנסיה מוקדמת, בגודל הפנסיה (הם היו אמורים לעבור מ"פנסיה תקציבית" ל"פנסיה צוברת", אבל תוספת של "פנסיית גישור" ו"מענק הרמטכ"ל" – החזירו את המצב לקדמותו). כן מתואר בספר הבלוף של נורמות ופרמיות בנמלי ישראל: למרות המיכון המתקדם הגורם לקיצור זמן בהפקה – הנורמות נשארו כמו שהיו, ועל כן הפרמיות גדלו בהתאם.

נחמיה שטרסלר מוכיח באותות ובמופתים שהסטטיסטיקה של "קו העוני" היא בלוף אחד גדול – בגלל השאלות חסרות השחר שהמרואיינים נשאלים, משום ההכנסה השחורה במגזרים העניים (חרדים, ערבים).

כעס גדול מופנה כלפי מפוני גוש קטיף, "המקופחים הכרוניים" שסחטו מהמדינה 10 מיליארד שקלים, ולעולם לא יהיו מרוצים.

המכסים המופרזים על מזון והקשיים האדירים שמערימים על יבואנים – גורמים לכך שמונופולי המזון מתעשרים, ומחירו בארץ הוא מן הגבוהים בעולם המערבי. היה נדמה לנו שפיקוח על המחירים מסייע לצרכן, המחבר מראה כיצד המפקחים מטעם המדינה נכנעים ל"מִמְצָאִים" של יצרני המזון בדבר עלויות חומר הגלם, וכך עולים המחירים דווקא משום היותם בפיקוח. הפתרון: תחרות חופשית והסרת הפיקוח.

גם "הירוקים" לא יוצאים צדיקים בספר הזה – בגללם התבזבזו מיליונים כי הם מתנגדים לכל מיזם שעלול לפגוע ב"שפירית הביצה".

קיטרוג קשה יש למחבר על "חוק השוויון בנטל", שהוא בעצם חוק אי-שוויון משווע: בישיבות ההסדר משרתים רק 17 חודשים, ומקבלים תנאים של חייל סדיר במשך 4 שנים. החרדים יכולים לדחות את הגיוס עד גיל 23, כשהם כבר מטופלים באישה ובילדים, והצבא ממש לא צריך אותם. "שירות אזרחי" שהם אמורים לבצע כתחליף לשירות צבאי, הוא גם כן בלוף, כי רובם "משרתים" בישיבות, בשליחות חב"ד בחו"ל, ולא בבתי חולים ומכבי אש. החרדים דואגים שאף הלוויה צבאית לא תצא מבני ברק, ולא ממאה שערים. הם גם דואגים שהאברכים לא ילמדו אנגלית, מתמטיקה ושאר לימודי הליב"ה כדי שלא יתפתו לפרנס את עצמם בעולם החילוני, ובדרך זאת להפסיד את אינספור ההטבות שחרדים זוכים להן בגלל כוחם הפוליטי.

וכן, נחמיה שטרסלר מוכיח במספרים שצעירי תל-אביב, לא רק שאינם משתמטים (כפי שהחרדים טוענים כדי להצדיק את השתמטותם), אלא אדרבה, אחוזי ההתגייסות לצה"ל ואחוז המצטרפים לחילות קרביים בתל-אביב הם מן הגבוהים בארץ.

הבאתי כאן רק טעימה מן השפע שבספר הזה, והכול מובא בשפה רהוטה, שווה לכל נפש, וטבולה בהומור טוב. בלי כל ספק, האיורים הנפלאים של הקריקטוריסט עמוס בידרמן מוסיפים לחינניות של ספר זה שמומלץ בחום.

      * * *

אהוד בן עזר

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

מתוך ספר שירים נידח שאזל "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005.

* * *

השופטת ג'נין פיירו לאובמה

http://rotter.net/forum/scoops1/195053.shtml

* * *

אליהו הכהן

ביקור אצל דב ירמיה

זקן המוזיקאים בארץ

נוסח מתוקן

בליל שבת האחרון עליתי לקיבוץ אילון שבמרומי הגליל המערבי. באולם היפה של מרכז המוסיקה "קשת אילון" הגשתי תוכנית על שירים נשכחים בביצוע מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי, ובהשתתפות הזמרת גוני כנעני והפסנתרן דימה מלצב.

כל ביקור בגליל הוא עבורי עליית נשמה. בחייה קצרי הימים היטיבה המשוררת רחל לבטא תחושה זאת במשפט קצר: "הגליל העליון תמיד היה בעיניי לתמצית החיים," כתבה לחברתה דבורה דיין.

הפעם זימן לי הביקור הגלילי חוויה מיוחדת. אני מעלה אותה על הכתב כדי לפתוח צוהר לעולמה של דמות שתרמה לחיי המוזיקה בארץ מאז ראשית שנות השלושים למאה שעברה, אך משום מה פעילותה נותרה כספר החתום למרבית הקוראים.

בקיבוץ אילון מתגורר דב ירמיה, זקן המוזיקאים החיים עימנו היום בארץ. השנה מלאו לו 101 שנים. דב הוא ממייסדי קיבוץ אילון. הוא שהעניק לקיבוץ את שמו לפני 77 שנים. "כשהגעתי למקום," סיפר פעם, "הסתכלתי על הנוף הצמחי מסביב, וראיתי עצי אלה ואלון. חיברתי את שני השמות האלה והצעתי לקרוא ליישוב אילון, והצעתי התקבלה."

 לכל המופעים הקודמים שערכתי במרכז המוזיקלי הבינלאומי המטופח הזה, הוא תמיד הגיע, גם כשהיה כבר בעשור העשירי לחייו. אחרי כל מופע נפרדתי ממנו בברכת "להתראות בשנה הבאה," והוא השיב במאור הפנים האופייני לו "אינשאללה, אם אזכה."

כשנכנסתי הפעם לאולם ושאלתי עליו, השיב לי גיא, חבר הקיבוץ: "דב לא יגיע הערב, הוא כבר לא יכול לצאת מביתו."

נותרה עוד שעה קלה עד לתחילת המופע, והיססתי אם לסור אליו. רעייתי שנלוותה אליי, הציעה לא לוותר על המפגש איתו.

לאחר בירור טלפוני קצר, התחוור לנו שנוכל לבקר אותו בביתו.

השעה הייתה שעת דמדומים כשיצאנו אליו, רעייתי ואני. שמחנו מאד להזדמנות לשוב ולפגוש את האיש המעניין הזה, דמות מרתקת ונשכחת שמאחוריה עלילת חיים עשירה ורבת נפתולים.

בעודנו צועדים לעבר ביתו, עלו בזיכרוני פגישותינו הקודמות שבהן שמעתי מפיו פרטים ועוללות מתולדות היישוב וההווי המוזיקלי בארץ שלא התפרסמו לפני כן.

דב ירמיה נולד בבית גן שליד יבנאל בשנת 1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר מגורים זמניים בכרכור, בגן שמואל ובחיפה, עבר עם משפחתו בשנת 1920 למושב החדש נהלל. הוא זוכר היטב את ראשיתה של נהלל, עוד לפני שתוכננה כמעגל.

בבית הספר בנהלל התגלה כישרונו המוזיקלי. בגיל 15 הוא ניצח על מקהלת תלמידים והחל להלחין מנגינות.

לפני שנים הפתעתי אותו כשהצגתי לו כתב יד של תווי שיר שהלחין בימי לימודיו בבית הספר בנהלל. זה היה שיר לט"ו בשבט שאת מילותיו חיבר חברו לכיתה בן ה-17 משה דיין:

שיר לט"ו בשבט

המילים: משה דיין

הלחן: דב ירמיה

ראו נא, ראו נא, ראו ילדים,

בבגדי החג התקשטו השקדים.

ואף ההרים השָׂבים הקֵרחים

את ראשיהם כבר כיסו בפרחים.

נלכה נא, נלכה. תנו יד ביד,

אֱלֵי החורשה כולנו נצעד,

וגם הדבורים השָׁרות, הרָנות,

נברכנה לראש השנה לאילנות.

"משה דיין התבלט כבר בילדותנו כמוכשר שבתלמידי הכיתה," אמר עליו דב בכנות האופיינית לו. "הוא כתב חיבורים ושירים מצוינים, צייר יפה והצטיין בכל מקצועות הלימודים, אך גם התבלט באנוכיות, בשאפתנות ובערמומיות בלתי נעימה."

ובאשר למוזיקה – הוא זוכר את משה דיין כזייפן צלילים בלתי נלאה, עד שהמחנך משולם הלוי, שהיה גם מנצח תזמורת הילדים בנהלל, שיבץ אותו כמנגן על משולש, כדי שנזקו יהיה מזערי.

לימים, בהיותו רמטכ"ל, ניהל דיין פרשיית אהבים עם אשתו של דב, שפירנסה את טורי הרכילות וגם תועדה בספר ("דרכים לוהטות" של הדסה מור).

בנהלל למד דב לנגן בכינור, גרמושקה רוסית ומפוחית פה.

בשנים 1933-4 הלחין שירים של רחל ("במו ידי", "זמר"), זרובבל גלעד ("בדמדומים", "צלצלו מצילות"). לאהובתו באותם ימים, עברייה שושני, שכונתה "יפהפיית הגליל", הלחין שירי אהבה מתוך שיר השירים ("הנך יפה רעייתי", "שחורה אני ונאוה", "מי זאת הנשקפה"). כעבור זמן קצר "חטף" ממנו את אהובתו המשורר הצעיר נתן אלתרמן, שמיהר אף הוא להקדיש לה שיר אהבה ("מה לעשות שאני יפה כזאת").

בתנועת "השומר הצעיר" הרבו לזמר שיר שהלחין דב למילותיה של אלישבע "אהבתי הרוח קל כנפיים". בשנות השלושים השתתף באחד הקורסים הראשונים למנצחי מקהלות בארץ, שנערך בגניגר בהדרכת המלחין מנשה רבינא. מכאן ואילך הדריך וניצח על מקהלות רבות בארץ ומאוחר יותר גם בחוץ לארץ. הוא השתלם אצל המוזיקאים אליהו דוד יעקובסון, שהיה תלמידו של רימסקי קורסקוב, ואריך ולטר שטרנברג בתל אביב, אך פעילותו החברתית, הקיבוצית והביטחונית, לא איפשרה לו לפתח קריירה מוזיקלית מסודרת.

במשך שנים נמנה דב ירמיה עם כוחות הביטחון. בעקבות פרעות תרפ"ט (1929) התגייס להגנה. בשנת 1938, בתקופת המאורעות המכונות "המרד הערבי", הצטרף לפלוגות וינגייט, ובימי מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא הבריטי ולבריגדה, ולחם בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה.

בתקופת שירותו הצבאי באירופה לא חדל מפעילותו המוזיקלית. אירגן מקהלה וניצח עליה בפני יחידות צבאיות, הופיע בפני שארית הפליטה ולימד שירים עם גרמושקה בידו, ואירגן ערבי זמר של שירי ארץ ישראל בקהילות יהודיות. עם תום המלחמה השתתף בפעולות הבריחה וההעפלה. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות בגליל, ואחר כך מילא תפקידים שונים בצבא והשתחרר בדרגת סגן אלוף.

במרוצת חייו רקם דב קשרי ידידות אמיצים עם תושבי כפרים ערביים בארץ. שליטתו בערבית סייעה לו. עם הגרמושקה בידו הסתובב מכפר לכפר, הקים חוגי נגינה, לימד שירים וזכה להערכה רבה ולמחוות של הכרת תודה. השקפת עולמו הציבה אותו בצד השמאלי הקיצוני של המפה הפוליטית, וכפעיל שלום לא חדל להשמיע את דעותיו בעל פה ובכתב.

כשנכנסנו אל חדרו בקיבוץ, הוא נפנף בידו לשלום כשהוא יושב מכווץ בפינת החדר, בכיסא גלגלים.

ראייתו כהתה, שמיעתו דהתה, הדיבור קשה עליו. "בואו שבו לידי, כדי שאוכל לשמוע," אמר כשמכשיר שמיעה תחוב באוזנו.

"הצטערתי מאוד שלא תוכל להגיע לתוכנית הערב," אמרתי בקול רם.

"גם אני מצטער," השיב ושאל: "מה יהיה בה?"

עניתי: "מקהלת הגליל העליון תשיר בעיבודים רב קוליים יפים את השירים של החברים שלך, משה ביק, נחום נרדי, דוד מערבי ופואה גרינשפון, ואני אספר עליהם."

"את כולם הכרתי ואת שיריהם לימדתי." – השיב בקול רפה ולא ברור.

את קירות חדרו מקשטים מגיני כסף שקיבל מכפרים ערביים ועליהם חרוטים מילות הערכה ותודה על פעילותו המסורה למענם, ותעודות ממוסגרות המעידות על השקעתו רבת השנים בטיפוח מסורת מוזיקלית, ועל האהבה שהורעפה עליו מחניכיו בכפרים האלה.

בעוד אני רכון אליו ומנסה לדובב אותו, לא הרפתה ממני המחשבה שאני יושב מול מוזיקאי יליד הארץ הנמצא בראשית העשור האחת עשרה לחייו, שחייו הם פרקים בהיסטוריה של הארץ. הוא הכיר היכרות אישית את בוני היישוב ואת חלוצי הזמר העברי, וזוכר את נופי הארץ לפני שלבשו שלמת בטון ומלט.

בעוד אנו משוחחים, הבחינה המטפלת הפיליפינית המקסימה שלו שאפו התלחלח, ומיהרה לקרב אליו סלסילה של ממחטות, כשהיא מדברת אליו בחמימות וברוך, ואני מהרהר כמה בני מזל הם ישישי הדור הזה, שזכו לסיוען של פיליפיניות בשעותיהם הקשות, תרומה אנושית עצומה שאין לה תחליף, המוענקת יום יום לרבבות אנשים בארץ.

"את זיכרונותיך קראתי בשקיקה," אני חוזר ומספר לדב, "ועודני משתומם איך זכרת ממרחקי זמן את האירועים שעברו עליך במשך קרוב למאה שנה עד לפרטי פרטיהם."

לפני שנים אחדות נתן לי דיסק שבו העלה את כל פרשת חייו תחת הכותרת "צבר בלי קוצים."

"כשהדפסתי את הזיכרונות שלך נדהמתי מההיקף, 570 עמודי פוליו," אמרתי והמשכתי: "מזיכרונותיך למדתי לראשונה שאתה הוא שהלחנת את שיר הפועלים 'עבודה ודרור' שתירגם אלתרמן בשנת 1934, ושבנימין ברנר, אחיו של יוסף חיים ברנר, התגורר שנה תמימה בין בדואים בעבר הירדן, ושהטייס הגרמני הרמן גרינג, לימים יד ימינו של היטלר, חנה עם יחידתו במרחביה בשנת 1917, ועוד ועוד." 

דב האזין והשיב בלחש: "זה רק חצי ממה שהיה לי לספר."

הגיעה השעה להיפרד. באולם המוזיקה כבר חיכה הקהל לתחילת המופע. חשתי שמחוגי השעון התקדמו מהר מדי.

בחיבוק אמיץ ובאיחולי בריאות נפרדנו ממי שראוי להיקרא זקן המוזיקאים הישראליים. מצאנו אותו ספון בדירה צנועה בקיבוץ הגלילי אילון, שבו הוא חי עם רעייתו מנוחה (בתו של אליעזר יפה, ממייסדי נהלל).

שתי בנותיו, רוני ואביגיל, הן חברות פעילות בקיבוץ. אביגיל נקראת על שם הנערה הגלילית גיבורת השיר "ליל גליל" של אלתרמן וזעירא.

בנו רז, מדען מוח ופרופסור באוניברסיטה העברית, בא לבקרו מירושלים מדי סוף שבוע, וכן עושים נכדיו וניניו האהובים.

מה חבל שפועלו המוזיקלי רב השנים של איש רב גוני זה נשכח, אף כי במשך עשרות שנים שרו וניגנו תחת שרביטו אלפי אנשים בארץ.

* * *

ראובן שדה

הראש"ז צורף הי"ד

מתוך האתר הרשמי של הביטוח הלאומי

 המוקדש לנפגעי פעולות איבה

"הראש"ז צורף היה הקורבן הראשון של היישוב החדש בירושלים.  שישה מצאצאיו נתנו את נפשם במלחמות ישראל על עצמאותה ושלומה: שאול רוטמן, משה סלומון, עודד חי, יואל איזיק, ידין טננבאום, צבי קסטלר וארנון פלאי."

הנרצח היהודי הראשון המוכר עפ"י החוק בדבר נפגעי פעולות איבה בארץ ,שעל ביצועו מופקד  המוסד לבטוח לאומי, הוא אפוא, ר' אברהם שלמה זלמן צורף. הוא נרצח ב-1851 בעת שהלך בסמטאות העיר באבחת שבריה, שניחתה על ראשו ע"י ערבי בעיר העתיקה בירושלים מתוך כוונה להורגו. לאחר מאבק בן כמה חודשים של ייסורים נכנע צורף לפצעיו הקשים והלך לבית עולמו. על ערש דווי קרא לכל בני משפחתו ונפרד מהם. הם שינו את שם משפחתם לאחר מותו מצורף לסלומון לשם הנצחת שמו שלמה ויש אומרים לשם ההידמות לשמות הספרדים כאמצעי בטחון מול הנושים הערביים שרדפו בירושלים דאז את תלמידי הגר"א האשכנזים מאז הגיעו לעיר.  ואכן כן, נכדו של הנרצח הוא משה יואל סלומון.

 אבל גם כך, אהוד, איך שלא מגלגלים את הדברים נראה שתמיד הם יזרמו לייסוד המושבה פתח-תקווה.

והנה הקישור לאתר הרשמי:

http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/111.aspx?ID=38445

כיוון שהראש"ז הוא הנרצח היהודי הראשון בעת החדשה על רקע לאומי שמו נקבע בלוח מס' 1 שעל האנדרטה להנצחת שמות נפגעי פעולות האיבה שבהר הרצל. 

אין רבותא בעובדת הראשוניות הנזכרת, ולא על כך באו דבריי. אלא שחוששני שבהתעלמות מקורבנו של הראש"ז וגם של משפחתו – שכיום היא מהגדולות והמצליחות בישראל – יש משום פגיעה מיותרת ואולי כואבת ואפילו היום.  מוטב אם כך, להעמיד את הדברים על דיוקם ההיסטורי ולהציג את התמונה הרחבה יותר. צריך לזכור עוד שהראש"ז נחשב למי שהביא לתחילת הבנייה היהודית בתוככי העיר העתיקה למגורי יהודים ואף לשיפוץ בית הכנסת "החורבה" שהתגולל בחורבנו, והוביל את מאבקם של הפרושים בשלטונות התורכיים (והמצריים בחלק מהזמן)  ובערביי העיר להצלחת קימומו המלא מחדש.

זה כמו גם זה, הראש"ז צורף וכמוהו אהרן הרשלר  נרצחו בידי ערבים כדי לסכל את המאמץ היהודי שהושקע  לשם קיום חיי יום-יום של יצירה ובנייה בארץ ישראל המתחדשת, והם חלק ממגש הכסף  עליו קיבלנו את הקוממיות הלאומית בארץ.

* * *

אלי מייזליש

כמה משכורות צריך עבור דירה לזוג צעיר?

יותר מעניינים אותי הם נתוני ההשוואה בין הצרכים של זוג צעיר היום, לבין אותם צרכים של הזוגות הצעירים בין השנים 1965-1967 – זוכרים?

בשנות ה-60 בנו הקבלנים מגוון של דירות. כשליש מהדירות החדשות היו בנות 2 חדרים. אפילו הווילות היו בנות 3 חדרים. דירת 4 חדרים נראתה לזוג צעיר כחלום ולא התעניינו בהן בכלל.

עד מלחמת ששת הימים גרנו כזוג נשוי בדירה שכורה בת שניים וחצי חדרים [קומה 4 בלי מעלית], ואז הגיע בעל הדירה ושאל אותנו אם אנחנו רוצים לקנות אותה ב-30 אלף לירות. לאחר התמקחות קצרה 'סגרנו' על 27 וחצי אלף. וכך היה הדבר: שליש היה לנו מזומן, שליש קיבלנו משכנתא, ושליש שילמנו בשטרות של 250 לירות לחודש לבעל הדירה והיינו מאושרים.

ואני שואל: איזה זוג צעיר + ילד מוכן היום לקנות דירה של 2 וחצי חדרים, חדר שירותים אחד, מטבח ללא ארונות, רק כיריים גז 2 להבות, בקומה 4 ללא מעלית. לא מזגן ולא ברז נשלף, לא תריסים חשמליים, לא קרמיקה. כלום-כלום-כלום. קצת יותר מדירת שיכון של עמידר, אבל פרטי. דירה זו מתאימה היום להומלס או לפושע נמלט. אבל ככה גרו אלפי זוגות צעירים אם לא רבבות.

אבל בואו נעשה את החשבון: כמה משכורות שילמנו עבור הדירה וכמה צריכים לשלם כיום עבור דירה בינונית בפרוורים – נניח שכונת יוספטל [ליד כפר סירקין] בפ"ת?

אז [ב-1967] שילמנו 110 משכורות של מורה לדירה 2 וחצי חדרים ללא מעלית וללא כלום.

כיום? עבור אותה דירה ביוספטל משלמים בדיוק אותו דבר: 110 משכורות של מורה. בדיוק.

אלא מאי? רק פושע נמלט מוכן לגור כיום בדירה כזו. אבל זוג צעיר + ילד? רק 4 חדרים לוקסוס. אבל מה? תשלם. ועל זה היתה כל המלחמה בבחירות. השמאל דרש [לקראת הבחירות בסיסמת רוטשילד; "צדק חברתי" ואח"כ "משבר הדיור"...] שהמדינה תבנה לזוג צעיר כזה דירה 4 לוקסוס.

החצופים שבעיתונאים מתמרמרים כי עבור דירה כזו צריכים לשלם 160 משכורות שזה כמעט 14 שנים ולמי יש כסף ולמה להשתעבד מגיל 30 עד 45 רק עבור הדירה? ואיך נקנה סטייקים למנגל ביום העצמאות? עם מה? עם סולייה שחוקה של הנעליים? הרי כל הכסף הולך לדירה – לא?

שיבוא כל ישראלי שהתגורר בשנה שעברה או לפני עשר שנים למשל בלונדון בשכונה היהודית גולדרס גרין או ברובע קווינס בניו-יורק ויאמר את האמת – האם ניתן בכלל להשוות את ה'דירות' בלונדון בנות 70 שנה. 'בתים' שהם חצי צריף מעץ וחצי לבנים אדומות או כמותן בקווינס, בפרט בשכונה החרדית 'בורו פארק' בברוקלין?

אבל לחצי מיליון יורדים זה לא משנה. העיקר: 'אמריקה'. ואם המדרגות עשויות עץ רקוב ומתנדנדות, מה זה חשוב בכלל. בארץ אפילו לכלב שלהם לא היו מאשרים מגורים כמלונה באותם 'בתים' רקובים שכמה מהם בני 100 שנה.

שיבוא עכשיו כל מפגין שצרח "צדק חברתי" – אם הוא מוכן לגור בדירת שיכון של עמידר: 2 חדרים עם בלטות שחורות ולא קרמיקה בוהקת של חצי מטר. ונראה אם הוא יגור שם אפילו רגע.

כדי לסתום את הפה לשמאל, הבטיח נתניהו כשבוע לפני הבחירות כי "יתקן" את המצב שהיה. מה זה לתקן? הרי עד שיתחילו לתכנן ולהעביר קרקעות מדינה לטובת בנייה של 'תיקון המצב' נגיע לשנת 2010, ויהיה לשמאל זמן לעוד הפגנה של 'צדק חברתי'.

האמת היא כי לא חשוב כמה משכורות צריך היום עבור דירה 4 חדרים בפ"ת או בגבעתיים או אפילו בקריית אונו – כולן בגוש דן. חשוב שנדע כי רמת הבנייה לעומת העבר היא לוקסוס שבלוקסוס. מי שלא ראה את הקונָה של הדירה בחברת 'קרמיקה נגב' כשהיא בוחרת משלל צבעים את צבע המרצפות בסלון, וגודלן [חצי מטר] או המרפסת ו/או חדר השירותים ואת הקרמיקה של כל הקירות באמבטיה או המטבח – לא ראה טיפשה בחייו. 3-4 פעמים היא תגיע כדי 'להחליט'. ואז, כשתבוא השכנה, ממול לראות, היא מיד תאמר: "נכון שהצבע יפה?"

אבל השכנה ממול בחרה אפור ולא לבן, והשכנה מקומה 22 בחרה בז'. אז מי טיפשה יותר?

אותו דבר עם צבע המפיות ליד השולחנות לקראת החתונה. זה לא מחיר הדירה או האולם. זה הטימטום. ומי שטוען כי אין לו כסף ו"לא גומר את החודש..." – בואו ונשאל אותו כמה הוא הוציא על סתם קפה בעשר השנים האחרונות או טיסה לאמסטרדם לעשן קצת או סתם הופעה בפארק של כוכב רוק. לא נסעת לאמסטרדם? לא? ולא נסעת לדרום אמריקה חצי שנה? לא?

העניין הוא פשוט: הקבלנים החליטו להציג בפני הציבור סטנדרטים שאינו יכול לעמוד בו. כמו שיבואני הרכב יפסיקו לייבא מיני או משפחתיות 1600 וייאלצו את רוכשי המכוניות לקנות רק 2000 סמ"ק או BMW.

יש עדיין מיליון משפחות או זוגות שדרים בדירה 3 חדרים משנות ה-60 או ה-70 ברחבי הערים הגדולות בר"ג בפ"ת או ראשון חולון או בת ים. קחו למשל את רח' הרא"ה בר"ג – 300 מספרים. 150 בניינים בני 4 קומות לערך, קרי, כ-5000 דירות. ואנשים קנו וממשיכים לגור שם באלפיהם.

איני בא לערער על זכותו של אדם לגור בדירת 4 חדרים או 5 חדרים. יגור האדם אפילו בארמון. אבל, מכאן ועד דרישה מהממשלה לעזור בכסף לרכישת דירת לוקסוס – זו אינה בבחינת "צדק חברתי". הצדק החברתי יוכל לבא לידי ביטוי באם האזרח יטול חלק במטלות האזרחיות החלות על אדם באשר הוא. הפקרות אינה כלולה בהסדר זה.

כשהממשלה הקימה פחונים ובדונים או אוהלים לשיכון עולים עם הקמת המדינה זה מה שהיה אפשרי ותו לא. גם לעבוד במשרה מכניסה לא היה בנמצא כפי שלא היה לממשלה כסף לרכישת בשר ואכלנו דג פילה קפוא.

עד עתה, הממשלה פישלה בהתעלמות כמעט מוחלטת מנושא הבנייה הציבורית כפי שנהוג בהרבה מדינות תרבות. איני יודע להסביר או להבין מחדל זה. אבל הממשלה אינה פילנטרופ לחלק חרסינה בוהקת לכל דיכפין. גם סתם בלטות רגילות מהוות ריצפה. כנראה שהממשלה מתביישת להגיש לציבור דירות זולות מחשש שזוג צעיר יימנע מרכש זה. אבל עליה לשבור מיתוסים אלה וכנראה תהיה פשרה הולמת בין דרישות מופרזות של תריסים חשמליים לסתם תריס מתקפל כמו פעם, וזה לב העניין וכך כנראה יסתיים העניין. אבל צדק חברתי הוא אמנה הדדית בין האזרח לממשלה ולא פילנטרופיה שאינה תחום ממשלתי.

* * *

תקוה וינשטוק

קוראים לה פרומה

      במשרד הנסיעות נתנה לי הפקידה הצעה לטיול. וחתמה על הצעתה "פרומה".

פרומה. לאיזו תל אביבית שאינה זקנה מופלגת קוראים כיום בשם הזה? לא שם ישראלי כדנה או ענת. לא שם לועזי נכבד כאליזבט או נאדין. גם לא שם אולטרה מקורי של מתנחלים. או ם באידיש שמקובל בדרך כלל בבני ברק ומאה שערים.

"את ודאי מבית דתי," הערתי. היא עצמה, לבושה במכנסיים, לא נראתה לי  דתית במיוחד.

"בהחלט לא!" השיבה פרומה.

בביקור הבא במשרד כבר לא התחשבתי בצנעת הפרט ושאלתי: "אז מניין השם פרומה?"

"זה היה שמה של סבתא שלי," השיבה פרומה בסבלנות, וסיפרה: "אבא נולד בפינסק ובמלחמה העולמית היה עם הפרטיזנים. אימא, ילידת לודז', היתה בגטו של פינסק. ב-1948, כשקמה המדינה, עלו שניהם לארץ באונייה 'חיים ארלוזרווב'. הם הכירו באונייה, התאהבו וכשהגיעו לישראל נישאו והשתקעו ברמת גן."

כל בני משפחתם של האב ושל האם – ההורים, האחים והאחיות, הדודים, הדודות, הדודנים ויתר השארים, ניספו. הם היו האודים היחידים שניצלו מהשואה. לבת הבכורה שנולדה להם קראו חנה, על שם אימו של האב., שם מקראי יפה. חנה ופנינה. חנה ושבעת בניה.

היה מובן מאליו שהבת השנייה תיקרא על שם הסבתא השנייה, אימה של האם, שנספתה.  סבתא זו, מה לעשות, נקראה פרומה.

"בבית הספר ודאי הציקו לך בגלל השם," אני מנסה לנחש.

"בכלל לא," אומרת פרומה. "לא צחקו ולא לעגו. אולי כלל לא ידעו מה פירוש השם."

אולי היו ילדי הכיתה "יורמים", "חנונים" כשמם כיום, ילדים טובים ירושלים. ושמא לא צחקו משום שפרומה נולדה בארץ והיתה ישראלית לכל דבר, "אחת משלנו". בתיכון לגלגו לפעמים אך סך הכל לילדים השם לא הפריע.

הוא הפריע מאוד לפרומה עצמה.

כל הבנות בכיתה נשאו שמות נהדרים: גלית, רננה, בשמת... פרומה היתה מוכנה גם לשם פחות אופנתי ומעודכן – רות, רחל, אפילו שרה. אבל פרומה! במה חטאה שהדביקו לה שם אידישאי גלותי כזה שפירושו חרדה, דתייה. מה לה ולדת? למה נקראה בשם של איזו סבתא שמעולם לא הכירה?

"בגלל השם ראיתי את עצמי תמיד כיוצאת דופן," זוכרת פרומה. "לא כמו כולם. הרגשתי כמו שמרגישה הילדה הכי שמנה בכיתה, או הכי גבוהה, גבוהה גם מהבנים, או הכי מכוערת..."

"אני רוצה להחליף את שמי!" הודיעה לאימה. "לכל הילדים שמות יפים כאלה – רק לי לא!"

"על גווייתי המתה!" פסקה האם בקצרה, ופרומה נותרה פרומה.

אולם כשהתגייסה לצבא כבר לא נקראה פרומה. רשמית לא שינתה את השם אך כשפגשה אנשים חדשים הציגה את עצמה כריקי, כוורד... רק לא פרומה. (אגב, איתה בצבא היו עוד שתי פרומות. האחת, דוקא ילידת מצרים, עיברתה את שמה לדתיה – הלוא היא סופרת הילדים והמחזאית דתיה בן דור).

כשבגרה ונישאה הבינה את משמעות שמה לעומקה והפנימה את זיכרונות השואה ואת המשקעים הנוראים שבלבות הוריה. כיום ברור לה: "יש היסטוריה מאחרי השם שלי. התחלתי להרגיש שאני העדות החיה לסבים ולסבתות ולכל המשפחה שאין לי, שבעצם אני מחזיקה על כתפיי את  הדור ההוא. כבר מזמן השלמתי עם שמי ואין לי כל רצון להחליפו."

ברם, כריאקציה העניקה פרומה לשלושת ילדיה שמות עבריים למהדרין. כל שם יפה מקודמו.

"בחרתי את השמות בפינצטה. לבת הראשונה קראתי ענבל, לשנייה דקלה, לבן אופיר. לא פעם אמרתי להם: 'אם השם לא מוצא חן בעיניכם – בבקשה, שנו אותו! אבל לילדיי לא היו איתי כל שיחות בנושא."

פרומה אינה כמובן היחידה שסבלה משמה. לא פעם כרוך מתן השם לרך הנולד במחלוקת, ממש מאבק בין ההורים הצעירים לבין הסבים והסבתות. ההורים הצעירים רוצים להעניק לפרי בטנם שם חדיש ומקורי, עדיף שם שטרם נולד כמותו, ואילו סבא וסבתא רוצים גלעד חי, זכר להוריהם והורי הוריהם ואף לדוד או דודה שמתו גלמודים.

יש והוויכוח ניטש גם בקרב הזוג הצעיר עצמו בין סבא וסבתא מהצד האחד לסבא וסבתא מהצד השני. ההורים הקשישים נאחזים ב"כבד את אביך ואת אימך" ואלו ההורים הצעירים טוענים שהעיקר טובת הילד ואושרו בעתיד ולא שימור העבר על חשבון הילד. השמות שמציעים הוריהם כבר פאסה, חלילה להעמיס עליו משא של דורות. השם הנושן רק יביך את הילד וכשיגדל ודאי יחליף את שמו – וזו תהיה מכה מאין כמוה לסבים.

תכופות מגיעים לפשרה – שם עברי מובהק הדומה באותיות או בצליל או במובן לשם הנושן. יש והרך הנולד מקבל שני שמות, השני רק על גבי הניר... אבל אם הצדדים אינם מגיעים לעמק השווה נותר פצע שאינו מגליד.

אצל הרבה מיהודי המזרח ברור: הבן קרוי בשם אבי אביו אף שהלה בחיים, והבת בשם אם האם. גם לחרדים אין התלבטויות. קרוב נפטר – התינוק מקבל את שמו, הינדה ופסח, קלמן וזסיה.

אבל פה ושם יש האוהבים את העברית בכל נפשם ומאודם ובכל זאת הם קוראים ליוצאי חלציהם בשם לא עברי של נפש יקרה שהלכה לעולמה. עמוס עוז, למשל, קרא לבתו פניה כשם אמו האהובה. 

* * *

גדעון תלפז

קונצ'רטו לכינור האהבה

קטע של פרק מתוך הרומאן החדש

קלוד התעקש לכנות אותה נטשה, אף שבכל מסמכיה, למן תעודת הלידה, מופיע השם נטע-לי, שהפך במרוצת הזמן לנטלי. נטשה, בתחילה, היה כינוי השמור לו לבדו והיא הרגישה בנוח בו כשיצא מפיו. הרבה לפני שקלוד הטיל את המשימה הזאת על כתפיה זיהתה בעצמה משיכה למסתורין האפלולי של העולם המתבצר מאחורי חומות ורוחש איוּם ומזימות חשאיות, שמנהיגיו, חבורת גברים קשישים, עמומים, בחליפות מסורבלות ומגבעות אפורות, הצטלמו יחדיו על מרפסת גבוהה בכיכר האדומה, מוחאים כפיים למצעד אדיר המתנהל למרגלותיהם ופוקחים עין זה על זה. ברגעים פרועים במיוחד גם השתעשעה בהזייה על הצטרפות לק.ג.ב. מדפים גדושים בספרייתו של אביה הכילו קלאסיקה רוסית, מ'יבגני אונייגין', שאת רובו דיקלם אביה בעל פה, עד ל'דוקטור ז'יוואגו'. כתביהם המתורגמים של גוגול, טולסטוי ולרמונטוב, חיככו כתף בכתף על המדף עם אלו של צ'כוב, בבל וסולז'ניצין. סופרים ישנים וחדשים התערבבו בראשה, וכמוהם מלחינים מהוללים מצ'ייקובסקי עד רחמנינוב, שצליליהם חלחלו לתודעתה מגיל רך, מתקליטיו של אביה. ולא מן הנמנע שזו הסיבה שבגללה פקדה אותה תחושת דֵז'ה ווּ מובהקת של שיבה הביתה מרגע שרגלה דרכה על אדמת רוסיה.

וכך, בשיער אסוף בכובע פרווה, בכפפות, במגפיים, ובמעיל הפרווה הארוך, סיירה עם הכתב והצלם הגרמנים, בולעת בחמדה את מראות העיר ואת רחשיה וניחוחותיה. בגלל חיבתו של מקסי לקתדרלות בילתה שעה ארוכה בקתדרלת יצחק הקדוש. אקסל חובב הגשרים גרר אותם מגשר האריות לגשר פטר הגדול שבעמודיו עוד ניכרו פגיעות פגזי תותחים שאקסל צילם כהוכחה ל"ונדליזם הברברי של הנאצי מספר אחת, אדולף המנואץ." הם התעכבו ליד פסלי השיִש האיטלקיים שבגני הקיץ, ועל פי המפה שבידה, ולמען אביה, גררה אותם אל הנהר מוֹיקה, לחדר העבודה של המשורר פושקין. שולחן כתיבה עתיק, עמוס כתבי יד, כסא מרופד, כונניות ספרים ומנורת קריאה דולקת, הציגו למבקרים תמונה של פשטות וצניעות, שאביה היה מעריך פי כמה מפאר הארמונות הנוצצים. אביה חלם הרבה על שולחן הכתיבה של פושקין. הוא האמין, כך אמר לה, שכל המלים הנהדרות המאכלסות את 'יבגני אונייגין' היו מונחות סמויות על השולחן הזה ורק פושקין היה מסוגל לראות אותן, לאחוז בהן ולהעבירן את הגבול החוצץ בין הסמוי והגלוי, כשהפיח בהן חיים בשורותיו הנצחיות.

היא תלשה דף מתוך פנקסה וכתבה בו:

דוֹדִי מִן הַמְהַדְרִין הִנֵּהוּ:

וַיְהִי כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,

אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ

וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.

זֶה מַעֲשֵהוּ לְדֻגְמָא הוּא;

אַך, אֵל עֶלְיוֹן, שִעְמוּם נוֹרָא הוּא

בְּלִי הֲפוּגוֹת, יוֹמָם וָלֵיל,

בִּידוּעַ-חֹלִי לְטַפֵּל!

את הדף הניחה על ערמת כתבי היד שעל שולחן הכתיבה. שני הגרמנים הביטו בה בסקרנות ולא הוציאו הגה מפיהם בזמן שכתבה, אבל כשסיימה חרגו משתיקתם.

"אַת כותבת מכתב לפושקין?" התלוצץ מקסי.

"אני מצטטת אותו," השיבה.

"באיזו שפה?" התעניין מקסי.

"עברית," ענתה. "זוהי הפתיחה של 'יבגני אונייגין' בתרגום עברי."

"עוד הוכחה!" התמוגג מקסי. "עוד הוכחה שהשירה חוצה גבולות והיא נצחית."

"תרשי לי לצלם את זה?" שאל אקסל.

היא משכה בכתפיה.

"אני אספן צילומים של כתבי יד בשפות שונות," הסביר אקסל כשהיטה את מצלמתו לדף. "צברתי אוסף לא מבוטל שאני מקווה להציג בבוא היום במוזיאון בברלין."

"הוא מתעניין בעיקר בגרפיקה של כתב היד," אמר מקסי. "אפשר ללמוד מכך הרבה על השפות השונות. בעיקר, על הדומה והשונה."

אחר כך שאל אם תיאות לתרגם למענו לאנגלית מה שכתבה בדף הזה כדי שיבין לפחות את התוכן, גם אם לא יוכל ליהנות מן הארוֹמה.

הוא הקליט אותה, כי הקלטות הטקסטים בהגייתם המקורית יהוו חלק מהתערוכה האודיו–ויזואלית. התפעלותו ניכרה בעיניו ובעיני הצלם, שחזר וקרא, "ווּנדֶרבָּר!"

יחד אִתם כיתתה רגליים לאורך נייבסקי פרוספקט, מתחילת השדרה הסואנת, ליד בניין האדמירליות וכיכר הארמון, ועד למנזר אלכסנדר נייבסקי, בין ארמונות האצולה, המוזיאונים, התיאטראות ובתי המסחר הנוצצים. באחד הרחובות הצדדיים פגעו מבטיה בכתלי בתים שצלבי קרס שקועקעו בהם איירו כתובות גרפיטי: "יהודים הימלטו כל עוד אפשר!" "הכה ביהודים והצל את רוסיה!" "התלמוד נגד ישו!" מקסי ואקסל הגניבו מבטים, והיא הצטערה על שלא שאלה את האגרונום שפגשה במטוס למקום הכנס שלו. עדיין תהתה מי היה הנוסע האחר שגלינה היתה אמורה לאסוף בנמל התעופה. מדוע נמנע קלוד מלספר לה עליו. ואיך הסתדר האיש לבסוף.

מקסי הכריז שהוא גווע ברעב, וכשעברו ליד מסעדה עצרו ונכנסו פנימה. מלצרית ניגשה אליהם, רשמה את הזמנתם, והלכה למטבח. מקסי התנצל שעליו לטלפן לברלין, לדבר עם עורך השבועון, הדוקטור ולטר שטפהאוזן, ועם ארוסתו אלזי. כשקם מכסאו ופסע לתא הטלפון, שליד המלתחה, ואקסל הפעיל את הלייקה שלו והחל לצלם סביב, נותרה לבדה ליד השולחן, עוצמת עיניים בהתבוננות פנימית. מקסי חזר לשולחן ובפניו ארשת של שביעות רצון. הוא שלף שני תצלומים של אלזי, בלונדינית כחולת עין, פקחית, צעירה ממנו. סטודנטית להיסטוריה עתיקה, אמר, מפטפטת חופשית באכדית וקוראת לוחות טין. הוא פקפק אם טוב יעשה כאשר יקשור את גורלו בגורלה, או אם היא לו המתכון לאושר. מה גם שרצונו להביא לעולם ילדים, שלושה לפחות, ואילו היא, מתבצרת בעקרונותיה, נוהגת להקניט אותו בהכללה סרקסטית: ילדים הם המצאת הבורגנות המפוחדת.

כשהביאה המלצרית את החשבון שלף מקסי מארנקו צרור מרקים וכלל גם אותה בתשלום.

"זה על השבועון," דחה את מחאתה, "ואנחנו לא יחפנים."

אבל היא התעלמה מאמירתו והניחה על השולחן כמה דולרים, חלקה בארוחה. בתדרוך האחרון קלוד הדגיש במפורש:

"לא תהיי חייבת לאף אחד אף פעם!"

מאוחר יותר, כשביקשו להתוודע לחיי הלילה בלנינגרד, עצרה מונית חולפת והורתה לנהג להסיע אותם אל "נצ'נוּי קלוּב". מועדון לילה ברוסית, כפי שלמדה דקות אחדות לפני כן. היה מוזר לראות את הבליינים הרוסים מכרכרים לצלילי "החיפושיות" ו"האבנים המתגלגלות". אקסל הקליק במצלמתו, ומקסי תפס כמה בליינים צעירים שידעו מילים ספורות באנגלית ודובב אותם. ואילו היא, בכל בר שביקרו בו ניגשה באקראי לאנשים שליד הדלפק ושאלה, "אפשר לדבר אתכם רוסית?" והחלה לגלגל שיחה, להרגיל את לשונה. מעבדה לשונית, כך התייחסה למפגשיה עם בני המקום.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כל פעם שמתרחש אסון גדול, ואנחנו מתבשרים על יציאתה של משלחת הצלה ישראלית-צה"לית בת מאות אנשים עם בית חולים שדה נייד שיוקם באזור האסון, עם מזון ותרופות ומכשירים רפואיים, אפילו חדרי ניתוח – עזרה הומאנית ומקצועית אולי יותר ממה שמגישה מדינה אחרת בעולם – אנחנו מתרגשים ומשהו חונק לנו בגרון. כך זה גם עם יציאת המשלחת שלנו לקטמנדו מוכת האסון של רעידת האדמה, שלא לדבר על עשרות הישראלים הנמצאים בנפאל ושעדיין לא נוצר עימם קשר.

* אהוד היקר, אני מודה לך על פרסום רשימתי  על הגדת יום העצמאות. זאת ועוד, אני מוקיר ומכבד את דרכך בעריכה. אף שאינך מסכים לכל הנכתב ב'מכתב העיתי' אתה מפרסם את מאמרי הכותבים במלואם, ואת דעתך, לחיוב או לשלילה, אתה כותב רק בסוף המאמר. בדרך זו אתה מותיר לכל קורא את האפשרות המאוד חשובה לגבש את דעתו באופן עצמאי.

יישר כוחך.

יואל רפל

אהוד: שמחתי על דבריך כי שלא כמוך – יש כותבים שנעלבים מההערות שלי וטוענים שעל כן אינם שולחים לי מתנובת מקלדותיהם. ויש מהם שגם חושבים שהמכתב העיתי נועד לדבריהם בלבד ומה פתאום אני בכלל ממלא בדבריי ובדברי אחרים את עמודיו?

* מסתבר שבתקופת העריץ המושחת קדאפי היה הסכם בינו לבין ראש הממשלה המושחת של איטליה, סילביו ברלוסקוני, שתמורת 5 מיליארדי דולרים, שישולמו ללוב במרוצת 20 שנה – ידאג קדאפי לכך שלא תהיה הגירה של פליטים בים התיכון –  מארצו לאיטליה. וכך אכן היה. קדאפי מנע את הצפת אירופה בפליטים דרך ארצו.

עכשיו, הודות ל"אביב הערבי", ניצחה הדמוקרטיה את העריצות – את קדאפי המשוגע הרגו, ברלוסקוני המניאק חובב הזונות הצעירות מעוררות החשק – סולק, ואירופה עומדת, תודה לאללה – בתחילתו או בעיצומו של כיבוש מוסלמי נוכח הגירת מיליוני פליטים שחורים ומוסלמים לארצותיה.

לכל מי שיכול – מומלץ מאוד, ממש חובה – להגיע לקריאת המאמר האחרון של ד"ר גיא בכור: "בין רשעות לטיפשות: הים התיכון משנה את הדמוגרפיה באירופה," המצייר תמונה מדהימה ומבהילה של שקיעת אירופה מול הפלישה המוסלמית לארצותיה. לצערנו אין לנו אפשרות טכנית לצטט אותו.

* ארז ביטון מונה את המשוררים האהובים עליו: דוד אבידן, יהודה עמיחי, אבות ישורון, אמיר גלבוע, דליה רביקוביץ, יונה וולך.

אלי אליהו, המראיין: "לא נקבת בשום שם של משורר מזרחי."

ארז ביטון: "תן לי דוגמה של משורר מזרחי." ["גלריה", "הארץ". 22.4.15].

ואכן, ארז ביטון צודק. אין דבר כזה "משורר מזרחי" – גם הוא, ארז, אינו משורר מזרחי אלא משורר עברי. הניסיונות להכניס אותו לגטו של "שירה מזרחית" עם חבורה של גרפומנים עדתיים שונאי "אשכנזים" – רק מורידים מערכו ומייחודו כמשורר עברי.

נאומו של ארז ביטון בטקס קבלת פרס ישראל לשירה במוצאי יום העצמאות היה נאום למופת, בעל ערך היסטורי וספרותי. אנחנו מצטרפים למברכים אותו.

* את סיפורו של אהרון הרשלר על נישואיו הראשונים של יהודה ראב ועל הבן שנולד לו מנשואים אלה – אסתר ראב לא הזכירה ולו גם ברמז לאורך שנות היכרותנו.

מעניין, מדוע עברה בשתיקה על פרשה זו ומה מספרת שתיקה זו?

ראובן שהם

אהוד: ספק אם אסתר בכלל הכירה את אחיה הירושלמי מנחם-שלמה ראב, שהיה מבוגר ממנה ב-16 שנה, אם כי השתמרה חליפת מכתבים קצרה בינו לבין המשפחה בפתח-תקווה, בה גם אסתר לקחה חלק קטן. המשפחה בפתח תקווה לא האירה פנים לבן בירושלים ולצאצאיו, נכדי יהודה ראב. גם סיפור החטיפה לא נזכר כלל בתולדות הצד הפתח-תקוואי. ונוספה על ההסתייגות שלהם גם החרדיות שלו, שלא היתה לרוחם. לכן גם לא היה לו חלק בחייה של אחותו אסתר והיא לא טרחה להזכיר אותו כי לא היתה לו שום השפעה עליה. ואולי לאה, אשתו השנייה של יהודה ואימה של אסתר – חששה פן יהיו להם תביעות של ירושה.

כאשר יצאה לאור בשנת 1956 המהדורה הראשונה של "התלם הראשון", שבה טיפל רק אבי בנימין, לא היתה כלולה בו אפילו תמונה של הבן מנחם-שלמה.

כאשר הוצאתי אני את המהדורה החדשה של הספר בשנת 1988, הבאתי בה גם את תמונת מנחם-שלמה וקונה אשתו, שהשתמרה אצל בנם, הוא בן-דודי הסופר יצחק ראב, שעימו הייתי בקשרי ידידות עמוקים, ואשר הראה לי שצירף את התמונה כבר בעותק של המהדורה הראשונה שהיה בידו. 

* מה אומללה היא אירופה ומה קצרות היו שנות עדנתה – לא הספיקה להשתקם וליהנות מהיעלמותם של מיליוני יהודיה  – וכבר היא מוצפת בעשרות מיליוני מוסלמים.

* יהודה דרורי: עמדתי דום בתחנת דלק בג'לג'וליה בשמיעת קול הצופר בשעה 11:00 אתמול, ביום הזיכרון. כשנגמרה הצפירה שמעתי את המתדלק, זה שלא עמד דום, שואל את הנהג ברכב שלידי: "מה זה היה? מה אתם חוגגים היום?"

הנהג, איש שיבה מכובד,  אמר לו:" זה יום הזיכרון לכל אלו משלנו שנהרגו פה במלחמות."

"ומתי אתם חוגגים את יום הזיכרון לקורבנות המלחמה שלנו?" שאל המתדלק בחצי חיוך.

"מחר." ענה לו הגבר.

* מאחר שחג המצות חלף עבר לו, ועימו פירוריו, החליט זוג החברים שלנו, שאצלם לאישה יש פוביה של ניקוי פירורים – לדחות בינתיים את גירושיו, לפחות עד לשנה הבאה.

* 24.3.2010. יום רביעי. אחר חצות נשלח גיליון 529 של המכתב העיתי שנכתב בצל הביקור של נתניהו וברק אצל אובמה, שעשה ככל יכולתו כדי להשפיל אותם ולערער את מעמדה של ישראל לעומת אויביה. [מתוך היומן].

* ברכותינו לרות סירקיס ולרנה שפירא על קבלת אות יקיר תל אביב ביום העצמאות השנה. ועם זאת נדמה לנו כי הטקס הולך לאיבוד בשלל אירועי יום העצמאות, וראוי היה להפרידו ולקבוע אותו כחג לעצמו, אולי לציון יום ייסודה של תל אביב, שאז מתן האותות יזכה בתשומת הלב הציבורית והעירונית הראוייה לו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל