הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1048

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בסיון תשע"ה, 4 ביוני 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַגִּ'יפָה בְּפִיפָ"א... // פוצ'ו: בחיי, פרק כ. מזל טוב! התחתונים שלי עוברים טבילת אש ראשונה בקרב הקשה בחולות אשדוד. // עוז אלמוג: 1. כבוד הנשיא, אני שאלה. 2. תעשה לי ילד. // מרדכי קידר: האם איראן לפני פירוק? // עמוס גלבוע: הכשל המוסרי בהפקרת צד"ל ביציאה מלבנון. // אורי הייטנר: 1. נותן דמעיו כטל חרמון, 48 שנים לשחרור הגולן. 2.  צרור הערות 3.6.15. // משתינה בכל פינה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יהודה דרורי: לצאת ולהילחם בדאע"ש עכשיו! // מנחם רהט: נָדִיב וְאַכְזָר. בני בגין שהספקתם לשכוח: לאומי מדיני, שמאל חברתי. // המתנה האחורית לכל החיים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.


 

 

 

* * *

יוסי גמזו

הַגִּ'יפָה בְּפִיפָ"א...

 

כָּל חוֹבְבֵי הַכַּדּוּרֶגֶל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

יוֹדְעִים כִּי בּוֹר-שוּמָן זֶה בּוֹ גוֹרְפִים רִוְחֵי מִילְיוֹנִים

מֵכִיל בּוֹ גַם פּוֹטֶנְצְיָה לִשְחִיתוּת רַבָּה (אֵיךְ לֹא?)

וְאִם שְחִיתוּת –  הֲרֵי, עַל פִּי אוֹתָם הַקְּרִיטֶרְיוֹנִים,

גַּם שֹחַד לְמַכְבִּיר וְזֶה אֵינֶנּוּ סוֹד נִסְתָּר

כִּי אִם הֻחְלַט בְּפִיפָ"א כְּבָר שֶרוּסְיָה וְקָטָאר

יִזְכּוּ, כָּל אֶרֶץ בְּתוֹרָהּ, בִּפְּרִיוִילֶגְיַת-עָל

כְּמוֹ אֵרוּחוֹ הַמִּשְתַּלֵּם מְאֹד שֶל הַמּוֹנְדְּיָאל

עִם כָּל רִוְחֵי הַתַּיָּרוּת הַמִּתְלַוִּים אֵלָיו

אָז לֹא כָּל-כָּךְ פָּשוּט וְקַל לִפְטֹר כַּיּוֹם בְּלָאו

אֶת מָאסַת חַשְּמוּעוֹת שֶהַבְּחִירָה הַזֹּאת הִרְעִיפָה

עַל צַחֲנַת הַגִּ'יפָה שֶדָּבְקָה בְּרָאשֵי פִיפָ"א.

 

אֲבָל הִנֵּה, הַפְלֵא וָפֶלֶא, קָם צַדִּיק-הַדּוֹר

גִּ'יבְּרִיל רָג'וּבּ (כִּי אִם הָאַפִּיפְיוֹר הִקְצָה מָדוֹר

בֵּין מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן לְאַבּוּ-מַאזֶן, אֵיךְ אֶפְשָר

לִמְנֹעַ מִגִּ'יבְּרִיל דְּנָן הַתָּם וְהַיָּשָר

כָּאן לְפָחוֹת אֶת תֹּאַר הַצַּדִּיק הַמְּהֻלָּל?)

וְהַצַּדִּיק הַזֶּה שֶכֻּלּוֹ אֵתִיקָה אַקְטִיבִית                               

הֶחְזִיר לִפְנֵי שָבוּעַ אֶת כְּבוֹד פִיפָ"א שֶחֻלַּל

מִסְּצֵנַת הַשְּחִיתוּת לִסְצֵנָה שֶל יָשְרָה סְפּוֹרְטִיבִית

כְּשֶהוּא וַעֲמִיתָיו, בְּאַקְט טָהוֹר וּמְלַבֵּב

הוֹכִיחוּ שָם בְּצִירִיךְ מָה הֲרַת-אָסוֹן וּקְרִיטִית

הִיא כֶּל יָזְמָה נִפְשַעַת לְעַרְבֵּב וּלְשַרְבֵּב

בִּתְחוּם הַסְּפּוֹרְט כָּל שֶמֶץ קַל שֶל תַּחְמָנוּת פּוֹלִיטִית

וְהֵם, הַפָלַסְטִינִים, לֹא הִתִּירוּ לְשוּם סֶגֶל

שוּם שִקּוּלִים זָרִים מִלְּבַד חֻקֵּי הַכַּדּורֶגֶל.

 

וְכָךְ, בִּזְכוּת גִ'יבְּרִיל רָג'וּבּ, רָאִינוּ כַּנִּדְרָש

אֵיך כָּל יָזְמָה פּוֹלִיטִית שוּב נִבְלֶמֶת כְּמוֹ בְּרֶסֶן

וְאֵיךְ הַקְּנָאקֶרִים שֶל פִיפָ"א שוּב, עַל הַמִּגְרָש,

עוֹסְקִים בְּכַדּוּרֶגֶל נֵטוֹ, לֹא בְּאִינְטֵרֵסִים

וְטֹהַר הָעִסּוּק בִּסְפּוֹרְט בִּלְבַד עַל אַף פִּרְאֵי

הָאַנְטִישֵמִיּוּת גּוֹבֵר וְכָכָה זֶה נִרְאֶה:

 

מִשְּנֵי צִדֵּי מִגְרָש זֶה, הַשּוֹפְטִים הַכַּוָּנִים

דְּרוּכִים וְכָל אֶחָד מֵהֶם מַקְפִּיד לִהְיוֹת תּוֹאֵם-צַד

וְהַשּוֹפֵט הַמֶּרְכָּזִי מַר סֶפּ בְּלָטֶר מַפְנִים

אֶת תְּשוּקָתוֹ לְעוֹד קָדֶנְצְיָה וְקוֹפֵץ בָּאֶמְצַע

וּמִתְאַמֵּץ מְאֹד לִהְיוֹת נֶחְמָד עִם כָּל אֶחָד

וּבִמְיֻחָד כָּאן עִם עַצְמוֹ (כָּבוֹד וְפוּל מַשְׂכֹּרֶת)

בִּפְרָט שֶגַּל שְמוּעוֹת-הַשֹּחַד כְּלָל עוֹד לֹא נִכְחָד

וְיֵש דְּרִישוֹת לְהַדִּיחוֹ וּשְלַל חִצֵּי בִּקֹּרֶת.

 

וּבַעַל רֵקוֹרְדּ-שִׂיא בְּגִזְעָנוּת וַהֲסָתָה

כְּמוֹ מַר רָג'וּבּ מַרְבִּיץ נְאוּם בּוֹ כָּל אִמְרָה הִיא בּוֹמְבָּה

כְּמוֹ "יִשְׂרָאֵל שֶהִיא סַרְטָן" וּכְמוֹ "לְהִיטוּתָהּ

שֶל פָלַסְטִין, לוּא רַק יָכְלָה, לִזְרֹק פְּצָצַת-אָטוֹם בָּהּ"

(מָה שֶמַּתִּיר לְהוּמָנִיסְט דָּגוּל זֶה לְנַגְּחֵנוּ

בְּשֵם אֱנוֹשִיּוּת אֶחָיו בָּהּ הָעוֹלָם חוֹזֶה

בְּהַשְלִיכָם מִן הַגַּגּוֹת בְּעַזָּה לְעֵינֵינוּ

אֶת אֲחֵיהֶם וּבְמִזְרָח תִּיכוֹן חָדָעֶש זֶה

גַם בְּעָרְפָם בְּסִיטוֹנוּת שְלַל מוּסְלְמִים כָּמוֹהוּ

וְלֹא מְעַט שְבוּיִים מִמַּעַצְמוֹת הַמַּעֲרָב

וְכָל זֶה מִצְטָרֵף לְמַאֲזַן-זְוָעוֹת שֶבּוֹ הוּא

מַטִּיף לָנוּ מוּסָר בְּשֵם חֶמְלָם שֶל בְּנֵי עֲרָב).

 

וְהוּא נִכְסָף לִתְקֹעַ לָנוּ פֶּנְדֶּל פְּרוֹפָּגַנְדִּי

עַל גִּזְעָנוּת כְּשֶאֶת הַצִּיּוֹנוּת הוּא מְתָאֵר

כְּהִיטְלֶר וְאֶת פַתְח וְהֶחָמָאס מַצִּיג כְּגַאנְדִּי

אַךְ לֹא מַצְלִיחַ אֶת הַפָלַסְטִינִים לְטַהֵר

מִשֶּרֶץ רַצְחָנוּת הַטֵרוֹרִיזְם הַגִּ'יהָאדִי

שְלִּשְתִיַּת דָּם יְהוּדִי אֶת כָּל שוֹמְעָיו מַצְמִיא

בְּכָל דְּרָשָה בַּמִּסְגָּדִים שֶל כָּל מַטִּיף וְקָאדִי

מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי הוּא בְּכָךְ מַכְנִיס לוֹ גוֹל עצְמִי

שֶבְּסוֹפוֹ הוּא נֶאֱלָץ לִמְשוֹךְ בַּחֲזָרָה

אֶת הַצָּעַת הַהַשְמָצָה שֶלּוֹ הַמּוּזָרָה

שֶפִיפָ"א מֵרֹב גִּ'יפָה שֶאִרְגּוּן זֶה כְּבָר אָסָף

כַּרְטִיס אָדֹם מוֹצִיא לוֹ וְדוֹחֶה זֹאת עַל הַסַּף.

 

וְכָכָה, כְּשֶבְּכִשְלוֹנוֹ גִּ'יבְּרִיל זֶה מְאַגֵּד

אֶת זַעַם בְּנֵי עַמּוֹ הַמְּכַנִּים אוֹתוֹ בּוֹגֵד

זָכוּר מָה שֶאָמַר מִזְּמַן מַר הֶנְרִי קִיסִינְגֶּ'ר

עַל מָה שֶאֶת תְּכָכֵי הַפָלַסְטִינִים מְפַנְצֵ'ר:

"הֵם לֹא הֶחְמִיצוּ מֵעוֹלָם בְּשוּם מִשְגֶה פְּרָאִי

שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת שוּם הִזְדַּמְּנוּת שֶהִיא..."

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ. מזל טוב! התחתונים שלי עוברים טבילת אש ראשונה בקרב הקשה בחולות אשדוד

  ביום ראשון ב-30 למאי בחמש בערב מגיע אוטובוס לאשדות יעקב ואנו מצטווים לעלות עליו עם הציוד והנשק. כחמישה קיבוצניקים אפורי פנים כבר יושבים בו. אלה חברי שער הגולן שאמורים לחזור לביתם ואנחנו צריכים לכבוש את המקום בחזרה יחד איתם.

מגיעים לקרבת הקיבוץ ושם יורדים  כשהנשק דרוך בידינו. מראה הכישוב מדכא. קירות הבתים נקובי כדורים, זכוכיות מנופצות ליד כל בניין, דלתות פעורות, חלקן עקורות. נראה שאחרי שהמקום נעזב, חדרו לשם כל ערביי הסביבה ובזזו והרסו ככל יכולתם.

הקיבוציניקים הולכים חפויי ראש  כשהצער על ההרס מלווה בבושה גדולה על שנטשו את המקום. נכון שלא עזבו תכף, קודם ביקשו תגבורת  ותחמושת. הבטיחו להם שהתגבורת  תגיע, והיא אכן הגיעה, אבל לדגניות. מפקדי פלוגת הפלמ"ח חשבו, ואולי בצדק, שיהיה נכון יותר לנסות לכבוש את משטרת צמח מאשר להיכנס לשער הגולן ומסדה ולהתגונן שם  מתוך חפירות.

הקיבוצניקים מתפזרים בין מבני המשק ואילו המחלקה שלנו מובלת לקידמת הקיבוץ, כדי לחפור עמדות ולהיות מוכנים למקרה של התקפה עם שחר. פה ושם נראית בדרכנו איזו דמות שחורה נמלטת בריצה. מדי פעם נשמעות גם  כמה יריות, כנראה של הקיבוצניקים,  ואני מתלבט אם אני יכול לרשום ביומני שעברתי סוף סוף טבילת אש.

כשעתיים אחרי ארוחת בוקר של סרדינים  ולחם יבש, שאנו אוכלים בחפירה שחפרנו בלילה, מבין המ"מ שלנו שהסורים כבר לא יתקיפו היום ואנו מוזמנים לבלות את שארית היום במקלט צונן. קירות המקלט מרופדים  באלפי זבובים שגילו את המקום לפנינו. כאן אין לנו בקבוקים למילוי ואנו מוצאים משחק אחר. תופשים זבובים  בתנופת יד ושואלים: "זוג או פרט?"

למחרת, ביום רביעי, אנחנו חוזרים לדגניה, שהיא כבר ריקה מפגרי פרות ופה ושם אפשר אפילו למצוא ממטרה מסתובבת ומה שיותר נחמד גם איזו נערה מסתובבת, ואנו, גיבורי האומה, לא מעיזים לעשות יותר מאשר לסובב את הראש אחריה.

יום שישי 4 ליוני 1948. אחרי חצי יום של בטלה הכוללת ניקוי הרובה שעוד לא עשה כלום, וטבילה בירדן לקראת שבת, מגיע תור החלפת השמועות. השמועה האחרונה היא שאנחנו יורדים לנגב בתור יחידת קומנדו. אף אחד לא יודע מה זה בדיוק קומנדו, אבל זה נשמע טוב והמוראל עולה. בצהרים אוספים אותנו למסדר ואנו מזדרזים לעמוד בשורות ישרות זקופים ומתוחים לשמוע את המשימה העומדת לפתחנו. המשימה היא לא אחרת מאשר זו שכבר זכינו להכירה, כלומר אנחנו חוזרים לשוחות המסתור שלנו בפיתחת אל-חמה. איזו אכזבה. כשאני נזכר בכלא התת קרקעי המצפה לי יחד עם ההונגרי שכבר סיפר לי על עצמו את הכל, אני מחליט שאני מרגיש לא טוב ומודיע למ"מ שנדמה לי שהראש כואב לי. מאחר שעד היום לא עשיתי בעיות, ואני מעמיד פנים של סובל אמיתי, משחררים אותי מהנסיעה לצמח ואני נשאר בתעלות הקשר של דגניה עם עוד שלושה שהחליטו שגם הם לא מרגישים טוב. כשאני קם למחרת בבוקר וחושב על יום הבטלה המצפה לי, אני מחליט לקפוץ לתל אביב, כדי להחליף את הגרביים ויוצא לכביש לתפוש טרמפ. המכונית שלוקחת אותי נוסעת לחיפה. לא חושב פעמיים וקופץ לתוכה.

בחיפה יש לי שני בני דודים. האחד, שרגא בייניש, המבוגר ממני בשנה, הוא בנה של הדודה מלכה, אחותה הצעירה של אימי. שרגא נודע כשובב רציני שנזרק מבית הספר הריאלי, כאשר בדק אם יש דיו בעט הנובע שלו. הבעייה היתה שהוא עשה זאת מעל קרחתו המבהיקה של מחנך הכיתה, שעה שזה ישב על כיסאו וקרא מתוך יומן הכיתה את שמות הנוכחים.

סילוקו מבית הספר היה בלתי נמנע והוא עבר לבית ספר "חוגים", שם השתדל להיות ילד טוב ולא לבזבז דיו. הוריו של שרגא התגרשו. מלכה אימו, התאהבה בסטודנט שלמד בשנתו האחרונה בטכניון ונתן שעורים פרטיים לרותי, אחותו הבוגרת של שרגא, שהיתה אז תלמידה בשמינית. גם רותי התאהבה בסטודנט, אבל לאימא שלה היה יותר ניסיון והיא הצליחה לחטוף אותו מהבת ולהתחתן איתו. את סיפורה של דודה מלכה כתבתי במרומז בספר "יוסלה איך זה קרה" שבו אני מספר על תמי היפיפייה המופרעת, שברחה מביתה אל הקיבוץ, אחרי שהחבר שלה בגד בה עם אימא שלה.

אימי, שקיבלה את רותי לביתנו אחרי שזו ברחה מהבית, לא סלחה לאחותה הצעירה עד יומה האחרון (כשיש ילדים – לא מתגרשים) ולא דיברה איתה. היידיקר, הדוד החדש שלי, התקבל לעבודה בממגורות דגון, הפך שם למנהל ראשי והיה יד ימינו של הבוס הגדול ששכחתי מה שמו. מלכה הספיקה ללדת לי בן דוד נוסף, עמירם, שהיה תלמיד מחונן והביא לדודה מלכה וגם לי  הרבה נחת וגאווה. דודה מלכה עצמה, שמצאה את עצמה מנותקת ממרבית בני משפחתה הכועסים, גילתה בתוכה כוחות אמנות גנוזים, והתחילה להיות פסלת. היום פסליה מאוכסנים באחד ממרתפי העיריה ומחכים לגואל. 

ידעתי ששרגא בן דודי נמצא בגליל בפלמ"ח בהכשרת דפנה, והעדפתי להגיע  לדוד הרש, אחיו של אבי, שגם חי בחיפה וגם שם אשתו מלכה. לבל נתבלבל קראנו לזאת מלכה הרש, ולאחרת מלכה מוטל על שם בעלה הראשון. כאשר מלכה הרש ראתה אותי, ואולי גם הריחה, הודיעה לי מיד שיש מים חמים באמבטיה, ואני נכנסתי להתרחץ למרות שרק אתמול טבלתי בירדן.  בנם של הרש ומלכה הרש, נקרא מרדכי, או מקס בפי בני המשפחה. הוא בגילי, תלמיד מצטיין בגימנסיה הריאלית ובעל ידי זהב. כשהייתי מגיע כילד לחיפה הייתי אוהב להתארח אצלו, לעלות בביתם לעליית הגג, ושם יחד איתו לבנות ולהרכיב כל מיני בניינים או מכונות מוזרות מאוספים שהיה נוהג לאסוף.

עם תחילת המהומות שלאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הוא נתפס על ידי הבריטים, שעה שהדביק כרוזים של ההגנה על קירות הבתים בחיפה. הבריטים שלחו אותו לבית הסוהר לכמה ימים, ואני קינאתי בו קינאה עזה.  כשהגעתי מעמק הירדן  לביתו בחיפה, הוא היה כבר בפלמ"ח בנגב יחד עם גרעין הצופים, שבו היו גם רבים מבני כיתתי מגימנסיה הרצליה. הוריו דאגו לו מאוד, כי הוא לא היה מרבה לכתוב מכתבים, ואת שלא יכלו לתת לו, נתנו לי, כשהגעתי לביתם מדגניה. כשיצאתי מהמקלחת לבוש בגופייה ובתחתונים נקיים של מקס, חיכתה לי ארוחת מלכים שעיקרה תפוחי אדמה מבושלים ואטריות. כשהתנצלו על שלא הצליחו להשיג בשר, בירכתי אותם על כך וסיפרתי להם על הכמויות העצומות שאכלנו באפיקים. כדי לא לקלקל להם את התיאבון, לא הרחבתי ולא סיפרתי איך דישנו את הדשא של הקיבוץ.

אחרי הארוחה חיכתה לי כבר המיטה של מקס מוצעת עם סדינים לבנים מעומלנים. כשנשכבתי עליה, הגיש לי הדוד הרש עיתון של אתמול ולפני שהספקתי לקרוא מילה אחת, נעצמו עיניי ושקעתי בתנומה. הייתי ישן  לבטח עד למחרת, אלמלא הדוד שהעיר אותי, כדי שאספיק להגיע לתל אביב ולהרגיע את הוריי.

התלבשתי וחיפשתי את נעליי.

"הנה הם כאן!" – אמר לי הדוד והצביע על זוג נעלים שנראו כחדשות. לא הכרתי אותן. מסתבר שבשעה שישנתי הוא הלך לסנדלר השכונתי ושכנע אותו לעשות לי, ללא תור , סוליות חדשות ולצבוע את הנעלים במשחה אוסטרלית מבהיקה. נעלים אלו שימשו אותי אחר כך כל תקופת המלחמה ואתן גם נכנסתי לא פעם לישון בתוך שק השינה.

לתל אביב הגעתי בשעה חמש ולא עזרו לי כל שכנועיי שאני סובל מעודף רחצות. אימי מילאה את האמבטיה ואני נאלצתי להתרחץ שוב. כשאמרתי לאימי שאת הלבנים שלי ואת הגרביים, צריך להחזיר לדוד הרש, אמרה לי – "מצויין, נחזיר לו פעמיים."

מסתבר שבן דודי מקס קיבל חופשה קצרה לפני שירד עם הכשרת הצופים לנגב הנצור, ובא אלינו לביקור. אימי כמובן מילאה לו את האמבטיה במים חמים, נתנה לו את הלבנים שלי והבטיחה להחזיר את שלו, אחרי שתכבס אותם. כל מה שנותר לי לקוות זה שמקס, שהשתתף אחר כך בניסיון הכושל להשמיד את הצבא המצרי בחולות אשדוד, לא עשה שום דבר מפליל בתחתונים שלי, באותם קרבות נוראיים.

 

* * *

עוז אלמוג

כבוד הנשיא, אני שאלה

אלה השאלות שאילנה דיין לא שאלה את הנשיא ברק אובמה בראיון ששודר השבוע:

אובמה אמר: "ישראל הולכת ומאבדת את ערכי היסוד שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית."

השאלה שלי: לאחרונה התרבו הפגנות הזעם בארה"ב לנוכח מה שהוגדר כהתנהגות גזענית של המשטרה האמריקאית. אדוני הנשיא, האם ארה"ב מאבדת את ערכי היסוד שלה כמדינה נוצרית ודמוקרטית?

אובמה אמר: "אפשר להגיע להסכם מסגרת עם השלטון שוחר השלום ברשות הפלסטינית."

השאלה שלי: עד כמה שזכור לי, יו"ר הרשות הכריז על הקמת ממשלת אחדות חדשה שכוללת את נציגי חמאס. זה שלטון שוחר שלום לדעתך?

אובמה אמר: "זה משהו שננסה ללבן עם הישראלים, הפלסטינים והקהילה הבינלאומית [...] איך אנחנו יוצרים אבני בניין של אמון ושל התקדמות."

השאלה שלי: האם יצא לך להציץ בתקשורת המצרית והירדנית – מדינות שחתומות איתנו על הסכם שלום. מצאת אצלן אבני בניין של אמון הדדי?

אובמה אמר: "נניח שאני סטודנט פלסטיני או איש עסקים בגדה המערבית ואני מאמין בשלום. [...]  ואני מכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל, אבל מדי יום אני מבלה במחסומים שמעכבים אותי במשך שעות. ואם יש לי נסיעת עסקים או נסיעה למשלחת של חילופי סטודנטים בחו"ל. יכול להיות שלא אוכל לנסוע כי אין לי מדינה ואני מוגבל."

השאלה שלי: האם לדעתך גדר ההפרדה ומחסומי הבידוק הוקמו במטרה למרר את חיי התושבים בגדה? ומה בדיוק דעתו של הרוב הפלסטיני (ובכלל זה רוב אנשי העסקים והסטודנטים) שבחר באבו מאזן ותומך באג'נדה של החמאס (ראה סקרים עדכניים), על זכות הקיום של ישראל? ועוד הערה: מדי יום מעוכבים אלפי נוסעים בשדות התעופה בארה"ב בשביל בדיקה ביטחונית מחמירה שמגיעה עד לנעליים. אז מה עם המגבלות שלכם (שלא לדבר על ויזות תייר)?

אובמה אמר (בתגובה לשאלה של דיין על רעיון ההפרדה בין ערבים ליהודים בקווי אוטובוסים מסוימים בגדה המערבית): "יש לנו, כך אני מקווה, אמפטיה מיוחדת ויחס מיוחד למי שסובלים מיחס לא הוגן בגלל צבע עורם או בגלל אמונתם."

השאלה שלי: אתה באמת מאמין שהרעיון (האווילי בעליל ולכן גם נגנז) של ההפרדה באוטובוסים נבע מאידיאולוגיה גזענית של אפלייה והשפלה מכוונת? האם זאת עוד הוכחה בעיניך שאנחנו מדינת אפרטהייד? ואולי יש כאן בעיקר חרדה (מוצדקת בעליל) ממשהו...?

אובמה אמר: "אני חושב שהוגן לומר שאילו הגעתי לכנסת מבלי לתאם מראש עם ראש הממשלה, אילו הייתי מנהל משא ומתן עם מר הרצוג, זה היה יוצר תחושה של שבירת הכללים."

השאלה שלי: אם נתניהו ויועציו באמת חוששים שההסכם עם איראן עלול לסכן את ישראל (ואמרת שאתה מאמין לחשש האותנטי הזה), מדוע בעיניך אסור להם לעשות כל מאמץ כדי לסכל את מימושו? האם כדי להסיר איום קיומי על מדינתך לא היית שובר את הכללים?

זאת ועוד: כבוד הנשיא, איך קרה שבפעם הראשונה בהיסטוריה נשיא מעצמה ידידותית לישראל הופך לצ'ילבה גלוי של ראש ממשלתה הנבחר – וזה עוד לפני הנאום של נתניהו בקונגרס. אז מי שבר כאן את הכללים?

בסוף הראיון הרשתה לעצמה אילנה דיין מעין מחוות קרבה וחיבה (בעצם כל הראיון היה מחווה כזאת) ושאלה את אובמה בקריצה: "צייצת שלברון הוא הלב של קליבלנד. אבל אתה יודע מי המאמן שלה?"

"מאמן יוצא מן הכלל. מאמן ישראלי לשעבר. דיוויד בלאט." השיב אובמה בנימוס אופייני.

ולי עלתה בראש עוד שאלה אחת קטנה: האם הפרשנים האמריקאים לא חטאו בהתנשאות על בלאט הישראלי? האם היחס השטחי שלהם לא מגיע מאותו מקום של יהירות ואתנוצנטריות אמריקאית טיפוסית? ואולי כאן טמון הכשל האמיתי במדיניות החוץ והביטחון שלך, אדוני הנשיא, שעלולה לעלות לכולנו ביוקר?

 

2. תעשה לי ילד

יש קיטש דתי וקיטש חילוני, קיטש לאומי וקיטש מגזרי, קיטש גברי וקיטש נשי, קיטש של ילדים וקיטש של מבוגרים, קיטש של כאן ועכשיו וקיטש היסטורי.

הקיטש הוא התגלמות הפתטיות ומושתת על חולשות אנוש: שטחיות, בורות, מגלומניה וניצול. אבל לעתים יש בו גם הוד וחן נאיבי.

בלי קלישאות וזוהר (גם מזויף) החיים היו רציניים מדי, משמימים, הומוגניים ונטולי הדר. לא מזיק קצת טמטום ילדותי ועיוורון בריא. מותר וחשוב לגוון בצריכת ג'נק וזיופים, ובלבד שזה במינונים קטנים, מתוך מודעות עצמית ומלֻווה בקריצה.

כשהקיטש נפגש בנוסטלגיה יוצאים ניצוצות. לכן אני לא מתפלא שמופעי הבקסטריט בויז השבוע זכו להצלחה גדולה. דור ה-Y יצא לחגוג את טמטום ילדותו עם להקת הדגל של עידן הזבל המוסיקלי (מבית היוצר של ערוץ ה-MTV).

בחורה חכמה ו"באה בימים" (בת 26), שהיתה בהופעה, סיכמה לי את החווייה:

"לא משנה מה הבקסטריט שואלים כולן צורחות בחזרה. מה שלומכם ישראל? צרחות. באתן לעשות שמח? צרחות. אנחנו שמחים להיות כאן – צרחות. אנחנו עכשיו כבר הורים – צרחות. בקיצור אלפי בנות בעשור השלישי לחייהן קמו הבוקר כנראה צרודות.

בחורים בשנות ה-40 פלוס לחייהם, מקריחים ועם כרס, קופצים ורוקדים על הבמה ובנות מסביב: אומייגאד, איזה חתיך, איזה מהמם אני מאוהבתתתתתתת. הגיעו אפילו כאלה בהיריון. אחותי את בת כמעט 30 נשואה ועוד שנייה משריצה פה...

שלא נדבר על בחורה אחת שאמרה לנו שהיא היתה בכל שלוש ההופעות בארץ! ועדיין עומדת עם מצלמה כאילו הילד שלה עולה לתורה. מעריצה אמיתית.

לסיכום, היתה אווירה טובה. כולן התאחדו סביב אהבת הילדות שלהן. בקושי היה תורים ולא היו דחיפות, הכל עבר חלק. לא הרגשת בסכנה – שעוד רגע יכול לקרות אסון, כמו שקורה לך המון פעמים באירועים שונים בישראל. בנות יודעות להיכנס בשקט, לצאת בשקט ולנהוג אחת כלפי השנייה בהגינות. בקיצור ולעניין – ניק קרטר תעשה לי ילד. אם בנות היו מנהלות את העולם היה כבר מזמן שלום עולמי."

צודקת: קיטש של גברים עושה מלחמה. קיטש של נשים עושה אהבה.

 

 

* * *

עמוס גלבוע

1. היציאה מלבנון במאי 2000 היתה, לדעתי, החלטה טובה של אהוד ברק

שלא בצדק תוקפים את ברק על היציאה של צה"ל מלבנון, ומכנים אותה "בריחה". 888ברק רצה לצאת מלבנון בהסכם עם סוריה ולבנון, אך משהשיחות  עם אסד התפוצצו,  הגה ברק רעיון מבריק: אם ככה, אז נעשה הסכם עם האו"ם על בסיס החלטה של מועצת הביטחון, ונזכה בלגיטימיות בינלאומית. הוא הצליח בכך, הגם ולא חסרו טעויות. לא היה דבר כזה בהתנתקות מרצועת עזה, ועד היום אנחנו מוחזקים כאחראים לרצועה!

 

לפני 15 שנים , בלילה שבין 23-24 מאי 2000 , ישב  גבי אשכנזי, אלוף פיקוד צפון, בחדרו ועקב אחר היציאה של כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. לאט לאט המוצבים מתפנים, מפוצצים, והשיירות עושות דרכן ארצה. מבוצע ירי של חיזבאללה על השיירה היורדת ממוצב הבופור, ועל שיירה המגיעה למוצב "כרכום" של צה"ל, אך אין אבידות. כל שיירה החוזרת ארצה ללא פגע, מוציאה מגבי אנקת רווחה. חיל האוויר מופעל מדי פעם בפעם לחסימת צירים ולתקיפת מוצבי "צבא דרום לבנון" (צד"ל ) שננטשו ונתפסו ע"י חיזבאללה. הוא גם מופעל להפצצת ציוד וכלי רכב צה"ליים שהושארו בשטח. לקראת השעה 5 בבוקר, 24 מאי, מרבית המתפנים כבר בישראל, אין נפגעים. ואז מקבל גבי שיחת טלפון בקו אזרחי. על הקו האלוף במילואים עמנואל סקל, ששכל את בנו בכורו בדרום לבנון . "כששמעתי שצה"ל יצא מלבנון ובלי אף נפגע, אמרתי שאני מוכרח לדבר אתך", אמר לו עמנואל בקול נרגש. גבי התאפק שלא לבכות. בשעה 0648 הוא מדווח לרמטכ"ל, מופז,  שאחרון החיילים עזב את לבנון. מופז מברכו, כולו שמחה על כך שאין אף נפגע. לא עוברות דקות ואהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון, מברכו על היציאה , על כך שאין נפגעים, על כך שאין אש."אני עולה לצפון", הוא מודיע לגבי.

אהוד ברק "חתום" על היציאה מלבנון במאי 2000 .  מה כבר לא נאמר  היציאה: "צהל ברח בצורה משפילה", "בזיון", "דרום לבנון הופקרה לחיזבאללה",  ואלו תארי גנאי ולעג הוצמדו לברק, כאילו היה אויב מספר אחד של המדינה. דעתי הברורה היא שהייתה זאת אחת ההחלטות הטובות  ביותר של ברק, בעלות תרומה חשובה לביטחון ישראל.  כמובן , וזה טבעי, שהיו טעויות לפני היציאה, ובעיקר  מיד לאחריה כשלא הייתה תגובה הולמת  לחטיפת החיילים בהר דב, אך כל  המהלך, ובוודאי בראיה לאחור, היה מוצלח וראוי.  הסיפור האמיתי  על כל תהליך קבלת ההחלטות על היציאה מלבנון, והיציאה עצמה ב-23-24 מאי, טרם סופר במלואו לציבור.  כל זה יסופר בקרוב בספר חדש. במאמרי זה אני רוצה לגעת בשיא התמציתיות בנקודה מרכזית שמאפיינת את היציאה מלבנון, בהשוואה ,למשל, ליציאה מרצועת עזה ("ההתנתקות" ).  ברק רצה לבצע את הנסיגה מלבנון כחלק מהסכם  מדיני עם סוריה, שיביא גם להסכם עם לבנון. אבל, משהתפוצצו השיחות עם סוריה בתחילת 2000 , היה ברור שהיציאה מלבנון תהיה ללא שום הסכם, ועל כן רווית סיכונים צבאיים ומדיניים.  כיוון שכך ,  החשיבה המדינית  של ברק אמרה לערך כך:  חייבים לצאת עם הסכם שיעניק גושפנקה  בינלאומית ליציאה שלנו,  ואם אין הסכם עם סוריה ולבנון, אזי נעשה הסכם עם האו"מ, ונצא מלבנון על בסיס החלטה של מועצת הביטחון. איך עושים את זה?  במאמץ מדיני רחב היקף ברק גייס לרעיון הזה את הנשיא קלינטון, את הקהילה האירופאית ואת מזכ"ל האו"מ.

צה"ל יצא, האו"מ אישר וסימן את קו הגבול ונוצרה עליו חומה של לגיטימיות בינלאומית: חומה המונעת טרור של חיזבאללה נגד ישראל משטח לבנון, והמאפשרת לישראל להגיב והיה ובכל זאת מבוצע טרור.  כמובן שלא הכל היה חלק, וחיזבאללה התמקד באזור של "חוות שבעא" (שהן בגבול בין לבנון ורמת הגולן ), אך ככלל הגליל שב לפרוח ותיירות הצימרים פרחה.

כל זה לא היה בכלל בהתנתקות מרצועת עזה. יצאנו בלי שום הסכם,  לא עם אבו מאזן ברשות הפלסטינית ולא עם הקהילה הבינלאומית. עד היום ה"עולם"  רואה בנו "כובש", האחראי לרצועה.  אם יש בכל אלו לקח לעתיד, הרי הוא זה, לדעתי: בכל מקרה בו ישראל  תשקול בעתיד לבצע יציאה חד-צדדית משטחי יהודה ושומרון, חובה עליה לנסות ולתת ליציאה הזאת מעטפת כלשהי של הסכמה פורמאלית בינלאומית.

 

 

2. הכשל המוסרי בהפקרת צד"ל ביציאה מלבנון

ההחלטה האסטרטגית של ברק לצאת מלבנון בחסות החלטה 425 של מועצת הביטחון  חייבה למעשה את פירוק צד"ל והפרת ההתחייבות לערוב לביטחונו ולשלומו. אבל, מדינת ישראל היתה יכולה לדאוג לשיקומו ולקליטתו בישראל, ועשתה זאת  בצורה מחפירה. דבר דומה קרה למפוני גוש קטיף ב"התנתקות".

במאמרי [בשבוע שעבר] הצבעתי על היציאה מלבנון במאי 2000, כאחת ההחלטות האסטרטגיות הטובות ביותר שקיבל אהוד ברק. מבלי להוריד מערכה של ההחלטה וביצועה, אני רואה לעצמי חובה לגעת  בכשל מוסרי, אולי בלתי נמנע, שהיה כרוך בהחלטה. כוונתי היא לכך שמדינת ישראל זנחה למעשה את בעלת בריתה הנאמנה ברצועת הביטחון, והיא "צבא דרום לבנון" (צד"ל). רצועת הביטחון הוחזקה בראש ובראשונה ע"י צד"ל, שהחזיק ביותר מ-30 מוצבים, ונמצא בלחימה מתמדת מול חיזבאללה וכל ארגוני המחבלים למיניהם שבלבנון. מדובר ב-2500 לוחמים, שיחד עם בני משפחותיהם, וגורמים נוספים, מנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. מאז כוננה רצועת הביטחון ביוני 1985, נהרגו בין 500 ל-600 אנשי צד"ל ונפצעו קרוב ל-1500. זהו מחיר כבד מאין כמותו. מדינת ישראל התחייבה מיספר פעמים לדאוג לביטחונם ולשלומם ולרווחתם. בהחלטת הממשלה מ-5 מרץ 2000 על יציאה מלבנון נקבע  (בסעיף השלישי): "לכבד מחויבות ישראל לצד"ל ולגורמי הסיוע האזרחי בצד"ל."

זה לא קרה. 

למה?  

הסיבה העקרונית והמרכזית לכך נובעת מההחלטה לצאת מלבנון בהסכמה עם הקהילה הבינלאומית והאו"מ, במסגרת החלטת מועצת הביטחון 425. החלטה זאת קבעה שעל צה"ל לסגת לגבול הבינלאומי, יוקם כוח או"מי בדרום לבנון, צבא לבנון יירד לדרום וממשלת לבנון תשליט את ריבונותה  המלאה על כל דרום לבנון.  פירוש הדבר  היה שאין יותר מקום לצד"ל, שהוא יפורק מנשקו ויהיה נתון לחסדי חיזבאללה וממשלת לבנון שהתייחסה לאנשי צד"ל כבוגדים משתפי פעולה.

כלומר, אם מדינת ישראל רצתה שיציאתה מלבנון תקבל הכרה בינלאומית ותהיה לגיטימית, היא היתה חייבת למלא אחר תנאי החלטה 425. נמחיש זאת: אם ישראל, למשל, לא היתה יוצאת מכל שטח לבנון, או שיחידות חמושות של צד"ל היו נשארת ברצועת הביטחון, או שישראל היתה ממשיכה לסייע ליחידות אלו – אזי האו"מ היה קובע כי ישראל לא מילאה אחר הוראות החלטה 425, ומועצת הביטחון לא היתה נותנת את חסותה והסכמתה ליציאת ישראל מלבנון.

במילים אחרות: האינטרס הישראלי המדיני-ביטחוני לקבל חותמת בינלאומית ליציאה מלבנון (על מנת שלא תהיה לגיטימיות לבצע נגדה פעולות אלימות משטח לבנון, ולה תהיה לגיטימיות להגיב אם בכל זאת  תבוצע פעולה אלימה), גבר על המחוייבות לשלומו ולביטחונו של צד"ל.

ממשלת ישראל היתה ערה לכך, ולהשלכות ולמשמעויות, מאז קיבל ברק את ההחלטה בסוף מרץ 2000 לצאת מלבנון בחסות החלטת מועצת הביטחון 425. אבל, היא לא  השכילה לטפל כראוי  בבני בריתה הנאמנים, שכ-7000 איש מהם ברחו לשטח ישראל עם היציאה מלבנון; היא לא השקיעה משאבים ויחס על מנת להקהות את הטראומה האיומה שנפלה על בני בריתה הנמלטים. הללו הופקרו לחסדי אנשי משרד האוצר שלנו. במקום לקבל טיפול שיקומי של "5 כוכבים" הם קיבלו טיפול של קמצנות, השפלה וביזיון. עד היום "חוגג" חיזבאללה על היחס המחפיר שלנו כלפי צד"ל.

ומה מדהים? שגם כלפי אוכלוסייה אחרת לגמרי, שנעתקה מבתיה בנסיבות שונות לגמרי, וחוותה טראומה, לא השכילה המדינה לפעול לשיקומה בצורה יעילה ומתוכננת. כוונתי למפוני גוש קטיף, 5 שנים אחרי היציאה מלבנון. מה צופן לנו העתיד במקרים דומים אפשריים? אלוהים ישמור!

 

* * *

מרדכי קידר

האם איראן לפני פירוק?

איני יודע מתי איראן תתפרק, אבל ברור לי שזה יקרה – בעוד שנה, חמש שנים או עשר. הכתובת חרוטה על הקיר. איראן לא תימלט מגורלן של מדינות רבות בעולם, בעיקר במזרח התיכון, שנבנו באופן דומה לזה שבו נבנתה איראן. סביר שהתפרקות איראן תהיה מלווה בשפיכות דמים כמו ביוגוסלביה ובסוריה, ולא תהליך מסודר ומקובל כמו שקרה בצ'כוסלובקיה.

תחזית זו מבוססת על כך שאיראן מורכבת מכעשר יחידות אתניות, מהן חמש עיקריות המהוות את מרבית האוכלוסייה: פרסים, אזרים, בלוצ'ים, טורקמנים וערבים. קבוצות אלו מתגוררות באזורים נפרדים ואינן מתמזגות זו בזו. גם הגירה מן הכפר אל העיר המתרחשת בתקופה המודרנית לא גרמה להתמוססותן ולהשתלבותן של היחידות האתניות אלה עם אלה.

הפרסים מהווים כ-66 אחוזים מאוכלוסייתה של איראן, האזרים כ-20 אחוז, הכורדים כ-10 אחוז, הבלוצ'ים כ-2 אחוז והערבים כ-2 אחוז. הרוב הגדול של אזרחי איראן הם מוסלמים, אך הכורדים המתגוררים בצפון מערב המדינה הם סונים, והבלוצ'ים מתגוררים בדרום מזרח איראן. האזרים באיראן נמצאים ברצף טריטוריאלי עם אחיהם באזרבייג'אן, המדינה הגובלת באיראן מצפון, וכך גם הכורדים שהחבל שלהם צמוד לכורדיסטן העיראקית. חבל הבלוצ'ים באיראן הוא המשך גיאוגרפי של בלוצ'יסטן האפגנית והפקיסטנית. גם חבל אחוואז – מקום מושבם של הערבים הנמצא בדרום מערב איראן – מהווה המשך גיאוגרפי של עיראק.

הקירבה הגיאוגרפית של מיעוטים אלה אל אחיהם החיים מחוץ למדינה מאפשרת לרגשות אירידנטיים לחצות את הגבול: חלק מהאנשים מזדהים עם הקבוצה האתנית שלהם החיה מעבר לגבול יותר משהם נאמנים לאיראן, הזדהות המתורגמת לשאיפות להשתחרר מהשליטה האיראנית ולהקים מדינה אתנית מאוחדת. מגמות כאלה קיימות בקרב האזרים, הכורדים, הבלוצ'ים והערבים, ומתגברות ככל שהדיכוי האיראני מתחזק. באזורי הבלוצ'ים, הכורדים והערבים פועלות קבוצות חמושות הפוגעות בשוטרים, בבסיסי צבא, ביחידות משמרות המהפכה, במוסדות שלטון וברכבות. המיעוטים מקבלים את הנשק, התחמושת והכסף מאחיהם הנמצאים מעבר לגבול, והמאבקים לשחרור כרוכים בשפיכות דמים משני הצדדים.

המיליציה הנלחמת למען שחרור בלוצ'יסטן נקראת ג'ונד-אללה ("צבא אללה"), הארגון הכורדי הנאבק לשחרור מאיראן נקרא "מפלגת החיים החופשיים הכורדית"  PJAK–והארגון הערבי הנאבק למען שחרור הערבים מהכיבוש האיראני הוא "החזית הערבית לשחרור אחוואז". ארגונים אלה פועלים במישור האזרחי כמו גם באמצעים צבאיים, ואיראן רואה בהם ארגוני טרור בלתי חוקיים ובלתי לגיטימיים.

עד היום הסתפקו שואפי החירות של מיעוטים אלה בפעילות מוגבלת, בעיקר בגלל היד הקשה שמפעיל נגדם השלטון באיראן. לכן קשה לצפות מתי ובאילו נסיבות ירימו המיעוטים הללו את דגל המרד באופן נרחב וגורף. סביר להניח שתהליכים אלה יתרחשו כשיחושו המיעוטים כי השלטון המרכזי נחלש, בין אם בשל בעיות פנימיות ובין אם בשל לחץ חיצוני כמו מלחמה.

 

שלטון החושך והדם

איראן מצטיירת כלפי חוץ כמדינה בעלת מנגנון שלטוני מאוחד וחזק. אלא שהמציאות שונה למדי: במסדרונות השלטון האיראני מתנהלים מאבקים בין קבוצות משפחתיות, שבטיות, טריטוריאליות, תרבותיות, דתיות ועדתיות. מתחת לפני השטח יש בקרב האליטה האזרחית והצבאית אנשים לא מעטים הנראים ומתנהגים כמוסלמים, בעוד שלאמיתו של דבר הם זורואסטרים – בני הדת הפרסית העתיקה. הם ואבותיהם נשארו נאמנים בסתר לדתם המקורית, למרות שהאיסלאם נכפה עליהם בכוח הזרוע מאז שכבשו צבאות המוסלמים את פרס לפני 1300 שנה. על רקע זה קיימת חשדנות רבה בין האיראנים לבין עצמם.

בימים אלה מעורבת איראן בשלושה מאבקים קשים המתנהלים במדינות ערב: בתימן, בסוריה ובעיראק. בכל אחת מהם מסייעת איראן לקבוצות מקומיות בנשק, תחמושת, ציוד, כסף ותמיכה פוליטית. בשלוש הזירות הללו נאבקת איראן בקבוצות ובצבאות הקשורים לסעודיה, לטורקיה, למצרים או למדינות ערביות סוניות, וההצלחה מתרחקת מאיראן באיטיות אך בעקביות: בסוריה הולך אסד ומאבד שטחים ונכסים אסטרטגיים למורדים הסוניים, בעיראק מצליחה "מדינת האיסלאם" להשתלט על רמאדי ואזור אלאנבאר, ובתימן כותשת סעודיה – בינתיים מהאוויר בלבד – את כוחות החות'ים השיעיים הנאמנים לאיראן.

כישלון במשימת "ייצוא המהפיכה" לסוריה, לעיראק ולתימן – המסתמן בשבועות האחרונים – יכול להכניס את ההנהגה באיראן לוויכוחים ולמאבקים פנימיים סביב השאלה מי אחראי לכשלונות הללו שעלו לאוצר המדינה מיליארדים רבים של דולרים, שבגלל הסנקציות הבינלאומיות הפכו ליקרים עד מאוד. מאבקים פנימיים אלה עלולים להחליש את לכידות השלטון באיראן – מצב שלו ממתינים המיעוטים כדי לנסות ולהשתחרר מהעול הפרסי.

בעוד שסנקציות כלכליות יכולות להכניס את איראן למאבקים על המשאבים המוגבלים ולסייע לזרז את תהליכי התפרקותה, העולם המערבי בראשות הממשל האמריקני דווקא מזדרז להגיע עם האיראנים להסכם שיסיר מהם את הסנקציות הבינלאומיות, ובכך יאריך את חייה של איראן ואת סבלם של המיעוטים המדוכאים השואפים להשתחרר מעול הפרסים.

למרבה הצער המערב אינו שועה לסבלם של מיעוטים במזרח התיכון. ההוכחה הבולטת ביותר לכך היא האדישות שהוא מגלה נוכח גורלם של היזידים הנשחטים ונמכרים לעבדות, והנוצרים שכנסיותיהם נבזזות ומפוצצות, הבורחים בהמוניהם מכל מדינות המזרח התיכון הערביות. בדומה לכך, המערב אינו מתעניין בגורלם של הכורדים, האזרים, הבלוצ'ים והערבים הנאנקים תחת העול הפרסי, ומנהיגיו מעדיפים את הפטרו-דולרים האיראניים על זכויות המיעוטים תחת שלטון האיותאללה.

מעצמות המערב, ובעיקר בריטניה, אחראיות לסבלם של  המיעוטים תחת ההגמוניה הפרסית באיראן, ולו רק בגלל העובדה שאת גבולות איראן הכוללים את המיעוטים הנרדפים סימנו אירופים ולא בני המקום. מדינות המערב מתנערות מאחריותן ההיסטורית ומעדיפות "ביזנס" ורווחים כלכליים על שאלות מוסריות. שיתוף פעולה כלכלי עם משטר חשוך, קיצוני, רצחני וטרוריסטי נראה כיום האופציה העדיפה על מנהיגי המערב, הפוחדים מזעם האיותאללה במקרה שלא יקבלו את מה שהם רוצים: נשק גרעיני, חיסול סעודיה ואמירויות המפרץ, השבת האיסלאם השיעי למכה ולמדינה, מחיקת מדינת ישראל ממפת המזרח התיכון והגמוניה אזורית וגלובלית.

כיום מסתמנת האפשרות לפתור את הבעייה המאיימת על שלום העולם – איראן גרעינית – באמצעות זירוז התפרקותה של איראן לגורמים האתניים המרכיבים אותה. על העולם לשלב ידיים עם הארגונים המקומיים של האזורים הבלוצ'ים, הכורדים, הערבים והאזרים הפועלים להשתחרר מאיראן, כדי לחמשם ולאמנם לקראת מאבקם לשחרור מהדיכוי הפרסי.

איראן פועלת בדיוק באופן הזה בתימן, כשהיא מספקת לחות'ים את האמצעים הצבאיים שבאמצעותם הם מפרקים את השלטון. כך גם פעלה החל מתחילת שנות ה-80' של המאה הקודמת, כשחימשה, ציידה ואימנה את השיעים בלבנון ויצרה את חיזבאללה השולט בפועל במדינת הארזים. פעילות זו של איראן מספקת לעולם בסיס מוסרי איתן להשיב לאיותאללה האיראניים כגמולם ולסייע למדוכאים באיראן להרים את נס המרד נגד שלטון החושך והדם של המדינה המלאכותית איראן.

התפרקותה של איראן לגורמיה האתניים היא רק עניין של זמן. המערב יכול לזרז תהליך זה, בעוד שהאלטרנטיבה – איראן מאוחדת וגרעינית – מסוכנת מאוד לשלום העולם וליציבותו.

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 338.

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. נותן דמעיו כטל חרמון

48 שנים לשחרור הגולן

בכור יישובי הגולן, כידוע לכל, הוא מרום גולן. חלוציו עלו כבר ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, למחנה הסורי עלייקה (היום מחנה עוצבת "ברק" ופאב "גילבון"), והחלו את מפעל ההתיישבות בגולן, אחד המפעלים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בתולדות ההתיישבות בא"י.

ומיהו היישוב השני? מקובל שהיה זה מבוא חמה, שחלוציו עלו לנקודה הזמנית בתחנת הרכבת באל-חמה ב-22 בינואר 1968. אכן, מבין יישובי המועצה האזורית גולן, מבוא חמה הוא היישוב השני. אולם ארבעה חודשים קודם לכן, קצת יותר משלושה חודשים אחרי העלייה לעלייקה, קמה היאחזות נח"ל של השומר הצעיר ברמת הבניאס, ובאוקטובר 1968 אוזרחה והיתה לקיבוץ שניר.

קיבוץ שניר שייך למועצה האזורית גליל עליון. מדוע אני מגדיר אותו כיישוב השני שקם בגולן? רמת הבניאס היתה חלק ממדינת ישראל הריבונית, על פי הגבול הבינלאומי שנקבע כקו שביתת הנשק בין ישראל וסוריה ב-1949. אלא שב-1956, הסורים השתלטו עליה, כפי שהשתלטו על שטחים נוספים בישראל (אל-חמה, החוף הצפוני-מזרחי של הכינרת ועוד). ההתעקשות הסורית, במו"מ בשנות ה-90, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 ולא לגבול הבינלאומי, כוונה לדרישתם לקבל גם את השטחים הללו.

ברמת הבניאס אמור היה לקום יישוב יהודי במסגרת מצודות אושיסקין, לצד דן, דפנה ועוד, בתקופת חומה ומגדל. המקום נקרא אוסישקין ו', אך ההתיישבות בו לא יצאה לפועל. ההשתלטות הסורית כללה תפיסת שטחי מרעה של קיבוץ דן. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר כל תנועות ההתיישבות התארגנו ליישב את הגולן ושטחים נוספים ששוחררו במלחמה, הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר סירב להתיישב מעבר לקו הירוק. אזרוח גשור, שלווה במחלוקת פנימית קשה בתוך התנועה, היה רק ב-1975 ואחריו קם גם נטור. לעומת זאת, הקבה"א טען שרמת הבניאס אינה מעבר לקו הירוק, כיוון שהייתה שטח כבוש בידי הסורים, ולכן הוא חתר ליישבה.

אני כותב על כך, כדי להציג מסמך שהגיע לידי לאחרונה – מברק ששלח יגאל אלון לחלוצי שניר, עם עלייתם לרמת בניאס. אקדים ואומר, שיגאל אלון היה אחד הדוחפים העיקריים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים וליישוב הגולן אחריה. דוגמה שתמחיש זאת, היא העובדה, שחלוצי מרום גולן שהתיישבו בעלייקה ועסקו בעיקר באיסוף בקר, קיבלו שכר ממשרד העבודה. למה משרד העבודה, דווקא? אילו יגאל אלון היה שר הדואר, מן הסתם הם היו מקבלים את משכורתם ממשרד הדואר... אלון היה מעורב בהתיישבות בגולן עד רמת הגנרטור, (אני ממליץ על ספרו של יחיאל אדמוני, שכיהן באותם שנים כיו"ר החטיבה להתיישבות, "עשור של שיקול דעת". הוא מתאר שם את המעורבות האינטנסיבית של אלון בעשיה ההתיישבותית). אלון גם היה הראשון שהציע, כבר ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, דרישה שמתיישבי הגולן כלל לא שקלו אותה ולא חשבו עליה.

הפלפול התלמודי של חכמי הקבה"א, לפיו ההתיישבות ברמת הבניאס כשרה למהדרין ושונה מההתיישבות בגולן, לא עניין את אלון. מבחינת אלון, היתה זו התיישבות בגולן כמו כל יישוב אחר.

וזה לשון המברק: "למתנחלים ברמת הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון."

המברק הזה הוא מעט המכיל את המרובה. "שבו", הוא אומר להם, בלשון ציווי, בצטטו את הפסוק המתחיל במילים: "וּבְנֵי חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יָשְׁבוּ" וגו'. כלומר, הוא שינה את לשון העבר "ישבו" ללשון ציווי למתיישבים, כמי שעומדים לבצע את צו האומה, להתנחל בארץ ישראל, בנחלת חצי שבט המנשה. הוא הציג בפניהם ביום חגם הגדול, עלייתם לקרקע, את הקושאן שלהם. והקושאן לא היה העובדה שהיו בשטח המנדט הבריטי מדרום לגבול הבינלאומי, לא העובדה שהשטח שלהם נכבש בידי סוריה, לא התוקפנות הסורית שהביאה לשחרור הגולן, לא ניצחון צה"ל ומחיר הדמים שהיה כרוך בו. כל אלה נכונים וחשובים, אך מדובר במברק, ובמברק כותבים את העיקר. והעיקר, כותב אלון, הוא שהקושאן שלנו הוא התנ"ך, כפי שאמר בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל 30 שנה קודם לכן. הקושאן שלנו הוא זכותנו ההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות, 19 שנים קודם לכן. אנו שבים לחונן עפרות ארצנו, ומתיישבים במקומות בהם ישבו אבותינו.

יגאל אלון ידע, כמובן, שהקיבוץ הארצי שלח את גרעיניו דווקא לרמת בניאס, להבדיל מן הגולן. ולכן, הוא הקפיד לומר להם במברקו, שהתיישבותם בשניר, היא חלק בלתי נפרד מן ההתיישבות בארץ הבשן, כלומר בגולן, בנחלת חצי שבט המנשה.

יגאל אלון הכיר בחשיבות האסטרטגית של הגולן, והיא היתה המרכיב המשמעותי בדחיפתו ליישב את הגולן ולספחו. עם זאת, הוא הקפיד תמיד לומר שהבסיס למדיניותו היא היסוד המוסרי – זכותנו על א"י. זכותנו על א"י היתה בסיס תוכנית הפשרה הטריטוריאלית שלו ביו"ש. הסעיף הראשון של התוכנית היא זכותנו על השטח, וממנה התפצלה עמדתו לאבחנה בין שטחים שבהם, לשיטתו, יש לממש בפועל את הזכות הזאת, לבין שטחים עתירי אוכלוסייה ערבית, שלשיטתו יש לוותר עליהם תמורת שלום וכדי להבטיח רוב יהודי מוצק במדינת ישראל. אולם גם הוויתור הוא על שטחי מולדת, חבלי א"י. אין הם חלילה שטחי "כיבוש".

בנאום שנשא במועצת הקיבוץ המאוחד, שהתכנסה בקונייטרה (התחנה השנייה של מרום גולן) בנובמבר 1967 אמר אלון: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן."

גם כאשר דיבר אלון על החשיבות הביטחונית של הגולן, הוא לא פסח על איזכור זכותנו על הגולן, בהיותו חלק מארץ ישראל, וציין שאין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל.

 

כאשר נקבע ב-1923 הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי להקמת מדינה יהודית והמנדט הצרפתי להקמת המדינה הסורית, הגולן נמסר לידי המנדט הצרפתי, למגינת ליבה של התנועה הציונית שלחמה על הכללת הגולן בשטח המנדט הבריטי. זו הסיבה לכך, שבתודעה הציבורית, הגולן לא נתפס כחלק מא"י. למשל, הוא לא הופיע במפה הרוויזיוניסטית. המפלגה הרוויזיוניסטית – מפלגתו של ז'בוטינסקי, נאבקה נגד קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט, והציבה כאידיאל את א"י משתי גדות הירדן, על פי הגבול הבינלאומי. המפה הזו, לא כללה את הגולן. לימים הייתה זו מפת אצ"ל ותנועת החירות, ללא הגולן. לכן, בהחלת הריבונות על הגולן, הקפיד בגין לחוקק זאת כחוק של הכנסת, ולא כהחלטת ממשלה המסתמכת על החוק מ-1967 שאפשר להחיל את החוק, המנהל והמשפט הישראליים על כל שטח בא"י, כדי למנוע לאקונה משפטית, שתטען שהחוק הנ"ל אינו תקף בגולן, כיוון שאינו חלק מא"י המנדטורית.

אולם בנאום שבו הציג בגין לכנסת את חוק הגולן, הטיעון הראשון שהציג היה היות הגולן חלק מא"י: "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות, אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכינרת. הנני בטוח, שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל."

ואכן, הגולן הוא ארץ ישראל, והיתה בו התיישבות ישראלית בתקופת המקרא והתיישבות יהודית ענפה לאורך מאות שנים בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, כפי שמאוששים הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו לאורך השנים. הגולן גם היה אחד ממוקדי הערגה לציון לאורך הדורות ובראשית הציונות.

מי לנו מופת של ערגה לציון ועליה אליה, כמו רבי יהודה הלוי (ריה"ל, מאות 11-12), מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים, מי שכתב "לבי במזרח ואני בסוף מערב". אחד משירי הערגה לציון החשובים ביותר שלו, הוא "ציון הלא תשאלי", שאף נכנס לסידור התפילה בסדר הקינות לתשעה באב בקהילות אשכנז. פיוט זה היווה השראה לשירי ציון לאורך דורות, בוודאי אצל משוררי הציונות ועד ימינו.

כך, למשל, ב"ירושלים של זהב" השתמשה נעמי שמר בדימוי "הלא לכל שירייך אני כינור" המתכתב עם "אני כינור לשירייך", הלקוח מן הפיוט. ויוסי גמזו, שכתב לאחר מלחמת ששת הימים את "עומדות היו רגלינו בשעריך" פתח את הפזמון ב"ציון הלא תשאלי לשלום בחוריך", והתכתב עם מילותיו של ריה"ל "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך".

ומהו האתר הראשון בארץ ישראל המוזכר בפיוט של ריה"ל? "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ / מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן, שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ / וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל / חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ / לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים וְעֵת אֶחֱלֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ". החרמון. אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל.

אחד משירי היסוד של השירה הציונית, הוא שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור", אותו פרסם ביאליק בהיותו בן 19, ב-1891. זהו שיר געגוע וערגה לציון, המופנה אל ציפור הנוד החוזרת לאירופה הקרה אחרי ששהתה בארץ ישראל. ביאליק שואל אותה על המראות שראתה בא"י, ונוקב בשמות חבלי הארץ השונים. וגם בשירו לא נפקד מקומו של הגולן. "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, / אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? / וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? / וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?"

כפי שציינתי, הגולן נפקד ממפת א"י משתי גדות הירדן של ז'בוטינסקי, שעוצבה על פי מפת המנדט הבריטי. אולם כאשר שורר ז'בוטינסקי את אהבת הארץ, ב"שיר אסירי עכו", אותו כתב עם פקודיו האסירים, חברי "ההגנה" בירושלים, שנאסרו כאשר הגנו על יהודי ירושלים בפרעות תר"פ (1920), הוא סיים את השיר במילים: "לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ / כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן".

 

וכאשר שמואל יבנאלי, איש העליה השנייה ומאבות ומנהיגי תנועת הפועלים הציונית בא"י, העלה על הכתב ב-1917 את חזונו הציוני על אודות הגדוד העברי שיהיה שותף בשחרור א"י ואח"כ בבניינה, גם הוא פירט את חבלי ארץ ישראל. גם מהם לא נפקד הגולן: "אנו נסלול  הדרך, נפתח השער ונכשיר התנאים להתהוות הגאולה, לאמור: לכיבוש הארץ האמִיתי שיבוא על ידי העבודה. ... כל איש ואיש מן הלוחמים, יתקשר לארץ ישראל במשך עבודתו בצבא בקשרים אשר לא יינתקו. אלפים ורבבות מצעירינו יעברו את הארץ. בעשרות ומאות ערים וכפרים, חרבים ומיושבים, שלא דרכה בהם רגל יהודי זה שנים ויובלות, יתפשטו בני המחנה העברי, והדגל העברי מתנפנף לפניהם. הם יעלו על הרי השומרון והגליל, ירדו אל ערבות-הירדן, הם יחנו בגלעד, בבשן ובחורן, הם יכירו כל הר וגבעה, כל נחל וכל ואדי – הם יראו בעיניהם את כל הקרקעות המעובדים והבלתי מעובדים שבארצנו. המחנה העברי, בהתנדבו לעבודת הצבא, מתנדב באותה שעה לעבודת התחיה בארצנו."

ב-10 ביוני 1967, צה"ל שיחרר את הגולן. חזרנו אל נחלת אבותינו, אל חבל מולדת שהיה בשבי זרים. חמישה שבועות לאחר מכן, החל מפעל ההתיישבות בגולן, שהיום גדלים בו בני הדור הרביעי. כעבור 14 שנים סופח הגולן לריבונות ישראל. בדרך נאלצנו לעתים להקדיש את עיקר מאוויינו למאבקים פוליטיים, נגד ניסיונות לעקור ולנשל אותנו מעל אדמתנו. 48 שנים אנו כאן, או-טו-טו שנות יוֹבֵל. המציאות שיצרנו כאן היא בלתי הפיכה.

 

2. צרור הערות 3.6.15

 

* ברוח הטבח במינכן – הרעיון שעמד מאחורי הדרישה להשעות את ישראל מפיפ"א, הוא בדיוק אותו הרעיון שעמד מאחורי הטבח במינכן. מי שתומך בהצעה הזאת, כמוהו כמי שתומך בטבח במינכן. ישראלים שתומכים בהצעה (כמו גדעון לוי, למשל) כמוהם כישראלים שתומכים בטבח במינכן. הבחירה שהוצבה בפני פיפ"א היתה בין רוח הספורט לרוח קטאר. טוב שההצעה לא הועלתה לבסוף, אחרי שהמחבל ג'יבריל רג'וב הבין שאין לה סיכוי, אך המאמץ לדה-לגיטימציה לישראל לא ייפסק. מי שחותר לפיפ"א ללא ישראל, חותר לעולם ללא ישראל.

 

* מחדל הסברה – העובדה שמול ההפגנות האנטישמיות המלוות את קונגרס פיפ"א לא התייצבה אף הפגנה פרו ישראלית ולא הונף אף דגל ישראל – היא המחשה של מחדל ההסברה הישראלי, מול תעשיית הדה-לגיטימציה לישראל. יש לקוות שאירועי פיפ"א יעירו את ממשלת ישראל מתרדמתה, ויוציאו את ישראל למתקפת נגד; מתקפת אמת מול תעשיית השקרים.

 

* לחיצה חמוצה – מאז לחיצת היד בין רבין לערפאת, לא ראיתי לחיצת יד עם פרצוף של סלידה ומיאוס, כמו פרצופו של עופר עיני כשלחץ את ידו של ג'יבריל רג'וב.

 

* ליקוי מאורות – מי שהחליט על איוולת ההפרדה בקווי האוטובוסים, כמוהו כמי שהעניק נשק ותחמושת לאוייב. ישראל נמצאת בעיצומה של מערכה קשה ביותר, מול קמפיין אדיר של דה-לגיטימציה בינלאומית, ותעשיית השקרים חובקת העולם, שמעלילה על ישראל עלילות של גזענות ואפרטהייד, כביכול. האם מי שקיבל את ההחלטה האומללה, לא הבין שהיא תצטייר כהוכחה חותכת לצדקת העלילה? הרי למרות שההחלטה בוטלה שעה קלה אחרי תחילת הפיילוט לביצועה, גם בעוד 30 שנה בכל העולם מיליארדים יציגו את ה"הוכחה" לאפרטהייד בקווי האוטובוס (הסמל המרכזי של האפרטהייד בארה"ב). איך טחו עיניהם של מקבלי ההחלטה לראות למה היא עלולה להוביל. טוב שראש הממשלה התעשת וביטל ("הישעה") את ההחלטה.

עם זאת, יש לומר את האמת, שלא היה שמץ של גזענות בהחלטה והיא לא נועדה לאפרטהייד, אלא נבעה באמת ובתמים משיקולי ביטחון. יש לספק פתרונות חלופיים לבעיית הביטחון באוטובוסים. משר הביטחון מצופה לשיקול דעת רחב יותר מאשר של אחראי אבטחה שצריך לספק מענה נקודתי לבעייתי ספציפית, אלא לראיית הביטחון הלאומי הכולל, שחייב לקחת בחשבון שיקולים מדיניים, שיקולים של דימויה של ישראל בעולם, בעיני העם היהודי ובעיני אזרחיה ושיקולים מוסריים. למרבה הצער, מי שקיבלו את ההחלטה הזאת לא הציבו לנגד עיניהם את השיקול הביטחוני הכולל.

 

* השכונה שלנו – בשאר אסד הוא אחד הדיקטטורים הרצחניים וצמאי הדם הגרועים ביותר במאה ה-21, רוצח המונים נתעב... ולעומת האלטרנטיבה, עוד נתגעגע אליו.

 

* המורים של דאעש - כאשר העולם מזדעזע מההרס הברברי של אתרים היסטוריים רבי חשיבות בידי דאעש, כדאי להזכיר שזה בדיוק מה שהפלשתינאים עשו ועושים בהר הבית.

 

* ידידות במבחן – עסקת הנשק הענקית עם ארה"ב ובראשה המשלוח, לראשונה, של פצצות בונקר והצעד האמריקאי של סיכול הוועידה שנועדה ללחוץ על פירוזה הגרעיני של ישראל, מפריכים שני נראטיבים פופולאריים בשיח הציבורי בישראל. האחד, הוא הפגיעה הבלתי הפיכה ביחסים עם ארה"ב, בעלת בריתנו והמשענת האסטרטגית שלנו, כיוון שראש הממשלה הימרה את פי הנשיא האמריקאי והעז להיאבק נגד ההסכם עם איראן. השני הוא שאובמה הוא איסלמיסט עויין לישראל ומעוניין לפגוע בה. בשני המקרים מדובר במיתוסים חסרי שחר, מנותקים מן המציאות.

מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האיסלמית ובעיקר כלפי איראן, מסכנת את שלום העולם, שלום המזה"ת ושלום ישראל. אולם היא אינה נובעת מעוינות לישראל. אובמה אכן מאמין, כמו צ'מברליין לפניו, שבדרך הפייסנות הוא מקדם את שלום האנושות. הוא טועה טעות מרה. אולם הוא באמת ובתמים רואה עצמו ידיד של ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני לישראל בתקופתו גדול יותר מאשר אצל כל אחד מקודמיו.

חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לסיכול ההסכם עם איראן המסכן אותה, גם במחיר עימות אישי בין נתניהו ואובמה. אין כל חשש שהמאבק הזה יפגע בברית האסטרטגית בין ארה"ב וישראל, החזקה יותר מכל מחלוקת. וכפי שאמר נתניהו בנאומו בוועידת אייפא"ק, זוהי מחלוקת בתוך המִשְׁפּוּחֶה.

 

* נגד מה אורי משגב – עסקת הנשק עם ארה"ב מביאה לידי ביטוי את הידידות של ארה"ב לישראל ואת המחויבות לביטחונה. זאת בדיוק הסיבה שבעטיה אורי משגב תקף בחריפות, במאמר ב"הארץ", את העסקה. כזכור, הוא גם יצא, במלחמת "צוק איתן" נגד "כיפת ברזל", שאיפשרה לישראל לבצע את "פשעיה".

 

* אם לא כבוד לאומי, אולי כבוד למקצוע? – אילנה דיין יודעת להיות עיתונאית. היא יודעת להיות מראיינת. היא יודעת להיות נשכנית והיא אפילו עושה זאת היטב. אז למה, לכל הרוחות, היא בוחרת ללהק את תפקיד מגישת הכדורים להנחתה בתשדיר שירות לאובמה. אם לא לכבוד לאומי, לכך כבר איני מצפה ממנה, אפשר לצפות ממנה למעט כבוד למקצוע? לכבוד לעצמה, למוניטין המקצועי שלה?

היא יושבת מול אובמה כתלמידה בפני מורהּ, תולה בו עיניים מעריצות ואינה מאתגרת אותו ולו בשאלה אחת קשה על מדיניותו, על דרכו. היא משלימה את משפטיו. ורק מנסה לחלץ ממנו, כמעט בכוח, אמירות נגד נתניהו.

לאובמה לא היו לי כל טענות בראיון. אבל על אילנה דיין היבטתי בעיקר ברחמים.

 

* מרים יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית – בעבר, כשיוסי שריד היה איש שמאל שפוי, הוא נאבק נגד העריקה מהגנת המדינה, המכובסת בשם החיבה המאוס "סרבנות". היום, כשיוסי שריד הוא בעיקר איש מר, נרגן וממורמר, הוא מסית למרד מיסים. זו הדרך בה הוא מקבל את הכרעת אזרחי ישראל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. זה האיש המתהדר ב-11 החודשים שבהם כיהן כשר החינוך (!) של ישראל.

 

* מאחורי סורג ובריח – אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. אין שום מקום לדיון על מידת הצדק של פורעי הנמל. במדינת חוק – מי שמפר החלטת בית משפט, מקומו מאחורי סורג ובריח.

 

* שלמה פילבר ותאוריית הקונספירציה – תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין, היא עלילת דם מתועבת, שנרקמה בזדון, בקור רוח ובתחכום בידי אנשי הימין הקיצוני, מתוך רצון לזרוע מבוכה, לעורר ספקות, לפגוע בשב"כ – שנוא נפשו, ולסייע לרוצח הנתעב. כפי שכבר סיפרתי בעבר, שלושה ימים בלבד (!) אחרי הרצח, נפגש עימי אדם מסויים, והציג לי, כשחיוך בזוויות פיו, דף נייר ועליו רשימה של כעשרים "סימני שאלה", שבהן מצויה התאוריה כולה.

"אתה מאמין לזה?!" שאלתי בשאט נפש, והוא השיב "אני רק שואל..."

ואז הבנתי למה מכוונת הגימטריה של חכמי הקבלה, הקובעת: ספק = עמלק. כן, יש ספקות שנזרעות מתוך זדון, ואותם שוחרי רע יודעים להעניק לזדונם שמות חיבה כמו "ביקורתיות", "הטלת ספק" וכו'. ראה – תיאוריות פוסט ציוניות למיניהן, הכחשת שואה וכו'. גם תיאוריית הקונספירציה הזאת שייכת לאותה קבוצה.

אתר ynet פרסם ידיעה לפיה שלמה פילבר, מועמדו של נתניהו לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, הוא בין מפיצי עלילת הדם הנוראה. טוב עשה האתר כשחשף את הדברים, כיוון שיש כאן בהחלט עניין לציבור. האם אדם כזה ראוי לתפקיד?

 איני מכיר את האיש ואת כישוריו, אך אין ספק שזהו כתם בעברו, שראוי לדיון על התאמתו להיות מנכ"ל של משרד ממשלתי. תגובתו החד משמעית, לפיה אינו מאמין בתיאוריה הזאת ובשנים שחלפו מאז הוא התבטא פעמים רבות בגנותה והבהיר שהיא "תיאוריה הזוייה ולא הגיונית," היא בעיניי מקובלת, כיוון שאין לפסול אדם לכל חייו על דברים שכתב לפני כמעט עשרים שנה, מרושעים ככל שיהיו, אם אכן חזר בו באופן גורף. כמובן שיש לבחון, האם הוא באמת חזר בו בפומבי פעמים רבות, כפי שהוא מצהיר, או שהוא נזכר לחזור בו עתה, לרגל המינוי.

 

* מערכון מרושע – המאמר ב- ynetנפתח באזכור המערכון של רמי הויברגר לאחר הרצח ב"חמישיה הקאמרית", שבו נראה הרוצח מצהיר שעוד 20 שנה ישוחרר ויסתובב חופשי כגיבור ברחובות העיר. המערכון מסתיים בביטוי "אתם יודעים את זה." ורבים היו משוכנעים שהם "יודעים את זה"; הרי ברור ש"חצי העם" תומך ברוצח וכו'. חלפו עשרים שנה, ואין דבר רחוק יותר משחרורו של יגאל עמיר. יתר על כן, לא היה אסיר בתולדות מדינת ישראל, שתנאי מאסרו קשים כמו של עמיר – 20 שנות בידוד. "יודעים את זה?" היום ברור בעליל שאין שחר למערכון ולמסריו. אין ספק שעמיר יירקב בכלא עד יומו האחרון.

אבל ynet, מסיבותיו המרושעות ורצונו להטיל דופי, הציג את המערכון כמציאות שמתגשמת. "אמנם הוא לא שוחרר" אבל... ונותן כדוגמה את העובדה שהוא התחתן בכלא ונהיה אבא. למה ניתן לו להתחתן ולהתייחד עם אשתו? כיוון שבתי המשפט כפו זאת על המדינה. למה הם כפו זאת על המדינה? כי הם העדיפו את זכויות הפרט על השיקול של טובת הציבור. כל ההקלות שקיבל עד כה יגאל עמיר, נכפו על המדינה בידי בתי המשפט.

 בעיני המדינה, מדובר באדם שהתנקש בדמוקרטיה, שגרם נזק בל ישוער למדינה ולחברה הישראלית, ולכן הוא ראוי ליחס מחמיר לאין ערוך מהיחס המקובל לרוצחים. רוצחים נידונים למאסר עולם, עונשם נקצב, ומרגע שעונשם נקצב הם גם זכאים לחופשות, לקיצור שליש וכו'. יגאל עמיר אינו סתם רוצח, והמדינה נוקטת כלפיו חומרה יתרה. לעומת זאת, בעיני בית המשפט, מדובר באסיר, שבהיותו אסיר הוא חסר ישע הראוי להגנת החוק, ובית המשפט צריך להבטיח שרצון הנקם לא יוסיף לו ענישה מעבר לעונש שקיבל בדין.

אני סבור שעמדת המדינה בנושא תנאי מאסרו של עמיר מבטאת נכונה את שאט הנפש של הציבור על כל חלקיו מן האיש ומן המעשה הנורא שעשה, ושבית המשפט מבטא את המחויבות של החברה הישראלית לזכויות האדם ולזכויות האסיר. העמדות המקוטבות הללו יוצרות את האיזון הנכון.

אולם הצגת הדברים בידי ynet היא שקר וכזב. מן הראוי שרמי הויברגר עצמו, לקראת יום השנה העשרים, יתייצב בפני הציבור ויאמר בסיפוק: "אני שמח להיווכח שטעיתי והטעיתי בגדול."

 

* רוח הפלורליזם – כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, מעולם לא הזמנתי את ראש המועצה לשאת את דבריו בפתח מופעים ואירועי תרבות. הסיבה לכך, היא המחויבות לציבור שבא לשמוע את האמן – אין לו עניין לשמוע נאומים, ולא לשם כך שילם על כרטיס (לשמחתי, לא היה לי על כך מחלוקת עם ראש המועצה, כך שלא נדרשתי להיאבק על כך). מן הבחינה הזאת, אני יכול להבין את אי רצונו של שלום חנוך בנאומים פוליטיים במופע שלו.

עם זאת, נאומים כאלה הם לגיטימיים. הודעתו של שלום חנוך שיגיב בחריפות אם השרה מירי רגב תנאם בהופעתו בפתח פסטיבל ישראל, היא בעייתית מאוד. אי אפשר להשתחרר מן התחושה, שדבריו נובעים מזהותה של השרה (אף שהוא הקפיד לציין שלא בכך מדובר).

דבריה של רגב בזכות הפלורליזם התרבותי היו דברים נכונים וראויים. יש בינינו פלורליסטים שמוכנים לקבל אך ורק פלורליסטים בדיוק בדיוק כמוהם, ורגב היטיבה להבהיר שפלורליזם הוא דבר אחר לגמרי.

 

* נציגת הימין – בראיון לערוץ 2 אמרה מירי רגב שהגיע הזמן להתרגל לעובדה שנציגת הימין היא שרת התרבות. טרם נמסרה תגובתה של השרה לשעבר לימור לבנת.

 

* המעון הרשמי והבית הפרטי – תקציב מעונות ראש הממשלה ירד ב-2014 בכ-30%, והדבר ראוי לשבח. עם זאת, חלה עליה של 55% בעלות ביתו הפרטי. וכאן הגיע הזמן לשינוי, ולאו דווקא אצל נתניהו אלא לשינוי נורמטיבי כללי. כיוון שמדינת ישראל מעניקה לראש הממשלה מעון רשמי, הממומן מתקציב המדינה, אין כל מקום להשתתפות כלשהי של המדינה במימון ביתו הפרטי, זולת הוצאות אבטחה. הטענה שהוא מארח גם בביתו הפרטי אינה רלוונטית. יש לו מעון רשמי ובו עליו לארח. אם הוא בוחר לארח בביתו הפרטי, זו בחירה שלו ואין לממן זאת. ובוודאי שאין זו סיבה למימון מלא של הוצאות הבית.

 

* המקופח – השר המקופח ביותר בממשלה הוא בוגי יעלון. הוא רק שר הביטחון. הוא לא קיבל שום "השר לענייני משהו". אפילו לא השר לדיאלוג אסטרטגי עם ליכטנשטיין.

 

* סגן משנה – המשנה לראש הממשלה הוא משנה לראש הממשלה כפי שסגן אלוף הוא סגנו של האלוף. כמצביע ל"כולנו" אני גאה בכחלון שדחה את הצעתו הנדיבה של נתניהו להימנות על שלל נושאי התואר המוזר.

 

* מרכז פרס לשלום – מעניין שסילבן שלום יורש בכל פעם את תארי הניחומים שהומצאו לפרס: השר לפיתוח הגליל והנגב, השר לפיתוח אזוריוהמשנה לראש הממשלה.

 

* מי שרודף אחר הכבוד – סקירת המודעות של המוסדות האקדמיים לקראת מושבי חבר הנאמנים שלהם וחלוקת הכיבודים השונים – אותות הוקרה, תארי ד"ר לשם כבוד ופרסים למיניהם, מצביעה על כך ששמעון פרס עומד להתרוצץ השבוע מאוניברסיטה לאקדמיה. עובדה זו מטילה ספק באמתות הפתגם, שמי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

 

* מחרבן מן המקפצה – המציאות הפוליטית, של ממשלה המבוססת על קואליציה של 61 ח"כים, מאפשרת לכל אפס מאופס אגואיסט ומלא מעצמו כמו אורן חזן לאחוז את ראש הממשלה בביצים, להצמיד אקדח לרקתו, ולסחוט באיומים סיפוקים לתאוות השררה, הכבוד והפרסום שלוחת הרסן שלו. וכך נוצר מצב שלאישיות כמו בני בגין ולאישיות כמו אבי דיכטר אין מקום בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת וועדות המשנה שלה, שבהן הם יכלו לתרום תרומה גדולה ומשמעותית מכישרונם וניסיונם, ואילו האפס הזה יישב שם, ואולי אפילו יהמר בוועדת המשנה לשירותים החשאיים.

מה שיצר את המצב הזה הוא מחלת הפריימריטיס. שיטת הוועדה המסדרת, על כל מגרעותיה הידועות, טובה אלף מונים, והדבר מתבטא הן באיכות הח"כים שנבחרים בה והן בתפיסת האחריות המשותפת שלהם. איני מדבר על בחירה בידי מנהיג אחד, כפי שקורה אצל יאיר לפיד, כחלון, ליברמן וציפי לבני, אלא על ועדה ציבורית מכובדת, שתכלול את הנהגת המפלגה, נציגים מן המחוזות ואישים המקובלים על הציבור כמו מנהיגים בדימוס וכד'.

שיטה זו תבטיח שיהיו בכנסת יותר יעקב חזן ופחות אורן חזן. אני מכיר את הלעג לתרבות ה"מקבל את דין התנועה," והצגתה כצבועה ומתחסדת, אך אני מבכר אלף מונים את ה"צביעות" הזאת, על פני המציאות שבה אורן חזן ושכמותו מחרבנים מן המקפצה על הראש שלנו.

לאן נוליך את החרפה?

 

* הכישרון של מפלגה העבודה – בהתמודדות בין שלי יחימוביץ' לאיתן כבל על ראשות ועדת הכלכלה של הכנסת, קיוויתי מאוד ששלי תנצח, משתי סיבות: א. שלי יחימוביץ'. ב. איתן כבל. מפלגת העבודה, כדרכה, יודעת להבחין בין טוב ורע – ולבחור ברע.

 

* שלוש הערות על הסרט "הרצוג" – לא צפיתי בחלקו הראשון של סרט התעודה בערוץ 10 "הרצוג", שבעקבותיו ספג ראש האופוזיציה קיתונות של לעג. אולם בחלק השני, הוא דווקא יצא טוב, בעיניי: צנוע, מאיר פנים, קר רוח. אני מעריך את החלטתו לשמור על פאסון ולצאת מחוייך מביתו בליל הבחירות, על אף המכה שנחתה עליו.

שלוש הערות בעקבות הסרט:

– הסרט הבליט את הפארסה של הרוטציה עם ציפי לבני. הרוטציה היא שערורייה מבחינת סדרי ממשל דמוקרטיים, מבחינת המסר הציבורי של המחנ"צ ובעיקר מבחינת המסר הבעייתי כלפי מנהיגותו של הרצוג. התובנה שהרוטציה היא נזק אלקטורלי משמעותי ישבה באמצע החדר, אך איש לא העז לתפוס את לבני ולהבהיר לה שהמשחק נגמר. כאשר כבר היה מאוחר מדי, נכפה עליה, למעשה, הוויתור. אחרי שכל הנזק של הרוטציה כבר נגרם, הניסיון המגושם לבטל אותו ב"זמן פציעות" נראה רע, והוסיף נזק על הנזק.

– הסרט הפריך את הטענה הפופולארית בפייסבוק, על הקונספירציה של הסוקרים להציג מצג שווא של ניצחון למחנ"צ. הסרט מוכיח שאכן, עד הרגע האחרון, הסקרים, כולל הסקרים הפנימיים החשאיים ביותר, צפו ניצחון למחנ"צ, וביממה האחרונה הם צפו "צמצום הפער" ותו לא.

– הזדעזעתי לראות את פניו של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי בין יועציו הבכירים של הרצוג. אוי לדמוקרטיה הישראלית, אם גורם אנטי דמוקרטי כל כך קיצוני, נמצא קרוב כל כך לאוזניו של מי שמתיימר להיות ראש ממשלת ישראל. 

 

* מהסיבה הלא נכונה – "הארץ" השעה את ספי רכלבסקי, לאחר שבסרט "הרצוג" הוא נצפה כשותף למטה הקמפיין של הרצוג, ללא גילוי נאות ובלי לדווח לעיתון. רכלבסקי הושעה מהסיבה הלא נכונה. הסיבה הנכונה היא היותו מסית ומדיח אנטי דמוקרטי קיצוני. אבל זה כנראה בסדר.

 

* הצעת חוק: טיהור בתי המשפט – משפט שנערך בימים אלה לעצירה ביטחונית, הביא את גדעון לוי להתגולל כדרכו על מדינת ישראל ועל מערכת המשפט שלה, לטעון שאינה דמוקרטיה, שהיא מעמידה לדין אנשים בשל עמדות פוליטיות וכו'. וכאילו כדרך אגב, אחד מטיעוניו המוחצים מביא לידי ביטוי את האנטישמיות העמוקה, האובססיבית של האיש: "השופט והתובע, שניהם יחד, חובשי כיפה ואולי גם מתנחלים." הבנתם? איזו מערכת משפט אנטי דמוקרטית! השופט והתובע חובשי כיפה!

אני מציע מיד הצעת חוק בת ארבעה סעיפים, לטיהור בתי המשפט, ברוח משנתו של גדעון לוי: א. חובש כיפה לא יכהן כשופט בישראל. ב. חובש כיפה לא יכהן כתובע בישראל. ג. שופט בישראל לא יחבוש כיפה. ד. תובע בישראל לא יחבוש כיפה.

הנימוקים להצעת החוק: מי שחובש כיפה הוא אולי מתנחל.

את פשקוויל ההסתה מסיים לוי באזהרה לקוראים השותקים מול העוול הנורא של העמדתה לדין: "היום ג'ראר ומחר אתם?"

נו נו... אומר זאת ההוכחה הנחרצת לסתימת הפיות בישראל. מי שאינו חדל לככב מעל דפי העיתונאות הכתובה, בערוצי הטלוויזיה השונים ובתוכניות ריאליטי של חולי פרסום אובססיביים, לא למרות היותו תועמלן של אויביי ישראל, אלא בזכות עובדה זאת. להזכירו, בדיקטטורה הבריטית החשוכה, מי שנהג כמוהו, הלורד האו האו, הוצא להורג על בגידה.

אני מעדיף, כמובן, את הדמוקרטיה הישראלית 2015 על הדמוקרטיה הבריטית 1946, אבל אל מול דברי ההסתה האנטישמיים של האיש, כדאי לזכור איך אנו נוהגים לעומת דמוקרטיות אחרות.

 

* אין סתירה – עם בריחתם מחיפה, בהוראת המופתי, של ערביי העיר, הורה ב"ג לגולדה לנסוע לעיר בדחיפות ולנסות לשכנע את תושבי העיר להישאר. הדבר ידוע, סופר פעמים בעבר, כולל בספרה של גולדה "חיי", ותואם את הידוע על ניסיונות ראש העיר היהודי ואחרים למנוע את הבריחה.

כותרת ב"הארץ" טוענת שנמצאה הוכחה שהטענה אינה נכונה. נמצא מכתב של בן גוריון, המורה למנוע את שיבתם של הערבים לעיר. לטענת הכותב, עופר אדרת, המכתב סותר את הגרסה של גולדה.

אין כל סתירה בין השניים. המכתב נכתב ביוני 1948, חודשיים אחרי הבריחה. הוא מעיד על כך שב"ג גיבש את העמדה השוללת את "השיבה", וסבור שאלה שברחו או גורשו לא יחזרו, כדי לא לסכן את המדינה הצעירה שזה עתה קמה. אך אין כאן כל עדות הסותרת את הוראתו של ב"ג באפריל 1948 לשדל את ערביי חיפה להישאר.

 

* פנינת החי – איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת החי. ב"הארץ" יש טור שבועי נפלא, שאני מכנה אותו ביני לביני, בדומה לבודקה בבית העלמין, "פינת החי" ולעתים הוא אף מתעלה למעלת "פנינת החי". וזהו דווקא הטור "אחרי מות". הטור מופיע בגיליון ערב שבת, ומספר על אנשים שנפטרו לאחרונה, רובם מבוני הארץ וותיקיה. זוהי פינה ופנינה ציונית בתוך הסחי הפוסט ציוני של העיתון.

את הטור כותב עופר אדרת. לכן, הופתעתי שדווקא הוא כתב את הכתבה המופרכת, על הסתירה כביכול בעדויות אודות גישתו של ב"ג לבריחת ערביי חיפה. שמא אדרת חייב מפעם לפעם בליטרת בשר להשביע ולרצות את שוקן ודבוקתו?

 

* לובה אליאב והנראטיב של רוגל אלפר – אריה לובה אליאב היה ממנהיגי הפלג היוני בתנועת העבודה. הוא הראשון בין חברי הנהגת מפלגת העבודה שקרא להכיר בקיומו של העם הפלשתינאי ובהקמת מדינה פלשתינאית. הוא התפטר מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה בשל המחלוקת עם הנהגת מפלגתו וגולדה בראשה, ופרש ממפלגת העבודה בשל המחלוקת עם הנהגת המפלגה בראשות רבין (בקדנציה הראשונה). הוא ייסד את איחוד מפלגות השמאל הקטנות – תנועת של"י, שבראשה עמד ובראשה התמודד לכנסת התשיעית (1977). של"י הייתה משמאל למפ"ם (המ"ם של מרצ) שהיתה אז חלק מן המערך. בסופו של דבר התפוררה ושרידיה הצטרפו לרצ, שלימים היתה הגוף המרכזי בהקמת מרצ (אליאב עצמו לא הלך למרצ ולאחר ניסיון להיבחר ברשימה עצמאית חזר למפלגת העבודה).

וגם כאשר נקט בעמדות הללו לובה אליאב היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, איש שכל חייו מסירות להגשמת הציונות בעליה, בהתיישבות ובחינוך. הוא הוביל מפעלים ציוניים רבים וחשובים, והחשוב ביותר היה הקמת חבל לכיש ויישובו בעולים.

לובה אליאב הופיע בסרט המצוין "בן גוריון זוכר". מדובר בסרט תעודה על בן גוריון ובהשתתפותו, שנועד לשידור בטלוויזיה במוצאי יום הכיפורים תשל"ד, שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסרט לא שודר בנסיבות ההן, כמובן, וכעבור שלושה חודשים ב"ג נפטר. הסרט הוקרן לראשונה לפני שבועות אחדים בערוץ הראשון, ובראשית השבוע הוקרן בשידור נוסף. בן גוריון הקשיש וצוות הצילום תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה והפגישו את ב"ג עם שורה של אישים המסמלים את תחנות חייו. את לובה אליאב הוא פגש בחבל לכיש, ואליאב סיפר בגאווה רבה ומוצדקת, על מפעל העליה וההתיישבות הגדול.

ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" למחרת, יצאה מכליה. אוי ואבוי, הטלוויזיה הקרינה סרט ציוני, רחמנא לצלן. הטלוויזיה הציגה, אוי לעיניים שכך ראו, אישים ציונים כמו לובה אליאב, המתהדרים בפשעי הציונות. רוגל אלפר הסביר שאסור להקרין סרט כזה, שבהיותו ציוני הוא כמובן "בולשביקי" ו"תעמולה". "הומאז' שטחי ונטול כל ביקורת, רכיכת קילוסין נוטפת שומן, מתרפסת וחסרת עכבות, שמאדירה את מפעלותיו של אבי האומה בשפה קולנועית בולשביקית. הסרט לא ראוי לשידור". בעיני השמאל האנטי ציוני, אין שנואים ומעוררים סלידה יותר מאנשי השמאל הציוני, דוגמת לובה אליאב. ואין דבר המעורר את סלידתו יותר מהתיישבות יהודית ומעלייה יהודית וכמובן מהקשר ביניהם. "הם משקיפים על שדות חקלאיים. 'לקחתי מהנדסים, אדריכלים, אגרונומים, מדריכים,' מספר אליאב, 'באנו לאזור הזה, שהיה לא רק ריק אלא צחיח למחצה וצהוב. כתום בערך שנה הגיעו העולים הראשונים, הם הגיעו מכורדיסטאן, והם גרים כאן,' הוא מסכם בסיפוק רב ומצביע לעבר נקודה בלתי נראית, הרחק מעבר לשדות. לא רואים את האנשים שהגיעו מכורדיסטאן. לא רואים את בתיהם. הם רחוקים. הם קטנים. הם שקופים. רואים רק את בן־גוריון ואת לובה אליאב."

'הם באו מכל העולם,' ממלמל בן־גוריון. איש לא טורח להתייחס לשאלה אם הם רצו להתיישב בחבל לכיש. מדברים עליהם כמו על חפצים, 'מכל העולם', מהנהן אליאב, ומורה על יישובים רחוקים, מחוץ לפריים, שבהם התיישבו עולים מ'צ'כוסלובקיה, מרוקו, קוצ'ין שבהודו ואלג'יריה'. ידיו טופחות מבלי משים על ירכיו. משימתו הושלמה בהצלחה.

אם הייתי אדם שנזרק אז בחבל לכיש, כנראה שזה הרגע שבו הייתי קם ומנפץ את הטלוויזיה."

פסק דינו של רוגל אלפר: לא ראוי לשידור. מה ראוי לשידור? הנראטיב על ה"מהגרים" שחיו חיים נפלאים בארצות ערב והובאו להיות הפועלים השחורים של האשכנזים הציונים ונזרקו בכוח לבצע את המפעל הקולוניאליסטי על אדמות הפלשתינאים שגורשו בטיהור האתני האכזרי, של המדינה שהוקמה בחטא וקיומה הוא חטא.

 

* עכו"ם – האדמו"ר מסדיגורא הסביר שהטיל שנפל ליד אשדוד הוא תוצאה של חילול השבת במרכז מסחרי בעיר. דבריו ההזויים מזכירים בכושר הניתוח ובריאליזם שלהם, את אלה בתוכנו המסבירים שהירי הזה הוא בגלל אקיבוש.

 

* מדינה לא דמוקרטית – באירלנד הותרו נישואין חד-מיניים. כך הוחלט במשאל עם במדינה. מכאן, שאירלנד היא מדינה אנטי דמוקרטית. איך הגעתי למסקנה המוזרה הזאת? כזכור, כל מיני חכמולוגים אצלנו, שניסו לסכל את חוק משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לוויתור על שטח עליו חלה ריבונות ישראל, בשל פחדם ממשאל עם כזה, הקריצו את התירוץ העלוב והנבוב על פיו משאל עם הוא אקט ... אנטי דמוקרטי.

 

* מיהו גזען – התאבדותו של אריאל רוניס, המנהל בלשכת האוכלוסין, שהודבקה לו תווית של גזען, היא נורה אדומה. קיימת בשיח הציבורי בישראל קלות בלתי נסבלת של השימוש במושג "גזענות". לא אחת, "גזען" משמעותו – אתה מעז לחשוב אחרת ממני.

איני מתייחס למקרה הפרטי, כיוון שאיני מכיר אותו. העובדה שאדם התאבד אינה אומרת בהכרח שהוא צודק ובכלל אין להצדיק התאבדויות. אני מציע ללמוד דברים כלליים ממקרה פרטי. הקלות הבלתי נסבלת של העלבון הנורא "גזען", היא מכת מדינה, וחשוב לשים לה קץ.

 

* הנציג הלועזי – באירוויזיונים איני צופה. הפעם האחרונה שעשיתי זאת, הייתה ב-1979, כשישראל אירחה את התחרות וזכתה במקום הראשון עם "הללויה". הייתי בן 16. לאחר מכן כבר הייתי בוגר מכדי לבזבז את זמני היקר על המפגן הירוד הזה של מוסיקה גרועה וטעם רע. אבל את התחרות המותחת בסוף אני דווקא אוהב לראות, וכך עשיתי גם הפעם. אני מפרגן תמיד לישראלים המתמודדים בחו"ל, בוודאי כאשר הם מתמודדים מטעם המדינה, אך הפעם הייתי חצוי, כי מאוד לא אהבתי את הרעיון שהשיר שייצג את ישראל היה בלע"ז.

 

* מורשת דיין – האם כשאובמה אמר שהוא גדל על מדינת ישראל של דיין, הוא התכוון לשוד עתיקות?

 

* גאווה ציונית – בערב שבועות השתתפנו בטקס הביכורים בקיבוץ אורטל, שנערך במטע שלנו. למחרת, בחג השבועות, השתתפנו בטקס הביכורים בנהלל (יעל, אשתי, היא בת נהלל).

הטקסים שונים מאוד זה מזה. הטקס האורטלי צנוע, קהילתי-משפחתי. הטקס בנהלל גדול, מפואר ורב משתתפים; מפגן הישגי החקלאות וההתיישבות בעמק. ואני אוהב מאוד את שני הטקסים.

בטקס בנהלל, נערך ריקוד נשים של "ים השיבולים". אם יש קלסיקה ישראלית – "ים השיבולים" הוא הקלסיקה. לקראת שבועות קראתי מאמר של דודו פלמה (שאותו הוא כתב לפני שלוש שנים והעלה שוב לקראת החג), המעמת את יפי השיר, המסמל את מה רצינו להיות, עם הכיעור של ישראל.

צפיתי בארבעה דורות הרוקדות, סבתות רבתות לצד דור הנינות, וראיתי את התגשמות יפי הציונות; את השורשים העמוקים שלנו באדמת המולדת. מה מעיד על כך יותר מרב דוריות ההתיישבות הציונית, כאשר בנות הדור השני של נהלל ובנות הדור החמישי רוקדות יחד בטקס הביכורים, המעלה על נס את הישגי ההתיישבות הציונית בעמק? הציונות היא הצלחה אדירה, חסרת תקדים. מבין כל האידיאולוגיות של המאה העשרים – הציונות היא הצודקת ביותר והמוצלחת ביותר.

נכון, לא הכל יפה, לא הכל תקין – יש עוד אתגרים ויש מה לתקן ומה לעשות. אך אין באתגרים הללו כדי לעמעם את יפי המפעל הזה, את צדקת הציונות ואת הצלחתה, הגם שיש בתוכנו בעלי אובססיה לחפש בכל מחיר את הכיעור ולהציג את המפעל הציוני כהתגלמות הכיעור.

ארבעה דורות של נהללים השתתפו במפגן רכיבה וריקוד רונדו של רוכבות ורוכבים על סוסיהם. את הקבוצה הוביל אריק נחמקין, שר החקלאות לשעבר. אריק נחמקין בן ה-90 (!), עם פניו חרושי הקמטים ועטורי השפם הסב, דהר על סוסתו בגו זקוף, כנער עול ימים. בתום מפגן הרכיבה, אריק עשה עוד סיבוב אחד, סולו, לקול תרועות הקהל. הקהל שהריע לאריק, ממפקדי תש"ח – בה אף נפצע ואיבד אחת מעיניו, הריע לדור מייסדי המדינה. הרכיבה של אריק נחמקין לצד נציגי הדורות של בניו, נכדיו וניניו הם עדות לשרשרת ההתיישבות הציונית שלא תנותק.

ארבעים שנה לאחר ראשית ההתיישבות בעמק החלה ההתיישבות בגולן, המתקרבת לשנת היובל שלה. קו ישר של ציונות יפה עובר בין מפעל ההתיישבות בעמק ומפעל ההתיישבות בגולן. קיבוץ אורטל עלה על הקרקע בשנה ה-58 לנהלל. שני טקסי הביכורים בהם השתתפתי, מייצגים את ההמשכיות של הציונות, של ההתיישבות, של נטיעת השורש באדמת המולדת.

והציניקנים יכולים להמשיך לקטרג.

 

* מתקנים – כבכל שנה, גם השנה הובלתי תיקון ליל שבועות באורטל, והפעם הצטרפו אליי שני חברים נוספים שהנחו שיעורים. אני לימדתי על השמיטה, דרך לימוד שלושה שירים בני זמננו: "זלמן זה לא אתה" של קובי אוז, "מדרש יונתי" של מאיר אריאל ו"ליפא העגלון" של יחיאל מוהר.

 

* מחאת המכנסיים – בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, מותר היה לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך על הבנות נאסר הדבר. בהגיע הקיץ של כיתה י', פתחו הבנות במחאה (בעידוד הבנים, כמובן). המחאה הצליחה. סגנית המנהל האימתנית, האחראית על המשמעת, גב' בלום, נאותה לאפשר לבנות ללבוש מכנסיים קצרים לתקופת ניסיון. אולם ההגדרות היו ברורות: קצר = עד הברך. אלא שכנראה היתה איזו אי הבנה, איזה בלבול בין בי"ת ליו"ד, ולמחרת הגיעו רוב הבנות במכנסים קצרצרים עד הירך. כעבור ימים אחדים בוטל הפיילוט והסדר הרע חזר לקדמותו. אולם היה זה השבוע היחיד בכל שנות לימודיי, שהגעתי בבוקר בשמחה לבית הספר.

 

* ביד הלשון: שופכים את דמי – בעדותה בבית הדין לעבודה הלינה שרה נתניהו על כך שלאורך שנים שופכים את דמה. הביטוי הזה מקובל מאוד בקרב אנשי ציבור, המלינים על השמצות וביקורת בלתי הוגנת המוטחת בהם בפומבי.

מה מקור הביטוי? בתלמוד הבבלי, בבא מציעא נח ע"ב נאמר: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים." הלבנת פנים היא גרימת בושה לאדם. החיוורון הנגרם לאדם מפאת הבושה, מעיד שאזל הדם מפניו, וזאת שפיכות הדמים. שפיכות דמים היא אחת משלוש העבירות היחידות עליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". ואם מישהו סבור שכך רק לגבי שפיכות דמים פשוטה כמשמעה, ולא שפיכות דמים כאלגוריה, נאמר במסכת ברכות נג ע"ב: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים."

... ולא הזכרתי את המילה שיימינג.

 

 

* * *

משתינה בכל פינה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

יש לי זוג חברים

האישה משתינה בכל פינה

גם בחניון וביער

אבל כשהבעל משתין בגינה

היא מזדעזעת

 

 

* * *

יהודה דרורי

לצאת ולהילחם בדאע"ש עכשיו!

קשה להימלט מההרגשה שישנם כאלה בהנהגתנו הביטחונית היושבים שאננים במשרדיהם מול המרקעים המתארים את מלחמות דאע"ש ב"כופרים" (שזה כולם חוץ מהם...) ומאד נהנים לראות כיצד הם ואויבינו ההיסטוריים מסביבנו, מקיזים דם אלה לאלה, כיצד הם כושלים במלחמה זו – וכיצד בראכ אובמה שוב אובד עצות כיצד לפעול וממשיך להפסיד לאורך כל הדרך...

מנהיגינו הביטחוניים בוודאי אומרים לעצמם שוב ושוב "אסור לנו להתערב, זו לא מלחמה שלנו, שיהרגו שם מה שיותר אחד את השני... אבל אם הם יגיעו אלינו, נראה להם את נחת זרוענו..."  

גישה זו שגויה ומסוכנת!

הבעייה הצבאית האסטרטגית החמורה והמיידית הינה שלמרות שחילות אויר שונים חברו נגדם – צבא כנופיות זה, הרכוב על טנדרים וג'יפים עם מקלעים, מצליח להביס על הקרקע יחידות של צבאות מודרניים, לכבוש שטחים נרחבים.

חדורים במוטיבציה ובלהט דתי ואקסטזה רצחנית הם זוכים באהדת הרוב המוסלמי הנחות והקיצוני-סוני ברחבי המזרח התיכון. הם אפילו מצליחים ליצור אדמיניסטרציה של כיבוש, ליצור לעצמם מקורות הכנסה, ו...לזכות בנשק שלל רב ומתקדם מתוצרת מערבית.

דעא"ש גם זוכה לתמיכה עולמית, בעיקר של צעירים סונים מוסלמים בארצות אירופה, שרובם מובטלים ומתוסכלים, ואלה נוהרים להתגייס לשורותיו. בסיכום נבין כי דאע"ש הינו גוף טרוריסטי מתוחכם ורצחני, המפחיד לא רק אזרחים אלא גם ראשי מדינות, דהיינו – הינו גוף שיש לחסלו ולהשמידו כליל, כי אחרת יעשה זאת לך.

דאע"ש כבר נמצא בגבולנו הדרומי (בסיני)  מאיים על אילת, ופוגע קשה בצבא המצרי. כל מי ששכל בראשו כבר רואה אותם חוברים מעשית לחמאס בעזה תוך זמן קצר, בו-זמנית, יחידות אחרות שלהם שועטות לעבר ירדן, ולעבר הגבול הסורי-ישראלי. ישנם היום בירדן מספיק גופים שיחברו אליהם, בעוד הפלשתינאים ביו"ש ממש מעריצים אותם, ואני מתאר לעצמי שחלק לא קטן מערביי ישראל רואה בהם כוח מושיע נגד ישראל... אז למה אנחנו מחכים? מה מפריע כיום למסוקי התקיפה של צה"ל לחסל את השיירות של הכנופיות הללו, הרכובות על הטנדרים, השועטות במדבר הסורי, חשופות להשמדה? מדוע אנחנו לא משקיעים מאמץ כלשהו לפגוע ולחסל תמנון מסוכן זה? 

אני מתריע במאמר זה על הביטחון העצמי המופרז והשאננות של המנהיגות הביטחונית לענפיה, ואני קורא להם שוב להחליט מידית לטפל בסרטן המסוכן הזה המתקרב לגבולותינו לפני שיהיה מאוחר, לפני שנשלם ביוקר, לפני שנצטרך להקים ועדות-חקירה!

 

 

* * *

מנחם רהט

נָדִיב וְאַכְזָר

בני בגין שהספקתם לשכוח: לאומי מדיני, שמאל חברתי

אין זה ראוי להשליך אבן אחר הנופל. די היה לו, לשר לשעבר בני בגין, בהתבזות הגדולה שבעצם תקופת כהונתו הגרוטסקית, כשר בלי תיק לענייני שום-כלום. 

ואף על פי כן, ראויה היתה נפילתו המאולצת מאיגרא רמה לבירא הפרלמנטרית היבשושית, שהוא כל כך גאה בה, לברכת ברוך שפטרנו. ממש כך. ואני כבר רואה את הגבות המתגבהות והמתקמרות, ומבטי הזעם הרושפים, וביטויי השיטה הנשלפים כלפי כותב שורות אלה, על שהעז להרים יד כנגד קודש הקודשים, נסיך הנסיכים, המותג המקודש ושמו בגין.

זיכרונו של הציבור קצר. נכון אמנם שב"ב היה ועודנו איש א"י השלימה, שהתנגד נחרצות להסכמי אוסלו וטען שאינם אלא מעשה נוכלות ערמומי מצידו של ערפאת. אבל מי שקיווה שבממשלת נתניהו השנייה הוא יסנדל מימין את ראה"מ, נדהם להיווכח שבעניינים החברתיים, הוא דווקא פעל ברוח מרצ.  

קחו למשל את נדיבותו המופלגת לגבי תביעות הבידואים להכיר בבעלותם על שטחי קרקע ענקיים בנגב, מבלי שבידם הוכחת בעלות כלשהי. בגין הציע לממשלה באוקטובר 2013 להעניק לכל בידואי 62% מן השטח שעליו הוא תובע בעלות, ולפצותו בכסף מלא על שאר השטח שהוא תובע, לפנים משורת הדין. מין נדיבות שכזו. על חשבון עם ישראל.

מלח הארץ? שומר החותם?

בסופו של דבר החוק לא עבר. אבל עצם העובדה שהוא יזם פזרנות שכזו, כלפי מוסלמים שחלקם מזדהים עם גדולי אוייבינו וחלקם שולחים את נשותיהם לצרוח מידי יום בהר הבית: "אללה אכבר" ו"אידבח אל יהוד", אומרת דרשני.

מזלה של המדינה, שמקרה מבחן בידואי אחד הגיע לפתחו של בג"ץ, באמצעות עתירה של שבט אל-ערקיב, והיה זה דווקא הבג"ץ, שהציל את עם ישראל מהמכשלה הזו וגילגל את העותרים מכל המדרגות. כל תביעותיהם, כך התברר בבג"ץ, חסרות בסיס, עורבא פרח, מעשה סחטנות, בלוף. להם ולשכמותם ביקש ב"ב לחלק מתנות חינם מן הקופה הציבורית. רק בגין יכול!

אבל כל הביזיון הזה לא מפריע לליכודניקים לראות בו מלח הארץ, שומר החותם הלאומי, שיא השלימות. אפילו ראש הממשלה נתניהו, שמתוך ציפצוף על מתמודדי הליכוד בפריימריס הצניח את ב"ב למקום ה-11 ברשימת הליכוד לכנסת, נסחף השבוע: "בני הוא שליח ציבור למופת. אדם ערכי, רב נסיון וכישורים, אחד הנדבכים המרכזיים של הליכוד. לא במקרה הציבור הישראלי כל כך אוהב ומעריך אותו... אין אדם ערכי ומוסרי ממנו."

ערכי? מוסרי? מופת? הפוך, גוטה, הפוך. הנה רצף שיטתי של התנהלות תמוהה, שהיא הרבה מעבר למעידה חד פעמית פה ושם. עובדות. לא הערכות, לא השערות. עובדות נטו:

שערוריית אדמות הבידואים, שאלמלא נזרקו מכל מדרגותיו של ביהמ"ש העליון, היה ב"ב הופך להיות הבלפור שלהם.

במארס 2012 דרש ב"ב מהיועהמ"ש, לשקול בחיוב מתן היתר בניה לבידואים, שהשתלטו בכוח על אדמות הנגב, בבחינת רצחת וגם ירשת (מעריב, 29.3.12).

ב-2009, כשנתניהו נכנע לאובמה והקפיא את הבנייה בשטחים, מבלי לקבל על כך שום תמורה מהפלשתינים, היה האיש שהתחנך על "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן," לאחד מגדולי תומכי ההקפאה המרושעת ברוח גזירות 'הספר הלבן' המנדטורי, שנגדן לחם אביו המנוח בשצף קצף.

בדצמבר 2009 פירסם ב"ב מאמר בהארץ, שממנו עולה, למרבה התמיהה, שהוא כבר השלים עם רעיון שתי מדינות לשני עמים, וכל טענותיו התמקדו נגד ארגון הפתח', על שום... סירובו לפתרון זה.

כשבמחנה הלאומי ובאקדמיה טענו שהיועהמ"ש נמצא במצב של ניגוד עניינים, ודרשו לפצל את סמכויות היועהמ"ש, התייצבו נגד היוזמה השמאל ו...ב"ב, גדול חסידיה השוטים של 'דת המשפט'.

ב"ב התנגד בעקביות ובשיטתיות להצעות החוק, שנועדו לאסור הזרמת כספים אירופיים זרים למימון אירגוני שמאל. חקיקה כזו, כך טען הליברל הדגול, תפגע בזכויות המיעוט בשמאל, ובחופש הביטוי. הבנת את זה, ברוך? ב"ב נלחם למען זכותם של כספים אנטישמיים לסכן את עצם קיומנו.

ב"ב התנגד, ללא שום חמלה יהודית/אנושית, להחלת דין רציפות על המהלך לחנינת נערים ונערות עצורי המחאה נגד ההתנתקות, למרות שכל חטאם היה אהבת יתר למולדתם. "יש לי בעיה עקרונית עם חנינה גורפת," הסביר.

ב"ב הוביל את הסיכול הממוקד לחוק שביקש 'להלבין' את המאחזים. "זו הצעה הזויה," טען.

צל"ש מהקרן החדשה

ב"ב היה היחיד בימין, שהתנגד לביטול חוק מנדטורי המעניק לשפה הערבית מעמד זהה לזו של השפה העברית בישראל. כשנוצר בוועדת השרים לחקיקה איזון בין תומכי החוק להעדפת העברית למתנגדיו, הכריע ב"ב בעד קבורת החוק, לאחר נאום חוצב להבות נגד "פגיעה בזכויות הערבים בישראל."

ב"ב זכה לצל"ש של הקרן לישראל חדשה. בקיץ 2010, בשיאו של הקמפיין שערכה תנועת 'אם תרצו' נגד הקרן לישראל חדשה, בשל תרומתה הנואלת להכפשת ישראל בדו"ח גולדסטון, התייצב ב"ב התייצב מול המיקרופון של קול ישראל ויצא מגידרו להגנת הקרן: "נפגשתי עם נציגים מהקרן החדשה לישראל ועם אנשי 'רופאים למען זכויות אדם', שהציגו בפני מיסמך שהוכיח כי מדובר בהאשמות שיקריות," טען בפאתוס בגיניסטי, והפך עצמו, מבלי למצמץ, לדיאודורנט היעיל ביותר לטיהור שותפי קמפיין השיטנה הבינלאומי נגדנו. 

אז מה הפלא אם דניאל סוקאץ', מנכ"ל הקרן לישראל חדשה, העניק צל"ש חם בהופעה בסידני ב-2012 לב"ב? – "בגין הוא אחד החברים הטובים שלנו בממשלת ישראל" (מקור ראשון, 8.6.12). אמור מי חבריך ואומר לך מי אתה...

זאב ז'בוטינסקי ייחל בהימנון בית"ר, לישראלי החדש שיהיה "גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר". בני בגין יישם לפחות חלקית את חזונו של ראש בית"ר: גאון? – מי יודע. אין לנו גאונמטר. אבל בטח נדיב כלפי השמאל והערבים, ואכזר כלפי 'בני אור', אחיו היהודים. 

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

 

* * *

המתנה האחורית לכל החיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

כשאני רואה את התחת הקטן שלך

בולט אחורנית כמו שני חצאי

אפרסק בשל

שבעוד שנים אחדות

יהיה אפשר לשים עליהם

כוס בירה בלי שתתהפך

אז בא לי לתפוס בך

לנשוך בך

למעוך בך

לנגוס בך

את בליטת התחת המשגעת שלך

כשאת מהלכת במכנסונים

כאילו אינך יודעת

את המתנה האחורית שסידר לך אלוהים

לכל החיים

 

מתוך היומן, 17.7.14. במשך היום יוצא לי לאכול אפרסק עסיסי וזה מביא אותי לכתוב את השיר.

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* חזרתי מנסיעה קצרה לארה"ב אשר במהלכה ביקרנו בתערוכה המצויינת של אורי שולביץ במוזיאון אריק קרל לאמנות הספרים המצויירים הנמצא באמהרסט, מרחק כשעתיים נסיעה מבוסטון. שאר הזמן ביליתי בניו יורק.

בביקורי הפעם הרגשתי כמו ודאי בשביס-זינגר בניו-יורק – רק שההבדל היה בכך שלו לא היה לאן לחזור כי ורשה היהודית שעליה כתב – כבר לא היתה קיימת, ואילו לי היה לאן לחזור.

פעם ראשונה הרגשתי במלוא מובן המילה גלות מהי, גולה מהי.

 

* בשובנו לארץ חיכו לי במחשב מאות מיילים ולא על כולם כבר הצלחתי להתגבר. אני מקווה להשלים את החסר לקראת הגיליון הבא.

אהוד

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל