גיליון מס' 1043 בל"ג בעומר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באייר תשע"ה, 7 במאי 2015

עם צרופת ל"ג בעומר בגולה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַיּוֹם אֲנַחְנוּ חוֹגְגִים אֶת לַ"ג בָּעֹמֶר. // פוצ'ו: בחיי, פרק ט"ו. עם בת החזן במיטה אחת. // ד"ר ארנה גולן: על סיפרה של ד"ר מיכל לניר על משנת הרב קוק. // אהוד בן עזר: על הראי"ה קוק וגרשם שלום, מתוך המבוא לספר "אין שאננים בציון", עם עובד 1986. // אלוני זמורה: עם מורנו בטרוחיו שבספרד, רשמי מסע לחצי האי האיברי, פסח 2015. // ל"ג בעומר, א.י. גְרוֹדזֶנסקי, תרגום חופשי מיידיש: עדינה בר-אל. // תנועת האחוריים, כל שאר החברים כבר קרחים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: 1. לשכנע אותם שאני יהודי. 2. בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה. 3.  צרור הערות 6.5.15. // יהודה בן-צור: תגובה ל"ברוך תירוש: שיט ספינת המעפילים האחרונה אורכידיאה-נרקיס". // מכתב מאהוד בן עזר לשלום אילתי על דמותה של קבוצת עין גדי הצעירה – שנשלח בשנת 1957. // 10 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // יוסי אחימאיר: הרביזיוניסטים – תשעים שנה. // עמוס אריכא: העיוור האוחז בכנף ההיסטוריה. // רות ירדני כץ: אנחנו מדינה גזענית? // אסי דגני: אֲנִי בִּשְׁנַת הַשְּׁמוֹנִים לְחַיַּי. // מתי דוד: האמנם ישראל ואיראן "שותפות" בשיקום עזה? // רביבה בן זאב: הסברה של איש אחד ואחריות לאומית. // אהוד בן עזר: בעקבות זגגי הלילה. // תקוה וינשטוק: "מזכר" ליוסף עברון. // ממקורות הש"י.

לכל הכותבים – נא להקדים ביום לשלוח לנו חומר:

הגיליון הבא, 1044, יופיע אחרי חצות מוצ"ש, 9.5

כלומר אור ליום ראשון, 10.5

* * *

יוסי גמזו

הַיּוֹם אֲנַחְנוּ חוֹגְגִים אֶת לַ"ג בָּעֹמֶר

הַיּוֹם אֲנַחְנוּ חוֹגְגִים אֶת לַ"ג בָּעֹמֶר

וּכְמוֹ בְּכָל שָנָה הִדְלַקְנוּ מְדוּרוֹת,

צָרִיךְ לוֹמַר שֶנֹּהַג זֶה סִפֵּק רֹב חֹמֶר

לְמָסָרְתֵּנוּ הַנִּמְשֶכֶת זֶה דוֹרוֹת.

וְאַף כִּי יֵש סְבוּרִים שֶחַג זֶה אֶקְסְקְלוּסִיבִי

רַק לִילָדֵינוּ – גַם רָאוּי וְגַם שָוֶה

לִזְכֹּר שֶצְּעִירֵי אֶתְמוֹל בִּסְפִּיד אַקְטִיבִי

הוֹפְכִים תָּמִיד לִמְבֻגָּרָיו שֶל הַהוֹוֶה.

לֹא שֶמֻּתָּר לִמְבֻגָּרִים לְהִתְעַלֵּם פֹּה

מִזִּכְרוֹנוֹת יַלְדוּת נוֹסְטַלְגִּיִּים בָּהֶם

הִמְתִּינוּ פַּעַם הֵם עַצְמָם בְּלֵב הוֹלֵם פֹּה

לַחַג הַזֶּה שֶהִצְטַיֵּר בְּעֵינֵיהֶם

כְּחַג שֶל אֵש וָאוֹר אִם לֹא שֶל חֵץ וָקֶשֶת

מִבְּלִי לִתְפֹּס בִּכְלָל אֶת עֹמֶק מַשְמָעָהּ

שֶל מְדוּרַת-הַשֵּבֶט, זוֹ הַמִּתְבַּקֶּשֶת

לִיצֹר מִפְרַקְצְיוֹת מִגְזָרִים אֻמָּה בְּרִיאָה.

אַךְ אֵין סָפֵק שֶזֵּכֶר כִּבְיָכוֹל טְרִיוְיָאלִי

שֶל מְדוּרוֹת לֵיל לַ"ג בָּעֹמֶר מְשַלֵּב

"מַרְאוֹת שְתִיָּה" בַּיֶּלֶד, כִּדְבָרָיו שֶל בְּיָאלִיק

בְּסִפּוּרוֹ "סָפִיחַ" הַצּוֹבֵט כָּל לֵב. 

אֲנִי זוֹכֵר אֶת מְדוּרוֹת לֵיל לַ"ג בָּעֹמֶר,

אֶת הַקַּרְטוֹשְקֶס הַנִּצְּלִים עַל גֶחָלִים,

אֶת יַלְדוּתִי הַמְּהֻפְּנֶטֶת שָם בְּלִי אֹמֶר

לְסַאלְסַת נַחֲשֵי הָאֵש הַמִּתְפַּתְּלִים.

וְאֵיךְ בַּלַּיְלָה, בַּחֲלוֹם שֶלִּי, הִרְחִיקוּ

אַנְשֵי סַיֶּרֶת הַמַּטְכָּ"ל שֶל בַּר-כּוֹכְבָא

לִקְרֹא מֵהַר לְהַר לַמֶּרֶד שֶהִדְלִיקוּ

וְשֶבְּאֵש הַמַּשֹּוּאוֹת הַהֵן נִכְוָה.

מֵאָז עָבְרוּ הֲמוֹן שָנִים כְּמוֹ בַּחֲלוֹם עֵר

אַךְ כְּמוֹ שֶכָּל יַלְדֵי הָאָרֶץ כֵּן יִרְבּוּ

אוֹסְפִים בְּכָל שָנָה קְרָשִים לְלַ"ג בָּעֹמֶר

אֲנִי אוֹסֵף לִי זִכְרוֹנוֹת שֶלֹּא יִכְבּוּ.

וְהֵם דּוֹלְקִים בִּי כְּמוֹ בְּאֵש-תָּמִיד בְּזֹהַר

שֶאֶל חֻמּוֹ תְמִימוּת הַיֶּלֶד נִצְמְדָה:

שֶל הַפַּלְמָ"ח, הַמַּחְתָּרוֹת, תְּנוּעוֹת-הַנֹּעַר

וְהַשְבָּעַת הַטִּירוֹנִים עַל מְצָדָה.

וְזִכְרוֹנָם חוֹזֵר בִּי כְּמוֹ גַּלֵּי הַיָּם כָּאן

שֶמִּתְעַקְּשִים תָּמִיד בַּמֵזַח לַהֲלֹם

כִּי הַפַסְפוּס הַזֶּה שֶבְּתוֹכִי קַיָּם כָּאן

עוֹד מְסָרֵב לְהִתְבַּגֵּר וְלֹא לַחְלֹם

וְהוּא חוֹלֵם כַּיּוֹם שֶמְּדוּרַת-הַשֵּבֶט

תִּשְׂרֹף עַד אֵין שָׂרִיד כָּל עָוֶל וּמְרִירוּת

בֵּין מִגְזָרִים שוֹנִים בָּעָם בָּהֶם נוֹשֶבֶת

עֲדַיִן רוּחַ הַפִּצּוּל וְהַפֵּרוּד:

בֵּין חִלּוֹנִים לַחֲרֵדִים וּבֵין אַחֵינוּ

יוֹצְאֵי אֶתְיוֹפְּיָה שֶטִּיבָהּ שֶל קְלִיטָתָם

אֵינוֹ מַחְמִיא לָנוּ –  וּבֵין שְלַל אֶזְרָחֵינוּ

שֶלֹּא הִרְבּוּ עַד כֹּה לָלֶכֶת לִקְרָאתָם

וּבֵין עוֹלֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב שֶיֵּש פֹּה

עוֹד עַסְקָנֵי בְּחִירוֹת בַּסֶּקְטוֹר הַדָּתִי

הַמּוֹסִיפִים לְצָרְכֵיהֶם לְהִשְתַּמֵּש פֹּה

בְּאָנַכְרוֹנִיּוּת הַשֵּד הָעֲדָתִי.

כָּךְ שֶהַלֶּקַח מִמְּדוּרוֹת לֵיל לַ"ג בָּעֹמֶר

אֵינוֹ מֻפְנֶה רַק אֶל כָּל יֶלֶד הַיּוֹשֵב

עִם בְּנֵי גִּילוֹ מוּל מְדוּרָה –  וְזֶהוּ חֹמֶר

לְמַחְשָבָה לְכָל יִשְׂרְאֵלִי חוֹשֵב.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ט"ו. עם בת החזן במיטה אחת

בכ"ט בנובמבר כל הארץ רגשה. בעשר בלילה יעבירו ברדיו את תוצאות ההצבעה באו"ם וגורלנו יחתך. מאז ומתמיד הייתי רחוק מפוליטיקה, ולא הרגשתי שותף לאותה התרגשות וכאשר כל הארץ נצמדה לרדיו, לקחתי אני את "בישימון ובערבה", הלכתי למיטה ועד מהרה כיביתי את האור ונרדמתי. סמוך לחצות התעוררתי למשמע שאגות שמחה שבקעו מכל חלונות הבתים. אפוף שינה הבנתי שמשהו טוב קרה שם באו"ם, אבל זה לא הפריע לי להסתובב לצד השני ולחזור לעולם השינה כשאני מפסיד את מעגלי הרוקדים והצהלות שמילאו את כל העיר.

נדמה לי שמרבית התלמידים בארץ לא היו ערים לחשיבות היום, מה שהדאיג אותם היו השיעורים והבחינות שחיכו להם בין כתלי בית הספר. מתי בכל זאת חדרה השמחה ללב ומתי פרצנו בתשואות ומחולות? זה היה למחרת בבוקר, כאשר התאספנו כהרגלנו בחצר הגימנסיה מול במת המורים, ומנהל הגימנסיה, ד"ר חיים בוגרשוב, הודיע חגיגית שלכבוד החלטת האו"ם לא יהיו לימודים היום. אם בניין הגימנסיה לא התמוטט באותו רגע, זה רק בגלל שהוא היה עשוי מאבני כורכר עבות מאוד. אחרי הצהלה האדירה פרצנו בהורה סוערת  ואפילו לרגע לא חשבנו על זה שאנו עומדים בפיתחה של מלחמה, מלחמה שבה חלק מהרוקדים לא יזכו לרקוד עוד זמן רב.

למחרת חזרנו ללמוד כרגיל ולא הפסקנו גם כאשר מדי פעם היה קול יריה חולף באוויר. שכננו הערבים מיפו החלו יורים על השכונות הדרומיות, ובמרפסת הגבוהה של מסגד חסן בק עמד צלף שהיה יורה על עוברי אורח שהחלו לחצות כבישים בריצה. תושבי השכונות נטשו את בתיהם ועברו עם מעט רכושם לשכון בחדרי המדרגות של  צפון תל אביב.

לבית המגורים שלנו ברחוב שמריהו לוין פלשה משפחה  תימנית מרובת ילדים. פרשו מזרנים על הארץ, האם העמידה פתיליה על ארגז והפכה את פינת המבואה למטבח. חדר הרחצה שלהם היה הברז שבחצר, והשירותים היו בבחינת נעלם. עד היום אני מצטער שלא שאלתי את אימי, איך זה שהיא, הידועה בהכנסת האורחים שלה, לא הזמינה אותם אף פעם אלינו. ואולי הזמינה, אך הם התביישו לבוא. ב"הגנה" הפחיתו את  היציאות להדבקת כרוזים, אך הגבירו את שעות השמירה בגבול יפו.

ערב אחד הוצבתי עם בת גילי, דרורה חבקין, לשמירה בבית דפוס בגבול יפו, אלינו הוסיפו גם נוטר יהודי, כדי שהרובה החוקי שהיה בידו ישמש אותנו בשעת הצורך.

בערב עברה שיריונית בריטית ברחוב  והודיעה ברמקול שהוטל עוצר עד הודעה חדשה ומי שיצא לרחוב ייאסר. בבית אמרתי שאני הולך לאיציק בית אריה שגר בנחלת יצחק ושאני אשאר לישון אצלו. יכול להיות שגם הוא אמר בבית שהוא הולך אליי, אבל לא דאגנו כי למזלנו כמעט לאף אחד לא היו אז טלפונים והנחתי שהורי יבינו שבגלל העוצר, אני לא חוזר הביתה.

דרורה ששמרה עימי  הייתה נערה יפה, שטוחת חזה ורצינית מאוד. את תפקידה לקחה במלוא האחריות וכשהגיע תורה לשמור, ישבה מול האשנב ולרגע לא הסירה את עיניה מהרחוב. בתום המלחמה היא כתבה ספר: "יומנה של גדנ"עית" ובו היא מזכירה את הלילה הזה ומגנה את התנהגותי חסרת התרבות, וכל זאת למה? בגלל השכנה העיראקית שגרה בבית הצמוד לבית הדפוס. זו נכנסה אלינו לפנות ערב לשאול אם אנחנו רוצים תה ולי היתה החוצפה להגיד "כן."

על חוצפתי זאת דרורה לא סלחה לי לעולם ורשמה את זה  בספרה, עם כינויי המלא, וככה איבדתי את שמי הטוב.

ליל שמירה הרבה יותר מרתק היה לי עם שולה, בתו של חזן תל אביבי נודע. שולה למדה איתי עוד בבית ספר הכרמל והיתה נערה מקסימה וביישנית, לא מודעת לסקס שהיא מקרינה מכל אבריה. בפגישת מחזור שהיתה לנו 50 שנה לאחר גמר הלימודים, התוודו כמחצית מהבנים שהם היו מאוהבים בה, ושולה הוכתה בתדהמה. כלל לא היתה מודעת ליופיה, והרגישה את עצמה נחותה לעומת הגאונים של הכיתה. מוסקה, שחילק את המחלקה לחוליות, קבע אותי עם שולה, ועם לייזר, בנו של פרדסן אמיד מפתח תקוה. כרביעי לחוליה הכניס את עצמו בטענה שקיבלנו אזור מסוכן ועדיף שראש החוליה יהיה בעל נסיון. אמר בעל נסיון ולא אמר במה.

הדירה שנכנסנו אליה היתה  בקצה שכונת נוה צדק מול מנשייה הערבית. הבית היה ריק מאנשים ומרהיטים, פרט לארון קיר ולמיטה זוגית גדולה, שכנראה היה קשה להוציאה. היה שם גם  כיסא אחד רעוע שהיה מסוכן לשבת עליו, אבל ניתן היה להניח עליו בגדים.

מוסקה גילה לנו שבארון הקיר יש רובה ואקדח במגירת הנעלים התחתונה. שני הכלים חבויים שם מפני שמשמרות של בריטים נוהגים לפעמים להיכנס לבתים ולערוך חיפוש. אם ירו עלינו מהבתים שממול, או אם נבחין בערבים המנסים לחדור לעיר, עלינו לבקש מהם להמתין רגע ואז לשלוף את כל המגירה חוצה  ולהוציא את הכלים החבויים מאחוריה.

במגירה השנייה יש שני זוגות נעלי עבודה ישנות ובכל נעל רימון, באלה נשתמש רק אם הערבים יתקרבו ממש קרוב. בחדר היה חלון שהיה סתום בשקי חול אשר במרכזם רבוע פתוח שדרכו נירה על המתקיפים.

בערב ישבנו בשורה על המיטה, אכלנו את הסנדוויצים שהבאנו מהבית והתכבדנו בתפוזים שלייזר הביא מהפרדס של הוריו. מוסקה סיפר לנו איך כמעט השתתף בהעלאת מעפילים שאונייתם נתפסה בלב ים, ואני סיפרתי על מנדלה מהכיתה, שבזמן העוצר האחרון זרק עציץ על ראשו  של חייל אנגלי. לייזר סיפר על סליק של אקדחים שישנו בפרדס של הוריו, ורק שולה שתקה. פערה את עיני התכלת הגדולות שלה ושתקה.

כשהתחילה העייפות להשתלט עלינו, אמר מוסקה שנפיל גורל כדי לקבוע את סדר השמירה. אני, שתמיד היה לי עט בכיס, מיהרתי להוציא אותו ולייזר קרע את נייר העטיפה של הסנדוויצים שלו לארבעה פתקים. כשהתחלתי לרשום מספרים על כל פתק. עצר אותי מוסקה ואמר:

"בואו נהיה ג'נטלמנים וניתן לבת לשמור ראשונה."

כולנו הסכמנו חוץ משולה שדרשה שוויון, אבל זה לא עזר לה. מוסקה נטל את רשות הפיקוד וקבע שהיא השומרת הראשונה. כשחזרתי לרשום מיספרים, עצר אותי מוסקה שוב ואמר שככל הידוע לו, שעות ההתקפה המסוכנות הן בדרך כלל אלו שלפני עלות השחר, לכן הוא מוצא לנכון להחליט שהוא ישמור במשמרת אחרונה ואני עם לייזר נעשה זוג או פרט, כדי לקבוע מי שומר במשמרת שנייה ומי בשלישית.

היפלנו גורל ולי יצאה המשמרת השלישית, שהיא בדרך כלל הכי גרועה. קיבלתי את הדין ללא עוררין ולא ידעתי כמה אודה למזלי הטוב שהעניק לי את המשמרת הזאת.

שולה התיישבה על תיבת עץ ריקה שהייתה מוצבת לפני האשנב, והחלה לצפות על הרחוב. שלושתנו חלצנו את הנעלים ונכנסנו למיטה הרחבה. אני מצד אחד, מוסקה בצד השני ולייזר באמצע. לא הספקתי להירדם וכבר התעוררתי למשמע חריקה מוזרה. התיישבתי על המיטה ואז הבחנתי שהחריקה נובעת מאפו של מוסקה.

שולה הפנתה מבט לאחור ואני הצבעתי על מוסקה, כדי שתבין שלא אני הוא הנוחר. החלפנו חיוכים, שולה חזרה לצפות ואני ניסיתי להירדם.

פתאום אני שומע את שולה מדברת וצועקת: "שלא תעיזו!"

"מי שם?!" קפץ מוסקה מהמיטה.

"אני לא יודעת," אמרה שולה, "הם מבקשים שלא אירה עליהם בטעות. הם רוצים להיכנס ליפו."

מוסקה ניגש לאשנב. מסתבר שהיתה זו חוליה של אנשי אצ"ל שביקשו להודיע שהם יוצאים לערוך סיור ולבדוק אם הבתים ממול פנויים.

"בשום אופן לא!" – אמר מוסקה בקולו הסמכותי.

"אבל זה מתואם עם ההגנה."

"יש לכם אישור בכתב?"

"לא. אבל אמרו לנו שזה בסדר."

"מי אמר?"

"המפקד של האזור."

"מה שמו?"

"מוסקה."

"מוסקה זה אני."

"אתה?"

"כן. ואם אתם לא מסתלקים אני לא אחראי לחייכם."

"טוב, אז אני אגיד לך את האמת, הבית בפינה ממול הוא של הוריי שעזבו את הבית ושכחו לקחת את הכסף שהיה מוסתר בארון. אנחנו רק לוקחים את הכסף וחוזרים."

בסוף מוסקה התרכך והרשה להם ללכת ולחזור תוך רבע שעה. השלושה רצו קדימה צמודים לבתים עד שנעלמו מעינינו.

עברה רבע שעה, עברה חצי שעה, עברה שעה והשלושה אינם.

מוסקה נשבר.

"אני חוזר למיטה," אמר לשולה, "כשהם חוזרים תעצרי אותם ותעירי אותי. אני ארצה את השמות שלהם. זה לא יעבור להם בשתיקה. את המנה שלהם הם כבר יקבלו. טינופות!"

חזרתי לשכב והשתדלתי להירדם ולא הצלחתי. משום מה התחלתי לחשוב על שלום עליכם שהתאהב בבת החזן כשהיה נער, וגם היא החזירה לו אהבה שהתבטאה בהחלפת מבטים  ובחיוכים משותפים. יום אחד, לקראת שמחת תורה, העזה לבקש אותו שיבוא להתפלל בבית הכנסת בו אביה מחזן. הוא עשה זאת וזכה אפילו להיות בין אלה שהתכבדו בנשיאת ספר התורה. לפי המנהג יצאו נושאי הספרים  לרחבה שלפני בית הכנסת ועברו בין המתפללים והמתפללות השולחים שפתיים לנשק את הספר הקדוש. כשעבר ליד בת החזן הוא חש שבמקום לנשק את  התורה, היא נישקה את אצבעות ידיו ורק בנס הצליח שלא לשמוט את הספר. בתום התפילה יצא לחפש אותה ולא מצא. מאז לא הצליח לפגוש אותה וסופה שהתאהבה בלבלר גוי וברחה מהבית וכל העיירה געשה. 

בסוף הצלחתי להתגבר על כל מחשבות הזימה שפיעמו בי בעקבות הנשיקה של בת החזן, ששלום עליכם לא נוקב בשמה, והתרדמה הצליחה ללכוד אותי בקוריה.

רק נרדמתי  וכבר התעוררתי למשמע קולה של שולה שלחשה: "לייזר קום!"

לייזר, שנרדם ברגע שנכנס למיטה ולא שמע את השיחה שמוסקה ניהל עם האצ"לניקים, התקשה להתעורר והמשיך לנשום בשלווה גם כששולה נגעה קלות בכף רגלו. יש להניח שהיה ממשיך לישון עוד ועוד, אלמלא צבטתי בישבנו המדושן. הוא קפץ כעקוץ נחש ואמר:

"בסדר בסדר! אני קם!"

גם אני וגם מוסקה המשכנו לשכב בשקט, מתעלמים מהקפיצה שהיתה יכולה להעיר פיל. בעיניים עצומות שמעתי איך שולה מסבירה ללייזר בלחש שאם הוא יראה שלושה אצ"לניקים שחוזרים מיפו, שיעצור אותם ויעיר את מוסקה שרוצה לקחת מהם את השמות.

"איך לעצור אותם?" שאל מוסקה.

"תצעק להם מהחלון שיעמדו ותגיד למוסקה."

לייזר אמר בסדר והתיישב על הארגז שממול האשנב. אני הייתי בדילמה. מצד אחד רציתי להספיק לישון ומצד שני סיקרן אותי מאוד לדעת איפה שולה תישן. פקחתי חצי עין וראיתי אותה עומדת מול המיטה וכנראה שואלת את עצמה את אותה שאלה. הבנתי אותה. היא באה מבית מסורתי, אביה חזן ידוע והמקום הפנוי היחיד הוא בין שני בחורים, שאמנם השאירו לה מקום נרחב באמצע וגם נראים מוכי תרדמה, אבל בכל זאת מה יגידו בבית אם ידעו?

בסוף כנראה העייפות הכריעה, היא התיישבה על שפת המיטה, חלצה את נעליה, ולאט לאט, לבל תעיר אותנו, הזדחלה ונכנסה עם בגדיה אל מתחת השמיכה שלייזר פינה זה עתה.

בהתחלה שכבתי עם גבי אליה, אבל כשנדמה היה לי שהיא נרדמה, חשבתי שאצליח להירדם ביתר קלות אם אשכב על גבי. הסתובבתי אט אט עד שמצאתי את התנוחה הנכונה על הגב, כששתי ידיי שלובות על חזי. משום מה נזכרתי במחנה העבודה במקווה ישראל ובסיפוריו של יריב אורן על העשן שיצא לו כשהיה עם חדווה. כשהייתי אחר כך  עם ירדנה הדס בשמירה וניסיתי למשש את  העניין, יצאו לי מזה רק צעקות ובושה גדולה. אבל  שולה עדינת הנפש היא לא מאלה הצועקים, בייחוד כשהיא ישנה, לכן ניתקתי את ידי השמאלית מרעותה והזחלתי אותה אט אט לעבר כתפה.

הכף הגיעה  בשלום אל הכתף והתיישבה לנוח עליה. כעת נזכרתי שמאז ומתמיד אהבתי לטפס על הרים גבוהים ואם הייתי נעצר על כתף ההר, זה היה  רק כדי להחליף כוח ולהמשיך להתקדם לעבר המטרה ביתר שאת. נשמתי נשימה ארוכה והנחתי לזרוע להדוף את כף היד לעבר ההר שהחל מתנשא במורד הכתף.

שולה שכבה על גבה כשהחזה שלה עטוף בחזייה, בגופיה, ובחולצת חאקי מכופתרת. יש לציין ששלוש השכבות האלה לא הפריעו לתחושה המחשמלת שחלפה בגופי והזקיפה את האנטנה שלי, שכמעט הפכה את השמיכה לאוהל. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שנגעתי בשלום בדבר הזה הכל כך נכסף ולא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הרטט התזזיתי שחלף בגופי לא איחר לבוא והרגשתי כאילו אני הולך ומאבד את ההכרה. עם תום הרטט התחלתי לחוש איך שלולית חמימה מתחילה להזדחל במורד ירכי, תוך הפצתו  ניחוח פריחת החרובים. 

אחרי שנרגעתי והבנתי שכיבוש האברסט עבר בשלום, נזכרתי שלשולה יש עוד גבעה אחת ולמה לקפח אותה? אט אט גלשתי במדרון הגבעה וברגע שהתחלתי לטפס על רעותה נודע לי דבר שלא חלמתי עליו גם בחלומותי הגרועים ביותר.

הגבעה השנייה הייתה תפוסה.

מיששתי והבנתי שאני נוגע בגבה של כף יד גרומה. כמעט התפוצצתי מכעס. איך מוסקה, המ"מ הנערץ שלנו, המדבר תמיד על טוהר הנשק וטוהר המידות, לא מתבייש לשלוח יד לעבר חזה נערה הנמצאת על משמר המולדת. 

הייתי במבוכה איומה. מצד אחד הנימוס מחייב ללחוץ יד לשלום, אבל מצד שני איך אני יכול לעשות זאת כשברגע אחד מתמוטטת התדמית של מפקדי והופכת אותו לבשר ודם רגיל שברגילים?

עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות במצב זה ונסוגותי חזרה לעבר הגבעה שלי. מכאן ואילך שררה בינינו הבנה בלתי כתובה, הוא שוכן לבטח על החלקה הקרובה אליו ואני נשאר על שלי. לא מפנה אותה אבל גם לא מנסה לחזור ולפרוץ קדימה. 

אני לא יודע באיזה שלב נרדמתי, מה שאני יודע זה  שרק עצמתי את עיני וכבר שמעתי את לייזר לוחש:

"פוצ'ו קום!"

כשקמתי הסביר לי  איך לצפות באשנב ואם יבואו  שלושה אצ"לניקים מכיוון יפו, להעיר את מוסקה כי הוא רוצה לברר מה שמם.

הנעתי ראש להבנה ועברתי לשבת על הארגז שמול האשנב. כשעתיים ישבתי מול החשכה שממול ושום דבר לא קרה. אולי אציין רק את הקריאה "די כבר!" שפרצה מפיה של שולה הישנה מאחוריי.

לפי הנחירות של מוסקה הבנתי, שהיא לא מתכוונת אליו, ורשמתי לעצמי לשאול מחר את לייזר למה שולה צעקה פתאום מתוך שינה.

* * *

באבל על מות יקירנו ויקיר העיר

שלמה שבא

איש נלבב בן 86

סופר, היסטוריון, עיתונאי ומחזאי

אוהבה של ארץ-ישראל

אוהבה של תל-אביב

שלדבריו בילה יותר ממחצית חייו בבתי-הקפה שלה

ההלוויה תתקיים ביום שישי, 8.5, בשעה 12.00

בבית העלמין של גבעת השלושה

* * *

ד"ר ארנה גולן

פתאום אתה מוצא את עצמך אומר:

כמה זה אקטואלי וחשוב!  –

 על סיפרה של ד"ר מיכל לניר

"הרב קוק והציונות – גלגולה של תקווה"

זה עתה הופיע מחקרה המרתק והמאלף של ד"ר מיכל לניר, שנושאו הוא "הרב קוק והציונות – גלגולה של תקווה" (הוצאת ספרא, 2015). בספר נפרשת משנתו של הרב קוק (הקרוי הראי"ה, 1865-1935) מראשיתה ועד פטירתו, על צמיחתה, התהוותה, המהפכים והתמורות שחלו בה במהלך השנים ותוך זיקתו המתמדת של הרב לאירועים ההסטוריים.

יותר מזה, כל  אלה נידונים על רקע הגותו התיאולוגית והפילוסופית והתגבשותה בזיקה לפילוסופיה הכללית ולמחשבה היהודית בת זמנו, כלומר – בזיקתו המקיפה לרבנים ולהוגים בני זמנו ושקדמו לו, על נקודות השוני והדמיון שביניהם.

ולא ייאמן, ספר שכולו התמודדות מחקרית מעמיקה, רבת ידע והיקף, סוחף את הקורא אל תוכו בניסוחיו הבהירים והמדוייקים, בהיקף נושאיו ובדרך פרישתם. ומעל הכול – אף שהספר מחקרי טהור ומתנזר מכל רמיזה להשלכות אקטואליות ולדרכם הפוליטית של אלה הרואים עצמם ממשיכי דרכו, בכל זאת הוא מחולל אצל הקורא תהליך של חשיבה ובחינה מחודשת שלנו  עצמנו היום. ובכל אלה כוחו.

נכון, ספרים ומאמרים רבים נכתבו על משנת הרב קוק. שהרי היה מראשוני הרבנים שהתייחסו בחיוב לציונות החילונית והמודרנית בערכיה, ואף נעשה יסוד בתרבות הציונית הדתית בארץ, כולל בהתנחלויות. אבל הספר הזה מחדש קודם כל באיחוד ההיבטים של משנתו הציונית עם ריקעה העיוני בכלל תורתו, עוקב גם תהליך התפתחותה על התהפוכות וההתגווניות שחלו בה במשך השנים,  ובהארת המיפנים  שהתחוללו ביחסו לציונות.

ד"ר לניר מראה בבירור כיצד, בעודו רב בעל השקפת עולם אורתודוקסית, אחדותית וכוללת,  עבר תהליך מורכב ורב עניין משלילת הציונות לחיובה המוחלט, והדברים מוצגים בספר בפרישה רחבה ומרתקת.

רב עניין הוא גם הדיון ביחסו, על הקירבה והשוני, שבין השקפתו לבין זו של התנועות הקרובות לו יותר, כלומר – המזרחי ואגודת ישראל, כמו גם בינו לבין הוגי ומעצבי האידיאולוגיה הציונית החלוצית, שעמדה ביסוד ההתיישבות העובדת בארץ. ומעל כל אלה מרחפת השאלה: איך קרה שהוא הכריז על הציונות החילונית כתנועת הגאולה של העם היהודי.

שהרי בגולה – מסבירה ד"ר לניר – היה הרב קוק רב אורתודוקסי ועילוי גדול. אחרי הקונגרס הציוני הראשון התלהב וראה בציונות פעמי משיח, אבל לאחר שנה שינה את יחסו בעקבות הצהרה של נורדאו, שדווקא ביקשה לקרב את הכול, שאין לציונות דבר עם הדת. המפתיע הוא שבראשית העלייה השנייה החליט הרב קוק לעלות לארץ, וכשראה את אנשיה ואת מסירות נפשם על גאולת העם והארץ, נעשתה מסירות נפש זו ליסוד תורתו וגם בסיס להמשך חשיבתו הדיאלקטית, שלפיה הקודש אינו סותר בהכרח את החול, והגשמיות אינה סותרת בהכרח את הרוחניות, אלא שבסוף התהליך של היחס שבין התיזה והאנטיתזה – תהיה סינתזה עליונה. התנועה הציונית, כך גמר בנפשו, היא הקודש שבחול, וארץ ישראל היא ארץ הקודש.

ד"ר לניר גם סוקרת את שאיפתו לשלמות ואחדות, שאיפה שבגינה נכשל במימוש תפיסתו במעשה.

אבל הספר כולל הרבה יותר מזה. הדיונים, הנערכים על פי סדר כרונולוגי, הולכים ומתפרטים בחתכי רוחב בכל שלב לנושאים רבים ומרתקים, כשכל אחד מהם הוא בגדר של מחקר ממש, ויש ביניהם גם כאלה הנוגעים באירועים היסטוריים מכריעים או שעוררו פולמוס קשה ביישוב של אז (ודי אם נזכיר את רצח ארלוזורוב, למשל).

הדיונים נפתחים בהארת הגותו המוקדמת של הרב קוק, בתפיסותיו בשאלות מכריעות העתידות להגיע לפיתוח ואף לשינויים מכריעים בעתיד, כגון היחס בין החומר לרוח, משמעותה של ארץ ישראל הגשמית, מושג התשובה ועוד ועוד. ורק על רקע יסוד זה נפתח פרק מרתק  בהשפעתו של המיפגש עם ארץ ישראל הממשית ועם חלוציה והוגיה, על יחסו לציונות, ללאומיות, למשיח, לסגולה ולבחירה, לבעיית השמיטה, לגלות ולגאולה, ולגיבוש תפיסתו בשאלת התנועה הציונית החילונית כתנועת גאולה.

מרתק הוא, למשל,הפרק "על במותינו חללים", החותם את השלב המוקדם-יחסית, אך דומה שנותר אקטואלי לגבי העולם החרדי עד היום. עניינו הוא במאמר הספד על חללי "השומר", שנפלו על הגנת הגליל, ואשר נכתב לפי בקשת הסופר אז"ר לשם הדפסתו בקובץ לזיכרם, והרב קוק נענה להפצרותיו למרות הפער האידיאולוגי שבינו לבין שאר משתתפי הקובץ (לבסוף פורסמו הדברים החריפים הללו שנים לאחר מכן בקובץ "סיני", של הציונות הדתית). הרב קוק מספידם בכאב ובקירבה נפשית ומתארם כבעלי לב ורגש ו"נשמה שלהבית" שמסרו נפשם על תחיית האומה ושיבתה לאדמתה. ובכל זאת, אין הוא מדמה אותם לגיבורים נועזים במקרא כדוגמת שאול ויהונתן, אלא "לנבלי חרש", לבני ירושלים הכואבים אחרי החורבן! ומדוע? שאלה קשה. אבל ד"ר לניר מבארת ברוב ידע והעמקה את הדילמה שאליה נקלע הרב, ולפיה יש איסור הילכתי להספיד את "הפורשים  מדרכי ציבור", כלומר – הפורשים מעול תורה ומצוות, והדיון מקיף את כל סוגי הפורשים בהסטוריה היהודית, את משמעותה של קנאות וגם של החילוניות, והכול מרתק, בהיר ומסקרן. (עמ'  204­­-201).

או אז נפתח הפרק החדש והמקיף, הסוקר לפרטיו  את "המפנה בהגותו של הרב קוק", ובו מוסבר להפליא כי "קפיצת הדרך ביחסו של הרב קוק לתנועה הציונית נטועה עמוק בראייה הרמונית של ההוויה, משורשיה המטאפיסיים ועד לגילוייה החומריים," ונידון בו כל היבט והיבט לעצמו, החל בעיונים תיאולוגיים מובהקים, כגון "נשמות מעולם התוהו", או "האידיאלים האלוהיים" ו"המשמעות המטאפיסית של התשובה", דרך קישור "תורת הסיבות האונטולוגית לבין ההיסטוריה", או עיון בנושאים הקשורים באופן ישיר יותר לציונות, כגון, "המשמעות המטאפיסית של ארץ ישראל בהגותו הבשלה של הרב קוק," או "תורת ארץ ישראל ותורת חז"ל," ואפילו – "שורשיה המטאפיסיים של התנועה הציונית," וכל אחד מן הפרקים נעשה מחקר שלם בני עצמו. יותר מזה, כל פרק אף מבוסס, כאמור, על השוואות רבות עניין לעמדותיהם בסוגיות אלה של רבנים ופילוסופים בני תקופתו או שקדמו להם. (עמ' 286-222 ).

הפרק המקיף השישי, החותם את הספר, ואשר עניינו ב"תפיסת ההיסטוריה של הרב קוק" (עמ' 287-378), כבר נוגע לא רק בשאלות שהן יותר תיאולוגיות ומיטאפיסיות באופיין, אלא בבעיות קונקרטיות יותר ובאירועים שהאקטואליה ההיסטורית הצמיחה אותן ואיתגרה את משנתו של הראי"ה. ולא פעם  נדמה שעדיין הן שאלות שמרחפות בחלל עולמנו כביכול לא חלפו  עשרות שנים מאז התמודד עימן הרב קוק ונתן להן תשובות, שהן עצמן לא פעם מפתיעות ומאתגרות.

 מדהימה היא למשל עמדתו לגבי תופעת המלחמה, מלחמה בכלל ומלחמות ישראל בפרט. (ספק אם כך היה דובר היום, כמובן, אבל יש להעריך את עומק ההתמודדות ואת החתירה הסופית לגאולה). ומהי בקיצור רב (מדי) עמדתו? לפיו התפרצותה של מלחמה באה לאחר שחל עיוות של הרוח האנושית שהשתלטה על העמים, ולכן התפרצותה מאפשרת, הגם שבאופן אכזרי ועושה עוולות, לכל עם לגלות את טבעו העצמי באורח חיובי, כגון במסירות הנפש של הפרט למען כלל העם. כאן זו השפעת תורתו של הגל, אבל שלא כהגל, שהאמין שהמלחמה – הודות לאופייה הדיאלקטי – מקדמת את ההיסטוריה ואת חיוניות הרוח האנושית, הדגיש הרב שבסופו של התהליך תתגשם הגאולה וישרור שלום עולמי. ולכן במלחמות ישראל, בתהליך אקטיבי של אתחלתא דגאולה, תכלינה המלחמות.

נושא אחר, שלא ייאמן אבל עדיין לא פגה חיוניותו בימינו עד שעדיין הוא קורע אותנו לשניים, הוא רצח חיים ארלוזורוב (1933). ומה היתה עמדתו של הרב? הוא היה משוכנע כי בית המשפט שגה. אף פרסם גילוי דעת שבו קרא להצטרף להצלתו של סטבסקי שנידון למוות. כמובן, שמיד בן גוריון הציע לבטל את מוסד הרבנות (שבו כיהן כרב ראשי), ואילו ז'בוטינסקי קרא לחדש את התואר "כהו גדול" ולהעניקו לרב קוק, לא כל שכן, שהביטוי "סופר יקר", שבו פנה לאב"א אחימאיר, עורר את חמת השמאל.

מה נאמר? ימינו שלנו עולים וצצים ומשתקפים אלינו כבאספקלריה לא מאירה. אבל הרב קוק שילם מחיר. הוא נקלע למרכזם של מאבקים פוליטיים ביישוב, ל"ריב אחים", והא נלחם ככל שיכול בשנאה היוקדת שבין המחנות. ולמרות הכול הוא הוסיף להחזיק בדעתו שהנאשם חף מפשע, שערבי רצח את ארלוזורוב ולא סטבסקי, ולא יהודי, ובזאת הרי לא היה שונה גם מברל כצנלסון.

ואם כך, מה חשב על "הבעייה הערבית"? תחילה תפס הרב קוק (כרבים אחרים) את יחסי היהודים והערבים כיחסי שכנים, והאמין שההיכרות הקרובה ביניהם תוביל לדו-קיום הוגן. תפיסת האופי הלאומי של המאבק חדר לתודעתו לאחר מאורעות שנת 1920, אם כי עדיין הוא רואה את הפרעות הללו בהספדו כהתנפלות של פראי אדם על אנשים "נקיים" מכל חטא, אך אולי דיבר כך על מנת שלא לעורר תגובות.

השקפתו, שלא היתה זהה במלאות עם זו של דוברי הציונות הדתית, היתה שהפרעות לא באו אלא להעמיד את העם על משמעות קיומו הלאומי והדתי. אבל משעה שהתייאש מסיכויי ההידברות עם הערבים, החל תובע מן השלטונות הבריטיים להגן על חיי היהודים, אבל אפילו בפרעות חברון עדיין הקפיד להפריד בין הפורעים לבין שאר תושבי העיר. הוא יצא נגד המופתי של ירושלים וההנהגה הערבית המסיתה, לאחר שמגיני ירושלים, ובהם ז'בוטינסקי, נעצרו ונכלאו בכלא עכו. אז הוא אפילו חתם על עצומה למענם בשביעי של פסח! בכך הוכיח הרב את השקפת עולמו האחדותית, שלפיה אין הבחנה בין דתיות ללאומיות, בין החובה היהודית לבין העמדה הרבנית.

אבל כל מה שהבאנו לעיל אינו אלא פירור משפע הנושאים, ההבחנות, ההשוואות והדיונים הממלאים את הספר החשוב הזה. יש אף להניח, שעורכו של הספר, ד"ר חיים נגיד, תרם בעריכתו להבלטת ולהבהרת המחקר רב העניין הזה.

ואם נשאל איך הגיעה בת לתנועת העבודה, ילידת רמת הכובש וחניכת קריית חיים, להתמסרות לחקר תורתו של רב גדול בתורה ומקורי בעמדותיו ההלכתיות, הפילוסופיות והציוניות, נוכל להביא את הדברים שאמרה ד"ר מיכל לניר עצמה בראיון שערך עימה יאיר שלג והכתירו בשם "אורות המלחמה" (פורסם במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון" ה' באייר תשע"ה, 24 באפריל 2015):

"אל תשכח שתנועה הכי משיחית היא הציונות הסוציאליסטית. כשאני אומרת את זה אנשים קופצים, אבל זה עומד בהגדרה. היה בזה גם קצת מרד נעורים. אבא שלי היה כל כך אדוק בחילוניות שלו. מבחינתו הדת זה הדבר הכי פרימיטיבי בעולם, והיהדות היא הפרימיטיבית מכולן. החומרים הללו גם סיקרנו והקסימו אותי דווקא בזרות שלהם."

ואכן, הסקרנות המחקרית היא זו שהניבה את המחקר החשוב הזה, ונקווה שיזכה לקוראים רבים.

* * *

אהוד בן עזר

על הראי"ה קוק וגרשם שלום

מתוך המבוא "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה"

לספר הראיונות הנידח שאזל ולא יודפס שנית

 כי יש ספרים חשובים יותר

"אין שאננים בציון"

עם עובד 1986

באחת מאיגרותיו כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את היישוב בארץ-ישראל ונשארו בבבל, ועזרא לקח עימו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ-ישראל, ומכל-מקום גרם הדבר שעל-ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל. וכן יהיה בעזרת השם בימינו, על-ידי שנחזק את היישוב ההולך ואור בעזרת השם, ויתרבו אחינו העולים ליישב את ארץ-הקודש, יצמח אור גאולה וישועה; וסוף כל המורדים הפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, על ידי אור שפע קדושת-הקודש שתשפיע עליהם, על-ידי סיוען של תלמידי-חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימם בנחת ואהבה... ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בליבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה." (אגרות, ה"א, עמ' שמ"ח. על-פי "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" מאת ישעיהו הדרי וצבי ירון, הוצאת "אמנה", תשכ"א, 1961, עמ' 147).

האם אני פסול וכעור? האם אני מוקצה וריקן? האם אני מורד ופושע? האסכים כי כך יתייחס מי ליסוד קיומי כיהודי-חילוני-ישראלי-וציוני על פי דרכו, שלא לומר, עִברי? – לא. הרב קוק אמר את דבריו אלה, והדומים להם, לא נגדי ונגד שכמותי, אלא דווקא לאוזני אותם חוגים דתיים אנטי-ציוניים – והם היו הרוב בתקופתו – חוגים ששללו מכל וכול את המפעל הלאומי שבו תמך (וברוב רוגזם על הרב אף הטילו, בירושלים, עביט של שופכין על ראשו); ואמר זאת כדי למצוא, בהעזה רבה, צידוק דתי למעשה הציוני, שרובו ועיקרו חילוני.

גישה זו באה כנגד הקנאות הדתית החשוכה, ובזכות החלוצים החילוניים, בוני הארץ. הרב קוק היה מתפלץ ודאי בקברו אילו שמע כי בשם ניסיונו הנועז, המיסטי, להבין את המפעל הלאומי-חילוני בארץ-ישראל, יגיעו תלמידי-תלמידיו להשקפות כגון אלו של הרב משה לווינגר, ממייסדי וממנהיגי "גוש אמונים":

"מצאנו בהיסטוריה שלנו, כי עומרי, אביו של אחאב, זכה לכתר מלך ישראל אף-על-פי שחטאיו כבדים היו, והוא הפיץ עבודה זרה בעם, וכל-כך למה? אומרים חז"ל: 'כיוון שהקים עיר בישראל – היא שומרון!" ("ידיעות אחרונות, ראיון עם רפאל בשן, 18.6.1976).

מה עלינו להבין מכך? שכיהודים חילוניים, כדוגמת רוב-רובו של העם היהודי בישראל, הננו בבחינת עומדים במעלת עמרי מלך ישראל אשר עליו נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו"? האם בעיני חלק ניכר מן הציבור הדתי בישראל, רבניו, מנהיגיו ומכווני דרכו הרוחנית והפוליטית, אין רוב הציבור בישראל, אין אפילו המדינה עצמה – על מוסדותיה הדימוקראטיים והחוקתיים – נחשבים אלא בבחינת קליפה?

וקליפה זו – מה טיבה? היא חלק מן העולם השבור, עולם התוהו והטומאה, אשר ניצוצות-הקדושה נפלו לתוכו. כל זמן שניצוצות-הקדושה שרויים בין הקליפות, יש צידוק מסוים וחיוּת לקיומן של הקליפות; אך המטרה הסופית, מטרת הגאולה המשיחית, היא להעלות את הניצוצות מעולם הקליפות; ואז, כידוע, מאין להן אחיזה בקדושה, תתפורר חיותן של הקליפות והן תחזורנה לאפס ותוהו.

מסביר ישעיה תשבי בספרו "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (הוצאת שוקן, 1942): "מציאות ישראל בין העמים מכוונת אמנם לתיקון העולם, אבל לא לתיקון העמים. תיקון העולם ותיקון העמים הם תרתי דסתרי לפי השקפת עולמם הלאומית הקיצונית של האר"י ותלמידיו. שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה, אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס את קיומם ולהשמידם." (שם, עמ' קל"ח).

ועל חומר-הנפץ העצום, המצוי בתורת הקליפות של האר"י – אשר, כפי שהוכיח גרשם שלום, השפיעה בשעתה על שבתי צבי ונתן העזתי – אומר תשבי: "אותו העתיד הצפוי לאומות בעת הגאולה צפוי גם לכוחות הטומאה הרוחניים. הגאולה לא תטהר את הקליפות הטמאות אלא תביא עליהן כלייה. בהעלאת הניצוץ האחרון נהרס יסוד קיומן והן עוברות מן העולם." (שם, עמ' ק"מ).

האם אפשר להסביר כך, מנקודת-השקפה מיסטית-דתית, את מעשה הבניין החילוני בישראל? מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? – שאל גרשם שלום במסתו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" (שנדפסה לראשונה ב"אמות", חוברת ח', נובמבר-דצמבר 1963), ואמר:

"זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, שהוא הסוואה של קדושה שלא הוכרה בתורת שכזאת. זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור זה." ("דברים בגו", ספרית אפקים, עם עובד, 1976, עמ' 81-82).

אך דומני, כי גם ההשקפה החיובית לגבי גבולות הקדושה ועולם החולין והקליפות, הינה בעייתית לא במעט. שום יהודי חילוני בעל-הכרה לא ירצה לקבל "הכשר" למפעלו ולקיומו הציוני בארץ-ישראל, על-סמך היות חילוניותו מעין קליפה-כביכול לניצוץ-הקדושה. כלום ייתכן כי מי שרואה עצמו חילוני במאה אחוזים, משמע שהוא גם קליפה וטומאה במאה אחוזים? וכל השקפת-עולמו היהודית, הציונית והחילונית שווייה כקליפת השום? – לא. היהדות החילונית מצפה לצעד נועז יותר מצד היהדות הדתית בניסיונה להבין את כללות הקיום היהודי בימינו. מעבר להבדלים שבין קודש לחול, בין קיום מצוות לחיים חופשים.

עם הופעת קובץ דבריו ומסותיו של גרשם שלום "דברים בגו; פרקי מורשה ותחייה", בעריכת [ידידי] אברהם שפירא [מקיבוץ יזרעאל], רוכזו לראשונה נושאים שהעלה במלוא חריפותם זה שנים, כגון המסות: "מתוך הרהורים על חוכמת ישראל"; "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו"; "הגלות כיום התרוקנה מניצני הגאולה"; ו"פירושו של מרטין בובר לחסידות".

בשלהי ינואר 1976 כתבתי לגרשם שלום:

"את ספרך 'דברים בגו', שהוא בין היתר עילה למכתבי – קיבלתי לפני שבועות אחדים וקראתיו בעניין רב; ולא מיהרתי לכתוב לך משום שבינתיים ביקשוני לכתוב בעקבותיו רשימה ב'משא'; ורק היום, לאחר שסיימתי את כתיבת הרשימה ושלחתיה, אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. חלק מן המאמרים בקובץ היכרתי משנים קודמות ואף זכרתי להם חסד פזוריהם במקומות כגון לוח 'הארץ' או 'אמות'. עתה, כשקראתי את המכלול, צפו ועלו בפניי כמה סוגיות אשר לצערי לא שמתי לב אליהן בראיוני עימך לספר האנגלי [האמריקאי].

א. עניין ריקונה של הגלות מתוכנה הגאולתי לאחר התבססות הציונות ומדינת ישראל בתודעת העם, כמעט לכל פלגיו ופזורתו. לעניין זה הקדשתי את מרבית רשימתי, תוך הרגשה שבהבחנה זו מצוי אחד המפתחות החשובים להבנת היחס הדיאלקטי בינינו לבין הגולה, ובינינו לבין הגאולה. ועם זאת קשה לי לשער דמותה של צמיחה רוחנית, בדומה לקבלת האר"י – אשר תמצא בעתיד את הביטוי הסמלי לתקופתנו. הסמלים של ספרותנו הם בדרך-כלל רדודים ושקופים למדי, ותיאולוגיה ודאי שאין בהם. אם כי דומני שמברנר ועד ימינו כבר נוצר גרעין של ביטוי הווייה יהודית מקומית בארץ-ישראל, אשר לימים אי אפשר יהא להבין את תקופותינו אלה מבלעדיו.

ב. עניין המעבר דרך החילוניות מפחיד אותי יותר מאשר קוסם לי, בתור אדם חילוני, מאחר שדומני כי יש בכך נסיון לראות את כל ההווייה החילונית בישראל (בדומה לדוגמא שאתה מביא בדרך-כלל מן הרב קוק) – כמין הווייה של קליפות שיש לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה. והרי זוהי טענתך כנגד פירושו של בובר לחסידות – שהוא אינו מבחין בכך שהעלאת הניצוצות פירושה הריסתה של המציאות ולא חיובה, ולא הגשמתה. אם אתה תופס את החילוניות רק כמעבר – משמע אין בה ערכים, סמלים וקיום משלה אלא לשעתה, ורק כקליפה לגרעין שעתיד לצמוח.

זאת קשה לי לקבל, משום שקשה לי להבין מניין לך הביטחון בעתיד, שאותו אספקט אוטופי של התפתחות רוחנית אפשרית בתוך היהדות – יהא מנוע מלהיות גם משורש החילוניות? רוב-רובה של היצירה היהודית שנכתבת כיום בארץ וכן בעולם הוא פרי עטם של אנשים חילוניים המנסים איש-איש בדרכו להתמודד עם קיומו בתוך תקופתו. הם החושבים, הם התוהים והם המתחדשים. ואילו בצד הדתי נעשתה יראת שמיים כמין תדמית של ביטוח נגד ספקות, והדברים ידועים.

אין אלה אלא כמה הרהורים בשולי ספרך, אשר כל מילה בו חשובה לי כי במשך כל השנים אני רואה עצמי תלמידך ומחזיק ברוב-רובה של השקפת עולמך כחלק מדרך-חיי והבנת עולמי ויהדותי. ואף חוזר עליה לא פעם במפגשים ובהרצאות."

דברים שגרשם שלום ענה לי, במכתבו מ-1 בפברואר 1976, הם מעין המשך וסיום לשיחתי המודפסת עימו בקובץ הזה: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", ואולי גם חזות לעתיד:

"רב תודות לך על מכתבך מלפני עשרה ימים. לא ראיתי עוד את רשימתך ואינני יודע מה העלית שם. סוף-סוף לא קיבצתי מאמרים רבים ושונים כדי לעורר ויכוח על דיעות מסויימות שהבעתי אלא כדי לתת בידי הקוראים (שמרביתם אינם יודעים כלום עליי) ליצור לעצמם איזו דמות כוללת: במה עסקתי מעבר לעבודה פילולוגית ומה היו שורשי יניקתי. תמהני אם מישהו יפנה תשומת ליבו לצד זה שבספר.

מה שכתבת על סמלים שיביעו את משבר תקופתנו בתולדות עם ישראל – בוודאי הצדק עימך שאין כל סיכוי שיהיו מסוג קבלת האר"י, ומעולם לא חלמתי על כך ונתתי טעמי ונימוקי להיעדר אפשרות כזאת באחד המאמרים, לאמור שאין עוד סמכות משותפת ומחייבת את הציבור שמתוכה יצמחו סמלים שיוכלו להתקבל על דעת הכלל בתחום הדתי. לא אמרתי שזה לא יוכל להשתנות עם מסיבות ההיסטוריה, אבל עם שקיעת האמונה בתורה מן השמיים ניטלה סמכות זו המצמיחה סמלים, ניטל הבסיס המשותף. ההווייה היהודית המקומית בארץ-ישראל איננה בסיס כזה והיא עשוייה, כפי שכל מריבותינו מוכיחות, להתפרש בצורות מנוגדות תכלית ניגוד.

לא אמרתי מעולם שהמעבר דרך החילוניות קוסם לי: יכול להיות שהוא מפחיד לא רק אותך אלא גם אותי. השאלה היא אם תימצא דרך אחרת. אמונתי היא שאמנם רבו יותר הסיכויים שהחילוניות הגמורה מביאה בעקבותיה את תמורתה הדיאלקטית ותצמיח אנשי אמת ואנשי אמונה מאשר העולם המסתגר של המסורת. לעומת זאת יש לומר כי דבריך שרוב-רובה של היצירה היהודית בזמננו היא פרי-עטם של אנשים חילוניים, אינם נכונים כל כך כפי שאולי היו צריכים להיות! מצאתי הרבה מאוד 'תוהים, חושבים ומחדשים' גם במחנה המכונה דתי."

עד כאן.

תל-אביב, יוני 1985

* * *

אלוני זמורה

עם מורנו בטרוחיו שבספרד

רשמי מסע לחצי האי האיברי

פסח 2015

נסענו על כביש A58 בדרכנו מפורטוגל לעבר מדריד בירתה של ספרד. סיימנו זה עתה  סיור מרתק בן שבועיים, בחבל ההררי הצפוני של חצי האי האיברי, "פיקוס דה אירופה". מטרת הסיור המוצהרת שלנו, היתה ביקור בעיר אבותיי, שממנה הם גורשו, בצו מלכות ספרד, בשנת 1492.

נחתנו במדריד ומשם שמנו פעמינו במכונית שכורה לכיוון צפון מערב דרך העיר סלמנקה לעיר זמורה  Zamora ששמה כשם משפחתי. העיר היפה והעתיקה, משתרעת על גבעה רמה המשתפלת לגדת נהר הדוורו (Duero).

התרגשות רבה פקדה אותי, כשהלכתי ברחובה הראשי והסואן וצעדתי בסמטאותיה. כאן ממש, לפני כחמש מאות שנים, עלם צעיר בשם דוד,  צעד ברחובותיה וכאן היה ביתו. ניסיתי להרגיש מה הוא חש כשצו מלך ספרד פוקד על משפחתו ועליו לנטוש הכול ולהימלט מעיר הולדתו. בוודאי גם הוא חשש מעינויי האינקוויזיציה שהילכו אימים על היהודים. הנה אני צועד ביחד עם זוגתי דליה, על אותן מרצפות האבן עליהן דרך. אני מביט באנשים שעוברים על פנינו ללא כל חשש, הם מסבירי פנים ומחייכים.

ישבנו באחת מהמסעדות הרבות לארוחת צהריים. לידנו ישב איש מבוגר, שגילה עניין בשפת הדיבור שלנו. סיפרנו לו את מטרת ביקורנו בעיר.  מסתבר שהוא בן העיר זמורה והיה לו ידע רב על עברה. הוא סיפר לנו:

"קהילה יהודית עשירה ותוססת חיה בעיר, לפני הגירוש. הקהילה היהודית בנתה בית כנסת מפואר בראש הגבעה הרמה ששלטה על העיירה הגדולה. לאחר גירוש היהודים הסבה הרשות את בית הכנסת הגדול לכנסיה." הוא המליץ לבקר בה ולשים לב לכל הסממנים היהודים שנותרו בה, כמו הצורה האליפטית שלה בניגוד לצורת הצלב של הכנסיות, לעזרת הנשים שנותרה במקומה.  האיש היה משכיל וגילה אמפטיה רבה לביקורנו בעירו.

כמובן, שלפני הסיור בספרד למדתי פעם נוספת את תולדות משפחתי מאז הגירוש ועד ימינו. תעודות קלף עתיקות של "כתבי שדרות" וכתבי יד נמצאים ברשותי, אותם קיבלתי מאבי לפיקדון. אבי משפחתי דוד בן זמרה גורש עם משפחתו שנמלטה למרוקו שבצפון אפריקה.

חלק ממשפחת זמרו Zamero שנותרו במרוקו, הפכו במרוצת השנים, להיות שומרי הראש למלכי מרוקו. אחוזת הקברים שלהם מקודשת על ידי המוסלמים והיהודים. תיירים רבים פוקדים אותה, כסימן למזל ולחיים טובים.

משפחתו של דוד בן זמרה, שהיה בעת הזאת נער בן שלוש עשרה, נדדה באונייה ממרוקו לפאתי מזרח הים התיכון, ומנמל יפו הגיעו לעיר הגלילית צפת.

לימים הפך דוד להיות ראש המקובלים בצפת ומורו של האר"י הקדוש. לא כאן המקום לתאר את תולדות חייו המרתקים, רק אציין, שבמשך שלושים שנים היה ראש קהילת יהודי מצרים ובזקנתו חזר להתגורר בצפת.

הוא נפטר בשיבה טובה בגיל 102 ונקבר בחלקת הקבר שבבית העלמין העתיק של צפת לצידו של האר"י הקדוש. ברעש באדמה הגדול שהתחולל בצפת בשנת 1929, פערה האדמה את פיה וקברו של הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרה) נבלע באדמה. רק כיפת המצבה נשארה מעל פני האדמה. מקובלי צפת צובעים את הכיפה בכחול לציון מקם הקבר.

בחייו, חיבר למעלה מחמשת אלפים שותי"ם (שאלות ותשובות) בענייני הלכה ובענייני דיומא. הוא נחשב לגדול הפוסקים מאז הרמב"ם.

דליה ואני הגענו לעיר זמורה, לבקר את עיר הולדתו של אבי המשפחה. מעט מהספרדית שלמדתי מסבתי רבקה חזרה לתודעתי בעקבות הצורך לתקשר עם בני המקום. כמובן שדיברתי בשפת הלדינו והספרדים חשו שאני מדבר בניב עתיק ומיד חקרו לתולדות משפחתי.

בגמר ארוחת הצהריים נפרדתי מהאיש המשכיל הספרדי, שהאיץ בנו לבקר בקתדראלה שבראש הגבעה.

מצאנו את הכנסייה המרשימה שבראש הגבעה ושם ניסיתי לאתר את הסימנים היהודיים: כבר בפתח גיליתי במשקוף האבן את שקערורית המזוזה שהוסרה, ובצד שמאל מצאתי  חריטה עתיקה של המנורה. אבל הגילוי הגדול היה במבנה האדיר של הכנסייה, שהיתה בית הכנסת בו התפללה משפחתי לפני כחמש מאות שנים.

במקום מבנה הצלב היתה לה צורת אליפסה, במת התפילה היתה במרכזה כמנהג יהודי ספרד. הרמתי את עיניי וגיליתי את עזרת הנשים, סביב, סביב עם המעקה הגבוה והמוסתר קמעה. כידוע, רק בבתי כנסת, כמנהג היהודים, הפרידו בעת התפילה בין נשים לגברים.

התרגשותי הייתה גדולה ובראשי זמזמתי את ניגוני התפילות שזכרתי מילדותי בשכונת "ימין משה" בירושלים. נוסחי התפילות לא השתנו מאז הגירוש ונשתמרו בקפדנות.

רצינו לגלות עוד על תולדות המשפחה ולגלות עדויות נוספות לחיי היהודים שהתקיימו כאן.  פנינו לעבר הארכיון העירוני בתקווה לאתר מקורות נוספים לתולדות משפחתי. הארכיון היה סגור ומסוגר. השומר במקום אמר לי שבתקופת הקיץ כולם בחופשה. "תבוא בעוד חודש," אמר באדישות. אכזבתי היתה רבה, אינני יודע אם תהיה לי הזדמנות נוספת לבקר במקום...

נפרדנו מהעיר זמורה היפה והמשכנו ל"פיקוס דה-אירופה" חבל ארץ הררי מקסים ביופיו. זוהי ארץ הבאסקים המשתרעת בין הרי הפירנאים למפרץ ביסקיה שבצפון. כפרים קטנים ועתיקים, תושביהם חקלאים שמעולם לא עזבו את מושבם.

היה מרתק לגלות, שהתושבים קיבלו אותנו במאור פנים. עבורם ארץ ישראל וירושלים, העיר בה נולדתי, מצויים בשמיים, ואנחנו כאילו היינו שליחי האל דוברי ספרדית עתיקה, שבאנו לבקרם...

לאחר לינת  לילה במושבם הם ציידו אותנו בפירות ובירקות העונה וליוו אותנו עד ליציאה מכפרם.

 ביום האחרון למסע השורשים המופלא שלנו, אנו על כביש E90 בדרכנו למדריד. כ-250 ק"מ לפני מדריד בירת ספרד, החלטנו לבלות את הלילה האחרון על אם הדרך. שלט הדרכים הצביע על עיר קטנה ועתיקה בשם טרוחיו Trujillo. העיר משתרעת על גבעה תלולה ובראשה חומת אבנים של מבצר קדום.

בכניסה לעיר גילינו בית מלון קטן בבניין עתיק. עליתי לקומה השנייה ולחצתי על הפעמון שעל הדלפק. על הקירות ציורים עתיקים של מגלי עולם. לאחר שניות מועטות הופיע איש, נשוא פנים בגיל העמידה. כמנהג המקום ביקש ממני להציג את הדרכונים.

מיד גילה את שם המשפחה Zamora הרים את מבטו ואמר:

"טו סוס ספרדי." את המילה "ספרדי" הדגיש בכל הברה.

"סי סניור." אמרתי.

"האם אתה מהעיר זמורה?" שאל.

"סב סבי מלפני גרוש ספרד נולד בעיר זמורה, הגענו מישראל על מנת לבקר בה," עניתי בספרדית.

ניכר בדבריו שהוא התרגש למשמע דבריי. לאחר שרשם את הפרטים הדרושים ביומנו אמר לי:

"לאחר שתקבלו את החדר, אני ממליץ לכם לעלות לראש ההר, בדרך תעברו דרך בית המרקחת "דל סול" (השמש). תבקשו להיכנס פנימה ותגלו שהוא היה בית הכנסת של הקהילה היהודית."

הודיתי לו על המידע ונכנסנו לחדרנו במלון, חדר גדול במיוחד, מיטת אפריון זוגית     מרווחת, גם פה היו על הקירות ציורים של מגלי עולם ומפות עתיקות.

בשעות אחה"צ בדרכנו החוצה, בעל המקום נפנף לנו לשלום והזכיר לנו לא לשכוח לעבור דרך בית המרקחת, הודיתי לו שוב על המידע החשוב שנידב לנו.

טיפסנו בדרך העתיקה העולה אל ההר. מבנים גדולים ומרשימים, נראו לנו נטושים. הסתבר לנו שחלק גדול מהבתים בעיירה ננטשו על ידי תושביהם בגלל חוסר בתעסוקה ונדדו לערים הגדולות ובמיוחד למדריד.

הגענו ל"בית המרקחת דל סול". דלתות הזכוכית היו נעולות. הצצתי דרכן וגילית להפתעתי הרבה, מעל לדלפק הרוקח, כתובת צבעונית בצורת קשת גדולה פרוסה על כל הקיר בעברית:

"זה השער צדיקים יבואו בו."

ליבנו פעם. זה המקום אליו הגיעו היהודים לפני מאות בשנים להתפלל בשפה העברית לבוראם. שמנו לב שמאחורינו עמדה קבוצה קטנה של אנשים, בראשם עמד איש נמוך קומה, לבוש בהידור בחליפה חומה ומחויטת וחנוט בעניבה. נראה היה שהאיש ציפה לבואנו. הוא הושיט את ידו ואמר בספרדית:

"אני דון מיגואל מורנו, ואני ראש מחלקת התיירות של טרוחיו." תוך כדי דבריו הוא קד קידה עמוקה.

ואני אמרתי: "שמי אלוני זמורה ואשתי דליה מישראל."

הוא מיד לקח את ידה המושטת של דליה ובתנועה אבירית נישק אותה.

ניחשתי – בעל הפנסיון החביב שלנו הסגיר את דבר בואנו ואת הייחוס הספרדי שלי ושלח אלינו את דון מיגואל מורנו.

האיש הצביע לעבר בית המרקחת והציג אותו כבית הכנסת ששירת את הקהילה היהודית עד לגירוש. הוא ביקש את רשותנו להיות המדריך האישי שלנו בעיירה טרוחיו. עניתי לו שהכבוד יהיה כולו שלנו.

מאחר ושליטתי בשפה הספרדית היתה מוגבלת ביותר, ואשתי דליה לא שלטה בה כלל, ניסיתי לדבר באנגלית. מיד נתברר לנו שדון מיגואל מורנו שולט בשלוש שפות על בוריין: ספרדית, ספרדית וספרדית.

מרגע זה השתדלתי מאוד להיזכר בשפה הספרדית מתקופת ילדותי. סבתי רבקה לבית אבוז'דיד, דברה איתי בשפת הלדינו, ואני, בפקודת אבי, הייתי מצווה לענות לה אך ורק בעברית. מעניין שהמילים ופירושן חזרו אליי ואת דבריו הרהוטים הבנתי היטב.

דון מיגואל נפרד מאנשי הליווי שלו ושלושתנו עברנו במנהרת הזמן כ-500  שנים לאחור...

 "שלושה רובעים גדולים היו בטרוחיו: רובע נוצרי, רובע מוסלמי מורי ורובע יהודי. שלוש השכונות הגדולות האלו השתרעו על צלעות ההר ונפגשו בפסגתו. במשך שנים רבות היו יחסי שכנות טובים בין הדתות עד אשר החלו גזירות השמד והגירוש כנגד היהודים," ניכר היה שראש מחלקת התיירות של טרוחיו היה נלהב מדבריו ומצא לו מאזינים מסורים.

נכנסנו לרובע היהודי. כל הבתים היו מסויידים בלבן, הסמטאות נקיות ושוממות. הבתים היו נעולים ושוממים מאדם. צעדנו כאחוזים בקסמו של המקום, מתארים לעצמנו אלו חיים שוקקים היו במקום.

"מאז גרוש ספרד לא נכנסו אנשים זרים לבתים," אמר, "העירייה לא נתנה לאיש לפלוש לתוכם."

כאילו הבתים ממתינים לחזרתם של המשפחות שנטשו אותם מאימת האינקוויזיציה. ההליכה ברובע היהודי הלבן, הנקי והנטוש – היתה עבורנו חווייה מהממת. היא המחישה יותר מכל את המשמעות של נטישת הבית. חווייה דומה לזו שמשפחתי נטשה את ביתה ב"משכנות שאננים" בירושלים במלחמת השחרור, מאימת הקרבות.

באחת הסמטאות מצאנו לפתע על אחד הבתים ציור גדול של צלב קרס.

דון מורנו ניסה להתעלם מהגרפיטי, אולם דליה לא התאפקה ושאלה אותו לפשר הדבר. נראה שגם הוא היה מופתע ואמר בגמגום:

"זה מעשה של צעירים ונדליים,"

ידידנו גילה בקיאות מדהימה בשמות המשפחות היהודיות שהתגוררו במקום והזכיר אותן אחת לאחת. הוא גם ציין שמידי פעם מגיעות משפחות עם מפתח שנותר במשפחה לבדוק את התאמתו לדלת...

ידידנו החדש התפאר מאוד גם במורשת הספרדית. רבים ממגלי עולם וכובשי יבשת דרום אמריקה יצאו מטרוחיו. גם כשחזרו מכיבושיהם בחרו לגור במקום ובנו את ביתם בסגנון הבתים המרשימים שראו ביבשת אמריקה.

"בשנת 1970 הכריזה ממשלת ספרד על טרוחיו כאתר לשימור מורשת לאומית וארכיטקטונית." אמר בגאווה.

תוך כדי ההליכה הממותנת הגענו לפסגת ההר ונפעמנו למראה הנהדר והמפתיע של הכיכר האדירה. השעה היתה בין ערביים, ערב קיצי נעים. קרני השמש צבעו באדום את המבנים האדירים ואת עשרות בתי קפה שהיו הומי אדם. כאילו שהעיירה המנמנמת הזאת התעוררה לחיים אחרים. קפצנו באחת ממנהרת הזמן לימינו.

כנסיית סן מרטין, ביתו המרשים של פיזארו, בתים ציבוריים מימי הביניים, ובתי העשירים נפגשו בכיכר ענקית שבמרכזה אנדרטת ברונזה ענקית של פרנצ'סקו פיזארו הכובש הידוע של דרום אמריקה ומושל פנמה. על מצבת האבן רכוב על סוסו בלבוש שיריון וחרב בידו. מעל לכיכר הענקית מבצר עם חומה בצורה שהזכירה מאוד את חומת העיר העתיקה בירושלים. המבצר נבנה על ידי הכובשים המוסלמים המורים.

מאות האנשים גדשו את הכיכר המרשימה ביופייה. חשתי בנוחות למרגלות חומות המבצר הגבוה בסגנון חומת העיר העתיקה בירושלים. הם השרו אווירה ביתית...

"כאן שלוש הדתות נפגשו." הכריז דון מיגואל מורנו.

כמחוות תודה על שהקדיש לנו מזמנו, הזמנתי את ידידנו לבית הקפה הסמוך שבכיכר. היטבנו את ליבנו בבירה המקומית ובתקרובות של "טאפס". לאחר הכוס הרביעית, כטוב ליבנו בכוהל, אמרתי לדון מיגואל מורנו את מה שחפצתי לומר לו בתחילת היכרותנו ולא העזתי. תוך כדי טפיחה על  כתפו, אמרתי לו:

"טו סוס חודאו?" –  אתה יהודי.

הוא נבעת מדבריי ואמר:

"נו, נו, נו, איו קתוליקו." לא, לא,לא אני קתולי.

אבל אני המשכתי להתעקש: "מורנו זה שם יהודי, וזה שמך."

"אני קתולי," הוא המשיך להתעקש.

"יש לי חברים משכונת 'ימין משה' בירושלים, וגם חבר שלמד איתי בכתה בשם מורנו." אמרתי.

"לא, לא!" אמר נואשות.

"מורנו,", אמרתי לו, "בא מהשם 'מרנוס' משם האנוסים בספרד שהסתירו את יהדותם. אתה בטח יהודי! אבל אינך יודע."  אמרתי לו כטוב לבי בשיכר.

השעה הייתה מאוחרת בלילה. נפרדנו כידידים, ובחיבוקים ואף הזמנו אותו להתארח בביתנו שבישראל.

כחודש לאחר שחזרנו ארצה קבלתי ממנו גלויה מהעיר היפה וגדושת הזיכרונות טרוחיו שבספרד.

לפני כחצי שנה עברה להתגורר בקומה בה אני גר בחיפה, משפחה ישראלית חביבה ששם משפחתה "מורנו" כשם משפחתו של מנהל לשכת התיירות החביב והקתולי של  טרוחיו שבספרד...

* * *

עדינה בר-אל

מה עשו ילדי ה"חדר" בגולה בל"ג בעומר?

בעוד ילדינו היקרים אוספים עצים ומכינים מדורות ענקיות, מצאתי עדות על הווי ילדי ה"חדר" בגולה בראשית המאה העשרים ביום זה. השיר להלן פורסם במקור ביידיש בעיתון הוורשאי "גרינינקע ביימעלעך" בשנת 1914. (מעניין שהעיתון החל לצאת לאור בעת המלחמה העולמית הראשונה והתפרסם עד 1939!)

כתב את השיר אהרון יצחק גראָדזענסקי (גְרוֹדזֶנסקי). הוא נולד בליטא בשנת 1891. היה עם רעייתו וילדיו בגטו וילנה. נרצח בפונאר ב-1941. 

ל"ג בעומר

א.י. גְרוֹדזֶנסקי

תרגום חופשי מיידיש: עדינה בר-אל

חופשיים מן ה"חדר", חופשיים מלימודים,

בבגדי חג לבושים –

קחו חץ וקשת, ילדים,

וצאו אל היער הירוק.

שם דרך ענפים דקים,

רקיע מציץ בעיניים כחולות.

היום הוא יומכם, ל"ג בעומר –

מהרו, ילדים, אל העצים

אל הדשאים, אל הפרחים.

צַהֲלוּ שם, רִקדו, קִפצו,

ושירי-אביב בקול זַמרו –

ל"ג בעומר החביב הגיע.

* נא ראו את המקור ביידיש ואת האיור שנלווה אליו בצרופה משמאל (לחצו על האיור - להגדלה)











 

* * *

תנועת האחוריים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני נשאל באיזו תנועה אני תומך

אני עונה בתנועת האחוריים

מה עוד שבימינו רוב הבחורות והנשים

לובשות מכנסיים

ואיזה כֵּף לחשוב

שמבֵּין הפלחיים

יוצאים לא רק קקי

אלא גם תענוגות פרועים

שאפילו בגילי המתקדם

מעמידים לי את הזין

ואני מסוגל לעקוב אחריהן

עד קצה הרחוב

נכתב בצעידה

בעקבות תחת זז ומתחכך

עלֹה וַרֶדֶת בְּמכנסיים

של תל-אביבית צעירה

ברחוב י"ל גורדון

בואכה כיכר רבין

ביום שישי האחרון

לפני הצהריים

* * *

כל שאר החברים כבר קרחים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לי זוג חברים

לבעל יש הרבה שיער

וגם תלתלים

והאישה כל הזמן אומרת לו

תסתפר

תסתפר

תסתפר

ולמה היא אומרת

כי כל שאר החברים כבר קרחים

* * *

אורי הייטנר

1. לשכנע אותם שאני יהודי

"המסע לארץ ישראל", שירם הנפלא של שלמה גרוניך ולהקת "שבא" למילותיו של חיים אידיסיס, מצביע על האקדח שבצבץ במערכה הראשונה, והתפוצץ השבוע בת"א, במערכה השלישית. אם לא נתעשת, לא תהיה זו המערכה האחרונה.

עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד ממפעלי המופת הציוניים הנפלאים בדור האחרון. היא מפעל מופת של ישראל, מדינת העם היהודי, שפעלה בדרך לא דרך כדי לשים קץ לגלות אתיופיה ולהביא את יהודי אתיופיה למולדתם, לארץ ישראל. מבצע משה ועוד יותר מכך מבצע שלמה, הם התגלמות מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית, כמדינה שייעודה הגשמת הציונות, כמדינה שהנהגתה, צבאה, שירותי הביטחון שלה ושירות החוץ שלה מגויסים כדי להעלות אחים בצרה ארצה.

ולא פחות מכך הוכיחו המבצעים הללו את הלהט היהודי והציוני של יהודי אתיופיה, שלא נרתעו ממסע עמוס ייסורים וסבל כדי להגיע לירושלים, לציון. "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון לפני ירושלים... עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, לא נפסיק ללכת לארץ ישראל... עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע לארץ ישראל."

עולי אתיופיה עמדו בגבורה בכל הייסורים, בכל הסבל, במעשי השוד והרצח שפקדו אותם בדרך; אפילו במות ההורים והאחים שלא שרדו את המסע ולא הגיעו לארץ ישראל. אך את המכה הגדולה מכל הם קיבלו דווקא בהגיעם ארצה. "בירח דמותה של אמי / מביטה בי, אמא, אל תיעלמי / לו הייתה לצדי / היא היתה יכולה / לשכנע אותם שאני יהודי,"

זו הייתה המכה ה-81 שלהם – העובדה, שאחרי כל הסבל והייסורים שהיו נכונים להם ואחרי המחיר ששילמו כדי להגיע לארץ ישראל, למדינת היהודים, החברה פקפקה בהיותם יהודים. החברה התייחסה אליהם כאל שונים, כאל אחרים, כאל זרים. ואפילו אחרי שלושה עשורים, הם עדין לא התערו בחברה, לא הפכו באמת ובתמים חלק מאתנו, הם נתקלו ונתקלים בלא מעט גילויי ניכור, התנשאות, אפליה ואפילו גזענות. זהו כישלון של החברה הישראלית.

לא הכל שלילי. אין ספק שנעשה הרבה למען קליטתם, הן בידי מוסדות המדינה והן בידי ארגונים ואנשים שוחרי טוב. ויש גם הצלחות בלתי מבוטלות. באזור שלנו, אנו יכולים להתגאות במכינה הקדם צבאית ימין אורד, הקולטת בני נוער מעדת יוצאי אתיופיה המצויים בשולי החברה, בשכונות עוני ומצוקה, על סף פשע וסמים ולעתים מעבר לסף, ובוגריה הם מנהיגים ומתנדבים, בצה"ל ובאזרחות; חיילים וקצינים מצטיינים ולאחר מכן אזרחים מועילים.

אולם למרות כל ההצלחות, הסך הכל עגום למדיי, ומחייב את החברה הישראלית לחשבון נפש, ואת מדינת ישראל למאמץ לאומי לתיקון חברתי, בתחומי החינוך, התרבות, ההשכלה והרווחה ואף להעדפה מתקנת בתחומים שונים. פשע השנאה של שני השוטרים כלפי החייל דמאס פיקדה לא היה מעורר תסיסה כזאת, אלמלא הצטברה בקרב עדת יוצאי אתיופיה מועקה וזעם בני שלושים שנה.

אילו היה ראש הממשלה הראשון לזהות את המועקה; אילו כבר ביום בו צולם הפשע, היה מגנה בכל לשון את המעשה, היה מזמין ללשכתו למחרת את החייל, היה ממהר להזמין את וראשי העדה ולוקח על עצמו להוביל תוכנית לאומית לטיפול במצבם, כפי שנהג לאחר ההתפרצויות הקשות בירושלים ובתל-אביב, היה בידיו למנוע את ההתפרצות.

דבר אינו מצדיק את האלימות, את הוונדליזם, את הפרת החוק, את החוליגניות. אין לי ספק שהמפגינים לא באו לחולל מהומות ומנהיגיהם לא רצו שלכך תידרדר מחאתם. ברור שגורמים רדיקליים ואנרכיסטים, משמאל ומימין, שתפסו טרמפ על ההפגנה כדי לשלהב את היצרים, אשמים במידה רבה באלימות. יש לגנות את האלימות ולפעול נגדה, אך בראש ובראשונה יש לחולל תיקון חברתי ביחס ליוצאי אתיופיה.

זכורה קריאתו המהדהדת של מנחם בגין: "יהודים!!! אחים!!!" – זו הקריאה שחייבת להדהד היום מן הממשלה, ולחלחל לחברה ולמשרדי הממשלה, כדי לחולל שינוי.

"את אחיי אנוכי מבקש."

2. בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה

במלחמת "צוק איתן" מדינת ישראל הותקפה באלפי רקטות שנורו ישירות לעבר אוכלוסייה אזרחית, במטרה לזרוע מוות, חורבן, הרס וייאוש בקרב אזרחי ישראל. המחבלים ניסו לממש את תוכניתם לביצוע מעשי טבח המוניים באמצעות פלישת מאות מחבלים ממנהרות תופת ליישובים ישראליים. אלו הם פשעים נגד האנושות, המשך לפשע המתמשך נגד האנושות של ירי רקטות ופצמ"רים במשך 14 השנים שקדמו למבצע.

על הפשע נגד האנושות הזה, הוסיפו המחבלים פשע מלחמה נוסף, כאשר פעלו מתוך אוכלוסיה אזרחית והפכו אותה למגן אנושי, בציניות אכזרית ומקפיאת דם.

ישראל עשתה כל שלאל ידה כדי להימנע מהמלחמה הזאת. ממשלת ישראל ממש התחננה למחבלים שתקפו אותה להפסיק את האש, והציעה את העיקרון של "שקט יענה בשקט". אך הם פירשו זאת כחולשה, המשיכו בתוקפנותם, ובכך היתה המלחמה למלחמת אין ברירה קלסית. לאורך כל המלחמה ישראל חתרה להפסקת האש והפסיקה את האש 12 פעמים. הפסקות האש היו תמיד חד צדדיות.

ישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית, להגנה על חיי אזרחיה. היא עשתה זאת תוך שמירה על טוהר הנשק ועל מוסר לחימה, על פי אמות מידה הקיימות אך ורק בצה"ל. איננו משווים את עצמנו לצבאות של דיקטטורה, ובטח לא לצבאות ערב, חלילה (ודי שנביט במלחמות שסביבנו, כדי להבין שמדובר בציוויליזציה אחרת לגמרי, שיחסה לחיי אדם הוא בלתי נתפס למי שחי בסולם הערכים שלנו). ההשוואה שלנו היא לצבאות של מדינות דמוקרטיות, של מדינות העולם החופשי.

כל המחקרים וההשוואות שנעשו בין התנהגותו של צה"ל, במצב שבו אזרחי ישראל מותקפים באלפי רקטות, לבין צבאות ארה"ב ונאט"ו בעיראק, בסומליה ובבוסניה, בלי שאזרחי ארצותיהם היו מאוימים, מעידים על כך שצה"ל כובל את ידי עצמו בכבלי מוסר ייחודיים לו, שאין להם אח ורע באף צבא אחר. אף צבא אינו נמנע כמו צה"ל מפגיעה באזרחי אוייב. אף צבא אינו מאבד את מומנט ההפתעה בכרוזים המודיעים מראש על התקפותיו. הקוד האתי למלחמה בטרור, שכתבו פרופ' אסא כשר ואלוף עמוס ידלין, שהנחה את צה"ל, העדיף בצדק את חיי חיילי צה"ל על חיי האוייב, אולם חִיֵיב את צה"ל לעשות הכל כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה מכוונת באזרחים. האזרחים והילדים שנפגעו ונהרגו – דמם בראש ארגוני הטרור שהפכו אותם, באכזריות, למגן אנושי.

ארגון "שוברים שתיקה" מציג עדויות לפשעי מלחמה וזוועות שבוצעו בידי חיילי צה"ל במלחמה. על צה"ל לחקור ביסודיות, ללא טיוח, כל עדות כזאת. אם יש בה אמת, יש להעמיד את החשודים לדין, ואם יורשעו, להעניש אותם במלוא החומרה. כל התנהגות מן הסוג שתואר באותן עדויות, סותרת את דרכו של צה"ל, את ערכיו, את מוסר הלחימה שלו, את פקודותיו ואת מטרות המלחמה.

יש לחקור את העדויות, למרות שהארגון שהציג אותם הוא ארגון שנועד לפגוע בצה"ל; ארגון רדיקלי, אנטי ציוני, המשרת את תעמולת האוייב, השותף למסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולכל פעולה אנטי ישראלית בארץ ובעולם, וששירת כמשת"פ של עלילת גולדסטון. אני מודה ומתוודה, שאני מפקפק מראש באמתות דו"ח של ארגון קיצוני שזו מגמתו. ואף על פי כן, על צה"ל לחקור את התלונות ללא משוא פנים, כדי להבטיח את טוהר המחנה.

יש לחקור את העדויות על אותן חריגות, אך אסור לתת יד למגמה של עלילת דם קולקטיבית נגד מדינת ישראל וצה"ל, כמיטב המסורת האנטישמית, ולכל ניסיון להציג את החריג ככלל.

מאמר המערכת של "הארץ" קרא לחקור את הדרג המדיני, כחלק מעלילה המנסה להציג את המקרים החריגים, שאולי חלקם אכן נעשו, כדמותו של צה"ל, למרות הידיעה של אנשי מערכת העיתון שמדובר בשקר ובעלילת דם. בכך, מציב עצמו "הארץ" בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל וזכות ההגנה העצמית שלה.  

3. צרור הערות 6.5.15

* שיח של אמת – על מה ייסוב השיח הציבורי בעקבות מחאת עולי אתיופיה? דיון על האלימות בלי דיון על הסיבות למחאה ועל מצוקת העולים מאתיופיה הוא בריחה. דיון על הסיבות למחאה בלי דיון על האלימות – אף הוא בריחה.

* אין הצדקה לאנרכיה – שום מחאה, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה אלימות, חוליגניות, ונדליזם, הפרת חוק ואנרכיה כפי שהיתה בהפגנות עולי אתיופיה בירושלים ובתל אביב. אני משוכנע שרוב המפגינים לא היו שותפים לאלימות וזו אינה דרכם. אולם עצם האלימות היא בלתי נסבלת.

עקבתי אחרי השידורים מן ההפגנה בתל-אביב. אין ספק שהמשטרה נהגה באיפוק מירבי, אולי אפילו מוגזם.

חשוב מאוד להתמודד עם מצוקת עדת יהדות אתיופיה. אך בשום אופן אין לאפשר הידרדרות לאנרכיה.

* הכלה, במבחן התוצאה – מלכתחילה, מדיניות ההבלגה, האיפוק וההכלה של המשטרה בהפגנת עולי אתיופיה היתה חכמה וראויה לשבח. בסיטואציה הרגשית המתוחה ונוכח העובדה שהמשטרה עצמה היא מוקד המחאה, ראוי היה לאפשר הוצאת הקיטור, גם במחיר ויתור על עקרונות של שלטון החוק, כמו הפגנה על פי רישיון, הימנעות מחסימת כבישים ועוד. אולם במבחן התוצאה – הדרך הזו כשלה. בעתיד, יקשה על המשטרה לשוב ולנהוג בדרך המתונה הזאת, וחבל.

* דרוש טיפול שורש – יש להעניש בכל חומרת הדין את השוטרים שביצעו את פשע השנאה כלפי החייל יוצא אתיופיה. יש לבחון באופן יסודי ובכל הרצינות את טענת עולי אתיופיה על תופעה נרחבת של אלימות שוטרים כלפי בניה.

אך כל אלה סימפטומים. לצד טיפול בסימפטומים יש מקום לתכנית לאומית של טיפול שורש במצבה של העדה. ציבור עולי אתיופיה, בחלקו הגדול, שרוי בתחתית המדרג הסוציואקונומי בישראל. זו עדה מוחלשת מבחינה כלכלית, תרבותית וחינוכית. התוצאה היא הידרדרות של רבים מצעירי העדה לסמים, לאלימות ולעבריינות. התוצאה היא ניכור הולך וגובר של העדה כלפי החברה הישראלית. מצב כזה הוא פצצת זמן לאומית. אין זו בעייתם של עולי אתיופיה, אלא בעיה לאומית המחייבת טיפול לאומי. זה אחד האתגרים הלאומיים הראשונים במעלה הניצבים לפתחה של הממשלה החדשה.

* כישלון החברה הישראלית –  העלאת יהדות אתיופיה לישראל היתה אחד ממפעלי המופת הציוניים של הדור האחרון, אולם החברה הישראלית נכשלה, בדרך כלל, בקליטת העלייה. הפערים בתרבות, בהשכלה ובטכנולוגיה בין העולים מאתיופיה לחברה הישראלית, חייבו התמודדות אחרת, וזו לא הייתה. כעת נדרש תיקון.

* תוכנית לאומית – בשנים האחרונות נחשפתי למצוקת עולי אתיופיה, דרך שני מפעלים נפלאים של התמודדות מוצלחת עימה. האחד הוא כפר הנוער נווה עמיאל, שבני שירת בו בשנת שירות לפני גיוסו, המטפל בעיקר בנוער יוצא אתיופיה. השני הוא המכינה הקדם צבאית ימין אורד בחצור הגלילית, שבה בני נוער המוחלשים ביותר, מהמצוקה העמוקה ביותר, עברו מהפך אישי ותדמיתי, והיו לא רק לאזרחים נורמטיביים, אלא למנהיגים מובילים, לחיילים וקצינים מצטיינים. אולם הפתרון הכולל אינו יכול להיות בפנימיות, מחוץ לקהילה. יש לבנות תוכנית לאומית, יחד עם הנהגת העדה, לעבודת עומק, בעיקר בשדה החינוך, התרבות וההשכלה בתוך הקהילה.

* הקונספירציה של ערלי הלב – בערב ההפגנה בתל אביב, עמלו ערלי לב אטומים ורקחו והפיצו ברשתות החברתיות תאוריית קונספירציה מטורפת ומרושעת, על פיה הקרן החדשה עומדת מאחורי המחאה וההתפרעויות, כדי להציג את ישראל כגזענית בלה בלה בלה. הם יחזרו על כך עד שיאמינו בזה. שקר. זו מחאה אותנטית, של עדה שלמה, המבטאת כאב אמיתי, עלבון מתמשך.

* טרמפיסטים מחרחרי מדון – המחאה אותנטית, אך אין זה אומר שכולה טהורה. טרמפיסטים מקבוצות שמאל וימין רדיקלי הגיעו לשלהב את היצרים. הם התעלקו על ההפגנה, הסיתו ודירדרו אותה לאלימות, ומשכו אחריהם אספסוף מן הסוג שקיים בשולי כל חברה. מנהיגי המאבק, שאירגנו את ההפגנה ללא כל כוונה שתידרדר, דיווחו שהיו במקום פעילי להב"ה ופעילי קבוצות שמאל אנרכיסטי רדיקלי, והם אלה שהחלו ליידות אבנים ולשלהב את היצרים. מנהיג להב"ה, גיפשטיין, סיפר בדף הפייסבוק שלו שהוא ואירגונו השתתפו בהפגנה האלימה בירושלים אך לא בת"א. אולי לא להב"ה, אך לצד פעילי שמאל רדיקלי פעלו גם פעילי ימין רדיקלי. חוק הרדיקלים השלובים. כמו באירופה וכמו תמיד כאן – הפנאטים הרדיקליים מכאן ומכאן מונעים מאותה תאוות אנרכיה. יש לקוות שההנהגה האותנטית של יוצאי אתיופיה תתפוס את השליטה, ולא תיתן לטרמפיסטים האלה להשתלט על המחאה הצודקת.

* השלב הראשון של התיקון – השלב הראשון בתיקון החברתי ביחס לעולים מאתיופיה, הוא  לחדול לכנות אותם "אתיופים". הם אינם אתיופים. הם ישראלים. הם יהודים. יהודים שעלו  מאתיופיה או שהוריהם עלו מאתיופיה. ובהזדמנות זאת, לחדול גם מה"רוסים", "מרוקאים" וכן הלאה.

* שינוי חברתי – בן גוריון חלם על רמטכ"ל תימני, אך עשרת הרמטכ"לים הראשונים היו כולם ממוצא אשכנזי. לעומת זאת, בין עשיריית הרמטכ"לים השנייה, שישה היו ממוצא אשכנזי וארבעה ממוצא מזרחי. בערך חצי חצי. לא שחשוב מאיזה מוצא הרמטכ"ל, הוא לא נבחר בזכות מוצאו ולא למרות מוצאו, הוא נבחר בשל התאמתו. אולם דווקא משום כך, תמונת המצב הזאת מעידה על התהליך הטבעי החיובי בחברה הישראלי. בימים הקשים האלה, לנוכח משבר יוצאי אתיופיה, הנתונים הללו נותנים, למיטב הכרתי, מקום לתקווה.

* ממשלה על בלימה – אני שותף לחלק ניכר מביקורתו של ליברמן, ודברים ברוח זו כתבתי בשבועות האחרונים. אכן, נתניהו ויתר על ממשלה לאומית למען ממשלה חרדית. אני מעריך את נכונותו של ליברמן לוותר על חברות בממשלה ותיק החוץ למען העקרונות הללו. ואף על פי כן, אני סבור שאין הוא נוהג באחריות כשאינו מצטרף לממשלה. דווקא הוא, המרבה לדבר על הצורך במשילות, מבין מה המשמעות של ממשלת 61 ח"כים, התלויה על בלימה, וכל ח"כ סורר וממורמר מאיים על קיומה. יש לקוות שנתניהו וליברמן לא אמרו את המילה האחרונה ולאחר הקמת הממשלה, כפי שהיה בעבר, ימשך המו"מ וימצא פתרון.

* מי ימצמץ ראשון – אם בנט ימנע את הקמת ממשלת נתניהו בגלל דרישתו לתיק המשפטים עבור איילת שקד, יהיה זה סופו הפוליטי המוחלט. הציבור שלו לא יסלח לו על כך. הוא יודע זאת, ולכן הוא יירד מן העץ. גם נתניהו יודע זאת. השאלה היא האם נתניהו יגלה קור רוח וכושר עמידה או ייכנע לסחיטה.

* נתניהו יתגעגע – העובדה שנתניהו יעמוד בראש ממשלה צרה כל כך ונאלץ לשלם לחרדים מחיר כבד כל כך, מעידה עד כמה פירוקה של הממשלה הקודמת הייתה קפריזה נמהרת. נתניהו עוד יתגעגע לממשלה שפירק.

* מבחנה של האופוזיציה – שר האוצר המיועד, כחלון, נחוש לבצע את מהפיכת הדה-טייקוניזציה של המשק הישראלי, ובראשה שבירת קרטל הבנקים המסחריים. יהיה קשה מאוד להוביל מהפיכה כזאת בממשלת 61, כשדי בכך שחבר קואליציה אחד לא יעמוד בלחצים הפיזיים המתונים ובפיתויים שאי אפשר לסרב להם מצד שדולת הקרטל (עם פרס או בלעדיו) ויהיה בידיו להכשילה.

זה המבחן של האופוזיציה החברתית – יהיה עליה להעמיד זה מול זה את הפיתוי להפיל את הממשלה ואת תכניותיה לעומת ההזדמנות לחולל שינוי חברתי חסר תקדים.

* השר המיותר – עם כל ההסתייגות הכרוכה בהבנה, שמו"מ קואליציוני מעצם טבעו רווי סחרירים ויתכן שאני משחית לשווא ביקורת על הדלפה שגויה – הידיעות על מינויו של יצחק כהן מש"ס כשר במשרד האוצר מקוממות, ואני מקווה מאוד שכחלון יסכל זאת.

במשרד ממשלתי יש מקום לפוליטיקאי אחד, השר העומד בראש המשרד. הוא מנהיג את המשרד, הוא קובע את המדיניות ומתווה את הדרך, ותחתיו מערכת ביצועית בראשות המנכ"ל. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שאינו אלא אתנן פוליטי לשמו. שר במשרד, הינו בסך הכל סגן שר מיותר, המקבל משכורת מיותרת של שר מיותר ותקנים מיותרים של שר מיותר ועוד אצבע בממשלה. והכל, על חשבון משלם המסים. זו שערורייה שאין כדוגמתה.

אגב, יש תקדים לפטנט הזה. כאשר נתניהו היה שר האוצר, הוא לקחת למשרדו כשר מיותר את מי שהיה אז מקורבו, מאיר שטרית. למה? ככיבוד למקורבו. שעה שהוא קיצץ באכזריות בכל דבר חברתי וריסק את מערכת הרווחה הישראלית, הוא נהג בזבוז בוטה וזלזול בציבור במינוי הזה.

* לא נעים לו – שלי יחימוביץ' החרימה את ישיבת סיעת המחנ"צ במחאה על כך שהיא מנוהלת בידי שני יו"רים, הרצוג ולבני. כנראה שהיה צורך לעבור את הבחירות, כדי שהיא סוף סוף תביע את דעתה האמתית על הגרוטסקה הזאת. נראה לי שגם הרצוג היה רוצה להחרים את הישיבה, ומת לשים קץ לבדיחה, אבל לא נעים לו מציפי.

* נשף מסכות – המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שלאורך שנים בז לכל רעיון ציוני, לכל התבטאות ציונית, מציג כל דבר ציוני כלאומנות, פשיזם וגזענות, תוקף את הצעתו של נתניהו לאפשר זכות בחירה לישראלים החיים בחו"ל ומכנה אותה "אנטי ציונית". הוא, שיצא מגדרו לתמוך ב"מחאת המילקי", וגינה בכל פה את מי שיצאו נגד אותו קמפיין, מבטא צביעות מבחילה בתחפושת הציונית שהוא עוטה על עצמו.

הוא הדין, באותה מידה, בנוגע למי שיצאו חוצץ נגד "מחאת המילקי" ונגד הלגיטימציה לירידה והיום יוזמים את התוכנית או מצדדים בה. גם זו צביעות מבחילה.

האמת היא שהמטרה היא להגדיל את אחוז המצביעים היהודיים ולהקטין את אחוז המצביעים הערביים. בהנחה שדפוס ההצבעה של היורדים דומה לדפוס ההצבעה של היהודים בישראל, הדבר יחזק את הימין. לשם כך הימין מאמץ רטוריקה ליברלית, שלרוב מוגדרת בפיו כפוסט ציונית, על אודות זכותו של אזרח לגור היכן שיחפוץ בעולם הגלובלי, והשמאל מאמץ רטוריקה פטריוטית, שבדרך כלל מוגדרת בפיו כלאומנית, נגד הירידה ונגד זכויותיהם של היורדים.

נשף המסכות הזה הוא שיח של צביעות.

* מטיל ספק באקסיומה  – אני שולל, מסיבות עקרוניות, את הרעיון של מתן זכות הצבעה ליורדים, כי אני רואה בירידה תופעה שלילית שיש להיאבק בה ולא לתת לה לגיטימציה. מאותן סיבות בעטיין תקפתי את קמפיין המילקי, אני מתנגד להצעת החוק הזאת. כלומר, ההתנגדות העקרונית שלי, מנותקת מהשאלה את מי זכות הצבעה ליורדים תשרת מבחינה אלקטורלית.

עם זאת, ספק בידי אם האקסיומה שהימין יתחזק כתוצאה מן ההצעה נכונה. האקסיומה הזאת מבוססת על קיזוז ההצבעה של ערביי ישראל, שבאופן גורף אין בה כמעט קולות לימין. אך היא מתעלמת ממיעוט היורדים בקרב הציבור הדתי, שבאופן גורף יש בו מעט מאוד קולות למפלגות השמאל. אם נקזז את שני הציבורים הללו, ניווכח שזכות הצבעה ליורדים לא תשנה את מבנה המערכת הפוליטית. היא רק תיתן לגיטימציה ממלכתית לירידה מן הארץ.

* מי שראויים לזכות הצבעה – אני בעד מתן זכות הצבעה לישראלים בחו"ל במהלך השנתיים הראשונות אחרי שירותם הצבאי או במהלך שנה מאז שירתו לאחרונה במילואים. רוב הצעירים מטיילים בחו"ל אחרי שירותם ובפרט הלוחמים הקרביים. הם אינם יורדים מן הארץ ומן הראוי למצוא את הדרך הטכנית לאפשר להם, כקבוצה מובחנת, כמי שזה עתה הקדישו לפחות שלוש שנים מחייהם לשירות המדינה, את הזכות לבחור.

* חג שלנו – ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, לפני 70 שנה, ציטט דוד בן גוריון ביומנו שבר פסוק מספר הושע: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל, אֶל גִּיל כָּעַמִּים". כוונתו הייתה, שהשואה הנוראה שפקדה את עמנו, אינה מאפשרת לנו לחגוג.

ייתכן שהוא צדק באותם ימים. אולם היום, שבעים שנים אחרי, 67 שנים אחרי שהוקמה מדינת ישראל – מדינת הלאום הריבונית של העם היהודי במולדתו, אנו יכולים לחגוג יחד עם העולם החופשי את הניצחון על הרֶשע בהתגלמותו.

מיליון וחצי לוחמים יהודים היו שותפים לניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית, והם ראויים להכרה, לכבוד ולהוקרה, לצד ההוקרה לעמים ולצבאות שלחמו בחיה הנאצית וניצחוה.

מן הראוי שמדינת ישראל תגדיר את תשעה במאי כיום חג לאומי, חג הניצחון על גרמניה.

ולמה בתשעה, כנחוג ברוסיה, ולא בשמונה, כנחוג בעולם החופשי, שאנו חלק ממנו?

כהוקרה לאלפי הווטרנים שעלו מחבר העמים בדור האחרון.

* אנשי תרבות אמיצים – כל אמן השובר את החרם האלים נגד ישראל, הוא הוכחה לכך שיש עוד אמנות בעולם, ושיש בעולם האמנות אנשי תרבות אמתיים, בני חורין, בעלי חשיבה עצמאית, ובעלי אומץ לצאת נגד המכבש האלים של הברית הבלתי קדושה של צבעי האדום-ירוק-שחור, המובילה את הקמפיין האנטישמי להחרמת ישראל. השבוע היה זה רובי ויליאמס והבא בתור הוא ארט גרפינקל.

אך יש גם נמושות כמו לורין היל שנכנעה לטרור וללחץ וביטלה את הופעתה בישראל. מה שמוכיח שבמאבק בין התרבות לברבריות, לא תמיד התרבות מנצחת.

* תחי האנטישמיות – לרגל הופעתו בישראל של רובי ויליאמס, גדעון לוי יוצא נגדו בשצף קצף, על כך שאינו מחרים את ישראל. לעומתו, הוא מעלה על נס את אחד הגרועים שבמסיתים האנטישמיים בעולם, רוג'ר ווטרס.

* חרם הוא חרם – במאמר ב"ידיעות אחרונות", יצר בן דרור ימיני הפרדה מלאכותית ומאכזבת בין שני חלקים בחוק החרם. הוא שיבח את החלק המאפשר לישראל להתגונן מפני טרור החרם נגדה, אך התנגד לחלק המאפשר התגוננות מפני חרם על ההתנחלויות. אני ממש לא מסכים לדעתו. דעתו נגד ההתנחלויות לגיטימית לחלוטין. גם אני התנגדתי ומתנגד להקמת יישובים בלב אוכלוסיה פלשתינאית, וסבור שיש להתיישב רק באזורים מוסכמים שיאפשרו פשרה טריטוריאלית.

אולם אין קשר בין עמדה פוליטית לגיטימית, לבין מעשה אלים ובלתי לגיטימי כחרם כלכלי, שנועד לשבור את מטה לחמם של אנשים בשל מקום מגוריהם או השקפת עולמם. חוק החרם נועד לאפשר לאנשים להתגונן מפני מי שנקטו נגדם בטרור החרם ולבקש סעד מבית המשפט. והרי לשם מה קיים בית משפט, אם לא לתת סעד למי שנפגע ולאפשר לו להתגונן מפני המתנכלים לו?

* האם אסד הובס? – כאשר אני קורא את הדיווחים על כך שאסד מובס ומשטרו מתמוטט, איני יכול שלא לזכור איך לפני ארבע שנים שר הביטחון ברק הקצה לו "ימים עד שבועות" וזה היה המיינסטרים אצל הפרשנים והתקשורת. הזהרתי אז שכדאי להתייחס בזהירות לוודאות הזאת, וזו המלצתי גם היום.

* הנאים השכנים בעיניך? – חזרנו לשמוע את הדי הפיצוצים מאזור הגבול עם סוריה, לאחר חודשים אחדים שהגזרה היתה שקטה. לפני כחצי שנה הקרבות היו בין ג'ובהאת אל נוסרה לבין חיזבאללה. היום הם בין ג'ובהאת אל נוסרה לדאעש – קנאים סונים נגד קנאים סונים.

זוכרים את החכמים שכמעט מסרו את הגולן לסורים? אילו הצליחו, חלילה, האם השליטה על הכנרת הייתה היום בידי דאעש, ג'ובהאת אל נוסרה או חיזבאללה?

* הגנה עצמית – כפר כנא והמגזר הערבי כולו סערו והשתוללו בעקבות האירוע בכפר כנא, ורבים בתוכנו הצדיקו את המאורעות בטענה ששוטרים "רצחו" ערבי בשל היותו ערבי. התקשורת כולה רעשה וגעשה. וכך כתבתי באותו יום: אילו התקרית בכפר כנא בה נהרג חיר חמדאן הייתה מתרחשת במגזר היהודי, זאת היתה ידיעה קטנה במדור פלילים. "עבריין שתקף שוטרים בסכין נורה ונהרג."

לקח קצת זמן, קצת יותר מדי זמן, כרגיל, טחנות הצדק טוחנות לאט. אך תוצאות חקירת מח"ש חד-משמעיות: השוטר שירה בחמדאן פעל מתוך הגנה עצמית.

מחר ב"הארץ" מח"ש תועלה על המוקד.

* ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה הערבית המשותפת אמר, בתגובה למסקנות חקירת מח"ש: "ח'יר חמדאן הוא קורבן של גזענות ממסדית וממוסדת, שלא נשלים עימה."

תרגום: הרשימה הערבית המשותפת תומכת בעבריין חמוש בסכין שניסה לרצוח שוטרים.

* ביד הלשון: קומזיץ – לכבוד ל"ג בעומר מוקדשת הפינה למילה קומזיץ.

מקור המילה הוא ביטוי ביידיש – "קום זיץ", שפירושו – "בוא, שב".

השימוש בביטוי הזה לישיבה בצוותא סביב המדורה נולד בפלמ"ח, שהקומזיץ היה מרכז ההווי והתרבות בו.

הפלמ"ח נוסד בל"ג בעומר, לפני 74 שנים.

     * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יהודה בן-צור

תגובה ל"ברוך תירוש: שיט ספינת המעפילים האחרונה אורכידיאה-נרקיס, אביב 1948"

חדשות בן עזר 1039

הספינה אורכידיאה, שנשאה את השם 'מדינת ישראל', הורידה את מעפיליה בנמל תל אביב ב-17 במאי 1948. מפקדה היה עמי עמיר. ספינת המעפילים האחרונה הייתה 'קרב עמק איילון'  Fabio– שהגיעה ב-29  במאי 1948 והורידה את המעפילים  בשדות-ים/קיסריה. מפקדה היה דוד שטרן.

באותה עת היינו, אנוכי ותירוש המכונה 'בוטרוס', בצרפת, אזור מרסיי. ובהמשך, הפלגנו באונית הרכש Maestralle מיוגוסלביה לתל אביב ובחזרה ליוגוסלביה ומשם לנאפולי, בסוף יולי 1948.

כל העולים שהגיעו לאחר מאי 1948 זכו לכינוי עליית גח"ל (גיוס חו"ל). אורכידיאה, שזכתה לכינוי 'נרקיס', הגיעה לפחות פעמיים נוספות:

ב-26 ביוני 1948 ליפו. 'הגדעוני' חיים גירון.

ב-8 באוגוסט 1948 לחיפה. מפקדה היה 'בוטרוס' ו'הגדעוני', חיים גירון. במהלך ההפלגה תדלקה 'נרקיס' את הספינה אלבטרוס-'שחף'.

ראה:  http://www.palyam.org/OniyotRekhesh/Albatros

לסיכום, 'בוטרוס' לא שייט באביב עם מעפילים. ראה רשימת כל הפלגות המעפילים על מלוויהם

 http://www.palyam.org/Hahapala/List_of_ships

* * *

מכתב מאהוד בן עזר לשלום אילתי

על דמותה של קבוצת עין גדי הצעירה –

שנשלח בשלהי שנת 1957

עין גדי ט"ו בכסלו תשי"ח

לשלום אילתי שלום רב,

אף שנמצא אני כיום באווירה אחרת משהייתי בה בשעת אותן "אסיפות-שנתיות" בראש השנה שעברה, אשוב ואעלה בפניך, ובקצרה עד כמה שאפשר בלי פגיעה בתוכן, את ראשי הפרקים של התוכנית. היא עובדה ע"י שרגא [רבין] בחלקה האמצעי, על ידי בחלקה הראשון והאחרון, וכך גם הבאנוה לאסיפות, כמובן שישבנו זמן רב קודם והרצינו את דיעותינו זה לזה כדי להגיע לידי מכנה משותף. בסופם של פרקים אלה אביא בפניך את חוות-דעתי כיום.

הנחות יסוד והצעות החלטה לדמות הקבוצה

פתיח. הנחות יסוד. עתיד הקבוצה ותכנונה. צורת-חיים בקבוצה – עבודה, שיתוף ושוויון בצריכה. תרבות וסגנון חיים. דמות האדם. סיכום והצעות החלטה.

פתיחה

גורמים המחייבים את הבירור. מבחן הגרעין הראשון המתיישב בעין-גדי. מגמות והלכי-רוח במשק – הגורם המשקי. הגורם התנועתי. הגורם הנמנע.

האם עלינו לשנות במצב הקיים? לאן עלינו לפנות?

א. עיון במקורות הרעיון הקבוצתי.

ב. בירור וקביעת הנחות-יסוד לעין-גדי.

א. עיון במקורות יסוד הרעיון הקבוצתי – עבודה עצמית, שיוויון ערך האדם, שיתוף מלא בקניין, בעבודה בייצור ובצריכה. מכל אדם לפי יכולתו לכל אדם לפי צרכיו.

ב. הנחות-יסוד לעין-גדי – נושא הקבוצה הינו האדם, החבר בקבוצה. היא בית ומסגרת לאדם.

1. עתיד הקבוצה ייקבע במיבחנה החברתי ופחות מכך בהצלחתה המשקית. לכן חייבת להיות העדפה מוחלטת של גורמים חברתיים על המשקיים.

2. נקודת מוצא לכל בעייה חברתית, משקית ותרבותית חייבת להיות מתוך עקרונות הקבוצה ולא מתוך השלמה עם המציאות.

3. בעין-גדי קיימת אפשרות ליצור קבוצה אשר תהא, מתוך תנאי-המקום המיוחדים, נאמנה ליסודות התנועה הקבוצתית הללו במלואם.

התנאים המיוחדים – א. קבוצה בונה עצמה. חוסר תקדימים ו"ותיקים". עלינו לצקת דפוס-חיים לכל ההשלמות שתבאנה.

ב. בדידות וריחוק מריכוז עירוני.

ג. חינוך תנועתי ורעיוני מוקדם.

עתיד הקבוצה ותכנונה

א. דמות המשק. פיתוח האיזור וערכיו. שמירה על נופו ודמותו. עידוד מפעלי תרבות במקום. בנקודה החדשה – חיים המותאמים למקום כגון – בנייה מאבן מקומית, טיפוח צמחיית האיזור. ריחוק האכסניה מהמשק.

ב. הרכב המשק – קבוצה בת 120-150 משפחות. לקבוצה קו משלה בקבלת השלמות – קטנות, למניעת זעזועים.  בגבולות של 15-30 איש. פעולות ארגון חברים של הקבוצה עצמה. עידוד קליטת בודדים מתוך הקפדה.

המשק חי על יגיע כפיו. אין עבודה שכירה ואסור כל תכנון העלול להביאה.

ד. עיקר ביסוסו של המשק – החקלאות. יש לפעול גם בכיוון מפעל תעשייתי ההולם את האיזור ואת כוח העבודה במשק, לפתרון בעיית התעסוקה בקיץ. (נ.ב. – נגד פיתוח ענף המלונאות ובתי-הבראה).

צורת חיים בקבוצה

איש כפי יכולתו ואיש לפי צרכיו.

1. יום עבודה הוא יום עבודת החבר לפי יכולתו ולפי הנחוץ לעשות. אין הגבלה והחלטה בקשר לשעות העבודה. העניין נתון לשיקול כל חבר וחבר לגבי עצמו. אין שני ימי עבודה ביום. יום מנוחה כללי חובה בשבת, לבד מתורנות וטיפולים. רק במשך העונה – שבתון כללי באמצע השבוע, במקרה הקיצוני ביותר – הבטחת יום מנוחה לכל חבר לחוד באמצע השבוע.

2. שיתוף ושיוויון בצריכה. – חבר ייקח לצורך הוצאותיו מתוך קופת הקבוצה לפי צרכיו ומתוך הכרתו. אותו דבר לגבי פרטי צריכה שוטפים במחסן. פרטי צריכה חד-פעמיים, כגון ריהוט, יינתנו לפי הסדר קבוע. (כאן בא פירוט מסויים של תקן).

3. הנאה ממקורות חוץ – אסורה על החבר ותינתן לרשות הכלל. גם על המשק אין לעודד קבלת מתנות לטובתו.

4. עזרת הורים – לפי שיקולי החבר בלבד ומתוך הבנתו.

5. מוסדות, חוקה או תקנון, וקבלת חברים – הנ"ל יעובדו ברוח הנחות היסוד, באם תתקבלנה.

6. סגנון חיים ותרבות. תרבות יחסים.

א. פעילות תרבותית – ערך המסורת, השבת והחג ויציקת דפוסי-חג מיוחדים לעין-גדי וגם קנאות בשמירה עליהם.

ב. ערך קביעותם של עלון, דף-שבוע, אסיפות וכו'.

ג. התרבות ביחס לאדם. כל אדם זקוק לתרבות בקבוצה אולם ישנם שינויים בגישה ובדרישות. עלינו לעודד את התרבות העצמית, את הפעילות וההתעניינות העצמית. הדגשת התרבות היום-יומית ולאו-דווקא בחגים בהופעות. היעזרות בתרבות מן החוץ. כשם שהקבוצה שואפת לשאת עצמה מבחינה משקית, כשם שהיא נושאת עצמה מבחינה חברתית, כך חייבת היא לשאת עצמה מבחינה תרבותית, באופן עצמאי.

ד. תרבות יחסים וסגנון חיים. (כאן אני מפנה אותך למאמרו של יצחק מאור – "תרבות היחסים בקיבוץ" שהופיע ב"ניב-הקבוצה" כרך ה' חוברת ג').

בראשי פרקים – מהאדם בקבוצה נדרש יותר מאשר מאדם רגיל. ואהבת לרעך כמוך. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הרגשת אחריות, להיות גדולים בקטנות. לא כל אדם מתאים לקבוצה. תרבות פנימית. הקפדה על קטנות כגדולות. הרגשת בית וקבע.

לסיכום – "תן לנו אלוהים, עין קצרת ראות בשביל דברים שאינם הגונים ועין צלולה בשביל כל אמיתותיך." סרן קירקגור.

חלק מן הביסוס ה"מעין-פילוסופי" של תוכנית זו ישנו במאמרי "דמוקרטיה וסתמיות" שהופיע ב"אגרת" [השבועון של איחוד הקבוצות והקיבוצים]. שם עסקתי גם באותה הבעייה של פריקת האחריות מן הקבוצה והטלתה בכל כובדה על הפרט. באם רוצה אתה להרחיב אופקיך בבעייה זו הריני להפנותך לפרק – הפילוסופיה של מרטין הידגר, מתוך ספרו של ש.ה. ברגמן – "הוגי הדור". ספר זה תוכל להשיג רק בספריות היות והוא אזל.

סופה של התוכנית היה משניגשנו להצעות המעשיות. הוויכוח היה על דרך הביצוע, ורצו על-ידי פשרות להוציא את הדברים מתוכנם. העמדנו הצעה אחת – כמדומני, בקשר לתקציב-אישי, "אַן-בְּלוֹק" – אם תתקבל – יתקבל גם העקרון הכללי לגבי שאר ההצעות. משלא נתקבלה – גנזנו את התוכנית כדי שלא לעשותה מגוחכת בביצוע פשרני.

כיום, משאני סוקר את התוכנית, נראים לי רבים מרעיונותיה כחלומות שאינם ניתנים לביצוע – אולם הרוח שבה נדחתה בזמנה, חוסר הרצון אף לנסות ולשלב את הקיצוניות שבה בסדר החיים הרגיל – דחייה זו אמרה ברורות שאין לחלומות ולחברֶה מעשיים המגדלים עגבניות – ולא כלום. איש לא רצה לנסות ליצור ייחוד מסויים לעין-גדי, ולמעשה אין הם אשמים מאחר ואיש מהם לא בא לכאן במטרה זו. שרגא ואני האמנו שרק ייחוד זה הוא שיכול לעשות שֵׁם לעין-גדי ועימו יכולים אנו לבוא אל הנוער ולעשות את עין-גדי למשהו. בואו של גרעין "רעות" הוא סתימת גולל על תוכניות מעין אלו מאחר והוא מדגיש את אופייה ה"פסבדו-תנועתי", צביעותי ומעשי של עין-גדי וכן את המקריות שבבואם דווקא לכאן. שרגא הוא שניחן בנשימה ארוכת-טווח ועדיין מוכן לחכות כמה שנים – שמא –

באשר לי אין הדבר כך ומשנוכחתי, אחר [תפקיד] מזכירות-פנים, שאין ביכולתי לשנות הרבה בקבוצה, עליתי על דרך חדשה –

רציתי עוד לומר לך, בסיום, כי סיפורך ב"ניבים", "הטיטניק בא", זכה להצלחה בעין-גדי. אף עימי בכתובים סיפור-ציפייה ברקע זה, אולם כמובן ששונה הוא בהרבה מטעמים מובנים.

בברכת שלום

אהוד בן עזר

*

ירושלים 26.1.12

אהוד יקירי,

הרי לך מכתב שלך, אשר מחמת חשיבותו בזמנו שמרתיו אצלי. והנה הוא חוזר אליך, ורוח התקופה עימו.

להתרשמותך...

כל טוב!

שלום

על המעטפה החומה, הדקה והזולה שסיפק אז הקיבוץ, נכתב: "לכ' / שלום אילתי / אצל גב' יעקובסון / רח' הרצל 183 / רחובות" ומצידה השני: "אהוד בן עזר / קבוצת עין-גדי / דאר-סדום." והחותמת היא מתאריך 13.12.57.

המכתב, על פני ארבעה דפי בלוק-מכתבים דקים, ממוספרים, כתובים פנים ואחור, נכתב בעט נובע "כתב" דמויית "פארקר 51" שהיתה בשימוש באותה תקופה שבה עדיין יצרו עטים נובעים בארץ. הדיו הוא דיו "מיקה" שאותו היה מייצר פתח-תקוואי מבוגר וממושקף, בחנותו הצרה בחדר-מדרגות ברחוב מוהליבר, בבניין שבפינת חובבי ציון. בעט הזו כתבתי בירושלים, בשלהי שנת 1961, בחדרי ברחוב עקיבא 4 אצל גברת בניכר (בָּנִי) סיל [לבית אפשטיין] – גם את "המחצבה", ולאחר מכן קניתי בחנות "גרפוס" של מר פרוידנטל בירושלים עט "פארקר 51" בעלת מכסה מוכסף, כזו שהיתה לצעירה שאהבתי עוד מהתיכון [מאז אצלי עט היא מין נקבה], ובה אני כותב עד היום, בעיקר חותם, כי השאר כבר נכתב במחשב. מאז שנסגרה החנות ופסה דיו "מיקה" הפתח-תקוואית מן העולם – עברתי לדיו דומה בצבע כחול-ים של "פארקר קוִינק". הפרטים האלה חשובים מאוד כאשר מדובר בחייו של סופר נידח, כי כאשר מדובר בחשובים, הרי כל פלוץ שלהם מתועד וגם נחקר ונלמד.

* * *

"אף שרציתי עוד קצת עוד"

השקת הספר בשיתוף הוצאות הקיבוץ המאוחד ודניאלה די-נור מוציאים לאור

19.6.2015 יום שישי צוותא לולה שעה 13:00

בחודש הבא, עתיד להתפרסם ספר שיריו החדש של חיים גורי בן ה-92

 "אף שרציתי עוד קצת עוד"

ביום שישי 19.6.15 תתקיים השקה חגיגית נוסח צוותא

אירוע השקת הספר בשיתוף הוצאות הקיבוץ המאוחד ודניאלה די-נור מוציאים לאור. במהלך האירוע, שעורך ומביים דני הורוביץ, יוקרן לראשונה סרט דוקומנטרי קצר אודות גורי, יושמעו שירים מתוך הספר בלחנים שנכתבו במיוחד לאירוע ויתקיים ראיון עם חיים גורי – זוכה פרס ישראל, פרס ביאליק, ופרסים רבים אחרים. גורי הוא מהמשוררים החשובים בתולדות מדינת ישראל ונמנה על משוררי דור תש"ח. הוא יקיר העיר ירושלים, אזרח כבוד של העיר תל אביב וד"ר לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. בנעוריו היה קצין בפלמ"ח, מפקד קורס הצנחנים הראשון בצה"ל ובהמשך קצין חינוך לוחם עד מלחמת יום הכיפורים. את ספר שיריו הראשון פרסם ב-1949 ומאז פרסם עשרות ספרי שירה ופרוזה, פזמונים, תרגומים ומאות מאמרים לעיתונות. בין שיריו הידועים :"שיר הרעות", "פנס בודד" ועוד.

משתתפים: דביר בנדק, דרור קרן, שרה פון-שוורצה, פרופ' אריאל הירשפלד

שירה: רונה קינן, רובי קסוס ויעל צבי

ניהול מוסיקלי לחנים ופסנתר: רמי הראל

קונטרבס: גלעד אפרת

כלי הקשה ותופים: ישראל נחום

* * *

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

 [מאי 2015]

*

אָמַרְתִּי לִידִידִי הַמְּשׁוֹרֵר הַכִּפֵּחַ:

"בְּלִי לְהֵעָלֵב,

לָמָּה שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לִשְׁתּוֹת

וְתִתְפַּכֵּחַ?

כִּי כְּשֶׁהִנְּךָ פִּכֵּחַ

אַתָּה דַּוְקָא דֵּי פִּקֵּחַ..."

*

אִישׁ רוּחַ שֶׁיָּשַׁב מִדֵּי יוֹם בְּקָפֶה מְסֻיָּם

שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים שֶׁחָלַף עַל שֻׁלְחָנוֹ:

"אֵיזוֹ חֲנוּת בְּגָדִים חֲדָשָׁה מְהֻדֶּרֶת

צָצָה לָהּ שָׁם מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי?"

הֵשִׁיב לוֹ זֶה בְּגַאֲוָה: "זֶה חֵלֶק מֵרֶשֶׁת!"

כְּשֶׁקָּם הָאִישׁ לְאִטּוֹ בְּהִלּוּךְ בַּרְוָזִי

וּפָנָה לַשֵּׁרוּתִים

דּוֹמֶה הָיָה כְּמִי שֶׁכָּל הֲוָיָתוֹ

מַשְׁתִּינָה בְּקֶשֶׁת עַל הָרֶשֶׁת.

*

הָאִישׁ בֶּן ה-80 שֶׁהוּבָא לִקְבוּרוֹת

הֵבִיא לִמְנוּחוֹת בְּשַׁעְתּוֹ

אֶת סָבָתוֹ בַּת ה-80

וְהָיָה אָז בֶּן 13,

זָחוּחַ וּבָטוּחַ

שֶׁלּוֹ זֶה לֹא יִקְרֶה

(הוּא רַק בֶּן 13

וְכָאן יֵשׁ לָנוּ עֵסֶק

עִם אִשָּׁה בַּת 80).

קִינָה עַל הַיַּלְדָּה הַיָּפָה שֶׁבַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה

לַיַּלְדָּה הַיָּפָה שֶׁבַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה יֵשׁ בַּת בּוֹגֶרֶת.

זִכְרוֹנָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה הַיָּפָה שֶׁבַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה

הֵחֵל בּוֹגֵד בָּהּ לִפְנֵי שָׁנִים מִסְפָּר.

הַיַּלְדָּה הַיָּפָה שֶׁבַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה

כְּבָר אֵינֶנָּהּ יַלְדָּה יָפָה

וְגַם בִּכְלָל אֵינֶנָּהּ.

הוּא הָלַךְ עַל הַמַּיִם

רָאִיתִי אֲנָשִׁים כִּמְהַלְּכִים

מִי בְּמַקְלוֹ

וּמִי בְּפִילִיפִּינוֹ,

מִי בַּהֲלִיכוֹנוֹ

וּמִי בְּגַלְגַלֵּי כִּסְּאוֹ –

נִסֵּי נִסִּים,

נִסֵּי נִסִּים!

מהרהורי מטופלים

(א)

לְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים יֵשׁ

פִילִיפִּינִיּוֹת,

אוּלַי אֲנִי אֲבַקֵּשׁ מֵהַדּוֹקְטוֹר

שֶׁיִּרְשֹׁם לִי אַחַת?

(ב) כַּעַס

מַה פִּתְאֹם

שֶׁהָעוֹלָם יִהְיֶה

כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה?

בִּלְעָדַי

הָעוֹלָם

לֹא קַיָּם!

הֵידָד לְקוּרְבֵּה^*

כַּמָּה קֹר רוּחַ צָרִיךְ הָיָה

כְּדֵי לְצַיֵּר אֶת "מְקוֹר הָעוֹלָם",

לָשֶׁבֶת עַל סַף הַתְּהוֹם פְּעוּר הַלֹּעַ,

לְהָצִיץ וְשׁוּב לְהָצִיץ מִבְּלִי לְהִסְתַּחְרֵר,

רַק לְצַיֵּר וּלְצַיֵּר.

^{* צייר צרפתי בן המאה ה-19 שֶׁהִרְבָּה לצייר תמונות עירום}

פִּצְצַת מִצְרָר

אֱלֹהִים

אָמַר בְּלִבּוֹ הַנּוֹסֵעַ,

אֵיזֶה כּוּס

עוֹלֶה כָּעֵת לָאוֹטוֹבּוּס,

צָרִיךְ לִשְׁמֹר מֶרְחָק.

*

הוּא הָיָה אִישׁ קָטָן

עִם זַיִן גָּדוֹל

שֶׁיָּדַע לַעֲמֹד עַל שֶׁלּוֹ.

*

הָרוּחַ טִלְטְלָה אֶת גּוּפוֹ

שֶׁל פַּרְפַּר מֵת

שֶׁנִּפְנֵף בִּכְנָפָיו

כְּאִלּוּ הוּא עָף!

* * *

יוסי אחימאיר

הרביזיוניסטים – תשעים שנה

דברי פתיחה שהשמיע יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בדיון על הרביזיוניזם הז'בוטינסקאי וממשיכיו בימינו, ביום ראשון, 26 באפריל.

למעלה מחודש וחצי לאחר הבחירות לכנסת ה-20, והנה אנו מציינים כאן במוזיאון ז'בוטינסקי תשעים שנה להקמתה של התנועה הפוליטית-המדינית שהקים זאב ז'בוטינסקי, במטרה לחולל רוויזיה, שינוי, בתנועה הציונית שהקים בנימין זאב הרצל.

ברית הציונים הרביזיוניסטים – הצה"ר! תנועה שהתקיימה בין השנים 1925 ועד 1949, כלומר עד לאחר קום המדינה.

תנועה שתחת חסותה, ובהשראת מנהיגה הדגול, פעלו אירגונים כמו בית"ר והע"ל, מחתרות ברית הבריונים, האצ"ל ולח"י, נוסדו עיתונים וביטאונים אידיאולוגיים ורחשה פעילות ספרותית-פובליציסטית ענפה, ועיקר העיקרים – קמה פלאטפורמה, במה פוליטית, לקידום הרעיונות המדיניים והחברתיים של מייסדה, זאב ז'בוטינסקי, והטמעתם בציבור היהודי בארץ ובתפוצות.

לפני כשנתיים הוצאנו לאור את הכרונולוגיה של התנועה הרביזיוניסטית, כרך עב כרס שאליו מצורף תקליטור, תחת הכותרת – "ימי הצה"ר". כרך שמביא את ההיסטוריה של תנועה מפוארת זו, על פי תאריכים, וזאת בעריכתה של ד"ר מינה גראור. ספר שאי אפשר בלעדיו לכל חוקר של הציונות הרביזיוניסטית, ממשיכיה וגילגוליה.

הערב נדון בתנועה המפוארת, הצה"ר, שיצאה לדרך לפני 90 שנה בדיוק, והטביעה את חותמה על מהלך העניינים בעם היהודי לקראת הקמת מדינתו, במולדתו ההיסטורית בארץ-ישראל.

שימו נא לב לתופעה המיוחד הבאה – שלושה מיוצאי תנועת ז'בוטינסקי, או נציגי הליכוד, עומדים היום בראש שלוש רשויות המדינה: נשיא המדינה ראובן ריבלין, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, וראש הממשלה בנימין נתניהו.

והנה קיבלנו לערב מיוחד זה ברכות הן מנשיא המדינה, והן מראש הממשלה.

הנשיא ריבלין הוא בנו של פרופ' יוסף יואל ריבלין ז"ל, חוקר רב מוניטין ואיש לאומי, חבר תנועת החרות ומי שהיה בזמנו מועמד לנשיא המדינה. בנו הבית"רי רובי – זכה לכך. וכך הוא כותב בין השאר בברכתו: "לצערי, בעשורים האחרונים נראה שאיבדנו את דרכנו וזנחנו את היסודות האידיאולוגיים מהם ינקנו את השראתנו. ממשלות ישראל, מימין וגם משמאל, לא המליכו עליהן את היחיד כ'מלך', ולעיתים ראו בו מכשול לצמיחה. כולי תקווה כי ממשלתנו החדשה תפעל בצורה מאומצת למען רווחתו של הציבור כולו, ברוח בית מדרשו של ז'בוטינסקי ושל הציונות הרביזיוניסטית."

ראש הממשלה נתניהו הוא בן לאחד מאותם אישים בולטים שפעלו בצה"ר לצידו של יושב ראש הצה"ר, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל. הרבה מערכי הצה"ר המקוריים הוטמעו באישיותו של ראש הממשלה ובאים לידי ביטוי בפעילותו כמנהיג ישראל.

בברכתו כתב בין השאר, כי גם לאחר קום המדינה  "המשיכה תורת הצה"ר להשפיע על מדיניות ישראל. המהפך הפוליטי שהעלה לשלטון את מנחם בגין, תלמידו של ז'בוטינסקי ואת תנועת הליכוד, הוכיח את עמידותם של רבים מרעיונות אלה במבחן הזמן. ירושה רוחנית זו מתסיסה ומדרבנת אותנו עד היום בבניית ארצנו ובביצור כוחה... נשאב כוחות מסוללי הדרך וננציח את מורשתם לדורות הבאים." 

החלטתו של זאב ז'בוטינסקי להקמת תנועה מדינית חדשה, או כפי שהוא כינה אותה "תנועה הרצלאית אמיתית על גלי היהדות," נפלה ביום 6 בנובמבר 1924. השם "רביזיוניסטים", לפי עדות ד"ר יוסף שכטמן, הביוגרף של ז'בוטינסקי, היתה הצעתו של אחד החברים הצעירים שהיפנה שאלה לז'בוטינסקי: "מדוע לא 'רוויזיוניסטים'?" ואכן, השאלה מצאה חן בעיני ז'בוטינסקי. היא תאמה לשליחות אותה עמד ליטול על עצמו: לערוך רביזיה במצע ובשיטות של ההסתדרות הציונית, בהתאם למצב החדש.

או במילותיו שלו: "להכניס בהירות והגינות במהותה המדינית של הציונות, כלומר, לסלק את הביטוי המעורפל 'בית לאומי'. מטרת הציונות, כפי שהיא נתפסת על-ידי הכול ועל-ידי כל איש ואיש לחוד, היא הקמת מדינה יהודית."

ועידת היסוד נערכה בימים ב'-ו' באייר תרפ"ה (26-30 באפריל 1925) ברובע הלטיני של פאריס, בקפה די-פאנתיאון שבקרן שדרות סן-מישל ורחוב סופלו. הציר היחיד מארץ-ישראל היה ד"ר יעקב וינשל. רוב המשתתפים היו פעילים ותיקים מיוצאי רוסיה שהתגוררו בצרפת. נזכיר את שמותיהם: האחים ולדימיר וזינובי טיומקין, ישראל טריווש, מיכאל ברכין וד"ר שמעון גינזבורג. חבורה גדולה של צעירים, מאיר גרוסמן, אברהם ריקנטי, שראו בו נציג יהדות ספרד, אהרן צבי פרופס. כפי שמציין שכטמן, "רוחו של ז'בוטינסקי היא ששרתה על הוועידה."

ההחלטות שנתקבלו בוועידה היו מכוננות:

להכריז בקול ברור, שמטרת הציונות היא הקמת מדינת היהודים.

דרישה לעליית יהודים לארץ-ישראל כדרך לפתרון המצוקה היהודית בגולה.

כינון רוב יהודי בארץ-ישראל.

פתיחת עבר-הירדן (המזרחי) להתיישבות יהודית.

כינון משטר התיישבותי [קולוניזאטורי] בריטי בא"י, שפירושו הפקעת אדמות הבור הפנויות להתיישבות יהודית, תוך מתן פיצוי לבעליהן.

הקמת לגיון יהודי כחלק מחיל המצב הבריטי בא"י.

העברת השליטה על העלייה היהודית לידי ההסתדרות הציונית, ביטול מכסות העלייה והקמת מוסדות מייצגים בא"י בהם יהיו מיוצגים יהודים וערבים ביחס בין העם היהודי כולו לבין האוכלוסייה הערבית המקומית.

   הוועידה בחרה ועד מרכזי בן שנים-עשר חברים. פאריס נבחרה כמקום מושב הוועד. זאב ז'בוטינסקי נבחר לנשיא הצה"ר.

הנה כי כן, כך יצאה לדרך ברית הציונים הרביזיונסטיים – או בקיצור, הצה"ר. צוהר לציונות רוממה, צוהר לקראת הקמת המדינה, שרק בשבוע שעבר חגגנו את יום עצמאותה ה-67.

* * *

עמוס אריכא

העיוור האוחז בכנף ההיסטוריה

תהליך הרכבת ממשלתו הרביעית של נתניהו הפך לאירוע מדהים בהיקף מכירת סופעונה של הסוחר מקיסריה שלנו. כל משתדכיו "הטבעיים" הצליחו לנגוס ממנו את המיטב, מזנב האליה המסורבל שלו. בפעם נוספת (כבר אין ספור לאותה "פעם"!) חזר ונחשף נתניהו כחסר כישורים לנהל מדינה בהיותו אדם עיוור לגבי גבול כלשהו בבואו לשמר את תפקידו, והוא אחוז תשוקה מערפלת מוח כשמדובר בכס הרודני שהוא מטפח לעצמו עד זרא.

התהליך העקום והמעוות הזה שהתרחש מול עינינו מציג את נתניהו כאדם לעומתי שטובת מדינת ישראל איננה לנגד עיניו. יתרה מזו, התוצאות בטווח הארוך מטילות על נתניהו צל של עננות כבדה ומעיקה המקדירה דמותו כאדם המסכן בממשות את מדינת ישראל ומשיג אותה לאחור לתהום בכל המחוזות, הביטחון הצבאי, התרבותי, הסוציאלי והרשימה נמשכת.

ממשלת נתניהו הרביעית אותה תפר נתניהו רב-מג שחוק ומתעתע זה לעייפה מחבר "שותפיו הטבעיים", סובלת מקיצוניות שתבאיש את המשטר הדמוקרטי הרופס, ואיננה ממשלה הראויה לנו, ולו רק בגלל השרץ שבידה היא אוחזת לטהרו. דרכו של נתניהו לראות באיש בעל עבר פלילי כאריה דרעי, שאפשר בהחלט לראותו כראש מאפיה דתית, כאחד מבכירי שותפיו "הטבעיים", פוסלת אותו לכהן כראש ממשלה. במדינה נורמלית היו מגלגלים אותו ואת השרץ שבידו מכל המדרגות.

אם דרעי, פושע שבעבר ריצה עונש מאסר, נמצא ראוי להיות מוזמן גם לקבינט הביטחוני של ממשלת נתניהו, כי אז כלו כל הקצין. בעקבותיו יכולים להשתחל לממשלה גם יצחק אברג'יל, שלום דומרני, מיכאל מור, והרשימה נמשכת. די אם יחליט החריף שבהם, עמיר מולנר, לפעול בכיוון הזה והדימוי המרתיע ייהפך לקטע מסקרן בחיינו.

מצחיק? דרעי עוד יוזמן להדליק משואה גם כפורץ-דרך לראשי ארגוני הפשע ואילו מולנר עוד יבחר וימונה לשר לביטחון פנים (!)...

לא היה כדבר הזה בתולדות ממשלות ישראל, גנב מקצועי בתחפושת של נבחר ציבור בעבר חוזר לרבוץ על אחת מקופות הכספים הגדולות של הציבור. וכל זה תבשיל שרקח טבח בשם נתניהו. הממשלה החדשה כולה מורכבת מצבועים זעירים שלא נמצא ביניהם  אחד שירים ראשו בלילה לעבר הירח ביילל מחאה שהוא לא יהיה חבר בעדת הצבועים-השרים האלה, כל עוד דרעי הגזען העדתי ("מזרחיים צריכים להצביע למזרחיים"), בעל תעודת הסמכה של פושע מסוכן חוזר להיות איש סודו של נתניהו.

אבל לא רק מצב מחפיר זה נולד במערכה האחרונה. הממשלה הזאת העשויה מרקמת טלאים גסים זה לזה, שוב דוחפת מיליארדים לגדל מאות אלפי ילדים מהפלגים החרדיים בישראל לבורות משוועת, לחוסר יכולת לתקשר עם העולם של המאה העשרים ואחת, ולדבוק במלוא פרצופיהם ועכוזיהם בפנכות של חסד ארור המנתק אותם מהעם. מאות אלפי הבורים האלה שנתניהו הפזיז מטפח יכריעו מחר את גורלנו. הם אויבי עתידנו.

לצערנו, דוגמאות מרות אלה מעידות כי מדינתנו מכבר איננה שפויה; פלגים לובשי שחורים נחשפים כמי שתרומתם כאזרחי הארץ הזאת שואפת לאפס. התנהלותם כעלוקות רק מגבירה את סיחרור הטרוף המשתלט עלינו מכבר בנוסח גרבוזי שהגדיר בדיקנות את הסרטן הארסי המתפשט מחוגיהם של עובדי קמיעות ומשתטחי קברים. בהגדרה פשוטה מדובר במציצת דם ההמונים – מעשה ערפדים המשבשים חיים. זוהי רעה חולה שעלולה להחריב בית עד-יסוד. 

כל עוד ידו של האיש הרדוד הזה, איש הפוזות נתניהו, תאחז בהגה הנהגת המדינה – לא יהיה סיכוי לפריחה מחדש של ישראל האחרת. על כל בר-דעת לשאוף שימי ממשלתו הרביעית יהיו כחלום רע ולא יתגלו כמציאות הרסנית.

* * *

רות ירדני כץ

אנחנו מדינה גזענית?

וזה מה שקרה. נתניהו קיבל 30 מנדטים. לא הליכוד, נתניהו. בשלושה ימים לפני הבחירות הוא הצליח להקסים את ציבור הבוחרים ונבחר בגדול. נתניהו הרגיש מלך העולם ובצדק. יש לו עכשיו את היכולת להקים ממשלה ימנית בקלי-קלות, אבל גם יש לו זמן כמה שבועות והוא ממש לא מיהר להרכיב ממשלה. הוא חשב שככל שימשוך את הזמן כך המפלגות שבצד שלו יבואו אליו ״על ארבע״. הוא טעה ובגדול.

עם החרדים הוא ניהל משא ומתן מוקדם והם לא פרייארים. החרדים הם פוליטיקאים משופשפים. ליצמן וגפני גם ישרים והגונים והם ידעו בדיוק מה הם רוצים והם קיבלו. העבריין דרעי לא ויתר על כלום ועם שמונת המושבים שלו הצליח לסחוט את נתניהו עד הטיפה האחרונה. כחלון גם הוא זכה לקבל מה שביקש ונתניהו עדיין חייך ואמר לעצמו: ״בנט? שימתין. ליברמן? איזו נדוניה ליברמן הביא? שישה מנדטים? הוא רוצה להיות שר-החוץ שיהיה, אבל לא יותר.״

נתניהו לא קרא את המפה נכון. נתניהו לא השכיל להבין שיחסי אנוש הם א"ב של החיים וגם בפוליטיקה. הוא לא הבין שלהעליב ולהשפיל יתנקם בו, וזה בדיוק מה שקרה. ליברמן אמר סליחה אני לא שם, יש גבול. בנט עכשיו מוציא את הנשמה לנתניהו ואפילו שבסוף הוא יצטרף לממשלה שהתהיה צמוקה הוא גרם לנתניהו לדפיקות לב. יהיו לנו עוד הרבה הפתעות.

שלי יחימוביץ׳ צודקת. בבחירות האחרונות למפלגת העבודה יצחק הרצוג נבחר לראשות המפלגה. אז ציפי לבני בכלל לא היתה בסביבה. עכשיו יש להם שני ראשי-מפלגה והיא לא מסכימה. 

אנחנו מדינה גזענית? מה פתאום! אנחנו ״מתים״ על המזרחים, על הרוסים, הערבים והאתיופים. שאף אחד לא יעז להגיד שאנחנו גזענים!

* * *

אסי דגני

אֲנִי בִּשְׁנַת הַשְּׁמוֹנִים לְחַיַּי

אֲנִי בִּשְׁנַת הַשְּׁמוֹנִים לְחַיַּי

(טֶרֶם מָלְאוּ לִי 80).

'בֶּן שְׁמוֹנִים לִגְבוּרוֹת' –

בַּמֶּה גְּבוּרוֹתַי?

בֵּינְתַיִם מָלְאוּ לִי 80

וַאֲנִי כְּבָר בְּחֶזְקַת זָקֵן אַשְׁמַאי.

שְׁמוֹנִים זֶה גִּיל מַבְהִיל

אַךְ לֹא בִּלְתִּי רָגִיל

אֶשְׂמַח נָא וְאָגִיל

בְּאֹמֶר וּבִצְלִיל.

מָצָאתִי שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי

וַאֲנִי מְבִיאוֹ בָּזֶה:

חוקי התנועה של המעיים

עַל גַּבֵּי הָאַסְלָה

נוֹתֵן הַשֶּׁתֶן

זְכוּת קְדִימָה

לַצּוֹאָה.

וּבְמִלִּים נְקִיּוֹת:

לַחַץ מֵעַיִם

קוֹדֵם לְרִיקוּן

הַשַּׁלְפּוּחִית.

(הַשִּׁיר יִפָּסֵל לְפִרְסוּם בְּרוּסְיָה

כְּשֶׁיַּפְעִילוּ שָׁם חֹק חָדָשׁ הָאוֹסֵר עַל נִבּוּל-פֶּה,

אַךְ הַשִּׁירָה מִנַּיִן תִּמָּצֵץ?)

* * *

מתי דוד

האמנם ישראל ואיראן "שותפות" בשיקום עזה?

הכותרת לכאורה תמוהה ומטעה. ואולם בפועל היא משקפת את "חלוקת העבודה" המתבצעת בשטח. ישראל משקמת את האוכלוסייה האזרחית בעזה, ואילו איראן מחמשת מחדש את ארגוני החמאס והג'יהאד בעזה.

ירי הרקטות הבודדות מעזה לעוטף עזה, בימים האחרונים מאז מוצאי יום העצמאות, החזיר את הזרקור הציבורי והתקשורתי לבעייה שכביכול נשכחה למרות שהיא לא נפתרה.

על רקע ריבוי הידיעות, לפיהן רמטכ"ל החמאס מוחמד דף שרד וחזר לפעילות, התגברו הברחות הנשק לעזה, גדל הייצור העצמי של רקטות, שיקום ובינוי המנהרות – חובה לחזור ולפרט כיצד הסתיים המבצע צוק איתן ומה הבטיחו בזמנו המדינאים האירופאים, הפוליטיקאים הישראלים, המומחים והפרשנים.

במילים אחרות, החמאס מצוי בתהליך מואץ של הכנות לסיבוב הבא.

תזכורת לאשליות שהובטחו בסיום המבצע "צוק איתן":

שיקום אזרחי של עזה, בתמורה לפירוז החמאס מנשק.

השלטת הרשות הפלסטינית של אבו מאזן על עזה.

הצבת 1000 חיילי "המשמר הנשיאותי" של אבו מאזן על המעברים לעזה.

פיקוח בינלאומי למניעת הברחות נשק לחמאס.

הבטחת הליגה הערבית לגייס 5 מיליארד דולר לשיקום עזה.

ההבטחה המצרית להקלות בפתיחת מעבר רפיח.

הבטחות של הקוורטט, האיחוד האירופי ואובמה, לסייע לאבו מאזן בשיקום עזה ולנטרל את השליטה של החמאס.

תמונת המצב בעזה מאי 2015

אף אחת מכל ההבטחות והתןכניות הנ"ל של הפוליטיקאים והמדינאים בעולם ובארץ, שהיו מעורבים במהלכים לסיום המלחמה בעזה, לא מומשו ולא התקיימו.

הליגה הערבית לא העבירה את חמישה מיליארד הדולרים לשיקום עזה. אבו מאזן ניבהל מהאיומים של החמאס ואפילו לא ניסה לשלוח את האנשים שלו לעזה. פיקוח בינלאומי, סיסמה מתה שאיש לא לקח אותה ברצינות. כל הבטחות הסיוע של האיחוד האירופי נותרו על הנייר. המצרים לא רק שלא הקלו אלא חסמו לחלוטין את מעבר רפיח, לאחר שנוכחות לגלות שהחמאס מעורב במלחמה נגדם בצפון סיני.

החמאס ממשיך לשלוט בעזה ומכין עצמו לעימות נוסף נגד ישראל.

לרשות הפלסטינית של אבו מאזן אין בפועל דריסת רגל בעזה, למרות שכביכול קיימת על הנייר ממשלת הפיוס והאחדות.

הקיום והשיקום של עזה אך ורק בזכות ישראל

ישראל הפכה לצינור החמצן היחיד שמספק לעזה את כל הדרוש לחיים, כולל חשמל, מים, מזון, תרופות, ושאר כל המוצרים והציודים הדרושים לשיקום ההריסות והנזקים ממלחמת "צוק איתן".

מתחילת 2015 עברו במעבר כרם שלום 33 אלף משאיות שהובילו יותר מ-990 אלף טון של ציוד מגוון, כולל מלט.

מתחילת 2015 עוברות בממוצע יומי 440-500 משאיות לעזה. ישראל סיפקה כ-100 אלף טון של מלט לשיקום המבנים שנסגרו. עשרות אלפי עזתים, ובמיוחד סוחרים, נכנסו לישראל. ישראל היא עורק החיים של עזה.

לקחים ומסקנות מהאשליות שהתנפצו

כל עוד עזה תמשיך להיות נשלטת ע"י החמאס, אין סיכויי לשיפור מצבם הכלכלי של תושביה. החמאס היה ונותר ארגון טרור מוסלמי בסיוע כספי וצבאי של איראן, המצוי בתהליך התעצמות. מנהיגיו של הארגון חוזרים ומתחייבים להמשיך במאבק מזוין נגד ישראל.

נוצרה מציאות בלתי נסבלת שלפיה החמאס ממשיך להיות גורם מאיים על ישראל, ואילו ישראל היא עורק החיים היחידי שמספק לעזה את כל הדרוש. זו מציאות של טירוף מערכות שלא תוכל להימשך ללא שינוי.

חייבים לזכור שהשיקום הכלכלי האזרחי של עזה הוא למעשה שיקום גם של החמאס. אין להפריד בין האוכלוסייה לחמאס. הנזקים של ההרס והסבל של האוכלוסייה בעזה שנגרמו בגלל הטרור שהחמאס הפעיל נגד ישראל, לא גרמו להתקוממות נגד החמאס. הסיסמה "שיקום תמורת פירוז" היתה אשלייה והונאה. לא ניתן לשקם את עזה ללא שיקום של החמאס.

היריבות בין החמאס לפת"ח היא טקטית, תוך אחדות המטרה האסטרטגית. החמאס מנהל "התנגדות" של טרור אלים נגד ישראל, בעוד שאבו מאזן מנהל "התנגדות" של טרור דיפלומטי. אין שום סיכויי לשיקום עזה ולקץ הסכסוך.

* * *

רביבה בן זאב

הסברה של איש אחד ואחריות לאומית 

הימים ימי מבצע 'עופרת יצוקה'. בעולם מתפרסמות תמונות קשות והתקשורת העולמית  מצליפה במדינת ישראל כמחרחרת מלחמה. דליה איציק פונה לבנימין נתניהו, יו"ר האופוזיציה (כמה שבועות לפני הבחירות), ומבקשת ממנו להתגייס להסברה בחו"ל כדי לשרת את טובתה של מדינת ישראל ואת ההצדקה למבצע המלחמתי.

מדוע דליה איציק לא פנתה בבקשה הזאת אל ציפי לבני ואהוד ברק חברי ממשלת אולמרט? תמהני ...  (היום ציפי לבני מתרברבת בקשריה עם העולם... "ביחד נוריד את הזבל"!)

 נתניהו, שהאחריות הלאומית בראש מעייניו נענה והתגייס מיד למשימה.

 הלינק לתזכורת אותה הסברה מצורף כאן.

https://www.youtube.com/watch?v=d8zkeWrBcDs

הכותרת בגוגל: "מכונת הסברה של איש אחד, יו"ר הליכוד ראש האופוזיציה. נתניהו מגן על מדינת ישראל לעומת מדיניותו הכושלת של אהוד אולמרט."

וזה היה לא כל כך מזמן, רק לפני 6 שנים.  כך נהג באחריות לאומית יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו בימי המלחמה. במקום לשבת בצד בשקט, לחכות להתמוטטות ממשלת אולמרט ולנצח בבחירות הבאות. 

זה היה אז. ואילו היום, האופוזיציה שינתה את שמה מ'העבודה' ל'מחנה הציוני' ובראשה עומדים הרצוג ולבני שמייחלים להפיל את נתניהו, ולעזאזל טובת המדינה.

 "כוכב" היום הוא איווט ליברמן הבלתי צפוי, שלעולם לא אצליח להבין את מניעיו האמיתיים. אחרי הצטמקות מפלגתו חיכה לדקה ה-90 כדי להעניק סנוקרת לנתניהו ולשבש את הקמת הקואליציה. והרצוג/לבני ממפלגת ה'עבודה/מחנ"צ – שותקים. משלבי ידיים מחכים בתקווה שנתניהו ייכשל.

ומה עם מצבה של מדינת ישראל, שעומדת על רגליה האחוריות כדי למגר את העומדים עלינו לכלותנו ? – פרט קטן וזניח!

אילו גילה הצמד הזה אחריות לאומית, היו נרתמים להצטרף לממשלת נתניהו ומוכיחים בכך את נאמנותם בראש ובראשונה למדינה. בסיכומו של דבר זה היה משרת אותם לטובה גם בעתיד, אך הצימאון לשררה מעוור את עיניהם.

בימים אלה כאשר האנטישמיות הגיעה לממדים מבהילים, ושונאי ישראל לוטשים עיניים להחריב את מדינת ישראל, מתגייסים פופוליטיקאים למלחמה, במי? – בבנימין נתניהו!

אכן, "אחריות לאומית".

אהוד: שכחת להזכיר את חשבון הכביסה המוגזם של שרה נתניהו במלון היקר שבו הזוז התגורר מטעמי ביטחון. בעיני התקשורת המזורגגת שלנו היה מסע ההסברה של נתניהו – מסע של שחיתות.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות זגגי הלילה

ביום שני האחרון, 4.5, בסביבות השעה 11.00 לפני הצהריים, יצאנו לראות את תוצאות הוואנדליזם של המפגינים האתיופיים בכיכר רבין ובסביבותיה בליל יום ראשון. המראות הקשים והדיווחים בטלוויזיה לא השאירו צל של ספק כי מדובר בהרס ובחורבן בכיכר ובבתי הקפה  והחנויות סביבה.

למרבה הפלא, לא היה אפילו צל של צל של סימן למה שאירע בכיכר אמש. שלווה. ממש אידיליה כמו בכל יום בכיכר שטופת השמש. שום חלון ראווה מנופץ, שום זגוגית מנופצת, שום כסאות שבורים, שום קפה וחנות נבזזים. שום כלום. כלום. כלום.

אפילו בהפגנת המיליון הכוזבת של המחאה החברתית בראשות דפני וסתיו, שמעולם לא מנתה מיליון מפגינים אלא בכיסוי התקשורתי השקרי שהתמסר לפיברוק מיספרים כזונה חמדנית – אפילו אחרי אותה הפגנה ראינו למחרת את קירות הזכוכית המנופצים של בנק הפועלים בגן העיר הסמוך עירייה. אכן היה בה ונדליזם.

והפעם – כלום!

שום כלום.

אבל ייתכן מאוד כי זגגי הלילה של העירייה תיקנו מיד את כל הזגוגיות המנופצות ועד שהגענו, באיחור של שעות אחדות, כבר לא היה מה לראות. 

* * *

תקוה וינשטוק

"מזכר" ליוסף עברון

"מזכר" – זה שמו של "מגזין מדיני לאומי בלתי תלוי" באינטרנט שערך העיתונאי יוסף עברון בשנים 2005-2014. עתה, במלאות שנה למותו של עברון (1924-2014) הוציאו רעייתו ובנותיו "מזכר" ובו מבחר ממאמריו.

היכרתי אותו בשלהי תקופת המנדט כשעוד היה יוסי עבו, צעיר שחרחר כבן עשרים בבגד חאקי וסנדלים תנ"כיים. כבר אז היתה אישיותו מעוצבת: לוחם למען המולדת, קשור באהבה למורשתו הצפתית, נוטה לימין המפה הפוליטית.

איני זוכרת כיצד הכרנו – כנראה בתהלוכה של ספר התורה מבית משפחתו בעיר העתיקה של צפת לקבר הרשב"י בהר מירון. עד אז בקרתי בצפת רק ברפרוף. עתה שמעתי מפיו סיפורים מרתקים על העיר שהוא דור חמישי בה, על משפחתו שהגיעה בשנת 1817 מאלג'יר. ראש המשפחה, הרב שמואל עבו, פעל רבות למען יהודי צפת, ולאות תודה העניקה לו הקהילה ספר תורה מעוטר כסף – ספר תורה המועבר ברוב עם לקבר הרש"בי – רבי שמעון בר יוחאי – ולבית הכנסת שבנה הרב. הרבנים לבית עבו נתמנו לקונסולים של צרפת בצפת ועד היום מגיע נציג שגרירות צרפת לטכס המסורתי. סיפורים שהשתלבו באווירה הקסומה של הגליל.

יוסי סיפר גם על חלקו בעלייה לבירייה, היישוב היהודי בקרבת צפת, שהבריטים פינוהו מכל תושביו אחרי שמצאו נשק סמוך לו – פינוי שהסעיר בשעתו את יהודי הארץ. הוא עמד אז בראש פלוגת גדנ"ע שהעפילה בין ואדיות וסלעים לבירייה הנצורה. כשכמעט וכבר הגיעו לבירייה בראש ההר גילו אותם חיילים סקוטים ואז, ברגע של הברקה, נתן יוסי פקודה – לא לקרב אבוד אלא ל"הורה". הגדנ"עים הצעירים ובני פלוגת גדנ"ע נוספת שהצליחה להגיע בדרך אחרת, פרצו כולם בריקודים לעיני החיילים הנדהמים – והמצור על בירייה נפרץ.

הבנתי מספוריו שהוא איש האצ"ל ומפעם לפעם גם חוטא בכתיבה. לימים ידעתי כי הרבה מכרוזי האצ"ל התחברו על ידו.

הוא השתתף בקרבות לכיבוש חיפה ובפשיטה הראשונה של האצ"ל על רמלה. במסגרת צה"ל לחם לכיבוש הגליל ובקרבות הנגב .כשהתפרק האצ"ל נמנה עם קבוצת "המייסדים" של תנועת "החרות".

יוסף עבו-עברון פנה לעיתונאות ושמש כתב צבאי, כתב בכיר ב"הבוקר", עורך מדיני ב"מבט חדש", בטאון רפ"י (הפלג האקטיביסטי לאחר פילוג מפא"י, בראשות בן גוריון). בספר "מזכר" הערוך לתפארת, לקט של עשרות מאמרים פוליטיים אקטואליים ופרקי היסטוריה של מלחמות ישראל, דור התקומה והמעש, לצד הטבח בחברון ובצפת ב-1929, כולל מאמרי בקורת נוקבים נגד שלטון מפא"י ואף נגד שרון עוקר ההתיישבות היהודית בחבל קטיף.

עברון ראיין את בן גוריון בשדה בוקר וזכה לכמה "סקופים", ביניהם דבריו של  "הזקן": "לא אשב בממשלה בראשות לוי אשכול" שהועתקו בעיתונות בארץ ובעולם.

22 שנה היה דובר התעשייה הצבאית ועורך ביטאונה. הוא פירסם שורת ספרים על תולדות הייצור הבטחוני בארץ – ספרו "מגן ורומח" זכה בפרס תע"ש – וכן ספרים על אירועים דרמטיים מתקופת המחתרת, עליהם שפך אור חדש. ספרו "גידי – המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל" – זכה לביקורת חיובית אך עורר גם פולמוס היסטורי.

לימים הגיע תורו כבכיר בני עבו לעמוד במשך שנים בראש תהלוכת ל"ג בעומר בליוויי  הכליזמרים, היוצאת מבית המשפחה. בתפקיד זה פעל עד יום מותו, בשנה ה-180 למסורת.

כל ימיו חי עברון בסערה וקרבות אך מותו היה מהיר ושליו, ביומו האחרון הסב עם רעייתו בבית קפה, יצא לענייניו ואמר ליהודית אשתו שיחזור עד מהרה ונפנף לה מהרחוב. היא עוד הספיקה לראותו מבעד לשמשה, צונח על הכביש במיתת נשיקה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה על פרסום תגובתי לדבריו של רועי חסן. קיבלתי המון מכתבי תמיכה מחברים שקראו את הדברים.

אני בהחלט מסכים עימך באשר ל"גול העצמי" שהאתיופים הכניסו לעצמם באלימות שלא היתה כמותה בחברה הישראלית מעולם. אין מדינה בעולם שמשקיעה כל כך הרבה משאבים, כסף ורצון טוב, כלפי מי שמהגר אליה – כמו מדינת ישראל, ותמיד יש מי שחש מקופח, ומגיב באלימות. האלימות רק מנציחה את הדעה הקדומה: אני מניח שהממשלה תקים ועדה, וזאת תקבע כמה הקלות והעדפות ייעשו לקהילה האתיופית, אבל זה לא ישנה את היחס השלילי של הפרטים: מי יהיה מוכן להשכיר דירה למי שניפץ חלון של חנות בכיכר רבין? מי יהיה מוכן שילדיו ילמדו עם מי שהופך מכוניות וגורם נזק נורא סתם כי הוא מתוסכל. אם העדה לא תתעשת – המצב ישתנה רק כלפי חוץ.

באשר לעיתון "הארץ" שאיננו מרוצה מהסיוע לנפאל (מאמרו של ד"ר יוחאי סלע) – בעניין הזה הם דומים לשונאי ישראל משכנינו שטענו כי עזרנו להאיטי בזמן רעידת האדמה כי רצינו לקצור איברים להשתלה! אין גבול לרשעות ולשנאת ישראל!

כרגיל, אני מתפעל כל פעם מחדש מהידענות של נעמן כהן – הפעם על רצח העם/שואה שערכו הטורקים בארמנים.

יואב אהרוני טוען כנגדי שארז ביטון איננו "עדתי" בשני ספריו הראשונים, והוא משווה אותו לביאליק (לא פחות!). האם ביאליק הביע ניכור כלפי עדות אחרות של בני ישראל, נאמר, גליציאנים או פולנים? אם "חתונה מרוקאית" (שאהרוני מזכיר), שבו מתוארת האידיליה בין יהודים לערבים (לעומת המצב בישראל, כשזמרת הסולטן המרוקאי היא כולה נצרכת סעד) – אם זה בעיניו של אהרוני איננו עדתי – מן הסתם טחו עיניו מראות.

שלך,

משה גרנות

* איילה זמרוני: בקשר להפגנת האתיופים – כולם כמעט מדברים כמה הם מקופחים, מסכנים וסובלים מיחס רע; ורבים מדברים נגד המשטרה. מובן שאני מזדהה עם סבלם, ובעד לתת להם שוויון זכויות מלא והרבה יותר מכך – אפלייה מתקנת במלוא מובן המילה.

אבל ההפגנה שלהם היתה פשוט שערורייה. פשע – לא פחות.

בשל כאב-שיניים נורא, יצאתי מעבודתי לרופא-שיניים ולעוד סידורים חשובים ממערב ראשל"צ לכיוון ת"א, בחמש ומשהו. נתיבי-איילון היו חסומים בשל ההפגנה הלא-חוקית הזו, התברברתי בדרכים ארבע שעות איומות, והגעתי לביתי בת"א רק בתשע בלילה. 4 שעות בכבישים סתומים, עם כאבים, רעבה וצמאה אחרי יום עבודה, בלי שירותים. בקיצור, שבויה שלהם.

לא נעים לי לומר, אבל כשהשעות נקפו שנאתי את מי שגרם לי לסבל הזה, לחוסר התחשבות הזה. אתם רוצים להפגין? – לפחות תשאירו נתיב מילוט אחד לנזקקים. שאלתי נהג אחד איך מגיעים לצפון ת"א, והוא אמר לי "מה את יודעת, אני חייב להיות באיכילוב דחוף, ותראי מה עשו לי."

תגידו לי, אתם, מפגינים אתיופיים, במה אשמנו שכך עיניתם אותנו?

* ראש הממשלה: "הזדעזעתי לנוכח מה ששמעתי מיהודי אתיופיה על האפלייה שהם חווים ויש לתקן ולשנות הכול מהיסוד."

ראש ממשלה הנוכחי, כמו כל ראש ממשלה לפניו, היה מזדעזע אילו היה צריך לקבל באופן אישי ומבלי שיזהו אותו, רישיון בנייה, ולעבור את החוויה המבזה והמתמשכת לאורך שנים עד לקבלת ההיתר לבנות את ביתו בישראל, ואגב כך הוא היה מבין משהו בדרך להפחתה משמעותית בעלות המזעזעת של הדיור בישראל...

ראש ממשלה הנוכחי, כמו כל ראש ממשלה לפניו, היה מזדעזע אילו היה יכול להיווכח באופן אישי ומבלי שיזהו אותו, מה זה להיות הוא, אני, אנחנו, אתם... ויש לתקן ולשנות הרבה מאד במנגנוני השלטון, מהיסוד!

מרדכי בן חורין

* יהודה דרורי: "חוטבי עצים ושואבי מים" – ממשלות ישראל הן האשמות באי-קליטה נכונה של האתיופים. כאשר הגיעו למדינה עם הקמתה עשרות אלפי עולים ללא מקצוע וללא בית, בנתה להם המדינה עשרות מושבים בנגב ובגליל, נתנה לכל מששפחה בית וחלקה (והדרכה חקלאית). היום מושבים אלו פורחים, הבית הקטן הוא וילה והילדים – בוגרי אוניברסיטאות.

מדוע הממשלה לא השכילה לצרף למשל לכל מושב 40 משפחות אתיופיות (עם קייס כמנהיג) לתת לכל משפחה בית קטן ו-2 דונם, ולאפשר להם עבודה בחקלאות (במקום לייבא תאילנדים).  אז מה עשו? החליטו לקלוט אותם בערים ולגרום לשוק תרבותי וכלכלי שהורס קהילה זו עד היום.

כשהצעתי בשעתו לחכי"ם להעלות נושא זה, של המושבים, נציגי האתיופים שבאו לכנסת כעסו ואמרו: "אנחנו לא חוטבי עצים ושואבי מים," אף שרובם אכן היו כאלה... מכל מקום הם לא היו עורכי דין ומנתחי מוח...

* לפני 52 שנה יצא לאור הרומאן הראשון שלי, "המחצבה". שנה לפניו יצא ב"הספריה לעם" הרומאן הראשון של רחל איתן, "ברקיע החמישי", ונעשה לרב-מכר. המיוחד שבהופעתו היה שהיא לא חיכתה לביקורות, שהיו אז הכלי הכמעט יחיד לידיעות על ספרים, לבד ממודעות סולידיות בעיתונים, שאותן הוצאות הספרים היו נותנות – אלא התראיינה בגדול עם תמונותיה בשבועון "דבר השבוע" וכך הגיעה מיד לידיעת הקוראים.

החלטתי גם אני לא לחכות לביקורות אלא לנסות לזכות בכיסוי עיתונאי. ירדתי מירושלים למערכות העיתונים בתל אביב. במערכת "מעריב" ראיתי את טומי לפיד יושב מאחורי שולחן ודלתו פתוחה. נכנסתי. הצגתי את עצמי וביקשתי שיראיין אותי למדורו השבועי על הספר החדש.

"אינני יכול לראיין אותך," אמר, "כי אתה לא מפורסם."

"ואיך אהיה מפורסם אם לא יראיינו אותי?"

"זאת בעייה שלך."

המשכתי לעיתון "דבר" בבניינו ההיסטורי ברחוב שיינקין. עליתי ופגשתי בשלמה שבא. זה היה ב-1963. הצגתי את עצמי ואת הספר. בלי בעיות הושיב אותי בו במקום, ידע את תולדות משפחתי – סבי יהודה ראב ודודתי אסתר ראב, ראיין אותי, ולאחר ימים אחדים כבר הופיע בעיתון הראיון.

כך החלה ידידותנו, ששפעה נושאים משותפים רבים, שתל-אביב וארץ-ישראל במרכזם.

* מכובדי, הנדון: הזמן פועל לרעתנו.

האנשים הנאורים בינינו מזהירים שהזמן פועל לרעתנו ועלינו לסגת מיהודה ושומרון באופן דחוף.

ואכן רואים אנו התפתחויות לרעתנו כגון מלחמתו של ארגון "א נוסרא" בחיזבאללה, וצעדיה של מצרים נגד חמאס. בבחינת "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים."

לכן הזמן דוחק, החזירו מיד את יהודה ושומרון לפני שהחיזבאללה והחמאס קורסים כליל וניוותר ללא פרטנר לשלום.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* אהוד: אם תיאור דברים כהווייתם באיזור ובעולם – שמביאים המשתתפים במכתב העיתי שלנו – נחשב בעיני קוראים רבים ל"ימניוּת" – אזיי האם יוצא ש"שמאלניות" [שזה ה"בון טון"] מבוססת בעיקר על דברים הזויים?

כי חרף כל הרמאויות וההתחכמויות, הפוליטיות וגם ה"אקדמיות" – האמת היא שאין יותר מנרטיב אחד וממציאות אחת.

אלא אם כן עמוס עוז, למשל, יגיד שכל הסכסוך הוא טריטוריאלי בלבד, וכי השמש לא תזרח מחר – ואזיי – אבוי – נשקע כולנו באפלת הנצח.

* אהוד לפוצ'ו, על הפרק האחרון ששלח: שפתיים יישק! אני לא מפסיק לצחוק!

פוצ'ו לאהוד: וכשאני כותב, אני חושב עליך ואומר לעצמי: כאן אהוד יצחק וכאן הוא ייזכר איך גם לו קרה דבר דומה וכאן הוא יגיד "גם אני הייתי עושה אותו דבר." כמו שקורה לי כשאני קורא את השירים שנכתבו ליד בריכת גורדון...

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל