גיליון מס' 1047

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בסיון תשע"ה, 21 במאי 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקִּרְקָס הֶהָפוּךְ. // פוצ'ו: בחיי. פרק י"ט. תחרות זבובים בתוך האדמה. // דרור אידר: 1. מכתב גלוי לאפיפיור פרנציסקוס. [ציטוט]. 2. על הדר וחרפה. [ציטוט]. // עקיבא נוף: הִילַכְתְ רוֹב קֶסֶם על גוּפִי. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.5.15. // המתנה האחורית לכל החיים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מתי דוד: מי ראוי לתואר קדושה? // משה כהן: הנדון: תושבים מקופחים. // עדינה בר-אל: נשים, נשים, חוכמת-חיים, על ספרה של מירה מגן "עיניים כחולות מדי". // עמוס אריכא: 1. הלילה שבו נולד מנהיג. 2. לאדוני הנשיא בלב-שלם. // ד"ר יוסף רוט-רותם: וחג שבועות תעשו לכם. // ידידיה יצחקי: תשובה לנעמן כהן. // אהוד בן עזר: על "כוכבים ופסים בארץ ישראל 1840-1948", עשרים פרקים [מרתקים] בקורות המעורבות האמריקאית המוקדמת בארץ הקודש, מאת מרדכי נאור בהוצאת ספרים אריאל ירושלים, 2015. // מנפרד גרסטנפלד: הצעה להתוודות על פשעי האיחוד האירופי. [ציטוט]. // מנחם רהט: מפד"ל'ניקים, הצבעתם ליכוד? אכלתם אותה! // תקוה וינשטוק: החומה של תל אביב. // רות ירדני כץ: יותר מדי מושחתים. // ח'אלד אבו-טועמה: כל ויתור על "זכות השיבה" נחשב בגידה בעניין הפלסטיני. [ציטוט]. // אלי  מייזליש: הרצוג. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא שמיספרו 1048 – עתיד להופיע אחרי ה-4.6.15

* * *

יוסי גמזו

הַקִּרְקָס הֶהָפוּךְ

כְּבָר יוֹתֵר מִשָּבוּעַ מֵאָז שֶהֵעִיר

הָאֶזְרָח הַקָּטָן אוֹדוֹת פַארְסָה גְדוֹלָה

שֶהִיא בְּלִי סָפֵק הַהַצָּגָה הֲכִי טוֹבָה בָּעִיר

וְקוֹרְאִים לָהּ "הַרְכָּבַת הַמֶּמְשָלָה"

שֶעוֹד טֶרֶם שֶבַּחֲלִיפַת כָּל שַׂר כַּפְתּוֹר נִרְכַּס

עַל חֶשְבּוֹן כָּל מִתְחָרֶה נִכְזָב שֶכָּל דָּמוֹ שָפוּךְ

לֹא הָיָה כָּאן מַעֲשֶׂה שֶל מֶרְכָּבָה כִּי אִם קִרְקָס,

אַךְ בִּמְקוֹם קִרְקָס רָגִיל –

קִרְקָס הָפוּךְ.

כִּי בְּכָל קִרְקָס רָגִיל כְּכָל שֶיֵּש יוֹתֵר כּוֹחוֹת

לְמֵרִים-הַמִּשְקוֹלוֹת כָּךְ הוּא מֵרִים יוֹתֵר מִשְקָל פֹּה,

אַךְ בְּתוֹךְ קִרְקָס הָפוּךְ זֶה, מִי שֶיֵּש לוֹ כָּאן פָּחוֹת

קַנְדִּידָטִים וּמַנְדָּטִים וְהוּא מָה זֶה מְתֻסְכָּל פֹּה

כְּבָר דּוֹרֵש וְלֹא מַרְפֶּה וְאַף תּוֹבֵעַ בְּכָל פֶּה

מִנּוּיִים רַבִּים יוֹתֵר וְגַם בְּכִירִים מִינִיסְטֶרְיָלִית

בְּנִגּוּד גָּמוּר לַפְיַאסְקוֹ שֶהִנְחִיל לוֹ הַקַּלְפֵּי

וּבְיַחַס שֶל פְּרוֹפּוֹרְצְיָה הֲפוּכָה וְלֹא רֵיאָלִית

וַאֲפִלּוּ מְנֻגֶּדֶת עַד גִּחוּךְ חֲסַר-מַרְפֵּא

לְחֶלְקוֹ הַקּוֹמִי בַּפָדִיחָה הָאֵלֶקְטוֹרָלִית.

בְּקִרְקָס רָגִיל סוֹחֶטֶת כָּל סֶנְסַצְיָה אַקְרוֹבָּטִית

עַל טְרַפֵּז אוֹ עַל הַחֶבֶל הַמָּתוּחַ וְהַדָּק

גַּם זֵעָה קָרָה מִן הַלֻּלְיָן וְגַם תְּגוּבָה אֶמְפָּתִית

כְּמוֹ מַבּוּל שֶל מְחִיאוֹת-כַּפַּיִם עַז וְגַם מֻצְדָּק,

אַךְ בְּתוֹךְ קִרְקָס הָפוּךְ כָּל קְבוּצַת-לַחַץ דֵי נִמְרֶצֶת

כְּבָר סוֹחֶטֶת בְּשִטַּת הַפֹּה-לִי-תִיק הַכַּאסָחִית

בְּסִגְנוֹן catch as you can וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בְּעֶצֶם

בְּסִגְנוֹן קְבֶץ' as you can מִמְּנַהֵל-קִרְקָס סָחִיט

אֶת אוֹתָהּ עֶמְדַּת-מַפְתֵּחַ כִּסְּאוֹלוֹגִית בָּהּ רָצְתָה

וְשֶבָּהּ עַל הֶפְסֵדֶיהָ בַּבְּחִירוֹת בְּכֵּיף פֻּצְּתָה.

בְּקִרְקָס רָגִיל נִכְנָס לַהֲטוּטָן לְתוֹךְ חִשּוּק

וְסוֹבֵב וּמִתְגַּלְגֵּל בּוֹ עַד סוֹפוֹ שֶל מוֹפָעוֹ,

אַךְ בְּתוֹךְ קִרְקָס הָפוּךְ זֶה הוּא מִזְּכוּת כָּזֹאת עָשוּק

כִּי בְּאֶמְצַע הַמּוֹפָע שֶלּוֹ, כְּמִי שֶשֵּד כְּפָאוֹ,

הוּא מֻכְרָח לְהִתְחַלֵּף עִם קוֹנְקוּרֶנְט, כִּי יֵש אִינְפְלַצְיָה

בְּמִסְפַּר הַלֻּלְיָנִים וְיֵש קוֹמְבִּינוֹת שֶל רוֹטַצְיָה.

בְּקִרְקָס רָגִיל נוֹהֵג הַבּוֹס בְּנֹעַם לְקָרֵב

לְשוּרָה שֶל תַּפְקִידִים רָמִים אֶת אֵלֶּה הַתּוֹמְכִים בּוֹ

וְלִזְרֹק מִחוּץ לְשֶטַח הַקִּרְקָס כָּל צַר אוֹרֵב

לִשְעַת-כֹּשֶר לְהַזִּיק לוֹ וְלִירוֹת חִצִּים שְלוּחִים בּוֹ,

אַךְ בְּתוֹךְ קִרְקָס הָפוּךְ זֶה מְקַפֵּחַ הוּא עַזּוֹת

אֶת כָּל מִי שֶעַל גָּדֵר נִשְכַּב לְמַעַן מַנְהִיגוֹ

וְגוֹמֵל לִפְרָאיֵר זֶה בַּאֲסִירוּת-תּוֹדָה כָּזֹאת

שֶהַפְרָאיֵר לֹא צָרִיךְ אוֹיְבִים עִם סַאחֶבּ מִסּוּגוֹ.

בְּקִרְקָס רָגִיל מַפְעִיל הַמְּאַלֵּף דֹב וְאַרְיֵה

וְקוֹלֶקְצְיָה לֹא קְטַנָּה וּמַרְשִימָה שֶל חַיּוֹת-טֶרֶף

אַךְ מִפְּנֵי שֶכָּל חַיָּה רוֹצָה, יִהְיֶה מָה שֶיִּהְיֶה,

אֶת הָעֶצֶם הַשְּמֵנָה יוֹתֵר וּמַזִּילָה בְּלִי הֶרֶף

אֶת רִירָהּ בִּדְרִישוֹתֶיהָ כָּאן לְחֵלֶק הָאֳרִי

הוּא חוֹטֵף אוֹתוֹ מִן הָאֲרִי וְאָץ מַהֵר לִנְדֹב

פֵּרוּרִים לִשְאַר חַיּוֹת וּבְאוֹמְרוֹ "לְצַעֲרִי

אֵין לִי תִיק לְמַעֲנְךָ" נוֹתֵן לַדֹּב חִבּוּק של דֹּב.

בְּקִרְקָס רָגִיל יוֹדֵעַ כָּל שַׂחְקָן תָּמִיד מֵרֹאש

מַהוּ הַתַּפְקִיד שֶבּוֹ יוֹפִיעַ בַּצִּבּוּר,

אֲבָל אֵיך אֶפְשָר מִבּוֹס קִרְקָס הָפוּךְ בִּכְלָל לִדְרֹש

לְהַקְפִּיד עַל נֹהַל זֶה אִם שוּם דִּבּוּר אֵינוּ דִבּוּר

וּמִלָּה אֶצְלוֹ אֵינָה מִלָּה וְיֵש לוֹ אַנְשֵי צֶוֶת

שֶנּוֹדַע לָהֶם מָה תַפְקִידָם מֵרַדְיוֹ אוֹ עִתּוֹן

כִּי הַבּוֹס אֵינוֹ מוֹאִיל לְעַדְכְּנָם וְכָךְ נִצֶּבֶת

בּפְניהם עֻבְדָּה מֻגְמֶרֶת שֶקָּבַע נוֹתֵן הַטּוֹן

שֶלָּרֹב הִיא רַק קַמְצוּץ עָלוּב מִמָּה שֶלּוֹ יִחְלוּ

וְהַבּוֹס נָתַן לָהֶם לְהַאֲמִין כִּי יְקַבְּלוּ.

בְּקִרְקָס רָגִיל מִתּוֹךְ נִימוּס אוֹיְבִים לוֹחְצִים יָדַיִם

טֶרֶם קְרַב הֵאָבְקוּתָם, אַךְ בְּקִרְקָס הָפוּךְ כָּזֶה

מִתְאַמְּצִים הֵם לַחֲמֹק אִם מִתְאַפְשֵר לָהֶם עֲדַיִן

לֹא לִלְחֹץ אִיש יַד "רֵעוֹ" שֶבְּלִבּוֹ הוּא מְבַזֶּה.

בְּקִרְקָס רָגִיל גּוֹאֶה צְחוֹקוֹ שֶל הַקָּהָל כְּוָאדִי

הָעוֹלֶה עַל שְׂפַת גְּדוֹתָיו כְּשֶהַלֵּצָן אוֹתוֹ מַצְחִיק,

אַךְ מוּקְיוֹן שֶבְּמִבְטָא רוּסִי צוֹרֵחַ "קָאלָאם פָאדִי"

וְשֶשָּר "פָּרוֹלֶה, הוֹ פָּרוֹלֶה" כְּלָל אֵינוֹ מַרְחִיק

מִזִּכְרוֹן כָּל בּוֹחֲרָיו שֶעֲזָבוּהוּ לְאַנְחוֹת

רַוְחָתָם שֶל יְרִיבָיו כֵּיצַד הִשְקִיעַ הוּא כּוֹחוֹת

בְּקַמְפֵּין הַעֲלָאַת אֲחוּז-הַחֲסִימָה שֶעִם

פִּרְסוּמוֹ הִתְאַחֲדוּ שְׂנוּאֵי נַפְשוֹ הָעַרְבִיִים

פֶּה אֶחָד בִּרְשִימָתָם הַמְּאֻחֶדֶת אַךְ כּוֹחָהּ

הַיָּרוּד שֶל מִפְלַגְתּוֹ גוֹרֵם לוֹ נֶעבֶּעךְ מְבוּכָה.

וְלִבְסוֹף, מָה שֶעוֹלֶה מִכָּל אוֹתָהּ הַהַצָּגָה

שֶל אוֹתוֹ קִרְקָס שֶבּוֹ עָטִים כֻּלָּם תִּיקִים לִמְדֹד

הוּא שֶשּוּם נוֹשֵׂא בּוֹעֵר כְּגוֹן דִּיּוּר בַּר-הַשָּׂגָה

אוֹ סִבְלוֹת יוֹצְאֵי אֶתְיוֹפְּיָה אוֹ הַמּוּ"מ עִם בְּנֵי הַדּוֹד

אוֹ דִלְדּוּל הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי אוֹ אֵיךְ זְנוּחִים

כְּבָר שָנִים פְּלִיטֵי-שוֹאָה כָּאן אוֹ הַקֶּטֶל בַּדְּרָכִים

אוֹ זִהוּם אֲוִיר מִפְרַץ חֵיפָה – אֵינוֹ בּוֹעֵר בְּלֵב

נִדְחָ"כֵּינוּ הָאָצִים בִּשְלַל כִּסְּאוֹת לְהִשְתַּלֵּב

תּוֹךְ מִחְזוּר בִּלְתִּי פּוֹסֵק מַמָּש מִן הַשָּׂפָה לַחוּץ

שֶל הַמַּאנְטְרָה בָּהּ הֵם כְּמוֹ אוֹמְרִים בְּפָּאתוֹס מְהֻלָּל:

"אֵין לִי כָּל עִנְיָן אִישִי כָּאן, רַק בַּמָּה שֶפֹּה נָּחוּץ 

לְטוֹבַת הָעָם וְהַמְּדִינָה כִּי אֵגוֹ אֵין לִי כְּלָל..."

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק י"ט. תחרות זבובים בתוך האדמה

אחרי ליל ההפגזות על הדשא של אפיקים ואחרי הרחצה הגואלת בירדן, אנו עוברים לתעלות קשר הנמצאות בין שתי הדגניות. באוויר מרחפות שמועות שהסורים יכולים לחזור ולהתקיף, ועלינו להיות במצב הכן. יחד עם השמועות מתחיל לרחף באוויר גם ריח של פגרים, מהקיבוץ שמאחורינו עולה ריח של פגרי הפרות ובשדה שמלפנינו ריח של פגרי הסורים.

בינתיים מחלקים את התפקידים מחדש, והכיתה שלנו זוכה לקבל לביור אש נגד טנקים. כולנו מקבלים שיעור בהפעלתו, ומי שזוכה לשאת אותו הוא בחור צנום ארך רגליים מבית עובד, שמו אורי מרום והוא כולו גאווה על אחיו הפלמ"חניק, שנקרא מוטקה בלגן. אני נשאר להיות רובאי פשוט הנושא חגורת כדורים ושני רימונים לעת צרה.

למחרת המתח קצת פג, מרשים לנו לגשת לטנק הסורי שהצליח להגיע עד תעלת הקשר הראשונה ושם נתקע. שלדת הברזל של הטנק מפויחת מרוב בקבוקי מולטוב, שזרקו עליו גם אחרי שחדל לפעול. זאת אולי הסיבה שכל כך הרבה אנשים רשומים  בתור אלה שעצרו את הטנק. בצריח שלו אני מבחין בחור שנוצר מפגיעת פגז של פיאט. גם כאן אין לדעת אם זה היה הפגז שעצר את הטנק, או שהוא נורה אחרי שהטנק כבר נעצר בדופן של התעלה. אני מציץ פנימה לבטן הטנק, יש שם בלגן שלם ללא גופות. כנראה שהספיקו לצאת ונורו בחוץ, אני מסתכל על  הדוחק הפנימי ושואל את עצמי אם הלל לביא  היה רוצה להיות טנקיסט גם אחרי שהיה רואה את הצעצוע הזה.

באותן שעות של לפני הצהרים, המפקדים הניחו לנו לנפשנו, ואני יצאתי לשוטט בסביבה לבדי. תחילה שוטטתי בחצר של דגניה, אחר כך הרהבתי עוז והרחקתי עד בניין המשטרה. אותה הליכה אינה מתועדת ביומן, כי שמרתי את דפיו רק לציון קרבות ומקומות שעברנו. בכל זאת זכרתי את אותה הליכה לפרטיה וכתבתי עליה בספרי "אני פחדן אני".

נהם טרקטור עלה באוזניי. ענן אבק תימר בדרך העפר, בתוכו נסע טרקטור כשהוא גורר אחריו פרה חסרת ראש. כשארבעת רגליה זקורות לרום וגופה נפוח ותפוח. הפכתי את ראשי ואז ראיתי את חצר הרפת של דגניה. הרפת המהוללה של דגניה שעליה למדנו עוד בבית הספר העממי, רבצה על צידה מנופחת, מתוחת רגלים ומעלה צחנה. שני חיילים ילדים מרופטי לבוש וצוהלי עיניים קפצו על בטנה של פרה אחת והאזינו צוחקים לאויר הנפלט מאחוריה בקול שריקה.

אחר כך ראיתי את הפרד. עמד ליד שוקת מים וניסה לשתות. לא הבנתי מדוע אינו מצליח, עד שהבחנתי שחסרה לו לסת, הלסת התחתונה. רציתי לעזור לו, ניסיתי לדחוף את ראשו בכוח לתוך המים, אך הוא התעקש כפרד. ולא הסכים. נדמה לי שהוא פשוט לא הבין אותי. שני חברי משק באו אלי ואמרו לי שחבל על המאמצים ושצריך לרחם על החיה המסכנה הזאת. הם לקחו אותו אתם ויותר מאוחר שמעתי קול יריה. יריה אחת.

לא יכולתי לשהות דקה נוספת בתוך החצר. מעולם לא עלה על דעתי שאלה הם פני המלחמה.

שדה חיטה בשל השתרע מצדה השני של גדר המשק. רק אתמול נרמס על ידי הטנקים הסורים וחיל הרגלים שלהם. פה ושם, בתוך ים הלחם, נמצא איזה חייל אויב שרוע ללא רוח חיים. ברחתי מנציגים אלה והתקדמתי לעבר משטרת צמח. רק שלשום התנפצה אל גדרותיה פלוגה שלנו ולא הצליחה לכבשה. הבוקר צמח בידינו. עברתי את הגדר ההרוסה, את הביתן הקטן שלצידה, וראיתי את הפירצה בקיר המשטרה. החבלן שלנו הצליח להפעיל את חומר הנפץ, לפתוח פתח ולא יותר. גופתו עדיין היתה מונחת שם. מכנסיים קצרים וסנדלים. רגליים שעירות, שזופות במקצת. שער ערמוני יפה ופני ילד.

ברחתי. עליתי על הכביש ומיהרתי לחזור לדגניה. עוד לא מלאו לי שמונה עשרה. את המלחמה צריך להכיר טיפין טיפין, ולא בבת אחת ככה. משמאל לכביש מאחורי  משוכה נמוכה, בצבצו לעיני זרועות. מעין ענפים עבותים חסרי עלים. הסתקרנתי. סוף סוף משהו מדעי. משהו בוטני. ירדתי מהכביש והתקדמתי בקפיצות עליזות לעבר המשוכה. מפליא עד כמה דומים הענפים הללו לזרועות של ממש. דילגתי על גדר אבנים נמוכה וקפאתי. היו אלה זרועות של ממש. חמישה נערים שכבו שם על גבם. הקליעים השיגו אותם בעת הנסיגה מצמח. שוכבים כאן כנראה כבר כמה ימים. חמישה בני משקים, חמישה זוגות סנדלים. אולי חיפו על הנסוגים עד אשר נפלו אחד אחד, או שמא רדף אחריהם משוריין וחיסלם בצרורותיו.  נפוחים היו. נפוחים כמו הפרות שבחצר המשק. נפוחים עד כדי הרמת זרועות. עשר זרועות המושטות לרום.

ניטעתי אל מקומי. רגליי דבקו למשוכה. עמדתי כך דקה שלמה ואז ראיתי את הדבר הנורא ביותר שראיתי מעודי. ראיתי, או דימיתי לראות. אחד המתים, ודווקא זה שרבץ בסמוך אליי, היטה את זרועו השמאלית  והרימה גבוה יותר, לעברי...

נמלטתי. עליתי על כביש טבריה ורצתי כמטורף. מכונית משא שעברה ואספה גוויות שלנו, נעצרה בחריקה מולי, ורק ברגע האחרון הצלחתי להימנע מלהוסיף גם את גופתי לערימה...

   ארבעה ימים שהינו בתעלות הקשר של דגניה, דרוכים ומוכנים לקבל את פניהם של  הסורים. ביום החמישי קורה משהו. אנו עוברים להתבסס בפרדס של קיבוץ כנרת, וכל אחד מוצא לו פינה שעליה הוא מתכונן לישון. לעת ערב מרשים לנו ללכת להתרחץ בים הכנרת. לא הרחק מאיתנו,  מעבר הכביש, מהבהבת מדורה עליזה. אולי מישהו עושה קומזיץ. התקרבנו לאש ונרתענו למראה גופתו הנשרפת של חייל סורי. רק אז שמנו לב לעוד כמה מדורות קטנות הבוערות לצדי הכביש. אליהן כבר לא ניגשנו.

בערבו של יום שלישי ה-25.5.48 אחרי שהזדחלנו לתוך שקי השינה והתחלנו לישון, מעירים אותנו בחופזה ואנו מצטווים להיכנס לאוטובוס המחכה לנו בסביבה. הרכב חוצה ללא אורות את העיירה הנטושה צמח וכשהוא מגיע לשוליה, אנחנו יורדים עם כל הציוד ופוסעים  מזרחה. אחרי כחצי שעה של צעדה בשדה שלף, אנו עוצרים, מתחלקים לזוגות ומתפזרים  בשורה ארוכה מצפון לדרום.  כעשרים צעד מפרידים  בין זוג למשנהו.  עכשיו עלינו לחפור שוחה בעומק של מטר לפחות, לכסות אותה בגבעולי השלף ולהיטמן בתוכה למשך כל היום. יש שמועה שהסורים רוצים לנסות להתקיף שוב את הדגניות ועלינו להמתין להם במחבוא עם בקבוקי מולוטוב. הציוד העיקרי שלנו כולל בעיקר בקבוקים. בקבוקים עם מים לשתייה, בקבוקי מולוטוב לזריקה על הטנקים וגם שני בקבוקים ריקים, כי אסור לצאת מהבור ולמען הנקיון הסביבתי, הם ישמשו לנו כמשתנה ביתית.

מישהו שואל מה עושים אם  נזקקים לדבר יותר רציני. לזה יש רק פתרון אחד – להתאפק.

מישהו אחר שואל אם אפשר לזרוק על הטנקים גם את בקבוקי השתן. על כך הוא ננזף  על ידי המ"מ, שאומר לנו שאין זמן לשטויות, ושנשארו לנו רק  ארבע שעות כדי להתחפר ולהסתתר באדמה.

בן זוגי למבצע הוא בחור הונגרי מבוגר בן 22, הוא מזרז אותי ושנינו מתחילים לחפור באדמת החמרה הקשה. חפרנו כשעתיים עד שהגענו לעומק הרצוי ולרוחב המאפשר ישיבה תוך יישור רגליים. השלף אשר בתוכו אנחנו מתחפרים הוא של גבעולי דורה עבותים וזה מקל עלינו  לכסות את הבור כראוי. עם עלות השחר נמצאת כל המחלקה  קבורה באדמה בשורה ארוכה, שבסופה מתחילה שורת המשך של המחלקה השנייה.

בימים הבאים סיפרו לנו שהרעיון  להחביא  בשלף שרשרת של חיילים נושאי בקבוקי מולוטוב היה של משה דיין, שקיבל את הפיקוד על האזור. יש להניח שאם הסורים היו מנסים  להתקיף שוב את הדגניות עם הטנקים שלהם, היה המארב הזה נכנס להיסטוריה של קרבות המלחמה, וכמה בחורים היו זוכים  בצל"ש על שהסתערו עם בקבוק שתן על הטנק המתקרב. ביומן שלי אני מוצא כתוב:

יום רביעי – 26.5.48

סוף סוף אנחנו נלחמים, אחרי חודש וחצי של צבא בלי קרבות.

המלחמה היא קשה ונואשת. אנו אמנם מפילים בהם חללים רבים, אך זבובים אחרים באים ותופסים את מקומם...

לזה לא הכינו אותנו. כנראה שבין הזבובים  שפרו ורבו על חשבון הפגרים הפזורים בשטח, עברה שמועה שצפונית לצמח ישנם בורות מוצלים המכוסים בגבעולי דורה והם מיהרו לתפוש בהן מחסה.

לזבובים הממלאים בהמוניהם את הבור יש גם צד זכות. הם נותנים לנו תעסוקה וגם יש לנו עכשיו מה לעשות עם הבקבוקים הריקים. עושים תחרות. מי יתפוס יותר זבובים וימלא ראשון את הבקבוק שלו. מה לא עושים כדי להלחם בשעמום של יום שאינו נגמר. במלחמת העולם השנייה נחשב יום הפלישה לחופי נורמנדיה כיום הארוך ביותר בשנה. נדמה לי שאותו יום  שבו היינו קבורים בתוך בור מוצף זבובים היה ארוך פי כמה.

סוף-סוף היום הנוראי הזה מגיע לקיצו, ועם בוא החשכה, אנו מעיזים  להוציא ראש מתוך הקבר ואחר כך את כל הגוף. מחלקים לנו עגבניות ומלפפונים מצומקים, קופסת סרדינים, כיכר לחם ושני בקבוקי מים ואומרים לנו שזה צריך להספיק לנו ל-24 השעות הקרובות.

את בקבוקי הזבובים שזכו במשך היום ברחצה חמימה, אנו מרוקנים בתקווה שהזבובים שהחזיקו מעמד יפיצו בין הזבובים האחרים את השמועה שלבור שלנו לא כדאי להיכנס.

התכוננו להישאר ערים כל הלילה כדי שביום הארוך המחכה למחרת, נצליח להרדם, אך הדבר לא עולה בידינו ובחצות בערך אנו נשכבים לישון על הארץ לצידי הבור. 

בשתיים בלילה, כשהשינה בעיצומה, מעירים אותנו ומבשרים לנו שבאים להחליף אותנו. את שארית הלילה אנחנו עושים בשינה על חוף הירדן.

למחרת עוברים לאשדות יעקב ומשתלטים על הדשא, למרגלות עצי הנוי המקיפים אותו. מי שמעיר אותנו בבוקר, הם הציפורים שכנראה קיבלו שלשול מאותה סיבה שגם אנחנו קיבלנו לפני כמה ימים. הם ממלאים את כל ענפי העץ ולא מתביישים לשתף אותנו במה שעובר עליהם. הבעיה שמעיקה עלינו היא הצורך להחליט מה עדיף. האם למצוא מחסה מפוקפק בצל העצים, או להתמקם במרכז הדשא, שם להינצל אמנם  ממתת הציפורים, אך  להיצלות בשמש הקופחת של עמק הירדן.

עם ערב אנו מתבשרים שהמחלקה שלנו יוצאת לכבוש מחדש את שער הגולן, שאנשיה פונו כשהטנקים הסורים עקפו אותם לפני כמה ימים ויצאו להתקף את דגניה. ביומני אני רושם שאם יהיה לי מזל ונצליח להלחם ולירות, אלה יהיו היריות הראשונות של חיי.

המשך יבוא

* * *

דרור אידר

1. מכתב גלוי לאפיפיור פרנציסקוס

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (17.5.2015)

אדוני האפיפיור,

אתם עומדים לחתום על הכרה במדינה ערבית-פלסטינית. איננו תמימים לחשוב שאתם סבורים כי בכך תקדמו את השלום. סביר יותר להניח שבכך אתם חושבים למלט את הנוצרים מחרב האסלאם המשמידה את שרידי הקהילות הנוצריות העתיקות באזורנו.

כיהודים יש לנו חשבון ארוך שנים עם הכנסייה. מה שעושה האסלאם כיום לנצרות, עשתה הנצרות לעם היהודי מאות שנים. אכן, אירוניה אכזרית של ההיסטוריה. יד ההשגחה האלוהית. דור אחר דור האשמתם אותנו במותו של משיחכם וצליבתו, והכרחתם אותנו לטעום את ייסוריו. וכי מה היתה האנטישמיות אם לא כפיית חזרה על מעמד הצליבה? יהודי אחד נצלב בשחר המילניום הראשון בירושלים, ובעקבותיו עם שלם נצלב ברחבי העולם במשך 2000 שנה.

אדוני האפיפיור, הקמת מדינה פלסטינית על הרי השומרון בליבה של ארץ ישראל ההיסטורית היא המשך הניסיון לצלוב את העם היהודי.

הסתכל סביבנו, המזרח התיכון מתמוטט. המבנים המדיניים, שהמערב הנוצרי כפה על עמי האזור בעקבות הקולוניאליזם האירופי, קורסים, והלאומיות הערבית המלאכותית מפנה מקומה לשבטיות אתנית, ובעצם למבנים חברתיים קמאיים שאפיינו את האזור מאז ומקדם. הוסף לכך את הגל האסלאמיסטי הרצחני שסוחף מיליונים ומבקש להחזיר את העולם לתקופת הכיבושים של מוחמד – ותקבל מתכון לכאוס ארוך שנים. מדינה פלסטינית תחזק את המגמה הזאת ולא תרגיע אותה.

הפלסטינים נהנים משקט יחסי. הם מנהלים את חייהם באוטונומיה עצמאית במקומות מושבם, מפני שישראל מנהלת את ביטחון האזור. ברגע שניסוג מגב ההר, ישתלטו כוחות האסלאם הרדיקלי ויכוננו ח'ליפות אסלאמית בטווח אפסי מליבה של מדינת ישראל. תהליך דומה פקד את עזה לאחר שנסוגונו משם. המלחמה שתתחולל אז תהיה אכזרית יותר מכל מה שידענו, משום שהיא תהיה על קיומנו. מי שיסבול מכך יהיו גם מאמיניך החיים בישראל, שהם כיום הנוצרים היחידים במזה"ת הנהנים משגשוג. מדינת היהודים היא הערובה היחידה להבטחת החופש לכל הדתות פה. עוד אירוניה היסטורית.

הביטחון הוא קול ההיגיון. צריך להשמיע גם את קול האמונה וזכות היהודים על ארצם. לו חזרנו אלפיים שנה אחורה לזמן השלטון הרומי, ושאלנו את ישו, למי שייכת הארץ הזאת – היה מפנה אותנו לפסוקי ההבטחה בתנ"ך. למשל, הבטחת האל לאברהם אבינו, גדול המאמינים:

"כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם."

מאז שגלינו ואיבדנו את עצמאותנו, היתה הארץ שוממה ולא קיבלה שום יגשות מדינית אחרת. הארץ הזאת חיכתה לבניה האמיתיים, וחזרתנו ארצה הגשימה את נבואות התנ"ך. 

נציג הוותיקן אמר שביטחון ישראל יגיע "לא בעזרת בידוד משכנותיה אלא מהפיכתה לחלק מהן."

טעות נוראה. איננו רוצים ליטול חלק בגורל הפוקד את שכנינו. ההיסטוריה הארוכה של עמנו לימדה, שבכל הקשור לגורלנו, אסור לנו לסמוך על אחרים.

אדוני האפיפיור,

אתם בני ערובה בידי האסלאם, וכמו רבים במערב, חושבים, שאם רק תקריבו את היהודים, יונח לכם.

אבל בסתר לבכם אתם יודעים, שהשלום לא יקודם בעקבות ההחלטה האומללה הזאת, ונוצרים יוסיפו להירצח, להיאנס ויאולצו להתאסלם. החלטתכם תכשיר את החרפה!

2. על הדר וחרפה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (18.5.2015)

1. חשוב להתעכב על נאומו של יצחק הרצוג בליל השבעת הממשלה. שלא בטובתו, נמתח קו בין דבריו לנאום הקמעות של יאיר גרבוז. כל מילה שהרצוג הטיח בנתניהו ש"קנה שלטון בשקר" הופנתה גם כלפי בוחריו ו"שותפיו הטבעיים". מבחינתו, כולנו "קנינו שלטון בשקר". אחר כך יזהיר שלא לפגוע בישראל החופשית והדמוקרטית. בסדר.

כמה מיץ אפשר לסחוט מדברי נתניהו על המצביעים הערבים ביום הבחירות? הרצוג: "היסטריה, הסתה, מדנים, הפליית בני אדם רק בשל דתם," את זה אומר מי ששותפתו להנהגה, ציפי לבני אמרה, בהתייחסה לרעיון שמניע את מפלגת "המחנה הציוני": "אנחנו מונעים מהחשש שנתניהו מוביל אותנו למדינה ערבית" וכו'.

מי פה מתייחס לערבים כאיום הגדול על ישראל?

לעומתה, נתניהו דיבר על "המצביעים הערבים" – מצביעים המשתייכים לרשימה הערבית המבקשת לשנות את זהותה של ישראל ולכן חיוני להתמודד איתם. בקלפי. היכן ראית "אפלייה על בסיס דתי"? אגב, הרצוג הצהיר שיוביל "אופוזיציה שלעולם לא תהיה נגד מדינת ישראל" – האם דבריו מייצגים גם את הרשימה הערבית המאוחדת?

2. "מההדר הבית"רי לא השארת רגב על רגב." אמר הרצוג, וירה בכינון ישיר אל שרת התרבות מירי רגב. זאת הרוח הנושבת במחנה השמאל, התנשאות ריקה שריח גזענות עולה ממנה. אז מירי רגב מחאה כפיים והביאה דגל, קטעים, "בהמה שכמוה" ניבל פיו בגסות רוח גברי בנאי, ובייש את מורשת הגששים. מישהו שם לב לחרפה הזאת בדברי הרצוג? לא נשמעה מחאה מצד ארגוני הנשים, כשם שלא נשמעה דיה כלפי הסקסיזם הבזוי של יוסי פריצקי ביחס לשרת המשפטים איילת שקד. התנהגות דומה נרשמה פעם מצד ח"כ אחמד טיבי כשכינה את ח"כ אנסטסיה מיכאלי "אנסטסיה השופכת". גם אם דמן של נשות ימין (ושרה נתניהו בראשן) מותר בקרב השמאל, מדוע הימין שותק?! זה לא רק גברי בנאי; זה יצחק הרצוג!

3. "תנועתי (העבודה) היא התנועה שהכריזה על הקמת המדינה." באחת ייחס הרצוג –  ובעצם ניכס – את הכרזת המדינה למפלגת העבודה. הרצוג יודע מה משמעותו של "שליח ציבור" – באותו יום שישי הרה גורל, דוד בן גוריון לא עמד שם כנציג מפלגה כלשהי, אלא כמנהיג העם היהודי לדורותיו ורק מכוח העם כולו הכריז על חידוש מלכות ישראל השלישית. בכל זאת, בחר הרצוג לומר את הדברים החמורים הללו.

עוד אמר: "אני עומד בראש תנועת העבודה שאיחדה את ירושלים בירתנו הניצחית."

שוב ניכס למפלגתו את שחרור ירושלים. בשדות הקרב של מלחמת העצמאות וששת הימים, לא נלחמו ונפלו רק מצביעי מפא"י. בכל מקרה, הלוואי שהיה אפשר להאמין להרצוג. אבל רק לפני שנתיים וחצי, בראיון ל"ידיעות אחרונות", אמר הרצוג דברים שהיום היה שמח להסתירם: "אני רואה את ירושלים כמשמשת שתי בירות פוליטיות: במזרח ירושלים, בירת המדינה הפלסטינית; ובמערב העיר, בירת המדינה היהודית. ככה אני רואה את המוצא."

הוא נשאל, האם ירושלים תישאר כולה עדיין בטריטוריה ישראלית והשיב: "אני לא יורד לדקויות ולא מנהל כאן מו"מ. הכותל יישאר בידי ישראל. לגבי השאר, צריך להיות יצירתיים." מחנה ציוני, אבל בלי ציון.

4. לבסוף קרא הרצוג לנתניהו ללמוד מבן גוריון שהכריז על הקמת המדינה נגד כל הסיכויים המדיניים והצבאיים והפוליטיים – ולשנות את "ההווה והעתיד ולחולל היסטוריה," הוא התכוון ל"מהלך מדיני" ולהקמת מדינה פלסטינית שתהיה מבוא לח'ליפות אסלאמית במרחק יריקה מלב הארץ.

בדיוק הפוך: לו רץ נתניהו ל"מהלך מדיני" כזה, היה העולם מוחא לו כפיים, כולל התקשורת הישראלית ומפלגת העבודה. אבל דווקא "בן ההיסטוריון" מבין שיש לו אחריות כלפי עתיד העם היהודי בארצו, ולא חוזר על הטעויות הפטאליות שסיכנו את קיומנו. כך רואים את הסכנה ובוחרים בתקוות החיים. כדאי שהרצוג ישנן את עצת אבטליון ב"אבות": "חכמים היזהרו בדבריכם!"

* * *

עקיבא נוף

הִילַכְתְ רוֹב קֶסֶם על גוּפִי

הִילַכְתָ רוב קֶסֶם על גוּפִי

וכל נימַי אַמְרוּ מיזְמוֹר,

כְּשֶׁנֹועֲמֵך האֵין-סוֹפִי –

נִיגָר את צימאוני לִשְׁבּוֹר.

יש נוֹגָה בחיוך הזה

הַמִּתְפָּעֵם מן הַמָּגָע,

ויֵש כְּמִיהָה אל החָזֶה,

המִתְלַטֵּף אחוּז עֶרְגָה.

ידֵך רַכָּה בִּנְגִיעֲתָהּ       

פַּרְטָה על מֵיתָרֵי בְּשָׂרִי,

ועוֹנֶג שֶׁאוֹתִי עָטָה,

הנה זוֹרֵם אֶל-תּוֹךְ שִׁירִי,

הַמִּתְרוֹנֵן וּמְבַקֵּש

כי לא יִתָּם זה הַכּישׁוּף,

וכך תפילה פה אַלַּחְשֵׁשׁ –

כי לֶהָבָה זו לא תָּסוּף.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.5.15

* 61 – עובדה – כל המגרעות של ממשלה המבוססת על קואליציה של 61 ח"כים כבר נאמרו, אך יש להבין – זו הממשלה ואין בלתה. לכל המועמדות הפוטנציאליות להצטרפות אליה: המחנ"צ, "יש עתיד" ו"ישראל ביתנו" אין כל כוונה לעשות כן, ולכן זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין. אולי בעוד שנתיים, באמצע הקדנציה, המצב יהיה שונה. אולי התפתחויות מדיניות, ביטחוניות או כלכליות תגרומנה לשינוי, או תהוונה תירוץ לשינוי. אך זה לא יקרה בקרוב.

הניסיון של ראש הממשלה ושריו להציג תמונת מצב של התרחבות קרובה של הממשלה – לא זו בלבד שאינה נכונה, היא גם מזיקה. היא משדרת זמניות וחוסר יציבות. תמונת הממשלה יכולה היתה להיות אחרת, והיא כזאת באשמת שגיאותיו של נתניהו ערב הבחירות ובמו"מ הקואליציוני. אך את הנעשה אין להשיב.

השדר של ראש הממשלה ושריו צריך להיות שונה. עליהם להקרין יציבות. עליהם להבהיר שבדמוקרטיה גם רוב של אחד הוא רוב, לא כל שכן רוב של שניים. עליהם להקרין ביטחון ביכולת של הממשלה לפעול, למשול, להוביל. עליהם להתחיל להוביל את הרפורמות הגדולות בכלכלה, עליהן התחייב שר האוצר. עליהם לנסות לגבש עם האופוזיציה החברתית הסכמות על תמיכה מבחוץ ברפורמות.

הדרך היחידה להתרחבות עתידית של הממשלה, היא יציבות לאורך זמן. אף מפלגת אופוזיציה לא תצטרף לממשלה מקרטעת כדי להצילה. אם הממשלה תהיה יציבה וחזקה, ייתכן שבעתיד תצטרפנה אליה מפלגות נוספות.

את השדר הזה ניתן להעביר לציבור באקט מתבקש, שהוא נכון מבחינה עניינית, אך גם מבחינה סמלית. איוש מיידי של תפקיד שר החוץ.

* עצה פוליטית לנתניהו – הצעד הפוליטי החכם ביותר שנתניהו יכול לעשות כעת, הוא למנות לאלתר את גלעד ארדן לשר החוץ. אם הוא באמת התכוון להשאיר את התפקיד להרצוג – בנאומו האופוזיציוני בכנסת הרצוג טרק בפניו את הדלת. אם ההמתנה להרצוג היתה רק תירוץ – בנאומו, הרצוג העניק לו סולם. אם ימנה את ארדן לתפקיד, נתניהו ימצא לצידו שר חוץ מצוין, בעל ניסיון פוליטי, פרלמנטרי ומיניסטריאלי, נאמן ומסור. אם לא יעשה כן, ימצא מולו אופוזיציונר ממורמר בסיעת הליכוד, שיהווה מוקד כוח לעומתי.

* קלון – ממשלה חדשה. יהיו בה שרים טובים יותר וטובים פחות. יהיו בה שרים שיצליחו ושרים שיכשלו. יהיו בה שרים שיפתיעו לטובה ושרים שיאכזבו. ויש בה שר אחד שעצם מינויו הוא קלון על החברה הישראלית – הפושע, לוקח השוחד, אריה דרעי.

* להקת המעודדות – תמונת הראי של המקהלה שפסלה בבוטות ובגסות את איילת שקד בטרם נכנסה לתפקיד שרת המשפטים, היא להקת המעודדות והמעודדים שקראו לה להיכנס באמאמאמא של בית המשפט, להראות להם מה זה, להעמיד אותם במקומם, להחזיר אותם לגודלם הטבעי וכו'. אני משוכנע שאיילת שקד תאכזב אותם.

* בחרדת קודש – לאוזני המפחדים והמפחידים מפני איילת שקד שבאה להחריב את בתי המשפט ולעיני אלה המייחלים לכך שהיא תנהג כך, הנה דבריה הנכוחים בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין:

"לא אקהה את שיני המערכת, ובד בבד אוודא שהשיניים לא יכרסמו במעמד הרשות המחוקקת והמבצעת. עלינו למצוא את הנוסחה לאיזון הנכון בין הרשויות."

שקד הוסיפה כי היא נכנסת לתפקיד "בחרדת קודש והתרגשות רבה. משרד המשפטים הוא מהחשובים שבמשרדי הממשלה. הוא חולש על החשובים שבנושאים, המשפיעים על הפרט ועל הכלל. בית המשפט היה תמיד ועודנו מקור לגאווה."

והנה דברים יפים וראויים שאמר יו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד ברזילי: "אני מברך את איילת שקד. תמיכתנו בך היא תמיכה ברשויות החוק בישראל. אנו רואים בעמדותייך נדבך חשוב. צריך לומר בצורה ברורה וחדה – ישנו צורך בבקרה על הרשויות. צריך לומר בקול רם וברור – אפשר להיות בדעה שונה ויחד עם זאת במחויבות מלאה לשלטון החוק בישראל. אני מצהיר כאן כי לשכת עורכי הדין תתמוך בך במאבקך בצורך לאזן בין שלוש רשויות המדינה."

יש לציין שגם בית המשפט העליון חוזר לעצמו, והוא מאמץ בהדרגה מחדש את דרך הענווה המשפטית, להבדיל מן הפוליטיזציה ("אקטיביזם" בכיבוסית) שפשתה בו בשני העשורים האחרונים.

* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות – את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא תוכל להשתתף בדיון עד תומו. "אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי להתייצב במליאה."

טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת. כוונתי לחקיקת "החוק הנורווגי", על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת עם היכנסם לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות.

* תמצית הנאום – יצחק הרצוג יכול היה לתמצת את נאומו בכנסת, בדיון על השבעת הממשלה, למשפט אחד: איני מקבל את הכרעת הבוחר.

* שאלה – מישהו יכול להעלות על דעתו את מיליבנד, שהפסיד בבחירות בבריטניה, קורא לבחירות חוזרות?

* שאלה 2 –  מישהו יכול לדמיין איך היו שוחטים את נתניהו, אילו הפסיד בבחירות והיה קורא לבחירות חוזרות? מישהו יכול להציע את הכינוי שבו התקשורת היתה מכנה את נתניהו, אילו אמר "נטיל מצור על הכנסת"?

* אופוזיציה ממלכתית – מהי אופוזיציה ממלכתית? למשל, הודעתה של שלי יחימוביץ' שתתמוך ברפורמות שכחלון מתכוון להוביל, וברכתה למינויים של שרים שהיא מעריכה את עמדתם החברתית. "מבחינת סדר יום חברתי כלכלי, יש כמה מינויי שרים ממש טובים, ואם להיות גלויה לחלוטין – עם חלק מהם יש לי מכנה משותף הרבה יותר רחב מאשר עם גורמים רבים באופוזיציה. אנחנו עשויים למצוא עצמנו מצביעים עבור יוזמות, רפורמות וחוקים שלה, ולא להסתפק בציוץ תמיכה."

אני בטוח ששלי תהווה אופוזיציה לוחמת לא פחות מהרצוג, אבל עניינית וממלכתית. תתמוך במה שראוי בעיניה לתמיכה, תשבח את מה שראוי בעיניה לשבח. אני מקווה שגם הרצוג ינהג כך, כפי שעשה ב"צוק איתן", למשל, אבל נאומו המתלהם, ראיונותיו בתקשורת בימים האחרונים, מעידים על כיוון אחר לגמרי. כאילו הוא צריך להוכיח שהוא לא זוחל לממשלה, וכדי להסיר חשד, הוא נוקט באלימות מילולית מתלהמת.

* דיקטטור בנשמתו – אם במהלך הקדנציה שלו יחתום נתניהו על חוזה שלום אזורי כולל עם מדינות ערב והפלשתינאים, וקבלת ההסכם תהיה תלויה באופוזיציה, כיצד תנהגנה המחנ"צ ומרצ? על פי הניסיון ההיסטורי, הן תתמוכנה. אולם אם הן תשאלנה לפיו של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, הן תצבענה נגד, כדי להפיל את נתניהו.

במאמר מרושע ב"הארץ", רכלבסקי יצא חוצץ נגד שלי יחימוביץ', שהודיעה שתתמוך ותפעל לכך שמפלגתה תתמוך ברפורמות חברתיות וכלכליות שיוביל כחלון, לטובת המשק והחברה, לקידום הצדק והשוויון, מתוך אחריות ממלכתית ופטריוטיות.

תחת הכותרת "יחימוביץ' התבלבלה", המסית והמדיח תוקף אותה בחריפות: "הצעת יחימוביץ' לשת״פ למען משטר נתניהו לא תחזיק – כי היא מופרכת, מזיקה ואנטי-מוסרית. יחימוביץ' אמורה להיות הראשונה לדעת שההצעה לתמוך ולחזק רוע בעזרת 'הדברים הטובים' שהוא עושה היא פארסה. משטר אנטי־דמוקרטי, שמתחיל בריסוק משרד התקשורת, ושאין לו כלל רוב – דווקא יחימוביץ' תציל אותו? יש גבול לכל תעלול... הצעתה הנואלת של יחימוביץ'... מישהו השתגע? לגמרי?"

רכלבסקי משווה את הצעתה של יחימוביץ' לצעדו של דיין, שערק ממפלגת העבודה לממשלתו של בגין. בדיעבד, הוא מצדיק את המהלך, כיוון שלטענתו בזכותו הושג השלום עם מצרים. אלא שאם אז המטרה המרכזית הייתה להשיג שלום, הפעם המטרה המרכזית היא להפיל את נתניהו, אותו הוא מכנה בעזות מצח "דיקטטור".

"אין משימה חשובה מהצלת ישראל מדיקטטורה. פריצת דרך מדינית תחכה."

רכלבסקי, המרשה לעצמו להגדיר את ראש הממשלה שזה עתה נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות בידי רוב העם – "דיקטטור", הוא האדם האחרון שיכול לדבר על דמוקרטיה. מדובר באדם שנפשו סולדת מדמוקרטיה. אדם שהמניע המרכזי בחייו הוא השנאה. היא המוליכה אותו. כל חייו, מפעל חייו, מאז ספר ההסתה והשקר "חמורו של משיח", דרך מאות פשקווילי הסתה ב"הארץ", קודש להסתה והפצת שנאה נגד הציונות הדתית. הפעם הוא קורא גם לבנט להצטרף לקואליציה להצלת ישראל מפני "הדיקטטור", כי כנראה הוא החליט שנוח לו יותר למקד את ארס השנאה וההסתה שלו באיש אחד.

רכלבסקי הוא אנטי דמוקרט ביסודו. הוא האיש שהסית לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. הוא האיש שקרא לפיקוד של צה"ל לסכל החלטה של הדרג המדיני לתקוף את הכור הגרעיני באיראן, אם תינתן פקודה כזאת. הוא האיש שהסית את טייסי חיל האוויר לדומם את מנועי המטוסים, אם יקבלו פקודה לצאת לתקיפת הכור האיראני. משמעות הדברים היא הפיכה צבאית.

והאיש הנקלה הזה, הדיקטטור בנשמה הזה, האנטי דמוקרט הקיצוני הזה, איש השנאה והמדון, המסית והמדיח הסדרתי, מדבר על דיקטטורה... הרי אם אדם כמותו יעלה חלילה לשלטון, עשרות אלפים יכלאו במחנות ריכוז ומאות ייתלו בכיכרות הערים.

* דוגמה היפותטית – כמובן שהדוגמה שנתתי – נתניהו יחתום הסכם שלום, היא היפותטית לגמרי. הוא לא יחתום. ואם הרצוג יהיה ראש הממשלה – גם הוא לא יחתום. גם לא זהבה גלאון. כמה הם כבר יכולים ללכת מעבר להצעות ברק ואולמרט, שנידחו בדם ואש ותמרון עשן?

* ביבי והקינג – ברגע שנמסר על מותו של בי.בי.קינג היה כל כך ברור אלו תגובות "מקוריות" סרות טעם תרוצנה ברשת. וואללה, כל כך הרבה מקוריים.

* בדרך להקמת הבנק החברתי הראשון – בשבוע שעבר פרסם בנק ישראל את המתווה להקמת אגודות בנקאיות בישראל. זה המתווה להקמת הבנק החברתי, הקואופרטיבי, הראשון בישראל. זו התפתחות חשובה ויש בה בשורות לקידום הרעיון, אולם המתווה עדין כולל בתוכו את המכשול הבלתי עביר, חסר ההצדקה וחסר התקדים בעולם החופשי: הדרישה להון עצמי בסך 75 מיליון שקל, כהתנייה לרישיון להקמת הבנק. 

יש לקוות שהדרישה הזו היא שירת הברבור בקדנציה של הפרזנטור של הבנקים המסחריים כשר האוצר. השר החדש, משה כחלון, העלה על ראש שמחתנו את שבירת המונופול של קרטל הבנקים המסחריים, ואת עידוד התחרות החופשית בענף, כמרכיב מרכזי ברפורמה, שהוא התחייב לחולל בכלכלת ישראל. על הרפורמה הזאת, שאני מגדיר אותה כדה-טייקוניזציה של ישראל, הוא ביקש וקיבל מנדט ציבורי. יש לקוות שהוא יעמוד בהתחייבותו, למרות הקושי בקידום רפורמות מרחיקות לכת בממשלה, התלויה בקולו של כל ח"כ.

* ידידתו הטובה של הצרכן – "התחרותיות היא ידידתו הטובה של הצרכן". זה היה המוטו של דברי שר האוצר כחלון בישיבה הראשונה של צמרת משרד האוצר, עם כניסתו לתפקיד. ואכן, זה המסר עליו ביקש כחלון מנדט וקיבל אותו מבוחריו, ובהם כותב שורות אלו.

ובינתיים שר התקשורת בנימין נתניהו (שערוריה בפני עצמה – נתניהו המציא כל מיני קרעי משרדים לספק את תאוות השררה של כל מיני ח"כים, כולל ההמצאה המשונה שר בלי תיק לענייני תקשורת, והשאיר לעצמו את משרד התקשורת, ממניעים זרים), שפיטר ממניעים זרים את המנכ"ל המקצועי של משרד התקשורת בשיחת טלפון (שאפו – לא במסרון) החליט, ממניעים זרים, להחריג את שירותי התקשורת הקווית של בזק מרפורמת התחרותיות.

על כחלון לעמוד על המשמר, ולא לתת לנתניהו לחבל, ממניעים זרים, במהפכת הדה-טייקוניזציה שהוא רוצה לחולל במשק הישראלי.

* השתלבות מוצלחת – הקמת הגדוד הדרוזי בצה"ל לפני 41 שנים היתה צעד חשוב להשתלבותם המוצלחת של הדרוזים בצה"ל ובחברה הישראלית. פירוקו של הגדוד הדרוזי כעת הוא עדות להצלחת ההשתלבות – היום הדרוזים משתלבים היטב בכל היחידות, ואין עוד צורך בגדוד ייחודי.

* לא אליבי לפייסנות – הסיכולים הממוקדים שביצע הצבא האמריקאי בשבועות האחרונים בבכירי דאעש, הם סוף סוף פעולה אפקטיבית נגד הארגון. הנשיא אובמה ראוי לשבח על הפעולות הללו.

עם זאת, יש לזכור שדאעש אינה הבעייה, אלא סימפטום אחד שלה ולא המסוכן ביותר. הבעייה היא תמנון הקנאות האיסלמית הג'יהאדיסטית, שדאעש היא זרוע אחת שלו, אך הוא רב זרועות, שחלקן נלחמות אלו באלו, אך כולן מסכנות את שלום העולם. ובראש התמנון ניצבת איראן, שעומדת להיות מעצמת סף גרעינית, בחסות המערב, כתוצאה ממדיניות הפייסנות של אובמה.

פעולה חזקה וצודקת נגד דאעש, אינה יכולה לשמש אליבי לסכנה לשלום העולם של מדיניות הפייסנות שמוביל אובמה.

* א-רמאדי כמשל – האירועים בעיר א-רמאדי בעיראק הם תמצית המציאות המזרח תיכונית ו"האביב הערבי". דאעש כבשה את העיר ומבצעת טבח המוני בתושביה. חיילי צבא עיראק אינם נלחמים אלא נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. ראש ממשלת עיראק מתחנן בפני החיילים "להיות גברים" ולהילחם, אך לשווא. מיליציות שיעיות הנאמנות לאיראן עושות דרכן לעיר, כדי להילחם בדאעש ולהדוף את מתקפתו.

מה, בעצם, קורה כאן? חיילי צבא עיראק, הם חיילים בצבא של מדינה פיקטיבית, "מדינת לאום", כביכול, של לאום פיקטיבי. אין לאום עיראקי. זהו לאום שאין לו היסטוריה, אלא רק גיאוגרפיה, שנקבעה על שולחן השרטוט של דיפלומטים אירופיים קולוניאליסטיים. איזו מוטיבציה יש לחיילים כאלה להילחם ולמסור את נפשם למען מדינתם? לעומת זאת, דאעש והמיליציות השיעיות הם ארגוני אותנטיים של זרמים איסלמיסטיים אדוקים, וללוחמיהם תועפות מוטיבציה ונכונות בלתי נדלית להקרבה.

* עולם ללא ישראל – מי שרוצה פיפ"א ללא מדינת ישראל, רוצה את העולם ללא מדינת ישראל. כך, ללא כחל ושרק, הבהיר גדעון לוי במאמר שפרסם ב"הארץ": "אני מקווה שישראל תושעה מפיפ"א."

* דרכיה דרכי נועם – הרב בני לאו והזמרת והיוצרת אתי אנקרי, זכו בפרס ליבהבר לסובלנות דתית לשנת 2015. שניהם ראויים ביותר לפרס. אתי, ביצירתה ובשירתה, מגשרת בין חילונים ודתיים, בין מסורת ואמונה למוסיקה עכשווית ומרבה אהבת ישראל. הרב בני לאורך שנים מבטא יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, מעמיק את ההיכרות של החברה הישראלית עם התנ"ך והתלמוד והשנה יזם את המפעל החברתי, התרבותי והחינוכי החשוב והמבורך – 929, הביא את התנ"ך לציבור הישראלי ועולם היהודי, באמצעות לימוד פרק יומי בתנ"ך, 929 פרקים ב-929 ימים, באינטרנט ובקבוצות לימוד רבות בכל רחבי הארץ.

אך סמלי, שבשבוע שבו נחשפנו לעובדה המצערת, שארגון הרבנים האורתודוכסי המתון "צהר" ממשיך להדיר מתיקון ליל שבועות בהשתתפותו רבנים רפורמים ואורתודוכסיים, מקבל הרב האורתודוכסי בני לאו פרס לסובלנות דתית מן התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית).

* תשוקת החלוציות של בעז נוימן – בקיבוץ שפיים הלך לעולמו בשבת ההיסטוריון בעז נוימן, והוא בן 43 בלבד. נוימן נפטר ממחלת הסרטן שפקדה אותו בשנית לפני ארבע שנים, שנים אחרי שהחלים מהמחלה שתקפה אותו לראשונה בשנות העשרים המוקדמות לחייו.

ב-2009 פרסם נוימן את ספרו "תשוקת החלוצים", אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על החלוציות הציונית. ספרו התבסס ברובו על ציטוטים מהכתבים, מהמכתבים ומהיומנים שכתבו חלוצי העלייה השנייה והשלישית, שביטאו באופן אותנטי את תשוקתם למולדת, תשוקתם לארץ ישראל, תשוקתם למעשה ההתיישבותי באדמת הארץ. נוימן נדבק בתשוקה הזו, וספרו – מלא תשוקה לחלוציות ולתשוקת המולדת שלהם.

עד אז, התמקד נוימן בחקר גרמניה הנאצית. הוא השתייך לאסכולת הפוסט היסטוריונים האנטי ציונית, על כל תחלואיה ובהם הגרועה שבהם – השוואת הציונות לנאציזם. מתוך נקודת המבט הזאת, החל נוימן לחקור את החלוציות, והצלילה למעמקי כתביהם של החלוצים, הביא למהפך תודעתי טוטאלי, שהחזיר אותו לחיק הציונות, הפטריוטיות, אהבת המולדת והזדהות עם ההיסטוריה של עמו. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון – בֹּעַז, במלעיל – מדי שנה אני מלמד את מגילת רות, ומדי שנה מישהו "מתקן" אותי כאשר אני אומר בֹּעַז במלעיל, ו"מסביר" לי שיש לומר בֹּעַז במלרע. אני מבין את האומרים זאת, כיוון שכמוהם גם אני למדתי בבית הספר על רות ובֹעַז, במלרע. אך זו טעות. בתנ"ך, טעמי המקרא קובעים את נגינת המילה. ההטעמה נהגית על פי מיקום טעם המקרא. כאשר הוא נמצא בהברה האחרונה, המילה היא מלרעית. כאשר הוא נמצא בהברה שלפני האחרונה, המילה היא מלעילית.

במילה בֹּעַז במגילת רות, טעם המקרא נמצא תחת ההברה בֹּ, ולכן המילה היא מלעילית.

* * *

המתנה האחורית לכל החיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה את התחת הקטן שלך

בולט אחורנית כמו שני חצאי

אפרסק בשל

שבעוד שנים אחדות

יהיה אפשר לשים עליהם

כוס בירה בלי שתתהפך

אז בא לי לתפוס בך

לנשוך בך

למעוך בך

לנגוס בך

את בליטת התחת המשגעת שלך

כשאת מהלכת במכנסונים

כאילו אינך יודעת

את המתנה האחורית שסידר לך אלוהים

לכל החיים

מתוך היומן, 17.7.14. יום חמישי. במשך היום יוצא לי לאכול אפרסק עסיסי וזה מביא אותי לכתוב את השיר.

* * *

מתי דוד

מי ראוי לתואר קדושה?

האפיפיור פרנציסקוס הכריז על שתי נשים ערביות פלסטיניות כקדושות. מרים בווארדי נולדה בכפר עיבלין. מרים אלפונסין נולדה בירושלים.

האפיפיור הכיר בקיומה של מדינת פלסטין והכריז על אבו מאזן כ"מלאך השלום".

 ראוי שהאפיפיור יכריז גם על גדעון לוי כ"קדוש" פלסטיני עוד בחייו, שנולד אמנם כיהודי, אבל הקדיש את חייו למאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הציוני.

ניתן להוסיף שמות מומלצים נוספים לקבלת תואר "קדוש פלסטיני" על-ידי האפיפיור.

אהוד: האיפיון "פלסטיני" לכל ה"קדושים" הללו הוא שקר היסטורי. לא היה אז בנמצא המושג "פלסטיני" וגם לא עם "פלסטיני".

* * *

משה כהן

הנדון: תושבים מקופחים

נכבדי, בחגיגות יום ירושלים שמענו את נשיא המדינה ואחרים מתריעים נגד הקיפוח של תושבי מזרח ירושלים.

ברור שקיפוח צריך לתקן, אבל מוזר שמנהיגי המדינה מעלימים עין מהתנהגותם של אותם תושבים מקופחים הדורשים תיקון. גם בימי חול עדים אנו לפיגועי טרור רצחניים בחוצות העיר, וביום ירושלים ראינו תהלוכות של ערבים המניפים את דגלי אש"ף וחמאס, והמכריזים ש"אל קודס" תהיה לנצח תחת ריבונות ערבית, מיידים אבנים ומתפרעים.

איך איש ממנהיגי ישראל אינו מגיב לאתגר הזה של צוררי ישראל, אשר בעצם אינם מכירים בריבונות הישראלית?

איך הם מתכוונים להעניק הטבות לערביי ירושלים המקופחים מבלי לדרוש מהם לקיים את חובתם האזרחית הראשונית, להכיר במדינה ולכבד את חוקיה? – שהרי אין זכויות בלי חובות.

למה ריבונותה וכבודה של מדינת ישראל קלי ערך כל כך בעיני מנהיגינו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עדינה בר-אל

נשים, נשים, חוכמת-חיים

על ספרה של מירה מגן

"עיניים כחולות מדי"

זמורה-ביתן 2012

מירה מגן משתמשת בספר בטכניקה של מספר כל-יודע, והיא פורשת בפני הקורא את נפש דמויותיה.

בצומת המרכזי – נשים המתגוררת באותו בית בירושלים. זקנה שמעמידה פנים כאילו היא בדמנציה, ומשטה בכולם; העובדת הזרה שלה מרומניה; שלוש בנותיה, שמצליחות כל אחת בקריירה אישית ופחות בפן הרגשי; והנכדה, שהיא בת לאם חד-הורית. הילדה מוקפת בבנות משפחתה כל העת, אך מוזנחת מאוד, ומי שמטפלת בה ברגש ובמסירות היא דווקא העובדת הזרה של סבתה.

בצד אלו פועלת דמות נוספת שנכנסת לחייהן – מתווך עלוב, שהוטלה עליו משימה בידי קבלן אלים וסחטן, לשכנע את הזקנה למכור את ביתה ואת המגרש היקר שלה, לצורך הקמת בית קומות. המתווך חש כמי שמכר נשמתו לשטן. הוא מעמיד פני משורר, נכנס לביתן כדייר, ומרמה את בנות המשפחה. כל זאת כדי לעזור לאחותו ולאחיינו הנכה. דמות גברית נוספת, שבמראהו אינו כל כך "גברי", הוא ניצול שואה, ששומר על סטייל ואופטימיות למרות סיפור חייו הקשה.

מגן פורשת בכישרון רב עולמות שונים וסביבות שונות זו מזו. אם זה בית-החולים הירושלמי בו משמשת אחת הבנות כרופאה, ואם זה בית אבות תל-אביבי, בו מוצאים קשישים בית חם בסביבה ירוקה ושלווה, דווקא בלב העיר הגדולה והסואנת.

עוד היא מתארת כיצד קבלן שוחר לטרף – מגרש עם פוטנציאל בנייה גבוה באמצע העיר –  מפעיל כל אמצעי לא כשר, כגון: שליחים שמשכרים בלילות את הזקנה בבר, ובעיקר אלימות מילולית ופיסית כלפי מי שמעז לא לעשות את דברו.

מצד שני יש גם תיאור עולמם של העובדים הזרים. דרך עיניה של יוהנה, מתוודע הקורא למשפחת בתה ברומניה. יוהנה החמה והטובה לקחה על עצמה משימה להיטיב את חיי בתה ונכדיה שם, ופה היא פועלת במסירות ובאהבה כנה למעבידתה ולמשפחתה.

בסופו של דבר יש סוף טוב עבור כולם, פחות או יותר. לכאורה זה דאוס-אקס-מכינה, ולמעשה הפתרונות לכל הדמויות די ריאליסטיים. הזקנה זוכה בערוב ימיה לנחמה באהבתה לניצול השואה הקשיש. הבת, שהיא אם חד-הורית, זוכה לקידום בקריירה ועוברת לתל-אביב, ואז ילדתה, שהיתה מוזנחת רגשית ופיסית, זוכה בקירבה לאימה ולתשומת ליבה דווקא רחוק מבנות המשפחה האחרות. בת אחרת זוכה לקידום בקריירה בחו"ל, ומשלימה עם עובדת רווקותה. ובת שלישית, הרופאה, זוכה לעדנה בזכות תרומת זרע של חבר לשעבר והיא בהריון. (אגב, הפתרון של ילד מתרומת זרע או מאימוץ לבנות גיל ארבעים וארבעים-פלוס הוא מוטיב חוזר בספרות העכשווית, כמו במציאות).

גם המתווך מוצא מזור לנפשו בעת שהוא פושט מעליו את תחפושתו ומספר את האמת לזקנה. צעד זה משחרר אותו ממועקה, גם אם לא ממצוקתו הכלכלית. וכך מוצגת בספר מציאות ימינו בתחומים שונים: עולמם של הקשישים המתגוררים בביתם ומלחמתם ב"ביטוח הלאומי" וכן הקשישים בבתי האבות; עולמם  של העובדים הזרים שלבם חצוי בין המשפחה הענייה שהשאירו בארצם לבין המסירות למעבידיהם בארץ; עולמן של נשים לא-נשואות ושאלת הקידום בקריירה מול ענייני הלב.

ונסיים בדברי חוכמת-חיים של הזקנה, בעת שהיא מנסה לשכנע את אהובה ברונו לעבור להתגורר עמה בירושלים:

"ועוד משהו ברונו," ניתקה ראשה ממנו והזדקפה, "אמרת שאנשים ידברו אז תדע לך, שאני גמרתי עם זה. כל זמן שיהיו אנשים בעולם ויהיה להם פה הם ידברו. אפשר להתפוצץ מלחשוב כמה דברים לא עשינו בחיינו בגלל הידברו הזה, אח, אם היה לי אז את השכל שיש לי היום. אין לנו יותר מדי זמן ברונו, בגיל שלנו אנחנו כבר פאסה, לא סופרים אותנו, מי יגיד לנו משהו? כבר לא מצפים מאיתנו שנביא ציונים טובים מבית הספר, שנתגייס לצבא, שנביא ילדים, משכורת, כלום לא מצפים מאיתנו ברונו, אנחנו כבר מחוץ למשחק, נמצאים עדיין בעולם אבל לא חייבים לו כבר כלום, זה הגליק שבזקנה ברונו, אנחנו יכולים לעשות היום אלף דברים שפעם לא העזנו והיום לא יכולים לפטר אותנו משום מקום, אז מחר תביא את הפעקאלעך שלך וזהו..." (עמ' 254).

* * *

עמוס אריכא

1. הלילה שבו נולד מנהיג

על רקע חורבן הלילה הזה, התנוצץ ח"כ יצחק הרצוג, ראש "המחנה הציוני" וראש האופוזיציה, והבריק לראשונה כמנהיג נוסך השראה.

בליל יום שישי התכנסה כנסת ישראל העגמומית, אחוזת הקדרות נוכח ממשלתו המבישה של נתניהו, הרביעית במיספר. זוהי העלובה מבין כל ממשלות ישראל, מאז הצהרת העצמאות הנועזת של דוד בן-גוריון ב-14 במאי 1948, בדיוק לפני שישים ושבע שנים. הפעם נוכחנו לדעת במהלך נאומו חסר המשמעות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמבחינתו מה שהיה הוא מה שיהיה, ואולי אף יחמיר מצבנו.

הדרך לתהום, אליבא דנתניהו, היא הדרך היחידה מבחינתו להתקיים במזרח התיכון הבוער. האיש שמכבר נודע – אצלנו ובמחוזות רחוקים – כמתעתע, כאדם שאין לבטוח בו, כמי שאינו בוחל בהפרחת כזבים, שקרים של ממש, היה האיש שבא להציג שוב את ממשלתו החדשה הלאומנית והקיצונית. איש זה מתוזז, אינו עומד בלחצים, ניתן לסחוט אותו, אין בו שדרה של מנהיג והוא עלול להתרסק בשעת מבחן.

 על רקע חורבן הלילה הזה, התנוצץ ח"כ יצחק הרצוג, ראש "המחנה הציוני" וראש האופוזיציה, והבריק לראשונה כמנהיג נוסך השראה. הוא נשא נאום בנוי לתלפיות, מלוטש להפליא, ומנה אחת לאחת את חולשותיו ומגרעותיו של נתניהו, האיש שבו הוא רואה סכנה של ממש לארץ הזאת. זה לא היה הרצוג החיוור וחסר הנחישות ממערכת הבחירות. הפעם היה זה מנהיג שקול, מדוד, חכם, ומושחז בביקורתו הנוקבת על נתניהו וממשלתו.

הרצוג פרש במקביל ראיית עולם שלמה עם חזון, ארוגה ביד אמן. הוא גם השתמש בהזדמנות הזאת לקבוע אחת ולתמיד כי לעולם לא יצטרף לממשלה הזאת בראשות נתניהו, וכי מעולם לא התכוון לבגוד בבוחריו. הוא הצהיר, בלשון ברורה ומנוסחת כהלכה, כי בבוא שעה נכונה הוא יהיה זה שירכיב ממשלה עם חזון. התחושה כי באיש הזה נמצא מי שעשוי לחולל מהפך, שיכנעה אותי ביכולתו להנהיג אותנו לחוף מבטחים. בלילה האביבי הזה הרצוג נולד לראשונה לעיני כמנהיג אמיתי, שאולי ייחלנו לאחד כמותו מכבר.

אהוד: אולי ההתפעלות שלך מנאומו ה"תקיף" של הרצוג נובעת מכך שלבני לא תפסה לו בביצים. אבל ההתרשמות שלי מדבריו האינפנטיליים, הלא-מדוייקים והיהירים – שהוא כנראה לעולם לא יהיה ראש ממשלה, מה עוד שאם היה עליו להקים קואליציה, היה גם הוא הולך עם כל החניוקעס הסוחטים אותנו, אחרת לא היתה לו קואליציה.

2. לאדוני הנשיא בלב-שלם

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין קיבל תואר "דוקטור לשם כבוד" באוניברסיטת בר-אילן, ואני מצטרף להערכה הרבה לנשיא ריבלין.

אני מקווה כי אלה שיטרחו לקרוא את שורותיי הבאות ימתינו עד לשורה המסכמת בטרם יחרצו את דין הרשימה הזאת. לכל אלה אני חייב תחילה הסבר על תהליך ההיכרות שלי עם נשיא המדינה רובי ראובן ריבלין, שלא נפגשתי איתו אישית. בעת שהצטרף ראובן ריבלין לשורת המתמודדים על כיסאו המתפנה של הנשיא, טענתי כי הגיעה שעה לתבוע מחברי הכנסת לבחור לנשיא לאחר עידן שמעון פרס – באישיות מבין אזרחי המדינה שהגיעה להישגים החורגים בהרבה ממעגלם של המתמודדים מבית המחוקקים. עדיין אני סבור שכך ראוי בעיקר לאחר דור הנשיאים האחרונים.

אולם עליי להודות בפה מלא כי אני נסחף יותר ויותר להתחמם לאורו הנדיב של ראובן ריבלין שהצליח מרחוק לאלף אותי דעת בדבר אישיותו החורגת משיגרת מרבית נבחרי הציבור, והוא נחשף בהדרגה כבעל אישיות עצמאית וחמה, הקורנת ושופעת אהבת אדם; הוא מייצג כאציל אמיתי את דור ההדר של מפלגת חרות שגססה לאחרונה בעזרת בנו של מנחם בגין, אותו בני שראש הממשלה נתניהו לש ונימש אותו בכפו ובדרך זו הטיל כתם על ההגדה לבית בגין.

ראובן ריבלין צמח למעשה גם הוא מאותו מחוז רביזיוניסטי שגליו התרוממו בעיקר משנות השלושים ועד להכרזה על הקמת מדינת ישראל העצמאית. מכל ההדר שמנחם בגין, איש התרבות והגינונים הפולניים ייחס לו ערך וחשיבות כזאב ז'בוטינסקי עצמו, מכבר לא נותר דבר. אולם בגלל שלא התוודעתי אליו מקרוב לא הצלחתי לזהות בריבלין את האחרון מבין אנשי ההדר האמיתי שנותר בליכוד. מי שזיהה בו איש עצמאי בעל דעות מוצקות משלו שאיננו מרכין לפניו את ראשו היה נתניהו שהתמחה מכבר בהפיכת גבעות למישורים עקרים ויבשים, אך לשמחתי נכשל בהגמדת ריבלין שלמרות ההשפלה הזאת מצא עצמו למזלנו בסופו של יום כנשיאה החדש של המדינה.

אני מודה כי נכשלתי בהערכתי אותו ואני חוזר ושוטח לפניו התנצלות נכפלת. הימים, השבועות והחודשים האחרונים גילו לרבים ואני ביניהם כי יש לנו נשיא הגון ומלבב והוא ורעייתו אנשים בעלי תואר ואור הקורן מהם ומאיר את סביבותיהם.

אך אין לתרגם את הליכותיהם הפשוטות ואת צניעותם כובשת הלב כאילו זו התמונה בשלמותה. היא מורכבת ומושפעת מהשקפת עולמם הליברלית  ומעומק חוכמתו, תבונתו ורגישותו שובת-הלב של ריבלין. מדובר באיש המסוגל לקרב לבבות. עצם היבחרו לנשיא למורת רוחו הבוטה והגסה של נתניהו, חשפה אותו כמי שעוד יסתבר כנשיא בעל מידות תרומיות, לחדוות לב כולנו. 

ראו את מסעם של ריבלין ורעייתו לגרמניה. זיכרו את נסיעתם והיא משמשת דוגמה ומופת בנוהל צניעות, בלי שמץ התנצלות בהיותם כאחד האדם ולא נגרע מכבודם כפסיק. הם ובני פמלייתם קבעו בנסיעה הזאת רף חדש שאני מקווה כי יחייב מעתה גם את ראש הממשלה, ואילו אני מונה עצמי בין אלה הרואים מעתה בריבלין ורעייתו נכס לאומי להתברך בו.

ראובן ונחמה ריבלין הוכיחו בנסיעתם לגרמניה מהי צניעות שאנחנו מצפים למצוא אצל רמי מעלה שכמותם. מסתבר כי בריבלין היה גלום כל השנים מי שיכול היה גם להנהיג את הליכוד טוב יותר מנתניהו. אינני בוש לגלות הרהור שאינו מרפה ממני, כי חבל שבראש ממשלת הליכוד לא נמצא כיום איש בדמותו של ריבלין שלמדתי להוקירו.

* * *

ד"ר יוסף רוט-רותם

וחג שבועות תעשו לכם

מבחינה מסורתית והלכתית משתייך חג השבועות למערכת החגים המכונה "שלוש רגלים" (=פסח, שבועות, סוכות). מבין שלושת החגים הללו חג השבועות הוא היוצא דופן: הוא החג הקצר ביותר, בן יום אחד בלבד (בחו"ל בן יומיים בשל יום טוב שני של גלויות); אין הוא מוזכר בחוקתו של הנביא יחזקאל, וגם לא במקרא, לבד מרשימות החגים שבתורה; אין התורה קובעת לו תאריך מסוים בלוח השנה, והוא כל כולו תלוי בחג אחר – חג הפסח ובמצוות ה"ספירה":  שבעה שבועות או חמישים יום מיום הבאת העומר.

למרות עובדה זו, ואולי דווקא בשלה, חג השבועות עשיר מאוד בתכניו ובצביונו. הוא משופע ברעיונות ובסמלים ורב גוני במנהגיו. עניין זה בא לידי ביטוי גם בשמות החג: חג הקציר; חג הביכורים; חג (יום) החמישים; עצרת (או: עצרת של פסח); חג מתן תורה; יום הקהל; שבעה שמות רשמיים שניתנו לו בתורה ובספרות ימי הבית השני.  יש להוסיף לו שם נוסף חג סיום האביב שהוסף לו בימינו.

חג הביכורים – זמנו של חג זה לא נזכר במפורש בתורה. לפי פשוטם של מקראות הבאת הביכורים אינה תלויה בחג השבועות, והיא מצווה לעצמה האמורה בסמוך למצוות הרגלים וגם ללא קשר עימם (למשל: שמות כג: יט; דברים כו: א ואילך). גם היחס בין ביכורי קציר החיטים לבין ביכורים הבאים מתוצרת חקלאית שבשלה אינם ברורים. חג השבועות עצמו גם הוא לא היה קבוע בלוח השנה אלא תלוי בהבאת העומר ובימי הספירה. ורק משנתעורר הצורך להאחיז אותו ביום קבוע בלוח השנה הוחלט למזג איתו גם את חג הביכורים. (עיין משנה: בכורים ג: א-ט).

חג מתן תורה גם הוא נזדווג לחג השבועות והוא זכר למעמד שהתרחש בראשית ההיסטוריה של עם ישראל כעם ליד הר סיני. הוא קשור לחג הפסח קשר רעיוני והיסטורי. כל המסורות מסכימים שיום קבלת התורה (שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים) היה שבת ושתאריך קבלת התורה היה בראשית חודש סיוון, בחמישי? בשישי? בשביעי? לזכר אירוע זה נחוג חג מתן תורה. אולם מוזר הדבר שדווקא חג בשם זה לא נזכר כלל בתורה.

שם החג, הקשרו לחג השבועות ולחג הביכורים מבוסס על ספרות ימי בית שני. המקור הראשון הקושר את שלושת החגים יחד מצוי בספר היובלים, מן הספרים החיצוניים. שם מיוחס(ים) החג(ים) כבר לנוח (יובלים ו' כ-כג).

הוויכוח, יש לומר ויכוח אקדמי, בין פוסקי ההלכה בעניין היום המדויק שבו ניתנה תורה לישראל לא פסק עד היום. בפועל הסכימו חכמי ישראל לומר שחג מתן תורה הוא היום שבו חל חג השבועות.

להתמזגותם של חגים אחדים לחג אחד היתה השפעה אדירה על תולדות ישראל. מעשה זה איפשר גמישות שנדרשה לתהפוכות ההיסטוריות הקשות שעברו על עם ישראל. הוא איפשר את שימור כל היסודות הבסיסיים, הרעיונות והסמלים שמהם הורכב החג. הוא איפשר את הבלטת הרעיון והסמל לה נזקק העם באותה שעה היסטורית בתולדותיו כך, למשל, כל זמן שהיה העם עובד אדמה, הנושא החקלאי שבחג השבועות הובלט. אולם כשסולק העם מאדמתו התנחם העם ב"חג מתן תורה". ולמרות חוסר האפשרות של העם לקיים את חיי החקלאות שלו לא שכח העם את היסוד החקלאי: הבתים ובתי הכנסת קושט בירק חי.   

* * *

ידידיה יצחקי

תשובה לנעמן כהן

איני בטוח שההתפרצות ההיסטרית של מר נעמן כהן נגדי ראויה לתשובה [גיליון 1046], אבל נראה לי שאפשר ללמוד מהפשקויל שלו משהו על דרך החשיבה של מר כהן.

הפתיחה היא בהאשמה שאני "תועמלן, אקטיביסטי פרו איסלמי." זוהי טכניקה מעין זו של "הערבים באים," אני פרו-איסלמי לפיכך ברור שאני איש רע מאוד, אויב העם והמדינה. למעשה, לו טרח מר כהן לברר מי אני היה מוצא שאיני תועמלן ולא אקטיביסט, לא פרו ולא אנטי שום דבר. אני מבקר וחוקר ספרות עברית חדשה, מנקודת ראות ספרותית קראתי את הקוראן, גם מתוך עניין וגם לצורך כלשהו. זהו כל הידע שלי בדת המוסלמית וכל העניין שלי בה. מר כהן אוהב כנראה להשוות כל דבר שאינו נראה לו להיטלר, לכן השווה את הקוראן ל"מיין קאמפף". השוואה זו לא נראתה לי, ניסיתי לבסס את דעתי על טקסטים מהקוראן. על זה יצא הקצף של מר כהן, בשל זה הוא מאשים אותי באקטיביזם פרו-אילסמי. אולי הוא נזכר בימים הטובים שדבריו בגנות הקוראן התפרסמו בכל שבוע? ממש מגוחך.

אני טוען שממשלות לאומניות וטוטליטריות מסוג אחר זקוקות לאוייב, כדי להסיח את דעת האזרחים הדפוקים במדינה ממצבם, לכן ממשלות הימין דוחות כל סיכוי לשלום. גם את זה הישווה מר כהן להיטלר. לא אמרתי שאין אחריות על כך גם לצד השני, לא אמרתי שרק ממשלת ישראל אחראית לסטגנציה, אבל כמו שראינו בבחירות האחרונות, הערבים אזרחי ישראל משמשים דחליל להפחיד בו את הבוחרים.

כן, יש ערבים שוחרי שלום, מצאתי הרבה מהם. היו לי עמיתים וסטודנטים כאלה. אחד מהם הוא פרופ' מוחמד עבאסי, מג'יש, מומחה להיסטוריה ולגיאוגרפיה של הגליל, מרצה במכללת תל-חי. דוגמה אחרת, צועקת לשמיים, הם הדרוזים, אין ספק בנאמנותם למדינת ישראל, ואף על פי כן המדינה בהנהגת הימין לוחצת אותם ככל יכולתה.   

כן, אני מודה, הצטרפתי למאמץ בין-לאומי להצלתה של מדינת ישראל מהסכנה הנוראה של היותה מדינה דו-לאומית, מה שיביא אותה אל קיצה. הסברתי זאת מעל במה זאת כמה פעמים. לדעתי, אם חרם על מוצרי יו"ש יביא לנסיגה מהשטחים, אני בעד חרם כזה. המדינה חשובה לי הרבה יותר. לא מר כהן ישפוט את נאמנותי למדינה ואת זכויותי בה. מר כהן סבור שמגיע לי על כך עונש, לא כל כך חמור. בינתיים אין מניחים פצצה ליד דלת ביתי ולא שורפים את המכונית שלי, רק סותמים לי את הפה. כמה אופייני. 

אהוד: אל תגזים. אצלנו, למשל, לא סותמים לך את הפה.

* * *

אהוד בן עזר

על "כוכבים ופסים בארץ ישראל 1840־1948"

עשרים פרקים בקורות המעורבות האמריקאית המוקדמת בארץ הקודש

מאת מרדכי נאור

בהוצאת ספרים אריאל ירושלים, 2015

ספר מרתק וחשוב ומומלץ מאוד הביא לנו מרדכי נאור בתיאור הקשרים האמריקאיים לארץ ישראל משנת 1840 ועד קום המדינה. במפוזר קראנו במרוצת השנים חלק מהסיפורים המופיעים בספר, ואולם הפעם הם ניתנים במלוא הבקיאות ההיסטורית ועם מובאות שהן לעיתים מקפיאות דם – ומוכיחות מה היה המצב באותה "פלסטין" מדומיינת, אותו "גן עדן" של רצח ואונס, שממנו "גירשנו" ב"נכבה" את הערבים המסכנים והתמימים. מציאות לא כל כך רחוקה מהרצחנות המוסלמית של דעאש וכת דיליה בימינו.

זהו הסיפור של "הר התקווה", המושבה האמריקאית שהתנוססה היכן שכיום עומד בית הספר "שבח" בתל אביב. העדה היא צעירה מאנשי המושבה קצרת הימים, אשר סבו וסבתו של הסופר האמריקאי הידוע ג'ון סטיינבק היו מאבות משפחתה.

כותב נאור:

העדות המזעזעת ביותר היא של מרי אי. סטיינבק, בת 24, מגרוטון, מסצ'וסטס. היא הושמעה לפני הקונסול גורדהאם ב-18 בינואר 1858, יומיים לאחר שאר העדויות, כנראה בשל מצבה הנפשי והגופני הקשה, בעקבות מה שאירע לה ולבעלה (שנרצח).

היא סיפרה בין היתר:

הגנבים נכנסו לתוך החדר שבו נמצאנו. הם היו חמישה. הראשון שבהם אחז מקל גדול ובו היכה את אבא. אבי נפל לאחור. קפצתי לעזור לו. הדם זרם מראשו על פניו בזרמים גדולים. עזרתי לו להתרומם והוא התיישב בקצה החדר. אחד ניגש אל התנור והחל לפרקו. אחד שבר את השעון. פניהם של כל התוקפים היו מכוסים להוציא נקבים לעיניים. הם פתחו את המזוודות שמצאו בחדר ואחר כך רצו שאלך איתם לחדר השני, כדי לפתח את המזוודות. סירבתי, ואמרתי שאם יביאו את המזוודות הנעולות לחדר שבו נמצאתי, אפתח אותן, וכך היה.

לאחר מכן התיישבתי ליד בעלי הפצוע. אחד התוקפים, שנראה בהיר בהשוואה לשאר, רצה שאצא איתו ואראה לו את החדרים האחרים. לא הסכמתי. הוא תפס אותי בזרועי, נאחזתי במיטה. אחד האנשים השחורים התקרב אליי והיכה אותי בחזי, ברובהו, ואחר כך גם בגבי. הוא משך אותי בכוח מהמיטה, למרות התנגדותי. נגררתי על גופת בעלי אל מחוץ לבית.

יחד עם האיש שגרר אותי באו עוד שניים, כהי עור. הוא השליך אותי על הארץ. נאבקתי על נפשי. האיש הוציא את אקדחו וכיוון אותו אל ליבי. אז נכנעתי והוא אנס אותי. לפני שהספקתי לקום בא איש שני. הוא אנס אותי וגם נשך את לחיי. אחריו בא שלישי וכשסיים נכנסו כל השלושה לבית.

הלכתי בעקבותיהם. ניגשתי אל פרדריק. לא הצלחתי לחוש את הדופק שלו. ישבתי ליד אבי ואימי על הרצפה. התוקפים חיטטו בכל פינות הבית. הם שאלו אותי היכן נמצא הכסף. אחד מהם משך אותי לחדר השני והיכה אותי. ואז שוב אנס אותי. הבית היה חשוך לגמרי, ורק אור אחד, שהתוקפים לקחו לחלקה האחר של הדירה, האיר במקצת. אבי התפלל. הם חזרו וביקשו אור. הדלקתי מנורה  ומסרתיה לאחד מהם. הם יצאו ומיד חזר אחד ושאל אותי היכן כל היתר. עניתי לו והוא ניגש אליי ותפס בזרועי. התנגדתי בכל כוחי. הוא משך אותי לחדר הסמוך ואנס אותי.

לפני שעזב אותי הופיע האיש הבהיר ופנס בידו. הם תבעו ממני כסף. אמרתי שאין לנו. הם כיוונו רובה לעברו של אבי והיכוהו. אחד מהם שלף חרב ואיים על אבי ועליי. ניבינו להתגונן בידינו. אבי נפצע אנושות בידו. האיש ניסה לפגוע גם בי. החבאתי את ראשי מתחת לשולחן והחרב פגעה בשולחן. אחד מהם אמר: הרוג אותה ונלך. שני שאל למה פרדריק בעלי ישן. לא עניתי. הוא לקח פטיש שהיה שם והיכה אותי ברגלי, וגם ניסה לקחת את טבעתי. ואז הם יצאו מן הבית.

ישבנו שם חצי שעה לפחות, בלי לזוז, בחושך. כשקמתי ממקומי עדיין שמעתי את קולותיהם, אך לא ראיתי דבר. אימא הדליקה אור. אני חושבת שכאשר עזבו התוקפים את הבית הבית היתה השעה חמש לפנות בוקר." [שם. עמ'53-54].

מעניין, לא?

לידיעת ידידיהם הטובים של צאצאי הרוצחים והאנסים – פרנציסקוס הפופ ואובמה הנשיא.

אכן, בימינו אלה, גורל כזה ואפילו רצחני יותר הוא גורלם של רבבות נוצרים באזורנו, שלא לדבר על המוסלמים המגלים, שוחטים ואונסים אלה את אלה.

רק לנו, ליהודים בישראל, ולאזרחינו הערבים, מוסלמים כנוצרים, יש מדינה המגינה עליהנו מחורבן אכזר.

פרקים נוספים בספר: וושינגטון מתערבת ב"עלילות דמשק". גורלה המר של "מושבת אדמס". מי ירדן בחביות. המכונית הראשונה בארץ הקודש. הרכבת הימית שהצילה את היישוב היהודי בארץ ישראל בעת מלחמת העולם הראשונה. מאי 1948 בירושלים בעיניים אמריקאיות. ואין אלה אלא רק חלק.

מומלץ.

* * *

מנפרד גרסטנפלד

הצעה להתוודות על פשעי האיחוד האירופי

הכנס החמישי של הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות נפתח ב-12.5.2015 בירושלים. משרדי הממשלה שארגנו את האירוע הזמינו את הסגן הראשון של נשיא הנציבות של האיחוד האירופי, ההולנדי פרנץ טימרמנס, לדבר במושב הפתיחה. נוכח היחס המפלה כלפי ישראל שמגלים טימרמנס, מפלגת העבודה ההולנדית שאליה הוא משתייך והאיחוד האירופי – הצעתי היא שטימרמנס יכלול בנאומו את הדברים הבאים, על מנת להבהיר את העניינים:

"אני שמח מאוד שהוזמנתי לפורום הגלובלי. זוהי הזדמנות ייחודית להודות ולהכריז על האמת על האפלייה שנוקטת אירופה נגד ישראל ועל האנטישמיות האירופית. אני גם מעוניין לציין את תמיכתה העקיפה שמעניקה מפלגתי, מפלגת העבודה ההולנדית, לאיסלאמו-נאצים של חמאס ומתנצל על הדעה הקדומה נגד ישראל.

"לאירופה יש עבר רצחני נורא של מאות שנים ביחס לעם היהודי. לאחרונה ציינתי זאת בראיון בטלוויזיה ההולנדית. ניתן לסכם זאת בכך שאנטישמיות אינה רק חלק מן ההיסטוריה של אירופה אלא גם של תרבותה. אחרי מלחמת העולם השנייה אנשים נאיביים רבים חשבו כי אירופה למדה את הלקח מהשואה. הם היו טיפשים.

דפוס חשיבה עברייני

"מחקרים שונים מצביעים על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהאירופים מאמינים כי ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. אם לאירופים רבים כל כך יש השקפות כה קיצוניות וכה רוויות שנאה לישראל, פירוש הדבר שחלק גדול מן האיחוד האירופי נגוע בדפוס חשיבה נפשע. בדבריי כאן היום, אני מייצג את האיחוד האירופי, ולכן אני מייצג גם את האנטישמים הדוחים הרבים של האיחוד האירופי. במילים אחרות, אני מדבר כאן גם בשמם של לפחות 150 מיליון אירופים בני 16 ומעלה, שהם בעלי דעות נפשעות ואנטישמיות, כשהפעם הן מופנות נגד ישראל. קשה להאמין עד כמה זה שערורייתי. אני תוהה מהי תרומתם של האיחוד האירופי, הפוליטיקאים של המדינות החברות בו, רבים בתקשורת, האיגודים המקצועיים, הארגונים הלא-ממשלתיים, הכנסיות וכן הלאה – ליצירתו הנפשעת של הדימוי הזה.

"תמיד התגאיתי בהיותי יותר אינטליגנטי ממרבית הפוליטיקאים. אני דיפלומט משופשף ודובר שפות רבות. כדי לשמור על דימוי זה, לעתים קרובות הצלחתי לתמרן את האמת באופן שהסתיר את מניעיי.

"זוהי הסיבה שהודיתי, בראיון שנתתי לאחרונה, במה שפוליטיקאים אירופיים רבים שאינם כל כך פקחים ממשיכים להכחיש, כי מאחורי אנטי-ציונות יש לעתים קרובות אנטישמיות. דיברתי על גזענות יוונית והזכרתי שמקורה בימין הקיצוני. אנשים לא שמו לב שבכוונה לא ציינתי איזה חלק באוכלוסייה מצמיח מיספר גדול מאוד, חסר פרופורציה, של אירועים אנטישמיים מן הגרועים ביותר באירופה. כולנו יודעים מי האחראי, אבל איננו רוצים לומר זאת בקול רם: חלקים מהקהילות המוסלמיות. מדינות האיחוד האירופי התירו למיספרים עצומים של מהגרים להיכנס אליהן, ללא בקרה, למרות שאנו יודעים כי רבים מהם מגיעים מן המדינות האנטישמיות ביותר בעולם.

"כשנעשיתי נציב האיחוד האירופי, נתקלתי במכתבו של הרב אברהם קופר, סגן-דיקן מרכז שמעון ויזנטל מן ה-18.2.2014, אל נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ – על האנטי-ישראליות של אירופה. מכתב התשובה של שולץ לקופר (3.4.14) לא הציע נקיטת שום פעולות קונקרטיות, ולא היה בו דבר מלבד מלל ריק.

"גב' נינה רוזנוואלד, נשיאת מכון גייטסטון, כתבה (ב-25.3.14) על אותו נושא לנשיא דאז של הנציבות האירופית חוזה מנואל ברוסו.

"ז'ן קלוד תבולט, שענה על המכתב מטעם הנציבות (במכתב מ-16.4.14) נמנע גם הוא מהתייחסות לנושא.

"שרי חוץ של 18 מדינות של האיחוד האירופי, ביניהם מי שהחליף אותי כשר החוץ ההולנדי ברט קונדרס, שגם הוא חבר במפלגת העבודה, מבקשים לסמן סחורות שמקורן בגדה המערבית, כדי להבדיל אותן ממוצרים שמיוצרים בישראל שלפני מלחמת ששת הימים. האיחוד האירופי גם מכריז כי אסור לו להשקיע בשטחים הכבושים. מעולם לא דנו ברצינות עם ישראל בשאלה מדוע יהודה ושומרון נחשבים אזורים כבושים ולא אזורים שנויים במחלוקת. אך דבר אחד ברור: האיחוד האירופי כן משקיע בחלק הטורקי של קפריסין, שהוא ודאי שטח כבוש.

האיחוד האירופי פועל בניגוד להצהרת זכויות האדם הבינלאומית

זה מוביל אותי לגישת הסטנדרט הכפול – מניפולציה שכבר מאות בשנים נעוצה בלב ליבה של האנטישמיות.

(Manfred Gerstenfeld, Double Standards for Israel, Journal for the Study of Antisemitism, 7 January 2013).

בדצמבר 2013 נאמתי באוניברסיטת תל-אביב על יחסי ישראל-אירופה. זהו נושא רגיש, אם מתכוונים לדבר עליו בגילוי לב. לכן העדפתי לדבר ארוכות על קבר של חייל יהודי שנטמן בבית קברות צבאי בהולנד, שמשפחתי החליטה לאמץ. דיברתי באריכות גם על יהודים שהוחבאו בזמן המלחמה בבית שרכשה משפחתי. אומנם אין לזה שום קשר ליחסי ישראל-אירופה, אך כל עוד הדברים מתמקדים ביהודים מתים, והם נאמרים בחמלה, אי-אפשר שלא לכבוש את ליבו של קהל יהודי.

"זה יהיה טיפשי להכחיש שאירופה נוקטת סטנדרט כפול ביחס לישראל, שכן על פי ההגדרה האירופית של אנטישמיות, סטנדרט כפול נחשב אנטישמיות. זוהי בדיוק הסיבה שהסרנו את ההגדרה האירופית של אנטישמיות מאתרי האינטרנט שלנו. הרי איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות אנטישמים על פי ההגדרה של עצמנו.

"הודיתי באותו נאום באוניברסיטת תל-אביב כי אירופה אכן מיישמת סטנדרטים כפולים נגד ישראל. ניסיתי להסביר זאת בכך שאנו רואים את הישראלים כאירופים, ולכן אנו מצפים מהם ליותר ממה שאנו מצפים מפלסטינים או ערבים אחרים. אותם איננו שופטים לפי הסטנדרטים האירופיים. אולי זה לא היה הדבר החכם ביותר לומר, היות שאחר כך אנשים ציינו כי דיברתי בדיוק כמו הגזענים הקולוניאליסטים הישנים שטענו לעליונות אירופית על עמים אחרים. אלא שההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות אדם קובעת במפורש בסעיף 1 שלה כי כל בני האדם ניחנו בתבונה ובמצפון. משמעות הדברים שהם גם שווים באחריותם למעשיהם. אירופה אינה מאמינה כי יש ליישם זאת על הפלסטינים, ולכן אנו מטייחים את פושעניותם ואת כוונותיהם לבצע השמדת עם. לכן עלי להודות כי בדברים שאמרתי על הסטנדרטים הכפולים יש משום גזענות.

"יש לשפוט את הדברים על רקע המדיניות שנוקטת מפלגתי, מפלגת העבודה ההולנדית. מצע מפלגתנו מציין את העימות הישראלי-פלסטיני. אלא שאנו נמנעים מלהזכיר את חמאס ואת העובדה שהפלסטינים מעדיפים את האיסלאמו-נאצים האלה על פני האחרים, כפי שהם עצמם הוכיחו בהצבעתם בבחירות לפרלמנט שלהם – היחידות שנערכו. חמאס מעוניין להשמיד את כל היהודים, כפי שמצויין במפורש באמנתו, וזאת כדי לעשות את רצון אללה. אם אתה שותק ביחס לסוג העכשווי של נאציזם, ומתקיף את הישראלים, אתה תומך עקיף של נאצים אלה. זה בדיוק מה שעושה מפלגתי. כולנו יודעים שאחת הסיבות שאנו עושים כן היא שאנו מעוניינים להשיג יותר קולות מוסלמיים. מנהיג מפלגתנו דידריק סמסון הוא מסית חשוב נגד ישראל.

"לפני שהתמניתי לשר החוץ של הולנד, ביקרתי את ישראל כשזו הביעה את רצונה לעזוב את המועצה לזכויות האדם של האו"ם. ידעתי היטב כי זהו גוף קנאי באנטישמיות שלו ושרבות מן החברות בו הן דיקטטורות ברבריות. אך במקום לבקר ולתקוף את המועצה, ביקשתי מקודמי השר אורי רוזנטל למתוח ביקורת דווקא על ישראל.

"בנסותי לומר היום את האמת במיספר נושאים מרכזיים, אני מקווה שעתה נוכל לעבוד יחד לנסות לתקן את מה שהאירופים, ובכללם מפלגתי, הרסו במשך זמן כה רב."

כדי לסייע לטימרמנס בהכנת הרצאה זו, סיפקתי לשומעים גם מקורות. אך פרנץ טימרמנס החליט לבטל את השתתפותו בכנס. לו היה מחליט להיענות להזמנה, הרצאה זו היתה מאפשרת לו לבוא בידיים נקיות.

ד"ר מנפרד גרסטנפלד הוא יו"ר לשעבר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

המאמר מצוטט ממגזין מראה 336

* * *

מנחם רהט

מפד"ל'ניקים, הצבעתם ליכוד? אכלתם אותה!

רק הליכוד בראשות נתניהו יכול לרמוס ולדרוס את גדולי תומכיו. ע"ע הבית היהודי, גלעד ארדן, גדעון סער – והרשימה ארוכה

אשר יגורנו בא: לא עברו ימים אחדים, פחות משבוע, מאז הקמת הממשלה הנוכחית בראשות הליכוד, והכיעור הפוליטי במחנה הלאומי נחשף שוב במלוא עוזו. הליכוד, כמו הליכוד, ממשיך לא לספור את הפראיירים מהציונות הדתית, האידיוטים השימושיים שלנו, שהעניקו לו ניצחון מזהיר על מגש של רבבות קולות, שמטבעם נועדו להגיע לציונות הדתית, אך נדדו לליכוד והעניקו לו את המדהים שבנצחונות מאז 1977. 

מה עוד צריך לקרות, מעבר למה שכבר קרה בימים המעטים שמאז הבחירות, על מנת שהטיפוסים הנאיבים מן הציונות הדתית, יבינו שנתניהו ממש היתל בהם, כשהכריז ארבעה ימים לפני הבחירות: "אם לא תצביעו ליכוד, שלטון הימין ייפול." (כך הפחידה את האידיוטים השימושיים, כותרת מאירת עיניים שהופיעה ב'ישראל היום', שופרו האישי של נתניהו, ב-13.3.15). מצד שני, גם אם יבינו, זה ממילא לא יועיל. וגם בבחירות הבאות, יפטירו כאשתקד, מתוך תחושה ש"מישהם מוכרחים להיכנס מתחת לאלונקה." הם כבר רגילים לחטוף ירי בתוך הנגמ"ש, להוריד ראש ולהבליג, מקסימום לאבחן זאת כירי ידידותי. 

מסע אי הכרת הטוב, החל עוד לפני השלמת הרכבת הממשלה. נתניהו, במהלך בוגדני כלפי הציונות הדתית בפרט והציבור הכללי בכלל, הסגיר לידי החרדים את משרד הדתות, לאחר שהרב אלי בן דהן ביצע בו שיפורים מפליגים. כל ההישגים חוסלו במחי מכירת חיסול אחת. שוב יסוכל מינויים של דיינים ורבנים סרוגים, המעורבים בדעת עם הבריות, ושוב נתבונן בעיניים דומעות, במסורבות הגט, בעגונות, בקרבנות תהליך גיור פוגעני ובשאר עלובי החיים הנזקקים לשירותי הדת, שיפלו קרבן לנוקשותם של חובשי המגבעות, אשר אינם מחוברים להווייה הישראלית ומעולם לא פתחו את הכרך החמישי של השולחן ערוך. הצבעתם ליכוד? אז זהו. אכלתם אותה.

שיטת השתמש וזרוק

לצורך דחיקת רגליו של הבית היהודי מהישגיו, העביר נתניהו את הנהלת בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים, ששם מקומה הטבעי, לאחוזת משרד הדתות. עוד מהלך נכלולי, שפל, אנטי ציוני ואנטי לאומי, מבית מדרשו של הליכוד. הצבעתם ליכוד? אז אל תבואו בטענות. אכלתם אותה.

עד שמתעורר החשד, שיותר משרצה לרצות את החרדים, מבקש נתניהו לרמוס ולדרוס ברגל גאווה ובהתנהגות שחץ, את רבבות מציליו האידיוטים השימושיים מן הציונות הדתית. ע"ע גלעד ארדן, גדעון סער ואחרים, מטובי מקורביו, ששכבו תמיד על הגדר למענו אבל הושלכו לכלבים, בשיטת השתמש וזרוק. הכרת הטוב – בהפוכה. ככה רואים כולם מי כאן בעל הבית (והשאלה בזכות מי ומה נעשה לבעל הבית – אינה רלוונטית, מבחינתו. אולי ייזכר בה בקמפיין הבחירות השיקרי הבא).

המהלך הבא היה בהפרה חד צדדית ברורה של ההסכם הכתוב והחתום בין הבית היהודי ונתניהו בדבר מינויו של רס"ן (מיל') ח"כ הרב בן דהן, לתפקיד האחראי בלעדית במשרד הביטחון על המינהל האזרחי ותיאום פעולות הממשלה בשטחים, במסגרת תפקיד סגן שר הביטחון. לאחר שנכתב ונחתם חגיגית ההסכם הקואליציוני על אודות תפקידיו של סגן השר במשרד הביטחון, הגיע השבוע בן דהן לפגישה ראשונה עם השר יעלון, ושמע מפיו כי אין בדעתו להעניק סמכויות כלשהן בתחומים אלה לסגנו. רק רגע, שר הביטחון יעלון אינו חלק מהליכוד? ההסכמים שחתם עליהם ראש ממשלתו אינם מחייבים אותו? 'מדינת משרד הביטחון' אינה כפופה לנתניהו? 

רק הליכוד יכול להכיל סוג כזה של פוטש מצידו של שר הביטחון, שבכל מקום אחר כבר היה עף בשל התנהגות כוחנית כזו. בן דהן יכול היה לומר לתקשורת, כי הוא "נכנס בדחילו ורחימו לתפקיד האחראי והחשוב הזה של האחראי על  המינהל האזרחי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים," אבל מי שקובע בליכוד הוא יעלון. מצד שני, אולי בכלל פעל יעלון על פי תכתיב סמוי של ראש הממשלה? בעצם, מה זה משנה? הצבעתם ליכוד, אז אכלתם אותה.

וכך זה עובד גם במשרד החינוך שבו הושיבו לשר החינוך נפתלי בנט סגן שר מטעם החרדים (שלא הסכימו למינוי סגן שר של הבית היהודי במשרד הדתות), וכך זה פועל גם במשרד החקלאות, בו מתאמצת לשכת היועהמ"ש לחסל את פעילותה המבורכת של החטיבה להתיישבות, דווקא ברגע שכף רגלו של שר מהבית היהודי דרכה על סיפו.

הבולדוזרים, ההרס והמרצ

 למי שכל זה לא הספיק לו כדי להבין עד כמה מתאמצים בליכוד להעמיד את הציונות הדתית במקומה, באו פרשות ההרס הסיטוני של בתי יהודים ביו"ש בימים האחרונים. בתקופת הבחירות נרגעו אמנם הבולדוזרים, כדי לסמא עיניהם של אידיוטים שימושיים בציונות הדתית, שבמו פיהם צייצו בימי הבחירות: "כבר הפסיקו להרוס בתים ביו"ש." אך משהוקמה הקואליציה, שוב מסתערים קבלני הביצוע של הפלשתינים, במלוא המרצ ובתאוות הרס, על בתי יהודים ביו"ש. 

לפני שבוע הרס המינהל האזרחי שני בתי מגורים מאוכלסים בתקוע, ועוד בטרם שקע האבק נמחק ביתו של הרב מיכי יוספי בחוות יישוב הדעת בעמק שילה, והתוכנית המיידית היא להרוס מבני מגורים בהר ברכה. כל זה בתוך פרק זמן כה קצר. "מה פשר הרדיפה הזו, אם לא תג מחיר פוליטי של משרד הביטחון, נגד "הבית היהודי?", תוהה בפיכחון רב הח"כ החדש בצלאל סמורטיץ'.

יכול להיות שהוא צודק. אבל בואו נודה, שהרדיפה הזו נעשית גם מכוח תפיסתו של חלק מן הציבור הדתי לאומי, שהופך עצמו לאסקופה הנדרסת תחת רגלי הממלכה. נמיכות קומה ושיפלות רוח, רגשי נחיתות וחוסר אמון בעצמו ובשלוחיו הפוליטיים, הם שהובילו אותו להפגין נאיביות מצמיתה ולהעניק כשליש מכוחו הפוליטי לליכוד. 

זה מה שבישלתם, חברים יקרים, וזה מה שאתם אוכלים. 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תקוה וינשטוק

החומה של תל אביב

ילדי בית הספר לאמנויות בתל אביב קיבלו שיעור מיוחד במינו בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של בית ספרם.

"כאן, במקום שעומד בית הספר שלכם, היתה חווה טמפלרית גדולה בשם רוהמהוף," סיפר המשקם (רסטורטר) שי פרקש לתלמידי מגמת התיאטרון. "החוה הוקמה לפני 144 שנה, ב-1871. והשתרעה על השטח שכיום הוא הרחובות לינקולן-יהודה הלוי-מאז"ה-אוליפנט-דרך פתח תקוה.

"בחווה נבנה בית בסגנון גרמני כפרי ובאר אנטיליה שהמים הועלו ממנה בשורת ארגזים. בחווה גידלו ירקות ופרחים, עצי גפן ובננות, ובראש וראשונה הדרים ליצוא לאירופה. האזור היה מלא פרדסים. החווה היתה מוקפת חומה להגנה מפני גנבים ושודדים, בעיקר בדואים.

"שנים מיספר אחרי שיסד את החווה, נפטר בעליה, פרידריך רוהם, מיתושי הקדחת ששלטה בכל האזור. אשתו מתה יומיים אחריו והחווה עברה לטמפלרי בשם גינטר שהיה לו בית קפה בשרונה עם אולם באולינג.

"הרבה חוות טמפלריות הוקמו מיפו עד סומייל ועד הירקון וואדי מוסררה – האיילון – ועד בית ספר שבח ועד רמת גן. הבתים בשרונה שרדו והפכו למרכזי בילוי וקניות אך מהחוות נותרו שרידים מועטים בלבד ובראש ראשונה החומה הנושקת לבית הספר לאמנות.

החומה נבנתה מכורכר, אבן ייחודית לארץ. הרוח המגיעה מהנילוס יצרה אצלנו דיונות חול שהתכסו בצמחייה ובאין ספור חלזונות (בעראלאך...). אלה יבשו תוך אלפי הדורות והפכו לאבן הכורכר. במידה פחותה קיים התהליך גם היום. "

גובה החומה היה שני מטר ואורכה מאות מטרים. כיום נותרו ממנה רק 70 מטר. חלקה התפורר ורובה נפרץ לצורך פתיחת כבישים. היא קיימת בעיקר ברחוב אוליפנט, ממיספר 22 עד 24 (סעדיה גאון (7. זו חומה נטו שבתוכה פתח אחד בלבד. ממול, במספרי הפרט של אוליפנט ומאחריהם, משתרע בית הספר לאמנות. הקטע שבו החומה נראה כמין מובלעת סגורה בשער קטן המונע כניסת כלי רכב. אין בו  מדרכה אך ישנה גינה קטנה וספסלים. משאבים רבים הושקעו בשעתו בשיקום החומה. אבני כורכר חדשות הוכנסו במקום אבנים שנפלו. אך תקציב להחזקתה אין. קטע חומה נוסף קיים ברחוב מזא"ה 63, בחצר של מעונות העובדים הראשונים. הקטע קטן וחסרות בו אבנים.

"החומה חריגה מאד בנוף. עוברי אורח שנקלעים לאזור תוהים: מה פתאום חומה בתל אביב? הרי העיר לא נבנתה בימי הביניים... ועל מה תגן החומה היום? גם לא מגנבים המסוגלים לטפס עליה בנקל. אבל החומה הטמפלרית הזאת שייכת להיסטוריה של העיר העברית."

התלמידים במגמת התיאטרון האזינו בקשב לדברי הרסטורטר – הם מתכננים מסכת על חיי הטמפלרים. מאד נהנו לשמוע על ה"מנצ'אלאך" (אנשים קטנים באידיש) – ראשים זעירים של  גברים ונשים מברזל שהחזיקו את תריסי הבתים פתוחים. אישונים אלה רווחו בכל הארץ אך בשרונה היו גם בדמות מפלצות וחימרות ששמרו על הבית מהרוחות הרעות. המפלצות עדיין קבועות באוליפנט 24.

שי פרקש מיפה את בתי שרונה ושיקם את הציורים בבתיה וכן בקפה לורנץ הטמפלרי. הוא נולד בעולם הצבע. לאביו היה בית מלאכה למברשות צביעה וגם לשבלונות לציורים על קירות, ומגיל שש כבר עזר בחנות.

"כשהגיעו לארץ מברשות הרולרים רצה אבא לסגור את המפעל. בקשתי שימשיך," הוא מספר. "נסעתי למפעלים ותערוכות של מברשות בחו"ל, התקשרתי עם יצרנים יהודים, ייבאנו רולרים ומכרנו אותם לחנויות. והבנתי גם שעל מנת להתקדם עלינו גם לייצר שבלונות."

ב-1999 הגיע פרקש במקרה לשרונה, כשכבר חדלה להיות קריית הממשלה. "מצאתי בתים נטושים פתוחים. נכנסתי למשרד החקלאות לשעבר. הטיח נופל. קיוויתי למצוא ציורי קיר ולמחרת באתי עם שפכטל [מרית], גרדתי שכבות צבע והגעתי לציורי פרחים של הטמפלרים. פניתי לניצה סמוק הממונה על מחלקת השימור בעירייה והוחלט להתחיל לשמר כמה בתים לפני שיתמוטטו. למדתי בארה"ב וגרמניה לשמר קירות של מיבנים."

השיקום המעשי החל ב-2010. עד כה שוקמו במלואם 27 מתוך 40-45 בתי שרונה ובתוכם ציורי קיר שקישטו חדרי מגורים, מטבחים אף חדרי המדרגות.

לצד העבודה המעשית חקר פרקש את סגנון החיים בשרונה ואת חיי תושביה. הוא התכתב עם הטמפלרים שפונו, ואף נסע לראיינם באוסטרליה ובגרמניה וקיבל מהם סיפורי זיכרונות וכאלף צילומים.

הוא תיעד גם את קפה לורנץ הטמפלרי וחקר את תולדות הבתים היהודיים שהחלו להיבנות על קו התפר עם שרונה. הטמפלרים מכרו חלקים מאדמותיהם, שרונה הלכה והצטמצמה ותל אביב הלכה והתפשטה.

אחד ממחקריו על בתי היהודים שנבנו משנות השלושים ואילך על גבול שרונה עוסק במשפחת קנול. מנחם קנול נולד בווינה למשפחה יהודית שעסקה ביערנות ובסחר עצים. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי. עם הצבא הגיע לדרום בוסניה שביוגוסלביה והתאהב בנערה מקומית, מרים, היא התגיירה והזוג נישא והתגורר בווינה, שם נולדה בתם יהודית. ב-1923 עלתה המשפחה לארץ ונולדו לה שתי בנות נוספות. זמן קצר אחריהם עלה לישראל גם אחיה של מרים, רומן צופ. תחילה שימש "גוי של שבת" בשכונה עד שגם הוא התגייר ונקרא ראובן.

בתי היהודים באזור הפכו לשכונה בשם מרכז בעלי מלאכה ב', וקנול שימש כמוכתר שלה. תחילה התגורר עם משפחתו בבית בפרדס עד שהוא וחבריו רכשו מהטמפלרים מגרש בפינת חשמונאים-יהודה הלוי-לונץ. המגרש נחלק לשניים. על החלק שהיה ברחוב לונץ וכלל בית שואבה יסדו בית כנסת הקיים עד היום. חלל המשאבה נמצא מתחת לעזרת הנשים. רומן צופ, שהיה בנאי מאומן, חצב חלונות בקירות הכורכר של בית השאיבה שנעשה בית כנסת.

בחלק השני של המגרש גרה משפחת קנול בבית קטן עד שב-1933 בנתה בית בן קומותיים במגרש סמוך, ברחוב החשמונאים 74, כיום בית בן שלוש קומות במיספר 72. קנול היה חבר המפלגה הרוויזיוניסטית ולימים גזבר לח"י, ובהקמת הבית סייעו לו אבא אחימאיר ועקיבא סטבסקי. הם גם הורידו ושרפו את הדגל הנאצי של הקונסוליה הגרמנית שהונף על כל אנייה גרמנית שהגיעה לנמל יפו. [לנמל יפו לא הגיעו אוניות אלא חיכו בים והקשר היה בסירות ובאסדות. – אב"ע].

בעיתון בגרמנית שהופיע בארץ ראה קנול מודעה כי הקונסוליה הגרמנית ביפו מחפשת  פקיד דובר גרמנית. קנול, ששלט בגרמנית בעל פה ובכתב, התקבל לקונסוליה כיועץ מסחרי. הקונסול היה ד"ר הופמן ומזכירת הקונסולייה – רעייתו מרתה. קנול, היהודי היחיד בקונסולייה, טיפל בעיקר בהעברות רכוש וכספים של עולי גרמניה בארץ. על יהודי גרמניה נאסר להעביר כסף ורכוש לפלסטינה, ובארץ המציאו קומבינה: העולים רכשו בגרמניה מכונות וציוד לתעשייה, שלחו אותם לארץ וכאן מכרו אותם – וקיבלו את כספם בחזרה.

כשעלו הנאצים לשלטון ביקש קנול להתפטר אך היישוב היהודי וכן הבולשת הבריטית ביקשו שימשיך לעבוד ויספק להם מידע. קנול עבד עד 1941, כשהקונסוליה נסגרה. ד"ר הופמן  קיבל מכתב תודה מארגון עולי גרמניה. הוא ומשפחתו התנגדו לפעילות הנאצית בישראל.

משפחת קנול היתה מיודדת מאוד עם משפחת ואלר משרונה. בחורף הראשון שלהם בארץ ניתכו גשמים עזים והצריף שבו גרו הקנולים דלף. למקום הגיעה  קרולינה ואלר משרונה, רכובה על חמור, והגישה להם אוכל ועזרה.

קרולינה המשיכה לעזור לקנולים ובין שתי המשפחות התפתחו יחסי ידידות, לפני הגירוש לאוסטרליה מסרה משפחת ואלר את מפתח ביתה למשפחת קנול וכן מסרו להשגחת הקנולים את הפרדס שלהם שכלל רפת קטנה ובית משאבה. מנחם קנול, שעבד אז עם "האפוטרופוס לנכסי האויב הגרמני", דאג לפרדס, ומרים ואחיה עבדו בו יחד עם פועל ערבי. הקשר בין המשפחות נמשך גם לאוסטרליה.

חלפו שנים לא מעטות ויום אחד בנמל התעופה של מלבורן שבאוסטרליה נפרד ליאור ארבל, בחור ישראלי שעבד בחברת "דפי זהב" באוסטרליה, מחבר ישראלי. השניים שוחחו בעברית. אישה ששמעה ששפתם עברית ניגשה לליאור ושאלה מניין בא. כששמעה שהוא מתל אביב, סיפרה כי נולדה בבית החולים דג'אני ביפו וכי למשפחתה היה קשר עם משפחת קנול בתל אביב. רצה הגורל וחברו של ליאור היה חבר של אחד מבני קנול. כששב לארץ סיפר על הפגישה ובין שתי המשפחות, עתה כבר דור שני ושלישי, נוצר קשר מחודש בטלפונים ובמיילים. מסתבר שהאישה באוסטרליה היא נכדה של קרולינה והרינג ואלר.

   רומן-ראובן צ'ופ, אחיה של מרים קנול, גר בצריף בפרדס של גינטר סמוך לקנולים וסייע לקרוביו בבניית ביתם. הוא היה ספורטאי מצטיין בעיקר בהתעמלות על מקבילים, הצטרף כחבר לאגודת הספורט "מכבי" ונסע כנציג מכבי לתחרויות בחו"ל. ראובן התחתן עם חניכה שלו במכבי ועבד בחברת החשמל. ב-1938 נסע עם חבר לעבודה בדרום הארץ. עימם היו בטנדר שישה נוטרים. בצומת מסמיה-חוות-הזרע הציבו להם ערבים מארב וכל השמונה נהרגו. עד היום ניצבת  סמוך לכביש הראשי מצבת אבן לזכרם.

* * *

רות ירדני כץ

יותר מדי מושחתים

כן, אין לנו רגע דל במדינה שלנו. השחיתות מגיעה למקומות שאליהם חשבנו שלשם הם לא יגיעו. חשבנו. אז מה? מותר לנו לחשוב על כל-דבר ואנחנו פשוטי-העם משלמים מיסים גם כשאנחנו גמלאים אחרי שעשינו דבר אחד או שניים למען המדינה שלנו כשעבדנו ולא חשובה במה. היינו בטוחים שהמשטרה הוא ארגון נקי נקי. זנאים? זו מילה חיוורת לעומת המציאות. ארגון שהבכירים בצמרת עסוקים באיך לזיין את השוטרת הזו ואיך את ההיא.

היינו בטוחים שרשות המיסים היא רק לטובת האזרח ולא יקום ולא יהיה שבעל תפקיד בכיר יקח שוחד ויתן פטור.

לא האמנו בחיים שראש ממשלה, שר אוצר ועוד כמה יבקשו שוחד ויקבלו היישר לביתם. גם לא חלמנו ששר הכי-סחבק שכולם היו אחיו, בניו ומכריו שכמעט, כמעט קיבל את התואר נשיא המדינה קיבל שוחד תמורת מה שנתן.

הצבא שלנו הכי-מוסרי בעולם, הכי-טוב בעולם מפקדים בכירים לא שולטים ביצריהם. ממש לא. בצבא הכי-מוסרי שלנו יש כמו במשטרה בעלי דרגות שמרשים לעצמם לאנוס ועוד לתת להם זכות להתמקח על כמה יענשו. ויש לנו גם נשיא לשעבר שגם הוא לא יכול היה להתאפק ואנס נשים שעבדו איתו ולידו. 

לא, לא שכחתי את הרבנים הזנאים, הגנבים, המושחתים המכוערים שבשם האלוהים שלהם מותר להם הכול! הכול! הם מברכים, מרפאים, גונבים את הדעת ואת הכסף המועט של מאמיניהם וחיים בעושר ובאושר. בכל מקום ואתר ועם מי שאני מדברת אני צועקת, מה-זה צועקת וזועקת שאנחנו לא מדינה מושחתת. אנחנו לא, אבל יש יותר מדי מושחתים היום ועכשיו.

כמה עצוב לראות את ראש הממשלה שלנו זורק החוצה אנשים שהיו מוכנים לעלות על בריקדות עבורו. ראש-הממשלה שלנו ממש לא ידוע כאדם רחב-לב, אוהב, מוקיר, מחזיר ומעניק. לכל אוהבי ומוקיריי נתניהו יש לי משהו לומר. בערוץ ההיסטוריה הוא יזכר כאדם נקמן ורע לב.

טיפת דבש. ובכל זאת, יש תוכנית בערוץ ״החיים הטובים״ מיום א׳ עד ה׳ מ-שש עד שבע בערב שנקראת ״המטבח המנצח״ באוסטרליה. כן, תוכנית שבה חובבי-בישול מראים את היכולות שלהם וזוג אחד בסוף יזכה בתואר הנכסף ובסכום כסף משמעותי. היופי של התוכנית שהיא מלאת דמיון, המשימות הן מאוד קשות והמתחרים חייבים להיות יצירתיים, חבריים כשצריך, לפרגן כשצריך ולהוכיח שהם לא במקרה בתחרות הזאת הכל-כך תובענית. 

אהוד: גם אני מתגעגע לתקופת סדום סיטי ששם היה וגם יהיה הרבה יותר טוב מאשר במדינה המושחתת שלנו – ישראל. הוי סדום סדום, מי יתננו אזרחייך!

והעיקר שנפטרנו מהפושע אהוד אולמרט!

ועכשיו נטפל בכפפות-משי במערכות הטהורות שחקרו אותו ושפטו אותו ושפכו את דמו.

* * *

ח'אלד אבו-טועמה

כל ויתור על "זכות השיבה"

נחשב בגידה בעניין הפלסטיני

מאז הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה ההנהגה של הרשות הפלסטינית, כמו זו של מרבית מדינות ערב, להפיח בפלסטינים תקוות שווא בנושא "זכות השיבה" לכפריהם ולעריהם בישראל. זוהי גם הסיבה לכך שמיליוני פלסטינים ממשיכים להתגורר במחנות פליטים ביהודה ושומרון, ברצועת עזה, בלבנון, ירדן וסוריה. במקום לסייע לפליטים ולעודד אותם לשקם את חייהם ולבנות את עתידם, ממשיכים מנהיגים ערביים ופלסטיניים לבקש מהם להישאר במחנות, כשהם מבטיחים להם שישובו לבתים של סביהם והורי סביהם בתוך ישראל.

אחרי 67 שנה, חוששים מנהיגים ערביים ופלסטיניים לעמת את הפליטים עם האמת, שרובם, שלא לומר כולם, לעולם לא ישובו לערים ולכפרים בישראל שכבר אינם קיימים.

כשב-2012 "טעה" נשיא הרש"פ מחמוד עבאס ואמר כי אינו דורש את הזכות לשוב להתגורר בעיר הולדתו צפת, גינו אותו פלסטינים מכל הקשת הפוליטית בחריפות על נטישתו את "זכות השיבה", ורבים אף כינו אותו "בוגד".

למעשה, עבאס יכול להאשים את עצמו על הזעם שעוררו דבריו בקרב בני עמו. אחרי ככלות הכול, הוא אומר לפלסטינים זה שנים רבות כי "זכות השיבה" היא "קדושה" וכי לעולם לא יוותרו עליה. כלי התקשורת שלו, במיוחד ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו, מתייחסים דרך קבע לעכו, חיפה ויפו כאל "ערים פלסטיניות בתוך הקו הירוק."

בעקבות הגינויים החריפים שספג עבאס על הערתו בעניין צפת, הוא נאלץ לסגת ממנה, בהכחישו כי היה בה משום הסכמה לוותר על זכות השיבה. הוא הבהיר כי: "דבריי על צפת ביטאו עמדה אישית. אין הם מצביעים על ויתור על זכות השיבה, היות שאף אחד אינו יכול לוותר על זכות השיבה, מפני שניסוחן של כל ההחלטות הבינלאומיות, הערביות והאיסלאמיות קובע כי יש למצוא פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים המתבסס על החלטה 194 של האו"ם, כשהמילה 'מוסכם' הכוונה להסכם עם הצד הישראלי."

צפירת אבל למשך 67 שניות

מאז, כדי להימנע מביקורת נוספת, נמנעו עבאס ומנהיגים פלסטיניים אחרים מלדבר על הנושא הרגיש. העיתוי היחיד שבו הם מעלים את הנושא הוא כשהם קוראים לפלסטינים לציין את "יום הנכבה" ביום העצמאות המציין את ייסודה של מדינת ישראל.

יום הנכבה מצויין כל שנה ביהודה, שומרון ורצועת עזה בעצרות ותהלוכות, שבהם דוברים ומשתתפים מדגישים כי לעולם לא ינטשו את החלום לשוב לכפריהם ולעריהם בתוך ישראל. ביום זה מחזיקים פלסטינים רבים מפתח, שהוא הסמל של "זכות השיבה". חלקם, כמו חמאס, גם חוזרים על הקריאה להשמיד את ישראל.

ביו"ש הרש"פ היא האחראית לארגונם ולמימונם של אירועי "יום הנכבה" שלעתים קרובות הופכים להתפרעויות והתנגשויות עם צה"ל והמשטרה. ב-7 במאי השנה החליטה הרש"פ לציין שוב את "יום הנכבה" עם עצרות רבות. הממשלה הפלסטינית קבעה את היום ב-15 במאי, בכנותה אותו "יום לאומי כולל". היא מדרבנת את כל הפלסטינים להשתתף בעצרות, שבמהלכן תושמע צפירת "אבל" למשך 67 שניות – כמספר שנות קיומה של ישראל. כנסיות גם הן הודרכו לצלצל בפעמוניהן לאות "אבל" על הקמתה של ישראל.

הרש"פ גם הורתה למשרד החינוך שלה להקדיש את שעת הלימוד הראשונה בכל בתי הספר להכיר לתלמידים את "זכות השיבה" לפליטים ואת ה"נכבה" הפלסטינית. בנוסף, היא הורתה לכל המטיפים במסגדים להקדיש את דרשותיהם במהלך תפילות יום השישי לנושא ה"נכבה". הממשלה הפלסטינית גם מתכננת עצרת גדולה ברמאללה לציון האירוע.

חמאס מצידו כבר קיים סדרה של אירועים ברצועת עזה כ"אבל" על ייסודה של מדינת ישראל. אחד האירועים כולל הזמנה של פלסטינים לבוא אל הגבול עם ישראל ולראות את "פלסטין הכבושה" דרך משקפות מיוחדות.

באירוע הכריז מנהיג בחמאס אחמד באהר כי ארגונו מכין 100 אלף לוחמים "לשחרור פלסטין". הוא הוסיף כי "קבוצות ההתנגדות ימשיכו לשאת נשק ולא יוותרו על ארצנו ועל המקומות הקדושים. יש לסלק את הכיבוש הישראלי. אף אחד אינו רשאי לוותר על זכות השיבה או לעשות ויתורים כלשהם ביחס אליה. מי שייפר איסור זה, יבצע עבירה של בגידה במולדת."

חמאס לפחות כן ביחס לכוונותיו להשמיד את ישראל ולהחליפה במדינה איסלאמית. אבל הנהגת הרשות הפלסטינית ביו"ש ממשיכה לרמות ביחס לבעיית הפליטים לא רק את בני עמה, אלא גם את הקהילה הבינלאומית.

בהעניקם חסות, מימון ועידוד לפלסטינים לצאת לרחובות כדי "להתאבל" על הקמתה של מדינת ישראל ולהישאר מחוייבים ל"זכות השיבה", עבאס ופקידיו ברמאללה אינם נוהגים כלפיהם ביושר. אין ספק שהם פוחדים לומר לבני עמם כי ישראל לעולם לא תתיר למיליוני פלסטינים להתגורר בתוך גבולותיה. הם פוחדים עוד יותר להודות בפני הפליטים כי מנהיגים ערביים ופלסטיניים משקרים להם מאז 1948, כשהם מבקשים מהם להישאר במחנות שלהם בהבטיחם כי יום אחד הם אכן ישובו לכפרים ולבתים שכבר אינם.

אם וכאשר יתחדשו שיחות השלום בין ישראל והפלסטינים, לא יוכלו מנהיגי הרש"פ לבצע שום ויתורים בסוגיית הפליטים, ביודעם כי בני עמם לא יסכימו לשום ויתורים ביחס אליה. גם בכך יוכלו מנהיגי הרשות להאשים אך ורק את עצמם, שכן במשך שנים דאגו להקצין את הלכי הרוח בקרב הפלסטינים לדרגה כזאת שכל ויתור לישראל בנושא נתפס בעיניהם כ"בגידה במולדת". זוהי העמדה לא רק בנושא הפליטים, אלא גם בעניינים אחרים, כמו פתרון-שתי-המדינות. עבאס וכל מנהיג פלסטיני בעתיד לא יוכלו להגיע לפשרה עם ישראל, כשהרשות הפלסטינית עצמה ממשיכה לטפח רגשות כל כך אנטי-ישראליים.

 חאלד אבו טועמה הוא עיתונאי לענייני ערבים קרוב לשלושה עשורים ומפיק טלוויזיה. מאמריו מתפרסמים בעיתונים ובאמצעי תקשורת ברחבי העולם. לאחרונה זכה בפרס לביקורת התקשורת מטעם אגודת "זכות הציבור לדעת".

המאמר מצוטט ממגזין "מראה" 336

* * *

אלי  מייזליש

1. הרצוג

השבוע הוקרן בערוץ 10 הסרט "הרצוג" [חלק א'] של רביב דרוקר ואשתו ענת גורן, שהוא הפיק והיא צילמה וריאיינה.

לדעתי, זה הסרט הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות. האמת? למרות שמאות אלפי צופים הליטו פניהם מרוב בושה [מצביעי המחנה הציוני], אותי הסרט ממש לא הפתיע.

כתבתי כאן על הרצוג כמה שבועות לפני הבחירות, והכוכב האמיתי ענה במילים שלו למראיינת מילה במילה כל מה שכתבתי.

הבמה הכי משעשעת היתה בבית שאן, שם דיבר מול אפס אנשים. אפס.

מילא, מילים. אבל הקול? מישהו יכול לאפיין את צליל קולו? סופרן? מצו-סופרן אולי? אפילו "הילד השמן", מנהיג צפון-קוריאה, מוציא מפיו צלילים חדים יותר. לולי הכיתובים [כמו תרגום] לא הייתי מבין מילה אחת. אולי אינפוף. אולי אפטצ'י ללא הפסקה. זה לא עניין של קול, זה אישיות. היכן הפרסונה? היכן קולו של מנהיג? ככה אפילו המוכר בשוק הכרמל לא יבין "תן לי קילו ענבים.." יאמר הרצוג וזה ישיב לו. "ענפים? אין לי."

אני, כמו רבים אחרים, ממתין לשבוע הבא, לראות את הפיאסקו.  

2. תאונת דרכים

ושוב "תאונת דרכים" בירושלים... מחבל ניסה לדרוס שוטר ושוטרת [שנפצעו]. מזלו הרע של המחבל, שהיה בשטח שוטר נוסף שירה בו והרגו.

מיד, אבל מיד, עטו צלמי הטלוויזיה על קרובי משפחתו שצרחו: "זו תאונת דרכים!" – בכל פעם תאונה. אפילו אל האימא של הטרקטוריסט מכפר קאסם שדרס יהודי בשכונת התקווה, אצו אותם צלמים שמיד אמרה להם: "בני הוא ילד טוב ... זו היתה תאונת דרכים..." [מבלי שהייתה כלל במקום].

גם האימא של הצעירה הערבית מרמאללה שפיתתה [בשיחת מחשב] נער יהודי בן 17 [מאשקלון] להגיע אל ביתה, שם רצחו אותו מחבלים של פת"ח, אמרה לצלמים: "הילדה שלי ילדה טובה... אני לא יודעת למה לקחו מכאן את המחשב שלה..."

לא פחות אמרו נערי השכונה מהפיגוע של היום לאותם צלמים [יהודים] כי שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בגוש עציון: "זו היתה תאונת דרכים."

ואני שואל: למה שלא יגיע נהג יהודי לכפר ערבי וידרוס כמה ערבים ויוציא בריסטול ענק, שחור על גבי לבן: זו תאונת דרכים.

אני מציע לרוצחים הערבים שבכל פעם שתוקעים סכין בגב של יהודי [אם לא נהרגו בידי שוטרים] להגיד לצלמים: "זו תאונת סכין... התכוונתי לפתוח אבטיח..."

ואילו למפקד משטרת ירושלים אני מציע להפסיק לדברר את העיתונאים והצלמים, אלא להפיק לקחים ולכונן אמצעי מניעה יעילים נגד מכת התאונות הללו שממלאות את המחלקות הכירורגיות שלנו בשוטרים הרוגים ופצועים. 

3. ג'יבריל רג'וב נשיא פיפא פלסטין

כידוע, למד ג'יבריל עברית בבתי כלא שלנו, לאחר שנידון למאסר עולם [שוחרר בעיסקת שבויים לאחר 15 שנה], והפך באחת לרב-מחבלים, אבל התפכח לאחר הסכם אוסלו לשחקן כדורגל ולנשיא פיפא הפלסטינית.

הניצחון הפלסטיני בעניין פיפא, יהיה להם סימן שהם מתחילים סוף סוף לנצח. אני מאחל להם כל טוב על המגרש.

אני גם מתאר לעצמי שהנושא הבא יהיה בייסבול, ואחריו הוקי קרח ולבסוף גלישת סקייטבורד.

* * *

חיינו מחייבים אמנות – מפגש בחממה בעין שמר 5.6.2015

9.30 התכנסות וקפה

10.00 ברכות

"מחסן אמנות": ארכיב לשימור אמנות הקיבוץ לדורותיה

שיחה עם יובל דניאלי ויניב שפירא

11.00 המשורר אלישע פורת – משלו ועליו

בהשתתפות:

מיכל סנונית

חגי רוגני

משפחת פורת

יאיר גורן בביצוע שירים מולחנים מאת אלישע פורת

מנחה: נטע שפירא

הכניסה חופשית, הציבור מוזמן

לפרטים נוספים: 050-7266534

כנס זה מתקיים כחלק מפרויקט שיסתיים בכנס לימודי הקיבוץ התלת שנתי,

 1-2.7 בגבעת חביבה

האירוע מופק על ידי יד יערי, החממה בעין שמר, מועצה אזורית מנשה

יד טבנקין והמכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הידד! הידד! עונת השריפות הגיעה. גם אם יש מוקד הצתה אחד, יש לחשוד, כמו שהחלה שריפת הענק של יערות הכרמל, וסיבתה, רשלנות – הוצנעה כדי שלא לפגוע ביישוב דרוזי.

 אבל אם יש יותר ממוקד הצתה אחד – כמעט ברור שמישהו מעוניין לשרוף קצת בארץ-ישראל, ואין זו יד המקרה אלא יד זדונית. אלא שהתקשורת משתדלת לטשטש זאת כדי שלא נרגוז.

* שלמה טחן: שלום רב, יש עוד סיבה מדוע כה רבים לא הבחינו, כי נשלח הגיליון הלא נכון: מאז שעברת לוורד חדש, אנחנו כלל לא מסוגלים לפתוח את הקובץ, ואנחנו קוראים רק את הטקסט שבמייל.

אהוד: אני מציע לך לעדכן את הגרסה של תוכנת הוורד העברי כי נדמה לי שאתה היחיד שאינו יכול לפתוח את קובצי הוורד שאני שולח.

* יש לנו חבר שאומר שאין לו שום דבר נגד השְׁפְְּרוֹטים רק שיש להם ריח של קקה.

* הפוסל  במומו פוסל. לנעמן כהן, אין בהיסטוריה הנוצרית אדם בשם ישו, יש מי ששמו ישוע. ולהתעקש ולקרוא לו בשם הגנאי ישו, שזה ראשי תיבות של  יימח שמו וזיכרו, זה כמו שאנכרוניסטים יתעקשו ששמנו יהודונים ולא יהודים וגם יביאו מובאות המצדיקות את עמדתם.

יואב לוכסמבורג

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל