גיליון מס' 1060

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתמוז תשע"ה, 16 ביולי 2015

עם צרופת ההזמנה למופע על אודות המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, שיתקיים היום, חמישי, 16.7.15 בספרייה העירונית קריית אונו, רח' המייסדים 5, בשעה 20.30.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזֵכֶר גִּבּוֹרֵי "אֶקְסוֹדוּס" – א). פְּרֵדָה אַחְרוֹנָה מֵאַיְיק. ב). הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל. // עפר גביש: הדורות הבאים יקללוך. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"א. המת שקם לתחייה. // אורי הייטנר: 1. בין תחקיר לחקירה. 2. מינכן 2. חלק א: הבחירה האסטרטגית  של נתניהו. 3. צרור הערות 15.7.15. // תקוה וינשטוק: טיול שיִט על נהר הדואורו בפורטוגל. // מנחם רהט: עשור להתנתקות: איפה היה נתניהו? // ד"ר ארנה גולן: מיהי הכלה בעלת הקרניים? על ספר שיריה של ענת זגורסקי שפרינגמן "כלה קרננית". // זמן נשים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יוסף רוט רותם: חודש אב. // יהודה דרורי: 1. רפיסות שלטונית ומשפטית מקוממת. 2. לשבח עכשיו את אובמה. // אלי מייזליש: אני שונא את היורדים. // נכוּת, סיפור קצר מאת רותי יצחקי ריכטר. // דבורה קוזוינר:

ירדנה וילד קורצ'ק האחרון. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 6. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְזֵכֶר גִּבּוֹרֵי "אֶקְסוֹדוּס"

'יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947' נחשבת לאונית הדגל של מִבצע ההעפלה בזכות סיפורה שהוא הדרמטי, המפורסם ורב התהודה ביותר בכל עלילות מפעל ההעפלה.

במִבצע בריחה דרמטי ומורט עצבים ב-11 ביולי 1947 התחמקה האונייה מנמל סט שבצרפת כאשר על סיפונה 4,530 ניצולי שואה שהגיעו ממחנות עקורים בגרמניה ובאוסטריה. האונייה, עם צוות של מתנדבים יהודים מאמריקה ומלווים ארץ-ישראליים מהפלי"ם והמוסד לעלייה, עשתה את דרכה לארץ תוך מעקב צמוד ומסיבי של הצי הבריטי. מפקד האוניה היה יוסי הראל, רב-החובל היה יצחק ("אייק") אהרונוביץ', שלזִכרם ההירואי והבלתי נשכח מוקדשים שני שירים צנועים אלה.

בעימות חריף עם הבריטים מול חופי הארץ ב-18 ביולי, נהרגו שני מעפילים ואיש צוות מתנדב אמריקאי, ונפצעו עשרות. באותה עת שהו בארץ חברי ועדת אונסקו"פ ושניים מהם הסכימו להגיע לנמל חיפה ולהתרשם ישירות מהמחזה של האוניה החבוטה והמעפילים הרצוצים המוּרָדִים ממנה בכוח ע"י חיילים בריטיים.

חלק מהמלווים ואנשי הצוות, וביניהם יוסי הראל ואייק אהרונוביץ', הסתתרו בסליק חבוי בגוף האוניה ממנו חולצו לאחר זמן קצר. הם לא ידעו שמעפילי האוניה אינם עתידים להיות מגורשים למחנות המעצר בקפריסין כפי שהבריטים נהגו עד כה עם המעפילים שתפסו. הבריטים שינו את מדיניות הגירוש שלהם והחליטו על החזרת המעפילים לארץ מוצא-ההפלגה במקום לגרשם לקפריסין.

בהתאם לכך הועלו המעפילים על שלוש אוניות-גירוש שהפליגו לצרפת. שם, מול נמל פורט-דה-בוק, התפתחה דרמה שהסעירה את דעת הקהל העולמית. המעפילים, ובראשם נציגם הכריזמטי מרדכי רוזמן, סירבו בתוקף לרדת מהאוניות (הצרפתים הסכימו לקלוט אותם אם יֵרְדוּ מרצונם) והמשיכו לשהות עליהן בתנאים קשים ביותר של חום הקיץ, צפיפות, תנאי תברואה ירודים להחריד ומלחמה פסיכולוגית מצד הבריטים.

אנשי פלי"ם במקום, תחת פיקודו של ניסן לויתן, פעלו יחד עם אנשי ה'מוסד לעלייה' בשמירת קשר עם המעפילים, באספקת מזון ותרופות ובעידודם להמשכת המאבק.

לאחר למעלה משלושה שבועות התייאשו הבריטים מהמצב, הִפְנוּ את אוניות-הגירוש לאזור הכיבוש הבריטי של גרמניה ושם עצרו את המעפילים בשני מחנות באזור המבורג. החזרת ניצולי שואה בכוח לארץ המרצחים הִשלימה את התבוסה הבריטית המוחלטת בעיני דעת הקהל הבינלאומית.

א). פְּרֵדָה אַחְרוֹנָה מֵאַיְיק

פְּסִיקַת בֵּית-הַחוֹלִים הָיְתָה לָקוֹנִית אַךְ חוֹדֶרֶת

כְּמוֹ עֹגֶן הַמֻּטָּל בִּנְמַל-בֵּיתוֹ עָמֹק לַתְּהוֹם,

אֲבָל הַלֵּב אֲשֶר חָדַל לִפְעֹם בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ

הוּא זֶה שֶאוֹי לָנוּ אִם מוֹרַשְתּוֹ תֶחְדַּל לִפְעֹם.

כִּי פֶּתַע, מֵעַל כָּל הַקָּקוֹפוֹנְיָה הַנִּחֶרֶת

שֶל תַּחְמָנֵי הַפֹּה-לִי-תִיק וּמִלְחֲמוֹת-אַחִים

נִשְמַע בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה אֲבָל חַדָּה כַּחֶרֶב

צְלִילוֹ שֶל מָה שֶדֶּרֶךְ כְּלָל רֻבֵּנוּ שוֹכֲחִים.

יֵש גִּבּוֹרִים כָּאֵלֶּה שֶנִּוְּטוּ אֶת כְּלֵי-הַשַּיִט

שֶל נִצּוֹלֵי-הַתֹּפֶת מוּל גַּלָּיו הַסּוֹעֲרִים

שֶל יָם שוֹצֵף וְתוֹתְחֵיהֶן שֶל מַשְחֲתוֹת-הַצַּיִד

שֶהֶחְזִירוּם בְּלִי חוּס אֶל מַחֲנוֹת-הָעֲקוּרִים.

יֵש כּוֹחַ שֶל מַנְהִיג-אֱמֶת שֶבּוֹ נֵחַן רַק קֹמֶץ

שֶל מְחַלְּצֵי עַמָּם מֵאֵפֶר מָוֶת וּנְכָאִים

וְכוֹחַ לֹא פָּחוּת מִזֶּה שֶבְּרִסּוּן הָאֹמֶץ

וְלוּא רַק עַל מְנַת לִמְנֹעַ עוֹד אָבְדַן-חַיִּים.

וְיֵש מוֹרֶשֶת שֶבִּמְקוֹם כָּל זִבּוּלֵי-הַהֶבֶל

שֶל פְּסֹלֶת תַּת-תַּרְבּוּת הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף

הַזּוֹל וְהַדֶּבִּילִי שֶהַמֶּדְיָה כֹּה אוֹהֶבֶת

לִשְטֹף בּוֹ אֶת מוֹחָם שֶל בְּנֵי-הַנֹּעַר וְהַטַּף –

רָאוּי הָיָה, לוּא אַךְ הָיוּ לָנוּ כַּיּוֹם, בְּעֶצֶם

קַבַּרְנִיטֵי-תַּרְבּוּת כְּפִי שֶהָיָה לָנוּ בִּימֵי

"אֶקְסוֹדוֹס" דּוֹר קַבַּרְנִיטֵי הַעְפָּלָה פּוֹרֶצֶת

אֶת מַחְסוֹמֵי הַסֵּפֶר הַלָּבָן וְאֶת אֵימֵי

הָאֵש הַבְּרִיטִית בְּעֹז-רוּחַ וּגְבוּרָה נֶחְרֶצֶת

גַם מִי שֶיִּפְרְצוּ בְּאֹמֶץ-לֵב אֶת מַחְסוֹמֵי

הָרֵיטִינְג וְזִילוּת הַטַּעַם הַטֶּלֶוִיזְיוֹנִי

שֶל "הִשָּׂרְדוּת", שֶל "אָח גָּדוֹל" וּשְאַר מְנוֹת בּוּפֶט-

הַחַארְתּוֹת – וּבִמְקוֹם רָמַת הַנּוֹנְסֶנְס הַמּוֹרוֹנִי

יַקְרִינוּ לָנוּ סֶט שֶל עֲלִילוֹת אַנְשֵי-מוֹפֵת

כְּמוֹ אַיְיק, כְּמוֹ יוֹסִי הַמְבּוּרְגֶר (הַרְאֵל), יוֹחַאי וּמוֹקָה

וְגִבּוֹרָיו הַנִּשְכָּחִים כַּיּוֹם שֶל הַפַּלְיָ"ם,

כִּי גַם לַנֹּעַר הַחוֹשֵב נִמְאַס לִצְלֹל עָמֹק כָּאן

בַּשּוּנְד הַמְּמֻסְחָר שֶל הַטִּמְטוּם הַמְּבֻיָּם

וְהוּא צָמֵא לְמַשֶּהוּ אַחֵר, שֶיֵּש בּוֹ עֵרֶךְ

שֶל מָה שֶהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּהוֹת עִמּוֹ מִבְּלִי

לָחוּש שֶמִּתְיַחְסִים אֵלָיו בְּצִינִיּוּת גּוֹבֶרֶת

כְּאֶל צַרְכַן-בִּדּוּר דַּל-אַבְחָנָה וֶאֱוִילִי.

מוֹפְתָם שֶל אַיְיק וּבְנֵי-דּוֹרוֹ קוֹרֵא הַיּוֹם לְלֶקַח,

לְחֶשְבּוֹן-נֶפֶש בּוֹ יִקֹּב הַדִּין הַלְּאֻמִּי

אֶת הַר הַחָמְרָנוּת שֶל סַחַר-מֶכֶר וְשֶל מֶקַח

הַמְּאַיֵּם לְהַאֲפִיל עַל כָּל גִּלּוּי תְּרוּמִי

שֶל הִתְנַדְּבוּת, שֶל אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת שֶאֵינֶנָּה

רַק פְרָאזָה פַלְצָנִית שֶל כָּל קַבְּלַן-בְּחִירוֹת בָּכִיר,

כִּי בַּסְּפִינוֹת שֶהוּא וּבְנֵי-דּוֹרוֹ הֵבִיאוּ הֵנָּה

הוּבָא גַם מַשֶּהוּ שֶיֵּש בּוֹ עֵרֶךְ, לֹא מְחִיר.

וְאֶת הַמַּשֶּהוּ הַזֶּה צְרִיכִים אָנוּ כָּרֶגַע

כְּמוֹ עֵרוּי דָּם חָדָש, כְּמוֹ הַשְתָּלַת אֵיבָר מֻתְרָם.

יֵש גִּבּוֹרִים שֶלֹּא קָרְסוּ מוּל שוּם מִכְשוֹל וָפֶגַע

וְיֵש מֵתִים שֶלְּעוֹלָם יִחְיוּ בְּלֵב זוֹכְרָם.

יֵש אֲסִירוּת-תּוֹדָה שֶשּוּם דְּבַר-שֶבַח לֹא יַבִּיעַ

בַּדֶּרֶךְ אֶל הַקֶּבֶר וּבִנְסֹעַ הָאָרוֹן,

יֵש רֶגַע שֶבּוֹ עַם חַיָּב בְּרֶטֶט לְהַצְדִּיעַ

לְרַב-חוֹבְלוֹ בְּהַגִּיעוֹ לַחוֹף הָאַחֲרוֹן.

ב). הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל

לְגִבּוֹרֵי הַצִּי וַעֲלִילוֹת הַשַּיִט

אֵין הַמֻּשָׂג "מֵי מְנוּחוֹת" בִּכְלָל קַיָּם

וּלְיוֹרְדֵי-הַיָּם אֵין חוֹף אוֹ נְמֵל-בַּיִת

שֶלֹּא חוֹזְרִים מֵהֶם כָּל פַּעַם אֶל הַיָּם.

וְאִם גַּלֵּי הַיָּם מוֹחִים בְּלֹבֶן קֶצֶף

כְּמוֹ בְּמַטְלִית לַחָה אֶת רֹב הַזִּכְרוֹנוֹת

אָז רַק דָּבָר אֶחָד הֵם לֹא מוֹחִים, בְּעֶצֶם,

אֶת הַגַּדְלוּת שֶהִיא מֵעַל לְיוֹם-קְטַנּוֹת.

כִּי אִם פְּטִירַת אָדָם פְּרֵדָה לְאֵין-מָנוֹס הִיא

וְלָאָדָם יֵש רֶקוֹרְד רַב-מַעֲלָלִים

וְרֶקוֹרְד זֶה שֶל הָאָדָם הוּא גְרַנְדִּי-יוֹסִי

וְלֹא יִמְחוּ אוֹתוֹ לֹא קֶצֶף הַגַּלִּים

וְלֹא אֲבַק הַשִּכְחָה הַמִּתְעַלֶּמֶת

וְלֹא הַזְּמַן שֶזִּכְרוֹנוֹ קָצָר תָּמִיד –

אָז חוּץ מִ"דֹּם" שֶל דּוּמִיַּת דַּקָּה אִלֶּמֶת

יֵש אֶת דְּמוּתוֹ הַיּוֹם בְּלִי הֶרֶף לְהַצְמִיד

אֶל לֵב הַנֹּעַר הַסּוֹגֵד כָּאן לְכָל הֶבֶל

וְלֹא מוֹצֵא גִבּוֹר רָאוּי לְהִזְדַּהוּת

כְּמוֹ הַמּוֹפֵת הַזֶּה שֶל מְסִירוּת נִלְהֶבֶת

לְכָל הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר וְהַיָּאוּת.

כְּמוֹ יוֹסִי הַמְבּוּרְגֶּר הַזֶּה מִירוּשָלַיִם

שֶכְּבָר בְּגִיל צָעִיר מְאֹד, בִּמְקוֹם לִלְמֹד,

קָם לַעֲבֹד יוֹם-יוֹם לְפַרְנָסַת הַבַּיִת

וְהִצְטָרֵף בְּכָל הַלַּהַט וְהַמְּאֹד

אֶל לוֹחֲמָיו שֶל וִינְגֵּיט בִּפְלוּגוֹת הַלַּיְלָה

וְאֶל נִבְחֶרֶת יַמָּאָיו שֶל הַפַּלְיָ"ם

וּמִסִּירוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז בְּגֹדֶל פַּיְלָה

עָבַר בְּלֵב אַמִּיץ יָשָר אֶל לֵב הַיָּם

וּבְשֵרוּת הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָאלִית

פָּקַד עַל אַרְבַּע אֳנִיּוֹת פְּלִיטֵי שוֹאָה

מוּל צִי-הַשַּחַץ שֶל בְּרִיטַנְיָה הַבְּרוּטָאלִית

שֶלֹּא קִדְּמָה אוֹתָם בְּחֶסֶד וִישוּעָה

אֶלָּא אִלְּצָה אוֹתָם מוּל מַשְחֲתוֹת הַזַּעַם

בְּגֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת אַנְגְּלִית שֶל קַלְגַּסִּים

לָשוּב אֶל חוֹף אַדְמַת גֶּרְמַנְיָה שֶכְּבָר פַּעַם

הֵם טָעֲמוּ בָּהּ מַה שֶּגֶּרְמָנִים עוֹשִׂים.

וְשוּם הִלָּה טֶכְנִיקוֹלוֹרִית-הוֹלִיווּדִית

שֶל פְּרֶמִינְגֶּ'ר וְשֶל פּוֹל נְיוּמֶן לֹא תָמִיר

בְּעָצְמָתָהּ אֶת הָאֱמֶת הָרוֹבִּין-הוּדִית

שֶל הַצָּעִיר הַזֶּה, הַדַּק וְהַתָּמִיר

שֶנֶּהֱפַךְ פִּתְאֹם, בַּיָּם, מוּל רֶשַע בְּרִיטִי

לְפַטְרוֹנָם הָעַז שֶל כָּל הַחֶלְכָּאִים

בְּלֵב הָרֶגַע הַהִיסְטוֹרִי וְהַקְרִיטִי

שֶבּוֹ נֶחְרַץ הַדִּין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.

הוּא מַעֲדִיף מַעְפִּילִים חַיִּים עֲדַיִן

עַל פְּנֵי מֵתִים שֶאֵש אַנְגְּלִים אֵינָה שוֹעָה

לִמְרִי סִבְלָם, וְהוּא פּוֹקֵד: "נָרִים יָדַיִם,

מַסְפִּיק כְּבָר מֵתוּ מֵאִתָּנוּ בַּשּוֹאָה."

וְזוֹ הָעֵת בָּהּ הַתְּבוּנָה תוֹקַעַת גּוֹל שָם

לַחֲמוּמוּת-הַמּוֹחַ – וְשִקּוּל נָכוֹן

שֶל אִיש צָעִיר אַך רַב-חָכְמָה זוֹכֶה לִנְחֹל שָם

בְּסִכּוּמוֹ שֶל יוֹם אֶת קְלַף-הַנִּצָּחוֹן.

אַךְ זֶה אֵינוֹ כָּל הַסִּפּוּר, זֶהוּ רַק פֶּרֶק

מֵאוֹדִיסֵיאָה שֶל גִּבּוֹר נָבוֹן וָעַז:

עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּה אַלְפֵי פְּלִיטֵי הַהֶרֶג

הַהִיטְלֶרִיסְטִי חַיָּבִים לוֹ עוֹד מֵאָז

אֶת חַיֵּיהֶם, שֶכֵּן לַמְרוֹת סְפִינָה נִלְכֶּדֶת

בֵּין אֳנִיּוֹת-גֵּרוּש הֲרֵי מִקֵּץ זְמַן-מָה

הֵם מַגִּיעִים כְּבָר אֶל חוֹפָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

שֶהוּא יִצֵּג לָהֶם, אַמִּיץ וּזְקוּף-קוֹמָה.

וְהוּא מַחְלִיף אָז גַּלֵּי יָם בְּחוֹף יַבֶּשֶת

וְאֶת הַהַמְבּוּרְגֶּר בְּשֵם עִבְרִי: הַרְאֵל

וְהוּא נִמְנֶה עִם מְקִימֶיהָ שֶל הָרֶשֶת

הַמּוֹדִיעִינִית בִּצְבָאָהּ שֶל יִשְֹרָאֵל

וְהוּא מֻכְתָּר בְּפָרָשַת לָבוֹן בַּתֹּאַר

שֶל "הַקָּצִין הַגֶּ'נְטְלְמֶן" אַף כִּי תָהוּ

רַבִּים עַל עֹז בִּלְתִּי רָגִיל זֶה וְעַל טֹהַר

לֹא מִתְפַּשֵּר זֶה כְּשֶהֵעִיד בַּבְּרוֹךְ הַהוּא

מוּל קוֹמְבִּינָטוֹרִים מֻמְחֵי סַפְרָא וְזַיְפָא

(אַנְשֵי אָמָ"ן אַךְ בֶּטַח לֹא אַנְשֵי אֵמוּן)

וּכְמוֹ שוֹבֵר-גַּלִּים מוּל סַעַר בִּנְמֵל חַיְפָה

הוּא מִתְיַצֵּב לוֹ וְרֹאשוֹ אֵינוֹ טָמוּן

בַּחוֹל, לְהֶפֶךְ, הוּא מֵעִיד בְּלַהַט בִּיבְּלִי

עַל כָּל הַשְּמוּץ כְּדֵי שֶבְּאוֹתוֹ עִנְיָן

יִקֹּב הַדִּין פֹּה אֶת הַגַּ'אבֶּל (וְאֶת גִּ'יבְּלִי)

גַם אִם הַדִּין אֵינוֹ פּוֹסֵחַ עַל דַּיָּן...

לֹא, לֹא הָיוּ לָנוּ בְּאֶרֶץ אֲהוּבָה זוֹ

יוֹתֵר מִדַּי דְּמֻיּוֹת מִסֵּדֶר-גֹּדֶל כֹּה

גָדוֹל בְּיֹשֶר, בִּתְבוּנָה, בְּלֵב שֶעַז הוּא

אַךְ אֱנוֹשִי כָּל-כָּך בְּכָל שְלַבֵּי דַּרְכּוֹ.

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּשֶגִּבּוֹרֶיהָ נִמְסָרִים לָהּ

לַאֲדָמָה עָלֶיהָ דַף זָכוּ לִרְשֹם,

דַּוְקָא כַּיּוֹם וְדַוְקָא כָּאן כֹּה חֲסֵרִים לָהּ

אַנְשֵי-מוֹפֵת כָּמוֹהוּ

כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשֹם.

* * *

סקופ!

נבחרת ישראל – מקום ראשון במונדיאל!

 (גביע העולם בכדורגל)

מתי?

כאשר איראן תמלא אחר סעיף רציני אחד

 בהסכם הגרעין הצ'מברליני שנחתם עימה!

* * *

עפר גביש

הדורות הבאים יקללוך

אין לדעת מה יקרה בעקבות ההסכם עם איראן. אולי באמת נטשה את דרך הגרעין, אולי יביא ההסכם להידוק הקשרים עם המערב והתמתנות הקנאות, אף אחד לא יודע. כולנו גיבורים לדבר אחרי ההתרחשויות, אבל לפעמים, יש כאלה שמדברים נכונה גם לפניהן.

ב-1 בפברואר 1933, יומיים לאחר שהנשיא הינדנבורג, בצעד שגוי, מינה את היטלר לקאנצלר גרמניה, היה מי שראה מה הולך לקרות. אריך לודנדורף. הוא עצמו לא היה צדיק גדול, מנהיג קיצוני, ממעצבי תפיסת היהודי תוקע ה"סכין בגב", אבל את המשפט שאמר אי אפשר לקחת לו. אני מציע לנתניהו לצטט אותו בשיחתו הבאה עם אובמה:

"הדורות הבאים יקללוך בקברך על מה שעשית."

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"א. המת שקם לתחייה

העמדה  החדשה שחפרנו  בחירבת מחאז היתה על שפת גבעה הפונה צפונה. כחמישה עשר מטר מימיננו היתה עמדת הבאזה ובמרחק זהה שמאלה, בפינה שנסתרה מעינינו, העמדה של יענקלה פיאט ומרדכי שניידר (מימי) שהיה מיספר 2 שלו.  יוסי המ"כ  חפר לעצמו עמדה מאחור בינינו לבין נחצ'ה וצוות הבאזה.

עבודת החפירה התנהלה בעצלתיים, כי עם אתי החפירה הקטנים היה קשה לחדור לאדמת הגיר הקשה. כבר רציתי להתחיל  לקלל את אסף שמחוני שהחליף לנו את העמדה, אלא שאז קרה לנו נס. האדמה ראתה בסבלנו והתחילה להתרכך. תוך פחות משעה הגענו לעומק של מטר, ואז הסתבר לנו שאנחנו חופרים בתוך קבר, שהיה כנראה עתיק מאוד כי מצאנו רק את הגולגולת.

מכל עבר באו החבר'ה לראות את הפלא, וחדי הלשון שביניהם ביקשו מיוסי שימצא גם להם קבר מוכן.

ראשו של יוסי לא היה נתון לבדיחות והוא האיץ בנו לגמור את החפירות ולהתארגן לקראת תורנות השמירה. שמוליק שוט, בן מחזור שלי מגימנסיה הרצליה,  נטש את מרגמת הטו-אינטש שלו ובא לשמור בשכיבת בטן ליד העמדה שלנו. ראובן תג'ר ואני התמקמנו בקרקעית העמדה כשאנו מתארגנים לשינה בישיבה עם רגלים מקופלות. רק עצמנו עין וצרור יריות חלף מעל ראשינו. קמתי ראשון והבחנתי בניצוצות הבוקעים לעברנו ממורד הגבעה במרחק  של כחמישים מטר. הצלחתי לתפוס את המקלע לפני ראובניקו ויריתי לעבר הניצוצות.

להפתעתי, בקעו ניצוצות גם מפי הקנה שלי.

"איך ייתכן?" – אמרתי לראובן, החייל המנוסה הצמוד אליי – "הרי למדנו  שבראש המקלע יש חלק שנקרא סתר-שף והוא אמור להסתיר את  האש."

"למדנו את זה ביום," – אמר ראובניקו – "וביום הוא באמת מסתיר."

אותי זה לא הצחיק, כי כשיריתי הבחנתי ששריקות הכדורים מתקרבות אליי. הבנתי שהיריות מגלות את מיקומי. מה עושים? תושייה. כיוונתי את המקלע לעבר הניצוצות, ואז הורדתי את הראש ויריתי בשיטה עיוורת.

שמוליק, ששכב מאחוריי צמוד לקרקע, צחק עליי ואמר שיציע לתת לי את אות הגבורה. גם זה לא הצחיק אותי, חשבתי על אימי, שבגללי צמה כל יום שני וחמישי, ולמענה המשכתי להכות באוייב לפי אותה שיטה ולכן נשארתי בחיים, ולא רק אני, כנראה גם ההם שם מולי. כחמש דקות החלפנו ניצוצות זה עם זה ואחר כך ללא אומר החלטנו שהלילה נועד לשינה והשקט חזר לגבעה.

הבוקר פגש אותנו ברוח טובה של יום יפה שמנבא שלווה של ימי שלום. השלווה הופרה לכמה דקות כאשר הבחנתי ששורת הגפרורים שניצבה על הגבעה ממולי החלה לנוע. מה פתאום גפרורים נעים? מוזר מאוד. הפניתי את תשומת לבו של ראובניקו לתופעה. הוא נחרד וקרא:

"אלה המצרים!" – ובלי לבזבז זמן כיוון את המקלע ורוקן צרור שלם לעברם. המרחק היה כחצי קילומטר מאיתנו, אך היה בו די  כדי להפיץ את מחלקת החיילים לכל עבר ועד מהרה לא ראינו איש.

"מה אתם יורים שם?" קרא יוסי, שכנראה התעורר ונבהל מקול הירי.

"הייתה שם פלוגה מצרית," – אמר ראובניקו.

"ואיפה הם עכשיו?"

"ברחו."

הבריחה, מסתבר, לא היתה מושלמת. כשעה לאחר מכן הבחנו בחייל מצרי החוצה את הוואדי המתפתל בשיפולי המורד, במרחק של כמאתיים מטר מאיתנו. ראובניקו מיהר לכוון לעברו את המקלע, אך עד שלחץ על ההדק האיש נעלם.

רק נעלם וכבר מאחורי הסלע ממול צץ חייל אחר שחצה את הוואדי בריצה. הפעם גם ראובניקו וגם נחום עם הבאזה זינבו אחריו, אך ללא הצלחה. עוד זה נעלם וכבר ראש חדש צץ מאחורי הסלע.

יוסי, שצפה במחזה צעק: "הנה עוד אחד!" כאילו לא ראינו בעצמנו. עד מהרה היו המקלע שלנו ומכונת הירייה של נחום מלוות כל חייל מצרי  החוצה את הוואדי ורץ כל עוד רוחו בו. כעשרים חיילים מצריים חצו את הוואדי זה אחרי זה כשכלי הנשק שלנו מלווים אותם בצרורות ארוכים. מצד המצרים היתה זו הטיפשות בהתגלמותה. לו  היה החייל השני מתחיל לרוץ בעוד הראשון באמצע הוואדי, היינו מתבלבלים ולא יודעים למי לכוון את הנשק. אבל הם כנראה קיבלו פקודה לרוץ, רק אחרי שהקודם עבר בשלום, וזהמה שאיפשר לנו ללוות כל חייל בצרורות ארוכים שהקפיצו את אדמת הוואדי, לפני ואחרי כל רץ.

למרבית הפלא,  עשרות הכדורים שחלפו ליד רגליו של כל חייל מצרי, לא הצליחו להפיל אף אחד מהם. ראובניקו החל להשתעמם ושאל אם אני מוכן להחליף אותו. התנפלתי בשקיקה על המקלע וכשראיתי ראש של חייל חדש הצץ מהסלע התחלתי לרדוף אחריו עם הצרורות שלי.

"הנה עוד אחד!" צעק יוסי, שעקב יחד עימנו אחרי כל אחד המתחיל לרוץ. יריתי וראיתי את נתזי החול שלי ושל נחצ'ה מתעופפים מסביב לכל רץ. אחרי הרץ הרביעי הבנתי שבזאת לא תהיה תפארתי, והמוח היוצר שלי הגה רעיון מבריק. במקום לרדוף אחרי הרצים, כיוונתי את קנה המקלע לאמצע הוואדי, לנקודה שלידה חלפו החיילים, וחיכיתי עם אצבע על ההדק לרגע המתאים. כשהחייל הגיע לנקודה שלי – לחצתי בעוז על ההדק ובו ברגע המצרי השתטח על האדמה.

"יופי נחצ'ה!" – צעק יוסי – "הרגת אותו! תמשיך ככה!"

"מה פתאום נחצ'ה?" – צרחתי בגרון ניחר – "זה אני! אני הרגתי אותו! היה לי פטנט!"

"תמשיך נחצ'ה תמשיך!" – המשיך יוסי לחגוג, – "תראה להם מי אנחנו!"

"אבל זה לא נחצ'ה!" – נחלץ ראובניקו לעזרתי – "זה אנחנו! אנחנו הרגנו אותו!"

פתאום נהיה לי שותף. סך הכול ישב בקרקעית העמדה, טען שרשרות והשאיר לי את כל האחריות לחיסול הצבא המצרי.  אבל נגד ראובן לא היו לי טענות, בכל זאת שנינו באותו צוות, לעומת זאת את הנחצ'ה השוויצר הזה אני אשחט אחרי המלחמה, הוא עוד ישמע ממני, חושב שאם יש לו באזה, אז הוא מלך...

כחמישים שנה לאחר קרבות חירבת מחאז  ריאיינו אותי לטלוויזיה  והבמאית שאלה, אם יצא לי להרוג במלחמה. סיפרתי לה על קרבות חירבת מחאז, ועל הקרב המר שהיה ביני ובין צוות הבאזה. סיימתי את הסיפור בזה שאמרתי ש"אם לא פרצה באותם רגעים מלחמת אחים על המשלט, זה היה רק בגלל החייל המצרי, שקם פתאום מרבצו ודהר כחץ מקשת לעבר המסתור הקרוב. כך שהערבי היחיד שהרגתי במלחמה," – סיימתי את התשובה – "גם הוא התעורר לחיים..." 

את הלקח הנלמד מאותה תקרית, אני חושב שאפשר ללמד בכל קורס למפקדים, כי צורת הבריחה הטיפשית של המצרים, שהיתה לכל הדעות אידיוטית לגמרי, מסתבר בדיעבד, שהיתה מתוחכמת מאין כמוה. כי בסופו של דבר היא היתה זו  שעזרה להם להבריח אותנו בערבו של אותו יום.

וכל זאת למה? כי מרוב שירינו בשיכרון חושים על כל חייל וחייל בנפרד, גמרנו כמעט את כל התחמושת,  ולמרות שבמשלט העורפי היתה לנו  תחמושת רזרבית, אי אפשר היה להביא אותה תחת מטר הכדורים והפגזים שנפלו עלינו. נחצ'ה בעל הניסיון החליט שאם התחמושת לא מגיעה אל הבאזה, הוא יביא את הבאזה אל התחמושת. העלה אותה על כתפיו החסונות, פתח בריצה לעבר המשלט הדרומי, וכך הרים ראשון את נס המנוסה.

יוסי צעק לו לחזור, וכשזה לא שמע בקולו, רץ אחריו להחזירו. בעקבותיהם יצאה כל  הכיתה מעמדותיה,  כדי להפריד ביניהם אם יתחילו במכות. היחידים שנשארו על המשלט, היינו ראובניקו ואני, שהיינו עסוקים בירי על הרכב המסתער עלינו, ולא הרגשנו שנשארנו המטומטמים היחידים שעדיין ממשיכים לשחק באש. 

* * *

אורי הייטנר

1. בין תחקיר לחקירה

במלחמה, הצבא יורה לעבר עמדות האוייב. זה תפקידו.

למעט השבת אש לעבר מקור ירי מיידי המסכן את כוחותינו – ירי לעבר עמדת אוייב אינו אוטומטי, אלא נתון לשיקול דעת של המפקד בשטח. שיקול דעת של מפקד, ככל שיקול דעת אנושי, עשוי להיות שנוי במחלוקת ולכן הוא נתון לביקורת. הרי מפקד אחר באותה סיטואציה, או אולי אפילו אותו מפקד בסיטואציה דומה, עשוי להחליט אחרת. מכאן, שייתכן ששיקול הדעת של המפקד שגוי.

שיקול דעת של מפקד במלחמה הוא בעל משמעות לחיי אדם. שגיאה של מפקד עלולה לעלות בחיי אדם. מפקד יכול להורות על ירי שיביא להרג בשוגג של אזרחי אוייב. מפקד יכול להורות על נצירת אש, ומן העמדה שהוא החליט לא לירות עליה, תפתח אש שבה ייהרגו חייליו, אולי הוא עצמו. אך אין תחליף לפיקוד אנושי, ובהיותו אנושי, אין הוא יכול להיות חף משגיאות.

שיקול הדעת של מפקד נתון לביקורת וראוי שיעמוד במבחן הביקורת. מהי מטרת הביקורת? ללמוד מהצלחות ומטעויות, כדי להשתפר ולהיות טובים יותר במלחמה הבאה. לשם כך קיים תחקיר צה"לי.

תרבות התחקיר בצה"ל היא גאוותנו. כיוון שהתחקיר נועד לשפר, וצה"ל מחפש דרך להשתפר, נוצרה תרבות של אמת, שבה מפקדים וחיילים מדברים על הטעויות שלהם ומקבלים משוב מעמיתיהם, ממפקדיהם ומפיקודיהם, ללא משוא פנים. כבר בסיכום תרגיל כיתה בטירונות, שבו רואה החייל את המ"כ שלו ניצב מול המ"מ והמ"פ ומסביר היכן שגה, מוטמעת בחייל תרבות התחקיר. התחקיר הוא הדרך הנכונה והראויה להגיע לחקר האמת בנוגע לפעילות מבצעית.

לא כן בחקירה פלילית. בחקירה פלילית, הנחקר אינו מנסה לקדם את חקר האמת, אלא  לגונן על עצמו, כדי לא להפליל את עצמו. בהליך פלילי, החשוד פועל על פי עצת פרקליטו, והמטרה של פרקליטו אינה לימוד ותיקון, אלא חילוץ מרשו מעונש. לכן, אין תועלת בחקירות פליליות של נושאים מבצעיים

מתי יש מקום לחקירה פלילית? אם בתחקיר המבצעי יעלה חשד אמיתי לפשע פלילי. למשל – ירי מכוון על אזרח, רצח שבוי, אונס וביזה, אינם שגיאות מבצעיות אלא פשעים פליליים. אם התחקיר המבצעי יעלה שנעשו מעשים כאלה, יש להעביר את הנוגעים בדבר לחקירת מצ"ח.

מג"ד השיריון סא"ל נריה ישורון קיבל החלטה מבצעית, לירות על עמדת אוייב בשעת מלחמה. אין מחלוקת על כך שהיתה זו שעת מלחמה – מלחמת "צוק איתן". אין מחלוקת שמדובר במקום שממנו נורתה אש צלפים לעבר חיילי צה"ל, ומהירי הזה נפל סרן דימיטרי לויטס, ולכן אין כלל שאלה האם זו עמדת אוייב. העובדה שעל העמדה הזו אין שלט גדול "עמדת ירי של חמאס" אלא מרפאה של אונר"א, אינה מעלה ואינה מורידה מן העובדה שמדובר בעמדת אוייב. יתר על כן, העובדה שהאש נורתה ממרפאה רק מגדילה את חומרתה – מדובר בפשע מלחמה.

ייתכן שהקצין שגה בשיקול דעתו. ייתכן שלא היה צריך לדבר על "מטח כבוד". אך אין כל מקום לחקירה פלילית נגדו.

עצם החקירה מבטאת טירוף מערכות בצה"ל.

2. מינכן 2. חלק א: הבחירה האסטרטגית

 של נתניהו

האחדות הלאומית בהתנגדות להסכם מינכן 2 – הסכם הכניעה של המערב לאימפריית הרשע, הטרור והג'יהאד, ההופכת אותה למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות של העולם, היא אחדות מבורכת. מן הראוי היה שתוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתשלב ידיים במאבק למניעת הסכנה. במקום זאת, מלווים את האחדות גילויים צורמים של ניסיון לצבור הון פוליטי, הטחת האשמות בלתי הוגנות בנתניהו כאילו הוא אשם בהסכם ואף קריאה להתפטרותו.

אין זה מפתיע. זו התרבות הפוליטית בישראל. סביר להניח שגם נתניהו היה נוהג כך אילו היה באופוזיציה. אך אין זה אומר שאנו, האזרחים, צריכים לקבל זאת. במאמר זה אנסה להתמודד עם הטחת האשמה בנתניהו – האם היא מוצדקת?

אפתח ואומר, שבמדינה דמוקרטית ראוי לבקר ולשפוט את מדיניותו של ראש הממשלה, את מעשיו ומחדליו, בכל נושא וגם בנושא הזה. אולם ראוי שלא תהיה זו ביקורת אוטומטית של האופוזיציה בהיותה אופוזיציה, כפי שאין זה ראוי שתומכיו של רוה"מ יגוננו עליו אוטומטית. יש לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, וככל הניתן – באובייקטיביות.

הטענה העיקרית המופנית כלפי נתניהו, היא מבחן התוצאה. נתניהו הציב בראש מעייניו בשנים האחרונות את סיכול ההסכם, ומשההסכם נחתם, הדבר מעיד על כישלונו. עוד אחזור לשאלה האם באמת זו המטרה שהוא הציב, אך אני שולל גם את הנחת המוצא הזאת.

כאשר מדובר בנושאים כמו כלכלה, חברה, חינוך וביטחון, התלויים בעיקר בנו, נכון לשפוט את ההנהגה במבחן התוצאה. לא כך הדבר, כאשר מדובר בדיפלומטיה, במדיניות חוץ. כאן, ישראל היא רק שחקן אחד במגרש, ויש בו שחקנים אחרים, שהאינטרס שלהם שונה משלה, והדברים אינם נקבעים בהכרח על פי מדיניותה. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות מרחיקות לכת יותר מכפי שאי פעם הגורמים היוניים ביותר העלו על דעתם, והצעותיהם נדחו. ראוי לבקר את תוכן ההצעות, אולם האם ניתן להאשים את ראשי הממשלה בכך שההצעה נדחתה? האם הם יכולים לכפות על הפרטנר להסכים לשלום?

אם כך במגרש בילטרלי, של ישראל מול הפלשתינאים או מול סוריה, קל וחומר כאשר מדובר במגרש הכלל עולמי, הרווי באינטרסים של מדינות רבות ובראשן מעצמות העל. אם נשיא ארה"ב, מיום היבחרו, העמיד על ראש שמחתו את הפייסנות כלפי האסלם הקיצוני ובעיקר איראן, היה נחוש וממוקד-מטרה כטיל-מונחה-מדוייק להגיע להסכם בכל מחיר – אין זה הוגן לתלות בנתניהו את הקולר. ישראל אינה מרכז העולם ולא מעצמת על, ומנהיגי העולם אינם רוקדים על פי החליל שלה. אולם לנוכח רצונו ונחישותו של אובמה להגיע להסדר בכל מחיר, ראוי לבחון האם האסטרטגיה של נתניהו הייתה נכונה בבסיסה.

בהנחה שאין מחלוקת על כך שהאינטרס של ישראל הוא מניעת התחמשותה של איראן בפצצות גרעיניות ומניעת הסכם ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, השאלה הראויה לדיון היא האם האסטרטגיה שנתניהו בחר להשגת המטרה היתה נכונה.

בפני נתניהו ניצבה ברירה בין שתי אסטרטגיות אפשריות – האסטרטגיה המדינית והצבאית. כמובן שיש פן צבאי לאסטרטגיה מדינית ויש פן מדיני לאסטרטגיה צבאית, אולם הבחירה היא בין ניסיון כוחני של ישראל לסיכול תוכנית הגרעין האיראני, כפי שישראל עשתה בעיראק ו(על פי מקורות זרים) בסוריה –לבין ניסיון של ישראל לסיכול התכנית בדרך מדינית. נתניהו בחר בדרך המדינית.

הבחירה הזו, היא האסטרטגיה שראוי לבחון אותה. אם נתניהו טעה – זו היתה טעותו. אם יש מקום לביקורת על נתניהו – היא על ההכרעה הזאת. מי ששלל ושולל את האסטרטגיה הצבאית, אין לו יסוד כל מוסרי לתקוף את נתניהו.

אלו היו עקרונות מדיניותו של נתניהו:

א. להעלות את הסוגיה האיראנית לראש סדר היום העולמי, להתריע מפני סכנת התגרעונתה ולהוביל את העולם לפעולה.

ב. לגרום לעולם להטיל סנקציות כלכליות חריפות על איראן, כדי לחנוק את כלכלתה ולכפות עליה הסדר מדיני לביטול תכנית הגרעין בדרכי שלום.

ג. ליווי המהלכים המדיניים באיום אפקטיבי באופציה צבאית והכנת צה"ל לביצוע אופציה זאת. אופציה זו נועדה בעיקר להרתיע את ארה"ב והמערב, שחששו מאוד מפעולה ישראלית, ולחזק את נחישותם להתמיד בסנקציות ולהחריפן.

נתניהו הצליח בצורה מעוררת התפעלות להעלות את הסוגיה האיראנית למרכז סדר היום הבינלאומי. הוא הצליח, לאט מדי ומאוחר מדי, אך בסופו של דבר בצורה מרשימה, לדחוף את העולם להטלת משטר סנקציות אפקטיבי על איראן. ליווי המהלך המדיני באיום צבאי הצליח באופן חלקי בלבד, בשל ההתנגדות הבוטה והרועשת בישראל, בקרב האופוזיציה, בקרב גורמים בממשלה, בקרב התקשורת והחמור ביותר – בקרב בכירים ובעיקר בכירים לשעבר בצמרת הביטחונית. ההתנגדות הזאת גרמה לנזק בל ישוער ליכולת ההרתעה של ישראל, ושידרה לעולם מסר מרגיע, שישראל תתקשה לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני.

הסנקציות הצליחו להביא את איראן אל שולחן הדיונים. וכאן הכול השתבש – אובמה ויתר מהרגע הראשון על הדרישה שלשמה נועדו הסנקציות ולשמה נועד המו"מ, לכפות על איראן את ביטול תוכנית הגרעין. כאשר כבר בתחילת המו"מ ויתר אובמה על הדרישה המהותית של המערב, הוא שידר לאיראנים את חתירתו להסכם בכול מחיר. וכפי שקורה במו"מ בין שני צדדים, כשהצד האחד רואה במו"מ כלי להשגת יעדיו האסטרטגיים והצד השני רואה בעצם ההסכם את יעדו האסטרטגי, היה זה מו"מ על הסכם כניעה, הסכם מינכן 2. עמדותיה של ארה"ב התמוטטו לאורך המו"מ כמו בנין קלפים, וחמינאי יצא מן המו"מ כשידו על העליונה.

אין כל שחר להטחת ביקורת בנתניהו על התנהלותו של אובמה. האם אובמה היה נחוש פחות אלמלא נאם נתניהו בפני בתי הקונגרס? ודאי שלא. הנאום נבע מן ההכרח לעשות ככל הניתן כדי לסכל את מדיניותו של אובמה ואת ההסכם עם איראן.

אולם ההסכם מציב בהחלט סימני שאלה חריפים סביב בחירתו האסטרטגית של נתניהו. האם נכון היה להטיל את יהבנו על האופציה הדיפלומטית, או שמוטב היה להתרכז באופציה הצבאית ולהשמיד את הכורים הגרעיניים של איראן? בעקבות התוצאה, אני נוטה לדעה, שהבחירה האסטרטגית של נתניהו, שנהנתה מתמיכה ציבורית רחבה ביותר, היתה שגויה.

הטענה שנתניהו כשל במבחן התוצאה שגויה גם בהגדרת מהותו של מבחן התוצאה בנושא הזה. המטרה של נתניהו ושל מדינת ישראל לא היתה ואינה סיכול ההסכם, אלא סיכול התגרענותה של איראן. ההסכם הוא נקודת ציון חשובה בדרך לחימושה הגרעיני של איראן, אך עדין לא מאוחר לסכל את התוכנית. הפסדנו בקרב, אולם המערכה טרם הסתיימה. בתנאים שנוצרו, המשך המערכה יהיה קשה יותר, אך אין לנו רשות להיבטל ממנו.

בחלקו השני של המאמר, אתייחס לאופציות העומדות לרשותנו להמשך המערכה.

3. צרור הערות 15.7.15

* מינכן 2 – קו ישיר עובר בין 29 בספטמבר 1938 ל-14 ביולי 2015; שני תאריכים שיזכרו לדיראון עולם, מן הימים הקשים בהיסטוריה האנושית. כמו צ'מברליין במאה ה-20, כך אובמה במאה ה-21 נכנע ללא קרב לאימפריית הרשע של דורו. אימפריית הג'יהאד והטרור איראן, תהיה מדינת סף גרעינית, בחסות המערב.

* המנצח – חומייני חומייני, הו חומייני. מי יגלה עפר מעיניך. הנה, בניך ממשיכיך נחלו את הגדול בניצחונותיהם, ניצחון ללא קרב, עקב כניעה ללא קרב של צ'מברליין של המאה ה-21.

* ראה למרחוק – הסכם הגרעין ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, מעיד על גדולתו של בן גוריון כמנהיג הרואה למרחוק, שכבר אחרי מלחמת העצמאות קיבל את ההחלטה ההיסטורית על האופציה הגרעינית של ישראל.

* מה ירגיע את ב. מיכאל? – בשבוע שעבר הסביר לנו קובי ניב ב"הארץ" את תמיכתו בהסכם הגרעין האיראני. הוא לא התכסה בשקר לפיו ההסכם מונע את הגרעין, אלא להיפך – הוא ייחל לפצצת גרעין איראנית, שתיצור מאזן אימה שיוכל להרתיע את ישראל. חברו לדבוקה ב. מיכאל, ממשיך באותו קו. הוא פרסם רשימה סאטירית-למחצה, שבה כתב שכעת נלקח מנתניהו הצעצוע האהוב עליו – איום הגרעין האיראני, ולכן הוא יעביר אחת ממאתיים הפצצות של ישראל לאיראן, וכך יוכל להמשיך לברוח מהבעיות האמתיות ולהשתעשע בתחביב האהוב עליו.

כמובן שמיכאל רצה בעיקר לתקוף את ישראל הגרעינית (לפי מקורות זרים...) המנסה, בעזות מצח, למנוע את התגרענותה של איראן. ובסוף הרשימה החצי-סאטירית, הוא כתב משפט ברצינות, המבטא את מאווייו ומאוויי הדבוקה: "למה להכחיש? גם אני אהיה קצת יותר רגוע. הידיעה שלפחות פצצה אחת מתוך ה-200 שיש לנו, נתונה בידיים קצת יותר שקולות תשרה עליי קמצוץ קטנטן של רוגע נוירוטי."

* שחקן חיזוק – "הארץ" מחזיק לאחרונה שחקן חיזוק, העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט, איש ה"שמאל" הרדיקלי בארה"ב, אוטו-אנטישמי מובהק, שנאבק "להציל את ארצות הברית מקומץ הארגונים היהודיים שמנטרלים את הנשיא אובמה," שאותו הוא מגדיר "נשיא היהודים." כל כך מתאים ל"הארץ" לשכור את שירותיו כ"פרשן".

ובמאמרו השבוע הוא מתחרע בהילרי קלינטון, כיוון שהעזה לצאת נגד ה-BDS, הארגון האנטישמי המוביל את הדה-לגיטימציה והחרם על ישראל. כמובן שהסיבה לכך היא רצונה למשוך תורמים ניציים נוסח חיים סבן ש"הוא אדם שכותב צ'קים שמנים."

* משתלחים בבג"צ – לא עובר כמעט יום שאין ב"הארץ" מאמר המשתלח בבג"צ. הרי בג"צ אמור לעבוד אצלם, וכאשר הוא פוסק לטובת ישראל הוא מועל בתפקידו. ההשתלחות התורנית היתה כדרך אגב, בפשקוויל של עודה בשאראת נגד פרופ' אסא כשר ונגד הקוד האתי של צה"ל. הרי בעיני דבוקת שוקן, הקוד האתי של צה"ל צריך להיות אחר – איסור על מלחמה באויב ובטרור. כל פעולה של צה"ל נגד הטרור אינה אתית.

במאמרו, בשאראת מוקיע את פרופ' כשר, ומשווה אותו לבית המשפט העליון. "מיום ליום מתברר שהאתיקה של הפילוסוף כשר, גאוות הממסד הביטחוני, היא בסך הכל מתן הכשר לפעולות הצבא. הקוד האתי שלו הוא 'אני ואפסי עוד'. בכך, בהפוך על הפוך, האתיקה שלו מרוקנת את המלה 'אתיקה' מתוכנה המוסרי. אבל כשר חי בסביבה הנכונה. הוא מתפקד על תקן כפילו של בג"ץ, שמכשיר את כל עוולות הכיבוש: התנחלויות, הרס בתים, סגר, חיסולים. כל אלה, כידוע, פעולות המנוגדות לחוק הבינלאומי."

* גדעון לוי מתמתן – דומה שגדעון לוי לא אכל ארוחת בוקר ביום ראשון. מכל מקום, כנראה תקפה אותו חולשה והוא הופיע בדמות מתונה מהרגיל. הוא הגדיר את יאיר לפיד כ"כמעט פשיסט".

* טירוף מערכות – המחבלים בסג'עייה הפכו מרפאה לעמדת ירי, ירו ממנה לעבר חיילי צה"ל והרגו את סרן דימיטרי לויטס (בן הגולן). המג"ד סא"ל נריה ישורון זומן לחקירת מצ"ח כיוון שהורה לירות על עמדת המחבלים, בטענה המטומטמת והמרושעת שהוא הורה לירות על "מרפאה". אף שאני מאמין שהתיק ייסגר במהרה, עצם זימונו לחקירה פלילית היא חרפה לצה"ל ולמדינת ישראל.

* היכונו למשפט שדה – והרי התחזית. חקירת מצ"ח תנקה את סא"ל נריה ישורון שהורה לירות על עמדת אוייב בשעת מלחמה (מה שלא הופך את עצם ההחלטה על חקירה פלילית לפחות בזויה). ואז יפתח משפט שדה ב"הארץ" נגד ה"צבא שחוקר את עצמו," "חקירת טיוח," "אף פעם אין כתבי אישום," "הממסד הביטחוני," "רצח על פי הנהלים," "רק ביצענו פקודות" וכל הארסנל הארסי שלהם.

* מי שפוגע בצה"ל – הוראות הפתיחה באש של צה"ל ביו"ש, על פיהן יש לנהוג במתפרעים יהודים באותה דרך כמו במתפרעים ערבים, מוצדקות לחלוטין. מי שפוגע בחיילי צה"ל ומפקדיו הוא אוייב, ויש לנהוג בו כאוייב. אגב, כאשר האוייב הזה הוא יהודי זה חמור הרבה יותר, כי אינו רק אוייב אלא גם בוגד, גיס חמישי.

* נועם עדין חי – אפשר לבטל את כל שרשרת הבדיחות של "מהו שיא החוצפה." כאשר נועם שליט מרשה לעצמו לבוא בטענות למדינת ישראל, ולהתבכיין על "היחס" שקיבל מן המדינה, הבדיחות הללו מיותרות.

* פופוליזם – אין בהצעת חוק גזר דין מוות למחבלים דבר וחצי דבר עם ביטחון, עם הרתעה, עם מוסר ואפילו לא עם רגשות נקם. מה יש בו? שלושה דברים. פופוליזם, פופוליזם ופופוליזם.

* הצעת שיפור – אני מציע הצעת שיפור לחוק גזר דין מוות למחבלים: גזר דין מוות למחבלים מתאבדים.

* קובר את הצעת החוק – נתניהו מבין את הנזק הכרוך בהצעת החוק הפופוליסטית של גזר דין מוות למחבלים, אבל אין לו אומץ מנהיגותי לומר זאת בגלוי. לכן הוא הקים ועדה לקבורת הנושא.

* ראוי להיות מפכ"ל – הרעיון של אהוד בן עזר למנות את "הרב" פינטו למפכ"ל המשטרה, הוא כביכול סאטירי. אך אם אהוד אולמרט (!) יכול להיות ראש הממשלה (!), קל וחומר ש"הרב" פינטו יכול להיות מפכ"ל המשטרה.

* בשורה לספורט הישראלי – העונש הכבד – 14 חודשי מאסר, שבית המשפט גזר על אלרואי, האוהד שתקף את ערן זהבי, הוא מסר חשוב לחברה הישראלית, לספורט הישראלי ולאוהדי הכדורגל: עד כאן! יש לקוות שהעונש הזה ירתיע אוהדים אלימים, מכל קבוצה שהיא, ויהווה תקדים של ענישה חמורה ושל מלחמת חורמה באלימות בספורט.

* למי הוקמה המדינה? – למה חוק כדוגמת חוק הלאום, לא הוצע לחקיקה לאחר הקמת המדינה, או בעשורים הראשונים לקיומה? כי לחוקק חוק כזה באותם ימים, היה הגיוני כמו לחוקק חוק שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. זה היה כל כך מובן מאליו, עד שלא היה כל צורך לחוקק זאת. הרי עוד לא המציאו את ה"פוסט ציונות" ולא היה כל ערעור על מהותה של המדינה.

בנאום בפני קצינים בשנת 1955, אמר בן גוריון את הדברים הבאים (שכמותם ניתן למצוא כמעט בכל נאום ומאמר שלו ושל כל קברניטי המדינה באותן שנים):

"מדינת ישראל שונה בתכלית מכל המדינות והדבר העיקרי המציין את השוני שלנו הוא, כי העם ברובו הגדול אינו יושב במדינתנו. אסור לנו להתעלם אף לרגע אחד מהאמת המרה, העמוקה והנוקבת הזאת, כי המדינה מלכתחילה לא נולדה לתושביה, גם בהכרה של העם היהודי וגם בהכרה בינלאומית, ובמידה שהיתה הכרה בינלאומית למען הקמת מדינת ישראל. לפני עשרות שנים ובמשך דורות היתה הכרה לא רק ביהודים אלא בגויים, שהעם היהודי צריך לשוב לארצו ולהתיישב בה. ואין חולקים שאין זו מדינה לתושביה בלבד. אפשר לשאול אם זאת מדינה לעם היהודי כולו, לעם היהודי ברובו, לעם היהודי בחלקו. בימינו אין אדם שיכול לענות על שאלה זאת. אבל אין זאת מדינה לתושביה, והעם של המדינה הזאת מפוזר הוא. ... העם היהודי מזדהה עם מדינת ישראל. הוא מזדהה באופן רוחני, נפשי או לאומי וכמעט אין ארץ בעולם שאין בה יהודים, אם מעט ואם הרבה, וקיימת זיקת העם היהודי למדינת ישראל. במידה עוד יותר גדולה קיימת זיקת מדינת ישראל לעם היהודי. אילו הייתי צריך למיין מה הם השיקולים העיקריים שקובעים התנהגותנו הייתי אומר שהשיקול הראשון הוא הביטחון. והשיקול השני – זיקת מדינת ישראל לעם היהודי. אני מונה ביטחון תחילה, כי אם לא נתקיים לא יהיה כלום. אך אחרי הביטחון, זיקת המדינה לעם היהודי היא השיקול הקובע. ומדינה זאת לא יכולה אף פעם לשכוח גורל התפוצה היהודית, מצבה וצרכיה... פה אנחנו כפופים לעצמנו, ואל הייעוד ההיסטורי שאנו קובעים אותו. אנחנו כפופים אך ורק לצרכינו ולמאוויינו ההיסטוריים, וכל טעם קיומנו וטעם קיום המדינה הוא אי התלות בזרים. לשם כך שבנו בארץ הזאת לעבודה פיסית. משום כך שבנו לחקלאות, משום כך שבנו לבניין משק עצמאי, ללשון העברית, לבניין יהודי. וכל כמה שאנחנו משתמשים יותר ויותר בעצמאות שלנו – עצמאות פוליטית, תרבותית, כלכלית חברתית – השוני בינינו ובין התפוצה הולך וגדל, והוא עוד ילך ויגדל. אבל השוני הזה לא בא להרחיק אותנו מהעם היהודי אלא להיפך: הוא בא לעצב את דמותו, שלא לגמרי ישתעבד מרצונו לזרים. אנו מצווים להדק את קשרינו עם היהדות העולמית בכל הדרכים, קודם כל על ידי עלייה, על ידי העלאת קיבוצים ויחידים יהודיים מכל מקום אפשרי, על ידי החדרת חינך יהודי, העמקת קשרינו וקשריהם עם התנ"ך, על ידי תיירות, על ידי שליחים – כי בזיקה לזאת לעם היהודי תלוי קיומה של המדינה. ... כל תפילתנו מכוונת לעם היהודי – חובה עלינו לשמור הזיקה בין יהדות ארץ ישראל ובין יהדות הגולה, וזיקה זאת מוכרחה להיות אחד השיקולים המכריעים במעשים שאנחנו עושים."

כותרת הנאום: "לבעיות הביטחון".

* ביד הלשון: תעזבנו יום יעזבך יומיים – 16 שנים מלאו למותו של המשורר והמוסיקאי מאיר אריאל, ובחרתי לעסוק בשורה מן הפזמון של שירו האהוב עליי ביותר, "נשל הנחש". נוסח הפזמון הוא: "ואבא תמיד אומר / תעזבנו יום יעזבֶךָּ יומיים / העגלה נוסעת, אין עצור / קפצת ממנה היום / חלפו שנתיים / והנה נשארת מאחור" (ובהמשך השיר ה"שנתיים" מתקצרות לחודשיים, שבועיים, יומיים, שתי דקות ושניותיים).

לא אכנס כאן לניתוח השיר, אלא למקור הביטוי. המקור הוא בתלמוד הירושלמי, והביטוי המקורי הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ". אם אדם עוזב משהו, ומתרחק ממנו, אל לו לצפות שהדבר אותו עזב יישאר במקומו. גם אותו דבר, או אדם, יתרחק. אם חשבת שאתה מתרחק יום ולאחר מכן כשתחליט – תחזור, קח בחשבון שגם הדבר מתרחק, ובתוך יום של התרחקות, המרחק יוכפל והחזרה תהיה ארוכה וקשה כפליים.

* * *

אהוד: איראן של 2015 אינה גרמניה של 1938. הצבא האיראני מפגר. חיל האוויר מיושן. אין להם חריצות גרמנית. העוצמה הגרעינית שלהם מבוססת בחלקה על ידע חיצוני והיא מימוש  חלום של ההנהגה – שגם מדינה מפגרת כמוהם תוכל להיות בעלת שליטה על כוחות שטניים איסלמו-נאציים – שמשנים סדרי עולם מבלי שהמדינה תשתנה קודם כל בעצמה.

כאשר להמונים מוכי האינפלציה והמחסור של איראן – יתברר ש"הסרת הסנקציות" אינה מביאה לשינוי רציני ומהיר במצבם, עלולות לפרוץ שם מהומות-אימים שתפוררנה את המדינה רבת המיעוטים הזו ותסלקנה את השכבה המושחתת השלטת בה.

גורלן של עיראק וסוריה רובץ לפתחה של איראן – עכשיו יותר מתמיד. הם לא  יכולים תמיד להאשים בפני אזרחיהם רק את ארה"ב וישראל במצב המחורבן של איראן.

זיכרו את דבריי אלה.

* * *

קול קורא!

אתר דףדף קורא ליוצרי ספרות ילדים ונוער להגיש ספרים

שיצאו לאור בשנת תשע"ה, כמועמדים לפרס דףדף

הפרס בסך 5000 ₪ מיועד לכותב או למאייר על מצויינות

בתחום הספרות העברית לילדים ולנוער בשנת תשע"ה בלבד

אם יזכו בפרס שני יוצרים, יקבל כל אחד מהם סכום זה,

בין שיצרו ספר משותף ובין שיצרו ספרים שונים

הפרס מיועד ליוצרים חיים

הספרים המועמדים יוגשו לוועדת השיפוט ב-3 עותקים בכתובת:

זברה הפקות, רחוב דובנוב 22 ד, ת"א 6436194

המועד האחרון לקבלת ספרים – 31 באוגוסט 2015

החלטת ועדת השיפוט תפורסם באתר

לאחר מכן יימסרו הספרים המועמדים לספריות נזקקות

* * *

תקוה וינשטוק

טיול שיִט על נהר הדואורו בפורטוגל

כמו אצל הציפורים – רק מתחיל הקיץ, מתעורר בי יצר הנדודים. אבל אצל הציפורים המסלול קבוע ואני מחפשת בעיקר מסלולים חדשים.

המסלולים האלה הולכים ומתמעטים ככל שחיי הולכים ומתארכים. כבר ביקרתי בימי חלדי באין ספור אתרים, בכל אירופה, באסיה, באפריקה, בשתי האמריקות, מאלבניה עד מאוריטניה, מגרוזיה עד ונקובר, מדרבן עד אלכסנדריה ועד מקסיקו ויפן. טיולים הם התחביב שלי, במיוחד טיולים לאתרים שטרם נסחפו לקידמה המודרנית ואפשר עדיין להרגיש בהם מעין גילוי עולם בזעיר אנפין. אולם הארצות האקזוטיות והאיים המופלאים שבהם לא ביקרתי כבר אבודים בשבילי. הם רחוקים מדי, גבוהים מדי, קשים מדי, אליהם כבר לא אגיע.

אז החלטתי, אם לא ארץ חדשה, לפחות דרך תיור חדשה המתאימה לגיל ולצאת – לשיט מנוחה. טיולים לא מעייפים. בנחת. והעיקר – הידד! פטור מאריזת מזוודות מדי יום או יומיים. זה הדבר השנוא עליי ביותר.

הפור נפל על שיט בנהר הדורואו בפורטוגל. זאת משום שלשיט הזה נלווה מדריך ישראלי מלוד עד לוד. טיולי השיט יוצאים ברובם מאחת מערי אירופה ויש להגיע אליה באופן עצמאי ולהמתין לאונייה. וכבר שמעתי מחברה שהאונייה שאליה נרשמה איחרה ביומיים. והיא נאלצה להמתין לה במלון – והיומיים קוצצו מהמסע שלה.

הטיול בפורטוגל כלל תשעה ימים. שניים ביבשה – בליסבון ובפורטו, ושבעה על נהר הדואורו, "הנהר המוזהב". כבר ביקרתי פעם בבירה ליסבון. בפורטוגל שלט אז הרודן סלאזר והעיר נראתה עגומה. שפע ארמונות, כנסיות מפוארות, אך הכול "מה שהיה". היסטוריה. סממני ההווה לא ניכרו. עתה השתרעה לפניי עיר מודרנית, תוססת למדיי. אמנם כלכלתה של פורטוגל – כשל ספרד, שכנתה לחצי האי האיברי – רחוקה מלהזהיר, והיא נעזרה בהלוואות גדולות מגוש האירו – אבל הרחובות,לפחות אלה המרכזיים בהם עברנו, נקיים, ללא פושטי יד וחסרי בית, החנויות הדורות וניכרת  בנייה די מואצת. ואגב, אין רואים מהגרים מאפריקה.

אחרי יומיים בליסבון הגענו באוטובוס חדיש וממוזג לפורטו, הנמל הגדול במדינה, שם המתינה לנו הספינה "דורואו ספיריט" – רוחו של דורואו – והתחלנו בחיי שיט.

ספינה לא גדולה, שתי קומות וסיפון עליון. 90 תאים סך הכול. הספינה הושקה שהושקה ב-2012, מבהיקה ומצוחצחת. התאים קטנים אך מאובזרים כהלכה. חלון על קיר שלם הנשקף על המים ועליו מסך כבד העולה ויורד, מיזוג אוויר. הכרטיס הפותח את דלת התא מוצמד לרוחב הדלת והניצוץ נדלק ללא בעיות. בחדר הרחצה מקלחת נפרדת כמו בארץ – במרבית המלונות באירופה ממוקם ה"טוש" מעל לאמבטיה, וכדי להתקלח צריך להרים את הרגליים אל על ולהיכנס לתוך האמבטייה הגבוהה בסכנת נפשות.

האוכל כלל שלוש ארוחות עם פינת שתייה פתוחה כל היום. בבוקר ארוחת מזנון עשירה למדי, לא בסגנון ישראלי. מעדני חלב פחות מאשר אצלנו, גבינה לבנה בכלל יוק, רק מעט ירקות, פירות חיים ומליחים, אבל אם כח הקיבול גדול אפשר לאכול בבוקר גם ארוחת צהרים שלמה – מרק, בשר, תוספות ונקניקים למיניהם. הבד"צ לא הגיע לספינה.

ארוחת הצהריים – בהגשה או בשירות עצמי – בשר ודגים וגם מנות צמחוניות. ארוחות הערב ניתנה תמיד בהגשה. הכול בשפע ובטעם, אם כי לא ארוחות גורמה מפתיעות. ראויים לציון המרקים המוקרמים והקינוחים המגוונים.

ארוחות הצהריים והערב טבעו ביין. ליד כל סועד הוצבה כוס מים. אפשר לקבל תוספת מים לפי בקשה, היין לעומת זאת זרם ללא בקשה. בין השולחנות סובב שר משקים, מוזג ללא הפוגה מבקבוקי יין לבן ויין אדום. הוא ודאי חשב שהשולחן שלנו ברברי. ישבנו שבע נשים וגבר אחד, בעלה של אחת הנשים – ממש "והחזיקו שבע נשים באיש אחד." שני בני הזוג, אגב, נולדו בפתח תקוה. הנשים ויתרו מראש על היין וגם הגבר לא התגלה כאלוף שתייה. במלאבס  לגמו יין רק בשבת.

אזור השיט שלנו, סביבת העיר פורטו, מגדל עצי זית ועצי הדר – תפוח הזהב מכונה בערבית "בורדיקאן", שיבוש של "פורטוגל". ברם הגפנים הם המושלים כאן בכיפה. פורטו הנה לב היין  של המדינה, ויין פורטו נודע בעולם כולו. הובלנו לכמה כרמים וליקבים. באחד היקבים הגדולים ציפתה לנו הפקה ממש  הוליבודית. את פנינו קידמה תזמורת בתלבושות מסורתיות, ואחרי שהוכנסנו למסתרי היקב, זכינו לארוחת מלכים, שש-שבע מנות ונהר של יין, גם שמפניה, ושולחן קינוחים שלא נגמרים. לשירותנו עמד גדוד מלצרים, והתזמורת נגנה ללא הפסקה. האירוח, למאות נוסעי "דורואו ספיריט" – היה באדיבותו של בעל המקום. לאורך כל הארוחה, שנמשכה שעות, נאם על היקב שלו ועל תעשיית היינות ונראה היה שהאירוע הגרנדיוזי הזה מגשים את חלום חייו.

הארוחות מחוץ לספינה עוררו תמיד עניין. בערב הראשון סעדנו במועדון פאדו. זמר וזמרת צעירים שרו את השירים הפורטוגלים המסורתיים, ועל כולם עלה זמר פאדו בא בימים. נזכרתי בביקורה של עמליה רודריגז, מלכת הפאדו, בארץ. זה היה בשנות השישים של המאה שעברה וריאיינתי אותה לעיתןן "מעריב". עמליה, כפי שאהבה להיקרא, ללא שם משפחה, היתה אישה נאה, רחבת גוף, קתולית אדוקה – כל פורטוגל היתה אז קתולית אדוקה. כיום ירד כאן מאוד כוחה של הדת. היא התרגשה מאוד מהביקור בארץ, ובגילוי לב הביעה את  תקוותה שהביקור במולדתם של ישו ומריה יסייע לה לזכות בפרי בטן.

וסעדנו גם במלון בו הופיעה להקת רקדניות פלמנקו. בתלבושות הצבעוניות המסורתיות רקעו הצעירות ברגליהן והפגינו את הריקוד המיוחד לספרד ולפורטוגל. והיתה ארוחה באלפנדורדה, מנזר שהתרוקן מנזירים והפך למלון ולמסעדה. הרבה אתרים כאלה נפתחו ברחבי פורטוגל – ובארצות אחרות באירופה – והם מהווים אטרקציה לתיירים. האתר מלא שכיות חמדה, קירותיו מקושטים באריחי הקרמיקה הכחולים-לבנים ("אזולז'וש") האופייניים לאמנות הפורטוגלית (ומזכירים את אריחי דלפט שבהולנד). כאן המתינו לנו מארחת בשמלת קרינולינה וגבר בתלבושת אביר.  המלצרים לבשו גלימות ארוכות בדומה לנזירים הפרנציסקאנים – אמנם שחורות, לא חומות – וראשם מכוסה בכבינה (קפישון משולש), מה שהוסיף נופך לסעודה. תלבושות עתיקות, בייחוד שכמיות שחורות, שכיחות במקומות ציבור בפורטוגל. באוניברסיטת קימברה בה ביקרנו שוטטו סטודנטיות עטויות בשכמיות הללו וכולם ביקשו להצטלם בחברתן.

יש אומרים כי כל אדם שלישי בפורטוגל הינו מזרע האנוסים. בטיולי הראשון בפורטוגל נתקלנו באישה צעירה שטענה שמוצאה מהאנוסים. זכור לה שאימה היתה מדליקה נרות בימי שישי והיא הדליקה אותם חדר בתוך חדר, בחדר האחרון בדירה. לא נזדמן לנו לפגוש אנוסים בטיול, גם לא יהודים. זו אחת ממגרעות הטיול המאורגן – היעדר קשר עם אנשי הארץ, פרט לצוות המלונות, הזבנים בחנויות ושאר נותני השירותים, וכשמדובר בשיט, ההיכרות עם המקומיים מצומצמת במיוחד.

אבל עברנו בליסבון ליד בית כנסת הפעיל בשבתות ובחגים, ובכפר קסטלו רודריגו ראינו סמל יהודי בדלת אחד הבתים. ביישוב הזה, על קו התפר בין ספרד לפורטוגל, התגוררו 300 יהודים שנמלטו מהאינקויזיציה בספרד. הם נטו לגור על גבול המולדת שנטשו, אם משום שמצאו בישובי הספר צורת חיים מוכרת ואם בתקווה שעוד יחזרו למולדתם.

בבקרים שבהם שלא יצאנו לסיורים, היה נעים להתפרקד בכיסאות הנוח על הסיפון או לשבת צמוד לירכתי הספינה וכמו על מסך טלוויזיה חלפו הנופים לאיטם מול עינינו. עמק נהר הדורואו הוא מחבלי הארץ המבודדים בפורטוגל ובאירופה בכלל. העמק הרצוף גבעות וצוקים מנע סלילת כבישים ובנייה מואצת לאורך גדות הנהר, ואפשר עדיין לראות פה קרקע בראשית. הספינה מחליקה בשקט בין חורשות הצובעות את המים בירוק, בתים לבנים מציצים בין העצים, וסירות קטנות – ודאי של יושבי הבתים – עוגנות על שפת הנהר. מי האנשים שבחרו לגור פה בבדידות – רומנטיקנים? אמנים? אנשים המעדיפים את חיק הטבע על חברת האדם? ניראות גם עיירות גדולות למדיי. הרבה גשרים מחברים בין שתי הגדות ועליהם מכוניות ואף אוטובוסים.

הנהר מלא סכרים. פעמים אחדות ביום היינו מגיעים לפלא הטכני הזה, המאפשר את השיט בנהר. גובה המים בנהר אינו אחיד. אל הנהר נופלים מפלי מים, יש בו שרטונות, וגובהו משתנה ממקום למקום. הסכרים מתאמים בין הספינה לגובה הנהר. במקומות הדרושים נכלאת הספינה בין שני לוחות ברזל ענקיים המוצבים בנהר ויוצרים מעין אגם סגור, בתוכו עולה הספינה או יורדת עד שהיא מתאזנת עם גובה המים. ישבתי בחרטום הספינה ושקעתי עד ששאריות המים נשפכו עליי והרטיבו אותי.

הישראלים בספינה מנו 35 נפש, כולם בגיל השלישי, לרוב בראשיתו. כמה בני משפחה שהצטרפו לטיול משותף, קבוצות של חברים ולא מעט בודדים, בייחוד אלמנות בודדות. הם הגיעו מירושלים עד חיפה ועד מזכרת בתיה. מהם חברות הסתדרות המורים, מהם היוצאים לטיולים כמה פעמים בשנה. החבורה היתה נעימה, דייקנית – ללא איחורים לטיולים – ובעלת רוח צוות. אנשים סייעו זה לזה בתרופות, בעצות טובות, ובעיקר בהליכה. היו בטיול עליות ומורדות ודרכים רצופות אבנים, והגימלאים הצעירים יותר תמכו בגמלאים הותיקים, והחלשים מצידם התאמצו שלא לפגר. גם אותו קשיש שדידה על מקל טיפס תמיד בכוחות עצמו על המדרגות הגבוהות של האוטובוס.

התנאים הנוחים והיעדר המתח היומיומי הרגיל, חשפו את הרגשות האנושיים שבנוסעים. השיט האיטי המחליק על המים – אין בנהר סערות ומחלות ים – נוסך שלוה פסטורלית, מנוחה ללב ולעצבים וניתוק מכל הבעיות והצרות בבית ובארץ. עיתון לא נראה בספינה ומהרדיו והטלביזיה התעלמתי.

בין הנוסעים, ובמיוחד בין הסועדים הקבועים של כל שולחן, התגבשו יחסי רעות וסיפורי חיים. לרוח הטובה תרם הרבה צוות הספינה. מהחדרניות שהחליפו יומיום מגבות ומצעים וחזרו לסדר את התא בערב, עד לפקידים ולמלצרים – כולם התייחסו לכל נוסע כאל בן יחיד. את החיוכים והפינוקים ריפדנו כמובן בכסף רב אף על פי כן היו נעימים...

עימנו הפליגה קבוצה של צרפתים וגרמנים, ביניהם גם יהודים. הם נראו צעירים מאיתנו והיו פעילים הרבה יותר, השתתפו בריקודים שנערכו מדי ערב, לקחו חלק במשחק חברתי וטבלו  בבריכה המיניאטורית שעל הסיפון או השתזפו לידה בבגדי ים, כולל השמנות. וכולם עלצו כמובן על היין החופשי... והיה גם זוג צעיר עם תינוקת בעגלה. איזה רעיון מקורי, חשבתי בליבי. כך אפשר ליהנות מכל הפעילות והבילויים בעוד התינוקת בטווח עין, אין כל צורך בשמרטפות. מסתבר שהאב הטרי, איש צעיר, היה הבעלים של הספינה.

אלא שבעולם הזה נלווה תמיד לטוב וליפה גם הפחות יפה. על האונייה היה הכול כמעט מושלם. לא כן מחוצה לה.

הטיסה מישראל החלה ברגל שמאל. אין טיסה ישירה מהארץ לפורטוגל. טסנו בחברת  "ברסלס איירליינס" בשתי טיסות, מנתב"ג לבריסל ומבריסל לליסבון. המטוס המריא מלוד בחמש ושלושים בבוקר במקום בחמש. כשהגענו לנמל התעופה של  ליסבון, התברר כי שש(!) מזוודות נעדרות, מה שגרם כמובן לתרעומת רבה ועיכוב ביציאה לעיר. (המזוודות הגיעו כעבור שלושה ימים).

מהספינה יצאנו מדי יום באוטובוסים לסיורים באזור. אך הם לא נערכו בבוקר, כמקובל, אלא בשתים-שתים-וחצי אחרי ארוחת הצהרים, אולי משום שהספינה אינה משייטת בלילה ואינה מצליחה להתקרב ליעד הטיולים אלא בצהריים. למנוחת צהריים לא זכינו איפה, לעומת זאת "זכינו" בחום ללא נשוא. אזור פורטו נודע בקור כלבים בחורף וחום אימים בקיץ. אקלים מעולה לגפנים אך לא לתיירים. והשנה, לרוע מזלנו, שטף כידוע גל חום כבד את אירופה. גם ארצות  קרירות בהרבה מפורטוגל סבלו ממנו.

ההוראות שקיבלנו לנסיעה כללו מעיל ליום ולבוש חם לערב והצטיידתי בבגדי מעבר, בחולצות ארוכות שרוול ואף לא חולצה קצרת שרוולים אחת. בערב הראשון הזדקקנו למעיל אך כל שאר הימים הוא היה בבחינת לעג לרש. בצהריים שרר כבשן אש. רק יצאתי לטיול כבר רציתי לחזור. ולחזור היינו חוזרים שעה קלה לפני ארוחת הערב. בקושי הספקנו להתרענן, ומנוחה הס מלהזכיר. אחרי הארוחה כבר צנחתי למיטה. נכון שהטיולים הללו לא נחשבו לחובה קדושה אולם תמיד נדמה לך שמי יודע מה תפסידי אם תישארי בספינה, ואת יוצאת לטיול מתוך אינסטינקט של עדר.

וגרוע מכןל היה היום האחרון לטיול. נאלצנו להמתין ארבע שעות בנמל התעופה של פורטו. נפרדנו מ'דורואו ספיריט" בתשע בבוקר, והגענו לישראל בשתים וחצי לפנות בוקר. יום אבוד. בהסגר. בעצם נמשך הטיול שמונה ימים בלבד.

היו חוויות והנאות ולצדן מחשבות אפיקורסית: האם כדאיים הטורח והמאמצים שכל הנאה כרוכה בהם? להיות תייר זו עבודה קשה. כל הטורח בשדות התעופה, המסדרונות שאין להם קץ, בדיקות הדרכונים, החיפושים על הגוף, העיסוק במזודות, וכשכבר הגעת לארץ היעודה –  לצאת לטיול בזמן, לצעוד מהר עם כולם בלי להזדנב מאחור, להיזהר מללכת לאיבוד, גם לא לאכול יותר מדי... היו הצצות יפות לכיכרות ערים, לארמונות, לקתדרלות – אבל דז'ה וו, כבר ראיתי עשרות כמותם. אולי לא היה עליי לצאת לטיול במקום שכבר ביקרתי, אמנם לא בספינה. מעטות הערים כמו פריז שאפשר לחזור אליהן שוב ושוב.

היו מישטר וסדר יום. מנוחה לא היתה. ואולי כבר מספיק. נגמור עם הנסיעות... מעניין מה נרגיש כשיגיע הקיץ הבא –האם עוד נמשיך כמו הציפורים.

את הסיור בפורטוגל הדריך גיורא ברק, לשעבר איש משרד החוץ. ברק התמחה בתולדות יהודי ספרד ופורטוגל וצאצאי האנוסים וכתב ספר על דונה גרציה – "גרציה מליסבון", 2012. הספר המיועד למבוגרים ולנוער, מספר על נערותה של דונה גרציה לבית שליט, שנולדה בליסבון כבת אנוסים ולימים היתה האשה העשירה ביותר בדורה, המאה ה-16. דונה גרציה המופיעה כרגיל  בספרי ההיסטוריה יחד עם אחיינה דון יוסף נשיא, היגרה לאיטליה, שם חזרה בגלוי ליהדות ונודעה כפטרונית של סופרים ואמנים. היא סייעה להופעת יצירות בשפות המוצא של האנוסים והיתה תומכת נלהבת בשיבת ישראל לארצו. עד היום קיימים בטבריה, בה גדל מחבר הספר, שרידי החומה שהקימה.

"גרציה מליסבון" יצא בשיתוף החברה הגיאוגרפית והאוניברסיטה העברית והוא עומד להיתרגם לאנגלית ולפורטוגלית.

* * *

מנחם רהט

עשור להתנתקות: איפה היה נתניהו?

בניגוד למאמצי שיכתוב ההיסטוריה, היה זה נתניהו, בנו של היסטוריון מומחה לגירוש ספרד, שהעניק רוח גבית לגירוש מגוש קטיף

ימי חודש אב שלתוכם אנו נכנסים השבוע, היו מאז ומעולם, לפחות בחלקם הראשון, ימים של פורענות. גירוש צרפת (1182), גירוש אנגליה (1290), גירוש ספרד (1492), וגירוש עזה (2005), כולם בוצעו בימי אב הקודרים אלה, שבהם גם חרבו שני בתי מקדשנו, גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.

אלא שבניגוד לכל הגירושים שבוצעו בניכר בידי זדים ארורים, בוצע הגירוש האחרון בידי יהודים מן המחנה הלאומי (כפי שגם בוצעו כל הנסיגות הקודמות [פרט לנסיגה מסיני ב-1957] בידי מנהיגים חלשים שהתיימרו לייצג את המחנה הלאומי).

בכנס שנערך השבוע לציון עשור לפשע המרושע, אמר יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, כי סכנת ההתנתקויות הבאות, תחת שלטון הליכוד, טרם חלפה: "הליכוד ביצע את ההתנתקות והוא יכול לעשות זאת שוב... תנועה שאין לה ערכים יהודיים זולת הדגל הביטחוני, עלולה להחליט על נסיגות נוספות מטעמים בטחוניים זמניים."

עוד נחזור לדברים הללו ולתגובות הציניות בליכוד, שמושמעות כל אימת שמעמתים את תועמלניו עם האמת המרה, בדבר היותה של תנועתם יצרנית הנסיגות הלאומית, ותמיד תחת נימוקי כזב של שלום וביטחון.

דמוחארטה במיטבה

השלום והביטחון הכוזבים ממשיכים להוביל את החלטותיו האוויליות של הליכוד גם היום. רק השבוע הודה נתניהו כי הוא מקפיא את הבנייה והפיתוח ביו"ש. זה החל בקדנציה הקודמת שלו, וזה נמשך ביתר עוז מאז הבחירות האחרונות במארס 2015.

התיישבות כמרכיב בטחוני הכרחי? – לא בבית ספרו של מחבר 'מקום תחת השמש'. הכרה בתרומתם האדירה של החלוצים ביו"ש לביטחון ישראל? – גם זאת לא בבית ספרו. המתנחלים, כך נראה, הופכים יותר ויותר למיטרד. נכון שערב הבחירות הם מהווים טרף קל לקבלני הקולות של הליכוד, והם, על תקן של אידיוטים שימושיים, מספקים לא מעט קולות לליכוד, אבל בכך תם תפקידם. רק השבוע נחתה עליהם התובנה, שלא רק הקפאה צפויה להם אלא גם שלא ימולאו הבטחות קודמות בדבר בניית 300 יח"ד בבית אל במקום שכונת האולפנה שנהרסה. על פי מיטב המוסר של השטייטל: "הבטחנו, אבל מעולם לא הבטחנו לקיים,"

וכמו לא די בכך, הנה הנחייה חדשה מפי מנהיג הליכוד: גורמי הביטחון יתייחסו במידה זהה של חומרה, הן כלפי מתפרעים ערבים והן כלפי מתפרעים יהודים, לרבות נוהל פתיחה באש. מעתה ייחשבו טובי בניה של הארץ הזו, מלח הארץ, שווי ערך לפורעים עלובים שכל תאוותם היא להטיל את המדינה כולה לים. יחס שיוויוני לקורבן ולתוקפו. הדמוחארטה במיטבה.

וזה עוד לא הכול. ביד אחת ממשיכים להרוס ברשעות רבה בנייה יהודית, ומצד שני מתעלמים מהבנייה הפראית הערבית.

מצד אחד מתעמרים ביהודים תמימי לב שנפשם כמהה לבקר בהר הבית, באמצעות משטרה אטומה ואלימה, ומצד שני מתירים לאיסלמיסטים שטופי משטמה לרדוף יהודים בהר הבית בחסות המשטרה, ואף מעניקים להם היתר רשמי מבית משפט ישראלי.

מצד אחד מציקים לטובי קציני צה"ל באמצעות חקירות מעליבות במצ"ח כאילו היו אחרוני העבריינים, ומצד שני משחררים לחופשי רוצחים רק בשל איזו שביתת רעב אווילית.

המדהים בכל הסיפור העצוב הזה הוא, שתועמלני הליכוד ברשתות החברתיות, מנסים לתעתע בחבריהם לרשתות אלה, ולהפנות אצבע מאשימה כלפי עולם ומלואו. רק לא הליכוד. כולם אשמים: הערבים, האמריקאים, השמאלנים, בתי המשפט, הבית היהודי ואחרים. רק לא הליכוד.

הנה למשל דוגמית לתגובה צינית של תועמלן ליכודי, לטענה כי הליכוד הוא אבי הנסיגות: "אם מנהיגיך המפד"ל," כתב בעזות מצח מחוצפת, "היו מתפטרים כששרון פיטר את ליברמן ובני אלון, לא היתה לו ממשלה ולא היה לנו גירוש. חכמי המפד"ל חיכו לרגע האחרון כשהיה כבר מאוחר."

שרי צל"ש

איזה חוסר יושר אינטלקטואלי! איזו דמגוגיה זולה! אילו היה לתועמלנים הללו מעט אינטגריטי, היה עליהם להודות ביושר, שהיחיד שיכול היה לעצור את הטירוף, לאחר החלטת שרון להעלות למולך את גוש קטיף ומתיישביו – היה בנימין נתניהו. אילו היה נתניהו מתפטר ב-2004, היתה מתחוללת מפולת דומינו, שגוררת אחריה שרי ליכוד נוספים ובולמת את גחמותיו ההרסניות של שרון.

אלה לא הערכות. אלה עובדות. באחת ההצבעות המכריעות בנושא ההתנתקות, בשלהי 2004 או תחילת 2005, הבינו חלק משרי הליכוד כי הגיעו מים עד נפש וכי הליכוד הפך בהנהגת שרון לקבלן הביצוע של השמאל הקיצוני. שלושה מהם – צחי הנגבי, לימור לבנת וסילבן שלום, אשר כינו עצמם צל"ש בשל ראשי התיבות של שמותיהם – החליטו אז להסיר מעליהם את העריצות השרונית ולהצביע נגד. אבל הם נזקקו למנהיג. הצל"ש'ניקים נפגשו עם נתניהו בחדר סגור בבניין הכנסת, ויחד החליטו ארבעתם להצביע נגד רעיון העיוועים המטורף של שרון, גם במחיר הפלת שרון וממשלתו.

השלושה ראו בנתניהו את מנהיגם והחליטו על הליכה משותפת. אבל עדיין היו מסופקים שמא יזגזג מנהיגם ברגע האחרון. "אתה מבטיח ללכת עד הסוף?" – תהו השלושה בפני נתניהו, וזה השיב בחיוב ולחץ ידיים עם סילבן שלום. "אתה לא עובד עליי? זה סופי מבחינתך?" שאל בספקנות-מה סילבן שלום. נתניהו הבטיח. ברקע כבר ראו את נפילת שרון והצלת ההתיישבות בגוש קטיף.

כשהחלה ההצבעה, התעכבו עדיין הארבעה מחוץ למליאה, בחדר הסגור. לכבודם נערך סיבוב הצבעה שני, מיוחד, לכל נעדרי הסיבוב הראשון להצביע. נתניהו הצביע הפעם – ולתדהמת שרי צל"ש, הוא הצביע בעד ההתנתקות. כל התוכנית קרסה באותה שנייה. בעקבות נתניהו הצטרפו גם השלושה לתמיכה בתוכנית המטורפת של שרון. אילו היה נתניהו נחוש וחד משמעי לסכל את ההתנתקות, היה ביכולתו להפעיל את אפקט הדומינו ולהציל לא רק את גוש קטיף ו-8,000 היהודים שישבו שם, אלא גם את הכבוד האבוד של הליכוד.

אבל התועמלנים מן הליכוד, לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. הם יאשימו באחריות לפשע הלא יכופר, שנעשה כנגד האנושות והיהדות וארץ ישראל, את כל העולם ואשתו, רק לא את ראש הממשלה שנבחר בפתק 'מחל', ולא את 14 השרים הנירפים, וכמובן לא את בנימין נתניהו. (השר היחיד שהצביע נגד לאורך כל הדרך היה עוזי לנדאו, והוא שילם את מחיר הצבעתו ועוז רוחו, בפיטוריו ע"י שרון בשלהי 2004).

הפעם מצאו מלחכי הפינכה את האשמים – שרי המפד"ל, אף שלהתפטרותם, באמת לא היתה שום משמעות בשטח. נכון אמנם ששני שרי המפד"ל לא הזדרזו לפרוש, אבל בסופו של דבר הם פרשו ב-2004. השר אפי איתם פרש כבר ביוני 2004, ארבעה עשר חודש לפני ההתנתקות, והשר השני זבולון אורלב פרש בנובמבר 2004, שלושה חודשים ארוכים לפני שהכנסת קיבלה את ההחלטה המכרעת בפברואר 2005 על יישום ההתנתקות, שיצאה לדרך באוגוסט 2005.

עכשיו מבקשים תועמלני הליכוד, לפחות ברשתות החברתיות, להמציא ילקוט כזבים חדש, ולטעון שהמפד"ל אשמה בביצוע ההתנתקות. ואגב כך הם מנסים להשכיח לא רק את חלקו המכריע של הליכוד בפשע החמור ביטחונית ולאומית, אלא גם את העובדה, שמנהיגם בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון בן ציון נתניהו, מומחה לחקר גירוש ספרד ופורטוגל, הרים ידו בכל ששת ההצבעות שקדמו לאוגוסט 2005 – לטובת הגירוש. בעוז מצח הוא הצהיר בכנסת, באוזני ח"כ אורי אריאל, אל מול מצלמות הטלוויזיה, שתיעדו את המעמד: "שלא תהיה לך טעות. גם במישאל העם אצביע בעד ההתנתקות."

רק ערב ההתנתקות, באוגוסט 2005, הוא פרש, אבל אז זה היה בבחינת כוסות רוח למת.

מסקנה: אסור להתעלם מהחשש, שתנועה שביצעה בהתלהבות מהלך נורא שכזה, וגם אחראית לנסיגות ולגירושים קודמים, לא תהסס לצפצף שוב על נאמניה, אוהבי הארץ באמת ובתמים, ותתנתק שוב בשם אליל הביטחון. אבל היא לא צריכה לדאוג: תמיד יימצאו רוקדי המה-יפית שלה, שלא יתנו לעובדות לבלבל אותם, ושוב יסבירו ברוב כזב, שרק השותפים אשמים.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מיהי הכלה בעלת הקרניים?

על ספר שיריה של ענת זגורסקי שפרינגמן

"כלה קרננית", 2014

ספר שיריה החדש של ענת זגורסקי שפרינגמן הוא ספר מרשים, עז ביטוי ואמיץ. אמיץ במסריו ובמידת החשיפה העצמית, כמו גם בדרכי בנייתם של השירים וזיקתם לרקע תרבותי עשיר התובע לא מעט מן הקורא. רוב השירים קצרים, עתים קצרצרים, אך הם מרוכזים ועשירים במבעם, עיתים מדהימים, וסופם לרוב מכה בך בעוצמה.

אולי משום כך שמה המשוררת מעין חרב מתהפכת בכניסה, להזהיר את הקורא, ובנתה אותה בצורת עטיפה שחורה ועליה דמות נשית הממחישה את כותרת הספר. הרי זו כעין מסיכת קרנבל צבעונית אך מאיימת, בצבעי לבן (כלה) ואדום (כדם, אהבה סוערת? מיניות?) – ואשר מראשה עולות קרניים חדות וארוכות.

ובכל זאת, גם אם לא נמצא בשירים כלה קרננית כדיוקה –  מצמיחת קרניים ובוגדנית – נמצא דמות נשית שעיתים אהבתה העזה מסכנת את הגבר, ובעיקר נמצא דמויות מסיכה נשיות עזות רגש וסתירות פנימיות ומבע, כשם שנפגוש דמויות נשיות המוצגות באירוניה ביקורתית על זיוף מהותן. אך הדוברת בשירים המרכזיים תבוא לגילוי בסבך יחסיה עם העולם, עם הגבר, עם הנשיות לגילוייה, ואף עם האימהוּת שהכזיבה.

בנוסף יוארו גם עומק רגשותיה הסותרים ביחס להוריה (שהספר מוקדש לזיכרם) וזאת על רקע זיכרון של השואה, שהם פליטיה. יותר מזה, אין תימה שהבאנו את דימוי החרב המתהפכת לתיאור העטיפה, כיוון שהשירים מתארגנים ברצף הספר – אם במוצהר ואם במובלע – בתבנית גן העדן, הנחש והפיתוי המיני, הזיווג והזוגיות ואף הגירוש והעקירה. ואילו עץ הדעת מתקיים בעצם הבדיקה, האכזרית לעיתים ונוקבת, של סבך הנפש  וסתירותיה בתוך הקיום האנושי בכלל ובתקופתנו בפרט, וכל זאת, כאמור, מכוחו של עולם תרבותי עשיר של דימויים ואלוזיות.

מעניינת במיוחד היא בחינת הקיום האישי והאנושי בכלל לאורן של תבניות מיתולוגיות, הנטולות בעיקרן מהמיתוס היווני אך חלקן הן מן המקרא או מעולם האגדה האירופית, וזאת מתוך הנחת נצחיותן המאפשרת לבחון ולהאיר בכוחן את הקיום האנושי שבהווה.

ובכל זאת, לעתים נמצא בתוך כל הרצינות הזאת גם פינות של הומור ושל סאטירה מחודדת, בייחוד על גילויי נשיות ובזיקה לגבר אך גם על תופעות חברתיות ועולמיות כלליות, כשם שנמצא תיאורים מרומזים ויפים ביותר של עונג המגע המיני המתואר בעדינות. ומה מפתיע: הספר נפתח דווקא בשיר המציג שלמות (לכאורה). הרי זה שיר קצרצר במיוחד אך נהדר, הקרוי "אהבה", ויש בו כדי להוליך שולל את הקורא. לכאורה, אך אהבה שלמה ומוגנת מובעת בו בדימוי הביצה. וזה השיר:

"ובאמצע אנו חבוקים, / חלמון בתוך חלבון / בלי לדעת מה קדם למה, / ואין אלא קרום חדיר למחצה."

הדימוי המפתיע והסתירה הפנימית שבין השלמות והמוגנות וההתמזגות המוחלטת לבין הסכנה המאיימת בגלל הקרום הדק,קווים אלה מאפיינים שירים נוספים של זגורסקי-שפרינגמן ומקנים להם את כוחם. למעשה, זה מה שנרמז בעטיפה: יופי אך סיכון, אהבה אך גם איום, שלימות אך גם פגימה, מסיכה וגם מהות.

כבר השיר הקצרצר הבא, "גורל" מצדיק את כותרת חלקו הראשון של הספר, "הפיתוי מכיש" (13-36). לא הנחש הוא המכיש. אהבתה לגבר היא המשולה לברק הנמשך לצמרות העצים (ויבעיר אותם-אותו?) או לטורף האורב לדם (האהוב?) – או אפילו לקול השר את גורלו (האכזר?) – כלומר – יש סיכון באהבתה, בעוצמתה, לגבר אך גם  לעצמה. ובכל זאת הפיתוי גובר ומתפרצת הקריאה: "אוהבת אותך!"

לעומת זאת, ב"שישה שירי חווה" מוצג השחרור מן השעבוד לגבר בכוחו של עיצוב מחודש, מודרני ומדהים של סיפור גן העדן, כיוון שנעשה ע"י אלמוני שניסר את סורגי בית החזה של הגבר שבו גרה וב"טעות" קרא לה חווה ונעלם. בין כה וכה, אהבה או שחרור מכפיפות לגבר כרוכים בכאב ללא רחמים. אין תימה שאירוניה מרה, כביכול משועשעת, מלווה את המבע לשחרור מגן העדן המודרני. "אדם" כלל לא היה מאהב גדול והרוב ממילא היה טעון תיקון. ובכל זאת, זכר הפיתוי מכיש כי גם אחרי הגירוש, כלומר אחרי הפירוד, כי לא היתה חוויה  טובה יותר, "דבר אינו חדש".

כך מתברר הקו השליט בשירים: בחינה נוקבת ופקוחת עיניים של הקיום על ידי הטלת הגבוה והמיתי אל הנמוך והיום-יומי, והפעלת אירוניה כאובה וקישורים מפתיעים לשם שבירת כל אידיאליזציה אפשרית. כי איך אפשר, כפי שנאמר בשיר הבא, שמי שלא זכתה לכל מה שנחשב הכרחי בהתפתחותה של ילדה לאישה (כנראה רמז לילדותה כבת להורים ניצולי שואה) – שיר ערש, גמילה מחיתולים ואפילו...שלב אדיפלי – תוכל "להנהיג מרד נגד איסורים," לדגול ביוניסקס, להוביל קו אופנה או לגרום למהפכה בחוקי הילודה. גם בגידתו של גבר בה בגן העדן שלה מתוארת כאילו המיר אותה "בפרי לא מהונדס" (כביכול חוה הונדסה מהצלע..) וכיוון שהיה החמצן שלה – עתה האויר אוזל. בקיצור – שירים כאובים.

במדור הבא, "גלגוליי המיתולוגיים"(23-36), השירים כבר בוחנים את קיומה לאור התבניות של המיתולוגיה היוונית וכאמור – גם כמה אגדות-עם אירופיות, כשהתבנית הקדומה מוטבעת במצב המודרני ומעניקה משמעות וגם יופי שירי. כאן מתברר שאכן הכלה אינה קרננית אלא זו מסיכת קרנבל קיומית של זו הנכאבת לרוב על ידי מרכיבי עולמה.

השיר המצויין, "אורפיאוס באיכילוב", מדמה את חיפושיה, כנראה אחרי אימה החולה, ב"פרוזדורי האופל" של איכילוב, לירידתו של אורפיאוס לשאול (ואגב, כל קורא תל אביבי יאמר בליבו: כמה היא צודקת...) ואילו הווילון המפריד את מיטתה נעשה פרגוד ומה שמאחוריו מכונה "מאחורי הפרגוד" המיסטי, גם באירוניה וגם כרמז למעמד שבין חיים למוות. גם חולשת ההישרדות ותחושת ההחמצה, כביכול יכלה לחולל דברים אדירים בצורה מוגזמת בחוץ באותו זמן, מובילים לניגודם, לגעגועים להווה, והמסע הכאוב הזה בין תפאורות ותבניות מפתיע ומרגש.

בדרך כלל גם תבוא פואנטה חריפה מבחינה פסיכולוגית בסיום, וסך הכול מוליך למימד פילוסופי. למשל, פנלופה המודרנית כבר מופיעה "כרותת שדיים ואשליות" ואילו שבועת החיילים ההולכים למות ונשבעים נאמנות לקיסר הרומי נזרקת באירוניה חריפה אל כל אלה שהלכו למות באינקוויזיציה, בפוגרומים או וגם במחלות ובאסונות. הם כבר לא רק שאינם מברכים, אלא שהם מוותרים מראש על "גלגול נשמות", על אפשרות של חיי סבל נוספים.

ואריאדנה והחוט שלה? בגלגולה המודרני היא זו ש"חוט השאלה" החיונית נקשר לאצבעה אך תשובה לה אין, ואילו כנפיו של איקרוס נעשות עתה קווי טלפון  טכנולוגיים שחשש הקרינה מאיים גם עליהם, כרמז לכנפיים שנמסו בשמש. 

השיר "בגדי המלך החדשים", לעומת זאת, לא רק נבנה מחומרי האגדה של אנדרסן במיטמורפוזה המודרנית שלהם, אלא גם נקשר באגדת סינדרלה וברמיזה לשירה של דליה רביקוביץ עליה. כאן היא מוצגת כך, שלמרות שהמלך בבגדיו החדשים בחר בה בשרביטו, תפרו לה בגד מאש ונעלי הזכוכית שלה התנפצו והבחירה כשלה, כמובן. אין סיכוי לסיום אידילי.

אכן, שירי הספר הזה תובעים מן הקורא עירנות תרבותית כל הזמן, אך קורא כזה גם יווכח ש"חווה" שלנו נתונה באזיקי הנשיות, הילדות, החולשה, ההיזקקות לאהוב והמציאות, וזאת למרות מודעותה, עצמאותה ואהבת הגבר שזכתה בה.

ואמנם, המדור הבא, "בלילות על מירבצי" (39-55), נפתח בסידרה של שירים אירוניים חריפים, המציגים דיוקנאות נשיים המזדייפים במצבי קיום חברתיים, זוגיים ואימהיים. "אישה אקטואלית" למשל, מוארת בתוכניתה להפוך לסלב, תוך שילוב הופעות בטלוויזיה, הרזייה, גירושין או אורגזמה בשידור חי. "אישה אידאלית", לעומת זאת, היא זו המאופקת, "המספקת רק אותו" בעוד הוא רואה בה רק "פסיק או עוד פיסקה." ומהי "אישה מודולרית"? הרי זו המתפרקת, נשברת ומתחברת שוב על פי רצונו, ודווקא משום אהבתו אליה. אין  לפי השירים הללו גרוע מזיוף קיומי.

אבל בכל זאת, לאחר סידרת שירים מרשימה על זוגיות מורכבת, שאהבה בבסיסה אך מחירה כבד, בעיקר באובדן הזהות האישית, או על גילוייה עם הזדקנות הגוף, באה סידרה קצרה ומבריקה של שירים שעניינה במגעים מיניים רווי עונג ומסחררים. או אז, האשה נעשית "אספנית" של חוויות מיניות, ואילו הגבר לובש צורות שונות של גיבורים "מיתיים" מודרניים: פעלולן, סופרמן, באטמן, שמאן או אפילו תמנון ש"שפתיך כסירפדים הצורבים / בבשרי שדות תענוג נרחבים."

שונה מאד הוא הפרק השלישי , ששמו "מרק גנטי" (79-100), זורק את הגנטיקה, כלומר את יחסי ההורות, לתחום המאכל, ומקנה לגנטיקה צביון של הכרח קיומי מר וגם יחס של טינה ואולי של רגשות מעורבים (כמו מרק) כאשר בריקעו עומד זיכרון השואה, שהמשוררת והוריה הם ניצוליה. השירים נכתבו כנראה כבר לאחר קריסתה של האם, אולי לדמנציה, והניתוק ממנה מתפרש לבת כדחייה, ומכאיב עד כדי הרהור מצמרר של חרטה על שהאם הצילה אותה בשואה. לעומת זאת, מוצגת קירבתה לדודתה כגדולה מזו שחשה לאימה ונרמז ההסבר שעל רקע השואה, שהיתה "בית קברות להורות", הרסה את יכולתם הריגשית של הניצולים.

יחסיה עם האב הנערץ, שהיה כנראה רופא מיילד, מורכבים באופן אחר, הקשור דווקא לחייה שלה. למשל, הצגתו תחת כותרת השיר כ"רב-אמן מפולניה", מעוררת צפיות שיהיה האב אמן יוצר (לא כל שכן שהשיר מוקדש לפאול צלאן). אך אז בא תיאור המוליך תחילה להדהוד מיני הנשמע לקורא מוזר למדי :"שעות עמל אבי בין ירכי נשים רבות." רק בשורה הבאה קולט הקורא, הפעם מדימויים של קסם וטוהר דווקא, שהאב היה רופא מיילד, כי "במטה קסם שלף מלאכים טריים."אבל אז נוחתת המכה האמיתית: "גם מתוכי שלף," כנראה לא מלאך טרי...וסיום השיר אף כבד מזה. הדוברת גם מציגה את עצמה כממלאת מקומן של אחותו ואשתו הראשונה של האב שנורו ותינוקותיהן בזרועותיהן. אבל אז מגיע המשפט המצמרר באירוניה המרה שבו והולם בקורא:

"אני בתו של אבי / בלי תינוק בזרועותיי / עוד לא ירו בי."

כאב אובדנו של בנה שלה שלא זכה להיוולד, מתפרץ גם בשיר אחר שכולו מוקדש "לילדי", בתיאור סרקסטי של האפשרויות שבהן יכלה לאבדו, ודווקא אז נשמעת הקריאה החדה:"סלח לי שלא ילדתיך!" לא רק חשיפה נטולת רחמים כאן, אלא גם מבע רב עוצמה.

הספר מסתיים במדור החמישי, "עקורי גן העדן" (101-124), והוא בא לאחר המדור הרומז באוקסימורון שבשמו, "נצח ארעי" (79-98), לגירוש מן הגן, לסילוק מחיי הנצח, לסופיות החיים, ולאשליית הנצחיות והשלווה הקיומית, התמימות והביטחון.

מדור הגירוש כולל שירים שאמנם נושאיהם כבר הועלו בעיקרם, אבל המבע חדש ותמיד מפתיע, "כי אני נושאת עלי קוד סודי של רוח רפאים," ו"כי הכל משוקעים בנצח ארעי" ותמיד על חשבון מישהו.

במדור האחרון, כמובן מאליו, מתקיימת התמודדות עם מה שקורה לאחר העקירה מגן העדן, עם החיים הקטנים ועם כישלונם. אבל זה לא אומר כמובן שהכול נעשה ברצינות תהומית. לא ולא. האירוניה ואפילו ההומור הם המאפשרים לא פעם את העמידה פנים אל פנים ובמודעות מלאה, לעתים תוך התייחסות לשירתם של משוררים אחרים, מול הארעיות והאכזבה. אבל האם נרמז בשירים מהו גן העדן שממנו נעקרו יושביו? לאור הביוגרפיה, מצפה הקורא ודאי לעקירה מהילדות שבפולין, כשהגירוש הוא השואה. ואכן, יש לכך זכר כלשהו, בשיר "ארצתל-אביב"  שבו ניתן ביטוי לכאב שתי המולדות,  כשנאמר כי "הקו הקצר ביותר בין ורשה לירושלים עובר דרך לבי," ומהווה "פתיון זהב," – "משולש יציב" של כל הזמנים.

אבל הגירוש הוא ממקום אחר. כפי שכבר הבין הקורא הגירוש הוא מעולם האמון והשלמות, והעקירה היא התפכחות, אובדן התמימות ואשליית הביטחון באהבה, בהורות, בהבטחות החיים. עם זאת, ברקע וודאי עומד "הגירוש" שבשואה, וזיכרם של אותם "ניצולי אררט" (21), שניצלו מגורלם של אלה שהיו "ממויינים וממוספרים" במחנות המוות, ואילו אנחנו מעזים לשפוט אותם ולנקוט עמדה לגבי התנהגותם, כהוריה שלה.

אלא שהעקורים שבשירים הללו הם, על פי השיר "עקורים", כל אותם "עקורי לב," עקורי שורש ועין," כאשר תוך השימוש בכפל משמעותה של המילה מובלט תחילה הפן הפיסי אך לאחר מכן זה הפסיכולוגי. בפואנטה אף נשמעת האנחה-התרסה על כי מאז "עקורי עדן" גדלה הצלקת האנושית.

בעולמם של העקורים מתרחשת בגידתו של אגממנון המודרני בפנלופה המצפה לו, אך בגידתו מוצגת כבגידה במברשת השיניים הרכה שלה, ובנזיפה קומית למדי בבוגד בנוסח ויסלבה שימבורסקה, שהשיר מוקדש לה. הזדקנות הגוף הנשי, לעומת זאת, מוצגת בקריאות התגרות בגברים, שמתאווים לגוף הצעיר אך נקראים לנאמנות גם כשהעור נסדק ומתפורר וחוזר לאפר. גם אז "הישארו איתי!"

במילותיה שלה ניתן לומר כי כשם שהדייג בנמל תל אביב מצפה "לחוש חיים בקצה הקרס," אז יידע שהצליח בדיג, הרי בהיפוך המשמעות זו מהות הקיום האנושי: אנו נתונים בקרס, אבל כמהים לחוש חיים.

גם תופעות חברתיות ועולמיות נזכרות כאן, כגון הריגתם במלחמות זרות של עשרות צלמי עיתונות, או החלום הנכזב של המזרח התיכון החדש, עד שהכמיהה לשלום הופכת לקריאת יאוש, כאב ולעג למעשה אבסורדי: "הגיעה העת להנדס / את היונה עם חיידק טורף / להפיץ את מגיפת השלום!"

גם אובדן האמונה בסדר אלוהי כלשהו מובע בסרקזם: "קין והבל פחדו מאלוהים," אבל אחרי האינקוויזיציה, המשרפות, הירושימה, "מי מפחד מאלוהים?"

אך רק עתה נוחתת המכה האמיתית: "ומי בבתולות מאמין?" – כביכול אמונה באלוהים היא שוות ערך לאמונה בבתולין הנשי.

בהקשר זה יהיה מעניין לציין, כקוריוז אולי, כי שם המשפחה "זגורסקי" שאול כנראה מן העיר זגורסק שברוסיה. עיר זו, יחסית קרובה למוסקבה, משמשת כמרכז דתי נוצרי-אורתודוקסי רב אנפין ועוצמה על המסורות הענפות, ועל כן גם כיעד ראשון במעלה לעלייה לרגל (וגם לתיירים). אולי בלי לשער כלל  מקיימים שיריה  של ענת זגורסקי שפרינגמן קו מקביל: עושר מיתולוגי, תרבותי ולשוני שבכוחו הזניקה את שירתה לכלל יצירה מרשימה.

* * *

זמן נשים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אם אֶת כל הזמן שנשים מקדישות

לצביעת ציפורני כפות הרגליים שלהן

וכפות הידיים שלהן

הן היו מקדישות לזיונים

הו כמה טוב היה לחיות בעולם

* * *

יוסף רוט רותם

חודש אב

שם החודש "אב" עלה עם עם ישראל מגלות בבל. מקורו במילה האכדית "אבו" (=קנים) בבבלית: "אש". משום שהוא חל בתקופה החמה ביותר. בחודש זה נהגו לקצור את הקנים (בבית המקדש סימל את סוף תקופת קציר העצים – בבלי בבא בתרא, קכ"א ע"א) לצורך האש על המזבח.

הימים שבין י"ז בתמוז ותשעה באב מכונים "ימי בין המצרים". ביום שישי 17/7/15 – יחול ראש חודש אב התשע"ה. חודש שעל-פי ההיסטוריה שלנו (של עם ישראל) מסמל צער ויסורים בתולדות עם ישראל (חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני). אולם לפי תורת הקבלה ימים אלה של צער ויסורים עתידים להיהפך לימים של שמחה וששון שכן בימים אלה עתידה הגאולה לבוא לעולם. 

בתשעה באב התרחשו, על-פי המסורת, האסונות הבאים:

חטאו המרגלים ששלח משה.

חרבו שני בתי המקדש שהיו לנו: בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

על-פי המסורת ביום א' באב נפטר אהרון אחי משה.

בתקופה מאוחרת יותר – בחודש אב התרחש גירוש ספרד.

בחודש אב פרצה מלחמת העולם הראשונה.

אולם, חודש זה עתיד להביא גאולה לעולם כולו. לפי מסורת חז"ל, ביום זה עתיד להיוולד המשיח שיביא גאולה לא רק לעם ישראל כי אם לעולם כולו. מסיבה זו חודש אב מכונה גם בשם מנחם-אב.

במדרש קדמון (שאיני יודע את מקורו) מסופר: עלה אריה (נבוכדראצר מלך בבל) במזל אריה והחריב אריאל (=בית המקדש). כדי שיעלה אריאל (=הקב"ה) במזל אריה ויבנה אריאל.

השבת שלפני תשעה באב מכונה "שבת חזון" על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו.

השבת לאחר תשעה באב נקראת "שבת נחמו" על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו.

בט"ו באב, בתקופת המקרא והמשנה וימי הבית השני – היו בנות ירושלים יוצאות במחול בכרמים בבגדים שאולים, שלא לבייש מי שאין לה, והבחורים נהגו לבחור להם בחורות מן המחוללות. זהו "חג האהבה".

* * *

יהודה דרורי

1. רפיסות שילטונית ומשפטית מקוממת

אנחנו הם אלה שמחזיקים את החמאס בחיים. מאיתנו החמאס ברצועת עזה מקבל חשמל, מים, דלק ומזון, ואת רוב הסחורות שהוא מבקש, כאשר לא מעט אנשים במדינה תמהים ושואלים מדוע ועד מתי.

החמאס מצידו מצפצף עלינו, אפילו חלקי גופות של חיילינו הוא מסרב להחזיר, הוא תומך בדאע"ש – בלוחמים, בנשק ובציוד לחימה, זה השולח אלינו טילים מסיני, מרשה ל"אירגונים סוררים" (יעאני...) בעזה לשלוח נגדנו רקטות מדי פעם, ממשיך לחפור מנהרות במרץ ומנסה בפומבי כלי נשק חדשים מייצור עצמי.

האם אנחנו כל כך מטומטמים להרשות זאת מבלי שלפחות נסגור להם את "הברזים", נעצור להם את חייהם ונטיל מצור, (שהם בוכים עליו בכל העולם), שאכן יהיה מצור אמיתי – עד שהרצועה תפורז כהבטחת ראש ממשלתנו (שנכתבה כנראה על קרח...) לאחר סיומו של מבצע "צוק איתן"! 

הצרה העיקרית שלנו נעוצה בכך, שהמערכת הצבאית והפוליטית בישראל נשלטת ע"י רשות משפטית "הומניסטית" (דהיינו – ליברלית-שמאלנית) הדואגת יותר לאוייב מאשר לאזרחי ישראל. אנחנו גם שולחים עורכי-דין לדון עם האוייב וליצור הסכמים... אבל אוי לנו אם זה הכל – קביעתה המטומטמת והשיקרית של הפרקליטות – שלטרוריסטים הרוצחים שאנו תופסים מגיע מעמד של שבויי מלחמה, הינו לא רק שגוי ביסודו אלא גם נטול כל היגיון בינלאומי שקובע מפורשות שלטרוריסט אין כל זכויות, לרבות שאין לו זכות לחיות... (ומי שלא מאמין לכך, שיבדוק בגוגל, או לחליפין שישאל את משרד המשפטים של ארה"ב, על איזה בסיס סוכני ארה"ב בעולם חטפו וכלאו בגואנטנמו, הרגו ועינו שם עשרות רבות של טרוריסטים מוסלמים שתפסו... והעולם שתק).

כולנו רואים בחריקת שיניים את הטימטום בתנאי כליאת המחבלים הגרועים ביותר. הרוצחים המתועבים הללו מבלים בצוותא, סובאים סביב תרנגולות צלויות, וטלוויזיות, ולימודים אקדמאים. שלא לדבר על עלותם השנתית לאוצר המדינה (לפי כ-5000 טרוריסטים עצורים) – כ-180,000,000 שקל בשנה, ואולי אף יותר...

ולא רק זאת, הם מקבלים משכורת חודשית מהרשות הפלסטינית, שגם נותנת תמיכה למשפחותיהם, והם הופכים לסמל ולמודל חיקוי ביישוביהם, והכי חשוב, בעת ביצוע פשעיהם הם ידעו שנשתדל לא להרוג אותם. ואפילו את הרוגיהם, במקום לקבור בדד ובצנעה, אנחנו מחזירים בכבוד למשפחותיהם, למען יערכו הלוויות המוניות ואלימות, ומרשים שייפתחו אוהלי אזכרה שבהם מושמעת הסתה רצחנית נגדנו. האבסורד הזה חייב להיפסק!

רמת הטמטום והרפיסות השלטונית אצלנו שוברת שיאים – כל פעם שמשחררים מאות טרוריסטים רוצחים עבור איזה חייל פחדן שנרדם בשמירה או עבור איזה קצין בדימוס שסחר בסמים בשטח אוייב... ועכשיו בטח נשחרר טרוריסטים עבור אתיופי חולה-רוח שברח לעזה או "סוחר" בידואי שנתפס שם...

ועד כמה שאני גאה במדינה הזו, כך אני לפעמים מתבייש בהתנהגות הכת השלטת פה, ב"רפובליקת הבננות" ששמה מדינת ישראל, ובייחוד כאשר כל הקלפים בידיה והיא משליכה אותם  לריק.

2. לשבח עכשיו את אובמה

ברק אובמה ניסה לעשות מעשה טוב וגם לעזור לנו בנושא איראן. אף שהוא נכשל בגלל חוסר כישורים, ומאי הבנת האופי השקרי האירני – זו בעייה נפרדת. אבל, מנהיגינו שכחו דיפלומטיה מהי... כי אמנם אנחנו בהחלט צודקים, אבל, רצוי גם להיות חכמים... ראשית, עלינו לשבח וגם להודות לנשיא ארצות הברית על ניסיונו העקשני והבלתי נלאה להשיג את כניעת איראן בנושא הגרעיני, זה לא מונע מאיתנו, מצד שני – להסביר לעולם את השטניות האיראנית שלא רק שלא תממש את ההסכמים שחתמה עליהם – אלא גם לפנות לאובמה לחזק אותנו כנגד איראן כתומכת הטרור האזורי והעולמי.

 לינו לתמוך בו בנושא השארת סנקציות ואף הגברתן בגלל תמיכת איראן בטרור. ולהעביר לו באופן רצוף, ישיר לשולחנו, כל מידע מודיעיני שנשיג על ההונאות האיראניות בפיתוח הגרעין (שמחוץ להסכם עליו חתמו).

 בסיכום, להילחם באובמה בנושא הגרעין האיראני זה לא חכם וגם לא הגון, כי הרי הוא עשה את המקסימום שהיה יכול, כנשיא מוגבל וחסר ניסיון... אבל כשיגלה איך הם סידרו אותו – אז הוא יהיה 100% שלנו...

* * *

אלי מייזליש

אני שונא את היורדים

טובה גדולה עשה יצחק רבין ז"ל, שכינה את היורדים "נפולת של נמושות". לו הייתי ראש ממשלה לא הייתי מצליח למצוא להם כינוי משפיל יותר. חשבתי כי יום אחד אחרי, יתחבאו כל היורדים במרתפים נעולים עד היום הזה, וזה לא קרה – הם המשיבו לרדת ולחייך למצלמה: "הצלחתי..."

מה הצלחת? אחרי 8 שנים של עבודה מלוכלכת של ניקוי שטיחים קנית דירה? זו הצלחה? נראה אותך בארץ עובד בניקוי שטיחים בשדרות ח"ן [לא במפעל אלא בביתם של עשירים].  

עליבות הנפש הזו מגלמת שיטה בכיינית כפי שיורדת אחת אמרה למצלמה: "בארץ המחירים של שיחות הטלפון גבוהים מכאן." אני מנוי של חברת גולן ומדבר כל יום שעה או יותר ומשלם 50 או 60 שקלים לחודש. 2 שקלים ביום כולל שבת ומועדים, וזה אצלה 'ביוקר...' – אוי לנו לעם היהודי שמוליד בכיינים שכאלה.

מזה כשלושה שבועות משודרת הסדרה של ירון דקל "דה איזראליז", ואני מתאר לעצמי כמה גועל נפש נשאר אצל כל צופה.

חוץ מהאחים נקש – בעלי מכנסי הג'ינס 'ג'ורדאש' או חיים סבן, מעטים הם היורדים שהפכו למיליונרים. ויש לי חדשות ליורדים, גם בישראל הפכו שיפוצניקים או רצפים למיליארדרים ונא עיין ערך אדון תשובה מנתניה. ויש עוד. בהיי טק למשל.

הבהלה לדולר באמריקה מאז סיום מלחמת השחרור, הבריחה לשם כל זב ומצורע לנגב שמשות בתחנות דלק כדי לקנות קדילאק, וסינוורה את הטיפשים מבינינו שמצאו עצמם סוחבים פסנתרים לקומה ג' ללא מעלית אצל 'מוישעס', המוביל הלאומי של ניו-יורק.

אני גם רוצה לומר לרפי רשף בערוץ 10: אם אתה שוב תראיין עולה חדשה מניו יורק שבאה עם חיוך ציוני להתגייס לצה"ל, אל תקשקש לה 'למה באת..' או 'לא היה לך טוב יותר שם...?' –  ועוד שאלות קיטבג, אתה עלול למצוא פעם אחת שתענה לך: "אולי תשתוק כבר נודניק."

ואם לא אז אני אומר לך שאתה נודניק.  

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נכוּת

סיפור קצר מאת רותי יצחקי ריכטר

הלילה שוב חזר החלום.

בחלומי שוב עמדתי על אם הדרך הלבנה העולה לחניתה. בעיקול הדרך, תחת עץ אורן מאווש ברוח, צפיתי בעמק המרופד ערפילים ובגבעות עוטות יער. צמרות העצים זימרו ברוח, ועלוות אמיריהם זרחה בטל הבוקר. למטה נִמְרוּ בתים לבנים את הגבעות, וטרקטור חרש במרחק. קטלב שותת גזע אדום שלח פארותיו והתפלל מול הרקיע כאילו היתה בו נשמה, עדת ברושים צעירה חוללה ריקוד תודה ברוח הבוקר, והמראה היה צח וצלול, בלא טשטוש, בלא כתמים אפלים של חושך ובלא ערפילים.

כמו לפני זמן רב. כמו לפני התאונה.

התעוררתי. צללים מרגיזים רקדו על המיטות הלבנות ועל צינורות האינפוזיה, ואחות קיבקבה  בקצב מונוטוני בפרוזדור. בוקר חדש שטף את בית החולים.

אבי קורא ליום התאונה "היום הרע והנמהר," אבל אפילו עתה אני מתקשה לכנות בשם זה יום שטוף אור שאווירו הצלול מלטף את עדרי האורנים הגולשים בהר וזוהרים בשמש החמימה. בשעה קסומה של בוקר אביבי עליתי  עם תלמידיי בהר, ובעוד אנחנו בודקים ענף דוקרני ומסוקס של קידה שעירה, הכה בד העץ בעיני השמאלית בחוזקה. הראייה התערפלה, עיניי מלאו דמעות ודם, ומסך של ערפל חצץ ביני לבין העולם. כאב חד וקצר פילח את רקתי, והאור סינוור את עיניי ולא ראיתי דבר.                         

גדול כוחה של אשלייה מכוחו של היגיון. לא! חשבתי, לא ייתכן שנפגעתי בעיני השמאלית דווקא! עיני הימנית שלא נפגעה היא "עין עצלה", ותיפקודה לקוי עוד משחר ילדותי. לא. לא ייתכן שנפגעתי בעיני הבריאה. אולי התערפלה הראייה בגלל הדמעות? אולי אינני רואה בבהירות בגלל הדם המציף את העין? אולי חדר זיהום לעין? אני מסרבת להאמין שנפגעה דווקא עיני "הטובה", כי אם כך הוא, לא אוכל לעולם לקרוא, לכתוב ולנגן, והנופים שאהבתי יתגלו לי כשהם מטושטשים ועטופים במסך חלבי חסר בהירות.

שלום לכם  ספרים טובים, עיתונים של שבת, מנענעי הפסנתר...

לא. אינני  רוצה להאמין שהפציעה  קשה. אותו יום לא רציתי להביט בפניה של האמת.                         

הובאתי לבית החולים. רופאה מבוגרת ומסבירת פנים בדקה את עיני, וחברתה חשה למעבדה ובידה מבחנה המכילה מדגם מדמי. ניסיתי לשלוט ברוחי ולגלות קור רוח, אבל הדמעות הבוגדניות פרצו בכוח. הרופאה הסבירה לי שעליה לנתח מיד את העין הפגועה כדי לנסות להצילה, ומיהרתי לאשר בחתימתי את הסכמתי לניתוח. המאורעות התרחשו במהירות רבה. הרופאים הסבירו לי פנים ונהגו בי ברוך, והבנתי שהם דורשים את טובתי. מבעד להלם ולמבוכה חשתי בדאגתם והכרתי להם תודה.

ודאי אסע הביתה בעוד ימים אחדים, ניחמתי את עצמי כשעליתי על האלונקה שהובילה אותו לחדר הניתוח.

עשרה קבין של שקר עצמי ושל אשלייה ירדו לעולם, והאדם נטל את כולם כדי לרתום ולשעבד אותם למנגנוני ההגנה שלו. קיוויתי שהרופאים ימהרו לשלוח אותי הביתה אחרי הניתוח, אבל שהותי בבית החולים התארכה ונמשכה חמישה שבועות תמימים. חסד עשו עימי הרופאים כשגילו לי את הצפוי לי בהדרגה, כי כוחי אינו עומד לי כשבאות בשורות קשות רבות בבת אחת, אבל אני יכולה לעכל אותן כשהן באות בקילוחים דקים או בטיפות בודדות.

*

ילדיי, בעלי, אחי, תלמידיי וידידיי מרבים לבקר אותי. ניכרים ידידים בעת צרה, ואני לא ידעתי מה רבים חבריי. אני מנסה לצחוק, לחייך, להתבדח ולהעמיד פנים שהכול כשורה, אך הם מחייכים אלי באי אמון כדרך שמחייך אדם מבוגר לילד המנסה להוליכו שולל.

אני חוששת שתיפולנה חומות המגן שלי, כי את חולשתי – רק אני ידעתי.

עיני השמאלית חבושה עתה דרך קבע, ועיני הימנית, "העצלה", חייבת לעבוד ולשרת אותי, אלא שעין סוררת זו אינה ששה לשאת בעול, ודמעות עומדות בה כל היום. לפעמים היא מצליחה לפענח מילים הכתובות באותיות של קידוש לבנה, ואיבה יתירה היא רוחשת לאותיות צרות כגון ז', ו', או י'. בקלילות היא דולגת עליהן ומתעלמת מהן כאילו לא היו. "מכירות" אני קוראת בשלט המתנוסס על אחת הדלתות. מה, לעזאזל, מוכרים כאן, במחלקה? אני ממשיכה להתבונן בשלט, ולפתע קופצת כנגדי באמצע המילה האות ז', כלומר – "מזכירות".

אני מזהה בקלות את פניהם של האנשים הקרובים, אבל אני מתקשה בזיהוי אנשים אחרים, לכן אני מחכה שיקדימו לי מכריי שלום, ואזהה אותם לפי גוון קולם.

מחשבות קשות טורדות אותי מעלות השחר ועד שעת השינה. בשעת לילה מאוחרת, כששאר החולים ישנים, אני תוהה: האם אוכל לראות שוב כראוי? האם אשוב לקרוא? האוכל לעסוק בעבודה שאהבתי? המעבר הפתאומי מחיי פעילות ומעשה לחיי בטלה מהמם אותי. כל ימי אני אצה וממהרת, חופזת ורודפת אחרי הזמן החולף כחתול הרץ אחרי זנבו, והנה פתאום ניטלו כל חובותיי ממני! לכאורה, הריני ציפור דרור, אלא שציפור קטועת כנפיים אני. אינני יכולה לקרוא, ולראשונה בחיי אוחז בי השעמום.

כעבור ימים אחדים מנתחים אותי שנית. כשאני מתעוררת אחרי הניתוח אני קולטת את הקולות האופייניים להמולת המחלקה. ארוחת הערב מוגשת לחולים אגב שקשוק כלי אוכל, וחולים מפטפטים במסדרון. בעוד שעה תינתנה התרופות, והאחיות המתחילות את משמרת הלילה תסקורנה את חדרי החולים, ותחלפנה ביניהן הוראות אחרונות.

הוריי ובעלי יושבים לידי ומביטים בי בדאגה. גם עתה לא פוקדים אותי כאבים, ואני נזכרת בחוויות שלפני הניתוח. כשהמתנתי לתורי ליד חדר הניתוח אחז בגופי לפתע רעד עז. שכבתי על האלונקה הירוקה, הצרה, וידי המחוברות לצינורות האינפוזיה כבולות למוטות האלונקה. לפתע החלו ידי ורגלי לרעוד ולהזדעזע בחוזקה. ניסיתי לעצור ברעד ולשלוט בו כדי שלא יתגלו פחדי לעיני האחיות, אבל לא הצלחתי לרסן אותו. חשתי מושפלת וחסרת אונים. אני, 'החבר'המנית', המנסה להעמיד פני גיבורה ונחשבת לחזקה ברוחי, מתקשה להשתלט על פחדיי, והם שבים ומתגלים באופן גופני ומוחשי. שלא מרצוני פרצתי בבכי, ורק המסכה המרדימה, המשקיעה בעולם של עילפון רוגע, הפסיקה את הסיוט המבעית.

עתה חלף הכול, ושוב חזרתי אל המחלקה "שלנו". האלונקאי מחייך אליי כאל מכרה ותיקה, ובמסדרון עומדים הוריי, בעלי וילדיי, ואני מבינה פתאום שצערם אינו פחות מצערי, וצרתם  אינה פחותה מצרתי.

עתה, כשתמו הניתוחים, חוזרים ועולים בי הרהורים קשים, ושוב נוקבות השאלות: איך אוכל לתפקד? האם אוכל לסמוך על העין העצלה?

כשאני פוקחת את עיני העצלה, מצטיירים צללי הרהיטים על הקיר שבחדר כדמויות מעורפלות, וכתמי חושך ואפלה זרועים מול עיני. אני צופה מבעד לחלון אל הדשא הירוק ואל עצי התמר הנטועים בו, והנה גם הם מלאים בכתמים של אפלה. דיכאון אוחז בי למראה האופל בצהרי היום, ואני קרובה לייאוש.

לאט, כמתגנבת, תקפה אותי תשוקה נוראה. רציתי לשוב ולראות שוב תמונות בהירות, צלולות וחדות, להתבונן במראות בלא ערפל חלבי, בלא סנוורים ובלא כתמים כהים של חושך. אני מנסה להסיח את דעתי מהמחשבות, אבל התשוקה לשוב ולראות בבהירות חזקה ממני. אני יודעת שאין השד נורא כל כך, וכוח הראייה שנותר לי מספיק לצורכי היום-יום. אוכל לחצות את הכביש, לנקות את הבית ולערוך קניות. אינני עיוורת, חלילה, אבל אני רוצה לקרוא. זה הדבר החשוב עכשיו.

בלילה, כשאני מנסה להסיח את דעתי מהמחשבות ומההרהורים המציקים, אני עוצמת את עיניי, וזוכרת מראות ונופים שאהבתי, ודווקא בשעה שעיניי עצומות חולפים המראות לפני עיניי החבושות בצלילות ובבהירות כאילו נוקו בגשם. לעיתים אני הוזה: אולי היום יצליחו הרופאים להתאים לי משקפיים או עדשות מגע שיאפשרו לי לראות ראייה צלולה וחדה? אבל אני יודעת שחלומות שווא הם אלה, ואני חוששת להתמכר להם. גדולה תאוותי לשוב ולראות מראות ללא ערפל חלבי מכל התאוות שידעתי, ואין בכוחי להשביע את  הרעב הזה.

כדי לשכך את רוחי אני מקשיבה למוסיקה. הצלילים מקבלים עתה משמעות אחרת, וכשאני מאזינה להם בעיניים עצומות, הם הופכים לתמונות מוחשיות ובהירות. הידעתם שבפרק השלישי של הקונצרט לפסנתר ולתזמורת של צ'ייקובסקי אפשר לראות ולשמוע מים בכל צורותיהם? נהרות זורמים שם בעמק, מפלים סואנים נופלים בהר, וטיפות מטפטפות מהעצים לאחר הגשם, טופפות במרזבים ומקפצות על אדן החלון.

אתם, הקוראים, טוענים שאין זו האזנה "מדעית"? אולי יש ממש בדבריכם, אבל אני עדיין רואה את טיפות המים זוהרות בקצות העלים...

הידעתם שבקונצרט לנבל ולחליל של מוצרט דואה ציפור ענק מעל הים ומעל גבעות חול זהובות ששיחי לענה ורותם מתרפקים עליהן? שלווה פרושה על המראה כשטיח של שקט, ורק גלי הים הבאים לחוף בזה אחר זה משמיעים את נהמתם כליווי למנגינה שאינה נגמרת לעולם.

גם בחמישיית "דג השמך" מפכים גלים, וכל דגי ים סוף שנהניתי לראותם בעבר מבעד מסכת הצלילה שוחים עתה לצלילי המנגינה, ואני פוגשת אותם כאילו היו מכרים ותיקים.            

 לאט, בהדרגה, רוכשת עיני העצלה ניצחונות של ממש. במרפסת בית החולים אני מצליחה לזהות מכר שלא פגשתי בו שנים רבות, ובמעלית אני מפענחת את מספרי הקומות, וכך אני יכולה ללחוץ על הכפתור המתאים בלא לפנות לעזרתם של זרים. מדי יום, כשאני מטלפנת הביתה ומשוחחת עם ילדיי. אני ממששת כעיוורת את לחצני הטלפון. יום אחד הרגיז אותי המישוש האיטי, העיוור, ונעצתי עיני במספרים בחוזקה. לאט-לאט, כמו מבעד לזכוכית אטומה, הופיעו המספרים, ושוב לא הייתי צריכה לגשש ולנחש. 

למדתי בבית הספר ובתנועה שאובדן התקווה מעיד על תבוסתנות ועל חולשה. אבל האם תקווה החסרה יסוד עובדתי איננה משמשת מעוזם של החלשים? האם תקווה הנשענת על חוסר ודאות  הופכת לאשליה מסוכנת?

לא. לא אחשוב על כך. גם אם התקווה מזויפת, אל תקחו אותה ממני.

*

"במחלקת עיניים אסור לבכות," מבשרת לי אחת האחיות.

"הבכי עלול להגדיל את הלחץ בעיניים ולהאט את תהליך הריפוי," מסבירה לי חברתה באורך רוח.

טוב, אשתדל לא לבכות, אני מבטיחה לעצמי. אבל קל להחליט וקשה לקיים, ועל אף מאמצי הכנים להימנע מבכי, אני מזילה דמעות אחדות מדי בוקר, כשעיני נטועות בקיר, וגבי פונה אל המחלקה המתעוררת משנת הלילה.

בשעת ביקור הרופאים אני בוחנת היטב את פניהם. האם נגלה להם חטא דמעותיי האסורות? אבל הם מחייכים כרגיל, ואינם נוזפים בי. ואולי לא הרגישו?

 "לא יפה לבכות!" אמרו לנו מורינו בבית הספר.

 "דמעות אינן מועילות!" קובע בעלי בפסקנות.

 "הבכי מעיד על רחמים עצמיים, והוא פרי החולשה!" הסביר המדריך בתנועה. "החזקים נוצרים את דמעותיהם!"

אמרות שדופות אלה עולות במוחי כאשר מתערפלות עיניי ומטפטפות כברז חסר גומייה. לא, אל תצחקו לי. באמת אינני בוכה בגלל התאונה. הן הגרוע ביותר כבר מאחורי ואני מרבה לצחוק ולהתלוצץ. אבל האם אינכם סבורים שהפילודנדרון שהוציא עלה חדש או הפריחה החדשה של עץ הצאלון ראויים לדמעות אחדות?

אני נודרת שכשאבריא אבכה הרבה. אבכה שעות רבות. אבכה בשקידה, בהתמדה, במסירות ובנאמנות. כן. יהיה זה תענוג אמיתי.

*

סוף-סוף מגיע היום המאושר ואני נשלחת הביתה. אני נפרדת מהאחיות ומהרופאים ברגשות תודה עמוקים. בחמשת השבועות ששהיתי בבית החולים נהגו בי הכול בנימוס, באדיבות, בחמימות כנה ובסבר פנים יפות, וכך נוהגים כאן בכל אדם.

ביתי מלא פרחים, ממתקים, אורחים וקרובים העורכים לכבודי חגיגה של ממש. האם אני היא האישה אשר יצאה מבית זה אל ההר לפני חמישה שבועות? נדמה לי שחזרתי אדם שונה. עכשיו אני מבוגרת יותר, נרגנת וכואבת את נכותי.

בחודש הראשון לשהותי בבית אני זורעת סביבי מרירות וארס, מרבה לצעוק על הילדים בלא סיבה, ואפילו אימי, שסעדה אותי בבית החולים וניהלה את חיי הבית בהיעדרי, זוכה ממני לקיתון של רותחין.

אבל יום אחד, כשבתי הקטנה מיררה בבכי על שכעסתי עליה בלא סיבה, התמלאתי רגשות של חרטה ונוחם. לפתע הבנתי שהמרירות דומה לסם משכר. יש בה מעין סיפוק והטלת אשם באחרים, ולכן היא מפתה אותי להתמכר לה ולהיאחז בה. אבל היא דומה לחרב פיפיות הפוצעת לא רק את הסובבים אותי אלא גם את נפשי. משעה שהסקתי מסקנה זו אני בורחת מנחמתה של המרירות כאילו הייתה רעל מתוק שארסיותו רבה, ומשתדלת לשלוט ברוחי ולדמות לאישה שהייתי לפני התאונה.

 לאחר שבועות אחדים השגתי זכוכית מגדלת משובחת, ונוכחתי שאני מצליחה לקרוא בעזרתה בעיני העצלה אפילו את האותיות הקטנות שבעיתון. אכן, היתה זו הפתעה. חגיגה של ממש. עכשיו אין ספק שאוכל לשוב לקרוא ולעבוד.

 באחד משבועוני השבת קראתי בעזרת המגדלת ריאיון עם פצוע צה"ל שאמר: "נכות אינה מצב פיזי אלא מצב נפשי, ואני לא אהיה נכה לעולם!" מילים נפלאות הן... מחשבותיי הן הכתובות כאן שחור על גבי לבן.

 בינתיים מתמשך תהליך הריפוי של העין זמן רב, והתאמת העדשה לעיני החולה נדחית עד שתבריא הקרנית. אבל עכשיו אני חזקה, והדחייה המאכזבת איננה כואבת יתר על המידה.

*

 מדי שבת אני גוררת את ילדיי ואת בעלי לטיולים בנופים שאהבנו. אנחנו נוסעים לתל-דן, לכנרת, לנופי הגליל, לחורשות הכרמל ולמדבר, כי אני חשה צורך עז לחזור אל הנופים שחלמתי ואל המראות שחששתי שלא אוכל עוד לראותם בבהירות. המראות המוכרים נוסכים בי שלווה עמוקה, מבריאה כצרי, ולעיתים נראה לי שהם  חוזרים אליי מעולם החלומות שחלמתי בבית החולים.

בשבת האחרונה עלינו לחניתה. שם, באחד מפיתולי הדרך, בצלו של אורן זקן מרשרש ברוח, מבעד לענפיו המאדימים של קטלב פורח, צפיתי אל נוף הגבעות הירוק המשתפל אל החוף. במערב הבהיק הים כלוח זכוכית ענק, בדרום כיסו אורנים את גבעות הגיר המעוגלות, ורוח קלה אִוְושּה באמירים, ניסתה בלא הצלחה לכופף ברוש שקומתו זקופה כקומת זקן גאה, וליטפה ברוך את פניי ואת שערי.

רק בדרכנו הביתה זכרתי שהמראה היה בהיר וצלול, בלא כתמים של חושך, בלא מסך חלבי ובלא ערפל וסנוורים.

הבראתי?

* * *

דבורה קוזוינר

ירדנה וילד קורצ'ק האחרון

את הידיעה על מותה של ירדנה הדס, סופרת, משוררת,  מתרגמת, עורכת, ומעל הכל מחנכת שהעמידה דורות רבים של תלמידים ומורים, קיבלתי בצער רב.

נפגשנו לראשונה באחד ממפגשי סומליון בשנות השבעים הראשונות, הגעתי מראש פינה, כמעט לא הכרתי את המשתתפים. כנראה שבמקרה התיישבתי על ידה. התחלנו לדבר, שמה היה מוכר לי מתחום ספרות ילדים אבל לא הכרתי אותה אישית. היא שאלה אותי על ראש פינה ובסוף השיחה כבר היינו לידידות. אני זוכרת קוריוז מאותו מפגש: ירדנה הזכירה שהיא ופוצ'ו:  "למדנו יחד באותה כיתה בגימנסיה הרצליה" הוא תיקן אותה מיד: "היינו באותה כיתה. היא –  למדה."

כשהתחלתי ללַמד בסימינר בצפת, במסגרת שלוחת בר אילן שהיתה בתחילת התהוותה, נעזרתי מאוד בנסיונה הרב. בשנת 79' ערכה ירדנה אנתולוגיה של שירים וסיפורים לילדים ואני הרגשתי מוחמאת מאוד ששמו של שיר שלי "ידידי החלום" שמש כותר לספר (הוצאת עמיחי, 1979). היא עודדה  מאוד משוררים צעירים והביקורת שלה היתה עם ערך בונה.

 ירדנה ביקרה אותנו בביתנו בראש פינה עם דני בעלה וחברים  או עם חברה. ואנחנו ביקרנו אותם, גם כשעברו מגבעתיים לצופית.

פעם הגיעה עם חברתה גילה גפני, ציירת, זה היה בקיץ, אוגוסט, ישבנו, בבוקר, במרפסת –   ומשוכת הצבר הישנה, עוד מלפניי קום המדינה, שתחמה בין החצר שלנו והחצר של השכנים, שפעה פירות אדומים-כתומים לוהטים. ירדנה הציעה שכל אחד מאיתנו יכתוב-יצייר על הצבר. כל אחת מאיתנו כתבה משהו שונה בתכלית. היא כתבה מעין משל יותם, דו-שיח בין הזית והצבר , כל אחד משבח את עצמו ואת מעלותיו והמסקנה: לכל יצור חי-וצומח שהוא יצור חי – יש מעלות, גם חסרונות וצריך ללמוד לחיות ביחד – ממש הנושא המרכזי של משרד החינוך לבתי הספר לשנת הלימודים הנוכחית, תוכנית הקרויה "לקבל את האחר." אני כתבתי על חוויותיו של ילד בקטיף הסברס. ואז דיברנו על נקודת הראות של כל אחת מאיתנו. וגילה ציירה.  זה היה ממש תרגיל בכתיבה יצירתית שעזר לי בעבודה.

אחר הצהריים ערכנו סיור במושבה "למעלה" שלימים קבל את השם "אתר השחזור".

הלכנו לבקר לפגוש את אברום-לייב, לוליק, אריה אקשטיין. לוליק היה צייר, סופר, פילוסוף, בוהמיין ו"משיגענער" לא קטן. את הפילוסופיה שלו על החיים רכש בדרך הקשה והאכזרית של הפקולטה לעניני מציאות אומללה  ומצוקה ועליבות, איתה גדל.

לוליק, אחרי נדודים וטלטולים שאחרי המלחמה, עוד הספיק להיות מגוייס לפלמ"ח, להשתתף במלחמת העצמאות, הקים משפחה בקיבוץ עמיעד ואחרי שהמשפחה התפרקה הגיע לראש פינה: "אמרו לי שזה המקום שלי. זה התרגום המדוייק של שם המשפחה שלי, אק –שטיין – אבן הפינה."

הוא גר  בבית  אבן עתיק ברחוב העליון והתאקלם מיד בתוך קבוצה של ביטניקים תימהונים, כך הם נראו בעיני אנשי המושבה, שהגיעו בשנות ה-65-70 למקום הזה  בשיטת חבר מביא חבר, גרו בבתים שנעזבו או שננטשו ובקשו להקים מעין קומונה רוחנית עם חיים בחיק בטבע המקומי מחוץ למוכסמות חברתיות מקובלות. עשן ריחני רב עלה שם בלילות, למורת רוחם של המועצה המקומית והתושבים. אחרי כמה שנים הקבוצה המקורית התפרקה. לוליק נשאר. כמה מהם  התמסדו  ולקראת סוף ה-70 כבר הוחל בתוכניות לשימור האתר.

יליד פולין של תחילת  ה-30 היה בין היתר, חניך בבית היתומים של קורצאק. ירדנה, שהיתה חברה באגודת קורצאק, שמחה מאוד ואני הזהרתי אותה שלא תיבהל ולא תיעלב מהשפה שלו, שפת רחוב, שפת שוק, בוטה, שנונה, ועוקצנית ויחד עם זאת טובת לב ומלאת הומור. הוא תיעב כל ממסד שהוא. ראש המועצה, ראש הממשלה, שרים, מנכ"לים, ראשי מפעלים "הסתדרותיים", כל בעל משרה ממסדית היה בעיניו מלכתחילה, מושחת והוא כינה אותם בכינויים מתחום בריאות הנפש שהאמהות שלהם, נו... לכן ברור שכולם בני זונות.

את הממסד הדתי ממש שנא: "נציגים של אלוהים שלא קיים ואם פעם הוא היה קיים וסבא שלי האמין בו והתפלל אליו בכל הלב והאמונה, אז במלחמה גם הוא מת לגמרי."

שנים אחר כך כתב את ספרו "דודה אסתר". הוא כתב כמו שדיבר והוא דיבר כמו שחשב, בלי לייפות את המציאות ובלי להתייפיף במילים ובלשון לא כנות ולא אמיתיות אלא  שפת רחוב עשירה, מצחיקה ועסיסית בה, תיאר את ילדותו-נערותו בשכונה הענייה והעלובה של לודז'.

הספר זכה להצלחה וגם תורגם. אבל ספרו השני "רחוב דולנה" לא הצליח מבחינה  מסחרית, ואז צירף גם את הוצאת הספרים שלו, "כתר", למייצגת ממסד, שנואה ונצלנית: "לא רק שלא שילמו לי מה שהבטיחו הפרזיטים, קיבינימט, ומה שכתוב בחוזה, הם עוד מעיזים להגיד שאני עוד צריך לשלם להם! נו, מה את אומרת על זה..."

גם הממסד הספרותי לא נפטר ממנו בקלות: "במקום לכתוב מהקישקעס הם מתברברים במילים שאף אחד לא מדבר באמת..."

אני חיבבתי אותו, לעצור אותו באמצע הרחוב ולקשקש איתו שיחה קצרה: אברום לייב, ווס הרצעך? ולשמוע את הקיתונות שהוא שופך על כל העולם... כמו ילד קטן שכועס על אימא...

ירדנה ניסתה להעביר את השיחה אל קורצאק והוא התחיל לצעוק עליה: "אל תבלבלי לי את המוח. אל תזכירי לי מה היה שם. אני באתי משם. טרי מהמחנות."

כששאל אותה לעיסוקה, ירד כמובן עליה ועל משרד החינוך כולו. "אני יודע מה זה מורה ומחנך, ולא השמינטיליגנטים, הגורנישטים האלה," והיא שאלה, כאילו בתמימות: מה אתה יודע על מורה ומחנך?  ולוליק נפתח קצת וירדנה הצליחה לדלות ממנו קצת על חייו ועל המחנך הדגול, ואימת – עדות חיה – את כל מה שלימים נכתב בספרים ובהיסטוריה.

שתיהן, ירדנה וגילה, רכשו ציורים שלו. לי היו כבר בבית כמה ציורים שקניתי אצלו וכשרמזתי: נו, לוליק... הוא ירד גם עליי: "ככה זה עם היהודים,  כסף, כסף, כסף..."

ירדנה ממש לא הסכימה להנחה ואז התעקש והוריד מחיר שמלכתחילה לא היה מאוד יקר: "שלא תגידו שאני פושט את העור כמו הרבה מנווולים שאני מכיר."

ויחד עם כל זה,  הוא היה חייכן, והביקור כולו היה מהנה, משעשע ונינוח עם כל הגידופים  ו"הירידות" שלו.

שנים אחר כך, בכל שיחה טלפונית ירדנה, שאלה מה שלום "הילד" של קורצאק.

מפעם לפעם היה לוליק נוסע ליוון לאיזה כפר לצייר. הנשים הזקנות לבושות שחורים עם השביסים על הראשים יושבות בשוק למכור את התוצרת שלהן, חלב, גבינות ביצים או סידקית, בצבעי אפור-שחור, הזכירו לפעמים את אנשי העיירה היהודית הקטנה והגברים  עם הקסקטים הנצחיים והשפמים המפוארים בטברנות צויירו באהבה גדולה. ציורי הנוף היו צבעוניים וציורי הפרחים העליזים עוררו שמחה בלב. כשחזר נהג לספר כמה הכל שם עוד תמים ואמיתי. וגם זול.

כל אחד בענייניו, בעיסוקיו ובגילו. זמן רב מאוד לא נפגשתי עם לוליק, לא שמעתי עליו, גם לא התעניינתי במיוחד. כשעלינו לעיתים לאתר השחזור, הבית של לוליק  נראה עזוב ושקט. חשבתי שאולי הוא שוב נסע.

לפני כחודש, באירוע קהילתי, נודע לי שהוא חולה, ממש בסוף הדרך, ונמצא עם אשתו (לא ידעתי כלל שכבר לפני שנים הקים משפחה חדשה) בבית במורד המושבה, וידידים שדואגים לו באים יום יום לבית, גם מטעם שירותי הרווחה של הרשות המקומית. וואי! אמרתי לעצמי, צריך לגשת לבקר אותו לפני שייגמר.

יום אחרי מותה של ירדנה קיבלתי מחברה, בצרוף מקרים מוזר, מייל – יוטיוב – מצגת, בשם "הילד האחרון של קורצאק," ובו אחד, יצחק בלפר, כיום בן 89, גם הוא צייר, מספר את  ילדותו בפוליןשל לפני מלחמת העולם השנייה, בבית היתומים של קורצאק, על גדולת חינוכו ומסירותו של קורצאק, והזכיר שסטפה, עוזרתו הנאמנה של קורצאק, ראתה את כישרונו בציור נתנה לו עפרונות וצבעים ודפי ציור ועודדה אותו מאוד בכיוון זה. כשהתחילה המלחמה, והוא כבר נער בן חמש עשרה ואל המוסד הובאו עשרות יתומים קטנים שהורים נעלמו להם פתאום, והרעב והסבל גדלו, והוא – מבוגר מכדי לתפוס מקום של יתום קטן ומסכן, ברח מזרחה, עבר את כל הנדודים והתלאות שהפליטים היהודים "זכו" להם ברוסיה, ואחרי המלחמה חזר לפולין ומשם לארץ. היום הוא גר בחיפה, משפחה ענפה, ילדים ונכדים, תערוכות, ומכנה את עצמו הילד האחרון של קורצאק. זה הנצחון שלי על המלחמה. כדבריו.

בקיצור, סיפור עצוב ומרגש עם סוף טוב.

כשקראתי עבר בי הרהור שאולי גם לוליק התחיל את צעדיו הראשונים בציור במוסד של קורצאק, אבל בסוף אותו שבוע התפניתי לענות לחברתי, שלא נעשה מחקר מספיק, בנושא הילדים של בית היתומים שנשארו בחיים, בדרכים שונות ומפתיעות, בתוך הכאוס הנורא. הנה, כתבתי, בראש פינה גר עוד ילד כזה, בן  84,  אברום לייב, אריה – לוליק אקשטיין.

פתאום, תוך כדי הקלדת התשובה שלי לחברתי, ראיתי את הידיעה באתר ראש פינה: לוליק מת.

זה היה ביום שישי לפני כניסת השבת.

עוד ילד של קורצאק נפטר מן העולם.

"במופלא ממך אל תחקור." אמר החכם באדם.

אני בוודאי לא אחקור, אבל  הזקנים אומרים שמי שנפטר ביום שישי – היה צדיק.

אהוד: לפני שנים רבות, כשעוד הייתי פרסונה גרטה ב"הארץ", ביקשו ממני להיות שופט בתחרות הסיפורים הארצית. הסכמתי. הסיפורים הוגשו בעילום שם, והסיפור הבולט ביותר, חרף חיספוסו הסגנוני, היה "דודה אסתר". הצלחתי לשכנע את חבר השופטים שהוא הסיפור הטוב ביותר, הראוי לפרס ראשון.

התברר שמחברו הוא הצייר אריה אקשטיין מראש פינה, והפרס הראשון היה מערכת מחשב, ועד היום אני זוכר את אכזבתו של אקשטיין במעמד קבלת הפרס, כשהוא שואל אם אפשר להמיר את סכום ערך המחשב – לקניות במכולת שלו. 

 * * *

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 6

"אוּרילֶ'ה-מותק, קַקַלֶ'ה קטן, למה אתה לא בוגד בי? לא נמאסתי עליך? תנסה להתעסק פעם עם בחורה אחרת."

כך היה, בנישואיה של איה.

"אבל אנחנו נשואים!"

"ובשביל זה אתה מוכן לקבור את כל החיים שלך איתי? איזה מטורף אתה!"

"את יצאת מדעתך."

"לא. זה אתה שכל הזמן בורח מלהסתכל במציאות. אני ממש מתפלאת איך אדם שמתיימר לכתוב מחזות ורומאנים יכול להיות פסיכולוג כל כך גרוע."

"אבל את חלק ממני ואני חלק ממך."

"אוריל'ה מסכן, זה שאתה אוהב אותי עושה לי את הכול יותר קשה." היא מלטפת את תלתליו.

"מדוע מסכן?"

"אף פעם לא בגדת בי?"

"השתגעת?"

"אתה רואה! אז אתה נורא משעמם, אם אתה חושב באמת לחיות את כל החיים שלך איתי." היא צוחקת.

"טוב... אז היה משהו."

עיניה הירקרקות בוערות בציפייה פראית. "אורילֶ'ה-מותק, באמת? ספר..."

"לא. זה היה מגעיל."

"לא נכון. זה מעניין. מעניין נורא." היא קופצת ומתיישבת על ברכיו. והוא מספר לה כיצד לפני כמה שבועות, כשחזר בערב במונית מחיפה, הרצה באוניברסיטה, ישב במושב האחורי, בין שתי בחורות, והמרפקים..."

"אוריל'ה, אתה שלחת ידיים!" היא הודפת אותו בהיתול.

"לא נכון. אני נשבע."

"אל תישבע לשֶקר. אני מכירה אותך."

הבחורה שישבה מצד שמאל התחככה בו מרגע שהתחילו לנסוע. היא לבשה מכנסי-ג'ינס מרופטים מאוד ואיזו חולצה דקה מבד-הודי. ועשתה עצמה קצת ישינה או מסתכלת החוצה. כשעברו את זיכרון-יעקב, המרפק שלו כבר חפר אצלה בבטן כמו שֶׁלָׂׂשִׁים בצק. אז היא התמתחה על המושב, הניחה את התיק שלה על הברכיים שלה, כרומזת לו שאפשר להסתיר מה שהם עושים, והרחיקה קצת את הברכיים שלה זו מזו –

"יוצא-מן-הכלל!" איה קופצת על ברכיו, מטורללת קצת.

הוא ניסה למצוא לכל זה איזו משמעות מיטאפיסית, דתית, כמו אצל פנחס שדה – שהנה גם הוא יושב בין שתי נשים, ומעבר לטוב ולרע, באמצע, בין שמיים וגיהינום – ולא הצליח. בשום-אופן לא הצליח. רק המעשה עצמו. רק זה, לעזאזל. ואילו היה כותב את זה בספר היו אומרים שזו סתם פורנוגראפיה –

"אתה מספר לי!" היא מתנשפת קרוב אליו, מהופנטת.

ואילו אצל שדה! – עוד לפני אור-עקיבא השחיל את היד הימנית-שלו-דווקא לאט-לאט למטה עד שנגע במה-שמו שלה מבעד לתחתונים והעניק לה מין עיסוי שכזה עד שהבטן שלה התרוממה וירדה, התרוממה וירדה, ולא מפני שהיו מהמורות באוטוסטראדה. וכשעברו את הגשר של נחל-חדרה היא כבר נאנחה, בשקט.

"ולא פחדת, קקלֶ'ה? ואף אחד במונית לא הרגיש?"

"לא. היה חושך."

"אתה בטוח?"

עיניה של איה מבריקות. כולה נרגשת. מטורללת. אולי איזו אהבה נפתלת ומוזרה, וחדשה, כבר מושכת אותה החוצה? היא למדה אז בחוג לתיאטרון. שם איש לא התייחס למחזות של אורי ולעובדה שהיא אשתו. אפילו לא ראובן ברנע. סתם איזו איה בן עמי, שסטודנטים ומורים אמנם לוטשים אליה עיניים, ותמיד נדמה לה באוטובוס שנדחקים אליה קרוב מדי לציצים שלה, אבל זה לא זה. היו לה שאיפות רבות, רבות יותר. וכדי להרגיש עצמה חופשייה-יותר הסירה את כל טבעותיה, גם את טבעת-הנישואים, בטענה שאינן נוחות לה, בגלל שטיפת-הכלים. אורי כלל לא הרגיש במשמעות הדבר.

"אז אפשר לומר שאתה בגדת בי!"

"אל תהיי אינפאנטילית."

"מי שמדבר! אוריל'ה, באמת. באמת אני לא כועסת עליך. להיפך, אני רוצה שיקרו לך דברים מעניינים, כמו לפני שהיכרת אותו, כשהבעל של שולה ניסה לצלם אתכם ערומים, במיטה, דרך החור שקדח בגג האסבסט יום קודם... ואתה פחדת שיראו את התוסיק שלך ב'העולם הזה'... ואיך נורית שאלה אותך אם היא עוד בתולה ואתה ענית שאתה לא בטוח מפני שעוד לא נתקלת בשום התנגדות... אבל שתספר לי הכול, הכול מה שאתה עושה, טוב?" היא מנענעת אותו והוא שותק. ולבסוף מנהם –

"טוב."

"איזו מין אישה מוזרה אני שהבעל שלי בוגד בי ובכלל לא איכפת לי."

 "זאת עוד לא נקראת בגידה. בגידה זה רק מרגע שיש משגל ממש."

"איפה קראת את זה?"

"לא קראתי. פשוט היגיון."

"אז תרשה לי לומר לך, אוריל'ה, שההיגיון שלך מאוד עקום. בגידה זה מרגע שחושבים בראש!"

"אז אם כך כולם בוגדים, כמעט כל הזמן!"

"זה רק אתה חושב כך מפני שאתה לא אוהב אותי. אבל כשאני אהבתי אותך אז לא חשבתי על אף אחד אחר."

"ועכשיו?"

"עכשיו תספר לי מה היה הלאה – "

"לא."

"כן."

לבסוף הגיע לחזהּ ונגע, זה יה כשעברו את נתניה, בחלק הרך, למטה, כי אל הפיטמה פחד להגיע. היא היתה בחורה מזרחית, קטנה ורזה כזאת, שלא קוראת ספרות עברית, עם מכנסיים מקומטים וחולצה דקה, וכשהתקרבו לרמזורים של כפר-שמריהו עשתה עצמה כאילו היא מתחילה להתעורר, ועד תל-אביב הם כבר נשארו רחוקים זה מזה, ואפילו לא הפנתה את הראש שלה כלפיו, כאילו אינה רוצה שיזכור את פניה לפני שייצא. ואז הכול נגמר. היא המשיכה לתחנה-המרכזית. וכשבא הביתה דבר ראשון עשה מקלחת כי הרגיש מזוהם, וזה למרות שחוץ מהזיעה נשאר יבש, תודה-לאל. ואז הרגיש, פעם ראשונה מזה הרבה זמן, כאילו הוא שוב רווק, כאילו אף פעם לא נגע באישה וזאת הפעם הראשונה. "עכשיו בואי – "

איה מסרבת. אורי עולה עליה. הם מתכתשים קצת-בצחוק וקצת-ברצינות, כמו היו זוג שנפגש לראשונה והבחורה מבקשת לשמור על שמה-הטוב, כביכול. אך כשאורי מתעקש וממשיך לרכב עליה – היא מתקשחת כולה בחמת-זעם ומנערת אותו מעל גבה כאילו הוא אדם זר לה.

"די... די... אני לא רוצה את זה." והיא מעלה את תחתוניה, וזורקת עצמה, פרועה בשפעת שערה השחור, לעבר כסאו, ומקישה בעצבנות על מכונת-הכתיבה שלו. "לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה שתשכב איתי. לא רוצה ללדת לך ילדים. לא אוהבת אותך. לא רוצה אות. תסתלק כבר מפה. צריך להיות אטום כמו קיר בשביל לא להבין את זה!"

"אַיוּש, מה קרה לך?"

"שלא תיגע בי! אני רוצה להיות מאושרת. לחיות. נמאס לי לראות כל הימים את הגב שלך. לחיות איתך כמו שפנה בכלוב. כמו עוזרת. איגואיסט אחד! זואולוג – "

"מה פתאום זואולוג?"

"ככה. אני לא חייבת לך יותר הסברים על שום דבר. אני אדם חופשי! אני. אדם. חופשי. הבנת?"

"מה השתנית לי פתאום?"

"נמאס לי לשקר."

"את רוצה להגיד שאנחנו חיינו בשקר?"

"בוקר-טוב אליהו. מה אמרתי לך כל הזמן? אתה עיוור. מי שרואה רק מה שעיניים שלו רואות ולא רואה מה שלא רוצה לראות – הוא עיוור-בריבוע."

"דווקא היתה לי הרבה סבלנות אלייך."

"אז מה יצא? אתה בכלל לא מכיר אותי באמת. אתה לא יודע שרכבת כל הזמן על נמרה! שאני בכלל לא בחורה כל כך טובה ומוסרית כמו שאתה חושב. פשוט היה לך מזל שאהבתי אותך. אבל אסור היה לך להיות כל כך טוב אליי."

"סליחה. הייתי צריך הנראה להכות אותך."

"אולי. די תשתוק. עכשיו כבר מאוחר. היית צריך לעצור אותי בזמן ולא לתת לי לעלות לך על הראש. ועכשיו נעשית לי מין רכרוכי כזה, סנטימנטלי, מגעיל. ואני לא מוכנה להמשיך בחיים האינפנטיליים האלה, ושבעוד כמה זמן אתחיל לבגוד בך – "

"אם כך את מדברת אז באמת צריך להתגרש, ומהר!"

"בוקר-טוב אליהו! אם לא הייתי אומרת לך את זה בפטישים, אתה היית מוכן להמשיך איתי רק בשביל הנוחיות המחורבנת שלך ואפילו הייתי חוזרת בשלוש כל לילה מראובן ברנע לא היית מאמין שהייתי עם גבר אחר אם לא הייתי מספרת לך. היית מסכים להמשיך כך?"

אורי שתק.

היא קיבלה את שתיקתו כהוכחה נוספת לצדקת דבריה. "אתה רואה? אבל אפילו אם היית מסכים, אני כבר לא מוכנה."

"את חושבת שאם תזדייני עם ראובן ברנע זה יפתור לך את כל הבעיות הנפשיות שלך?"

"תזדייני! – תשמעו אותו, כך מדבר סופר עברי אל אשתו. אפילו פנחס שדה לא היה מדבר ככה. אתה נמצא בירידה. כולם אומרים כך."

"מי זה כולם?"

"כולם. כל החברים הכי טובים שלך, ואפילו ראובן ברנע הזה, שאתה סתם חושב שהתעסקתי איתו. ואם לא הבנת עד עכשיו – אז כבר לא תבין לעולם."

"צריך לשלוח אותך לפסיכיאטר!"

"אל תדאג. הבעל הבא שלי יהיה מנהל-בנק ואני לא אבין ולא אתערב בשום-דבר בעבודה שלו. בבוקר הוא יילך לעבודה ואני לא אראה אותו כל היום, ובערב הוא יחזור הביתה וכל חודש יביא את הכסף בלי תסכולים. וכשיתחשק לי אלד לו ילדים ואחיה כמו גברת ולא כמו שפחה!"

 "אם תתחתני עם מנהל-בנק, הבנק יפשוט את הרגל."

"אל תנסה לעשות צחוק ממה שאומרים לך. אני מדברת ברצינות."

"גם אני. יש משפט אחד התנ"ך 'בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דְלַתֶיהָ.'"

"מה זה צריך להיות?"

"מה שיקרה לך ולי ולכולנו, לכל השאיפות הגדולות שלנו."

"אפשר לחשוב... מה כבר השאיפות הגדולות שלי? אתה סתם רוצה שאף-פעם לא יהיה לי טוב..."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתי דוד: עיתונאים ופוליטיקאים תובעים שקיפות ללא מגבלות בכל המוסדות הממשלתיים והציבוריים בשם זכות הציבור לדעת!

 הגיע הזמן לשקיפות של כל מה שקורה במערכות העיתונים וחדרי החדשות של ערוצי הטלוויזיות. שקיפות מלאה כיצד מחליטים לקדם נושאים וכיצד פוסלים מידע.  שקיפות מלאה של נימוקי העורכים על "הבעד" ו"הנגד". הגיע הזמן לחשוף את כל האמת של האינטרסים החבויים אצל חלק מאנשי התקשורת מאחורי הנוסחה השקרית "שיקולי עריכה".

* חבר הכנסת הפאשיסט זאב אלקין "ביקש לברר האם היה גורם זר שמממן את נסיעתו של [ח"כ] באסל גטאס ליוון ואת השתתפותו במשט, ו[ח"כ]רגב טענה שעצם ההשתתפות אינה הולמת חבר כנסת ויש בה משום פגיעה בכבוד הכנסת. 'לא נניח לחברי הכנסת הערבים לפגוע בביטחון ישראל,' אמר [אלקין] היום [15.7] 'העובדה שחלק מחברי הכנסת הערבים פועלים באופן גלוי כנגד מדינת ישראל, היא בלתי נסבלת ועוברת את כל הקווים האדומים. דמוקרטיה חפצת חיים חייבת ללמוד להגן על עצמה, בוודאי באיזור רווי אתגרים כמו מזרח התיכון. אמשיך לפעול בכל הכוח כדי לשים לזה קץ'."

כמובן, ככה מדבר פאשיסט יהודי – נגד ח"כ ערבי שמגן על הדמוקרטיה ועל זכויות הערבים בישראל. ונשאלת השאלה, האם הח"כ הערבי באמת מייצג את דעתם של מרבית ערביי ישראל, שיש להם, בזכותנו, ורק בזכותנו – את החיים הטובים והבטוחים ביותר בכל רחבי המזרח התיכון והעולם המוסלמי וגם הערבי-נוצרי?!

* אהוד שלום רב! רציתי להתייחס לדבריו של משה כהן בעניין הנסיעה באופניים. גיליון 1059. אני לא יודעת מה המצב בירושלים, אבל בתל-אביב והערים בסביבתה המצב ממש בלתי נסבל. נוסעים על המדרכות גם בעלי האופניים החשמליים במהירות גבוהה ולא פעם פוגעים באנשים. קורה גם שפוגעים וממשיכים בנסיעה. אני עצמי כשטיילתי עם בעלי במוצאי שבת ברמת גן, כמעט נפגעתי על ידי אופניים חשמליים. כשבעלי כעס על הנוסע הוא הגיב  שאני הייתי לא בסדר כי פתאום זזתי...

שמעתי שברחוב אבן גבירול בתל-אביב, המצב ממש בלתי נסבל ואני מקבלת בפייסבוק דיווחים מקבוצה שמנסה להילחם בתופעה, על נפגעים שלא יודעים למי לפנות לשם קבלת פיצוי. בקיצור המדרכות הפכו להיות לא בטוחות להולך הרגל.

לדעתי קודם כל צריך לאסור על בעלי האופניים החשמליים  לנסוע על המדרכה. חד וחלק. פשוט להחזיר את המדרכה להולך הרגל כי אין לו אלטרנטיבה לבד מהמדרכה.  אחר כך,  או תוך כדי, לחפש פתרונות לאופניים.

תודה ושבוע טוב,

שישי מאיר

* אהוד: ברשימתי על חבריי שאינם עוד, משנות לימודיי בבית הספר בצופית, לא כללתי  עוד שניים:

דב בן פזי

עמירם זק

יהא זיכרם ברוך.

* את המטרייה של צ'מברליין החליף הקב של קרי.

* חן חן, אני ממש אסיר תודה על חידוש המנוי. מי ייתן ונזכה ליהנות מעיתונך המעניין עוד שנים הרבה. בהקשר זה ברכת יישר כוח בהחלט במקומה.

יום נעים ותודה רבה,

רם סואן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל