גיליון מס' 1041

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באייר תשע"ה, 30 באפריל 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִימְפוֹנְיָה אֲבִיבִית. // פוצ'ו: בחיי, פרק י"ג. אהבת הארץ עם רבקה מורד. // הפרדס של ה"אנגלנדר", מזיכרונותיו של האורז יצחק ברלוביץ, הביאה לדפוס בתו, פרופ' יפה ברלוביץ. [ציטוט]. // אסתר ראב: זיכרון ראשון: לידה, על משפחת ה"אנגלנדר" [סמואל] בפתח תקווה. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: קריאה אל הדגל! [ציטוט] // אהוד בן עזר: "ואלס עם באשיר" – סרט מתועב. [מתוך היומן, 2011]. // אורי הייטנר: 1. הרוח הישראלית. 2. צרור הערות 29.4.15. // הָרַעַשׁ בָּא, מאת משׁה שַׁפריר. //  רוברט היידן (1913-1980): לאמן צעיר. // יצחק שויגר: בחזרה מסאן דיאגו. // אהוד בן עזר: אם יש את נפשך לדעת מיהו ישראלי. [מתוך היומן, 2010]. // דניה עמיחי מיכלין: "אלוהים מחכה בתחנה" ב"הבימה". // אוריה באר: 1. אני נגד תחבורה ציבורית בשבת. 2. אימי, חלוצת השפה העברית. // אלי מייזליש: נשיא שלא רואה ממטר. // אהוד בן עזר: על בורותו של העורך בני ציפר. מכתב לעורך "תרבות וספרות" [ מתוך היומן, 5 בדצמבר 2010]. // כאשר נמלה אחת שותה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // בעצם מה רע בלבעול עיזים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: המלצה על הסרט "דירה בפריס" או "גבירתי הזקנה" [כך במקור]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִימְפוֹנְיָה אֲבִיבִית

אָלֶגְרוֹ

כְּיָפְיָם שֶל עֲלוּמִים הַמַּעֲנִיק לְהֶרֶף-עַיִן

הַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד שֶל חֵן קוֹלֵחַ כְּרָבִיב

כָּךְ קְצָרָה עַד צְבִיטַת לֵב וּסְחַרְחָרָה וְלֹא מִיַּיִן

הִיא הָאוֹרְגִּיָּה שְכוּרַת הַכְּלוֹרוֹפִיל שֶשְּמָהּ אָבִיב.

כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר וְהַסַּגְרִיר חָלַף הָלַךְ לוֹ

וְכַוֶּרֶד הַפּוֹרֵץ מִסְּגוֹר כְּבָלָיו שֶל נִצָּנוֹ

אַתְּ נִפְדֵּית מִשְּבִי הַחֹרֶף שֶחִבּוּק צוֹנֵן וְלַח לוֹ

וְנִשְלֶפֶת מִצַּמְרֵי כְּסוּתֵךְ כְּסַיִף מִנְּדָנוֹ.

וְהַשֶּמֶש מְצִיצָה אֶל צְחוֹר גּוּפֵךְ כְּפָּפָּרָצִי

אַךְ שֶלֹּא כְּחֹם כָּמוּס בַּפִיסִיקָה, שֶכְּמוֹ נִרְדָּם,

אַתְּ נִתְקֶפֶת בִּשְקִיקָה שֶכְּמוֹ מִין לַהַב שֶפָּרַץ הִיא

אֲבָל לֹא רַק בַּמּוֹרִיק וּבַצּוֹמֵח,

גַּם בַּדָּם.

כִּי כַּמֹּהַל הָעוֹלֶה בְּנִימִיּוּת שָרְשֵי הַחֹרֶש

אַתְּ נִפְקַחַת לָהּ כְּעַיִן שֶעָיְפָה מֵהֵעָצְמֵךְ

וְזֶה עָט וְשָב אֵלַיִךְ כְּנַחְשוֹל לַחוֹף, שְחַרְחֹרֶת,

וְאַתְּ שָבָה בּוֹ, כְּהֵד לַקּוֹל, אֵלַי וְאֶל עַצְמֵךְ.

הַבַּבְלִים וְהַשּוּמֵרִים שֶרָאוּ אוֹתוֹ רָמוּז

בִּסְמַרְמֹרֶת הִזְדַּקְּרָן שֶל רִבְבוֹת רָמְחֵי הַנֶּבֶט

מֵעָפָר גָּשוּם, דִּמּוּ בּוֹ אֶת שוּבוֹ שֶל הַתַּמּוּז

לִתְחִיָּה מִתְּהוֹם הַשְּאוֹל אֶל הַפְּרִיחָה הַמִּתְנוֹבֶבֶת.

וְאָדוֹנִיס הַיַּפְיוּף שֶכָּל אָבִיב, מֵאָז שְנוֹת קֶדֶם,

צָץ בְּאַגָּדוֹת יָוָן מֵהָאדֶס אֶרֶץ הַמֵּתִים

לַחֲצִי-שָנָה בִּלְבַד בּוֹ סַסְגּוֹנֵי יָפְיוֹ מוֹקֵד הֵם

לַפְּרִיחָה – חוֹזֵר אֵלֶינוּ בַּבְּשׂוּמָה שֶבָּעִתִּים.

הַאֻמְנָם הוּא כֹּה נֶחְשָק הָאִינְטֶרְמֵצוֹ הַסַּנְגְּוִינִי

שֶבֵּין חֹרֶף לְבֵין חֹרֶב רַק מִפְּנֵי שֶכַּחֲלוֹם

כֹּה חָטוּף הוּא שֶאַף פַּעַם לֹא אָבִין וְלֹא תָבִינִי

לָמָּה הוּא חוֹמֵק מִכָּאן כִּמְעַט בְּטֶרֶם בָּא הֲלוֹם?

כְּלוּם מִשּוּם שֶהוּא פַּזְרָן כָּל-כָּךְ בִּשְלַל רֵיחוֹת וָצֶבַע

הוּא קַמְצָן כָּל-כָּךְ בְּמֶשֶךְ תְּרוּמָתָן שֶל נִדְבוֹתָיו

וּמַנְחִית בְּאוֹהֲבָיו אֶת פָּרָדוֹקְס שְרִירוּת הַטֶּבַע

כְּמוֹ הַיָּם הַמִּתְרַפֵּק עַל חֵיק הַמֵּזַח בִּשְׂפָתָיו

אַך מִיָּד, כְּהִפּוּכָם שֶל גִּפּוּפָיו, בְּדֶרֶךְ קֶבַע

הוּא נִמְלָךְ בּוֹ וּמַסִּיג תָּמִיד אָחוֹר אֶת אַדְווֹתָיו?

לֹא יוֹדֵעַ, בַּת, יוֹדֵעַ רַק אֶת זֹאת: שֶאֶת כָּל סֵתֶר

סוֹדוֹתֶיהָ שֶל חִידָה זוֹ שֶנַּפְשֵנוּ קַשּוּבָה

לְפִשְרָהּ שוֹמֵר בְּבֵית-גְּנָזָיו רַק זֶה, חוֹבֵש הַכֶּתֶר

שֶרוּחוֹ בְּעוֹלָמֵנוּ מְרַחֶפֶת נְשוּבָה

וְשוֹמְרֵי הַדָּת קוֹרְאִים לוֹ אֱלוֹהִים וְשֶהַיֶּתֶר

לֹא פָּחוֹת מֵהֶם קוֹרְאִים לוֹ

אַךְ יוֹדְעִים שֶאֵין תְּשוּבָה.

אַנְדַּנְטֶה

הַלֵּב, שֶכָּל חַיֵּינוּ הוּא תָמִיד עֲדַיִן יֶלֶד,

הַלֵּב, שֶחֵרֶף כָּל שְנוֹתָיו תָּקוּע כְּעֻבָּר

בְּרֶחֶם הַתְּמִימוּת הַמִּתְדַּפֶּקֶת עַל כָּל דֶּלֶת

שֶל כָּל תַּעֲלוּמוֹת הַלֹּא-מוּבָן וְלֹא-מֻסְבָּר

שוֹאֵל, הֲלוּם חִנָּם שֶל נַעֲרָה אוֹ שֶל אַיֶּלֶת

אוֹ שֶל הַבַּקְכָנַלְיָה שֶל יִפְעַת פִּרְחֵי הַבַּר

אֶת עֶצֶם שְאֵלַת-הַשְּאֵלוֹת הַלֹּא נִשְאֶלֶת

בְּשוּם מָקוֹם מִלְּבַד בִּסְגוֹר לִבֵּנוּ הַנִּשְבָּר:

מַדּוּעַ זֶה הַיֹּפִי, כְּדִמּוּם בִּנְעֹץ הַתַּעַר

אֶת שֵן אַכְזָרִיּוּת חֻדּוֹ בְּעֹמֶק הַבָּשָׂר

מַקִּיז בָּנוּ מִלְּבַד הִתְפַּעֲלוּת גַּם אֶת הַצַּעַר

הַלֹּא מֻכְחָש אַךְ הַמּוּחָש בַּגְּבוּל הַמְּיֻסָּר

שֶבֵּין קִסְמָם הָעָז שֶל הַיִּפְעָה וְהַתִּפְאֶרֶת

וְעִנּוּיֵי כְּמִיהַת הַלֵּב חַסְרַת הָרַחֲמִים

אֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, אֶל מַמָּשוּת אַחֶרֶת

מִזֹּאת שֶהִיא חֶלְקָם שֶל כָּל הַלֹּא מְנֻחָמִים

בִּיוֵן הַמַּדְמֵנָה שֶל הַכִּמְעַט וְהַבְּעֵרֶךְ,

שֶל סַד הַהִתְפַּשְרוּת עִם עֲרִיצוּת הַזֶּה-מָה-יֵש,

שֶל פְּרוֹזַת הַהֶרְגֵּל בָּהּ הַחֻלְשָה כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ

לְמֹלֶך-הַשִּגְרָה בּוֹ הַשִּירָה עוֹלָה בָּאֵש?

כְּלוּם רַק מִשּוּם שֶהוּא נָדִיר מַזְנִיק בָּנוּ הַיֹּפִי

אֶת כָּל גַּעֲגוּעֵינוּ הַצּוֹרְבִים בַּלֵּב מִכְוָה

שֶל עֶצֶב וּמַכְאוֹב מוּל הֲוָיָה שֶאֵין בָּהּ דֹפִי

שֶכְּמוֹ מָטָר הַמְּחַלְחֵל שִכְבָה אַחַר שִכְבָה

בַּאֲדָמָה צְחִיחָה וּפְעוּרַת סִדְקֵי פִּיּוֹת פֹּה  

מַרְוָה אֶת צִמְאוֹנֵנוּ לַנֶּחְלָם וְלֶחָזוּי

בִּמְקוֹם בַּמֶּה שֶיֵּש – בְּשֶיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת פֹּה

בְּמַמְלְכוֹת הָאִלּוּ, הָאוּלַי וְהֶהָזוּי?

כִּי הֶבֶל הִיא אִמְרַת מִשְלֵי שֶהֶבֶל הוּא הַיֹּפִי

וְשֶקֶר הוּא דִינָהּ הַסָּח כִּי שֶקֶר הוּא הַחֵן.

הָרוּחַ שֶמִּצְּחִיחַ הַכִּעוּר עָיְפָה עָיֹף, הִיא

מַמָּש אוֹתָהּ הָרוּחַ בָּה כִּסּוּף מַמְאִיר שוֹכֵן

עָמֹק בְּמַרְתְּפֵי הַלֵּב וּבִמְצוּלוֹת הַנֶּפֶש

אֶל מַה נָאֶה אִילָן זֶה וְאֶל מַה נָאֶה נִיר זֶה

וְזֶה חָזָק מִכָּל הָאִסּוּרִים וְזֶה רוֹשֵף אֵש

וְזֶה מַבְעִיר שַלְהֶבֶת בְּמַפּוּחַ הֶחָזֶה

בְּכָל יַרְחֵי הַדֶּלֶף, הַקָּרָה וְהַסְּמַרְמֹרֶת,

בְּכָל חַדְגּוֹנִיּוּת אֲפֹר הַחֹרֶף וְנוֹפוֹ,

בְּסֹהַר מֻסְכְּמוֹת הַקּוֹנְפוֹרְמִיזְם וְהַמֹּרֶךְ,

שֶל הַדִּשְדּוּש בַּתֶּלֶם בֵּין גִּדְרוֹת הַ-comme il faut.

וּמִשּוּם כָּךְ, בִּבְקֹעַ עַלְוָתָהּ שֶל כָּל צַמֶּרֶת

לְפֶתַע בְּוַרְדוּת תְּנוּכִית וּבִירַקְרַק חָרוּץ

פּוֹרֵץ עָלֵינוּ הָאָבִיב, יַלְדָּה, כְּאֵיזֶה מֶרֶד

שֶל צֶבַע וְשֶל בֹּשֶׂם בְּכָל רֶכֶס וְעָרוּץ

בְּמִתְקְפוֹת לִבְלוּב הַמִּתְמַסְטֵל בָּנוּ בְּשֶצֶף

וּבְבָּשְׂמוֹ שֶכָּל שְׂדֵה בָּר עַל סְבִיבוֹתָיו מַדִּיף

וּבָעֻבְדָּה שֶשְּנֵינוּ, חֲמוּדָה שֶלִּי, בְּעֶצֶם

בְּעֹמֶק הַבִּפְנוֹכוֹ הַבּוֹחֵר וּמַעֲדִיף

אֶת לֶטֶף הַחַמָּה וּתְמִימוּתָם שֶל שְמֵי הַתְּכֵלֶת

עַל שַפּוּדֵי הַכְּפוֹר שֶל הַסַּגְרִיר הַמְּצַמְרֵר

יוֹדְעִים שֶהָאָבִיב הוּא מִין סוּבְּסִידְיָה לַתּוֹחֶלֶת

הַמַּנְבִּיעָה פּוֹאֵמוֹת מִלִּבּוֹ שֶל מְשוֹרֵר.

כִּי כָּל מֻפְקָרוּתוֹ, כְּמוֹ בְּרוּלֵטָה, מְהַמֶּרֶת

עַל כָּל בַּזְבְּזָנוּת עָשְרוֹ הָעָז וְהַפָּרוּץ

וְכָל מָה שֶהִלֵּךְ בָּנוּ אַט-אַט וְכִמְלוֹא זֶרֶת

עַל בְּהוֹנוֹת, מַתְחִיל פִּתְאֹם אִם לֹא לָעוּף, לָרוּץ

עִם כָּל גֻּזְמוֹת הַקִּיטְש הַנֶּהֱדָר וּשְמוּט-הָרֶסֶן

שֶל פְלוֹרָה וְשֶל פָאוּנָה חַסְרוֹת כָּל חוּש-מִדָּה

בְּאֶרֶץ קִצְרַת-רוּחַ הַחוֹשֶׂפֶת וּפוֹרֶשֶׂת

אֶת שֶפַע תוֹעֲפוֹת יָפְיָהּ מַסְעִיר הַחֲמִידָה

שֶכְּמוֹ דְחִיסוּת הַמֶּתֶק בָּעֵנָב כְּשֶהִיא תוֹסֶסֶת

הִיא אָצָה לְשַכְּרֵנוּ בּוֹ כָּלִיל וּמַצְמִידָה

לִטְרַנְס שֶל הִשְתָּאוּת בּוּלִימִית זוֹ הַמִּתְבַּלְמֶסֶת

אֶת עֶצֶב הַזְּכִירָה עַל כִּי אֵינֶנָּה מַתְמִידָה

כִּי אִם לְהֶרֶף-אַיִן הַכּוֹפֶה על כָּל חוּשֵינוּ

מִין שֶצֶף חִפָּזוֹן לָהוּט שֶל לְהַסְפִּיק הַכֹּל

לִפְנֵי שֶשְּרַב הַקַּיִץ יִתְנַכֵּל לְהַתִּישֵנוּ

אֲשֶר עַל כֵּן עָטִים סָבִיב פִּרְחֵי הַבַּר לִסְקֹל

אֶת הִקָּסְמוּת עֵינֵינוּ בַּחִנְגָּה הַמְּצוֹדֶדֶת

וְהִתְבַּשְּׂמוּת אַפֵּינוּ בַּנִּיחוֹחַ הַנִּחָת

כְּמִין עַלְמָה יוֹצֵאת לָרְחוֹב לֹא בְּשִׂמְלָה בּוֹדֶדֶת

ולא בְּחֶסְכוֹנוּת הַשִּיק בָּהּ כָּל הֶפְרֵז מֻפְחָת

כִּי אִם בְּכָל הַגַּרְדֵּרוֹבָּה שֶאוֹתָהּ מוֹדֶדֶת

הִיא עַל חֶמְדַּת גּוּפָהּ הַגַּנְדְּרָנִי בְּבַת אַחַת.

וּכְמוֹ עַל פְּנֵי פָּלֵטָה שֶל צַיָּר שֶהַצְּבָעִים בָּהּ

מִתְגּוֹדְדִים בְּעִרְבּוּבְיָה, דוֹלְקִים וְשוֹקְקִים

כָּךְ אֶרֶץ-הָאָבִיב מִן הַפְּסָגוֹת וְהַגְּבָהִים בָּהּ

וְעַד גְּלִישַת הַמִּדְרוֹנוֹת אֶל חֵיק הָעֲמָקִים

גּוֹלֶלֶת מַרְבַדֵּי סְגוֹל תֻּרְמוּס כִּירִיעוֹת שֶל מֶשִי

עַל חַמּוּקֵי גְּבָעוֹת שֶשּוּב אֵינָן אַפְרוּרִיּוֹת

כִּי אִם יוֹקְדוֹת בְּאַדְמוּמִית שֶדְּלֵקָתָהּ כָּאֵש הִיא

זוֹ שֶל חַכְלִיל פְּרָגִים, כַּלָּנִיּוֹת וְנוּרִיּוֹת

וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת מֻתָּךְ עַל אִזְמַרְגַּד הַדֶּשֶא

לְמִינְיָטוּרוֹת-שֶמֶש שֶל הַרְבֵּה מְאֹד קָרָט

וְצִבְעוֹנִי-הָרִים מַשִּיק אֵינְסְפוֹר גְּבִיעִים שֶל לֶשֶם 

וְנֹגַהּ עֵין-הַתְּכֵלֶת כַּסַּפִּיר הַמְּמֹרָט

וְצֹהַב חַרְדְּלֵי-הַבָּר וּוְרוֹד רַקְּפוֹת-הַסֶּלַע

רוֹקְמִים כְּמִין שְׂמִיכַת-טְלָאִים לָאָרֶץ הַשְּׂרוּעָה

וּמַסְרְקוֹת-הַשּוּלַמִּית חָגִים כְּקָרוּסֶלָה

בְּעֵת סָרְקָם אֶת מַחְלְפוֹת הָרוּחַ הַפְּרוּעָה.

וְהַצְּבִיּוֹת, הַיְּעֵלוֹת שֶיִּפְעָתָן נוֹדַעַת,

הָאַרְנָבוֹת, הַשּוּעָלוֹת וַחֲתוּלוֹת-הַבַּר

שֶבִּתְחִלַּת הַחֹרֶף אֲהָבִים הִתְנוּ בְּלַהַט

יוֹלְדוֹת עַתָּה אֶת גּוּרֵיהֶן בָּהָר וּבַמִּדְבָּר

וְהָאַמְנוּן וְהַשְּׂפַמְנוּן וּשְאַר דְּגַת הַמַּיִם

בְּיוּבָלָיו שֶל הַיַּרְדֵּן וְנַחֲלֵי הַחוֹף

כְּבָר מַשְרִיצִים אֶת דְּגִיגֵיהֶם בְּעוֹד בִּמְרוֹם שָמַיִם

נִזְרוֹת כְּמִין קוֹנְפֶטִי שֶל כְּלוּלוֹת, עוּף וְרָחֹף,

כָּל צִפּוֹרֵי-הַנּוֹד הַנֶּחְפָּזוֹת לָשוּב צָפוֹנָה

מִיקוֹד אַרְצוֹת-הַחֹם בְּלִי שוּם אַשְרָה שֶל מַעֲבָר

אוֹ וִיזָה, כְּשֶמַּטַּס אַלְפֵי כָּנָף כַּעֲפִיפוֹן נָע,

מִין עֲפִיפוֹן-עֲנָק שֶבְּהַדְרַת-מַלְכוּת גָּבַר

עַל כּוֹחַ-הַכְּבִידָה וְשֶפְּקוּדוֹת שְעוֹן-הָעֶצֶר

שֶל צֹפֶן הָאִינְסְטִינְקְט הַצִּפּוֹרִי שֶלּוֹ הֵן שְבִיב

מִסּוֹד תַּעֲלוּמוֹת הַטֶּבַע כְּמוֹ שִכְרוֹן הַיֵּצֶר

הָעָט עַל הָאָדָם וּמִתְנַחְשֵל בּוֹ בָּאָבִיב.

סְקֶרְצוֹ

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הָאָבִיב הַזֶּה בְּהַטְרָדָה מִינִית,

אֶת מַשָּבָיו הַמַּעֲלִים לְרֹאש הַתֹּרֶן

אֶת הַמּוֹרָאל לַמְּשוֹרְרִים

וְהַשְּׂמָלוֹת לָעֲלָמוֹת

וְאֶת הַדָּם לְחַרְמָנֵי הַשְּמִינִיּוֹת

שֶרָאשֵיהֶם מִסְתּוֹבְבִים פֹּה כְּרָאשֵי הַחַמָּנִית

אַחַר הַשֶּמֶש בְּעִקְבוֹת כָּל גְּלַאי קִבֹּרֶת

וּ-clip שֶל בֶּרֶךְ אוֹ חָזֶה

בּוֹ הֵם תּוֹלִים מַבָּט הוֹזֶה

בִּפְרִיחָתָן שֶל בְּנוֹת-כִּתָּה גַרְיָנִיּוֹת.

אֲנִי מַאֲשִים אֶת כָּל הַדְּבַש

שֶיּוֹנָתָן בּוֹ לֹא כָּבַש

אוֹתָהּ תְשוּקָה נִצְחִית לְהַמְתָקַת חַיֵּינוּ

שֶהַחֻלְשָה בָּהּ מְסוּרָה

לַיַּעֲרָה הָאֲסוּרָה

עַל מִשְאֲלוֹת-הַלֵּב הָרְעַבְתָּנִיּוֹת,

אֶת הַסָּפָארִי הֶחָצוּף

שֶל הַדְּבוֹרִים יוֹנְקוֹת הַצּוּף

שֶעָקְצֵיהֶן הֵם הַתִּזְכֹּרֶת לִנְכָאֵינוּ

וְאֶת הַפְלִירְט, זוּגוֹת-זוּגוֹת,

שֶל הַיּוֹנִים עַל הַגַּגּוֹת

הַמַּשְמִיעוֹת הֶמְיוֹת-חִזּוּר חַמְדָנִיּוֹת

הַמְּסַכְּנוֹת בִּטְרַאנְס בָּרִיא

אֶת הַמּוּסָר הַצִּבּוּרִי

בְּהַתְקָפוֹת אַדְרֵנָלִין בִּגְאוֹת דְּכָיֵינוּ

מוּל דִּלְדּוּלוֹ הַנּוֹכְחִי

שֶל כָּל בְּדַל סֵדֶר אֶזְרָחִי

בְּאָנַרְכִיזְם שֶל תְּשוּקוֹת מַרְדָנִיּוֹת.

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הַיַּסְמִין

הַמְּפַתֶּה וְהַמַּזְמִין,

אֶת הַהַרְדּוּף, אֶת הַלַּנְטָנָה וְאֶת יֶתֶר

הַפּוּשֶרִים הַמְּמַכְּרִים

שֶל הַסַּמִּים הַמְּשַכְּרִים

הַמַּטְרִיפִים כָּאן שוֹמְרֵי-חֹק מְהֻגָּנִים

הַנֶּחְלָצִים בְּלֵב חָצוּי

מִתּוֹךְ הַדִּיכִּי הַמָּצוּי

אֶל אֵיזֶה high שֶל פַּרְפוּמֶרְיָה מְפֻיֶּטֶת

וּמַסְנִיפִים בְּאַף נָטוּי

בִּשְמוֹ שֶל חֹפֶש הַפִּתּוּי

פְּרָחִים שֶל אַטְרָף פְּסִיכוֹדֵלִי בַּגַּנִּים.

אֲנִי מוֹדֶה בְּעַל כָּרְחִי

שֶזֶּה מְאֹד לֹא חִנּוּכִי

אֲבָל בַּשּוּק הַמִּתְפּוֹצֵץ מִמִּיץ וָמֶתֶק

שֶל כָּל פֵּרוֹת הַבֻּסְתָּנִים

מִן הַגְּדוֹלִים עַד הַקְּטַנִּים

לַמְרוֹת סְיָגֵי הַנִּימוּסִין וְהָאֶסְפְּרִי

טוֹרְפוֹת בַּבַּאסְטוֹת עֵינֵיהֶם

שֶל כָּל מוֹכְרֵי פֵּרוֹתֵיהֶם

שֶל יְבוּלֵי אָבִיב, כְּאַשְמָאִים עִם וֶתֶק

בְּלִי שוּם בּוּשוֹת וְתֵרוּצִים

אֶת הַפֵּרוֹת הַמְּצִיצִים

מִמַּחְשׂוֹפָן שֶל לָקוֹחוֹת רוֹכְנוֹת עַל פְּרִי.

כָּךְ שֶכְּכָל שֶנֶּחְלָשִים

מַעֲצוֹרֵינוּ הַקְּלוּשִים

מֵאַרְטִילֶרְיוֹת הַנִּיחוֹחַ וְהַצֶּבַע

שֶל אִינְוֶנְטַר הַמַּדּוּחִים

וּמַזְמוּטֵי הַשִּדּוּכִים

שֶבֵּין לִבֵּנוּ תְשוּש הַחֹרֶף שֶעָבַר

וְהָאָבִיב הָאָץ לִכְרֹךְ

עִם אַנְקוֹרָיו צִפְצוּף אָרֹךְ

בְּפַזְרָנוּת יָפְיוֹ הַסְּטוּצִי שֶל הַטֶּבַע

אֲנִי חוֹזֵר וּמַאֲשִים

אֶת הַשּוֹתְקִים וּמַחֲשִים

מוּל הַבַּרְדָּק הַיְּפֵהפֶה הַזֶּה שֶכְּבָר

חוֹדֵר אֶצְלֵנוּ לַנְּשָמוֹת

וְגַם עוֹשֶׂה בָּהֶן שַמּוֹת

בְּעוֹד אֲנַחְנוּ, הַשְּמֶגֶגִים, דֶּרֶךְ קֶבַע

רוֹאִים סָבִיב

בְּכָל אָבִיב

אֵיךְ הַמּוּסָר יִלְעַן אָבִיו

מַחְזִיר צִיּוּד פֹּה אֲבָל לֹא עוֹשִׂים דָּבָר....

אָלֶגְרוֹ וִיוָאצֶ'ה

אֲנִי יוֹדֵעַ, חֲמוּדָה שֶלִּי, יוֹדֵעַ

שֶקִּיוּמוֹ הַקִּיקְיוֹנִי שֶל הָאָבִיב

וְכָל תּוֹחֶלֶת חִיּוּתוֹ וּמוֹעֲדֶיהָ

בֵּין סוֹף הַחֹרֶף וּרְקִיעוֹ הַמַּעֲבִיב

וּבֵין פִּלְדָּם הַמְּלֻבָּן שֶל שְמֵי הַקַּיִץ

כְּמוֹ טְוַח חַיָּיו שֶל הַפַּרְפַּר שֶבְּרֻבּוֹ

חַי בָּעוֹלָם רַק זְמַן קָצוּב בֵּין יֵש לְאַיִן

הוּא אֲרָעִי כְּמוֹ כָּל חַיֵּינוּ בְּקִרְבּוֹ.

אַךְ גַּם כְּשֶתּוֹר-הַחֹם מַפְנֶה אֵלֶינוּ עֹרֶף

וְשוּם עָלֶה עֶרְיַת אִילָן אֵינוֹ מַנְבִּיב

אַתְּ הַסִּבָּה הַיְּחִידָה שֶגַּם בַּחֹרֶף

אֲנִי רוֹשֵם טַבְלַת-יֵאוּש עַד לָאָבִיב

וּכְשֶהַקֹּר מַפְחִית דַּרְגּוֹת טֶמְפֶּרָטוּרָה

אֲנִי מַפְחִית מִן הַטַּבְלָה הַזֹּאת לֵילוֹת

שֶל בִּלְעָדַיִךְ וּבוֹדֶה לִי אָוַנְטוּרָה

שֶהִיא כֻּלָּהּ מִין גַּעֲגוּעַ שֶל עַד כְּלוֹת

וְזֶה מוּזָר כִּי מֵעוֹלָם עוֹד לֹא נָגַעְתִּי

בֵּין הַיָּדַיִם הָעוֹרְגוֹת הָאֵלֶּה בָּךְ

וְהַשְּפוּיים יֹאמְרוּ וַדַּאי שֶהִשְתַּגַּעְתִּי

כִּי אִם תִּקְוָה בּוֹנָה נִדְבָּךְ עַל גַּב נִדְבָּךְ

שֶל עֶרְגוֹנוֹת זֶה לֹא מַמָּש, זֶה תַעֲתוּעַ,

זוֹ הֲזָיָה שְבוּיַת בְּדָיָה בְּכִסּוּפָהּ

וְאִם עוֹד כָּל מַפְּחֵי-הַנֶּפֶש לֹא טִאטְאוּהָ

כְּמֹץ בָּרוּחַ וְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה

זֶה מְנֻדֶּה מִן הָרֵאַלְיָה כְּמִין קַיִן

מִבֵּית אָבִיו וְכַפְּרִיחָה הָעֲשִירָה

מִן הָאָבִיב אֶל חַרְבוֹנֵי קוֹצֵי הַקַּיִץ

וְאֶל שַלְּכוֹת הַסְּתָו נוּגֵה הַנְּשִירָה  

וְרַק בְּעִיר-מִקְלָט אַחַת זֶה חַי עֲדַיִן

בְּחֶבְיוֹנָם

שֶל הַחֲלוֹם

וְהַשִּירָה.

אַךְ הַחֲלוֹם וְהַשִּירָה וּכְלוֹת-הַנֶּפֶש

הֵם טַעֲמָם שֶל כָּל חַיֵּינוּ, גַם אִם שְמָם

נִדְרָש לִגְנַאי בִּירִיד הָרֶפֶש וְהַטֶּפֶש

שֶל הַצִּינִיזְם הַכּוֹפֵר בְּהִתְגַּשְּמָם

וּכְמוֹ שֶיּוֹם אָבִיב מַפְקִיעַ גַם בַּחֹרֶף

בְּלִי הַתְרָאָה פִּתְאֹם אֶת סֵדֶר הָעוֹנוֹת

כְּמִין אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא, בְּמִין סְחַרְחֹרֶת

בָּהּ מַקְדִּימִים פְּרְחֵי הַבַּר לְהֵעָנוֹת

לְאֵיזֶה קוֹד פְּנִימִי מַפְתִּיעַ כְּצַו 8

בּוֹ הֵם מוֹרְדִים עַזּוֹת בְּלוּחַ-הַשָּנָה

וּמַמְלִיכִים עָלָיו לְפֶתַע אֶת תִּסְמֹנֶת

הַלֹּא שָפוּי וְלֹא צָפוּי אַךְ לֹא נִכְנָע –

כָּךְ גַּם הוֹפְכִים כָּאן הַשִּירָה הַמִּתְפָּרַעַת 

וְהַחֲלוֹם לְאֵיזֶה אֹשֶר שְטוּף-דְּמָעוֹת

שֶכְּלָל אֵינֶנּוּ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַדַּעַת

אַךְ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב מְאֹד מְאֹד

וְהַתַּמּוּז, זֶה שֶהִגְבִּילוּ כָּל יָמָיו אֶת 

צֵאתוֹ מִשְּאוֹל, שָב כָּל עוֹנָה, בְּאֵין אוֹנֵס

וְאֶת אָדוֹנִיס מַחְזִירִים מִתְּהוֹם הַמָּוֶת

יוֹתֵר מִכָּל חֲצִי-שָנָה לִתְחִיַת נֵס.

וְאִם אָמַרְתִּי לָךְ, יַלְדָּה, רַק רֶגַע קֹדֶם

שֶזֶה מוּזָר – אָז זֶה מוּזָר אֲפִלּוּ עוֹד

הַרְבֵּה יוֹתֵר, כִּי מוּזָרִים הֲרֵי מְאֹד הֵם

דַּרְכֵי הַשִּיר הַזֶּה הַשָּר לָךְ בְּלִי לִמְעֹד

בְּמַלְכּוֹדוֹת הַמֻּפְרָכוּת הַזֹּאת שֶאֵין בָּהּ

שוּם קוֹמוֹן-סֶנְס שֶהוּא וְשֶמֶץ-הִגָּיוֹן

כִּי בְּסִימְפוֹנְיָה זוֹ שֶזָּר זֶה מְנַגֵּן בָּהּ

לְמַעֲנֵךְ בִּלְבַד בְּשִׂיא הַשִּגָּיּוֹן

(וַאֲנִי זָר לָךְ וּמוּזָר לָךְ כָּאן וִיהִי מָה

אֲבָל עַל אַף זֹאת מִתְעַקֵּש אוֹתָךְ לִכְנֹף

עִם הָאָבִיב, זֶה שֶבַּחוּץ וְזֶה שֶפְּנִימָה

בְּתוֹךְ תּוֹכִי וְתוֹךְ תּוֹכֵךְ וְתוֹךְ הַנּוֹף)

אֲנִי אֶת שְמֵךְ, יַלְדָּה, בְּעֶצֶם לֹא יוֹדֵעַ

וְאֶת פָּנַיִךְ לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם

זוּלַת בִּבְדוּת-הַחֲלוֹמוֹת שֶבִּלְעָדֶיהָ

הָיוּ חַיַּי כְּחוֹחֵי-קַיִץ בְּקָמְלָם.

וְאִם תִּקְוַת-הַלֵּב הִיא כְּמוֹ סְנוּנִית חוֹזֶרֶת

מִמֶּרְחַקֵּי אַרְצוֹת-הַחֹם אֶל שְׂדוֹת-הַכְּפוֹר

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶפִּתְגָּם עַתִּיק אוֹמֵר אֶת

מָה שֶמֻּכָּר לַכֹּל: שֶבֵּין עוֹפוֹת אֵינְסְפוֹר

סְנוּנִית אַחַת לֹא מְבִיאָה עִמָּהּ עֲדַיִן

אֶת הָאָבִיב, אֲבָל אוּלַי שְתֵּי סְנוּנִיּוֹת

הֵן דַּוְקָא כֵּן

וְדַוְקָא קֵן

(קֵן חַם לִשְנַיִם)

אָבִיב קָסוּם עוֹד עֲשׂוּיוֹת לְהַחֲיוֹת...

* * *

פוצ'ו 

בחיי

פרק י"ג. אהבת הארץ עם רבקה מורד

בסוף השביעית שובצתי לקורס מ"ממים של החג"ם ונשלחתי שוב לג'וערה. היו לנו בג'וערה  הרבה בנות יפות, אבל היפה מכולן היתה נערה חמודה שכל המדריכים והחניכים היו מאוהבים בה, ואם כולם אז גם אני.

שמה היה רבקה מורד, ולמרות מוצאה המזרחי, היה לה שיער בצבע דבש, עיניים כחולות ענקיות, צוואר תמיר ודקיק וחזה... איך לתאר אותו בלי להפריז? אולי אגיד שהוא היה מין כזה חזה שאי אפשר היה לעבור לידו בלי להחליק עליו עם המרפק, ככה כאילו לא בכוונה.

ימים ולילות, בשעות של שמירה או תוך מראית עין של הקשבה בהרצאות, הייתי חולם עליה ומתכנן תוכניות איך להתחיל איתה. בלילות ובחלומות הייתי אמיץ מאוד, אך ביום כשהייתי אמור לבצע את התוכנית, הייתי עושה במכנסיים מרוב התרגשות.

ככה חלפו הימים, הקורס התקרב  לסיומו וכל הספקי איתה היה החלפת שלושה משפטים ולא יותר משני מרפקים. הייתי בטוח שהקורס ייגמר ואני אצא ממנו ללא כלום, אבל היה אז מי שראה בעוניי,  אבינו שבשמים,  והוא החליט לבוא לעזרתי והצליח לשכנע את מפקד הקורס לערוך גיחת סיכום. בגיחה הזאת יצא כל הקורס אל יערות משמר העמק ושם, במשטח קרח מוקף עצי אורן, הקמנו  מחנה של אוהלי סיירים ובמרכזו הכנו בעוד מועד עצים למדורה.

עם רדת הלילה הדליקו המדריכים את המדורה ואנו, כל חניכי הקורס, התקבצנו סביבה לשמוע את דבריו של יצחק עירוני מפקד הקורס. תחילה דיבר על אהבת הארץ, על הביל"ויים שהיו בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה, אחר על אגודת השומר ואנשיה שהוכיחו לערבים שאנו יודעים להגן על עצמנו ולהחזיר מלחמה שערה, אחר עבר למלחמת העולם המתחוללת בשעה זו באירופה ועל אחינו היהודים המובלים כצאן לטבח למחנות ההשמדה. 

יותר מאוחר, כשנפלה עלינו התרדמה ושקענו בחלומות על עדרי צאן הגולשים היישר לסיר הבשר,  התעוררנו לפתע למשמע זעקתו: "לא!!!" – וכשפקחנו בבהלה את עינינו חזר וזעק: "לא ולא! אנחנו כאן בארץ לא נובל כשה לטבח. מי שאהבת הארץ זורמת בדמו הוא יילחם ולא ייתן את גוו למכים!"

כאן חזר וסיכם את דבריו בכך שלא די לדעת להילחם כי אנו חייבים לדעת גם בשביל מה אנו נלחמים וכשנהיה מדריכים אנו חייבים קודם כל לטעת בלב חניכנו את אהבת הארץ, כי אין אהבה גדולה יותר מאהבת הארץ. הוא דיבר בלהיטות בשפה רהוטה ועיניו הירוקות שיקדו בלהט כמעט האפילו את אש המדורה.

כשגמר ירדה  עלינו דממת עיכול ועדנה ערב, אחת הבנות היפות של המחנה, שגם לה חשבתי להציע חברות, אם לא אצליח עם רבקה מורד, התחילה לפזם את  "הרוח נושבת קרירה". עד מהרה היה כל המעגל מפזם ושר תוך נעיצת עיניים בזרועות הארגמן של המדורה. כך ישבנו ושרנו שירי מולדת כשאהבת הארץ ממלאת את כל כולנו. בשלב מסויים  הבחנו בידו המורמת של מפקד הקורס והשירה שככה.

"שימו לב," אמר יצחק עירוני, "אתם מבינים שלא הגענו לכאן רק כדי לשבת לשיר שירי מולדת. באנו לכאן לסביבה זרה ובלתי מוכרת, כדי לסכם ולבחון את כל מה שלמדתם על התמצאות יחידים בלילה. עוד מעט תצא כל כיתה הרחק מכאן. בשלב מסויים  יתחיל המ"כ לשחרר כל אחד ויהיה עליו למצוא לבד את הדרך חזרה. אתם תיקחו עימכם מקל קפא"פ, מימייה ושמיכה. למה שמיכה? כי במקרה שאתם מרגישים שאתם טועים בדרך ורגליכם מוליכות אתכם היישר ללב ליבו של יישוב ערבי, אתם לא ממשיכים ללכת, פורשים את השמיכה ונשכבים לישון עד הבוקר, ברור?"

הכול הנידו ראשם  וחיכו להמשך.

"עם אור היום אתם מזהים איפה אתם נמצאים וחוזרים ישר לכאן. ועוד דבר," המשיך המפקד שלנו כשפניו לוהטים באש המדורה וקולו החד והנמרץ מעביר בנו רעד, "בגלל שאנו נמצאים בסביבה של כפרים עוינים ובגלל שיש סכנה של התקלות בפטרולים בריטיים, אנחנו לא רוצים לסכן את הבנות, ולכל כיתת בנים תצורף כיתת בנות. למחנה אתם חוזרים  בזוגות."

רק שמעתי שמצרפים אלינו כיתת בנות, הרמתי ראש לשמיים, והייתי הראשון שפנה לאלוהים בבקשה שיחבר אלינו את הכיתה של רבקה מורד. הבטחתי לו להתחיל להתפלל כל בוקר ולנשק את המזוזה בכל הזדמנות. כנראה שבאותם ימים  היתה לו שמיעה טובה, בקשתי הגיעה לאוזניים המתאימות וכשיצאנו לדרך הבחנתי שהכיתה של רבקה מורד צורפה לכיתתנו ולא היה מאושר ממני.

עודד פילרסדורף, מ"כ קטן קומה ונערץ, צעד בראש, אחריו כיתת בנות ואחריהן כיתת הבנים החרמנים שלנו. יצאנו את חורשות האורן והתחלנו לצעוד על גבעה מסולעת כשכל פעם עודד נעצר, כדי להזכיר לנו לחרוט בליבנו עצמים בולטים בשטח, להביט אל כוכבי שמיים ולחשב באיזה אזימוט אנו נמצאים. כולם מאמצים מבט חודר לעבר הכוכבים, חוץ ממני. אני לא. אני מסתכל למה שנמצא מעליהם, ישר לעיניים של אלוהים ואומר לו: "את הדבר הקשה ביותר עשית, צירפת אלינו את הכיתה של רבקה, עכשיו השלם את המלאכה ועשה שיצא לי לצעוד חזרה למחנה יחד איתה. אתה לא תפסיד מזה כלום, כי לך במילא אין שום תוכניות, אתה הרי אדוני אחד. אם תסדר לי את רבקה תהיה לי עדות שיש אלוהים בשמיים ואני מבטיח לך להתחיל אפילו להניח תפילין."

כנראה שדבריי עשו רושם רב בשמיים, עובדה שכאשר הגיע הרגע הנכון הכריז עודד בקולו הדקיק: "רבקה ופוצ'ו חיזרו למחנה!"

ברגע הראשון  נעצרתי דום, כי לא הבנתי איך אלוהים שומע אותי ממרחק כזה, אבל היום, כשאני שבע שנים וניסיון, אני מבין שלא יד אלוהים היתה בדבר אלא ידו של עודד הקטן, שבחר בי מתוך מחשבה שמכל הבחורים האחרים אני, הנבעך של הכיתה, אהיה מתחרה הכי פחות מסוכן.

כמובן שהוא טעה טעות גדולה. לא היו לי שום תוכניות לוותר על ההזדמנות החד פעמית שנפלה לידי. אמרתי לעצמי, לעזאזל כל מה שלמדנו על ההתמצאות בשטח ומה אכפת לי שכל שארית הגולה תלך כצאן לטבח. אני לא חוזר הלילה לשום מחנה. יש לי תוכנית ברורה. אני לוקח את רבקה  סחור סחור בין הגבעות  וברגע של ייאוש אגיד לה: "טעינו בדרך. האשמה עליי. אין ברירה אלא למלא את הוראות המפקד, לפרוש את השמיכה על הארץ ולישון עליה עד הבוקר."

בהתחלה הלכנו בכיוון ממנו באנו ולא היו בינינו שום ויכוחים, אבל כשעלינו על הגבעה הראשונה ואני ידעתי שהמחנה שלנו נמצא הרחק שם מימין, הסתכלתי על העגלה הגדולה, עשיתי חישובי אזימוט והצבעתי שמאלה.

"מה פתאום שם?" אמרה רבקה והצביעה ימינה – "הרי באנו משם."

"אני חושב שאת טועה. חוץ מזה בלילה אסור לסמוך על הכיוונים, רק על הכוכבים. אני הסתכלתי כל הזמן על כוכב הצפון ואנחנו הלכנו בקו ישר דרומה, לכן הכיוון שלנו עכשיו הוא ישר צפונה."

"אבל אני חושבת שאני  בטוחה שזה לא יכול להיות." אמרה רבקה בהיסוס שנסך בי ביטחון.

"תסמכי עליי! אני יודע מה שאני עושה!" אמרתי באומץ שאין לי מושג איך הוא בא לי.

"בסדר, נלך לשם, אבל תדע שאם נתעה אני אגיד שאתה הובלת."

לקחתי את הסיכון והמשכתי להוביל בכיוון השגוי כשרבקה כל הזמן אומרת, "איפה הסלע הגדול שעברנו לידו?  ומה פתאום יש כאן עץ אקליפטוס כזה ענק?"

אמרתי לה: "הסלע התגלגל, את לא רואה שיש כאן מדרון?  והאקליפטוס היה גם קודם, אבל היה קטן. עכשיו עד שהלכנו וחזרנו הוא הספיק לצמוח."

היא נראתה לי מפוחדת ולא צחקה למרות שיצא לי בקורס שם של מצחיקן.

המשכנו ללכת כשאני מתכנן את צעדיי הבאים. בגבעה הבאה – אמרתי לעצמי – אמשוך אותה לראשה וכשנגיע למעלה, אסתכל לכל עבר, אספור את כל הכוכבים בשמיים אמנה את  נוגה, את צדק, את הכסיופיאה, העגלה הגדולה, הקטנה, כוכב הצפון, וכשאגיע לכוכב הדרום  ארים ידי בייאוש, ואגיד שהיא צדקה, טעינו באשמתי ועכשיו אין לנו ברירה אלא לפרוש את השמיכה על הארץ, אהבת הארץ או לא? ולחכות לזריחת החמה.

כשהגענו למעלה חשבתי שאולי היא לא מספיק מותשת וכדאי לסחוב אותה לעוד גבעה אחת ובדרך אולי יהיה לי אומץ להושיט לה יד לעזרה. הצרה היא שהיא טיפסה בין הסלעים כמו עז מאומנת, ואני הבנתי שרעיון היד המושטת נדון לכישלון. כיוון שכך אמרתי לעצמי, איני דוחה יותר את הקץ, עוד חמש דקות נגיע לראש ההר ושם אני מכריז שאיני רוצה לסכן יותר את חייה ואנו נשארים כאן.

חמשת הדקות נמשכו כחצי שעה, ואז כשאמרתי לעצמי – "עכשיו או לעולם לא!" פרצה פתאום רבקה בצעקת שמחה ואמרה: "תביט!"

הבטתי למטה לקצה המדרון, ועיניי חשכו למראה המדורה שלנו המוקפת באוהלי הסיירים שהקמנו בבוקר.

היינו הראשונים מכל המחלקות שהגיעו למחנה. כולם חזרו במעגל בדרך שבאנו, ואני האידיוט חתכתי ישר למחנה. רבקה מורד העריצה אותי, ולא חדלה להלל את ידענותי במערכת הכוכבים. אמרה שבסיורי הלילה הבאים תלך רק איתי. 

יצחק עירוני טפח על שכמי, אמר שבכל הקורסים שהעביר עד כה לא היה זוג שהגיע כל מהר בחזרה. אמר שימליץ עלי לקורס סיירים, אולי אפילו בתור מדריך.

לצערי לקורס סיירים לא הגעתי, כי אחרי כמה חודשים, בחודש נובמבר, הכריזו באו"ם על חלוקת הארץ, התחילה מלחמת העצמאות. אני הצטרפתי להכשרה שלי, הכשרת בית השיטה, ואין לי מושג לאן רבקה התגלגלה. בכל זאת לא שכחתי אותה ובכל המלחמה, בלילות של שמירה ומארבים, כשהייתי מרים ראשי לעבר הכוכבים, הייתי נזכר באותו נערה בעלת שיער הדבש, והייתי  שואל את עצמי האם אז,  כשעמדנו  על הגבעה הראשונה ואני אמרתי שהמחנה משמאל והיא אמרה מימין. האם אמרה זאת מתוך ידיעה שהמחנה באמת שם, או שגם היא,  כמוני, רצתה שנתעה בדרך ונקיים את מצוות אהבת הארץ?  מי יודע...

* * *

הפרדס של ה"אנגלנדר"

מזיכרונותיו של האורז יצחק ברלוביץ

הביאה לדפוס בתו, פרופ' יפה ברלוביץ

יצחק ברלוביץ (1951-1892), מראשוני האורזים העבריים בארץ. ממייסדי "אגודת האורז" (האגודה הראשונה – 1920, האגודה השנייה – 1929), איש ציבור בפתח תקווה. קרוי על שמו רחוב בשכונת הדר גנים.

בשנת 1903 ואני נער כבן 12 נאלצתי להפסיק את הלימודים בבית הספר ולהיכנס לעול העבודה והפרנסה. בזמנים ההם להשיג עבודה, ובעיקר לנער בגילי, היה בבחינת קריעת ים סוף, כיוון שרוב העבודה בחקלאות – בכרמים ובפרדסים – נעשתה על ידי ערבים מסביבות פתח תקווה.

אחרי חיפוש מאומץ נודע לי שמר יהושע סמואל, יהודי אנגלי ששימש כמפקח מטעם חברת "פרדס", מחפש ילדים לנייר את תיבות פרי הדר לפני אריזתן. בפתח תקווה קראו לו "דער אנגלנדר", ומה שמחתי כשאמר לי כי נתקבלתי לעבודה.

למחרת עם שחר, עמדתי ליד ה"אודה", צריף עץ גדול ובו שיכנו את קבוצות האריזה הערביות, כשחבילת מזון תחת זרועי. בחוץ כבר חיכו מיספר ילדים מבני המושבה, וביניהם הרשיל ודוד "דעם זיתונערס". שם משפחתם של הרשיל ודויד היה שמואלביץ, אבל הכול כינו אותם אותם בשם זה, כיוון שהגיעו אלינו מעין זיתים שליד צפת.

קוטפים, מבררים ואורזים

לבסוף יצא מה"אודה" ערבי-יפואי אחד והחל לארגן את הקבוצה. הוא קרא בשמות כל הפועלים ששהו בפנים ה"אודה" ומחוצה לה, העמידם בשורה, כשהוא ממיינם מחלקות-מחלקות לפי סוג עבודתם. בהתאם לסוג העבודה קיבלה כל מחלקה גם את ציודה. המחלקה הראשונה היתה מחלקת הקוטפים. המחלקה השנייה היתה מחלקת המבררים, והמחלקה השלישית היתה מחלקת העוטפים. עתה הגיע התור שלנו. כמו כל ילד קיבלתי ארבעה סלים מרופדים – שהיו מונחים אחד בתוך השני – אותם היה עלי לשאת על הראש: תחת זרועי האחת תחבו לי כר אחד או שניים, וביד השנייה – שתי חבילות נייר לבן. חבילות נייר אלה, בכריכתם הכחולה העבה, היו מיועדות לעטיפת הפרי או לריפוד התיבות. את כל הכבודה הזאת היה כל ילד צריך לשאת בדרך החולות הארוכה עד לפרדס.

חופשים מכל משא היו האורזים. הם הלכו – ברוב הדר – בראש הקבוצה, כשאחריהם צועדים מרים-התיבות ומרים הסלים. אמנם מרים-התיבות ומרים-הסלים גם הם נשאו עימם ציוד, אבל היה זה הציוד הנבחר ביותר. שהרי מרים-התיבות החזיק את תיבת השבלונים (לוחות מפח לבן שהיו גזורים בהם צורת החותמות וסמלי חברת פרי ההדר. צורות אלה הועתקו על גבי התיבות באמצעות צבע מתאים), וכן את הצבע ואת הסכין לחיתוך הנייר. ואילו מרים-הסלים החזיק את הנרגילה, את כלי בישול הקפה, את הסוכר ואת הכוסות.

באותו בוקר הופנתה הקבוצה לשני פרדסים נפרדים. כך שקבוצה אחת של אורזים וקוטפים על כל נספחיהם פנתה לפרדסי "הברון", ואילו הקבוצה השנייה – הקבוצה שאליה אני נלוויתי – הופנתה לפרדסים של האחים יוספזון. הרשיל שמולביץ עבד כבר זמן-מה לפניי, ושימש את הערבים כ"כל בו". בזמן הדחק היה עוזר לבורר או עוזר לקוטף, ובזמן רגיל – מרים סלים ומנייר תיבות. כבעל נסיון סיפר לי עכשיו, כי בזמן העבודה הכול כפופים להוראותיו של האורז, אבל בדרך לעבודה אין עדיין כל משטר – איש הישר בעיניו יעשה. מצב זה ניצלו הפועלים הערבים כדי לפגוע או להביע את זילזולם בנערים העבריים. כך קרה שבמשך ההליכה החלו הערבים מתפרקים מהמחצלות ומהכרים אשר בידיהם ומעמיסים אותם על הנערים היהודים, ואלה סוחבים ונסחבים על עוד נשמה באפם.

בית האריזה – ללא חלונות

לפרדס של האחים יוספזון, שנמצא על יד בית העלמין של המושבה, הגענו לפני עלות השמש. השומר הערבי פתח את דלת בית האריזה, ולמפתנה נפרשו מיספר מחצלות. כאן התגלה לפניי, לראשונה, בית אריזה מהו. היה זה בית שנבנה כולו מחומר ומתבן, ללא חלון וללא אשנב. הוא היה מלא בתפוחי זהב זהבהבים-ירוקים, וריחם המשכר – שהיה דחוס כמה ימים במו בקופסה סגורה – פרץ החוצה ועטף את כולנו בענני בשמיו.

בפקודת האורז הערבי החלו ההכנות לקראת העבודה. תחילה בדק המברר הראשי את ציפורני העובדים. הוא החל באחרון הסבלים – אותם ילדים ערביים מיפו שהיו נושאים על גבם את הפרי הקטוף מהפרדס אל בית האריזה – וכלה במבוגר שבקבוצת האריזה (מובן שהאורז לא נכלל בהם); והיה אם מצא מי שציפורניו גדולות היה מקצץ אותן במזמרה עד זוב דם.

עד שהמברר היה עורך את הבדיקה, מוציא היה מרים-התיבות את הסכין מן הקופסה של השבלונים, משחיז אותו ומתחיל לחצות את חבילות הנייר על מעטפותיהן הכחולות. לאחר שהנייר היה מוכן לעטיפת הפרי היה נפנה להכנת הצבע. לשם הכנת צבע זה, היה בוחר מתוך ערימת הפרי – לימון או תפוז פגומים, סוחט את המיץ ומערבב אותו עם נוזל הצבע. עתה עוד נשאר לו להכשיר פיסת קרקע נאותה עבור תיבות האריזה, ליישרה ולרפדה בשקים ובמחצלות, לדאוג לכיסויים עבור התיבות הארוזות, להוציא את החישוקים מבריכת המים ולייבשם על שק, ולהכין מסמרים עבור הנגר.

ואכן הנגר הנה זה הופיע, ובידו קרשים מנוסרים, ביניהם קרשים "ראשיים" וקרשים "צדדיים". בעיפרון גדול של נגרים הוא מסמן בדיוק באמצע את "הצדדיים", כדי שהמחצית האחת של התיבה הנבנית לא תהיה גדולה מחברתה, ולהיפך. אחר הוא מוסר את הקרשים המסומנים לעוזרו, וזה מתחיל לחברם יחד בדפיקות פטיש קצובות.

הנגר גמר לסמן את הלוחות עבור העוזר, והוא כבר מברר את חבילות החישוקים אם כשירים הם לתיבותיו. לא רחוק מסתלסל עשן מן המדורה הקטנה שמרים-הסלים – המשמש גם כשר המשקים, כזכור – מנסה להדליק. עד כה קשש עצים, ולכשתבער האש כדבעי, הוא ירטיב ויסחוט את "הטומבק" לעשיית הנרגילה עבור האורז.

כל שאר הפועלים, כמו לפי צו, מסירים את הנעליים ומערמים אותם ליד הדלת של בית האריזה. הבוררים כבר התיישבו על המפתן, מוציאים מבפנים את הפרי ומגלגלים אותו על פני המחצלות הפרושות לצידם על הקרקע. ליד המחצלות מונחים הכרים, עליהם יתרווחו עד מהרה המבררים – לברר את הפרי ולהגישו לעוטפים. אחד מזרז את השני, השני מדרבן את השלישי, ובינתיים ערימות הפרי המבורר והעטוף הולכות ומתרוממות מעלה מעלה. גם עוזר-הנגר הספיק כבר להכין מספר הגון של תיבות מחושקות, ועת האריזה הגיעה. כאן ניגש אליי מרים-התיבות, מגיש לי חבילת-נייר לבן חתוכה לשניים, ומסביר לי את תורת ניור התיבות.

"תשעה ניירות לכל תיבה, שומע?"

"שומע."

"להצמיד את הנייר אל התיבה חזק, שומע?"

"שומע."

"לדחוף חתיכת עץ בין החישוק האמצעי לבין הניירות, שיחזיק טוב טוב, מבין?"

"מבין."

האורז – כמלך בגדוד

כל העיניים נישאו אל האורז. סוף-סוף בא גם תורו להשתלב במעגל העבודה. הוא ניגש אל מקומו כמו מלך בגדוד. מסיר לאיטו את נעליו, עולה על המחצלת הפרושה, מקפל את מכנסיו הרחבים ומתיישב תחתיו. לרגע, סוקר את סביבותיו, לוודא אם הכל מתנהל למישרין, מעיף עין על ערמות הפרי העטוף; ולפתע נשמע קול רעם פוקד ומצווה: "סנדוק (תיבה)!"

"הזדרז והגש את התיבה המנויירת לאורז," דחק בי מרים-התיבות.

הרימותי את התיבה המנויירת להגישה לאורז, אבל עד שזו הגיעה לידיו עפו כמעט כל הניירות מתוכה – החוצה. אודם עז הציף את פניי. מיהרתי לאסוף את הניירות הפזורים, ולנסות לתקן מה שקילקלתי. האורז לא הגיב, אבל לבסוף אמר בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אם הניירות שלך יעופו פעם נוספת, תעוף גם אתה מהעבודה."

הפעילות נכנסה לקצב. ארזו פרי 'מרסיליה' משני סוגים: בתיבה של 88 תפוזים ובתיבה של 96 תפוזים (הכל לפי צורת האריזה הערבית המקומית). בונה-התיבות והמחשק, אם כי היו מהירים מאוד בעבודתם, לא הצליחו להשיג את האורז ולספק לו תיבות מוכנות כצרכו. כאן נאלץ היה הנגר הראשי לנטוש את עבודתו בסגירת התיבות המלאות פרי, ולהצטרף בהכנת התיבות הריקות. כתוצאה מכך התמלא המשטח בתיבות-תיבות ארוזות ובלתי-סגורות, שהלכו והצטופפו גם מתחתיו, ועל כל הרחבה מסביב.

הרעש וההמולה רחשו עתה בכל מקום. הכול מחו זיעתם מרוב מאמץ, וביחוד אני. אמנם נכנסתי כבר למסלול העבודה, אבל עיקר מאמציי התרכזו בניסיון להתגבר על הרוח שלא פסקה להעיף את ניירותיי, וכן להשביע את רצונו של האורז בהגשת תיבה מנויירת ומסודרת לפי טעמו.

כל זה ארך כשעה בלבד, עד שנתפנה בית האריזה מן התפוזים. עתה נכנסה הקבוצה אל בית האריזה כשאני נכנס אחריהם. רווח לי. הרוח לא שלטה עוד בבית האריזה וגם ארשת פניו של האורז נתרככה מעט עם קבלת מנה שנייה של פינג'אן קהווה. כוס קטנה קפה שלגם ממנה בהנאה מיוחדת, ובנוסף – נרגילה מסודרת שריחה ועשנה התפתלו באוויר, מלווה מציצת שפתיים הדוקה.

בבית האריזה שרר שקט מוחלט. אף אחד מהעובדים לא הוציא הגה מפיו, המבררים גילגלו במהירות תפוזים בין אצבעותיהם – מי לסל הפסולת ומי לערימת העוטפים. הקולות היחידים היו איוושת רשרושם הבלתי פוסק של ניירות העטיפה, או לעיתים קריאתו המצווה של האורז: "(אין סנדוק) הרם תיבה." בהישמע קריאה זו, צריך הייתי לעמוד כבר מוכן עם תיבה מנויירת ולהגישה לאורז.

זהירות, המפקח בא!

אחרי שעה וחצי של עבודה הופיע בפרדס, אחד האחים יוספזון – מבעלי המקום. הוא הגיע רכוב על אתון. כעבור זמן מה נראה קרב גם יהושע סמואל, האנגלנדר, המפקח על קבוצות האריזה מטעמה של חברת "פרדס". לקראת בואו של סמואל החלו לפתע נרגשות הרוחות. עוד בהיותו רחוק, פתח שר-המשקים בריצה, כשהוא מודיע חסר נשימה בבית האריזה: "(אדז'א אילאימפטש) המפקח בא." בקבוצה החלה ניכרת תכונה מיוחדת: כל פועל ניסה לשפר את עבודתו. העוטפים הציבו מחדש את הפרי העטוף בערימות, הודקו הכרים סביב ערימות התפוזים, המברר הראשי כיבה את הסיגריה ותחב אותה חזרה לקופסת הסיגריות, ומרים-הסלים הזדרז ואסף את שיירי הניירות הקרועים וטיאטא בחיפזון את המחצלות.

מר סמואל הסתובב בפרדס, סקר את העובדים ואת מעשי ידיהם והעביר עין חדה ובוחנת מתיבה לתיבה, מחפש את המַרְקה, מעיר על הנקיון, ובודק אם החישוקים שלמים והדוקים סביב היטב. אחר נכנס אל בית האריזה (הוא היחידי שהורשה להיכנס לשם, פרט לפועלים), והזמין את האורז לשיחה קצרה. בשיחה זו חקר כיצד מתנהלת העבודה והתקדמותה, ונתן את ההוראות המצופות כיצד לסיימה (כאן הצביע על חלקת פרדס שהגיע הזמן לקטפה). לבסוף שאל גם עליי, והאורז ענה: "(ביסיר חער) יהיה טוב."

כאן כדאי לציין, כי בניגוד למר סמואל המפקח, מר יוספזון בעל הפרדס, לא העיז להיכנס לבית האריזה, כאילו לא פריו הוא הנארז שם. רק לקח לו מחצלת, פרש אותה אל מתחת אחד העצים, השתטח עליה ונמנם.

השמש עלתה עד לשליש השמיים, כשחום קרניה ניכר בכל: בפרי ההולך ומתייבש על העצים מטל הלילה, ובזיעה ההולכת וניגרת מגופינו. אני מרגיש את עצמי כבר יותר בטוח. ידיי מרפדות את התיבות ביתר זריזות וביתר קלילות, כמרחפות. עתה אני משתדל גם לגמול טובה לנגר שסייע לי בבוקר בעומדו לימיני נגד תעלולי הרוח, ואני יוצא בכל רגע פנוי החוצה להגיש לו חישוקים (לסקלה), כדי שלא יבטל את זמנו. אלא ששוב נשמעת צעקה מבפנים: "סנדוק!" – אני מניח לו, ורץ כל עוד רוחי בי אל בית האריזה לפני שמרים-התיבות יקדים אותי, ויגיש את התיבה המנויירת לאורז.

פתאום אני שומע צליפת חישוק על גבו של העוטף הימני. נדהמתי. מה קרה? אחד התפוזים העטופים מסוג 88 נפל בשוגג לערימת ה-96. העוטף, איש מבוגר, שמידיו התגלגל התפוז, התכופף וענה בהכנעה: "(חדר יא מועאלעם) מוכן לשמוע אדוני."

העוטף השמאלי, הצולף, חטף בזריזות את התפוז התועה מערימת ה-96 והחזירו למקומו, בעוד שאר הפועלים המשיכו בעבודתם, מקבלים את הצליפה כמובנת מאליה.

כשהתקרבה שעת הצהריים, נתן האורז אות, והכל – כאיש אחד – קמו מעבודתם, ונפנו לחלץ את עצמותיהם. שר-המשקים הביא את המטפחות האדומות עם האוכל ועם קומקום המים (ליבריק) [אולי איבריק? – אב"ע]. כולם התיישבו במעגל סביב שר-המשקים אוכלים את ארוחתם בצוותא.

גם אני רחצתי את ידיי, והתחלתי אוכל את ארוחתי, כשאני עורך לי מקום משלי תחת אחד העצים. לא עברו עשר דקות ואני עדיין באמצע האוכל, כאשר נשמעה שוב הצעקה "סנדוק!"

רצתי לבית האריזה ומצאתי את כל הפועלים יושבים כבר במקומם וממשיכים בעבודה. שר המשקים אוסף את המטפחות וזורק את הפירורים החוצה, האורז מוציא סיגריה מקופסתו ומתיישב ברחבות על המחצלת, ואני מגיש לו את התיבה וגומר את ארוחתי עם העבודה.

שעה וחצי אחר כך סיימנו את כל כמות הפרי שהיתה מיועדת לאריזה ליום זה, ועוד חמש שעות של עבודה נותרו לפנינו. עתה ירד המברר הראשי אל הפרדס לראות אם יבש הפרי מן הטל ואם תוכל הקבוצה להתחיל בקטיף. כן צריך היה להחליט איזה סוג של תפוז ייבחר לקטיפה היום, גדול או קטן. כאשר חזר המברר מן הפרדס, הוא הודיע שיש לחכות עוד כרבע שעה, הואיל ונשארו טיפות של טל על צידו הצפוני של העץ (צד המוצל תמיד בחורף), וכן על הפרי המוסתר בפנים. כל הקבוצה הלכה בעקבות המברר אל המקום המיועד, שם התיישבו הכול תחתיהם מחכים לאות מפי האורז.

עליי הטילו עכשיו למלא תפקיד של סבל, יחד עם כל סבלי הפרי הערביים, ועד שהקבוצה ישבה והמתינה, פרקנו אנו הסבלים את כל חמישים הסלים הריקים שנמצאו במחסן הפרדס, והבאנום לקוטפים. גם סלים אלה היו מרופדים מפנים. כעבור זמן מה הופיע האורז עם המברר הראשי. הוא הרעיף בקולו את הפקודה "להתחיל," והכל פתחו בקטיף.

אורזים נמוכים וגבוהים

העבודה אורגנה כך שבכל שורה עבדו שני קוטפים וארבעה סבלים. הקוטפים נבחרו כך שאחד יהיה גבה קומה והשני נמוך. בצורה זו יכלו שני הקוטפים לעבוד בעת ובעונה אחת מסביב לעץ, כאשר הנמוך קוטף את התפוזים שבחלקו התחתון של העץ, ואילו הגבוה – את אותם אלה שעל ענפיו העליונים. והיה אם גם ידו של הגבוה לא הגיעה אל הפרי, היה כופף את הענף בעזרת חברו הנמוך, ובעוד הנמוך מחזיק בו, "מנקה" היה הגבוה את כל התפוזים הנותרים. כל זאת מדובר בעץ בעל גובה בינוני, אבל כאשר נזדמן עץ גבוה יותר, היו הנמוך והגבוה מתחלפים בתפקידיהם. הגבוה היה קוטף את הפרי התחתון, ואילו הנמוך – שהיה בדרך כלל דק בשר וזריז – מטפס על העץ וממרומיו מגיש את התפוזים אל הסל שהיה מורם אליו, על ידי הסבל.

בגלגול זה של העבודה, בו נעשו הבוררים קוטפים, נעשו הקוטפים – מגישים. הם היו מגישים את הסלים לקוטפים, ואחד מהם היה ממונה על ריכוז הסלים המלאים – במקום אחד. שם היו מטעינים את הסלים על גבי הסבלים, ואלה היו סוחבים אותם אל בית האריזה. עוטף אחר מוּנה כמשגיח על קבוצת הסבלים, והוא היה מלווה אותנו אל בית האריזה ובחזרה. אבל כבר בחזרה עת היינו רצים עם הסל הריק, נשמעו מרחוק קולותיהם המזרזים של הקוטפים: "סל ריק, סל ריק!"

גם המבררים היו לוקחים חלק בעבודה. הם השגיחו על הקוטפים שלא יתבטלו, ושלא יפילו עוקצים חתוכים לתוך הסלים המתמלאים פרי, שאם לא כן עלול היה הפרי להיפצע ולהיפסל לאריזה. מובן שבכל הפעילות הזאת לא לקח האורז חלק. רק פעם אחת ראיתיו בפרדס על יד הקוטפים סוקר את עבודתם, ופעם שנייה בבית האריזה מסתכל על מריק הסלים ששיבה זרקה בו, משתדל ליישר את ערימת פרי, עד שלפעמים היה נדמה שהפרי הונח ונמדד בה לפי פלס מים.

עם שקיעת החמה, בשעה 12 לפי השעון הערבי, נפסקה העבודה, וכל קוטף לקח עימו את סלו – ריק או מלא – והחזירו אל בית האריזה. שאר הסלים הוחזרו על ידי קבוצת הסבלים. אבל סבלים אלה לא שוחררו מן העבודה, כל עוד לא נספרו הסלים – חמישים במספר – ונמצא כי אף אחד מהם לא חסר.

אלא שגם עכשיו עדיין לא ניתן האות ללכת הביתה. קודם כול היה צריך לצפות במזג האוויר. אם לא נראו כל סימנים לגשם, היה על הפועלים לכסות במחצלות את התיבות הארוזות שנשארו בחוץ – מחסה מפני הטל. אבל אם האוויר היה גשום, חובה היה על כל הפועלים – מקטן ועד גדול (פרט לאורז ולמברר הראשי, כמובן) – לתת כתף ולהעביר את כל התיבות הארוזות – אל המחסן. לאחר כל זאת עוד התייצבנו בתור ארוך לפני המברר הראשי, כשהוא רושם את שעות עבודתנו; ולאחר כל זאת, עוד היה עלינו לשאת את כל המטען שהבאנו בבוקר לפרדס (כרים, מחצלות, סלים וכדומה), ולהחזירם ל"אודה" במושבה.

שעה אחרי שקיעת החמה הגעתי הביתה מיום עבודתי הראשון. ביום זה נקשר גורלי עם גורל האריזה העברית בארץ.

התפרסם לראשונה בעתמול, כרך ז' גליון 4 (42) ניסן תשמ"ב – מרס 1982

* * *

אסתר ראב: זיכרון ראשון: לידה

על משפחת ה"אנגלנדר" [סמואל] בפתח תקווה

אמא במיטת-הכילה היתה שרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח, ושם בתוך המיטה היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאמא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד וכולי רועדת ובעצם הלילה אבי עוטף אותי בשמיכה ומעבירני אל הסמואלים או ה"אנגלנדר", כמו שקראו להם – שם פתח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שהיה זה יום-חול פשוט, ובלבד שלא אשמע את צעקותיה של אמא – אני רעדתי מקור ומפחד. הבן הבכור החל להתגולל על השטיח, מבצע כל מיני מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתי – באח המסודרת נוסח-אנגליה בערו גזרי-עץ מסודרים זה על גבי זה כשכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה השתקפה בהם, ומירדה, גם הוא כסף. ברקם הכאיב את עיניי; צנחתי על השטיח מול האח – שקעתי בו, ונידמה היה לי שאני שוקעת באמבט מים חמים ודמעות מלוחות נזלו על שפתיי; ואני נירדמתי.

התעוררתי לקול איוושת וילון-החרוזים שבדלת ממול, זו שאהבתי להשתעשע בה. קווי-שמש זחלו עליי – מישהו [אביה יהודה] הרימני ונשאני הביתה.

אהוד: הסיפור במלואו, שמתרחש בשנת 1899 לערך, פותח את הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", בהוצאת "אסטרולוג", 2001. כרך שאזל וכנראה לעולם לא יודפס בשנית, והוא מאוד יקר-ערך כיום.

* * *

יוסי אחימאיר

קריאה אל הדגל!

לא ראיתי ביום העצמאות השנה דגלים רבים מדי, דגלי כחול-לבן, מתנוססים על המכוניות בכבישי ארצנו. לתחושתי – פחות נהגים טרחו לתלות את הדגלונים, אחד או שניים, על מכוניותיהם. בוודאי פחות מאשר בשנים עברו.

על פי "מידגם הדגלים" שלי – יום העצמאות נהפך לעוד יום של חופש ופיקניקים, טקסים מוכרים, סרטי בורקס בטלוויזיה, ופחות יום של התרוממות רוח לאומית.

דגל הינו סמל מוחשי, המבטא לאום, מדינה, ריבונות, קוממיות. הנפתו ולו רק יום אחד כל כך משמעותי בלוח השנה, לא על-ידי המוסדות הרשמיים בלבד, אלא על-ידי כל אזרח ובית – מבטאת אחדות, הזדהות, גאווה, על העצמאות שהושגה במחיר דמים כבד.

בקרב חוגים רבים בתוכנו לאומיות היא דבר שיש להצניעו. בקרב אותם חוגים "מתקדמים" ו"דמוקרטיים", כביכול, אין להתריס בראש חוצות על דבר יהדותה של המדינה, או על היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, שכוננה בזכות ובצדק בארץ התנ"ך. הללו חשים מעין אי-נוחות עקב העוול-כביכול שנגרם בעצם הקמתה לפני 67 שנה.

במדינות המערב הנאורות הנפת דגלי לאום על מוסדות ציבור, בבתי-הספר, בפארקים ובעוד מקומות – היא מקור של התרוממות-רוח לאומית. ראו נא איך הצרפתים גאים על ה"טרי-קולור" שלהם, הבריטים על ה"יוניון-ג'ק" שלהם, או האמריקאים על "הכוכבים-ופסים" שלהם.

ואצלנו? כמה דגלי כחול-לבן מתנופפים בחוצות ישראל, לפחות על המוסדות הרשמיים, או בבתי-הספר, בימים רגילים?

כלום אין במיעוט הדגלים היחסי, שהונפו ביום העצמאות השנה, בעיקר על נכסים פרטיים – ביטוי לדעיכה מסויימת של הרוח הלאומית והגאווה הלאומית בקרבנו?

דגל מבטא גם התרסה. אויבינו מבינים זאת ומנצלים זאת היטב. התרסתם כנגדנו גוברת משנה לשנה לא רק באמצעות מצבורי הנשק והתחמושת המתקדמים שהם אוגרים ל"שעת הכושר" הבאה, אלא גם באמצעות סמלים שעליהם גאוותם. ובראש הסמלים הללו ניצב הדגל בצבעי ירוק, אדום, שחור, לבן. דגל אש"ף, שהם מקווים, כי בבוא היום יונף בכל אתר על חורבות ישראל.

אין לנקוט דבר כנגד הנפת הדגל הפלשתיני-טרוריסטי בתחומי האוטונומיה הפלשתינית, אבל כאשר הוא מונף בגליל ובמשולש, במזרח ירושלים ובמרחבי הנגב, כלומר בתחומי מדינת ישראל – זוהי התגרות בריבון שבו ברובם אינם מכירים.

זוהי תופעה בלתי-נסבלת, בלשון המעטה: ערבים אזרחי ישראל מניפים ביום העצמאות (ה"נכבה" שהם הביאו על עצמם), בתהלוכות ובהפגנות, את דגלי אויבי ישראל. תופעה שהרשויות שלנו עוברות עליה לסדר היום, בין השאר משום שאין חוק האוסר על הנפת דגלים כלשהם, יהיו הם גם דגלים בוגדניים.

הנה כי כן הצעה ליוזמה דחופה בכנסת, במיוחד לח"כ חדש (ששמו אינו איימן עודה) שירים את הנס – לחוקק מיידית את חוק איסור הנפתם בתחומי ישראל של דגלי האוייב!

ההנמקה פשוטה בתכלית: הנפתם של דגלי אש"ף איננה אקט תמים, היא מבטאת הזדהות מוחלטת עם האחים מעבר לגבול או לקו הירוק, השואפים להשמיד את ישראל, להקים במקומה את המדינה הערבית הנוספת, המכונה "פלשתין".

ערביי ישראל מבינים כנראה יותר מיהודי ישראל, השאננים, האדישים, מה משמעותו של דגל. בהנפת הדגלים המתגרים, בלא מורא ובלא חשש, בלא התערבות משטרתית, הם מזהים חולשה לאומית ישראלית גוברת.

הנפת דגל – היא קריאה אל הדגל. בוודאי בקרב הציבור הערבי. היא מעוררת מיד רגשות לאומיים, שבעקבותיהם עלול לבוא גל מחודש של טרור מבית.

אין אפשרות לחייב את אזרחי ישראל להניף את דגלי הכחול-לבן ביום העצמאות, אבל בהחלט אפשר וחובה למנוע את הנפת דגלי האויב האש"פי, באותו יום ובכל הימים, בתחומיה הריבוניים של מדינת ישראל.

(פורסם לראשונה ב"מעריב", 28.4.15)

* * *

אהוד בן עזר

"ואלס עם באשיר" – סרט מתועב

[1.1.11. שבת. מאוחר בלילה אני רואה בטלוויזיה כמעט מההתחלה את הסרט "ואלס עם באשיר", עליו אני מכין רשימה לגיליון יום שני הקרוב, 605, של "המכתב העיתי", מיום 3.1.11] –

בשעתו לא טרחנו ללכת לראות את הסרט המצוייר "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, כי מקטעים ממנו וממה שנכתב עליו כבר הבנו איזו מין תועבה הוא; זאת גם לפי קולות ההלל שבהם קיבלוהו שונאי ישראל.

והנה שלשום בלילה שידרו את הסרט המגמתי והמושחת באחת מתחנות הטלוויזיה, אולי לכבוד השנה החדשה, והתגברנו על הקבס שאחז בנו והמשכנו לראות ונוכחנו לדעת שאכן זהו הסרט המטונף ביותר שבו חזו עינינו אי פעם, וכי ה"שטירמר", "היהודי זיס" והתעמולה הנאצית של גבלס דומים לו כשתי טיפות זבל.

"ואלס עם באשיר", סרט עילג, פשטני, פרימיטיבי ומזוייף – הופך את הרוגי סברה ושתילה לַיהודים שהיו הקורבנות במחנות ההשמדה של הנאצים, ומסתיים עם תמונות אמיתיות של גופות ופגרים של הפלסטינים הטבוחים [כמו של היהודים ממחנות ההשמדה], וגם משתמש באיזכור תמונת הילד מגטו וארשה, במקביל לילד הפלסטיני – ואילו אותנו, את ישראל וחייליה, את היהודים – הסרט מציג כנאצים העוסקים והמסייעים להשמדת עם, אם בפועל ואם במחדל. המסקנה של הסרט היא שאנחנו איננו טובים יותר מן הנאצים. והדבר המעורר לא פחות פלצות – הוא שכמעט כל השמות המופיעים בקרדיטים שבסוף הסרט הם עבריים, ישראליים.

תגידו, איזה מין עם מטומטם אנחנו אם יכולנו להוציא מתחת ידינו ועל עצמנו סרט תעמולה נאצי בהפוך-על-הפוך ומתוך התחסדות מגעילה של רגש-אשם של הגיבור ה"שכחן" שלנו, שרק מעמיק כלפינו את הקלון, את האחריות ל"ג'נוסייד" – כלומר לרצח שעשו הפלנגות במחנות הפלסטינים לאחר שאלה רצחו להם את נשיאם באשיר ג'ומאייל; רצחו כנהוג במזרח התיכון לא רק בין מוסלמים לנוצרים אלא גם בין מוסלמים למוסלמים – בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן וגם במצרים – ממש כמתרחש שם עם הקופטים בימים אלה, וכך גם היו נוהגים בנו אילולא הגן עלינו הצבא הנאצי הקרוי צה"ל – אבל כמובן שכל זה לא מזעזע את האידיוטים המוסריים הקובעים את הטעם האמנותי השליט בתל-אביב ובשלוחות הבועה שלה.

הוריו של הגיבור הפיקטיבי-המצוייר הלוקה בשיכחה הם כמובן מניצולי אושוויץ, אבל עד שהוא לא יחקור וייזכר שהוא לקח חלק באחריות לטבח סברה ושתילה, לא פחות מאחריותם של הנאצים שכמעט השמידו את הוריו – נפשו לא תיגאל וזיכרונו המיוסר לא ישוב אליו.

חלאה שכזו מתאים היה ליוזף גבלס לפברק במכונת התעמולה השקרית האנטישמית שלו, שעזרה מאוד להשמדת ששת מיליוני היהודים באירופה.

* * *

חובה לראות

 אחד מקטעי ההסברה הטובים שנעשו

לקוח מתוכנית אקטואליה של הטלוויזיה הקנדית

https://www.youtube.com/watch?v=q25UQ891Xzg&feature=youtu.be

* * *

אורי הייטנר

1. הרוח הישראלית

בט"ז בסיוון תשע"ד נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, מידי מחבלי חמאס. עם היוודע דבר החטיפה ובטרם אוששה הערכת הרצח, החל מבצע "שובו אחים" – מבצע גדול של צה"ל לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתית חמאס ביהודה ושומרון. תוך כדי מבצע "שובו אחים", העצים חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה – ה"טיפטוף" השגרתי של רקטות על אזרחי ישראל בדרום הפך לגשם זלעפות. מדינת ישראל הותקפה, ולאחר שתחינותיה לחמאס להפסיק – "שקט יענה בשקט," הגבירו את התוקפנות, יצאה לממש את זכותה להגנה עצמית, במבצע "צוק איתן".

מיד בהיוודע דבר החטיפה, יצא הישראלי היפה ממסתורו, יצאה הישראליות היפה מהמחסה שתפסה מאחורי הכותרות המבליטות את הקיצוניות, את השנאה, את הציניות, את ההתפרקות. עם ישראל התגבש במפגן של אחדות, של התנדבות, של חיפוש כל דרך לסייע, לעזור. מפגן הישראליות היפה נמשך כל ימי "שובו אחים" ו"צוק איתן". הישראליות היפה באה לידי ביטוי בקרב החיילים שהפגינו דבקות במשימה, רעות, מוסר לחימה ונכונות להקרבה, מתוך נחישות להגן על אזרחי ישראל ועל ריבונות המדינה. היא באה לידי ביטוי בקרב אזרחי ישראל, הסמוכים לגבול והרחוקים ממנו, שהותקפו בידי אוייב והתאחדו בנחישות לממש את זכות ההגנה העצמית ולהכות באוייב, תוך גיבוי מקיר לקיר לצה"ל ולממשלה. היא באה לידי בגילויים אדירים של התנדבות למען תושבי הדרום וחיילי צה"ל; הישראלים היפים יצאו מגדרם כדי להיות שותפים, לעשות, לתמוך, לסייע. הערכים שבאו לידי ביטוי היו הסולידריות הלאומית והחברתית, הערבות ההדדית והאחדות הלאומית, סביב הערכים הבסיסיים של הציונות – זכותנו לקיים מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל ולהגן עליה ועל אזרחיה. עם כל המחלוקות העמוקות בתוכנו, קיימת הסכמה רחבה סביב הערכים הללו. ההלוויות ההמוניות לחיילים הבודדים שנפלו בקרב, בהשתתפות עשרות אלפי ישראלים שלא הכירו אותם, היו לסמל הערך הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה", והיו הביטוי לרוח הישראלית שנשבה באותה תקופה.

מפגן הערבות, הסולידריות והאחדות הזה היה לצנינים בפני מחנה הקצוות, מחנה השנאה והקיטוב. לרגע הוא חש שנדחק לפינה וירד מן הכותרות שהיו בשליטתו. לכן, בעיצומה של המלחמה, מחנה הקיטוב וההתפרקות הלאומית הגביר ווליום, שלא נשכח אותו. הוא בא לידי ביטוי בהקצנת ההסתה נגד חיילי צה"ל, עלילות דם נוראיות על הלוחמים, הצגתם כפושעי מלחמה, גילויי נאצה נוראים כמו הפשקוויל "הרעים לטיס" הזכור לדיראון, והלהיט האהוב ביותר על אותם האנשים, הוא ההשוואה הנואלת של צה"ל לנאצים, של ראש הממשלה להיטלר, בהפגנות, בפייסבוק ואפילו במאמרי דעה בעיתון מכובד.

ובמקביל, תמונת הראי של אותם אנשים, החלק השני של מחנה הקיטוב וההתפרקות, הלך והקצין באלימות מילולית קשה שגלשה לאלימות פיזית, מצד אנשי ימין רדיקאלי, כשבלט מכולם "הצל" שנסה להטיל צלו על החברה הישראלית, והלהיט היה הקריאות הנוראות "מוות לשמאלנים" שליוו את הקריאות הנוראות לא פחות "מוות לערבים". מחנה השנאה והקיטוב על שני פלגיו הרים ראש, הקצין, צרח, דאג שלא נשכח אותו. אבל הישראליות היפה שמלכה בכיפה רק הבליטה את שוליותו.

בתשעה באב אשתקד, השתתפתי בכנס של ארגוני ההתחדשות היהודית, שהדוברת המרכזית בו היתה רחלי פרנקל, אמו של נפתלי. בשיא אבלה הנורא על האסון הכבד שפקד אותה, היא הופיעה בפנינו במופע של אצילות, פניה קורנות, עיניה זורחות ודבריה מרוממי נפש. היא סיפרה בהרחבה על גילויי הסולידריות מצד כל קצוות הציבור, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, גם חרדים, אף בני מיעוטים שנרתמו לסייע. היא העלתה על נס את הרוח המיוחדת ששררה בחברה הישראלית באותם ימים, וסיימה בשתי שאלות: א. האם זה אמיתי? ב. האם זה יימשך?

תשובתה לשאלה הראשונה היתה חיובית. לא היה לה ספק באותנטיות התופעה. על השאלה השניה לא הייתה לה תשובה.

את התשובה קיבלנו במערכת בחירות מן המכוערות שידענו – רוויית שנאה, השמצות והסתה משני הצדדים. מחנה הקיטוב, השנאה והפירוק התפרץ במלוא עוזו, בעוד הישראליות היפה של הרוב הדומם, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, שבה להסתגר ולהסתתר. מחנה הקיטוב נתן את הטון וגרר אחריו את השיח הציבורי כולו, את השיח התקשורתי ואת השיח הפוליטי, כשמנהיגי המחנות נגררו אף הם לקצוות הללו. הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית, הישראליות היפה שבאה לידי ביטוי עילאי בקיץ שעברנו, הוכתה והושלכה רמוסה ודרוסה לקרן זווית. היו אלה ימיה הגדולים של הישראליות המכוערת.

הביטוי המכוער ביותר, בעיניי, של הפניית העורף לסולידריות הלאומית והחברתית, היה אחרי הבחירות, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לאורך שנים, עם כל המחלוקות העמוקים בינינו, יום הזיכרון היה הסמל לאחדות הלאומית, לערבות ההדדית שמעל למחלוקות ולשסעים והקרעים. לפחות יום בשנה הנחנו בצד את המחלוקות, והתאחדנו באבלנו על הלוחמים שמסרו את נפשם על תקומתה וקיומה של מדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית בארץ ישראל, ועל הגנת שלומם וביטחונם של אזרחיה.

בשנים האחרונות, גם היום הזה חולל. יחס ציני מצד גורמים מסויימים חילל את היום ואת הסולידריות שאיפיינה אותו. הביטוי הבוטה ביותר של התופעה, הוא אותה פרובוקציה של טקס זיכרון משותף לחיילי צה"ל ומחבלים. מעבר לגסות הרוח ולפגיעה המכוונת ברגשות הציבור, זריית המלח הצורב בפצעים הפתוחים שלנו – יש כאן מסר של הפניית העורף לסולידריות הלאומית בינינו, שיום הזיכרון נועד לבטא אותו, והחלפתו בסולידריות חלופית. ובסולידריות הזאת, מחבל שפוצץ את עצמו למוות וקטל חייהם של עשרות אנשים, נשים וטף – הוא והם "קורבנות השנאה", והסולידריות שלנו היא עם הקורבן המשותף. זהו ביטוי נפסד למגמה לפרק את החישוקים המחברים בינינו כחברה, כמדינה, כאומה.

אסור לרוב השפוי להמשיך ולהסתגר ולתת למגמות הקיטוב והפירוק להשתלט על התרבות הישראלית. יש להיאבק על החזרת ההגמוניה של ערכי הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית והאחדות הלאומית למרכז; לשוב ולטפח את הרוח הישראלית, את הישראליות היפה שבאה לידי ביטוי במלחמה. אין כל סיבה לכך שרק ימי משבר ומלחמה יביאו לידי ביטוי את הישראליות היפה. אין כל סיבה שרק אסון כמו האסון בנפאל, יפנה את הזרקור ליופיה של הישראליות. מן הראוי שהערכים הללו יובילו אותנו גם בימי שלום, לכל אורך השנה.

הוריהם של שלושת החטופים אינם מתכנסים באבלם הכבד אלא לקחו אחריות להנהיג מהלכים חברתיים שיציבו את הרוח הישראלית במרכז הווייתנו. יחד עם ארגונים אחרים, הם הכריזו על יום החטיפה והרצח, ט"ז בסיוון, כיום האחדות. ביום זה, יוענק בידי נשיא המדינה ראובן ריבלין, המגלם באישיותו ופועלו אותה רוח ישראלית ומחזיר לבית הנשיא את הממלכתיות שנרמסה בידי שלושת הנשיאים הקודמים – פרס ירושלים לארגונים ואנשים המקדמים את האחדות והסולידריות בעם ישראל.

בין הזוכים פרס, בקטגוריה של מיזמים, זכה מיזם שאני גאה להיות שותף בו בעשר השנים האחרונות – נפגשים בשביל ישראל. רעיה ויוסי אופנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים, יזמו יחד עם ארגונים נוספים את המיזם ומובילים אותו לאורך עשור ביד רמה. מדובר במסע המתקיים מדי שנה, שבו עשרות ישראלים צועדים לאורך שביל ישראל מאילת ועד האנדרטה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב, ועוד מאות ואלפים מצטרפים אליהם לאורך הדרך ליום אחד או לימים אחדים. ההליכה משולבת בשיח – חלקו יזום וחלקו ספונטני, על סוגיות ליבה של החברה הישראלית, בין השותפים בו – אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, הרואים בסולידריות הישראלית ערך שראוי להתאמץ למענו ולטפח אותו, בלי להסתיר ולהדחיק את המחלוקות בתוכנו בנושאים השונים, שכן אחדות אינה אחידות.

בשירו "אלוהיי" מספר קובי אוז לסבא שלו המנוח, המגלם בעיניו את המתינות הספרדית שבה הוא דגל, על הקנאות והקיצוניות התופסים את הכותרות ובולטים על פני השטח, אך הוא גם מגניב לו מידע כמוס, אודות המתינות והסובלנות הרוחשת מתחת לפני השטח.

ביטוייה הרבים של אותה אנרגיה חיובית חייבים לבוא לידי ביטוי, להעלות מעל לפני השטח, ולחזור ולהוביל את החברה הישראלית.

2. צרור הערות 29.4.15

* אור לגויים – ברגע שנודע על האסון בנפאל, מיד החלה ישראל להתארגן לסיוע בשני אפיקים מקבילים. האחד, הוא מימוש הערבות ההדדית בתוכנו, שהיא הערך היהודי העליון. מדינת ישראל – צבאה, מוסדותיה הרפואיים, מגיעים לישראלים במצוקה על פני הגלובוס כולו, כדי לסייע להם ולהשיבם הביתה בביטחה. השני, הוא הסולידריות האנושית, שבה ישראל הקטנה מתגלה שוב ושוב כמעצמת-על הומניטרית, שתרומתה לאנושות חסרת כל פרופורציות לגודלה, ובוודאי לבעיותיה הביטחוניות ושאר מצוקותיה.

שוב הוכח שאין כל סתירה בין האפיקים. אין כל סתירה בין סולידריות לאומית וסולידריות אנושית. אין סתירה בין לאומיות ואוניברסליות. אין כל צורך להיות קוסמופוליטי כדי להיות הומניטרי, אוניברסלי. מדינת ישראל, מדינת היהודים, מוכיחה זאת שוב ושוב.

במוצאי שבת שודרה בטלוויזיה תוכנית עם בן גוריון, שצולמה בשנתו האחרונה, נועדה לשידור במוצאי יום הכיפורים שבו פרצה המלחמה ונגנזה ל-42 שנים. גם במרומי גילו, בסכמו את מפעל חייו ובהותירו צוואה רוחנית לעמו, דיבר בן גוריון על ישראל כמדינת מופת, כאור לגויים. בכל שעת מבחן ומשבר ישראל מוכיחה שהיא נאמנה לחזון מייסדיה.

* עם שמח, טף צוהל – בשבוע שבו חגגנו את יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, פירסם האו"ם את מדד האושר הבינלאומי, וישראל נמצאת בפסגתו, במקום ה-11. גם בשנה של מלחמה קשה, עם עשרות הרוגים ומאות פצועים, שבה למעלה ממחצית תושבי ישראל הותקפו ברקטות וטילים, וכאשר תקשורת מגוייסת לקמפיין פוליטי לא חסכה במאמצים להשחיר בעיני הישראלים את מדינתם – זאת התוצאה.

איך ניתן להסביר זאת? יש לכך שני הסברים: א. במאה ה-19 היתה נפוצה אמירה אנטישמית, לפיה היהודי – היכן שטוב לו, שם מולדתו (היום היינו אומרים היכן שהמילקי קצת זול יותר). הציונות הפכה את המשוואה על פיה: היהודי – היכן שמולדתו, שם טוב לו.

ב. מדינת ישראל, על כל מגרעותיה הדורשות תיקון, ועל אף מלחמת הקיום הנכפית עליה מיום הקמתה, היא באמת מדינה מצוינת. טוב לחיות כאן.

* הפן הפוליטי של סקר האושר – הישראלים מאושרים. האושר חוצה מחנות והשקפות פוליטיות. בין הישראלים המאושרים יש מי שתמכו בליכוד ובמחנ"צ, בבית היהודי ובמרצ, ביש עתיד ובכולנו; תומכי נתניהו ומתנגדיו, אוהביו ואפילו שונאיו. כך שמהבחינה הזאת אין משמעות פוליטית לסקר האושר. ובכל זאת יש משמעות פוליטית לסקר הזה. הוא יכול להסביר את הכישלון החרוץ של קמפיין ההשחרה של ישראל, בהובלת ynet, שהציג את ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת וכאזור מוכה אסון. הקמפיין הזה היה כל כך מנותק מן המציאות, שלא זו בלבד שהוא לא השיג את מטרותיו, כלומר לא הביא ב-15 את ה-V, אלא הוא אף שימש כבומרנג. האם נתניהו כבר שלח זר פרחים רענן לנוני מוזס?

* מסקנות והיפוכן – דו"ח מזכ"ל האו"ם מוכיח בעליל שחמאס השתמש במתקני אונר"א לצורכי טרור נגד ישראל. מכאן, שלכל ביקורת שאותו דו"ח מותח על כך שישראל פעלה נגד מתקני הטרור הללו, אין כל הצדקה. הפעולה הישראלית נגד בסיסי הטרור בחסות אונר"א היתה מימוש זכותה להגנה עצמית.

* למען חיזוק בית המשפט העליון – חוזקו של בית המשפט העליון הוא מרכיב משמעותי בחוסנה ובעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, אין תחום החסין מפני ביקורת ואין תחום החסין מפני שינויים ורפורמות.

הרפלקס המותנה, כאילו כל הצעת שינוי ורפורמה בבית המשפט העליון נועדה לפגוע בו ולהחלישו, חוטא לאמת. ההיפך הוא הנכון, גוף המציב עצמו מעל לביקורת ושולל אפריורי כל רפורמה - סופו להתנוון.

אמון הציבור בבית המשפט הוא מרכיב משמעותי בעוצמתו. האמון הזה נשחק מאוד, לעומת הימים שבהם עיני הציבור היו נשואות אליו כאל מגדלור הצדק והמשפט, דווקא בתקופתם של אהרון ברק ודורית בייניש, שבהם הרשה לעצמו בית המשפט להתנשא על הכנסת, שנבחרה בידי הציבור בבחירות חופשיות, בשם האקטיביזם השיפוטי, שגרס ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי ששופטי בית המשפט העליון יכולים לראות בכל החלטה פוליטית וביטחונית סוגיה משפטית, והעמידו את עצמם מעל המערכות הנבחרות. "גם השאלה האם לאגף מימין או משמאל היא סוגיה משפטית," קבע ביהירות אהרון ברק. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון, תחת הכותרת "אקטיביזם שיפוטי", פגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט, וכתוצאה מכך כירסמה במעמדו של בית המשפט ובשלטון החוק.

לא כל רפורמה ושינוי המוצעים או יוצעו נועדו לפגוע בבית המשפט, להחליש אותו, לכרסם בכוחו. יש לשים קץ לפרנויה הזאת, מפני כל הצעת תיקון. יש לבחון כל מקרה לגופו, בפתיחות, מתוך הנחה מוקדמת בכוונות הטובות של מציעי ההצעה. אפשר לדחות הצעה או לתמוך בה, אך ראוי להתייחס אליה בכבוד, לא בפרנויה. אין כל קדושה בשיטת בחירת השופטים הנהוגה היום. אם יש הצעה לשנותה, ראוי לבחון אותה, ומתוך הבחינה אפשר להתנגד לה, אך כל הצעה כזאת היא לגיטימית.

יש להחיל מחדש את רוח הדמוקרטיה גם על בית המשפט.

* הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים – יש מקום לפסיקת התגברות, המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בית המשפט, כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות. אולם אני מתנגד להצעה שעומדת לעלות לדיון, על פיה ניתן להתגבר על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים. 61 ח"כים הם הרוב האוטומטי של הקואליציה, ומשמעות הדבר העמדת הכנסת, ולמעשה הממשלה, מעל בית המשפט העליון. וכפי שאני שולל את העמדת בית המשפט העליון מעל הכנסת, ברוח האקטיביזם השיפוטי, כך אני שולל את העמדת הכנסת מעל בית המשפט העליון. בשני המקרים מדובר בפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים של הפרדת הרשויות תוך איזונים ובלמים ביניהן.

אני בעד פסיקת התגברות, אולם בהצבעת 80 ח"כים. מיד ייאמר, שכמעט בלתי אפשרי להגיע לרוב כזה. נכון, ובדין. התגברות על פסיקת בית המשפט העליון, צריכה להיות קשה ונדירה. אולם כדי שפסיקת ההתגברות תהיה כזאת, מן הראוי שגם היכולת של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת תהיה קשה ונדירה, רק במקרים של פגיעה מובהקת בזכויות האזרח. לכן, אני מציע, במקביל לחקיקת פסיקת ההתגברות ברוב של 2/3, להגביל גם את יכולת בית המשפט לפסול חוקים. בית המשפט העליון יוכל לדון בפסילת חוק רק בהרכב של 9 שופטים לפחות, וחוק יוכל להיפסל רק בתמיכת 2/3 משופטי ההרכב. זאת הדרך שתבטיח עצמאות הן לכנסת והן לבית המשפט והפרדת רשויות ראויה, עם איזונים ובלמים.

* בג"ץ תחת מתקפה – בשבועות האחרונים מצוי בג"ץ תחת מתקפה שלוחת רסן. ב"הארץ" מדובר בממוצע של שני מאמרים מדי יום. זאת, כיוון שנאמן למהותו לתת סעד לאזרח,  הוא אישר את החוק המאפשר לאזרחי ישראל הנפגעים מטרור החרם להתגונן, ולתבוע את מי שפגעו במטה לחמם בשל דעותיהם הפוליטיות או מקום מגוריהם.

* לחיזוק המשילות – בהחלטה קפריזית, פירק ראש הממשלה את הממשלה הקודמת וקלע את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, יקרה ורוויית שנאה, ללא כל צורך, שנתיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות. וכאילו לא די בכך, הוא יזם את המשבר בטרם התקבל תקציב המדינה. וכך, במשך שלושה חודשי הבחירות, ממשלת ישראל תיפקדה ללא תקציב, כלומר לא תיפקדה, אלא במינימום שבמינימום. ולאחר מכן, תהליך הרכבת הקואליציה מתנהל בעצלתיים כבר חודש וחצי וכך יתנהל כנראה עד שתמוצה עד תומה התקופה שהחוק מאפשר. וכשתקום הממשלה, עדין לא יהיה תקציב, ועד שיהיה תקציב יחלפו מן הסתם עוד חודשיים שלושה. וכך, כמעט שנה שלמה, מדינת ישראל מתנהלת בתפקוד מינימליסטי. ואחרי זה נתניהו מתבכיין על בעיית משילות.

יש לחזור לשיטת התקציב הדו-שנתי שהנהיג שר האוצר לשעבר שטייניץ. זהו רעיון שיש בו פגמים; יכולת ההשפעה של הכנסת והציבור על התקציב פוחתת והגמישות התקציבית נפגעת. אולם ליציבות התקציבית והשלטונית יש חשיבות רבה לכלכלת המדינה, וכאשר מעמידים את חסרונות השיטה מול יתרונותיה, כף הזכות כבדה יותר.

* אני שייך ל"נגדנו" – בשנה האחרונה כתבתי הרבה על נתניהו, שכל העת היה בעין הסערה. פעמים רבות כתבתי בזכותו, בעיקר בנושא האיראני ונגד הקמפיין שלוח הרסן שנוהל נגדו ובנושאים נוספים. פעמים רבות כתבתי בגנותו, בעיקר בשל החלטתו להקדים את הבחירות ללא סיבה, בעקבות השתלחותו בערביי ישראל ביום הבחירות ובנושאים נוספים.

כל אימת שביקרתי אותו, קיבלתי תגובות בנוסח "טוב, ברור, אתם תמיד תגידו שביבי אשם." וכל אימת ששיבחתי אותו קיבלתי תגובות בנוסח "טוב, ברור, אתם אף פעם לא מסוגלים לקבל ביקורת על נתניהו," וכד'. ומעניין, שאלה ואלה קוראים קבועים שלי, המודעים למכלול כתיבתי.

איך להסביר זאת? ההסבר נעוץ באיפיונם של המגיבים כך, המשתייכים לשתי קבוצות, שהן תמונת ראי זו של זו.

קבוצה אחת היא החסידים השוטים של נתניהו. יש לציין, שהם מיעוט קטן מקרב מצביעי הליכוד, שרובם אזרחים תבוניים וביקורתיים. בעיני החסידים השוטים, העולם מתחלק ל"אנחנו" ו"נגדנו". ה"אנחנו" הם רק החסידים השוטים של נתניהו. ה"נגדנו" הם שאר העולם. וכיוון שאני שייך לשאר העולם, מאליו אני "נגדנו".

הקבוצה השניה היא קנאי דת "רקלוביבי". גם בעיניהם העולם מתחלק ל"אנחנו" ו"נגדנו". ה"אנחנו" הם רק קנאי דת "רקלוביבי". ה"נגדנו" הם שאר העולם. וכיוון שאני שייך לשאר העולם, מאליו אני "נגדנו".

אותי זה בעיקר משעשע. גישתי, כתמיד, היא ברוח פרקי אבות: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך.

סוג של נכות – בסך הכל אני מרחם על אנשים כאלה. אני רואה בכך פגם אישיותי. להיות חסיד שוטה של מנהיג, זה סוג של נכות פסיכולוגית ואינטלקטואלית.

* סר החינוך – מאז ומתמיד תיק החינוך היה משאת נפש של כל מפלגה. כל מפלגה מעוניינת בתפקיד, שבו היא יכולה להשפיע על עיצוב הדור הבא ברוח אמונותיה. כל מפלגה מעוניינת בתפקיד שבו תהיה לה נגיעה לכל בית ומשפחה בישראל. וכל מפלגה שואפת לקבל לידיה את התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, שהוא אף עתיר כו"א.

עד מהפך 1977 מפא"י מעולם לא היתה מוכנה להעמיד את החינוך למו"מ קואליציוני. היא תמיד שמרה על המשרד בידיה. לאחר מכן הקואליציות נעשו מורכבות וקשות יותר, וכל מפלגה לטשה עיניה לתפקיד. הגדילה מכולם המפד"ל, שהחינוך תמיד היה בבת עיניה ובבת עיני הציבור הדתי לאומי; היא לחמה על התפקיד בשיניים ובציפורניים. בממשלה הקודמת "יש עתיד" התנתה את הצטרפותה לממשלה במתן התפקיד לרב שי פירון.

בהנחה שנפתלי בנט ימונה לשר החינוך, דומני שתהיה זו הפעם הראשונה ששר החינוך ומפלגתו ראו בתפקיד ברירת מחדל ופרס ניחומים. הכל בשל הפנטזיה המוזרה של בנט, שהוא נועד להיות שר החוץ. תפקיד שר החוץ עתיר כבוד, אך הוא הרבה פחות משמעותי משר החינוך.

* האנדרטה של יוסי שריד – כמו כל מפלגה נורמלית, גם מרצ לטשה עיניה לתיק החינוך, ושלושה ממנהיגיה כיהנו בו – שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין (שחולל בתפקידו את רפורמת המכללות האקדמיות, שהיא אחת המהפכות החברתיות החשובות והצודקות בתולדות מדינת ישראל) ויוסי שריד.

לאחר שנפתלי בנט דחה את ההצעה לתיק החינוך, שריד כתב מאמר בו טען שכולם בורחים מתפקיד שר החינוך, כיוון שהוא תפקיד קשה, תובעני וכפוי טובה ואינו נושא רווח פוליטי לטווח קצר, ורק הוא לא רצה כיבודים אלא עבודה קשה, דרש את תיק החינוך ונלחם עליו. יוסי שריד שני רק לשמעון פרס בבניית אנדרטה לעצמו, וניכר בו שהוא מאמין לסיפור המוזר.

ובכלל, יוסי שריד מקפיד לכתוב בענווה אופיינית על הצלחתו הגדולה כשר החינוך ועל כך שגדולי יריביו ראו בו שר חינוך דגול. כדאי לזכור ששריד כיהן בתפקיד 11 חודשים בלבד, ומדובר בתפקיד מורכב, שגם גאון זקוק לחצי שנה לפחות רק כדי ללמוד אותו.  

* אילו בידי הדבר – אילו בידי הדבר, הייתי ממנה את שי פירון לקדנציה נוספת. פירון הכניס רוח חדשה למשרד, יזם שורה של שינויים ורפורמות, ואני חושש שהשר החדש, יהיה אשר יהיה, יסתום עליהם את הגולל.

* גוש שנאה מהלך (גש"ם) – גדעון לוי הוא גוש שנאה מהלך (גשם) למדינת ישראל ולאזרחיה. ולכן, היום השנוא עליו ביותר בשנה הוא יום העצמאות, חגה של המדינה שהוא כה מתעב, שהוא תומך בהתלהבות גדולה כל כך בכל אויביה, וככל שהם טרוריסטים ורצחניים יותר, כך תמיכתו בהם ובפעולותיהם גדולה יותר.

כבכל שנה, גם השנה השפריץ גשם זה את שנאתו היוקדת, את הבוז והתעוב שלו כלפי המדינה וכלפי יום עצמאותה, בעיתון שהפך אותו לחלון הראווה שלו. למשל, הוא התייחס למטס של חיל האוויר: "בחופי תל אביב עמדו ההמונים והריעו למטוסים אמריקאיים, מוטסים בידי טייסים ישראלים אוטומטים, שבקיץ האחרון הפציצו שכונות מגורים חסרות ישע והרגו מאות אזרחים, כולל זקנים, ילדים, תינוקות ונשים. עמדתי בגן העצמאות, במתחם בית הקברות הפלסטיני העזוב שבו, וראיתי איך ישראל מצדיעה לגיבורים־על־חלשים שלה, שמעולם לא השתתפו בקרב אוויר אחד בחייהם, ואיך היא מתפעלת ממטוסים שעפים בשמים ומטייסים שזורעים מוות והרס נפשעים על האדמה."

הוא גם תקף את התקשורת הישראלית, שלמרבה הזוועה לא התאבלה ביום העצמאות אלא, שומו שמים, חגגה: "העיתונים, הטלוויזיה והרדיו כבר עמדו לקראת סיום החִינגה הצינית הקבועה שלהם של קיטש, מוות, גבורה, לאומנות ומיליטריזם — עם נגיעות של שואה — השנה במהדורות מורחבות ודוחות במיוחד."

אבל הפעם, תתפלאו, לא הכל היה שחור ביום העצמאות. הפעם היתה גם קרן אור באפילה,  אירוע חיובי אחד, שזכה לברכת הגשם: "עזה שיגרה רקטה תועה כתזכורת רועמת וחסרת אונים לישראל ולעולם על קיומה ועל אסונה, שי לחג מ'ארגון סורר' למדינה סוררת."

כמובן שה"ארגון סורר" הוא במירכאות, והמדינה הסוררת אינה במירכאות.

זה לא גשם. זה רוק.

* קול המוסר – בכתבת ביקורת טלוויזיה ב"הארץ", תוקפת רווית הכט בחריפות את אלון בן דוד על כתבה בערוץ 10 שבה התלווה ללוחמי "דובדבן" שסיכלו פיגוע ועצרו מחבל. בלשונה – חטפו בן אדם. כנראה שרווית הכט מתגעגעת לימים שבהם מדי יום, כמעט, פוצצו את עצמם ברחובות ישראל מחבלים, כלומר בני אדם שלא נחטפו בידי הקלגסים הציונים, ורצחו 1,500 אנשים נשים וטף באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. הרי היא נציגת המוסר עלי אדמות.

* 99 קבין של אור – אם תהיתם בלבכם מדוע מדינת ישראל מצטיירת בכתביו של יוסי שריד כהתגלמות השלילה, הרוע, הטיפשות, השקר, הכיעור והחושך, דומני שמצאתי את התשובה. לשם כך יש לראות את תמונת העולם הרחבה של שריד. מאה קבין של חיוב, טוב, חוכמה, אמת, יופי ואור ירדו לעולם. תשעים ותשעה נטל יוסי שריד, ואחד נטל כל העולם כולו. אז מה כבר נשאר למדינת ישראל?

* ראשות עיר שיש עמה קלון – שמעון גפסו, ראש עיריית נצרת עילית, הורשע בלקיחת שוחד. והוא מרוצה, כי לא הוטל עליו קלון.

הגיע הזמן להפסיק עם משחק הקלון הזה. בית המשפט מרשיע או מזכה את הנאשם ואם הוא מאשים אותו, הוא מטיל עליו עונש. הקלון אינו עניין משפטי אלא מוסרי, ערכי, ציבורי. יש ספק בקלון שבלקיחת שוחד?

כיוון שלא הוטל עליו קלון, גפסו הודיע בביטחון על חזרתו לראשות העיר, לאחר שירצה את עבודות השירות. חזרתו תהיה קלון לעירו ולחברה הישראלית.

* ייחודיות השואה והג'נוסייד הארמני – תגובות רבות קיבלתי על קריאתי להכיר ברצח העם הארמני – רובן מחייבות ומיעוטן שוללות. שוללי עמדתי, ברובם, לא טענו בשם אינטרסים מדיניים ואסטרטגיים של ישראל שעלולים להיפגע, סוגייה אליה התייחסתי, אלא בשם ייחודיות השואה. הטענה היתה, שאל לנו לתת יד לניסיון לגמד את השואה על ידי גושפנקא ל"שואות" אחרות.

אין ספק ששואת העם היהודי היא ייחודית וחסרת תקדים. זה המקרה היחיד, שבו מעצמה קיבלה החלטה אידיאולוגית להשמיד עם המפוזר בכל העולם, העמידה זאת בראש מאמציה שעה שהיתה נתונה במלחמת עולם, יצרה תשתית השמדה המונית תעשייתית, וזאת כאשר מדובר בעם שכלל אינו נמצא עימה בסכסוך ואינו מהווה כל איום על ביטחונה. ואכן, חשוב להבחין בין השואה לבין פשעים אחרים נגד האנושות.

אולם אין בכך כדי להכחיש פשעים נגד האנושות ומקרים של ג'נוסייד – רצח עם, ואין ספק שמה שקרה לארמנים היה פשע נגד האנושות, רצח עם בידי האימפריה העות'מאנית. ודווקא עמנו, הנלחם נגד הכחשת השואה, חייב להיות בראש הנאבקים נגד הכחשת רצח העם, שמניעיה ושיטותיה דומים לאלו של הכחשת השואה. זו מחויבותנו המוסרית, התרבותית והמדינית, כמדינת העם היהודי.

איני נוהג להשתמש במילה "שואה" לתיאור רצח העם הארמני, ועל כך לדעתי יש להקפיד. אך אין בכך כדי להצדיק את השתמטותה של ישראל מההכרה בפשע.

* לא לטשטש – הארצות הבלטיות, שרבים מאזרחיהן שיתפו פעולה עם הנאצים בשואה כמבצעים בפועל של הפשעים, מנסות לטשטש את ייחודיות השואה, ביוזמה לקביעת יום זיכרון בינלאומי לקורבנות פשעי הדיקטטורות של המאה ה-20.

ישראל מתנגדת לכך בתוקף וכך גם רוב מדינות העולם החופשי, כי מגמת ההצעה שקופה וברורה. אולם אין בכך כדי להכחיש את פשעיו של סטלין כלפי עמו ועמים אחרים, את רצח העם בקמבודיה ובווייטנאם בידי השלטון הקומוניסטי, את פשעי "מהפיכת התרבות" של מאו בסין ועוד. יש להוקיע את הפשעים הללו ולהעמיד את האחראים להם על עמוד הקלון של ההיסטוריה. אך לא לערבב ולטשטש באמצעותם את ייחודה של השואה. הוא הדין באשר לרצח העם הארמני.

* בחירה משונה – בגיליון האחרון של "7 לילות" דורגו 25 הסרטים הישראלים הטובים ביותר ב-25 השנים האחרונות. במקום הראשון דורג "ולס עם באשיר". אני הייתי בוחר ב"הערת שוליים", שדורג במקום הרביעי. הסרט שחסר לי ואני מתקשה להבין איך הוא נגרע מן הרשימה, הוא "מיתה משונה".

* ביד הלשון: שמת משקף – בעוונותיי, הגעתי לגיל שבו אני מרכיב, לסירוגין, משקפיים. שאלה אותי חברה בקיבוץ: "התחלת מרכיב משקף, חתיאר?" ונתנה לי השראה לפינתי "ביד הלשון".

אחת העילגויות העושות את בשרי חידודין חידודין, היא ה... מכנס, משקף, תחתון, במקום מכנסיים, משקפיים ותחתונים.

במקרה זה, לפחות, נשאלתי אם אני מרכיב משקף, ולא אם אני שם משקף, וגם זו לטובה.

כבר עמדתי פעמים אחדות על התופעה של רידוד והשטחת העברית העשירה שלנו, לביטוי כוללני אחד. כתבתי על האחדת כל צורות הקטיף הרבות והמגוונות ל"להוריד את הפרי", ואת ריבוי וגיוון השמות לקולות בעלי החיים ל"איך עושה (פרה)?"

הוא הדין עם "שמת מכנס". אנו לובשים בגד, נועלים נעליים, גורבים גרביים, חובשים כובע, מרכיבים משקפיים, עונדים שעון ותכשיטים, עונבים עניבה, חוגרים חגורה. איזה בזבוז ואיזו השחתת שפה יש בהאחדה של כל אלה ל"לשים", במיוחד אם אחרי כן מופיע ה"תחתון". אנו פושטים, חולצים, מתירים ומסירים. למה לאחד ל"להוריד המכנס"?

* * *

הָרַעַשׁ בָּא

מאת משׁה שַׁפריר

מְשׁוֹרֵר וְגֵאולוֹג 

כַּאֲשֶׁר נְחָשִׁים בָּאָרֶץ נֵעוֹרִים

מִשְּׁנָתָם הָאֲרֻכָּה וְהַמְעַכֶּלֶת,

כַּאֲשֶׁר עַכְבָּרִים בָּאָרֶץ נִמְלָטִים

מֵחוֹריהֶם וְאָזְנֵיהֶם כַּאֲפַרְכֶּסֶת,

כַּאֲשֶׁר הַדָּגִים בַּיָּם גַּם מְזַנְּקִים

מִמֵּרוֹץ הַגַּלִּים – אֶל הַיַּבֶּשֶׁת,

וְאוֹרוֹת זוֹהֲרים מְרַצְּדִים

כָּךְ פִּתְאֹם, כִּבְרָקִים עַל קַו-הָאֹפֶק,

– פֵּרוּשָׁם שֶׁל הַדְּבָרִים,

כִּי רַעַשׁ הָאֲדָמָה – כְּבָר בָּא

מֵהַנַּּחְשׁוֹל הַגָּדוֹל שֶׁל הַלַבָּה,

שֶׁקָּרַב סָמוּךְ לִקְרוּם סַלְעֵי-הָאָרֶץ,

– לְהַרְעִיד אֶת תַּשְׁתִּית-הַקַּרְקָע

שֶׁל שִׁטְחֵי נֶפַּאל, טִבֶּט וּצְפוֹן-הֹדוּ,

שֶׁל הָאָרֶץ הַנִּשֵּׂאת מֵעַל, הַגְּבוֹהָה וְהָרְחָבָה,

שֶׁרַעַשׁ-הָאֲדָמָה כְּבָר הָפַךְ אוֹתָהּ פִּתְאֹם לְחָרָבָה.

      * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רוברט היידן

(1913-1980)

לאמן צעיר

שָׂרוּע בְּדִיר הַחֲזִירִים

חֳטָמִים נוֹגְעִים מֵרִיחִים בּוֹ –

אִישׁ זָקֵן עֵרֹם

עִם כְּנָפַיִם מֻכְתָּמוֹת בְּדָם.

נָפַל מִשְּׁמֵי אוֹגוּסְט?

מֵת? חַי?

אַךְ הוּא מִשְׁתַּחֵל-חוֹמֵק

מִמַּלְמַד-הַבָּקָר, כְּנָפַיִם

מְנַתְּרוֹת, מֵרִים רֹאשׁוֹ הָאָפֹר,

מִתְבּוֹנֵן בַּכֹּל

בְּעֵינַיִם חוֹקְרוֹת.

אֵינֹו מְחַיֵּךְ אוֹ מְאַיֵּם,

שְׁפַת סִמָּנִים אוֹ lingua franca

אֵינָן מוֹעִילוֹת לְאֵלֶה

הַמְּנַסִּים מַפְתֵּחוֹת אֵלָיו.

לֹא יָכְלוּ לִגְרֹם לוֹ לְכַסוֹת

אֶת עֵירֹמוֹ

בְּבִגְדֵי יָד-שְׁנִיָּה דְּהוּיִים שֶׁלָהֶם.

אֱנוֹשִׁיִים, אִם כִּי עוֹיְנִים וְחוֹשְׁשִׁים,

פָּרְשׂוּ לוֹ מִזְרָן-קַש

בְּלוּל הַתַּרְנְגוֹלוֹת.

הַגֶּבֶר נִקֵּר אֶת כְּנָפָיו.

שְׁיָרֵי מָזוֹן נִשְׁלְחוּ אֵלָיו;

הוּא אָכַל חֲמָנִיוֹת

בִּמְקוֹם וְהַכִּנִּים זָחַלוּ עַל נוֹצוֹתָיו.

קְרוֹנוֹת עֲמוּסֵי סַקְרָנִים שִׁלְּמוּ

לִמְאַרְחָיו הַפִּקְחִים כְּדֵי לִרְאוֹת

מַלְאָךְ אֲמִתִּי? מִפְלֶצֶת יְרִידִים?

בְּמִכְלְאוֹת הַתַּיִל.

הֵם הִצְטַלְּבוּ, בִּקְּשׁוּ אֶת

בִּרְכָּתוֹ;

צָרְחוּ עָלָיו, זָרְקוּ עָלָיו.

בַּאֲפֵלָה כְּנָפָיו הַכְּבֵדוֹת

נִפְתְחוּ וְנִסְגְרוּ. נִפְרְשׂוּ בְּנוּקְשׁוּת

כְּמוֹ שֶׁל פַּרְפָּר מֵעֵץ.

הוּא מְנַתֵּר, כַּנְפֵי הַלּוּחוֹת בְּגָלְ-

מָנוּת מִתְּנַפְנְפוֹת. סֶקְס גָּדוֹל

כּוֹשֵׁל נוֹפֵל.

הָעוֹף רְדוּף-נִצִּים

מְפַרְפֵּר וּמְקַעֲקֵעַ

יִלְלוֹת בֶּהָלָה בַּדִּיר.

הוּא מִתְּאַמֵּץ, פֶּתִּי

מְגֻשָּׁם, מֵזִיעַ, מִתְּאַמֵּץ

מְנַתֵּר נוֹפֵל. אָז –

רִשְׁרוּש שֶׁל מֶשִׁי בַּאֲוִיר,

זָוִית הָהַמְרָאָה

הֻשְּׂגָה.

תירגם: אריאל סימקין

* * *

יצחק שויגר

בחזרה מסאן דיאגו

שוב נסענו לבקר שם את הבת. להסניף את הנכד. ליהנות מהשמש ומהשקט. לנשום את הירוק את הים ובעיקר את הרוגע. לא ממהרים שם לשום מקום. לא רבים בחנייה ולא נדחפים ברמזור. שומרים מרחק. הקופאית בסופר יושבת ומקבלת אותך כמו בן דוד רחוק ומודה לך שקנית כאילו הצלת את הסופר.

אני הולך עם אשתי ברחוב הראשי. 3 מסלולים מכל צד. אני עומד על המדרכה ומביט לאחור, בודק  האם אשתי אחריי. היא מתעכבת. אני מביט בכביש. שלוש שורות של כלי רכב עומדות לפני מעבר החצייה שבצומת ואין רמזור. אני לא מבין מה קורה, עד שנפל לי האסימון שהם עוצרים בגללי. הם סבורים שאולי אני רוצה לעבור את הכביש. לא נעים לי כולם עוצרים בגללי. מה לעשות? אני מחליט לעבור כי לא נעים לי מהנהגים, תמיד אפשר לחזור. אני עובר את הכביש לאט אף אחד אינו צופר. מגיע לצד השני ומביט לאחור והיא צועקת "למה עברת? אנו הולכים בכלל  לכיוון אחר."

אני חוזר. שוב כולם עומדים. משהו מוזר עובר על הסאן דיאגואים האלה. עכשיו מבין מהיכן צמח הביטוי "פעם שלישית איי סקרים" ששונה אצלנו  בטעות ל"פעם שלישית גלידה." אם הייתי חוצה את הכביש בפעם השלישית לשווא, הם אולי היו צועקים. אם זה היה אצלנו בפלשתינה א"י  אני הייתי הצועק "איי, איי, איי," כי בטח היו דורסים אותי.

עברו שבועיים ואנו צריכים להיפרד. לכל דבר טוב יש סוף. צריכים להגיע ללוס אנג'לס. איך מגיעים? מזמינים לימוזינה. כלום, רק שעתיים נסיעה. מגיעה גונדולה עם נהג. שחורה מצוחצחת ומריחה לבנדר. הוא פותח את הדלת אני יושב מאחור בצד אשתי, והגונדולה מחליקה במהירות ובשקט. הגונדליה – הנהג לבוש היטב, לא מספר לך בדרך כלום. שקט. בקבוקי מים קרים נמצאים בהישג יד ויש שעתיים של שקט. הוא לא מעז לפתוח רדיו ובטח לא לדבר עם אשתו בטלפון כמו ההוא בארץ נהדרת שבודק את המצב עם אשתו ועם נוסעיו כל דקה. מהגונדולה, המערכון נשמע ונראה, שיא חוסר הטעם. לא מצחיק, אלא מרגיז. אפשר אחרת. נהגי הטקסי אצלנו מקבלים חינוך לא טוב.

אנו טסים עם הצרפתים. וכפי שאומרות הפרסומות, אם אתה לא תטוס בביזנס קלאס ותחסוך. הילדים שלך יטוסו על חשבונך. תחיה. אתה חי רק פעם אחת. ואם אפשר כמובן.

אנו נכנסים למטוס. הכול נעים. יושבים על הכורסא-מיטה. דבר ראשון בודקים את כל הכפתורים של הכורסא האם זה מתיישר לשכיבה ואם יש מסג' בגב. יש. הכול עובד. את פנינו מקבלת דיילת יפה ומעוגלת במקומות הנכונים שמחייכת אליי בחיוך מפתה וממלמלת משהו בצרפתית. אני כבר מספיק זקן לדעת שהיא לא מתכוונת. ואולי כן? אבל בטח לא אליי. אני יושב. היא גוחנת אליי ומציעה מגש של משקאות. בהמשך מגישים ארוחה צרפתית מושלמת  ומעודנת ולא כשרה. פשוט הפקרות. מערבבים מזון לא כשר עם בשר וחלב ומרוב שתייה אני כבר לא זוכר  על איזה עבירה עברתי יותר, על איסור בשר עם חלב או על  אכילת משהו לא כשר מן החי ומן הים. הקפה השוקולדים והאפריטיף היו אקורד מדהים. אפוא הם ואפוא אל על שמפרסמים, שאצלם מרגישים הכי בבית בעולם. בטח שמרגישים שם בבית. נותנים לך לאכול חומוס בקופסת פלסטיק ופיתה מחוממת בדיוק כמו שאני אוכל בבית. אז בשביל זה הם רוצים כל כך הרבה כסף?

הבחורה המעוגלת מפנה את הכלים ואנו נכנסים למצב שינה. לוחצים על הכפתורים ועוברים למצב מאוזן. אם יש דבר שמפריע  את שנתי בטיסות הארוכות האלו, זהו רעש המנועים. מבעוד מועד עברתי קודם הטיסה בחנות האלקטרוניקה שבשדה לשאול אם יש להם אוזניות מסננות רעש מטוסים. בטח. יש. משהו חדש. קניתי, הרכבתי תקעתי השטקר במקום הנכון ואני מפעיל את השלט. יש מוזיקה. שומעים היטב. טוב, אבל אי אפשר לישון עם המוזיקה. אני מכבה את המוזיקה. ו... ווווווווואוו, רעש המטוס נשמע בדיוק אותו דבר. אי אפשר לישון ככה. זה מזכיר לי את ההוא שקנה משקפים באמריקה והאופטיקאי מציע לו משקפים מיוחדים במחיר מופרז.  למה זה כל כך יקר? הוא שואל. תרכיב ותצא החוצה, הוא אומר. מרכיב ויוצא . ואיי, ואיי, ואיי, כולם ערומים. מוריד את המשקפים כולם לבושים. משתגע, קונה. עולה לטיסה, מרכיב את המשקפים, כולם ערומים. מוריד, כולם לבושים. משתגע מעונג. חוזר הביתה מרכיב את המשקפים ונכנס הביתה. רואה את אשתו בבית עם החבר הכי טוב שלו ושניהם ערומים. מוריד את המשקפיים ושניהם נשארים ערומים. לא יכול להיות, הוא אומר, האופטיקאי דפק אותי.

ככה אני מרגיש, מה לעשות אני מעל האוקיאנוס בארבעים אלף רגל ואי אפשר לבקש את הטייס לחזור כי אני רוצה להחזיר את האוזניות. אשתי ישנה חזק. ואני לא נרדם. אני מאריך ומקצר את המיטה מסתובב מצד לצד. שום דבר. פתאום המטוס מטלטל מצד לצד הדיילת מופיעה ומתעניינת אם אנחנו חגורים. גוחנת מעלי לבדוק אם אני חגור בחגורת הבטיחות. אני עושה עצמי ישן אבל אני קשור מה לעשות. אשתי לא חגורה. הדיילת גוהרת מעליה מחטטת ומוצאת את שני הקצוות של חגורת הבטיחות מחברת אותה ומכסה אותה בשמיכה. היא לא מזיזה רגל. בטח לקחה כדור שינה. אני מחפש בתיק שלה ומוציא  את חפיסת כדורי השינה. גם אני בולע אחד. שום דבר לא עוזר. אני לא נרדם. הוווואו של המנועים ממשיך להחריש אלי את האוזניים אני שוב בודק את כל הכפתורים של הכורסא-מיטה. שום דבר לא עוזר. אני מחליט לעשות מעשה. אני קם והולך לכיוון  תא הטייס. בדיוק אחד הטייסים יוצא. אני אומר לו שאני לא יכול להירדם ושאני חושב שתמורת התשלום הגבוה שהם לוקחים הם יכולים לעשות בידוד לקירות המטוס שאפשר יהיה לישון בלי לשמוע את הרעש. הוא שואל אותי באיזה צד אני ישן.  אני אומר לו שאני בשורה שנייה במחלקת העסקים מצד ימין. אין בעייה  הוא אומר. אני אסגור את המנוע בצד ימין עד שתירדם. אני חוזר למקום והוא סוגר את המנוע ובאמת נעשה שקט. אני לא יודע כמה זמן זה לקח עד שנרדמתי לאחר שהמנועים הושתקו.

 אחרי כמה זמן, אני מתעורר. אשתי כבר ערה ושואלת. ישנת טוב? ככה, אני אומר לה. לא יכולתי להירדם וראיתי שאת ישנה כמו סוס ולא הרגשת אפילו שהדיילת קשרה אותך בחגורה, אז לקחתי ממך כדור וזה קצת עזר. היא מסתכלת אלי בתדהמה. תגיד לי  היא שואלת – צועקת, לקחת את כדור שינה מהארנק שלי? אתה נורמלי?  אתה לא מבין שבכמות כזאת של אלכוהול ששתית יחד עם הכדור זה יכול לדפוק לך את המוח. זה יכול לעשות פסיכוזה. מה אתה משוגע אתה רוצה לקבל התקף פסיכוטי בטיסה? אני מחליט לא לספר לה על הטייס שהשתיק את המנועים ועזר לי להירדם. היא לא תאמין לי ותחשוב שנעשיתי פסיכוטי מכדור השינה שבלעתי. ואולי היא צודקת וזה לא קרה?

מדליקים את האורות ומגישים ארוחת בוקר צרפתית מדושנת. נחיתה מושלמת בפריז סוף הכף. מחכים בלאונג' של הביזנס, אשתי כרגיל בחנויות כדי להשלים משהו לארון הבגדים המיותרים והיא חוזרת עם עינים נוצצות ושקית בד. הצליחה. עולים לטיסת המשך לארץ. הטיסה לארץ כבר לא משהו. צפוף ומרעיש. אוכל רע שירות רע ואי אפשר לישון. כל המטוס מסתובב כמו בטיילת של  תל אביב. אני מתכרבל במושב הצר ומתגעגע לכורסא-מיטה שבטיסה הקודמת.

ככה זה. לפני שחוזרים לארץ  הצרפתים רוצים להכניס אותך לאווירה הישראלית. בטח גם ינסו לדרוס אותי בחציית הכביש.     

* * *

אהוד בן עזר

אם יש את נפשך לדעת מיהו ישראלי

[15.5.2010. שבת. בבוקר, לאחר הבילוי בים בחוף גורדון, אני כותב בצהריים רשימה לגיליון יום שני הקרוב:]

לֵך לחוף גורדון בתל-אביב בשבת לפני הצהריים, טבול בים השקוף והחלק כראי, ושחֵה במים של 23 מעלות.

אחר-כך שֵב בקפה-מסעדה "לה-לה-לנד" על המרפסת והתבונן מערבה.

הים הכחול מלא סירות מפרשים לבנים נפוחים ברוח הקלה וטסים במהירות, עשרה עובדים שחורים של הקפה אינם חדלים רגע מלהביא עוד כסאות לבנים, וסוככים ירוקים לעשרותיהם, שנפתחים ישר מאריזותיהם החדשות.

עשרות מלצרים ומלצריות לא-שחורים מתרוצצים, גם למטה, בחול הלבן העמוק, ומשרתים ביעילות ובנימוס את היושבים.

נהר של רוחצים מכל הגילים זורם אל החוף ולכולם נמצאים מקומות ישיבה בצל סוככים שהולכים ומוקמים.

עוברים על פניך תינוקות, ילדים קטנים מקסימים שרצים בחול, זקנות בביקיני, חתיכות צעירות, ממש נערות עם חזה שממש מבקש "סחטני!" – אימהות חטובות, גברים רפי שרירים, קרחים וגם שעירים, תיירים, בעלי-מומים, נשים שזופות עם עור כמוש, ומי לא? חגיגה אחת גדולה, צבעונית, ים-מלוחית, החוף חינם. סוכת המציל עם דגל לבן.

ואחרי ששתית קפה עם כוס מים מלאה קוביות קרח ופלח לימון, ואולי גם התחשק לך איזה קרואסון או ארוחת-בוקר, המחירים עממיים, אתה קם והולך בטיילת מעט צפונה, שם, לרגלי המלון, מתקיימת כל שבת לפני-הצהריים הרקדה כללית, ועשרות-עשרות זוגות סובבים במעגל ענק, שלעיתים נוצר בו עוד מעגל פנימי, ורוקדים ריקודי עם ישראליים, ולמרבה הפלא כמעט כולם יודעים לרקוד, וחלקם בחן רב.

הסתכל היטב – זוהי ישראל. כדאי גם להביא תיירים שבאו לבקרך מהגליל או מפאריס. אין זוג אחד דומה למשנהו, לא בגיל, לא ביופי, לא במראה, לא בסימני ארץ-המוצא, לא בגובה, לא במשקל ולא בלבוש. יש אולי שלוש יפהפיות על מאה זוגות רוקדים. אבל זוהי ישראל.

הם מושכים את העין, מלבבים, סוחפים בקצב השיר גם את העומדים והיושבים מסביב, אבל מה – פאתטיים! כל זוג נראה ישראלי ומגוחך באופן אחר. לא צריך ללכת לגן-חיות. הם מעניינים יותר מהבבונים. הם, ויותר נכון הוריהם והורי-הוריהם, נאספו ובאו אלינו מכל קצות תבל, עכשיו הם עם אחד.

זה לא נכון שכור ההיתוך נכשל. הוא הצליח, ועוד איך! דווקא משום שאף אחד מהרוקדים-הרוקדות לא דומה למישהו-מישהי אחר במעגל הענק. ואתה עומד על מקום אחד, והם עוברים-ומקפצים בזוגות על פניך, ולכל אחד ואחת הבעת פנים שונה, ורגליים מנוסות או פחות-מנוסות, ובייחוד מושכים את העין תייר אמריקאי קשיש, גבוה כמו לינדון ג'ונסון שמן עם תחת גדול, שמנסה להסתובב בקצב כאשר רגליו היוצאות מה"שורטס" שוקלות יחד 80 קילו ו-80 שנה!

וכל מה שלא דומה לאמריקאי – הוא ישראלי. לא "ייקים", לא "ספרדים", לא "אשכנזים", לא "תימנים" ולא "רוסים" [האמת, רק הם עדיין ניכרים קצת בשונותם] – פשוט מרק של עם, ישראלי! – בן-גוריון ניצחת. – אגב, לא רואים הרבה פנים של משכילים צעירים ושל פרופסורים, שיכולים כנראה להסתדר טוב מאוד בארה"ב. אולי הם כבר שם.

* * *

דניה עמיחי מיכלין

"אלוהים מחכה בתחנה" ב"הבימה"

לאחרונה הועלתה על בימת 'הבימה' הצגה מאת מאיה ערד בשם 'אלוהים מחכה בתחנה', ועל מסכי הקולנוע סרטה של שירה גפן 'בורג'. ההצגה והסרט עוסקים באותו נושא: לאן מוביל הסכסוך הישראלי פלשתיני. הן ההצגה הן הסרט עוסקים במחסומים הצה"ליים, ובמי שעומדים משני עבריהם.

ההצגה, המבוימת באורח מקורי ביותר על-ידי שי פיטובסקי, היא ללא תפאורה, מתרחשת במקום אחד, ללא תלבושות, אלא חלקי לבוש סמליים בלבד המבדילים בין ערבים ליהודים. הקהל, באולם ברטונוב, מכתר את הבמה מעבריה, קרוב אל לב ההתרחשות. השחקנים מדברים יותר אל הקהל מאשר זה לזה. את רצף הדברים קוטע טור עולה של מספרים והמילה 'בום'. הבמאי סומך על קהל הצופים, הסיטואציה כל כך ברורה, כל כך ממחישה את המצב הבלתי אפשרי משני עברי המחסומים. זו הצגה על טרור. אין קביעת עמדה, יש הצגה של הדברים, והצופים עוברים עם השחקנים מצד זה של המחסום לצידו האחר, ישראלים מזה ופלשתינאים מזה, מהכא להתם ומהתם להכא ובאמצע כדור האש העומד, או לא עומד, להתפוצץ בכל רגע. התוכן מבוסס על מקרה שהיה או שיכול היה לקרות, הוא אינו בא לספר סיפור, הוא מצביע על מקור הבעייה. החיילת הצעירה צריכה להעמיד זה מול זה את חובתה לשמור על המעבר לישראל מפני מחבלים פוטנציאליים, או להישמע לקול מצפונה ולתת את ליבה לבת הרוצה להחיש את אביה הגוסס לבית חולים בצד הישראלי. זו משימה כבדה מכתפיה הדלות ומכתפי כל חייל ישראלי  שצריך לעמת אחריות צבאית מול צו מוסרי. ההצגה מציגה את הבעייה, הבעייה מונחת במרכז הבמה – ישפוט הקהל.

הסרט של שירה גפן גם הוא עוסק בשני עברי המתרס. לא ראיתי אותו ולכן לא אוכל לחוות דעה.

מיה ערד היא ישראלית החיה באמריקה. מומלץ ביותר ספרה 'מקום אחר ועיר זרה', שהועלה על בימת 'הקאמרי' לפני שנים אחדות.

* * *

אוריה באר

1. אני נגד תחבורה ציבורית בשבת

שלום אנשי קידמה יקרים,

רצונכם לקרוא לי מפגר, שמרן, או חרדי רחמנא ליצלן. ובכן עשו זאת, אבל את דעתי לא תשנו.כן, אני נגד. נגד תחבורה ציבורית בשבת. תחבורה פרטית?  בבקשה. יעשה כל אחד ככל העולה  על רוחו.גם אני נוסע לעיתים רחוקות ברכב פרטי בשבת.

אבל צודקים המתנגדים לתחבורה ציבורית בשבת. ויישר כוחם.

ראשית, הדבר נוגד את הסטטוס קוו, אותו חייבים לקיים, אם חפצי חיים אנחנו, ואם רוצים אנו לחיות כאן כעם אחד. לא ייתכן, שבעניינים הנוחים לנו, נצרח בקולי קולות בעד כלל זה, ואילו בעניינים אחרים, שאינם נוגעים לדתיים, ולחרדים בתוכנו, נפר אותו בריש גלי. אפילו בימי מפא"י ומפ"ם ששלטו  במדינה בשעתו, נשמר כלל זה.

שנית, שמירת השבת היא הדיברה הרביעית בין עשרת הדברות עליהן נצטווינו. אז נכון, איננו מקפידים לקיים את עשרת הדברות כהלכתן, אבל להפר אותן במצח נחושה? זו פגיעה שאיננה מקובלת  גם על חילוני למחצה, ורק שומר מסורת כמוני.

שלישית, הנימוק הכלכלי. חישובים שעשו כלכלנים טובים ממני, וחילונים להכעיס, מראים בעליל שהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, תעלה לכל אחת מהרשויות המקומיות שתפעלנה אותה, הון עתק. מה גם שתשרת רק חלק קטן מהתושבים.

ורביעית, ואולי הנימוק החשוב ביותר: האיסור על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת בערים הגדולות, נותן לנו קצת שקט ומנוחה יום אחד לפחות בשבוע.

בשבת שורר שקט יחסי במקומותינו. המולת האוטובוסים אינה נשמעת, אלפי נהגים, מכונאים, טכנאים, כרטיסנים, פקידות ופקידים, יכולים להירגע מטרדותיהם לפחות פעם אחת בשבוע. בייחוד אלה המתגוררים ברחובות מרכזיים. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם.

לפני חודשים מיספר פגשתי ליד תחנת אוטובוסים אחת צעירה גרמנייה, שמתגוררת זמנית בישראל, ועובדת באוניברסיטה.

"כן, אני אוהבת את ישראל," השיבה לשאלתי בגרמנית בהתרגשות. "ואני מעריצה אתכם. גם בזכות שמירת השבת אצלכם. אצלנו תמיד רועש וגועש. כל ימות השבוע. אצלכם, ביום אחד לפחות הכול שקט ורוגע. כמה נפלא לגור כאן."

לחצנו ידיים ונפרדנו.

ולסיום: אלפי אנשים, כך טוענים, חתמו כבר על העצומה למען תחבורה ציבורית בשבת. אני, אחתום על עצומה נגדית. אם אתבקש.

2. אימי, חלוצת השפה העברית

בימים אלה מלאו שלושים וארבע שנים לפטירתה של אימי ציפורה באר לבית הופמן.

אימא לא היתה קצינה בכירה בצבא. היא גם לא שירתה כשרה בממשלה, גם לא היתה חברת כנסת או מנהלת חברה גדולה. אך היא היתה מורה במושבה הקטנה כנרת בשנות העשרים. ואחר כך מורה בתל אביב הקטנה, ובין לבין גידלה ארבעה ילדים וניהלה בית בתנאים לא קלים.

אך אימא היתה מחלוצות השפה העברית ומאלה שדחפו כל הזמן לדבר עברית כהלכה, לדעת לדבר עברית ללא שגיאות, לשיר  שירים  בעברית, באותם ימים  רחוקים, ולהבין שכאן בארץ האבות יש להקפיד ולטפח בכל מחיר את ידיעת העברית ודקדוקה.

אימא נולדה בחברון לאביה, שהיה בוגר ישיבת וולוזין המפורסמת, ויהודי חרדי. אך עד מהרה נקלע האב החרדי למריבה קשה עם רבני חברון. הללו טענו שאין ללמד בנות כלל. וכי תפקידן הוא להיות בבית, להינשא, ללדת ילדים, ותו לא.

סבא שלמה אמר שבנותיו ילמדו. ועוד איך. הוויכוח הפך למר וקשה. סבא ז"ל עזב את חברון והמשפחה עברה לגור בנווה שלום, ליד נווה צדק של אותם ימים. סבא, למרות השכלתו הרחבה, בחר לעסוק במלאכת השענות והמכניקה העדינה. לימים אף סייע בהתקנת כל המכשירים העדינים בתחנת הכוח והחשמל של רוטנברג, ולאחר מכן בהקמת בית הדפוס הראשון של  עיתון " הארץ". בעת ובעונה אחת, היתה לו חנות לתקון שעונים ברחוב בוסטרוס ביפו. חייו הם בגדר סיפור בפני עצמו.

ימי ילדותה של אימא עברו עליה בלימודים בבית הספר "אליאנס", במקום. שם למד גם תורכית, משה שרתוק, לימים שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וגם ראש ממשלתה לפרק זמן קצר. לאחר מכן למדה בסמינר למורות לוינסקי, ששכן בנווה צדק. כיום נווה תיאטרון נווה צדק. היא סיימה כמורה מוסמכת ורצתה לעבוד בארץ. אך כאן לא היתה עבודה כלל, ולכן נסעה לרודוס, ושם שימשה כמורה כשנה. אך הגעגועים תכפו עליה. היא חזרה לארץ וכאן הוצעה לה עבודה כמורה במושבה הקטנה כינרת, ממש  בצמוד לחוות כינרת. כאן גם הכירה את אבא ונישאה לו. אבא היה אדם אמיץ ועז נפש, שלא היסס להיכנס לעימותים ומכות עם הבדואים וערביי הסביבה, שניסו שוב ושוב לגנוב מהאיכרים את עדריהם. לימים, כשהיה כבר נהג פורד מיושן, רב ללא הרף עם הנהגים הערביים בטבריה, שרצו למנוע ממנו להסיע נוסעים ומטען  בקו טבריה צמח. וכך, אחד מתפקידיה של אימא, נוסף להיותה מורה במושבה, ואם לשני אחיי שזה עתה נולדו, היה  לתפור ללא הרף את החולצות של אבא, שנקרעו שוב ושוב במריבות הקשות ובמהלומות שהחליף עם מנהיג הנהגים הערבים בטבריה. וזה סיפור בפני עצמו.

במושבה כינרת הכירה אימא  את המשוררת רחל, שעימה היתה בקשרי ידידות, ולא פעם אף התארחה על שולחנה. רחל הייתה מוחרמת על ידי חברי קבוצת כינרת, בשל מחלת השחפת בה לקתה בנעוריה. אך במושבה התעלמו מכך והיו מארחים אותה באהבה רבה. גם אימא.

אימא ואבא התעתדו להמשיך ולגור במושבה. ומי יודע, ייתכן שגם אני, שנולדתי רק שנים רבות מאוחר יותר, הייתי חי עד היום במושבה כינרת. אלא שהגורל החליט אחרת. שני אחיי הקטנים לקו במחלת הקדחת הקשה ממנה נפטרו רבים באותה עת, והרופא היהודי בטבריה פסק נחרצות: "ציפורה, אתם מוכרחים לעזוב את המקום. הילדים בסכנת מוות. צאו מכאן, אין כאן טיפול רפואי מתאים. צאו מיד."

בכאב לב עזבו הוריי את המושבה ועברו להתגורר בתל אביב הקטנה. תחילה ברחוב גאולה, מול הים, ולאחר מכן בצפון תל אביב. גם כן  ליד הים. אימא המשיכה חלקית לעבוד כמורה, אף כי היתה מטופלת כבר בשלושה ילדים. אחי הצעיר יונתן, נולד מאוחר יותר והיה הבן הרביעי. היא המשיכה להיות פעילה בוועד ההורים של בית ספרנו. המשיכה ללמד עברית, והיתה מומחית גדולה בדקדוק עברי. כמו כן היתה שרה שירים עבריים בחוגים לזמר עברי, והיתה ממלאת לנו את הבית שוב ושוב בשירים בעברית מאותה תקופה כשהיא מלווה שישרתה בנגינה על קונצרטינה.

וזיכרון אחרון מאימא. מאלף למדי. אימא שוכבת על ערש דווי שבועות ספורים לפני מותה. אני יושב ליד מיטתה. לצידה שוכבת חולה אנושה אחרת ממוצא פולני. הזקנה  מדברת עם ילדיה בעברית משובשת ומלאת שגיאות. אימא אוטמת את אוזניה במורת רוח.

"אורילה," היא לוחשת אלי. "בבקשה ממך, גש אליה ותקן לה את העברית שלה. תגיד לה שאומרים... ולא אומרים... כן, זה חשוב."

אני עושה כדבריה כדי לתת לה קורטוב של נחת. אימא מודה לי ומחייכת רפות. כאשר הזקנה ממול מדברת לבסוף כהלכה, עולה נהרה על פני אימא. אימא הלכה לעולמה כשבועיים לאחר מכן, יהי זכרה ברוך.

* * *

אלי מייזליש

נשיא שלא רואה ממטר

יש לארה"ב נשיא רברבן בעיקר על עצמו, אבל מה שקורה חצי מטר מעירו, בבולטימור השכנה הוא לא רואה.

בולטימור רחוקה מהבית הלבן חצי שעת נסיעה בקדילק הנשיאותי, וכמעט באותו הרגע שבו רצחו 3 שוטרים לבנים כושי חסר אונים, דווקא אז הוציא משרד החוץ שלו הודעה כי "אם ישראל תחדל מלקיים את ההבטחה של שתי מדינות לשני עמים תשקול ארה"ב שלא להצביע וטו באו"ם."

מה הקשר? ומדוע לא לקח הנשיא באותו הרגע את הקדילק שלו לראות במו עיניו כיצד מבעירים הכושים בבולטימור בניין אחר בניין, 166 בניינים, כמו עזריאלי, ומכונית אחר מכונית ומדרדרים את העיר לעימות עם 5000 [חיילים] אנשי המשמר הלאומי, ושואל עצמו: האם זו אמריקה?

הרי בגדה המערבית ובישראל כולה, לא נשרפו 166 מכוניות בידי מתפרעים מקום המדינה 67 שנים. ושם אצל העיוור הזה בלילה אחד. וכל זה לא מעניין אותו רק ההצבעה באו"ם נגד ישראל שתתקיים או לא בעוד שנה. 

היוצא מדברינו הוא כי אובמה לא רק עיוור, הוא גם טיפש. זה שהביא אלפי שחקנים למופע סטנד-אפ פרטי, רק מאשר זאת. כל כך טוב לך שם כשאנשיך שורפים עיר גדולה ואתה עומד מול אלפים בחליפות טוקסידו ושמלות נשף עמוקות מחשוף וצוחק?

באותו מופע הסטנד-אפ, השחיל על עצמו בדיחה כביכול "אומרים עליי שאני הנשיא הגרוע ביותר..." וליגלג עליה. אבל מעולם באמת לא היה נשיא שאמרו עליו משפט זה ברצינות. השיכפול של אמירה זו בתוכנית סטירה דמיקולו, לא חוטאת לאמת שאכן הוא הכי גרוע ויגחך כמה שהוא רוצה.

לו נשיא זה היה רואה יותר ממטר ולא מערבב את יחסו לנתניהו במכלול היחסים עם ישראל, היה מבין עד כמה חשוב לארה"ב קיומה של מדינת ישראל חזקה במזה"ת, שרק היא מסוגלת להדוף או גם לחסל טרור איסלמיסטי. הרי כל ארה"ב מפחדת שמא ישחזרו הערבים מסעודיה את פיצוץ התאומים, ומי שלא ראה איך בודקים בציציות של כל שחום עור המגיע לשדה תעופה לארה"ב לא ראה בדיקה בחייו. אם אצלנו אנשי הביטחון מוסווים כמו כל נוסע, ואף תייר או נוסע לחו"ל לא רואה שוטר או רובה בטרמינל, שם – כל מ"ר השוטרים במדים על נשקם על כל צעד. כך גם בתחנות הרכבת. וכך גם באירופה.

ובכל זאת, הנשיא אובמה כל-כך רוצה שיישפך כאן דם, הרבה דם, בהמריצו שנחזיר לערבים כל ס"מ עד לקווי 67'. לא פחות. כי אצלו גם גילה והר-חומה הן "התנחלויות לא חוקיות". לפתוח את הקבר של עראפת ולהשליך שם את גבעת התחמושת ואת הר הזיתים ואת עיר ציון. הרי אף התנחלות בגוש קטיף הפכה אחרי הפינוי לשכונת מגורים לעניי עזה; הכול שם שממה או בסיסי אימונים של חמאס.

לא יעזור עם הנשיא העיוור הזה שום דבר. כלום-כלום. הרי ברגע שצה"ל יעזוב את הגדה, יתחיל שם מיד הטבח "הרוג כפי יכולתך." זה אוחז בצווארו של זה כמו במעברות הירדן: "אמור לי שיבולת ויאמר לו סיבולת..." – כך כאן: אמור לי: "חמאס או פתח? וישחטו שם איש את רעהו ביום אחד כעשרת אלפים לתוך מי הירדן..."

והעתק הדו"חות של משקיפי האו"ם מדי יום ביומו לבית הלבן, ומיד אחרי הטבח מבול של פצמ"רים על נתב"ג. זה מה שאתה מייחל מר אובמה? לאמץ את משנתך: "שתי מדינות"? הרי חצי מדינה של חלומך לא יהיה, רק עוד הרוגים.     

עם ישראל, לפי מיטב סופרינו במאות ה-5-7 לפנה"ס כבר חיברו את המסמך ההיסטורי שמובא בפרשת בלעם עם חמורו, כך: "... הֶן עָם לְבָדָד יִשְכּוֹן וּבַגּוֹיים לא יִתְחַשָּב..."

הבנת את זה אובמה? אנחנו תמיד הסתדרנו לבד ובלבד שלא לסמוך על קנה הרצוץ ככתוב גם באותו ספר היסטורי "הנה בטחת לך על-משענת הקנה הרצוץ הזה..."

וכי נוכל לסמוך כיום עליך? כשבסוריה הקרובה אלינו טובחים הערבים אלה באלה אלפים בסכין, בחרב ורקטות וכל כלי המשחית שבידיהם כפי שאתה רואה ערב-ערב על המסך בחדרך. אז על אלה נשית את יהבנו? ואתה מתריס מעל כל במה כי לא נוכל לבד לתקוף את איראן ולחסל שם את מתקני הגרעין, אלא רק אתה. ומה תעשה כשתראה במו עיניך כי "בגויים לא נתחשב" ונתקוף לבד, הרי אנו לבדד ישכון – לא כתוב ככה?

וכי 600 אלף יהודים ילדים וזקנים בתש"ח לא סילקו מעבר לגבולות החלוקה 5 צבאות אוייב עם שיריון ומטוסים? האם שלחתם לנו אז מטוס בודד? תותח קטן אחד, קטצ'ניק? לא! הרי גם אקדח אחד אסרתם לשלוח. שכחנו? ובכל זאת לבד סילקנו אותם, וככה גם בששת הימים ובכל מצב. אז מה? אחרי 67 שנים אתה בא לאיים עלינו? לא תצביע באו"ם? זה העניין? ומה עוד? מה?

ההנחות שלך ושל ה'מומחים' שלך בענייננו איך לתקוף ועם מה, סמויות גם מעיני טובי המומחים שלך במשרד המלחמה שלך עם כל הגנרלים 4 כוכבים שיופתעו. יש לכם בארה"ב הרבה הפתעות ללא הסברים. הרבה. אחד מהם הוא דו"ח הסנט על אדמירל קימל KIMMEL [4 כוכבים] מפקד צבא ארה"ב בפסיפיק, שאמר לחברי המפקדה שלו בפרל הרבור על היפנים יום לפני ההתקפה על פרל הרבור: "הם לא מסוגלים להגיע לכאן.." – כך אמר, ותוך 24 שעות הוא שמע את היפנים במטוסי ה'זירו': "טורה-טורה-טורה..." והופה הם כן הגיעו.

הנני מציע לך מר אובמה פקח עיניים וראה: הנה שמעתי כי קליפורניה התייבשה ואין מים. ומי שהגיע לעזור הם מומחי מים עולמיים מישראל. אז סע לקליפורניה ותראה מי עוזר לך, אסור שם כבר להשקות את הדשא ליד הווילה. תפתור את הבעייה שלך אובמה בארצך: בבולטימור, בקליפורניה, ורק אח"כ לך לאו"ם. ממילא תהיה כבר כמו כל האדם בביתך ובארצך: ליד הדשא היבש.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 5 בדצמבר 2010

יום ראשון. אחרי חצות אני שולח את גיליון 597 של מחר ובו אחרית הדבר שלי ל"בין חולות וכחול שמיים" ועוד קטע:

על בורותו של העורך בני ציפר

מכתב לעורך "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"

מר ציפר הנכבד,

יפה שהקדשת גיליון שלם [3.12.10] לנחום גוטמן במלאת 30 שנים למותו – מבלי להזכיר במילה אחת את כל מה שכתבתי על אודותיו וכמובן מבלי לפנות אליי לכתוב עליו. כך גם עשית במלאת 80 שנה להירצחו של ברנר, כאשר התעלמת לחלוטין מספרי "ברנר והערבים" [2001] שיצא לאור לקראת אותו תאריך ונשלח למוספך, ופירסמת אז על ברנר, ללא התייחסות לספרי – רשימה עלובה של מישהו שאינו בקיא בו כלל.

אך לא! הנה אני רואה שכן הזכרת אותי. בשולי רשימתה של מישהי בשם רוחמה אלבג, שהיא כנראה מומחית לגוטמן – "אהבתי את ההומור הערבי", (רשימה המועתקת בחלקה מספרי "בין חולות וכחול שמיים") – הבאת הערה:

"ברשימה נעשה שימוש ב'ספר נחום גוטמן', עריכה ומבוא: אהוד בן-עזר, הוצאת מודן, 1997."

ובכן אמור לי, בּוּר שחצן ומלקק לִמפורסמים שכמוך – היכן נמצא בכלל ספר שכזה? אין ספר שכזה!!! – ישנם שני ספרים אחרים, שרק בראשון שבהם השתמשה הכותבת, אמנם תוך ציון שמי ושם הספר שממנו העתיקה חלק מרשימתה, והם:

1. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

2. "נחום גוטמן", עריכה ומבוא: אהוד בן עזר (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך).

בברכה,

הערה: המכתב לא נשלח וגם לא יישלח לנמענו כי אין לנו אמון ביושרו של העורך ובכך שלא ישבש ולא יסלף את דברינו.

* * *

פרס ז'בוטינסקי תשע"ה

המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי

מתכבד להזמינכם

לטקס הענקת פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר

לשנת תשע"ה

האירוע יתקיים ביום ג', ט"ז באייר תשע"ה, 5.5.15

"בית ציוני אמריקה", רח' אבן גבירול 26 (פינת דניאל פריש 1) תל-אביב.

ברכה: פרופ' תאודור בלבריסקי, נגיד המסדר על שם זאב ז'בוטינסקי

דבר יו"ר ועדת הפרס: עו"ד סמי ישראל

הענקת הפרסים

דברי הזוכים:

מר מנחם מיכלסון,מחבר הספר: "יד ימינו: הביוגרפיה של יחיאל קדישאי"

פרופ' יחיעם ויץ, מחבר הספר: "בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין"

הרצאה: אלוף (מיל') יעקב עמידרור

תוכנית אמנותית: שירה: ורדה גולדברגר, נגינה: עופר כץ

הנחייה: יוסי אחימאיר, עורך "האומה"

חברי הוועדה לפרס ז'בוטינסקי לשנת תשע"ה:

עו"ד סמי ישראל (יו"ר), ד"ר משה יגר, ד"ר יוסי אבנרי

* * *

כאשר נמלה אחת שותה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כאשר נמלה אחת מגלה מקור של מים

היא שותה ממנו

ושותה

ושותה

ומתנפחת

ושותה

ושותה

ומתנפחת

וחוזרת אל החברוֹת שלה

הנמלים

הצמאות

והן שותות אותה

ושותות

ושותות

עד שהיא מתה

פורסם לראשונה בגיליון 572 של המכתב העיתי מיום 23.8.10

* * *

בעצם מה רע בלבעול עיזים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בעצם מה רע בלבעול עיזים

גם כשהן פועות

הן לא רצות מיד לתקשורת

או למשטרה

אין להן חברות עיתונאיות

או עורך-דיניות

מהחלב שלהן אפשר לעשות

גבינה מצויינת

שאלו את נערי הרועים

פורסם לראשונה בגיליון 668 מיום 11.8.1011

* * *

"דירה בפריס" או "גבירתי הזקנה" [במקור]

הלכנו לראות את הסרט "דירה בפריס" מאת המחזאי האמריקאי ישראל הורביץ ובבימויו, עם שלושה שחקנים נפלאים: מגי סמית', קריסטין סקוט תומאס וקווין קליין. מה נאמר ומה נדבר, מזמן לא ראינו סרט כה נפלא, מרגש וחכם. רוצו לראות. ממש קלאסיקה של המחזאות-והקולנוע האמריקאיים. אל תשימו לה לביקורות המזלזלות ומתנשאות. הן פשוט מטומטמות. עיניים להם ולא יראו אוזניים.

אהוד בן עזר

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם בעקבות ההתפוררות של מדינות מוסלמיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה לשבטיהן, דתותיהן ועמיהן, יש חשש שגם טורקיה, הצועדת בצעדי ענק מוסלמיים נגד מורשת אתאטורק – תזדעזע, ותתחוללנה בה התפרדות ומלחמות מיעוטים? – ולא שזו התפתחות חיובית מבחינתנו, כי הניסיון של השנים האחרונות מוכיח כי באזורנו עדיפה עריצות ודמוקרטיה-כביכול [מצרים, סעודיה, איראן וכו'] על פני אנארכיה. תארו לכם שאיראן עם נשק גרעיני מתפוררת לעמעמיה כמו לוב.

* האם זה נכון שבקרוב יצמידו כפיות פלסטיק קטנות לגביעי הקוטג' 5% כדי שיהיה אפשר לשלות את פירורי הגבינה, הממהרת להחמיץ – ממי הגבינה?  

* יהודה דרורי: בגיליון האחרון, בנושא גחמות הבג"צ (שאני כמובן מסכים איתו), לא אני כתבתי אלא העברתי לך משהו שהועבר באינטרנט ללא שם הכותב. נא ציין זאת בגיליון הבא.

אהוד: בקשתנו שטוחה בפני כל השולחים – לציין במדוייק אם העבירו לנו ציטוט או שזה חומר מקורי שלהם.

* האם ייתכן כי פרקי "בחיי" של פוצ'ו, המתפרסמים אצלנו בהמשכים תוך כדי כתיבתם – "שווים" יותר מחלק מן הספרים המשעממים והמלאכותיים של חשובי סופרינו וסופרותינו היוצאים לאור בשנים האחרונות?

בעוד יובל שנים נדע.

* למשלחת של צוות הרפואה שתמריא בצהריים לנפאל יצטרף גם ד"ר שרי קרישנה, אזרח נפאל שחי בשנתיים האחרונות בישראל ומתמחה במחלקת האורטופדיה של בית חולים הדסה.

"אני אהיה רק עם בית החולים הצבאי, במיון אורתופדיה, ואשמש כמתורגמן בזמן ניתוחים," הסביר קרישנה הבוקר לפני ההמראה והוסיף: "אתם חייבים להבין שזה לא מובן שמדינה כמו ישראל יוצאת כל כך רחוק עם כל כך הרבה אנשים לעזור למדינה שנמצאת במצוקה. חשוב שתבינו איזה כוח יש לכם. לראות את הרופאים והאנשים במשלחת ואת המוטיבציה שלהם זה מדהים." (יניב קובוביץ, "הארץ" באינטרנט, 27.4.15).

* אהוד היקר, אני מסכים עימך שהנאום של ארז ביטון היה מרשים, נאום ישראלי מובהק. יחד עם זאת, צריך לזכור ששני ספריו הראשונים היו בהחלט עדתיים. כמוך אני מאושר מהתמורה שחלה בשירתו ובהשקפת עולמו.

באשר לפוצ'ו – יש לי היכרות אישית עם ירדנה הדס, שאיתה הוא שמר בלילה... וגם עם ג'וערה (שם עברתי קורס מ"כים מפרך). מסתבר שהוא מבקש להביא בעיקר עדות, ופחות בידיון.

שלך,

משה גרנות

* יש סופרים ומשוררים [דוגמת ס. יזהר ז"ל, ויבדל"א חיים גורי] שבערוב ימיהם נדמה להם כי איתם תסוף – או כבר ספה – חוכמה, וכי אין הם מכירים את המדינה שלמענה לחמו, ואת הדור הצעיר שקם בה.

אנחנו, שבשנה הבאה תימלאנה לנו שמונים, איננו מרגישים כך אלא עומדים נפעמים לנוכח הגשמת החזון הציוני מעל ומעבר לכל מה שחוזיו ומגשימיו [כולל סבא שלנו יהודה ראב בן עזר] – קיוו וחלמו אי פעם. כך גם לגבי התרבות העברית.

אבל אולי מאחר שאנחנו סופר נידח, אין לנו אפשרות להתאכזב כבר משום דבר – כי נמוך יותר ממעמדנו אי אפשר לרדת. 

* לאהוד שלום, קראתי את מאמרה של שושנה צוריאל, קרובת משפחתנו: "אינני בטוחה אם ידוע לך שבמשפחתנו קיימת קירבה נוספת לחלל פעולות האיבה הראשון בארץ ישראל, אהרון הרשלר הי"ד, שנרצח בשנת 1872 כאשר ערבים פרצו לביתו שבמשכנות שאננים."

ואני מבקשת לתקן פרטים על אהרון הרשלר:

1. אהרון הרשלר, שהיה בעלה הראשון של סבתא רבתא שלנו  לימים, "הודעס", הדסה המפורסמת  כ"סית אל טחונה"... נהרג ב-1873 כך גם רשום בכל הכתובים.

2. ברשימת הנופלים המוצגת בערב יום הזיכרון בטלוויזיה שמו  מופיע כראשון הנופלים במערכות ישראל, ולא  בפעולות האיבה, פרט חשוב לכל המתעניין, השנה צילמנו את העובדה הזאת בעת השידור.

ברכות

מחסיה שורצמן

אהוד: אהרון הרשלר נפצע במאבקו בשודדים הערביים בסוף 1872 ולאחר ימים אחדים מת, בינואר 1873. ואילו הרשא"ז צורף, אבי משפחת סלומון בארץ, נרצח ב-1851 והוכר כראשון הנופלים בפעולות האיבה, כפי שציטט באותו גיליון ראובן שדה.

* כאשר ערביי ישראל מפגינים בכיכר רבין בלב תל אביב ומניפים דגלי ארגון הטרור אש"ף, שהם דגלי "מדינת פלסטין", כאילו היישות הזרה שלהם, הקוראת לביטול ישראל, כבר כבשה את העיר – איך הם חושבים לזכות באהדת הציבור הישראלי? מה הם חושבים שאנחנו, טיפשים?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל