גיליון מס' 1054

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתמוז תשע"ה, 25 ביוני 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תַּמּוּזִיקַת לַיְלָה זְעִירָה. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ה. הכול בגלל הנעלים של מוישלה. // יצחק מאיר: לוויה שלא תמה. // צביקה שטרוסברג: על מצב בית העלמין בהר הזיתים. // שמעון אפרגן כותב ב"מאקו", 22.6.15, על הזונות האוקראיניות באומן. // לא ייאמן כי יארע, חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: פעמיים רחוב התאנה. // רות ריכטר: תפילות (סיפור). // אורי הייטנר: צרור הערות 24.6.15. // אלי מייזליש: 1. שייחרב העולם, העיקר שתקום פלסטין. 2. חדשות מארה"ב. // זאב בן-יוסף: בלימת האנטישמיות ומעגל הדמים. // מנשה שאול: אם יש ג'וקים תִבְנה ארמון. [ציטוט]. // מנחם רהט: געגועים לפרס: מה קרה לעוד נסיך ליכודי, הנשיא רובי ריבלין, שמעד והשיל מעליו את סממני ה-ח' הקדמון? // רות ירדני כץ: הכול-כלול. // עדינה בר-אל: כתיבה ומוזיקה בשפה העברית, על ספרה של אורית שחם-גובר "האחרת". // יוסף אורן: מה נשמט בסרט "פנסיון פראכט" מספרו של אפלפלד "לילה ועוד לילה"? (חלק ב'). // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 1. // אימא יש לי פְּקָקָה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תַּמּוּזִיקַת לַיְלָה זְעִירָה

במחילה מוולפגאנג אמדיאוס מוצרט

כָּאן, כָּאן בָּאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת

וְהַקְּרוּעָה הַזֹּאת מִשֶּסַע זִבְחֵי רִיב

שֶבֵּין מָשׂוֹשׂ וּמְסוֹס, עֲלֵה-טָרָף אוֹ טֶרֶף,

בֵּין הַזּוֹקֵף נִדְבָּךְ וּבֵין הַמַּחֲרִיב,

אֲנִי צוֹלֵל בּוֹ בַּגְּלִיסַנְדּוֹ קְרִיר-הַמֶּשִי   

שֶל כִּנַּרְתֵּךְ וְיַרְדְּנֵךְ, כִּפְשָט, לֹא דְרָש

בְּעוֹד שִמְשוֹ שֶל תַּמּוּזֵךְ חַמָּה כָּאֵש הִיא

מַמָּש כְּמוֹ שִיר הָאַהֲבָה הַמְּפֹרָש

וְהַכָּל-כָּךְ לֹא אָפְנָתִי הַזֶּה, בְּטֶרֶם

אֶלְחַש לָךְ כִּי לְאָהֳבֵךְ פֹּה – וְעוֹד אֵיךְ! –

זֶה בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם

אֲבָל נֶגְדּוֹ, יָפָה שֶלִּי, זֶה בַּעֲדֵךְ.

אֲנִי נוֹשֵק אוֹתָךְ כַּפֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת,

אֲנִי לוֹחֵש לָךְ עַל קוֹנְכִית אָזְנֵךְ, נָאוָה:

"עֵת לֵאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא" אָמַר קֹהֶלֶת,

שֶפֵּרוּשוֹ, דַוְקָא מִשּוּם הָאַהֲבָה

הַחַרְמָנִית הַזֹּאת לַפֶּרַח וְלַזֶּמֶר,

לְמֵי הַוַּאדִי הַנּוֹגְנִים בַּמַּעֲיָן,

לַקּוֹנְטְרַפּוּנְקְטִים שֶל הָרוּחַ הַפּוֹזֶמֶת

אֶת הַקּוֹנְצֶרְט הַבְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִי שֶל הַיָּם,

לְכָל הַטּוֹב וְהַיָּפֶה וְהַנָּכֹחַ

וְהַצּוֹדֵק, לַעֲזָאזֵל, וְהַנִּפְלָא –

אֲנִי שֹוֹנֵא, בּוֹ-בַּווֹלְטָאז' וּבוֹ-בַּכֹּחַ,

אֶת הָרִשְעוּת וְהַזִּיּוּף וְהָעַוְלָה.

וְלֹא יוֹעִילוּ כָּל הַמַּשְמִיצִים מִבַּיִת

וְכָל טוֹפְלֵי דִּבּוֹת וַחֲרָמוֹת מִחוּץ,

אַתְּ לֹא חַפָּה מִטָּעֻיּוֹת, אַךְ מַכְפִּישַיִךְ

חַפִּים מִכָּל פְּרוֹמִיל שֶל יֹשֶר אִם נָחוּץ

לְהַשְווֹתָם אֶל סַךְ-הַכֹּל שֶלָּךְ בְּעֶצֶם

כְּשֶהֵם עוֹרְפִים רָאשִים אוֹ מְשַגְּרִים טִילִים

מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ שֶל אֻכְלוּסִיָּה נִלְחֶצֶת

כְּמַטָּרָה חַיָּה בֵּין אֵש טֵרוֹר אַלִּים

וּבֵין גְּמוּלָהּ הַמִּתְחַיֵּב שֶל תְּגוּבַת-נֶגֶד

בָּהּ לוֹחֲמֵינוּ נִפְרָעִים מִכָּל אִיּוּם

עַל קִיּוּמוֹ הָעַז שֶל מַעֲרַב-הַנֶּגֶב

שֶכַּצָּפוּי, יֻגְּשוּ נֶגְדָּהּ דוּ"חוֹת לָאוּ"ם.

וּמִשּוּם כָּךְ גַּם בֶּחָרוֹן בִּשְמֵךְ קָרָאתִי

וְגַם בִּגְעוֹש הַפַּסְיוֹנָטוֹ הַלּוֹהֵב.

הַלֵּב, יַלְדָּה, אֵינֶנּוּ אֵבֶר דֶּמוֹקְרָטִי,

הַלֵּב מַפְלֶה וּמַעֲדִיף, כְּמוֹ כָּל אוֹהֵב

וְהוּא  חוֹמֵד וּמְקַנֵּא לָךְ בְּמִין לַהַט

אִכְפָּתוֹלוֹגִי, גַם לוֹחֵם וְגַם לוֹחֵן,

וְאַתְּ שֹוֹנֵאת לֹא-קַר-לֹא-חַם וְאַתְּ יוֹדַעַת

שֶאַתְּ אַחַת לוֹ,

אֵין אַחֶרֶת,

וְלָכֵן –

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַת הַמֶּשִי שֶל הָרוּחַ

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

בִּשְלוּלִית שֶל אוֹר יָרֵחַ צַח כְּשַיִש 

עַל סְדִינֵךְ, מוּל תְּרִיס פָּתוּחַ לִרְוָחָה

כְּמוֹ חוּשַיִךְ אֶל סוֹדוֹת הַחֲשֵכָה

וְחוּשַי אֶל סְגוֹר סוֹדוֹת חֶשְכַת חוּשַיִךְ.

כַּמָּה אוֹר כָּמוּס בָּעֹמֶק שֶל הַחֹשֶךְ,

כַּמָּה מוּסִיקָה בַּשֶּקֶט הַבָּשֹוּם.

הַמֻּדְחָק וְהֶחָנוּק וְהֶחָסוּם

מִתְפָּרְצִים פִּתְאֹם בִּשְווּנְג שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

כְּמוֹ נָהָר מִסֶּכֶר, כְּמוֹ אָסִיר מִשְּבִי,

כְּמוֹ אֱמֶת שְתוּקָה מֵאֵלֶם קְפוּץ שְׂפָתַיִם –

זֶה הַקַּיִץ, חֲמוּדָה שֶלִּי, הַקַּיִץ

שֶבַּחוּץ וְשֶבִּפְנוֹכוֹ,

בָּךְ וּבִי.

זֶה מִתְקָם שֶל פְּרִי הָעֵץ וְהַבָּשָׂר,

זוֹ חָכְמַת הַלֵּב שֶבְּלֵילוֹת כָּאֵלֶּה

מְפַנְטֶזֶת לָהּ עַל בְּלַיְנְד, בְּתֹם שֶל יֶלֶד

בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן לְאִיש, שֶלֹּא נֶחְסַר

שוּם דָּבָר אִם בֵּין פִּגּוּעַ לְסִיּוּט,

בֵּין אֵימֵי חַדְשוֹת הַיּוֹם, בֵּין דָּם וָהֶרֶס   

לֹא נִשְכַּח שֶמּוּל טֵרוּף, כִּעוּר וָאֶרֶס 

יֵש עוֹד, יֵש אִיִּים שֶל יֹפִי וּשְפִיּוּת.

וְשֶרַק בִּזְכוּת הַיֵּש הַזֶּה, יַלְדָּה,

הַזָּעוּם וְהַנָּדִיר אַךְ הַנּוֹכֵחַ

בְּפָנַיִךְ, בִּשְלוּלִית שֶל אוֹר יָרֵחַ

בָּהּ מוּמֶרֶת מַמָּשוּת בְּאַגָּדָה,

מִתְבַּדִּים, תּוֹדָה לָאֵל, דִּבְרֵי הַסָּח

שֶהַכֹּל הוּא תֵאַטְרוֹן אַבְּסוּרְד וָהֶבֶל

וְאָדָם יוּלָּד לַסֵּבֶל וְלָאֵבֶל

עַד שָעָה שֶהַקַּבְּרָן יוֹרִיד מָסָךְ.

כִּי הַקַּיִץ עוֹד מַתְפִּיחַ בַּגַּנִּים

אֶת לֶחְיָם שֶל אֲפַרְסֵק וְשֶל תַּפּוּחַ

וְאֶת שְדֵי הַנְּעָרוֹת שֶכְּנַף הָרוּחַ

מְפִיחָה בַּחֲלוֹמָן בְּנִים-לֹא-נִים

אֶת הַקִּיטְש הַנֶּהְדָּר, הַלֹּא נִמְנָע

שֶל מִקְסַם הָאַהֲבָה, שֶאִלְמָלֵהוּ

לֹא הָיִינוּ מְבִינִים עַד מַה מָלֵא הוּא

עוֹלָמֵנוּ זֶה, בִּדְבַש וְלַעֲנָה.

זֶה מוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ, יֵש קַבָּלוֹת,

זֶה דוֹבֵר לַלֵּב אִם רַק אֵינוֹ לֶב אֶבֶן

וַאֲנַחְנוּ מְלַקְּטִים כְּבַר מִתֶּבֶן

אֶת הַדְּבַש הַזֶּה מִסֵּפֶר הַנִּגְלוֹת

בִּלְטִיפַת מַשְּבֵי הַלַּיְלָה עַל עוֹרֵנוּ

הָעֵירֹם כְּמוֹ הָאֱמֶת שֶבְּחֻבָּהּ

כְּבָר חוֹגֵג כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְרֻבָּע

אֶת הַקַּאמְבֶּק הַחוֹזֵר לְהַזְכִּירֵנוּ

אֶת יָפְיוֹ הַחוּשָנִי שֶל הַתַּמּוּז,

אֶת כּוֹחוֹ הַמְּנַתֵּץ סְיָגִים וָחַיִץ

הַנִּסְתָּר בְּכָל אֲתָר וְהָרָמוּז

בְּאֵינְסְפוֹר פְּנֵיהֶן שֶל נִפְלְאוֹת הַקַּיִץ:

בַּסֻּכָּר הַמִּתְבּוֹסֵס בַּמִּקְשָאוֹת

בְּבִשְׂרֵי הַפְּרִי כָּמוֹנִי בִּבְשָׂרַיִךְ,

בַּנְּחָלִים הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַבְּקָעוֹת

בְּקַפְּרִיצ'וֹ, כְּמוֹ הַשִּיר הַזֶּה אֵלַיִךְ,

בַּדָּגָן הַמִּתְנַחְשֵל כְּשֶכָּל שַרְקִיָּה

עַל מֵיתְרֵי דֹּק גִּבְעוֹלָיו יוֹצֵאת לִפְרֹט,

בִּתְכוֹלוֹ הַחַף מֵעָב שֶל הָרָקִיעַ,

בְּבֻלְמוֹס וֶגֶטָטִיבִי זֶה לִפְרוֹת,

לֶהֱרוֹת וְלֶאֱרוֹת אֶת צוּף-הָרֶגַע,

אֶת בָּשְׂמָם שֶל הָעַכְשָיו וְשֶל הַכָּאן,

מֵרֵאשִית עַד סוֹף, מֵאַלְפָא עַד אוֹמֶגָה,

כְּמוֹ יָדַיִךְ הַקּוֹרְאוֹת לִי אֶל חֵיקָן.

הֵם אוֹמְרִים שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,

הֵם אוֹמְרִים שֶהֶחָרוּז כַּיּוֹם פָּאסֶה,

הֵם תָּמִיד צוֹדְקִים כָּאֵלֶּה, עַד שֶפֶּתַע

צָץ כּוֹכָב אֶחָד,

פִּצְפּוֹן,

וּמְהַסֶּה

בִּקְרִיצַת טוּרְקִיז חַמָּה כָּזֹאת, עַקְרוּטִית

אֶת קוֹלָם הַקַּר, כְּרֶמֶז מִגְּבָהִים

שֶהַלַּיְלָה, כְּמוֹ עִנְבֵי תָּמָר בֵּירוּתִי

מִתְפּוֹצֵץ מֵאֶשְכּוֹלוֹת גַּעֲגוּעִים.

וְשֶשּוּם קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִיּוּת מַמְזֶרֶת

לֹא תַפְרִיךְ אֶת שֶזּוֹכֵר כָּל לֵב פּוֹעֵם:

כָּל שִירַת-אֱמֶת אוֹתֶנְטִית יֵש לָהּ אֶרֶץ

כְּמוֹ שֶכָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם יֵש לוֹ אֵם

וְהָאֵם הַזֹּאת שֶכָּל שִירַי הָגוּהָ

כְּמוֹ בַּקְבּוּק נוֹשֵׂא מִכְתָּב בַּיָּם, הַרְחֵק

הִיא הַגֶּנוֹם, הִיא תַמְצִית הַגַּעֲגוּעַ

שֶכָּל שִיר בּוֹ הוּא תָמִיד כְּמִיהָה אֶל חֵיק.

כִּי תַמּוּז, אוֹתוֹ אֱלִיל בַּבְלִי-שוּמֶרִי,

שָב כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה כְּעוֹף הַחוֹל

בְּדָמֵנוּ הַיֵּינִי שֶכֻּלּוֹ מֶרִי

מוּל הַסְּתָו וּמוּל הָעֶצֶב וְהַשְּכוֹל

וְשִצְפָּם שֶל הַחַיִּים רוֹתְחֵי הַיֵּצֶר

הוּא בִּכְיָם הַמַּר שֶלֹּא לְהִסָּפוֹת

וְאֶת זֶה, יָפָה שֶלִּי, אֶת זֶה בְּעֶצֶם

אַתְּ קוֹרֵאת לִי בָּעַזָּה שֶבַּשָׂפוֹת,

שְׂפַת-הַגּוּף, שֶאִִלְּמוּתָהּ הַמִתְפָּרֶצֶת

לֹא זְקוּקָה לְשוּם תִּרְגּוּם וְתוֹסָפוֹת.

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַת הַמֶּשִי שֶל הָרוּחַ

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי.

צִרְצָרִים סְמוּמִים שָרִים לָךְ סֶרֶנָדוֹת

שֶל מַרְוָה, שֶל זַעְתָּר, טַיּוּן וּפְטָל.

אַתּ תִּרְאִי אֵיךְ כָּל בְּשָׂרֵךְ אֶצְלִי יִרְעַד עוֹד

מִנִּצְנוּץ דִּמְעוֹת הָאֹשֶר שֶל הַטַּל.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ה. הכול בגלל הנעלים של מוישלה

אחרי שלושה ימי חופש, חזרתי עם יענקלה לסרפנד והוא הביא אותי למ"מ החדש של המחלקה. אמר לי ששמו כושי והוא בסדר, בחור אמיץ מאוד. למה אמיץ? מפני שכל המ"מים שהיו לנו עד עכשיו כולם נהרגו, ואם הוא לא מפחד לקבל את הפיקוד עלינו, סימן שהוא אמיץ.

נכנסנו לחדרו של הנידון למוות והופתעתי לראות שהכושי הזה הוא בחור בהיר עור וצהוב שיער. שכב בתחתונים כחולים וגופייה לבנה על מיטת ברזל צרה, שתפסה כמעט את כל החדר וקרא ספר.

יענקלה הציג אותי ואני הנעתי את ראשי. כנראה שהספר היה מעניין יותר ממני, כי הכושי הזה לא ביזבז עליי הרבה זמן ואמר ליענקלה למצוא לי מקום פנוי בצריף ולקחת אותי לשלמה האפסנאי, כדי לשאול אם הגיע ציוד. אם הגיע, שייתן לי מה שצריך.

במחסן לא היה כלום. יענקלה עזר לי לעקור דלת עץ מאחד הצריפים שעוד לא טופל. הנחנו אותה על שני ארגזים במסדרון המרפסתי והנה יש לי בית בפלמ"ח.

למחרת, במסדר הבוקר, הציג לנו כושי את המ"מ החדש שיחליף אותו, אלי זעירא שמו. בחור נחמד למראה שעשה רושם טוב, וכאב לי הלב לחשוב שהוא עתיד ליהרג כמסורת כל המ"מים של המחלקה.

אלי זעירא, מי שבמלחמת יום כיפור יעמוד בראש המודיעין, היה המ"מ שלנו במשך כשבוע, עד שהצליח להעביר את שרביט המוות  לצעיר שחרחר וביישן, מוניה.  מוניה נודע כלוחם נועז שעמד בראש הכשרת מעוז שהסתערה על העיר בית שאן וכבשה אותה בסערה. הוא החזיק אצלנו מעמד זמן שיא של שלושה חודשים וניצל מגזר הדין הקבוע, כאשר הפגז המיועד אליו פגע ביונתן לוינסון סגנו, שרבץ לידו באותה עמדה, והרגו. מוניה עצמו רק  נפצע אנושות וקיבל הלם קרב ששיחרר אותו מהמשך החיים בצל המוות.

המ"מ שבא אחרי מוניה היה שלמה בן ארי, חבר הכשרה שלנו שהספיק לפקד עלינו במשך שבוע תמים ובהתאם למסורת, חדל מכך כשחטף כדור בראשו  בהסתערות על חוליקאת, אך על זאת יותר מאוחר.

מוניה המ"מ חילק אותנו לכיתות והעמיד בראשנו מפקד כיתה צעיר, יוסי קבצן (צפריר) מכפר בילו. יוסי למד בכדורי ויחד עם עוד כמה תלמידים שברחו עימו משנת הלימודים האחרונה, התגייס לפלמ"ח. אלינו הגיע אחרי שעבר קורס מ"כים, אולי אותו קורס שגם אני הייתי מיועד אליו.

שמחתי להיות בכיתה אחת עם יענקלה חי, שסלל לי את הדרך לפלמ"ח, ועם אליהו מני מהמחזור שלי בגימנסיה. הוריו של אליהו שלחו אותו ללמוד  בארה"ב בשנת הלימודים האחרונה, אך כשפרצה מלחמת העצמאות מרד בהם, וחזר ארצה להילחם.

איתנו בכיתה שולב גם פלמ"חניק ותיק מהכשרת בית השיטה, יהודה וולפונזון. בחור גדל  מידות מקרית חיים, מין שוויצר האוהב להרים קול ולעשות שמח. בטיול השנתי של הגימנסיה בשנת 1945, כשהגענו לכדורי וחגגנו עם תלמידי המקום, הוא התבלט בשאגותיו בעת ריקודי ההורה.  זכרתי אותו מאז, אך הוא לא זכר אותי,  למרות  שלפי דרישת הכיתה, הופעתי שם עם המונולוג התמידי "דרשה של בר מצווה". כשניסיתי להזכיר לו את אותו טיול, זכר את הטיול, אבל לא זכר אותי. זכר לטובה את יהודה אפרוני, שהופיע בחיקויים של שחקני הבימה והפליא לחקות את פינקל ואת מסקין. עד היום, כשהמחזור שלי, מחזור תש"ח של גימנסיה הרצליה, ממשיך לבוא לגימנסיה יום אחד בשנה, אפרוני לא יכול להימלט, כשאנו מכריחים אותו  לעלות על דוכן המורה ולחקות את שחקני הבימה נשמתם עדן.

כשיהודה וולפונזון שמע שיוסי קבצן יהיה המ"כ שלנו, פרץ בצעקות מחאה: "מה! הפופיק הזה יפקד עליי? הוא היה אליף שלי בכדורי, אני רוצה לראות אותו מנסה לתת לי פקודה!"

יוסי באמת לא ניסה, ומוניה היה מספיק נבון כדי לשלוח את יהודה לקורס חבלנים כדי שלא יהיה  בכיתה שלנו.

מיפגש ההיכרות הראשון עם  יוסי המ"כ היה בצל עץ האקליפטוס עב הנוף. יוסי הוביל אותנו לשם כדי לתת לנו שיעור במרגמת טו אינטש.  היה זה שיעור מאוד מביך.  יוסי הקדים לספר לנו איך הוא רואה את תפקידו  כאחראי על חייהם של תריסר לוחמים ודיבר מנהמת ליבו. החבר'ה שכבו רדומים מתחת לאקליפטוס ורק אני, חדש בפלמ"ח, שמתי לב איך הוא משחק בחול תוך דיבור, ולא שם לב שהוא לש חרא של כלב והופך אותו לקוביית פלסטלינה. אחר כך בכל התקופה שהיה מ"כ שלי, נזהרתי שלא ללחוץ את ידו והסתפקתי בטפיחת כתף.

מסיבת ליל שישי הראשונה הייה די מאכזבת, לא ראיתי אף בת שהייתי מוכן להתאהב בה במבט ראשון. במשך הזמן מצאתי כמה, שהייתי מסוגל להציע להן חברות לצורך התמזמזות הדדית, אך אלה ברובן היו כבר תפוסות.

אחת הבנות המרשימות הייתה צפרירה, חברתו של שלמה בן ארי, היא ניגשה אליי מבעוד יום, אמרה ששמעה שאני יודע לכתוב מצחיק וביקשה ממני לכתוב פיליטון למסיבה. ניסיתי להתחמק בנימוס, אך בליבי שמחתי שפנו אליי, כי אני מעולם לא הייתי מציע את עצמי.

כתבתי רשימה המצביעה על ההבדלים בין החי"ש שממנו באתי, לבין הפלמ"ח אליו הגעתי. היה זה פיליטון בינוני למדי שעורר לא יותר מכמה צחקוקי נימוס, אך היה בהם  די  כדי לבחור אותי לוועדת תרבות של הגרעין. תפקיד זה  של תרבותניק ליווה אותי אחר כך כל תקופת הפלמ"ח והקיבוץ, ובזכותו יש לי עד היום מחברות מלאות מערכונים ופזמונים שכתבתי למסיבות. 

חגיגה תרבותית הזכורה לי מסרפנד, היתה כשערב אחד הושיבו את כל חיילי הגדוד הראשון על מגרש הכדורגל, שבקצהו עמד מסך שבו היו מקרינים סרטים. הפעם לא היה זה סרט, אלא מופע שירי.  חברי הצ'יזבאטרון, נעמי פולני ושייקה אופיר, באו ללמד אותנו שני שירים חדשים שכתבו חיים חפר ומשה וילנסקי: "היו זמנים" ו"בת שבע".

את שני השירים לא אהבתי במיוחד, אבל אהבנו את שייקה ונעמי, שהפעם לא הצחיקו, והסבירו, שאת "בת שבע" חפר כתב במלאות שבע שנים לפלמ"ח.

 "ואת השיר השני הוא כתב," – לחש לי יגאל הלמן, – "מפני שנגמרו לו כל הנושאים."

את יגאל הלמן קטן הקומה הכרתי עוד בקורס  בג'וערה, הוא היה נער מלא מרץ והומור והיה מצליח להצחיק אותי בקלות. כשהגדוד ירד מהגליל למרכז העבירו אותו לפלוגה ב' ושם נתנו לו כיתה של דתיים שכולם  גבוהים ממנו. במבצע דני יצא עם הפלוגה לשילטא לחסימת הכביש המוביל ללטרון. עם בוקר הסתערה עליהם יחידה ירדנית משוריינת. הטנקים שלה דרסו וטבחו בפלוגה הרגלית, וזו החלה לנוס על נפשה. יגאל היה בין המעטים שהצליחו להימלט משם, כשכדורים שורקים מעל ראשיהם. אל שני חבריו לגרעין, קלמן ונחם הגבוהים ממנו, הכדורים הגיעו, ושמותיהם מונצחים היום על מצבת הזיכרון בשילטא.

ב-25 באוגוסט אנו מתבשרים שבקרוב נרד לנגב להחליף את  חטיבת הנגב שחיה שם במצור כבר שלושה חודשים. הנגב המדברי הוא לא מקום שהנפש כמהה לחיות בו, אך אם  בכל זאת אנחנו שמחים  לשמע הבשורה, זה רק בזכות  הידיעה שנרד לשם בטיסה באווירון. למי שלא טס מימיו, וזה כולנו, היתה זו בשורה מרוממת לב, וההתלהבות גדולה.

אחרי כמה שעות מודיעים לנו שרק שתי כיתות טסות, הכיתה השלישית תלך ברגל יחד עם מחצית הפלוגה. הבשורה החדשה לא מצערת אותי, כי עימה נמסר לנו שהכיתה שלי ושל יענקלה אמורה להיות כיתה טסה ולאושרנו אין גבול. 

למחרת, שעתיים לפני  הטיסה,  מגיע אליי סגן המ"מ יונתן לוינסון, המכונה טוטו,  ומודיע לי שלמוישלה המרשמידט יש בעיות עם הנעליים. 

"אז מה זה שייך לי? אני את הנעליים שלי לא נותן לו, יש לי אצבע פטישית ואני יכול ללכת רק בנעלים שלי."

 "זה בסדר,"  אומר לי טוטו,  "אף אחד לא לוקח לך את הנעליים, מה שרציתי להגיד,  זה שמוישלה יטוס במקומך ואתה תלך ברגל."

אני כמעט רוצה לבכות. טוטו מבין למצבי ומבטיח לי שבדרך חזרה מהנגב, אני אטוס ומוישלה יילך ברגל, עם או בלי נעלים. הוא נשבע בחייו שהוא אישית יהיה אחראי לכך שאף אחד לא ייקח את זכותי לטוס.

מה יכולתי לעשות? וכי יכולתי לנחש שחייו יימוגו בעוד חודש בחירבת מחאז? הרמתי ידיים בייאוש, מילמלתי: "למה דווקא אני?" – וחיזקתי את התדמית שלי כתבוסתן, שאינו יודע להילחם על זכויותיו.

לפנות ערב הגענו באוטובוס לנגבה ההרוסה, ובזמן שנותר לנו עד היציאה, יצאנו לשוטט במקום. לא היה בית אחד שנשאר שלם, האדמה היתה תשבץ של תעלות קשר ועמדות הגנה. מגדל המים שניצב במרכז הקיבוץ  היה מנוקב ככברה. המראה לא היה חדש לי, הרי הייתי בדגניה למחרת ההתקפה עליה, כשהיא עוד מדיפה ריחות של עשן ושל בהמות נפוחות המחכות לתורן להיגרר. אבל אין להשוות את ההרס של נגבה לעומת הדגניות, שבתיהן הנקובים עמדו בכל זאת על תילם וסביבם  עצי נוי ומדשאות ירוקות.

הלכתי אל גבולה הדרומי של נגבה וראיתי את משטרת עיראק סוידן הניצבת מאיימת במרחק מאות מטרים. בלילה נעבור בינה ובין גבעה  סמוכה,  המשמשת משלט מצרי.

"אבל לא צריך לדאוג,"– אומר לנו יוסי המ"כ, – "כי הסייר שיוביל אותנו הוא פלמ"חניק ותיק ומנוסה שמכיר את שבילי הנגב כמו את כף ידו."

הכול נשמע לי טוב ובטוח, עד שפגשתי את יעקב סימציץ, שלמד איתי באותה כיתה בגימנסיה הרצליה. יעקב היה ילד קטן קומה, צנום וזריז שהצטיין בהתעמלות, אך כתלמיד היה בינוני כמוני. עד לפני כחודשיים עוד למד איתי  באותה כיתה,  ואני כמעט התעלפתי כששמעתי ממנו שהוא הסייר "הוותיק" שנבחר להוביל פלוגה שלמה אל מותה.

לא שיתפתי אותו  בדאגותיי הכנות, אך הרביתי לשאול כמה פעמים כבר הוביל שיירות, ואם לא התבלבל לפעמים. הוא נשמע לי שאנן לגמרי ורק רצה שנצא מהר ככל האפשר, כדי שיספיק להעביר עוד שיירה בדרך חזרה.

כשישים שנה לאחר מכן, באחד ממפגשי הכיתה התלוצץ עליו אליעזר פומרנץ (פומי)  כשסיפר איך סימציץ ידע תמיד להתארגן כך, שיצא לו לגמור את סיבובי הסיירות שלו בצד הצפוני כדי שיוכל לנסוע הביתה לעשות מקלחת.

המשך יבוא

* * *

יצחק מאיר

לוויה שלא תמה

מפנקס הטיוטות הקטנות

שיירה ארוכה הלכה בדממה אחר ארונו של אבא קובנר. הקיבוץ, עין החורש, היה מעולף בשאריות חום הקיץ הגווע, וקצת הסתיו של ראשית תשרי היסס כבר בינות לעצים הנשירים. היה ריק סביב. כפר נאה שדמה כנטוש. הכל ליוו את האיש. רחוקים שהגיעו מכל קצוות הארץ הניחו את כלי הרכב שלהם בחנייה בשערי הקיבוץ והלוויה הלכה אל החורש בו פינה לעצמו בית העלמין את מקומו. הייתי, אני יודע, האיש האחד בצוותת המלווים הגדולה הזאת שהיה חבוש כיפה סרוגה. ואולי לא, אולי היה שם גם אברהם מלמד נוחו עדן, שמעולם לא נטש את אהבהבותיו לשמאל האידיאי, גם כשהיה כבר נבחר הציבור הדתי הלאומי, ולא את השרפרף שנשמר לו בין יושבי הקרנות של האמנים, ואנשי העט, והפזמונים, שחיפשו אלה את אלה בתמר או בסוקולוב, גם כשקולה המצוי של תנועתו עשה הדים להדרת האומנויות החופשיות, כמרוקנות מיהדות. לא ראיתיו. אבל מוכרח שהלך סמוי בין המלווים. אני מכל מקום הייתי שם.

 כבוד גדול רחשתי לאבא קובנר. פגשתי בו באחת מן הישיבות של מועצת רשות השידור. הוא הרצה רעיונותיו על הנצחת התפוצות בישראל. היו לו פני חולם. אולם קוויהם של הפנים האלה היו נחושים. האיש פרח יותר מפריחה אחת. הוא היה כבר קרוב לשנתו השבעים ועדיין קומתו היתה תמירה, ודיבורו מדוד ושקול ועשיר מבע, והיתה בו בדיבור הזה אמונה במה שהוא אומר ואף לא פקפוק שגם מה שהדיבור אינו אומר נשמע. הרהרתי בתוכי אז, כי האיש, ששמו היה כשם מי מי שבא מקובנה שבגולה, לא בא אלא מן המקום בארץ ישראל שהוקצה להיות יד לקובנה הרבות מספור, מתוכן נבנתה הגולה שעלתה באש ונקברה ירויה ומוחנקת מתחת עיי המפולת של ההיסטוריה העולמית.

בבית קראתי בשיריו. "מעבר מעבר / מוטלת עיר עוד גופה חם. / מצלצלים פעמונים. לא ראיתי עיר מוטלת על גב / כסוס בדמו, מטרף בטלפיו / ולא קם..."

את הסוס הזה, לא סוס משא בערבות אוקראינה, לא סוס רתום לעגלות העץ הכבדות של ליטא, סוס אציל, סוס מרוץ בין יער ליער, בא קובנר להקים זכר לעיר שחייתה מרחפת ומתה שדודה. כך אני זוכר שנתפרשו לי השורות מן השיר של האיש הזה.

ידעתי כמו כל אדם בארץ את קובנר שהיה לאגדת לוחם במחתרת, לנבואת נקם, לאדוק באמונתו בשומר הצעיר המיישב בארץ את חזון התחדשות היהודים על פי טעמיו, אולם בפגישה ההיא ובכמה שנזדמנו לאחר מכן, החילותי לראות באבא קובנר איש אמונות שהלך בדרכו בשיר של הפרוזה שהיו חייו ובפרוזה של השיר שהמה בתוכו מנעוריו, וכל חילוקי הדעות שנשרכו אחריו בשובל מציק לא מיררו לא את ייסוריו ולא המתיקו את מלחמותיו. כשמת, הייתי שייך להלוויה שליוותה אותו.

לא ראיתי עוד לווייה כזאת. היא היתה פרידה של הארץ מאיש שעזב את הארץ ולא ליוותה אותו אלא עד קצוות הארץ, לא רחוק יותר, לא למעלה מזה, לא מטה, לא מעלה. הבן ספד. האנשים והנשים בשלל מלבושיה המגוונים של קהילי ית ערים וכפרים, ושועים, ורשים, ועובדי אדמה, ופקידי רשויות, עמדו דוממים, כמו עצי החורש, ונעו להרגיש את נוכחותם בצד הקרובים להם כנוע ענפי האילנות המחרישים. לא המתנתי והלכתי אחרי שתם מספדו של הבן, ונמצאתי עובר לאורכה של הדרך שחצתה את הקיבוץ, לבדי, מהרהר באיש ובמה שהיה, ובמה שהוא כבר איננו, ובמה שיישאר עימנו תמיד.

 היה שקט בו לא נשמעים אלא הרהוריו של הטבע סביב. פתאום רעש. קולות צווחנות עליזה של ילדים. רחוק השקט הפרוש כיריעה כהה על ההלוויה, ומולי, גם תינוקות ופעוטות וילדים משחקים בחצר ומנדנדים את העולם כאילו אין בו אלא צחוקם שאינו יודע עדיין מחר. החיים אמרו שהם גם השקט הרחוק, גם החדווה הקרובה, גם היום היוצא לדרך גם השעה החותמת אותה.

 עברתי על פני גדר חצר הגן בהילוך מהיר. ילד, בתוך פקעת קטנה של משחקים הבחין בי וצעק אל עבר חבריו, "הנה אבא קובנר..!" – הוא הצביע עליי. קומתי הגבוהה, ואולי בעיקר שערי המאפיר, הגולש על עורפי עד כמעט כתף, היו ככל הנראה לסימן היכר בעיניו.

"לא יכול להיות," צעק אחד הילדים כנגד אותו ילד שאמר הנה אבא קובנר, "הוא מת!"

"מת, מת," השיב הילד כלאחר יד, "אבל הוא עוד הולך, תראה תראה, מת והוא עוד הולך..."

וחזר למשחקיו, כאילו ראה מה שאינו יכול אפילו להתמיה ומה שסוף דבר שום ילד לא חולק עליו...

אמרתי לליבי בבואי אל המכונית כי אכתוב את הסיפור הקטן הזה למשמרת. אבל עד לשובי אל ביתי נשתכח נדרי ולא נזכר בי אלא עתה, כמעט שלושים שנה לאחר אותה הלווייה. הילד ההוא היכן הוא? אני יודע בו שאין לו אפילו צילו של זיכרון ממה שאמר אז ושכח מיד שאמר, והמתים שכבר מתו ועדיין הם הולכים, גם הם יש מהם שחדלו ללכת, ואם הם הולכים – אין אלא ילדים שהבל פיהם בונה כל יום עולמות שיודעים את הסוד, עד שהוא מתעלם גם מהם... מי יכתוב אותו..?

22.06.2015

* * *

צביקה שטרוסברג

על מצב בית העלמין בהר הזיתים

למר אהוד בן עזר, אני קורא למשטרת ישראל במחוז ירושלים, ולגורמים הרלבנטיים במשרד לביטחון הפנים, משרד לשירותי דת, משרד הבינוי, משרד לענייני ירושלים, משרד הפנים, ולעיריית ירושלים – לטפל במצב האבסורדי בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים, ולתת  פתרונות אפשריים למיגור מעשי הוונדליזם והטרור בהר הזיתים.

יש שם נתונים קשים ומצב קשה – מושלכת פסולת ביתית, מוזרמים מי ביוב, מרוססים ציורי קיר וסיסמאות לאומניות. כיום נותרו חלקות קבורה וקברים במצב של הזנחה ועזובה. הקברים סובלים מוונדליזם שכולל חילול מצבות והשחתת קברים.

יש נושאים חשובים ורלבנטיים לטיפול בהר הזיתים, ובראש סדר העדיפויות – נושא האבטחה. זהו בית העלמין היהודי הגדול ביותר בעולם! יש לפעול ולעשות הכול! על מנת   שמקרי זריקות האבנים במקום ייפסקו, ועם ישראל יוכל להגיע להתפלל על קברי יקיריו  בביטחה!

ברצוני לציין כי בית העלמין בהר הזיתים הוא אחד מבתי העלמין היהודיים הקדומים ביותר, והוא מכיל בימינו מעל 100,000 קברים מתקופות שונות, ובהם קברים של אישים ידועים בהיסטוריה היהודית. על פי המדרש, באחרית הימים תתרחש תחיית המתים על הר הזיתים, והיהודים שקבורים בו יהיו הראשונים שיקומו מן הקבר ויזכו לחיי נצח.

כולי תקווה כי ממשלת ישראל החדשה שהוקמה תטפל בצורה מאסיבית בנושא שכתבתי, ותממש את הדרישה  לביטחון בהר הזיתים ולשיפוץ, כפי שהובעה בהסכם הקואליציוני.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

שמעון אפרגן כותב ב"מאקו", 22.6.15

לא רק חסידים וברסלבים נוסעים לאומן בחגי תשרי. בראש השנה ובסוכות עולות נערות הליווי מקייב לרכבת, ויורדות אחרי שעתיים באומן, כדי לעזור למקומיות לעמוד בביקוש. איזה ביקוש? הנה דוגמה: יצחק, אב לשלושה בן 35, הגיע לראשונה לאומן לפני שלוש שנים. הוא השתטח על קברו של רבי נחמן מאומן, כדי להתחזק רוחנית ולקיים את המצווה החשובה שמבטיחה פרנסה טובה, מרפא לצרות וחיים מאושרים.

"אחרי שסיימנו להתפלל תפילת ערבית, חזרתי עם חבר שטס איתי לחדר ששכרנו. החבר הציע שנצא קצת להתאוורר," הוא מספר. "הוא לקח אותי לאחת השכונות בקצה העיר ונכנסנו לאחד הבתים. לא חשבתי בכלל על אשתי והיא לא יודעת כלום על זה. אני יודע על עוד חסידים שהולכים לזונות מקומיות באומן. נשואים, רווקים, חסידים מכל הזרמים."

* * *

לא ייאמן כי יארע

חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גבר נשוי מהכולל "קח",

שגר בעיירה קריית קחקח קח

גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח,

והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,

לחגוג לבדם בלי ממון בחגים

וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –

והמטוס מלא גוברין יהודאין,

שמחה וששון בכל המעברים,

אלה באלה נוגעים אברים,

והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,

וקצת מעורער באופן נפשי,

וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי

ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –

לבש רק בגדים של נשים לעורו,

וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,

והמה צדיקים חסידים של מיטה

אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ  בִּבְעתה:

"לוּ לפחות אוקראינית היתה!

שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!

והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!"

תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות

והשאר ייכתב במסכת אובות.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 81, מיום 17.10.05

* * *

תקוה וינשטוק

פעמיים רחוב התאנה

באחד מערבי סוף החורף עמדתי באבן גבירול פינת קפלן והרמתי יד למונית.

נעצרה מונית והנהג פתח לי את הדלת שלידו.

"לרחוב התאנה," ביקשתי, "אתה יודע איפה זה?"

"ודאי!" השיב.

לא חלפה דקה ואני שומעת את הנהג אומר משהו כשפניו מופנות לאחור.

"מה, יש לך עוד נוסע?"אני שואלת.

"הוא תיכף יורד... יש עננים מעונן וירד גשם.לא רציתי שתחכי בגשם... את כמו אמא שלי."

נוסעים הלאה אבל לא לכיוון רחוב התאנה.

"לאן אתה נוסע?" אני שואלת בעצבנות.

"כאן קרוב, להתחלת גבעתיים..." משיב הנהג. "עוד רגע נגיע לתאנה."

הנוסע יורד סוף סוף. לא בהתחלת גבעתיים אלא ממש בסופה.

"כמה את משלמת על נסיעה מקפלן לרחוב התאנה?" שואל הנהג, "28 שקל? אני אקח ממך רק 26, בגלל הנוסע הנוסף."

שני שקלים חסכון. איזה עושר!

אני מושיטה שטר של מאתיים שקל, אין לי כסף אחר וכרטיס אשראי עדיין אינו תקף בנסיעות במונית. הנהג מחזיר לי עודף, מאה ועשרים שקל.

"והיתר?" אני שואלת. "בניכוי דמי הנסיעה מגיעים לי עוד חמישים שקל."

 "אין לי." הוא משיב.

"תפרוט אצל  אחד הנהגים בדרך." אני מציעה.

"אין לאף אחד," הוא משיב.

צץ בי רעיון."אני נוסעת לחברה שהבית שלה עומד ממש לצד הכביש. איכנס אליה ואפרוט." 

סוף סוף, חצי שעה אחרי המועד שקבעתי עם החברה, הגענו לרחוב התאנה.

"תן לי את שטר הכסף ואפרוט אותו," אני מבקשת.

"מה, את לא מאמינה לי?" שואל הנהג "תפרטי את המאה שיש לך!"

מתביישת להודות שאני חושדת בכשרים אני יוצאת מהמונית, מצלצלת בפעמון, החברה יוצאת, אני מבקשת לפרוט – ומול עינינו מחליפה המונית כיוון ושועטת קדימה, לכיוון ממנו באנו, עוד רגע נעלמה ואיננה.

עמדנו  נדהמות. את מיספר המונית לא הספקנו לרשום, אין לי מושג אם הנהג קשור לתחנה או עצמאי – הוא נעלם ללא כל סימן, וחיפוש אחריו כמוהו חיפוש מחט בערימת שחת.

מילא חמישים השקל. אבידה כזו אני עוד מסוגלת לספוג. אבל התסכול, הבושה... בושתי ונכלמתי על תמימותי. איך הוא עבד עליי! איך  לא תפשתי מיד כשנתגלה הנוסע הנוסף שנפלתי על רמאי בעל לשון חלקלקה – "לא רציתי שתירטבי בגשם... את כמו אמא שלי..." הטיפוס הזה ודאי  מתייחס בתחמנות גם לאמא שלו...

 סרה, זועפת ומתוסכלת ישבתי בבית החברה, ובלילה התהפכתי במיטתי מצד אל צד, איך בגודל טיפשותי מסרתי לו את הכסף במו ידיי! 

חלפו כמה שבועות. החורף תם. שוב אני ממתינה בקפלן פינת אבן גבירול. 

נעצרת מונית. אני מתיישבת מאחור, להבטיח שאין בה נוסע ומבקשת: "לרחוב התאנה.  אתה יודע איפה זה?"

"ודאי שאני יודע. בשיכון הקצינים," משיב הנהג. "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח..."

מופתעת, אני ממשיכה: "קומי לכי רעייתי יפתי ולכי לך..."

והוא:"יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה."

כולי קשב, מצטערת שאני מאחור, ליד הנהג הייתי מיטיבה לשמוע: "הראיני את מראייך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה..." אני ממשיכה.

והוא: "אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים בכרמים וכרמינו סמדר..."

וכן הלאה וכן הלאה. מעולם לא הזדמן לי דו שיח  תנ"כי עם נהג מונית. לעתים מחליפים עם הנהג הערה על מזג האוויר, קצת פוליטיקה, אבל פסוקי שירי השירים!

"אתה יודע בעל פה גם שירה אחרת במקרא, שירת משה, שירת חנה?" אני תוהה.

"יודע," הוא משיב, "אבל יותר מכולם אני אוהב את שיר השירים. מפעם לפעם אני קורא במגילה הזו  וכבר למדתי בעל פה כמעט את כולה."

וכך ציטוט אחר ציטוט אני מגיעה בלי משים לרחוב התאנה. כל כך מהר הגיעה השירה הקסומה אל קיצה!

"חבל שהדרך לתאנה קצרה כל כך... נהנתי מכל רגע!" אני מודה, מכבדת את הנהג גם בתשר ונכנסת בהתרגשות ושמחה לבית החברה. איזה פיצוי קבלתי על אותו גנב שהסיע אותי לרחוב התאנה!

צופן הברון

זה לא משחק קופסא, לא משחק קלסי וגם לא אינטרנטי. את האטרקציה של גילוי ניתן אולי לכנות משחק מציאותי.

המשחק מופעל בחדר המיועד לכך. קבוצת אנשים – חברים, עמיתים לעבודה, זוגות ומשפחות עם ילדים מגיל עשר ומעלה – ננעלת בחדר. מפתח היציאה חבוי בחדר ועל השחקנים לאתרו בכוחות משותפים, לפי סימנים ורמזים, תוך שעה אחת.

המשחק הפך להיט בעולם הבילויים והאטרקציות. הוא הומצא באנגליה כ"אסקייפ גיים" ("משחק מילוט"). במידת מה הוא מזכיר את המבוך הנודע בהמפטון קורט, הקיים כבר למעלה מארבע מאות שנה בלונדון, ויש עשרות כמותו ברחבי בריטניה. אבל בעוד שהמבוך בנוי על התמצאות בשטח ומיועד לבודדים, הצופן קשור לידע ולהברקה שכלית והוא עשוי לגבש משפחות וחברויות. ישראלים שביקרו לאחרונה בלונדון נהנו מהמשחק והחליטו להביאו לארץ. 2-3 חדרי צופן כבר הוקמו, בתל אביב כמובן... ועתה גם בפרובינציה.

מעוז מוסל, מהנדס מחשבים תושב זיכרון יעקב, הקים בזיכרון שני חדרים של המשחק שהוא קורא לו "צופן הברון". הברון הנו הברון אדמונד רוטשילד שזיכרון יעקב קרוייה על שם אביו.

"נראה אותכם יוצאים מזה!" נאמר בפרסומת לצופן המתבסס על תקופת קום המדינה.

מהבוידם וממחסנים הוציא מחבר החידה עיתונים וכלים ישנים שחלקם מהווה חלק מהצופן וחלקם משמשים לתפאורה כשרעייתו, אדריכלית, מסייעת בעיצוב.

רבים כבר באים לשחק. כולל  צעיר שהחליט לשמח את ארוסתו דוקא כאן. הוא הגיע למקום עם חברתו בחבורת ידידים אותם שיתף בסודו. החברים נתנו לחברה לנהל את החיפוש והיא גילתה את המפתח ומצאה לצידו טבעת ארוסין. החוגגים התכבדו בבקבוק שמפניה.

הצופן ממוקם ברחוב המייסדים  ופתוח כל ימות השבוע בתיאום מראש. מתוכננים כאן שני חדרים נוספים עם צופנים חדשים, וכך, לזיכרון יעקב היפה, המלאה סודות עוד מימי ניל"י, נוספו לאחרונה סודות חדשים.

תרומות ילקוטים

  "בדרך כלל איני שולחת בקשות אישיות," כותבת ליאת, בעלת הפורטאל "אמאבא". "בקשתי היום יוצאת דופן. אני פותחת גם השנה במבצע 'אמאבא ממלאים ילקוט' – גיוס ציוד לימודי לילדים מעוטי יכולת.

אם כבר עשיתם סדר בציוד בית הספר של הילדים, למה לא תתרמו את העודפים לאלה שאין להם?

אם בכוונתכם לקנות ילקוט חדש – נשמח לקבל את הישן (במצב טוב, מכובס וראוי למסירה) – ילקוט, קלמר, כל דבר הקשור ללימודים. אנו נשלים את תכולת הילקוט במחברות וקלמר, עפרונות, מחקים, מחדד, ונעביר את הציוד באופן אישי לילד הנזקק. מטרתנו לשמח 1500 ילדים לקראת שנת הלמודים הבאה.

הכתובת: רחובות, 054-7787722.

הכי משעשע בטלוויזיה

מומלץ לצפות בליל שבת בערוץ 2 בטלוויזיה בשעה תשע. אז משודרת התוכנית "מלחמת המינים". לא מה שחשבתם. הכוונה לקטעי המשדר בהם נשאלים ארבעה זאטוטים וארבע זאטוטיות מכיתה אל"ף שאלות בהוויות עולם ובדרכי חיים. לעיתים מתגלגלים מצחוק לשמע התשובות התמימות ולעיתים מתמלאים פליאה  מה הקטנים הללו טומנים בחובם.

על השאלה איך באים ילדים לעולם משיב ילדון: "במונית!"

וילדה שנשאלת: "מה מרגישה אישה בהריון?" – עונה: "איך אנחנו אמורים לדעת?" – ואילו חברתה, בעלת פני מלאך, עונה לשאלה: "מה תעשי כשהחבר שלך יעזוב אותך?" – "אני אשפד אותו!" לא פחות ולא יותר.

 מי שאינם פותחים טלוויזיה בשבת  יכולים ליהנות מהמשדר גם ביוטיוב.

* * *

ראיון עם ההיסטוריון המצרי מאגד פארג

באדיבות ממר"י

http://www.memritv.org/clip/en/4932.htm

* * *

רות ריכטר

תפילות

 כבר שעות אחדות אנחנו נוסעים דרומה. בבוקר צלחנו את מישור החוף, ובצהריים פילסה מכוניתנו את דרכה בין שדות חיטה שנקצרו וחורשות אקליפטוסים קטנות שנשתלו בשקעים ובקפלי קרקע צחיחים, והם מנסים לשווא לקשט בכתמים כהים של ירק את הנגב השחון. עתה, כשהאריכו הצללים והאור נוטה מערבה, אופפת אותנו דממה רכה המשרה עלינו נינוחות ושלווה. בשתיקה מהורהרת אנחנו נוסעים, ואין לנו צורך בדיבורים מיותרים, כי כמו תמיד זורמות גם עתה מחשבותינו כהרגלן במסלולים מקבילים, והן מכירות זו את זו גם בלא מילים. 

אור שקיעה מופז פושט על המרחבים הבהירים, ונגוהותיו נשברים על המדרונות ועל קירות הקניונים המרוחקים של הרי אדום. ביד בוטחת מנווט האיש שלי את מכוניתנו בצד הרי ערבה מזוותים, רחוקים, טובלים בגוונים מתחלפים של סגול וזהוב, ומשמשים תפאורה גרנדיוזית למחזה רב עוצמה. ערפילי דמדומים עוטפים את ההרים, ושרטוטיהם ספק נראים ספק נעלמים מבעד לאד האפור והאור העמום שאיבד משקיפותו.

כמו מאליה נשלחת ידי אל מקלט הרדיו ולוחצת על הכפתור. קולות מלל צורמני וצלילי רוק רעשניים שאינם לרוחי בוקעים מהמקלט, ואני ממשיכה לברור בין התחנות עד שעולים צלילי שירים עבריים של סתיו, והם פושטים ממכוניתנו אל הפסגות המבהיקות בכריכי צפחותיהן,  ומכים בפסלים נוראי הוד שחצבו הרוח והמים בבשר ההר ליד סוככי שיטות ושיחי אשל מוכי אבק וסחף.

 אני אוהבת להאזין לשירים הישנים והטובים שליוו אותי בימי ילדותי ובימי שירותי בצבא. חביבה עליי התרפקותם המתגעגעת על העבר, והם מביאים לי מקומות שאהבתי, מראות ממחוזות החלום והתקווה, תפילות של נחמה וגעגועים אל מה שהיה ואל מה שיהיה. יש שירים שמחים ויש שירים המביעים צער וכאב, אבל אפילו כשמספרים שירינו על עצב ויגון, אין בהם ייאוש מר ואפל, ולרוב הם נושאים עמם ציפייה לימים טובים שעוד יבואו לנו.

 כיוון שאינני יודעת להתפלל אני מרבה לשיר, ומילות השירים השגורות בפי הן תפילותיי. קולי אינו ערב ואינו צלול, ומנגינות השירים בוקעות מגרוני כשהן מסורסות קמעה. אבל אין לי צורך בביצועים וירטואוזיים כדי לבטא את געגועיי. יש שהשירים מקווים דמעה נסתרת בעיניי, ויש שהם מאירים את פניי בבת שחוק של סליחה, ואני מלווה בקולי הסדוק את הצלילים, ושרה על אודות הדברים שאולי לא היו מעולם, על ההר הירוק כל ימות השנה, על רעות שנקנתה בדם, על ברק השמיים ותפילת האדם ועל צער השתיקה שאינו שוכך, והשירה שוטפת במרחבי הערבה, סוחפת אותנו עימה, ומקצרת את דרכנו הארוכה והחדגונית.

לעיתים מצטרף גם בעלי בהמהום קל אל השירה שלי, ואז נדמה לי שהתאחדו מחשבותינו והיו לזרם אחד המפכה באיטיות חרישית במרחבי הזמן, ושירינו מהדהדים במישורים רחבי הידיים, מביאים לנו רוגע, ומיטיבים עם נוף המדבר היבש הנפרש לעינינו מבעד לחלונות המכונית.

עתה בוקע ממקלט הרדיו קולה של הזמרת שאהבתי. תחילה היא שרה משירי המשוררים שאת שיריהם קראתי בנעוריי, ואחר כך היא ממשיכה בשירי-עם נוסטלגיים ובשירים חדשים שמנגינתם ממהרת להתנגן בנו, ולחנם ממשיך להדהד באוזנינו שעות רבות ואינו מרפה. הזמרת מקנה לשירים ממד דרמטי וצלילים של כנות ואמת, ומילות השיר הקולחות בשטף מגרונה מתרוננות בלא מאמץ בקולה הצלול והמלוטש, כצולע נגרר קולי הצרוד, המגמגם, אחרי קולה הרך של הזמרת, ומילותי עוקבות ומחזרות אחרי מילות השיר המדויקות ועזות הביטוי שהיא משמיעה בקולה הבהיר.

 "איזו דיקציה נפלאה. כל מילה ברורה כל כך," אני אומרת לבעלי, וצליל של קנאה עולה מגרוני.

 פגם יש בדיבורי, ולכן אני מרבה לקנא באנשים ששיחתם קולחת ושוטפת ומשפטיהם ברורים ובהירים. משחר ילדותי דבק בי הרגל רע של גמגום, ואינני יכולה להיפטר ממנו. כבדת פה וכבדת לשון אני. מחשבות מרות מלוות אותי בגלל גמגומי המשונה, ומפח נפש תמידי וצער רב הסב לי. עצות שקיבלתי מרופאים, תרגילים שתירגלתי ושיעורים שלמדתי מפי מומחים בתראפיה של הדיבור לא חילצו אותי ממצוקתי ולא ריפאו אותי מגמגומי. מומי כמעט אינו ניכר כשאני שוהה בחברת בני ביתי, תלמידיי וידידיי, אבל כשאני מנסה להביע את מחשבותיי ורגשותיי בפני זרים, כושלת לשוני ואיננה מוצאת את דרכה. דומה שבמחיצתם היא מאבדת מגמישותה, מועדת במכשולים ובמהמורות עלומות, ומנסה שוב לחזור ולהמשיך בדרך הנפתלת, אבל איננה מוצאת לה מנוחה עד שמאיר לי הזר את פניו בחיוך. אז מוצאת לפתע לשוני העיקשת את נתיבה, וממשיכה בדרכה עד למכשול הבא. אבל עכשיו, כשאני שרה בקולי היגע, גמגומי אינו ניכר, ונדמה לי שהמנגינה סוחפת את הברות המילים בעקבותיה, מנחה אותן בשביל צר ומתפתל, וסועדת אותן לבל תסטינה אל התהום.

פתאום נגלית לעינינו בצד הכביש, מאחורי עיקול הדרך, מכונית קטנה ובהירה, תקועה בחול המדבר מול חורש קטן של שיטים, ולידה עומדת אישה צעירה ובנה הקטן זברועותיה. בעלה גוחן על מנוע מכוניתם המקולקלת, ומביט בו במבט דאוג וחרד, והיא מאותתת לנו בידיה בייאוש שנעצור.

הבטתי באישה בתימהון. האם מטעות אותי עיניי? אשה יפה זו, העומדת בלב המדבר חסרת אונים ונסערת כשתינוקה בזרועותיה, היא הזמרת שאת שיריה שרתי עכשיו!

עצרנו. אני מחייכת אליה בחביבות, ורואה שהיא צעירה ממני בשנים רבות. אובדת עצות היא בוחנת בדאגה את פניו הלוהטות של בנה המייבב, ומבטה מתעכב על טיפות הזיעה הזעירות, המבצבצות במצחו ובקצה חוטמו וניגרות בקילוחים דקים על פניו הסמוקות.

בינתיים רוכן בעלי ליד בעלה, ושולח את ידיו לקרבי המנוע המקולקל שהדמים לפתע בלב הערבה הלוהטת. דמדומים של שלהי היום יורדים לאטם, אבל החום מעיק. רוח המדבר היבשה זורה בפנינו גרגרי חול, ואור בהיר חוזר ממישורים מלבינים שוואדיות סדוקים מבתרים אותם כקמטים בלחיו של איש זקן, ורק שיחים בודדים של מלוח ואשל צומחים במרחביהם.

"בואי, נשב בצל השיטים," אני פונה לזמרת בלא היסוס, כי נדמה לי שאני מכירה ויודעת אותה ואת מחשבותיה, וכבר אני לוקחת ממנה את תינוקה הבוכה ופונה לחורש המוצל שלידנו. חסרת אונים היא נשרכת בעקבותיי, מעיניה מבצבצת מבוכה, ובידה מכל המים הקרים שהוצאתי מתא המטען.

אנחנו יושבות בצל, ואני מוחה בממחטה של נייר את פני הילד הלוהטים, ומשקה אותו מים בכוס חד פעמית של נייר. אחר כך אני מלטפת את פניו בגב ידי, והוא נרגע מעט ומחייך אליי בלא מורא. גם אימו גומעת בלהיטות מהמים ורוחה שבה אליה.

בעלי ובעלה נוסעים למוסך הקרוב, ואנחנו נותרות לבדנו עם הילד הקטן בלב הישימון, תחת כיפתם הדלילה של עצי השיטה. הילד הרוגע משחק בדממה באבני החול המתפוררות, ואנחנו משתרעות ושותקות בצל העץ שתרמילי פירות מסולסלים משתרבבים מענפיו, וכדורי פרחיו הלבנים מדיפים ריח משונה וזר. מבעד לעלווה הבהירה מתגלית פיסת שמיים כחולה, חסרת עננים, ורוח המדבר החמה מסחררת עמודים של חול במרחבי המישורים שבאופק.

תחילה טוב לנו לשתוק ביחד, והזרות השורה בינינו אינה משסעת את זרימתם של הרהוריי. יודעת אני את הזמרת הזאת שנים רבות. כחברה וידידה היא לי, כי הרבינו לשיר ביחד את שיריה. לכן הותרו לפתע כבלי לשוני, והיא מפירה את השתיקה ומתגלגלת בלא מעצור. שלא כמנהגי, שוטפת וקולחת עתה שיחתי בלא הפוגה, ודבריי זורמים בלא גמגום ובלא פגם, ואני מספרת לזמרת סיפורים שחיברתי בליבי על שיחות השיטים עם התמר, על הגבעות שהיו פעם שדי נשים בדוויות שמתו במדבר ועל השמש הכתומה, הזוהרת, המתכסה מדי ערב מול ביתנו שבכרמל בשמיכת ים בוהקת ומוורידה בזוהר של שקיעה. שירים שחצבתי מליבי ולא העליתי על הכתב אני מדקלמת באוזניה, ודבריי קולחים אודות הערבה הרחבה והיבשה הזאת, שצחיחותה מעצבת את דמות עמנו כמו התנ"ך וכמו ירושלים. גם על פחדי וחרדותיי מהמוות ומהזיקנה אני מספרת, וכל הזמן אני נושאת בליבי תפילה שהזמרת שלי תבין. הרי היא חייבת להבין! היא יודעת להלביש את שירינו באדרת של כנות ואמת, להכניס בשורתם ללבנו, להפיח בנו תקווה ועידוד, ולתת לנו כוח להמשיך הלאה... הלאה...

אבל הזמרת איננה מבינה. עיניה בוחנות אותי במבט משונה ומשתאה שאין בו חיבה ואין בו הבנה, ואני רואה שפחד וחשד מעורבים בקורטוב של כעס מציצים בי מתוך עיניה.

"נו, די כבר, גברת!" היא קוטעת את דבריי בניכור ובזעם.

"א... א... א... אבל... אבל... אבל מ... מ... מדוע?"

"כי את מדברת דברים מוזרים, מפחידים, חסרי היגיון. דברים שאין להם שחר!" היא עונה ומפנה אליי את גבה ברוגז מופגן.

ושוב אנחנו שותקות שעה ארוכה, אלא שעתה שתיקתנו המתמשכת רווייה טינה ומשרה מועקה. גם הילד חש שנפל דבר בינינו, והוא פוסק ממשחקו ובוחן את פנינו בתמיהה.

כעבור שעה, כשחוזרים הגברים מהמוסך במכונית שתוקנה, אני מספיקה עוד לשמוע את מילותיה הנלחשות באוזני בעלה: "מדוע עזבת אותי לבדי במדבר עם המשוגעת הזאת?!" ובדבריה היא רומזת בידה לעברי, עיניה זורות איבה וחרדה, והיא ממהרת להיכנס עם בנה למכוניתם, ואינה מברכת אותי בשלום של פרידה.

גם אנחנו ממשיכים לנסוע, וכשאנחנו מתקרבים לאילת מתכהים ההרים באחת, העיר מתחילה להעלות את אורותיה המהבהבים, וימה הכחול, שאין עוד תכלת כשלו בכל הארץ, נפרש לעינינו מבעד לשרטוטי ההרים המאפירים. אבל אני לא רואה את כל אלה. עלבון ורוגז מפעפעים בי ויוצקים בי את ארסם. פני לוהטים, כאב, כעס וחרטה ממלאים את לבי, ואני יודעת שעתה יפעפע בי הזעם ימים רבים. כדרקון בעל אלף ראשים יצוץ עלבוני ויכרסם בי כתולעת הנוברת בעץ. ואני, אנה אמלט מפני עצמי?

האם כך חש קין כשלא נרצתה מנחתו?

ימים אחדים שהינו באילת. יש האוהבים את העיר בזכות אורה הבהיר, הבוער בכוח כל ימות השנה, ויש האוהבים את נופה המדברי ואת הריה הזהובים, העוטרים לה פסגות זרועות אבנים בהירות, אבל אני אהבתי את אילת בזכות דגיה המרהיבים ואלמוגיה הצבעוניים, רבי הצורות, הנגלים לעיני מבעד למסכת הצלילה כשאני שוחה מעל השונית וצופה בהם במעמקי המצולות התכולות. אני רגילה למצוא כאן מדי שנה מנוחה ולהירגע מטרדות היום-יום, אבל הפעם אינני מוצאת את השקט המבורך. אני מביטה בדגים צבעוניים השוחים לאטם בזוגות ובלהקות, רועים בין האלמוגים, מלחכים את סלעי השונית, ומרחפים באצילות מול קירותיו הזקופים של אלמוג האש הלימוני, אבל דעתי מוסחת מהם, ומחשבות רעות מכרסמות בי, טורדות את מנוחתי, ומסיטות את הרהורי ממראה התהומות הטובלים בזיו האור הנשבר ומעולם האגדות הקסום הזורם במעמקי הים.

לפנות ערב, בחדר שבמלון, בוקע קולה של הזמרת ממקלט הרדיו, ואני זוכרת את דבריה הבוטים ומסובבת את המתג כדי להשתיק את קולה. שוב מחלחלים בי עלבון ורוגז, ומעלים בי אדוות של כעס ואכזבה. הזאת הזמרת שידעה לצקת חיים בשירים שאהבתי? הזאת האישה שבראה שנית את שירינו בלבבות?

 בעלי מביט בי בתימהון. "מה קרה לך? מה התרחש ביניכן שם, במדבר, כשנסענו למוסך?"

אני מושכת בכתפי, והוא מביט בי  בתמיהה ואינו מתווכח.

 עיניה הירוקות של הזמרת מביטות בי בבוז ובזלזול ואינן מרפות. חסרת אונים אני עומדת מול  כעסי. יש שעלבוני פורץ כהר געש שרגיעתו כוזבת, ויש שהוא שוכך מעט, אבל לעולם אינו חדל לבעבע, להאיץ את פעימות לבי ולהכות ברקותיי.

כעבור ימים אחדים אנחנו מעמיסים שוב את המזוודות על המכונית, ולאחר צלילה חפוזה של שחרית פונים לחזור צפונה, לביתנו שבכרמל. ושוב גומאת המכונית הקטנה מרחבים, מקרטעת בקול בוכים כשהיא מטפסת לפסגת ההר, ונאנחת בכבדות כשמגביר בעלי את מהירות הנסיעה. מקלט הרדיו חוזר ומשמיע חרישית את השירים שאהבתי, אבל אינני יכולה לשיר עוד. המלים נבקעות ונתקעות בגרוני, ואינן יכולות להיחלץ ממנו.

פתאום, כשמטפסת מכוניתנו במעלה אחד ההרים שבעיקול הדרך, מופיעה מולנו משאית כבדה ומאיימת. במהירות נוראה היא מתגלגלת לעברנו, סוטה ממסלולה ודוהרת לקראתנו בגניחה עזה, חסרת מעצורים. אלוהים! רק מרחק זעיר מבדיל בינינו ובינה! לרגע נדמה לי שלא ניתן למנוע את התאונה הנוראה הצפויה לנו, אך ברגע האחרון מסיט בעלי בחוזקה את ההגה, והמכונית הקטנה יורדת לשולי הכביש, נוטה על צדה, ונתקעת בחול הרך שבשולי הדרך. גם המשאית נתקלת בקיר ההר לא רחוק מאתנו, ומתא הנהג יוצא נהג מבוהל, חיוור וקצר נשימה, ועיניו החרדות בוחנות אותנו בדאגה.

אני מנסה להתנער מתדהמתי, מיישרת את אבריי, ונחלצת בכבדות מהמכונית. תודה לאל! כנראה שיצאנו בלי פגע! הרי יכולנו להידרס, חלילה! היינו יכולים ל... ל... למות... למות... למות פה...  פה... פה... ב... ב... במד... במד... במדבר...

"את בסדר? לא נפצעת?" שואל בעלי ובוחן בחרדה את פניי.

"כ... כ... כן...א... א.. אבל... אבל.... אבל  קר... קר... קר לי, קר לי כל... כל... כל כך."

 במדבר לוהטת שמש איומה, וחומה המהביל מרעיד ומערפל את אוויר הערבה, אבל שפתיי כחולות ורוטטות, ורגליי נוקשות ברצפת המכונית, ודפיקותיהן המונוטוניות מסגירות את פחדי ומעלות קול מרגיז. בעלי מכסה אותי בשקי השינה הנמצאים דרך קבע בתא המטען של המכונית, אבל הרעד המביש אינו פוסק, וממשיך לזעזע את גופי.

נהג המשאית מביט בנו בחרדה. הוא צולע לקראתנו, ידו זבה דם, ובעיניו דאגה כנה לשלומנו. חסר אונים הוא מבחין ברגלי הרועדות המכות ברצפה, בידי הרוטטות וברעד האוחז בי ומטלטל את גופי.

"צריך לקחת את הגברת לבית חולים. אני חושב שיש לה סימנים של הלם,"  אומר נהג המשאית ומתבונן בי בדאגה.

"לא... לא..." אני עונה במבוכה, ומתביישת ברעד הנורא המשמש הוכחה חותכת לחרדתי ולפחדי.

בינתיים נקבצים סביבנו נהגים רבים. הם מציעים את עזרתם, מפשפשים במנוע המכונית, משיאים עצות, ומסייעים לבעלי להעלות את מכוניתנו הקטנה על הכביש ולהתניעה. ואנחנו ממשיכים בדרכנו במכונית הפצועה והגונחת.

הרעד שאחז באבריי אינו פוסק, ועל אף החום הנורא מפלחות צמרמורות של קור את גופי והדם אוזל מפני. דקות ארוכות אנחנו נוסעים בשתיקה, ואחר כך מפעיל בעלי את מקלט הרדיו, ומיד עולה ממנו קולה של הזמרת שפגשנו במדבר, ושוב היא מבקשת עבורנו נחמה, מנסה להעניק לנו מרגוע ותקווה, וקולה קולח ומודה על הדברים הפשוטים הנותנים טעם לחיינו. שוב היא שרה על ידידות ואהבה, והמילים נושאות עבורנו תפילה, ומעלות בעיניי דמעות חמות ומלוחות.

ידי משתלחת כדי לכבות את קול המקלט, אבל נעצרת באמצע הדרך ונשארת תלויה באוויר, כי השיר הממלא את חלל המכונית סוחף אותי עימו. חרישי ומרגיע הוא ממשיך לזרום, וקולי רווי הדמעה, הצרוד מעט, מלווה את המנגינה ומחזר כהרגלו אחרי המילים. הרעד בגופי פוסק, הקור הנורא חולף, וחום נעים פושט בגווי ומעלה אדמומיות בפניי ובשפתיי שהכחילו. עיניי נעצמות מאליהן, ועוד מעט תיפול עליי התנומה הברוכה, ותקצר את דרכי הארוכה הביתה.

בצד הדרך, בטרם אירדם, אני מספיקה להבחין בזמרת, בבעלה ובבנה החונים תחת עץ תמר ששמשו מרובה מצלו, ובטרם תיפול עליי התנומה הטובה, אני מחייכת אליה מרחוק חיוך של סליחה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.6.15

* מראית עין של איזון – העובדה שבניגוד לעבר, דו"ח האו"ם מאשים גם את המחבלים בפשעי מלחמה, יוצרת מראית עין של "איזון", אך זהו מצג שווא צבוע. זהו מצג של איזון  בין תוקפן למתגונן; בין מי שמשגרים טילים מכוונים, לאורך שנים, לעבר אוכלוסייה אזרחית – לבין מי שנאלצים לפעול כדי להשתיק את מקורות הירי. זהו מצג של איזון, כביכול, בין מי שהופכים אוכלוסייה אזרחית וילדים למגן אנושי ומחסה לטרוריסטים היורים לעבר אזרחים, לבין מי שעושים כל מאמץ, שאין לו אח ורע באף צבא בעולם, כולל אובדן במודע של גורם ההפתעה, כולל סיכון חיילי צה"ל, על מנת למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחי אויב.

המסקנה האחת מן הדו"ח, היא שלילת זכות ההגנה העצמית מצה"ל. האמירה של הדו"ח היא שאסור לישראל להגיב על ירי רקטות לעבר אזרחיה. 

* צוק איתן בקליפת אגוז – מולי עומד מחבל, התופס מחסה מאחורי ילדה פלשתינאית קטנה והוא מכוון את הרובה שלו לעבר הילד שלי. מה עליי לעשות בחלקיק השנייה שלרשותי? ואם המגן האנושי של המחבל ייפגע כשאגן על ילדי, מי אשם בפגיעה? זאת השאלה שניצבה בפני ועדת האו"ם. ומסקנת הוועדה – שני הצדדים ביצעו פשעי מלחמה. זו צביעות שאין כדוגמתה.

* עיתוי מוזר – בעבר, דו"חות מן הזן של דו"ח האו"ם על "צוק איתן", התפרסמו בדרך כלל סמוך לפסח.

* דו"ח ה... – הכותרת ב"ידיעות אחרונות" בעקבות דו"ח האו"ם על "צוק איתן" היא "דו"ח הצביעות". הגדרה מדויקת. מעניין מה הייתה הכותרת אילו הדו"ח התפרסם לפני הבחירות.

* לעזרת הדרוזים – לאורך כל מלחמת האזרחים בסוריה, אני מטיף לנייטרליות מוחלטת והימנעות מכל מעורבות, שעלולה להטביע אותנו בביצת מלחמת בני חושך בבני חושך המתחוללת שם.

אולם סכנת הג'נוסייד בעדה הדרוזית מחייבת אותנו לצאת לעזרתם. ודוק – אין כאן תמיכה כלשהי בצד שהם חלק ממנו, משטר אסד, בן בריתה של איראן וחיזבאללה, דיקטטור צמא דם ורוצח המונים נתעב, אויב מר של ישראל. מדובר אך ורק במחויבות לעדה הדרוזית.

המחויבות אינה בזכות בני העדה בסוריה, אלא בזכות העדה הדרוזית בישראל. מאז קום המדינה, הדרוזים הם בעלי בריתנו הנאמנים, שותפים בבניין המדינה ובהגנה עליה. בני העדה הדרוזית מתגייסים ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל, באחוזים גבוהים יותר מאשר בקרב הציבור היהודי. רבים מהם משרתים כדרך חיים בכוחות הביטחון; במשטרה ובשב"ס. ורבים רבים מהם מסרו את נפשם למען ביטחון המדינה.

אנו, כמדינת הלאום של העם היהודי – עם מפוזר בתפוצות רבות, הרואים במחויבותנו לבני עמנו באשר הם, את אחד הנדבכים המרכזיים של מהות המדינה היהודית, יודעים להזדהות עם רגש הסולידריות של אזרחי ישראל הדרוזים עם אחיהם בסוריה, הנמצאים בסכנת טבח. ובשעתם הקשה, עלינו להחזיר להם חוב של כבוד, ולפעול להגנה על אחיהם הנמצאים בסכנה.

על ישראל להודיע על מחויבותה לשלום הדרוזים בסוריה ולהבהיר שלא תאפשר לפגוע בהם. על ישראל לרתום למחויבות זו את ארה"ב ומדינות העולם החופשי. על ישראל לסייע לדרוזים באמצעות אספקת נשק, אימון כוחות, משלוח ציוד רפואי ואספקה.

לטווח הרחוק, לימים של אחרי מלחמת האזרחים, שבה צפויה התפרקותה של סוריה, שמאז ומתמיד היתה מדינה מלאכותית שניסתה לכפות לאומיות מומצאת על עדות השונאות זו את זו שנאה עזה; על ישראל לפעול לכך שתקום מדינה דרוזית עצמאית בחלקו הסורי של הגולן, לצד הגבול עם ישראל. מדינה שתחיה עימנו בשלום וביחסי שכנות טובים.

* פיוס או פייסנות – עקרונית, יש לישראל אינטרס ליחסים חמים עם כל מדינות העולם, בוודאי עם כל מדינות האזור ובוודאי עם מעצמה אזורית כטורקיה. ולכן, אין סיבה לראות בשלילה את השיחות שמנהל מנכ"ל משרד החוץ ד"ר דורי גולד עם הטורקים, על הפשרת היחסים בין המדינות. עם זאת, קשה להאמין שהפשרה כזאת תיתכן בעידן ארדואן.

השאלה היא האם מדובר בשיחות על פיוס – מתוך כבוד הדדי או על פייסנות, שבה ישראל זוחלת על גחונה כדי לפייס את ארדואן, על מנת שימשיך לדרוך עליה למחרת. בעניין הזה, איני סומך על נתניהו, לנוכח מדיניותו בעבר: התנצלותו בפני הטורקים על תוקפנותם נגדנו ונכונות לפצות את טורקיה על המחבלים שנהרגו במעשה איבה נגד ישראל, במקום לדרוש מהם פיצוי על פציעת חיילי צה"ל בפיגוע מרמרה. אם נתניהו ממשיך לנהוג באותה דרך, מוטב לוותר על ההפשרה.

* פרופסור גמור – מתניה בן ארצי, נאד אקדמי נפוח, פרופ' למתמטיקה, פירסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו היא תמציתו: "אין דבר כזה 'לאום יהודי'." המאמר הוא ערימת אשפה של הבלים פסבדו אינטלקטואליים ופסבדו היסטוריים, שנועדו להכחיש את קיומו של עם יהודי. יש רק דת יהודית, הוא מבהיר ברגע של לארג'יות.

אין טעם לבזבז זמן על ערימת ה"טיעונים" שלו, כי הם באמת לא חשובים. מה שחשובה היא התכלית אליה הוא חותר, ולשמה הוא ממציא (או ממחזר גרוטאות מן הערמה של שלמה זנד) את טיעוניו – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית.

יש להם בעייה, לשוללי המדינה היהודית, להצדיק את טיעוניהם, כאשר זכות ההגדרה העצמית של כל עם במדינה ריבונית בארצו, נחשבת זכות טבעית. לכן הם מצאו פטנט לפתור את בעייתם – להכחיש את קיום העם היהודי. אם אין עם יהודי, הרי שאין מקום למדינת לאום של לאום שאינו קיים. מ.ש.ל. כל כך פשוט.

בן ארצי מדבר על "לאום ישראלי". אין חיה כזאת לאום ישראלי. מדינת ישראל היא מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל. מהו עם ישראל? העם היהודי. כלומר, באמת ובתמים, הלאום הישראלי והלאום היהודי – חד הם.

ומהו ה"לאום הישראלי" עליו מדבר בן ארצי? זהו ניסיון להעניק מונח פוזיטיבי לרעיון נגטיבי מובהק. הדבר היחיד שיש ב"לאום הישראלי" עליו מדבר בן ארצי, הוא מה שאין בו – הוא לא הלאום היהודי.

כל כך לא מפתיע ש"הארץ" מעניק במה לערימת ההבלים הזאת.

* איחוד אינטרסים – כשלוי אשכול שירת כשר החקלאות והפיתוח, הוא המשיך לכהן גם כגזבר הסוכנות, כראש החטיבה להתיישבות בסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". היום השילוב הזה היה נחשב לאבא ולאימא של ניגוד האינטרסים. אולם מטרתו של אשכול היתה ריכוז כוח לצורך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה: קליטת מאות אלפי יהודים ויישובם במאות יישובים חדשים, כמעט כולם חקלאיים, לאורך גבולות המדינה, הבטחת ריבונות ישראל על השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות ומניעת חזרתם של הפליטים. זאת, במדינה ענייה ביותר, הסובלת מבידוד מדיני, שזה עתה יצאה ממלחמה קשה שבה נהרג אחוז מן האוכלוסיה (בהשוואה לימינו – 80,000 איש). במדינה מסודרת במאה ה-21 – איחוד תפקידים כזה אינו רצוי וכמובן שאין לחזור לכך. אך כמה אנו חסרים מנהיגים כאשכול – איש חזון וביצוע משכמו ומעלה, שידע לסחוף אחריו את מיטב הכוחות כדי לבצע בהצלחה את הלא יאומן, את כל מה שנתפס כ"בלתי אפשרי". אלמלא אותה חבורת מנהיגים יוצאת דופן, בהובלתו של בן גוריון, לא היה אפשר היה להקים את מדינת ישראל.

* שירות למופת – לפני כשבועיים קניתי חבילת פסטרמה של חברת "יחיעם". כשפתחתי, מצאתי שעובש עלה על הפרוסות, אף שתאריך התפוגה עוד רחוק. התקשרתי לחברה. נעניתי באדיבות רבה. איש השירות התנצל והסביר לי מה עלולה היתה להיות הסיבה לתקלה. נשלח אליי מכתב התנצלות, ושלוש חבילות פסטרמה בשלושה טעמים שונים.

תגובת "יחיעם" היא שירות למופת.

* ביד הלשון: יושבת בביתול – 11 שנים מלאו לפטירתה של נעמי שמר, המאהבת הגדולה של השפה העברית, שידעה אותה, פלירטטה עמה וליהטטה בה. נעמי שמר שלטה בכל משלבי השפה העברית, מן השפה הספרותית הגבוהה ביותר ועד שפת הרחוב והסלנג, אותה כינתה בשם החיבה "דִבְּרִית", והיטיבה לדלג בין משלב למשלב ולצרוף מהם את שירתה הנפלאה. והיא ידעה לשחק בשפה במשחקי לשון, בהומור הנפלא שאִפיין אותה.

במילות השיר "סמוך על התרנגול", כפי שהוא מופיע באתר שירונט ובשירונים רבים, מופיעה השורה: "אך עודנה יושבת בביטול". השירונים תיקנו "שגיאה" בעברית של שמר. היא כתבה "בטעות" "יושבת בביתול" והם תיקנו לביטול, הנגזרת מן המילה בטלה. וכך הם החמיצו את הפואנטה. נעמי שמר שילבה בין המילה ביטול, לתיאור חוסר מעש, לבין הבתולים, כדי לומר שאותה תרנגולת אומללה, שנדחקה לסוף התור ולא זכתה בחסדיו של "תרנגול בן גבר", יושבת באפס מעשה ... ועודנה בתולה.

בשיר המקסים, מתוך המחזה "חמש חמש", שולחת נעמי שמר חץ סטירי לכור מחצבתה, הקיבוץ, ולקדושת הוותק והתור. אותו תרנגול בן גבר, התרגש כאפרוח בן שעה, כאשר ראה  אותה פרגיונת נפלאה על גל הזבל. אך מיד, כל בנות כרבולת "הקימו קרקרה" (איזה ביטוי מקסים): "תואיל הפרגיונת לחכות לתורה... יש תור, יש סדר."

וכך, בעודה ממתינה בסבלנות לתורה, הפרגית היא גברת, אך "עודה יושבת בביתול". ואילו הגבר... המסכן, התחתן עם כל הלול.

* * *

אלי מייזליש

1. שייחרב העולם, העיקר שתקום פלסטין

משאת נפשם של כמה שמאלנים בישראל היא: שייחרב העולם, העיקר שתקום מדינה פלסטינים בגדה ולו ליום אחד.

זו שאיפה אולטרא אלטרואיסטית ולא רק טיפשות אלא יוהרה נעדרת כל אמת.

כי מה יוצא לו לאלטרואיסט? לתת ליריב את שלך מבלי לקבל תמורה? הנה דוגמא שראיתי מחלון בית שימחיש את המצב:

גרתי פעם ליד שני שכנים, האחד מיליונר-עבריין, שמעולם לא שילם מס הכנסה עם וילה ו-2 מכוניות פאר שחשב כי הוא מ"מ אל-קאפונה. לידו ממש גרה משפחה פשוטה שהיתה להם חנות קטנה בשוק לכלי בית. והנה, לפנות בוקר מגיעה שיירת משטרה, מקיפה את ביתו של המאפיונר, עושה חיפוש, מוצאת מיליון דולר במזומנים בשני קרטונים מתחת למיטה ועוד ועוד חפצים מוברחים ללא מס. אסרו אותו באזיקים, העמיסו את כל הכבודה על שני טנדרים, ואשתו מייללת ומייללת; "חזי, הם לא השאירו לי גרוש איך אלך למכולת...?"

בוכה ובוכה, והנה השכנה פותחת חלון ואומרת לה : "שושנה,  אל תבכי ואל תדאגי, נשאר לי עוף קפוא אחד בפריזר לשבת. בואי וקחי אותו."

באה השכנה, לקחה את העוף, וההיא נשארה עם אבקת מרק.

ככה השמאלנים האלה: הוי פלסטינים, בואו קחו את המדינה, אנחנו נסתפק בספינות אכסודוס חזרה לאירופה.

האלטרואיסט לא ינוח ולא יישן עד שהשכן הבנדיט יקבל גם את המיטה שלו ולא רק את הבית.

כי מה הם חושבים? מה? אחרי שניסוג לקווי 67' יתחילו הפלסיטנים לבנות בתי ספר למוסיקה ומחול מודרני? או שכל זב פלסטיני מקלקיליה ומצורע ג'יהאדיסטי מעזה עם קלץ' ביד או מרגמה 120 – יתחיל לירות לכיוון גבעתיים ותל-אביב.

ואז יגיע השופט שאבס או גולדסטון ויאשים את ישראל בפשעי מלחמה וברצח אלפי ילדים פלסטינים ולא משנה מאומה שהערבים מיד-מיד אחרי הנסיגה וחתימה על הסכם שלום, החלו בירי והפרו את כל הסכמים.

כאמור, שיישרף העולם – העיקר שתקום פלסטין. ואם הם יירו? אז מה? יש ספינות בנמל.

השבוע שעבר חלף עם 2 אירועים דרמטיים. האחד, פרשת קוטלר וכל התרבות הבהמית שלו. והשני, אזעקה בצפון הגולן שהוריד למקלטים כמה אנשים.

אתחיל באזעקה והנה התסריט.

באולפן קול ישראל קריינית משוגעת שבקול צווחני ומפחיד פותחת: בצפון הגולן נשמעת כעת אזעקה... מצטרף אלינו מהגולן בשידור חי אריק מעין זיוון.

קריינית: אריק? נכון שיש אזעקה? יש כבר נפילות?

אריק: כן. יש נפילות של דובדבנים לתוך הארגזים. אנחנו כאן בערך 30 קוטפים בשיא העונה.

קריינית: אין אזעקות? אין נפילות? לא רצים למקלטים?

אריק מחייך: גברת, אין שום אזעקה ומה שאני שומע זה נפילות של הדובדבנים מהעצים...

קריינית: הרי יש בגולן מצב חרום ואתם ליד הגדר? אין אזעקות ונפילות. כאן באולפן שומעים אזעקות... מה קרה לך, אתה חרש?

אריק משתגע מצחוק: גברת, אמרתי לך, אני 30 מטר מהגדר. לא היו נפילות ואין מצב חרום ואין אזעקות. שאגיד עוד פעם? ושתפסיקי לבלבל לי את המוח עם מצב חרום.

וככה  עוד ועוד, היא ממשיכה בשלה, ומנסה אצל ראש מועצת גולן ואצל תושבים אחרים שיודו שיש אזעקות ונפילות. ואין כלום.

לקראת שבת מופיעה ידיעה כך:"חשש לפיגוע." חשש. אתם מבינים? חשש. ומה? שני ישראלים נפצעו ואחרי זה אחד נפטר – ה חשש לפיגוע.

אז מי יותר משוגע קרייני הרדיו או הקוטלרים? או יותר נכון האלטרואיסטים מהשמאל.

2. חדשות מארה"ב

לפני כמה ימים נכנס צעיר לבן לכנסייה של כושים ורצח 9 מתפללים. לפני זה רצחו שוטרים לבנים בזה אחר זה נערים או מבוגרים ג"כ כושים. ולפני זה, בכל שבוע נכנס מישהו עם תת מקלע וקוצר עשרות תלמידי בית ספר. וזה כבר בעצם לא חדשות. כי מה חדש כאן?

כשלמדתי את תולדות ארה"ב ואיך סילק וושינגטון את האנגלים, שמחתי, כי גם אנו סילקנו אותם, אבל מיד אחרי 2 עמודים קראתי כי רצחו שם נשיא בשם לינקולן שהביא על ארצו מלחמת אזרחים בגלל העבדים הכושים. קרי: ויכוח על הדולר. למי יהיה יותר לדרום או לצפון.

נדמה לי כי מיליון אזרחים שהפכו בין לילה לחיילים נהרגו. למה? על כסף.

ביוני 48', כשבתקרית אלטלנה שהיתה תקרית פוליטית, נהרגו ביחד 17 אצ"לניקים ו-3 חיילי צה"ל, 20 אלה עדיין דוממים בכל אזכרה שנתית. שם? כל יום הורגים, רוצחים, מתעללים, ומה לא? אין חוק? בוודאי יש חוק – אז מה? למי אין שם אקדח? לא ראיתם סרטים?

והנה מגיח שוב הנשיא אובמה ובנשימה אחת מונה אותנו כמדינה יחד עם ארצו – ששם רוצחים.

השיפלות הזו מרקיעה שחקים. מי שעדיין קיווה שהנשיא יספיק במהלך השנה ומשהו שנותר לו לאמר מילה טובה עלינו – טועה. הוא כבר שרף את כל הגשרים.

איני יודע מה יקרה כשנצטרך להדוף את דאע"ש מגבולנו מתי שהוא, אבל מה שכן בטוח הוא – אובמה יהיה כבר נשיא לשעבר. האימה היא שכאשר נהרוג כמה מאות או אלפי דאע"שניקים, עדיין הוא יהיה נשיא. תתארו לכם שאובמה יסמס לנתניהו בערך כך:

"אדוני, הרגתם אלפי פלסטינים. לא מספיק לך? עצור או שאני עוצר לך את הדולרים."

אם יש אלוהים נתניהו לא יענה לו. ואם אין אלוהים נתניהו יענה לו כך:

"תעצור? הרי צריך אישור הסנט, לא? והסנט כבר הוכיח כי אינו שם עליך. אז לך כבר הביתה."

אהוד: מעניין מה תהיה הקריירה של אובמה, נשיא-לשעבר צעיר יחסית, לאחר שיסיים את תקופת נשיאותו השנייה. האם אפשר לשער שיילך בעקבות קרטר ויהיה אחד התועמלנים הפעילים ביותר נגדנו, ממומן בכסף ערבי?

* * *

זאב בן-יוסף

בלימת האנטישמיות ומעגל הדמים

חייבים לכבות את אש האנטישמיות ושנאת ישראל על ידי חקיקה נגד אנשי שמאל קיצוני שעדויותיהם השיקריות על צוק איתן הביאו להאשמת ישראל בפשעי מלחמה.

כל ילד בארץ ובעולם יודע היטב שמבצע צוק איתן פרץ בגלל מעשי טרור של החמאס בעזה, וירי טילים בלתי פוסק על הדרום ומרכז הארץ. לכן איש לא צריך להתפלא על שיממה אחרי שהאו"ם האשים את ישראל בפשעי מלחמה וזיכה מאשמה זו את ארגון הטרור חמאס, נורו שוב טילים מעזה על דרום הארץ. החלטות כאלה של האו"ם, המאשימות את הקורבן ומזכות את התוקפן, שימשו ומשמשת תמיד עידוד ודירבון של הטרור נגד ישראל. בסוף ניאלץ להגיב שוב, תיפתח מלחמה, יפלו המון קורבנות, תגיע האשמה חריפה יותר – וחוזר חלילה.

הבעייה היא בישראל ולא באו"ם

אבל חייבים לזכור ולהזכיר ללא הרף שאי אפשר רק להאשים את האו"ם בהחלטה המופרכת הזו.

היו אלה ישראלים, שחלקם אף שירתו במבצע צוק איתן, אשר הביאו לאו"ם עדויות אישיות על מעשים חריגים לכאורה שביצעו כביכול חיילי צה"ל במהלך המבצע, במקום להודיע על כך לצה"ל ולהמתין לתוצאות החקירה אצלנו. העדויות של אנשי שמאל אלה הם שהניעו את תהליך ההאשמה של ישראל בפשעי מלחמה.

כל עוד לא יימצא האמצעי למנוע מישראלים כאלה לגרום נזק חמור למדינה – אי אפשר יהיה להאשים רק את האו"ם. אי אפשר לדרוש ממנו שיתייצב ימינה לאנשי השמאל שלנו, שכוונתם טובה בעיניהם, אך היא בהחלט סוללת את הדרך לגיהינום.

הצעת חוק נגד דיבה על המדינה

חייבים לעצור את מעגל הדמים הגובר הזה, שכאמור מקורו קודם כל באנשי שמאל קיצוניים המוציאים דיבתנו רעה על לא עוול בכפנו. ממשלת ישראל חייבת להעלות מיד הצעת חוק שתמנע מארגונים ומיחידים לגרום למדינה נזק רב, שאולי הוא גם בלתי הפיך. שונאינו הרבים בעולם עולזים על אוזלת ידינו בעניין זה. אסור לנו להמשיך להוסיף דלק ללהבה העולמית הגדולה של שנאת יהודים ואנטישמיות, כי האש גוברת מיום ליום, והמקור שלה נמצא בתוך תוכנו. חייבים לכבות אותו – ומיד.

אהוד: תנוח דעתך, גם ללא עזרת המלשינים מתוכנו, שנאת העולם לישראל תמשיך לפעפע, גם במסדרונות האו"ם, כי הכי קל להאשים את ישראל ואת היהודים בכל פשעי העולם המוסלמי. זו היתה גם דרכה של הנצרות לדורותיה, להכות ביהודים.

* * *

מנשה שאול

אם יש ג'וקים תִבנה ארמון

הנשיא הטורקי טאיפ ארדואן בנה לעצמו ארמון מפואר ובו 1150 חדרים בעלות של 650 מיליון דולר – סכום שבטורקיה מאפשר קנייה של 6000 יחידות דיור.

הארמון הוקם על שמורת טבע, מה שקומם את מפלגות האופוזיציה שתקפו את ארדואן על כך במערכת הבחירות האחרונה. אך ארדואן בשלו, ולמרות הביקורת הציבורית, הוא עבר להתגורר בארמון באוגוסט 2014, כשנבחר לנשיא. הוא מתרץ את הבזבוז המשווע בכך שבארמון הישן יש מקקים ואין זה הולם את מעמדו של ראש ממשלה או נשיא.

אם הפתרון לבעיית מקקים הוא בניית ארמון, סביר להניח שלמחאה של האופוזיציה בטורקיה יצטרפו גם חברות המייצרות ומשווקות חומרי הדברה...

התוקפנות ועונשה

קצין בכיר בצה"ל התייחס לסיבוב הבא של העימות עם חיזבאללה באומרו כי: "מציאות הירי מהכפרים נגמרה. הפעם נפנה אותם. המטרה של צה"ל היא לגבות מחיר יקר כבר בהתחלה באמצעות תקיפה מאסיבית נגד אלפי מטרות בפחות משבוע ימים. נבהיר להם שהם צריכים להתפנות ומהר, כי אנו לא רוצים אלפי הרוגים."

תגובתו של חסן נסראללה לא איחרה לבוא, ובה איים כי חיזבאללה במלחמה הבאה יגרש מיליוני ישראלים מבתיהם. הוא גם ניסה להרגיע את תומכיו באומרו: "אל תקשיבו לאיומים האלה (של הקצין הישראלי). אני יודע שהללו לא ישפיעו עליכם, היות שהם חלק מנשק ההרתעה שבו משתמש האויב נגד ההתנגדות."

להלן מעט מן התגובות בעולם הערבי של המתנגדים לדרכו של חיזבאללה ומנהיגו ("אלשרק אלאווסט" 6.6.15):

הוי חסן נסראללה! הרם את קולך וצעק! כי על דיבורים אין מטילים מכס, כפי שאומר הפתגם הערבי. תשקר עד שהטיפשים יאמינו לך. עשה מה שאדוניך מצווים לעשות. ואם תצליח, אולי תזכה לקבל דרכון איראני ותוכל לחיות בקום הפרסית. העם הערבי שונא אותך. אז מדוע אתה צועק בערבית? צעק בפרסית!

נסראללה אינו מפחד, כי הוא חי במרתף עמוק עמוק, מוגן ובטוח. אבל תושבי דרום-לבנון דווקא כן חוששים מפינוי. המפונים לא יזכו לקבלת פנים מצד הלבנונים או הסורים. ואילו התקליט השחוק של 100 אלף טילים אינו מתיישב עם יכולתה של ישראל להתגונן. זהו סטטוס קוו מאז 1979.

מתי יבין נסראללה כי ישראל אינה אוייב של לבנון? עד מתי יקריב את עמו למען אומה שלא מגיע לה כלום מלבד מכות?

שיתוף הפעולה והשלום בין חיזבאללה וישראל עדיפים. העוינות והקטל בין שני הצדדים יכולים להימשך לנצח. אך ההבנה ושיתוף הפעולה הכלכלי והחברתי בין שני הצדדים – עדיף. שני הכוחות יכולים לשתף פעולה בפרוייקטים אסטרטגיים גדולים. כך אפשר להפוך את מאבק הדמים באזור, את הסכסוכים, את מלחמות הדמים ואת ההרס והחורבן – לשיתוף פעולה תרבותי שיניב יציבות ושלום.

על מה החגיגות

נשיא סודן עומר אלבשיר חוגג בימים אלה את תחילת הקדנציה השישית לשלטונו הנמשך כחצי יובל. אלבשיר זכה שוב להיות נשיא בבחירות מזוייפות שבהן אחוז המצביעים היה הנמוך ביותר ב-25 השנים האחרונות.

בתקופת שלטונו חוותה סודן כשלונות בתחומים רבים:

טבח על רקע גזעני בדרפור בדרום מערב סודן, שבמהלכו נרצחו או הוגלו 300 אלף מוסלמים בשל צבע עורם הכהה. את הטבח ביצעו ביריוני המשטר המקבילים ל"שביחה" של משטר אסד בסוריה. הביריונים של עומר אלבשיר נקראים "ג'ין ג'וייד" שמשמעו ג'יני על סוס במגמה להפחיד.

בתקופת שלטונו של אלבשיר התנהלה מלחמת אזרחים בין מוסלמים בצפון ונוצרים בדרום שבה נהרגו מאות אלפי בני אדם ובסופה חולקה סודן לשתי מדינות.

כלכלתה של סודן נמצאת במצב מתמיד של התדרדרות. וכך, למרות האדמה הפורייה ושפע המים במדינה, העם בסודן נזקק לסיוע בינלאומי באספקת מזון. בימים אלה עוגנות אוניות של ארצות-הברית בנמל פורט סודן ופורקות 47 אלף טון חיטה בסכום של 74 מיליון דולר כסיוע אמריקני.

למרות כל זה הושלמה הקמתו של ארמון נשיאותי מפואר בבירה חרטום על גדת הנילוס הכחול. סין מימנה את הקמת הארמון במלווה שיוחזר עד 2027.

בתקופת שלטונו של אלבשיר היגרו 8 מיליון סודנים בגלל מצוקה כלכלית. 2 מיליון מהם חיים במחנות בצ'אד ובמרכז אפריקה.

החגיגות לתחילת כהונתו הנוכחית של אלבשיר עלו מאות מיליוני דולר. רחובות הבירה קושטו באלפי דגלים, והבירה חרטום נוקתה באופן חסר תקדים – נושא שהפך ללעג ולקלס ברשתות החברתיות בסודן.

החגיגות הוחרמו על ידי ראשי מדינות-ערב, שכמה מהם שלחו אליהן נציגים בדרג נמוך. גם נציגיהם של האיחוד האירופי ושל ארה"ב החרימו את החגיגות.

גברים עם חיג'אב

לדבריה של הסופרת המצרית נואל אלסעדאווי, "אם האיסלאמיסטים דורשים מנשים להתעטף בחיג'אב, אני קוראת גם לגברים ללכת בחיג'אב, כי גם לגברים יש פיתויים מצד הנשים, השולחות אל הגברים מבטים מגרים."

דבריה, שעוררו תגובות בעד ונגד, נאמרו בראיון בטלוויזיה. נואל הוסיפה כי "המוסר הוא תולדה של חינוך ולא של ביגוד וקנאות דתית," וכי "החיג'אב הוא למורת רוחן של מרבית הנשים, אך הן נאלצות לעטות אותו על גופן בכפייה ומתוך פחד."

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 341.

* * *

מנחם רהט

געגועים לפרס: מה קרה לעוד נסיך ליכודי, הנשיא רובי ריבלין, שמעד והשיל מעליו

את סממני ה-ח' הקדמון?

מישהו יכול להסביר כיצד קורה שרבים מנסיכי הליכוד, מאבדים ביום מן הימים את הצפון ואת המצפון התנועתי, ובועטים ברגל גסה באידיאלים ובעקרונות שעליהם חונכו? מה מוליך אותם לנהוג כאותם לווייתנים, שבשל השתבשות מערכת המכ"מ שלהם, הם נפרדים מן הלהקה שלתוכה נולדו, וחותרים אל מותם על פני חוף לא להם?

קחו למשל אישה משכילה כמו ציפי לבני, נסיכה ליכודית מבטן ומלידה, בתם של קצין המבצעים של האצ"ל איתן לבני האגדי, ושרה לבני לוחמת האצ"ל, שלכבודה חובר השיר 'שרה הקטנה', אשר היפנתה עורף לכל האידיאולוגיה שספגה בבית ובפעילותה העניפה בבית"ר, וחברה למפלגת העבודה, שמתוכה יצאה הסיסמה העויינת, אֵם כל השסעים: "בלי חרות ומק"י."

לבני התגלגלה מן הליכוד ל'קדימה' של אבי העקירה הנפשעת בגוש קטיף אריק שרון, ומשם המשיכה ל'התנועה', עד שנחתה בחיק מפלגת העבודה, יחד עם טיפוסים מפוקפקים פוליטית: הסוציאליסטיות הדגולות סתיו שפיר ומירב מיכאלי, זוהיר בהלול שהכריז על עצמו יותר פלשתיני מישראלי, והקומוניסט לשעבר יוסי יונה. מישהו יכול להסביר כיצד נשחקה עד כדי כך האידיאולוגיה שעל ברכיה גדלה?

המתמרכזים והמשמאילים

כך אירע, במסלול פוליטי כזה או אחר, לנסיכים נוספים, שהשילו מעליהם את עטרת הנסיכות והלכו לרעות בשדות זרים. למשל אברך המשי דן מרידור, מי שהיה מקורב במיוחד למנחם בגין, בנו של אליהו מרידור מראשי האצ"ל ואח"כ ח"כ מטעם תנועת החירות, שאט-אט אבל בשיטתיות התמרכז והשמאיל, עד כדי נכונותו לוויתורים מרחיקי לכת ביו"ש.

או חברו מילדות בני בגין, בנו של המנהיג המיתולגי, שלהידרדרותו לעבר הקוטב השמאלי של המפה הפוליטית, עד כדי היותו סניגורה בממשלת ישראל של הקרן להכחדת ישראל, הקדשנו כאן רשימת ביקורת מיוחדת לפני כחודש ("נדיב ואכזר"), שבה תיארנו עד כמה הוא מגשים במהופך את חזונו של זאב ז'בוטינסקי: "נדיב [כלפי הערבים] ואכזר [כלפי אחיו היהודים]."

הרשימה ארוכה מכדי כושר הקיבול של טור זה. ד"ר גיל סמסונוב, שגם הוא איש הליכוד מבטן ומלידה, כתב על נסיכי הליכוד, בני הדור השני של המשפחה הלוחמת, את עבודת הדוקטורט שלו, ובאחרונה פירסם אותה בספרו המרתק 'הנסיכים', אך גם הוא לא פיצח עד הסוף את חידת סטייתם השיטתית של הנסיכים מ"מוסר אביך" ומ"תורת אימך", עד כדי היווצרות הרושם שבגידתם טמונה ב-DNA הנסיכי. לימים, אומר סמסונוב, התפזרו הנסיכים על פני הקשת הפוליטית ונטמעו בתוך שש מפלגות, מן הימין ועד לשמאל.

אסור כמובן לכלול את כולם במחלקה אחת. יש כאלה שנטשו את ספינת האם אבל נשארו נאמנים לדרך (ד"ר עוזי לנדאו, צחי הנגבי, יאיר שמיר ועוד), והיו נסיכים, שלמרות שבעורקיהם זורם דם מלכותי כחול (תרתי משמע) סטו קשות מן הדרך: אהוד אולמרט וכמה מחבריו. והיו גם מעטים שאמנם נשארו במפלגת האם, אבל בגדו ברעיונותיה המרכזיים, למשל כשהצטרפו לתמיכה בפשע ההתנתקות: בנימין נתניהו, לימור לבנת, צחי הנגבי. גם מחוץ לעולם הפוליטי התפזרו להם נסיכים שכבר אינם שפוטים של האידיאולוגיה שספגו בבית ההורים: רוני מילוא, פרופ' אריה נאור ואחרים.

בין כל נסיכי הליכוד היו רק מעטים ששמרו אמונים למורשת שינקו עם חלב אימם. למשל, ח"כ לשעבר יוסי אחימאיר, שמעולם לא חצה את הקווים, לא ימינה ולא שמאלה. למשל ח"כ לשעבר רובי ריבלין, שהעפיל עד לדרגה הנישאה שבבית הנבחרים, יו"ר הכנסת, ומאז אמצע 2014 היה לנשיא המדינה השני (לאחר משה קצב) מן הליכוד. (הנשיא עזר וייצמן, שהחל דרכו הפוליטית בליכוד, זכה בתפקיד הנשיא כמועמד העבודה, מול מועמד הליכוד דב שילנסקי).

ה-ח' הקדמון

אבל מסתבר שכניסתו של ריבלין לכנסת חוללה גם אצלו מהפך תודעתי. האיש שהיה כל כך גאה בליכודיותו, עד כי נהג להכריז: "אני נולדתי לתוך ה-ח' הקדמון" (האות ח' היתה הסמל הקבוע של תנועת החירות כשרצה לכנסת בנפרד ולפני היות הליכוד), הפך את עורו בתחומים שונים, עד כי נראה שהוא הולך ומתנתק מן ה-ח' הקדמון. איך שגלגל מסתובב לו.

כך למשל ביחסו למהפכה השיפוטית שהנהיג נשיא העליון אהרון ברק. כל עוד כיהן ריבלין, משפטן במקצועו, בכנסת, הוא היה מנושאי דגל ההתנגדות למהפכה השיפוטית של ברק. הוא טען שהמהפכה התנהלה מבלי שקדם לה דיון ציבורי, ותוך כדי הפקעה נטולת סמכות, של סמכויות שהיו מאז ומעולם בידי הכנסת. ממש כמו המשפטן האמריקאי ריצ'ארד פוזנר, שטען כי הנשיא ברק נהג בתחום זה כ'פיראט ימי'. באפריל 2012 אף התגייס לקדם חקיקה (שכשלה), אשר נועדה לאפשר לכנסת להקנות מחדש תוקף חוקים לחוקים שפסל הבג"ץ.

ואולם משהגיע לכס הנשיאות, הפך ריבלין את עמדותיו והיה למתנגד נחרץ של יוזמות החקיקה שנועדו לרסן את האקטביזם של העליון. מאז לא חדל להפתיע, ותמיד לרעה.

ריבלין היה זה שגירש, כמעט בעזות מצח, מבית הנשיא את האמן עמיר בניון, בעקבות שיר מחאה ציני: 'אחמד אוהב ישראל'.

הוא זה ששיגר באוגוסט 2014 – למרבה החרפה! – איגרת ברכה לזוג המעורב מחמוד (ערבי) ומורל (יהודיה), ובכך הביע תמיכה ממלכתית ועידוד כמעט רשמי, לנישואי תערובת בישראל.

הוא האיש שהתנגד ממרומי כס הנשיאות לחקיקת חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. 

השבוע שוב מעד. הוא הזדרז להזמין ללשכתו את איש הבוהמה קוטלר, מיד לאחר שעורר בכנס אמנים את סערת נאום הבהמות, אך נמנע מהזמנתה של אורטל תמם, שגורשה מן הכנס באלימות מילולית בוטה, וירדה מהבמה שטופת בכי ודמעות – מה שלא הפריע לקוטלר לטעון מיד לאחר השיחה עם הנשיא, שבקעת הירדן היא עבורו חו"ל.

מעניין מדוע נמנע מיסטר 'בוקר טוב מירושלים' להגיב על קביעה זו, שממנה משתמע שגם הכותל המרבי הוא חו"ל, ואוי לאותה בושה.

אכן, קרה לנסיך הליכודי משהו, שגורם לנו לעיתים להתגעגע לימי נשיאותו של שמעון פרס.

* * *

רות ירדני כץ

הכול-כלול

מחמאה לתוכנית ״הכול כלול״ בערוץ 10 כל יום משעה 4 אחר הצהריים וכמעט עד 5, בהנחיית סיון כהן. תוכנית שנוגעת לכל אזרח במדינה ומגלה לנו על מעללי המשרדים הממשלתיים, בנקים, עיריות, חברות ביטוח, חברות טלפון וטלוויזיה, מזון וכל השאר.

לא שלא ידענו שרובם גזלנים. לא שלא ידענו שביטוח לאומי הוא נגד האזרח ולא לטובתו. מי מאיתנו לא עבר חווייה מתישה, מעליבה ומשפילה עם אחד או כמה מהמוזכרים לעיל. הנה סיפור מהחיים שהייתי עדה לו. היתה לנו שכנה שחיה עד 101 וחצי. בגיל 90 היא כבר לא יכלה ללכת, רגליה התנפחו, וגם לא לעמוד זמן ממושך ולא להתרחץ ולא כלום. מה שכן הראש שלה עבד מצויין.

בנה פנה לביטוח לאומי וביקש עבורה מטפלת. כל ילדון ראה שהיא במצב לא טוב. אנשי ביטוח לאומי שהגיעו אליה הביתה עשו לה ״מבחני כושר״ ביקשו אותה לקום, לשבת וללכת, וזה היה משפיל ומעליב, והם לקחו את הזמן עד שאישרו לה מטפלת. 

ידענו גם ידענו שכל מי שיכול לשדוד אותנו עושה זאת לאור היום ואין בושה. למשל הבנקים. את אלה שאין להם הם בפירוש עושקים ואת העשירים הם מפנקים. למה? כי עדיף להיות עשיר מעני.

חברות המזון? יוסי בנאי כתב את השיר ש״יקום״ ואת השיר שרו שלישיית הגשש החיוור. אחד הבתים מספר שמי שהולך לערוך קניות בשוק ויוצא בפחות מאלף לירות שיקום. אז כשיוסי בנאי כתב את השיר כבר הבין מהו יוקר החיים. כיום משפחה בת שני ילדים והורים שעורכים קניות שבועיות לא מצליחים להבין כל פעם מחדש איך ומאיפה בא לנו היוקר הזה. מאיפה ולמה?  

כל מי שנוסע לחו״ל, וכולם נוסעים, מגלה שיותר זול לחיות מחוץ לישראל. אנחנו בני-מזל כל קיץ  בזכות בן-זוגי ומעבירים את הקיץ בקמברידג׳, אנגליה. את הקניות אנחנו עושים ב-wait-rose. בזמן שהותנו שם אנחנו מארחים ומתארחים. קנייה שם שכוללת הכל: יין, אלכוהול, דגים ופירות-ים, בשר ועוף  מסתכם בערכים שלנו כ-800 שקלים, וזה כשמתפרעים.

דוגמאות לא חסרות. כמו זו: תחקירני התוכנית השבוע גילו לנו שיש כאלה שעושים הון עבור הפקת  אירועים כמו חתונה או כל אירוע אחר.  מאכילים חרא  את המוזמנים ועל החרא הזה משלמים בין 150 ל-300 שקל למוזמן. החרא הוא ציטוט של אחד העובדים. אני לא המצאתי שום דבר, יש מצלמה נסתרת ורואים חולדה במטבח, הטינופת חוגגת. קערה ענקית של בשר קצוץ מונח בשמש וסתם בשר נח לו מחוץ למקרר. למלצרים המסכנים משלמים בין 16 ל-20 שקלים לשעה, והם מתחילים בשעה חמש אחר-הצהריים ועובדים עד 1,2,3 לפנות בוקר, ואין פיקוח ואין בקרה.

והעיריות והארנונה? איגודי המים? חברות הביטוח? אין להם אפילו אלוהים!

מדי פעם אני צופה בתוכנית ומתפעלת מהיוזמות של האחראים, מהאומץ שלהם, מהתמיכה והעזרה שהם נותנים למי שצריך והתוצאות החיוביות. התוכנית צוברת יותר ויותר צופים והתגובות  חיוביות. 

שאפו!

אהוד: מהניסיון הצנוע שלנו, בחוץ-לארץ, למעט אולי תאילנד, כמעט הכול יקר יותר מאשר בישראל, שלא לדבר על הטיסות לשם והמלונות שם, ואילו בתל אביב, למשל, מי שיודע היכן לקנות, ולאכול – יכול להסתדר הרבה יותר בזול וגם באיכות טובה לא פחות. אבל ליילל תמיד כדאי כי זה נשמע טוב באוזני השבעים.

ניסית פעם לקנות עגבניה בלונדון או בקמברידג'?

* * *

עדינה בר-אל

כתיבה ומוזיקה בשפה העברית

על ספרה של אורית שחם-גובר "האחרת"

(כתר 2013)

ספרה של אורית שחם-גובר מציג כמה דמויות ישראליות עכשוויות. שתי הראשיות עוסקות בחקירה. תסריטאית שחוקרת את דמותה ותולדות חייה של סופרת נשכחת מתחילת המאה העשרים, ובן-זוגה חוקר משטרתי.

הכותבת משתמשת בגוף שלישי, אך הדמויות מוצגות מנקודת ראותן, כל אחת בפרקים המוקדשים לה. בהתאם לנושא המחקר, הסופרת הנשכחת, משובצים בספר קטעים מספריה ומיומניה בשפה של "אז". ואילו קורותיהם ומחשבותיהם של הדמויות האחרות מנוסחות בעברית עכשווית. ואם בהווה עסקינן, הרי המכתבים נכתבים במיילים, ולא על נייר.

יש כמה תובנות בספר, שנאמרות בפי הדמויות, וברור שהן תובנותיה של הסופרת עצמה. בין השאר התסריטאית מביעה דעתה על סופר וספרו רב המכר במייל שכתבה לחברתה בארה"ב:

"אה, ולגבי התלהבותך מספרו החדש של הוד מעלתו הסופר הדגול שלאחרונה מופיע על כל במה ובכל ערוץ אפשרי עם פרצוף האינטלקטואל הסובל שלו, וכל המבקרים מהללים ומשבחים (כוונתי לאלה שעליהם לאה גולדברג אמרה שכמיטב אי-הבנתם הם בעיקר מכירים את שמות הסופרים, לא את יצירותיהם...) ובכן, צר לי לבשר לך שאני כנראה – קטונתי... את ה'בשר' (עלילה ואמירה) שיש בספר הזה אפשר היה לחסל בשלושים עמודים, את ה'אווירה', ה'תחושות' וההגיגים אפשר לסבול בעוד עשרים, וכל יתר השבע מאות הם לדעתי הצנועה פטפטת בלתי נלאית. האיש פשוט מאוהב במילותיו ולא מסוגל להרפות! צר לי, אבל בעיניי, קול המון הוא לא כקול שדי, וזה שההמונים משבחים ומשתבחים (ואני תוהה כמה מהם באמת צלחו את כל העמודים הללו), רחוק מלהרשים אותי." (עמ' 59-60).

הדברים הנ"ל מתאימים גם לכמה סופרים/סופרות, כוכבי שביט שמבליחים בשמי ספרותנו. לדוגמא: כמה פעמים צריך לציין בספר אחד שהדמות הראשית נפגעה בעינה ויש לה שני בעלים? הבינונו. לא צריך לחזור על כך עשרות פעמים. לא פלא שהספר הוא עב כרס. איפה העריכה? מה עם סוד הצמצום?

מקומה של המוזיקה לא נפקד בספר, כאשר החוקר המשטרתי מתמצא בה ונהנה משמיעתה. אבל הבעייה היא של המוזיקה בדיבור. והנה מה שחושבת התסריטאית בספר על העברית של הדור הזה:

"במיוחד קשה לה עם השחקנים הצעירים. האינטונציה המתנחמדת, פרי הבאושים של ערוצי הילדים והטלנובלות, המוזיקה של סיומות המשפטים, שאף פעם היא לא במקום, הגיית המילים. ואף כי לא אחת היא משננת באוזניהם כי 'הטקסט לא קדוש, צריך שהוא יֵשב לך בפה,' לעיתים נדמה לה שמבחינתם, השפה העברית היא בגדר המלצה בלבד." (עמ' 180-181).

אולי אם הדור הצעיר יתמיד לקרוא ספרים טובים, ובערוצי הילדים יפסיקו להחניף לצופים הצעירים, והמילה "כאילו" ודומות לה תשמשנה בדיבור במובנן המקורי, המוזיקה של העברית היפה לגווניה ולתקופותיה לא תימחק.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

מה נשמט בסרט "פנסיון פראכט" מספרו של אפלפלד "לילה ועוד לילה"? (חלק ב')

המאמר הזה שהתחיל בחלק א' בסופר אהרון אפלפלד אכן יסתיים בחלק ב' בסופר א. ב. יהושע.

מצער לומר זאת, אך אין ספק שגם לוא נבחר הצייר קירצל לתפקיד "גיבור" הקבוצה, לא היה הסרט מצליח להעביר לצופה בבהירות את הקונפליקט שהציג אפלפלד ברומאן "לילה ועוד לילה", והפעם בגלל השְׁטחה עוד יותר חמורה של דמות נוספת מתוך עלילתו, הדמות של בעלת הפנסיון.

אף שאפלפלד גילף את ברונהילדה פראכט, כדמות מורכבת ומעניינת, שלא רק תכונות אופייה אלא גם הרקע הביוגרפי שלה מסבירים את התנהגותה כלפי ניצולי השואה בפנסיון, אין זכר לפרט כלשהו מחייה בעבר בסרט.

ברונהילדה היתה הבת הצעירה במשפחה יהודית אמידה ומתבוללת שהתגוררה בברלין. אפשר להניח שכבר בילדותה היתה מרדנית, שהרי בהגיעה לאוניברסיטה ללמוד רפואה הפכה לפעילה נלהבת בתא סטודנטים ציוני. חלומה היה לעלות לארץ בסיום לימודיה ולהצטרף לאחד הקיבוצים (עמ' 163). ולכן כאשר האנטישמיות, אשר כוונה במיוחד נגד היהודים מהשכבה הבורגנית, התעצמה בשנות השלושים, והוריה שהחליטו לברוח מגרמניה "סירבו לעלות לפלסטינה והפליגו לאוסטרליה," נפרדה ברונהילדה מהם ועלתה לבדה לפלשתינה, "ארץ המהפכה העברית." למזלה הקדימו ההורים להעניק לה את חלקה בירושה ו"קנו לה את הפנסיון ברחביה כדי שתוכל להתפרנס ברווחה." (171).

לפלשתינה המנדטורית הגיעה ברונהילדה פראכט כאידיאליסטית שקצת איחרה את המועד להצטרף כחלוצה לקיבוץ, ולכן בחרה להועיל לבניין הארץ בדרך אחרת: בחיזוק רוחם של העולים מארצה, שבעיני רובם נחשבה פלשתינה כמקלט זמני עד שהשפיות תחזור לגרמניה ותאפשר להם לחזור אליה (ישראל זרחי תיאר יהודים אלה מגרמניה בנובלה המקסימה שלו, "מלון אורחים", ונתן שחם התרכז בהם בטוב מספריו, "רביעית רוזנדורף"). ואכן, היא הפכה את הפנסיון למקום מפגש ונופש להם בסגנון אירופי כדי לסייע להם להסתגל לפלשתינה, בתקווה שיחליטו כמוה להשתקע ב"ארץ המהפכה העברית".

ברונהילדה שמרה על צביונו של הפנסיון שלה כשמורה אירופית עבור יוצאי גרמניה עד שבשלהי שנות הארבעים הם כבר לא היו זקוקים למרכז הרוחני-אירופי שלה. בשלב הזה התאימה ברונהילדה את הפנסיון לקליטת סוג שונה של עולים שזרמו למדינת ישראל אשר אך זה מקרוב נוסדה – רובם ניצולי שואה מארצות אירופה ומארצות צפון אפריקה, פליטים חסרי-כל ש"היישוב" לא הבין את עומק ייאושם וגם לא את זרותם ולכן כינה אותם "אבק אדם". למענם פתחה את דלתות הפנסיון ושיכנה אותם בו כשוכרי חדריו. אפלפלד הבליט את השינוי הזה שחוללה ברונהילדה  בפנסיון שלה, בדבריו של מנפרד, שכזכור הינו "המספר" ברומאן: "פנסיון פרכט שוכן ברחביה ומטופח בצניעות. בשעתו התגוררו כאן רק יוצאי גרמניה, אבל בשנים האחרונות התחלפה האוכלוסיה. עכשיו רובנו מבוקובינה וגאליציה." (עמ' 6).

    על-פי זכותו של קורא להשלים פערים בסיפור-המעשה של סיפור, סביר להניח כי גם את השינוי הזה ביצעה ברונהילדה ממניעים אידיאולוגיים, אלא שכעת, אחרי שהמדינה נוסדה, לא הסתפקה רק בסיוע לקליטתם החומרית של ניצולי השואה מבוקובינה ומגאליציה במדינה, אלא שקדה גם על קידום הישראליזציה שלהם – השתלבותם בתרבות הצברית שעל-פי ערכיה שקדו אז סופרים, מחנכים ואמנים לעצב את החברה הישראלית.

תמיכה בהסברת מניעיה אלה של ברונהילדה, אשר מצד אחד משכירה את חדרי הפנסיון שלה לניצולי שואה מבוקובינה ומגאליציה ומצד שני מתעמתת איתם עקב התעקשותם להחזיק בתרבות שהוטמעה בהם מחייהם בגלות, מספק מנהל הכספים של הפנסיון, המגלה אחרי הירצחה של ברונהילדה על-ידי אחד מדיירי הפנסיון, שבמשך שנים מימנה בכספה את שהותם בפנסיון, ואפילו פטרה אחדים מהם מכל תשלום עבור האוכל והחדר, ושלמעשה כבר עמדה לאבד בשל כך את הבעלות שלה על הפנסיון.

ברונהילדה פראכט בסרט

אף שעובדות אלו משנות לחלוטין את דמותה מכפי שהיא מצטיירת בסרט, העלימה הבימאית, תמר ירום, מהסרט שלה לחלוטין את הביוגרפיה של בעלת הפנסיון וגם את האידיאולוגיה המסבירה את מניעיה ואת התנהגותה כלפי ניצולי השואה שלהם השכירה את החדרים. בעשותה כך, סילפה לחלוטין את דמותה כפי שהיא מגולפת ברומאן של אפלפלד.

 כבר בפתיחת הרומאן נמסרו הפרטים הבאים על בעלת הפנסיון: "גברת פראכט מדברת גרמנית, צרפתית ועברית בהיגוי גרמני. מיידיש היא סולדת. יידיש היא לא רק שפה רְשׁוּלָה אלא עלובה בצליליה, התבטאה לא פעם." (עמ' 6).

אך השחקנית שמבצעת את תפקיד הדמות הזו בסרט (מיכאלה עשת), לא הודרכה לגלם את ברונהילדה לא כדוברת עברית בהיגוי גרמני וגם לא כאישה שהעבר הגרמני בתולדות חייה והחינוך המערב-אירופי שקיבלה בבית הוריה מסבירים את סלידתה מהתרבות של שוכרי החדרים בפנסיון שלה (תרבות ה"אוסט-יודן" של היהודים ממדינות מזרח-אירופה נחשבה לתרבות נחותה בעיני יהודי גרמניה).

שיטוח כה קיצוני של הדמות לא הותיר לשחקנית אפשרויות משחק להבלטת העומק שהעניק אפלפלד לדמות שלה ביצירתו. לכן משוחקת ברונהילדה בסרט כדמות שטוחה עוד יותר מזו של הסוחר מנפרד: כאישה סמכותית וחסרת רגישות לדייריה, אשר בעקביות נוזפת בהם ומשביתה את חגיגותיהם באיום שתסלק אותם מהפנסיון אם יחרגו מהתנאים שפורטו בחוזי השכירות שלהם, כגון: התחייבותם לקיים שקט בשעות המנוחה בתחומי הפנסיון ולשמור על הניקיון בחדריהם.

אסור היה להעלים בסרט את העבר הגרמני-אירופי של ברונהילדה,  שהרי בשמה של התרבות של יהודיה המתבוללים של גרמניה תובעת ברונהילדה מניצולי השואה לזנוח את היידיש ואת תרבותה, תרבות המוגדרת בפיה כ"פולחן מתים". (עמ' 144). 

   אלמלא השמיטה הבימאית, תמר ירום, מהדמות של ברונהילדה את הרקע "הגרמני" שלה, היתה מתבארת היריבות בינה לבין דיירי הפנסיון לצופי הסרט לא כסכסוך בנאלי (בנושאי ניקיון וסדר), אלא כקונפליקט אידיאולוגי רב-שנים (מאז החדירה תנועת ההשכלה העברית את החילוּן לחייו של העם היהודי) בין שתי מגמות יריבות המתחרות ביניהן על מעמד ההגמוניה בתרבות הלאומית שלנו – קונפליקט שטרם הוכרע עד היום בחברה הישראלית.

הקונפליקט בין התרבויות

   סביר להניח, שברונהידלה לא היתה מפסיקה להציק לשוכרי החדרים בפנסיון גם לוא שמרו על הניקיון בחדרים ועל השקט במסדרונות. השערה זו מתבססת מאמירה מפורשת שבה הבהירה להם את חזונה ביחס לפנסיון שלה: "אין זה פנסיון רגיל אלא מוסד המבקש לעצב תודעה לאומית חדשה." (עמ' 77). מחשש שהמדינה תהפוך עד מהרה ל"ארץ המהגרים", במקום להתגבש כ"ארץ המהפכה העברית," מדינה נאורה חילונית ודמוקרטית, או בקצרה: נורמאלית, דרשה מהם להשתנות: "להתנער מהחיים הפסולים ומאמונות מעוותות ולהיות כמו הטובים בעמים." (עמ' 8).

באופן אירוני, לא הסוחר מנפרד, שהתסריטאית של הסרט בחרה בו להיות "הגיבור" בקבוצה זו של ניצולי השואה, אלא הצייר חם-המזג קירצל, שהיה ראוי ממנו להיבחר לתפקיד זה, הגיב על הדרישה של בעלת הפנסיון ואמר לה בהרמת קול את הדברים הבאים: "ישתנו יהודי  גרמניה המתבוללים. אנחנו לא רוצים להיות איכרים אוקראינים בחזונם של הציונים המדיניים, אנחנו לא רוצים לחקות את העמים שבתוכם ישבנו. אנחנו לא רוצים להיות נורמאליים. כבר ראינו למה נורמאליות מסוגלת. - - - אנחנו לא רוצים להיות ככל הגויים. אנחנו רוצים להיות מה שהיינו כל הדורות, לא פחות ולא יותר. ועכשיו אנחנו רוצים להיות אפילו יותר. ללמוד יותר תלמוד, יותר רמב"ם, יותר חובת הלבבות, הכוזרי, הזוהר, חסידות, כל מה שהיהודים למדו במשך דורות - - - ואנחנו רוצים ללמוד כמו שהיו אומרים, יומם ולילה." (עמ' 55).

מכל דבריו אלה של קירצל כללה הבימאית של הסרט בסצינה זו רק את המשפט המודגש בציטוט זה. חסכנותה זו, שלא היתה במקומה, מנעה מהצופה להבין כהלכה את משמעות המעשים של אחדים מדיירי הפנסיון, חלקם למורת רוחה של ברונהילדה פראכט: בראש ובראשונה את המוכנות של הסוחר מנפרד לתרום מחצית מהונו למען הצלת היידיש ותרבותה בשם כיסופיו למעט "קדושה" בחייו, אך גם את החלטתו של הצייר קירצל לנטוש את הציור הפיגורטיבי ולצייר להבא את הסדרה המופשטת-סימבולית "מילים ביידיש", וגם את פעולתו השקדנית של הספרן מנחם גולד, שהחל לאסוף ספרים שנדפסו ביידיש וגדש בהם את חדרו.

אלא שההימנעות הזו מציטוט דבריו של הצייר קירצל בשלמותם הסבה נזק גדול יותר לצופה, כי היא העלימה ממנו את העובדה, שבדבריו אלה של קירצל התעמת אפלפלד עם א.ב. יהושע, שהמושג נורמאליות הוא מאבני הבניין של השקפתו על עדיפותה של התרבות הישראלית, שאותה הוא מגדיר כנורמאלית, על התרבות היהודית, אשר לה הוא מייחס נברוטיות, המתבטאת בעידוד העם היהודי להתפזר במדינות הגולה כדי להגשים את יעודו כעם נבחר במשפחת העמים – יעוד שלדעתו המיט עלינו במלחמת העולם השנייה את אסון השואה.

משנתו של יהושע

מאחר שקיימת זהות כמעט מוחלטת בין ההשקפה שמבטאת ברונהילדה פראכט ("תודעה לאומית חדשה") ובין השקפתו של א.ב. יהושע ("ישראליות"), קיימת הצדקה לצטט את הלקחים שהפיק יהושע מהשואה בספרו העיוני "בזכות הנורמליות" (שהופיע ב-1980):

"השואה הוכיחה לנו עד כמה מסוכן הוא קיום לא נורמאלי בין העמים, עד כמה מסוכנת יכולה להיות האי-לגיטימיות במציאות שלנו בקרב העמים. - - - כיוון שבאורחות חיינו היינו 'אחרים', שונים מכולם, קל היה לראות בנו תת-אדם, וכתת-אדם דמנו הותר בקלות. - - - השואה חשפה את הסכנה העמוקה במצבו של היהודי בעולם. הפתרון אינו בשינוי העולם ובהתאמתו לאופי המיוחד של קיומנו, אלא בשינוי אופי הקיום היהודי ובהתאמתו לעולם. בנורמאליזציה של הקיום היהודי" (עמ' 21-20).

ובאופן הבא מציע יהושע להפוך את העם היהודי הבלתי-נורמאלי לעם נורמאלי: "אם אכן רוצים לעקור משורש את אפשרות הגולה – לפחות מהעם היושב כאן בארץ – יש צורך לחתור אט-אט לקראת שינוי ההגדרה של היהודי, בכיוון ברור של חיזוק האלמנט הלאומי והחלשת הכוח הדתי. - - - אין כל תקווה לנורמאליזציה האמיתית של העם היהודי ללא טיפול מעמיק בשאלות הדת." (עמ' 67-66).

את כל מבנה ההסברים המופרך הזה, שמושתת על מסקנות שגויות מההיסטוריה הלאומית ועל הבטחות שאין לה סיכוי להתממש אי-פעם בעתידו של העם היהודי, הקים יהושע למען קידומו של פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ושאר עמי ערב, על-פי השקפתו. וכך הוא מביא את הדברים אל תכליתם זו: מאחר ש"החלשת הכוח הדתי" תבוצע אט-אט, צריך לפתור לאלתר את הסכסוך עם הפלסטינים על-ידי הימנעות מהשימוש ב"זכות ההיסטורית" של העם היהודי על ארץ-ישראל, אלא להציב במקומה את "זכות מצוקת הקיום", שלדעתו "היתה קיימת תמיד בתוך מערכת הטיעונים הציוניים, אלא שהיתה מעומעמת ולא תמיד פותחה לכלל טיעון ראשי." (עמ' 96), זכות שלמען מימושה ניתן להסתפק בחלק מארץ-ישראל, בגבולות שביתת הנשק שנחתמו בסיום מלחמת העצמאות ושהיו בתוקף עד מלחמת ששת הימים. הנסיגה לגבולות "הקו הירוק" הם שיא ההגשמה של הנורמאליות לדידו של יהושע.

אי-אפשר שלא להזכיר ליהושע את העובדה, שאת מלחמת ששת הימים יזמו מדינות ערב ב-1967, משום שלא כיבדו את גבולות "הקו הירוק" של מדינת ישראל, ומשום שחתרו במלחמה זו למחוק סופית את קיומה במרחב שהתאגיד הפאן-ערבי חולם לבלעדיות בו, מאחר שלדעת תאגיד זה חייב מרחב זה להיות נקי מכלל "הכופרים", והיהודים בראשם.

יתר על כן: עד מלחמת 1967 היו "השטחים" בבעלות ירדן והרצועה בבעלות מצרים, ואעפי"כ לא יזמו מדינות ערב הקמה של מדינה לערביי ארץ-ישראל בגדה וברצועת עזה בהסכמת ירדן ומצרים משום שאז לא חשבו שערביי ארץ-ישראל הינם בעלי זהות לאומית המאפשרת להגדירם "העם הפלסטיני".

לא.ב. יהושע יש כישרון רטורי נלהב, ואעפי"כ לא יספיק כישרון כזה כדי לקדם במשהו את הצעתו לפתרון הסכסוך, שהרי אין סיכוי שהפלסטינים (ולא כל שכן עמי ערב בכללם) יתגמשו בהתאמה ל"זכות מצוקת הקיום". אם אנו, היהודים, נתחיל להצדיק בעזרת "זכות מצוקת הקיום" את שיבתנו לציון, במקום להמשיך לטעון את זכותנו ההיסטורית המוכחת לקיים מדינה של העם היהודי בא"י, נאבד יותר מנימוק מוסרי לקיים את מדינת הלאום שלנו בארץ-ישראל, כי יאבד לנו אחד מהרכיבים החשובים ביותר בזהותנו הלאומית.

כללים לתסריטאים

במדף ספריו של אפלפלד מתייחד הרומאן "לילה ועוד לילה" (2001), שעל-פיו נעשה הסרט "פנסיון פראכט", בכך שבו השמיע אפלפלד לראשונה באופן כה מפורש את הסתייגותו המוחלטת מרעיון הישראליזציה של א.ב. יהושע, מאחר שלדעתו זהו רעיון מסוכן ביותר שישלים את הנזק האיום שנגרם לעם היהודי בשואה ויביא למחיקתו הסופית מבימת ההיסטוריה.

ולכן כה מצער שהסרט "פנסיון פראכט" לא רק שלא הציג את המחלוקת הרעיונית הזו שאפלפלד המחיז אותה ברומאן באמצעות היריבות שהעמיקה בין שוכרי הדירות לבעלת הפנסיון, אלא שגם הפחית אותה לממדי סככוך בנאלי על ענייני סדר וניקיון בתחומי הפנסיון. ניתן להציג את ההחמצה הזו של בימאית הסרט גם באופן הבא: במקום לעשות על-פי הרומאן של אפלפלד סרט מסעיר-מוחות, המבטא התנגדות מוחלטת לרעיון "הנורמאליות" של א.ב. יהושע, עשתה סרט "נורמאלי" ברוח השקפתו זו של יהושע. 

זו חובת התסריטאי, המתכוון לעשות סרט על-פי יצירת ספרות, להתעמק היטב בטקסט הספרותי ולהעביר באופן נאמן את בשורתו מהאמנות המילולית (הספרות) לאמנות החזותית (הקולנוע). הוא רשאי לפרש את היצירה, ליטול מתוכה רק את החלק המשמעותי שבה, מותר לו להציע סדר שונה בסרט מהסדר שבו סופרו האירועים בטקסט הספרותי, כמו כן הוא רשאי להשלים פערים בסיפור-המעשה כדי שעלילת היצירה תהיה קולחת יותר בסרט, והוא רשאי אפילו להוסיף יסודות סמליים שאינם מופיעים בעלילת סיפור (בסרט המדובר הוסיפה הבימאית זמרת ששרה באולם הפנסיון שיר המדמה את היידיש לרוח רפאים בסגנון קברטי, ועל דרך הניגוד הציבה מחוץ לפנסיון חבורת של נגנים בכלי-נשיפה שניגנה מוזיקה עליזה וקצבית בסגנון קרקסי) – אך אסור לתסריטאי לסתור את הסיפור שכתב הסופר, לא את תוכנו ולא את בשורתו.

או במילים אחרות: בשם חופש היצירה מותר לתסריטאי לבצע את כל השינויים הללו, אם הם נדרשים לאמנות הקולנוע, אך אסור לו בשם דרישות הקולנוע לסטות מהיצירה הספרותית או לסלף את בשורתה. לא רק תסריטאים צריכים לחקוק כללים אלה בזיכרונם, אלא גם מחזאים כאשר עולה על דעתם לעבד יצירת ספרות למחזה האמור להיות מוצג על במת התיאטרון.

ואחרי שנאמרו הדברים החמורים האלה על הסרט "פנסיון פראכט" במאמר הזה, אוסיף לקורא את ההמלצה הבאה: אל תחמיץ את הסרט הזה של תמר ירום, שהינו סרט מושקע ואפילו סביר מבחינת העשייה הקולנועית ולפיכך ראוי לצפות בו, אך במקביל השלם את שהוחסר בו בקריאת המקור עצמו – הרומאן "לילה ועוד לילה" של אהרון אפלפלד.

מחבר המאמר פירסם לאחרונה בהוצאת "יחד" את ספרו "מוקדים חדשים בשירה העברית". פרטים: yoseforen@bezeqint.net  

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

לכל מקום שאני הולך

אני פוגש את עצמי.

אורי בן עמי

פרק 1

לא תמיד היתה מירה לבדה. חצי-שנה היה לה חבר בשם רמי, וכמעט זכתה אז בשקט הנפשי.

פגישתם הראשונה של רמי ומירה היתה בשבת חמה אחת לפני-הצהריים. מירה גרה לבדה בדירה שכורה בקומה השלישית ברחוב אוסישקין, מול הירקון. הדירה גזלה ממנה כמעט את מחצית משכרותה, אך היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים על מותרות אלה של פרטיות.

מן החלון נראתה ארובת-רידינג המעלה עשן בהיר, ואחריה פיסת-ים. גם בלילות היתה הארובה מזדקרת כשהיא חגורה טבעות של פנסים אדומים, שנועדו להזהיר את המטוסים הנוחתים על המסלול הסמוך. פעם-פעמיים בחודש, בשעות הלילה, היתה נשמעת אנחה כבדה, מלווה ברעמי התפוצצויות, באה מכיוון תחנת-רידינג המוארת מכל צדדיה. הדבר היה קשור בטיפול תקופתי בטורבינות הענקיות, והיה מפחיד ומסקרן. אם ישנה דמות ליום הדין האחרון, תחילתו הצטיירה בעיני מירה בדמות תחנת-כוח זו, שקרביה הומים בלילות כפצצות מתפוצצות.

מבוא-הדירה, ועימו מסדרון קצר שהוליך למיטבח ולשירותים, היו מובדלים משאר החדרים במחיצת-וילון, עשוייה חרוזים וחבלים. בחדר הגדול ניצבה ספה רחבה, נמוכה, וסמוך לה שולחן לא-גבוה, עשוי עץ חום-צהבהב, ישן, ומסגרתו מחזיקה טבלת זכוכית עבה. ועוד היו בחדר שתי כורסאות-עץ לא-חדשות, שריפודן שחוק ונטול-צבע, והן עצמן נטולות חן וטעם-אישי, כדרכן של כורסאות בדירות מרוהטות, שהחליפו כמה וכמה דיירים. כוננית-ספרים בצבע חום. שעון-בית. טלפון. תמונות אחדות. אחת מהן צירוף של הדבקות, סוריאליסטי, מעשה ידי מירה עצמה. כד-חרסינה גדול, בלבן וקווי-זהב, ניצב על שרפרף בפינה, ונעוץ היה בו זר קוצים יבשים. מאוורר. טלוויזיה. וטרנזיסטור בנרתיק עור חום ומרוט, שהיה מחובר בליפופי-גומי לסוללה שגודלה כמידתו.

החדר נפתח למרפסת הצופה צפונה, ושניהם יחד חבקו עוד חדרון ובו ארון-קיר שהגיע עד לתקרה, ומולו שולחן-כתיבה בהיר, מכוסה לוח פורמאיקה צהבהבה, כיסא וכוננית-ספרים נוספת. אופייה של הדירה היה יבש ועצוב קמעה, הבדידות והעראי היו ספוגים בכתליה.

שעות-הבוקר של ימי השבת היו רועשות למדי. אמנם חדל כבר צפצוף הציפורים, כמנהגן השכם מדי בוקר, בעפאי הפיקוסים ענקי-הקומה שהתנשאו מעבר לרחוב, על גדת הירקון; אך המכוניות שזרמו ברחוב אוסישקין החלו לצפור בעצבנות, להוטות לחדור לתל-אביב; כלבים נבחו, ילדים צרחו, ומישהו כבר הפעיל את הרדיו בקול רם, וקולו הסהרורי-מעט הרך והעקשני של יוסף טַרַגִין מילא את הריווח הצר שבין שני בתי-הקומות בשיחתו השבועית בתוכנית "עולם המדע" עם פרופיסור ממכון וייצמן על מהות היקום והאנזימים.

על שולחן-הזכוכית היו פזורים דפי העיתונים של יום שישי. ספר עברי חדש מונח פתוח במהופך. הטרנזיסטור-עם-הסוללה. מאפרה מלאה בדלי סיגריות, קערית-ממתקים ריקה כמעט, ומכשיר טלפון לבן. מירה שכבה על הספה, ששישמה כמיטתה. היא אהבה לישון בחדר גדול, ולכן לא הקצתה את החדרון הקטן לשינה, אלא התקינה אותו כפינת העבודה וההלבשה שלה. מירה ישנה מכוסה בסדין. הרעש לא הפריע לה. על פניה הבעה של מתיקות, של תינוֹקוּת, כחולמת חלום טוב.

הטלפון צילצל בקול חלש ומרוחק, שנשמע באוזניה כקטע מחלום שנשתנה פתאום ונעשה מציק. כאילו מישהו רודף אחריה. החדר היה מוצף אור, ואלמלא קול טירטורו של הטלפון על שולחן-הזכוכית, ופרכוסי הגוף המכוסה בסדין ומנסה להתגונן מפני ההפרעה, אפשר היה לחשוב שהמקום ריק ורק חפצים דוממים שוכנים בו. בתודעתה הרדומה של מירה התגבר הצלצול במקביל למאמצי התעוררותה. הבעתן התינוקית, אך רגוזה, של פניה, היתה כילדה קטנה שהפריעו לה ממשחקה. היא נצטנפה כעובר ושבה וזרקה רגליה והתרוממה. הצלצול נשמע עתה חזק ומוחשי ביותר, קורע את קורי חלומה המשונה, והיא ישבה על ספתה, הסדין גולש על ברכיה, ושלחה ידה והרימה את השפופרת.

הצלצול פסק, והחדר שהיה מלא חיים, דמם. מירה, מתנודדת והמומת-שינה עדיין, התבוננה בממלכתה השותקת, כאילו היא מסתכלת מבחוץ. כמעט התפתתה ליפול לאחור ולהמשיך לישון, עתה, כשפסק המיטרד, אך אז תפס אותה פיהוק קצר, ומתנודדת מעט, אמרה אל תוך האפרכסת בקול ישנוני:

"הלו?"

ומיד נשמע באוזניה קול עבה וחזק במיוחד, שנדמה לה משודר במערכת סטריאופונית –

"מדברת מירה?"

"איזו מירה?" השיבה ישנונית, מתבוננת סביבה כמחפשת היכן היא ומתפלאת כיצד לא נבקעו קירות מעוצמת הקול שבאוזנה. ובעוד רגע התעשתה, אספה את הסדין אל חזהּ, כאילו מישהו מתבונן בשדיה הקטנים, וענתה ערה –

"כן, מדברת. מי רוצה אותה?"

"היא גרה עם חברה?" השתאה הקול.

"מי?"

"מירה."

"מי רוצה אותה?"

"רמי."

לקולו המוגבר היה הד, כמקהלה, רמי-רמי-רמי...

"מי זה רמי, בבקשה?"

"איה, החברה  שלך, מסרה לי את המיספר שלך."

"אה רמי? בוקר טוב." נשמעה מסוייגת. איה זאת, מאז שהתגרשה – משדכת. בטח זה אחד המחזרים שלה.

"בוקר אור, מירה. מה דעתך לקפוץ לבריכת-גורדון?"

מירה קפאה עם השפופרת בידה. הסדין נשמט. דומה שנרדמה בישיבה.

"הלו? את שומעת אותי? את שומעת אותי?"

היא התעוררה מקיפאונה. שירבבה כף רגל אחת מבעד לסדין והתבוננה בעיון באצבעותיה, כמתייעצת איתן על מצב הגוף כולו. "כן. שמע, בעצם אני לא יודעת מי אתה. לא מכירה אותך."

קולו היה מעודד. קול באס רחב, סמכותי, אמנם קצת יהיר. "בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה הגון. אז בבקשה להכיר – רמי, רמי קדומי. אוהב קצת לשחות. פתוח להרפתקאות. לומד משפטים. רציני, אך לא יותר מדי."

על מירה קפצה שמחה פתאומית. "הי, עד כאן נשמע לא רע."

"אז אני בא לקחת אותך בעוד שעה?"

"בסדר..." התבוננה רגע באצבעות רגלה האחרת, כממשיכה להתייעץ.

"בסדר-בסדר?"

"בסדר. מאה אחוז."

"בַּי – "

"בַּי, להתראות..."

*

מירה הניחה לאיטה את השפופרת על כנה. נשארה יושבת רגע על ספתה. מותחת את אצבעות יד-ימינה ומכווצתן. מותחת מכווצת ומתבוננת בהן. בטקסים פרטיים כאלה היתה מתייעצת ובודקת עצמה מכף רגל ועד ראש. כמנסה לגלות גבולות מיסתוריים. חומות-ייאוש. פתחי-תקווה. עקמומיוּיוֹת.

בערב הקודם נשארה לבדה בבית במצב-רוח רע. היתה לה שיחה ארוכה בטלפון עם איה. אחר-כך קראה שני עמודים בספר חדש של עמליה כהנא-כרמון, ונרדמה. זה כמה שבועות שהיא קוראת אותו בשקידה ובהתפעלות אך טרם הצליחה לסיימו.

מירה קמה. רזה. לא-מאופרת. שערה לא עשוי. כפות רגליה חיוורות. אצבעותיהן נראות לה זרות ועורן יבש כקלף. הציפורניים צמחו פרא. תמיד סבלה מן ההרגשה שיש משהו גרמי ולא מהוקצע בהופעתה. שהיא אינה נאה. ולא רק בגלל שמזניחה עצמה. כאילו חששה שאם תקפיד לטפח את חיצוניותה תנחל אכזבה עוד יותר גדולה. היא לבשה פיג'אמה לבנה, רחבה, מכנסי שלושה-רבעים מהם ביצבצו ירכיה הכחושות והפלומתיות, ושרוולים נופלים עד למרפק. חזהּ היה קטן. בצעדים קטנים רצה יחפה לארון-הבגדים שבחדרון הסמוך, מפזמת "שאו ציונה נס ודגל..." ופישפשה קצרת-רוח במגירותיה, עד שמצאה והוציאה בגד-ים שחור דהוי. היא התפשטה ועמדה  מול הראי, גופה רפוי, לבנוני, פטמותיה מידלדלות כנחשים קטנים, וכשהחלה מודדת את בגד-הים גווע השיר על שפתיה וטעם תפל וחמצמץ עלה בפיה. בגד-הים היה רחב ונראה כסמרטוט משופשף. גרגירי חול עתיק התחככו במפשעתה. נרגזת הסירה והשליכה אותו חזרה למגירה.

למה הסכימה ללכת לבריכה? מדוע שכחה שאין לה בגד-ים הולם? ומה מיספר הטלפון של רמי? הלא בעוד שעה יבוא ואינה יודעת מה לעשות. היא חזרה לספתה וישבה ערומה על הסדינים הקמוטים, צנחה והרימה את מדריך-הטלפון מן הרצפה. ושוב התיישבה וגב-הכריכה החלק והקריר לחוץ בין ירכיה בעודה מדפדפת במדריך, שהיה נעים בזרותו, מרשרש-מלטף בכובד דפיו הצונחים, כמבקש לדגדגה במפל-נייר גלי מרחף.

"קגנסקי, קדוביץ, קדום, קדום..." ריחפו בחלל החדר הבהיר שמות-משפחה של איזור-חיוג תל-אביב מפי בחורה ערומה ופרועת-שיער שיושבת בשבת בבור על ספה שסדיניה סתורים –

"קדוסי – "

אין קדומי. אין. השליכה את מדריך-הטלפון באכזבה. שהתה רגע, ואז הרימה את האפרכסת וחייגה.

"אַיוּש, בוקר-טוב. מקווה שלא הערתי אותך. אני ממש אובדת-עצות."

"בוקר-טוב אובד-עצות. מה את נרגשת ומבולבלת כל כך, מירל'ה?"

וכן הלאה.

למזלה היה לאיה בגד-ים נוסף, אשר לדבריה יכול להתאים בדוחק גם למירה. איה הכריזה בפעם המי-יודע-כמה שאינה שמנה, אך ירכיה בכל זאת רחבות יותר. אכן, למירה היה אגן-ירכיים צר, נערי-כמעט.

"הוא יהיה גדול עליי." מתחה והרפתה מירה בעצבנות את אצבעות ידה השמאלית בהתבוננה בהן.

"רמי קדומי? גדול עלייך..."

"לא. בגד-הים!"

"זה בסך-הכול בחור!" – איה. צחקנית, תוססת. אפילו מבעד לטלפון חדרה והגיעה אותה נימה יכנאית, וחרמנית-מעט, שבקולה, אשר בזכותה נמשכו לא פעם גברים למיטתה, ושם מצאו עצמם סחוטים ונחקרים במשך שעות על כל חברותיהם והרגליהם הקודמים. והכול – מיספר הפעמים, התנוחות, החשקונים, ההבטחות ומי הם המאוסים-ביותר, סּופּר ודוּוַח אחר-כך בנאמנות למירה.

"את רק מחפשת תירוץ לעצמך." צחקה איה כמסיתה. "מה את מפחדת? שתאבדי את הבתולים, טוּמְטוּמִית... זיון רציני לא היה מזיק לך לבריאות וזה מה שאת צריכה, שכך יהיה לי טוב."

"תפסיקי, מלוכלכת אחת!"

ניבול-פה היה להן שתיהן מעין ארץ-מקלט קולנית שכולה חופש ותחושת-פורקן. האם היה זה סימן לנשיות משוחררת או להיפך, כניעה לגבריות? ערב אחד הוזמנו שתיהן לפגישה של פמיניסטיות, ואיה הכריזה שם: "אותי לא מנצלים. כשאני צריכה גבר אני מוצאת לי אחד שמוצא חן בעיניי ונדפקת איתו לילה שלם ואם אפשר גם יותר. שאלוהים יבורך על כך שהמציא את הקטן..."

דבריה עוררו סערת-מחאות עזה. הפמיניסטיות צרחו במקהלה כמטורפות וטענו שדבריה מוכיחים שהיא עבד לדימוי הדון-ז'ואן הגברי, שכולו כיבוש וניצול. איה, שמעודה לא נותרה ללא מענה-לשון, לא התבלבלה. "או ש... או ש..." אמרה, "אם אני לוקחת גבר להנאתי, אז זאת התשובה הנשית הלגיטימית אחרי אלפיים שנות שיעבוד, לא? – ואם גם הוא נהנה, סַחְתֵיין, אז אנחנו פשוט במצב של שוויון, לא? – ותגידו לי בנות איפה כאן הניצול?"

"אולי שתקי כבר, כּוּסִית אחת," הצטרחה איה בטלפון. "אפשר לחשוב!... אני ממש מסמיקה מהביישנות שלך!"

ושתיהן פרצו בצחוק ממושך שרק לאחריו חשה מירה כי התעוררה לגמרי. אך דאגותיה לא פסקו. איך יגיע בגד-הים בתוך שעה מרחוב רידינג ברמת-אביב, שם גרה איה, לביתה של מירה?

"מה הבעייה, תקחי מונית. יש כבר גשר על הירקון, מַמִילֶה, וכבר לא צריך לחצות אותו בשחייה עם זנב של סוס ביד, כמו שאורי הַפּוֹץ היה מספר על סבא שלו משנות תרפ"ה-פ"ו!"

*

לבושה חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס, כך, בפשטות, ועל הדלת מבחוץ פתק המבקש מרמי לחכות לה בסבלנות רגעים אחדים כי היתה מוכרחה לצאת בעניין דחוף. והמונית, שהזמינה מתחנת "קסטל" הסמוכה, כבר חיכתה לה למטה. הנהג נראה עייף ולא מגולח, כאילו עבד כל הלילה. מירה הבהיקה לעומתו בניקיונה ובטריותה, כתינוקת אחר שינה ממושכת וחסרת דאגות. ובעוד המונית מחכה למטה ברחוב רידינג, והמונה מופעל, קפצה ועלתה לדירתה של איה; ועודנה בפתח החלה מתפשטת והתנפלה על בגד-הים למודדו. הבגד לא התאים לה: גדול, בייחוד החזייה, משכן לגבעותיה של איה שהיו נתח ראוי להתכבד בו.

איה היתה בחורה צחקנית, יפה. תוססת. מלאת-אברים. ועם זאת מוזרה במקצת. עודף-המרץ שלה הפחיד לעיתים, קולניותה היַכְנאית הפריעה. שערה השחור ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה אמיתית מארץ ספרד למרות שהוריה היו בני משפחות לוֹדְזַ'אִיוֹת מדורי-דורות.

מירה בעירומה, חיוורת וגלי-צמרמורת עוברים בה, ומצב-רוחה המרומם הסתלק. "אמרתי לך!" – היתה קרובה לייאוש. איה התמלאה רחמים עליה. חיבקה את כתפה הלבנה, "אתן לך את שלי!" – נכונה היתה לאמץ את מירה אל חזה השופע, ולעודדה, אך זכרה שמירה אינה אוהבת שנוגעים בה, או נושקים לה לאות ידידות וחיבה. איה הסירה מחבל-הכביסה את בגד-הים שלה, זה היה עדיין לח מעט מיום אתמול, שישי אחר-הצהריים, כאשר נסעה עם חברים לים, והתאים יותר למידותיה של מירה. צמוד קצת לגופה ואינו רפוי עליה.

"איזה מי בחור הוא רמי זה?" משכה עליה מירה בחזרה את החולצה והמכנסיים.

"נשמה קצת אילמת, מירל'ה. אולי תצליחי את לפצח את האגוז שבליבו, אם בכלל יש כזה, אבל בזהירות, אל תתנפלי עליו, הוא חולה אסטמה."

"מה?" קפאה מירה על מקומה. "התחלת לשדך לי חולים?"

""מַמִינְיוּ, לזיין הוא יודע, אני מבטיחה לך. ותגידי לי, למי אין חסרונות? אחד מהעדות, אחד אימפוטנט, אחד עני, אחד יפה-מדי, אחד מדביק אותך במחלה, ואחד סתם פגע-וברח, אז מה? אז אני טוּמטומית שבכלל סיפרתי לך. תשכחי מזה. זה לא רציני. ואתם יכולים בשקט לשחק באבא-ובאימא בלי שייחנק."

"תשמעי איה, כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי."

"נו, נו, מַמִינְיוּ, תרדי, חבל על הכסף של המונית שלך."

"ובכלל, מאיפה את יודעת הכול על האלרגיות שלו? את לא מוכרת לי במקרה איזו סחורה פסולה שלך, סוג בי"ת?"

"אני לא איגואיסטית כמוך," אמרה איה. "אפילו אם רמי היה שלי – לא הייתי שומרת אותו רק לעצמי. אבל אני נשבעת לך שלא היה בינינו שום דבר. אל תדאגי. רק ידידות."

"אַת והידידים שלך..." עוד הספיקה מירה למלמל בטרם דחפה אותה איה החוצה, אל חדר המדריגות.

*

במונית ישבה מירה רגועה. מה נטפלתי למחלה שלו? אולי הוא דווקא זקוק לי? מה שבטוח הוא שבחורה כמו איה אינה מתאימה לו. היא יותר מדי פראית ושאפתנית. אחת כמוה בוודאי תהרוס אותו. בחור כמוהו צריך אישה כמוני.

הנהג התבונן בה מדי פעם בלי לומר מילה, אך דומה שהריח איזו תאוות-גברים בלהיטותה זו לנסוע הלוך-וחזור בבוקר יום-שבת. עיניו היו אדומות. שערו פרוע. לחייו שחורות ובגדיו הדיפו ריח-זיעה. הוא כמו הלילה שממנו התעוררתי, חייכה מירה בהרהוריה. הנהג ניסה להחזיר לה חיוך, אך שפתיו לעו משנתקל בהסתייגותה הקרירה כלפיו.

שׁק בתחת, אמרה מירה לעצמה. רואה בחורה נוסעת לבדה וכבר חושב שהכול מותר. מעניין אם רואים משהו על פניי? השתניתי הבוקר?

דברי הנהג הידהדו באוזניה כאשר רצה במעלה המדריגות לדירתה, "שיהיה לך בהצלחה, בּוּבָּלֶ'ה!" – לא ידעה אם לעג לה או ביקש להביע לה חיבה בדרך מגושמת. אך לא הרבתה להרהר בו. הציפייה מילאה אותה כולה. היא תלשה את הפתק מעל הדלת ופרצה פנימה אל דירתה, חסרת נשימה לאחר מרוצתה במדריגות. היא הניחה על שולחן-הזכוכית הנמוך את שקית-הניילון הצבעונית, המשומשת-מאוד, שבתוכה ארזה למענה איה את בגד-הים. גם את הפתק השליכה בחיפזון על השולחן. והחלה לעשות קצת סדר במהפכה. הסירה בנפש עליזה את מצעיה מן הספה, מזמזמת "שאו ציונה נס ודגל..." – שהיה מלווה אותה כשמצב-רוחה טוב עליה. ישבה על הספה. הסתכלה בשעון. סביר. וכמתחרה בזמן, להספיק ככל שאפשר יותר, לקחה ראי קטן והחלה מטפלת בפניה.

ואז נשמע צלצול הפעמון בדלת. מירה קפצה ממקומה ומיהרה למסדרון. הוא אלוהים, עשה שהוא יהיה נחמד ורציני ולא אידיוט. כבר נמאס לי, בחיי, נמאס.

"תיכף..." התרונן קולה, והיא פתחה את הדלת.

בגובה כתפיה הבהיקה לעומתה קרחתו של השכן שׁוּלְדֵנְפְרַיי, יהודי נמוך כבן שישים, פדאנט, ולא חכם.

"בוקר טוב, חברה מירה." נשמע קולו כאילו הוא נחנק.

"בוקר אור אדון שולדנפריי," השיבה מירה, קצרת-רוח, גם הוא סובל מאסטמה, ברור! – ציינה לעצמה. צינה חלפה בעצמותיה. מיסדר-חולים אצלי הבוקר.

"חבר שולדנפריי..." תיקן אותה.

"ברוך-הבא חבר שולדנפריי..." חזרה על דבריו בקול מונוטוני, להראותו שבעיניה הוא אורח לא-קרוא.

"שבת-שלום."

"שלום שבת..." ענתה סארקאסטית, מתבוננת מעבר לקרחתו לחלל חדר-המדריגות.

"אפשר לִיכּנס?"

"בבקשה."

זזה שניים-שלושה צעדים לאחור, והניחה לו להתקדם במסדרון, כשדלת-הכניסה מאחוריו, סגורה-למחצה. והא נועץ במירה עיניים כמעט מבלי להרים ראשו.

"חם. והיתושים מן הירקון, עולים." המשיך שולדנפריי, כאילו דבריו מוכנים עימו מקודם, "וחברה מירה לא שילמה כבר שלושה חודשים מיסים לוועד..."

"אני מצטערת. באמת. אדון שולדנפריי..."

"חבר שולדנפריי!"

"חבר שולדנפריי, תראה, אני מאוד עסוקה עכשיו. צריכים לבוא אליי אורחים, כל רגע..."

"סליחה, סליחה, בכל הכבוד האפשרי, אני בא בפעם אחרת..."

"לא. חכה רגע..." הניחה אותו  מירה במסדרון החשוך-למחצה; מיהרה אל השולחן, שלפה עשיריות אחדות מארנקה, מן העודף שנתן לה נהג-המונית, ובו-ברגע קפאה על מקומה, מחזיקה היטב במדף-הספרים, שלא תיפול.

חולצתה היתה כמעט פרומה לגמרי. רק כפתור אחד, בקורקבן. שלי יקרה דבר כזה! – פרפה בעצבנות את הכפתורים עד לגובה צווארה. האם גם במונית היה כך, ולכן הלא-מגולח הזה תקע בי עיניים, או שהתחלתי להתפשט רק לאחר שנכנסתי? איזה מזל. מה היה רמי חושב על אודותיי אילו קיבלתי את פניו כך?

והיא שבה לאיטה אל המבוא, תקעה ביד שולדנפריי את הכסף, וממש הדפה אותו החוצה, מבלי להסתיר את רגש הדחייה שעורר בה. ואמנם, האיש הקטן היה נרגש באופן מוזר, ועיניו נצצו כאילו העלה בגורל  זכייה בלתי-צפוייה.

"תודה, תודה, אני כבר יוצא. להביא קבלה..."

"לא, תודה, פעם אחרת." טרקה אחריו מירה את הדלת. ומיהרה, מותשת ונושמת-לרווחה, לשבת על ספתה.

לֵך תחלום מן ההפקר, ממה שראית אצלי, חבר שולדנפריי! – צחקה בלא-קול, נרגזת. איה היתה ודאי אומרת: "מה יש? ולך לא מתחשק לפעמים לעשות מה שאסור? להחליק בכף ידך על הקרחת המגעילה שלו? כל אדם והנבזויות שלו, מַמִינְיוּ. ואם איזה גבר נדבק אליי באוטובוס כמו תורן וכמעט גומר עליי מרוב התרגשות, בעצירוֹת ובסיבובים, אז מה שאני אעשה, שארד? שאצרח? שאפתח חלון לאיוורור? אני זזה קצת ואני אומרת לך, אפילו אם זה לפעמים מגעיל, אבל כל זמן שאת מחרמנת גברים זאת מחמאה בשביל אישה, כמו שתארי לעצמך שאת עוברת ברחוב וקליק, קליק, קליק –  מקפיצה אחרייך שורה של את-יודעת-מה לדום..."

קליק, קליק, קליק –

מה זה קורה לי? תפסה עצמה מירה הוזה בקול רם. די. מספיק עם מחשבות עקומות כאלה.

ועכשיו מה? לחכות. מירה ניסתה להמשיך לקרוא בספר-מאתמול ולא הצליחה להתרכז. היא התבוננה בשעון. רמי יכול להגיע כל רגע. אפשר לומר שהוא כבר מאחר בעשרים דקות. הסתכנה וקפצה לחדרון-העבודה שלה, התפשטה מול הראי ולבשה שוב את בגד-הים של איה. הסתובבה. טפחה על עכוזה, משכה ומתחה פה ושם עד שנחה דעתה במקצת. עורה היה לבן מאוד, וכבר לא ידעה אם זה מפני שלא היה מי שייקחנה לים ולשמש או שמא החלה שונאת את פולחן השיזוף וכל הנילווה אליו, ההמוניות, הקולניות, דילוגי-הקופים וחוסר-הבושה.

כך גם היה יחסה לריקוד. היו שעות בהן כלתה נפשה לרקוד להשתחרר ולהיסחף. אך בהגיעה, לרוב בחברת איה ואחד או שניים ממחזריה, למסיבת-ריקודים, היו רגליה נעשות כשני גזעי-עץ נטועים. מסתכלת בסקרנות ובבחילה בזוגות המקפצים. מרגישה שהנאתם המשונה כמו מרוקנת אותה, ולא נותר בה כוח להזיז אפילו אצבע קטנה אחת. איה הדואגת, שלא פסקה לקפץ כסייחה מדושנת-עונג ואחוזת-תזזית, היתה שולחת אליה במרוצת הערב ידיד אחד או שניים, שהזמינוה לרקוד. ולרוב היתה מירה מתמלאת גאווה משונה ומסרבת, דווקא, למרות שליבה ביקש לפרוץ את סייגיה ולהתבולל בפקעת-האדם המזמרת והמזיעה בהלמות-רגליים אחידה. רק פעמיים או שלוש בחייה אירע לה שנסחפה וגם נהנתה באמת מריקוד.

מירה היתה מוסיקאלית מאוד. אך הכול היה בלום בתוכה. בקונצרטים כמעט ולא ביקרה משום שלרוב לא היה לה עם מי ללכת. הבחורים שהכירה לקחוה לפעמים לסרט, ולעיתים נדירות לתיאטרון. וללכת לבד לקונצרט – הרגישה שלא בנוח. למרות שידעה שדווקא זה מקובל ואינו יוצא-דופן מבחינה חברתית. היו לה מעצורים. על שולחן-הכתיבה שלה, בחדרון, היה מונח מכשיר רדיו-טייפ לא-גדול, ואף שלא הצטיינה בשום כישרון טכני, היו לה עשרות קאסטות של מוסיקה סימפונית, קאמרית ומקהלתית, וגם אופרות אחדות. וכשהיתה בודקת את עבודות תלמידיה, או קוראת בספר, ליוותה אותה תמיד מוסיקת-רקע משובחת שבחרה והקליטה ברוב שקידה מתוכניות הרדיו בגל א'.

ציד יצירות אהובות עליה, או גילויין של חדשות, והיכולת לבחור ולהשוות בין ביצועים שונים – מילאו שעות רבות של בדידות וריקנות בדירתה, שעות שמצב-רוחה העכור לא הניח לה לגעת באוכל, בספרים ואפילו במכשיר-הטלפון.

חוש טכני אמנם לא היה לה, אך תקציבה המדוד, שהיה מחייבה לרכוש גם קאסטות זולות, גרם לה להיעשות מומחית-מה בתיקונן. היא רכשה לשימושה מברג-צלב קטן, והיתה מבלה לעיתים שעות בפירוק קאסטה שסרטה המאגנטי נקרע, מדביקה את הקרע במשיחה עדינה של לַכּת-ציפורניים, ומלפפת בזהירות את הסלילים הקטנים, הדחוסים, המכילים שעות של מוסיקה עריבה. על גב הקרטון-הדק, שנמצא בכל קופסת-קאסטה, היו רשומות בכתב ברור, זעיר וצפוף, היצירות שהוקלטו ומקומן בסליל, על פי המונה. ומה רב היה רוגזה כאשר קאסטה המכילה יצירות אהובות עליה במיוחד' היתה מתקלקלת, לעיתים ללא-תקנה. הסרט נמתח ומתקמט, הסליל מתנפח ונעצר, או הסרט זורם החוצה מן הקאסטה אל קרביו של המכשיר, נטחן ונקרע שם לגזרים, כאטריות. מסוגלת היתה אז לנהוג כילד שצעצועו התקלקל ואינו מצליח לתקנו – זורקת את הקאסטה המפורקת אל סל-הניירות, כשסרטיה הדקים משתלשלים החוצה כתלתלי קצף-פלאסטי יבש וחום.

ולעיתים, כשהיתה עצבנית במיוחד במין ערב לא-יצלח שכזה, גרוייה גם מהתרגזות בבית-הספר ומוכנה לשבור הכול, היתה מתעשתת ומניחה בטייפ קאסטה של מוסיקה אהובה עליה במיוחד, משהו קאמרי של שוברט, בטהובן או בראהמס, ושוכבת פרקדן על ספתה המוצעת ומלטפת את עצמה על פני חזה ובטנה וירכיה ומעסה את הצופנת-פענח הקטנטן בשקדנות מטורפת במשך שעה ארוכה, מתאימה אצבעותיה לפירפוריו ומשתעבדת לו עד כדי חולשת-לב מרוב השתדלות לסיפוקה; וכשהדבר עולה בידה היא נרגעת ונרדמת בהרגשה שכמעט וקטלה את עצמה הפעם, וכי אם תמשיך בקצב הזה, סופה למות צעירה.

המוסיקה היתה מלווה אותה כמו ממרחק אל ערפל-התנומה שאליו שוקעת תודעתה. וכאשר הקאסטה מגיעה אל סיומה, ופעולת המכשיר נפסקת באופן אוטומאטי, היתה מירה שקועה כבר בשינה כבדה, ללא חלומות, ולעיתים גם נוחרת כמו לאחר יום עבודה גופנית מפרכת.

*

היא לבשה על גבי בגד-הים שמלה בהירה הנרכסת מלפנים בכפתורים, מעין חלוק-רחצה מאולתר, לא חדש ולא נאה במיוחד, אלא שאחר לא היה לה. וחזרה לשבת על הספה. אך לא מצאה מנוחה לעצמה. היא כבר חיכתה עד תום השעה הנקובה. ועוד כמחצית השעה. ועוד רבע. עתה נטלה את הפתק מעל השולחן, וקראה בלעג:

"שלום רמי. חכה בסבלנות רגעים אחדים. יצאתי בעניין דחוף. מיד אחזור. מירה."

וקרעה בכעס את הפתקה. חתיכת-אפס שכמוך, אמרה לו בליבה. איך אתה מעז להפסיד אהבה כזו שלי, ונאמנות כזאת. הלא המניות שלך ירדו בעיניי עוד בטרם ראיתי את קצה אפך. מצידי אתה יכול כבר גם שלא לבוא. חרא. חתיכת חרא אחד. ואני, טיפשה כזאת. מונית. בגד-ים. איה. כן, איה אשמה בכול. מי ביקש ממנה לתת את הטלפון שלי לכל זב ומצורע. והיא הרימה את שפופרת הטלפון. כל משתין בקיר! – ביקשה לחייג. מה אני בשר טרי? תחנת-רכבת? אוטובוס? – הכינה מילים כמדקרות. אך עדיין היססה. לבסוף חייגה, אך בהגיעה לסיפרה האחרונה הניחה את האפרכסת על כנה. היא התביישה לצלצל שוב לאיה. אני לא ארד לרמה שלה. מוטב לשכוח הכול.

והיא קמה. הניחה את השמינייה בפה-מג'ור של שוברט בטייפ, בביצוע חברי השמינייה הווינאית. מה איכפת לי אם במקרה הוא לא אוהב מוסיקה קאמרית, שיתפוצץ. והצלילים מילאו בבת-אחת את חלל הדירה וכמו האירו בשובבות את פניה הנזופות. היא ניגשה לחלון והסתכלה החוצה. משפחות-משפחות טיילו לאורך גדת-הירקון עם עגלות-ילדים, ישבו על הדשא, ילדים התרוצצו. שני דייגים השליכו חכות אל הנחל. סירת-מוטור עברה ברעש, גדושה מטיילים, דוחקת הצידה סירת-משוטים חדה ארוכה וחרקנית שבה ישב טור נערות חותרות. עשן דק היתמר מארובת-רידינג, מתמזג באפור-השמיים החמסיני שרבץ על פני כל העיר, מבשר צהריים קשים. היא השליכה החוצה את קרעי הפתקה וסגרה את החלון. עתה נותרה השמינייה לבדה כבשורה מעולם אחר וכעדה לשעות בדידות ונדודי-חמדה בחביון גופה, שזוכר לטוב את צלילי המיתרים האלה.

מירה חזרה לשבת על ספתה, לקחה את הראי-הקטן וניסתה לטפל מעט בפניה. באחת-עשרה וחצי, באיחור של שלושת-רבעי שעה, נשמע הצלצול הגואל בדלת. מירה קפצה ממקומה. עמדה רגע. ואחר-כך ניגשה לאיטה, עודנה מהססת, למסדרון. צעדיה היו שקטים מאוד, כחתולה. אולי לא לענות, שיחשוב שיצאתי ולא חיכיתי לו? ואולי זה מישהו אחר? חבר שולדנפריי עם הקבלה. טיפשי שאני מתרגשת, כאילו האבא של הילדים שלי עומד בפתח, וצריך רק להרים את המסך כדי לראות מיהו בכלל.

"הַי, בוקר טוב. זה אני, רמי." אמר מיד שפתחה את הדלת.

"צהריים נעימים. שמחה לראות אותך. מירה." אמרה. מתפלא, על שהצליחה למצוא הברקה מתאימה לרגע זה, מבלי להתבלבל ולהסגיר עצמה.

"שנונה, שנונה, יַעַנִי, כמו איה."

"אל תאמין. זאת רק הקליפה." אמרה לו. "נורא חם, לא?"

"כן, חם. חם היום, מאוד."

מה נחרת בזיכרונה מיד? נקישות כפכפי-העץ שלו. מהלֵך בסנדלי-עץ על עקב  גבוה. ממוצע-קומה. צנום. בחור יפה למדי.

"דירה יפה. שלך?" התבונן סביבו, כשהיו בחדר הגדול.

"לא. שכורה."

"לא רע." התבונן במירה, כרואה אותה עתה לראשונה. "לא רע. אוֹ.קַי. אז נזוז."

דבר שני, הרגישה מירה, מיד אחר הכפכפים, או.קַי בפַתַח. בחור עם סגנון. רעמת שיער חלק. עורו שזוף מאוד. אפון סולד, מבט של חשיבות-עצמית, מצח רציני, הטיית-ראש זקופה וגאוותנית, כדרך אנשים נמוכים המבקשים לצמוח עוד מעט קט. אך בדברו הוא מתבונן הצידה, כחושש מפני דבר-מה, ואולי מפני עצמו, ואז הופעתו נפגמת. ורק כשהוא שותק יש ועיניו רועפות חיבה גלוייה וחמימות, ריסי דבש-כהה לעפעפיו, כמלטף בהם; עיניו הן החלק המושך בהופעתו, וניכר בו שהוא יודע זאת.

היה רגע של מבוכה הדדית. ואז הם ירדו לרחוב, ונכנסו למכוניתו.

המשך יבוא

* * *

אימא יש לי פְּקָקָה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אימא יש לי פקקה

אני יושבת ולא יוצא לי

אולי תבואי עם כפית

להוציא לי

אני מפחדת להתאמץ

בגלל הבתולים

אימא תביאי כוס מים

אומרים שזה עוזר

אומרים שאפילו אונס

זה פחות גדול מפקקה

אימא אני סתומה

פקקה גדול ממני

בכמה שאני מתאמצת

כבר יכולתי ללדת

תאומים

או ביצים

של ג'מוס

אימא תצילי אותי מפקקה

אני אהיה ילדה טובה

אני נשבעת

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, באשר לצביעות העולם ביחס לרדיפות הנוצרים במדינות "האביב הערבי", ובאשר למוסר העקום של אגי משעול [גיליון 1053] – הוצאת מילים מפי.

שלך,

משה גרנות

* אנחנו מתנצלים על פשעי המלחמה שביצעו החיילים שלנו במהלך מבצע צוק איתן. אנחנו מתנצלים גם על כיפת ברזל שלא איפשרה לקורבנות הפלסטיניים להרוג בנו מיספר קורבנות דומה לשלהם ואפילו רב יותר. אנחנו מתנצלים על כך שלא נהרגו יותר חיילים שלנו במבצע. אנחנו מתנצלים שאנחנו חיים ולא מוכנים להיהרג בטרור החמאסי. אנחנו מתנצלים בפני הוועדה לזכויות האדם הלא-יהודי של האו"ם שאנחנו חיים ומגינים על עצמנו וכבר לא מובלים ערומים לתאי הגזים וכבר לא נזרקים למשרפות.  

אתם יודעים מה? – קוס אם-אם-אם אמכום – שונאי ישראל שכמותכם!

* קפצנו לאור יהודה לאכול "אצל הטורקי". מסעדה נהדרת. בדיוק לטעם שלנו. שפע סלטים, חומוס, זיתים, צ'יפס, שתייה, פיתות אש-תנור חמות וטעימות, ממש אי אפשר להתגבר על הכול, ויחד עם מנה ענקית אחת של שווארמה מצויינת לשנינו (ועוד נותנים לך סוכריות עם החשבון) – השארנו, עם הטיפ, רק 140 שקל. והסועדים סביב, ממש ברמה שלנו. עממיים. מאוד עממיים.

אבל לא זה מה שרצינו לספר. קצת תעינו בדרך למסעדה והנה אנו עוברים את כיכר יורם טהרלב ואת כיכר סמדר שיר ואת כיכר חיים חפר ומגיעים לרחוב גדעון סער. ופתאום חשבנו שאולי באור יהודה מתרחשת תחיית המתים – כמו בגן העדן של ארם נהריים, ואולי גם שאר הרחובות הם על שם של אנשים חיים, אולי רחוב יחזקאל קזז המוביל למסעדה. אבל לא.

חבל שמעולם לא כתבנו ספרי סיפורים ושירים לילדים, שאז אולי היינו פוגשים באור יהודה גם את כיכר אהוד בן עזר. ומוזר שלא פגשנו את כיכר נחום גוטמן ויבדל"א יהודה אטלס.

* יו"ר ועדת החקירה של האו"ם ל"הארץ": "אי אפשר להטיל פצצה של טון באמצע שכונת מגורים." [23.6].

בטח שאי אפשר. צריך לשבת בשקט ולחכות שהרוצחים, משגרי רקטות החמאס המסתתרים בשכונה, יסיימו לשלוח לעבר אזרחי ישראל את כל הטילים המתפוצצים שלהם. כי דם של יהודים לא נחשב. רק של "פלסטינים". ואולי בקרוב אנחנו, ישראל, נעבור לגור בארה"ב כדי שכבוד השופטת מארי מקגוואן-דיוויס תגן עלינו? או שארה"ב שוב תסגור בפנינו את שעריה כמו שסגרה בפני יהודי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה?

התעמולה ה"פלסטינית" המחפשת מראות זוועה על חשבון בני-עמה, מצליחה לשלב ידיים עם שנאת יהודים וישראל המושרשת עדיין בעולם המערבי, ובתוך ים של אכזריות ודם שבו טובחים מוסלמים אלה את אלה – להגיע להישג שבו מאשימים בפשעים נגד האנושות את ישראל!

אתם יודעים מה? – קוס אם-אם-אם אמכום – שונאי ישראל שכמותכם!

* ערב שירה על איי גלפגוס – עם עזרא גוט, רפי וייכרט, שרון מולדאבי, קרן אלקלעי-גוט, מירה זכאי, רוני סומך – בקיבוץ געש, 30 ליוני. 20:00. פרטים אצל שלמה אביו 053-3357660.

* ולוּ היה כל קיומו של המכתב העיתי רק כדי לשמש במה לשיריו הנפלאים של יוסי גמזו – ודי היה לנו בכך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל