גיליון מס' 1044

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, כ"א באייר תשע"ה, 10 במאי 2015

עם 2 צרופות מעטפת בול אסתר ראב על מצבתה, וצרופת קינוח חבוש ממסעדה ביהוד

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: איה שבא: אבא. // אהוד בן עזר: חבל, פרידה משלמה שבא, דברים שנאמרו על קברו בגבעת השלושה ביום שישי, 8 במאי 2015. // יוסי גמזו: לִכְאוֹרָה... // פוצ'ו: בחיי, פרק ט"ז. תעודת הבגרות. // נעמן כהן: קריאה באוניברסיטת חיפה: "ערבים, הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו, צאו מאדמתנו. צאו מהיבשה, מהים, מהכול!" // יצחק שויגר: חד גדיא. // עמוס גלבוע: התקשורת הממוסדת מכשירה למעשה את שרץ השחיתות. // דרור אֵידָר: רוח האדם מצפה לתיקון. פורסם בעיתון 'ישראל היום' (8.5.2015). // יוסי אחימאיר: אברום אפל: איש התגר והמושך-בחוטים. // אורי הייטנר: צרור הערות 9.5.15. // אליהו הכהן: עוד על "בין חולות וכחול שמיים" [מתוך היומן, יום שישי, 3 במאי 2013]. // יואל רפל: שער האריות, ליום ירושלים. // תקוה וינשטוק: מאיה חוזרת בתשובה. // משה גרנות: הפוך על הפוך, על ספרו של אהוד בן עזר "והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834". ספרי מקור, 2014, 272 עמ' [פרסום חוזר]. // זיכרונות של מושבניק גרוש, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: אמש בפילהרמונית, רצח ברהמס. // לאה שורצמן (בן עזר): ביקור במסעדת אסתר – בית אוכל ומעדנים – יהוד, ארוחה לשניים. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 1045 יופיע אור ליום חמישי, 14.5, או במהלך היום עצמו

* * *

איה שבא

אבא

אני בת 3. לילה. פוסעת בבית ושקט מסביב, הירח מאיר, מציץ מחלון המטבח, אני הולכת בעקבות רעש מכונת הכתיבה. אמא היתה בתיאטרון ואנחנו שנינו הינו לבד בבית. פחדתי באותו לילה, אמרתי לך שאני מפחדת להישאר לבד בעולם. אתה ליטפת את ראשי ואמרת לי שלעולם לא אהיה לבד. נרגעתי – האמנתי לך.

עברו מאז 45 שנה, ועכשיו אני לבד – בלעדך ובלי אימא.

אבל רעש מכונת הכתיבה לא עוזב אותי, כל כך אהבתי לשמוע את התקתוק הזה, תמיד סיקרן אותי לדעת אילו אותיות מסתתרות מאחורי התיקתוק. היית מתקתק מהר, גם את כתב היד שלך אני זוכרת, שנים התאמנתי בלזייף את החתימה שלך, כתב יד בטוח, עגול, זורם.

ככה זה לגדול בבית של אבא שכותב ספרים, שממציא סיפורים, שכותב את ההיסטוריה וחי אותה.

ככה היה לי לגדול איתך, אבא עיתונאי וסופר עברי. אבא שכותב על דף, על מפית, אבא שמשחק עם המילים, אבא שכל הזמן מסתובב עם ספר בכיס, שהולך ברחוב, קורא עיתון ובאמת ניתקל בעץ, אבא שבמקום קירות בבית יש ספרים, אבא ששם ספרים בפריזר כדי להרוג את העש.

אבא שיודע יותר ממה שכתוב בספרים.

להיות הבת שלך זה תמיד להרגיש בטוח, שכלום לא יקרה, שאתה שומר עליי, שאם כואב לי הראש אתה מרגיע ואומר... "סימן שיש לך ראש..."

להיות הבת שלך זה לקבל ספרים עם הקדשות "לאיה שלי – יותר מכל – שלי אבא..."

"לאיה – משלמה הילד שאם היה רואה אותך אז – היה אוהב אותך מאוד..."

להיות הבת שלך זה לקבל פיתקה לכל הצגה שכתוב בה: "מהמעריץ האלמוני, אבא".

זה לקבל 100 שקל במעטפה עליה כתוב: "שוחד."

להיות הבת שלך זה לקבל אהבה הכי גדולה שיש – במילים.

להיות הבת שלך זה לפצח גרעינים יחד במטבח, זה ללכת לגן ההרפתקאות, ללכת לכל גלריה אפשרית לרוזנפלד ולגבעון לבית ראובן ולמוזיאון תל-אביב, להיות הבת שלך זה לבקש ממך לכתוב לי חיבור בכיתה י"א להגיש למורה ולקבל 71...

זה לארח את חיים גורי אצלנו בבית ולראות איך הוא עושה שכיבות סמיכה בסלון... זה לאכול כל יום שישי בכסית ציפס וטחינה ולשבת עם צילה בינדר וחצקל ושאול ביבר... זה לשבת בקפה פראק עם נתן זך ובקפה תמר עם יורם קניוק זה לקבל ספר עם הקדשה מאורי צבי גרינברג כשאני בת שלושה חודשים...

להיות הבת שלך זה תמיד לשמוע שאתה הבעל של ואבא של...

אז אבא יקר שלי –

כל כך עצוב לי שצריך להיפרד, למרות שהבטחת שזה לא יקרה אני חושבת שבעצם פחדת מזה ומגיל צעיר היית אומר לי שנעשה תרגילים בהתנתקות...

חשבתי איך להיפרד ממך, חשבתי שאולי לא אמרתי לך מספיק כמה אני אוהבת אותך ושאתה לא אבא של או בעל של... שאתה הכי שיש בזכות עצמך ולא בצד.

אני זוכרת שבתור ילדה לא היית קורא לי ספרים לפני השינה, היית מרדים אותי וממציא לי סיפורים. סיפרת לי על חולחול הכלב שנולד מחולות תל-אביב, שגדל בחולות, כמוך שגדלת בשכונת מחלול...

עכשיו יש לי שלושה בנים אריאל יהלי ויותם, אתה יודע כשאני צריכה להרדים את יהלי אין לי סבלנות לקרוא לו סיפור אני תמיד נרדמת אבל יש לי סבלנות להמציא לו סיפורים. ואני מוצאת את עצמי מספרת לו על חולחול...

השנים האחרונות אבא היו קשות. הפסקת לכתוב הפסקת לקרוא, כששאלתי אותך למה אתה מחכה אמרת לי – "לך. לך אני מחכה..."

לא האמנתי שככה יהיה הסוף שבאמת ישנה שם פרידה, שתוך שנתיים אצטרך להיפרד מאימא. שנמצאת פה לצידך, וממך...

תודה על הבית שנתתם לי, על האהבה ועל הביטחון שלעולם לא תעזבו אותי. צדקת אבא! אתם איתי. עמוק עמוק בלב.

שמתי לך בארון קבורה שתי מתנות. ציור מיהלי (יותם בן שנתיים עדיין לא כותב, אריאל כבר דיבר עליך – הוא התעקש). יהלי פחד לבוא הוא היה מוטרד איך אתה נושם בתוך הארון.

מתנה שנייה, אבא, שמתי לך את הספר שלך "ארץ ישראל אוטוביוגרפיה" ככה שיהיה לך משהו לקרוא.

אז אבא שלי

"...פעם אחת היה כלב, שקראו לו חולחול, והוא אהב כל-כך את הים והוא אהב לרוץ בחולות ולנבוח ויום אחד פגש חולחול כלבה חמודה..."

לילה טוב אבא וחלומות פז.

דברים שנאמרו ליד קברו הטרי של שלמה, לצד מצבתה של אשתו זהרירה חריפאי, והם הוריה של איה.

* * *

אהוד בן עזר

חבל

פרידה משלמה שבא

דברים שנאמרו על קברו בגבעת השלושה ביום שישי, 8 במאי 2015.

באדמה שעליה אנחנו עומדים, בבית הקברות של גבעת השלושה, טמון כבר 45 שנה חבר הקיבוץ, הלוחם האגדי – בני מרשק.

שלמה יקירנו, המצטרף אליו היום, כתב עליו את אחד מספריו היפים ביותר ושמו "בני רץ, חייו וקורותיו של בנימין מרשק", ספר שהופיע לפני 34 שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"בני רץ" הוא ספר אופייני לדרך כתיבתו ההיסטורית-הספרותית הנפלאה של שלמה. יש כותבי ביוגראפיות שטוענים כי אינם כוללים סיפורים על גיבוריהם אם אין להם לפחות עדות מסייעת אחת. כמו בבית משפט.

גישתו של שלמה היתה שונה בתכלית. הוא אמר שההילה שנקשרה סביב בני מרשק, למשל – אם אנשים טענו שראו אותו בעת ובעונה אחת בשני מקומות – ההילה הזו חשובה לא פחות מן העובדות, ויש לכתוב גם עליה בביוגראפיה.

כך ניווט שלמה את כתיבתו, שלא חטאה אף פעם לעובדות המוכחות אך ידעה להביא תמיד גם את ההילה, את האווירה שאפפה את גיבוריו והיתה חלק מן התקופה וגם מן החלומות שנרקמו בה.

שלמה כתב ספר נפלא, "חוזה ברח, סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק", שיצא לאור לפני 25 שנים בהוצאת דביר. ספר ששימש גם מקור לסופרים אחרים שכתבו על ביאליק. אחת האמירות הבוטות בספר, ואינני בטוח אם כך ממש נכתבה, או זו היתה המסקנה שלי – היתה האמירה, על או מפי ביאליק, והיא – שלא איכפת לו, לביאליק, אם מישהו יאמר עליו שהיה משורר גרוע, אבל הוא לא יסלח לעולם למי שיאמר עליו שהיה סוחר גרוע. כך שירטט שלמה את ביאליק, נפש עמוקה ומיוסרת, צמאה לאהבה, ששכנה בגוף של אדם מעשי מאוד.

ספרו הראשון של שלמה "אנשים חדשים בהרים הגבוהים", יצא לאור בשנת 1953 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והיה אולי הראשון שתיאר את יישובי העולים באותן שנים, ובאותו איזור שאני כתבתי עליו לאחר עשר שנים את "המחצבה". למרבה הצער הספרות העברית לא זכרה לשלמה את הראשוניות הזו.

אהבתו של שלמה לתל אביב ולארץ ישראל, ובקיאותו הרבה בשתיהן, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו המלבבת. הוא אהב סיפורים בעל-פה, אהב חברת אנשים, ולא פעם אמר כי כמחצית חייו עברה עליו בישיבה בבתי קפה.

הוא כתב הרבה מתוך עושרו הרב, ואולם הוא לא הסכים להרצות. הפעם היחידה ששמענו אותו נואם היתה בחגיגה שערך לו מוסד יד יצחק בן צבי בירושלים, וזה היה נאום נפלא.

כזה היה שלמה, שזכה לכתוב יותר משלושים ספרים, לכתוב כתבות מרתקות, לעיתים יחידות בתחומן – על אנשים כמו הצייר והארכיטקט אריה אל-חנני. שלמה, שזכה לייסד את כתב-העת "עתמול", שמבטא בצורה מדוייקת את דרכו – שהיא מסירה פופולרית של היסטוריה רצינית מאוד.

שלמה, גם כשאתה כבר אינך, אפשר עדיין להמשיך לדבר איתך שעות על גבי שעות במחשבות, ובקריאת ספריך, רק שכבר אי אפשר לשאול אותך שאלות של בקיאות בתולדות העיר והארץ.

חבל.

[בין מספידיו של שלמה היו חיים גורי, חיים באר, מרדכי נאור, אריאל – נכדו של שלמה, ועוד חברים וידידים, קרובים ובני-משפחה].

* * *

יוסי גמזו

לִכְאוֹרָה...

לְכָל מִי שֶקִּוָּה כִּי מִצִּיוֹן תֵּצֵא תוֹרָה

אַךְ לֵצָנֵי הַדּוֹר בְּטוֹן פָטָלִי

אָמְרוּ לוֹ כִּי אִם לֹא יִצְמַח בְּאֶרֶץ הַבְּחִירָה

מוֹעֵל עִבְרִי אוֹ ז'וּלִיק קְרִימִינָלִי

מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל עִם פְּרַקְטִיקַת-גְּנֵבוֹת כְּשֵרָה

שֶשֹּחַד רָב בְּווֹלְיוּם קוֹלוֹסָלִי

יִגְרֹף בְּסִיּוּעָם שֶל פְּרַקְלִיטִים רָמֵי-יֻקְרָה

שֶיֻּדְבְּקוּ בַּנֶּגַע הַוִּירָלִי

שֶל הֶצַּע תְמוּרַת בֶּצַע עִם בְּכִירִים בַּמִּשְטָרָה

שֶיְּסַפְּקוּ בְּרֶוַח מַקְסִימָלִי

מֵידָע חָסוּי מִתִּיק כָּסוּי שֶל חֲקִירָה שְמוּרָה

לְכָל נוֹכֵל-צַמֶּרֶת אַבּוּ עַלִי,

כָּל עוֹד שֶלֹּא נִזְכֶּה לָזֹאת בְּאֶרֶץ הַמְּכוֹרָה

אַף פַּעַם לֹא נִהְיֶה כָּאן עַם נוֹרְמָלִי

וְכָךְ אֵפוֹא קָרָה שֶנִּהְיֵּינוּ בִּמְהֵרָה

נוֹרְמָלִיִּים בְּאֹפֶן לֹא נוֹרְמָלִי.

אֲבָל כַּיּוֹם, בֵּין מִכְבְּסוֹת-מִלִּים בְּטוֹן טִקְסִי

וּבֵין נִקּוּי יָבֵש בְּדֵטֶרְגֶּנְטִים

שֶל הַלְבָּנַת כְּסָפִים וְהַשְחָרַת מוּסָר בְּסִיסִי

זוֹכִים קוֹרְאֵי עִתּוֹן אִינְטֵלִיגֶנְטִים

וְכָל שֹוֹמְעֵי דִּוּוּחַ חַדְשוֹתִי וַעֲסִיסִי

עַל שְחִיתוּת-עָל הַמַּמְצִיאָה פָּטֶנְטִים

מְתֻחְכָּמִים יוֹתֵר מִיּוֹם לְיוֹם בְּשִכְלוּלָם

לִקְלֹט בָּרַדְיוֹ וּבַטֵּלֵוִיזְיָה

פְּשָעִים שֶכְּבָר קָשֶה פֹּה לְהָבִין אֶת נַכְלוּלָם

מֵרֹב קוֹמְבִּינוֹת נְטוּלוֹת רֵוִיזְיָה

שֶל לֹא מְעַט מֵאוֹכְפֵי-חֹק שֶפֶּתַע הֵם עַצְמָם

נִגְלִים עַל אַף כָּל הַסְוָאוֹת הַנֹּהַל

כְחֵלֶק מִן הַשְּמוּץ הַזֶּה וְלֹא רַק בְּעָצְמָם

עֵינָם כִּי אִם בְּהִשְתַּתְּפָם בְּפֹעַל

בַּמַּדְמֵנָה הַזֹּאת אִם כִּי כָּל עוֹד לֹא הֻפְלְלוּ

אוֹסֵר הַחֹק בְּרוּרוֹת וְלֹא בְּלִי צֶדֶק

לוֹמַר עַל מִי שֶשִּחֲדוּ, גָנְבוּ אוֹ מָעֲלוּ

וּבְחוֹמַת-הַחֹק נִצְּלוּ כָּל סֶדֶק

אֶת הַמִּלִּים גְּנֵבָה אוֹ שֹחַד פֶּן תַּשְמַעְנָה קוֹל   

שֶל גְּנַאי מֻקְדָּם מִדַּי כִּי כְּבָר נִבְרָא

הָאָקָמוֹל הַמִּלוּלִי הַמְּשַכֵּךְ הַכֹּל

בִּזְכוּת מִלַּת-הַקֶּסֶם "לִכְאוֹרָה".

וּמִכֵּיוָן שֶכָּךְ אָז בְּעִדַּן הַלִּכְאוֹרָה

שוֹמֵעַ וְקוֹרֵא הָעָם בִּרְמִיזָא

עַל עוֹרֵךְ-דִּין חָשוּד וְרַב-פַּקָּד בַּמִּשְטָרָה

וּפְרַקְלִיטָה בְּדִימוֹס שֶהִפְרִיזָה

בְּבִטְחוֹנָהּ שֶבַּמְּדִינָה לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן

וְעַל שוֹפְטִים שֶנָּהֲגוּ כָּמוֹהָ

וּמִסְתַּבֵּר שֶעֻבְדּוֹת אֵלּוּ לִכְאוֹרָה דַיָּן

לִגְרֹם לַמִּזְדַּמְּנִים אוֹתָן לִשְמֹעַ

לִתְפֹּס לְצַעֲרָם, אִם בִּפְתִיעָה וְאִם בִּשְאָט,

שֶכְּכָל שֶתֻּרְחַב חֲקִירָה

יִתְבָּרֵר כִּי אֶצְלֵנוּ יֶשְנָם לֹא מְעַט

אֲנָשִים הֲגוּנִים

לִכְאוֹרָה.

* * *

בעקבות הרשעותיו של ראש הממשלה אהוד אולמרט: "במשרד המשפטים עסקו השבוע בעיקר במגננה, בהפצת מידע ולפיו אין בינתיים כל ראיה כי רות דוד חטאה כשעוד היתה חלק מהם. אבל גם אם יתברר שדוד רק פעלה בניגוד עניינים בעודה בשירות המדינה, משמע עסקה בתיקי לקוחות פישר בזמן שהם היו בקשר חברי, זו תהיה רעידת אדמה.

ללא קשר להחלטות שקיבלה בתיקים אלה, גילוי כזה יציף את החשש שלא רק המשטרה בישראל רקובה מהיסוד אלא שגם צמרת הפרקליטות נגועה; שגם שם, במקום שבו מכריעים אם להעמיד לדין ראש ממשלה או טייקון – יושבים אנשים שאין לסמוך עליהם."

[גידי וייץ, "הארץ", 8.5.15].

אהוד בן עזר: לאור התפתחויות החדשות בפרקליטות המדינה ובמשטרת ישראל – אולי הגיע הזמן שהמערכת תבקש סליחה מאהוד אולמרט – ושיבוטלו ההליכים המשפטיים והחקירתיים בענייניו?

זיכרו כיצד האיש היהיר התובע אותו, עו"ד אורי קורב – דיבר על שופטי ישראל! – דיבר עליהם? – השמיץ אותם!

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ט"ז. תעודת הבגרות

 בבית לא העלו על דעתם שאני, הילד הקטן שלהם, יוצא מדי פעם אל עמדות ה"הגנה" בגבול יפו. אימי האמינה לי שאני נשאר לישון אצל איציק בנחלת יצחק, ואפילו אמרה לי שהיא מעדיפה שאישן אצלו, מאשר אלך באחת בלילה ברגל הביתה. היא רק ביקשה שאגיד לה מראש שאני לא בא לישון ואחסוך לה את העמל של הוצאת המיטה המתקפלת. מיטה זו שימשה בעיקר את סבתא שלי, שגרה עימנו מאז שסבא נפטר לפני כעשר שנים. גרנו בקומה רביעית ברחוב שמריהו לוין, ולמרות שנחשבנו למשפחה אמידה, היתה לנו דירה של שלושה חדרים בה דרו שש נפשות. שתי אחיותיי ואני גרנו בחדר אחד, חדר הילדים,  להוריי היה חדר שינה נפרד עם מיטה זוגית, וסבתא ישנה על הספה של הסלון.

הבעייה היתה שהיא הקדימה ללכת לישון, ואחותי עם  החברים שלה היו תופסים את הסלון עד מאוחר. במקרה כזה היתה אימי מוציאה את המיטה המתקפלת ופורשת אותה במטבח אחרי שהעבירה משם את השולחן לחדר השינה. אחרי שאביגיל אחותי הגדולה התחתנה, עברה סבתא לישון בחדר הילדים ואני שיפרתי את שפת האידיש שלי.

אחותי אביגיל נחשבה לבת היפה בשבט המשפחתי. מאז שאני זוכר אותה, תמיד היה לה איזה חבר שעימו היתה מכינה שעורים עד מאוחר. את בעלה אדום השיער הכירה כשהיה חייל בצבא הבריטי, ואני עם אביבה אחותי הקטנה היינו מתרגשים כשהיה בא אלינו במדים של הוד רוממותו, עם פס  של קורפורל על הזרוע. חוץ מדרגה היה לו גם ייחוס, כי הוא נקרא יוסף על שם דודו שהיה  המורה הידוע יוסף ויתקין שאת ה"קול קורא לגולה" שלו למדנו בשיעורי תולדות הציונות.

פעם החזיר את אחותי אחרי חצות ונכנס הביתה בשקט אחריה, לפני זה התעוררתי למשמע ויכוח בין אבי לאימי, מי מהם יילך לחפש את הילדה ברחוב. כשהדלת נפתחה והבחור נכנס על קצות האצבעות, זינקה אימי מהמיטה והטיחה בפניו:

"באחת בלילה! ואתה עוד רוצה להיכנס! תסתלק!" 

הקורפורל האמיץ הזה איבד כמעט חצי מטר מקומתו, סב על עקביו, ואחר  שמעתי את הדי פסיעותיו על המדרגות, כשהוא יורד עליהן שתיים-שתיים בדהרה פראית, בעוד אימי מצליפה עליו בלשונה וצועקת:

"ואל תעז לחזור הנה יותר!" 

אחרי כחצי שנה הם התחתנו ונולדה להם בת חמודה – "איה", הלוא היא איה הג'ינג'ית, המככבת יחד עם אחיה נלי שפר באחד מספריי הראשונים.

שנת הלימוד האחרונה תפסה אותנו כשמלחמת העצמאות מתעצמת מיום ליום. אחרי  ריקודי השמחה וההשתוללות של כ"ט בנובמבר, התחילו ימים של בשורות על קרבות בדרכים והתקפות על ישובים מבודדים. המורים המשיכו ללמד כרגיל, אך קיבלו בהבנה תירוצים של איחור או אי הכנת שיעורים. אליעזר פומרנץ (פומי), נער שמנמן ומצחיק , שהיה מגיע לגימנסיה כל בוקר מכפר סבא, התקרב אליי מאוד בשנה האחרונה, שנינו אהבנו מעשי ליצנות והיינו אחראים על מסיבות הכיתה. באחת המסיבות של אותם ימים אני זוכר בית אחד מתוך פזמון שכתב ושר לנו:

            למה רע לי על הלב

            נא אמור לי א(נ)תה

            כי שיעור תנ"ך קרב

            וכלום לא הכנת

            וליד הדלת תור מסתדר

            פוסקים את הפסוק

            הייתי עסוק...

            טרהלה  לה  לה לה...

כשהמלחמה התגברה, התחלנו לפחד שבגלל הלימודים לא יתנו לנו להשתתף בה והיא עוד תיגמר לפני שנספיק להילחם. התחילו תסיסה ודיבורים על מרד. יום אחד עברה שמועה שבבית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג' יש פגישה של תלמידי השמיניות עם יגאל אלון מפקד הפלמ"ח. בבוא השעה גדשו את האולם המוני נערים צוהלים. משום מה לא חשנו בחומרת מצב האומה, והסכנה נראתה רחוקה מאיתנו. אותם ימים נלחם גוש עציון על חייו ושיירת תגבורת שנשלחה אליו להחליף את הלוחמים, עלתה על מארב. רבים מאנשיה נהרגו. שמו של יגאל אלון היה ידוע כבר אז והופעתו המרשימה עוררה הערצה עוד לפני שפתח את פיו. הוא סיפר על המצב הקשה בחזיתות ועל הפלמ"ח המגיע לכל נקודת תורפה. לבסוף, כדי לרומם מעט את רוחנו, סיפר על שלושה לוחמים שהצליחו להימלט ולהינצל משיירת נבי דניאל שחזרה מגוש עציון. הם היו בתוך משוריין החוד שפוצץ את עצמו, ובארץ היו בטוחים שכל אנשיו נהרגו. מסתבר שאנשי המשוריין, בפיקודו של זרובבל מתל יוסף, והמשיכו לירות על הערבים שהקיפו אותם מכל עבר. עם בוא הלילה נתן מפקד המשוריין, שהיה פצוע קשה, הוראה לשלושה שנשארו בריאים להתחמק מהמשוריין בחסות החשכה בעוד הוא ויתר הפצועים מחפים עליהם. השלושה הצליחו לצאת בשלום, להתערבב עם האספסוף ההומה ולבסוף, אחרי הליכה ממושכת בין כפרים ערביים, להגיע בריאים ושלמים חזרה לגוש. פצועי המשוריין עוד המשיכו לירות עד שאזלה תחמושתם. המתקיפים שהבחינו שהאש פסקה, אזרו עוז, התקרבו לרכב הקיפו אותו, טיפסו עליו וכשניסו לפתוח את הדלתות, פוצץ זרובבל את המשוריין, והוא ואנשיו נהרגו יחד עם עשרות הערבים שהקיפו אותם.

אנחנו הקשבנו לסיפור בפיות פעורים ונדמה היה לנו, כאילו אנחנו יושבים בפלמ"ח מסביב למדורה ושומעים צ'יזבאט.  בסיום דבריו אמר יגאל שהפלמ"ח  משווע לתוספת אנשים ושעריו פתוחים בפנינו.

היתה דממה מוחלטת באולם ויגאל שאל אם יש שאלות. היו כמה. הוא רשם אותן בפנקסו וענה עליהן אחת אחת חוץ משאלה אחת.

השואל, בחור גבה קומה מבית ספר תיכון חדש, לא ויתר וצעק: "על השאלה שלי לא ענית!"

"מה היתה השאלה?" שאל המפקד.

"שאלתי מה יהיה כאן בארץ, אם מחר כל הנגרים יעזבו את הנגריות, כל הרופאים יעזבו את בתי החולים, כל האופים יעזבו את המאפיות וכולם ילכו לפלמ"ח?"

"מה יהיה?" שאל יגאל וגירד בעורפו, "אני אגיד לך את האמת, זה דווקא לא מדאיג אותי. מה שמדאיג אותי זה מה יהיה בארץ אם כל הנגרים יישארו בנגריות וכל הרופאים בבתי החולים וכל האופים במאפיות, בעוד מדינות ערב צוברות נשק ואנשים ועוד מעט, בחמשה עשר במאי, יסתערו עלינו עם הטנקים והתותחים שלהם. זה מה שמדאיג אותי ולא אם הנגרים לא יישארו בנגריות..."

יותר לא היו שאלות.

למחרת בא אליי יענקלה חי בהפסקה ואמר שמתארגן גרעין של חבר'ה שהולכים לנוער העובד כדי להקים גרעין  הכשרה וללכת לפלמ"ח. עוד באותו שבוע באתי איתו ועם עוד כמה חברים מהגימנסיהף והלכנו לסניף הנוער העובד שליד גן מאיר. מאז כל יום שישי ועד לגיוס הייתי הולך בערב שישי לפעולה בנוער העובד. הפעולה כללה שירה, ריקודי עם, ואת המדריך שדיבר אחרי שהושיב אותנו על ספסלים באחד החדרים. על מה הוא דיבר אין לי מושג, אך מאחר שהיה צריך לתת תוכן למפגש אז נתנו לו לדבר.

לפעולה הגיעו גם חברים משכונת בורוכוב ומאזור השרון, והפכנו לגרעין התיישבות לכל דבר. השירים ששרנו היו בעיקר מסוג "נבנה ארצנו ארץ מולדת" שירי עמל ועבודה ואחר כך את השירים הראשונים של הפלמ"ח כמו"האש מפצחת זרדים בדממה" ו"רבותיי ההיסטוריה חוזרת".

אחר כך, כששמנו לב שאנחנו מתחילים לשיר שירים שכבר שרנו, עברנו לריקודים. הריקודים התחילו כרגיל בהורה סוערת , הבו לנו יין יין , הי הרמוניקה  וריקודי מעגל פשוטים שאפילו אני ידעתי. אחר כך בא תורם של המאושרים שידעו לרקוד  קרקוביאק וצ'רקסיה כפולה. אלה העיפו מבט אל הבנות היושבות על הספסלים והאמיצים שביניהם  הזמינו בת לריקוד ועשו חיים. אני לצערי לא תפסתי את הסיבובים של הקרקוביאק רגלי השמאליות הסתבכו זו בזו ולא ידעו איך להשתחרר. אביבה אחותי המסכנה היתה נאלצת, בבית, ללמד אותי איך תופסים את הבת במותניה ומסתובבים. לתפוס במותניים דווקא הצלחתי, אבל בסיבובים  הייתי דורך לאביבה  על הרגליים ומפיל אותה יחד איתי. 

בדלית ברירה הסתפקתי בריקודי מעגל, שאותם דווקא ידעתי לא רע, ורקדתי בהתלהבות רבה, לצידו של יענקלה חי, שגם הוא ידע לרקוד כמוני. כשהגיעה שעת המחול בזוגות, הייתי מתיישב בצד יחד עם  הקרשים האחרים, ומתנחם  בזה שאני משוחרר מההחלטה את מי אני יכול להזמין בלי לפגוע באחרות.

במחלקת החינוך היו כנראה ערים לתסיסה של תלמידי השמיניות ועד מהרה התבשרנו שמקצצים לנו את שנת הלימודים ומקדימים את בחינות הבגרות. אחר כך התברר לנו שלא רק שהקדימו, אלא גם הבינו שאולי נמות במלחמה ומתוך התחשבות נתנו לנו בחינות קלות במיוחד, עובדה שעברתי את כולן, לרבות הבחינה במתימטיקה שלא הבנתי בה כלום. וגם האנגלית שלא הייתי בה תפארת לאומה. אמרו לנו שהבחינה  באנגלית לא תכלול את שקספיר ולא דקדוק, רק חיבור. רוצים לראות אם אנחנו יודעים לכתוב בלי שגיאות.

חברי הטוב פרופ' יצחק בית אריה [ז"ל] ידע אנגלית בדיוק כמוני ואימו לקחה לו מורה פרטי. המורה כתב לו שלושה חיבורים על נושאים שאחד מהם בטח יהיה בבחינה. איציק למד את כל השלושה בעל פה ובנדיבותו הרבה הציע אותם  גם לי, למרות הסכנה ששנינו נכתוב את אותו חיבור. בשבילי, ללמוד שלושה חיבורים בעל פה, היתה משימה בלתי אפשרית. לכן הימרתי רק על חיבור אחד,  שנושאו היה  "ארץ ישראל שלי". שיננתי את החיבור בכתב ובעל פה וקיוויתי לטוב. הבעייה היתה שאף אחד משלושת הנושאים שהוצעו במבחן, לא היה דומה לחיבור שאותו למדתי. בדלית ברירה בחרתי בחיבור שנושאו היה "אוגנדה כאופציה – כן או לא."  והתחלתי אותו כך:

"אוגנדה כאופציה – לא!  ארץ ישראל  שלי – כן!" ואחר כך כתבתי בשטף את  כל החיבור.  נדמה שהייתי הראשון שגמר ואיני יודע מדוע  הציון שלי היה רק "מספיק". נכון שהקשר בין הנושא לחיבור היה קצת מפוקפק, אבל בשביל זה להוריד לי כל כך הרבה נקודות? תמהני.

כמה חודשים לאחר מכן, אחרי שהיינו כבר פלמ"חניקים  מנוסי קרבות, קיבלתי מכתב מהבית ובו אחותי אביבה כותבת לי שקיבלתי תעודת בגרות. זה היה באותו יום שכבשנו  את בית חנון והרגנו במו אצבעותינו את המוני הפרעושים שהסתערו עלינו. אחותי כתבה שהתעודה היא  בלי אף שלילי ואפילו יש לי "מצוין" אחד. לא היה לי ספק שאם קיבלתי מצוין, זה יכול להיות רק בהתעמלות. ואכן כך היה.

אחר כך, יחד עם בני כיתתי שהיו איתי  בבית חנון, ישבנו וקיטרנו, תוך התגרדות, על מחלקת החינוך שהכריחה  אותנו לעשות את הבגרות לפני המלחמה. בשביל מה כל אלה שנהרגו וייהרגו צריכים היו לסבול את המתח והחרדה של המבחן? היו צריכים  לדחות את הבחינות לאחר המלחמה, ולתת אותן  רק לאלה שנשארו בחיים. בשמיים הרי היו מתקבלים אותנו גם בלי תעודה.

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

קריאה באוניברסיטת חיפה: "ערבים, הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו, צאו מאדמתנו. צאו מהיבשה, מהים, מהכול!"

לא, אל דאגה, קריאה כזו לא נשמעה באוניברסיטת חיפה, אם היתה נשמעת קריאה גזענית כזו היתה סערה בכל הארץ, ואוניברסיטת חיפה לא היתה מתירה להשמיעה.

אבל באוניברסיטת חיפה נשמעה קריאה דומה.

החוג לספרות עברית השוואתית, והחוג לאמנויות באוניברסיטת חיפה קיימו ב-3.5.15 יום עיון – מחווה לשיריו של הגזען הערבי-מוסלמי מחמוד דרוויש, המכונה "המשורר הלאומי" של העם "הפלישתינאי", (אך הכותב בערבית, ולא בפלישתית) תחת הכותרת "על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות".

לפי אותו משורר "לאומי" על האדמה הזו, יש בשביל מה לחיות, אבל רק לערבים. הנה מילותיו המפורסמות של המשורר הניאו-נאצי בשירו "הפוסח על המילים": ‏‏‏

"(יהודים) לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו. בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו. שתמותו היכן שתרצו. אבל לא בינינו צאו מכל דבר. צאו מפצעינו, מאדמתנו. צאו מהיבשה, מהים, מהכול... כי יש לנו בארץ מה שאין לכם, מולדת."

אז ככה, באוניברסיטת חיפה (בדומה לאוניברסיטת ביר זית) קריאה לטרנספר, הסתלקות הערבים מכל האדמה היתה נתפשת כגזענות, קריאה להסתלקות היהודים מהאדמה היא מופת מוסרי.

הנה עובדה, אלו מילותיו של המשורר איש המוסר הערבי-מוסלמי, דרוויש, שאפילו אוניברסיטת חיפה מרעיפה עליו כבוד ורואה בו איש מוסר.

החוצפה הבלתי תאומן של אולמרט

מודה ועוזב ירוחם – שאינו מודה לא ירוחם

ראש הממשלה לשעבר, העבריין אהוד אולמרט, התייצב ב-5.5.15 בבית המשפט המחוזי בירושלים לפני שיגזרו את דינו בשלב הטיעונים לעונש בפרשת טלנסקי.

אולמרט לא הודה באשמה, אולמרט לא ביקש סליחה ומחילה. במקום כל זאת במצח נחושה הוא האשים את המדינה: "הפכתי לשק חבטות. מורים חסרי רגישות מעליבים את נכדיי," הטיח אולמרט בשופטים, "אני חושב שאין עונש חמור יותר מזה שאני חווה במשך שנים ארוכות. כמעט עשירית מחיי הפכתי לשק חבטות שכל המכה בו יותר, זוכה בחוגים מסויימים לאהדה ותמיכה. כל השנים הייתי צריך לגייס כוחות כדי להתגונן, לתמוך במשפחה שהלכה וגדלה וברעייתי. מה אומר לנכד שילדיו בכיתה אומרים על סבו דברים והוא פגוע וחסר אונים? כיצד מסבירים לנכדה שמורים חסרי רגישות עולבים בה בגלל מה שראו בחדשות ערב קודם לכן?

"ניסיתי לשמור כל השנים על חזות של קורת רוח, אך המצוקה הזו שמעיבה על חיי, זה לא כאב שתרופת פלא מעלימה אותו. זו עננה שחורה שאיננה נותנת מנוח לא ביום ולא בלילה. גם כשאני עסוק. מלווה בכאב." והוא הוסיף, "מה עוד אפשר לומר ששמחת החיים נעלמת ולפתע אתה סופר את הימים שנשארו ואת תמונות העתיד. הימים שהיו הולכים ומתערפלים. כל עונש שתטילו עליי יתווסף לרגעים הבלתי פוסקים שאני מתמודד איתם שנים."

ממש בא לבכות. לפי אולמרט על המדינה עוד לפצות אותו על הסבל שגרמה לו.

דוד – מלך ישראל (בריטניה)

דייוויד ויליאם דונלד קמרון: David William Donald Cameron – יליד 1966, הוא ראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה השמרנית הבריטית. קמרון זכה ברוב של מושבים ולא יזדקק לקואליציה.

קמרון נולד בלונדון. אביו היה ממוצא סקוטי. אימו, בת לאם ולשית, ולאב אנגלי שהחזיק בתואר ברון. מצד אביו, קמרון הוא צאצא ישיר של המלך ויליאם הרביעי דרך אחת מפילגשיו.

לקמרון יש גם שורשים יהודיים, סבא של סבא שלו היה אמיל לויטה, יהודי יליד גרמניה ובנקאי מפורסם שזכה באזרחות בריטית בשנת 1871 (משפחתו של אמיל מיוחסת לצאצאי חוקר המסורה מתקופת הרנסאנס אליהו בחור).‏ אשתו של אמיל הייתה יהודייה בת משפחה עשירה ומיוחסת מדנמרק.

למרות היותו גוי גמור, ולמרות שב-2011, הפסיק את מעמדו בתור פטרון של הקרן הקיימת לישראל, ובזאת הפך לראש הממשלה הבריטי הראשון שאינו פטרון של הקרן בשנות קיומה – קמרון הוא התומך הבכיר ביותר של ישראל בדור שלם של ראשי ממשלה בריטים. בנאום ב-2011 קמרון אמר כי "בריטניה תמיד תעמוד לצד ישראל כנגד אלה החפצים לפגוע בה.״ הוא גם התנגד לדו״ח ועדת גולדסטון בעקבות מבצע עופרת יצוקה, ואמר שהוועדה היתה מוטה כנגד ישראל ולא מספיק אשמה הונחה כנגד החמאס.

במרץ 2014, בנאום בפני הכנסת, תיאר בבירור את התנגדותו לחרמות אקדמיים או צרכניים, נגד ישראל, והדגיש את הכרתו בזכות של ישראל להגן על אזרחיה כ״זכות אשר מעוגנת בחוק הבינלאומי.״ בנאום זה קמרון הזכיר את הצהרת בלפור משנת 1917 בתור ״הרגע שבו מדינת ישראל עברה מסטטוס של חלום לסטטוס של תוכנית, בריטניה היוותה תפקיד גאה ומרכזי בסיוע להבטיח את ישראל בתור בית לאומי לעם היהודי."

כזכור, מתחרהו "היהודי" אד מיליבנד – כפה על מפלגתו הלייבור חובת הצבעה להכרה במדינה פלישתינאית עצמאית.

נ.ב. עוד בשורה טובה – ג'ורג' גלאווי הגזען-האנטישמי הבריטי תומך החמאס, שהכריז כי הוא לא ייתן לישראלים לבקר במחוזו, הובס.

כן יאבדו.

על דאטפת אטיפוך – האוחזים בחרם, בחרם יאבדו

לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל אוֹיְבֶיךָ וְכָל שׂוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכַּרֵתוּ

בעצומה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-8.5.15, יום הניצחון ה-70 על גרמניה הנאצית נאמר:

"עוד שנתיים ימלאו חמישים שנה לשליטה הצבאית של ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967.

מתוך דאגה עמוקה לקיומה ולשלמותה הפיזית והמוסרית של מדינתנו, אנחנו, אזרחי ישראל החתומים מטה, קוראים לסיום הכיבוש לפני מלאת היובל הזה. 

כדי להתקדם אל מטרה דחופה זו אנחנו פונים אל הקהילה הבינלאומית ואל 15 המדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם:  

1. לתמוך בפניית הרשות הפלסטינית אל ארגון האומות המאוחדות – להכיר מיד במדינה הפלסטינית ולצרפה כחברה מלאה בארגון.

2. להטיל חרם כלכלי ותרבותי על מפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו ביוני 1967."

בעצומה אין קריאה לשלום, אין קריאה לביטחון, אלא רק הכרה חד צדדית בכיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים המזרחית, יהודה ושומרון, ורמת הגולן. וחרם על היהודים היושבים שם.

ודוק: חרם על "מפעל ההתנחלות בשטחים", (דגש על המילה "מפעל") כולל את כל ישראל, לא רק את 700 אלף היהודים תושבי ירושלים, יהודה ושומרון, ורמת הגולן.

לכן, יש לשנן את שמות המחרימים ולהחרימם! האוחזים בחרם, בחרם יאבדו!

על דאטפת אטיפוך!

חרם – מלורן היל עד למרים אלישבע צאצאית ולאד המשפד, דרקולה

חרם 1.

מדי פעם אני קורא בעיתון על זמר או זמרת שמעולם לא שמעתי את שמם עד שהם מכריזים כי הם מטילים עליי חרם.

השבוע זו הייתה אחת בשם לורן היל. היל פרסמה אמש ב"ספר הפנים" שלה, פנייה ל"חברים ואוהדים יקרים בישראל," ובה הסבירה כי שאפה לקיים במקביל קונצרט גם ברמאללה, וכי זה לא הסתייע, וכי היא לא רוצה שנוכחותה באזורנו תנכר פלסטינים או ישראלים. ולכן היא מבטלת את הופעתה בישראל. היא חותמת ב"איחולי החלמה, שיווין ופיוס מאריך ימים,"

אז האמת היא שמרמאללה היא כלל לא קיבלה הזמנה (הם רק ביקשו שלא תבוא אלינו) וסיור שעמדה לערוך בקניה בוטל עקב חוסר עניין של הקנייתים, כך שהמסע שלה נשאר לא כדאי, אבל כמובן תמיד טוב להציג את הביטול במדיניות של החרמת ישראל.

עברנו את פרעה, נעבור גם את לורן היל.

חרם 2.

השבוע נולדה תינוקת מלכותית בשם הוד מלכותה הנסיכה מקיימברידג', שרלוט, אליזבט, דיאנה. הנינה של המלכה אליזבט השנייה.

בית המלוכה הבריטי נקרא כעת "בית וינדזור" House of Windsor. במקור בית המלוכה נשא את השם הגרמני "בית סקסה-קובורג-גותה" Saxe-Coburg and Gotha שהיה צאצא של ולאד צפש "המשפד" דרקולה.

לאחר מותה של המלכה ויקטוריה בשנת 1901, קיבל בית המלוכה הבריטי את שם בית האצולה הגרמני של הנסיך אלברט, סקסה-קובורג-גותה.

שמו של בית המלוכה שונה ל"וינדזור" בשנת 1917, במהלך תקופת שלטונו של המלך ג'ורג' החמישי, בעת מלחמת העולם הראשונה, משום התחשבות ברגש האנטי-גרמני החזק בציבור בתקופת המלחמה נגד גרמניה.

המלכה הנוכחית, אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור מאונטבטן, המלכה של קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה, ברבדוס, גרנדה, בהאמה, פפואה ניו גינאה, איי שלמה, טובלו, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים – מקיימת שנים רבות חרם על ישראל, ומסרבת לבקר בה.

החרם אינו בגלל אי אהבתה לנסוע. מאז הוכתרה ב-1952 ערכה המלכה 261 ביקורים רשמיים ב-116 מדינות, ובמסעותיה הגיעה לא פעם למזרח התיכון, ובין היתר לירדן, כווית, בחריין וסעודיה. החרם הוא רק על מדינת היהודים.

קשה להאמין אבל המלכה סירבה אפילו להיענות להזמנת שמעון פרסקי-פרס ולהגיע לאירוע יום הולדתו ה-90.

עברנו את פרעה, נעבור גם את אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור מאונטבטן.

למי יש שם טוב יותר? בית צפש, המשפד, דרקולה-ונדזור,

או בית כהן?

לפני שנתיים טסתי למרוקו דרך איסטנבול ב"טורקיש אירוויס" בשדה התעופה אטטורק באיסטנבול, לפני המעבר לטיסה לקזבלנקה, שוטר הגבולות הטורקי בדק את הדרכון שלי, וביקש ממני לסור איתו לצד. כבר התחלתי לראות סרטים בעיני רוחי ברוח "אקספרס של חצות."

"שמך כהן?" הוא שואל, "סבתא שלי היתה ממשפחת כהן."

"אז אולי אנחנו קרובים," אני עונה.

"תגיד לי, שמעתי שהכֹהנים הם VIP, האם זה נכון?"

"ודאי," עניתי, "הם צאצאים של אהרון הכהן אחיו של הנביא מוסה."

"אהה," הוא ענה, ואיפשר לי לעבור.

אז תגידו אתם, איזו ששושלת מכובדת יותר? השושלת של צאצאי ולאד צפש המשפד-וינדזור, שושלת המלכה הבריטית, או השושלת של צאצאי אהרון הכהן?

החלפת דיסקט – לעשות ברית עם העלווים וחיזבאללה

התבוסות האחרונות של העלאווים והשיעים בלבנון מסמנות כי בקרוב, למרות מאמצי איראן, הצבא הסורי וחיזבאללה, לא יוכלו להגן יותר על המיעוט העלאווי והשיעי בסוריה ובלבנון והם יעמדו בסכנת השמדה.

מסתמן כי מולם תקום חליפות איסלמית גדולה שתשתרע על מרבית שטחי עיראק וסוריה (ואולי גם על עבר הירדן), ותאיים על השיעים בעיראק ובלבנון.

זה הזמן להחליף דיסקט ולשנות מדיניות. עד לסכנת תבוסה מוחשית אל לישראל להתערב במלחמת העולם המוסלמי זה בזה, אבל במצב של תבוסה ודאית על ישראל לקחת צד ולתמוך בהקמת מדינה עלוואית עצמאית בסוריה, ומדינה שיעית עצמאית בלבנון, ע"מ למנוע הקמה של חליפות מוסלמית ענקית בגבולנו.

נכון כעת הדבר נראה דמיוני, לא פחות דמיוני נראית תמיכת השיעים בישראל, אך אנחנו כבר יודעים שבצוק העיתים הכל מתהפך, והאוייב של אויבי הוא ידידי. הרי סך הכול כולנו עוד זוכרים את היחסים הטובים שהיו לנו בזמנו עם איראן ועם השיעים בלבנון.

סירוס ישראל מיכולת ההגנה העצמית

גורמים רבים חיצוניים ופנימיים פועלים בעקביות למען סירוס ישראל מיכולת ההגנה העצמית שלה לקראת המלחמה הבאה עם החמאס, חיזבאללה, דעאש.

השיטה פשוטה – הצגת הפגיעה באזרחים המתחייבת מהמלחמה בטרור כפשע מלחמה.

אחד האקטיביסטים הישראלים הבולטים למען מאבקה של התנועה האיסלמית, דוד זונשיין, מפרסם מאמר ב"הארץ" בכותרת "המדיניות היא מלחמה" ("הארץ" 5.5.15). בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמת העולם השנייה, ובעוד שהחמאס מצהיר על מחוייבותו לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים, בהתאם לדברי מוחמד, (אמנת החמאס סעיף 7) – קובע זונשיין שהיהודים אשמים: "בשטחי הגדה ובעזה מתקיימת שנים ארוכות מלחמה שאינה המשך המדיניות בדרך אחרת (מצד ישראל), אלא היא המדיניות עצמה."

כדי למנוע מישראל להתגונן קובע זונשיין: "הקשיבו לחיילים שלחמו בעזה":

בראשית השבוע פרסם ארגון "שוברים שתיקה" דו"ח המבוסס על עדויות (בעילום שם) של שישים קצינים וחיילי צה"ל שלחמו ב"צוק איתן". מן ה"עדויות" עולות האשמות קשות נגד חיילי צה"ל במהלך לחימתם בארגוני הטרור חמאס, הג'יאהד האיסלמי ועוד.

הארגון טוען כי "מניתוח העדויות של החיילים עולה תמונה מדאיגה של שינוי דרסטי בנורמות הלחימה של צה"ל. במסגרת שינוי זה, ערכים כמו 'טוהר הנשק' ו'חיי אדם' איבדו מערכם... העיקרון שהנחה את המדיניות הצבאית – מינימום סיכון לכוחותינו, גם במחיר פגיעה באזרחים חפים מפשע – לצד הניסיון להטיל אימה על הפלסטינים ולהרתיע אותם, הובילו לפגיעה אדירה וחסרת תקדים באוכלוסיה ובתשתית האזרחית ברצועת עזה."

מטרת הפרסום למנוע מישראל להגן על עצמה, אם ההגנה כרוכה בחיי אזרחים של האוייב. לדעת אותם "אנשי מוסר" מוטב ללכת כצאן לטבח מוסרי מאשר לחסל את הטרור המסתתר מאחורי אזרחים.

תנועת "אם תרצו" חשפה את זהותו של הגורם שהזמין ומימן את הדו"ח של שוברים שתיקה – מדובר בקרן ערבית-פלישתינאית היושבת ברמאללה בשם "מנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי", שהעבירה ל"שוברים שתיקה" סכום של מעל 300,000 דולר לכתיבת הדו"ח.

עוד טוענים אנשי התנועה כי "דגש המנהלת היה לחקור ולהתמקד ב'תיעוד הפרות של זכויות אדם והפרות של החוק ההומניטארי הבינלאומי, במהלך הפגיעה הצבאית המתמשכת על ידי ישראל ברצועת עזה...'. המנהלת הדגישה את הצורך בתיאום מאמצי התיעוד על מנת לתמוך בתיעוד הנוכחי והעתידי ובמאמצי החקירה על ידי ארגונים במטרה לסייע למנגנונים לאומיים ובין-לאומיים."

לדבריהם מנהלת זו, שמימנה את הדו"ח האחרון של 'שוברים שתיקה' – "עומדת בקשר ישיר עם ארגוני טרור ואישים שעסקו בעבר ובהווה בפעילות טרור נגד ישראל כגון החזית הלאומית לשחרור פלסטין, וגורמים בג'יהאד העולמי."

הנה מתבהרת התמונה, הטרור המוסלמי פועל למען חסינות פעולתו לרצח יהודים ביחד עם משתפי הפעולה הישראלים שלו.

הגזענות של יוצאי אתיופיה

את הדברים הבאים כתבתי בגיליון 709, 19 בינואר 2012, והם נשארו אקטואליים:

ההפגנות האחרונות של בני העדה האתיופית נגד הגזענות בקריית מלאכי הסבה את דעת הקהל למצבם הקשה. לא רבים יודעים, אבל גם העולים מאתיופיה לוקים בגזענות כלפי השחורים מהם, ואצלם אין זו רק גזענות אלא ממש עבדות. יהודי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" החזיקו עבדים שקראו להם בריה (עבדים). במבצע שלמה, הועלו ארצה גם אלפים מעבדיהם של משפחות "ביתא ישראל". מקורם של ה"בריה" (עבדים) הם בשבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם, גוירו וחיו כיהודים, אבל תפקידם היה לשרת, וההפרדה בינם "האדונים" נשמרה במשך דורות. ה"בריה" נחשבו כבניו של חם בנו של נוח שנגזר עליו להיות עבד לאחיו מאחר שחשף את ערוותו של נוח בעת שזה שכב שיכור לאחר המבול. הם כהים בעורם יותר מה"ביתא ישראל".

ל"בריה" היה אסור לשאת לאישה מישהי שלא היתה מהעבדים של ה"ביתא ישראל" דהיינו הבריה האחרים. הם לא נחשבו ליהודים מלאים אמיתיים. גם ילדיהם של הבריה נחשבו כעבדים של המשפחה שהחזיקה אותם. היו אדונים רבים מ"הביתא ישראל" שהחזיקו שפחות בריה בבתיהם לצרכים מיניים בלבד. וידועים גם מקרים הפוכים של גבירות שהחזיקו עבדי בריה בבתיהן לצרכים מיניים.

ה"בריה" (העבדים) במדינת ישראל – הגבולות בין הקבוצות נשמרו בקפדנות גם בארץ. היו משפחות שציפו מהבריה שלהם מאתיופיה שימשיכו לחיות איתם ולשרת אותם גם בישראל. נישואין איתם נאסרו גם בארץ וידועים מקרים שבהם חיילים מה"ביתא ישראל" סירבו לקבל פקודות מחיילים בכירים יותר ממוצא ה"בריה".

בנוסף ל"ביתא ישראל" יש גם התייחסות שונה לעולים הנוצרים מאתיופיה, בני הפלשמורה.

יש לקוות שבעתיד הלא רחוק לא תהיה עוד הבחנה בין ה"ביתא ישראל", ה"בריה", והפלשמורה. והם כולם יחשבו ליהודים-ישראלים. החברה הישראלית שוללת בצדק את רעיון העבדות, והאפשרות שאדם יישאר עבד בגלל מוצאו.

הגזענות אינה פוסחת על אלו הסובלים ממנה.

על הגזענות האנושית

גזענות היא תכונה טבעית לאדם וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל קבוצה אנושית. היהודים נגד הערבים. הערבים-המוסלמים נגד היהודים (והנוצרים). היהודים האשכנזים נגד היהודים הערבים. היהודים הערבים נגד האשכנזים. הרוסים נגד המרוקאים. המרוקאים נגד הרוסים (פנו לרוסיה בשעתו שימנעו עליית יהודים לארץ) מרוקאים נגד האתיופים (מסרבים להשכיר להם דירות). האתיופים נגד הבריה. וכך הלאה והלאה.

מצד שני יש גם בכל קבוצה כאלו הנלחמים נגד הגזענות. יש יהודים שאינם גזענים, יש אשכנזים שאינם גזענים. יש מרוקאים שאינם גזענים. יש אתיופים שאינם גזענים.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות.

אני מסרב להאמין שאין ערבי-מוסלמי שאינו גזען. חייבים להיות גם ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אנחנו ממשיכים לחפש. אם תמצאו אחד כזה אנא דווחו עליו.

החשוב ביותר – יידע כל אדם להתגבר על גזענותו-הוא.

בעיית יוצאי אתיופיה

גם אם על פי הסימנים נראה שכנראה החייל האתיופי הוא שתקף ראשון את השוטרים:

http://rotter.net/forum/scoops1/204940.shtml

סרטון התקיפה, וההפגנות האלימות שעורר, העלה את הבעייה הקשה של יוצאי אתיופיה בישראל. האחוז הגבוה של בני העדה בבתי הסוהר האזרחיים והצבאיים, אי ההשתלבות בשוק העבודה, הפיגור ברכישת השכלה, האלימות המשטרתית הקשה נגדם, האפלייה בקבלה לעבודה, וההימנעות מהשכרת דירות להם.

ליוצאי אתיופיה בעייה קשה יותר מיוצאי עדות אחרות בגלל צבע העור.

בעוד שאי אפשר להאשים את הממסד הישראלי בגזענות, מפני שהוא השקיע משאבים רבים (יותר מכל עדה אחרת) בקליטת עולי אתיופיה, הם נתקלים באפלייה מצד הרחוב. גזענות עממית שיסודה הוא ברתיעה מהשונה. למרות האהדה הציבורית אליהם עדיין עולי אתיופיה נתפסים כשונים.

הפתרון היהודי לאפלייה

אין כל טעם בהאשמות, גם אם כולם היו מלאכי השרת לא כל בעייה ניתן לפתור בהרף עין. למרבה הצער למרות הכוונות הטובות לא ניתן לעבור בקפיצה מהתקופה הכלקוליתית למאה ה-21. שינוי חברתי לוקח זמן.

יוצאי אתיופיה הגיעו ישירות מחברה כפרית לחברה עירונית מפותחת. מטבע הדברים עובדה זו הביאה להרס מוסד המשפחה הפטריארכאלית המסורתית, ולבעיות קליטה קשות.

הנה ההמלצה ליוצאי אתיופיה – אמצו את הדרך היהודית. גם היהודים הופלו (ונרדפו) בכל מקום. לא נתנו להם עבודה, לא נתנו להם לרכוש השכלה, ונמנעו מלהשכיר להם דירות. היהודים פתרו את הבעיה לא בהפגנות אלימות, אלא בעבודה קשה. בעיקר ברכישת השכלה.

הנה הפתרון: עבודה קשה, ורכישת השכלה עד לטשטוש ההבדלים.

שנים רבות אני מלמד אתיופים ויש מתוכם תלמידים מצטיינים. אני משוכנע שבהחלט יש בכוחם לטשטש את ההבדלים ולהדביק את הפערים. העבודה הקשה וההשכלה פלוס הזמן יעשו את המלאכה עד שנהיה עם אחד.

איש איש לפי דגלו

בהפגנת יוצאי אתיופיה האחרונה נראה אלמנט חדש. בין המפגינים שאחזו בדגל ישראל, היו מפגינים שהפגינו עם דגלי אתיופיה. חלקם הניפו את דגל אתיופיה הקיסרי הישן עם הצלב, וחלקם את הדגל החדש בלי הצלב.

אין לי יכולת לפענח את התופעה, האם מדובר בנוצרים מבין העולם, הפלשמורה, או בבריה? מכל מקום אני סבור שיש לנסח כלל מנחה. מי שאינו מניף את דגל ישראל אינו יכול לתבוע שוויון זכויות בישראל.

מי שמניף את דגל אש"פ, שיתכבד וילך לרשות הפלישתינאית.

מי שמניף את דגל החמאס, שיתכבד וילך לעזה.

מי שמניף את דגל דעא"ש, שיתכבד וילך לדעא"ש

מי שמניף את דגל אתיופיה, שיתכבד ויחזור לאתיופיה. (שישלם רק על הוצאות הבאתו).

העלייה הרוסית והירידה מהארץ

סלאח א-דין מחאמיד, המכונה "אבו אל-חארת' אל-מקדסי", מורה בן 25 מאל אל-פחם, נמצא כעת בסוריה לאחר שהצליח לחמוק מהשב"כ שעצר אותו בחשד להצטרפות לארגון המדינה האסלאמית, אך שיחרר אותו ימים ספורים לאחר מעצרו.

מחאמיד נמצא בסוריה עם אשתו, יהודייה שעלתה מרוסיה והתאסלמה.

האם אותה יהודייה רוסייה שהשתמדה, והצטרפה לדעא"ש – קיבלה גם שם "סל קליטה"?

דמותו האמיתית של איימן עודה – פגישה עם פושע המלחמה ברגותי

לאחר חתימתו על "הסכם אוסלו" עם היהודים, השווה אותו ערפאת ל"הודנה", חוזה שביתת נשק לעשר שנים שחתם מוחמד עם הכופרים משבט קורייש, במטרה להפר אותו כאשר יתחזק.

בהשראת מוחמד הכריז ערפאת "מלחמת ג'יהאד" נגד היהודים שקיבלה את הכינוי "אינתיפדת הקצה" (אל-אקצה).

עראפאת ייסד ארגון רצח ג'יהאדיסטי, ונתן לו את הכינוי המוסלמי דתי: "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה", או "אירגון השהידים של הקצה") ומינה בראשו את פושע המלחמה, רוצח ההמונים, מרואן ברגותי.

והנה ב-30 באפריל ביקר ראש "הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל), איימן עודה, את מרואן ברגותי בכלאו. וכך הוא כתב בספר הפנים שלו:

"המפגש היה מרגש: גם חילופי הרשמים והחוויות, וגם השיחה עם מנהיג השותף לי בעמדותיו הפוליטיות".

עודה השווה את ברגותי למנהיג דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה, וכתב: "נזכרתי בדברים שאמרו בזמנו על נלסון מנדלה: 'טרוריסט בעיני צד אחד, הוא לוחם חופש בעיני הצד השני'."

עוד כתב עודה את משאלתו כי "יבוא יום בו נסתובב יחדיו עם מרואן ברחובות ירושלים העתיקה, המשוחררת מהכיבוש."

בדבריו אלו חשף איימן עודה, הערבי-אחמדי, את מערכת הערכים האמיתית שלו. עודה חשף את הזדהותו הגזענית עם ארגון רצח ג'יהאדיסטי, ועם ברגותי פושע המלחמה, ורוצח ההמונים. והוא עוד מדגיש שהוא איימן, שותף לעמדותיו הפוליטיות של ברגותי.

(כמה עצוב שראש מר"צ לשעבר, חיים אורון, שקיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס" מתנאה גם הוא בהיותו חברו הטוב של ברגותי, ובין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס ברמאללה, ולאחר מאסרו הוא ממשיך לבקרו בכלא ממש כאיימן עודה).

איימן עודה בנאום בכורה בכנסת: "אני לא מהווה איוּם!"

בנאום בכורה בכנסת 4.5.15 אמר ח"כ איימן עודה בין השאר: "אני, איימן עודה, לא מהווה איום, כמו גם חצי מיליון האזרחים שנתנו לנו את קולם."

בנאומו פרש עודה את חזונו למדינת ישראל בעוד עשר שנים: "פלסטין חוגגת את עצמאותה. ישראל ופלסטין מקיימות קשרי תרבות, תיירות ומסחר, שהתבססו לאחר הכרה הדדית והסכמה על פתרון צודק לסכסוך ארוך השנים."

החזיר פושט טלפיו: ראו טהור אנוכי

כתוב במדרש רבה (ס"ה, א'): "החזיר הזה – כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור." כלומר, החזיר, שהוא החיה היחידה מבין החיות הטמאות שיש לו את שני סימני הטהרה החיצוניים (הפרסת פרסה ושסיעת שסע), נוהג להפגין את טלפיו שיש בהם את סימני הטהרה, אך הוא נעדר את סימן הטהרה הפנימי – העלאת גרה. לכן הפך החזיר לסמל של צביעות.

אז שפטו אתם, האם איימן עודה הערבי-אחמדי, שמזדהה עם רוצח ההמונים, פושע המלחמה, הג'האדיסט – ברגותי, והמסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, מהווה סכנה או לא?

* * *

יצחק שויגר

חד גדיא

ואתא רות דוד ושרפה למשפט 

דחברא לשוחדא של פישר דנוכלא

שפגע במוסר של המשטרה

שחיקה את דרעי שדפק את השיטה

שחבר לניזרי ואבוחצירא

שדמה לאולמרט שבלט בשוחדא

שמינה את הירשזון דגנב לכספא

דחבר לקצב שדפק את מוסרה

שדחף לעיתון הארץ שכפר בציונא

דדפקו את המדינה שבנה אבא

שבנה אבא בשתי ידיו

שתי ידיו שתי ידיו

אללי אללי

האם כל זה היה כדאי

המנגינה מסורתית

בסיום השיר יטבול הקורא את אצבעו במרור או בחרא ויתקע בעינו כדי שיצאו לו דמעות.

* * *

עמוס גלבוע

התקשורת הממוסדת מכשירה למעשה

את שרץ השחיתות

העובדה שקמה לנו ממשלה של 61 איש וצפויות לה צרות, לא צריכה להדיר שינה מעינינו. הגלגל לא הומצא עכשיו. מה שכן צריך להדיר שינה היא העובדה  שהשחיתות גואה ומתפשטת בחברה שלנו ומכרסמת בה ללא רחמים; שהאליטות אצלנו מתייחסות לכך באדישות  והתקשורת הממוסדת  אפילו קושרת  כתרי כבוד לאלופי שחיתות. אצלה האג'נדה הפוליטית  קודמת לעקרונות המוסר.

"אם יהיו חטאיכם כשני (צבע כתום, קרוב לאדום. ע.ג ), כשלג ילבינו", אומר הנביא ישעיהו לעם ישראל.  רוצה לומר: גם אם סרחתם, יסלח לכם. וישעיהו מסביר: יסלח לכם אם תלמדו היטב, אם "תדרשו משפט", תעזרו לאלמנות וליתומים ותפעלו למען החלשים והמדוכאים.   לשים לב: מעשי גבורה, בריתות מדיניות, הצלחה בקרב הגויים, רימום שמה של המדינה – אינם מופיעים במסגרת המעשים המצריכים סליחה על חטאים על פי תפיסת המוסר של התנ"ך.

הפסוק הנ"ל עלה במוחי כאשר קראתי את הנימוקים שהועלו בבית המשפט להקל בעונשו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. מה שהדהים אותי  הוא שאולמרט  אפילו לא הביע חרטה על מעשיו, המעט שהתבקש. 

מה שבאמת מדיר שינה מעיני זאת לא הממשלה  הנשענת על 61 חברי כנסת בלבד, והבכי על "מכירות החיסול" לדתיים, והנבואות על חייה הזמניים של הממשלה והצרות שיבואו עליה בצרורות. ראיתי כבר הרבה בחיי, ראיתי כבר ממשלות כאלו ואף עם פחות מ-60 חברי כנסת, ראיתי ראשי ממשלות, לכאורה "חזקים", הנסחטים כמו לימון ע"י מפלגות קטנות; אפילו ראיתי כיצד מפלגה קטנה (ש"ס של דרעי) מאלצת  את יצחק רבין לפטר את שרת החינוך (שולמית אלוני ) ממפלגת "מר"צ" ולהחליפה באחר, אמנון רובינשטיין. הגלגל לא הומצא בימים אלו.  הסחטנות מובנית בשיטה הפוליטית שלנו, ולא משנה בכלל מי יעמוד בראש הממשלה.

מה שמדיר שינה מעיני זאת השחיתות  הגואה ומתפשטת משנה לשנה, והיא זאת המכרסמת באכזריות את החברה שלנו; זה מדיר שינה מעיניי כי ככל שהזמן עובר ממדיה המפלצתיים מעוררים בי פלצות. ואולי יותר מכל מה שמדיר שינה מעיני זאת הסלחנות שהחברה שלנו מגלה כלפי המושחתים. אין ספק, השחיתות היא כמעט בגדר תופעת טבע עולמית. "יצר לב האדם רע מנעוריו."  קשה מאוד לבערה, לכל היותר ניתן לצמצם את מימדיה. כאן יש חשיבות עליונה לשני גורמים: המנהיגות השולטת (ועימה האליטות  השונות) הנותנת את הדוגמא האישית והמפעילה ביד ברזל את כל רשויות אכיפת החוק, בלי הנחות, בלי העלמת עין; ולצידה, בעיקר בעולם המידע של ימינו, התקשורת לכל גווניה.

הבעייה אצלנו היא כפולה: המנהיגות אינה נותנת דוגמה אישית, האליטות די אדישות, והתקשורת הממוסדת לא רק שאינה מוקיעה בחריפות את השחיתות והמושחתים, אלא דווקא מגלה כלפיהם הבנה, פעמים שמה על ראשיהם זרי כבוד, והרבה פעמים פשוט מתעלמת ממעשי השחיתות. מזל שיש לנו אתרים, כמו "מחלקה ראשונה" למשל, דרכם האזרח יכול להתוודע למעשי השחיתות

 החטא הקדמון של התקשורת הממוסדת נעוץ בתפיסת ה"אתרוג" שלה האומרת שלמען האג'נדה הפוליטית שלה, כל חטאי המושחתים יולבנו ממש כשלג! חד וחלק, בלי הרבה חוכמות. גישה  שהמוסר ממנה והלאה. אבל, אין בה גם שום הגיון, שום רציונאליות.

מדוע? כי היא מעדיפה ומצדדת בבלתי ידוע, בנעלם, ברווי סיכונים, על פני הוודאי. לכן, לדעתה, צריך להעלים עין ולמזער עד כמה שניתן את  השחיתות של אריאל שרון כמו את השחיתות של אולמרט, על מנת לאפשר להם לנסות ולרדוף בכל מחיר אחרי "נסיגות" ו"הסכם שלום עם הפלסטינים".

אבל, וזאת הטרגדיה, השחיתות היא ודאית ומכרסמת, אך ההסכם המקווה חמקמק ולוט בערפל. ראו מה עשתה עכשיו התקשורת הממוסדת לליברמן. כל חטאיו והתנהגותו האופורטוניסטית  הושלכו לפח האשמה, וזר דפנה של "איש העקרונות" הונח על ראשו. אפילו לא לעג לרש. אבל, זה מקדם את האג'נדה הצמאה להכשיל את נתניהו ולהפיל בהקדם את ממשלתו.

תחי השחיתות, העיקר האג'נדה! זה עצוב, וזה מה שמדיר שינה מעיניי, ויתכן גם שמהרבה אזרחים.

אהוד: הנביאים דיברו יפה, אבל אם נסתמך עליהם – הרי שהעם העברי בתקופתם היה מושחת פי כמה וכמה מכפי מה שאנחנו כביכול כיום. הנביאים גם חשבו שהמצב כל כך רע, שטוב שממלכות עובדי האלילים שמסביב מכות וגם יכו בנו – כעונש בשם אלוהים! זה כאילו אלוהים היה עומד לצד האיראנים והטרור הפלסטיני לסוגיו – שייסרו אותנו על חטאינו!

* * *

דרור אֵידָר

רוח האדם מצפה לתיקון

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (8.5.2015)

כישלון המרד בשנת 135 לספירה סתם את הגולל על מלחמת העצמאות ההיא מול רומא. האידיאולוג הראשי של המרד, רבי עקיבא בן יוסף, הוצא להורג בקיסריה ואיתו שדרה רחבה של המנהיגות הדתית, העממית והצבאית. יהודה נמחקה מהרשומות וכונתה פלשתינה, ירושלים הייתה לאיליה-קפיטולינה (כנראה עוד טרם המרד) וציון חגרה שק.

במצב זה של חוסר ודאות ברח ר' שמעון בר יוחאי (תלמידו של ר' עקיבא) עם בנו אלעזר למערה, מעין תיבת נוח של תקופתו שהגנה מפני המבול. וכשהריבונות אובדת והתקווה לעצמאות מאופסנת בשק הזיכרונות הלאומי – מופנות המחשבות פנימה. שהגוף הלאומי מתפורר, נותרת הרוח חשופה ליחידי סגולה המתאמצים לדלות מים בששון ממקומות נסתרים. העיסוק הגלוי היה בטקסטים המקראיים, המדרשיים וההלכתיים, בעוד שהעיסוק הסמוי נגע בשכבות העומק של השפה, בדמות האל, דרכי הנהגתו, חורבן וגאולה וכן הלאה, רעיונות ששכנו שם כל הזמן אבל לא קיבלו צורה ברורה. עכשיו, כשהמציאות הפוליטית והמדינית קרסה, צצו ועלו מתוך ההריסות פרחי חשיבה אחרת, נועזת, פנימית, שבהיותה נחלתם של מתי מעט חכמים יודעי ח"ן, התכתבה עם הפילוסופיה, התיאולוגיה ואפילו עם המיתולוגיה, אבל במסלול מקביל, עצמאי, רוב הזמן לא נושק ולעתים קרובות מורד במוסכמות.

כך, במשך כל ימינו כעם, וביתר שאת מאז נחרבנו, התנהלנו (לפחות) בשני קווים מקבילים: עולם גלוי ועולם נסתר, ציבור מול יחידים, שפת ההלכה הישירה והמשפט היבש מול שפת הסמלים העקיפה שהציתה את הדמיון. בעוד ש"בחוץ" אסרו על האנשת הרוח והרחיקו הרחקה יתרה מכל עיסוק ישיר באל שאין לו גוף ולא דמות הגוף, "בפנים" נגעו ללא מורא בגוף האל, וציירו תבניות ברורות של מה שנתפס כ"עולמות עליונים". 

"בָּחוּץ שָׁאֲגוּ: אֵין דִין וְאֵין דַּיָּן. וּבְחֶדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמּנֻפָּץ / שָׁרוּ כְּרוּבִים / עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה" (זלדה, "עִם סָבִי").

בעוד שבחוץ קרסו מבני הממלכה היהודית, הוקמו בפנים מבני הממלכה האלוהית שהכניסו לתוכה את העם היהודי לתקופת תרדמת שבמסגרתה תפקד כ"מת-חי": יצור כלאיים שלא נודע כמותו בהיסטוריה. עם ללא ארץ, המפוזר באלפי קהילות בעולם, שחייהן התארגנו מלידה ועד מיתה באמצעות המשפט העברי וההלכה, וטקסיהן שימרו את התקווה לשוב ביום מן הימים הביתה לציון. היפהפייה הנרדמת חיכתה לנסיך שיבוא ויעורר אותה, ועימה את הממלכה כולה. ואכן, בעומק המציאות עסקו יחידי הסגולה בחלומות גאולה – לא רק גאולה אישית, אלא גם גאולה לאומית שאיתה, כך קיוו, תיגאל הרוח ותשוב לתחייה.

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה... הִתְעוֹרְרִי. הִתְעוֹרְרִי. כִּי בָא אוֹרֵךְ... וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ" ("לכה דודי", ר' שלמה אלקבץ, צפת, המאה ה-16). הבריחה למערה אחרי חורבן הארץ בעקבות המרד היתה אב טיפוס ליציאה לגלות ולקיום היהודי בה. אפשר לראות בסיפור על רשב"י ובנו תבנית היסטוריוסופית מרתקת שליוותה את עמנו עם כניסתו לעידן המודרני. לפי הסיפור (בבלי, שבת לג:) הסתתרו האב ובנו מעין השלטונות הרומיים במשך 12 שנים. כשמת הקיסר, יצאו מהמערה וראו אנשים חורשים וזורעים. "אמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" תגובתם האלימה: "כל מקום שנותנים עיניהם, מייד נשרף." "יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!" לאחר שנה קיבלו רשות ויצאו שוב, "כל מקום שהיה ר' אלעזר מכה, היה ר' שמעון מרפא. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה... התיישבה דעתם."

המערה כרחם, כמו הגלות. חורבן הרוח הוליד את החורבן המדיני, וההיבלעות ארוכת השנים ברחם האומות הסירה מעלינו את עול המדינה, כך שיכולנו לעסוק בשיקום הרוח כדי להיוולד מחדש כאומה לגיטימית בין האומות. היציאה הראשונה מהמערה יצרה מאבק אלים בין עולם הרוח לחיי המעשה. הביקורת על חידוש הרעיון המדיני בעם היהודי משותפת הן לזרמים דתיים והן לזרמים רדיקליים: שניהם רואים בקיום המדיני הריבוני בגידה ברעיון הרוחני. מבחינתם, "עַם הספר" ראוי להישאר בממלכת הספר ולא להתלכלך בחיי ממלכה, כלכלה ומסחר, צבא ודם. היציאה השנייה מהמערה עמדה בסימן פיוס בין העולמות. אמנם הבן עדיין קינא לאלוהיו, אבל האב הרגיע את חששותיו; הקיום הרוחני אפשרי בחיים המדיניים. יתרה מזו, הוא מחויב להתקיים דווקא שם, ולא להישאר במערה או בגלות, כשם שהעובר אינו נשאר לעד ברחם אמו. יש למה לצפות. 

הניסיון להתכחש לבניין האינטלקטואלי האדיר בן 2000 שנה, המכונה "קבלה", בשם הרציונליזם המודרני, כאילו השאיפה המיסטית היא מעשה בדים ותעתוע של הרוח, או באופן חריף יותר "עבודת אלילים" - נובע בחלקו מחטא היוהרה של התקופה המודרנית, שחשבה להכניס את רוח האדם לתוך כלא ההיגיון.

אי אפשר לתאר את העידן החדש בתולדות עמנו, ובתוכו תנועת ההשכלה והתנועה הציונית עד להקמת המדינה – ללא העיסוק המתמיד בפנימיות הרוח, בשכבות העומק של העברית, במיתולוגיה של ההלכה, בחלומות המלכות, בשוטטות העומק של המיסטיקנים, נוודי הרוח שהעזו להבקיע דרך בעולמות שנדמו חסרי צורה ואליליים כאחד, וללא ההתמודדות עם מה שכונה "משיחיות" – פעמים בהערכה ופעמים רבות בפחד מפני הלא-רציונלי. אפילו המרידה בדת ובממסד הדתי – כולל מהפכת החילון – השתמשה בכלי חשיבה נועזים שפותחו במשך מאות שנים באותו חלק נסתר של החשיבה הדתית. 

אני כותב את הדברים ולחלון חדרי מתגנבים קולות המדורות הרבות שהודלקו לכבוד ל"ג בעומר. אבל אינני יכול להתעלם מהאש שהוצתה קודם, אש המחאה של אחינו ואחיותינו יוצאי אתיופיה. אסור להתעלם משגיאות הקליטה ועלבון הנקלטים. התיקון מתחיל בעבודה הפרטית של כל אחד ואחת מאתנו, מהסירוב לשמוע דיבורים פוגעים בקהילה, מהרצון הכן והאמיתי לראות את ילדי הקהילה לומדים ביחד עם ילדינו, גרים בינינו ובתוכנו ולא בשכונות סגורות, ומההבנה האמיתית, חסרת הקלישאות, שכולנו צאצאים לעולים שעזבו את ארצות הנכר שבהן שכנו דורות רבים ועלו ארצה.

כמעט כל עולה, בכל זמן, חווה פגיעה אישית וקשיי קליטה. התלונות על קיפוח, הדרה וגזענות, נשמעות גם מציבורים אחרים. זה לא מנחם, אך המהלך ששורטט כאן עשוי לספק פרספקטיבה היסטורית לתיקון המיוחל. כ-1800 שנים חלפו בין בריחתו של רשב"י למערה ועד שהעם היהודי יצא ממערת הגלות. אנחנו רק בתחילת התהליך. סבלנות.

אהוד: כידוע לך רשב"י לא כתב את ספר הזוהר אלא הוא יוחס לו לאחר שנים רבות כאשר נכתב בגלות ספרד על ידי ר' משה דה ליאון.

* * *

הרצאה מבריקה באנגלית של ד"ר דן שיפטן, מומלץ!

 https://www.youtube.com/embed/h9ZQGiBubb0?feature=player_detailpage

* * *

יוסי אחימאיר

אברום אפל: איש התגר והמושך-בחוטים

במלאת חמש שנים לפטירתו

חם היה בבית העלמין טרומפלדור בתל-אביב בל"ג בעומר תש"ע, לפני חמש שנים, עת הובא למנוחות עולמים אברהם אפל ז"ל, הוא "אברום" בפי רוב משתתפי ההלוויה. זה היה שם החיבה שלהם לחבר, לאיש הפעלתן, לעסקן הוותיק, עסקן במובן החיובי, שראה בפעילותו התנועתית-לאומית המשך ישיר לפעילותו באצ"ל בטרם קום המדינה.

היו שם רבים שדרכם הצטלבה עם דרכו – מראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הכנסת רובי ריבלין והשר לשעבר דוד לוי, ועד אחרוני הפעילים התנועתיים, מתל-אביב בעיקר, אך גם מסניפים אחרים, רבנים ואנשי ציבור, חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדים, ורבים שחבו לו את תמיכתו המשמעותית ואת סיועו להם, בגלוי ובסתר.

אברום מעולם לא סייע באופן עיוור. מעולם לא נתן הבטחות-שווא, לא נטע אשליות בלב בן-שיחו. תמיד בחן את המועמד בעיקר על פי קריטריון אחד – הנאמנות התנועתית. וכי מה פלא? הן הוא היה ממייסדי התנועה, לצידו של המנהיג הנערץ עליו – מנחם בגין. לצידו של המפקד הלך במדבר האופוזיציוני במשך 29 שנה, עד שזכה לראות בהתגשמות גדול חלומותיו: מנחם בגין, מפקד האצ"ל ויו"ר התנועה – סוף-סוף ראש ממשלת ישראל.

זכיתי להיות אחד מאלה, שנהנו מתמיכתו. זכיתי להינות מעידודו, מטפיחתו הפאטרונית-חברית על הכתף ברגעי המתח והיזע, טפיחה מעודדת ורבת משמעות. הוא הזמין אותי לא פעם  לשמוע ולהשמיע במפגשי חוג "תגר" בצהרי יום ו', שבהם הוא היה כמלך בעמו, הרוח החיה בין חבריו, מפגשים שבהם חיברו נוסטאלגיה ושירה מימי המחתרת הלוחמת לאקטואליה בוערת, שבהם טיפחו גוש פוליטי, המורכב מן הוותיקים-המייסדים, שהיה בר-השפעה ממשית על קביעת הרכב הרשימה לכנסת.

לפיתחו של אברום שיחרו כמעט כל המועמדים, בכל ההתמודדויות. מי לא ידע את מידת השפעתו, שליטתו ב"דילים", אבל גם את שיקוליו האיכותיים? את הקלפים תמיד שמר קרוב לחזה, בעיקר לגבי אלה שהיו לו ספקות לגביהם. מנגד, אלה שלא היו ראויים לדעתו להיכלל ברשימה או להיות במקום ריאלי – להם היה אומר בגלוי את דעתו הכנה על מועמדות הסרק שלהם.

אברום היה ממושכי החוטים במערכות הבחירות, בכינוסי המרכז והוועידה, בסניף בתל-אביב, בקרב ותיקי התנועה וחוג "תגר" רב ההשפעה. לעצמו לא ביקש מעולם תפקיד או מעמד רשמי. הוא נהנה מעצם הפעילות שאחת מטרתה – להבטיח שהשלטון יהיה בידי הליכוד ובידי ראש ממשלה מטעם הליכוד.

נאמנותו היתה נתונה תמיד לעומד בראש התנועה, מנחם בגין, יצחק שמיר, או בנימין נתניהו. חיבה מיוחדת שמורה היתה בליבו לדוד לוי. והוא נקרע בתוכו בין חיבה זו למנהיג המוכשר ש"צמח מלמטה", שעלה ממרוקו, שבא מן הפריפריה, לבין נאמנותו ל"משפחה הלוחמת" שהוא היה חלק ממנה ואשר רוב חבריה אשכנזים.

הפעילות ה"בלתי רשמית" שלו וההשפעה שהפעיל בכוח הכאריזמה המיוחדת שהיתה לו – הם שעשו את הדמות המיוחדת הזו בחיים הפוליטיים בתנועה ובישראל. אברום היה מעין מגשר, מפשר, שעשה לאורך עשרות שנות פעילותו התנועתית כל מאמץ על מנת לאחות קרעים, להקהות מתחים, ליישר הדורים, לאחד בין קצוות.

פשוט בהליכותיו ולרוב הדור במקטורן ובעניבה, מסטיק "נצחי" נלעס בפיו, הוא אהב את מה שמכנים "עמך", הפעילים בני הגילים השונים וממוצא שונה. קשר מיוחד היה לו לבני עדות המזרח בתנועה. בכך הלך בדרכו של בגין, שעשה הכול לבטל את מה שכונה באותן שנים "ישראל השנייה", להביא לאחדות פנימית ולקירוב לבבות.

כמושך בחוטים, כמי שאהב לפעול מאחורי הקלעים – רבה היתה תרומת אברום להקהיית המתחים העדתיים בתוך התנועה, אשר גדלה והתרחבה במיספר מתפקדיה ומצביעיה, בעיקר מקרב בני עדות המזרח.

 קודם שפניתי להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, זכיתי לעבוד במשך שמונה שנים לצידו של ראש הממשלה יצחק שמיר. התמקדתי בעבודתי בעיקר בפעילות הציבורית-פוליטית-תקשורתית של ראש הממשלה. שמיר לא חיבב במיוחד את התקשורת ומעולם לא פעל משיקולי יחסי ציבור ועשיית רווח תקשורתי. הוא גם לא שש להקדיש זמן רב מדי לפעילי התנועה, או לוותיקי לח"י. עיקר מעיינו היה נתון לעבודת ההווה ולבעיות העתיד של המדינה והאומה.

הייתי צריך מפעם לפעם "להזכיר"  לו שהוא משמש גם כיו"ר הליכוד, התנועה שבשלטון, ועל כן עליו להקצות מזמנו גם לפעילים, לחברי הסניפים והמרכז. לפני כל מיפגש עימם הוא היה מתחקר אותי: לשם מה אני צריך את זה? מה הם רוצים? וכיו"ב שאלות.

כאשר אפל ביקש פגישה, השאלות  הללו לא צצו. אברום תמיד התקבל בחיוך ובחיבוק אצל ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. שמיר ידע תמיד כי אפל, בין אם בא בגפו ובין אם מלווה בעוד חברים, לא יטרידו סתם לצורך פגישה-לשם-פגישה. ואכן, תמיד שמע ממנו דברי טעם פוליטיים, רעיונות כיצד להתגבר על משברים פנים-תנועתיים, שכידוע לא חסרו בתקופת שמיר.

המושך-בחוטים אברום נראה לעתים קרובות בלשכת ראש הממשלה, אך בעיקר במסדרונות הכנסת או בכניסה לבית ז'בוטינסקי בתל-אביב, מסתודד עם חברים, ממתיק סוד עם פעיל זה או אחר. תמיד אופטימי, שופע רעיונות, שהיה משתף בהם, לפחות בחלקם, את אנשי אמונו.

ראיתיו בפעם האחרונה ב"שבעה" למות רעייתו, בבית הבן, דודי. איזו אהבה היתה זו! איזו זוגיות ואיזו התאמה בין בני-זוג שבאו משני עולמות שונים! איזו תמיכה נתנה לו ויולט בכל פעילותו הציבורית ואיזו אהבה הוא העתיר עליה! עם כל הכבוד לפוליטיקה – ויולט, המשפחה, הנכדים, קדמו אצלו לכל. הוא סעד אותה במסירות אין-קץ בתקופת חייה האחרונה, כשהיא כבר דועכת והולכת... והיה ברור כי מותה יהיה מכה קשה בעבורו. אולי – הקשה שבמכות.

עצוב היה לראותו ב"שבעה". בקושי כבר דיבר. בקושי זיהה אותי. קולו הרם לא נשמע. אותות המחלה ניכרו בבירור בפניו, בגופו ששח עוד יותר. בסתר הלב ידעת, שממות הרעייה ויולט, אברום לא יוכל להתאושש... הוא נטמן בבית העלמין ההיסטורי, בלב תל-אביב, העיר שהוא נמנה על יקיריה ואשר בה הלך ופעל רוב שנותיו, למען ארץ-ישראל, למען תנועת הליכוד ולמען חבריו-לדרך.

איש תנועה, תנועת החרות והליכוד, מזן מיוחד היה אברום. הוא חסר לה מאוד. הוא חסר לי מאוד.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 9.5.15

* הממשלה שלי – הממשלה שתושבע בשבוע הבא אינה ממשלת נתניהו, אינה ממשלת הליכוד, אינה ממשלת ימין-חרדים. היא ממשלת ישראל. היא ממשלתם של כל אזרחי ישראל, אלה שהצביעו למפלגות המרכיבות אותה ואלו שלא. כאזרח המדינה, אני מאחל מכל ליבי הצלחה לממשלה, לראש הממשלה ולשרי הממשלה; הן לשר האוצר ושרי "כולנו" שנתתי להם את קולי והן לשאר השרים.

הגישה, מעתה, לראש הממשלה ולכל אחד מן השרים: מעשיכם יקרבוכם, מעשיכם ירחיקוכם.

* צרה ושמה ממשלה צרה – הבעייה הגדולה של הממשלה החדשה היא גודלה. ממשלה של 61 ח"כים תלויה בכל ח"כ והיא שברירית. זו בעייה בעיקר כיוון שמדובר בממשלה שנועדה לחולל מפנה חברתי כלכלי – דה-טייקוניזציה של ישראל, בהובלת שר האוצר משה כחלון. איך ניתן לחולל מהפכה כזאת, כשהממשלה תלויה על בלימה? הרי שדולת קרטל הבנקים והכוחות הטייקונים הנלחמים על המשך מעמדם כשליטים הבלעדיים של המשק, יעשו הכול כדי לשבור בפיתויים ואיומים את החוליות החלשות, ח"כים ממורמרים וכו', כדי לסכל את הרפורמות.

כאן נדרשת אחריות רבה הן מצד הממשלה והן מצד האופוזיציה. יש לנסות ליצור הסכמה רחבה על הצעדים שנועדו לתקן את החברה. על האופוזיציה, הדוגלת ברעיונות של צדק חברתי, להתעלות מעל היצר הפוליטי של ניגוח הממשלה, במיוחד נוכח הפיתוי של ממשלה צרה, ועל הממשלה להימנע מצעדים בנושאים אחרים (בית המשפט העליון, למשל) שעלולים להחריף את השסע הפוליטי ואת הקיטוב ואי האמון בין הממשלה והאופוזיציה.

יש לקוות שבמהלך הקדנציה הקואליציה תורחב, ותקום ממשלת אחדות לאומית, ממשלת רפורמות חברתיות כלכליות.

* בעל מו"מ – "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה." כך אמר מנחם בגין, ראש האופוזיציה, בפתח נאומו בדיון על הצגת ממשלת רבין הראשונה. ניתן בעליל להגדיר את נתניהו כראש ממשלה בעל מום, על פי האופן בו ניהל את המו"מ הקואליציוני. מדהים שהפוליטיקאי המנוסה ביותר בישראל, שזו הממשלה הרביעית בראשותו, נוהג כך כטירון וחובבן, תוך גילוי מביך של חוסר מנהיגות.

תחילה, הוא כבל את ידי עצמו בהתחייבות המפורשת לא להקים ממשלת אחדות, בטענה חסרת האחריות על "תהום רובצת" בין המחנות. הוא חזר על כך כל כך הרבה פעמים, בצורה כל כך חד משמעית, שלא היה ביכולתו לרדת מן העץ. הוא אמר זאת לצרכים אלקטורליים, כאילו אין מחר. ממרומי העץ, הוא לא יכול אפילו לתמרן באיום פיקטיבי על אופציה של ממשלת אחדות. בכך, כבל את עצמו ללא יכולת תמרון לממשלה צרה, של 67 לכל היותר.

וכשניגש ללא יכולת תמרון, אך זחוח מתוצאות הבחירות, לנהל את המו"מ הקואליציוני, השפיל וביזה את כל המפלגות, כל מפלגה בתורה, ואת כל המנהיגים, כל מנהיג בזמנו. הוא מגדיר את עצמו כראש המחנה הלאומי, אך המפלגות העדיפות עליו הן המפלגות החרדיות, שאינן לאומיות, להבדיל מהמפלגות ש"תהום פעורה" בלה בלה בלה.

ולבסוף, אחרי שהעליב והשפיל את כל הפרטנרים ובראשם את הנאמנה ביותר, "הבית היהודי", התקפל ונכנע לכל גחמה ולכל סחיטה של מפלגה; כל מפלגה בתורה. הכניעה המבישה ביותר היתה ל"בית היהודי", שאיימה עליו באקדח מת מצחוק, כיוון שלא היתה לה באמת אופציה לא להצטרף לממשלה.

* גבולות 67 – ואחרי הכול, אפילו קואליציה 67 ח"כים הוא לא הצליח להקים.

* חוסר מנהיגות – חוסר המנהיגות שאיפיין את נתניהו בחוסר היכולת לנהל בהרמוניה עם שותפיו את הממשלה הקודמת, עד שגרר את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת ובזבזנית, המשיך לאפיין אותו גם בניהול המו"מ הקואליציוני. אני מעדיף לנסות להיות אופטימי ולקוות שלא כך הוא ינהל את הממשלה.

* מי לחץ יותר? – נתניהו התכוון בכל מאודו להשאיר את משרד המשפטים בידי הליכוד, ובמיוחד לא עלה על דעתו למסור אותו לבית היהודי ויותר מכך – לא לאיילת שקד. אבל כשלחצו אותו חזק הוא התקפל. וכשהתקפל, ניסה להשיל ממשרד המשפטים את כל תוכנו ולתת לשקד את התפקיד מרוקן, כתואר בלבד. אבל כשהבית היהודי עמד על שלו והשעון תקתק, הוא התקפל. ורק את הוועדה למינוי דיינים הצליח נתניהו לחלץ ממשרד המשפטים. למה? כי הוא נכנע והתקפל בפני הלחץ החרדי.

* ממשיכים להתעלל – החרדים פסלו את איילת שקד כי הם אינם מוכנים לקבל אישה בראש הוועדה הממנה דיינים. זאת, חרף העובדה שהנשים הן קורבן המונופול החרדי על הרבנות, שהיא בעלת המונופול בנושאי אישות. נתניהו התקפל ונכנע לדרישה הזאת. הוא נכנע ואִיפשר לחרדים להמשיך לשלוט ללא מיצרים, באמצעות שר קש מן הליכוד, במינוי דיינים קיצוניים שימשיכו להתנכל לעולים – שלא בלבד שיהדותם לא הוכרה, גם מוציאים להם את הנשמה בבואם להתגייר. הם ימשיכו למנות דיינים מנוכרים להוויה הישראלית שימשיכו להתעלל בחילונים ובעיקר בחילוניות. הציונות הדתית נושלה מכל נגיעה בחיי הדת בישראל, כיוון שהלחץ החרדי על נתניהו היה חזק יותר, אף שהדבר מנוגד לאינטרס הלאומי ולמהותה הציונית של המדינה.

* הרסן הותר – השר לשעבר יוסי פריצקי כתב בדף הפייסבוק שלו, שבראש משרד המשפטים תעמוד מישהי שמתאימה להיות תלויה על פוסטרים במוסכים. הוא לא היה מעז להתבטא בכזו מזיגנות סקסיסטית נחותה, אלמלא ידע שכאשר מדובר באיילת שקד זה מותר, כי הותר רסן ההסתה וההשמצות נגדה, מצד "הלהקה" היודעת לדקלם בקול אחד. עובדה, דבריו לא חוללו את הסערה שהיו מחוללים בצדק אילו אמר את הדברים על ציפי לבני, שלי יחימוביץ' או לימור לבנת.

* מי מחליש את מערכת המשפט? – אם השר לביטחון פנים יטען שיש בעייה של אלימות במשטרה, של יד קלה במעצרים ושהמשטרה אינה קשובה דיה לאזרח, ויפעל לשים מגבלות על המשטרה, האם מטרתו היא להחליש את המשטרה או לחזק אותה?

זאת התייחסותי לטענה שאיילת שקד פסולה לתפקיד שרת המשפטים, כי היא חותרת להחלשת בתי המשפט. יש מחלוקת על האקטיביזם השיפוטי. הטענה שמי שמתנגד לאקטיביזם רוצה להחליש את המשפט היא טענה תעמולתית, אך משוללת יסוד.

הוויכוח הוא האם הדמוקרטיה נשכרת או נפגעת מהאקטיביזם השיפוטי? מעמד בית המשפט, שהוא קריטי לעוצמתו ולשלטון החוק, נפגע קשות בימי האקטיביזם הקיצוני של ברק ובייניש. כפי שאיני חושב שהם רצו להחליש את בית המשפט, כך אין שחר לטענה שמי שמציע רפורמות, כמו אלו של שר המשפטים לשעבר פרופ' פרידמן, למשל, רוצה להחליש את בית המשפט. אני ממליץ להמיר את דיון הסיסמאות התעמולתי, לדיון ענייני. מה פירוש דיון ענייני? שכל הצדדים יצאו מנקודת הנחה שהמטרה של כולם היא חיזוק הדמוקרטיה ושלטון החוק, שמותר לבצע רפורמות, ושיש לדון בכל הצעת רפורמה לגופה. דבר אחד בטוח, מי שמתנגד עקרונית לכל רפורמה, ורואה בכל רפורמה "החלשת בית המשפט", עלול לגרום לניוונה של המערכת, וזו תהיה הפגיעה הקשה ביותר במערכת המשפט.

* פרדוקס העוצמה – ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון אמר: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." לכן, דמוקרטיה ליברלית פועלת לביזור העוצמה, ולא לריכוזה בידי מעטים. העיקרון הזה נכון גם בנוגע למערכת המשפטית. אחת הרפורמות המוצעות כבר שנים רבות, היא להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי, הן בשל ניגוד עניינים מהותי בין התפקידים, אך בעיקר בשל עוצמת יתר הניתנת לאדם אחד, ובפרט שאין הוא נבחר ציבור. אין ספק שצעד כזה יחליש את כוחו של בעל תפקיד אחד, אך הוא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית. אולם אלה הרואים במערכת המשפט פרה קדושה, מתייחסים לכל הצעה כאל ניסיון להחליש את המערכת. התוצאה של הגישה הזאת פוגעת באמון הציבור, ולכן מחלישה את מערכת המשפט, הגם שהיא משאירה בידיה עוצמה רבה כל כך.

* מי ישמור על השומרים? – החשדות נגד פרקליטת מחוז ת"א לשעבר רותי דוד מעוררי פלצות. אם מי שמופקד על שלטון החוק, על המלחמה בשחיתות, על מיצוי הדין עם המושחתים נגוע בעצמו בשחיתות, זו רעידת אדמה.

אגב, אם החשדות יתאמתו, היא תועמד לדין, תורשע ותרצה את עונשה, האם היא תוכל לחזור אח"כ לתפקידה כפרקליטת מחוז תל אביב? הרי היא "החזירה את חובה לחברה"! ע"ע כבוד השר אריה דרעי.

* מטריד סדרתי –  אני מתנגד בתוקף לשינוי חוק יסוד הממשלה כדי לאפשר את אינפלציית השרים. אין כל צורך בכך, זה בזבוז משווע וזה מסר שלילי לציבור, הפוגע באמונו במערכת הפוליטית. בוודאי שאין כל הצדקה לכך בקואליציה כל כך מצומצמת.

עם זאת, אני מתנגד בתוקף רב עוד יותר לעתירה של יאיר לפיד לבג"צ בנושא, המצטרפת להודעתו שיעתור נגד מינוי ליצמן כסגן שר הבריאות ללא שר. בשני הנושאים לפיד צודק עניינית, אך שוגה בגדול כאשר הוא מטריד את בית המשפט.

תפקידה של הכנסת לחוקק, ורוב הח"כים מוסמכים לשנות את החוק. אין זה מעניינו של בית המשפט. בית המשפט יכול להתערב כאשר חוקי הכנסת פוגעים בזכויות האדם והאזרח. אין לו כל עניין בהתערבות בנושאים פוליטיים וזהו נושא פוליטי מובהק.

יאיר לפיד קיבל מבוחריו מנדט לנהל מאבק פוליטי פרלמנטרי על עקרונותיו. שיתרכז בעשייה הזאת, ולא יהפוך למטרידן סדרתי של בית המשפט העליון.

העתירות הללו, בעיקר כאשר הן מצד חברי כנסת, פוגעות במעמד הכנסת ובדמוקרטיה הישראלית.

* מצור על הכנסת – הבה נדמיין לעצמנו את התסריט הבא: ראש האופוזיציה ביבי נתניהו מכריז שמפלגתו תהיה אופוזיציה לוחמת שלא תשאיר אבן על אבן ו"נטיל מצור על הכנסת."

מצור על הכנסת?! מה היתה התגובה הציבורית, התקשורתית? איך נתניהו היה מכונה? רמז? חמש אותיות, מתחיל בפ"א ונגמר בטי"ת.

ציטטתי כאן את הרצוג.

פרס, רבין, ברק ושלי יחימוביץ' לא היו אומרים דברים כאלה.

ולמה הוא מתבטא כך? כדי להשתחרר מתדמית החנון וילד הכאפות. לכן זה גם לא נשמע מאיים, אלא פאתטי.

* הדמוקרט הגדול – אורי משגב כתב ערב הצגת הממשלה בחדות, בלי אבל ובלי חבל, את אחד הטקסטים האנטי דמוקרטיים ביותר שנכתבו אי פעם בישראל (אם כי הוא עצמו כתב בעת מלחמת "צוק איתן" מאמר אנטי דמוקרטי קיצוני עוד יותר): "בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה שלי... איני מכיר בו. גם לא בסמכותו במעמדו. אני אומר זאת בראש צלול ובפה מלא."

* אתנחתא קומית – אגב, הוא הסביר זאת בכך שנתניהו שקרן. לקרוא את המילה "שקרן" מפיו של משגב, זו אתנחתא קומית. אבל את בעיית המודעות העצמית שלו צריכים לנתח בעלי מקצוע בתחום.

* טרמפ פוסט ציוני – יוסי קליין ב"הארץ" ממנף את מצוקת יוצאי אתיופיה להפצת משנתו הפוסט ציונית: "אנחנו לא עם אחד. אנחנו מהגרים ממדינות שונות, שיש להם דת אחת עם כמה נוסחים."

גם עולי אתיופיה יודעים שדברים אלה הינם הבל ורעות רוח. הם מוחים ובצדק על המכשולים שאנו מערימים על התמזגותם בחברה הישראלית היהודית. על החברה הישראלית לתקן את דרכיה, כדי להגשים בצורה טובה יותר את החזון הציוני של קיבוץ גלויות, ובהם יוצאי גולת אתיופיה. הניסיונות הנואלים של הפוסט ציונים לתפוס טרמפ על מחאת יוצאי אתיופיה נדונו לכישלון.

* מכחישי העם היהודי – מה הרעיון העומד מאחורי הכחשת העם היהודי? אם אין עם יהודי, לא חלה עליו זכות ההגדרה העצמית. אם אין עם יהודי, אין הצדקה לקיומה של מדינת היהודים. זה הרעיון מאחורי האמנה הפלשתינאית ואמנת שלמה זנד.

* גיבור לאומי – בשנות ה-70 הוא היה גיבור לאומי ששמו נישא בפי כל. ולדימיר סלפק, פעיל עלייה, אסיר ציון, ממנהיגי המאבק של יהודי בריה"מ: שלח את עמי. לצד דמויות כמו יאשה קזצוב (יעקב קדמי), סילווה זלמנסון, אידה נודל, דב ביגון, יולי קושרובסקי, אדוארד קוזניצוב, יוסף מנדלביץ' וגיבורים נוספים, שאף הם, כמותו, נשכחו.

שרנסקי ויולי אדלשטיין הם היחידים שהמשיכו להנהיג גם בישראל. האחרים נשכחו.

ולדימיר סלפק הלך בשבוע שעבר לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* סקר אין לו רגלים – מפלה כזאת של הסקרים כפי שהיתה בבחירות בבריטניה לא זכורה מאז... הבחירות בישראל.

* ביד הלשון:  לוז – באחד ממאמריי האחרונים השתמשתי במילה לוז, ומיספר קוראים הגיבו באי הבנה. אכן, לו"ז הם ראשי תיבות של לוח זמנים. אך מהו לוז?

לוז היא העצם, שעל פי מדרשי חז"ל ממנה יבנה הגוף בעת תחיית המתים. בהשאלה, אנו משתמשים במילה לוז לתיאור של עצם העניין, של הליבה של נושא מסויים או של עמדה מסויימת. אותה נקודה שעליה הכל בנוי.

לוז הוא גם שם נרדף לעץ השקד, וגם סוג של אגוז, אך כמובן שלא לכך התכוונתי במאמר.

* * *

אליהו הכהן

עוד על "בין חולות וכחול שמיים"

[מתוך היומן, יום שישי, 3 במאי 2013]

בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר", שב אהוד בן עזר והביא את מכתבה של אופירה רהט (חב"ע 836), שבו ציינה כי בתוכנית הרדיו "אנשים" בגלי צה"ל, נשאלתי איזה ספר הייתי נוטל איתי לאי בודד, ובחרתי בספר "בין חולות וכחול שמיים" – אהוד בן עזר מספר מפי נחום גוטמן.

עליי לציין כי בחירה אישית זאת נעשתה ספונטנית תוך כדי השידור, ואני מבקש לנמקה בקצרה.

הספר "בין חולות וכחול שמיים" קרוב לליבי כי מובאים בו תיאורים וסיפורים על שכונת ילדותי נווה צדק שבה התגורר גוטמן, ועל הווי תל אביב הקטנה.  היכרתי היטב את נחום גוטמן האיש ואת נחום גוטמן המספר, ואני מתגעגע אל שניהם. פגשתי אותו פעמים רבות, ראיינתי אותו, טיילתי איתו בסמטאות נווה צדק, גמעתי בצמא את סיפוריו ומצאתי בהם וברישומי אחוזת בית הנפלאים שלו את תבנית נוף מולדתי.

גוטמן הפליא לתעד פכים קטנים מאירועי התקופה, שספרי ההיסטוריה אינם נכנסים אליהם. הוא סיפר על המתרחש מאחורי הקלעים של "חצר המורים" בבניין ה"אוטונומיה" בנווה שלום, שבו שכן בית הספר לבנות, ובין כתליו נוסד התיאטרון העברי הראשון בארץ. הוא סיפר על מה שחזה במו עיניו כילד תמים, על הסופרים והאמנים שביקרו בביתו, ביניהם עגנון הצעיר, ברנר, ביאליק, אירה יאן ואחרים, ועל ייסורי הכתיבה של אביו ש. בן ציון. הוא תיאר את הנעשה בגימנסיה "הרצליה" בשנותיה הראשונות בעיניו של תלמיד, וגילה את היווצרותו של הסלנג העברי בה. הוא חשף פרשיות מתקופת לימודיו ב"בצלאל" בירושלים, והביא פרטים מאלפים על הרעב בימי מלחמת העולם הראשונה ועל גירוש תל אביב. את כל אלה גולל ממקור ראשון, כמי שהיה עד לכל התרחשויות הללו.

 בעודי שב ומעיין בספר אני שומע מבין השיטין את צליל קולו האבהי של גוטמן שבעל פה, ואת סגנון דיבורו הנינוח שאיפיין פעם את שיח אנשי הרוח מבין ותיקי היישוב. בערוב ימיו, כשדיבורו כָּבַד עליו, עוד הספיק להשתתף באחת מתוכניות "שרתי לך ארצי", שנקראה "עוד אבנך ונבנית" ויוחדה לראשיתה של תל אביב.

 אך בעת שאני רק קראתי, שמעתי והתפעלתי מן האיש ויצירתו, עשה אהוד בן עזר מלאכה חשובה הרבה יותר: הוא רשם למשמרת את זיכרונות גוטמן: ראיין, סיגנן, עיבד. ערך ובעיקר – העמיד אותם לרשות הרבים. אין פלא שהספר "בין חולות וכחול שמיים" זכה למהדורות כה רבות.  הוא מרתק בסגנונו הקולח, ואוצר בתוכו מידע שלא התפרסם בשום ספר אחר לפניו.

למותר להוסיף ש"בין חולות וכחול שמיים" הוא רק אחד מספרי הזיכרונות החשובים שנכתבו על תולדות היישוב וראוי לשוב ולקרוא בהם. ביניהם אזכיר גם  את: "קורות משפחה אחת" של רבקה אלפר, "בין שתי הספות" של מרים בוסקילה גוטמן, "מאז ועד הנה" של ברוך קטינקא, "אנשי נבו" של שמעון קושניר – ואלו רק מקצתם. בשמחה הייתי נוטל גם אותם בצקלוני לביקוריי באיים נוספים אליהם אשָלח, קרוב לוודאי, על-ידי מראייניי הבאים.

* * *

יואל רפל

שער האריות

ליום ירושלים

שבעה שערים פתוחים בחומה המקיפה את ירושלים העתיקה. שמות, מסורות, אגדות-עם, סיפורים ושירים נקשרו בכל אחד מהשערים ויצרו פסיפס משמעויות לשערים ולתפקידיהם. סיפורו של השער דרכו פרצו הצנחנים אל העיר העתיקה במלחמת ששת הימים לפני ארבעים ושמונה שנים.

ארבע שנים נמשכה מלאכת בניית חומת ירושלים. השולטאן התורכי סולימאן המפואר הוא אשר החליט להשיב לירושלים את מעמדה ולבצרה מחדש בחומה.במשך השנים 1537-1541 לספירה נבנו החומות, במידה לא מעטה, על פי ועל תוואי החופף את החומות הקודמות של העיר שהיו הרוסות בחלקן הגדול. עדות למפעלו של סולימאן המפואר מתנוססת בפתח שער יפו. בכתובת העשויה כתב ערבי מסולסל מסופר כי 'בשם אללה הרחמן והרחום ציווה לבנות חומה זו אדוננו השולטאן, מלך התורכים, הערבים והפרסים, סולימאן בן סלים חאן. אללה ינציח מלאכתו.'

הכניסה בשערי ירושלים היתה בתקופות קדומות, וניתן לומר גם בימינו אנו, כמעבר מהחול אל הקודש. מחיי השדה והכפר אל אזור המקדש ולימים אל שריד החומה שהקיפה את המתחם – הכותל המערבי. משורר ספר תהילים מביע את אושרו של מי שהגיע אל ירושלים "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים."

בימים שכל ירושלים היתה נתונה בחומה היתה הכניסה דרך השער ככניסה אל העיר הקדושה. אף בימינו אנו, בעת המעבר באחד השערים המקשרים את העיר החדשה אל העיר העתיקה, סוערים רגשותיו ותחושותיו של המבקר, המטייל או התושב החי בעיר. קדושת ירושלים מרחפת מעל ארבעה הקילומטרים של החומה המאסיבית, האפורה, המחוספסת והנוקשה.

טעמו של שם השער

הסופר הירושלמי יהודה האזרחי כותב: "מספרים כי שני ילדים עומדים בפתח שער האריות. שואל האחד את חברו: מדוע נקרא שער זה בשם שער האריות? משיב לו חברו: מפני שדרך שער זה פרצו הצנחנים לעיר העתיקה כאריות."

האם זהו מקור השם? ודאי שלא. אך בעצם הסיפור יש יסוד לאגדת עם שוודאי תתפתח במרוצת הימים ותתפוס מקום של כבוד באגדות על ירושלים. אולם מהו ההסבר האמיתי לשמו של השער? אף שנביא מיספר הסברים, נותיר בידי הקורא את ההכרעה איזה מהם נראה ביותר.

שער האריות קבוע בחלק המזרחי של החומה מעל העמק, במרומי מדרון תלול. בימי הביניים נקרא השער בשם 'שער יהושפט' וזאת כיוון שהוא פונה ל'עמק יהושפט' שבו תתרחש על פי המסורת תחיית המתים ועמי העולם יעמדו למשפט.

הנוצרים מכנים שער זה בשם 'שער סטיפן' על שם סטיפן הקדוש, שעל פי אמונתם הוצא  דרך שער זה לעבר עמק הקדרון ושם נרגם באבנים.

המוסלמים החליפו את שם השער מיספר פעמים. בראשית זמנם קראו לו 'באב אלאסבאט' או 'שער השבטים', על יסוד אמונתם כי דרך שער זה היו נכנסים המוני בית ישראל בעת העלייה לרגל למקדש בירושלים. בימי הביניים הוא כונה 'שער יריחו' כיוון שממנו יוצאת הדרך אל העיר יריחו שממזרח לירושלים. בתקופות מאוחרות יותר הוחלף השם פעם נוספת והוא נקרא 'באב סית מרים', דהיינו, וזאת על יסוד האמונה הנוצרית שסמוך לשער זה נמצא מקום לידתה של מרים – אימו של ישו. בפי היהודים היה שם השער וכך נשאר – 'שער האריות', וחזרה השאלה למקומה: מדוע נקרא השער בשם זה השונה מאד מהשמות שנתנו לו הדתות שקידשו גם כן את ירושלים.

אריות בחלום

הבא אל 'שער האריות' מצד מזרח, הצד החיצוני, יבחין מיד בשני צמדים של תבליטי אריות החקוקים במגדל השער. זוג אריות מצד ימין וזוג נוסף מצד שמאל. מי חקק את צמדי האריות ומדוע? האם היה זה סולימאן המפואר ששיקם ובנה את החומה. אפשר גם שזהו קטע מהחומה הקדומה. ואולי נחקקו האריות על ידי מי ששלט בארץ-ישראל ובירושלים בתקופות מאוחרות יותר?

תשובות לשאלות אלו אפשר למצוא בסיפורי עם שאף הם התחבטו בקושיות דומות.

בספרו 'אגדות ארץ ישראל' מביא הפרופ' זאב וילנאי את אגדת 'שער האריות וחלומו של השולטאן התורכי'. על פי האגדה חרש השולטאן מחשבה רעה על ירושלים ותושביה וזמם להטיל עליהם מס כבד ועול שיעבוד. באחד הלילות חלם חלום ביעותים על שני צמדי אריות המתנפלים עליו לטרפו. משהאיר השחר מיהר השולטאן להזעיק את פותרי החלומות למען יגידו לו את פשר חלומו. קם זקן אחד והרהיב לענות, כי מאללה הקנא-והנוקם יצא זעם על השולטאן, שזמם להרע לעיר ותושביה. "האריות," אמר הזקן: "נשלחו על ידי אללה לטרוף אותך. אולם אם ייטיב השולטאן עם העיר ותושביה יכופר עוונו ויסולח לו."

שאל השולטאן את האצטגנינים "כיצד ניתן להיטיב עם ירושלים?"

ה שיבו לו כי חומתה פרוצה ואין מגן לתושביה.

מיהר השולטאן וציווה לחדש ולבנות את חומת העיר. שני התבליטים של צמדי האריות הם העדות למפעלו של השולטאן.

אך מדוע דווקא בשער זה?

מוסיפה האגדה ומספרת כי עבודת הבנייה נעשתה על ידי שתי קבוצות בונים, קבוצה אחת בנתה בחומה את החלקים: דרום-מזרח,דרום, דרום-מערב, הקבוצה השנייה בנתה את החומה בצידיה: צפון-מזרח, צפון, צפון מערב. נקודת ההתחלה לשתי הקבוצות היתה שער האריות שבו נחקקו תבליטי האריות שלא טרפו את השולטאן ונתנו לו את צו האל לשקם ולבנות את החומה סביב העיר ירושלים.

אגדה אחרת מספרת כי צמדי האריות אינם אלא שלטי המלכות של השולטאן הממלוכי ביברס ששלט בארץ-ישראל במאה השלוש עשרה. ראייה כי אלו שלטי שלטונו של ביברס ניתן לראות בצמדי אריות נוספים שנחקקו על 'גשר ביברס' שמצפון לעיר לוד, ואשר אין ספק לגבי זהות מי שבנה אותו – השולטאן ביברס.

מאליה עולה השאלה, מה לסמלי שלטונו של ביברס מהמאה ה-13 ולחומה שנבנתה במאה ה-16?

שאלה למחקר ולא למסורות עממיות.

אך יש גם אגדה חדשה אותה מביא יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, באגדה המופלאה שכתב 'ששת הימים ושבעת השערים'. באותה אגדה מתואר ויכוח של שערי ירושלים, דרכו של מי מהם תבוא הגאולה. ומספרת האגדה בלשונו של יצחק נבון:

"נתקפל שער האריות (בעת הוויכוח) ולא אמר דבר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: דבר! והיה מסרב. היכה אותו בשוט עד שפתח את פיו ואמר 'ריבונו של עולם, בכל רגע ורגע רואה אני מכאן לצד מזרח חיילי ישראל על הגבעות ועל הר-הצופים ולרגלי השערים שניצלים באש  ונופלים. יבואו מכל שער שיבואו ובלבד שלא ייפול עוד אחד מהם.'

"כיוון ששמע הקדוש ברוך הוא כך אמר לו: 'הואיל ומיעטת עצמך וחייהם של בחורים חשובים בעיניך מכבודך, הריני גוזר שבתוכך יבואו. יבואו בני האריות וייכנסו בשער האריות.'

"לא יצאה שעה קלה ובחורי ישראל פרצו ברכב ברזל אל שער האריות וממנו להר הבית ולקודשי ישראל."

      * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תקוה וינשטוק

מאיה חוזרת בתשובה

מאיה עובדת במספרה שאני מבקרת בה. מסירה בשעווה שיער מהפנים ומהגוף, עושה גם  פדיקור לעת מצוא. מלאכתה יסודית ונאמנה. דת שלה. זו אישה צעירה, מאוד נאה, בולטת גם בהופעה: שמלה או חצאית עד הברך,שרוול ארוך גם בקיץ וכיסוי ראש. הצירוף הרמוני עליה אך יוצא דופן במכון יופי ברחוב דיזנגוף. לא פעם שמעתי אותה מברכת ברכת המזון בקיטונה אחרי שטעמה כזית. ידעתי שמוצאה בוכרי ותמהתי: דמות כמעט חרדית בעדה הזו, המסורתית אך מתונה? חרדית ששמה מאיה כחודש השלישי לספירת הנוצרים...

"אני חוזרת בתשובה," הסבירה לי ויום אחד סיפרה: "עליתי לארץ רק בת ארבע אבל אני זוכרת היטב את הכפר הקטן חיטרצי שבו נולדתי, לא רחוק מבוכרה שבאוזבקיסטן. שם היה לגמרי אחרת... הבית שלנו היה מעץ, השירותים – שני קרשים ובאמצע בור  גדול – בחוץ. כולנו ישנו בחדר אחד, על מזרנים. אימא ואבא בצד אחד של החדר, סבא וסבתא בצד השני, והילדים באמצע.

בקיץ ישנו בחצר הגדולה. בחצר היתה רפת עם כמה פרות, כבשים ועיזים. "היו לנו גם תרנגולות ותרנגולי הודו," זכור למאיה. "כשלבשתי בגד אדום היו תרנגולי ההודו רודפים אחרי... היתה עז קטנה לבנה שישנה איתי בחצר. לפני שעלינו לארץ הלך אבא לרב ששחט אותה. בכיתי על העז אבל לא שאלו אותי. ארזנו את בשרה בחבילות ואכלנו אותו כל הדרך לארץ. בבית החזקנו כלב דאלמטי לשמירה. השכנים הקרובים היו יהודים אבל הסביבה היתה מוסלמית.

סבא היה רואה חשבון, סבתא מורה למתמטיקה, אימא אחות ואבא היה קצב שאהב את המקצוע מילדות. הוא ידע את כל החוקים של הגידים ומיני הבשר. היתה לו קצבייה ואת  הבשר הטרף מכר למוסלמים. הוא גם שיחד אותם בבשר. אבא שמו רחמים וכולם הכירו את 'רחמין' הקצב.

היינו מסורתיים. שמרנו על הכשרות, על החגים. צום ביום כיפור. אבל אבא עבד בשבת ולא הלך לבית הכנסת. הקצבייה היתה פתוחה גם ביום כיפור, אבא עבד וצם.

אני ואחי הלכנו לגן ילדים יהודי שפעל עד שבע בערב. אחי היה עם הקטנים ואני עם הגדולים. לבשתי תלבושת אחידה – חצאית פליסה עד הברך. הלימודים היו ברוסית ולמדתי שירים ברוסית.

עלינו לארץ ב-1974, אחרי מלחמת יום כיפור. אבא ואימא, סבא וסבתא, אחים ואחיות של ההורים ושלושה ילדים, אני הבכורה, מאיה – שנולדתי בחודש מאי. אחי אדי, שצעיר ממני בשנה, ואחותי זויה בת שישה חודשים. היתה לנו משפחה בישראל, אחות אבא. היא כתבה שהכל בארץ בסדר, אפשר לעלות!

הבאנו איתנו ספר תורה שקבלנו בירושה. סבא סירב לעלות בלי הספר. הקרובים שעלו לפנינו לא הצליחו להוציא את ספר התורה מבוכרה. אבל אבא מצא תחבולה: הוא גלגל את הספר בתוך שטיח ענקי ירוק והכניס אותו לארגז במכולה שהבאנו. במכס בדקו את כל החפצים שלנו אבל את השטיח לא פתחו. התעצלו כנראה לגלגל שטיח ענק. בארץ היה ספר התורה הזה ארבעים שנה בחדר מיוחד בבית שלנו. בשנה האחרונה הכניס אותו אבא לבית כנסת בתל אביב.

בדרך לארץ  נסענו תחילה הרבה ימים ברכבת עד מוסקבה. משם טסנו לאוסטריה ואחר כך באונייה לישראל, באונייה כיבדו אותי בבננה. לא ידעתי איך אוכלים אותה – בבוכרה הכרנו רק תפוחים ודובדבנים.

הגענו לארץ בפסח. קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית ונשלחנו לכפר סבא, לבית הדודה. אימא היתה כבת 23, אבא בן שלושים. הם למדו באולפן. אני ואחי נכנסנו לגן ילדים. סבתא טיפלה בתינוקת.

אחרי חצי שנה אצל הדודה קיבלנו דירה ברעננה. אימא עבדה כאחות בבית לווינשטין וגם במשק בית. אבא עבד במפעל ולפעמים מכר בשר ליוצאי בוכרה. סבא עבד במטע אבוקדו והביא הביתה פרי שנשר לאדמה.

אחרי שלוש שנים עברנו לשכונת  שפירא בתל אביב. שם אנחנו גרים עד היום. באתו בניין גר גם המורה של אבא בבוכרה. אימא המשיכה בבית לווינשטין ואבא עבד בסופּר כקצב.

נכנסתי לכיתה בי"ת ב"בית יעקב" הדתי. כבר ידעתי עברית, גם אימא ידעה. אבא פחות וסבא וסבתא – הם כבר נפטרו – המשיכו לדבר בוכרית. אני יודעת בוכרית הודות להם. בבית הספר החליפו לי מיד את השם למרים. אמרו שמאיה זה שם גויי. לבשנו חולצה ורודה מכופתרת וחצאית כחולה מאחרי הברך. הייתי שובבה ומרדנית. אהבתי חשבון. בכל השאר לא הייתי טובה.

את חטיבת הביניים עשיתי כבר בבית ספר מעורב, בנים ובנות, על יד התחנה המרכזית, דתי פרווה. בכיתה ז נעשיתי חרוצה וגם אלופה בקפיצה לגובה והדיפת כדור ברזל. מטעם בית הספר נשלחתי לתחרויות ספורט לנוער בהדר יוסף וזכיתי בהרבה מדליות.

לתיכון נרשמתי לבית ספר "בילו" אבל אז נסגר שם אגף הבנות. עשינו הפגנה שלא יסגרו, גם הבנים הצטרפו, אבל הוחלט שבית הספר יהיה לבנים בלבד. אותנו העבירו לבית צעירות מזרחי. למדו אחרי הצהריים וזה לא התאים לי. עזבתי ולמדתי בתיכון יבנה במגמה של מערכות מידע ומחשבים. מחשבים למדתי בשביל ההורים... לא עשיתי צבא. רציתי להיות אחות כמו אימי אבל אימא אמרה שזה לא חיים. צריך מקצוע יותר משמח.

העברית שבפיה וסגנון דיבורה גרמו לי לשאול אאת מאיה אם לא חשבה להמשיך בלמודים.

"חשבתי ללמוד משפטים," משיבה מאיה, "אבל חברות מתחום המשפט אמרו שהשוק מוצף וירדתי מזה. אחרי שעות  הלמוד הייתי יושבת במספרה קרובה לבית. היה לי מעניין שם והלכתי ללמוד ספרות, פדיקור ומניקור ב'דיאנה', בית ספר מוכר על ידי משרד העבודה. כשגמרתי עבדתי חצי שנה במספרה שבה למדתי ואחר כך במספרה של שכן בוכרי.

"בגיל 'רבע לעשרים' הכרתי את בעלי. הוא היה בן 24, טכנאי במוטורולה. כיום מכונאי מטוסים. הוא אח של חברה של אחותי והאחות שידכה בינינו. אני נפרדתי אז מחבר והוא מחברה שהיתה לו שבע שנים. קבענו פגישה ליד הטלפון סמוך לבית הוריי. אני כרגיל מאחרת אבל הפעם הקדמתי ובאתי אפילו לפניו. הוא הגיע בג'ינס ובחולצת לאקוסט ירוקה, גבוה, אטלטי, שיער ארוך. ישר היה קליק ורציתי אותו. הרגשתי שזה יהיה בעלי. אני התלהבתי מאוד. הוא פחות... שבוע לא התקשר וכבר חששתי... אחר כך בא והתנצל שהיה במילואים. נפגשנו בפאב. הכנתי את המשפחה ואמרתי לו: "הוריי רוצים להכיר אותך!"

הוא אמר: "אבל אנחנו עוד לא מכירים!"

ואני אמרתי: "אחרת אבא לא יתן לי לצאת איתך..."

רק הגיע, אמרה אימא: "זה החתן!"

כעבור חמישה חודשים היתה החתונה באולמי פנורמה בתל אביב. באו הרבה מאד חברים, היו  זמרים בוכרים ומאכלים בוכרים אוטנטיים. חמותי והדודים הדביקו לי על המצח הרבה זהב וגם יהלומים. אני נכדה ראשונה משני הצדדים.זה היה ב-23 בפברואר לפני 26 שנה.

"גרנו אצל ההורים שלו בשכונת שפירא. אחרי שנתיים ילדתי תאומים, בן ובת, עידן ועינת. בעלי רצה שרון, אני עידן. היה פדיון הבן בכולל. היום עינת נשואה ואימא לשניים. היא שיננית ובעלה רופא שיניים. הכירו כשהיו סטודנטים. עידן איש עסקים .למד הנדסה תעשייתית וניהול והקים חברה. יש לו חברה מרוקאית. בעלי לא מרוצה מזה ומעכב את הזוגיות. עשרים שנה הפסקתי וחזרתי לעבוד במספרה לפני שש שנים.

"קרוב ללידת התאומים עברנו לדירה של שניים וחצי חדר בשפירא ליד הוריי. אחרי שלוש שנים נולדה שרון ואחד-עשר חודש אחריה – ספיר. שתיהן נשואות. לספיר תינוקת והיא בהריון. כשהיתה ספיר בגיל שנה וחצי שוב נכנסתי להריון. בעלי וחמותי חששו ששוב אלד תאומים ולחצו עלי להפלה. אימא התנגדה. אמרה: 'אני אטפל!' – אבל בעלי רצה אחרת... אחרי ההפלה נעשה מצבי הנפשי גרוע. כל הזמן הייתי מצטערת ובוכה. מה עשיתי? למה הרגתי את הילד שלי? הרי כל הילדים שלי טובים כל כך! פתאום התחילו לבוא אליי כל בוקר למטבח שתי ציפורים שלא באו קודם. ידעתי שזה סימן טוב, שהציפורים מביאות לי איזה בשורה, אבל לא ידעתי מה..." – אחרת במצבה היתה אולי פונה ליעוץ פסיכולוגי, אבל דוד של מאיה הציע: "ניקח אותך לרב גדול שיעשה לך תיקון נפש."

מאיה ובעלה נסעו עם הילדים למין סמינר דתי, נופש והרצאות, של חמישה ימים.  "פחדתי והתביישתי לנסוע לסמינר," מודה מאיה, "לבשתי בגדים צנועים. שם עשו לי תיקון (תפילה) על ההפלה ומאז העניין נשכח.

"התחלנו לנסוע לסמינרים דתיים ולהתחזק באמונה, להיכנס יותר לעומק התורה. עד אז התלבשתי כחילונית מובהקת – גופיה ומכנסיים, חולצות בטן, שורטים, ביקיני. כעת אינני לובשת בגדים כאלה ולים יש לי בגד ים שחור עם שרוול ארוך.

"פעם בשבוע ביקרנו בשיעורים לחוזרים בתשובה. טלביזיה עדיין ראינו אך היינו כבר בכיוון הדת. התחלנו בשמירת שבת – אין ים בשבת. בעלי התחיל ללכת לבית הכנסת. אני התחלתי להתפלל. הקפדנו יותר על כשרות. לא היה קל אבל התחזקתי בלב והרגשתי מאוד טוב. הכנסנו את הוריי לתמונה וגם הם נסעו איתנו לסמינרים. חמותי לא בכיוון הזה... עשינו שיעורי בית. הנהגנו שיעור גם בבית שלנו. החברים התפלאו – קודם לא היינו דתיים במיוחד – אבל הם אוהבים אותנו והמשכנו להתחבר. מרוב התלהבות נעשינו מאוד קיצונים. פנאטים. במשך השנים נרגענו. פעם לא הלכנו לסרטים. עכשיו אנחנו הולכים. היום אנחנו בירידה צורך עלייה.

"סביבנו נוספו חוזרים בתשובה חדשים. חיזקנו גם אותם. אני אומרת להם שגיליתי את האמת. לא ייתכן שהעולם הזה הוא סתם... בלי אמונה אי אפשר לחיות. אני יותר מחוזקת בדת מבעלי. חיכיתי – מהצד, לא בכפייה – שהוא יתחזק. והילדים נפלו בין הכיסאות... הם מתנדנדים בקטע הדתי. אבל בסך הכול העדה שלנו מאוד מסורתית. המסורת עוברת מאב לבן. שבת, חגים. לא שולחים הורה לבית אבות. סועדים אותו בבית עד היום האחרון, להחזיר טובה תחת טובה. זו מסורת מבית אבא, בדרך כלל אנחנו לא מתערבבים בעדות אחרות. הצעירים אולי פחות מסורתיים."

למאיה שבעה ילדים. חמש בנות ושני בנים, מגיל 25 עד שנתיים וחצי. את הבת האחרונה ילדה כשהיתה כבר סבתא לנכדים. היא משתדלת לשמש מודל לבנותיה, שומרת בקפידה על שלוש המצוות שהאישה מחויבת: הפרשת חלה, נידה, הדלקת נרות. לבושה צנוע. גרביים גם בקיץ. כובע. זה חידוש של שלוש השנים האחרונות. לפאה הבעל לא הסכים. בעצם מאיה מעדיפה מטפחות ראש: "זה יותר צעיר.לומדים לקשור מטפחת וכל פעם מקשטים אותה בסרט מתאים."

היא אוהבת את מקצועה. "אני נהנית בעיקר מהתקשור עם האנשים. מזה שאני מכינה לחופה כלות מאוד מוזנחות והן יוצאות ממני מטופחות ויפות. נכון. לא קל. עומדים כל הזמן על הרגליים ואחר כך בבית, שוב, לעמוד על הרגליים. אין לי די זמן. בבית ישנם עדיין שלושה ילדים. אני גומרת הכל על חשבון השינה. השכר? מינימום, אבל גם זה עוזר לפרנסה."

אולם המון מספרות חדשות צצו באזור שבו עובדת מאיה. מדיזנגוף ואבן גבירול עד מרמורק ושדרות רוטשילד – יש כיום כמניין מספרות. במספרה שבה עובדת מאיה מעטו הלקוחות ומשתי קומות שכורות הצטמצמה לקומה אחת. הפור נפל על טיפולי השעווה ומכון היופי, ובין היתר פוטרה מאיה. היא אינה מתייאשת. עד שתמצא מקום חדש תעבוד בבית. "האמונה נותנת לי כוח לחיות," אומרת מאיה. "האמונה שיש אחד שמכוון הכל – בבריאות, באהבה, בעסקים... ויש להתחבר אליו."   

* * *

משה גרנות

הפוך על הפוך

על ספרו של אהוד בן עזר

"והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית

בשנים 1878-1834"

ספרי מקור, 2014, 272 עמ'

[פרסום חוזר]

מקובל לתת חמישה מאפיינים ביצירה טובה: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש שמפעילה היצירה על צרכניה), מקוריות והסיכוי לשרידות לעתיד. כיוון ש"והארץ תרעד" חובר, לפי עדותו של המחבר עצמו, במשך 39 שנים (2013-1974), ומאחר שחלק מהסאגה המתפרשת בספר כבר פורסם בהוצאת "תרמיל" (1978), סברתי שאני יכול "לתפוס" את אהוד בן עזר בחולשה באשר לאחד "המאפיינים" הנ"ל – האחדות. כי באמת יש בסאגה הזאת שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים: עלילה ראשונה – בשנות השלושים של המאה ה-19 בצפת, כשהגיבורה הראשית היא הנערה אפרת, הזיותיה וסופה הטראגי; עלילה שנייה – באמצע המאה ה-19, בעיקר באיסטנבול ובירושלים, כשהגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין; עלילה שלישית – שנות השבעים של המאה ה-19 בעיקר בירושלים, וההתיישבות במלאבס היא פתח תקווה, כשהגיבור הראשי הוא יהודה ראב. אלא שבאמת במלאכת מחשבת – שלוש העלילות מתחברות זו בזו על ידי ציון הקשר המשפחתי והרומנטי, והקורא איננו חש בפערים המפירים את האחדות.

זאת ועוד: הסופר מסתופף סביב שלוש דמויות האחראיות על התוכן: אהוד בן עזר עצמו, מיודענו "הסופר העל-זמני אלימלך שפירא" והמלביה"ד (המביא לבית הדפוס).

אהוד בן עזר מספר את קורות היישוב בדרכו המפולפלת; אלימלך שפירא (שדבריו מופיעים בתחילת הספר ובסופו) ממליץ לא לסמוך על העובדות ההיסטוריות המוזכרות בספר, ואילו המלביה"ד מופיע רק בהערות שוליים, כשהוא "מתרגם" את הסופר, מעיר הערות, מבהיר סתומות, ובכלל משגיח על הכתוב בשבע עיניים.

באמת מובאים בספר אינספור האירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19, ואני מעיד על עצמי שלא מצאתי שום אי-דיוקים – כלומר, אהוד בן עזר נוקט שיטה המכונה בעגה העממית – "הפוך על הפוך". אציין כאן חלק מהאירועים המוזכרים בספר, והנחוצים להבנת העלילה: עליית "הפרושים", תלמידי הגר"א, מסע נפוליאון לארץ ישראל וכישלונו במצור על עכו, חת"ם סופר, ישיבתו בפרשבורג (היא ברטיסלבה) ומלחמתו בהשכלה, "הדנמה" (המהופכים – בטורקית), תלמידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו; אחמד ג'זאר ושרו היהודי פרחי; איברהים פחה המדכא את מרד הערבים בארץ ישראל; הפרעות של שנת 1834, רעידת האדמה בצפת ב-1837; התלם הראשון במלאבס היא פתח-תקווה ב-1878, ועוד.

העלילה משתרעת על פני מחוזות קרובים ורחוקים, וההווי בכל אחד ממקומות אלה מתואר ביד אמן, והקורא חש כאילו הכותב ראה בעיניו את הקורה בכל אחד מהאתרים האלה: ההווי בצפת בין יהודים לערבים, יהודי חצבאיה, המכמונת לאיברהים פחה בשכם, האתרים באיסטנבול, הישיבה בפרשבורג, המסחר בביירות, וינה המעטירה, רובע הזונות בטריאסט, כפר סנט אישטוואן בהונגריה, יפו המלוכלכת והמסריחה השורצת מתווכים ודורשי בקשיש, העולם הדקדנטי של יהודי "החלוקה" בירושלים והתנכלויות הערבים בעיקר ליהודים האשכנזים, העולם הפרימיטיבי בכפרים הערביים, השלטון המושחת של העות'מנים בארץ ישראל והסדר הנתינויות הזרות הקשורות לקונסוליות של המעצמות, הקידמה שבמושבות הטמפלרים ועוד. האותנטיות המושגת בספר נשענת גם על השפה המותאמת לכל אתר ואתר – הקורא ימצא בספר היגדים בערבית, יידיש, לדינו, הונגרית, טורקית, גרמנית – אך אל דאגה – אלה תמיד מתורגמים לעברית.

העלילה היא מאוד מפותלת, אבל למרבה הפליאה – לא מסובכת: אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, מוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834, יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. הפרעות מתוארות בפרוטרוט מסמר שיער (גזל רכוש, אונס גברים ונשים, רציחות המוניות – לר' שבתאי ניקרו את שתי עיניו...)

חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. האירוע הזה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה דווקא לאנס. היא קראה בספר "חיצוני" ובעקבות כך היא החלה להזות על ייחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה, והיא לפעמים מזהה בחסאן עצמו את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה ובגלל הרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי, מגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.

מסתבר שהיה עוד חתן מיועד לאפרת – בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה. זה מחליט לעלות לארץ כדי להשתדך אליה, אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות, ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. שם הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המלחשת לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויגניב אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות, אלא שמשום סוד שבין יזיד ביי ובינה, ומשום שהיא רזה מדי, ואיננה מוכנה להשמין כדי להיות מוכנה להיבעל – יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה. אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), אבל המשולח סניור עוזיאל בעל שם, דמות המופיעה באתרים שונים ביצירה, והמעיד על עצמו שהיה מתורגמן של נפוליאון – מסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירל'ה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.

אלא שמירל'ה, שראתה את הנשים "המסתוללות" בהרמון, היא מלאת תשוקה, ודורשת מבן-ציון את עונתה, "שלא כדרכה" כדי שתישאר בתולה לגבר שמיועד לה. הנסיעה לארץ באוניית מפרשים מתוארת כסיוט אחד גדול (זוהמה, קיא, מים מעופשים). הם מגיעים לביירות, וגם שם נטפלת אליו נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו,  ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים. אגב, ההווי במנזר המיסיון בביירות ובמנזר היווני (נזירים מביאים עז "חוטאת" לארץ הקודש) מזכיר בזנותיות שבו את נזירי "דקמרון" של בוקצ'יו.

החלק האחרון בספר מתאר את עלייתה ארצה של משפחת לאזאר ראב, ובעיקר עלייתו של יהודה ראב, אשר יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, שעלה לארץ ברגל מהונגריה, ויחד עם דוד מאיר גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון – מצליחים לאחר עמל ותלאות, הנובעים בעיקר משום ההתנגדות הנחרצת של תקיפי "החלוקה" ליישוב הארץ – הם מצליחים להשיג את הנחלה במלאבס, ומקימים שם את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.

כאמור, המתיישבים הללו שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת "החלוקה", שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חווייה ארוטית חריפה עם אפרת, בתה של נג'ינה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה, ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, אבל הוא נשאר נאמן לחזונו – תרבות אירופית עם חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל. מאלצים אותו להתגרש, והוא נושא לאישה נערה בת 16 בשם לאה. יהודה ראב (בן עזר) הוא סבא של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון.

אגב סיפור העלילה מביא הסופר דברים כהווייתם – רק דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון והערבי זכארי – רכבו על סוסים מיפו למלאבס, ולא כפי שכתוב בבלדה המפורסמת של יורם טהרלב.

המאפיין את הספר הזה, ואת שאר הספרים של אהוד בן עזר שקראתי, הוא שפע התיאורים של אברי המין והמשגלים (רובם "שלא כדרכה", ואפילו עם עיזים...) – והכול בפרוטרוט ובעגה הכי "עממית" שאפשר – בעברית, בערבית, ביידיש וכו'. אני מודה שאני מבכר כתיבה ארוטית ברמיזות, כי המין בעיניי ראוי לצנעה: אנחנו אוכלים, שרים, רוקדים, רבים, נלחמים וכו' בפרהסיה – אבל מין הוא על הרוב מעשה דיסקרטי, שהחוק בכל אתר ואתר אוסר על קיומו לעיני כול.

יחד עם זאת צריך להודות שמרביתנו מדמים לעצמנו כל מיני תמונות הקשורות בנושא שאינן עדינות בהכרח, וגם הספרות "פגשה" את התופעה הזאת, ואם להנרי מילר ב"חוג הסרטן" ולאדוארד אלבי ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" מותר להשתמש בכל העגה "העממית" בתחום – למה שיהיה אסור לאהוד בן עזר? מה עוד שלפחות חלק מן הקטעים האלה גדוש בהומור.

לא פשוט לכתוב רומן היסטורי ולגרום לכך שהקורא יאמין לסופר שכך קרו האירועים בעלילוּת, והרושם שלי הוא שאהוד בן עזר עשה את זה בסאגה שלפנינו.

[31.12.13. יום שלישי. מתוך היומן. אני מקבל מאמר על הספר החדש "והארץ תרעד" ממשה גרנות, ואתן אותו בגיליון 905 של יום רביעי, 2 בינואר 2013, של המכתב העיתי].

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

זיכרונות של מושבניק גרוש

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כל כך נכספתי לַפּוֹתה

שלה

עכשיו היא סמרטוטה

וגם החרוז צולע לי

כמו הזין

כל כך אהבתי את המָנוּש שלה

ממש תלתן טרי

עכשיו הוא לא שווה חצי גרוש

ואני בסך הכול רפתן גרוש

שמחסל את הרפת

עם ריח הזבל ניחוח חציר

ואת מכונת החליבה

מכרתי לתנובה אימפורט

אוי מי יחיה משׂוּמוֹ אל

וביצים מיד פולנים

וחלב מפרות

שלא אוכלות חמץ בפסח

אין לי כבר מה לעשות במושב

רק זיכרונות

על העטינים השופעים של החולבות

וקוס התלתן הטרי של גרושתי

4.7.12. יום רביעי. אחרי חצות אני שולח את גיליון 757. כללתי בו השיר החדש של חיימקה שפינוזה.

* * *

אהוד בן עזר

אמש בפילהרמונית

האחים הצעירים רנו קפוסון, כינור, וגוטייה קפוסון, צ'לו – הצליחו להרוג את הקונצ'רטו בלה מינור לכינור, צ'לו ותזמורת של יוהנס ברהמס, בניצוחו של עומר מאיר ולבר.

הרושם השתנה לטובה בחלקו השני של הקונצרט, עם אותו מנצח, בביצוע הסימפוניה החמישית של בטהובן, "סימפוניית הניצחון", שהתאימה לערב הזה במלאת 70 שנה לניצחון על הנאצים. איזה ביצוע סוחף ומבריק. הקהל ממש יצא מכליו. מה לעשות, אין כמו בטהובן. זה כמו  חלק מכדור-הארץ. הוא נמצא עוד בטרם נוגן.

פתח את הקונצרט הביצוע המרשים של ה"מטמורפוזות על כורל של באך" מאת צבי אבני, עם התזמורת בהרכב מלא-שבמלא. צבי אבני עלה להודות לתזמורת ולמנצח וזכה גם לתשואות הקהל.

* * *

לאה שורצמן (בן עזר)

ביקור במסעדת אסתר – בית אוכל ומעדנים – יהוד

ארוחה לשניים

מיקום המסעדה במקום נטול יומרה – ברחוב שעיקרו מוסכים, בחצר אחורית נסתרת. בכניסה מתגלה בית ערבי המעוצב בסגנון כפרי ביתי מזמין. חנייה בשפע בחצר ליד הכניסה.
זה ביקורנו השלישי בהפרשי זמן, וכל פעם נהנינו מחדש. תפריט מגוון. שירות יעיל, אדיב ומהיר.

בארוחה עסקית (בין 12:00 ל-17:00 הכוללת מנה ראשונה ומנה עיקרית), בחרנו בשתי מנות מוצלחות: למנה ראשונה אחת, הזמנו "סלט שוק סוריאנו" (עשוי ממבחר איכותי של ירקות טריים ביותר). הירקות לסלט נחתכו טרם הגשתם, המנה היתה גדולה (מתאימה לשניים), וכללה עלי חסה, פרוסות צנונית, עגבניות, מלפפונים וטבעות בצל סגול, בתיבול עדין ומרענן של שמן זית, מלח-ים ולימון.

לשולחן הוגש לחם טרי אפוי במקום, עם רטבים טעימים מאוד ותוספת חמאה לפי בקשה.

למנה ראשונה נוספת הזמנו "מרק עגבניות סיציליאני" חם וטעים.

למנה עיקרית אחת הזמנו "פרגית חתוכה שווארמה, תפוחי אדמה סופריטו, בצל סומק וטחינה" (79 ₪), הכוללת נתחי פרגית עסיסיים צלויים בתיבול עדין שהוגשו על רצועות תפוחי אדמה אפויות ופריכות, טחינה בקרקעית הצלחת וטבעות בצל סגול טרי מתובל בסומק. מומלץ בחום. 

למנה עיקרית נוספת הזמנו "פסטה עבודת יד ובשר בבישול ארוך" (89 ₪). הפסטה שהוכנה במקום היתה טרייה, רחבה וביתית, והבשר – באיכות גבוהה בבישול ארוך, היה רך וערב לחיך. האמת, שלא היו לנו ציפיות ממנה זו, ודי הימרנו בבחירתה. ואכן המנה היתה מעולה! הפסטה נתגלתה כטעימה ביותר מאחר שספחה את טעמי הבשר שבושל כ-7 שעות! הוא נימוח בפה וכל ביס מפנק ברכות ובטעם עשיר. 

לשתייה הזמנו 2 בקבוקי לימונדה (24 ₪).

לקינוח הזמנו 2 מנות של חצי חבוש טורקי מבושל ועליו כדור גלידת וניל איכותית ושערות קדאיף. (תוספת 70 ₪ לשניים). החבוש בושל לדרגה נכונה של רכות וברמת מתיקות עדינה ולא מופרזת. גלידת הווניל ושערות הקדאיף התמזגו עם טעם החבוש והפכו את הקינוח לחגיגה של ממש. (ראה תמונה בצרופה).

חשבון: 262 ₪ + טיפ 35 ₪ = סה"כ: 297 ₪ לזוג

כתובת: מסעדת אסתר, רח' העצמאות 8 יהוד (בחצר). טל. 03-6325852

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בל"ג בעומר עלו כמנהגם צאצאי יהודה ראב בן עזר על קברות המשפחה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה, שם, בראש הגבעה, נמצאת המצבה של דודתנו ציפורה בת יהודה ולאה ראב, שמתה בילדותה בשנת 1891 – והיא בת 6 שנים בלבד.

על רקע מצבתה של דודתנו המשוררת אסתר, בת יהודה ולאה ראב – צילמה בת המשפחה גלי את מעטפת הבול שיצא השנה לזיכרה של אסתר, ושעליו גם סיפרנו למשתתפים באזכרה. ראו בצרופות.

* דורון גיסין: בהרכן ראש ובתפילה חרישית אני מעלה את זכרו של אמן שאישית לא הכרתי מימיי. מנשה קדישמן נפרד מאיתנו והוא שבע ימים ואכזבות. מעשה אחד שלו מביא אותי להספידו כאילו היה בן משפחה. האיש הזה חיבר אותי באחת להוויית שואת העם היהודי וגרם לי לחוות את אימי השואה כאילו הייתי דור שני לניצולים. במסדרון ארוך ואפל במוזיאון היהודי בברלין זורם לו "נהר האבדון", אין זה שמה הרשמי של היצירה אך בעיניי אלפי דסקיות הברזל החלוד בעלות העיניים הקרועות לרווחה והפה הזועק את זעקתו האילמת מקבלים ממשות שאין אוזן אדם יכולה לשאת. בצעדים מהוססים אתה פוסע והברזל הנרמס זועק בקול ממשי החודר אל תוכך ואינך יכול להימנע ממנו. לא עוזרת אטימת האוזניים ואטימת הלב. הצרחות של הפיות האילמים חודרות לגופך כמדקרות סכין. מה שעשתה ועושה יצירה זו ראוי להערצה, ונשיאת שמו של מנשה קדישמן  ראוייה להכרה שלא ניתנה לו מעולם. יהי זכרו ברוך.

אהוד: הדברים שלך אינם מדוייקים. מנשה קדישמן היה צייר ופסל מוערך ומפורסם, קיבל את פרס ישראל בפיסול בשנת 1995. פסליו מוצבים במקומות מרכזים בישראל, כמו הפסל של שלושה העיגולים "התרוממות" בכיכר הבימה. ציורי הכבשים שלו נפוצים מאוד, אולי אפילו יותר מדי. כדאי לבדוק לפני שכותבים, ובייחוד כשמתבכיינים על לא דבר.

* שלום רב לך אהוד היקר. לחברה שלנו נקבע תור לבדיקת MRI  לשעה שתיים וחצי בבוקר. אמרתי בצחוק,  הוא שנאמר "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר."

אשתי אמרה זה מהשיר של אהוד בן עזר, ואני חייכתי והוספתי שזה גם מספר תהילים.

הנה מצטטים אותך, אז מה זה חשוב שבני ציפר ואדון שוקן לא אוהבים את ספריך?

בברכה וד"ש,

י"ז

* לפוצ'ו היקר, בשנת 1956 לערך הייתי שליח של הנוער העובד בכפר סבא וגרתי חודשים אחדים בבית של משפחת פומרנץ, אם איני טועה ברחוב רוטשילד העולה דרומה מהצומת המרכזי עם רחוב וייצמן. הייתכן כי אלה היו ההורים של החבר שלך פומי?

שלך,

אהוד

איזה עולם קטן. בטח זה הוא. בבית קראו לו לוזי (אליעזר). לפני 4 שנים הוא נפטר, כשהיו לו עוד מלא תוכניות.

בינתיים העלתון שלך הגיע – אני לא יודע איך – אל  הבת של פחפח שהיה איי בפלמ"ח. היא גרה בקיבוץ גדות וכתבה לי שהתפוצצה מצחוק ושלחה את העיתון ל-50 המכותבים שלה.

בכלל מכל 30 הספרים שלי לא קיבלתי כל כך הרבה פידבאקים, כמו שאני מקבל מהפרקים האלה שאני מטפטף אליך. תבורך.

דש למסתורית,

שלך,

פוצ'ו

* שלום רב לך אהוד, התרגשתי לקרוא את רשימתו של אלוני זמורה שעסקה בערים זמורה וטרוחיו בספרד ונגעה תוך כדי כך בשם "מורנו". ואני מבקשת להוסיף לכך, אם אפשר גם משהו שקשור לעיסוקי הנוכחי בגרונטולוגיה, שמסתמך בין היתר על קשרים שפיתחתי בין הגרונטולוגיה לפדגוגיה:

השם מורנו מופיע לעיתים קרובות כשם משפחה, אך שם זה הופיע ומופיע גם כשם פרטי. חלק מנותני השם רואים בו בעיקר הילה מהכבוד שרצוי לתת למורים ומשתמשים בו במעין "מעתק" ישיר מהעברית. אחרים – רואים בשם זה שם פרטי וכידוע "בפרשת שמות" – יש ו"מותרת הרצועה" בין השם הפרטי לשם המשפחה.

מצאתי למשל בכמה מקורות כי אחד מנושאיו של השם מורנו כשם פרטי נקרא במקור בשם המשפחה הנפוץ יחסית – "לוי". מסיבותיו שלו החליט אפוא אותו מורנו, שנחשב לאחד מהאבות של הסוציומטריה והפסיכודרמה, להפוך את שמו הפרטי לשם המשפחה שלו. ואכן מחקריו ורשימותיו התפרסמו בדרך כלל תחת שמו המלא:  יעקב לוי מורנו. 

בברכה רבה

 עדה הרצברג

* זמורה ומסורת משפחתית. אהוד היקר, תודה על גיליון ל"ג בעומר. מאמרו של אלוני זמורה ריגש אותי. מעשה שהיה כך היה: בזמורה נולד אבי השושלת שלנו, מצד אימי, ר' אליהו אלקלעי, שהיה לפני הגירוש רב הקהילה וראש בית הכנסת בזמורה.

לזמן מה הגיעו, הוא ובני קהילתו שלא התנצרו וגורשו מספרד, הגיעו  לדאר-אל-בידה, בשמה הערבי, הלא היא קזבלנקה בשמה הספרדי. שם הוא הקים בית כנסת שנשא את השם 'ר' אליהו אלקלעי'.

 משם נדדה המשפחה באגן הים התיכון ובסופו של דבר הגיעה כנראה לעכו ומשם לחברון וירושלים, שם חיה המשפחה עד ימינו. השם אליהו כשם האב הקדמון ממשיך לעבור במשפחתנו בקפיצה של דור. מפי אימי שדיברה לדינו שמעתי את המסורת על  אבינו הקדמון.

 בקרוב ייצא לאור בהוצאת 'צבעונים' ספרי 'יונים מעל החומה – תשעה-עשר סיפורים ונובלה אחת', ובו בין השאר סיפור בשם 'הניצוץ הקדוש של אמיליה'. בסיפור תיאור פגישה בין צאצא של ר' אליהו אלקלעי מזמורה לבין בת למשפחת אנוסים מבלמונטה בפורטוגל.

בברכה

בן-ציון יהושע

* לאהוד היקר, אופס, פליטת קולמוס בקטע שכתבתי על ל"ג בעומר בגולה בגיליון 1043. העיתון "גרינינקע ביימעלעך" יצא לאור בווילנה, ולא כפי שכתבתי. לא מתאים לי לטעות אחרי שקראתי ובדקתי וחקרתי מאות גיליונות שלו במשך השנים. אבל קורה.

אודה לך אם תציין זאת בגיליון הבא של "חדשות בן עזר".

תודה ויום טוב,

עדינה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל