גיליון מס' 1055

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתמוז תשע"ה, 29 ביוני 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל אַף הַכֹּל, קְצָת נַחַת. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ו. סעודת מלכים בַּדֶפּוֹ של רוחמה. // עוזי אורנן: "מה ראית להכניס דברי נבלה כאלה?" // עמוס גלבוע: קודם כל תהיו בני אדם. // רשימה של צבי אל-פלג במכתב העיתי משנת 2009. // יוסי אחימאיר: המיליון של יצחק שמיר – מנהיג ללא איפור, במלאת שלוש שנים לפטירתו של ראש הממשלה השביעי. // אורי הייטנר: 1. דרוזים, הגיע הזמן. 2. צרור הערות 28.6.15. // דרור אֵידָר: זהירות, פרובוקציה. [ציטוט]. // דני האדום: מאת אליהו קאופמן – רב אורתודכסי. [ציטוט]. // הדסה  מור: נוסטלגיה  תנ"כית – או פוליטיקה עכשווית? ההצגה "יהוא" בתיאטרון "הבימה". //  דרור אֵידָר: זכויות אדם חשובות לעולם רק אם ישראל פוגעת. ראיון עם ד"ר קנטה אחמד. [ציטוט]. // שישי מאיר: סְלֶנְג. (שיר). // כמה טוב בתל אביב, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אוריה באר: סיפורי פוצ'ו ומלחמת תש"ח הנשכחת. // יהודה דרורי: ההתנתקות לא טעות! // אלי מייזליש: ושוב: השוואה נואלת ומחפירה: ערוץ 10 מביא חרפה על ישראל בסדרת כתבות דֶמוניות על התיירות הכושלת [כביכול]. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 2. // מקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל אַף הַכֹּל, קְצָת נַחַת

עַכְשָיו, שֶבְּצָרְפַת, בִּכְּוֵּית וּבְתוּנִיסְיָה יַחַד

קָבַע טֵרוֹר בַּרְבָּרִי עוֹד עֻבְדָּהעֶש חֲדָשָה;

עַכְשָיו, שֶאֱוִילוּת אוֹבָּמָה מוֹרִידָה לַשַּחַת

יֻקְרַת "עוֹלָם חָפְשִי" בְּעוֹד שֶבְּמִשְטָר נִפְשָע

כְּמוֹ זֶה שֶל עַרְסִים-פָּרְסִים בּוֹ חֲמָנָאִי הַזּ'וּלִיק

מַגְחִיךְ כָּאן דּוֹר חָדָש שֶל צֶ'מְבֶּרְלִינִים בְּכָשְרָהּ

שֶל תַּחְמָנוּת אַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן (וְסִלְחוּ לִי

אִם לְדִידִי, חָפְשִי אוֹתוֹ "עוֹלָם חָפְשִי" גַם מִיָּשְרָה,

גַם מִמַּצְפּוּן וְגַם מֵאַחְרָיוּת-אֱמֶת וְשֵׂכֶל);

עַכְשָיו, שֶגַּם אֶצְלֵנוּ בְּפָדִיחוֹת אֵין מַחְסוֹר

לֹא רַק בַּמִּשְטָרָה וְלֹא רַק בְּחֶרְפַּת הַסֶּכֶל

שֶבָּהּ אֲפִלּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִפְתֵּית לִמְסֹר

מִשְׂרָה פַּרְלָמֶנְטָרִית בִּשְעַת-דְּחַ"כּ לִבְעָלָיו שֶל

קָזִינוֹ בּוּלְגָּרִי לִשֶעָבַר, אוֹ זְכוּת-בִּרְבּוּר

לְחַ"כּ אַחֵר שֶטּוֹב לוֹ שֶיַּשִּיל אֶת נַעֲלָיו שֶל

בַּעַר כְּמוֹתוֹ מוּל חֹק הַדֵּמוֹקְרַטְיָה בּוֹ הוּא בּוּר

כְּשֶהוּא צוֹעֵק עַל חַ"כּ עַרְבִי כִּי הוּא עוֹשֶׂה טוֹבָה לוֹ

בְּכָךְ שֶהוּא נוֹתֵן לוֹ כִּבְיָכוֹל רְשוּת-יִצּוּג

שָעָה שֶזְּכוּת זוֹ (זְכוּת וּכְלָל חֶסֶד) הֻקְצְבָה לוֹ

לְכָל אֶזְרָח בְּאֶרֶץ דֵּמוֹקְרָטִית כַּנָּהוּג;

עַכְשָיו, שֶחַ"כּ עַרְבִי נוֹסָף שֶצְּבִיעוּתוֹ לֹא גָזָה

אָץ לְמַשָּט-תְּמִיכָה בְּשוֹחֲרֵי-שָלוֹם דְּגוּלִים

כְּמוֹ שֶל הַפָּצִיפִיסְטִים שֶל חָמָאס בִּרְצוּעַת עַזָּה

שֶבִּתְשוּקַת-שָלוֹם חַמָּה יוֹרִים בָּנוּ טִילִים;

עַכְשָיו, שֶבְּלִי קַמְצוּץ-שְקִיפוּת הַמֶּמְשָלָה נִסְחֶטֶת

בִּידֵי אֵילֵי-הַגָּאז עַל חֶשְבּוֹנוֹ שֶל הַצִּבּוּר

שֶעַל מַשְאָב כֹּה לְאֻמִּי זְכוּתוֹ פִּתְאֹם מֻשְמֶטֶת

בִּמְקוֹם שֶמִּשְאַל-עָם יִתֵּן לָעָם רְשוּת-דִּבּוּר

וְכָל זֶה בַּנִּמּוּק בּוֹ שְבִיב-אֱמֶת אֵינוֹ קַיָּם

שֶבִּתְשוּבָה לְמַר תְּשוּבָה וְ"נוֹבֶּל" יֵש לַחְזֹר

אַחֶרֶת יִשָּאֵר הַגָּאז קָבוּר בִּמְצוּלוֹת יָם

כְּאֶבֶן בְּלִי הוֹפְכִין וְשוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר

(כְּשֶכָּל אֶחָד יוֹדֵע טוֹב מְאֹד שֶשּוּם טַיְקוּן

שֶכְּבָר שִלֵּם עַל קִדּוּחִים כְּלָל לֹא יִטֹּל סִכּוּן

שֶל אִי מִמּוּש רִוְחֵי הַשְקָעָתוֹ אִם יְאֻלַּץ

לְהִסְתַּפֵּק בְּרֶוַח קָט מִזָּה שֶבּוֹ חָפַץ)

וְאִם כְּבָר עַל אוֹבָּמָה בִּקָּרְתֵּנוּ מְתוּחָה

עַל רְפִיסוּת מוּ"מוֹ מוּל הָאִירָאנִים וְרִשְעָם

מוּתָר גַּם לְצַפּוֹת לְטַקְטִיקָה יוֹתֵר קְשוּחָה

בְּמוּ"מ זֶה שֶל מֶמְשֶלֶת-עַם עַל מַשְאַבֵּי-הָעָם);

עַכְשָיו, שֶאַבִּירָיו שֶל חֹפֶש-הַבִּטּוּי-כְּאִלּוּ

תוֹבְעִים הַקְרָנַת סֶרֶט נַכְלוּלִי שֶבּוֹ מַתְחִיל

טִהוּר הַשֶּרֶץ שֶל רוֹצֵחַ רַבִּין וַאֲפִלּוּ

גוֹרְפִים לְכָךְ יֶלֶד אֻמְלָל שֶעָתִידוֹ סְפוּג-חִיל;

עַכְשָיו, שֶבְּמַסְוֶה שֶל לִיבֵּרָלִיּוּת יֵש קֹמֶץ

תּוֹמְכִים בְּמַחֲזֶה בּוֹ טֵרוֹרִיסְט עַרְבִי צְמֵא-דָם

מֻצָּג בְּאוֹר הֵרוֹאִי כְּלוֹחֵם-חֵרוּת בְּרוּךְ-אֹמֶץ

כְּשֶבְּכִי הַמִּשְפָּחוֹת שֶהוּא שִכֵּל עוֹד לֹא נָדַם,  –

עַכְשָיו, בֵּין אֵרוּעֵי-הַקֶּטֶל וּמוּסַר-הָרֶפֶש

זוֹכֶה מִי שֶצָּמֵא לִקְצָת עִדּוּד לְשֵם שִנּוּי

לַסְקוּפּ הַחַדְשוֹתִי בּוֹ פְּרָט סְטָטִיסְטִי מֵשִיב-נֶפֶש

מוֹכִיחַ כִּי אֻמָּה מֻכַּת כָּל עָוֶל וְעִנּוּי

כְּמוֹ זוֹ שֶלָּנוּ כְּבָר מוֹנָה שִשָּה-עָשָׂר מִילְיוֹנִים

לַמְרוֹת שֶרַף הָאַנְטִישֵמִיּוּת עוֹלֶה יוֹם-יוֹם

וְאַף כִּי הַטִּמְטוּם הַזֶּה צוֹבֵר לוֹ בָּטַלְיוֹנִים

וְיֵש לְהַדְבִּירוֹ כְּנֶגַע סַרְטָנִי אָיֹם

חוֹזֵר וּמִתְקַיֵּם בָּנוּ כְּמוֹ שֶבַּאֲבוֹתֵינוּ

מִין פֵנוֹמֵן הִיסְטוֹרִי שֶרַבִּים דַּפֵּי סִפְרוֹ:

שֶבְּכָל דּוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ שוּב לְכַלּוֹתֵנוּ

אַךְ כְּמוֹ שֶעוֹף-הַחוֹל קָם לִתְחִיָּה מִתּוֹךְ אֶפְרוֹ

כָּךְ אֵין גְּבוּלוֹת לַסְּטָמִינָה, לִקְשִי עָרְפּוֹ שֶל עַם זֶה

שֶקִּיּוּמוֹ בִּלָּה אִימְפֶּרְיוֹת-עָל וּמַמְלָכוֹת

שֶזֵּכֶר לֹא נוֹתַר לָהֶן כַּיּוֹם אַךְ נֵס נִפְעָם זֶה

שֶל נֶצַח יִשְׂרָאֵל שֶלֹּא דְרוּשוֹת לוֹ הוֹכָחוֹת

חוֹזֵר וּמְשַכְפֵּל עַצְמוֹ, צוֹבֵר עָצְמָה וָגֹבַהּ

אֲפִלּוּ רַק בְּחֹדֶש זֶה שֶסִּכּוּמוֹ נִלְהָב

וְשוּב בּוֹגְרֵי קוּרְס-טַיִס מְעִיפִים שָמַיְמָה כֹּבַע

וּבִתְְרֵיסַר מֵדַלְיוֹת (אָרָד, כֶּסֶף וְזָהָב)

זוֹכִים יִשְׂרְאֵלִים בְּמִשְׂחֲקֵי בָּאקוּ וּבֶטַח

שזֶה מַרְשִים מְאֹד וְאַף מוֹצִיא מִן הַכֵּלִים

אֶת כָּל הָאַנְטִישֵמִים הָרוֹאִים יוֹם-יוֹם בְּמֶתַח

וְתוֹךְ חֵרוּק-שִנַּיִם אֵיךְ לַמְרוֹת שֶהֵם תּוֹלִים

תִּקְווֹת בְּעוֹד "פִּתְרוֹן סוֹפִי" ("אֶנְד לֶזוּנְג") כְּמוֹ הַנָּאצִים

הַזִּ'יד יוֹשֵב עַל אַדְמָתוֹ (וְהֵם – אֶל עַקְרַבִּים)

וְזֶה אֵינוֹ נֶחְשָׂף רַק לְעֵינָם שֶל פָּפָּרָאצִים

כִּי אִם גְּלוּיוֹת לְעֵין תֵּבֵל כֻּלָּהּ שֶבָּהּ רַבִּים

תּוֹפְסִים כָּאן עַל אַפָּם וַחֲמָתָם מָה שֶנָּעוּץ שָם

בְּפֶרֶק א', סֵפֶר "שְמוֹת", פָּסוּק י"ב, כְּקוֹץ

סַרְקַסְטִי עַל עַם זֶה שֶכַּאֲשֶר (כְּפִי שָיָּעוּץ שָם)

עוֹד יְעַנּוּ אֹתוֹ הוּא כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ...

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ו. סעודת מלכים בַּדֶפּוֹ של רוחמה

"...בשעה עשר יצאנו את גדר המשק ופנינו דרומה. כבר בהתחלה הרגשתי שאנחנו תועים. הלכתי אחרי הקצר וגדליה ולא סיפרתי להם מיהו הסייר הידוע. מספיק שאני רעדתי. מעלינו התרוממו גבעות נמוכות עטויות מסתורין. הלכנו תמיד בשוליהן. לו הציבו המצרים חוליות מארב, היו גומרים איתנו. רקטה ירוקה הגיעה לרום מעופה והחלה יורדת אט אט לעברנו. האמנם הגבעה שלצידנו היא משלט של האוייב? 

מזל שזרקו רקטה. הסייר המהולל עוד היה יכול להוביל אותנו ישר לזרועותיהם. הרקטה נמוגה. אנו עוד שוהים מעט על הארץ ואחר קמים וממשיכים. הולכים בדממה. סוגרים רווחים ומשתדלים לא לאבד את ההולך לפנים. השורה פונה מזרחה. מה פתאום מזרחה? הרי זו טעות! להיפך, היה צריך להוביל מערבה! עובדה שהגענו פתאום לאיזה כביש מסתורי. קומנדקר צבאי מצרי חולף עליו בסערה. מחצית הפלוגה מזה ומחציתה מזה. עוד הליכה מבולבלת וחסרת כיוון ואנו מגיעים ללא תקלות למשלטים שלנו. יעקב בא להיפרד ממני.

"תכיר!" – אמרתי לגדליה –  "זה הסייר שהוביל אותנו. חבר שלי מילדות."

"תמיד הם זורקים רקטות?" – שאל.

"בדרך כלל. כך הם מרגיעים את עצמם . טוב. אז שלום יורם ואם תפגוש מישהו מהכיתה, אל תשכח למסור לו ד"ש!"

"וגם אתה, אל תשכח למסור ממני."

"זה סייר!" – אמרתי לגדליה משנותרנו שנינו – "למד איתי על ספסל אחד בגימנסיה. בחור כארז. כשנודע לי שהוא הסייר, ידעתי שנעבור ללא פגע..."

"אמרתי לך עוד קודם," – קפץ גדליה לדבריי וכבר זקף את הצלחת ההסתננות על חשבונו.

עלינו על משאית. שני טרמפיסטים מהכשרת הצופים בגדוד השביעי הצטרפו אלינו. הם הסתכלו עלינו ואנחנו עליהם.

אמר יוסי פס: "אנחנו פשטנו על אכברה, כבשנו את מלכיה ופוצצנו את גשר הליטניס."

אמרו הם: "אנחנו ברחנו באשדוד, נמלטנו מג'וליס ונסוגונו מעיראק אל מנשיה."

אמרנו – "אנחנו חטיבת יפתח."

אמרו – "אנחנו חטיבת הנגב."

אמרנו – "חטיבת הנגב לא שווה."

אמרו – "נראה אתכם כאן."

אמר הקצר – "דבר אחד בטוח. לרוץ אתם רצים יותר טוב מאתנו."

אמרו – "אל ייאוש, גם אתם תלמדו..."  

(מתוך "אני פחדן אני", עמ' 125)

ואכן למדנו. ברחנו בחירבת מחאז, נמלטנו בחוליקאת והסתובבנו לאחור בכיבוש באר שבע, אבל על כל זאת עוד נדבר בבוא הזמן, בינתיים אנחנו בקיבוץ רוחמה, ישנים על השולחנות בחדר האוכל. עד שנרדמתי על שולחן העץ הקשה, שאלתי את עצמי אם  ההסתננות המסוכנת הזאת, נחשבת לפעולת קרב? היה לי חשוב לדעת, כי היתה לי הרגשה מתחילה המלחמה, שאם אני איהרג זה יהיה  בקרב הראשון, כמו יהודה פיינגולד ועמנואל מרגלית שהקרב הראשון שלהם היה גם האחרון. עצמתי את עיניי עוד לפני שהספקתי להחליט, רק נרדמתי וכבר העירו אותנו בצעקות. עובדות המטבח באו להכין את חדר האוכל לארוחת הבוקר ולא היו להן כל רחמים על הגופות המותשים שתפסו להן את השולחנות.

עד הצהריים שהיינו בסביבות חדר האוכל כשאנו מקובצים בצילם של מעט העצים שהסכימו לצמוח בנגב הצחיח, ומחכים לתזוזה.

בצהריים הלוהטים של הנגב למדנו מילה חדשה: "דפו". אמרו לנו שלוקחים אותנו  לדפו של רוחמה. היתה זו גבעה השולטת על הקיבוץ ובה מחסנים ומקלטים. ירדתי לאחד המקלטים ונפשי שבה לתחייה, סוף סוף מצאתי מקום שהצינה שלטת בו.  באפלולית המקלט הבחנתי במיטות קומותיים הערוכות לצד הקירות.  התיישבתי על אחת מהן וקפצתי בבהלה, גם הבחור שעליו התיישבתי קפץ בבהלה. היה זה לא אחר מאשר מוסה דק, שבגללו החמצתי את חלום חיי לטוס בשמים ולהרגיש כציפור.

"איך היה לטוס?" – שאלתי

"חרא," – אמר – "ישבנו על הרצפה בין החבילות, בחוץ חושך לא רואים כלום ולא יודעים לאן ניפול כשהאווירון יחטוף צרור. רק הגענו, אז במקום לשלוח אותנו לישון כמו בני אדם, אמרו לנו לפרוק את הנשק והתחמושת שהגיעו יחד איתנו. רק גמרנו וכבר נוחת אווירון חדש וגם ממנו צריך לפרוק את כל הציוד. כל חצי שעה נוחת אווירון עם קרטונים של כל מיני קופסאות ועם ציוד ואנחנו צריכים לרוץ אליו בתוך האבק, לפרוק את הסחורה במהירות, כדי שיספיק לעשות עוד נגלה. מזל שביום הם מפחדים לטוס, כי לפרוק בחום של היום זה בכלל שיגעון. אתם עשיתם חיים אתם, טיילתם ברגל ואחר כך ישנתם כמו מלכים. בפעם הבאה אני לא טס יותר. שימצאו פרייארים אחרים. בסוף, עד שסוף סוף  הצלחתי למצוא מקום  להירדם, אז טרח! התיישבת עליי..."

מי שחשב שהטיסה לא היתה חרא של טיסה,  היה אליעזר הג'ינג'י מכפר הס. כששמע שצריך לפרוק מהר כי המטוס צריך לחזור לעוד סיבוב אחד, מיהר להסתתר בתוכו וזכה לטוס בחזרה לשדה דב. שם עזר להעמיס עליו עוד ציוד ומצא מקום מסתור טוב ליד החלון, כדי לראות דרכו את החשכה. המסע היה יכול להסתיים בשלום, אלמלא עלתה למטוס צמרת הפיקוד של הגדוד הראשון בראשותו של הסמג"ד שייקה גביש. אלה החלו לדבר על הפלוגות של הגדוד והגיעו למסקנה שפלוגה ד' היא הכי טובה והמחלקה המצטיינת היא מחלקה מיספר אחת של הכשרת מעוז.

כאן הג'ינג'י לא היה יכול להתאפק. התפרץ לשיחה ואמר: "מה פתאום?  הכשרת בית השיטה שמה אותה בכיס הקטן!"

גנדי, שהיה עד לא זמן רב המ"מ של הכשרת מעוז, נזעק אליו ושאל: "מי אתה בכלל?"

"זה לא משנה," – אמר הג'ינג'י – "אני מפלוגה דל"ת ואני יודע מה שאני אומר."

"אתה מכיר אותו?" – שאל גנדי את סיקו, המפקד החדש של פלוגה ד'.

סיקו נענע בראשו: "לא. פעם ראשונה שאני רואה אותו."

"אני מכיר אותו," – אמר חקה – שהיה מפקד המחלקה של ההכשרה כשהיתה בבית השיטה – "הוא החבר של שוקה החבלן מכפר הס."

שוקה היה אחד הלוחמים הנועזים של הגדוד. אמיץ כשד. מומחה לתפיסת זקיף ופיצוץ גשרים.

"גם אני מכיר אותו," – אמר שייקה גביש הסמג"ד – "אני כבר אטפל בו."

סופו של דבר היה ששייקה אמר לסיקו:  "טפל בו!" – וסיקו אמר למוניה המ"מ שלנו:  "טפל בו!" וזה אמר לטוטו, סגנו, שהיה חבר  הכשרה שלנו: "טפל בו! " וטוטו התיישב וכתב בעלון ההכשרה מאמר נוגע ללב, על תסכולו של מפקד, שצריך להקפיד על המשמעת של ההכשרה שלו, ואלה מנצלים את  העובדה שהם חברים לאותו גרעין ואומרים לו: "אל תבלבל את המוח!"

על כל זאת שמעתי בימים הבאים, כשהיינו יושבים מסביב למדורה ומעלים זיכרונות. באותו יום ראשון בנגב לא אירע דבר היכול לשמש נושא לשיחה סביב האש. גם ביומן הקטן שלי לא מצאתי שום דבר הראוי לציון פרט לתאריך. מה שאני זוכר מאותו יום, זה שיענקלה חי התעורר משנתו וכששמע אותי מדבר עם מוסה דק, קרא לי אליו, הוציא מתחת מזרונו קופסת מיץ תפוזים, שסחב בעת הפריקה מהמטוס, והזמין אותי לסעודת מלכים.

המשך יבוא

* * *

עוזי אורנן

"מה ראית להכניס דברי נבלה כאלה?"

לאהוד בן עזר שלום,

המאמר שהכנסת ביחס אליי מלא שקרים השמצות וכינויי גנאי. במיוחד חורה לי שמישהו שאינו מבין את פירוש המילה גזען מכנה אותי בכינוי נוראי זה. נוראי בעיניי ולחלוטין אינו יכול לתאר אותי. גזען הוא מי שמבדיל בין בני אדם לא לפי טיבם אלא לפי השאלה מי הם ההורים שלו, לאיזה שבט או לאיזה גזע הוא קשור.

גזענות היא כאשר נותנים אזרחות ישראלית על פי השאלה מי היתה אימא של המועמד לאזרחות. אם היא יהודייה – הוא מקבל אזרחות, אם לא – הוא נדחה כליל או (אם הוא מוכיח שייכות לארץ הוא "אזרח מכוח ישיבה"). כלפי המחבר המוזר שכתב עליי יש לומר – הפוסל במומו פוסל. אין לי ספק שהאיש הזה יהודי, והגזענות טבועה ביהדות והוא אינו מרגיש בה.

אם הוא רוצה לכנות אותי "אנטישמי", ברור מדוע – כי לדעתו אני "שונא יהודים". לידיעתו אני מכוון את דברי נגד האמונות היהודיות, המנהגים הגזעניים שלה, חוסר השיוויון שהוא גם בתוכה ולא רק כלפי מי שאינו חלק מן "העם הנבחר". אבל אין לי דבר נגד יהודי כאדם, ואינני שונא אף אחד.

גם ברנש כמוהו, מפיח כזבים וממליט שקרים ואי הבנות, למרות ההערכה השלילית שיש לי כלפיו (הוא נראה לי משכיל) אין לי שום יחס שנאה אליו, ואם יעשה תשובה, יחזור בו מהשקרים וכינויי הגנאי ויבקש סליחה, אסלח לו בחפץ לב.

ועליך אני תמה מה ראית להכניס דברי נבלה כאלה כלפיי לאתר שלך.   

נראה לי שהחיבור הזה לא צריך להתנוסס באתר שלך,

עוזי אורנן

* * *

עמוס גלבוע

קודם כל תהיו בני אדם

האם  האמנים שהריעו ל"נאום הבהמה" של קוטלר, ובה בעת בזו וגירשו מהבמה את האחיינית של משה תמם ז"ל, הם בני אדם או בהמות? המחשבה הזאת ועוד אחרות על התופעה העולמית הייחודית של הכת הדתית בה מאוגדים אמני ישראל, עלתה במוחי במקום באיטליה ממנו גורשו היהודים  בזמנו.

במוזיאון בעיר בולוניה שבאיטליה נתקלתי בשתי מצבות מהודרות של יהודים מהמאה ה-16, כתובות בשפה עברית תנ"כית. אחד מהן הייתה של המנוח יואב, והכיתוב על המצבה תיאר את  גבורותיו של יואב, שר צבאו של המלך דויד. התרגשתי.

אחרי  כשעה אני קורא חדשות מהארץ, ונתקל בהכרזתו של עודד קוטלר כי "הירדן מבחינתו הוא חו"ל."

תמונות של דויד המלך ויואב החוצים את נהר הירדן בבריחתם מפני אבשלום, עולות בעיני רוחי; אני רואה מול עיניי את הישובים היהודים הפורחים בבקעת הירדן, ובאוזניי מהדהדות מילותיו של רבין בנאום המורשת האחרון שלו בכנסת על בקעת הירדן במובנה הרחב שתישאר בידי ישראל בכל הסכם עתידי. וכמובן הדברים מתקשרים  הדוקות לנאום "הבהמות" המפורסם.

לא מדובר, לדעתי, "בקצף על פני  המים," ואין מדובר בטעות ניסוח ושגגה, אלא במשהו מהותי ועקרוני הקשור לקבוצה של "אנשי התרבות", שנותנים את הטון בחברה שלנו. לכן הייתי רוצה להביע כאן את דעתי על קצה המזלג בשלוש נקודות.

חלק נכבד מהעם הוגדר כ"בהמות", ומאוחר יותר, בתיקון והתנצלות, כולנו הוגדרנו "כבהמות" על תנאי. המושג "בהמה" הוא ניגודו של בן האנוש, כנאמר: "מותר האדם מן הבהמה." ואני מעלה שאלה: האם כל האמנים שקמו והריעו ל"נאום  הבהמה", רואים את עצמם קודם כל ומעל לכל כ"בני אדם" על כל המשמעות המוסרית הנובעת מכך?

אני מעלה את השאלה כי בגטו יהודי, באחת מערי מרכז איטליה, קראתי כי האמנים, אלו  המחזיקים עצמם כבני תרבות, קראו קריאות בוז לאחיינית של משה תמם ז"ל, כאשר רצתה להביע את מחאתה על ההצגה המהללת את המחבל שרצח את דודה. הם לא רק סתמו לה את הפה, אלא אף גירשו אותה בשם חופש הבעת הדעה. האם אלו בני אדם או חיות?

או כאשר אני קורא כי מפיק  סדרה טלוויזיונית מוצלחת מצדיק סצנה בה זוג מקיים יחסי מין על האנדרטה לזכר לוחמי הנגב במלחמת העצמאות, ומנמק זאת בכך שזה משקף מציאות, ושבכלל האנדרטאות מלוכלכות – אני שואל עצמי: איזה מין בן אדם אתה? אם כך, אז קדימה, צלם את המציאות שבה אנו עושים את צרכינו בשירותים הציבוריים, ועוד כהנה וכהנה. בטל את ההבדל בין אדם לבהמה.

בדרך כלל (למעט במשטרים טוטליטאריים) התרבות במערב היא כמעיין המתגבר; כל הזמן מתחדשת, מולידה זרמים חדשים, דעות שונות, "שפות" חדשות. איני רואה את זה אצלנו. נדמה לפעמים שרוב קהל האמנים משתייך למעין כת דתית, כת המזכירה את "אנשי מגדל בבל" שראשם בשמיים ו"כולם שפה אחת ודברים אחדים" (הפרשנות המקובלת: בעלי דעה אחת). אוי לו למי שיחרוג  מציווי הכת, ואוי לו למי שינסה להוקיע אותה. חופש הביטוי האמיתי, המלא, כמו שהגדירו אותו  אבות אנשי תרבות המערב במאה ה-18, ובראשם וולטיר, הוא ממנה והלאה. הדוגמאות מיותרות. שאלו  את אריאל זילבר  ונעמי שמר ז"ל.

איני מכיר עם שבו "קריאת הקרב" הנורמטיבית של מרבית האמנים היא נגד המדינה שלו ובזכות אויביה, כמו אצלנו. ממש לא יאומן. מדובר בתופעה  ייחודית  שקשה להסבירה. אילו רק קומץ, אפילו מחצית מהאמנים, היו מתאפיינים בתופעה הזאת – ניתן היה בהחלט להבין זאת. כי זה טבעי. אבל  זה שכמעט כולם מתאפיינים בכך – לא מובן לי.  איש לא רוצה "תרבות מגוייסת" בנוסח הבולשביקי, זה חד וברור. אבל לב הבעייה היא שרוב האמנים "מגוייסים" כאיש אחד נגד המדינה, והמושג "פטריוטיות" הוא עבורם בגדר קללה.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב של אנשי התרבות לסיפור קצר, פטריוטי מאין כמותו. שמו: "השיעור האחרון" (בשפה הצרפתית). המחבר הוא מענקי התרבות הצרפתית, אלפונס דודה. לכו וקראו ותראו איך תרבות ופטריוטיות יכולים לדור בכפיפה אחת.

אהוד: מעולם לא היה חלקי עם "כת" האמנים, הסופרים, הפובליציסטים ו"אנשי הרוח" בישראל, שחלקם סובל לדעתי מאידיוטיזם מוסרי – וזו אחת הסיבות מדוע אני לא שייך לספרות העברית, וגם קולי הציבורי בקושי נשמע – כי לא פונים אליי, לא מראיינים ולא מפרסמים אותי. אני קיים כסופר שיש לו קהל קוראים משלו – בעיקר ב"מכתב העיתי" הפרטי שלי.

מצד שני כתיבתי הארוטית, שיש מכנים אותה בשם פורנוגרפית – מצילה אותי מחיבוק הדוב של ה"ימין" בתור סופר שלא משתין על המדינה.

* * *

באבל עם מיכל סנונית

ועם כל בני המשפחות

על מות יקירם

צבי אל-פלג

איש צבא, מזרחן ודיפלומט

* * *

צבי אל-פלג נולד בשנת 1926 בברנוב, פולין להוריו רבקה לבית זייפנטרגר ויוסף אלפלנג. אביו היה נגר ואימו עקרת בית. בשנת 1934 עלה לארץ ישראל עם משפחתו, אשר השתקעה בשכונת מכבי-צריפים ביפו. כילד היה חבר בתנועות נוער וב-1940 התנדב לארגון "ההגנה". בשנת 1948, בפרוץ מלחמת העצמאות, עבר עם משפחתו לתל אביב ושירת במלחמה בחטיבת אלכסנדרוני. בעקבות הוראת בן-גוריון כי על קצינים לעברת את שם משפחתם, שינה את שם משפחתו מ-אלפלנג ל-אלפלג. לאחר סיום שירותו הצבאי ובמקביל ללימודיו האקדמיים המשיך לשרת בקבע. הוא היה המושל הצבאי באזור המשולש והגיע לדרגת אלוף משנה. לאחר מלחמת סיני היה המושל הצבאי בעזה, ולאחר מלחמת ששת הימים באזור שכם. לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים ועד להסכם הפרדת הכוחות היה מושל באזור פאיד שממערב לתעלת סואץ במצרים‏[1]. בעת מלחמת לבנון היה מושל צבאי בדרום לבנון. בזמן שירותו הצבאי למד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב והתמחה בנושא התנועה הלאומית הפלסטינית והסוציולוגיה של החברה הערבית. בשנות ה-90 היה חבר במשלחת הישראלית בשיחות הרב-צדדיות. בשנת 1995 מונה לשגריר ישראל בטורקיה, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1997. לאחר סיום תפקידו מונה על ידי נשיא טורקיה סוליימאן דמירל לקונסול כבוד של טורקיה בתל אביב. בשנת 2008 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו‏. כיהן כמרצה וחוקר במרכז דיין שליד אוניברסיטת תל אביב, ופירסם מאמרים בנושאי ההיסטוריה של הלאומיות הפלסטינית. אל-פלג נשוי למשוררת מיכל סנונית.

ספריו: תוכנית הפדרציה של חוסיין: גורמים ותגובות, 1977. מאורעות 1936-1939: פרעות או מרד, 1979. פלסטין עצמאית בסבך היריבות הבינערבית 1946-1948, 1982. המופתי הגדול, בהוצאת משרד הביטחון, 1989. מנקודת ראותו של המופתי: מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995.

[מתוך ויקיפדיה]

* * *

רשימה של צבי אל-פלג במכתב העיתי

משנת 2009

בוויכוח עם אלוף (מיל) זאב אלמוג, על כישוריו של אהוד ברק כמנהיג, קובע הסופר אהוד בן עזר (חדשות בן עזר 430) ש"הסיבה למצבנו הביטחוני הקשה היא אוייבינו הערבים והמוסלמים, ולא האיכות או הטעויות של מנהיגינו. את זה אולי מיטיב להבין דווקא אדם אזרחי כמוני, שאין לו ניסיון צבאי, אבל רואה את התמונה בכללותה."

אין זו קביעה נכונה. האמת היא שמאז ומתמיד התקיימה עוינות ערבית כלפי התנועה הלאומית היהודית. אלא שעד ל-1967 היתה איבה זאת לטנטית, ואילו לאחר מלחמת ששת-הימים (ואולי צריך לומר: "מלחמת 42 השנים" ולהוסיף שזה שם זמני) הלבה שעד אז זרמה מתחת לפני השטח, פרצה החוצה – ומאז היא זורמת בעוצמה גוברת והולכת. וזאת – ידידי אהוד בן עזר – לא משום שהערבים השתנו (בירדן, הפלסטינים המהווים שם למעלה מ-73% באוכלוסייה, חזרו לנשק את יד המלך שמחקה את השם "פלסטין" מהמפה), אלא משום שישראל הרסה את השפעת ירדן וסייעה לאש"ף, ולאחר מכן לחמא"ס, לשלוט בשטח. זאת, לא חלילה מתוך כוונה, אלא סתם מתוך העדר הבנה כלשהי בדפוסי התנהגות של חברה ערבית.

למחרת המלחמה ב-67' עמדו בפני ישראל – עקרונית – שלוש אופציות:

אחת, להציע לפת"ח (אש"ף עדיין נחשב אז לארגון אנטי פלסטיני שנאצר ועמיתיו הקימו בקאהיר בינואר 64' כדי לחסום את ערפאת ועמיתיו במפרץ), את מפתחות הגדה והרצועה למען יקימו להם מדינה בשכנות לישראל.

שנייה, להגיע להסדר עם המלך חוסיין – שהיה מוכן להרחיק לכת בסיפוק צרכיה הביטחוניים של ישראל, בתמורה להחזרת הגדה המערבית למען ימשיך "לירדן" את הפלסטינים בממלכתו.

שלישית, להיכנס לנעלי המשטרים שקדמו למלחמת 67', ולכבד את החוקים הקיימים ודפוסי השלטון שהתקיימו שם לפני הכיבוש הישראלי – ואשר כל כולם נועדו לקיים תלות של האוכלוסייה בשלטון. (כמו תחת כל שלטון אוטוקראטי, היסוד העיקרי במשפט בגדה וברצועה, היה תלות מירבית בשלטון.

במקום שלוש ברירות אלה, החליט שר הביטחון אז – ראשית, להיות האתא-טורק של הפלסטינים: בעוד המלחמה נמשכת, הוא הורה לאסור על אנשי צבא בקבע ובמילואים ששירתו במימשלים הצבאיים בתוך ישראל (ובעזה שלאחר מערכת סיני) למלא תפקידים בשטחים – שמא יפריעו לו להקים "ממשל נאור ובלתי נראה" (ציטוט מדויק).

שנית, ב-17 ביוני, 67' השר ביקר במסגד אל-אקצא ובו במקום הודיע לראשי הדת שהוא מבטל את הצנזורה על דרשות ימי שישי במסגדים (אגב, מחוץ למסגד הוא אמר למלוויו שאפילו היה הוא שליט מוסלמי, לא היה מרשה לקיים צנזורה על דרשות במסגדים – ולא נמצא מי שיעיז להעיר לו, כי אם המלך המוסלמי חושש מהסתה נגדו,  ראוי שגם שליט יהודי יחשוש.

שלישית, ימים ספורים לאחר המלחמה, השר הורה לסלק כל מחסום בין השטחים לישראל – דבר שהפך את ישראל למדינה בלי גבולות.

רביעית, דיין ויגאל אלון התחרו ביניהם מי יקים יותר אוניברסיטאות (שעד הכיבוש הישראלי היו אסורות לחלוטין ברצועה ובגדה), ואלה הפכו חיש מהר למוקדי הסתה וטרור. סלימאן אל-בשיר – מרצה בכיר באוניברסיטת א-נג'אח שבשכם אמר בטלוויזיה הישראלית, שרק אחוזים בודדים מוקדשים ללימודים וכל השאר להסתה ולריב בין פלגי אש"ףץ

חמישית, ב-2 באוגוסט 67' הונחה אלוף עוזי נרקיס לפרסם את צו מס' 80 שעל פיו נדחו הבחירות לרשויות המקומיות – בלי הגבלת זמן. צו זה תאם את חוק הבחירות הירדני ובעצם הבטיח שההנהגות המקומיות המתונות (שבנסיבות הזמן היוו גם הנהגות פוליטיות מתונות), תמשכנה לכהן. והנה לאחר זמן, ובתירוץ כלשהו ועל אף התנגדות מנהיגים מקומיים (כמו חיכמת אל-מצרי – יו"ר הפרלמנט הירדני לשעבר – אשר בשל התנגדותו לבחירות, הושלך לבית סוהר בשכם), השר החליט ויהי מה לקיים בחירות – תוך תיקון  חוק הבחירות הירדני "ברוח מודרנית" (ציטוט מדויק).

זה היה ב-72 כאשר אש"ף חשש מ"מזימה ישראלית" והחרים את הבחירות. אולם ב-76' הבינו באש"ף שאין מדובר במזימות אלא בבורות ישראלית, והחליטו להשתתף בבחירות שהתקיימו בפעם השנייה. הפעם היו הנבחרים כ-80% מנתמכי אש"ף. לאחר שנודעו התוצאות, העירו בז'יז'ינסקי, קיסינג'ר ואתרטון שאם תחת כידוני צה"ל, רוב הנבחרים הם אנשי אש"ף, כיצד זה תובעת ישראל מאחרים לא לדבר עם ארגון זה?

* * *

יוסי אחימאיר

המיליון של יצחק שמיר – מנהיג ללא איפור

במלאת שלוש שנים לפטירתו של ראש הממשלה השביעי

כמה חודשים לאחר פטירתו של יצחק שמיר, פניתי לעיריית תל-אביב בבקשה לקרוא רחוב על שמו. נעניתי, כי על פי הנוהל, כל בקשה להנצחה תידון רק כעבור שנתיים מיום הפטירה של המומלץ. חזרתי ופניתי אחרי כעבור השנתיים ונעניתי, כי בינתיים ועדת השמות פוזרה והנושא יידון בבוא העת.

בשבת, י' תמוז, מלאו שלוש שנים לפטירתו של ראש הממשלה שמיר – ביום שישי, 10 ביולי, בשעה 10 בבוקר, תתקיים האזכרה לו ולרעייתו שולמית, ליד קברם בחלקת גדולי האומה בהר הרצל – ועד היום אין בעיר הגדולה, שבה חי ופעל, רחוב הנושא את שמו.

האם זה משום שראש "העיר ללא הפסקה" שוקל להתמודד על ראשות המפלגה, שהינה יריבתה של המפלגה שאותה הנהיג שמיר? – לא הייתי אומר זאת. הייתי תולה את הסיבה בזילזול הלא-מוצדק בראש הממשלה השביעי, והעלמתו מהשיח הציבורי.

בהיסטוריוגרפיה של המדינה, יצחק שמיר הוא כנראה ראש הממשלה המקופח ביותר מבין ראשי ממשלה שהלכו לעולמם. עד היום כששמו נזכר פה ושם בתקשורת, הרי זה לרוב תחת תוויות מזלזלות של איש "השב ואל תעשה", איש ה"סטאטוס קוו", איש ה"נו טוף", האיש "ההולך לשנת צהריים באמצע יום העבודה", וכו'.

שורת ההישגים

מניתי בעבר ואני יכול למנות גם עתה את שורת ההישגים של תקופת יצחק שמיר, שמעטים בין מנהיגי ישראל בעבר רשמו לזכותם כמותם:

מאבק ללא פשרות באינתיפאדה ודירדור אש"ף עם ערפאת לשפל המדרגה, הקמת עשרות יישובים בכל חלקי ארץ-ישראל, חידוש וכריתת יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות בהן סין והודו, חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל ונקיטת יוזמות לשלום ביניהן ועידת מדריד, קידום כלכלת ישראל לשעורי צמיחה של כששה אחוזים, קידום ערך האחדות הלאומית וחיזוק האמונה בצדקת הדרך הציונית והזכות על ארץ-ישראל השלמה...

אבל ההישג, שהוא עצמו ראה אותו כחשוב ביותר בתקופתו – הינו העלייה הגדולה מבריה"מ, כמו גם העלייה מאתיופיה. חצי יובל שנים מלאו בימים אלה לתחילתו של גל העלייה המאסיבי. עלייה שהביאה לישראל כמעט מיליון נפש. בפרספקטיבה של חצי יובל שנים אפשר לומר ללא שום פיקפוק – כי עלייה זו הצילה את המדינה.

עליית המיליון קשורה כמובן בנפילת המשטר הקומוניסטי ברוסיה. היה זה בזמנו דבר מופלא ביותר: מצד אחד – בא הקץ לשלטון הסובייטי המדכא, רודף היהודים, העויין לישראל, ומצד שני – נפילת מסך הברזל והיציאה ההמונית מבית האסורים הסובייטי.

רבים מהיוצאים לא ראו עצמם ציונים בהכרח. לא חשבו שמאבקה של ישראל למענם, מחייבם לבוא ולהיות אזרחיה. רבים מהם קיוו לבנות מחדש את חייהם בארצות המערב. כאן נכנס לתמונה ראש הממשלה, ובתקיפות אופיינית הוביל מהלך מדיני וציוני שמנע הגדרת היוצאים כ"מהגרים" או כ"פליטים" ובלם את נשירתם מהנתיב המוביל לישראל.

הודות לעמידתו האיתנה בשאלה זו, זכה שמיר לראות את העולים מגיעים ארצה באלפיהם מדי חודש, כשהם נקלטים במרכזי קליטה, לקראת ההתערות במדינה. ועם זאת, שמיר – מנהיג קשוח, ללא איפור, ללא פוזות, שפיו ולבו שווים – לא היה מוכן בשום פנים ואופן לקשור בין העלייה לבין הוויתור על זכות ההתיישבות וההתנחלות בכל חבלי הארץ.

להיפך, הוא ידע שהתגבורת החשובה הזאת לישראל בכוח אדם יהודי תוכל למלא חללים וטרשים על מפת המולדת. מצד שני, התעקשותו בנושא האידיאולוגי הזה, זכות ההתנחלות, עלתה לו בלחץ אמריקני כבד על ישראל, שבא לידי ביטוי בהפסקת מתן הערבויות בסך 10 מיליארד דולר לקליטת העלייה.

עמדתו במלחמת המפרץ

ככל שהיה נוקשה מבחינה אידיאולוגית, כך היה שמיר גמיש, ואם תרצו – פראקטי, בצד הטאקטי. הדבר בלט במיוחד בעת מלחמת המפרץ ב-1991, כאשר ראש הממשלה הימני ביותר שהיה לה אי פעם לישראל, בלם את שר הביטחון שלו, את הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר ולא שעה להמלצתם לשגר את מטוסי חיל האוויר לתקוף מטרות במערב עיראק.

במקרה זה הוא קיבל את עמדתו של הנשיא בוש האב, לפיה הקואליציה שגיבשה ארה"ב היא זו שתבצע את המלאכה לשים קץ לתוקפנות עיראק בראשות הדיקטטור, סדאם חוסין, ותפסיק את ירי טילי הסקאד לעבר ישראל.

"אני מקבל את הבטחתך," אמר ראש ממשלת ישראל בקו האדום לנשיא ארה"ב, "אבל דע לך, כי אם טיל אחד יגרום לאבדות רבות אצלנו, לא אוכל לעצור את צה"ל."

השכל גבר על הרגש.

הוא הדין בנושא ועידת מדריד. שלא כמיתוס המקובל, איש – כולל ראשי המימשל האמריקני – לא כפה ולא היה יכול לכפות על ראש הממשלה ללכת לוועידה זו, שבעיני שמיר היתה טקסית בלבד, ולא "ועידה בינלאומית" שמטרתה להסיג את ישראל לקווי 67' ולחלק מחדש את ירושלים.

שמיר ראה בוועידת מדריד בימה להבהרת עמדתה הברורה של ישראל, עמדתו שלו כמובן, קבל כל משתתפיה. הוא ראה בה הזדמנות לבחינת רצונן הכנה – אם קיים כזה – של מדינות ערב לפתוח במו"מ אמיתי לשלום תמורת שלום, לשלום בר-קיימא, שבו ישראל שומרת על זכויותיה בכל רחבי ארץ-ישראל תוך נכונות להקנות לאוכלוסייה הערבית המקומית אוטונומיה שלטונית.

אז נכון ששותפותיו לקואליציה מימין קצפו על עצם ההליכה למדריד, גרמו למשבר קואליציוני והביאו להקדמת הבחירות – נושא שמי שהיתה אז מנהיגת תנועת "התחייה", גאולה כהן, מכה כיום על חטאו. אבל יצחק שמיר לא נרתע – והלך בראש מורם לבחירות, שבהן המחנה הלאומי הפסיד את שלטונו.

אפשר, על כן, להצביע על טעות זו של האגף הימני-הקנאי, כסיבה ששמה קץ לשלטונו של שמיר. אפשר להצביע גם על המחלוקות החריפות שפרצו בתוך הליכוד ותופעת שלושת ה"חישוקאים" (שרון, מודעי ולוי); אפשר להאשים את תעמולת השמאל על "שחיתות הליכוד", כביכול, ואפשר לתלות את נפילת הליכוד בהתערבות הפנימית של הנשיא בוש ושר החוץ שלו בייקר בענייניה של ישראל ובמימוש האיום להפסיק את הסיוע לקליטת העלייה.

אבל הסיבה הממשית למהפך יוני 1992 ולעליית יצחק רבין לשלטון, היתה, לעניות דעתי, אחרת. דבר זה מחזיר אותנו לעלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. באופן פאראדוכסאלי, דוקא העולים, שלמענם נלחם יצחק שמיר כארי, הם שהביאו למפלתו.

"רבותא", רבותיי, "רבותא"

הכיצד? – "רבותא", רבותי, "רבותא". לא לכל העולים נמצאה מיד בבואם, או בשנה הראשונה או השנייה להגיעם, "רבותא", או עבודה בעברית. "רבותא" היה כזכור גם שמה (ברוסית) של המפלגה שהיום מתהדרת בשם "המחנה הציוני".

"העבודה" שבאופוזיציה עבדה על העולים, ליבתה את אש התרעומת בקירבם, על שהגיעו ועדיין, אבוי, אין להם מקומות עבודה. יצחק שמיר הרגיע. לכל עולה, או מהגר, כך התבטא, כך הבטיח, יימצא בתוך שנתיים-שלוש, מקום עבודה, ההולם את מקצועו. טבעי הדבר, שדרוש לאדם פרק זמן מסויים להתאקלם במולדתו החדשה, לבנות את חייו מחדש ולהתחיל להתפרנס.

לראש הממשלה שמיר לא היתה אשלייה, שהוא עלול לשלם את המחיר הפוליטי עקב מעמסת הקליטה ותלונות העולים החדשים. הוא וממשלתו הביאו למולדת מאות-אלפי בעלי זכות הצבעה חדשים, שקל להשפיע עליהם, להסית אותם, ואלה תרמו בהצבעתם הראשונה כאזרחי ישראל כמה מנדטים למפלגת "רבותא" שבאופוזיציה ולמהפך ששם קץ לשלטון הליכוד.

אבל מה זה אובדן שלטון – לעומת הסיפוק שבהישג הגדול של תוספת של מיליון יהודים למדינת היהודים? בעלייה הגדולה מרוסיה ומחבר העמים, כמו גם בעידוד ההתיישבות ברחבי הארץ ובהחלטה הכה-חשובה שלו על איפוק בימי מלחמת המפרץ 1991 – תרם יצחק שמיר תרומה עצומה לחיזוקה ולביצורה של המדינה, שאותה הנהיג במשך שש וחצי שנים.

והעולים? – כצפוי, הם נקלטו היטב, אף חזרו לתלם האידיאולוגי "הנכון" ולחיזוק מפלגות המחנה הלאומי.

והיה לו ליצחק שמיר בערוב ימיו עוד חלום שעדיין לא התגשם – עלייה מאסיבית של יהודי ארה"ב!... תמהוניות? הן כך הביטו עליו, כעל תמהוני, בשנת 1989, כשהודיע קבל עם ועדה, כי צפוי גל עלייה כביר של יהודי רוסיה... 

הגיע הזמן שהעם יוקיר תודה ראויה לראש הממשלה יצחק שמיר – על צניעות הליכותיו, על אהבת ישראל שקרנה מאישיותו, על טיפוח המסורת היהודית, על יושרו ויושרתו, על הנהגה-למופת, מתוך דבקות בעקרונות, קור-רוח, סמכותיות ובלא שיקולי תקשורת ויחסי ציבור.

וכן – הגיע הזמן שיונצח כראוי, וייקראו רחובות על שמו בעירו תל-אביב, כמו בשאר ערי ישראל.

אהוד: בקשר למי שלא נקראו רחובות על שמו בתל אביב – אסתר ראב טרם זכתה. אבל שמענו שהחליטו על רחוב על שם יונה וולך.

* * *

אורי הייטנר

1. דרוזים, הגיע הזמן

מעולם לא היו לי טענות כלפי הדרוזים בגולן, על הפוזה הפרו-סורית כביכול שהציגו בפומבי ועל זיוף התשוקה להמיט על עצמם את הדיקטטורה הסורית. גם בימים הקשים של המאבק על הגולן, כאשר הפוזה הזאת פגעה בנו קשות, התייחסתי אליה בהבנה.

אל לנו להלין על הדרוזים, טענתי, אלא רק על עצמנו, על מדינת ישראל. אנו שידרנו להם שישראל הינה משענת קנה רצוץ בעבורם, שאי אפשר לסמוך עליה לטווח רחוק, ולכן אין להם מוצא זולת שיקול דעת פרגמטי, על פיו תמיכה מן השפה אל החוץ בסוריה משרתת את האינטרס שלהם יותר מהזדהות פומבית עם ישראל.

האינטרס שלהם הוא קודם כל האינטרס הדרוזי, ובצדק. הדרוזים אינה מגדירים עצמם כלאום אלא כעדה דתית. הדת הדרוזית היא דת סודית, הידועה רק ל"דתיים" – אותם יודעי ח"ן שהצטרפו לדתיוּת וקיבלו על עצמם חיי דת. כלפי כלל העדה, יש מספר מוגבל של מצוות מחייבות, הגם שאסור להם לדעת את סודות הדת. אחת החשובות שבהן היא מצוות ההישרדות, מעין גירסה מרחיקת לכת של ה"דינא דמלכותא דינא" שלנו, על פיה הדרוזים מחויבים להיות נאמנים שבנאמנים למדינה שבה הם חיים ולשלטון השורר בה, כדי לזכות בהגנה. לכן, הדרוזים בישראל נאמנים למדינה ומשרתים בצה"ל. לכן הדרוזים בסוריה היו נאמנים לשלטון אסד (מה שהפך אותם היום, שלא בטובתם, לצד במלחמת אזרחים). מכאן, ניתן היה לצפות מהדרוזים בגולן להיות נאמנים למדינת ישראל, השולטת בגולן.

ואכן, לאחר שחרור הגולן, זאת היתה הגישה של הדרוזים בגולן (זולת המיעוט הקטן שמאז ועד היום מזדהה עם הלאומיות הסורית, אף שזו לאומיות מומצאת, כפי שאנו נוכחים בשנים האחרונות). הם קיבלו בשמחה את המתיישבים בגולן, חגגו את יום העצמאות וביקשו את סיפוח הגולן לישראל ואת גיוסם לצה"ל.

המהפך בעמדתם התחולל בעקבות ההחלטה לסגת מסיני. החלטה זו גרמה להם לתחושה שישראל אינה רצינית בכוונותיה כלפי הגולן, ולמרות שהקימה יישובים בגולן, השלטון הישראלי בגולן הוא זמני. הרי גם בסיני הוקמו יישובים ונשמעו אמירות כמו "לעולם" ו"טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'" וכו'. ואם ישראל נסוגה מסיני, היא עלולה לסגת מהגולן. ואם היא עלולה לסגת מהגולן, בעוד שנה, חמש שנים או עשרים שנה, מצוות ההישרדות מחייבת להימנע מהזדהות עם השלטון הזמני, שעלולה להתנקם בהם לאחר הנסיגה ובבני עדתם ובני משפחותיהם כבר עתה.

שיקול פרגמטי וקר, הביא אותם למסקנה שהזדהות עם סוריה היא בעבורם win-win. אם תהיה נסיגה, הם לא יואשמו בבגידה ולא יאונה להם כל רע. אם לא תהיה נסיגה – הם ייהנו מהדמוקרטיה הישראלית, מהחירות ומהשגשוג הכלכלי, ואיש לא יבוא עמם חשבון על תמיכתם בסוריה.

זהו שיקול הגיוני ונכון. אין סיבה שהדרוזים יהיו יותר ציונים מממשלות ישראל. עליהם לשקול את השיקול הדרוזי – והיה זה שיקול הגיוני. עובדה – ממשלות ישראליות אכן ניהלו מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן וחלק ממנהיגי ישראל היו אובססיביים בניסיון להביא לנסיגה כזאת. עובדה זו חיזקה את הדרוזים בעמדתם והוכיחה להם את צדקתם; את תובנתם שישראל אינה מדינה רצינית ואי אפשר לסמוך עליה לטווח רחוק.

על כך נוספה השגיאה הישראלית של כפיית תעודות הזהות. עוד בטרם ישראל השלימה את הנסיגה מסיני, היא סיפחה את הגולן לריבונות ישראל. הדרוזים לא ראו בצעד זה סיבה לבטוח בישראל וברצינות כוונותיה. ודווקא אז, בצעד כוחני האופייני כל כך לשר הביטחון אריק שרון, שהתעלם מהאזהרות של המומחים, צה"ל קיבל הוראה לכפות בכוח על הדרוזים את האזרחות הישראלית, במקום להודיע להם שקיימת לשכה של משרד הפנים בקצרין ומי שרוצה מוזמן לסור אליה ולהתאזרח.

אילו נהגנו בחוכמה, אין זה מן הנמנע שבתהליך איטי רוב הדרוזים היו מקבלים על עצמם את האזרחות. כיוון שהלכנו עם הראש בקיר, יצרנו התנגדות דרוזית נחושה, שביתה כללית ארוכה ומיני אינתיפאדה. הפרשה הזאת גרמה לעוינות מיותרת, ששיאה – החרם הדתי על הדרוזים שבחרו באזרחות ישראלית.

מי כמונו, תושבי הגולן, יודעים עד כמה הדרוזים אינם רוצים בשלטון סוריה. יחסי השכנות בינינו לבין הדרוזים טובים, לאורך כל התקופה חשנו ביטחון רב להסתובב בכפרים הדרוזים, לאכול במסעדותיהם, לסחור עימם. בשיחות פרטיות, שאינן גלויות לתקשורת, למדנו מהם על פחדם מפני הנסיגה, שתחזיר אותם לימי הדיקטטורה והפיגור הכלכלי ועל כך שדווקא הפחד מפני הנסיגה גורם להם לזייף תמיכה בה. וקיבלנו זאת בהבנה.

הדרוזים בגולן הקפידו על גישה בדלנית ונמנעו משיתוף פעולה מוסדי עם ישראל ועם ההתיישבות בגולן. כמנהל המתנ"ס ניסיתי בדרכים שונות ליצור שיתופי פעולה ואף להקים שלוחת של המתנ"ס בכפרים הדרוזים, אך לרוב לא מצאתי פרטנרים (למעט הצטרפותם של הכפרים הדרוזים לליגות הכדורגל והכדורסל של המתנ"ס).

היום, הדרוזים פתוחים לאין ערוך לפרוץ את חומת הבדלנות, ובשנים האחרונות נוצרו שיתופי פעולה הדוקים ונרחבים בין המועצה האזורית גולן לבין המועצות הדרוזיות, בנושאי חינוך, השכלה, מדע, איכות הסביבה ועוד. המועצה האזורית גולן העבירה ביוזמתה שטחים נרחבים למועצות הדרוזיות, כדי לפתור את מצוקת השיכון שלהם. סיבה אחת לשיפור הדרמטי ביחסים, היא היוזמה של המועצה האזורית גולן, של ראש המועצה אלי מלכה וסגנו ירון דגן המוביל את התחום.

אך הסיבה השנייה, ובעיניי העיקרית, היא השינוי הדרמטי שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.

התפוררותה של סוריה, והעובדה שהתמיכה העקבית והאקטיבית של הדרוזים בסוריה בשלטון הדיקטטורי האכזר של שושלת אסד הפכה אותם מועמדים לג'נוסייד, החלה לסדוק את גישתם הפרו-סורית, לכאורה, של הדרוזים בגולן. הם יותר ויותר מבינים, עד כמה האינטרס המובהק שלהם הוא שהגולן יישאר ישראלי. הם מבינים שסכנת הנסיגה מהגולן חלפה כמעט לחלוטין. הם גם מבינים איזה גיהינום היה צפוי להם אילו ישראל נסוגה מהגולן.

לכן הם נפתחים בהדרגה לשיתוף פעולה מוסדי עם ישראל. לכן בחלק מן הכפרים הוסר החרם הדתי על הדרוזים שבחרו באזרחות ישראלית.

אבל הדרוזים זהירים מאוד, והשינוי איטי מאוד. וחבל.

הגיע הזמן. הגיע הזמן שהדרוזים יצאו מהארון, יחדלו לזייף סוּריוּת, יזדהו בגלוי כישראלים החותרים להנצחת הריבונות הישראלית על הגולן. עד היום המוסדות האזוריים נמנעו מלדבר עם הדרוזים על הסוגיה הזאת והסתפקו בהפשרת היחסים ויצירת שיתוף הפעולה האזרחי. הגיע הזמן, בעדינות הראויה, להעלות את הנושא על סדר היום. הגיע הזמן שהדרוזים בגולן יאמצו את הקו של הדרוזים בכרמל ובגליל וינקטו בצעד שהם נקטו לפני 67 שנים.

2. צרור הערות 28.6.15

* הלחי השנייה – צרפת נסערת וזועמת, בעקבות פיגוע טרור אסלאמי שגבה חיי אזרח צרפתי. "לא נכנע לטרור... נכה בטרור."

השבוע היו בישראל שלושה פיגועים קטלניים. מטייל נרצח בירי מטווח אפס, שוטר מג"ב נפצע קשה בפיגוע דקירה, חקלאי נרצח על אדמתו.

מעניין איך היתה מגיבה צרפת על מציאות כזאת. אילו שכנתה של צרפת היתה מדינת טרור היורה באופן קבוע טילים לעבר אזרחיה – האם היא היתה נוהגת על פי הציפייה של האיחוד האירופי מישראל, כלומר מבליגה ומגישה את הלחי השנייה? האם היא היתה מגיבה כמו ישראל – מבליגה עד שכלו כל הקצין ולאחר מכן מטילה על צבאה מגבלות קשות וחמורות כדי למזער ככל הניתן פגיעה באזרחי אוייב?

יש אדם הגון שישיב בחיוב על אחת משתי השאלות הרטוריות הללו?

* דרזדן 2 – כל מדינה מערבית דמוקרטית (ואני מתייחס רק למדינות הללו כאל נקודות להשוואה) שאזרחיה היו יעד בלתי פוסק לירי טילים, היתה מגיבה אחרת מישראל. איך? שם קוד: דרזדן.

אני שמח וגאה שישראל שונה. ויותר משאני סולד מהדו"ח הצבוע, השקרי והמרושע של האו"ם, אני סולד מהישראלים המשתמשים בו כדי להמשיך ולהוציא דיבת המדינה רעה. ב"הארץ" מוגדר הדו"ח הצבוע "מראה".

* הו הא מה קרה – את המאמרים וה"פרשנות" ב"הארץ" על דו"ח הצביעות המוטה של האו"ם, ניתן לתמצת במשפט אחד: "הו הא מה קרה ישראל אכלה אותה." לפחות נסו להצניע את הריור.

* דעת נגד – האמת היא שאין ב"הארץ" קונצנזוס המריע לדו"ח האו"ם. גדעון לוי אינו מרוצה מהדו"ח. ראשית, הוא חסר שיניים. "אין סיכוי שישראל תשנה את דוקטרינת המוות וההרס שלה, אלא אם כן תישא בעונש כבד."

מה שהרתיח את גדעון לוי במיוחד, הוא האמירות של הוועדה נגד חמאס. "האם נכון לגזור גזירה שווה בין ארגון לא מדינתי, שהנשק שברשותו פרימיטיבי ולא מדויק, לבין ארסנל הנשק המשוכלל בעולם, שיכול היה לפגוע, ובעיקר לא לפגוע, כאוות נפשו?"

אז מי אמר שאין פלורליזם בדבוקת שוקן? 



* שירות לאומי – הידיעה על החלטתו של השר אורי אריאל לבטל את תקני שנת השירות ל"בצלם", היא ידיעה מוזרה. מה שמוזר בה, הוא העובדה שהיו תקנים כאלה. מה שהזוי, הוא שצעירים שהשתחררו משירות בצה"ל, קיבלו ממדינת ישראל תקנים לשירות חלופי – נגד צה"ל. אין ספק שהשירות של פעילי "בצלם" הוא לאומי. אדרבא, שיבקשו תקנים ומימון מהלאום אותו הם משרתים.

* לא עניינה – המשנה ליועץ המשפטי עו״ד דינה זילבר, הודיעה שהחלטתו של השר אריאל לבטל את תקני השירות הלאומי לארגון "בצלם" אינה חוקית ואינה תקפה.

עם כל הכבוד, זה לא עניינה. לא זו בלבד שאין זה תפקידה להחליט בנושא זה, היא אפילו אינה אמורה להיות גורם רלוונטי להתייעצות. עמדתה הפוליטית כאזרחית היא כמובן לגיטימית, אך כיועצת משפטית אין לה כל נגיעה לעניין. אין כל עניין משפטי בסוגיה הזאת. אין כל חוק בספר החוקים בישראל, המחייב את המדינה להעניק תקנים לשירות לאומי, לגורמים הפועלים נגדה. ואילו היה חוק כזה, ראוי היה לבטלו לאלתר.

* מוסר, פרגמטיזם והיחסים עם גרמניה – חמישים שנה מלאו ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה (במקור היו היחסים עם מערב גרמניה, עד האיחוד). בכתב העת "האומה" התפרסם מאמרו של ד"ר יעקב טובי: "חרם מול נורמליזציה", שסקר את מאבקיה של תנועת החירות נגד היחסים עם גרמניה, החל מהמו"מ עם גרמניה על הסכם השילומים (1951) ועד כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות (1965). המסר של המאמר הוא דיכוטומי, היה זה מאבק של מוסר (עמדתה של "חירות") מול פרגמטיזם (עמדתה של הממשלה ושל ראשיה – ב"ג, שרת ואשכול).

אין ספק ש"חירות" ביטאה עמדה מוסרית ובלתי פרגמטית. אין ספק שהממשלה ביטאה עמדה פרגמטית. אך האם באמת קיימת סתירה בין פרגמטיזם ומוסר? האם העמדה הפרגמטית של הממשלה הייתה פחות מוסרית מהעמדה הדוגמטית של "חירות"?

העמדה הפרגמטית המוסרית של הממשלה, העמידה בראש סדר העדיפויות את היכולת לקיים את המדינה היהודית, שקמה שלוש שנים אחרי השואה, בתוך מלחמת קיום עם מדינות ערב שפלשו לתוכה ביום הקמתה כדי להשמיד את היישוב היהודי בא"י. בפני המדינה, שמנתה 600,000 יהודים בלבד ואיבדה במלחמה 6,000 איש, ניצבה מטרה גדולה, שהיתה תכלית קיומה – לקלוט מיליון יהודים מארצות המצוקה: שורדי השואה ופליטי ארצות ערב. בפני המדינה היתה משימה אדירה של יישוב שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת העצמאות, כדי להבטיח את הריבונות הישראלית עליהם ולמנוע שובם של הפליטים הפלשתינאיים. בפני המדינה ניצבה משימה גדולה של הקמת צבא חזק וחמוש, שיבטיח את קיומה מול האוייב שהתכונן לסיבוב שני כדי "למחוק את חרפת 1948", כלומר להשמיד את ישראל. וכל זאת, כאשר ישראל היא מדינה ענייה ביותר, שאזרחיה מצויים במשטר צנע חמור וקפדני, שהיא מבודדת בעולם. כספי השילומים היו כחמצן לכלכלתה של המדינה, הכרח קיומי למדינה. יש שיקול מוסרי יותר מהסכם שאפשר את קיומה של המדינה? יש שיקול מוסרי יותר מאשר תביעה ממדינתם של המרצחים לתת את כספי השילומים החיוניים כל כך, כדי לאפשר את קיומה של המדינה היהודית, כדי לאפשר את קליטתם ויישובם של שורדי השואה? האם השיקול הפרגמטי הזה מוסרי פחות מ"החרם לעולמים על עמלק" בשם הכבוד הלאומי?

הסכם השילומים לא נועד לפצות על ההשמדה, אלא על שוד הרכוש היהודי. לתמיכה בהסכם השילומים היתה הצדקה מוסרית מובהקת: "הרצחת וגם ירשת?" ובלשונו של שר החוץ משה שרת: "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו."

היחסים עם גרמניה הועילו ומועילים למדינת ישראל מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית. עובדה – מנחם בגין, שכראש האופוזיציה בעת כינון היחסים הכריז שעל הנושא הזה הוא וחבריו יילחמו עד הסוף והם מוכנים לשבת במחנות ריכוז ולעלות לגרדום, הצטרף כעבור שנתיים בלבד כשר לממשלה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, ולא תבע את ביטולם. וכעבור עשר שנים נוספות הוא עלה לשלטון ולא ביטל את היחסים עם גרמניה ואף הזמין את הקנצלר קוהל לביקור ממלכתי בישראל.

38 שנים לאחר עליית הליכוד לשלטון היחסים עם גרמניה רק הולכים ומתחזקים כל העת. וכאשר נשיא המדינה, הנאמן יותר מכל מנהיג ישראלי אחר לדרכה ההיסטורית של תנועת החירות ולדרכו של בגין, ייצג את ישראל באירועים לציון חמישים שנה לכינון היחסים עם גרמניה, מן הראוי היה שיודה, וכמוהו נתניהו, בשגיאה ההיסטורית של תנועתו, ובצדקתו ההיסטורית של היריב הגדול.

* לא נורמליזציה – כותרת מאמרו של טובי, "חרם או נורמליזציה" שגויה מעיקרה. כלל אין המדובר בנורמליזציה. היחסים בין ישראל לגרמניה לא היו, אינם ולא יהיו לעולם יחסים "נורמליים", אלא "יחסים מיוחדים". זכר השואה יהיה תמיד במהות הקשרים בין המדינות, וכך גם מחויבותה המוחלטת של גרמניה לתמיכה בישראל ובביטחונה.

* ביד הלשון: קִהָיוֹן – המונח העברי המקובל לדמנציה, המחלה הארורה הגורמת לירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם ובזיכרון שלו הוא שיטיון; מלשון שוטה. האדם נעשה בהדרגה לשוטה, לטיפש; מאבד את חוכמתו.

לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון עברית מונח חדש למחלה – קיהיון; מלשון קהה. האדם מאבד את חדות מחשבתו וחושיו.

המונח החדש יפה ובעיקר מכבד את החולה. אבי לוקה במחלה כבר למעלה משש שנים, ומעולם לא העליתי על דל שפתיי את המילה "שיטיון" בהקשר שלו. איני מסוגל להשתמש בביטוי לא מכבד כזה. אני מקווה שהמונח קיהיון יתקבל וייטמע בשפה.

* * *

דרור אֵידָר

זהירות, פרובוקציה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (25.6.2015)

1

בראשית השבוע קראתי לא להפוך את ח"כ באסל גאטס לגיבור ומושא חדשותי עיקרי. זכותו – במיוחד כח"כ – להשתתף במשט מתריס נגדנו. לשם כך קיים מוסד החסינות הפרלמנטרית. מוכרחים  לחרוק שיניים ולכבד את חופש הביטוי; בעיקר, אסור להתפרק רגשית. כל תגובה "זועמת"-"כועסת"-"יורקת" גידופים, רק תקלע למטרה שלשמה עלה לדוגית-שטה-מלחיה-שניים וחצי-והם-שונאים-אותנו. הוא למד מח"כ חנין זועבי שזה משתלם; בעיקר בשל התגובות ההיסטריות אצלנו.

היכן הגבול? בתחום הדיבור. כל זמן שלא פוגעים פיזית באחר ולא קוראים לאלימות נגדו, מותר לומר גם דברים נוראים. לעיתים קרובות, התרופה הטובה לפרובוקציות טיפשיות היא אדישות. הסערה התורנית משרתת את שונאינו בעולם ומעידה על חוסר ביטחון (שמשמח אותם לא פחות). אנחנו מספיק חזקים להכיל את באטס וזועבי ואלף כמותם. השוני בתגובות שלנו מבטא הבדל בין קצרי הרוח לבין הרצים למרחקים. העם היהודי חזר הביתה, וזה משגע את החבורה הזאת. חבל להתערב בשמחתם. הדמוקרטיה הישראלית חזקה בהחלט להכיל עמדות קצה כאלה. דרושה סבלנות. ואמונה. וקצת הומור. במקום להתפוצץ, אפשר לאחל לח"כ גאטס נסיעה טובה; שייזהר מגלים גבוהים וממחלות ים.

2

חבל שסגן שר הפנים ירון מזוז נפל לפח הפרובוקציה התורנית וכשל בלשונו. "חכמים היזהרו בדבריכם," בעיקר בחברה הישראלית המתרגשת מכל אמירה חריפה כאילו היא שתחרוץ את גורלנו. אני מאמין שהוא לא התכוון לכלל אזרחי ישראל הערבים, אבל גם נבחרי ציבור ערביים התומכים אוטומטית בכל יוזמה שנועדה להחליש את ישראל, זכאים בהחלט לבטא דעתם.

"תגידו  תודה ש..." זה ויכוח שכונה. "להחזיר את תעודות הזהות" – אמירה חריפה וראויה לגינוי. ועדיין, אינני שותף לזעקות הפבלוביות משמאל. מזוז אמר דבריו בלהט הוויכוח מול קריאות שנועדו להוציאו משיווי משקל, וככל הנראה הצליחו. אין פה שום דוקטרינה פוליטית או מגמה אידיאולוגית. אז אמר.

ואז עלה רה"מ ואמר שלכל אזרחי ישראל, יהודים ולא יהודים, הזכות השווה לבחור ולהיבחר. "מדובר בזכות אוניברסלית שאין עליה ויכוח. יש לכם זכות מוקנית לומר את דבריכם, ואנחנו נגן עליה." עד כאן לכאורה בסדר. אממה, שנתניהו הוסיף שאינו חייב להסכים עם הצביעות. מחד מאשימים ח"כים ערביים את לוחמינו ב"פשעי מלחמה" ומאידך לא שמענו מהם גינויים לפשעי המלחמה האמיתיים בסוריה ובתימן. "על הזכות אנחנו מגֵנים; את הצביעות אנחנו תוקפים."

מדוע ח"כים ממרץ התנפלו על הדברים (גל"צ אימצו במהדורת הערב רק את הפרשנות של זהבה גלאון)? הרי זאת פרפראזה על האמרה המיוחסת לוולטיר "אני מתנגד למה שאתה אומר, אבל אגן עד מוות על זכותך לומר זאת"! חובה להגן על חופש הביטוי של הח"כים הערביים, אבל באותה מידה חובה להגן על חיילינו מהאשמות שווא.

זה קצת מורכב לכמה חברים המבקשים לכפות עלינו את הניסוחים שלהם. כבר הזכרנו פעם, שיש כאלה בשמאל הישראלי שיהיו מוכנים להגן עד מוות על זכותנו - - - לחשוב כמותם...

3

מיד נשמעו התהיות המתחסדות, האם הליכוד ממשיך את ז'בוטינסקי, שכידוע קרא לשמור על זכויות הערבים ולשלבם בכבוד במדינה היהודית העתידית. הליכוד אינו חירות בלבד; מדובר בתנועה עממית המכילה לא רק את תלמידי ז'בוטינסקי. ובכל זאת, ז'בוטינסקי היה פולמוסן מבריק שהתבטא בחריפות גדולה יותר מהאמירות החלביות שהסעירונו לאחרונה. בהקדמה למאמרו המפורסם "קיר הברזל" – נשבע ז'בוטינסקי שלא להפר את שוויון הזכויות לערבים, אבל מיד לאחר מכן כתב שהשלום "אינו תלוי ביחסנו לערבים, אלא רק ביחסם של הערבים לציונות."

הנה שוב: הגנה על הזכות לבחור ולהתבטא במקביל לראייה מפוכחת של ליבת המחלוקת. די עם הסערות המלאכותיות. כדאי להירגע. ברומן "שמשון" כתב ז'בוטינסקי: "גם את האמת אין להגיש אל השולחן בקערות מלאות." אכן. 

* * *

http://www.algemeiner.com/2015/06/25/former-top-british-commander-warns-un-g

aza-war-report-will-embolden-terrorists-and-cause-more-bloodshed

* * *

דני האדום

מאת אליהו קאופמן – רב אורתודכסי

דני פתר (פטרזייל), המחנך והלוחם לשלום ולשוויון, הלך לעולמו אתמול, יום שלישי ה-23.6.15, והוא בן 87. יהי זכרו ברוך.

דני פתר היה אחד האחרונים לדור הענקים האידיאולוגיים. המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה" היה כותרת להתנהגותו. זכיתי להכירו בשנות השבעים של המאה העשרים, בעודני תיכוניסט. עד אז רכש ניסיון פוליטי שלא היה מבייש גדולי עולם, אך לא התנשא מעל כל תיכוניסט שפגש, כיאה למורה מוצלח ולימים למפקח החינוכי ברשת "עמל". פתר היה אדם ישר, ערכי, חברי ופתוח. הוא עבר תפקידים רבים בימייה הקשים והסוערים של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), אבל מעולם לא נהנה מהשררה של הפוליטיקה. תפקידיו בוועדים המרכזיים ובלשכות הפוליטיות היו לשם שמיים, והוא לא עשה את הפוליטיקה כקרדום של פרנסה. בימינו הוא היה נקרא "פראייר". לאורך כל ההיסטוריה הפוליטית שלו, דני פתר גם לא התבייש להודות בטעויות שעשה, ונדד בין מסגרות שמאל שונות.

דני פתר היה בנו של קונסול התרבות הראשון של ישראל בפולין. דני פתר פרש מביתו הרעיוני במפ"ם, ויצא לדרך קומוניסטית מלאת מהמורות, עם פטרונו ד"ר משה סנה ועם חברים בודדים אחרים. בשנת 1965 הם מצאו עצמם במק"י, שקרעה את עצמה מהציבור הערבי הישראלי הקומוניסטי, בטענה שהציבור הזה הפך ללאומני-ערבי. אבל בשנת 1968 לא התבייש פתר להודות כי טעה בבחירה הזו, וכי גילה שהלאומנים האמיתיים היו אנשי מק"י היהודים, ובראשם ד"ר משה סנה.

באמונתו התמימה הוא יצא בשנת 1969 להרפתקה הפוליטית שנקראה רשימת "נס", ובה חברי שי"ח ("שמאל ישראלי חדש"). בשנת 1973, לאחר כישלון רשימת "נס", המשיך עם אותם חברי שי"ח, ויחד הם הקימו את תנועת "תכלת-אדום" – ציונות שמאלית רדיקאלית. ממש לפני בחירות 1973 התאחדה "תכלת אדום" עם מק"י שלאחר מות ד"ר סנה, לרשימת "מוקד", בראשות ד"ר אל"מ (מיל') מאירק'ה פעיל. פתר ידע כי חברי מק"י לא השתנו מלאומנותם היהודית, אבל הוא הבין את החשיבות שבאיחוד כל כוחות השלום שבין "המערך" לבין רק"ח והאנטי-ציונות, בתקווה שיחד הם בונים חלופה שתסחף אחריה יהודים מהמרכז שמאלה. איתו הצטרפו ל"מוקד" גם חבריו, ישראל לף ושמואל אמיר.

"מוקד" זכתה במנדט אחד, ומאיר פעיל הפך לח"כ. שנים רבות אחר-כך המשיך פתר לנוע בין האגף השמאלי של הציונות לבין הקירבה לקומוניזם. לבסוף לא התבייש פתר להודות כי האמת איננה נמצאת, בכל זאת, באגף השמאלי של הציונות, אלא בחד"ש, כחלופה יהודית-ערבית. וכך, לפני כעשור הוא נחת שוב בחיק מק"י, המפלגה שממנה פרש בשנת 1965.

דני פתר היה שייך לאותם אנשי שמאל שבראש מעיניהם היו המעמדיות והשלום. נושאים כמו חופש מדת ומאבק ליבראלי–רדיקלי הוא הניח בצד, כדי שלא לפצל את לוחמי השלום והשוויון המעמדי. מהדור ההוא, של מאיר וילנר, דני פתר, אליעזר פיילר, נעים גלעדי-סעצ'י, אסתר וילנסקה, שמואל מיקוניס, תאופיק טובי, ישראל לף, עוזי בורשטיין ואחרים – נותרו רק מעטים מאוד, שיבדלו לחיים ארוכים, כראובן קמינר, בנימין גונן, לטיף דורי, שמואל אמיר ותמר גוז'נסקי. זה היה דור של אנשים שגם הם האמינו ב"הגנת הסביבה" ובליבראליזם רדיקאלי, אבל הם סירבו להתחבר לשם כך עם אנשי ימין ציוניים על חשבון האחדות היהודית-ערבית או על חשבון מלחמת המעמדות. אצל ענקים אלו העיקר היה להפוך את המכנה המשותף הקטן ביותר, לברית הגדולה והרחבה ביותר.

יהי זכרו של דני פתר ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

מתוך "על צד שמאל", 25.6.15, מגזין הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז.

* * *

הדסה  מור

נוסטלגיה  תנ"כית – או פוליטיקה עכשווית?

ההצגה "יהוא" בתיאטרון "הבימה"

  קשה שלא לתהות,  מה הביא את המחזאי גלעד עברון לכתוב מחזה על  יהוא מלך ישראל,  שאמנם לא היה נצר למשפחת המלוכה, כי אם  היה קצין צבא, שבמחזה הוא הוצג כאדם כוחני ורצחני שרצח כפריים חפים מפשע והועמד לדין על כיבושיו, בעוד שבשני הפרקים במלכים ב'  המספרים על תקופת מלכותו, הוא למעשה נמשח למלך על ידי אלישע הנביא, ששלח את אחד מנערי הנביאים  לפלוגת החיילים שלחמה בשדה הקרב נגד מלך ארם, נתן בידו את פך השמן   למען ימשח בו את יהוא בן יהושפט למלך. נערו של אלישע הגיע למחנה בו חנו צבאות ישראל, בירר מי הוא יהוא ומשח אותו למלך ישראל. זאת, בשעה שבישראל מלך באותם ימים יהורם, בנם  של אחאב ואיזבל.

לא  במקרה נבחר יהוא למלך ישראל באותה תקופה. בשל מעשיו הנפשעים של אחאב,  שכזכור גזל את כרמו של נבות היזרעאלי, היה צורך באיש צבא גיבור וחזק, שיהיה מסוגל למלא את המשימה החשובה ביותר שאלוהים הטיל עליו למלא, והיא – להכחיד  ולהשמיד את כל בית אחאב המשוקץ. "ואבד כל בית אחאב והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל...  ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קובר..."

המחזה "יהוא" די עיוות וסילף את דמותו של יהוא.

המחזה "יהוא" הועלה לראשונה בשנת 1992 ב"הבימה" ועורר סערה תקשורתית בשל הקבלה שעשו הפרשנים לפוליטיקה של אז. את יהוא המשילו אז לאריאל שרון ואת זיף, ראש השרים, שהיה מאבד את שפיותו ואת זיכרונו, למנחם בגין בתקופת הסתגרותו בביתו.

כמובן שגלעד עברון, שהוא בנו של בועז עברון הסופר והעיתונאי, לא הודה מפורשות על ההקשר הפוליטי, אולם בהיותו שמאלן בדעותיו, אחד מאנשי תנועת "יש גבול", מותר לנחש את בחירתו בנושא ובדמות, ואת הזיקה הפוליטית של המחזה לימינו. דהיינו, ליהוא הרצחני דמינו.

המחזה כשלעצמו  עשוי היטב, אך  רוב הדרמות  המתחוללות בו מסופרות יותר מאשר מוצגות. אם כי יש בו רעיונות מקוריים כיצד להמחיש את הזוועות. 

הפתיחה  נראית  מאוד מרשימה, אך ממש מסולפת ואין ממנה זכר במקור התנכ"י. קצין צבא  מיוזע ומלוכלך בבגדי אנשי הצבא של אותם ימים, כמה רצועות עור עוטפות את מחצית גוו העירום, וממתניו ומטה כרוכה מעין חצאית שחורה ארוכה – מובא למשפט  בעוון ביצוע פשעי מלחמה, לאחר שהשתולל עם פקודיו בהרים וכבש כפרים שבשליטת ממלכת ישראל ורצח את תושביהם. אכן, זוהי הפוליטיקה של ימינו  בעיני מתנגדי הכיבושים.  לא כן?

את יהוא מגלם הפעם השחקן גיל פרנק, והוא  נראה מובל בידי שני חיילים אכזריים שגוררים אותו בשני חבלים עשויים מתכת הכרוכים לגופו והוא מושפל וכורע בפני שני אנשים העומדים  לשפוט אותו ולגזור את דינו.

 האחד – ראש השרים בשם זיף, אותו מגלם השחקן המצוין דב רייזר, שכבר מההתחלה  נראה כמי שמדי פעם הוא נתקף באובדן זהותו ואובדן זיכרונו, כשבתו קטורה – לאה גלפנשטיין – עושה מאמצים רבים להשיבו לשפיותו. והשני הוא מפקד הצבא עזגד, אותו מגלם   אלון נוימן.

פשעי מלחמה? עומד לדין? כמובן שיש לשופטים שתי דעות מנוגדות. בעוד מפקד הצבא  עזגד פוסק שיש להוציא את יהוא להורג מיידית, מחליט ראש השרים זיף,  שהתרשם מהכריזמה של האיש, מעוז רוחו ומכוחו, להשאירו בתפקידו, ושבד בבד יקבל ממנו שיעורים בהילכות נימוסים וסיגנון תרבותי  והתנהגות נאותה.

יהוא אמנם לומד את הסיגנון הנאות אך לא משנה את הליכותיו ודרכיו, ובהזדמנות הראשונה הוא חוזר בראש צבא ומחסל את המלך יהורם, משליך מהחלון את איזבל, אלמנתו של המלך אחאב שמלך לפני יהורם, וממליך את עצמו כמלך ישראל. 

הכתובת הענקית עם שמו של יהורם המוקרנת על הקיר משתנה, האות מ"ם הסופית מתחלפת באות אל"ף וכך נמשח יהוא כמלך ישראל.

בהצגה נראה היטב תהליך התפוררותו הנפשית והמוסרית של זיף, שהבין במאוחר את טעותו הנוראה כאשר שיחרר את יהוא, אולם הוא עדיין ממשיך להתרפס בפניו ונכנע לו.

כשיהוא מצווה עליו לרצוח 70 איש מבני המלוכה של משפחת אחאב שבשומרון, ולהביא לפניו את ראשיהם הכרותים, זיף עושה  כמצוותו ומחסל בעריפת ראשים את בני משפחת המלוכה. את הראשים הכרותים מייצגים בהצגה עשרות פורטרטים של דיוקנאות, ממוסגרים כולם באותה מסגרת, שאותן מניח זיף על ריצפת הבמה,  שורות שורות. הבמה, אגב, היא ריצפת   האולם שבו ההצגה עולה,  באולם "הבימרתף".

כאן המקום אולי להביע תמיהה או שאלה המופנית למעצבת התלבושות נטשה טוכמן-פוליאק, הכיצד ומדוע כל הדמויות בהצגה לבושות תלבושות  של ימי קדם, ואילו זיף ראש השרים לובש חליפה ועניבה בסגנון בן ימינו. ממש לא נדבק. או שמשדרגים את כל התלבושות למודרניות או שמלבישים את כולם באותו סיגנון לבוש עתיק. אבל רק דמות אחת בלבוש מודרני? קשה להבין את הרעיון העומד מאחורי  המצג  המוזר  הזה.

אבל מה זה חשוב בעצם? מה שחשוב הוא הצגת התפוררותו הנפשית והמוסרית של זיף,  שביושבו מול הראשים הכרותים הוא קם ועובר בין הראשים כמוכה שיטיון, ומאבד כליל את שפיותו ואת זיכרונו.

לעומתו, שר הצבא עזגד, שמייצג את בעל המצפון והמוסר, אינו רואה עוד טעם לחיות בתוככי הזוועות הללו,  ומחליט להתאבד יחד עם אשתו  מעכה – רזיה ישראלי.

 ואילו יהוא, כפי שהוא מוצג בהצגה, לאחר שהמשיך להשתולל כמלך, שבנוסף למעלליו הצבאיים, נהנה גם להתעלל בזילפה – מאיה מעוז – אלמנתו של המלך יהורם: הוא  גם  אונס אותה. ביצוע האונס מוצג כאשר יהוא מצווה עליה לכרוע על ברכיה ומרפקיה והוא עומד מעליה מאחוריה ותוקע את  חוד חרבו לתוך עכוזה והיא צורחת מכאב.

בסופו של דבר יהוא נותר בודד ומבודד. לאחר כל רציחותיו וחיזוק ממלכתו,  הוא רצה לבוא לגר בארמון המלוכה ולהתרווח בו, יחד עם מורו וידידו זיף. הוא מצווה על קטורה לעשות הכול כדי להחזיר לאביה זיף את זיכרונו כדי שיהיה לו עם מי לדבר. אולם זיף, ברגע של שפיות,  כשהבין את כל כישלונו וחידלון מעשיו, שולח אף הוא יד בנפשו ומתאבד.

יהוא נותר לבדו עם שני חייליו הרצחניים,  נושאי כליו ונושאי דברו – דניאל סבג ושלומי ברטונוב, ששיחקו את תפקידם המענג הזה במצוינות ראויה לשבח, וברוב בדידותו הוא מפטיר לסובביו שמה שבאמת מפחיד אותו הוא "העתיד".

האומנם יהוא מלך ישראל היה רוצח נתעב, כובש כפרים ומשמיד את תושביהם ללא שום סיבה?

כלל וכלל לא.

אבל כמובן שבשם האמנות וחופש היצירה מותר לעוות כל דמות כדי להציגה כפי שאתה רוצה להציגה. בהצגתו של  יהוא כשליט כוחני ורצחני שפועל בניגוד לחוק ולמוסר, גם נגד האויב הארמי, אין צורך  בדמיון רב כדי לפרש  לאן פנו כוונותיו של עברון. 

במציאות, מילא יהוא את מצווות אלוהיו, ובתיאור יצירתי של דרכי פעולתו הערמומיים, בהן נקט  בבואו להשמיד את משפחת אחאב, הוא אכן  מילא את משימתו. הרג את יהורם, ערף את ראשי 70 בניו של אחאב – ואת איזבל, שעבדה את עשתורת ואת הבעל  הוא השליך מבעד לחלון אל חלקת נבות היזרעאלי ונתן את גופתה מאכל לכלבים.

נכון, זה נשמע אכזרי,  אבל   הרי  זה הגיע לה.

לאחר  שחיסל את בית מלכות אחאב הוא גם חיסל את כל עובדי הבעל האלילי. בתנ"ך יהוא נחשב למלך טוב ויעיל  בעל  אישיות חיובית. בהצגה הוא כוחני, רצחני בלתי מוסרי.

למעשה, יהוא התחיל מחדש שושלת חדשה של מלכי ישראל, לאחר גדיעתו של בית אחאב.  הוא מלך עשרים ושמונה שנים ואחריו מלך יהואחז בנו.

אבל אולי  באמת לא צריך להתייחס ולייחס ליצירה אמנותית אלמנטים פוליטיים. הבמאי משה קפטן העמיד  הצגה מדויקת ומדוקדקת, עם יציאות וכניסות מדויקות של השחקנים, כל אחד בתורו,  ובנה כיאות גם את מצבן הנפשי של הדמויות הפועלות.

השחקן גיל פרנק, שערק לאחרונה מהקאמרי להבימה, ומגלם את יהוא, הינו בעל אישיות בימתית מרשימה, וכשם שהופיע כאדיפוס המלך בהצגה אדיפוס כך הוא מופיע כמלך ישראל,   ש"הלבישו"  עליו תכונות כוחניות ורצחניות.  נכון, יהוא רצח את בני משפחת אחאב.  אבל  הרי  זו היתה משיחמתו  הממלכתית. אבל האם רצח את בני הכפרים ברחבי המדינה והועמד על כך לדין? זה לא היה במציאות.

 גם דמותם של ראש השרים זיף ומפקד הצבא המוסרי עזגד אינה קיימת במקור. אבל הם בהחלט מותאמים כחלק אינטגרלי מן העלילה.

היה בהצגה מונולוג ארוך,  ארוך מדי, של  זילפה, אשת המלך יהורם שנרצח. אחרי  שחרבו  של יהוא נתחבה לעכוזה, היא יושבת ומדברת כמעט כעשר דקות וקשה היה לעקוב אחר דבריה, שנאמרו כמו דיקלום ארוך,  ללא   הזזת אף שריר בפניה,  שהיה קשה לשמיעה ולהבנה.

בסך הכל, החיוב הגדול בהצגה הוא עצם העלאת מחזה מן התנ"ך, שמחזיר אותנו לערש  אבותינו במולדתנו הקדומה. ואכן אין צורך להתרגש משינוי אופיין ומהתנהגותן של הדמויות התנ"כיות.  שהרי התנ"ך הנצחי והאלמותי הוא זה שקובע את ההיסטוריה ואת אופיין של  הדמויות הפועלות בה, ושום פרשנות שונה לא תפיל שערה אחת משערות ראשה של ההיסטוריה התנ"כית.

אהוד: מוזר. לא ידענו שאריק שרון היה גם אונס נשים כשהוא תוקע חרב בתחת שלהן.

* * *

נתניהו אכן צדק בכל מילה שאמר בנאומו בפני הקונגרס האמריקאי, בייחוד בקשר לאיראן –

 וכל יום שעובר מוכיח זאת עוד יותר!

* * *

["הארץ" באינטרנט, 28.6] נתניהו אמר כי דו"ח משרד החוץ האמריקאי, שהתפרסם לפני כמה ימים, מציב את איראן בראש המדינות שמפרות את זכויות האדם ברחבי העולם. "כל הטענות של גורמים בינלאומיים שבחירתו של רוחאני שינתה את אופיו של המשטר האיראני מקבלות תשובה נחרצת בדו"ח הזה," אמר נתניהו. הוא הוסיף כי כמה ימים קודם לכן התפרסם דו"ח אחר של משרד החוץ האמריקאי, שקובע שאיראן מגבירה את מעורבותה בטרור. "למרות הדו"חות הללו, השיחות עם איראן נמשכות כרגיל," הדגיש ראש הממשלה. "אין שום דרישה מצד המעצמות לשינוי התנהגותה של איראן ויש התעלמות מוחלטת מכל הפרותיה."

אהוד: באראכ חוסיין אובמה מוֹכר את ישראל לאיראנים. ואם זה יימשך ככה, זה ייגמר בהפצצת חלקים חיוניים בכורים הגרעיניים שלהם – והכאוס במזרח התיכון, מלחמת הכול בכול – דווקא מבטיח שהתגובה לא תהיה שונה בהרבה מזו שאחרי חיסול הכור הגרעיני בסוריה. אכן, עשוייה להיות לישראל שעת כושר, חלון הזדמנויות, שבהן איראן לא תוכל לאיים עליה במכת נגד של חיזבאללה.

* * *

דרור אֵידָר

זכויות אדם חשובות לעולם רק אם ישראל פוגעת

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (26.6.2015)

"אם אתה מכיר את האיסלאם, אינך יכול להצדיק מה שקורה עתה בשמו," אומרת ד"ר קנטה אחמד, רופאה, אינטלקטואלית ואשת תקשורת, מוסלמית מאמינה החיה בארה"ב ומגינה בעולם על מדינת ישראל. בראיון עמה היא מדברת הבורות של המערב ועל הצביעות בדו"ח האו"ם על צוק איתן.

מזה כמה שנים שאני משתעשע בחלום שבו יתכנסו למקום אחד אנשי רוח, מנהיגים פוליטיים ומובילי דעת קהל לדבר על הסכנות והסיכויים שבפניהם עומדת הציוויליזציה המערבית. אנשים ונשים המבינים את מקומה של ישראל כמוצב הקדמי והסכר בפני השיטפון המאיים להטביע את העולם המערבי, אנשי אמת שהיו הגונים דיים ללמוד את מורכבות הסיפור הישראלי ובאומץ לב מוכנים לעמוד לצד ישראל ולהגן על צדקתה.

אחת הנשים המרשימות שארצה להזמין לכינוס החלומי הזה תהיה ד"ר קנטה אחמד, מדענית, אינטלקטואלית ואשת תקשורת, רופאה המתמחה בהפרעות שינה ומוסלמית מאמינה המתמחה בתהליכי ההקצנה שעוברים על החברה המוסלמית בעולם ופועלת נגדם בעוז, ונוסף על כל אלה – תומכת גדולה של מדינת ישראל.

קנטה אחמד נולדה בבריטניה להורים שהיגרו מפקיסטן. למדה רפואה והתמחתה בארה"ב. אח"כ עשתה זמן מה בסעודיה ובמקומות נוספים כרופאה ומרצה לרפואה. היא חיה כיום בארה"ב, מפרסמת מאמרים במיספר עיתונים ופרשנית מבוקשת בתקשורת האמריקנית והעולמית.

לישראל הגיעה כדי לקבל תואר "עמית כבוד" מהטכניון בחיפה "בהוקרה על מאבקה האמיץ והבלתי נלאה למען זכויות אדם בעולם המוסלמי, ועל התנגדותה הפעילה והעיקשת לאסלאם הרדיקלי ולאנטישמיות; וברחשי תודה על ידידותה עם מדינת ישראל ועם הטכניון."

נפגשנו בירושלים, במרכז למורשת מנחם בגין, וחומות העיר העתיקה שניבטו ממרפסת המקום, שימשו רקע ותוכן לשיחה ארוכה ומרתקת שמקצת ממנה מובא כאן.

את מתארת את עצמך כאדם דתי. יש לך גישה חיובית כלפי דת ורוחניות. גם בחברה היהודית יש ספקטרום של גישות שונות כלפי הדת. אם מסתכלים על מה שקורה בעולם המוסלמי, רואים סוג של רנסנס הפוך – חזרה אל המאה השביעית, לראשית האסלאם.

אני מסכימה שיש תחייה של פרקטיקות קיצוניות ביותר, אבל במידה שלא היתה קיימת בהיסטוריה, אלו תופעות קיצוניות מאוד המתיימרות להיות שחזור של האסלאם. תחילתן מיד לאחר המהפכה האיראנית ומשם כגל ענק התפשטו לסעודיה ולמקומות נוספים, כולל פקיסטן שעברה איסלמיזציה, ועד לזרמים קיצוניים כמו אל-קאעידה, וכעת דאעש. חסידיה טוענים שמדובר בתחיית האסלאם המקורי אבל זה שקר והבנייה בדיונית.

אפילו לי, שחייתי בסעודיה, ורואה עצמי דבקה בשריעה כלשונה, בלי חידושים והתאמות, עדיין סוג הברבריות שרואים בחלק מהקבוצות האסלאמיות האלה, עולה גם על הביטויים הקשים ביותר של חוקי השריעה. אז אתה צודק שמתקיימת תחייה הפוכה. כי "תחייה" מתייחסת למשהו שאמור להיות אמיתי ואותנטי. הייתי מכנה זאת אורתודוקסיה חדשה. אני אורתודוקסית באמונתי, אבל זה אומר רק שאני חיה ע"פ אמונתי. אך הביטויים החדשים של דתיות באסלאם, ואני לא מתכוונת רק לביטויים האלימים, אלא גם לאלה שאינם אלימים, התפתחו רק בימי חיי, בשלושת העשורים האחרונים.

בתקשורת האמריקנית ברובה לא נראה שיש נכונות אמיתית – שלא לדבר על ידע, או רצון – להבחין בין מה שהיה בתחילת האסלאם ומה שדאעש, אל-קעידה והטליבאן טוענים שהוא אסלאם אותנטי, ואפילו מה שערב הסעודית ה"טהרנית" טוענת שהוא אותנטי.

מה ההבדל בין התחייה הנוכחית לבין האסלאם כפי אמונתך?

בימינו אין זה יוצא דופן שנשים תיסקלנה למוות, למשל באיראן או באזורים אחרים, כפי שרואים בסרטים המטיפים לילדים פקיסטניים או אפגניים להצטרף לשורות האסלאם הרדיקלי.

מנגד, בחמש מאות שנות ההיסטוריה העות'מאנית קיים תיעוד של סקילה אחת בודדת. אז למרות שיש קטעים בקוראן שעשויים להורות על סוגים שונים של פעולות ענישה כאלה, גם במקרה של ניאוף, הם לא הגיעו לרמת האכזריות והתדירות שמתועדת בהווה.

זו תחייה מכוונת שהונהגה על ידי איראן של האייתולות. השתמשו שם ב"תעזיר", הנחייה מיוחדת שנותנת רשות לשופטים על פי החוק האסלאמי לומר שאינם חייבים להסתמך בפסק דינם על תקדים, אלא יש להם החופש לעשות מניפולציה של החוקים. בעבר, החופש ניתן רק במצבים של חוסר יציבות חברתית קיצונית, ואילו כעת השופטים מנצלים את הכוח הזה נגד חפים מפשע ומענישים בכל דרך שרואים לנכון.

דוגמה לכך היא העונש השערורייתי של הבלוגר הסעודי ראיף בדווי שקיבל אלף מלקות על פרסום דבר מה באינטרנט. אין לזה תקדים. מהיכן שאבו את המספר 1000? הדבר קשה במיוחד מכיוון שערך בסיסי באסלאם הוא שאינך יכול להיות מאמין אמיתי אם לא היה לך רצון חופשי לבחור גם שלא להאמין. איזה מין בורא היה בוחר לכפות אמונה? זה בורא חלש. אז "תעזיר" כתופעה  מתקיים במרץ משנות ה-70 של המאה הקודמת, באופן שעיוות את השריעה.

לאנשים שגדלו מחוץ האסלאם יותר קל להגיד: זה האסלאם, עוד מראשיתו. כך אתה מוחק 1500 שנה של תרבות רבגונית ומורכבת; כך האויב נהיה נתעב יותר, קל יותר לקדם אסלאמופוביה, ואולי זה משרת אינטרסים נוספים. זה כנראה רק אינטרס של מוסלמים כמוני להוסיף מורכבות לתוך הדיון ולהסביר שיש הבדל, ושיש כמה אבחנות שלא נעשו. השיח הציבורי אינו מבחין בין אסלאם לאסלאמיזם.

יש לי קושי עם הכללה של "העולם המוסלמי". מוסלמים קיימים בכל אחת מהיבשות. יש  1.6  מיליארד מוסלמים. בארה"ב לבדה ישנם ​​69 לאומים שונים של מוסלמים. בכל שנה במכה משתתפים 183 לאומים שונים בחאג'. לדבר על "העולם המוסלמי" זה כמעט כמו לדבר על חמישית מאוכלוסיית העולם.

ניכוס המרחב הציבורי בשם האסלאם

כיצד את מבדילה בין אסלאם לאסלאמיזציה?

איסלאמיזציה היא גם מונח חשוב, שכבר נעשה בו שימוש אופורטוניסטי בידי דמוקרטיות מוסלמיות כאמצעי להפגין כוח ותועלת פוליטית. האייתוללה חומייני החל מהפכה שבמסגרתה הדיר כל מיני קבוצות לעמדת נחיתות. ב-1979, באחד הכפרים, אספו את אלה מבין התושבים שסומנו כסוטים מהדרך – חריגים בקבוצתם, אולי הומוסקסואלים. משמרות המהפכה האיראניים החליטו לא לירות בהם, אלא לסקול אותם למוות. זה היה אחד ממקרי הסקילה הראשונים המדווחים לאחר התקופה העותמאנית, שתיעד סאדאקת קדרי ((Sadakat Kadri בספרו "גן עדן עלי אדמות" (Heaven on Earth).

באותה שנה שפרצה המהפכה האיראנית (1979) הוטל מצור על המסגד הגדול שבמכה. קנאים מוסלמים נכנסו למסגד הקדוש, החזיקו בני ערובה, והביאו למותם של 400 אנשים. הממשלה הסעודית נזקקה לקרוא ללגיון הצרפתי כדי לייצב את המצב. המצור זיעזע את הממלכה הסעודית עד היסוד. בעקבותיו, הוחלט בסעודיה להשתלט על המרחב הציבורי. הם ניצלו את מערכת היחסים עם אנשי הדת כדי לצמצם את המרחב הציבורי ולהפוך הכול ליותר אוטוקרטי, אוטוריטרי, בקו האיסלמי שלהם, שאני רואה כווהאביזם, כדי להכניע את האוכלוסייה ולמנוע התנגדות.

במקביל, בפקיסטן, זולפיקר עלי בהוטו (נשיאה וראש ממשלתה לשעבר של פקיסטן) הוצא להורג בידי מוחמד זיא אל-חאק, שהשליט משטר צבאי. הוא נאלץ להרגיע ארץ שסועה ביותר ועשה זאת ע"י פיוס מולות רדיקליים. כך בין לילה התחוללה שם אסלאמיזציה. בהיותי בת ארבע הגעתי לבקר בפקיסטן, הבנים לבשו אז מכנסיים קצרים כשהלכו לבית הספר. בשנה שלאחר מכן כולם לבשו בגדים אתניים, ולמדו שפות מקומיות, שאיננו דוברים אפילו בבית. כך שהיה גל של אסלאמיזציה.

  לעומת זאת, אסלאמיזם – או הפטרון של האסלאמיזם – הווהאביזם – הוא קצת שונה. סעודיה היא פטרון גדול של אסלאמיזם; היא  מבקשת לנכס את המרחב הציבורי לצרכיה הפוליטיים באמצעות שימוש מעושה בשם האסלאם. האסלאמיסטים פעלו כך בתיאוקרטיה הסעודית, בדמוקרטיה (כביכול) האיראנית המהפכנית, ברפובליקה הפקיסטנית.

אילולא הייתי מוסלמית, הייתי מסתכלת על מדינות בעולם שיש בהן רוב מוסלמי ושואלת – מהו אסלאם? כי כשמבקרים במדינות המוסלמיות שבהן הייתי, לא אלה היסודות הבסיסיים של האסלאם. ראשית, יש חופש שלא להאמין. שנית, יש הכרה בדתות אחרות, המוזכרות בקוראן. במשפחתנו קיים מזה יותר ממאה שנים חופש שלא להאמין. אנחנו לא יוצאי דופן אלא באים מרקע בריטי-הודי, כמו מיליוני אחרים כמונו.

את מדברת על פרקטיקה בפועל. אני מדבר על החוק האסלאמי. האם חופש הדת מעוגן בהיסטוריה ובמשפט האסלאמיים?

אין לי תשובה על כך. כל שאני יודעת הוא שבקוראן כתוב שאין כפייה באמונה. אנחנו גם יודעים שיש הכרה אמיתית בדתות אחרות. לדוגמה, יש חירות בסיסית המאפשרת לגברים מוסלמים להינשא עם מישהי שאינה מוסלמית. יש גם בקוראן התייחסות לכך שהמוסלמי יפגוש אנשים שאינם בני הדת, וכמוסלמי זו חובתך להסביר את האסלאם. גם אם לא יקבלו את הסבריך, עליך להשיב פניהם לשלום. כלומר, יש להם בחירה לדחות את המסר הדתי. זו הבנתי הבסיסית, היסודית, את האסלאם. אנחנו יודעים שהשליטים המוסלמים של הודו המוגולית לדורותיהם התחתנו גם עם עמים שאפילו אינם מוזכרים בשם בקוראן.

מצד שני, אנחנו יודעים שהאסלאם מתייחס לעצמו כ"דין אלחאק" (דת האמת) ולשאר כ"דין אלבאטל" (דת השקר)...

היהדות והנצרות בקוראן מוכרות כ"אהל אל כיתב" – עם הספר. בנוסף, בתור מוסלמי מאמין עליך לקבל את האוונגליון שמוזכר בקוראן ועמים נוספים שאנחנו אפילו לא יודעים מי הם.

אז הקוראן, מתחילתו, מכיר בכך שיש מגוון, אם אתה מאמין בקוראן, שהוא בן 1400, 1500 שנה. המוסלמי הראשון בחר להאמין. המוסלמים הראשונים גם כן בחרו להאמין. אחרת, מצטיירת דת שיכולה להצליח רק אם היא כופה את עצמה, וזו הדרך החלשה ביותר להפצת תנועה ולהתפשטותה.

לדתות המרכזיות, כמו הנצרות והאסלאם, היו מסעי צלב או ג'יהאד.

האם יש חופש דת על פי חוקי האסלאם? אינני יודעת די על החוק האסלאמי לומר היכן זה מופיע אך אני יכולה לחשוב על אינספור דוגמאות של קהילות אסלאמיות שבהן יש חופש בחירה. מושג של כפירה וחילול שם שמיים, על פי הבנתי – אם כפירה היא פשע – אינם מוזכרים בקוראן. למעשה, גם אם לעג לנביא והטלת ספק בקדושתו של הקוראן הם פשע, האדם יישפט בידי קונו, בעולם הבא. אין זה פשע שבגינו יועמד האדם למשפט על ידי בשר ודם. אבל הכפייה היא המציאות שרואים עכשיו במדינות מוסלמיות ברחבי העולם. כפי שקרה לאנשים רבים, שעדיין נמקים בכלא. העובדה שישנם בני אדם המעלים עצמם בשם האסלאם לרמה של אלוהים ומעמידים לדין בני אדם אחרים – היא חילול השם האולטימטיבי.

עיוות של האסלאם

שלא כמו התרבות המערבית ובתוכה הציוויליזציה היהודית, החברה המוסלמית ברובה המוחלט לא עברה את מה שאני מכנה במונח הפרוידיאני "רצח האב", כלומר מהפכת החילון.

טורקיה הייתה הדמוקרטיה המוסלמית הראשונה שבעצם דחתה את האימפריה העותמאנית.

כן. המהפכה הכמאליסטית הייתה סוג של חיקוי לתהליך שהתחולל בתרבות המערב. האומה הטורקית חיה על הגבול שבין תרבות מערבית לאסלאם.

זה היה יכול להיות מצב אידיאלי. אבל אני חוששת שתחת ארדואן טורקיה זזה קרוב יותר לאסלאם. זו הבעייה. ארדואן מתחפש לדמוקרטי. כשהיה עדיין ראש העיר של איסטנבול והעמיד עצמו לראשות הממשלה, הוא ציטט שיר אסלאמי: "הצריחים יהיו כידונינו; המסגדים יהיו בסיסי הצבא שלנו; וכיפות המסגדים יהיו הקסדות שלנו." דיבר על מיליטריזציה של האוכלוסייה האדוקה, המבקרת במסגדים. הוא הועמד לדין בידי בית המשפט העליון באנקרה ונידון למאסר (עונש שהוא מילא רק בחלקו, ולאחר מכן הוא הפך לראש הממשלה ובזמן האחרון אף לנשיא). אז שאיפותיו מאוד ברורות.

את מדברת על נסיגה תרבותית ביחס לאסלאם, דחייה של ערכים אוניברסליים שנקנו במאות האחרונות.

אני אוהבת לנצל את ביקוריי המשפחתיים בפקיסטן ללמוד על המקום, מה עוללה פקיסטן בשם הדמוקרטיה. פקיסטן נוצרה על ידי הדמוקרט המוסלמי החילוני מוחמד עלי ג'ינָה, שבין השאר למד משפטים במוסד יוקרתי בלונדון. בנאום שנשא יום לפני היווסדה של פקיסטן במועדון החוקה בקראצ'י, אמר, שבמדינה החדשה האמונה לא תהיה העסק של המדינה. כולם יהיו חופשיים לבקר במקדשים, בכנסיות, במסגדים.

למרבה הצער, הוא נפטר מוקדם, בתוך השנה הראשונה לייסוד המדינה. מיד לאחר מותו ננקטו צעדי פיוס כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים שהתכוונו להתסיס כנגד ההינדים, ואז החליטו להתסיס נגד המיעוטים. האידיאל של דמוקרטיה חילונית היה, שיש מקום לאסלאם אבל גם לכל אחד אחר. פקיסטן הוקמה כדי ליצור מקום לאסלאם כי בהודו היה חשש שהאסלאם יהיה מיעוט נרדף. בעצם, פקיסטן נוצרה כמעין "צִיוֿן" מוסלמית ללא ההיסטוריה הדתית, כדי להגן פוליטית על מה שהיה מיעוט בהודו הענקית. כעת המציאות הפכה על פניה את האידיאלים האלה.

כאשר פקיסטן נוסדה, שנה לפני ישראל, 24 אחוזים מהאוכלוסייה היו לא-מוסלמים. היום מדובר בשלושה אחוזים בלבד. פקיסטן יושבת במועצת זכויות האדם של האו"ם ומפקחת על זכויות האדם בעולם, כולל בישראל, בזמן שהיא, כמדינה, מעגנת באופן חוקי רדיפת מיעוטים על ידי שלילת ייצוגם האלקטורלי. הדבר זה מתקבל ללא עוררין במערב, ופקיסטן עדיין נקראת דמוקרטיה.

אז קיימת נסיגה קשה מהערכים החילונים, ובגלל שחייתי הן בדמוקרטיה חילונית והן בתיאוקרטיה הווהאבית בסעודיה אני יכולה לומר, שהאופן שבו אני יכולה לחיות כמוסלמית אפשרי רק בדמוקרטיה חילונית לא בתיאוקרטיה הווהאבית או באיראן ואפילו לא בפקיסטן, בגלל השליטה הטוטליטרית במרחב הציבורי.

העולם המוסלמי המודרני השיג משהו יוצא דופן: יש בו מדינות עם חוקה, יש להן תפקידים במוסדות בינלאומיים כמו האו"ם, אבל אין להן אף מוסד שניתן להצביע עליו כמתיימר להיות דמוקרטי באמת. בשונה מהאסלאם כפי שאני רואה אותו, האסלאמיסטים נצלנים בלי בושה. הם אוהבים בחירות. ארדואן עצמו אמר שהדמוקרטיה היא נסיעה חד כיוונית לעבר המטרה. הם ינצלו את הבחירות וישתמשו בפרלמנט כדי להגיע ליעדם, ואז יגדילו את המחויבות האסלאמית של המדינה. ראינו דוגמה לכך ממש לאחרונה במצרים של מורסי.

לפני שנים רבות, במאה ה-18 או ה-19, נסע תושב העולם המוסלמי לאירופה ולעולם החדש. כשחזר, שאלו אותו מה ראה, והוא ענה: "במערב ראיתי את האסלאם אבל לא ראיתי מוסלמים (זה היה טרם תקופת ההגירה המוסלמית), ואילו במזרח אני רואה מוסלמים אבל לא אסלאם."

ובכן, זה מה שאנחנו עדים לו כעת וגם מה שחוויתי מניסיוני שלי.

מה שרואים במרחב הציבורי בסעודיה ובפקיסטן ועוד, פעמים רבות אינו משקף את הרגשות והרצונות של האנשים הרגילים. למרות שאני נתפסת כביקורתית ביותר על שתי מדינות אלה – אנשים מסכימים עם טיעוניי, כי אם אתה מכיר את האסלאם אינך יכול להצדיק מה שקורה שם בשמו.

לא צריך להגיע לקיצוניות של דאעש, ארגון חדש בן שנה או שנתיים. צריך פשוט להסתכל על פקיסטן, ירדן, חלקים מסוימים של מצרים, ולראות כיצד הם מאפשרים אלימות נגד נשים. איך זה שנשים אינן מקבלות את החופש להתגרש? הרי האסלאם אומר שאדם לא יכול להישאר נשוי בכוח וגם למנוע מתן גט לאשתו ואמצעי תמיכה הוגנים בה.

לכל אחד, בין גבר בין אישה,יש מאמץ ותגמול. המאמץ הוא להאמין באל אחד, להתפלל, לתת צדקה, לעשות חאג', רמדאן. אם עשית את אלה, הגמול שלך כגבר זהה לזה שלי כאישה, אז כיצד ייתכן שהזכויות שלי פחותות משלך? כל כך הרבה דברים שגויים פה מן היסוד.

שקיפות, החפצה והטרדה

חיית בסעודיה ואף פרסמת ספר בנושא ("בארץ הנשים הבלתי נראות"). מה חווית שם?

חייתי שם במשך שנתיים (1999­-2001) ולאחר מכן נסעתי הלוך ושוב במשך כעשור. הייתי מאוד נאיבית אז. לא קראתי דבר על המדינה לפני כן, הייתי רופאה טרייה שסיימה את הכשרתה. אשרת העבודה שלי באמריקה עמדה להסתיים וחיפשתי מקום לעבוד בו. באותה עת עבדתי ביחידה לטיפול נמרץ וניהלתי את מחלקת הטראומה. שמעתי שהתפנה תפקיד דומה בסעודיה. חשבתי לעצמי, כמה קשה זה יכול להיות?

ובכן, זה היה קשה מאוד! ראשית, זה היה לפני 15 שנים. הייתי צעירה, פחות דיפלומטית, ישר אחרי הלימודים, מלאת ביטחון ועם הרבה פחות סבלנות לאנשים אחרים. הכול היה כה שונה. הדבר המוכר היחיד היה ההשתקפות שלי בחלוק לבן בחלונות בית החולים. ברגע שיצאתי מסביבת בית החולים, מחוץ למסגרת רופא ומטופל, הכול השתנה. כרופאה הייתי מחליטה על חיבור למכונות נשימה, עושה דיאליזה, מכינה משפחות לגרוע מכל – מה שרופא יכול. אבל מחוץ לבית החולים – לא יכולתי אפילו להביא את המכונית לערב הסעודית כי אסור היה לי לנהוג. נדרשתי לוותר על הדרכון ברגע שנכנסתי ולהפקידו אצל המעסיק שלי. הייתי מוחפצת!

חשבתי על זה לא מעט. במשך שנים רבות הייתי בת יחידה. יש לי אימא ואבא עם השכלה גבוהה. הלכתי לבית ספר נוצרי ולאחר מכן לבית ספר לרפואה ובכל מקום הייתי מוקפת בגברים ונשים. לאחר מכן התמחיתי בתחום רפואי גברי-בעיקרו. אף פעם לא הייתי קורבן להחפצה.

 ברגע שירדתי מהמטוס בערב הסעודית פניתי לתור שמיועד לאנשי מקצוע והבנתי שאני האישה היחידה בתור! הסתכלתי על התור הנוסף וראיתי שהוא מלא במטפלות מלזיות ונשים שעומדות להיות מנַקות. הבנתי שהתורים הופרדו ע"פ מיגדר. הרגשתי חשופה בתור של הגברים שהסתכלו עליי במבט תמה. לא היה צורך במילים.

בסעודיה לימדתי רפואה בבית חולים צבאי גדול. לימודי הרפואה אינם מופרדים; לימדתי כמה מהסטודנטיות הראשונות לרפואה בסעודיה. הן היו צעירות מאוד והייתי אחת מהרופאות הבכירות שאי פעם העסיקו שם. עבדתי בסמיכות פיזית לגברים, עם החולים, סביבי עמדו הסטודנטים לרפואה; הסטודנטיות נעמדו מרחוק והייתי צריכה לקרוא להן להתקרב. אף אחד לא דחק אותן אחורה, הן רק חשו שעליהן לעמוד רחוק. היה כאן סוג של דיכוי. זוהי שליטה אולטימטיבית. עליונות גברית על פי החוק. מי שראה אותי בבית החולים לא העלה על דעתו שאני רופאה, ולכן באו לנתק ציוד שחיברתי. הייתי בלתי נראית בגלל המיגדר שלי, למרות שבמשך שנים הובלתי צוותים רפואיים.

האם ה"שקיפות" שלך הגנה עלייך גם מהטרדה מינית?

זו נקודה מבריקה שמעולם לא חשבתי עליה. אך לא, אתה יכול להיות בו-זמנית בלתי נראה ומוחפץ. אז, במובן מסוים, כאשר הייתי בזירה שלי, כמומחית, עם השכלה שווה או טובה יותר מהגברים סביבי, עדיין היה עליי לעמוד על שלי באגרסיביות. לאחר שעות העבודה, ברגע שעזבתי את מתחם בית החולים, הייתי צריכה לכסות את ראשי בצעיף, ולהסתכן בכך שמשטרת הדת תיטפל אליי אם הצעיף לא הונח בצורה נאותה.

חברתי חבשה את הצעיף על פי החוק, אך פניה היו גלויות. שוטר ניגש אליה ואמר שהיא יפה מדי וצריכה לכסות גם את פניה. אגב, גם גברים הוכפפו לדיכוי הזה. עמית סעודי שלי כעס מאוד כשנסע עם אחותו ונעצר ע"י שוטר, שהתעניין מי האישה ברכבו. אדם הלך עם אשתו, וכשהיא צחקה, עצר אותם שוטר ושאל לפשר צחוקה – כי הצחוק נחשב מפתה.

סוג נוסף של דיכוי שראיתי גם בפקיסטן – וזו הסיבה שאני לא רואה בה דמוקרטיה – הוא שאנשים אינם חופשיים לחלוק רעיונות. לא יכולתי להביא לסעודיה תשמישי קדושה. הוריי הזהירו אותי שייתכן שהסעודים לא יאהבו את נוסח הקוראן שלי. כדי להגן על אחות נוצרייה בבית חולים, נאלצתי לבקש ממנה להיפטר ממגזין שעל כריכתו התנוססו קישוטי חג המולד. לאחר מכן הרגשתי כאילו אני משתפת פעולה עם הדיכוי.

"פיקציה דתית ואנטישמית"

לפני חודש, כאשר הוותיקן הכיר במדינה פלסטינית, פרסמתי מכתב גלוי לאפיפיור ובו אמרתי שאני רואה זאת כניסיון להמשיך ולצלוב את העם היהודי כפי שאירע באלפיים השנים האחרונות.  יש הנחה שגויה שאם יקריבו את מדינת ישראל, את העם היהודי, השלום העולמי יבוא. זו הנחה מוטעית. צריך רק להסתכל סביבנו. הנוצרים היום נרדפים כמו היהודים של פעם. הקהילה הנוצרית היחידה המשגשגת במזרח התיכון נמצאת בישראל. אירוניה היסטורית: היהודי הוא שמגן כעת על הנוצרי. אני לומד ממאמרייך, שכמוסלמית את רואה כנאיבית את התנהלות החברה המערבית ביחס לסכנה האורבת לפתחה.

אני מסכימה. אם כי אינני יודעת אם מדובר בנאיביות. השנים האחרונות בארה"ב היו מטרידות. ישנה הכחשה של דאעש. לא תמצא פוליטיקאים אמריקנים מדברים על אסלאמיזם. רבים מהם מסרבים לדבר על האסלאם הרדיקלי ואומרים שאין לג'יהאדיסטים הללו כל קשר לאסלאם.

אסלאמיזם הוא אידיאולוגיה מתוחכמת מאוד בת המאה ה-21; כמו מרקסיזם אבל יותר רעילה, כי היא  כי הפכה לדתית. זאת הסיבה שהאנטישמיות האסלאמיסטית מסוכנת אפילו יותר מהאנטישמיות הנאצית, למרות שקשה לדמיין תופעה שטנית כמו השואה, וחלילה שמשהו ישווה או אפילו ידמה לה. לנאצים לא היתה הלגיטימציה הדתית שיש לאיסלאמיסטים ולטיעונים האנטישמיים שלהם. מה אומרים האסלאמיסטים למוסלמים אנאלפבתים, ליהודים ולנוצרים: "זה בדת שלנו לראות ביהודים אוייב. זהו ג'יהאד דתי וזו הסיבה שאנו מבצעים פיגועים ומקריבים עצמנו."

מדובר בפיקציה דתית. האסלאמיסטים מחויבים לזה, ואומרים שזה האסלאם האמיתי. מוסלמים אנאלפבתים, מוחלשים, אנטישמיים או אנטי ציוניים מאמינים ומקבלים זאת ללא עוררין.

יש לנו בעייה, כי ארה"ב טוענת שהאנשים הללו אינם קשורים לאסלאם. זה לא נכון. האסלאמיזם גנב את הדימויים, המטאפורות והשפה של האסלאם לצורך שאיפותיו הטוטליטריות. זה לא בא משום מקום. האסלאמיזם הומצא בבתי הכלא המצריים והושפע מכתבים מרקסיסטיים. לאחר מכן יצרו תנועה חברתית שמצטיירת כמו דת. יש ביטוי פרסי: "לגדל נחש בחיקך," אתה מטפח את הנחש, מאכיל אותו, ויום אחד הוא מכיש אותך. אז האסלאמיזם הוא הנחש בחיק, והמוסלמים ברצון, או שלא ברצון, מאפשרים לו זאת. במקביל, הממשל בארה"ב מכחיש את האסלאמיזם. אסרו על הסוכנויות  הפדרליות את השימוש במונח אסלאמיזם. אפשר לקרוא לזה נאיבי ואפשר לראות בזה קנוניה לקידום מידע שגוי.

ללא האסלאם לא היה אסלאמיזם...

אכן, נקודה טובה. לולא האסלאם, אף אחד לא היה מדבר על אסלאמיזם, כי אין לאיש עניין בהצטרפות לתנועה קומוניסטית או לסדר עולם קומוניסטי. אבל אסלאמיזם יש בו כל הקיצוניות הטוטליטרית: שליטה ציבורית באינדיבידואליות ומיגור המרחב הציבורי.

אולי זו הגרסה המודרנית של ה"שיק" הרדיקלי, כמו המשיכה צעירים לדמותו של צ'ה גווארה שהפך לדמות נערצת (אייקון), למרות ששפט, עינה ורצח יריבים פוליטיים חפים מפשע. כך גם השימוש במונח "זכויות אדם": לכל אדם יש זכויות, לבד מהיהודים שאין להם זכות למדינה משלהם.

דרך נוספת שאני מסתכלת על זה היא, שזכויות אדם חשובות רק אם הוגבלו איכשהו ע"י ישראל בלחימה. יש כעת מבצע צבאי של ערב הסעודית בתימן, עקוב מדם הרבה יותר מזה שהתקיים בעזה, אבל הקהילה הבינלאומית אפילו לא מדווחת על כך. בזה איש לא מתעניין. בזמן ש"צוק איתן" התרחש, פקיסטן ביצעה את אחת מהפעולות הרחבות ביותר שלה בגבולה הצפון-מערבי: הם עקרו 400,000 אנשים מבתיהם ולאחר מכן הפציצו את האזור. לאיש לא אכפת. מי שמע על ועדות חקירה בנושא זה? הצביעות שבהערכה גלויה לכול.

כי ליהודים אין באמת זכות להגן על עצמם.

זו נקודה מאוד חשובה, כי זה מה שמייחד את האנטישמיות. ישנם אנשים הטוענים שאנטישמיות היא גזענות. לא מדויק: גזענות היא שלילית, כמו סקסיזם, כמו שנאת זרים; אבל אנטישמיות אומרת שאין לך זכויות כאדם והקיום שלך הוא עלבון לאנושות. אגב, גם האנטישמיות מוסברת לא אחת כ"הגנה עצמית" נגד "השתלטות יהודית גלובלית".

האם יש פה גם בורות?

קשה להאמין שהאינטלקטואלים בארצות הברית, שניצחו את המלחמה הקרה, אינם יכולים לזהות אידיאולוגיה טוטליטרית. אולי ארה"ב חושבת שמסיבה כלשהי היא צריכה לשתף פעולה עם האסלאמיסטים. מימשלו של הנשיא אובמה היה מאוד להוט לקבל את מצרים של מורסי למרות שאובמה ידע ש"האחים המוסלמים" ינצחו בבחירות. ארה"ב היתה הראשונה לברך את מורסי כשעלה לשלטון.

אגב בגידת האינטלקטואלים, בפברואר 2011 שלח תומס פרידמן לעיתונו, הניו יורק טיימס, גלויה מקהיר, ושם קבע ללא פקפוק: "מה שעשה את ההתקוממות כאן כה מרשימה – ובמובן מסוים כה מסוכנת לאוטוקרטיות אחרות באזור – הוא בדיוק העובדה שהיא לא נשלטה בידי האחים המוסלמים ולא קיבלה השראה מהם."

עזבי את תוצאות הבחירות כשנה לאחר מכן שהעלתה את "האחים" וחצי שנה לאחר מכן העלתה את מוחמד מורסי לשלטון; אני מדבר בסה"כ על שבוע לאחר מאמרו הנחרץ של פרידמן: באותה כיכר עצמה, לפני למעלה ממיליון מפגינים, נאם מי שהיווה השראה לתנועת "האחים המוסלמים", המטיף הגולה, שיח יוסוף קרדאווי, שבין השאר הביע לא אחת תמיכה בפיגועי ההתאבדות נגד ישראל ובתקיפת חיילים אמריקנים בעיראק.

זה ביחס למצרים. דוגמה נוספת היא חוסר הרצון לזהות את האסלאמיזם באופי יחסיו של הנשיא אובמה עם איראן. אין מי שמיישם את האסלאמיזם באופן בוטה יותר מאשר איראן. הם דוגלים באסלאמיזם מוסדי ואלים, יש להם שאיפות אזוריות גדולות ואולי אף שאיפות עולמיות. עדיין, זה לא נדון בתקשורת הבינלאומית ואף אחד לא קורא תיגר על הנשיא באשר לדרך שבה אנו עושים הסכם עם איראן גרעינית.

לעיתים קרובות אני מצטטת את פרופסור באסם טיבי, גולה סורי שמפרסם בגרמניה. הוא כתב שברגע שהאימפריה העותמאנית נפלה, האסלאמיזם החל לפרוח. הדחיפה הגדולה ביותר לאסלאם הייתה מלחמת ששת ימים, שכן היא הפכה את הלאומיות הפאן-ערבית לחדלת כוח.

כי התיאוריות הפוליטיות החילוניות התמוטטו...

וזה דחף את המוסלמים לעבר האופציה האסלאמיסטית. אבל לא רואים שום ניתוח מעמיק של הנושא בפורום רציני כלשהו בארה"ב. אני לא מאמינה שמימשל אובמה הוא כל כך בור בנושא האסלאמיזם  מכיון שיש המון פרסומים, גם אם רק בפרסומים אקדמיים, אם נתעלם לרגע מהתקשורת. לא, הממשל בחר לעשות ברית עם איראן ולאחוז בדימוי של איראן כנצורה, כקורבן וכמי שזקוקה לחיזוק.

מה לדעתך ההשלכות של מדיניות כזאת?

מדובר בתופעה הרסנית שתיתן לגיטימציה לאיראן, ברמה שאין לאף אחד באזור כיום, אפילו לא לסעודיה.

בעייה שנייה היא שזה ייתן לאיראן  שבממשלתה חברים מכחישי שואה בגלוי – דימוי של מעצמה לגיטימית, שיש לה מערכת יחסים קרובה עם ארה"ב.

הנושא של פיתוח הגרעין האיראני מטריד, למרות שיש מצב מטריד יותר בפקיסטן, שכבר יש לה נשק גרעיני והיא מדינה מאוד לא צפויה. למעשה, פקיסטנים רבים מעדיפים משטר צבאי על פני משטר דמוקרטי לא יציב. הנשיא בוש ספג ביקורת בזמנו על שרצה לייצא דמוקרטיה. זה באמת לא היה רעיון טוב כי יש סכנות של ניצול הדמוקרטיה לרעה. אבל כאן מדובר בהכחשה אפילו יותר מתוחכמת ע"י ארה"ב.

אין מנהיג שיזהה את האויב.

הקורבן הגדול ביותר של האביב הערבי הוא ארה"ב. חוסר היכולת שלה לנהל יחסים עם מדינות באזור. יש לנו כוח צבאי אדיר ומשאבים כלכליים עצומים, אבל מה שהאביב הערבי חשף היה האמביוולנטיות הבלתי נתפסת של ארה"ב. היא לא יכלה להכריע באיזה צד לבחור בזמן נפילתו של  מובארק. כעת, עם סיסי, רק בגלל שהוא איש חזק, הממשל הצליח למצוא את דרכו.

חוסר האונים של ארה"ב בולט גם נוכח רצח העם בסוריה. יחסיה עם ישראל מוזרים מאוד וזה עוד בזמן קריטי שבו ארה"ב צריכה קשר חזק עם ישראל על מנת לגרום לירדן להרגיש בטוחה, כמו גם ללבנון.

כששמעתי את נאומו של אובמה בקהיר ב-2009, חשבתי שחבל שנאום כזה לא ניתן מפי מנהיג מוסלמי בקהיר על הצורך ביחסים עם ארה"ב. נוסף על כך, הבולטות של הנושא הפלסטיני על סדר היום של אובמה מרגיזה מוסלמים רבים מאזורים אחרים, מבנגלדש למשל. יש יותר ממיליארד מוסלמים שאינם מתגוררים במזרח התיכון ולא שמים את הנושא הפלסטיני בראש סדר העדיפויות שלהם. אני לא מאחלת לפלסטינים כל רע. אני פרו-פלסטינית כפי שאני פרו-ציונית. אני קוראת לסוגיה הפלסטינית סקוטומה – נקודה עיוורת, שאנשים לא יכולים לראות מעבר לה. 

ארה"ב מנותקת מהתהליך הזה כפי שהיא מנותקת משאר המזרח התיכון ומאזור צפון אפריקה. אמריקה קיבלה החלטה מודעת שלא לעסוק בסוריה, ונותנת סיוע לסוריה לתעד את רצח-העם המתרחש בה. היינו מצליחים לעשות משהו בנידון, לו השתמשנו בכוחנו נגד התופעה, מכיוון שארה"ב היא היחידה היכולה לשים "מגפיים על הקרקע".

מדוע ארה"ב אינה מובילה קואליציה של מדינות ערביות נגד דאעש? הרי אנחנו עדים לרצח עם, [להוביל] כפי שעשינו בבוסניה, ברואנדה ובמקומות אחרים. כאמריקנים, מה עושה לנו חוסר המעש הזה?  עשייה אינה אומרת בהכרח שליחת קמפיינים אוויריים. מכל מקום, ברפואה יש לך שני מסלולי פעולה: התערבות מיידית או שימוש בזמן ככלי אבחון ואז להחליט. ובכן, עברו כבר ארבע שנים שבהן היה אפשר לאבחן את המצב. זה ארוך כמעט כמו מלחה"ע השנייה, ועדיין אין פתרון. לו הייתי אוייב של ארה"ב, הייתי חושבת שזה מצביע על אימפוטנציה.

זו אכן תגובת מדינות ערב. בעלות בריתה של ארה"ב באזור מרגישות שהן לא יכולות לסמוך על ארה"ב.

הוואקום של חוסר המעש האמריקני הוביל לאחרונה להפצצת תימן בידי ערב הסעודית. קשה לזכור פעילות צבאית שסעודיה ביצעה באופן עצמאי לפני כן. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שיכול אולי לצאת מדאעש הוא שיתוף פעולה ישראלי-סעודי, משום שארה"ב היא בעלת ברית אמביוולנטית לערב הסעודית. אני יודעת שסעודיה מתעניינת, אם לא יותר מכך, בטכנולוגית כיפת ברזל הישראלית.

 אין לנו מנהיג – אין לנו צ'רצ'יל. צ'רצ'יל ידע לזהות את האוייב והבין שמילים יכולות להיות יותר חשובות אפילו מכלי נשק. אין מלחמה בלי מילים, בלי רצון פוליטי לאומי. המגפיים על הקרקע הן ההופכות את ארצות הברית לבעלת מילה. אבל כאשר הקיצונים המוסלמים נמצאים על הקרקע, ומעבירים בכל המזרח התיכון "סדנאות חינוך" להקצנת ילדים – אז ארה"ב נראית חסרת אונים.

בישראל כולם מעורבים בצבא בדרך כלשהי, בעצמם או באמצעות בן משפחה. בארה"ב קיים ניתוק מהצבא. אנחנו משתמשים בעיקר במזל"טים, ולא פועלים על הקרקע. בקרב חוג מכריי אין מישהו שמכיר אנשי צבא. מדוע? מעט מאוד אמריקאים באים במגע עם חיילים. ארה"ב התנתקה מהצבא וזה קטלני בדיוק כמו ההתנתקות הפוליטית של המימשל. בניגוד לאובמה, פוטין מופיע כגורם כבד משקל בעולם. הוא לא חש מאויים. בין אם החלטותיו נכונות או לא, הוא פועל כמנהיג, ומשיג את מטרותיו.

אפשר לומר שאנחנו קוטפים כעת את פירותיו של מנגנון התקינות הפוליטית שהשתלט על השיח המערבי לאחר מלחה"ע השנייה. לא מדברים על טרור מוסלמי, אלא רק על "קיצוניים".

 ב-2012 הוזמנתי למחלקה לביטחון המולדת כמומחית, להעיד בנושא ההקצנה המוסלמית בארה"ב. כמוסלמית, דעתי היתה שיש צורך לחקור את הנושא והשתמשתי בהגדרה "הקצנה מוסלמית". העדות שלי תוארה בידי הדמוקרטים בוועדה כ"מסוכנת". מימשל אובמה מבין באופן שגוי את הדימוי של זכויות האזרח, אפילו ביחס למצוקתם של מוסלמים באמריקה בלבד. זה לא עניין של זכויות אזרח, וגם לא אסלאמופוביה – לומר שיש לחקור קבוצות אוכלוסייה חשודות שעלולות להוות סכנה. הבעיה היא שהמימשל הנוכחי מקבל את ההנחה שזה עניין של זכויות אזרח ולכן נסוג מהדיון. זאת  עמדה אידיאולוגית מיליטנטית. מדובר באנשים שלא מבינים את ההבדל בין התנדבות של יהודי אמריקני לצה"ל לבין הצטרפות אמריקני מוסלמי לדאעש.

משוא פנים של האו"ם

אם מדברים על איפה ואיפה, השבוע פרסמה ועדת החקירה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם דו"ח על מבצע "צוק איתן" בעזה בקיץ האחרון. מה דעתך?

לרוע המזל האו"ם לא יכול להיחשב שופט חסר פניות בעניינים הנוגעים לישראל, כפי שעולה מהחלטות בלתי מידתיות בנוגע לישראל – בניגוד לעיוורון המכוון והחוזר והנשנה של האו"ם בעניינים של זכויות אדם ביחס להרבה מדינות אחרות החברות באו"ם, כולל מדינות בעלות רוב מוסלמי, בראש ובראשונה במזרח התיכון. מסיבה זו, כל דיווח בידי גוף זה אינו יכול להיחשב כהערכה ללא משוא פנים אלא כפרשנות בעייתית.

קראתי לאחרונה דיווח על כך שמזכ"ל האו"ם באן קי מון נעתר ללחצים שלא להכניס את צה"ל לרשימת גופים ידועים לשמצה שבאופן מכוון פוגעים בילדים. האו"ם גם החליט שלא לרשום את חמאס באותה קטגוריה. מזעזע שחמאס מוצג כשווה ערך לצה"ל. מבחינתי צה"ל שווה לצבא הבריטי או האמריקני. כך שהעובדה שהאו"ם ניצב מול דילמה, האם לכלול את צה"ל במעמד דומה לזה של בוקו חראם, צבא ההתנגדות של האל, דאעש וגם חמאס, מצביע על היעדר חמור של פרספקטיבה,  שבוודאי היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. מסיבות אלה, הערכה הוגנת ונטולת פניות של פעילותה הצבאית של ישראל במבצע "צוק איתן"  אינה יכולה להינתן לגופי או"ם.

ללא ספק, יותר מדי ילדים ונשים פלסטיניים איבדו את חייהם תחת אש ישראלית ברצועה עזה במהלך מבצע "צוק איתן". אבל ישראל הביעה צער בעודה מתמודדת עם העימות באיפוק תוך שמירה על חוקי המלחמה הבינלאומיים. עם זאת, יוזמת חמאס, לערב בעימות נשים ילדים וגברים חפים מפשע, נותרה ללא מענה. השימוש של חמאס בילדים ובני נוער כחיילים, אחריותו הברורה לשימוש בשיטות גרילה תוך הפרה של החוק הבינלאומי, איחסון נשק ותחמושת בבתי חולים, שימוש בבתי ספר כמקומות מסתור לסוגי נשק – כל אלה "הבטיחו" שאבדות אזרחיות בעזה תהיינה בלתי נמנעות.

העוני של החרמות

הסיבה שאת פה, היא שהוזמנת לקבל פרס מהטכניון. בשנים האחרונות מונפת חרב של חרם אקדמי וכלכלי על ישראל. כיצד את רואה את העניין?

 אני שמחה ששאלת אותי. אני מזועזעת מחרמות. ביחס למדיניות המימשל האמריקני הסכמנו שאפשר אולי לראות בזה נאיביות. אבל כשזה מגיע לאקדמיה, אני לא חושבת שזה נאיבי, אלא בחירה מודעת. זה שיתוף פעולה מודע עם האסלאמיזם.

ב-2012 שהיתי בבריטניה לצורך מחקר על פיגועי התאבדות ואז נחשפתי לתקרית המשט. ישראל הוצגה כתוקף היחיד בעוד שכל האחרים הוצגו כרודפי שלום. כמעט שלא התקיים דיון בתקשורת על עמדה כלשהי. כך הפכתי לסקרנית בנושא החרם. לאחר מכן החלטתי לבקר בישראל בפעם הראשונה בחיי. הדבר הראשון שרציתי היה לבקר במוסדות אקדמיים כדי לראות מדוע כה רוצים להחרים אותם. לפני שהגעתי קראתי מאמר על פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל, וכך התחברתי לטכניון. בביקורי נפגשתי עם סטודנטים לתואר ראשון בטכניון. למדתי שיש שם סטודנטים רבים בני מיעוטים שהטכניון בנה תכנית חונכות ללוות תלמידים אלה, מתוך הרגשת חובה לפתח את הכישרונות של תלמידיו כנכס לאומי ללא קשר לרקע או למוצא שלהם.

בעקבות זאת כתבתי מאמר בשם "העוני של החרמות" (The poverty of boycotts), שבו טענתי כי אם החרם ייאכף, זה יפגע גם במיעוטים, כך שכדי שנוכל אי פעם לשאוף לדו-קיום,  חייבים להתחיל עם האינטלקטואלים.

שנה מאוחר יותר, בזמן "צוק איתן", התפרסם מכתב אנטישמי, אנטי-ציוני ותעמולתי ב"לנסט" (Lancet), כתב העת המוביל בעולם בתחום הרפואה. המאמר, שכונה "מכתב גלוי לאנשי עזה", התייחס לכל אקדמאי או מדען ישראלים שלא יעתרו לממשלת ישראל נגד הפעולה הצבאית הישראלית כאילו הם אחראים לזה אישית, ושיש להם דם על ידיהם בשל "הטבח בתושבי עזה".

נדהמתי מהמכתב, כמו גם מכך שפורסם ללא הערת המערכת שהוא אינו משקף את עמדתה, וגם מכך שלא הובא טיעון נגדי. בסופו של דבר יזמתי מכתב תגובה, שנלחם בכל הטענות שהובאו. הובלתי את המהלך ביחד עם אנשי אקדמיה מובילים בישראל, 4 חתני פרס נובל ושלושה נשיאי אוניברסיטאות בישראל. בתחילה המאמר נדחה (בלא שנכתבה הסיבה לכך), אך בעקבות לחץ אינטנסיבי הוא פורסם. התגובה היתה מעבר לכל דמיון.

מה את אומרת לעמיתייך בעולם, מדוע את מגנה על האקדמיה הישראלית?

סיבות להגנתי על האקדמיה הישראלית הן:

(1) היכרותי אותה כפי שהיא באמת.

(2) האקדמיה הישראלית אינה הומוגנית.

(3) האמונה שאם מאפשרים להחרים את האקדמיה הישראלית, אפשר לעשות אותו הדבר לקבוצה אחרת שלא מסכימים איתה – רופאים הומוסקסואליים, למשל.

(4) אני מאמינה שהאקדמיה היא המרחב הא-פוליטי האחרון שכולנו יכולים לחלוק. כרופא אתה מתייחס לכל האוכלוסיות ללא מחסומים וללא הבדל. לרופאים מקום מיוחד מאוד בחברה. ברגע שהחברה מאבדת את מוסריותו של הרופא, המוסר של החברה אובד (ראה כיצד הנאצים הסתייעו בתמיכה של הרופאים הגרמנים לקבלת לגיטימציה).

אם כתב העת הרפואי הראשון במעלה בעולם מפרסם גידופים פוליטיים הפוגעים בצלם האנוש שלך, עכשיו בעידן התקשורת הרב ערוצית ההשפעה יכולה לפעול על מיליוני רופאים. אם מאפשרים לעשות דה-הומניזציה לאקדמיה הישראלית, כמי שאחראית ל"טבח", אז אנחנו לא כל כך שונים מאותם רופאים שנתנו רישיון לאידיאולוגיה הנאצית להוציא לפועל את משימתה הקטלנית.

הסיבה שאני אומרת את זה היא שאני באמת רואה את הרופאים כנושאי לפיד של אידיאלים. אנו מטפלים בחולים ללא אבחנה, אם יש להם אמצעים ואם לא, חייל פצוע לצד טרוריסט. רופאים עדיין מהווים לב מוסרי של החברה, בין אם אתה נמצא בחברה מוסלמית, יהודית או חילונית. מה שפורסם ב"לנסט" היה תעמולה במסווה של נייר עמדה בנושא בריאות הציבור. הסכסוך נוצל לדחוף עמדה רשמית לדה-הומניזציה של האקדמיה הישראלית. זו לא עמדה אקדמית; זו עמדה אסלאמיסטית מיליטנטית.

כל העולמות במעלית אחת

באחד ממאמרייך כינית את עצמך "ציונית במקרה" (Accidental Zionist). למה התכוונת?

עד גיל מאוחר בחיי, לא היה לי קשר עם ישראל. לפני 2013 לא ביקרתי מעולם בישראל, למרות שנסעתי וחייתי בשלוש יבשות. היכרתי ישראלים פה ושם, וידעתי משהו על יהדות: עבדתי עם הרבה רופאים יהודים והוזמנתי לטקסים יהודיים – ליל סדר, ברית, לוויה. לאט לאט למדתי על האמונה היהודית ומתוכה זיהיתי גם את אמונתי. אח"כ התחלתי להתעניין באסלאם הרדיקלי, ואיכשהו מצאתי עצמי כאן.

באחת הפעמים ביקרתי בבית החולים "הדסה". ביקרתי בבתי חולים רבים, אך הדבר המרגש ביותר אירע למעשה כשהיינו במעלית ב"הדסה". הייתי בחברת רופא שידיו היו מלאות עבודה, והסתכלתי סביבי.

מה שראיתי במעלית הצפופה היה אישה מוסלמית בעבאיה וחיג'אב, לידה אדם שנראה כמי שהגיע מהמאה ה-18 עם מעיל פסים, גרביים לבנות וכובע מיוחד, איש עם פאות. מולי עמד אותו רופא אורתודוקסי-מודרני, ואני, מוסלמית הלבושה כחילונית. שם הבנתי שכל העולמות שלי – האנשים שטיפלתי בהם בסעודיה, החולים והרופאים בניו יורק, החברים שלי שהם אורתודוקסיים מודרניים, ישראלים המתגוררים באמריקה – כל העולמות שלי נפגשו במעלית הזאת. הם לא נפגשו בשום מקום אחר בעולם.

אלו רגעים קטנים שבהם אתה לא יכול שלא להיות ציוני.

* * *

שׂישׂי מאיר

סְלֶנְג

אֲנִי אוֹהֶבֶת סְלֶנְג,

עָגָה

אוֹ אֵיךְ שֶקּוֹרְאִים לְזֶה.

אֲנִי אוֹהֶבֶת לְדַבֵּר

בְּמִין נוֹנְשָלַנְטִיּוּת

זְחוּחָה.

לְשַלֵּב בְּשָפָה גְּבוֹהָה

 שְפַת רְחוֹב.

זֶה נָכוֹן לִי

זֶה עוֹשֶה לִי טוֹב.

אָז בְּאִמָּא שְ'כֶם

תֵּרְדּוּ עַכְשָיו מִמֶּנִּי

תָּבִיאוּ אוֹתָה בַּקְּטַנָּה.

וְיָאלְלָה בַּיי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת סְלֶנְג

עָגָה.

שָפָה תּוֹסֶסֶת, בּוֹעֶטֶת,

לֹא תְּקִינָה.

שְפוּיָה בְּוַדַּאי אֵינֶנָּה,

דָפְקָה  מוּאָץ,

וַאֲנִי חֵלֶק הֵימֶנָּה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

כמה טוב בתל אביב

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לפעמים אני מתעורר בבוקר

ואומר לעצמי כמה טוב שכבר

לא צריך לטוס לניו יורק

גם לא לבאזל או לְפּוּקֶט

לתחוב יד בתחת של תאית קטנה

אפילו לא לחוף גן העדן

במיקונוס לראות מבעד לקוּס

אמריקאית צעירה שמתכופפת

את השקדים בגרונה

הו כמה טוב שאני לא צריך לצאת

מתל אביב

וימים שלמים אפילו לא

מפתח הבית

אלא אם הגלים שקטים והים

חם

ואין מדוזות

והחוף מלא נערות חצי ערומות

והראש עדיין עובד

יותר טוב מכל שאר

האברים

* * *

אוריה באר

סיפורי פוצ'ו ומלחמת תש"ח הנשכחת

פוצ'ו הוא אדם חביב ומאיר פנים. אני זוכר אותו מפגישותינו החפוזות באגודת הסופרים, וכן מביקוריו התכופים בהצגותיה של אשתי בתיאטרון "בימתיים". אשתי מרים ביימה גם את מחזהו מלא ההומור והמשעשע "הבלש שלומיאלי".

פוצ'ו, שחווה חוויות קשות במלחמת השחרור, מכסה על הכול במידה גדושה של הומור. אבל טוב שהוא מעלה שוב על הכתב את חוויותיו מאותם ימי קרבות קשים, שכמעט נשכחו מלב.

שכן, מי מאיתנו, ובייחוד הרבים שזה מקרוב באו, זוכר ומכיר מלחמה זו, שהיתה הקשה בתולדותינו? מי זוכר שבמלחמה זו נהרגו כששת אלפים לוחמים, אזרחים, ילדים קשישים ואחרים? מי זוכר שהיתה זו מלחמה של להיות או לחדול, ושאוייבנו רצו לזרוק אותנו לים, ולא רק באופן מילולי, מטפורי. אלא ממש כך. ומי זוכר, שצבאותיהם של שש אומות ערביות, הסתערו עלינו לכלותנו?

הייתי אז ילד קטן, תלמיד בית הספר בצפון תל אביב, אך אני זוכר לא מעט. בעשרים ותשע בנובמבר רקדנו כולנו בחצר בית הספר, לאחר הכרזת החלוקה של האומות המאוחדות, אך למחרת כבר החלו הקרבות כאשר שלושה נוסעים יהודים נרצחו באוטובוס בדרכם לירושלים. המלחמה החלה.

תושבי הכפרים הערביים, בדרך לירושלים, חסמו את הדרך לבירה יחד עם לוחמי יחידות מחבלים, מסוגו של קאוקג'י. כך גם נחסמה הדרך לנגב והחלו הקרבות הקשים בגליל ובעמק הירדן. רבות נכתב על מלחמה זו, אציין רק כמה זיכרונות אישיים של ילד מאותה תקופה.

בסוף חודש מרץ 1948 יוצא אבא ז"ל בשיירת מזון ואספקה של כחמישים מכוניות מחולדה לירושלים. רק כמה משוריינים מלווים אותם, ורק מחלקה או שתיים של אנשי הגנה ופלמ"ח.  אבא מיספר 12 בשיירה, מלווה על ידי  חברו ונהג המשנה שלו אברהם הולצמן. כבר בתחילת שער הגיא נפתחת עליהם אש תופת של כפריי הסביבה ומחבלים אחרים. אבא ממשיך לנהוג. אלא שבמהלך הדרך מתגברת אש התופת, אלפי כדורים פוגעים בשיריון של המשאית. היא  ממשיכה לנסוע. האש מתגברת, האש כבר נכנסת לתא הנהג, אבא ממשיך בנהיגתו המטורפת. ברגע האחרון, ולפני שהוא ואברהם עולים באש, הם נוטשים את הרכב המשוריין, ששקי החיטה נשרפים בו, ובורחים לצידי הכביש. מאות קליעים נורים לעברם. אבא נפצע קל בידו. נהג משאית אמיץ לב מציל את שניהם ממוות ברגע האחרון, כשהוא פותח לרווחה את  דלת הקבינה וצועק: "בואו. אבל מהר!"

לא אלאה אתכם בפרטים. אפשר לקרוא על כך באינטרנט. אך מי זוכר כיום את הקרבות הקשים בדרך לשחרור ירושלים הנצורה? ומי זוכר כיום את עשרות, אם לא מאות ההרוגים, נערים צעירים ורעננים, שנהרגו במבצע "נחשון" ובפעולות אחרות נגד הכפריים הערביים, שאיימו להרעיב את ירושלים.

באותה עת ממש מתקן שאול, אחי הבכור ז"ל, מדי יום ביום, עשרות משאיות, ג'יפים וזחל"מים. זאת עד אובדן חושים כמעט. ועד התמוטטות פיזית מעייפות. לא כולל, גרירת מכוניות  משדות הקרב בלילות. זאת, עד כמה שאני מבין, עם כמה עשרות "משוגעים" אחרים. ביניהם דומני בן דודו של מיודענו אהוד בן עזר.

ובאותה עת ממש, הדרך לנגב חסומה. אחי אמנון, שמסרב לגשת לבחינת הבגרות האחרונה ומצטרף ללוחמים, שוהה עם חבריו ב"בית אשל", ליד באר שבע. במשך שמונה חודשים מפגיזים הכוחות המצריים את הקיבוץ לא הרף. רבים נופלים. אחרים נהרגים בהסתערויות של המצרים על המגינים המועטים. צה"ל, המוקם באותם ימים, מסתער ופותח את הדרך לנגב. אמנון זוכה סוף סוף לראות את הוריו ואחיו, ביניהם שני אחיו הקטנים, לאחר שמונה חדשים רצופים.

והיו גם המשתמטים, אלה שלא התגייסו, אלה שברחו מן הארץ, אלה שלא תרמו מאומה למאמץ המלחמתי. קיראו, אם תרצו, על אחד מהם, שמצפונו נקפו, וזאת בסיפור פרי עטי "אל מלך נצור".

נותרו השאלות: מדוע נשכחו כל כך מהר כל לוחמי תש"ח? מדוע לא הוזמן אבי ז"ל מעולם, הוא וחבריו האחרים, לפגישה עם נשיא המדינה, עם ראש הממשלה, או עם ראשי צה"ל? ומדוע נשכחו אחי וחבריהם? ומדוע אנו כמעט כפויי טובה כלפי אלה שהקימו עבורנו בדמם את המדינה?

 למי יש תשובה? שיצביע.

* * *

יהודה דרורי

ההתנתקות לא טעות!

במלאת השנים להתנתקות, ישנם עדיין בינינו כאלו שממשיכים לקונן על כך, על פעולתו בעלת המעוף של אריק שרון אשר חזה את הגורל המר של 7000 יהודים שהתמקמו בגלל טעות מדינית/ביטחונית, בלב מיליון וחצי ערבים רצחנים, חשופים לאש צלפים ולירי מרגמות, מה שהיה גורם להם למאות נפגעים.

אומרים לי גיבורים (בפיהם) כי אזיי צה"ל היה מתערב... זאת אומרת שצה"ל היה אז צריך לכבוש את כל הרצועה ובכך להקריב למען בנייני הישיבות, בתי-הכנסת והחממות, מאות צעירים מבנינו (כי התושבים היו מפונים במלחמה...)

אריק שרון ראה כאקט אסטרטגי חשוב ביותר את ניתוק ה"רצועה" מה"גדה", לא רק בניתוקו של החמאס מהפת"ח – אלא גם בפיצולה לנצח של המזימה הפלשתינית למתקפה משולבת עלינו ממזרח וממערב...

"ארץ פלשת" מעולם לא נכללה בגבולות ההבטחה התנ"כיים, לפיכך כל ההסברים הדתיים בנושא אינם תופסים מים... נכון שלא הערכנו נכון את פעילויות המנהרות שהביאו להתחמשותם בהמוני טילים, ולא נערכנו לכך, אבל הם הוכו פעמיים מאז – ויוכו שוב אם ירימו ראש.

לא נשפוך דם בנינו לכיבוש רצועת עזה מחדש. נוכל להדבירם בדרכים אחרות.

* * *

אלי מייזליש

ושוב: השוואה נואלת ומחפירה:

ערוץ 10 מביא חרפה על ישראל בסדרת כתבות דֶמוניות על התיירות הכושלת [כביכול]

הקדמה: לא הייתי מעלה שורות אלה על הכתב לולי חוותה [ותחווה עוד] כתבת ערוץ 10 לענייני תיירות נגה ניר נאמן את סדרת הכתבות שלה על התיירות הכושלת בארץ השנה [ובכלל] – כשהגברת הנ"ל טרחה להגיע עד לונדון כדי לתשאל ['תחקיר' יעני] עם 'קלָאץ קאשעס' סוכני נסיעות בלונדון: "האם אתה ממליץ לתייר הבריטי לטוס לישראל?"

ענה לה הצעיר הכל כך בוטה וזחוח כי ישראל אינה על מפת התיירות שלו אלא טוניס. וככה טסו החודש אלפי תיירים בריטיים לטוניס ועשרות מהם נרצחו בשבת בידי מחבל מתאבד מדאע"ש שבא מהים עם קלצ'ניקוב מוסתר. מיד – אבל מיד, החל פינוי היסטרי של שיירת מטוסים מלונדון להציא את כל אלפי התיירים [שחוף הים בטוניס ולא אילת – הומלץ להם בחום, אולי חום האש האוטומטית שנורתה עליהם], וכך גם ביטול עשרות אלפי מקומות קיט שהוזמנו מראש. כל המתראיינים לBBC- באנגליה אמרו שלא יסעו לעולם לטוניס [או לארץ נופש ערבית אחרת].

עכשיו: מה חושבת לעצמה תחקירנית מישראל? ואני רוצה שהיום ודווקא עכשיו – ש'תשווה' מחירי נופש בין טוניס לאילת. כל בית מלון באילת מוגן יותר מכל חופי טוניס גם יחד. כך גם חוף הים כולו הן ע"י חיל הים והן האבטחה במקום. ולעניין עצמו: 

מעשה בשתי פְרֵחוֹת

אינני מכיר את הכתבת לענייני תיירות של הערוץ 10 נגה ניר נאמן. מעולם לא ראיתי קודם את שמה ככתבת מקצועית או עיתונאית מן השורה באיזה עיתון, שבועון, כתב-עת, או אפילו עלון שבועי בבית כנסת.

עכשיו היא מופיעה לפתע משום מקום והחלה במסע דֶמוֹני ['עליהום'] כלפי כל מוצר המיוצר בארץ כמו 100 גרם זיתים דפוקים [על המשקל] שעולים 9 ש"ח ואילו ביוון זה עולה 8 ש"ח. לא 5 ולא 3 – הבדל בשקל. זו אמנם דוגמה אמורפית, אבל זו השיטה: בחו"ל הכול יותר בזול [ואני מודה לאהוד ש'דפק' לגברת אחרת את הצורה בשל הגזמתה – עגלה מלאה בלונדון ב-800 ש"ח "והכול" יותר בזול... מי אי-פעם קנה אוכל בעגלה ב-800 ש"ח? אולי ספק המזון של מלון "קינג דייוויד?" וככה גם קשישה זו מצטרפת לקשקשת: יעני  שבחו"ל הכול – אבל הכול – יותר בזול, נקח למשל את אותה עגבניה].

אגב ככה בגרמניה. ומעשה שהיה כך היה. ביקרתי ידיד בגרמניה והלכנו ממשרדו אחר-הצהריים לביתו ובדרך עברנו בשוק והוא ניגש אל מוכר הפירות והירקות וביקש [אסור ללקוח לגעת] עגבניה אחת [eine tomate], לא חצי-קילו רחמנא-ליצלן. עגבניה אחת. מעולם, מאז קום המדינה! – לא היה איש בארץ שקנה עגבניה אחת אצל ירקן, ושם? זה מעשה יום-ביומו. בננה אחת, תפוח אחד או תפוז אחד. לכן, שם יותר בזול כי אוכלים רבע עגבניה ליום – אם בכלל.

גם בבתי קברות שם זול יותר, אז אם מישהו רוצה למות בזול בחו"ל מוזמן לגרמניה. ועדיין לא סיפרתי על הולנד: להתפוצץ מהקמצנות.

ככה פועלת כתבת זו בכל המישורים. ומה שהעלה את חמתי השבוע [בעיקר ימי א' ו-ב' – ובהמשכים שנמשכו עד סוף השבוע], אלה הכתבות בערוץ 10 המשוות את מחירי בתי המלון באילת או ים המלח לאלה שבעקבה או אנטליה.

לצורך הוקעת מנהלי בתי המלון באילת, היא הביאה זוג צעירות שנראות פרחות להפליא, ש'סיפרו' לה [איך פתאום היא מצאה אותן? איך לפתע עלו לשידור? היכן ואיך? זה כבר סיפור בלשי של 'תחקיר' שאולי עלה אלפי שקלים לערוץ] והעסק הוא כי במקום לשלם ל'דיל' באילת 3,880 ש"ח, הן נסעו לעקבה ושילמו 'רק' 2,600 ש"ח... והנה הוכחה מדעית מבעיתה כיצד שודדים בתי המלון באילת את התיירים.

רווח של אלף שקלים שנשארו בכיס של שתי הפרחות.

שאלה: מה עשו שתי פרחות בעקבה? מה? פגשו צעירים ישראלים בחוף הים? רקדו במועדון של המלון הירדני עם תל-אביבים, האזינו בלובי ללהקה ישראלית או אמן בידור ישראלי, 'סטנדאפיסט' ר"ל בעברית? או נפגשו בתחליף עם איזה שייח' סעודי מזדקן שעישן נרגילה בלובי? או אולי פגשו בבריכה את החברות מבית הספר היסודי מחדרה.

הן לא פגשו כלום. לא עשו כלום. וגם לא ראו כלום. רק "שתי ארוחות בוקר" גימגמו. לא שייח' מסעודיה ובוודאי לא אף צעיר ישראלי הבא "לתפוס" בחורה ללילה באילת [טיפשה. האם לא באתן לאילת 'להיתפס' בידי שני צעירים לבילוי לילי? לא? טיפשה. לא חיפשת זיון מהיר על חוף הים ולחזור הביתה בשלום – לא?]

אז הופה. הנה 'ההוכחה' כיצד עושקים בתי המלון תיירים באילת וכמה נהדר לחסוך אלף שקלים בעקבה. מה את חושבת לך נגה? מה, כי הישראלי כל כך מטומטם? וכי יש בכלל להשוות מלון ישראלי באילת למלון ערבי בעקבה?

האם אינך מבינה כי המלון בעקבה אינו מגיש בשר כשר? ושהוצאות התפעול עולה שמינית [שכר מלצר ירדני או חדרנית הוא עשירית מהשכר בישראל] וארנונה אפס. לא מבינה את זה?

ומה עוד? הביאה סיפורים מאנטליה. כמה שם הדיל זול ב"הכול כלול". הכול? עוד כוס קולה או בירה ליום? כמה 'קולות' או בירה כבר אפשר לשתות ביום? הרי כוס קולה עולה לבית המלון באנטליה חצי שקל בדיוק.

הטמטום של ה'תחקיר' מעלה סעיף נוסף: למה באמת לא נכנסים ארצה תיירים מחו"ל. סיפר לה מנהל מלון באנטליה כי השנה כבר הגיעו לשם 12 מיליון תיירים ואילו לכל ישראל באו רק 2 מיליון וחצי. רק? הרי לולי התיירים היהודיים מארה"ב המיספר היה יורד ל-2 מיליון בלבד. 

אינך מבינה גברת, כי ישראל היא במצב מלחמה מאז 1948 ושהיא תחת מתקפה אנטישמית מיום היוולדה? הרי רק באותו שבוע ששידרת, ממרחק 20 ק"מ רצחו מחבלים ערבים שני יהודים. הרי רק את זה שומעים ללא הפוגה בחדשות, להנאת אוזני הפלסטינים ואוהדיהם בעולם כולו [פחות שני יהודים – פחות עשרה חיילים יהודים – מתוך שידורי חמאס].

החיוך שעל פניה לא חלף ואפילו קיבל משמעות סדיסטית כש'תיירת' דמיקולו, גויה מרוסיה בנתב"ג, סיפרה לה כי לא תישן לילה אחד כאן רק תסייר [בנהר הירדן לטבול ולהתקדש כנוצרייה] ותעזוב, ואפילו בקבוק מי עדן לא תקנה. אירו אחד לא.

ועוד: אינך מבינה גברת כי רק הוצאות בתי המלון בארץ עבור הכשרות ושמירת שבת מביאות להוצאות ב-25% יותר מכל מלון דומה בחו"ל? אינך מבינה כי ענייני הביטחון כאן מעלים את הוצאות התפעול – לא? אז למה ה'קלאץ קאשעס' – עובדות הידועות לכל ילד בישראל.

תיירים אינם מגיעים לישראל בגלל שתי סיבות עיקריות; אחת היא תחנה סופית. אין מכאן לאן להמשיך אלא לחזור מנתב"ג 4-5-6 או 11 שעות [ארה"ב].

למשל צרפת, יש 38 כניסות קרקעיות עם מכונית מ-5 ארצות כולל המנהרה מאנגליה ורוב 80 מיליון התיירים נכנסים ברכב. לפעמים חצי דקה נסיעה, למשל מז'נבה. וכך תייר מגרמניה או בלגיה מגיע לפריז במרצדס שעה או שעתיים. בלי צ'ק-אין ובלי לשבת ב'גייט' שעתיים. צריך הרי להיות משוגע כדי להחליף תיירות זו בייסורי הטרמינלים והמכס. וזה רק קצת. ויש עוד.

הסיבה השנייה היא שישראל היא מוקצה עבור כל אנטישמי, כל ערבי או מוסלמי אדוק – מפקיסטן למשל, שממלאים בלונדון כל פינה. ולא רק אנטישמיות ושנאת יהודים או "אקיבוש" שאפילו יהודים – כמו זה על הספינה לעזה דרור פיילר – שזורקים רפש על דגלי ישראל. אלא, שבעיני רבים ישראל עדיין נמצאת מאז באותה מלחמה מ-48' ותל אביב מופגזת ללא הפסקה – נניח הפרופגנדה של חמאס וחיזבאללה שהטילים שלהם הגיעו "לתל-אפיף". "שמענו בטלוויזיה" ענו לגברת נגה עוברים ושבים בלונדון. ואני שואל אותך גברת נגה: למה לא 'מצאת' תייר שהיה לא פעם באילת וסיפר לך כמה ישראל יפה?

אז מה היא מצאה בחוף ים המלח? כמה שקיות ניילון והיעדר שירותים על החוף. למה לא שאלת כמה מיליונים [כן, מיליונים!] שהו במלונות ים המלח עד כה? ומה היא מצאה סוף-סוף? פקח הרושם דו"ח למכונית. וכי בחדרה או ירושלים לא כותבים דו"חות? בגלל זה לא באים לים המלח?

מתברר שגברת זו חיפשה קש וגבבה, חיפשה ארנק מתחת לכר ולא מצאה. ערוץ 10 היה עושה טוב לו היה שולח תחקירים אלה קיבינמאט ומתמקד בעשייה חיובית שנעשית ללא הפוגה בארץ. אין כמעט נושא לגבי עשייה זו שאינה פלא עולמי. ונא עיין היום את פשיטת הרגל של יוון, שיש לה את הצי המסחרי הגדול ביותר בעולם וארץ תיירותית ענפה, מרחק שעה טיסה מרומא עם פי עשרה תיירים מישראל.

ישראל – במדד הכלכלי האירופי נמצאת בעשרת המקומות הראשונים ליד גרמניה צרפת ובריטניה עם מאזן שנתי חיובי ומאגר אדיר של רזרוות מט"ח.

רק להזכיר לך כי אתמול כרת מחבל מוסלמי מדא"עש את ראשו של מנהל מפעל צרפתי בגרנובל. לא בדמשק או בגדד – אלא עיר בצרפת.

צרפת מעולם לא גילתה כמה תיירים נכנסים אליה בשנה, אבל ידוע כי  צרפת היא מס' 1 בעולם בתיירות. יותר מ-80 מיליון תיירים בשנה. אולי מתי מעט יהודים יעלו ארצה בעקבות רצח זה, אבל תיירים יגיעו הרבה,  והם לא ימירו דיל בעקבה תמורת אילת ולחסוך אלף שקלים. אם תמצאי אחד, תספרי לי מיהו. 

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 2

רמי היה שזוף במיוחד. כל בוקר נהג ללכת לבריכת-גורדון וכל משכימי-קום שבקרב המתרחצים הכירו את קול נקישת כפכפיו והליכתו הזקופה אל המים. מירה, לעומתו, נראתה חיוורת כסיד. השנה טרם רחצה בים וגם לא בבריכה. ומה לפני שנה? – גם כן לא הרבה. פעמיים-שלוש, תמיד עם איה. וכך ניצבה זרה ברחבה המרוצפת אבן וחיכתה לרמי שייצא מחדרי ההלבשה של הגברים.

[הערה: הסיפור מתאר את בריכת תל אביב הישנה, הנהדרת, בשנות ה-70, ולא את זו שנבנתה על מקומה בשנים האחרונות].

הרחבה היתה צפופה בהמולת אדם. יפהפיות שרועות ערומות-כמעט ומיטגנות בשמש והן נוצצות בשמן-שיזוף. תינוקות ערומים מתרוצצים, שלגונים, והמולת מתרחצים וים-קרוב שכמו באה מקונכיית-ענק. כסאות-נוח זה לצד זה כמעט מבלי מקום לעבור. שמיים ושמש. וגברברים שחרחרים, נמוכים ועבי-גוף, מנסים דבר אל עיניהן העצומות-למחצה של נערות-השמש, מלכסנים מבט ולוטשים עין אל חמוקיהן הרפויים בביקיני ובטנגה.

רק נשים קשישות אחדות, שמנות ובעלות גוף שאבדה צורתו, לבשו בגד-ים שלם. ומירה ניצבה שם, בבגד-ים של איה העשוי שני חלקים ורחב מעט על גופה הצנום והנערי. היא התביישה בכל סנטימטר מרובע של גופה אשר נחשף לקהל, אך איש לא התבונן בה, כאילו היתה פיסת-אוויר, שקופה. רגליה, שביקשו לנוע לקראת רמי, היו כשני כפיסי-עץ, כמו במסיבת-ריקודים לא מוצלחת. והיא נזהרה מצעדים גדולים, בגלל השערות שלא הספיקה להסיר ממקומה מוצנעים בגופה.

לא הייתי צריכה לבוא, אמרה לעצמה. ואם אפגוש כאן מישהו מתלמידיי? אני לא יכולה להרשות לעצמי להתבזות כך, שיציצו אל הקורקבן שלי במבטי-שיפודים, כאילו הם מחפשים שם איזה מיכרה של זיעה שהתייבשה.

כמו המורֶה בבריכה בסיפור "שלושה ימים וילד". בדיוק כך.

למזלה לא נמצא לה בינתיים אף מכיר בבריכה; והיא מיתחה וכיווצה את אצבעות ידה זו והאחרת עד שרמי הגיע ועמד מולה, צנום וגמיש. הציב לשניהם כסאות-נוח. ומיד סחב אותה עימו לשחות. נוקש בסנדלי-העץ הגבוהים שלו, שלא ויתר עליהם גם בבריכה, אולי כדי להרוויח גובה.

מירה ידעה לשחות בקושי. אך בעיני רמי מצא הדבר חן.         

"מה את מחכה?" קרא לעומת מתוך המים הכחולים, הצלולים. "מפחדת להיכנס למים?"

"קצת... אוי, קר לי..." שלחה רגל ושבה לעמוד יחפה על שפת הבריכה, מכונסת בתוך עצמה וידיה שלובות על חזה וכולה גבנונית ונרגשת.

רמי שחה למים הרדודים והורה לה ללוות אותו לאורך שפת הבריכה. רגע עמדה והתבוננה סביב. המפרשיות הרו­ֹכבות ומתרוצצות על פני הים, יוצאות מן המעגן הגובל בבריכה ושבות אליו. הבריכה שהיתה נחיל בני-אדם מתרוצצים, במים ומחוצה להם. מטוס-קל נושא פרסומת טס בשמיים הלוך-וחזור לאורך החוף. בתי-העיר והמלונות אשר על החוף דמו לקונכייה ענקית שהומים בה הדי גלים-משתברים ומילמול קולות לאין-ספור שנבללים יחד. לרעש החד גוני היתה השפעה משכרת, סוחפת ומטשטשת.

מירה ישבה על שפת הבריכה. טבלה קצות אצבעותיה במים הקרים.

"חַת, שתיים, הוֹפּ..." משך אותה רמי אל המים.

נשמע קול טפיחת גלים. "אוּיְשׁ... אוּיְשׁ..." החלה צוחקת.

"יופי! עכשיו ידיים לצדדים..."

היא בלעה לגימה קטנה של מים מלוחים-מעט, כי כך היו מי-הבריכה. "לא. לא. אני לא יכולה..."

"אין לא יכולה. אל תפחדי. בסך הכול, בואי נאמר, העיקר זה להזיז... עכשיו הרגליים יחד. אני מחזיק... אחת... ושתיים, אחת... ושתיים – "

רמי תיקן ושיפר את שחייתה ובינתיים החזיק בגופה ונגע בכל המקומות המוצנעים בידיים אמיצות ובביטחון מקצועי, כאילו היה המורה-לשחייה שלה. זה היה מעודד. ונורא. ומבחיל. ומושך. כאילו היא נידונה עתה שוב לחיות ולהיאהב לאחר שגזרה על עצמה מאסר-יחיד עד-עולם בכלא-גופה. האומנם?

אצבעותיו נגעו ופרשו וכיווצו את גפיה. האם מצאה חן בעיניו? או שמא אינו בררן ואינו חש עד כמה עלובה היא מרגישה עצמה לעומת בנות-הים השזופות והגמישות, שיכלו להיות תלמידותיה, ואשר משתכשכות להנאתן במים, כמעט ערומות, ושפעי שערן הרטוב גולשים בשעת שחייתן ומתפזרים בשובבות, כמניפות.

מירה חשה שהיא נשרפת והולכת בשמש הצהריים החזקה. היא לא אכלה ולא שתתה מאומה כל אותו בוקר. כתמים שחורים ריצדו לנגד עיניה. אך רמי המשיך להשתעשע במים. דומה שנהנה מכך ששם אין קומתו הנמוכה ניכרת.

כאשר שבו סוף-סוף לכיסאותיהם חשבה מירה שהיא מתעלפת. "...וזה שמעת? שלוש ערים בישראל מתחיל באות צד"י..." – ניסר לצידה קול במיבטא מרוקאי; וקול צעיר, מרגיז, בית-ספרי, של נערה במיני-מיני, שסיגלה לעצמה מיבטא אשכנזי, החל מונה לאט: "צפת, ציפורי..." – והקול הגברי חתך: "ציפורי לא מכיר. אומרים: צפת, צְבֶריה (טבריה), צֵל-אביב (תל-אביב)..."

רמי ישב לידה, מפקיר גופו לשמש. ומדבר. על מה דיבר? על לימודי-המשפטים שלו באוניברסיטת תל-אביב, על ה'סימקה' שלו, ועל הנשים. היסב ברחבות על כיסאו ותקע עיניו, בלא-בושה, ב"צפת-ציפורי" השרועה פעם על ביטנה פעם על גבה כעוגת-שוקולד עם כתמי קצפת של בגד-ים לבן, זעיר, שמסגיר את סדק אחוריה, ועוצמת עיניה מול השמש.

למה אני ממשיכה לשבת ולהיצלות כאן על יד השחצן הקטן הזה? – שאלה מירה את עצמה. השעה היתה מאוחרת, אנשים סביבם ניגשו לאכול צהריים במסעדה של הבריכה, או החלו מסתלקים לבתיהם.

"הי, מה את מצוברחת? להביא לך שתייה?"

"כן. בבקשה. אם לא קשה לך."

הוא קם. הידס בכפכפיו לעבר הקיוסק. מושך עצמו בהתפנקות. היה בהליכתו דבר-מה יהיר, בטלני ומרוצה-מעצמו, כאילו בנעלי-בית הוא מהלך וכל העולם ביתו. עד מהרה שט בחזרה עם בקבוק קוקה-קולה ועוגה יבשה.

"אני לא מבין את האנשים שאוכלים כאן צהריים. מגעיל. אם כבר – אז לאכול במסעדה טובה. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים."

"רעיון לא רע." אמרה.

רמי התעלם מרמז-התקווה שבקולה. ושב לבלוש לעבר "צפת-ציפורי" ששינתה עשיו תנוחה ושכבה על בטנה.

"תענוג בשנש. יכולתי לשבת פה, יַעַנִי, עד הערב."

"אתה לא שותה?"

"אני אטעם אחר-כך, משלך."

"ולא עייף?"

"מה פתאום?"

"אז תשתה." הגישה לו את הבקבוק בטרם נגעה בו.

"לא. תודה. תשתי את קודם."

היא משכה בקנה-השתייה שתיים-שלוש לגימות, למרות שהיתה צמאה מאוד, והעבירה לו את הבקבוק. במשיכה אחת רוקן אותו, כעושה לה טובה.

עברו רגעים אחדים. לשתיקה שלהם לא היה מקום בצפיפות ובהמולה שמסביבם. כיסא נגע בכיסא ומתרחצים דילגו מעל רגליים מפורקדות, כמו במירוץ-מכשולים.

"מה דעתך שנעלה אליי ואני אכין ארוחה קלה?"

"זה רעיון!"

לא היה צריך להפציר בו פעמיים. אמנם לא היה מוכן אצלה במקרר מיוחד, ובעצם אף חשבה לאכול צהריים אצל הוריה. אך זה היה המוצא המהיר ביותר להיפטר מן השמש הצורבת והאוויר-החם והאור המרקדים לנגד עיניה היגעות. אילו הזמין אותה לאכול צהריים בבריכה היתה עכשיו כבר מסרבת. אך הוא לא הזמין. מצידו יכלו לצלות עצמם עד שקיעת החמה. מה עוד ש"צפת-ציפורי" לא רק שכבה עתה על הבטן אלא גם ריפתה את חזייתה כדי לשזף את הפס הבהיר האחרון שהותירה הרצועה הצרה על גבה; וגם כאשר קיבל את ההזמנה של מירה עדיין היה ממשיך להגניב מבטים לעבר אחוריה המורמים של זו השוכבת לצידם, כמו צר לו להיפרד ממנה. איה במקומה, הרהרה מירה, כבר היתה גורמת לו להזמין אותה לארוחה, כבר היתה מחליטה בשבילו. ואילו היא גוררת אותו אליה כדי להאכילו.

*

בביתה מיהרה מירה להתקלח והתרעננה מעט. אך עורה בער עליה והיה אדמדם, כאילו נכוותה. רמי לא התקלח, וישב על ספתה, בבגד-ים, וקרא בעיתוני-השבת.

"רוצה להתקלח?" קראה אליו.

"לא. תודה."

"שאשים מוסיקה?"

"לא. לא עכשיו. דווקא נעים אצלך."

"מה?" קול קילוח-המים כבר הפריע לה לשמוע, למרות שהשאירה את הדלת פתוחה-למחצה.

"הֵי, תשמעי – ב.מ.וו. 2002 מודל שבעים עם מזגן, עשרים ושלושה אלף... לא להאמין..."

"עוד אין לי מזגן..."

"ב.מ.וו. עם מזגן..."

"אני לא כל כך מבינה בזה... מה דעתך על צ'יפס?"

הוא חייך לעצמו. "בסֵיידר."

"ומרק אספרגוס?"

"יש לך?"

"יהיה, מוכן, משקית."

"או.קַי."

ה"או.קַי" שלו, התחייכה תוך שהיא מספגת בזהירות את בטנה וירכיה הכווּיוֹת במגבת שעירה, מניחה כף-רגלה על דופן האמבטיה, ומורחת עצמה היטב במשחת-תמרוקים כדי לשמור על לחות עורה, דבר שלא עשתה מזה זמן רב.

"וחביתה עם בצל וחתיכות עוף קר, מטוגן..."

"בחייך, מירה. או.קַי. תפסיקי לגרות את הבלוטות שלי!"

היא יצאה מחדר-האמבטיה, לבושה באותה שמלת-חלוק קלה ובהירה, שהיתה רכוסה עתה היטב, מאין בגד-ים תחתיה. נכנסה למיטבח וטיגנה במהירות מקלות-צ'יפס שהיו מוקפאים בשקית, הכינה מרק אספרגוס עם מעט חלב, וטיגנה חביתה ברצועות עוף-קר, שנשאר מאתמול במקרר. זימזמה את השיר האהוב עליה. רמי בחדר השני. שבת בשניים. כמו בעל ואישה. הטלפון צילצל. היא רצה לחדר הגדול וביקשה בטבעיות מרמי לגשת להשגיח בינתיים החביתה. מניין לה פתאום מרץ שכזה? – הרימה את האפרכסת. אימהּ.

"למה לא באת לארוחת-הצהריים, מירל'ה? חיכינו לך. אני מצלצלת כבר שעתיים ואין תשובה."

"יש לי אורח, אימא." קולה התרונן. "הייתי בבריכה ואני עסוקה עכשיו."

"אבל מירל'ה..."

"שלום אימא. אני עסוקה. אצלי הכול על האש."

"אבל אין לך מה לתת לאכול!"

"זה בסדר. אני אצלצל אלייך יותר מאוחר."

"אבל אנחנו הולכים לנוח."

"אז לפנות-ערב. בסדר? ד"ש לאבא. שלום."

וסגרה.

חזרה למיטבח. רמי השגיח יפה על החביתה ואף הפך אותה מבלי שתתפורר. בחש את המרק שלא ייחרך והקטין את להבת-הגז.

הוא משתפר מרגע לרגע, אמרה לעצמה, טוב שהזמנתי אותו הביתה. "היין בארון." אמרה לו. "תוציא בעצמך... תרגיש כמו בבית."

והוא התרומם מעט על סנדלי-העץ שלו והוציא את היין. ובינתיים התרוצצה מירה מן המיטבח לחדר הגדול ובחזרה, סילקה כל מה שהיה מונח על שולחן-הזכוכית הנמוך, פרשה מפה וערכה את הצלחות והסכו"ם, והביאה מגש עמוס מכל טוב. רמי חזר לשבת על הספה, ליד השולחן. ועד שסיימה את הכנותיה חזר לעיין בעיתון. פתח את הבקבוק ומזג את היין בכוסיות.

"היית מאמינה? אאודי 100, מודל שישים ותשע אחרי 70,000 ק"מ, שמונה-עשר אלף לירות..."

"אמרתי לך, אני לא מבינה בזה..." חייכה.

"הי, בואי תשמעי – צברית, מורה רווקה, 28/160, מלאת חיים ונחמדה, מעוניינת בגבר משכיל ונאה עד 38/170, מסביבות תל-אביב, ללא מתווכים..."

"בתיאבון!" התיישבה מירה לצידו על הספה.

"לחיים!" הרים כוסו, והקיש בשלה. עיניהם נצצו. היא מילאה פיה בכף מרק-אספרגוס סמיך וחם, וכמעט וכוותה גם את לשונה.

רמי אכל באותה יסודיות שבה שיפר את שחייתה. ידיו עסוקות. תיאבונו בלי-עין-רעה. אך מירה התקשתה לדעת אם הארוחה באמת מוצאת חן בעיניו. מכל מקום, ממש כפי שנהג בגופה בבריכה, הביא בה גם עתה הרגשה שכל מה שידיו מחזיקות בו – שייך, או לפחות מגיע לו.

"השיטה שלי בחיים," אמר כשהיה כבר בחביתה, "היא לא להתלבט הרבה. האינטאוציה היא המדריך שלי. איך סבתא שלי היתה אומרת – לכל כלב יש יום. תסלחי לי על הביטוי."

"אני דווקא חושבת הרבה," אמרה מירה. "מפחדת משגיאות."

"בואי נאמר שמשגיאות לומדים." המשיך רמי בקולו העבה וביין ובצ'יפס, ודומה שהיה מאוכזב על כי אין סאלאט או איזו תוספת חריפה. "אני לא מוכן להיות סתם עוד עורך-דין אחד, את תראי, אני אגיע לצמרת, איפה שהרבה פּוֹצִים יושבים רק בזכות אבא שלהם."

"אתה תגיע. מאה אחוז. אני בטוחה."

כאשר גמרו לאכול נפלה ביניהם שתיקה. מירה רצתה מאוד לישון, ואולי גם לשטוף עצמה פעם נוספת במים קרים כדי לכבות את הבעירה שבעורה. אך לא היה נעים לה לומר לו ללכת. היא לא ידעה כיצד להיפטר מאורחים לא-רצויים, ולא פעם היתה נופלת בפח בגלל טוב-ליבה שגבל בחוסר-ישע. היא הסתירה פיהוק.

"את עייפה או מה? תגידי, זה לא מתסכל אותך, העבודה שלך בבית-הספר?"

"לא. דווקא לא." היין שעלה לראשה, וצריבת השמש, והחמסין, והיובש המר שחשה, כמו שיפודים בגופה. ממש צמרמורת.

רמי פיהק.

"יש לפתן?"

"לא. אני מצטערת." שיפשפה שמורות-עיניה, מבקשת להתעורר מנימנום בן שבריר-שנייה.

"אין דבר."

רמי קם. "טוב, אז..." והלך בצעדים חרישיים לבית-השימוש. וכשחזר נמצאה כבר מירה במיטבח, מאוששת מעט, רוחצת את הכלים. היא שמעה את נקישות סנדלי-העץ שלו כאשר ניגש אליה מאחור. לפתע חיבק אותה ונשק לה בשקע שעל צווארה.

"רמי!"

"בואי נאמר שאת הלפתן שלי!"

היא נרעדה.

"רגע, אי-אפשר ככה..."

"ליפתנצ'יק..."

ידיה היו מלאות קצף לבן.

"אתה לא רואה שהידיים שלי רטובות, מלאות סבון..."

"או.קַי. אז תשטפי... יאללה..."

הוא לפת אותה בשתיקה והחל לעסות את שדיה הקטנים תוך שהוא מניח לה בקושי רגע קצר כדי לשטוף את ידיה. זיפי זקנו שלא גולח היטב בבוקר דקרו בעורה העדין וצרבוהו כמגרדת-ברזל. היא הניחה לו לעשות בה כרצונו בשתיקה. הדרך בה לקח אותה הדהימה והכניעה אותה מלכתחילה; מוליך אותה מן המיטבח אל ספתה כשהוא מנקש מאחוריה בעקביו הגבוהים ודוחפה קדימה, ספק נשען ספק מחבק אותה וידיו אוחזות בחזה ומהדקות אותה אליו – אם זה לא מגוחך, שיקרה לי בדירה שלי, אז אני לא יודעת מה – לא ידעה מירה אם לבכות או לצחוק או לבוז לעצמה או לעשות את זה איתו עד העצם, כמו שאיה אומרת, אם כבר אז כבר.

פתאום הבינה שהכול היה צפוי מאותו רגע בו ראה אותה בבריכה, בבגד-הים של איה, ובמקום להסתלק, לזנוח אותה ולבקש לו אחרות, כפי שבלע בעיני את "צפת-ציפורי" הוולגארית, חש בחולשתה ובעליבותה של מירה, הריח בה כחיה טורפת המכירה היטב את טרפה, והטיל עצמו עליה מתוך נדיבות שאינה עולה בכסף. ואם להתאכזר אל עצמה עליה לומר – שיכור מהרגשת נחיתותה הגופנית כלפיו. כיעורה משך אותו כפי שחולשה יתירה מזמינה עריצות. כל זאת ידעה ובכל זאת...

ובטרם הבינה כיצד הרס לחדור אל תוכה, כבר היה בתוכה, ובעוד היא משתדלת לעצור רגע ולאסוף כוחותיה לקראת אותו רגע נפלא, נדיר, אשר לעיתים כה רחוקות אירע לה, וכבר גמר כשהוא מזריע אותה ונואק כשור נעקד לשחיטה ואינו נזהר כלל. והיא התמלאה פחד פן נשימותיו החנוקות מעידות על התקפת האסטמה שלו, וצינה פשטה בחלציה. שום תענוג. רק הרגשת זרע רב, ופחד ואחריות.

חיכתה עד שיירגע מנשיפותיו ושאלה:

"מדוע לא יכולת להיזהר?"

"ששש..." היתמם. "מה איתך, כל עם ישראל שומע אותך! את לא לוקחת גלולות?"

מירה התרוממה, התעטפה בחלוקה, מבולבלת. ישבה במרוחק ממנו. היא התביישה לומר לו שזה חודשים ארוכים שלא היה לה עבור מי לקחת. כאשר היתה סטודנטית גרה אצל אלמנה אחת, שהיתה אופה עוגיות בתחילת כל שבוע – "תוֹ­­­מֶר קִימְט אַ-מֶענְטְשׁ", שמא יבוא מישהו. וכך הרגישה לא פעם באותם חודשים ארוכים בהם לקחה לחינם מדי יום את הגלולה; מצמיחה שיער נוסף על שעירותה הרגילה בכל המקומות בהם אישה אמורה להיות חלקה או לכל היותר בעל פלומה דקה ובלתי-נראית; או משמינה, לא לבריאותה, אלא כאילו התמלאו אבריה מים. מבע אטום לפניה. חשה גלים של חום ובקושי רב מצליחה לעמוד בפני הכיתה ולהעביר שיעור.

והדיכאונות הנוראים מדי יום, לפנות-ערב, כשנמצאת לבדה בדירה, ומולה השקיעה ופיסת-הים הארגמנית וארובת-רידינג המעלה עשן ורוד, וזמזום המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים. לא. לא. לא. אמרה לעצמה. אני אפסיק. אין לי מה לחשוש. מאצבעותיי שלי עצמי לא איכנס להריון. כך חזרה ואמרה לעצמה מדי חודש בלעג מר. כשהיא עורכת את המאזן החודשי של הווסת הדלילה, החיוורת, ואפס יחסי-המין.

את כל הדברים האלה לא יכלה לומר לרמי זה, המעמידה במצב אבסורדי. אם אינה לוקחת, משמע, אין לה אף אחד, וזקוקה לרחמיו. ואם לוקחת – הריהי כמין זונה שמכינה תומר-קימט-א-מענטש אליה, ומה התחייבות יש לו כלפיה? סתם, דפק אותה, לקינוח-סעודה.

אבל, בעצם, למה שלא תגיד לו?

תחילת דבריה היתה בצורה מונוטונית, סהרורית מעט. קולה עלה בהדרגה והיא גם קמה והסתובבה בחדר, עד שעמדה מולו, כפי שהיתה נוהגת בפני כיתתה, וחזרה בפניו בקול רם על כל מחשבותיה הקודמות, לבד מכך שהשתמשה בביטוי "שכבנו לקינוח-סעודה", אך לא כל מה שאמרה הובן, לא הכול. ורמי, שתחילה קיבל את שתיקתה כהודאה שהכול בסדר, אחת לו איך, זאת הדאגה שלה, לא שלו, – היה עתה נדהם ומודאג, "אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?..." אמר.

היא נזכרה שקראה פעם שזונות מגלחות את שיער ערוותן ועלתה בה איזו רשעות פתאומית להתנקם בו, ולא הקשיבה לו והמשיכה –

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך? – אולי שאגלח את שיער הערווה שלי בשבילך? כמו זונה?"

ובעומדה עדיין מולו פרמה בפניו את חלוקה, שדיה כתמים לבנים ועליהם פיטמות כנחשים קטנים, וביטנה כווּייה וירכיה צרובות-שמש, אדמומיות, ובתווך מטלית בטן חיוורת שמזדקר בה אותו פרח לח אפל ומרוּמה –

"אדון לקוח, אני מוכנה, מוכנה, הנה אתה רואה... אולי גם ליזול וּואזלין אתה רוצה? חבר... ותעודה מן המשטרה שאינני מחסירה גלולה אחת בחודש?..."

עד שהתמוטטו המרירות והלעגה בדבריה האחרונים, והיא כרעה בצד ספתה, כובשת פניה בכר, ופרצה בבכי יבש, מריר וקטוע. רמי, שישב מודהם כל אותה עת, הניח ידו על גבה המפרפר. מנסה להרגיע בקול הבאס העבה שלו.

"או.קַי. או.קַי. די, תירגעי. סליחה ששאלתי. אני קצת בגיל שכזה, אני יודע שהתנהגתי כמו אגואיסט. אני מתנצל. בכנות. התרגשתי. ככה זה בחיים. מתרגשים. אבל אני לא כזה. אני מבטיח לך. בפעם אחרת..."

"לא תהיה פעם אחרת..." יבבה, חנוקה.

"די. די. תשמעי, אל תיעלבי. נשכח את זה. אני מבטיח."

"מה?..."

ליטופיו דווקא נעמו לה עתה על גבה, מבעד לחלוק. אילו רק לא היה פּוֹץ שכזה. אלא עדין, ומתחשב. אילו היה מרים אותה אליו וממשיך ללטף, ומפצה אותה. עכשיו תורו להיטיב עימה, אם רק יבין. יש דרכים אחרות. גם הן נפלאות. הוא לא מוכרח לחזור על מה שעשה. גאווה גברית מטופשת. היא היתה מסתפקת אפילו במילים טובות בלבד.

והיא השתתקה, מחכה בציפייה דרוכה.

היבין?

לא. הוא קם. בבגד-הים. נכנס לסנדלי-העץ שלו. הקיש בהם על פני הרצפה שעה שניגש לקחת את חולצתו. לבש את החולצה. הירהר רגע. מציץ כמתייעץ עם שעונו. והגיע לידי החלטה חשובה.

"או.קַי. מירה."

"אתה לא רוצה לשתות קפה?" פניה עדיין כבושות-למחצה בדופן-הספה.

"לא. תודה. כבר מאוחר."

"מאוחר לְמַה?" התעקשה ולא התרוממה ולא הישירה אליו מבט.

"תראי, אני יודע שאני נשמע כמו איזה נאד נפוח, אבל בואי נאמר שלא  ידעתי שנמצא עניין רב כל כך ביחד כבר בפגישה הראשונה, ועכשיו כבר חמש, ואני נורא מתנצל שאני עסוק הערב."

מה היתה איה עושה? איה לא היתה מגיעה כלל למצב משפיל שכזה. היתה לה הרגשה ברורה שבערב הוא יוצא עם מישהי אחרת. אפילו לא טרח לומר – לימודים, או משהו נייטראלי כזה.

"או.קַי. מירה, אז שלום."

שתיקה.

"אני אשאיר לך על השולחן את מיספר הטלפון שלי."

דבר אל הגב שלי. לך לכל הרוחות. תסתלק כבר!

צעדיו התרחקו, נוקשים. נדמה היה לה שהוא יוצא כנמלט. ושמעה את דלת-הכניסה נסגרת.

וכשיצא עוד היה האוויר בדירה חם מאוד ומחנק והשמש טרם שקעה וערב ארוך וריק ציפה לה ועורה העלה כתמים פנימיים של דם בכל מקום שזיפי-זקנו גירדו ושרטו בה. היא קמה והשילה שוב את חלוקה ובדקה את עצמה כמו אירעה לה תאונה. בירכיה, היכן שתפס באצבעותיו, צבו כתמים בולטים כסרפדת. ריחות זרים עלו בה. היא הפעילה את המאוורר וזמזומו מילא את החדר ברחש שקט, והדירה היתה כאילו קצת פחות ריקה. אחר-כך דילגה יחפה אל הטייפ והפעילה אותו ונשמעו צלילי השמינייה בפה-מג'ור, מן המקום שהפסיקה אותם לפני הצהריים עם בואו של רמי – "המוסיקה מוצאת חן בעיניך?" – "אני יַעַנִי משוגע קצת על בטהובן." – "זה לא בטהובן. זה שוברט." – "או.קַי. אז נזוז. ברוך-השם, העיקר שזה נשמע יפה." טוב, אז כשנהיה נשואים לא נלך אולי להיכל-התרבות, לפחות בהתחלה, אבל אתה אולי תלמד להבחין סוף-סוף בין בטהובן לבין שוברט, יַעַנִי!

היא המשיכה להסתובב בדירה. סהרורית מעט. בוערת. מוכנה היתה לפשוט את עורה מעליה, להשיל אותו ולטבול במי-קרח כדי להירגע. נכנסה למקלחת ושטפה את גופה ונפטרה לפחות מריח-הזרע ושבה ויצאה נוטפת-מים, בלי להתנגב, וניגשה אל החלון, מותירה אחריה עקבות רטובים, חמים, ומיתחה לאחור אצבעות ידה זו וזו, וצרחה:

"או.קַי. או.קַי."

ופתאום תפסה שהיא מתנהגת כמטורפת, ואנשי יכולים לראותה ולשומעה. עורה הכווּי חימם את טיפות-המים שעטפוה, ושוב מצאה עצמה בתוך שמיכה חמה שכמו דבקה בה מפנים ומחוץ. אדי-קיטור עולים ממנה. היא הרטיבה סדין ופרשה על הספה ושכבה על גבה ופרשה מגבות-לחות על גופה העירום ולקחה גלולת-הרגעה, ולחשה מתוך איזה טישטוש-חושים:

"רמי. רמי. נווה-במידבר. קדחת."

וכך שכבה שעה ארוכה, עד שהחשיך, מנמנמת מעט. חולמת. רפוייה ודרוכה כאחד. ולאט-לאט החלה מלטפת את עצמה, בזהירות, ומנסה להחיות בגופה, ובשמו, את התענוג אשר שלל ממנה ברוב יהירותו; משמיעה קולות חנוקים, וכשמילמלה את שמו בבוא רגע-חמדתה, היה פיה כמו מלא מים –

"רמי... רמי..."

והיא בעטה ברגליה וצרחה וידעה כי התאהבה בו וכי אומללה היא, אומללה עד מאוד.

הסרט-המאגנטי בקאסטה כבר סיים את סיבוביו, וכפתור הטייפ האוטומאטי קפץ והפסיק את פעולת המכשיר. אך מירה לא שמעה דבר. היא שכבה המומה כאילו כבר מתה. ולא שמעה גם את קולות מוצאי-השבת שעלו והתחזקו בתנועת המכוניות ובאנשים ברחוב, ובאורות, וקולות הטלוויזיה וריחות הקבאב המגיעים מן המזנונים אשר על שפת הירקון, סמוך לקולנוע "פאר". ואלמלא צלצול הטלפון מאימה, שהעיר אותה מאוחר יותר משקיעתה בשינה כבדה והלומת-יין זו, לא היה זוכרת לקום כדי ללבוש כתונת-לילה ולכוון את השעון המעורר ולהציע את ספתה ולחזור לישון עד אור הבוקר.

ובבוקר קמה ונסעה ללמד, כרגיל, בבית-הספר, ובאוטובוס מזדמזמות לה המילים: "לקום מחר בבוקר, ולהתחיל מבראשית..." ומכל מאורעות יום-אתמול הזכירו לה עצמן דווקא דקירות עזות בבית-החזה, כי הצטננה בשוכבה ערומה על הסדין הלח. עורה אמנם נרגע מעט מן השריפה, ורק נמלים היו כמו זוחלות בגבה, ועל ירכיה, ובזרועותיה. ולא היה לה נעים להתגרד בפני הכיתה. מה עוד שכולם האירו אליה פנים אותו יום, אולי בזכות שיזפונה. ואולי מפני שהרגישו כי קרה לה משהו אמיתי.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו לא מבינים הרבה בוויכוחים הכלכליים וגם הדמגוגיים סביב הפקת הגז הישראלי מהים התיכון. אנחנו רק חוששים שהתוצאה תהיה שחיטה של התרנגולת שמטילה או שעומדת להטיל לנו ביצי זהב, ושהחברות הגדולות תחדלנה להשקיע סכומי עתק, סכומי סיכון – בגילוי הגז, בהפקתו, בשינועו ובשמירה עליו.

* מקריאת הטור השבועי האחרון של סייד קשוע ב"הארץ" הבנו שהוא נתון בקשיים כלכליים בגולת ארה"ב וגם בחרדות עמוקות פן עוד מעט נחוקק כאן חוק שימנע את שיבתו ארצה – ולכן הוא שוקל לפתוח "מסעדה מזרחית" בארה"ב.

רעיון מצויין. בביקורנו האחרון בניו יורק כמעט נחנקנו מסירחון בשר ה"חלאל", השחיטה המוסלמית הכשרה, ככתוב שם באנגלית על כל דוכן-רחוב: Halal"" – זה הבשר הניצלה על פלטות לוהטות בדוכנים הניידים הניצבים בפינות הרחוב גם באיזורים הנחשבים ביותר בעיר, ומעניק לניו יורק ניחוח שרוף של עולם מוסלמי.

לכן יש לקוות שאם סייד קשוע יפתח מסעדה מזרחית היא תהיה על רמה גבוהה הרבה יותר, כי קשה לנו לתאר את הסופר העברי המוערך בעיתון "הארץ" הבורגני-התבוסתני – עומד וצולה בשר "חלאל" פשוט על פלטת גריל בפינת רחוב אמריקאית, וילדיו עוזרים על ידו.

וכבר אנחנו יכולים לראות בעיני דמיוננו את הקריקטורה המלווה של עמוס בידרמן – דיוקן קשוע המרובע בשחור במרכז דוכן הבשר המרובע בשחור עם פלטת הגריל המרובעת – על רקע גורדי שחקים מלבניים עם חלונות מרובעים, ובצד הילדים המרובעים הקטנים של קשוע עוזרים לו בצלייה נוסח פלסטין. ממש עבודה ערבית.

* שמתם לב שבני ציפר, הפטרון של הגרפומנים שונאי ישראל, בייחוד של ה"מזרחיים" שבהם – במדור הספרותי שהוא עורך ב"הארץ" – החל לנטות פתאום "ימינה" ברשימותיו ומתקרב לעמדות הפאשיסטיות שלנו? – וכמו הרצל הצעיר הוא מגלה, בעקבות אביו, את השקפת העולם הקרוייה – ציונות!

הנה הקטע המרגש של ציפר על אביו: "זה קרה כשהתארחתי לארוחת ערב בביתו של דיפלומט גרמני בכיר המוצב בירושלים. יחד עימי הסב לשולחן אחד הפעילים המרכזיים של 'שוברים שתיקה', כשהאירגון היה עוד בתחילת דרכו. עליי לציין שהרגשתי שם אותו תסכול נורא שחש אבי, שבהיותו נער בווינה בשנות ה-30 נאלץ לצחוק יחד עם חבריו מן הבדיחות האנטישמיות שהתעופפו בחלל הכיתה כדי להיות מקובל ולא לבלוט כיהודי. ההבדל היחידי שכאן צחקו, או ליתר דיוק מתחו ביקורת חריפה וצינית, על ישראל הכובשת-הנפשעת. אבל סיטואציית ההשפלה היתה דומה, ואמרתי בליבי אז: לא עוד. שוב לא ארשה זאת, ולו לזיכרו של אבי." ["הארץ", 26.6.15].

* אנחנו מצטרפים לתלונות של המלונאים הישראליים על יוקר ההחזקה של מלון בישראל, בייחוד בגלל הצרה של הכשרות, ועם זאת אנחנו מוכרחים לציין כי במרבית המלונות בהם יצא לנו להתאכסן במרוצת השנים, למעט "יערות הכרמל" היקר-יחסית – אין בריכות שחייה מחוממות, וזאת במרבית חודשי השנה, למעט בחום הטבעי של הקיץ. כך שכל מי שאוהב לשחות, אין לו הרבה מה לעשות בבתי המלון האלה – שהבריכות שלהם משמשות בחודשים הקרירים רק לנוי, והמצילים יושבים בהן בדד, ואולי גם הם חוששים להיכנס למים הקרים.

ניסיתם פעם לבקש מהנהלת מלון בישראל לחמם את בריכת השחייה?

* יש כ-60 מיליון פליטים בעולם, כמחציתם ילדים. כ-16 מיליון מהם נמלטו ממשחטות האדם המוסלמיות של סוריה. ודומה כי גם הפליטים האחרים, רובם מוסלמים.

אבל "העולם" חרד רק לדור הרביעי או החמישי והשישי של מיליוני ה"פליטים הפלסטיניים" המוחזקים בכוונה על חשבון המערב והאו"ם בהסגר ובתנאי פרזיטיות – מוחזקים בידי כנופיות הטרור של מנהיגיהם, מוחזקים בידי אחיהם המוסלמים – כדי לדרוש בשם ה"פלסטינים" האלה, חדורי השינאה היוקדת לחזירים היהודים, את זכות השיבה לישראל – שפירושה הריסתה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם! 

אכן, אין גבול לשקר, לצביעות ולשנאת ישראל!

* מה זה אונס?! – "ביומה הראשון לעבודה [כחשפנית], בדצמבר האחרון, אסף רוזן את המתלוננת ושתי בנות נוספות והסיע אותן לכמה אירועים בראשון לציון. באירוע האחרון שהתקיים בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, הופיעו שתי הבנות האחרות והנאשם נשאר ברכבו עם המתלוננת עד לסיום האירוע. במהלך ההמתנה לסיום המופע, שאל אותה רוזן אם היא מעוניינת לבצע עבורו מופע חשפנות.

"'יאללה, אני החתן, ואני מזמין אותך לרקוד עליי,' אמר לה.

"היא ביקשה לברר מה יהיה משך המופע, ורוזן השיב לה שככל שתרצה.

"הצעירה הסכימה, לאחר שסברה כי תקבל על כך כסף, והשניים עברו למושב האחורי. היא החלה לרקוד, עד שלפתע החל רוזן לגעת באיבר מינה חרף התנגדותה ואנס אותה.

כתב האישום נגדו הוגש בדצמבר והפרקליטות ביקשה לעצרו עד תום ההליכים, אולם הוא שוחרר בתנאים מגבילים." ["הארץ" באינטרנט, 2.7].

כל השנים לא הבנו בדיוק מה זה אונס, עכשיו הבנו – זה כשחשפנית צעירה מוכנה, במושב האחורי של המכונית שלך, לרקוד לך ערומה על הזין השלוף, תמורת תשלום – ורק שלא תכניס לה אותו פנימה!

* אבניאל: "עשית לי את היום, כלשון הצעירים, בהערתך בסוף הרשימה של רות ירדני כץ-"הכול כלול" [גיליון 1054]. חשבתי שאני האחרון שחושב כך, גאלת אותי מבדידותי וממחשבתי כי אני מיעוט מוחלט."

ההערה בסוף הרשימה: "מהניסיון הצנוע שלנו, בחוץ-לארץ, למעט אולי תאילנד, כמעט הכול יקר יותר מאשר בישראל, שלא לדבר על הטיסות לשם והמלונות שם, ואילו בתל אביב, למשל, מי שיודע היכן לקנות, ולאכול – יכול להסתדר הרבה יותר בזול וגם באיכות טובה לא פחות. אבל ליילל תמיד כדאי כי זה נשמע טוב באוזני השבעים.

"ניסית פעם לקנות עגבניה בלונדון או בקמברידג'?"

* מת מפצעיו חקלאי בן 70 שהותקף היום (רביעי, 1.6) ונפצע באורח אנוש, סמוך למושב פדיה שבשפלה. דוד בר קפרא, חקלאי המגדל גפנים, נמצא מוטל סמוך לשטח חקלאי כשעל גופו סימני חבלה קשים. ניכר שנפגע ממכות שספג באמצעות חפצים קהים – מקלות ואבנים. במשטרה מעריכים כי ככל הנראה פועלים פלסטיניים תקפו את בר קפרא. עדיין לא ברור אם קדם לתקיפה ויכוח בין הפועלים, כנראה שוהים בלתי חוקיים, לבר קפרא. לצד המישור הפלילי, במשטרה ובשב"כ בוחנים בשלב זה גם אפשרות לאירוע על רקע לאומני. ["הארץ" באינטרנט, 2.6].

כשמדברים על חקלאים וחקלאות בישראל, כדאי לזכור כי נוסף לשאר הגזירות שמוטלות על החקלאים וממאיסות עליהם את החיים ואת הפרנסה – חלקם גם מסכן את נפשו יום יום בעבודה עם רוצחים-בכוח.

אבי בנימין ז"ל עבד שנים רבות באיזור כפר שמואל, ענבה, בתור מנהל קואופרטיב לגידול גפני יין של איכרי פתח תקווה ושומו ענבּה. הכרמים משתרעים עד היום בין כפר שמואל לבין כביש מס' 1. זה היה לפני שנת 67' והפועלים היו מיישובי העולים באיזור. הכרמים היו סמוכים מאוד לגבול של אז אך אבי מעולם לא סבר שעליו לשאת עימו נשק.

* יש משהו שטני בסיפור על האישה, אם לילדים, שכביכול "התאהבה" בחרא הקטן, הרוצח של רבין – ומי יודע מה היו מניעיה ומי היו תומכיה – ועכשיו משתמשים בילד הקטן והחמוד שלה, החצי-אשכנזי, עם הכיפה, ליד הכותל – כדי לעשות רהביליטאציה לרוצח!

כן, יש משהו שטני בכל העלילה הזו, שנרקמה, וכנראה שלא במקרה! – ושכוחות זדוניים עומדים מאחוריה. אולי גם כספים רבים. ואצלנו, במקום להעלים את הזוועה המתוכננת הזו ולא לתת לה שום כיסוי תעמולתי – חוגגת התקשורת, עם הילד של הרוצח – על הדם של רבין!

מעניין איזו קריירה יעשה אצלנו החרא הקטן לאחר שיחרורו. אולי יהיה רב או חבר כנסת? אולי יתנקשו בחייו? אולי לא? אולי יהיה עיתונאי או מרואיין פופולארי בטלוויזיה? אולי יהגר לתימן ושם יוכל להמשיך לרצוח או להצטרף לאיזו כת של משיחי שקר? – הלא הכול אפשרי בחסות בית הזונות התקשורתי שלנו.

כאשר החלה הכתבה עליו בערוץ הראשון סגרתי את הטלוויזיה בחלחלה ובבחילה, לא מאמין למראה עיניי – אבל בעיתון "הארץ" של אתמול [ביקורת טלוויזיה של רוית הכט] כבר החל, בעקבות הכתבה הטמאה והמנוולת הזו – מסע רהביליטאציה של החרא הקטן.

* אנחנו מודים לדעא"ש שמזכיר לנו יום אחר יום ולפעמים שלוש פעמים ביום – את הטרור האסלאמי, את האיום האיראני ואת הטמטום האמריקאי.

* "ארגון המדינה האיסלאמית הרג לפחות 164 בני אדם במהלך ההתקפה המחודשת שלו על העיר קובאני שבגבול סוריה-טורקיה. 138 בני אדם ולוחמים משני הצדדים נהרגו או נרצחו בקרבות רחוב בעיר ו-26 נוספים הוצאו להורג בכפר סמוך לקובאני. ארגוני זכויות אדם מתארים את מעשי הרצח שמבצעים הג'יהאדיסטים בקובאני כאחד ממעשי הטבח הגדולים שאירעו במלחמת האזרחים בסוריה עד כה." ["הארץ" באינטרנט, 27.6].

כן, אבל כל זה מתגמד לעומת הפשעים נגד האנושות אשר לדעת הוועדה לזכויות האדם של האו"ם בראשות השופטת האמריקאית – חולל צה"ל ברצועת עזה במבצע "צוק איתן", ולכן יש לשער שרבים מלוחמינו עלולים להיעצר ולהישפט כרוצחים – אם יחליטו לבקר במדינות אירופה, כי בראש ובראשונה יש למצות את הדין הבינלאומי עם הפושעים והרוצחים שלנו.

* סבי יהודה ראב (בן עזר) חצה את המוסררה בחורף 1879, כמו שכתבתי עליו בשיר "חסד אבותיך":

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

[1975]

ולכן אני רואה עצמי כמעט מוסמך לשער כי עבודות הרכבת הקלה באיזור תל אביב לא תסתיימנה גם בעוד עשרים שנה ויותר, וזאת משום שכמעט בכל מקום שיחפרו – יגיעו למי תהום – מלוחים או מזוהמים אבל מי תהום, ולבנות את מנהרות הרכבת בתוך מי התהום של תל אביב זו עבודה הנדסית שתימשך שנים רבות ותעלה הון – ועדיין תמיד יטפטפו שם מים.

אולי היה אפשר למסור את עבודת הכרייה למהנדסים של החמאס בעזה, ואז היא היתה נעשית מהר יותר וגם בלי הפרעות למעלה על הקרקע.

* מומלץ כי מאות התיירים הבריטיים, שפונו בבהילות על ידי ממשלתם אחרי הטבח שנעשה בהם בתוניס – יעזרו, לאחר נחיתתם בנמל התעופה היתרו – בזיהוי חיילים ומפקדים ישראליים שהגיעו במקרה ללונדון בלבוש אזרחי ואשר השתתפו בטבח הפלסטינים החפים מפשע במבצע "צוק איתן" – וזאת כדי להביא את המנוולים הישראליים למערכת המשפט הבריטי – כי רק כך אפשר להילחם בטרור!

* האם צריך לחכות למערכת הבחירות הבאה כדי שהתקשורת הישראלית ובראשה "ידיעות אחרונות" יגלו לנו כי הגורם העיקרי לטרור של "המדינה האסלאמית" הוא שרה נתניהו?

* האם הייתם מאמינים כי אהוד בן עזר מעולם לא נמצא ראוי לזכות בפרס ברנר?

* שלום אהוד היקר, אני רוצה להגיד לך שוב שאני מאוד מעריכה את העיתון האינטרנטי המשובח שאתה מוציא פעמיים בשבוע בדבקות (ולא בגלל השירים שלי שאתה מפרסם...)

אני פשוט מתפעלת כל פעם מחדש מהעיתון, מרמתו, מכותביו וכמובן קוראיו. 

תודה ושבוע טוב לכולנו, בימי משט טרופים אלה... 

שֹישֹי מאיר

אהוד: האמת שאני קצת התייאשתי מכתיבת ספרים חדשים ואני משקיע את מרבית הכוח היוצר שלי במכתב העיתי, פעמיים בשבוע. הרווח שלי הוא שבתור סופר נידח לפחות אינני צריך לשלם למו"לים על הדפסת ספרים חדשים שלי, כי אין לי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל