גיליון מס' 1051

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בסיון תשע"ה, 15 ביוני 2015

עם צרופת מאמרו של אלכס לכיש: "שאלת קדמות העולם או בריאתו"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַתֻּרְפָּה וְהַחֶרְפָּה. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ב. שם פרטי: ישראל, שם משפחה: פוצ'ו. // אילן בושם: שירים אל 'חדשות בן עזר'. // דרור אֵידָר: בלי העם היהודי אין ירושלים, פורסם בעיתון 'ישראל היום' (12.6.2015). // אני דוגמנית והוא צייר, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, על פי ז'אק פרוור. // עדינה בר-אל: מלח הארץ במליחותו. על ספרה של יעל טבת קלגסבלד "נמר מעופף". // תקוה וינשטוק: 1. על מלוח בשירות התרבות – צמח חודש סיון. 2. הצריף של ברנר קם לתחייה. 3. ההרצלים. // שֹישֹי מאיר: אוֹצֶרֶת רְגָעִים. // עוד על השיר "טוב לחיות בארצנו". // אורי הייטנר: 1. שיח החובות הציוני. 2. צרור הערות 14.6.15. // אוריה באר: ביקור בפולין. // מנפרד גרסטנפלד: "המאהב הקשוח" של ישראל. [ציטוט]. // הדסה מור: אימוץ ילדים – ברכה או קללה? ההצגה "הבן הטוב" בתיאטרון "הבימה". // מנשה שאול: יציאת מצרים כפתרון. [ציטוט]. // רוֹן גֵּרָא: כֶּלֶב. // יהודה דרורי: לא כל "חזן" הוא שליח-ציבור. // Legendary Rabbi of England Calls for Jewish Surrender in Europe, By Rabbi Shmuley Boteach // רביבה בן זאב: "כתבו עליו בעיתון והוא לא ידע שהוא כזה." // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַתֻּרְפָּה וְהַחֶרְפָּה

בַּלֵּילות הָאַחְרוֹנִים חוֹזֵר מִין פֶּגַע מְבָאֵס

(שֶבְּשוּם רִשּוּם-קְשָיֵי-שֵנָה אֵינֶנּוּ

מְאֻזְכָּר) וּמְשַגֵּעַ אֶת כְּסִילֵי הַ-BDS

בְּסִיּוּט שֶאֵין הֵם נִפְטָרִים מִמֶּנּוּ.

כִּי הִנֵּה בַּחֲלוֹמָם, בּוֹ בִּטְחוֹנָם נִדָּף כְּמוֹץ

לִפְנֵי רוּחַ, מִתְקַלֵּס בָּם – שוֹד וָשֶבֶר! –

צִיּוֹנִי וָתִיק מְאֹד, יְשַעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ

וּמוֹדִיע לָהֶם דּוּגְרִי, בִּשְׂפַת עֵבֶר:

"אָשִירָה נָּא לְאוֹיְבִי

שִירַת אוֹיְבִי לְחֶרְמוֹ

כִּי חוּץ מִסִּכְלוּת טִמְטוּמוֹ שֶל עַצְמוֹ,

בְּאִוֶּלֶת הַחֵרֶם אָשֵם אֵין

וְאִלּוּ קָרָא פֶּרֶק ה' בְּסִפְרִי הוּא הָיָה כְּבָר מֵבִין לְתֻמּוֹ

שֶכְּמוֹ שֶאֵי-פַּעַם הָיָה לִידִידִי הַטּוֹב כֶּרֶם בְּקֶרֶן בֶּן-שֶמֶן

וּכְמוֹ שֶעִזְּקָהוּ

וּכְמוֹ שֶסִּקְּלָהוּ

יָמִים אֲרֻכִּים וְקָשִים 

וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים אַךְ כַּרְמוֹ, עַ'ס בִּן עַנוֹ, עָשָׂה בְּאֻשִים

כָּךְ אַף כִּי הַחֵרֶם

אֵינֶּנוּ כְּלָל כֶּרֶם,

יוֹזְמָיו יִנְחֲלוּ רַק עָגְמָה

מַמָּש כְּמוֹ הַגִּ'יפָה

בַּחֵרֶם שֶל "פִיפָ"א"

שֶבָּהּ תָכְנִיתָם נִפְגְמָה

וּמִי לָנוּ מִי

כְּמוֹ אוֹתוֹ גוֹל עַצְמִי

שֶנִּצְלָה בּוֹ כִּסְטֵיק עַל הַגְּרִיל

אַלּוּף הַפָדִיחָה

הַהִיא שֶהֵבִיכָה

קָשוֹת אֶת חַוַּאגָ'ה גִ'יבְּרִיל...

כִּי אֱמֶת וְיַצִּיב

שֶאָדָם הַמַּצִּיב

בְּחֻמְרָה תַחַת שֵבֶט-בִּקֹּרֶת

אֶת עִוְרוֹן הַיָּמִין

הַחוֹזֵר וּמַטְמִין

אֶת רֹאשוֹ בְּבֻלְמוֹס-הִתְנַחְלוּת

עוֹד אֵינוֹ אוֹטוֹמָטִית

דֻּגְמָה סִימְפְּטוֹמָטִית

לְמִי שֶרוֹצֶה לַעֲקֹר אֶת

יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָהּ,

אַךְ פִּרְצָהּ וְשִרְצָהּ

שֶל כְּנוּפְיַת  BDSהִיא סִכְלוּת

שֶל קִנְאָה אֵפִּידֶמִית,

שִׂנְאָה אַנְטִישֵמִית

וְאֹטֶם-מוֹחִין לְאֵין חֵקֶר  

הַחוֹזֵר לְנַפְנֵף לוֹ בַּנַּאקְבָּה אֲבָל מַעֲלִים בְּתַכְסִיס-קֶבַע שֶל

עָרְמַת זִכָּרוֹן סֵלֶקְטִיבִי

וְאֹסֶף פִיקְטִיבִי

גְדוּש בְּלוֹפִים וְשֶקֶר

פְּלִישַת אַרְבָּעָה צִבְאוֹת רֶשַע עַרְבִים בְּתָשָ"ח, שֶסּוֹפָהּ הַכּוֹשֵל

מֵעִיד כִּי יוֹזְמֵי-חֲרָמוֹת פָלַסְטִינִים

כְּכָל שֶנּוֹכְלִים הֵם וְצִינִים

וְאַף שֶדְּרוּשָה כָּאן מִתְקֶפֶת מֻמְחֵי הַסְבָּרָה יְעִילִים בִּמְיֻחָד

סוֹפָם כְּסוֹפוֹ שֶל נָגִיף שֶאִם רַק יִתָּקֵל בְּחִסּוּן מֵדִיצִינִי

יֻדְבַּר וִימֻגַּר

וְאֶת זֶה הָאֶתְגָּר

אֵין לִדְחוֹת אַף בְּרֶגַע אֶחָד.

אַךְ אִם יֵש כַּיָּדוּעַ

בְּלִי אֵיךְ וּמַדּוּעַ

תֻרְפָּה אִינְהֶרֶנְטְיִת מְאֹד

בִּבְּלוֹף מַחְרִימֵינוּ

שֶדַּוְקָא עָלֵינוּ

טוֹפְלִים כָּאן אַשְמַת גִּזְעָנוּת

כְּשֶהֵם בְּעַצְמָם

מַפְגִּינִים בְּעָצְמָם

עֵינֵיהֶם מִלִּרְאוֹת עוֹד וָעוֹד

עַד מָה גִזְעָנִים הֵם

וְלֹא סוֹבְלָנִִים הֵם

וְאַף מַפְעִילִים רַצְחָנוּת

בְּאֵש הַשָּאהִידִים

עַל דְּרוּזִים, יָזִידִים

וְעַל אֲרַמִּים –  אָז אֶצְלֵנוּ

פִּנְּתָה הַתֻּרְפָּה

מְקוֹמָהּ לְחֶרְפָּה

בָּהּ הַכְּנֶסֶת זוֹכָה לְמִנּוּי

הַמַּצְרִיךְ קִרְצוּף אַמְבַּטְיָה

לְמַצַּב הַדֵּמוֹקְרַטְיָה

שֶבּוֹ חֹסֶר כָּל בּוּשָה מֵמִיט גִּנּוּי

לֹא מִיֶּקֶב וּמִגֹּרֶן

אַךְ מֵרֶקֶב פַארְסַת אֹרֶן

הַזּוֹעֶקֶת לְתִקּוּן וּלְשִנּוּי.

כִּי כְּשֶחַבְרֵי לִכּוּד שָפְכוּ שְבָחִים כָּאן בְּגָאלוֹנִים

עַל בּוֹס לְשֶעָבָר שֶל בֵּית קָזִינוֹ בּוּלְגָּרִי

וְלֹא רַק גִּלּוּיֵי תְּמִיכָה הִפְרִיחוּ, גַם בָּאלוֹנִים

לִזְכוּת שוֹמֵר-מוּסָר כָּזֶה לִסְטָאטוּס צִבּוּרִי

וּכְשֶהַכְּנֶסֶת לֹא אָמְרָה לוֹ בִּשְעַת-דְּחַ"כּ: "מַהֵר צֵא!"

כִּי אִם שָתְקָה כְּדַג (זֶה שֶמַּסְרִיחַ מִן הָרֹאש)

שָמְעוּ זִקְנֵי בֵּיתָ"ר אֵיךְ זַ'בּוֹטִינְסְקִי בְּהַר הֶרְצֶל

כְּבָר מִתְהַפֵּךְ לוֹ בְּקִבְרוֹ נִזְעָם, נִכְלָם וּבוֹש.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ב.  שם פרטי: ישראל, שם משפחה: פוצ'ו

סרפנד, המחנה הבריטי שהתרוקן לא מכבר מחיילי הוד מלכותו, ונכבש על ידי הצבא הישראלי, היה כמעט ריק מאדם. פה מסתובב איזה חייל בודד, שם חולף ג'יפ בדהרה פראית וכמעט אין את מי לשאול איפה שוכן הגדוד הראשון. כבר חשבתי שזה סימן שעליי לחזור הביתה  ולהתייצב בקריה, כאשר ראיתי פתאום את פנינה בר שלמדה איתי בכיתה ויחד עברנו עם יענקלה חי לגרעין הנוער העובד העתיד לעבור לפלמ"ח.

פנינה היתה עלמת חן שכבשה בגימנסיה את לב  הבנים  בשערה הזהוב ובשדיה התפוחיים. סיפרתי לה  שגמרתי קורס קשר ואני חוזר להכשרה, אבל אני לא מוצא אף אחד. היא סיפרה לי שכל הגדוד ירד דרומה לנסות לפרוץ את הדרך לנגב והציעה לי לגשת לצריף של ההכשרה לראות אם נשאר שם מישהו.

בדרך סיפרה לי שהעבירו אותה מהפלוגה שלנו (שלנו, עשתה ממני כבר פלמ"חניק משלה).  עכשיו היא מוצבת בפלוגה ב' בתור מזכירה פלוגתית ואם היא נראית מדוכדכת, זה בגלל שהפלוגה שלה נשלחה במבצע דני לפעולת חסימה ליד שילטא ושם נבלמה על ידי טנקים ירדניים, שעלו עליהם וחיסלו כמעט חצי פלוגה. היא הכירה כמעט את כל אלה שנהרגו, ביניהם שני חברי הכשרה שלנו שעברו לפלוגה ב' בתור מפקדי כיתות. האחד קלמן טרויאנסקי שהיכרתי אותו  לראשונה  בקורס מ"כים חג"ם בג'וערה, והשני נחם נוביק, חומד של בחור. בריון למראה, אך עדין נפש ורך לבב. קלמן נפצע בתחילת הקרב, ובעת הנסיגה נחום נשא אותו על גבו ושניהם נקצרו על ידי משוריין ירדני.

בספרי "אני פחדן אני" אני מספר ששם הבחורה שקיבלה את פני בסרפנד היה שולה. שולה היא גם אחת מגיבורות ספרי "חבורה שכזאת". בספר היא עשויה משילוב של כמה בנות שהכרתי בנעוריי, והמאחד את כולן הוא ביטחון עצמי, קומה נאה, חזה מלא כל טוב, ונטייה להטפת מוסר ולתיקון העולם. כאן בסרפנד היתה זו אותה פנינה בר שלמדה איתי בגימנסיה ואחר כך היתה אתי יחד בהכשרת בית השיטה. לימים התחתנה עם שרגא  מקיבוץ צובא ושמה הפך לפנינה בר-סלע, הקשרים הטובים עימה נמשכו עד ימים אלה ואולי, אם יצליח לי, אשוב ואספר עליה. 

השבוע הראשון שלי בפלמ"ח האגדי היה מאכזב ביותר ושני הלוחמים הראשונים שפגשתי נראו יותר כקריקטורות מאשר לוחמים עזי נפש, שהגישו לנו את המדינה על מגש של כסף.

האחד מוישלה המרשמידט, נער יפהפה  מנתניה, היה  בן 17 ומשהו כשהכרתיו  בסרפנד. על שפתו העליונה  החלה להכות שורש חתימת שפם  והוא חיכה כל תקופת המלחמה לרגע שבו השפם יגדל והוא יצליח סוף סוף לסלסל אותו. הוא היה הילדון של הגרעין, בספרי "אני פחדן אני" קראתי לו מוסה דק וכל מה שכתבתי שם עליו קרה לו בדיוק.  

הפלמ"חניק השני שקיבל את פניי באותו שבוע ראשון היה אלי דיין מחיפה, בחור שחום עוד ומתולתל שהחליל לא מש מידיו או מפיו. בקרב על מלכיה נפצע קשה, כשהתנדב לזרוק רימון על עמדת המקלע של האוייב. אחר כך, עד מותו בגיל שבעים בגבעת ברנר, חיכה לקבלת "אות הגבורה" שהובטח לו. בספר קראתי לו "תובל" וחיברתי אותו לפלמחניק אחר, יוסקה שקדי, שהיה חבלן מעולה, ילד פלא מחונן שאהבתיו כאח, והיה לי נוח  לשלב את שניהם בדמות של גיבור אחד. אני מופיע בספר בשם יורם, שהיה אז שם צברי חדשני ומעורר כבוד, אך מאחר שבניתי את הגיבור בדמותי, הוא  מצטייר בספר כילד טוב כזה, תלמיד ממושמע ומרובע, חנון שמכין תמיד את השיעורים ומקבל טוב מאודים בבחינות. מכאן היורם הזה הפך לשם נחות ומלוגלג, ולפעמים אני שואל את עצמי אם הכינוי יורם שניתן לכל החנונים המרובעים לא נלקח ממני, שלא במתכוון.

פנינה בת כיתתי, מובילה אותי אל צריף שדלתו חסרה ומבעדה נראה ערב רב של מיטות צפופות.

"זה החדר של החבר'ה שלנו, אני מפחדת שאין מקום אפילו לחצי מיטה." אמרה.

הסכמתי איתה לגמרי, אבל חשבתי שאחרי השינה בשדות השלף של צמח, לא תהיה לי בעייה להירדם בכל מקום שאמצא.

"... נער דק גיזרה, שקוע לחיים ופרוע בלורית. גח ויצא פתאום מתחת לאחת המיטות ובידו זוג נעלים. הפך אותן, בדק סוליותיהן והשליכן בחימה ממנו והלאה.

"הסנדלר המטומטם הזה!" – קרא – "פעם אחת הולכים והסולייה פתוחה מחדש."

הנער שקוע הלחיים, ששפמפם דק החל זה עתה להכות שורש על שפתו העליונה, רץ והרים את נעליו הזרוקות, הכניסן תחת בית שחיו, קפץ יחף ממיטה למיטה והתקרב לפתח.

"שילכו כולם לעזאזל!" – זעק מול פניה הציניות של שולה והמשיך מבלי שהעיף בי אפילו מבט אחד – " אמרתי לחבר'ה 'חכו, אני רק ניגש לסנדלר שידפוק לי שני מסמרים.' לא חיכו. עכשיו לא אכפת לי, אני יורד לשם אפילו יחף. אולי ראית את שלמה? השארתי אצלו במחסן את הרובה שלי. עוד חצי שעה יוצאת מכונית אספקה לשם, כבר הזמנתי מקום אני מוכרח..."

"תכירו," – שמעתי את שולה שסבלנותה פקעה – "זה מוסה דק וזה יורם, חבר חדש שמצטרף להכשרה."

 הנער לא אמר לי אפילו אם נעים לי או לא, וזרק בי מבט מזלזל אחד.

"גם אתה רוצה לרדת?" –שאל.

"מ... מה? כבר?" – נבהלתי – "אני צריך... להירשם..."

"עזוב להירשם," – נזף בי – "אגיד לשלמה שיתן שני רובים. אתה יודע לירות?"

"כ... כן," – מילמלתי – "אבל אמרתי לאימי שאהיה בצהרים בבית."

הנער לא חזר אליי, ורק שאל את שולה אם בכל זאת ראתה את שלמה האפסנאי.

"אולי אלך למשרד?" – הצעתי – "אני לא אוהב להתקבל ככה בלי סדר."

"טוב," – אמרה שולה ודימיתי כי נפשה נוקעת ממני – "לך ישר ואחר כך שמאלה, שם המשרד, תשאל על רוחה..." 

פנינה הובילה אותי אל  מטה הגדוד הראשון ששכן בצריף שכל דלתותיו היו במקומן ושם הפקירה אותי טרף למזכירת הגדוד שנקראה רוחלה רוורס בזכות כשרונה לצחוק בקול געייה ולסיים אותו במשיכת אוייר מבעבע.

אני מספר לה על שייכותי להכשרת בית השיטה ומבקש רשות להצטרף ולרדת דרומה למקום שבו הם נמצאים עכשיו. רוחלה מסבירה לי שעברו הימים  שאפשר היה להתקבל לפלמ"ח בלי לעבור רישום. עליי לנסוע  קודם כל למטה הפלמ"ח בתל אביב לשאול על אורי מרץ, הוא  יפנה אותי למחנה הקלט בקרית מאיר, ושם יתנו לי ניירות הרשמה, עימם אחזור לכאן ואז אתקבל. 

כאן ניסיתי להתחכם ולהראות  את כוחי בסלנג פלמ"חי מובהק ואמרתי כך (ככתוב בספר "אני פחדן אני"):

"...להתחיל לרוץ מפה לשם, משם לפה, באמת שאין לי תאבון..."

"אדרבא," – צינה רוחלה עגולת הפנים – "תרוץ מפה לשם ומשם לפה אז תקבל תאבון."

"מילים כדורבנות." – אמרה נערה שישבה עד כה דוממת לצד השולחן, והשתיים פרצו בצחוק קולני..."

כך בדיוק התנהל יומי הראשון בפלמ"ח ואני חזרתי בוש ונכלם לתל אביב, כדי להירשם ולהתקבל כחוק לפלמ"ח. צה"ל, שהיה אז בצעדי הגיבוש  הראשונים שלו, דאג לחוקק חוק האוסר על הפלמ"ח לקבל לשורותיו חיילים מכל הבא ליד, יש עוד חטיבות בצה"ל הזקוקות לתגבורת, ואגף כוח האדם הוא שיקבע לאן כל חייל יופנה.

כדי להתחמק מההוראה החדשה נאמר לכל הנערים שהגיעו למשרדי הפלמ"ח, שיגידו שהם חברי הכשרה ולכן הם חייבים להיכנס דווקא לפלמ"ח להצטרף לגרעין שלהם.

במקרה זה מצבי היה קל, כי אני באמת השתייכתי לגרעין, הגרעין של יענקלה חי, הנקרא הכשרת בית השיטה, ולא הייתי צריך לשקר. היתה לי רק בעיה עם שמי. חששתי שאם אציג את עצמי בשמי האמיתי, ישראל ויסלר, המשטרה הצבאית תעלה על עקבותיי ואיתפס כעריק.

מצד שני חששתי שאם אשנה את שמי, נניח לבלחטובסקי, יגידו אלה שמכירים אותי ממתי אתה בלחטובסקי?

הפתרון היה  בזה שאמרתי ששם משפחתי הוא פוצ'ו, ומכיוון שבאותם ימים של ראשית המדינה עוד לא חילקו תעודות זהות ולא ביקשו תעודת לידה,  קיוותי שהעניין יעבור בשלום. הפקידה אמנם הרימה גבה כשאמרתי לה את השם הבלתי צפוי הזה, אבל למזלי עבר במקום חבר מהגימנסיה שטפח על שכמי וקרא: "אהלן פוצ'ו!" – והשם הזה נרשם ללא שום תזוזת גבות נוספת.

ביומן שלי אני מוצא ביום 2.8.48 רשום כהא לישנא:

"מהיום שמי ישראל פוצ'ו וזאת השגתי אחרי שעברתי פעם שנייה את הקלט, ונקווה גם אחרונה."

מה שלא כתבתי ביומן זה שקיבלתי גם מיספר צבאי חדש והוא  118426. המיספר הקודם שלי היה רק עם 5 ספרות, אבל אותו אני לא זוכר.

למחרת נסעתי לסרפנד עם הניירות המתאימים, נרשמתי אצל רוחלה רוורס ושאלתי על רכב היורד לדרום אל החבר'ה. רוחלה אמרה שאין צורך, והציעה לי להמתין בצריף שלהם  כי הפעולה התבטלה וכל הגדוד חוזר היום צפונה.

כשעמדתי לצאת מהמזכירות הגיע לחדר בחור גבוה דק גזרה, מאובק. היה זה שייקה גביש, אז שקלר, סגן מפקד הגדוד, שחזר מהדרום.

"ויסלר, מה אתה עושה פה?" – קרא לעברי.

כמעט התעלפתי. חסר לי שהוא יסגיר אותי. היכרתי אותו בזכות אביו שהיה בעל חברת הובלה, ואבי היה מזמין ממנו מדי פעם משאיות עם חומרי בניין. אותם ימים לא היו טלפונים בעיר, ואני הייתי משמש בדרך כלל כנער שליח, העולה על האופנים ונוסע לבית אביו של שייקה למסור את ההזמנה. לא פעם היה שייקה פותח את הדלת ואני הייתי אומר לו: "תגיד לאביך שאבי צריך מחר משאית חצץ."

לפעמים היה זה שייקה שהיה מגיע אלינו ואומר לי: "תגיד לאביך שהמלט נגמר ורק מחרתיים תגיע המשאית עם המלט ועם הזיפזיף."

בפעמים המעטות ששייקה היה מגיע אלינו, היתה אחותי אביגיל מסמיקה. היא למדה איתו באותה כיתה בבית חינוך ואני חושב שהיתה מאוהבת בו. בשנים מאוחרות כששאלתי אותה פעם  אם  אהבה אותו, ענתה לי: "מי לא אהבה אותו..."

לשאלתו של שייקה סיפרתי לו שאני שייך להכשרת בית השיטה, ומיהרתי להסתלק מהמקום לפני שיתחיל לשאול כל מיני שאלות  מביכות.

מרוחלה רוורס שמעתי אחר כך שהוא שאל למה רשמה את  שם משפחתי "פוצ'ו" – וכשהראתה לו את ההפנייה שעימה באתי, מלמל משהו, אבל אני לא יודע מה, כי כבר לא הייתי שם.

לפני כשנתיים, הוא הוא בא לבקר אותי ב"שבעה" של בני אורי שנפטר ממחלת הסרטן. הוא לא ציפה לפגוש כאן את אחותי אביגיל, שהיתה אז אחת מיפיפיות הכיתה, והשניים נפלו חבוקים זה בזרועות זה. אחר כך ישבו  והחליטו לערוך פגישת מחזור. אביגיל אחותי לקחה נייר ועיפרון כדי לרשום את שמות תלמידי הכיתה. 

שאל שייקה: "מה עם שלמה כץ?" אמרה אחותי – "מת."

"מה עם מלכה המכשפה?" אמר שייקה – "מתה."

"מה עם יהושע הקטן? – אמרה אחותי – "הוא צמח."

ככה עברו על כל השמות שזכרו, עד שבסוף אמר שייקה: "נשארנו רק שנינו, אז בואי נערוך את פגישת המחזור עכשיו..."

וכך היה.

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

שירים אל 'חדשות בן עזר'

כבודו מָלֵא עולם

חֲסַר בִּינָה שָׁר בַּתַּחֲנָה,

מֵאָה מֶטֶר מִמֶּנּוּ בַּגִּנָּה

זוּג שׁוֹלֵחַ יָדַיִם בִּשְׁקִיקָה

אִישׁ בַּסּוּפֶּר קוֹנֶה דְּבַר מְתִיקָה;

מִישֶׁהוּ בִּמְכוֹנִית חוֹלֶפֶת

פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ בְּרָמָה,

בְּרָמַת בֵּית הַכֶּרֶם

בִּנְיָן חָדָשׁ נִבְנָה

וּבָרְחוֹב יֶלֶד מַחֲוֶה תְּנוּעָה מְגֻנָּה.

מִישֶׁהִי בַּמִּטְבָּח מַתְפִּיחָה עֻגָּה

וּמִישֶׁהוּ טוֹפֵחַ עַל יַשְׁבָנָהּ

שֶׁל הַשְּׁכֵנָה;

בְּמָקוֹם מְסֻיָּם מֵתִים

אֲנָשִׁים מֵרְעִידַת אֲדָמָה,

בְּמָקוֹם אַחֵר מִישֶׁהוּ מַחְסִיר פְּעִימָה

כְּשֶׁעוֹלָה עַל לִבּוֹ מַחְשֶׁבֶת זִמָּה.

*

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת

הַמֵּתִים

חַיִּים אֶצְלִי

בַּשִּׁירִים.

תמונת אלבום של מי שהיו

שְׁנֵי אֲנָשִׁים חַיִּים מְאֹד

לוֹחֲצִים יָדַיִם וּמְחַיְּכִים מְאֹד

וּמְאֹד עָצוּב לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם

לוֹחֲצִים יָדַיִם מְאֹד

וּמְחַיְּכִים זֶה אֶל זֶה

מְאֹד.

כמו טֶסְט לאוטו

אִם אֶפְשָׁר הָיָה

לְהִשָּׁאֵר מֵעַל לַבּוֹר

(אֲפִלּוּ קְצָת לְהִשְׁתַּהוֹת)

וְשׁוּב לָצֵאת לַדֶּרֶךְ...

בהלוויה

[א] לזכרו של פרופ' י.ת.

כְּשֶׁהוּא נִכְנָס כְּמוֹ טַוָּס

לְאוּלָם הַהַרְצָאוֹת, בָּאוּלָם

הֻשְׁלַךְ הַס

וּכְשֶׁהוּא נִטְמָן אַחַר כָּבוֹד

בְּעֵינַי הָיָה בְּזֶה הַרְבֵּה אִי-כָּבוֹד.

[ב]

– הַאִם גַּם אַתָּה רוֹצֶה לָשֵׂאת דָּבָר?

–  לֹא,

(מָה יֵשׁ כְּבָר לּוֹמַר

נוֹכַח עֶצֶם הַתְּמוּנָה

שֶׁל הַטְּמִינָה?)

נוּחוֹ עֵדֶן

הַגּוּף הַמִּשְׁתּוֹקֵק

הַשּׁוֹקֵק חַיִּים הַזֶּה

שָׁבַק

מִפְגָּשׁ בּוֹגְרִים

צַר לִי צַר, מַר לִי מַר

עַל הָרָזֹנֶת הַיָּפָה

מִי שֶׁהָיְתָה הַחוּשָׁנִית הַמְּפַתָּה

שֶׁשָּׁמְנָה לְלֹא תַּקָּנָה

עַד כִּי עַל אַף אֶחָד

לֹא תּוּכַל עוֹד לַעֲבֹד.

סגריר

הָרוּחַ בָּכָה וְיִלֵּל

כְּכֶלֶב שֶׁאִבֵּד אֶת אֲדוֹנוֹ.

שפת הים

יַעַר עַד שֶׁל

כִּסְאוֹת נוֹחַ.

* * *

דרור אֵידָר

בלי העם היהודי אין ירושלים

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (12.6.2015)

ארה"ב אינה האימפריה הראשונה בהיסטוריה (וגם לא השנייה) שאינה מכירה בירושלים כבירות העם היהודי * קצת על סערת אורן חזן * וגם: עורך בכיר ב"הארץ" מאשים אותי בביזוי האפיפיור – האמנם?

בסוגית רישום הנולדים בירושלים, בית המשפט האמריקני פסק השבוע לא נגד ישראל (כפי שצהלו "אוהבינו") אלא נגד האומה האמריקנית. לבית הלבן ולמחלקת המדינה עמדה עקרונית ארוכת שנים, שאינה מכירה בירושלים כבירת ישראל. ביהמ"ש קבע שהמילה האחרונה היא של הנשיא ולא של הקונגרס, שביקש לכפות הכרה עקיפה של ארה"ב בירושלים. ויכוח פנים חוקתי.

אבל מה המשמעות הערכית של הפסיקה? ארה"ב אינה מכירה בירושלים כבירת העם היהודי. ירושלים אינה מקום גיאוגרפי גרידא, גם לא לצורך הדיון הפנים חוקתי האמריקני; היא מושא חפץ של דורות רבים. ירושלים היא ציון. אינני מדבר עלינו; ירושלים נוכחת אצלנו בתנ"ך, בתפילה, בפרקטיקה של חג ואירועים משפחתיים, בספרות, בעלייה לרגל, בפרשנות ועוד – באופן חסר תקדים ביחס לכל נושא אחר. אבל ירושלים נמצאת גם בתשתית גיבושה של האומה האמריקנית. קבוצות אתניות ודתיות עזבו את אירופה החולה והגיעו למה שנראה בעיניהם כארץ המובטחת. ירושלים כמושא חפץ רוחני ופוליטי, כבירת הממלכה היהודית באלף הראשון לפני הספירה, כמקום לידתה של הנצרות במאה הראשונה לספירה – היא מסמן של האתוס האמריקני. אין ירושלים ללא העם היהודי. על בסיס מה שעשינו ממנה מימי דוד והלאה – ביקשה הנצרות להתמקם בירושלים.

במאה השנייה החליטה אימפריה אדירה שהיא אינה מכירה בקשר הפוליטי והרוחני שלנו עם העיר הזאת. רומא כינתה את ירושלים "אליה קפיטולינה" ואת יהודה כינתה "פלשתינה" ע"ש גויי הים הפלשתים (שנעלמו מהאזור מאות שנים קודם). בכך חשבה לנתק את הקשר שלנו עם ירושלים. אח"כ עם איחוד האימפריה הרומית והנצרות, החליטה ב-451 המועצה האקומנית בקלקדון למנות פטריארך לירושלים, מתוך אותו דפוס היסטורי של רצון לנתק רוחנית ופוליטית את ירושלים מהיהודים. זה לא צלח. 96 פטריארכים מונו מאז ועד לאיחוד העיר באייר תשכ"ז בידי צאצאי היהודים שהוגלו ממנה. כמה נשיאים אמריקנים יתמנו עד שארה"ב תכיר בירושלים כבירת העם היהודי?

אי-הכרה בירושלים כבירת העם היהודי אינה פוגעת בנו; ילד יודע מיהי אמו, גם בלי הכרה מזרים. ילדיה החוקיים של ציון מכירים את אימם. אבל אי-הכרה כזו פירושה אי-הכרה באתגר הפוליטי והרוחני שמציב האסלאם בפני המערב ובראשו אמריקה. האסלאם נלחם בישראל ובעם היהודי לא כפרט בודד, אלא כמוצב קדמי בחזית המלחמה מול המערב כולו. טענת האסלאם לבכורה דתית מתייחסת לכל דתות העולם וההשלכות הן הרות גורל – צבאיות, חברתיות, פוליטיות ודתיות.

ההתכחשות של ארה"ב לבכורתו של העם היהודי על ירושלים היא התכחשות לתפקיד שארה"ב עצמה ממלאת בדרמה העולמית. למרות השינויים הגיאופוליטיים האדירים שעובר המזרח התיכון ועולם האסלאם בכללותו, ממרוקו ועד אינדונזיה – חלקים ניכרים באליטה המערבית סבורים שישראל היא הבעייה, ואם רק נקריב אותה, ישוב השקט העולמי לשרור על כנו. ההיסטוריה מלמדת אחרת: שיבת ציון היא דווקא הערובה לקיומה של הציוויליזציה המערבית. 

יורים בשליח

ולבעיות שלנו. חלק מהתגובות בקרב המחנה השמרני-ימני לתחקיר של עמית סגל על ח"כ אורן חזן, ירו בשליח (מה היו עושים התוקפים, לו במרכז התחקיר עמד ח"כ משורות השמאל?)

התחקיר טעון בדיקה ואישוש, וכדאי לקוות שחזן ייצא ממנו צח כשלג. אבל אם רק חלק מהסיפור נכון, לאן נוליך את החרפה? חומרת הדברים אינה רק מוסרית, מבחינת תפקידו של שליח ציבור (חזן!) – המשמעות הפוליטית חמורה לא פחות.

גם אריק שרון נישא על כפיים, עד ששחיתותו הביאתו לעקור חבל ארץ פורח ולפגוע בצאצאיו הפוליטיים. ממקורות שונים עולה שהמניע למעשה היה (גם?) הרצון להסיט את דעת הקהל ולקבל הגנה בתקשורת, רעיון שהדהד בקריאתו של אמנון אברמוביץ לשמור על שרון כאתרוג. ואהוד אולמרט – שבשלהי שלטונו הציע למחמוד עבאס הצעות מופקרות ששום מנהיג לפניו לא העז להציע – מי תוקע לידינו שלא עשה זאת מפני חרב החקירות שהונחה על צווארו? שניהם היו בכירים מאוד בליכוד. ועוד לא דיברנו במשה קצב.

מה יהיה על ח"כ חזן ברגע של לחץ, האם לא יתגלה כאלכס גולדפארב חדש ברצותו לרַצות חלקים בתוכנו שיספקו לו תעודת מחילה ציבורית? הוא יושב בוועדת החוץ והביטחון והקואליציה תלויה בקולו. מקרה שרון ומקרה אולמרט לימדו, שעדיף לבדוק אנשים בתחילתם ולא כשיגיעו לעמדות הנהגה בכירות. אסור לטייח. בנפשנו היא. 

על אדונים ותארים

לפני כחודש פרסמתי מכתב גלוי לאפיפיור פרנציקוס שבו טענתי שקידומה של מדינה פלסטינית בלב הארץ בידי הכנסייה, הוא המשך הניסיון ההיסטורי לצלוב את העם היהודי.

מיד נזעק עורך בכיר במהדורה האנגלית של "הארץ", בראדלי בורסטון, "להלשין" לעולם שעיתונאי "ישראל היום" ביזה את האפיפיור בכך שכינה אותו "אדוני האפיפיור" (Mr. Pope), ולא "הוד קדושתך" (Your Holiness,  שזה מה שנכתב במאמר המתורגם). לדבריו, עשיתי זאת כדי להעמיד את האפיפיור "על מקומו הנכון".

מה דעתכם? האם הרגשתם שהתואר הזה מזלזל או פוגע באפיפיור? לבראדלי בורסטון אין ספקות. מעבר לשקרים שבורסטון הדביק לי (כאילו כתבתי נאומים למשרד רה"מ ושימשתי יועץ לענייני נוצרים. להד"ם), מסתבר שבורסטון לא ידען גדול בעברית.

תרגום תארים קשור בהבנת התרבות שבתוכה פועלת השפה. "אדוני האפיפיור" לא יתורגם "מַר" (Mr.), אלא my lord. המקורות רבים: מלכי ישראל מכונים פעמים רבות אדוני (my lord). דוד פונה אל שאול "ועתה ישמע נא אדונִי המלך את דברי עבדו" (שמו"א כו, יט), ובגרסת המלך ג'יימס: "my lord". האישה התקועית פונה אל דוד: "על אדונִי המלך העוון ועל בית אבי" (שמו"ב יד, ט), ועוד. מי לנו גדול כמשה רבנו, שיהושע תלמידו מכנה אותו "אדונִי משה"! (במדבר יא, כח). חוצפה!... כך תרגמו בגרסת המלך ג'יימס: "My lord Moses" (ולא Mr. Moses).

גם במקורות הנוצריים התופעה דומה. האפיפיור נחשב יורשו של פטרוס (שמעון כיפא), ההגמון הראשון של רומא ומי שנתפס כבכיר השליחים של ישו. והנה פטרוס מתייחס לישו בכינוי דומה: "אז ניגש פטרוס, ויאמר לו, אדונִי, עד כמה פעמים יחטא לי אחי ואסלח לו...?" (מתי יח:21 בתרגום זאלקינסאן. וכן בתרגום לעטעריס). ובתרגום האנגלי: Lord.

ואחרון, לא נעים להגיד, אבל האלוהים בכבודו ובעצמו מכונה במקרא "אדון" (שמות כג, יז) או "אדון האדונים" (דברים י, יז) ועוד.

ממש מוזר, לא יכלו להתייעץ עם בורסטון קודם?

* * *

אני דוגמנית והוא צייר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

על פי ז'אק פרוור

הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר

ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת

ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידי ולהסתכל אליו

ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה

ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת

ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי

הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור

את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע

ואני  הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר

ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר

וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח

הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר

ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר

ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול

שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים

באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים

ענש אותו השופט חמש שנים בכלא

ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!

פורסם ב"חדשות בן עזר" בשנת 2005

* * *

עדינה בר-אל

מלח הארץ במליחותו

על ספרה של יעל טבת קלגסבלד "נמר מעופף" כינרת-זמורה-ביתן 2013

על דש עטיפת הספר מצוין שהכותבת היא בתו של שבתאי טבת, מה שמעורר ציפיות, למרות שאין ערבות לכך שהבת/הבן של... יזכו לרשת את הכישרונות של הוריהם. במקרה דנן הספר כתוב בצורה מרתקת, וקראתי אותו ביום אחד.

מסופר על משפחה שמתגוררת במושב בארץ, כאשר הבעל, איש צבא לשעבר, "מורעל" על הצבא ומשתדל להעביר זאת לשני בניו ואפילו לחבריהם. בתוך כך מגולל הספר הווי ישראלי כל כך, כאשר אב המשפחה נעדר מביתו במשך שנים עקב תפקידיו הצבאיים, והאם, גננת במקצועה, נשאה לבדה בעול ניהול הבית וחינוך הילדים. בכל זאת היא חשה לא די מוערכת על-ידי אחרים, וגם לא כל-כך מעריכה את עצמה, בהשוואה לנשים אחרות. נוספת לכך העובדה שהיא עצמה היתה יתומת צה"ל, דבר שהוסיף פחדים וחששות לגורלו של בעלה בעת שירותו הצבאי:

"בזמנו, כשידעתי שמַתָּן נמצא במקום מסוכן ולא שמעתי ממנו, הייתי מפיגה את המתח בהכנת פלקטים מושקעים שתליתי על קירות הגן. חגי ישראל, עשרת הדברות, כללי התנהגות וניקיון בגן – עזרו לי להעביר שעות ארוכות של חרדה שבהן כל צלצול טלפון הקפיץ אותי. גם רקמה על תיקי הבד של הילדים היתה חלק מריפוי בעיסוק שלי. [...] לקיתי גם בטירוף האפייה. השיגעון של הכנת עוגיות בצורת חיות, כוכבים ושבלולים דבק גם בילדים. הם עזרו לי להניח אותן על משטח גדול כדי שיתקררו ואז פיזרו עליהן ענני אבקת סוכר דרך מסננת. זה היה החלק האהוב עליהם, וצהלות השמחה שלהם השכיחו ממני לרגע את הפחד שליווה אותי מיום שהתחתנתי שגורלי יהיה כשל אימי..." (עמ' 152).

אסון שקורה להם, עקב ה"חינוך" הצבאי לדעת הסביבה, גורם לטלטלה גדולה. בנה ירה בשוגג בחברו והרג אותו. המקרה משנה את איזון הכוחות במשפחה, וגורם לאם להיווכח בתרומתה לאחרים ובכוחה כי רב. הספר כתוב בגוף ראשון, מנקודת מבטה. וכך, בדקויות הבעה מעלה הדוברת מחשבות ורגשות שלה, פורשת את תובנותיה לגבי הסובבים אותה. היא "מנתחת" להפליא מצבים, תכונות ותהליכים נפשיים שלה, של בעלה ושל ילדיה. כל זה בשילוב עם מתח בעלילה, לגבי מה היה שם בדיוק, מי ייענש בסוף ומה יהיה העונש.

בנוסף לארבעת בני המשפחה הגרעינית מסופר גם על סבתא ודודה פסיכולוגית, חמותו וגיסתו של הבעל, שהוא מזלזל בהן ונמנע מקרבתן, אך מודה לבסוף על תרומתן החיובית לילדיו ולרעייתו. גם סוגיית החברוּת לא נפקד, בעיקר חברות נשים, שאופיין מתגלה בזמן אמת. דווקא מניקוריסטית עולה חדשה מרוסיה מתגלה בגדולתה ובטוב ליבה, בעוד חברת נפש לשעבר מתגלה בבגידתה.

הספר דן במקומה של התקשורת בחיינו. מצד אחד מטרתה לדווח אמת, ומצד שני, העיתונאים לא בוחלים בשום אמצעי כדי לנסות להשיגה בצילומים ובמלל. כאשר הנוגעים בדבר לא משתפים פעולה עם התקשורת, היא מחפשת את ליטרת הבשר בעברם ואצל הסובבים אותם. לא תמיד יש התחשבות במה שעלול לקרות לאנשים עקב חשיפה בפרהסיה של פרטים אישיים.  לעתים אופן הצגת העובדות, אשר גם אם הן נכונות, מסלף ומקצין את שהתרחש. 

לאחר סיום הקריאה נכנסתי לאינטרנט ללמוד קצת יותר על המחברת. מסתבר שהיא חוותה חוויה דומה. מישהו מבני משפחתה הורשע בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים. הדבר מסביר, בנוסף לכישרונה כמספרת, את מידת האמינות של מחשבותיה ותחושותיה, וכן את התיאורים המדויקים של תגובת בני המשפחה והסובבים אותם.

* * *

תקוה וינשטוק

1. על מלוח בשירות התרבות – צמח חודש סיון

בעקבות מאמרה של ד"ר שרהלה אורן. יועצת: ד"ר חן שרמן.

       מלוח קיפח, קטאף בערבית – הנו צמח חודש סיון לפי ד"ר שרה'לה אורן. מלוח – שם עצם שהוא גם שם תואר – הוא צמח הנזכר כבר בתנ"ך, אך האסוציאציה שהוא מעורר קשורה בעיקר לשירה הנודע של נעמי שמר "חורשת האיקליפטוס": "חורשת האיקליפטוס הגשר, הסירה וריח המלוח על המים..."

בשעתו היו שטענו שיש כאן טעות – המלוח נעדר ריח. כשם שטענו בשעתו נגד יעקב אורלנד, אף הוא בעל פרס ישראל, שבשירו "עץ הרמון נתן ריחו" חלה טעות, הרימון נעדר ריח, כידוע לכל מי שמקלף רימון או טועם מגרעיניו.

אבל נעמי שמר, שגדלה בחיק הטבע, לא טעתה. הבוטנאי פרופסור אבינועם דנין מאשר כי כשממוללים את עלי המלוח משתחרר ריח אופייני, כך במיוחד במלוח הצומח בכניסה לקבוצת כנרת ליד חורשת האיקליפטוס על שפת הירדן.

המלוח, ממשפחת הסלקים, גדל באדמות מלחה במדבר ובחוף הים ובמקומות לחים כערוצי נחלים ובצידי דרכים. הוא גדל באגן הים התיכון ומצוי בארץ בלא פחות מ-13 מינים .מביניהם נפוץ המלוח הקיפח (גבוה) – שיח כדורי סבוך בגובה של 1 עד 3 מטר. פריחתו נמשכת כמחצית השנה, בין האביב לסתיו, ׁמרץ אוקטוברׂ; על אותו שיח מצויים כדורים קטנים של הצמחים הנקביים והזכריים גם יחד. והרוח הוא שושבין. בכל פרי זרע אחד בלבד הפורח במשך שנים אך מגיע לנביטה רק כשיש מספיק גשמים.

המלוח מסוגל לשגשג בריכוזי מלח גבוהים הודות לשלפוחיות השעירות המיקרוסקופיות המצויות על פני עליו ומרכזות את עודפי המלח. כשהשלפוחיות מזקינות נפלטים מי המלח והשערות מעניקות לצמח גוון לבנבן. הצבע הבהיר מקטין את עוצמת הקרינה, מפחית את התחממות העלה ומגן על המלוח מפני התייבשות. נשר העלים סביב המלוח ממליח את האדמה ומונע נביטת צמחים אחרים, והמלוח זוכה לבית גידול פרטי. מכרסם קטן, הפסמון, מתגורר במחילות ליד המלוח וניזון בעיקר מהעלים שלו. מהאפר שנותר לאחר שרפתו ניתן להכין סבון.

המלוח מהווה מאכל לעדרים ולגמלים במדבר ואחרי בישול או טיגון הוא נאכל גם על ידי בני אדם. הוא משמש כתרופה נגד שיעול, כאבי בטן, כאבי פרקים ושרירים ואף לבעיות לב וסכרת.

בתנ"ך ובמקורות אחרים מסמל המלוח מאכל פשוט של עניים. איוב שירד מנכסיו מקונן: "ועתה שחקו עליי צעירים ממני לימים... הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם." (איוב ל, ד) – אלה דלת העם המתפרנסים מקטיף עלי מלוח ומתעשיית גחלים מרתמים.

ומעשה בינאי המלך, מצאצאי החשמונאים, מלך גיבור מלחמה שהרחיב את שטח ארץ ישראל מהלבנון עד גבול מצרים ועד מעבר לירדן "שהלך לכוחלית במדבר וכיבש שם שישים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל ואמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש (בית המקדש השני) אף אנו נאכל מלוחים  זכר לאבותינו והעלה מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו." (תלמוד בבלי, קידושין)

כדרכה בקודש מצמידה ד"ר שרה'לה אורן את דבריה על צמח החודש לאירועים שאירעו באותו חודש לפי הלוח היהודי והיא קוראת לרשימתה "המלוח בשירות העם היהודי".

בראשית חודש סיון התרחש מעמד הר סיני שעיצב את חיינו כעם בעל רוח ותרבות ייחודית, אומרת אורן. המעמד מדגיש את האיזון העדין בין רוח וחומר, בין החיים הגשמיים לבין תרבות מורשתנו המשלבת ישן בחדש ומקבלת כל פעם זוית חדשה. חג השבועות ממזג מסורת חקלאית בצד מסורת רוחנית.

2. הצריף של ברנר קם לתחייה

נפתח מחדש "הצריף של ברנר", הצריף ההיסטורי של משפחת פסילוב בעין גנים שבו התגורר הסופר וההוגה יוסף חיים ברנר. הצריף שכמש מרכז תרבותי אך שותק מאז הקיץ שעבר מטעמי תקציב. עתה נפתח מחדש לאירועים שונים. הפתיחה החגיגית עמדה בסימן יום ירושלים. ערב חג השבועות התקיים בצריף תיקון ליל שבועות לתוך הלילה. קריאה במגילת רות ובחינתה מהזווית החברתית העיונית; מעגלי נשים בנושא סולידריות וצדק חברתי ולהקת "אל המשורר" הופיעה בביצועים מקוריים לשירי ביאליק.

3. ההרצלים

לא מכבר הסתיימה סדרת הטלוויזיה "ההרצלים", סדרה שערוץ 1 בישר עליה בתרועה גדולה  בלווית צילום של שלושת ילדי הרצל.

הצפייה בסדרה היוותה לרבים מילוי חוב של כבוד לחוזה המדינה ,אף שהטרגדיה של משפחת הרצל גלויה וידועה לכול. כבר בשחר נעורכי התוודעתי לפאולינה, הנס וטרודה. בארון הספרים של סבי ניצבו כל כתבי הרצל של אלכס ביין, מעל ארון הספרים תלה שטיחון צבעוני שבו נארגה הדמות של הרצל, מלא הוד בעיניו היוקדות ובזקנו השחור, רוכן מעל למרפסת בבאזל. שטיחים כאלה פארו בתים רבים בארץ.

קראתי אז את הסיפור הקצר  של הרצל "חדר הילדים הריק"  והזלתי דמעות. גורלם של ילדי הרצל – "נסיכים ללא בית" כפי שכונו באחד הספרים הביוגרפים אודותם – כבר נודע אז,  והסתכלתי על דמות אביהם על הקיר. לאיזה חסד זכה  שלא ידע את סופם של ילדיו!

אך  "ההרצלים" נתגלה כאכזבה. אמנם סדרה נאמנה למקורות המקובלים אך שום חידוש ואף מידע נוסף על המשפחה הגרעינית של הרצל. רק עיסוק עקר בקרובים, רובם רחוקים למדי, שמדרך הטבע איש מהם לא הכיר את בנימין זאב שהלך לעולמו לפני למעלה ממאה ועשר שנים, ביולי 1904. יוצרי הסדרה חיפשו ממש "מתחת לאדמה" עוד קרוב ועוד גואל אך לא העלו שום סיפור גנוז וגם לא איזו תהייה וביקורת. החומר הצדיק לכל היותר משדר טלביזיוני אחד, מתאים בעיקר למי שלא שמע על סופה של המשפחה הראשונה במעלה.

אבל "ההרצלים" השתרעו על ארבעה משדרים פרטניים חסרי ערך. גם התפאורה הסוריאליסטית, ציפורים מעופפות, כנראה עורבים מבשרי רע, לא סייעה לסדרה. רק בסופה היה רגע נוגע ללב – קשיש בודד ששם משפחתו הרצל יזם מפגש של כל הקרובים הלא כל כך קרובים, שיכירו איש את רעהו, ושמץ מאבק הכוכבים של חוזה המדינה ידבק בהם.

מפי נאוה שאן (ששיחקה ב"הבימה","זוית" ותיאטרון חיפה) שמעתי על סופה של טרודה הרצל. שאן היתה שחקנית בפראג והנאצים שלחו אותה למחנה הריכוז לדוגמא שהקימו בטריזנשטט. יום אחד ראתה מבעד לחלון של מרתף במחנה קבוצה של אנשים ונשים מתרוצצים מקצה החדר עד קצהו בוכים וצועקים. בתוך כל המהומה נראתה אישה ישובה על כסא במרכז החדר כמין מלכה, רגליה שלובות זו מעל זו, מחזיקה בידיה פרוסת לחם והיא ממוללת ומגלגלת אותה לצורת סיגריה ובפוזה מאוד דרמטית של שחקנית הוליבודית תוקעת את סיגריית הלחם בזוית פיה ו"מעשנת" אותה. זו היתה טרודה הרצל. ב-5 בספטמבר 1942 הוציאו אותה הנאצים מבית החולים היהודי לחולי נפש ושלחו אותה בטרנספורט של חולי נפש למחנה טריזנשטט, "המחנה לדוגמה".

כעבור שנה, ב-1943, נפטרה טרודה בטריזנשטט מרעב ומטיפול רשלני. בעזבונה נמצאו פתקים שיעדה לנשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון בהם ציינה שהיא, בתו של בנימין זאב הרצל, ראויה להנהיג את התנועה הציונית במקום אביה.

טרודה (מרגרטה גרטורדה הרצל) שנקראה גם פרומה, נולדה ב 1893 כצעירה בילדי הרצל. היא היחידה מצאצאיו שנישאה והיחידה שילדה ילד. טרודה היתה בת 11 במות אביה ובת 13 כשנפטרה אימה, וכבר אז סבלה ממחלת נפש. אחר פרשת חיים פרועה נישאה ב-1917 ליצרן טקסטיל יהודי עשיר, מבוגר ממנה ב-27 שנה. כעבור שנה  התגרשה אך הספיקה ללדת בן, נכדו היחיד של הרצל.

הבן, סטפן נורמן, דמה במראהו לסבו. הוא למד באוניברסיטת קמברידג' באנגליה והצליח בלימודיו. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, ביקר בארץ אך חזר לבריטניה. גם שם לא מצא את מקומו בעולם, וכמו דודו האנס שם קץ לחייו – ושושלת הרצל תמה. 

* * *

שֹישֹי מאיר

אוֹצֶרֶת רְגָעִים

כְּמוֹ צַלָּם אֲנִי דְּרוּכָה

אֲנִי מְכוּוְנֶנֶת.

 עֵינַי קָשוּבוֹת, אָזְנַי כְּרוּיוֹת

לַתְּמוּנוֹת בַּהוֹוֶה ,לַהִתְרַחֲשוּיוֹת

לְקוֹלֹות הַזְּמָן שֶחוֹלֵף.

אֲנִי אוֹצֶרֶת רְגָעִים.

אֲנִי עוֹצֶרֶת אוֹתָם

שֶלֹּא יִגָּמְרוּ

שֶלֹּא יִשָּכְחוּ וְיִגּוֹזוּ

שֶלָּנֶצַח יִוָּתְרוּ.

נִסֵּי  יוֹם יוֹם,

קְרִיסָתָם,

אֲנִי אוֹסֶפָת,

אֲנִי מְתָעֶדֶת

בְּדַפֵּי לִבִּי.

שִיאֵי חַיִּים, שִיחוֹת חוּלִין

נִצְרָבִים בְּקִרְבִּי.

רֶגַע בָּנָלִי אוֹ רֶגַע נָדִיר

יַהַפְכוּ בִּרְבוֹת הַיָּמִים

לְסִפּוּר, לְשִיר.

* * *

עוד על השיר "טוב לחיות בארצנו"

אהוד שלום,

בנוגע ל"טוב לחיות בארצנו" שעליו כתב בהרחבה מורנו ורבנו אליהו הכהן: לפני כחמש שנים הקלטנו את עמוס רודנר, יליד גבעת ברנר (1934), בשיר "שמע נא יהודי זקן" המספר על נופלי תל חי. פזמון השיר הוא למעשה הבית המאוחר של "טוב לחיות בארצנו" שהיה עדיין ידוע ביישוב בעת שנכתב השיר שהקלטנו:

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2737

אני תוהה מעל דפי עיתונך האם לחן השיר שהביא אליהו הוא לחן הפזמון בשיר שהקלטנו מפי רודנר.

אביתר

זמרשת

אהוד, שלום.

למכתבו של אביתר:

הלחן של שלושת הבתים הראשונים של השיר "שמע נא יהודי זקן" איננו הלחן שבו הושר השיר "טוב לחיות בארצנו".

הבית הרביעי המושר אחריהם, הוא השתלה מאוחרת של בית על מות טרומפלדור שהתווסף מאוחר יותר לשיר "טוב לחיות בארצנו", כפי שתיארתי במאמרי הנזכר. רק שני הבתים האחרונים, הרביעי והחמישי, בשיר ששר עמוס רודנר, אכן מושרים בלחן שבו הושר "טוב לחיות בארצנו". 

בברכה

אליהו

לכב' 

חדשות בן עזר

בהמשך לסיפורו המרתק של אליהו הכהן על השיר "טוב לחיות בארצנו", חב"ע 1050 מ-11/6/15, ברצוני לציין כי שיר זה זכה להמשכים  שונים פה ושם, כשחלק מהמשכים אלה מצטט את המשפט הראשון, וברוח זו אף ממשיכים.

אחד מההמשכים הוא שירו של נחום נרדי שהלחין את המשפט הראשון "טוב לחיות בארצנו" והוסיף עוד 2 משפטים. להלן תמליל השיר במלואו:

"טוב לחיות בארצנו

טוב לחרוש בארצנו 

טוב לשמור בארצנו"

ההלחנה אף מעובדת לשני קולות שווים המחלקים ביניהם את השיר כשאחד קורא "טוב טוב טוב..." – והשני את המשפט המלא.

השיר הופיע במלואו בספרו של נרדי "מזמרת הארץ" ב-1965, בהוצאת המרכז לתרבות, עמ' 82-83.

בכבוד רב

ד"ר נתן שחר

* * *

אורי הייטנר

1. שיח החובות הציוני

ארץ ישראל האבודה והיפהפיה והנשכחת

...הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת

נעמי שמר, "בהיאחזות הנח"ל בסיני"

בנאומו בטקס ההשבעה שלו לתפקיד הנשיא ה-35 של ארה"ב, אמר ג'ון פיצג'רלד קנדי את המשפט המזוהה עימו יותר מכל: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה." משפט זה עורר התלהבות והערצה בקרב העם האמריקאי ובקרב העולם החופשי כולו.

היום, 55 שנים מאוחר יותר, אין סיכוי שנשיא אמריקאי כלשהו, דמוקרטי (כקנדי) או רפובליקאי, יאמר משפט כזה. משפט כזה מנוגד ניגוד מוחלט לרוח התקופה. הוא מנוגד לרוח התקופה של התרבות האמריקאית, של תרבות המערב בכללה וגם של התרבות הישראלית. את שיח המחויבות הזה, שבו מצופה מן הפרט לראות את עצמו אחראי לתרום לכלל, החליף שיח הזכויות, שבו הכלל קיים רק ככספומט לשירות דרישותיו של הפרט. שיח הזכויות מתמקד ב"זכותי", "מגיע לי", "עכשיו". שיח הזכויות אינו יודע דחיית סיפוקים. שיח הזכויות הופך את הילדותיות למצב תודעתי קבוע, את האנוכיות לנורמה חברתית ואת הנהי הקורבני לרטוריקה השלטת.

יש להפריד בין זכויות האדם והאזרח לבין שיח הזכויות. זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, זכויות השונה, חופש הביטוי והיצירה, הם הבסיס לחברה דמוקרטית וחובה לשמור עליהן מכל משמר. שיח הזכויות, הוא הפיכת הזכויות לחזות הכל, לאמת המידה היחידה לשיפוט חברתי ודה-לגיטימציה לתביעה מן הפרט לאחריות כלפי הקולקטיב; יהיה זה קולקטיב לאומי, קהילתי ואפילו משפחתי.

כבר ב-1987 הזהיר הפילוסוף היהודי האמריקאי אלן בלום, בספרו המפורסם – מפני דלדולה של הרוח האמריקאית. היום החשש הוא מפני ניוונה של הרוח המערבית, ובתוכה – הישראלית. המקרה הישראלי חמור יותר, כיוון שישראל היא עדיין מדינה בהקמה, המעצבת את דמותה, הנמצאת במלחמה על קיומה והמחויבת לקיבוץ גלויות. "טיסת השוקולד" ו"מחאת המילקי" הם שני ביטויים מכוערים של תרבות מנוונת, תרבות המגיע לי בכל כיעורה.

בנאומו בכנסת, בעת הצגת חוק שירות ביטחון (16 בינואר 1950) אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון: "...נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עלייה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו."

אם ראש ממשלה ישראלי בימינו, מן הליכוד או ממפלגת העבודה, ידבר בסגנון זה ויאמר דברים אלה, הוא יעורר סערה רבתי והתנגדות גורפת. למזלנו, בימי הסער והפרץ של ראשית המדינה, עמד בראש המדינה מנהיג כבן-גוריון, שלא התבייש לתבוע מן החברה ומן הפרטים להירתם למען טובת העם והמדינה. לא תמיד הוא הצליח. לא תמיד הציבור הלך אחריו. אך הוא עשה את הנדרש ממנהיג אמת, מנהיג-מחנך, שאינו מתחנף לקהלו אלא דורש ממנו, וקודם כל דורש מעצמו.

לא היה כמעט נאום או מאמר של בן-גוריון, שלא היה ברוח זו. הנה, ציטוט נוסף מנאום שנשא ב"ג בכנסת שלושה חודשים קודם לכן:

"עלינו לעצב דמותו של העם. ולכך מכוונת ההכשרה החקלאית... בחורינו ובחורותינו הם יהודים, ואם נשקיע בהם שנה של עבודה מחנכת במשק, בחקלאות, בתרבות, בענייני צבא, ונעשה המלאכה בנאמנות, באהבה, בלב שלם ובלב אחד בלי ניגודים אידיאולוגיים וחברתיים, אלא בשלמות ובאחדות חלוצית – נשנה פני הדור הצעיר ונקים מסד בריא ובן קיימא לאומה המתחדשת במדינת ישראל... הכשרה זו תבריא את הגוף, תחשל הנפש, תיישר עקמומיות, תהרוס מחיצות, תעקור ניגודים מדומים, תגדל נוער חלוצי לוחם. אם נזכה ונצליח – זה יהיה בית-היוצר לעם חלוצי לוחם."

ברוח זו דיברו מנהיגי תנועת העבודה. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, תבע מן הציבור מתיחות בלתי פוסקת של משימה והגשמה, "לשאת את עמם עלי שכם" (כבשירו של אלתרמן, "נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה").

וכך כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול": "הדרך היחידה להבטיח חיים הוגנים לכל העם, ברמת חיים הוגנת, היא על ידי הפיכתו לעם עובד, השולט על עיקר אמצעי הייצור שלו, המקיים אורח חיים צנוע ותרבותי, אמון עלי ערכים מוסריים ומכיר בעדיפות צורכי הכלל והלאום על פני הצרכים האנוכיים. [ההדגשה במקור א.ה.] בלעדי אלה לא תתפתח ולא תיכון ישראל כמדינה קולטת. ... ההכרה, הרצון הטוב וההתנדבות מוסיפים להיות מנופים עיקריים – מלבד העידוד הכלכלי והחברתי, לקבלת עול של משימתיות חלוצית בהתיישבות, בקליטה ובהגנה, כשם שאלה היו אופייניות לתקופת ההתנחלות בטרם מדינה. אותם הדרכים והאמצעים שהביאו ואיפשרו את כינונה של המדינה, דרושים גם היום ובממדים גדולים יותר, כדי להוסיף ולקיים אותה, לא פחות מאשר בשביל להבטיח את עתידה."

הרוח הזו של בן-גוריון ואלון, היא ביטוי אמיתי של האתיקה היהודית, של התרבות היהודית. השיח היהודי הוא שיח של חובות, של מצוות. מצוות הצדקה אינה מנומקת כזכותו של העני לקבל, אלא כחובתו של העשיר לתת. ולא רק העשיר נדרש לתת, אלא אף עני, בהתאם ליכולתו.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב).

הדרישה מן האדם בפסוקים האלה, היא לראות את עצמו כמי שבו תלוי קיומו של העולם, ולהתייחס לכל צעד ופעולה שלו, כאל המעשה שיכריע את גורלו של העולם. דרישה זו, כפשוטה, אינה אנושית ואינה מעשית. אך הרוח של פסוקים אלה היא רוח של דרישה מן הפרט למחויבות ולאחריות. זו הרוח היהודית, זו הרוח הציונית, זו הרוח שאפשרה את בניין הארץ והקמת המדינה.

מי שהיטיב לנסח את הרוח היהודית של שיח חובות, היה ביאליק. במסתו "אגדה והלכה" (1917) העלה ביאליק על נס את הרעיון היהודי של הלכה מחייבת, וקרא ליצור הלכה יהודית ציונית מודרנית. וכך הוא סיים את המסה:

"אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? ...

יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חובה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית...

בואו והעמידו עלינו מצוות!

יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.

אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

כמעט מאה שנה חלפו מכתיבת המאמר, ומן הראוי שהחברה הישראלית תאמץ ולו חלק מן התרבות הזאת; תרבות של משימה והגשמה, תרבות של מצוות וחובות, תרבות של מחויבות ואחריות.

2. צרור הערות 14.6.15

* בחינה מקצועית ואמינה – כאשר אנשי מקצוע אמיתיים ואובייקטיבים בוחנים את העובדות, כן כן, את העובדות (יש דבר כזה), התמונה של מבצע "צוק איתן" שונה לחלוטין מכפי שהיא מצטיירת בתעמולת הזוועה הפלשתינאית, במסע התערוכות של "שוברים שתיקה" וב"הארץ". ועדה בינלאומית מקצועית ואמינה, בראשותו של גנרל קלאוס נאומן, לשעבר רמטכ"ל צבא גרמניה ויו"ר הוועדה הצבאית של נאט"ו, חקרה את מלחמת "צוק איתן". בין 11 חברי הוועדה – ג'וליו טרצי שר החוץ לשעבר של איטליה, גנרל וינצ'נזו קמפוריני שעמד בראש משרד ההגנה האיטלקי, פייר-ריצ'רד פרוספר שהיה האחראי במחלקת המדינה על נושא פשעי מלחמה, רפאל ברדאחי שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי של ממשלת ספרד, ובכירים נוספים מספרד, אוסטרליה, ארה"ב ובריטניה, בעלי ניסיון בפיקוד במלחמות בעיראק ואפגניסטן.

מסקנותיהם חד-משמעיות, ושונות לחלוטין מהמסקנות של ועדת "זכויות האדם" כביכול של האו"ם, שעוד טרם התפרסמו אך ברור מה נקבע מראש שייכתב בהם. המסר המרכזי של הוועדה – לא זו בלבד שצה"ל פעל ב"צוק איתן" על פי החוק הבינלאומי, אלא "ישראל התעלתה בצורה משמעותית מעבר לסטנדרטים הבינלאומיים של דיני המלחמה."

חברי הוועדה הגיעו למסקנה שישראל ניסתה במשך חודשים להימנע מעימות בעזה למרות ירי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית, עד שישראל נאלצה לצאת "למלחמה לגיטימית" כדי להגן על אזרחיה ועל שטחה. המשלחת קבעה כי הפגיעה המכוונת של חמאס באזרחים ישראלים והשימוש באזרחים פלסטינים כמגן אנושי "הן בבירור פשעי מלחמה."

עוד קבעה הוועדה ש"כוחות צה"ל פעלו באופן פרופורציונלי בהתאם לחוק הצבאי הבינלאומי, ולפעמים הרחיקו כוחות צה"ל מעבר לעקרונות הנדרשים. הצעדים ההומניטריים של צה"ל היו במקרים רבים מעבר לנדרש על פי חוקי ז'נבה. הם העמידו לעתים חיים של ישראלים בסכנה. הצעדים הללו פגעו ביעילות של מבצעי צה"ל. הפסקת הלחימה מסיבה הומניטרית אפשרה לחמאס לשוב ולהתארגן,"

ועכשיו חשוב מאוד לפעול לכך שדעת הקהל העולמית תיחשף לאמת שהתגלתה, ולא רק לתעשיית השקר (ולמהדורה האנגלית של "הארץ").

* איחור אופנתי – משרד החוץ לקח את כל שגרירי אירופה בישראל, לסיור במנהרות הטרור הפלשתינאיות. זה צעד חשוב ומבורך ביותר. אבל הוא נעשה באפריל, 8 חודשים (!) אחרי תום המלחמה. הנמנמת האדישה הזאת, מול הנמרצות של בארוני תעשיית השקרים – היא בעוכרינו.

* מבחן כוח – יש משהו קצת מביך בזחילתו של מנכ"ל אורנג' רישאר לקנוסה שבישראל. אפשר להאמין לדברי הקילוסין שהוא מרעיף עלינו? הרי רק לפני עשרה ימים גילינו את פרצופו האמתי, בדברי הבלע שלו על ישראל, בעת ביקורו במצרים.

ואולי דווקא דברי הידידות שלו לישראל הם האמת שלו, ודווקא במצרים הוא השמיע דברי חנופה?

האמת? זה לא ממש משנה. מה שחשוב, הוא שהפארסה הזאת הוכיחה את מהות החרם. המחרימים אינם באמת נגד ישראל. הם אינם בהכרח אנטישמים. בדרך כלל מדובר במי שלא עמד להם כוחם להתנגד לטרור החרם.

מה שקרה בפרשת אורנג', הוא שישראל יצאה פתאום ממגננה למתקפה. וראו זה פלא, זה עובד. התרגלנו להפקיר את הזירה לאוייב, והתפלאנו. וכאן הוכח, שאיננו פחות חזקים ממנו. אולי להיפך.

ומבחינה זאת, הזובור הנגדי שחטף רישאר, עשוי להיות מפנה במאבק נגד החרמות והדה-לגיטימציה. היה זובור – למען יראו וייראו. בטרם ייכנעו לטרור החרם, יחשבו פעמים אם כדאי להם להתעסק עם התגובה הישראלית.

* ארה"ב מתגייסת – בשבוע שעבר סיפר התועמלן אמנון אברמוביץ' ביומן ליל שבת בערוץ השני, על החוק נגד החרם הערבי, שנחקק בארה"ב בשנים שלפני מלחמת ששת הימים. האם מישהו משלה את עצמו, הוא שאל ביהירות וזחיחות, שהיום (אתם יודעים, אקיבוש וזה) ארה"ב תחוקק חוק כזה?

אז זהו, שכן. חקיקה כזאת נמצאת בשלבי גיבוש מתקדמים ותתקבל בקרוב בבתי הנבחרים בארה"ב. הניחוש שלי? היא תתקבל פה אחד. יתר על כן, החקיקה מתנה הימנעות מכל חרם על ישראל כתנאי להסכם סחר חופשי עם אירופה, מה שעשוי לגרום להנהגת מדינות אירופה להילחם בחרם.

* המקהלה הנודדת של הכפשת ישראל – בעקבות פניית שגרירות ישראל בגרמניה, ביטל משרד החוץ הגרמני את הצגת תערוכת ההסתה נגד צה"ל וישראל מן האירועים לציון יובל ליחסים הדיפלומטיים בין המדינות. כנראה משרד החוץ הגרמני מבין למה חותרים מי שרוצים להציג תערוכה כזאת דווקא בגרמניה.

התערוכה הזאת, אוי לבושה, היא תערוכה של ישראלים, של ארגון "שוברים שתיקה", הארגון הנע ונד מארץ לארץ וממדינה למדינה כדי להכפיש את מדינת ישראל ואת צה"ל, ומשתלב בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.

* מתחייב אני – קראתי שנוער מר"צ מסמן במרכולים מוצרים מההתנחלויות. צעד המזכיר לי נוער אחר, בשפה אחרת, בארץ אחרת, במאה שעברה, שעשה מעשה דומה. אני מתחייב, שבכל מקום שאראה מוצר מסומן כזה, אקנה אותו. אני בטוח שרבים ינהגו כמוני.

* בראש החץ של המערכה – במלחמת השחרור לחמו בשורות צה"ל יהודים מ-55 ארצות, שראו חובה להיות שותפים במלחמה להקמת המדינה היהודית. רבים מהם מסרו את נפשם על תקומת המדינה. בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ובמלחמה עצמה, שוב צבאו יהודים רבים מאוד על שערי המדינה, ברצון להתגייס ולתרום. בניגוד לתש"ח, שבה צה"ל קם תוך כדי מלחמה, בששת הימים צה"ל כבר היה צבא מאורגן ומסודר ולא יכול לגייס מתנדבי חו"ל, שכל הכשרתם מסתכמת במוטיבציה גבוהה. המתנדבים השתבצו במילוי מקום המתגייסים בעבודות במשק החקלאי, בעיקר בקיבוצים. בכל המבחנים, יהדות הגולה לא הכזיבה. 

המלחמה הנוכחית, מלחמת הדה-לגיטימציה לישראל, מתבצעת בפועל בניכר, בעיקר באירופה ואמריקה. זו ההזדמנות ליהדות הגולה להיות ראש החץ במאבק נגד הקמפיין האנטישמי. על מדינת ישראל לרתום את העם היהודי למערכה הזאת.

אם היהודים בכל מקום ואתר בעולם ילחמו במסע ההסתה ובתעשיית השקר, אנו נביס אותו.

פעולה כזו תחזק את הקשר בין העם היהודי בארץ ובגולה, תעמיק את הזיקה של יהודי התפוצות לעמם, לציונות ולמדינת ישראל ותגביר את העליה.

* חובת הממלכתיות – מה היה במפגש בין שרת התרבות לקבוצת האמנים וראשי מוסדות תרבות? מצד אחד, האמנים שנפגשו עם השרה ציינו שיצאו בהרגשה טובה וחיובית, שמצאו פרטנרית ראויה במשרד. מצד שני, היא צוטטה מדברת על כך שהיא מייצגת 30 מנדטים ולכן זכותה להחליט מה לתקצב וכו'. ייתכן שהמשפט הזה הוצא מהקשרו, ואינו מייצג את רוח הדברים. אך אני רוצה להתייחס למשפט הזה כעומד בפני עצמו.

משפט כזה מבטא אי הבנה בסיסית מה תפקידו של שר בכלל, ושל שר התרבות בפרט. השר אינו מחויב רק לרוב הגורף של שלושים המנדטים שהצביעו למפלגתו, אלא באותה מידה, גם למיעוט המבוטל של 90 מנדטים שלא הצביעו למפלגתו. השר נושא באחריות ממלכתית לכל אזרחי ישראל, והוא מחויב לטובת הכלל.

במשרד התרבות הדבר בא לידי ביטוי בולט במיוחד. תפקידו של המשרד לטפח את התרבות הישראלית, לעודד אותה ולתמוך בה. תפקידו של השר אינו להיות קומיסר. אחריותו אינה לכפות את השקפות בוחריו על התרבות הישראלית, לא לתקצב רק אמנות המתיישרת עם מדיניותו ומדיניות הממשלה. בדמוקרטיה הממשלה תומכת בתרבות, אך התרבות אינה תומכת בממשלה. המשפט הזה של מירי רגב, ואני באמת מקווה שהוצא מהקשרו ואינו מבטא את תפיסתה, מדיף ריח של ז'דנוביזם ושל שכרון כוח.

אני תומך בהחלטתו של בנט לא להכניס לסל התרבות של מערכת החינוך הצגה היוצרת גלוריפיקציה למחבל רוצח (או בלשונו של המחזאי והבמאי "אסיר פוליטי"), כי מדובר במקרה קיצוני ובלתי נסבל, המחייב הצבת קווים אדומים.

רב המרחק מכאן ועד תקצוב התרבות על פי שלושים המנדטים של הליכוד.

* חרותניקית – בניגוד למירי רגב, ניכר על השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל שהיא קראה והפנימה את כתבי ז'בוטינסקי ובגין. גמליאל מתחה ביקורת על הצהרותיה של רגב כי בכוונתה לבחון מחדש את תמיכת משרדה בתיאטרון הילדים אלמינא, ואמרה שזו אמירה לא תרבותית הפוגעת בעקרון השוויון. ״עצם העלאת האפשרות בכלל להעניש ילדים ערבים ויהודים על ידי הסרת תמיכת משרד התרבות מהתיאטרון, היא החלטה פסולה. זאת החלטה לא תרבותית בעליל, הצהרה שאיננה מתקבלת על הדעת שפוגעת בעקרון השוויון. הרעיונות האלה לא צריכים לבוא לידי ביטוי באמירה, בטח שלא לשקול אותם או ליישם אותם הלכה למעשה. את האפשרות לפסול תקציבים מאלמינא, אסור להעלות בשיח הציבורי. אני מקווה שהנושאים האלה יופנמו במשרד התרבות."

* אסיר פוליטי – צפיתי בראיון עם המחזאי והבמאי של ההצגה "הזמן המקביל". הוא התעקש להגדיר את גיבור ההצגה, המחבל הרוצח, כ"אסיר פוליטי", כאילו מדובר במתנגד משטר שנשלח לכלא בשל דעותיו. מי שבעיניו מחבל רוצח הוא אסיר פוליטי – הרצח הוא בעיניו ביטוי פוליטי לגיטימי.

המסר הזה הוא בלתי לגיטימי, וטוב ששר החינוך הוציא את ההצגה מסל התרבות של בתי הספר.

* אליטה תרבותית – בעקבות מאמר ב"ישראל היום" שבו הבעתי תמיכה בפסילת "הזמן המקביל", קיבלתי מייל מאחת מחברות ועדת הרפרטואר, שבו היא נימקה את ההחלטה. לא השתכנעתי, והשבתי לה. משפט מתגובתה לתשובתי, אולי מסביר את הרוח התרבותית של הוועדה שאישרה את המחזה: "אתה מתעלם ממה שהסברתי לך לגבי התוכן, ועוד מעיז לכתוב אליי????" – ה"מעיז" במקור. ואני תמה – למה רק ארבעה סימני שאלה?

* לך תתווכח עם פלקט – במיספר מאמרים שכתבתי השבוע, שיבחתי את החלטתו של בנט לפסול הכנסת הצגה העושה גלוריפיקציה למחבל רוצח לסל התרבות של מערכת החינוך, וגיניתי את מירי רגב על אי הבנתה את תפקידה ואת מהות התרבות, בדבריה על כך שהיא השר והיא תחליט במה לתמוך וכו'. וכך, בלבלתי את ה"קוהרנטים", שאינם מסוגלים לעכל כל עמדה קצת יותר מורכבת מפלקט. בעיני "קוהרנטים" א', מי שמבקר את מירי רגב, תומך בטרור הערבי נגד ישראל ובעיני "קוהרנטים" ב', מי שתומך בצעדו של בנט הוא כהניסט וראוי להיות שותפו לתא של יגאל עמיר.

אני בז ל"קוהרנטים" האלה.

* בורות ובריונות – השחתת כרזה בתערוכה בנושא האבולוציה בידי יונתן רזאל מעידה על כך שהקשר בין בורות ובריונות אינו רק אטימולוגי.

האירוניה, היא שרזאל עשה את המעשה במסגרת אירועי "יום האחדות".

* הרצוג ראוי לשבח – הודעתו של יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, שהאופוזיציה תקזז בתקופה הקרובה את אורן חזן כדי למנוע ממנו את השימוש בכוח הסחטנות למניעת הפגיעה בו, ראויה לשבח. בכך, העדיף הרצוג את האינטרס הממלכתי ואת כבוד הכנסת, על האינטרס המפלגתי לנצל את ההזדמנות ולהשתמש בסרסור (לכאורה) כדי להפיל את הממשלה.

כעת הכדור אצל נתניהו. עליו לפעול בראש ובראשונה לסילוקו של חזן מכל הוועדות ולמנוע ממנו את רשות הדיבור בכנסת. יש למצות כל אמצעי לחץ אפשרי כדי לטהר את הכנסת מנוכחותו, אם כי אני בספק אם יש דרך משפטית המאפשרת זאת. אם נתניהו לא יעשה כן, כמובן שעל האופוזיציה להסיר מיד את הקיזוז. אולם אם נתניהו ינהג כך, ראוי שהאופוזיציה תתן לו גב למהלך.

* אתיקה שמתיקה – יש מי שבזים לאתיקה/שמתיקה מוסר/שמוסר. האתיקה שלהם מסתכמת בשאלה האם הוא מהטובים – כלומר אלה שבדעתי הפוליטית, או מהרעים – כלומר אלה שמעזים לדגול בדעה אחרת. וכך, הראשונים שראוי היה שיתייצבו נגד מי שאמור לייצג אותם כשסרח, כי הוא בגד בהם ובקולם – דווקא מגוננים עליו ומיד משליכים מררתם על מי שמעזים לפשוע את הפשע האמתי – לא להיות בעמדותיהם הפוליטיות. קראתי כל מיני טוקבקיסטים בפייסבוק, שמה שיש להם לומר על פרשת אורן חזן הוא שתמר זנדברג הצטלמה על קברו של ערפאת וכד'.

הפייסבוק הוא כידוע הזירה של הטוקבקיזם הנחות, שאין לו מקום בעיתונות מהוגנת. אבל תמונת הראי של טוקבקים מסוג זה היא העיתון לאנשים שמרגישים חשובים. רווית הכט כותבת שכל הדברים המיוחסים לחזן באמת שוליים ולא חשובים. הבעיה הגדולה באמת היא עמדותיו הפוליטיות. וכאן הוא בסך הכל דק רקק והאיום הגדול הוא נתניהו. הבנתם?

דמוקרטים גדולים.

* ההערה שאיני כותב – מזל שמי שחשף את מעלליו של אורן סרסור הוא עמית סגל. כך, איש לא יוכל לטעון שרודפים את הח"כ בשל היותו ימני.

את ההערה הזאת איני כותב. למה? כי היא לא נכונה. למרות שמי שחשף את מעללי הנ"ל הוא עמית סגל, רבים טוענים שרודפים את חזן כי הוא ימני. איזו עליבות.

* מגן הדמוקרטיה – אני גאה ביו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שפעל במהירות ובנחרצות נגד חזן. בכך הוא מילא את שליחותו הממלכתית והגן על כבוד הכנסת וכבוד הדמוקרטיה.

* הסחטן – אורן חזן נאבק על מעמדו הציבורי, והדרך הקלה היא התקרבנות והצגתו כימני שהשמאלנים הקיצונים (עמית סגל ואדלשטיין) רודפים אותו. בעלבון מעושה, הוא דחה את האפשרות שהוא יצביע כנקמה נגד הממשלה. "מה, אני אצביע יחד עם... זה וזה וזה...?"

הוא בטוח ששכחנו איך הצמיד אקדח לרקתו של ראש הממשלה ובאיומי הצבעה נגד הממשלה, כלומר הצבעה יחד עם זה וזה וזה, סחט שלל תפקידים שאיש לא חשב שהוא מתאים להם.

* אהבת חינם – התוכנית "המילה האחרונה" בהשתתפות יוסי שריד ומנחם הורביץ, היא תוכנית גדושה באהבה. אהבתו של מנחם להורביץ יכולה להתחרות באהבתו של יוסי לשריד, וזו ממש לא תחרות קלה. היכן נמצא האולפן המסוגל להכיל את האגו של השניים?

* משורר ושחקן או שחקן ומשורר – 35 שנים מלאו השבוע לפטירתו של המשורר והשחקן (הוא היה מעדיף את ההגדרה – השחקן והמשורר) אברהם חלפי. חלפי השתייך לחבורה הספרותית של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, אף שמעולם לא היה בקדמת הבמה הספרותית, במת השירה. את הבמה הוא השאיר למשחק. חלפי היה משורר גדול, כתב שירים נפלאים, ששנים רבות אחרי מותו זוכים לפופולריות רבה, בעיקר בזכות ההלחנה של רבים מהם. הוא עצמו הספיק לשמוע בחייו שיר אחד שלו שהולחן, אולי הגדול שבהם – "עטור מצחך זהב שחור".

* חייו מלאי שיר – במסגרת אירועי חודש הקריאה, נערכה הקרנה מיוחדת של הסרט במתנ"ס קצרין, ואחריה שיחה עם יוצר הסרט. הסרט – מעולה. הוא מיטיב לשרטט את דמותו המיוחדת ורבת הסתירות של חלפי – הקומדיאנט העליז ומשורר הבדידות והעצב. איש רעים להתרועע ואדם סגור ומופנם. אוהב ילדים וילדים אוהבים אותו שבחר לא להביא ילדים לעולם. לסרט התראיינו דמויות מפתח בתרבות הישראלית, בשירה, בתיאטרון, בקולנוע ובמוסיקה, ובהם נתן זך, חיים גורי, יורם קניוק, אריק איינשטיין, אילי גורליצקי, יענקלה בן סירה, יוסי יזרעאלי, שלמה וישינסקי, דן וולמן ואחרים. יוני רכטר ומיקי גבריאלוב תיארו את הלחנת שיריו "עטור מצחך זהב שחור" ו"התוכי יוסי".

הבנייה האמנותית של הסרט מצוינת. הסיפורים על אודות חלפי לוהקו בצורה מרשימה ומדויקת לצד מעט קטעי המשחק המתועדים שלו, כשאותם קטעים מיטיבים להמחיש את המסופר. ישנם קטעים בסרט שבו מספר רב של מרואיינים מתייחסים לנקודה ספציפית מסוימת ומספרים בדיוק אותו הסיפור, ברצף מהיר, מה שמשכנע באמינות המסר.

נתן זך הוא המרואיין הדומיננטי ביותר – חכם, רהוט, מרשים ותיאטרלי. אולם גם היום, אחרי שישה עשורים, נתן זך ממשיך למרוד ולבעוט בחבורת שלונסקי ואלתרמן. בגילו זה כבר ממש פאתטי.

מה שחסר לי בסרט, הוא מקומם של האלוהים, האמונה, התפילה והרליגיוזיות בשירתו של חלפי. העליתי זאת בשיחה שאחרי ההקרנה. היוצר הסכים עם דבריי ואמר שזה הדבר עליו הוא מתחרט בעריכת הסרט. אולם הוא מפצה על כך בשיחות, כאשר הוא קורא שני שירים של חלפי העוסקים בנושא: "חלום עקבותיך" ו"שעשועי כאילו".

* איזה בזבוז, איזה בזבוז – יוצר הסרט הוא אורי משגב. כן, כן, אותו אורי משגב מ"הארץ". אותו משגב שכתיבתו נוטפת תיעוב ושטנה חולניים למדינת ישראל, לחברה הישראלית ולצה"ל. אותו משגב בעל עט ההסתה והתרעלה. אותו משגב האובססיבי לגימוד השואה וזילותה והצגת זכר השואה בישראל כהתקרבנות שנועדה לאפשר לנו להיות הפושעים של ימינו. אותו משגב, שהעיקרון המנחה של כתיבתו היא - מִדְּבָר אמת תרחק.

אבל כשהוא ראוי לשבח ולפרגון – יש לשבח אותו ולפרגן לו, ועל הסרט הזה הוא ראוי בהחלט לשבחים. וכשראיתי למה הוא מסוגל, ולאן הוא בוחר להוליך את כישרונו, נמלאתי תחושה קשה של החמצה. איזה בזבוז, איזה בזבוז.

* מה הוא היה כותב על חלפי – יש לציין לשבח את משגב, על היושרה הבלתי אופיינית לו שגילה בסרט, כאשר תיאר את התנגדותו של חלפי לקברט הסטירי הנשכני של חנוך לוין "מלכת האמבטיה" ואת המאבק שהוביל להורדתה מעל במת התיאטרון הקאמרי. הבחירה להכניס את הפרשה הזאת, ולא כבדרך אגב, בסרט דוקומנטרי קצר (53 ד') אינה מובנת מאליה וראויה לציון.

וניסיתי לדמיין מה משגב העיתונאי היה כותב על דבריו של חלפי בנדון.

* רווח כפול – לאחר השיחה ניגשתי למשגב, לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. כבר שנים אנו מתכתשים בכתובים, עוד כשכתב ב"ידיעות אחרונות" והוא אף ראיין אותי טלפונית, אך זו הפעם הראשונה שאנו נפגשים פנים אל פנים. היתה זו פגישה טעונה לשנינו. הוא הודה לי על שבאתי, כאילו אין זה מובן מאליו שאטריח את עצמי לבוא לאירוע שלו (האמת שלא באתי לאירוע שלו אלא של חלפי...) ואילו אני החמאתי לו על הסרט.

נדמה לי, שככל שהוא יתרכז יותר בעשיה קולנועית דוקומנטרית (זהו סרטו הראשון) ופחות בכתיבה פובליציסטית, הרווח לחברה הישראלית יהיה כפול.

* ביד הלשון: לטהר את השרץ – לפני שבועות אחדים כתבתי נגד השביתה הפראית של עובדי הנמלים. אחד מקוראיי הגיב והסביר בצורה קצת מפותלת את תמיכתו בשביתה. בתשובתי לתגובתו הערתי לו שהוא מנסה לטהר את השרץ ותגובתו הייתה: "מתאים לך להגדיר בני אדם כשרצים..."

טוב, זה בהחלט סיכון מקצועי. ככותב, אני משתמש לא אחת בניבים וביטויים מתוך הנחה שהם מוכרים וידועים, ומסתבר שיש קוראים שאינם מכירים אותם ומתייחסים אליהם כפשוטם, באופן מילולי.

הביטוי לטהר את השרץ לא נועד לכנות בן אדם כשרץ, חלילה, אלא לתאר את תהליך הטיהור של דבר שלילי. הביטוי המלא הוא "טיהר את השרץ בק"ן טעמים".

המקור הוא משנאי, מתוך מסכת עירובין: "תַּלְמִיד וָתִיק הָיָה בְּיַבְנֶה, שֶׁהָיָה מְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים טְעָמִים." 150 בגימטריה = ק"ן.

הכוונה היא למי שמתפלפל תוך שימוש בתירוצים רבים כדי להכשיר את הטמא, כדי לתרץ את השלילי ולהציגו כחיובי.

* * *

איגוד כללי של סופרים בישראל

מזמינכם לאירוע חגיגי

על הסף: בין מסורת לחידוש

עם הופעת הספרים

סיפור לא פשוט

מאת זיוה שמיר

(על א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר)

הוצאת ספרא בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד

הרב קוק והציונות: גלגולה של תקווה

מאת מיכל לניר

הוצאת ספרא

הערב ייערך בבית פליציה בלומנטל, רח' ביאליק 26 תל-אביב, ביום ג,

30 ביוני 2015 בשעה 19:30.

הסופר חיים באר ישוחח עם זיוה שמיר והמשורר מירון ח. איזקסון ישוחח עם מיכל לניר

הכניסה חופשית

* * *

אוריה באר

ביקור בפולין

לפני כשבועיים חזרנו ממסע קצר בפולין. היינו קבוצת סופרים ומשוררים, שמנתה חמישה אנשים בלבד. היינו נציגיה של אגודת הסופרים בישראל. בראש הקבוצה עמד העיתונאי, הפיליטוניסט והסופר מאיר עוזיאל, שעשה עבודת ארגון קשה ומורכבת. חברים אחרים היו בלפור חקק, שהחליף את אחיו התאום, הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים, שנבצר ממנו לבוא מחמת מחלה. חברים אחרים היו המשוררת לאה טרן, שהחליפה את עדנה מיטווך, שנעדרה מסיבות אישיות, המשוררת ודוברת הפולנית היחידה בקבוצה ענת שפרינגמן וכותב שורות אלה.

לא היה זה מסע קל. במשך כשישה ימים עברנו מאירוע לאירוע, מביקור לביקור, ומקבלת פנים אחת לרעותה. מי שמקנא בנו, אוכל להרגיעו. בסוף כל יום הגענו למלון עייפים עד מוות, כמעט שבורים וממוטטים.שכן נדרשנו לייצג את מדינת ישראל ואת אגודת הסופרים ותרבותנו.

אני סבור במלוא הצניעות, שעשינו זאת בכבוד. פרטי פרטים על המסע, תוכלו למצוא באינטרנט, בניוס 1, שכתב חברנו בלפור בפרוט רב ובשקדנות. לכן, אנסה רק להוסיף כמה  פכים קטנים, שמשכו  את עיניי.

ראשית ורשה. הגענו לעיר בשעת ערב מאוחרת. הופתעתי לראות, כי העיר כמו שרויה בעלטה. בעוד תל אביב בשעות הערב כולה מוארת, וכן גם מרכז ירושלים. ושלא לדבר על ערים גדולות אחרות בעולם. אבל ורשה כמו בחשיכה. למה? נראה שהפולנים רוצים לחסוך חשמל בכל מחיר, והדבר מפליא. שכן ורשה, היא לדעת כל חברי הקבוצה, אחת הערים היפות באירופה.

אכן כן. ורשה, שנהרסה כליל במלחמת העולם השנייה, וזאת לאחר שתי המרידות בה, זו של לוחמי גיטו ורשה היהודים, וזו של הפולנים עצמם בשנת 1944, נבנתה מחדש והיא כמו קמה לתחייה, לאחר כל הזוועות שעברו עליה. מסתבר, שלא רק על יהודי פולין עברה כוס התרעלה, וכמעט כל יהודי פולין נרצחו על ידי הנאצים. גם הפולנים, אשר בתחילה שיתפו פעולה, נרצחו בהמוניהם. מאות אלפי אינטלקטואלים, הומוסקסואליים, אנשי שמאל, שלא לדבר על אנשי צבא, נרצחו על ידי הנאצים באכזריות, שלא נפלה מזו שהופעלה נגד היהודים. אני זוכר שיאשק, ראש אגודת הסופרים, שלידו ישבתי ועימו שוחחתי, ציין זאת בשיחה עימי.

ביקור מעניין היה בבית הכנסת היהודי בורשה. מסתבר, שעדיין יש חיים יהודיים בעיר זו. בית הכנסת פועל, ויש בו מניין כל יום, לרבות מניין בכל שבת בבוקר. מנהלת בית הכנסת היא צעירה כבת שלושים וחמש, שלא תתנגד להינשא לישראלי – אם יציע לה וימצא חן בעיניה.

ערב מלבב היה באגודת הסופרים. כחמישים או שישים אורחים, האזינו רב קשב לשירים של בלפור לאה וענת. וכן חייכו למשמע פיליטון שכתב מאיר, ולקטע מסיפור שכתבתי, הכל בפולנית, פרי תרגומה של חברתנו ענת.

לאחר הערב, ניגשה אלינו צעירה חיננית בשם אנישקה, היא סיפרה שאימה יהודייה, אך כמעט ואוסרת עליה לספר זאת, היא נראתה חסרת ישע, ונראתה נבוכה וחסרת ביטחון. הרגענו אותה, בלפור ואני, ואף חזרנו בפניה חזור והדגש, בייחוד אני, המשפטן בחבורה, שהיא יהודייה כשרה, וכל עוד לא תתנצר, היא אחת משלנו. נראה שאבן נגולה מעל ליבה.

ואכן כיום, בפולין מצויים עשרות אלפי יהודים, שהם יהודים כשרים, בהיותם צאצאים של אימהות יהודיות שנישאו לנוצרים פולניים, אך חוששים, או מסרבים – להודות ביהדותם. זאת, פרי היסטוריה של אלף שנים בפולין, ונישואים מעורבים רבים. הם אוהבים בסתר את ישראל, שמחים בניצחונותינו ורוצים להיות עימנו. חבל  שאיננו עושים מספיק כדי לקרבם אלינו, כמעט בכל מחיר.

מוורשה עשינו דרכנו לקראקוב, אף היא עיר ואם בישראל. הקהילה היהודית שם היא גדולה יותר, ויש בה יותר אתרים יהודיים. בין השאר ביקרנו בבית הכנסת, וכן בקבר הרמ"א הידוע.

גם כאן הופענו בפני סופרים פולניים, אם כי הנוכחות היתה מעטה יותר. לפני כן, עוד    הספקנו לאכול ארוחת צהריים על שולחנה של שגרירת ישראל בפולין. השגרירה היא אישה  נעימה ומרשימה, הדוברת אליך בגובה העיניים. כך גם דובר השגרירות, אדם חביב, שהבטיח לעזור לסופרים ומשוררים ישראלים, ככל שיוכל.

סיימנו את ביקורנו בפולין בביקור באושוויץ ובבירקנאו.הייתי שם כבר לפני כעשרים וחמש שנים. במשלחת של משפטנים גרמניים וישראליים. ושוב נראה שהזמן כאילו עמד מלכת. אתה עובר ליד האולמות ובהם עשרות אלפי זוגות נעליים של ילדים, אתה עובר ליד קיר המוות, שם  נרצחו אלפי יהודים ואסירים פוליטיים פולניים, רוסיים ובני עמים אחרים. אתה עובר על פני מראות מזעזעים אחרים, כמו המשרפות, בהן נשרפו ילדים נשים וטף. וליבך ממש מתפלץ: איך יכולים  בני אדם, ואפילו חסרי לב, לרצוח בשיטתיות מיליוני  חסרי ישע.

בכל מקום בו הלכנו, נשאנו עימנו את דגל ישראל. המוני מבקרים – צרפתים, גרמנים ובני אומות אחרות, הביטו בנו בעניין, בסקרנות, וביראת כבוד.

חזרנו לישראל מותשים, אך מלאי סיפוק. דומני שייצגנו את ישראל בנאמנות.

ומילה אחרונה: יש עדיין לא מעט אנטישמים בפולין. אנו לשמחתנו לא נפגשנו בהם. אך יש בארץ זו  מיליוני פולנים  אוהבי ישראל, ואם לא אוהבי ישראל, הרי  ידידי ישראל. רצוי מאוד לטפח עוד ועוד קשרי תרבות, כלכלה ומסחר עם מדינה זו. ויפה שעה אחת קודם.

* * *

מנפרד גרסטנפלד

"המאהב הקשוח" של ישראל

לפני כחודש התפרסם בירחון "אטלנטיק" ראיון שערך העיתונאי הבכיר ג'פרי גולדברג עם נשיא ארצות-הברית ברק אובמה. הוא כבר ראיין את אובמה בעבר. הפעם בחר גולדברג להעלות את הנושא של איראן גרעינית ואת ארגון "המדינה האיסלאמית", וגם שאל את אובמה לדעתו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בשיחתם על הסכסוך גולדברג לא היקשה על אובמה בדבר הסטנדרט הכפול ביחסו לישראל, כמו גם בנוגע להתבטאויותיו החושפות הטייה קיצונית נגדה. הנשיא האמריקני מבטא מה שהוא מכנה "אהבה קשוחה לישראל," אך הוא שומר על שתיקה ביחס לאיסלאמו-נאציזם הבוטה בחברה הפלסטינית. נוכח התנהלותו המפלה של אובמה, הכנתי אפוא מספר שאלות למקרה שתהיה לגולדברג ההזדמנות לערוך בעתיד ראיון נוסף עם אובמה שבו יחליט לנהוג כעיתונאי יותר אובייקטיבי.

גולדברג יוכל לפתוח למשל בשאלה:

"אדוני הנשיא, כשראיינתי אותך במאי 2015, דיברת על כך שעלינו 'לתקן את העולם'. אך אם משווים את המצב הנוכחי של העולם עם המצב שבו היה ב-2009 – עם תחילת תקופת-נשיאותך, נראה שהעניין העיקרי שיש לעסוק בו הוא למנוע מן העולם להתדרדר עוד יותר במדרון התלול.

"יחסים בין המערב ובין רוסיה היו טובים הרבה יותר כשנכנסת לתפקידך משהם היום. גם המזרח התיכון נתון בכאוס גדול יותר. תנועות של השמדת עם בעולם המוסלמי התרבו מאז. מה אתה עושה כדי למנוע מן העולם להיות יותר כאוטי במקום לפנטז על תיקונו?"

גולדברג גם יוכל לשאול את אובמה:

"שחררת מיגוון הצהרות על כך שעל ישראל לחיות על פי ערכיה היהודיים, שאת חלקם אתה המצאת. מה מסמיך אותך לדבר על ערכים יהודיים? מדוע שאנשים יחשבו שיש לך יותר מהבנה שטחית ומעוותת שלהם? בעבר כבר ייצגת שלא כהלכה, בלשון המעטה, את האיסלאם, כשהכרזת כי דעא"ש אינם איסלאמיים. מכון המחקר "פְּיוּ" בדק את התמיכה ב"אלקאעידה" בארצות שונות כשבן-לאדן עוד היה בחיים. אפילו ב-2014 הייתה מצד מגוון של חברות מוסלמיות תמיכה רחבה בארגון. בקרב הפלסטינים תמיכה זו הגיעה ל-25 אחוז.

אנטישמיות לפי ההגדרה של מחלקת המדינה האמריקנית

"אלג'זירה, ערוץ הטלוויזיה הבינלאומי של קטר, מדינה המתנגדת לדאע"ש, ערך בחודש מאי 2015 משאל בין צופיו שבו הציג את השאלה באיזו מידה הם מזדהים עם ערכי הארגון. מבין למעלה מ-50 אלף הצופים שהשתתפו במשאל, 81 אחוז מזדהים עם דאע"ש. אך גם לו היה מדובר 'רק' ב-10 אחוזים, המיספר מזעזע. תיאולוגים מוסלמיים שונים מרחבי העולם המוסלמי מסכימים כי השקפותיו של דאע"ש הם צורה לגיטימית של איסלאם. אם כן, אדוני הנשיא, מה הופך אותך לבר-סמכא בנושא האיסלאמיות במידה כזאת שמאפשרת לך להמעיט בחשיבות מסקנותיהם של מלומדים מוסלמיים אלה בנושא האיסלאם והערכים שהוא מייצג?

"אדוני הנשיא, הצהרת שעל ישראל ליטול סיכונים כדי להשיג את פתרון שתי-המדינות. ראש הממשלה לשעבר של ישראל, אריאל שרון, נטל סיכונים בלתי אחראיים בהסיגו את ישראל מרצועת עזה ב-2005. מומחים ישראליים הזהירו אותו אז שחמאס או אלקאעידה ישתלטו על השטח. וזה בדיוק מה שקרה. מאז ישראל נמצאת במשך שנים במתקפה מעזה. למרות זאת נמתחת עליה ביקורת מצד המערב כשהיא מתגוננת מפני חמאס – תנועה איסלאמו-נאצית המכריזה בגלוי באמנתה ובמקומות אחרים, כי בכוונתה להשמיד את היהודים. בנימין נתניהו אומר כי נסיגה משטחים נוספים יוביל לכך שטרוריסטים מוסלמיים ישתלטו עליהם. זאת, בהתחשב במציאות היום במזרח התיכון. ויש סימנים מובהקים לכך שהוא צודק בהערכותיו.

גולדברג גם יכול להמשיך ולשאול:

"חמאס הוא המפלגה הפלסטינית הגדולה ביותר, שקיבלה רוב של מושבים בפרלמנט הפלסטיני בבחירות הדמוקרטיות היחידות שנערכו ב-2006 בשטחי הרשות הפלסטינית. חמאס מצהיר בבירור על כוונותיו להשמיד את היהודים. נציגיו הבכירים ביותר חזרו על כך מפורשות בפומבי במהלך מבצע 'צוק איתן'. סקרים שנערכו לאחרונה מראים כי לו היו מתקיימות עתה בחירות, פלסטינים היו מעדיפים את מנהיג חמאס איסמאעיל הנייה על פני מחמוד עבאס. מדוע אם כן אתה טוען כי נתניהו טועה בהערכתו שכל שטח שתפנה ישראל ייפול לידי טרוריסטים איסלאמיים, ומדוע אתה רוצה שהוא ייטול סיכון שכך אכן יקרה?"

ושאלה נוספת שאני מציע לגולדברג לשאול את אובמה:

"במהלך הראיון מתחת ביקורת על קיומם של מחסומים ישראליים. אתה יודע שמחסומים אלה הוקמו על מנת להפחית את מיספר הישראליים שנרצחים על ידי פלסטינים. האם גישתך אינה דוגמה נוספת לתופעה ההולכת וגוברת, שפרוגרסיבים תומכים בעקיפין ברוצחים, למשל בכך שהם שותקים נוכח גילויי האיסלאמו-נאציזם הפלסטיני?"

ועוד שאלה לאובמה:

"אתה מדבר על הימנעות מסטנדרטים כפולים. אתה מבקר את ישראל מעמדה שאתה מכנה 'אהבה קשוחה'. אבל אתה שותק ביחס לאיסלאמו-נאציזם הפלסטיני ולפשעי האיסלאם – שמצמיח יותר פשיעה מכל דת אחרת. אתה גם שותק ביחס לשנאה האנטישמית הרדיקלית המובעת לעתים קרובות כל כך בחלקים גדולים של העולם המוסלמי. ההגדרה של מחלקת המדינה האמריקנית למושג אנטישמיות כוללת יישום של סטנדרט כפול. מדוע אם כן השימוש המובהק שלך בסטנדרט כפול כלפי ישראל לא ייחשב כביטוי של אנטישמיות?"

ושאלה בענייני אהבה:

"גילית את אהבתך לעם היהודי. מדוע אפוא כינית את רצח היהודים במרכול 'היפר כשר' בפריז 'התקפות מזדמנות' – בשעה שהן היו בבירור התקפות אנטישמיות שכוונו דווקא נגד יהודים?"

ושאלה אחרונה:

"בנאומך בבית הכנסת 'עדת ישראל' בעיר וושינגטון שנערך מיד אחרי הראיון עימי, כל מה שהיה לך להגיד הוא ש'הפלסטינים אינם השותפים הקלים ביותר.' בהתחשב בכך שהמפלגה הגדולה ביותר שלהם היא של אנשי חמאס האיסלאמו-נאצי, דבריך אינם אלא קריקטורה מעוותת של המציאות. מדוע לדעתך הקלילות שבה אתה מתייחס לאג'נדה הרצחנית של חמאס – בד בבד עם הקלות הבלתי נסבלת שבה אתה מותח ביקורת נוקבת על ישראל – אינה ביטוי נוסף וחמור של סטנדרט כפול?"

אם גולדברג זקוק להבהרות נוספות לגבי הדברים שהועלו כאן, אני כמובן עומד לרשותו.

המאמר התפרסם באנגלית ומצוטט כאן ממגזין "מראה" 340.

ד"ר מנפרד גרסטנפלד הוא יו"ר לשעבר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ב-2012 זכה בפרס על מפעל חיים מטעם Journal for the Study of Anti-Semitism

* * *

הדסה מור

אימוץ ילדים – ברכה או קללה?

ההצגה "הבן הטוב" בתיאטרון "הבימה"

דומה שאין  דואליות כה חזקה: שתי פנים מנוגדות לאותה הוויה, כמו סוגיית אימוץ ילדים. מצד אחד, ילד יתום או נטוש שמוצא הורים שמעניקים לו בית אוהב וחם. מצד שני, הורה ביולוגי שילדו נלקח ממנו, לעיתים, בניגוד לרצונו, או בגין חוסר תיפקוד זמני שהופך  להיות   ניתוק מוחלט למשך שנים רבות, אם בכלל.

 מצד אחד ילד מאומץ, אפילו הוא מצא אם חדשה שמעניקה לו בית חם,  חי במציאות קשה של עלבון ותחושת נטישה מצד אימו יולדתו, ובד בבד הוא במשך שנים רבות מתגעגע אליה  ונחוש למצוא אותה ואף לחזור אליה, דבר שמתאפשר לו בהגיעו לגיל בגרות.

ילד מאומץ חי בין שתי אימהות. האחת שהעניקה לו חיים והורישה לו את הגנים שלה, והשנייה מאפשרת לו לחיות את חייו באופן מהוגן ומעניקה לו אהבה, שאימו הביולוגית  החסירה ממנו.

האחת העניקה לו את תכונותיו וכישרונותיו, השנייה מציגה לו את ייעודיו בחיים. האחת  שהפיחה בו רגשות, השנייה שמרגיעה את פחדיו.

ומזה עשרות שנים אנשי מדע, פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, ביולוגים ועוד חוקרים, עדיין מתלבטים בשאלה:  מה חשוב יותר בהתפתחות האדם:  תורשה – או סביבה.

התשובה נמצאת ככל הנראה אי-שם באמצע. גם תורשה וגם סביבה.

שי גולדן, סופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה, חווה את המציאות הזו על בשרו. הוא ואחיו  הבכור רן, גדלו כילדים מאומצים. למזלו, הוא ניחן בכישרונות כתיבה וביכולת הבעה,  וכשמציאות חייו לא נתנה לו מנוח, הוא כתב ספר בשם "הבן הטוב", על פרשת חייו הסובבת סביב האימוץ שאותו הוא חווה. הספר עובד למחזה בידי איציק ויינגרטן, והוא זה שביים את ההצגה, שמועלית עתה לראשונה בתיאטרון "הבימה".

  לרוב, אימוץ הילדים נעשה בהיותם בגיל רך מאוד בשנים  וכך גם עדיף, אולם במקרה של שי גולדן, אימם נטשה אותם מיד לאחר לידתם בהפרש של שנה בין האחד לשני, והם הועברו לבית יתומים וחיו בו  שש שנים תמימות, עד שנגאלו על ידי זוג הורים מאמצים, בהיותם  בני שש ושבע שנים.

ההצגה, שנפרשת על פני שלושים שנה, מתחילה מהיום שבו מופיעים בבית היתומים  בני  זוג  מבוגרים, אוולין ואריה גולדין, חשוכי ילדים, עולים חדשים מרומניה, ומבקשים לאמץ  ילד. את האישה מגלמת השחקנית טטיאנה קנאליס-אולייר ואת הבעל מגלם רוברטו פולק.      מנהל בית היתומים  בו שוהים הילדים,  שמגולם בידי  עמוס  בוארון,  מודיע להם  שהאימוץ  כולל שני ילדים בני שש ושבע, והם בלית ברירה מסכימים.

ההסכמה אינה באה בקלות מצד הילדים, שמגולמים על ידי שחקנים מבוגרים בשנות העשרים שלהם. את שי מגלם ניר אוליחובסקי ואת רן, אחיו הבכור, מגלם יובל שלומוביץ.  הבמאי איציק ויינגרטן היטיב לבנות דרמה מהוקצעת ונוגעת ללב, בייחוד בסצינה של  ההתלבטויות והמחלוקות בין הילדים  לבין עצמם, באם להסכים לעבור לבית המאמצים אם לא.  הם משחקים כילדים, הם מתקוטטים, הם מתחבקים, משתעשעים בלבישת סוודר אחד בעל שני ראשים, תוך  כדי  חילוקי דעות, כאשר שי הקטן מביע את רצונו העז ללכת עם ההורים החדשים שממתינים להם, בעוד האח המבוגר מתנגד נואשות, הוא עדיין דבק  בתקווה שימצא את אימו יולדתו, הוא לא יבצע מעשה בגידה שכזה. עד שבלית ברירה הוא נכנע והם עוברים לגור בבית הוריהם המאמצים. 

זהו מפגש בין ארבע נפשות פצועות ומיוסרות  שעוברות דרך מסע משותף בניסיון להפוך למשפחה, תוך כדי התמודדות  עם השדים מעברם.  בני הזוג הם ניצולי שואה שאיבדו את ילדם היחיד ושוב לא יכלו להביא ילדים לעולם, ואילו הילדים  מצולקים מעומס השנים המעטות של חייהם בבית יתומים, בו חיו ללא יד אוהבת ומנחמת.

לא שהכל עובר ומתנהל  כיאות. הרבה אילוצים והרבה שקרים נרקמו בתוך יחסיהם. כבר מהמפגש הראשון בבית ההורים המאמצים אומרת האישה לילדים בטון תקיף שמהיום עליהם לקרוא לה אימא, ולבעלה לקרוא אבא. הילדים התמהים לא מבינים הכיצד האישה הזו  קובעת בפניהם עובדה שהיא האם האמיתית שלהם. במציאות זה לא קורה בדרך כלל. תמיד אומרים לילד שהוא הילד הנבחר שלהם מבין כל הילדים שראו. שהם התאהבו בו ממבט ראשון. ואילו על האחים גולדין נחת הציווי המפוקפק הזה בהפתעה  והם נאלצו לקבלו עד שהתבגרו והבינו את המצב לאשורו.

 גם  הגישה  החינוכית של  בני הזוג גולדין כלפי הילדים  לא היתה חיובית כל כך. כששי שיקר בתמימותו בעניין קל-ערך, הגיבה האם  בפניקה ובנוקשות ואיימה שתקרא לשוטר והיא אכן הרימה טלפון למשטרה ודיווחה על ילד ששיקר באופן פתולוגי ושיש להענישו  ביד קשה.   לא פחות ולא יותר. עד שהתרצתה וביטלה את הקריאה לשוטר, בין אם התכוונה באמת לקרוא לו ובין אם לא.

ובמקרה אחר, האב קיבל כמעט התקף לב כאשר גילה שמישהו מהילדים השאיר אור חשמל   דולק  בשירותים. ממש שוד ושבר. הרבה איומים ופאניקה הסתובבו סביב הדבר הנורא הזה של השארת האור  דולק, סצינה שיכולה לחרות צלקת צורבת למדי בנפש הילד.

מעניין, אבל שי המחזאי והסופר לא התייחס להתנהגויות הללו של הוריו המאמצים  בביקורתיות כלשהי. הוא רק פרש אותן בפני הצופים כדברים שקרו. אבל בסך הכול, במבחן התוצאה, הם  גדלו להיות אזרחים מועילים ומתפקדים היטב.  ליתר דיוק,  בעיקר שי הצעיר.

לעומתו האח הבכור, רן, היה מתוסכל ומוטרד בכל שנות  ילדותו ונעוריו,  ודחף עצום  האיץ בו,  בהגיעו לגיל  בגרות, גיל שבו מתיר החוק ליצור קשר עם ההורה הביולוגי,  והוא קם ועוזב את הבית לארבע שנים כדי לחפש את אימו יולדתו.

  מקרים כה רבים במציאות ובספרות מתארים את המפגש של הבן המחפש את אימו ומוצא אותה לבסוף. לרוב, כמו במקרה של רן גולדין, הוא שב הביתה לאחר שמצא את אימו, ובפיו  וידוי של אכזבה. של ניכור. היא סתם אישה רגילה, הוא מתוודה, שלא רק שלא התרגשה לקראתו, כי אם לא רצתה לקיים שום מגע ושום קשר איתו. עכשיו הוא חזר הביתה בלב שלם,  והאירוניה היתה, שבעוד שי הצעיר ממנו המשיך בחייו, נשא אישה והוליד ילד, רן  נשאר עם אביו החולה, לאחר שהאם נפטרה, ובילה  שנים  בביתו כמטפל באב החולה.

זהו מפגש  בין שני צדדים שוויתרו על חלומותיהם הסמויים. חלומו של הילד לגדול בחיק אימו יולדתו, וחלומו של ההורה לגדל ילד יוצא חלציו. שניהם נאלצים לוותר על חלומם  והאימוץ הינו הרע  במיעוטו, והמוצא הטוב ביותר  למצב שניכפה על  כל אחד מהצדדים.

במסגרת הנושא הזה, באימרת אגב, מן הראוי לציין שלא חסרים  גם צדדים  מכוערים בהליך האימוץ. על פי חוק האימוץ שקיים בארץ אין  לילד כלל אישיות עצמאית או יכולת ייצוג עצמאי   בבית המשפט. פקידות האימוץ מטעם משרד הרווחה הן אלה שמייצגות אותו תחת עיקרון טובת הילד, כביכול, והן אלה שקובעות בפועל שהילד הינו בר-אימוץ, גם כשהוריו מתנגדים להוצאתו מחזקתם.

לא אחת הוצאת הילד מחיק הוריו נעשית משיקול דעת עוולתי או משיקולים זרים, ובית המשפט מקבל את הבקשה לאימוץ כמעט אוטומטית ובכך נגרם לילד נזק בלתי הפיך. כך, בכוח, עובר הילד לידי הורים מאמצים ומוענקת לו זהות חדשה שמוחקת את עקבות הקשר שלו עם הוריו הטבעיים. הטראומה שעובר ילד כזה יכולה להיות פתולוגית ולהתפתח לאישיות עבריינית, לאלימות קשה, בריחות, שריפות, זנות, גניבות, ועוד מרעין בישין כגון אלו,  המובילים  בסופו של דבר להסתבכות עם  החוק.

לא זה היה המקרה של האחים גולדין. כאן האם היתה זו הנוטשת, שגם בגיל מבוגר לא רצתה  לחדש קשר עימם  והם זכו להיקלט במשפחה נורמטיבית.

את הדיאלוגים בהצגה מלווה מוסיקה מותאמת למצבי הכאב והשמחה והייסורים והריבים,   אותה הלחין אורי וידיסלבסקי, שמחבר מנגינות לרוב ההצגות של "הבימה".  ממש גאון.  ואילו התפאורה, שאותה עיצבה לילי בן-נחשון, היתה פונקציונלית לשני המעמדים שבהצגה,    חללים בין מיספר עמודים עם שתי מיטות בפינה, זו על זו, של בית היתומים, ותוספת כמה רהיטים  בסצינות המתקיימות בבית ההורים.  

  אי אפשר שלא להתרגש, בייחוד כשמוצגת בפניך פרשת חיים אמיתית, עליה כותב האדם שחווה את כל המצבים  הללו. את "הבן הטוב"  בהחלט מומלץ לראות.

* * *

מנשה שאול

יציאת מצרים כפתרון

מרבית עמי ערב נלחמים בינם לבין עצמם מלחמות דתיות, עדתיות ושבטיות. זהו המצב בסוריה, לבנון, עיראק, תימן, לוב ומצרים. השאלה היא כיצד להיחלץ ממצב עגום זה, וכיצד אפשר לשים קץ לשפיכות הדמים.

החוקר המצרי היושב בלונדון אמין אלפינדי דן בנושא במאמר בעיתון "אלשרק אלאוסט" (25.5.15(:

"בזמנים הרחוקים, לסכסוכים הדתיים והעדתיים היה פתרון קל ונגיש: היציאה – יציאה מתחום דתי אחד לאחר. יציאת מצרים שהגה הנביא משה הייתה דוגמה ומופת לפתרון הסכסוך עם פרעה.

"אבל בעידן הזה פתרון היציאה הוא כמעט בלתי אפשרי, היות שאין מרחבים פנויים כפי שהיו. יש מדינות וגבולות מוכרים וחוקים וריבונות שלא ניתן לפגוע בהם, והם מהווים לכאורה מחסום בפני פתרונות היציאה למרחב אחר לסכסוכים דתיים, עדתיים ושבטיים.

"אנו מנסים להבין את המתרחש באזורנו.

"קנאים קיצוניים מפוצצים את עצמם ואת המסגדים והכנסיות ושוחטים את מי שדתו שונה מדתם. איננו מסוגלים לחיות בדו-קיום, ואנו מנסים למצוא פתרון של יציאה, כפי שעשה הנביא משה. ומאחר שהיציאה לאזורים אחרים היא בלתי אפשרית כיום, הפתרון האחר הוא לחלק את האדמה בין האנשים המתגוררים בה, כפי שאומץ בסודן, שהתפצלה לצפון מוסלמי ודרום נוצרי. וייתכן שפתרון כזה יהלום את הסכסוך בדרפור שבדרום מערב סודן.

"זוהי בדיוק שאיפתם של הכורדים בעיראק, סוריה, טורקיה ואיראן: התנתקות האזורים שבהם הם מתגוררים במדינות קיימות והקמת מדינות חדשות ועצמאיות.

"גם השיעים בבחריין שואפים לפתרון דומה. רבים סוברים כי זהו בדיוק הפתרון שיהלום את המשבר בסוריה: מדינה עלווית במערבה של סוריה וחלוקה בשאר חלקי סוריה.

מיהו האוייב?

סקר דעת קהל שנערך בסעודיה ופורסם ב-5.6.2015 מראה כי 53 אחוז מן הנשאלים רואים את איראן כסכנה. 22 אחוז הצביעו על דאע"ש. 18 אחוזים השיבו שהאוייב הוא ישראל, 7 אחוזים לא השיבו.

עיתון "אלוטן" – סעודיה.

מדינות עשירות עם עמים עניים

מי מבין עמי ערב מאושר ומי אומלל?

בטבלה המדרגת 158 מדינות לפי רמת האושר של אזרחיהן, איחוד אמירויות המפרץ נמצא במקום ה-20; עומאן – 22; קטר – 28; סעודיה – 35; כוויית – 39; בחריין – 49; לוב – 61; אלג'יריה – 68; ירדן – 82; מרוקו – 92; לבנון – 103; תוניסיה – 107; השטחים הפלסטיניים – 108; עיראק – 112 (למרות עושרה המופלג מנפט); סודן – 118; מצרים – 135; תימן – 136 וסוריה – 156 (השלישית מהסוף).

זהו מצבם של הסורים, שמדינתם היא היפה ביותר בעולם הערבי, וכל זה בגלל המלחמה הנמשכת זה 4 שנים.

ירח הדבש בין ירדן לרשות הפלסטינית מתפוגג

ממשלת ירדן שוקלת לבטל את אזרחותם הירדנית של 30 מאנשי הרשות הפלסטינית, ביניהם אבו-מאזן וג'בריל רג'וב. רשימת האישים כוללת גם שרים ואנשי ביטחון בולטים, וכן את בניו של מחמוד עבאס המנהלים עסקים מצליחים בירדן. צעד זה משקף את המתיחות השקטה השוררת בין ירדן לרשות הפלסטינית.

אחת הסיבות העיקריות לצעד הירדני היא הימנעותו של רג'וב מלתת את קולו לנסיך עלי בן חוסיין בבחירות לנשיאות הפדרציה הבינלאומית לכדורגל "פיפא". לרג'וב נאמר בנסיעתו האחרונה מעמאן לרמאללה כי פג תוקף דרכונו. חבר בית הנבחרים הירדני עלי אלח'לילה, המקורב לממסד, הודיע כי שלילת הדרכון נעשתה בהתאם לפרק השני של ההוראות מ-1988המסדירות את הניתוק בין ירדן ליהודה ושומרון.

יש לציין כי במרוצת השבועות האחרונים לא התקיימו מפגשי פסגה בין אבו-מאזן למלך ירדן או לראש ממשלתו, ולא רק בשל הבחירות לנשיאות פיפ"א. המתיחות החלה עוד בתחילת 2015, כשהרשות הפלסטינית לא הצליחה להעביר במועצת הביטחון של האו"ם את הצעת ההחלטה להקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון בגבולות 1967, וזאת כשנציג ירדן מילא את תפקיד נשיא מועצת הביטחון.

פורסם במגזין "מראה" 340.

* * *

רוֹן גֵּרָא

כֶּלֶב

כְּדֵי לְהַכְנִיס בְּחַיֵּי

תַּו יְצִיבוֹת

לְהָקֵל עַל הַפַּחַד

וְצֵל הַהִתְבּוֹדְדוּת –

חָשַׁבְתִּי לָקַחַת כֶּלֶב

מַלְאָךְ שֶׁיַּרְגִּישׁ בַּחִיּוּךְ

וּבִזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ.

כָּל שָׁעָה אִתּוֹ

תִּהְיֶה שְׁוַת נֶפֶשׁ.

אֶלָּא

אִם  אֶתְאַשְׁפֵּז

אוֹ אֶל עַמִּי אֵאָסֵף,

לְמִי יַחְזִיר הוּא מַבַּט

מִי יְשַׁמֵּשׁ לוֹ חוֹמַת תֶּמֶךְ?

* * *

יהודה דרורי

לא כל "חזן" הוא שליח-ציבור

העובדה מצביעה על-כך שאורן חזן אכן ניהל מלון-קזינו. ניהול מלון קזינו הינו תפקיד אחראי ורציני אבל הוא כולל אספקטים שהינם במקרה הטוב, בצד האפור... כי חוץ מלנהל ולתפעל את המלון והקזינו כהלכה, התפקיד הלא פחות חשוב הוא לעודד את הבאים למלון להוציא מה שיותר מכספם על שולחנות הקזינו (והלא זה מה שעושה כל סרסור מניות בבורסה..) – אבל במקרה של מנהל המלון/קזינו, הוא גם חייב את לספק את רצון אורחיו, אם זו הלבנת כספים של הלקוח או השגת סקס מזדמן עבורו.

השגת סקס מזדמן עבור לקוח חשוב נעשית יום-יום על-ידי מנהל טוב של כל המלונות הגדולים והיקרים בעולם, ואין הדבר נחשב לסרסרות או סחר בנשים אלא חלק הכרחי ממטלות ניהוליות בענף המלונאות. לפיכך, לא הייתי פוסל את אורן חזן מלכהן בכנסת רק בגלל עבודתו בבורגס. להפך, עצם העובדה שבגילו הצעיר יחסית, הגיע לעמדה חשובה כזו והצליח בה, אומרת הרבה לגבי כישוריו האישיים.

אבל נוצרה פה בכל זאת בעייה שכבר איננה קשורה רק לאופן ניהול המלון או הקזינו, נוצרה בעיה של: מי הוא זה שמינה אותו לתפקיד חשוב זה?! ולמי שייך באמת המלון/קזינו "גולד"... וכבר נרמז לעיתונאים החוקרים שייתכן כי המאפיה הבולגרית היא הבוס של המלון (ושל אורן חזן), ואם אכן כך הדבר, לא ייתכן שהוא לא ידע... לפיכך, במקרה שיתברר שהנחה זו נכונה, אף שאינו פושע פלילי, עצם היותו חלק מארגון פשע רצחני , פוסל אותו מיידית מלשרת בכנסת, אף שארגון זה לא פעל ולא פועל בארץ.

העובדה שממשלת בולגריה ביקשה שלא יהיה לאורן חזן כל קשר עתידי ליחסי בולגריה-ישראל, רק מדגישה שיש דברים בגו, הרבה מעבר לפעילות השגת סקס ללקוחותיו... ישנו פה פוטנציאל של כדור שלג שיזיק לכולם: לאורן חזן, לליכוד, לראש הממשלה ולכבודה של הכנסת והמדינה.

חשוב לכן שכבר בשלב מוקדם זה ראש הממשלה נתניהו יתחיל למזער נזקים, ובראש ובראשונה לדרוש מאורן חזן לפנות מקומו בכנסת עם הבטחה למנותו לתפקיד מפצה משמעותי, אם יתברר בסופו של דבר שכל העניין הוא עורבא פרח.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הזמנה לתערוכה: בעיפרון נגד האריה הבריטי

באתר האינטרנט של מכון ז'בוטינסקי הועלתה בימים אלה תערוכה של קריקטורות מעשה ידי הצייר יוסף רוס. לרגל התערוכה האינטרנטית, יערוך המכון ערב השקה חגיגי ביום ראשון, ד' תמוז תשע"ה, 21.6.2015 בשעה 19.00. הכניסה חופשית.

באירוע ההשקה יציג אוצר התערוכה, יורם א. שמיר, מבחר מהקריקטורות של יוסף רוס ז"ל, שצויירו בעפרון שבו הוא נלחם באריה הבריטי, בשנות המנדט.

עוד ישאו דברים פרופ' מוטי גולני, שיספר על שר החוץ הבריטי עויין ישראל, ארנסט בווין, וכן יוסף קיסטר ויוסי אחימאיר.

הקריקטורות הראשונות של יוזף רוזנברג (לימים, רוס) הופיעו בעיתוני סטנסיל של סטודנטים רביזיוניסטים בגרמניה בראשית שנות ה-30. רוזנברג (1911-1991), יליד אנטוורפן שגדל באמסטרדם, נסע לברלין ללמוד רפואה. בזמן ההרצאות צייר קריקטורות אכזריות על מוריו, עד שסולק מבית הספר ב-1933.

רוזנברג חזר להולנד ופירסם קריקטורות בעיתונים הולנדיים ובלגיים, שרבות מהן היו אנטי נאציות חריפות.  

ב-1935 עלה רוזנברג ארצה עם אשתו ופתח בשתי קריירות: פירסומאי וקריקטוריסט. הוא פירסם בעיתונות (תחת השם רוס) אלפי דיוקנים הומוריסטיים של מנהיגי הישוב, אנשי רוח ומדע, מוסיקאים ושחקני תיאטרון, דיפלומטים וקציני צבא, סופרים ועיתונאים, ובמיוחד אהב לצייר רבנים ועולי תימן.

הדיוקנים והקריקטורות של רוס התפרסמו ב"דבר", "הארץ", "פלסטיין פוסט" (לימים, "ג'רוזלם פוסט"), "ידיעות אחרונות", "מעריב" ועוד.

 כבר בצעדיו הראשונים בארץ החל רוס להביע את דעותיו על השלטון הבריטי באמצעות הקריקטורות הפוליטיות שלו. את השלטון הבריטי צייר כגבר דק גזרה, מתהדר בשפם דק ומקטרת. אחרי המלחמה העולמית, התמקד רוס בדמותו של ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי. רוס תקף אותו באותו להט שבו תקף מוקדם יותר את אדולף היטלר.

 רוס צייר בעיפרון, בטוש, בפחם ובערוב ימיו – בצבעי שמן. נוסף לקריקטורות ולדיוקנים, הוא צייר נופים בארץ ובאירופה, עיצב פרסומות, ניירות ערך ועבודות גראפיות אחרות.

[דבר המפרסם]

* * *

מול האריה הבריטי – בעפרון בלבד

מכון ז'בוטינסקי בישראל

שמח להזמינכם לפתיחת התערוכה:

הקריקטורות של יוסף רוס – מן העיתון לאינטרנט

(תערוכה לזכרו של עמירם בוקשפן).

המועד: יום ראשון, ד' תמוז תשע"ה, 21.6.2015, בשעה 19.00

המקום: מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב

בתוכנית:

גלי רוס-חסון: דברים בשם המשפחה

פרופ' מוטי גולני: ארנסט בווין – האיש והזמן

יוסף קיסטר: הבריטים במלחמת העצמאות – ממעורבות להתערבות (בליווי מצגת)

יורם א. שמיר: יוסף רוס – אלגנטיות ולהט (בליווי מצגת)

יוסי אחימאיר: פתיחה והנחייה

הכניסה חופשית – כיבוד קל.

* * *

Legendary Rabbi of England Calls for Jewish Surrender in Europe

Former Chief Rabbi Lord Jonathan Sacks, who calls Israel a 'divisive factor,' is wrong to give up

By Rabbi Shmuley Boteach

10/6/15

COMMENT LONDON, ENGLAND - DECEMBER 19: The new Chief Rabbi Ephraim Mirvis is announced at St John's Synagogue on December 19, 2012 in London, England. Rabbi Ephraim Mirvis, who was former chief Rabbi of Ireland, will succeed Lord Jonathan Sacks when he steps down from the post next year.  (Photo by Chris Jackson/Getty Images)

The new Chief Rabbi Ephraim Mirvis is announced at St John’s Synagogue on December 19, 2012 in London, England. Rabbi Ephraim Mirvis, who was former chief Rabbi of Ireland, will succeed Lord Jonathan Sacks when he steps down from the post next year. (Photo: Chris Jackson/Getty Images)

This week England’s Former Chief Rabbi Lord Jonathan Sacks gave a speech described by the media as doom and gloom at a conference in Herzliya. He admitted a belief that the BDS movement had succeeded in making the State of Israel a “divisive factor” in Jewish life and claimed that, as a result, supporting Israel was “almost impossible” for European Jews.

It was an astonishingly defeatist speech, which is troubling enough. But most disturbing was the false dichotomy he presented to European Jews. In his own troubling words he said, “Jews have been faced with a choice: live in Europe and criticize Israel or be silent, or leave Europe…” In other words, the only solutions left for Europe’s Jewish community is to embrace and succumb to BDS or get out. What he shockingly neglected to mention is the obvious third option: to stay in Europe, embrace Israel, and fight for the Jewish State.

I was personally saddened by Rabbi Sacks’ most recent remarks. In the 11 years I served as Rabbi at Oxford University I was originally his biggest public champion. His eloquence in promoting Judaism was thrilling. But as time went by and he refused to use his considerable pulpit, not to mention his extraordinary gifts, to fight for Israel and against the anti-Semites, he gradually lost me.

Under his watch the BBC, to which he had unlimited access, began to orient itself toward demonizing Israel.

In all the years Rabbi Sacks spent as Chief Rabbi all would agree that he had few equals in his mastery of language. Which made it all the more mystifying why he would not use that mastery in the war for the Jewish State. His Chief Rabbinate must be judged a failure, and not only because Anglo-Jewry continued to diminish under his watch. Rather, the phenomenal growth of anti-Semitism and attacks against Israel while he was in office, without his joining the battle, rendered his leadership obsolete.

Under his watch the BBC, to which he had unlimited access, began to orient itself toward demonizing Israel. The British Universities, where he was and remains highly respected, likewise ran roughshod over Israel. Yet, he didn’t defend Israel, neither in the media nor on campus.

I’m not sure what he was thinking. Perhaps he thought defending Israel in the media would brand him partisan, or that doing so on campus would chip away at his hard-earned academic prestige which he hoped to use to promote Jewish ideas. Maybe he thought it would all be futile, that the tide turning against Israel was not something he could stop. I cannot enter the mind of the man. But whatever the reason, it was a stunning abrogation of leadership.

By 2008, after about eighteen years at the helm of British Jewry, he himself was forced to give a speech where he admitted that Jewish students were feeling intimidated on campus. “We hope that university vice-chancellors will recognize the feeling of vulnerability that Jewish students have expressed at many university campuses,” he said.

And it was not only his passivity but active criticism of Israel that may have contributed to the hostility, like the infamous interview he gave toThe Guardian in 2002 where he said of the IDF that “there are things that happen on a daily basis which make me feel very uncomfortable as a Jew.” In the same interview he said the prolonged conflict had “generated hatreds and insensitivities that…are corrupting to a culture” — about Israel. And even now, when European Jews are deeply concerned about their safety and experiencing rejection on an international scale, he essentially tells them to give up.

Interestingly, just days before Rabbi Sacks spoke in Herzliya I was in Las Vegas speaking at a conference hosted by Dr. Sheldon and Miriam Adelson and Haim Saban. Far from admitting defeat, these modern Maccabees brought together fifty Jewish organizations in order to arrange and coordinate an effective counter-offensive to take on BDS and eventually bring it down.

The contrast between the two responses is vast. A refusal to fight for Israel stems from long-standing Jewish fears and self-doubt dating all the way back to the story captured in this week’s Torah reading, Shelach, where the spies tell Moses that they saw terrifying giants in Israel that could not be defeated. “We appeared in their eyes as if we were grasshoppers, and so we appeared in our own eyes as well.”

But the willingness to stand up for the Jewish state rises from Jewish courage and pride. The former response incites despair and acceptance of the status-quo while the latter inspires a willingness to stand and bring change.

With all due respect to Rabbi Sacks, his is an approach which must be rejected by world Jewry.

The essence of leadership is not great oratory but moral courage. Moses, the archetype of all Jewish leadership, was a stutterer. Lincoln, too, the greatest of all American presidents, had a high-pitched and raspy voice. While in writing, his speeches are considered to be some of the greatest ever delivered, when spoken they were mocked and jeered by much of the American Press, especially the Gettysburg Address. But Moses risked his life and princely standing to combat a single injustice, the beating of a slave by his master. Retaining his social position among the Egyptian aristocracy meant nothing to him. And Lincoln embraced widespread unpopularity and eventually gave up his life to bring an end to the greatest injustice in American history. What made Lincoln a leader was the moral conviction that slavery was an absolute evil that had to be defeated while the Union was an unalloyed good that had to be defended.

Winston Churchill was dismissed as a drunk and a crank by the British for sounding the alarm against Hitler. But his steadfastness in combating evil, amid being despised for it, helped save Western civilization.

One might have thought that Jonathan Sacks, having retired from his post as Chief Rabbi, would have been freed from political and communal constraints and would have embraced a more courageous stance on Israel and the Jewish People. Instead, in Herzliya he strangely succumbed to despair.

With all due respect to Rabbi Sacks, his is an approach that must be rejected by world Jewry. Of course, BDS is intimidating. That’s exactly its point. But when threatened by such morally debased foes as the proponents of BDS the last thing we can do is fall victim to their scare-tactics. On the contrary, we need to fight back. We need to become Maccabees. And what a Maccabee is, above all else, is a man or woman who is willing to fight against the odds, against enemies far larger than him or herself, because he or she knows that they can bend history toward their righteous will. The Maccabee holds a firm faith in the words of Martin Luther King, Jr., that “The arc of the moral universe is long, but it bends toward justice.”

We know that Israel’s cause is just. Let us just have faith that we can bend the world toward the recognition of its outstanding righteousness.

Shmuley Boteach, “America’s Rabbi,” whom the Washington Post calls “the most famous Rabbi in America,” is founder of The World Values Network, America’s leading organization defending Israel in the media, and is the international best-selling author of 30 books, including The Israel Warrior’s Handbook, which is about to be released. Follow him on Twitter @RabbiShmuley.

* * *

רביבה בן זאב

"כתבו עליו בעיתון והוא לא ידע שהוא כזה"

"כתבו עליו בעיתון והוא לא ידע שהוא כזה..." שר אריק אינשטיין את השיר שכתב ביחד עם שלום חנוך שגם הלחין אותו. 

בוז'י הרצוג ידע בסתר ליבו את מיגבלותיו ואת חוסר יכולותיו למלא את התפקיד הקשה של ראש ממשלת ישראל, אך העדיף להתעלם מהאמת ולהשתעשע באשליות כי אחרים חושבים עליו כמתאים ומאמינים בו כמועמד להחליף את ראש ממשלת ישראל.

בדיעבד יכול הרצוג להכות על חטא על כך שמתוך חולשת אופיו העניק את עצמו לטובת שונאי נתניהו כדי שישתמשו בו, בתקווה שהבוחרים יתפתו להאמין לתקשורת המהללת של יחצ"ניו ולסיפורי ה'בוקי סרוקי' של מני נפתלי על שרה, ויעניקו לו את קולם בבחירות.

רבים וטובים הרימו גבה כאשר הרצוג נצמד לציפי לבני, ולמרות שאיבדה ללא בושה את 'קדימה' וגם 'התנועה' התפרקה לה, נעתר בוז'י לעצת יועציו לחתום על רוטציה עם האישה הבלתי פופולארית שקנתה את "תפארתה" בשנאתה לנתניהו, ואף שיקרה בהטילה בו את האשם בכשלון המו"מ שניהלה עם הפלסטינים כשרה בבמשלתו.

אחרי שנתניהו הראה לחתרנית את הדלת החוצה, הבינה לבני שנותרה נעזבת במדבר הפוליטי ורעיון ההיצמדות להרצוג  היה קרש הצלה בעבור שניהם.

בתוכנית "האומה", כשנשאלה ע"י המנחה ליאור שליין, מדוע הפלסטינים דחו את הצעותיה במו"מ שניהלה עם סאיב עריקאת, ענתה כהרף עין וגילתה: "כי הם אידיוטים!"

ואין צורך להזכיר את יהירותה ושחצנותה, ושפתה הנלוזה בה השתמשה באותה תוכנית: "ביחד נוריד את הזבל," והוסיפה בקללה ערבית בזויה: "כ-ס א-ק."

אחרי כל זה ברור מדוע בוז'י ניתלה על כתפיה של ציפי והעניק לה רוטציה, בתקווה ששנאתה לנתניהו תעזור לו להמריא ולנצח בבחירות. השפעתה עליו היתה מכרעת גם בביטויים האריסטוקרטיים שיצאו מפיו: "ביבי הפסיכי" ו"שיזדיין". "אני במשבר, אינכם מבינים?!" – ציטטות מפיו בסרט של ענת גורן.  לידו ישבו היחצ"נים, חלקם מעוצבנים וחלקם עסוקים במתן עצות, ולא נותר להם אלא להודות בכישלונם המקצועי שהוא שווה ערך לכשלון המועמד שלהם.

מדהימה העובדה שפרשני התקשורת כמעט התעלמו מהעובדה שמאחורי הקלעים בסיפור הבחירות הללו פעלה באינטנסיביות גם המפלגה הדמוקרטית של מימשל ארה"ב, בנוסף לפעילותו של שמעון פרס שהאיץ בבוחרים להצביע בעד הרצוג, חוץ מאלה שהופיעו בסרט הזה בערוץ 10.

העוינות של מימשל אובמה לנתניהו תשמש חומר לדורות של פסיכולוגים שיחקרו וינמקו איך שנאה יוקדת שמהולה בקנאה עמדו מאחורי המעורבות של אובמה/קרי במדיניות ישראל ובמערכת הבחירות הפנימית. בהפגנתיות נישקו והיללו את ציפי "המדינאית הדגולה" למען יראה נתניהו שנוא נפשם ויבין שהבית הלבן/שחור החליט למחוק אותו ולהמליך במקומו את הרצוג, בתמיכתה של ציפי שהפגינה בעליצות את אופיה המרושע. 

הילארי קלינטון, בהיותה שרת החוץ של מימשל אובמה, תרמה אף היא את חלקה למדיניות הבוס: לכבוד יום האשה ה-100 דאגה להכניס ל'ניוז ויק' במרץ 2012 את שמה של ציפי לבני, אז יו"ר 'קדימה' ויו"ר האופוזיציה, לרשימת 150 הנשים המשפיעות בעולם.  וואוו!

נותר רק לתהות איך עלתה ציפי למדרגה גבוהה כל כך בתקשורת, למרות שאין לה ולא היו לה תכונות להצלחה בתפקיד הרם אליו ייחלה, פרט לכישלונות מוכחים בדרכה. מן הסתם, גם היא "קראה מה שכתבו עליה ביעתון ולא ידעה (ודווקא האמינה...) שהיא כזאת." ובהסתערותה מהדלת האחורית על מפלגת המחנ"צ (לשעבר:העבודה/המערך/מפא"י), הוכיחה את דרכה הפתלתלה והמכוערת במירוץ שלה לצמרת.

תוצאות הבחירות הבהירו חד משמעית את רצון הבוחר ועדיף היה שראשי המחנ"צ יחדלו מהשמצותיהם ויתחילו למלא את תפקיד האופוזיציה בשפה נקייה וללא השמצות כמו: "קרקס נתניהו" ו"חולץ פקקים". הברקות ואיומים מהסוג הזה של כותבי הנאומים בשכר אותן קורא הרצוג מן הנייר, מעוררות דחייה באוזני הציבור. האם טרם הבין זאת?

להלן הלינקים לשני חלקי הסרט של ענת גורן שצולמו לערוץ 10 לפני הבחירות.

חלק א'

www.youtube.com/watch?v=gKMgU1T6iFE&app=desktop

חלק ב'

http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:5TiwgxB8B7YJ:www.youtube.com/watch%3Fv%3DvLGQ4OTZlKQ+&cd=1&hl=iw&ct=clnk&gl=il

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאחרונה אנחנו נתקלים ביותר ויותר בעיות טכניות בקשר עם השרת שלנו וזה גורם לנו לעיתים תכופות ניתוק מקשרי שליחה וקבלה דואריים עם עולם האינטרנט. לפיכך אנחנו מתנצלים מראש כי ייתכנו מדי פעם שינויים ואיחורים במועדי הופעתו הקבועים של המכתב העיתי, שלא באשמתנו.

* מהעיתון נודע לנו שנפטרה ד"ר איה לופט-יערי והלווייתה התקיימה אתמול בקיבוץ מרחביה. את איה המנומשת והפעלתנית, שחורת השיער המתולתל, ראינו לאחרונה לפני כשישים שנה כאשר סיימנו את המגמה ההומאנית-הספרותית בבית הספר תיכון חדש בתל אביב. ידענו שהיא בתה של העיתונאית גרדה לופט, שהיתה אשתו הראשונה של חיים ארלוזורוב. אכן, זו היתה כיתה מיוחדת במינה. רובנו ילידי שנת 1936. בקרוב בני 80. לשמאלה של איה, בשולחן הראשון באמצע, ישבה מאיה ליבנה, בתו של אליעזר ליבנה. ועוד היו בין התלמידים רן שחורי, בנו של השחקן יהודה שחורי. רמי זיו-אב ז"ל, בנו של נחום זיו-אב, אנוש בר-שלום ז"ל, גאון הכיתה. אביבה סילונה ז"ל, לימים אשתו של ישראל זמיר ז"ל, שהיה בנו-יחידו של יצחק בשביס-זינגר. גבריאלה יששכרי ז"ל. תמר כצנלסון. שלמה אהרונסון. אקי פרידמן. אירי מנור. מרית ליפשיץ. יעל, לימים בן-שחר. אורה אמיתי. מירה קניוק, אחותו הצעירה של יורם. יהודית ביהם. רפי לרמן. עפרה איילון. יעל מלינובסקי. יעקב וכסלר. דוד לזר. אורי כרוך. מאשה לובלסקי. ודאי שכחתי כמה וכמה שמות.

רוב בני הכיתה היו חברים בתנועות נוער – התנועה המאוחדת, קן צפון וימייה, השומר הצעיר, הנוער העובד ומחנות העולים. בהשפעתם הצטרפתי לנוער העובד בפתח-תקווה והגעתי לנח"ל ולעין-גדי.

* מתוך היומן, 24.5.15. יום ראשון. ניו יורק. חג שבועות. יוצאים לאתר של גראנד זירו במונית. תור ענק של מאות ממתינים משתרך בכניסה למגדל החדש, אלא שזה לא מעניין אותנו. אנחנו מסתכלים קודם על שתי הבריכות השחורות, המרובעות, הענקיות, שעל שוליהן חרוטים במתכת שמות של שלושת אלפים, ואולי יותר, נספים בהתקפת הטרור המוסלמית על מגדלי התאומים ב-11.9.2001. או כפי האמריקאים מכנים זאת – "ניין אילבן".

כל דפנות כל בריכה שחורה והן מעין מפלי מים, על הרקע השחור לגמרי של הדפנות; ובתוך כל בריכה יש עוד בריכה מרובעת קטנה יותר, הכול בשחור, שאליה נשפכים המים במפלים שחורים קטנים יותר – ואולם אין רואים משום זווית חיצונית, מהמעקה, את תחתיתה, והרושם הוא שהכול זורם – מן השמות החקוקים ועד לשאול תחתיות, אלה נשמות הקורבנות ואולי גם הרוצחים-המתאבדים.

עומדים בתור הקטן-יחסית, עם הרבה נערות יפניות מכוערות בסנדלים, בכניסה למוזיאון. איש ממכרינו ומבני המשפחה בניו יורק לא ביקר עדיין בגרנד זירו, לא לפני הקמת המוזיאון ולא לאחריו. כאילו הם חיים במדינה אחרת ולא באותה עיר. כאילו זה קרה רחוק בישראל ולא אצלם.

המוזיאון מרשים מאוד ועיקר מוצגיו הן תמונות צבעוניות וביוגראפיות קצרות של אלפי הנספים בהתקפת הטרור הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב, ואפילו קורת פלדה ענקית שהתעקמה בשריפה – ואולם לא הצלחנו למצוא שום ציון ואף לא צל של ציון מי הביא עליהם את האסון הנורא. מי היו הטרוריסטים המתאבדים? מאיזה ארצות באו? מי שלח אותם? לא רואים גם את סרטי הטלוויזיה הבלתי נשכחים של כניסת הפיצוץ של מטוס הנוסעים השני לתוך המגדל השני. יוק. גם לא את הסרט של ענן העשן הנורא הפולש בין רחובות ומבריח אנשים מבוהלים. רק כאילו איזה מטאור ענק נפל על המגדלים והרס אותם. אסון טבע. ורק לא לפגוע במוסלמים. ורק לא לציין שהטרור הוא שלהם, ואת מקורו הדתי והאידאולוגי והפוליטי.

כן, הכול ברוח המטומטמת של אובמה שאינו מכיר בטרור מוסלמי כשם שאינו מכיר בירושלים כבירת ישראל – ואולם בנאומו ההזוי בקהיר הציב את האיסלם כאחד היסודות המכוננים של ארה"ב.

אבל אולי טעינו ויש מוזיאון אחר בעיר לזכר "ניין אילבן" שבו רואים בדיוק כיצד קמה ופעלה הזוועה של הטרור המוסלמי – כמו התצוגה המעולה במוזיאון השואה בוואשינגטון המתחילה בעליית המפלגה הנאצית לשלטון ולא כאסון טבע שנפל על העם היהודי.

* לא ביקרנו השבוע ב"שבוע הספר העברי" הנערך בכיכר רבין בתל אביב, מרחק חמש דקות הליכה מביתנו. אולי מפני שהיינו עייפים מהצפיפות של נחילי האדם שסבבו אותנו ברחובות ניו יורק, ושעדיין פוקדים אותנו כסיוט בחלומותינו. כמה נחמד לעומת ניו יורק – הכפר תל אביב עם הרווחים בין הבתים, העצים ברחובות, הירק והגינות, ובעיקר הבחורות הכי יפות בעולם, אולי רק קצת אחרי שטוקהולם.

* לאודי, מצורף קישור לסרטון "איש ספר" על ד"ר נחום בוגנר מקיבוץ נתיב הל"ה. כדאי שתצפה בסרטון עד תומו ביחוד לקראת סופו בקטע של גניבת ספרים.

https://vimeo.com/107987102

ד"ש חמה,

יאיר

[ואכן, בסוף הסרטון המעניין מספר הספרן כיצד נגנבים מהספרייה ספריו הפורנוגראפיים של אהוד בן עזר].

* הצלחת תנועת החרם נגד מפעלים ישראליים הנמצאים מעבר לקו הירוק, ומגמת העתקתם לישראל שבתוך הקו הירוק – מבשרת אבטלה למאות ואלפי העובדים פלסטינים שעבדו בהם בדו-קיום שקט. אבל כשמדובר בשנאת ישראל, הנתמכת בכסף ערבי וזוכה לאהדה באירופה המטומטמת, הנכנעת לאיסלם – אז לעזאזל רווחתם ופרנסתם של העובדים הפלסטיניים!

* יש לנו חבר פופולארי מאוד בקרב ידידיו. בפגישות רעים הוא שותק וכך מאפשר לכל אחד מהם לדבר יותר.

* לידיעת התל-אביביים ואנשים שפויים בכלל – נמשך ההרס של טיילת להט בעיר. המוזאיקה היפה המסולסלת של אבנים חומות, צהובות ובהירות במקביל לכל החוף, שהיתה נראית כך גם מהשמיים – מוחלפת במרצפות דמויות צפחה שחורה שקולטות את השמש עד כדי צריבת רגלי הרוחצים, המקפצים עליהן כמו חסילונים שמיטגנים במחבת. הבזבוז הציבורי והטמטום חוגגים, והתוצאה – כיעור נורא, וניכור לים התיכון. איזה טמטום. לא יאומן.

* לאחרונה מחירו של משלוח ספר בדואר ישראל הוא 10 שקלים. 10 שקלים הוא הערך של בול אסתר ראב שיצא לפני חודשים אחדים. באם עדיין נותרו במחזור בולים אלה, היינו ממליצים לכבד בהם משלוח ספרים בארץ.

* במלאת 20 שנה למותו של דוד אבידן, נזכרתי בפגישה איתו במדרכה ליד בית הסופר ברחוב קפלן ביום קיץ חם. שימשתי אז, בהתנדבות, יו"ר הוועדה המקצועית של אגודת הסופרים. הוא טילפן וביקש שאתן לו אישור שקבלות על בגדים שקנה הן לצורך הופעותיו המקצועיות כמשורר ולכן הוא יכול לכלול אותן בהוצאותיו למס הכנסה. עשיתי זאת ברצון כי תמיד עודדתי את הסופרים לכלול מה שיותר סעיפים בהוצאות שלהם.

אבידן אמר לי שיעבור במכוניתו לאסוף את האישור. ואכן בשעה היעודה הגיע ב"חיפושית" פולקסוואגן ישנה אדומה שבה נהג, וחנה ליד המדרכה. כאשר ניגשתי אליו נוכחתי לתדהמתי שהוא ערום כמעט כולו, ויחף, לבד מתחתונים צבעוניים צרים. מסרתי לו את האישור ואמרתי לעצמי כי מאחר שלא היתה זו הופעה מקצועית שלו, לא בא בבגדים ממש. ואולי גם כדי שלא לשחוק אותם. 

* כאשר מדברים איתנו על הפשעים של צה"ל, החל ממלחמת השחרור דרך ששת הימים ועד ימינו אלה, ועל אשמותיה של ישראל בהמשך אקיבוש – שמבלעדיו היה אפשר לתת לטרור הפלסטיני גישה ישירה אל מרכזי האוכלוסין שלנו, וגם לדעא"ש ולשאר החולירות – להשתלט על הגדה עד גבול נתב"ג – אז אנחנו לא מתווכחים. רק אומרים משפט אחד של הסכמה: "זה ברור. אנחנו הנאצים החדשים!"

* ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר הבוקר (ראשון) בפתח ישיבת הממשלה כי קריאת דו"ח ועדת החקירה של האו"ם בנושא פשעי מלחמה במבצע צוק איתן היא "בזבוז זמן". נתניהו ציין כי המועצה לזכויות אדם של האו"ם, שאחראית לכתיבת הדו"ח, "היא גורם עוין ולא אובייקטיבי ביחס לישראל... שקיבל יותר החלטות נגד ישראל מאשר נגד סוריה איראן וצפון קוריאה גם יחד. ישראל נמצאת תחת מתקפת דה לגיטימציה חסרת תקדים. זו מתקפה לא עניינית ופוליטית כדי להשחיר את ישראל. אנחנו נגיב למתקפה הזו. זה הדו"ח [הישראלי] שמציג את התמונה האמיתית לגבי המבצע ומוכיח שהפעולות שביצע צה"ל נעשו בהתאם לדין הבינלאומי ומתוך הצורך להגן על אזרחי המדינה מול ארגון טרור רצחני שמבצע פשע מלחמה כפול – יורה על אזרחים תוך שהוא מסתתר מאחורי אזרחים."

["הארץ" באינטרנט, 14.5]

זה ברור, הלא אנחנו הנאצים החדשים.

* אהוד שלום רב, שמחה שחזרת מחופשתך. חסרת לנו... 

יש לי הערה לאורי הייטנר שכתב בחב"ע 1050 בסעיף "ביד הלשון" על דבריה של זהבה גלאון, שהיא אינה מסכימה עם האקסיומה ש"לנצח נאכל חרב."

אורי הייטנר מכנה את דבריה "בורות מביכה". 

אני אינני מסכימה עם קביעתו.

זה שבביטוי המקורי, התנ"כי, החרב היא הנושא, אינו אומר שאי אפשר לשנות את הביטוי. אנחנו עושים זאת בהרבה ביטויים. זה נקרא שבירת קולוקציה. דוגמה: יש כאלה שיגידו "התפוח נפל רחוק מן העץ" תוך כדי שבירת הביטוי הידוע.

מותר לזהבה גל און  לשבור את הביטוי וליצור ביטוי חדש, ע"י ששינתה את הנושא. בביטוי החדש: אנחנו  זה הנושא, לפי שאמרה: "נאכל "ולא "תאכל" כפי שכתוב בביטוי המקורי.

 יתירה מזו, לא היא המציאה את הביטוי החדש. הוא קיים בפועל ושמעתי אותו הרבה פעמים. הכוונה ברורה: הלנצח נחיה במלחמות? האם כך נגזר עלינו?

 והערה: אני לא ממצביעי מרץ ולא חסידה של גלאון אבל יש להיות הוגן כלפיה. 

בברכת שבוע טוב 

שישי מאיר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל