גיליון מס' 1057

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתמוז תשע"ה,  2 ביולי 2015

עם הצרופה על הופעת שלישיית טוקאן ביום שישי, 10 ביולי בבית היוצר בנמל ת"א

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַשּוּק הַפָּרְסִי. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ח. הזורעים בדמעה את אדמת הנגב. // ברכות לאבא, רוצח רבין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [2006]. // שערוריית הגז! –  קרולין גליק: פרס נובל: מה באמת גורם לירידת ההשקעה הזרה בישראל? [ציטוט חשוב]. // רון וייס: מתווה הגז ראוי לתמיכה. // עמוס גלבוע: לקראת עידן חדש באזור. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.7.15. // נפתלי רז: שמולי – שיעור בהתקרנפות באופוזיציה. [ציטוט]. // יהודה דרורי: מה בין ההתנתקות לפילגש בגבעה? תשובת יהודה דרורי למאמרו של אלי מייזליש נגד מאמר שהצדיק את ההתנתקות. // מרדכי קידר: רמדאן מוצלח. [ציטוט]. // נפלטים מהמציאות. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: הפסנתרנית המופלאה חטיה בוניאטישבילי  בפילהרמונית עם מהטה. // אלי מייזליש: 1. העולם כיום שקוע במדמנה. 2. מישהו ששמו עמירם גולדבלום. // ד"ר יוחאי סלע: להבקיע את חומת האטימות האנטי-ישראלית. // משה כהן: הנדון: מתי ייפול האסימון? // פרופ' הלל ברזל: אהוד בן עזר – פואטיקה ייחודית, "אנשי סדום", "המחצבה", "ספר הגעגועים". [ציטוט]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַשּוּק הַפָּרְסִי

מָחָר אָמוּר, כְּפִי שֶהֻבְטַח, לְהֵחָתֵּם סוֹפִית

הֶסְכֵּם-גַּרְעִין שֶל קְבָאץ'-פַּרְטָאץ' בֵּין דּוֹר הַצֶּ'מְבֶּרְלִינִים

הָעַכְשָוִי שֶל חֶבֶר מְזַמְּרֵי הַ"מַּה-יָּפִית"

נֻסַּח אוֹבָּמָה וְאִירָאנִים תַּחְמָנִים וְצִינִים.

אַךְ מֵהֶכֵּרוּתוֹ שֶל כָּל יִשְׂרְאֵלִי מֻדְאָג 

וְלֹא רַק כָּל יִשְׂרְאֵלִי, גַם כָּל צוֹפֶה בַּר-דַּעַת 

מֵעַם אַחֵר בִּטְרִיק-הַהַשְהָיוֹת שֶבּוֹ מֻלְעָג

בְּפִילִיבַּסְטֵר וּבְטַקְטִיקָה מְתַעֲתַעַת

כָּל נִסָּיוֹן לִשְלֹל מִן הָאִירָאנִים עוֹד דְּחִיָּה 

שֶל חֲתִימָה עַל הַהֶסְכֵּם עִם שַׂר-הַחוּץ ג'וֹן קֶרִי,

אֶפְשָר לְהַעֲרִיךְ שֶעַל פִּי קֶצֶב הַזְּכִיָּה

שְל הָאִירָאנִים בְּאַרְכּוֹת, כְּשֶהֵם הוֹלְכִים בְּקֶרִי 

אֲבָל בְּנַכְלוּלִים הַמַּסְתִּירִים תִּכְנוּן אַרְסִי 

שֶל הַשָּׂגַת יְכֹלֶת גַּרְעִינִית, כָּךְ גַּם הַפַּעַם

יִזְכּוּ הַבַּאסְטְיוֹנֵרִים שֶבְּשוּק זֶה הַפָּרְסִי 

לְעוֹד דְּחִיָּה וְעוֹד זְכִיָּה בִּזְמַן, חֲזִיז וָרַעַם.

וְכָךְ, בְּמַאֲמָץ עַקְרוּטִי לְהַרְוִיחַ זְמַן

לְעוֹד צְבִירָה שֶל סַרְכָּזוֹת וְהַסְתָּרָה נִכְסֶפֶת

שֶל עוֹד כּוּרִים גַּרְעִינִיִּים גּוֹרֶרֶת הַיָּזְמָה 

שֶל חֲלַקְלַק-לָשוֹן כְּמוֹ רוֹחָאנִי דְּחִיָּה נוֹסֶפֶת

וּוָּשִינְגְּטוֹן, בִּמְקוֹם לִנְקֹט בִּמְדִינִיּוּת קְשוּחָה

שֶל סַנְקְצְיוֹת מִתְעַצְּמוֹת כְּכָל שֶרוֹחָאנִי מוֹתֵחַ

אֶת חוּט-הַגּוּמִי שֶל הַסַּבְלָנוּת הַמְּבִיכָה

שֶבָּהּ הַמַּעֲרָב כָּל פַּעַם מֵחָדָש פּוֹתֵחַ

עוֹד הִזְדַּמְּנוּת בִּפְנֵי אִירָאן לִדְחוֹת אֶת הַגְבָּרַת

הַלַּחַץ עַל עָרְמַת זָרִיף וְרוֹחָאנִי גַם יַחַד

נֶחְשֶׂפֶת לְעֵינֵי כֻּלָּם חֻלְשַת הָאַפָּרָט

שֶל רְפִיסוּת מְדִינִיוּת אוֹבָּמָה הַמּוּכַחַת

בִּפְרֹחַ בְּלוֹף זֶה הַמַּמְשִיךְ לִיזֹם בְּבִטָּחוֹן

הִתְפַּשְּטוּתוֹ שֶל טֵרוֹר-דַּאעַש בְּעִדּוּד אִירָאנִי

מִיּוֹם לְיוֹם בְּרַחֲבֵי אוֹתוֹ מִזְרָח תִּיכוֹן

כְּשֶאִיש הַבַּיִת הַלָּבָן מוּדָע לְכָךְ דּוֹמָנִי

אַךְ כְּלָל אֵינוֹ מַזְכִּיר זֹאת בְּגוּפוֹ שֶל הַהֶסְכֵּם

וְאַף, בַּאֲטִימוּת אוֹטִיסְטִית, מִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ

וּמִתְעַקֵּש לִטְעֹן בְּטוֹן פְּתַלְתַּל וּמִתְחַכֵּם

שֶזֶּה הֶסְכֵּם שֶבּוֹ יֻבְטַח שָלוֹם בְּעוֹלָמֵנוּ.

וְכָל כְּסִילֵי עוֹלָם חָפְשִי רוֹאִים וְאַף עֵדִים

לְכָךְ שֶגַּם הֶסְכֵּם גָּרוּעַ, גַם דְּחִיּוֹת-בֵּינַיִם

גּוֹרְמִים לְכָךְ שֶהָאִירָאנִים בְּלִי הֶפְסֵק עוֹבְדִים

גַּם עֲלֵיהֶם וְגַם עַל מַר אוֹבָּמָה –  בָּעֵינַיִם...

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ח. הזורעים בדמעה את אדמת הנגב

את הבסיס של פלוגה ד' הקמנו סביב משטרת הגמלים  דרומית לקיבוץ שובל. קיבלנו אוהלי סיירים והצטוונו להתחלק לזוגות ולהקים את האהלים בשורה המיועדת לכל כיתה. באופן טבעי רציתי להיות בזוג עם יענקלה חי, אבל עד שמצאתי אותו, תפס אותו מוריס, שהיה מתנדב שהגיע אלינו משוויץ והוא נדבק ליענקלה בזכות האנגלית שידע הכי טוב מכולנו.

עוד אני מתלבט במי לבחור וכבר נתפסתי על ידי שביביה השרוני, שהיה ילדון ממושקף קטן-קומה שהביטחון העצמי ממנו והלאה. יחד עם זאת נחשב לנער ידען ותרבותי כיאות לבן של  מורה לטבע. בשיחות חברה הפגין ידע הנובע מקריאת ספרים, ובערבי תקליטים ידע לא רק את שם היצירה ומחברה, אלא גם ידע לציין את שם המנצח. למרות שכוחו הפיזי לא היה מהבולטים, לא השתמט מאף קרב, נשא את אותה כמות תחמושת שכולנו נשאנו ותמיד שמחנו להיות איתו באותה כיתה, כי ידענו שאם ייפצע, יהיה קל לשאת אותו באלונקה. סך הכל משקל זבוב.

עכשיו שכבנו יחד באותו אוהל סיירים צר מידות, אמרנו לילה טוב הפננו גב זה לזה  ולפני שנרדמתי הבחנתי פתאום ברשרושי נשימה העולים מעברו. ברגע הראשון חשבתי שהבחור מרים משקלות, או מתרגל שכיבת שמיכה, אך ברגע השני הבנתי ששכני הנאור פשוט מאונן. די נדהמתי,  בחור כל כך אינטליגנטי ומשכיל , ממש לא מתאים לו לעשות דברים כאלה. מילא אני שאף פעם לא נחשבתי לאחד מגדולי הדור, אבל שביביה? אחד עם שם כזה אלוהי...

עד מהרה פשט ריח של פריחת חרובים באוהל הקטן ואני ידעתי שהסוטה גמר את עבודת היד שלו ואדמת הנגב הצחיחה התעשרה בנוזל אורגני משובח. מה שעניין אותי זה לדעת לאן הוא כיוון את מקבץ הספרמטזואידים שלו, האם לרווח שבינינו או לשיפולי היריעה. 

תוך מחשבה הרגשתי שעמוד השחר שלי מתחיל לזקוף ראש וכשהכנסתי יד למכנסיים כדי להרגיע את המזדקף הסורר הזה, נזכרתי שמאז בואי לפלמ"ח הוא הוזנח ולא עבר שום טיפול. היה זה אולי בגלל שפע העשיות שמילאו את זמני, או מפני שחשבתי שלפלמחניקים גיבורי האומה לא נאה לעשות  דברים בזויים שכאלה. 

בסופו של דבר מיהרתי לפתוח, בידי הפנוייה,  את הרוכסן של שק השינה, נשכבתי על צידי וכשאני נזהר שלא להשמיע קולות נשימה היכולים להסגיר אותי,  התזתי את דבשי אל המרווח הצר שבין מזרון הקש שלי ושל שיפולי האוהל. שביביה השוכב לידי כבר נחר קלות בעולם החלומות, בלי לנחש שאדמת הליס הברוכה, של הנגב שלנו, זכתה בשלולית נוספת ואולי בעצם בעוד כמה וכמה שלוליות כאלה, כמיספר האהלים שהקיפו את  משטרת הגמלים.

הצמד  שהקים את אוהלו לצידנו, בנה אוהל גבוה במיוחד. מי שיזם את הקמתו בסגנון זה היה מרדכי שניידר המכונה מימי, הוא השתייך לגרעין הקירייתי, אך הצטרף למחלקה במאוחר בגלל שנשלח להדריך בתנועה. למעשה היה צריך להישאר בקרית חיים  ולהמשיך להדריך עוד כמה חודשים, אך פחד שהמלחמה תיגמר והוא לא יספיק להילחם, לכן נפרד מחניכיו אחרי שכולם עשו לו מסיבת פרידה והסתכלו עליו כגיבור ההולך למות בעד ארצנו.

בן זוגו לאוהל היה שמוליק טשוקרן, עולה חדש מטורקיה, שהיה בחברת נוער והצטיין בחוש הומור צברי. בבוקר כשהיינו גחים מהאוהל היינו רואים אותו מסתובב על השביל שבין האוהלים  וממלמל, "הוא כן ישן הוא לא ישן, הוא כן ישן הוא לא ישן."

מסתבר שלא בכדי דאג מימי להשיג מוטות גבוהים ולהגביה את האוהל שלו. בעוד כולנו הסתפקנו בשינה על מזרני קש המונחים על קרקעית האוהל החולית, הצליח הוא להשיג מטה אמריקנית מתקפלת ולהכניס אותה לאוהל. הסיבה נודעה לנו רק לאחר שבוע, כשבנות ההכשרה הגיעו לביקור והזמרת של ההכשרה, אביבה הרפז, לא חזרה עימן למשמר הנגב, אלא נשארה לישון איתנו. אתנו זה אומר עם מימי על המיטה האמריקנית הצרה. כשלמרגלותיהם על מזרון הקש, מתהפך שמוליק טשוקרן. במשך הזמן הוא הבין שאם הוא רוצה שיפסיקו להתווכח אם הוא כן ישן או לא ישן, עליו להפסיק להתהפך ולהתחיל לנחור וזה מה שעשה.

כשבוע ימים שהינו באוהלי הסיירים שלנו שליד משטרת שובל. פלוגה של שלוש מחלקות מותשות מקרבות. מחלקת מעוז המהוללת, שהספיקה לאבד במלחמה כחמישה עשרה חברים. מחלקת בית השיטה שלנו, שאיבדה רק שישה ועתידה לאבד בנגב עוד שלושה, ומחלקת אבוקה חסרת ההילה שאיבדה רק חייל או שניים ורוב חייליה ניצולי שואה שהגיעו במסגרת עליות הנוער.

בימי שישי המועטים, כשכל הפלוגה היתה בבסיס ולא במשלטים, היה אפשר לראות שלוש מדורות בשטח האוהלים, סביב המדורה של מעוז ישבו חברי ההכשרה עם הבנות היפות שלהם שבאו לביקור בימי שישי. בין הבנות היתה אחת רות לבנונית, בלונדינית יפת מראה שהייתי חולם עליה בלילות. אני לא חושב שהחלפתי עימה ולו מילה אחת, אבל תמיד הייתי מסתכל עליה ומצפה לרגע שבו יכוון אליה איזה ערבי את נשקו, ואני אספיק לקפוץ ולעמוד חוצץ בין שניהם.

הקשר בינינו נוצר רק כשהיתה בת 75 פלוס ושלחה לי פתאום מקיבוץ רביבים תמונה שצילמה אותי בהלווייה של רבין. בעקבות התמונה יזמתי פגישה וכשנפגשנו העזתי לשאול אותה כל מיני שאלות. היא סיפרה בגילוי לב שבפלמ"ח בכלל לא ראתה אותי ולא ידעה שהיינו באותה פלוגה. מי שחיזר אחריה  בנעוריה עוד כשהיתה בתנועה, היה המדריך שלה עזריה אלון, שגם הוא לא העז יותר מדי.

בלילות שישי כשנשארנו בבסיס, היינו מדליקים מדורות, כל מחלקה בנפרד, ומתחממים לאורן ושרים. המעוזניקים הטיבו לשיר מכולנו. ידעו לשיר בשני קולות ברמה של מקהלה מקצועית. שרו שירי פלמ"ח, בעיקר את העצובים שבהם, ושירים רוסיים שהפכו לשירים שלנו. מהמדורה של הכשרת אבוקה היינו שומעים בין השירים, מעין קולות ירי. הלכתי פעם לראות מה פשרם וראיתי  אותם עושים תחרות גרפצים. כל הכשרה והסגנון שלה.

גם הכשרת בית השיטה שלנו היתה שרה מסביב למדורה, אבל  בשירת שני קולות לא היינו חזקים כמו מעוז. לעומת זאת זכינו באקורדיוניסט מופלא, מורדי אשכנזי, השייך לגרעין הבולגרי. עלם חמודות ולוחם אמיץ. הוא ויוזי היפה היו זוג מקלענים ותיק שעבדו בצמד מאז קרבות משמר העמק, השתתפו בכל הקרבות ולמזלם אף פעם לא נפצעו. לנו היה גם את יהודה וולפנזון, הכדוריסט הבריון, שידע לכתוב פיליטונים מצחיקים ולקרוא אותם במסיבות שישי.  יותר מאוחר, כשאני נטמעתי במחלקה, התחלתי לכתוב מערכונים והייתי מציג אותם עם יענקלה חי, יגאל הלמן המצחיק וניסן פחטר המכונה פחפח.  פחפח הגיע אלינו מגן יבנה בגיל 17, אף אחד לא יודע איך הצטרף דווקא אלינו ונדמה לי שגם הוא לא יודע. בחור חייכן, דחלילי גבה קומה. היה טכנאי בדם, הלך תמיד עם משמנת קטנה בכיס ומברג, ולא היה מעצור או תקלה באיזה כלי שהוא לא ידע לתקן. רק אחרי הרבה עשרות שנים נודע לי מפי נילי בתו, שהם קרובים  למשפחתו של בן עמי פחטר, שנהרג בשיירת יחיעם, אשר עליה פיקד.

במשך אותו שבוע ראשון במשטרת שובל, חפרנו תעלות קשר, החלפנו פעמיים את מיקום האוהלים ולילה אחד אפילו הקימו אותנו בחצות למסדר יציאה, שבוטל אחרי שעתיים.

לילה אחר, בתום השבוע הראשון, שוב העירו אותנו והפעם יצאנו באמת. משאית הגיעה ולקחה אותנו בלי להגיד לאן. אחרי שעה של נסיעה ירדנו  בשדה חשוך והתחלנו ללכת בשורה אחרי מוניה המ"מ. אמרו שמטרת היציאה היא להגן על קו המים שהאחים המוסלמים נוהגים לפוצצו בלילות. לפניי בשורה צעד מרדכי שניידר (מימי) ולפניו יהודה וולפנזון החבלן רחב הכתפיים.

באחד ההפוגות שבדרך, פנה יהודה לאחור, טפח על כתפו של מימי ואמר: "יוצאים לקרב הראשון. אה?"

ומימי, שחש רגשות אשמה, אמר: "מה אני אשם, אני לא רציתי לצאת להדריך, האסיפה החליטה."

אני שמעתי זאת וליבי החסיר פעימה. גם בשבילי זה יהיה הקרב הראשון. אמנם כשהיינו בעמק הירדן התחפרנו בשדות צמח לארוב לטנקים הסורים שלא הגיעו. השתתפנו בכיבוש חוזר של שער הגולן ללא יריית כדור אחד, ואפילו ירינו בסטנים על אווירונים סוריים, אך אלה לא היו קרבות אמיתיים, זה היה סתם. הפעם  מול הצבא המצרי אנחנו יוצאים לקרב אמיתי. קרב לחיים ולמוות, ולי היה ברור שאני איהרג בקרב הראשון שלי. ידעתי זאת לבטח, אך לא גליתי לאיש, לבל ימנעו ממני את היציאה. אבל מה אימי תגיד? איך אני יכול לעשות לה את זה? הסתכלתי על מימי הצועד לפניי  ואמרתי לעצמי, למה הוא הולך שפוף כזה?  הוא לפחות  הספיק משהו בחיים. שכב כבר כמה פעמים עם אביבה ויודע מה שאנחנו כולנו הפסדנו. ואני מה?  אולי מזמוז חד צדדי עם שולה, אבל זה לא  נחשב כי היא ישנה, או עשתה עצמה ישנה. 

כך הלכתי וחשבתי עד שהגענו לשום מקום, שם מוניה המ"מ  אמר לנו להתארגן למנוחה על הארץ עם בגדים ובלי להסיר נעלים. למ"כים הורה  להשכיב אותנו במיקבץ היקפי ולקבוע את תורנות השמירה. עד מהרה הייתה  כל המחלקה ישינה שינה עמוקה  כשכל שעה אנחנו מתעוררים למשמע השומרים המתווכחים בקולי קולות עם השומרים האמורים להחליף אותם, ולא מצליחים להתעורר.

* * *

ברכות לאבא, רוצח רבין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ברכות לאבא, רוצח רבין, ולזוגתו האוהבת

על אישור ההזרעה מטעם העליון

מי ייתן וירבו רוצחים בדמותו ובדמות בת-זוגו הביזארית

מסיכת פניה חיוורת ושטנית

אם ילכו צאצאיהם ללמוד הלכה בישיבות

אנחנו נזוּן ונפרנס גם אותם

יאללה זרעוני-סרק, צאו כבר מהאקדח המאונן

אל נרתיק טרימְבּוֹבּוֹלְדָה הלחה

אבא שלכם יורה אתכם אליה בלי משתיק

רק עם החיוך שלו המזדיין

שראוי להירשם בשיא החצופים אצל גינֶס

ולמצהלות תינוקיו שלא חטאו נחנֵך דור צעיר –

אלה הנכדים הקטנים של יצחק רבין!

14.6.06

פורסם ב"חדשות בן עזר" 150, 15.6.06

* * *

קרולין גליק

פרס נובל: מה באמת גורם לירידת

ההשקעה הזרה בישראל?

[ציטוט חשוב ביותר]

אם הממשלה משנה את הכללים בהתאם לרצונה ובדיעבד, כפי שהיא נוהגת כלפי נובל אנרג'י ודלק אנרגיה, מה הפלא שההשקעות הזרות בישראל ירדו בשנה האחרונה בכמעט מחצית?

ההשקעות הזרות בישראל בצניחה. על פי דוח של סוכנות האו"ם לסחר ופיתוח שהתפרסם לפני כשבוע וחצי, בשנת 2014 ירדו ההשקעות הזרות הישירות בישראל ב-46% (מ-11.8 מיליארד דולר בשנת 2013 ל-6.4 מיליארד בשנת 2014). באותה תקופה ירדו ההשקעות הזרות בעולם בשיעור של 16%. כלומר, הירידה בהשקעות הזרות בישראל היתה כמעט פי שלושה מהירידה הכלל־עולמית.

ד"ר רוני מנוס מהמכללה למנהל, שהיתה חברה בצוות שסיכם את הדו"ח, משערת כי הירידה התלולה בהשקעות בישראל נבעה ממבצע צוק איתן ומתנועת החרם, ההולכת ומתרחבת בעולם המערבי.

ייתכן כי לשני הגורמים הללו היתה השפעה מסוימת, אולם קשה להאמין כי הם הגורמים העיקריים לצניחה הגדולה. הרי בסופו של דבר קשה להחרים מוצרים ישראליים. רק 5% מכלל הייצוא הישראלי מורכב ממוצרים מוגמרים המשווקים לציבור, ורוב רובו מורכב מייצוא מעסק לעסק. מדובר במרכיבים תוצרת כחול לבן המוכנסים לתוך מוצרים המיוצרים ברובם בחו"ל.

כדי להבין את הגורם העיקרי לירידה באטרקטיביות של המשק הישראלי, יש לקרוא את הדו"ח עצמו ולא את סיכומו. על פי הדו"ח, הירידה בהשקעות הזרות נובעת בעיקר מאי ודאות בנוגע למדיניות הכלכלית והעסקית במדינות רבות. כדי להבין מדוע הקביעה הזאת רלוונטית לירידת כוח המשיכה של המשק הישראלי, יש להבין את המתחולל במשק הגז.

משנת 1952 עד שנת 2011 המצב הרגולטורי של משק האנרגיה הישראלי היה יציב. על פי החוק, המדינה היתה אמורה לגבות 12.5% מהתמלוגים של רווחי בעלי רישיונות חיפוש ופיתוח, נוסף למס ההכנסה רגיל. חוק זה התאים למצב שבו ההשקעה הראשונית הכרוכה בחיפושים גבוהה וסיכויי ההצלחה קטנים.

זאת ועוד: נוכח החרם הערבי, כל השקעה של חברה זרה במשק האנרגיה הזניח של ישראל היתה – ובמידה מסוימת עודנה – כרוכה בסיכון נוסף, מאחר שהיתה עלולה להוביל את החברה להפסיד את היכולת לזכות ברישיונות לפתח שדות בסעודיה ובמדינות המפרץ האחרות, שבהן סיכויי ההצלחה גבוהים לאין שיעור מסיכויי ההצלחה של חיפושים בשטחי ישראל.

שחקנית משמעותית

כאשר בסוף 2006 קיבלה החברה האמריקאית נובל אנרג'י רישיון לחיפוש גז במשטח "לווייתן", סיכויי הצלחתה היו קטנים. במקביל, נובל נכנסה כמפעילה של שדה "תמר" ושל שדות קטנים יותר, לאחר שענקית הגז בריטיש גז נטשה את הרישיון שלה בשדות אלו בשל סיכויי ההצלחה הנמוכים.

בלי נובל או חברה זרה אחרת, שלה איכויות וניסיון דומים, לא היתה לישראל היכולת לפתח את שדות הגז. לדלק אנרגיה ולשותפות הישראליות האחרות לא היתה היכולת לבצע את החיפושים. קידוחי "תמר" התבצעו על פני שטח של כ־500 מ"ר בלב ים, בעומק של 5,000 מטר, והוגדרו כבעייתיים בשל העובדה שהלחץ בשדה הוא גבוה ביותר ושטח הקידוחים נמצא מתחת לשכבת מלח עבה. הקידוחים עלו לנובל ולשותפות הישראליות כ-140 מיליון דולר נטו וכ-300 מיליון דולר ברוטו, ונדרש סכום של כארבעה מיליארד דולר נוספים כדי להעביר את הגז לצריכה בישראל.

כאשר נובל התחילה את הקידוחים בסוף 2008, עמדו סיכויי ההצלחה על 35% בלבד. ההערכה היתה כי אפילו אם יימצא גז, יהיה מדובר בכמות קטנה יחסית. בשנים 2009-2010 התברר כי ההימור הוכיח את עצמו ובגדול. כמות הגז שנמצאה ב"תמר" היא בערך פי 100 מהכמות שלה ציפו. יחד עם כמות הגז שגילו נובל ודלק אנרגיה בשדה הענק לווייתן, מדובר לא רק באספקת הצריכה הלאומית לעשורים הבאים, אלא גם באפשרות להפוך את ישראל לשחקנית משמעותית בשוק האנרגיה העולמי.

במקום לברך על הנס ולחכות בסבלנות לתמלוגים שהיו מגיעים תוך שנים אחדות, קפצו הכוחות הפופוליסטיים הרבים בישראל על המימצא המדהים של נובל ודלק ודרשו לשנות את המצב הרגולטורי לאחר מעשה.

חשוב להדגיש: הממשלה לא ביצעה כל פעולה, לא נטלה סיכון כלכלי ולא גייסה אף שקל אחד כדי לפתח את שדות הגז. המשאב קיים רק בגלל שנובל ודלק השקיעו מאות מיליוני דולרים כדי לחפשו ולהוציאו מלב ים בתנאים לא תנאים. כשהוא התגלה, קפצו הפוליטיקאים, הפקידים והמשפטנים על המשקיעים ועל המפתחים כמו חבורת זאבים.

במקום לעמוד לצד אלו שהשקיעו והביאו את הגז לעולם ולהדוף את ההמון הפופוליסטי, התקפל שר האוצר דאז יובל שטייניץ ומינה ב-2011 את ועדת ששינסקי, שתפקידה היה להפר את החוזים שסוכמו בהתאם לחוק ולגזול מהן את כספן. ספק אם החברות הללו היו מסכימות לפתח את שדות הגז אילו היו משערות כי דבר כזה עלול לקרות להן.

ועדת ששינסקי, ואחריה חוק מיסוי רווחים, גרמו נזק אדיר ליכולת של ישראל למשוך משקיעים זרים. כבר עם פרסום מסקנות ועדת ששינסקי הזהיר צ'ארלס דיווידסון, מנכ"ל נובל, כי "שינוי רטרואקטיבי (במדיניות המיסוי בישראל – ק"ג) יהווה פגיעה משמעותית, ויוריד במהרה את ישראל לרף התחתון עבור השקעות בתחום האנרגיה."

מאז שהאיחוד האירופי החל לעסוק בחרמות כלכליים על ישראל, דירבנו הפוליטיקאים הישראלים, ובצדק, את היצואנים להרחיב את הסחר עם מדינות אסיה. ככל שיעדי הייצוא של ישראל מגוונים יותר, כך יכולתה של אירופה לפגוע במשק מצומצמת יותר. בתחום הגז משמעות הדבר היתה לפתח את היכולת לשווק את הגז בצורה נוזלית לאסיה. לצורך כך פעלו נובל ודלק אנרגיה להביא לשותפות בזיכיון בשדה "לווייתן" את וודסייד פטרוליום האוסטרלית, שלה היכולות הטכניות והשיווקיות להוביל את הגז הישראלי אל השווקים האסייתיים הרחוקים.

במאי 2014 עמדה וודסייד בפני חתימה על הסכם לרכישת רבע משדה "לווייתן" בהשקעה של 2.7 מיליארד דולר, אולם ברגע האחרון היא נטשה את העסקה. החברה השאירה פתח לשינוי עמדתה וטענה שזה יקרה רק אם יתחוללו "שינויים מהותיים" בתנאי ההשקעה.

על אף השינוי הדרקוני בתנאי ההשקעה, דלק ונובל החליטו להמשיך בפרויקט. הן חתמו על הסכם עם ממשלת ישראל בהתאם לחוק החדש, אף שהדבר הצריך מהן למכור את זכויותיהן בשדות הגז הקטנים יותר, "תנין" ו"כריש". הכול נעצר שוב בסוף השנה שעברה כשדיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד האוצר לשעבר, החליט כי דלק ונובל הן לא פחות מ"מונופול אימתני" שהשתלט על שוק הגז הישראלי. בתגובה להחלטתו של גילה הודיעה נובל כי היא משהה את ההשקעות שלה ב"לווייתן". אם בשנת 2014 היה נדמה שהגז מ"לווייתן" ייכנס לשיווק ב-2017, כעת קשה להעריך שהוא יוכל להיכנס לשוק לפני 2020, לכל המוקדם.

עם כינונה של הממשלה החדשה, ראש הממשלה בנימין נתניהו שם לו למטרה להניע מחדש את פיתוחי הגז באמצעות עקיפת סמכותו של גילה. הכל נראה סגור, עד ששר הכלכלה אריה דרעי החליט לא לשתף פעולה עם הקבינט הביטחוני והודיע בשבוע שעבר שהוא אינו מוכן לחתום על הצו הנדרש לשם כך.

כיום אנו עדים לוויכוח ציבורי, קולני והיסטרי, בכל הקשור להסכם הגז שהממשלה מבקשת ליישם עם נובל ודלק, אף על פי שדלק מנסה למצוא פשרה שלפיה הן יתחרו בשיווק הגז לישראל. כעת התביעה היא כי אלו שפיתחו את משאב הגז הטבעי הישראלי יוותרו על חלק נכבד מההשקעות ויפנו את מקומם לאחרים. כמו כן הן נדרשות להסכים לתנאים בלתי מתקבלים על הדעת של המשך פעילות בשדות שהן פיתחו, אבל ללא שליטה בהם.

חשוב להבין: דלק אנרגיה ונובל אנרג'י אינן מונופול. הן זכייניות. הן רכשו את הזיכיון שלהן בהתאם לחוק ואף הסכימו לשלם יותר, ובצעד שערורייתי העבירה הכנסת חוק שחייב אותן לעשות כך לאחר מעשה.

לישראל הזכות לרכוש גז בשוק העולמי מהיכן שהיא חפצה. הסיבה היחידה לכך שדלק ונובל הפכו לספקיות בלעדיות היא שהממשלה החליטה לרכוש מהן באופן בלעדי, אחרי שההסכם עם מצרים בוטל בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון. אם המחירים של דלק ונובל גבוהים מדי לטעמנו, מותר לנו לרכוש מחברות אחרות.

הדבר החמור ביותר הוא העובדה שהמדינה מתעמרת במשקיעים עוד לפני שהגז משדה "לווייתן" החל לזרום מהים. כיום יש סיכוי סביר שהגז הזה יישאר בים לתמיד. הרי איזו חברת אנרגיה זרה תסכים להשקיע כאן עכשיו? הן כבר יודעות שאי אפשר לסמוך על הישראלים. שהרי לא רק שקטן הסיכוי שיימצא משהו, עכשיו ברור כי גם אם יימצא, המדינה תמצא דרך לקחת מהן את הרווחים העתידיים שלהן.

וזו הסיבה לירידה בהשקעות הזרות שנרשמה בדוח החדש של האו"ם. ההתנהלות הפופוליסטית והמושחתת של ישראל כלפי חברות דלק ונובל מציבה רמזור אדום מול המשקיעים הזרים. אם רוצים לתקן את הנזק – הן בתחום הגז והן בשם הטוב של המשק הישראלי – יש רק דרך אחת שבה הממשלה יכולה לפעול: עליה לבטל את החוק החדש, ובמקומו לחוקק חוק המגן על משקיעים מפני שינויים רטרואקטיביים בתנאי הרישיונות שמפיקה מדינת ישראל, ונוסף על כך להפסיק לאלתר את כל הניסיונות להגדיר את השותפות כמונופול ולגזול את כספן. יש לישראל די בעיות עם החרם האנטישמי, שהולך וצובר תאוצה בעולם. אסור לנו לתרום להחלשת המשק באמצעות חרמות עצמיים המשכנעים את אלה שרוצים להשקיע בישראל לברוח כל עוד נפשם בם.

אהוד: סוף-סוף מישהו אומר את האמת, ומתגלה מלוא השערוריה של הפסד מיליארדי הדולרים מאי הפקת הגז בלווייתן. זוהי שחיטה חלמאית של התרנגולת שהיתה אמורה להטיל לנו ביצי זהב ולהעשיר את כלכלתנו.

מעניין מי מאויבי ישראל ושונאי ממשלתה מעודד וגם מממן את ההפגנות האינטרסנטיות נגד הסדר הגז, הסדר שבא למזער את הנזק שכבר נגרם?

* * *

רון וייס

מתווה הגז ראוי לתמיכה

סופר נידח שלום,

לפי מתווה הגז שפורסם, מחיר הגז הטבעי מהקידוחים בים, שיימכר לשוק המקומי, לא יעלה על 5.40 דולר למטר מעוקב למשך מיספר שנים, ולאחר מכן יוצמד למדד כלשהו שייקבע בעתיד. אם חברות קידוחי הגז יחתמו על חוזי גז ליצוא במחיר נמוך מ-5.40 דולר,המחיר לשוק המקומי יופחת למחיר היצוא הנמוך.

האם מחיר של 5.40 דולר למטר מעוקב גז טבעי הוא מחיר סביר?

אם נפחית מ-5.40 דולר את הוצאות ההפקה (0.5 דולר למ"ק), את המס (56%), ואת הוצאות ההנהלה והכלליות (ינוהל מו"מ עם כ-1000 מפעלי תעשייה בישראל לחיבור לצינורות הגז), התזרים נטו לחברות הגז יהיה כ-2 דולר עד 2.2 דולר למ"ק. מנתון זה ומאומדני השיווק והמכירות אפשר לגזור את אומדני ההכנסות מהמכירות מדי שנה ב-30 השנים הבאות. מול תזרים המזומנים נטו מהמכירות אפשר לחשב את סכומי ההשקעות בקידוח והשקעות נוספות בפיתוח שדה "לווייתן", לרבות הנחת צינור גז לחיבורו לחוף והתקנת צינור נוסף משדה "תמר" לחוף. השקעות אלה נאמדות במיליארדי דולרים במשך מיספר שנים.

פורסם שרשות החשמל חישבה על בסיס נתונים מעין אלה מהו שיעור התשואה על ההשקעה של חברות קידוחי הגז. התוצאה שפורסמה – 23% תשואה על ההשקעה של חברות קידוחי הגז. האם תשואה זו גבוהה מדי?

לדעתי לא. קידוחי גז ונפט הם מיזמים בעלי סיכון גבוה ביותר. בדרך כלל הקידוחים יבשים והמשקיעים מפסידים את כל כספם שהושקע בקידוח. מספיק להיזכר בקידוח בים שבוצע ע"י "שמן קידוחים" ויצא יבש. ככל שהסיכון גדול יותר, התשואה על ההשקעה צריכה להיות גבוהה יותר. שום חברה בעולם לא תבצע קידוח כדי להרוויח רק 10% מדי שנה. התעשיינים המשתמשים כיום במזוט מזהם משלמים כ-17 דולר ל"יחידת חום", יותר מפי 3 ממחיר 5.4 דולר למ"ק גז.

המסקנה ברורה: חייבים לאשר במהירות את מיתווה הגז המוסכם על הממשלה וחברות הגז.

רון וייס

רמת-גן

* * *

עמוס גלבוע

לקראת עידן חדש באזור

    אם  ייחתם הסכם גרעין עם איראן תתחיל באזור "אופרה" אחרת. ההסכם אינו אלא מכשיר של ממשל אובמה על מנת שאיראן תשמש עבורו כגורם המייצב את האנרכיה באזור.  איראן היא עבורו התרופה לדאע"ש בעיראק, ואולי אף בסוריה. ימים לא טובים לישראל.

מחר, 7 ביולי, צפוי להיות המועד האחרון למשא ומתן על הסדר הקבע בין ארה"ב (וכל השאר) לאיראן. יש לי הערכה די ברורה לגבי מה שיקרה, אך מכיוון שאיני נביא, ואיני מחזיק עצמי כשוטה, אני מעדיף לשמור אותה לעצמי.

אבל, ברצוני להפנות את תשומת הלב לנייר עמדה ציבורי שפורסם בארה"ב לפני כשבועיים בנושא המדיניות האמריקאית בשיחות. כותבי הנייר הם דמוקרטים ורפובליקאים כאחד מבחינה פוליטית, והם כוללים מומחים מקצועיים, דיפלומטים, אנשי צבא ומדינאים מהשורה הראשונה, השאור שבעיסה האמריקאית. בכללם מומחים רמי דרג ששירתו בממשלו הראשון של אובמה.  ובין השאר הם אומרים כך:

"ההסכם אינו מכוון להוות אסטרטגיה כוללת כלפי איראן. הוא אינו מתייחס לעזרה האיראנית לארגוני טרור (כמו חמאס וחיזבאללה); אינו מתייחס למעורבות האיראנית בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן ("ההגמוניה האזורית" של איראן); אינו מתייחס לארסנל הנשק הבליסטי הטילי שלה, ואינו מתייחס לדיכוי הפנימי של עמה. הממשל האמריקאי שם לו בעדיפות את ההתעסקות באיום הגרעיני, מתוך תקווה שהסכם ישפיע לחיוב על איראן בנושאים האחרים" (כלומר, איראן תחדל מדיכוי פנימי, תפסיק טרור ושאיפה להגמוניה אזורית).  בהמשך ממליצים המחברים על צעדים אמריקאיים שתכליתם לייעל את המלחמה ב"מדינה האסלאמית" ובשאיפות ההגמוניות של איראן.

הבית הלבן התייחס בביטול לכל הנייר, הכולל כמובן גם המלצות לגבי הנושאים המרכזיים בתחום הגרעין, ולא בכדי, כי הנייר נותן ביטוי לגישה מדינית השונה בתכלית השינוי  מהמדיניות הנקוטה ע"י ממשל אובמה.

במה דברים אמורים?

ראשית, אין למימשל אובמה שום אסטרטגיה כוללת לטיפול באיומים או בנושאים הנראים בעיניו כבוערים. יש לו כמובן עקרונות כלליים (כמו, עדיפות לדיאלוג ושימוש בכוח "רך", פעולה במסגרת כוללת), אך אלו אינם מעוצבים לכדי מדיניות עקבית וכוללת. 

הדוגמה הכי מוחשית וגלויה לעיין היא "מלחמת העולם" שהכריז  על "המדינה האסלאמית" (דאע"ש). היא הוכרזה כאוייב מיספר אחד של ארה"ב, וקואליציה של 60 מדינות גויסה כדי להילחם נגדה. היכן נלחמים נגדה? רק בעיראק ובסוריה. אבל, מה לעשות שדעא"ש מצוי לא רק שם. הוא מצוי, למשל, גם בחצי האי סיני, ומפעיל משם טרור, בשלב זה נגד המשטר המצרי.  והוא מפעיל חוליות טרור במקומות שונים אחרים בעולם. מה עושים שם נגדו?

 האסטרטגיה האמריקאית (אם אפשר לקרוא לה כך) הנקודתית, כפי שהותוותה ע"י הנשיא אובמה בספטמבר 2014, לא מטפלת בזה. עבורה יש רק דאע"ש בעיראק ובסוריה. המטבע מתחת לפנס.

שנית, מימשל אובמה לא רואה באיראן אוייב, בוודאי לא אוייב שיהווה סיכון לאינטרסים החיוניים של ארה"ב. להיפך, איראן עבורו היא הפתרון לאנרכיה השולטת כיום במזרח התיכון. היא בעלת אמביציות, יש לה עבר מפואר, היא "מהפכנית" שהדיחה בזמנו את השאח הרודן, והיא פועלת בלי הרבה היסוסים ומעצורים, ויש לה יכולות. היא זאת שתוכל לחסל את דאע"ש  בעיראק, ובכך להעניק ניצחון לנשיא אובמה ולהאדיר את מורשתו. ומי יודע, אולי איראן גם תוכל להביס בדרך כלשהי (ע"י "מתנדבים"?!) את דאע"ש בסוריה.

ושלישית, מימשל אובמה, לפחות אם נשפוט על פי דברי אובמה עצמו, מאמין שהשיקולים הכלכליים והרצון להימנות על משפחת העמים ולזכות בחיבוקה, יביאו לכך שהאייתולות  באיראן  יצננו את אמונתם הדתית, יוותרו על מעשי הטרור והחתרנות וישקיעו את מרצם בבניית חברה איראנית משגשגת. השיקולים "הריאליים" האלו יבטלו ויהפכו לבלתי רלוונטית את האנטישמיות האיראנית והרטוריקה של השמדת ישראל.

לא צריך ל"האשים" בכך את אובמה. רבים וטובים בקרבנו משליכים את הגיונם על הגיון היריב, ואחרי כן "אוכלים" את זה ומייללים: מה הוא לא מבין שזה היה רק לטובתו?

לכן, אם הערכתי נכונה, אזיי הסכם הגרעין, אם ייחתם, יפתח עידן חדש בו תחובק איראן ע"י מימשל אובמה. מצב לגמרי לא מרנין לב מבחינת ישראל.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.7.15

* למה נקבע משאל העם ביוון? – את תמיכתי העקרונית במשאל עם, כמרכיב של דמוקרטיה ישירה במערכת שלטונית, הבעתי פעמים רבות לאורך השנים. אני עוקב בעניין אחרי משאלי עם בעולם, וכך גם במשאל העם שיתקיים ביום א' ביוון.

הנושא העומד להכרעת העם הוא נושא לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לעתידה של יוון, ולכן הוא בהחלט ראוי למשאל עם. הוא גם עוסק בעקיפין בשאלות ריבונות – האם להישאר חלק מגוש האירו או לחזור לדרכמה, המטבע המקומי. סוגיות של ריבונות הן סוגיות קלאסיות של משאל עם, ובמדינות האיחוד האירופי כל ההחלטות הללו התקבלו במשאלי עם. עם זאת, הגדרתי את הנגיעה לריבונות כ"בעקיפין", כיוון שהפרישה מגוש האירו אינה עומדת על הפרק, והממשלה אף מכחישה שזאת כוונתה, אולם היא נמצאת ברקע ועלולה להיות ההשלכה של דחיית ההצעה האירופית.

במשאל העם ביוון, אני מזהה כמה איפיונים ייחודיים ואף נדירים.

ראשית, זהו משאל עם העוקף את הפרלמנט. העם הוא הריבון והוא מהווה ערכאה עליונה, מעל הפרלמנט. אך אין הוא מחליף את הפרלמנט. מקובל להביא להצבעה במשאל הצעה שהתקבלה בפרלמנט. אם הפרלמנט אינו מקבל את ההצעה, היא אינה עולה לערכאה הגבוהה יותר. כאן הפרלמנט נעקף. ומה שמוזר יותר – הפרלמנט לא נעקף בשל חששה של הממשלה שעמדתה לא תתקבל, אלא למרות שיש לממשלה רוב בפרלמנט.

שנית, לרוב מביאה ממשלה למשאל עם החלטה או הסכם שהיא קיבלה, והיא מבקשת את העם לאשר אותו. במשאל עם הממשלה מבקשת מהציבור להצביע "כן" והאופוזיציה מבקשת מהציבור להצביע "לא". כאן המקרה הפוך. הממשלה מביאה להכרעת העם תוכנית של "הטרויקה" (האיחוד האירופי, הבנק האירופי המרכזי וקרן המטבע הבינלאומית)  שהיא עצמה מתנגדת לה, ומבקשת מהציבור להצביע "לא".

שלישית, לא זו בלבד שהממשלה אינה מבקשת מהציבור לאשר יוזמה שלה, אלא שהיא חוזרת אל העם בסוגיה שסביבה נסובו הבחירות, ובבחירתה – העם אמר את דברו ונתן מנדט לממשלה לדחות את התביעות של אירופה. לשם מה יש, אם כן, לקיים משאל עם?

אני רואה שתי תשובות אפשריות לתמיהות שהעליתי. על פניו, הסיבה היא צורך של ציפראס בגיבוי ציבורי בעמידה מול האיחוד האירופי ויותר מכך, הוא רואה צורך לקבל את אישור הציבור למדיניות שעלולה להביא למשבר כלכלי חריף שיפגע באזרח היווני, ולהתחלק עם האזרחים באחריות.

אך איני מוציא מכלל אפשרות סיבה אחרת. ציפראס זקוק למשאל העם כסולם לרדת מהעץ של העימות עם אירופה. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" כדבר הקלישאה, וציפראס מתחיל להבין את מחיר ההתנתקות מהפִּטְמָה שממנה יונקת יוון את מזונה. אין לו אומץ ציבורי לחזור בו מן הקו שעליו נלחם, בזכותו נבחר ובו נקט מאז בחירתו, ולכן הוא מתערטל ביוזמתו מסמכויותיו, מעניק אותן לעם, בתקווה שהעם יוציא בעבורו את הערמונים מן האש. אמנם ציפראס קרא לציבור להצביע "לא", אך לא נראה שהוא מתאמץ במיוחד לשכנע את העם בעמדתו.

מה שספק אם ציפראס לוקח בחשבון, הוא שלא יוכל להמשיך ולהנהיג את יוון, אם הכרעת משאל העם תהיה בניגוד לעמדתו הפומבית.

* המקרה הבריטי – כתבתי שבדרך כלל במשאל עם הממשלה מביאה להכרעת העם יוזמה שהיא דוחפת, וזה נכון. אך יש לציין שגם בבריטניה, שהיא דמוקרטיה הרבה יותר מסודרת ומבוססת מיוון, צפוי משאל עם על פרישה מן האיחוד האירופי, ביוזמת ראש הממשלה קאמרון, המתנגד לפרישה.

* דו פרצופיות – במאמר באתר "הגדה השמאלית" מעלה על נס ח"כ דב חנין את החלטת ראש ממשלת יוון ציפראס ללכת למשאל עם על דרישות האיחוד האירופי מארצו. "העם הוא הריבון, והוא זה שצריך לקבל החלטות לגבי עתידו."

מעניין, אותו דב חנין נאבק בתקיפות נגד חוק משאל העם בישראל, וכך הוא כתב בשעתו: "הצעת החוק היא פגיעה קשה במשטר החוקתי של ישראל. היא מציעה מנגנון היכול לבטל הכרעה של רוב חברי הכנסת."

איך ניתן להסביר את הדו-פרצופיות הצבועה שלו? זה פשוט. התנגדותו לחוק משאל העם, בדומה לשאר המתנגדים לחוק, נבעה אך ורק מהפחד מתוצאותיו. הא, ותו לא. כל הטיעונים על כך שמשאל העם אינו דמוקרטי, לא היו אלא דמגוגיה זולה.

* מעלי גירה – כמו בכל כנסת, חוזר על עצמו הריטואל. הרשימה הערבית המשותפת (עד הכנסת הנוכחית היו אלו הסיעות הערביות) מטרידה את הכנסת בהצעת החוק לביטול סיפוח הגולן לריבונות ישראל. מילא, שהם רוצים להחריב את היישובים הישראלים, לעקור ולנשל אותנו מעל אדמתנו. אבל לא חבל להפקיר את הדרוזים בגולן לטבח?

* שלושה סוגי ישראלים – לפני שבועיים הלך לעולמו חבר קרוב שלי, בתום אשפוז ממושך וקשה ביחידה לטיפול נמרץ בביה"ח "שיבא" תל-השומר. יומיים לאחר שקמו מן השבעה, עשו אשתו ובנותיו את הדרך הארוכה מצפון הגולן ל"שיבא", על מנת לפגוש את הצוות הרפואי המסור שטיפל בו, ולהודות לו מקרב לב הן על הטיפול המסור ביקירם ולא פחות מכך, על היחס האנושי, היפה והמכבד כלפיו וכלפיהם בתקופתם הקשה. יחס, אותו העלו על נס הן בתקופת האשפוז והן לאחר הסוף הטרגי, ואף אני נוכחתי בו בביקוריי את חברי בבית החולים.

המחווה המרגשת של המשפחה, הזכירה לי מסה שפירסמה לפני חודשים אחדים אווה אילוז במוסף "הארץ", לאחר פטירתו של אביה, ובו הצליפה ברופאי אותו בית חולים, על כשלים אתיים ועל יחס בלתי הומאני. חשבתי על כך, שמצד אחד אין תופסים אדם בשעת צערו, אך מצד שני אדם ניכר גם בשעת צערו. בהנחה שהרופאים לא נהגו אחרת כלפי חברי וכלפי אביה של אווה אילוז, כנראה שההבדל הוא בדמותם של בני המשפחה. יש אנשים שתוקפים באלימות את הרופאים והצוות הרפואי לאחר מות יקירם. יש הצולפים בהם מעל דפי העיתון. ויש המקדישים יום שלם כדי לנסוע ולהודות לרופאים שעשו הכל כדי להציל את יקירם.

לא התכוונתי להעלות את מחשבותיי אלו על הכתב ולא הייתי עושה כן אלמלא פירסמה השבוע אווה אילוז מסת המשך, שבה הסבירה למה הישראלים אינם יודעים לגלות חמלה ואינם מוכנים להתנצל. היא מילאה ארבעה עמודים בהגיגיה, בז'רגון הפסבדו-אינטלקטואלי האופייני לה ומחניף לקוראיה, החשים השתייכות לכת יודע ח"ן של "אנשים חושבים". וכל אותם ארבעת העמודים לא נועדו אלא למען שתי הפסקאות הבאות.

א. "האם ניתן לצפות שהסגידה לביטחון תייצר רגישות מופלאה לזולת? איזה סוג אדם סביר להניח שייווצר כתוצאה מטירונות צבאית, שירות חשאי, מבצעים צבאיים, עמידה במחסומים, הרס בתים, כליאה, מעצרים מנהליים, מבצעים ביטחוניים, עינויים, סיכולים ממוקדים ועוד?"

ב. "כשמדינה עושה שימוש בכוח דרך קבע, מחריבה את חייה של אוכלוסייה שלמה, משתלטת על שטחים באופן לא חוקי, מלגלגת על החוק הבינלאומי, היא יכולה לעשות זאת באופן מתמשך רק על ידי הכחשת מעשיה, ולכן לא יכולה, באופן לוגי, להתנצל על כך."

וכך, אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ", עושה שימוש ציני וזול במותו של אביה, וסונטת ברופאיו ומשמיצה דרכם את כלל הרופאים הישראליים, כדי להעביר את מסרי הדה-לגיטימציה שלה למדינת ישראל, לישראלים, לישראליוּת.

חלק ניכר ממסתה של אילוז הוקדש להצדקת ההכללה שנקטה בה כלפי רופאי ישראל במאמר הראשון, ובהסבר עקרוני למה נכון להכליל. ובכן, גם אני אכליל. יש שלושה סוגים של ישראלים. יש ישראלים המודים לרופאים על טיפולם המסור ביקיריהם. יש ישראלים המכים את הרופאים שטיפלו ביקיריהם. ויש ישראלים שמשמיצים אותם באלימות מילולית מעל דפי העיתון, בציניות שנועדה לקדם אג'נדה פוליטית. ובהטעמה: יש הישראלי היפה, יש הישראלי המכוער, יש הישראלי הנבזה.

[אהוד: גברת אילוז היא לא רק "הישראלי הנבזה" אלא גם ובעיקר הישראלית הטיפשה והבּוּרָה, שאינה יודעת כמעט דבר על תולדותינו, והיא נבנית ב"הארץ" בזכות תכונותיה אלה – יחד עם שנאתה החולנית לישראל!]

* תועמלן ירידה – לא ראיתי את פרקי הסדרה של ירון דקל "דה-יזראליס", שבה הוא מלווה ישראלים שירדו לארה"ב. קראתי את הביקורת עליה של רוגל אלפר. מביקורתו, אני מבין שנקודת המוצא של דקל היא ציונית, וביקורתית כלפי תופעת הירידה וכלפי היורדים. ולכן, אלפר משפד אותו, משווה אותו לחבר כת המתאר את חבריו שיצאו לתרבות רעה, מתאר אותו כנרקיסיסט(!), כ"מתקרבן" (אלא מה?) ובעיקר, מאשים אותו בתועמלנות ציונית גסה.

כמובן שאצל אלפר אין "יורדים" אלא "מהגרים". המילה מולדת דווקא מופיעה במאמרו, כאשר הוא מדבר על ישראלית שעלתה מנורבגיה וירדה אליה. היא "שבה למולדתה". הרי המולדת של היהודים היא המקום שממנו עלו הם, הוריהם או סביהם.

מאמרו של אלפר הוא תעמולה אנטי ציונית גסה, שאינה מפתיעה, בהיותו תועמלן ירידה ותיק.

* התקרבנות – בדומה לרבים מחבריו לדבוקת שוקן, גם רוגל אלפר מתקשה לסיים מאמר בלי המילה "התקרבנות". אותם אנטי ציונים צובעים דווקא את הציונות – התנועה הלאומית שגאלה את העם היהודי מתחושת הקורבן הנצחי, שהיתה חלק מובנה מן הגלות, והמירה אותה בתפיסה ריבונית של עם הלוקח אחריות על גורלו, בצבעי ה"התקרבנות".

את הדברים כותב דווקא רוגל אלפר, שבשבועות האחרונים עסוק בפמפום נראטיב מתקרבן ומתבכיין על אודות המזרחים שנזרקו בידי הממסד הציוני האשכנזי בעל כורחם לחור הנידח חבל לכיש. הוא כתב על כך לראשונה בתגובה לסרט על בן גוריון שהוצג בטלוויזיה וירד על ב"ג ולובה אליאב, ולאחר מכן קיים עימות מילולי חריף בנדון עם פרופ' מיכאל בר זוהר.

אני פוגש את אנשי קריית שמונה, שהביוגרפיה הקולקטיבית שלהם דומה לזו של מתיישבי חבל לכיש. יש להם ביקורת רוויית כאב על תהליך קליטתם (כפי שיש לכל עלייה). אולם המסר המרכזי שלהם, הוא של גאווה על היותם חלוצים ציונים שיישבו את הארץ, שיישבו את הסְפָר, שהגנו על הגבול, שעמדו בגבורה ב-40 שנות טרור מלבנון. הביקורת הכואבת שלהם היא על הדרתם מן האתוס הישראלי הציוני, על חוסר ההכרה בחלוציותם.

אבל אלפר יתעקש לאמץ ולהפיץ את הנראטיב המתבכיין של השוליים, הרואים עצמם "קורבנות הציונות"; שבונים לעצמם סיפור פאסיבי של "זרקו אותנו, אכלו לנו, שתו לנו."

ולשמוע דווקא ממנו את הבוז ל"התקרבנות" הציונית...

* תקציב התרבות והמרחב הציבורי – השתתפתי בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, שנערך בגבעת חביבה, ונהניתי משלל הרצאות והצגת מחקרים על הקיבוץ, בנושאים שונים.

במושב שעסק בדימוי הקיבוץ בקולנוע ובאמנות, הרצתה החוקרת והאוצרת טלי תמיר ("לינה משותפת") על "ההיפוך בין חוץ ופנים במרחב הקיבוצי." היא דיברה על המרחב הציבורי בקיבוץ, שגם היום (אם כי פחות מבעבר) אינו משאיר מקום למרחב הפרטי ויוצר אווירה קולקטיבית מגוייסת המוחקת את הפרט. לטענתה, התופעה הזאת אמנם חזקה יותר בקיבוץ, אך היא תופעה ישראלית טיפוסית. היא המחישה זאת במדיניותה של מירי רגב, שרת התרבות, שבשם הקולקטיב הלאומי מנסה להשתיק קולות פרטיים אלטרנטיביים.

דברים ברוח זו קראתי במאמרים רבים בשבועות האחרונים, ואני מתחיל לדאוג שמא אלה שאומרים וכותבים זאת, עוד יתחילו להאמין בדבריהם. כדאי לזכור – כל הדיון הציבורי אינו נוגע כלל לצנזורה, לחופש הביטוי, לחופש היצירה. הדיון נוגע לדבר אחד בלבד – המימון הציבורי. חופש הביטוי והיצירה הוא המרחב הפרטי, ואל לרשות הציבורית להתערב בכך, אלא במקרים קיצוניים במיוחד של הסתה מובהקת לאלימות. אולם תקציב המדינה הוא התגלמות המרחב הציבורי. אין דבר ציבורי יותר מתקציב המדינה. ולכן, יש מקום לדיון ציבורי ופוליטי באפיקים אליו הוא זורם, גם בתחום מימון התרבות. מן הראוי שהמימון יוקצה למגוון קולות רחב מאוד, אך הציבור, באמצעות נציגיו, זכאי לקבוע גם קווים אדומים – מה אינו ראוי למימון המדינה.

יש מקום לדיון ציבורי האם ראוי שהמדינה תממן סרט המאדיר את מי שרצח את ראש ממשלתה, או מחבל שחטף, עינה ורצח חייל. אך הטענה שמדובר בצנזורה, בהשתקה ובסתימת פיות, אינה טיעון רציני, אלא סתם שקר.

* הניצחון – אחד המושבים בכנס עסק בתנועה הקיבוצית במבצע "צוק איתן". חברת קיבוץ נירים רינת גלילי הרצתה, בליווי מצגת מרגשת, על קיבוץ נירים במלחמה. כזכור, קיבוץ זה חווה נפילות רבות של פצמ"רים ואיבד שנים מחבריו המרכזיים. המשפט האחרון בדברי רינת ריגשו אותי עד עמקי נשמתי. "הקיץ יגיעו לקליטה בנירים עשר משפחות חדשות." אין ניצחון גדול מזה.

* תובנה חשובה שלמדתי – במושב על התנועה הקיבוצית ב"צוק איתן", נשמעה הרצאה שממש לא ברור לי מה הקשר שלה לנושא. ענת שריד הציגה מחקר שנערך בקרב סטודנטים באוניברסיטת ב"ג, שהחל לפני המלחמה ונמשך אחריה, והוא "בוחן את הקשר בין תחושת קוהרנטיות לאומית, פתיחות כלפי הנרטיב של ה'אחר' ונכונות לפיוס בקונטקסט של הקונפליקט הישראלי פלשתינאי."

אם לתרגם את הג'יבריש הזה לשפת בני אדם – קוהרנטיות לאומית פירושה סולידריות ולכידות לאומית. והמחקר הגיע לתוצאות מדאיגות. במלחמה עלתה הקוהרנטיות הלאומית וביחס ישיר ירדה רמת הפתיחות כלפי נרטיבים של הקבוצה ה"אחרת" ועל בלימת הנכונות לפיוס. באמת, נורא.

אההההה, הבנתי. הבעייה במלחמת "צוק איתן", היא שהטילים שנורו עלינו מאזור ממנו נסוגונו למען הפיוס, יצרו אצלנו סולידריות לאומית שפגעה בסולידריות הרצויה שלנו, עם אלה שירו עלינו טילים. באמת, לא בסדר.

* הישרדות – מבצע אנטבה יצר מלחמת קרדיטים עקובה מדם-רע שנמשכה שנים, בין רבין ופרס. בינתיים רבין, הרמטכ"ל מוטה גור, מפקד המבצע דן שומרון, וכן חברי צוות השרים שניהל את המשבר לצד רבין ופרס, השרים אלון, גלילי, צדוק ויעקובי הלכו לעולמם. פרס נשאר יחיד לספר את הסיפור. וסיפורו הוא: אני אני אני אני. ורק אני.

* ביד הלשון: עם לבדד ישכון – במאבקים המדיניים ובניסיון לבודד את ישראל, עולה לעתים הביטוי "עם לבדד ישכון" – אם כברכה, אם כקללה ואם כתיאור מציאות.

הביטוי הזה הוא מתוך פרשת השבוע, פרשת "בלק": "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב." בלק בן ציפור, מלך מואב, שוכר את שירותיו של הנביא והקוסם הידוע בלעם, כדי לקלל את ישראל. בלעם מזהיר אותו מראש, שאין הוא מנבא על פי הזמנה, אלא אומר את מה שה' שם בפיו. בלק מתעקש, ושולח אותו שוב ושוב למשימה, תוך שהוא מבטיח לו שכר רב, אולי הפעם תצא לו קללה. אך בכל פעם יוצאת לו ברכה. בקונטקסט של דברי בלעם, מדובר בברכה. בהצגת עם ישראל כעם מיוחד, שאינו נחשב לעם רגיל ("בגויים לא יתחשב").

* הקיבוץ העשירי – השתתפתי השבוע בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, בגבעת חביבה. ומשום מה, לא למדתי שם דבר על הקיבוץ העשירי. הכותרת הראויה לכנס היתה הכנס העשירי ללימודי הקיבוץ.

* * *

נפתלי רז

שמולי – שיעור בהתקרנפות באופוזיציה

במאמר קודם שאלתי אם "מישהו ראה את האופוזיציה". הפעם אני מבקש להמחיש איך מתקרנפת הסיעה הגדולה באופוזיציה, סיעת "המחנה הציוני".

בעבר היכרתי מבפנים, כחבר וכפעיל בכיר, את מפלגת העבודה (בתקופה שבה היו עמרם מצנע ועמיר פרץ יושבי-הראש). אני יכול להעיד שתמיד היתה "סופרמרקט רעיוני", ותמיד כללה – זה לצד זה – "יונים" ו"ניצים", סוציאל-דמוקרטים וקפיטליסטים. כל יושב-ראש חיזק את המגמות הרעיוניות שהתאימו להשקפותיו. תחת יושבות-הראש של פואד בן-אליעזר התחזקו הניצים והקפיטליסטים. תחת יושבות-הראש של עמרם מצנע ושל עמיר פרץ התחזקו היונים והסוציאל-דמוקרטים. תחת יושבות-הראש של שלי יחימוביץ' התחזקו הסוציאל-דמוקרטים והניצים (ופרשו היונים, כמוני). היה מקום לתקווה שתחת יושבות-הראש של יצחק הרצוג יתחזקו שוב היונים, ואולי גם הסוציאל-דמוקרטים.

אלא שבמערכת הבחירות האחרונה הכול התבלבל: האיחוד עם ציפי לבני, במקום שיחזק את הקול היוני ויחליש את הקול הסוציאל-דמוקרטי – העלים את הקול היוני, המדיני, והעצים את הקול הסוציאל-דמוקרטי, החברתי. מחקרים שנעשו אחרי הבחירות העלו שזו היתה אחת מסיבות הכישלון בבחירות.

ומאז הבחירות? הרצוג משמיע אמנם גם קולות מדיניים קלושים ("אסור לפגוע ביחסים עם הנשיא אובמה"), אבל מתגייס לעזור לנתניהו בהעמקת מדיניות ההפחדה ה"שואתית" שלו – מהתגרענות איראן ופניות הפלסטינים לאו"ם, דרך החרם על ההתנחלויות וה-BDS – ועד המשט האחרון, "משט הפנסיונרים".

ומיהו התנא דמסייע? "הצעיר החברתי", איציק שמולי, המבסס את עצמו, מאז הבחירות האחרונות, כדובר מרכזי של "המחנה הציוני".

בתקופת המחאה החברתית הגדולה, בקיץ 2011, חיינו, רעייתי ואני, בדרום (כתושבים בקיבוץ רביבים). באופן טבעי התנדבנו מיד למאהל הבאר-שבעי. במאהל בלטו מאד סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון. שמעתי מהם לא מעט על יושב-ראש התאחדות הסטודנטים דאז, איציק שמולי. הם סיפרו, למשל, על התנגדותו הנחרצת ללחץ הפעילים (ובעיקר הפעילות) לבטא במחאה גם התנגדות להפניית מיליארדים של שקלים שיכלו לסייע בדיור, בחינוך וברווחה – להתנחלויות. כולנו הבנו שהעובדה ששמולי רתם את התאחדות הסטודנטים לעגלת המחאה החברתית, העניקה לה 3 יתרונות עצומים: תקציב גדול, מנגנון תיאום ארצי, ורשת פעילים.

והנה, לאחר שעסקן הסטודנטים שמולי רכש – בנאומיו בהפגנות ובראיונות עיתונאיים רבים – מעמד ארצי, הוא החליט ביום בהיר אחד לנתק את התאחדות הסטודנטים מהמחאה. ב-4.9.2011 החליט שמולי על פירוק כל המאהלים שהוקמו על ידי ארגוני הסטודנטים, ועל שינוי אופי המחאה להידברות עם הממשלה.

איך כתב אורי משגב השבוע ב"הארץ"? – "מאז דיכוי המחאה החברתית נאחזים חובבי הקונספירציות במקרה של איציק שמולי. הם רואים בו סוס טרויאני, ששימש לגניבת המחאה בידי יריביה." אינני חובב קונספירציות, אבל אני מניח שנתניהו חגג באותו ערב. המחאה – מתה.

בהמשך כהונתו של שמולי כיו"ר התאחדות הסטודנטים, התפטר מתפקידו סגנו בהתאחדות, עפרי רביב, לאחר שהביע אי אמון ביו"ר, ואמר: "אחרי המחאה, הבנתי שמה שעומד בראש הדברים זה לא בדיוק טובת הסטודנטים, אלא הפוליטיקה האישית."

ושמולי? שמולי החליט לעלות כיתה, לפוליטיקה הארצית. בהיעדר השקפת עולם ברורה, התלבט בין כמה מפלגות. לבסוף הלך אל שלי יחימוביץ', ונבחר כח"כ של מפלגת העבודה (אחריו יבוא למפלגת העבודה עמיתו לחיסול המחאה החברתית, פרופ' טרכטנברג). ואצטט שוב את משגב:

"יש משהו מדכדך באדם צעיר המסגל לעצמו הליכות גריאטריות, במי שנכנס לפוליטיקה על תקן מהפכן ומתגלה כריאקציונר."

במאמר שפירסם שמולי ב"הארץ", בכותרת "חופש, לא הפקרות" (22.6), המחיש תפישת עולם צרה ושטחית. על חופש הביטוי, שבית המשפט העליון שלנו מעלה על נס לאורך כל שנות המדינה, התריס שמולי: "מדוע לא יקראו תלמידים בבתי הספר את 'מיין קמפף'?"

ובישיבה האחרונה של סיעת "המחנה הציוני", מחה שמולי בפני חבריו לסיעה, על ש"בכל פעם שהם שותקים מול המשט בעזה, התמונה של יצחק רבין כמעט נופלת מהקיר."

שמולי דחף להגדיר את "משט הפנסיונרים" – כ"מגביר טרור".

עם צעירים כשמולי, מי צריך מתקרנפים?!

מתוך "על צד שמאל" מגזין הסוציאל דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז, 2.7.15

* * *

יהודה דרורי

מה בין ההתנתקות לפילגש בגבעה?

תשובת יהודה דרורי למאמרו של אלי מייזליש

 נגד מאמר שהצדיק את ההתנתקות

אין דבר יותר דוחה ממאמר שפירסם מר מייזליש בתגובה למאמרי פה על חשיבות ההתנתקות. זה כאילו זרקתי סמרטוט אדום לפני פר משתולל... ואין לדעתי דבר יותר מגעיל מהתפיסה הדתית-קיצונית המוצגת במאמר, כאילו מחלתו של אריק שרון הינה עונש מאלוהים על ההתנתקות... זה ממש כמו אותם המלעיזים מהמחנה הדתי הקושרים את רעיון ההתנתקות לעורבא פרח של "האי היווני"...

כמי שהכיר אישית את אריק שרון, אני יודע היטב, ששני דברים היו בחשיבות עליונה אצלו: ההתיישבות והביטחון. מייזליש בוודאי מודע לכך ששרון דאג להקמת עשרות ישובים (שרובם מעבר לקו-הירוק), ודאג לביטחונם. בגוש קטיף היתה שגיאה (שאחראי לה דווקא יגאל אלון...) להציב בלב מיליון ורבע פלסטינים רצחניים: יישובים ישראליים!

לנוכח ההתפתחויות בשטח, שרון החליט, ועם כאב לב גדול, לפנות את יישובי גוש קטיף מתוך ידיעה ברורה שצה"ל לא יוכל להגן עליהם אלא במחיר כבד (שלמתיישבים הללו לא היה כניראה אכפת...) – ואם להגן עליהם, הדבר היה דורש מחיר כבד מדי בקורבנות של בנינו (אז למי אכפת?)

לפעמים אני קושר את טראומת גוש קטיף לציונות הדתית, לטראומת נפילת גוש עציון ב-1948. גוש מבודד זה, גם הוא  בלב המון ערבי,  אם היה מפונה בזמן, היו נשארים בחיים כ-400 מבנינו...

אני מוצא בוויקיפדיה  מידע שאומר כי החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה היו יישובי גוש קטיף ותושביו מטרה לטרור הפלסטיני לרבות: ירי, סכינאות, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה בצירי הנסיעה העיקריים. היו גם רציחות קשות ומ- 1989 ביצעו המחבלים אלפי התקפות כאשר הם משתמשים במרגמות – וירו 5904 טילים מתוצרת עצמית בשם קסאם. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית...  

 אז מה יש לאלי מייזליש לומר על כך? כלום! הוא מעלה בפנינו מסך עשן הכולל במאמרו את תושבי סג'עיה, את כיבוש הספינה שלשום, רצח מלאכי רוזנפלד ז"ל, וגם תוקע את שמה של רננה בן-גוריון וציפי לבני,ואולמרט, ומבלבל לנואת המוח עם דאע"ש ואובמה. כל מרק הבאושים הזה איננו מסביר מדוע 8000 תושבים היו חייבים לחיות תחת טרור מתמיד – או לחליפין מדוע היה על צה"ל להקריב מאות קורבנות לכיבוש רצועת עזה כדי להגן על החממות, והישיבות ו-1200 משפחות.

מייזליש מתעלם לחלוטין מהעובדה שההתנתקות ניתקה את יו"ש מהטרור החמאסי, שלמדנו שאסור לעשות הסכמים עם פלשתינים (לפני שמוודאים שאין להם נשק התקפי...) ולמדנו (בזול...) על ההתמודדות עם מנהרות ועם טילים. מקרה גוש קטיף הינו טעות שממשלת ישראל עשתה ופעלה לתיקונו וזאת כאשר בלב כולנו קיימת סימפטיה וצער על כאבם האישי של המפונים. – אז איך נכנסת לכאן פילגש בגבעה?

* * *

הערבים בישראל והערבים בגדה המערבית (שמתוכם עדיין יוצאים מדי יום ולילה רוצחי יהודים) – צריכים להודות לאלוהים שלהם ולנָשק לנו את הידיים – על כך  שהם נמצאים בישראל או תחת מעטפת הגנה ישראלית – ולכן מצבם הוא הטוב והיציב ביותר בקרב הערבים במזרח התיכון; ואולי גם מעולם, מאז פלש לכאן האסלאם במאה השביעית לספירה – לא היו הערבים כאן במצב טוב יותר.

אילו ערביי עזה לא היו תחת שלטון הטרור של החמאס, יכלו גם הם ליהנות מהמטרייה ההגנתית של ישראל, שהיא הצוק האיתן היחיד במזרח התיכון המתפורר במרחץ דמים.

אתה הבנת את זה, אובמה?

גם מיליוני מצרים ומצריות היו שמחים לחיות במצב הכלכלי, בביטחון ובחופש של הערבים והערביות בישראל. כאן לא מָלים בסכינים ילדות מוסלמיות.

* * *

מרדכי קידר

רמדאן מוצלח

רמדאן הוא החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי. זהו החודש שבו הורד הקוראן, והלילה שבו אירע אירוע זה הוא "לילת אלקדר" ("ליל הגורל") החל לקראת סוף הרמדאן. על פי הקוראן, לילה זה הוא "טוב מאלף חודשים". החודש מוקדש להתקרבות לאללה, חזרה בתשובה על חטאים, הימנעות מהנאות העולם הזה כגון אוכל, שתיה ועישון, עשיית חסד עם עניים, ביקור קרובים ושיפור היחסים בין אדם וחברו.

איסור האכילה מתחיל עוד לפני אור ראשון, ובישראל תחילת הצום היא בערך בשעה 4 לפנות בוקר. הצום נמשך עד כמעט חשיכה, בערך בשעה 8 בערב, סך הכל כ-16 שעות. באזורים גיאוגרפיים שונים נמשך הצום זמן ארוך יותר או קצר יותר. השנה הרמדאן חל בקיץ בחצי הכדור הצפוני, ולא צריך דימיון רב להבין מהי משמעות צום, ובעיקר הימנעות משתייה, במשך 16 שעות ברחבי המזרח התיכון בכלל ובמדבר הלובי, האלג'יראי, המצרי, העיראקי, הסורי, הסעודי בפרט. הדבר קשה במשך יום אחד, על אחת כמה וכמה במשך 29 או 30 ימים רצופים. בבריסל, למשל, הצום נמשך כ-19 שעות, מהשעה 3 לפנות בוקר עד 10 בלילה. אך עם זאת, הצום שם כנראה קל יותר מזה שבלוב, אם בשל מזג האוויר הנוח יותר ואם בשל האווירה הכללית.

ההתקרבות אל האל במהלך הרמדאן משמעותה הארכה בתפילה, הוספת תפילות בלילה, בילוי שעות רבות במסגד, האזנה לדרשות דתיות מוקלטות או ישירות מפי דרשנים, הקפדה יתרה על קיום מצוות והימנעות מביצוע עבירות. לאורך תולדות האיסלאם היה הרמדאן חודש שבו שליטים חששו ליציבות שלטונם, בעיקר אם התעורר ספק באשר ללגיטימציה האיסלאמית לשלטון זה, בשל הדרך שבה הגיעו אליו (רצח השליט הקודם, למשל), בשל התנהגותם האישית (שתיית אלכוהול או התנהגות בלתי מוסרית) או התעמרותם בנתיניהם.

אזהרת גירוש לנוצרים בירושלים

באימפריה העותומנית היה מנהג בערים רבות להכריז על תחילת הצום וסיומו באמצעות ירייה אחת מתותח שהיה בשליטת שליט העיר. הכוונה בירייה זו הייתה כפולה: לסמן לציבור את תחילת הצום וסיומו, אך גם להזכיר לציבור מי בעל הבית, ומה יקרה לכל מי שינסה לערער את היציבות ולהפר את השקט בעיר.

במקביל, לאורך תולדות האיסלאם, היה הרמדאן גם חודש של תפארת לאיסלאם, שכן קרבות רבים שנערכו ברמדאן הסתיימו בניצחון איסלאמי. זה יוחס לכך שהאומה האיסלאמית מקיימת את מצוות הצום כהלכתו, ולכן אללה נתן לה את הניצחון כשכר. חשוב לציין בהקשר זה שלוחם הג'יהאד פטור מצום ברמדאן אם הצום מפריע לו להילחם, והוא יכול להשלים את הצום אחרי הרמדאן.

מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973, הנתפסת כניצחון גדול על ישראל, היתה ברמדאן.

במצב זה של התגברות התודעה הדתית הקולקטיבית אנו נמצאים בימים אלה, ואין ספק כי האווירה הרווייה באדי דלק דתי משפיעה על המתרחש בעולם האיסלאמי. מאז תחילת החודש היתה הסלמה גדולה במיספר הפעולות "המוצלחות" של לוחמי הג'יהאד נגד אויביהם: ביהודה ובשומרון מורגשת עלייה ניכרת בפעולות נגד אזרחים ואנשי ביטחון ישראליים, וההסתה נגד ישראל באמצעי התקשורת הפלסטיניים חורגת מכל מה שראינו בעבר.

"המדינה האיסלאמית" מסלימה את פעולותיה נגד מתנגדיה. בתחילת הרמדאן היא פירסמה סרט זוועה שבו היא מציגה שיטות הרג אכזריות במיוחד: הטבעת אנשים בכלוב ברזל, הוצאה להורג באמצעות פיצוץ מטעני נפץ קשורים לצווארי הנרצחים וירי טיל על מכונית שלתוכה הוכנסו נידונים למוות. לראשונה הוציאה "המדינה האיסלאמית" להורג שתי נשים בעריפת ראשיהן.

פעולות "המדינה האיסלאמית" חרגו החודש באופן מתוזמן גם לארבעה אתרים (עד עכשיו) במדינות אחרות: ביום שישי, ה-19 ביוני הוציא הארגון ארבע פעולות טרור קשות בצרפת, בתוניסיה, בכווית ובסומליה, וסך כל ההרוגים – כולל צרפתי שראשו נערף – מגיע לכ-70. בסוריה במהלך רמדאן התגברה הלחימה בארבע חזיתות: בדרום, בהרי קלמון, במרחב חלב-אדליב ובחבל הכורדי, והארגונים הסלפים זוכים בקרבות אלה להצלחות מרשימות. גם חיזבאללה הנלחם נגד ארגונים אלה בהרי קלמון, טוען לנצחונות, והודעותיו מקשרות אותם לרמדאן.

בקהיר התנקשו אלמונים במהלך הרמדאן בחיי התובע הכללי המצרי, הישאם ברכאת. המדינה כולה מזועזעת, שכן מערכת המשפט היתה בעבר המחוז הכמעט יחיד של אובייקטיביות והערכה מצד מרבית שכבות האוכלוסייה, ובתקופה האחרונה היא נופלת קורבן למאבק האיתנים בין נאמני האיסלאם ובין השלטון המנסה להחזירם אל תוך הבקבוק. יש טענות שמערכת המשפט הפכה חותמת גומי של הנשיא עבד אלפתאח א-סיסי, בכך שגזרה גזר דין מוות על ראשי תנועת "האחים המוסלמים", ובכללם הנשיא לשעבר מוחמד מורסי והמפקח הכללי מוחמד בדיע. ומנגד, מחוסל ראש מערכת התביעה ונרצחים שלושה שופטים בסיני (במאי 2015) כמה שעות אחרי שנגזר דין מוות על הנשיא לשעבר מורסי.

בירושלים פוזר ברמדאן כרוז של "המדינה האיסלאמית – אמירות בית אלמקדס" (בית אלמקדס הוא השם של ירושלים במקורות האיסלאמיים), המזהיר את כל הנוצרים שעליהם להסתלק מהעיר עד סוף הרמדאן, ושאם לא יעשו כן, הם יישחטו ככבשים. הכרוז גם מבקש מהמוסלמים למסור לאנשי "המדינה האיסלאמית" את כתובותיהם של הנוצרים כדי להקל עליהם את מלאכת האיתור והחיסול.

"המדינה האיסלאמית" כלל אינה מסתירה את כוונותיה להשתלט ולהשליט את האיסלאם על כל העולם. היא אף הנפיקה מטבעות שעל צד אחד של שלהם מופיעה מפה של כל העולם.

העולם כולו על הכוונת

אלא שלא כל האירועים קשורים רק לרמדאן. בשנים האחרונות חלה התגברות אדירה של הסכסוך השיעי-סוני, ששורשיו נעוצים במאבק על הח'ליפות מהרגע מותו של מוחמד, נביא האיסלאם, ב-632 לספירה. המאבק בעיראק, בסוריה, בפקיסטן באפגניסטן ובמקומות אחרים נושא אופי עדתי יותר ויותר, והטכנולוגיה המודרנית וכלי הנשק החדשים הופכים את המאבק לרווי בדם יותר ויותר.

בימים אלה הולך ומתגבש הסכם בין איראן השיעית והעולם המערבי, שללא ספק יביא יתרונות כלכליים לאיראן. הללו, בנוסף ליכולת שתהיה לאיראן להמשיך ולפתח נשק גרעיני, יגבירו את נסיונות איראן להגיע להגמוניה אזורית, לשליטה על אוצרות הנפט והגז במפרץ, לייצא טרור לרחבי העולם ולהפיץ את האיסלאם השיעי בכל מקום שיש בו מוסלמים סוניים. גם את שאיפותיהם לשליטה גלובלית אין האיותאללה מסתירים.

הסכם זה שיתרום להגברת האיסלאם השיעי, יעלה בהכרח את הזעם של הסונים נגד כל מי שתרם ודחף להסכם זה, ובעיקר המימשל האמריקני. הסכם זה והסיוע שלו להתגברות הצד השיעי של המאבק על ההגמוניה באיסלאם ובעולם – יביאו בהכרח מוסלמים סוניים רבים למסקנה שארצות-הברית מתערבת בענייניו הפנימיים של האיסלאם, שהיא מחזקת את השיעה – שיש לא מעט סונים הרואים בה סוג של כפירה – ומחלישה את הסונה. המימשל האמריקני עלול להיתפס כממשל אנטי-סוני בעליל, שכן הוא חיסל את בן-לאדן ולא עשה כלום נגד אסד לאחר שזה רצח אלפי סונים בגז רעיל. ראייה כזו כלפי המימשל האמריקני תגביר את רצונם של מוסלמים סוניים להתנקם בארה"ב, והדרך מכאן ועד ביצוע מעשי טרור חמורים נגד ארה"ב והמעצמות האחרות השותפות להסכם עם איראן – קצרה.

על פי המתוכנן, חתימת ההסכם עם איראן תהיה ברמדאן, שיסתיים ב-16 ביולי. אם זה אכן יקרה, נקמת הסונים עלולה להיות לקראת עיד אלפטר שיתחיל למחרת – מעין "מתנת חג" לאומה המוסלמית הסונית לכבוד ההסכם עם האיראנים, השיעים.

האומנם זה מיקרה ששתיים מפעולות הטרור של ה-19 ביוני בוצעו נגד שתי מעצמות הנושאות ונותנות עם איראן: צרפת ובריטניה, ושמרבית הנרצחים בתוניסיה היו תיירים מבריטניה?

המאמר התפרסם באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 342

* * *

נפלטים מהמציאות

כאשר דרך העיתונאי הגרמני במחנה הפליטים הפלסטיני "עאידה", ופגש את האנשים שחיים שם, הוא חזר מבוהל ומפוחד. הוא מדווח על תקוותם העגומה "להחזיר" לעצמם מדינה שרבים מהם מעולם לא דרכו בה.

זהו תרגום הכתבה שפורסמה במגזין "סיסרו" הגרמני.

מחנה הפליטים "עאידה" קיים בבית לחם מאז 1950. כיום חיים בו קצת יותר מ- 3,000 תושבים, צאציהם של אותם ערבים שברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948. מחנה הפליטים מתוחזק ע"י אונר"א וזה ממש לא נראה כמו מה שהייתם מצפים מ"מחנה". עאידה מורכב מבתים שנבנו בצורה מאסיבית ומזכיר יותר שכונה מאשר מחנה. אפילו לא שכונת עוני. בכניסה למחנה ישנו מפתח מעוטר ענק עליו נכתב באנגלית וערבית: "לא למכירה". לא קשה לנחש מה לא עומד כאן למכירה: האדמה הערבית בין הירדן לים התיכון אשר צריכה להיות "נקיה" מיהודים וממדינת ישראל, ללא כל הסכם שלום.

האם זו רק הפרשנות שלי או המציאות? מיד נראה.

אני נכנס למרכז לאג'י, מעין מרכז קהילתי של תושבי עאידה, עם מטבח תה, איזור קפה אינטרנט ותערוכה בה מוצגים צילומים מכמה מחנות פליטים אחרים. למעלה אני פוגש את חולוד אל אג'ארמה, שלפי כרטיס הביקור שלה היא "רכזת תרבות ומדיה במרכז לאג'י". חולוד נולדה לפני 23 שנה בעאידה, סבתה באה מכפר בישראל שאינו קיים עוד. היא למדה באנגליה והמבטא הבריטי השגור בפיה הולם ורהוט. היא בטוחה בעצמה. חולוד לא חובשת מטפחת, על ראשה מונח כובע ורוד סרוג שמכסה כל שערה על ראשה. על גבי הסוודר הורוד היא לובשת מעיל שחור, חצאית משובצת מכסה את ברכיה ומאפשרת לראות טייטס שחורים ומגפי קרסול אופנתיים.

היא מוצאת חן בעיניי, חולוד. משכילה למדי, ואני ידוע בחולשתי למבטא בריטי.

לאחר סיום לימודיה חזרה חולוד לעאידה במטרה "לחזור" לישראל, על אף שמעולם לא היתה שם. "ההחלטה להישאר פליטה היא החלטה פוליטית," היא מודה. עבורה ועבור שאר התושבים בעאידה אין שום אפשרות של התחלת חיים חדשים במקום אחר, או רצון להפוך לאזרחים מן המניין, שכן אז הם יאבדו את מעמד הפליטות שהוענק להם מאונר"א.

"אנחנו לא רוצים נורמליזיציה," היא אומרת, "אנחנו רוצים להשאר פליטים כדי לממש את זכותנו לשוב יום אחד."

בנקודה הזאת חייב להיאמר משהו על אונר"א. באו"ם יש שני אירגוני סיוע לפליטים: נציבות האו"ם לפליטים בכל העולם, רק בדור הראשון, ואונר"א שנועד לסייע לפליטים הפלסטינים. הם רואים לנגד עיניהם את המשימה לטפל במחנות הפליטים ברצועת עזה, בגדה המערבית, בלבנון, סוריה וירדן, והם מרחיבים את מצבת הפליטים במשך הדורות. והסוף לא נראה באופק.

חולוד, גם היא, פליטה ע"פ הגדרת האו"ם גם אם היתה נשארת באנגליה והיתה מגדלת שם את ילדיה. אחותה של חולוד חיה בירדן ונשואה לגבר ירדני. בטרם נישואיה יכלה לבחור האם היא מעדיפה להיות אזרחית ירדנית או להמשיך במעמדה כפליטה פלסטינית. היא בחרה באפשרות השנייה. האפשרות של ירושת מעמד הפליט היא תכונה שניתנת אך ורק לפליטים הפלסטינים בעולם.

חולוד לא רואה בזה בעייה, "כן, זוהי זכות מיוחדת שניתנת רק לנו, אבל למה? כי מדובר על צדק!" – לכן לא מפתיע שלחולוד אין שום עניין בהסכם שלום של הרשות הפלסטינית עם מדינת ישראל. "האנשים שלנו לא רוצים פיתרון של שתי מדינות. המנהיגות שלנו לא פועלת בשמנו, והישראלים יודעים זאת היטב?"

"אבל מה כן 'העם רוצה'," שאלתי.

"זכות על המדינה שלנו," היא עונה. "הוויתור על כך זו לא בגידה רק בפליטים אלא בפלסטין. לא בשביל זה נהרגו השהידים שלנו."

אני חש בחילה. מולי לא עומד אדם צווחני, אלא אישה צעירה עם חינוך מערבי שמדברת בקול שקט ושליו של דם ואדמה, כאילו מדובר בפגישת עסקים. היא מדברת בצורה ברורה מאוד על הדברים להם הם מייחלים: מדינה אחת בין הירדן לים התיכון, בה כל הפלסטינים, צאצאי פליטי 1948 המפוזרים בכל רחבי העולם, יוכלו לחיות.

זה המקום להזכיר שבזמן מלחמת העצמאות של מדינת ישראל עזבו כ-700,000 ערבים את שטחה של מדינת ישראל של ימינו. חלקם נאלצו, חלקם עשו זאת מרצונם בתקווה לחזור לאחר ניצחון מדינות ערב. אבל מדינות ערב הפסידו במלחמה שהן התחילו.

כיום יש בין 4 ל-5 מיליון אנשים בעלי מעמד של "פליטי פלסטין". חולוד מדברת על 8 מיליון אשר, אם זה תלוי בה – יוחזרו להתיישב בישראל. חולוד לא רואה עניין גדול בכך שזה לא יושג בדרכי שלום, מכיוון שעבור ישראל משמע הדבר סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

"למה אנחנו צריכים מדינה יהודית?" שואלת חולוד שאלה רטורית. אין ספק שכולנו יכולים לחיות במדינה דמוקרטית של פלסטין כשיש רוב פלסטיני."

"ומה יהיה עם המיעוט היהודי?" שאלתי.

"זו בעייה קטנה," היא עונה, "יימצא פיתרון עבורם בסופו של דבר."

מה שכ"כ מפחיד אותי בחולוד אל אג'רמה, זה חוסר היכולת לביקורת עצמית. כמות הקיצוניות כ"כ מחרידה, עד שדובר המתנחלים דוד וילר, מחברון, נשמע פייסני מאוד לעומתה. וגם הוא, אגב, מייצג מיעוט קיצוני בישראל, בזמן שהרוב כן בעד הסכם שלום. מה שעוד יותר מפחיד אותי זה שאף נציג של האו"ם, שבנו את בתי הספר והמרכזים הקהילתיים בעאידה, ולא האיחוד האירופי, אשר מממן את מחנות הפליטים, ולא העובדים של כל סוכנויות הסיוע, אף אחד מהם לא אומר לחולוד כי הדרישות שלה לא רק שאינן אנושיות – כי הן מסתמכות, במילים אחרות, על גזילת זכויות יהודים במדינת ישראל והשמדת מדינתם – אלא שהן גם לא מציאותיות. אף אחד לא קם ואומר לה: "את לא תקבלי את הדרישות שלך. תתחילי לעבוד במקום זאת על פשרה עם הישראלים, לפעול למען פיתרון שתי מדינות לשני עמים ו-ותרי על זכותך לשוב. קחו אחריות על הפליטים שלכם ועל התשתיות שלכם במקום לקבל מימון מהאו"ם, כל זמן שאתם לא עושים שום פעולה ריאלית כדי לסיים את המעמד הזה ולקבל מדינת שלום לצד ישראל.

אני חוזר אל המחסום, תיירים נוצריים רבים עומדים איתי בתור. אני לוקח נשימה עמוקה, יש

לי הרבה מאוד מה לספר מהחוויה המדכאת שעברתי. אני חושב על מאמר של הסופר מייקל קלונובסקי, במהלך ביקורו לירושלים, שכותרתו היתה: "מערכת הערכים שלי". אני שמח שהביקור הזה זיעזע אותי, זה אומר שאני נמצא במקום טוב בחיי.

אהוד: לצערנו לא מצאנו בקטע הזה באינטרנט את שם העיתונאי הגרמני שכתב אותו ואת התאריך, אך הוא נשמע אמיתי.

דברי חולוד, הפליטה הנצחית המתפרנסת מפליטות ומורעלת בשנאת ישראל – מומלצים לקריאה לזהבה גלאון ולדומיה, בהם גם חברים שלנו, שעדיין משוכנעים שמקור כל הסכסוכים הרצחניים במזרח התיכון הערבי-המוסלמי-הדתי-השבטי-העדתי-נוקם-הדם-משעבד-הנשים-ומל-הילדות – הוא ההתנחלויות.

* * *

אהוד בן עזר

הפסנתרנית המופלאה חטיה בוניאטישבילי  בפילהרמונית עם מהטה

לאחת החוויות המוסיקאליות המדהימות של העונה זכו במוצ"ש האחרון בהיכל התרבות ע"ש פרדריק מאן (לשעבר מאן אודיטוריום) – המאזינים ל-22 הדקות של הקונצ'רטו מס' 2 בלה מג'ור לפסנתר ולתזמורת של פרנץ ליסט (1811-1886) בנגינתה של הפסנרתנית הגיאורגית האשפית בת ה-28 – חטיה בוניאטישבילי.

כדי להבין את מורכבות היצירה כדאי להביא שני קטעים מהתוכנייה של הקונצרט, שכתבה פלינה קדם.

ב-1840 כתב ברליוז על ליסט ועל יצירתו: "לצערי, לא ניתן לשמוע מוזיקה מסוג זה לעיתים קרובות: ליסט יצר אותה לעצמו ואיש מלבדו בעולם לא יוכל להחמיא לעצמו ולומר שהוא מסוגל להתקרב לרמה הנדרשת לביצועה."

אכן, אין עוררין על כך שליסט היה הפסנתרן המעולה בזמנו ואולי אף בכל הזמנים. יצירותיו לפסנתר סולו, שצמחו מתוך רעיונותיו ויכולותיו כפסנתרן, שינו בזמנו את התפיסה הפסנתרנית כולה מקצה לקצה.

הברק הווירטואוזי והמרקם העשיר המאפיינים את הכתיבה של ליסט לפסנתר, ואשר בגינם הוטחה במוזיקה שלו לא מעט ביקורת על היותה מפגן ראוותני גרידא, הם למעשה פרי תפיסתו של המלחין את הפסנתר ככלי רב-פנים, שיש לחשוף את כל האפשרויות הטמונות בו – להישמע כמו תזמורת שלימה על כל גווניה, לשיר כזמר או לדבוק ביכולות הייחודיות של הפסנתר עצמו. ליסט הוכיח שכל זה אפשרי ובכך טישטש את הגבול הברור עד אותם ימים בין הפסנתר לתזמורת.

עד כאן הציטוט.

כל כמה מילות שבח שנגייס לטובת חטיה בוניאטישבילי – לא תספקנה לתאר את גאוניותה. אמרו לנו שהיא נחשבת כיום לאחת הפסנתרניות הטובות בעולם. היא אשפית בנגינתה, מלאת מרץ, בוטחת, עירנית בכל גופה, מדוייקת, סוחפת ומפליאה בייחוד בקטעים שדומה כי לא ייתכן שהם קיימים בכלל האפשרויות של פסנתר. הקהל הגיב בהתלהבות בלתי-רגילה וגם זכה בהדרן שקט.

זו היתה חווייה שאינה נשכחת זמן רב. דומה כי אילו ליסט עצמו היה זוכה לשמוע את נגינתה הווירטואוזית של חטיה לקונצ'רטו שלו, וכמוהו גם ברליוז – הם היו מאשרים אותה בכל מאודם. כך כנראה ניגן ליסט עצמו את היצירה, ואולי על פסנתר פחות משוכלל בתקופתו (הביצוע הראשון של הקונצ'רטו היה בשנת 1857, כלומר לפני 158 שנים!)

בחלקו השני של הקונצרט נוגנה הסימפוניה התשיעית של גוסטב מאהלר (1860-1911) – גם היא בניצוחו של מהטה. היא היתה אמורה להימשך כ-90 דקות ולפי שעוננו נמשכה קצת פחות, אבל נשמעה ארוכה, ארוכה מאוד, ובמהלכה תקפו אותנו געגועים לסימפוניה הראשונה שלו ולעוד יצירות, גם קוליות, שאופייניות לגאונות שלו. את התשיעית התקשינו לקלוט אף כי נגינתה היתה יוצאת מן הכלל.

הקונצרט כולו הוקלט לערוץ "מצו" ויהיה אפשר לראותו ולשומעו שם אולי כבר בזמן הקרוב, וזו בהחלט תעודת כבוד לפילהרמונית המצויינת שלנו ולהיכל התרבות המחודש אשר למרבה המזל האקוסטיקה שלו לא נפגמה.

חבל רק שהמושבים החדשים נקבעו אחד אחרי השני ולא אחד אחרי בין השניים שלפניו, ולכן מנויים רבים, כולל אנחנו, מתלוננים שמסתירים להם, וזאת שלא כמו בגלגול הקודם של ההיכל, שבו סודרו המושבים בצורה חכמה ונוחה יותר.

* * *

אלי מייזליש

1. העולם כיום שקוע במדמנה

מבט מישראל על העולם בשבוע שעבר נראה כאילו כל העולם כבר שקוע במדמנה שלא יוכל לצאת ממנה.

אין לך מים מסריחים יותר מאותה ועדת האו"ם ל"זכויות אדם" שגינתה את ישראל.

אם דמוקרטיה כמו סעודיה עדיפה על ישראל בהגנה על זכויות אדם, הרי ברור מאין נודף הסירחון. ולא רק היא, אלא שותפים לה כמה ממדינות אפריקה ההזויות והחשוכות ביותר.

אבל נניח להן. מה לנו ולמדינות שטבחו מיליונים אלה באלה – אבל צרפת? בריטניה? גרמניה? הן סובלות מהיעדר ידע מי ירה עלינו מעזה אלפי טילים? עיוורים בוודאי שלא – רק מסריח מהן. 

הסירחון העלה צחנה, בדיוק יום לאחר שדאע"ש טבח 30 אזרחים בריטיים בטוניס וערף את ראשו של מנהל מפעל בצרפת – ואלה מרימים יד יחד עם הערבים והמוסלמים. ואלה לא מבינים כי ככה הם מעודדים את הטרור? הרי החמאס מבין זאת על נקלה, אז למה שלא ימשיך בחסות אותה ועדה לחפור מנהרות?

המדינות הגדולות האלה באירופה, שאין בהן טיפת בושה – ולהרים יד יחד עם ארצות חשוכות, ובאותה עת להתעמר ביוון – מדינת-אחות אירופית, הן מלמדות אותנו שיותר כדאי לנו לצפצף עליהן מאשר לחשוש מהן.

מדינות אלה, שהולכות בעוד יום לחתום על הסכם קטלני עם איראן הטרוריסטית, איבדו כל יומרה של דמוקרטיה ואינן אלא עבדים נרצעים של היורו המסריח מנפט או גז איראני עתידי בזול – ולעזאזל הנשק הגרעיני.

לפני שנתיים עוד היה בטוח באירופה, כי אם איראן לא תיכנע לדרישות המערב ותפסיק בפיתוח המתקנים הגרעיניים, יהיה לה רע מאוד. רע? הכי רע.

אבל אין במילון האיראני המילה "רע". רע וטוב הולך שם ביחד. אז מה עושים? מפתחים עוד שני כורים ומביאים עוד אלפי צנטריפוגות ושמים קצוץ על המערב ובפרט על ארה"ב.

לי אין ספק שהאיראנים ייאלצו ללמוד את המילה 'רע' בהרבה שפות; אש וטילים מהשמיים.

2. מישהו ששמו עמירם גולדבלום

הנ"ל נודע בשער בת רבים כפרופסור לכימיה ועוד משהו במדעי הטבע, אבל כל השמאלנים מכירים אותו כאחד ממייסדי "שלום עכשיו" ושהיה המזכיר שלה בעת ההיא, ומאז אינו חדל לתקוף פומבית את המתנחלים ואת רצונו להחזיר את כל השטחים והקמת "פלסטין", כביתו הלאומי של העם החבול והמוכה ביותר בעולם. [יעני מסכנים].

'שלום עכשיו' – למרות שהיא יודעת בתחכום רב כיצד להימנע בתביעות כלפיה בבתי משפט, כשלה בבית הדין כשלא פעם הוטלו עליה קנסות כספיים כבדים בגין עלילות שווא.

איש זה פירסם מכתב למערכת "הארץ" בשבוע שעבר וחתם בנוסף לשמו את תוארו: פרופסור, למען יראו וייראו כל האידיוטים שאינו סתם איש אלא רם מעלה באקדמיה, ולכן דבריו מדעיים לאחר בדיקה במבחנה.

הנה מקצת הדברים שהנ"ל מוכן לחלל את המקלדת שלו על מזבח השקרים.

"צריך מידה רבה של ציניות כדי לתאר את הפינוי מעזה, שחסך נפגעים רבים וכוחות רבים לצה"ל, כמהלך שנועד להעניק לפלסטינים את ההזדמנות הראשונה לבחון את יכולתם לנהל אוטונומיה. שביט אימץ את השפה של הימין על 'עקירת נטוע' ומשתמש במושגים הלקוחים מהפוגרומים ומהשואה על 'הרס הקהילות'. הקהילות העיקריות שהיו בעזה היו של חוואים בסגנון הדרום אפריקאי, שהעבידו בפרך פלסטינים שחיו במחנות דומים לאלה של סוואטו בימי האפרטהייד, עבדו תמורת שכר זעום, בעוד היהודים נהנו מפריחה כלכלית בסגנון הקולוניאליסטי. עזה היתה אזור מוכה אפרטהייד, והפרשנות העיקרית על פינויה היתה והינה שאריאל שרון ביקש 'לחסן' את הציבור בישראל נגד פינוי מתנחלים מהגדה המערבית בעתיד."

לא הייתי מביא כאן את שמו ואת מה שכתב. רבים כתבו ב"הארץ" מילים יותר נאלחות. אבל רק בגלל שאיש זה נולד בשלהי 1945, לאם בית"ריה ולוחמת אצ"ל בשעתו הקשה – לסלק את הבריטים מארצנו. הנני בטוח כי לולא עזבו הבריטים והיה נשאר כאן צבאם, היה האיש מתגייס לצבא הבריטי כחלק מאנשי העזר להקמת אותה "פלסטין" אשר לה הוא כיום מייחל.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

להבקיע את חומת האטימות האנטי-ישראלית

כאשר חיילי צה"ל הצליחו, ב-29 ביוני 2015, להשתלט על הספינה "מריאן" שניסתה להגיע לעזה, התפרסמה הודעה מלשכת ראש-הממשלה לאנשי הספינה בנוסח הזה: "ברוכים הבאים לישראל. נראה שטעיתם בדרך. אולי התכוונתם להפליג למקום לא רחוק מכאן – סוריה. שם טובח משטרו של אסד מדי יום בבני עמו וזאת בתמיכת המשטר הרצחני של איראן."

כל אחד מאיתנו בישראל יכול להבין היטב את הנוסח הזה בדיוק כפי שציפתה לשכת ראש-הממשלה עם פרסום הדברים ביום בו נתפסה הספינה. אולם, כאן נשאלת השאלה החשובה, את מי ניסתה לשכנע לשכת ראש-הממשלה? כמה אנשים בעולם באמת מתעניינים בנעשה בסוריה – מעבר לצקצוקי-לשון פעם בכמה ימים כשמתרחשת זוועה חריגה מעבר לזוועות היומיומיות המתחוללות בסוריה כבר למעלה מ-4 שנים? סוריה אינה שונה בהרבה מעיראק, מסומליה, מלוב, בניגריה, מסודאן, מאפגניסטן, מפקיסטן וממדינות נוספות במרחב האסלאמי כולו. על-מנת להבין טוב יותר את התמונה כולה, הדוגמא הבאה מבהירה היטב את הדיון הנוכחי שעל הפרק במימד התקשורתי.  

ב-1 ביולי 2015, עשרות רבות של טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית" ערכו התקפה רחבת-היקף על מתקנים צבאיים בחצי-האי סיני. לקראת סופו של היום, נמסר על הריגתם של יותר מ-130 בני-אדם, כולל באירועים קטלניים שהתרחשו באזור העיר קהיר בעקבות פשיטה משטרתית על יעדי טרור המזוהים עם תנועת "האחים המוסלמים". האירוע הזה כמובן תפס את הכותרות הראשיות בישראל לנוכח הקרבה הגיאוגרפית שלנו למצרים. מאידך, באחד מערוצי הטלוויזיה המובילים בשפה הגרמנית, האירוע הקטלני הזה לא הוזכר אפילו לא במילה אחת. לדידו של הערוץ, האירוע הקטלני במצרים אינו שווה התייחסות כפי שאירועים קטלניים מאוד של הטרור האסלאמי הברברי המתרחשים בפקיסטן, באפגניסטן, בסומליה, בסודאן, בלוב, בעיראק, בניגריה, בפיליפינים ובקווקז –  שאינם מעניינים כלל את התקשורת הישראלית כולה ללא יוצא מהכלל.  

ברמה התקשורתית, אנחנו יותר מדי מתעסקים בעצמנו, ומכאן הנטייה של התקשורת הישראלית לייצר פרובוקציות יומיומיות הגולשות לעיתים קרובות לכדי התלהמות חסרת-רסן – תוך כדי התעלמות מנושאים חשובים מאוד המתחוללים ברחבי-העולם. אירועים שוליים השתלטו לחלוטין של השיח הציבורי בישראל כחלק מהמאבק על הישרדותם של אמצעי התקשורת בישראל. ההתלהמות הזאת גולשת גם לעניינים כבדי-משקל, עד שאי-אפשר לנהל דיון רציני וענייני המבוסס על עובדות ולא על פופוליזם רגעי. לגישה הזו יש השלכות גם על הסיקור הישראלי בעניינים בינלאומיים שאינם קושרים בקשר הדוק לישראל.

 ובכן, מה זה בעצם "תקשורת" ואיך היא קשורה לנעשה הן בעולם-הערבי והן בעולם המערבי? רצוי להרחיב את היריעה ולכלול במסגרת המושג "תקשורת" גם הודעות היוצאות מלשכת ראש-הממשלה, אתרים פרטיים, אתרי חדשות, ערוצי רדיו וטלוויזיה, העיתונות הכתובה ורשתות חברתיות מסוגים שונים. למעשה, אנחנו מדברים על "תקשורת" היכולה להתבטא גם בעזרת מאות אנשים המקבלים דואר-אלקטרוני יומי ועד לערוצי טלוויזיה המוניים הנהנים מרייטינג גבוה. כמעט כל יצירת קשר עם גורם נוסף, מהווה סוג מסוים של "תקשורת" היכולה להשפיע על מגוון רחב של נושאים. לפיכך, תקשורת היא גם סוג של "תעמולה" בה אנו משתמשים כדי לקדם נושא מסוים. במילים אחרות, לעיתים אין טעם לעסוק ב"הסברה" משום ש"הסברה" היא סוג של התגוננות שלא בהכרח משרתת את המטרה העליונה שנועדה להביא לשינוי בדרכי החשיבה או ליצור מכניזם של מעשים שישרתו את המטרה שלנו. סביר להניח שאנחנו נצטרך לשנות את דרכי החשיבה שלנו,  וזאת כדי לשנות את דרכי החשיבה של אחרים. להלן הדגשים תקשורתיים אחדים הנוגעים לישראל בהיבטים אחדים:

 1. אנחנו יכולים להרגיע את הקוראים, התדמית של מדינת-ישראל בעולם אינה כל-כך גרועה כפי שאתם חושבים. אם התקשורת הישראלית מתעלמת ממצעד ההזדהות השנתי למען ישראל המתקיים בניו-יורק בהשתתפותם של עשרות-אלפי בני-אדם, אך במקביל לכך היא מייחדת זמן-מסך ממושך לכול אמירה אנטי-ישראלית של יחידים, המשמעות היא שסדר-העדיפויות של התקשורת הישראלית לקוי מיסודו. אם יש "אווירה" אנטי-ישראלית בעולם, אז גם אפשר ליצור "אווירה" פרו-ישראלית חובקת-עולם באמצעות כלים תקשורתיים פשוטים מאוד. 

2.  האירוע של הספינה "מריאן" הסתיים ללא חותם תקשורתי רב בזירה הבינלאומית. גם דובר צה"ל ניסה להמעיט ככול האפשר את החותם התקשורתי המקומי והבינלאומי – ובצדק. אולם, דווקא ערוץ 2 החליט להקדיש דקות ארוכות ומיותרות למסע המטורלל של הספינה רק בגלל שאחד מכתבי-הערוץ היה על הספינה במסעה לעזה. זה לא היה סיקור חדשותי, אלא זה היה סיקור חדשותי שהעניק לגיטימציה מופרכת לאנשים שהפכו את הפרובוקציה נגד ישראל למקצוע מכניס בעזרת מימון של ארגונים בינלאומיים. זו לא הטעות הראשונה של ערוץ 2 שהפך עם השנים לדובר של ארגונים אנטי-ישראליים הפועלים ברחבי-העולם.

 3. בהודעת לשכת ראש-הממשלה בנוגע לספינה, לא היה צורך ליצור זיקה בין הנעשה בעזה לבין הנעשה בסוריה. אלא, ההודעה היתה צריכה ליצור זיקה דווקא לנושאים הקשורים ל"רגישות האירופאית העדינה" הנוגעת לזכויות-אדם באירופה עצמה בנוגע למהגרים, לאפריקאים, למיעוטים, למלחמה באוקראינה, ביחס לצוענים ולנושאים נוספים. 

בכל יום מתרחשים עשרות אירועים אלימים נגד מהגרים ומיעוטים ברחבי אירופה המערבית. אלפי אפריקאים טבעו למוות בדרכם לאירופה. עשרות-אלפי אפריקאים מרוכזים במחנות-מעצר ללא החלטה אמיצה בנוגע לגורלם. אירועים אלימים מאוד מתרחשים בצרפת בין צוענים לבין מהגרים מסין על רקע מאבקים אתניים ועל שליטה מסחרית באזורים מסוימים. מעונות של מהגרים עולים באש כמעט מדי יום ברחבי גרמניה בשל הצתות מכוונות. תושבי העיר מלאמו בשבדיה שרויים תחת איומים יומיומיים הן מצד הימין הקיצוני והן מצד אנשי האסלאם הרדיקלי. מיליוני בני-אדם חיים באירופה ללא אזרחות בדומה למה שמתחולל בארה"ב. במילים אחרות, ההשוואה צריכה להיות בין ישראל לבין אירופה על-מנת לחשוף את הצביעות האירופאית הידועה, דווקא בנקודה "הרגישה" הנוגעת לזכויות-אדם. דרוש אומץ פוליטי לגעת בנושאים הללו משום שאחדות מהמדינות האלה נחשבות לכאורה ידידות לישראל. לאירופה יש הרבה נקודות-תורפה במגוון רחב מאוד של נושאים חברתיים ופוליטיים. לפיכך, עלינו לנצל זאת הן ברמה הפוליטית והן ברמה האזרחית.

 4. ישראל התקשורתית והפוליטית למעשה הפקירה את "שיח-הזכויות" לידיהם של תועמלנים פלסטינים ותועמלנים פרו-פלסטינים. מושגים כמו "זכויות-אדם", "חופש", "חירות", "זכויות לאומיות", "זכויות היסטוריות", "צדק", "זכויות נשים", "זכויות מיעוטים" ועוד, הופקרו לחלוטין לידי התעמולה הערבית. עלינו לקחת בחזרה את המושגים האלה המשקפים נאמנה את החיים האמיתיים בישראל וזאת בניגוד גמור למה שמתחולל במרחב האסלאמי כולו. כל אירופאי "אביר זכויות-אדם" צריך לשאול את עצמו האם מצעד הגאווה המתקיים בכל שנה בתל-אביב, יכול גם להתקיים בכל עיר גדולה ברחבי המזרח-התיכון.

 5. אפשר להבקיע את חומת האטימות הערבית והמערבית בעזרת יצירת תקשורת פוזיטיבית בנוגע לחיים בישראל, ובכך ליצור תמונה השוואתית העומדת בסתירה גמורה למה שמתחולל בעולם-המוסלמי כולו השרוי ב"פסיכוזה קולקטיבית" אלימה וברברית. לשם כך, דרושה חשיבה מערכתית בישראל שתשים תדגש על מה שמשרת את האינטרס הישראלי הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. אם יש סקרנות בנוגע למדינת-ישראל – החורגת מסקרנות רגילה – עלינו לנצל את הנתון העובדתי הזה כדי לקדם את האינטרס הישראלי בעזרת מושגים תרבותיים המובנים לכול אדם בר-דעת. בתקופת "המלחמה הקרה", ארה"ב השקיעה מיליארדי דולרים בתעמולה יומיומית נגד הגוש הסובייטי. זו לא היתה הסברה, אלא תעמולה יומיומית של מעצמה דמוקרטית שנאבקה במעצמה דיקטטורית, אלימה וחסרת-מצפון.

ד"ר יוחאי סלע, "להבקיע את חומת האטימות האנטי-ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 2 ביולי 2015.

* * *

משה כהן

הנדון: מתי ייפול האסימון?

ביום 3 ביולי 2015 הותקף מח"ט בנימין אל"מ שומר על ידי מיידי אבנים ערבים ונאלץ להגן על עצמו ולירות באחד התוקפים. מתי ייפול האסימון למחוקקים, לשופטים ולשלטונות אכיפת החוק שלנו? לא מדובר בנוער גבעות קל דעת שידם קלה על ההדק, אלא במפקד בכיר ומנוסה. מתי יבינו שיידוי אבנים הוא מעשה טרור מסכן חיים? האם הרצח המחריד של הפעוטה אדל ביטון על ידי מיידי אבנים ערביים אינו עדות מספקת?

נשיא המדינה וחברי כנסת רבים דורשים בתוקף להכיר בריסוס מסגדים כמעשה טרור ולפעול נגדו בהתאם. אל דאגה, ניפוץ מצבות יהודיות בהר הזיתים ותקיפת מבקרים בבית הקברות על ידי ערבים לעולם לא ייחשבו מעשי טרור, ממתי יש גם ליהודים זכות לביטחון?

הנדון: שבר כפול

האוניברסיטאות שלנו מתכוונות לפטר מרצים למדעי הרוח חסרי תעסוקה. זהו שבר כפול: המרצים יפסידו סידור עבודה מפנק ויצטרכו לחפש לעצמם מקום עבודה מן המניין, אבל גם מדינת ישראל תצא נפסדת, מי יגן על הערבים נגד הכיבוש, נגד אלימות המתנחלים ונגד ההתעללות במחסומים, מי יפעל כעת בתנאי "דה לוקס" בחסות חופש אקדמי ובשכר אקדמי – להחרמת מוסדות חינוך, אנשי מדע ומפעלי כלכלה ישראליים?

לא, לא צריך לפטר מרצים במדעי הרוח יפי הנפש, גם אם איש אינו מעוניין עוד במשנתם ההומניסטית הפרו-פלסטינית הקלוקלת. אפשר לשפוך עליהם מכספי הציבור.

הנדון: הסכם רע לעולם

ממשלת ישראל מתריעה בפני ההסכם הרע המתרקם בין מעצמות העולם לבין איראן. הסכנה הקיומית למדינת ישראל אינה סיבה לדאגה לגויים, אך לטענת ממשלת ישראל זהו הסכם רע לעולם.

נו, באמת, מה עדיף למדינות העולם, החשש התיאורטי הרחוק ממתקפת טילים איראנית או עסקים כלכליים רווחיים עם המדינה הגדולה ועתירת הנפט ותומכת הטרור הזאת?

התשובה די ברורה. צריך למלא את הקופה המידלדלת של ארה"ב והאיחוד האירופי בפטרו-דולרים איראניים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

באבל עם הרב הצדיק ונקי הכפיים יאשיהו פינטו על המוות הטראגי של חברו תת-ניצב אפרים ברכה, כנאמר בספר משלי י"א, 8 – "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ, וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו."

* * *

פרופ' הלל ברזל

אהוד בן עזר – פואטיקה ייחודית

"אנשי סדום", "המחצבה", "ספר הגעגועים"

א. סמלים תנ"כיים וארוטיים

הרומן "אנשי סדום" מתחבר בשמו ובסמליו לסדום התנ"כית. סדום מלשון סיד, מקום העיר הכנענית הקדומה בעמק השדים (בראשית יד, ב). העיר הדרומית מבין ארבע שאלוהים הפך בכובד העוונות במטר אש וגופרית. כל עמק השדים שקע במצולות ים המלח (שם, שם, ג;  יט, כג-כה). הר סדום מהווה את גוש המלח הגדול בעולם. המהפכה של ארבע הערים ובראשן סדום הפכה סמל לתוכחת אלוהים לפושעים בפי הנביאים (משה, ישעיהו, עמוס, צפניה, ירמיהו, יחזקאל). מכאן הצירופים קציני סדום, מידת סדום, מיטת סדום, מעשה סדום, צדיק אחד בסדום, מהפכת סדום ועמורה. סדום משרתת דימויים כקנה מידה להשוואה במעשי עוון ורשעות. אנשי סדום, בשם הרומן, על דרך: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (שם יג, יג). "אנשי סדום נסבו על הבית" (שם יט, ד).

חטאים קיצוניים יופיעו באיפיון נפשות הפועלות ביצירה. קארל הגרמני, חייל נאצי, עינה באכזריות שבויים רוסיים. גם צבי בן הארץ, אינו פטור מן הקלון. התנהג בסדיזם בפיקודיו והרס את חייו של אחד מהם. ביחסים בלי חמלה שבין אדם לאחר מצויה גם סמליות ארוטית. מערת סדום היא זירת פיתוי למשגל, בחללה מרחפת עקרות אמיתית או מדומה. היצר להוליד מביא עימו גילוי עריות. הגבר נתון בשיכרונו, האישה מחשבת יותר את צעדיה. בלילה מגיעה הילולת היצרים לשיאיה. אל צבי ושרה מצטרפים מוסי ולונטל, בסצנה שהיא ספק פיתוי, ספק אונס. בעקבות הרצון למשכב זכר שכלול בסיפור המקראי, אגב ביקור המלאכים בביתו של לוט, מעשה סדום, מופיע ברומן סיפוק יצרים חורג מן הנורמטיבי. הצבר, יליד הארץ, מצרף לנטיותיו כדון-ז'ואן את חשקו לבוא על הנשים שלא כדרכן. תלמי, נענש על ידי אביו בשל התפוח, סמל הפיתוי הקדום, שהוא מסרב לאכול. צורת העונש נשלטת באסוציאציות של סטייה מינית, על גבול מעשה סדום, אב בבנו. צבי שהוא עד לחיזיון בורח ומקיא. הנטייה לאלימות, גסות, ומיניות בעייתית, מתעצמת בנפשו.

   גם יוהנס שמידט נזקק לנער בדואי המשרת אותו. הפרק, המתאר את יחסו של הגרמני הערל לנער הנימול, הסעד שהוא מושיט לו, משאיר פתח לפרשנות בכמה אופנים. מוסיף לכך את פרשת האונס למחצה של הערבייה המגושמת ששירתה בבתי הגרמנים.

סדום החדשה, על כל מה שבתוכה וסביבתה, צצה ועולה בדרך הסיפור התנ"כי שהתעצם למשל, מאז ועד עתה, כבבואה של קודמתה, עיר של זימה וחטאים. העיר החטאה היא גם עיר מקלט, הגרמני מחפש בה כפרה. צבי רואה בעין גדי אתר של מנוסה. בדומה לספר בראשית, גם כאן מתאספים אנשים ללינת לילה. הם יבקשו להיעזר לא במארח ולא בכוח עליון משמיים, הם יושיטו יד איש לרעהו. קארל  רוצה בידו של צבי. הוא נאלץ להמירה בזו של דניאל הזר, אורח כמוהו. שרה תחפש משענת בצבי. היא תמצא אותה ללילה אחד בלבד. המספר מצמיד לסדום החדשה את המהפכה המטהרת ואינה מחריבה כליל. אנשים מתרכזים בעמק הבכא כדי להשמיע בו את וידוייהם. עולמם צריך להתהפך בלילה אחד, כפי שאירע בבשורה שהביאו עימם שני המלאכים, חורבן שמנוסה והצלה בצידו.

ברומן צריך להתרחש המהפך בזכותו של מעשה אחד, גואל, מכריע. למרבה הצער מגיע פסח גורדון, הצדיק האחד בסדום. סמליות כפולה בשמו, חג הפסח, גאולה מעבדות לחירות ותורתו האוטופית של אהרון דוד גורדון. אך בפיו אין בשורה, הוא אומר שאין התחלות חדשות. על הכול נסוכים, בסופו של מאזן, אדי המלח, הקיטור והגופרית. החטא מרחף על פני הכיכר. את קול הווידוי מחרישה הצעקה, רמז לזו המקראית, שרבות נדרש עליה. האחת היא מדומה. זו של מוטי. השנייה היא האמיתית. נאחזת בשמו של צבי, שיבוא ויציל את הגרמני, ייתן רשות להסיע אותו לבית-החולים, בג'יפ שלו. צבי המתעלס באהבים  נענה לקול באיחור. הגרמני מת. רק את שרה הותיר לילה של סדום מטוהרת. היא חוזרת לבעלה. היא שמעה מפיו של פסח גורדון את סיפורה של סדום האחרת, זו שבמערותיה חיפוש מקלט הלוחמים האמיצים שלחמו ברומאים.      

ב. עקרונות מוסר

סדום המקראית היא במוקד של שיח ושיג מנקודת ראות מוסרית. כמבוא לשיח נשמעת כהנחה מובנת מאליה מהי הדרך הרצויה. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). מנגד נשמעת זעקת הנפגעים בסדום ועמורה המעידה על חטאים כבדים ומחייבת התערבות מלמעלה. "ארדה נא וראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא, אדעה" (שם, כ). אברהם משמיע עיקר מוסרי. "ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע" (שם, כג). "חלילה לך  מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה הצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (שם, כה).

ברומן הפוסט-מודרני, שהופיע לראשונה אחרי השואה (תשכ"ח, 1968), אין בשורה מפורשת, מחייבת אחת, בפי הנפשות הפועלות עיקרי מוסר משלהם. צבי בן-הארץ מאמץ לו השקפת עולם של "העברים הצעירים" מבית מדרשו של יונתן רטוש, שהזיזה את הדגש מיהדות הגולה ליישוב העברי בארץ-ישראל. הוא אינו מוכן להזדהות עם הנרצחים. מצד אחר אינו מצדיק פעולות מחתרת אלימות, דוגמת רציחתו של הלורד מוין בידי אנשי לח"י. לא תמיד יש לנקוט בפתרונות של כוח בדרך להשגת הישגים פוליטיים. באשר לשואה, הוא מאשים את יהודי אירופה בהליכה כצאן אל הטבח. השקפה שהיו לה הדים בזמן פרסום הרומן והלכה והתערערה ברבות השנים.

קארל הגרמני מעמיק בהבנת הקשר בין אמצעים למטרה. הוא התועה בדרכי החטא והכפרה מבין את הסכנה שבפולחן החובה, הרגש הלאומי והמלחמה מכל סוג שהוא. הוא משמיע דברים רבי טעם על מפלה וניצחון. "אך כלום אין הדבר כך בכל מקום ומקום? כלום שמעת מימיך טענות כלפי צבא מנצח? כלום התעוררו אי-פעם מצפונו של עם ורגשי הומאניות שלו עקב ניצחונותיו? לא. עמים הם כמו ילדים קטנים. תן להם לגנוב ולהשתולל, והם לא ירגישו חרטה. העזתם רק תגבר, אם יניחו אותם לנפשם." (עמ' 80). הוא תופס מהו היחס הנכון שבין חטא לפשע, בין מקלט אמיתי למחבוא מדומה. הוא מיטיב לנתח את התחושות הלאומניות של אביו ומקיש מהן על העם הגרמני כולו. ראייתו הנכונה היא שמוליכה אותו אל המבוך הסתום שרק המוות מוציא ממנו.

   דניאל רואה בחיים ולא במוות דרך עדיפה המוליכה אל הטוב מבחינה מוסרית. כל התנסות, תהיה מאיימת כאשר תהיה, צופנת בחובה את הגרעין שממנו יצמח ויתפתח הטוב. אוזנו כרויה לשמוע את וידויו של קארל. הוא מאמין שאין להחמיר במשפט, גם לא עם פושע. הוא דוחה את ההנחה שהעולם הוא מורעל, בין אם היא נשמעת מפיו של הגרמני ובין אם היא מומחשת בהתנהגות של אשתו.

מילים שקולות, בסוגיות המוסריות, נשמעות מפיו של פסח גורדון. בסמוך למערה שבה איבדו עצמם לדעת נשים וטף, ברעב ובצמא, הוא מהרהר בגורלם של קורבנות אושוויץ. בדיעבד, לאחר מעשה הרי מה שאירע במערה הוא אזהרה בעלת תוקף מוחלט, צוואה לדורות, אף שהיא באה מתוך חולשה. לעולם לא לבטוח בכוח. מוטב לשמור על צלם האדם, גם במוות, מאשר לאבדו בהיותנו בחיים. אינו פוסק בשאלה איזו גבורה יש להעדיף במצבי חירום. הוא מגרש את צבי על ידי איום בנשק. אך נזהר במתן נוסחה לגבורה הישראלית החדשה. "וצריך להיזהר" (עמ' 262).

המספר נמנע מלגלות מה היא התורה המוסרית שבפיו. ההשקפות בהשפעת רטוש אינן נתונות במבט היסטורי מקיף, מה גם שבעיית השואה היא נקודת תורפה בעולמו ההגותי של מנסח עיקריה של תנועת "העברים הצעירים" הן מן הבחינה היהודית ובאותה מידה מן הבחינה האוניברסאלית. גם דבריו הנבונים של קארל נחלשים כשהם מגיעים לצורך להכריע בין פסיביות הנלמדת במזרח הרחוק ובין האקטיביות של חלוצי עין-גדי. יש בקארל מן ההילה של הקדוש המעונה, מתייסר בחטאיו. אבל מגרונו עולה ובוקעת לא הזעקה המוסרית, כמו בסדום הקדומה, אלא הצעקה של חוסר מוצא.

דניאל נמצא בעמדת נחיתות. חלה עליו המחויבות של רופא, אך בחייו הכושלים מתבשרת פשיטת רגל של אמונתו. בסולם הערכים הנרמזים נמצאת המלחמה נטולת הזוהר, כל מלחמה במשמע. המלחמה מצמיתה את החלש הצודק. אך אכזריותה מופנית גם כלפי החזקים. כך עולה גם מן הרומן "לא לגיבורים המלחמה" ("מותו של פוליק", פרק מן הרומן המאוחר יותר, פורסם באותה שנה שבה ראה אור הרומן "אנשי סדום", 'מאסף", ח-ט. תשכ"ח, 1968). בפיו של קארל מופיע ציטוט מתוך דברי היטלר בזכות הגברי, הקשה, חובת התנועה המתמדת בחיי האדם, כדי להציג את מסכת הדעות המנוגדת המתפרשת ומתרחבת ברומן. נזכרות ברומן גם שיטות האימונים הנהוגות בצה"ל בהדגשת האכזריות שבהן. הדברים יוצאים מפיו של צבי. במקרה זה מורגשת סלידתו של המספר המשתמע מן הצו שמותר להרוס כדי לבנות. הנחת יסוד מנוגדת לעיקרי השקפת עולמה של היהדות שמצאו את דרכם לתורתו של אהרון דוד גורדון, ובאו לידי הגשמה בהשקפת עולמם של חלוצי עין-גדי.

באותה מידה, ואף בצלילים גבוהים יותר נתפס מעמדו של המספר כ"צופה לבית ישראל" בהגשמה ציונית. "הסככה התרוקנה בבת-אחת מעשרות אנשים צעירים, קלי-רגל ורעשניים, שעלו על משאית היוצאת צפונה, לעבר מצדה. הם שרו, והשיר נמוג בהתרחקם. 'שאו ציונה נס ודגל. דגל מחנה יהודה'." ("אנשי סדום / הסיפור האמיתי", 2001, עמ' 11). "קולות המטיילים נשמעו בשובם, קולות צחוק הפורצים מלוע הנקיק האפל אל לוע המערה." (שם, עמ' 21). באווירה של תיירות פוסט-מודרנית רב-תרבותית, לא רק עינו של הסופר כ"צופה לבית ישראל" פקוחה על המתרחש, אלא גם: "כאילו הביט בי אלוהים בעין הפנימית שלו," דברה של התיירת, חניכת החוג לתיאוסופיה. שם לימדו אותה להסתכל על המציאות בעין חדשה. לא על פי המושגים של אלה הסבורים שהכול ידוע להם ולמעשה הם כעיוורים המגששים באפלה. גם בהיותם ערים הם במצב תרדמה בהשוואה להארה הפנימית (שם, עמ' 23).

ג. תשתית תיעודית

הסמלים לקוחים מן התנ"ך ועיקרי המוסר מסתעפים בפי הנפשות הפועלות. בצד הסמלים וההשקפות השונות מצוי חומר דוקומנטארי רב. בפרק הראשון מסופר על הגרמני פריץ פראנק, יליד וילהלמה, שהתגורר באזור עין-גדי, בין בדואים מן השבט א-רשאיידה, התפרנס מגידול ירקות-חורף. סייר במידבר יהודה והרחיק לדרום הערבה עד לחוף ים סוף. אסף ממצאים רבים עליהם כתב בספרו הגרמני "מתוך הערבה", שיצא לאור בשנת 1934, בקובץ מוקדש לחקירת ארץ-ישראל.

הר-סדום מתואר על ידי המספר בדייקנות. מתנשא בחופו של ים המלח ברצועה קשתית שאורכה אחד-עשר קילומטרים, מאה וחמישים מטרים גובהה מעל פני הים.

הגרמני קארל שולף מנרתיקו מעטפה ובתוכה מכתב שנשלח מירושלים, בעשרה בספטמבר 1929, בו מסופר על מאורעות הדמים שפרצו בין היהודים לערבים. הזמן עובר עליו [על אביו של קארל, ולטר. – אב"ע] בביקורים במעבדה של הפרופסור בובטלסקי, במכון החימי, האוניברסיטה העברית. מוצא עצמו מהרהר בשיפור הדרכים להפקת הקרנליט, זיקוק האשלג, ושאיבת המים לבריכות. מוקסם מהמראות המתגלים לעיניו, חומת העיר העתיקה ומסגדיה. הכפרים הערבים בצלעות ההר. עצי הזית העתיקים, השוק, הסמטאות המקורות והמרוצפות בעיר העתיקה. ירח ארגמני זורח מעל למגדלים, המסגדים, החומות. בימים הבהירים יש והוא משקיף מזרחה. רואה מן האוניברסיטה שעל הר הצופים את קצה פיסת התכלת של ים המלח מוקף ההרים. או אז הוא נתקף געגועים לשוב אל הבריכה שבנה. חתום ולטר.

[הרומאן נכתב לפני מלחמת ששת הימים ולא שוּנה בתיאור נופיו דבר לאחריה. – אב"ע].

בפרק השביעי "מכתבים אחרונים של חיילים גרמניים מסטאלינגרד", כלולים פרטים ממהלך הקרבות, בתחילת חודש דצמבר, 1942. הניסיון האחרון שחרץ את גורל הצבא הגרמני. תגובתו של היטלר לכניעתו של פון פאולוס לאחר שהעלה אותו ערב לפני כן לדרגת פילדמרשל. מנבל את גבורתם של האחרים בשעתם האחרונה. גרסה אחרת: היטלר זועם על שלא איבד עצמו לדעת, שכן זו היתה מטרת קידומו.

קובצי מכתבים, תולדות אזור ים המלח, גלגוליו של מפעל האשלג, דברי ימיהם של הטמפלרים, הפרשיות ממלחמת העולם הופכות לחלק בלתי נפרד מהחלקים הבדיוניים. הם מעניקים ממשות וחיוניות לקורות חייהם של יוהנס שמידט ושל ולטר פון אבילה, אביו של קארל שמידט. המכתב הוא סממן של תיעוד, מתאים לשתי וערב הדוקומנטרי שמהם נשזרת היצירה  במכלולה. "מנין לי כל זה? חקר. ובכן קראתי, ובאמת קראתי. לא רק בגללו. אהבתי את ארץ המלח, ובכל הזדמנות ששהיתי בירושלים לקחתי בהשאלה ספרים באוניברסיטה היהודית שבהר הצופים. וקניתי בחנויות לספרים עתיקים ספרי מסעות שמסופר בהם על ים המלח" (עמ' 154). האקטואליה הנוגעת לגורל היישוב היהודי בארץ-ישראל, בימי מלחמת העולם השנייה, מסתמכת על שיח רצוף עובדות. "אייכמן והמופתי, האם היה יוהנס שמידט אחד הצנחנים בוואדי-קלט?" (עמ' 266). במטהו של רומל היו נאצים ילידי מושבות הטמפלרים, מומחים לערבית ועברית. מינו אותם למושלים שינהלו את השטחים שייכבשו. רדיו באיטליה ששידר תעמולה נאצית הסתייע גם הוא במומחים כאלה. בתקופת הבחירות בגרמניה בשנת 1936, חתמו כל הגרמנים בארץ על מכתב נאמנות לפיהרר. המופתי ביקר במשרדו של אייכמן וקיבל ממנו תיאור מפורט של הפיתרון הסופי בחיסול יהודי אירופה. הוא הציע את שירותו. אף דרש להפציץ את תל אביב. כל מה שלא הצליח לבצע הפעיל בשידורי תעמולה ובהפצה של חומר מודפס. 

ד. אגדה – מילת מפתח

דייקנות למופת ברמה תיעודית בתיאורי הנוף שזורה בהסתכלות אגדית, היוצאת מהגלוי אל הנסתר, מהידוע אל המסתורין, מהעובדה אל הבדייה. הים הרדום כשיריון של חיה קדומה אגדית. ריאליזם ומיטא-ריאליזם בכפיפה אחת. מחנק גופרית חריף נמשך מן היום שבו השקיף אברהם אל הכיכר. צוקי ההר מתנשאים בקיר תלול. החום בחוץ הוא ככבשן וחום המיטבח בפנים דומה לאש הגיהינום. אשת-לוט בדמות הצוק. למערה קוראים מערת אשת לוט. אולמה הפראי של  המערה מתנשא לגובה רב. הרצפה משופעת בחריצים עמוקים ובגבנונים. זו המערה שבה שכב לוט עם בנותיו, מתבדח פסח גורדון. התרגשות מוזרה אוחזת באשתו של דניאל. רחש נעלם ובלתי פוסק של האוויר הזורם עומד להכריע אותה. משתרעת על מדרגת אבן הסמוכה לדופן המערה. הקירות הלחים, משוסעים בכוכים אפלים שעלו בהם פיתולי גיר ומלח, היתוו צורות מופלאות על כתלי המערה. גוש סלע התלוי למעלה, דמוי גולגולת, זז לעברה של שרה. כך דימתה לראות. עוד מעט ייפול עליה וירסק אותה. לפיד סמוך לכותל מעלה עשן שחור וסמיך, מסתלסל ועולה בנחשים על זיזי הסלעים, אבני המלח ושכבות הגיר, עד שהוא נעלם בתקרת המערה. אור הלפיד וצילו, בשינוי זוויות על כתלי המערה, יצרו את הרושם שהכול רועד בלי הרף. סלעי המערה מקפצים. "קירותיה נפתחים ונסגרים כמסכים של אגדה" (עמ' 44).

דניאל מפליג ללוט ולאדיפוס. לוט בא על עונשו. הציע את בנותיו לאנשי סדום החטאים שסגרו על דלת ביתו. בשיכרונו ובעיוורונו שכב הוא עצמו עימן ונולדו מואב ועמון. אדיפוס למראה חטאו הנורא העניש את עצמו בניקור עיניו ויציאה לגלות עם בנותיו שנולדו בחטא. לוט, מוסיף דניאל, איננו גיבורה של טרגדיה. לא הוזהר ולא ידע. חי כטיפש, למעשה ככל האדם. אדיפוס הגיע לידיעה מלאה, כהגשמה של חזון ידוע מראש. לוט לא ידע ולעומתו ידעו בנותיו היטב כי רק בחטא ייוולד להן זרע.

אדמת החוף צחיחה ושוממה. מעליה, מעל פני החוף מתנשא רכס הרים המכונה על שם פסגתו, קרן האבן. גובהה שמונה מאות וארבעים מטר מעל פני ים המלח. "מצלעות הרכס השוממות השחירו לעומתנו פתחיהן האפלים אוצרי-הסוד של הרבה מערות אפלות" (עמ' 147). שלוחות הקרן פורצות דרומה וצפונה. מתמזגות ברכס ההרים הנמוך ממנה. לפסגות הקרן צורות משוננות שונות. בחשכה דומה הקרן למבצר אימתני בחומותיו ומגדליו. הרווחים בין הסלעים דומים "ללועות שחורים הפעורים מולנו באיום" (עמ' 158).

צמח קטן ורב תהפוכות הוא שושנת יריחו. צבעו אפור ויבש. לאחר הבשלת פירותיו הוא מתכנס והופך כדור זעיר. מכניסים אותו למים והוא נפתח כמניפה שחזרה לחיים מן היובש. היא קדושה לנוצרים  כי היא מסמלת להם את תחייתו של המשיח. הערבים בעיר העתיקה בירושלים מוכרים אותה לנוצרים העולים לרגל למקומות הקדושים.

ירח מתרומם מעל קו הרכס. דומה לעין של קיקלופ. הנה, הנה יתרומם הענק בכוחות עצמו מאחורי ההרים. קצה הירח משיק לכתף ההר, מוסיף ושט כלפי מעלה ככדור פורח בקלות מפליאה. הצריפים למטה נדמים לגושים כהים הרחק על פני הים הקופא. פתח המערה מאחור, הר סדום ממעל. צוקיו מתנשאים כספינקס עוטה עלטה.

   תנועותיו של הגרמני בשטח משלימות את מהלכיו הדמיוניים של גוף הירח, כאילו באמת שאף להתגלגל כחישוק בוער על הרכס. "דניאל לא היה בטוח אם חולם הוא או שומע" (עמ' 252). דמותו הסהרורית של הגרמני התרחקה מהם כלפי מזרח, על פני הים לעבר המזח. "שיירת האוטובוסים התקדמה כנחש בקטע הכביש שבמישור, והמכוניות הראשונות צפרו ונבלעו בשער בית החרושת." "ובוקר חדש שפך את אורו על פני משטחי המלח הרחבים והנוצצים של בריכות האידוי ועל פני גבעות החוור העקלקלות שהלבינו אף הן, כמהפכת אלוהים." (עמ' 336). סיום חזיוני, ההולם את סדום המקראית, המערה האגדית ואת רוכסי ההרים, צלעותיהם וקרן פסגות.    

ה. צוהר – מילת מפתח

הנוף הלוהט משמש זירה להתלקחויות היצרים שהרומן מצטיין בתיאורן. סכין הממהר לחצות את האבטיח. דקירה ונשמעת אנחת ההתבקעות של הקליפה. "היא עצמה את עיניה ולרגע דימתה שהיא חשה במגע שפתיו הבולטות, המעביר בה צמרמרות ענוגה, כצינת המערה, כאותה חריקה פריכה ומהנה של האבטיח הבשל," (עמ' 45). הנוף משתלב בפרטי פרטיו של המגע הסוער בפרק "ביאת שרה וריחופה במערת המלח," ביאה באסוציאציה לדרכים שבהם האישה נקנית, כנאמר במסכת קידושין. המערה לקוחה ממעשה לוט ובנותיו. הצוהר כמו בסיפור תיבת נוח. "הצוהר, שצבעו היה כחול עמוק, ושטוף באור השמש, נמצא בדיוק ממעל לה, בקצה הארובה וממנו נראתה חלקת שמיים כחולה ועגלגלה כפתח הבית." (עמ' 82).

האנכי והעגול, כסמלים לזכרי ולנקבי. צלליתו של צבי מסתירה מפני האישה את הצוהר המרוחק. "נדמה היה לה שהיא מתרוממת ומרחפת בחלל המערה. כלפי אותו צוהר רחוק של אור השמש בארובה, זו שמתרוממת עד ראש ההר, ומעשה נס מתרחש בה. היא מרחפת באוויר." (עמ' 86).

התיאור הסקסואלי בשלביו המפורטים אחד לאחד מנותב לספירה גבוהה כחלק ממערכת היחסים, הגשמי והרוחני, החלל הקסום במערה וממעל לה והתלקחות היצרים מטה, מוארים באור השמש, הקרניים המשתברות בארובה הגבוהה. מן הצוהר המחבר בין מעלה ומטה, ל"תחתית העולם".

שתי נשים  בחברתו של לוונטל בצעדה אל הים. המבט מנמיך והולך. לאורך שיפוע החוף אבנים עגלגלות שרופות כביצים שלוקות. במרחק מה מן הים קרקע שהפכה לבוץ שחור וחלקלק. רגלי הנשים נכוו וניגפו. הגבר מסייע. כיכר סדום הצהובה סופגת את הקולות. "חבל שדניאל איננו כאן עם המצלמה," מעירה אחת הנשים. חיץ ברור הוצב בין הגבר הצעיר המפתה, לבין מראה של יורד ים וותיק מוכתם בכתמי אקזמה שכיערו את גופו. "אספר לבעלי ששכבתי בתחתית העולם," אומרת אחת הנשים. לוונטל מאשר ומוסיף להתייחס אל השקט מוחלט. שוכב כך לבדו, שעה ארוכה. "'ומה אז?' שאלה מוטי מגורה כולה. לרגע דומה היה שהעולם קפא כולו" (עמ' 132). ההתרחשות על מפתן הפיתוי בלי לעבור אותו.

בווידוי שבינו לבין עצמו מגדיר צבי את יחסו לנשים. אינו רוצה לשבת לנצח בסדום. להפוך  לתרנגול. הנשים נעשות כולן בעיניו לאישה אחת. טוב להן בגופו ומעשיו אך לא בליבו. תאוותיו מצטברות בו כרעל. אי אפשר לו בלי נשים, ועם כל אישה נוספת המתמסרת לו ברעבתנות – הולכת ונשברת בתוכו דמות האישה שאותה היה יכול לאהוב עד כלות. אינו מקבל את הנוסחה לפיה כל הנשים מתחלקות לזונות ולאימהות (אוטו ויינינגר). שתיהן תובעות את הגבר כולו לעצמן. כובשות אותו דווקא על ידי זה שהן נענות לו בלי סייג. התובענות שלהן דוחה את הגבר, כובלת אותו, כאילו היה מכשיר בלבד בידיהן (ברנרד שאו). עליונות האישה כאשר אינה רוצה יותר בחיזוריו של הגבר נשמעת בדברי שרה: "פתאום אני מעוררת בך בחילה" (עמ' 221). היא מחזיקה בכף ידו של צבי ומשחקת באצבעותיו השחומות. מניחה לו להשמיע הלכות אהבה. תפסיק להיות מרוצה כל כך מעצמך, היא אומרת לו ומייעצת לו לספר הכול לחברה שלו בירושלים. ליצן שכמוהו יותר מדי ניפחו את האגו שלו, מאשימה אותו בחיוך מגעיל, הרי הוא זונה. הרפתה מכף ידו ועדיין היה כמה לליטופיה. היא רק צעצוע בשבילו, אמרה. הנס לא יקרה, אמרה לעצמה. הקסם פג. לא יוכל להתוודע לגיהינום שבתוכה, אם לא יתייסר כמוה בגיהינום משלו.  

אל תיגע בי כמו הכלב, התפרצה. יש לה ילדה, אמרה, ילדה אחת, בת-שבע. לא הרשו לה לגדל אותה בביתה. חששו שתפגע בה לרעה. נשארה לבדה במערה. התרחק ממנה ושמעה אותו מקיא לתוך אחת המהמורות. הוליך אותה לאור הלפיד. אולי היא מטורפת חשב ואולי אין כלל ילדה. עמדה ושלחה מבט אחרון בארובה שהחשיכה עליהם.  

ו. ההתחלה

מערכת היחסים הסוערת בין צבי לשרה, בעלייתה ובנפילתה, תורמת לאחדות העלילה, המובטחת לקורא בסיפור המסגרת, שבו נפתח הרומן. ארבעה אנשים מזדמנים ללילה אחד בסדום, בצוהרי יום קיץ של שנת 1958, עוצר אוטובוס תיירים ליד האכסניה הנמצאת ליד מערת המלח בסדום. יורד מן האוטובוס תייר יהודי מארצות הברית, גבה קומה. "דניאל," קראה לו אשתו לעזרה. התקשתה לרדת במדרגות כלי הרכב. הבעל הכריז על המקום כארץ מלוחה. היא התרשמה מעמודי המלח הגבוהים. דומה היה לה שכלום לא השתנה מעת שאלוהים החריב את סדום ועמורה. הנהג ביקש להרגיע. אנשים עובדים כאן כל השנה, גם בקיץ הלוהט ומחזיקים מעמד. האוטובוס הגיע דרך החוף, מכיוון עין-גדי ומצדה. לאחר חנייה קצרה, ימשיך לבאר-שבע משם לתל-אביב.

מפתח המערה עלה עשן כחלחל ודק. מורה-הדרך קרא לבוא. העלה אש בלפידים עשויים מקופסאות שימורים גדושות בסמרטוטים שהוטבלו בנפט. דניאל זאקס מניו-ג'רסי ואשתו שרה, ולידם פסח גורדון, התעכבו ולא נכנסו פנימה. פסח נמצא באזור קרוב לשלושים שנה. לפני הקמת המדינה עבד במפעל האשלג בצפון ים המלח. בעין-גדי עתידה לקום התיישבות קבע, לאחר היאחזות גרעין חלוצי של הנח"ל. קיבל על עצמו את ניהול האכסניה. פניו חרושי קמטים, בלוריתו שיער שיבה.

חיי האהבה של דניאל ושרה עלו על שרטון. לא בגדה בו אך לא יכלה לבוא לקראתו בלב שלם. שרוי היה בפחד מתמיד שאולי תעזוב אותו. ניסו להסתיר בפני זרים את התהום הנפערת ביניהם. נפרדו וחזרו בהם. חייה עימו הפכו לגיהינום שקט ואכזרי. דואג לה משום שהוא מפחד ממנה, התריסה נגדו. האמין שיהיה שכר להתמדתו. אך לעולם לא יזכה לחיים של נאהב. 

ראשוני המטיילים חזרו מן המערה. נתן, מורה הדרך, החניק את הלפידים בערוגת חול. הרוזנברגית מברוקלין שיבחה את נתן שתמך בה והצילה ממעידות באולם המופלא, ההולך וצר כלפי מעלה, אל צוהר קטן ועגול בצבע השמים שממנו פורצת קרן שמש, משתברת בנצנוצי שכבות הסלע האפורות שעל בליטות הכתלים. בני משפחתה שכנעו אותה לנסוע לישראל.

נעמי ויידמר, חתימת שפם על שפתיה, גבוהה, בסנדלים עבים, ראתה בשרה אישה מסכנה. יש לה בעל הדואג לה, טענה מנגד האישה מברוקלין. היא ובעלה מפחדים מילדים, העירה מוטי כץ, שמנמנה ומטופחת. תמונת בעלה ובניה שוכנת בארנקה. דעתה נתונה כל העת להרפתקת אהבים.

למחרת בבוקר עתיד דניאל, בעלה של שרה, לשאול את עצמו מה היה קורה לחייהם אלמלא פגשו את הגרמני ששהה באכסניה. סמוך לאוטובוס האדום, חנה ג'יפ צבאי ובתוכו שלושה חיילים וכלב. הקצין שביניהם סיפר על טעות בפיצוץ סלע תת-קרקעי, על ידי מחפשי נפט. הדרך נחסמה. הוזעק טרקטור לפינוי השטח. מלאכתו תסתיים אחרי חצות הלילה. סדום מנותקת לשעות אחדות. הדרך החלופית אינה סלולה ואינה בטוחה. פסח הציע לארח אותם ללינת לילה. מברק למלון בתל-אביב יבהיר את סיבת העיכוב. הקצין התנצל על תעלולי הכלב שליקק את שוקיה של שרה. הציג עצמו בשמו צבי. צעיר, כמעט ילד, בלורית שחורה, סתורה ושובבה. הוזמן להצטרף אליהם לשולחן. פסח הציג בפניהם את קארל הגרמני. היה לו מבט מיוסר כמבקש לכפר על אשמה כמוסה. גופו הרזה שיווה לו מראה צעיר מכפי גילו. לרגליו סנדלים תנ"כיים, חדשים, תוצרת ישראל. הרזון והשקיפות, שנראו בהופעתו, היו כמו של אדם שהתענה ממושכות בצום. למרות החום ענד לצווארו מטפחת משי ועליה אותיות יפניות ופסגת ההר פוג'יאמה.

גרשון הענק, נהג האוטובוס, עזב בצעד גמלוני. צבי נעלם בעיקולי הצריף עם שרה, דניאל והגרמני. גרשון חזר לכיסא שלו, ירק בבוז אל הג'יפ. הכלב התעורר מנמנומו. יהיה זה הסלע שישאיר את כולם ללילה בסדום. דניאל נכנס לצריף. הניח את שני תפוחי סדום הירוקים על השולחן. כל רצונו לשכב לישון. שרה העדיפה לחזור למערה. צבי יתלווה אליה. הבעל, הסבירה שרה, רגיל תמיד לישון בשעות אלה. במהרה נרדם. הגרמני הניח את המאוורר על הכיסא וכיוון אותו מול פניו של הישן. דניאל המסכן, צחקה אשתו.

היא וצבי ירדו ממרפסת הצריף ופנו אל המערה. הכלב רץ לפניהם. צבי רגז על הגרמני המסתובב במקום כבר כמה ימים. עוזר לפסח בעבודות הניקיון המזוהמות ביותר. בוודאי עניין של מצפון רע. על עצמו סיפר צבי שהוא בן עשרים ושלוש, שנתיים בצבא הקבע. לאחר שחרורו ילמד באוניברסיטה בירושלים. הוא מפתח תקווה. סבא שלו ואבא שלו היו איכרים. ברצונו להיות פסיכולוג. הוא ממשפחה ותיקה. באחד העיתונים כתבו שהם מאנשי "מייפלאואר". הגיעו לפתח המערה. הדרך לשם עברה מהר. שכחה את החום. מילאה את ריאותיה באוויר הקריר שבמערה. ביקשה מצבי שידליק לה סיגריה. הוא מצידו הביע תקווה שבעלה ירגיש בטוב. שאלה אם יש לו חברה. היא בירושלים, סטודנטית. הכיר אותה בצבא. השתחררה לפניו. הכלב חג סביבם במעגלים מתרחבים ופתאום חזר במרוצה ועמד ביניהם. כשכש בזנבו. שמח להרפתקה המוזמנת לו. כעבור רגע נעלמו שלושתם בנקיק האפל.

ז. הסוף

צריף המרפאה עמד בלב המחנה הנטוש. הגרמני הביט בעיניים קמות בדניאל הרופא שבדק את דופקו כל רבע שעה. לא רצה למות בסדום והתחנן לשוב לעין-גדי. את המכתבים השאיר באכסניה, מתנה לרופא. בהזיותיו ראה את אביו בחוץ ליד המזח והספינה שהביאה אותו מן הצפון. נודף ממנו ריח מלח וטבק מקטרת הולנדי. קטרים קטנים מתרוצצים על המסילה לעבר בית החרושת. נפרד מבנו לשלום. ייכנס לציון השמימית, שאין בה מוות, ייסורים וכאב. בחוץ היה אור של טרם זריחה. ריב פרץ בין הרופא לבין צבי שאיחר להגיע. לא היית צריך להתעסק עם אשתו, לחש פסח לצבי במסדרון הצר, אין לו לב, דווקא בלילה כזה, בו ישב הבעל כל הזמן ליד הגוסס. כולם היו עדים למתרחש. קרא לו דון ז'ואן וז'יגולו. צבי התרתח וניסה להתכחש למעשיו. בתוך הצריף, החזיק החולה בידיו של הרופא. ביקש להציל אותו. להגיד לצבי, אדם צעיר, שייזהר לבל ירגיש עצמו אשם כל אורך חייו. הרופא ידע שמשהו אחר, אפל, מתגנב לליבו הוא. לחש שלום לגוסס. "אני משתמש אפילו בגסיסתו של אדם לבל אשאר רגע אחד לבד, עם עצמי, ויתפרצו כל הסכרים, יקירתי." (עמ' 320). בעד החלון שמע את טרטורו של הג'יפ המתרחק, ביחד עם פסח. דניאל הניח תחבושת רטובה על מצחו של הגרמני. הסתובב באפס מעשה. כוסס, ציפורניו, ממשיך ללחוש: יקירתי, יקירתי. באור הבוקר החיוור חזר הג'יפ. זמזום המנוע המתקרב ונביחות הכלב העירו את שרה. הג'יפ עצר כדי להוריד את פסח ולהעלות את הכלב. שרה מיהרה אל צבי וביקשה ממנו שייקח אותה עימו. צריכה להגיד לו משהו והזמן קצר. הכלב נבח לעומתה בשמחה. צבי התעלם מתחינותיה והג'יפ הרחיק צפונה ונבלע בבוהק המסנוור של סלעי המלח. פסח ניגש, הניח זרועו על כתפה. כתמי אבק היו על פניה. צחקה ובכתה חליפות. אוטובוס התיירים האדום התבלט עם עלות השחר. קול חם, מבט נבון וכוח רב היו אצורים באיש הזקן. שאלה אותו על בעלה אם הוא יודע משהו. לא, ביקש להרגיע אותה. הגברים הם החזקים.

אשתך היא זולה, זולה מאד, אמר הגרמני לדניאל. לא לקחה את הספר שנתן לה והשאירה אותו על השולחן. זימר בגרמנית את השיר "קטן הוא, ילדי, צעדך הראשון / קטן יהיה האחרון / בראשון ילווּך אבא ואמא / באחרון תלך לבדך." המטוסים נפלו כולם, החל לייבב. צריך לייצר יותר מטוסים. הגוף קפא. הבעה מיוסרת שנחנטה. דניאל עצם את העיניים וכיסה את הגוף בסדין. ברוך דיין אמת, דובבו שפתיו בעברית. פסח הוליך את שרה על גבי תלוליות אדמת המלח. צעדו לאיטם. הנהג יעלה את החפצים שלכם, הבטיח פסח. הם יוצאים מן הארץ בעוד שבוע. סיפרה לו על ילדתה, המחלה, הבריחה, הפחד. גם הוא ברח בצעירותו אל ההרים, סיפר לה. האמין בעתיד קולקטיבי ובליבו אות קין. חזרה לדבר על בעלה, הבורח אל מחלותיהם של אחרים. היא מכירה את עצמה רק כשהיא מתערטלת בפני זרים. לא כן דניאל שחדל להרגיש אותה. מתכסה בשריון. צריכים היו לנסות פעם נוספת, חטא הוא להיכנע, אומר פסח. עכשיו הבחין בבעלה יוצא מצריף המרפאה. ההליכה שלו, כמו לאחר תבוסה. רק אדם עקשן מאוד, צועד כך. הודתה לפסח שעשה כל כך הרבה למענם. הודתה לו על הליווי, בנשיקה על מצחו. דניאל התנהל בכבדות ועלה משער המחנה הנטוש אל הכביש. ראשו מביט אל הקרקע. פתאום הרים את עיניו, הבחין בה ושמח. רץ לקראתה. "הלוא אתה יודע. יודע שהיה עליי לבוא. לא כן, יקירי." (עמ' 336). עליהם לנסוע מכאן, מהר, הוסיפה.

הרומן מתוארך ירושלים – תל-אביב, החל בשנת 1965 ועד שנת 1966. מהדורה [נוספת] כתובה מחדש על פי המהדורה הראשונה משנת 1968, בהוצאת עם עובד. המהדורה החדשה משנת 2001, הוצאת אסטרולוג.

ח. אפילוג: הסיפור האמיתי

על מקורותיו של הרומן, מספר המחבר באפילוג שנוסף למהדורת 2001, "אחרי ארבעים וארבע שנים". על פריץ פראנק, שבו נפתח הרומן, למד מתוך מכתב שנשלח אליו על ידי העיתונאי, חביב כנען, חוקר תולדות התנועה הנאצית בארץ-ישראל.  מאביו, בנימין בן עזר, בשנת חייו האחרונה, למד גם כן על פריץ פראנק ועל אביו החורג קארל הפר. אמנון מיכלין, ידידו של המחבר, מצא מסמך בארכיון הציוני המוסיף חיזוק לדברים. זאב וילנאי הוסיף בעל-פה דברים לספר "ים המלח וחופו הדרומי", שבו נעזר המחבר כחומר תיעודי. וילנאי הכיר את פראנק במשך שלוש שנים. האיכר דר-יודה, המופיע ברומן, הוא כמעט במדויק העתק של סבו של המחבר, יהודה [ראב] בן עזר. דודתו של המחבר, אחות אביו, המשוררת אסתר ראב, סיפרה בכתביה על קשרי המשפחה עם הטמפלרים.   

אהוד בן עזר היה חבר קיבוץ עין-גדי, בשנים 1956-1958. למחרת היום בו סיים את כתיבת הנוסח הראשון של הספר, מצא כתבה ב"ידיעות אחרונות", מאת העיתונאי צבי טל ובה הסיפור על הטייס הנאצי לשעבר, המבקש להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יקנעם. הטייס הוא אוסקר אנטון אדר. היה זה תשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי. אוסקר, שכבר החליף את שמו לאשר, הוגה יומם ולילה בתנ"ך בעיקר בספרי הנבואה. למעט תיאורו הגופני של הגרמני והרושם העז שהשאיר על מחבר הרומן בעת ביקורו בעין-גדי, כל הפרטים הם חלק מן המיבדה. כדי להרחיק עדות מן הביוגראפיה, מתרחש הסיפור כולו בשנת 1958, בקיץ, פחות מיממה אחת. דמות אביו של קארל שמידט, המהנדס פון-אברלה, היא בדויה לחלוטין. אבל מושפעת מדמות אמיתית של מהנדס גרמני שהגיע לצפון ים-המלח, כפי שתיאר יהודה אלמוג בספרו "חבל ים-המלח". המכתבים של פון-אברלה הם המצאה של המחבר. לא כן מרבית התיאורים ההיסטוריים והמכתבים האחרונים של החיילים הגרמנים בחזית סטלינגרד.

תולדות הטמפלרים מבוססים על מחקרים רבים ובעיון בתיקים בקונסוליה הגרמנית בירושלים, שהשתמרו בדרך נס בארכיון הציוני בירושלים. מסמך עם סמל צלב הקרס הביא ל[מניעה של] גריסת כל החומר במפעלי נייר חדרה. תיעוד הפעילות בסניפי המפלגה הנאצית במושבות הטמפלרים, כולל שמות החברים בהם, הועתק מן המסמכים שבארכיון הציוני. שרה ודניאל הן דמויות בדויות בחלקן. בדויות יותר הן דמויות הנשים הרוחצות בים המלח, וכך גם דמותו של הארכיטקט לוונטל. בדמותו של צבי, הקצין הצבר יליד הארץ, משוקעים הרבה יסודות אמיתיים. מוצאו המשפחתי דומה לזה של המחבר. בסיס הטירונים, המופיע בדברים שהוא מספר לשרה נמצא במחנה של פיקוד הנח"ל, בבית-דרס ליד באר טוביה. בו עבר המחבר טירונות קרבית במשך חמישה חודשים. הוא לא הגיע לדרגה מעל לרב-טוראי.

העלילה בספר כולה בדויה. אבל דמותו של פסח גורדון יצוקה  כמעט כולה על פי דמותו של פינייה זסלבסקי, שבשנת 1958 עבד כאחראי לאכסניה, למטבח ולמסעדה. כבן שישים, מיוחד במינו מוותיקי ים-המלח. נמזג בו משהו מהווייתו של יהודה אלמוג ראש המועצה "תמר", בזמן העלילה. בקורות חייהם של השניים היו פרטים מקבילים.

שמו הראשון של הרומן היה "מינוס 385". ירוחם לוריא, מעורכי הוצאת עם עובד, הציע את השם "אנשי סדום". במהדורה החדש שהועתקה וחודשה על פי המהדורה הישנה, אין שינויים מהותיים בתוכן, אלא במיוחד בהתקנת כתיב מלא ובעדכוני לשון וסגנון, החלוקה לפרקים ומתן הכותרות. היא [המהדורה הראשונה. – אב"ע] נערכה על ידי אמציה פורת. נוסף האפילוג שלא היה במהדורה הראשונה.

באימות פרטים באפילוג הנוגעים לקיבוץ עין-גדי, נעזר המחבר בדבורה גוטמכר, שבידיה ארכיון שנותיו הראשונות של הקיבוץ.

ט.  רומנים ראשונים

"אנשי סדום", הוא הרומן השני של אהוד בן עזר. קדם לו הרומן "מחצבה", שהוצג כמחזה בתיאטרון וכסרט קולנוע. שני הרומנים מתחברים זה לזה בסימני היכר אופייניים. בתמורה לגיבור ראשי אחד ניצבת הזירה האחת. עיירת העולים והמחצבה, ברומן הראשון, – סדום והמערה ברומן השני. בשני המקומות מתבצרת סוגיה כללית מרכזית. יכולתם של העולים החדשים לזכות באורח חיים דמוקרטי, באחד. היחס לגרמנים, בשני. שתי הסוגיות הן אקטואליות, בעיקר בזמני העלילה, השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה והתבססותה. תיעוד, עדות מקרוב מקנות אמינות למסופר. ההתרחשויות הנתונות בזמן מתעצמות דרך הסמליות שבזירות העלילה. שתי היצירות הניאו-ריאליסטיות, מדויקות בזיקתן לזמן ולמקום, מתחברות ליצירות סימבול-צנטריות, שסמל מרכזי מציין אותן. מחצבה והמערה כעולמות מוגדרים שנשקפת בהן הוויה מתפשטת, הרבה מעבר להן. ראוי לחזור ולציין את מקומן של האגדה והצוהר כמלות מפתח ברומן השני. לעומת זאת הכלב, בציור מתואר לפרטיו, להפליא, הוא מעין היפוכו של בלק הכלב השטני ב"תמול שלשום" של עגנון. ועם זאת הוא מתחבר היטב לתשתית יצרית, ארוטית, בהעצמה סמלית. מן האכזריות הממיתה ברומן על העלייה השנייה, לבן-לוויה ליחסי פיתוי של חיה תמימה ברומן המאוחר.

 היצרים בעוצמתם מתגלים בשני הרומנים הראשונים של המחבר, כסימן היכר מובהק שלהם. יצרי שלטון ותאווה מסביב למחצבה. האישה הפרוצה כאש אוכלת. שרה המגיעה לסיפוק בהתערטלות לפני זרים ובהתמסרותה במערה, ושוב בהתפרצות של תאווה, שאינה יודעת ריסון בחדר הסגור. בשתי היצירות בא לידי גילוי הקוטב הנגדי. הנערה הפרוצה מאבדת עצמה לדעת כאשר היא מתוודעת לאהבה של אמת. פסח גורדון, מביא לידי פיוס את האישה הבוגדת בשובה לבעלה. פיוס לפחות בסיום העלילה לקראת החזרה לארצות הברית. ההתרחשות בסדום העכשווית, בנבדל מסדום ועמורה של אז. השהייה באזור הלוהט כירידה לתחתית העולם ובגלישה במדרונות התלקחות היצרים כמבוא לקתרזיס, מירוק החטאים, בחזרה לריאליה של הימים הרגילים.

י. תשתית ביוגראפית

שתי היצירות "אנשי סדום" ו"המחצבה" יצאו נשכרות בזכות הביוגרפיה של המחבר, התנסותו כמדריך ביישובי עולים, ביחס לרומן הראשון. חברות בקיבוץ עין-גדי ברומן השני. מאמץ מחקרי הושקע בשתיהן, עובדה ובדייה משלימות זו את זו במעבר מסיפורת הבאה להשמיע בשורה לסיפורת לשמה. התיעוד עיקר ולא הכמיהה למילוי שליחות לאומית או חברתית. מה שנראה היה בשעתו כהקצנה, מתברר כמבוא לקו אדנותי בהמשך כתיבתו. התיאורים הארוטיים, שנראו בשעתם כנטולי עידון – הם דרך מלך בסיפורת עכשווית, החותרת ליתר-ריאליזם.

ההצעה שניתנה למחבר הרומנים להצנעת מקורות, להחבאתם מתחת לפני השטח, כפי שהוא מגלה באפילוג, היא בגדר של עצה שחלף זמנה ובטל טעמה. התיעוד המדויק, המפורש והמפורט, הוא אבן יסוד בספרות ההווה. מה שנחשב לפגום, מתברר כתוצאה משיפוט שהיה טוב לזמנו. הניסיון לזהות את צבי עם המחבר לוקה בהחמצה. צבי השחצן, בהתעלמותו מן השואה, בהתנהגותו כלפי אשת הרופא, הוא היפוכו של המחבר. "צבי הוא ההיפך הגמור ממני," (ראיון, דצמבר, 2003, לקראת צאתו לאור של הרומן "אנשי סדום" בגרמנית).

את "אנשי סדום", יש לראות בשייכותו ובסגוליותו הנבדלת בתוך מכלול כתיבתו של אהוד בן עזר, המרבה בז'אנרים – רומנים, סיפורים לילדים ונוער, בעושר של עלילות ודמויות, בלשון חותרת לבהירות ולהאצת האירועים. וכך גם שירים, סיפורם של אברהם שפירא, עדות על פנחס שדה, סיפורו של משה דיין, תולדות חייה של המשוררת אסתר ראב כמו גם שיחות עם אישים ול הציונות.

ספרו האוטוביוגראפי "ספר הגעגועים" יצא לאור בשנת 2009. הוא נכתב בעקבות הרומן "לשוט בעקבות אבטיח" משנת 1987, לציון שנת השמונים לקלמניה. גם שמו המוקדם של הרומן וגם השם המאוחר, מצביע על הפואטיקה הסגולית של המחבר בהגדרתו העצמית כסופר, משחר ילדותו ועד להמשך דרכו. אם ברבים מספריו ההסתמכות היא על דיוקנאות מחוץ לאני, כגון תיירים מזדמנים ב"אנשי סדום" או מתוך ייחוס משפחתי, או אפילו בהזדהות, הפעם  הפואטיקה היא אגו-צנטרית, שיש להבחין הבחנה ברורה בינה ובין אנוכיות או אגואיזם. אנוכיות היא מלה ששיפוט, לטוב ולרע, נמצא בצדה. אגואיזם הוא מונח של גנאי. לא כן העמדת האני במרכז כתכלית העיצוב האמנותי. הסובייקט הופך במקרה זה לאובייקט. והתוצאה היא זו הנתונה לשיפוט האמנותי. פואטיקה כמוה ככל פואטיקה אחרת, שראוי להתייחס אליה במתן ביקורת, פרשנות, או מחקר ליצירה. הפואטיקה מגלה תפקיד חשוב ואף מכריע בהתרשמות מן הנאמנות והעקביות של האמן בהליכתו בנתיב שהתווה לעצמו. מבחינה זו "ספר הגעגועים" הוא דוגמת מופת להכרזה מפורשת של המחבר על דרכו בכתיבה, בלי חשש, בלי מורא. הוא יודע שהסיפור עלול להיתפס "מוזר". יודע שמידת החשיפה שבו היא נועזת, חריגה, מפירה מוסכמות. אבל מוצדקת בהחלט מצד ההנחות הפואטיות הגלומות בה, היוצאות מן ההלכה אל המעשה.

בראש ובראשונה מימזיס בלי חציצות הקיימות בפואטיקות אחרות שהוא עצמו נזקק להן, במידה מצומצמת. הסתייעות בסמלים, במטפורות המכילות ממשות שמקורן הקשר טקסטואלי שאינו תלוי במחבר, אך מתייצב לשימושו. כך בהתחברות לסדום המקראית. מטעם זה גם קליפת אגוז הוא שימוש מטפורי, מליצי במובן היפה של הצירוף, הקטנה וצמצום בהיפוך משגב פורץ גבולות.

הדיוקן העצמי, שהוא במוקד רומן הגעגועים, נחשף בשלבי התבגרות, שיש בהן מן התמימות הסקסואלית, בהתנהגות משתעשעת ואף הוללת של סטודנט, ועד לעמדה נועזת שאינה מתייראת מעלילות חושפניות.

אכן הדיוקן העצמי, במלים מפורשות ולא בהגבלות של צבע, אור וצל ומסגרת, מתגלה במראה חיצוני, שהכותב מודע לו היטב, מראה כפי שהוא נתפס בעיני הקרובים אליו, שני חבריו בסיפור המסגרת.

ניסיונות לעיצוב ערכים ותכונות, מצד אביו ואימו. וכך בהתרשמויות מן הדוד אלכס, מורים ונפשות פועלות מזדמנות. הוא נתפס דרך יצר האכילה ויצר המין, בעוצמתם כעובדות חיים, בהקשרים משמחי לב ובהקשרים של התנצלות. הוא נתפס במעבר לסוגות של שבח, כמו בהתייחסות ליצחק רבין ולסוגות של גנאי, בתיאורים של התנהגויות פוגעות, מצד מורים. כך גם בחשיפה גלויה ואמיצה של השקפות פוליטיות. התנגדות להתנחלויות כמעשה כושל, אך לא כמכשול לשלום. מאחר והרצון של הערבים, הפלשתינאים, לרבות אזרחי ישראל שביניהם הוא להכרית את כל היהודים היושבים בציון, להרוג, לאנוס, להתחלק ברכוש. סתירה מעין זו, שאינה סתירה שיש להעלימה אלא להיפך להבליטה, קיימת בהתחברויות סקסואליות מתוך תמימות עם ערבים והתנתקות מהן בהתבוננות מבוגרת יותר. תהליכי חניכה שאין להסתיר מן הקורא, הקוראת, היודעים להבחין בין רצוי לכושל, מצוי להזוי.

במידה שהרומן מסתיר זהויות במהלכו, הוא מגלה אותן בהמשכו. והוא חדל להיות "רומן מפתח", הפותח פתח לניחושים. נשארים במעטה אירוני מבקרים שהתעלמו מכתיבתו של המספר, או דנו אותה לגנאי. המילון הסאטירי הופך את ספר הגעגועים לספר השעשועים, כפיצוי גם לאניני הטעם, שאולי נשארו נבוכים למקרא הסצנות המיניות של בינו לבין עצמו, בינו לבינו, בינו לבינה. גם הם, המבקרים והמתעלמים, עשויים בסיכומו של מאזן להתרשם מן האמינות, העקביות, הכנות בכתיבה של וידוי, שחותמה התאמה בין מחשבה להתבטאות.

כך לכל ארכו של הספר ועד למשפט הסיום, ועד בכלל. "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר געגועיי כתיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול." (תל-אביב, 1979, 2004, 2008)     

יא. יחד ולחוד

כוחו של האני המספר הוא בהתייצבות כפולה, כאחד מתוך שלושה המהווים קבוצה נבדלת, לפעילויות משותפות, כמו כל התארגנות של חבורה, בתנועת-נוער, בצבא, או בשכונת מגורים. הרומן מתחיל בפעילות משותפת. יציאה ליום שדה של גיורא, צבי ואורי בן עמי בדמותו וצלמו של הסופר אהוד בן עזר. וכמוגדר בראש הפרק הראשון: "וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!"

האחד שיש לחכות ולהתבונן בו תחילה, מתאר את עצמו כמי שנחשב בטלן, חולם  בהקיץ, מבנה גוף רזה, מוכן להתבודד, אוהב לקרוא ולבלוע ספרים בשכיבה על הספה. הוריו הגיבו על כך, בחשש שהוא עלול להתנוון מחוסר פעילות גופנית. ובכל זאת, בהמשך, מוכן לעבוד בשכר, לזכות באות הספורט, להגיב על עלבון במכות שכנגד, להתבונן בפעילות מינית ואף להתנסות בה. ובעת ובעונה אחת לחלום על אהבה יחידה, טהורה, משאת-נפש בלעדית. הוא האחד מבין השלושה, בתפקיד של מספר יודע את עצמו, ומוכשר להתייחס לכל נתיבות חייו, המשך גידולו עד להיותו סופר ועד בכלל. וגם להציג את כתיבתו הנתונה כולה להשקפותיו, מתן ביטוי למציאות מתוך חירות גמורה ומתוך הכרה שההתאמה למציאות פנימית או חיצונית, היא ורק היא, ראויה להיכלל בחובתו לעצמו כאמן וכשייך בהזדהות גמורה לחברה היהודית, הישראלית.

גיורא במבנה גוף שרירי מוצק, בייחוס של אב, שומר ראשי באחוזה על שם בעליה, אחוזת פלז. רוכב על סוס מן האורווה. רובה ציד בידו, מהולל בהצלחתו כצייד ארנבת שניצודה, היה מעביר לפעמים לבנו להכשיר אותה כפרווה. בכתיבה הנעזרת במסמכים כלולה מובאה מתוך רשימה שכתב האב הצייד בספר השומרים, לפיה התנהלות בצייד מכשירה את השומר במילוי תפקידו, מפתחת תכונות של סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק. שומר שהוא גם צייד זוכה להערכה ולכבוד מצד כל השכנים. גיורא בנו יתמסר למשחק בכדורגל, בכל הזדמנות, בלי הרף. יגיע בהמשך דרכו לנבחרת הלאומית. הוטבעה בו דמותו של השחקן הנערץ נחום סטלמך.

צבי נער צנום ושחרחר, דמיון לא רגיל. בלורית מתנפנפת בשובבות. ערמומי במקצת. בוגר בהשוואה לשניים בחבורה. עיניו הבריקו לעתים בזהותו הגאה כבן המושבה. מנוי קבוע על "הטכנאי הצעיר", וממציא המצאות על פי ההוראות בחוברת בתוספת הברקות משל עצמו. בדמיונו זיהה במנהל בית-הספר, חיים צימוקי, את היטלר בתחפושת. צימוקי היה שם הגנאי שנתנו לו התלמידים.

השלושה הסתתרו שעות ארוכות והתחקו אחרי המתחזה, צורר היהודים. רשמו את תנועותיו  בפנקס סודי. כל מה שנערם במרתף ביתו נחשב לכלי-נשק, וקופסאות השימורים ככלי-קיבול לגז המסוכן שבו השתמשו במחנות ההשמדה. צבי היה משוכנע שגם אדון רובינשטיין, שגר בשכנות ליד ביתו, הוא מרגל גרמני, בעל קשרים אמיצים עם נאצים בכל רחבי העולם, נתון לפיקודו של צימוקי. כדי להסוות את פעילותו השכיר את האגף הקדמי של ביתו שיהפוך לתחנת הנוטרים המרכזית של המושבה. מוט על גג הבית נחשד כאנטנה המשדרת לסוכנים חשאיים גם אחרי המלחמה. הדמיון אינו נעצר כהשערה מלומדת, משכילה, בלבד, אלא מוליך לפעולות, המעשירות את הרומן בסצנות עלילתיות. התבוננות בכפר הערבי השכן בהנחה שמתוכננת התקפה על המושבה. מלחמה בגרמנים, בכידונים עשויים מקלות מחודדים,. פרטיזנים ביערות לוקחים שבויים, גם יפנים.

יב. מעשים יחדיו

בהליכה עם גיורא לבית הספר ובחזרה אכילה של תפוזי שמוטי שאין דוגמתם לטעם. אורי מעתיק ממנו במבחן החשבון, וגיורא נעזר בו בכל המקצועות האחרים. אורי, בעצת אביו, הולך עם צבי ללקט פטריות למכירה. שניהם אוהבים את נלי. אגב חלוקת הפטריות האזינו לנגינתה בפסנתר בקומה השנייה בדירה של משפחת פלז. אורי לא רצה לקבל כסף. חברו נאות לקבל שני גרוש. האחת, ששניהם חומדים, יכולים לאהוב, עד שיחלפו הנעורים ותתעורר הקנאה. השלושה יחדיו מחזקים את עמודי הסוכה במלונה. בחלוקת התפקידים יצא צבי לסייר במקשה, למצוא אבטיחים ראויים לאכילה. אורי צריך היה להביא כמה קלחי תירס. גיורא דאג להביא מצרכים מן הבית. קושש עצים והכין ענפים ושיחים למדורה, בצוותא עד להתנגשות מילולית. צבי מזכיר את דארווין תוך כדי עיסוק במזונות. מכתיר את גיורא המסרס את השם לדארוויל, כטיפש. פרץ הקללות מפיו של גיורא, בהזדמנות זו ובהזדמנויות אחרות, נרשם ברומן בקפדנות ודומה שאין לו מתחרה בכל יצירה אחרת בספרות העברית, פרוזה או שירה. הוא כולל ערבית ויידיש, תורכית, רוסית, הונגרית, מלים שלמות ומלים מפורקות לעיצורים ותנועות. מוסיף לכך את שפת הגוף בזעמו ואת הצלילים בגובהם. צבי קוטע אותו בשלוש מלים: "ואתה צפיע-יבחושים!" (עמ' 95).

פואטיקה של פירוט מוסיפה המחשה, להגיגיהם ולעיסוקיהם של השלושה. צבי קונה סדרות של ספרוני בלש, ומתחלק בהם עם אורי. גיורא מצטרף, בחשש, לקריאתם. האספן הגדול הוא האני המספר. בולים, גולות זכוכית, קופסאות, תרמילי כדורים, עטים, גלויות, כרטיסי-דגלים, ספרים, מחברות ישנות, בקבוקי תרופות, גופיפי כספית ממדחומים שנשמטו ונשברו, סמלי יחידות של הצבא הבריטי בתקופת המנדט, מטבעות מימי התורכים. האיסוף מקנה התוודעות לדיוקנו העצמי של כותב הרומן. הוא מספר על מנהגו בהפסקות התכופות בין כתיבה לכתיבה. התמסרות למעדני אכילה. פלח אבטיח קר. לצידו פרוסה עבה של גבינת צאן מלוחה וצמיגה. קלח תירס מבושל וטעים. חמאה מרוחה על הגרעינים הצהובים, החמים. צבירת המעדנים תימשך לכל אורכו של הרומן. ההנאה מן התפוז תהיה קנה-מידה לבחירה בקוראים מתאימים. שמוטי אדום "שרה" בעץ בקיבוץ נען, צילם דובי רָבֶּר, מדריך לגידול הדרים. מכתיר את העטיפה. ברוך ראב טיפח את הפרי וכינה אותו על שם שרה אהרונסון.

הריח הטוב של התירס הקלוי פוקד גם את הנעשה במלונה. השלושה עומדים בשמש, הופכים ברמץ ובגחלים. להוטים אחרי תפוחי-האדמה. מפויחים מבחוץ וטעימים ורכים בתוכם. בוזקים מלח ונהנים גם מן הריח הנפלא. להתחברות לעצמים, לטעמים, נוספה גם היכולת לעצב במו הידיים את הצעצועים וכלי המלאכה, בתחושה מופלאה של חופש ועצמאות. "טשטשה את ההבדלים בין מי שבא מבית עני למי שבא מבית עשיר, והעניקה חשיבות יתרה למי שניחן בתבונת-כפיים." (עמ' 134).

האני המספר, בתמרור-דרך, מיוחד לו, נכון לפרוש מחבריו במלונה ולהתחבר רחוץ ונקי לספריו, שאותם הוא קורא בתאווה. נלי, אהבת נעוריו, צצה ועלתה מתוך הסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, וכמו דולציניה ב"דון קישוט" בתרגומו של חיים נחמן ביאליק, גיורא הוא סנשו פנסא, אורי הוא האביר האוהב. מזדהה עם החתימה על האיגרת לאהובה. "שלך עד רדתו שחת, האביר בן דמות היגיון" (עמ' 135). חמור מוכה-שחין שנמלט כנראה מן הכפר הערבי הסמוך, נחשב לרוסיננטי. 

יג. תוכנית-חיים: להיות סופר

רצף המעשים בסיפור המסגרת, יום השדה של השלושה במלונה, נתון ברצף נוסף של תוכנית להגשמה עצמית של אורי. משחקים בפלסטלינה היו ההתחלה, הם חדלו ובאה כתיבה. ראשיתה בפיליטונים שהוקראו במסיבות בתנועת-הנוער, המשכה בשירים ובסיפורים וסופה ברומנים. איתנותה של התוכנית נתונה ביכולת ההתמודדות עם ציור העתיד, שהציבו האב והאם. רק עבודה תחזק אותו, מלחמת הקיום היא המורה הטוב ביותר. כוח גדול יותר נמצא בהשפעה המשכרת של שירי אלתרמן וספרי מופת אחרים. ובצד הקריאה, האמונה בצורך בהתנסות ממשית ביחסים סקסואליים כתנאי להיות סופר. תוך כדי התקדמות בכתיבה ברשות הרבים, עמידה ללא רתיעה בפני ביקורת שגינתה מה שהפחיד אותה כ"זוהמה" והיעדרן של דמויות נעלות, "מלאכיות", ללא דופי. העולמות הפתוחים בפני תוכנית החיים: אלוהים והשמיים וכל צבאם, נבכי הנפש בכל מדוריה ורבדיה, הארץ ומלואה על נופיה אילנותיה, ריחותיה, טעמיה, סלעיה ואבניה. נדרשת בחירה. ב"ספר הגעגועים" היא מתממשת בעולם הנגלה, בחיוניות שבו, בדמיון שיכולתו להתממש, במשחקי נעורים, באמצעים הנתונים להישג, בתענוגות החושים, בהתרחקות מן הנזירות והסבל כתנאי ליצירה.

חוש הראייה היטיב לראות ולתאר את שני החברים במאבק, מתפלשים באבק, באדמה התחוחה, בין שיחי אבטיחים קמלים. לא נעדרה ההתרשמות מעמידתם בגבורה של מעטים נגד רבים. הזדהות עם יוחנן מגוש חלב, בעקבות הספר "כשאומה נלחמת על חירותה" מאת יוסף קלוזנר. התפעמות מוצדקת או מוטעית, לאור תוכנית הלימודים, בהצגת דברי ימי עם ישראל כמאבק דוד בגלית, חשמונאים ביוונים, יהודים מול ערבים, מחתרות נגד צבאות אנגליה. מאבק כזה העמיק את ההכרה בצדקת מלחמותיו האישיות כראי להיסטוריה של עמו. רגש הנחיתות שגילו אצלו חבריו, הפך ליתרון והכתיבה כהוכחה שחבריו טעו בהערכות שווא.

אורי הילד, במכנסי חאקי קצרים, סנדלים לרגליו, מתנהל עם מקל בידו ליד הכפר הערבי הסמוך למושבה. אורי הנער בקורס למפקדי כיתות בגדנ"ע בראש הנקרה מתייצב במהלומות מול מפריע בסרט קולנוע המוקרן במושבה. נפגע במהלומות אגרוף של בריון, נשאר מובס וחבול. אבל החלטתו אינה ניתנת לערעור. מכה תחת מכה, מורשת האב לבנו. המעטים ניצחו את הרבים.

ביחד עם צבי, שגם הוא רוצה להיות סופר, החלטה לכתוב רומן על תולדות היהודים מבראשית על יסוד ספריו של גרץ. להמשיך עד לתולדות המושבה על יסוד ספר היובל. מעבר בגימנסיה במושבה, התנהגות אלימה נגד מורה. גירוש וחזרה. מעבר לבית-ספר תיכון חדש בתל אביב. "אופקים של תרבות ויופי ושל ספרות עולמית ועברית ושל ערכים" (עמ' 166). גם נלי, אהבת הנעורים היתה שם, ליד שולחן לימודים אחד. מאז והלאה התקדמה תוכנית-החיים בכתיבת שירים, סיפורים, בהגשמה עצמית של סופר. המורים בתיכון החדש תרמו גם הם. לא בדרך החיקוי לעסוק בהוראה אלא ברצון ללמוד, להוסיף דעת בלי הפסק.

סופר זקן, שגר על שפת הירקון, אלימלך שפירא, מחבר הספרים "הבלנית שנכוותה" ו"הירקון שבלב", התנגד לגלישה לנושאים צדדיים, זוטרים, בכתיבתו המאוחרת של הסופר (אורי בן עמי, אהוד בן עזר). התשובה: העלילה המרכזית בכל ספר היא במה להתרחשות מרכזית וגם לדברים הצצים ועולים מתוך הזיכרון. דווקא אלה עשויים להיזכר על ידי הקורא, גם אם הם נתפסים כשטויות. רק בין הסופרים הכותבים לפי מכסה יומית, ולא מתוך חוויות וזיכרונות, מצויים כאלה המתעלמים ממה שפקד את תודעתם, מתעקש ואינו רוצה להימלט. אפשר גם לחדול מפיתוח העלילה, לכתוב סוף באותיות של קידוש לבנה. ללכת למטבח לאכול אבטיח מתוק וקר עם גבינת-צאן מלוחה. אפשר גם להימנע מהכללת אירוע מיידי, היוצר אווירה קשה מדי, אווירה של בהלה. "והיא אסון לסיפור," ו"אסון לסופר שנתקע ואינו יודע במה להמשיך." (עמ' 189).

יד. שלבים בהגשמה

ההגשמה של התוכנית להיות סופר מתקדמת בשלבים. לימוד מן הניסיון ששום פעילות של האדם לא תצליח להתחרות במה שאפשר להעלות בדמיון. מכאן הבחירה בממלכה הנעלה מכול. בצד הקריאה בספרים של ז'ול ורן, התלהבות מן הספר "יותם הקסם" מאת יאנוש קורצ'אק. "יותם שהיה גיבור נעוריי, אכן הצליח לעוף ולהפוך גשרים, ומדוע אני לא?" (עמ' 215). ואם לא במעשי נפלאות ממש, שאינם מוכיחים את עצמם, תבוא ותצליח האחיזה בקולמוס. נחשים הם נכס בדמיון הפונה מן המיתוס לחיי המעשה. הנחש הראשון, שהתגלה לעיניו של הסופר בדרך,  זקוף כמקל, מזדקר מן השיחים שצמחו ליד הבית. תנוחת צייד האורב ללטאה. אביו של אורי קורא לאביו של גיורא. כולם משקיפים מתוך הבית מבעד לחרכי התריסים. נשמעת נקישת הירייה. הנחש מתפרפר. מועף באוויר. ראשו ניתז וצונח בעשב.

הנחשים חוזרים ומופיעים, מלאי חיים בסיוטי החלומות. בוקעים מחורים רבים מתוך האדמה. אין מקום פנוי מהם להציג את כף הרגל. רחישה זדונית, לשון שלוחה ושיניים מכישות. "אילו הייתי סופר סימבולי ומבקש לבטא בספריי את הדמוניות בסמלים – הייתי משתמש עוד רבות בנחשים של ימי ילדותי." (עמ' 220).

נחש מפחיד פגש הסופר בעיסוקו במאפייה של קיבוץ עין-גדי. ירה בו ברובה טוטו מבעד לחלון הפתוח. ראשו של הצפע נמעך. במקום מגוריו בעיר, בעלי החיים היחידים שהוא רואה הם התיקנים המעוררים בו סלידה. בהיכנסו למטבח, בלילה, מדליק את האור, נכון להתענג על כריך טעים. ויש גם כלבי-בר, שהתרבו בטבע כמו חתולים. בימים ההם עדיין הסתובבו חופשיים בשדות וליד הכפרים של הערבים. נחשבו שניים בסכנת לאחר הנחשים. נשיכותיהם יכלו גם להרוג אנשים. "והם גם גיבורי רומנים כמו יצחק  קומר – בכלבת" (עמ' 231). צייר השלטים ב"תמול שלשום" של עגנון ובלק כלב החוצות ביפו ובירושלים.

היחס המחמיר, מורשת בית אבא לעבודה ולכסף, יוצר תגובה הפוכה. ליהנות מכל קיוסק ולהרגיש תחושת אשמה. גם רווחים מכתיבת ביקורת, מעריכה של ספרים, ומכתיבה של ספרים רבים ככל שיהיו, אינה פוטרת מן ההרגשה של בגידה בהשקפת עולם שהטיף לה האב והגשים אותה הלכה למעשה.

השם "ספר הגעגועים" נכתב על קרש, בסיוע זכוכית מגדלת של צבי שהציתה אש והניבה את שתי האותיות הרצויות כשלט למלונה. היום היה מוסיף עליו, דברי סופר מקונן. "בצער רב וביגון קודר עלינו להודות שרוב מה שהיה לא רק שכבר לא יהיה אלא גם יישכח לגמרי!" (עמ' 229). יש געגועים מצמררים, זכורים, משחייה מסוכנת באחת מן הבארות שנהגו לקדוח פעם בפרדסים וירדו לתוכן בסולם של עשרות מטרים. [מדובר בסיפור בבריכת בטון עגולה גבוהה שהיו עולים אליה בסולם. – אב"ע]. אורי כמעט וטבע ברגע של שחייה כושלת. ניצל בנס בכוחות עצמו, בהיעדר תשומת לב של שני חבריו.

יש רגשות צוברי אנרגיה, דוגמת ההשתוקקות לתפוז השמוטי, שחלף מן העולם. נשאר מזמן בגדר של געגוע. ויותר מכל געגועים ככמיהה, כיסופים, תשוקה, כיליון-נפש להגיע מחדש ליעד נכסף מן העבר הקרוב או רחוק. בתוכנית החיים של הסופר געגועים כמוטיב, כעלילה מרתקת, מפותלת. ערוכה בפואטיקה ייחודית. כתיבה בנגיעה ממשית ככל שהמילים מסוגלות לבטל מחיצות. להעניק  עליונות לחושים, למגעים אינטימיים, לרבות בהיענות ליצרים פורצי איסורים ומוסכמות. כתיבה בנגיעה בממלכת הדמיון. בהתנהלות במסלולים בגובה העיניים. עולמות שלמים העוברים מהילד אל המבוגר.

הספר מצטרף לגעגועים בתוספת יוקרה וחשיבות הראויות ליצירה גדולה. שלב גבוה, מרומם בהגשמה עצמית של סופר. געגועים למגע כהיענות לסקרנות חובקת כול. "ובוודאי שאי-אפשר לכתוב ספר בעל ערך בלי להיות ניחן ביצר הסקרנות" (עמ' 241). סקרנות היוצאת מדחף מופשט למגע מוחש. התוודעות לגוף על כל צדדיו, בידיעה שזכות הבכורה מגיעה ללב האוהב, כמקור היצירה. לרבות הלב שאהבתו נכזבה.             

טו. זמנים מחוברים

חוויות ההתבגרות אינן כבולות לאחדויות הזמן, המקום והעלילה. פואטיקה של נגיעה מתרחבת לכל הזמנים. יוצאת מן הפרדסים והשדות, לחיים מחוצה להם. בדומה להפסקות המוליכות למיטבח ומרנינות את ההמשך כך הסגנון המלכד מה שהיה, מצוי ובדוי, עם תובנות בהווה. "עד עצם היום הזה," כצירוף  חוזר כעדות על מהימנות הזמנים שחוברו יחדיו. תקופת החופש הגדול, זמן העלילה בסיפור המסגרת, ביום שדה במלונה בכרם, למשך כמה שעות, היא עונת הבציר באחוזת פלז. זמן מוגדר לפי מחזור העונות. אורי נשלח לעבוד בבציר עצמו, אף שזו מלאכה אחראית. [מדובר לא בבציר עצמו אלא בניקוי האשכולות מענבים פסולים, וזאת כבר תחת הסוכה. – אב"ע].

זווית ראייה מוכללת במרחב-זמן, הכרם והמתרחש בתוכו. העמידו אותו בחברת פועלים  ערבים ("שקצים", במקור, בעקבות יידיש, כינוי מנמיך של גוי צעיר או נער יהודי פורק עול, על יסוד הפסוק "שקץ תשקצנו"). שם תואר היתולי להתרחשות שחלף זמנה. ליד שולחן קרשים גס לאורכה של סוכת-גפנים רחבת-ידיים על גבול הכרם. "סמוך לדרך העגלות אשר לאורכה שדרת עצי תאנה נהדרים. "היא כיום הכביש לניר-אליהו ולבית-ברל המסתעף מכביש כפר-סבא רמת-הכובש. מעצי הגפנים ומהתאנים לא נשאר זכר." (עמ' 27).

ביקורת כואבת על תעתועי החברה המשחיתה את העבר היפה. הגפנים והתאנים נמצאים במוקד ההערכה וההתבוננות, המלכדות את הזמנים. מה שהיה, מה שאיננו ולא יהיה עוד. מוסיף לכך את השוני בין דרך-עגלות לכביש. זמן, מקום ועין-מתבוננת חוברים יחד, בעמדת תצפית, מוכללת ומושכלת, מן המספר אל הקורא. פואטיקה לא-אריסטוטלית, נאמנה למספר, במהלך דרכו והתנהלותו בגבולות שנקבעו והתפרשו על ידו ב"ספר הגעגועים".

האב בא לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, שפה שבה שלט היטב, לרבות קריאה וכתיבה. "שנים רבות לאחר מותו של אבא," זמן מתמשך, בזימון של החי והמת. "הייתי רואה אותו עומד שם, כפוף-קמעה ופניו צרובות שמש. לבוש חולצת-חאקי בהירה, קצרת-שרוולים." (עמ' 27). הזמן הקיצי מומחש במראה הפנים ובלבוש. מכאן לתיאור של הדור כולו, שחלף זמנו. בנעליים חצאיות ישנות, בסנדלים סגורים היטב שנראו כנעל, בבגדי חאקי, ולא שינו ממנהגם גם לאחר יציאת הבריטים מן הארץ.

ההתחברות כמו המובנת מאליה של כל הזמנים, מזמנת אליה גם את רעיית הסופר. אינה מתפעלת מן העז הלבנה שהוא רואה אותה בגעגועיה אליו. "היא אמרה שככל שאני מזדקן, אני נעשה ילדותי יותר, וזה ממש מדאיג" (עמ' 38). וכי הסופרים שהיא קוראת, כותבים על אנשים אחרים, אינם שמים את עצמם ואת יצריהם במרכז, ואינם שקועים כל הזמן בסיפורי עיזים שהיו להם בעבר הרחוק.

ההסתכלות פנימה, בעקבות דברי הביקורת, חורגת מן השעה שבה הם נאמרים. "אולי אשתי צודקת וצדקו גם הוריי בשעתם ואני בחרתי במקצוע הלא-נכון?" (שם). נוסף לכך מימד אירוני, מבודח. איזה מין סופר הוא שהעז שחלב וליטף בילדותו חשובה לו יותר מגיבורים דמיוניים. "שלא לדבר על הסבל האנושי, בייחוד הפלסטיני, שאצלו לא בא כלל לידי ביטוי!" (שם).

נשמעת התנצלות, חוזרת ונשנית במהלך הספר, על עיסוקם של השלושה בגרמנים בתחפושת (צימוקי ורובינשטיין). וכך גם המלחמה בגרמנים, באווירונים תוצרת-בית, בעת שילדי היהודים הובלו למחנות התופת. מדובר בזרם התודעה המתחבר למיידי, לאקטואליה הקרובה, הנתפסת ביתר קלות על ידי הדמיון. ההתנצלות המאוחרת היא מבוגרת.

בספר הוקדש פרק למלחמה בממשותה. שזכתה למקום מרכזי ב"אנשי סדום". וכאן במה שמוגדר: "פרק היסטורי", שואף לעובדות. "צנחנים גרמנים בוואדי-קלט" (עמ' 49). הסופר מתגלה כמי שאינו סומך על דברי אחרים, שמועות המתפרסמות בעיתונים והן בפי כול. אחרי שנים רבות הוא חוקר את הפרשה ואת שמצא הוא מעלה על הכתב לא כגעגועים, אלא כתיאור מרתק מכול בחינה שהיא.

רציפות בזמן ובמקום שמורה גם למעשיות הערביות: האחת על דבלה צמוקה, כזב סאטירי, השנייה על פתגם שנקנה בדינר זהב והוכיח את יעילותו. כזב חינוכי. אל תעבור ברגליך את המים בטרם תבדוק את עומקם. לכל אורך הספר מתברר כי פואטיקה חושנית של נגיעה, איננה פוסחת על פואטיקה של שמיעה. דין דומה לסיפור על ידית הסכין שהגיעה לבטן בנו של עבדולקדר. כזב בענייני אכילה. לכל מעשיות הכזב (מיטב העלילה – כזבה) נודע מקום כאתנחתא להנאתם של הקוראים. דמיון מזרחי המצטרף היטב לממלכת הדמיון של אורי, צבי ולעיתים גם של כוכב הכדורגל גיורא.

טז. בנתיב הזיכרונות

המשכו של "ספר הגעגועים", מופיע בשמו המפורש של המחבר. חזרה מורחבת לרשימה בשם "בטעם הזיתים מריר", היענות להצעה בעיתון "הארץ", "תרבות וספרות", 28 באוקטובר, 1977, מופנית לסופרים לכתוב על בית, רחוב, יישוב, שהטביעו חותם על חייהם ועל כתיבתם.

הבית שתואר, זכור ביותר, רחוב פיק"א 10, פתח-תקווה. הפואטיקה היא דיאכרונית, מוקדם תחילה, ואחר כך סינאופטית, מלכדת זמנים, המאוחר חוזר כשייך לנתיב הזיכרונות המוקדמים, בעוצמתו החווייתית.

דמותו של הסבא רבי יהודה ראב בן עזר, משחק עם הנכד ומספר לו סיפורים. הילדה רות לומפ, שהורכבה על האופניים [זה היה "מטוס" מעץ. – אב"ע], הלא היא הסופרת רות אלמוג. הסופר יהושע קנז המתאר את המושבה מזווית ראייה אחרת. לעיתים מופיע בחצר אחיו הצעיר של סבא, רבי משה-שמואל ראב. מצחיק בזריזותו. מניף מקל ומשחק עם הילד ב"פרטיזנים". הדוד, רבי משה שמחה זילבווסר [טעות. רק שמחה זילברווסר. – אב"ע], מבשר את פרוץ מלחמת העולם. הילד בן שלוש ואביו בנימין, טורייה בידו, מכין שדה חכור לזריעת תפוחי-אדמה. זכורה האגירה של חומרי מזון. האם אופה במשך כל שנות המלחמה שתי חלות קטנות אחת לשבוע. הבית חילוני. המאכלים במסורת ארץ-ישראלית, מזרחית ופולנית (מצד האם). אהבת זיתים מאז ועד הים. לקוחים מעצי זית, נטבלים בשמן ערבי מקומי, טרי, בזוקים בזעתר כתבלין.

חמישה עצי זית בחצר הלהיבו את הדמיון. תמונה מצוירת ראשונה. עצי זית ותחתיהם שתי עיזים רובצות, הצייר אריה אלוואיל. בהווה, בבית-דירות בתל-אביב, זיתים ירוקים לכתישה עצמית ולשימור בצנצנות. אינם עוגיות המדלן שתיאר פרוסט. אינם נתונים בחיפוש אחר הזמן האבוד. הם בפירוש חלק מן ההווה. נמצא כי הזיתים הם כלי-תעבורה להנאת כל החושים, המשרתים את כל הזמנים, "אני נהנה מהם כיום בדיוק כפי שנהניתי אז" (עמ' 282). האכילה אינה סמל אלא מציאות, הנאה של הלשון, תרתי משמע, שפת החושים ושפת הכתיבה. מעשי  אבות סימן לבנים. בנימין הבן, לו מוקדש "ספר הגעגועים", עוזר לאביו בכתישת הזיתים מדי סתיו, כבר בהיותו בן שנתיים.

חוויות ילדות שמורות במרכז התודעה כנוכחות-קבע, טיול תמים, מתמשך, לגוש של פרדסים, הפחיד את המשפחה כהליכה לאיבוד. לאירוע התווסף נופך מוזר, תימהוני. יריב, חבר, מת מדלקת המוח. הילד מתגונן, כאילו לא אכפת לו. שותק, אדיש למראה, כאילו מה שאירע אינו נוגע בו.

מראה חיים: סבא יהודה הזקן מטפס על עץ מזמרה בידו. הנכד מקבל ממנו את האשכוליות ומניחן בזהירות בסל נצרים.

מראה מוות: הסבא נפטר בל"ג בעומר, תש"ח. כבן תשעים, היחיד ממייסדי פתח-תקווה בסתיו תרל"ט, סוף 1878, שזכה לראות בהקמת המדינה. בא תלמידו, השומר אברהם שפירא האגדי, עמד בפתח החדר בו מונחת הגופה, מצדיע ושר "התקווה".

תולדות קלמניה, בהמשך לרומן, מתוארים ברצף היסטורי, בליווי הערות מן הזמן הזה. אחוזה פרטית שבנה דודו של אהוד בן עזר, ברוך ראב, בשביל משה גריידינגר מאנגליה, על שם אביו קלמן. למקום נודעה גם חשיבות ביטחונית, מקום אימונים לחברי "ההגנה". גם תלמידי מקווה-ישראל היו באים להשתלם שם. בכניסה לחצר, שהוכרזה כמקום לשימור היסטורי, נמסרים הפרטים וכולם מתייחסים למשפחת היהודי העשיר מאנגליה. רק שמו של הבונה והמתכנן, ברוך ראב בן עזר, לא נזכר שם. האיש שהיה ידוע ביושרו הקיצוני קנה צינורות ברזל בתל-אביב, לצרכי האחוזה. הוא עצמו ובני ביתו מתרחצים במטבח. השירותים בחוץ בתא עץ. הסוחר שממנו נקנו הצינורות הביא לביתו של הדוד [בפתח-תקווה. – אב"ע] אמבטיה, אסלה וכיור. כאשר בא הדוד הביתה  הביט בתמיהה על המתנות, דמי התיווך. העמיס הכול על משאית, חזרה לנותן.

כאשר עזב הדוד את עבודתו בקלמניה הסביר שכבר אין צורך במשכורת גבוהה של מנהל משק כמוהו. מאחר ומלאכתו בהקמת משק חקלאי, מתוכנן כהלכה, ומכניס רווחים, הושלמה.

"כל מה שנחקק באבן, עלול יום אחד להישחק, להיזרק, להיעלם, להישכח. אותיות חקוקות בספר לא תיעלמנה." (עמ' 289) .

   בפרדס זכורות הצלחות הרבועות של עפר תחוח, כגודל נוף האילן, ענפים וצמרת, שמילאו אותן בשפע מים פעמים אחדות במשך הקיץ. לא היתה עבודה נעימה יותר מאשר להעביר את זרם המים מצלחת לצלחת. את המים הצלולים והבהירים שנשאבו מן הבאר היה אפשר לשתות בלי כל חשש.

בימי החורף יושבים בצוותא, בחבורה או משפחה, ואוכלים תפוזים, עשרה, עשרים בהינף אחד.

חיזוק לתולדות קלמניה על-פי קדיש יהודה סילמן. הרשמים פורסמו תחילה בביטאון "העולם" (גיליון ל"ב, 18 באוגוסט, 1931). נוסחו בהתאם לכתב-היד המקורי שנשלח לדוד ברוך. הרשמים הם פרי ביקור במקום שלוש שנים לאחר ייסודו. שלוש-עשרה שנים לפני בוא המשפחה לגור שם. התיאור בעברית מעשית, פיוטית ומתפעלת. רצופה אהבה והתפעמות. מושבים יהודים שהם נשמת הארץ, שהפריחו נשמות הארץ. עוברים בין פרדסים יהודיים ושכונות יהודיות. "מה מתוק מאלה?" (עמ' 295). אילו היה יכול היה נוסע כל הימים, הלוך וחזור בדרך הזאת בין  העצים. פרדס יהודי נפשו יוצאת אליו. נכון לחונן עפרו ולנשק ענפים ועלים. טוב ונעים ונחמד עם דמדומי הבוקר וזהרורי הערב.

מנהל המשק, מר ברוך ראב. איש כארזים, החסון בין מקימי פתח תקווה. מן הביצה יוצאת עצה לכל היהודים עשירי אנגליה ואמריקה. כיצד חוקלו, מלשון חקל תפוחים קדישין, האדמות והיו למטעים. כל השטח מעורר השתאות, מעשה מלאכת מחשבת אמנותית. "שמש ארץ-ישראל השתפכה עלינו בזהרוריה ובחומה. נמצא בי כוח עלומים, כוח חדש. אכלתי חופני-חופנים מן התות הגדול והעסיסי. בשר-תות היה לי למעדנים ומדם-התות שתיתי יין תוסס. "מה יקר תות-השדה לעייף בדרך! וכענבים במדבר, כתות בערבה, מצאתי קלמניה." (עמ' 308).     

יז. סערת-רגשות

קלמניה כטירה קסומה. בית-האריזה בימת חזיון לרומן: "הלילה שבו תלו את סרג'נט בראון" [טעות: סרג'נט מורטון. – אב"ע]. אחת-עשרה שנותיה הראשונות בניהולו של הדוד ברוך. ארבע שנים, 1944 ועד לשנת 1947, בניהולו של האב בנימין, אלה הזכורות בהתרגשות יתרה על ידי כותב הרומן. ימים של אושר. ילד עברי עובד בפרדס, חותם בשמו על גיליון התשלום. בין עשרות ערבים החותמים באגודל.

הבית בפתח-תקווה אליו חזרה המשפחה, לאחר ארבע שנות מגורים בקלמניה, ירוד, גג דולף בגשם. רצפה שקועה. תריסים שאינם נסגרים היטב. החצר מלאה יבלית. לעומתו הבית של הדוד ברוך ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה, מעורר השתאות, מבצר כחלחל. חצר ענקית ובה עצים מעצים שונים. ביניהם עץ מנגו גדול ועתיק. לא היה כמוהו במושבה ואולי גם לא בארץ-ישראל כולה.

לפרוזה הערוכה ברגש מתווספים שירים בהשתפכות-נפש. תשובה לשאלה: מה שרד בזיכרון ממשפחת בן עזר. הבאר, תרל"ח תפילות בשנה הראשונה לייסוד המושבה, נרקיסים וריח יסמין. "פירורי אהבה במשעולי העפר / מושבה קטנה בצל הפרדסים / אל מלא רחמים של איכרים /  משפחת ראב של זיכרונות / אהוד בן עזר של מלים." (עמ' 316).

שיר נרגש שנכתב עם היוולדו של הילד בנימין, לו הוקדש הספר, "חסד אבותיך" (שם). קינה על מה שהיה ואיננו. מושבה שהיתה לעיר והחליפה פנים. נוסדה על פרדסים כרותים, נזרעה בתים על שדות. והארץ לא תשקוט, לא ארבעים ולא מאה שנה. "רק רגעים של חלב חם ונשיקות / וחסד אבות / לאטם אוזלים בשעות חייך / בני." (עמ' 317).

בהתעצמות סערות הנפש, עשרים וחמש שנים אחרי הספר בניסוחו הראשון, בשלהי סתיו. יום השנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. דירת הסופר בתל-אביב מרוחקת חמש דקות הליכה ממקום הירצחו. אין יום שאינו עובר שם ולא נזכר בו ובסיום הטרגי של חייו. בעקבות רשימה [בעיתון "הארץ". – אב"ע] שבה צוינה הנהגתו של רבין בדרך היחידה האפשרית, הזמנה לפגישה. ראש הממשלה בחדר בלי גינוני פאר. רבין בחולצה לבנה ובעניבה. משדר הגינות, חוכמה וביטחון. שיחה גלויה, בלי להסתיר סודות. מקבל את הספר על שירי אסתר ראב, דודתו, אחות אביו של הסופר. בהקדשה:

                                       ליצחק רבין היקר,

                                       ראש הממשלה הצבר הראשון –

                                       יבול חייה של המשוררת

                                       הצברית הראשונה

                                       אסתר ראב

                                       וברכה להצלחת דרכך.

רבין מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון, בחג יובל של פתח-תקווה. ראש הממשלה דאז, דיבר בחיוב רב על מייסדי המושבה. רבין למד בגבעת-השלושה בשנים 1934-1935. למד להכיר את  הרחובות ואת אורחות החיים במושבה הסמוכה לקיבוץ. התרשמות עמוקה מבריאותו, יושרו ומנחישותו להמשיך בתהליך השלום.

תפילת-אשכבה, "רקויאם", נכתבה על ידי הסופר והודבקה על קיר העירייה, בכל שנה בסמוך לארבעה בנובמבר, שאלות מקוננות: מי לא עלב בו, מי לא השתלח בו. מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות, מי לא החשיב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהיר ממנו, מדכא את ההתנגדות הערבית, את הטרור, טוב ממנו. [הוא] תבע מכולנו סבלנות, קור רוח ושכל ישר. הירצחו בידי יהודי ממחנה המאמינים כמוהו כהתאסלמותו של שבתאי צבי, שבגד בעמו ובמאמיניו. בעצרת ב[לאחר] ליל-הרצח: "שרו צרור תפילות נשגב / שטרם נשמע כמותן בישראל" (עמ' 339), השכינה היתה עם הנאספים. אלוהים היה בפיהם, בלב, בדמעות. הרצח הוא יריקה בפרצופו של כל ישראלי הגון. זה הצד השטני שהתגלה במלוא כוחו בעם היהודי במולדתו. תחושת השפלה עולה. הרגשה ששום דבר כבר לא יכול להיות כמו שהיה. מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פחד.

יח.  חתימה: בדיבור ישיר

העקרונות של הפואטיקה הייחודית, האישית, מסתכמים בדברים גלויים ובוטים של הסופר על דרכו כאמן. הפרדה בין הכתיבה הספרותית לבין כתיבה מגויסת לתיקון עולם, מלחמות, רעב, דעות קדומות, אנטישמיות, דיכוי נשים. הכתיבה שלו מורכבת מהרבה פרטים, מהם בדויים, מהם קורות חיים, מהם תיעודיים, מלווים במסמכים. ההרגשה שהכול בא לתאר את האני של המחבר יסודה בהתחברות של כל הפרטים, יהיה מקורם נבדל כאשר יהיה, להוויה חווייתית אחת. באני העצמי משולבים המצאה ודמיון, מיזוג אופקים בין נפשו של הכותב לנפשות רבות. נושאים כלליים כגון אהבה, מוות, אמונות ודעות, שואה, שלום, יופי, מופיעים דרך הפרטים ולא בהכללה. הוא דוחה בשאט-נפש שכירי-עט הנעזרים בכסף זר כדי לשאת חן בעיני אדוניהם. החשובים בכל מעשה אמנות הם הפרטים. גם הנצח של הספרות טמון בפרטים. כדברו של הצייר נחום גוטמן: "גם במלים אני מצייר" (עמ' 319).              

   בעיקר יש להיזהר, הוא טוען, בזיהוי כל הציורים הסקסואליים כהתנסות אישית ולא כפרי של הזיות. הגיבורים הראשיים, מדברים בשם האני האינטימי, כאילו הכול הוא דיווח מפורט על מה שאירע. הזוי הופך לרצוי, שנחווה בפרטי-פרטים. עצה של סופר זקן, גנוב מעצמך, מילא. "מותר לסופר להתממזר, אבל שלא ימחזר!" (עמ' 320).

ההתקבלות של הסופר וספריו, משפיעה גם על האקדמיה ועל המבקרים. רבים הם אלה שאינם מעיזים לבטא את שיפוטם האמיתי, מחשש שלא ימצאו חן מחוץ לקונצנזוס. סופם של נעדרי-הכישרון להישכח במהירות, כשינויי התפאורה בתיאטרון מהצגה להצגה. דור דור וטעמו, אך הכול נשמר לספרות האמיתית. כאשר נולד הצורך לכתוב על המציאות בלי תבלינים בדויים, הוא עושה זאת בספרים עיוניים, מוקדשים לאישים, או נושאים מיוחדים. יש ונדרשת תגובה  נחרצת. ראוי שתיעשה פומבית בכל דרך אפשרית, לרבות עיתונות משודרת. סופר ראוי לשמו צריך שיעמוד איתן מול ביקורת קטנונית, קנטרנית, מסולפת. פעמים שביקורת כזו היא סאטירה על הכותב עצמו. בהקדשה של הסופר על "ספר הגעגועים": "הספר הזה לא שייך לספרות העברית של היום אלא לספרות הארצישראלית של האתמול ושל המחר."

בנקודה זו, מתייצבת הקריאה בספר זה של אהוד בן עזר ומקבלת את חיזוקה בעיקוב אחר מכלול כתיבתו ומעידה על ספריו כראויים  במלוא השייכות האמנותית לדורם ולדורות הבאים.

פרק מספרו של פרופ' הלל ברזל "המאה החצויה", כרך שלישי, חלק שני. ספריית פועלים. בני ברק, 2015. 794 עמ'.

אהוד: אני מודה מאוד לפרופ' הלל ברזל, יליד צפת, שעמד בראש תנועת הצופים כשהייתי נער – על שטרח וכתב פרק מפורט ומעמיק על ספריי – ואם הבנתי אותו נכון, מתברר שסגנון כתיבתי הקדים את זמננו בנושאים אחדים, בייחוד בכל הקשור לסקס, לעסיסיות התיאורים, ולאי ההתחשבות שלי בשמרנות של הוצאות הספרים, בביקורת הספרותית ובאקדמיה – בחמישים ושתיים השנים האחרונות –

"ההתקבלות של הסופר וספריו, משפיעה גם על האקדמיה ועל המבקרים. רבים הם אלה שאינם מעיזים לבטא את שיפוטם האמיתי, מחשש שלא ימצאו חן מחוץ לקונצנזוס. סופם של נעדרי-הכישרון להישכח במהירות." [ברזל. שם].

ואולם בעוד שסופרות וסופרים שהחלו לכתוב אחריי, ויכולים לצחצח את הסנדלים שלי – כבר נכנסו עמוק לתוך הקונצנזוס, ואין חדלים אצלנו לעסוק בספריהן/ם המשעממים בחלקם גם אם יש אצלם ובייחוד אצלן – "סקס מלוכלך", אני עדיין נשארתי "סופר נידח" ולרוב גם מושמץ – מחוץ להיכל השוטים של הספרות העברית, בין היתר משום שכנראה רק אני כותב כל השנים "פורנוגרפיה".

* * *

הופיע בהוצאת ספריית פועלים

 הכרך השלישי של ספרו המונומנטלי של

הלל ברזל

המאה החצויה

ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, הספרות ורוח התקופה

ניאו-ריאליזם והיפר-ריאליזם

עורך: ידידיה יצחקי

הספר חוקר את יצירתם של הסופרים:

יצחק בן-נר, יהודית הנדל, יורם קניוק, דן בניה-סרי, אהוד בן עזר, יהושע קנז, שולמית הראבן, חיים גורי, חיים באר, דליה רביקוביץ, שולמית לפיד, דן צלקה, אמיר גוטפרוינד, אסף ענברי, סמי מיכאל, מאיר שלו, דוד גרוסמן, אברם קנטור, רונית מטלון, אנטון שמאס, רחל איתן, יצחק לאור, אורלי קסטל-בלום, שמעון צימר, יהודית קציר, סייד קשוע, אתגר קרת.

[דבר המפרסם]

* * *

מכון ז'בוטינסקי מוסר:

אירועי 75 שנה לפטירת זאב ז'בוטינסקי
# ביום רביעי, 15.7.2015, בשעה 12.00 תקיים הכנסת ישיבת מליאה מיוחדת לציון 75 שנה לפטירת ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי ז"ל. הכנסת היקצתה 50 מקומות בלבד לידידי המכון ומסדר ז'בוטינסקי. ישאו דברים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הכנסת יואל אדלשטיין ויו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג. המעוניינים להיות נוכחים בישיבה, ולצפות בה מיציע האורחים – מתבקשים להירשם בדחיפות במזכירות מכון ז'בוטינסקי, טל' 03-5287320,

שלוחה 4 (סוניה) בשעות העבודה. בגלל מגבלת המקום – כל הקודם זוכה.

# באותו יום, 15.7.15, בשעה 19.00, נקיים במכון ז'בוטינסקי בתל-אביב את אירוע "הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית. המרצה הפעם הוא פרופ' עוזי ארד, שידבר על הנושא: "קיר של ברזל – הרתעה של פלדה". השחקן גיל פרנק יקרא מתרגומי ז'בוטינסקי. הכניסה חופשית!

# למחרת, יום חמישי, כ"ט בתמוז, 16.7.17, בשעה 18.00 תתקיים האזכרה הממלכתית בהר הרצל לזאב ויוענה ז'בוטינסקי, ולאחריה, ברחבת קבר הרצל, האירוע המרכזי של מועצת ז'בוטינסקי שנושאו הפעם: מאה שנה לייסוד הגדודים העבריים. באזכרה ישתתפו נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. הכניסה חופשית – רצוי להגיע לפחות שעה מראש.

כולכם מוזמנים להשתתף באירועי שנת ה-75 שנה לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ב"הארץ" נדפסים לאחרונה קטעים שמהללים את מי שקשורים לריהביליטאציה של החרא הקטן שרצח את רבין. אז אולי הגיע הזמן שהחרא יתחיל לכתוב בעיתון "הארץ"? – ואולי גם יקבל איזה פרס בברלין על פעילות למען השלום?

אפשר לספק לו בעיתון אותיות דפוס חומות שמתאימות לחרא של רוצח.

* אם בא לכם לראות את שמכם מתנוסס ב"הארץ" באותיות פרנקריהל שמנות שחורות – כיתבו רשימה או מכתב למערכת בזכות החרא הקטן שרצח את רבין או בעקבות הסרט הטמא שנעשה על אודותיו – ויש סיכוי רב שדבריכם יפורסמו. שלא לדבר על כך שזה יקרה אם תשלחו סתם משהו פרו-פלסטיני או משמיץ-צה"ל.

* בתאריך ה-5 ביולי (כ' תמוז  תש"י-1950) יצויינו 65 שנה לחקיקת חוק השבות. חוק השבות מבטא את היעד  המרכזי של הציונות – הגשמת זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה ריבונית משלו בארץ ישראל, וזכותו של כל יהודי לעלות לישראל, להשתקע בה, ובעיקר לקבל אזרחות ישראלית.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אנשי עסקים רציניים בסיציליה מתעניינים ברכישת מרכולים בישראל כדי לייסד עוד רשת של מתן אישורי מזון כשר תחת הכותרת "מאפייה כושר" כמו גלאט כושר. בגלל האופי האלים של העיסוק צופים שבדרך גם יישפך דם – ולא רק מהשחיטה המאפיוזית הכשרה, וזאת כי הקונצרן הענק והלא-מאפיוזי של תעשיית הכשרי הרבנות הראשית, המספק פרנסה למאות אם לא אלפי משגיחים מיותרים – לא יוותר על שליטתו הבלעדית בכל התחומים, כולל בתי מלון בתי זונות ובתי שימוש ציבוריים – בהם מותר לקנח את התחת רק בנייר טואלט שיש לו הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל ושאסור להפריד אותו לתלישות בשבת ובחג כי זה חילול שחת, סליחה, חילול שבת בתחת.

* המועצה לזכויות אדם של האו"ם החליטה אחר הצהריים (שישי, 3.7) לאמץ החלטת גינוי לישראל בעקבות דו"ח ועדת החקירה של האו"ם למבצע "צוק איתן". 41 מדינות הצביעו בעד ההחלטה, 5 מדינות נמנעו ומדינה אחת – ארה"ב – הצביעה נגד.

חמש המדינות שנמנעו בהצבעה הן הודו, קניה, אתיופיה, פרגוואי ומקדוניה. הימנעותה של הודו מצביעה על שינוי משמעותי במדיניות הממשלה בניו דלהי: באופן מסורתי, נהגה הודו להצביע בעד כל החלטה אנטי-ישראלית במוסדות האו"ם. זהו סימן נוסף להתקרבות בין שתי המדינות מאז עלייתו לשלטון של ראש הממשלה נרנדרה מודי.

ההחלטה שאומצה מקדמת בברכה את דו"ח ועדת החקירה, שלפיו קיימות ראיות לכאורה לביצוע פשעי מלחמה הן מצד ישראל והן מצד חמאס במהלך המלחמה בעזה בקיץ 2014. ההחלטה קראה ליישם את הדו"ח ואת המלצותיו ולשם קץ להתחמקות מהעמדה לדין של גורמים ישראלים שאחראים לביצוע לכאורה של פשעי מלחמה.

ההחלטה, שנוסחה על ידי הפלסטינים ומדינות ערב, גינתה פגיעה באזרחים חפים מפשע מצד ישראל והתעלמה לחלוטין מירי הרקטות על ידי חמאס ומהביקורת שמתחה ועדת החקירה על הצד הפלסטיני.

ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף את המועצה בתגובה להחלטה. "את מועצת זכויות האדם של האו"ם לא מעניינות העובדות ולא מעניינות זכויות אדם. ביום שבו נפתחת אש מסיני לעבר ישראל, ובזמן שבמצרים דאע"ש מבצע פיגועי טרור אכזריים, בסוריה אסד טובח בבני עמו ובאיראן עולה משנה לשנה מספר ההוצאות השרירותיות להורג – מחליטה מועצת זכויות האדם לגנות את מדינת ישראל, שפעלה להגן על עצמה מפני ארגון טרור רצחני, על לא עוול בכפה. מועצה שאימצה עד היום יותר החלטות נגד ישראל מאשר סך כל ההחלטות שקיבלה נגד שאר המדינות אינה יכולה לקרוא לעצמה מועצת זכויות אדם. ישראל היא הדמוקרטיה היציבה במזרח התיכון, שמקפידה על שיוויון זכויות לכל אזרחיה ופועלת בהתאם לדין הבינלאומי. מדינת ישראל תמשיך להגן על אזרחיה מפני אלה שקוראים להשמדתה ופועלים יום יום כדי להשיג מטרה זאת. מי שמפחד לתקוף את הטרור בצורה ברורה, סופו שהטרור יתקוף אותו."

אהוד: אנחנו, שחרף הסתייגויות קשות עוד מימי הדחת אולמרט, הצבענו בבחירות האחרונות עבור נתניהו – מסכימים כאן עם כל מילה שלו ושואלים – איפה קולם של סופרי ישראל, שחלקם נהנים מהטבות רבות שחלקן סמויות, בזכות הצטרפותם לכל גינוי של ישראל, מדוע הם שותקים? מה, לא יקבלו פרסים בגרמניה על מאבקם למען השלום?

המכתב העיתי פתוח בפני כל סופר ומשורר שירצה להביע את דעתו בנושא.

* כדי לקצר הליכים אנחנו ממליצים על הרב הגאון יאשיהו פינטו לתפקיד המפכ"ל הבא של משטרת ישראל. כך יוכלו המפקדים הבכירים במשטרת ישראל לנשק חופשי את ידו של המפכ"ל ללא כל חשש שחיתות או טיפשות.

* הייתכן כי היורדים הישראליים לארה"ב, בהם מטובי בנינו ובנותינו, מהווים חיזוק משמעותי לאמריקאים בני דת משה בארה"ב, המהווים מצידם חיזוק משמעותי לארה"ב כולה – בהיותם רובם יהודים אמריקאיים מוכשרים ועשירים – ממש כמו שהיהודים תרמו הרבה לגרמניה ולתרבותה בהיותם גרמנים בני דת משה שרובם מוכשרים ועשירים?

אנחנו כמובן מצטערים על ירידת ישראלים אך לא נבהלים – כי בדרך אלינו עוד הרבה צרפתים בני דת משה ורוסים בני דת משה ואפילו אמריקאים בני דת משה וכל הדומים להם בגולה – השואפים לחיות בארץ יהודית, ציונית ודוברת עברית – שאינה נכנעת לאנטישמיות ולטרור אסלאמי.

* האמריקאים בני דת משה הם רק 2% מאוכלוסיית ארה"ב ואולם צריכת המזון הכשר שם רושמת שיאים שהם הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסייה. אולי זה נובע, בין השאר, מכך שהשחיטה הכשרה נחשבת "חלאל", כלומר כשרה גם לאמריקאים בני דת מוחמד המתרבים והולכים בארה"ב?

* אהוד יקירי, בעניין הקשר המשפחתי שכתבת, אסתר [שטרייט, אחותי] לא כונתה בשם שוע. שועא (שנהגה לכתוב עם א בסוף השם) היתה בתם של חיה ושמואל שפירא. שמואל היה מנהל בנק קופת מלווה חקלאית בפתח-תקווה אחרי מותו של [מנהלו], הוא דודי ישעיהו שטרייט, אחיו של אבא. שמואל שפירא היה בן-דוד של אבא, סבתא של שועא וסבתא שלי היו אחיות.

שבוע טוב לך.

מולי [שמואל יריב]

אהוד: את שוע שפירא בעלת העיניים הגדולות והבולעניות היכרתי היטב וגם את הוריה חיה ושמואל, שהיו חברים של הוריי דורה ובנימין, ואני זוכר היטב את עץ השסק הענק המטיל צל בחצרם ברחוב רוטשילד, ואת בנם הנהדר אליקום שפירא, שהיה האקורדיוניסט של להקת הצ'יזבטרון ולימים מנצח ידוע על תזמורות בעולם.

התפלאתי מדוע גם לאחותך אסתר קראו כביכול שוע, שמעתי זאת משני מקורות, וכנראה אלה בלבלו בינה לבין שוע שפירא.

על קרבת המשפחה של שטרייט ושפירא לא ידעתי. יוצא שאסתר שטרייט ושוע שפירא היו בנות-דוד בדרגה שנייה.

אחותה של חיה שפירא היתה המורה לאנגלית בגימנסיה אחד העם במושבה, שרה זלקאי.

* למרות שקליפתם עבה ויש בהם זגים, מי שמחמיץ את אשכולות ענבי המוסקט הקטנים השחורים של הקיץ – מחמיץ טעם של יין בעודו ענב, טעם של ארץ-ישראל.

* בשנים האחרונות ובייחוד בתקופה האחרונה שמנו לב לתופעה – ככל שכזבים וסילופים בנושא מסויים רבים יותר, כן לעיתים הם זוכים לכיסוי רחב ותומך יותר ב"הארץ", וככל שאמת בנושא מסויים זועקת יותר – כן היא זוכה לעיתים ב"הארץ" לפרסום מועט יותר, אם בכלל – ולפעמים היא מדוּוחת במלואה רק במכתב העיתי.

* תודה לאל בורא עולם יש לנו לא רק עולם תחתון יהודי אלא גם עולם תחתון חרדי.

* שלום לכולם, הגענו ארצה לביקור קצר ורציתי להזמינכם למופע מיוחד: ביום שישי – 10.7.15, בשעה 22:00, יתקיים מופע של שלישיית טוקאן ב"בית היוצר" בנמל ת"א, בו נארח את הפסנתרן והמלחין הברזילאי אנריקה אייזנמן בערב של ג'אז ברזילאי.

כמו כן נארח את מתי כספי בשירים מוכרים וגם חדשים!

להזמנת כרטיסים: http://bama.acum.org.il/?p=16239

מקווה לראותכם,

אמיר מילשטיין

דרך אגב, מיספר הנייד החדש שלי הוא: 053-4282337

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל