גיליון מס' 1053

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בתמוז תשע"ה, 22 ביוני 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוּ"מלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ד. שניים משכונת מונטיפיורי. // אלוני זמורה: מזרח ומערב, ימה וקדמה במציאות הישראלית. // דרור אידר: קרדום לחפירת זהות נבדלת. פורסם בעיתון 'ישראל היום' (15.6.2015). // מרדכי קידר: ברית המיעוטים של המזרח התיכון. [ציטוט]. // ד"ר יוחאי סלע: מדינת-ישראל זקוקה לאנשי-תרבות – ולא לשמאלנים נבערים. [ציטוט]. // זכריה פלווין: [פסנתרן, מחנך וחוקר תרבות] אין לכעוס על קוטלר. [ציטוט]. // דניה מיכלין עמיחי: לחיות בארץ ישראל – אריה סיון. עם מותו של המשורר אריה סיון בגיל 86. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 21.6.15. – 2. מחלוקת לשם שמיים. – 3. הלך לי חבר, דברים על קברו של יוני גל. // יוני גל: הנקודה הארכימדית של השמאל. פורסם לראשונה בגיליון 1030 מיום 23.3.15. // ינון ראב: רוחות של שינוי. // נורית שושני: פֶּגַע (סיפור). // אהוד בן עזר: נוזדה, המפסון, רוסיני, בודורובה ומנדלסון בקונצרט נהדר במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // יובל ברנדשטטר: עדר הדרקונים. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: לא נעים אבל איך? // משה גרנות: איך מסתדרים עם שפע של ידע? – על "העד שכשל" מאת שלמה גיורא שוהם. // עירית אמינוף: קריאה מאוחרת ב"עולם ששקע". [ציטוט]. // שלום חברים, זאת אורטל תמם. // תקוה וינשטוק: שתי מסעדות במרכז רחוב דיזנגוף: בר גיורא וקיטון. // יוסף אורן: מה נשמט בסרט "פנסיון פראכט" מספרו של אפלפלד "לילה ועוד לילה"? (חלק א'). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אוּ"מלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת

יֶשְנָן אוֹלִימְפִּיאָדוֹת סְפּוֹרְט רַבּוֹת: שֶל סְפּוֹרְט-הַחֹרֶף,

שֶל הַמּוֹנְדְיָאל, שֶל סְפּוֹרְט-נָכִים – אַךְ יֵש גַּם, בִּקְבִיעוּת,

אַחַת שֶבְּכָל יוֹם בְּכָל שָנָה הִיא חָשָה צֹרֶךְ

לִצְרֹחַ בְּקוֹל רָם עַל קִיּוּמָהּ בְּלִי שוּם צְנִיעוּת

בְּרַחֲבֵי עוֹלָם כֻּלּוֹ, לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ

וּשְמָהּ הוּא, כַּנּוֹדָע, אוּ"מלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת.

כִּי אַף שֶיֵּש לִשְמוֹ שֶל אוּ"ם קֶשֶר דֶּקְלָרָטִיבִי

לְהַשְכָּנַת שָלוֹם וְיִשּוּבָם שֶל סִכְסוּכִים

שוֹלֵט בּוֹ בְּפַרְהֶסְיָה הַמַּצְפּוּן הַסֵּלֶקְטִיבִי

שֶבּוֹ בְּרֹב קוֹלוֹת שֶל מִשְטָרִים נֶאֱלָחִים

שֶכָּל שְמִירַת זְכֻיּוֹת אָדָם בָּם הִיא מַסְוֶה פִיקְטִיבִי

מַשְתִּית הָאוּ"מ אֶת דּוּ"חוֹתָיו עַל בְּלוֹפִים מֻפְרָכִים.

וּכְמוֹ שֶהַמִּרְמָה צוֹמַחַת עַל אֱמוּנוֹת-הֶבֶל

וְהִיא עוֹיֶנֶת כָּל מֵידָע אָמִין וּנְאוֹרוּת

כָּךְ גַּם הַפּוֹפּוּלָרִיּוּת שֶלָּהּ גְדֵלָה עַל זֶבֶל

שֶל כָּל דִּיס-אִינְפוֹרְמַצְיָה, כָּל סִלּוּף וְכָל בּוּרוּת

וּפַארְסָה זֹאת שֶשְּמָהּ הוּא אוּ"מ שֶיָּשְרָתָהּ כּוֹזֶבֶת

עוֹשָׂה פְּלַסְתֵּר עֻבְדּוֹת בְּרוּרוֹת בְּשִׂיא הַהֶפְקֵרוּת.

וְכָךְ מַמָּש, בְּהַשְרָאַת אוֹתָהּ אִינְסְטַנְצְיָה צִינִית

שֶבֶּן-גֻּרְיוֹן כִּנָּה בְּשֵם "אוּ"מ-שְמוּם" – תָּמִיד מֻבְטָח                                                       

שֶכָּל נִתּוּחַ שָם, מִן הַבְּחִינָה הַמֵּדִיצִינִית

מַצְלִיחַ אַף עַל פִּי שֶהַחוֹלֶה הַמְּנֻתָּח

נוֹפֵחַ אֶת נַפְשוֹ כְּשֶמַּרְדִּימִים אֶת הָאֱמֶת

בְּכָל סַמֵּי הַהַרְדָּמָה שֶל בְּלוֹפִים –  וְהוּא מֵת.

כָּךְ לְמָשָל הָיָה כְּשֶבֵּין שְקָרִים בְּסִיטוֹנוּת

קָבְעָה עֲצֶרֶת אוּ"מ שֶצִּיּוֹנוּת הִיא גִזְעָנוּת

וְכָךְ קָרָה גַם אָז כְּשֶאּרְגּוּן אוּ"מ זֶה, בְּעָצְמוֹ

עֵינָיו מוּל הָעֻבְדּוֹת בִּטְרִיק שֶכָּל כָּזָב נִשְזַר בּוֹ

פִּרְסֵם אֶת דּוּ"חַ גּוֹלְדְּסְטוֹן שֶמַּר גּוֹלְדְּסְטוֹן בְּעַצְמוֹ

הוֹדָה מִקֵּץ זְמַן-מָה שֶהוּא הֻטְעָה וְאַף חָזַר בּוֹ.

וְכָכָה בְּדִיּוּק קוֹרֶה כְּשֶשְּלַל מֻמְחִים בְּקִיאִים

כּוֹלֵל גַּם גֵּנֵרָאלִים שֶשּוּם אִיש מֵהֶם אֵינֶנּוּ

חָשוּד בְּחֹסֶר יֶדַע בַּתְּחוּמִים הַצְּבָאִיִּים

אוֹ כְּנִמְנֶה חַס וְחָלִילָה כָּאן עַל בְּנֵי עַמֵּנוּ

קוֹבְעִים שֶשּוּם צָבָא כַּיּוֹם אֵינוֹ מַקְפִּיד לִהְיוֹת

זָהִיר בְּאִי-פְּגִיעָה בְּאֻכְלוּסִיּוֹת אֶזְרָחִיּוֹת

כְּמוֹ צַהַ"ל –  כְּשֶחָמָאס תּוֹקֵף אוֹתָנוּ בְּטִילִים

מֵאֲחוֹרֵי בְּנֵי-עֲרֻבָּה צִיוִילִים אֻמְלָלִים

בָּהֶם הוּא מִשְתַּמֵּש בִּזְדוֹן-לִבּוֹ כְּמַחֲסֶה

לְמַשְגֵּרָיו (וְזֹאת הוּא כְּלָל אֵינֶנּוּ מְכַסֶּה).

כָּל מוֹת אֶזְרָח עַרְבִי שֶבֵּין תּוֹקְפֵינוּ לֹא נִכְלַל,

אִם הוּא קָרְבָּן לְאֵש יִשְׂרְאֵלִית שֶל תְּגוּבַת-נֶגֶד

עַל הִתְגָּרוּת חָמָאס הוּא פֶּגַע טְרָאגִי לֹא נִסְבָּל,

אַךְ מָה עַל נִפְגָעֵינוּ כָּאן, בְּמַעֲרַב הַנֶּגֶב?

וְהוּא הַדִּין בְּפָרָשַת הַחֲרָמוֹת עָלֵינוּ

מִצַּד הַהִיפּוֹקְרִיטִים שֶל אוֹתוֹ "עוֹלָם חָפְשִי"

שֶהוּא חָפְשִי מִצֶּדֶק וְיָשְרָה כְּשֶמַּחְרִימֵינוּ

לֹא מַחְרִימִים תּוֹצֶרֶת שֶל מִשְטָר לֹא אֱנוֹשִי

כְּמוֹ שֶל אִירָאן, סוּדָאן וְסוּרְיָה אוֹ שֶל צְפוֹן קוֹרֵיאָה

בָּהֶם זְכֻיּוֹת אָדָם לְאוֹר הַשֶּמֶש נִרְמָסוֹת

וְכָל הַ"הוּמָנִיסְטִים" שָם שֶאֶת לִבָּם קוֹרֵעַ

כָּאן עֶצֶם קִיּוּמֵנוּ וּמַרְבִּים בְּהַתְרָסוֹת

רַק מוֹכִיחִים מִיּוֹם לְיוֹם כֵּיצַד טִמְטוּם אַקְטִיבִי

שֶל אַנְטִישֵמִים בְּמַסְוֶה אַנְטִי-יִשְׂרְאֵלִים

מַפְגִּין אֶת צְבִיעוּתוֹ שֶל מַצְפּוּנָם הַסֵּלֶקְטִיבִי

שֶבְּלִי הִסּוּס אֶת פַּרְצוּפָם מוֹקִיעַ וּמַכְלִים.

אֶפְשָר לִשְלֹל אֶת הַמִּתְנַחֲלִים, זֶה לֵגִיטִימִי,

אֶפְשָר לְהִתְנַגֵּד לַקִּפָּאוֹן הַמְּדִינִי

בּוֹ לָנוּ, כְּמוֹ לְאַבּוּ-מָאזֶן, יֵש צִיּוּן פֵּסִימִי

אִם בּוֹחֲנִים אֶת הַמַּצָּב בְּאֹרַח עִנְיָנִי,

אַךְ כָּל עוֹד דּוּ"חַ אוּ"מ עַל פֶּרֶק "צוּק אֵיתָן" בְּעַזָּה

לוֹקֶה בְּחֹסֶר-יֹשֶר שֶכֻּלּוֹ חַד-צְדָדִיּוּת

צָרִיךְ לִצְעֹק בְּקוֹל בִּמְלוֹא תֵבֵל, שֶטֶּרֶם גָּזָה

אוֹתָהּ חֶרְפָּה שֶשְּמָהּ אוּ"מלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ד. שניים משכונת מונטיפיורי

כמעט נרדמתי כאשר שמעתי את קריאות החבר'ה החוזרים. יצאתי אל הרחבה שלפני הצריף כשמסביבי בנות ההכשרה שבאו לקבל את פני הבאים, שנראו, ובעיקר נשמעו, כילדים קטנים החוזרים מטיול. ביניהם הכרתי רבים שהיו איתי בגרעין הנוער העובד ואחרים שלמדו איתי בגימנסיה הרצליה. סך הכול הפרידו בינינו חודשיים, אך הם כבר נחשבו לפלמ"חניקים הנושאים את עמם על השכם, ואני הרגשתי את עצמי כאפרוח שזה עתה בקע מהביצה.

מה שהפתיע אותי היתה ההתנהגות הילדותית של אותם לוחמים אגדיים, הייתכן שילדים אלה הם גיבורי מלכיה וכובשי רמלה ולוד? במרחק מה מהמשאית שלנו עמדה משאית אחרת שבה הגיעו חברי הכשרת מעוז, שהיו מעט יותר ותיקים מההכשרה שלי, אך גם הם התנהגו כילדים החוזרים מטיול, כשהמפקד, הנראה צעיר כמותם, מנסה להעמידם בשלשות.

עיקר תשומת ליבי נסבה כלפי ילד צנום וגבוה שהיה רץ אחרי נער שמנמן וזורק עליו אבני חצץ שהרים בדרך. עם כל פגיעה של אבן היה השמנמן פולט צרחת כאב המלוות בקללות כלפי הזורק. השניים חגו מסביב למחלקה המתארגנת עד שהמפקד הצליח לבסוף לעמוד בין השניים ולהזהיר אותם שאם לא יחזרו לשורה, לא יצאו לחופש.

הצנום, שהיה עדיין סוער ונרגש, טען בלהט: "הוא גנב לי את הגרביים!"

ואילו השמנמן, שהיה סוער לא פחות, החזיר מנגד: "שלא יבלבל את המוח! אלה הגרביים שלי מהבית!"

הוויכוחים האלה נראו לי כל כך מוכרים מתקופת בית הספר, עד שלא הייתי מתפלא אם המפקד היה אומר לשני הניצים, העומדים זה מול זה בפנים מזרות אימה, ללכת הביתה ולא להעז לחזור בלי ההורים.

מי שהציל אותי מסבך הרהוריי  היה יענקלה חי שטפח על גבי ואמר:

"איפה אתה? אמרו לי שבאת ואני מחפש אותך בכל המחנה..."

עוד באותו לילה יצאתי עם כל המחלקה לחופשה של שלושה ימים. עמדתי דחוק ולחוץ ביניהם ושרתי כמותם במלוא הגרון את שירי הפלמ"ח שנכתבו לא מכבר על ידי חפר וגורי וכבר היו מושרים בכל הארץ. מולי במשאית עמד ילדון בן גילי כשהוא שר בהתלהבות ולא חדל מלהסתכל עליי. באחת ההפוגות שבין שיר לשיר, פנה אליי ושאל אם זה נכון שאני פוצ'ו.

הודיתי באשמה ושאלתי מאיפה הוא מכיר אותי.

אמר לי: "מיהודה פיינגולד, החבר שלי,  הוא סיפר לי עליך ואמר שאתה האיש הכי מצחיק שהוא מכיר, ושגרתם יחד באותו אוהל בקורס מ"כים בג'וערה."

"אני מצחיק?"

"כן. הוא גם סיפר לי איך שכבת מתחת המיטה בחדר האחות."

"זה לא היה מצחיק. אני מתתי שם מפחד..." 

יהודה פיינגולד היה עלם חמודות, והספיק להיות אחד החברים הטובים שלי, למרות שהיכרנו תקופה קצרה בלבד. הוא גר איתי ועם יענקלה חי ועוד חמישה חניכים באוהל צריפי, בקורס מ"כים חג"ם בג'וערה של שנת 1946. לאביו היתה מרפדייה לכלי רכב והוא, בניגוד לכולנו, שהיינו גימנזיסטים מפונקים, היה עובד משחר נעוריו במרפדייה ועוזר לאביו בכלכלת הבית. היה צעיר מאיתנו בשנה אחת, אך היה המוצק והחזק מכולנו, למרות שלא היה בין הגבוהים.

משום מה יצא לו ולי להיות בני זוג בשעורי הבוקס, הג'ודו והקפא"פ. היינו נלחמים זה מול זה כאריות, ולא פעם הרגשתי שהוא מחליש את כושר התנגדותו, כדי לתת גם לי לנצח. 

בתום הקורס לא יצא לנו להיות באותה יחידה של ההגנה, אך הוא היה לפעמים מגיע אליי, בעיקר בשבתות, במקום ללכת לבית הכנסת. היה הולך ברגל מביתו בשכונת מונטיפיורי. והיינו יושבים על מרפסת ביתי ברחוב שמריהו לוין, ומשוחחים. אחרי חצי שעה, כשלא היה לנו יותר על מה לדבר, היה אומר שהוא צריך לחזור ואני הייתי מלווה אותו עד מחצית הדרך. יותר לא הרשה לי ללכת. אני הייתי מספר לו על חבר הילדות שלי, אבנר הרוסי, העובר טבילות אש כנוטר בגליל, והוא סיפר על החבר שלו יוסי משכונת מונטיפיורי, שהלך איתו לאותו בית ספר.

יהודה הפסיק ללמוד אחרי כיתה ח' כדי לעזור לאביו, ויוסי, שהיה יתום מאביו, היה לפעמים בא לעזור לו במרפדייה תמורת כמה פרוטות שהיה מביא לאימו. בניגוד ליהודה  המשיך יוסי ללמוד  בתיכון, כי היה תלמיד מחונן והצליח לקבל סטיפנדיה.

"אתה יוסי משכונת מונטיפיורי?" שאלתי.

"הייתי. כאן קוראים לי יוסקה. יוסקה שקדי."לחצנו ידיים ושתקנו. שנינו חשבנו על יהודה פיינגולד ועל הקרב האחרון שלו.

הקרב האחרון

(מתוך "אהבה בליל הפשפשים", עמ' 58)

כשהתחילה מלחמת השחרור ויהודה החל להיעדר מהבית לילות שלמים, התחילה אימו הדאגנית לדאוג, וכשהיא גילתה, מפי אימו של יוסקה שקדי חברו הטוב, שהילד הקטן שלה יוצא כבר לקרבות, לבשה רוח קרב והלכה אל מפקד הביטחון של שכונת מונטיפיורי, השכונה שבה גרו, כדי לשאול אותו מדוע ה"הגנה" מוציאה לקרבות ילדים בני 17. 

אותו ערב עמדה המחלקה של יהודה לצאת לפעולת תגמול נגד כפר הפורעים הערבי "סלמה". אנשי המחלקה עמדו מכונסים בחצר בית ספר בדרום תל אביב, כשהם מחזיקים נרגשים את הנשק שהוצא מהסליק ומחכים לפקודת היציאה. כשהמ"מ מגיע ממהרים הכול להתרכז סביבו. הוא מעיף מבט על הצעירים, המחכים למוצא פיו ומתפללים שרק לא יודיע על ביטול היציאה.

"טוב," – הוא אומר לבסוף – "יהודה פיינגולד איפה אתה?"

"כאן!" – מכריז יהודה הנושא על גבו מ"ק 20.

"אז בוא ותן לי את מכשיר הקשר, אתה לא יוצא."

"למה?" – נעלב יהודה – "מה עשיתי?"

"לא עשית כלום. תגיד לי רק בן כמה אתה?"

"מה זאת אומרת בן כמה? אני עוד מעט בן 18"

 "כמה עוד מעט?"

 "עוד ת... תשעה חודשים."

"יופי. אז עוד תשעה חודשים תבוא אלינו. אסור לנו להוציא לקרב ילדים מתחת לגיל 18."

"אבל כבר הייתי בקרבות. באבו כביר לא הייתי בסדר?"

"היית בסדר גמור, אבל אז לא ידעתי שאתה רק בן 17. בוא ותן את המם-קוף."

אבל יהודה לא רצה לבוא, ולא הסכים בשום אופן להוריד את מכשיר הקשר מגבו. התחיל להיות מצב מוזר. המחלקה צריכה לצאת לקרב, ואלה השניים מנהלים משא ומתן:

"אתה לא תצא!"

 "אני כן אצא!"

"תוריד את המכשיר!"

"אני לא אוריד!"

בסוף ראה המפקד שיש לו עסק עם הילד הכי עקשן בארץ ואמר לו: "בסדר. הפעם אני לוקח אותך, אבל תדע שזה יהיה הקרב האחרון שלך."

יהודה הסכים וכך היה.

בשלב ההסתערות עבר כדור את ליבו החם של יהודהל'ה ונעצר במכשיר הקשר הנישא על גבו.

היה זה הקרב האחרון של ילדון כחול עיניים וצהוב תלתלים, שצחוקו הטוב נקטע באמצע הצליל.

"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" – שאלתי.

"לפני שלושה חודשים. הוא יצא אז לקורס קשר, וקינא בי שאני יוצא לקורס חבלנים."

"אתה חבלן?"

"כן, אבל עוד לא יצא לי לפוצץ שום גשר..."

החלפנו עוד כמה משפטים כשהחבר'ה הממשיכים לשיר, מפריעים לנו לשמוע כראוי זה את זה. אז עוד לא ידעתי שיבוא יום, וכשאכתוב את "חבורה שכזאת" ואספר על ילד ושמו יוסיניו, אחשוב על יהודל'ה, וכשאספר על תובל אחשוב על אלי דיין ועל יוסקה שקדי. בעיקר על יוסקה שקדי.

בעיתון "העולם הזה" שיצא  לאחר מלחמת העצמאות, היה כתב פלילי מצטיין בשם משה שקד. בחוגי המשטרה היו מופתעים מהכתב הזה שידע לתאר מעשי שוד, עוד לפני שהמשטרה עלתה עליהם.

יום אחד היה שוד בתחנת דלק. שלושה שודדים רעולי פנים כפתו את המתדלק והעמיסו את קופת הפלדה של התחנה על טנדר שהביאו עימם. מישהו שטייל לאורך הירקון גילה את הקופה חבויה בין קני הסוף ודיווח למשטרה. המשטרה גילתה תושייה  והציבה חוליית שוטרים במארב ליד הקופה. אחרי יומיים של המתנה הגיע למקום בשתיים בלילה רכב פרטי ומתוכו יצאו שלושה בחורים עם כלי ריתוך. הביטו לכל עבר ואחר ניגשו לפצח את הקופה.

השוטרים שהסתערו ולכדו את השלושה, התפלאו לראות שאחד מהם הוא משה שקד, הכתב הפלילי המצטיין של העולם הזה. במשפט טען סנגורו שהוא לא היה שותף לפשע והיה שם כדי לכסות את האירוע בשביל העיתון.

כשהשופט לא קנה את קו ההגנה, ביקש הסנגור רחמים על הכתב הפלילי וציין שהוא בן יחיד לאימו האלמנה, ואח שכול לאחיו יוסף, שנהרג במלחמת השחרור.

אותו יוסף, או יוסקה שקדי, כפי שקראנו לו בהכשרה, היה אותו נער חייכני שעמד מולי במשאית הנוסעת לחופשה בתל אביב ואנשיה שרים בעוז נעורים.

בין שיר לשיר העלינו  שנינו  זיכרונות על יהודה פיינגולד שנהרג באבו כביר, ולא ידענו שבקרוב יהיה  סוף דומה גם לאחד משנינו.

* * *

אלוני זמורה

מזרח ומערב, ימה וקדמה במציאות הישראלית

לאחרונה מתעצמת בי התחושה שהעם היושב בציון הוא אוסף של שבטים יהודיים שהגיעו מכל קצוות תבל, שכל המשותף ביניהם היא העובדה שהם מחשיבים עצמם יהודים, או שאימם היא יהודייה.

יפה עשו ראשוני בוני המדינה שדרשו מכולם ללמוד את השפה העברית. הקימו את "הנחלת הלשון", שבינתיים שובקת חיים, (גם דליה ואנוכי לימדנו במרוצת חיינו את השפה העברית במסגרת "הנחלת הלשון") ודרשו מהעולים החדשים לדבר ולכתוב עברית.

עברית איננה רק תקשורת באמצעות שפה. עברית, וגם כל שפה אחרת, היא תרבות. באמצעות השפה לומדים גם את חגי ישראל ומועדיה, לומדים את ספרותה, את מנהגיה ואת אורחות חייה.

גם את השבט האבוד לשבט "בני דן", צאצאי שלמה המלך מהרומן המתוקשר שלו עם מלכת שבא האקזוטית, גילה סב, סב סבי הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרה) – והוא זה שהרבנות הסתמכה על פסק הלכה שלו מהמאה השש עשרה, שקבעה שהאתיופים הם יהודים שאינם זקוקים לגיור.

העימותים המכוערים מימין ומשמאל שנתגלו לאחרונה, ביטויים מעליבים ומכוערים מעידים על כך שהדרך להיות עם ככל העמים היא ארוכה. הטונים הצורמים שמשמיעים פוליטיקאים וגם אנשי רוח מעידים על כך שעדיין ארוכה הדרך להיות עם, עם נרטיבים ערכיים, מוסריים ותרבותיים משותפים.

פלורליזם והטרוגניות בחברה בריאה הוא דבר חיובי ונדרש, כל עוד רובדי אוכלוסיות שונות מוכנים להיות טולרנטיים וסובלניים זה לזה, וכאשר הבסיס המוסרי, הערכי, וגם התרבותי הוא בעל בסיס משותף רחב.

אולם העובדה היא שבמשך 68 שנות קיום המדינה, אוכלוסיה של כשש  מאות אלף בני הארץ קלטה עלייה של יותר מפי 12 מגודלה– יכולה להיחשב כאחד הניסים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית.

אני חרד גם לצעירים היהודיים שנמצאים עדיין בקהילות יהודיות בכול רחבי תבל. חלקים ניכרים מהם מאבדים את זהותם היהודית ונפרדים מהמוסדות הקהילתיים היהודיים. נישואי תערובת גורמים לאובדן הצביון היהודי שלהם. מדינת ישראל צריכה להשקיע יותר מאמצים על מנת לחזק את זהותם וזיקתם למדינת ישראל.

אבל למרות הכול אני אופטימי מאוד לגבי העתיד. הדורות החדשים שנולדו בארץ ורכשו כאן את השכלתם, משוחררים מכבלי הוריהם. "נישואי התערובת" בין העדות השונות הם מרובים וצאצאיהם כבר אינם יודעים להגדיר את המוצא העדתי שלהם.

אהוד: ואילו אני סבור כי האנגלית, שאין לנו כל שורשים תרבותיים, ספרותיים ולאומיים בה, לבד אולי מגירוש היהודים מאנגליה ושריפת גיבורי מצודת יורק – היא ההולכת ונעשית שפת השיח והקשר של רוב העם היהודי, בייחוד בגולה הפאתטית ארה"ב, ובמיוחד אצל הישראלים החיים בה עם ילדיהם, וכמובן גם באקדמיה שלנו.

למעשה קשה כיום לזכות בהכרה מחוץ לישראל אם אין לך אנגלית, ובייחוד אמריקאית – משובחת. אבל מה לנו ולשפה הזו? אלו יצירות תרבותיות חשובות יצרו בה יהודים? אילו אסוסיאציות לשוניות יש לנו איתה?

לבד כמובן מהחבורה של הסופרים האמריקאיים ממוצא יהודי [כך הגדיר עצמו סול בלו] – וכן קומדיות וסאטירות מוצלחות מאוד שהן כמין המשך של תיאטרון האידיש האמריקאי, אבל באמריקאית, אצל יוצרים כמל (מלווין) ברוקס (קמינסקי), דני קי (קמינסקי), וודי קניגסברג-אלן, גרשון סיינפלד, לארי דייוויד ודומיהם.

* * *

שערוריה חדשה בפתח: מחזה המציג את ילדותו ונעוריו האומללים של הרוצח היטלר, בעל האשך האחד, ואת היהודים ששרף במחנות ההשמדה בתור ג'וקים מסוממים – עומד להיות נפסל על ידי המועצה לתיאטרון של משרד התרבות בישראל!

ייתכן שהפרוייקט יאומץ על ידי משרד התרבות של קטאר בהמלצת עזמי בשארה.

למחזה צפוייה תקשורת חסרת תקדים בעוצמתה!

* * *

דרור אידר

קרדום לחפירת זהות נבדלת

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (15.6.2015)

באמת שאינני מבין את עודד קוטלר, וכי לא יכול היה לדבר על עדר הבהמות יום אחרי גרבוז? זה לבדו שווה עוד עשרה מנדטים. חברות וחברים, אמנים דגולים, עפר אנחנו לרגליכם, אל תרעיפו עלינו מטובכם בשפע כה רב. חכו קמעה. רחמנות.

ממש לא מזמן נדרשנו לעכל את "שבעים האחוזים שלא קוראים ספרים" מאת מאור דורנו עמוס עוז, ואח"כ נאלצנו לבלוע את נאום "קומץ המושחתים, מנשקי הקמעות ועובדי האלילים" של צייר האיקו‏נות גרבוז; ואז במצוותה של הרוזנת קמחי שתינו "ציאניד", "ניאנדרטלים מזויינים" שכמונו. בדרך נתקעו בגרוננו קללות למכביר ואיחולי מוות ל"עם הזה" שכמה רע שהוא כזה, ושמענו את הגשש שהחוויר מלטף שרה בממשלת ישראל בכינוי "בהמה" – אשרינו שזכינו לכך אחרי אלפיים שנות – וגם פריץ-כי ימלוך שעירטל שרה אחרת על קירות הגרוטאות שמהן עשויה נפשו; ועוד לא הספקנו להכיר תודה על כל השפע שגמלו לנו אנשי תרבותנו, והנה הגיע עודד המעודד ורומם את רוחנו, בהמות מלחכות קש וגבב שכמונו, לראות שלא הכול הבלים והבל, יש גם סאטירה בקרב אמנינו שאפשר להלך אחריה כצוואר אחרי החבל.

ר' צדוק הזהיר במשנה שלא לעשות התורה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בו. מתי הושלכו לארץ תרבות עמנו והאמנות הישראלית כפי שהתבזו בחודשים האחרונים, מפי אלה שהתיימרו לשאת את שמה, אבל השתמשו בהן כקרדום לחפור בו זהות נבדלת מהמון העם? לא אהבת האמנות עומדת לנגד עיני המתנשאים המגוחכים הללו, אלא רצון להכריז בשער בת רבים "אנחנו לא הם."

מעולם לא היה המושג "עדר" נוכח יותר בעולמה של תרבות מאשר אמש; מבלי משים המחיש קוטלר את עומק כוונת חכמינו ז"ל "הפוסל – במומו פוסל."

"תארי לך את עולמנו-עולמך שוקט ללא ספר, ללא מוזיקה ללא פואמה," הטיח במירי רגב –  "עולם שאין מפריע בו, אין מפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים."

כגרבוז בשעתו, גם קוטלר נדרש לאמנות כמכשיר לסימון סוציולוגי. חמור מזה – הוא העמיד את האמנות כלא שייכת ל"לאום".

בפתיחה לספרו המפורסם "קורות האמנות" כתב ארנסט גומבריך: "בעצם אין דבר כזה, אמנות. יש רק אמנים."

פני האמנות כפני אמניה, פני התרבות הישראלית כפניהם של נושאיה. בדבריהם, קוטלר וחבריו העמידו מראה – מול פניהם שלהם, ועל הדרך גם איבדו את ההומור. הם באמת התכוונו לזה!

הרצינות התהומית שבה עומדים אמנים ומכריזים מלחמה על לא-כלום, אפילו לא טחנות רוח עמדו מול אבירי הרוח המתנוונת – לא החלטות ולא צעדים מעשיים; רק כמה משפטים מתוך שיחה בת שעתיים ויותר של שרת התרבות, שהוצאו בזדון כדי להרבות שנאה ומחלוקת – סרוונטס היה צריך לקום לתחייה ולו לרגע, כדי להשתתף בכנס הנפוח, אבל ספק אם היו נותנים לו או לדון קישוט גיבורו להיכנס. אולי לסוסו, בהמה עלובה שכמותה.

* * *

מתן כצמן, קצין צה"ל בהסברה ישראלית

תרגום עברי בגוף הסרטון

https://www.youtube.com/watch?v=r-cLnxZumLA

* * *

מרדכי קידר

ברית המיעוטים של המזרח התיכון

נדירות הפעמים שבהן חייבת אומה לעשות "חישוב מחדש" של המסלול האסטרטגי שלה. ייתכן שמדינת ישראל מתקרבת לנקודה שבה יהיה עליה לשדד את מערכות החשיבה הגיאו-אסטרטגית שלה, אם עדיין לא הגיעה אליה. לדעתי, הנקודה הזו נמצאת ממש לפנינו, ורק צריך לצאת מקופסת החשיבה על מנת לראות אותה ולהתייחס אליה, לפני שההתנגשות תשבור את הקופסה קודם שהתכוננו למצב המשתנה.

מי שהביאו את ישראל אל ההכרה בקיומה של נקודת השינוי הם הדרוזים בסוריה. ישראל חייבת לעשות הכול, ואף מעבר לכך, לסייע למיעוט הדרוזי בסוריה לשרוד מול הכוחות האיסלאמיסטים הקמים עליו לכלותו, בין אם זה "מדינת האיסלאם" (דאע"ש), או "ג'בהת אלנוסרה", שבינתיים ממתינה עם "הפתרון הסופי" שהיא מייעדת לדרוזים. כשדאע"ש ישתלטו על "ג'בהת אלנוסרה", כל הבנה שיש לישראל עם ארגון זה תתנדף, בדיוק כמו שהתנדפו ההסכמים שהיו לישראל עם המשטר הסורי.

הדרוזים בסוריה מונים כ-700 אלף נפש, והם ממוקמים בשלושה ריכוזים עיקריים: בהר הדרוזים בדרום סוריה סמוך לגבול ירדן, במובלעת ח'דר הנמצאת במורדות הדרום מזרחיים של החרמון וממזרח למג'דל שמס, ובמרחב חלב-אדליב בצפון סוריה, סמוך לגבול עם טורקיה. אף אחד לא מצפה שישראל תגיע לצפון סוריה כדי לסייע לדרוזים החיים שם. אך רבים מאלה הגרים בדרום סוריה – בהר הדרוזים ובמובלעת ח'דר – מצפים שישראל תעשה משהו כדי להבטיח שסכיני "דאע"ש" לא יגיעו אל צוואריהם.

אחיהם בישראל הם אזרחים שווי זכויות וחובות, המשרתים בצה"ל ובעיקר ביחידות לוחמות. שיעור ההתנדבות של דרוזים ליחידות קרביות גדול משיעור ההתנדבות של צעירים יהודיים ליחידות אלה. דממת בתי-הקברות הצבאיים בכפרי הדרוזים זועקת את שבועת האמונים שלהם למדינה במסגרת "ברית הדמים" שכרתה עדה נפלאה זו עם העם היהודי במדינתו המתחדשת. והם אחים, בני דודים ומחותנים של בני עדתם הדרוזים בסוריה.

להכין תוכנית התערבות

הדרוזים בישראל מצויים בחרדה עמוקה בשל הסכנה המאיימת על אחיהם בסוריה מהשתלטות "מדינת האיסלאם" על דרום המדינה. הם יודעים בוודאות שגורל הדרוזים יהיה כגורל היזידים בעיראק: הגברים יישחטו והנשים תימכרנה בשוק כשפחות נרצעות. הדרוזים בישראל חוששים שהעולם יביט בשיוויון נפש כמעט מוחלט על סבל אחיהם בסוריה, ולא יפעל בנחרצות ובמהירות, בדיוק כפי שלא פעל באירועים שכילו כמעט לחלוטין את העדה היזידית בהר סינג'אר בעיראק. המציאות של השנה האחרונה הופכת כל תסריט – איום ונורא ככל שיהיה – לריאלי ואפשרי.

הדרוזים בישראל אומרים לעצמם דבר פשוט: "אילו תושבי הר הדרוזים היו יהודים, מדינת ישראל היתה עושה הכול כדי להגן עליהם ולהצילם. אם יש ברית דמים בין היהודים לדרוזים, ברית זו עומדת היום לבחינה בהר הדרוזים ובמובלעת ח'דר."

והסיבה לכך פשוטה: "ברית דמים" אינה יכולה להיות חד-צדדית, שבה רק דרוזים נלחמים, נפצעים ונהרגים למען מדינת היהודים. המצב בסוריה מחייב כיום את ישראל לנקוט עמדה, ואת זאת הביע היטב הנשיא ראובן ריבלין בקריאה שהיפנה למזכ"ל האו"ם להגן על הדרוזים בסוריה. אלא שמילים אינן יכולות להציל את הדרוזים בסוריה, אלא רק מעשים, וככל שאלה יהיו נחושים יותר, כך הם יהיו בעלי השפעה רצינית יותר.

"ברית הדמים" בין ישראל והעדה הדרוזית עומדת כיום למבחן אמיתי – האם זוהי ברית חד-צדדית שבה דרוזים מוסרים את נפשם על הגנת ישראל, או ברית דו-צדדית, שבה המדינה נחלצת לסייע לדרוזים הנמצאים בימים אלה תחת איום ממשי, מיידי וחמור ללא תקדים.

על מדינת ישראל לראות בהר הדרוזים "שטח חיוני" לכל דבר ועניין, כמו שעליה לראות את תושבי ההר כאחים בדם לישראל ולעמה. אחרי המקרים הקודמים שבהם, למרבה הצער, לא ידעה ישראל לסייע לאלה שסייעו לה (לדוגמה: צד"ל), על ישראל לנקוט כל צעד שיידרש כדי להוכיח שהיא נאמנה לדרוזים לא פחות משהיא נאמנה ליהודים, בארץ ובכל מקום בעולם. זוהי עמדה מוסרית עם היגיון אזרחי, פוליטי וביטחוני מוצק.

יש בישראל מי שאומרים: "מה לנו ולדרוזים בסוריה, אחרי שהם היו לאורך השנים בעלי ברית של חאפז ואחר כך בשאר אסד, ואפילו פעלו נגדנו בהזדמנויות רבות? והדרוזים בגולן מעולם לא הפכו לישראלים ולא הסכימו לקבל אזרחות ישראלית."

התשובה לאלה היא: הדרוזים בגולן חששו כל השנים, מאז 1967, שביום מן הימים תחזיר אותם ישראל יחד עם הגולן לסוריה, ואז הם ימצאו את עצמם במרתפי העינויים של אלמוח'אבראת הסוריים. וכדי להגן על עצמם ממרתפים אלה, הם נשארו נאמנים לסוריה. מי יכול להאשים אותם?

ישראל יכולה לנקוט כמה צעדים, כולם או חלקם, בהתאם למצב המתפתח בשטח:

הקמת יחידה צבאית, אולי על בסיס יחידת המיעוטים, שחייליה יהיו דרוזים, שתישלח לסייע להר הדרוזים אם וכאשר יתעורר הצורך. אפשר לצרף ליחידה זו לוחמים דרוזיים המשרתים בשירות חובה, בקבע ו/או במילואים, המשרתים בשגרה ביחידות לוחמות אחרות. חשוב להקים יחידה זו ולהכניסה למשטר אימונים כבר היום, כדי שאם יתעורר הצורך, ניתן יהיה להטילה לשדה המערכה מיד עם קבלת ההחלטה. יש למנות פרוייקטור דרוזי, רצוי קצין בדרגה גבוהה, שיקדם את הקמת היחידה, איושה, ציודה, חימושה ואימונה.

הכנת תוכניות להתערבות מהאוויר נגד ריכוזי דאע"ש בסביבת הר הדרוזים.

במקרה של קריסת מערכות שלטונית מוחלטת בסוריה והתפרקות המדינה, על ישראל לתפוס מיד את השטח המשיק לגבול סוריה-ירדן כדי ליצור מסדרון יבשתי בין הגולן להר הדרוזים. מסדרון זה יאפשר להעביר כוחות סדירים ככל שיידרשו כדי להגן על הר הדרוזים.

הקמת בית חולים שדה בגולן, שיטפל בדרוזים בלבד, כדי להפרידם מגורמים עוינים.

העברת סיוע צבאי ואזרחי (נשק, תחמושת, תרופות, מזון וכסף) ללוחמים הדרוזים בהר הדרוזים, על פי הצורך.

ברית הזויה אך הכרחית

ישראל אינה יכולה לעמוד מנגד כשהדרוזים בסוריה עומדים בפני השמדה. זה בלתי מוסרי, בלתי אנושי ובלתי מועיל. את המחיר של עמידה מהצד נשלם כשנביט במראה ונחפש שם את בעל המוסר.

אלא שהדרוזים אינם כל הבעייה. בסוריה, בעיראק ובכל מקום שעליו השתלטו הג'יהאדיסטים, יש חשש גדול, מוצדק לחלוטין, אצל כל המיעוטים – שהם הבאים בתור. מדובר ביזידים, הנוצרים, העלווים, הזורואסטרים, הסבאים, המנדעים, הבהאים – שכולם אינם מוסלמים. אבל גם על השיעים, אנשי חיזבאללה והעדה שלהם, למשל, מרחף איום מצד הג'יהאדיסטים הסוניים.

על ישראל לקדם את הקמתה של "ברית המיעוטים של המזרח התיכון" שתאגד תחת מטרייה אחת את כל המיעוטים הללו, גם אם בעבר הם לחמו זה בזה, אפילו את חיזבאללה השיעי. ההיגיון שמחייב את כל המיעוטים לשתף פעולה ביניהם הוא שאם המיעוטים הללו יישארו נפרדים מול האיום האחד שניצב מולם, ועל אחת כמה וכמה אם יהיו עוינים זה לזה, הם יחלישו זה את זה, וכך יביאו את קיצם במו-ידיהם.

ישראל חייבת לפתוח ערוץ הידברות חשאי עם חיזבאללה, שהוא הגורם הבעייתי ביותר מכל שאר המיעוטים, בשל העבר רווי הדמים והשנאה בינינו לבין השיעים בלבנון.

הדברים נשמעים הזויים. אבל ככל שעובר הזמן מתברר שהאוייב האחד, הגדול והגדל מרגע לרגע, יחייב את כל המיעוטים הללו לאחד את מאמציהם נגדו.

נותרת רק השאלה מה תהיה העמדה האיראנית מול קואליציית מיעוטים שבה ישראל יושבת על אותו ספסל עם חיזבאללה?

להערכתי, איראן לא תמנע את הקמתה, שכן זו תהיה הדרך היחידה להבטיח את קיומה של העדה השיעית בלבנון, ושרידותה חשובה לאיראנים יותר מהשמדת ישראל.

המצב במזרח התיכון מחייב את ישראל לחשב מחדש את מסלול הדיפלומטיה שלה באזור. ברית עם מדינות סוניות כמו מצרים, ירדן וסעודיה תהיה חלשה יותר מברית המיעוטים, כי מדינות אלו אינן באמת זקוקות לישראל. לעומת זאת, ברית מיעוטים תתקיים, כל עוד קיימים במזרח התיכון מיעוטים שהאיסלאם הקיצוני מאיים עליהם בכליה.

המאמר התפרסם באתר מידה וכן במגזין "מראה" 341.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

מדינת-ישראל זקוקה לאנשי-תרבות –

ולא לשמאלנים נבערים

האם השמאל הישראלי הפך בשנים האחרונות לברברי? לשטחי? לגוף שמקדש את הבערות האינטלקטואלית? האם אלה המנסים להציג את עצמם כ"אנשי תרבות", למעשה הם ברברים קטנים המתחזים ל"שמאלנים" כאילו זהו ציווי אופנתי, ולא יותר מזה? משהו רע מאוד קורה לשמאל הישראלי. הדבר אינו נובע מכך שהם חיים בבועה עירונית כלשהי. אלא, הדבר נובע מכך שהם חיים בבועה של בערות הנובעת בעיקר בעצלנות אינטלקטואלית שהפכה עם הזמן למשטמה אנטי-ישראלית כחלק מצו אופנתי המתחזה ל"תרבותי". הטמטום הפך לשיח לגיטימי בחלקים רחבים בשמאל הישראלי המתכווץ – החל מתנועת מר"צ ועד למפלגת-העבודה המתחזה למחנה הציוני. 

במסגרת השיח המתלהם של "אנשי תרבות" מפוקפקים – בעיקר במהלך השנה האחרונה – מן הראוי הוא לשאול את עצמנו, האם לא הגיע הזמן לעשות רוויזיה במושגי היסוד של העשייה התרבותית המתחוללת בישראל בתחומי האמנות, התקשורת והאקדמיה. לעיתים נדמה, ששלושת המוקדים האלה מזינים האחד את השני בדיאלוג שקרי המבוסס של עקרונות מפוקפקים ביותר הנוגעים לפוליטיזציה של האינטלקט על-פי מתווה אנטי-ישראלי. 

 בעקבות החלטתה של שרת-התרבות להפסיק את המימון לתיאטרון מסוים, שהעלה הצגה נתעבת לכול-הדעות, מיהרו אחדים מכלי התקשורת בישראל להכתיר את הנושא כ"מלחמת תרבות". ובכן, בישראל אין מלחמת תרבות. לכול היותר יש כאן שאלה עקרונית – האם מדינת-ישראל צריכה לממן מוסדות המעניקים לגיטימציה לרצח של ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים שיש להם אג'נדה של חיסול והשמדה הנובעת מעקרונות גזעניים?

יתרה מזאת, האם מדינת-ישראל צריכה לממן מוסדות שיש להם אג'נדה פוליטית הסותרת לחלוטין את הערכים התרבותיים עליהם הושתתה מדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי?

בוודאי שלא.

זאת לא הפעם הראשונה שאמנים אחדים מהאגף הרדיקלי-שמאלני החליטו להלאים את המושג "תרבות" במטרה להתאימו לרדיקליזם הקיצוני שלהם – שאין לו ולא-כולם עם ערכים תרבותיים אמיתיים. תרבות המקדשת ערכים של שנאה, רצח ואלימות רק בשל היותם של בני-האדם שייכים ללאום מסוים, אינה עולה בקנה-אחד עם ערכים עליהם מתבססים דבריהם של אלה שהתנגדו למהלך של שרת-התרבות.  

כמובן שיש כאן עיוות במושג "תרבות" - כשם שהאידיאולוגיה הנאצית עיוותה את המושג "תרבות" במטרה להעניק לגיטימציה לחיסול והשמדה של העם היהודי. באורח לא מפתיע, הלאומיות הפלסטינית המדומיינת – הזוכה לאהדה בקרב אחדים מאנשי "התרבות" בישראל – אימצה לחיקה עקרונות פתולוגיים בנוגע לקיומה של מדינת-ישראל,בדומה לעקרונות שליוו את האידיאולוגיה הנאצית. באופן דומה, ההצגה שהועלתה בתיאטרון "אל-מידאן" נעשתה במסגרת הניסיון להחדיר לשיח-הציבורי הישראלי רעיון מתועב במטרה להופכו ללגיטימי בשם עקרונות גזעניים. מימון אירועים "תרבותיים" כאלה הוא לא פחות מאשר – שוד לאור היום של הקופה הציבורית האמורה לממן ערכים העולים בקנה-אחד עם האינטרס הציבורי הכולל. בלתי סביר בעליל, לבקש מימון מ"הקופה הציבורית הציונית" כדי לקדם אינטרסים פוליטיים אנטי-ישראלים במהותם ובנשמתם.

 כרגיל, גם במקרה הזה, שמאלנים אחדים (רבים מדי) התבלבלו בין המושגים שנוגעים ל"צנזורה", ל"סתימת פיות", ל"חופש ביטוי" ועוד כל מיני מושגים שאין להם כל קשר עם הנושא שעל הפרק. בסך-הכל, מדובר – בהונאה אינטלקטואלית נוספת ומכוונת של הציבור באמצעות שימוש במושגים שאינם נהירים לחלוטין – לאלה שתקפו את החלטתה של שרת-התרבות. דמגוגיה תמיד היתה הצד החזק של השמאל הישראלי הקיצוני, שהביאה גם לחשיפתם של הכשלים האידיאולוגיים שלו – ומכאן, גם לירידת כוחו האלקטוראלי בשנים האחרונות. להתלהמות הברברית השמאלנית של החודשים האחרונים יש השפעה מצטברת שבאה לידי ביטוי חלקי בבחירות האחרונות של חודש מרס 2015. סביר להניח, שהאפקט המצטבר של ההתלהמות השמאלנית הזו, יבוא לידי ביטוי הולם בבחירות הבאות באופן-חד וברור יותר.

אין זה משנה כלל אם אחדים מאנשי השמאל הישראלי גינו את דברים הברוטאליים של עודד קוטלר, ענת וקסמן ויאיר גרבוז. דעותיהם ואמירותיהם צמחו בביצה המעופשת של השמאל הישראלי המתיימר להחזיק  בערכים הנוגעים לפלורליזם, לדמוקרטיה ולחופש הדעה. מסתבר, שערכים אלה עוותו במהלך השנים האחרונות כדי להתאימם לקו-פוליטי חד-מימדי שנועד בעקיפין לשרת את מכונת התעמולה הפלסטינית על חשבון מדינת-ישראל ותושביה. עצם זה, שאישים אלה מזוהים עם השמאל הישראלי – נעשה נזק בלתי-הפיך העלול למזער עוד יותר את גודלו של השמאל הישראלי. אם כך הוא הדבר, יש בכך סוג מסוים של צדק פואטי לטובת תושביה השפויים של מדינת-ישראל. 

שימו לב מה קרה בזמן האחרון בתחום התקשורתי בישראל: אחדים מכלי התקשורת בישראל החליטו לצאת במאבק נגד אלה המנסים להטיל חרם על ישראל. על זה נאמר, בוקר טוב! – ועם כל זאת, אנחנו לא שוכחים לרגע שהתקשורת הישראלית הזינה את "תעשיית השנאה" הזו במשך שנים ארוכות מאוד. עדיין לא שכחנו את כל מאמרי השנאה שהופצו בתקשורת הישראלית נגד מדינת-ישראל ותושביה. עדיין לא שכחנו את מאמרי השנאה הקשים שהתפרסמו למשל באתר YNET במהלך האינתיפאדה השנייה. אנחנו גם לא שוכחים את מאמרי השטנה הקשים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית שעדיין מזינים ללא הרף את תעשיית-השנאה הזו שיש לה תומכים גם בתוך ישראל פנימה. אכן, הגיע הזמן לעשות רוויזיה במושגי היסוד של העשייה התרבותית המתחוללת בישראל בתחומי האמנות, התקשורת והאקדמיה – למשהו שפוי יותר.

יוחאי סלע, "מדינת ישראל זקוקה לאנשי תרבות – ולא לשמאלנים נבערים", מגזין המזרח התיכון, 18 ביוני 2015.

* * *

זכריה פלווין

[פסנתרן, מחנך וחוקר תרבות]

אין לכעוס על קוטלר

קוטלר טעה בטון הדיבור. הוא רגיל לאנשים המסכימים עם דעותיו, ובונים את חייהם הרוחניים על ההנחה שאלו אינן זקוקות לבדיקה.

לפי מיטב הבנתי, מילותיו החריפות של עודד קוטלר בכינוס האמנים ביפו, על עדר של בהמות הצועדים אחרי 30 המנדטים – לא הובנו על ידי הזועמים על דבריו. קריאה מפוכחת של הנאמר מציגה את עמדתו בבירור: קוטלר לועג לשאיפותיה של שרת התרבות מירי רגב, לחזק ולאחד את העם סביב רעיונותיה הלאומיים. במילים אחרות, התנהגותה של השרה רגב מסגירה את רצונה שכל הישראלים ילכו אחרי 30 המנדטים, כמו עדר חסר אינטליגנציה, כמו בהמות. אין כאן מקום לקריאה אחרת. קל וחומר, אין להאשים את הדובר בזלזול בתומכי הליכוד.

החלטותיה של השרה רגב – הפסקת המימון של תיאטרון אל-מידאן ובקשתה לחקור אותו מהבחינה הביטחונית, וסירובה לממן את תיאטרון אלמינא בשל סירוב אחד ממנהליה להופיע כשחקן בהצגה של תיאטרון חיפה בבקעת הירדן – מעידות שמטרתה היחידה היא לכפות על כל אזרחי ישראל להכיר בשטחי הכיבוש כחלק ממדינת ישראל.

כעסם של מבקרי דבריו של קוטלר, משני עברי המתרס הפוליטי, מעיד על שיתוק שכלם. השרה רגב חוששת להרגיז את תומכיה בליכוד. ח"כ יצחק הרצוג, ועימו העיתונאי אורי משגב (ב"הארץ" ב-15.6.15), חוששים לאבד סיכוי שבעתיד יצביעו ליכודניקים למפלגת העבודה. בגלל השיתוק הם לא מסוגלים להבין שמצביעי הליכוד לעולם לא יצביעו למפלגות מרכז ושמאל. מצבם הנפשי נעל אותם בין מר נתניהו לבין מר בנט, ואם יופיע אדם שיציע להרוג את כל אויבי ישראל – הוא יזכה מיד במספר נדיב של מנדטים.

טעותו של מר קוטלר היתה בטון הדיבור שלו. קוטלר רגיל להימצא בקרב אנשים המסכימים עם דעותיו. לאנשים הללו מוכרות התובנות מההצגות של מולייר, של דירנמט, של צ'כוב ושל טנסי ויליאמס. יתירה מכך, האנשים הללו בונים את חייהם הרוחניים על ההנחה שהתובנות הללו אינן זקוקות לבדיקה מן היסוד. ואילו בעולמם של רוב תומכי הליכוד, מולייר ודירנמט כלל אינם מופיעים, והתובנות שלהם לא מוכרות.

לעודד קוטלר ולחבריו אין כל אפשרות לתקשר עם אנשים שחיים בלי מולייר. אלא שהרבה מאוד אנשים חיים ללא מולייר, ולא מרגישים בהיעדרו. הבעייה של קוטלר איננה חוסר היכולת לדמיין חיים ללא מולייר, אלא – למרבה הצער – חוסר היכולת להבין איך נולד מולייר מתוך אין-מולייר. זוהי החולשה הגורמת לו לאבד את שומעיו.

אנשי רוח מהותיים לא "שוברים מוסכמות" כפי שטען קוטלר, אלא מוסיפים עידונים לתודעתו הכוחנית של האדם, ועוזרים לו להגדיל את כושר הישרדותו בהצמחת חוכמה של כוח רך. לאנשים קשיי יום אין מספיק שקט נפשי, על-פי-רוב, להבחין באפשרויות של כוח רך. לכן, עולמם בנוי על מושגי כוח גס, שבמוקדם או במאוחר מביא לאסון. כי בלי עתודות של כוח רך, האדם הופך במהרה לקורבן.

הבעייה של הדיון הציבורי בישראל היא שנוטלים בו חלק חירשים משני מחנות, חירשים שלא מבינים את פשר חירשותם. אין בונים חברה ללא יכולת להילחם פיזית, אבל המוכנות ללחימה – כפי שהיא באה לידי ביטוי באמונותיהם של אנשי הליכוד – היא פארסה חלשה שמבטיחה רק אסונות. על אנשי הרוח בישראל להיות מולייר וצ'כוב בעצמם, כי עבור רבים מאוד – הוא עוד לא נולד.

מתוך: "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכתו של נפתלי רז, 18.6.15.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

לחיות בארץ ישראל – אריה סיון

עם מותו של המשורר אריה סיון בגיל 86

ביום העצמאות תש"ע קיבל אריה סיון את פרס ישראל לשירה. בנימוקים למתן הפרס נאמר:

"סיון הוא מן האבות המייסדים של השירה הישראלית ושירתו היא ממיטב היצירה הפיוטית שנוצרה בעברית בשנות קיומה של המדינה. לשון שירתו משקפת את כל רובדי השפה העברית, למן התנ"ך ועד ללשון היומיום. שירתו נכתבת על רקע נופי הארץ ורוויה אהבה אליהם."

אריה סיון, מקודם בומשטיין, יליד 1929, נולד וגדל בתל אביב. אביו, חיים בומשטיין עלה לארץ בשנת 1920, הצטרף לגדוד העבודה והקפיד לדבר עם ילדיו עברית. אריה סיון סיים לימודיו בגימנסיה "שלווה" בתל אביב, התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת השחרור.

ב-48 בהיותו בהכשרה מגויסת נכתב שירו הראשון, בלדה היסטורית על שאול המלך, בשם "מסע לילי", שהתפרסם בעיתון "דבר". בתחילת שנות החמישים התלכדה חבורת סופרים ומשוררים צעירים, שרצו לחולל שינוי בספרות העברית ובשירה העברית. הם קראו לעצמם "לקראת", וסיון היה בין מייסדיה. את השכלתו האקדמאית רכש באוניברסיטה העברית וקיבל תואר בספרות עברית ובלשון. סמוך לכך החל ללמד תנ"ך ספרות ולשון בבתי ספר תיכוניים, והתמיד בכך שנים רבות; 35 שנים לימד בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא.

את שירי ספרו הראשון "שירי שריון", שראה אור בשנת 1963, כתב תוך כדי לחימה ב"מבצע קדש". זה הספר הראשון מבין חמישה עשר ספרי שירה, ספר בלשי בשם "אדוניס" ותרגומי שירה ופרוזה.

מבין חבורת "לקראת", סיון הוא הפחות ידוע. הוא אדם צנוע, ארצישראלי מאוד, ששיריו משקפים את אהבתו לארץ ישראל. הוא כותב על נופי הארץ, על אקלימה, על עריה ובמיוחד על תל אביב עיר הולדתו. שירתו צנועה כמוהו, אינה קוראת למהפכות, אם כי בין שיריו מצויים לא מעט שירי מחאה, הנובעים מכאב. שירתו  מצפונית עד מאוד, ושיריו ספוגים במעורבות חברתית ופוליטית, כמי שאינו יכול לעמוד מנגד לנוכח עוולות מוסריות וחברתיות.

הדבר בולט בעיקר בספר שיריו 'כף הקלע' משנת 1989, שנכתב בעקבות האינתיפאדה הראשונה, עליו קיבל את פרס ברנר לשירה 1991. אחד השירים בספר נקרא 'בימים הנוראים':  "ימים אשר בהם איני יודע את נפשי – / ייתכן שהיא בוכה במסתרים וייתכן / שנסה מפני אל ההרים, לבכות / את שיכלה להיות. / אני מביט במים המשקפים לי את פניי / הם נשברים לרסיסים / איני יכול עוד להשיב אותם לקדמותם / גם כאשר אני חופן אותם בכפותיי."

שירים רבים הקדיש לעיר הולדתו תל אביב; לחולות אשר עליהן נבנתה, לרחובותיה ולזיכרונות הילדות שלו בין רחובותיה ועל שפת ימה. ספרו האחרון נקרא 'על ים ועל חול, שירי תל אביב'. החול הוא נושא חוזר בשיריו שוב ושוב, אחד מספריו נקרא 'גבולות החול'.

אבל גם הומור אינו נעדר משירתו של סיון, כאשר יעיד השיר הבא:

"אני בעגלתי, נוסע / בשדרות הקרן הקיימת. עיניי / קולטות ומזהות נופים ומקומות: / משק הפועלות כבר מאחור / והנה קריית מאיר, גבולה המזרחי של עיר הולדתי, / אבל משהו שאיננו מסתדר לי בתמונת הרחוב. / הוא רחב מדי, והנתיבים למכוניות רבים מדי / ואין בו עגלות, העגלות שבהמות מבויתות /  מגלגלות ברעש אופייני. / האם אני רואה, או רק הוזה? כל השטח מגודל / אספלט ובניינים / במקום המרחבים שהשתרעו מכאן ועד שרונה. / חסר לי רק, אני חושב / שהאישה מאחוריי אינה אימי / אלא מטפלת, פיליפינית או תאילנדית, / שהביטוח הלאומי הצמיד אליי."

סיון עזב את תל אביב בשנות החמישים, כאשר נשא לאישה את עתידה לבית הורביץ, מהמשפחות המייסדות של רמת השרון, והם מתגוררים מאז במושבה שהיתה שקטה וירוקה, והפכה ברבות השנים  לעיר סואנת.

שיריו של סיון מובנים, מילון המילים שלו רגיל, יומיומי, אך כשהוא מצרף את המילים יחד, הן יוצרות שירה עשירה ורגישה, המזמינה את הקורא להיכנס אליה ולהלך בשביליה. תלמידיו וקוראי שירתו אוהבים את האיש ואת יצירתו.

אני שייכת לקבוצה הגדולה של אוהבי שירתו ועד כה הכרתי אותו באמצעות שיריו, עכשיו שמחתי מאד על ההזדמנות להיפגש ולשוחח פנים אל פנים עם המשורר האהוב עליי. פגשתי אותו בביתו שברמת השרון, שפרח כמו הגינה שמחוצה לו, עם שפע זרי הפרחים שהתקבלו לרגל  קבלת הפרס.

ביקשתי מהמשורר לספר לי על ילדותו והוא קימץ במילים כאילו אומר – מה יש פה לספר, אבל המעט  שאמר הוא מעט המכיל את המרובה.

ילדותי היתה בתל אביב והייתי ילד של חול וים. אחר כך הוסיף – גרנו במרכז תל אביב עד שעקרנו לרחוב דיזנגוף ושם גרתי עד שהלכתי לפלמ"ח וזהו.

לא כולם זוכרים אבל רחוב דיזנגוף בימים ההם נחשב לצפון תל אביב, כאשר המרכז היה רחוב אלנבי, שדרות רוטשילד ותיאטרון "הבימה".

ספר לי קצת על הוריך.

אבי, חיים בומשטיין, עלה ארצה מבלרוסיה בתחילת העלייה השלישית. לאחר שנשא לאישה את אימי הם התיישבו בתל אביב. אבי, שהיה רואה חשבונות במקצועו, היה אדם שלא ידע להידחף. הוא היה מחוסר עבודה זמן רב, עד שעלה ארצה קרוב שלנו מפולין, שהיה אדם חשוב, והוא סידר לו עבודה ב"קרן היסוד" ושם עבד עד יומו האחרון. הוא זכה לאהבה ולהערצה מכל מי שעבד איתו.

ממש כאילו דיברת על עצמך, גם אתה אינך יודע להידחף וגם אתה זוכה לאהבה מכל הסובבים אותך

תודה רבה, הלוואי.

ספר לי קצת על חבורת "לקראת".

אחרי שהשתחררתי מהצבא, עליתי לירושלים ללמוד באוניברסיטה. שם פגשתי את המשוררים משה דור, בנימין הרושובסקי ונתן זך, והיינו נפגשים לעתים מזומנות בדירתו של הרושובסקי (כיום הרשב) וקוראים שירה מערבית. אחר כך הצטרפו יהודה עמיחי, משה בן שאול ואחרים. דרך החבורה הזו התקרבתי לשירה האנגלו סקסית; אודן, ספנסר ואליוט. שירה זו היתה יותר קרובה לדרך שבה בחרתי להתבטא, מאשר שירת רוסיה. החידוש בשבילי היתה השירה הזו, וזה מה שעשינו. אחר כך הוצאנו גם ביטאון בשם "לקראת".

ואתה ערכת אותו.

אני הייתי במערכת, מי שהשקיע את מירב המאמצים היה נתן זך.

אתה בא מחבורה כל כך יח"צנית, למה אתה פחות ידוע, והרי שיריך אינם נופלים משיריהם

מטבעי אני לא יודע להידחף וביחסי הציבור שלי הייתי חלש מאוד. זה כנראה תורם לא להתעלמות, אבל לפיחות באיזון.

איך השפיעה חבורת "לקראת" על השירה שלך?

חבורת "לקראת" סימנה את המעבר משירת "אנחנו" של דור הפלמ"ח, לשירת ה"אני". כמובן שכל ההגדרות האלה אינן מדויקות, אבל אני חיפשתי הרבה שנים את העמדה הנכונה בשירתי. ההארה באה לי אחרי מבצע סיני, כשלחמתי כחייל בחטיבת השריון; נעתי עם הכוחות ולא הייתי מנותק ממה שקורה לעם, אבל יחד עם זאת היתה לי נקודת מבט אישית שלי; גם מבקרת, וגם הסתכלות שלא נסחפת אחרי התנועה ההמונית. אז מצאתי את נתיב השירה ומאז אני הולך בדרך הזו.

מוכרח להיות, אם כך, היבט אישי בשירה, בלי זה אי אפשר.

בוודאי, בלעדיו זה הופך להיות פלקטים.

מהי השירה עבורך?

היוונים אמרו שכשנחה עליך הרוח, כששורה עליך המוזה, אתה נמצא במצב של השראה, ובהשראה זו אתה כותב דברים, שהם שונים מהשיח האנושי. לטשרניחובסקי יש שיר שנקרא "יום זה יום יולד בו שיר," שם הוא אומר שהוא יודע שהיום הזה ייכתב שיר, הוא אינו יודע עוד מה יהיה הנושא שלו, מן הגורן או מן היקב, אבל הוא יודע שיוולד שיר.

מתי הרגשת שהמוזה נחתה אצלך, מתי התחלת לכתוב שירים?

בתשובה פותח סיון את ספרו "כף הקלע" ומראה לי שיר בשם "מה יהיה עלינו ב-97'?"  [אולי 79'?] –שהוא "מכתב גלוי למשורר ערבי שחיבק אותי לאחר שקראתי אחד משירי."

בין השאר נכתב שם: "יום אחד הייתי בתצפית על תל / בין עמק בית שאן ועמק יזרעאל, / לדווח על תנועות לא רגילות, והנה, / תנועה לא רגילה: האדמה / שמתחת לכפות רגליי עולה / ובאה בי עם כל שבה, / עם הפרחים / עם השיחים הנמוכים ועם / שברי החרס והעצמות. התרוממה האדמה / זרמה אל אצבעות ידיי / מהן אל הנייר. מזלי, אולי מזל של מתחילים / היה שבגזרה ההיא שלי / לא התרחש ביום ההוא דבר, מלבד השיר. / לא אספר לך על הימים האחרים, גם מכיוון / שבהם לא היו אצבעותיי נתונות אל השירים."

ממה אתה מקבל השראה?

מהכול; זה יכול להיות משפט, מאורע, או מראה נוף, או שיחה עם מישהו. למשל כתבתי על מלחמת לבנון, כתבתי על האינתיפדה. יחד עם זאת יש לי שירים אישיים לגמרי, שאינם מסתבכים עם האירועים הכלליים.

אתה קורא לעצמך משורר מעורב, אינך אוהב לשבת במגדל השן, ואינך אוהב את המונח שירה פוליטית, למרות ששירים רבים שלך הם פוליטיים.

אפשר לומר שכל דבר יש לו נגיעה פוליטית.

ביום העצמאות ה-62 למדינה קיבלת  את פרס ישראל, לחמת במלחמות ישראל, אתה יכול לומר שזה הילד שחיכינו לו (למדינה הזו התפללנו)?

ישראל של היום? רחוקה מאוד מזה. מעבר לפרשיות השחיתות שהתגלו לאחרונה, אני לא חושב שהלכנו בדרך בה היינו צריכים ללכת. למרות שאני לא בטוח שאם היינו בוחרים בדרך אחרת היינו זוכים בשלום. זה לא תלוי רק בנו, יש לנו פרטנר. מאז שנולדה המדינה, ואפילו קודם לכן יש לנו קונפליקט עם השכנים, זה בכל מקום כך. הם רצו לעקור אותנו ולא הצליחו, בואי נקווה שלא יצליחו גם להבא.

המון חול מצוי בשירים שלך, מה המשמעות שלו בשבילך?

זה רך וחמים, זה סקס, חול הים. היינו משחקים כדורגל והחוויה הזו של הנעימות, של המגע הזה עם החול, זה דבר שאיני יכול לשכוח.

האם אתה עוד בקשר עם חבריך המשוררים מן הביצה הספרותית?

לא, בכלל לא, אני בקשר עם רפי וירכט מ"הוצאת קשב", פה ושם טלפון מנתן זך אבל אני לא מעורב, אני לא אוהב לשבת בבתי קפה

למי מהמשוררים הייתה השפעה עליך?

בהתחלה לאלתרמן ואחר כך זך, וכן ט. ס. אליוט ואודן.

באמת עשיתם מהפכה בשירה?

זה מאוד מסובך, היו אנשים שכתבו גם שירים לא חרוזים ולא שקולים, למשל אורי צבי גרינברג. הוא כתב שירים לא אלתרמנים, כך שאי אפשר לדבר על השפעה ישירה. יש חלחול כזה, חלחול של תופעות, של דרכי שירה, זה מאד מסובך. למה קראנו לקבוצה שלנו "לקראת"? כי לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, הכל היה פתוח.

מה דעתך על השירה הצעירה כיום?

יש בין הצעירים משוררים טובים מאוד.

אז יש עתיד לשירה שלנו?

בלי כל ספק.

ולאן היא הולכת?

גם היא לא יודעת.

אתה הורשת לבן שלך, אלוף, שהוא עיתונאי מחונן בעיתון "הארץ", את היכולת להשתמש במילים, אתה מצטער שהוא עיתונאי ולא משורר?

לא בכלל לא, להיפך, שיישאר עיתונאי.

התרגשת כשהודיעו לך שזכית בפרס ישראל?

לא כל כך, הנה אשתי פה היא יכולה להעיד.

עתידה, אשתו של אריה, מצטרפת לשיחה: אולי ברגע הראשון, אחר כך כבר לא. הסביבה התרגשה יותר ממנו, ולא רק המשפחה. אינך יכולה לתאר לעצמך כמה טלפונים קיבלנו. הפרחים והעציצים הרבים שהגיעו זה רק חלק קטן. זה לא כל כך מתאים לנו, אנחנו אנשים מסוג אחר.

הבנתי שאת ילידת רמת השרון.

ההורים שלי, סתירה וצבי, עלו, כמו האבא של אריה, בעלייה השלישית. אבא שלי היה מראשוני רמת השרון וחי כל חייו במקום. הוא חפר את הבארות הראשונות במושבה, היה מפקד ההגנה פה, והיה מהאנשים שהתעסקו בכל הנושאים הבוערים. אריה הקדיש לו שיר בשם "לחיות בארץ ישראל": לזכר חותני צבי הורביץ – חלוץ, מפקד ואב שכול. (אחיה של עתידה, אלוף, נהרג ב-55' באחת מפעולות התגמול של צה"ל ברצועה).

הראיון שלנו מגיע אל סיומו ויש לי עוד משהו שאני רוצה לספר לסיון.

פגשתי חברה צעירה שלי שהיתה תלמידתך, היא דיברה עליך בהערצה ואמרה שאתה לימדת אותה להתקרב לשירה ולאהוב שירה,

זה סיפוק גדול מאד בשבילי, אמרו לי את זה עשרות רבות של תלמידים לשעבר, אמרו לי וכתבו לי שבזכותי הם קוראים שירה, דבר שהוא לא כל כך נפוץ.

לאחר טקס יום העצמאות כתבה אחת מתלמידותיו בעיתון מקומי של הרצליה את הדברים הבאים:

"אריה סיון היה מורה שלי לספרות בתיכון "ראשונים" במשך 4 שנים, בין השנים 1956-1960. אם אני ורבים מחבריי מאותה תקופה הפכנו להיות אוהבי ספר ושירה, זה רק בזכות אריה סיון. רבים מבני כיתתי היו עולים חדשים כמוני, ואריה סיון היה זה שחשף אותנו לעומק "הבריכה" של ביאליק והחדיר בנו תובנות מופלאות לגבי טירופו של שאול המלך אצל טשרניחובסקי. אם אני קוראת ואף מלמדת את ט. ס. אליוט ואודן, זה בזכותו של אריה סיון... הוא העניק לנו כלים לבחון ולנתח יצירות ספרותיות לעומק ולמצוא בהן מקור של הנאה והשראה. הוא היה מאותם מורים שלא התיימר להיות חבר שלנו, אבל הערכנו והערצנו אותו מאוד, ועד היום אני מלאת כבוד כלפיו.

יהי זכרו ברוך!

שיר ילדים

אנשים עלו על החולות האלה שלחוף הים,

בנו בתים, ובבתים

הולידו ילדים. קראו לזה לבוא

אל המנוחה:

הילדים היחפים בחול הרך,

הים עובר בהם כמו חוט שני כחול

והרוחות אורגות מסכת קיץ בשערם.

גדלו הילדים, הלכו למלחמות,

חזרו אל הבתים שעל החול תמונות קטנות:

שש על תשע, עשר על עשרים. עכשיו

כולם נחים. באשר הם מונחים,

נחים. רק הבתים

אינם נחים. הם מתפתחים

יפה מאד. מהם

רבי קומות: חמש עשרה וגם עשרים

דקי גזרה הם ותמירים

והזגוגיות שוברות

את פני השמש לגזרים.

אני דייר בלתי מוגן

בבית שבעליו בלתי מושג

והמרחב בין המרתף ובין הגג

נשלט בידי סוכן שתקן

אשר על אף הפצרותי אינו מודיע לי

מתי אושלך  מכאן.

סיפור על הסבתא

אתה רוצה לדעת מה היה פה פעם במקום הזה?

לפני הכביש והבתים ואילנות הסרק?

חול היה פה פעם במקום הזה, חול בתולי

וסבתך היתה הולכת פה מתחת לשקמה

וציפורים היו תוקעות מקוריהן בפרי הלא מוגן

ומצייצות מעל ראשה את ציוצי המלחמה הנוראה מכל –

המלחמה על שטח המחייה.

וסבתך, עלמה תמה, חשבה לפי תומה

כי אלו הן סימפוניות מופלאות

לכבוד השחר הבוקע מחדש,

אולי אפילו לכבודה.

וזה הביא אותה להתיישב פה, במקום הזה –

ואת השאר אתה יודע, בוודאי.

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 21.6.15

* מסרב לבחור – מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שאנו נדרשים לבחור בין קוטלריזם ורגביזם? שיח הקצוות המטורף הזה מסכן את החברה הישראלית. האם גם הרוב השפוי ישמיע קול?

* האידיאולוגיה של החיה הכהניסטית – האידיאולוגיה של החיה הכהניסטית היא פרשנות קנאית, פונדמנטליסטית ומעוותת ל"לא תחנם" כאיסור על גויים לחיות בארץ ישראל, ובוודאי קיום פולחן של גויים בא"י. סמל האגרוף שעל דגל החיה הכהניסטית, הוא השיטה – הפעלת כוח נגד הגויים.

כהנא הבעיר אש זרה. זו האש שהציתה את כנסיית הלחם והיין בכפר נחום. פשע השנאה הזה הוא מימוש האידיאולוגיה של החיה הכהניסטית.

אוזלת היד של המדינה, לאורך עשרות שנים, במלחמה נגד החיה הכהניסטית נובעת מפסיכוזת חופש הביטוי, ומכבילת ידי שלטון החוק בידי בתי המשפט.

הגיע הזמן להילחם בחיה הכהניסטית בכל הכוח. על הדמוקרטיה להתגונן בפני אויביה מבפנים.

* גרפיטי – האופנה הנפוצה בקרב מתלהמי הימין הקיצוני ברשתות החברתיות, לכנות את פשעי השנאה כלפי מוסלמים ונוצרים "גרפיטי", היא חלק מהאווירה המאפשרת זוועות כמו פשע השנאה של הצתת הכנסיה בטבחה.

* חוק הרדיקלים השלובים – ומי מתייצבים למען הקרנת הסרט על יגאל עמיר? גדעון לוי וקרולינה לנדסמן ב"הארץ". חוק הרדיקלים השלובים.

גדעון לוי גם הגדיר את זהבה גלאון משת"פית, כיוון שגינתה את דבריו של עודד קוטלר.

* על מה הקמפיין – ההסתה וההפגנות נגד נאומו של יצחק הרצוג בבריטניה, מעידים בעליל שאין המדובר בהתנגדות למדיניות זו או אחרת של ממשלה זו או אחרת, אלא במלחמת דה-לגיטימציה נגד זכות קיומה ועובדת קיומה של מדינה יהודית.

* עדות אופי – אין כל פסול בעדויות האופי של בכירים בצה"ל על סא"ל חג'בי. האיש הורשע. נקודה. בטיעונים לעונש, המתמקדים בעיקר בעבירה, קיים הליך נוסף של עדות אופי – הצגת הפן החיובי באישיותו של העבריין, בתקווה שהשופטים יתחשבו בכך ויקלו בעונש. כל עבריין ראוי להליך הזה, שנועד להציג את מורכבות האדם, שאינו רק רע. חג'בי ייענש על מעשיו, וכמו כל מורשע, גם הוא זכאי להליך הזה.

* הכיבוש משחית – הסרט "שיח לוחמים – הסלילים" חושף פשעי מלחמה שאירעו במלחמת ששת הימים ובהם רצח שבויים. הסרט מבוסס על ההקלטות המקוריות של הספר "שיח לוחמים" שיצא אחרי המלחמה. הסיפורים הללו לא פורסמו עד היום כיוון שהם צונזרו.

היום דבר כזה לא היה קורה ולא יכול לקרות. בצה"ל של היום, לא ייתכן רצח שבויים, וגם הסתרת מעשה כזה בידי הצנזורה לא תתכן.

מה גרם לשינוי הזה? נו, זה ברור. הכיבוש משחית.

* ביד הלשון – גבב: בתור בהמה, לא זכיתי ברוחב האופקים, בעומק האינטלקטואלי ובעושר הלשוני של עודד קוטלר. ולכן, איני יודע מהו הגבב שקוטלר מציע לי לאכול. גבב?! אני מכיר גבבה. מוגבל, כבר אמרנו?

2. מחלוקת לשם שמיים

בשבת הבעל"ט, נקרא את פרשת "קֹרח", וזו הזדמנות לעסוק בביטוי "מחלוקת לשם שמיים", הקשור אליה.

בפרקי אבות נאמר: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם." (פרק ה' משנה כ').

מה פירוש "מחלוקת שסופה להתקיים"? מחלוקת, שהטיעונים שעלו בה, יתבססו ויישארו עמדות וטיעונים רלוונטיים לדורות. מכאן, שמחלוקת אינה חייבת בהכרח להיפתר, ויתכן שהפתרון הנכון היום הוא לא הנכון בעתיד, ושבעתיד דווקא העמדה שהיום אינה מקובלת, תהיה המובילה בעתיד. אבל שתי העמדות מכובדות וראויות. למה? כיוון שהיה זה ויכוח לשם שמיים, כלומר ויכוח ענייני, מתוך רצון כן להגיע לאמת. לא כן, מחלוקת שאינה לשם שמיים, כלומר כזו שמטרתה זרה, כמו רצון בכוח פוליטי, בכסף או בכבוד.

בהמשך המשנה, היא נותנת דוגמאות. הדוגמה למחלוקת לשם שמיים, היא מחלוקת הלל ושמאי; שני בתי המדרש, שהתרכזו סביב שני החכמים, גדולי הדור, בני הפלוגתא, הלל ושמאי. הם היו חלוקים כמעט על כל דבר, אך היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שהפרתה את הדיון ההלכתי לדורות ועד ימינו.

הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמיים היא "מחלוקת קֹרח וכל עדתו", כלומר המרד של קרח ותומכיו במשה ובתורתו, עליו נקרא השבת, שלא עמד מאחוריה כל עניין ערכי, אלא אינטרס פוליטי כוחני לשמו.

3. הלך לי חבר

דברים על קברו של יוני גל

שהלך בליל שבת לעולמו

יוני היה מעמודי התווך של אורטל, בכל שנותיה.

הוא היה על ערש לידתה. הוא היה ציר מטעם בית השיטה לוועידת הקיבוץ המאוחד בה התקבלה הצעת בית השיטה וקיבוצי צפון הגולן להקים את אורטל. הוא היה בין חברי בית השיטה, שנרתמו למשימה הגדולה של הקמת אורטל. יוני הדריך את גרעין א', גרעין אורטל. ולאחר מכן עלה לאורטל כמגויס מטעם התק"ם ובית השיטה, לשנת שירות שנמשכה למעלה משלושים וחמש שנה.

יוני היה תמיד חלק מהנהגת אורטל. בשנים הראשונת הוא היה בקדמת הבמה. בהמשך הדרך הוא פינה את קדמת הבמה, אך המשיך להיות חלק בלתי נפרד מן ההנהגה; חבר בעל השפעה, אדם שכולנו נהגנו להיוועץ בו, לשתף אותו, להקשיב לו. יוני שירת כמזכיר הקיבוץ, כמרכז משק, כמרכז קליטה, כנציג אורטל במליאת המועצה האזורית. הוא היה חבר בכל הוועדות המרכזיות באורטל – במזכירות, בהנהלה הכלכלית, בוועדת קליטה, בצוות פעולה, שהוביל את ההתמודדות של אורטל עם מציאות המאבק על הגולן. כמזכיר, הוא ייסד את המידף, שכבר 33 שנים יוצא לאור מידי ערב שבת.

עיקר תרומתו היתה לחקלאות באורטל. יוני היה חקלאי, איש אדמה, בכל רְמ"ח אֵבריו ושְׁס"ה גידיו. הוא נולד לחקלאות, הוא אהב את החקלאות, החקלאות היתה מקצועו, משלח ידו, השכלתו אך היא היתה הרבה יותר מכך – היא היתה הנשמה היתרה שלו, דרך חייו, משאת נפשו. יוני היה ממייסדי ענף הגד"ש. הוא הקים את ענף הכרם. ולאורך כל השנים היה מעורב מאוד בכל תחומי החקלאות, כמרכז משק, כחבר ההנהלה הכלכלית, ובעיקר כמדריך. שמו של יוני כמדריך חקלאי מקצועי, חכם ומסור היה לשם דבר בכל הארץ. ובאורטל, כשישב ליד שולחן בחדר האוכל, עלו אליו לרגל, כתלמידים אל רבם, מרכזי ענפים ואנשי ההשקיה לשמוע בעצתו, לבקש את הדרכתו.

ביום העצמאות האחרון, השיא יוני את משואת החקלאות. ידענו שיוני נמצא בקרב הגדול על חייו. כולנו התרגשנו עד עומק נשמתנו כשיוני נשא את משא החקלאות, דיבר על חשיבותה הלאומית, הביע תקווה לדור המשך של חקלאים וביטא את הגאווה המקצועית של  המדריכים החקלאיים. היתה זו צוואתו הרוחנית, בה העביר לקהילה את מסריו, מסרי הציונות, ההתיישבות, החקלאות. וכשסיים את דבריו, ליווינו אותו במחיאות כפיים ממושכות, שנועדו להודות לו, לא רק על דבריו המרגשים, אלא על מפעל חייו בחקלאות האורטלית ובקהילת אורטל.

שלשום הלך לי חבר. חבר חכם, ענו, נעים הליכות.

לפני קרוב לשלושים שנה, יוני ואני שירתנו יחד בהנהגת אורטל, הוא כמרכז משק ואני כמזכיר. פעלנו יחד במשימה משותפת, למען מטרה גדולה. בשותפות הזאת נוצקה בינינו חברות שנמשכה שלושה עשורים. לאורך השנים ישבנו יחד בוועדות, בצוותים ובפורומים שונים. אך עיקר השותפות היתה במאבק על הגולן, עת נאבקנו שכם אל שכם, בצוות הפעולה של אורטל, בפעילות בוועד יישובי הגולן ובתנועת הדרך השלישית.

החברות בינינו היתה לחברות בין משפחותינו ובסעודות ליל שבת בחדר האוכל, הקפדנו לשבת יחד.

ליווינו בהשתאות, בהערצה ובכאב את התמודדותו של יוני עם מחלת הסרטן שתקפה אותו. עד האשפוז ממנו לא שב, יוני המשיך לעבוד, להדריך, להתעדכן ולהתעניין. הבחירה שלו בניתוח המסוכן, היתה בחירה בסיכוי לחיים, והעדפת הסיכון, עם הסיכוי הטמון בחובו, על פני דעיכה וגסיסה ממושכת. ולאחר הניתוח, במשך שבועות ארוכים יוני נלחם על חייו כארי, ולצידו יעל והבנות, שליוו אותו במסירות אין קץ ובאהבה גדולה.

בפרשת השבוע, נקרא על מותם של אהרון ושל מרים. מרים מסמלת על פי המסורת את המים. בני ישראל הושקו מבארה של מרים, ועם מותה, צמאו למים. יוני היה לאורך כל השנים, איש המים של אורטל. החקלאות, שהוא היה מעמודי התווך שלה, היתה ועודה באר החיים שלנו. 

יוני מת, ומשהו מאיתנו מת איתו. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו.

* * *

יוני גל

הנקודה הארכימדית של השמאל

פורסם לראשונה בגיליון 1030 מיום 23.3.15

שורשיו של הוויכוח בין השמאל לימין בארץ נמצאים, מן הסתם, בימים רחוקים יותר, ולאו דווקא בימים אלה. אולם נראה שניתן לחדד את הוויכוח על נקודת מוצא מרכזית אחת. המציאות, כפי שאני מוצא אותה, היא שיסוד הסכסוך בינינו לבין העולם הערבי והמוסלמי הוא באי נכונותם של אלה לקבל אותנו כיֵשות לגיטימית כאן. מכאן, שעשיית שלום איתם אינה תלויה בנכונותנו לוותר, אלא בנכונותם לקבלנו. כלומר, המנוף לשלום, הנקודה הארכימדית שעליה ניתן "להרים את העולם" – נמצאת בידי אויבנו. לא בידינו. אמירה זו יש לה השלכות קשות. יש בה הוצאה של השליטה על גורלנו מידינו, ולכאורה מסירת עתידנו "בידם". יש בכך פגיעה קשה בתקווה שיהיה כאן שלום.

וכאן אני רואה את הקושי של אנשי השמאל. התבוננות באומץ במציאות הזו יש בה אלמנט מכאיב מאוד של אובדן תקווה, לכאורה. אנחנו אנשי תקווה, כיהודים. ההמנון שלנו הוא התקווה. איש אינו רוצה באמת לוותר על התקווה, כי פירושו של זה – ייאוש. ואנחנו הרי צווינו – "ובחרת בחיים!"

אבל כאן גם ההזדמנות הגדולה של השמאל. התבוננות במציאות המרה אינה ייאוש. ויש להכניס תכנים לתקוות חדשות. והשמאל יכול לעשות זאת.

כבר ב-1936 כתב משה בילינסון במאמרו ב"דבר היום": "עד מתי? כּך שוֹאלים.  עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ."

הדרך להתמודד עם עמדת הערבים והמוסלמים היא להיות חזקים. חזקים פיזית, צבאית, כלכלית, אך לא פחות מכך – חברתית ומוסרית. וכאן השמאל יכול וצריך להוביל! חוסנו של עמנו היא במוסריותנו, בערכינו, בשלמות ואחדות החברה. יש בה, בפגיעה בתקווה, משהו השורט בך ומחספס אותך. וזה יכול להגיע גם ל"פנים המכוערות" של הימין. החשש יש לו על מה להתבסס. אך קבלת העמדה המדינית-צבאית ע"י השמאל, שהבעייה אינה אצלנו ובוויתורים שלנו, תיתן לו את אותה נקודה ארכימדית הדרושה ע"מ להתחבר לציבור הרחב.

הציבור (אם ניתן להכליל) תופס את העניין הקיומי שבאיום עלינו, ואינו מקבל את ההתכחשות של השמאל עם ההלקאה העצמית הנלווית אליה. התחברות וקבלת האיום ומשמעותו החד-צדדית, תאפשר למקד את השוני בתפיסת העולם החברתית והצודקת יותר של השמאל. היא תאפשר למלא בתכנים את התקווה הלאומית שלנו כאן, מבלי צורך לשאול "האם זה אחראי להשאיר את ילדיי בארץ?"

ישנו גם שוני בתפיסה המדינית. משא ומתן עם הפלסטינים הוא צורך אסטרטגי של ישראל. אבל לא לשם הבאת "שלום", כי זה כנראה לא אפשרי בשלב זה. אלא ע"מ לחדד את הקווים האדומים של הצד השני – על מה לא יסכים לעולם: על זכות השיבה? על סיום הסכסוך? על הכרה בנו כמדינה יהודית? האם אין מטרתם באמת "תורת השלבים" של ערפאת, וכל רצונם הוא לרשת את המדינה שבנינו כאן?

חידוד עמדותיהם על ידינו יאפשר למנף את מצבנו הבינלאומי, האבסורדי: אנחנו, לתפיסתנו, נאבקים על קיומנו הלאומי כנגד כל הסביבה, והעולם שונא אותנו ותומך בצד השני.

את זה השמאל יכול לעשות טוב בהרבה מן הימין.

אל לנו להתווכח בינינו מהו "הפתרון הנכון יותר." זהו וויכוח עקר, כי הוא לא נקודת המשען שלנו להתקדמות. אני יכול לתמוך בפעילות ל"קירוב לבבות בין העמים" שנעשית ע"י אנשי השמאל. אבל יש לזכור, עם כל החשיבות של פעולה כזו: מי שקובע, הם המנהיגים, לא הציבור. הציבור בחברה שהדמוקרטיה מושרשת בו עשוי להשפיע (הפעם, זה לא הלך לו...) – אך בחברה הערבית זה עדיין לא קורה. ודי לראות במה הנהגת הערבים הישראלים עוסקת. ההנהגה המוסלמית והערבית לא תוותר על הסכסוך בינינו.

עד מתי? – "עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, יידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ... ואין דרך בּלתי אם להשלים איתוֹ."

יוני גל

קיבוץ אורטל

* * *

ינון ראב

רוחות של שינוי

לאחרונה אנו שומעים על עורך דין ברק כהן שמוציא את זעמו על רקפת רוסק עמינח. לכאורה עוד מאבק פופוליסטי של מדוכא משועמם שנכווה ואין לו משהו יותר טוב לעשות. אבל אם אנו נצא קצת מהחיים המסודרים שלנו ונחשוב, נגלה שהוא בעצם נלחם את המלחמה של רוב העם שלנו שנמצא בתוך מאבק הישרדות כלכלית.

ובכן הגברת רוסק יצאה להגן על ילדיה שנחשפים ונפגעים במאבק (לדעתי צודק) שמוליך ברק כהן כנגד בכירים במערכת הבנקאית.

זו מערכת מסואבת שידעה למחוק מיליונים לבעלי חוב שקרוב לוודאי הם ישבו איתם על כוס קפה במהלך מתן ההלוואות או הערבויות לצורך ביצוע עסקה כזאת או אחרת שנכשלה ואת הכסף הזה משלמים אנו, הפרולטריון, אותם אנשים קטנים שחוסכים לפנסיה או לדירה ומפסידים את התשואה על הכסף שלנו.

מאידך, כאשר אני או רוב קוראי שורות אלו נפגר ולו בכמה תשלומים על המשכנתא, נמצא את עצמנו נכנסים לסחרור כלכלי שיכול להוביל לעיקולים, סנקציות שבסופן אף ניזרק מהבית אותו אנו מנסים לבנות.

ובכן, מנגד ישנה ממשלה וכנסת שמורכבת בעיקר מאנשים שבעים שספק אם חוו רעב אי פעם או מחסור, ועל פניו הם מחוברים מאוד לבעלי ההון שמזינים אותם לאחר פרישתם מהמערכת הציבורית או לפניה (ראו הממונים על פיקוח על הביטוח שלבסוף הופכים למנכ"לים של חברות ביטוח).

אנשים שאחדים מהם אולי הרוויחו את הונם ביושר ואילו אחרים לא.

קשה לצפות מהם להבין מה זה ללכת לקניות ולחשוב האם לוותר על בשר לטובת חלב?

או לראות אישה קשישה שמוציאה את שקית המטבעות שלה ומגלה שחסר לה כסף לרסק תפוחים שהיא רוכשת כי אין לה תקציב לשיניים תותבות.

האם גברת רוסק או מי מטעמה, שחותם על תחילת הליך משפטי נגד חייב זה או אחר, מזילה דמעה על משפחה בת כך וכך נפשות שנזרקת לרחוב בחוסר כל?

אני מאמין שלמרות הכאב וחוסר הנוחות שילדי גברת רוסק חשים, בסופו של יום הם יהיו נושאי חותמת כזו או אחרת שתאמלל איש ממעמד נמוך אחר או שהם יזכרו את ברק כהן וינסו לחשוב מחוץ לקופסה ויחשבו איך אני מועיל לאותו עובד קטן שמפרנס אותי.

מדינת ישראל זו מדינת העם וככזו יש להשיב לנו את הזכות לחיות בכבוד ולצמצם את הפערים הכלכליים גם אם זה יבריח משקיעים זרים, שלפי המודל האיסלנדי את מקומם יתפוס משקיע נבון יותר.

ולגבי ילדיה, אולי הם יצליחו להבין שהמלחמה שנערכת על גבם צודקת והם ישכילו לעשות את השינוי לאחר שאימם תסדר להם ג'וב יוקרתי כזה או אחר.

ינון ראב הוא חימשוֹ, בן-נינו, של יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה הרשלר. סדר הדורות: יהודה, בנו מנחם-שלמה, בנו יצחק, בנו מנחם, בנו ינון.

* * *

נורית שושני

פֶּגַע

ערב אחד ישב מַתָּן הסופר להעלות את הרהוריו על הכתב. הושיט ידו לקחת את העט, שהיה אהוב עליו מכל העטים, ולא בא העט לידו. גישש מסביב, חיפש, חיפש ולא מצא את שביקש, מתוך כך קפצה ידו והפילה את המילון הגדול, שהיה מונח על שולחנו דרך קבע. מתוך שהתכופף ברוגז אל המילון, מצא את שביקש מלכתחילה והיה מלגלג לעצמו ולנפשו הפזורה וצוחק צחוק, שמביא שמחה ומשיב את הסדר לעולם.

כיון ששב הסדר, הכין עצמו שוב להעלות הרהוריו על הכתב, אלא שהרהורים שהיו לו, נבהלו מרוגזו ופרחו להם לאן שפרחו – עָצם מתן את עיניו, לאוּת גדולה נחה על איבריו ודאתה נפשו אל עולמות החלום.

ראה עצמו טובל כולו במים, חג ונע עם הזרם ושלווה גדולה שורה עליו. אצות אדומיות רכות מרחפות סביבו ונכרכות על גופו, על ידיו, על רגליו, על עיניו, על אוזניו ועל פיו. החל ליבו פועם בחוזקה ונפשו החולמת נבהלה. ניסה מתן לשחרר עצמו מרכותן של האצות ולא עלה בידו, הוא צרח ולא נשמע קולו, שוב צרח אותה צריחה שתוקה אך השקט סביבו לא הופר. הלמות קצובה הלמה פתאם במוחו והיא הלכה וגברה עד שהתעורר והנה הוא יושב בכסאו הנוח זיעתו ניגרת ונשימתו מהירה וקולנית.

ניער עצמו מתן מקורי השינה, קם ויצא לחצר, ששמיכה אפלולית כבר נפרשה עליה, ורק הירח המלא נוגע בה נגיעות של אור. גזע עץ התות הגדול, הנטוע בחצר מימים ימימה, ניצב בפניו חשוך ומאיים ויללה בוקעת מתוך צמרתו. הרים מתן ראשו לראות מאין מגיעה היללה ובעוד הוא תוהה כוסו לפתע פניו בגוף פרוותי מתנשם ונעתקה נשימתו. טפרים חדים נאחזו בשערות ראשו, והוא שלח מבוהל ידיו אל על, יללה נרגזת עלתה משם ולאור הירח נגלה לו חתול צונח, מבוהל גם הוא, אל הקרקע. 

כששבה אליו רוחו אמר לעצמו מעניין, נשמתו של מי פרחה יותר, נשמתי שלי או זו של החתול?  

צמוד לעץ התות ניצב ספסל, ביד פתוחת אצבעות ניקה מתן את התותים שהשיר העץ והיו מונחים שם, חלקם יפים לאכילה וחלקם כבר יבשו.

לרגע נדמה היה לו שהדממה החמה והלחה שמסביבו היא הדממה שחיפש אלא שגירוי קל החל מזדחל אל כפות רגליו הנתונות בסנדלים, שלח אצבעות ידיו והחל מגרד ומגרד את כפות רגליו החלו כפות ידיו מתגרדות והולכות גם הן רק אז הבין, שרגליו הפריעו שלותן של נמלים והן גמלו להן בארסן. אמנם אין בארס נמלים סכנה לחיים אך הוא יכול להפר שלוותו של אדם ולגרשו ממקום שבתו. נאנח מתן ושב לביתו.

אור חיוור, ששלחה אליו ברוב חסדה הלבנה, נפרש על חדר עבודתו, רהיטיו נראו כצללים של מפלצות שחורות, אילמלא ידע מתן את מראם באור יום, היה נבהל מעצמתן של אותן מפלצות כפי שנבהל בילדותו בבית הוריו כאשר כבה שם האור לפתע והוא צרח וצרח עד שידי אימו המגששות בחושך קלטו אותו אל חיקה. הוא נזכר ברוך וברוגע שקרן אליו תמיד באותם ימים רחוקים וגעגועים התעוררו בליבו והעלו דמעות בעיניו.

עוד הוא שקוע בגעגועים אל אימו עלתה באוזניו טפיפת צעדים מהירה ונמרצת והכיר בטפיפה זו את צעדיה של אישתו.

כל פעם שמתן היה שומע את טפיפת הצעדים של אישתו היה מתעשת ונזכר שיש תכלית לחייו. אם היו שואלים אותו מהי אותה תכלית, לא היה יודע מה שישיב אבל אישתו ידעה וזה הספיק לו.

"מתן, אתה יכול לבוא לעזור לי?" נשמע קולה העייף של תאיר אשתו.

מתן שמח לשמוע את הקול המטיל עליו משימה. סוף סוף שבה אשתו הביתה כעת הוא יודע מהי תכלית חייו.

הושיבה עצמה תאיר על מפתן הבית כשהיא נושמת בהקלה את אוויר הערב המחשיך והולך, אוויר, שפג חומו והוא נישא ברוח כאילו הוקל גם לו. כשראתה את מתן נאנחה קלות, קמה על רגליה וניקרה בלחיו מעין נשיקת שגרה יבשה. ראתה אותו רוכן אל הסלים המלאים שהביאה, ושלחה אצבעותיה לפרוע שערות ראשו המדובללות ממילא. עזב מתן את הסלים ומשך את אישתו אל בין זרועותיו, מתוך חיבוקו עלתה נהמת הנאה והזהרה מחוייכת: אל תמעך את התינוק. נשארו הסלים לצפות לתורם ומתן נשא את אישתו בזרועותיו אל נינוחות הבית.  

דרכה של תאיר בדברה היתה תמיד דרך הסוד והרמז, מאביה ומסָבָהּ למדה וסיגלה לעצמה דרך זו. היא ידעה שכך תַּקנה לדבריה משמעות יתירה, והמטים אוזן למוצא פיה יהיו פתוחים ודרוכים תמיד לחפש משהו מיוחד בכל הגה או מילה שיצאו מגרונה גם אם אין בהם מעלה יתירה. במעמד זה היתה בפיה בשורה גדולה ומתן, שרגיל היה בשיחה עם אישתו, קלט את הבשורה ושכח את הסלים.

כשיצא מתן אל הסלים ראה אותם הפוכים והחתול, ראשו תקוע בגביע שמנת, והוא מחזיק אותו בין כפות רגליו. "פגע רע שכמותך," אמר מתן כשהוא צוחק. החתול זינק ונס על נפשו, התיישב על זנבו וצפה בנעשה מרחוק. מתן אירגן מחדש את הסלים, תוך שהוא שולח מבט אל החתול, מחציתו של אותו חיוך עויינת ומחציתו מבודחת. הוא העמיס סל על כל אחת מזרועותיו ונכנס הביתה.

מיום שכינה אותו מתן "פגע רע" נודע שמו של אותו חתול ברבים כפֶּגַע. בכל מקום אליו היה פגע מגיע, נשארו סימנים לביקורו אבל, נזקיו היו כאלה שניתן להתעלם מהם.

למרות שפֶּגַע, לא היה שייך לאיש, הוא נראה מפוטם, פרוותו הג'נג'ית נוצצת ושפמו הנאה, הָרָגִיש מודיע לו על כל מכשול העומד בדרכו והוא נזהר אבל, צועד בביטחון אל היעד המעניין הבא שלו, זנבו זקוף ומאותת – אני מרגיש בנוח, ובכל זאת, חולשה אחת היתה לו: הוא אהב את ביתם של מתן ותאיר, חתול שהיה מנסה להטיל את מימיו בתחום הבית הזה היה מסכן את חייו.

לילה אחד ניעורו תאיר ומתן לשמע צפירה חדה, תמהו שניהם, משטרה? – אצלנו? ותאיר אמרה: "אולי זה אמבולנס?"

הצפירה התרחקה והלכה אבל דממת הלילה כבר היתה ספוגה ביללה הצווחנית שלה ולא הניחה להם לשוב אל השינה המבורכת. עוד הם מתאמצים לשוב ולהירדם קלטה אוזנה של תאיר יללת כאב, שנדמתה עליה כבכי תינוק הקורא לאימו. תאיר, שכרסה כבר תפחה והלכה, התרוממה בכבדות והקשיבה. מתן החליק בידו על גבה ושאל: "את רוצה שאגש ואבדוק?"

הוא לא חיכה לתשובתה, שלף עצמו מן המיטה, העלה אור בכניסה לבית ויצא.

הוא מצא את פגע רובץ, במקום בו נפגשו לראשונה, אלא שהפעם לא נשמע קולו מצמרת העץ אלא מן הספסל הצמוד לעץ התות, או אם נדייק, מתחת לאותו ספסל. אפילו באור הרופס, שהגיע מפתח הבית, ניתן היה לראות את אומללותו הדואבת של פגע. ניכר היה שהיד המלטפת של מתן מרגיעה אותו, הוא עצם את עיניו ולא ראה את תאיר שהצטרפה חרש אל מתן. הם הניחו שחושי החתול שלו יודעים שהיא נוכחת, שניהם הבחינו שפגע פצוע.

שעות אחדות קודם לכן היה פגע עסוק מאד בציד עכבר, שחצה את הכביש בזריזות כדרכם של עכברים. עיניו הצטמצמו לכדי סדק, גופו נדרך לזינוק לכן, לא קלטו אוזניו את רחש האופניים המזגזגים על הכביש. צווחת בלמים של ג'יפ, ואבק רב שעלה מגלגליו הכריזו על הסכנה מאוחר מדי, אופניו המקומטים של הילד נזרקו לשולי הכביש והילד עצמו שכב על הכביש כשדם רב מכסה את פניו ורגלו השמאלית מעוקמת. פגע עף באויר ונחת הרחק משם. נחיתתו לא היתה רכה, רגלו הימנית האחורית נחבלה אוזנו השמאלית הדלדלה על צווארו וכל גופו החבול שידר כאב.

דלתות הבתים הסמוכים נפתחו באחת ואנשים רבים מילאו את הכביש. איש לא הבחין בפגע, שהתרומם והחל מזדחל אל המקום, שנחשב בעיניו כנחלתו. הוא צלע כשהוא מילל חלושות עד שהגיע אל הספסל וצנח תחתיו המום. בינתיים ירדה החשיכה. אוזנו הבריאה של פגע היתה זקופה וזה היה הסימן היחיד לחיים שעוד נותרו בו. זנבו היה מקופל תחתיו ועיניו עצומות. כאב נורא אחז בו והעירו ומתוך הכאב פרצה יללת הבכי שלו, אותה שמעו תאיר ומתן.

פציעה כזאת איננה תוצאה של קטטת חתולים אמרה תאיר, ומתן הנהן בראשו.

סל המצרכים יכול לשמש לו מחסה עד הבוקר, אמר מתן וקירב מעשה לאמירה. הוא נכנס הביתה בריצה ושב כשהסל בידו האחת ומגבת רכה בידו השנייה, שוב רכן אל פגע ובזהירות רבה הכניסו לסל. בבית חיטאה תאיר את פצעיו של פגע וחבשה אותם חבישה ראשונית. 

מתן שם לב שהיא ממלמלת משהו תוך כדי חבישה, הוא פנה אליה ושאל: "את משוחחת עם עצמך?" והיא פנתה אליו ובחצי חיוך ענתה לו: "אני מחנכת את הבן שלנו הוא כל הזמן בועט ואני נוזפת בו על חוסר הסבלנות שלו."

"אולי זו בת?" ענה נתן, "אולי," אמרה תאיר.

למחרת בבוקר נודע דבר התאונה בכל המושב. תאיר ומתן התפללו לשלום הילד הפצוע ודאגו לפגע, שאושפז במרפאת הוטרינר לכמה ימים.

אחרי כל הדברים האלה אימץ פגע סופית את מתן ותאיר לאפוטרופסים שלו, כסימן לתאונה נשאר לו רק בדל אוזן מדולדל. הוא החליט שבית הזוג הנחמד הוא ביתו והם לא מחו על-כך ולא ניסו לסלקו.

מתן הרגיל עצמו לנוכחותו של פגע ליד שולחן הכתיבה שלו ומתוך ההרגל נולדה חיבה רבה בליבו ליצור המנמנם, שהיה מזנק מדי פעם, כשדימה שנזדמן לו משהו לצוד. אם חש שתאיר שבה הביתה היה פגע מזדרז לקבל את מנת הפינוקים שהיתה מרעיפה עליו.

שעות שמוקצבות לעבודה במועצה לא היו משעותיה הטובות של תאיר אבל, צריך אדם להתפרנס, היתה תאיר משננת לעצמה מדי יום ביומו ונאנחת בינה לבין עצמה. מבלי שנתנה ליבה לכך החלה לחוש געגוע לרגע בו תצפה בפגע חש אליה. הוא היה מזנק אל זרועותיה כאילו ידע שאינה יכולה לרכון אליו. היא היתה פוסעת מתנדנדת מכובד כרסה התפוחה כשהוא בזרועותיה.

בלילה בו תקפו צירים את תאיר נשכח פגע. השכן הטוב, שלקח  לא מזמן את פגע לווטרינר, הופיע שוב בבית, אסף את תאיר ואת מתן ודהר לבית החולים, פגע שניסה לרדוף אחרי המכונית, עצר ושב מילל בעצב. שוב התכרבל מתחת לספסל. ציפור לילה חולפת צדה את עינו ופגע, נכנע ליצר הציד שלו,  זינק עליה ונותר בצפורנים שלופות וריקות.

מתן שב הביתה בצהרי היום בו נולד בנו. נרגש ועייף צנח על המיטה ונרדם. כשהתעורר, אחרי שעות אחדות, הופתע מהשקט ששרר סביבו, הוא קם והלך לחפש את פגע חיפש, חיפש ולא מצאו. יצא החוצה, ניגש לספסל חיפש מעל הספסל, חיפש מתחתיו, העיף מבט אל צמרת העץ  ופגע איננו.

חלפו יומיים, תאיר שבה עם התינוק הביתה ופגע איננו. כמו כל אם חדשה טרודה תאיר בתינוקה ובכל זאת בין לבין היא תוהה: איפה הוא? האם הוא חי?

מה עובר בנפשו של חתול שנעזב – מי יידע?

* * *

אהוד בן עזר

נוזדה, המפסון, רוסיני, בודורובה ומנדלסון בקונצרט נהדר במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

בביקורנו האחרון בניו יורק הזמינה אותנו קרובת-משפחה לקונצרט הפילהרמונית של ניו יורק בלינקולן סנטר ב-23 במאי 2015, בשעה שתיים בצהריים. בחלק הראשון ניגנו רביעייה לכלי קשת אופוס 97 של דבוז'אק, ובחלק השני התזמורת, בהרכב גדול, ניגנה את הקונצרטו לפסנתר ותזמורת מס' 1 של בראהמס. המנצחת היתה סוזנה מאלקי והפסנתרן קיריל גרשטיין.

מה אומר ומה אדבר, לבד מהעייפות של שעת הצהריים, והקהל המדכדך שחלקו התאסף ובא על כסאות גלגלים וקביים, ושידר אווירה של מסכנות – אני מלאתי כל הזמן געגועים להיכל התרבות שלנו, לאקוסטיקה שלו ולצלילות התזמורת הסימפונית הישראלית. האולם בלינקולן סנטר הוא איום ונורא, ארוך וצר עם אקוסטיקה גרועה. הפסנתרן דפק על הפסנתר ללא רגש, והמנצחת הפעילה-מאוד לא הצליחה להציל את התזמורת מקטעים של כמעט קקפוניה. איפה הם לעומת תל אביב?

  כמובן שלא אמרתי מילה של ביקורת לקרובת-משפחתנו המסורה, שכה טרחה להנעים לנו את שהותנו בעיר.

אך הפיצוי הגיע במוצ"ש האחרון, בהיכל התרבות הענק, המואר, ובעל האקוסטיקה המופלאה, עם הפתיחה לאופרה "העורב הלקחן" של רוסיני, בהרכב גדול של התזמורת, ובניצוחו של האיטלקי ג'נאנדראה נוזדה המצויין. איזו מוזיקה. איזו שמחת חיים. איזו צלילות. איזה ניקיון. ממש לרקוד במושבך עם הצלילים הנפלאים האלה, כאשר כל קבוצת כלים משמיעה את קולה ומשתלבת להפליא במנגינה כולה.

אבל השיא היה ביצירה השנייה, שלמען האמת תחילה פחדתי ממנה פן אשמע יללת חתולים. זה היה המחזור בן כ-50 דקות "לשונם של מלאכים" לבריטון ולתזמורת, מאת המלחינה הצ'כית בת ה-61 סילבי בודורובה, עם הבריטון האמריקאי האדיר תומס המפסון, שלמענו ועימו נכתבה היצירה. בהפוגה שלפני החלק השני הוא עלה לבמה עם מיקרופון, ועל רקע הנגנים המתחלפים הוא נתן הרצאה קצרה על תולדות היווצרותה של היצירה שהוא עומד לשיר, על רקע פראג של הקיסר רודולף השני, במלאת 400 שנה למותו.

היצירה היא מחזור של כתשעה קטעים שונים בשפות שונות, בהן גם אידיש ועברית, של שירים ומזמורים בנושאים שונים, בביצוע תזמורת בהרכב גדול עם הסולן המדהים תומס המפסון. כדאי לציין מתוכה קטעים נבחרים כמו "שיר הלכת של היניצרים" בסגנון קצת "תורכי" ובשפה התורכית, המזמור "דון דינרו", מר כסף, בספרדית. והשיר הנוגע ללב "מלאך המוות" שראוי להביא במדוייק את מילותיו:

היי-לי-לו-לי-לו, הי לי-לו-לי-לו,

שה שה היי מיינע טיירע קינדל [ילדי היקר]

מאכ שוין צו דיינע שיינה אויגליכ

[עצום נא את עיניך היפות]

שה שה היי מיינע טיירע קינדל

שמע ישראל אדושם אלוקינו

אדושם אחד.   

לא היה אפשר שלא להתרגש מביצוע השיר, בייחוד שורותיו האחרונות, כאשר הליווי התזמורתי משתלב להפליא בקולו הצלול והחזק של הבריטון באחד מרגעי השיא, הייתי אומר, של הקונצרטים של העונה.

המחזור המופלא הזה מסתיים בהלחנת מזמור צ'כי משנת 1657 מאת יאן עמוס קומניוס:

שופט כל הארץ, ה' צבאות,

לפני כס מלכותך, ההוד

וההדר איש לו יושיעו

גם אם מלוא העולם כבודו.

עברית: קטיה מנור.

בחלקו השני של הקונצרט נוגנה היטב הסימפוניה מס' 3 בלה מינור אופוס 56, הסקוטית, של פליקס מנדלסון [1809-1847]. אודה ולא אבוש שזו פעם ראשונה שקורה לי שיצירה קלאסית מוכרת ודי פופולארית נראית לי פחות זוהרת לאחר ששמעתי קודם יצירה מוסיקלית בת-תקופתנו. וזהו עוד שבח לכישרונה הגדול של המלחינה הצ'כית סילבי בודורובה, ושל הזמר המפסון, המזכיר בחיוניות שלו את חיים טופול.

בסיום החלק הראשון בודורובה עלתה לבמה, ויחד עם הסולן והמנצח  – זכתה למחיאות כפיים ממושכות וקצביות. דומה כי הביצוע בישראל מוסיף ליצירה משמעות מיוחדת שמעבר לאיכות המוסיקלית. בהפסקה עברה בודורובה בפואייה וזכתה לחיוכים ולקריאות שבח מצד הקהל.

הקונצרט נפתח בסרטון עשוי היטב שבו מספר זובין מהטה בדרכו המשעשעת על העונה הבאה של הפילהרמונית, שבה תחגוג שמונים יחד עימו. זה המקום להעיר שהמלך חוסיין ז"ל ויבדל"א הסופר הנידח – גם הם משנת 1936.

* * *

יובל ברנדשטטר

עדר הדרקונים

הרב יונתן זקס הוא אחד הרבנים המוכרים ביותר בעולם. מתוקף תפקידו כרב הראשי של האימפריה הבריטית לשעבר, היה לדובר חשוב של היהדות דוברת האנגלית, שמחוץ לישראל היא היהדות הגדולה ביותר. הרב זקס כותב בעיתונים הנחשבים של העיתונות בשפה האנגלית, מחזיק באתר מרשתת מהודר, ונחשב מקובל על שועי עולם ואף נואם בפרלמנט הבריטי.

את דעתו על ישראל בפרט ועל הציונות בכלל מביע הרב במילים נחרצות: ישראל אינה מייצגת עוד את היהדות. המדיניות של ישראל מנוגדת לרעיונות העמוקים והנשגבים ביותר של היהדות. הדברים שנעשים בישראל כעניין שבשגרה גורמים לו לאי-נוחות עמוקה. כבר ב-1967 היה על ישראל למסור את השטחים שעליהם השתלטה למען השלום.

למען השלום, אומר הרב זקס, הוא מוכן להידבר עם השייח' אבו-חמזה, מנהיג מוסלמי מצפון לונדון התומך בטליבן, תומך בבן-לאדן, ותומך בהרג לא מוסלמים, כולל יהודים שהם לדבריו כת השטן, הגם שהוא מבין כי חמאס וחיזבאללה מסרבים להכיר בקיומה של ישראל בכל גבול שהוא. הוא דואג מאוד לעתידם של הפלסטינים ורוצה להשיג עבורם עתיד של חופש שגשוג ורווחה לא פחות מאשר לישראלים. לאיסלאמיזם הוא מתנגד לא מכיוון שהוא תובע לעצמו את ארץ ישראל, אלא כיוון שהוא מלמד ילדי איסלאם לשנוא. מאידך הוא גאה בישראל שהצליחה ליצור חברה משגשגת מתוך מאה גלויות, ולהתגבר על האיומים הקיומיים העומדים מולה.

צאו לשביתת תרבות כללית

אלא שמול איום אחד אין הרב מוכן להתייצב, שלא לדבר על להילחם. מול תנועת החרם, הטיית-השקעות ועיצומים שפשתה באירופה בעשור האחרון. מבחינתו, התנועה הפכה את ישראל לגורם מפלג בתוך היהדות, כך שליהודים נותרה ברירה חדה בין לקלל את ישראל ולהישאר באירופה או בין לקלס אותה ולעזוב. ההמלצה שלו היא להיכנע, לקבל את העליונות המוסרית של המלעיזים, המחרימים, המשטינים, מונעי ההשקעות ומטילי העיצומים, וכך לקנות את הזכות ללכת בין הגדרות שהוצבו לעבר המכלאה.

בכנס חירום של אמני ישראל התייצב השחקן עודד קוטלר וקונן על עתידה של ישראל, ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא שיר (הוא אמר פואמה, אבל כאביר הלשון העברית אני מרשה לעצמי לתקן) – עולם שבו אין דבר המפריע ללאום לחגוג  30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב (תשואות סוערות מן הקהל של מגיני התרבות היוצאים להגן על גיזת הזהב, שוקת הכסף שממנה שתו כל אותן שנים ברוכות).

כאחד מאותן בהמות האוכלות קש וגבבה, אין לי ברירה אלא להמשיך בגילוי נאות: הפעם האחרונה שקניתי כרטיס להצגה היה זה למחזמר "קזבלן", בכיכובו של עמוס תמם, מחזמר ציוני לכל הדעות. הפעם לפני כן היתה לפני יותר מעשור, בהצגה "איסמעיליה", בכיכובו של ששון גבאי. בין זה לזו התקשיתי למצוא הצגה שבה אין תוכן שונא ציונות, שונא ישראל, או שבה משחק מישהו שאינו עונה לסיווג דלעיל. גם מיעטתי לקרוא ספרות עברית עכשווית, כי אחרי שלושת העמודים הראשונים של "אם יש גן-עדן" נאלצתי לסגור את הכריכה במיאוס. לכאורה, תרבות, ספרות, שירה, מחזאות, קולנוע הם נחלתם הבלעדית של עודד קוטלר וחבורתו, וכל תרומה או ניסיון להפיק תרבות מחוץ לחבורה הזו נידון לכלייה מיידית השמורה לקש וגבבה המנוערים באש הכבשן. האש הפורצת מפי הדרקון, ולא משנה אם שמו יאיר גרבוז או עודד קוטלר, מכלה כל תרבות אחרת, ודאי תרבות של אהבת ישראל, גאוות ישראל, גבורת ישראל, וכבוד לעם, לארץ וליהדות.

אבל מהי האש הזו אם לא כניעה ללחצים של העדר התרבותי הבינלאומי המעניק כבוד ויקר רק למכפישים, לשונאים, למגמדים, ולרוצחים של ישראל? אותו ספר דלעיל הוא זוכה פרס ספיר, הפרס הגדול של הספרות הישראלית, והשופטים הם כולם מחבורת הדרקונים. הסרט "בופור" שנעשה על סמך הספר, אולי הסרט המשעמם ביותר שראיתי בימי חלדי, גם הוא נשלח לפסטיבלים שגם הם נכנעו ללחץ של התרכובת הרעלנית של שמאל-איסלאם שפשתה במערב תחת הדגל של זכויות אדם. הטרור התרבותי השולט בישראל הוא רק קצה זנבו של הטרור התרבותי השולט במערב, ופי הזנב הזה הוא עודד קוטלר המשווה את הרוב היהודי הרוצה להסיר מעליו את הרודנות הדרקונית, לעדר בהמות המלחכות קש וגבבה. (גבב בלשונו, מלשון גיבוב, שאין בינה ובין הגבבה למאכל בהמות דבר).

קוטלר מזה, והרב זקס מזה, אחים הם. לא סתם אחים ליהדות, אלא אחים לתרבות הכניעה לשנאת ישראל, והפניית השנאה עצמית שלהם לעבר היהדות שמאסה בהתנצלות, שמאסה בשיפלות הרוח, שמאסה בגלות הגשמית והרוחנית.

טוב שהרב זקס עוזב עכשיו את משרתו המנהיגותית ועובר להרצות בכל מקום גלותי מספיק, כנוע מספיק, שפל מספיק כדי לשמוע את משנת הכניעה וההתפלשות ברפש.

טוב יעשה עודד קוטלר אם יכריז על שביתת תרבות כללית של עדר הדרקונים שלו. אולי כשישבתו התיאטראות המסובסדים מכיסי, הספרים שכותביהם פרופסורים לספרות על חשבוני, ה"פואמות" הזוכות לפרסים מכספי המיסים, הזמרים המאיימים למחות אם שרת התרבות שאינה לרוחם על פי שיוכה העדתי או הרעיוני תבוא לברכם, יוכלו לפרוח יוצרים אחרים, חופשיים מאימת הדרקונים שמטה לחמם נשבר. בהמות כאלו עדיפות על דרקונים כנועים.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב ופובליציסט.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 341.

* * *

רות ירדני כץ

לא נעים אבל איך?

זה לא במקרה שהשרה לתרבות ולספורט לא מקובלת וגם לא מתקבלת מי-יודע-מה. ממש לא במקרה. מירי רגב שיש לה יכולות מדהימות איך להרחיק ממנה ציבורים שלמים ולהתנגד לה. זה לא חדש.

מירי רגב, מאז שהופיעה איפה שהופיעה לא הרשימה אותי. כאשר מילאה תפקיד של דוברת צה״ל במהלך מלחמת לבנון השנייה על תפקודה במלחמה זו כתב פרופ׳ גבי וימן:

״לדעת רבים כשלה בתפקיד, לא רק בגלל מגבלות אישיות אלא בעיקר כי נתפשה כ'יחצ"נית של הצבא ושל הרמטכ"ל'. ואכן גם במחקרי וגם במחקרו של לבל עוררו הופעותיה של דוברת צה"ל ביקורת ואף אנטגוניזם רב. יכולתה התקשורתית דורגה לרוב כבינונית והיו שטענו שהיא מעוררת אנטגוניזם."

מירי רגב לא סופרת עד עשר לפני שהיא מוציאה משפט מהפה, והמשפטים שהיא מוציאה מפיה חוזרים אליה כבומרנג בגלל שהיא לא יודעת איך לומר אותם בדרך שלא תפגע במי שהיא רצתה להשמיע לו, לה, להם את דעתה.

היא לא ספרה עד עשר ואמרה בהפגנה נגד המסתננים מאפריקה בתל-אביב ש״הסודנים הם סרטן בגוף שלנו – נעשה הכל להחזיר אותם בחזרה למקום מוצאם.״

מותר וחשוב להשמיע דעה ומותר וחשוב להקשיב לדעה אחרת, אבל לאיים כאשר השוט בידך זה לא עובר. הטון, חיבור המילים למשפט, דרך האמירה קובעת, ומירי רגב טעתה בדרך שאמרה לא בפעם הראשונה ואני שואלת את עצמי איך היא הגיעה למה שהגיעה? ועודד קוטלר נכנס למלכודת.

הסחטנות נמשכת

העבריין שיש לו קבלות, מר אריה דרעי, שר-הכלכלה, לא פחות ולא יותר –עומד לחקוק חוק שיחייב כל משרד ממשלתי להקצות 5% מהמשרות המוצעות לטובת מועמדים חרדיים, ובמקביל יקבלו חרדים עדיפות דומה לזו המוענקת לבני-מיעוטים ולנשים בקבלה בשירות המדינה.

על-פי העבריין דרעי יועדף מועמד חרדי לעבודה על כל כל מועמד אחר בעל נתונים שווים שאיננו בן מיעוטים בעצמו. אני מסכימה. נתונים שווים? כדי שאותו מועמד חרדי יקבל משרה ממשלתית הוא חייב לדעת קצת חשבון, קצת היסטוריה, קצת גיאוגרפיה, קצת אנגלית, קצת קצת איך כדור-הארץ מסתובב ואחרי מי. אותו מועמד חרדי צריך גם לחלוק בחובות למדינה כמו להתגייס לצבא או לשירות לאומי. אותו מועמד חרדי לא יכול לקבל משרה ממשלתית כשהוא בא עם ספר התנ״ך בלבד.

טיפת דבש. הנכד שלנו, שחגג 11 שנות חיים, עשה לנו הצגה איך הוא ״מדבר מהבטן״, אמנות השפתיים, והצחיק את כולם.

* * *

משה גרנות

איך מסתדרים עם שפע של ידע?

על "העד שכשל" מאת שלמה גיורא שוהם

שוקן 2013, 360 עמ'

הרומן שלפנינו מבוסס בחלקו הגדול על קורותיו של המחבר עצמו, ועניינו – נעוריו ובחרותו של "האני המספר", לפני מלחמת השחרור ובמהלכה. ההרצאה היא ריאליסטית, אלא שמתגנבים בעלילה יסודות בלתי סבירים, כפי שיבואר להלן, ואף אבסורדיים: בסוף הרומן מסתבר ש"האני המספר" – יהושפט כהן, בכינויו – יוש – מדבר אחרי מותו, ומכאן משתמע שכל הרומן נכתב על ידי אדם מת, וכידוע, המחבר, שמסתתר מאחורי הדמות הזאת, לא הלך לעולמו בגיל תשע-עשרה, אלא חי בינינו בשיבה טובה, יוצר ללא ליאות, ואנו מקווים שימשיך ליצור בינינו בבריאות טובה לאורך ימים.

בספר יש שלושה חלקים השונים מאוד זה מזה, והחוט המקשר הוא, כמובן, אותו יהושפט כהן, "האני המספר".

בחלק הראשון – "שנה של שמחה מהולה בכאב" מסופר על נעוריהם של יוש ושל חברו איצקה. השניים אינם מוצאים עניין בבית הספר, ומסתלקים לחברתם של הדייגים הערבים אחמד ויוסוף הדגים על חוף בת-גלים, שכונת מגוריהם. הם יוצרים קשר עם סטלה המשמשת בבית בושת, ואשר בשל קומתה הנמוכה ורזונה משמשת פיתיון עבור פדופילים שמבקרים שם. חייה מינקותה הם שלשלת של עינויים קשים, כולל אונס בידי אביה בגיל עשר, ומכות אכזריות של קליינט, קצין אירי (שההגנה מצליחה להרוג כנקמה).

שני הנערים עדים לישיבות סתרים של מנהיגי הכוח המגן של היישוב בארץ, הדנים, בין השאר, בהכנת מצדה על הכרמל למקרה שרומל יצליח לפרוץ את קו ההגנה של האנגלים במצרים. הם מתוודעים לאושיות כוח המגן העברי המסתודדים בחדרו של ערן, אחיו של איצקה, הלא הם יגאל אלון, משה סנה, יגאל סוקניק (ידין) ומשה דיין. שני הנערים מצליחים כמעט בכל פעולותיהם המחתרתיות, ואף זוכים לציון לשבח על כך שדיווחו את מה ששמעו מפי סטלה על המארב שהבריטים מתכוונים לשים בבת גלים לאוניית מעפילים.

רק בעניין אחד הם נכשלים כאשר הם מתנכלים לאימה של שולמית (מושא אהבתו של יוש), המתרועעת עם אנגלי. הם אינם יודעים שהיא מרגלת של ההגנה, וגם "הפורשים" אינם יודעים זאת, ולכן מגלחים את ראשה לאות קלון.

יש עוד הרפתקאות בחלק זה כמו קליטת הפליטים היהודים מפקיעין, שמדברים ערבית, לבושים כמו ערבים ומתנהגים כמוהם, או כמו הניסיון המיני הראשון של השניים עם שתי נערות נוצריות מוואדי ניסנס בין הברושים בגן הבהאי בחיפה.

הזכרתי את שולמית, הנערה היפה שיוש אוהב בסתר (רק איצקה יודע על כך, והוא לועג לו על חוסר המעש שלו בעניין). יוש כותב לה מכתבי אהבה המבטאים הערצה אדירה. בחלק זה של הספר מופיעים 20 מכתבים של יוש לשולמית, שאף אחד לא נשלח לתעודתו. כתיבת מכתבים ברומן היא תחבולה ספרותית מוכרת שפותרת הרבה בעיות של הבאת מידע חבוי וגלוי לקורא, אלא שגודש בתחום הזה הופך למייגע, מה עוד שבמכתבים אנו מקבלים את תמצית האירוע שקדם, יוצא שהקורא נדרש לקרוא שוב על דברים שכבר קרא. ועוד דבר: הסגנון במכתבים אלה, הגבוה למדיי, איננו מתיישב עם אישיותו הקונדסית של יוש, ששונא את בית הספר, ולא כתוב עליו בשום מקום שביקר אי פעם בספרייה. הרי דוגמה:

"היקרה לי מכול, לא רק שהחברה מתאכזרת לסוטים המוקעים, החריגים, ואחראית לדחיפתם אל הביבים ולהתעללות בהם לצורכיהם של האזרחים ה'מהוגנים', אלא שמנודים דוגמת סטלה המסכנה שלנו מתאכזרים לעצמם, כשהם מאמצים את הדימוי שהטביעה בהם החברה. כך הופכת סטלה לקורבן כפול: מצד אחד היא שעיר לעזאזל לכל אותם סוטים המשליכים עליה את תחלואיהם, ומצד אחר – קורבן של הפנמתה את הדימוי בו היא תויגה על ידי מנדיה. נראה שתחושת חוסר ההערכה העצמית של סטלה חוצצת בינה ובין החברה הנורמטיבית, חברה דו-פרצופית..." (עמ' 36).

יסלח לי פרופ' שלמה גיורא שוהם, אבל מפיו של יוש לא מדבר נער בן 14, אלא מומחה לפסיכולוגיה ולקרימינולוגיה (שתים מהתמחויותיו של שוהם עצמו. ראו סגנון דומה גם עמ' 26, 39, 88 ועוד).

שמו של החלק השני הוא "והתקווה נשארה בתיבת פנדורה". בחלק זה המספר הוא בן שבע-עשרה וחצי, מגויס על ידי הש"י (שירות הידיעות) של ההגנה בירושלים. המפעיל שלו הוא פטר (ד"ר יהוידע שטולץ, פיזיקאי), אינטלקטואל השולט בעשר שפות, שהגיע לדרגת אל"מ בצבא הבריטי. הוא נטש את האקדמיה למען הגנת היישוב הנמצא בהתקפה מצד הערבים לאחר החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם. פטר מבקש להשתמש במראהו הארי של יוש כדי להשיג מידע על קצין אנגלי שכינויו "מק", יוזם פיגוע התופת ברחוב בן-יהודה ובבנייני הסוכנות בירושלים. האמצעים נראים בהתחלה די חסרי שחר: לבקש מאתיופית בשם מרגרט להיוודע מי הוא "מק" זה על-ידי שתשמיע מוסיקה של טינו רוסי, זמר שאותו "מק" מעריץ. מרגרט  נולדה מ"ניאוף" בין נזיר ונזירה, וגדלה בייסורים קשים בבית יתומים יהודי, שם ידעה התעללות מינית ומכות רצח. היא משמשת כמתורגמנית במתחם החבשי, שם מצוי גם מתקן צבאי אנגלי. יוש אמור לשחד אותה בכסף רב כדי שהיא תכין את המלכודת הנ"ל.

מרגרט מלמדת את יוש הבתול את סוד המין, והוא מתאהב בה נואשות, למרות שהיא מסרבת להאמין באהבה, ובוודאי לא באפשרות שהוריו יסכימו שיתחתן עם "שווארצע חיה" (מרגרט למדה יידיש בבית היתומים). האהבה אליה לא פגה גם כאשר היא מדביקה אותו בזיבה ובכיני ערווה, וגם כאשר היא גונבת מבעלת הבית של יוש, שנהרגה בפיגוע בבן-יהודה, את פרוותיה ואת כל תכשיטיה היקרים. ההתעלסויות הסוערות עימה מתוארות בפרוטרוט, ביניהן אף משגלים בבית הקברות המוסלמי, ולשם איזון – גם בבית קברות נוצרי.

פטר זועם על כך שיוש נכשל בהתאהבות אסורה בזמן חירום, אך יוש מתגלה כגיבור ממש כשהוא מצליח להיכנס למתקן סודי של הצבא הבריטי במדים של קצין, ולצלם את התיקים האישיים של הקצינים, כך שבסופו של דבר מגלים מי הוא אותו "מק" (רס"ר בשם ויליאם וורטינגון המכונה "מק" משום שאהב את האריות של "מק סכינאי" מ"אופרה בגרוש") ומחסלים אותו, אבל בגלל טעות בתקשורת בין הלוחמים – נהרגת באותה הזדמנות גם מרגרט, אהבתו הגדולה של יוש. יוש הרוס לחלוטין בעקבות כך, ופורש בזעם מהש"י.

שמו של החלק השלישי הוא "אוהל המצורעים", המספר את ההווי של מחנה השבויים אצל הלגיון במדבר המזרחי של ירדן. מסתבר שיוש נשבה על ידי הלגיון לאחר הטבח שערכו המקומיים והצבא הירדני בתושבי גוש עציון. המחנה מתואר כגיהינום ממש: במדבר שאין בו שיח ואין בו בית, אבל נחשים עקרבים וצבועים יש בשפע – מכונסים השבויים מהעיר העתיקה שנכנעו ללגיון, וכאמור מגוש עציון. מפקד המחנה הוא רס"ן טאהר, ענק צ'רקסי שמן השוקל 200 קילו, נשוי לארבע נשים ואב לשנים עשר ילדים. הוא שונא יהודים, כמו כל צוות הפיקוד והחיילים של המחנה. החקירות אצלו מלוות בעינויים קשים המסתיימים לא אחת במות האסיר, שבעקבותיו הוא מפברק עבירה של האסיר שבעטיה היה חייב, כביכול, לירות בו.

בצוות של המפקד יש שני קצינים ורב סמל אחד בשם אבו-עדאל (גם לו יש ארבע נשים ושישה-עשר ילדים), ןהןא המשכיל היחיד בכל הצוות, והממורמר על כך שבורים הפכו לקצינים בגלל פרוטקציה, ואילו התקדמותו נחסמה שלא בצדק.

האוהל שבו נמצא יוש נקרא "אוהל המצורעים", כי כל אחד מהמתגוררים בו מנודה בגלל סיבה כלשהי: יוש שנוא על ידי חברי השומר הצעיר. "חסידה" בגלל היותו הומוסקסואל, שמוליק משום היותו לוחם וגם מנטורי קרתא שונאי ציונים, אנדרה שטופל על ידי ד"ר מנגלה, ונאלצו לכרות את אשכיו כדי שיישאר בחיים, פיקו המכור לסמים וכו'. "המסתדרים" מבין האסירים הם הסלוניקאים, בוגרי מחנה הריכוז מאוטהאוזן, שמשתחלים לעבודת במטבח, ואף זוכים לחסד ממפקד המחנה, המרשה להם להשתתף אצלו בחינגות בשר הטלה, העראק והחשיש. החרדים שונאי הציונים מתאספים באוהל בית הכנסת ומקשיבים לדרשות מלאות הארס נגד הציוניסטים של המגיד העיוור.

פיקו, המקבל משומרי המחנה סמים ופריבילגיות שונות תמורת הלשנות על חבריו, מודיע למפקד כי האסירים מתקינים מקלט רדיו. הנהגת האסירים מחליטה לחסל אותו – חונקים אותו בלילה וזורקים את גווייתו למחראה. בעקבות כך מוזמנים בזה אחר זה מתגוררי "אוהל המצורעים" למפַקד, והוא מענה אותם באכזריות כדי לשמוע מי רצח את פיקו, צינור הידע היחיד שהיה לו על הנעשה בסתר במחנה. זכי התימני שותק, ויוצא משם על אלונקה, גולגולתו של "חסידה" מפוצחת באבזם החגורה של טאהר, והוא מת בידיו. הוא מצליף על יוש באכזריות, עד שעורק מרכזי פוקע, והוא בסכנת מוות. הרופא של המחנה תופר אותו בלי אילחוש, ומציל את חייו.

זכי יוצא מהמחנה במנהרה שחפרו האסירים בהסתר – כדי לחפש דרכים למשלוח מספר אסירים שיבררו אם נכונה הטענה של מפקד המחנה שהיישוב היהודי נחרב לחלוטין. הוא מצליח במשימה, אבל משום שריחם על נער בדווי שפגש בדרך, ואפילו הצליח להציל אותו לאחר שהוכש על ידי נחש אפעה, הבדווים שאמורים לקבל על ראשו פרס – יורים בו למוות.

אדוארד, יהודי משכיל ממוצא עיראקי, מכיר היטב את מנהגי הערבים, ומצליח להתחבב על אבו עדאל, רב-סמל המחנה, המתוסכל והשונא את מפקדו, וזה לוקח אותו לבילוי הולל בזרקא. אדוארד מצליח לכבוש את ליבו עד כדי כך שזה מוכן לספק להנהגת האסירים 5 גמלים, 5 פרדות, רובים ותתי-מקלע, כמובן, תמורת הון עתק.

אדוארד, בתושייה ראויה לציון, מצליח להציל את עצמו ואותו מסכנת מאסר, אולי אפילו מגזר דין מוות – בעקבות נכלוליהם של צורף רמאי הקשור אל משטרת אירביד – לשם נסעו כדי לברר את ערכם של האוצרות שאמורים להיות משולמים לאבו עאדל. יוש מסכים בלית ברירה לרמות את חברו הטוב (שונא הציונים) שמוליק, וכך נודע להנהגת האסירים היכן שומר המגיד אוצר אגדי של נפוליוני זהב, יהלומים ותכשיטים יקרים. האוצר נגנב בעורמה מאוהל בית הכנסת, וכאשר הגניבה מתגלה, והמגיד עורך טקס חרם ונידוי לגנב. שמוליק מבין שיוש בגד בו, והוא מתנפל עליו ומצהיר שאם האוצר לא יוחזר, הוא הולך להלשין למפקד המחנה.

זה מספיק להנהגת האסירים כדי לחסל אותו. יוש זועם על הרצח, יוצא ממש מדעתו, ומבקש לנקום באלה שגרמו למותו של חברו, והוא ניגש לחשוף את הקופסה בה נמצא האוצר. הסלוניקאים מכים אותו וקושרים אותו. הפצעים הישנים מהעינויים אצל טאהר נפתחים, והוא נופח את נשמתו. אבל כאמור, זה לא מפריע לו להמשיך לתאר את הקורה אחרי מותו. "ההיגיון" אומר שבעצם כל הרומן נכתב על-ידי אדם מת!

זה לא הדבר הבלתי סביר היחיד בחלק הזה של הספר: זכי, שמציל את הנער הרועה הבדווי שהוכש על-ידי נחש – יש לו בתרמיל כוהל לחיטוי הסכין בה הוא מטפל בפצע הנשיכה (עמ' 290); אוצר אדיר של זהב, יהלומים ותכשיטים יקרים, שנלקחו, כביכול, מקופת מאיר בעל הנס, מוחדרת לתוך מחנה בפי הטבעת של השבויים (עמ' 340-335); יוש המוכה, המדמם והגוסס חולם חלום ארוך וליניארי לחלוטין, לפיו הוא נשפט על-ידי טאהר ובידי הקטגורים המגיד העיוור ואריק מפקד המחתרת של המחנה (עמ' 356-350); וכן, איך אפשר להעלות על הדעת שרב-סמל במחנה שכוח אל יכול להמציא למחתרת המחנה גמלים, פרדות, מזון, ציוד צבאי וכלי נשק (עמ' 307)?

בספרות טובה הקורא נפגש עם הבריאה שיצר המחבר, אך איננו מודע לאישיותו של "הבורא" עצמו, ולמבוקשיו האידיאיים מוצנעים. הקורא משער, מתלבט, אך אין בו וודאות בנדון. המחבר של הספר שלנו הוא איש אשכולות בסגנון הרנסאנס, בקיא בפילוסופיה, פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, סוציולוגיה, משפטים, דת, היסטוריה – ומה לא? הוא היה מרצה מן המניין ומרצה אורח במוסדות אקדמיים רבים ברחבי העולם, בהם אוניברסיטאות בר-אילן, תל-אביב, פנסילבניה, סורבון, אוקספורד, הרווארד, אולבני ועוד. מי ששמע את הרצאותיו איננו יכול שלא להתפעל מהידע האדיר שלו בתחומים מגוונים ומציטוטיו בשפת המקור את ההיגדים שהוא מביא כדי להסמיך עליהם את דבריו. ובכן, הוא "איננו מרשה" לרגע לקורא לשכוח מי המחבר – הוא משבץ שפע של "הרצאות" המפוזרות בכל הרומן: תולדות תנועת הצופים (עמ' 57), אירועי "הסזון" (עמ' 89), סיפור הגן הבאהי (עמ' 90), האתרים שניתן לראות מהר הצופים וההיסטוריה שלהם (עמ' 107), הדתות הגנוסטיות (עמ' 118, 120), פלישת ההיקסוסים במצרים (עמ' 133), גישת המיילדות של סוקרטס (עמ' 147), תולדות בית חרושת פיאט (עמ' 156), הגנוסטיקאים בדרום צרפת במאה ה-12 (עמ' 186), "פיגמליון" של ברנרד שו (עמ' 193), משה מונטיפיורי (עמ' 194), הכישלונות של ההיסטוריה היהודית – צדקיהו, הקנאים, רבי עקיבא (עמ' 240-239), דרך הכנת זיתים (עמ' 257), הצו המוסרי על פי קאנט (עמ' 269), האר"י הקדוש ותלמידו חיים ויטאל (עמ' 272), פרויד ואדלר (עמ' 281), טקס הקפה אצל הבדווים (עמ' 287), חטא הגאווה אצל היהודים (עמ' 296), מיני נחשי המדבר (עמ' 314), שלוש טעויותיו של הפיהרר הגרמני שהביאו חורבן על ארצו (עמ' 333-328).

לא כל ההרצאות באות מפיו של "האני המספר", חלקן מובאות מפיהם של בני סמכא שונים, כמו פטר המשכיל בעל הניסיון הצבאי והידע האקדמי, כמו גידי, שהיה מורהו הנערץ של הדובר, כמו שמוליק, העילוי מנטורי קרתא, כמו אריק, המפקד של המחתרת במחנה השבויים, וכמו הקולונל הגרמני שאריק לכד ומצטט, שנשאר נאצי עד רגעיו האחרונים, אבל מנדב לאריק הרצאה על שגיאותיו של היטלר. צריך להודות שהרומן מעניין מאוד, ובחלקים ממנו אפילו מרתק, והאהבות חסרות התוחלת כלפי שולמית – בנערות, וכלפי מגדה – בבחרות צוירו ביד אמן, אבל הקטעים הבלתי סבירים, ואף האבסורדיים בתוך נוסח הריאליסטי, וכן שפע ההרצאות שברומן זה – פוגמים, לדעתי, בהנאה שלימה.                                   

 * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עירית אמינוף

קריאה מאוחרת ב"עולם ששקע"

מי עוד משתמש היום בשם ביילורוסיה? מי נוקב היום בשם רוסיה הלבנה?

כל מה שאנו שומעים היום הוא בלארוס. אבל השמות רוסיה הלבנה, או ביילורוסיה אינם נשמעים יותר במקומנו ובזמננו. והנה קיבלתי במתנה ספר הנושא את השם "אטלנטידה – עולם ששקע" על אודות ביילורוסיה, מאת אב"א אחימאיר, ושקעתי אל מעמקיה של היבשת האבודה "אטלנטיס" אשר שקעה במצולות הים – ואינה עוד. לא בכדי אימץ אחימאיר את שמה של היבשת האבודה אשר שקעה, ועימה שקע גם עולמה היהודי של ביילורוסיה, מולדתו של אבא הייסינוביץ-אחימאיר (ועולמה של משפחת אימי הענפה מביילורוסיה, אשר ידעה סוף אכזרי על אדמתה. אפרם של סבי וסבתי, דודיי ודודותיי, דודניי ודודניותיי, הי"ד, מרפד את קרקעית הנהרות של ביילורוסיה, אותה משרטט ביד אמונה אב"א אחימאיר).

ספרו של אחימאיר, אשר נערך בידיים אוהבות של בתו ובנו, וראה אור לפני כמעט 20 שנה, הוא המצבה לעולם זה שאינו עוד, ל"יבשת" בה צמחו ערים יהודיות שוקקות תרבות ופעילות יהודית מגוונת, בה נבטו כל דרכי המחשבה הפוליטיות המגוונות שהולידו לימים את מפלגות היהודים, מכל עברי המיתרס. בה התפתחו בתי-ספר מגוונים, גימנסיות מפוארות וסמינרים למורים, שהוציאו מבין כתליהם את הטובים שבמורים, בחוקרים ובעיתונאים, של דורות היהודים במאה העשרים. כל אלה נימחו מעל פני האדמה מאז יוני 1941 הארור, בו פלשו הנאצים לרוסיה במבצע "ברברוסה".

ביילורוסיה של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, היא עולם רחוק ממושגינו היום וקרוב רק אצל מי שלמד ושמע עליו ממקור ראשון. ילדיו של אחימאיר ליקטו חומר רב, מכתביו רחבי ההיקף: יומניו, סיפוריו ורשימותיו העיתונאיות, ארגו אותם בספר זה, וכך כתבו: "עוצמת הגעגועים מכוות האש של זיכרונות העבר וכאב האהבה הצורבת, מאחדים את החוטים השונים ומייחדים את צירופם  לרקמת מצבה וזיכרון לאטלנטידה  –  עולם ששקע."

הספר אינו קל לקריאה. שפתו של אחימאיר אינה  פשוטה כלל ועיקר, וממש אינה "בגובה העיניים" שלנו. היא עברית מצוחצחת של מי שלמד עברית כלשון קודש. רבים בה המשפטים העקיפים המשקפים את ראייתו הרחבה של הכותב ואת רצונו שלא לאבד אף פרט מן הפרטים, ואלה מקשים על ההבנה השוטפת של הספר. הטקסט משופע במושגים ובמילים רבות מעולמה המדיני-תרבותי של רוסיה, ומי שאינו בקי בהיסטוריה של הזמן והמקום, יתקשה לקלוט שפע כזה של מושגים ולהבינם. אבל – בתוך תוכם של הקטעים ההיסטוריים הרבים, מבצבצת אהבת המולדת הפיסית של הכותב, געגועים שאין להם סוף ורצון לחזור, ולו לרגע, באמצעות הכתיבה, אל העולם הנפלא ששקע ואינו קיים יותר.

הבית – כור ההיתוך

שלושה שערים בספר. בשער הראשון "ובנשמתך בית עלמין", מסביר הכותב, בין היתר, את פשר שמו – אחימאיר, ואת מקור שמו הקודם – הייסינוביץ'. את שמו הפרטי – אבא, הוא משאיר, לדבריו, למען בני עירו בוברויסק. אהבה מיוחדת נשזרת בין דפי הספר אל אחיו מאיר, הצעיר ממנו בשנה. מאיר מצא את מותו בנפילה בקרב בעת מלחמת האזרחים בין הרוסים לפולנים ב-1919 ונטמן במינסק. אחיו האהוב מאיר הוא הסיבה לשינוי שם משפחתו של המחבר. וכל אימת שאחימאיר מזכיר את מינסק אני מתרגשת מאיזכור העיר בה הכירו סבי וסבתי זה את זו בבית הכלא אליו הושלכו במצוות הצאר, על פעילותם החתרנית הבונדיסטית. הכותב צנוע דיו כדי להאדיר את שם אחיו שהלך לקרב בשם אידיאלים והשקפות עולם, לעומתו, שנסע ללמוד היסטוריה, למען הרחבת אופקיו שלו.

פה המקום לומר כי בקריאת הדברים "ניצב" לפניך איש יודע ספר וספרות העולם. דבריו מעידים על בקיאות היסטורית מעמיקה, ואכן, למדתי שפע פרטים חדשים שלא ידעתי מעודי וספק אם אזכור הכול. איש הבקי בפוליטיקה של תקופתו ושל עידנים קודמים, יודע כתיבה עיתונאית וספרותית. רוחב היריעה שלו מפליא את הקורא. מיד מתעוררת המחשבה על החינוך שניתן לדור הורינו וסבינו באזורים אלה של מזרח פולין, ביילורוסיה, וליטא בבתי-הספר "שלום עליכם", "אנסקי" ו"תרבות" (המוכרים לי מאימי) ועוד רבים אחרים. על ההשקעה שהשקיעו בהם הוריהם ומחנכיהם ועל לימודיהם הגבוהים, שניקנו לעיתים בנדודים למרחקים ובהון עתק, אבל הפכו אותם לאנשים בעלי השכלת עולם.

הרושם החזק ביותר מן הספר הוא יריעת התרבות הרחבה של אב"א אחימאיר. איני מתייחסת לשפע ידיעותיו וניתוחיו הפוליטיים (שאיני מבינה בהם דבר וחצי דבר). שמתי לב לעובדה שלא אהב – בלשון המעטה – את הבונדאים חברי תנועת ה"בונד" – תנועת הפועלים היהודית (ומה לעשות שסבי וסבתי הי"ד היו בונדיסטים פעילים ושילמו על כך במצוות הצאר, ואימי גדלה בבית שבו היתה השפעה בונדיסטית). מה שכן אוכל לומר הוא, שחברי הפלגים כולם מתאפיינים ברמתם התרבותית הגבוהה, בחום ליבם הנדיר ובקשר העז שלהם למשפחותיהם.  גם בפלגנותם הם דומים מאד איש לרעהו – בני ביילורוסיה.

בשער זה, הרווי אהבה לבית הוריו, מציב אחימאיר מצבה לאימו ולאביו – ולקבר הוריו שלא יוכל לראות עוד. הוא מניח אבני זיכרון לסבתות של אביו ושל אימו ובעיקר לכפר הולדתו דולהי, הסמוך לבוברויסק, שאותו הוא מאניש ומתאר באהבה כפרסונה חיה. הכפר דולהי ומשפחתו בכלל והוריו בפרט, הם חטיבה אחת הנוגעת בלבו של הקורא:

"לכשאני מתחיל להרהר על ההורים אני רועד כולי

ולכן אני משתדל שלא להרהר.

לבכות כבר איני רגיל, בכיתי די בימי חיי.

באמת היו לנו הורים טובים ואני כבר יתום למעשה זה עשרים שנה.

– ובנשמתך בין עלמין, קברים קברים קברים, מצבות, מצבות  מצבות."

תיאורי הדמויות המעמיקים שלו, הזכירו לי את גיבורי הספרות הרוסית הקלאסית, ואכן כך הוא מתאר את הסבא שניאור זלמן, אשר בצורתו, כך כותב אחימאיר, הזכיר את טורגנייב הסופר, ובאופיו, הזכיר את הנסיך הזקן בולקונסקי – אביו של אנדריי – מגיבורי "מלחמה ושלום" לטולסטוי. סבתו הכפופה על "צאינה וראינה", נשמעת ונראית כמי שיצאה מדפי הרומנים העבריים של סוף המאה הי"ט וראשית המאה הכ'. הוא מתאר את "צאינה וראינה" כספר הראשון בו עיין ובו מצא עולם דמיוני עשיר ונפלא בתמונות החומש המסעירות. כל מה שראה בימי חייו לאחר מכן, הוא מדגיש, בתמונותיהם של גדולי הציירים, לא טישטש ולא עימעם את חוויות ילדותו מציורי "צאינה וראינה": גן העדן, אדם חוה והנחש, הבנים הראשונים, הרצח הראשון, מגדל בבל, יצחק העקוד על גבי המזבח ומתן תורה בהר סיני. עיני הילד ראו לראשונה את התנ"ך באמצעות הציורים ב"צאינה וראינה" של סבתו, וכך נחרת התנ"ך בזיכרונו. הקורא חש דחף לבכות בקריאת תיאור דמותה של סבתו הצדקת שיינע, המוטלת קטנה כל כך על הרצפה במותה. בגאוות פיצוי, הוא מתאר את קברה המהודר של סבתא שיינע בבית העלמין של ק"ק בוברויסק.

כפר הולדתו דולהי (ואולי הוא דולהינוב, עליו שמעתי רבות מפי אימי),  קם לנגד עיניי הקורא. אנו פוגשים במשרתת הינדה, במלמד אייזיק גורפינקל, שלא זכה ליחס של כבוד מן הסובבים אותו. אחימאיר חודר לנפשות גיבוריו ומתאר תיאור דמוי ניתוח את אישיותם והרהוריהם. תוך כדי תיאר הדמויות הוא מפליג לתיאורים מפורטים על אודות הנטיות הפוליטיות השונות של בני דורו, הן בכפר הן בעיר. בין השורות אנו נפגשים במילים, שמות ומושגים כמו: אדומים, לבנים, בונדיסטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, משכילים, חובבי ציון, ציונים, פולנים, קאצאפים, וילייקורוסים, גבריאלים, צ'קיסטים, שקקים, ראשונים, אחרונים, אלרצ'יקים, אנטיקים, פוזנאים, היידמאקים, פוגרומצ'יקים, קרנקים, דומואים, קרבובנצ'ים, סובייטים, חוחולים, בולשביזם, קומוניזם, ועוד, שורה ארוכה של מילים ומושגים, אשר רובם אינם מוכרים לרובנו, אלא אם גדלנו בחיק התרבות הרוסית של המאות האחרונות.

אחימאיר, בעל הראיה החדה, מתאר את בעלי המלאכה שבכפרו, הנפח, החייט והסנדלר. על הנפח הוא אומר:

 "בליבי הייתי מכבדו מכל האנשים.

אותו הייתי מכבד ואוהב יותר מכל האנשים,

דווקא אותו את הנפח הגס,

שאף יהודי לא היה חושב לעצמו לכבוד גדול לדבר עימדו."

מולדת ראשונה

בשער השני של הספר הקרוי "ביילורוסיה שלי", ניתן לחוש בחוט המקשר הסמוי  בכל פרקיו, בין אם בגלוי, בין אם בחבוי:

"ביילורוסיה מולדתי הפיסית, בה עברו עלי ימי הילדות והנוער,

שנות הלימודים, ההרהורים הראשונים והסערות הנפשיות הראשונות.

עת זכור אזכרך ודוק ערפל יכסה את עיניי.

אזכרך כזכור אדם העומד על סף הזיקנה, את נעוריו."

"ישנן ארצות יפות: ארץ ישראל, אוקראינה, קווקז, שוויץ –

עליהן כתוב בספרים, בתנ"ך באהבת ציון, אצל גוגול ולרמונטוב,

וישנה ביילורוסיה – ביילורוסיה שלי."

בשער זה נכללו תיאורי היערות, הנחל, הכביש, הדנייפר האדיר והכפרים שלחופיו, וכן פרק חשוב מילדותו היהודית של אחימאיר – ברשימה שבת שובה" וב"ימים הנוראים".  חיי היהודים בתחום המושב נפרשים לנגד עיני הקורא, כשהתיאורים משובצים במאות מילים ומושגים הלקוחים מן העולם הרוסי, אשר למי שלא בא "משם" יקשה מאד  להבינם.

אחימאיר מקדיש פרק נרחב לתיאור משפחת שמעונוביץ ובנם דוד (לימים המשורר דוד שמעוני), שהיה מורו בילדותו. הוא מרחיב אודות אביו ר' ניסן שמעונוביץ ובניו. מרבה לתאר את ה"חדר המתוקן" בו למד בעיר בוברויסק ואת הלימודים הגבוהים של חבריו מבני משפחת שמעונוביץ. רבות הוא מדבר על הלימודים האקסטרניים ועל יצחק שמעונוביץ חברו הקרוב אשר מת בדמי ימיו, והזכיר תמיד לכותב הספר את גן הדובדבנים הנטוע מאחורי ביתם הפורח, באביב. ילדותם וזיכרונות ילדותם נכרכו בתמונת גן הדובדבנים.

הוא מתעכב גם על תיאור חבריו בני משפחת לוזינסקי ועל בנם קדיש (לימים יו"ר הכנסת הראשון קדיש לוז). אחימאיר מרבה לתאר את הגימנסיה ואת שנות הלימוד האקסטרניות בה, תוך שהוא מתבל את דבריו, כאמור לעיל, במאות מושגים מאוצר חיי התרבות ברוסיה רבתי.

דורות היהודים

אהבתי במיוחד את הרשימה "שלושה דורות". אחימאיר מנתח באזמל דק את הדורות של הצעירים דאז, את דור הוריהם ואת דור הסבים, כל דור ושאיפותיו ואידיאל החיים שלו. ציור נפלא, שדומני כי הוא מתאים בכל עת ובכל מקום. דור הסבים והסבתות, כך הוא אומר, שאף לכבוד – כבוד המשפחה והייחוס. חשוב היה לשדך את הבנות לבניהם של מיוחסים. הכסף היה אמצעי בדור זה כדי להשיג כבוד שהיה המטרה העליונה בחיי המשפחה. דור האבות שאף דווקא לצבור כסף ולהתעשר – בגלל שינוי הזמנים. המהפכה סייעה בידיהם להתעשר, ואילו הבולשביזם, טרף את קלפיהם. ואילו בני הדור השלישי – עליהם נימנו הכותב וחבריו הקרובים – חלם על ישועת העולם והצלחת הקריירה הפרטית של כל אחד ואחד כלומר: תחושה אגואיסטית לחלוטין.

בדורות הסבים והאבות היתה המשפחה מטרה בפני עצמה. כולם נישאו, ואם התאלמנו הרי שנישאו שוב. הבנות נישאו בגילים צעירים ביותר, סביב 15 שנים, כמובן על-ידי שידוכים,  והאישה היתה תמיד עקרת הבית ואם לילדיה. על חיי הנפש שלה, או על חיי האישות שלה, לא דובר. חיים אלה התנהלו מאחורי קיר חדר השינה שהניב לפחות שישה ילדים ואף יותר מכך. הילדים גודלו באינטואיציה אימהית ומסורת הדורות. בעוד שדור הסבים והסבות שאף שהבן יגדל להיות רב – כדי להשיאו למשפחה מיוחסת, הרי שדור ההורים, שאף שהבן יגדל להיות רופא, יהיה חלק מן העולם הגדול הנפתח עתה לפניהם ויזכה בנדוניה נכבדה בנישואיו, ואף ירוויח ממון רב. הדור השלישי חי את חוויות הלימוד הסטודנטיאלי של בני גילו ולא חשב על נישואים.

מקום נכבד מאוד בתיאוריו של אחימאיר, תופסות הנשים, מה שמעיד שוב ושוב על יתר רגישות. בעוד נשות הדורות של הסבים וההורים הכירו רק כניעה ומשמעת לרצון אביהן ואחר-כך לרצון בעליהן כשהן נכנעות, נשות הדור השלישי היו הראשונות אשר יצאו אל העולם הגדול הנפתח לפניהן עתה, אל בתי-הספר הזרים והמוסדות הרוסיים. הן נודעו בהתנגדותן העזה לרצון הוריהן.

אחימאיר מצייר את בוברויסק, אליה עקר עם המשפחה מכפר דולהי, ומצלם את בנייניה, את תחנות הרכבת שלה, ומפליא בתיאורים ארוכים את  הנסיעות ברכבת, על כל תהפוכות הזמן.  הוא מעניק לקורא תיאור מפורט [מדי] של מבני העיר על כל פרטיהם, של עיתוני העיר, של הרב האחרון שמונה מטעם השלטונות, ושל בעל האחוזה האחרון. כל אלה משקפים כותב בעל עין חדה הרואה ראיית רנטגן לפני ולפנים.

נפש רגישה

בשער השלישי  של הספר הוא מקונן:

"לא נשאר דבר מביילורוסיה הקודמת

חוץ מן השמיים הקודרים וברזינה הנהר... 

ולא נשאר אלא להתגעגע על שיח שושני הבר

שגדל ובוודאי מוסיף לגדול על החוף התלול של נחל הדולוז'נקה."

סיום הספר מעיד על נפשו העדינה  של הכותב. נראה לי כי עורכי הספר רצו לסגור את הספר בתיאורים רגישים במיוחד, כזה הוא הסיפור על חיה גולדשטיין, אישה עברייה אחת. חיה גולדשטיין אהבה איש,  אך לא היתה נאהבת על ידו. היא  נזנחה ונישאה למי שלא היה אהוב עליה ואף ילדה את בנו. רק בסוף חייה, כשהיא בבוברויסק והוא כבר שנים בארץ-ישראל,  "התאחדה" חיה עם אהוב ליבה, התאחדות שבנשמה, באמצעות קשר מחמם לב עם הוריו הזקנים שהובלו מבוברויסק הכבושה על-ידי הגרמנים, בקיץ 1941, אל עבר בור ההריגה שכמותו נפערו רבים בביילורוסיה. האישה אחזה בהוריו הזקנים המובלים אל בור המוות כאילו היא אוחזת באהובה משכבר הימים, והוליכה אותם והלכה עימהם אל הבור הפעור, כשהיא ממלמלת את שמו. וכשהזקנים נופלים אל הבור לאחר מטח היריות, "הם שומעים את שם בנם מבוטא על ידי האשה הנופלת עימם."  גם חיה נופלת אל הבור במלמלה את שמו של אהובה.

"ובמעבר יבוק של זוג הזקנים –

[במקום בו נאבק יעקב אבינו עם האיש הפלאי וידע מלחמת איתנים],

שמעו אזני הבשר שלהם את שם בנם.

בשם בנם האהוב שנישא לאזניהם הכבדות מחמת זיקנה,

מחמת טירור כלי המשחית מזה, וזעקת ה'שמע ישראל' מזה,

נפרדו זוג הזקנים מן העולם הזה שאין כמותו בעולמות לשקר ולאכזריות."

ברשימה מרגשת ויפהפייה זו, על אודות חיה גולדשטיין – אישה אחת מיני רבות – התאחדתי עם סבתי הי"ד, ועם כל בנות משפחתנו הענפה, על ילדיהן הרכים, אשר נורו אל הבורות בביילורוסיה, שנכבשה בתנופה ביוני 1941, ועם סבי הי"ד, וכל שאר הגברים במשפחה ובעיר – וילייקה המחוזית, שנשרפו חיים בתוך בית-הכנסת.

עם דודתי הפרטיזנית, ועם דודי הקצין בצבא הפולני, שאף הם התנדפו כעשן. ועם כל משפחת אבי מפולין, שלא נותר ממנה שריד ופליט.

הספר "אטלנטידה או עולם ששקע" הוא קינה  גדולה על מולדתו ביילורוסיה האהובה של אחימאיר,  וקינה גדולה על יהודיה שחייהם היו כה עשירים ומעשירים ואשר כל שנותר מהם הוא רמץ באדמתה ובנהרותיה. העולם היהודי של ביילורוסיה שקע, ואיתו שקעה ככל הנראה גם ביילורוסיה עצמה.

(פורסם לראשונה בגיליון החדש של "האומה", מס' 198, מאי 2015)

* * *

הופיע בהוצאת ספרית פועלים

 הכרך השלישי של ספרו המונומנטלי של

הלל ברזל

המאה החצויה

ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, הספרות ורוח התקופה

ניאו-ריאליזם והיפר-ריאליזם

עורך: ידידיה יצחקי

הספר חוקר את יצירתם של הסופרים:

יצחק בן-נר, יהודית הנדל, יורם קניוק, דן בניה-סרי, אהוד בן עזר, יהושע קנז, שולמית הראבן, חיים גורי, חיים באר, דליה רביקוביץ, שולמית לפיד, דן צלקה, אמיר גוטפרוינד, אסף ענברי, סמי מיכאל, מאיר שלו, דוד גרוסמן, אברם קנטור, רונית מטלון, אנטון שמאס, רחל איתן, יצחק לאור, אורלי קסטל-בלום, שמעון צימר, יהודית קציר, סייד קשוע, אתגר קרת.

* * *

שלום חברים, זאת אורטל תמם,

בקשה אישית: אנא צפו בסרטון הזה מתוך ראיון בטלווזיה הפלסטינית עם במאי ההצגה "הזמן המקביל", הצגה שנכתבה בהשראתו של המחבל הרוצח ואליד דקה שרצח את הדוד שלי.

ההצגה הזו ממומנת מהכיס של כולנו דרך משרד התרבות ועיריית חיפה.

אם גם אתם לא מוכנים שהכסף שלכם יממן את מי שמכריז שהרוצח של הדוד שלי הוא גיבור, בבקשה שתפו את הסרטון הזה הלאה לכולם.

לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/0Gs-q-S0rxM

* * *

תקוה וינשטוק

שתי מסעדות במרכז רחוב דיזנגוף

שתי מסעדות טובות ומעניינות ממוקמות בלב רחוב דיזנגוף. הן סמוכות למדי – האחת מול "הסנטר" והשנייה לצידו. שתיהן נגישות מאוד לקהל הרב הפוקד את האזור. 

קפה-מסעדה-בר בר גיורא. דיזנגוף 64 פינת בר גיורא 2

לקפה-מסעדה-בר "בר גיורא'  שני ייחודים: הגן ורוח הים. אתר קולינרי זה משתרע על רחוב בר גיורא, אך נכנסים אליו מרחוב דיזנגוף. הבית נושן, משנות השלושים של המאה הקודמת, ועובר שפוצים מעת לעת. העיקר כאן – הגן. לאורך שני צידי בר גיורא, ממערב וממזרח, צומחים עצים ותיקים ההופכים אותו למעין גן. גם בין השולחנות גדלים עצים, מחזה נדיר למדי בחלק המרכזי ביותר ברחוב המרכזי ביותר.

עד לאחרונה שמשה פה רשת פלסטיק עבה כגג. עתה מצלות על המקום שמשיות רחבות ואף הן תורמות לאווירת המרחב והגן. "בר גיורא" על עציו יורש את  קפה "תמר" האגדי ששבק לאחרונה חיים לכל חי.

זה אחד המקומות האווריריים ביותר בעיר, פרט לשפת הים כמובן. גם בלהט הקיץ מנשבת פה  רוח נעימה וכדאי לכסות את הכתפיים בצעיף. בחורף נעים ולא קר – חלונות זכוכית מגינים על המקום מצינה, ותנורים רבים מפיצים בו חום נעים.

האורחים המגוונים מכל הגילאים מגלים את האתר בשיטוט ברחוב דיזנגוף, בני תשחורת המחפשים מקום שקט להסתודד בו, והרבה אימהות צעירות עם ילדים ותינוקות בעגלות, הנמלטות מזיהום האוויר של האוטובוסים. ולצידם מבקרים קבועים, יחידים הבאים לקרוא  עיתון על כוס קפה של בוקר, לפגוש ידידים או להשתתף במסיבת יום הולדת של חברים לעבודה.

מתקיימות כאן פגישות קבועות של חבורות גמלאים. במשך שנים נפגשתי ב"בר גיורא" עם חברות, בעיקר מורות לשעבר. מדי יום ג' בשבוע, בעשר ושלושים בבוקר, נפגשנו לשעתיים על משקה ומאפה, מעלות זיכרונות, מדסקסות את ההווה ומדברות על העתיד. אך החבורה נידלדלה, אלו הלכו לעולם שכולו טוב ואלו רותקו לבית או עקרו לבית הורים. לבסוף נותרנו שתיים בלבד, חברתי ואני, ואנו ממשיכות במסורת בקטן, ממהרות לבר גיורא בימי שלישי ולעתים קופצות אליו גם בימים אחרים – המקום מרכזי כל כך.

מרכזי ונעים. כמעט ישיבה בחיק הטבע על משקה וחטיף בין הארוחות. ידעתי שבר גיורא הוא גם מסעדה – ובערב גם בר – אך הוא נקשר במחשבתי עם  ארוחת בוקר בלבד. יום אחד  התארכה פגישתנו, הרעב כבר הציק ובבית לא המתינה לי סעודה ראויה לשמה. על השולחן נח תפריט. ננסה פה פעם ארוחת צהריים, החלטתי. זו לא בגידה במסורת של ארוחת הבוקר, רק תוספת לה.

מסתבר שהאוכל בבר גיורא מגוון למדי וכולל מטבח איטלקי והמבורגרים למיניהם. ביקשתי ארוחה עסקית. העסקית מורכבת ממנה ראשונה, עיקרית ושתייה קלה (מיץ,לימונדה) והמחיר לפי המנה העיקרית. מנת הפתיחה כללה סלטים – סלט הבית, סלט עגבניות בגבינת פטה, פטה כבד עוף, מרק היום ועוד. ארוחה בלי מרק אינה ארוחה בעיניי אבל איני עומדת בפני כבד בכל צורה שהיא – והזמנתי כבד. הגיע פטה טוב.

בעיקרית בלטו עוף צלוי בגריל במרינדה, 58 שקל, חזה עוף ותפוח אדמה בסגנון פריז 56 שקל, והיקרות ביותר: 98 שקל, פרגיות טופ סצואן מוקפצות עם שעועית ירוקה, בצל ירוק  פירה או אורז וכן סטיק אנטריקוט 300 ג' עם תפוח אדמה צלוי וסלט הבית.

מוצעות מנות צמחונית כבטטה אפויה בתנור עם סלט תרד ברוטב שמנת 46 שקל. שוארמה טבעונית ודגים – סטיק סלומון צלוי ברוטב יין עדין, פילה דניס צלוי בגריל.

כל המנות – כך במסעדות כיום – מוגדרות בתפריט בדיוק ובפרוטרוט, שום עלה ירוק לא נעדר, כאילו מדובר בתרופות מצילת חיים שחובה לציין את כל מרכיביהן. הלשון העברית כבר עשירה במונחי תבשילים, שמותיהם, אופן הכנתם והרכבם.

לאחר התלבטות נפל הפור על סטיק פרגיות טופ סצואן. גם הוא ערב מאד לחיכי. שילמתי 98 שקל, כמחיר סטיק הפרגיות, בתוספת מיץ ותשר למלצרית החביבה – 125 שקל. הבריזה הנעימה – חינם.

סך הכל  מהווה בר גיורא הפתעה. לא טעימת בוקר אלא שידרוג מוצלח של ארוחת צהריים ביתית. המנות בגודל סביר. לא קמים מהשולחן מלאים וכבדים כפי שקורה לעיתים אחרי ארוחה במסעדה. בערב כבר היינו מוכנים לאכול שוב ומוטב כך – לאכול, כרגיל, שלוש ארוחות ביום.

מסעדת קיטון, דיזנגוף 145

מסעדת "קיטון" ממוקמת אף היא בקטע המרכזי של רחוב דיזנגוף, במספר 145, במרחק הליכה קצר מהסנטר.

ידענו שזו "מסעדה יהודית" עם מאכלים של יהודי מזרח אירופה, בעיקר מפולין ורוסיה. מאכלים אהובים על חברתי ועליי, ואחר מסע קניות בדיזנגוף החלטנו לסעוד בה את ליבנו.

המסעדה ארוכה וצרה בנוסח של פעם, אך ניכר שדרגתה גבוהה יחסית – על כל שולחן מפה לבנה, מפיות בד, פרחים ובקבוק יין. יינות גם על מדף בקיר ולצידם ספריה קטנה.

ארוחה עסקית לא מצאנו אך המלצרית מיהרה לאלתר לנו ארוחה כזאת: שתי קציצות, תפוחי אדמה ואורז ולימונדה 53 שקל. בעצם הציעה ארוחה לילדים עד גיל 12 המופיעה בתפריט.

מזמן שכחנו שהיינו פעם מתחת לגיל 12 ולא בשביל סעודה סתמית כזו סרנו לכאן. עיינו שוב בתפריט. כל המאכלים היהודים – מרק כופתאות, דג ממולא, טחול ממולא, רגל קרושה, אפילו חמין וקישקה, אף שהיה זה סתם יום של חול. החלטנו להזמין ארוחה כראות עינינו ולעזאזל ההנחות והמציאות.

הזמנתי במכה אחת שלוש מנות המועדפות  עליי – להבטיח שהמטעמים לא יאזלו בינתיים, ולאכול אותם בעיניים לפני שייבלעו בפה: כבד קצוץ, רגל קרושה ולשון עגל. אכלתי בהנאה וליקקתי שפתיים. חברתי ביקשה מרק קרעפלאך וצלי בקר, ואף היא נהנתה מכל ביס. על הקינוחים – בהם מוס שוקולד ורסק תפוחים, 24 שקל המנה – ויתרנו. מתוקים נאכל בבית.

הנזק שלי הסתכם ב-133 שקל מלבד התשר: כבד 29 שקל, רגל 28 שקל, לשון 62 שקל. לימונדה 14 שקל. חברתי שילמה 30 שקל על המרק ו-62 שקל על צלי בקרברוטב. סך הכל 92 שקל, פרט לתשר. לא ממש זול – ארוחה עסקית עולה כרגיל 89 שקל, אך עדיין מחיר סביר, והעיקר אוכל  טעים ומהנה!

כעת, על בטן מלאה, התפניתילהסתכל סביבי. ממול, בכותל המערבי של האולם, מעל לספסלים מחופי העור, תלו תוויות קטנות מוזהבות ועליהן רשום "חנה רובינא", "אלכסנדר פן", "איזיק שטרן", "ארתור רובינשטיין" – זכר לאישים שביקרו כאן בקביעות או בהזדמנות חגיגית, והקיר מקושט בכבשים של מנשה קדישמן, גם הוא כבר ז"ל ,שהיה כנראה לקוח נאמן כאן וכדרך האמנים תיגמל על הארוחות  ביצירותיו.

תהיתי על השם "קיטון". לפי "המילון החדש (שכבר הספיק להתיישן...) של אבן שושן,   "קיטון" פירושו חדר קטן, להבדיל מ"קיתון", כלי חרס להחזקת מים. לשתי המלים מקור יווני אך הן התאזרחו בעברית. כבר במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי נאמר: "מטרקלין עד קיטון", ו"קיתון של שופכין" מופיע  אף הוא בתלמוד. מי נותן כיום שם תלמודי לבית קפה או מסעדה? ובכלל, מי נותן היום שם עברי למסעדה, ובעצם לעסק כלשהו? זה מחוץ לאופנה, לגמרי לא "אין". אך קיטון נוסדה לפני שבעים שנה, בדור אחר, ואת השם העניק לה המשורר אברהם שלונסקי בכבודו ובעצמו.

"תקראו מה כתוב בשלט ברחוב," הציעה המלצרית.

בפתח המסעדה, מעל כמה שולחנות בדיזנגוף, קבוע שלט דהוי ונאמר בו:

"זה ספור גדול על מקום קטן שהתחיל בגלגול של קיוסק אי שם בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת בתל אביב אשר רק החלה לרקום עור וגידים. למקום הקטן עלו לרגל ערב רב של אנשים מכל צבעי הקשת החברתית של אותם ימים, ביניהם אנשי רוח ומשוררים, בהם אלכסנדר פן, אשר כטוב ליבו בסעודת צהריים הכריז על אישיותו של המקום כ'קיתון'. תוך החלטה משותפת נולד שם המקום וכך נשאר עד עצם היום הזה. כאן ועכשיו תמשיך קיטון במסורת כל עוד יהיו אנשים הזקוקים לתרבות ולשירות של האוכל היהודי ולבית חם,"

יש להניח כי גם ההלל הקולינרי הזה שייך לאברהם שלונסקי.

את קיטון הקים הזוג רוזנברג. הבעל הלך לעולמו לפני שנים רבות ואלמנתו המשיכה בעסק. מאז נפטרה לפני כשנה, ירשה נכדתה אורה את המסעדה. שבעים שנה, הכול נשאר במשפחה.

כשנוסדה קיטון היו "המסעדות  היהודיות" פופולאריות ביותר אך כיום נתמעטו מאוד. האוכלוסייה השתנתה ועימה טעם האוכל. על הגל עלו המסעדות המזרחיות, האירופיות –  האיטלקיות והצרפתיות – וגם האקזוטיות, מהודו עד כוש. ה"יהודיות"  נדחקו בעיקר ל"תחום המושב", לבני ברק, לשכונות החרדיות בירושלים. רק "יהודיות" מועטות שרדו בתל אביב גופא וכולן ותיקות מאוד. חלקן נותנות כיום פירוש נדיב ביותר למושג "מסעדה יהודית". לצד קוגל מפולניה הן מגישות קובה וחריימה – הרי גם במרוקו ועיראק רווח אוכל יהודי.

חבל שהמסעדות הללו נעשו נדירות כל כך בתל אביב. לעניות חיכי הן מציעות מאכלים טעימים מאוד, ועדיין טמון בהן פוטנציאל גדול, בייחוד של אזרחים ותיקים המתגעגעים למטעמי סבתא, ושל תיירים יהודיים, בעיקר מאמריקה, שמחפשים סממן יהודי בארץ הקודש (ונדהמים לגלות שרוב המסעדות היהודיות אינן כשרות – פטנט ישראלי).

קיטון היא מהמוהיקנים האחרונים של האוכל  היהודי-פולני, ומאז עקרה "בתיה" מדיזנגוף לחשמונאים – גם היחידה מסוגה בלב העיר. 

* * *

יוסף אורן

מה נשמט בסרט "פנסיון פראכט" מספרו של אפלפלד "לילה ועוד לילה"? (חלק א')

מאמר זה מתחיל בסופר אהרון אפלפלד ומסתיים בסופר א. ב. יהושע. בין לבין ינמק המחבר, שהוא מבקר ספרות ולא מבקר קולנוע, את אכזבתו מהסרט הישראלי החדש "פנסיון פראכט".

הסרט ישראלי החדש, "פנסיון פראכט", נעשה על-פי הרומאן "לילה ועוד לילה" שפירסם אהרון אפלפלד ב-2001. עשיית סרט על-פי אחד מספריו של אפלפלד, היא לכשעצמה אירוע שראוי לציינו מאחר שיחסית להיקף מפעלו הספרותי, מיעטו תסריטאים לעבד את סיפוריו ולעשות סרטים על-פיהם.

שתי סיבות מסבירות עובדה זו. הסיבה הראשונה – מזה שנים מתויג אפלפלד בטעות כ"סופר שואה", ולפיכך מצטיירת יצירתו כבלתי מותאמת לדרישותיה החזותיות של אמנות הקולנוע ואפילו כמסוכנת לדרישותיה האסתטיות.

הסיבה השנייה – קשורה למורכבותה המיוחדת של העלילה בפרוזה של אפלפלד. מאחר שאי-אפשר להעריך כהלכה את טיב העיבוד שעשתה התסריטאית לספרו של אפלפלד בסרט "פנסיון פראכט" בלי לפרט את שתי הסיבות הללו, נדון תחילה בשתיהן בנפרד.

הסיבה הראשונה

דווקא הרומאן "לילה ועוד לילה" מוכיח שאכן אין הצדקה להגדיר את אפלפלד כ"סופר שואה", שהרי עלילתו מתרחשת אחרי מלחמת העולם השנייה, בתחילת שנות השישים, בפנסיון קטן הממוקם בשכונת רחביה, שהיתה באותן שנים והינה גם כיום שכונה יוקרתית בירושלים. אך תיוגו של אפלפלד כ"סופר שואה" קורס לחלוטין אם סוקרים את כל המדף המבורך של ספריו, שבהם הקיף לא רק את הסבל של העם היהודי בין השנים 1946-1939 בגיטאות, במחנות העבודה ובמחנות המוות, אלא את הדרמה של קיומו לאורך המאה העשרים כולה, גם בארבעים השנים שלפני מלחמת העולם השנייה וגם בשישים השנים שחלפו מסיום המלחמה עד סוף המאה הזו.

בכרכים שכתב על השנים שלפני השואה הקיף אפלפלד את כל הזירות שבהן סבלו היהודים כתוצאה מתהליכים פנים-יהודיים שהתפתחו במרחב העולמי של העם היהודי מאז תנועת ההשכלה העברית: התפרקות הבית היהודי, התנכרות בנים מתבוללים לאורח-החיים המסורתי של הוריהם, צמיחה של שכבת משכילים בורגנית בערי השדה של מדינות מרכז-אירופה, הסתפחות יהודים בדרגות שונות של טמיעה לשלל תנועות רעיוניות קוסמופוליטיות (סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם ודומיהם), אשר הבטיחו לשנות את סדרי החברה של העולם הישן ואגב כך גם להכחיד את האנטישמיות שהופנתה כלפי יהודים. אפלפלד לא פסח גם על שלב האכזבה שהסבה האנטישמיות המודרנית (זו שהתפתחה בעת החדשה על רקע כלכלי ועל מצע גזעני) לאלה שכה התאמצו להיטמע בחברה הכללית, אלא תיאר את מאמציהם הטראגיים-גרוטסקיים של המשומדים למיניהם לחזור את יהדותם. ואפלפלד התעכב גם על ההלם שחוו היהודים לסוגיהם באירופה (דתיים, חילוניים, מתבוללים ומשתמדים) כאשר לפתע נגזלו מהם זכויותיהם האזרחיות וחייהם הופקרו לברוטאליות של רוצחי המפלגה הנאצית בגרמניה ושל מפלגות פאשיסטיות במדינות אירופה האחרות.

גם בכרכים שבהם תיאר את מצבו של העם היהודי מסיומה של מלחמת העולם השנייה ועד סוף המאה, הקיף אפלפלד את כל הזירות שבהן ניסו ניצולי השואה לשקם את חייהם בסיום מלחמת העולם השנייה. בחטיבה זו ביצירתו תיאר את הניצולים ששוטטו ללא מטרה מוגדרת בדרכי אירופה, את מפח הנפש של אלה שחזרו לבתיהם בכפרים ובערי השדה בתקווה למצוא קרובים או חפצים של יקיריהם, את אלה שהתכנסו לבסוף בקהילות מאולתרות על חופי איטליה או במחנות מעבר ובמחנות עקורים. למקומות הללו הגיעו לא רק מבוגרים, אלא גם ילדים שהיו במנזרים ונערים שהסתתרו ביערות או שהוסתרו על-ידי כפריים שהעבידו אותם קשה בתמורה לפת הלחם ולקורת הגג באסם.

בכל כרכי חטיבה זו תיאר אפלפלד את מצבם הנפשי הקשה של הניצולים מכל הסוגים ובכל המקומות: את בדידותם, את ייסורי מצפונם על כך שנותרו בחיים, את געגועיהם להורים ולאחים שאבדו להם ואת סיוטיהם בלילות. וגם כאן התרכז בתהליכים פנים-יהודיים: את מאמציהם השונים של הניצולים להדחיק מתודעתם את החוויות הקשות שחוו במחנות וביערות, את  בהילותם לפצות את עצמם מיידית על השנים שהפסידו מחייהם בשנות המלחמה בעזרת התמכרות להנאות גשמיות שהפכו לפתע זמינות: האוכל, המין, הבידור, ועיסוקי המסחר וההברחות שבאמצעותם אפשר לצבור מהר ממון.

ואילו אל לב האימה בשנות השואה עצמן, ואל מה שאירע ליהודים במחנות העבודה וההשמדה עצמם, הגיע אפלפלד רק בשלב מאוחר למדי בכתיבתו (לראשונה כאשר פירסם את הרומאן "מכרה הקרח" ב-1997). קודם לכן נגע אפלפלד רק בשולי הזוועה שהתרחשה להם שם כבני-אנוש. כך בסיפור המוקדם "קיטי" המספר את האופן שבו מבינה ילדה שנאספה למנזר את המתרחש מחוץ לכתליו וכיצד גילתה שם את זהותה היהודית, וכך בנובלה "קאטרינה" משנת 1989, אסירה שקולטת בכלא את מה שמתרחש מחוצה לו ליהודים, שבבתיהם עבדה כמשרתת שנים לא-מעטות.

הרומאן "לילה ועוד לילה" (2001), שעל פיו עשתה הבימאית תמר ירום את הסרט "פנסיון פראכט", משתייך למספר מצומצם של כרכים שבהם סיפר אפלפלד על חייהם של הניצולים שעלו למדינת ישראל בשנות הארבעים והחמישים, אם כנערים במסגרת עליית הנוער ששוכנו בפנימיות של הקיבוצים ("מיכוות האור", 1980) ואם כבוגרים שהתפזרו בשולי מושבות וערים ברחבי המדינה, כי חיפשו מגורים בסמיכות לאנשים שדיברו את שפתם, שסבלו כמותם והבינו את חריגותם.

מאחר שמקובל לשייך את אפלפלד לסופרי "הגל החדש", המשמרת השנייה בספרות של שנות המדינה, חשוב לציין שאפלפלד אמנם אימץ את השינוי המרכזי שחוללה משמרת זו (שסופריה נטשו את הריאליזם החברתי והריאליזם האידיאולוגי של  סופרי "דור בארץ" למען הריאליזם הפסיכולוגי-לירי והריאליזם האלגורי-סימבולי), אך בניגוד להם הקפיד שלא לחצות בסיפורי החטיבה הזו אל מעבר לשנות השישים. וזאת כדי לא לגלוש לאקטואליה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. בהקפדה זו התבלט אפלפלד כחריג בין סופרי המשמרת שלו, שנושאי "המצב הישראלי" (הסכסוך, השטחים והמחלוקת בין הימין והשמאל בנושאים נוספים) התבררו ברוב ספריהם גם כשהם ריאליסטיים וגם כשהם אלגוריים או סימבוליים.

הסיבה השנייה

גם מורכבות העלילות בסיפוריו של אפלפלד לא הצדיקה לחלוטין הימנעות מעיבוד סיפוריו לעשיית סרטים ישראליים. שהרי אפלפלד הקפיד מאוד שבכל סיפור שלו תהיה עלילה דינמית אם על-פי קו התפתחות בזמן (תוך ציון ימי שבוע או עונות שנה בפתיחת פרקי הסיפור) ואם על-פי קו השתנות של הדמות המרכזית (בסיפור הממעט במיספר הגיבורים) או של הקהילה (בסיפור המתרכז בקבוצה המתלכדת לפעול ביחד כדי לשרוד). תכונה זו של סיפוריו דווקא מתאימה אותם מאוד לעיבוד כתסריט לסרט קולנוע.

בנוסף לדינמיות של סיפור-המעשה, ישנו עוד יתרון לסיפוריו של אפלפלד המתאימה אותם לעיבוד לקולנוע והיא השפה הצנועה שבה הוא מספר את סיפור-המעשה. המשפטים בסיפוריו אינם מורכבים מבחינה תחבירית, הפיסקאות קצרות, וגם הפרקים אינם גולשים אל מעבר לעמודים בודדים. הוא מתנזר ממליצות וממעט לקשט את התיאורים בדימויים. המילים במשפט הן לרוב קונקרטיות, אף שאין להתעלם מקיומן במשפט גם של מילים מופשטות המציינות אווירה או כאלה המשקפות מצבי נפש שאינם ניתנים להמחשה קונקרטית ברורה. נוף או דמות אדם מצייר אפלפלד תחילה בקווים מעטים, ורק בפרקים הבאים של הסיפור יוסיף עוד קו ועוד קו עד שמראה המקום יהיה שלם בתודעתו של הקורא וגם דמות האדם תצטייר לו בשלמותה. אמנות הסיפור של אפלפלד היא לכן מינימליסטית ולחשנית, ואפשר לזהות את ייחודה לא פחות מזו של מספרים שהטקסט שלהם מנדב פרטים רבים כדי לתאר מקום או דמות אדם.

הפַּשְׁטוּת הזו בכפל תופעותיה, בסיפור ריאליסטי ליניארי ומתפתח הכתוב באמצעים לשוניים  מינימליסטיים, כשם שהיא מקסימה קוראים המתמידים לקרוא את ספריו של אפלפלד, היא עלולה להטעות קורא המזדמן באקראי אל ספריו לחשוב שאין בסיפוריו רבדים סמויים מתחת לשכבה הריאליסטית העליונה של סיפור-המעשה. אך הקורא הנענה לקצב המדוד והמדורג של פיתוח סיפור-המעשה ושל גילוף הדמות, ימצא שבכל סיפור של אפלפלד ישנם שלושה רובדי עומק סמויים המנמקים את התפתחות העלילה, והם הרובד הסמלני (הסימבולי), הרובד הנפשי (הפסיכולוגי) והרובד הרעיוני (האידיאי).

   לפיכך, מובנת מאליה המסקנה שניתן להסיק מסיכום קצר זה על יצירתו של אפלפלד: קל מאוד לתרגם לסצינות קולנועיות את סיפור-המעשה הריאליסטי הקיים ביצירותיו, אך קשה יותר להכיל בתסריט קולנועי את שלושת רובדי העומק הנוספים. וזהו אכן המבחן שעל-פיו צריך לבחון את הסרט "פנסיון פראכט" של התסריטאית והבימאית תמר ירום, שבחרה לעשות סרט על-פי הרומאן "לילה ועוד לילה".

האפשרויות להצגת קונפליקט

בפני תמר ירום עמדו שתי אפשרויות לעיבוד העלילה של הרומאן לסרט. האפשרות הראשונה – לכתוב על-פי הספר של אפלפלד תסריט המתרכז בקבוצה של ניצולי שואה המתקוממת נגד הדרישה התקיפה של בעלת הפנסיון, ברונהילדה פראכט, שיזנחו את תרבות היידיש (שהיא חלק מהתרבות היהודית בת אלפי השנים), שעליה גדלו במדינות מזרח אירופה, ויאמצו במקומה את התרבות המקובלת במדינת ישראל, שהיא תרבות צעירה וזרה להם. תסריט כזה היה מניב סרט על קבוצה של אנשים, שכל יחיד בה תורם את חלקו למאבק הקבוצתי על שימור הזהות היהודית מפני דורסנותה של הזהות הישראלית.

והאפשרות השנייה – לכתוב על-פי הספר תסריט המתמקד בניצול שואה אחד כדי להציף דרכו את הקונפליקט בין המורשת היהודית, שניצולי השואה בפנסיון אינם מוכנים לוותר עליה, לבין הישראליות החילונית המגדירה מורשת זו כגלותית וכאנכרוניסטית. תסריט כזה היה מניב סרט על דמות גיבור אשר מנהיג את מלחמת הקבוצה בבעלת הפנסיון.

הבימאית תמר ירום היתה צריכה לבחור באחת משתי האפשרויות כדי להציף את הקונפליקט התרבותי-רוחני (שבהמשך יתברר שהוא לא רק פסיכולוגי, אלא גם אידיאולוגי), אם התכוונה להיות נאמנה לרומאן של אפלפלד. בעיית הסרט היא שהבימאית לא נצמדה לאחת משתי האפשרויות הללו, אלא ניסתה לשלב את שתיהן בתסריט שלה. משום כך נאלצה לבצע בתכיפות חיתוכים חדים ברצף העלילה של הסרט כדי לעבור לסירוגין מסצינה המתמקדת בקבוצה לסצינה המתמקדת בגיבור של הקבוצה. בכך פגעה בבולטות של הקונפליקט, שאותו היתה חייבת להמחיש לצופים באחת משתי הדרכים שמביניהן היתה צריכה לבחור את הרצויה לה יותר.

בהיעדר הכרעה ברורה בין שתי הדרכים יוצא הצופה מהסרט עם תחושה עמומה ממשמעות העימותים המתקיימים תדיר בין ניצולי השואה ששכרו חדרים בפנסיון לבין ברונהילדה פראכט בעלת הפנסיון. או במילים אחרות: מהסרט לא יכול היה הצופה להבין שהמחלוקת בין בעלת הפנסיון לדיירים איננו סכסוך בנאלי על סדר וניקיון, אלא הוא מאבק על צביונה הרוחני-תרבותי של המדינה, מאבק שהתחיל בעשורים הראשונים לקיומה (הסרט ממקם את העלילה בשנת 1960) ועם השנים רק הלך והחריף בחברה הישראלית.

למזלה של תמר מרום מתרחשים רוב פרקיו של הרומאן "לילה ועוד לילה" בתוך המבנה של הפנסיון. זהו מבנה צנוע שרובו חדרים, מסדרונות וחדרי מדרגות המחברים בין שלושת קומותיו, שבו יכול כל אחד מדיירי הפנסיון או להסתגר בחדרו בהיותו במבנה (לכך נוטה פאולה, המנגנת בצ'לו עגום צליל בחדרה), או להיפגש עם שכניו במסדרונות הצרים (אפשרות זו מנצל יותר הצייר קירצל). אמנם קיים במבנה אולם קטן, המשמש להגשת הארוחות במשך היום, אך הוא נפתח לרשות כולם רק בערב. הזירה המצומצמת והחונקת הזו פתחה לבמאית אופציות צילומיות מעניינות מבחינה קולנועית, שאותן ניצלה היטב כדי ליצור אווירה התואמת לדרמה שמתרחשת בפנסיון.

אלא שמן הסרט בכללו לא מתברר לצופה, האם התכוונה הבימאית שלו רק להציג פיסת הווי מיוחדת שנוצרה בפנסיון הזה במאה הקודמת בשנות השישים בגלל סוג הדיירים שהתכנס לתוכו ובגלל התנאים הקלוסטרופוביים של המבנה שלו, או שבאופן אלגורי גם חתרה (ולא כל-כך הצליחה) להמחיש בעזרת מבנה הפנסיון וההווי החונק שנרקם בו מצב אקטואלי שעודנו שורר ב"מבנה" הלאומי, והיא המדינה, ששתי תרבויות מנוגדות לוחמות בה על מעמד הגמוני בחברה הישראלית – מזה התרבות היהודית הוותיקה, השואפת לקיים את המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, ומזה התרבות הישראלית הצעירה ששואפת להפוך את המדינה למדינת כל-אזרחיה.

הסוחר מַנְפְרֶד

כישלונה של הבימאית להעניק משמעות אקטואלית כזו לעלילת הסרט החל בבחירה מוטעית לחלוטין של הסוחר מַנְפְרֶד, מבין שאר ניצולי השואה בפנסיון, לתפקיד הגיבור המתייצב בשמם ללחום אידיאולוגית בדרישותיה של בעלת הפנסיון. אמנם ברומאן מכהן מנפרד בתפקיד "המספר", אך סיפור חייו איננו מחריג אותו בכלום משוכרי החדרים האחרים בפנסיון. גם הוא ניצול שואה וגם הוא הגיע אל הפנסיון כדי להיות בחברת הדומים לו. תעיד על כך הביוגרפיה המפורטת למדי שהרומאן סיפק על תלאות חייו בעבר ועל מעמדו בפנסיון בהווה.

בעלילת הרומאן מסופר שבשנות השואה היה מנפרד כלוא במספר מחנות ריכוז ואחרי ששרד פגש באחד המחנות המאולתרים שהקימו לעצמם הניצולים על חופי איטליה את מינה, צעירה שאותה נשא שם לאישה. בזה אחר זה ילדה לו מינה את שני ילדיו, ארתור וקלרה, אך חלתה ונפטרה כשהיא רק בת 26 (עמ' 23). למדינת ישראל עלה מנפרד מיד אחרי היווסדה, לפני כחצי יובל שנים, כאלמן המגדל לבדו את שני יתומיו הקטנים. רוב שנותיו בארץ התגורר בת"א ושם עשה את הונו ממסחר בדולרים (שהיה בלתי-חוקי באותן שנים). ברווחיו מהמסחר בדולרים חסך שתי דירות קטנות בתל-אביב (עמ' 64), שהן רבע מרכושו, רבע נוסף מכספו הוא מחזיק בכספת באחד הבנקים, ומחצית מחסכונותיו הוא נושא בדולרים התפורים בבטנת מעיל שהוא איננו מסיר אותו מעל גופו (עמ' 5).

בתחילת שנות השישים מנפרד עודנו אלמן, אך לפני 6 שנים, אחרי שהסדיר מעון לקלרה (שם אובחנה כנערה "מרחפת" האוהבת לשוטט בשדות הפנימייה ולהתפעל מהטבע) ונוכח שגם ארתור מסוגל לעמוד ברשות עצמו (חלומו הוא להקים תחנה ווטרינארית לטיפול בכלבים עזובים), עזב את דירתו בת"א ועבר להתגורר בירושלים בפנסיון פראכט (עמ' 153). במעבר הזה לפנסיון אמנם הרחיק את עצמו מילדיו, אך העניק לעצמו את האפשרות לחיות עם אנשים מהזן שלו, אנשים "זהירים וחשדניים" המשוחחים ביידיש וגם משמיעים ניגונים ששמע בילדותו (עמ' 150). שלא כאחרים, נוהג מנפרד להגיח מדי פעם מהפנסיון, כדי לפנק את עצמו בכוס קפה ועוגה באחד מבית-קפה ברחביה או כדי לבקר את קלרה וארתור ולהסדיר עניינים כספיים בת"א.

מדוע, אם כן, בחר אפלפלד בסוחר מנפרד לכהן בתפקיד "המספר", כדי למסור באמצעותו את סיפור הפנסיון בשנתו האחרונה? הוא לא בחר בו כדי להבליטו כ"גיבור", כדמות מעורבת מאחרים במאבק של שוכרי הדירות בבעלת הפנסיון, אלא דווקא בשל היותו מעורב שולי בהנהגת המאבק הזה. וגם בשל יכולותיו המוגבלות כ"מספר". מנפרד מתרכז בעובדות ומספר את האירועים בסדר ליניארי וללא תיחכום. אין הוא פוסח על זוטות וגם איננו חושף רגשות. לכן, הבחירה של אפלפלד בו כ"מספר" הניבה רומאן מטלטל כל-כך, כי באמצעות "מספר" מסוגו, שאיננו מפרש את משמעות האירועים בפנסיון בשנתו האחרונה, נותרים פערים רבים בסיפור-המעשה להשלמה על-ידי הקורא, והחשובים שבהם הם הפערים במניעיהם של ניצולי השואה להתלכד מול כוונתה של בעלת הפנסיון לשנותם: להרחיקם מזהותם היהודית כדי שיאמצו לעצמם במקומה את הזהות הישראלית.

ולכן, שגתה תמר ירום כאשר בחרה במנפרד להיות הדמות המרכזית בסרט שלה ולהאיר דרכו את מאבקה של הקבוצה נגד היוזמה של בעלת הפנסיון לכפות עליהם ישראליזציה – התכחשות לתרבותם המקורית, תרבות היידיש, והסתגלות לתרבות הישראלית החילונית. ומאחר שתמר ירום גם לא כללה בסרט הרבה מעבר חייו של מנפרד (ומה שכללה, רופפות קשריו עם ילדיו הבוגרים, הוצג בחטף בלתי-נסלח), התרכזה בפרשת הדולרים שביקש לתרום לוועד להצלת היידיש ותרבותה, ומיקדה את המצלמה שוב ושוב בפניו האטומות של השחקן, במעיל המיושן שלו ובחבילת דולרים העבה והעטופה בנייר חום שהוא חוזר ומתאמץ למסור לראשי הוועד של הניצולים, המשורר זיידל והצייר קירצל, המסרבים לקבלה מידיו, משום שלדעתם היא תרומה מופרזת שתסכן את עתיד ילדיו.

הסרט נטפל באופן מוגזם לנכונותו של הסוחר מנפרד לתרום למען הצלת היידיש ותרבותה חלק כה ניכר מממונו, מאחר שאין כלול בו הסבר להחלטתו זו אחרי שהעלימו מהתסריט את המידע על תלאות חייו בעבר. ברומאן קיים הסבר למעשה הזה, אך או שהבימאית לא גילתה אותו, או שלא ידעה כיצד לתרגם אותו לשפה החזותית של הקולנוע. וכזה הוא ההסבר: מאז השתחרר מהמחנות לפני כחצי יובל שנים, שקד מנפרד רק על צבירת ממון בדרכים שונות, כולל המפוקפקות מביניהן. בעצמו הודה בעלילת הרומאן, "אינני צדיק ורשימת החטאים שלי ארוכה." (עמ' 97). בגיל חמישים מאס באגירת כסף נוסף, מאחר שהבין "כי בלא מסירות נפש שום מעשה של קדושה לא יתהווה. הקדושה תובעת הקרבה." (שם).

בסרט הוחלף מניע אצילי זה (קדושה), המבטא שאיפה של מנפרד להעניק משמעות לקיומו, בהסבר צפוי ובנאלי יותר. באחת הסצינות התבקש השחקן המגלם בסרט את דמותו של מנפרד (צחי גראד), להשמיע בזעקה קורעת לב, שאת תרומתו החריגה הציע לוועד לזכר בני משפחתו שניספו בשואה. מדוע כה חשוב להדגיש שהשחקן השמיע את הנימוק הזה מנהמת לבו ובקול זעקה? משום שלאורך כל הסרט הודרך השחקן, קרוב לוודאי כדי להבליט את הסצינה הזו, למעט בדיבור וגם להשמיע את הרפליקות המעטות שלו בקול נמוך וחד-גוני, ובמקום זאת להנכיח את עצמו בסצינות שלו רק עם מבע פנים קפוא ועם הגשמיות הפיזית של גופו העטוי במעיל ישן. הוראות הבימאית לשחקן הפכו את הדמות שגילם לדמות בלתי-מעניינת ובוודאי שלא לדמות שניתן לבסס עליה את המטען האידיאי הכבד של הקונפליקט הרעיוני שאפלפלד הציג אותו בעלילת הרומאן הזה.

    כלומר: מלכתחילה לא התאים מנפרד להיות "גיבור" של קבוצת ניצולי השואה שהתגבשה בפנסיון כדי להיאבק בבעלת הפנסיון, אך אחרי שכמעט כל הביוגרפיה שלו המסופרת ברומאן הועלמה מהסרט, שוטחה דמותו במידה כזו שכבר לא התאים כלל להיות מוצג כיריב אידיאולוגי שקול לדמותה של בעלת הפנסיון, ברונהילדה פראכט. מתאים ממנו להבלטה כדמות מרכזית בסרט וכיריב אידיאולוגי שקול לבעלת הפנסיון היה ראוי, כמובן, הצייר קירצל, כפי שיובהר בהמשך.

* פירוש מורחב על הרומאן "לילה ועוד לילה" פירסמתי בחוברת 149 של "האומה", מחודש ספטמבר 2002. פרק מבוא מורחב על יצירתו של אפלפלד, שכותרתו "השתקפות הגורל היהודי בסיפורי אהרון אפלפלד", כללתי בספרי "הסיפור הישראלי הקצר" שהופיע בהוצאת "יחד" ב-1987.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תיחרכנה ידי כל השורפים כנסיות ומסגדים בישראל כי איום ונורא, באמת איום ונורא, הוא הטמטום החרדי-הלאומני של חבורות יהודים הזויים, בורים ועמי ארצות, פארזיטים לומדי תורה כביכול, ששורשי נשמותיהם אולי בקנאים שהביאו חורבן על עם ישראל.

ייאמר במפורש, אלה הם פשוט טינופות, חארות, יהודים ברבריים, בדרך כלל צעירים מטומטמים שמפרנסים במעשיהם את האנטישמיות בעולם ומביאים עלינו בושה וקלון. זוהי בדורנו יהדות – באחת מצורותיה המנוונות ביותר.

ועדיין, לצערנו, כל זה הרבה יותר נורא בעיני העולם הנוצרי ממאות אלפי הנוצרים במזרח התיכון המוסלמי – שהוגלו, שנאנסו, שנרצחו, שנמכרו לעבדות, שאיבדו את זכויותיהם ואת בתיהם, ושעליהם אין העולם הנוצרי, המערבי, מרחם, או עוזר להם – אלא מסתפק בגינוייה של ישראל שבה אמנם מחללים לעיתים כנסיות אך אין הורגים אפילו נוצרי אחד, כי אין עוד מקום במזרח התיכון לאחר, "האביב הערבי" הרצחני – שבו חיים נוצרים בשלווה ובביטחון כמו בישראל.

* הסופר היורד בעל החזות הטראגית סייד קשוע, רואה ממקום מושבו בגלות שיקאגו את סופה של מדינת ישראל הקורסת, וזאת להנאתם של העורכים והקוראים של "הארץ" שטרם גלו מן הארץ:

"האמת שאני לא יודע כל כך מאיפה להתחיל, מהחיילים בג'ילזון, מהדוח הישראלי שמצדיק את מסע ההרג בעזה, משרי הממשלה או ממצב התרבות. מכאן לפחות זה נראה כמו שדים-טאנץ (מחול שדים). לפעמים אני תוהה כיצד הייתי מרגיש לו הייתי בארץ, בלב ההתרחשויות, האם גם אז הייתי מבחין במה שנראה מכאן כפרפורים אחרונים של מדינה שנופחת את נשמתה, או שמא לא הייתי רואה את היער? האם המצב היה תמיד סופני, גם כשגרתי בירושלים, או שמא מוכרחים לצאת מהבניין כדי לראות שהיסודות קורסים וקירותיו מטים לנפול? לא, אין הדבר מסב לי שמחה כלל, אלא כאב גדול, ואני נאחז בשאריות התקווה שיש עדיין מקום לפעולת החייאה." ["הארץ", 19.6.15].

בינתיים, קשוע, אנחנו מאחלים לך שילדיך ילמדו היטב אנגלית בגולת ארה"ב כדי שלא יתביישו, כדבריך – במיבטא האנגלי-הערבי-הישראלי שלך, שדומה קצת גם לזה הפתח-תקוואי שלנו.

 הסופר המעולה יצחק קרונזון, היושב כל השנים בגולת ניו יורק וכותב עברית, תיאר פעם באחד מסיפוריו המצחיקים כיצד ילדתו הצעירה מתביישת בפני חבריה האמריקאיים – באנגלית שלו, כפי שהוא התבייש בפני חבריו בחיפה בעברית או באידיש של אביו, העולה החדש.

* מחידושי הלשון של מרים מסיקה: "ידעתי למה אני לא רוצה לקחת את התפקיד הזה. ידעתי שאני הולכת לעבוד בשביל אנשים כפויי טובה... בעולם התרבות אנשים קפוצי תחת, צבועים, תככנים, כפויי טובה. לא היה בא לי לעבוד בשביל כפויי טובה." – כך אומרת שרת התרבות והספורט מירי רגב בראיון למגזין "את", שקטעים ממנו מתפרסמים הערב (חמישי, 18.6).

האם הצירוף המצחיק "קפוּצי תחת" הוא מקורי של שרת התרבות, שהיא בכלל לא פְרֵחה, או שזה תרגום משפה מרוקאית או בֶּרבּרית ששמעה בילדותה?

* לבן עזר שלום. תודה על סיפורו של עמוס גורן "מליסנדה". הוא היטיב יותר מכל אמצעי ויזואלי שקיים, לצייר ביד אמן ובדייקנות, תקופה ואנשיה על ההווי שלהם, משובותיהם, כישרונותיהם, שאיפותיהם וגורלם.

לא ניתן לטעות בזיהוי הדמויות. חלקן עברו בינתיים מן העולם, חלקן כל תפארתם ומה שנשאר ממנה מאחוריהם, ולפחות אחד "שמנמן" עדיין מרקד לנו מול העיניים עד היום מדי ערב, עם אותן "מעלות" שיוחסו לו בסיפור על ראשית דרכו. רק שהיום המסך מתפקע מרוב תובנותיו חשיבותו ואיכויותיו בעיניו עצמו ("ערב טוב מר... ותודה שבאת לאולפננו") ועבור המחווה היפה הזאת מצידו לרדת אל העם ולאלפו בינה, יש שמועה שהוא חוזר כל יום הביתה עם תמורה הגונה של כאלף דולר.

אשר ל"פילוסוף" נושא כליו של סארטר, מי שלא ראה אותו מכניס את סארטר ("צפרדע פוזלת", תיאור יפה מדי מצידך לאורח) מוקפים בהמון גדול, בשער אולם וייז, לא ראה יראת כבוד של תלמיד לרבו מימיו. איזה הוד, איזה עניבות (אז!), וצרפתית מתגלגלת בחופשיות מפי פולנים ישראליים שנותנים חימום לקראת הופעתו של הענק העל אנושי האדמו"ר הפילוסוף שהואיל לכבד אותנו בנוכחותו.

לזכותו של השולייה של סרטר ייאמר שחודשים אחדים אחר אותו ביקור שמענו את קולו מדי יום מדווח מחזית סיני על התקדמות "כוחותינו" (אז לא היתה זו מילה גסה מפי איש אקדמיה) שדהרו מערבה במערכה שאח"כ נקראה "מלחמת ששת הימים". היו זמנים. הכול היה כל כך פשוט וכל כך מובן, ללא עיוותי נפש וסילופי תודעה.

אברהם כ.

אהוד: גם אני נהניתי מאוד מהסיפור המרתק של עמוס גורן, שמשיק לשנים שבהן למדתי באוניברסיטה, אם כי לא היה לי כל חלק בעבודה ב"קול ישראל". זיהיתי גם שתי סטודנטיות יפהפיות ומיוחדות במינן שאולי המראה שלהן ותולדות חייהן דומים קצת לאלה של הגיבורה עלווית קיר-מואב שבסיפור: האחת היא ה. י-ן. השנייה ע. ה-י.

* אהוד שלום, איה [לופט יערי] חברתי הטובה והוותיקה מאז התיכון ועד מותה, היתה וטרינרית ועבדה גם במכון הביולוגי בנס ציונה. היא בורכה בשפע תכונות נהדרות וכישרונות רבים, אותם הצניעה משום מה והמעיטה מערכם. היא תחסר לי מאוד מאוד.

תודה על הטור בעיתונך.

מאיה עדן-ליבנה

* לא התרגשתי מקולות הנהי וההפחדה והדיבורים על סתימת פיות וקץ הדמוקרטיה – מצד זוכי פרסי התיאטרון בחלוקת הפרסים בתל אביב ביום שישי האחרון. כמו גלמים – רובם חזרו בזה אחר זה על אותם דברי תמיכה בפלסטינים ונגד אקיבוש, כאשר באותן שעות נרצח עוד יהודי צעיר באירוע טרור בגדה – רק משום שהוא יהודי.

האם חלומם של ה"אמנים" האלה הוא לחזור לגבולות הקו הירוק – ושתל אביב תהיה כמו רצועת עוטף עזה, עם גדודי חמאס ודאע"ש בקלקיליה? האם גזירה היא שמרבית ה"אמנים" שלנו יהיו מטומטמים ולא יראו באיזו מציאות אנחנו חיים ובאיזו שינאה אנחנו מוקפים – ולא חשוב כמה ניסוג וכמה נתרפס בפני אויבינו בשם ה"דמוקרטיה"?

מה קרה? – פתאום התברר כי נעשה קשה יותר לקדם, בשם חופש הביטוי, קריירה "אמנותית" בינונית ומטה של שנאת ישראל במימון מדינת ישראל?

וכדאי לזכור שיש עוד סוג של הזנייה בבועה התל-אביבית-ישראלית – יצירות שניזונות מכך שהן משוות אותנו לנאצים, ו"אמנים" שמדברים עלינו כך, שמשווים את אקיבוש לרצחנות הנאצית – וזה עוזר להם לזכות גם באהדת העולם!

* דן וולמן: יקיריי, הסרט החדש שלי "חרדת הבמאי" יוצא להקרנות מסחריות רגילות בסינמטק תל אביב מיום חמישי ה-18 ביוני ובתיאטרון ירושלים ממוצאי שבת ה-21 ביוני.

הסרט שונה מאוד מסרטים אחרים שלי כמו "מיכאל שלי" ו"גיא אוני". מדובר בסאטירה
שמאחורי הצחוקים שלה מסתתרים כאב וחרדה אמתיים. אני מפיץ את הסרט באופן עצמאי, ומכיוון שאין לי תקציב לממן פרסומות ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות, אני זקוק לעזרתכם כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה". אודה לכם אם תשרשרו את המכתב בין חברים והכי חשוב – להשתדל וללכת לסרט כבר בשבועיים הראשונים, מכיוון שאם לא יגיע מספיק קהל, עלולים להוריד אותו לאחר מיספר ימים.

כל טוב,

דן

עמוס עוז: "סרט קורע לב ולפעמים מצחיק עד דמעות. יש בו סצנות בלתי נשכחות ורעיונות
קולנועיים מקוריים ומפתיעים."

* "ללא ספק, מקומה הראוי של [עליזה] טור-מלכא הוא לצד משוררות גדולות נוספות שהיו 'שכוחות' כזלדה, אסתר ראב ויוכבד בת-מרים, ושברבות הימים זכו להכרה המגיעה להן." אורי-צבי תור, "מקור ראשון", 06/2015, במאמרו "האם הנשכחת" על המשוררת עליזה טור-מלכא.

* המשוררת אגנס משעול, שקנתה עולמה כאשר קראה בכנס בשער ברנדנבורג בברלין שיר הזדהות שכתבה לזכר מחבלת פלסטינית שפוצצה עצמה למוות בסופרמרקט בירושלים, מלמדת דור חדש של משוררות לחרבן על המדינה:

"אגי משעול, שמנחה סדנאות שירה ב'הליקון', נדהמה השבוע לגלות ששלוש מתלמידותיה שהגישו את מועמדותן לפרס משרד החינוך לספרי ביכורים – השמיטו מבין השירים ששלחו לוועדה את שיריהן הפוליטיים. 'המלצתי להן לגשת לפרס וגיליתי שהן החסירו את השירים הכי חזקים שלהן, כי היה להן ברור שאם השירים האלו יופיעו הן לא יקבלו את הפרס. הן פשוט הפנימו את הנורמה שלא כדאי להגיש שירים פוליטיים, שצריך להתחבא. מילא אם היה מדובר במשורר מבוגר, אבל משורר צעיר אפשר להיות רק פעם אחת בחיים, וזה אומר חופש, תעוזה ומרד.'" ["ידיעות אחרונות", 19.6.15].

את טועה, אגנס, את הפרסים הספרותיים מקבלים דווקא אלה שמספידים מחבלות מתאבדות בשער ברנדנבורג – אחרת איך את היית זוכה לתואר 'המשוררת של המדינה'?

ציינו לנו למשל שם של משוררת אמריקאית אחת שפירסמה שיר הלל לטייסי הקמיקזה היפאניים המתאבדים בעת שהשמידו ספינות וחיילים של ארצה – ושזכתה אחר כך לכבוד גדול בהיכל השירה האמריקאית.

* "הפרלמנט האיראני החליט שלא לאפשר לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, סבא"א, לגשת למתקנים הצבאיים של הרפובליקה האיסלאמית ולראיין את מדעני הגרעין שלה. ההחלטה התקבלה ברוב של 199 מתוך 213 מחוקקים שהשתתפו בדיון. עוד דורשת ההחלטה הסרה מלאה של הסנקציות על איראן כחלק מכל הסכם קבע בסוגיית הגרעין." ["הארץ" באינטרנט, 21.6.15].

 לידיעתכם, התומכים בתעתועי אובמה.

* הסידרה התיעודית "חגיגה לעיניים" על תולדות הקולנוע הישראלי, בעריכת אריק ברנשטיין, בערוץ הראשון, מדי ראשון בערב, היא באמת חגיגה לעיניים ולאוזניים. כדאי לא להחמיץ אף פרק בה. הראשון על קישון היה נהדר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל