גיליון מס' 1042

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באייר תשע"ה, 4 במאי 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מוּל נַחְשוֹל הַמְּחָאָה שֶל יוֹצְאֵי אֶתְיוֹפְּיָה. // פוצ'ו: בחיי, פרק י"ד. חלום שהתגשם – תריסר בנות הולכות אחריי. // יהודה דרורי: החרדים היורדים לחיינו. // עמוס גלבוע: היעד של אובמה: איראן בעלת ברית המקנה יציבות למזה"ת. // אהוד בן עזר: מתוך פרק המופיע בסאגה הנידחת והמיותרת שאינה שייכת לספרות העברית, "והארץ תרעד", על רעידת האדמה בצפת בשנת 1837. // מנשה שאול: "נעדרי הערכים" נגד "עובדי האש". [ציטוט]. // עוז אלמוג: אנטישמיות בתחפושת הומאנית. // מרדכי קידר: הרשימה הערבית המשותקת. [ציטוט]. // משה גרנות: רועי חסן "גיבור תרבות". // מתי דוד: למרות הכול. // ד"ר יוחאי סלע: עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. שליחי הקיבוץ בכנסת. 2. צרור הערות 3.5.15. // נעמן כהן: מאה שנים לשואת הארמנים – כן, יש להשתמש במילה "שואה". // תקוה וינשטוק: מאה שנים מלאו לדבורה. // אהוד בן עזר: רשמים מביקור חולים ברמב"ם, 2012. // בדידות מלוחה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יואב אהרוני: מיהו משורר עדתי? // אהוד בן עזר: מתוך יומן 2010, קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909. // היונה הצחורה עפה מערבה, שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד, מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: חד גדיא: עוד לא הסתיימו מכות מצרים, 2011. // בן מבקר במסעדה: משתה השף לשניים במסעדת אדורה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מוּל נַחְשוֹל הַמְּחָאָה שֶל יוֹצְאֵי אֶתְיוֹפְּיָה

הֵם עָבְרוּ חַתְחַתֵּי שְכוֹל וּפֶרֶךְ

וּתְלָאוֹת לְאֵין-סְפוֹר שֶעוֹדָן

חֲקוּקוֹת בְּלִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ

מֵאֶתְיוֹפְּיָה לַגְּבוּל עִם סוּדָאן.

הֵם דָּבְקוּ בָּהּ, לְחוּד אוֹ בְּיַחַד,

לֹא סָרִים מִשְּבִילָם, לֹא נִסְטִים

וְעֻמְּתוּ עִם סִכּוּן וְעִם פַּחַד

מֵרָעָב, מִצָּמָא, מִלִּסְטִים.

וְהַכֹּל, בְּסַגְרִיר אוֹ בִּתְכֵלֶת

יְמֵי חֹם, בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת

מִתְּפִלּוֹת בְּנוֹת דּוֹרוֹת שֶל תּוֹחֶלֶת

בְּכֹחוֹ שֶל חֲלוֹם בֶּן מֵאוֹת

שֶטֻּפַּח עַל חוֹפֵי אֲגַם טָאנָה

וּבִשְאַר מְקוֹמוֹת-מוֹצָאָם

וְשֶבּוֹ הָאוּטוֹפְּיָה נִתָּנָה

כְּפִצּוּי עַל כָּל מַה שֶּפְּצָעָם

אִם מִיַּד הַנַּצְרוּת הָרוֹדֶפֶת

אוֹ מִיַּד הַאִיסְלָם הָאַלִּים

וְהֵזִין אֶת נַפְשָם הַנִּדֶּפֶת

וְלִבּוֹת הוֹרֵיהֶם הַכָּלִים

בְּתִקְוָה שֶתָּבְעָה בְּמַפְגִּיעַ

אֶת שֶכְּלָל לֹא הוּבַן מֵאֵלָיו:

שֶאֵי-פַּעַם יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ

לְצִיּוֹן זָבַת דְּבַש וְחָלָב.

וַאֲנַחְנוּ לָהֶם הֲכִינוֹנוּ

מִבְצָעִים כְּמוֹ "מֹשֶה" וּ"שְלֹמֹה"

וְקִוִּינוּ כָּל-כָּךְ כִּי נָכוֹנוּ

לַצִּבּוּר הַזֶּה, שְבוּי חֲלוֹמוֹ,

לְעֵדָה מֻפְלָאָה וּצְנוּעָה זוֹ

שְנוֹת בָּנִים הַשָּבִים לִגְבוּלָם

עַד שֶבָּאוּ יָמִים אֲשֶר בָּזוּ

לְמֵיטַב אִחוּלֵינוּ כֻּלָּם

אֲטִימוּת-הַמּוֹחִין וְהַטֶּפֶש

שֶל חֶבְרָה מִתְנַשֵֹּאת וְקָרָה

שֶהִגִּיעוּ בָּהּ מַיִם עַד נֶפֶש

לְאוֹתָם שֶחָפְצוּ בִּיקָרָהּ,

לְאוֹתָם שֶנָּשְקוּ אֶת הָאָרֶץ

בְּיָרְדָם מִמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג

וּבֵרְכוּ בָּהּ כָּל שְבִיל וְכָל הַר, עֵץ,

כְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" עַל פַּת-בַּג

וְכָמְהוּ בָּהּ לִמְצוֹא לָהֶם בַּיִת

וְלֹא גֵטוֹ שֶל עֹנִי וּדְחָק

בֵּין אַחִים שֶיּוֹשִיטוּ כַּפַּיִם

תּוֹךְ שְמִירָה עַל קִרְבָה, לֹא מֶרְחָק.

וְאָכֵן, לֹא חָסְרוּ גַם כָּאֵלֶּה,

מוֹסָדוֹת וִיחִידִים וּקְרָנוֹת

שֶבּוֹעֵר בָּהֶם לַהַט בַּל-יֵלֶא

לְקַדֵּם, לְשַפֵּר, לְשַנּוֹת,

לְקַזֵּז אֶת מִטְעַן מַמְרוֹרֶיהָ

שֶל עֵדָה זוֹ מִיַּחַס עוֹלֵב,

אַךְ עֲדַיִן הַפַּעַר קוֹרֵעַ

לֵב כָּל מִי שֶעוֹד יֵש לוֹ כָּאן לֵב.

וַעֲדַיִן כַּמָּה מִשּוֹטְרֵינוּ

נוֹהֲגִים בָּם שֶלֹּא כַּיָּאוּת

כְּמוֹ שוֹטְרִים בְּאַרְהַ"בּ לֹא עָלֵינוּ

הַחוֹבְטִים בַּשְּחוֹרִים בִּפְרָאוּת

וְאֻמָּה רְדוּפַת תּוֹרוֹת גֶּזַע

וְחֶבְלֵי מְהַגְּרִים וֶעֱנוּת

עַד הַיּוֹם מִקִּרְבָּהּ לֹא הֵעֵזָה

לַעֲקֹר גִּלּוּיֵי גִּזְעָנוּת.

וְאֵין שַר כָּאן וְאֵין חֲבֵר כְּנֶסֶת

מֵאוֹתָם הָרָצִים פֹּה הָמוֹן

לִשְׂמָחוֹת שֶל סְנוּבָּה מְפֻרְכֶּסֶת

שֶשִּלְטוֹן בָּהּ נוֹשֵק לַמָּמוֹן

וְשֶאֵין מִימוּנָה שֶנִּפְקָד בָּהּ

מְקוֹמָם, אוֹ מִפְגָּש בִּקְהָלָם

שֶל אָחָ"ם שֶכְּבוֹדָם לֹא יֵחַד בָּהּ

(עַל פִּי רֹב בְּלִוְיַת הַצַּלָּם) –

שֶיּוֹאִיל אֶת רַגְלָיו לְהַטְרִיחַ

וִיגַלֶּה כָּאן קֻרְטוֹב רְגִישוּת   

בִּלְוָיָה שֶל עֵדָה שֶהִתְרִיעָה

זֶה שָנִים עַל סִבְלָהּ מוּל חֵרְשוּת

אַף עַל פִּי שֶכָּל עַיִן עֵדָה פֹּה

חֵרֶף סְטִיגְמוֹת שֶל בְּלוֹף תַּדְמִיתִי

אֵיךְ פּוֹרְחִים צְעִירֵי הָעֵדָה פֹּה

כְּשֶנִּתָּן לָהֶם צַ'אנְס אֲמִתִּי

בַּחִנּוּךְ, בַּחֲרֹשֶת, בְּצַהַ"ל

וְהִגִּיעָה הָעֵת, לְמוּלָם,

שֶנִּזְכֹּר עַל כָּל צַעַד וָשַעַל:

הֵם בָּשָׂר מִבְּשָרֵנוּ, כֻּלָּם.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק י"ד. חלום שהתגשם –

תריסר בנות הולכות אחריי

בכיתה השישית הייתי מדריך חג"ם. ילד בן חמש עשרה פוקד על עשרה ילדים בני ארבעה עשרה. מלמד אותם תרגילי סדר, איתות ומשמעת. הייתי מדריך רציני, מטיל מרות ומעורר הערצה. כל מפקדי ההגנה היו אז מעוררי הערצה, כי עטו על פניהם הבעת מסתורין וסודיות ונתנו לחניכים להבין שאם בלילה הקודם הגיעה אוניית מעפילים, יש להניח שהמדריך שלהם נשא על גבו מעפיל או שניים.

בשנה הבאה כבר הייתי מפקד מחלקה. היו לי כארבעים חניכים ושלושה מפקדי כתות, ביניהם איציק בית-אריה שישב לצידי באותה כיתה ובעת הבחינה במטימטיקה, היינו שנינו  מביטים זה לדף של שכנו, אולי משם תבוא הגאולה.

התפקיד שלי היה לקבל את המחלקה שהיתה מסודרת בשלשות והיתה עוברת לדום כשהייתי פוסע בצעדי לכת לעבר המ"כ התורן. זה היה מתייצב מולי ומדווח משהו בסגנון: "מחלקה מיספר שתיים נוכחים שלושים ושלושה חניכים שלושה איחרו, שניים חסרים."

ואז הייתי נובח: "עמוד נוח!" ומתפלא לראות איך אף אחד לא מתנגד וכולם כאיש אחד מרימים רגל ועוברים לפיסוק. כדי להעצים מרות הייתי צורח: "מה זה כאן? מכונת ירייה? אני רוצה לשמוע רקיעה אחידה! מחלקה דום!" ואז בדרך כלל מרוב השתדלות הרקיעה היתה הרבה יותר גרועה, דבר שנתן לי הזדמנות לצעוק שיש כאן כמה חניכים שעוד לא התעוררו ופוקד עוד פעמיים שלוש "עמוד דום" ו"עמוד נוח" עד שדעתי נחה והייתי פוקד: "לביקורת, פתוח שורות צעד!"

הייתי עובר בין השורות, מעיף מבט זועם על כל חניך, בודק אם נעליו מצוחצחות, החגורה מבריקה ובוחן סנטרים לראות אם כבר העלו פלומת שיער. לי עצמי היה סנטר חלק ללא שמץ שיער, לעומת זאת שפתי העליונה החלה להשחיר וכך קרה שצמח לי שפם שלוש שנים לפני שהעלתי סכין גילוח על לחיי. כשהתחלתי להתגלח בגיל 17 כבר היה לי שפם מוכר וחששתי שאם אבוא לגימנסיה חלק שפה הדבר יעורר תשומת לב ולגלוג. זאת הסיבה שמאז לא העזתי לגלח את השפם. הפעם היחידה שעשיתי זאת, זה היה אחרי שהתחתנתי ונסעתי עם אשתי לאנגליה ללמוד תסריטאות. כאן, חשבתי, אף אחד לא מכיר אותי ואני יכול בלב שקט להסיר את  המטאטא הזה שצומח לי מתחת לאף. היתה זאת שגיאה חמורה. כשאשתי התעוררה, לא הבינה מיהו האיש הזר הזה שמסתובב בדירה, כשהבינה לפי קולי שמדובר בבעלה, פערה פה בתדהמה ואמרה: "אוי לי! עם מי התחתנתי! אתה שום דבר! אתה אפס מוחלט!" – ובלי להוסיף מילה קפצה מהמיטה, רצה לחדר המקלחת וזרקה מהחלון את מכונת הגילוח.

מאז לא העזתי להוריד את השפם וגם היום, כשהיא כבר מנוחתה עדן, אני נותן לה את הכבוד שלה ומקפיד להשאיר את הסמל החזותי שלי כמות שהוא, פרט לימים שיש לי תור לרופאת השנים ואז, לבקשתה, אני חייב במצוותה לקצץ קצת בנטיעות כדי שתוכל לראות את השיניים.

כאן המקום לספר שהמחמאה הראשונה בחיי שקיבלתי מאישה, ניתנה לי מרופאת השיניים שלי. הייתי אז  ילד בן שבע יושב על הכיסא המתרומם שלה ורועד מפחד. ישבתי מולה פעור פה ונראה בטח כמו חיה טורפת, היא נעצה בי מבט ואמרה שאני ילד מעניין מאוד. לא הבנתי איך אני יכול להיות מעניין אם אני לא מוציא הגה מהפה, אבל לא יכולתי לשאול, כי היא חיטטה לי בפה עם מסרגה שבקצה שלה יש מראה קטנה ולא נתנה לי להוציא הגה.

"מעניין," אמרה, "מעניין מאוד."

כשאימי באה לקחת אותי, חזרה ואמרה לה שאני ילד מעניין מאוד. אימי אמרה שגם היא חושבת ככה, אבל לשמוע את זה מפי רופאה זה מחמיא מאוד. הרופאה לקחה אותי אל החלון, אמרה לי לפתוח את הפה והראתה לאימי שיש לי שן קדמית שאורכה כמעט כפול משן רגילה. מאז עברו יותר משבעים שנה, אף יום לא שכחתי את המחמאה הזאת ולא פעם הצטערתי על שהשפם הגדול שלי מונע מאנשים לראות כמה אני מעניין.

החג"ם מילא את חיי תוכן, בייחוד כשהייתי בשמינית וקיבלתי בנוסף למחלקה החמישית שעליה פיקדתי כמ"מ, גם כיתת בנות, תלמידות שביעית, צעירות ממני בשנה. אני לא יודע אם מי מהן היתה מאוהבת בי, אבל אני הייתי מאוהב כמעט בכולן. הן כמובן לא ידעו זאת, כי הקפדתי לשמור על ריחוק ועל רצינות כיאות למפקד, שיעודו להכין את הבנות לקרב פנים אל פנים. הייתי נותן להן שיעורי מקל, ג'ודו, ולוקח אותן לתרגילי א"ש לילה להר נפוליאון או לפרדסי שרונה.

באחד הלילות, כשהן צעדו אחריי בשורה צפופה, ראינו בין העצים סחבה לבנה הנראית כדגל המתנופף בגובה נמוך וכאילו מאותת. הוריתי לבנות לשכב ולא לזוז, ואני פסעתי בהליכה שפופה עם מקל קפא"פ לעבר הדגל החשוד. לבנות אמרתי שאם אני לא חוזר תוך חצי שעה, הן חוזרות לנקודת המפגש ומדווחות על היעלמותי.

היה מתח רב ועוזיאלה, אחת הבנות האמיצות והמגודלות, הציעה להצטרף אליי. לא רציתי לסכן אף אחת ולא הסכמתי, למרות שאחר כך חשבתי  שהיה יותר מחוכם מצידי אם דווקא הייתי לוקח איזו בת איתי, והייתי יכול להגיד לבריטים שאנחנו זוג שיצאנו לבלות. הגעתי בהליכה נמוכה עד למרחק של כעשרה מטרים ואז כשהתכופפתי לרביצה על הקרקע הבנתי שאני רואה פרה שחורה שקצה זנבה לבן. 

בין הבנות היו שתיים שעליהן חלמתי במיוחד, האחת זיוה פריצקר זהובת תלתלים עם זוג עיניים צחקניות, שלימים התחתנה עם צ'יץ, ראש עיריית תל אביב, היא כתבה עליי פזמון לגלגני  לאחת המסיבות. ממנו אני זוכר בית אחד:

מפקד לכיתה לא טיפש לא חכם

אך יש לו תכונה העולה על כולם

עם בנותיו מסתדר גם בלילה אפל

הוי דודל, הוי דודל, הוי דם...

השנייה, לאה זלצר, הזמרת הסוליסטית של מקהלת הגימנסיה, היתה בעלת גוף תמיר עם זוג שדיים שתרוצצו בחולצת טריקו שלה והוציאו לכל הבנים את העיניים. הייתי צריך לבחור סגנית ולא ידעתי איך לבחור בה, בלי לפגוע באחרות.

בלילה שלפני הבחירה כמעט לא ישנתי מרוב דאגה והתלבטויות, למחרת, כשהבנות עמדו לפניי בשורה, אמרתי שאני צריך לבחור סגנית שתעזור לי בניהול הכיתה ושאלתי מי מתנדבת. כמעט כל הבנות הצביעו ואני בחרתי בלאה כי היא היתה המצביעה הראשונה, כך בכל אופן הסברתי את בחירתי למרות שהיא היתה במקרה בין המצביעות האחרונות, אך איש לא מחה.

התפקיד העיקרי של הסגנית היה להתייצב בביתי מדי פעם ולקבל הודעת קשר האמורה לעבור בין בנות הכיתה. טלפונים לא היו אז וההודעות היו נמסרות על ידי פתקים שהיו עוברים מיד ליד.

כשלאה היתה מתייצבת בביתי, הייתי מתלבט תמיד אם מותר לי לנצל את סמכותי, כדי להציע לה ללכת לאיזה סרט מלחמתי כדי לרכוש ניסיון צבאי. מטעמי מצפון ומוסר, ובעיקר מטעמי הססנות, אף פעם לא העזתי לממש את תוכניתי וזו ירדה כליל מהפרק אחרי שערב אחד ראיתי אותה הולכת  לצדו של מוסקה שהיה המ"מ שלי.

מוסקה היה המ"מ של יחידת מדירכי החג"ם, בחור גבוה ומרשים, אפוף מסתורין. היה מבוגר מאיתנו בשנתיים ולא ידענו עליו כלום. קיבלנו אותו באותו ערב שבו התקבלנו באופן רשמי כחברי "הגנה" ונערכה לנו השבעה. אחד אחד נכנסנו לחדר חשוך, ליד שולחן מכוסה מפת לבד ירוקה, ישבו שלושה בחורים חמורי סבר ולפניהם על השולחן אקדח פרבלום וספר תנ"ך. אני כבר לא זוכר מה שאלו אותי ומה עניתי, אבל אני זוכר ששמתי יד אחת על האקדח שהיה חם מרוב ידיים שנגעו בו לפניי ואת השנייה הנחתי על התנ"ך. נשבעתי להקריב את חיי למען המולדת והתכוונתי לכך בכל ליבי.

המשימות שעמדו לפנינו אחרי שהפכנו לחברי הגנה, לא היו שונות מאלו שהיו לנו לפניה והאימונים המשיכו להיות סטריליים, ללא נשק. זרקנו אבנים במקום רימונים וערכנו התקפות כשאנו יורים במקלות הקפא"פ תוך קריאות: "טה טה טה..."

שטח האימונים העיקרי היה הר נפוליון שברמת גן. בדרך אליו היינו חוצים את הכפר הערבי ג'מוסין ונובחים בחזרה על הכלבים הנובחים עלינו.

היתה לנו גם פעילות ממשית שהתבטאה בהדבקת כרוזי מחתרת על הקירות ובהעברת מכתבי הוראות סודיות בין מפקדי ההגנה הגבוהים. למי שהיו זוג אופניים, זכה להיות שליח למרחקים  ארוכים.

אני זוכר שערב אחד בא  לביתי בחור מיסתורי, הציג את עצמו בתור אחיה השילוני ואמר לי: "בוא איתי."

בחוץ העלה אותי על אופנוע כבד, נסע איתי לרמת גן ולחולון, בדרך היה נעצר ליד הבתים שאליהם אצטרך להביא איגרות סודיות ואמר לי לזכור את הדרך אליהם. זה היה חודש מטורף שבו הייתי עולה על אופניי כמעט כל ערב ומעביר מכתבים. ערב חשוך אחד התנגשתי עם אישה שחצתה את הרחוב ושנינו נפלנו.  רציתי לגשת אליה, אבל כששמעתי אותה צועקת: "חמור איך אתה נוסע!" הבנתי שהיא שלמה ובריאה ומיהרתי לעלות על האופניים ולברוח מהמקום.

לזכותו של מוסקה אני חייב לציין שכאשר סיפרתי לו שאני נשלח עם האופניים עד לחולון ורמת גן ולא מספיק להכין שיעורים, טיפל בעניין והנסיעות הארוכות פסקו. את אחיה השילוני לא פגשתי יותר בחיי והייתי בטוח שזהו שם בדוי, עד שקראתי אחרי המלחמה את "בשדות פלשת" של אורי אבינרי ושם דובר על מפקד פלוגה עז נפש בשם אחיה השילוני והבנתי שזה אותו אדם.

ג'וב יותר נחמד היה הדבקת כרוזים. היינו מתחלקים לחוליות של ארבעה, שתי בנות ושני בנים, נפגשים באחד מגני העיר, כל אחד מגיע עם דלי פח, או סיר שסחב מהבית, עוטפים אותם בדרך בעתון כדי לא לעורר חשד. יושבים על הספסל ומתפללים שיעבור איזה ג'יפ בריטי, או חוליית אנגלים במדים, כי במקרה כזה ההוראה היא להתחבק ולהתגפף עם הנערה כדי לא לעורר חשד.  למזלי הביש  זה לא קרה אף פעם במשמרת שלי, וכאשר פעם נסיתי לשכנע את בת זוגי, שכדאי לנו להתאמן כדי שנהיה מוכנים בשעת הצורך, כמעט חטפתי סטירה.

חוץ מאיתנו הדביקו כרוזים גם חוליות של האצ"ל והלח"י והמפגשים עימם נגמרו לא פעם בקטטות כאשר אנחנו הדבקנו כרוזים שלנו על שלהם או הם על שלנו.

אחת לחודשיים היינו עורכים מסיבה שבה היינו פותחים בשירה, אחר כך מוסקה היה מסכם את מה שלמדנו ופעלנו עד כה ומה מצפה לנו בעתיד הקרוב. אחר כך היה בא החלק הבידורי שבו היו הבנות מכינות לפעמים אופרטות קטנות ומישהו היה קורא פיליטון. הפעם הראשונה שכתבו עליי בעתון, היתה בעקבות ביקורו של העתונאי דוד גלעדי. הוא תיאר בעתון "מעריב" מסיבה של חברי הגנה ובה בין השאר קרא  אחד הנערים  יצירה מפרי עטו  שעוררה צחוק רב. קטע זה היה שמור אצלי זמן רב וכל פעם כשהייתי נפגש במקרה עם שולמית לפיד, הייתי מהלל את אביה שהיה הראשון שפירסם אותי בעיתון.

אני זוכר פליטון  אחד שכתבתי על הדבקת כרוזים. הפליטון כל כך הצחיק עד שלקראת סוף המסיבה מוסקה ביקש ממני לקרוא אותו שוב. הכול תמכו בו ולהפתעתי קולות הצחוק בקריאה השנייה היו רמים יותר, אולי מפני שבפעם הראשונה הם עדיין לא הבינו.

המשך יבוא

* * *

ההפגנה האלימה של יוצאי אתיופיה בכיכר רבין אתמול, יום ראשון, בערב – היא גול עצמי שגורם נזק עצום להשתלבותם בחברה הישראלית. הם כאילו מצדיקים כל מי שיש לו דעות קדומות כלפיהם, ועל כך עליהם להאשים רק את עצמם!

* * *

יהודה דרורי

החרדים היורדים לחיינו

הנה כבר סגר הצבוע הזה נתניהו הסכם קואליציוני עם החרדים, חסיד הקפיטליזם יחלק מיליונים שאין לו לסקטור קטן ולא יצרני... הוא יבטל את השוויון בנטל ויחזיר להם את קצבאות הילדים כדי שישריצו אלפי בחורי ישיבה נוספים שיהיו תלויים כספית על צווארנו.

זה היה ברור לי מראש כי מי שהיה מסוגל להסכים להכניס מיטה כפולה למטוס בעלות של עשרות אלפי שקלים, ולתחזק את הווילה שלו בקיסריה על-חשבון המדינה – ייכנע לחרדים לכל אורך הדרך... בקיצור, מי שחשבנו שמסוגל לעמוד באופן אמיץ נגד נשיא ארה"ב – מתברר כשרימפס עלוב המתקפל ומתרפס בפני הקפוטות השחורות והשטריימלים.

לכן ידידיי, אתם מבינים מדוע אני, כאיש הימין, לא הצבעתי עבור ביבי בבחירות...

בבחירות הקודמות הצבעתי עבור יאיר לפיד כדי לתת לנתניהו מפלגה שיוכל להכניס לקואליציה במקום אגודת ישראל, והוא אכן עשה כך, אבל נראה שהתחרט על כך מיד כי  כל הזמן, בממשלה, הוא רקם מזימות עם החרדים לשיבתם לקואליציה במקום יאיר לפיד כי – הוא פחד שיאיר לפיד יהיה אלטרנטיבה לשלטונו... ומהחרדים הוא לא מפחד, הם מיעוט עלוב, אין להם אידיאולוגיה ואפשר לקנות אותם בכסף.

אסור שיתקבל פה הרושם כאילו אני מדבר נגד כל החרדים – אני רוצה להבהיר שאינני מתכוון לאותם חרדים ציוניים המשתתפים בבניין הארץ, אלא לחרדים אנשי "דגל תורה" ו"האגודה" וכל ה"חצרות" החשוכות, שהינם אנטי ציוניים בכל נפשם ומאודם, אנטי דמוקרטים מכוח תורתם, אינם מקיימים את חוקי המדינה (אלא רק מה שנוח להם), אינם משתתפים בבניין הארץ ובהגנתה, אינם דוברי עברית, ורואים בנו, הרוב החילוני, "גויים", שהם חייבים לסחוט את כספנו שיפרנס אותם, ושמותר להונות אותנו ולשקר לנו – בקיצור פרזיטים!

מאז ומתמיד אני מגדיר את החרדים הללו כמין כת שנפרדה מהיהדות - ממש כמו השומרונים או הקראים. בבסיסם אמנם הם מאמינים בתורת ישראל אבל לא בערכי המוסר והסובלנות של היהדות כגוף דתי ולאומי אלא הם מין קבוצת חטטנים בגמרא ובתלמוד הקובעים לפרקים תקנות מוזרות ומשונות... הם מתלבשים בהתאם למודה של חצר ה"פריץ" במרכז אירופה, אינם רואים בגלויות אחרות יהודים כמותם, מדירים את נשותיהם, ומונעים מילדיהם חינוך ראוי – אז מה לנו ולהם?

משחר הציונות הם נלחמו בה בחרון ובחימה שפוכה ולא פעם שיתפו פעולה עם הבריטים והערבים נגד התנועה הציונית. הם פעלו למנוע את העלייה לארץ מאירופה – ותשאלו את עצמכם לפיכך כמה מאות אלפים שנספו בשואה הם באחריותם של אותם רבנים שמנעו מקהילותיהם לעלות לארץ ישראל כאשר הדבר היה אפשרי!

אות-קין של האחריות הטראגית הזו על מצחם עד היום הזה, ובייחוד של אותם הרבנים שקפצו להימלט מהשואה על רכבת המיוחסים כאשר הם מזניחים את קהילותיהם לטיפול בידי קלגסי הצוררים הנאצים, במילים מרגיעות, שאם ישמעו להם, לא יארע להם דבר...

ואנו מוצאים אפילו כיום רבנים רבים מתוכם המשלבים זרועות עם אנשי הטרור הפלשתיני והאיראני בהפגנות רחוב נגדנו.

מכיוון שהם אינם רוצים לשרת בצה"ל, ומתחמקים ברובם מתשלום מיסים, הם לא יכולים לצפות שנכיר בהם כאזרחים שווי זכויות! – עלינו להעמיד לפניהם ברירה ברורה ומובנת "זכויות תמורת חובות" – למנוע מהם תקציבים למערכת החינוך החד-מימדית שלהם, למנוע מהם שירותי מדינה, לרבות ביטוח לאומי, ולשלול מהם את הזכות לבחור ולהיבחר. בקיצור, לתת להם מעמד של תושב ולא של אזרח. כי לאזרח יש חובות בצד זכויות והם רוצים רק זכויות.

רק אחרי שנפעל לפי העקרונות הנ"ל, תהיה לנו ההצדקה המוסרית והחוקית לפנות לערביי ישראל, ולתת להם את אותה הברירה המתבקשת  מהחרדים: "זכויות מול חובות" – אזרחות או תושבות.

* * *

עמוס גלבוע

היעד של אובמה: איראן בעלת ברית

המקנה יציבות למזה"ת

 הכלי המרכזי שיסלול את הדרך לכך הוא הסכם הגרעין עם איראן. זהו תנאי הכרחי, ודבר לא יעצור, כנראה, את מרוצת האמוק של נשיא ארה"ב להשגתו. בחינת המדיניות של ממשל אובמה כלפי איראן מלמדת כי הוא טרח בעקביות לא לשבור את היחסים עימה, לא לפגוע בשאיפות ההתפשטות שלה ולא לפגוע במשטר האייתולות.

ברצוני להעלות 5 שאלות על מנת לנסות ולהבין מה עומד ביסוד המדיניות של ממשל אובמה במזרח התיכון בכלל, ומול איראן ונושא הגרעין בפרט.

שאלה ראשונה: מההתחלה, אובמה הציב כיעד עיקרי את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התפיסה הרווחת היתה שככלל הדבר יקדם את היציבות באזור ויאפשר לגבש ברית אסטרטגית של ישראל עם מדינות ערב "המתונות", בראשן סעודיה, נגד האיום האיראני. היו כמה חוגים אצלנו שראו בכך משום ציווי קדוש. טוב ויפה. אבל, השאלה המתבקשת והפשוטה היא זאת: מה הפריע לממשל אובמה לגבש ברית הגנה מול איראן של מדינות ערב "המתונות", בלי ישראל? לשם מה צריך את ישראל? מדוע לא ראינו שום מאמץ אמריקאי ממשי להקים ברית כזאת מול איראן? עובדה היא שלא היה שום ניסיון אמריקאי כזה. במקום זה הוא התעסק בבנייה בהר חומה שבירושלים. למה?

שאלה שנייה: בקיץ 2009 התקיימו בחירות באיראן ו"חברנו" אחמדיניג'ד נבחר שנית.  בין אם היו זיופים ענקים בבחירות, בין אם לא, באיראן פרצה התקוממות המונים נרחבת שנודעה בשם "המהפכה הירוקה". היא איימה על שלטון האייתולות המדכא, והדעה הכללית הרווחת היתה כי איראן עומדת בפני מפנה היסטורי והתקווה ל"שינוי משטר" באיראן עומדת להתגשם. המשטר האיראני של האייתולות נקט באמצעי דיכוי ברוטאליים. המפגינים ברחובות טהרן, כמו רבים אחרים בעולם הנקרא "נאור", ציפו שממשל אובמה, סמל הליברליזם, ייצא בתמיכה מוצהרת חד-משמעית במפגינים ונגד המשטר המדכא. אבל, אובמה שתק, המפגינים נטבחו, ו"המהפכה הירוקה" רוסקה ואחמדיניג'ד המשיך בכהונתו השנייה כנשיא איראן. למה שתק אובמה?

שאלה שלישית: לאיראן אינטרס לאומי עליון בשימור משטרו של אסד בסוריה. הוא הציר המרכזי החיוני למרחב ההשפעה שלה עד לבנון של חיזבאללה. והנה, בקיץ 2013 הנשיא אובמה נמנע מלתקוף את סוריה, שהפעילה באכזריות נשק כימי נגד אזרחיה. במקום זה הוא נענה להצעה רוסית לפרק את סוריה מנשק כימי, ובתמורה לכך אסד נשאר על כיסאו, ארה"ב חדלה למעשה לדרוש את סילוקו ללא תנאי, והוא מקבל היתר להמשיך ולטבוח בבני עמו בכל כלי הנשק הקונבנציונאליים – מסכין ועד חביות נפץ המושלכות ממטוסים. מדוע נהג כך אובמה, שידוע כמתאבל על כל ילד שנהרג בעזה, למשל?

שאלה רביעית: בהתמודדות של המערב מול תוכניות הגרעין האיראניות בלטו בממשל אובמה שלושה מאפייני מדיניות: היסוסים בהפעלת סנקציות כבדות נגד איראן בהשוואה לאיחוד האירופי שהיה תקיף יותר; פחד של ממש מכך שישראל תתקוף את מתקני הגרעין האיראניים, והפעלת מאמץ עילאי על מנת למנוע ממנה לעשות כך; התחמקות בולטת מאיום גלוי בהפעלת כוח צבאי נגד איראן, והסתפקות באמירה הצמחונית ש"כל האופציות מונחות על השולחן." מדוע?

שאלה חמישית: במרץ 2013 פתח ממשל אובמה בסדרת פגישות חשאיות ביותר עם איראן של אחמדיניג'אד. (רוחאני "החמוד" נהיה נשיא רק באוגוסט 2013). נושא הגרעין, לפי מה שפורסם, היה אחד מהנושאים שנדונו. דבר המפגשים הוסתר מכל בעלות בריתה של ארה"ב, כולל ישראל. מדוע?

כמובן שהתשובות לשאלות הן רבות ומורכבות. אני רוצה להצביע על  תשובה אפשרית אחת: ממשל אובמה שם לו כיעד אסטרטגי להציב את איראן, הכוח העולה באזור, כגורם המרכזי שיביא ליציבות במזרח התיכון ויאפשר לארה"ב להתפנות  לאזור המאמץ העיקרי שלה  שהוא מול סין. יש לכך מלוא הסל משמעויות והשלכות, אך  הראשונה והבולטת:  ריצת  האמוק לעבר הסכם הגרעין עם איראן. לדעתי, הכלי המרכזי באסטרטגיה של אובמה להפיכת איראן לבעלת ברית.

אהוד: התשובה הנכונה היא סכלותו של אובמה, ואולי גם תשתית נפשו המוסלמית – שכנראה למרבה המזל אינן פוגעת בקשרים הצבאיים והביטחוניים שלנו עם ארה"ב, קשרים שחלקם אולי אפילו אינו מובא לידיעתו. ימים יגידו. זיכרו מה שכתבנו כאן.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך פרק המופיע בסאגה הנידחת והמיותרת

שאינה שייכת לספרות העברית

"והארץ תרעד"

על רעידת האדמה בצפת בשנת 1837

והעיר היתה לחרדת אלוהים

יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.

* * *

מנשה שאול

"נעדרי הערכים" נגד "עובדי האש"

"מוסלמים של חוץ" נגד "מוסלמים של פנים"

כיצד רואים הפרסים את הערבים ומהו הדימוי של הערבים בתוכניות הלימודים בבתי הספר באיראן?

החוקר הירדני נביל אלעלום, המתמחה בתחום זה. פירסם ספר בנושא זה, ובו הוא כותב כי תוכניות הלימודים באיראן מתבססות על האמונה השיעית והלאומנות הפרסית. זאת, למרות ריבוי המיעוטים באיראן המהווים 72 אחוז מכלל האוכלוסייה.

בבתי הספר מנחילים את האמונה כי הפרסית היא שפה דתית ויסוד של אחדות. כמו כן מלמדים כי הפרסי הוא ארי בגזעו ואציל ומצטיין בתכונות של יושר, מסירות ונאמנות. לעומתו, הערבי נעדר ערכים, תרבות ומוסר, הוא פרימיטיבי שחי על פשיטות, ביזה וכיבושים.

האפלייה והדיכוי מורגשים במיוחד נגד המיעוט הערבי באיראן, המהווה כ-13 אחוזים מכלל האוכלוסייה. מרבית הערבים באיראן משתייכים לזרם השיעי, והם גלו לאיראן בשל הרדיפות כלפיהם מצד שלטונו של סדאם חוסיין. אך למרות היותם שיעים, הם נחשבים באיראן לתושבים סוג ב', ומדי פעם הם מתקוממים ומבצעים פיגועים נגד המשטר, בעיקר במחוז חוזיסטן ואהוואז.

אלא שההתנשאות אינה חד-צדדית. גם בעיני הערבים – הפרסים הם נחותים, ויש להם מימים ימימה דימוי שלילי, ואף הודבקו כינויי גנאי כמו "אלע'גם", "אלמגוס", "אלצפויים" ו"עובדי האש". הערבים מתגאים בכך שהנחילו לפרסים תבוסה מרה בקרב "אלקאדסיה" בעידן הכיבושים האיסלאמיים. הם מתוארים כ"מוסלמים של החוץ", בעוד שהמוסלמים הערבים הם "מוסלמי הפנים", משמע המקוריים והמועדפים על יד האל שבחר את הנביא דווקא מביניהם והוריד את הקוראן בשפתם הערבית.

האם יצליחו שליטי איראן?

משום מה, תימן השסועה נקראת במסורת הערבית "הארץ המאושרת" – "אלימן אלסעיד". אך בעיני השלטון העות'מני, תימן לא היתה כה מאושרת, אלא ארץ נידחת וענייה ששימשה מקום גלות לפעילים פוליטיים בלתי רצויים לשלטון.

תימן, כמוה כמו מרבית מדינות האזור, היא ארץ מדממת ומשופעת בניגודים עדתיים, שבטיים, דתיים ופוליטיים. וכאילו שאין די לה בכל אלה, הנה היא הופכת לשדה קרב של כוחות זרים – איראן השיעית נגד מדינות האיסלאם הסוני, ובראשן סעודיה ומצרים.

בנוסף לכך, מעורבות בסכסוך, אם כי לא בקרבות, שתי מדינות לא ערביות: טורקיה, ופקיסטן הגרעינית.

תימן, למרות היותה מדינה בלתי מפותחת, היא בעלת חשיבות גיאופוליטית אסטרטגית, בשל שליטתה בבאב אלמנדב החולש על השיט הבינלאומי לכיוון תעלת סואץ, אילת ועקבה. איראן מעוניינת להשתמש בשליטה במעבר באב אלמנדב כקלף מיקוח במו"מ על הגרעין עם מדינות המערב.

בשנות ה-60' של המאה ה-20, שלח ג'מאל עבדול נאצר את כוחותיו לתימן בהכריזו כי ים סוף הוא ים ערבי. אך ניסיונו להשתלט כשל והותיר 200 אלף תימנים ו-20 אלף מצרים הרוגים. לקראת סוף המלחמה ההיא, נמנעו שלטונות מצרים מלהשיב את גופות החיילים ההרוגים לארץ מולדתם – למנוע מהומות.

כיום ההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק בשינוי השחקנים הראשיים: איראן מחליפה את מצרים. האם אכן תצליח איראן להשיג את המטרה שאליה חתר נאצר? יש סימנים המעידים על נסיגת החות'ים הנתמכים על ידי איראן. סוכנויות הידיעות מוסרות כי שליטי איראן הודיעו לחו'תים בתימן כי אינם יכולים להמשיך ולסייע להם בכסף ונשק בגלל התמוטטות מחירי הנפט. בנוסף,  הקואליציה הסונית נחושה להמשיך עד הסוף, היות שניצחון איראני להשתלט על תימן משמעותו סוף העולם בעיני הקואליציה הזאת.

על אנשים ועכברים

מדענים בריטיים ניסו את יעילותם של רעלים להרוג עכברים. הם החדירו את הרעלים לחתיכות שוקולד ופיתו בהם עכברים. רוב העכברים מתו כשטעמו את השוקולד. למחרת, ערכו אותו ניסיון, אך העכברים שצפו בחבריהם המתים לא נגעו בשוקולד המורעל.

המסקנה היא שגם עכברים לומדים לקח ונזהרים.

הסופרי העיראקי הגולה בלונדון ח'אלד אלקשטיני השתמש (במאמר בעיתון "אלשרק אלאווסט", 17.4.15) בניסוי זה על העכברים, כמשל לבני אדם שבניגוד לעכברים אינם לומדים לקחים מטעויותיהם. הוא מתייחס לארגוני המחבלים והמורדים החות'ים בתימן הנתמכים על ידי המשטר האיראני, אך מזכיר גם ארגונים אחרים בעיראק, סוריה ולבנון הממשיכים לשגות ואינם לומדים דבר. ובלשונו, "השוגים האלה ממשיכים למצוץ את השוקולד המורעל שמגישה להם איראן. אלפים מתים בגללם. לאלה אין השכל והתבונה שיש לעכברים."

פורסם לראשונה בגזין "מראה" 334.

* * *

עוז אלמוג

אנטישמיות בתחפושת הומאנית

בכל אחד ואחת מאיתנו טמון "אייכמן פוטנציאלי". כך מוכיחה הפסיכולוגיה החברתית. האתגר המוסרי הוא לא לתת לו לצמוח. המאבק "במפלצת הפנימית" תלוי באופיו ובחינוכו של כל אדם, אבל לא פחות מכך גם בחברה שבה הוא נטוע.

החברה הגרמנית-הנאצית הפכה את האינסטינקט ההיטלראי האוניברסלי לקוד תרבותי מנחה. האם בזמן שעבר מאז שואת היהודים הצליחו הגרמנים "לכבוש את יצרם"? אני בספק. להערכתי, פרט למיעוט יוצא דופן, גרמניה עדיין לא הכירה בעובדה שאותם מאפייני יסוד תרבותיים, שמינפו אותה לפסגת המדע, התעשייה, האמנות והפילוסופיה – הם אלה שגם הוליכו אותה לשאול התחתיות. משמעת, יעילות, חריצות, סדר ודייקנות, קשיחות, אליטיזם, תחרותיות ונאמנות לקבוצה יכולים להפוך במינונים גבוהים מברכה לקללה.

השבוע שעבר עמד בסימן חמישים שנים לכינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל לגרמניה. הוזמנתי להרצות בשני כנסים שנערכו לכבוד המאורע: האחד בירושלים, ביוזמה ובחסות קרן  קונרד אדנאואר (בנוכחות סגן ראש עיריית ברלין וסגנית שגריר גרמניה בישראל) והשני באוניברסיטת גוטנברג בעיר מיינץ.

במהלך השנים נפגשתי והרציתי פעמים רבות למשכילים גרמנים ובכל פעם ניקרה במוחי השאלה "האם ומה השתנה אצלם?" – המפגשים הללו היו תמיד מעניינים ונעימים ברמה האישית (רבים אוהדים את ישראל ומזדהים איתה). ובכל זאת, הספק הסוציולוגי על גרמניה כחברה לא הוסר, ולאחרונה סימן השאלה אף גדל. האנטישמיות בגרמניה שוב יוצאת מהחורים, לא רק בדמות הימין הקיצוני המופרע, אלא גם בדמות השמאל הלגיטימי, "הרגיש", ששולט היום בחברה הגרמנית.

לא היה ולו פעם אחת שבה העניין הפלסטיני (כלומר "הכיבוש") לא עלה במפגשיי עם הגרמנים. גם באלה שעסקו בנושאים חברתיים אחרים וכלל לא היו קשורים לסכסוך. אפילו בכנס שנערך השבוע במיינץ, שחגג גם פתיחת תוכנית חדשה ללימודי ישראל, זה עלה כמעט בכל פאנל.

סמוך לפתיחת הכנס הוזמנו, הפרופסורים מישראל, לטקס קבלת פנים מכובד ומסביר פנים בפרלמנט של המדינה (ריינלנד-פאלץ). והנה, הסתבר שגם בטקס הרשמי הזה חיכתה לנו בלובי של הבניין, לצד דגלי ישראל וגרמניה, תערוכה שהציגה תמונות מהקונפליקט היהודי-פלשתיני ("באדיבות" גבעת חביבה). אפשר לטעון כמובן שיחסי ידידות כנים ודמוקרטיים כוללים גם פתיחות הדדית לשמוע ולהשמיע ביקורת. מה גם שאנחנו הישראלים, כמו כל האומות, לא חסינים מעוונות. אבל אצל הגרמנים (וזה מאפיין בעצם גם ארצות אחרות באירופה) הביקורת על ישראל מוטה ותוקפנית באופן מחשיד.

אם מקלפים את הקליפה הליברלית, מגלים את המסרים המוצפנים בביקורת הפוליטית עלינו: המסר הראשון – אתם יהודי המזרח התיכון שבויים במלחמה פרימיטיבית. אנחנו, לעומת זאת, "בני הציביליזציה האירופאית המתקדמת," נפטרנו מהאלימות הקדומה ונוכל לסייע לכם לעלות למדרגה הגבוהה. בקיצור, אותה פטרונות והתנשאות ותיקה.

המסר השני הוא בעל משמעות מרחיקת לכת עוד יותר: אנחנו, הגרמנים, היינו פעם "הרעים". זה קורה לכולם, ועכשיו גם לכם.... במילים אחרות, היינו מדינה נאצית ועכשיו אתם מדינת אפרטהייד.

לא בכדי, סקרים מראים ששיעור עצום מהגרמנים סבורים, שמה שעשו הגרמנים בעבר ליהודים שקול למה שעושים היהודים היום לפלסטינים. אגב, לתקשורת ולאקדמיה הגרמנית, תפקיד חשוב בעיצוב המסר האנטישמי הזה.

האם ההיטלריזם חוזר אלינו בתחפושת "הומאנית"?

נקווה מאוד שלא.

* * *

מרדכי קידר

הרשימה הערבית המשותקת

בשנים האחרונות התנהל בארץ ויכוח על העלאת אחוז החסימה, ואחד השיקולים נגד העלאתו היה האפשרות שהדבר ידחוף את המפלגות הערביות להתאחד במטרה לעבור את אחוז החסימה, וכך כוחן יגדל. תחזית זו התגשמה, אחוז החסימה עלה, המפלגות הערביות התאחדו, זכו ב-13 מושבים והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת.

עכשיו הגיע זמנה של המפלגה לגבש לעצמה את תוכנית הפעולה, ומתברר שהדבר אינו קל, שכן היא כוללת מרכיבים בעלי תפיסות עולם שונות ואפילו מנוגדות: בקוטב האחד שלה עומדת מפלגת "בל"ד" עם אג'נדה חילונית ואף אנטי-דתית, שכן יש בה נוצרים דוגמת באסל ע'טאס והמייסד עזמי בשארה, דרוזים כמו סעיד נפאע ומוסלמים כמו ואצל טה. מפלגה זו גם הציבה נשים דוגמת חנין זועבי בעמדות קדומניות.

בקוטב השני שלה ניצבת "התנועה האיסלאמית" עם נציגיה השייח' טלב אבו עראר, מסעוד גנאים ועבד אלחכים חאג' יחיא, שמייצגת תפיסה איסלאמיסטית יסודנית שאינה מקבלת בני דתות אחרות, וודאי שאינה מציבה נשים בעמדות בכירות.

באמצע אפריל עלה נושא שהציג את הבעייה שבפניה עומדת המפלגה: המפלגה קיבלה הזמנה מ"הליגה הערבית" להיפגש כדי לבדוק את יחסי המגזר הערבי בישראל עם העולם הערבי. נושא זה הוא רב חשיבות עבור המפלגה המשותפת, שכן הערבים אזרחי ישראל רואים את עצמם, ובצדק רב, חלק מהעולם הערבי, תרבותו, מורשתו ומאווייו. מאז 1948 חיפשו ערביי ישראל גשרים אל העולם הערבי שממנו נותקו בעקבות מלחמת העצמאות, אלא שהעולם הערבי התנכר במשך שנים רבות לערבים אזרחי ישראל, ורבים בו ראו בהם בוגדים כי אינם נלחמים בציונים יומם ולילה. היו אף כאלה בעולם הערבי שהצמידו לערביי ישראל כינויי גנאי כמו "ערב אלזיבדה", "ערביי השמנת", כי הם חיים במדינה דמוקרטית ושלווה, נהנים מזכויות אזרח ומפנים את גבם לאחיהם הפלסטינים והערבים.

מאז שנות ה-70' של המאה ה-20, החלה מגמת פלסטיניזציה של ערביי ישראל, וכיום רבים מהם מגדירים את עצמם כ"פלסטינים אזרחי ישראל". מכאן נובעת דיאלקטיקה מעניינת באשר לקשר שלהם עם העולם הערבי: מצד אחד הם חלק מהעם הפלסטיני, חבר כבוד בליגה הערבית, אך מצד שני הם אזרחי ישראל, מדינה שמרבית מדינות הליגה רואות בה מדינת אוייב, והם אינם מעוניינים לוותר על אזרחותם בה.

כשקיבלה המפלגה את הזמנת הליגה, התראיין איימן עודה, ראש המפלגה, לעיתון הערבי "אלשרק אלאוסט" היוצא לאור בלונדון, ואמר: "אני ועמיתיי גאים בהשתייכותנו הערבית ולא נוותר עליה לעולם, אך אנו מעדיפים בשלב זה להתמקד בסוגיות הפנימיות כדי לעמוד בפני מדיניות הכיבוש והאפלייה הגזעית. בעתיד הקרוב נמצא את הדרך לפגוש את אחינו בליגה הערבית. הרשימה הערבית המשותפת בישראל החליטה לא להיענות להזמנה לביקור במטה 'הליגה הערבית' בקהיר. איני מסתיר מכם את העובדה שמתקיים דיון ויש חילוקי דעות בין המפלגות הערביות במולדת סביב כמה סוגיות הקשורות במצב בסוריה ובתימן, ולא הצלחנו לגבש עמדה מאוחדת בנוגע להן. כיוון שאיננו מעוניינים שביקור כזה יהפוך לעניין במחלוקת, החלטנו – אחרי ישיבת התייעצות שערכו ארבע המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת – לדחות את הביקור."

עודה המשיך: "ברצוני להבהיר לכולם שהעומק הערבי חשוב לנו מאוד, ומזה זמן רב חיפשנו אותו ורצינו בו, במיוחד בעשורים הראשונים אחרי הנכבה הפלסטינית של שנת 1948. עקבנו בתשומת לב רבה אחרי המתרחש בעולם הערבי שלנו, והשתלבנו במאוויים של אומתנו הערבית, שכן אנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד ממנה. אנו רוצים שהקשר הזה יתחזק, תוך התחשבות במצבנו המיוחד. אנו שמחים וגאים לראות שאחינו בעולם הערבי החלו להתעניין בנו ובקשר איתנן."

מקור אחר ברשימה אמר ל"אלשרק אלאוסט": "חלק מהמנהיגים שלנו חוששים מביקורת שתופנה אליהם מהרחוב הערבי בישראל, שבעבר האשים את חברי הכנסת הערבים בהתמקדות בעניינים חיצוניים על חשבון העניינים המקומיים הדחופים המעסיקים את הערבים בישראל." כוונתו היא להתמקד בנושאים שבקונסנזוס המעסיקים את הערבים בישראל, דוגמת ההתנגדות להרס בתים שנבנו ללא היתרי בנייה. המנהיגות הערבית מתכננת הפגנה בתל-אביב בעניין זה, שיש לו גם תמיכה בעיקר בקרב עייפי הנפש במגזר היהודי.

ההתעניינות של "הליגה הערבית" ברשימה המשותפת התעוררה בעקבות הבחירות האחרונות שבהן זכתה הרשימה במקום השלישי בכנסת, ובשל האפשרות שרשימה זו תוכל לקדם עניינים שבהם מעוניינת הליגה, כמו נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון והתקדמות במו"מ להקמת מדינה פלסטינית. האפשרות להתחבר עם "הליגה הערבית" עלתה במפגש שערכו נציגי הרשימה עם מחמוד עבאס ברמאללה ב-18 באפריל, והוא שהעביר להם את הזמנת הליגה.

ההזמנה עוררה ויכוח פנימי בין המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת, שכן במקור ציינה ההזמנה את מקום המפגש בדוחה בירת קטר. כידוע, מעמדה של קטר בעולם הערבי מעורער למדי, בשל מעורבותה בסערה המקיפה את העולם הערבי שהחלה בשלהי 2010 תחת הכותרת "האביב הערבי", והפכה עד מהרה לסערה קטלנית שהפילה מאות אלפי חללים בסוריה, לוב, תימן, מצרים ועיראק, והביאה בעקיפין לכינונה של "מדינת האיסלאם" על חורבותיהן של סוריה ועיראק.

נסיעה לקטר עלולה להתפרש כתמיכה בה ולהרגיז את סעודיה, מצרים והאמירויות – המדינות המובילות את המסע לרסן את קטר ובמיוחד את ערוץ הטרור "אלג'זירה" שהיא מפעילה. חשוב לציין שגם בין הערבים אזרחי ישראל יש לא מעטים המפנים אל קטר את חיצי הביקורת על חלקה בערעור המצב הפנימי בסוריה, שכתוצאה ממנו נפגעו רבים מקרוביהם – פליטים פלסטיניים שחיו בסוריה, בעיקר במחנה "ירמוכ" בדרום דמשק שהפך לעיי חורבות.

אפשרות אחרת היתה לנסוע אל מטה "הליגה הערבית" בקהיר. אלא שגם אפשרות זו אינה נוחה, בעיקר לאנשי "התנועה האיסלאמית", בשל המסע הממשלתי במצרים נגד תנועת "האחים המוסלמים" – תנועת האם האידיאולוגית של "התנועה האיסלאמית" בישראל. נסיעה למצרים של משטר עבד אלפתאח א-סיסי עלולה להתפרש אצל אנשי "האחים המוסלמים" במצרים כתמיכה של "התנועה האיסלאמית" בישראל במשטר, ולכן חבריה התנגדו לנסיעה לקהיר.

סיבה נוספת המונעת את נסיעת חברי הרשימה המשותפת היא המלחמה המתנהלת בתימן בין הממשלה ובין המיליציה השיעית של החות'ים שבה תומכת איראן בנשק, בתחמושת, בכסף ומעניקה לה גב פוליטי. ביקור בעת הזאת במצרים או בקטר היה מחייב את אנשי "הרשימה המשותפת" להביע תמיכה בקואליציה הערבית-סונית במלחמתה נגד הכוח השיעי הנאמן לאיראן. אלא שהבעת התנגדות למאמצי ההשתלטות של איראן על תימן עלולה להתפרש כתמיכה, גם אם עקיפה, של "הרשימה המשותפת" במאמציו של בנימין נתניהו לרסן את איראן ואת שאיפתה להגיע להגמוניה אזורית באמצעות נשק גרעיני. הדבר האחרון ש"הרשימה המשותפת" מעוניינת בו הוא הבעת עמדה העולה בקנה אחד עם הקו שמוביל נתניהו.

אנשי "הרשימה המשותפת" מבינים את המגבלות שבמסגרתן הם מנסים לפעול, ויודעים שנקיטת עמדה בסוגיות שבמחלוקת עלולה לערער את יציבות המפלגה ואת יכולתה להישאר מאוחדת לאורך ימים. אחד מחבריה אמר: "אנו מנסים לעצב תוכנית עבודה אסטרטגית לפעילות הפרלמנטרית שלנו, ואנו מודעים לתקוות שהציבור תולה בנו. לפעמים אנחנו חשים שהתקוות הללו גדולות מיכולתנו ומכוחנו, שכן יש מי שמדבר אלינו כאילו שהרשימה שלנו זכתה בראשות הממשלה בישראל. אנשים מצפים מאיתנו שנצליח לעשות דברים שהם למעלה מכוחנו במציאות הפוליטית בישראל, וחשוב שאחינו בארץ ומחוצה לה יתאמו את צפיותיהם מאיתנו למציאות."

מעניין לציין שגם מפגש עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו אינו מתקיים למרות שהוא הזמין פעמיים את אנשי "הרשימה המשותפת" למפגש עימו. גם על אופי היחסים עם ממשלת הימין המתגבשת בימים אלו יש כנראה מחלוקות פנימיות בקרב אנשי הרשימה. חשוב לציין ש"הרשימה המשותפת" אינה רואה את עצמה חלק מגוש השמאל, במיוחד אחרי ש"מפלגת העבודה" יחד עם "התנועה" של ציפי לבני הפכו ל"המחנה הציוני". איך יכולה רשימה ערבית לשתף פעולה עם גוש המכנה את עצמו "ציוני"?

גם "מרצ" היא מפלגה ציונית, ולכן הרשימה המשותפת לא חתמה עימה על הסכם עודפים. אחד מראשי "הרשימה המשותפת" הכריז עוד לפני הבחירות: "אנחנו לא בכיס של אף אחד, גם לא בזה של השמאל."

מכל האמור לעיל עולה כי הרכבת רשימה ערבית משותפת וריצה משותפת לבחירות – משימה קשה למפלגות בעלות אג'נדות פוליטיות ותרבותיות שונות – היא עדיין קלה יותר מניסוח אסטרטגיה לפעולה פרלמנטרית משותפת בתוך המדינה ומול גורמים חיצוניים. הרצון להישאר מפלגה אחת מחייב את חבריה לרסן את עצמם, ולהגביל את פעילותם ליכולת ההכלה של עמיתיהם, וכך פעילותה של המפלגה מצטמצמת למכנה המשותף של קידום ענייני המגזר הערבי בישראל.

ברקע אומנם מרחפת האפשרות של התפלגות "הרשימה המשותפת" למפלגות המרכיבות אותה, אך כולם יודעים שהבוחר הערבי יעניש ביום הבחירות הבא את מי שיביא להתפוררותה. המצב שנוצר כתוצאה מכך הוא ש"הרשימה המשותפת" משותקת כמעט לחלוטין, ויכולתה למצות את גודלה הפרלמנטרי מוגבלת למדי.

פורסם לראשונה באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 334.

* * *

משה גרנות

רועי חסן "גיבור תרבות"

אהוד היקר,

לרועי חסן יש מדור קבוע ב"ידיעות השרון", והוא מביע בו בקביעות שנאה תהומית למדינה "האשכנזית". בערב יום העצמאות (22.4.15) הוא הגדיש את הסאה, וכתב רשימה בשם "מדינת אשכנז", ובה כל הרפש המוכר. הוא מסיים את הרשימה ב"שיר", שמילותיו האחרונות הן: "לא התאבלתי על קניוק / ושרפתי את הספרים של נתן זך / ולא חוגג לָך עצמאות / עד שתקום לי מדינה..."

על דברי הבלע האלה כתבתי תגובה ושלחתי לעיתון, כשבליבי תחושה שלא תפורסם, כי הרי רק ל"מקופחים" מותר להטיח שקרים, ואסור להדוף אותם. למרבה הפליאה – היום (1.5.15) פורסמה תגובתי עם קצת קיצוצים, אבל העיקר נמצא בה. אני שולח לך את התגובה שלי. בבקשה, פרסם אותה. תודה מראש.

אני מבקש לציין שאין מה לכעוס על רועי חסן (כמו על יוסי סוכרי המייחל לעריקת חיילי צה"ל ולחורבן המדינה), שהרי העיתון אשם שנותן לו במה – אני כועס כעס גדול על אנשי הרוח שבין המזרחיים (דוגמת סמי מיכאל, אלי עמיר ואחרים) שאינם מתקוממים כנגד האנטישמיות (ממש!!!) הזאת של אחינו.

שלך,

משה גרנות

 DATE \@ "d MMMM, yyyy" ‏4 מאי, 2015

רועי חסן היקר,

בבקשה ממך, אל תשנא אותנו כל כך – אתה כותב ששרפת את הספרים של נתן זך. האמת? גם אני לא אוהב אותו, אבל לשרוף ספרים?! אתה הרי מכיר את הדברים של היינריך היינה על כך שמי ששורף ספרים, בסוף ישרוף בני אדם. הדברים האלה מצויים גם על שלט מעל המצבה של מיכה אולמן בכיכר האוניברסיטה בברלין. האם זה מה שאתה מועיד לנו, האשכנזים? האם גם אתה חושב שהאשכנזים צריכים למות בגז בבוכנוולד, כפי שכתבו בשנות השמונים של המאה הקודמת פעילים מזרחים על קירות בתי הכנסת האשכנזים, על אנדרטאות הנופלים ועל קירות "הבימה"?

אני עליתי לארץ מרומניה ב-1951. שוכנתי עם משפחתי במעברה. במשך 4 שנים לא ראיתי בית מבפנים, וכשסוף סוף קיבלנו שיכון – לא היתה לו תקרה (ראו את הרעפים), לא היו מרצפות, לא היו מים זורמים, וברור שלא היה חשמל.

איך אני בדיוק עשקתי את המזרחים? בבקשה, תסביר לי. אתה בוודאי יודע שהוועידה הציונית הראשונה (לפני ועידת קטוביץ) הייתה בפוקשאני שברומניה (1982), ששתי המושבות של העלייה הראשונה (זיכרון יעקב וראש פינה) נוסדו על ידי עולים מרומניה, שמחתרת "ניל"י" נוסדה על ידי משפחת אהרונסון שעלתה מרומניה, ש-50 מושבים ו-47 קיבוצים נוסדו על ידי עולים מרומניה, ששלושת החלוצים הראשונים של הציור הארץ-ישראלי היו ראובן רובין, נחום גוטמן ומרסל ינקו – שלושתם רומנים, שבנים יקרים לארץ הזאת: אהרן ידלין, עמי איילון ובני גנץ הם בני עולים מרומניה – ובכל זאת אין רחובות על שמם של רומנים!!!

ולא רק זאת, כשבאנו לארץ קראו לנו "סבונים" ו"גנבים" – אז מה? אנחנו מזעיקים שמיים וארץ? ארץ מולדת הרי נקנית בייסורים, ואם אלה הייסורים שאנחנו הרומנים צריכים לחוות – צריך לקבל אותם באהבה. למה, למה לשנוא?!

אני מסיר את הכובע בפני מדענים, אנשי רוח, משוררים וסופרים מיוצאי ארצות האיסלאם. אבל בדוק היטב: כולם הגיעו להישגיהם הגדולים לאחר שהגיעו לישראל ובזכות מדינת ישראל. בדוק ותמצא שאין סופר/משורר מודרני בן עדות המזרח המקביל בזמן למנדלי מוכר ספרים, לביאליק, לטשרניחובסקי, לעגנון, ליצחק למדן, ליעקב שטיינברג, ליעקב כהן, לזלמן שניאור, לאברהם שלונסקי, לנתן אלתרמן, ועוד אינספור סופרים, משוררים, מבקרים וחוקרי ספרות – כולם, כולם כתבו עברית לפני שעלו ארצה, ורובם הגיעו ממזרח אירופה.

מה לעשות שהרצל נולד בהונגריה, חיים וייצמן נולד בבלארוס, בן-גוריון נולד בפולין, ואף אחד מהם לא נולד ברומניה, וגם לא במרוקו – אז מה? על זה שאין רחוב על שמו של רומני או מרוקאי – צריך טונות של שנאה?

בצבא האדום היו 350 גנרלים יהודיים (מדרגת תת-אלוף עד לדרגה יותר גבוהה מרב-אלוף). טרומפלדור היה אלוף-מישנה בצבא הצאר, גם משה סנה וחיים לסקוב היו קצינים בחילות זרים. מה לעשות שמתימן לא עלה אפילו רב"ט אחד?!

מגרמניה וממזרח אירופה עלו לארץ נשים עם תואר דוקטור ופרופסור (נחמה ליבוביץ', לאה גולדברג, ורה וייצמן וכו'), ובתימן לא הרשו לבנות בכלל ללמוד בבית הספר. ועל הפער הזה, שאשמה לו ההיסטוריה – צריך טונות של שנאה?!

בינתיים חלים שינויים אדירים: המוסיקה השלטת בארץ היא מוסיקה מזרחית, יש רמטכ"לים מזרחיים ("משה וחצי", איזנקוט, שלמרות שמו – הוא מזרחי), יש שרים, מדענים, משוררים וסופרים מעולים צאצאי העולים מארצות האיסלאם. בוודאי תוך זמן לא ארוך יהיו גם רחובות על שמם.

תסתכל מסביב לעולם המוסלמי – איזו שממה תרבותית מולכת שם, איזו אלימות מבהילה, והשווה את זה להישגים הנפלאים שליוצאי ארצות אלו בארץ האהובה שלנו. הרי מדובר בפער אדיר!

רועי היקר, בבקשה, אל תשנא אותנו. תחגוג את יום העצמאות, שלולא אותם 6000 קורבנות של מלחמת השחרור – אני הייתי נמק ברומניה הקומוניסטית של צ'אושסקו, והעיראקים והתימנים היו נמקים תחת המגף של איראן, דאע"ש ואל-קאעידה. ברך על הטוב שיש בארץ הזאת. שנאה מנתבת את האדם למחוזות רעים.

שלך,

החש כלפיך אחווה,

למרות דבריך הקשים,

משה גרנות

* * *

מדינת ישראל מבקשת סליחה

מיהודי אתיופיה

על שחטפנו אתכם והעלינו אתכם ארצה

* * *

מתי דוד

למרות הכול

אהוד אולמרט הורשע למרות סוללת העיתונאים שחיפו עליו במאמץ להפוך אותו ל"צדיק", כדי שיחזור בגדול לראשות הממשלה.

בנימין נתניהו ניצח למרות סוללת העיתונאים "האידיאולוגים" שניסו להפוך אותו בתקשורת למפלצת שמסכנת את המדינה.

משה לדור, פרקליט המדינה, ניצח את השחיתות השילטונית ובראשה אולמרט, למרות מסע ההסתה נגדו ע"י העיתון "ידיעות אחרונות" שתבע לפטרו.

הליכוד ניצח למרות שאובמה השקיע מאמצים וכספים כדי לחולל, "מהפכת תחריר" להפלתו של נתניהו.

תוצאות הבחירות בקלפי ניצחו את כל המומחים, הפרשנים והסוקרים שניבאו מהפך שלטוני ודאי.

האופטימיות הריאלית של העם ניצחה למרות התועמלנים הפוליטיים שניהלו במערכת הבחירות מסע ייאוש ודמורליזציה שכביכול המדינה מתרסקת, הכלכלה קורסת, החברה מתפוררת, ועשרות אלפי עניים וילדים רעבים משוטטים ליד פחי הזבל.

ישראל מרחיבה את הקשרים הכלכליים, המדעיים והמדיניים עם מדינות חשובות כמו סין, הודו, יפן, קנדה ונוספות באפריקה ואירופה, למרות שעיתון "הארץ" קובע שישראל מבודדת ומצורעת.

מצבם של הפלסטינים בגדה טוב בהרבה ממה שקורה לאחיהם במחנות הפליטים בסוריה ובלבנון, למרות "הכיבוש" הישראלי שמספק להם כל הדרוש.

רוסיה פלשה לחצי האי קרים ומסייעת צבאית למורדים נגד ממשלת אוקראינה, למרות שאובמה הוציא הודעת מחאה והבטיח להפעיל סנקציות.

לצפון קוריאה יש נשק אטומי, למרות שהיא הבטיחה לפרקו, על בסיס הסכם עם הנשיא ביל קלינטון בתמורה לסיוע אמריקאי במזון.

שלטון הצדק ניצח את המושחתים , למרות סוללת עורכי הדין המפורסמים שהגנו במשך שנים על הנשיא קצב שיושב בכלא.

ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, בדרך לכלא. שר האוצר לשעבר, הירשזון, שישב ויצא מהכלא. דני דנקנר יו"ר בנק הפועלים שישב ויצא מהכלא.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

עיתון "הארץ" לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

אחד מהדברים המאפיינים את הגישה האנטישמית מתבטא בכך שתמיד תינתן פרשנות שלילית למעשיה של ישראל גם אם היא עושה את הדברים הכי צודקים ומוצדקים בעולם.

גם הפעם, לאור הגשת הסיוע הישראלי לנפאל – בעקבות רעידת-האדמה שהתרחשה ב-25 באפריל 2015 ושגבתה את חייהם של אלפים רבים – ניתנה עילה "נהדרת" להמשיך את ההסתה נגד ישראל. התגובה הפבלובית הזו היתה צפויה משום שקשה מאוד להתגבר על הרגלים רעים הנטועים היטב בתקשורת הישראלית. גם הפעם, עורכי עיתון "הארץ" לא היו מסוגלים להתגבר על היצר-הרע עם פרסומו של מאמר עם כותרת הזויה שהופיעה הן באתר האינטרנט של העיתון בשפה העברית והן באתר האינטרנט של העיתון בשפה האנגלית ב-30 באפריל 2015.

יתרה מזאת, קיים הבדל מהותי בין שתי הכותרות של אותו מאמר שהתפרסם בגרסא בעברית לעומת הגרסא באנגלית. כך למשל באתר האינטרנט בעברית נכתב כך:

"הורגים בעזה, מצילים בקטמנדו."

לעומת זאת, באתר של העיתון בשפה אנגלית הכותרת היתה:

Killing in Gaza, saving in Nepal: Israel's moral hypocrisy.

הכותרת המפורטת באנגלית היא כנראה חלק מהמגמה של העיתון להסביר לקוראים המטומטמים של העולם גם "איך צריך לחשוב על ישראל" בהקשר לסיוע הישראלי לנפאל.

 כמובן שלא צריך לקרוא את המאמר כולו כדי להבין את מה עומד מאחורי הדברים האלה. הכותרות של העיתון המטורלל הזה בעצם מספרות את הסיפור כולו, לא רק בהקשר לנפאל אלא גם ובעיקר בכל הקשור למדינת-ישראל כמדינה וכחברה. לכאורה זו רק כותרת. אלא שהכותרת הזו מתווספת לשלל כותרות אחרות שהתפרסמו בעיתון "הארץ" מתוך כוונה להסית נגד משהו הקשור בישראל, ובעיקר לכוון את הקוראים לחשוב על-פי אג'נדה מסוימת המתאימה לאג'נדה הפוליטית של העיתון הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

גם במקרה הזה, העיתון אינו מצליח להפריד בין שני דברים שאין כל קשר ביניהם. אלא, שהעיתון רוצה בכל זאת לעשות איזשהו קשר מופרך כדי ליצור פעם נוספת תדמית שלילית לישראל גם אם נעשה צעד מוצדק לכול הדעות. להזכירכם, מדובר על הצלת חיים ומתן סיוע דחוף למדינה ידידותית שחוותה רעידת-אדמה קשה שגבתה את חייהם של יותר מ-6,000 בני-אדם. מדובר על מימד אנושי – שהוא כנראה זר לחלוטין לאידיאולוגיה הרווחת של עיתון "הארץ", אלא אם מדובר רק על הפלסטינים שיש להם אידיאולוגיה של חיסול והשמדה, פעם במסווה דתי ופעם במסווה לאומי.

 הביטוי "הורגים בעזה" למעשה נועד להשכיח מלב הקוראים את הסיבות האמיתות שהביאו למבצע "צוק איתן" של יולי-אוגוסט 2014. אבל נצא מתוך נקודת-הנחה שקוראי עיתון "הארץ" לא ממש "מודעים" למה שהתחולל בחודשים הללו ועל תרומתו של ארגון החמאס להריסתה של עזה מתוך כוונת מכוון. הרי מה הטעם לירות טילים לעבר ישראל מתוך אוכלוסייה אזרחית ומתוך מוסדות ממשלתיים ורפואיים?

וכך, אנו מוצאים שיש מכנה משותף ואינטרס זהה בין ארגון "החמאס" לבין עיתון "הארץ" המעוניינים להחמיר את מצבם של תושבי עזה כדי שתהיה להם עילה להאשים את ישראל. כפי שציינו, הרגלים מעוותים קשה לשנות. ארגוני סיוע הקשורים לאו"ם מסרו לפני ימים אחדים שמאז שהסתיימה הלחימה בעזה, ארגון החמאס לא שיקם אפילו בית אחד בעזה. במילים אחרות, ארגון החמאס בעזה, בדומה לשאר ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים במרחב כולו, משקף לחלוטין את התרבות הערבית כולה, זו העסוקה בהריסה מתמדת ולא ביצירה מבורכת לטובת הכלל. בכל המרחב האדיר הזה, אין מדינה ערבית אחת שאיננה מצויה בשלב כזה או אחר של הרס עצמי וקטסטרופה אנושית מעשה ידי אדם (האדם הערבי).

 על-מנת להבהיר את הדברים קצת יותר טוב במימד האנושי האופייני לארגון בחמאס בעזה, די להזכיר את היוזמה של ישראל להקים בית-חולים-שדה למען תושבי עזה במהלך המבצע הישראלי של יולי-אוגוסט 2014. אלא, שארגון החמאס בעזה מנע בכוח את הבאתם של הפצועים לטיפול, וזאת במסגרת "הדאגה" של הארגון כלפי תושבי עזה שלכאורה הוא פועל בשמם. אולם, כאשר בני-משפחותיהם של בכירי החמאס זקוקים לעזרה רפואית, הם יודעים היטב למצוא את הדרכים כדי להביאם לטיפול בישראל.

 במאמר המדובר בשפה האנגלית, נכתב על "הצביעות המוסרית של ישראל". ובכן, מה לעשות, לא רק ישראל שלחה סיוע לנפאל. גם ארה"ב שלחה סיוע לנפאל למרות שהכוחות האמריקאים אחראים להריגתם ולפציעתם של מיליוני בני-אדם ברחבי המזרח-התיכון, באסיה ובאפריקה מאז הפלישה אמריקאית לאפגניסטן בשנת 2001.

גם גרמניה שלחה סיוע לנפאל למרות שחיילים גרמנים הרגו מאות אפגאנים בין השנים 2014-2001, אך בגרמניה אסור לדבר על כך, אלא רק על מיספר החיילים הגרמניים שנהרגו באפגניסטן.

גם צרפת שלחה סיוע לנפאל, וזאת למרות שחיילים צרפתים הרגו אלפי בני-אדם במשימות צבאיות במאלי ובאזורים נוספים באפריקה במהלך השנים האחרונות, והם אף מואשמים באונס שיטתי של ילדים וילדות ברפובליקה של מרכז אפריקה.

אולם, בכל זאת קיים הבדל גדול בין ישראל לשאר המדינות ששלחו סיוע לנפאל: אפגניסטן אינה מאיימת על ארה"ב; אפגניסטן גם איננה מאיימת על גרמניה; ומאלי איננה מאיימת בחיסול והשמדה של המדינה הצרפתית. לעומת זאת, ארגון החמאס בעזה בהחלט מהווה איום ישיר על ישראל למרות ההכחשות וההתעלמות המכוונת של עיתון "הארץ" המטורלל.

 למרות האידיאולוגיה המרושעת של עיתון "הארץ", מדינת-ישראל התברכה בהישגים יוצאי-דופן בתחומים רבים ומגוונים היכולים להאיר פינות אפלות רבות ברחבי-העולם. בכל רגע נתון, נמצאים בישראל אלפי זרים מעשרות מדינות המקבלים הכשרה מקצועית במגוון רחב של תחומים. גם נפאל שלחה במהלך השנים האחרונות אלפים מאזרחיה כדי להעשיר את הידע שלהם באמצעות המקצוענות הישראלית. מאידך, אלפי ישראלים התנדבו לסייע לנפאל בדרכים ישירות ועקיפות ב-10 השנים האחרונות ללא כל תמורה. רבים מהם אף שילמו מכיסם הפרטי כדי להגיע לנפאל על-מנת לסייע לתושבים במגוון רחב של נושאים ותחומים. ככה מדינה נורמאלית צריכה להתנהל וככה חברה אזרחית נורמאלית צריכה להתנהג – הן בעיתות של שלום ובמיוחד בעיתות של מצוקה וקטסטרופה אנושית כפי שאירע לאחרונה בנפאל.

 בניגוד לדעתו של עיתון "הארץ", יש רבים שמברכים ומוקירים את הסיוע הישראלי. אנחנו יכולים לסכם את הנושא באופן הבאה בשני מישורים: על אפו ועל חמתו של עיתון "הארץ", אנחנו נמשיך לסייע ככול יכולתנו למדינות נזקקות, אך במקביל לכך אנחנו נילחם בעוצמה הראויה נגד כל מי שרוצה לפגוע בנו במזיד. 

 תודה רבה לכול מי שסייע במישרין או בעקיפין לאזרחי נפאל מאז רעידת-האדמה האחרונה.

מגזין המזרח התיכון, 1 במאי 2015

* * *

אורי הייטנר

1. שליחי הקיבוץ בכנסת

חיים ילין שבר שיא גינס – הזמן הקצר ביותר שבו ח"ק (חבר קיבוץ) כיהן כח"כ. הפעולה האחרונה שלו כח"כח"ק היתה שבועת האמונים. לאחר מכן הוא עזב את הקיבוץ. כנראה שהקיבוץ קטן עליו. מה, הוא איזה יגאל אלון, גלילי, ידלין, יערי, חזן, קדיש לוז? הקיבוץ קטן עליו.

וזה הזכיר לי את האנקדוטה הבאה. בימים הקשים של המאבק על הגולן, נערכה פגישה בכנסת של משלחת חברי קיבוצים בגולן עם השליחים הפוליטיים של התק"ם, השרים יעקב צור, אברהם כץ עוז (כצל'ה), חגי מרום ואלי גולדשמידט. זו היתה שיחה קשה ונוקבת. אנו דרשנו מהם, כנציגי התיישבות, כנציגי התנועה שהקימה את קיבוצי הגולן ושאנו עלינו בשליחותה, על מנת להגשים את ערכיה, את האידיאולוגיה שלה ואת דרכה הפוליטית, לתמוך במאבקנו ולהודיע שיצביעו נגד נסיגה מהגולן. הם התפתלו והסבירו למה זה בלתי אפשרי.

לקראת סוף הפגישה, ביקש יהודה הראל לומר דבר נוסף. "אני אומר לכם מה תהיה התוצאה. לא תהיה נסיגה מהגולן, היישובים יישארו על כנם ואנו נשאר בבתינו ונמשיך את מפעל חיינו. אבל מה יישאר מכם? בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יישאר חבר קיבוץ."

הנבואה התגשמה במלואה.

2. צרור הערות 3.5.15

* שירות או שררה – אני מקווה מאוד שהדיבורים על רוטציה בין ח"כים מן הליכוד על תפקידי שרים, יתבררו כעורבא פרח. אם יש אמת בדברים, זו שערוריה. אובדן הבושה וויתור אפילו על מראית עין של התייחסות לתפקיד השר כאל שירות הציבור ולא כאל כיבוד לסיפוק תאוות שררה של פוליטיקאים. היישר מן המקפצה.

תפקיד שר הוא תפקיד חשוב ורציני. לימודו דורש זמן. רוטציה כזאת היא פגיעה מכוונת בתפקוד המשרדים, ביכולת הצלחתם, ברצף השלטוני ובמשילות, רק כדי לספק יצרי כבוד ושליטה של פוליטיקאים. רוטציה כזאת היא ביטוי של חוסר מנהיגות של ראש ממשלה שאינו מסוגל לקבל החלטה למנות שר ולהישיר מבט למועמד אחר ולהודיע לו שלא נבחר.

* תרגיל במשפט שלמה – הייתי שמח להיווכח שמדובר בתרגיל במשפט שלמה. מי שיוותר על הכבוד, כי אינו רוצה להיות שותף לבדיחה, יקבל את התפקיד מלא מלא, כי הוכיח שהוא ראוי לו.

* ללכת עם להרגיש בלי –  ח"כ ליצמן היטיב לנהל את מערכת הבריאות בישראל, בקדנציה הקודמת שלו כסגן שר הבריאות, וזכה להערכה רבה על תיפקודו. לכן, הוא ראוי להיות שר הבריאות.

אך הוא לא יהיה שר הבריאות, כיוון ש"יהדות התורה" מסרבת לשאת באחריות לאומית למדינת ישראל, כחברה בממשלה. לכן הוא יהיה סגן שר, ללא שר בפועל (ראש הממשלה יהיה, רשמית, שר הבריאות).

את עמדתי העקרונית, השוללת את עצם התפקיד של סגן שר הבעתי כאן פעמים רבות. במקרה הזה, כשאין שר בפועל, הסיבות להתנגדותי אינן רלוונטיות. אולם אני מתנגד לכך שסגן שר יעמוד בראש משרד הבריאות מסיבה אחרת לגמרי – בדיוק הסיבה שבעטיה "יהדות התורה" מסרבת לכהן בממשלה. אחרי 67 שנות קיומה של ישראל, הגיע הזמן לשים קץ לאבסורד הזה. אין לאפשר את המשך ה"ללכת עם להרגיש בלי". מי שאינו מוכן לשאת באחריות הלאומית כחבר בממשלה, על כל הכרוך בכך, אינו ראוי לעמוד בראש משרד בישראל. בראש כל משרד יש להעמיד שר לכל דבר. ואת מוסד סגן השר יש להעביר מן העולם.

* חוסר סמכות – "יש עתיד" הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד מינוי סגן שר ולא שר לראשות משרד הבריאות. טיעוניהם זהים לטיעונים שציינתי בנדון. אך אני מתנגד בתוקף לעתירה ומקווה שבית המשפט ידחה אותה על הסף מחוסר סמכות. מדובר בסוגיה פוליטית מובהקת שמקומה בדיון ציבורי-פוליטי ותקשורתי, אך אין לה כל משמעות משפטית. בדיוק כפי שאיני רוצה שבית המשפט יכפה על המדינה את דעותיו הפוליטית בכל נושא אחר, כך גם בנושא הזה.

* פגיעה בציבור החרדי – ההסכמים הקואליציוניים עם ש"ס ויהדות התורה רעים לחברה הישראלית ולכלכלת ישראל, אך בראש ובראשונה הם פוגעים בציבור החרדי, וגוזרים עליו תרבות חיים של תלותיות ועוני מנוון.

* הרע במיעוטו – האסיר המשוחרר אריה דרעי אינו ראוי להנהגת ציבור ולכהונה בממשלה. אולם במציאות הפוליטית הנוכחית, אין מנוס מכך. ש"ס הייתה שותפה קואליציונית בכל תוצאות של הבחירות ודרעי היה ממונה לשר. נחמה פורתא היא אי חזרתו למקום הפשע –משרד הפנים.

* החדשות הטובות מן המו"מ הקואליציוני – העלאת מס רכישה של בתים להשקעה ל-25%, לדרישת "כולנו" ומע"מ 0 על מוצרי יסוד לדרישת ש"ס, הן בשורות טובות וחשובות. אך הבשורה החשובה ביותר בנושא מס – הטלת המס הצודק והחכם ביותר, מס עיזבון (ירושה), טרם הגיעה.

בין הדרישות של "ישראל ביתנו" מופיעה דרישה חשובה מאוד – הפסקת העסקת עובדי קבלן בכלל, ובמערכת החינוך בפרט, בלוח זמנים קצוב. יש לקוות שהדרישה תכנס לקווי היסוד של הממשלה.

* מחאת העבריינים – השביתה וההפגנה של ועדת המעקב של ערביי ישראל, שעיתונות המכבסה הגדירה אותה בשם החיבה "מחאת הדיור", היא למעשה מחאה בעד העבריינות (בנייה בלתי חוקית) ונגד שלטון החוק ועליונות המשפט (הריסת בתים).

* מאוכזב מ"הארץ" – אני מאוכזב מ"הארץ". הם איבדו את היצירתיות? הקריקטורה היומית מתארת את משלחת ההצלה והסיוע לנפאל, תחת הכותרת "יאללה לנפאל", כמשלחת יחצ"נית. היא כוללת מטוס של יועצי תדמית, מטוס משרד החוץ, מטוס "דבר ראש הממשלה". זהו? זה כל הדופי שמצאתם במבצע ההצלה? לִמְדוּ מחברת הפרלמנט הבריטי, שטענה כלפי מבצע ההצלה הישראלי בהאיטי, שהמשלחת עסקה בקצירת איברים מהגופות ומסחר באיברים. זאת יצירתיות! זאת מקוריות! גדעון לוי, נרדמת בשמירה?

* המוסרי ביותר בעולם – גדעון לוי לא איכזב. הוא התמודד עם האסון הנורא שקרה לו –צה"ל, הנתעב כל כך בעיניו, האוייב הנורא שלו, התגלה במלוא יופיו במשלחת ההצלה לנפאל. לכן הוא מיהר לכתוב מאמר, שהלוז שלו הוא המשפט הבא: "מאותן פני מלאך ניבט גם צִדן האפל, השטני, זה שגם הורג תינוקות."

אך האמת היא שב"צוק איתן" ובמשלחת ההצלחה לנפאל התגלה בדיוק אותו צה"ל –  שלוחמיו נרתמים להגנה על חיי אדם, כשהמחויבות הראשונה שלהם היא הגנה על אזרחי ישראל. גם ברצועת עזה, מול אוייב המתחבא מאחורי מגן אנושי לצורך ביצוע פשעים נוראים נגד האנושות – ירי מכוון של מאות טילים על אוכלוסיה אזרחית, גילה צה"ל את פניו המוסריים, במחיר חיי חייליו, כדי למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחי אוייב, אותו אוייב שהשתמש בהם כמגן. אף צבא בהיסטוריה של המלחמות בעולם, לא נהג ואינו נוהג כך. לא פלא שאותו צבא משרת את ישראל כמעצמת העל ההומניטרית של העולם.

* מה משמח את רוגל אלפר – אין שמחה כמו שמחה לאיד, ורוגל אלפר יצא מגדרו בשמחה לאידה של ישראל, כשהתברר שמחמד דף זקוק לעוד פעולת סיכול ממוקד. הוא מיקד את החגיגות בפשקוויל בוז לרוני דניאל, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ".

* ב. מיכאל רוצה לתקן את העוול – ב. מיכאל פירסם לאחרונה ב"הארץ" שלושה מאמרים מלאי בוז, חרון וקצף על מגילת העצמאות, ובעיקר על החלקים בה המתארים את זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל. ברוח הפוסט היסטוריון האוטו-אנטישמי שלמה זנד, הוא מכחיש זיקה זאת, תוך סילוף קיצוני של ההיסטוריה. במאמרו השלישי, הוא מנסה להסביר לעצמו מדוע מאמרו עורר כעס ותגובות נגד, ומדוע עיקר הפולמוס התמקד בניסיונו למחוק את היצירה היהודית שנוצרה בא"י ולהציגה כזניחה ושולית, ולשם כך הוא האדיר את היצירה שנוצרה בגולה (שכנראה הדבר הטוב היחיד שהוא מוצא בה, הוא העובדה שלא נוצרה בא"י), וזה הסברו:

"מה מפחיד אותם כל כך? אולי זה החשש שמא אם יכירו בעובדה שלא צמחנו כאן מתוך החול, ייגזר עליהם להרהר גם באפשרות שבואנו לכאן בכל זאת גרם עוול־מה לזולתנו. עוול הדורש הכרה ותיקון."

ובכך הוא הסביר מה המוטיבציה שלו. המוטיבציה שלו היא להוכיח שהמעשה הציוני והקמת מדינת ישראל היא עוול הדורש תיקון. בעיניו, דה-לגיטימציה למסמך ההכרזה על מדינת העוול הוא צעד הכרחי בתיקון העוול. העוול יתוקן כשלא תהיה עוד המפלצת שהוכרזה באותה מגילה נתעבת: "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל."

* נבזות – על פי הדיווחים, המשטרה ממליצה לסגור את תיק החקירה נגד אהוד ברק מחוסר אשמה. זו עוד עדות לנבזות של הפושע אהוד אולמרט. בדרכו למקום הראוי לו, מאחורי סורג ובריח, הוא ניסה להעליל עלילה ולטפול על ברק נטילת שוחד בעשרות מיליונים מעסקאות נשק, כנקמה נגד יריב פוליטי. איש נקלה.

* ביד הלשון: אחד או הראשון? – אחד במאי הגיע, וכך נכון לקרוא לו בשמו, ולא הראשון במאי ולבטח לא הראשון למאי. כך מבטאים בעברית תאריכים, כמו, למשל, תשעה באב ועשרה בטבת. כלומר הספירה היא אחד, שניים, שלושה ולא הראשון, השני והשלישי. זהו היום האחד בחודש, ולא לחודש.

נדמה לי שבשנים האחרונות מקובל יותר מבעבר לדייק בעניין זה. רק במקום אחד נתקלתי לאחרונה בביטוי הראשון במאי. היה זה דווקא בפרסום של הסתדרות המורים.

* * *

נעמן כהן

מאה שנים לשואת הארמנים –

כן, יש להשתמש במילה "שואה"

ארמניה וישראל

יש דמיון מסוים בין העם הארמני (ארמניה בארמנית – האיאסטן) לעם היהודי. לשני העמים יש תפוצה גדולה. שני העמים מגדירים את זהותם הלאומית דרך הדת הייחודית. העם היהודי – הדת היהודית. העם הארמני – הכנסייה הנוצרית הארמנית. לשני העמים אין הפרדה בין העם לדת, ובין הדת למדינה. שני העמים חוו עבר מפואר ותקופות של חוסר עצמאות (בניגוד לישראל הצליחו הארמנים לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות). שני העמים חוו רצח המוני של כשליש האוכלוסייה.

למרות הדמיון אין קירבה בין שני העמים. אין יהדות ארמנית, והזיכרון היהודי ההיסטורי אינו נוטה חסד לארמנים ומגדירם כ"עמלק". אין לישראל שגריר בארמניה, ואין לארמניה שגרירות בישראל.

אין יהודים ארמנים

בניגוד לקהילת יהודי גרוזיה, אין יהודים ארמנים. היהודים היושבים היום בירוואן הגיעו לאחרונה מרוסיה. מה שיש הוא רק מסורת על יהודים.

עדויות ליהודים בארמניה ישנן כבר מהמאה ה-1 לפנה"ס. היהודים באו לשם או בגלות בבל, או עם חורבן בית ראשון וישבו שם כאשר ארמניה היתה חלק מהאימפריה הפרסית.

לפי המסורת הארמנית, הכרוניקה של מובסס חורנאצי‏ "תולדות הארמנים", מלך ארמניה קיבל במתנה יהודי מגולי נבוכדנצאר בשם שמבת (או שבת, שבט או שמת), שהיה מצאצאי בית דוד. היהודי מצא חן בעיני המלך והוא העניק לו כיבודים וקרקעות. הכרוניקה על פי חוראנצי מספרת עוד כי בימי טיגראנס הגדול, בנו של אלכסנדר בן הורדוס, נשא לאישה את גלאפירה בת מלך קפדוקיה וקיבל את מלכות ארמניה. בן אחיו של טיגראנס זה, שאף הוא נקרא טיגראנס, הומלך שוב בידי הקיסר נירון על ארמניה. אולם בדרך כלל צאצאיו של אלכסנדר בן הורדוס מאשתו הקפדוקית התרחקו מהיהדות ואין אנו שומעים על התערבותם לטובת אינטרסים יהודיים. גם אריסטובולוס, בנו של הורדוס מכאלקיס, הומלך למלך על ארמניה הקטנה.

בתקופת שלטונו איים טיגראנס על ממלכת החשמונאים, ובתקופת שלטונה של שלומציון המלכה צר טיגראנס על עכו. פלישת הלגיונות הרומיים לתחומי ממלכת ארמניה קטעה את מסע טיגראנס לארץ ישראל, והוא שב לארמניה. עם שובו הביא עימו טיגראנס שבויים יהודיים רבים. כך, בהתבסס על תיאוריו של חוראנצי, היו כפי הנראה שני גלי מהגרים של יהודים לארמניה: הראשון בעקבות חורבן בית ראשון, והשני בתקופת מסעות טיגראנס לארץ ישראל.

"ארץ עוץ" של איוב מיוחסת לארמניה – התרגום הארמי מזהה את ארץ עוץ כ"ארץ ארמניאה" (איכה ד, כא, בארעא דעוץ, קרתא דמתבניא בארע ארמניאה). התרגום מייחס גם את 'הרמונה' שבפסוק "והשלכתנה ההרמונה נאום ה'" (עמוס ד, ג) לאזור בו חיו עשרת השבטים "מעבר להרי ארמניה". רש"י מייחס את הרמון ל"הרי החושך", המושג בו השתמשו יהודי ימי הביניים להרים הכספיים, שבמערב האמינו שהקיפו את ממלכת הכוזרים (אשר לעיתים קרובות נחשבו לעשרת השבטים) וכללו בתוכם את קווקז. גם הרי אררט, מקום מנוחתה של תיבת נוח, ממוקמים על פי המסורת בארמניה.

בתלמוד הירושלמי מופיע  רבי יעקב הארמני (תלמוד ירושלמי, גיטין ו, ז, מ"ח ע"ב). ככל הנראה מקורו היה בארמניה.

כיצד בדיוק נעלמו היהודים מארמניה לא ברור, אבל בזיכרון הלאומי היהודי, הארמנים נתפסים בצורה שלילית ואפילו כ"עמלק". בספר יוסיפון פ' ט"ו שחובר ב-953 לספירה (בפרק על מלחמות מקדוניאה והרומיים) – נכתב "ובשנת מאה וחמישים לאימפראוס קיסר וכו'" – ממשיך: ומהשנה ההיא התחילו הארמניים – והם העמלקים – להיכנע ולתת מס לרומי...

ירגיס

הפתעה. בכפר ירגיס (Yeghegis) ליד ירוואן, התגלה בית קברות יהודי מהמאות ה-13, 14, על המצבות כתובות בעברית צחה וציטוטים מהתנ"ך. המצבות התגלו על ידי בישוף ארמני, שזיהה את הכתב ופנה לאוניברסיטה העברית בירושלים. זו שלחה לירגיס משלחת, שקבעה כי אכן מדובר בבית קברות יהודי. נראה שבצומת זו של דרך המשי הצפונית, גרו סוחרים יהודים שהגיעו מבבל או מפרס וזוהי עדות ראשונה ליישוב יהודי בארמניה.

הדרך אל בית הקברות עוברת בגשר צר על נהר ועוד כמה מדרגות אבן. הוא מוקף חומה נמוכה ושער ברזל עם מגן דוד כחול במרכזו. מישהו הניח במקום דגל ישראלי גדול. כארבעים מצבות מוטלות באתר, צורתן חצי גליל מוארך עם שוליים והן מקושטות בעיטורים כמו גלגל החיים, פרחים, עיט, אריה (שכנראה עוצבו בידי בעלי מלאכה ארמנים). 11 כתובות בעברית ו-2 בארמית נמצאו עליהן. האחת מדווחת: "מצבתה של אסתר בת מיכאל 'הבתולה המאורשה' שמתה טרם נישאה." חלק מהכתובות כוללות תאריכים וכך אפשר היה לתארך את המקום לסוף המאה ה-13 ותחילת ה-14. לא ידוע למה וכיצד נעלמה אותה הקהילה.

הזוקים

בארמניה קיימת קבוצה אתנית בשם הזוֹקים (The Zok), שנחשבים כצאצאי היהודים ה"טיגראנים". הזוקים הם תת-קבוצה אתנית ארמנית עתיקה שדיברו בשפה שונה מהארמנית ההודו-אירופית. הם נוצרים בדתם ומזהים עצמם אתנית כארמנים, בעוד שהארמנים האחרים מזהים אותם כצאצאי היהודים שהוגלו על ידי טיגראנס. אף על פי שהמסקנה כי הזוקים הם היהודים ה"טיגראנים" נבעה מניתוח לשון דיבורם אין עדויות היסטוריוגרפיות שמאששות את המסקנה. הזוקים נזכרים בעיקר כמי שביססו את התרבות הארמנית בטביליסי.

הקומפוזיטור אראם חצ'טוריאן נחשב לאחד מצאצאי הזוקים.

רצח עם – ג'נוסייד – שואה

רצח העם הארמני, היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר אחריה – באוכלוסייה הארמנית. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות תחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. במעשי הרצח השתתפו גם הכורדים והיזידים.

הטבח באשורים ובמיעוט היווני – במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914. בין השנים 1914-1918, נספו כ-275,000 אשורים. בנוסף לכך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.

מוזיאון רצח העם הארמני

בספטמבר 2013 ביקרתי בארמניה.

בבירה ירוואן על גבעת ציצרנאקאברד (Tsitsernakaberd), הצופה אל הר אררט, הוקמו ב-1967 מוזיאון ומצבת זיכרון לרצח העם הארמני, או שואת הארמנים ("יד ושם" הארמני). בחוץ קבוצת עצים שניטעו בידי ראשי מדינות זרות, ואישים, ביניהם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והרב ישראל לאו, שהכירו ברצח העם הארמני.

ליד המוזיאון ניצבת מצבת הזיכרון. מגדל מחודד, 40 מטרים גובהו, וחריץ דק חוצה אותו לשניים. האחד, ארמניה והשני, מחוזותיה האבודים במערב ארמניה, שנמסרו לתורכים. 12 גושי בזלת מוטים מעל אש התמיד הדולקת ומייצגים שוב את המחוזות האבודים.

יורדים אל המוזיאון הנמצא במרתפי מיבנה אפור. המדריכה הארמנית מסבירה ברגש רב. בכניסה על הקיר הגדול מפת ארמניה הגדולה מהים הכספי עד ארץ ישראל. על המפה חרוטים צלבים המסמנים את כל הקהילות הארמניות שנספו וחרבו ע"י הטורקים. לאחר מכן מוצגים תצלומים ענקיים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1915-1914, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, העיר האני השוממה הנמצאת כיום בטורקיה.

והנה הפתעה: מיד בהתחלה מובלט ספר:

Turkish atrocities – The young Turks and the truth about the Holocaust at Adana  in Asia minor during April 1909

כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".

המדריכה מדגישה את הערכת הארמנים לעזרתם של שני יהודים. הנרי מורגנטאו – (1946-1856) שהיה השגריר האמריקני באיסטנבול בשנים 1916-1913 וניסה לצמצם את היקף השמדת הארמנים, ואחר כך עסק בסיוע הומניטארי ויזם הקמת ארגוני סיוע וסעד לניצולים שנותרו חסרי כול. הוא העביר דיווחים רבים, בזמן אמת, לממשל בארצות הברית על השמדת הארמנים, והגדיר בזיכרונותיו את טבח הטורקים בארמנים כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית."

המדריכה מדגישה שהטורקים אמרו לו: אתה יהודי מה אכפת לך מנוצרים? והוא ענה כי הוא עוזר לכל בני האדם.

היהודי השני הוא הסופר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל שבספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הביא את תודעת רצח העם הארמני לעולם כולו.

אירועי הרי משה (מוסא דאג):  חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגלייה (במהלך רצח העם הארמני השני), התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על מוסא דאג (הר משה) שבצפון סוריה. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על ‏5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם היתה שם התנגשות צבאית. לאחר חמישים ושלושה ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.

בסיום הסיור מסכמת המדריכה את מיספר המדינות המכירות עד כה ברצח העם הארמני (22). טורקיה, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה.

המדריכה אומרת שהיא יודעת שישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני בגלל יחסי החוץ שלה עם טורקיה. אני שואל אותה מה בדיוק כוונת ארמניה במילה "הכרה". ישראל מכירה למשל בכיבוש הערבי של ארמניה ובסילוק הכיבוש הערבי מארמניה, אז? או ישראל למשל מכירה במהפכה הצרפתית, אז? או ישראל מכירה למשל במהפכה הבולשביקית ובכיבוש הסובייטי של ארמניה, ובשחרור ארמניה, אז?

האם במילה "הכרה" יש תביעה לקבלת אשמה, פיצויים, השבת רכוש נכסי תרבות כנסיות והשבתם לארמנים?

היא השיבה שארמניה לא דורשת כלום, רק "הכרה", אני מקשה בשנית מה פירוש הכרה, והיא אינה עונה.

מישהו מעיר שטורקיה דרשה מישראל הכרה באשמה בפרשת המרמרה, ופיצויים...

ישראל וההכרה ברצח העם הארמני

הרג המוני, טבח, ג'נוסייד, שואה?

הארמנים מאד מעוניינים בהכרת ישראל ברצח העם הארמני, ובהקשר זה הם מזכירים את הקשר לשואה:

כאשר היטלר הציג את תוכניתו לורמכט בנאום אוברזלצברג (Obersalzberg ב- 22 אוגוסט 1939 ונדרש לגבי תגובת העולם לרצח העם, הוא העיר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"

(יש להעיר שהאותנטיות של אמירה זו של היטלר נתונה לויכוח):

http://en.wikipedia.org/wiki/Obersalzberg_Speech

ישראל הרשמית עדיין מתמהמהת בהכרת רצח העם הארמני כ"ג'נוסייד" – רצח עם. בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרסקי-פרס לעיתון "טורקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד..." מעניין על איזה טרגדיה חשב פרס, האם חשב על טרגדיה יוונית או שקספירית? חיסול המוני, פרסקי-פרס, אינו רק טרגדיה, הוא רצח עם. יש גבול גם לריקוד ה"מהיופיס" (מה יפית) כלפי הטורקים.

גם באירוע לציון מאה שנה לרצח העם הארמני בבית הנשיא בירושלים השתמש ראובן ריבלין במונח "הרג המוני", "טבח", ולא במילה המפורשת "ג'נוסייד".

הסיבות לאי השימוש במילה "ג'נוסייד" על ידי ישראל עד כה הן:

1. רצון לשמור על יחסים טובים עם טורקיה ואזרביג'אן המתנגדות להכרה כזו.

2. עמידה על אמת היסטורית המבדילה בין שואת היהודים לזו הארמנית.

3. חשש מגימוד שואת היהודים.

מעבר לבעיית יחסי החוץ עם טורקיה ישנם המסתייגים מאלו המזהים בין השואה לרצח העם הארמני בגלל השוני המהותי ביניהן. ואכן יש נקודות שוני ביניהן.

המזרחן היהודי-בריטי ברנרד לואיס, גדול המומחים להיסטוריה העות'מאנית, כתב כי בארמנים נעשו מעשי טבח נוראים, אבל ג'נוסייד – במובן של החלטה מוקדמת ומתוכננת מראש של הממשלה העות'מנית בדומה לזאת של תוכנית ההשמדה של הממשלה הנאצית כנגד היהודים – לא היה. כי מה שקרה לארמנים היה "תוצאה של התקוממות ארמנית מסיווית וחמושה נגד הטורקים, שהחלה עוד לפני פרוץ המלחמה ונמשכה בקנה מידה נרחב. ארמנים במיספרים גדולים, לרבות חיילים, ערקו, חצו את הגבול והצטרפו לכוחות הרוסיים שפלשו לטורקיה. מורדים ארמנים תפסו את העיר ואן והחזיקו בה זמן מה מתוך כוונה למוסרה לידי הפולשים. היתה מלחמת גרילה בכל אנטוליה… הטורקים, כמובן, נקטו בשיטות אכזריות מאוד כדי להדוף אותה. יש הוכחה ברורה לכך שממשלת טורקיה החליטה לגרש את האוכלוסייה הארמנית מהאזורים הרגישים, שהיו למעשה כל אנטוליה. אין הוכחה שהיתה החלטה על טבח. להיפך, יש הוכחות ניכרות לכך שהיה ניסיון, לא מוצלח ביותר, למונעו. אמנם התרחשו מעשי טבח מחרידים, שמספריהם לא ברורים, אבל סביר שהגיעו למיליון נפש.

בשורה התחתונה: מעשי הטבח הללו בוצעו בידי חיילים לא סדירים, ובידי כפריים מקומיים, שהגיבו על מה שנעשה להם בידי הארמנים ולא היו דווקא תוצר של החלטה ממשלתית."

לואיס הועמד לדין בבית משפט בצרפת על שביטא דעות אלו בראיון  לעיתון צרפתי "לה מונד" ב-1993.  הוא נקנס בתשלום פרנק אחד על השמעתן  בציבור...

היסטוריון השואה, פרופסור יהודה באואר, מבחין בין "השואה" שהיא הכחדה מלאה של כל אלו שהנאצים יכלו לתפוס, לבין רצח עם-ג'נוסייד, שפירושו לא הכחדה מלאה. לתפישתו תופעת השואה היא ייחודית.

לדעתו של באואר עצם מלחמת העולם השנייה היא ראשית לכל מלחמה אידיאולוגית. הנאצים פתחו במלחמה מסיבות אידיאולוגיות, בעוד שהגורמים הכלכליים והמדיניים, עם כל חשיבותם, הם משניים לאידיאולוגיה. השואה היא תוצאה קודם כל של האידיאולוגיה, ולא תוצאה של המבנים החברתיים הגרמניים, כפי שטוענים רבים מעמיתיו (כדוגמת הנס מומזן, גץ עלי ורבים אחרים). אולם למרות ההבדל גם באואר תובע הכרה ברצח העם הארמני.

ההבדלים בין שואת היהודים לשאת הארמנים

1. מטרת הנאצים היתה השמדה טוטלית של היהודים בכל העולם – העות'מאנים רדפו רק את הארמנים בקרבת הגבול עם רוסיה, ולא פגעו בארמנים ביתר שטחי האימפריה העותמאנית.

2. ליהודים לא היתה שום דרך להינצל מהרדיפה הנאצית – ואילו ארמנים שהתאסלמו ניצלו.

3. לטורקים ולארמנים, להבדיל מהמצב בין היהודים והגרמנים, היתה היסטוריה ארוכה של מלחמות ומעשי זוועה הדדיים. הסכסוך בין שני העמים נסוב בעיקר על שטחים. ארמנים רבים אהדו בגלוי את רוסיה, אויבתה של טורקיה במלחמת העולם הראשונה, וייחלו לניצחונה, וחלק מהם אף אחזו בנשק כנגד החיילים הטורקיים.

היהודים, שהיוו רק 0.76 אחוז מאוכלוסיית גרמניה, לא היוו בשום אופן איום, לא דמוגרפי ולא צבאי, על השלמות הטריטוריאלית של המדינה הגרמנית.

למרות הכול יש להשתמש במונח שואה

כאמור ישראל הרשמית מסרבת להשתמש במונחים "ג'נוסייד" ו"שואה" לגבי הארמנים ועומדת על השימוש במונח "טבח המוני". לכן יש לבחון את המושגים:

את המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, טבע רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, המונח הורכב מצירוף שני המילים הלטיניות: ג'נו (genos) שמשמעו "עַם", ו-סייד (cidere) שמשמעו "לרצוח".

רצח עם או ג'נוסייד  (Genocide) הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מובחנת. רצח עם מתבצע באמצעות רצח המוני המכוון כנגד עם, קבוצה לאומית, אתנית, או קבוצה דתית.

ב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.

המילה העברית "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כה), (תהילים ל"ה, ח) שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד, או אפילו העסקת ערבים כהגדרת ביאליק, עלולה להביא לשואה.

http://www.benyehuda.org/bialik/lastwords.html

השימוש במונח "שואה" לגבי חורבן יהדות אירופה, החל עוד לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."

המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" (שכאמור אומץ לראשונה ע"י הארמנים ב-1909) יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.

באוגוסט 2007 שינתה הליגה נגד השמצה בארה"ב את עמדתה הקודמת, והכירה ברצח העם הארמני כרצח עם (ג'נוסייד).

על ישראל ללכת בדרך זו, ולמרות שרצח העם הארמני אינו מונע מאידיאולוגיה של השמדה, ולמרות שגם לארמנים חלק במלחמה ובקורבנותיה, היקף רצח הארמנים, חיסול הכפרים והערים הארמניות, מחייבים את ישראל להכיר בבהירות ובריש גלי ברצח העם הארמני, ולתבוע מטורקיה אחריות מלאה על תוצאותיו. על טיב האחריות, אם פיצויים, שחרור מכיבוש טורקי, החזרת נכסי תרבות, שיפוץ כנסיות, וכדומה, יש להשאיר למו"מ בין ארמניה לטורקיה.

מבחינת ישראל יש להכיר בשואת העם הארמני ולומר סוף סוף את המילה המפורשת ובעברית דווקא, ולהשתמש בה גם באנגלית: "שואה" "שואת העם הארמני".

השימוש במונח "שואה" לגבי הארמנים לא יגמד את המונח.

תמיד תהיה "השואה" (The Shoa) שלהבדיל מסתם "שואה" תייחד את  רצח ששת המיליונים היהודים ע"י הגרמנים הנאצים ועוזריהם.

הלאה הכיבוש הטורקי של ארמניה

מעניין שארדואן, התובע את העברת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי, אינו רואה בטורקיה מדינה כובשת, למרות שהיא משתרעת על שטחים כבושים מיוון, (ביזנץ) ארמניה, וכורדיסטן, ולכן על ישראל לתבוע מטורקיה לסגת משטחי הכיבוש הארמניים.

אחריות הכורדים

למרות התמיכה הכללית במאבק הכורדים לעצמאות ושחרור מהכיבוש הערבי והטורקי, אין לשחררם מחשבון נפש מקיף על חלקם בשואת הארמנים, שעה שהם היו כלי הרצח של השלטון העותומאני.

"הכחשת ג'נוסייד מכשירה את הקרקע לג'נוסייד חדש" – הצביעות הבלתי תאומן של יאיר אורון

על יאיר אורון התעמלן הפוליטי במסווה של חוקר מדעי כבר כתבתי כאן:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00574.php

גם כתבתי על יאיר אורון שבדומה לגזען הצרפתי ז'אן-מארי לֶ‏ה פן Jean-Marie Le Pen (יוחנן מרים לה פן) – שהקטין וגימד את השואה כאשר טען שתאי הגז באושוויץ הם פרט שולי במלחמת העולם השנייה, הוא הקטין את השואה ע"י השוואתה לנכבה:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00940.php

והנה חיים אורון קיבל נסיעת חינם לירוואן והוא אץ ורץ ומפרסם מאמר בשם "הנשיא ריבלין, הכר ברצח העם הארמני,"  ("הארץ", 29.4.15) ובמאמר מתנאה אורן במאבקו רב השנים להכרה ברצח העם הארמני, ובלימוד עליה בבתי הספר, ומתנאה עוד יותר בנאום שנשא בירוואן בנושא: "הכחשת ג'נוסייד מכשירה את הקרקע לג'נוסייד חדש." אכן אמרה נכונה, אבל דווקא בגלל אמיתותה מתגלית האמת שאין גבול לצביעותו של אורון. הכחשת הג'נוסייד הערבי על ידיו מכשירה את הקרקע לג'נוסייד חדש נגד היהודים.

יאיר אורון (שהוציא ספר על אדישות היישוב היהודי והתנועה הציונית לרצח העם הארמני), והיוצא נגד הכחשת רצח העם הארמני ותובע את הכרת ישראל ברצח העם הארמני – מסרב מבחינה פוליטית להכיר ב"שואת יהודי ערב", ובאידיאולוגיה הערבית-מוסלמית הרואה בה מופת מוסרי שיש לשחזרו.

בעוד שבטורקיה חיים כיום ארמנים, בערב לא נותרו כלל יהודים (וגם נוצרים), בעוד שהטורקים מכחישים את טבח הארמנים מתוך התנגדות מוסרית, הערבים-המוסלמים לא רק שאינם מכחישים את שואת יהודי ערב, אלא רואים בה מופת מוסרי שיש לממשו כיום, ומצהירים בריש גלי שמטרתם היא עשיית ג'נוסייד בעם היהודי.

בעוד שיש טורקים המתנגדים למדיניות טורקיה ותובעים את הכרתה ברצח העם הטורקי, בעוד שבגרמניה היו גרמנים שהתנגדו לרצח היהודים ע"י היטלר, טרם נמצא ערבי מוסלמי שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש להשמיד את היהודים ולעשות בהם ג'נוסייד, גזענות ולא מופת מוסרי, כולם רואים בשואת יהודי ערב, חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד,  והפיכת ערב ל"יודן-ריין" מופת מוסרי לפעולה כיום.

הכחשת הג'נוסייד ע"י אורון מכשירה את הקרקע

לג'נוסייד חדש ביהודים

אורון (המתנאה ב"הומניזם" שלו) והמסרב להכיר בשואת יהודי ערב ובמופת המוסרי שלה, כפי שמצהירים וחוזרים ומצהירים בריש גלי הערבים-המוסלמים, יודע מה שהוא עושה, אם יכיר בשואת יהודי ערב, ויצא נגד הכוונות לממשה, הוא יאבד מיד את התקציבים הנדיבים מהם הוא חי, את נסיעות החינם שהוא מקבל לחו"ל, ובייחוד את שמו כ"הומניסט שוחר שלום". רק השקר יביא לו כסף וכבוד.

צביעות שבלתי תאומן, כבר אמרנו?

קשה שלא להרהר בחינוך שקיבלו בני משפחת אורון.

אחיו של יאיר, חיים אורון, שעקב מראהו, שחור וגדול, קיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס" (מישהו יודע מה שם משפחתם המקורי?) מתנאה בהיותו חברו הטוב של פושע המלחמה – הרוצח הסדרתי – ראש ארגון הטרור המוסלמי-ג'יהדיסטי – "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה" או "אירגון השהידים של הקצה" שמטרתם עשיית ג'נוסייד ביהודים) – מרואן ברגותי, ובין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס בחברותא ברמאללה, ולאחר מאסרו הוא ממשיך לבקרו בכלא.

בטוחני שהן מאיר ולד-יערי, והן יעקב חזן, היו מזדעזעים לו שמעו עד לאן הגיעו חניכיהם.

המדינה האיסלאמית: התנאי להפסקת אש עם המערב

סוף התמיכה בישראל

בגיליון ה-8 והאחרון של דאביק (Dabiq), ביטאונה הרשמי של המדינה האיסלאמית בשפה האנגלית, שראה אור ב-30 במארס, מפרסם העיתונאי הבריטי החטוף ג'ון קנטלי מאמר בשם "שינוי פרדיגמה", הקורא למערב לחתום עם המדינה האיסלמית הסכם הפסקת אש לעשר שנים במתווה הסכם חודיבייה שחתם עליו מוחמד עם הכופרים-אויביו.

במאמר קובע קנטלי שהמערב לא יוכל להתמודד עם המדינה האיסלאמית, ולא יוכל להשתלט על עיראק וסוריה, ועל אזרחי המערב שיתמכו בה, השאלה היחידה היא, עוד כמה מערביים יצטרכו למות עד אז? ולכן עדיף למערב להגיע להסכם שביתת נשק לעשר שנים. התנאי כמובן ברור:

"סוף דבר,"  מסכם ג'ון קנטלי: "כל הפסקת אש בין המערב והמדינה האיסלאמית תחוייב בסופו של דבר לשים קץ לתמיכה ברודנויות הערביות והלא-ערביות בעולם המוסלמי כמו גם בישראל".

עורך ביטאון המדינה האיסלאמית העיר על דבריו:

"השהיית מלחמה בין המוסלמים והכופרים לעולם לא יכולה להיות קבועה, משום שמלחמה נגד הכופרים היא ברירת המחדל שהמוסלמים רשאים להשהותה באמצעות הפסקת אש אך ורק למען אינטרס דתי חזק יותר, כמו בהפסקת האש שהציע הנביא לעובדי האלילים ממכה בהסכם חודיבייה. תוקף הסכם חודיבייה היה עשר שנים. משעה שההסכם נכרת, כל הפרה שלו בידי הכופרים תביא לענישתם הן ע"י הג'יהאד והן ביד אללה. בגידת עובדי האלילים ממכה בהסכם חודיבייה שנחתם עם הנביא מוחמד הובילה במישרין להתקבצות המוסלמים ולכיבושה המוצלח של מכה. כשם שבגידת הצלבנים הרומאים (הכוונה היא לארה"ב והמערב בימינו) בהסכם העתידי שייחתם עם המוסלמים תוביל ישירות להתאספות המוסלמים ולכיבושה המוצלח של רומא (הכוונה למערב), כמתואר בקוראן."

פתרון בעית דעא"ש לפי גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון)

אין לזלזל בסכנה שמדינות העולם יקריבו את ישראל על מזבח הרצון להגיע להסדר עם דעא"ש. אי אפשר שלא להיזכר בדבריו של צ'מברליין לאומה הבריטית משנתן היטלר אולטימאטום לפיו על הצ'כים למסור לידיו את חבל הסודטים עד ליום 28 בספטמבר 1938: "מה איום, דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה, ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר..."

קל וחומר תהיה בעייה לשכנע אנשים לא להקריב את ישראל בשעה שהמידע שהם יודעים על ישראל הוא מסוג הפרופוגנדה שמפיצה בעולם גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) שהפתרון של דעאש הוא להגיע להסכמה עם הפלשתינאים כלומר, להסכים לחיסולה של ישראל...

(גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון): הפתרון לדאע"ש הוא להגיע להסכמה עם הפלישתינאים)

https://www.youtube.com/watch?v=SWF1itHKj_Y

אל חכים – אלוהים הדרוזי –

 הדרוזים עדיין מפחדים מהאיסלם, ובצדק

בחג לכבודו של הנביא שועייב (יש המייחסים את שועייב ליתרו חותן משה, ויש שלא. (חבר הכנסת לשעבר הדרוזי מוחמד נפאע טוען כי ייחוס שועייב ליתרו הוא רק מזימה "סהיונית"-ציונית) – קיימו הדרוזים טקס הוקרה לצוללנים צביקה פייר, קובי טוינה, אביבית פישלר, יואב לביא ויואל מילר שמצאו ליד חופי קיסריה 2,580 מטבעות זהב, שמשקלם הכולל מעל שישה ק"ג.

הדמות ששמה מוטבע על רוב מטבעות הזהב — החליף אל חאכם באמר אללה (החליף בצו האל). השליט השישי בשושלת הפאטמית, ששלט בשנים 996–1021.

http://rotter.net/forum/scoops1/202294.shtml

הממצא עורר התרגשות רבה בקרב הדרוזים.

אל חכים באמר אללה מנצור (בערבית השולט מטעם אללה) היה החליף השישי של השושלת הפטימית ששלטה במצרים במאה העשירית.

בתקופת שלטונו רדף אל חכים קשות את הנוצרים והיהודים. הוא הרס כליל את כנסיית הקבר בירושלים, וציווה על הנוצרים לשאת צלב כבד על צווארם. על היהודים ציווה לענוד על צווארם צלם כבד דמוי עגל – זכר למעשה העגל לאחר יציאת מצרים, שיסמן ויבדיל אותם מהמוסלמים. על המוסלמים אסר לאכול מלוחיה.

יום אחד אל חכים נעלם, ולאחר היעלמו הכריז עליו מייסד הדת הדרוזית, אדם ממוצא פרסי בשם חמזה בן עלי – כהתגלמות אלוהים. לכן ראו בהם המוסלמים כופרים סוג א' שאינם אפילו זכאים לתנאי ההשפלה של "בני החסות" (היהודים, הנוצרים, והשומרונים), ונתנו להם את כינוי הגנאי "דרוזים" ע"ש אחד ממפיצי הדת נשתקין אל דרזי. (הדרוזים עצמם מכנים את עצמם "המייחדים" קרי, אומרים שהאל אחד) כיוון שכך, מטעמי ביטחון, על מנת שלא יהרגו אותם ככופרים, הדת הדרוזית היא סודית (היה דרוזי בביתך והתחזה למוסלמי בחוץ) הסוד נשמר עד זמננו.

מסתבר שעדיין הדרוזים מפחדים לומר בגלוי כי הם רואים באל חכים התגלמות אלוהים, עדיין הם מדברים סחור סחור על חשיבותו לדת הדרוזית בלי להרחיב. הם צודקים, עדיין הסכנה מהאסלאם רבה מדי. כל רגע יכול לבוא הטבח.

איריס פרומרמן לעאל – על שנאת ישראל, טיפשות, ורשעות

בדומה להיטלר שהאשים בנאומו המפורסם את היהודים במלחמת העולם השנייה, מאשימה איריס פרומרמן לעאל את היהודים במלחמת צוק איתן. "ישראל לא נגררה בעל כורחה אל העימות הזה... היא חתרה להסלמה ועשתה ככל שביכולתה להבטיח את ההתלקחות." (מותם היה לשווא, "הארץ" 21.4.15).

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2618469

בעוד שבניגוד להיטלר, ששמר בסוד על תוכניתו להשמדת היהודים, החמאס מכריז על כך בריש גלי, פרומרמן-לעאל מתעלמת מכך, ובאמצה את הרוח האנטישמית לדורותיה, היא מאשימה את היהודים בכול.

מעבר לרשעותה שאין לה גבולות בכך שהיא פוגעת במשפחות השכולות באמרה: "מותם היה לשווא" (ואולי באמת יש להצטער אם מישהו שילם בחייו על הגנת חייה של אותה מרשעת) היא קובעת בבורותה ש"הפצצות צה"ל נותרו חסרות תועלת ולא הביאו לצמצום ירי הרקטות, אבל הם הצליחו גם הצליחו להביא לפיוס בין פתח לבין חמאס" – קביעה המנוגדת למציאות ולשכל הישר.

מסתבר שאין גבול לרשעות, לטפשות, ולשנאת ישראל של איריס פרומרמן לעאל.

[אהוד: אבל היא סופרת חשובה שספריה זוכים מיד לביקורות. אני ושכמותי עפר לרגליה בעיתון "הארץ" ובחוגים הקובעים את הטעם הספרותי אצלנו].

תנו לערבים הפלישתינאים להניף את דגלם

לראשונה ערכו ערביי ישראל (בפוליטיקלי קורקט: ערבים-פלישתינאים אזרחי ישראל בכפייה) הפגנה בכיכר רבין בתל אביב למען זכות הדיור.

לכאורה הפגנה אזרחית, אולם אם כוונתם היתה לשוויון אזרחי בלבד במדינת ישראל, לא היו מניפים בהפגנה את דגל האויב – דגל אש"פ (בהפגנה זו הם נמנעו מהנפת דגלי חמאס ודעאש כפי שהם עושים בהפגנות דומות בישוביהם).

בהנפת דגלי האוייב הראו ערביי ישראל כי הם אינם רואים את עצמם ככאלה (ערביי ישראל), וכי אין מטרתם שוויון במדינת ישראל, אלא הם מזדהים עם האוייב, ומטרתם מטרתו – חיסול המדינה היהודית ישראל.

ערביי ישראל מפגינים בכיכר רבין למען דיור עם דגלי אש"פ:

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2624048

במסיבת עיתונאים של קבוצת הכדורגל אחי נצרת – מציגה הקבוצה לראווה את תמונת אֶמיר קטאר, והמרגל הנוצרי לטובת החיזבאללה – עזמי בשארה, יחד דגליי אש"פ וקטאר:

http://rotter.net/forum/scoops1/204013.shtml

בתגובה להנפת דגל האוייב מציע יוסי אחימאיר לחוקק מיידית חוק האוסר על הנפתם של דגלי האוייב בתחומי ישראל! ("חדשות בן עזר" 1041).

טעות. יש (ואפילו רצוי) להתיר לערבים להניף את דגליהם, והסיבה לכך פשוטה. הנפת הדגלים חושפת את כוונתם האמיתית של ערביי ישראל.

למרבה הצער קיים בקירבנו מיספר גדול של "אידיוטים שימושיים" המרמים את עצמם לדעת, לעיתים מתוך כוונות טובות המעוורות את עיניהם ומוחקות את שכלם – המאמינים כי כוונת הערבים להכרה במדינת היהודים ישראל. רק הנפת דגלי האוייב, בין אם דגלי אש"פ, החמאס, או דעאש – משיבה לאותם אידיוטים שימושיים את שכלם והבנתם מהי כוונתם האמיתית של הערבים.

לכן, תנו לערבים לחשוף את כוונותיהם האמיתיות, תנו להם להניף את דגליהם!

נ.ב. פאודה הישאם סליאמן בן לאם לבנונית, כוכב הסדרה "פאודה" של יס, אמר בראיון ל"ידיעות" שהריגת חיילים יהודים בגדה אינה פיגוע בעיניו, כי החיילים לא צריכים להיות שם.

יש לומר לו שאם הוא תומך בהריגת חיילי צה"ל, שילך בעקבות דגלו, ללבנון, או לשטחי הרשות, כי הוא לא צריך להיות כאן.

* * *

תקוה וינשטוק

מאה שנים מלאו לדבורה

באוגוסט האחרון חגגה דבורה רוזנפלד ילידת 1914 את יום הולדתה המאה. כיום היא אפוא בת מאה פלוס. בני עשרה ואף אחד עשר עשורים שוב אינם חזיון נדיר בימינו. יש כבר לא מעטים כמותם בבתי האבות. אך נדירות הנשים בגילה שהן דעתניות, עדכניות, מתמצאות בחידושי הטכניקה – וגם יפות!... – כמוה.

עד לפני שנה ניהלה חוג לספרות, בעיקר לשירה עברית, בבית ההורים בו היא חיה. הרצתה כמובן על ביאליק וטשרניחובסקי שעליהם גדלה, אך גם על אלתרמן ועמיחי והמשוררים הצעירים מהם. לכל הרצאה התכוננה ביסודיות, קראה ביקורות והתעמקה. כמניין מדיירי הבית פקדו את הרצאותיה בקביעות ודבורה הדפיסה את השירים במחשב וחילקה לקבוצה.

ידעתי שכל ימיה דגלה בימין הפוליטי אך כששאלתי למי הצביעה לאחרונה, השיבה לתמהוני: "הצבעתי ללפיד. זה דור ההמשך ואני מאמינה בו."

ואולי אין הבחירה מפתיעה. 36 שנים היתה דבורה מורה ומחנכת, מעורה בחיי הצעירים. תחת  ידיה עברו אלפי תלמידם ורבים רבים מהם זוכרים אותה באהבה. בין תלמידיה החידונאי הנודע דני חמניצר. תלמיד אחר הנו פרופסור אבישי ברוורמן. הוא מזכיר בכל הזדמנות את המורה שלו דבורה. כשכיהן כראש אוניברסיטת באר שבע הזמין אותה ואת בעלה לסיור מיוחד באוניברסיטה ולחגיגת יום הולדתה המאה בא ונאם לכבודה.

אישה מופלאה זו נולדה ביקטרינוסלב שברוסיה למשפחה ציונית שעלתה לארץ ב-1921. דבורה היתה אז בת תשע. אביה, משה אתינגר, עסק ברוסיה בענייני דלק ותיכנן להמשיך בכך גם בארץ. עם משפחתו התיישב בחיפה והקים בנמל משאבה שהעבירה דלק ממצרים ישר לאניות. לימים מכר את המפעל, עבר לתל אביב, נעשה שותף בבית חרושת "עלית" והתמסר למחקרים בבלשנות העברית.

דבורה סיימה את בית הספר הריאלי, למדה שנה ספרות באוניברסיטה העברית ועברה לסמינר לוינסקי ללמוד הוראה. ב-1933 החלה לעבוד כמורה בתל אביב עד שב-1938 נישאה לפאול רוזנפלד ועברה לגור עמו בכפר שמריהו. רוזנפלד, אף הוא דמות ראויה לציון, נולד בגרמניה, שם סיים את לימודי הרפואה וב-1932עלה לארץ. הוא לא עסק במקצועו. "היו אז מספיק רופאים ועורכי דין שנמלטו מגרמניה והיתה תנועה 'מהעיר אל הכפר'," מזכירה אלמנתו. פאול הלך להתיישבות בכפר שמריהו, אז יישוב של דוקטורים ופרופסורים  "יקים". הרוזנפלדים הקימו משק מעורב – פרות ותרנגולות. ב-1939 מכרו את המשק, עברו לרמת גן, ורוזנפלד, שמאחריו כבר היתה הכשרה חקלאית, היה ממייסדי חברת "טנא נוגה". הוא היה אוטודידקט. למד ביאולוגיה בהתכתבות עם אוניברסיטה באנגליה, ובגיל 85 קבל דוקטורט בייצור חלב. הוא ייצג את ישראל בפורום של מומחים לתעשיית החלב. פאול רוזנפלד נפטר בגיל 90. חמש שנים לפני כן עוד נהג במכונית.

כשהשתקעו ברמת גן חזרה דבורה להוראה. לימדה עברית, תנ"ך והיסטוריה בכיתות הגבוהות ז-ח בבית ספר עממי ולאחר מכן היתה מורה ומחנכת בחטיבת הביניים בבית ספר "שילה" עד שנת  1964, כשפרשה לגמלאות.

כמורה ניהלה פרויקט מיוחד על המדינה, תוך דגש על המים. כמו כן פרסמה כמה חוברות לבתי הספר – "האדם עץ השדה" על הצמחים במקורות היהודים, לרבות שבעת המינים שהארץ נתברכה בהם וארבעת המינים של סוכות (הופיע ב-67' וזכה לשש מהדורות ) וגם חוברת לימוד על התעשייה בישראל.

"ספר פריצה," מגדירה אותו המחברת. "עד אז החשיבו בארץ בכלל, ובבתי הספר בפרט, רק את החקלאות. אני טענתי שהעתיד הוא בתעשייה." משרד החינוך הפיץ את החוברות בכל בתי  הספר.

דבורה אתינגר-רוזנפלד היתה יו"ר "סירה אופטימיסט" ("האחות הטובה"), אגודה המאחדת נשים ממקצועות שונים, אחת מכל מקצוע, וחיברה ספרונים באנגלית ברוח האגודה על קשר בין בני האדם.

אולם גולת הכותרת של כתיבתה היא "האתינגרים" – אילן היחס של משפחתה מצד אביה, החל משנת 1880, מהסב שניהל סניף ביטוח בדניפרופטרובסק והוליד שבעה ילדים. שבע שנים חקרה וליקטה את החומר והנציחה את האתינגרים בספר בן 400 עמוד. דבורה ושלושת אחיה משה, שלום וחיים הם דור שלישי ליונה ודינה אתינגר מדניפרופטרובסק ויש כבר דור חמישי.

כשהגיעה העלייה הגדולה מרוסיה התנדבה לעבודה עם עולים. היא טיפלה ב-25 עולים, זוגות ויחידים, בעיקר בגילאים הקשישים יותר. דבורה דאגה לחיי יומיום שלהם ולימדה אותם עברית באופן פרטני. אחת לחודש, בשבת, נפגשה הקבוצה בביתה לגיבוש. היו ביניהם מומחה לרכבות שקיבל תפקיד חשוב ברכבת ישראל, בקטריולוגית לתעשיית חלב, ספרנית, גם בעלי מקצוע שאינם מתאימים לארץ. רבים מהם נותרו ידידי נפש שלה. אחת העולות שלמדה אצל דבורה, ויאולט, היתה גם מורתה: היא לימדה אותה להשתמש במחשב ודבורה ידעה לכתוב את "האתינגרים" במחשב.

על פועלה בקרב העלייה הרוסית זכתה  לתואר "יקירת רמת גן".

היא תושבת בית ההורים "משען" בנאות אפקה, ונעזרת במטפלת פיליפינית מדהימה. כוחה האינטלקטואלי של בת המאה פלוס  נותר במלואו אך הגוף חלש מאוד. עודה מרשימה בהופעתה אך הראייה מוגבלת, השמיעה גרועה עוד יותר, וחוליים פוקדים אותה תכופות.

היא קמה ב-9 בבוקר, קוראת, נחה, אחר הצהרים שומעת הרצאה בבית, וב-11-12 שוכבת לישון.

יש לה שתי בנות, שבעה נכדים ועשרים נינים. אחת הנכדות חיה בשדה בוקר ומדריכה בבית בן גוריון שם. אחד הנכדים עובד בהונג קונג כמייצג חברה אמריקאית.

"אני מאמינה שאדם יכול לעשות את  הטוב," אומרת בת המאה. "מאמינה שעל ידי הבנה והתגברות אפשר להגיע לקשר ולידידות בסיסית. הבה נאמין שבני האדם טובים יותר מכפי שהם נראים... ואשר לי, אני מקוה שהמוות ייקח אותי בדקה."

* * *

אהוד בן עזר

רשמים מביקור חולים ברמב"ם, 2012

היינו בביקור חולים בבית החולים "רמבם" בחיפה, והתרשמנו שקרוב לשמונים אחוז מהמטופלים וכשישים אחוז מהצוות הם ערבים ישראליים. בקפטריה, בשעות הצהריים, היו  כמאה אחוז ערבים, והשפה היחידה שנשמעה מהשולחנות העמוסים גברים, נשים, ילדים וטף היתה ערבית. כולם נראו לבושים טוב, לא רזים, לא מפוחדים, משוחחים בחופשיות ונהנים מן החיים והאוכל. הם בוודאי זוכים חינם לכל השירותים של חוק הבריאות הממלכתי מתוקף היותם אזרחי ישראל.

היינו מה זה גאים. חשבנו, איפה, לכל הרוחות – בכל רחבי העולם הערבי וגם המוסלמי, יש ציבור ערבי ומוסלמי הזוכה לטיפול רפואי ממלכתי ובעל רמה, המגיע לכל שכבות האוכלוסייה, גם למעמדות הביניים ול"עניים" – ולא רק לעשירים בבתי החולים הפרטיים?! – במצרים? בסוריה? בלוב? לא ראינו למשל פלוגות מחסלים מטעם ממשלת ישראל עוברות ומחסלות פצועים בבית החולים, כמו בסוריה. וחשבנו, אולי בכל זאת היתה מגיעה לנו, ובקול רם, תקשורתי – תודה על כך שרק בישראל, הדמוקרטית-באמת, מתאפשרת מערכת בריאות חינם שכזו לכל אזרח, גם ערבי?! הרצל, שחזה את "אלטנוילנד", את "החברה החדשה" מתגשמת בחיפה, היה ודאי נהנה למראה עיניו!

אמרנו לעצמנו, אולי מישהו מאזרחינו הערבים היה מציין לטובה את מעמדם, ומציין זאת בגאווה – במקום שאנחנו נשמע שוב ושוב את דברי הבלע של מנהיגיו, של תומכי הטרור, כמו אחמד טיבי מקדש השאהידים המחבלים או חנין זועבי המצטלמת עם הרוצחים שלנו?

אולי מישהו מערביי ישראל, איש ישר ולא מג'נון – יודה סוף-סוף שהם חיים בגן העדן הערבי, המוסלמי וגם הנוצרי היחיד בכל המזרח התיכון ובכל העולם הערבי והמוסלמי כולו?!

לא. הרבה יותר קל לזעוק על גזענות ו"אפארטהייד"!

מתוך גיליון 710 של המכתב העיתי מיום 23.1.2012.

* * *

בדידות מלוחה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שבת בבוקר בחוף גורדון

את בדידותי אני

חוגגת

כבר כואב לי הפות

מרוב אצבעות

שדחפתי לפנות בוקר

ולא היו תוצאות

רק שפשֶפֶת

עליי ללכת

לרופא עור

שיבדוק לי

את הדגדגן

שבמוח

מכנסי הים

של הגברים

בולטים

בַּצ'ופצ'יקים

וממש משגעים אותי

אני מרטיבה בַּמחשבה

אני מלוחה

ואין מי

שילקק לי את

הצ'יפס

חוף גורדון, מרפסת "לה לה לנד", שבת, 17.9.1011

[מתוך היומן: 17.9.11. שבת. בבוקר אני הולך לבד לים. הים נעים ואני שוחה כחמישים דקות ואחר-כך יושב בקפה וכותב בפנקס שיר, שאותו אביא בגיליון הקרוב 679].

* * *

יואב אהרוני

מיהו משורר עדתי?

אהוד שלום,

לפני חודשים אחדים, כאשר ועדת פרס ישראל לספרות התפרקה/פורקה, כתבתי לך כי שמו של ארז ביטון חסר לי ברשימת המשוררים שזכו בפרס יוקרתי זה. עתה, לאחר שהמעוות הזה תוקן, מן הראוי לחזור ולהזכיר את תרומתו האדירה לשירה העברית בת זמננו. משה גרנות כותב לך (במדור "ממקורות הש"י", חב"ע 1041): "אני מסכים עימך שהנאום של ארז ביטון היה מרשים, נאום ישראלי מובהק. יחד עם זאת, צריך לזכור ששני ספריו הראשונים היו בהחלט עדתיים. כמוך אני מאושר מהתמורה שחלה בשירתו ובהשקפת עולמו."

אני שב ומעלעל בדפי שני ספריו הראשונים של ביטון, "מנחה מרוקאית" (1976) ו"ספר הנענע" (1979). אחדים מהשירים בשני ספרים אלה הם ממיטב השירה העברית בת זמננו. די אם אזכיר את "ההבטחה", "וריאציות על נושא אחד של בך ברחוב יפו" ו"חתונה מרוקאית" (מנחה מרוקאית); ואת "תקציר שיחה" ו"אלקסקס אולפדן" (ספר הנענע). גרנות מגדיר ספרים אלה כ"עדתיים בהחלט". האם מישהו הגדיר כך את שירתם של ביאליק וטשרניחובסקי, שהביאו אל תוך שירתם את תבנית נוף מולדתם? מדוע אצל ביטון זה נחשב "עדתי"?

שלא כמו גרנות, אני אינני מצליח להבחין בתמורה שחלה בשירתו ובהשקפת עולמו, במובן של התקרבות אל ה"ישראליות". כמובן, שירתו התפתחה עם השנים, אף כי אינני יכול לקבוע ששיר כמו "סוסים חבושי עיניים" ("נופים חבושי עיניים", 2013) הוא טוב יותר או יפה יותר מ"חתונה מרוקאית" (1976). אגב, בספרו האחרון ("נופים חבושי עיניים") מתפרסמים גם שירים שהתפרסמו כבר בספריו הראשונים ("מסדר זיהוי", 1976 ו"רבאבה צרודה" 1979).

לסיכום: ארז ביטון הוא משורר עברי, מהגדולים שקמו לנו, בלי שום הסתייגות, עדתית או אחרת.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מתוך יומן 2010

קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909

22.5.10. שבת. בן סרק עבורי את בול פתח-תקווה ואני מכין לגיליון יום שני הקרוב, 546, כתבה פותחת יחד עם הבול הצבעוני בעמוד הראשון:

בול פתח-תקוה משנת 1909, כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ

אהוד בן עזר

קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909

סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברה House of Zion מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אד רוזן גם ביקר לאחרונה בארץ וקיים דוכן מכירה של בולים בסוגים האלה במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת:

hsofzion@aol.com

לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקוה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.

מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909.

אין לנו עדות כתובה על כך.

על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.

בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].

כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.

בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].

בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גולדנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.

הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים פכי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:

"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."

עד כאן מדברי משה רימר.

בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".

ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה קברו – השמידו בבתי המושבה גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.

* * *

קראנו כי השבוע מתקיים באוניברסיטת חיפה, מטעם בית הספר לאמנויות והחוג לספרות עברית והשוואתית –  ערב הוקרה "על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות" – המוקדש לשירתו של ידיד ישראל מחמוד דרוויש, ומצאנו למתאים לחזור ולהביא כאן, לכבוד חגיגת המתרפסים בפני מי שכה היטיב לירוק בפרצופנו – את השיר הבא:

היונה הצחורה עפה מערבה

שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה

מחרבּנת על היהודים

מזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח

גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב

על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק

היונה הצחורה של השלום עפה

אל בתי הספר של היהודים

נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם

מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק

שלום רב שובך יונה של צדק

אל מערכת לימודים עברית מתרפסת

בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ

להתחמם בכבשנים

היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה

ומחרבנת על פניה

כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאה לה

אני רואה את השמיים שם, בהישג יד

כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת

ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע

לכו תשתו את הים, בני-דודים!

נכתב ב-17.6.06 בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מחמוד דרוויש, רמאללה, שפורסם ב"ידיעות", 16.6.06. השיר של חיימקה שפינוזה  פורסם ב"חדשות בן עזר" גיליון 151, מיום 19.6.06.

* * *

אהוד בן עזר

חד גדיא: עוד לא הסתיימו מכות מצרים, 2011

3.8.11. יום רביעי. לפני הצהריים רואים בשידור חי את מובאראכ שוכב בתא הנאשמים במשפט בקהיר. לידו שני בניו. הסנגורים מרבים בדברים פרוצדוראליים, ולכאורה זהו משפט רגיל ולא משפט ראווה. אבל יש הרגשה שאיש באולם לא יודע מה יילד יום ואם לא הוא יהיה הקורבן או הנאשם הבא.

לגיליון מחר אני כותב:

הבאתו של הנשיא-לשעבר, במשך כשלושים שנה – חוסני מובאראכ על אלונקה לבית המשפט בקהיר מסמלת את שקיעתה של מצרים כמעצמה אזורית בהנהגתו, את התפוררותו של הסכם השלום עם ישראל, ואת התדרדרותה של מצרים לתהום של רעב, מהומות ואנארכיה.

זו לא היתה השפלתו של מובאראכ, כפי שסוברים בטעות הפרשנים – זו היתה השפלתה של מצרים כמדינה שהיתה החשובה והמרכזית ביותר במזרח התיכון.

השופט הנפחד ששופט וישפוט את מובאראכ וחבורתו – יעמוד אולי מחר למשפט-דומה מאחורי סורגים. ומי ששולט כיום בשם הכת הצבאית יימצא מאחורי הסורגים מחרתיים. אילו הייתי מצרי הייתי מתבייש ונבהל לנוכח המחזה שרואות עיניי בטלוויזיה, ומי יודע מה עוד עלול לקרות. אולי דווקא "השפלתו" של מובאראכ עלולה להעיר הפגנות זעם נגד "המהפכה" (שהתחוללה בעידודו של הסכל אובמה) – גם משום שמרבית בעלי התפקידים המסתובבים היום חופשיים – יכולים אמנם לשלוט ולשפוט אבל מחר עלולים גם להישפט ולהיות מוצאים להורג ממש כצפוי למובאראכ. נגד כל אחד מהם אפשר למצוא "תיק", ולהשליכו לכלא.

המצרי הפשוט, 50% אנאלפאבית, ישאל למראה מנהיגו-לשעבר המוטל אין-אונים על מיטת חוליו בכלא – מי הם הזדים והזרים שפגעו בגאוותה של מצרים ודרדרו את ארצו למצבה הנורא כיום? ואולי דווקא עתה הולכים ומתגברים הגעגועים לתקופת מובאראכ!

התחזית המתקבלת על הדעת היא מהפכה צבאית שקטה נוספת של הצבא, כגוף מלוכד השומר קודם כל על עצמו ועל מוסדותיו – תוך שמקריב את מובאראכ ובניו ושותפיו הקרובים – להמון הצמא לדם, כבימי הגיליוטינה של המהפכה הצרפתית. אבל השלטון הדיקטטורי-למחצה של תקופת מובאראכ ותקופת קודמיו יימשך, אחרת יעלו לשלטון "האחים המוסלמים".

מובאראכ וכוחות הביטחון שלו פקדו לירות במפגינים, בין השאר, כאשר האלטרנטיבה היתה בזיזת המוזיאון המצרי המפואר שאין שני לו – בידי המתפרעים, השודדים, "לוחמי החופש" שאותם עודד ברק חוסיין אובמה, כי בחוש המוסלמי שלו ובדברת האמריקאית הרהוטה – ראה בהם את תקוות העתיד!

אבל חוסני מובאראכ, אם שכחתם, הוא פאטריוט מצרי גאה שעשה למען עמו וארצו יותר מכל שופכי דמו כיום! יכול היה לברוח לסעודיה עם כל בני משפחתו – ולא ברח! הוא לא ברח! – למרות שהסעודים לא היו מסגירים אותו למשפט המבזה בקהיר כי קהיר אוכלת מידיהם של הסעודים כדי שאזרחיה לא ירעבו.

אבל לתקשורת הישראלית יותר חשוב כמובן מה חושבים ה"מנהיגים" מטעם-עצמם, המפונקים, שהשתן עלה להם לראש – אלה ממאהל שדרות רוטשילד ודומיו – מאשר המהומה והתהפוכות המתרחשות סביבנו באיזור ואשר אחריתן מי ישורנה. ואם לא ניזהר ונתעשת בעוד מועד, גם ישראל עלולה להידרדר למצבה של מצרים כיום, בעקבות ההיסטריה הרעילה של תחריר-רוטשילד.

* * *

בן מבקר במסעדה

משתה השף לשניים במסעדת אדורה

סיכום קצר למי שלא מתכוון לקרוא את הביקורת כולה אלא רק את הפסקה הראשונה. השף אבי ביטון עוזב את מסעדת אדורה בעוד כחודש. אם עדיין לא הספקתם לבקר במסעדה, אני ממליץ להגיע לשם לפני שיעזוב, כי אין לדעת מה תהיה רמת האוכל והמסעדה ביום שאחריו (ראו מקרה אייל לביא ו"פסטיס").

אם החלטתם בכל זאת להישאר, אספר לכם כי אני מכיר את המסעדה קרוב לעשר שנים ובכל הפעמים שסעדתי בה נהניתי מאוד. בשנים האחרונות נכנס לתפריט "משתה השף". בכל יום שלישי בערב מוגשת ארוחת טעימות הכוללת כחמש מנות ראשונות, שלוש עיקריות, לחם ויין חופשיים. זאת אומרת שאם נהניתם ממנה, תוכלו לבקש אחת נוספת והכל כלול במחיר. גם היין הוא במזיגה חופשית.

לאחר שקראנו את הידיעה המרה על עזיבתו של אבי ביטון, החלטנו, בן הזוג ואני, לפנק את עצמנו ב"משתה השף".

הגענו למסעדה ביום שלישי האחרון בשעה 20:30, לאחר שהזמנו שולחן מראש. המסעדה הלא גדולה, לא הייתה מלאה. המלצרית, שהייתה מאוד אדיבה, לא הספיקה להניח את התפריט לפנינו כי אמרנו לה את מילות הקסם "משתה השף".

אז מה אכלנו?

לשולחן הוגשו ככר לחם קטנה וצלחת מטבלים. אם אתם לא מכירים את הלחם של אדורה, אתם ברי מזל, כי ברגע שמתחילים לאכול אותו קשה מאוד להפסיק. בתוך הלחם נחבאות להן חתיכות אגוזי מלך, ומי שזוכה בהן מרגיש כאילו מצא אוצר. צלחת המטבלים מכילה חמאה, מלח גס, ממרח עגבניות מיובשות וזיתים שחורים, וגם צלוחית קונפי שום מעולה.

היין האדום, שלצערי שכחתי לשאול לשמו, לא היה כבד מדי והשתלב מצוין בארוחה.

המנות הראשונות כללו קרפצ'יו סלמון שעוטר בפיסות צנונית ופרוסות פלפל צ'ילי, סלט קלמארי עם עגבניות שרי ברוטב יוגורט, פטה כבד עוף ואווז עם ריבה, קוביות ג'לי יין וטוסטונים, סלט עגבניות עם גבינת המאירי, ושני סיגרים מרוקאים ממולאים מחית מעורב ירושלמי עם רוטב טחינה (הזמנו תוספת מהסיגרים).

מכיוון שהיינו ב"משתה השף" לא פעם ולא פעמיים, הזמנו בשלב זה, עוד לפני שהגיעה, עוד מנת ריזוטו ירקות. למרות שלטעמי מנת הריזוטו מעט מלוחה מדי, קשה מאוד להפסיק לאכול אותה. השילוב של תרד ערבי וערמונים (אם אני לא טועה) במנה, הופך אותה למעדן. ואם עדיין לא השתכנעתם, דעו לכם שבאותו ערב אכלנו בסך הכול ארבע מנות ריזוטו.

שתי המנות העיקריות האחרות היו שני שיפודוני פילה בקר על פירה מצוין ברוטב ציר בקר מתקתק, שהיו מאוד טעימים (הזמנו מנה נוספת) ומנה של שתי קציצות דג במטבוחה. עם המנה הזאת היתה לי קצת בעייה, קציצות הדגים היו מצוינות, אפשר היה לחוש עדיין בחתיכות דגים בתוך הקציצות. המטבוחה, לעומת זאת, הכילה רק חצילים ששחו בהרבה שמן. הטעם היה לא רע אבל משהו במראה של הרוטב היה לא מזמין. אפילו טבילת הלחם ברוטב לא הועילה.

בשלב הזה כל אחד מאיתנו היה כבר אחרי ארבע כוסות יין והחלטנו לוותר על קינוח. אם לכם יישאר מקום, אני ממליץ על סורבה המלון במרק השקדים.

אז כמה שילמנו?

2 ארוחות משתה השף – 358 ₪ ועוד 42 ₪ טיפ

סה"כ: 400 ₪

אדורה, בן יהודה 226, ת"א

03-6050896, adora.rest.co.il

פתוח ב'-ה' 12:00-17:00, 19:00-0:00

ו' 9:00-12:00, 19:00-0:00

ש' 9:00-12:00, 13:30-17:00, 19:00-0:00

ימי א' סגור

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תרגום עברי לשם המקורי של הסרט "דירה בפריס" הוא – "גבירתי הזקנה" ולא "גברת זקנה" כפי שכתבנו בטעות.

* איך זה שהתקשורת המהימנה שלנו, ובייחוד "ידיעות" כמו לפני הבחירות האחרונות, טרם התייחסו לאחריותה של שרה נתניהו למהומות השחורים בבילטמור ולהפגנות האתיופים האלימות בירושלים ובייחוד בתל אביב?

* מתוך ספרו של ליטמן מור בן ה-98: "במבט לאחור," כותב ליטמן מור ב"המלחמה על החיים", "אני מנסה להבין אם לא להצדיק את המדיניות של הסובייטים בזמן המלחמה. הם ולא רק הם, אלא גם בעלות-הברית, עשו את כל המאמצים שלא לתת למלחמה צביון של מלחמת היהודים נגד היטלר. לדעתי, העובדה שבנות-הברית לא הפציצו את אושוויץ ואת מחנות הריכוז לא נבעה ממגבלות צבאיות, אלא מטעם זה בדיוק.

"התעמולה הנאצית עשתה הכול כדי לשכנע את העולם שהמלחמה נכפתה על גרמניה על ידי הקפיטליזם הבינלאומי היהודי כמו גם על ידי הקומוניזם שהיהודים הם אבן הפינה שלו. ובכל זאת, הרי בעלות-הברית יכלו להצניח כרוזים כדי להזהיר את כל משתפי הפעולה באירופה, שכל מי שייתן יד לרצוח יהודים יישא לאחר המלחמה באחריות אישית.

"רק מי שהיה שם יכול להבין איזה עידוד זה היה נותן לאלה שנגזר עליהם להירצח או אלה שנדרשו מהם כוחות על-אנושיים להמשיך ללחום ולשרוד.

"אני זוכר שבאחד הלילות ב-1943 עברו מטוסי סיור סובייטיים מעל וילנה לכיוון פרוסיה, רצינו, ממש התפללנו – שהם יפציצו את הגטו שלנו. אז הבנתי על בשרי את המשמעות של הפסוק 'תמות נפשי עם פלישתים'." [שם, עמ' 110].

* יש לנו עצה לבוז'י הרצוג: תודיע על רצונך להצטרף לקואליציה של נתניהו ולמלא בה תפקיד רציני – ולעזור לו בכך נגד הסחטנות של המפלגות הקטנות מוכות שיגעון הגדלות והאינטרסים – כך תזכה באהדת הציבור ותשמור על מפלגתך מפני התפוררות נוספת.

כך גם תחזק את המחנה הציוני השפוי, שהוא עדיין הרוב במדינה. שלום ממילא לא יהיה בעתיד הנראה לעין, ולכן אין שום צורך לריב על כך ובייחוד לא עם ממשל אמריקאי טיפש. ואילו עתיד הבנייה וההתנחלויות הערביות, ה"פלסטיניות" והבדואיות בישראל עצמה – הוא בעייה רצינית לא פחות מההתנחלויות בגדה ובגולן.

אם באמת קורצת מחומר של מנהיג – זה הזמן הנכון לתמרן ולהציע "רשת ביטחון" לנתניהו ואולי אפילו להוביל לממשלת אחדות בלי מרבית הכרסמנים.

* שלום רב אהוד היקר, בעיתון האחרון התפרסמה רשימתו של מאן דהו ובה אין סוף השמצות וקללות ותיאורי גנאי לרוב על נשיא ארצות הברית ברק אובמה. אפשר בהחלט לבקר אותו ואנו קוראים על זה יומיום. אלא שהכול צריך להיות במידה וגם בצורה נאה ולא כך. הוא שאמרו חז"ל שאהבה מקלקלת את השורה ושינאה מקלקלת את השורה. לדעתי אפשר בהחלט לדחות דברים כאלה מעל דפי עיתונך. איפוק ודרך ארץ לא מיותרים כאן. אצל האשכנזים ישנה המימרה "במלך לא נוגעים" וזה מתאים לכאן.

בברכה,

י"ז

* מדוע אתם, המפגינים המתלהמים והאלימים, יוצאי אתיופיה, אינכם עורכים חשבון נפש עם עצמם לבדוק מה בהתנהלות שלכם מונע מכם להתקבל כשווים באוכלוסייה הכללית?

האם ייתכן שלא רק המשטרה ה"גזענית" אשמה במצבכם אלא גורמים אחרים הקשורים בכם עצמכם?

אולי הקפיצה המדהימה שלכם כעדה על פני מאות שנים, מתרבות נידחת לישראל מודרנית?

אולי יש גורמים מסויימים אנטי-ישראליים המסיתים אתכם ומממנים את הפגנותיכם? כפי שבחשו בהפגנות של המחאה החברתית וסייעו לה בכסף של אויבי ישראל?

ואולי למדתם מעדה מסויימת להתלונן לנצח על קיפוח ולהטיל את האחריות על אחרים – במקום ללמוד להשתפר ולהתקדם אל מעבר לקיפוח? הלא יש לכם הישגים נהדרים בתור פרטים ש"עשו את זה"!

אתם הכתמתם בעינינו את עדתכם למשך שנים רבות!

בתקופה שבה הייתי נפגש עם תלמידים גם בבתי ספר שיש בהם אתיופים, הייתי שומע לא פעם מהמורות כי הבנות האתיופיות חרוצות ומסתגלות לעולם הישראלי המודרני, למרות קשיים רבים מבית, למרות ההורים חסרי ההשכלה והעברית – ואילו מבין הנערים האתיופיים יש למרבה הצער הרבה נושרים ממערכת החינוך וגם נגררים לפשיעה, והם אינם מסתגלים לחיים הישראליים הנורמאטיביים.

* עלינו להודות כי בשנים האחרונות השתנה יחסנו לבנימין נתניהו. משלילה מוחלטת שלו, בייחוד בתקופת החתירה של פטרונו שלדון אדלסון ועיתונו "ישראל היום" נגד אולמרט, שהיה ראש ממשלה ראוי –

השתנה לתמיכה בנתניהו, משום שהוא מנהל נכון את המדינה בהתחשב באמצעים העומדים לרשותו, והוא מייצג אותנו נכון בפני העולם, ובייחוד בפני הסכל היושב בבית הלבן. לכן גם הצבענו הפעם עבור נתניהו.

"האידיוטים המוסריים", אלה שנדמה להם שיכולנו לחיות כבר באוטופיה ובשלום נצחי – פשוט אינם מסוגלים להעלות בדעתם כמה המצב כאן היה יכול להיות גרוע – לולא הצלחנו לשמור על קיומנו הנורמאלי באיזור הרצחני והקנאי שבו אנו חיים.

מה שאנחנו אומרים כאן מעורר עלינו בדרך-כלל את זעמם של מרבית האנשים שאנחנו מכירים, ועלול לגרום לאחדים מהם התקף לב, כי בעיניהם אנחנו שייכים, מאמירה זו ואילך – לציבור הפרימיטיבי של מנשקי הקמיעות והמזוזות.

נכון, אנחנו, למשל, עדיין משוכנעים שרעידת האדמה בנפאל אירעה בגלל הבקבוקים הריקים של שרה, ומתפלאים ש"ידיעות אחרונות" טרם עלה על כך. 

* למרילין מוסבי, התובעת האפרו-אמריקאית היפה בת ה-35 בבילטמור, שנבחרה לתפקידה לפני ארבעה חודשים בלבד, וכבר צברה ניסיון עצום ובעקבותיו החליטה להעמיד לדין את השוטרים שעצרו את הצעיר השחור פרדי גריי וגרמו למותו – יש סיכוי מצויין להיות מועמדת לנשיאות ארה"ב באחד הסבבים הבאים של המדינה המטורללת הזו.

אכן, אין הוכחות משפטיות טובות יותר מאשר צילומי וידאו פרטיזניים מזירות פשע, שמראים תמיד את הסוף ולא את ההתחלה – כפי שנוהגים כלפינו בעדינות מדהימה הצלמים החובבנים הפלסטיניים והזרים – השורצים במרחבי הגדה ומחפשים תגובות קשות שלנו בעקבות פרובוקציות של טרור פלסטיני, וזוכים באהדת העולם והצדק.

* מיכל דרייפוס: שלום, רציתי לומר שהסיפורים של פוצ'ו מקסימים לגמרי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל