גיליון מס' 1050

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בסיון תשע"ה, 11 ביוני 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִיוָן. // אליהו הכהן: "טוב לחיות בארצנו", שיר נשכח מלפני מאה שנה. // עמוס גלבוע: 1. ארגון ה-BDS (חרם, סנקציות, משיכת השקעות) עולה לכותרות. 2. למה האמריקאים מוסרים נתונים לא נכונים? כי הם טועים, או שהם סתם מתרברבים? // סתיו שפיר פירסמה בפייסבוק. שלח דודו אמיתי.  // תצלום מיסתורי של אסתר ראב חשופת ירכיים שטרם נודע מקורו. // אהוד בן עזר: המשורר, הסופר והמתרגם שלמה טנאי ז"ל הוא ההוגה והמייסד של שבוע הספר העברי. [פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 148 מיום 8 ביוני 2006]. // יוסי אחימאיר: מדינה ליהודים, אוטונומיה לפלשתינים. // לנה מרגלית ז"ל על אסתר ראב, מתוך "ימים של לענה ודבש". // מנחם רהט: קונסיליירי. // מתי מלאכי: 3 שירים. // נעמן כהן: לשנות מדיניות – ברית מיעוטים, החלפת דיסקט – לעשות ברית עם איראן העלווים וחיזבאללה. // ישראל בר-ניר: הפרשנות איננה מדוייקת. // יצחק שויגר: כרמינה ואינדיאנה ג'ונס במצדה. // איליה בר-זאב: תהום העצמוֹת. // אורי הייטנר: 1. הלוחש באוזנו של הרצוג. 2. יש גבולות לחופש האמנות? 3. צרור הערות 10.6.15. // הערת רון וייס. // אורית ברנר: דרכים מסגילות. //  רות ירדני כץ: 1. "קפה כזה",  ספרה החדש של אסתר קל. 2. מי שאלים זוכה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִיוָן

שְבִילֵי הַוָּאדִי רְדוּפִים בְּהַרְדּוּפִים

בְּיָרֹק, בְּוָרֹד, בְּלָבָן.

בַּמִּדְרוֹנוֹת, מֵרוֹם לִתְהוֹם, כַּהֲדוּפִים

גּוֹלְשִים

וּמִתְפַּלְּשִים

פַּלְגֵי סִיוָן.

וּכְמוֹ מֵרוֹץ-שְלִיחִים מִסְּבַךְ לִסְבָךְ מוֹסְרִים

צְלָלִים לַבֻּסְתָּנִים בְּשֹוֹרוֹת קְרִירוֹת

וּזְהַב חַמָּה דִבְשִי מַבְשִיל אֶת הַבָּסְרִי

בַּתַּפּוּחִים וּבַחֲזוֹת הַנְּעָרוֹת.

הַקַּיִץ מִסְתַּוֶּה בְּאַשְלָיַת שִלְהֵי אָבִיב

וּבַכְּרָמִים מַמְתִּיק הַצּוּף סוֹדוֹת

כְּמוֹ מְזִמָּה יֵינִית עִם הֶרְיוֹנֵי הָעֲנָבִים

מוּל הִשְתַּבְּלוּת הַקֶּמַח בַּשָּׂדוֹת.

וְכָל הָעִצְבוֹנוֹת כֻּלָּם וְכָל הַיֵּאוּשִים

קַדִּים פִּתְאֹם מוּל תְּכֵלֶת אַפִּרְיוֹן

הַמֹּלֶךְ הַשֹּוֹרֵף אוֹתָם בְּרֶחֶם הַחוּשִים

הַסְּחַרְחָרִים

מִיֹּפִי

וּפִרְיוֹן.

* * *

אליהו הכהן

"טוב לחיות בארצנו"

שיר נשכח מלפני מאה שנה

"...לא יכולנו להירדם מפני הרעב...לא ידענו במה נשקיט את רעבוננו... אותו זמן גרו כמה פועלים בקלוב והיו רעבים גם הם כמונו. אחד מהם היה נפוח רעב ממש... הרצפלד בא מיפו והביא קמח. מיד קפצנו על רגלנו מלאות מרץ ועמדנו ללוש ולאפות לחם... עשרות אנשים כבר ישבו מסביב לשולחנות, מחכים, ומתוך ציפייה החלו לשיר "טוב לחיות בארצנו". שרו בהתלהבות, מעומק הלב. שרה מלכין, אשר אף פעם לא ראיתיה בוכה, עמדה מרחוק ועיניה זלגו דמעות." 

כך תיארה עליזה שידלובסקי, מחלוצות העלייה השנייה, בוגרת חוות העלמות בכנרת, חוויה מימי עבודתה בקלוב הפועלים בפתח תקווה בשנת 1916.

היש עוד עמנו אנשים הזוכרים את השיר "טוב לחיות בארצנו"?

היכרנו עד כה הצהרה בעלת משמעות הפוכה: "טוב למות בעד ארצנו". היא מופיעה בדפי ההיסטוריה היישובית, בפולקלור העממי וגם בשירי הזמר: "טוב למות, כה אמר, בעד ארצנו על המשמר" – כתב אברהם ברוידס בשיר "בגליל" ("עלי גבעה").

הייתכן שבעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, אחת התקופות הקשות והחשוכות ביותר בתולדות היישוב היהודי בארץ במאה העשרים, התכנסו פועלות ופועלים מזי רעב בצריף בפתח תקווה ושרו יחד שיר שפתח במילים "טוב לחיות בארצנו," בהתרגשות ובהזדהות מלאה?

השיר "טוב לחיות בארצנו" אין לו שם וזכר בימינו. הוא אינו מופיע בשירוני הארץ, לא שודר מעולם ברדיו או בטלוויזיה, לא הושר בציבור או על במות ולא הוקלט.

אם כן, מה הן נסיבות היווצרותו של השיר, על איזה רקע נולד, ומה היו מילותיו?

ימי מלחמת העולם בארץ

בשנים 1917-1915 שרר בארץ רעב כבד. אלה  היו שנות הגסיסה של השלטון העות'מאני. אניות חדלו להגיע לחופי הארץ, הייבוא של סחורות ומצרכים פסק ומחסני המזון המקומיים התרוקנו. בנקים נסגרו, החשבונות הוקפאו, ותושבים שכלכלתם נשענה על תרומות מחו"ל איבדו את מטה לחמם. אנשים מכרו מגרשים ונכסים תמורת שק של קמח או סוכר. מגפות הפילו אלפי חללים.

התקפת הארבה, בקיץ של שנת 1915, העלימה את הצבע הירוק מנוף הארץ. במשך שלושה חודשים רצופים, עטו על צמחיית הארץ נחילים של מיליוני שרצים זוחלים ומעופפים בגלגוליהם השונים, היֶלֶק, הגָזָם והחָסִיל, וחיסלו את גני הירק, הפרדסים הכרמים והבוסתנים, על עלוותם ופריים. דודתי, שושנה קנטורוביץ מרחובות, העידה כי במו עיניה ראתה אנשים מכרסמים גזעי עצים כדי להשקיט את רעבונם.

מודעה קטנה שהופיעה בשנת 1915 בעיתון "האחדות", איפיינה את תחושת המצור והמחסור: מערכת העיתון הודיעה למנוייה כי לרגל המצב הם יכולים לשלם את דמי המנוי ב...פרודוקטים. אלה שלא רצו לוותר על העיתון, וידם לא הייתה משגת, שילמו בשקיות זיתים ובקציצות חֶלְמִית (חוּבֵּזָה) במקום במטבעות בִּישְׁלִיק.

זו היתה הפעם הראשונה והיחידה במאה וחמישים שנות העיתונות העברית בארץ, שהתפרסמה פנייה כזו של מערכת עיתון למנוייה. המחסור לא היה נחלת דלי העם בלבד. כל העם השתייך אז לדלת העם, וכך מסתבר גם קול העם. עם מערכת העיתון נמנו אז דמויות מרכזיות בתולדות היישוב: יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ויוסף חיים ברנר. הייאוש והמצוקה שררו בכל פינה.

אף על פי כן ולמרות הכל, קולות הזמר לא נדמו. אדרבה, ככל שרבתה המצוקה גברה השירה. אנשים חיפשו בשורה, תקווה להיאחז בה. בעיקר עודדו את הלבבות שני שירים חדשים שיצאו ממסדרונות הגימנסיה "הרצליה": "פה בארץ חמדת אבות" ו"שירו נא המשוררים". חיבר אותם שנים אחדות לפני כן המחנך ישראל דושמן, שהגיע מהגליל, מבתי הספר בראש פינה ובמטולה, כדי ללמד לשון עברית בגימנסיה.

מציאות או משאלת לב?

בעיצומם של ימי המלחמה החל להישמע בארץ שיר חדש נוסף, "טוב לחיות בארצנו". לכאורה מעיד השיר על תלישות ממציאות החיים בארץ. כבר על פי שמו, לא ניתן לחוש בו את צוק העיתים של ימי מלחמת העולם הראשונה. אולם לאמיתו של דבר, לא היתה זאת התכחשות למציאות. אפיזודה מאותה עת מלמדת על כך:

אחת מפועלות העלייה השנייה, מרי יציב, סיפרה שיום אחד שמעה את חבריה בקבוצת "אחווה" שרים את השיר תוך כדי העמסת שקי זבל אורגני כבדים על שכמם בחום היום. "כל חבר שר את השיר בהדגשה מיוחדת שלו... כשנתקל שטרייפלר (פועל שמת בשנת 1917 בכלא דמשק – א.ה.) בחבר הכורע תחת השק המלא ושר "טוב לחיות בארצנו", הוא פולט [בהומור]: "אַזאַ יאָר אויף דיר!" – (שמשמעותו "הלוואי עליך שנה כזאת").

הפועלים הבינו אפוא שהשיר אינו בא לשקף מצב קיים, אלא לעורר תקוות ומשאלות לב. האמונה בעתיד טוב הייתה בת לוויה מתמדת לאורך כל ימי מפעל התקומה.

מבחינה זו, אין השיר יוצא דופן. גם אלה ששרו "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", האמינו באמונה שלמה בקביעה הנחרצת הזאת של דושמן ושמו בה את מבטחם. היום, בחלוף מאה שנה, יתמה ההיסטוריון איך לא תהו המאמינים בינם לבין עצמם, אם קיים בכלל מקום בעולם שבו מתגשמות כל התקוות. לא חלק, לא רוב, אלא כל התקוות. 

כך גם אלה ששרו אחר כך בלהט "ארץ בה יתקיים כל אשר איש קיווה", כפי שקבע טשרניחובסקי בשיר "אומרים ישנה ארץ" עוד לפני שביקר בארץ שבה תלה את כל התקוות.

מכאן יובן מדוע ראו פועלי העלייה השנייה בשיר "טוב לחיות בארצנו" שיר מעודד ומבשר טוב, הגם שהמצב בשטח היה קשה ונואש. שמא אין זו אלא רציונליזציה, הפעלת מנגנוני הגנה היוצרים תחושה של חוזק בעת חרדה.

על השיר

השיר "טוב לחיות בארצנו" נפוץ בין פועלי העלייה השנייה, מבלי שנודע מאין הגיע, מי חיברו ומתי, ומה מקור לחנו.

בנוסחו המקורי הוא כלל שישה בתים, ואלו הם:

טוֹב לִחְיוֹת בְּאַרְצֵנוּ

טוֹב לִחְיוֹת, טוֹב לִחְיוֹת בְּאַרְצֵנוּ,

טוֹב לִחְיוֹת, טוֹב לִחְיוֹת בְּאַרְצֵנוּ,

טוֹב לִחְיוֹת, טוֹב לִחְיוֹת בְּאַרְצֵנוּ,

בְּאַרְצֵנוּ טוֹב לִחְיוֹת.

טוֹב לַעֲבֹד, טוֹב לַעֲבֹד עַל אַדְמָתֵנוּ,

טוֹב לַעֲבֹד, טוֹב לַעֲבֹד עַל אַדְמָתֵנוּ,

טוֹב לַעֲבֹד, טוֹב לַעֲבֹד עַל אַדְמָתֵנוּ,

עַל אַדְמָתֵנוּ טוֹב לַעֲבֹד.

טוֹב לְדַבֵּר, טוֹב לְדַבֵּר בִּשְׂפָתֵנוּ,

טוֹב לְדַבֵּר, טוֹב לְדַבֵּר בִּשְׂפָתֵנוּ,

טוֹב לְדַבֵּר, טוֹב לְדַבֵּר בִּשְׂפָתֵנוּ,

בִּשְׂפָתֵנוּ הָאֲהוּבָה.

טוֹב לָשִׁיר, טוֹב לָשִׁיר שִׁירֵי עַמֵּנוּ,

טוֹב לָשִׁיר, טוֹב לָשִׁיר שִׁירֵי עַמֵּנוּ

טוֹב לָשִׁיר, טוֹב לָשִׁיר שִׁירֵי עַמֵּנוּ

שִׁירֵי עַמֵּנוּ טוֹב לָשִׁיר.

רַק נַעֲמֹד, רַק נַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרְתֵּנוּ,

רַק נַעֲמֹד, רַק נַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרְתֵּנוּ,

רַק נַעֲמֹד, רַק נַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרְתֵּנוּ,

עַל מִשְׁמַרְתֵּנוּ רַק נַעֲמֹד.

לֹא נָזוּז, לֹא נָזוּז מִמְּקוֹמֵנוּ,

לֹא נָזוּז, לֹא נָזוּז מִמְּקוֹמֵנוּ,

לֹא נָזוּז, לֹא נָזוּז מִמְּקוֹמֵנוּ,

מִמְּקוֹמֵנוּ לֹא נָזוּז.

השיר חובר לאחר שרבבות יהודים עזבו את הארץ ערב מלחמת העולם הראשונה ובראשיתה. חלקם בעלי נתינות זרה שיצאו מרצונם לאחר שלא רצו להתעתמן, חלקם ביקשו להם עתיד טוב יותר בחו"ל, רובם הגדול צעירים, ונוספו עליהם אלפי יהודים שגורשו למצרים בתחילת המלחמה. האוכלוסייה היהודית בארץ הצטמצמה לכדי 50,000 איש בלבד.

נראה כי מחבר השיר ביקש לעודד את הנשארים, ולטעת בליבם את היעדים הלאומיים שנחשבו אז לציווי התקופה. הוא מנה אותם בזה אחר זה, וייחד בית לכל יעד, לפי סדר: לחיות בארץ, לעבוד את אדמתה, לדבר עברית, לשיר שירים עבריים, לעמוד על המשמר ולהישאר בארץ.

הבית השישי, "לא נזוז ממקומנו" הוא אופייני לשירים שנכתבו בתקופות של גלי ירידה מן הארץ. כך התנסח אביגדור המאירי בשירו "לא נלך מפה" מימי המשבר והירידה של שנת 1927, וכעבור שנתיים בשיר "מעל פסגת הר הצופים", שאותו חתם במילים: "אני לא אזוז מפה".

שיר נולד על גדות הירקון

השיר "טוב לחיות בארצנו" נולד בטיול שערכו תלמידי הגימנסיה "הרצליה" בשנת 1916 לנהר הירקון ולנחל איילון (ואדי מוסררה).

התלמידים ששו להניח מאחוריהם את ספסל הלימודים ויצאו לסיור בוטני בחיק הטבע. הם שוטטו להנאתם על גדות הירקון והאיילון ולמדו להכיר את הצמחים הגדלים בהם, בהדרכת המורה הבוטנאי ד"ר אפרים הראובני (רבינוביץ'), שכיהן באותה שנה כמורה בגימנסיה. הראובני הרבה לחדש שמות צמחים בהסתמך על המקורות, ונהג לתבל את הסבריו הבוטניים בסיפורים ובאגדות הקשורים בצומח.

לאחר שעשו כברת דרך, עצר את התלמידים למנוחה קלה. בעוד הוא נח, נחה עליו הרוח והחל לחבר ספונטנית מילות שיר שבאמצעותם ביקש להעביר מסר חינוכי לתלמידיו. הוא פתח את שירו בהצהרה כי "טוב לחיות בארצנו", אחר כך שר את הבית הראשון לתלמידיו והם הצטרפו לשירה. כך כתב ושר בית אחר בית, עד שהשלים את ששת בתי השיר.

כשקמו ויצאו להמשך הטיול, המשיכו לצעוד ולשיר את השיר החדש שוב ושוב.

מי שהעיד על כך היה תלמיד הגימנסיה פסח בן עמרם (ליפובצקי), שהשתתף בטיול ולימים היה לסופר ומתרגם נודע.

זהו השיר היחיד בזמר העברי שחיבר אפרים הראובני (1953-1881), פרופסור לבוטניקה, מראשוני חוקרי צמחיית הארץ,  הוגה המוזיאון לצמחי התנ"ך  ומקים הגן הבוטני הראשון בארץ.

את הלחן וההשראה שאב הראובני משיר אוקראיני הפותח במילים:  "לוּצְ'יָה בִּילָה נְיֶע חַדִיטֶה".

בשיר אוקראיני זה נאמר, בתרגום חופשי: "מוטב היה לא ללכת, מוטב היה לא לאהוב, מוטב היה אותך לא להכיר, מאשר עכשיו לשכוח,"

חלפו שנים אחדות, ובראשית שנות העשרים, הסעירה את היישוב פרשת תל חי. כידוע, בקרב שהתנהל במקום נפצע טרומפלדור אנושות ונישא בידי חבריו מתל חי לכפר גלעדי. מלוויו שניסו לדובבו בדרך, סיפרו כי ברגעיו האחרונים פלט את המשפט "אין דבר, כדאי למות בשביל ארץ ישראל" ונפח את נשמתו. הוא אמר זאת בעברית, ולא גידף ברוסית (כפי שהפריח בגרסה מופרכת כעבור 30 שנה עיתונאי ישראלי נודע). על כך העידו עוד באותו יום שני האנשים היחידים שעמדו לידו: הרופא ד"ר גרי ואברהם הרצפלד, אף כי במרוצת השנים חל ריבוי מפתיע של מספר האנשים שטענו בתוקף כי עמדו ליד טרומפלדור בעת גסיסתו.

תוך זמן קצר התפשט בעיתונות ובתודעת הציבור  הנוסח "טוב למות בעד ארצנו".

בהשפעת אמירה זו של טרומפלדור, התווסף, אין יודע על ידי מי,  בית אחרון לשיר "טוב להיות בארצנו":

טוֹב לָמוּת, טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ,

טוֹב לָמוּת, טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ,

טוֹב לָמוּת, טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ,

בְּעַד אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה.

מדוע לא זכה השיר להשתמר או לפחות להימנות ברשימת שירי הראשונים? האם תוכנו התיישן? האם לחנו החד-גוני לא עמד בתמורות העיתים? או שמא העובדה שהבית האחרון העביר מסר הפוך מזה של הבית הראשון, יצרה סתירה שקיצרה את חיי השיר? 

כך או כך, עובדה היא כי לאחר הוספת הבית האחרון לשיר, הוא נעלם ולא נשמע עוד בארצנו. לא רק חדל להיות מושר, אלא גם נשמט לחלוטין מרשימת שירי הארץ. מסתבר שמסננת הזמן היא לעתים קטלנית. לא אחת היא גוזרת את דינם של שירים שלבלבו פעם לשקוע בתהום הנשייה.

* * *

עמוס גלבוע

1. ארגון ה-BDS (חרם, סנקציות, משיכת השקעות) עולה לכותרות

הארגון הזה, שחזונו הוא ביטולה של מדינת ישראל כמדינת יהודית, נחל עד כה הצלחות  צנועות, בעיקר בתחום האקדמיה. אבל, הוא מצליח ליצור בעולם אווירה אנטי ישראלית. תורמים לכך האירופים  במהלכי החרם שלהם; ארגוני שמאל וימין קיצוניים וגם ממשלת ישראל במחדלה במאבק נגד הארגון, ובאקטיביות המתגרה שלה בהקמת התנחלויות  תחת כל עץ וגבעה ביהודה ושומרון

ארגון ה-BDS  (ראשי תיבות באנגלית של חרם, משיכת השקעות, סנקציות ) עלה בימים אלו לכותרות בקול רעם גדול וכמעט הפך לאיום האסטרטגי  המרכזי על מדינת ישראל.  כמה הערות והארות  בנושא.

אחת, הארגון הזה, המורכב מעשרות ארגוני שמאל קיצוני וימין קיצוני וסתם שונאי יהודים הוקם ב-2005. החזון שלו אינו "סיום הכיבוש", "שתי מדינות לשני עמים", אלא החזרת הפליטים הפלסטינים לישראל וסיום קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. חד וחלק ובלי הרבה חוכמות. עד עכשיו  הצלחותיו היו צנועות, בבחינת עקיצות יתושים, ועיקר פעילותו היתה בתחומי החרם האקדמאי והתרבותי. אלא שהתמדה, סבלנות ומשאבים כספיים – הביאו במרוצת הזמן גם לעקיצות של צרעות הניכרות בעיקר בתחום האקדמי. אולם מעבר לעקיצות המחריפות, הארגון הזה מצליח להתחיל וליצור אווירה, מעין "רוח התקופה" בזירה הבינלאומית, ולפיה  ישראל היא הילד הרע של העולם, הוא ולא אחר, הראוי לכן לענישה, וכל מי שרוצה להיות היוםIN  ב"פוליטיקלי-קורקט" של העולם הנאור, צריך לתמוך בחזון הארגון.

השנייה, מה שמחריף את הבעייה ועושה אותה למורכבת יותר, היא המדיניות של האיחוד האירופאי, המצדדת בחרם על מוצרים מיהודה, שומרון ורמת הגולן. במילים אחרות, המילה חרם אינה זרה לאירופאים, והם רואים בה מכשיר מדיני מול ישראל. אני יוצא מנקודת מוצא שהאירופים (ברמה של המדינות ) מתנגדים לחזון של BDS ובאמת ובתמים חפצים לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל, בטוחה ויהודית. אבל, בעצם השימוש בחרם, בעצם האיום בו, הם מסייעים ליצירת האווירה האנטי ישראלי, להטלת שיקוצים בישראל, ולחיזוק השאיפה להביא לסיום פרק ההיסטוריה הנקרא מדינת ישראל.

השלישית, בליבה של ארגון BDS עומדים הפלסטינים. כן, לא שכחנו אותם. כל פעילות הארגון מיועדת להשיב  לפלסטינים את מולדתם השדודה משנת 1948. הרוח החיה של הארגון הוא עומר ברגותי, חי ברמאללה, למד באוניברסיטת ת"א והתחתן עם ערבייה ישראלית. הוא זה שעושה ימים כלילות להרחיב את החרם האקדמאי על ישראל. כמובן שהרשות הפלסטינית מברכת על פעילות הארגון. הוא כלי עזר חיצוני יעיל לכל המלחמה המדינית-משפטית שהיא מנהלת נגדנו בכל הפורומים הבינלאומיים.

הרביעית, BDS זוכה לתמיכה, לתוספות דלק, ואיך לא, גם מישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית. מארגוני שמאל רדיקליים, מפרופסורים באקדמיה, מאנשי תקשורת המעודדים את החרמות על ישראל ומייחלים לרגע שבו עם ישראל יתחיל לסבול; מהימין הקיצוני וכל  ביריוניו. ולא רק מהם, אלא גם מכל אותם פוליטיקאים המטיפים לסיפוח יהודה ושומרון. זה אירוני, אבל הגברת חוטובלי העומדת עכשיו באחד מראשי החץ של מדינת ישראל נגד החרמות, ידועה כאחת מבעלי התוכניות (ההזויות, לדעתי) של הסיפוח והעלאת 2 מיליון יהודים. היא, כמו השמאל הרדיקאלי, כמו שני צדדים לאותה מטבע, שותפים לחזון של מדינה דו לאומית.

החמישית, ממשלת ישראל גם היא מעניקה תמיכה עקיפה לכל החרמות נגד ישראל. בכך  שבאופן מופקר ומתגרה מאפשרת התנחלויות בכל אתר ואתר בשטחי יהודה ושומרון, ובכך שעד היום לא השכילה להקים כוח משימה אחד, עם מימון, כמו למטוס אף-35 אחד, על מנת להילחם בחרמות.

ומילה אחרונה. אצל "שלושת המוסקיטרים" רווחה הסיסמא: "כולם בעד אחד, אחד בעד כולם." במאבק בחרם זאת קריאת הקרב שצריכה להנחות את המערכת הפוליטית שלנו, ימין, ומרכז ושמאל ציוני.

2. למה האמריקאים מוסרים נתונים לא נכונים?

כי הם טועים, או שהם סתם מתרברבים?

לפני כ-10 ימים הצהיר סגן שר החוץ האמריקאי, טוני בלינקן, כי הקואליציה בראשות ארה"ב, השמידה בהפצצות מהאוויר 10,000 (עשרת אלפים) מאנשי דע"ש בתשעת החודשים מאז נפתחה המלחמה נגדו (ספטמבר 2014). דבריו נאמרו ברדיו צרפת, בעקבות כינוס בפריז  של נציגי 60 מחברות הקואליציה ובנוכחות ראש ממשלת עיראק. 

 חיכיתי לראות אם יבוא תיקון לדברים האלו, או אמירה שנפלה טעות מצערת, אך לשווא. דובר הפנטגון שהתבקש להגיב הסתפק בהדגש התקיפה כי "אנחנו לא סופרים גופות," והוסיף כי זה מזכיר לו את הסטטיסטיקות של הפנטגון מול כוחות הוויטקונג במלחמת וויטנאם.

ובכן,  אין לי מידע, ולסגן שר החוץ האמריקאי בוודאי שיש מידע,  אך אני מטיל ספק, יותר מרב, אם המספר של עשרת אלפים הרוגים הוא נכון. לעניות דעתי המיספר הוא כנראה באפס אחד פחות. מדוע? כי כל הכוח הלוחם (לפחות על פי הערכות הסי.איי.אי) של דע"ש נע בסביבות 30 אלף איש! אם הרגו עשרת אלפים, הדעת נותנת שמספר כמעט כפול נפצעו בצורות שונות. דהיינו, פירושו של דבר שכמעט כל הכוח הלוחם של דע"ש הושמד ואיננו!!

תרצו, במילים אחרות: אין יותר דע"ש! נגמר הסיפור!

כמובן שזה קישקוש מארץ הקישקושים, אז מה קורה כאן?

אין לי צל של מושג, ולדעתי  מדובר בטעות, אך להלן כמה נקודות למחשבה:

האחת, סגן שר החוץ האמריקאי לא אמר מילה על אזרחים שנהרגו! בוודאי נהרגו לא מעט אזרחים בהפצצות. מה מספרם? דרך אגב, אנחנו יודעים שבהפצצות של הסעודים בתימן נהרגו הרבה מאוד אזרחים. האם מישהו שמע מדוברת מחלקת המדינה האמריקאית מילה אחת על "המידתיות" הנדרשת בהפצצות? 

ועוד משהו: כזכור האמריקאים חיסלו במבצע מיוחד את מי שכונה "שר הנפט" של דע"ש, ולקחו בשבי את אשתו. כל הכבוד להם. האם פירושו של דבר  שגם לישראל מותר לחסל את הדרג האזרחי של החמאס המוגדר כארגון טרור?

השנייה,  מאימתי באמת, כדברי האדמירל דובר הפנטגון, נוהגים להתפאר במניין הגופות של האוייב? איזו מדינה "נאורה" עם ערכי מוסר עושה זאת בתקופתנו? הפנטגון ומפקדת הכוחות האמריקאים בוויטנאם עשו זאת בשנות ה-60 של המאה הקודמת. באורח קבוע, אחת לכמה זמן, התפרסמה רשימה כמה הרוגים נגרמו לוויטקונג (הכוח בדרום וויטנאם שנלחם נגד האמריקאים ונתמך ע"י צפון וויטנאם הקומוניסטית). כמות ההרוגים  ברשימות הלכה וגדלה (ועל כך חובר ספר מופת מפי חוקר בסי איי איי על "המשחק במיספרים"), ויצרה את התמונה לפיה הוויטקונג כבר הושמד וכמעט ולא נותרו לו לוחמים.  כמובן שלא היו דברים מעולם, אך זהו סיפור אחר.

מה שדי ברור הוא שלפי שעה כל האסטרטגיה האמריקאית (הפצצות של האמריקאים מהאוויר, צבא עיראקי ומורדים סורים "מתונים" על הקרקע יביא סוף לדע"ש) אינה מצליחה בלשון המעטה.  ולכך 4 סיבות מרכזיות:

האחת, שבהפצצות מהאוויר קשה להילחם בארגון טרור/גרילה המצוי בשטחים נרחבים ביותר.

השנייה, שבסוריה אין למעשה כוחות "מתונים", והתקווה האמריקאית לאמן כוחות כאלו היא בגדר אשלייה, אפילו לא מתוקה.

השלישית, שהאויב באסטרטגיה האמריקאית הוא  רק ארגון דע"ש, אבל לצידו ישנו בסוריה ארגון מורדים חזק, "חזית הסיוע" (ג'בהת אל-נוצרה), המשתייכת לאלקאעידה. הוא זה  השולט כיום על רמת הגולן ועל מחוז אידליב בצפון מערב סוריה. נגדו לא נלחמים, אותו לא מפציצים!

רביעית, דע"ש  ממשיך לרכוש אוהדים בכל רחבי המזרח התיכון, כמו גם נקודות אחיזה טריטוריאליות חדשות בלוב.

המשמעות שבכך היא, לדעתי, שהממשל האמריקאי יתחזק בהכרתו שלפחות בעיראק הישועה כנראה תבוא מאיראן, כי רק איראן תוכל "לספק את הסחורה" בעיראק ולנצח את דע"ש.  זה אומר, להערכתי, שהסכם הגרעין עם איראן ייחתם בקרוב, כמעט בכל מחיר מבחינת ממשל אובמה.   

* * *

שלום אהוד,

נדמה לי שגם לקוראיך מגיע להיחשף למידע הזה.

בברכה

דודו אמיתי

גבעת חביבה ועדה

סתיו שפיר פירסמה בפייסבוק

 פרשת השחיתות הענקית שנחשפה לא הפתיעה אותי. כל מי שמכיר מקרוב את האופן שבו הממשלה מנהלת את הכסף של אזרחי ישראל, לא יכול להיות מופתע גם מהמכוערות שבפרשות. יש כלל בסיסי שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם: כשאין שקיפות, יש שחיתות!

בשנה האחרונה אני נאבקת בכל חזית אפשרית כדי שהכסף שלנו לא ישמש לקומבינות פוליטיות – בדיוק מהסוג שבו היו מעורבים לפי החשד בכירים ב"ישראל ביתנו". חשוב להבין: המצב שבו יותר מ-50 מיליארד שקל עוברים מדי שנה מתחת לשולחן, בעזרת המסלול המהיר והבלתי-מפוקח של ועדת הכספים, הוא פירצה קוראת לגנב. חלק מהחשודים בפרשה היו אורחים של קבע – שלא לומר אורחים של כבוד – בישיבות ועדת הכספים. העובדה שהם מעורבים בסחיטת הקופה הציבורית לטובת הסקטור המצומצם שלהם או לטובתם האישית היא לא דבר חדש, למי שבחר לא לעצום עיניים.

קחו, למשל, את השקר הציני שנקרא "מענק הקפאה". כל שנה מאז 2009 מזרימה הממשלה למועצות האזוריות ביהודה ושומרון פיצוי כספי על הקפאת בנייה זמנית, שהתחילה ונגמרה לפני חמש שנים. מדובר בכ-150 מיליון שקל.

כשהמענק הגיע בשנה שעברה לאישור ועדת הכספים דרשתי להבין למה ממשיכים להעביר עשרות מיליונים על הקפאה שנגמרה בעשור הקודם.

לפקידי האוצר המבולבלים לא היו תשובות. למה שיהיו? הדילים האלה נסגרו מעל לראש שלהם. כהרגלו בקודש, יו"ר הוועדה, ח"כ ניסן סלומינסקי, עשה הכול כדי לזרז הליכים ולהיפטר משאלות מיותרות.

ואז נחשפה האמת. בינואר השנה חשף אמנון אברמוביץ' תחקיר של מרכז מולד, שמוכיח כי חלק גדול מהמענקים האלה כלל לא הגיע לרשויות המקומיות – אלא זרם הלאה לתקציב הפרסום של עמותת הימין הפרטית מועצת יש"ע.

כסף שהיה מיועד לכבישים, תחנות אוטובוס וגני-ילדים התגלגל לתעמולה הפוליטית של מקורבים.

מי היה המנכ"ל של העמותה בזמן שבו נקבע ה"הסדר" הזה? אחד בשם נפתלי בנט.

ויש, חברים, עוד עשרות מענקים מסתוריים כאלה.

קחו, לדוגמה, את החטיבה להתיישבות, גוף שנמצא בשליטת אנשי "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי", ומתוקצב עד השקל האחרון מכספי המיסים שלנו. למרות זאת, מסרבים ראשי החטיבה לחשוף מה הם עושים בו. זה לא מפתיע. לפני כמה חודשים הייתי שותפה לחשיפה – הראשונה אי-פעם – של תקציב החטיבה, שעומד על יותר מ-700 מיליון שקלים השנה, מהכסף שלנו כמובן.

מה גילינו שם?

ש-74% מהתמיכה של החטיבה ברשויות מקומיות מוזרמת ליהודה ושומרון, למרות שהיא מחויבת לדאוג גם לנגב ולגליל. שההתנחלות בית-אל לבדה מקבלת מהחטיבה יותר מיישובי הנגב והגליל גם יחד. שהחטיבה מעבירה באופן בלתי-מפוקח עשרות מיליונים לעמותות המזוהות פוליטית עם הבית היהודי ולרבנים שמורים לתלמידיהם להצביע בנט.

כך קורה שגוף שאחראי על פיתוח הפריפריה מזרים תקציב ציבורי לעמותה להחזרה בתשובה שפועלת ברמת אביב ג'..."

התקציב של החטיבה להתיישבות התנפח ביותר מ-1,000% במהלך השנה האחרונה בחסות שרי "הבית היהודי" ו"ישראל ביתנו". בכל פעם שהגיעה בקשה לתוספת כזאת, דרשתי להבין לאן זורם הכסף ולמה. סילקו אותי מהדיון, שלחו לי מכתבי איומים וניסו להפעיל עליי לחצים פוליטיים.

אבל לציבור מגיע לדעת מה עושים עם הכסף שלו.

נפגשתי עם מבקר המדינה, ובמקביל יזמתי דיון בוועדה לביקורת המדינה כדי לברר מה קורה בקופת החטיבה. במהלך הדיון גילינו שאין ממש קריטריונים ברורים לחלוקת התקציבים ושאין שום פיקוח על הזרמת הכספים. מה כן יש? ג'ובים וכסף. מלא ג'ובים ומלא כסף לחברים של ליברמן ובנט – בחסות האפילה ובהיעדר הפיקוח.

יש לי עוד עשרות דוגמאות כאלה. בשנתיים של מאבק בוועדת הכספים למדתי שכשמסתירים מאיתנו מידע, יש לכך סיבה. בדרך כלל סיבה גרועה מאוד.

בשביל לטהר את המערכת הציבורית מהשחיתות יש צורך ביותר מחקירת משטרה – חייבים לשנות מהבסיס את השיטה הרקובה שבה מנהלת הממשלה את הכסף ששייך לכולנו.

* * *

אהוד  בן עזר

תצלום מיסתורי של אסתר ראב חשופת ירכיים

שטרם נודע מקורו

בזכות גיסנו יאיר הגיע אלינו במייל גיליון אינטרנטי של "בית אבי חי" מיום 8.6.15 ובו מאמר "פגישה עם משוררת, אסתר ראב, 'הסבתא' של יונה וולך" – שלא נודע מי כתבו. ובמאמר גם תצלום של אסתר ראב.

המאמר מסתמך – בחלקו, על "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, שהוצאנו לאור ב"עם עובד" בשנת 1998 בכרך בן כ-600 עמודים, וזאת מבלי להזכיר במאמר את שמנו אפילו במילה אחת, ובתוספת לא מעט שיבושים ואי-דיוקים.

ואילו התמונה המופיעה במאמר, וגם כאן בקישור למטה – של אסתר חשופת הירכיים, לא נחשפה לעינינו מעולם ואיננו יודעים מה מקורה ולאיזו תקופה ולאיזה מקום לשייך אותה. בכל שאר תמונותיה אסתר מעולם לא הופיע חשופת ירכיים, ובמכנסיים קצרים, כמו כאן.

אבל אולי התמונה היא מתקופת השנים 1945-1948 בכפר סבא, שבהן התגוררה בבית חד-קומתי, מוקף גינה של עצי פרי, כנראה בית קנוי, ברחוב חול הפונה צפונה, בשכונת הפועלים (שכונה ב') בחלק המערבי של המושבה.

 ממזרח לבית, בסימטת הפרדסים, נסלל לימים הכביש לכיוון שכונת אליעזר.

בבית זה אסתר שבה לכתוב שירים לאחר תקופת שתיקה ארוכה. היא היתה באותה תקופה כבת חמישים ויותר [נולדה ב-1894] וחברה-לחיים ומאהבהּ היה סרג'נט ישראל שפילר. תסרוקתה בתמונה כאן דומה לזו שמופיעה ב"ימים של לענה ודבש" בצילום עם ישראל שפילר משנות ה-40.

ועם זאת התמונה – תעלומה.

על שם יונה וולך יש רחוב בתל אביב. על שם 'סבתא' אסתר ראב – אין ולא יהיה רחוב בתל אביב.

יונה וולך מעולם לא הושפעה מאסתר ראב ודומה כי גם לא זיכתה אותה אפילו במילה אחת. כנראה מעולם לא קראה את שירי אסתר ואין בין שירוֹת שתיהן שום קשר כי אסתר ראב לא היתה חצי-גרפומנית.

http://www.bac.org.il/myvhdym/project/kvl-ayshha/article/astr-rab-hasbta-shl-yvnha-vvlch

* * *

אהוד בן עזר

המשורר, הסופר והמתרגם שלמה טנאי ז"ל

הוא ההוגה והמייסד של שבוע הספר העברי

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 148 מיום 8 ביוני 2006

התאחדות הוצאות הספרים והגופים הנילווים אליה חוגגים ברעש רב מלאת 45 שנה לשבוע הספר העברי. יש שמדקדקים וכוללים בו מבצעים של הוצאת "מסדה" ומייסדתה ברכה פלאי ז"ל בשדרות רוטשילד, ומונים 80 שנה לשבוע הספר העברי, אף כי לא היתה שום רציפות מאז.

ואולם האמת היא ששבוע הספר העברי נוסד ביוזמתו של המשורר שלמה טנאי ז"ל, שהיה חבר ועדת העשור למדינה, שחגיגותיה נערכו בשנת 1958, ומאחר שנותר תקציב שלא נוצל, הצליח שלמה טנאי לייסד בו את מפעל שבוע הספר העברי, שתחילתו היתה במועדון בוסתן ליד כיכר דיזינגוף בתל-אביב.

כאשר בא שלמה טנאי עם הרעיון להנהלת התאחדות הוצאות הספרים בישראל, הם רצו לזרוק אותו החוצה כי טענו שהיוזמה שלו עומדת למוטט את המו"לים מפני שאם אנשים יקנו ספרים ישנים זולים הם לא יקנו ספרים חדשים יקרים. וזאת לזכור כי תחילת שבוע הספר לא היתה מכירת ספרים חדשים ורבי מכר אלא ניסיון של המו"לים להפטר מעודפי ספרים ישנים שהצטברו במחסניהם. על ספרים חדשים לא ניתנו הנחות והם לא יצאו במיוחד לשבוע הספר כדי שלא לפגוע במחירם.

לימים, כאשר שבוע הספר התמסד, וחלקם של הספרים הישנים בו התגמד, והוא כמעט כולו נועד למכור את החדש ואת המלאי האחרון ובמקרים רבים כבר אין כמעט מלאי ישן כי שלחו אותו לגריסה – זקפו המו"לים לזכותם את היוזמה ובשום אופן לא הסכימו לתת לשלמה טנאי את הקרדיט שהוא הגה את רעיון שבוע הספר.

אקו"ם, ששלמה טנאי היה יו"ר הנהלתה במשך יותר מעשרים וחמש שנה וניהל אותה למופת, גמלה לו בכך שאחד מפרסיה הספרותיים, הפרס לשירה, קרוי על שמו בתוספת המילים: "משורר ומתרגם, מייסד שבוע הספר העברי."

זהו.

[בינתיים אקו"ם ביטלה את הפרס על שמו והעבירה אותו על שמה של דליה רביקוביץ, פן תישכח, שהרי את שלמה טנאי כולם מכירים ואין חשש שיישכח ולכן אפשר להתעלל בזיכרו].

* * *

יוסי אחימאיר

מדינה ליהודים, אוטונומיה לפלשתינים

למעלה ממחצית השנה היתה ישראל עסוקה כמעט אך ורק בענייני עצמה, כמעט מנותקת משאר העולם. המערכת הפוליטית ודעת הקהל היו נתונות כל כולן למערכת הבחירות לכנסת ה-20 ולתהליך המייגע של הרכבת הממשלה ה-34. מה שבמדינות דמוקרטיות אחרות – בריטניה, למשל – מתנהל ביעילות, ונחתך במהירות, אצלנו מסתבך, נמתח, מורט את עצבים. מחצית השנה של התכתשויות והשמצות, כמעט "איש את בשר רעהו יאכלו."

בפרק זמן זה, התבערה סביבנו לא דעכה. להיפך – האש  מתעצמת, המצב בעולם הערבי מידרדר והולך. ה"כאוס" בסוריה, בלבנון, בעיראק, בתימן, בלוב, באפגגניסטן – רק מחמיר. מלחמות המוסלמים כבר משיקות לגבולנו עם סוריה, ועלולות לזלוג מסיני אל הנגב. הרודן הסורי אסד אינו מצליח לבלום את המורדים, ממשיך לטבוח בהם ובבני עמו ללא רחם, ומיספר ההרוגים בסוריה מגיע למימדים מבחילים.

מצרים מנסה, אך עדיין ללא הצלחה, להשליט חוק וסדר בחצי האי סיני, שנהפך לבסיס פעולה של האירגונים האיסלאמיים הקיצונים. מצרים של סיסי מבינה שמקור הצרות בסיני הוא ברצועת עזה, הנשלטת בידי החמאס, הנתמך על-ידי איראן. ולכן מצרים מחמירה את ההסגר בגבולה עם הרצועה. בימים אלה נתבשרנו, כי אזור החיץ בין עזה לצפון סיני הורחב לקילומטר. בתחום זה לא נשאר בית אחד עומד על תילו.

מה שמותר כנראה למצרים, אסור על ישראל, המוטרדת העיקרית משלטון החמאס הרצחני. ישראל, שמספקת לעזה מדי יום מזון, מלט ושאר מוצרים, היא המואשמת היחידה בקהילייה הבינלאומית בהטלת סגר-כביכול על מיליון וחצי התושבים האומללים. אכן, אבסורד מאין-כמוהו.

מי שחשב כי החמאס למד את לקחי "צוק איתן", מי שסבור כי האספקה מישראל תרכך את הלבבות של ראשיו – טועה טעות מרה. החמאס מקבל אספקה ומסוג אחר, מעוד גורם – מאיראן, המעבירה אליו בדרכים-לא-דרכים אמצעי לחימה מתקדמים וגם מזומנים בשפע. החמאס כלל אינו טורח בשיקום הרצועה, כי אם בהכנות לסבב המלחמה הבאה. חפירת מנהרות התקיפה התחדשה, האימונים של הטרוריסטים והמתאבדים הוגברו, האמל"ח מתעצם ומאגריו מתמלאים. נראה כי פתיחת המערכה הבאה היא רק שאלה של זמן. לתושבי עוטף עזה אין אשליות בנדון.

גם מצפון עלולה להיפתח שוב הרעה. בדבריו בערב הענקת פרס ז'בוטינסקי, אמר האלוף (מיל.) יעקב עמידרור, כי בידי החזבאללה יש יותר טילים מאשר לכל מדינות נאט"ו גם יחד! לחזבאללה יש שורת מנהיגים חובשי מצנפות שיעיות, שכל אחד מהם מתחרה ברעהו מי יאיים יותר על ישראל. ספק אם החזבאללה עוסק אף הוא בכריית מנהרות לעבר יישוב גבול הלבנון, אבל די במצבורי הטילים שהוא אוגר, די להאזין להסתה של מנהיגיו, כדי להדאיג, ולהבין כי לא ירחק היום וטילים אלה ישוגרו לישראל.

וישנה עוד חזית – מסוג אחר, ומדאיגה לא פחות. זוהי הרשות הפלשתינית, שבתחומה מתחזקת יותר ויותר השפעת החמאס, כאילו הפתח מתון יותר. כתמיד, לא פסקו הדיבורים על מו"מ ועל שלום, כביכול. אלא שהיום יותר מתמיד אלה דיבורים שאין להם כל בסיס, מנותקים מן המציאות המאיימת. בצדק אומרים בממשלה החדשה-ישנה שלנו, כי אין פארטנר בצד הפלשתיני.

אבו-מאזן מדבר כדרכו בקודש בשפת תביעות שחצניות, תוך הצבת תנאים לעצם פתיחת המו"מ. לדידו, על ישראל להודיע מראש על נסיגתה לקווי 67', שיחרור האסירים-הרוצחים, פירוק ההתנחלויות – וכיו"ב דרישות. ברמאללה נותנים כבוד למחבלים-רוצחים, ומתגמלים את בני משפחותיהם, מהללים את טרור הבודדים הנמשך ללא הרף, את יידויי האבנים ופיגועי הדריסה, מעודדים את החרם הכלכלי, האקדמי והתרבותי נגד ישראל בעולם, מתאמצים לבודדה במוסדות בינלאומיים, מנסים להכתימה כמדינת "אפרטהייד", להביא להחרמתה (וראו הקמפיין להוצאת ישראל מחברותה בהתאחדות הבינלאומית לכדורגל) ומוליכים שולל אפילו את הוותיקן, ש"הכיר" ברוב סכלותו ב"מדינה פלשתינית", למרות רדיפת הנוצרים ברחבי העולם הערבי. מערכת החינוך הפלשתינית שטופה בתעמולה אנטישמית ובשקרים מן הסוג הנאלח ביותר. במפות הפלשתיניות ישראל מחוקה.

לנוכח ההתנהגות המתגרה, המתריסה, של אבו-מאזן וחבר מרעיו, ישראל אינה צריכה עוד להתאמץ על מנת להגיע למו"מ כלשהו, ששום טובה לא תצמח לה ממנו. גם הנשיא אובמה מבין, שאין סיכוי למו"מ כלשהו לפחות בטווח של שנה.

על ממשלת ישראל החדשה, ממשלת המחנה הלאומי, להודיע כי לדידה, הפלשתינים כבר השיגו את שלהם. יש להם אוטונומיה, שטחיA   ו-B הם למעשה בריבונותם. אין לישראל עניין בהם, פרט להיבט הביטחוני. הפלשתינים מנסים אמנם להתנהג כמו היו מדינה ריבונית, אבל מבחינת ישראל, את המירב הם כבר השיגו – אוטונומיה, שבה הם יכולים לנהל את חייהם היומיומיים, לקבל פני מנהיגי עולם במוקטעה, ואפילו להשמיע תעמולה עויינת.

אוטונומיה מיושמת זו היא גבול הוויתורים הישראלי. זו האוטונומיה שאותה היה מוכן להעניק להם ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. עליה אין צורך במו"מ כלשהו, שהרי היא קיימת הלכה למעשה.

על הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו להרגיל את שכנינו ואת ידידינו בבית הלבן ובבירות אירופה – למציאות בשטח, שהיא גם הפתרון שישראל לא תלך מעבר אליו. על ראש הממשלה נתניהו לזנוח את רעיון שתי מדינות לשני עמים, שעליו הצהיר בנאום בר-אילן, ולהכריז במקומו על רעיון  מדינה לעם אחד, אוטונומיה לעם השני.

מעבר להצהרות, לפני הממשלה החדשה בישראל שתי משימות עיקריות: מצד אחד: להרגיע את הזירה הפנימית-חברתית ולהגביר לכידותנו הפנימית ואת השיוויוניות, תוך מאבק בשחיתות הגואה.

מצד שני: להיערך למערכה הצבאית הבאה שעלולה להתרגש עלינו בגולן ובגבול הצפון, בעזה ובגבול סיני.

(פורסם לראשונה ברבעון "האומה", מס' 198, מאי 2015)    

* * *

באבל על מותה של לנה מרגלית בת ה-102

בפתח תקווה

ותנחומים לכל צאצאיה

ולמשפחת מרגלית ממייסדי המושבה

אהוד: לני גרוס הצעירה, כבת עשרים ומשהו, היתה סוכנת הבית של סבי יהודה ראב בשנות השלושים למאה הקודמת, וזאת לאחר מות אשתו, היא סבתי לאה, שאותה לא זכיתי להכיר. זיכרונותיה המלבבים של לני מאותה תקופה, על משפחת ראב – מובאים בכרך הנידח "ימים של לענה ודבש". כאשר ריאיינתי אותה לצורך הספר היתה כבר כבת 82 ועדיין שופעת חיים ובמלוא כוחותיה, וחיוכיה, ובאקצנט הייקי הברור שלה.

בהיותי תינוק, בשנת 1937 לערך, נסעה אימי למרחצאות קליה בים המלח משום שסבלה מאקזמה, והשאירה אותי על לני הצעירה. בית סבי וביתנו היו בחצר אחת. ומספרים שכאשר אימי חזרה, לא רציתי לחזור אליה מבין זרועותיה של  לני שטיפלה בי.

זאת ועוד, קרוב-משפחתה של לני, גרוס, היה המזכיר של גימנסיה "אחד העם" במושבה. לאחר שגורשתי מהגימנסיה, בעקבות תגרה עם מורה, ניאותו לבחון אותי בסוף השישית ולתת לי תעודה אבל עם "בלתי מספיק" בהתנהגות, זאת כדי שרק אצלם אוכל להמשיך ללמוד. הגימנסיה היתה פרטית.

גרוס, שהיה יהודי טוב, החתים את המנהל ק"א ברתיני על התעודה בטרם כתב בה את כל הציונים, חייך אליי, ואת המקום של הציון בהתנהגות השאיר ריק.

כאשר התקבלתי לשביעית בתיכון חדש לא שמו לב לפגם בתעודה. רק המנהלת טוני העירה לי על כך לאחר זמן, ושאלה מדוע אין לי ציון בהתנהגות. עניתי לה שלא התנהגתי, אך היא כבר היתה עסוקה בעניין אחר ולא הקשיבה לתשובתי.

* * *

לנה מרגלית על אסתר ראב

מתוך "ימים של לענה ודבש"

אור על חייה של אסתר באותן שנים שופכת לנה מרגלית (גרוס), ילידת גרמניה, שהיתה בצעירותה סוכנת-בית אצל יהודה ראב בן ה-75. בפגישתי עם לנה, שהיתה האומנת שלי כאשר אימי נסעה להתרפא במעיינות החמים של קליה, היא מספרת:

למרות אורח החיים הספארטאני-כמעט בביתו של יהודה, בליל הסדר היה הכול משתנה. כל המשפחה היתה באה. אני זוכרת סדר אחד, מיוחד. אסתר חזרה אז מפאריס עם אלואיל הצייר [מדובר כניראה בפסח 1935]. היא היתה ניראית מאושרת מאוד. פאריס היתה מאוד-מאוד לפי הטעם שלה. היא באה לבושה בשמלה שחורה אלגאנטית, גבוהה. אלואיל היה יותר צעיר ממנה, וגם ניראה יותר צעיר ממנה. הבחינו היטב בהבדל השנים. אז עוד היתה האהבה חזקה ביניהם. היה באסתר משהו גברי. עם הזמן אפילו יותר. אבל כשהיא היתה עם אלואיל זה לא היה כך. היתה לבושה טוב יותר. יותר נשית, אפילו מאוד. אבל תמיד היה בה משהו חזק. אישיות.

הכול היה בשפע. יין. לפתן של פירות מיובשים. ויהודה היה יושב בראש. והוא כל כך שמח עם אסתר. היא אז ממש פרחה. גדולה, ומאוד אלגאנטית. עם שיק פאריסאי. היתה במצב רוח מאוד מרומם. זאת היתה ממש חגיגה במלוא מובן המילה. שרו לא רק שירים של ההגדה, היו להם מנגינות מיוחדות של המשפחה. אני באתי מהגלות וכל מילה בהגדה היתה קדושה בעיניי – וכאן היה הבדל כה עצום, של חופש. היתה תקופה פורחת.

נידמה לי שכאשר אסתר חזרה מצרפת, היא היתה בהריון, מאלואיל, והיא הפילה. ואחרי ההפלה, מרוב אכזבה, היא נסעה לצרפת, אולי כדי לשכוח. יכול להיות שאחרי האכזבה של ההפלה נסעו שניהם לפאריס והיו שם כמה חודשים. אני לא בטוחה מתי. לסדר היא באה אחרי פאריס. מאוד מאושרת. מאוד מרשימה. ואני יודעת שהיתה הפלה. אני לא יודעת בדיוק מתי.

יהודה ראב היה מאוד מופנם. הוא מאוד אהב את אבא שלך. הוא התגאה בברוך כמו אידאל, גבוה, חזק. את אסתר הוא במובן מסויים לא הבין. הוא לא דיבר הרבה עליה. בכלל לא דיבר הרבה על המשפחה. אני לא ידעתי את היחס שלו לאסתר. הוא רק סיפר שהיתה נשואה עם גרין, היתה גרה במצרים, ומצבה אז היה מאוד מאוד טוב. אני גם לא ידעתי שהיא היתה בדגניה. את זה הוא לא הזכיר. היה מאוד סלקטיבי. רק הזכיר שהיא מאוד אינטליגנטית, שהיא יודעת שפות. אסתר ידעה ערבית. במצרים, בחברה שהיא ובעלה היו בה, אז הערבית היתה גם היא ברמה גבוהה יותר. היא היתה עוברת משפה לשפה, אנגלית, צרפתית, ערבית. אני חושבת שהסגנון המיוחד שבו דיבר יהודה היה רק בגרמנית. צורת הדיבור שלו בגרמנית היתה מאוד אצילית. ליידיש וגם לעברית לא היה לו אותו יחס טבעי כמו לגרמנית.

לאסתר היו שני בתים, הווילה ועוד בית אחד. יכול להיות שאלואיל רצה לבנות משהו הלאה. באלף לירות יכולת אז לקנות מגרש ולבנות עליו בית. הרכוש שלה היה גדול, והיא הוציאה עם אלואיל הרבה כסף בתקופת חייה איתו. נידמה לי שחלק גדול מהכסף הלך לנסיעות לחוץ-לארץ. הוא עצמו לא הרוויח. הוא צייר אבל לא היה שוק לתמונותיו. הן לא נמכרו. והיא החזיקה אותו, ואת הבית, ואת הערבייה, פטמה, שעבדה אצלה בבית.

אני חושבת שהבוהמיות הזו, של הצייר שלא עבד, שלא הרוויח – יהודה לא דיבר על כך, אבל מטבעו הוא לא היה יכול לסבול בזבוז. בבית לא הלך לאיבוד שום דבר, והכל היה מסודר, ונקי, וחסכוני. בשר אכלו רק פעם בשבוע. הרבה מרק שעועית. הרבה דגים. פירות. ענבים. תאנים. תפוחי-זהב. סלט חתוך דק עם גבינה וזיתים וקצת שמן זית. ואבטיח עם גבינה לבנה. היו מביאים אז תפוחי-עץ אדומים, אמריקאיים. אולי מלבנון ולא מאמריקה-ממש. אבל בארץ לא צמחו כאלה. כשהייתי יורדת לשוק הגדול הייתי קונה בכספי שניים ואוכלת בדרך. שיהודה לא ירגיש. כי הם ביוקר. הם לא מקומיים ובעיניו זה היה בזבוז.

יהודה אהב מאוד צימס מדלעת. תמיד אמר שאסתר יודעת לבשל דלעת, והוא לימד אותי לבשל כמוה וזה תמיד יצא יותר מדי רך. אני לא אהבתי דלעת כי במלחמת העולם הראשונה רעבנו בגרמניה. האוכל היחיד היה תפוחי-אדמה עם גזר גדול לבהמות. הדלעת הזכירה לי את הגזר. אצלנו בבית לא אכלו גזר במשך שנים. יום אחד אסתר באה לבקר ובישלה דלעת שכל חלק קטן ממנה ניראה כמו עם גלזורה, ועשתה גם קוגל, ויהודה נהנה מאוד.

אחרי שנפרדה מאלואיל באה ליום או יומיים לבית אביה. פעם אחרת הזמינה אותנו ונסענו אליה, סבא יהודה ואני. זה היה כבר אחרי הגירושים שלה. יכול להיות שבשביל להיפטר מאלואיל היתה צריכה למכור אחד משני הבתים. נידמה לי שהיה לה מגרש גדול. כשבאנו אליה היא לבשה בגד לבן כמו חלוק-בית, בסגנון ערבי עם סנדלים שטוחים, כמו ערבייה. והכל מצוחצח. היא לא היתה יפה אבל מאוד שארמאנטית, עם שיק צרפתי. ואיזו שפה יפה. כאשר רק פתחה את הפה, מיד היתה פורחת והווילה היתה יפה. זה היה משהו, כמו בחלום. על הגירושים לא דיברו כאשר באנו אליה.

ובמקום אחר בכרך הנידח: בארכיונה של אסתר מצוייה תמונתה בלבוש פועלת חקלאית, והשיער מכוסה כולו במטפחת. כאשר [אני, אהוד] שאלתי אותה, אמרה שזו תמונה מהתקופה שלפני הליכתה לדגניה, כאשר היתה מושפעת ממשה כרמי, וחלמה לייסד מושבה בגליל בשם "ירדניה".

אבל ישנה גם תמונה של אסתר כבת 20, גזוזת-שיער, כניראה בשובה מדגניה לפתח-תקווה בשלהי קיץ 1914. לנה מרגלית, שעבדה כסוכנת-בית אצל יהודה ראב בשנות ה-30, לאחר מות אשתו לאה, שמעה סיפור על המטפחת שקנה ברוך לאסתר ביפו כדי שחנה שיינברגר, סבתה של אסתר מצד אימה, שהיתה אז בביקור במושבה, לא תיראה את נכדתה שבה הביתה גלוחת-ראש!

* * *

מנחם רהט

קונסיליירי

קונסילריי הוא יועצו של המנהיג, אבל לעולם אינו שוכח שאינו יותר מפקיד. בניגוד לקונסיליירי המקורי, שוכח היועץ המשפטי, שתפקידו לייעץ ולא להגחיך את השר שמעליו. במדינה מתוקנת היה קונסיליירי חצוף עף מתפקידו תוך שעה.

הקונסיליירי שוב התבלבל. הוא שכח שהוא רק קונסיליירי. הוא שיכנע את עצמו להאמין, שהוא זה שעומד עומד בראש הפירמידה, מעל לשר הממונה עליו.

אילו הסיפור הלא יאומן של הקונסיליירי שמתיימר להתנשא ממרום פקידותו, היה מתרחש בשורות המאפייה, לבטח היו מעסיקיו מרסנים את חוצפתו בשיטות המאפייה, באופן שיבהיר לו אחת ולתמיד את מידרג ההירארכיה האמיתית: מי למעלה ומי למטה, מי משרת את מי. אבל מדינת ישראל אינה מאפייה, ועל כן היה עליה לפעול בשיטה שהדמוקרטיה מעמידה לרשותה: למרוח את האיש המתנשא על שריה, בזפת ובנוצות, ולגלגל אותו מכל המדרגות. אלא שבמקומותינו, גם מהלך כה פשוט, כה דמוקרטי, אינו ננקט, ולכן הקונסיליירי ממשיך לחגוג ולחלק בפומבי ציונים לשרים בממשלה הממונה עליו. עולם הפוך? לאו-דווקא. עולם עקום.

למי שלא הבין את כתב הסתרים הזה, הנה פירוש רש"י: קונסיליירי, למי שלא התוודע להווי המאפייה הסיציליאנית, הוא יועץ הסתרים שתפקידו לייעץ ל'בוס', אבל בשום פנים לא להחליט במקומו. במקרה של ניסיון מצידו של הזנב לכשכש בכלב, כלומר לקבוע עמדה לעומתית מול הבוס, מטופל הקונסליירי באמצעים מאפיוזיים, על מנת שיבינו הוא ושכמותו, שהוא בסך הכול פקיד, רק פקיד, בכיר ככל שיהיה, אבל שום דבר לא מעבר לכך.

שחצנות גסה ויהירה

במה דברים אמורים? בוונדטה פומבית שמנהל ברוב חוצפה עו"ד יהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, כנגד השרה הממונה עליו, שרת המשפטים איילת שקד, שבמהלכה הוא מאשים אותה, בחשיבה ילדותית, פשטנית. כדבר הזה, כמדומה, עוד לא אירע בישראל, שפקיד ממונה יחציף פניו כנגד השר הממונה עליו, ועוד בפומבי, ובכל זאת יישאר על כיסאו כאילו לא אירע דבר.

אילו היה קצין צה"ל משמיע נאום שיטנה פומבי שכזה כנגד הרמטכ"ל, או שר הביטחון, הוא היה עף תוך שעה. כך היו מן הסתם נוהגים גם בכל כפיף עז מצח אחר, שיוצא נגד הממונים עליו בנאום יהיר, גס רוח ושחצני. זוהי, רבותי, הדמוקרטיה. אלה כללי המשחק. לא מוצא חן בעיניך, אדוני הפקיד הבכיר? התכבד לחתום על מכתב התפטרות, ולכתךָ לשלום. אבל מי הירשה לך – הפקיד הלא נבחר! – להחציף פנים כנגד הממונים עליך, נבחרי הציבור כדת וכדין, שבידיהם, ורק בידיהם, מסורה המשילות? 

הכול החל עם מינויה של איילת שקד לשרת המשפטים, בניגוד לעמדת האליטה המשפטית הישנה. אבל שקד לא נבהלה. "נדמה," אמרה, "שהמשילות אינה מסורה עוד בידי העם, אלא בידי אנשי מערכת המשפט. אין זה סוד שאני מבקשת לחזק את מעמדם של נבחרי הציבור, ברשות המחוקקת והמבצעת, לפעול לחיזוק ריבונותה של ממשלת ישראל ויכולתה של הממשלה לפעול ולמשול, והכול תוך שמירה על מעמדה של הרשות. עלינו למצוא את הנוסחה לאיזון הראוי בין כלל הרשויות."

דברים נכוחים אלה ביטאו תחושות המקוננות בלב רבים מאוד מאזרחי ישראל (אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות), שראו בעיניים כלות כיצד הרשות השופטת – שמינתה את עצמה בשיטת חבר מביא חבר – חטפה את המשילות מידי המחוקקים שנבחרו לתפקידם בבחירות דמוקרטיות לגיטימיות, וניכסה אותה לעצמה. "פיראטיות שיפוטית," כינה מחטף זה, שאין לו שום אסמכתא בחקיקה, המשפטן האמריקאי הבכיר ריצ'ארד פוזנר. המשפטן האמריקאי סטיבן ברייר, מצא שביהמ"ש בישראל אינו רואה עצמו כפוף למחוקק באופן מוחלט, ואף לא באופן יחסי, ומתייחס אל החקיקה הלגיטימית של נבחרי העם כאל טיוטה ראשונית בלבד. המלצה בלבד.

ולא זו בלבד. מערכת המשפט טישטשה את גבולות עקרון הפרדת הרשויות. מדובר אם כן במהפך משפטי אנטי דמוקרטי מובהק. אלא שבחירות 2015 סיפקו לנבחרי העם הזדמנות לתיקון המעוות, בהחזרת המשילות לידיהם. זוהי פחות או יותר רוח הדברים שהשמיעה השרה שקד.

וזה מה שמפחיד את ממלכת המשפט. ככלות הכול, מה פתאום שתוותר על העוצמות-לא-לה, שניכסה לעצמה?

מכוחה של אותה אימה שפוקדת את האליטות השוקעות, יצא השבוע הרועץ המשפטי לתקוף, בבוטות ובחוצפה יתירה, את השרה שקד, הממונה עליו כזכור, מבלי לנקוב בשמה: "יש הסבורים שבישראל של היום המשילות אינה עוד בידי נבחרי העם, אלא בידי מערכת המשפט, ואף סבורים שקיים טישטוש בין הרשויות וצריך למצוא נוסחה חדשה לאיזון. אני חולק לחלוטין על הדברים הללו. זו תפיסה פשטנית ובלתי מבוססת של המושג משילות."

הרועץ המשפטי

ויינשטיין לא רק הסית כנגד השרה הממונה עליו, ואף הגחיך אותה ("תפיסה פשטנית"), אלא אף המציא מציאות בדויה, כאשר שם בפיה דברים שכלל לא אמרה – ואז יצא למיתקפה שחצנית נגדה.  

מעידותיו של הרועץ המשפטי אינן תופעה חד פעמית. הוא למשל היה זה שפסל את מינויו של גלאנט לרמטכ"ל, אבל גילה רפיסות במלחמה הכוללת בשחיתות הציבורית: סגר לליברמן את תיק חברות קש, למרות שטובי המשפטנים בפרקליטות גרסו ש"התיק הזה צריך היה להגיע לביהמ"ש," כפי שסגר גם את תיקי 'ביבי טורס'; ח"כ לשעבר שיטרית שנחשד בפרשת העוזרת בביתו; 'השופט המכה' ועוד. מצד שני, הוא קיבל החלטות תמוהות כמו חשיפת החקירה השקטה בפרשת 'ישראל ביתנו' דווקא ערב הבחירות; או החקירה הפלילית ההזויה-להדהים כנגד הפצ"ר לשעבר מנדלבליט (שנסגרה לבסוף). ואלו דוגמיות בלבד.

בישראל מכהנים רק שני אנשים חזקים ממש: ראש הממשלה והיועהמ"ש. אלא שבעוד שראש הממשלה, נבחר הציבור, נתון לביקורת הציבור, שבכוחו לסלקו בכל רגע, באמצעות נציגיו, מתבצר היועהמ"ש מאחורי המינוי שהעניק לעצמו, להיות ממונה-על, על נבחרי הציבור.

מחובתה של הממשלה כולה להחדיל פארסה זו. כל יום נוסף שעובר ללא הגדרה מחדש גבולות גיזרתו, בכפוף למיטב עקרונות הדמוקרטיה, הינו יום מיותר נוסף של פגיעה ביסודות הדמוקרטיה ובסדרי מימשל תקין.

* * *

מתי מלאכי

חִגָ'אבּ *

"אֲנִי אוֹהֶבֶת לִשְׁמֹעַ גִ'ים מוֹרִיסוֹן  בַּדֶּרֶךְ לָעֲבוֹדָה"

אוֹמֶרֶת לִי

וְהִיא בַּחִגָ'אבּ שָׁחֹר, שְׁקֵטָה וּבְקוֹל נָמוּךְ

כְּמוֹ חֲצוֹצְרָה אֲפֵלָה 

כָּכָה יוֹשְׁבִים אֲנַחְנוּ יַחַד בָּאוֹטוֹבּוּס  בַּבֹּקֶר הַקָּרִיר  הַזֶּה

שֶׁל קַיִץ שֶׁמִּתְבַּשֵּׁל, חֲמַצְמַץ.

"אֲנִי בִּכְלָל סוּנִית... עוֹבֶדֶת תִּקְשֹׁרֶת אַלְחוּטִית. נָעִים לְהַכִּיר."

כְּשֶׁיָּרְדָה בַּתַּחֲנָה

רַק דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ הִיא כְּרוּחַ מִדְבָּרִית

מַצִּיתָה אֵשׁ נְמוּכָה

כְּצִנְצֶנֶת שֶׁל מִשְׁאָלוֹת

כְּמוֹ סוֹד שֶׁרַק הַמְּקֹרָבִים לָהּ יוֹדְעִים

מִסִּפּוּרֵי הָאֶלֶף הַהוּא

רַק לֹא בַּלַּיְלָה.

* תלבושת צנועה (רעלה)  הנהוגה ברחבי האיסלאם. יש סוגים שונים. יש שכוללים גם כיסוי ראש ועיניים ויש  שרק עם כיסוי גוף.

שְׁנֵי שִׁירִים שֶׁנִּכְתְּבוּ תּוֹךְ קְרִיאָה בְּאוֹטוֹבּוּס

1.

לֵיְדִּי לָאזַארוֹס* נִדְבְּקָה לְגוּפִי

כְּנֶגֶד הָרוּחַ

הַמָּוֶת מְתֻכְנָן, יָשִׁיר כְּמוֹ מַשָּׂאִית

דּוֹרֶסֶת שֶׁל מְשֻׁגָּעִים, פּוֹצַעַת עְלֵי 

שַׁלֶּכֶת בְּמֶסֶצ'וּסֶטְס, כְּמוֹ לְהָכִין קֶבֶר בְּמִדָּה

שֶׁקָּרוֹב לַכִּסֵּא שֶׁלִּי

שָׁבִיר כְּמוֹ זְכוּכִית, הַמָּוֶת מְחַיֵּךְ אֵלַי

מַזְמִין לִי בִּירָה מֵהַדֶּלְפֵּק בְּטַעַם לוּצִיפֶר.

2. 

אִישׁ יָקָר וְעָלוּם מַזְכִּיר בְּדַפֵּי

הַּפֵיְיסְבּוּק קוֹם, אָבָק שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁקְּצָת נֶעֶלְמוּ

מֵהַשִּׁכְחָה, שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ לְנַעֵר וּלְטַאטֵא גַּרְגְּרִים מֵהַמַּדָּפִים, דַּפִּים מַצְהִיבִים

שֶׁל חֻקֵּי נְיוּטוֹן, וְחֻקֵּי מִשְׁקָל כְּנוֹצָה, וְשִׁירִים שֶׁנִּדְבְּקוּ בַּזִּיז הַמֻּסְתָּר שֶׁל הַחַלּוֹן,

מַמָּשׁ זְרִיקָה אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית בַּתַּחַת

כְּאֵב שֶׁל אֹשֶׁר.

* שיר ידוע של המשוררת והסופרת סילביה פלאת' – 1932-1963. 

* * *

נעמן כהן

לשנות מדיניות – ברית מיעוטים

החלפת דיסקט – לעשות ברית עם איראן העלווים וחיזבאללה

התבוסות האחרונות של העלאווים והשיעים בלבנון מסמנות כי בקרוב, למרות מאמצי איראן – הצבא הסורי וחיזבאללה לא יוכלו להגן יותר על המיעוט העלאווי והשיעי בסוריה ובלבנון, והם – עם כל שאר המיעוטים, הנוצרים, הדרוזים, והיזידים – יעמדו בסכנת השמדה.

מסתמן כי מולם (ומולנו) תקום חליפות איסלמית סונית גדולה שתשתרע על מרבית שטחי עיראק וסוריה, על רצועת עזה, ובוודאות קרובה גם על עבר הירדן, ותאיים על כל המיעוטים בעיראק, בסוריה, ובלבנון.

זה הזמן להחליף דיסקט ולשנות מדיניות. עד לסכנת תבוסה מוחשית, אל לישראל להתערב במלחמת העולם המוסלמי זה בזה, אבל במצב של ניצחון ודאי של החליפות המוסלמית-סונית, על ישראל לקחת צד, ולתמוך בהקמת מדינה כורדית עצמאית בעיראק ובסוריה לשעבר, ומדינה עלוואית עצמאית בסוריה לשעבר, ומדינה שיעית עצמאית בלבנון לשעבר, ע"מ למנוע הקמה של חליפות מוסלמית סונית ענקית בגבולנו, חליפות המכוונת אלינו במלוא קנאותה את מאגר הטילים הסוריים שנתפשו על ידיה, ביניהם גם טילים עם נשק כימי.

נכון כי כעת הדבר נראה עוד דמיוני, ולא פחות דמיונית נראית תמיכת השיעים והעלאווים בישראל, אך אנחנו כבר יודעים שבצוק העיתים הכול מתהפך, והאוייב של אויבי הוא ידידי. הרי סך הכול כולנו עוד זוכרים את היחסים הטובים שהיו לנו בזמנו עם איראן ועם השיעים בלבנון.

האווילות של ציפורה חוטובלי

הסגנית במשרד החוץ, ציפורה (ציפי) חוטובלי, כינסה את עובדי משרד החוץ והצוות הדיפלומטי בערב חג השבועות ואמרה "בימים אלה חשוב להיות צודקים. חייבים לחזור לאמת הבסיסית של זכותנו על הארץ הזו. חשוב לומר – הארץ הזו היא כולה שלנו. לא הגענו לכאן כדי להתנצל על כך. רש"י אומר שהתורה נפתחת בסיפור בריאת העולם כדי שאם יבואו אומות העולם ויאמרו לכם שאתם כובשים, עליכם להשיב להם שכל הארץ של בורא עולם וברצותו לקח מהם ונתן לנו."

יו"ר הקואליציה וסגן שר החוץ לשעבר, ח"כ צחי שטראוסברג-הנגבי, לא התלהב מדבריה ואמר בתגובה: "צדיקה באמונתה תחיה אבל גיליתי שיש לנו טיעונים טובים יותר מההבטחה האלוקית."

היות שהוא לא פירט מהם אותם טיעונים טובים שהוא גילה, אז אני אפרט מהם הנימוקים המשכנעים שעל ציפורה חוטובלי להשמיע בפעם הבאה:

אז ככה, השימוש בר' שלמה יצחקי (רש"י) אינו אפקטיבי. תארו לכם מה היתה תגובת הצרפתים והספרדים לו ציפורה חוטובלי היתה משכנעת אותם לשנות את שמם על פי רש"י. כידוע רש"י הוא שפיברק והמציא את השם "צרפת" לפרנס Frence, ואת השם "ספרד" לאספניה España בפירושו לנבואת הנביא עובדיה בפרק הראשון (והאחרון, יש רק פרק אחד). כמובן שהם לא היו משתכנעים. אבל ממה כן היו משתכנעים? לו היתה נואמת כך:

"בימים אלה חשוב להיות צודקים. חייבים לחזור לאמת הבסיסית של זכותנו על הארץ הזו. חשוב לומר – הארץ הזו היא כולה שלנו. לא הגענו לכאן כדי להתנצל על כך."

מניין יודעים זאת? הרי אלוהי הנצרות והאיסלם קבעו זאת.

ישו המשיח Iesus Christus בן האלוהים, ושליש האלוהות בשילוש הקדוש הכריז שהוא בן דוד מלך ישראל ולא בן דלילה או גוליית הפלישתים, ולכן הוא קורא לארצו "ארץ ישראל", ולא ארץ פלישתים או ארץ היבוסי (הברית החדשה, מתי, פרק א' ב'). ובכלל הוא קורא לגויים "כלבים" (מתי פרק 15)

גם הנביא מוחמד הסכים עימו כאשר הכריז כי המלאך גבריאל אמר לו כי אללה אלוהיו אמר לו שארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת אך רק לעם ישראל, ולא לערבים, או לפלישתים, או ליבוסים (קוראן סורה 7 פסוק 132).

אין ספק שנימוקים אלו ישכנעו את כל הגויים ובא לציון גואל.

נ.ב. כדאי אולי לאיים על אותם המוסלמים הכופרים בדברי מוחמד אלו, והממרים את פי אללה אלוהיהם, באשר הם קוראים לארץ על שם הפלישתים, שיימסרו מיד לדעא"ש, שימצה עימם את דין הכפירה...

נורמן עיסא הגזען הנוצרי הכופר באלוהיו

שחקן התיאטרון הערבי-נוצרי נורמן עיסא, הקרוי על שם אלוהים הנוצרי (עיסא הוא ישו בערבית) כופר בישו אלוהיו בהכריזו כי הוא מחרים את היהודים בבקעת הירדן ומסרב להציג להם במסגרת הצגת תיאטרון חיפה "בומרנג". (מעניין אם היה מציג שם גם אם בקעת הירדן היתה תחת כיבוש של חליפות מוסלמית-סונית).

תיאטרון חיפאי אחר, התיאטרון הערבי אל מידאן, מעלה הצגה של גזען נוצרי אחר בשם בשאר מורקוס.

ההצגה "הזמן המקביל" מעלה על נס את חייו בכלא של וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלסטין, החוטף והרוצח של החייל משה תמם ב-1984.

המעניין הוא שוועדת הרפרטואר של סל התרבות בראשותה של ד"ר בלהה בלום (המתנאה כמומחית בדרמה המודרנית), קבעה שהיא לא מצאה פסול במחזה והוא מתאים לשמש  כמחזה חינוכי לתלמידים ערביים. זה הרי מאד חינוכי לתמוך ברצח יהודים, זו תרבות מלא הסל.

"פיליסטניזם" תרתי משמע.

"שוחר השלום" ד"ר מוסטפא עבאסי מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי

כזכור, האינקביזיטור המושיע, התעמלן הפרו-מוסלמי– ידידיה יצחקי, שהצטרף לדבריו "למאמץ בין-לאומי ל'הצלתה של מדינת ישראל' ע"י הצטרפות למחרימי ישראל, גילה תגלית: 'יש ערבים שוחרי שלום. אחד מהם הוא פרופ' מוחמד עבאסי, מג'יש, מומחה להיסטוריה ולגיאוגרפיה של הגליל, מרצה במכללת תל-חי.'" ("חדשות בן עזר" 1047).

 (החבר יצחקי התכוון לד"ר מוסטפא עבאסי. הוא רק העלה אותו לדרגת פרופסור, ובשמץ גזענות הדביק לו את השם הפרטי הגנרי לדעתו של ערבי-מוסלמי "מוחמד").

ובכן, פניתי אל ד"ר מוסטפא עבאסי לברור עמדותיו. הדבר היחיד שעניין את אותו "שוחר שלום" היה מי אני? וכשנודע לו שהנני רק יהודי פשוט,  פשוט לא ענה יותר.

למרבה הצער גם ד"ר מוסטפא עבאסי ("שוחר השלום" כפי שהוא מתנאה בעצמו בדף פרסומיו) מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את כל היהודים גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי.

אנחנו קוראים לו להתנער מגזענותו, ולמען השלום המיוחל שיהיה הערבי-מוסלמי הראשון שיכריז בריש גלי בפני קהל מוסלמי שהוא רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את כל יהודי העולם – גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי. ודוק: שתיקה כהודאה דמיא.

 (אנחנו לא מתייאשים, חייב להימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אנחנו עדיין מחפשים. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו).

ד"ר מוסטפא עבאסי כמאל חוסיין רוצחם של טרומפלדור ועמיתיו בתל-חי בעצם פעיל ציוני

כאמל חוסיין אל-יוסוף, הזכור בהיסטוריה כמי שהוביל את המתקפה על תל חי שבה נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. לא התכוון כלל, לפי מחקר של ד"ר עבאסי, להרוג את טרומפלדור ואנשיו, הוא רק נכנס לתל חי כדי לחפש צרפתים, ולשדל את היהודים לפנות את יישוביהם עד יעבור זעם ולהשאיר את הרכוש ואת העדרים בידיו, והבטיח כי ברצונו להגן עליהם מפני שודדים. המתיישבים, בראשות טרומפלדור, התייחסו כמובן להצעות בחשדנות ודחו אותן, והעניינים פשוט יצאו משליטה. (הערבים כמובן אינם אשמים אף פעם ברצח יהודים).

ובכלל הוא הפך להיות ידיד קרוב של מוסדות היישוב בעמק החולה, של נציגי הקק"ל ואפילו חלק מאנשי השומר". לדבריו, "אנשי כפר גלעדי החרימו אותו ומנעו ממנו להיכנס לקיבוץ, אבל המוסדות היהודיים האחרים, מוסדות ההתיישבות, היו בקשר שוטף איתו. משה שרתוק ודוד בן גוריון אף תמכו בעריכת סולחה בינו לבין כפר גלעדי ואנשי השומר."

בשלב מסוים גם הבריטים ניסו לסייע במהלכי הפיוס ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע זקן השומרים, אברהם שפירא, כדי לעזור, אבל המאמצים נכשלו. "הוא נשאר ידיד שלא סולחים לו על פרשת תל חי."

בשנת 1936 הוא הוגלה מהאזור בהחלטת בית משפט לתקופה קצרה, בשל מעורבותו בתסיסה אנטי-בריטית, אך במחצית השנייה של 1937 הוא הפסיק לשתף פעולה עם הנהגת המרד הערבי ומנהיגי צפת הערבים, וכרת ברית עם השלטונות הבריטיים והיישוב היהודי.

כאמל חוסיין סירב לדרישות של צבא ההצלה של הליגה ערבית לעזור לפלסטינים לפעול בעמק, כיוון שלא רצה להרגיז את שכניו היהודים. ב-1948 הוא הציע את כניעתו לכוחות "ההגנה", לפי המחקר, אך הצעתו נדחתה והוא נדרש לפנות את הכפר על תושביו. (היהודים הבוגדניים).

הכפר נכבש ללא קרב וחוסיין ואנשי שבטו עברו ללבנון. אחר כך הוא ביקר בארץ כמה פעמים ונפגש עם מכריו וידידיו היהודים, ביניהם מנו פרידמן, המושל הצבאי של אזור צפת ויוסף נחמני, חבר עיריית טבריה ואיש הקק"ל. הוא הפציר בהם לאפשר לו ולבני שבטו לשוב לארץ. בשלב מסוים הוא אפילו קיבל הלוואה ממנהל המחוז הצפוני של הקק"ל. ביקוריו בארץ עוררו את חשדו של המודיעין הסורי, ובמאי 1949 נרצח כאמל חוסיין בלבנון. (שוב באשמת היהודים).

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2647352

לצאת מרצון מפיפא

היות שהמאבק להשעיית ישראל יתחדש ע"י 57 המדינות המוסלמיות, והיות שממילא כל משחק כדורגל מסתיים בביזיון לישראל, מוטב כבר פשוט לפרוש מהמשחקים.

דאע''ש: ''בשוק הנערות מישל אובמה

לא תעלה יותר מ-40 דולר''

 כתבה שפורסמה במגזין החודשי "דאביק" של דעא"ש מצדיקה את מעשי החטיפה והאונס של נשים כופרות ומבטיחה ליישם את "שוק הנערות" גם במדינות המערב.

אום סמאיה, מחברת הכתבה "שפחות או פרוצות?" – מבטיחה בדבריה לייבא את שוק הנערות של דאע"ש גם למערב. כשזה יקרה, היא מעריכה כי מישל אובמה, אשת נשיא ארצות הברית, תוכל להימכר במחיר של 40 דולר בלבד – "שליש דינר זה יותר מדי בשבילה!" – כך הכותבת.

"לקיחת עבדים בזמן מלחמה זה מנהג נהדר ורווחי, בעל המון תבונה אלוהית ויתרונות דתיים," מסבירה הכותבת. לשם חיזוק הטענה שלה, היא מציינת מיספר מקרים בהם הנביא מוחמד חטף נשים צעירות, החזיק אותן בשבי והפך אותן לפילגשים. לדבריה, מדובר ביחס לגיטימי לחלוטין כלפי נשים נחותות ולכן ממש לא מדובר במקרי אונס.

מעניין מה עשוי להיות מחיר השוק של שרה נתניהו, או של גולדה-זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון)?

השפחות היהודיות של מוחמד

וזה הזמן להיזכר ביהודיות שלקח מוחמד כשלל מלחמה לאחר ניצחונו את היהודים.

צפיה (בערבית: صفية; 613-673 בערך) היתה בתו של חי בן אחיטוב, ממנהיגי שבט בני נדיר. היא נולדה באל-מדינה בשנת 613 לערך. מוחמד דרש מבני שבט נדיר לקבל את האסלאם, או לעזוב. לאחר מצור ארוך, נאלצו היהודים להיכנע, כלומר, למסור לו את הקרקע ואת הנשק. הם עצמם ניתצו את בתיהם ועמסו את המפתנים של הבתים על גמליהם. כדי להראות שאינם מנוצחים יצאו בתופים וכנורות. הנשים לבשו פאר. הם עזבו, חלקם לח'ייבר, וחלקם ליריחו. אביה של צפיה ומשפחתו החליטו להישאר באַל-מַדִינָה והצטרפו ליהודים של שבט קוריט'ה. צפיה נישאה לכנאנה אבן אבי אלרביע בן אבי אלחקיק, במקור מח'ייבר.

לאחר מצור ממושך, החליטו בני קוריט'ה להיכנע. לפני הכניעה הצליחו צפיה ובעלה לצאת מאַל-מַדִינָה ולברוח לח'ייבר. כאשר פתחו בני קוריט'ה את השערים, אסרו הערבים את כל הגברים. מוחמד יצא אל השוק באַל-מַדִינָה, חפר חפירות וצווה לכרות את ראשו של כל גבר יהודי שיסרב לקבל את האסלאם. הגברים הובאו אליו אחד אחד לפי הצו. הטבח נעשה בפניו של מוחמד עצמו. המתת היהודים נמשכה יום שלם. עלי בן אבי טאלב, בן-דודו וחתנו של מוחמד, קיים את זוועת השחיטה בידיו ממש. הראשים הותזו והגופות הושלכו אל בור מחוץ לעיר. כשנקרא אביה של צפיה, חי בן אח'טב, היה לבוש משי עם שלל צבעים. הוא קרע את לבושו למען לא יחלקוהו ביניהם המוסלמים. ידיו היו כבולות אל ערפו, כשראה את מוחמד אמר: "באלוהים אין אני מאשים את עצמי בגלל שנאתי אותך. אולם אשר יבגוד באלוהים יעכרנו האלוהים."

אחרי כן צנח. ראשו נכרת. הטבח נמשך בלילה לאור הנרות. הגופות הושלכו אל הבורות ונערמו עליהם ערמות של עפר. כל מי שהגיע לבגרות הוצא להורג. הנשים והילדים נמכרו לעבדות. הביזה הגדולה, אדמות, נשק, ילדים ונשים נתנו למוחמד, שהיה חסר מקורות מחייה, אמצעים לשלוט על אל-מדינה ולהמשיך במסע כיבושים בכל ערב.

היישוב היהודי הבא שנכבש על ידי מוחמד היה ח'ייבר, נאת מדבר העשירה והפורייה בערב. ח'ייבר הייתה מיושבת ביהודים מקומיים וחלק מיהודי נד'יר עברו לשם. בין השבויות שנתפסו לאחר כיבוש ח'ייבר היתה צפיה, בת חי בן אח'טב שנרצח בליל הטבח של קוריט'ה. מוחמד בחר בה מבין השבויות ולקחה לאישה כשלל מלחמה.

בעלה, כנאנה אבן אבי אלרביע נלקח גם הוא בשבי. מוחמד רצה להתנקם בו נקמה אכזרית. הוא ציווה להביאו אליו ודרש ממנו למסור לו את אוצרות משפחת אבי אלחוקיק שהכילו מרגליות וכלי הזהב ועדיים. כנאנה סירב. מוחמד ציווה לענותו ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל ובשיפודים לוהטים. אחרי כן התיזו את ראשו. מוחמד ציווה לרצוח גם את אחיו סאלם. את צפיה, אשת הנרצח, הכריח לעבור ולצפות בגופות ההרוגים.

צפיה היתה יפת מראה. מוחמד הכיר אותה עוד בצאתה לגלות עם בני נד'יר מאַל-מַדִינָה. את הנישואין עם צפיה חגג מוחמד בח'ייבר. בליל הכלולות אישה בשם אום סולים בת מילחאן אם אנס בן מאלכ – מונתה לטפל בה. היא קישטה אותה וסרקה אותה. אחד מאנשי מוחמד, אבו איוב ח'אלד בן זיד אחי בני אלנג'אר מונה כשומר אישי עליה. איבן הישאם מספר כי משראה ח'אלד שמוחמד בחר בה לאישה, הזהיר אותו מפניה ואמר לו שעליו להיזהר מאישה מבין הכופרים שהרג את אביה, את בעלה, ואת בני עמה, פן תעשה לך רעה. אז נתן לו מוחמד את התפקיד לשמור עליה ומפניה.

צפיה האריכה ימים יחסית לתקופתה. כשנישאה למוחמד היתה בת 17, ובמותה היתה בת 60. לא היו להם ילדים. היא היתה עשירה מאוד כי ירשה רכוש רב מאבותיה. היא מתה בשנת 50 להג'רה (673 לספירה) בימי הח'ליף מועאויה הראשון, ונקברה בבקעה סמוך לשערי אל-מדינה.

בנוסף לקח מוחמד צעירה יהודייה נוספת כשלל והיות והיא סירבה להתאסלם הוא שמר אותה כשפחת מין בלבד.

מרים היפה עולה לישראל

על ספרו של מישל וולבק "כניעה" כבר כתבתי – הנביא מישל ולבק צרפת האבודה:

La France perdu

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01011.php

את הספר כתב וולבק לפני עליית האלימות הרצחנית של החליפות האיסלמית ולכן גם תיאורו את תהליך השתלטות האיסלם על צרפת אינו מלווה באלימות רצחנית, אלא יותר בהגות פסבדו אינטלקטואלית המלווה במתן מענקים כספיים ע"י סעודיה (בינתיים גם היא במשבר כלכלי) ובאפשרויות לעונג מיני ע"י נישואין עם מיספר קטינות. שני הפיתויים הללו כסף, ומין, הם שמשכנעים לבסוף את גיבור הספר פרנסואה (וולבק) להתאסלם.

יותר מאשר ביקורת על האיסלם וולבק לועג לבורגנות הנהנתנית הפיליסטינית של השמאל הליברלי הצרפתי, ויכולת הסתגלותם לכל פשע. "כל כך הרבה אינטלקטואלים לאורך המאה ה-20 תמכו בסטלין, במאו, או בפול פוט, וזה אף פעם לא הזיק להם באמת." כותב וולבק, "אינטלקטואל בצרפת לא נדרש להיות אחראי, האחריות אינה מטבעו."

מובן שהמאבק המוסלמי לשלטון בעולם עובר דרך חיסול ישראל: "המאמר שנשלח לאומה (כתב העת ללימודים פלסטיניים ואומה) שבו הוא דן בשאלה האם האיסלם נועד לשלוט בעולם, רדיז'ה עונה לבסוף בדרך החיוב." (שם עמ' 253)

מרים, הסטודנטית היהודייה המאוהבת בגיבור הספר, מחליטה לעזוב את צרפת בהבנה שיהודים לא יוכלו יותר לחיות בה. פרנסואה (וולבק) מתפעל לא רק מיופייה אלא גם מיחסה להוריה ולאחיה, יחס משפחתי אוהב שאותו לא הכיר מעולם, אבל אצל וולבק כמו תמיד, המין הוא בראש מעייניו: "מﬠרכת הבחירות, לא מנﬠה ממני כהוא זה מלחשוב שוב ושוב ﬠל מרים. היא היתה ודאי נﬠרה גותית מקסימה בגיל ההתבגרות שלה, בטרם הפכה לבחורה בﬠלת קלאסה. עורה הלבן מאור, ﬠיניה הכהות; בעלת קלאסה, אבל סקסית באופן מפוכח; וראוי לציין שההבטחות של הארוטיות החבויה שלה התקיימו מﬠל ומﬠבר.

"האהבה אצל הגבר אינה אלא הכרת תורה ﬠל העונג שניתן לו, ואיש מעולם לא הﬠניק לי ﬠונג במו מרים. היא יכלה לכווץ את הכוס שלה ברצונה (לﬠיתים בﬠדינות, בלחיצות איטיות שקשה לעמוד בפניהן, לﬠיתים ברטיטות נמרצות) היא טלטלה את ישבנה באצילות אינסופית לפני שהציﬠה לי אותו. אשר למציצות שלה, מעולם לא הכרתי משהו דומה, היא התייחסה לבל מציצה כאילו היתה הראשונה שלה וכאילו היא ﬠומדת להיות האחרונה בחייה. כל אחת מהמציצות שלה היתה מספיקה להצדיק חיים של גבר." (וולבק "כניעה" עמ' 34).

"לי אין את ישראל," אומר פרנסואה בצער למרים, וממשיך לחשוב עליה.

"אחרי שבוע ואולי שבועיים קיבלתי לבסוף מייל ממנה בו סיפרה לי הרבה על ישראל, על האווירה המיוחדת ששוררת בה – דינמית ועליזה באופן בלתי רגיל, אבל בעומק הדברים מסתתרת טרגדיה. זה יכול להראות מוזר, היא אמרה לעזוב ארץ – את צרפת בגלל החשש שיקרו בה דברים היפותטיים מסוכנים, ולהגר לארץ שבה הסכנות בכלל לא היפותטיות – זרוע מחתרתית של חמאס החליטה לפתוח בסדרת פעולות חדשה, ובכל יום או כמעט בכל יום מתאבדים עמוסים בחומרי נפץ מתפוצצים במסעדות ובאוטובוסים. זה מוזר אך כשנמצאים במקום מבינים את זה. מפני שישראל היתה תמיד במלחמה הפיגועים והמלחמות נתפסים כאן במובן מסוים כבלתי נמנעים טבעיים, מכל מקום הם לא מפריעים ליהנות מהחיים."

מול חוסר האונים של אירופה, פרנסואה, (וולבק), לא מסתיר את הערצתו לכוח הקיום של ישראל והישראלים: "ישראל היתה במלחמה מהקמתה. הפיגועים והקרבות נראים בה טבעיים ובלתי נמנעים, ומכל מקום אינם מונעים ליהנות מהחיים."

"מרים צירפה למייל שתי תמונות שלה בביקיני, בחוף תל אביב, באחת התמונות שצולמה מהגב כשהיא דוהרת לכיוון הים, היה אפשר לראות היטב את ישבנה ועמד לי. נתקפתי רצון בלתי נשלט ללטף אותו, הידיים שלי התכסו עקצוצים כואבים. לא ייאמן כמה היטבתי לזכור את הישבן שלה.

"כשסגרתי את המחשב שלי הבנתי שהיא לא הזכירה בשום רגע חזרה אפשרית לצרפת." (מישל וולבק "כניעה", עמ' 154)

אחשוורוש – היהודי הנודד – חבר הפרלמנט האירופי, הירוק לשעבר דניאל כהן-בנדיט, דניאל האדום, הפך צרפתי בגיל 70

 בעוד מרים היפה נמלטת מצרפת לישראל – דניאל כהן-בנדיט השיג בגיל 70 אזרחות צרפתית.

דניאל כהן בנדיט בנו של אריך כהן בנדיט ממרקש, והרטה דוד מפוזנן גרמניה, נולד בצרפת להורים שנמלטו מהמשטר הנאצי, ושבו לגרמניה זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

דניאל כהן-בנדיט, שהיה חסר נתינות במשך 14 שנים, בחר באזרחות גרמנית בשנת 1959 כדי להימנע משירות צבאי צרפתי.

בשנת 1965 למד, כאזרח גרמני, במחלקה לסוציולוגיה של האוניברסיטה של נאנטר (Nanterre); כהן בנדיט התבלט כאחד ממנהיגי הסטודנטים במהומות של 1968, והמוניטין שלו כאנרכיסט הביא לו את התואר "דני האדום".

ב-21 במאי 1968, קיבל משר הפנים הצרפתי צו גירוש משטח צרפת בגין אי סדר ציבורי מטריד.

והנה לאחר 47 שנים קיבל כהן בנדיט גם אזרחות צרפתית. "עכשיו יש לי אזרחות כפולה," התנאה כהן בנדיט, "אני צרפתי-גרמני," דו-לאומי – זה "מתאים לזהות שלי, ולהלך הרוח שלי," הוא הוסיף.

האם במקרה של קונפליקט גרמני-צרפתי יהווה כהן בנדיט דרייפוס חדש? סביר שלא, כי הוא, בניגוד לדרייפוס, איננו רואה עוד את עצמו כיהודי.

* * *

ישראל בר-ניר

הפרשנות איננה מדוייקת

כדאי להבהיר שהפרשנות שניתנה בישראל לפסיקה האחרונה של ביה"מ העליון כאן בארה"ב, איננה מדוייקת. למעשה היא לא נכונה.  ביה"מ כלל לא עסק בשאלה של ריבונות ישראל על ירושלים ו/או של הכרת ארה"ב בריבונות הזאת. ביה"מ כאן אף פעם לא ייטול לעצמו סמכויות להכתיב לממשל איך לנהל את מדיניות החוץ והביטחון. השאלה שעמדה בפני ביה"מ עסקה בשאלת הסמכויות של הקונגרס ושל הנשיא. לצערי – כי אני רואה כאבסורדית את מדיניות ארה"ב בנושא, הפעם הצדק עם אובאמה. החוקה נותנת לנשיא סמכות בלעדית לנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב, ולקונגרס אין שום סמכות לחוקק חוקים שפוגעים בסמכות הזאת.

זה מה שביה"מ העליון פסק – החוק שהועבר בקונגרס על פיו יש לשנות את הרישום של מקום הלידה של אזרחים אמריקאים שנולדו בירושלים, מנוגד לחוקה, כי רק לנשיא ישנה הסמכות לעשות זאת. הסיפור התחיל כבר בתקופתו של בוש, וזה בכלל לא בטוח שמי שיחליף את אובאמה בבית הלבן, גם אם הוא יהיה רפובליקני ומגדולי אוהדי ישראל – ישנה את זה.

* * *

יהודה דרורי: אני רק שאלה...מדוע מי שנולד בירושלים הוא לא אזרח ישראלי, אבל מי שנולד בקניה הוא אזרח אמריקאי...

* * *

יצחק שויגר

כרמינה ואינדיאנה ג'ונס במצדה

תגידי נהנית מהוויקאנד? היה שווה להוציא כל כך הרבה כסף?

תראי הכסף זה לא הבעייה. העניין הוא מה את מרגישה בבוקר יום ראשון כשנסעת הביתה מים המלח. אם את מרוצה, אז שיחקת אותה, אם לא, חבל על הכסף.  ככה זה מאמי, בגיל שלנו כל יום חשוב.

תראי, מה זה  כסף לא בעייה ? אם היית בישרוטל זה היה ים של כסף. אני הייתי במלון הוד ועלה לי חצי.

תראי האופרות זה לא הכול, זה חלק מהסיבה שאנשים נוסעים למקומות כאלו. הם רוצים להיות ביחד ואת זה הם תפסו בישרוטל. הביחד זה חלק מהעניין, האופרות זה רק התוספת והסיבה.

תראי גם במלון הוד היה אוכל מצויין.

את שוב פעם לא תופסת. זה לא האוכל זה הסטייל והביחד והאסתטיות של הבופה. תראי, אם אין לך את זה אז אין לך את זה. אי אפשר להסביר. את זוכרת שהיינו בחתונה בגני שלומית והיה בופה פנטסטי?

זוכרת. באמת היה יוצא מן הכלל.

אז בישרוטל, עשו בופה בלאנצ' שהיה פי אלף יותר יפה ויותר טעים. וגם כשבאנו בערב אחרי האופרה קיבלו אותנו כמו מלכים עם משקאות ועוגות ופירות. תאמיני לי הרגשתי כמו מלכה.

נו באמת.

תגידי ככה ואז תהיי תמיד בהוד ותחסכי כסף. יותר טוב תהיי במלון בערד יעלה לך חצי מהוד. לא ככה מאמי? היו אנשים שבאו ממלונות אחרים לבופה אבל לא נתנו להם להיכנס, מה את חושבת שסתם הם באו?

ומה את אומרת על האופרות? אני לא כל כך נהניתי מכרמינה בורנה.

זה בגלל שאת לא מתרכזת ולא משקיעה. את צריכה לקרוא קודם כל, מה שמיכאל כותב על המופע.

מי זה מיכאל, זה הגבוה הזה?

כן. הוא תמיד מסביר לי מה נראה, גם לפני המופעים במשכן ואז אני מבינה יותר טוב.

מה צריך להסביר? מקשיבים ורואים. אם נהנים טוב, לא נהנים, לא טוב.

את עושה את זה פשוט מדי. תראי כרמינה בורנה, תקראי על זה בד"ר גוגל, זה מופע של שירים עתיקים ומיכאל הסביר שהמופע זה על ארכיאולוג שמחפש משהו בעבר.

אז מה הם הביאו סוסים? בטח הם חשבו שהם באאידה ורצו לנצל את הבמה. ואיזה סוסים יפים הם הביאו, הם באמת היו משהו, חבל שהם היו רק בהתחלה. היו צריכים להביא אותם גם להשתחוות עם השחקנים בסוף המופע.

הנה את רואה, את לא מבינה. הארכיאולוג יצא למסע וכיוון שזה מסע לשירים ממאות קודמות שאז נסעו על סוסים, לא ככה? אז הם הביאו את הזמר על סוס והלבישו אותו כמו אינדיאנה ג'ונס ואז הוא שר לפי הנושאים של השירים, הבמאי הציג כל מיני דמויות שהוא חשב שהן מספרות את הסיפור שלו. את זוכרת, היו שם חיות, נימפות בים ופרחים וכל מיני צבע ופירוטכניקה. צריך דמיון, היום גם האופרה השתנתה. זה לא מה  שהיה פעם, שהיו עולים זמרים לבמה ושרים. היום הקהל רוצה שואו, אז חנה מוניץ הביאה לו שואו. זה הכול, אם משלמים כל כך הרבה רוצים תמורה, לא סתם שיעלו וישירו, בשביל זה לא נוסעים לים המלח ומקימים אתר כזה. את צריכה להבין את זה.

את צודקת, אבל היה אפשר לחסוך הרבה כסף. הרקדנים למשל. האלו מפולניה שרקדו ריקודים לא משהו, היה אפשר להביא במקומם את להקת צופי רמת גן שהיו גם כן יכולים לענטז ולהתנועע עם התחת כמו שהם עשו וכולם היו מוחאים כפים בגלל שזה היה "כחול לבן," ולא  יבוא מפולניה.

שטויות, את ממש נכנסת לשטויות. את צריכה לקבל את הכול ביחד. הנה תראי טוסקה, היה טוב? היה טוב. למה? כי כולם כבר מכירים את זה וראו הרבה פעמים ומכירים את השירים והזמרים היו טובים, ואם את שואלת אותי, הבמה היתה גדולה מדי. כשטוסקה נלחמה בסקרפיה הרוצח שרצה לאנוס אותה זה הרי זה היה בחדר שלו ולא על במה ענקית כמו אולם ריקודים.   אבל מה, זה היה מרגש, ככה לראות את המצדה ברקע ולראות את טוסקה קופצת מהגג ומתאבדת מול צוק מצדה, שעליו התאבדו הקנאים העברים הראשונים! תגידי לי זה לא משהו סמלי?

תגידי, את על כדורים? אני בכלל לא חשבתי על זה. לא על הסוסים ולא על טוסקה המתאבדת. אני הלכתי בבוקר לים שכבתי על המים ככה בקלות בלי לשקוע ואמרתי לעצמי, אילו ישו היה הולך בים המלח על המים ולא בירדן אף אחד לא היה מתרגש מזה, היו מקבלים את זה באופן טבעי ואז כל ההיסטוריה העולמית היתה משתנה.

אני רואה שאת לא צריכה כדורים. השמש והחום הנורא דפקו לך את הראש. תשמעי לי,  תשימי מגבת רטובה תשכבי במזגן והכול יעבור לך. גם הטוסקה וגם אינדיאנה ג'ונס ואל תשכחי להירשם בשנה הבאה מוקדם כדי שיהיה לך מקום בישרוטל.

* * *

איליה בר-זאב

תהום העצמוֹת

דְּמוּת אָדָם נֶחְשְׂפָה, אוּלַי נָפְלָה מִשְּׁמֵי הָאוֹר,

גֻּלְגֹּלֶת פְּצוּעָה לְלֹא "יָד וּמַצֶּבֶת"*, 430,000 שָׁנָה לִפְנֵי

בָּאבִּי יָאר.

הַאִם זֶה הָרֶצַח הָרִאשׁוֹן?

יְלָדִים מְשַׂחֲקִים –

שַׁעֲשׁוּעֵי כַּדּוּר בְּגֻלְגּוֹלוֹת מִזְדַּמְּנוֹת, קָלַשְׁנִיקוֹב בָּאֲלַכְסוֹן.

יְלָדִים מְשַׂחֲקִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים בִּסְעָרָה

אֶל שָׁמַיִם שֶׁל אֲחֵרִים.

בּוֹר וְעוֹד בּוֹר, גַּיְא וְעוֹד גַּיְא מִתְכַּסִּים בְּפִרְחֵי בַּר,

בְּאֵפֶר חַטָּאת.

אוֹר הַבֹּקֶר מְהַסֵּס, רֶשֶׁת ב' מַנְעִימָה מַנְגִּינוֹת מִמֵּאָה אַחֶרֶת.

לוּאִי מְחַצְצֵר וְשָׁר חֲלוֹמוֹת –

"הַחַיִּים בְּוָרֹד".

* יבגני יבטושנקו, פואמת באבי יאר 1961

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. הלוחש באוזנו של הרצוג

אם במהלך הקדנציה שלו יחתום נתניהו על חוזה שלום אזורי כולל עם מדינות ערב והפלשתינאים, וקבלת ההסכם תהיה תלויה באופוזיציה, כיצד תנהגנה המחנ"צ ומרצ? על פי הניסיון ההיסטורי, הן תתמוכנה. אולם אם הן תשאלנה לפיו של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, הן תצבענה נגד, כדי להפיל את נתניהו.

במאמר מרושע ב"הארץ", רכלבסקי יצא חוצץ נגד שלי יחימוביץ', שהודיעה שתתמוך, ותפעל לכך שמפלגתה תתמוך, ברפורמות חברתיות וכלכליות שיוביל כחלון, לטובת המשק והחברה, לקידום הצדק והשיוויון, מתוך אחריות ממלכתית ופטריוטיות.

תחת הכותרת "יחימוביץ' התבלבלה", המסית והמדיח תקף אותה בחריפות: "הצעת יחימוביץ' לשת״פ למען משטר נתניהו לא תחזיק – כי היא מופרכת, מזיקה ואנטי-מוסרית. יחימוביץ' אמורה להיות הראשונה לדעת שההצעה לתמוך ולחזק רוע בעזרת 'הדברים הטובים' שהוא עושה היא פארסה. משטר אנטי-דמוקרטי, שמתחיל בריסוק משרד התקשורת, ושאין לו כלל רוב – דווקא יחימוביץ' תציל אותו? יש גבול לכל תעלול... הצעתה הנואלת של יחימוביץ'... מישהו השתגע? לגמרי?"

 רכלבסקי משווה את הצעתה של יחימוביץ' לצעדו של דיין שערק ממפלגת העבודה לממשלתו של בגין. בדיעבד, הוא מצדיק את המהלך, כיוון שלטענתו בזכותו הושג השלום עם מצרים. אלא שאם אז המטרה המרכזית היתה להשיג שלום, הפעם המטרה המרכזית היא להפיל את נתניהו, אותו הוא מכנה בעזות מצח "דיקטטור". "אין משימה חשובה מהצלת ישראל מדיקטטורה. פריצת דרך מדינית תחכה."

שלי לא נשארה חייבת. במאמר תגובה היא יצאה נגד המגנים אותה על דרישתה מהאופוזיציה לנהוג באחריות פטריוטית, וכינתה אותם, בצדק רב, "צבועים, טיפשים ומנותקים." היא התמקדה במיוחד במסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי, ובין השאר סיפרה סיפור.

"ביוני שנה שעברה, באתי ללשכתו של פואד בכנסת. רציתי להגיד לו ישירות, בפניו, שלא רק שהתנגדתי להצביע עבורו כמועמד סיעת העבודה לנשיאות, אלא שארחיק לכת ואביע תמיכה פומבית במי שהיה בעיניי המועמד הראוי מכולם, אף שבא משורות הליכוד: רובי ריבלין, כיום נשיאנו האהוב.

פואד היה בהלם. ביקש והפציר שלא אעשה זאת, עבר לשלב האיומים באשר לגורלי ב'שטח' של המפלגה (בפריימריז שאחר כך נבחרתי למקום הראשון, למרבה השמחה ולמרות האיומים), והזהיר מפני לינץ' תקשורתי נגדי על תמיכה באיש ליכוד.

הגבתי בסבלנות ובנימוס ולא התעמתי אתו. אכן צפיתי נזק פוליטי ותקשורתי מסוים, אבל הייתי כל כך משוכנעת בכך שרובי יהיה נשיא נפלא, עד שהייתי מוכנה ומזומנה לשלם את המחיר.

כשקמתי ללכת, פואד צעק בזעם לעבר עוזרתו, איילת: 'תשיגי לי את ספי רכלבסקי דחוף.'

ואכן עוד באותו יום, ומיד אחרי שהודעתי על תמיכה בריבלין, העלה רכלבסקי בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס עם דברי שטנה והסתה נגד ריבלין, וגם נגדי על כך שאני מעזה לתמוך בו. אין די מקום לפרוש את כל מה שנכתב בסטטוס המופרע והפרוע ההוא, רק קטע קטן:

'בואו נדבר על יחימוביץ'. שלי יחימוביץ'... מי שהוא משת״פ אגואיסט, מי שמקדם סוציאליזם לאומני – גם בלי תרגום לגרמנית – (רמז עבה: אני נאצית. ש.י.) אינו ראוי לאף קול... לידה אפילו נתניהו נראה כמופת של אינטגריטי... כל רוע ההתנחלות וחברון והרב ליאור הוא על ידי משתפי הפעולה...'"

שלי יחימוביץ' היתה צדיקה אחת בסדום, כאשר התנגדה למועמדות פואד בן אליעזר לנשיאות. בדברי תמיכתה בריבלין, היא אמרה שאמנם פעורה ביניהם תהום אידיאולוגית, אך היא תומכת בו בזכות יושרו וטוהר כפיו. מכלל הן, ניתן היה להבין את הלאו. אמנם היא חולקת אותה אידיאולוגיה עם פואד, אך פעורה ביניהם תהום בשל העדר יושר ואי ניקיון כפיו.

האם שלי ידעה מה שאחרים לא ידעו? לא. היא ידעה מה שכולם ידעו. סביר להניח שלא הכול ידעו את הפרטים שלהם אנו נחשפים היום בכתב האישום החמור, המתגבש נגד פואד, וכולל עבירות חמורות של שוחד ומרמה. אבל האם היה אדם אחד שראה בפואד מופת של יושר, של הגינות, של אמת, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, כפי שמצופה מנשיא המדינה? ודאי שלא. אבל כל סיעת העבודה והרצוג בראשה, ידעו גם ידעו עד כמה פואד חזק "בשטח", כלומר בשטחם של קבלני הקולות, מִפְקְדֵי הארגזים ושאר חוליי הפריימריטיס. ומשיקול זר זה, כמעט ושוב היינו עדים לנשיא בחקירות פליליות, כאילו לא די היה לנו במשה קצב.

המסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי נוהג לכנות את ישראל "מדינה מושחתת", ולהציג את השחיתות כתוצאה ישירה של שלטון הליכוד, שהוא מושחת מן היסוד; מושחת ומשחית. נכון שבקרוב עומד להיכנס לכלא ראש הממשלה שניסה להגשים את השקפותיו המדיניות של רכלבסקי (אלמלא אבו מאזן הבריז לו דחה אפילו את הצעותיו), אך לדידו של רכלבסקי, אולמרט נגוע, בשל עברו כליכודניק שהשחית אותו.

והיום, כאשר מתברר שמועמד מפלגת העבודה לנשיאות המדינה מושחת עד שורשי שערותיו, מתברר גם שהמסית והמדיח הסדרתי הוא ממקורביו, המתאם עימו את פשקווילי ההסתה והנאצה שלו.

 בסרט "הרצוג" הגיח שוב ושוב פרצופו של המסית והמדיח הסדרתי רכבלסקי. מסתבר שהוא, דווקא הוא, שייך למעטפת הקרובה ביותר להרצוג. הוא, דווקא הוא, מהלוחשים על אוזנו.

כשראיתי זאת הזדעזעתי.

רכלבסקי, המרשה לעצמו להגדיר את ראש הממשלה שזה עתה נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות בידי רוב העם – "דיקטטור", הוא האדם האחרון שיכול לדבר על דמוקרטיה. מדובר באדם שנפשו סולדת מדמוקרטיה. אדם שהמניע המרכזי בחייו הוא השנאה. היא המוליכה אותו. כל חייו, מפעל חייו, מאז ספר ההסתה והשקר "חמורו של משיח" דרך מאות פשקווילי הסתה ב"הארץ", קודש להסתה והפצת שנאה נגד כל מי שמעז לחשוב אחרת ממנו. רכלבסקי הוא אנטי דמוקרט ביסודו. הוא האיש שהסית לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. הוא האיש שקרא לפיקוד של צה"ל לסכל החלטה של הדרג המדיני לתקוף את הכור הגרעיני באיראן, אם תינתן פקודה כזאת. הוא האיש שהסית את טייסי חיל האוויר לדומם את מנועי המטוסים, אם יקבלו פקודה לצאת לתקיפת הכור האיראני. משמעות הדברים היא הפיכה צבאית.

והאיש הנקלה הזה, הדיקטטור בנשמה הזה, האנטי דמוקרט הקיצוני הזה, איש השנאה והמדון, המסית והמדיח הסדרתי, מדבר על דיקטטורה... הרי אם אדם כמותו יעלה חלילה לשלטון, עשרות אלפים יכלאו במחנות ריכוז ומאות ייתלו בכיכרות הערים.

כאנטי דמוקרט קיצוני, הוא תמך בהתלהבות בעריקי 8200. כאשר שלי יחימוביץ' גינתה את עריקתם, הוא פירסם נגדה ב"הארץ" פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה.

והאיש הזה הוא הלוחש על אוזנו של יצחק הרצוג.

מה הפלא שהרצוג הוביל את מפלגתו לתמיכה בבנימין פואד בן אליעזר לנשיאות המדינה?

2. יש גבולות לחופש האמנות?

חופש הביטוי, חופש היצירה, החופש האמנותי, הינם מן היסודות המרכזיים של דמוקרטיה ליברלית. יש לשמור עליהם מכל משמר. אך האם החופש הזה מוחלט, בלתי מוגבל? האם יש אי אלו קווים אדומים, גבולות, גם לחופש הביטוי?

זו שאלה נכבדת, אך לא זו השאלה הניצבת לדיון, בעקבות החלטותיהם השנויות במחלוקת של שר החינוך ושל שרת התרבות בימים האחרונים. השאלה שעל סדר היום נוגעת לתמיכת המדינה. חופש היצירה אינו מותנה בתמיכת המדינה. אדם יכול לכתוב, לפרסם, להופיע, להקים תיאטרון ללא תמיכה תקציבית של המדינה. ניתן להבטיח את חופש היצירה שלו, מבלי לממן אותה. האם למדינה אמורה להיות אמירה בנוגע לתכנים התרבותיים שהיא מממנת?

במדינה דמוקרטית מצופה מהממשלה שתתמוך בתיאטרון, אך בשום אופן אין מצופה מהתיאטרון שיתמוך בממשלה. על הממשלה לתמוך גם בהצגות תיאטרון היוצאות נגדה, התוקפות את דרכה ואת מדיניותה. אך יש להבחין בין הממשלה למדינה. מי שיוצא נגד הממשלה, אינו יוצא נגד המדינה. אולם מי שפועל נגד המדינה, אין להתייחס אל יצירתו כאל יצירה פוליטית לגיטימית, הראויה לתמיכתה (ואילו אותו יוצר היה אדם הגון, הוא עצמו היה מסרב לקבל תמיכה כזו מן המדינה).

מהם הגבולות והקווים האדומים לתמיכת המדינה ביצירה בעלת מסרים שנויים במחלוקת?

זו שאלה נכבדת, אך יש שאלה נוספת הראויה להתייחסות מיוחדת – אילו תכנים ראויים לעידוד של משרד החינוך, כחלק מסל התרבות של הופעות בפני תלמידי בתי הספר.

יש מקום לחשיפת התלמידים לסוגיות פוליטיות באמצעות התרבות והאמנות, אך ראוי להבטיח איזון, כדי למנוע שטיפת מוח. לא כל מה שראוי להיכלל בחופש הביטוי ראוי למימון המדינה, אך לא כל מה שראוי למימון המדינה ראוי להיכנס לבתי הספר. כאן הקווים האדומים צריכים להיות הדוקים יותר.

כאב, איני מוכן בשום אופן שילדיי ייחשפו במסגרת תוכנית הלימודים שלהם למופעי תרבות בעלי תוכן גזעני, המטיפים לשנאת האחר; לשנאת ערבים, יוצאי אתיופיה, חרדים,  בעלי נטיות מיניות שונות, מתנחלים וכד'. איני מוכן שילדיי ייחשפו במסגרת תוכנית הלימודים – לתכנים של הכחשת שואה, של הצגת מלחמת העצמאות כטיהור אתני או של הצגת חיילי צה"ל כנאצים. איני מוכן שביום השנה לרצח רבין, יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר. איני מוכן שיוצג בפניהם מחזה היוצר גלוריפיקציה למחבל רוצח. גיבור המחזה שבנט פסל את הצגתו במסגרת סל תרבות, הוא וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלשתין, שהורשע בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב-1984 ונידון למאסר עולם.

האם באמת חופש הביטוי והאמנות מחייב הצגת מחזה כזה בפני תלמידים, במסגרת מערכת החינוך ובמימון סל תרבות של משרד החינוך? ממש לא. בעיניי, הצגה כזאת במסגרת כזאת היא אבסורד והפקרות.

יש לחשוף את התלמידים לאמנות ביקורתית המעלה דילמות, המאתגרת את הקונצנזוס, המעוררת מחשבה; ליצירה שתעורר ויכוחים. אך חייבים להיות קווים אדומים.

מעורבות פוליטית של השר בתכנים האמנותיים היא בעייתית. יש מקום לחשש מפני המדרון החלקלק של פסילה ממניעים פוליטיים, וממצב שבו התכנים האמנותיים אליהם ייחשפו התלמידים יותאמו לעמדותיו הפוליטיות של השר, בין אם שמו נפתלי בנט או יולי תמיר. אולם כאשר ועדת רפרטואר מאשרת הצגה היוצרת גלורפיקציה למחבל רוצח, יש מקום לפקפק בשיקול דעתה ולבחון את הרכבה.

חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מערכי היסוד של הדמוקרטיה, אך אינם בלתי מוגבלים. אין מקום לגזענות, לשנאה, לעידוד הפרת חוק, לחתירה בוטה נגד המדינה (ודוק – לא נגד הממשלה אלא נגד המדינה). כאשר מדובר בעצם החופש האמנותי, רק מקרים קיצוניים ביותר, כמו הסתה ישירה ובוטה לאלימות או לגזענות, ראויים לפסילה. כאשר מדובר בתמיכת המדינה, יש להציב קווים אדומים ברורים יותר. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בסל התרבות של משרד החינוך.

3. צרור הערות 10.6.15

* מצע דרבן – לכל אלה המשלים את עצמם, שהם יכולים לברוח ממסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל אם רק יצרחו: "זה לא אנחנו זה הם, זה אמיטנכלים, זה אקיבוש, אנחנו דווקא בסדר," להלן המצע של ועידת דרבן, שאמנם סוכל בידי המערב ולא עלה להצבעה, אך הוא המצע של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מאז אותה ועידה אנטישמית וגזענית לפני 14 שנה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

אין זאת "התנגדות למדיניות ישראל" ואין כל קשר לאקיבוש. תפנימו.

* סמל של אחדות – איני חסיד של תרבות הגבירים, ואיני מתלהב כלל מבעלי מאה, שהמאה הפכה אותם לבעלי הדעה, בין אם קוראים להם שלדון אדלסון ובין אם קוראים להם חיים סבן. ובכל זאת, שמחתי מאוד לראות אותם משלבים ידיים במאבק נגד החרם האנטישמי על ישראל, בשל מה שהם מסמלים. אדלסון מסמל את הזרם השמרני ביהדות ארה"ב וסבן את הזרם הליברלי. אדלסון מסמל את היהודים התומכים במפלגה הרפובליקאית וסבן את התומכים במפלגה הדמוקרטית. אדלסון מסמל את יהודי ארה"ב התומכים בימין הישראלי וסבן את התומכים בשמאל הישראלי.

יש לקוות שהאחדות שמגלים השנים במאבקם בחרם ובדה-לגיטימציה תבטא את האחדות הראויה במאבק הזה בין כל הזרמים של יהדות העולם ובין הזרמים הפוליטיים השונים בישראל.

* מה גייס את סבן? – איני יודע האם סבן התגייס מלכתחילה למאבק בחרם או רק אחרי שנפגע אישית, כבעל השליטה על "פרטנר". וזה לא כל כך משנה. הרי ידוע שמה שאיננו לומדים דרך הראש אנו לומדים דרך הרגליים ומה שאיננו לומדים דרך הרגליים אנו לומדים דרך הכיס.

* רישאר האמתי – רישאר, מנכ"ל אורנג' העולמי, חוזר בו מהחרם, חוזר בו מדבריו במצרים, מתנצל, רוצה לבקר בשגרירות ישראל בפאריס, רץ לבקר בישראל, מתנצל באוזני סילבן שלום, מביע חרטה באוזני נתניהו... להאמין לו? מיהו רישאר האמתי, זה המספר כמה הוא אוהב את ישראל, "אתם עם נפלא," או זה שהחרים את ישראל? האם מדובר באנטישמי או באוהד ישראל?

אין לי שמץ של מושג. הרי איני מכיר את האיש. דבר אחד ברור לי – שום אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי החרם, ושום אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי ביטולו. החרם היה כניעה לטרור הדה-לגיטימציה וביטולו היה כניעה ללחץ הנגדי של ישראל.

ומכאן שיש לנו כוח לא פחות מאשר לאוייב, ואנו צריכים לעבור ממגננה למתקפה. ולא רק למתקפת-נגד נקודתית כמו במקרה אורנג', אלא במתקפת-אמת רבתי מול תעשיית השקר, ברדיפה כלכלית, משפטית ומדינית אחר ברוני תעשיית השקר וברדיפה אישית ממוקדת כלפי מי שנכנעים לטרור.

* עליהום על "ידיעות אחרונות" – "ידיעות אחרונות" יצא לקמפיין נגד החרם על ישראל והדה-לגיטימציה לקיומה, ומיד הפך באחת לאוייב של "הארץ". "הארץ" אינו מסוגל להבין את מצב הצבירה של אופוזיציה לשלטון ולא למדינה. הוא – אופוזיציה למדינה. המתקפה של "הארץ" על "ידיעות", שלא התיישר איתו ועם קמפיין החרם והדה-לגיטימציה לישראל, השתלטה על מדור הדעות שלו, במיספר מאמרי נאצה מדי יום לאורך כל השבוע.

אחד המשתלחים הוא אורי משגב. במאמרו הוא כתב שמזל שהרצוג והמחנ"צ לא ניצחו בבחירות, כי אז היה מאבק לאומי משותף נגד החרם ברוח הקמפיין של "ידיעות אחרונות", כי בעצם אין הבדל בין הרצוג ונתניהו, כמו שאין הבדל בין "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". טוב, בעיני שונאי ישראל כל הישראלים אותו דבר.

גם גדעון לוי, התומך הנלהב והוותיק בכל צעד אנטי ישראלי, אם זה טרור פיזי ואם זה טרור הדה-לגיטימציה, יוצא במאמר תמיכה נלהב בצעדי החרם נגד מדינת ישראל, אותה הוא מכנה "בית הספר הגבוה לברוטליות ובהמיות." אמנם הוא מציין באכזבה שהחרמות הם "עונשים קלים מדי," אך הוא מתנחם בכך שזו תחילת הדרך, כיוון שעד כה העולם נהג בישראל ב"סלחנות בל תאומן," והוא מקווה ומאמין שבעקבות הצעדים הללו "העונשים יחמירו."

כמובן שהוא תוקף את הקמפיין של "ידיעות אחרונות", הפעם בלי להזכיר את שם העיתון, כ"תקשורת פופוליסטית" שיחד עם "פוליטיקאים לאומניים" עוסקים בשיסוי הישראלים ובהתלהמות. בין הפוליטיקאים הלאומניים, היחיד שאותו הוא מזכיר בשמו הוא יצחק הרצוג.

מתוך אמפטיה לבהמות, אני נמנע מלהגדיר את המנוול הזה כבהמה.

* הפרוטוקולים של אורי משגב – בשבועות האחרונים מנתב אורי משגב את חיצי שנאתו המורעלים בעיקר נגד ח"כ איוב קרא. טוב, זה ברור. כיוון שהוא דרוזי, בעיניו הוא בוגד –  משת"פ עם מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. הלעג שלו לאיוב ולעברית שבפיו גזעני ממש.

אורי משגב אינו אוהב בני מיעוטים שהינם פטריוטים ישראליים. הוא אוהב אותם רק כאשר הם מתאחדים נגד מדינת ישראל, כמו הרשימה המשותפת. כך ראוי שינהגו מיעוטים.

אלא אם כן מדובר במיעוטים יהודיים. כאשר מדובר בשלדון אדלסון וחיים סבן, היוצאים נגד החרם שהוא כל כך תומך בו ומזדהה אתו, הוא רואה בחיבור ביניהם את הפרוטוקולים של זקני ציון.

* כל הישראלים אותו הדבר – ציינתי שבעיני שונא ישראל כאורי משגב כל הישראלים אותו דבר. וכך גם אצל בן דמותו ושותפו לדבוקת שוקן – קובי ניב. הוא פירסם מאמר שבו הוא מציג את עמדות הימין ועמדות השמאל הציוני כזהות במהותן ונבדלות בשולי הסמנטיקה. כותרת המאמר: מלחמת בני חושך בבני חושך. ושורת הסיום: "כי הנה כולנו (טוב, נו, רק 97.3%) בני־חושך בדרך אל השחור הגדול."

* האנטישמי חטף מכה – ביום שבו ארדואן חוטף מכה בראש, העולם הוא מקום טוב יותר.

* המדיניות העקבית של ארה"ב – החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לדחות את העתירה הדורשת לרשום את ישראל כמדינת הלידה של יהודים שנולדו בירושלים, משאירה על מכונו את המצב הקיים מאז קום המדינה – סירובה של ארה"ב להכיר בהיותה של ירושלים, בכל גבול שהוא, חלק מישראל. בית המשפט לא קבע שהמדיניות הזו נכונה או שגויה, אלא שסמכותו של נשיא ארה"ב לקבל החלטה בנדון.

אי אפשר לצפות שדווקא אובמה ישנה את ההחלטה הזו, בה דבקו גם הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל. אולם לאחר תום הקדנציה שלו, על ישראל להעמיד את הסוגייה הזו במקום מרכזי בשיח הדיפלומטי עם ארה"ב ולהפעיל עליה לחץ כבד לשנות את מדיניותה.

* מתהפכים בקברותיהם – בחירתה של מרב מיכאלי ליו"ר סיעת המחנ"צ – היא ביטוי לאובדן דרכה של תנועת העבודה. מי שיעבור ליד בתי העלמין בכינרת ובגינוסר ובאחוזת הקבר בשדה בוקר בתצפית מעל נחל צין, אל יתפלא לשמוע את הד העצמות המתהפכות.

* הבור שנתניהו כרה לעצמו – נתניהו מחזר במרץ, בהצעות טובין אינסופיות, אחרי יאיר לפיד, שאותו פיטר לפני חצי שנה מממשלתו הקודמת, בצעד יהיר, מר ונמהר – ובלבד שיצטרף לממשלתו ויציל אותו מהמצב שבו קיומה של הממשלה תלויה בקולו של אורן חזן, שאותו היה עליו לשמן באינסוף טובין וכיבודין. נתניהו אפילו אינו פיקח שמצליח לחלץ את עצמו מהמצב שלא היה נקלע אליו אילו היה חכם.

* תאונה קטלנית – איני יודע האם רשימת הליכוד תיבחר בעתיד בפריימריז, במרכז או בכל דרך אחרת. אבל אני מוכן להתערב שבכל שיטה ובכל דרך – התאונה הקטלנית שנקראת אורן חזן לא תחזור יותר (מה שלא מבטיח שלא תהיינה תאונות אחרות).

בוועדה מסדרת אורן חזן לעולם לא היה נבחר.

* תקשורת חופשית – אני תומך בהצעת החוק של יצחק הרצוג לפירוקו של משרד התקשורת והקמת רשות תקשורת עצמאית שלא תהיה בסמכות אף דמות פוליטית. אגב, יוזם הצעת החוק הזאת היה שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, בהיותו שר התקשורת.

ביד הלשון: שתי השעיפים – מתוך מאמר של דן מרגלית ב"ישראל היום": "עודי פוסח על שתי השעיפים (כך זה כתוב במקור)."

האם מרגלית צודק?

ראשית, הוא צודק בכך שהוא כותב "שתי" ולא "שני". אין המדובר בסעיפי חוזה, שהם בלשון זכר, אלא במחשבות (במקור סעיפים הם ענפים, ובהשאלה משתמשים במילה למחשבות), והסעיפים הללו הם בלשון נקבה.

מרגלית צודק גם בכך שבתנ"ך מופיעה הצורה "שעיפים" בשי"ן שמאלית. כך היא מופיעה פעמיים בספר איוב: "לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי; וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי. מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע; וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי." (איוב כ ב) ו"בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים." (איוב ד יג).

אולם לא כך מופיע המקור לביטוי "פוסח על שתי הסעיפים". בפסוק המקורי נכתבת המילה באות סמ"ך. המקור הוא גערת אליהו בעם ישראל, על שאינו מחליט האם להאמין לנביא ה' או לנביאי הבעל. "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר: עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?" (יח כא).

וראוי לשים לב, שהפ"א בסעיפּים דגושה.

* נאכל חרב – בנאומה בכנס הרצליה אמרה זהבה גלאון, שהיא אינה מוכנה להשלים עם האקסיומה שלנצח נאכל חרב.

איזו בורות מביכה!

אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות של גלאון היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

 אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

 הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

אהוד: יש לסלוח לזהבה גלאון. היא עולה חדשה וכנראה ידיעתה בעברית אינה שונה מהבנתה את מה שקורה באזורנו, זאת למרות שהיא גרה בפתח-תקווה.

* * *

סופר נידח שלום,

בגיליון מס' 1048 מספר לנו אורי הייטנר שערביי חיפה ברחו מהעיר בהוראת המופתי של חיפה וזאת למרות שגולדה מאיר נסעה בדחיפות לחיפה, על פי הוראת בן גוריון, לנסות לשכנע את תושבי העיר הערבים להישאר.

ראש עירית חיפה – שבתאי לוי נפגש אף הוא עם מנהיגי הציבור הערבי בחיפה וניסה לשכנע אותם להישאר בעיר ולא לברוח. לאחר מכן, פקד משה כרמל – מפקד חזית הצפון, להפגיז את העיר התחתית במרגמות. הפקודה מולאה, ופגזי מרגמה שנורו מהכרמל על השוק הערבי בעיר התחתית גרמו להרוגים ופצועים.

אז החלה נהירה של ערבים לתחומי הנמל, שהיה בשליטת הצבא הבריטי. החלה בריחה המונית בכלי שיט ללבנון.

מסתבר שהשפעת פגזי המרגמות היתה חזקה יותר מהבטחות סרק של פוליטיקאים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אנחנו בפתח-תקווה, בשנת 48' – הסתתרנו במקלטים מפני המטוסים המצריים שחגו בשמיים באין מפריע והפציצו בין השאר את חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה וכן ליד הבית של השוחט בכפר גנים. המצרים לא הבטיחו לנו אז שום הבטחות סרק, חוץ מכך שאם ינצחו – יזרקו את כולנו לים.

* * *

אורית ברנר

דרכים מסגילות

שוב חזרה העדנה

לרחובות האספלט המשחירים,

גם המדרכות נהנות,

וספסלי הרחוב ממש מתענגים

על הרוך הסגולי,

שנחת וריפד את הכול

כמדי שנה בסוף האביב.

מעליהם מתמרים בענניהם 

המכחילים-מסגילים

עצי הסיגלון בעדינותם

הג'יקורנדית.

האוויר והאווירה סביבם

מסגילים ברכות עדינה.

אך החולפים ביעף במכוניותיהם

המפיצות עשנן האפור,

ממהרים ליעדם,

מבלי משים,

מביטים נכחם,

רואים וחושבים

רק על היעד –

לקראתו מתקדמים,

ולא כל היפעה

הבאה לעדן,

ולו רק מעט קט,

את אפרוריות דרכיהם

כל ימות השנה,

והסגול הלילכי,

שנחת לרכך

שיממון ימיהם הקשים.

חיפה, אייר-סיוון תשע"ה.

* * *

 רות ירדני כץ

1. "קפה כזה"

 ספרה החדש של אסתר קל

הוצאת צבעונים

טיפות דבש, עצב ושמחה. ספרה החדש של אסתר קל ששמו ״קפה כזה״ יש בו הרבה חוכמה. כמה אני מקנאה באסתר ידידתי הקרובה שכמעט כל שנה משתפת את כולם בניסיון החיים שלה במה שעובר עליה, במה שהיא נוגעת או לא, במה שהיא זוכרת טוב טוב מאז שהיתה ילדה. אסתר, שמאז שאני מכירה אותה וזה הרבה שנים אחורנית יודעת לקבל, לתת, להשתתף, לכעוס וגם להתרגז אבל תמיד תמיד לחשוב חיובי. 

את הספר היא פותחת במשאלה: לקום בבוקר ולא לפחד שידחפו אותה, שיכשילו אותה או שילעגו לה. היא מבקשת שיקשיבו לה, שיתחשבו בה ושיאמינו בה.

אסתר קל ידועה מהיותה סופרת ילדים, היתה לה תוכנית ברדיו ״רגע קל עם אסתר קל״. עבדה בשבועון ״הארץ שלנו״ ואחר-כך ב״כולנו״ עיתוני הילדים של פעם, ויחד עם זאת פירסמה הרבה ספרים כמו ״דורון ואני״, ״מחשבות עגולות״, "לבת, וגם לבן לא יזיק לדעת״, ״איזה מין אנחנו?״  ועוד ועוד.

קפה כזה? בהחלט. בבית-הקפה של אסתר יש כל מיני טיפוסים והמון סוגי קפה ולכל איש, אישה, צעיר וצעירה יש את הקפה שלו. כמו אותו אורח קבוע שמבקש כך: ״קפה רותח, בוער, וחלב קטן בצד, כמו שאני אוהב.״  אחד מבקש קפה קצר, אחד קפה ארוך, אחד נטול או נס או בוץ או הפוך. אסתר מתארת לנו את יושבי בית-הקפה שלכל אחד יש את הקפה המיוחד שלו והטעם שלו.

כל-כך הזדהיתי באמירה הבאה שלה. ״הכול כאילו״ וכך היא מעבירה לנו את המסר הבא, איך אנחנו נמנעים מלקחת אחריות, לא מתחייבים וגם לא מביטים ישר לעיניים. הכול מסתובב כך: ״יש כמעט, יש בינתיים, יש מפעם לפעם, יש אולי, יש ככה ככה, יש לפעמים, יש על פי רוב, יש אפשר, יש בתקווה או יכול להיות או קרוב לוודאי, כפי הנראה או במחשבה שנייה או מן הסתם, ייתכן מאוד או לכאורה.

הכול כזה, כאילו וכאילו כזה רק לא כן או לא, נכון או לא נכון, שחור או לבן.״

אם הבנתי את המסר של אסתר אז יש הרבה אפשרויות כדי להתחמק, כדי לא להתאמץ ולא למלא את ההתחייבויות וההבטחות. למשל, חברי הכנסת... "רק לא... הכול כאילו.״

אסתר גם מתייחסת ליקירים, אהובים, חברים שעוזבים אותנו והמעגל הולך ומצטמק והגעגועים אליהם הם עזים. 

״המתים שלי הם איתי בכל מקום ובכל אשר אלך ומצויים בכל דבר שאעשה, הם לא עזבו, הם ישנם, אולי גם הם מתגעגעים...״

ויש כמובן פרק של אמירות קצרות שמכילות הרבה חוכמה ונסיון חיים כמו:

אין שום דבר סגור באופן מוחלט, תמיד יש פרצה.

להבין או להרגיש? להרגיש.

כל דבר אוהב שנוגעים בו, גם דומם.

כולנו מאמינים, גם אלה שלא.

הספר מעוצב יפה. העטיפה צבעונית מסקרנת ועושה חשק לקחת לפתוח ולקרוא.

2. מי שאלים זוכה

באוטובוס שתי חברות ישבו אחת מול השנייה ואני לצידה של תמר, וקריין החדשות דיווח על מה שקורה עכשיו ובין השאר הזכיר את חבר הכנסת החדש – אלון חזן.

״שמעת מירה׳לה? שמעת שאלון חזן הצעיר והחדש שאלוהים הכניס אותו לכנסת כנגד כל סיכוי – איים על ראש הממשלה שאם הוא לא יקבל אז תשמעי, הוא מוקם במקום ה-30,  נבחר וכופף את ראש-הממשלה וקיבל מה שרצה, מה שביקש קיבל. ראש הממשלה נכנע לפישר הזה וזנח את בגין ואת ארדן וקידם את הביריונים. זה נכון שהאלון הזה לא פלס? את יודעת מה מירה׳לה? מה שקראתי עליו בעיתונים ממש ממש לא מחמיא.״

מירה׳לה חייכה אליה: ״תמר, כן, זה הרושם. ידוע גם שהוא ניהל קזינו בבולגריה והוא חייב הרבה כסף. הבת שלי, ענת, ריעננה את זיכרוני והזכירה לי שאביו גם כן היה חבר-כנסת ולא היה בן ל״ו הצדיקים. הוא הצביע פעמיים במליאה והואשם ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר שהוסבו בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי.״

תמר פרצה בצחוק והשיבה: ״נכון, נכון... כנראה... כנראה שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. כנראה.״

מירה׳לה החליקה יד על שערה, הוציאה בקבוק קטן של מים, לגמה, הציעה לחברתה ואמרה: ״ומה את אומרת על דרעי? העבריין דרעי הוא שר הכלכלה! זה מסתדר לך?״

תמר: ״מירה׳לה בחייך. את רוצה שאמשיך ברשימת בעלי התפקידים הבכירים שסרחו...״ מירה׳לה הפסיקה אותה ואמרה: ״ממש לא, אני יודעת. אבל שמעת? שמעת שהגברת שולה זקן, שבשנים האחרונות כיכבה במדורי הפלילים ונכלאה, תוביל בקרוב קמפיין לרשת רהיטים חדשה? לאן הגענו? לאן? טוב בואי לא נתרגז. אנחנו בדרך לחגוג 80 לשושנה ומגיעה לה שנבוא במצב רוח טוב. מספיק. די. מה שלום הנכדים שלך?״

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בתגובה לדרישה הצנועה של ממשלת סין שהעובדים הסיניים בישראל לא יועסקו בהתנחלויות, דורשת ממשלת ישראל החצופה מסין להחזיר את מדינת טיבט לטיבטים ושהעובדים, ושהחיילים ושהרוצחים הסיניים לא יועסקו בטיבט.

* קריאה באתר שלך מוסיפה להשכלה האישית שלי על אודות קורותינו באקטואליה הישראלית, בפרט לאחת כמוני שלא ניזונה מעיתונות יומית...

אני אשמח מאוד אם תוכל להעביר אליי את המאמר של גרשם שלום תחת הכותר: גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970.

תודה רבה,

לאה ל.

* אהוד יקר, עברתי על מיספר ממכתביך הליליים (שעדיין לא קראתי) ושמתי לב שבגיליון  1029, תחת הכותרת "בדיעבד כולכם תעריכו אותו", אין מירכאות ולא מוזכר שזה ציטוט של מאמר שכתב רן ברץ, ואני מופיעה בראש הרשימה, מה שיכול היה להטעות ולגרום לקוראים לחשוב שאני כתבתי את הדברים. 

אני מזדרזת לתקן את הטעות (לצערי באיחור) ולהוקיר את רן ברץ, שהוא-הוא כותב הרשימה ואני רק הצגתי אותה במכתבך הלילי.

בברכה,

יעלי זאבי

* שלום אהוד, אני ממשיך ליהנות מכל גיליון של חדשות בן עזר. ישר כוח.

בקשה: האם תוכל לשלוח לי בצרופה את ספרך ״והארץ תרעד״?

תודה ובברכה,

אשר תורן

* מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ: ברצוני להזים שמועות מרושעות שהתפרסמו בעיתונות לפיהן העורך שילם לי חצי מיליון שקל תמורת שתיקתי בפרשה שבה כביכול הכניס יד, מבעד לחולצה – לתוך החזייה שלי, ובעודו צובט, כביכול, את פטמתי השמאלית, זו הגדולה יותר – שיפשף, כביכול, בידו הפנוייה את השוואנץ חשוף שלו מתיז עליי קוואץ' לבן, ספרמה. אבל אני לא כמו מוניקה לווינסקי ששומרת שמלה מוכתמת. והוא, העורך, לא כמו הנשיא המתיז שהיה לנו. כי העורך שלי הוא אשכנזי אוסט-יודה ואומרים שנדלק בכלל רק על תימניות צעירות.

* על החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לחזור ולא להכיר בירושלים כבירת ישראל לצורך רישום מקום לידתו של אזרח אמריקאי, זאת בניגוד לעמדת הקונגרס אך בתיאום עם עמדת הנשיא [וכידוע הדבר קיים עוד מלפני אובמה, ארה"ב אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל!] – אפשר לומר פתגם ערבי עממי ממלאבס – "כּוּל אִיל חָרָא קוּדָאמָאכְּ!" ­– כל החרא של המתרחש במזרח התיכון ובסביבותיו, וכל השלכותיו עליכם, האמריקאים – עדיין לפניכם!

* לנשיא רובי ריבלין היקר, שבת אחת אחר-הצהריים הלכנו ברחוב אבן גבירול בתל אביב ולפתע בקעו צעקות ממכונית עוברת:

"רובי! מדוע אתה לא עם בית"ר בירושלים?!"

לשנינו היו אז תלתלים. לך, דומני, היום כבר לא.

אבל לא זה מה שרציתי לספר לך. קראתי לאחרונה באחד העיתונים שסירבת לקבל אצלך במשכן לטקס בר מצווה, רב קונסרבטיבי – ורציתי להזהיר אותך כי כך החלה נפילתו של אותו חם-זרג שקדם לקודמך בתפקיד.

הוא סירב לקבל במשכן משלחת רבנים רפורמים, או קונסרבטיביים, בעיניו הם היו יהודים פסולים – ומאז, לדעתנו, החלה קריסתו, וכל זאת עוד בטרם פורסם שנהג לחכך את הזין הנשיאותי שלו באחורי מזכירתו בתקווה להשחיל אותה, לא, זה קרה עוד לפני זה, בשל החרם שהכריז על הרבנים – ולאחר שאנחנו חדלנו לכנותו בתוארו הממלכתי במכתבנו העיתי. ואפשר לבדוק.

* מהות הדמוקרטיה הישראלית היא שכל מי שמשתין על המדינה ומוציא דיבתה רעה וגם תומך בחרם עליה – מקבל ממנה סיוע ציבורי וגם פרסים חשובים, ומי שחושב אחרת הוא פאשיסט.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל