גיליון מס' 1049

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בסיון תשע"ה, 8 ביוני 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְׂמִיכַת עֲנִיִּים. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"א. רגע לפני הפלמ"ח. // נעמן כהן: מבלשנות לגזענות – מווילהלם מאר עד עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן. // אורנה ליברמן: האם לכותב רומנים מותר הכול? // דרור אֵידָר: אין דין ואין דיין. [ציטוט]. // יואב עפרי: נעמי וזאבה של שושנה ועמינדב. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 7.6.15. – 2. יד שנייה מעבריין. // ד. בציר: צוהרי האחוריים. // דניה עמיחי מיכלין: פסטיבל המשוררים ה-18 במטולה. // יהודה דרורי: להילחם בנחישות ב-BDS ובשיטות שלהם. // מנשה שאול: געגועים לאתאטורק. [ציטוט]. // אורית ברנר: העיר בסגול. // מרדכי קידר: 1. זה לא הכדורגל, טיפש. זה קיומה של ישראל! [ציטוט]. 2. חרחורי גסיסה, [ציטוט]. // רוֹן גֵּרָא: חֲבֵרוּת אַמִּיצָה. // אלי מייזליש: הפיאסקו של רישאר [מנכ"ל אורנג']. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְׂמִיכַת עֲנִיִּים

אַחֲרֵי הִתְנַפְּלוּת הַשָּׂרִים הַהִיסְטֵרִית

עַל כָּל בְּדַל-תִּיק כְּמוֹ עַל עוּגַת-גְּבִינָה בְּשָבוּעוֹת

וּ"מִי לָקַח אֶת הַגְּבִינָה שֶלִּי הַמִּינִיסְטֵרִית?"

וְ"סָבְתָא שֶבִּשְּלָה דַיְסָה תוֹך הֲפָרַת שְבוּעוֹת

וְהַבְטָחוֹת, לְזֶה נָתְנָה וְגַם לְזֶה נָתְנָה פֹּה

וְרַק לְמִי כָּאן לֹא נִשְאַר? לְמִי שֶלֹּא נִדְחַף

וְלֹא זָכָה מִסְכֵּן לַחְטֹף עֶצֶם יוֹתֵר שְמֵנָה פֹּה

וְלֹא תָקַע לִפְּלוֹנְטֵר-הַקּוֹמְבִּינוֹת אֶת הָאַף" –

וְאַחֲרֵי אוֹתוֹ תַצְלוּם רִשְמִי וְקוֹלֶקְטִיבִי

שֶל סֶגֶל הַשָּׂרִים בְּבֵית מַר רִיבְלִין הַנָּשִׂיא

מַתְחִיל לְהִתְבָּרֵר אוֹתוֹ טוּרְנִיר קְטָטוֹת אַקְטִיבִי

בֵּין שַׂר לְשַׂר וּמִתְעַצֵּם כָּאן וּמַמְרִיא לְשִׂיא:

כִּי בֵּין שְׂמִיכות פִּיקֶה וּשְׂמִיכוֹת פּוּךְ (לְמִי שֶיֵּש לוֹ)

שוּם שַׂר אֵינוֹ מֻטְרָד בְּדִוּוּ"חִים טַרְדָנִיִּים

עַל סֵבֶל יֶלֶד-עֹנִי הַחוֹשֵש וּמִתְבַּיֵּש לוֹ

לוֹמַר מָה קַר בַּחֹרֶף בִּשְׂמִיכָה שֶל עֲנִיִּים.

כִּי שְׂמִיכָה שֶל עֲנִיִּים הִיא כֹּה קְצָרָה וּמְצֻמְצֶמֶת

שֶאַף פַּעַם לֹא נִתָּן בָּהּ לְכַסּוֹת אֶת כָּל הַגּוּף

וְהַקֹּר וְהַצְּמַרְמֹרֶת שֶתָּמִיד בָּאִים בְּצֶמֶד

מְסַפְּקִים לַיֶּלֶד, נֶעבֶּעךְ, לֹא חִמּוּם כִּי אִם סִגּוּף.

אֲבָל כָּךְ מַמָּש קוֹרֶה כַּיּוֹם עִם עֹדֶף הָאַמְבִּיצְיָה

שֶל חַבְרֵי הַמֶּמְשָלָה וְעִם אוֹתָהּ שְׂמִיכַת-טְלָאִים

שֶמּוֹשְכִים בָּהּ מַעְלָה-מַטָּה כָּל חַבְרֵי הַקּוֹאָלִיצְיָה

וּמִפְּנֵי שֶהִיא קְצָרֶה מִדַּי סוֹפָהּ קִרְעֵי קְרָעִים.  

שֶהֲרֵי אִם רַק מוֹשְכִים עַד הַסַּנְטֵר אֶת הַשּוּלַיִם

הַרַגְלַיִם נוֹתָרוֹת בְּשֶטַח קַר וְלֹא חָסוּי

וּלְהֵפֶךְ: אִם מוֹשְכִים אוֹתָם עַד קְצֵה כַּפּוֹת רַגְלַיִם

נֶחְשָׂפִים חָזֶה וּבֶטֶן לְצִנָּה לְלֹא כִּסּוּי.

וְיוֹצֵא שֶאֶפִּידֶמְיַת-מְשִיכוֹת כָּזֹאת גוֹרֶמֶת

לָאַחְדוּת הַמֶּמְשַלְתִּית שֶלָּנוּ הוֹרָדַת-שְׂמִיכָה

וְאִם כָּכָה מַתְחִילָה קָדֶנְצְיָה רִאשוֹנָה נִזְעֶמֶת

שֶל מֶמְשֶלֶת-שִשִּים-וְאֶחָד, שֶשָּרֶיהָ

כֻּלָּם עֲסוּקִים בִּמְשִיכָה, –

אָז קָשֶה לְתָאֵר וְקָשֶה לְשָעֵר

כַּמָּה זְמַן הִיא תַחְזִיק מַעֲמָד עוֹד

כְּשֶאֶת שְטַיְנִיץ וְאֶלְקִין כּוֹבְלִים בְּרוֹטַצְיָה וּבֶנִי בֶּן-בֶּגִין בַּחוּץ

וְצָרִיךְ הַרְבֵּה מַזְּל

בִּכְדֵי שֶהַפַּזְל

הַזֶּה לֹא יִקְרֹס וְיִמְעַד עוֹד

וּבִפְרָט שֶעוֹד טֶרֶם הֵחֵל בִּמְלַאכְתּוֹ שָם כְּבָר שַׂר-הָאוֹצָר דֵּי לָחוּץ

מִתְּגוּבוֹת הַצּבּוּר הַזּוֹכֵר אֵיךְ דִּבּוּר עַל מִגּוּר מוֹנוֹפּוֹלִים בַּמֶּשֶק

שֶהִכְרִיז הוּא בְּרוּרוֹת עוֹד לִפְנֵי הַבְּחִירוֹת מָעֳמָד כָּאן הַיּוֹם, חֵי שָׂטָן,

בִּסְתִירָה מְבִיכָה לָעֻבְדָּה שֶדִּוְּחָה לִשְכָּתוֹ עַל שֶאֵין לוֹ כְּלָל חֵשֶק

לְקַיֵּם אֶת דְּבָרָיו כִּי בֵּין כָּל חֲבֵרָיו יֵש אֶחָד, טַיְקוּן-גָּאז לֹא קָטָן

שֶהַשָּׂר (שֶנִּמְסַר כִּי הוּא אִיש שֶל מוּסָר) מֵתְוַדֶּה עַל נִגּוּד-עִנְיָנִים כָּאן

וְלָכֵן כָּל עַרְבוּת לְאוֹתָהּ הִתְחַיְּּבוּת שֶעָלֶיהָ בְּפָאתוֹס הֵעִיד

בִּפְנֵי כָּל בּוֹחֲרָיו הוּא מֵסִיר מֵעָלָיו כְּשֶיּוֹשְבֵי אֶרֶץ זוֹ מְבִינִים כָּאן

שֶטּוֹבַת הַמְּדִינָה מְחַיֶּבֶת יוֹתֵר מִכָּל סַאחְבָּקִיּוּת עִם יָדִיד.

וְחִבּוּר עִם צִּבּוּר שֶוַּדַּאי אֵינוֹ בּוּר וְיוֹדֵעַ שֶכָּל מַשְאַב-טֶבַע

הוּא קִנְיַן הָאֻמָּה גַם אִם יֵש פֹּה יָזְמָה שֶל כַּמָּה מַשְקִיעִים נוֹתְנֵי טוֹן

רַק מַצְדִּיק אֶת קְרִיאוֹת מַפְגִּינֵי שְׂדֵרוֹת רוֹטְשִילְד לִפְנֵי  כִּשְבוּעַיִם וָרֶבַע

שֶמָּחוּ עַל חֻלְשָה שֶל מִמְסָד בְּלִי בּוּשָה הָרוֹקֵם קְנוּנְיַת הוֹן עִם שִלְטוֹן.

כָּךְ שֶאֵין לְקַוּוֹת לִגְדוֹלוֹת וְטוֹבוֹת מִסִּיעַת סַחְטָנִים אֶנֶרְגֶּטִית    

הַתּוֹבַעַת מְלּוּט מִחֶסְרוֹן מְשִילוּת בְּשָעָה שֶשָּׂרֶיהָ עַצְמָם

לֹא מוֹשְלִים בְּיִצְרָם וּמְאוּם לֹא עוֹצְרָם מִמִּשְׂחַק-הַכִּסְּאוֹת הַפָּתֵטִי

בּוֹ כְּכָל שֶשָּׂרִים חוּש-מִדָּה חֲסֵרִים כָּךְ חוֹטְפִים הֵם עוֹד תִּיק בְּעָצְמָם

אֶת עֵינָם מִדְּרִישוֹת כָּל פְּרִינְצִיפּ תּוֹךְ נִהוּל אֵגוֹ-טְרִיפּ אָנוֹכִי, שֶרַק פֶּתִי

לֹא מֵבִין כּי לַמְרוֹת שֶאוֹמְרִים הֵם הַהֶפֶךְ אֵין אִיש בָּם דּוֹאֵג לְעַמָּם

אַף עַל פִּי שֶאֲפִלּוּ לָהֶם כְּבָר יָדוּעַ שֶכָּל הָאֻמָּה מַמְתִּינָה פֹּה

שֶתָּקוּם כָּאן סוֹף-סוֹף מַנְהִיגוּת אַחְרָאִית שֶבָּרוּר בָּהּ לַצֶּוֶת כֻּלּוֹ

שֶחוֹבַת מְשָרְתֵי-הַצִּבּוּר לְשָרֵת אֶת צִּבּוּר אֶזְרָחֵי הַמְּדִינָה פֹּה

וְלֹא אֶת הַפְּרָט שֶשָּכַח כִּי יֻקְרַת קְהָלוֹ חֲשוּבָה מִשֶּלּוֹ.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"א. רגע לפני הפלמ"ח

ביום ראשון עם שחר נפרדתי, רחוץ ומגוהץ, מהוריי, ותפשתי טרמפ במכונית שהובילה אותי עד סיבוב בית ליד. בעודי עומד וממתין לרכב הנוסע צפונה  שמעתי קול שירה של צעירים נלהבים שבקע מתוך משאית הנוסעת דרומה. הרמתי ראשי וראיתי שהשרים הם חברי המחלקה שלי שנשארו בעמק הירדן. רצתי אחרי המשאית, שעצרה לקול צעקות החבר'ה שהכירוני. מסתבר שמישהו בפיקוד החליט שהסורים כבר לא יחזרו לתקוף את דגניה, ואחרי לילה אחד בשוחות השלף של צמח, החזירו אותם לדגניה, ועכשיו הם נוסעים למחנה תל ליטווינסקי ומשם אמורים לחכות עד שיתארגן קורס המ"כים מחדש.

הבעייה הייתה שהקרבות עוד נמשכו, ולקח זמן להקים צוות מדריכים ומפקדים. בדרום המשיכו המצרים להתקיף את נגבה. והגדוד השביעי של הפלמ"ח – שבה שרת בן דודי מקס,  וחטיבת גבעתי – ניסו  לבלום את הפולש המצרי וספגו אבידות כבדות. בצפון, הלבנונים כבשו מחדש את מלכיה, אשר שבועיים קודם לכן נכבשה על ידי הגדוד הראשון של הפלמ"ח. אריה אדיר, חבר ההכשרה שלי, נער גבה קומה ויפה תואר, נהרג ונשאר עזוב בשטח. במשך כמה ימים לא ידעו מה קרה לו והולכי רכיל סיפרו שברח מהקרב. אביו, שיצא לחפשו אחרי שמלכיה נכבשה מחדש, מצא את גופתו המתפוררת.

גם יענקלה חי, חברי הטוב, נפצע במלכיה, אבל ברח מבית החולים והספיק להגיע למבצע דני ולהשתתף בכיבוש לוד רמלה.

יחידות צה"ל שניסו לכבוש את ג'נין, נתקלו בהתנגדות עזה ונאלצו לסגת. ירושלים, שעדיין היתה במצור, עוד נלחמה על נפשה וחיה על פרורי המזון האחרונים שלפני חציבת דרך בורמה.

במצב כזה קשה לארגן קורס מפקדי כתות, אך לעומת זאת יש הכרח דחוף בקציני קשר, שידעו לעבוד עם מכשירי האלחוט החדשים שהגיעו לארץ, וצה"ל היה זקוק להם כאוויר לנשימה. כל זה לא היה ידוע לנו, היינו פלוגת חיילים שעברה מעמק הירדן למרכז, ומה שידענו, זה שהגיעו שני אנשים לתל ליטווינסקי ועלינו להיכנס אליהם לראיון אחד אחד. כשנכנסתי שאלו אותי מה אני יודע על קשר? אמרתי שבחג"ם הייתי מדריך קשר ולימדתי מורס ואיתות בדגלים. זה הספיק להם. אמרו: "התקבלת!"

אמרתי: "רגע רגע, אני שייך לגרעין פלמ"ח וצריך לחזור לשם."

אמרו לי: "אין בעיות, כשתגמור את הקורס  תעבור לשם בתור קצין קשר."

האמנתי, וכך בעיצומה של המלחמה יצאתי לבלוי של חודש בקיבוץ שפיים, תוך קבלת הרצאות על אמצעי הקשר במלחמה.

עד תחילת הקורס יש לנו יומיים חופש ולי יש רובה צ'כי שנשאר אצלי מעמק הירדן. בתל ליטוינסקי איש לא מוכן לקבלו ואני חש חובה לאומית להחזירו לדגניה. הגעתי לקיבוץ בצהריים, חיפשתי איזו יחידה צבאית שתהיה מוכנה לקבל את הנשק, אך אף חייל לא נראה בשטח. אחד הקיבוצניקים הציע לי לפנות למא"ז של היישוב. הגעתי לחדרו והוא לקח את הרובה עם חגורת הכדורים בלי בעיות. לא הציע קבלה, ואני לא ביקשתי. עד היום איש לא פנה אלי לשאול איפה הרובה שעליו אני חתום. דגניה, שקיבלה את פניי, היתה כבר נקייה מפגרי הבהמות אך הבתים ההרוסים וחורי הכדורים והפגזים נראו על כל קיר.

היה יום חם ואני החלטתי לסיים את הביקור בטבילה בירדן. איש לא היה ליד אותה שפת נחל שבה נהגנו להתרחץ. התפשטתי ערום כביום היוולדי וקפצתי למים הצוננים, כשאני מנצל את ההזדמנות לחמם אותם בעזרת צינור הקילוח שלי. תוך כך הרגשתי שאני זקוק ליותר מזה, אך את זאת לא העזתי לעשות בירדן הקדוש. שחיתי לעבר הגדה השנייה ושם מצאתי מקום מוסתר בין קני הסוף. קול צהלת ילדים עורר את תשומת ליבי, הפניתי מבט וראיתי לחרדתי קבוצת ילדים ההולכת עם שתי גננות ומתקרבת אל ערימת הבגדים שהשארתי על הארץ במקום חשוף.

"נעמי, יש כאן בגדים של חייל." שמעתי את קולו של ילד אחד.

שתי הגננות הסתכלו על בגדיי ואחר הפנו מבטם לעבר הירדן הזורם, וכנראה חשבו שטבעתי, או התאבדתי. נשארתי דומם במחבואי, אך כשראיתי איך אחת מהן רוכנת לעבר הבגדים, צעקתי:

"אל תיקחי זה שלי!"

ורצתי לעבר המים, כששתי כפותיי מסתירות את הצעצוע המכווץ שלי. שהיתי במים עד שהחבורה הצוהלת התרחקה ואז זינקתי ומיהרתי לעטות את בגדיי על גווי הרטוב.

הקורס בשפיים היה לנו כבית הבראה. היינו חבורה של צעירים עליזים שחזרו מתוך המלחמה אל הווי בית ספר, בלי העול של שיעורים ובחינות. קראנו לעצמנו חבורת ק.ק.ק.ק. דהיינו קורס קציני קשר קרביים. למה קרביים?  אולי כדי לנחם את עצמנו על שכל הארץ נלחמת ואנו עושים חיים במקום בטוח. ביומן, שהמשכתי לכתוב, אני קורא על פעולת נקמה שעשינו, מתוך תסכול, כנגד אחד מחניכי הקורס, שלעג לתואר "קרביים"  שהדבקנו לעצמנו.

מה היתה הנקמה? קמנו בחצות הלילה, צעדנו לעבר מיטתו עם מספריים מושטות ביד וגזרנו את תלתל ראשו.  תלתל זהבהב שהיה מצניח על מצחו כדי לכבוש את לב הבנות. אותו בחור, חיימקה שמו, היה מין לא יוצלח, שכל הצרות נדבקות אליו. כשחזרנו מהחופש הראשון אחרי שהיינו בעמק הירדן, סיפר לנו שהוריו, שגרו באחד מישובי העולים החדשים, לא רצו לפתוח לו  את הדלת. הגיע באמצע  הלילה  עייף ותשוש, אחרי שהטרמפ היחיד שמצא, הורידו רחוק והיה נאלץ ללכת כמה קילומטרים ברגל. דפק בדלת ודפק. כששאלו מי שם ואמר את שמו צעקו לו:

"נשומה נשומה, גיי ציריק!"  – (נשמה נשמה, לכי חזרה!)

מסתבר שהגיעה אליהם ידיעה שהוא נהרג והיו בטוחים שזו נשמתו הדופקת בדלת. עד שלא נכנס דרך החלון לא האמינו שהוא עוד חי.

כשקם בבוקרו של יום בשפיים, וראה את התלתל החסר כמעט פרץ בבכי, ולנו היה מוסר כליות – למה אנחנו ילדים כאלה? הרי אנחנו כבר חיילים רציניים, לא?

הקורס עבר על מי מנוחות, בחלקו הראשון שררה הפוגה בארץ אבל לקראת סיומו החל מבצע דני שבו נפלו רמלה ולוד לידי כוחותינו. קיווינו שגם הפעם יפסיקו לנו את הקורס וישלחו אותנו כתגבורת, אך זה לא קרה. הקורס נמשך ובסופו נערכו בחינות. אני ניצלתי את הניסיון הרב  שרכשתי בגימנסיה הרצליה בהכנת פתקים עם כתב יד זעיר, וכנראה שקיבלתי ציונים טובים, כי הוחלט לשלוח אותי למרכז הקשר הארצי בקריה עם כל הגאונים של הקורס. כשהזכרתי למפקד שהובטח להחזיר אותי להכשרה שלי בפלמ"ח, אמר לי לנסוע קודם כל לקריה בתל אביב ומשם  ישלחו אותי לאן שארצה.

הפעם כבר לא האמנתי ולמחרת כשהתעוררתי בבוקר, אמרתי להוריי שהוצבתי בסרפנד ונסעתי לשם לחפש את יענקלה חי ואת חברי הגרעין שלי.

מתוך שמועות ידעתי שהגרעין  הספיק להתאחד  עם הכשרת בית השיטה, שובץ בפלוגה ד' של הגדוד הראשון בחטיבת יפתח ולשם שמתי את פעמיי. מה שמפליא הוא זה  שעד היום המשטרה הצבאית לא הצליחה לתפוס אותי, להאשים אותי בעריקה, ולשלוח אותי לכלא. אבל אולי עכשיו, כשאני מפרסם זאת  בעיתון היוקרתי "ח.ב.ע." אולי יוטב מזלי, הידיעה עליי תגיע למשטרה ואני אזכה לבלות את שארית חיי עם גדולי האומה.

* * *

נעמן כהן

מבלשנות לגזענות – מווילהלם מאר עד

עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן

במאה ה-19 נעשה מחקר בהשוואת לשונות בין השפות העתיקות, ונמצא דמיון לשוני רב בין השפה האווסטית (שפת כתבי הקודש הזורואסטריים) והשפה סנסקריט (שפה מאזור צפון הודו) לבין השפה הלטינית, היוונית, הגרמנית והקלטית. מסקנת החוקרים היתה שהיה עם קדום, שבטים וממלכות שהרכיבו את "העם הארי". העם הזה קיבל את השם "ארי" מהמילה המשותפת לאבסטן וסנסקריט, "אַרְיַה" (Arya) שפירושה "אדם אציל". אותם חוקרים זיהו את הגזע הארי עם פרס הקדומה,ששמה "איראן", פירושו המילולי "של הארים".

במקביל זוהו שפות אחרות. הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר – אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

המושגים הבלשניים "ארי" ו"שמי" נלקחו ע"י הוגי תורת הגזע, והפכו לתורת גזע המבדילה בין ה"גזע הארי" מול "הגזע השמי".

בשנת 1879 פרסם הגרמני פרדריך וילהלם אדולף מאר (שהיה גרוש משתי נשים יהודיות) את ספרו "הדרך לניצחון הגרמניות על היהדות", שבו ביטא את השקפתו האנטישמית והגזענית. באותה שנה, הקים גם את "הליגה האנטישמית" בברלין. בכך הוא טבע את המונח "אנטישמיות" (Antisemitismus) כשם נרדף למונח הגרמני "Judenhass", שנאת יהודים.

הארי הוא גבוה בלונדיני ורזה

למותר לציין שהרכבת תורת גזע על שפה היא תורה פסבדו-מדעית, הבנויה על בלבול מושגים, ואין בה ממש. הגזע הארי למשל בניגוד לגזע השמי, הוגדר כגבוה בלונדיני ורזה. גבוה כמו גבלס, בלונדיני כמו היטלר, ורזה כמו גרינג. ועוד לא הזכרנו את חומייני.

מבלשנות עברית לגזענות – תורתו הגזענית-אנטישמית

של עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן

בדומה לקודמיו שהפכו תיאוריה בלשנית לתורה גזענית, הבלשן וחוקר השפה העברית עוזיאל הלפרין הידוע יותר בשמו עוזי אורנן (בחר לקרא לעצמו ע"ש ארוונה היבוסי הכנעני) פיתח תורת גזע חדשה בהשפעת מחקריו הבלשניים לפיה אין בנמצא עם יהודי ולכן יש להביא לסופה של מדינת היהודים.

בראיון למוסף הארץ" 22.5.15, עם דליה קרפל "נפש כנעני הומייה", הוא חושף את תורתו.

כבן לעולים יהודיים מפולניה השיל הלפרין מעליו את זהותו היהודית ונהפך לאורנן הכנעני (המונח "כנעני" הוא כינוי לעג שנתן המשורר אברהם שלונסקי ל"ועד לגיבוש הנוער העברי", שאחד ממייסדיו היה אחיו של הלפרין-אורנן, אוריאל הלפרין-שלח, או יונתן רטוש).

"כלל האזרחים," בישראל, קובע הלפרין-אורנן, "נקראים לאום ישראלי ואין לכך שום קשר לדת ולמוצא אתני. בזה אני מאמין ובכך אני כנעני. לא מזמן הצטרף אלינו עו"ד ערבי שמגדיר את עצמו ככנעני. כנען הוא השם העתיק והמושג הגיאוגרפי, ואילו השם הרשמי של מדינת ישראל שטבולה יותר מדי בתוך היהדות מפריע לי."

למרות שהשם "ישראל" מפריע לו, עומד הלפרין-אורנן בראש עמותה הנקראת "אני ישראלי", ותבע את משרד הפנים שירשמו אותו כ"לאום ישראלי". והוא נאבק לבטול חוק השבות הגזעני לדעתו, ומתנגד לקליטת יהודים רוסיים או אתיופיים, כי הרי היהודים (בניגוד לערבים בארץ) אינם שייכים לדידו ללאום הישראלי.

בדומה ליהודי-פולני אחר, שלמה זנד, המכחיש אף הוא את העם היהודי, גם הלפרין-אורנן הצטרף לחבורת מכחישי העם היהודי (ביניהם היטלר, סטלין, ואבא של מאזן) והצביע לכן לרשימה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל) המכחישה את קיום העם היהודי (למרות מאבקה להקמת מדינה ערבית-מוסלמית ולא "כנענית" במקום מדינת ישראל).

כשם שהאדם מהגזע הארי הוא גבוה בלונדיני ורזה, כך תורתו הגזענית המבוססת על הבלשנות של הלפרין-אורנן הינה פסבדו-מדעית, אינה קוהורנטית, ומלאת סתירות.

לפי מחקרו הלשוני של הלפרין-אורנן, ערבי מחיפה הדובר ערבית שהצטרף לתנועה הכנענית, ומכנה את עצמו "כנעני" הוא "ישראלי". כלומר, יש בתורתו בלבול מוחלט של מושגים. האם המונח "כנעני" יש לו בכלל משמעות מחוץ לתרבות היהודית-ישראלית-תנכ"ית?

יש לעשות סדר במושגים. המושג "עם ישראל" זהה לחלוטין למונח "עם יהודי". שמו הערבי של הרמב"ם למשל הוא: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרדבי, אל-אישראלי (איש קורדובה הישראלי). "ישראלי" במובן "יהודי", מונח הכולל עם (אומה) ודת.

בידוע שאין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". "עם" הוא קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם", אי לכן שלילת זכות קיום מעם ישראל הוא העם היהודי, היא ביטוי מובהק של גזענות אנטישמית.

בדומה לשלמה זנד המכחיש את העם היהודי, גם הלפרין-אורנן חוטא לא רק בגזענות אנטישמית בכך שהוא מכחיש את העם היהודי, אלא הרבה מעבר לכך. ניסיונם של זנד, והלפרין-אורנן לדחוף את הערבים אזרחי ישראל והרשות הפלישתינאית לסד "הלאום הישראלי" (או הכנעני) שהם המציאו, נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית, ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

1. יזוס – המושיע שלא היה

צודק הישועי יואב לוכסמבורג ש"אין בהיסטוריה הנוצרית אדם בשם ישו". ("חדשות בן עזר" 1047). בהיסטוריה הנוצרית יש יש רק אדם-אל בשם "יזוס": Iesus Nazarenus Rex Iudaeorum. ("יזוס הנצרתי מלך היהודים", כפי שכתבו הרומאים את כתב אשמתו על הצלב).

לעומת זאת בהיסטוריה היהודית יש אדם (שאינו אל ואינו מושיע) שנקרא ישו. וכך שמו כתוב במסורת היהודית ללא מוטיב הישועה בשמו.

כך שמו של אותו אדם "ישו" באנציקלופדיה העברית, (ערך שכתב ישעיהו ליבוביץ), וכך גם בויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%95

רשאי הישועי יואב לוכסמבורג להאמין בישועתו של אותו האיש, ולקרא ל"יזוס" כרצונו, אך אל יטיף לי כיצד לקרוא לו.

2. האינקביזיטור המושיע – ידידיה יצחקי

בדומה לאינקביזיטורים שטענו שהם פועלים למען הצלת נפש החוטאים, מצהיר האקטיביסט והתעמלן הפרו-איסלאמי, ידידיה יצחקי, שהוא הצטרף "למאמץ בין-לאומי להצלתה של מדינת ישראל מהסכנה הנוראה של היותה מדינה דו-לאומית." ("חדשות בן עזר" 1047).

החבר יצחקי טוען שהוא בא להציל אותנו ממדינת ישראל, מדינה שהוא מכנה מדינה "טוטליטרית", מושג שלמרות שהוא מתנאה בעצמו כ"חוקר ומבקר ספרות", דומה הוא אינו מבין כלל את משמעותו. לא מדינת ישראל היא טוטליטרית, אלא הכוחות בהם הוא תומך, ושיטת המאבק שלו.

הידד! החבר יצחקי, הצטרפת למאמץ בינלאומי להצלתה של מדינת ישראל מהסכנה הנוראה של היותה מדינה דו לאומית? (רק רגע, חבר יצחקי, מה קרה? אתה מפחד מהערבים?) ומהי הדרך של המושיע יצחקי: חרם כלכלי ותרבותי על 700 אלף יהודים שמשמעותו בעצם הוא חרם על כל ישראל.

למרבה הצער למרות כל מאמציו לא הצליח החבר יצחקי (וחבל) למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, שאינו רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים כמופת מוסרי, אלא כגזענות, אבל הידד "החוקר ומבקר הספרות" מצא בכל זאת נאמנות לישראל, אמנם לא אצל הערבים-המוסלמים, אלא אצל מי? אצל הדרוזים! הידד הידד!

ערבים-מוסלמים שאינם גזענים הוא לא מצא, אבל הוא כותב: "כן, יש ערבים שוחרי שלום, מצאתי הרבה מהם. היו לי עמיתים וסטודנטים כאלה. אחד מהם הוא פרופ' מוחמד עבאסי, מג'יש, מומחה להיסטוריה ולגיאוגרפיה של הגליל, מרצה במכללת תל-חי."

ובכן, החבר יצחקי מתכוון כנראה לד"ר מוסטפא עבאסי, אלא שהוא העלה אותו לדרגת פרופסור, ובשמץ גזענות הוא הדביק לו את השם הפרטי הגנרי לדעתו של ערבי-מוסלמי "מוחמד".

ובכן, פניתי אל ד"ר מוסטפא עבאסי לברור עמדותיו, ואעדכן את הקוראים האם יימצא גזען או לא.

 (אנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען, אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו).

פנייה שניה לעורך העיתון אהוד בן עזר:

החבר יצחקי המלין שסותמים לו את הפה פועל בעצמו לסתימת פיות של אחרים, וזה כשר לטעמו.

אהוד בן עזר, שים לב, החבר ידידיה יצחקי קורא לסתום את פיו של אחד מבחירי כותביך, אורי הייטנר, ולהטיל עליו חרם כלכלי ותרבותי.

לא יעלה על הדעת שאדם הקורא לסתום את פיו של אחר, ולהטיל עליו חרם כלכלי ותרבותי, לא ישא בתוצאות החרם שהוא הטיל, ויקבל ממך במה לדעותיו אלו.

אשר על כן עליך לנהוג בו (בידידיה יצחקי ודומיו) ע"פ הכלל "על דאטפת אטיפוך", כל האוחזים בחרם בחרם יאבדו, למחרימים ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל הרשע כרגע יאבד.

ודוק: אין מדובר כאן בסתימת פה או בפגיעה בחופש הדיבור. להיפך, מדובר במלחמה למען חופש הדיבור.

התרופה לחרם

כתרופה לחרם שמטיל החבר ידידיה יצחקי, שהצטרף לעומר ברגותי וחבר מרעיו שונאי ישראל מה-BDS, קיבלה מדינת אילינוי, (המדינה עם שיעור המוסלמים הגבוה ביותר בארה"ב כ-3 אחוז, והמהווה מרכז לפעילות החרם על ישראל) חוק תקדימי האוסר על השקעת כספים בחברות שמחרימות את ישראל.

הפרלמנט של מדינת אילינוי העביר השבוע חוק האוסר על קופות הפנסיה של המדינה להשקיע את פיקדונותיהן בחברות שעוסקות בחרם על מדינת ישראל. החוק אושרר פה אחד בבית הנבחרים, לאחר שכבר אושר באפריל על ידי הסנאט של המדינה – גם כן פה אחד.

לדברי יוזמי החוק, מטרתם להתנגד לניסיונות ארגוני ה-BDS (חרם, מניעת השקעות וסנקציות) – שם כולל לארגונים הפועלים לפגיעה כלכלית במדינת ישראל, ולנגח ולבודד את ישראל.

לאחר אישור החוק, רשויות אילינוי ירכיבו רשימה של חברות הפועלות להחרמתה של מדינת ישראל. בהמשך, החברה תקבל הודעה על כניסתה לרשימה ויוצע לה לשנות את התנהגותה בנושא זה. באם החברה לא תעשה כן בתוך שנה – קרנות הפנסיה של אילינוי ימנעו מלהשקיע את כספם בחברה זו. בנוסף, הקרנות ימכרו אחזקותיהן בחברות שבהן הן משקיעות היום ושייכנסו לרשימה.

בדברי ההסבר של החוק, הוגדרה פעילות זו כ"קידום פעילות פוליטית שנועדה להעניש, להזיק במישור הכלכלי או לפגוע בקשרי מסחר עם מדינת ישראל או עם חברות ישראליות."

פרופ' יוג'ין קנטורוביץ', מומחה למשפט בינלאומי וחוקתי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן כתב בעיתון ה"וושינגטון פוסט", כי אסור להמעיט בחשיבותה של חקיקה זו. "גורמים באירופה לחשו באוזניהם של התאגידים על ה'סכנות החוקיות והכלכליות' שבעשיית עסקים עם מדינת ישראל," כותב קנטורוביץ'. "עתה, הסכנה החוקית והכלכלית תהיה טמונה באי עשיית עסקים עם חברות ישראליות."

באשר לתקדים שיוצר החוק אומר קנטרוביץ' כי חשיבותו בכך שהוא מספק הגנה משפטית לחברות אמריקאיות שמקיימות קשרים עסקיים עם חברות ישראליות. "חברות אמריקאיות, כמו למשל קטרפילר, מפחדות מההשלכות של פעילות ארגוני ה-BDS", אמר השבוע בראיון למגזין המקוון האמריקאי המסקר את המזה"ת, "דה טאואר". "כעת יש להן מה לענות לארגונים אלו."

לדבריו, החוק הזה הוא רק ההתחלה. "יש גל של חקיקה פדראלית שנועדה להיאבק בתופעת ה-BDS שסוחף את ארה"ב". קנטרוביץ' מדבר על מספר תיקונים לחוקי הסחר הפדראליים וכן לחוק בשם "החרימו את אויבנו, ולא את ישראל," שהציע חבר בית הנבחרים דאג לאמבורן והמחייב קבלנים שמתקשרים עם מוסדות פדראליים להצהיר כי אינם מחרימים את ישראל.

סעיף נוסף של אותו החוק של מדינת אילינוי, שאושרר אף הוא באותה ההצבעה, אוסר על השקעת כספים בחברות הרשומות באיראן ובסודן.

זו הדרך הנכונה לטפל בחרם (וגם בידידיה יצחקי) כפי שכתבתי, "על דאטפת אטיפוך", כל האוחזים בחרם בחרם יאבדו, למחרימים ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל הרשע כרגע יאבד.

מאונס נשים תימניות עד לשנאת ישראל

ערב מחווה המתוכנן לפסיטבל ישראל לזיכרו של הזמר המנוח זוהר עורקבי-ארגוב מעורר מחלוקת מכיוון שהזמר הדרומי (תימן זה דרום) המכונה מזרחי, היה מכור לסמים, הורשע בגניבה, והואשם באונס.              

בדיון סוער סביב ערב המחווה לזוהר עורקבי-ארגוב שנערך בתוכנית "העולם הבוקר",  תהתה בת עדתו התימנית, רויטל מדר, מדוע מתקיים ערב מחווה לאמן שהורשע בעבירות מין.

מיד נחלץ לעזרתו בן עדתו התימנית, המלחין אביהו מדינה (שהלחין לעורקבי-ארגוב  את שירו המפורסם "הפרח בגני"), וטען שהאישה, קורבן האונס של עורקבי-ארגוב, היתה רק "מזרון שכונתי", ולכן זה לא היה אונס, ושארגוב נאסר בשל התחצפות לשופט. כשניסתה רויטל מדר להתנגד לדברים התחוללה סערה באולפן. אברי גלעד קטע את דבריה ומדינה האשים אותה שהיא נוקטת באלימות מילולית נגדו.

בתגובה ל"וואלה תרבות" אחרי הריאיון אומר מדינה, "בעיתון כתבו לפני 40 שנים משהו לא מבוסס וישר אנשים, במיוחד נשים, מרשים לעצמם, לקרוא לאיש אנס. לא אנס ולא בטיח והסיפור שהוא סיפר לי זה מה שהיה. מה שאמרתי וככה הוא גם התבטא. 'היה מזרן בשכונה'. זהו."

"אני לא קורא לנשים 'מזרן'," הוסיף מדינה, "אף פעם לא אנסתי אף אחת. אף פעם לא הרמתי יד על אף אחד. אני ג'נטלמן. אבל הסיפור כמו שסופר לי היה ככה. ככה ארגוב התבטא היה מזרן בשכונה. היינו חמישה. היה איזה מחסן בשכונה פרוץ, ושמה הם היו עושים את מה שהיו עושים. וזהו כמו שאני סיפרתי את זה. מפה ועד לקרוא לו אנס זה כבר מוגזם."

רויטל מדר הוזמנה לדיון בשל הטור שפירסמה ב"הארץ", "פסטיבל ישראל היה ונותר מותג תרבות אשכנזי למהדרין," ובו היא מוחה נגד העובדה שמבין 31 המופעים המוצעים השנה בפסטיבל רק 12 מתוכם מגיעים מישראל ורק 3 עוסקים בתרבות המזרחית בישראל, ביניהם מופע המחווה "בדד" המוקדש ליצירתו של זוהר ארגוב.

אז ככה, הנה האירוניה הגדולה. אין ספק – כינוי אישה כ"מזרון שכונתי" הוא בלתי נסבל. וצודקת רויטל מדר בביקורתה, אבל רויטל מדר, המתנאה בתימנותה, הינה אקטיביסיטית גזענית, אנטי-אשכנזית-אנטישמית-אנטי-ציונית, שהצטרפה לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הנלחמת להפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית – נאבקת להטמעת הערך האשכנזי של שיוויון נשים. מיד יאמרו המבקרים שאין זה ערך אשכנזי, אבל כך זה היה.

הנשים היהודיות בתימן היו רובן ככולן אנאלפאבתיות, יהודי תימן לא הכירו בחרם דרבנו גרשום ונשאו עד ארבע נשים, המיכסה המותרת למוסלמים, (מלבד מוחמד שקיבל אישור לאין ספור נשים). רוב הנשים התימניות נישאו בהיותן קטינות, כך שלרובן מימוש הנישואין היה אונס לכל דבר.

אשר על כן על רויטל מדר לשיר שיר תהילה לאשכנזים ששינו את התרבות המקובלת של נשות תימן, והביאו אותן לשחרור ושוויון, על רויטל מדר לשיר שיר תודה לרופאים, לאחיות, למורים ולמורות האשכנזיים שטיפלו במסירות רבה, ולימדו את בנות תימן קרא וכתוב.

על רויטל מדר להודות לאשכנזים ששיחרו אותה מכבלים והפכוה לאישה ליברלית ליברטיאנית וחופשית, הרשאית לנהוג כרצונה.

אשר על כן על רויטל מדר להשתחרר מהגזענית האנטי-אשכנזית שהביאה אותה לאנטישמית ואנטי-ציונות (שאינה מכירה כלל בזכות קיומו של העם היהודי), ולהצבעה לרשימה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל).

יש להכיר בפתרון שתי המדינות – המדינה היהודית "ישראל",

והמדינה הערבית-מוסלמית "פלשת" ברצועת עזה

ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) הגיב ב- 19.5.15 על מינויו של השר סילבן שלום כאחראי על המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים וטוען כי מדובר במינוי ראוי.

על השר שלום, טוען יוגב, לשנות את כיוון המצפן המדיני, ולגבש פיתרון שונה מזה שהוצע עד כה. "מדינה פלסטינית לא היתה פה מעולם ולא תהיה פה לעולם, ואת הסיסמא הנבובה הזו שקנתה לה אחיזה, צריך לנפץ ולהעמיד במקומה תוכנית אחרת."

אז ככה, אם ירצה יוגב ואם לא ירצה, קיימות כעת שתי מדינות ערביות-פלישתינאיות. האחת בעבר הירדן, והשניה ברצועת עזה.

על ישראל תמיד להדגיש כי היא מכירה בפתרון שתי המדינות – המדינה היהודית ישראל, והמדינה הערבית-מוסלמית "פלשת-פלסטין" ברצועת עזה. והיא מוכנה למו"מ על אוטונומיה לשטחי c ביהודה ובשומרון.

בינתיים הפלישתינאים הבהירו כי יהיו מוכנים לקיים דיונים עם השר שלום, רק אם יכריז כי ישראל מסכימה לסגת לגבולות 67', לעצור באופן מיידי את הבנייה ביהודה ושומרון, ולשחרר מחבלים הכלואים בישראל.

על החינוך – 1. חינוך ל"שלום... וידידות בין כל העמים"

הצעת חוק שהוגשה עם פתיחת מושב הכנסת הנוכחי, מונה את זכויות היסוד של הילדים וכוללת בהם את "הכנתם לחיי אחריות בחברה חופשית ברוח של הבנה, שלום, סובלנות, שיוויון המינים וידידות בין כל העמים, קבוצות אתניות, לאומיות ודתיות."

סעיף זה הביא להתנגדות רבה מפני שהוא מאפשר לכאורה לעובדות סוציאליות ובתי המשפט להתערב בחינוכם של ילדים שגדלים בבתים ימניים ודתיים מדי, לטעמם ולפגוע בזכויות ההוריות של מי שלא מחנך את ילדיו ל"שלום וידידות בין כל העמים," וליטול מהורים את האפוטרופסות החוקית על ילדיהם.

דומה שאם יתקבל החוק תצטרך המדינה גם להפקיע את ההורות של כל ההורים הערבים-מוסלמים במדינה, שכן טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען.

השרה לשוויון מגדרי, גילה גמליאל (ליכוד), אמרה כי היא עשויה לתקן את לשון הצעת החוק שהגישה, לדבריה החוק נועד לתקן את האפלייה המגדרית הקיימת כיום בעת גירושין, בה קיימת העדפה אוטומטית לאימהות על פני האבות – וכלל לא היה אמור להתערב בהורות של זוגות נשואים.

אז ככה, יש לגנוז מיד כל חוק בעל אלמנטים טוטליטריים. אין סכנה גדולה מכך, שהרי חוק יכול להתחיל בחיוב לחנך ילדים לידידות בין עמים, ולהמשיך בכך שאין עם יהודי, ולכן לא תיתכן ידידות עם יהודים.

על החינוך – 2. מכתב לשר החינוך נפתלי בנט

מאת ארגון הנוער הגאה

נפתלי בנט שר ההינוך,

ראשית, עם כניסתך לתפקיד שר החינוך, אנו מבקשים לאחל לך הצלחה רבה בתפקיד החשוב והמאתגר.

במהלך הבחירות היינו עדים להתבטאויות קשות שלך ושל חברי מפלגתך בעניין קהילת הלהט"ב. עליך כשר חינוך לוודא שכל נערה ונער מרגישים בטוחים להגיע בבוקר ללימודים בידיעה שלא יתקפו אותם או יפגעו בהם. חובתך להורות על נקיטת צעדים מעשיים לטיפול בלהט"בופוביה ולא להסתפק בסיסמאות.

בברכה,

מנכ"לי ארגון הנוער הגאה

מנדי מיכאלי ורן לייבל

המכתב המלא:

http://www.mako.co.il/pride-blogs/Article-80ec983e5827d41004.htm?Partner=rss

ייאמר ברורות אם בנט אינו מסוגל כשר החינוך להתגבר על דעותיו ההומופוביות, הוא אינו יכול לשמש כשר החינוך ועליו להתפטר וללכת הביתה.

על החינוך – 3. מכתב פתוח לנפתלי בנט

מאת סמי שלום שטרית

סמי שלום שטרית תובע משר החינוך את "חיסול החינוך המקצועי בישראל" מפני שהמסלול העיוני שייך ברובו לאשכנזים. ("הארץ", 22.5.15).

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2642229

מבלי להתייחס לאווילות שבהצעה לבטל את החינוך המקצועי, עצם פנייתו לשר החינוך תמוהה.

סמי שלום שטרית, יליד מרוקו, הישראלי לשעבר, הפעיל בחבורת התנועה הגזענית האנטי-אשכנזית: נוהג כרבים מעמיתיו לחרף ולקלל את האשכנזים בעברית ובערבית:

"אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם."

בלילה הוזה וחולם שטרית על הקמת מונרכיה אבסולוטית בישראל בנוסח מרוקו:

סמי שלום שטרית – תנו לי מלך מרוקאי: "תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד, וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים, ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות. אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי – ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים 'אללה יברכ פי-מולאי סידי'."

אמנם לא מפליא, סמי שטרית, המעריץ את המלך הדספוט המרוקאי, וסיפר שהוא ביקר במולדתו מרוקו והרגיש בה ממש בבית, והוא כל כך מעריץ את התרבות הערבית-מרוקאית הנפלאה לדבריו, (מתוך שנאתו את התרבות המערבית האשכנזית), החליט לא לרדת למרוקו, לנשק את ידי מלך מרוקו, ולתת לו את ה"בַּיעָה" שבועת אמונים, אלא לרדת לאמריקה בירת העולם המערבי.

ממרומי גלות אמריקה קרא סמי שלום שטרית (לנין החדש מגדות ההדסון) למהפכה אלימה נגד האשכנזים. ("הארץ", 21.11.14) "אני מדבר," אומר שטרית, "על רפורמה בכוח ובכפייה כי ישראל היא מדינה מושחתת מן היסוד שהמיעוט היהודי הלבן (אשכנזים) השתלט בה על כל משאביה לדורות."

אז ככה, "יורד" מהארץ שוויתר על הלאומיות הישראלית, ונשבע אמונים לחוקת אמריקה אינו יכול להיחשב כ"פעיל חברתי" או "חינוכי" ישראלי, ולהטיף מוסר. אם יחזור שטרית לארץ, וישוב ללמד בבית הספר את ילדי העולים ממרוקו דור שלישי ורביעי, ויקרא לצדק חברתי לכולם, למשל מאבק בניצול נכסי המדינה ע"י בעלי ההון כתשובה ועופר – יבורך מאבקו.

טעותו של ד"ר בעז נוימן ז"ל – אימא של אלבר קאמי וישראל

לפני מותו ממחלת הסרטן בגיל 43 הירהר ד"ר בעז נוימן בחיים ובמוות. הוא נזכר בספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, שכתב: "אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."

בהתייחסו לכך, הוסיף נוימן: "גם אל מול פני המוות בוחר האדם את עמדתו. הוא יכול למות בפחד; למות וקריאת 'שמע ישראל' בפיו; למות גאה; או למות מתוך ההכרה שהמוות, כפי שטען סוקרטס, הוא סוף הסופי ותחילת האינסופי."

נוימן, שחקר את גרמניה הנאצית, ביקש להתקרב למושאי מחקרו ולהבין אותם, תוך למידת הערכים, המושגים והשפה שלהם, כדי לנסות ולשחזר את עולמם, "כפי שהם עצמם הבינו וראו אותו: הבנה אינה סימפתיה או אמפתיה, אלא גישה מתודולוגית, שמשעה את השיפוט המוסרי," הסביר.

ד"ר בעז נוימן – מדוע שבתי אל הציונות?

אחרי השירות הצבאי היה נוימן פעיל שמאל קיצוני, אנטישמי-אנטי-ציוני שראה בפיגועי הטרור "חלק מהמחיר שהישראלים ייאלצו לשלם" ואף "הבין" את המתאבדים הפלסטינים. לאחר מחקרו על החלוצים התבגר, התברגן, וחזר בו.

"אני לא מתכחש לכך שהמקום שלי הוא לא רק שלי ושהוא מסוכסך. איני מתכחש לאחריות שלי על מעשיי, למשל, כחייל, ואני מוכן לשלם על כך. אני דורש גם משכניי שיכירו באחריות למעשיהם," כתב במאמר "מדוע שבתי אל הציונות".

"אני מוכן לדון על הכול. דבר אחד לא נתון לדיון – עצם קיומי, קיום משפחתי וקיום עמי בארצי ובמולדתי. הקיום הזה נמצא מעבר לכל דיון פוליטי. ואם יגררו אותי שכני לוויכוח הזה ראוי שיידעו – שבסופו של יום, כדברי אלבר קאמי, בין הצדק, לבין אימא שלי, אני בוחר להגן על אימא שלי."

וכאן, בהשוואה זו עם משפטו המפורסם של אלבר קאמי נעוצה הטעות המתודולוגית הגדולה של נוימן.

אימו של קאמי, קתרין הלן סינתֶה, הספרדייה, יכולה היתה תמיד לעזוב את אלג'יריה ולחזור למולדתה ספרד, או לצאת למולדת בעלה המנוח – צרפת. לנו אין לאן ללכת. אין לנו ארץ מולדת חלופית. לערבים יש. יש להם 24 מדינות ערביות (57 מוסלמיות) על שטחים כבושים של כ-13 מליון קמ"ר, מאבקנו לחיים אינו מול הצדק אלא הוא הוא הצדק. הצדק הוא איתנו.

ד"ר בעז נוימן, היכן אלבר קאמי הישראלי?

http://boazneumann.com/2013/03/camus/

"הערבים אינם כובשים"

אפרופו הוויכוח על אלג'יריה, הצדק, וחיי אימו של אלבר קאמי, לפני שנים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, הוקרן בתיאטרון העירוני בחיפה הסרט "הקרב על אלג'יר".

הקרב על אלג'יר הוא סרט איטלקי שיצא לאור ב-1966 ומתאר את התפתחות האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין ה-FLN, חזית השחרור הלאומית האלג'יראית ובין הצבא הצרפתי והפייה-נואר, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.

מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר (הפלמ"חניקית מראש פינה שנישאה לערבי-הנוצרי צליבא (צלב) חמיס, ואימו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין כערבי-נוצרי ע"י קנאים מוסלמים-פלישתינאים) – עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי.

שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות?

היא ענתה לי: "הערבים אינם כובשים!..."

שלום עליכם מלאכי השלום – מלאך השלום אבא של מאזן

במאה ה-17 חיבר פייטן לא ידוע את הפיוט המפורסם לשבת:

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת‏‏ מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן / מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא /

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן / מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

והנה רק עתה נודע מיהו אותו "מלאך השלום" שאליו מתפללים. האפיפיור פרנצסקוס קבע שמלאך השלום הוא לא אחר מאשר אבא של מאזן.

זיכרו זאת כאשר אתם שרים את הפיוט.

האפיפיור פרנציסקוס לא קרא מן הסתם את אורוול, ולא הכיר את המושג שטבע "שיחדש" – Newspeak.

* * *

אורנה ליברמן

האם לכותב רומנים מותר הכול?

אריק ריינהרט בן החמישים הוא כיום אחד מכותבי הרומנים המצליחים, הבולטים והמתוקשרים ביותר בצרפת. הכול כבר נאמר ונכתב על הרומן האחרון שלו, השישי במספר, "אהבה ויערות", שיצא לאור בשנת 2014, בהוצאת הספרים היוקרתית גלימר. שש מאות רומנים התפרסמו בצרפת בתחילת העונה הספרותית של שנה זו ומביניהם זכה זה של ריינהרט לפרסים רבים, תהילה והצלחה מסחרית. "אהבה ויערות" הוא רב מכר: למעלה ממאה אלף עותקים נמכרו.

זה עתה הפכתי את הדף האחרון ב-366 עמודיו ואני עדיין מסוחררת. האם לפנינו מאדאם בובארי פוסט פוסט מודרני? הבחור מוכשר, ללא ספק, יודע לנוע בווירטואוזיות מסגנון לסגנון, מעניין לעניין. בחלק זה משפטים ארוכים, מפותלים, מליציים, מגולפים, מסולסלים ומגונדרים, כמו יצאו מנפשה של הגיבורה המעודנת והאידיאליסטית, שהקדישה את עבודת המסטר שלה לווילייה דה ליל אדם, סופר סימבוליסטי-דקדנטי מסוף המאה ה-19. בחלק אחר הם פתאום תמציתיים, ענייניים, מדוייקים וקולעניים או מחקים את הדיבור היומיומי בגלמיותו, בפוגענותו ובאלימותו. פער הסגנונות נוצר מן הסתם כדי לשקף את אי יכולתה של הגיבורה השברירית להסתגל לעולמנו ואחד דינה – להיעלם ממנו טרם זמנה. כמו אמה בובארי, שרמזים המקשרים בינה לבין גיבורת הספר הזה, מפוזרים בו למכביר.

כוח המצאה טמון גם בשם שריינהרט מכנה בו את גיבורתו הטרגית, בנדיקט אומברדן, שילוב אוקסימורוני של ברכה (המרומזת בשם הפרטי) וקללה (המרומזת בשם המשפחה). אומברדן, שם המשפחה, מהווה גם רמז, על דרך ההיפוך, לבעלה של אמה בובארי, שארל, שהניתוח הכושל שביצע בסייס איפוליט כדי לתקן את עיוות רגלו הקלוטה נשאר חרוט בהיסטוריה של הספרות. נמק פשט ברגלו של איפוליט, בעקבות הניתוח, ודן אותה לכריתה. לואי אומברדן, 1871-1956, לעומת זאת, היה אנטומיסט ומנתח פריזאי מצליח, בין היתר גם מומחה לכירורגיה אורתופדית, שנשאר כדמות נערצה בהיסטוריה של הרפואה. ואריק ריינהרט,  שמעוניין מאוד מן הסתם להישאר בזיכרון כגוסטב פלובר של המאה העשרים ואחת, בונה את תהילתו, שלב אחר שלב. 

אלה אכן לא התחבולות היחידות באמתחתו של הסופר השאפתן, הצמא לחירות בלתי מוגבלת של מספר יודע כול וכל יכול. באמצע הספר הוא מביא פתאום סיפור קצר של וילייה דה ליל אדם, ולקראת סופו, הוא, ריינהרט, קורא לגיבורת הסיפור של דה ליל אדם, חסרת השם במקור, בנדיקט אומברדן, שתי פעמים. 

כל התחבולות, תהיינה אשר תהיינה, נועדו לשטוח פרשה מורכבת, הדנה ברצח אופי ואף יותר מכך של אישה בת 36, מוסמכת לספרות, מורה בתיכון בעיר מץ בצרפת, אם לשני ילדים, בידי בעל אכול רגשי נחיתות, משפילן ומטרידן, באופן שרק הוא, אריק ריינהרט, סופר נרקיסיסטי, ללא ספק, המביט בהשתקפותו כשהוא כותב, אבל גם משכיל ומתוחכם כשד, היה יכול לשטוח.

במרוצת הרומן הקורא מגלה שאלה כבר הנישואים הלא מוצלחים השניים של הגיבורה. נישואי הבזק הראשונים היו שונים מאוד מהנוכחיים אבל לא פחות מאלפים, מהממים כמכת פטיש. אריק ריינהרט מוביל בלי הרף את הקורא למקומות שהוא לא ציפה כלל להגיע אליהם: אתר ההיכרויות מיטיק, התעלסויות מפורטות  עם סוחר עתיקות נלבב אחרי שיעור בקליעה למטרה בחץ וקשת וטיול ביער, ניחוחותיה של הספרות הסימבוליסטית-פנטסטית של המאה ה-19 בצורת נובלה של אחד ממייצגיה, וילייה דה ליל אדם, המצוטטת במלואה (!) בגוף הרומן, בלי שום אתרעה, בלי לתת את מקורה (לרגע היה נדמה לי שהיא נולדה תחת עטו של אריק ריינהרט), ניסיון התאבדות, בית חולים פסיכיאטרי, סרטן סופני, וזוהי אינה אלא רשימה חלקית בלבד.

הכול כבר נאמר ונכתב על הרומן המדובר, אמרנו? לא, מסתבר שלא. ועל תוספת פרסום זו היה אריק ריינהרט בהחלט מוותר. כמו שמגלה מאמר בעיתון הצרפתי לֶ'קספרס מה-23 למרץ, 2015, נגד ההוצאה הוגשה תלונה המאשימה את הסופר בשני סעיפים: פגיעה בזכות לפרטיות וגניבה ספרותית.

בתחילת הרומן מתאר ריינהרט שתי פגישות עם המעריצה, בנדיקט אומברדן, שהתלהבה מכותרו הרביעי, "סינדרלה", בבית הקפה החביב עליו, קפה לה נמור,  בפתח גני הפאלֶה רואייל (הארמון המלכותי) בפריז. בבית הקפה התוודתה בפניו המעריצה על בעיותיה עם בעלה. הרומן "אהבה ויערות" הוא סיפור חייה.

ברומן "אהבה ויערות" מציג מחבר הספר את עצמו בשמו האמתי, כמו שעשה ברומן קודם שלו "סינדרלה" שבו מככבים ארבעה גיבורים שאחד מהם הוא סופר הנקרא אריק ריינהרט. אלא שברומן הנוכחי הוא מצטט ממכתבים ששלחה לו המעריצה בנדיקט בעקבות ההתפעמות שעוררה בה קריאת "סינדרלה".  אחרי ניתוח מעמיק של משמעות תחבולת ארבעת הגיבורים, ששלושה מהם מהווים את גלגוליו של הרביעי, סופר הנקרא אריק ריינהרט, בנדיקט אומברדן מביעה את עמדתה בנוגע לנוכחות הסופר ברומן. גם כשקראה את השם "אריק ריינהרט", כתבה, לא חשבה לרגע שזהו אדם אמיתי. אריק ריינהרט, כמו שלושת גיבורי הרומן האחרים, לא היה עבורה אלא דמות בדיונית בלבד. אף לרגע לא עלה בדעתה שהסופר שאב השראה מחייו, שאריק ריינהרט הוא אריק ריינהרט. הכול בדייה וכאן טמון היופי – להמציא חיים הניראים כמציאות ולובשים צורה של ספר, חפץ ממשי שניתן לאחוז בו בידיים. מכאן והלאה, כתבה בנדיקט אומברדן לאריק ריינהרט, היא עצמה, כמו גיבורי ספרו, תמציא את חייה, יום אחרי יום.  זהו המסר שלמדה מהרומן, שהגיע אליה בזמן הנכון בחייה. אחרי שסיימה את קריאת "סינדרלה" רווח לה, כמו התפייסה עם הגלגולים השונים והנוגדים באישיותה. והסופר המסוקרן הציע לקוראתו להיפגש איתו, כשתזדמן לפריז. אחרי תיאור שתי פגישות עם בנדיקט אומברדן, בתחילת הרומן, מתפרש בפרטי פרטים סיפור חייה עד למותה, בסופו.

לדמותה של גיבורת הרומן, זו שריינהרט קורא לה בנדיקט אומברדן,  ש"המית" מסרטן בסוף הספר, נראה שיש כפילה בחיים האמיתיים, בריאה ושלמה, יבורך האל. כפילה זו שהודתה מעומק לבה לריינהרט על כתיבת "סינדרלה" המיטיב, שעליו המליץ לה מוכר בחנות ספרים, מרגישה נסערת ונבגדת לאחר פרסום "אהבה ויערות". "בנדיקט אומברדן" בשר ודם זו, המעדיפה לשמור על עילום שם, שכרה את שירותיה של עורכת דין שתובעת בשמה את הוצאת גלימר. "בנדיקט אומברדן" שבחיים האמתיים, כמו ברומן, היא מוסמכת לספרות ומורה בתיכון (ברומן – בעיר מץ, במציאות – בעיר קטנה בדרום צרפת), בתחילת שנות הארבעים שלה, קראה את הרומן הרביעי של אריק ריינהרט, "סינדרלה", שיצא בשנת 2007 והתלהבה כל כך עד שכתבה לו מייל הערצה לאתר ההוצאה. מהון להון ריינהרט הציע לה להיפגש איתו, כשתזדמן לפריז. הפגישה הראשונה התקיימה ב-2008 בקפה לה נמור. לאחריה התקיימו  שתי פגישות נוספות, בבית קפה אחר, באזור מונמרטר, שהיו מלוות בתכתובת מיילים. מפעם לפעם ריינהרט היה מתקשר למעריצתו טלפונית כשהמוזה היתה נוטשת אותו והיא נהגה לעודד אותו, כדבריה, ולשלוח לו מסרונים מחזקים.

"בנדיקט אומברדן" סיפרה לאריק שהתחילה לכתוב חיבור על יחסיה עם בעלה והסופר גילה במלאכה זו עניין רב עודד אותה להמשיך, להתמיד ולהביאה לכלל סיום. ליום הולדתו של אריק ריינהרט, באפריל 2009, "בנדיקט אומברדן" שלחה לו את החיבור המוגמר, בן 44 עמודים, כמתנה. החיבור, הנקרא "הרציף", מספר על בגידתה בבעלה, על נסיון התאבדות שלמרבית המזל לא הצליח, על שהותה בבית חולים פסיכיאטרי, על ההשלמה, על החזרה לחיים השגרתיים לצד בעלה וילדיה. אריק אישר את קבלת החיבור במסרון, חקר אם בעלה לא השמיד אותו, ולאחר מכן יחסיהם התרופפו עד לניתוקם.

לאחר כל האירועים הדרמטיים בחייה, שאליהם נוספה פטירתו הפתאומית של אחיה הצעיר, "בנדיקט אומברדן", לדבריה, התאוששה, חזרה למסלול חייה הרגילים וכל רצונה היה להמשיך בו. אך לפתע הסב בעלה את תשומת לבה לאתר הוצאת גלימר שבישר את יציאתו לאור הממשמשת ובאה של רומן חדש של אריק ריינהרט, "אהבה ויערות", שעלילתו כמו נלקחה מסיפור חייו של הזוג. "בנדיקט אומברדן" פנתה בבקשת הסברים לסופר עצמו אך זה הרגיע אותה באמרו שאמנם קיבל השראה מפגישותיהם בשליש הראשון של הרומן  אך דמות הגיבורה בספר מבוססת על תרכובת של כמה וכמה נשים. מלבד זאת, באמנות צרופה, עסקינן, בספרות, וזהו ספרו הטוב ביותר, אמר.

לאור הסבריו של הסופר, אפשר להבין ש"בנדיקט אומברדן" התחלחלה כשנוכחה לדעת שאריק ריינהרט מקדם את ספרו בתקשורת, בטלוויזיה ובתחנות הרדיו, בסלון הספר ואף בכיתות תלמידי בתי ספר בהצהירו שכל מה שכתב ברומן – אמיתי ולקוח מהחיים.

"בנדיקט אומברדן" סירבה לעיין בספר, אך בסופו של דבר, לאחר שבני משפחה וחברים הסבו גם הם את תשומת לבה לדמיון הבולט בינה לבין גיבורת הרומן, פצחה בקריאתו, הגיעה עד למקום שבו מצאה את עצמה "מתה מסרטן" ואז הזדעזעה קשות והחליטה לתבוע את הסופר למשפט.

לטענת "בנדיקט אומברדן", ריינהרט חשף אותה ואת בעלה ללא ידיעתה וללא הסכמתה והציגם באופן מבזה ומשפיל תוך שהשתמש בווידוייה הארוכים בפניו בפגישותיהם בבתי הקפה בפריז (בפגישה הראשונה דיבר בעיקר ריינהרט על עצמו וייסורי כתיבתו, בפגישה השנייה דיברה בעיקר "בנדיקט אומברדן" וזאת במשך ארבע שעות תמימות). בנוסף, ציטט ריינהרט לתוך ספרו, ככתבם וכלשונם, קטעים שלמים הן מחיבורה "הרציף" והן מהמיילים הארוכים ששיגרה לו – פגיעה בזכות לפרטיות וגניבה ספרותית.

אריק ריינהרט כופר באשמה מכול וכול ומתחפר בהדרת כבודו, שומר בינתיים על זכות שתיקה, אך כשיגיע הזמן, יגן על עצמו בבית המשפט. הבחור מוכשר, אמרנו, אך האם שמר על אמות מוסר לא כתובות בנכסו לעצמו, כערפד, את מה שנמסר לו, ביודעו שבת שיחו השברירית איננה מעוניינת להיחשף? אם יתבררו הדברים הנטענים נגדו כאמת, הרי שבערמומיות של נחש נראה שדחף את הקורבן התמים להשלים את חיבורה "הרציף"  ולשלוח לו אותו, כפרי בשל. אך האם אין זו זכותו? מה בעניין חירות הביטוי של כותב הרומנים, העלולה להירמס בעקבות תלונות כגון אלה? שלא לדבר גם על תופעת ההטרדה ההרסנית שהספר מתעד וחוקר בפירוט ודיוק רב ועשוי לפיכך לחדד את המודעות אליה ולשמש כעזר למטפלים.

דילמה סבוכה שבית המשפט הצרפתי ייאלץ להכריע בה בקרוב.

כותבת המאמר היא מחברת ספר העיון "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" שיצא לאור בהוצאת סלע ספרים ובגרסתו הדיגיטלית בהוצאות "מנדלי מוכר ספרים ברשת" ו"עברית". מוזמנים לבקר בבלוג: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה:

https://liebermanorna.wordpress.com/

* * *

דרור אֵידָר

אין דין ואין דיין

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (5.6.2015)

1

במונחים טלוויזיוניים, לפחות אלה שהרגילו אותנו בהם, הראיון של אילנה דיין עם הנשיא אובמה היה "טוב" או "מקצועי" ושאר שבחים שאנשי תקשורת מכתירים בהם את בני מינם. גם דבריו של הנשיא האמריקני היו מדודים ומכבדים.

דבריו של הנשיא בדבר מה שהוא רואה בסתירה בין "הצו המוסרי שהוביל ללידתה של המדינה היהודית" לבין הזכויות המוגבלות של בני נוער ברמאללה, ודאגתו שמא בשל ה"סטטוס קוו" המדיני, "נאבד את ערכי היסוד המקודשים בהכרזת העצמאות" שלנו, ראויים לדיון ולהתמודדות. זה גם לוז הטענה של השמאל הישראלי. אוסיף בהערה שהטיעון הזה היה תקף יותר בשנות ה-80, לפני הניסיונות המדיניים והצבאיים והדיפלומטיים שחווינו פה בכמעט חצי יובל שנים. השמאל צריך לעדכן את טיעוניו. ובכל זאת, הדברים ראויים לדיון.

עוד אמירה סתרה את מה שהטיפו לנו בשנים האחרונות, שהיחסים האישיים העכורים בין נתניהו לאובמה משליכים על יחסי ישראל-ארה"ב. פעמים רבות נכתב פה שמנהיגים מפרידים בין היעדר כימיה לבין אינטרסים מדינתיים, לא לחנם זוכה ישראל באופן קבוע לתמיכה של יותר מ-70 אחוזים מאזרחי ארה"ב. מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. הנה אובמה: "חלק ממה שכה חשוב ביחסי ארה"ב-ישראל הוא, שהם עמוקים יותר מכל מנהיג בודד או ממשלה מסוימת. זה לא ישתנה. אני פחות מודאג מאי-הסכמה כזו או אחרת שיש לי עם רה"מ נתניהו..."

2

אבל מה היה בראיון במונחים ישראלים ויהודיים? האם דיין ייצגה את האינטרס הציבורי או רק את האינטרס העיתונאי המדומיין? מי שוחחה עם נשיא ארה"ב – עיתונאית מהאו"ם, ושמא תואמת ג'פרי גולדברג, עיתונאי השמאל האמריקני שאינו יכול להסתיר תיעובו כלפי נתניהו? מדוע לא ישבה שם אילנה דיין החיה בישראל ומכירה את הטיעונים ההפוכים – נניח נציגת הציבור הרחב התומך בעמדת נתניהו – וכי לא ראוי היה לעמת בין שתי השקפות העולם באמת, ולא רק בהתמקדות אינסופית (וצהובה משהו) במתח האישי שבין שני המנהיגים?

הפילוסוף ה"ג גדאמר כתב, שאדם אינו יכול לברוח מדעותיו המוקדמות, מהאופק התרבותי שלו המקרין על ההווה. כל ניסיון להתעלם מהדעות המוקדמות של היחיד יפגע בתהליך ההבנה שלו את העולם ויסרבל אותו. לאורך הראיון היה ברור שדיין מסכימה עם השקפת העולם של הנשיא האמריקני. היא לא איתגרה אותו במישור האידיאולוגי, לא נכנסה לבורות שנויים במחלוקת, אלא אם נגעו במערכת היחסים האישית. גם בפרק המקדים, שבו ראיינה אישים בוושינגטון, לא מצאה כמעט מקום להביא את הצד השני או לכל הפחות לאתגר את בני שיחה בהערכה הפוכה לדבריהם באשר להתנהלות שני האישים.

שני הפרקים הציגו את אובמה כאינטלקטואל, המחשב דרכיו בשום שכל ובתבונה, מתוך ראייה מוסרית, בעוד שיריבו נתניהו מונע מרגש מחוייבות כלפי עמו, אבל רגש. בעיקר רגש פחד מפני העלול לקרות למדינתו. אובמה כינה זאת "פוליטיקה של תקווה" מול "פוליטיקה של פחד". אנשי הנשיא הוסיפו פן אחר לנתניהו – זה שנשנה בפי יריביו אצלנו – "הישרדות" פוליטית גם במחיר "מוסרי" כבד.

הדיכוטומיה הילדותית הזאת מושלכת תדיר על החברה הישראלית בכללה, ועל המחלוקת שבין שמאל ("שכל") לימין ("רגש"). שמענו אותה בדברי מרטין אינדיק, שהטיח: "אתם (הישראלים) עַם אמוציונלי, לא פועלים לפי השכל."

דיין יכלה לשאול היכן ה"שכל" בתפיסה המתעקשת להחיל עלינו עקרונות מוסריים ומדיניים בלעדיים שאינם מוּחלים על אחרים, אבל במקרה של ישראל מסכנים את חיינו ואינם מביאים תמורה. היכן ה"שכל" בדבקות ב"תהליך מדיני" שנכשל בציפיותיו ובהבטחותיו – האם נסיגה משטח כלשהו בעשרים השנים האחרונות, הביאה לשלום או להתגברות הטרור מאותו שטח שהפקרנו?

שכל. 

3

עוד דיכוטומיה שפגיעתה רעה נכחה במסמך הטלוויזיוני: ביחס לישראל מדובר על "ביטחון" ואילו בצד הערבי מדובר על "זכויות". האמריקנים תופסים את הסכסוך הישראלי-ערבי באופן מטריאליסטי בכל הקשור אלינו. אנחנו דואגים לביטחון וחוששים מסכנות. זה נכון. אבל אנחנו דואגים גם לזכותנו על הארץ. בנאומו בקהיר ובנאומיו אצלנו, אובמה לא נגע בסוגית הזכות של העם היהודי על ארצו. בנאום קהיר (2009) השתמע שההצדקה לקיום ישראל נובעת מהסבל שעברנו בשואה. אבל אם כך, הפלסטינים יכולים בהחלט לאמץ את הגדרתם בפי השמאל הרדיקלי כ"קרבנות של קרבנות השואה."

לכן, הדרישה להכיר בישראל כביתו של העם היהודי אינה התעקשות לצרכי דחיית השלום; בדיוק ההפך: בלי הכרה זו לא ייכון שלום. אם הערבים אינם מכירים בזכות יהודית על חלק כלשהו של הארץ, ימשיך הסכסוך לעד.

הנה שאלה שחובה לשאול תמיד: האם ישנו מנהיג ערבי, פלסטיני, שמוכן לנקוב בדרישות הסופיות של הפלסטינים, שלאחריהן יכריזו על קץ הסכסוך וסוף התביעות? חפשו בנרות ולשווא, משום שמבחינה אידיאולוגית, דתית ופוליטית – הפלסטינים אינם מעוניינים לסיים את מה שמכונה אצלנו "כיבוש". מבחינתם, כל אדמת הארץ "כבושה". הסכסוך המתוקשר בעולם לא החל ב-5 ביוני 1967 (היום לפני 48 שנה), אלא עם שיבת העם היהודי לציון עוד במאה ה-19.

כן, הייתי מצפה מעיתונאי ישראלי שיעמיד טענות אלו מול בן שיחו, אבל דיין התעניינה יותר בתחושות הנשיא על "ההפרדה באוטובוסים" (באיזו קלות קיבלה דיין את העלילה הנוראה הזאת והביאה בעקיפין את שקר ה"אפרטהייד" לבית הלבן. הפרשן גיא בכור אמר שהתקשורת הישראלית עסוקה בבִּיוש ["שיימינג"] ישראל בעולם), וביחס ל"חוצפה" של רה"מ הישראלי להרצות בפניו קבל עם ותקשורת על תולדות הסכסוך ולידתה של בעיית הפליטים ושאר זוטות. בלשון העם, דיין ביקשה "לחמם" את אובמה. נניח. גם אז יכולה היתה לשאול לדעתו על תוכן אותה "הרצאה" ששטח נתניהו בנוכחות אובמה – מה דעת הנשיא על לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים; מדוע מקבלים הפליטים הללו יחס מפלה לטובה יותר מעשרות מיליוני פליטים אחרים בעולם?

גם אם זה מוסיף ל"דרמה" הטלוויזיונית, האם לא ראוי שנשמע את דעתו של אובמה בשאלת זכויותיה של ישראל? – לא זכותה להתקיים כמדינה, אלא זכות העם היהודי על ארצו, זכותו ההיסטורית, מוסרית, משפטית ודתית – מדוע זה לא נכח ב"סיפור העיתונאי" שהביאה דיין?

הנה בזעיר אנפין מצבה של התקשורת הישראלית.

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך – הפקולטה לחינוך מוזיקלי

"הבו לנו יין"

המופע העשירי בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

יוקדש למפעל חייו של

מתתיהו שלם

עורך ומנחה – אליהו הכהן

בהשתתפות:

מקהלת הפקולטה לחינוך מוזיקלי

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון – פסנתר.

סולנים ונגנים מהפקולטה

ניצוח וניהול מוזיקלי – פרופ' רון זרחי

המופע יתקיים בשני מועדים:

מועד ראשון: יום ראשון 14.6.2015 בשעה 19:30

מועד שני: יום ראשון 28.6.2015 בשעה 19:30

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קרית החינוך, ת"א.

הזמנת כרטיסים:

בטלפון 03-6901617  – אודליה שיגריס

 דוא"ל:  shigris@levinsky.ac.il

* * *

יואב עפרי

נעמי וזאבה של שושנה ועמינדב

הספר האלבומי "על שפת ים כנרת", בעריכתה של זאבה זבידוב, ראה אור בימים אלה. הספר הנדיר ביופיו ובאיכותו, הוא סיפורה של "ארץ ישראל היפה והנשכחת", ובמרכזו  – דמותם של זוג המורים הדגולים, שושנה ועמינדב ישראלי זכרם לברכה, שהיו מחנכי-דורות בקבוצת דגניה, לבני הקיבוצים בעמק הירדן.

סביב דמותם המופתית נרקמת בספר תקופת החלוציות הציונית בחינוך דור תש"ח וגם בהמשך החינוך ותכני ההוראה בשנות מדינת ישראל.

"הייתי אחת מתלמידותיהם. אני בתו הבכורה של ד"ר אב"א אחימאיר (ילידת 1930 ונקראתי על שם זאב ז'בוטינסקי), שאומצה וגודלה בבית הדודה שלה בקבוצת דגניה ב'," – מספרת זאבה. "כל ימי עסקתי בחינוך ובהוראת ספרות עברית ומקרא. בשנים האחרונות אני מתמקדת בעריכת ספרי מורשת ציונית. ספרי הקודם, 'אנשי התלם הארוך', מביא פן חשוב של תקופת החלוציות והנחשוניות בעמק הירדן."

הספר החדש בעריכתה, "על שפת ים כנרת", יצא במתכונת מצומצמת, אלבומית, בליווי עשרות צילומים ומסמכים, על-ידי קבוצת דגניה ב' ובוגרי בית החינוך המשותף בעמק הירדן. הוא ניתן לרכישה במחיר 120 שקל, ועוד 20 שקל דמי משלוח, על-ידי פנייה ישירות לעורכת, בטלפון 077-6794007.

אחת מתלמידותיהם של שושנה ועמינדב היתה נעמי שמר, בת כיתתה של זאבה. בראיון עימה המובא בספר, סיפרה נעמי: "אנחנו למדנו תנ"ך ורש"י ותלמוד וכל מה שאת רק רוצה, ספר האגדה, המון. הורינו ומורינו באו מווילנה עם עברית נפלאה ועם ניקוד מלא בלי אף שגיאה, ועם אף טיפה מבטא זר. המורים שלנו – שושנה ועמינדב ישראלי – בפרט, שבאו מסמינר 'תרבות', הם הטמיעו את התנ"ך ואת רש"י ואת האגדות במחזור הדם שלנו..."

שושנה ועמינדב ישראלי הגיעו לדגניה ב' ב-1935, אחרי שהכשירו עצמם להיות מורים בסמינר בעיר הולדתם וילנה. עם בואם החלו ללמד את ילדי הקיבוצים בעמק, והתמידו בעבודת ההוראה עשרות שנים, בהן העמידו דורות רבים של תלמידים.

אהבת השפה העברית, אהבת הארץ, הקשר למקורות ישראל ומה לא – הם מהערכים הטבועים בתלמידיהם, שמלווים אותם  לאורך חיינו, כבני-אדם, כבני הארץ ותרבותה וכהורים  לילדים וסבים לנכדים.

וכך נחתם הספר על-ידי העורכת, בקטע שכותרתו "שתי מצבות":

"במורד הגבעה, בפאתי בית הקברות הישן של דגניה ב', קרובות-נושקות זו לזו שתי מצבות. בצניעות ובאצילות חרישית נחות שתיהן, מוקפות בצלליהם של עצי זית כסופים, ברחש איוושתם של אורנים וברכת-שירתם של בעלי כנף. שיחים ירוקים משתאגים עליהן, מכסים את פניהן, וכמו מסתירים את השמות החרותים עליהן, את שמותיהם של שושנה ועמינדב, מורינו, אהובי-ליבנו... יהי זכרם ברוך."

ספר יפהפה, אנתולוגיה עצומה של ספרות, שירה, נוסטאלגיה ופרקי חינוך, ולצידם ציורים ותמונות לאין-ספור.

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 7.6.15

* הפתרון לחרם – אוקיי, הבנו. הפתרון לאיום החרם הוא להיכנע לו.

אולי היה נכון להיכנע לחרם הערבי על היישוב היהודי בשנות ה-30. וגם לחרם הערבי על ישראל שהוכרז ב-1951.

חכמים.

* אשמת ישראל – לפני שנבוא בטענות לכל העולם – שמא גם אנו, מדינת ישראל, נושאים באחריות ואולי אף באשמה, להצלחות של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, דוגמת הצטרפותה של אגודת הסטודנטים הבריטיים לחרם? האם איננו צריכים לעשות חשבון נפש?

בהחלט כן. השיתוק של ישראל מול המערכה הזאת לאורך שנים הוא מחדל נורא. העובדה שאין בישראל משרד חוץ שיהווה בראש ובראשונה משרד המלחמה במערכת הדה-לגיטימציה, אלא קרעי המשרד מחולקים כתארים חסרי תוכן למען כבודם של שרים שאינם מסתפקים בתיקיהם, והכל משיקולים זרים ומנוגדים לאינטרס הלאומי – בכל אלה איננו יכולים להאשים אף אחד זולתנו.

מה נלין על סטודנט בריטי שאינו יודע מהחיים שלו, שמוחו נשטף השכם והערב בהסתה אנטישמית של תעשיית השקרים, והישראלים היחידים שהוא פוגש הם גיס חמישי מן הסוג הנחות של "שוברים שתיקה" ודומיהם? האם הוא אשם בכך שקולה של ישראל אינו נשמע באוניברסיטה שלו? האם הוא אחראי לכך שיהדות בריטניה אינה מאורגנת למלחמה במסע האנטישמי?

הגיע הזמן שנבין שאנו במלחמה.

* שוברים – מה ההבדל המוסרי בין חייל שימסור תחמושת לאוייב בשעת מלחמה, לבין "שוברים שתיקה" המוסרים תחמושת לאוייב במערכת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל?

* הישראלי המכוער – בעקבות דברי ביקורת שכתבתי על "שוברים שתיקה", קיבלתי תגובות רבות ששאלו מה רע בחשיפת פשעי מלחמה? האם צריך להשלים עם פשעי מלחמה? או במילים אחרות – אנו מחולקים בין מי שתומכים בפשעי מלחמה, לבין "שוברים שתיקה". ההיפך הוא הנכון, אין מי שמחנך למוסר לחימה ופועל למניעת פשעי מלחמה ולענישה על פשעי מלחמה כצה"ל. ויש גם יש לחשוף פשעי מלחמה חריגים ובשום אופן לא לחפות עליהם.

אלא שממש לא על כך מדובר. מדובר כאן בארגון השופך שמן על מדורת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל והדמוניזציה של צה"ל, ובמימון ממשלות זרות מכפיש בעולם את שמה של ישראל ושמו של צה"ל, ומציג את צה"ל כצבא הרוצח ילדים ומבצע פשעי מלחמה. כלומר, גם אם חלק מן העדויות האנונימיות נכונות, הן לבטח לא דרכו ולא מדיניותו של צה"ל. להיפך. וברור שכאשר אותו ארגון פועל בעולם, מסייע לתעשיית השקרים נגד ישראל, גורם לכך שאותם סטודנטים שגם כך מוחם נשטף בדברי הסתה ושקרים נגד ישראל בידי הקמפיין האנטישמי, כאשר סוף סוף הם פוגשים ישראלים, הם פוגשים את מי שמעודדים את הקמפיין. שוברים שתיקה = הישראלי המכוער.

* ממגננה למתקפה – "ידיעות אחרונות" ו-ynet הכריזו מלחמה ב-BDS, תנועת החרם, הדה-לגיטימציה והדמוניזציה נגד ישראל. זהו מאבק חשוב ביותר, באחת החזיתות החשובות ביותר של ישראל כעת. מאבק שאותו צריכה להוביל הממשלה בדרך אחרת, של מעבר ממגננה למתקפה, הכשרת אלפי צעירים ישראליים שיצאו למתקפת הנגד הזאת – מתקפת אמת מול תעשיית השקר. יש להלהיב את העם היהודי בגולה להתגייס למאבק הזה. יש לעודד כל יוזמה של גורמים בלתי ממשלתיים, והיוזמה של "ידיעות" ראויה לכל שבח.

* מהפך ב"ידיעות אחרונות" – המאבק של "ידיעות אחרונות" בחרם, מעיד על שינוי בקו שנקט עד כה, כאשר היה מגוייס בצורה קיצונית ומבישה ל"רקלוביבי". כמובן שזכותו המלאה של העיתון להמשיך להתנגד לנתניהו ולממשלה גם בעתיד. אולם "ידיעות אחרונות" של ערב הבחירות, היה מאשים את נתניהו בחרם, בדה-לגיטימציה וכו', וטוב לראות שהתחולל בו מהפך. כעת העיתון אומר את האמת הפשוטה – מדובר באנטישמיות ותו לא. ב"ידיעות אחרונות" כותבים היום כמה מהמובילים החשובים ביותר במאבק נגד הדה-לגיטימציה; בראשם בן דרור ימיני, ולצדו יועז הנדל ואלדד בק. יש לקוות שהקו החדש מבטא שינוי במקבילית הכוחות בתוך העיתון, שבו לכותבים אלה יש השפעה רבה יותר.

* אופוזיציה למדינה – בניגוד ל"ידיעות האחרונות" שהוא אופוזיציה לממשלה, "הארץ" הוא אופוזיציה למדינה. כותביו הם תומכים גלויים בדה-לגיטימציה ובחרמות נגד ישראל. רווית הכט תקפה בחריפות את "ידיעות אחרונות" במאמר: "'ידיעות אחרונות' מחרימים את האמת." אחת הטענות ההזויות במאמר, היא שהצביעות שהכותבים ב"ידיעות" מייחסים להיטפלות לישראל בעוד איראן, צפון קוריאה וסודאן משתוללות באין מפריע, היא הודאה בלתי מודעת באשמה. איזו טענה מטומטמת. למה הדבר דומה? בבית משותף גרים אנס, רוצח סדרתי, סוחר סמים ואזרח ישר והגון. המשטרה אינה מעזה להתקרב לפושעים, ומשלימה עם הטרור שהם משליטים בשכונה. אולם היא הרי זקוקה להישג. ולכן, במשך חודשים היא עוקבת בשיטתיות אחרי האזרח ההגון, לחפש פגם במעשיו. וכשסוף סוף הוא נתפס חונה במקום אסור, התנפלו שוטרים על העבריין המסוכן והפליאו בו את מכותיהם. כאשר הוא הביע תמיהה על האבסורד של הפגיעה בו, בעוד הרוצח והאנס משתוללים באין מפריע, השיבה לו רווית הכט: "דבריך כוללים הודאה לא מודעת באשמה. אם אתה זך כשלג, מדוע יש להזכירך בשורה אחת עם מי שהפכו לסמלים של פשע?"

* לרדוף אותו – בעקבות דברי הבלע של מנכ"ל אורנג' רישאר, אנשים קראו להחרים את "פרטנר". זאת טעות. "פרטנר" הוא הקורבן של דברי המנכ"ל. למעשה, משמעות דבריו היא החרמת "פרטנר". האם יש הגיון בכך שאנו נשתף פעולה עם המנכ"ל ונחרים את המוחרמים?

מה שצריך לעשות כעת הוא לרדוף את רישאר. על "פרטנר" להגיש נגדו אישית תביעה בסכום גבוה ככל הניתן. הוועד למלחמה באנטישמיות כבר תבע אותו. מן הראוי שיתבע מכל עבר. יש להוקיע אותו, לגנות אותו. על יהודי צרפת להפגין נגדו ונגד החברה. עלינו ללמוד קצת משיטות הפעולה של האוייב (אך לא לאמץ את תרבות השקר שלו, חלילה). יש לרדוף אותו עד חורמה. הגיעה השעה לעבור ממגננה למתקפה.

* אוהב את ישראל – מנכ"ל אורנג' סטפן רישאר טוען שההחלטה להתנתק מ"פרטנר" עסקית ושהוא אוהב את ישראל: "אתם עם נפלא."

ניתן היה לקבל זאת, אילו החברה הודיעה שהיא מתנתקת בהדרגה מהקשר עם כל חברות הבת הנושאות בעולם את המותג. אולם החברה החליטה על התנתקות מ"פרטנר" בלבד, תוך הפרת הסכם לעשר שנים שנחתם רק לאחרונה, והיא עשתה זאת יום אחד אחרי שרישאר עצמו דיבר על רצונו להתנתק מיד מישראל, בביקורו במצרים ותחת והלחץ האלים של מסע ההחרמה והדה-לגיטימציה.

רישאר אוהב את ישראל? שונא את ישראל? זה לא קשור. העדפותיו האישיות אינן רלוונטיות. הוא נכנע לטרור אנטישמי ולמסע רדיפה בוטה ואלים של אויבי ישראל. הגיעה השעה שנרד מהגדר, ונתחיל להיות הרבה יותר אסרטיביים בפעולה שלנו. למשל, רדיפה עד חורמה של רישאר, כדי להרתיע אוהבי ישראל אחרים כמותו, מכניעה לטרור החרם.

* לשטח האוייב – קטאר היא מעצמת טרור, שנייה רק לאיראן. היא הספונסר הגדול של ארגוני הטרור הסוניים ובהם חמאס. ערוץ השידור שלה, אל ג'זירה, הוא המפיץ מספר 1 בעולם של נגיף האנטישמיות וההסתה נגד ישראל.

שעה שבפיפ"א דנו ב"כובד ראש" בגירושה של הדמוקרטיה הליברלית ישראל מן הארגון, החליטו לתת לאימפריית הטרור לארח את משחקי גביע העולם בכדורגל. זאת, חרף העובדה שאין לכך כל הגיון ספורטיבי בשל האקלים החם השורר בקטאר. היום, מה שהיה מובן לכל, הופך לגלוי – קטאר קנתה את האירוח בשוחד.

קטאר בונה את המתקנים שישרתו את משחקי הגביע העולמי באמצעות המון עבדים, שאלפים מהם כבר מצאו את מותם בעבודת הכפייה.

על העולם הנאור לשים קץ לחרפה הזאת ולבטל את ההחלטה לארח את גביע העולם בקטאר. זו צריכה להיות יוזמה ישראלית. הגיעה השעה שישראל תפסיק להסתפק במגננה מפני חורשי רעתה ולעבור למתקפה. להעביר את המלחמה לשטח האוייב. אנו רק מגיבים. הגיע הזמן שניטול יוזמה.

* איפה תהיה אולימפיאדת החורף? – לקטאר יש מספיק כסף, כדי לגרום לוועד האולימפי לקיים בה את אולימפיאדת החורף.

* ניצחון התרבות – בשבוע הבא יופיע בישראל הזמר הנפלא ארט גרפונקל. גרפונקל הוא חלק מרכבת אווירית של גדולי האמנים בעולם, המופיעים בישראל בשנים האחרונות וגם בהמשך הקיץ. לכאורה, אין בכך כל עניין מיוחד; אך טבעי שאמן ירצה להופיע בפני כל קהל הרוצה להאזין לו ולצפות בו בכל מקום בעולם ולהביא את יצירתו לכל אוזן אפשרית. האקסיומה הזאת נכונה בעולם נורמלי. אולם לנוכח המסע האלים של הדה-לגיטימציה והחרם האנטישמי נגד ישראל, זה לא כל כך ברור. במצב הקיים, של טרור ורדיפה אחרי כל אמן המופיע בישראל, ברירת המחדל היא: למה לי להסתבך? למה להיות נרדף? יש עוד מדינות בעולם, נחכה עם ישראל עד יעבור זעם.

כל אמן שבא לישראל הוא אקטיביסט אמיץ, אמן בנשמתו, המוכן להתעמת למען האמנות והתרבות. כל ביקור כזה הוא ניצחון של התרבות על הברבריות.

* תפיסת המציאות של אובמה – התנהלותו של אובמה ב"אביב הערבי" מראשיתו, אינה מעידה ממש על תפיסת מציאות מפוכחת, אם להתבטא בעדינות. אבל ניתן היה לצפות ממנו לאיזשהו תהליך למידה, הפקת לקחים. ב"ראיון" ל"עובדה" הציע אובמה לישראל לבסס את מדיניותה על התובנה שהעולם היום הרבה פחות אלים מכפי שהיה לפני 50 שנה ומאה שנה. אולי הוא צודק באשר לאירופה, אבל בשכונה שבה אנו חיים טובחים אלה באלה מאות אלפים, יש מיליוני פליטים, ראשים נערפים בראש חוצות. האם את המציאות הזאת אובמה אינו רואה? האם הוא מצפה שאנחנו לא נראה אותה?

אילו היה זה ראיון עיתונאי, נדמה לי שהמראיין היה מציק למרואיין בשאלות נוקבות בעניין הזה. אבל כיוון שהיה זה שידור תעמולה שבו לוהקה אילנה דיין לקרוא שאלות שניסח הדובר של המרואיין (סביר להניח שהיא עצמה שימשה גם בתפקיד הדובר), היא רק הינהנה, המשיכה לתלות עיניים מעריצות ב"מרואיין", להגיש לו להנחתה ולהשלים את משפטיו.

* הדרך לשלום – הפתרון "האחד ואין בלתו" של שתי מדינות על בסיס קווי 49', בלתי ישים בעליל. משמעותו היא ישראל מצומקת, עם גבה לים וללא גבולות בני הגנה ולצדה מדינה פלשתינאית זעירה, ללא יכולת קיום אמיתי. המוני ה"פליטים" שיאכלסו אותה יצבאו על שערי מדינת ישראל. העולם יוקיע את ישראל המתאכזרת להמוני הסובלים. מציאות זו היא מתכון לפיצוץ ולמלחמה קשה, שאף פעם לא די לה.

פתרון אמיתי יהיה מחוץ לקופסה, יכלול את ירדן ומצרים שיקצו שטחים ריקים שלהם בסיני וממזרח לירדן למדינה הפלשתינאית, שתהיה חלק מקונפדרציה עם ירדן, ותאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה שתשאיר בידי ישראל גבולות בני הגנה (כלומר את בקעת הירדן רבתי), את גושי ההתיישבות ואת ירושלים השלמה.

כל עוד מדברים על "פתרון שתי המדינות" במובנו המצומצם, לא מתכוונים באמת לפתרון של שלום. זאת הצגה. בהצגה הזאת, יש גם לנו תפקיד – לשחק על זמן, לפעול להעברת הכדור למגרש הפלשתינאי על מנת שהם יהיו אלה שידחו את ההצעה, כדי למנוע בידוד מדיני של ישראל, ובמקביל – לנהל בשום שכל את הסכסוך, בשילוב של הרתעה, סיכול פעילות טרור ופתיחות מקסימלית בתחומים האזרחיים.

רק כאשר העולם והאזור ידברו על פתרון אחר, מחוץ לקופסה, יהיה זה סימן שסוף סוף מתקיים תהליך אמתי שעשוי להביא לשלום המיוחל.

* תחילת המהפכה – הקמת הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים הבנקאיים, היא תחילת המהפכה הגדולה שכחלון קיבל מנדט לבצעה – שבירת מונופול הבנקים המסחריים הטייקוניסטיים. יש לקוות שהמהפכה תכלול הקמת בנקים חברתיים, קואופרטיביים, בבעלות לקוחותיהם.

* בן שמונים למחבוש – האם יש להתחשב בגילו של צבי בר בן ה-80, לשעבר ראש העיר ר"ג, בקביעת עונשו? זו דילמה. מידת הרחמים מקשה עלינו לראות אדם בגילו מאחורי סורג ובריח. אולם דווקא תפקידו הרם ומעמדו כנבחר ציבור, אינו מאפשר התחשבות משמעותית בגילו. יש משמעות רבה למסר של מלחמת חורמה בשחיתות ובשוחד. המשמעות העיקרית של כניסת בר בן השמונים לכלא, היא האיתות לראשי הערים בני החמישים והשישים.

לאחר שיכנס לכלא וירצה חלק מעונשו, הוא יוכל להגיש חנינה. החנינה, לא גזר הדין, היא המקום לביטוי מידת הרחמים.

* השר המיותר – הח"כ והשר לשעבר מאיר שטרית, שכיהן בכנסת במשך 34 שנים, התארח בתכניתו של יואב קרקובסקי ברשת ב', "המזנון". קרקובסקי סקר את מגוון תחומי פועלו הפרלמנטרי והמיניסטריאלי של שטרית, וציין ששטרית מעולם לא היה סגן שר. מדוע? הוא שאל את שטרית. ושטרית אמר דברים נכוחים על חוסר התכלית של התפקיד המיותר הזה, שאין בו כל צורך, אין לו כל משמעות, הוא רק מפריע ומזיק, ולבטח יש בו פחות תרומה והשפעה משל ח"כ פעיל בוועדות. יפה. הסכמתי עם כל מילה.

אלא ששטרית שכח, וקרקובסקי שכח להזכיר לו ושכח גם לציין זאת בסקירת הרזומה שלו, שהוא כיהן בתפקיד המוזר של שר במשרד האוצר, תחת שר האוצר נתניהו. הוא היה למעשה סגן שר, על כל חוסר התוחלת והתכלית בתפקיד, רק במשכורת של שר ותוך ניפוח הממשלה, רק כיוון שהוא היה מקורב לנתניהו ונתניהו רצה לגמול למקורבו, וראש הממשלה שרון רצה שכמה שיותר ח"כים יהיו שרים וסגני שרים, כדי שיהיו מרוצים ולא יפריעו לו, וכך הקים את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה.

ואם שטרית הסכים לכהן בתפקיד המיותר של סגן שר עם משכורת של שר, מוטב שלא יתחסד ולא יתהדר בנוצות לא לו.

* גלאי כריכים – החלטתו של בן גוריון, עם הקמת צה"ל, שהאוכל בכל מטבחי צה"ל יהיה כשר, היתה ונשארה החלטה הכרחית. הדבר נכון, בראש ובראשונה, כדי לאפשר לצה"ל להיות הצבא של כל העם, ולאפשר לכל חייליו ומפקדיו לשבת יחד סביב אותו שולחן. והוא נכון גם מבחינה סמלית, כצבאה של המדינה היהודית. מן הראוי שהעיקרון הזה יישמר גם להבא.

אין כל קשר בין ההחלטה הזאת לבין כניסה לכריך שהחייל אוכל מחוץ לחדר האוכל. זו חוצפה שאין כדוגמתה. האם החייל החוזר הביתה עם עוגה שאימו אפתה במטבחה שאינו כשר, לא יוכל לאכול אותה או לכבד בה את חבריו? האם החבילות שאני שולח לבני החייל יעברו גלאי כשרות בכניסתם לבסיס?

חדר האוכל הכשר מונע כפייה חילונית. חיטוט בכריך הפרטי של החייל הוא כפייה דתית. אין מקום לכפיה כזאת בצה"ל.

[אהוד: זיכרו את השערוריה החוזרת ונשנית מדי פסח, כאשר במשך כל ימי חול המועד, ואולי גם לפניהם, הדואר הצבאי אינו מעביר לחיילים את החבילות ששלחו להם הוריהם פן יחללו את קדושת הכשרות של מחנות צה"ל. זאת בעוד האברכים החרדיים הפטורים משירות וחיים על קצבאות הביטוח הלאומי – מנקים בנוצות את ספרי הקודש שלהם, מחשש לפירורי חמץ!]

* מקור מידע – העיתונים מעשירים אותנו במידע על מלחמת ששת הימים בעקבות שחרור מסמכים ארכיוניים מהתקופה. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה תמונה של אלוף אריק שרון, ונכתב שהוא היה אלוף פיקוד הדרום. אלוף פיקוד הדרום היה שייקה גביש. שרון היה מפקד אוגדה 38 שפעלה בחזית הדרום. מידע כל כך בסיסי – קשה לעיתון לבדוק לפני הפרסום?

* להרוג אותם כשהם צעירים – פרופ' אניטה שפירא היא ביוגרפית מצויינת. הביוגרפיה שלה על ברל כצנלסון היא אחת הביוגרפיות הטובות והחשובות שנכתבו כאן, וגם הביוגרפיה שלה על ברנר מצוינת. על יגאל אלון, לעומת זאת, היא כתבה חצי ביוגרפיה. ביוגרפיה מרתקת, כדרכה, אך באופן תמוה היא החליטה לעצור אותה בתום מלחמת השחרור, בטענה שלאחר המלחמה, שהוא היה הטוב והמבריק בין מצביאיה, הוא רק ירד ושאר חייו הם החמצה.

היתה זו בחירה תמוהה בעיניי. נכון, אלון לא הגיע לראשות הממשלה ולא לתפקיד שר הביטחון, אך השפעתו על עיצוב המדיניות של ישראל בתפקידיו המיניסטריאליים כשר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך, שר החוץ וסגן ראש הממשלה רבה, וחורגת הרבה מעבר לצפוי ממי שנושא בתפקידים אלה, שלא לדבר על השפעתו על תנועת העבודה, על איחוד מפלגות הפועלים למפלגת העבודה ולמערך ועל איחוד התנועה הקיבוצית. אבל אניטה היתה נעולה על אידיאה פיקס, לפיה אלון נועד לגדולה, היה מספר אחד האולטימטיבי, נסק מעל כולם במלחמת העצמאות, ולאחר מכן לא מימש את ההבטחה ולכן הוא כבר אינו מעניין אותה. אני שמח שבקרוב תצא הביוגרפיה של אלון, שתחל במקום בו נפסקה הביוגרפיה שכתבה אניטה, פרי עטו של ד"ר אודי מנור. 

לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה חדשה על דוד בן גוריון, מאת אניטה שפירא. טרם קראתי אותה, אך קראתי כתבות ביקורת עליה ומספר ראיונות עם אניטה. בראיון עם איילת שני במוסף "הארץ", היא ביטאה תובנה מדהימה, רומנטית ואכזרית, שפתרה לי את חידת חצי הביוגרפיה שכתבה על אלון.

אביא את הקטע בשלמותו: "זיקנה של מנהיגים זו לא ברכה. הרצל מת בגיל 44. איזה יופי. נותר צעיר בזיכרוננו וכולם בכו עליו. בן גוריון מת בגיל 87 [בכתבה נכתב 83, אך אני מניח שזו פליטת מקלדת א.ה.], במוצאי מלחמת יום הכיפורים – למי היה ראש אליו? מה היה לו, אחרי פרישתו מהממשלה? הוא נהיה סבא טוב כזה, ידידותי לכולם, אבל זה בן גוריון? בלי האתגר, בלי הסערה, זה לא בן גוריון. נשארה הקליפה, אבל בלי התוך. זה פתטי.

המראיינת: טוב, אנחנו לא יכולים להרוג פה אנשים מיד אחרי שהם ממלאים את תפקידם לטובת הזיכרון ההיסטורי.

אניטה: תחשבי על זה. הוא היה חוסך מעצמו ומאתנו את כל פולמוסי עסק הביש למיניהם, את מסע ההרס הזה, כמו בקריקטורה המפרסמת הזאת של דוש – שבן גוריון, חמוש בפטיש, מנתץ את הפסל של עצמו. אילו היה נפטר בשנת 60', הוא היה נשאר בזיכרון שלנו כגדול המנהיגים."

קראתי והבנתי. אניטה הרגה את יגאל אלון מות גיבורים בקרבות מלחמת השחרור.

* מלך היהודים – "העִבְרים" היא סדרת סרטי תעודה מונוגרפיים על דמויות המפתח בתרבות העברית, בבימויו של יאיר קידר. עד כה יצאו סרטים על לאה גולדברג, ביאליק, יונה וולך, ברנר ודוד בוזגלו. בקרוב יצאו סרטים על רחל המשוררת, זלדה וז'בוטינסקי. אני ראיתי את הסרט על יונה וולך לאחר שיצא לאקרנים, והשבוע צפיתי ב"מלך היהודים", סרט התעודה על ביאליק.

הסרט הוא יצירה נפלאה, מלאכת מחשבת של תיעוד קולנועי, המשלב את מעט הדקות המוסרטות של ביאליק, תמונות סטילס רבות, קטעי אנימציה יצירתיים ואיכותיים מאוד, קריינות, שירה וראיונות. הטובים בחוקרי ביאליק התראיינו, ובהם זלי גורביץ', דן מירון, שמואל אבנרי, אבנר הולצמן, חיים באר, ארי אלון, אביגדור שנאן ורות קלדרון. חיים טופול קרא מכתביו, נינט שרה משיריו. נינט שרה יפה מאוד, בעיבוד וליווי באקורדיון של אסף תלמודי. העיבודים מאוד פשוטים, באופן המעמיד במרכז את הטקסט, שאף מופיע על המסך. נינט שרה יפה, אבל היא לא זמרת גדולה. כאשר היא שרה, למשל, את "הכניסיני תחת כנפך", קשה לומר שהיא נכנסה לנעליהן של אסתר עופרים, ריטה ומיטל טרבלסי.

זהו סרט מרתק, איכותי ומעביר בצורה מוחשית ויפה את הדמות.

לאחר הפוגרום בקישינייב, נשלח ביאליק לתעד את עדויות הקורבנות. במשך חודשים ישב ביאליק בעיר, ראיין את הניצולים וכל העדויות משלימות ספר שלם. אולם ביאליק החליט לגנוז את הספר. ככל שהרבה לראיין, גמלה בו ההכרה שעודף המידע הזה לא ייתן דבר. שיש כאן איזו כרוניקה של השלמה עם הגורל, שיהודים צריכים לעבור פוגרומים וזה חלק מן החיים. התובנה הזו קוממה אותו. הוא החליט לגנוז את ספר העדויות ולפרסם תחתיו את הפואמה הגדולה, שקיבעה את מעמדו כנביא תוכחה וכמשורר הלאומי של העם היהודי – "בעיר ההריגה". בפואמה, שטלטלה את העם היהודי, קרא ביאליק ליהודים לקחת את גורלם בידם, לא להשלים עוד עם המצב, להגן על עצמם ולגבות מחיר מהפורעים.

איך הסיפור טופל בסרט? המצלמה התמקדה בקלוז-אפ על מחברת העדויות בכתב ידו של ביאליק, וברקע נשמע קולו של טופול קורא עדות, ועליה עוד תמונה מהמחברת ועוד קריינות של עדות בפי טופול, ועוד עדות, ועוד אחת ועוד אחת בקקפוניה, שאינה מאפשרת להבין מילה, וכמו נועדה לשתף אותנו בהתרחשות הנפשית בראשו של ביאליק... ומתוך סערת הרגשות עובר הסרט ל"בעיר ההריגה" ולהסברים של החוקרים המרואיינים.

זלי גורביץ' הציג את דבריו באופן מאוד תיאטרלי, ובין השאר הדגים את זיקתו של ביאליק לעבר התרבותי של העם היהודי, כמתיחת מקסימלית לאחור של רוגטקה, לצורך האפקטיביות של ירי האבן קדימה. היה זה אחד מרגעי השיא בסרט, בעבורי.

צפיתי בהקרנת הסרט בקצרין, במסגרת אירועי חודש הקריאה. לאחר הסרט נערכה שיחה עם קידר.

* ביד הלשון:  יצא לי מהאף – מקור הביטוי "יצא לי מהאף" במובן של "נמאס לי", מופיע בפרשת השבוע, "בהעלותך".

בני ישראל בוכים, והבכי מקיף את כל העם. מה קרה? האוכל לא מספיק טוב. הם רוצים בשר. בתגובה, אלוהים שולח לעם שְׂלוִים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו היתה נשמעת כמו: "שתחנקו." ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

2. יד שנייה מעבריין

שיקום האסיר הוא מחוייבות של החברה לאזרחיה; הן לעבריין, שנענש וריצה את עונשו והן לחברה, שהאסיר המשוחרר חוזר אליה. שיקומו של אסיר, יציאתו מעולם הפשע וקליטתו בחברה נורמטיבית, כאזרח מועיל ושומר חוק, היא אינטרס חברתי מובהק. מהקדמה זו ניתן להבין, שאין בדבריי טענה כלפי קליטתה של שולה זקן בעבודה ובעסקים. אדרבא, ראוי לפרגן לה על כך, כמו לכל אסיר משתקם.

לא שולה זקן היא נושא המאמר אלא אנחנו. לא העובדה שהיא מועסקת כפרזנטורית של חברת רהיטים, אלא מה עובדה זו אומרת עלינו.

שולה זקן לא לוהקה לתפקידה בזכות כישרון המשחק שלה ולא בשל יכולת השיווק. ככל פרזנטור, היא נבחרה לתפקיד, בזכות היותה דמות מוכרת, שאישיותה והערכת הציבור אליה, תקדם את מכירת המוצר שהיא משווקת. וכאן מתחילה הבעייה שלנו.

מה בחברה הישראלית גורם לכך, שעסק יראה באסירה משוחררת, את האדם המתאים להיות האישיות שתקדם מכירת מוצרים, רק בשל פרסומה, הנובע מעבריינותה? היא אינה הראשונה, כידוע. קדם לה רוני לייבוביץ', האופנובנק. כמוהו, כל פרסומה נובע מפלילים.

במשך שנים היתה שולה זקן המוציאה והמביאה של אהוד אולמרט, שותפת סוד ושותפה פעילה בעסקי הפשע והשחיתות שלו. לאחר שהטבעת החלה להתהדק סביבו, היא שימשה כמגן האנושי שלו, עד שעשה את טעות חייו והיפנה לה עורף. או אז, תרמה שולה זקן תרומה משמעותית לחברה הישראלית ולמאבק בשחיתות, בכך שפתחה את הפה, חשפה את עלילותיו והביאה להרשעתו. בזכות תרומה זו, היא קיבלה מהחברה בחזרה כמה שנות חופש. בזכות מעשה זה, היא היום אדם חופשי וזכותה להשתלב ולהתפרנס אינה מוטלת בספק. אך מדוע היא נתפסת כדמות נערצת, שתגרום לנו או לילדינו לרכוש מוצרים?

"מכונית יד שנייה מרופא," זו רק בדיחה, אני יודע. דמויות מופת אמיתיות, הראויות להערצה בזכות תרומתן לחברה ולאנושות, לא תלכנה להיות פרזנטוריות. אולם מקובל שאותם פרזנטורים הם אנשים שהגיעו למעמדם בזכות כישרונם והישגים; לרוב כישרון אמנותי או ספורטיבי.

מסתבר שהכישרון שנדרש כדי לקדם מכירות, הוא להיות מפורסם. לא חשוב באיזה אופן. די בעובדה שאתה מפורסם, כדי להוכיח שאתה שווה משהו. גם אם התפרסמת בנסיבות מפוקפקות ואף פליליות. זו מהותה של תרבות הידוענים, תרבות הסלב.

זוהי תרבות קלוקלת.

 אהוד: לא. אתה טועה. אתה, בייחוד אתה, חייב להעריץ את שולה זקן כדמות מופת כי היא הביאה להרשעתו של אחד האנשים השנואים עליך ביותר, הפושע אהוד אולמרט. הוא יילך לכלא והיא לפרזנטריות. כך יאה למערכת המשפט בישראל הדנה לכלא ולקלון את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

* * *

המתנה האחורית לכל החיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה את התחת הקטן שלך

בולט אחורנית כמו שני חצאי

אפרסק בשל

שבעוד שנים אחדות

יהיה אפשר לשים עליהם

כוס בירה בלי שתתהפך

אז בא לי לתפוס בך

לנשוך בך

למעוך בך

לנגוס בך

את בליטת התחת המשגעת שלך

כשאת מהלכת במכנסונים

כאילו אינך יודעת

את המתנה האחורית שסידר לך אלוהים

לכל החיים

מתוך היומן, 17.7.14. במשך היום יוצא לי לאכול אפרסק עסיסי וזה מביא אותי לכתוב את השיר.

[פרסום חוזר]

* * *

ד. בציר

צוהרי האחוריים

הפנטזיה או הריאליה?

שתיהן אהובות ביום שידובר בן.

הפנטזיה מעוררת את הריאליה

וטובות השתיים מן האחת

אותה אחת שכולה מחמדים.

נצאה-נא לחולל בכרמים

לזמור ולזמר בין הגפנים

לבחון ציצים ופרחי גן עדן

לבדוק שורשי סמדר

ונקרות צורים

הו, היפה בנשים.

לך [חיימקה] שפינוזה שר מזמור

שאת ורק את זכית בדין

במתנה אחורית לכל החיים 

ויבורך המברך

ברוך שצג אגוז בגן עדן

בצוהרי האחוריים

הו, מי יתנני נחש

בחקל תפוחין קדישין.

* * *

דניה עמיחי מיכלין

פסטיבל המשוררים ה-18 במטולה

כבכל שנה בחג השבועות התעוררה מטולה המנומנמת והתמלאה במשוררים, חוקרי ספרות, מוסיקאים ואמנים, וקהל נאמן של אוהבי שירה, העולה לרגל ופוקד את המקום בחג השבועות. בין ההרצאות והראיונות שולבו קטעי מוסיקה שביצעו תלמידי הקונסבטוריון למוסיקה בתל אביב (ערן סולקין ורון טרכטמן בפסנתר ואורן גרוס טהלר בסקסופון). בשני ערבי הפסטיבל  הופיעו יאיר דלל ורונה קינן.

הפסטיבל, שנקרא השנה 'כישופים' על שם שיר של דליה רביקוביץ, ביקש לבחון את האופן שבו עיצבה השירה את פני המציאות.

אביא פה על קצה המזלג כמה טעימות מן 'הכישופים':

הסופר והמשורר שמעון אדף ניסה לענות על השאלה מהו שיר וכיצד ניתן להגדירו; לדבריו, בעוד שבעבר הוגדרה השירה ע"י הצורה, כמו חרוז ומשקל, כיום אלה הוזנחו, השירה לירית ומתמקדת באני הכותב, ושוב עולה השאלה אם כן מהו שיר. אדף הביא הגדרות של יוצרים מתקופות שונות, ישראלים וכאלה שאינם מבני ברית. לדעת לאה גולדברג על השירה להיות חסכונית, בעלת דחיסות מילולית, ולהביע משמעויות רבות בכמה שפחות מילים. לדעת המשורר עזרא פאונד, מגדולי המודרניזם בספרות המערבית, השפה בשירה צריכה למתוח את גבולות ההבעה עד סופן. באשר לאפקט שיש לשירה על הקורא, ידועה ביותר הבחנתו של פרנץ קפקא שאמר שספרות צריכה לפגוע בנו כמו הודעה על אסון, שלאחריה שום דבר לא ישוב להיות כשהיה.

במושב אחר, אותו הנחה בני ציפר, עורך המוסף של עיתון 'הארץ', 'תרבות וספרות', השתתפו יוסי שריד ושני משוררים צעירים אילה בן לולו ורועי חסן, חבר בקבוצת 'ערס פואטיקה', ששירו 'מדינת אשכנז'  עורר מרבצו את נושא קיפוח יוצרים בני עדות המזרח, וגרר אחריו תגובות רבות. מושב זה ביקש לדבר על משבר ומהפכה בעולם השירה. על השולחן הונחו הגדרות למשוררים, שאחת מהן היא זו המבדילה בין משוררים הסגורים בעדת מוצאם לבין אלה הפורצים ויוצאים ממנה.

השיחה שהתפתחה בין המשתתפים היתה לפעמים סוערת, שכן התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין המשתתפים. יוסי שריד הצהיר שהוא מתחמק מהגדרות וכל מטרתו היתה לתקן את העולם, תחילה כשר (שר התרבות) ואחר כך כשר (משורר), ובשניהם לא הצליח. הוא טען כי מעולם לא התעסק עם זהותו ואין זו 'אשמתו' שנולד להורים אשכנזיים.

בני ציפר זרק פצצה מתקתקת כשאמר כי אם ארז ביטון לא היה בן עדות המזרח, הוא לא היה זוכה בפרס ישראל. בעקבות דבריו קמה סערה בין היושבים על הבמה וגם בין הקהל באולם. ארז ביטון ישב אותה עת בקהל והתבקש אף הוא להשתתף בדיון. מאוחר יותר הקריא את אחד משיריו הידועים. יוסי שריד תקף את רועי חסן על שבשירו 'מדינת אשכנז' הוא כותב "לא התאבלתי על יורם קניוק ושרפתי את הספרים של נתן זך." שריד הסביר מדוע נתן זך הוא משורר חשוב ומשמעותי לשירה העברית. בני ציפר שאל אם סיפור אישי צריך לצאת לרחובות ולחולל שינוי, וביקש מאילה בן לולו לקרוא את השיר שכתבה על בנה האוטיסט. רועי חסן ואילה בן לולו קראו את שיריהם:

ארץ אשכנז – רועי חסן (שורות אחדות מתוכו):

"במדינת אשכנז השקד פורח, במדינת אשכנז מחכים לאורח, לא לשותף... במדינת אשכנז אני מופלטה, אני חפלה, אני כבוד, אני עצלן, אני כל מה שלא היה פה פעם... אני ההרס, החורבן, השד המזוין, העבריין עם הכיפה בבית המשפט, אני קברי צדיקים וקמעות, אני ערס... אני תת רמה אני שקרן, הרי הגזענות היא נחלת העבר ומתה מזמן. אני 'לקחו לי שתו לי', אני סתם בכיין...."

חית מחמד – אילה בן לולו

אני אימא של חיית מחמד – / כלבלב שמכשכש בזנבו כשהוא רואה אותך, / אבל זה לא נכון, / אפילו כלב מביט בך ורץ להביא לך את הכדור / אפילו כלב שמח לשחק איתך / אולי כמו חתול שמתחכך ברגלך כשאת נכנסת הביתה / אבל גם זה לא נכון, / אפילו חתול מתרפק ומגרגר בחיקך. // אתה יותר כמו דג זהב, / נעים לידך, אתה כל כך יפה, אבל / אתה אפילו לא תופס שאני כאן. / אני צריכה להתאמץ יותר."

מושב אחר הוקדש לנתן זך במלאת לו שמונים וחמש שנה ולדליה רביקוביץ שמלאו עשר שנים למותה.

חוקר הספרות נסים קלדרון והמשורר/חוקר/מוסיקאי ומנהל הפסטיבל אורי הולנדר דיברו על השירה העברית משנות השישים ועד היום ועל האופן בו ניסתה לעצב את חיינו. בתוך כך  עמדו על השווה והשונה בשירת רביקוביץ וזך.

דליה רביקוביץ ונתן זך היו קרובים בשירה העברית מבחינת הזמן, אבל באו ממקומות שונים. רביקוביץ היא צברית שצמחה מתוך הזרם המנצח של השירה העברית כמו אלתרמן, שלונסקי, רטוש ואחרים, ושם קלטה את החוש הפנומנלי לשירה. נתן זך, לעומתה, הוא יליד ברלין, שעד גיל שש לא ידע מילה אחת בשפה העברית, אותה רכש תוך כדי התמודדות של ילד פליט בארץ. הוא קרא את פאונד, אליוט ואחרים, ואל שירת אלתרמן, שלונסקי ורטוש התייחס כאל משהו זר שלא התחבר אליו, וכשהתבגר תקף אותם בחריפות. קלדרון הביא את השיר של זך 'טליתא קומי' כדוגמה למשורר המתמודד עם הנכסים התרבותיים של העולם המערבי ואף על פי כן כולו עברית.

אורי הולנדר הדגים דרך  השיר 'ליל שרב' של נתן זך, כיצד ביטל המשורר את הפער בין המציאות השירית והאמיתית.

ליל שרב – נתן זך

אבן מקיר תזעק / אם עד לא זעקה / עיר תפצח בשיר / אם עוד לא שרה. / תייר במלון / אישה הרה / קצין בכיר.

רוח תרד לים / אם עוד לא ירדה /גוף גמיש ישחק את הדם / אישה מאתמול / מפה של חול / אדם לאדם

הנוף מאבד את שמו / אם עוד לא איבד / אבק הרחוב נהפך שוב – / לחול נודד / שטר של מאה /צבע של דלת / היות בודד."

רביקוביץ החלה לכתוב בשפת המקרא אבל עזבה אותה והחלה לכתוב שירה ריאליסטית עוצמתית על מצוקתה וגם על סברה ושתילה. זו התמורה שחלה בה ושעשתה אותה כל כך חשובה. היא עשתה צעד ענקי כדי להיות פשוטה ויש לה יכולת מדהימה להיות ישרה ולכתוב כשרע לה.

מושב מיוחד הוקדש למראיינים בכירים מתחום התקשורת. אורי הולנדר ראיין את חיים א-דור כנציג הרדיו ואת קובי מידן כנציג הטלוויזיה.

מילות המפתח בשיחה זו היו נגישות ומורכבות (שתי המילים בשורוק). שניהם נשאלו אם לדעתם צריך להנגיש שירה ובכך לוותר על מורכבותה. קובי מידן השיב כי הוא רואה את עצמו כמתווך שירה כחלק מהתרבות. מתווכים הם אלה שמדברים על שירים שאנשים לא שמעו עליהם עדיין ויש להם אלפי צפיות. כדוגמה הוא מקרין חלק מריאיון שערך עם עדי קיסר, משוררת צעירה, יוזמת קבוצת 'ערס פואטיקה', עליה נמנה גם רועי חסן. חיים א-דור ציין שציבור מאזיני הרדיו שונה מצופי הטלוויזיה. מטרתו היא ליצור בהם את העניין בשירה, לכן הוא שם דגש על הנגישות, וטוען כי אם ייכנס למורכבות, הוא יאבד את קהל מאזיניו. חשוב לו אפוא שקהלו יכיר את המשורר, ואילו את המורכבות הוא משאיר לתוכניות הספרות.

במושב שנקרא 'אהבנו שירת כוכבים' שוחחו אורי הולנדר ושמעון אדף עם המשוררת רחל חלפי, על שיריו של דודה הנערץ, המשורר ושחקן התיאטרון אברהם חלפי ועל שיריה שלה. חלפי סיפרה כי דודה התהלך בעולם והתייחס לאחרים, בצניעות ובחמלה, וציטטה אותו: "מעצמי אל עצמי אעבור כמו על גשר." כזה היה האיש וכזו שירתו. שמעון אדף שוחח עם חלפי על שירתה שלה.

בסיום השיחה שבה ועלתה על הבמה הזמרת שרי זק  ושרה את השירים המוכרים של חלפי 'צער לי וצער לך' וכמובן את 'עטור מצחך'. על הפסנתר ליווה אותה ניצן קולקה.

בערב נערכה הופעה של רונה קינן המקסימה במופע שהיא קוראת לו 'הקול שקורא לי' (לצידה על גיטרה ערן ויץ). יוצרת רבגונית זו שרה שירים שנכתבו והולחנו על ידה וע"י אחרים, מלווה את עצמה בגיטרה, לעתים מוסיפה מפוחית, או שורקת לתוך המיקרופון. במשך למעלה משעה, ברצף אנרגטי, השמיעה בזה אחר זה את שיריה המוכרים וגם שירים חדשים בעברית ובאנגלית. הקהל לא הניח לה לעזוב את הבמה.

באחד המושבים האחרונים דיבר המשורר זלי גורביץ' על ספר קוהלת והתעכב על הפירושים השונים למילה הבל; הוא תיבל את דבריו בהומור ועמד על הצד הפואטי של קוהלת.

במושב הסיום והסיכום, לאחר דברי התודה שהעטיר אורי הולנדר על כל העושים במלאכה, הוא התיישב אל הפסנתר ותרם את חלקו בנגינה. נסים קלדרון העלה קווים לשירתו של אורי ברנשטיין, בצאת ספרו החדש 'שירים לפסנתר', קובי מידן דיבר על ליאונרד כהן ובשיר 'הללויה' בפי הזמרת שירה זק לוי הסתיים פסטיבל השירה.

הפסטיבל השנה היה מהמוצלחים שביקרתי בהם, וביקרתי ברובם, אולי בשל בחירת הנושאים, או בשל בחירת המשתתפים, אולי בשל שילוב  מוסיקה בין המושבים. ואולי ה'אשם' הוא מנהלו האמנותי של הפסטיבל, אורי הולנדר, שהוא עצמו  מוסיקאי, משורר, חוקר ומתרגם. תהא הסיבה אשר תהא, זכינו למנה גדושה של תרבות ישראלית, בנוף היפהפה של הגליל העליון, הרחק מהמאבקים הפוליטיים ומהשחיתויות למיניהן, מה צריך עוד לבקש?

אהוד: כמה נחמד שבמטולה גם גרפומנים, ובייחוד אם הם "עדתיים" – נחשבים משוררים.

* * *

יהודה דרורי

להילחם בנחישות ב-BDS ובשיטות שלהם

בראש ובראשונה, אנחנו חייבים להבין שBDS- הינו ארגון המורכב מפעילי טרור איסלמי, הניזונים מכספם ומחתרנותם של ארגונים נוצריים אנטישמיים, גוף אשר הצליח לגייס לשורותיו גורמים של יהודים שמאלנים ואנרכיסטים הרואים בקיום מדינת ישראל מכשול לנאמנותם למדינות בהן הם אזרחים... אז מכל ערפל הקשקושים והפרופגנדה של ראשי הארגון המתועב הזה וסוכניו ברחוב הישראלי, מסתמן בברור ש-BDS הינו עוד ארגון טרור ערבי שמטרתו המעשית והסופית הוא חיסולה של מדינת ישראל.

מאז קיומה של מדינת ישראל, מאז ניגף בשדות הקרב, חיפש האוייב הערבי שיטות שונות לפגוע במדינת ישראל, לנסות ולקעקע את עצם קיומה. החרם הערבי של שנות החמישים והצגת הציונות כגזענות בשנות השבעים הינם דוגמאות ליוזמותיהם שכשלו. כיום הם יוזמים תוכניות להחרמת מדינת ישראל, תוצרתה וכלכלתה בסיסמה שיקרית של אפרטהייד. נוצר כיום לפיכך צורך דחוף לנטרל בכל האמצעים  ארגון זה ולהפנים שאין BDS שונה מהחמאס , מהחיזבאללה או מהג'יהד האיסלמי .

ראשית, עלינו להקדיש מאמצים, נחישות והתמדה כדי קודם כל לתאר לעולם את הארגון הזה כארגון טרור מוסווה – ששיטותיו נאציות ומשנתו אנטישמית. עלינו לחזור על כך שוב ושוב, בכל פורום ובכל כלי תקשורת, עד שזה יחדור לתודעה העולמית. ישנם מספיק הוכחות למדיניות השטנית ולזהות של הארגון המתועב הזה ויש לנצל את ההוכחות בצורה פומבית וברורה.

שנית, יש למפות את השטח, היכן בדיוק פועל הארגון, ולהבין מי הם פעיליו. בהמשך יש לחקור את הרקע האישי והפרטי של פעיליו ולפרסם כל פירור של משהו חשוד על-מנת להוקיע אותם בפומבי, לרבות חשיפת אירועים לא נעימים ברקע האישי בעברם (כמו מי שהיכה את אשתו או מי שהורשע בעבר בפורנוגרפיה או בפדופיליה). אין לשלול מצב של הפללת פעילי DBS והבאתם למצב של התגוננות.

שלישית, עלינו להפעיל את מוסדות המדינה בחו"ל למטרה הנ"ל ובעיקר אנו חייבים ליצור כוח נגדי בצורת ארגון ומימון של "קבוצות פעולה" של  נוער יהודי ציוני במקומות בו פועל BDS. מין קבוצות מחץ, קבוצות שיעמידו שילוט שכנגד לכל הופעה של BDS, יפעלו נגד הרצאות, להפריע לכל מסית, לנסות לפוצץ את האסיפות והמפגשים שלהם (ממש כמו שהם עושים) כאשר ה"בחורים שלנו" מדגישים כל הזמן שלארגון הטרור הזה אין זכות קיום.

רביעית, עלינו לראות את כניסתם למרכולים בחו"ל של נוער ערבי/מוסלמי וסטודנטים מקומיים וגרימת נזק למוצרים ישראלים כאלימות לשמה, ואלימות חייבת להיענות באלימות! – אם זה בשריפת מועדונים של המתפרעים, או למשל קבוצות סטודנטים יהודיים שיפרצו למשרדי  BDSויהרסו אותם, ינתצו שלטיהם וישרפו את דגליהם בהפגנות ועד כדי פגיעה פיזית בפעילים המרימים ידם על אנשינו. יש להעביר אותם להתגוננות כך שמטרתם המרכזית כלפינו תתמסמס. ויותר מכך, קרוב לוודאי שברמה המקומית המשטרה שם תצטרך להתערב ולכן גם תפסיק פעילות שני הצדדים – וזה מצב עדיף עבורנו...

ולבסוף, חמישית וחשוב מכל! – מדינת ישראל חייבת להכריז על BDS ארגון טרור ומכאן להפסיק פעילותו, לחסום הזרמת כספים לפעולותיו ואף לנקוט במעצר מינהלי לארגונים ולפעילים ישראליים או פלשתיניים. זה יהיה אולי מאוד לא דמוקרטי, אבל חיוני ביותר לביטחוננו.

* * *

מנשה שאול

געגועים לאתאטורק

מדי שנה חוגגים הטורקים את היווסדה של טורקיה החדשה החילונית ומנציחים את זכרו של מייסדה מוסטפא כמאל אתאטורק. מאז עלייתו של ארדואן לשלטון לפני 13 שנה, פועל המשטר האיסלאמיסטי להנמיך את רמת החגיגות והטקסים של חג לאומי זה.

אבל החגיגות השנה היו שונות. כיכר אתאטורק (כיכר טַקְסים) התמלאה בחוגגים עד אפס מקום. הללו נשאו את דגלי הלאום ואת תמונותיו של אתאטורק המכונה "המנהיג הנצחי" ו-"אבי הטורקים".

הסופר הסורי בכּר צדקי מתייחס לתופעה במאמרו בעיתון "אלערב" (29.5.2015):

"האם החגיגות הגדולות השנה הן בגלל מועד הבחירות לבית הנבחרים, והאם 'מפלגת העם הדמוקרטית', יורשת ערכיו של אתאטורק, מפגינה את כוחה מול מפלגתו של ארדואן הדוגלת בח'ליפות האיסלאמית? או שמא זהו ביטוי למחאת ההמונים נגד השלטון האיסלאמיסטי שנמשך זה 13 שנה?

"קשה להניח כי המורשת החילונית-דמוקרטית שהתקיימה במשך 8 עשורים תימחק בן-לילה עם עליית המפלגה האיסלאמית של ארדואן. מורשתו של אתאטורק היכתה שורשים, ותמונותיו התנוססו לתפארת לא רק במוסדות המדינה, אלא גם במקומות ציבוריים כגון בתי קפה, מסעדות, חנויות וכלי תחבורה. עם זאת, אין בנטייתם של הטורקים לדת משום סתירה למסורת אתאטורק החילונית. הטורקים הם מאמינים מתונים, ולא כל מגדל זקן הוא קנאי אלים, ולא כל אשה בחיג'אב נושאת פצצה."

ההסתייגות הגוברת של הטורקים משלטונו של ארדואן אינה בגלל הדת, אלא בשל הסיבות הבאות:

הקנאות הקיצונית.

התמיכה ב"אחים המוסלמים.

הדחתם מהצבא של מאות קצינים באשמה של רקימת מזימות.

ביטול החוקה של אתאטורק שקובעת כי הצבא יגן על החילוניות של המדינה ומעצרם של עשרות עיתונאים והשלכתם לכלא.

פרדה בין המינים במוסדות חינוך.

סגירת רשתות חברתיות.

חתירה להפיכת השלטון למשטר נשיאותי.

השתלטות הרשויות על בנק "אייסה" הקשור למנהיג האופוזיציה פתח אללה גולן.

ואפילו איסור על נשים לצחוק בקול רם, כפי שדרש סגן ראש הממשלה בולנט ארג', בטענה שזה נוגד את הצניעות כערך דתי.

בכר צדקי קובע כי "הגעגועים לאתאטורק הם אינדיקציה להתנגדותם של מרבית הטורקים להתאסלמות של ארדואן ומפלגתו הפועלים לכפות אותה על טורקיה. הגעגועים מבטאים גם את ההתנגדות של החילונים לעריצותו של ארדואן. בימינו עוברת המחאה ההיסטורית מן החברה הדתית שקופחה לאורך זמן, אל החברה החילונית שקופחה מאז עלייתו של ארדואן לשלטון. זה גם מסביר את עלייתה של 'מפלגת העם הדמוקרטית' בהנהגת צלאח אלדין דמרדש הכורדי. מפלגתו הכורדית מדברת בשם כל הקשת הפוליטית, כולל העלווים, אנשי השמאל, החילונים והדמוקרטים."

יש לציין כי מפלגתו של דמרדש אינה היחידה המהווה אופוזיציה למפלגתו של ארדואן. במערכת הבחירות הנוכחית מתמודדות גם "מפלגת העם הרפובליקנית" בהנהגתו של פתח אללה גולן, "מפלגת האושר" ו"מפלגת האיחוד הגדול".

זאת ועוד. דמרדש האשים את ארדואן ומפלגתו שהם מתכוננים לזייף את תוצאות הבחירות שיתקיימו ביום א' ה-7.6.15, וזאת כדי להבטיח את שינוי השלטון למשטר נשיאותי. משקיפים סבורים כי רק על ידי זיוף תוצאות הבחירות יצליח ארדואן לממש את השינוי.

משקיפים מעריכים כי סיכוייו של ארדואן להקים משטר נשיאותי פוחתים כי יהיה עליו להקים קואליציה עם מפלגות שיתנגדו למשטר נשיאותי.

זיכרון הנכבה והנכסה

אחד המאפיינים של החברה הערבית הוא ריבוי ימי הזיכרון העצובים שבהם הערבים מבכים את מר גורלם. בימים אלה מציינים את זיכרון האסון הפלסטיני במלחמות: 67 שנים להקמתה של מדינת ישראל (אלנכּבה) ו-48 שנה לתבוסה במלחמת ששת הימים (אלנכּסה).

למרות השוני בין שני אירועים קשים אלה בתולדות הערבים בעת הזאת, יש ביניהם חוטים מקשרים:

למרות היותו של אפקט התבוסה של מלחמת ששת הימים הרבה יותר עמוק מזה של מלחמת השחרור, זו של 1967 מוגדרת כ"נכסה", מונח שמעיד על כך שאפשר לקום ממנה, לזקוף קומה ולהמשיך הלאה. בעל זכויות היוצרים של עיוות מושגים זה הוא מוחמד חסניין הייכל, שר ההסברה של נשיא מצרים דאז גמאל עבדול נאצר, וברור כי המגמה הייתה להקל מן הזעזוע של התבוסה.

מלחמת ששת הימים היתה מיפנה היסטורי בתולדות הערבים. זאת בשל הפער התהומי בין הציפיות לתוצאות. ערב המלחמה הציפייה היתה שהניצחון הצפוי ירפא את הגאווה הפצועה ממלחמת 1948, וישראל תיזרק לים כפי שהובטח. לא זו בלבד שהציפיות לא התממשו, אלא שהתבוסה המוחצת השקיעה את מדינות ערב, ובראשן מצרים, בים של משברים, תסכול ואובדן דרך.

מדינות ערב נאלצו להתמודד עם בעיות פנימיות חמורות יותר מהבעיה הפלסטינית. בעיראק, סוריה, לבנון, תימן, סודן, לוב ומצרים הצטברו משברים שדחקו את הבעייה הפלסטינית לשוליים.

שתי התבוסות – של 1948 ושל 1967 – האיצו את הופעתם של הזרמים האיסלאמיסטיים. המחדלים היפנו את הצעירים לכיוון האיסלאם. כישלונן של התנועות הפוליטיות כגון הבעת' שצמח בסוריה, הנאצריזם במצרים, הלאומיות הערבית וגם הקומוניזם – משך את ההמונים במדינות ערב לכיוון הדת. מבחינתם, אם כל התנועות הלאומיות העלו חרס, התקווה היא שהישועה תבוא מכיוון האיסלאם שרשם נצחונות והישגים והקים אימפריות לתפארת.

כמדי שנה בסוף האביב.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 339.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורית ברנר

העיר בסגול

שוב חזרה העדנה

לרחובות האספלט המשחירים,

גם המדרכות נהנות,

וספסלי הרחוב ממש מתענגים

על הרוך הסגולי...

* * *

מרדכי קידר

1. זה לא הכדורגל, טיפש. זה קיומה של ישראל!

איני חסיד כדורגל, בלשון המעטה. מורי ורבי, דב עירון ז"ל, שלימד אותי ערבית ועוד אלף דברים חשובים לא פחות, קרא למשחק הזה "תרבות של סולייה". הוא צדק. הוא עזב את עולמנו לפני עשרות שנים ולא זכה לראות איך מדינה שלמה, מראש ממשלתה ועד אחרון יושבי הקרנות, מהכותרות הראשיות של העיתונים ועד טורי הרכילות, כולם, אבל כולם, עסוקים בשאלה הקיומית החשובה ביותר של עם ישראל מאז חורבן הבית, האם יסלקו אותנו מפיפ"א או לא, והאם ג'יבריל רג'וב ימשוך את הבקשה או לא. כאילו שהשאלה הגורלית הזו עומדת בזכות עצמה וכל דבר אחר תלוי בה.

אלא שכאן עליי ללמד סנגוריה על כולנו, כי יש משהו אמיתי בתחושת הגורליות הקשורה לעניין פיפ"א, והוא רצונם של "הפלסטינים" (קבוצת שבטים שכמה ישראלים יצרו להם יש מאין תודעת עם) לא רק לסלק אותנו מפיפ"א, אלא מכל המזרח התיכון. מבחינתם, על ישראל להיעלם לא רק ממגרשי המשחקים, אלא מכל "פלסטין" – ארץ ישראל שאדריאנוס קיסר קרא לה על שם אויבי ישראל, הפלישתים, שאין להם שום קשר עם הערבים שפלשו לארץ מאז המאה השביעית.

אלא מה שלא אמיתי הוא תחושת הניצחון בגרוש שיש לרבים מאיתנו לאחר שרג'וב – טרוריסט מורשע שנידון למאסר עולם ושוחרר בעסקת ג'יבריל ב-1985 – הואיל בטובו למשוך את הבקשה "הפלסטינית" לסלק את ישראל מפיפ"א. זה ניצחון זה? העובדה שהוא עדיין כאן היא תמצית הכישלון של ישראל במלחמת הקיום על אדמתה. ביום שהוא הגיש את הבקשה הוא היה צריך להיות מושלך, או לכלא ישראלי או לשטח לבנון, על הפרה של הסכמי אוסלו האוסרים על הפלסטינים לפנות לגופים בינלאומיים שלא על דעת ישראל.

אבל הבוס שלו, אבו-מאזן, גם הוא לא הושלך מפה ת"ק על ת"ק פרסה לאחר שהגיש לאו"ם, לבית הדין הבינלאומי ולעוד עשרות ארגונים בינלאומיים אחרים בקשות הצטרפות. הוא ראש וראשון לשונאי ישראל שהחליט ברוב חוכמתו להעביר את מלחמת החורמה נגד ישראל אל שדות הקרב הבינלאומיים שבהם היא חלשה יותר, פגיעה יותר, לחיצה יותר ונהנית פחות מהיתרון שיש לה בשדה המערכה. תחת פיקוחו מתנהל המסע הבינלאומי להחרמת ישראל, להטלת סנקציות עליה ולמשיכת השקעות ממנה. אבו-מאזן מוביל תהליך שתכליתו להכניס את ישראל למגירה של מדינה מצורעת, שכל העולם, כולל יהודים, יתנערו ממנה, וכך הוא רוצה להכניע את ישראל ולהשמידה. כן, כך בפירוש: ל-ה-ש-מ-י-ד  א-ת  מ-ד-י-נ-ת  י-ש-ר-א-ל. זה מה שהוא רוצה וזה מה שהוא עושה. לאט אבל בטוח.

אלא שגם אבו-מאזן לא יכול לרשום פטנט על הרעיון להחרים אותנו בכל בימה. את הרעיון הזה הוא קיבל מדבריהם חסרי האחריות של הלמוט אוסטרמן (הידוע בציבור בשם "אורי אבנרי") ומידידיו בשמאל הישראלי דוגמת אלון ליאל, יוסי ביילין, שימון פרס (אבי הזיית "המזרח התיכון החדש"), ועוד טיפשים רבים אחרים העומדים ו"מזהירים" את עם ישראל מהתדרדרות במצבו הבינלאומי אם לא יקים עוד מדינת טרור על הרי יהודה ושומרון עבור רוצחים מסוגו של רג'וב והספונסרים שלהם, דוגמת מחמוד עבאס.

הגיע הזמן להתעורר. הקרב אינו על מקומנו בפיפ"א, אלא על מקומנו בארץ. הבעייה אינה הקבוצות של היישובים ביהודה ושומרון אלא היישוב היהודי בהתנחלות תל-אביב. האויב הוא אותם זרים שאנו בעצמנו הבאנו אותם ב-1993 כדי לשלוט בחמולות של חברון, שכם וקלקיליה. הם מחפשים לגיטימציה לשלטון הרקוב והמושחת שלהם באמצעות מלחמה נגדנו, והם יעשו הכול כדי ליצור לעצמם תדמית של לוחמים מצליחים, בעזרת מוריהם אנשי הסמול שלנו המדריכים אותם. בושה וכלימה. עלינו להתעשת, להפוך את השולחן, לסלק מפה את כל צבא שכירי-החרב שהבאנו מתוניסיה ולהעביר את השלטון בערים הערביות של יהודה ושומרון למשפחות המקומיות בצורת אמירויות עירוניות. ישראל חייבת להישאר לעולמי עד במרחב הכפרי כדי לוודא שלא צומחת לנו עוד חמאסטאן עם רצף טרוריסטי מהגבעות המשקיפות על דימונה ובאר-שבע בדרום עד ההרים המאיימים של עפולה ובית שאן בצפון, דרך כל מישור החוף וירושלים.

הגיע הזמן לומר את האמת: ארגון השחרור הפלסטיני שקם ב-2 ביוני 1964, שלוש שנים לפני אקיבוש, נועד לשחרר את פלסטין של אז, כלומר את תל-אביב, חיפה, נהריה ובאר-שבע, לא את חברון, שכם ורמאללה שהיו תחת כיבוש ירדני. עד היום הזה לא שינה הארגון לשחרור פלסטין כולה את אמנתו, את מטרתו ואת הפתרון הסופי של בעיית היהודים בכל העולם, שאותו התווה המנהיג המייסד של שקר הלאומיות הפלסטינית, חאג' אמין אלחוסייני, שנטל חלק פעיל בהשמדת למעלה מחצי מיליון יהודי הונגריה בשנת 1944.

אבו-מאזן, ג'יבריל רג'וב והרוצחים האחרים הם שותפים מלאים לחלום של הפושע אמין אלחוסייני, והם מנסים בכל כוחם להגשים אותו בדרכים שלא יעירו את עם ישראל ולא יפקחו את עיניו לראות את האמת. אנו ישנים והם מובילים אותנו להשמדה, דרך המסדרונות הבינלאומיים, דרך בתי המשפט בעולם, וכן – דרך פיפ"א. על פי גישת הארגון לשחרור פלסטין, כל הארגונים והמוסדות הבינלאומיים הללו הם פרודות גז שכשיגיע לריכוז הנכון הוא יחנוק את ישראל למוות. כל שהם צריכים לעשות הוא לפתוח את ברזי גז ההרדמה מסוג "התיאום הבטחוני", כדי שלא נשים לב לגז האמיתי, הקטלני, שהם מרכזים סביבנו.

אין זה קרב על הכדורגל. זוהי מלחמה על קיומו של עם ישראל בארץ ישראל כולה – מתל-אביב עד אריאל, מחיפה עד קרית ארבע, מבאר-שבע עד מעלה אדומים. הארגון לשחרור פלסטין כולה אינו רוצה אותנו כאן בכלל. הגיע הזמן לומר את האמת: ההסכמים שנחתמו איתו מאז 1993 הנקראים "הסכמי אוסלו" היו טעות אסטרטגית ופטאלית של ישראל שהלכה כמו קבוצת ילדים תמימים אחרי ערפאת, החלילן מהמלין, שתקע אותם במערה חסרת מוצא.

הגיע הזמן להעיף מפה לעזאזל את הרשות הפלסטינית לפני שהיא הופכת לעוד מדינת חמאס, בין אם בבחירות ובין אם בהשתלטות אלימה כפי שאירע בעזה ביוני 2007. כיוון שלאף אחד בעולם אין דרך להבטיח שתסריט סביר זה לא יקרה, עלינו לנקוט צעד חיוני זה לפני שיהיה מאוחר מדי, וכל רגע שעובר מקשה את ביצועו.

ותודה לטרוריסט המורשע ג'יבריל רג'וב שגילה את האמת, לאלה שהיו עדיין זקוקים לגילוי הזה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 339.

2. חרחורי גסיסה

המצב בסוריה מתדרדר. במזרח, העיר תדמור נפלה בידי "מדינת האיסלאם", וכך הפך הארגון לשליט על כמחצית משטח המדינה, ובכלל זה אזורי הגבול עם עיראק וירדן. משטר אסד איבד את מעברי הגבול עם עיראק. שדות התעופה הצבאיים במדבר – תדמור וטי-4 – נפלו בידי "מדינת האיסלאם". מאות אנשים מתושבי העיר ששיתפו פעולה עם השלטון נשחטו בסכיני הג'יהאדיסטים וגופותיהם הושלכו לרחובות. העולם חושש לעתיקות תדמור, שרידי תרבויות העולם העתיק, שמא יהרוס אותן הארגון, כמו שהרס עתיקות בעיראק.

מערב המדינה, האזור שבו מתגוררת מרבית האוכלוסייה ומרוכזות התעשייה והחקלאות, מתנהלים מספר מוקדי מאבק בין השלטון ובין קואליציה של ארגונים, רובם איסלאמיסטים, השואפים להפילו. המוקדים העיקריים הם הרי קלמון ואזור אדליב, שבהם מתנהלת לחימה אכזרית, שבמהלך השבועות האחרונים מאבדים השלטון וחיזבאללה הנלחם איתו עוד ועוד חיילים, ציוד ושטח.

המצב המתדרדר בסוריה חייב את חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה שסיבך את הארגון בביצה הסורית, להופיע ולנאום שלוש פעמים בפני אנשיו, כדי לעמוד בפני ביקורת המופנית כלפיו מצד העדה השיעית בלבנון. המספר הגדול של ההרוגים בקרב חיזבאללה העלה את האפשרות של גיוס כללי של בני העדה, וההורים של תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר של העדה חדלו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, מחשש שיגויסו בכפייה.

המצב הגרוע של המשטר הסורי הכניס את בני העדה העלווית ללחץ גדול, שכן הם יודעים היטב מה יהיה גורלם אם יפלו בידי הג'יהאדיסטים. הלחץ גורם לאנשים לחפש את האשם במצב, והמועמד הטבעי הוא בשאר אסד. רבים מבני העדה העלווית מאשימים אותו בהרס המדינה וביצירת המצב שבו כל העדה – כשני מיליון בני אדם – עומדת בפני סכנת השמדה. הם יודעים היטב מה מרגישה כלפיהם עדת הרוב הסונית, אחרי 45 שנים של שלטון משפחת אסד שהתאפיין באכזריות חייתית, בעיקר נגד מתנגדיו הסונים.

העלווים חוששים מהרגע שבו ייפתחו קברי ההמונים – כ-20 אלף איש – ש"נעלמו" בכלא תדמור בשנים 1980 ו-1981. מרביתם היו אזרחים שלווים שנרצחו בכלא זה בשל החשד כי היו פעילים בארגון "האחים המוסלמים". עד היום לא סיפר השלטון להורים השכולים, לאלמנות וליתומים, מה עלה בגורל יקיריהם. גילוי הקברים וחשיפת השלדים תגביר את השנאה לעלווים ואת שאיפות הנקם בקרב העדה הסונית.

בשטח, נמלטים בני העדה העלווית מערים ומשכונות שהוקמו בערים הסוניות – דמשק, חלב, חומס, חמאת – אל האזור המקורי שלהם בצפון מערב המדינה. אך המורדים מתקרבים אל האזור ומאיימים לחסלם. החשדנות בקרב בני העדה, זה כלפי זה, גדולה מאוד, ויש הנחשדים בשיתוף פעולה עם המורדים או בכוונה לברוח לחו"ל כדי להציל את עצמם. בעיר קרדאחה, מקום המגורים המקורי של משפחת אסד, התפתחה לפני כמה ימים תגרה שבמהלכה נהרגו שני בני דוד של בשאר.

תמות נפשי עם פלישתים

גם העדה הדרוזית, שהיתה בת ברית נאמנה לעדה העלווית, החלה להתנער מהמשטר ומעדתו. שיח' חמוד אלחינאווי, אחד המנהיגים הרוחניים של העדה הדרוזית, אמר השבוע ש"אחרי האירועים האחרונים, ההסתמכות של מה שנקרא בעבר 'הצבא הסורי' אינה מועילה כלל." השייח' התייאש מיכולתו של הצבא הסורי להגן על האזרחים הדרוזיים בדרום סוריה, במיוחד לאחר שהצבא העביר לאזורים אחרים – הרי קלמון ומחוז אדליב – את כוחותיו שהגנו על הדרוזים מפני המורדים הסונים. חינאווי קרא להחזיר לאזור הדרוזי את הנשק הכבד והבינוני ולתת אותו לבני העדה הדרוזית כדי שאלה יגנו על עצמם.

המצב הנואש של המשטר הסורי גורם לו לאבד את המגבלות על פעולותיו, והוא החל לנקוט טקטיקה של "תמות נפשי עם פלישתים": בשבועיים האחרונים התרבו המקרים של הפצצת אזרחים בחביות נפץ עם גז כלור, ושיגור טילי סקאד רבים על מקומות יישוב שנפלו בידי המורדים, גם אם הדבר מביא למותם של אזרחים חפים מפשע. התנהגותו זו של השלטון מתרחשת בזמן שבו מתאחדים כמה ארגוני מורדים תחת מטרייה אחת, במטרה לנצל את המומנטום ולהכות במשטר עד נפילתו.

בשאר אסד איבד את אמונו באנשי הביטחון שלו מקרב העדה העלווית, והכוח השומר עליו יומם ולילה מורכב מאיראנים בלבד – יחידת העילית של אנשי "כוח קודס" של משמרות המהפכה – שנשלחו מאיראן לסייע לו.

גם בזירה האזורית מתרחשות תנודות על רקע ההתפתחויות בסוריה, והעיקרית היא איחוד המאמצים של סעודיה וטורקיה להפלת אסד. משמעות איחוד זה היא שסעודיה תממן רכישה של כלי נשק, תחמושת, ציוד תקשורת ואמצעי לחימה אחרים, שיישלחו לטורקיה ויועברו לידי המורדים. בנוסף, תקל טורקיה על מעבר מתנדבים מרחבי העולם לסוריה, כדי שהללו יצטרפו לארגוני המורדים ויחזקו את יכולתם המבצעית.

בשבועיים האחרונים מתפרסמות ידיעות על המקום שאליו יימלט בשאר אסד, והשמות המועלים הם רוסיה, איראן ושוויץ. רוסיה ואיראן – בזכות החברים, ושוויץ כנראה בשל החשבונות הסודיים שיש למשפחת אסד בבנקים של מדינה זו. המיליארדים שגזלה משפחת אסד מהעם הסורי לאורך עשרות שנים יאפשרו לבני המשפחה לחיות בכבוד ותחת שמירה חזקה למשך מאות שנים.

אלא שלכל ברור שגם אם יסתלק אסד או יחוסל, לא יבוא הקץ לבעיותיה של סוריה, שכן זו תשקע בביצה מבעבעת של מאבקים בין ארגונים, בין עדות וקבוצות, ונהרות הדם שאנו רואים היום ימשיכו לזרום בה עד שתחולק לאזורים הומוגניים, ובכל אחד מהם תקום ישות עצמאית: הכורדים בצפון מזרח, העלווים בצפון מערב, הדרוזים בדרום, הבדווים במזרח, דמשק וחלב. סביר להניח שחיזבאללה ישתלט על אזור הגבול בין סוריה ולבנון כדי ליצור רצועת ביטחון לעדה השיעית. התפרקות המדינה תחזק את "מדינת האיסלאם", וזו עלולה לאיים גם על ירדן ועל יציבות השלטון בה.

אסד אומר בחודשים האחרונים שאם הוא ומשטרו יפלו, גלי ההדף יגיעו אל המדינות שסייעו להפלתו – ירדן, סעודיה, טורקיה, ישראל ארה"ב ונאט"ו – והן לא תימלטנה מהגל העכור של התגברות האיסלאם הקיצוני, הג'יהאדיסטי, ההורס והשוחט, שיקבל זריקת עידוד מנפילת משטר אסד. מתנדבים מכל רחבי העולם יזרמו באלפיהם אל מה שהיה סוריה, כדי לקחת חלק בשוד, בביזה ובבניית צבא האיסלאם שימשיך את השתלטותו על עיראק, טורקיה ושאר מדינות האיסלאם שהקים הקולוניאליזם האירופי.

משטר אסד הופך בימים אלה לנחלת העבר, ועל מה שפעם היה "מדינת סוריה" תשתלט אנרכיה קטלנית, ג'יהאדיסטית, העלולה להפוך לאפגניסטן נוספת, מדגרה לארגוני ג'יהאד עולמי, שיפיצו את בשורת הקיצוניות האיסלאמית אל אירופה, אמריקה ושאר חלקי העולם. המלחמה בסוריה תמשיך, בדיוק כפי שהמלחמה בלוב נמשכת כבר ארבע שנים אחרי שקד'אפי חוסל. בשאר הוא רק חלק מהבעייה, והוא ישאיר אחריו תערובת קטלנית של ארגונים וקבוצות שימשיכו להתקוטט ולהילחם על גופתה המתה של מדינת סוריה. אין לשכוח שבין הקבוצות הללו נמצא גם כוח איראני, וניתן להניח שזה יישאר בשטח כדי לדאוג לאינטרסים של האיותואללה. ייתכן שהכוח האיראני אף ישתלט על דמשק כדי לשמור על המקומות הקדושים לשיעה הנמצאים בסביבתה.

לבסוף, יש גם אפשרות שרוסיה תשתלט על העיר לטקיה וסביבתה, "באופן זמני" כמובן, כדי לשמור על יכולת כלי-השייט שלה לעגון בנמל האחרון שנותר לרוסיה בים התיכון. אם יתממש תרחיש זה, ייתכן שהוא אף יתפשט לערי נמל אחרות בסוריה, טרטוס ובניאס.

העולם עוד יתגעגע לימי אסד, כפי שבלוב מתגעגעים לקד'אפי, ובעיראק – לסדאם חוסיין. הסדר החדש במזרח התיכון עלול להשיב את האזור לא רק לתקופה האיסלאמית הקדומה, אלא אף לזו של מלחמות השבטים הבלתי פוסקות שקדמו לאיסלאם. ההבדל הקטן הוא שאז השתמשו בסכינים, בחרבות ובגמלים, והיום משתמשים במכונות ירייה, בטילים ובטנקים, והכל מתוצרת התעשייה המודרנית.

וכל מה שנחוץ להשלמת התמונה הכאוטית של המזרח התיכון זה איראן גרעינית. והמוזר הוא שיש בעולם מי שחושב שזו התפתחות שהעולם יוכל לחיות איתה, ומוכן להגיע עם איראן להסכם שיאפשר לה להגיע לנשק גרעיני.

פורסם במגזין "מראה" 338.

* * *

רוֹן גֵּרָא

חֲבֵרוּת אַמִּיצָה

שְׁנַיִם רָזִים,

זִיבַת בִּגְדֵיהֶם נוֹדֶפֶת לְמֵרָחוֹק,

הָרוּסִית מִתְנַגֶּנֶת,

בִּמְבוֹךְ חַיֵּיהֶם הַבּוֹגְרִים

מְחַטְּטִים בָּאַשְׁפָּה,

בְּתַפּוּחַ נָגוּס הֵם נוֹגְסִים

וּמַעֲבִירִים אִישׁ לְחַבֵרוֹ

לְסֵרוּגִין,

כָּךְ בִּשְׂרִידֵי כָּרִיךְ שֶׁהֻשְׁלַךְ.

נִכַּר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֻׁתָּפוּת

כִּבְדִידוּת שֶׁל אֲסִירִים.

הֵם אֲשִירֵי תּוֹדָה עַל מָה שֶׁמּוֹצְאִים

אֲסִירֵי תּוֹדָה עַל נַפְשָׁם הַנְּדוּדָה

וּמְקַבְּלִים אֶת דִּין הַנֶּפֶשׁ

וְעֵינֵיהֶם נְהוּרָה.

אהוד: לפני שנים אחדות עברתי בשדרות בן גוריון בתל אביב וראיתי שתי עובדות ניקיון יושבות על ספסל וקוראות מספר ברוסית. עצרתי ואמרתי להם כמה אני שמח לראות עובדות שקוראות בספרים כמו בימי העלייה השנייה. ואולם השתיים נבהלו, קפצו חיש, לקחו את המגרפות והמטאטאים בידיהן והחלו לעבוד בניקוי השדרה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי מייזליש

הפיאסקו של רישאר [מנכ"ל אורנג']

עד אתמול לא שמעתי את השם רישאר. רק אחרי שהתברר שהנ"ל ישב עם הנהגה מצרית ואמר להם [ולמיקרופון] כי: "הייתי מוכן לעזוב את ישראל מחר בבוקר. אבל... זה יעלה לי מיליארדים," המתנתי די במתח אם יאמר את המילה המפורשת "חרם". אבל הוא לא אמר, ונימוקיו עימו.

לא רק שהמשפט המגוחך הזה מעלה ניחוח של ביוב, אלא שגם הספריי שפיזר סביבו ["מיליארדים..."] הריח פגר של נבלה. ללא שום שכל, וללא ראיית עתיד מילימטרית, ובחסות עויינות מצרית, רצה להתחנף לערבים. חנופה שעלתה לו ביוקר. הן כספית והן מורלית. האיש הוא כיום נטול כל עתיד.

יש לומר בסיפוק מלא, לגבי כל הישראלים, שללא הרף ומעשה של כל יום ויום העלו [לשווא] את הבהלה מהחרם ההזוי בכך שהזהירו את הציבור "העולם כולו יחרים אותנו..." – לא אורנג'. חברה שאפשר להסתדר היטב בלעדיה [סלקום, פלאפון, גולן ועוד] ושהסתבר כי חירבנה במכנסיים, אלא חד וחלק: "העולם כולו..." – מטימבוקטו ועד אנטרטיקה. כל העולם.

ואני סתם שואל את כל המפחידנים האלה [כולל ראשי המוסד] שטורדים את מנוחתנו 15 שנים: מהיכן צץ בראשכם כי ניתן בכלל להחרים את ישראל? מי סיפר לכם את זה? מי? אותו רישאר? הוא 'הציפור הקטנה'? הוא?

מזה שנתיים או שלוש אני עושה כאן, ולא רק כאן – חוכא ואיטלולה מכל מחללי מילת החרם. מחללים. כי חרם במקרא הוא העונש הקשה ביותר בעולם הזה [הנה המקור: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא," [דברים ז' 26]. ובקלות דעת בלתי נסבלת, מבלי שיש להם מקור מוסמך כלשהו, זולת רכילות במסדרון האנטישמי, מביאים לרידוד המורל הלאומי, וכל זאת מפני שביבי בשלטון ולא אחד מ'המחנה'. אותה מפא"י לשעבר, שעד היום לא סלחו למנחם בגין שדפק אותם ב-77 במהפך. פשוט נקמנות על חשבון מורל לאומי. ככה. זאת נשמתם וזו תורתם. להכפיש: "אתם, הליכוד, אשמים בחרם על ישראל [שאו טו טו מגיע ר"ל]!"       

רוצה לומר: אתם אשמים שאין שלום. אתם אשמים שלא ניהלתם מו"מ לנסיגה מהשטחים ופינוי ההתנחלויות שבגללן שונאים אותנו ומחרימים אותנו. אתם אשמים שיש 2 מיליון רעבים במדינה. אתם אשמים שאין לזוג צעיר כסף [מיליון וחצי] לקנות דירה חדשה. אתם אשמים שהקוטג' עולה 5 שקלים. אתם אשמים שאין ייצוא פלפלים מהערבה [ולא רוסיה הפושטת רגל]. אתם אשמים שניצחתם בבחירות רק בערי השדה ולא בתל-אביב. וכך הלאה והלאה כשהם נוהגים במרצדסים שלהם או ב-BMW.

אז אלה הם המאשימים, ונבואתם לא איחרה לבוא בדמותו של אותו רישאר. סוף סוף התגלתה חרפתה של ישראל בשל הכיבוש ב-67' סוף סוף ב"ה ובניית 168 התנחלויות.

אלא מאי? נפלתם בפיאסקו של רישאר שממשיך להתנצל גם עכשיו.

וכשהפיאסקו הגיע, פתאום! הפכו כולם לפטריוטים. תפתחו את העיתונים וראו כיצד אותם שמאלנים הפכו עורם בכדי להציף במאמרים המגנים את אותו רישאר במלא הפה. וזה הפיאסקו.

[מה זה פיאסקו? רבים-רבים. אולי כמעט הכול, אינם יודעים מקורה של מילה זו שאינה רק פיאסקו אלא משפט מלא באיטלקית –Che il fiasco  – איזה פיאסקו זה?

ומעשה שהיה כך היה: פיאסקו, הוא בקבוק יין איטלקי בצורת אגס עטור בסלסלת קש בשם 'קיאנטי' ומיוצר בעיקר בחבל טוסקנה. בעבר היה גם יין משובח ולא היום שהוא יין רגיל לגמרי.

והנה, באמצע המאה ה-19 בימי נפוליון ה-3, היה הרוזן האיטלקי עמנואלה ה-2 [שהפך למלך], שליט חבל פיומנטה בצפון מערב איטליה, ולאחר מלחמה באוסטריה קיבל הכרה מ-3 המעצמות; צרפת, אוסטריה ורוסיה.

אותן שלוש המעצמות שלחו אליו שגרירים, והמלך תיכנן להרים איתם כוס יין. הוא זכר שאביו אמר לו בצוואתו כי אי-שם במרתף היינות מונח הפיאסקו, בקבוק קיאנטי מיושן, וכדאי לפתוח אותו רק באירוע ראוי.

הוא קרא למשרת הראשי והסביר לו העניין איך למצוא את אותו פיאסקו ולהגיש בטס כסף עם 4 כוסות מלכותיות מקריסטל.

ירד המשרת למרתף, זיהה את הפיאסקו, הביא את כל הכבודה את ה-4 כוסות ואת הפותחן. פתח עמנואלה את הפיאסקו וניסה למזוג והופה... אין יין! אין יין בפיאסקו.

הביט נבוך אל הכבודה וצרח: "Che il fiasco???"  

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איפכא מסתברא: מתי יובן שאויבי ישראל בעולם ובארץ פועלים בתחכום סמוי לטובת ישראל?

מה היה קורה אם כל הנ"ל היו עוזבים את ההתנפלויות על ישראל ופועלים להפסיק את המלחמות הזוועתיות וההרג ההדדי של מאות אלפי המוסלמים?

ההפסד היה שלנו.

מצוין שיתעסקו בנו ויאפשרו בינתיים לאויבינו מכל המינים להילחם אחד בשני ולהתפורר לחלוטין.

אני, בלי כל צביעות, חוגג כל ידיעה מזוויעה. כן ירבו וייעצמו.

מרדכי בן חורין

* הנדון: הרוויחו את החרם שלהם ביושר. החרמות הנוחתים על מדינת ישראל פוגעים באזרחים חפים מפשע  ומהווים עוול קשה.

אך יש מיגזר אחד שהרוויח את החרם שלו ביושר, כוונתי לאקדמיה. שהרי אנשי האקדמיה מכריזים השכם והערב שישראל היא מדינת אפרטהייד ומן הראוי להחרים אותה. אז מה לכם, פרופסורים נכבדים,  כי תלינו, אתם הבאתם את זה על עצמכם?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* סופר נידח שלום, על פי החוק הישראלי מותר לפוליטיקאים ולמפלגות לקבל תרומות מחו"ל לצרכים פוליטיים (במגבלות מסויימות). הטהרנים בינינו, שמגנים את אהוד אולמרט על כך שקיבל כספים במזומן מחו"ל (כנראה גם לצרכים פרטיים) אינם מוטרדים מכך שבנימין נתניהו בהיותו באופוזיציה שידרג את טיסותיו ושהותו בחו"ל הודות לקבלת כספים ממיליונרים הגרים בחו"ל. מבקר המדינה חקר פרשה זו לפני מיספר שנים ועקב חששו שהעניין כרוך בעבירות פליליות העביר את חומר החקירה למשטרה. לאחר תקופה ממושכת המשטרה הודיעה שחומר החקירה לא הגיע לידיה. לפי הפרסומים, מבקר המדינה העביר שוב את החומר למשטרה.

הרושם הוא שחקירת המשטרה מתמהמהת ומתמסמסת. בית המשפט העליון כבר פסק בעבר שקבלת טובות הנאה ע"י פוליטיקאי יכולה להיחשב כשוחד גם אם אין תמורה מיידית, והיא עלולה להיחשב כ"שלח לחמך על פני המים..."

איפה הם העיתונאים, והפוליטיקאים מהאופוזיציה, העוקבים אחרי התפתחות החקירה ומדרבנים את רשויות החוק לקדמה ולהביא לסיומה. האם עלינו להמתין עוד מיספר שנים?

רון וייס

רמת-גן

* אהוד בן עזר: כותרת המאמר של חנן חבר ב"תרבות וספרות" האחרון [5.6.15] היא "האיש שהמציא את הספרות הישראלית". בדרך-כלל אינני קורא את דבריו של הטיפש המדופלם חנן חבר, שקבע בין השאר כי המשוררת אסתר ראב אינה ראוייה לתואר ילידית כי היא גדלה במושבה בבית דובר אידיש, ולתואר ילידים זכאים רק משוררים וסופרים ערביים ילידי הארץ, אך הפעם בכל זאת הסתקרנתי מיהו "האיש שהמציא את הספרות הישראלית"?

ובכן, מדובר בבנימין הרושובסקי-הרשב. שהדי במרומים שמילה לא קראתי ממנו, מעולם לא פגשתי בו. מעולם לא השפיע עליי ולא "המציא" אותי או את דודתי אסתר ראב, אבל כנראה שאינני שייך לספרות הישראלית הנכונה והחשובה, ובייחוד לא לקהילת הסכלים שהעריצה את "בנימין" – העניקה לו סמכות ושאבה ממנו סמכות – גם לאחר שירד מן הארץ.

* ביום שישי הבא, 12.6, ה-12.00, זה השלושים לאבא. נפגשים בגבעת השלושה לקצת אוכל וזיכרונות. מי שמרגיש קרוב יכול לבוא.

איה שבא

* אהוד שלום! אני מודה לך מעומק ליבי על החומרים המרתקים ומתוקי הקריאה. אתרום מעט מתחום התמחותי – בעמוד הרביעי בחיבור [של ברוך ראב בן עזר] אודות האבטיחים, מוזכרת המילה קדוס וניקודהּ הוא קָדוּס, מונח שפירושה צינור או גליל מוארך. עם קדוס פוח'אר היו בונים כיפות.

בהערכה,

רועי מרום

אהוד: הוספתי את תיקונך לגוף החיבור מעתה והלאה, בתור הערה.

* יש סופרים שבאחריתם נכנסים לחיות בעולמם של גיבורי ספריהם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,665 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל