גיליון מס' 1052

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בתמוז תשע"ה, 18 ביוני 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ג. סוף סוף בין יפי הבלורית והתואר. // אשר מעוז: בין גרבוז לרגב, בין אלון לנורמן. // איליה בר-זאב: שני שירים. // יהודה דרורי: המאבק השיקרי נגד התעודה הביומטרית. // שֹישֹי מאיר: כּשֶאַתָּה כְּבָר לֹא אוֹהֵב. // עוז אלמוג: תסתמו. // עמוס אריכא: שחיתות קטלנית. // רביבה בן זאב: קמצא ובר קמצא – אז והיום. // מנחם רהט: תיאטרון האבסורד. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 17.6.15. 2. אני בהמה גאה.  // פגישה שכזאת, סיפור מאת רות ריכטר. // שמאי גולן: הסופר, היצירה, והמימסד. // 90 שנה ל"דבר" – ומפגש-השקה לספר על "דבר". // אלי מייזליש: מי מסוכן למדינה? // מליסנדה, סיפור מאת עמוס גורן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יִשְׂרָאֵל הַיָּפָה

(עם ההאזנה דמוּעת-העין לדברי הורי שלושת הנערים שנרצחו לפני שנה,

אֱיָל, גלעד ונפתלי ז"ל בעצרת-הזִכּרון בפּארק רעננה)

כְּשֶהַפּוֹלִיטִיקָה נוֹעֶצֶת כָּל צִפֹּרֶן

בְּפַרְצוּפוֹ שֶל כָּל יָרִיב בִּטְרַאנְס-חֵמָה

וּכְשֶרָמַת טִפּוּל הַכְּנֶסֶת בְּחַ"כּ אֹרֶן

לֹא מוֹסִיפָה לִכְבוֹד מוֹסָד זֶה שוּם תְּרוּמָה.

כְּשֶעֲגוּמָה הִיא כָּאן קְלִיטָת יוֹצְאֵי אֶתְיוֹפְּיָה

שֶלֹּא כְּמוֹ זֹאת שֶל עוֹלֵי חֶבֶר-הָעַמִּים

וּכְשֶשִּיבַת צִיּוֹן הוֹפֶכֶת מֵאוּטוֹפְּיָה

לְאַכְזָבָה חַסְרַת בּוּשָה ֹורַחֲמִים.

כְּשֶרַף-הַצִּינִּיּוּת, וְרַף גְּנֵבוֹת וָמַעַל

שֶל הַשְּחִיתוּת הַמִּמְסָדִית נוֹסְקִים אֶל עָל

בְּעוֹד מִפְלַס-הַמַּיִם שָח לוֹ עַל כָּל שַעַל

מִקַּו אָדֹם עַד קַו שָחֹר וְעַד בִּכְלָלֹ.

וּכְשֶהַשִּׂיחַ בְּנוֹשְׂאֵי תַּרְבּוּת וָכֶסֶף

גּוֹלֵש מִשִּׂיחַ תַּרְבּוּתִי עַד לִתְהוֹמוֹת

שֶל הַווּלְגָרִיּוּת הַסּוּפֶּר מְבָאֶסֶת

בָּהּ אֲנָשִים הוֹפְכִים לְפֶתַע לִבְהֵמוֹת, –

אַתָּה נִתְקָף כֻּלְּךָ בְּתַדְהֵמָה וָהֶלֶם

בְּשָמְעֲךָ מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר אֵיךְ

שִשָּה הוֹרִים שְכוּלִים כָּאן מַחְזִירִים לְצֶלֶם-

אָדָם שֶבָּנוּ, שֶנִּדְמָה כְּבָר כְּדוֹעֵךְ,

אֶת כָּל עוֹלַם הָאֲצִילוּת)הֲלֹא נִמְדֶּדֶת

לֹא בִּמְלִיצוֹת רֵיקוֹת וְלֹא בְּסִסְמָאוֹת)

שֶל אַהֲבַת הָעַם וְאַהֲבַת מוֹלֶדֶת

הַנֶּחְלָצוֹת פִּתְאֹם מִשְּבִי הַמֵּרְכָאוֹת.

אַתָּה נִדְהָם לִמְצֹא בִּיוֵן שִגְרַת-הַקֶּבַע

שֶל קְטָטוֹתָיו שֶל עָם שָסוּעַ וְחָצוּי

דַּוְקָא בִּתְהוֹם הַיִּסּוּרִים שְמוּרָה שֶל טֶבַע

שֶיֵּש בָּהּ טֹהַר מוּסָרִי בִּלְתִּי מָצוּי.

וְאַתָּה חָש, בַּהֲרִימְךָ מַבָּט אֶל גֹּבַהּ

שֶאִי אֶפְשָר מִמֶּנּוּ לֹא לְהִתְפָּעֵל,

פִּתְאֹם מִין צֹרֶךְ לְהָסִיר פֹּה אֶת הַכֹּבַע

בִּפְנֵי אוֹתָם הוֹרִים דְּגוּלִים בְּיִשְׂרָאֵל.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ג. סוף סוף בין יפי הבלורית והתואר

פנינה, בת כיתתי, הובילה אותי לצריף של ההכשרה שהיה דחוס במיטות, הצביעה על זו של יענקלה חי ואני נשכבתי עליה לחכות לו שיגיע עם כל הפלוגה. את מה שהיה אחר כך כתבתי בספר "אני פחדן אני" והוא מתאר  מילה במילה, את מה שקרה ונאמר שם.

"...הבחור הדקיק, בעל הלחיים השקועות, מתפרץ פתאום כרוח בלהות ונעצר מול שולה העומדת לצאת.

"ראית את שלמה האפסנאי?" – צעק מול פניה בגרון ניחר.

 מסתבר שאתמול כבר עמד לרדת לדרום להצטרף לחבר'ה, אך עד שקיבל את הרובה זזה מכונית האספקה ונסעה בלעדיו. לא חיכו לו המנוולים. עכשיו לא איכפת לו מכלום. איפה שלמה? שייקח את הרובה בחזרה. לא ייגע בו יותר. יהרגו אותו ולא ייסע.

"גם לא צריך." – אמרה שולה – "הם בין כך חוזרים."

"תיארתי לעצמי,"  – אמר הדקיק – "טוב שלא נסעתי. שיגעון להיטלטל בדרכים. מי סיפר לך שחוזרים?"

"תובל. תפס טרמפ והקדים לחזור. סיפר שחשבו לפרוץ את הדרך לנגב והתחרטו ברגע האחרון. אם תובל חזר כנראה שלא יהיה יותר כלום."

"בטח שכלום. טוב שלא נסעתי."

"מה שכן," – הוסיפה שולה – "הם יצאו שם לסיור קטן ודודיק נהרג."

"לא!" צרח מוסה דק – "דודיק המ"מ?"

"ככה שמעתי," – אמרה שולה – "הם ירו שם כמה יריות גישוש והוא נפגע."

"נפגע!" – זעק הנער – " למה לא אמרת קודם? איפה שלמה? איפה? שייתן לי עוד כדורים ותיק רימונים. אני מוכרח לרדת! אני מוכרח!"

פרוע-השיער הלזה רכן מתחת לאחת המיטות. הרים רובה משומן ויצא בדהרה החוצה.

מבחוץ שמעתי את קולו הצועק:

"תובל, איפה שלמה? אני מוכרח לקחת רימונים! שמעת, דודיק נהרג! אני יורד לדרום! אתה בא?..."

שולה הלכה. ניסיתי לנמנם ולהרחיק מליבי את ההרגשה שאני בא לכאן בסימן של מוות. כמעט נרדמתי כאשר שמעתי פתאום צעדים. פרוע השיער התפרץ לחדר, השליך בזעם את רובהו תחת מיטתו וקילל:  "שילכו כולם לעזאזל! (איני יודע אם כלל גם אותי) איפה הנעליים שלי? אני נוסע הביתה ולא אכפת לי מכלום!"

התרוצץ על פני המיטות עד שמצא זוג נעלי התעמלות זרוקות, הכניסן לילקוט הצד שלו ויצא בסערה מהחדר.

הייתי מבולבל. האומנם הגעתי למקום הנכון? האלה הם אותם גיבורים שכל הארץ מדברת עליהם בהערצה? 

מהחדר השני, מעבר מחיצת דיקט דקה, התחילה בוקעת נגינת חליל. לחן בלתי מוכר החל חוזר ונשנה בעקשנות. ניסיתי להירדם לצלילי המנגינה, אך הם היו כה צורמים שאפילו תוך שינה הייתי מתעורר. שכבתי עצום עיניים, כשאני שואל את עצמי למה אלוהים, הפיקח כל כך, לא איפשר לנו לעצום גם את האוזניים באותה צורה.

פתאום באתני הרגשה מוזרה. פקחתי עין אחת והנה מולי ראש שחור ומתולתל של פרא אפריקני. צלקת ארוכה על הלחי ופה מלא חליל. פקחתי את עיני השנייה, ופקחתי ועצמתי את שתיהן. הדמות עמדה ליד החלון שמעליי, והיתה מוחשית בהחלט. היתה נועצת בי זוג סירות עין אדומות וחוזרת ופולטת שוב ושוב את אותה מנגינה בלתי ברורה. אחר כך פנתה הצידה ונראתה עוברת ליד שני החלונות האחרים עד שהגיעה לפתח. מכנסיים כחולים קצרים, רגליים יחפות שחורות, וחליל בפה. עלה ברגליו היחפות, דילג ממיטה למיטה עד שהגיע למיטה הסמוכה אליי, המשיך לנעוץ בי את עיניו והחליל אינו מש מפיו.

צבטתי עצמי כמה פעמים. לא, אני לא חולם. המציאות עצמה היתה יושבת ומנגנת מולי.

"אתה החדש שמצטרף להכשרה?" – שאל בלי להוציא את החליל מפיו.

"כ... כן." –  לחשתי והרגשתי איך עולה דוק של ערפל וממלא את עיניי. אלוהים שבשמיים, מה עשיתי? למה לא שמעתי לקולו של אחי. מה הולך כאן בפלמ"ח הזה?

"אתה מבין במוסיקה?" – שאל.

"לא כל כך."

"בסדר גמור. אלה שמבינים לא יודעים כלום. שמע, אני אנגן לך עכשיו שתי מנגינות ואתה תגיד לי איזו מהן יפה יותר. תקשיב!"

הקשבתי. הוא נשף בחליל בחוזקה ונד ברוב רגש. הצלילים בקעו כאילו מתוך משרוקית. ריכזתי את גבותיי וניסיתי להעמיד פנים חדורי עמקות קשובה.

"נו איזו יפה יותר?" – שאל – "הראשונה או השנייה?"

התעוררתי. לא שמתי לב שגמר.

"מה? אני לא יודע," – גמגמתי, – "שתיהן אותו דבר."

"כן, אבל איזו יותר?"

"הראשונה," – אמרתי לצאת ידי חובה.

"הראשונה?..." – פלט בקול אנחת שבר, ולפי מבטו הבנתי שעשיתי את המשגה הגדול ביותר בחיי. – "תשמע שוב."

הקשבתי שוב. הוא קירב את החליל ממש אל פרצופי ונשף בו במלוא ריאותיו. בקצה החליל התעבתה טיפת רוק שהלכה וגדלה עד כי החלה לנזול מטה. ריחקתי ראשי והשתדלתי לסגת אט אט. הוא רדף אחריי, דבוק לחלילו. נואשתי והפקרתי עצמי למטר.

"נו?" – שאל – "מה אתה אומר עכשיו?"

"השנייה," – מיהרתי להשיב – "היא הרבה יותר נוגעת ללב."

לפי פניו הקפואים והמבט הזגוגי ששלח בי, הבנתי כי שגיתי שוב. אוי לי, חלף הרהור במוחי, הוא החליף את הסדר.

"כ... כלומר,"  – מיהרתי לתקן – "כשאמרתי השנייה, התכוונתי למה שהיתה ק...קודם השנייה."

"אהה, ככה," – אמר בהקלה עצומה – "גם לי המנגינה השנייה נראית יותר. ההשראה באה לי במלכיה. המוטיב שלה ישמש לי לכתיבת סימפוניה על מלכיה."

"מלכיה?" – שאלתי בהערצה – "השתתפת שם בקרבות?"

"כן." – אמר כלאחר יד – "עכשיו אחזור על המוטיב העיקרי ואוסיף לו כמה וריציאות. תקשיב טוב."

הקשבתי. הקשבתי טוב. הקשבתי עד אשר באה שולה לקרוא לי לארוחת ערב. דומני, כי מימיי לא אצתי כל כך לארוחה כמו לאותה ארוחת ערב ראשונה בפלמ"ח.

היתה זו פגישתי הראשונה עם שניים מלוחמי הפלמ"ח האגדי, שני חברי הכשרה שהפכו לימים לחברים טובים שלי. מוישלה המרשמידט (הראל)  מנתניה ואלי דיין מגבעת ברנר.

על אלי ידעתי שנפצע במלכיה, אך לא ידעתי שהספיק אחר כך להשתתף גם במבצע דני יחד עם מוישלה. בשלב מסוים של הלחימה הוטל עליהם לחקור קצין ירדני שנפל בשבי, ולהוציא מפיו איפה מוחבא הנשק. אלי, שידע ערבית, הצליח להתיידד עם הקצין, לשמוע על משפחתו וילדיו, לראות את תמונותיהם, אבל לא הצליח להוציא מפיו את סודות הנשק.

יותר מאוחר, כשהפלוגה היתה אמורה לפנות את האזור, ובלוד הכנועה הסתמנה מגמת מרד, נאמר להם להרוג את הקצין ולהצטרף מהר לפלוגה. 

גם מוישלה וגם אלי לא היו מסוגלים לבצע את הפקודה, ומשנמשכה שהייתם, נשלח מ"כ לקרוא להם והוא הצליח לבצע את מה שהם לא היו מסוגלים. 

* * *

אשר מעוז

בין גרבוז לרגב, בין אלון לנורמן

ניתן להתווכח האם החלטתה של שרת התרבות והספורט, מירי רגב, לשקול ביטול התמיכה בתיאטרון "אל מינא" – באם יתמיד בעליו נורמן עיסא בסירובו להופיע בבקעת הירדן היתה ראוייה ומידתית.

ראשית, שאלה היא האם לא מן הראוי לגלות הבנה לשחקן ערבי שטוען כי מבחינה מצפונית אין הוא יכול להופיע בהצגה שמתקיימת מעבר לקו הירוק. לכאורה יש מקום לבוא בטענה דווקא להנהלת תיאטרון חיפה, שמצד אחד מגלה הבנה לקשייו של עיסא אך מצד שני לא דאגה להיערך לכך כאשר הן ההופעה בבקעת הירדן והן סירובו של עיסא להופיע שם היו ידועים לה מכבר.

מעבר לכך יש מקום לפקפק האם ראוי לפגוע בתמיכה בתיאטרון שאיננו מעורב בחרם על היישובים בשטחים רק משום שאחד מבעליו סירב להופיע בהם. מבחינה זו יש הבדל של ממש בין החלטתו של שר החינוך נפתלי בנט להוציא את המחזה "הזמן המקביל" מתוך סל התרבות של משרדו לבין הפסקת התמיכה בתיאטרון "אל מינא". טוב לפיכך שהשרה מצאה את הדרך לחזור בה מהחלטתה וזאת משהוברר לה שדווקא תיאטרון "אל מינא" נענה להזמנה להופיע בבקעת הירדן.

ואולם, גם אם ניתן לגלות הבנה לעמדתו של עיסא אין הדבר כך באשר לאלון גרבוז המשמש כמנהלו הנצחי של סינמטק תל אביב. בראיון ל"הארץ" הוא אמר: "אני מחזק את ידיו של נורמן עיסא ומבקש להגיד לו 'אל תירא ואל תיחת.' זו רק שרת התרבות. אני לא מופתע מהצעד שלה אבל כן קצת מופתע מהמהירות שבו הפשיזם נועץ את ציפורניו בתרבות הישראלית. אני חושב שאמנים צריכים להופיע בכל מקום בשטחי ארץ־ישראל אך לא בשטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים."

עד כאן דבריו לגיטימיים גם אם ניתן להצר על ההיזקקות הפבלואית למילה "פאשיזם", שכן איזה ביטוי יישאר לגרבוז לתיאורן של תופעות שתהיינה חמורות יותר בעיניו? יש שאף יציינו בסיפוק את העובדה שהוא משתמש במילה "הטעונה" – "ארץ ישראל" שכוללת ללא ספק הן את בקעת הירדן והן את מזרח ירושלים.

עם זאת יש מקום לבקר את המשך דבריו: "גם בטיול שמארגן כעת הסינמטק שברשותי, ביקשתי להימנע מטיול שמתוכנן לנו לשטחי הקו הירוק מסיבות אלו בדיוק. אנחנו כבר 48 שנה תקועים עם הכיבוש ומבצעים פשעי מלחמה בשמו, כך שאין סיבה שאמנים ואנשי מצפון ייקחו חלק בזה.  שצריכים להתעקש שלא להופיע בשטחים."

השאלה היא מה זכותו של גרבוז, כמי שהסינמטק נמצא "ברשותו" (או שמא הכוונה "בראשותו"?) להכתיב את הקו הפוליטי – יש שיאמרו, קיצוני – שלו למוסד אותו הוא מנהל. יש לקוות שגרבוז נבחר לתפקידו לא בשל – או, לפחות, לא רק בשל – דיעותיו הפוליטיות אלא בזכות כישוריו האמנותיים והניהוליים. השימוש בתפקיד שהופקד בידו לקידום דעותיו מהווה שימוש לרעה בכוח המישרה. שונה הכתבה של מנהל מוסד באשר לדרכו הפוליטית של המוסד מהתבטאותו של אמן אחר שמוכר לו היטב בגנות מנשקי הקמיעות.

ואין זו פעם ראשונה שבה בוחר גרבוז להשתמש בכוח משרתו כדי להכתיב את דיעותיו ולנהוג אדנות בסינמטק משל היה הוא מיזם פרטי שלו. כך בחר בשנת 2002 להקרין בסינמטק את סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" תוך התנכרות לכאבם של ההורים השכולים שבניהם נפלו בקרבות כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלסטיניים. כדי לעקוף את איסור ההקרנה המסחרי של הסרט הוא אף יצא מגדרו ובחר שלא לגבות תמורה עבור כרטיסי הכניסה. גרבוז לא הסתפק בעצם הקרנת הסרט שעליו אמר בית-המשפט העליון כי הוא מציג שמועות זדוניות כתיעוד של התרחשויות שאירעו בפועל וכי "לפחות חלקים אלה של הסרט הינם שקריים בעליל." גרבוז הגדיר את "ג'נין ג'נין" כ"סרט עם תקווה ובוודאי שלא היתה בו כוונה לפגוע במישהו." הוא אף ראה בו "סרט על כמיהה לשלום." הוא הוסיף והביע הבנה, גם אם לא הסכמה, למניעיו של "עם הנלחם על חרותו בהגיעו לשלב ייאוש כתוצאה מהשפלה של למעלה מ-35 שנה – נוקט בכל האמצעים העומדים ברשותו להגיע לעצמאות." את יוצר הסרט תיאר כבמאי ושחקן נפלא. בהתרסה קבע: "אנחנו נקרין את 'ג'נין ג'נין' בכל עת, ואני מקווה שרבים יבואו כדי להביע תמיכה בבמאי ובסרט."

עד כמה היה זה "סרט של כמיהה לשלום" ניתן היה להיווכח מדבריו של בכרי הנפלא בתום הקרנת הבכורה של הסרט. לצופה שתהה "איך לא ראינו אף שאהיד, אף מעבדה לחומרי נפץ, זה די חד-צדדי," השיב: "אני לא עובד בטלוויזיה הישראלית."

לא היה זה הגילוי היחיד למשנתו הפוליטית והאמנותית של גרבוז. בסמוך להקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" נערך בסינמטק פסטיבל דוקאביב. בין הסרטים שהוקרנו במסגרת הפסטיבל נכלל הסרט "הנאהבים מסן פרננדו" של הבמאי השוודי פטר טרוביורנסון. טרוביורנסון דרש מהנהלת הפסטיבל לקרוא מעל הבמה הודעת גינוי לראש הממשלה ולפעולות צה"ל בשטחים לפני כל הקרנה של סרטו, והנהלת הפסטיבל נענתה לדרישתו. בתגובה למחאת הצופים על הכניעה לגחמתו של הבמאי אמרה מנהלת הפסטיבל: "מי שלא מסכים לעמדה לא היה חייב לראות את הסרט. לבמאי יש זכות להציג את הסרטים שלו."

וניתן להיזכר באירועים נוספים.

ההבדל בין מירי רגב לבין אלון גרבוז ברור. רגב היא אישיות פוליטית שנבחרה על-ידי הציבור על יסוד מצע פוליטי אותו התחייבה לממש. הדבר אינו מונע כמובן את החירות לבקר את החלטותיה ולהניעה לחזור בה מהן, כפי שאכן אירע בכל הנוגע לתמיכה בתיאטרון "אל מינא". גרבוז הנו משרת ציבור שהופקד על מוסד ציבורי, הממומן בכספי הציבור, לא על מנת שיממש את מצעו הפוליטי. בכך הוא מועל בתפקידו ובמוסד שעליו הופקד.

בריאיון שנערך עימו לפני חודשים אחדים הודיע גרבוז על כוונתו לפרוש מניהול הסינמטק בספטמבר השנה. בהזדמנות זו התחייב: "אני מבטיח שעד שאעזוב תהיה עוד שערורייה." מעניין לדעת האם לשערורייה זו התכוון או שמא נכונו לנו עוד אחרות.

ועוד שאלה מסקרנת – מה דעתו של גרבוז על הודעתו של  עיסא כי "התיאטרון שלו יופיע בכל מקום שאליו יוזמן" ועל אישורה של רעייתו, מנהלת תיאטרון "אל מינא", כי "התיאטרון אכן ייסע לכל מקום שאליו יוזמן כדי לפעול לקירוב לבבות ולקבלת האחר."

­­­

­­­­­­­­­­­­­­­­­פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס.

נוסח אנגלי של המאמר יתפרסם מחר 19/6/2015 בגיליון יום שישי של "ג'רוסלם פוסט".

* * *

איליה בר-זאב

"שביל הבשורה" – (ישוע). מהר הקפיצה דרך נצרת לכפר נחום – עם דני גספר 2015

1. בארה של מִרים

אָבִיב קַר וַאֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַבְּאֵר, לִרְווֹת מִפִּיךְ מֵי אֵשׁ-

חַטָּאת בְּטֶרֶם מְנוּחָה.

בָּאוּ מַיִם מְאָרְרִים, מַעֲלִים קֶצֶף בְּצִנּוֹרוֹת הַשְּׁפָכִים שֶׁל עִיר

נְצוּרָה, מִכְסֵי פְּלָדָה לַחֲלוֹמוֹת.

שִׁלְחִי לַחְמֵךְ מִרְיָם עַל פְּנֵי מַיִם זַכִּים בְּטֶרֶם הֲמוֹנֵי הָרְעֵבִים

יִצְלְלוּ בְּמֶרְחֲצָאוֹת דָּם אֶל תְּהוֹמוֹת,

לִבְאֵר שַׁחַת.

מָרִיָּה, מָרִי, מָרִינָה, מִירָלֶ'ה, כַּמָּה מִרְיָם בָּעוֹלָם?

יָדַעְתִּי אֶת מִרְיֵךְ וּקְשִׁי ְעָרְפֵּךְ

לִרְגָעִים עֲזַבְתִּיךְ, חָרַדְתִּי לְנַפְשֵׁךְ הַפְּצוּעָה.

עַל פִּי הַבְּאֵר שִׁירָה גּוֹוַעַת

וַאֲנִי בְּלִי חֵטְא, מְבַקֵּשׁ אֶת גּוּפֵךְ הַקָּדוֹשׁ בִּנְקֻדּוֹת גְּנוּזוֹת

עַל פְּנֵי הַיְּשִׁימוֹן.

2. אירוּס נָצְרָתִי*

בדרך נוף יער בית קשת

וּכְבָר נִכְנַס נִיסָן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִמְלָכִים וְשׁוּב חוֹגְגוֹת

מִשְׁפְּחוֹת הַהֵיכָל בְּרֹב פְּאֵר.

שְׁלוֹשָׁה עָלִים בְּעוֹר בַּרְדְּלָס מְנֻמָּר וְעוֹד שְׁלוֹשָׁה מֵעַל –

צְעִיף נוֹי שֵׁישִׁי.

עָלִים כְּפוּפִים כְּמַגָּל,

פִּתּוּי מְאַיֵּם לְזִכְרֵי דְּבוֹרִים בּוֹדְדוֹת לַחְמֹק

אֶל חֵיק הַלַּיְלָה –

הַאֲבָקָה עַצְמִית בַּאֲפֵלָה בְּמִנְהֲרוֹת הָאֵרוֹס.

* ע"ש אלת הקשת בענן היוונית איריס. בתלמוד – "אירוּס", מופיע כשם צמח וכך אומץ השם. גם נחשב כ"שׁוֹשָׁן" במקרא, בין עיטורי מקדש המלך שלמה – "...וְעַל רֹאשׁ הָעַמוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים" (מלכים א' פרק ז פסוק כ"ב וכן גם בעוד פסוקים).

* * *

יהודה דרורי

המאבק השיקרי נגד התעודה הביומטרית

תעודת הזהות הביומטרית, בהבדל מתעודת זהות רגילה, מלאה בפרטים מזהים של נושאה כמו טביעת אצבע ותווי פנים, ולפיכך קשה ביותר לזייף אותה. התעודות הביומטריות עתידות לגרום בארץ למהפכה של ממש מבחינה ביטחונית, כלכלית ודמוגרפית. אז מי הם אלה הנלחמים בה ולמה?

לפני כשנה הופצה באינטרנט מצגת מהודרת ויקרה – ללא סימן מי מפיץ ומי מימן את הפקתה – כאשר מטרתה הברורה: לטרפד את מפעל השינוי של תעודות הזהות הרגילות שלנו לתעודות ביומטריות. אני מניח בביטחה שאלו שעושים זאת אינם דורשים את טובת המדינה אלא מטרתם לפגוע במדינה! בימים אלו ממש החל שוב מאבק, הפעם דרך הכנסת, להפסיק את הביומטריה בטענה מפוברקת שזה יפגע בצנעת הפרט.

ישנם כיום בארץ לפחות 15 מאגרים שונים ובהם כל פרטי אזרחי המדינה שלהם תעודות הזהות. מאגרים של המדינה, הבנקים, חברות כרטיסי האשראי, חברת החשמל, בזק  ועוד. למעט מספר ניסיונות פריצה למאגרים, שכשלו – עדין לא נפרץ אף מאגר – אז על מה מנסים המתנגדים לביומטריה להלך עלינו אימים?

היכן הנזק כיום

תעודת זיהוי ביומטרית מתעתדת להיות המסמך האישי הכי חשוב במדינה, שיגן על ביטחונה וכלכלתה מכיוון שהיא לא ניתנת לזיוף ומזהה כל אזרח ישראלי ככזה! לפי משטרת ישראל כ- 300,000 בעלי תעודות זהות מזוייפות ישנם בישראל. עשרות אלפים נוהגים על בסיס תעודת זהות מזויפת ובנוסף, ע"פ משרד הפנים, ישנם כיום בארץ עשרות אלפי פועלים זרים ומסתננים לא חוקיים מכל העולם ללא היתר ושבח"ים מהשטחים (סה"כ כ-320,000!) ללא תעודות בכלל  או בתעודות מזויפות.

ישנם גם כאלה שמעולם לא ביקשו תעודה זהות כדי לא לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי!

נזכור גם את אותם החרדים המחזיקים באלפי תעודות זהות של מתים, שממשיכים להצביע בקלפי... וישנם עשרות אלפי חרדים החיים בחו"ל ומושכים את הביטוח הלאומי שלהם על בסיס תעודת הזהות שקיבלו כאשר עשו עלייה לארץ ל... שנה אחת בלבד...

"ברית" המתנגדים

הנזק למדינת ישראל מההפקרות שבחוסר תעודות זהות אמינות – עולה למדינה בכ-7 מיליארד שקל בשנה! אז מי בעצם נגד התעודות הביומטריות (חוץ מקהילת האנרכיסטים העלובה השוללת כל זהות עם השלטון). מי הם אלו המפריחים באוויר סיסמאות על "צנעת הפרט", "דיקטטורה" או "גניבת זהות".

נתחיל בשמאל הישראלי שאינו רוצה לראות את כל השבח"ים והעובדים הבלתי חוקיים מגורשים מהארץ (כי זה לא "ליברלי" לטעמם. וראינו את חה"כ זנדברג ממר"צ מדברת נגד הזיהוי הביומטרי).

חלק מהם הינם "הומניסטים" (מטעם עצמם), פרופסורים ופלצנים החברים באגודות לזכויות האזרח, שטוענים ש "זכויות" הבלתי-חוקיים בארץ ייפגעו... שחלילה שהפלשתינאים שהסתננו לארץ ייעצרו ויגורשו – ומסיבה זו מתנגדים כמובן כל ערביי ישראל, כי זה יפגע לא רק בשוהים הבלתי-חוקיים מה"שטחים", אלא גם באלפי מעלימי המס שביניהם.

ומתנגדים לכך אותם חרדים שלא יוכלו להשתמש בתעודות של נפטרים במערכות בחירות ובהונאת הביטוח הלאומי.

וכמובן גם... כל העולם התחתון והפושעים במדינה, כי הם מודעים לכך שיהיה קל למשטרה לזהותם ולתופסם.

ועוד – 20% (!) מתושבי המדינה שלא משלמים מיסים ו"עובדים בשחור".

והיכן אתה עומד?

אז אתה, כאדם הגון וישר, האם יש לך ממה לפחד? ואם מישהו יידע את טביעות הפנים או האצבע שלך – זה באמת משמעותי לחייך? ובכלל, האם שאלת מי יהיה מעוניין לגנוב זאת? איזן דיקטטורה?

אתה רואה שהלובי נגד התעודות הביומטריות הוציא כבר כסף רב על המצגת... האם שאלת את עצמך: מי עשה זאת ולמה? שאלת מדוע הם לא אומרים מילה נגד פספורטים ביומטריים (שכל אזרחי המדינה יחויבו לקחת בצאתם לחו"ל כי בקרוב ארצות רבות בעולם לא יאפשרו כניסה למי שאין בידו פספורט ביומטרי) – כי פספורט ביומטרי מצביע על מי אתה בדיוק... וזה כיום הסטנדרט בכל השוק האירופי, ממש כמו תעודת זהות ביומטרית שלנו... אז אתה, האזרח, אל תלך שולל אחרי החותרים תחת ביטחון המדינה וכלכלתה. 

* * *

שֹישֹי מאיר

כּשֶאַתָּה כְּבָר לֹא אוֹהֵב

כְּשֶאַתָּה כְּבָר לֹא אוֹהֵב

 זֶה לֹא כּוֹאֵב דַּוְקָא בַּלֵּב.

זֶה כּוֹאֵב בַּבֶּטֶן,

בַּוֶּשֶט וּבֶחָזֶה

 וּבְכָל הַגּוּף,

 שֶלֹּא מִזְּמָן

 רָצָה לָעוּף.

* * *

עוז אלמוג

תסתמו

נהוג לומר שמה שמבדיל בין משפטן טוב לשופט טוב הוא "המזג השיפוטי". לא כל מומחה לדיני משפט ובעל מחשבה עצמאית ראוי לשבת על כס השיפוט. דרוש המשהו הנוסף: הליכותיו של האדם והתאמתו לאופי התפקיד.

כמה חבל שיש כל כך הרבה משרות ותפקידים ציבוריים, שלא כוללים קריטריוני סף של מזג הולם. קחו לדוגמא את תפקיד שר/ת התרבות. היית מצפה שיכהנו במשרה הנכבדת אנשים עם "מזג תרבותי". אפשר להגיד דברים טובים על מירי רגב, אבל מזג תרבותי אין לה. לא חייבים להיות עוכר ישראל או מתנשא כדי לחוש לא בנוח שזו הדמות שנבחרה לעמוד בראש משרד ממשלתי, שאפילו שמו מקרין הדרת קודש. גם כשרגב צודקת בטענותיה הפטריוטיות, זה נשמע ונראה וולגרי.

מי שמינה את "מירי כפיים" לשרת התרבות ידע שהיא מכורה לתשומת לב, שלוחת רסן ונהנית להצית תבערות. אבל הפוליטיקה בימינו הפכה לכל כך צינית, ששיקולים של "מזג תרבותי" לא מזיזים לאף אחד. גם לא לראש הממשלה. הסיפור שלה הוא חלק מסיפור ישראלי רחב יותר – כיצד הפכנו לחברה שבה מותר הכול, ובכלל זה מינויים צורמים לתפקידים רגישים. לא בִּכְדִי קשה לתרגם לעברית את המושג האנגלי Not Done. זה לא בדיוק "לא ראוי", "לא מקובל" או "לא יאה". הכוונה כאן למשהו עמוק יותר, שאפשר אולי ליחסו לביטוי העממי: "לא עושים דברים כאלה." אבל כידוע, אצלנו עושים גם עושים.

המזג של מירי רגב הוא התגלמות המזג הישראלי הנפוץ. זהו מזג עצבני ואדנותי, שמאפיל על כל המזגים האחרים. אפילו השופטים אצלנו מתחילים לאבד לאחרונה ממזגם השיפוטי.

כשהשרה גילה גמליאל ביקרה את השרה רגב על התבטאויותיה הפופוליסטיות, השיבה לה האחרונה: "שמענו. תתעסקי במשרדך ואני אתעסק במשרדי." המשמעות ברורה: תסתמי.

באופן עצוב ומגוחך הביקורת הבוטה של השחקן "שוחר התרבות" עודד קוטלר נשמעה בדיוק כמו תשובתה הבוטה של רגב לגמליאל. גם הוא אותת בדבריו: תסתמו – את ובוחריך.

הנה כי כן, שמאל, ימין, פוליטיקה, תיאטרון, צעירים, מבוגרים, נשים, גברים, יציע העיתונות, יציע האוהדים – כולם מירי רגב. כולנו עשויים מאותו מזג ישראלי, שהוא ההפך הגמור מ"מזג שיפוטי".

* * *

עמוס אריכא

שחיתות קטלנית

ספרו החדש של אריה אבנרי "אומץ לב" שהופיע בימים אלה (הוצאת "טפר" – 743 ע'), נע בציר שבין ספרות יפה לבין עיתונאות ברמה שנדמית כשייכת לדור עיתונאים שפסו מעולמנו. הנימה האוטוביוגרפית של היוצר, החושף בגילוי-לב משכנע את מאבקו של עיתונאי לבלום במשהו את השחיתות הפושטת בכל הרמות בהנהגת המדינה, מוסיפה גוון עז של פריצת דרך בכתיבתו של אבנרי. נימתו האישית, כך דומני, חושפת ביכולת של רוקם עלילה את הדרך הפתלתלה שעשה מראשית דרכו, כאשר החל לגלף מתוכו את אחד העיתונאים החוקרים החשובים ביותר בארץ. בדרך לתהליך מסקרן זה הוא זקף לזכותו מפעל חיים נדיר, במלחמה ללא מצמוץ עין בשחיתות בזירה הציבורית.

לא פחות מסקרן הוא סיפורו המפורט כיצד בעזרת מתנדבים הקים שתי עמותות, כמעט בזו אחר זו, למאבק ללא רתיעה במנגנוני האופל.

העמותה הראשונה נקראה בשם "אמיתי" ופעלה משנת 1999במשך כאחת-עשרה שנים, ולאחריה הוקמה עמותת "אומ"ץ" שבימים אלה מציינת שתים-עשרה שנים לקיומה. בצד מאבק חריף ועקשן, כמעט סיזיפי, עלה בידי חברי העמותה להגיע להישגים בעלי משמעות, למרות הכישלונות והמפחים אותם חושף אבנרי בלי כחל ושרק. תוך קריאת דפי "אומץ לב" מתברר כי אבנרי מייחס את נביטת שורשיהן הראשונים של עמותות אלה באותה "שורת המתנדבים" שהוקמה לשם מטרות דומות בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת ופעלה במשך שנים אחדות. אבי המנוח היה אחד היוצרים המוכרים המעטים שתמך בגלוי בשורת המתנדבים ועשה זאת מתוך הכרה כי אין דרך אחרת.

מנקודה חיבור זו לשנותיה הראשונות של המדינה נחשפת תבנית חייו של אבנרי, לוחם בעל עט מושחז ואומץ לב מעורר השתאות שאינו נרתע מהתמודדויות קשות ומורכבות ולא פעם הוא ובני משפחתו נאלצים לשלם מחיר כבד על חשיפותיו, על מאבקיו, ועל המכשולים והמהמורות שהיה עליו להתגבר עליהם, בין אלה משפטי דיבה שזכה בהם לאחר התמודדות העולה במחיר בריאותי יקר, לעתים עד איומים של ממש על חייו מצד אלה שמצאו עצמם בצד השני של המתרס. די בגילויים אלה, שמאחורי הקלעים הם מתרחשים בכל יום, בכדי להבין את המשמעות ההרסנית הקשורה בקיומם של תמנוני השחיתות שדעתם הוסחה מכל קוד התנהגות ראויה. אלה הם יצורים מסוכנים שכורתים מהם זרוע גמישה אחת והם מזדרזים להצמיח שתיים חדשות.

עלה בידי אבנרי לשרטט מעמדים שונים כחוצב בסלע קשה. הוא הצליח להציב לפנינו את השמות "הנוצצים" כזיקי אש מכלה, תוך יכולת כתיבה מוכחת כשהוא משפד אותם באמצעות עובדות שהוכחו גם בבתי משפט בכל הרמות. הדמויות מוצבות לעיני הקורא כחיות, ברורות מבלי יכולת להסתיר את כיעורן.

הסופר והעיתונאי החוקר הוציא הפעם מתחת ידו ספר מרתק הרבה מעבר למושג השגור. הספר עב הכרס סוחף מהעמוד הראשון ועד לאחרון. הוא כובש באמת הנוקבת בדבר מגיפת המושחתים והשחיתות המכרסמת בנו כרימות רקב פעלתניות. כמי שקרא את "אומץ לב"  בנשימה אחת אני מעיד כי מדובר בספר מאלף, יחיד במינו, ערכי ומוסרי, שהקורא יתקשה להניחו מידו עד שיסיים את הקריאה המדהימה בו ומנוחתו תיגרע ממנו.

העיתונאי החוקר פורש לפנינו כמו במאי מבריק סרט-מתח עוצר-נשימה, אך מדכא והוא מתמקד בנחישותו במצעד השחיתות שהתקבל מכבר כנורמה חברתית בישראל העייפה, השסועה וקרועה, ולופת בגרון עד חנק – מכאב ועלבון.

"הגיבורים" של אבנרי מוכרים בחלקם. אחרים שטרם נחשפו, נמנים עם בעלי עמדות מפתח כוחניות ועד לעסקנים זעירים שכבר מתחילתם מרחף עליהם צל של שחיתות מידות. אלה יוצרים את התשתית ואת מעטפת ההגנה, מהם נגועים ממש בפלילים גם אישי צמרת מנוונים.

ההפתעות הכרוכות בחשיפת מעלליהם של גיבורי הספר הנעשים לאור היום, בעזות-מצח, בציניות, מוכיחות שרבים מאיתנו עדיין מתקשים להאמין בידי מי הפקדנו והפקרנו את גורלנו. לאלה ניתן לומר כי בסיום קריאת "אומץ לב", הם לא יפקפקו יותר במציאות המחשיכה שמש בצהרי-יום. אבנרי משרטט בדייקנות את גבולות המציאות הקשה המשפיעה במישרין ובעקיפין על כל אחד מאתנו.

היריעה הנפרשת חושפת פיתולים מסוכנים בעלי גוון של התאבדות בנוסח אכול ושתה של מערכת מושחתת המנסה לבלוע את לשד כולנו, והיא מגלה קומבינות מדהימות בחוצפתן ומציגה במלוא כיעורם ראשי ממשלה, שרים וטייקונים כלכליים, המעורבים בחגיגה שאיננה נגמרת על חשבון הציבור. אלה הם אנשים שאין בלבם שמץ של מוסר ומעשיהם המבהילים מעוררים את השאלה: איך כל זה קרה וקורה לנו? על מה אנחנו נענשים?

אריה אבנרי הוציא הפעם מתחת ידיו כתב-אישום מבוסס ומוכח, ולא סתם הוא מרחיב את מעגלי מבקשי ראשו.

אכן, עצם קיומו של אדם כאריה אבנרי מטריד אנשים רבים מבין אלה שחמדנותם העבירה אותם על דעתם. עצם העובדה שביכולתו היה להקים שתי עמותות ציבוריות המבוססות על התנדבותם הפעילה של אישים מצטיינים החרדים למדינה שבאו מכל תחומי החיים, מעידה על נחישות של אדם הרואה בפועלו שליחות מטעם רבים, לא רק למעננו, בעיקר למענם של הצעירים, מהם ילדינו מהם נכדינו.

המציאות אותה מתאר אבנרי מתוך ידע עצום, מחקר מעמיק והסתכנות אישית, עולה על כל דמיון והיא מרתיעה ומפחידה. המסופר כאן חושף את יכולתו לשתף אותנו בהבנת התהליך הגס שמרקיב את חיינו. העובדות הקשות בספר, מהן חדשות שלא נודעו עד היום בפירוט כה-מצמרר, מעלות את חשיבות המסמך הנדיר הזה למדרגה של ספר-חובה. הספר החדש הזה הנקרא כמותחן שמתמקד באנטומיה של שחיתות ציבורית קטלנית, לא יניח לכולנו. כל אחד מאתנו צריך לראות במפגש אתו, אחד על אחד, חלק מתעודת הזהות המשותפת שלנו.

אסור שנתעלם מאותיות האש הבוערות ופס הקול הנלווה אליהן כצפירת אזעקה נואשת של אריה אבנרי. הוא מדבר בשם רבים.

אהוד: כבן למשפחה ותיקה בארץ עוד מימי התורכים, אני מתגעגע לתקופה הנהדרת שבה הבקשיש פתר כל בעייה, זה היה הצדק בהתגלמותו השיוויונית, מאיש כפי יכולתו לאיש כפי צרכיו – וכל הארץ מלאה אז ומאז אנשים ישרים כמו בתקופת הנביאים – ולא נזקקנו לשלטון המושחת של מדינת ישראל בימינו, שאין דוגמתו לשחיתות בעולם כולו.

* * *

רביבה בן זאב

קמצא ובר קמצא – אז והיום

אחת המפורסמות באגדות החורבן מספרת על התקופה שקדמה לחורבן בית המקדש, עליה נאמר ששינאת חינם ותוצאותיה החישו את חורבן הבית.

לסיפור האגדה מוסר השכל לדורות:

יהודי עשיר החליט לערוך משתה למקורביו ושלח את משרתו להזמין באופן אישי את המוזמנים.

אחד המוזמנים היה ידיד קרוב בשם "קמצא". טעה המשרת והביא את ההזמנה ל"בר קמצא" שהיה ידוע בשנאה ששררה בינו לבין העשיר. בר קמצא שקיבל את ההזמנה הרהר וחשב שמא העשיר מחפש עילה להתפייסות, נענה והגיע לאירוע בלב חפץ.

 בעל הבית הנדהם הביט בו כלא מאמין, ובנוכחות המוזמנים ציווה עליו להסתלק.

בר קמצא הנבוך ניסה להשקיט את זעמו של העשיר, התחנן על כבודו והציע שישלם במיטב כספו עבור האוכל והמשקה של כל המוזמנים, אך לשווא. האיש גורש בבושת פנים בעוד המוזמנים עדים לעלבונו, בהם חכמים ידועים שנכחו וצפו בהשפלה בשתיקה.

איש מהם לא קם להגן על כבודו הנרמס של בר קמצא.

פגוע עד עמקי נשמתו החליט בר קמצא לנקום בכל החבורה, הלך אל קיסר רומא ששלט בירושלים והלשין בפניו כי העשיר וחבורתו מרדו בו.

המשך האגדה ידוע: ירושלים חרבה (בין היתר) על שנאת חינם.

איך אפשר שלא לערוך הקבלה בין סיפור קמצא ובר קמצא לבין שערוריית האמנים שעלבו בפרהסיה ובקולניות בשרה מירי רגב? האמנים שהשפילוה ורמסו את כבודה גם זכו למחיאות הכפיים של קהל השומעים, תמימי הדעים (ברובם) – לשמע נאום "הקש והגבבה והבהמות" של קוטלר.

לא די בכך, אלא גם סירבו לשמוע את דברי  אחייניתו של החייל תמם הי"ד שניסתה להסביר את כאב המשפחה כאשר מוצגת על בימותינו הצגה שאת המחזה כתב הרוצח היושב בכלא והוא כונה "פעיל חופש". לנוכח תגובות הקהל ירדה נעלבת מהבמה בדמעות.

אמנים בודדים השמיעו את קולם האחר, הם לא הסכימו לביטויי השנאה היוקדת של הנאורים הקולניים השומרים על הזכות לחופש הביטוי כל עוד הם אלה שקובעים את החוקים – לזכותם ייאמר, שלא פסה התקווה. 

אולי בזכות הבודדים הללו תיעצר שנאת החינם, שכמוה כרעל בחיינו.

* * *

מנחם רהט

תיאטרון האבסורד

נאום הבהמות של קוטלר ביטא זעקת חרדה תת מודעת של השמאל המתכווץ, מפני מצב שבו יוכל לקיים דיוניו הבלתי תרבותיים בתא טלפון ציבורי.

מעשה ביהודי חולה נפש, כך מספרת הבדיחה העממית, שנשלח להסגר בבית חולים לחולי נפש. מאז לא חדל המשוגע לטעון, שרק הוא וחבריו הכלואים בבית המחסה למשוגעים, הם הנורמלים היחידים שנותרו עלי אדמות. כל שאר האנשים שבחוץ, חולי רוח.

זה פחות או יותר מה שקורה לאבירי השמאל המתכווץ ודועך מבחירות לבחירות. אנשיו נדמים בעיני עצמם כאחרוני הנורמלים בישראל, וכל השאר סתם בהמות, מנשקי מזוזות וקמיעות, משתטחים על קברים, צ'חצ'חים. בקיצור, שוד ושבר (כתגובת הסופר חיים באר למינויה של שרת התרבות מירי רגב), הלם ותדהמה (כלשון הזהב של ידידת האפיפיורים אחינועם ניני). אלה שלא חושבים כמותם, הם "ניאנדרטלים, שיילכו לשתות ציאניד" וש"רק המוות יציל אתכם מעצמכם" (כלשון הביבים של אחת, סופרת יעני, אלונה קמחי).

אבל אפשר גם לסנגר על השמאל המתמעט, ולהבין את הקושי האמיתי שלו להשלים עם עובדה דמוקרטית פשוטה זו: משקלו הסגולי של הימין הלאומי (כמעט 60 מנדטים בבחירות האחרונות, לא כולל 3 מנדטים של 'יחד' שנזרקו לפח), הוא כפול ממשקלו של השמאל (פחות מ-30, לא כולל 21 מנדטים של מפלגות המרכז כולנו ויש עתיד, ולא 13 המנדטים של הערבים המייחלים לחורבן המדינה היהודית היחידה עלי אדמות) בקצב הזה עוד יגיעו למצב שאת ישיבותיהם יוכלו קיצוניי השמאל לקיים בתוך תא טלפון ציבורי. 

סוכנים-פרובוקטורים

הפחד מפני המשך התכווצות השמאל וההבנה שמצב זה לא הולך להשתנות בעשורים הבאים, הופכים את אחרוני השמאלנים לבני דמותו של המשוגע שבו פתחנו. אלא אם כן נקבל את הטענה אבסורדית, שכל דוברי השנאה והתיעוב, ובהם ענת וקסמן, משה איבגי, יאיר גרבוז, שייקה לוי, גברי בנאי [אשר לו זכויות היוצרים על הכינוי בהמה שהעניק לשרת התרבות רגב], אביב גפן, עודד קוטלר (רשימה חלקית), –אינם אלא סוכנים סמויים, פרובוקטורים-מטעם, ששתל הימין בחוגי השמאל כדי להבטיח המשך שלטונו למאה השנים הבאות.

מדהים הוא, שממשיכי מורשת הצ'חצ'חים, אינם חשים כלל שהם טועים, ושהם מובילים את השמאל למידרון פוליטי חלקלק. רק בודדים הבינו זאת וטרחו לגנות את נאומי הבהמות ומנשקי הקמיעות, ובהם הרצוג ויחימוביץ, כמו גם אדמו"ר השמאל עמוס עוז, שפירסם השבוע הודעת גינוי חד משמעית: "אני מבקש להביע הסתייגות חריפה מן ההשתלחות חסרת הרסן בשרת התרבות וביריבים פוליטיים אחרים. דווקא אנשים הקוראים במשך שנים רבות להידברות, ואפילו להידברות עם האוייב, חייבים להתמיד בדבקותם בהידברות גם עם יריבים פוליטיים קשים ומסוכנים."

כל השאר אפילו אינם מתחילים להבין במה חטאו ובמה פשעו. הרי בסך הכל ביטאו בכנות את רחשי ליבם. עובדה שכל אותם אוּמָנים ובעלי מלאכה בתחום התרבות, יעני, שהתכנסו ביפו כדי למחות נגד השרים מירי רגב ונפתלי בנט, הגיבו לנאום הבהמות במחיאות כפיים נלהבות (פרט לאחד שכנראה נקלע בטעות, וקם למחות).

הנאורים מטעם עצמם אפילו לא התחילו להבין מדוע הם צריכים לשמוע את הדברים הנרגשים, היוצאים מן הלב, שהשמיעה בנימוס ובאצילות, הסטודנטית לרפואה אורטל תמם, אחייניתו של החייל משה תמם הי"ד, שכל רצונה היה רק להסביר בשקט וללא התלהמות את תמיכתה בעמדת שרי החינוך והתרבות, מירי רגב ונפתלי בנט, לחדול מתמיכה כספית בהצגת 'זמן מקביל', שכתב המחבל ווליד דקה, שהיה שותף לחטיפתו, עינויו ורציחתו של דודה, החייל משה תמם הי"ד, ב-1984, ולסלק את המחזה תומך הטרור מסל התרבות לילדי ישראל.

על אף הופעתה האצילית, התקשו האוּמָנים ובעלי המלאכה 'התרבותיים', להאזין לה. הם הרי יודעים הכל, יותר טוב מכל אחד אחר, ואף אחד לא ילמד אותם. חופש הביטוי? – לא בבית ספרם. החופש היחיד המותר במחוזותיהם הוא חופש השיסוי. לכן הם ניסו תחילה למנוע את הופעתה בטענות טכניות ומינהליות. אחר כך התרצו, אבל הפכו את חופש הביטוי שלה לחופש השיסוי שלהם. הם הגיבו בהשתוללות חסרת תקדים: השתעלו וכיחכחו בגרונותיהם ללא הרף, כאילו תקפה אותם פתאומית שפעת אלימה. משלא הבינה את הרמז עברו לצעקות: "זמנך עבר" וגידפו את המדינה ואת "הממשלה שלך". אורטל נחתכה וירדה בבושת פנים ובבכי תמרורים, בטרם השלימה דבריה.

מצד שני, למה לכעוס עליהם? הם סוף סוף חשפו בפני העם היושב בציון, את הנשק הסודי היותר יעיל נגדם, וגילו כיצד מסוגלת שפת ההשתעלויות והכיחכוחים, להוציאם מן הריכוז הדרוש על הבמה. לידיעת הנוגעים בדבר.

הנשק הסודי

האמת היא שצריך להניח להם להתבוסס בקיאם. אבל מבלי שתתאפשר שליטתם על עטיני תקציבי התרבות, שבאמצעותם פירכסו זה את זה, והדירו יוצרים שאינם בשמאל, אשר מעולם לא קיבלו תמיכה ראויה לפעילותם הבאמת תרבותית. לדוגמה: התיאטרון הערבי 'אל מידאן' שהעלה לבמה את מחזה ההסתה 'הזמן המקביל', זכה לתמיכת המדינה ב-2014 בשיעור של יותר מ-2 מיליון שקל, אף שבסך הכל התארחו באולמותיו 22,000 איש. התיאטרון 'אספקלריא' המזוהה עם הציבור הלאומי קיבל באותה תקופה רבע מסכום זה, אף שלאולמותיו נהרו כ-80,000 צופים.

האם אנו צפויים עכשיו למדיניות חדשה, שתבטא את עמדת רוב הציבור ותמנע מצב של עריצות המיעוט המצטמק והשתלטותו על הברזים? לפי עיתון הפוסט ציוני "הארץ", התשובה היא כן. אבל אין צורך להיבהל. דווקא מן העיתון הזה ניתן היה להבין כבר בשבוע שעבר, ערב פרוץ נאום הבהמות, שסוף סוף הימין מתחיל לממש את המנדט שהטיל עליו הציבור, וליטול את ההגה לידיו, גם בתחום התרבות והאמנות.

האות לגל הנהי והבכי של השמאל, ניתן בעיתון המהפכה "הארץ", בשבוע שעבר (10.6.15), באמצעות כותרת ראשית ענקית שנועדה להדאיג ולהתריע:

"השרים פותחים במאבק להגבלת היוצרים: בנט פסל הצגה, רגב מאיימת על מוסד ערבי."

ליהנות מכל מילה. ממש כמו בסיפור העממי על אותו יהודי שנסע ברכבת ועיין בעיתון אנטישמי נאלח. תהה חברו, כיצד הוא מעז לטמא ידיו בפמפלט המזוהם. השיב הראשון: "כשאני קורא עיתונים יהודיים, הכל שחור: פה פוגרום ושם חוקֵי תחום מושב. אבל כשאני קורא עיתון אנטישמי, העולם נראה יפה: היהודים שולטים בהון העולמי, היהודים מנהלים את העולם."

תודה לעיתון "הארץ" שטרח להבהיר, שהנה מתחילים השרים להבין, שדמוקרטיה אין משמעותה רמיסת עמדות הרוב. איזה יופי. היה שווה לחכות.  

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 17.6.15

* מוווו – לפני כחמש שנים נערך עימות בין עודד קוטלר לביני, בנושא החרם התרבותי על אריאל. לאחר העימות כתבתי, בין השאר: "היה זה ויכוח תרבותי באווירה תרבותית, חפה מהתלהמות, שהסתיים בלחיצת יד ידידותית וכנה בין קוטלר לביני. אך מה הטריד אותי בדיאלוג איתו? חשתי כמו בוויכוח עם חרדי. או אם לשאול מכתם מהעגה הגששית – 'לך תתווכח עם הודעה מוקלטת.' לאיש מנטרה אחת, המדירה ממנו מחשבה, פתיחות לדיון, כניסה למורכבות של נושא, ראיית צדדים נוספים – 'הכיבוש'. אמרת 'הכיבוש', ואין עוד צורך לדרוש מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא שאמרנו – הודעה מוקלטת."

השבוע, בנאום מתלהם, הוא הגדיר את מי שחושבים אחרת ממנו כעדר בהמות (הבה נתעלם מהתפתלויות מביכות בנוסח "דבריי לא הובנו כהלכה" למיניהן). האמת היא, שעומק השקפת עולמו, כפי שנחשפתי אליה באותו ניסיון לדיאלוג, אינו שונה בהרבה משל בהמה מצויה. אילו רק החליף את "אקיבוש" ב"מוווו", ניתן היה להיווכח בכך בנקל.

* עדר – מה שחמור יותר מדברי ההתבהמות של עודד קוטלר, הן מחיאות הכפים להן זכה. מישהו אמר עדר?

* פליטת פה – "פליטת הפה" של קוטלר היתה בנאום מן הכתב.

* לא בבית ספרנו – סרט ומחזה היוצרים גלוריפיקציה למחבלים הרוצחים יגאל עמיר ווליד דקה, הם זוועה. ואף על פי כן, חופש הביטוי יכול להכיל אותם ואין לצנזר אותם. אולם בשום אופן, אסור למדינה לתמוך בהם, ובוודאי ובוודאי שאין להציג אותם במסגרת סל תרבות בבתי הספר.

* או"ם שמום – גדעון לוי יצא בהתקפה פרועה על מזכ"ל האו"ם באן-קי-מון, על שלא הכניס את ישראל לרשימת המדינות הפוגעות בילדים. הרי צה"ל, כידוע, הוא צבא של רוצחי ילדים. לוי הוא גם שופט עליון מטעם עצמו. כאשר חקירה פלילית של צה"ל הוכיחה שלא היה דופי בפעולת טייסי חיל האוויר שבה נהרגו ילדים פלשתינאים בחוף עזה, זוהי "חקירה" שנועדה מראש לזיכויים של הורגי ילדים.

* האיזון הקדוש – מזכ"ל האו"ם ראוי לשבח על שלא נכנע ללחץ הברוטלי של הרוב האנטי ישראלי האוטומטי, ולא הכניס את ישראל לרשימה השחורה. חבל שלמען "האיזון הקדוש", הוא לא הכניס לרשימה את ארגון הטרור חמאס השולט בעזה, שבמשך שנים ירה אלפי טילים בירי מכוון על אוכלוסיה אזרחית, תוך שהוא הופך את ילדי עזה למגן אנושי.

* מתקפת אמת – האם ישראל תדאג לכך שכל קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה בעולם ייחשף בשפתו לדו"ח המקצועי, האובייקטיבי, המהימן של ועדת נאומן – ועדת המומחים הבינלאומית שחקרה את מלחמת "צוק איתן" ללא משוא פנים, וקבעה נחרצות שישראל – לא רק פעלה על פי החוק הבינלאומי, אלא אף הטילה על עצמה מגבלות מרחיקות לכת יותר, ועמדה אף בהן? או שמא ישראל, כהרגלה, תמשיך להפקיר את השטח לתעשיית השקרים?

* אתיקה או אידיוטיקה? – התאבדות היא נשק מוכר של המחבלים במלחמתם נגדנו. אם הם יכולים לפוצץ את עצמם ולהרוג איתם כמה עשרות יהודים, מה טוב. ואם לא, אפשר להתפשר על התאבדות כדי לכופף את ישראל, כדי לפגוע בישראל, כדי לעורר מהומות. גם התאבדות באמצעות הרעבה עצמית. אין כל סיבה שניתן להם את התענוג הזה. החקיקה המאפשרת הזנה מצילת חיים של שובתי רעב בכלא – נכונה.

ההתנגדות של ההסתדרות הרפואית מטעמי אתיקה מוזרה, בלשון המעטה. האתיקה הרפואית מחייבת את הרופאים להציל חיים. האם רופאים לא יטפלו באסיר שחתך את ורידיו כי אינם רוצים לכפות עליו חיים?

ולהשתמש בטיעון אתי מוזר כזה, כנגד צעד חיוני לאינטרס של מדינתם ואף להסית את הרופאים להפר חוק... זאת שערוריה.

* התועמלן – בצרור ההערות הקודם הגדרתי את אמנון אברמוביץ' תועמלן. למה תועמלן? נכון יותר להפנות את השאלה לערוץ המגדיר אותו כפרשן. למה פרשן?

אמנון אברמוביץ' הוא פובליציסט. הוא היה פובליציסט בעיתונות הכתובה וכבר למעלה משני עשורים הוא פובליציסט בטלוויזיה. כפובליציסט, איני חשוד כמי שרואה פסול בפובליציסטיקה. ההיפך הוא הנכון. אולם יש לקרוא לילד בשמו. מקומה של פובליציסטיקה במדור דעות. פובליציסטיקה היא מאמר המביע דעה, מנסה לשכנע, להטיף. אין כל פסול בכך שאברמוביץ' יהיה בעל טור בערוץ השני. פעם בשבוע... יודעים מה? פעם ביום, תוגדר פינה – טור הדעה של אברמוביץ'. ומן הראוי שיהיה מגוון של טורים למגוון של דעות.

מה בין פובליציסטיקה לפרשנות? הפובליציסט מפרש את המציאות על פי השקפת עולמו, אך הדברים ידועים וברורים – זו עמדתו. לעומת זאת, "פרשננו" אמנון אברמוביץ' הוא הפרשן לענייני הכול של מהדורות החדשות הנצפות ביותר בימי חול ובליל שבת. הוא הפרשן, בה"א הידיעה, הפרשן היחיד, פרשן הבית. תפקידו, כביכול, לפרש לצופים את המציאות המוצגת בכתבות. הוא דעתן מושחז וחריף, בעל דעות קיצוניות, וככזה הוא המפרש הרשמי היחיד של הערוץ. הוא המסביר לצופה מה הוא ראה בכתבה.

זו מציאות שאינה הולמת חברת חדשות אלא חברת תעמולה. בחברת התעמולה הנקראת חדשות הערוץ השני, אמנון אברמוביץ' הוא התועמלן הראשי.

* הרצוג ראוי לכל שבח – יאיר לפיד, איש הפוליטיקה החדשה, סונט בהרצוג על שהעדיף את האינטרס הממלכתי של כבוד הכנסת, והתחייב לספק רשת ביטחון זמנית לממשלה ולקזז את אורן חזן, אם יצביע נגד הקואליציה כאשר יינקטו נגדו צעדים. כנראה שבפוליטיקה החדשה, המטרה הפוליטית מקדשת את כל האמצעים. גם שלי יחימוביץ', שבדרך כלל היא הסמן הממלכתי והערכי של מפלגתה, תקפה את הרצוג על החלטתו. וכך, כמובן, גם התקשורת, שלעגה לו על ההחלטה.

איני מחסידיו של הרצוג, ממש לא, אבל במקרה הזה הוא ראוי לכל שבח. למרבה הצער, בינתיים נראה שהצעד הראוי שלו היה צעד סרק, כיוון שטרם ראינו את נתניהו עושה מעשה כלשהו כדי לגול את החרפה מעל סיעתו ומעל הכנסת.

* שכנינו הדרוזים – מעניין מה חושבים היום אותם דרוזים בגולן, שבתקופת המאבק על הגולן זייפו תשוקה להחזרת השלטון הסורי לגולן.

* התפכחות – מנהל סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים הערביים, ממליץ לפעול למען יישובם של הפליטים בארצות ערב. "לא ייתכן להתמיד במתן סיוע כספי לפליטים עד אין קץ." האיש הוא אנרי לאבואיס. הדברים לקוחים ממאמר של משה ז"ק ב"מעריב". התאריך... 12 ביולי 1957!

* המוהיקנית האחרונה של "אחדות העבודה" – שושנה ארבלי אלמוזלינו, שהלכה לעולמה בגיל 89, היתה פעילה במחתרת הציונית בעיראק, כיהנה בשבע כנסות וכשרת הבריאות בממשלת האחדות הלאומית. היא החלה את דרכה בתנועת "אחדות העבודה – פועלי ציון", שנקטה בקו אקטיביסטי ניצי בתחומי חוץ וביטחון ובקו סוציאליסטי מובהק בנושאי חברה וכלכלה. היא דבקה בדרכה זו גם במפלגת העבודה, כאשר מפלגתה סטתה ימינה בתחום החברתי ושמאלה בתחום המדיני.

הכרתי אותה עת הצטרפה ללובי הגולן בכנסת, שהקמנו כשהחלו הדיבורים על מו"מ עם סוריה, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991. בראש הלובי עמד שלמה הלל, שכמוה היה בן העדה העיראקית ומאנשי הזרם המרכזי במפלגת העבודה. לאחר פרישתה, עמדה בראש חוג אלון במפלגת העבודה, שנשא את דגל רעיונות תוכנית אלון בנושאי חוץ וביטחון ומאבק לצדק חברתי ולהגנה על העובדים. חוג אלון התנגד לנסיגה מהגולן ומבקעת הירדן ולחלוקת ירושלים ותמך במאבקנו נגד הנסיגה. שושנה ארבלי אלמוזלינו הביאה אוטובוסים רבים של חברי מפלגת העבודה לסיורים בגולן מטעם חוג אלון, כדי להיפגש עמנו בתקופת המאבק, ולתת לנו הזדמנות לשכנע אותם להתנגד לעמדת מפלגתם בנושא זה. 

שושנה ארבלי אלמוזלינו מייצגת זן נכחד בתנועת העבודה, ומותה מסמל את היעלמותו.

יהי זכרה ברוך!

* השרה הרביעית – בכתבה ב"ישראל היום" על שושנה ארבלי אלמוזלינו שהלכה לעולמה, נאמר שהיא האישה השנייה שכיהנה כשרה, אחרי גולדה מאיר. זאת טעות, היא היתה השרה הרביעית. השרה השנייה היתה שולמית אלוני, שכיהנה כשרה בממשלת רבין הראשונה (והתפטרה כעבור חודשים אחדים במחאה על הצטרפות המפד"ל לממשלה) והשלישית היתה שרה דורון, שכיהנה בממשלתו השניה של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר. אולם אלמוזלינו אכן היתה השנייה שעמדה בראש משרד ממשלתי, אחרי גולדה שכיהנה כשרת העבודה וכשרת החוץ. אלוני ודורון כיהנו כשרות בלי תיק (לימים, בממשלת רבין השנייה, אלוני היתה שרת החינוך ואח"כ שרת המדע, התקשורת והאמנויות) ואלמוזלינו כשרת הבריאות. 

* התכונה הנשית – אפרופו נשים בפוליטיקה. במאמר על גולדה מאיר, טרם כניסתה לתפקיד ראש הממשלה, כתב עליה אורי אבנרי (הרואה עצמו פמיניסט): "גולדה שונאת כל מי שאינו מסכים איתה, ובכך היא מכניסה לחיינו המדיניים תכונה נשית מובהקת."

היום זה לא היה עובר.

* ביד הלשון: עצומה – בהרצאות שאני נושא, בעיקר בפני בני נוער וחיילים, על סיפור ההתיישבות בגולן, אני נוהג לקרוא קטע ממאמר של יהודה הראל בעלון מרום גולן ב-1967. כאשר אני מגיע למילה "פטיציה" אני שואל את הקהל מי יודע מה זה פטיציה. לעתים רחוקות אחד הנערים מבין מההקשר של המשפט שפטיציה היא עצומה. אלא שב-1967 טרם הומצאה המילה, או לפחות טרם היתה שגורה ומקובלת. אך המילה עצומה נקלטה בעברית המדוברת והתאקלמה, עד שדחקה לחלוטין את הפטיציה.

כל פרסום של מילים חדשות שמוציאה האקדמיה ללשון, מעורר תגובות של לעג. "מה, מישהו מאמין שהמילה הזאת תיקלט?"

אכן, לא כל החידושים נקלטים, אך רבים אחרים, רבים מאוד, נקלטים ומתאזרחים בשפה העברית. עצומה היא דוגמה אחת מרבות.

אני מרבה לקרוא ספרים ומאמרים ישנים, והם שזורים מילים לועזיות רבות, שלא היתה להם גירסה עברית באותה תקופה. לדוגמה – קראתי לאחרונה את ספרו של יגאל אלון, שנכתב ב-1959, "מסך של חול". אלון כתב בעברית רהוטה ולא נהג להתהדר במילים לועזיות. הוא הקפיד להשתמש במילים עבריות. למשל מדיניות ולא פוליטיקה, צבאנות ולא מיליטריזם. אך אין כמעט עמוד שלא מופיעות בו מילים לועזיות שהיום יש להן תחליפים בעברית. לדוגמה: פרופילאקטי = מניעתי, אוונטואליות = היתכנות, הליקופטרים = מסוקים ועוד.

אני מקבל בשמחה כל פרסום של האקדמיה על מילים חדשות, ואף שאני מודע לכך שלא כולן תקלטנה, אני יודע שהשפה העברית התעשרה.

2. אני בהמה גאה

במאמר שפרסמתי בטור שלי ב"ישראל היום", בו הבעתי תמיכה בהחלטתו של השר בנט  להוציא מסל התרבות של בתי הספר את ההצגה "הזמן המקביל", שגיבורה הוא וליד דקה, האיש שחטף, עינה ורצח את החייל משה תמם, כתבתי שורה של לאווים – קווים אדומים שכאב איני מוכן שילדיי ייחשפו להם בתוכניות התרבות של מערכת החינוך. בין השאר כתבתי: "איני מוכן שביום השנה לרצח רבין, יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר."

כשכתבתי את הדברים, לא העליתי על דעתי את האפשרות ששלושה ימים לאחר מכן ייוודע שסרט כזה אכן יוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי זאת מתוך הבנה תמימה, שמדובר באבסורד, ובאמצעותו רציתי להצביע על האבסורד שבהצגה "הזמן המקביל". אלא שאצלנו, כנראה, גם האבסורד ההזוי ביותר, עלול להתגלות כמציאות.

הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי בישראל יכולים להכיל גם את יצירות התועבה הללו. איני מציע לצנזר אותם, לאסור את הקרנתם או לנקוט בצעדי עונשין נגד היוצרים. אולם בלתי נסבל בעיניי הרעיון, שמדינת ישראל תתמוך בהן, במישרין או בעקיפין. אסור שמדינת ישראל תתקצב בפרוטה שחוקה תיאטרון המעלה הצגה כזאת או פסטיבל שמוקרן בו סרט כזה. לא כל שכן, אסור שמערכת החינוך תכניס לסל התרבות שלה זוועות כאלו.

פושעים, גם הנתעבים שבהם, הם בני אדם. כאסירים, חובתה של המדינה להבטיח את זכויותיהם. זכותו של יגאל עמיר להינשא ולהביא ילד לעולם נכפתה על המדינה בידי בתי המשפט, ובצדק. אולם אסור להתבלבל. גם אם יגאל עמיר קורא סיפור לילד שלו – הוא קודם כל רוצח נתעב, שרצח ראש ממשלה בישראל, שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. הצגת הפן האנושי שלו, כאבא הנאלץ לקרוא לילדו סיפור לפני השינה בטלפון, כדי לעורר את הזדהות הקהל, נועדה לגרום להזדהות גם עם מעשהו. הוא הדין בהצגה על וליד דקה. את מי מעניין הגעגוע שלו לפריטה על העוד? מה שמעניין את הציבור, הוא שמדובר ברוצח נתעב. "אנו רוצים להעלות על סדר היום את בעייתם של האסירים הפוליטיים," אמר מנהל תיאטרון אל-מידאן. "אסירים פוליטיים," כאילו מדובר במתנגד משטר בדיקטטורה, שנכלא בשל דעותיו. את זה צריך לממן משלם המסים הישראלי?

מי שיצא נגד פסילת "הזמן המקביל", לא יוכל להתנגד לפסילת הסרט על יגאל עמיר. מי שיוצא נגד הסרט על עמיר, לא יוכל להצדיק את תמיכתו בהצגה. בשני המקרים, אין לשפוט את היצירה על פי ערכה האמנותי, אלא לפסול אותה בשל מהותה.

הסרט על עמיר וההצגה על דקא מסמלים את הקווים האדומים: את הדברים שאל למדינה לתמוך בהם. הם מסמלים זאת דווקא כיוון שהם מקרי קצה. זה סוג היצירות החוצות את הקו האדום. יש להיזהר מפני המדרון החלקלק, של צנזורה פוליטית. דבריה של שרת התרבות מירי רגב על כך שהיא מייצגת 30 מנדטים והאמנים 20 מנדטים חמורים ביותר. האם המדינה צריכה לתמוך באמנות המבטאת את הממשלה, את המפלגה השלטת, את עמדות השרה? במדינה דמוקרטית הממשלה תומכת בתיאטרון, אך התיאטרון אינו תומך בממשלה. אוי לתרבות הישראלית, אם התמיכה בה תהיה על פי עמדה פוליטית. אין זה תפקידו של שר להתערב בפסילת התמיכה ליצירות ולגופים. על השר להתוות מדיניות, לקבוע קווים אדומים ולתת אמון לגורמים המקצועיים שיפעלו על פי המדיניות (המקרה של בנט הוא מקרה חריג, בשל חוסר שיקול הדעת הקיצוני שהפגינה ועדת סל התרבות).

אין לי ספק, שהשרה רגב לא התכוונה באמת לדברים שאמרה. איני רואה אותה כצנזורית פוליטית. אך גם לאמירות יש משמעות, בעיקר כאשר מדובר בשר בממשלה. בהתבטאותה האומללה וחסרת האחריות, הציתה רגב אש זרה והבעירה תבערה מיותרת.

דבריה זיכו אותה ב"כפיים" מטוקבקיסטים מתלהמים, שהריעו לה על כך ש"סוף סוף הימין מתנהג כמו שלטון" ועל כך שהיא "לא מתייפייפת כמו לימור לבנת שרקדה 'מה יפית' לפני הססמולנים" וכו'. יש לקוות שרגב לא תשתכר מחיבוק הדב של הקיצונים הללו. מנחם בגין, האב המייסד של מפלגתה, נהג לומר שלא נבחר לשלוט על העם, אלא לשרת את העם. תפקידה לשרת את העם, ולא רק את הבוחרים שהעניקו למפלגתה את 30 המנדטים.

אני מאמין שכך תנהג, וחבל שהתבטאה כפי שהתבטאה. וחבל שדבריה נוצלו למסע הפחדה בנוסח "דיקטטורה עליך, ישראל." הביקורת על דבריה – ראויה. אולם הפחד מעושה וההפחדה – צינית. במקום להידבר ולהגיע להבנות, נוצלו דבריה להסתה, שהגיעה לשיאה בכנס החירום של האמנים ובנאומו של עודד קוטלר בכנס.

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה, העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי? אלא שלא כאן שורש הבעייה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו.

בכנס החירום של האמנים בנמל יפו, לא ישבו גדולי ישראל. אך ישבו שם מובילי התרבות והאמנות בישראל; אנשים הרואים את עצמם כעילית התרבותית של ישראל, כעמוד האש והענן לפני החברה הישראלית.

עמד בפניהם עודד קוטלר ונשא נאום שטנה והסתה. לא היתה זו פליטת פה, אלא הוא קרא את הנאום מן הכתב. כל התפתלויותיו על כך שלא הובן כהלכה מגוחכות, כיוון שאין יותר מדרך אחת להבין את המשפט "חוגגים שלושים מנדטים ואחריהם צועד עדר בהמות". דה-הומניזציה כזאת כלפי קיבוץ בני אדם, שכל חטאם הוא שדעותיהם שונות משל הדובר, מתאימה למשטרים מסוימים בימים אפלים במאה שעברה.

אילו היה מדובר בהתלהמות של האיש בדף הפייסבוק שלו, ניחא. אך האיש עמד בפני אולם מלא במאות מובילי התרבות והאמנות בישראל, לא חש כל קושי לומר את הדברים, ודווקא המשפט הזה זיכה אותו במחיאות כפיים. ולא קם אפילו צדיק אחד בסדום, כן בסדום, כדי למחות בידו. גם אחרי סערות גרבוז, קמחי, חצרוני ווקסמן, לא היה אמן אחד שהתעשת, קם ומחה. לא היה אדם אחד שהביע התנגדות. זו החומרה שבאירוע.

והסיבה לכך שאף אחד לא קם, אינה נובעת מכך שמדובר באנשים מנומסים, שלא נעים להם... אותו קהל ממש, באותו אירוע, לא נהג בנימוס כלפי אורטל תמם, אחייניתו של החייל שנרצח, שמחתה נגד ההצגה על רוצח דודהּ. דבריה שוסעו בקריאות ביניים והפרעות והיא נאלצה להפסיק את נאומה ולרדת מן הבמה כשהיא ממררת בבכי.

ומכל אותם גיבורים שבאולם, לא היה אחד, אחד (!) שימחה על דבריו של קוטלר. אין הגדרה לתופעה הזאת זולת חרפה.

איני שייך למצביעי שלושים המנדטים של הליכוד, כך שלכאורה, איני שייך לעדר הבהמות. אולם אם עליי לבחור בין היושבים באולם האטום, כל כך מרוצים מעצמם ומשליח הציבור עודד קוטלר שהיה לו האומץ לומר דוגרי את מה שהם חושבים, לבין הציבור שלו הם בזים, אין לי אפילו רגע אחד של התלבטות. לא יהי חלקי עם היושבים באולם. אני מעדיף את "עדר הבהמות". אני בהמה גאה!

* * *

מילים ספורות

ערב לזיכרו של צבי אפרת

על כתיבה, שירה ומילים

במלאת שנתיים לפטיטרתו

פורת ספרים וקפה

רחוב ביאליק 38 רמת גן

20:00 18.6.15

היום, הערב!

* * *

פגישה שכזאת

סיפור מאת רות ריכטר

אני סופר, אבל ימים רבים לא כתבתי דבר. המתבונן בי לא יודע שאני שולח את ידי בכתיבה, כי עורי השזוף וּשְרִירֵיי ידיי המשתרגים – מזכרת מימי היותי חקלאי באחד מקיבוצי הנגב – מדמים אותי לאחד מבעלי המלאכה הרגילים בעבודת כפיים. כל השנה אני מלמד באחד מבתי הספר התיכוניים בחיפה, עירי היפה והאהובה, ובחופשת הקיץ אני עוסק בכתיבה, וסיפורים שרקמתי במוחי הופכים לדמויות ולעלילה. אלא שבקיץ זה אין כתיבתי צולחת. מדי בוקר, כששמש אוגוסט לוהטת מתחילה להכות בכל עוזה, אני יושב ליד שולחן הכתיבה, מול חלוני הנשקף אל הכרמל ואל הים, ומנסה לכתוב. בשצף קצף אני כותב, ואחר כך אני מוחק וקורע ומתלבט ומהרהר וחוזר וכותב, ואינני יוצר יצירה של איכות. דומה שיבשו מעייניי, וגיבור ספרי החדש מתנכר לי מסרב להיוולד וללבוש דמות אדם, ואינו רוצה שאקרום לו עור וגידים.

באחד הבקרים, כשראיתי שאני מרבה למחוק וממעט לחדש, נטשתי את שולחן הכתיבה וישבתי באוטובוס היורד מהכרמל לתל אביב, כי רציתי לפגוש בעורך שלי ולהתייעץ איתו איזה איור אבחר לעטיפת ספרי העומד לראות אור בקרוב. הספר הזה קרוב לליבי יותר מספריי האחרים מפני שנכתב באחת. כאחוז דיבוק הייתי כשכתבתי אותו, ומילותיו נשפכו אל הנייר הלבן בשטף וברהיטות, וחברו מיד למשפטים, לפסקאות ולעלילה מרתקת. שנים רבות היה גיבור ספרי חלק מחיי, ובימים ובלילות ליווה את הרהוריי. כשאני נזכר בו, אני נתקף געגועים ומתאווה לפגוש בו פתאום בלכתי ברחוב, ללחוץ את ידו בחום ולשאול אותו מה עלה בגורלו לאחר שסיימתי את כתיבת הספר. אדם מוחשי וחי הוא בעיניי, וגם עתה, כשאני יושב באוטובוס, אני מהרהר בו. דמותו עומדת מולי, והוא מביט בי בחיוכו המבויש, הנבוך קמעה, עיניו מאירות, ומבטאו כבד כמבטאם של העולים החדשים שעלו לישראל מחבר העמים. 

גיבור ספרי הוא צייר, וְתִיק קרטון חום וגדול המכיל את ציוריו האחרונים נישא לרוב תחת בית שחיו. שנים רבות נאבק ידידי עד שהותר לו לעלות לישראל. בבית כלא ישב, שביתות רעב שבת, ורדיפות איומות נרדף, אבל על אף תלאותיו לא נפלה רוחו, לא אבדו תקוותיו וחלומותיו, ולא נכפפה קומתו.

לפעמים אני מתבייש בהזיות אלה, כי איך יצא ידידי הצייר מתוך ספרי וייקרה על דרכי? אבל הן חזקות ממני, ואינני יכול לעוקרן מלבי.

א... א... אבל... אבל... מה זה? האם אני חולם בהקיץ?

האיש נכנס בסערה לאוטובוס. שערותיו החומות התבדרו ברוח הקיץ החמה, תיק קרטון חום וגדול נישא תחת בית שחיו, וכבר הוא שולף מכיס מכנסיו את ארנקו המהוה ושואל את הנהג במבטאו הכבד: "זה אוטובוס מה נוסע לתל אביב? כמה כסף זה בבקשה?" גופו הארוך והדק מתנועע עם תנודות האוטובוס, ולאחר שהוא מחזיר את הארנק לכיסו הוא תופס את מקומו בכיסא הפנוי שלידי, עיניו מציצות בי תחילה בחשד, ואחר כך הן מביטות בי בחום ובשמחה, כאילו עמדתי במבחן קשה והוא גאה בי.

דקות אחדות אנחנו נוסעים בשתיקה, ועיני הצייר גומעות בשקיקה את הנוף הטרשי, העטור קמשונים ושלף צהוב. משמאלנו מתנשא רכס הכרמל, מדרונו משובץ בלובן סלעי גיר, ושיחי אלות זרועים בו כעדר צאן ירוק, ומימיננו מסיע הים את גליו המקציפים פלוגות פלוגות אל החוף ומכרסם בסלעי החוף הכהים.

שכני לספסל פונה אלי בנגינת דיבורו המוכרת לי: "יפה פה. מאוד מאוד יפה... כן, אדוני, ארץ יפה יש לנו פה, בישראל..." וכאן השתתק ולא הוסיף דבר, כאילו נתפס בקלקלתו ודיבר יותר מהראוי לו.

אני נדהם. אדם מבוגר ובעל היגיון אני, ואינני נוטה להאמין בקיומו של עולם על חושי, רווי מעשי קסם וכישוף. ברור לי כי לא ייתכן שהאדם היושב על ידי הוא רֵעִי, גיבור סיפורי שחצבתי ממחשבותיי ומחלומותיי. עליי להתנער מן ההזייה ולחזור אל המציאות. אבל ליבי אינו נוטה עכשיו אחרי ההיגיון. אני מסתכל בצייר, ואני יודע שעוד מעט יבלשו אצבעותיו הארוכות בשערו, ואחר כך יפשפש בתיק הקרטון, יוציא ממנו רישומים ותמונות, יסקור אותם בעיון כשעינו השמאלית עצומה למחצה, וישקע במחשבותיו הרחוקות... וכקורא את הרהוריי מעביר הצייר את ידו בבלוריתו כסורק שערו במסרק לא נראה, ואחר כך הוא מושך בשרוך הסוגר את תיק הקרטון ונובר בציוריו. מצחו מקומט בהבעה מוכרת לי, עינו  השמאלית עצומה למחצה, ומבטו עצוב ומוטרד.

אנחנו משוחחים מעט, ואני לומד ששכני לספסל האוטובוס עלה מאוקראינה לפני שבועות אחדים. שם, בעיר הולדתו, לימד באקדמיה ועבד ב"אילוסטרציות", כלומר באיור ספרים, והוא מקווה שגם כאן, בישראל, יוכל להתפרנס מעיסוקים אלה.

"ולמה אתה נוסע לתל אביב?" אני שואל בחצי פה.

"בגלל אני צריך ללכת בהוצאות ספרים ולבקש עבודה. וגם לבנק אני צריך להספיק, בשביל אני לקחת הלוואה, ואני חושב אולי חתימות של חברים שלי מחיפה על דוקומנטים של בנק לא מספיק בסדר. אני מפחד אני לחזור בחיפה בלי כסף, ואז אישה שלי כועסת מה נאכל בגלל אין לי עוד עבודה."

"תן לי את מסמכי הבנק ואחתום עליהם," אני אומר, ושולף את עטי מכיס חולצתי כדי להראות לו את כנות כוונתי.

הוא נדהם. "אבל אדוני לא להכיר אותי בכלל! ואולי אני פתאום לא יכול משלם? בגלל לי עוד אין עבודה."

אבל אני בשלי: "תן לי, אדוני, את המסמכים ואחתום עליהם," ובקולי ספק פקודה ספק תחינה. ומדוע שלא אחתום? הרי יציר רוחי הוא האיש הזה. האם לבני, עצמי ובשרי, לא הייתי חותם?

הצייר מביט בי מוכה תדהמה, מושיט לעברי את המסמכים ושפתיו ממלמלות: "תודה לך, אדוני. אתה מבין, רק בארץ שלנו, בין יהודים, יש אנשים מה שעוזרים ככה."

אני חותם בהינף יד כפטרון נדיב, ומחייך אליו חיוך אבהי. אני יודע שסערת רגשותיו ההפכפכת, המלווה בפרצי שמחה ואנרגיה רבי עוצמה, תתחלף מיד באדישות ובנמיכות רוח, ובעקבות מבוכתו וסערת נפשו הנשקפות מעיניו יבוא עוד מעט פרץ של ייאוש שקט. לכן אני טופח קלות על כף ידו, ומנסה להרגיעו כמו שאני רגיל להרגיע את ילדיי.

בפרץ של נדיבות אני מציע לו: "אולי אתה מסכים לעצב את העטיפה של הספר שלי? הנה, גם הספר שלי עוסק בסירובניק שעלה מרוסיה לאחר שנאבק נגד המימסד."

וכבר אני מסביר לידידי החדש את תוכנו של הספר, ומתעכב על תכונותיו של גיבור ספרי. בלשון של חיבה אני מדבר בו, ונהרה של אור קורנת מפניי כאילו דיברתי על תינוקי הקטן.

הצייר מביט בי בתדהמה, פיו פעור קמעה, והוא אינו אומר עוד דבר. עיניו סוקרות את הנוף בלא לראותו, ומצחו מתקמט בהרהורים בארשת ישנה ומוכרת.

תל אביב מהבילה בחום הקיץ, והאד העולה מפסי האספלט הכהים מרעיד את האוויר הלוהט. העיר אומרת חולין, ואין בה שמץ של שבת או של חג. אני רגיל לאורני עירי הרעננים והגבוהים, המשקיפים על הבתים מלמעלה, ואילו עציה המאובקים והמעולפים של תל אביב עומדים ברוח נכאה בצד הדרך, ומשתחווים בכניעה לבתי המידות הגבוהים שלידם.

העורך, איש כרסתן שגינוניו אבהיים, פניו המלאים חרושי קמטים וקרחתו מבהיקה, מקבל את פנינו בחיוך של פטרון. כן, מה מוזר שנפגשו דרכינו באוטובוס... גם הוא חושב שכדאי שהצייר יעצב את עטיפת ספרי, למה לא? הן חייבים אנחנו בקליטת עלייה!

כשאנחנו נפרדים לוחץ הצייר את ידי בחמימות. לפיתתו איתנה, עיניו מאירות בחיוך, ומבוכתו איננה עוד. לפני לכתו אנחנו קובעים שיבוא לביתי בשבת, יראה לי את רישומיו, ונדון בהם יחד.

בקוצר רוח אני מחכה כל ימות השבוע לפגישתנו. אבל בשבת, כשאשתי מגישה לצייר ולאשתו תה מעלה אדים ועוגת שמרים ריחנית, וידידי מראה לי בגאווה ובארשת של ניצחון את רישומיו, אני חש אכזבה, ומסביר לצייר שהדמות שבציור שונה מאוד מגיבור ספרי. היא מרמזת רק על יצרי הגוף ועל רדיפה אחרי דברים של חומר, ואינה מספרת דבר על דבקותו של האיש בעקרונות נעלים ועל מאבקו המר למען זכויותיו כאדם וכיהודי.

אבל הצייר ממשיך להסביר לי את כוונותיו בהתלהבות סוחפת, התרגשותו הסואנת מכה גלי מילים, ובעיניו עומדים עצב ורוגז סמוי. הוא חש באכזבתי, אבל אינו ממהר להיכנע, ופניו לובשות הבעה של מרי ושל עיקשות. בתקיפות רבה הוא טוען כנגדי:

"אבל אדוני, עם כל הכבוד, אתה כבר לא הבעל-בית יחידי של איש של ספר שלך. עכשיו הוא גם איש שלי, ואני לעשות בו מה אני רוצה! תבין, אדון סופר, איש שלך לא ריאלי. איש שלך חי בעננים ובחלומות, אבל לא רק אידיאלים יש בעולם. איש שלך צריך גם אוכל וגם צריך מביא כסף לאשה ולילדים שלו."

השמעתם? לי הוא מסביר ברוב חוצפתו מי הוא גיבור ספרי! את נפשו של האיש שיצרתי ורקמתי וידעתי וכתבתי והעליתי בספר הוא מנסה להאיר לי!

"איש שלך לא באמת קיים, הוא סטריאוטיפ!" הוא מוסיף להטיח בי מילים, ואני נעלב עד עמקי נשמתי. האם יש לסופר עלבון גדול מזה?

אני כועס, אבל אינני יכול לצער את הצייר ולהכאיב לאיש הזה, לידידי החדש שיצא פתאום מספרי, וניצב עכשיו מולי כשעיניו הלוהבות בורקות בזעם. אני מתבונן בו בשעת כעסו, ועלבוני הצורב מעלה בי בועות עכורות של זעם. סבור הייתי שאני מכיר את צפונותיו הכמוסות, אבל עתה בוערת אש זרה בעיניו, והוא סוקר אותי בחשד, כמעט בשנאה. בקושי רב הוא מצליח לשמור על כללי הנימוס, ובעיניו עומדים כאב וצער.

כעבור ימים אחדים אני פוגש בצייר בבית ההוצאה. העורך מתפעל מהאיורים, וטוען שניכרת בהם ידו של אמן אמיתי. הוא ממליץ לאייר בהם את ספרי. האם אני מסכים?

הצייר תולה בי עיניים מתחננות, ואני  קורא בהן בקשה, תחינה ותפילה שאינני יכול לעמוד בפניהן. פתאום שב ידידי ודמה לגיבור ספרי כביום היכרותנו. עיניו הבוערות, המסתכלות פנימה, אל נפשו, תלויות בי עתה במבט מתחנן, וקשה לי לסרב לו. לאט, כשעיני תלויות עדיין בעיניו, אני מהנהן וליבי מתמלא גאווה, כאילו בני הוא האיש הזה שזכה עתה בניצחון גדול. אלא שמיד חומקת שעת החסד, וידידי ממהר להתמקח ולהתנצח עם המוציא לאור על גובה שכרו ועל התמלוגים שיקבל בעתיד, ופתאום הוא נדמה לי כתגרן בשוק.

ואני – לא כך יצרתי אותו!

בפגישותינו הבאות שוטח לפני ידידי החדש את תלונותיו על יוקר המחייה, על עול החובות ועל תלאות המשכנתא. הוא משווה מחירים ומרבה לדבר בענייני כספים, ושוב הוא חוזר להיות בעיני סוחר ערמומי. אז אני מתחרט שהרשיתי לו לאייר את ספרי, ונדמה לי שאינני מכיר אותו. אבל לעיתים, כשאנחנו יוצאים לטייל בחורשות האורנים שבכרמל, ורוח טובה מרעידה את מיתרי האורן, מגלה בין ענפיו טפח של תכלת בהירה וענן צחור, ומביאה אלינו את ריחם החמצמץ של המחטים הרמוסות, לובשות עיניו של הצייר ארשת של חלום, והוא נעשה דומה לי. אז עולים בי פרצי חיבה, ואני רוצה לגונן עליו מפני עצמו.

במשך הזמן מנסה הצייר לשנות אותי ולעצב אותי לפי מידותיו. הוא לא יכול להבין, הוא אומר, למה אני מתגורר בדירה קטנה כל כך. אדם כמוני, סופר ומורה בארץ שלנו,  צריך לא רק אישה יפה ובנים חכמים אלא גם דירה גדולה ורהיטים אלגנטים, רהיטים אמיתיים ולא כורסאות קש ושולחן מתנדנד שהבאתי איתי מהקיבוץ לפני שנים רבות. תמים אני, "נאיבי" בלשונו, ולכן אני מניח למו"ל שלי "לגנוב אותי" ולקפח את שכרי.

אני מנסה להתעלם מדבריו ואוטם את ליבי לטענותיו הרבות, אך ערכו יורד בעיניי, ואני מבקש להתרחק ממנו.

חולפים חודשים אחדים, והצייר רוכש לו שם ותהילה. תמונותיו נמכרות בכסף רב, אבל על אף חמדנותו בענייני ממון אין הוא שש למכור את ציוריו. "קשה לי להיפרד מהציורים שלי," הוא מסביר לי בחיוך ביישני. ואז, ברגעים מועטים אלה של חסד, שוב שוררת בינינו קרבה של אמת, והוא חוזר ודומה לגיבור ספרי. אך רגעים אלה מתמעטים במשך הזמן, וחומה של זרות הולכת ומתגבהת בינינו, כי אכזבה וכעס ממלאים את הרהורי על שטעיתי בו וייחסתי לו תכונות שאינן בו.

הקיץ תם, החופשה הסתיימה, וחזרתי להורות בבית הספר. צער רב הצטערתי על שלא כתבתי דבר בימי הקיץ, וחשתי כאילו זיקנה בלא עת קפצה עלי ולא אוכל לכתוב עוד. אני רגיל להתלונן שקשה עליי הכתיבה, אך עתה קשים חיי בלעדיה. משעה שחדלתי לכתוב נפער חלל בנפשי, וריקנות ושיממון אחזו בי. אני אוהב את ההוראה ואת תלמידיי, ואף הם מחבבים ומעריכים אותי, אבל עכשיו אינני מוצא טעם בעבודתי. אני ממהר לאבד את סבלנותי, ולעיתים קרובות אני מרים את קולי על אשתי, על בני ועל תלמידיי. בני הבכור התגייס ומשרת בחברון ובשכם, והדאגה לשלומו מטריפה את דעתי. שעות רבות אני מתרוצץ בחוצות העיר בלא מטרה, ואינני יודע מה אני מחפש. אני מתגעגע, אבל אינני יודע על מה אני מתגעגע, ורוגזי מתעורר בשל עניינים פעוטים של מה בכך. אני רוצה לכתוב, ועטי חרב ויבש.

באחד הימים, כששוטטתי כהרגלי בלא מטרה באחד הרחובות העליונים של שכונת הדר הכרמל, ראיתי את ידידי הצייר מרחוק. הוא צעד לאיטו בדרך העולה מהשוק, ידיו עמוסות סלים כבדים ועיניו כבויות. אבל כשהגיע לפסגת הרחוב, במקום שבו מסתיימת שורת הבתים המתרפקת על ההר ונגלית מרחוק רצועת הים, הניח הצייר את סליו על הארץ והשקיף אל המפרץ, ואני חשבתי לרגע שהאיש רואה בדמיונו איך לוחכים הגלים הלבנים, הרחוקים, את בסיס ההר. אחר כך העביר את מבטו מן האופק המאדים בזוהר השקיעה אל הכרמל המתנשא מעלינו כמגונן על יושבי העיר מפני רוגזם התמידי של הים והרוח, ועיניו לא שבעו את הנוף. אז אחזו בי געגועים אל מבוכתו, אל צחוקו המתגלגל ואל עיניו הבהירות, התמימות כעיני ילד.

חציתי את הרחוב והתקרבתי אליו. רואה ולא נראה עמדתי לידו, והוא לא חש בי שעה ארוכה. אחר כך תעה מבטו לצדדים ונתקל במבטי. כך עמדנו שותקים זה מול זה, וסקרנו איש את רעהו בלא חיוך.

וסליו הגדושים עומדים בינינו...

האומנם שלא מדעת נשלחה כף רגלי אל הסלים ובעטה בהם? פירות וירקות התגלגלו לכל עבר במדרון ההר, התחבאו בין שיחי מַרְוָה ריחניים ואֵלוֹת מאובקות, התנגשו בסלעים צחורים, ורקדו בין הקוצים המרפדים את אדמת ההר הבוערת בחום שלהי הקיץ.

חשבתי שעתה ימהר הצייר לרדוף אחרי פירותיו המתגלגלים במדרון וישכח אותי, אבל הוא לא נע, לא טרח להרים את מרכולתו, ולא רדף אחריה. בסקרנות בחן את פניי הנדהמות, ולפתע חייך את חיוכו הטוב, ושנינו הבטנו שעה ארוכה זה בזה וצחקנו. ושוב הרצינו פניו, והוא הביט בי בתמיהה גדולה כרואה אותי עתה לראשונה.

בלא מילים רכנתי אל האדמה, ואספתי עימו את הפירות והירקות שהתפזרו בהר, ואחר כך הלכנו לביתו, גמענו תה כהה וצורב, מדיף הבל של לימון טרי, ושתקנו מעט ביחד. ידעתי שכל ימיי אוהב את האיש הזה, ושמחה גדולה של השלמה היתה בי על שלא הכזיב אותי בני זה יתר על המידה. אבל גם עצב היה בי, כי ידעתי שעליי להניח לו ללכת לדרכו. צער של פרידה עמד בי, ולולא גבר אנוכי, הייתי נופל על צווארו ובוכה כבימי ילדותי, כי תהום היתה בנפשי בשעה שוויתרתי עליו.

בלילה בא היורה ורחץ את שרידי הקיץ ואת הקוצים הזקופים שבצדי הדרכים. עצי ההר נוקו מאבק, וכשהאיר הבוקר עמד באוויר ריח של רקבובית, של גשם ושל התחדשות. עלי האלון הבהירים, המלבלבים מול חלוני, הבהיקו בזוהר הזריחה, ואני שבתי אל שולחני הנטוש, הנשקף אל ההר ואל הים, וכתבתי את סיפורי זה.

רות ריכטר  rrichter@012.net.il                                          

* * *

שמאי גולן

הסופר, היצירה, והמימסד

דברים שנאמרו על ידי, כיו"ר אגודת הסופרים, בטקס פתיחת שבוע הספר העברי  בירושלים בשנת 1989. והנה היום, עם נעילת שבוע הספר, הם נראים אקטואלים מתמיד.

כבוד נשיא המדינה,

כבוד סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות,

אורחים נכבדים,

מזה למעלה ממאה שנה, מראשיתה, מימי העליה הראשונה ולפניה, מלווים הספר העברי, הסיפור והשיר, את תקומתה ויצירתה של מדינת ישראל. יתר על כן, הספרות העברית החדשה היתה אחד הגורמים המדרבנים להתפתחותה של הציונות ולהתפתחות הרעיון של שיבה למולדתנו. עוד קודם להגותם ופעילותם של אבות הציונות: פינסקר והרצל ואחד-העם, כבר פורסמו מאמרים ויצירות ספרות הקוראים לתחיית הלשון העברית כתנאי להתחדשות הלאומית, וכאמצעי זירוז לשיבה למולדת העתיקה: כך אברהם מאפו ואליעזר בן-יהודה ופרץ סמולנסקין, ורבים אחרים.

אף המציאות החדשה שהחלה להתהוות בארץ-ישראל בימי העלייה הראשונה, הוארה ותוארה על ידי סופרים כגון: א.מ. לונץ, אייזנשטאט-ברזילי, ולוותה באהבה, אך גם  בביקורת נוקבת, על ידי סופרי העליה השנייה: י.ח. ברנר, שלמה צמח, ש"י עגנון, שהמשיכו לכתוב ולתאר ולבקר את המציאות המתהווה. גם סופרי העלייה השלישית יהודה יערי, נתן ביסטריצקי והמשוררים ביאליק וטשרניחובסקי, ועד יצחק  למדן וישראל זרחי,  ועד יוצרי דור הפלמ"ח ודור המדינה ועד צעירי הסופרים בימינו.

לכאורה הגענו בימינו אל המנוחה והנחלה. בעוד הסופרים הראשונים נאלצו להיאבק ולחדש רבות בלשון העברית, בייסודם של כתבי-עת ספרותיים עבריים בגולה ובארץ-ישראל, בחיפוש ובהכשרת קוראים  עבריים, כמו גם  ביצירת תנאים לסופר ולכתיבתו, הרי בימינו לכאורה הכל שפיר. יש מדינה צומחת, ויש לשון רשמית של המדינה שהיא עברית, ויש ספרות עברית וסופרים עבריים ומימסד ומוסדות ומיניסטריון הדואג גם לספרות העברית, וכמובן ליוצרים בשפות זרות וגם  למיעוטים לאומיים ודתיים.

ואף-על-פי-כן ממשיך הסופר להיאבק ולהשמיע דברי בקורת וללא לאות. מדוע?  קודם כל מפני שעצם קיומו של האמן מותנה במאבק אותו הוא מנהל עם עצמו, עם הקרובים הסובבים אותו ועם המימסד והחברה. כי רוח החופש והיצירה כמו גם הכמיהה למציאות טובה ומשופרת  הכרחיים ליצירה, ואילו מתקיימים  רק כאשר הנפש חופשייה.

המשורר והסופר ממשיך בראש וראשונה  להיאבק עם עצמו, כדי להיות נכון "לתפוס" את רגעי ההשראה ולהפכן למילים. הוא נאבק עם הלשון – למצוא את הביטוי ההולם למחשבתו, להביאה לשלמות הביטוי וליצור יצירה שלמה. כי הרי לגבי היוצר, כדברי י.ח. ברנר, הכתיבה איננה רק מסירת המחשבה לזולת, אלא היא מאבק וחיפוש דרך, בה היצירה תשחרר את האמן עצמו מסערות נפש ואף תגאל אותו מיסורי נפש. שהרי לו עמד היוצר בפני הבעייה רק של מסירת מחשבה לזולת, הוא לא היה מתלבט בחבלי ביטוי עד כדי מצוקה נפשית. לגבי היוצר – המילה היא קודם כל אמצעי ללידת המחשבה וכיוון שהמחשבה חדשנית היא, חייב  גם הביטוי להיות חדש. וכדברי ח.נ. ביאליק במאמרו הנודע "גילוי וכיסוי בלשון": כל דיבור הוא כיסוי של "בלימה", כי שום מילה אין בה ביטול גמור של השאלה, אלא כיסוי השאלה.

ומאבקו של הסופר העברי רב יותר מאשר סופר בלשונות אחרות, כי העברית מלאה מליצות, מילים מקודשות וצירופים נשגבים מן התנ"ך – והסופר העברי מנסה דרכם לפרוץ לעצמו דרך לביטוי עצמי מקורי. זהו המאבק של היוצר עם עצמו, ואין איש או מימסד כלשהו יכולים לסייע לו. ובנוסף, הוא נאבק בנפשו גם עם המציאות, עם המקום שבו הוא חי ואליו הוא מגיב, ואל למימסד לעצור בעדו.

אך מאידך גיסא, נתקל הסופר גם בקשיים חיצוניים, שהמדינה והמימסד יכולים לסייע בידו ואף מחובתם לעשות כן. כמובן, בראש וראשונה אסור למימסד להגביל את היוצר מבחינה אידאית ובוודאי לא מבחינה פוליטית. עם זאת, חשוב להזכיר שלמימסד יש חשיבות גם בתנאי חייו של היוצר בכלל, ובכל תחומי האמנות. שהרי בניגוד לדיעה המקובלת, אין אמנים וגאונים-יוצרים צומחים בתנאי עוני, ואינם מתפתחים בתנאים של צימצום חופש הביטוי. רק משטר חופשי, הנותן דרור לחופש המחשבה וההתבטאות, ומשטר המשקיע אמצעים רבים בסופר ובספרות, בתמיכה ובסיוע להוציא לאור את היצירות, בסיבסוד היצירות והיוצרים – רק משטר מעין זה מצמיח אמנים בעלי ערך. ואכן, גם יצירת תנאים חומריים לאמן למען יוכל להקדיש את זמנו ליצירה מביאים בסופו של דבר "תועלת" למדינה.

היוצר ביצירתו, בהופעותיו הפומביות, ואפילו בהתנהגותו או באמנותו האנטי-חברתית כביכול, מוקיע את החברה, את בורותה, מציק למצפונה, מערער את שיווי משקלה, ועל ידי כך מעמיד הוא את החברה בביקורת עצמית, ואף מביא אותה – אם יצליח – לתיקון המעוות. או לפחות בפתיחות להבחנה בצריך תיקון ושיפור.

מן הראוי שבחג זה של הספר העברי נזכור את היוצר, המביא, בעזרת יצירתו, אל ליבם של הקוראים הצעירים והמבוגרים, את ההתפעמות, את החדווה, את הצער והרחמים, את הקנאה והשנאה – כולם מתכונותיו הקמאיות של האדם – את הקתרזיס, אותה היטהרות, התורמת להשלמת האדם עם תכונותיו-הוא, ועם מצבו הטרגי בעולמנו, באשר קצרים הם ימי האדם ומלאים עמל ורוגז, כי האדם למוות יולד.

לפיכך, למרות הביקורת שהסופר מבקר את החברה הממוסדת, צריך המימסד לתמוך בבמות ובכתבי-עת לספרות, למשל. כתבי-העת בספרות העברית היה להם ערך מכריע ביצירת הספרות העברית המודרנית. הם היו התחנות הראשונות, מקומות הניסוי הראשונים לכל הסופרים העברים בדורות האחרונים: "השילוח" ו"התקופה", "המעורר" ו"כתובים" ו"טורים", ו"מאזנים" ו"גליונות" ו"קשת" ו"גזית" ו"מולד", ועד לכתבי-העת לספרות היוצאים לאור בימינו. חובה על המימסד לטפח את כתבי-העת ולסייע לעורכיהם, הן על ידי הקצבה כספית נאותה והן ע"י רכישה מוגברת של גליונות, והפצתם בישראל ובחוץ לארץ בין קוראי העברית. אף ההסתדרות הציונית יכולה למלא כאן תפקיד נכבד. ובאשר לכתבי-העת  לספרות, חובה עלינו להזכיר ולשבח את המוספים לספרות של העתונות היומית. הסופרים בישראל רואים בהם במות מכובדות, המגיעות אל ציבור קוראים נרחב, ועל כן חשוב להתמיד  בטיפוח  במות אלו, ואף להרחיבן, במיוחד בימי חג ומועד, על פי המסורת רבת השנים, שמא יחדלו להופיע וההפסד התרבותי יהיה רב.

ובאשר לספר העברי. אכן, חג לנו היום. ספרים יימכרו מעל דוכנים מוארים, בליווי מוסיקה שתבקע מן הרמקולים. הורים וילדיהם יבואו אל השווקים, יתבשמו מריח הנייר והעטיפות, ואף יקנו מן הספרים וישובו הביתה כשתחושת חג בליבם.

ואף-על-פי-כן עדים אנו כיום למיתון בכלכלת המשק, ועימו אף ירידה בהתעניינות בספר העברי. המו"לים מדווחים על  כך בחרדה, ועמם חרדים אף הסופרים. עלינו לחפש דרך לשוב ולהגביר את העניין בספר העברי, ומציעים לשם כך להקים ועדה משותפת של מו"לים, סופרים, אנשי רוח ואנשי משרד החינוך והתרבות, כדי לטכס עצה יחדיו, ולמצוא דרך להשיב את הקורא אל הספר העברי.

אנו אף פונים אל שר החינוך והתרבות ומבקשים להמשיך ולסייע לסופר וליצירה העברית, כפי שעשה עד עתה, ועל כך אנו מודים לו. אך צריך להמשיך ביתר שאת דווקא בימי משבר כלכלי. יוגדלו סכומי הכסף לפרסי היצירה, תוגדלנה ההקצבות לכתבי-העת הספרותיים, תוגדלנה הקרנות והמלגות ליצירה העברית, חובה להפריש סכומי כסף גדולים יותר כתגמולים לסופרים, יורחב-נא פרוייקט סופר-מורה שיאפשר אף לסופרים שאינם מורים להדריך חוגים וסדנאות בבתי-ספר, תושלמנה קרנות הפנסיה החסרות של המורים עקב התמסרותם לכתיבה, תוקצה-נא קרן מיוחדת לסופרים צעירים כדי שיוכלו ליצור בתנאים מתקבלים על הדעת, יורחב משך הזמן ברדיו ובטלוויזיה לספרות העברית.

ולבסוף, איננו פטורים מלהתייחס לנעשה סביבנו מבחינה פוליטית, וכתוצאה ממנה למצב החברתי. הסופר העברי, מאז ומתמיד עמד בעינה של הסערה – בלב-ליבם של הוויכוחים המתחוללים בחברתנו. במיוחד רגיש הסופר לדמותה המוסרית של החברה והמדינה. על כן עומד הסופר בבחינת מוכיח בשער, מתריע נגד עוולות, מבקר את המימסד, מכריח את המימסד להתבונן אל פניו מול הראי ולשאול את עצמו: האומנם מציאות כזו הכרחית היא לקיומנו? על כולנו לזכור, כי הסופר משמיע את קולו מתוך אהבה עמוקה לעמנו, מתוך חרדה לדמותה של חברתנו, מתוך רגישות לכאב הזולת. ועל כן חובה על המימסד להאזין לקולו של הסופר, לעודדו לחירות הביטוי שנטל לעצמו – כי ביקורת זו תביא בסופו של דבר להתמודדות עם עצמנו ולשיפור חברתנו.

 ונאחל שבוע ספר מוצלח לכולנו. תודה.

הדברים כונסו בספר מאמריו של שמאי גולן: " מסעותיי עם ספרים", הוצאת אסטרולוג,  2005.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

90 שנה ל"דבר" – ומפגש-השקה

לספר על "דבר"

ביום שישי, 12 ביוני 2015, נערך בבית בן-גוריון בתל-אביב "מפגש השקה" לכבודו של הספר החדש "ראשית 'דבר'" מאת ד"ר מרדכי נאור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במפגש דיברו הסופר חיים באר, הפרופסורים רינה שפירא, עוזי שביט ויחיאל לימור, והמאייר והסטיריקן דני קרמן. הזמרת נוגה אשד הנעימה ב"שירים שיצאו מבית 'דבר'", וביניהם שירי רחל, לאה גולדברג ונתן אלתרמן.

אחרון הדוברים היה המחבר, ד"ר מרדכי נאור, ולהלן תמצית דבריו:

כמה מילים של נוסטלגיה: ההיכרות שלי עם "דבר" היא משנת 1940 או 1941. הייתי בן שש או שבע. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה ואני מצאתי עניין רב במהלכי המלחמה והפכתי מאז לקורא עיתונים נלהב. גרתי במושבה קטנה בדרום הארץ – גן יבנה שמה. לבית הוריי הוכנס רק "דבר". אני הייתי בטוח אז, שבעולם יש רק עיתון אחד, "דבר" שמו, ועובדה: כשהגעתי לבתי חברַי, מצאתי גם שם רק את "דבר".

הסדק הראשון בביטחון שלי ש"דבר" הוא העיתון היחיד עלי אדמות נוצר, כאשר גיליתי בביתנו דבר-מה חשוד. אבי משולם נהג להביא מדי פעם חבילה של עיתונים והניח אותה, בהסתר לדעתו, על הארון בחדר השינה. הוא לא ידע שאני עוקב אחריו, ויום אחד קירבתי כיסא לארון, שמתי עליו שרפרף, טיפסתי והגעתי אל מרומי הארון ושם גיליתי עיתון שלא הכרתי – בשם "אשנב". קראתי בו, ולא ידעתי שאני עושה כמעט מעשה אסור – קורא עיתון מחתרתי של ה"הגנה", שאבי היה מחלקו לחברי הארגון במושבה, כלומר בסודיות מוחלטת.

לאחר זמן מה, כשכבר הייתי בכיתה ג', קרה דבר איום, לפחות מבחינתו של אבי: באחד הימים הונח ליד פתח ביתנו גיליון של עיתון "הבוקר", שאחרי שנים התברר לי שהוא עיתון ה"ימין" – "החוגים האזרחיים", כפי שנקראו אז. עיינתי ב"הבוקר" ומצאתי אותו מעניין מאוד, וזאת אמרתי לאבי כשחזר מעבודתו בסופו של אותו יום. לזעמו של אבי לא היה גבול. הוא אמר לי: "אתה זוכר מרדכי, כשהיית ילד קטן, הסברתי לך איך להיזהר מחוט חשמל. אם אתה נוגע בו, תעשה זאת תמיד בגב היד ולא בכף היד, כדי שאם יהיה זרם בחוט, גב היד דוחה את החוט ואילו כף היום סוגרת עליו, וזה מסוכן מאוד. כך תעשה עם 'הבוקר' – הרחק אותו ממך בכף היד, כי זה דבר שאסור לגעת בו!"

עוד באותו ערב הוא גער במחלק העיתונים, והזהיר אותו שיותר לא יעז לחזור על החרפה: להביא אלינו את עיתון "הבוקר", היכול להשחית את נשמתי הרכה...

ועכשיו לעיתון, שלכבודו התכנסנו כאן. אילו "דבר" היה ממשיך להופיע, הוא היה עכשיו בן 90. וליתר דיוק – ב-1 ביוני, לפני 11 יום, של שנת 1925, הופיע הגיליון הראשון. אבל הוא לא האריך ימים כל כך. העיתון פסק להופיע לפני 19 שנה, בהיותו בן 71. האירוניה היא, שבשנת קיומו האחרונה נקרא העיתון "דבר ראשון", ודבר ראשון זה היה גם האחרון...

רוב האנשים כאן זוכרים את "דבר" בשנותיו המאוחרות, והוא לא היה אז במיטבו. יותר מזה, מוכרחים להודות שזקנותו העיבה על שנות צעירותו.

אני החלטתי לבדוק איך היה העיתון, ומדוע הצליח כל כך בדור הראשון, ולכן שם הספר הוא "ראשית 'דבר'" וכותרת המשנה היא: "25 השנים הראשונות של העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר ביישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה".

יש שלוש נקודות ביחס ל"דבר" בעת ההיא שצריך להדגישן:

הוא היה עיתון מרכזי ותוך שנים אחדות הפך למעין ה"עיתון הרשמי" של היישוב בארץ ושל הנהגתו. למה שנכתב ב"דבר" היה הד יותר חזק מאשר לדברים שנכתבו בעיתונים אחרים. מצויה בידינו עדותו הנדירה של נתן אלתרמן, שכמעט לא דיבר על יצירתו, שאמר במסיבה שנערכה לכבודו בתש"ח-1948, לרגל הופעת הספר "הטור השביעי" (בעקבות הטורים ב"דבר"):

"דובר על גורמים שונים שסייעו לכך שהשירים חדרו למרחקים. גורם חשוב במעלה, לא פחות מהשירים עצמם – הוא המִצְפֶּה שמעליו הם נשמעים, והוא העיתון 'דבר'. אין ספק שאילו היו נדפסים במקום אחר, לא היה להם אותו הד כלל" (היה בכך רמז, ששמונה שנים פירסם אלתרמן את טוריו בעיתון "הארץ" עם הד מועט, ואילו שירי "הטור השביעי" ב"דבר" זכו להצלחה עצומה).

"דבר" נתפס על ידי השלטון דאז, הבריטים, כעיתון גדול וחשוב. יכול להעיד על כך הסיפור הבא: בעת מלחמת העולם השנייה נהגו עיתונים בארץ לצטט מאמרים שראו אור בעיתונים באנגליה ובאמריקה. מאמר על כוונות הגרמנים שראה אור בעיתון קטן באנגליה בשם "ניו לידר" – הועתק ונפסל. כשנשאל הצנזור למה פסל מאמר שכבר פורסם באנגליה,  ואם היו בו סודות צבאיים הם כבר נתגלו, היתה לו תשובה ניצחת: "אין דומה פרסום ב'דבר' לפרסום בעיתון שולי באנגליה. כמה קוראים כבר יש ל'ניו לידר'? מעטים. ואילו ל'דבר' יש רבבות קוראים, ולכן יש להקפיד איתו הרבה יותר מאשר עם עיתונים אחרים!"

התפוצה שלו. במשך שנים, עד מלחמת העצמאות, "דבר" היה מס' 1 בתפוצה בין כל עיתוני הארץ. הוא הגיע לשיאו באמצע שנות ה-30, והשלטון הבריטי, העריך ב-1937 כי מתוך 60 אלף העותקים של העיתונים היהודיים, 30 אלף שייכים ל"דבר", שהופיע שלוש פעמים ביום – בבוקר, אחר הצהריים ובערב.

מקום לא מועט הקדשתי בספר להקמת "דבר" וזהו סיפור מתח ממש: ברל כצנלסון, המייסד והעורך הראשון, הקים עיתון ללא שום אמצעים, כמעט ללא אנשים ואף ללא הסכמה אפילו בתוך תנועת הפועלים. הוא שנורר אמצעים, נייר, מכונת כתיבה ראשונה, הבטיח לכותבים מעולים בארץ ובחוץ לארץ שכדאי לכם להצטרף להרפתקה והעיתון לא יאכזב. וכך היה. "דבר" עבר תוך תקופה קצרה הן בתפוצתו והן בהשפעתו את שני העיתונים שקדמו: "הארץ" ו"דואר היום".

דומה שדי לציין, שמתוך ארבעת המייסדים של "דבר" – ברל כצנלסון, משה בילינסון, זלמן רובשוב-שזר ומשה שרתוק-שרת – שניים, שרת ושזר, הפכו לראש ממשלה ולנשיא המדינה. חשוב גם להזכיר את תמיכתו של דוד בן-גוריון, מזכיר ההסתדרות הראשון, ב"דבר". לו יוחסה האמרה: "שני דברים גדולים הקימה תנועת הפועלים בארץ – את ההסתדרות ואת 'דבר'."

בדקתי גם מה היה הדימוי של עורכי "דבר" לגבי מעמדם ולגבי העובדה שלא אחת האשימו אותם שהם מפרסמים "עיתון מטעם". מצאתי ציטוט מעניין של דוד זכאי, אחד העורכים הבכירים, שהתבטא במילים האלה:

"המצב הרצוי הוא שראשי ההסתדרות, בקומם בבוקר, יקראו את 'דבר' וישאלו מה אומר העיתון, ולא שאנשי 'דבר' ישאלו לפני עריכת העיתון מה אומרת ההסתדרות."

אני רוצה לומר מילה או שתיים על דוד זכאי, שהיה מראשוני העיתון וכתב מדור קבוע בשם "קצרות", בחתימת ז. דוד. היה לו עוד מדור, מהפכני לתקופתו: "בשמיים" – סיכום אסטרונומי חודשי. אני, כקורא צעיר, קראתי מדור זה בשקיקה, אבל פעם אחת גרם לי העיתון אכזבה גדולה בנושא זה. ראיתי מודעה, שהעיתון עומד לערוך "תחרות כוכבים". חברַי ואני התכוננו ולמדנו על כוכבי השמיים ומה רבה הייתה אכזבתנו שהתחרות עסקה בכוכבי קולנוע...

בספר גם סיפרתי בהרחבה על ה"אימפריה" של "דבר": עיתונים לילדים, לנשים, עיתונים בשפות אנגלית, גרמנית וערבית, עיתון כלכלי, עיתון לגולה, עיתון מנוקד לעולים חדשים, ועיתון עממי מצויר (מצולם) ראשון בארץ – "דבר השבוע". גם הוצאת ספרים גדולה היתה לו, כי ראשי העיתון חשבו ש"דבר" הוא לא רק מקור למידע אקטואלי אלא גם מכשיר חברתי-תרבותי.

הבאתי גם נספח בשם "ילד עם 'דבר'" – אנשים הנמצאים איתנו, וכאלה שכבר אינם, סיפרו על היכרותם עם העיתון בעת ילדותם. משתתפי פרק זה הם חיים גורי, אהרן מגד, נעמי שמר, זרובבל גלעד, אהוביה מלכין, מרדכי נאור, רמה זוטא, דן אלמגור ודני קרמן.

"דבר" חדל להופיע ב-1996. לא אחת, כשאני פותח את הדלת בבוקר, אני מקווה לנס: אולי פתאום יתגלה לי כי הוא חידש את הופעתו. הנס זה, לפי שעה, לא התרחש.

* * *

אלי מייזליש

1. מי מסוכן למדינה?

ע"פ חבר הכנסת מהמחנה הציוני [אלוף מיל'] אייל בן ראובן: "נתניהו מסוכן למדינה." שלחתי לו מכתב ולהלן קטע ממנו:

לכבוד ח"כ [אלוף מיל'] אייל בן ראובן,

שאלה: מדוע אמרת השבוע באולפן טלוויזיה כי "נתניהו מסוכן למדינה." מה פשר אמירה זו, תסביר ותנמק איך ולמה?

למה אינך מסמן את איראן כסכנה? והאם חמאס אינו סכנה? למה אינך מזכיר את חיזבאללה? או את הערבים בכלל. אבל! מי כיום מסוכן למדינה מבחינה צבאית או מדינית? מה בכלל השטויות האלה של "מסוכן"? מישהו באיזה אופק ואפילו כמה טילים מאיראן עלולים להחריב את המדינה? ב-1940 הפציצו הנאצים  את אנגליה ב'בליץ' יום יום כמעט שנה. 60 אלף נהרגו, מיליון בתים, נהרסו ביניהם 30 קתדרלות, ובריטניה לא נכנעה – אז ללא בליץ וללא בית הרוס אחד בתל אביב, איך נתניהו מסכן את המדינה?

הסבר אחד ידוע לי: אתה חבר מר"צ.

לו הייתי נתניהו הייתי קורא לך בדחיפות מעל דוכן הכנסת שתעלה ותנמק. לא היית יכול לפתוח את הפה. כי נתניהו אינו מסוכן למדינה ואף מנהיג אחר אינו מסוכן ואפילו לא אתה. לדעתי, אתה ח"כ אומלל ושולי שלא יגיע לשום מקום בעוד נתניהו הוא מנהיג אמיתי. היה מנהיג וככה ימשיך עד שיחליט ללכת לביתו ולא אתה תהיה האיש שבגללו הוא יילך.

ואם אתה כאיש מר"צ 'מת' שישראל תיסוג מהשטחים תמורת שלום הזוי עם הפלסטינים – אתה חולם באספמיה. ואם התכוונת כי נתניהו מתעתד לתקוף את איראן – מה הסכנה? ואם שלטון נתניהו מונע ממך להיות שותף בממשלה – אז למה נתניהו מהווה סכנה למדינה? 

ח"כ שיכול לאמר על מנהיג העם כיום שהוא מסוכן למדינה, זו אמירה שקרית. אין לך שום הוכחה כי אמת דיברת. זו השמצה חסרת בסיס לוגי, אידיאולוגי ועובדתי. כי בתקופת נתניהו ישראל הפכה למעצמה אדירה: כלכלית, מדינית וביטחונית. לא אשכח לך גם אמירתך האומללה וההזויה כי צריך לסגת מהגולן [תמורת שלום עם סוריה ...] – מפני שהגולן "אינו איזור ביטחוני למדינה." תאר לך שהיית איש רב השפעה בעת ההיא והיינו נסוגים. תאר לך את דע"ש היום גולש מהגולן לעין גב ולטבריה.

ה'כיבוש' בגדה, למגינת ליבך כאיש מר"צ – הוא כיבוש לנצח נצחים, ולא שום חרם מאירופה או מטימבוקטו או חרטום ועדן ומאוריציוס יסיג את צה"ל לקווי 67' ואפילו לא מילימטר. תשכח מזה שנאט"ו ישלח צי מלחמה לחופי תל-אביב. או שנסולק מהאו"ם. הערבים – בסופו של יום יתעייפו, גם לעשות הפגנות. לא 'הלך' להם בשדה-הקרב 3 סבובים וכך יהיה גם כישלונם בשדה המדיני. העולם שונא ערבים ומוסלמים כי כל הרוצחים באים מתוכם, אבל רק בגלל ישו שונאים הנוצרים גם יהודים ושום לחץ לא יגרום לנו להשתנות. חווינו מצב יותר גרוע בעבר, כי היינו חלשים. תאר לך כי 200 לוחמי לח"י סילקו 100 אלף חיילים ושוטרים [כך אמר בווין בפרלמנט לקראת צאתם מהארץ בגלל הקרבת מאות חיילים בריטים בשל כלום ובגלל 4 אימהות בריטיות שעמדו מחוץ לפרלמנט והפגינו יום-יום להחזיר "הבנים" the boys הביתה].

אין לי שום דרך אחרת להביע את כעסי, את זעזועי, את החרפה שספגתי ממך ובעיקר את היעדר חשיבה רציונלית זולת כניעה מחפירה לאידיאה הזויה של מר"צ לטובת הפלסטינים ואפילו שאתה כיום בסיעת המחנה הציוני בכנסת כאורח של ציפי לבני שבא ללון באוהל לא לו.    

לחמתי לסילוק הבריטים, לחמתי בצה"ל נגד הערבים והייתי 33 שנים במילואים כולל יום כיפור מעבר לתעלה. וכמי שמכיר את הערבים עשרות שנים לפני שנולדת [גם יחסי קירבה ושכנות וגם עימותים], יש לי עשרות רבות שנים של מודעות קרובה והבנה מחקרית לגבי מה שהערבים עשו ויעשו. אתה בעיקר איש צבא שלדעתי שנוי במחלוקת ללא קשר לגבי העימות עם חלוץ – למרות שהיית מפקד בכיר ביותר כגנרל מצויין בהרבה שדות קרב, עדיין זה אינו עושה אותך מבין במדיניות. כי אתה יותר מכור [כמו חרדי לתפילות בבית הכנסת] לאידיאה טפלה לגבי שלום עם הפלסטינים.

איני מבקש ממך כי תשנה דעותיך להצביע ימין כמו שאיני יכול לשכנע את אחי שהוא רב חרדי שיהפוך עורו.

כחוקר תהליכים היסטוריים וצבאיים מאז הזמן העתיק ועד ימינו, טרגדיות כמו פרל הרבור וסינגפור למשל, או ההפתעה הנאצית במבצע ברברוסה שבהן כשלו אדמירלים [4 כוכבים] – מלמדות כי כשלים מרחביים מהווים פירצה למוחם של גנרלים [כפי שאמרת לגבי הגולן], אז כדאי לך גם ללמוד: נתניהו אינו מסוכן למדינה ואין איש אחר בארץ המסוכן לה כולל אתה. המדינה חזקה פי 100 מכל איש. אתה פשוט שבוי, כאמור, כמו איש נטורי קרתא חילוני.

האם אינך מבין מיסטר ג'נרל, כי האמירה שלך נותנת לגיטימציה לערבים להילחם בישראל כי הם אינם מסוכנים לישראל אלא  נתניהו הוא-הוא שמסכן את ישראל? לא חשבת על זה? לא? האם חשבת כי אינך משכנע איש זולת המחנה שלך שבין כה וכה משוכנע בכך עשרים שנה? לא?  

אין לי אלא להצטער ולא יוסיף לי מאומה שום הסבר.

נ"ב – גם הפלסטינים אינם מסוכנים למדינה. ואתה יודע מה יחטפו אם שוב יתחילו.

בברכה,

אלי מייזליש

2. הקש והגבב של עודד קוטלר

עודד קוטלר הוא שחקן. הוא לפי סברת ההמון גם אמן. מתעסק באמנות. מחזאי שבודה מליבו סיטואציות בלתי אפשרויות רק כדי למלא אולם עם 500 נבובי דעת להקשיב לו. האמת? מעולם לא ראיתי את קוטלר על במה – אולי בטלוויזיה, ואין זה משנה כאן מה מידת ההיכרות שלי איתו. אבל שחקן שמדבר עברית 70 שנה שאומר קש וגבב [ בלשון זכר] במקום גבבה [בלשון נקבה] ולו רק כדי להאדיר את פרי האמן שבו, חוטא ומחטיא.

שלא לדבר כבר על חטאיו להאשים כ-2 מיליון יהודים שבחרו ב-61 מנדטים שהם גבב[ה].

יש במחנהו עדיין כאלה שמתחמקים מלגנות אותו כשחצן חסר מידות טובות.

בכלל, מושג האמנות ששם מעל כלל הציבור כמה מאות שחקנים כאילו דבר מה היוצא מפיהם או עווית לצורך המחזה, שאינו שווה יותר מהאפצ'י של תינוק בן יומו, הוא ריחוף שמיימי סתמי. ונא עיין באחוזים כמה מחזות נקטלו בידי המבקרים שהם פי כמה מאלו שעברו את מבחן הביקורת. וכל שחקן שנפגע או המחזאי, עונה כי המבקר הוא שחקן כושל שלא עבר את ה'אודישן' של התיאטרון. וגם זו בדייה.

ולקוטלר עצמו. יש לי סיבה טובה להאמין כי הקראת דבריו מתוך דף נייר [כמו גרבוז לפניו], הוא נושא מצויין למחזה על אידיוטים.  

3. מייקל אורן

מייקל אורן [שהיה 4 שנים שגריר ישראל בארה"ב] הוציא לאור ספר המגלה דברים נסתרים של הדיפלומטיה מהבית הלבן בעניין ישראל. מי שמעיין רק בידיעה בעיתונות, מבין עד כמה הנשיא הזה הוא רע לישראל. רשע מרושע וטיפש.

* * *

מליסנדה

סיפור מאת עמוס גורן

מנשה אברהמוף נולד ליד הרדיו – בית אחד מעל הרדיו ברחוב מליסנדה התלול – ותמיד ידע שיעבוד ברדיו.  רחוב מליסנדה ירד ממגרש הרוסים היישר מזרחה למוסררה, כשבצד ימין תוחם אותו קיר האבן החיצוני של מגרש הרוסים, בצד שמאל שניים שלושה בתי מגורים ואחריהם, מעט למטה, בנייני הרדיו. בקירות האבן האדמדמים, המסותתים ומיושרים בעדינות, היו תקועות כמה טבעות ברזל גדולות ששמשו פעם לקשירת סוסים. ממול, במרחק, התנשא הרכס המזרחי של ירושלים, משורטט בקו אופקי עדין,  ומעליו, היישר מול עיניו של כל מי שהולך במורד הרחוב, זקוף בקו אנכי קשה אל תוך השמיים, המגדל המלבני האטום של אוגוסטה ויקטוריה.

מנשה, מאז שזכר את עצמו יורד ברחוב מליסנדה, הסתכל תמיד אל המגדל הזה וחשב מה רואים מראשו, אך הוא גם ידע שהמגדל הוא מעבר לגדר תיל חלודה שאין לעוברה ואי אפשר להתקרב אליו.  המגדל היה מרוחק, בלתי משתנה, כמו תמונה  התלויה על הקיר. 

השער הגדול של הרדיו סיקרן את הילד. היו לו שתי דלתות סורגים עצומות, פתוחות תמיד לרווחה, חוץ מביום הכיפורים. בתוכו היה חדר משמר עם תקרה גבוהה, מפולש אל חצר פנימית מרוצפת שבה נראו עץ תות ומבנה קטן מרובע של באר. אל השער הזה ירדו ברחוב השדרים שבאו לעבודה. מנשה הילד עקב אחריהם וידע, כבר כילד קטן, מי הוא מי ומי משדר מה. בכל שבת בצהריים, קיץ וחורף, בשתים עשרה וחצי בדיוק, ירד ממגרש הרוסים אהרון טולדנו הגדול, קריין החדשות הראשי, וחצי שעה לאחר מכן, בדיוק לאחר חמשת הפיפסים, נשמע קולו המאומן, המאוזן ככינור מכוון היטב: "קול ישראל מירושלים. השעה אחת. הנה החדשות מפי אהרון טולדנו ועיקרן תחילה."

עצם הצליל של המילים הכל כך מוכרות הללו, עוד לפני שנאמרו החדשות עצמן, היה בו כדי  לתת תחושה שהכול בסדר: ארוז, ידוע, מאורגן היטב ובשליטה. בבית בילה מנשה הרבה ליד מקלט הרדיו, ה"זניט" הגדול מעץ אגוז שאביו קנה בזול מן האנגלים ביום שבו עזבו את ירושלים. זה היה רהיט יפהפה, הרהיט המרכזי של הבית, בו שמע הנער את פרקי הסדרה "פול טמפל", את "תיקי משטרה מספרים",  את פרקי "דון קישוט" מפי יהושע ברטונוב – בעצם את כל מה ששודר.

בערבי חורף היה הנער מכבה את האור בחדר האוכל ונותן למנורת הרדיו להאיר לבדה את הקיר בעוד הוא שוכב על השטיח ומאזין. רק כשאביו הגיע הביתה מן החנות – היתה לו חנות חשמל בהמלך ג'ורג' 3, במרתף –

היה מודלק אור התקרה, אברהמוף האב היה מתיישב אל השולחן הגדול ואימו של מנשה והדודה בוליסה, האחות הגדולה של האב, היו שמות לפניו את ארוחת הערב שלו בצלחות עם  ציור של ורד במרכזן, קרוב קרוב אליו, כדי שלא יצטרך למתוח את ידיו אם ירצה משהו. 

היו שבתות של קיץ שבהן חיכה מנשה במגרש הרוסים הצחיח, השומם מאדם, לאהרון טולדנו, שהגיע ברנו 10 שלו, החנה אותה מתחת לעצי האורן הגדולים שצמחו כולם נוטים מזרחה, הציץ בשעון הזהב שלו וצעד אל הרדיו. מנשה הלך אחריו, בלי שהעז לדבר איתו, עד שטולדנו הגיע לשער הגדול ועבר דרכו אל החצר הפנימית. מנשה נשאר בחוץ מול הנוטר הוותיק בראנד, שישב בחדר המשמר כל השבת, עיין עד לשיממון בעיתונים מקומטים ושתה קפה דלוח מכוס שאינה מתרוקנת לגמרי אף פעם, מאחר שהוסיף לכוס שלו פעם חצי כוס מים ופעם חצי כפית קפה. בראנד הכיר את הנער המגיע בקביעות אל השער שלו כדי להציץ אל החצר בעיניים שחורות ומשתוקקות. הוא היה שנים רבות נוטר באותו שער וחיכה, משועמם, לפנסיה שלו.

יום אחד הביא לו מנשה קפה מן הבית, קפה של דודה בוליסה, אחותו הגדולה של אביו, שגרה איתם, קפה מבושל היטב, על מגש קטן, בפינג'ן קטן של נחושת, עם ספלון בצד ועם חוואג' בתוך המשקה החם, שריחו מילא את חללו של חדר המשמר. ולצד הקפה, על צלחת קטנה עם ציור של ורד, עוגיות זנגוויל יבשות. דודה בוליסה, שראתה עד כמה משתוקק האחיין שלה להיכנס אל חצר הרדיו, היא שהגתה את הרעיון לשלוח איתו קפה לנוטר. תחילה לא רצה מנשה לשמוע, אך דודה בוליסה סיברה את אוזנו:

"יא וואלאדי, אף אחד לא ירק בפנים של בן אדם שהביא לו קפה טוב. תיקח לו כוס קפה. מה יש?"

היא צדקה. בראנד גיחך במבוכה, עשה תנועה חלושה של סירוב אך לקח. הקפה היה עם הל וריחו מילא את כל חדר המשמר. הוזיאס בראנד, כרומני אמיתי, לא היה יכול להיות אדיש לקפה כזה. בשבת שלאחר מכן שאל את עצמו כל הבוקר אם הנער יבוא שוב עם קפה. הוא בא.  בשבת  השלישית כבר קם הנוטר מכיסאו בשעה היעודה והציץ מתוך השער שלו אל מעלה הרחוב והנער אכן הופיע עם המגשון. אחרי הפעם הרביעית כבר היה העניין מנהג  והנוטר הקשיש והנער מן הבית השכן היו חברים.

כשמנשה גדל והתחיל ללמוד חשמל ב"אורט הנביאים" לקח אותו בראנד בידו, הכניס אותו אל תוך החצר פנימה והציג אותו לפני החצרן הראשי, פלורנטין, גבר מבוגר, מחולף ומעונב, רחב כתפיים, כהה פנים ובעל שער כסף מסולסל. פלורנטין תפס באצבעותיו בזרועו הכחושה של מנשה, לחץ לחיצה ממושכת ומכאיבה ואמר אל בראנד:

"אתה מכיר את הילד?"

"הוא ילד טוב," אמר הנוטר.

"שיבוא מחר בשתיים לחדר החדשות."

וכך נעשה מנשה הנער השליח, או "הילד" כפי שקראו לזה במחלקת החדשות. בכל יום אחרי הלימודים, מיד לאחר שהטיל את ילקוטו הכבד בבית, רץ מנשה לרדיו. אביו לא היה מרוצה מזה. הוא חשב שזה בזבוז זמן.

"מה עושים ברדיו? מדברים? דיבור זה לא פרנסה," אמר לאחותו בוליסה. "שיבוא לחנות, יותר טוב."

הדודה לא ויתרה לו:

"לחנות הוא תמיד יכול לבוא. עוד יש זמן. הוא רוצה לפתוח את העיניים שלו. לראות אנשים. מה, רק איתך במרתף כל היום?"

בכל יום, בבואו לרדיו, נכנס מנשה קודם כול לחדר הטלפרינטרים שבו נקשו-קירקשו בפראות מכונות גבוהותשניראו כמו מכונות כתיבה מכושפות העובדות בלי מגע יד אדם ושילשלו מתוך עצמן אל הרצפה סרטי נייר גדולים שאותם הפריד מנשה בזהירות מן המכונות, גלגל אותם לחבילות והביא אל שולחנו של עורך החדשות בחדר הסמוך; שולחן משרדי ישן, משופשף בידי דורות של עורכים ומצולק בסימנים שחורים של סיגריות שהושארו בוערות על קצהו תוך כדי עבודה.

העורך פתח בתנועות מהירות את החבילות, סרק אותן בעיניו לאורכן, קרע מתוכן ידיעות חשובות, ושיכתב-הכתיב  אותן לכתבנית שלידו. זו הקישה  את מילותיו במהירות מטורפת על מכונת כתיבה ישנה ומצלצלת, כשהיא נצמדת אל קצב דיבורו של העורך, ובסיום, כשהגה את המילה "סוף", תלשה את הידיעה המודפסת מתוך המכונה והגישה לו אותה להגהתו. לקראת השעה העגולה סידר העורך לפניו את הידיעות המודפסות על פי הסדר שבו תיקרא המהדורה.  הקריין נכנס, עבר על הידיעות אחת אחת וסימן לו על הדפים סימנים משלו: היכן לשהות שהייה קלה, היכן לנשום עמוק ואיך להגות נכון איזה שם לועזי מסובך.

כל קרייני החדשות עברו על המהדורה בקפדנות, אך אצל אהרון טולדנו הגדול זה היה טקס של ממש. הוא התיישב מול העורך, הוציא מן הכיס הפנימי של המקטורן עט נובע כבד וכסוף, והריץ אותו על הידיעות הערוכות כשמצחו הגדול, הלביאי, מתקמט  בריכוז. על אף שהיה אחד מיודעי העברית הטובים במדינה, הקפיד על עצמו, פתח מילונים, וכדי לדייק בשמות לועזיים לא היסס לטלפן לאנשי אוניברסיטה ואפילו לשגרירויות זרות.

עם המהדורה המסודרת בידו, כותרות למעלה ותחזית מזג האוויר למטה, הלך בניחותא, כדי שלא לשבש לעצמו את הנשימה, אל האולפן, התיישב לפני המיקרופון, חיכה לפיפסים – חמשת הצפצופים המסמנים את השעה העגולה – פתח את המקרופון ואמר:

"קול ישראל מירושלים. השעה שתיים והנה החדשות מפי..."

כאן שהה  שהייה קלה, לתפארת הקריאה –  "אהרון טולדנו, ועיקרן תחילה."

הילד, שעמד ליד הטכנאי מאחורי הזכוכית,  ראה את שפתיו של הקריין נעות ואת המילים שהכתיב העורך לכתבנית לפני דקות מעטות – יוצאות לחלל האוויר וקובעות בעבור המדינה כולה את תמונת המצב – מה חשוב, מה חשוב מאוד ומה הכי חשוב.

הרגעים הללו בחדר החדשות היו יקרים למנשה. רגעי הריכוז של העורכים לפני הפיפסים,  הדאגה המתמדת שלא יהיה איחור במהדורה ושלא יהיה, חס וחלילה, שקט באוויר – דבר שיכול לגרום לכל המדינה לחשוב שקרה משהו קטסטרופלי ולהשתנק מפחד – ואז נפילת המתח, בבת אחת, כשאחרי הפיפסים נשמע קול הקריין, והחרדה מפני השקט בשידור נעלמת.

מנשה אהב כל דבר ברדיו. הוא בלע הכול בעיניו השחורות, הפקוחות, והכול נראה לו קסום.  התקליטייה עם אלפי התקליטים הישנים בעטיפות הקרטון המרופטות שלהם, האולפנים שבתוכם יושבים אנשים המדברים אל תוך מיקרופונים בשפות שונות,  מרתף הבדק שבו יושבים טכנאים מומחים ומתעסקים במכשירי הקלטה גדולים, ההכנות להקלטות חוץ וההעמסה של גנרטורים וכבלים ארוכים מגולגלים ועוד ציוד כבד על הטנדר הישן החונה בחצר שליד המזנון,  מחלקת המוסיקה החבויה מתחת לגג הרעפים הישן ובה מתווכחים אנשים ממושקפים בעלי שער שיבה ארוך בזעם על ישה חפץ לעומת יהודי מנוחין, אנשי מדור היידיש שלכולם פנים של מי שסבלו הרבה, והם מתווכחים בהרמת קול ובהתרסה פוגענית על איציק מנגר לעומת יעקב גלאטשטיין. הם היו נלהבים, היידישיסטים, כל אחד למשורר שלו, והיו נעשים ברוגז כשזלזלו בגיבוריהם.

מיומו הראשון ברדיו הקשיב הילד רוב קשב לכולם. סקרנותו והאופן שבו משך כל דבר הנעשה בבניין את ליבו גרמו לאנשים לאהוב אותו,  חוץ מאדם אחד. רוני קורלאנד, מגיש יומן החדשות. אנשי יומן החדשות ראו את עצמם נעלים על עורכי המהדורות ועל שאר עובדי הרדיו,  ורוני נחשב אצלם למספר אחת. הוא היה איש צעיר, נמוך קומה ולא אתלטי במיוחד, אפשר אפילו לומר שהיה שמנמן, בנה היחיד של משפחת שחקנים מתל אביב, אך פניו היו מעניינים – עיניים שקדיות כהות, רכות, קצת בסגנון פיליפיני או אינדונזי, ושפתיים עבות, חושניות. האיבר החשוב ביותר בגופו של קורלאנד היה הפה הזה שלו ובעזרתו, ורק בעזרתו, פילס לעצמו דרך בחיים. ממנו הפיק מילים יפות ומרשימות, הגויות בקפדנות, ששיבץ בפתיחים ובסגירים של הכתבות שכתבי היומן הביאו לו. הכתבים, כמו רוני עצמו, ידעו לדבר היטב אך הוא דאג לכך שהלשון שלו תהיה  גבוהה ומרשימה מזו של כל מי שהיה בסביבתו ובכך דמה לילד העומד על קצות אצבעותיו בשעת הצילום הקבוצתי של הכיתה שלו. רוני היה יכול להבליט את עצמו בשידור על חשבון הכתבים שלו מפני שהיה יכול להגיב על כל דבר בשידור חי, והוא אכן הגיב, תמיד, ולא החמיץ שום הזדמנות לממש את זכות המילה האחרונה של מגיש התוכנית ולהפגין ידע אישי בכל נושא גם אם הכול היה לקוח מחומר שאספו הכתבים שלו. הוא לא היה מקורי אך ידע ממי לקחת ומתי לקחת ודמה לספוג שקולט הרבה ופולט הרבה. את מנשה, שהתחיל מתארך במהירות באותה תקופה, לא סבל ואף לא טרח להסתיר זאת. רוני קורלאנד לא אהב גבוהים ומנשה הילד היה בדרך להיות בחור גבוה. אחד מתפקידיו של הילד היה להביא את העתקי הידיעות שהכתיב עורך החדשות אל מערכת היומן  ורוני  הריץ אותו בין שתי המערכות הרבה יותר ממה שהוטל על השליחים האחרים. הוא גם הביט בעין רעה על הידידות שבין  הילד לבין אדי גיא, שנוא נפשו, שהתחיל להגיש באותה עת מהדורת חדשות אישית משלו.

המהדורה האישית של אדי, שהיה עד אז עורך המהדורות הרגילות ששמו לא נאמר בשידור,  היתה חידוש מרעיש. המהדורות הרגילות היו  קולה הרשמי של המדינה, וקרייני החדשות עבדו, כפי שחינך אותם אהרון טולדנו, כמכהנים בקודש. אם עשו טעות כלשהי תוך כדי קריאה תיקנו מיד בנימה רשמית: "סליחה, אקרא משפט זה שנית."

אדי גיא היה חופשי מכל זה. היה לו קול גברי, עמוק, מלטף, נוגע ובעיקר משוחרר. הוא דיבר כאילו הוא ומי שמאזין לו נמצאים יחד באותו חדר. כאילו אין מיקרופון. קול שיוצר אינטימיות, "קול של חדר מיטות," כפי שהגדירה זאת רחל המרכלת ב"העולם הזה",  וכשהוא פתח את השידור שלו בכל יום בשש לפנות ערב נדרכו לקראתו נשים בכל הארץ והשתיקו כל מי שנמצא במחיצתן כדי להאזין לו.

שלא כמו רוני קורלאנד, אדי גיא לא היה צריך להצטעצע במילים. אצלו הקול היה העיקר.  במהדורה שלו היו לעתים קרובות גם TAILPIECES, אותן ידיעות סיום קטנות שיש בהן משהו אבסורדי, או מגוחך,  או אירוני, או משעשע – לא דברים שמשנים את ההיסטוריה, אך דברים שיכולים להעלות על שפתיך חיוך של חמלה, השתתפות, הבנה, או שמחה לאיד או איזה ניד ראש על טיפשותם של הבריות. 

מנשה התמחה בזיהוי ידיעות כאלה בתוך חומר הסוכנויות ולפעמים היה מגיע לרדיו גם שלא בשעות המשמרות הרשמיות שלו כדי למצוא חומר שאדי יאהב. מנשה  היה האדם היחיד שאדי הרשה לו להיות בתוך האולפן ממש, בסמוך אליו, בזמן שקרא את המהדורה שלו. בסיום המהדורה, לאחר המילים "אשוב אליכם מחר באותה שעה. כאן אדי גיא," כאשר המיקרופון נסגר והנורה האדומה מעל האולפן כבתה, הלכו אדי ומנשה אל חדרו של אדי, ושם, נשען לאחור בכסאו, הניח אדי על השולחן את רגליו השזופות הנתונות במוקסינים לבנים בלי גרביים, הצית לעצמו סיגריה, שתה כוסית 777 והתחיל לקבל שיחות מנשים.

התקשרו סטודנטיות, נשים נשואות, מבוגרות, שכל רצונן היה לנסות להיפגש איתו או לפחות לשמוע את קולו בטלפון בשיחה אישית. התקשרה אפילו אשתו בנפרד של אדי, אילונה טומאשק הנאה, שלפני זמן לא רב רצתה להתגרש ממנו מפני שהוא עורך חדשות אנונימי ועכשיו רצתה לקחת אותו בחזרה. אבל עכשיו היה אדי על הסוס והוא לא מיהר לדבר איתה.  הוא העדיף לדבר עם נשים אנגלוסקסיות לא צעירות במיוחד שהמידע על אדי כמאהב דגול עבר ביניהן מפה לאוזן.

היתה אחת אמילי, שהיתה קשורה איך שהוא לקונסוליה האמריקנית שברחוב אגרון, שהיתה נפגשת עם אדי במלון המלך דוד. מן הפגישות הללו היה אדי מגיע לרדיו עם חיוך מנצח וביישני גם יחד ועם קופסת קרטון אדומה, מוארכת ונוצצת ובה עשרים חפיסות של סיגריות "פול מול".  אדי ומנשה עישנו אותן יחד בחדר, אחרי המהדורות, כאשר כולם במליסנדה עישנו "סילון", "דפנה" ו"אודם" או, לכל היותר, "אסקוט".

החפיסות האדומות הריחניות הללו, העטופות בנייר צלופן דק והדוק, היו פלאיות בעיני מנשה, כאילו הביא איתו אדי לרדיו חופנים של יהלומים.  אך לילד נכונו הפתעות גדולות יותר.  בוקר אחד, כאשר אדי הגיע לרדיו היישר מן המלון,  אמר לעוזרו:

"בוא רגע החוצה. אני רוצה להראות לך משהו."

ברחוב מליסנדה הצר, צמודה לקיר האבן ליד השער של בראנד, עמדה מכונית פתוחה קטנה, נמוכה מאוד, שנראתה למנשה כמעט צעצוע. 

"מה אתה אומר על זה?" שאל אדי. "איך הצבע?"

המכונית היתה בצבע ירוק כהה והמושבים – היו לה רק שניים –  היו מעור עדין בצבע חום בהיר. 

"צבע ירוק," אמר מנשה סתמית.

"ירוק-בקבוק," תיקן לו אדי. "רוצה סיבוב?"

הם התיישבו על מושבי העור, דחוקים זה אל זה, אדי התניע בתנועת יד בוטחת ורחוב מליסנדה הצר, התמלא כולו ברעם מחריש אוזניים של מנוע רב עוצמה. אדי אחז בשתי ידיו בהגה – הגה קטן, כמו במכונית של לונה פארק – והמכונית זינקה ממקומה ויצאה מרחוב מליסנדה בטרם הספיק הילד למצמץ בעיניו.

המכונית הייתה אלפא רומיאו ספורט מדגם נדיר, עשויה, כפי שהסביר אדי בצעקה מעל לרעש המנוע, בעבודת יד. ציפוי המושבים היה של עור צבי. היא היתה שייכת לאמילי, ומאחר שזו נסעה לשבוע לרומא עם הבוס שלה, הקונסול, היא השאירה את המפתחות לאדי יחד עם רשות להשתמש במכונית ככל שירצה. 

המכונית חלפה ברחוב שבטי ישראל, שהיה ידוע לירושלמים ותיקים כרחוב סיינט פול, וטסה לכיוון סנהדריה על פני בית החולים האיטלקי ההרוס למחצה, כשהרוח מכה בפניו של מנשה ומשטיחה את שערו לאחור על ראשו. במהירות בלתי נתפסת הגיעה ה"ירוק בקבוק"  אל גדר הגבול החלודה באזור שער מנדלבאום, שמאחוריה לגיונרים בכפיות אדומות. אחד מהם, כהה פנים ומשופם, צעק משהו לא מובן אך תוקפני ואדי גיא סובב במהירות את הרכב על הכביש הצר והמשובש כשהוא כמעט משפשף את כנף הרכב בגוש בטון דמוי חרוט, חלק ממחסום דרכים שהיה מכונה פעם "שיני דרקון", והדהיר את המכונית דרומה כשמאחוריהם מתפצחת לה ירייה מהרובה האנגלי של הלגיונר המשועמם.

בית החולים האיטלקי שוב חלף לידם, הפעם מצד ימין, ובתוך דקות נמצאו בדרום העיר, בין בתיה הקטנים של ארנונה ומיד לאחר מכן ברמת רחל,  כאשר מעבר לגדר הגבול ולשדה המוקשים שמאחוריה, כלפי דרום, נראה גיא עמוק ומעבר לו, על הרכס, העיר הקטנה והמסולעת בית לחם. גם כאן היו  עמדות של ליגיונרים, אך מרוחקות יותר מן הגדר מאלו שבמעבר מנדלבאום, ואדי שוב סובב את המכונית, האיץ דרך ארנונה ותלפיות צפונה, חלף בין מלון המלך דוד וי.מ.ק.א, עלה ביעף במעלה רחוב שלומציון, שמו החדש של רחוב פרינצס מרי.  "עפה כמו ציפור," צעק אדי בשביעות רצון באוזני הילד, ושתי דקות לאחר מכן נעצרה המכונית ברחוב מליסנדה,  בדיוק באותה נקודה  שממנה יצאו.

מנשה התמתח ויצא מן המכונית ועמד לידה ברגליים  רועדות. הוא מיצמץ אל קיר האבן של מגרש הרוסים כאילו הוא רואה משהו זר ומוזר. הנסיעה המסוחררת גרמה לו תחושה של שיכרון. אדי, לעומתו, עמד שווה נפש, כאילו נהג מאז ילדותו מכוניות ספורט שכאלו, והצית לעצמו "פול מול". הוא נראה טוב, אדי. הגליל הלבן, המדויק, של הסיגריה הארוכה הבליט את השיזפון של פניו הגבריים, המחוטבים. אלה היו ימים טובים לאדי גיא. הוא היה בכושר שיא כמאהב, כשדרן וכאיש רעים להתרועע ומנשה הודה למזל הטוב שהעמיד אותו כעוזר דווקא ליד האיש הזה.

בעבודה הם היו צוות יעיל, שני אלה. מנשה סרק  כמויות אין סופיות של חומר סוכנויות כדי לחלץ בשביל המהדורות TAILPIECES מעניינים במיוחד. אדי הנחה אותו:

"לפעמים בתוך החומרים הכי יבשים אפשר למצוא פנינים,"  אמר, "צריך רק לפקוח עיניים." 

ומנשה פקח. הוא עבר ביסודיות על מדור הידיעות האזוריות של סוכנות עתי"ם שהעבירו  הכתבים מן הפרובינציה, ידיעות שהעורכים בחדר החדשות או ביומן החדשות לא טרחו כלל להסתכל עליהן – אותם עניינו תמיד רק הידיעות הגדולות מן המשולש ממשלה-כנסת-בית המשפט העליון – ודווקא ביניהן מצא הילד ידיעות מבתי משפט נידחים, כמו  זאת מבית משפט השלום בעכו, אשר אדי שידר אותה בסוף המהדורה כך:

"ולסיום: שוקרי אבו ג'לאלה בן ארבעים משפרעם הועמד לדין על השחתת שמיכה משטרתית ששוויה שלושים וארבע לירות.  נציג המשטרה, רב שוטר אבי חבושה, האשים אותו כי בעת שהיה בתא מעצר במשטרת שפרעם קרע את השמיכה, קשר חלק ממנה לצווארו וניסה לתלות את עצמו. התובע המשטרתי דרש קנס ופיצויים עונשיים. השופט אמנון רדאי הרשיע את הנאשם בדין אך לא הטיל עליו עונש כספי אלא רק מאסר על תנאי."

ידיעת קטנה זאת, למשל, הביאה לידי התעניינות גדולה בגורלו של אבו ג'לאלה, והוא שוחרר מן המעצר.

בגלל ידיעות כאלה הפך אדי גיא בעיני המאזינים למגינם של אומללים וקשי יום, מעין טריבון העם בנוסח ישראלי, והפופולאריות שלו גברה עוד יותר. 

מרכז העניינים בירושלים, בשעות היום לפחות, היה באוניברסיטה בגבעת רם. ההרצאות של לאה גולדברג ושל יעקב טלמון בבניין מייזר היו ההצגה הטובה ביותר בעיר. הן משכו אליהן סטודנטים מכל רחבי האוניברסיטה ואפילו מפקולטות מרוחקות כמו הפקולטה לרפואה, שהיתה ממוקמת בבנייני אביחיל ליד קיר הבטון הגדול שמסיים את רחוב יפו בין שתי חורבות, זו של מלון פאסט וזו של בניין נוטר דאם, או מן הפקולטה למשפטים בבניין רטיסבון.

גם מן הרדיו הלכו לשם, ובין ההולכים היו גם אדי גיא ורוני קורלאנד. הם, וגם אחרים, נתנו עדיפות ללאה גולדברג על פני טלמון משום שאליה הגיעה בקביעות יפהפיית הקמפוס עלווית קיר-מואב, בתו של המשורר התל אביבי הידוע אדרכמון קיר-מואב. עלווית לא היתה בין המתקשרות אל אדי אחרי המהדורות שלו. הוא היה זה שהתעניין בה והירבה לדבר עליה בשיחות אחרי-המהדורה שלו עם מנשה. הוא סיפר שעלווית היתה באמצע שנות העשרים שלה, גבוהה עם שיער ערמוני הנופל באצילות אל כתפיים חטובות וממסגר פנים של יפהפייה רוסית, שלא היתה בלתי דומה לאנה קרנינה כפי  ששיחקה אותה גרטה גרבו ושהיתה, עם זאת, יכולה לדגמן לבוטיצ'לי, למודליאני או לקלימט – כל אחד מהם היה שמח לקבל אותה. הוא אפילו הביא איתו ספרי אמנות כדי שלעוזרו-חניכו יהיה מושג ויזואלי במה דברים אמורים. עיניה, סיפר אדי, היו כחולות-סגולות. הצייר יוסי שטרן, שראה אותה בקפה ניצן, אמר שצריך לייצר מילה חדשה כדי לתאר את הצבע הזה. יש לה פה קטן ושפתיים לא עבות אך משורטטות היטב ועור צחור שמעורר מיד מחשבות על עירום מלא גם אם ראית רק את פרק ידה, המשיך אדי להתפייט עליה. לא היה איש בקמפוס שלא היה שבוי בקסמה. לסטודנטים הצעירים לא היה סיכוי, כמובן. היא היתה יפה ומשכילה עד כדי כך שאיש מהם לא העלה בדעתו להתחיל איתה.   עלווית היתה מבוגרת מהם. היא היתה באוניברסיטה כבר שש שנים ועמדה לסיים את האם. איי. שלה בתולדות התיאטרון, אבל המטען העיקרי שלה היה לא זה אלא מה שראתה בבית שבו גדלה. אדי ידע עליה הרבה, קרא כל מה שנכתב עליה ואפילו גזר קטעי עיתונים. לפי כתבה שהתפרסמה בעיתון הסטודנטים החדש "פי האתון", היה ביתו של המשורר אדרכמון קיר-מואב (צבי משה וואנד כשמו לפני שעלה לארץ) מקום מפגש למשוררים, סופרים, אנשי תיאטרון, ציירים, מוסיקאים ואנשי עיתונות תל אביבים, ועלווית הקטנה ראתה ושמעה את כולם כשהם מדברים בכמה שפות, כשאידיש אינה הפחותה שבהן, מתפלספים להנאתם, מתבדחים, קוראים שירים בקול, מצטטים  טקסטים ופרגמנטים חביבים  עליהם ושותים 777 ושטוק 84 עם דג מלוח שאימה של עלווית, צילה, התקינה בבית המשפחה ברחוב גורדון עם בצל ושמנת.

הסטודנטים הצעירים יכלו רק להביט אל היפהפייה. הם עמדו מאחורי העמודים העבים של בניין מייזר, מסתתרים ברוח החורף האכזרית שבאה היישר מן המערב, ומחכים לבואה של עלווית מתחנת האוטובוס בתקווה שהרוח תרים לה את החצאית על ירכיה החטובות. בירושלים אמרו שהיא מדברת רק עם אנשים מבוגרים ממנה וכאלה היו מחזריה. המלווה הקבוע שלה באוניברסיטה היה הכוכב העולה של המחלקה לפילוסופיה, דוקטור מרדכי מארק ניצ'קו.  מחזר אחר היה רוני קורלאנד, שגדל איתה בתל אביב והחליט עוד בילדותו להתחתן איתה, ובאחרונה הצטרף גם אדי גיא. לפי רחל המרכלת ב"העולם הזה" היה ניצ'קו בעל הסיכויים הרבים ביותר להיות בן זוגה הממוסד של עלווית וזאת משום שבעברו היה תלמידו של סארטר.  ניצ'קו אמנם נראה צעיר אך  היה כבר קרוב לבן ארבעים. הוא היה מי שפירסם בישראל את שמו של סארטר, שהיה ידוע לפניו אך למעטים בארץ. עד כדי כך היה מסור לצרפתי הדגול עד שבאוניברסיטה כינו אותו "סארטר הקטן". ואולם שעה שגיבורו היה נמוך קומה ודמה לצפרדע פוזלת –היה ניצ'קו דמות גבוהה, תמירה ועצבנית, ואמרו עליו שהוא דומה לשחקן אנטוני פרקינס. כוחו היה באינטלקטואליות הרוטטת, הרעבתנית שלו, שנרכשה בעשרים שנות לימודים והוראה בסורבון, שבע מתוכן אצל סארטר עצמו.

נשקו של רוני  במערכה על עלווית היה כפול: העובדה שהוא גדל לידה בתל אביב והעברית המשובחת שלו שקיבל בבית הוריו. רוני היה בנם היחיד של שחקן "האוהל", שכונה בחוגי "כסית" ו"שלג הלבנון" – "פלטיאל האילם" משום שקיבל מעט מאוד תפקידי דיבור והיה ידוע במימיקה הטובה שלו, בעיקר בהבעות של הטלת ספק ולגלוג מסותר, דק – ושל השחקנית תמרה קורלאנד, אף היא מן "האוהל", שהתפרסמה בצעירותה ב"רסיטאלים" שנתנה ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים, ובהם קראה פרקי תנ"ך, מונולוגים ממחזות קלאסיים וקטעים מפושקין ומלרמונטוב. היתה לה רי"ש רוטטת חזקה וליצני הדור בתנועות הנוער אהבו להציג חיקוי נלעג של סגנון קריאתה המלא פאתוס:

"עד שקמתי דבוררררה! שקמתי אםםםם בישררררראללללל!!!!!"

רוני הילד סבל מן החיקויים הללו. קומתו הנמוכה הקשתה עליו להיאבק גופנית במלעיגים, אך הוא פגע ביריביו במילים חריפות. יכולת הדיבור שלו הייתה הכלי שלו לפלס לו את דרכו בחיים ולהשתלט על השיחה בכל הרכב חברתי שבו מצא את עצמו.  אמרו עליו שכשהוא מדבר הוא מפסיק להיראות נמוך וכאילו נעשה  חזק יותר. הוריו היו מבאי ביתם של הורי עלווית ושם פגש אותה כילדה וגם את לאה גולדברג, שגרה בסמוך והיתה אף היא מחובבי  הדג המלוח של צילה וואנד,  כפי שאמא של עלווית  המשיכה להיקרא בפי כול.

במרוץ אל עלווית היה אדי בעמדת נחיתות, או, כפי שאמר למנשה מתוך לגלוג עצמי, "במקום השלישי המכובד". הוא היה אדם שאהב ספרות, מוסיקה, אמנות, אך לא היה אינטלקטואל מסעיר ברמתו של ניצ'קו. הוא גם לא היה תל אביבי כמו רוני אלא ממשפחה יקית מחיפה, עיר שלא עוררה עניין כלשהו אצל עלווית, והרקע המשפחתי שלו לא היה אמנותי.  אביו של אדי היה פקיד בעירייה ואמו עקרת בית. נשקו, עם זאת, היה משולש: קולו, מראהו השחום והגברי ומצב רוחו המבודח והטוב תמיד.

בכל שבוע, בתום ההרצאה, נגשו אנשים אל פרופסור גולדברג לשאול משהו או לומר לה משהו וגם עלווית עם ניצ'קו לצידה וירון קורלאנד ניגשו תמיד להחליף איתה כמה משפטים.  גם אדי גיא התחיל להצטרף לניגשים, שאל שאלות קצרות או אמר משהו תמציתי – ללאה גולדברג לא היתה סבלנות רבה למלל ארוך – וקיבל ממנה פנים מאירות ותשובות ענייניות.  הוא חש שזה מקנה לו כמה נקודות אצל עלווית והתחיל לחשוב על  ניסיון לקבוע איתה פגישה, אך בדיוק אז צץ בהרצאות בבניין מייזר  מישהו חדש, בחור ושמו אורי צורן.

הוא היה רקדן צעיר, בן דגניה, שייצג את הגוף כמרכז כל הדברים. אורי צורן היה בחור לא גבוה, עם פנים בלי ייחוד בולט, אך גופו חסון מאוד, שריריו חזקים, מוצקים והרמוניים ורגליו, בייחוד, היו יצירת מופת של שרירים מחוטבים בשלמות מפוסלת. צורן התחיל כתלמיד באקדמיה למוסיקה ולמחול ברחוב סמולנסקין, מאחורי טרה סנטה, ומן הרגע הראשון שלו שם נחשב לעושה צרות מפני שחשב שריקוד אמיתי חייב להיות חופשי לגמרי, בלי סגנונות וכללים, ומבטא את מה שהרקדן מרגיש באותו רגע על הבימה. הוא חולל שערורייה באקדמיה כשהופיע בערב הסיום החגיגי של המחזור שלו על הבימה לבוש רק במכנסי התעמלות קצרים ומהוהים עם שלוש רקדניות תמירות לבושות בשמלות ארוכות, כולן גבוהות ממנו, וארבעתם  נעו לצלילי  מוסיקה טורקית מוקלטת, רכה ומונוטונית של זמר ספק שר ספק מדבר ובעצם נוהם נהימות חרישיות של ייחום שהולך ומתגבר ואינו חושב כלל להגיע לידי סיום. ברגע מסוים כרע אורי לרגלי אחת הרקדניות, שלח את שתי ידיו אל מתחת לשמלתה, הוריד שם את תחתוניה ומשך אותם למטה עד לרצפה, והרקדנית הרימה רגל ועוד רגל והשאירה את התחתונים על הבימה.   ראו עליה שזה גרם לה ריגוש. גופה לא נחשף אך תנועותיה היו משוחררות יותר, רכות ומתמסרות יותר ללחשושים המתמשכים של הטורקי השטוף בזימה.

הריקוד נמשך עוד ועוד ובמהלכו הפשיט אורי באותה שיטה גם את  האחרות. האופן שבו הופשטו תוך כדי ריקוד בלי שגופן נחשף גרם לכל הקהל ריגוש גדול. צורן עצמו לא לבש תחתונים מתחת למכנסי ההתעמלות המהוהים שלו, שנראו כאילו נשארו ברשותו עוד מן התיכון, מה שגרם ליושבים בשורות הראשונות – ובהם ראשי האקדמיה ובכירים במשרד החינוך – לזכות בעל כורחם במבט אל מבושיו שהיו נאים וחסונים לא פחות מזוג הרגליים שביניהן שכנו. 

עוד באותו ערב נפלט אורי צורן, לשביעות רצונו הגמורה, מן האקדמיה בלי תעודת גמר ובלי זכאות לקבל רשימת ציונים. לאחר זמן לא רב העלה הרקדן את המופע שלו במועדון בכחוס, שהיה ממוקם בסמטה של "גרעיני בהרי" ליד רחוב יפו מאחורי מיבנה נטוש של בית כנסת שנשא כתובת גרפיטי גדולה מרוחה על הקיר בשחור:  "מקום קדוש – לא להשתין."

ושם, בבכחוס, ראתה את אחת ההופעות שלוגם עלווית קיר-מואב.

בכחוס היה חור,  אבל זה היה המקום היחיד בירושלים, חוץ מהמנגל של אבו שאול ברחוב מחנה יהודה, שאליו היה אפשר לבוא בשעות הקטנות של לילות חורפיים. המשקאות שהגישו בבכחוס לא היו מעודנים.  בעלי הבית התגאו ב"קוקטייל" שהמציאו: ה"מרזאבי", שלא היה אלא ערבוביה של שאריות מכל הבקבוקים הכמעט ריקים, ולא חשוב מה היה בהם. זה היה משקה משכר ומעורר בחילה איומה.

המופעים של צורן לא פורסמו ולא התקיימו במועדים קבועים. במשך אותו חורף, שהיה קר במיוחד, היו רק מופעים בודדים. שעת ההתחלה הייתה מאוחרת, סביב חצות הלילה, לאחר סיומו של מופע אחר, על פי רוב שירי עם עם גיטרה או עם אקורדיון.  בעלי המקום הודיעו על העניין בשקט לכמה מקורבים וכך, על בסיס של מפה לאוזן, הגיע סביב חצות הלילה קהל מצומצם אל סמטת בהרי החשוכה. היו שם גם אדי גיא עם אמילי מן הקונסוליה ומנשה הילד,  שהודיע לפטרונו-מדריכו שאינו מוכן עוד להסתפק בסיפורים והוא  רוצה לראות דברים בעצמו.  השלושה, כמו כל הנוכחים, ישבו מאובנים מקור על הכיסאות הפגומים –  רוב הריהוט בבככוס היה  גרוטאות שהבעלים גררו למקום  מן הסביבה הקרובה –  אך מהר מאוד שכחו את חוסר הנוחות ובלעו בעיניהם את מה שקורה במרחק כמה צעדים מהם על הבימה הנמוכה. שם, בחלל הקפוא, בין הקירות המושחרים מעשן נרות והמוארים קלושות בכמה נרות תקועים בבקבוקי וורמוט ריקים,  ראו את אורי צורן והרקדניות שלו נעים על הבימה בתנועה  בלתי  פוסקת עם זרם המוסיקה-שירה-לחשושית הטורקית החוטאת והמחטיאה. ברגע מסוים במהלך ההופעה הגיעה למקום עלווית קיר-מואב  בחברתם של דוקטור מארק ניצ'קו ועוד כמה אנשי סגל צעירים מן הסגל של מדעי הרוח. הם נכנסו בשקט והתמקמו בחלק האחורי של החדר, אך בקהל הרגישו איך שהוא שהיא כאן וראשים הסתובבו לאחור כדי להסתכל. גם אדי ומנשה הסתכלו.  על אף האפלולית הבין מנשה כי אדי לא הפריז בדברי ההלל שלו לבחורה. די היה באופן שבו נשאה את ראשה על צווארה כדי לאותת: לחדר הגיעה יפה אמיתית.

באותו לילה קרה משהו שהפך את אורי צורן הצעיר מרקדן מחתרתי בירושלים הרחוקה לתופעה כלל ארצית, ובעצם, כפי שהגדירה זאת נכון רחל המרכלת על השער האחורי של "העולם הזה", להיסטריה ישראלית.

לקראת סוף ההופעה, בעודו שוכב על הבימה ומתנועע כששלוש הרקדניות מתנשאות מעליו, כבר מופשטות מן התחתונים והחצאיות הארוכות מלטפות להן בחופשיות את האגן והירכיים,  פשט אורי מעליו את מכנסי ההתעמלות בתנועת יד חזקה אחת, זרק אותם הצידה והמשיך להתפתל על גבו בקצב החושני של המוסיקה כשפלג גופו התחתון, העירום, פונה היישר אל הקהל.

הנשים בקהל השמיעו קול גניחה מופתעת-מתפעלת. מבושיו המפוארים היו חטיבה אחת עם ירכיו השריריות שאלפי שעות של אימוני ריקוד הפכו אותן למפוסלות ולמושלמות. לא היתה אישה באולם שראתה את כיס האשכים המלא והמוצק שלו ואת האיבר היפה הנח עליו באדישות מתפנקת, לא בלתי דומה לאברו של אדם הראשון אצל מיכלאנג'לו – שלא חשבה על הפריון הטמון ב"חבילה" הזאת. 

אמילי היתה כה נסערת עד שכמעט לא חשה שהמופע הסתיים. היא המשיכה להסתכל לכיוון הבימה כאילו יש עוד משהו לראות שם. עברו דקות עד שהתחילה לקלוט שהמוסיקה הטורקית נפסקה ושעל הבימה כבר אין איש. באיטיות התחילה לעטות על עצמה צעיף וכפפות ולהתכונן לרוץ בגשם אל ה"ירוק בקבוק" שלה שחנתה בפינת רחוב יפו השומם.

אדי, עם מנשה בעקבותיו, ניגש אל  עלווית כדי לומר לה שלום, אך השניים מצאו את עצמם עדים לוויכוח לא נעים בינה לבין דוקטור ניצ'קו. עלווית חשבה שכדאי לשלב את אורי צורן בהפקת המחזה האלגורי "כל אדם" שהחוג לתיאטרון עמד להעלות. היא חשבה שהוא  הבחירה הטבעית לתפקיד "חטא הבשרים" במחזה ורצתה לגשת אליו ולגייס אותו מיד. מארק ניצ'קו התנגד:

"'כל אדם' הוא מחזה מוסר EX  DEFINITIO. הבחור הזה מתאים למחזה מוסר כמו שאני מתאים להיות הארכיבישוף של טולוז."

"מדובר בתפקיד 'חטא הבשרים',"  השיבה עלווית, "לזה הוא בטח מתאים."

"בפילוסופיה של ימי הביניים החטא הוא לא אקט סקסואלי אלא קונספציה פילוסופית. מה לאקזיביציוניסט הקטן הזה ולפילוסופיה?"

עלווית לא אהבה שפוסלים כך מישהו שמוצא חן בעיניה והגיבה בבוטות:

"הוא אמיץ. הוא אמן שובר מוסכמות. הולך נגד הממסד. אני אוהבת גבר אמיץ. האדם  המורד."

למשמע החיבור הזה של שם ספרו של קאמי עם  רקדן העירום הצעיר, התפוצץ ניצ'קו:

"אם הוא אמן אולי תופיעי איתו?"

"רעיון! אני הולכת לשאול אותו אם הוא יקבל אותי."

היא סובבה אליו את גבה ופנתה ללכת אל מאחורי הקלעים. 

"אם את הולכת לשמה זה נגמר בינינו," צעק אחריה.

צעקתו המיואשת של המלומד הצעיר נשמעה היטב בחלל החדר. עלווית אף לא טרחה להסתכל לעברו. היא לא התכוונה באמת להופיע עם צורן ורצתה רק לדבר איתו, אך הבחור כבר לא היה במקום. התברר שבבכחוס לא היו כלל "אחורי קלעים". אורי צורן פשוט זרק על עצמו מעיל ונעלם אל תוך הלילה. 

השמועות על המופע פשטו במהירות בכל הארץ. רחל המרכלת נדרשה לעניין על השער האחורי של העולם הזה ואורי צורן הפך למשאת נפשן של  נשים שהשתוקקו למגע איתו, ולוּ חד פעמי. לא חסרו מי שרצו להרות ממנו.

לקראת ההופעה הבאה, על אף שלא פורסמה בשום מקום, היתה נהירה חזקה של קהל, נשים בעיקר, וסמטת בהרי נסתמה כבר בשעות הערב המוקדמות עד רחוב יפו מצד אחד ועד הבר "פינק" מצד שני. צורן היה במקום לצורך סידורים טכניים – כבן קיבוץ היה פועל הבימה, החשמלאי ואיש התחזוקה של עצמו – והקהל רצה לפרוץ פנימה על אף שדלתות בכחוס עוד היו סגורות. לא היה חסר הרבה שמישהו ייפצע בתוך הדוחק. המשטרה הוזעקה. נוכח המצב שנוצר היה צורך להבריח את אורי מן המקום דרך גדר התיל החלודה של בית הכנסת הנטוש.  ההופעה בוטלה.

בימים הבאים ניסו נשים מכל הגילים ומכל המעמדות לחפש את צורן וליצור אתו קשר, ובכלל זה נשים נשואות ונשים מן החברה הגבוהה ממש. גם אמילי היתה בין המתעניינות, וחברתה סטפני הגיעה במיוחד מארצות הברית כדי לעזור לה בחיפושים. נשים ארבו לו בירושלים, התעניינו אצל בעלי בכחוס, ניסו להתיידד עם הבנות שרקדו איתו, עם בני המחזור שלו באקדמיה, והיו אפילו מי שנסעו לדגניה להתעניין שם אם הוא מגיע לבקר את הוריו. ואולם אורי צורן לא נמצא  ואיש לא שמע שהוא מתכנן הופעות חדשות. 

רוני קורלאנד שמח שהצרפתי השרמאנטי פינה את השטח אצל עלווית אך לא היה מרוצה מזה שאדי גיא מנסה ללכוד את תשומת ליבה של זו שייעד לעצמו. רוני ניצל את מעמדו ביומן החדשות להראות לה מי הוא באמת איש השידור בעל הכוח. הוא גייס את היומן כדי לקדם את ההפקה של "כל אדם" ויזם כתבה מוקלטת עם ראש החוג לתיאטרון, פרופסור אריה יעקובסון ועם עוזרתו עלווית קיר-מואב.

יעקובסון הגדול, הבימאי הנודע והמורה הכריזמאטי לתיאטרון, שבאולפן ההקלטות דיבר דברים רבים ומרתקים, נדחק בכתבה הערוכה לקרן זווית, והמראיין  הבליט דווקא את עלווית, היה מאוד חמים אליה ופעמיים הזכיר את אביה, כאילו אגב אורחא, דבר שהיה לה לרצון מפני שהמשורר אדרכמון קיר-מואב היה, לפי המקובל בין הדשים בענייניה, האדם היחיד עלי אדמות שהיא העריצה באמת. בגבעת רם, בשבוע שאחרי אותו שידור, הורגשה התקרבות בין עלווית ובין רוני ואחרי ההרצאה של  לאה גולדברג הלכו השניים לאכול שניצל עם צ'יפס במסעדה של שטארק כשהם מותירים אחריהם את אדי גיא עם שאר המסתודדים סביב המרצה.

ברדיו לא נחשב רוני זאב בודד. הוא לא היה מסתגר אך גם חברים קרובים לא היו לו.  במגעיו עם אנשים אהב לשמוע בעיקר את עצמו ואם דיברת איתו והוא האזין לך ראית שמה שמעסיק אותו באותו רגע הוא הכנת תשובה שתאפשר לו להבריק.

רוני הביט בעין רעה על הידידות הגדולה בין אדי גיא לבין הילד. הוא הבין שמנשה לומד הרבה מאדי ונותן לו מצידו סיוע של ממש בעבודה. רוני  ניסה לשבש מצב זה בכך שהעמיס עבודה שחורה על הילד, שנשאר, רשמית, במעמד של נער-חניך העומד לרשות כולם, ושלח אותו בשליחויות שונות רק כדי שלא יימצא כל הזמן עם אדי ולא יקדיש את עצמו רק לו.  בכל פעם שראה אותו בחצר הטיל עליו לקחת את האופניים הצהובים של מדור השליחים ולנסוע, בכל מזג אוויר, אל לשכת העיתונות ברחוב שמאי ולהביא משם חומר. 

הלשכה שכנה בקומה השנייה של בניין ישן ברחוב שמאי ושם, במסדרון אפלולי,  מול מסעדת "שה סימון", היו על הקיר תאי דיקט ישנים עם שמות של כלי תקשורת ירושלמיים – "ג'רוזלם פוסט", "למתחיל", "אומר", "המודיע", "קול ישראל", וכמה נציגויות של עיתונים זרים – ולתוכם הוכנסו קומוניקאטים והודעות משוכפלים  במולטיליט,  לא חומר קריאה מושך  ולא מעודכן במיוחד, בסגנון "שר הסעד דוקטור יוסף בורג  יצא לאמריקה בענייני משרדו."

איש לא מיהר לעיין בדפים, חוץ ממנשה הילד שזכר את מה שלמד מאדי בעניין חיפוש TAILPIECES ולכן עמד במסדרון האפלולי ועבר על הכול ורק אז הביא את החומר לרדיו ושם עלעלו בו העורכים בלי חשק וזרקו את הכול לסל הניירות. 

סיכוייו של מנשה למצוא משהו טוב ולהביא אותו בנפרד לאדי היו אפסיים, עד לאותו יום שבו צדה את עינו הודעה של משרד המסחר והתעשייה בעניין שנוגע למטבע זר. היה מדובר בסיכום דיון של איזו ועדה לאישור המרת לירות למטבע זר לתשלום בעבור מופעי תרבות מחוץ לארץ ונאמר שם שהוועדה לא אישרה הקצבה לכמה להקות ואמנים ובהם להקת חיפושיות הקצב מבריטניה.

יושב ראש הוועדה, סמנכ"ל משרד החינוך גרשון יזרעאלי, כתב גם הנמקה: "מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו כל ערך ראוי לשמו. הלהקה גורמת צריחות היסטריות והתפרעויות של בני נוער בעת הופעת הלהקה."

הוא הסתמך על חוות דעתו של מנכ"ל משרד החינוך חנוך רינות, שכתב לוועדה שלא שמע על הלהקה אך ממה ששמע עליה הוא מסיק "שאין כאן חוויה מוסיקלית או אמנותית אלא מפגן חושני המעורר רגשי תוקפנות וגירויים מיניים."

את הדף הזה קיפל הילד ושם בכיסו ובבואו לרדיו, אחרי שמסר את כל שאר הניירות בחדר החדשות, הביא אותו אל אדי, שישב בחדרו כשרגליו עם המוקסינים על השולחן וכוס זכוכית עבה עם קפה בוץ סמיך לידו והתכונן למהדורה. אדי עיין בנייר. מנשה שאל:

"זה טוב ל-TAILPIECE?"

"לא ל-TAILPIECE," אמר אדי, שנשאר אדיש כלפי חוץ ובעצם התרגש, "לפתיח."

ובלי לשנות את תנוחתו התחיל לחייג לאמרגנים בתל אביב עד שתפס את משרד "בוגטיר את אורי", שעמדו להביא את ארבעת הבריטים הצעירים לארץ. שם אמרו לו שהבעייה האמיתית היא לא כסף אלא פחד של משרד החינוך מצרחות של נערות צעירות וזאת בעקבות התפרעות של ילדות חודש לפני כן בהופעה של קליף ריצ'ארד בחיפה.

בזמן הקצר שנותר לו עד למהדורה הספיק אדי לטלפן למרכזיית החיוג הבין לאומי של הדואר, בבניין ג'נראלי, לקבל קשר ללונדון ולקבל אישור לסיפור מבראיין אפשטיין, אמרגנם של החיפושיות. זה גם גילה לו שהלהקה יוצאת באותו שבוע להופעות בארצות הברית. רק אז, כשכל הפרטים בידו, הוריד אדי את רגליו מן השולחן והקיש במהירות על ה"אוליבטי" החבוטה  ידיעה קצרה, עניינית ובשל כך גם מטלטלת, שפתחה את המהדורה, ידיעה שהיתה שיחת היום והקנתה לאדי גיא מעמד של עיתונאי חושפני בנוסף להיותו "הקול של חדר המיטות" ומגן האדם הקטן.  

"העולם הזה", שנהג להדביק לשמותיהם של אנשים כינויים בצורת שם פרטי אמצעי, התחיל לכנות אותו "אדי (סקופי) גיא."

בחלונות הגבוהים לא אהבו את הסקופ על החיפושיות והיו אפילו שרי ממשלה שזיהו אצל אדי גיא נטיות אנרכיסטיות. גם מתוך הרדיו חתרו נגדו. רוני, למשל, ניסה להציע להנהלה לבטל את המהדורה האישית או, לחילופין, לחלק אותה בין אדי לבין שדר אחר, החלטה שהיתה מביאה לידי אותה תוצאה מאחר שאדי לא היה יכול לחיות איתה.

ואולם ההנהלה ידעה כי הציבור אוהב את אדי ולא עשתה דבר בעניינו. בראנד, הנוטר הקשיש, שידע הכול משיחותיהם של אנשים שחלפו לידו בשער וטעו לחשוב שהוא שקוע בגיליון ה"ויאצה נוסטרה" שלו,  אמר לילד שיזהיר את אדי, שיחדיר לראשו שמתנכלים לו, אך ראשו של אדי לא היה פנוי לדברים כאלה. אותו עניינה רק עלווית. הוא הבין שהרעש שעשה סקופ החיפושיות מספק הזדמנות טובה לנסות להשיג אותה, ושאם לא יעשה צעד נועז היא עלולה ללכת עם רוני, ולו מטעמי נוחות שנשענת על היכרות מילדות. 

ימים אחדים אחרי סקופ החיפושיות אמר אדי למנשה:

"נוסעים לתל אביב."

"תל אביב? מה יש בתל אביב?"

"אבא של עלווית. הגיע הזמן שהוא יכיר אותי."

הירוק בקבוק שוב היתה מושאלת בידו של אדי, ונופישבע האחיות, שער הגיא, סיבוב הרטוב, צומת נחשון, רמלה ובית דגן  זרמו להם במהירות מטורפת משני צדדיה. בדרך הסביר אדי, כשהוא צועק אל תוך אוזנו של מנשה הצבוטה מן הרוח, שתוכניתו היא להיכנס עם אדרכמון לדיאלוג בענייני הלשון העברית בשידור וכך לזכות בתשומת לבו של המשורר המכונה "דובר העברית הטוב ביותר של הזמן."

היה ערב כשחנו על המדרכה ברחוב גורדון. הילד חיכה ליד המכונית ואדי גיא עלה אל דירת קיר-מואב. כעבור שלושת רבעי שעה ירד כשעלווית לצידו ושניהם מחוייכים. הוא נתן למנשה כסף לנסיעה באוטובוס ופתח באבירות את דלת הירוק-בקבוק לפני היפהפייה. 

בעבור מנשה היתה הנסיעה בחזרה חוויה מתמשכת. הכביש החשוך  שבין רמלה והר-טוב נראה לו אין סופי. הירח הציץ אל תוך האוטובוס פעם מימין ופעם משמאל, כשהוא משנה בהדרגה את צבעו מצהוב לכסוף. הילד תהה באיזה מצב רוח יהיה אדי למחרת היום בעבודה וייחל שרק לא יעשה שטויות בדרך. היה ריח של קילוף תפוז. בסיבוב הר טוב היה המזנון חשוך וסגור אך הנהג נתן בכל זאת רבע שעה הפסקה לחילוץ עצמות. אחרי הפנייה שמאלה לכיוון שער הגיא נרדם מנשה וחלם על חדר החדשות. הפיפסים כבר באוויר ובחדר עוד עורכים את המהדורה. הוא התנער בבהלה ומצא שהאוטובוס התחיל לרדת בשבע האחיות.  מאחר שהיה בצד שמאל של האוטובוס הציץ ישירות אל התהום התלולה המוארת באור הירח. היתה לו בחילה. מוצא היתה חשוכה ואחרי טיפוס במנוע מאומץ עד הסוף והשמעת קולות של חלקי מתכת משתפשפים זה בזה עבר האוטובוס עוד פנייה בכביש ועל קו הרכס שלפניהם עמדו כמה בתי שיכון חשוכים וצפופים כעדר שמתכנס ללילה. זאת היתה שכונת רוממה.  ירושלים. 

למחרת סיפר אדי למנשה מה התרחש.

"הלך טוב," אמר.

 הוא דיבר בהתלהבות ולא הצליח לשלוט בחיוך טיפשי שהתפשט על פניו בכל כמה דקות. אימה של עלווית פתחה לו. היא היתה מופתעת ומוחמאת מכך שאיש שידור מפורסם מגיע אל ביתם בשעת ערב. בני המשפחה אכלו אותה שעה ארוחת ערב, חביתה דקיקה וסלט ירקות,  והיא הזמינה אותו להצטרף. המשורר, אשר במחלפותיו הכסופות היורדות על כתפיו נראה כנביא בסרט הוליוודי, אך מצווארו ומטה נראה כמו פקיד קטן באיזה ארכיון, שאל למטרת בואו ואדי אמר שבא לדבר על עברית תקינה בשידור. 

"אתם אינכם יודעים עברית," אמר אדרכמון. "הכול יוצא לכם משובש. מה זה?" המשורר הצביע על שקית חלב שעמדה על השולחן בתוך כלי פלסטיק.

"שקית חלב."

"טעות מקובלת," אמר המשורר, "זוהי שלפוחית חלב. לשקית יש צד אחד פתוח. שלפוחית סגורה מכל הצדדים. עובדה שצריך לחתוך את הפינה במספריים."

עלווית הביטה באדי בעיניה הכחולות-סגולות, כולה מסוקרנת לראות איך יגיב.

"אני לא אגיד בשידור שלפוחית חלב," אמר לו אדי בנינוחות גמורה. "זה יזכיר לכולם שלפוחית שתן."

"ואני לא אאזין לך עוד!"  התרתח אדרכמון, שסבל מבעייה של בלוטת הערמונית. הוא היכה באגרופו הגרום על השולחן והצלחות עם החביתה קיפצו.

אשתו נבהלה: "צבי, צבי,  השכנים שומעים..."

עלווית, שפיה היה מלא קקאו, התפוצצה מצחוק והתיזה משקה חם על האורח שישב מולה.  אימה נגבה את חולצתו וצווארו במגבת מטבח ולא ידעה איך להתנצל:

"היא אותו הדבר כמו אבא שלה," אמרה על בתה, "שניהם פרא-אדם."

 אחרי זה כבר לא היה טעם לדון בענייני לשון.  עלווית אמרה שהיא צריכה להגיע לירושלים ואדי הציע לה טרמפ. בדרך התברר  שהיא מוכנה להרשות לו לחזר אחריה באופן רשמי.  

"אתה אמיץ," אמרה לו היפה בעיניים בורקות, "ואני אוהבת אמיצים." 

רוני קורלאנד אכל לעצמו את הלב. הוא הבין שבמו ידיו גרם שבמהדורה של יריבו שנוא נפשו ישודר סקופ גדול, שהוא, רוני, יהפוך את עצמו לאינטריגאנט כושל בנסיונו לפגוע במהדורה האישית של אדי גיא ושיריבו יזכה ביפהפייה שהוא, רוני, הועיד לעצמו מילדות.

על כך אמר הוזיאס בראנד, שכדרכו ידע בדיוק מה קורה, את המשפט המפורסם ביידיש "פוילע פיש גגעסן, א שמיץ בקומען און פון דער שטאט ארויס גטריבן," שפירושו: דג מקולקל אכל, מכה קיבל ומן העיר גורש.

 הנוטר הזקן היה מודאג. הוא הזהיר את מנשה מנקמה. 

"רוני קורלאנד יודע שני דברים," אמר, "לדבר יפה ולשנוא. תיזהרו, קינדער. תיזהרו."

ואולם בעבור אדי זה לא היה זמן לדאגות אלא לאופוריה. במקום הנון-שאלאנס עם הידיעות ביד והרגליים על השולחן היו עכשיו שיחות טלפון ארוכות עם עלווית והאצלת סמכויות הולכת וגדלה לילד. מנשה התחיל לבחור על דעת עצמו מתוך חומר הסוכנויות ומתוך הידיעות של חדר החדשות גם דברים פוליטיים שנראו לו מתאימים למהדורה ולא רק ידיעות סיום. הוא לימד את עצמו בעזרת חוברת לכתוב במכונה בשיטה עיוורת, הדפיס ידיעות ומתוך שש או שבע ידיעות  במהדורה היו שתיים או שלוש לגמרי שלו. הוא היה רק תלמיד שמשתכר לירות מעטות, חניך  עם אפס ותק משובץ בדרגה הנמוכה ביותר בכל שירות המדינה: "ט' שליחים וסייעי שירות כללי," אך למעשה תיפקד כעורך חדשות זוטר לכל דבר. מחוץ לחדר של אדי לא ידעו על כך דבר. שם הוא היה עדיין ילד שכל אחד יכול לשלוח אותו לכאן ולשם.

בשביל אדי זה היה מצויין. העבודה לא היתה עכשיו בראש מעייניו והוא היה צריך מישהו להישען עליו. הוא לא היה מסוגל להתרכז בשום דבר חוץ מעלווית. גם היא היתה כולה כרוכה אחריו, באה אליו הרבה למליסנדה עם סנדוויצ'ים טובים בשבילו ובשביל הילד, היתה נחמדה אל כולם בחצר ואפילו ישבה איתם מתחת לעץ התות. שני בני הזוג נראו טוב ביחד. לשניהם היו מאחוריהם מערכות יחסים ופרשות אהבה, היה גם הפרש גילים של עשר שנים, אך ביחד הם נראו כמו זוג נאהבים רגיל, מעריצים זה את זה ומתעניינים בכל מה שעושה  האחר. עלווית  נעשתה רכה יותר וכבר לא מלכת קרח מרוחקת, ואדי הפסיק להיראות כמו מאהב מקצועי. הם היו, פשוט, שני אנשים נורמליים ואוהבים, אך מסביבם המשיכו אנשים להסתכל עליהם כעל זוג זוהר. היו בחצר כאלה שרצו לדעת על חייהם הפרטיים, במיוחד פלורנטין, החצרן הראשי. הוא תפס את הילד במרפקו, לחץ אותו באכזריות הרגילה שלו, וניסה לחקור אותו על חיי האהבה של בני הזוג, אך הילד לא ידע דבר ולא אמר דבר. 

אילונה תומאש התקשרה לעתים תכופות יותר ואיומיה על אדי, ועכשיו גם על עלווית, נעשו פרועים יותר. רוני לא איים אך איך שהוא היה כל הזמן בקשר עין עם בני הזוג, צץ במקומות שאליהם יצאו לבלות ונראה כמחכה לאיזה משבר ביניהם, בדומה למה שהיה בין עלווית ובין מארק ניצ'קו.

החורף תם ואדי ועלווית הרבו לנסוע לבלות בתל אביב. במוצאי שבת אחת נכנסו לקפה קליפורניה בדיזנגוף פינת פרישמן, חלפו דרך הצפיפות הגדולה שבמקום והלכו אל הבר לשתות משהו. כולם הסתכלו אחריהם, ובכללם בעל המקום אייבי נתן, דן בן אמוץ שישב איתו, לבוש בגלבייה מסמורטטת וכפות רגליו היחפות, העצומות, המלוכלכות, פשוקות על הרצפה בין בקבוקי בירה ריקים, ופמלייה שלמה של אנשי בוהמה ועיתונות ובהם רוני קורלאנד ורחל המרכלת מהעולם הזה.

היה לילה חם, מוצאי שבת. תל אביב ההבילה והיתה מלוחה כולה מרוח ים כבדה, שחורה שהגיעה בקושי מרחוב הירקון עד דיזנגוף ושם נחנקה בתוך הזיו הלח, הצבוע  באורות הניאון של קולנוע תל אביב, ומן הזיעה של המון בליינים בחולצות לבנות עם צווארונים גדולים, שצוואריהם השזופים-צרובים וזרועותיהם החשופות בשרוולים מקופלים עד גבוה מעל לשרירים פלטו אל תוך הערב את כל החום שקלטו על החוף במשך כל היום.

גם כשישבו בני הזוג ליד הבר אנשים לטשו אליהם עיניים בלי בושה.

"הם מקנאים בנו," אמרה עלווית.

"כי הם יודעים מה אנחנו עושים," אמר אדי.

שני בני הזוג המשיכו לשתות את הטום קולינס שלהם, המשקה של העונה, שהיה שונה לגמרי מה"מרזאבי" הגס של בכחוס, וידעו שאנשים לא רק יודעים אלא גם מדמיינים לעצמם איך הם עושים זאת.  זוהי מנת חלקו של זוג יפה, מפורסם, והיה עליהם להשלים עם זה ולשמור על האינטימיות שלהם בתוך זה. ידה הארוכה, הבוטיצ'לית, הצחורה, של הבחורה נחה על הבר, מחזיקה בתחתית הכוס הצוננת, ליד ידו השרירית, הכהה, הבוטחת, של הגבר שלה.

ובעודם יושבים להם כך על כסאות הבר ונותנים למשקה הנכלולי, המתחזה לכל כך קיצי וקל, למסוך נינוחות מתפנקת באבריהם, לא הבחינו בכך שאל תוך קליפורניה פסעה בצעדים נחרצים ובנענוע כתפיים אילונה תומאש, חלפה על פני החבורה שסביב אייבי נתן, התקדמה היישר אל הבר, קירבה את פניה המכווצות מזעם אל פניה של עלווית, תפסה בשתי ידיה בשערה הערמוני הארוך של היפהפייה, ובטרם קלט מישהו מה מתרחש תלשה אותה מכיסא הבר, הורידה אותה על ברכיה וידיה, ובעודה מושכת בכל כוחה, ולאילונה היה כוח, ומעקמת את ראשה של יריבתה הצעירה ממנה פעם ימינה ופעם שמאלה – סחבה אותה על הרצפה בין השולחנות, ובשעת מעשה פלטה צרחה בקול שנשמע היטב גם על המדרכה שמחוץ לקליפורניה:

"ש-ר-מו-טה!"

כאן כבר נשלחו ידיים לתפוס באילונה ולנתק אותה, בקושי רב,  מעלווית ההמומה – כשעל כל זה מבזיק פתאום הבזק של מצלמה.

באותו שבוע הציג השער האחורי של "העולם הזה" את שתי הנשים, אחת נסערת ואחת המומה, מרוסנות בידי גברים ובהם דן בן אמוץ, שבשעת מעשה לא שכח להציץ אל המצלמה ולזכות בצילום EN FACE של עצמו כשזרועה של אילונה תומאש לפותה בשתי כפותיו הדוביות ועל פניו החוגגים חיוך של נחת מרושעת מן המצב המביך שנוצר.

גיליון השבועון היה מבוקש מאוד במליסנדה, מושמש בידיים רבות עד שהפך לסמרטוט,  ואדי ספג מן היושבים מתחת לתות מבטים לא טובים,  מאשימים. גם הוא עצמו חש אשמה על שלא הצליח למנוע מאהובתו את ההלם האלים ואת עוגמת הנפש שגרם לה הפרסום שבעקבותיו. 

"מי זה הצלם המנוול הזה,"  אמר הילד לאדי כשהיו לבדם בחדר. "אני רוצה למלוק לו את הביצים."

"הוא באמת ברקודה," אמר אדי. "יקי יקימובסקי מהעולם הזה, הוא ידוע. אבל לא הוא אשם. מי שאשם זה מי שקרא לו.  לו ולאילונה המטורפת."

"מי?"

"רוני. הוא ראה אותנו כשנכנסנו, אמר משהו לרחל המרכלת והיא  טילפנה לאילונה, חיממה אותה בטלפון ודאגה לכל השאר." 

הרומן של אדי ועלווית קיבל מכה ממה שקרה, אך החזיק מעמד. האופוריה של ההתחלה נפגמה. עלווית הבינה שאילונה תומאש מאוד מופרעת ושהיא עלולה להציק להם גם בעתיד, שהגירושין של אדי ממנה לא יושגו בקלות, ושעצם העובדה שהיא, עלווית,  ואדי הם זוג זוהר – תקשה על חייהם ושמתנגדי הקשר קיבלו עכשיו חיזוק לעמדתם. 

אביה, למשל, אמר שהיה לו ברור מלכתחילה שאדי גיא לא מתאים לצעירה כמו עלווית.  אימה המשיכה לתמוך בקשר, אך מתוך דאגה וחששות מפני העתיד. גם מעמדה של עלווית באוניברסיטה נפגע.היא שמחה שמארק ניצ'קו נעדר מן הקמפוס והיה בשנת שבתון באוניברסיטת לובן בבלגיה, מה שחסך ממנה הרמת גבה שלו בקפטריה של שטארק.  אך העיקר היה שהיא אהבה את אדי, או, כפי שהיא ניסחה זאת בשיחה עם מנשה, "הוא לימד אותי לאהוב אותו ואין לי דרך בחזרה."

מי שכאב מאוד את מה שקרה היה הוזיאס בראנד.  הוא היה מודאג. בשבת בצהריים, אחרי שסיים את הקפה עם החוואג' ואת המעמול של דודה בוליסה, הוריד את הפירורים בכף ידו מעל שולחנו בתנועות איטיות והחזיר לילד את הכלים הריקים, אמר:

"ואני אומר לכם: זה עוד לא נגמר. השמנצ'יק, הנחש הקטן הזה, עוד לא גמר את העבודה שלו. תגיד לאדי שהוזיאס אמר:  זה עוד לא נגמר".

הקיץ התקרב לסיומו. האוויר של ירושלים הזדכך ולקראת ערב היה אפשר לראות מצפון תלפיות את הרכס האופקי הארוך של הרי מואב כשכל שרטוט בהם מווריד בנפרד. הירוק בקבוק כבר לא היתה, אמילי קיבלה העברה למדינה אחרת, ואדי גיא ומנשה הילד נסעו לתצפיות בירושלים בקונטסה הישנה של אדי. הם המשיכו להיפגש בכל יום במליסנדה ולא חשבו כלל לצאת לחופשת קיץ. המאזינים, ובעיקר המאזינות, המשיכו לאהוב את הקריינות של אדי. את תקרית קליפורניה כמעט שכחו לו. היו סנסציות חדשות, מסוג אחר, גדולות יותר, בעיקר על רקע המיתון בכלכלה. המדינה נרעשה, למשל, כששמעה על מעצרו של איש הכספים שלמה שפילקין, שכבר החזיק בידו מינוי להיות הנגיד החדש של בנק ישראל, כחשוד במעילה גדולה בבנק אוצר הקיבוצים. ראש הממשלה אשכול זעם על שפילקין, שהיה בעברו גזבר של קיבוץ,  ודרש מפרקליטות המדינה לפעול בנחישות ולדרוש עונש חמור.

מנשה, שהיה עכשיו המנסח האחראי הבלבדי של ידיעות סיום, המשיך לספק חומר טוב למהדורה. אדי אהב במיוחד ידיעה אחת על מה שקרה באותו בוקר בבני ברק, וקרא בקולו העסיסי, המלא חיים: "ולסיום, משפחת חסידים בבני ברק הופתעה הבוקר לשמוע דפיקה בדלת בשעה בלתי שגרתית. הם ראו לפניהם קוף שימפנזה שברח מהספארי. הקוף נכנס הביתה, התכבד בפלחי תפוח שהיו על השולחן והתחיל לחפש מזון נוסף. כמה צלחות נשברו ובעלי הבית התקשרו למשטרה. השוטרים ניסו לשדל את הקוף לבוא איתם למשטרת בני ברק, אך הוא סירב. למקום הגיע הווטרינר של הספארי. בעזרת פירות מתוקים שיכנע את הקוף לבוא איתו למכוניתו והם נסעו לספארי. רק אז יכלה המשפחה להתחיל את היום ולומר 'מודה אני'."

אדי היה מרוצה. גם מנשה. הוא הרגיש שאדי התגבר על התקרית בקליפורניה וחזר לעצמו לגמרי. 

באותו ערב הרצתה עלווית בחוג לתיאטרון ולאדי היה ערב חופשי. אחרי המהדורה נכנסו אדי ומנשה לקונטסה ונסעו לרמת רחל לתצפת לכיוון בית לחם. צלילי הפעמון של כנסיית המולד נסעו באוויר השקוף מעל לעמק הזרוע מוקשים שבין הקיבוץ לבין עמדות הלגיון והתניעו מקהלה של תנים שפתחה במזמור של לפני ארוחת הערב. הם נשמעו קרובים אך לא נראו. שטח ההפקר היה טוב לחיות בר שלמדו במשך השנים שבני אדם לא מגיעים אליו.

אדי היה מהורהר ולכן שניהם עמדו ושתקו. הם נשארו גם כשהשמש כבר היתה לגמרי במערב והאור כבר שכב על השטח במצב אופקי ופגע בגבעות מן הצד. השמש שקעה מאחורי ראס בית ג'אלה. יריעות האור נאספו מן הנוף. המקום האחרון שעוד הווריד קצת היה מעבר לים המלח, במואב. לאחר שגם שם זה נגמר היה אפשר לראות את השטח כמות שהוא, באור בלתי ישיר, בלי צבעים ובלי צללים. הכול האפיל לו באיטיות. רק כשהסב את מבטו מן האופק  אל בתי הקיבוץ ראה מנשה שהודלקו שם כמה אורות צהבהבים ושכבר ערב.  

כשהגיעו העירה הציע אדי להיכנס ל"פינק" ולשתות  משהו. את הבר הזה ראה מנשה עד אז רק מבחוץ. הוא תיאר לעצמו תמיד שמאחורי הדלת הלבנה והפרגוד האדום הכבד שאינו מאפשר להסתכל פנימה, יש משהו שמזכיר את הבר רחב הידיים בסרט "קזבלנקה", וזאת מפני שידע שזה מקום מפגש לכתבי חוץ ולאנשים חשובים. כשנכנסו ראה מקום קטן, אך אינטימי ומסביר פנים. היה שם ריח של טבק טוב, משקאות טובים ואוכל הונגרי מבושל היטב – שלושה דברים לא מוכרים לילד עד כה. כשהתיישבו ליד הבר –  זו היתה פעם ראשונה בעבור מנשה, לשבת על כיסא בר ליד בר אמיתי – ראה  ליד אחד השולחנות את שרת החוץ, גולדה מאיר, יושבת עם שני אנגלים או אמריקנים. שלושתם עישנו. אדי הסביר לו מי האנשים:

"זה עם הז'אקט עם טלאים מעור במרפקים הוא קסידי או'דיי מהניו יורק טיימז. הוא היה בהפצצה של קולונל דוליטל בטוקיו ובכניעת ברלין. השני הוא הצלם שלו, קורנל קאפה, אחיו של רוברט קאפה."

דייב, בעל המקום, הגיש לאדי ולמנשה וויסקי. 

"ברוהמור 18," הסביר אדי. "מההברידים הפנימיים. סינגל מאלט. בלי קרח ובלי מים, כמובן. אם יש דבר אחד שאני רוצה שתלמד ממני זה זה:  לוויסקי טוב אסור להוסיף כלום."  

המשקה היה חריף  כשהילד גלגל אותו על הלשון אך גם קטיפתי כשירד בגרון. ראשו היה חם באופן נעים. אחרי הלגימה השנייה הוא ראה את עצמו שייך לפינק, כאילו נהג להגיע לכאן בכל יום, ואחרי השלישית כבר ראה את פינק כמאוד שייך לו, מגרשו הביתי.

אדי התחיל לדבר על המהדורה:

"אנחנו עובדים בסדר," אמר. הוא דיבר אל הילד כאל עורך-שותף. "ה-TAILPIECES      שלך יחד עם הקול שלי – זה עובד יפה. אבל מה שנתן לנו את הפוש הגדול קדימה היה הסקופ של החיפושיות. יופי של סקופ, אבל סקופ בודד. ליומן החדשות יש כתבים, יש להם כתבי שטח, כתבי תחומים, הם מביאים כל הזמן דברים חדשים. לנו יש רק את עצמנו. בסופו של דבר המהדורה שלנו היא בידור, ולבידור אין אורך נשימה גדול. מחר יחפשו בידור חדש ויחליפו אותנו במשהו אחר."

מנשה לא הבין על מה הוא מדבר. המהדורה רצה חזק, שיחות הטלפון של מעריצות אחרי כל מהדורה לא פחתו, הרומן של אדי עם עלווית היפה רק הגביר את הפופולאריות שלו – מה פתאום  התבוסתנות הזאת?  אדי המשיך להסביר לו בסבלנות:

"תראה, מנשה, הזמנים משתנים עכשיו. יש מיתון. לאנשים יש הרגשה כבדה.  כולם חושבים רק על כסף. על פרנסה. הבדיחות עכשיו הן על חשבונו של אשכול. צעירים לא רואים כאן עתיד.  הם אומרים: "האחרון בשדה התעופה לוד שיכבה את האור," אבל דברים כאלה אף אחד לא ייתן לנו לשדר. בתל אביב יש ספר חדש "כל בדיחות אשכול".  התקופה גם הולכת להיות מאוד ביטחונית. בדרום היתה פעולת סמוע ובצפון יורים כל הזמן. הסורים מתחילים להטות את הדן ואת ואדי עסל. אנשים נהרגים. אז תגיד לי אתה, מנשה, זה הזמן לקלילות?"

אדי הזמין להם עוד וויסקי והציע למנשה לחשוב על עתידו, לא לתלות הכול רק במהדורה האישית.

"העתיד הוא באקטואליה," אמר אדי. "בעיקר באקטואליה ביטחונית. לך לזה. זה יהיה טוב לקריירה שלך."

זה נשמע הגיוני, אך מנשה לא רצה לשמוע.

דייב הביא את הכוסות שלהם.

לאחר הקימה מן השולחן התברר למנשה שהברוהמור 18 יושב אצלו לא רק בראש, בצוואר ובבטן אלא גם ברגליים. ביציאה מפינק הסתכל מנשה ימינה אל רחוב בן יהודה ושמאלה אל רחוב המלך ג'ורג' ולא היה יכול להחליט מהי הדרך הביתה. אדי הוביל אותו למכונית ולקח אותו עד פתח ביתו.

ערב אחד, דקות מעטות לפני שש,  עבר הילד על פני אולפן ההקלטות. הדלת היתה פתוחה והוא ראה את אהרן טולדנו יושב בפנים וקורא פרטים מחייו של לוי אשכול. מנשה נכנס לאולפן. ליד הטכנאי עמד רוני ולידו דפים משוכפלים עם תולדות חייו של ראש הממשלה.  הילד נבהל: אשכול נפטר ואדי גיא יושב באולפן, קורא דברים שוליים ומפסיד סקופ גדול.

הוא לקח דף אחד, רץ לחדר של אדי, הדפיס במהירות שורת פתיחה לידיעה על מותו של אשכול, נכנס לאולפן השידור ונתן לאדי את דף הפתיחה ואת הדף עם תולדות החיים.

אדי סגר לרגע את המיקרופון, הרים אל רוני מבט שואל,  ראה את פניו המרוגשים, לקח מידו את הדפים, פתח את המיקרופון וקרא:

"והנה ידיעה שנתקבלה זה עתה. ראש הממשלה לוי אשכול נפטר. על נסיבות פטירתו נדווח בהמשך שידורינו."

כאן עבר אדי אל דף תולדות החיים וקרא: "לוי אשכול נולד בכפר אוראטוב שבאוקראינה..." והוא המשיך ברהיטות עד סוף הדף כשהוא מפרט את פועלו של אשכול לפני קום המדינה, בהתיישבות, בכלכלה ועד לבחירתו כראש ממשלה שנתיים לפני כן ופעולותיו בתפקיד.  בסיום, כמקצוען גמור, לקח שוב את הדף שכתב הילד וקרא:

"ולסיום אחזור על תחילת הידיעה: ראש הממשלה לוי אשכול נפטר. בהמשך שידורינו נביא עוד פרטים."   

אדי סגר את המיקרופון, הוציא קופסת אסקוט מכיסו, נתן אחת לילד ואחת לעצמו והצית לשניהם במצית הרונסון הכסוף שלו, שקיבל בשעתו מאילונה תומאש.

שניהם עמדו ועישנו על אף שחל איסור לעשן בתוך האולפן. מעבר לזכוכית ראו את הטכנאי אשר הוותיק, שעבד עוד ב"קול ירושלים" המנדטורי, עומד על רגליו ומוחא כפיים. השידור היה מושלם. הם כבר פנו לצאת כאשר דלת האולפן נפתחה בדחיפה ולאולפן נכנס שמואלי, מנהל הרדיו, חיוור כולו ונושם בכבדות, ואחריו אהרון טולדנו, רוני קורלאנד, ועוד אנשים.

שמואלי צעק אל אדי:

"אשכול בחיים.  קברת ראש ממשלה חי!  זאת היתה המהדורה האחרונה שלך!"

רוני אמר בחיוך לעגני על שפתיו הבשרניות:

"מהדורת הבירבור."

אדי החוויר מתחת לעורו השזוף ופניו הצהיבו.  הוא ומנשה עמדו משותקים.

"מה זאת אומרת חי?" אמר אדי לאחר דקה שלמה של שקט.

"חי, חי. חי וקיים,"  אמר שמואלי, "הוא עכשיו בדרך לכאן כדי לשדר בשידור חי שהוא חי, ולא מת כמו שאתה אמרת. אתה שידרת את ה'חבצלת' של אשכול בלי אישור שהוא באמת מת."

הילד לא הבין כלום אך אדי הבין. "נוהל חבצלת" היה שידור מוקלט, מוכן מראש לשימוש במקרה שאחד מראשי המדינה ימות. את סרט ההקלטה הוציאו בכל חצי שנה מן הכספת והוסיפו לו את ההתפתחויות האחרונות בחייו של המנהיג, וזה היה הדבר שרוני קורלאנד היה עסוק בו עם טולדנו באולפן 8 כאשר הילד עבר שם. 

שמואלי התחיל לחקור איך הגיע החומר מאולפן 8 לאולפן של אדי גיא כאשר לאולפן נכנס לוי אשכול עם מזכירו המדיני, עם דוברו ועם שני מאבטחים. פניו של ראש הממשלה היו אדומים, עורפו נפוח והיה נראה שצווארון חולצתו חונק אותו. הוא היה יותר גבוה ויותר כבד ממה שהילד תיאר אותו לעצמו על פי תמונות בעיתונים ויומני קולנוע. ראש הממשלה ניגש אל אדי, קרוב מאוד, ונבח אל תוך פניו בקולו הרועם המוכר כל כך:

"כפי שאמר ברנארד שו הידיעה על מותי הייתה מוקדמת במקצת."

אדי שמע את עצמו משיב כמו בחלום:

"מארק טוויין.  מארק טוויין אמר את זה."

אשכול ניפח את לחייו ונראה כעומד להרביץ לאדי. שמואלי, לעומת זאת, נראה כעומד להקיא, אך תיפקד. הוא רמז לראש הממשלה לשבת בעמדת השידור ואשכול התיישב ליד המיקרופון והתכונן לדבר בהידלק האור האדום. שמואלי פנה אל אדי גיא:

"החוצה."

אדי גיא נעלם מן הארץ אך שלא כמו אצל אחרים שמפסיקים לשדר, הוא לא נמחק  מתודעתם של המאזינים. קולו היה חסר להם.  אנשים רצו לדעת איפה הוא. הרבה שמועות רצו.  סיפרו שהוא נוהג משאית באלסקה. לפי אחרים הוא נעשה סוחר ביודאיקה בברוקלין ומוכר ספרים נדירים שמקורם לוט בערפל, ובקפה קליפורניה סיפרו שהוא עבד בבתי המטבחיים בשיקאגו ונהרג בתאונה כשנפל אל תוך קו ייצור של בשר טחון. אמרו שלא יכלו לחלץ אותו משם והוא נארז כשימורים יחד עם הבקר. הסיפור על שיקאגו פורסם  אצל רחל המרכלת ורק אחר כך התברר שהוא לקוח מספרו של אפטון סינקלייר "הג'ונגל", שתיאר את תעשיית הבשר בשיקאגו בראשית המאה העשרים.  דבר אחד היה ברור: אדי גיא  לא נראה בשום מקום.

פטירתו המדומה של לוי אשכול כיכבה על שער "העולם הזה" במשך חודש שלם.  השבועון, שעסק כל אותה שנה בעלילותיו של שר החקלאות משה דיין, קישר גם את השידור המוטעה לדיין ורמז שהוא משך בחוטים נסתרים שהיו לו ברדיו כדי לפגוע בראש הממשלה ולזרז את פתיחת המרוץ על התפקיד.  את השם הנוסף של אדי גיא החליפה המערכת מ"סקופי" ל"ברווזי" והוא נקרא מעתה אדי (ברווזי) גיא.   

מאז שידור ה"חבצלת" השגויה של אשכול הכול השתנה בארץ. בעיקר בגלל מלחמת ששת הימים. האיש בעל הקול הרועם וחוש ההומור הנשכני נהרס בתוכו מכך שגורש ממשרד הביטחון ערב המלחמה לטובת משה דיין. בגלל הניצחון הוצג דיין בכל העולם כאל מלחמה סקסי, האל של היהודים, ואשכול, שמנהיגותו סורסה לגמרי, היה צריך לשמוע מפי נשיאים ומלכים שאיתם נפגש ברחבי תבל  שאלות על הישגיו המיניים של שנוא נפשו.

זמן לא רב אחרי המלחמה, בעודו ראש ממשלה, מת אשכול  משברון לב. האמירה על הודעת שווא על מוות כ"סגולה לאריכות ימים," שאותה  אמרו לו רבים  לאחר השידור של אדי, לא הועילה לו. אשכול מת בבוקר אך הידיעה על מותו שודרה רק במהדורת שתיים מפי אהרון טולדנו, שהובא לשם כך במיוחד מביתו. מנהלי הרדיו השתהו מפני שרצו לוודא שהפעם הכול בסדר. 

מנשה הילד שמע את הידיעה עם כל הציבור בחנות של המשפחה ברחוב המלך ג'ורג' 3.  הוא עבד שם עם אביו. בין היתר סיפקה החנות ציוד לאגף ההנדסה של הרדיו ועשתה חיל. לטכנאים הבכירים היה דיבור טוב עם "מנשה הילד" וגם המיקום של החנות במרחק הליכה מן הרדיו סייע – אם חסר משהו באולפנים או במחלקת הבדק ירדו היישר ל"אברהמוף אלקטרוניקה" והביאו משם את הדרוש.

מנשה למד אלקטרוניקה בטכניון, והיה בין הראשונים שהבינו שירושלים כבר איננה עיר גבול חצי מדברית הרחק בהרים אלא כרך שיתפתח במהירות. היו רחובות חדשים וגם רחובות ישנים שינו את שמם. רחוב מליסנדה, למשל,  נקרא עכשיו רחוב הלני המלכה.

מנשה אברהמוף היה אחד מאותם בעלי יוזמה נועזים שפתחו עסקים באזור התעשייה החדש בתלפיות ובאזור המסחרי שקם  ברחוב כנפי נשרים, לאורך מה שהיה עד המלחמה כביש נידח באזור גבול שומם ושמו גבעת שאול ב'.  "אברהמוף אלקטרוניקה" היתה עכשיו רשת ששיווקה את עצמה בשם "א.א. – אברהמוף אלקטרוניקה".

אחרי שאביו נפטר דאג מנשה  לכך שחנות הדגל  בהמלך ג'ורג' 3 תמשיך לפעול גם כשמרכז ירושלים התחיל להתנוון והתמלא בזארים מסמורטטים, וזאת בגלל היציאה של העסקים האמיתיים אל השכונות החדשות. הוא התחתן, בנה בית בגבעת המבתר כשעוד היה אפשר להשיג שם מגרשים בזול, והוליד שלוש בנות.

מנשה אברהמוף חשב רק על העסק ועל המשפחה, אך בלילות חזר אליו יותר מפעם אחת החלום על חמשת הפיפסים והמהדורה הלא גמורה. גם הטלפרינטרים הדופקים כמשוגעים היו מקרקשים לפעמים בחלומותיו, והמשיכו לעשות זאת בדמיונו עוד כמה שניות כשכבר קם מן המיטה והלך לשירותים. כל עבודתו ברדיו לא נמשכה יותר משמונה חודשים אך לו היה נדמה שהוא בילה שם חלק ניכר מחייו. עם זאת, מנשה לא עקב במיוחד אחרי מי שהכיר אז, לפני המבול, אך פה ושם הגיע אליו מידע.

אילונה תומאש, למשל, נעשתה בת זוגו של מיליונר יהודי-גרמני, יוסלה שצ'יפיורק שמו, שעשה את כספו בעסקים מפוקפקים במינכן ושיפץ אגף במוזיאון המדע של תל אביב "אגף אילונה לאמנות עכשווית".

עלווית קיר-מואב היתה שבורת לב ממה שקרה לאדי עם אשכול, עזבה את הארץ לבריטניה, התחתנה שם פעמיים, חייתה מחוץ ללונדון, התרחקה מישראלים  וגידלה ילדים בריטיים לכל דבר. 

רוני קורלאנד היה בין הראשונים שעברו מן הרדיו לטלוויזיה,  קיבל תוכנית אישית ושמה "פותחים ערב עם רוני קורלאנד" והינחה אותה שנים רבות. זאת היתה תכנית ראיונות "מסוג אחר", אך בעצם שום דבר לא השתנה מימי הרדיו שלו, וגם שם נטל לעצמו את רוב זמן השידור, והמרואיינים היו צריכים להתאמץ כדי להשמיע משפט או שניים. מנשה לא צפה בתוכנית הזו. בכלל, הוא צרך תקשורת במשורה.

השידור המוטעה של ה"חבצלת" של  אשכול נשכח לגמרי. ותיקי הרדיו משנות ה-60 כבר פרשו ונעלמו ולא היה מי שיזכיר את העניין בשיחה עם מנשה. הוא עצמו לא אהב לחשוב על זה, אך מדי פעם היה העניין צץ בראשו בלי שרצה והוא היה שואל את עצמו אם מה שקרה לא היה  מעשה ידיו של רוני. הוא היה יכול, ובעצם חייב, לעצור את מנשה מלקחת את הדף עם קורות החיים ולהזהיר אותו שמדובר בעידכון טכני של סרט חירום. אך רוני לא עשה זאת ומן הסתם עצם עיין כדי שהילד "יגנוב" את החומר ויגרום אסון. או אולי לא. אולי רוני היה טרוד ובאמת לא שם לב והכול היה רק צירוף מקרים. מנשה ידע שאת האמת לאמיתה כבר  לא יידע לעולם וכך גם אדי, במקום שהוא נמצא בו.

סביב שנת השלושים למותו של אשכול פרסמו שני חוקרי היסטוריה מתל אביב מונוגרפיה על אשכול והזכירו את ה"חבצלת" השגויה. לפי מה שמצאו אשכול לא לקח את העניין בקלות, בניגוד למה שאמר אז לעיתונאים. בשיחות עם אנשים קרובים,  ובהם הספר שלו שהיה בא אליו לביתו בשדרות בן מימון בירושלים, חשד ראש הממשלה שמאחורי אותו שידור עמד דיין והוא השפיע, אולי בעקיפין, על אנשים ברדיו לפגוע בו.

"גם היסטוריונים צריכים להתפרנס," חשב מנשה בינו לבין עצמו.

בתו הגדולה של מנשה, רחל, שנקראה על שם דודה בוליסה ששמה השני היה רחל, למדה גם היא אלקטרוניקה וניהלה את המלך ג'ורג' 3 אחרי שלמנשה כבר לא היה זמן להגיע לשם והוא היה ממוקם במשרד הראשי של הרשת ליד המפעל של "אינטל" בהר חוצבים, או שהיה בנסיעות לאזרבייג'אן ולטורקמניסטאן – שני המקומות הראשונים שבהם פתחה "א.א." סניפים בחוץ לארץ.

החבר של רחל, זיו, שאותו הכירה בטכניון, זכה ב"גרין קארד" בהגרלה של השגרירות האמריקנית. הם התחתנו מיד ונסעו לניו יורק, שם קיבלו בני הזוג עבודה כטכנאי קול בתחנת הרדיו WNYB.  בעזרת הקשרים של שניהם נכנסה "א.א." לשוק האמריקני ונעשתה שותפה בחנות האלקטרוניקה הגדולה "אדלסטיין" ברחוב שלושים ושמונה על החמישית. לאחר לידתם של שני ילדיה, שון ודין, עזבה רחל את WNYB כדי לנהל את "אדלסטיין" יחד עם מילטון אדלסטיין, בנם של המייסדים.

מנשה הגיע לניו יורק בענייני החברה ארבע-חמש פעמים בשנה בכל פעם לשבועיים-שלושה. בשנים הראשונות התאכסן אצל רחל וזיו בדירתם בווילג', בסטייויסאנט 8, ואחר כך שכר לעצמו יחידה קבועה במלון דירות נחמד, "איגלטון האוז" שמו, שתי תחנות תחתית  מעליהם, בגבול הסוהו והווילג'. 

דווקא בניו יורק נודע לו שאורי צורן התגלה ביפן. הוא פגש במסעדת SOHO HUMUS יורד ים לשעבר ששמו ג'ימי "הקובייה", בעבר ממבקרי  בכחוס הנאמנים ומן המסתובבים בכיכר ציון, וזה סיפר לו שהגיע ליפן אחרי הפלגה של שלושה חודשים מאילת, נכנס למועדון ביוקוהמה שבו נתבקש לשלם שלוש מאות דולר תמורת טבילה בחבית רחצה, עיסוי ממושך בשמנים מיוחדים, ארוחת ערב, הצגה מוסיקלית של גיישות, הצגת חשפנות ולילה עם אחת החשפניות. הוא דרש הנחה והופגש עם בעל המועדון, שהתגלה כאורי צורן, הרקדן לשעבר. הוא עשה קריירה אמנותית ביפן עם מיצג שכותרתו: "גופו של גאייג'ין", שבו, תחת שם הבמה "FUN DAN" איתגר את כל הגברים ביפן להציג גוף מרשים יותר משלו, הזר, הגאייג'ין. צורן סיפר לג'ימי שאחרי פיצוץ ההופעה בבכחוס גילתה אותו אמילי האמריקנית בעזרת משרד חקירות ששכרה לצורך העניין. היא מצאה אותו במחנה של פועלי מפעלי ים המלח בסדום ונעשתה מאהבת שלו (יחד עם חברתה סטפני) שם ובדירה ששכרה לשניהם בדימונה. כשקיבלה העברה לקונסוליה של ארצות הברית ביוקוהמה לקחה אותו איתה.

בערבו של יום חמישי קיצי אחד בווילג', בשעה מאוחרת, אחרי שישב ארוכות עם הנכדים, יצא מנשה מרחל וזיו כדי לנסוע הביתה ל"איגלטון". האוויר היה לח וקצת מכביד, אך בתי הקפה והפאבים לאורך דרכו אל התחנה היו מלאים צעירים שזה לא הפריע להם להתחיל לחגוג את סוף השבוע בנינוחות ובעונג. משהו מן ההרפייה העירונית הצעירה הזאת עבר גם אל מנשה והוא צעד לו בצעד נוח ומשוחרר כשהוא מחייך אל עצמו מתוך ידיעה שהוא באמת בבית בעיר הזאת. הוא ירד לתחנה לחכות לקו שלו, ה-C12, אך קו זה משום מה לא הגיע.  עברו רק רכבות A1, שמספר התחנות שלהן מצומצם יותר.

רק לאחר שלושת רבעי שעה שאל אישה שחורה לבושה במדים של הרכבת התחתית מה קורה וזו הסבירה לו שאחרי חצות פועל רק קו  A1 והוא יצטרך לנסוע עד רחוב 30 ולחזור ברגל ליעד שלו.  עודA1 הגיעה ומנשה עלה עליה. 

זאת היתה הרכבת האחרונה בקו זה והרציף היה דחוס. אנשים רבים מהווילג' הצטופפו שם  כדי להגיע למידטאון ולאפר ווסט סייד. יותר משנכנס מנשה לקרון הוא נדחף פנימה בידי האנשים שמאחוריו ומצא את עצמו במגע חזה אל חזה עם מישהו בכובע מצחייה ובמדי עובד של פקח חנייה בחברת השמירה "סקיוריטי אלאיינס".

האיש היה אדי גיא.

הרכבת זזה. תוך שניות עברה ממצב נייח לטיסה של פגז ירוי כשהיא משמיעה צווחה שורקנית כאילו מישהו מושך בהיסטריה רהיט מתכתי על פני רצפה.

שני החברים לשעבר עמדו כפי שעומדים שני אנשים זרים בתוך צפיפות קשה: נותנים למבטם להיאחז במשהו לא מחייב. מבטו של מנשה, בגובה העיניים, לא זז מנקודה קבועה מתחת לעצם הלחי של אדי ומבטו של אדי, אף הוא בגובה העיניים,  חלף מעל שערו הקלוש של מנשה ונח על איזו נקודה בדלת הקרון. אדי קלט את מנשה, זאת חש מנשה בוודאות. פיזית הם היו קרובים עכשיו יותר מכפי שהיו קרובים פעם בנסיעה ההיא ב"ירוק בקבוק". אדי רזה מאוד, הצטמק, לחייו שהתכדרו פעם כשצחק היו עכשיו שאובות כלפי פנים, כאילו בתוך פיו אין די שיניים וחניכיים לתמוך בהן, גם צבע עורו לא היה אותו שחום שהדליק פעם את אמילי ואת החברה הכי טובה שלה, סטפני, אלא כהה יותר מדי, אולי בגלל ההצטמקות הכללית של האיש ושל עורו, אך גם בתוך העור הזה ובתוך מדי הפקח המשומשים והרחבים  שלו  עדיין היה זה אדי גיא.

מנשה זיהה אותו בוודאות והשתוקק לשמוע את קולו, שיגיד משהו, שלום,  מה אתה עושה פה, או אולי משהו מבודח. אולי אירוני.  משהו. לכל אדם יש דבר מה שנשאר יציב בתוך מהלך הזמן,  אצל אחדים זה עיניים, אצל אחרים משהו בשיניים – אצל אדי גיא זה היה חייב להיות הקול. לשמוע עוד פעם את הקול הזה – זאת היתה משאלתו של מנשה, אך הוא לא העז לדבר ראשון. הוא פחד שאדי לא יענה לו. זכות המילה הראשונה היתה חייבת להיות של  אדי ואם הוא לא ירצה להשתמש בה חייבים להשאיר את זה ככה.

אדי לא דיבר. הם עמדו בלי לזוז בתוך הרכבת המסתערת אל התחנה. הרכבת שוב השמיעה צווחה מתכתית והתחילה להאט. מנשה תהה אם ימצא מונית או יצטרך ללכת דרומה ברגל ארבעה גושים עד רחוב 26 ובה בעת גם התפלא על עצמו שברגע זה מעסיק המוח שלו את עצמו במחשבות פרוזאיות שכאלה. בחלונות התחילו לרוץ כתובות התחנה של רחוב 30.  הרכבת נעצרה. מאחוריו שמע מנשה את הדלת נפתחת. לחץ האנשים בגבו הוקל. נראה שרבים ירדו. הוא עשה צעד אחורה, ראה שאדי אינו מביט אליו ורק  פיו  מתקמט בחיוך קטן של ביטול  עצמי, או אולי ביטול כלפי הכול, כאומר: "אוקיי,  אז זה מה שיצא בסוף, אז בוא נעזוב את זה ככה." וכך, מאחר שאדי בחר  שלא להצליב מבטים, סב מנשה הילד לאחור בראש מורכן וירד מן הרכבת.  

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום,קראתי על ביקורך ב"גראונד זירו" וברצוני להעמידך על שתי טעויות. ראשית, "גראונד" ולא "גראנד". שנית, אתר הזיכרון תוכנן ואושר לא ע"י אובמה – אשר לא היה לו שום קשר לנושא. התיכנון היה של עיריית ניו יורק וראש העיר הקודם, מיכאל בלומברג. עד כמה שזכור לי, בלומברג הוא יהודי.

גדי יערי

* אהוד בן עזר: אני אחד מ"עדר הבהמות" שהצביעו עבור ביבי כדי לחזק את יכולֶת המימשל שלו וזאת מתוך אחריות כוללת להנהגת המדינה. (בבחירות הקודמות הצבעתי עבור לפיד).

אינני מתחרט על כך.

אחת הסיבות שהקמתי את המכתב העיתי לפני כעשר שנים, ושזכיתי לעשרות כותבים מעולים ולאלפי נמענים, ההולכים ומתרבים, וזאת ללא שום בקשת תמיכה ציבורית או ממשלתית – היא כדי לתת כלי ביטוי חופשי לדיעות שחורגות מהעריצות הפרו-פלסטינית והאנטי ישראלית של במות כמו עיתון "הארץ", שסגורות בפניי ובפני כותבים כמוני – כי שם, ובחלק ממדעי הרוח באקדמיה – כתוצאה משליטה של מוחות מעוותים והזויים – נמצאת הדיקטטורה האמיתית על חופש הביטוי והמחקר בישראל.

שילמתי מחיר לא קל כסופר וככותב מאמרים – כי עקב דיעותיי העצמאיות נידחתי לשוליים מול סופרים "חשובים" וכותבים "מקובלים" – שמשתינים על המדינה ושיכלו לצחצח לי את הסנדלים.

בגלל המכתב העיתי, אני, בעיני חלק ממכריי – נחשב "ימני" ו"פאשיסט" אבל אני לא מתווכח כי יש לי רק תשובה אחת: "נכון. אנחנו הנאצים החדשים."

* מתי שמואלוף, אינטלקטואל ישראלי מוערך מאוד ב"הארץ" שחי באושר בעיר הנאצית-לשעבר ברלין:

"מפגש אחר מתרחש גם עם פלסטינים של שנת 48'. אחד מחבריי הטובים בעיר הוא אינטלקטואל פלסטיני מירדן. הוא מלמד באחת האוניברסיטאות והידע שלו על יהודים וערבים ותיאולוגיה ערבית הוא רחב ביותר. אנחנו מדברים באנגלית. בכל הקיץ שעבר שיחקנו כדורגל, יהודים וערבים יחד. ופעם אחת, כשהציג אותי בפני חבר לבנוני שלו, הוא אמר עליי שאני יהודי, אך ליבי ערבי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר יהודי, שאימו נולדה בבגדאד ומרגיש שהוא שייך לתרבות הערבית כמו לתרבות היהודית. כמובן שלא כולם מבינים את המפגש הזה בצורה רחבה, אלא חוזרים אל הדפוסים של הפחד והאיבה, כמו גם ההתנשאות והעליונות. לדעתי, דווקא בברלין יש סדק בחומת ההפרדה." [15.6].

הו ברלין ברלין, מי יתנך לנו בגדאד והיית לגן עדן ערבי-יהודי מושלם!

* בגלל הרעב השורר בארץ, והמיספר הגדל והולך של ילדים הנמצאים בתת-תזונה – עולה הקיץ פלאים מיספר הטיסות היוצאות מנתב"ג אל אתרי ההאכלה וההסעדה בחו"ל עד שחברות הטיסה נאלצות לחכור מטוסים מחברות זרות כדי להסיע את הישראלים הרעבים.

* איך זה שמאז התקופה שלפני הבחירות האחרונות שרה נתניהו כבר לא אשמה בכל דבר רע שקורה בארץ ובאיזור?

* הפיליטוניסט הפופולארי מאיר שלו: "הפסיקה האמריקאית שבה ומעלה על הדעת את האפשרות שירושלים, וליתר דיוק האגן הקדוש, ייעשו איזור בינלאומי, שבני כל הדתות ייהנו בו מחופש ביקור, פולחן ואמונה, ואולי אף יהיה מגדלור מוסרי ורוחני כמו באחרית הימים של ישעיהו. אני, אם זה מעניין מישהו, חושב שזה רעיון לא רע, ומבחינת הגאווה הלאומית שלי, די לי בידיעה שהיהודים המציאו את ירושלים, ואלמלא זאת לא היה ישו – יהודי בעצמו, מהדגולים שבבני עמנו – מטיף ונצלב בה, וגם האיסלאם לא היה מגלה בה עניין כלשהו. אבל אני בטוח שיש מספיק דתיים בני כל הדתות של יתנו לרעיון הזה להתממש, וכי ירושלים תמשיך בדרכה – לטמטם את כל מי שעוסק בה." [ידיעות אחרונות", 12.6].

אכן, מאיר שלו, ירושלים הצליחה לטמטם גם אותך. וחבל שאתה לא כותב ב"הארץ", שאז דברי הטיפשות שלך היו מיתרגמים מיד למהדורה האנגלית הפרו פלסטינית – והיית צובר עוד כמה נקודות זכות אצל שונאי ישראל היודעים שבירושלים אין כיום "חופש ביקור, פולחן ואמונה."

* זו שערורייה שהוציאו את הסרט על החרא הקטן שרצח את רבין מלהיות מוצג בפסטיבל בירושלים. להיפך, יש להצמיד אותו לסרט "ג'נין, ג'נין" ולהציג את שניהם בכל בתי הספר בישראל כי זו מהות הדמוקרטיה שלנו – ובלעדיה אנחנו נידונים לחיות כמו בימים האפלים של מישטר סטאלין ברוסיה. כל דמוקרטיה אמיתית היתה גאה בסרט על החרא שרצח את ראש הממשלה שלה! יחי החרא, גיבור התרבות החדש שלנו! 

* שלום רב לך אהוד, אכן, גם בקריאה חוזרת, השיר עם הצייר והדוגמנית נמצא נחמד ומעלה חיוכים על  השפתיים וזה למרות שזכרתיו כמעט במלואו.

כל טוב

י"ז

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל