גיליון מס' 1056

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בתמוז תשע"ה, 2 ביולי 2015

עם הצרופה "הצבא השתגע", הרבנות הצבאית מוציאה הנחיות מטומטמות לשימוש בעט שבת, וכן הצרופה למה אנחנו חייבים בכלל לעצור את המשט השוודי?

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שָנָה לְרֶצַח דָּנִיֵאל בֶּן הָאַרְבַּע וָחֵצִי מֵרְסִיס פַּצְמָ"ר שֶשִּגֵּר חָמָאס אֶל נַחַל עֹז. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ז. עלילות מחממות לב בוואדי של דורות. // יואל רפל: י"ז בתמוז – לבטל את הצום. // אלי מייזליש: 1. ליהודה דרורי: ההתנתקות היא פילגש בגבעה. 2. נו? ומה עם המשט לעזה? // נתי מלאכי: שני שירים. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [56] –הגיגים קלים על נושאים כבדים. // מרדכי בן חורין: על חוסר הצל בכיכרות ובמרחבים הציבוריים. // מרק הבצל של לוּסִיל, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: מבלשנות לגזענות – מווילהלם מאר עד עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן (2). // ד"ר יוחאי סלע: הליברליזם המערבי מטפח את האסלאם הרדיקלי. [ציטוט]. // יהודה דרורי: כל טרוריסט הוא בן מוות. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.7.15. // מנחם רהט: ענוותנות מזוייפת: לבלרי יתד נאמן וגבאי הטרור ההלכתי, התגייסו לסיכול המאמץ למנוע גל התבוללות חסר תקדים במדינת ישראל, ומאלצים את הסוכנות לאיים בהפעלת בתי"ד לגיור בחו"ל. // שמואל יריב: שָׁלוֹש לְוָיוֹת. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 3. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שָנָה לְרֶצַח דָּנִיֵאל בֶּן הָאַרְבַּע וָחֵצִי

מֵרְסִיס פַּצְמָ"ר שֶשִּגֵּר חָמָאס אֶל נַחַל עֹז

"נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – "

(ח. נ. ביאליק: "על השחיטה")

דַוְקָא מִשּוּם שֶכּוֹאֵב לָנוּ מוֹת כָּל פָּעוֹט מֻסְלְמִי שֶאַחְרַאי לוֹ

גַּל הַטֵּרוֹר בּוֹ מַצִּיב הֶחָמָאס בְּזָדוֹן אֶת עֶמְדוֹת מַשְגְּרָיו

שָם, בְּבֵיתוֹ שֶל קָרְבָּן בִּיש-מַזָּל זֶה כְּשֶאָנוּ, כְּעַם הַזַּכַּאי לוֹ

לֹא רַק לְשֶקֶט כִּי אִם גַּם לְכוֹחַ מַרְתִּיעַ מוּל אֵש צוֹרְרָיו,

יוֹדְעִים שֶאוֹתָם מְרַצְּחִים צְמֵאֵי-דָּם וְאִתָּם כַּצָּפוּי גַּם הַמֶּדְיָה

שֶאֵין לְשִׂיאֵי צְבִיעוּתָם לֹא מַחְסוֹם וְלֹא גְבוּל לֹא יַחְרִישוּ כָּאן דֹּם

וְשוּב יְגַנּוּ לֹא אֶת מִי שֶאָשֵם בֶּאֱמֶת  בְּאוֹתָהּ הַטְּרָגֶדְיָה

כִּי אִם אֶת הַצַּד הַמֻּתְקָף שֶאֵינֶנּוּ פּוֹשֵט צַוָּארוֹ לַקַּרְדֹּם.

וְדַוְקָא מִשּוּם שֶחַיֵּי כָּל אָדָם, אִם זָקֵן אוֹ אִשָּה אוֹ אִם יֶלֶד

בֵּין אִם עַרְבִי הוּא אוֹ אִם יְהוּדִי יְקָרִים לְלִבֵּנוּ מְאֹד

אֲנַחְנוּ בּוֹכִים כָּאן עַל מִי שֶגִּלֵּם בְּחַיָּיו הַקְּצָרִים אֶת תּוֹחֶלֶת

הוֹרָיו וְכָל חוּג יַקִּירָיו לְחַיִּים שֶל רֹב-אֹשֶר וְלֹא שֶל דְּמָעוֹת.

כִּי הַיֶּלֶד הַזֶּה הַיָּפֶה – כְּמוֹ הַרְבֵּה יְלָדִים שֶנִּסְפּוּ בָּהּ, בְּעַזָּה

דָמוֹ בְּרֹאשָם שֶל רָאשֵי הַטֵּרוֹר כְּדָמָם שֶל רַבִּים שֶכְּמוֹתָם,

אִם אֵלֶּה אֲשֶר מִבֵּיתָם נִשְלְחוּ הָרָקֵטוֹת בְּעֵת שֶהֻפְגָּזָה

אַרְצֵנוּ אוֹ אֵלֶּה אֲשֶר הוֹרֵיהֶם הֻשְלְכוּ מִגַּגּוֹת אֶל מוֹתָם, –

הַיֶּלֶד הַזֶּה, שֶבְּעֵת רִיצָתוֹ לַמָּמָ"ד הִתְעַכֵּב לְהַבְטִיחַ

אֶת שְלוֹם אֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה וְעַל כָּךְ בְּלִי סָפֵק הוּא שִלֵּם בְּחַיָּיו,

הַיֶּלֶד הַזֶּה בְּגִילוֹ הַצָּעִיר שֶמְּאוּם לֹא יוּכַל לְהַשְכִּיחַ

אֶת אֹמֶץ לִבּוֹ הוּא דֻגְמָה וּמוֹפֵת שֶכָּל אִיש מֵאִתָּנוּ חַיָּב

לִזְכֹּר כְּתַמְצִית אוֹתוֹ אֵתוֹס עַתִּיק, יְהוּדִי, שֶל אִינְסְטִינְקְט סוֹלִידָרִי

בּוֹ "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בַּזֶּה", שֶכֻּלּוֹ הִפּוּכוֹ הַנֶּחְרָץ

שֶל יַחַס חַיּוֹת-הָאָדָם הֶחָמָאסִיּוֹת, יַחַס שָפֵל וּבַּרְבָּרִי

שֶהֵם מַפְגִּינִים בֵּין עַרְבִי לְעַרְבִי וְכָל סְיָג מוּסָרִי בּוֹ נִפְרָץ.

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה כָּאן צָרִיךְ לַהֲפֹךְ בְּכָל גַּן וּבֵית-סֵפֶר לְסֵמֶל

שֶעָלָיו אֲמוּרָה מַעֲרֶכֶת חִנּוּךְ מַמְלַכְתִּית לְהַקְנוֹת עֲרָכִים

שֶל עַרְבוּת הֲדָדִית וְאַחְוָה יְהוּדִית אַמִּיצָה שֶאֵינֶנָּה נֶחְסֶמֶת

לֹא בִּשְעוֹת רְגִיעָה וּוַדַּאי לֹא שָעָה שֶטִּילֵי מְרַצְּחִים מוּטָחִים.

כִּי לוּלֵא הַטִּמְטוּם וְהָרֶשַע בָּם עַזָּה שוֹטֶפֶת אֶת מוֹחַ יוֹשְבֶיהָ

שָנִים עַל שָנִים בְּעוֹדָם מֻפְקָרִים לְדַלּוּת, עֲזוּבָה וּבוּרוּת

הָיָה הַנִּבְעָר שָם הוֹפֵךְ לְמַשְׂכִּיל וּמֻכֵּה-הָרָעָב לְשָׂבֵעַ

וְאֹפֶל פֻּלְחַן-הַדָּמִים הַגִּ'יהָאדִי מֻחְלָף בִּתְחִלַּת נְאוֹרוּת.

אַךְ עַד שֶיִּפֹּל אֲסִימוֹן-הַתְּבוּנָה בְּאֻמָּה שֶאַף פַּעַם בְּעֶצֶם

עוֹד טֶרֶם הֶחְמִיצָה שָם שוּם הַחְמָצָה לְהַחְמִיץ הַחְמָצַת כָּל פִּתְרוֹן

אֲשֶר יַעֲנִיק לָהּ סִכּוּי לְשָלוֹם וְקִדְמָה וַדָּאִית וְנִמְרֶצֶת

אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים כָּאן קָרְבָּן חַף מֵחֵטְא בִּדְמָעוֹת הַחוֹנְקוֹת בָּגָרוֹן

וְסוֹפְדִים לוֹ לַיֶּלֶד הַזֶּה הַטָּהוֹר כְּאוֹתָם שְמֵי הָאוֹר וְהַתְּכֵלֶת

הַפְּרוּשִׂים מֵעַל שְׂדוֹת נַחַל עֹז וּבָתֶּיהָ שֶאֵין לַעֲצֹר אֶת אֶבְלָם

שֶהוּא גַם אֶבְלָהּ שֶל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ כִּי הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא הַיֶּלֶד

שֶל כָּל הַחַיִּים בָּהּ וְכָל שֶמִּמֶּנָּה כְּבָר לֹא יֵעָקְּרוּ לְעוֹלָם.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ז. עלילות מחממות לב בוואדי של דורות

 אחרי סעודת הבוקר בדפו של רוחמה, הודיעו לנו שאנחנו חופשיים לנוח כל היום, כדי שבלילה יהיה לנו כוח לעזור בפריקת מטוסים.

אני מחליט שזאת ההזדמנות שלי לנסוע לוואדי של דורות כדי להיפגש עם פומי, החבר שלי מגימנסיה הרצליה. היום אני כבר לא זוכר איך הגעתי לשם, מה שאני זוכר זה איך אני צועד בוואדי שלאורכו פזורים אוהלים בסוגים ובגדלים שונים וביניהם עצי תאנה וגפנים. אני הולך בין האוהלים ואין איש שאפשר לשאול אותו איפה פומי. והנה יוצאת  מאחד האוהלים  בחורה יפיפייה במכנסיים קצרים וצועדת לעברי בהליכה אצילית. אותה הליכה שהייתה לְמִרְיַמָה מלכת הכיתה שלנו. המשכתי ללכת לעברה כשפתאום נפל לי האסימון, זאת באמת מִרְיַמָה. כנראה שגם היא תפסה פתאום שהילד הזה עם השפם שבא מולה, זה מי שלמד איתה באותה כיתה. ארבע שנים למדנו יחד בגימנסיה, ולא העזתי לגעת בה אפילו באצבע אחת.

ההפתעה של שנינו היתה כל כך גדולה, עד שבלי שנדברנו שמעתי אותה צועקת בתדהמה: "פוצ'ו!" – ואני צעקתי בגרון ניחר: "מִרְיַמָה!" 

היא פתחה ידיים, אני הסתערתי לתוכן באומץ לב של מתאבדים ולא עצרתי עד שסגרה את ידיה מאחורי גבי. דקה שלמה ואולי יותר  מצאנו את עצמנו עומדים חבוקים חזק בצהרי הנגב הלוהט. היא מרגישה את החזה המוצק שלי ואני מרגיש את השפם המדגדג שלה. כלומר להפך. היה זה  חיבוק שקורה רק פעם בחיים, חיבוק של שני לבבות המתלכדים לפעימה אחת של חדרי חדרים.

בימים הבאים כשהתחילו הקרבות שלנו  בנגב, כבר לא היה אכפת לי למות, כי ידעתי שאת הדבר הכי מתוק בחיים כבר חוויתי, ואם אעלה למעלה לשמיים ואפגוש שם את החברים הבתולים שלי, אוכל למתוח צוואר, לזקוף חזה ולהגיד, אמנם בתול עד העצם, אבל התחבקתי עם מִרְיַמָה.

יותר מאוחר נודע לי שגם המ"פ שלה, סולל כהן, התאהב בה בכל מאודו, ולי בתור טוראי פשוט, כבר לא היו  סיכויים לחזור ולהתאחד שוב בחיבוק שמיימי. (הנחה לא כל כך מדויקת, כי 50 שנה לאחר מכן יצא לי לשחזר את אותו חיבוק פעמיים, גם איתה וגם עם  בלונדינית אחרת, אבל על כך בפעם אחרת).

את פומי לא מצאתי באותו יום.  הוא יצא כנהגו של המ"מ לסיור ג'יפים ואיש לא ידע להגיד מתי יחזור. נפרדתי ממִרְיַמָה, הפעם רק בלחיצת יד ועליתי בשביל החול אל דרך העפר, לתפוס טרמפ.

מישהו קרא "פוצ'ו" – הפניתי ראשי וראיתי את דוד רוטנברג, שהיה איתי בקורס מ"כים בג'וערה. דוד היה נער גבה קומה ויפה תואר. גם בייחוס שלו לא היה פגם, דודו היה רוטנברג הידוע שהקים את תחנת החשמל בנהריים על הירדן. בג'וערה התיידדנו מאוד, ועד היום אני שומר דף נייר בו צייר אותי בסתר באחד משעורי הטופוגרפיה. הוא השתייך לגרעין הצופים ועכשיו עלה על דרך העפר לתפוס טרמפ אל שדה התעופה ברוחמה. אולי יצליח להתגנב למטוס ולנסוע לחיפה להיפגש עם חברתו שלא התראה עימה מאז שירדו לנגב.

בדרך סיפר לי על המתיחה שמתחו את א.י. – מתיחה שהיתה לדעתו המתיחה הכי גדולה  של מלחמת השחרור. א.י. היה ילדון חמוד שלמד איתי בגימנסיה הרצליה באותו מחזור. על המתיחה שלו כתבתי בספר "אהבה בליל הפשפשים", בסיפור על "הפלמ"חניק הראשון בעולם שקיבל מה שרק בנות יכולות לקבל," אבל מאחר שהספר אזל, ומי שקרא אותו צריך להיות היום בגיל  שבו כבר לא זוכרים הרבה, אחזור עליו בקיצור:

אין להאשים את חברי הכשרת הצופים שעשו לחייל א.י. מה שעשו, כי היתה זו תקופת הפוגה בין הקרבות, והשעמום יחד עם חום הנגב טשטשו קצת את המוחות והכניסו לראשם רעיון אידיוטי. הרעיון היה לשכנע את א.י. שהוא היחיד בהכשרה שעוד לא קיבל וסת. א.י. נבחר  לתפקיד הזה בזכות בעייה שהיתה לו  עם השסתום הנמצא בקצה מערכת ההשקייה של האדם. הדבר התבטא בכך שהיה נודע לו שהוא צריך לרוץ לשירותים, רק אחרי שכבר לא היה צריך. הדבר היה קורה בעיקר כשהיה פורץ בצחוק. ועובדה זו גרמה לחבר'ה לספר על ידו הרבה בדיחות מפולפלות כדי להמריא את השמחה. כשירד הגדוד השביעי לנגב, והתחילה המלחמה, פחתה מעט שמחת המים בהכשרה, ו-א.י. התגלה כלוחם אמיץ, לעומת גיבורים אחרים שדווקא הם עשו במכנסיים. כל זה לא הפריע לחבר'ה לעשות את מה שהשעמום הכתיב להם – וא.י. נבחר כאמור להיות נושא הדגל.

המתיחה תוכננה לפרטי פרטיה והתחילה בזאת שהכניסו לאוהלו של א.י. את יואל החובש ועימו תיק התרופות הקבוע שלו וקרטון גדוש חבילות צמר גפן. כבר ביום הראשון לבואו של הדייר החדש, היה א.י. עד לכך ששנים מהמחלקה, באו לקבל את מנת הצמר גפן החודשית שלהם. יואל החובש נתן להם את מבוקשם ולא שכח לרשום זאת בפנקסו. 

למחרת באו שניים אחרים ולאחד מהם היה ויכוח מר עם החובש, שמצא בפנקסו שהבחור קיבל צמר גפן לפני שלושה שבועות. הוויכוח כמעט נגמר במכות, אלמלא נזכר החובש שהמחזור של הבחור מקדים תמיד ונתן לו את מבוקשו.

ביום השלישי, כאשר א.י. שמע איך החובש מתווכח עם אחד שרצה שתי חבילות בטענה שאצלו יש מחזור כמותי, לא התאפק ושאל את יואל  למה הוא מחלק צמר גפן? 

יואל "התפלא" על השאלה המצביעה על בורות והסביר לשואל  שבניגוד לבנות המקבלות את המחזור בגיל 12, הבנים מגיעים לזה רק בגיל 15.

א.י. קיבל את ההסבר כהלצה ורק למחרת, כאשר פומי קיבל חבילה מהבית ובה בנוסף לעוגות ושוקולד, גם  שתי חבילות צמר גפן, החל להתעורר חשד בלבו של א.י. והוא ניגש לחובש וגילה לו בסוד, שעד היום לא קיבל וסת אפילו פעם אחת.

ברגע הראשון יואל "לא האמין",  אבל ברגע הבא גירד בראשו ואמר: "אתה צודק, עכשיו אני נזכר שאף פעם לא באת לבקש, אבל הייתי בטוח שיש לך עור רגיש, וגם לך כמו לפומי,  ההורים שולחים מהבית צמר גפן אמריקאי."

יואל, החובש "המודאג", עוד הוסיף ושאל  את א.י. אם דיבר על זה עם הוריו, ו-א.י. הודה שיש לו הורים פרימיטיביים שאי אפשר לדבר אתם על דברים כאלה.

"אם כך," – אמר החובש – "לא תהיה לך ברירה אלא לגשת לרופא בדורות, כי לי זאת פעם ראשונה שבא אלי מישהו שאומר שהוא לא קיבל וסת." 

למחרת, אחרי מפקד הבוקר, ניגש א.י. אל המ"מ וביקש פגישה אישית. בפגישה גילה לו שהוא כבר בן 18 ועד היום לא קיבל וסת אפילו פעם אחת. המ"מ לא האמין למשמע אוזניו ואמר: "אתה צוחק עליי?"

א.י. נשבע לו שהוא לא צוחק ואמר לו אפילו לשאול את יואל החובש.

המ"מ הבין שלפניו חייל עם בעייה נפשית ונתן לו את הרשות המבוקשת.

עוד באותו בוקר פנה א.י. לעבר קיבוץ דורות, ולא הרגיש  שאחריו צועדת  בסתר חצי מחלקה. כשהאחות במרפאה שאלה למבוקשו, אמר לה שהוא יגיד את זה לרופא. האחות אמרה שהרופא לא מקבל כל אחד ועליו להגיד לה בדיוק מה יש לו. א.י. סרב ואמר לה שזה עניין של גברים בלבד. החובשת לא נכנעה ול-א.י. לא היתה ברירה אלא ללחוש לה באוזן שהוא כבר בן 18 ועד היום לא היתה לו וסת.

ברגע זה הציץ הרופא מהפתח ושאל מה קורה. החובשת הצביע על  א.י. ואחר כך באותה אצבע נגעה במצחה ונתנה לדוקטור להבין שיש להם עניין עם חייל שהמלחמה כנראה שיבשה את מוחו.

הרופא, שהיה יקה חביב, סימן ל-א.י. להיכנס אליו לחדר ושם שאל מה כואב לו.

א.י. הפלמ"חניק האמיץ, שעבר הרבה קרבות בלי להזיל דמעה,  כמעט פרץ בבכי כשאמר לרופא שהוא כבר בן 18 ולא היה לו  מחזור  אפילו פעם אחת.

הרופא לא היה בטוח שהוא מבין מה שהוא שומע ושאל ליתר בטחון אם הוא מתכוון למושג הרפואי וסת.

א.י. אישר במנוד ראש והרופא, שכבר הספיק לפגוש הרבה הלומי-קרב, אמר לו לשכב על המיטה ולהרים את החולצה למעלה.

כש-א.י. מילא את ההוראה, רכן אליו הדוקטור עם הסטטוסקופ שלו ואז הוא הבחין שמעבר לחלון המרושת מציצים אליו עיניים נוצצות של מחצית המחלקה. עכשיו כבר הבין הכול, בכול זאת המשיך לבדוק את הגברבר, עד שהגיע לאזור הבטן. שם נעצר. הצמיד לבטן את אוזניו לרגע, אחר הרים ראשו, קרץ לפרצופים המחייכים בחלון ואמר לפציינט במאור פנים:

"נו בטח אתה לא לקבל מחזור, איך אתה באפשרות לקבל וסת אם אתה כבר להיות בהריון בחודש הרביעי..."

כשהגעתי לפנות ערב לדפו בחזרה, לקחתי את יענקלה חי הצידה סיפרתי לו את הסיפור ואולי אפילו הוספתי כיד הדמיון הטובה עליי. יענקלה התלהב מאוד, אמר שזה ניסיון מדעי שצריך לבדוק אותו גם אצלנו, ושנינו התחלנו לחשוב על מי מהמחלקה כדאי להטיל את התפקיד.

* * *

יואל רפל

י"ז בתמוז – לבטל את הצום

המסורת היהודית קובעת כי חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות (על ידי משה רבנו), ובטל קורבן התמיד (בימי חורבן הבית השני), והובקעה חומת ירושלים (על ידי המצביא הרומי טיטוס), ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל (ולא ידוע מתי)."

הצום שנקבע ליום זה על ידי חז"ל, ומקוים על ידי עשרות אלפים ואולי מאות אלפי יהודים מאמינים – מציין את הבקעת חומת העיר, כשם שצום עשרה בטבת (יום הקדיש הכללי) נקבע לציון תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים. היש הצדקה לצום בימים שבהם ירושלים מאוחדת וכולה תחת שלטון יהודי? האם לא הגיעה העת לשנות סדרים והלכות בשם המציאות החדשה, המבטלת את הסיבה המקורית לצום?

מתברר שהשאלה האקטואלית התעוררה כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנים. הדיון הראשון בנושא עולה כבר בספר זכריה. שנתיים לפני שנחנך בית המקדש השני שואלים יהודי ארץ ישראל את הנביא על האקטואליות של הצומות שנקשרו בחורבן הבית הראשון. תשובתו של הנביא מפתיעה. הוא מתריע על שיבוש בעולם הערכים הראוי ומבטיח כי יבואו ימים ו"צום הרביעי (י"ז בתמוז), וצום החמישי (ט' באב), וצום השביעי (צום גדליה), וצום העשירי (י' בטבת) יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה."

לדעת הנביא זכריה, מאחרוני הנביאים, שחי בראשית ימי הבית השני, יש יסוד לדיון בעכשוויות לעומת המסורת, במשתנה לעומת הקבוע. אלא שבאותם ימים המצב המוסרי הוא הסיבה המכרעת להמשך קיום הצום. הנביא נשאל אם וכיצד יש לקיים את הצום והשיב: יש מקום לדיון אך בימים אחרים ולא כעת.

האם לא הגיעו אותם ימים אליהם התכוון הנביא? גם אם לא נהפוך את יום הצום ליום שמחה, ודאי ראוי ורצוי לשנות את תוכנו של היום.

בישראל החל הדיון בנושא זה עוד במחצית השנייה של המאה הקודמת עם הקמת 'התנועה ליהדות של תורה'. הדיון קיבל משנה תוקף בעקבות הניצחונות הצבאיים הגדולים של מלחמת ששת הימים. רבנים, גדולי תורה, אנשי רוח והוגי דעות פירסמו את הקריאה "זו הפעם הראשונה מאז חורבן הבית שמקום השכינה בידינו, עיר הקודש שוב אינה אבלה ובזויה אלא מצפה לבניינה ביד בניה."

פרופ' א.א. אורבך, ממנהיגי התנועה ליהדות של תורה ומגדולי חוקרי התלמוד במאה ה-20 – הביע את התקווה כי בשאלת 'צום תשעה באב, אותם יהודים שומרי מצווה ובני תורה, הרוצים באמת בתחיית ההלכה, יקום להם העוז להעמיד את הבעיות בהתאם להבנתם ויידעו לייצור עורף יהודי בעל משקל, אשר מתוך נאמנות לסמכות ההלכה ומוסדותיה מוכן להיאבק על העלאת רמתם ואי-תלותם."

היכן מסתתר העוז של אותם יהודים הרוצים בתחיית ההלכה? ייאמר במפורש, רוב הציבור היהודי, חילונים ודאי ואף דתיים רבים, אינם צמים בי"ז בתמוז. האם לא הגיעה העת לעשות מעשה ולבטל את הצום? הקמת המדינה והישגי מלחמת ששת הימים הביאו לקביעת שני ימי חג חדשים בלוח העברי-יום העצמאות ויום ירושלים. האם לא הגיעה העת לבטל ולגרוע ימי ציון שפג תוקפם?

* * *

אלי מייזליש

1. ליהודה דרורי: ההתנתקות היא

פילגש בגבעה

ליהודה דרורי, שלום.

לרגל עשור להתנתקות מעזה, פורסמו בעיתונות מיספר מאמרים שברובם עסקו בהבעת חרטה מפני שהתוצאה הביאה למטחי אלפי טילים, רקיטות ופצמ"רים על הדרום ושלושה מבצעים צבאיים שעלו ביותר ממאה הרוגים, חיילים ואזרחים ואלפי פצועים, שבחלקים נכים עד היום, קטועי גפיים או שיתוק.

לו היה אריק שרון 'מקריב' על מזבח האומה רק 30 חיילים ו-100 פצועים, הציבור היה שוחט אותו. מספר אידיוטים מהשמאל נשמו לרווחה כשראו איך מפנים אלפי אזרחי הגוש עם צבא אדיר [כמעט כל הצבא הסדיר אותה עת].

שמחה זו מה היה לה? כי בראותם של אידיוטים אלה שהצבא מגרש יהודים, כבר קפצו על העגלה הריקה של פינוי כל ההתנחלויות בגדה. כי אם אפשר לסלק 8,000 איש אפשר לסלק גם 400 אלף מ-160 התנחלויות. למה לא? אריק אומר אז הצבא מבצע.  

ואז חטף אריק את המכה במוחו ומת. האם יש קשר בין הדברים? ימים יגידו. אני בטוח. ראש של יהודי הלוקח על עצמו משימה כזו, הראש פשוט אינו עומד בזה.

פרשה אומללה זו תיזכר לעולמי-עד כפילגש בגבעה וכפגע רע בעמו של מנהיג יהודי. לו היה הצבא משקיע אז רק רבע או שמינית בלבד כפי שהשקיע בצוק-איתן בלבד, השקט בגוש ובדרום הארץ והעדר אזעקות בתל-אביב היה קורה כבר מזמן. אבל הנה היום יש לחמס את החוצפה הזאת – ולך תדע לאן יגיעו בירי הבא.

אבל! ולמרות הכול, ישראל בשנה שעברה והשנה משגשגת כפי שלא היה מעולם. רק ראה את השבר הכלכלי האדיר באירופה בגלל פשיטת הרגל של יוון שאינה יכולה לשלם אפילו מיליארד יורו, צ'ק שחתמה לפני 10 שנים. ואילו לנו יש ברזרבות בלבד [מלבד בשוטף] 100 מיליארד דולר. לא אחד ולא עשר – 100 מיליארד. והיד נטויה בעשור הבא עם מיליארדי יורו הכנסות מהגז.

רצועת עזה היא כיום הפסיק של הפסיק, שכלל לא מעניין את אירופה ולא את העולם הערבי בפרט. כלום כלום כלום. רק תראה מי 'עלה' לסיפון הסירה העלובה שנסיתה לפרוץ את ספינות חיל הים? אפילו שנייה אחת בטלוויזיות של אירופה לא קיבלו, כי הן רק משדרות מאתונה – אין שם כסף בכספומט. מבין? אין גרוש אחד לא לממשלה ולא לבנקים. גרוש.

אז עזה? עזה היא בתחת של העולם. ושיבואו מאה גולדסטונים עם מאה דו"חות. הטבח בטוניס ועריפת הראש בצרפת זה העניין, כיום וכנראה ככה יימשך. 

אז אתה מגיח עם סיפר הזוי של "ההתנתקות לא טעות" וזה באמת לא העניין. כי ברצינות: מה מעניין כיום את הציבור? עזה? או מסע הרצח של מחבלים בגדה. והאמן לי גם לזה יגיע הקץ.

באותן כמה שורות אומללות שיש בהן לא מעט שגיאות היסטוריות ועובדתיות, אתה מביע דעה שהיא במיעוט כמעט אפסי בארץ – כאשר רוב הציבור כולל פרשנים צבאיים ומדינאים ובעיקר מפקדי השדה דאז למשל אלוף גרשון הכהן, מכים על חטא על תפיסתם הלקויה בעת ההיא ומביעים חרטות כואבות [שכבר לא תעזורנה] ולו היו יכולים היו מניעים אז את הגלגלים אחורה בזמן והיו מתנגדים.

אין יותר דמוקרטי בארץ דמוקרטית מאשר חופש הביטוי. ואנמק: בארץ שאינה דמוקרטית אסור להקים מפלגות ויש שם רק מפלגת שלטון. אבל בדמוקרטיה אין הצדקה לפרסם שקרים בציבור ולו תהיה רק דעה. כי הבעת דעה שהיא ההיפך מהעובדות זו הטעייה, בקיצור שקרים. חופש הביטוי אינו מתן הכשר לפרסם שקרים. נקודה.

אתחיל דווקא בציטוט מדבריך לגבי "ארץ פלשת" כפי שאתה מכנה את גוש קטיף, ושהיא "מעולם" לא נכללה בגבולות ההבטחה התנ"כיים, כתבת. אבל מה לעשות ובספר יהושע  [ט"ו] לגבי נחלת יהודה הנה הציטוט – עזה במפורש, להלן:

זאת נחלת מטה יהודה... אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ, עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ – עַד-נַחַל מִצְרָיִם..."

אז עזה ובנותיה מה זה? עמק דותן?

אז אולי פספסת את ספר יהושע. זה קורה אצל רבים וטובים. אך לא נראה לי שאינך בקי במקורות, ולפי דעתי 'פספסת' בכוונה להטעות את הקורא.

נו טוף. מילא התנ"ך, שהוא רחוק מאיתנו 2,500 שנה ואולי יותר. אבל עשר שנים זה רק אתמול. ומבול הטילים שחטפנו בעשור זה, היה שווה 3 מבצעים כמו "עמוד ענן" ו"צוק איתן" ועוד עשרות פעמים הפצצות על מטרות נקודתיות של חיל האוויר והתותחנים.

אתה כותב מתוך ידע? הציטוט הנואל הבא: "...צה"ל היה אז צריך לכבוש את כל הרצועה ובכך להקריב למען בנייני הישיבות, בתי-הכנסת והחממות, מאות צעירים מבנינו..." – הוא שערורייתי.

להקריב מאות עבור בנייני ישיבות? זה מה שקרה בגוש קטיף? [6 ישיבות בסה"כ]. מתי ספרת שם מאות חיילים הרוגים בגלל ישיבות? או שלא שמת לב בכלל שהיו שם 20 יישובים פורחים שעלו על קרקע מדברית בתולית שאיש מעולם לא עלה עליה. לא בני-ישראל במסע מסיני, ולא אף ערבי ישב שם מעולם. אף אחד. לא טורקים ולא פלישתים, כי שטח זה היה מדבר שממה חולי ויבש, ועד שלא עלו הטרקטורים של קק"ל על החולות והביאו במאות משאיות אדמה פורייה, איש לא רעה שם מעולם פרה או עז. אז איך אתה מגיע למשפט "הקמתו בלב מיליון וחצי ערבים..."

בלב, אדוני זה בתוככי העיר עזה. ולא על דיונות חול שסולקו. הרי מעולם לא היה איש בשטח שהפכנו ל'גוש קטיף' פורה ומיושב. גם לא רבע קוב מים לקחנו מהם, כי הבאנו לשם את 'מקורות'.

ומה יש לך לומר רק על 67' חיילינו שנהרגו רק לפני שנה? על מה? על הגנת גוש קטיף או על אשדוד ובאר שבע. ותראה לאן הם מגיעים היום? לתל-אביב. האם זה היה יכול לקרות לו היינו נשארים שם? ובכמה חיי חיילים נשלם עבור המבצע הבא? יש לך לומר מילה?

ההתנתקות גרמה לכך שהחמאס מייצר ללא הפוגה כל סוגי הטילים וכורה מנהרות ללא הפוגה וללא חשבון של מלט. אותו מלט שנועד לשקם את הרצועה. כי בעיניהם "שיקום" זה מנהרות והרבה ועמוקות מה שיותר. לא איכפת להם שפליטי סאג'עיה יתכרבלו ברחוב ההרוס עם סחבות בלויות. וברגע שהם יהיו לדעתם בשיא כושרם ימתינו לחולשה זמנית אצלנו ויפתחו בירי ככל יכולתם.  וזה הוא חשבון הנפש, ולא כמה נהרגו ברצועה לפני ההתנתקות.

הגוש החל עם יישוב בודד וסיים עם 20 ו-8,000 בני אדם. לולי ההתנתקות כבר היינו עם 40 יישובים ו-20 אלף מתיישבים שהיו חוסמים כל קשר בין סיני לצפון הרצועה. 

פיגועים יש גם בגדה, ונא עיין רק השבוע ברצח הצעיר מלאכי רוזנפלד מהיישוב כוכב השחר. ונא עיין בשרשרת פיגועים מתמשכת בלב הגדה ובלב ירושלים, וכך בחטיפת שלושת הנערים בגוש עציון. 

גם בטוניס ובצרפת יש פיגועים ובעיקר בסיני – היום [1.7] נהרגו שם כ-100 חיילים מצרים. זו אינה התמודדות בלעדית שלנו. הטרור מכה כיום בכל פינה בעולם. והשמאל עיוור ורואה שהכול רק בגלל "אקיבוש".

לולי השמאל והאנטישמים מאירופה ואובמה באמריקה, היינו מוחקים את עזה מהמפה וכמה כפרים בגדה ושלום על ישראל.

לכן – אל תזכיר לי בכלל את שרון והשקרים שלו. לך אל בתו של ב"ג רננה ותשאל אותה מי שיקר לאביה יותר מכל אחד. מי שהיה יו"ר הליכוד וגנב ממנו את השלטון יחד עם אולמרט [שהולך לכלא] וציפי העריקה והשליך אותו לכלבים ל-10 שנים – אינו יכול להיכלל כגיבור או בכלל.

רק שהאמת מִתְּעלה על כל שקר ושלטון הליכוד כיום זו ההוכחה, ההתנתקות היא פילגש בגבעה.   

2. נו? ומה עם המשט לעזה?

נו? ומה עם החרם?

[דוברי השמאל: "כל העולם יחרים את ישראל."]

נו? יהיה גז?

עיתוני השמאל מזהירים מזה עשור כי כל העולם יחרים את ישראל. עובדה: קונָה אנטישמית בחנות בהולנד החרימה חבילת כוסברה לעיני הטלוויזיה. הביאו צלמי טלוויזיה והראו אותה דורכת על שתי חבילות כוסברה בשווי 2 יורו. ככה מחרימים ייצוא של 33 מיליארד דולר לאירופה.

ועוד, כשאיזה מנהל של חברת טלפונים אמר בקהיר שיחרים את ישראל, ואנו הגבנו מיידית בחרם על אותה חברה, מיהר האיש עם צ'ק של חצי מיליארד שקל פיצויים ואיני יודע עדיין מה עוד הם ישלמו – וביוקר. אז זה עונשו של המן אז וגם עכשיו. על עץ של 50 אמה. 

אותו דבר עם המשט לעזה. מביאים סירה בגודל מסדרון בבית קברות עם 18 "פעילים" וישראלי אחד ששמו דרור פיילר, כשבתאי האיכסון שלה יעני סיוע הומניטרי: 20 שישיות של מים מינרלים. ואולי גם כמה חפיסות מסטיק. כששלוש הסירות ש"ליוו" את ספינת המטה הפלסטיני ראו את הברוך, ברחו מיד חזרה לאיי יוון.

ועל כך כותב איתן הבר יום לפני מעצרה של הספינה: "מה זה כבר ספינה עם 18 נוסעים... תנו לה להגיע בשקט לעזה איש לא יפרסם את זה..."

אז הנה אתה הראשון יא קזה. אתה ולא אחר. הרי ב-2010 עם המרמרה אמרת: "ועכשיו יגיעו שש מרמרות... יגיעו 60 מרמרות."

ואכן הגיעו 60 מדוזות.

ומה קורה עם הגז?

הציבור מבולבל ואינו מבין מה זה זה או זה. כלום. מתווה? במילון מילה זו זה מִתְּוֶה יעני סקיצה ותו לו. אז ככה: הממשלה תראה לציבור את הסקיצה של הגז? מי המציא אותה ולצורך מה? להראות לציבור שאינו מבין בגז? כמה גז כבר משלמים בחודש? כמה? 60 ש"ח או 100 ש"ח מכסימום. אז יורידו לציבור 5% ועל זה כל המהומה? 5 שקלים בחודש? מה השטויות הללו? הרי העסק הזה מעניין ציבור קטנטן של עשרה אנשים או פחות.

בסה"כ מדובר על גז לתעשייה הצורכת את מרבית הגז. וממתי שאלנו לפני שנתיים או שלוש כמה סולר צורכת חברת החשמל? או כמה מי ים לצינון הגנרטורים?

שיעשו לי טובה כל הכתבים הכלכליים וירדו לנגב למפעל הטפטפות בקיבוץ חצרים. הייצוא בשנה שעברה שבר שיא של כל הזמנים יותר משני מיליארד שקלים – פי שניים מכל הייצוא החקלאי ביחד.

תצלמו איך מייצרים טפטפה ולאן זה מגיע, לאיזו יבשת, ומה מגדלים באותו מקום שהיתה שם שממה. זה מעניין פי כמה מהגז.

* * *

נתי מלאכי / שני שירים

מְתִיקוּת

שְׁיָרֵי רֵיחַ הַמֹּר וְהַמְּתַקְתַּק מִנַּרְתִּיקֵךְ הַחַם

מִלַּיִל אֶמֶשׁ

דְּבוּקִים בְּאֶצְבָּעִי בְּלִי רְחִיצָה

עֲדַיִן מְתַעְתְּעִים בִּי,

כְּמוֹ כְּאִלּוּ

קִבַּלְתִּי חֲתִימָה וּלְחִיצַת יָד מִכּוֹכַב רֹק

שֶׁהֶעֱרַצְתִּי

וְעַד כַּמָּה

עָמֹק הַכָּחֹל הַזֶּה.

נְקֻדַּת אֹשֶׁר

קָנִיתִי סֵפֶר שִׁירִים שֶׁל רוֹנִי סֹמֶק

נְקֻדַּת אֹשֶׁר

שׁוּרוֹת כְּמוֹ מִקְּלָעִים מְחֹרְרֵי בָּתִּים  בְּבֵית נָבָּאלְלָּה, בַּרְדְּלָס מְגַרְגֵּר

מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְסוּסִים שׁוֹעֲטִים

עֲרוּפֵי רֹאשׁ, אוֹנְנוּת קְטַנָּה בִּמְתֵי מְעַט לְמַרְאֵה

פִּטְמוֹתֶיהָ הַזְּקוּרוֹת שֶׁל נַעֲרָה יַרְדֵּנִית מֵעַמָּאן

וְכָל זֹאת

מוּל עוֹלָמִי הַפְּרָטִי מְרֻסָּן בְּמוֹשְׁכוֹת סוּס מוּסְטָאנְג

הִיפֶּרְאַקְטִיבִי 

שׁוֹעֵט בִּקְלִילוּת בָּעֲרָבוֹת הַשְּׁקֵטוֹת הַנֶּעֱלָמוֹת עִם צְמִיחַת הַבֶּטוֹן

בָּעִיר שֶׁאֲמוּרָה לִהְיוֹת יְרֻקָּה לָעַד

רְחוֹבוֹת.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [56]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מחאת המכולת

לפני ארבע שנים התקיימה בארצנו מחאת הקוטג', לאחר מכן – מחאת המילקי [זול יותר בגרמניה] ועכשיו – מחאת הסרדינים...

עמנו רגיל משחר ימיו למחות בענייני אוכל. עם ישראל, שצעד במדבר, בדרכו אל ארץ זבת חלב ודבש, פנה במחאה כלפי משה והתלונן: מי יאכילנו בשר! זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם: את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. [במדבר י"א, ד', ה']

אפשר לקרוא לזה מחאת הבצלים והשומים.

ובפרפרַזה על דבריו של נפוליאון, ניתן לומר כי העם – עם ישראל – צועד על קיבתו.

מחאת האוהלים לפני ארבע שנים ומחאת יוצאי אתיופיה בימים אלה, לא מתייחסות לענייני מכולת, אך הן בעצם יוצאות מן הכלל, המוכיחות את הכלל.

בתיאבון!  

גילוי נאות: כותב שורות אלה מודע לכך שמחאת הסרדינים העכשווית לא מתייחסת לאלה המונחים על מדפי המכולת והסוּפר.

מסכת בהמה

השחקן עודד קוטלר העליב בנאומו הידוע לא רק את אלה שהצביעו ל"30 המנדטים", אלא גם את הצמחונים והטבעונים [כמה מנדטים יש להם?] – שאוכלים כידוע פירות וירקות בלבד, כלומר: קש וגבבה...

בנקודה אחת הוא כן צדק, קוטלר, כאשר הכריז: "גם אני בהמה." בזה אני מסכים עימו.

מוּוּוּ

קזינו – פַּיס – לוטו

אף מילה על ח"כ חזן.

אבל יש לי שאלת תם: מדוע ניהול קזינו בחו"ל נחשב לדבר מגונה, ואילו קיום מפעלי הימורים ממשלתיים: פַּיס, לוטו, טוטו זה כשר ומכובד וחוקי?

כידוע, המהמר מוציא את מיטב [לפעמים – מיעוט] כספו בתקווה לזכות בזכייה הגדולה [מה שנקרא חשיבה חיובית], סיכוייו לזכות בפרס הגדול הם אחד לכמה וכמה אלפים... בדרך-כלל, מפעל הימורים הוא שזוכה במרבית כספי המהמרים.

אז אחת מהשתיים: או שיבוטל מפעל הפַּיס [ונספחיו], מתוך התנגדות עקרונית להימורים, או שהממשלה תאפשר לאנשי עסקים/שעשועים להקים קזינו חוקי במדינה, תוך גביית מס [כמו אצל מפיקי הגז] מרווחיהם, ומהם יופרשו סכומים לצורכי הציבור, כמו שנוהג מפעל הפַּיס.

ושיהיה במזל.

40 מיליון

עיני אינה צרה באדם שזכה לאחרונה ב-40 מיליון שקל טבין ותקילין. הוא מאושר ומעושר. שיהיה לו לבריאות.

אבל אינני מבין מדוע הפרס הראשון בפַּיס [או בלוטו/טוטו] צריך להיות בגובה של 40 מיליון שקל. אינני יודע כיצד נקבע הדבר בדירקטוריון של מפעל הפַּיס, מי מחליט על כך, מי מאשר זאת.

הלא אם הסכום הזה היה מתחלק לפי קריטריונים כאלה או אחרים – ל-40 זוכים, היו לנו עוד 40 מאושרים, שזכו במיליון שקל "בלבד", וגם זה יעשה אותם מאושרים.

קמעות הפַּיס [סיפור]

גדי גורלי איננו מהמר "כבד". למעשה איננו מהמר כלל. הוא רק קונה כל שבוע כרטיס פַּיס אחד, לפעמים ממלא טופס לוטו או טוטו, לא יותר.

עד היום הוא לא זכה בסכום ניכר כלשהו, אך ככל אדם במצב זה, הוא לא מאבד את התקווה ומצפה עדיין לזכייה הגדולה.

וכדי להשפיע במקצת על סיכויי הזכייה, הוא פנה אל כותב קמעות ידוע וביקש ממנו קמע מתאים לזכייה בפַיס.

האיש, כבן 60, בעל הדרת פנים, לבוש גלימה לבנה ומצנפת בד על ראשו, וזקנו לבן ומעורר כבוד, ישב על שרפרף נמוך לפני שולחן מרובע קטן, נמוך גם הוא, ועליו קסת דיו, נוצה ופיסות קלף קטנות, שעליהן הוא כותב צירופי אותיות לא מובנות להדיוטות, בכתב רש"י.

האיש נענה ברצון לבקשתו של גדי וכתב לו בו-במקום קמע מתאים – תמורת תשלום צנוע של תרפפ"ו שקל.

שמח וטוב-לב יצא גדי מביתו של המקובל ושם פעמיו הישר אל דוכן הפיס וקנה כרטיס חד-פעמי. וכך במשך כמה וכמה שבועות, אך למגינת ליבו, הקמע לא פעל ולא הניב את התוצאה המקווה.

גדי פנה אל המקובל ספק בשאלה, ספק בטרוניה, ספק בנימה של אכזבה.

המקובל שמע את הטרוניה של גדי והציע לכתוב לו קמע שבועי, ובו המספרים שאמורים לעלות בהגרלה. זאת, תמורת 231 שקל, שזה בגימטריה שלוש פעמים מזל. 

חדור אמונה ותקווה הוסיף גדי לקנות כל שבוע כרטיס פיס תוך תקווה לזכייה הגדולה המובטחת. אבל זו לא באה משום-מה. בחישוב לא ממצה הוא נוכח שמהכסף שהוציא על כרטיסי ההגרלה ועל הקמעות בצידם, כבר היה אפשר לבנות אשכול פיס עם בית-ספר ומתנ"ס ואולם ספורט...

גדי נואש מן המקובל ושקל לפנות לפותחת בקפה.

המקובל הצטער לשמוע על פרישתו של גדי ממנו, אך יעץ לו בידידות שידאג שהקפה אצל הפותחת לא יהיה קפה טורקי, שהרי כידוע, הטורקים לא אוהבים ישראלים ויהודים בכלל.

ובינתיים גדי ממשיך לקנות כרטיסי פיס של שבוע, בתקווה לזכייה הגדולה. אך זו עדיין מתמהמהת... ואף על פי שהיא מתמהמהת, הוא מחכה לה, כמו יהודי דתי המאמין בביאת המשיח.

* * *

מרדכי בן חורין

על חוסר הצל בכיכרות ובמרחבים הציבוריים

"צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי" זה שמה של התערוכה במוזיאון העיצוב בחולון – על חוסר הצל בכיכרות ובמרחבים הציבוריים בישראל שטופת השמש הקופחת והמסנוורת, החל ב'כיכר הבימה' בתל-אביב וגמור במרכז הרפואי בדימונה.

אבקש לומר כי כל הנעשה על-ידי המתכננים והיזמים של המרחבים הציבוריים האלה, הינו ביטוי לחוסר הומניות ולהיעדר אהבת האדם שלהם, על אף שהם מתיימרים להיות 'סוציאליסטים' המשרתים והדואגים לאלה שעבורם הם מייצרים את כל החרפה הזו.

כמתכנן בעצמי, אני מתבייש ביצירותיהם – ותהיינה נאות ככול שתהיינה, אבל שונאות את האדם.

* * *

ניצוץ מכוכב אבוד

בתאריך 16/07/15 יום חמישי

בשעה 20:30

באולם האירועים בספריה העירונית

קריית אונו

מופע עשיר אודות אסתר ראב

סיפורים, קטעי מחזה, שירה ומוזיקה מיצירותיה

 וחומרים שנכתבו במיוחד לערב זה

 מחזירים משוררים למחזור החיים!

פתח דבר: המשורר רענן בן-טובים

הרצאה: ד"ר יעל דקל

משחק: רונן יפרח, שירן גרוס

שירה: נועה גולן בראל

הפקה, עיבודים ופסנתר: אסף פרישמן

הכניסה חופשית ומותנית בהרשמה מראש

http://www.hamatnas.co.il/html5/EventproLookup.taf?_function=details&_ID=11737&did=4444&G=8587&SM=8640

* * *

מרק הבצל של לוּסִיל

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לוּסִיל

אני אוהב את מרק הבצל שלך

כמו את התחת שלך

הייתי מצפה אותך בגבינה חמה

ואוכל אותך עם פרוסות הבאגט

ורצועות הבצל

משחים אותך על שפת הים

מנשק את התחת השזוף שלך

מוצא בך פטמות של  יין אדום

לוסיל

כל מסעדה בעולם מזכירה לי

את מרק הבצל שלך

אבל התחת שלך

הוא המשובחת במנות

* * *

נלחמים באנטישמיות ובדה-לגיטימציה לישראל

ערב עיון לזכרו של חוקר האנטישמיות ההיסטוריון פרופ' רוברט ויסטריך ז"ל יתקיים ביום רביעי, כ"א תמוז תשע"ה, 8.7.2015, בשעה 19.00,

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

הרצאה מרכזית: ח"כ אבי דיכטר, לשעבר ראש השב"כ ושר

דברים לזכרו של פרופ' ויסטריך:

מר מתן אשר, סמנכ"ל המרכז לקידום יחסי ישראל-אירופה

רב שיח:

ד"ר מנפרד גרסטנפלד

העיתונאי אמנון לורד

הנחייה:

עו"ד ליאור חיימוביץ, סיו"ר הנהלת המכון

הכניסה חופשית – כיבוד קל

* * *

נעמן כהן

מבלשנות לגזענות – מווילהלם מאר עד

עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן (2)

בתגובה לדבריי, "מבלשנות לגזענות – מווילהלם מאר עד עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן, (חדשות בן עזר, גיליון 1049) – תיאר אותי עוזיאל הלפרין-אורנן כ"ברנש המפיח כזבים וממליט שקרים" (ביטוי שדווקא אהבתי), ו"האומר דברי נבלה". לא נותר אלא לומר לו: "הפוסל במומו פוסל."

ראשית, דבריו "גזענות היא כאשר נותנים אזרחות ישראלית על פי השאלה מי היתה אימא של המועמד לאזרחות. אם היא יהודייה – הוא מקבל אזרחות," פשוט אינם אמת בלשון המעטה, כי אזרחות ישראלית מקבל גם אדם שרק סבו היה יהודי. אבל לא זה העיקר.

תפיסה אידיאולוגית שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי (הוא עם ישראל) ובזכות קיומו היא גזענות!

רשאי הבלשן עוזיאל הלפרין-אורנן להפליג בדמיונו ולהקים בהבל פיו עמים דמיוניים שאינם קיימים במציאות כעם הכנעני, הפלישתי, היבוסי, הגרגשי, או "העם הישראלי" (שאינו עם ישראל, הכולל יהודים וערבים פלישתינאים), הכןל לגיטימי, אבל אם התורה הבלשנית של הבלשן עוזיאל הלפרין-אורנן מביאה אותו לשלול את קיומו של העם היהודי (הוא עם ישראל), ואת זכות קיומו כעם, זו גזענות שאינה לגיטימית.

לכן כשם שאנו דורשים לנתק את מחקר הבלשנות (שהבחינה בין שפות "אריות" לשפות "שמיות") מתורת הגזע, שהיא אידיאולוגיה מומצאת – על הבלשן עוזיאל הלפרין-אורנן להיתנתק מקבוצת "מכחישי" העם היהודי כגון היטלר, סטלין, ועראפת, שטענו שאין עם יהודי, וגם אין לו זכות קיום – כל זמן שאינו עושה כן, אין לו ברירה אלא להודות שהוא גזען.

ודוק: כל השולל את קיומו של העם היהודי (הוא עם ישראל) ואת זכות קיומו, הוא גזען!

ואסיים במילותיו של עוזיאל הלפרין-אורנן: "למרות ההערכה השלילית שיש לי כלפיו (הוא נראה לי משכיל) אין לי שום יחס שנאה אליו, ואם יעשה תשובה, יחזור בו מהשקרים וכינויי הגנאי ויבקש סליחה, (ויתנער מגזענותו השוללת את קיום העם היהודי, ואת זכות קיומו) אסלח לו בחפץ לב."

* * *

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער – סומליו"ן

אבלים על מות חברתם הסופרת והמשוררת

ירדנה הדס

ושולחים תנחומיהם למשפחתה

המשפחה יושבת שבעה במושב צופית

ירדנה הדס נולדה ב-1.8.1930 בארץ-ישראל, בוגרת הגימנסיה העברית "הרצליה". בעלת התארים ב.א. ו-מ.א. בספרות עברית מטעם אוניברסיטת תל אביב. היתה מורה וסגנית מנהל בבית הספר גורדון בגבעתיים, ושימשה מורה בבתי מדרש למורים "גבעת השלושה ("שיין"), בית ברל ובאוניברסיטת תל אביב. פירסמה שירים וסיפורים לילדים בכתבי עת ובאסופות, וכן מאמרים ומחקרים רבים בתחום ספרות ילדים ונוער. ערכה מקראות ואסופות לבתי ספר. סיפוריה ההיסטוריים שובצו באסופות: "עם שב לארצו", "מפזורה לתקומה", "עולם מתחדש", ואלו מלווים בחוברות עבודה ומדריכים. כן ערכה קובצי יצירה של ילדים ("מן הדמיון אל העיפרון", "דרך השיר").

 מספריה לילדים: טטי ושמטי (סיפורת מחורזת), עם דינה דניאלי. / ושמה שירי. / יהיה טוב, מתן (סיפורת מחורזת), עם דינה דניאלי. / קואלה לא צמא. / טיף-טף, טיפותיי (סיפורים ושירים). / פילון חדש, עם רחל שפירא. / שזרתי זר (שירים).

* * *

ד"ר יוחאי סלע

הליברליזם המערבי מטפח את האסלאם הרדיקלי

חג הרמדאן של שנת 2015 התחיל ב-18 ביוני והוא יסתיים ב-20 ביולי לאחר עיד אל-פיטר – שהוא חג סיום צום הרמדאן. בשבעת הימים הראשונים של החג, נהרגו יותר מ-3,000 בני-אדם במאות פיגועי טרור קטלניים, בהפצצות ובקרבות שהיו בכל המרחב האסלאמי כולל דרום-הפיליפינים ובמחוז שינצ'יאנג שבסין.

אחדים מאירגוני טרור אסלאמיים הפועלים במרחב האסלאמי מסרו שחג הרמדאן לא ימנע מהם להגביר את התקפותיהם נגד יעדים אזרחיים וצבאיים כאחד. אין ספק, שהמוסלמים יודעים היטב איך לחגוג את חגיהם המקודשים. החודש הנוכחי למעשה אינו שונה בהרבה מחודשים אחרים – לאורך כל השנים האחרונות – מבחינת מספר ההרוגים המגיע לעיתים לכדי כ-10,000 הרוגים בחודש ויותר. מאז תחילת שנת 2015 נהרגו במרחב האסלאמי יותר מ-80,000 בני-אדם באלפי פיגועי טרור קטלניים ובקרבות בין כוחות-הביטחון לבין טרוריסטים מוסלמים מעשרות ארגוני טרור הפועלים במרחב כולו. 

גם העדה המוסלמית במדינת-ישראל מקיימת את חג הרמדאן. על-מנת לקרב בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה המוסלמית בישראל, נערכים ביקורים מאורגנים של יהודים ביישובים ערביים על-מנת לקבל הסברים על החג עצמו ועל מנהגי המוסלמים לאורך החג כולו. הביקורים הללו כוללים ביקור בבתים פרטיים, הגשת מאכלים מסורתיים לאחר שבירת הצום, ביקור במסגדים וכן שיחות עם אנשי-דת מוסלמים על עיקרי האמונה האסלאמית. מפגשים כאלה מתקיימים לעשרותיהם ביישובים ערביים רבים. ודומה הוא, שהציבור היהודי והציבור הערבי מנסים למצוא נתיבי-גישור עקיפים, זה כלפי זה, באמצעות מפגשים בלתי-פורמאליים כאלה.

הצימאון של הציבור המוסלמי "להסביר את עצמו" לציבור היהודי, עולה משנה לשנה – וזאת, הרחק מעיני חברי-הכנסת הערביים שהפרובוקציה הלאומנית הפשיסטית שלהם שוברת שיאים של ציניות, של התלהמות ושל טרור אידיאולוגי על-פי המתווה של תנועת החמאס בעזה. הגיע הזמן לטפל בזה גם באמצעות צעדים משפטיים לטובת האוכלוסייה המוסלמית המתגוררת בישראל. 

באחד מהביקורים הללו שנערכו עם תחילתו של החג הנוכחי, התקיים ביקור באחד מהיישובים הערביים באזור נחל עירון. בשיחה שנערכה עם כהן-דת מוסלמי ביישוב, הוא התאמץ לציין ש"חשוב לו לתאר את האסלאם האמיתי," ולא כפי שהאסלאם הנוכחי משתקף מבעד לרצחנות האסלאמית המתחוללת במזרח-התיכון כולו. אכן נשמע מעניין. ועם זאת, השאלה היא כמובן, "מהו האסלאם האמיתי?" מתי התחיל "האסלאם האמיתי" והיכן הוא מסתיים? מהי הכוונה הלטנטית כשמדברים על "אסלאם אמיתי"? יתרה מזאת, האם שיחה נינוחה כזו (ליבראלית לכאורה) היתה יכולה להיערך בכל אחת מהמדינות הערביות בראש-חוצות, ללא חשש, עם קבוצה של יהודים?

בוודאי שלא. 

אז בעצם, מהו "האסלאם האמיתי" עליו מדברים מטיפים אסלאמיסטים בבלגיה, בבריטניה, בארה"ב, בצרפת, בגרמניה, בהולנד, באוסטרליה, בישראל, בקנדה ובמדינות דמוקרטיות נוספות? איך ההטפה הזו מתיישבת עם הטענה של ארגון "המדינה האסלאמית" שהוא "האסלאם אמיתי" של ימי הנביא מוחמד בחצי-האי ערב של המאה ה-7? האם כיבושה של ארץ-ישראל בידי הערבים עם נפילתה של ירושלים בשנת 638 לערך, גם היא חלק מ"האסלאם האמיתי"? 

הבעייה עם "האסלאם האמיתי" היא, שהליברליזם המערבי אינו מציב מראה-אמיתית מול האסלאם כולו כמערכת תרבותית המשקפת את הכישלון הקולוסאלי של 57 ישויות אסלאמיות (שהן לכאורה מדינות) הנמצאות במשבר כרוני כסדר-גדול כזה או אחר.

 סוג כזה של שיח נורמאלי – כפי שאירע באזור נחל עירון – יכול להתקיים רק במסגרת בה מערכות ליברליות-דמוקרטיות הן עמודי-היסוד התרבותיים של החברה כולה. סוג כזה של שיח נורמאלי יכול להתקיים רק במקום בו הליברליזם-הדמוקרטי יודע להציב גבולות ברורים של חוק, סדר, משמעת אזרחית המלווים ברשויות אכיפה חזקות של משטרה וכוחות-הביטחון. לצערנו הרב, במצב הנוכחי, רק כאשר מתקיים סוג כזה של "כפייה דמוקרטית" אפשר לנהל שיח "נורמאלי" בין-דתי – בו האסלאם יכול ליטול חלק בדיון הציבורי ללא אווירה של טרור ואלימות. 

אולם, בשנים האחרונות משהו השתנה ברוח הליברלית של רבות מהמדינות הדמוקרטיות: הן מחפשות שקט אזרחי בין הקבוצות השונות, המרכיבות את החברה, על חשבון היסוד התרבותי הליברלי. באופן פרדוקסאלי, בשם "הליברליות המערבית" נוצרה דינמיקה של אלימות אסלאמית משום שהמערב עסוק ב"מכבסת מילים" המשרתת את האסלאם הרדיקלי. במסגרת "מכבסת המילים" הזו, ישנו בידול מלאכותי בין "האסלאם האמיתי" המדומיין לבין "האסלאם השגוי" המהווה אחד מסימני-ההיכר של המדינה האסלאמית המודרנית. כך למשל, היחס לנשים, לילדים, לזכויות-הפרט, לחופש-הבחירה, להומוסקסואלים, ללסביות, ללבוש, למוסיקה, לקולנוע, לציור, לפיסול, להשכלה, לחופש-הביטוי ולציות לרשויות החוק באופן וולונטרי כחלק מהמערך התרבותי-הדמוקרטי הנוגע לטובת-הכלל.

 בשנים האחרונות אנו מוצאים מילים וביטויים בשיח-הציבורי האירופאי המתבטא ב"שיח" מיליטנטי ובלתי-מתפשר מצד גורמים אסלאמיסטים הנהנים מהסכמה מלאה מצד אבירי הליברליזם המערבי. כך למשל, ביטויים כמו "דיכוי", "כפייה", "אפלייה", "אימפריאליזם מערבי", "האדם הלבן" נאמרים בכפיפה אחת עם ביטויים הלקוחים מהלכסיקון האסלאמי כמו "ג'יהאד", "כופרים", "אסלאם", "אללה", "מוחמד", "שריעה" ועוד.

דהיינו, התרבות האירופאית הפכה למצע ממנה ניזונים מטיפי האסלאם הרדיקלי בהצלחה גדולה מאוד. האתניות האירופאית נתקלת בתרבות דתית רדיקלית על-לאומית שאינה בוחלת בנקיטת צעדים אלימים על-פי המתווה האסלאמי הישן נושן – וזה רק עניין של זמן עד היא תהפוך למסה-קריטית אלימה.

 במילים אחרות, במקום שהרוח הדמוקרטית תנוע בעוצמה לעבר המדינות המוסלמיות, הרוח האסלאמיסטית נעה לכיוונן של מדינות הדמוקרטיות בעוצמות הולכות וגוברות בעזרת הליברליזם המערבי המחפש שקט ושלווה מדומיינים. גלי ההגירה העצומים הנעים לעבר אירופה הנוצרית נובעים בשל קריסתן של מדינות רבות באפריקה, במזרח התיכון ובאסיה האסלאמית. מהגרים אלה, אינם יכולים לקיים את חייהם בשל המערכת התרבותית המקיפה אותם בארצותיהם המקוריות. אולם ברגע שהם נוחתים על אדמת אירופה, הם מנסים ליישם בכוח את אותה מערכת תרבותית ממנה הם ברחו.

זהו פרדוקס שאינו נהיר לחלוטין לאבירי הליברליזם המערבי המטפחים באופן ישיר דווקא את האסלאם שיש לו נטייה אינהרנטית לפעול בשם רעיון הג'יהאד הן על-פי המתווה של "האסלאם האמיתי" לכאורה והן על-המתווה של "האסלאם השגוי" לכאורה. במילים אחרות, זה אותו צד של אותו מטבע.

ד"ר יוחאי סלע, "הליברליזם המערבי מטפח את האסלאם הרדיקלי", מגזין המזרח התיכון, 25 ביוני 2015.

* * *

יהודה דרורי

כל טרוריסט הוא בן מוות

מקובל ב"חוק הבינלאומי" שלטרוריסטים אין זכויות! ניתן לחטוף טרוריסטים, לכלוא אותם ללא משפט, לענות אותם להוצאת מידע ואפילו להרוג אותם ללא משפט. (שמעתם אולי מה שעשו ועושים ידידינו האמריקאים בגואנטנמו...?)

אבל אנחנו, היהודים, מצד שני, רחמנים בני רחמנים, משום מה מתייחסים למחבלים כשבויי מלחמה(!?) –  ויש בידי  אפילו מכתב מלשכת ראש הממשלה שלנו שמאשרת גישה זו... וכולנו רואים זאת, וכולנו מהלכים עם כעס אין אונים.

ראו כיצד המחבלים הגרועים ביותר, הרוצחים המתועבים הללו, מבלים בבתי כלא שלנו, סובאים סביב תרנגולות צלויות, עם טלוויזיות ולימודים אקדמאיים. שלא לדבר על עלותם השנתית לאוצר המדינה (לפי 5000 טרוריסטים עצורים) – כ-180,000,000 שקל בשנה, ואולי אפילו יותר... ולא רק זאת, הם מקבלים משכורת חודשית מהרשות הפלסטינית, שגם נותנת תמיכה למשפחותיהם – והם הופכים לסמל ולמודל חיקוי ביישוביהם – והכי חשוב, בעת ביצוע פשעם הם ידעו שנשתדל לא להרוג אותם...

האבסורד הזה חייב להיפסק.

יש לפיכך להרוג כל מפגע במקום הפיגוע ואפילו זה שנכנע ונתפס... זה לא רק מותר לפי החוק (את זאת אפילו עשינו בכמה מקרים בחודשים האחרונים).

תסבירו לי – אותם אלו שתפסו את המחבלת שתקעה שברייה בצווארה של החיילת בקבר רחל: מדוע לא תקעו לנבלה הזו בו-במקום כדור בראש?!...

אני מניח שה"אגף השמאלי" בפרקליטות הוא זה שקבע שטרוריסט הוא "שבוי מלחמה"... אבל כיום, השמאל כבר לא בשלטון. היכן הממשלה הימנית שתתקן את המצב המרגיז בבתי הכלא, לרבות הפסקת מאסרים לטובת פקודה ברורה להריגת מפגעים במקום הפיגוע?

אהוד: אסור לנו להרוג את הקמים עלינו להורגנו כי אנחנו אקיבוש אשמים ולכן עלינו לאפשר לרוצחים הערבים שִׁיקום עם לימודים אקדמאיים בכלא הישראלי. עוד מעט ישלטו בגדה החמאס ודאע"ש ואז הכול יהיה קל יותר כי כל יום וכל לילה יהרגו הערבים אלה את אלה כמו בסוריה ובעיראק. וחשוב גם שארה"ב ומדינות מערב אירופה יכינו את הספינות ואת המטוסים כדי לפנותנו מכאן כמו את הארמנים ממוסה דאג, כי רק לפולשים המוסלמים לארץ-ישראל במאה השביעית יש זכות מלאה לחיות כאן ולהרוג כי זו מולדתם מימי אברהם אבינו.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.7.15

 * ניצחון הדמוקרטיה – בסופו של דבר, מיתווה הגז שסוכם בין הממשלה למונופול, יאושר. הברכה הגדולה לכלכלה ולחברה הישראלית כתוצאה ממנו, תהיה תוצאה של המאבק החברתי הנחוש על התגמולים שהביאה לקבלתן וליישומן של המלצות ועדת ששינסקי. ההפסד הגדול של הכלכלה והחברה הישראלית, הוא פרי באושים של הכניעה למונופול.

אולם כישלונה של הממשלה בניסיונה לקבל את אישור הכנסת ל"פרוצדורת" עקיפת הממונה על ההגבלים, לא היה רק תוצאה של קרב אחד במערכה שאת הערכתי על סופה כתבתי. היה זה ניצחון הדמוקרטיה והדרישה לשקיפות בדיון על ההחלטה הכלכלית חברתית החשובה ביותר בעשרות השנים האחרונות וכנראה גם בעשרות השנים הבאות. הממשלה כשלה בניסיונה להעביר החלטה כה גורלית במחטף, תוך שימוש בתרגילים לא מכובדים, והחמור ביותר שבהם הוא נשיאת שם הביטחון לשווא בניסיון לשוות להחלטה הזאת אפיל ביטחוני, כדי לאפשר את קבלת ההחלטה במחשכים.

אני מקווה שהדיון הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ישפיע על פרטי המתווה הסופי, ואולי אף יתקן את העיוות העיקרי – ההימנעות מפיקוח על מחיר הגז.

*  עזות מצח – זוכרים את הסיפור על הנאשם ברצח הוריו שביקש רחמים מבית המשפט, כיוון שהוא יתום?

הממשלה נכנעה לתביעת מונופול הגז לא לפקח על מחיר הגז (ולהמיר פיקוח במראית עין של מחיר גג, שהוא מופקע בעליל). טענת המונופול מדהימה בעזות המצח שלה: פיקוח על המחירים מנוגד לכלכלה החופשית.

אכן, בכלכלה חופשית תחרותית, אין מקום לפיקוח מחירים. ההנחה היא שהתחרות היא שתוריד את המחירים לטובת הצרכן, ולא יהיה צורך בפיקוח. אולם אין דבר רחוק יותר מכלכלה חופשית, מאשר מונופול, ובעיקר מונופול פרטי, שכל עניינו הוא להתעשר. במציאות מונופוליסטית אין תחרות ולכן המונופול יוכל להעלות כאוות נפשו את המחירים, כדי למקסם את רווחיו.

 מן הראוי היה שהמדינה תפרק את מונופול הגז כדי לאפשר תחרות חופשית, ללא צורך בפיקוח על המחיר. מאחר והמדינה נכנעה ואפשרה את המונופול, לכל הפחות עליה לפקח על המחירים.

*  קפיטליזם קניבלי – מונופול הגז מדגים את ההבדל בין קפיטליזם נאור לקפיטליזם חזירי. קפיטליזם נאור מבוסס על תחרות חופשית והוגנת לטובת הצרכן. כדי לאפשר אותה, יש צורך ברגולציה חזקה של המדינה, בעיקר בדמות הממונה על ההגבלים העסקיים.

הקפיטליזם החזירי מבוסס על חוק הג'ונגל, שאין בו רגולציה. בקפיטליזם כזה, הנושא את שם התחרות החופשית לשווא, אין תחרות אלא מלחמה שבה החזק טורף את החלשים ומשתלט על השוק. הכלכלה הטייקוניסטית מנוגדת לקפיטליזם הנאור. לכן, יש מקום למאבק משותף של הסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם הנאור נגד הטייקוניזם.

 * פופוליזם זול – מעניין וקצת מוזר לקרוא ולשמוע את האנשים המגינים על מונופול לדורות, מגדירים את מי שנאבקים למען תחרות חופשית כ"קומוניסטים", "בולשביקים" וכו'. אז מי כאן הפופוליסט?

*  מתהדרים בששינסקי – אחת הטענות הנכונות של תומכי מתווה הגז, היא שבעקבות מסקנות ועדת ששינסקי, בכל מקרה אזרחי ישראל ירוויחו עשרות מיליארדים מתמלוגי הגז. זה נכון. אולם בעוד הם מתהדרים ברפורמת ששינסקי, הם שוכחים לציין שהם נלחמו נגד מסקנות ועדת ששינסקי, בטענה שהן "קומוניסטיות", "בולשביקיות", "פופוליסטיות" בלה-בלהביסטיות – ושאם יתקבלו אף משקיע לא ירצה להשקיע כאן והגז יישאר בקרקעית הים. טענה דמגוגית שנשמעת, אפעס, קצת מוכרת.

*  הצלחות נתניהו – נתניהו זכאי להתהדר בשתי מהפכות חברתיות כלכליות חשובות ומשמעותיות בממשלתו השנייה. האחת, מהפכת הסלולר, אותה הוביל בהצלחה רבה כחלון, ונתניהו לא הפריע לו. השנייה, מהפכת ששינסקי שהוביל ביד רמה ובנחישות שטייניץ, שנתניהו הפריע לו, אך לבסוף הלך איתו.

 מתווה הגז הוא מהלך בכיוון הנגדי.

*  מה הוא קופייץ? – כל מי שקופצים להגן על מונופול פרטי, אין כל ערך להתנגדותם למונופול ממשלתי.

*  ניגוד אינטרסים – איני מקבל את טענת ניגוד האינטרסים של כחלון, בנושא הגז. העובדה שהוא חבר אישי של אחד מבעלי החברה, אינה יוצרת ניגוד אינטרסים. כשר בממשלת ישראל, מצופה ממנו להיות נאמן הציבור, ללא השפעת העובדה שהוא חבר של אדם המעורב בהחלטותיו. האמת היא שגם מהשרים כץ וגלנט מצופה להיות נאמני הציבור, אולם כאן מראית העין, בשל המעורבות העסקית שלהם בתחום עד מינויים לשרים, מצדיקה את ההגדרה ניגוד אינטרסים.

*  לוגיקה – מאמר המערכת של "הארץ" קובע ששר הביטחון יעלון פוגע בביטחון ישראל, כיוון שהוא יוצא נגד ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן. ההסכם הזה עומד להפוך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם החופשי ועלול להכניס את המזה"ת למירוץ חימוש גרעיני. מכאן, שעל פי דעת "הארץ", איראן גרעינית ומדינות ערב גרעיניות  תחזקנה את ביטחון ישראל. מעניין.

 * כולכם יגאל עמירים – למה השמאל הקיצוני תומך בהקרנת הסרט על יגאל עמיר? נדלג כמובן על הטיעון שמדובר באבירי חופש הביטוי וזו עמדתם העקרונית, כי אנו רוצים לקיים דיון אמיתי. הסיבות הן אחרות, כמובן.

 האחת, היא חוק הרדיקלים השלובים. יש קרבת נפש בין הרדיקלים משני הצדדים, והדוגמאות לכך רבות. למי שמגן לאורך שנים על מחבלים ורוצחים, בטיעוני "זכויות אדם" כביכול, קל יותר מבחינה נפשית להזדהות עם מחבל רוצח, מאשר לרוב השפוי הסולד ממחבלים רוצחים באשר הם.

סיבה נוספת היטיבה לנסח רווית הכט, במאמר תמיכה בסרט שפרסמה ב"הארץ".

"...[מתנגדי ההקרנה] חרדים לדימוי החברה הישראלית כחברה תרבותית שמקיאה מתוכה רוצח של מנהיג נשגב. הדימוי הזה, ואני מלאת צער על כך, הוא דימוי, כלומר אינו מציאות. לא רק מכיוון שכל רוצח הוא גם אדם, עובדה קם אדם – לא ערפד, זומבי או פיל – ורצח, אלא מכיוון שכמה חודשים לאחר הרצח בחר העם בימין שמתוכו יצא הרוצח".

 מבינים? הרצון שלה ושל אנשי השמאל הרדיקלי כמותה, הוא להציג את החברה הישראלית בכלל, ובעיקר את הימין (מהו הימין? במאמר סמוך הגדיר חברהּ לדבוקה גדעון לוי את מפלגת העבודה כימין וכ"קללה") – בדמותו של יגאל עמיר. לכן, יש להם עניין בסרט הגורם לאהדה לרוצח, מציג אותו בפנים אנושיות כאבא אוהב ואיש משפחה למופת. כך יעבור המסר לפיו גם השכן שלך, שאף הוא אבא אוהב ואיש משפחה למופת, אבל הוא רחמנא לצלן איש "ימין" (כלומר הצביע למחנ"צ, לליכוד או לבית היהודי), הוא יגאל עמיר בפוטנציה.

*  המנהיג הבא של מפלגת העבודה – "הארץ" מנהל מתקפה קשה על המחנ"צ, שאינו מתיישר עם הקו האנטי ציוני של העיתון. אין יום ללא מאמר אחד לפחות הסונט במחנ"צ. יום אחרי שפרסם גדעון לוי מאמר שכותרתו אומרת הכול: "קללה ושמה מפלגת העבודה", בו הכתיר אותה כחלק ממחנה הימין והמחסום בפני שינוי בישראל, מיקד אורי משגב את חציו כלפי איציק שמולי, המנסה להחזיר את מפלגת העבודה לשפיות, אותו הגדיר "דכדוך גריאטרי".

למה גריאטרי? כיוון שהוא צעיר, ומצעיר מצפה משגב שילך בסך וידקלם את הסיסמאות העבשות של המפלגה הקומוניסטית משנות החמישים.

בדבר אחד אני מקווה מאוד שמשגב צודק – בכך שהכתיר את שמולי כמנהיג הבא של מפלגת העבודה.

*  חמישים פחות שתיים – לפני שנתיים הוציא גיל חובב את הספר: 50:50, שבו הציג 50 מסעדות טובות, שניתן לאכול בהן ארוחה מלאה וטובה בחמישים שקל ומטה (יש לו פינה כזאת בתכנית "בילוי נעים" בגל"צ). קניתי את הספר והנחתי אותו במכוניתי. אני נוסע הרבה ברחבי הארץ, והתכוונתי להשתמש בו כ-waze  גסטרונומי. אלא שאני בליין קטן מאוד, ממעט לאכול בחוץ ובדרך כלל הלו"ז שלי צפוף ומדוד. וכך במשך השנתיים הללו, ניסיתי רק פעמיים. מסעדה בפרדס כ"ץ והשבוע – בחדרה. המשותף לשתי המסעדות – שתיהן נסגרו.

*  לב השוק – מסעדת "אליקו" בחדרה נסגרה, אך שכן המליץ לי על מסעדה באותו סגנון, לא רחוק משם, בשוק העירוני. "לב השוק" היא מסעדת טריפוליטאית קטנה של אוכל ביתי. "שב, חמוד, שיהיה לך לבריאות." לא ידעתי שאני חמוד, אבל הנחתי שהיא התכוונה אליי. איני מתיימר להכיר את שמות המאכלים, אך אכלתי סעודה משובחת, דשנה, טעימה ביותר ונדיבה מאוד. והארוחה הזאת, כולל הסלטים וכולל השתייה עלתה לי 50 שקל בלבד.

*  מרפי התקלקל – ניגשתי לשלם על חנייה בעמדת תשלום, וקרה לי נס. בניסיון השלישי, הכנסתי נכון את כרטיס האשראי. בדרך כלל אני מצליח בניסיון הרביעי.

* ביד הלשון: מדבר גבוהה גבוהה – ביטוי ספרותי המתאר דיבור במילים גבוהות או בשם ערכים נשגבים, אך לרוב המשך המשפט מצביע על פער בין מילים ומעשים.

מקור הביטוי הוא מקראי: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלֹא [קרי: וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת." (שמואל א, ב, ג).

* * *

מנחם רהט

ענוותנות מזוייפת: לבלרי 'יתד נאמן' וגבאי הטרור ההלכתי, התגייסו לסיכול המאמץ למנוע גל התבוללות חסר תקדים במדינת ישראל, ומאלצים את הסוכנות לאיים בהפעלת בתי"ד לגיור בחו"ל

אילו היה נוחת השבוע במקומותינו אורח מכוכב אחר, ונוטל לידיו את גיליון יום ג' השבוע של הביטאון הליטאי 'יתד נאמן', היה מתרשם שהעולם עומד להפוך בתוך שעות לתוהו ובוהו. צונאמי בדרך. "זעקה ומחאה בעולם ההלכה בארץ ובתפוצות, סערה גדולה ומחאה חריפה," זועם היתד בעמודו הראשון. שומו שמיים!

והכול, הפעם, בגלל "גיורי הסוכנות". כל פעם יש להם סיבה חדשה למסיבת זעם. עכשיו זה "גיורי הסוכנות", שימיטו "חורבן על טהרת הייחוס". גבב של אלפי מלים ששופכים לבלרי היתד, כמים שאין להם סוף, ומתחרים אגב כך בניבולי פה חמורים, בסוג של גסות רוח שמאפיינת רק את כתבני היתד ובעלי העגלות במזרח אירופה. הצד השווה שבהם, שאלה גם אלה משוכנעים שיש להם מונופול על ה'בלעגוּלע'תיות'.

לך תסביר להם, שבשעה שהם מורחים בזפת את גלגלי העץ החורקים שלהם, העולם כבר עבר לרכבות ומכוניות ומטוסים. אבל הם בשלהם. מתפלשים בבוץ, מטנפים עטם, ומטיחים בחוצפה אופיינית של עגלונים:

"שכבה שלימה של בוגרי החינוך הד"לי (הכוונה לחינוך הדתי לאומי, אבל על מנת להגחיך הם הופכים בשיטתיות את המונח דתי-לאומי ל-ד"ל, בתקווה שהמבין יבין) – משקפת זרם גדל והולך בקרב חובשי הסרוגות... שגולש אט-אט לקונסרבטיזם, בדרך לרפורמה גמורה."

סערה דמיונית

הבנתם את זה? הדאגה לשלימות העם, ולמניעת התבוללות קשה שאחריתה מי ישורנה, מכונה בפי לבלרי היתד בתארים מבזים: קונסרבטיבים, רפורמים, רחמנא ליצלן. איזו התנשאות חסרת כיסוי! איזו יהירות מנופחת! איזה בילבולי מוח של הבל וריק ורעות רוח! איזה רישעות וכסל!

אבל אפשר להירגע. לא זעקה ומחאה ולא נעליים. אפילו העיתון-האח של הציבור החרדי שאינו ליטאי, 'המודיע', לא טרח להתרגש ולא הזכיר באותו יום ג' ממש, את "הזעקה והמחאה והסערה הגדולה," שגילגלו בדימיונם הפורה רשמנֵי היתד: "רבנים ודיינים מכל רחבי תבל ביטאו את חרדתם ומחאתם מול היוזמה החמורה המתגבשת, שלא היתה כמותה לרוע." באמת? אז איך זה ש'המודיע' לא שמע על הסערה?

התשובה פשוטה: שום סערה. רק ניסיון מלאכותי כושל לחולל מהומה על לא מאומה, ולפזר אגב כך תישפוכת של גידופים. זו דרכם כסל למו של גבאי יתד נאמן, שנכשלים יום יום בעבירות 'פעוטות' של לשון הרע, חילול ה', ביזוי תלמידי חכמים, הלבנת פנים, שקר ורמייה.

כלפי מה אמורים הדברים? היתד, מסתבר, מתרגש עד עמקי נפשו המסוכסכת, מאיום שהשמיעה הנהלת הסוכנות היהודית, לנוכח קשיי גיורם בישראל של עולים המוגדרים זרע ישראל, ושל נשים לא יהודיות שעלו ארצה עם בעליהן היהודיים, ועם בניהן הלא יהודים. עיקרו של האיום: להקים כבר בחו"ל בית דין לגיור שיורכב מרבנים יודעי דת ודין, אשר ינהל שם, הרחק מעיניה של קואליציית נתניהו-חרדים, את הליכי הגיור. ודוק: הסוכנות הבהירה כי אין הכוונה לתעשיית גיורים מכל הבא ליד, אלא רק לקרב צאצאי יהודים מ'זרע ישראל' ו/או נשים נוכריות הנשואות ליהודים ולהן צאצאים לא יהודים, שעולות ארצה מכוח נישואיהן לבעלים יהודיים.

ייאמר בבירור: ודאי שמכל בחינה עדיף שהגיור ייעשה בארץ, בסביבה יהודית. ומדובר בגיור על פי ההלכה, לכל פרטיה, אך ידידותי. אלא שלגבאי היתד, שהכשילו ומכשילים באלימות מילולית ובטרור הלכתי את המהלך של גיור ידידותי בארץ, זה לא מתאים. לדידם, כך הם כתבו השבוע, זהו קונסרבטיזם, רפורמה ושאר גידופים רח"ל.

והתוצאה – נוראה, איומה ומפחידה. התבוללות מהירה שתאכל חלילה בכל פה בכרם ישראל, כבר בדורנו ובוודאי בדורות הבאים. שכן כבר היום מסתובבים בתוכנו מאות אלפי ילדים וילדות, נערים ונערות (יש אומדים מספרם ב-350 אלף, ויש אומרים הרבה יותר), גויים גמורים על פי ההלכה, שנחשבים ישראלים לכל דבר: עם שמות ישראלים, ובפיהם עברית צברית, ותודעתם ישראלית, והם נחשבים בעיני הבריות ישראלים/יהודים לכל דבר.

מה ימנע מנערה שנולדה בארץ לאם לא-יהודייה, שנחשבת בעיני עצמה ובעיני סביבתה ישראלית/יהודייה לכל דבר, להינשא ליהודי ישראלי כשר בעוד שנים אחדות, ולהביא לעולם בדור הראשון ובדורות הבאים מאות ואלפי ישראלים שרואים עצמם יהודים ובעצם הינם גויים גמורים? מה יעשה הבן ולא יחטא?

צורך גדול

במקום שעסקני היתד יטלו קורה מבין עיניהם, ויבינו שמדובר בצורך גדול וחשוב, הנה הם מתחרים בהערמת קשיים, ומַרבים התבוללות ונישואי תערובת בישראל. לא מעניינות אותם פסיקות של רבנים גדולים וחשובים (שרוכזו ביד אמן בספרו 'זרע ישראל' של הרב חיים אמסלם), שיש להזדרז בגיורם, לשאת להם פנים מאירות, וכך למנוע התבוללות נוראה.

אבל הם בשלהם. כאילו שזעקות השבר שאין מאחוריהן מעשה, יצילו את עם ישראל מאותה התבוללות שמרחפת באופק. אוי להם מיום הדין, אוי להם מיום התוכחה. אוי להופכי תפל לעיקר ועיקר לתפל. אוי לאותם עסקנים שפוסלים כל מה שאינו מאנ"ש, ובטוחים שמשה רבנו ורבי עקיבא, רש"י והרמב"ם ושאר גדולי הדורות, היו ליטאיים מבטן ומלידה, חובשי מגבעות ופראקים, בנוסח אצילֵי אוסטרו-הונגריה במאה ה-17.

בעוד שלושה שבועות, בתשעה באב, נוהגים ללמוד את האגדתא התלמודית המצמררת, על "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, שהחריבה את ביתנו." ומדייק מכאן הגאון הליטאי רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שחי בדור הקודם בניו יורק, כלפי אלה שמתוך ענווה מזוייפת נזהרים מליטול אחריות ציבורית על עצמם, ואגב כך מחריבים הכול:

"כשיזדמנו שאלות שלא נמצאים בספרים, לא נכריע אותם? אף כשיש בידנו להכריע? ... ועל כיוצא בזה נאמר: מקום הניחו להתגדר בו, וכרוב תשובות האחרונים, שמכריעין בחידושים כמה דינים למעשה... במקום צורך גדול ... ודאי מחוייבין גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר, ואסור לנו להיות מהענווים ולהכשיל באיסורין ... ועיין בגיטין דף נ"ו: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שהחריבה את ביתנו."

אילו היה חי הרב פיינשטיין עימנו, ייתכן שגם נגדו היו יוצאים בהכפשות של "זעקה ומחאה וסערה גדולה" על היותו חלילה רפורמי וקונסרבטיבי רחמנא ליצלן, מחדש חידושים רחמנא ליצלן.

* * *

* * *

לחם

סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר

בוקר חם, רווי אדים שקופים, פושט על בניין המאפייה הקטנה שהבן שלי מתעקש לקרוא לה דווקא "קונדיטוריה", אף-על-פי שרוב דברי המאפה שאני אופה בה ראויים לפי דעתי לתואר הנכבד 'לחמים' ולאו דווקא לתואר 'עוגות'. האור הנורא הזה, השונה כל-כך מהאור של ארץ ילדותי, מכה בי בחוזקה, ומסנוור את עיניי החבויות מאחורי משקפיים כהים, והעצים ששתלתי ליד בניין המאפייה אינם מצליחים לנצח אותו ולהביא מעט צל קריר. אני מנסה לגרש את הזבובים הרבים, החצופים, שאינם מפחדים מהמגבת שלי או ממאוורר התקרה, אבל הם שבים ונוחתים על החלות ועל הלחם החם, הטרי, המהביל בריח שמרים.

לבדי אני עומד כאן, בפתח המאפייה, ומסתכל ברחוב כשידיי תומכות בצידי גופי הגדול. זיעה ניגרת ממצחי, והסינר המלבין מקמח חגור כמו תמיד למותניי. כבר זמן רב אני עומד כאן ומחכה לבן שלי, שצריך לחזור עכשיו מהצבא. יום שישי היום, ומקומת התנורים התחתונה עולה ריח הבצק התופח, ומתערב בריח החלות הנאפות בתנור הגדול ובריח השומשום הקלוי שאני מפזר עליהן ביד רחבה. עוד מעט ייפסק קול התנור, ואנשי השכונה יפשטו על המאפייה, ינשמו מלוא ריאותיהם את הריח הטוב, המשרה סביבו ביטחון וחמימות, ובחיוך של מכרים ותיקים יבקשו שאארוז להם חלה אחת או שתיים.

הנה כבר ממהרת במורד הרחוב אחת השכנות, לחייה סמוקות ומזיעות, ובקוצר רוח של ילידות הארץ היא מדברת אליי מרחוק, עוד לפני שהגיעה לפתח החנות: "תשמע-תשמע-תשמע אדון איזידור, אני לא יכולה לעמוד בריחות המשגעים האלה. הם מקלקלים לי באופן קבוע את כל הדיאטות שלי." ועיניה צוחקות אלי בחיוך, ולפעמים היא מרצינה ואומרת לי בשקט, בקול מבויש: "תשמע, איזידור, לחלות שלך יש ריח של בית. ריח של משפחה..."

'איזידור' היא קוראת לי, ולא 'אורי' כמו שקראו לי בקיבוץ. שם, בקיבוץ,  החלפתי את השם איזידור בֶּקֶר בשם אורי ארבל, אבל בשנים האחרונות חזרתי שוב לשם הפרטי האמיתי שלי. כמובן שאת השם 'ארבל' השארתי. אולי ככה אפסיק סוף-סוף לחוש כמהגר, וארגיש שאני חלק מהארץ הזאת.

לפעמים אני חושב ש'ארבל' קרוב ללבה של אשתי הצברית יותר מ'איזידור', והיא רואה באיזידור שותף לא רצוי בחיינו, כאילו היה אישה זרה הפולשת לחיי משפחה שלווים. כן. לפעמים אני חושב שהיא מקנאה באיזידור הזר, הרחוק, שנולד שנים רבות לפני אורי ארבל, ועולמו יישאר תמיד זר ומנוכר לה.

גם עם הבן שלי יש לי עכשיו חילוקי דעות, כי הוא החליט שהחלה המתוקה שלנו היא סתם חלה פשוטה, חלה ככל החלות, ואין בה שום דבר מיוחד. איזו חוצפה! לזלזל ככה בחלה שלי?! בחלה שהצילה את חיי ואת חיי אמי?!

"מה אכפת לך, פאפא?" אומר הילד שלי, שלמד כעתודאי בבית הספר למלונאות, ובקרוב ימלאו לו עשרים וארבע שנים. "אם נוסיף לחלה שלנו צימוקים ושקדים ועוד קצת סוכר, נוכל למכור יותר חלות. מה רע? אף אחד לא יוכל לעמוד בפני החלה המשגעת הזאת!"

"לא!" אני מכריז בקול החלטי. "את החלה הזאת אסור לשנות!" 

"פאפא" הוא קורא לי, הילד שלי, ולפעמים הוא אומר: "פאפא, כשאתה תהיה זקן, ואני אנהל את המאפייה, יהיו בה לא רק לחם וחלות. אתה תראה כמה טורטים ושטרודלים נפלאים ועוגיות מכל הסוגים אני אאפה בקונדיטוריה שלי, ויהיה גם בית קפה צמוד, עם עיתונים ועם מיזוג אוויר אמיתי, ולא סתם מאוורר שמסתובב מתחת לתקרה ולא עושה שום דבר מועיל."   

"ואני? מה אני אעשה?" אני שואל.

"אתה, פאפא, תשב בצד ותנוח."

"אבל אני לא יודע לנוח. אני לא יודע איך נחים."

הוא מקמט לרגע את מצחו, ואומר בשמחה אמיתית: "אתה, פאפא, תְּלַמֵד בבית הספר למלונאות. כבר מזמן ביקש אותך המנהל שתעבוד אצלו."

זה נכון. כשנכנס בני לבית הספר למלונאות הביא למנהל חלה שלנו, והוא טעם ממנה וביקש אותי לבוא ולהדגים לפני התלמידים את דרך הכנתה. ולא רק את התלמידים הוא רוצה שאלמד אלא גם את בעלי המאפיות והקונדיטוריות שבאים אליו להשתלמויות. אבל אני נרתעתי. אני לא רגיל לדבר לפני קהל, וגם כשהייתי חבר בקיבוץ לא דיברתי באסיפות.

"אתה צריך לשמוח," אומרת אופירה, האישה שלי שלא מבינה את כעסי. "אתה צריך לשמוח שהילד שלנו רוצה להמשיך במה שאתה התחלת, שהוא רוצה להמשיך במפעל החיים שלך. הוא ילד טוב, הילד שלנו, ואחרי שיחזור מהצבא ויגמור לטייל כמו כולם בדרום אמריקה או במזרח הרחוק, יקבל עליו את עול ניהול המאפיה."

"ואני? מה אני אעשה? אצא לפנסיה מוקדמת?" אני מגחך.

"אתה תוכל לנוח קצת. מה יש? לא עבדת מספיק בחיים שלך? לא מגיעה לך קצת מנוחה?"

"מפעל החיים שלך," היא אומרת, ואני לא ידעתי שיש לי מפעל חיים... טוב. אולי היא צודקת. אני לא יודע... רציתי לבן שלי חיים אחרים, חיים יותר קלים ויותר מעניינים. הוא היה תלמיד טוב, וחשבתי שיהיה עורך דין או רופא, אבל הוא נדבק בחיידק המאפייה, וכשסיים את בית הספר התיכון ביקש ללמוד בבית הספר למלונאות לפני שירותו הצבאי.

אני זוכר שיום אחד חזר חוגג: "תשמע, פאפא," סיפר לי כאילו גילה תגלית חשובה. "אתה יודע שהשמרים הם חיות קטנות, והגז שמתפיח כל כך יפה את הבצק הוא פחמן דו- חמצני שהם פולטים בנשימה שלהם ממש כמונו?"

חייכתי. פעם, כשהייתי בחברת הנוער בקיבוץ, למדתי את זה בבית הספר. "אז מה?" עניתי. "סבתא אומרת שבמשפחה שלנו אפו לחם נפלא עוד לפני שהצרפתי הזה, לואי פסטר, ראה שמרים במיקרוסקופ." ואומנם מסורת עתיקה היא במשפחתנו – לעסוק באפיית לחם וחלות, וגם אני גדלתי בצלם של  תנורי הלחם ובאוויר ספוג ריחות של שמרים תופחים.        

עכשיו יוצאת מחדר התנורים אימי הזקנה, שכבר מלאו לה בפסח שמונים וחמש שנים והיא כפופה ושחוחה, אבל היא לא מסכימה להפסיד אפילו יום שישי אחד במאפייה. היא מחייכת אליי ואומרת בשפתנו: "אולי אתה רוצה כוס קפה, בן? החלות תפחו יופי!" ככה היא אומרת לי כל שבוע, כאילו שאנחנו לא אופים את החלות האלה כבר עשרות שנים. ותמיד בשעה הזאת, כשאני מביט בפניה הכמושות, שהקמטים החוצים אותן משקיעים במעמקיהם את עיניה הקטנות, הממצמצות מבעד לעדשות העבות של משקפיה, אני נזכר בימים הקשים ההם.

אני זוכר איך אימא שלחה אותי מחוץ לגטו כדי לקנות שמרים, כי בבית לא נותר דבר מלבד קמח וקצת שמן, והיינו מוכרחים להמשיך לאפות לחם. היה לילה כשיצאתי מהבית. מפוחד ומבוהל התגנבתי מחוץ לגטו, והספקתי להגיע לסוחר השמרים לפני שיצאה השמש, אבל בדרך חזרה נתפסתי. אני זוכר ששמעתי קולות דוברים גרמנית, והתחבאתי מאחורי שיח גבוה, אבל כשהרמתי את הראש, ראיתי בגובה העיניים את חגורת מכנסיו המבריקה של הקצין הגרמני, ואחר כך נתקלתי בפניו התפוחים, בקרחתו הגבוהה ובשפמו הגדול והבהיר. ומדוע שלא אזכור אותו? הרי גם היום אני עוד חולם עליו... וכשאני נאנק ואפילו בוכה קצת בשנתי, אופירה מתעוררת ומנערת אותי, ואחר כך היא קמה ומביאה לי כוס מים, מוחה את מצחי ואת פני במגבת לחה ואומרת: "נו, די כבר... די כבר..."

הייתי אז רק בן תשע, אבל כבר ידעתי לאפות, כי אבא נהרג בתחילת המלחמה, ואני עזרתי לאימא לאפות לחם במאפייה שלנו. אני זוכר שאהבתי לשבת איתה שם, על-יד התנור הגדול, וללמוד ממנה איך אופים. ריח טוב עלה מהבצק התופח, וציפוי החלה הבהיק מול שמש החורף, שקרניה הציצו מהחלון ונשברו על גרגרי השומשום והפרג.

אימא התעקשה שאני צריך לשנן בעל-פה את רשימת החומרים: "אל תשכח, בן: חמישים גרם שמרים, ביצה אחת, ארבע  כוסות קמח, מעט שמן, ומים רק כמה שהקמח לוקח. כן, ילד שלי, רק כמה שהקמח רוצה, כי הקמח יודע הכי טוב מה שטוב בשבילו... ואל תשכח להוסיף  מלח וקצת סוכר, כי הם קובעים את הטעם."

"אני לא צריך לזכור, אימא, אני כבר גדול ואני יכול לרשום את זה."

"חס וחלילה!" קראה אימא ופניה החווירו. "חס וחלילה! זה סוד של המשפחה שלנו כבר המון שנים! ומה אם ייפול הפתק בידי זרים? ואם ייפול, חלילה, בידי הגרמנים?"

באותו יום, כשנתפסתי, בעט בי הגרמני במגפיו החומים, הגבוהים, ושאל: "לאן הלכת, ילד? מי שלח אותך?"

"אף אחד לא שלח אותי. בעצמי הלכתי. הלכתי להשיג שמרים."

הוא היכה  במצחי ולרגע חשכו עיניי. "אני יודע לאפות!" צעקתי בניסיון נואש להינצל. "אני האופה הכי טוב בגטו! כל אחד יודע את זה! אימא שלי לימדה אותי! אף אחד לא יודע לאפות חלות מתוקות כמו שלנו!"

 חברו התקרב ולחש דבר מה באוזנו. הם דיברו גרמנית, והבנתי את רוב דבריהם, כי שפתם הצטלצלה באוזני כמו יידיש מקולקלת.

"איפה אתה גר, ילד?" שאל הגרמני השני, זה שעדיין לא היכה אותי.

"אני גר מעל המאפייה," עניתי, ומיד התחרטתי, כי חששתי שהם ילכו לביתנו ויאסרו גם את אימא. 

הם באו איתי הביתה, ולקחו אותי ואת אימא למחנה הנורא ההוא. ארבע שנים חיינו שם, אני ואימא. כל חברינו וקרובינו ובני משפחותיהם נעלמו, משלוחי אדם באו והלכו, רבבות מתו ברעב, במגיפות ובתנורים, ורק אני ואימי נשארנו כדי לאפות את הלחם שלנו. הם ניסו פעם, הנאצים הארורים, יימח שמם וזכרם, לאפות אותו בעצמם, אבל אימא "שכחה" להזכיר להם שצריך להכניס בבצק מעט מלח והפחיתה בכמות הסוכר והשמרים, ולכן לחמם לא תפח יפה, ולמורת רוחם נאלצו המנוולים להשאיר אותנו בחיים. אלפים מתו ברעב, והגרמנים וכלביהם האיומים וחתולותיהם המפונקות טבלו את לחמנו בחלב ואכלו ממנו עד להתפקע. גם עלינו אסרו לטעום מהלחם הטוב, ורק לפעמים, כשהעלים הטבח הגרמני עין, הצלחנו לגנוב מעט בצק או לחמנייה קטנה, להחביא אותם בכיסים או לבלוע אותם במהירות.

ועכשיו בא הבן שלי וטוען שהחלה שלנו היא חלה פשוטה!  איזו חוצפה!

הנה הוא! הילד שלי!

מרחוק אני רואה את בני. הוא מתקרב אלי בצעדים שמחים, מנופף לי בידו, וחיוך טוב מאיר את פניו השזופים ואת עיניו הצוחקות. הוא בן יחיד, והיה יכול לשרת סמוך לבית, אבל עכשיו מתנוססת על ראשו כומתה אדומה של צנחנים, וקול צעדיו בנעלי הקרב הגבוהות מהדהד ברחוב. בכוח, בתקיפות ובעקשנות הכריח אותי ואת אימו לחתום שישרת שירות קרבי. "אני לא אהיה סתם ג'ובניק!" צעק, ולא הועילו הטענות והתחנונים שהשמענו באוזניו. עכשיו הוא מדבר על טיול לדרום אמריקה, ואני חרד ודואג ומתגעגע אליו עוד לפני שיצא לדרך.

הוא אוהב אותי, הבן שלי. אפשר ממש לראות את האהבה שלו כשמסתכלים לו בעיניים, וכמו תמיד גם עכשיו אני מצטער שאלוהים נתן לנו רק בן אחד. מה יש?! למה הוא לא נתן לי גם בת או עוד בן?! בקמצנות רבה הוא מתנהג אתי, האלוהים הזה!

"אהלן, פאפא, יש לי חופשה ארוכה, חופשת שחרור," הוא מכריז, ומחבק את כתפיי כאילו אני חבר שלו ולא אביו המזדקן.

כבר חלפו שלוש שנים מיום שהתגייס? איך שהזמן רץ!

אני מכניס אותו לחדר הפנימי, מושיב אותו ליד המאוורר, ומוזג לו כוס מיץ. אחר כך אני חותך בשבילו פרוסה עבה מהחלה הטרייה, ומסתכל בו כשהוא קורע את בשרה, מכניס את פיסותיה בצחוק מבודח לפיו, ומקנח  בכוס מיץ נוספת. לרגע הוא חדל להיות הילד הקטן שלי, וזרות שאינה מוכרת לי עומדת בינינו כשהוא חוזר שוב לוויכוח הישן: "תשמע, פאפא, אני בכל זאת חושב שבשבוע הבא ננסה להכניס לחלה שלנו קצת צימוקים ושקדים. ככה היא תעמוד בתקן של 'מיני מאפה מובחרים', ונוכל להרוויח יותר כסף. אני מקווה שאתה לא כועס, נכון?"

אבל אני כן כועס. אני כועס מאוד. "זאת כבר לא תהיה החלה שלי!" אני טוען בעקשנות ואינני רוצה לוותר. אינני יכול לוותר.

"אז מה? זאת תהיה חלה טובה, חלה מצוינת! וחוץ מזה, פאפא, אל תשכח שצריך להתחדש, צריך ללכת עם הזמן, ואם אתה רוצה שאמשיך לעבוד אתך במאפייה, תצטרך לוותר לי לפעמים. נמאס לי לאפות תמיד את החלה הרגילה."

 אני מסתכל בו, בילד שלי, ואחר כך מפנה ממנו את מבטי כדי שלא יראה בהן את הכעס והרוגז שצצו בי פתאום בלי הזמנה. אבל לא רק כעס יש בי עכשיו. גם גאווה יש בי וגם תחושה של סיום תקופה חשובה, כי אני יודע שאצטרך לפנות לו את מקומי. הרי לא אלחם בבן שלי! אבל כבר אני חש בקצות אצבעותיי את געגועיהן לחמוקי הבצק הרך, התופח, השנהבי, המדיף ריח שמרים תוססים, ואני לא יודע מה אעשה בחופש הזה שהבן שלי כופה עלי בלי לשאול לדעתי.

אחר כך אני נרגע קצת, וחושב לי שאולי כאשר הבן יתחיל לעבוד במאפייה, אקבל את ההזמנה של מנהל בית הספר למלונאות ואלמֵד שם, כי מוכרחים לשמור את המתכון העתיק שלנו לדורות הבאים.

* * *

שמואל יריב

שָׁלוֹש לְוָיוֹת

כְּשֶׁאַבָּא בָּא לְפֶתַח-תִּקְוָה, בִּימֵי הָאִמְפֶּרְיָה-הַטּוּרְקִית

הַכֹּל הָיָה שָׁם מְעַט,

מְעַט תּוֹשָׁבִים, מְעַט עֵצִים וּמְעַט בָּתִים-קְטַנִּים.   

אֲבָל הָיוּ שָׁם הַרְבֵּה צִפּוֹרִים שֶׁהִתְעוֹפְפוּ לְכָאן וּלְכָאן,

וְנַפְשׁוֹ שֶׁל אַבָּא נִקְשְׁרָה לַצִּפּוֹרִים וּלְזִמְרָתָן.  

בַּחֲצֵרוֹ-הַגְּדוֹלָה הָיוּ בַּיִת-קָטָן וְרֶפֶת-פָּרוֹת וְשָׁמַיִם מֵעַל.

בָּעֶרֶב נָהַג לִשְׁרֹק לַצִּפּוֹרִים,

וּכְשֶׁאֵלֶּה הִנִּיחוּ רַגְלֵיהֶן עַל הַקַּרְקַע סְבִיבוֹ

פּוֹרֵר פְּרוּסוֹת שֶׁל עוּגָה וּבֵינֵיהֶן פִּזֵּר פֵּרוּרֶיהָ.

אַבָּא הֵבִין אֶת מַרְבִּית הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל צִפּוֹרֵי-הֶחָצֵר

וְהֵן שָׁפְכוּ כְּאֵבֵיהֶן בְּפָנָיו וְגִלּוּ לוֹ אֵימֵי-לִבּוֹתֵיהֶן.

בֵּינְתַיִם הִתַּמְּרוּ הָעֵצִים שֶׁאַבָּא נָטַע בֶּחָצֵר,

הַצִּפּוֹרִים פָּרוּ וְרָבוּ בֵּין עַנְפֵיהֶם  

וְהָיְתָה מִלְחָמָה וְהַבְּרִיטִים כָּבְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ. 

חָלְפוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה, הַפָּרוֹת-נִמְכְּרוּ וְהָרֶפֶת-חֻסְּלָה

וְאָז אִמָּא פִּלְּסָה אֶת דַּרְכָּהּ לְפֶתַח-תִּקְוָה.  

אַבָּא לִמְּדָהּ לֶאֱהֹב אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל,

אֶת הֶחָצֵר-הַגְּדוֹלָה, אֶת הַצִּפּוֹרִים וְאוֹתוֹ

וְנוֹלַדְנוּ אֲחוֹתִי וַאֲנִי.

בְּכָל עֵת, לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְנוּ אֶת אֲרוּחוֹתֵינוּ,

אִמָא הֵסִירָה אֶת הַמַּפָּה מֵהַשֻּׁלְחָן    

וְנָשְׂאָה אוֹתָה לַמִּרְפֶּסֶת הַפּוֹנָה לֶחָצֵר.

שָׁם נִעֲרָה אֶת הַמַּפָּה לְסַפֵּק-פֵּרוּרִים לַצִּפּוֹרִים.

אִמָא לֹא הִצְלִיחָה לְהָבִין אַף לֹא אַחַת מִלְּשׁוֹנוֹת-הַצִּפּוֹרִים

וְלֹא הִקְשִׁיבָה לְרַחֲשֵׁי-לִבּוֹתֵיהֶן.

וּבְכָל זאׁת הֵן אֲהָבוּהָ וּבְכָל יוֹם לָהּ הִמְתִּינוּ לְיַד הַמִּרְפֶּסֶת.

בֶּן י"ב הָיִיתִי כְּשֶׁבְּבֵית-הַחוֹלִים נִגְדְּעוּ חַיָּיו שֶׁל אָבִי.

גּוּפָתוֹ הוּבְאָה לְבֵיתֵנוּ,

הֻנְחָה עַל רִצְפָּה וּבְלוֹקִים שֶׁל קֶרַח הֻצְמְדוּ לָהּ.  

כָּל הַלַּיְלָה וּלְמָחֳרָת עַד אַחַר-הַצָּהֳרַיִם

כְּשֶׁיָּצָאנוּ לְלַוּוֹתוֹ לִקְבוּרָה,

הִצְטָרַפְתִּי לְמִנְיָן שֶׁל זְקֵנִים שֶׁיָּשְׁבוּ מִסָּבִיב לַגּוּפָה,

מִלְמְלוּ פִּרְקֵי-תְּהִלִּים.

אַבָּא הָיָה דְּמוּת מֻכֶּרֶת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הַקְּטַנָּה,

בִּימֵי הַמַּנְדָּט-הַבְּרִיטִי,

וְרַבִּים מֵרָאשֵׁי-הַיִּשּׁוּב הִגִּיעוּ לְהַסְפִּידוֹ

בְּצֵל-הָעֵצִים שֶׁבַּחֲצַר-הַבַּיִת.

לְוָיָה עֲנָקִית.

בְּנֵי-מִשְׁפָּחָה, תַּלְמִידִים, וּמַעֲרִיצִים שֶׁל כְּתָבָיו מִכָּל חֶלְקֵי הָאָרֶץ

הִתְנַהֲלוּ בִּכְבֵדוּת מֵהֶחָצֵר לְבֵית-הַקְּבָרוֹת שֶׁל הַמּוֹשָׁבָה.

וַאֲנִי עִם כָּל אֵלֶּה, צָמוּד לָאֲלוּנְקָה שֶׁעָלֶיהָ הֻנְּחָה גּוּפָתוֹ.

לְיַד כָּל בֵּית-כְּנֶסֶת עָצַר-הַמַּסָּע

וּבִבְכִי זוֹחֵל עַל פָּנַי קָרָאתִי קַדִּישׁ.

הַמּוֹשָׁבָה כֻּלָּהּ הִתְאַבְּלָה

וּבָרְחוֹבוֹת בָּם צָעַדְנוּ, הָיוּ סְגוּרוֹת הַחֲנֻיּוֹת.

מִשֶּׁחָלַפְנוּ עַל כָּל בָּתֵּי-הַמּוֹשָׁבָה,

הִמְשַׁכְנוּ לִצְעֹד בַּשְּׁבִיל שֶׁבֵּין פַּרְדֵּסִים.

וְנִדְמֶה שֶׁרָאִיתִי אֶת עֲצֵי-הֶהָדָר אֲבֵלִים וּשְׁחוֹחִים.

בְּכָל הַמַּסָּע הָאָרֹךְ הַזֶּה לִוּוּנוּ צִפּוֹרִים-מְעוֹפְפוֹת.

וְאַף שֶׁהֵן עָפוּ בַּמְּרוֹמִים, שָׁמַעְתִּי קִינוֹת שֶׁנָּשְׂאוּ,

שֶׁנִּתְעַרְבְּבוּ בְּקוֹלוֹת-הַקַּדִּישׁ שֶׁזָּעַקְתִי.

רַבִּים הַגְּבָרִים שֶׁבִּקְּשׁוּ אֶת יָדָהּ שֶׁל אִמִּי לְאַחַר מוֹת-אִישָׁהּ,

אַךְ הִיא לֹא הִתְכַּוְּנָה לְהָצֵל אֶת חַיַּי וְחַיֵּי-אֲחוֹתִי עִם אַבָּא חָדָשׁ.

בֵּינְתַיִם הָיוּ מִלְחָמוֹת, הַבְּרִיטִים סֻלְּקוּ מִן הָאָרֶץ,

פֶּתַח-תִּקְוָה זָכְתָה לִתְנוּפָה בְּפִתּוּחַ.

הַיְּלָדִים הִתְבַּגְּרוּ, הִסְתַּלְּקוּ מֵהַבַּיִת,

הֶחָצֵר נִמְכְּרָה לְקַבְּלָן וְאִמִּי הִשְׁתַּכְּנָה בְּבֵית-דִּירוֹת.

ל"ו שָׁנִים לְאַחַר מוֹת אָבִי,

הַמָּוֶת מָצָא אֶת אִמִּי בְּבֵית-הַחוֹלִים.

אֶת גּוּפָתָהּ לֹא הֵבֵאנוּ הַבַּיְתָה.

נִשְׁאֲרָה כָּל הַלַּיְלָה בַּחֲדַר-הַמֵּתִים.

כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה אָהֲבוּ אֶת אִמָּא

וּבַצָּהֳרַיִם הִגִּיעוּ עִם מְכוֹנִיּוֹתֵיהֶם לְלַוּוֹתָהּ בְּדַרְכָּהּ-הָאַחֲרוֹנָה.

דִּירָתָהּ הָיְתָה קְטַנָּה מֵהָכִיל אֶת כֻּלָּם

וְנֶאֱלַצְנוּ לְהִתְאַסֵּף בָּרְחוֹב לְיַד פֶּתַח-הַבַּיִת,

וּמִשָּׁם יָצְאָה הַלְּוָיָה.

לֹא צָעַדְתִּי.

נָסַעְתִּי בִּמְכוֹנִית-וָאן וּבָהּ אֲלוּנְקָה שֶׁעָלֶיהָ אִמָּא הֻנְּחָה.

לְיַד כָּל בֵּית-כְּנֶסֶת עָצַר הַוָּאן וְיָרַדְתִּי לוֹמַר הַקַּדִּישׁ. 

זְמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, פֶּתַח-תִּקְוָה שֶׁאַבָּא הִכִּיר כְּמוֹשָׁבָה-שְׁלֵוָה,

צָמְחָה לְעִיר וְהַמִּסְחָר לֹא שָׁבַת אַף בִּזְמַן-הַלְּוָיָה. 

בָּרְחוֹבוֹת בָּם עָבְרוּ הַמְּלַוִּים בִּמְכוֹנִיּוֹתֵיהֶם

נוֹתְרוּ חֲנֻיּוֹת-פְּתוּחוֹת וְקוֹנִים נִכְנְסוּ וְיָצְאוּ.

בְּכָל מַסַּע-הַבִּעוּתִים הַזֶּה לִוּוּנוּ צִפּוֹרִים-מְעוֹפְפוֹת.

וְגַם שֶׁהָיוּ בַּמְּרוֹמִים וְאָנֹכִי בַּמְּכוֹנִית,

שְׁמַעְתִּין מְקוֹנְנוֹת עַל אִמָּא.

ל' שָׁנִים חָלְפוּ וְהַמָּוֶת שֶׁשָּׁב אֵלֵינוּ, אֶת אֲחוֹתִי הוּא חָטַף.

גַּם גּוּפָתָהּ נִשְׁאֲרָה כָּל הַלַּיְלָה בַּחֲדַר-הַמֵּתִים שֶׁל בֵּית-הַחוֹלִים.

מִזֶּה זְמַן שֶׁפֶּתַח-תִּקְוָה נִפְרְדָה

מִכָּל פַּרְדֵּסֶיהָ וּמֵחַצְרוֹת-הַבָּתִּים-הַקְּטַנִּים

וְעַל גִּזְעֵי-הָעֵצִים הַכְּרוּתִים וְחָרְבוֹת-הַבָּתִּים הַקְּטַנִּים

נִבְנוּ מִגְדְּלֵי-דִּירוֹת מְפֹאָרוֹת.

הַמִּסְחָר תָּפַח,

הַכְּבִישִׁים הָפְכוּ לְסוֹאֲנִים וּמַבְחִילִים, 

וְלַהֲמוֹנִים שֶׁבָּאוּ לְלַוּוֹת אֶת אֲחוֹתִי בְּדַרְכָּהּ הָאַחֲרוֹנָה

כְּבָר לֹא נִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַהֵל בָּרְחוֹב לְיַד בֵּית-הַדִּירוֹת שֶׁבּוֹ גָּרָה.

בַּכְּנִיסָה לְבֵית-הַקְּבָרוֹת שֶׁל פֶּתַח-תִּקְוָה נִבְנָה בֵּית-לְוָיוֹת מְפֹאָר.

שָׁם הִתְכַּנְּסוּ הַמְּלַוִּים הָרַבִּים שֶׁהִגִּיעוּ מִכָּל קְצוֹת-הָאָרֶץ

וְשָׁם גַּם נִשְּׂאוּ דִּבְרֵי-הַהֶסְפֵּד וּשְׁנֵי הַבָּנִים שָׁם אָמְרוּ הַקַּדִּישׁ.

הַמַּסָּע הַקָּצָר מִבֵּית-הַלְּוָיוֹת אֶל הַקֶּבֶר הַטָּרִי

הִתְנַהֵל לְלֹא צִפּוֹרִים בַּשָּׁמַיִם.

הִשְׁתַּנּוּ הַזְּמַנִּים.

כַּנִּרְאֶה שֶׁגַּם צִפּוֹרִים הִשְׁתַּנּוּ.

אַבָּא שֶׁהֵבִין אֶת לְשׁוֹנוֹתֵיהֶן

יִתָּכֵן וְיָכֹל הָיָה לְבָרֵר מַה הִשְׁתַּנָּה.

אֲבָל מִי אֲנַחְנוּ שֶׁנוּכַל לְבָרֵר?

שמואל יריב (שטרייט), בן פתח תקווה, הוא בנו של הסופר, המסאי והמחנך שלום שטרייט ז"ל. שמואל [מולי] הוא אחיה הצעיר של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל ז"ל, שבילדותה כונתה גם בשם שוּעה או שוע.

אימו של שמואל, שרלוטה (לוטה) ז"ל, היתה ידידה של אסתר ראב. על קשריה של אסתר עם משפחת שלום שטרייט ראה ב"ימים של לענה ודבש".

הפואמה לקוחה מתוך ספר שיריו החדש של שמואל יריב "חמש-עשרה שנות שירה" בהוצאת עלמון-ענתות, ירושלים 2015. כתובתו: מעלה בנימין 32, עלמון-ענתות 9062000.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 3

יומיים לא צילצל ומירה התייסרה ובזה לעצמה והחליטה כי מעתה ואילך לא תשכח לקחת גלולת מדי חודש-בחודשו אך עם זאת לא תניח לו לגעת שנית בגופה. על כל פנים, לא בקלות כזאת, המזמינה לעצמה אכזבה.

היו לה ויכוחים ממושכים בטלפון עם איה. היא האשימה את איה בהתנהגות של רמי, אך התביישה לספר לה מה באמת קרה ביניהם. איה לא הבינה, או עשתה עצמה כלא-מבינה –

"אם בחור לא מטלפן יומיים בדיוק אחרי שאכל, ודי במקרה, צהריים אצל בחורה – אז העולם צריך להתהפך? אולי רמי צריך גם לשלוח לך זר פרחים?"

"פרחים לא. אבל מה הוא חושב, שאצלי מסעדה, בית-מלון?"

"מה יש, מִַמִינְיוּ, ישנת איתו?" איה היכנאית.

"לא. אבל אני מוכרחה לדעת מה הוא חושב לעצמו?"

"אני משביעה אותך, מירל'ה, שלא תעיזי לטלפן אליו. תתאזרי בסבלנות, כמו שאומרים, ותחכי."

"למה? למה? למה אני צריכה לחכות כמו טיפשה ורק לאדון רמי הנחצץ הזה מותר להרים אליי טלפון מתי שיתחשק לו?"

"כדי שלא ירגיש שאת מעוניינת בו כל כך. את מעוניינת?"

"ואם אני מעוניינת זה יעזור לי?"

*

וביום השלישי, בערב, לא התאפקה וטילפנה אליו.

"הלו רמי? זאת מירה."

הוא נשמע טבעי, כאילו לפני שעה עזב את דירתה. וכמו היה בחורה  המצפה מצידה לקריאה טלפונית ממחזרה החדש כדי לדעת שמצאה חן בעיניו.

"מירה! שלום, מה שלומך? בדיוק חשבתי עלייך."

"מה קרה – אתה  חולה?"

"לא. תפסיקי. אני באמת, באמת נורא שמח שצלצלת. רציתי בדיוק להזמין אותך הערב, לקולנוע."

"תודה. לאיזה סרט?"

"ב'פאר'."

"אתה לא חושב שהיית צריך לטלפן קודם! אולי אני עסוקה?"

"אוי, מירה, אל תהיי פורמאלית כזאת... בואי נאמר שזה בסך-הכול סרט..."

*

כעבור שעה בא ברגל. בסנדלי-העץ. במכנסיים ארוכים שהדגישו את נמיכות-קומתו. אם היא תנעל סנדלים על עקב גבוה, תגבה ממנו. האם טוב עשתה שנענתה להזמנתו? איה היתה כבר מעמידה אותו במקומו. מצד שני, אם היתה יושבת עוד ערב אחד לבדה בבית – היתה משתגעת. מאה אחוז. הספר של עמליה כהנא-כרמון היה אמנם נפלא. כל שורה בו הלמה את מצבה. צבטה בליבה. ועם זאת לא היתה מסוגלת לקרוא בו יותר מעמוד אחד ברציפות, והדבר הרגיז אותה, כי נדמה היה לה שבתוך תהפוכותיה, ובאהבה שהחלה מלבלבת בה כלפי רמי, היא מיטמטמת והולכת, עד שאינה מסוגלת אפילו לקרוא עמוד אחד ביום של ספר עברי מקורי.

עוד בהיותו בפתח הניח רמי יד על כתפה בחביבות ובהרגשת בעלות. ריסי הדבש-הכהה ליטפו אותה במבט מצועף. האם בגללם התאהבה בו? – עתה היתה אסירת-תודה לו על שהם עדיין עימו. שלא טעתה. איה היתה ודאי אומרת לה – "שוב התאהבת בחלומות שלך, טיפשה, אין גבר-פלסטלינה. אף פעם לא תוכלי לעצב אותם מחדש. הם תמיד יישארו קצת דפוקים מפני שכך האימהות הפולניות שלהם גידלו אותם." אך היא ודאי מקנאה. אפשר לשנות את רמי. הוא לא נמושה. עובדה שבא.

"אז תשמעי, בקיצור. באתי ברגל. כרטיסים – יש. ה'סימקה' במוסך. ואני מתנצל מראש שבגלל הבחינות לא אוכל להישאר לישון אצלך..."

נקש בכפכפיו, גרר עצמו, חיבק נגח ונשק ללא הבחנה מיוחדת בפרטים.

"מִירוּשׁ..."

ובטרם הבינה מה ביקש לרמוז בדבריו, תפס בה באותה מקצועיות של מורה-לשחייה והשכיב אותה על ספתה.

"בואי, קוראים לזה 'קְוויקִי'..."

היא היתה כנדהמת. האם הוא חצוף? סתם טיפש וגס-נפש. או שהוא באמת מתאווה לה עד כדי כך? ואולי מיתמם? – מירוּש! – היתה לה הרגשה עמומה שהוא מפעיל עליה סחטנות, דווקא לפני הסרט. כדי שלא תוכל לסרב לו. היא היתה נירגשת וקרה. ליבה פירפר ואבריה קפאו כאילו שיתוק אחז בה. רמי לא הרגיש בדבר ופרע את בגדיה בקוצר-רוח וכילה בה מעשיו מהר והכאיב. ולאחר שהסתיים הכול, מוצלח פחות מן הפעם הראשונה, הואיל לומר:

"את גם פריג'ידית או משהו כזה? תגידי, יש לך בעיות?"

"מה זה גם?" שאלה, כשהיא מכסה את רגליה הרזות מפניו. זאת הפעם כבר היתה אצל קוסמטיקאית (בקושי השיגה תור. ממש השפילה את עצמה) והורידה שערות, אך נשל העור הלבנבן, שנקלף מן השיזוף של שבת, כיער את בשרה.

"מה זה גם?"

קולה נעשה קצת היסטרי ומזדמזם בה, כסטירת-לחי שטרם הונחתה.

"לא חשוב..." הורגש שהתבלבל. אולי גם נבהל.

"לא חשוב, מה? רצית להגיד – לא די שאת לא יפה, את גם לא יודעת להזדיין?"

"מה איתך?" נשמע מזועזע. "מי לימד אותך לדבר כך?"

"התלמידים שלי." ענתה ביובש.

זה היה רגע מכריע. כאילו הכול נתון על כף המאזניים. כשני מתגוששים בזירה במצב של שיוויון גמור. לא נותר אלא לצפות זה לטעותו של זה. וכתמי-זרעו עדיין לחים על ירכיה. גיבור גדול! ועוד עליה להספיק לרחוץ עצמה, להתאפר מעט ולהתלבש לקראת הסרט. ופתאום היה עיקר המאבק – מי ישתוק זמן רב יותר ומי יישבר ראשון ויפתח את פיו. אפילו נאחר את הסרט, אמרה לעצמה, והיא כה אהבה את סרטוני הפרסומת וה"בקרוב", ולא היתה בסרט חודשים ארוכים – אפילו, אפילו ואפילו – אני אשתוק.

כל זה נמשך אולי פחות משחשבה. וכשפתח פיו, אמר ביהירות:

"את חושבת אולי שאני לא בסדר?"

"זה קורה להרבה גברים." אמרה. "אתה מרבה לאונן?"

הוא התבלבל. הסמיק.

"את משוגעת או מה?" אמר, "אצלי... אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד... כל כדור – זוכה..."

ופרץ בצחוק נבוב.

"סתם התלוצצתי," אמרה, שומרת לעצמה את ניצחונה הקט אל פליטתו המוקדמת, ואינה חשה שדווקא בחולשתו כבל אותה אליו כפליים; לאחר שלא הצליח להעמידה במצב של תלמידה ונבחנת, נעשה הוא, מסכן, תלמיד שלה. עכשיו, אם תסרב לו בשלישית, יהא זה כאילו דחתה בעל-מום. והיטב ידע שלא תעשה זאת.

"או.קי. מירוּשׁ..."

התבונן בה כתינוק שסרח, והצליח בכל זאת לזכות במבוקשו.

"מתלבשים?"

איה היתה אומרת לו – שק בתחת, או – שום מירוּש-שׁמִירוּש, דחוף את הכרטיסים שלך אתה יודע לאן...

"נו מִירוּשׁ, באמת, אל תהיי לי מין פמיניסטית שכזאת..."

הלכו לקולנוע. הניח כף-ידו על כפה, ברישול. לא התבונן לעברה, כחושש שמא יחמיץ משהו מן הסרט. אחר כך ליווה אותה עד לפתח ביתה. בחיפזון נשק לה, והסתלק.

*

למחרת לפנות-ערב קפצה מירה אל איה להחזיר את בגד-הים ובהזדמנות זו לעשות הערכת-מצב. מה הוא חושב לו, ה"קוויקי" הזה? – מצד שני, אולי בפעם הזו הצליחה? פעמיים בא בארבעה ימים. דבר כזה מזמן לא קרה לה. ממש הוללות. וכך הופיעה, עייפה מעט, שזופה, וכולה חגיגיות אצורה, כמנצחת. הפעם אצלה מתרחשים דברים.

איה היתה כרגיל – חביבה, שושבינית, שותפה-לסוד, שערה השחור שופע. עיניה הירוקות תאבות-חיים, כמבקשות לבלוע עולם ומלואו. בחורה מנוסה וטיפשה, פחזנית ורבת-עורמה, שופעת-מיניות ויכנאית, פטפטנית ובעלת-תושייה, מנבלת-פיה ונותרת טרייה תמיד, ורעננה. טובת-לב וקנאתנית, וכולה תמורות וקפיצות שמשובבות את הלב ונסלחות לה כהרף-עין. ראובן ברנע, אחד מידידיה, שהכיר גם את מירה, היה אומר שכל מה שעובר על איה – רואים אחר-כך, על מירה.

[ראובן ברנע היה שם-עט של הסופר אהוד בן עזר לצורך כתיבת חלק מביקורות הספרים שפירסם. הוא היה למשל הראשון שכתב ביקורת על הרומאן הראשון של בן-מושבתו יהושע קנז "אחרי החגים" – בדו-שבועון "מן היסוד" בשנת 1964, ביקורת מאוד חיובית.  – אב"ע].

דירתה בת שלושת החדרים של איה היתה נאה ומטופחת מזו של מירה, לא משום שאיה היתה בחורה מסודרת יותר, אלא משום שאימה היתה באה פעם בשבוע ומסדרת ומנקה לה היטב את דירתה. היו שם וילונות כבדים. מקרר-ענק במיטבח. תמונות-שמן סוריאליסטיות של צייר מקומי, לא ידוע במיוחד, וכמה הדפסים של ברגנר, גוטמן ופינס. רהיטים בגוון חום-כהה עמוק, בסגנון קלאסי-כלשהו, משוחזר, של שוק-הפישפשים, וריפוד-קטיפה חדש, בגווני אדום-קוניאק וירוק-זית. והרבה חפצי-חן מסוגים שונים, עתיקים, שהביאה מבית-הוריה.

מירה קיצרה את סיפורה במקומות אחדים, והאריכה באחרים בלוויית תנועות-ידיים אחדות:

"אמרתי לעצמי, אפילו נאחר את הסרט, ולא הייתי בסרט אני-לא-יודעת כמה זמן, אפילו, אפילו,  ואפילו – "

"ומה קרה אז?" צחקה איה, גרוייה לשמוע.

"הוא אמר," חיקתה מירה את קולו העבה והיהיר של רמי. "טוב אז... את חושבת אולי שאני לא בסדר?"

שתיהן צחקו.

"ומה ענית לו?"

מירה ממש נחנקה מצחוק: "אמרתי: 'זה קורה להרבה גברים. אתה מרבה לאונן?'"

"בחייך!"

צחוקן נעשה קצת היסטרי. איה טפחה על כתפה של מירה, ורגע אף נעצה בזרועה את ציפורניה האדומות, החזקות. ומירה נרתעה-קמעה, בסלידה, והמשיכה –

"ואז הוא התבלבל ואמר," חיקתה את קולו, "'או.קַי. את משוגעת או מה? אצלי... אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד. כל כדור – זוכה.'"

"'חבל על כל טיפה...'"

"'כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים...'"

"'כמו שסבתא שלי היתה אומרת...'"

"'בואי נאמר – '"

"'כמו שאומרים – '"

"'ככה זה בחיים... '"

"יַעַנִי!'"

חזרו שתיהן על דברי רמי, צוחקות בדמעות, כיוצאת מדעתן.

"איזה שמוק! להשכיב אותך בדיוק כשאת כבר לבושה ומוכנה לצאת. רמי קדומי. כן. זה בהחלט מתאים לו."

מירה הרצינה לרגע והתבוננה באיה בחשד.

"ואז הראית לו את הדלת..." המשיכה איה לצחוק. "מי שעושה בחוץ – החוצה!"

"לא. דווקא הלכנו לקולנוע והיה נחמד מאוד."

"יופי, מַמִינְיוּ. הלוואי שתצליחי. תשתדלי רק להיות יותר איטית איתו,  לא צריך למהר כל-כך, שלא יחשוב לו, את יודעת מה – "

שוב צחקו אלא שהפעם היה צחוקן יבש-קמעה ובלב-ולב. ונפלה שתיקה.

"הלוואי והייתי יודעת אם הצלחתי או לא."

"אמרתי לך, אל תמהרי. ראובן אומר תמיד: 'החיפזון הוא מהשטן.' תני לזמן לעשות את שלו. עוד לא ראיתי גבר שבא אל בחורה פעמיים ולא הופיע גם פעם שלישית."

*

וכאשר טילפנה מירה אל רמי לאחר כמה ימים והזמינה אותו ואת איה לארוחת-ערב אצלה, כבר היה הדבר כאילו חנכה את היכרותם באופן רשמי. מירה הציעה להזמין גם את ראובן ברנע אבל איה סירבה. איה הרבתה להתלוצץ בנוכחותם והתייחסה אליהם כאל זוג.

"יופי אצלכם. מה אתם חושבים לעשות בחופש הגדול? נוסעים לאיזה מקום? שמעתי שאפשר עשות חיים משוגעים בכפר-הנופש הצרפתי באכזיב."

היא הירבתה לאכול דבש. השתמשה הרבה במילה – אתם. רמי הביא נקניק סאלאמי פולני, תוצרת-הארץ. גם על כך צחקו, ואכלו נקניק מטוגן בחביתה. עיניה של מירה נצצו. היא חשה כחוגגת ביום אירוסיה. נידמה היה לה אפילו שאיה מקנאה בה. אצל איה היו העניינים האלה מצד אחד פשוטים ומצד אחר מסובכים יותר.

איה לא הסכימה בשום פנים שילוו אותה, וחזרה באוטובוס האחרון לרמת-אביב. אותו לילה נשאר רמי לישון אצל מירה.

*

מירה איבדה את בתוליה בדימונה, על מיטת-סוכנות, כשהיתה שם מורה מטעם הצבא. קותי, המדריך של "הנוער-העובד", אהב אז את חברתה המורה שגרה עימה  בדירה, אביבה, וזו היתה חומקת אליו בלילות, ולפעמים מטיילת איתו בסביבה ואוספת צמחים ואבנים וחרסים.

באמצע השנה העבירו את אביבה ללמד ביישוב-עולים אחר. עוד באותו לילה מירה, שנותרה לבדה בדירה ולפתע התגלתה בפני קותי באור חדש, הניחה לו לבוא אליה ולפרוק בה את כל צער אהבתו הנכזבת. הוא אהב בה את אביבה והיא אהבה בו את יכולתו לאהוב את אביבה, וקיוותה...

באמצע הלילה, בעודם מתמזמזים, נפלו עליהם פשפשים מהתקרה. זה היה נורא. למחרת היה צריך לשפוך היטב נפט בכל פינות הדירה וסדקיה, ולהוציא את המיטות והמזרונים לשמש. כתמים אדומים עלו בגוף. אך קותי המדריך לא אמר נואש ובלילה-שאחרי חזר ובא למיטתה. מתגרד וממזמז. הריח העז של הנפט עמד בדירה ודבק גם בקוצים ובחרסים שהשאירה אחריה אביבה. גם כשנגעת במזרון, בשמיכה ובסדין היה נדמה לך שהם ספוגים בנפט שמנוני. אך מירה היתה מאושרת כי מזה יום תמים ראתה בקותי המדריך את החבר-הקבוע שלה ואף הכינה לו ארוחת-ערב עם מימרח אבוקדו בלימון ומלח. וכשהפשיט אותה סוף-סוף (את החזייה לא הרשתה לו) וחדר לתוכה, התגברה על הכאב ושאלה אותו –  נהנית? נהנית? – מבלי להבין על מה היא מדברת, אלא שכך קראה בספרים והיתה בטוחה כי מה שקרה ביניהם הוא שיא האושר והסיפוק המיני, ובדיעה זו החזיקה עוד כמה שנים, עד שפגשה את רמי, שנעשה החבר-הקבוע הראשון שלה, כי קותי פוטר ועזב את דימונה אחרי שבועיים לאחר שהתברר כי היה פותח את צריף "הנוער-העובד" רק פעם אחת בשבוע, לשעה, ובשאר הזמן שוכב על מיטתו וקורא ספרים או חולם על אביבה.

*

לאחר שבועות אחדים נרגע רמי והתמעטו סיפוריו על הצלחות אצל בחורות אחרות. התברר שהוא לא אימפוטנט והיא אינה פריג'ידית. באותן פעמים בודדות בהן באה מירה על סיפוקה, לא היה זה מפני שרמי מאהב כה מוצלח אלא מפני שהיא כבר התאהבה בו באופן נואש. הוא ישן אצלה כמעט מדי לילה. אכל אצלה והביא מדי פעם ירקות, פירות או נקניקים. רמי אהב לקנות בשוק. יודע בכמה זול שם כל דבר לעומת החנויות בצפון-העיר. ומירה, אשר מתוך עצלות או איסטניסטיות לא הציגה שם את כף-רגלה מקודם, גילתה עכשיו את ההנאה שבמסע-קניות, הגם שזה היה כרוך בהיטלטלות רבה באוטובוסים, כי ה"סימקה" היתה דרך-קבע במוסך.

רמי אהב סאלאט ירקות טריים, והיה מוכן להסתובב לשם כך במיטבחה של מירה, חגור בסינורה, מקרקש בכפכפיו, מקנב ירקות לחתיכות זעירות ובוזק תבלינים ויוצק שמן וסוחט לימון וגאה על מעשה-ידיו לתפארת.

מירה לא אהבה בסאלאט את טעמו של שמן-הזית הירוק-כהה, אשר כפה עליה להחזיק במיטבחה, אך היתה משתתפת בארוחה בהתרגשות מתוך חרדת-קודש, כאילו הסאלאט מדגיש את הקביעות והביתיות שביחסיהם.

מאחר שרמי היה עדיין סטודנט, ואילו מירה מורה-בתיכון המשתכרת למחייתה, חילקו ביניהם את התשלומים בשעת הקניות, ומירה השתדלה להגדיל ככל האפשר את חלקה מבלי להביכו.

רמי קיבל את ההסדר ברצון. מסעדות היו בעיניו בזבוז. הוא אהב זיתים מכל הזנים ומכל אופני-הכבישה. ונקניקים-חריפים, וגבינות-צאן מלוחות, ו"לָבַּנֶה", וטחינה, וזעתר ופיתות עיראקיות ענקיות כאוזני-פיל, ולחם שחור. וכל ארוחה שלהם, לאחר מסע-קניות בשוק-הכרמל, היתה בעיני מירה כסימפוניה של טעמים וריחות.

לקינוח היה שותה ספל כביר של יוגורט עם מי-סודה וקורט מלח. ספל שני ביום, כי את הראשון היה שותה מדי בוקר בקיוסק של בריכת-גורדון, אחרי השחייה. ולמרות הכמויות האדירות שהיה טוחן ולועס ודוחס לאט-לאט אל תוך קיבתו, כמתכונן לדרך ארוכה, נשאר רזה, ממש פלא.

פעם בשבועיים יצאו לסרט. לבריכה לא לקח את מירה. ה'סימקה' נשארה תקועה במוסך אך הדיבורים על אודותיה, וכל מכוניות טובות ממנה, לא פסקו. הוא לא סבל מן האסטמה, ומירה התחילה לחשוב שמחלתו אינה אלא תירוץ. "יין אדום יבש וקר. חמאה טרייה ומלוחה. ולחם שחור-שחור וטרי. איזה תענוג צריך הסן-אדם יותר בחיים?" – כך לא מדבר אדם חולה.

*

מירה החלה חושבת על חתונה. היא התמלאה כוחות, תוכניות, תקוות. רמי העניק תוכן לחייה. גם בבית-הספר האירו לה עתה פנים ונפסקו כמה סכסוכים קטנוניים שהיו ממררים את חייה בעבודתה, והצורך שלה כאילו להתנצל תמיד על כך שהיא צודקת. היא החליטה שהיא תמשיך לעבוד. תאפשר לרמי לסיים את לימודיו. הוריה יעזרו. הוריו. משהו חסכה בעצמה. אפשר יהיה לקחת הלוואות ולרכוש דירה. אפילו 'סימקה' חדשה. ולא לחזור עם רמי מן השוק באוטובוס וידיהם עמוסות סלים. לא, אין היא מפונקת. היא ידעה שיהיה קשה. יהיה לה קשה. אבל הרגישה שנוצר משהו שאפשר לבנות עליו. שיש בו סיכוי. היא נעשתה תאוותנית. רצתה ברמי עוד ועוד, כאילו לפצות עצמה על תקופת היובש. אהבתה סינוורה אותה מלראות שהוא נלהב פחות ממנה. בעיניה היה מאהב נפלא, ובעצם היה אדיש. ופעם אף פלט שם זר – "עֵרָה..." וסיבב כך את הדברים, שהשם הפך לכינוי-חיבה שלה – "ערה". מה פתאום ערה? ככה... אך כל פעם שהיה נזכר להשתמש ב"ערה", כאילו כדי להכחיש את פליטת-פיו ההיא – היה איזה גוון מלאכותי מתגנב לקולו. כאילו הוא גונב חלומות בהיחבא, אצל עצמו, ומציע אותם למכירה במקומות הלא נכונים.

*

"איך הצלחת, מירל'ה?" אמרה לה לא-פעם איה בקינאה. רמי-של-מירה, היתה קוראת לו. ידידותה למירה נעשתה יבשה משהו, חמדנית. דברנותה גברה, מטורפת-קמעה, מבדידות. מחפשת בגופה מחלות שונות. טחורים מאחור, דלקת מלפנים. נקודת-חן חשודה בגבה. כאבים בבטנה. שערותיה נושרות. "אל תראי אותי שאני חתיכה כזאת, מַמִינְיוּ, הכול מתפורר אצלי בִּפְנים. אני אמות צעירה. את תראי. ואני מוכרחה להספיק, להספיק עוד כל-כך הרבה! –  אז בחייך איך הצלחת, מירל'ה?"

"פשוט מאוד. הלא אמרת לי לא לצלצל אליו – " השיבה לה מירה ביובש מכוון.

"אבל את צילצלת! – אוי, סידרת אותי. בחורה חרוצה את. הלוואי והייתי יכולה ללמוד ממך איך תופסים בעל."

"זה רק מזל, איה. אם לא היה יוצא שום-דבר – היית צוחקת עליי מדוע רצתי אחריו וטילפנתי לו, ועוד אמשיך, ולא חשבתי לרגע על כבודי. ובכלל, מה זה קרה שאת שוב רוצה לתפוס בעל? כבר שכחת?"

"אומרים שהוא משהו לא רגיל במיטה, נכון?" חינחנה איה, יכנאית.

"מה פתאום את שואלת אותי?"

איה תמהה. "אז את מי? אני צריכה לדעת?"

"אז מי? אני לא הייתי נשואה לאורי."

"טיפשה. התכוונתי שאומרים על רמי."

"מי אומר?"

"הוא."

"ככה-ככה," התאפקה מירה שלא תפרוץ בצחוק וחשבה לעצמה, מוטב שלא תדעי ולא תקנאי."

"מה יש? מה את כבר מסתירה? זה עשוי מזהב אצלו?"

"טיפשה, איה. באמת שאין מה לקנא בי. אני, בואי נאמר – ממש מרגישה שעליי נופלת האחריות לחיים המשותפים שלנו."

"אל תתני לו לנצל אותך, מירל'ה! הוא יותר מדי משפיע עלייך."

"טיפשה. אני נהניית."

"תבדקי את עצמך. זיון טוב זה עוד לא הכול. את זה אני אומרת לך, מהניסיון."

"טוב. אז אני מתייחסת אליו לפעמים כמו אל איזה ילד קאפריזי וסולחת לשיגעונות שלו. יתלו אותי על כך?"

"רמי לא תלמיד שלך, מַמִינְיוּ, אל תשכחי."

"ללב יש היגיון משלו שאותו אין ההיגיון יודע."

"מגיע לך צל"ש."

*

מירה דיברה עם הוריה. הכינה אותם, גם בקשר להלוואה, כדי שלא תבוא אל רמי בידיים ריקות.

לפעמים, כשהיתה שוכבת עם רמי, מצאה עצמה עושה חישובים של משכנתאות ותשלומי-ריבית. היא לא היתה חזקה בחשבונות הללו. ורמי היה גונח, מזיע ונרדם עליה, נוחר כשור שחוט, חולם אולי על 'סימקה' חדשה.

מה היו ה'קאפריזות' של רמי?

למשל, מעולם לא קבע מראש את הפגישה הבאה. היה יוצא בבוקר, יותר נכון, נשאר לישון בדירה כשמירה יוצאת לעבודתה, ומסתלק מאוחר יותר; אחר-כך אינו מצלצל יום, יומיים, כאילו האדמה בלעה אותו, ואינו עונה לטלפונים. מירה חייגה אליו בלי-הרף ואם תפסה אותו בטלפון, לרוב היה בא. וכשהוא עצמו טילפן, זה היה תמיד ברגע האחרון, וכאילו היא אמורה לחכות לו ולהיות נכונה תמיד לקריאתו.

הוא גר בדירה קטנה, שכורה, ברחוב באזל, מול תחנת מכבי-אש. אך מעודו לא הזמין אותה לעלות אליו, וזאת בטענה שמקום-מגוריו זמני, ולא מסודר, והוא מתבייש שתיראה את התוהו-ובוהו שאצלו, וגם אינו מוכן שתתייגע בסידור הדירה שלו ובניקוייה.

גם אצל הוריה סירב לבקר.

"מזה לא בורחים אף-פעם." אמר "לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת."

ועוד משפטים כאלה, של חוכמת-ההתחמקות, וריסי-הדבש שלו מרעיפים עליה הרבה חיבה והבטחות ללא-מילים.

*

יום שישי אחד אחרי-הצהריים שכבה מירה על ספתה, כולה דרוכה לקראת צלצול של רמי בטלפון, וקראה בעיתון. נדפס שם ראיון בעילום-שם עם רווקה אחת שבעיני עצמה היתה בת-שיחה נעימה וידידותית, והעידה על עצמה שאין לה מה להתבייש בהופעה החיצונית שלה, ואם לומר את האמת – "עושה לי טוב באיזשהו מקום שאני יודעת שאנשים חושבים עליי שאני בחורה יפה!"

אולי זה אחד החברים-העיתונאים של איה כתב עליה? אולי זה ראובן ברנע, בשם בדוי? לא. לא מתאים לאיה לספר דברים כאלה:

"על-פי-רוב בשבת בבוקר אני שוכבת לי במיטה, מתעוררת לאט-לאט, נים-ולא-נים, ומשהו מוזר מתחיל לצבוט בי מבפנים. לפעמים אני בוכה קצת. שוכבת לי במיטה ובוכה. זה לא בכי היסטרי. רק דמעות. לפעמים אני חושבת גם על מוות. אני אומרת לעצמי: הנה אני שוכבת לי במיטה. מה היה קורה אילו הייתי ממשיכה את שנת-הלילה לנצח? מה היו מרגישים אנשים שקרובים לי? אני מנסה לתאר לעצמי את הוריי. אני כמעט רואה את פניהם של ידידים, מכרים, עמיתים. יש משהו מתקתק, אולי גם נעים, במחשבה הזאת. משהו חמים כזה.

"אתה מתעקש לקרוא לזה בדידות. טוב, שיהיה בדידות. אני לא יכולה לשים את האצבע על נקודה מסויימת ולומר לך: מכאן זה בחירה ועד כאן זה, נגיד, מציאות כפוייה. זה בערך כמו השאלה על הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? אני מעדיפה להיות לבד מפני שלא מצאתי עדיין בן-זוג שארצה לחלק איתו את חיי. בניגוד לנשים אחרות, אינני סבורה שהייעוד שלי הוא לעשות מהר-מהר שניים-שלושה ילדים, ולכבס את גרביו של בעלי. יכול להיות שיום אחד יהיה מאוחר מדי, אבל מה האלטרנטיבה? לבחור במישהו לא-חשוב-מי ולהעביר איכשהו את החיים? לא, תודה! יש לי מה לעשות עם עצמי, יש לי עניין. סיפוק, אתגר וכל מה שאתה רוצה בעבודתי, יש לי עולם ומלואו. בדידות זאת אולי מילה חריפה, ואני בטוחה שתשים אותה בכותרת – אבל יש בה גם הרבה אושר וחירות. אני לא מרגישה שום צורך להכיר אנשים חדשים. יש לי מספיק ידידים. אבל אני בהחלט יכולה להיות נעימה בשיחת-חולין. ונדמה לי שאני בדרך-כלל כזאת. אני רק שונאת לראות בעיניהם את הזיק הזה, ערמומיות שמנונית כזאת בעיניים, כשהם מדברים איתי – וחושבים על משהו אחר. עם כאלה אני מסוגלת להיות מאוד לא נעימה."

ואיזה מבט יש לרמי? לא. זה בהחלט לא משקף אותי. רמי זה לא סתם מישהו לא-חשוב-מי. מצד שני, אולי יש לבחורה הזאת הרבה יותר אומץ מאשר לי? ולמה רמי לא מצלצל, למה? – חייגה את מיספרו. אין תשובה.

"לפעמים אני יושבת בבית-קפה, קוראת עיתון, או סתם ככה בוהה סביבי. אני אוהבת לשבת כך בבית-קפה, אחרי-הצהריים, כששקט ונחמד ושמש בחוץ. רואים שאת לבד, מתחילים להסתכל, לשאול שאלות, להעיר הערות. לפני יומיים או שלושה בא אחד. ישב, הסתכל, שאל מה השעה ואם מותר לו להצטרף לשולחן שלי. אמרתי לו: "מה יש לך להגיד לי." אמר: "את נחמדה." אני אוהבת מאוד את ההגדרה הזאת. אמרתי לו, "תפאדל, שב." היית צריך לראות את הפרצוף שלו, כשהעביר את הקפה שלו לשולחן שלי. חשב, אה, תפסתי מציאה. 'דפיקה' על בטוח. נרכנתי לעברו ואמרתי לו בשקט-בשקט: "תראה, חבוב, אין לי סבלנות אליך, ולא היה עולה אי-פעם בדעתי להחליף איתך מילה. אבל אתה בחרת בזה. אם בחרת – תאכל את זה עד הסוף. אני מרגישה את עצמי נעלבת מן המחשבות שלך, ולרוע-מזלך אני במצב-רוח קרבי ויש לי, ברוך-השם, כושר-ביטוי לא רע. אז תסתכל רגע על עצמך: האם אתה חושב שאני מסוגלת להביט יותר מחמש דקות על פרצוף כמוך? אתה עושה רושם פרימיטיבי מאוד – אז לא מספיק שאתה מקלקל לי את הסביבה בבית-הקפה, אתה עוד רוצה לקלקל אותה במקום אחר?"

סתם שחצנית, וגם קצת שקרנית. זה דווקא כן מתאים לאיה, עם הדברנות הכפייתית שלה. מה נדבקתי לשטויות האלה דווקא כשהספר של עמליה מחכה לי כבר שבועיים בלי שנגעתי בו?

" – רצית לשאול אותי על חיי-המין שלי. ובכן אין לי חיי-מין.

" – את בודדה כבר די הרבה שנים –

" – אין לי חיי-מין כבר די הרבה שנים, אם לזה התכוונת."

לא. אז זה שוב לא איה.

" – זה לא מפריע לך?

" – מפריע? מדוע זה צריך להפריע? בוא ניקח את האלטרנטיבה: לקיים יחסים מקריים. את באה למסיבה, פוגשת מישהו והולכת איתו למיטה. או, לפעמים, אצל חברים, כשאפילו נדמה לי שמנסים לשדך אותי – אני מתפוצצת. אני כמעט מאבדת שליטה על עצמי מרוב כעס, מרוב מחנק שמתחיל להשתלט עליי מבפנים. במקרים כאלה בא לי לצרוח, ולפעמים אני גם לא מצליחה להתאפק. לא. אני לא רואה את עצמי נשכבת עם כל מי שבא אליי, כבר בערב הראשון, רק כדי שלא אפסיד אותו, חס-ושלום.

" – טעמי מוסר?

" – לא. בלי קשר למוסר. למען האמת. לא חשבתי על העניין המוסרי או הבלתי-מוסרי שבדבר. אני גם לא דנה לכף-חובה נשים אחרות שעושות זאת. אני לא.

" – בעצם, למה לא? את בחורה מחושבת מדי? מייקרת את עצמך? אולי את לא שונה מהאחרות – מה שהן רוצות להשיג בדרך אחת, את מנסה בדרך אחרת?

" – אומר לך בפשטות: עד כמה שאני זוכרת – למה אתה צוחק? – מין זה דבר יפה. ביטוי לאהבה בין גבר לאישה. עולם ומלואו. הרמוניה נפלאה. וכל חיי, מבחינה זאת, הם דיס-הרמוניים. אני לבד. אין לי אף אחד. אני לא אוהבת איש. במצב כזה, ללכת למיטה עם מישהו – זו סתם דפיקה. אני פשוט לא צריכה את זה. זה נראה לי מאוס. כגבר אולי קשה לך להבין זאת. אצל גברים זה נראה אחרת. הם מוכרחים לפרוק מטען. אני לא צריכה לפרוק מטען כזה, תודה לאל, פשוט לא זקוקה לזה. להגיד לך משהו? אני תמיד מתפלאה איך נשים אחרות עושות זאת כאילו היתה זו מין חובה כזאת, או איזשהו דבר טכני שיש לעשות וגמרנו.

" – באמת לא עמדת אף פעם בפני פיתוי כזה?

" – לא. מחשבה כזאת לא עברה אי-פעם את סף-ההכרה שלי. לכן אני חושבת שאם יהיה לי אי-פעם בן-זוג, ואני כרגע מסופקת בכך, נראה לי שהיחסים בינינו יהיו הרבה יותר מושלמים. אלה יהיו יחסי-אהבה. יחסים עמוקים. יכול להיות שזה נאיבי או רומנטי, אבל אני חושבת שהמשברים של זוגות רבים נגרמים על רקע זה. יש ביניהם הכול: בית, רכוש, ילדים, חברה ומסגרת יומיומית והמון התחייבויות – חץ מיחסי-אהבה. מדוע אין יחסי-אהבה? מפני שבת-הזוג התרגלה שללכת איתו למיטה זה עניין טכני. כאילו זה היה, תסלח לי, ללכת לבית-שימוש. לפעמים, כשרע לה, היא אולי תופסת את עצמה ורואה עד כמה הכול מזוייף. אבל לכמה נשים יש אומץ לצאת שוב אל המידבר הנורא הזה, כביכול, של הבדידות? אז הן בולעות ושותקות. וכמעט תמיד הילדים הם תירוץ. בכל אחת מאיתנו חבוייה איזו מאזוכיסטית קטנה שרוצה להכאיב לעצמה בלי לקבל אפילו פרס על זה. להיות קדושה-מעונה בשביל איזה בעל טיפש ואטום, וילדים שמנצלים אותה ולבסוף, כשגדלים, זורקים אותה כמו איזו קליפה או נעל בלה מאחוריהם. אז מה? הדבר הזה אולי אינו מודע לכל אישה, אבל אין לי ספק שהוא טבוע היטב בתת-הכרה שלה. לא הייתי רוצה שזה יקרה גם לי. אחר כך זה מתבטא בכל מיני מחלות. הנובעות כולן מחוסר תשומת-לב, ומסתיים כרגיל בגיל-המעבר כשהאישה כבר מטורפת לגמרי, ומתנקמת בכל מי ומה שעשו לה ומצצו את לשדה. כאילו היא מכריזה מלחמה על החיים, שרימו אותה. ומה  יוצא מכל המזוכיזם הזה? סתם בזבוז. אפילו לא בדידות אמיתית, מעניינת, שיש בה הגשמה-עצמית. ואל תשכח: חופש. והחופש אינו מתבטא רק בדברים הגדולים שבחיים, אלה שאנחנו מדברים עליהם במילים של בית-מרקחת. אלא אפילו בעניין פעוט, כמו ללכת לסופרמרקט. אני נכנסת, מסתכלת סביבי. רואה יין טוב – קונה. מתחשק לי פטריות – קדימה-הפועל. אני רוצה לנסוע לחוץ-לארץ? אין בעייה. אני רק צריכה להרים טלפון ולתאם את זה עם סדרי-העבודה שלי.

" – תסלחי לי אם אני אציג עכשיו לפנייך את ההמשך כאילו במילים שלך: רוצה דפיקה טובה –

" – אתה יודע מה, אני חושבת שכל השיחה הזאת בינינו היתה לחינם. אתה שבוי בדימויים הגבריים שלך. אני לא מאשימה אותך. אבל אל תכריח אותי לרדת לרמה שלך. אני יושבת מולך ומדברת על עצמי. אני משערת שאלמלא הייתי בודדה, לא הייתי מפטפטת כך על עצמי. החשיפה הזאת היא אולי מסתור מסויים מן הבדידות. אבל נדמה לי שאני גם יודעת לצאת מזה. עוד לא נשארתי חייבת לאיש. זה אולי בגלל הביטחון העצמי שלי. אני למשל יודעת שאני אישה יפה. שאי-אפשר להשמיע הערות על חשבון הופעתי החיצונית. ובוודאי שלא על חשבון הרמה האישית שלי. אין לי מה לחשוש."

אפילו לא ממך, רמי קדומי.

*

וכך נמשך הדבר שישה חודשים.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר שלום רב, בקשר לקריאת שם רחוב על שמו של יצחק שמיר. אתה צודק. מן הראוי שכך ייעשה. אך מה זה 3 שנים לראש ממשלה, אף שעשייתו לא היתה בהכרח קשורה ישירות לתל אביב, אם כמעט 55 שנים לאחר מותו  לא נמצא מקום בלב תל אביב לקריאת רחוב על שמו של יהודה מגידוביץ אדריכל שבנה כמעט 500 בתים בת"א, מתוכם כמה אייקוניים והיה מהנדס העיר הראשון שלה (1920-1923). אפילו הצעה לקריאת כיכר קטנה על שמו בצומת הרחובות נחלת-בנימין-רמב"ם-גרוזנברג, היכן שנמצאים מחשובי בנייניו, נדחתה. למען הדיוק יש לציין שוועדת היישום אישרה רחוב על שמו בנווה שרת, אזור שהחל להתפתח בשנות ה-60 וה-70, שאין לו ולמגידוביץ ולא כלום. מן הראוי היה להקצות לו רחוב ברדיוס של תל אביב שבין השנים 1920-1950 ועכשיו, כמו שציינת, הוועדה פוזרה ועוד יותר מזה, לא נשארו רחובות. איזה מזל שיש לנו "תל אביב של מטה". התחלנו עם דרך לובה אליאב מתחת לשרונה ואפשר יהיה להמשיך עם המנהרות שיחפרו לצורך הרכבת התחתית, וכך אולי נמצא את דרך יהודה מגידוביץ ממש מתחת לגרעין ההיסטורי של תל אביב.

בברכה,

הניה מליכסון

* לאהוד – הכנסתי הבוקר [29.6] ל'ישראלי פטריוטי' את אשר פירסמת היום על צבי אל- פלג ז"ל. מרגע שקראתי את רשימתו מ-2009 בשעת בוקר מוקדמת מאוד, החלטתי שעליי להפיץ ככל יכולתי את הדברים. ציינתי כמובן את המקור: 'חדשות בן עזר' 1055.

תוכל להיכנס ללינק, לקרוא ולהתרשם ואשמח לקבל את תגובתך.

המשבצת 'דעת ודעות' היא המשבצת בה מדי פעם אני מפרסמת שם את רשימותיי. 

מבחינתי, ואיני בדעת מיעוט, עיתונך האינטרנטי עומד בכל הקריטריונים של עיתון לאנשים חושבים  באמת: בלי מרכאות!

הייה ברוך.

רביבה בן-זאב

* לאהוד בן עזר שלום, המאמר-הניתוח של זכריה פלווין – שטחי ומגוחך. כולו בנוי על הכללות רדודות וסכמטיות, ובלי דקויות. [גיליון 1055]. זה ניתוח עם איזמל, אך בלי פינצטה. ניתוח כזה ייגמר במות הפציינט על שולחן הניתוחים. הייתי מצפה מאדם שמגדיר עצמו חוקר תרבות – להעשיר את אבחנותיו הסוציולוגיות בניואנסים. התפלאתי שלא ענית לו.

אני, לבושתי, כלולה ב-30 המנדטים המוכרזים ע"י מירי רגב וקוטלר. הצבעתי ליכוד.

אינני מכירה בכוח גס או כוח רך. הכול שטויות. ואינני יכולה לצייר את עולמי ללא מולייר, ודירנמט וללא טנסי ויליאמס, שגם לימדוני לחשוב, כמו רבים וטובים אחרים בשרשרת התרבות.

ובכל זאת הצבעתי ליכוד. ומסיבה זו – שאינני מוכנה להיות "בהמה" בעדר כלשהו, עם או בלי מולייר, אני קוראת את העיתון שלך.

בתודה,

חוה ליבוביץ

* דורון גיסין: לאחר צפייה מאולצת בטמבלביזיה על כל ערוציה המקומיים הבנתי מה הסיפור עם צרת התרבות מירי. זה בכלל לא חשוב אם תהיה אמנות פלורליסטית, זה בכלל לא חשוב אם יהיו או לא יהיו הצגות תיאטרון מעבר לקו הירוק/סגול/אדום/כחול/שחור או בורדו-אורנג'. זה בכלל לא חשוב אם כמה חולירות, שונאי עמם ועצמם, יקבלו או לא יקבלו זכות לטפטף את הרעל שלהם. זה בכלל לא חשוב. זה בכלל לא חשוב אם הפאשיזם הימני יקבל במה מכובדת יותר, זה לא חשוב אם ייסגרו כמה ברזים למוצצי עטיני השלטון בכל מחיר. כל זה בכלל לא חשוב.

מה שחשוב באמת ומוציא את כולם מן הכלים הוא העובדה שמהיום היחידה שעומדת על המקפצה ומשתינה על כולנו בקשת היא צרת התרבות מירי.

* מוטי הרכבי: השאלה שכל ״בהמה״, כפי שהגדיר אותנו קוטלר לקול התשואות של ה״אמנים״ האחרים, או בפירוש הרך יותר – כל משלם מיסים, צריך לשאול את עצמו היא: מדוע בעצם אנחנו צריכים לממן חבורת פרזיטים שעיקר הצלחתם היא לקרוא לנו בהמות (קוטלר), ניארדנטלים מזדיינים (קימחי), מנשקי מזוזות ומועלי כספים (גרבוז) וכבר שכחתי את מה שאמרה וקסמן.

מה ההבדל בין בחורי ישיבה שעיקר עיסוקם הוא התפילה לחבורה צעקנית זאת שעיקר עיסוקה הוא השמצת ישראל? לכו לעבוד וחיו מפרי עמלכם. שאלוהים ידאג לבחורי הישיבה ושהאנטי-אלוהים שלכם ידאג לכם. לכו לעבוד! עזבו אותנו. הציגו את מה שאתם רוצים! הציגו איפה שאתם רוצים, השמיצו וקיראו לנו בהמות. אבל אל תמשיכו לחלוב אותנו. תפסיקו לחיות על חשבוננו.

* דנה מודן: "אני אוהבת לבהות. מדי יום אני שוכבת לפחות שעה בערסל ובוהה בעצים. אני מרגישה שזו אומנות נכחדת שיש לי חובה מוסרית לשמר. בזמן הבהייה צצים הרעיונות הטובים ביותר. אז צצות גם המסקנות הנכונות, המסקנות השגויות והמסקנות על המסקנות." ["הארץ", 19.6.15].

* התוכנית השנייה של הערוץ הראשון על תולדות הקולנוע הישראלי היתה מוקדשת כמעט כולה לסרטים של אורי זוהר, ובצדק. אני עדיין זוכר את המערכונים המצחיקים שלו בלהקת הנח"ל עם חיים טופול, אחד מהם היה דומני "המנתח", שעימו הופיעו בחג העלייה על הקרקע בעין-גדי לפני כ-59 שנים – וכן כיצד בראשית שנות ה-60 החליט אורי זוהר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים והיה מגיע מדי פעם מתל אביב להרצאות ומבלבל את המוח למורים בשאלות, שהיו במידה מסויימת מה שבאידיש מכנים – קלוץ קַשעס. קושיות של בול עץ.

 ואולם מה שהסידרה המצויינת ממחישה הוא באיזו מידה מכרעת, כמעט גאונית, השפיעו הלהקות הצבאיות ובראשן להקת הנח"ל בשנות ה-60 וה-70 על התרבות הישראלית והפכו ממש לחלק ממחזור הדם החברתי. חבורות שלמות של שחקנים וזמרים נפלאים צמחו שם, כמובן גם שחקניות וזמרות, וכותבי מערכונים ופזמונים נפלאים, ובצירוף הזר היחיד-כמעט, אפרים קישון – והם יצרו לנו תרבות שהיא אנחנו של אז, ואולי היה זה "תור הזהב" שלנו.

חלקו של אורי זוהר באותו פרק הוא אדיר. וכמוהו חיים טופול. הם היו ממש ענקים. וככל שתחלופנה השנים כן תוכר יותר ויותר תרומתם לתרבות העברית, ואחת הדוגמאות הטובות ביותר היא הסרט של אורי זוהר ואריק איינשטיין "מציצים", שנכשל בשעתו בקופות, והיום הוא ממש סרט "ירוק עד" שאפשר לראותו עוד ועוד.

אני חושב שהיצירות האלה, בפזמונים, במערכונים, בסרטים ובלהקות, משקפות את התרבות הישראלית של תקופתן אולי יותר מהפרוזה הכבדה והמשעממת-בחלקה של סופרים "חשובים" שלנו שכתבו אז ומאז ומלוא כל הארץ כבודם.

* בממשל האמריקאי הבהירו אתמול (שלישי, 1.7) כי לא יתמכו בהצעת חוק שתחייב את הממשל לפעול נגד חרם על ההתנחלויות. מדובר בהצעת חוק שבמקור כוונה לחרם נגד ישראל, אולם הסנטורים בן קרדין הדמוקרט ורוב פורטמן הרפובליקאי בחרו לכלול בה גם חרם נגד אנשים הפועלים ב"שטחים בשליטת ישראל". לפי הסעיף, פקידים אמריקאים יחויבו למחות על ניסיונות להטיל חרם על ישראל ועל ישראלים הפועלים בשטחים במגעיהם עם מדינות אירופה.

["הארץ" באינטרנט, 1.7.15].

שאלה לאמריקאים: ובירושלים בירת ישראל כבר היכרתם – או שגם היא עשוייה להיות מוחרמת-בחלקה (החלק ההתנחלותי, כגון הכותל המערבי, הרובע היהודי והשכונות החדשות) – וללא שום התנגדות מצידכם?

אגב, האם אתם עדיין תומכים בנשיא מורסי ובמפלגתו הדמוקרטית "האחים המוסלמים" שזכתה ברוב דמוקרטי בבחירות הדמוקרטיות במצרים הדמוקרטית?

והאם כבר הוטל בוואשינגטון מס על טיפשות?

* אריה רוזנברג: משוכת צמחי צבר. "בוא," אמרתי ליפתח נכדי ושותפי למסעות הגילוי, "היום נלך למצוא סברסים טעימים," לא סיימתי לבטא את האות מ"ם סופית המופיעה בסופה של המילה טעימים – וכבר היינו בדרכנו לגבעות הכורכר.

מתחילים לפנות צפונה בשביל העפר וממש מולנו משוכת שיחי צבר ועליה לא מעט סברסים אדומים ומזמינים שיקטפו אותם, אך לא ניתן היה להגיע סמוך לשיחי הצבר. סיפרתי ליפתח כי בילדותי, כשיצאנו לקטוף סברסים, זה היה ממש עם שחר, כשהרוח נשבה חרישית. הצטיידנו ב"סברייה" שהיא מקל עץ ארוך שבקצהו מיסמרנו קופסת שימורים שסייעה לנו לקטוף מרחוק את הפרי העסיסי ולהתחמק מקוצי הסברס. תמיד היינו קוטפים עם כיוון הרוח.

כאן התערב נכדי ושאל: "איך ידעתם את כיוון הרוח?"

"ההסבר פשוט," אמרתי, "אוספים מעט חול בכף היד ואז זורים אותו לרוח – וכך היינו יודעים לאן נושבת הרוח."

מלאכת אכילת הסברסים בוצעה כמעט במקום, למעט אלה בינינו שהיו בעלי אמצעים והיו מצטיידים בשק יוטה כדי להעביר את הסברסים הביתה ולשימם בדלי מלא בחתיכות קרח.

אנו, שהיינו מדלת העם, גילגלנו את הסברסים בחול כדי להוציא הקוצים, בסוף התהליך היינו קוטמים באמצעות סכין את שני קצות הסברס ואז חותכים לאורכו ומשחררים את הפרי לאכילה.

למרות שנקטנו מישנה זהירות עם הקוצים, תמיד בסוף האכילה היה מתיישב לו איזה קוץ בקצה הלשון וגורם לכאבים שהוציאו לנו את החשק לאכול סברס נוספים...

* אנחנו משתתפים בשמחתם של הרשויות ושל האזרחים המוסלמים בגדה המערבית על רצח יהודים ללא הסתייגות במהלך חג הרמאדאן – ומשערים שאולי לא היו הרבה שמחות כאלה למוסלמים מאז פלשו לארץ-ישראל במאה השביעית לספירה וכבשו אותה.

* הדמגוגיה החברתית אינה חדלה לפמפם לנו את השכל בהשוואה בין חצי דולר מחיר הפקתה של יחידת גז ממעמקי הים לבין 5 הדולר מחירה לקונים. הדמגוגיה המטומטמת הזו אינה מביאה כמובן בחשבון את מיליארדי הדולרים שהושקעו בחיפושי הגז ובהפקתו המסחרית, וכן את העובדה שאין עליה עוררין – שגם בעתיד נזדקק למיליארדי דולרים זרים כדי להמשיך לגלות ולהפיק את הגז מהים – וכל זה נכלל, ועוד איך! במחיר כל יחידת גז!

אתה הבנת את זה, ברוך?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל