גיליון מס' 1061

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באב תשע"ה, 20 ביולי 2015

עם צרופת ההזמנה למופע על אודות המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, שיתקיים ביום שלישי, 21.7.15. בבית התרבות גבעת עדה, רחוב העומר פינת רחוב הדקל, בשעה 20.30.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן... // עמוס גלבוע: נתניהו סיים את "תפקידו ההיסטורי" כשור נגח בנושא האיראני. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ב. הבקשה שהצילה אותי ממוות. // מרדכי קידר: סופו של עידן. [ציטוט]. // אסי דגני: טיהור האוויר. // אורי הייטנר: 1. מינכן 2. חלק ב': דוקטרינת בגין. 2. צרור הערות 19.7.15. // מנשה שאול: את מי זה משכנע? [ציטוט] . // יהודה דרורי: מדוע לפיד קופייץ? // בל תסבול האומללה חרפת רעב, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פרופ' הלל ברזל: יהושע קנז – מאזניים שקולים, מתוך הספר "המאה החצוייה", חלק שלישי: ניאו ריאליזם חווייתי. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 7. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן...

בְּשָעָה שֶאֶל הַדְּרָמָה

בָּהּ אִירָאן זָכְתָה בַּכֹּל

חִיש צֵרֵף לוֹ מַר אוֹבָּמָה

הוֹדָאָה מֻשְפֶּלֶת קוֹל

כִּי בְּאֹרַח מִילִיטַנְטִי

הָאִירָאנִים, בְּלִי לִבְרֹר

הֵם הַגּוּף הַדּוֹמִינַנְטִי

בַּחֲרֹשֶת הַטֵּרוֹר

וְהֵם סְפּוֹנְסֶר שֶל נַסְרַאלְלַהּ,

אַסַד וְחָמָאס בִּזְמַן

שֶנִשְקוֹ שוֹפֵךְ גַּם הַלְאָה

דָּם וְאֶרֶס בְּתֵימָן

וּמַבְעִיר בְּהַתְמָדָה אֵש

הַמּוֹחָה כָּל בִּטָּחוֹן

מֵאוֹתוֹ מִזְרָח חָדָאעֶש

הַקָּרוּי מִזְרָח תִּיכוֹן.

כֵּן, שָעָה שֶמַּר אוֹבָּמָה

מְאַשֵּר זֹאת (וּבְכָךְ

בְּלִי מַדּוּעַ וּבְלִי לָמָּה

הוּא נִלְעָג וּמְגֻחָךְ)

בְּאוֹמְרוֹ כִּי בְּיַד-פֶּלֶד

גַּם בְּכָךְ הוּא יְטַפֵּל –

אַף כִּי כָּל אַרְצוֹת הַחֶלֶד

שֶרָאוּ אֵיךְ הִתְקַפֵּל

מוּל עָרְמַת הַטֶּהֶרָאנִים

וּמוּל שֶפַע תִחְמוּנָם

שֶכַּיּוֹם כָּל הָאִירָאנִים

חוֹגְגִים אֶת נִצְחוֹנָם

מְגַלּוֹת בֵּין סִדְקֵי טִיחַ

תֵּרוּצָיו הַמִּתְחַכֵּם

הַבְטָחוֹת שֶהוּא הִבְטִיחַ

עַל תְּנָאָיו שֶל הַהֶסְכֵּם

שֶאוֹתָן בַּסּוֹף הֵפִיר הוּא

בְּלִי בּוּשָה וְדֵי בְּזוֹל

כְּשֶהוֹכִיחַ שֶהַכְּפִיר הוּא

כְּלַבְלַב פּוּדְל סַךְ הַכֹּל –

בְּשָעָה כָּל-כָּךְ נִכְלֶמֶת

מֵרִפְיוֹן וְטֶפֶש רָב

הַהִיסְטוֹרְיָה כָּאן רוֹשֶמֶת

אֶת חֶרְפַּת הַמַּעֲרָב

בָּהּ חוֹבֵר בִּקּוּש לַהֶצַּע

בִּנְסִבּוֹת נַכְלוּלִיּוֹת

שֶבָּהֶן דּוֹחֵף הַבֶּצַע

חֲבָרוֹת כַּלְכָּלִיוֹת

אֶל אִירָאן, אִתָּהּ עַד אֶמֶש

סָחֲרוּ הֵן בְּהֶסְתֵּר

וְכַיּוֹם, לְאוֹר הַשֶּמֶש

הֵן עוֹשׂוֹת זֹאת בְּהֶתֵּר.

כִּי אֶצְלָן יָשְרָה – הֶפְקֵר הִיא

וְהַחַארְטָה הִיא בּוֹן טוֹן

וְלָכֵן מַרְבֶּה ג'וֹן קֶרִי

כְּתָקוּעַ עַל שִׂרְטוֹן

הַטּוֹעֵן כִּי אִם שִׂרְטוֹן פֹּה

בַּסְּפִינָה הִבְקִיעַ חֹר

דַּוְקָא זֶה, כְּמִין שַסְתּוֹם פֹּה

לֹא יִתֵּן לַיָּם לַחְדֹר...

וְאוֹתוֹ הֶסְכֵּם צוֹלֵעַ

כְּמוֹ מַר קֶרִי עַל קַבּוֹ

לְדִידוֹ הוּא טְרִיק צוֹלֵחַ

הַקּוֹטֵעַ בְּאִבּוֹ

אֶת רִבּוּי הַצֶּנְטְרִיפוּגוֹת

וְגִדּוּל זְרוֹעוֹת טֵרוֹר

שֶיִּפְחַת לוֹ וְיָפוּג עוֹד

אִם אִירָאן תֵּצֵא לִדְרוֹר

מֵאוֹתוֹ מַחְנָק הֶרְמֵטִי

שֶל הַסַּנְקְצְיוֹת כָּאָמוּר

כְּשֶבָּרוּר שֶהָאֱמֶת הִיא

כָּאן הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר.

וּבְלִי שְבִיב צְנִיעוּת כַּזַּיִת

מִתְרַבְרֵב לוֹרֵן פַבְּיוּס 

שַׂר-הַחוּץ הַפָּרִיזָאִי

כִּי אוֹתָהּ חֶרְפַּת פִּיּוּס 

הִיא הֶשֵּׂג גָּדוֹל פּוֹלִיטִי

שֶל עַצְמוֹ, הֶשֵּׂג מַרְשִים 

בְּעוֹד שַׂר-הַחוּץ הַבְּרִיטִי

פִילִיפּ הֶמוֹנְד מַאֲשִים

לֹא הֶסְכֵּם כֹּה אַנְטִיפָּטִי

שֶלִּידֵי אִירָאן גִּלְגֵּל

אֶת הַבְּרוֹךְ הַפְּרוֹבְּלֵמָטִי

אֶלָּא רַק אֶת ...יִשְׂרָאֵל.

וְצוֹפֶה בְּבוּז אוֹתֶנְטִי

מִמְּרוֹמֵי עוֹלָם הַבָּא

בַּמֶּחְדָּל הָאִימְפּוֹטֶנְטִי

וִּינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל הַנֶּחְבָּא

בְּגַן-עֵדֶן בְּלִי לִשְלֹף שָם

מִשְּׂפָתָיו אֶת הַסִּיגָר

כְּשֶאֶל מוּל הֶסְכֵּם-הַבְּלוֹף שָם

לַעַג עַז מִפִּיו נִגָּר.

"רַבּוֹתַי," הוּא סָח, "נִמְאַס כֹּה

לְהַקְשִיב לְכִזְבֵיכֶם

כְּשֶבִּשַּלְתֶּם פֹּה מִין פְיַאסְקוֹ

שֶהוּא פְּרִי רְפִיסוּתְכֶם

בְּלִי מִין טַעַם וּבְלִי מִין חֵן

כְּמוֹ לַפִיהְרֶר הַבֶּרְלִינִי

וְאַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן

בִּבְּלוֹפְכֶם הַצֶּ'מְבֶּרְלִינִי

שֶעָלָיו שוּם סָנֵגוֹרְיָה

לֹא תַצִּיל אֶתְכֶם מִקְּדוֹר

שִפּוּטָהּ שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

כִּגְדוֹלֵי כְּסִילֵי הַדּוֹר."

* * *

מרדכי קידר: איראן אינה מסתירה את כוונתה לחסל את ישראל, ולכן ההסכם איתה אינו פחות מאשר סכין שנועצות מעצמות המערב בגבו הקולקטיבי של העם היהודי!

מוזר שדווקא גרמניה, מכל המדינות, ממלאת חלק פעיל ומרכזי במתן היכולת לאיראן לעשות ליהודים את מה שהיטלר לא סיים!

* * *

עמוס גלבוע

נתניהו סיים את "תפקידו ההיסטורי" כשור נגח בנושא האיראני

זאת פעם ראשונה מאז סיום המלחמה הקרה שכל המעצמות חותמות על הסכם מול מדינת טרור בנושא מצומצם וקונקרטי: מניעת נשק גרעיני מאיראן. הסיבה המרכזית לאיחוד המופלא הזה היתה, לדעתי, החשש שלהם שישראל תפעל באמצעים לא קונבנציונאליים נגד איראן ובכך תדליק את כל העולם.  נתניהו סיים את תפקידו כשור נגח בנושא האיראני. הוא טועה חמורות אם ימשיך בכך. עליו "לתפוס עכשיו את השור בקרניו" ולשתף פעולה עם המעצמות

החתימה על הסכם הגרעין עם איראן היא באמת "היסטורית". לא משום שהקלישאה השחוקה הזאת הודבקה לו ע"י התקשורת ובעלי עניין, אלא משום דבר אחר לגמרי. ומהו? ובכן זאת הפעם הראשונה, לפחות מאז סיום המלחמה הקרה לפני כ-25 שנים, שכל המעצמות הגדולות (והאיחוד האירופי) חותמות על הסכם עם מדינה אחת. הן לא חותמות על נושא גלובאלי מטריד, כמו חימום כדור הארץ, או  לחימה משותפת בכל שפיכות דמים העולם, או  פעולה משותפת להצלת האנושות ממגפה כל שהיא, או לחימה בארגוני הפשע העולמי.

הן חותמות על דבר מאוד מצומצם וקונקרטי: מניעת נשק גרעיני מאיראן עכשיו ובעתיד ההיסטורי הקרוב מאוד. בין השבע לא שוררת אהבה גדולה. כולן, למעט סין, מטילות עכשיו סנקציות על רוסיה, ורוסיה מצידה מפעילה כוח, כובשת את קרים ומצפצפת על עקרונות האו"ם; סין בונה איים מלאכותיים בים סין הדרומית ומפעילה ריבונות על שטח שאינו שלה, ושיפן טוענת לו, והיא מפתחת/פיתחה טילים המאיימים על נושאות המטוסים האמריקאיות.

ועם מי כל השבע חותמות הסכם? עם מדינה שבאופן קבוע הפרה את החלטות מועצת הביטחון וציפצפה עליהן, שמפעילה בתוכה דיכוי אכזרי ביותר, שכולם מכירים בכך שהיא מדינת טרור.

אז מה קורה כאן? מהי הסיבה המרכזית לכך שהמעצמות הללו נותנות את חתימתן המשותפת להסכם עם מדינה מצורעת, ללא מרכאות,  מוכנות למרקה מכל עוונותיה, ולמעשה נותנות לה מעמד (זמני?) של המעצמה השמינית?

יש אומרים שהיצר הכלכלי הוא הדוחף אותן, בראותן למול עיניהן את הרווחים שניתן להפיק ממדינה גדולה כמו איראן עם עתודות נפט וגז מהגדולות בעולם. אני מטיל ספק גדול בכך. ברור שחברות העוסקות בנפט וגז ימצאו באיראן מכרה זהב, אך  מי שבאמת ירוויח יהיו "משמרות המהפכה" השולטים היום באופן מוחלט על הכלכלה האיראנית.

צריך הסברים משכנעים יותר. אני מעלה כאן הסבר אפשרי והוא מצוי כולו בתחום הגרעיני שבו עוסק ההסכם. במה דברים אמורים? לפני למעלה מ-10 שנים עלה לנשיאות באיראן ביריון ושמו אחמדיניג'אד. הוא הצהיר מעל כל במה, כולל באו"מ, שמטרת מדינתו היא להשמיד את מדינת ישראל, והחרו החזיקו אחריו בכירים איראניים שהתפארו כי פצצה אחת שלהם יכולה להשמיד את ישראל. ואז, בא ראש ממשלת ישראל והצהיר מעל כל במה: לא עוד! ישראל של היום אינה צאן לטבח,  עם ישראל של היום יודע איך להגן על עצמו ולמנוע מאיראן השגת נשק גרעיני.

בזירה הבינלאומית נוצר מצב של חשש עמוק מכך שישראל תתקוף את איראן. להערכתי, אילו היה מדובר בתקיפה ישראלית קונבנציונאלית, היה פחות חשש. הכי הרבה חיזבאללה  יפתח בירי של אלפי טילים על ישראל, ושום נזק ממשי לא היה נגרם לאף אחת מהמעצמות. אבל, לדעתי, החשש היה שישראל תתקוף באמצעים לא קונבנציונאליים, ופירושו של דבר הדלקת כל העולם ומצב בינלאומי חדש לחלוטין. החושש הגדול ביותר היה הנשיא אובמה ואנשיו.

ההסכם, ולא משנה כלל אם יש לו סעיפים טובים או רעים מבחינת מדינת ישראל, יוצר מצב בו מצד אחד, המעצמות יכולות להיות די בטוחות מפני תקיפה ישראלית אפשרית, ומצד שני הן תשתדלנה לפקח חזק על איראן לבל תינתן לישראל עילה לתקיפה.

בראייה זאת, דומני שנתניהו סיים את "תפקידו ההיסטורי" בנושא האיראני. עד עכשיו הוא היה כשור נגח מול הממשל האמריקאי. הוא עושה ויעשה את הטעות הגדולה ביותר שלו, שכולנו נשלם עליה, אם ימשיך בתפקיד השור. הפעם זה נגד כל המעצמות החותמות, וחסר סיכוי. ונניח שיצליח, והסנט יגייס רוב של 70 קולות נגד ההסכם ובכך יביא לביטולו המעשי, מה יהיה הרווח? רק מהומת אלוהים עולמית שכולה נגדנו, וידי איראן תהיינה חופשיות.

מה שצריך עכשיו, לדעתי, הוא לתפוס את השור האמריקאי והמעצמתי בקרניו. כלומר, דווקא לשתף פעולה ולהפיק את כל התועלת האפשרית מממשל אובמה  במאבק נגד איראן בכל מה שקשור לטרור שלה, ובכל מה שקשור לפיקוח על ההסכם  ורקימת צעדים משותפים והיה אם יופר.

הטרגדיה המתרחשת לנגד עינינו היא שנתניהו, ככל הנראה, כבר אינו מסוגל לכך, ואינו יכול להפסיק במרוצת האמוק שלו לנגח את אובמה והמעצמות. עצוב!

אהוד: אולי בכל זאת הגיע כבר הזמן להפסיק להאשים את נתניהו – בַּציניות של מדינות המערב ובכוונות של איראן להשמיד את ישראל?

נתניהו צודק בכל צעד שלו בנושא הגרעיני – בעבר, בהווה וגם בעתיד. אני ממש מתפלא על עמדתך המכנה בשם "מרוצת אמוק" את מאבקו נגד הגרעין. ועדיין יש לקוות שלא כל העולם החופשי הוא טיפש, פחדן וסתגלן. הרי האיראנים רימו, מרמים וירמו את כל העולם!

ומעניין אם גם שר ההגנה של ארה"ב, אשטון קרטר, האמור להיפגש היום בישראל עם נתניהו ויעלון – הוא טיפש שאינו יודע מה מצפה לארה"ב, לעולם ולישראל – מההסכם הזה!

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ב. הבקשה שהצילה אותי ממוות

המחלקה המצרית הנמלטת, שאנשיה חצו את הוואדי בריצה אחד אחד, העסיקה אותנו כמעט עד הצהריים. בסמוך לצהריים הגיע מוישלה המרשמידט עם קו טלפון שדה שנמתח מהמשלט העורפי עד  העמדה של יוסי קבצן. יוסי בדק אם הטלפון פועל וקיבל את מוניה המ"מ. זה בישר לו שרינה הגיעה עם הג'יפ והביאה דואר וגם שק כביסה נקייה הכוללת גם חולצות לבנות לכבוד ראש השנה המתקרב. היה זה יום שישי כ"ז אלול, יומיים לפני ערב ראש השנה.

יחד עם הג'יפ הגיע גם יוסקה שקדי שהגיע עד העמדה שלנו, כשבידו  תיק מפות ומחברת ריקה. הוא נשלח על ידי ינון, מפקד הפלוגה המסייעת, כדי שיתכנן את מפת המיקוש של המשלט החדש,  ויחשב את מספר המוקשים הנדרשים. הזמנתי אותו להצטרף אלינו לקופסאות סרדינים שפתחנו ולקרקרים* שהיו לנו בשפע. דיברנו על החבר המשותף שלנו, יהודה פיינגולד שנהרג באבו כביר. שאלתי אם היה בן יחיד, ושמחתי לשמוע שהיו לו גם אח ואחות. חשבתי שזה מנחם את ההורים השכולים.

כשסיימנו את הארוחה ויוסקה התכונן לרדת, התחילו להישמע יריות. אמרתי לו שלא ילך, כי המצרים עלולים לפגוע בו. אמר לי להפך, אם ירד הוא יהיה בשטח מת והם לא יראו אותו. "חוץ מזה," – הוסיף – "מהמצרים אני לא מפחד, רק מהחבר'ה שלנו. אם יקרה לי משהו, זה יהיה רק כשהחבר'ה שלנו ירו עליי."

אמרתי לו שאם כך, שישתדל לחזור דרך העמדה שלנו, כי אנחנו בטח לא נפגע בו. הבטיח לעשות כך, גלש למטה ועד מהרה נעלם מעינינו. בינתיים האש התחזקה והיריות הבודדות הפכו לצרורות. יוסי צעק לכולם לחזור לעמדות, קריאה שהיתה מיותרת, כי כולנו מיהרנו לעשות זאת עוד לפני שפתח את פיו. יותר מאוחר, כשהאש נחלשה, שמעתי את יוסי המודיע לי שקיבלתי מכתב.

אמרתי לראובניקו שאני כבר חוזר ורצתי אל יוסי.  כבר מזמן התייאשתי מלקבל מכתב מלאה זלצר החניכה הנבחרת שלי, שהבטיחה לכתוב לי ולא קיימה. לעומת זאת, הייתי מקבל מדי פעם מכתבים מטובה שכטר בת דודתי וגם בגלל זה היה שווה לרוץ. (אחרי שנים, כשנפגשתי עם לאה זלצר, היא סיפרה לי שדווקא כתבה לי מכתב ארוך, אבל  לא המשיכה אחרי שלא קיבלה מענה. איזה פספוס של חיי. מדי פעם אנחנו קוראים בעיתונות על כל מיני מכתבים שהגיעו ליעדם אחרי חמישים שנה, לכן אני עוד מצפה, למרות שהיא נפטרה בינתיים, אבל אני לא מתייאש, כי שמענו גם על מכתבים שהגיעו אחרי שהכותב מת).

טובה בת דודתי היתה  גדולה ממני בחצי שנה, נערה נאה  צחקנית, עם חיוך מצודד, במשפחה נחשבה לפרא אדם, מאלה המטפסות על עצים. היתה בשומר הצעיר ויחד עם הגרעין שלה התגייסה לחטיבת הראל. היא עברה באבו גוש קורס חובשים של שעתיים ואחר כך השתתפה בתור חובשת קרבית בליווי שיירות ובכיבוש משלטים בשער הגיא. היא תמיד היתה עונה על כל מכתב שלי, ואני השתדלתי שהחבר'ה יראו שחוץ ממכתבים מהוריי אני מקבל גם מכתבים מנערה אלמונית ששמה טובה.

כשהייתי מדפדף בערימת המכתבים שהגיעו אחת לשבועיים, הייתי ממהר לשלות את המכתבים של הוריי, בעוד שאת המכתב של טובה, הייתי "שוכח" בערימה. שהחבר'ה יראו ויקנאו. כשהיו שואלים אותי מי זו, הייתי עוטה הבעת מסתורין, פולט "לא חשוב" ונותן להם להבין מה שהם רוצים.

העמדה של יוסי נמצאה מאחורי קפל קרקע בקרבת חירבה עשויה חימר. רצתי אליה כל עוד נפשי בי, כי  לפי מטר היריות שגבר, הבנתי שאני חשוף לאש. אצל יוסי מצאתי ילדון מהצוות של נחצ'ה, גם הוא קיבל מכתב. אמרתי לו שיגיד לנחצ'ה שאני מוותר לו על החייל המצרי, ומרשה לו לחרוט איקס על הבאזה שלו. הבחור הוכיח נדיבות לב ואמר לי שהפגיעה היתה בכל זאת שלי, כי אם כדור של באזה היה פוגע  בחייל המצרי, הוא לא היה קם על רגליו.

אולי היינו ממשיכים להתווכח, אבל אז נשמע קולו של נחצ'ה הקורא לו לחזור. הוא זינק ורץ לעבר הקול הקורא ושם ראיתי אותו נופל לתוך העמדה. עד מהרה שמעתי את קולו של נחצ'ה הצועק "חובש!" וגם את קולו של ראובניקו הקורא לי לחזור.

מטחי האש גברו, טמנתי בכיס את המכתב, שהיה בסך הכל מאימי, ולפני שדהרתי חזרה הרמתי ראשי לשמיים וביקשתי מאלוהים שייתן לי לחיות לפחות עד גיל ארבעים. לא הייתי מוכן למות לפני שאזכה לשכב עם אישה. אמנם קיוויתי שאצליח לממש את החלום  עוד לפני שאהיה בן ארבעים, אבל רציתי שיהיו לי גם כמה שנים של נחת אחרי  מימוש התאווה הנכספת. היום, כשאני מתחיל להתקרב לגיל 90, אני מודה ומתוודה שאת הבקשה הזאת מאלוהים, ביקשתי במלוא הרצינות וכשהגעתי לגיל ארבעים, הייתי בטוח שבשנה הזאת אלוהים ימלא את בקשתי. ליתר ביטחון נזהרתי באותה שנה בכל צעד שעשיתי, וכשרכבתי על האופנוע, נמנעתי מלהסתכל על בחורות. על הבקשה שביקשתי מאלוהים בחירבת מחאז לא סיפרתי  לאיש, כדי שלא יצחקו עליי, וגם כדי  שאלוהים לא ישמע וייזכר שהגיע הזמן. כשהצלחתי  לצלוח בשלום את אותה שנה מפחידה, המשכתי לשמור את הסוד ולא סיפרתי לאיש גם אחרי שעברתי את השמונים, ורק כשאורי  בני האהוב נפטר מסרטן הריאות, הרגשתי שאין לי כבר מה להפסיד, וכשהעיתונאית סמדר שיר באה לראיין אותי, סיפרתי לה את הסוד ששכב בבטני יותר משישים שנה. היא פירסמה זאת בעיתון – וראו זה פלא – אני עדיין חי ונושם. איזה מזל שאלוהים לא קורא עיתונים.

המכתב שבגללו חירפתי את נפשי, לא היה מלאה ולא מטובה, הוא היה מהוריי, שהקפידו לשלוח לי כל שבוע מכתב. הכנסתי אותו לכיס מכנסי, ביקשתי מאלוהים מה שביקשתי, ורצתי כאחוז אמוק אל ראובניקו שחיכה לי בקוצר רוח, כשהוא יורה  מהמקלע לעבר ארבעה משוריינים נושאי ברן שהתחילו להתקדם לעברנו משיפולי הגבעה.

                                                            *

עכשיו אני הולך לעשות מה שאף סופר לא עשה לפניי. אחרי שגמרתי זה עתה לכתוב את פרשת המכתבים והבקשה  מאלוהים, גיליתי דף נייר שעליו כתבתי את אותו סיפור לפני שלוש שנים, כשהזיכרון שלי היה קצת יותר חד. במקום לערוך את הקטע מחדש ולברור את השורות היותר טובות, מה שכל סופר רציני היה עושה, אני מביא כאן את אותה טיוטה ראשונית כמות שהיא, והקורא הנבון כבר יחליט איזו משתי הגרסאות יותר ראויה ויותר  קרובה  לאמת:

לפני ההסתערות של המשוריינים זכיתי לחווייה מסוג אחר. מישהו צעק שהגיעו מכתבים ואני רצתי אל יוסלה המ"כ, לקבל מכתב שהשולחת שלו היתה לא אחרת מאשר אימי. חוץ מאימי שדאגה שכל המשפחה תכתוב לי מכתב לפחות פעם בשבוע, לא הייתי מקבל  אף מכתב נוסף, פרט אולי מאותם מכתבים נדירים שהגיעו מבת דודתי טובה, שהיתה אז בחטיבת הראל בירושלים הנצורה. לקבל מכתב מאימא לא היה כבוד גדול, אבל לקבל מכתב החתום על ידי נערה בשם טובה, בתוספת כתובת הנושאת את שם הגדוד החמישי, זה היה אירוע המעורר קנאה, ואני הקפדתי להשגיח שאיש לא יידע שמדובר סך הכול בבת דודתי.

בתחילת המלחמה, כשהייתי עוד בקורס מכי"ם, התכתבתי עם חניכה שלי מהחג"ם, דינה שמה, שכבשה את ליבי בזכות שערה הזהוב וקימורי חולצתה. ההתכתבות החלה אחרי שפגשתי אותה במקרה ברחוב באחת החופשות, ואני העזתי להגיד לה שאם תיתן לי את כתובתה, אוכל לכתוב אליה, כי בצבא שולחים את המכתבים בחינם.

הספקתי לשלוח לה שלושה מכתבים ולא יותר, כי על השלישי לא ענתה, והכבוד שלי כמדריך, לא נתן לי לכתוב לה כשתורה לענות לי. כשרצתי לקחת את המכתב של אימי שמעתי זמזום כדורים החולפים מעליי, אך הייתי כבר קרוב ליוסל'ה ולא סבתי על עקביי. יחד איתי הגיע לדואר עוד ילדון מצוות הבאזה. הוא לקח מכתב בשבילו וגם בשביל נחצ'ה ואיש הצוות השלישי. אני מצאתי כמצופה את המכתב בכתב ידה הגדול של אימי. לראובניקו לא היה כלום, הוריו עוד היו בבולגריה ומשם מיעטו מכתבים להגיע. בינתיים התגבר מטר הכדורים. הילדון שהקדים אותי אמר שלום ורץ לשוב לעמדת הבאזה, כשהגיע אליה  נראה לי צונח לתוכה. לא הבנתי למה נכנס אליה במין נפילה משונה כזאת. רק למחרת סיפרו לי שחטף כדור ונפל  אליה הרוג.

אני לא בדיוק מאמין באלוהים, אבל לפני שפתחתי בריצה בחזרה, נשאתי בליבי תפילה וביקשתי ממנו שייתן לי לחיות לפחות עד גיל ארבעים. למה עד ארבעים? כי לא הייתי מוכן למות לפני שידעתי אישה. איזה פרצוף יהיה לי אם אגיע לשמיים בתול? מכאן גם אפשר ללמוד על  חוסר הביטחון שהיה לי אז. לא ביקשתי עוד חמש שנים, לא עשר, ארבעים שנה, מה שבטוח בטוח. למען האמת האמנתי שכבר בגיל שלושים אצליח למצוא חברה שהיא לא בתולה, אבל רציתי שיישארו לי לפחות עשר שנים ליהנות.

כשהגעתי לגיל ארבעים, נשוי עם שלושה ילדים, נזהרתי מאוד בכבישים וכמובן לא סיפרתי לאיש שזאת היא שנתי האחרונה. גם לדיצה רעייתי לא סיפרתי על אותה בקשה נדירה, חשבתי שאם אגיד אותה בקול, אולי אלוהים ישמע וייזכר. גם היום, כשאני כבר בן 83, אני נזהר לא לספר על כך לאיש וזאת הפעם הראשונה שאני מעז להעלות את הדבר בכתב, גם מפני שנשבעתי "בחיי" שאכתוב לא רק את האמת, אלא את כל האמת וגם מתוך תקווה שלאלוהים אין זמן לקרוא ספרים, הרי לא לחינם אנחנו אומרים שמע ישראל ולא קרא ישראל.

(עכשיו אני חושש שהקורא הנבון יקמט את מצחו ויגיד: אוי, אוי, אוי, הנה הדמנציה מתקרבת לפוצ'ו, מה פתאום הוא פעם קורא לה "לאה" ופעם "דינה"?

אז אל תמהרו לשמוח, זו לא הסניליות. היו לי שתי חניכות שעימן התכתבתי, אלא שכסופר  מנוסה, לא רציתי להעמיס על הקורא וחשבתי שדי יהיה אם אסתפק בחניכה אחת, ואם בכול גירסה בחרתי אחרת, זה רק מפני נטייתי הטבעית שלא לקפח אף אחת.

בהזדמנות זאת אני יכול להודות שהיתה לי גם  חניכה שלישית שעימה רציתי להתכתב, זיוה פריצקר, אבל היא לא שמה עליי ומראש לא ניסיתי).

* אהוד: האם הקרקרים הם מה שהיכרנו כמציות של צה"ל? נדמה לי שב-48' לא ידעו עדיין מהם קרקרים.

פוצ'ו: אלה היו סוג של מציות יבשות, שאנחנו קראנו להם ביסקוויטים, אבל ביסקוויטים מתקשרים היום למשהו מתוק, ואילו קרקרים כולם יודעים שזה מאפה יבש ומלוח, וזה מה שזה היה. לכן אני מציע להשאיר את הקרקרס. ואם  לאנשי הלשון (תרתי משמע) יהיו הערות, אשמח להתנצל ולתקן.

אהוד: כנראה היו אלה ביסקוויטים גדולים שנותרו במחסני הצבא הבריטי.

* * *

מרדכי קידר

סופו של עידן

ה-14 ביולי צויין במשך 226 השנים האחרונות "כיום הבסטיליה" – יום נפילת בית הכלא בפריז בידי העם שמרד במלך לואי ה-16 בשנת 1789. נפילת הבסטיליה מסמלת את נפילתן של המלוכה והעריצות ואת הקמת הרפובליקה, מדינת העם, המבוססת על ערכי החירות. לכן צרפת חוגגת ביום זה את חגה הלאומי. מהפכת העם הצרפתי היתה הסמל והדוגמה לעמים רבים אחרים שנטלו גם הם את גורלם בידיהם, ולכן ניתן לראות את ה-14 ביולי כיום שפתח את העידן הדמוקרטי, שלטון העם האמיץ שהכניע את העריצות, חיסל את הדיקטטורה וייסד את המסגרת הדמוקרטית שבה מנהל העם את חייו בעצמו מתוך חירות וחופש.

226 שנים עברו, ובאותו יום בדיוק, 14 ביולי 2015, חתמו נציגי כמה עמים דמוקרטיים – וצרפת בתוכם – יחד עם נציגי מדינות פחות דמוקרטיות, רוסיה וסין, הסכם כניעה של העולם הדמוקרטי לעריצות של איראן, נתנו אישור לשאיפותיה להשיג הגמוניה אזורית ואולי אף מעבר לכך, תוך שהן מתעלמות מהתפקיד ההרסני שממלאת מדינת האיותאללה בארצות כמו תימן, סוריה, עיראק ולבנון.

החמור ביותר מבחינה מוסרית הוא המקרה הסורי: איראן תומכת בגלוי באסד, ואת מלחמתו למען שמירת שלטונו מנהל מפקד "כוח קודס" האיראני, השולט באופן מלא על כל הכוחות הלוחמים למען המשטר הסורי: חיזבאללה, "מתנדבים" אפגניים שהוכרחו לבוא לסוריה מאיראן ושרידי הצבא הסורי. העולם רואה ושומע את קולות הרצח ההמוני שמבצעת איראן באזרחי סוריה, והעולם שותק. ההסכם שנחתם כלל אינו מזכיר את הטרגדיה הסורית הנוראה שבה נוטלת איראן חלק פעיל ועיקרי.

איראן הרסה את המדינה הפסבדו-דמוקרטית היחידה שהיתה בעולם הערבי, לבנון. איראן חימשה את המיליציה השיעית, חיזבאללה, ובכך הפרה את האיזונים הרגישים בין העדות והפכה את לבנון למדינה בשליטת איש אחד, חסן נסראללה, שב-2006 לא היסס להטיל את המדינה למערכה והביא להרס התשתיות ולאלפי הרוגים. המערב, אביר הדמוקרטיה, לא דרש מאיראן לחדול מהרס לבנון.

כניעה מצמררת

איראן מנסה להפוך את תימן לעוד מדינה גרורה כדי להשתלט על מיצרי באב אלמנדב ולאיים על סעודיה מדרום. כדי להגן על עצמה, הקימה סעודיה קואליציה של מדינות ערביות, וכתוצאה מכך הפכה תימן לשדה מערכה שבו נהרגו עד עתה אלפי בני אדם. ההסכם שנחתם עם איראן אינו דורש ממנה לכבד את ריבונות תימן ואת המערכת הפוליטית השבירה שלה.

איראן אינה מסתירה את כוונתה לחסל את ישראל, ולכן ההסכם איתה אינו פחות מאשר סכין שנועצות מעצמות המערב בגבו הקולקטיבי של העם היהודי. מוזר שדווקא גרמניה, מכל המדינות, ממלאת חלק פעיל ומרכזי במתן היכולת לאיראן לעשות ליהודים את מה שהיטלר לא סיים.

השלטון האיראני מנהל את מדינתו באגרוף ברזל, במרתפי עינויים ובמנופים שבהם תולים עבריינים בכיכרות הערים. זהו משטר המלקה נשים ברחוב אם הן מעזות ללכת בלבוש שאינו על פי דרישות המשטר. ההסכם שנחתם עם איראן אינו מציב שום דרישה ממנה לכבד זכויות אדם, חירויות פוליטיות וזכויות מיעוטים ונשים. ההסכם מכשיר ומקבל את המשטר האיראני, המזכיר מאוד את שלטונו של לואי ה-16, אל תוך משפחת העמים של המאה ה-21.

ב-14 ביולי 2015 – "יום הבסטיליה" השנה – בגדו צרפת, בריטניה, גרמניה וארה"ב – בערכי הדמוקרטיה, החירות ושלטון העם, בהעניקם לאחד המשטרים החשוכים, האלימים והאנטי-דמוקרטיים הגדולים ביותר בעולם – את הרישיון להתקדם בתוכנית הגרעין שתביא אותו להשליט את מרותו על שכניו, ולייצא מוות והרס לכל חלקי העולם, כפי שהוא עושה מאז 1979 בסיסמה של "יצוא המהפכה".

יש מספר סיבות לכניעה זו של עמי המערב:

רצונו העז של הנשיא האמריקני ברק אובמה להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שעשה דבר חיובי אחד לפחות למען השלום בעולם, אחרי שקיבל את פרס נובל לשלום.

הלהיטות של מדינות אירופה לפתוח את השוק האיראני בפני התעשייה האירופית המדשדשת, ולצקת מיליארדים לכלכלה הקפואה של האיחוד האירופי.

אמונה חסרת בסיס שניתן לפקח על נסיונותיהם של האיראנים להשיג נשק גרעיני, כשעל פי ההסכם אין לאף אחד זכות להיכנס למתקנים החשודים ללא האישור של שלטונות איראן.

תקווה שבעוד 15 שנה – אחרי תום תקופת הפיקוח – תהפוך איראן למדינה שוחרת שלום.

העולם הערבי לא יישב בחוסר מעש

במהלך היום שעבר מאז החתימה על ההסכם שמרו שליטי ערב על שקט, ודאי בהשוואה לקולות היוצאים מישראל. יש לכך כמה סיבות:

בעולם הערבי, גבר אמור לשמור על קור רוח גם נוכח צרה ובעייה, שכן צעקנות ורגשנות נתפסות כתכונה נשית. שליטי ערב משתדלים להקרין רצינות וענייניות כי זה צו תרבותי, קוד התנהגות מחייב. הסעודים פועלים על פי כלל זה באדיקות יתירה.

שליטי ערב מבינים ש"זה מה שיש" ומנסים להפיק מהמצב את המיטב: ראשי מדינות-ערב שולחים מברקי ברכה לנשיא איראן, לא כדי להביע את תמיכתם בהסכם, אלא כדי לא להיכלל ברשימת אלה שלא שלחו מברקי ברכה...

סעודיה מזהירה מפני מירוץ חימוש גרעיני, אחרי שמימנה את תוכנית הגרעין הפקיסטנית, מתוך הבנה שבמקרה הצורך היא תצטייד במה שנדרש.

מדינות ערב, בעיקר סעודיה ואמירויות המפרץ, יגבירו את הסיוע הכספי והלוגיסטי שהן מגישות למורדים בסוריה, ואולי אף ל"מדינת האיסלאם", כדי לקצץ את הזרוע הסורית-לבנונית של התמנון האיראני.

טורקיה הסונית גם היא תתרום בתקופה הקרובה את חלקה למאמץ האנטי-איראני, באמצעות סיוע גדול יותר לארגונים הנלחמים באסד, משטרו ועדתו.

סביר להניח שסעודיה והאמירויות יגדילו את הסיוע שהן מגישות לסונים בעיראק כדי שאלה יגבירו את פעילותם האלימה נגד הממשלה השיעית שבה שולטת איראן כמעט לחלוטין.

סעודיה והאמירויות יגבירו את אספקת הנפט לשווקים, שממילא מוצפים, כדי להוריד עוד את המחיר שאיראן תקבל עבור הנפט שההסכם יתיר לה למכור. הורדת המחיר תהפוך לבלתי כדאית השקעה כספית בפיתוח שדות נפט חדשים באיראן, וכך יקפיאו סעודיה והאמירויות חלק מההשקעות הזרות באיראן.

סעודיה והאמירויות יגדילו את הסיוע שהן מגישות לגורמים מורדים באיראן, ובעיקר המיעוטים הבלוצ'ים והכורדים, שהם סוניים, כדי שהללו יגבירו את מאבקם נגד המשטר האיראני בתקווה שויביאו לנפילתו.

סעודיה והאמירויות יעלו בדרגה את מימונם של ארגונים אופוזיציוניים איראניים, ובראשם "מוג'אהדין-ח'לק", כדי שאלה יגבירו את מאמציהם למצוא באיראן מתקנים סודיים שבהם מפתחת איראן נשק גרעיני. בעבר חשפו לעולם ארגונים אלה כמה אתרים איראניים סודיים, שאת קיומם "שכחו" האיראנים לגלות לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, למרות שהם מחויבים לעשות זאת על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני שעליה חתמה איראן.

צפוי כי סעודיה תגביר את הפיקוח על המיעוט השיעי בממלכה, כדי למנוע כל השפעה של איראן על ציבור זה. הדבר עלול להגביר את המתח בין סעודיה ועולי הרגל האיראנים שיבואו לחג' במכה. בעבר היו התנגשויות דמים בין עולי הרגל האיראנים והשלטון הסעודי.

ולכבוד שקיעתו של העולם לעידן איראני סוער ומסוכן, נותרת רק השאלה מתי יקבלו ג'ון קרי וג'ואד זריף פרס נובל לשלום.

פורסם במגזין "מראה" 344

* * *

אסי דגני

טיהור האוויר

שִׁבְעִים שָׁנָה הָיִיתִי מַפְלִיץ

וְצוֹחֵק מִן הָאֶפֶקְט שֶׁל הָרֵיחַ.

זֶה הָפַךְ אֶצְלִי לְרֶפְלֶקְס מֻתְנֶה

הַמְעוֹרֵר בְּדִיחוּת הַדַּעַת.

לְתֻמִּי לֹא יָדַעְתִּי

עַד שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים לָמַדְתִּי

כִּי הַדְלָקַת גַּפְרוּר

שׂוֹרֶפֶת אֶת הַשְּׁטוּנְק,

מְחַסֶּלֶת אֶת הַנֹּאד

וּמְמִירָה

בְּרֵיחַ קַל שֶׁל עָשָׁן

אֶת הָאֲוִירָה.

* * *

אורי הייטנר

1. מינכן 2. חלק ב': דוקטרינת בגין

בחלקו הראשון של המאמר ניתחתי את האסטרטגיה של נתניהו במאבק נגד הגרעין האיראני, שעיקרה – בחירה באופציה המדינית והעדפתה על פני האופציה הצבאית. בדרך בה הלך, נתניהו הביא להישגים גדולים, אולם במבחן התוצאה, האופציה הזאת לא הוכיחה את עצמה. נתניהו אינו אשם בכך. לא היה בכוחו לעצור את דהרתו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם להסכם בכל מחיר. אולם אילו בחר מלכתחילה באופציה הצבאית, היינו משלמים עליה מחיר כבד לטווח הקצר, אך מצבנו היום ומצב העולם היום, היו טובים לאין ערוך.

את הנעשה אין להשיב, והשאלה היא מה עושים עכשיו. במצב הנוכחי, האופציה הצבאית קשה יותר למימוש, כאשר תוכנית הגרעין האיראנית מעוגנת בהסכם בינלאומי. ואף על פי כן, דבריו של נתניהו על כך שההסכם אינו מחייב את ישראל, היו חשובים מאוד. כאשר מדובר בסוגיה כה קריטית לעתידה של ישראל, האופציה הצבאית חייבת להיות על השולחן.

המהלך הבא הוא ההצבעה בבתי הנבחרים של ארה"ב. אילו חשבתי שיש סיכוי סביר ליירט את ההסכם בקונגרס, הייתי סבור שעל ראש הממשלה, בשיתוף עם ראש האופוזיציה, להירתם אישית לפעולה ממוקדת לגיבוש רוב שיפיל את ההסכם, גם במחיר קרע גלוי וקשה עם נשיא ארה"ב. אולם לנוכח הודעתו של אובמה שיטיל וטו, מה שמחייב רוב של 2/3 נגד ההסכם, הסיכוי לכך קלוש, אולי אפילו אפסי. במצב הזה, המחיר של מהלך לעומתי בתוך הפוליטיקה האמריקאית הפנימית, כבד מהתועלת שהוא עשוי להניב.

איני סבור שיש להפקיר את ידידי ישראל בקונגרס לבד בשטח. על ישראל להמשיך ולהבהיר את הסכנות שבהסכם, אך את המהלך הפוליטי האמריקאי יש להשאיר לאמריקאים, ואנו יכולים להסתפק בהבעת תמיכה ואהדה מרחוק.

לאחר החלטת הקונגרס, שסביר להניח שהיא לא תהיה בעדנו, יש לנצל עד תום את הרצון של אובמה לפצות אותנו, ולהוכיח שלא הפקיר את ישראל. יש להציב דרישות מדיניות וביטחוניות, הן בנושא העצמת התמיכה הביטחונית, הן בהבטחה לסכל כל הצעה פלשתינאית חד צדדית, ואף לנסות להוביל מהלכים כמו העברת השגרירות האמריקאית לירושלים או הכרה בריבונות ישראל על הגולן.

אך עיקר המאמץ צריך להיות בנושא הגרעין האיראני, ולהתמקד בהפרות ההסכם. ההסכם הוא הונאה איראנית ואין ספק שאיראן תפר אותו. עיקר המאמץ המדיני של ישראל, מול ארה"ב ואירופה – צריך להתמקד בהסכמות על החזרה מיידית של הסנקציות והחרפתן, ברגע שאיראן תפר את ההסכם. יש לבצע מאמץ מודיעיני ישראלי, בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי, לגלות את ההפרות ולהביא את ההוכחות.

יש להמשיך בלוחמה זעירה נגד מיזם הגרעין האיראני, שישראל כמובן אינה מעורבת בה – תולעים וסייבר לשיבוש המערכות, תאונות דרכים והתקפי לב מסתוריים למדעני הגרעין, פיצוצים מסתוריים והפסקות חשמל הרסניות וכד'. 

אך מעל לכל ומעבר לכל – יש להכין את היכולת המבצעית לסיכול תוכנית הגרעין האיראני באמצעים צבאיים. אין להמעיט בערך המחיר והנזק שעלול להיגרם לישראל כתוצאה מפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, אך בניגוד לאגדות הרומנטיות, בחיים האמיתיים הבחירה אינה תמיד בין טוב ורע; לעיתים היא בין חלופות רעות. פצצות גרעין בידי איראן מסוכנות יותר מכל מחיר של הפעולה באיראן.

עלינו לחזור לדוקטרינת בגין: ישראל לא תאפשר למדינות עוינות לייצר טכנולוגיה גרעינית, שעלולה להתפתח לנשק גרעיני.

הדוקטרינה הזאת הביאה להשמדת הכור העיראקי, שהציל את המזרח התיכון ואת ישראל מפני פצצות אטום בידי סדאם חוסיין. היא הביאה להשמדת הכור הסורי, על פי מקורות זרים, ולא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין את המשמעות של פצצות גרעיניות בידי אסד בקרב על הישרדותו.

הדוקטרינה הזאת חייבת להיות בסיס מדיניותה של ישראל בנוגע לגרעין האיראני. אם אין אפשרות לסכל את התגרענותה של איראן בדרכים מדיניות, כנראה שאין מנוס מפעולה צבאית.

2. צרור הערות 19.7.15

* חגיגת ניצחון – המוני איראנים חוגגים ברחובות טהרן ובצדק – אלו חגיגות הניצחון. מאז מהפיכת חומייני, לא היה להם ניצחון כזה. בירת הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית הורידה את השטן הגדול, מעצמת העל המערבית, ארה"ב, על ברכיה, ועימה את כל העולם המערבי.

תמורת הגושפנקא המערבית להפיכת איראן למעצמת סף גרעינית, העולם הסיר ממנה את הסנקציות ויזרים לה 800 מיליארד דולר שחלק ניכר מהם יממנו את הטרור העולמי המונחה מאיראן.

שלום בדורנו.

* העיקר ההומור – במסיבת העיתונאים בבית הלבן הסביר אובמה שאי אפשר למנוע מאיראן פיתוח גרעין למטרות שלום. גרעין איראני למטרות שלום... יש לו הומור.

גרעין למטרות "שלום בדורנו".

* למטרות שלום – להיטלר היו גזים למטרות שלום.

* החתן – אובמה – חתן פרס נובל ל"שלום בדורנו".

* האם תהיה ממשלת אחדות? – אני בעד ממשלת אחדות לאומית. במצב האסטרטגי החמור בעקבות הסכם מינכן 2, נכון לשלב כוחות למאבק משותף נגד סכנותיו. אולם להערכתי, הסיכוי לכך נמוך, בניגוד לדברי הפרשנים. זאת, משתי סיבות.

האחת, היא המשקעים הקשים בין המחנות בעקבות מערכת הבחירות רוויית השנאה וההסתה (משני הצדדים).

 השנייה, אני מתקשה לראות את הרצוג מוביל מהלך מנהיגותי של הצטרפות לממשלת אחדות לפני הפריימריז. אדרבא, ככל שיתקרבו הפריימריז במפלגת העבודה, המועמדים יתחרו ביניהם בהתלהמות פופוליסטית נגד הממשלה. אולי לאחר הפריימריז המצב ישתנה.

אז מי גורם לשמועות הללו? יש שני בעלי אינטרסים. נתניהו ואנשיו, משתמשים בסחריר הללו כדי ללחוץ על השותפות הקואליציוניות להתפשר בדיוני התקציב ועל ליברמן, בתקווה שיצטרף לממשלה.

השנייה היא זהבה גלאון, שלנוכח הטראומה של כמעט היעלמותה בבחירות, היא מנסה לבדל את מר"צ ממפלגת העבודה, כ"שמאל" האמתי היחיד.

* דמגוגיה – חיזוריו של נתניהו אחרי הרצוג (וגם אם מדובר בטקטיקה בלבד) מעידים עד כמה הצהרותיו ערב הבחירות על "התהום הפעורה" ועל "המחנה האנטי ציוני" היו דמגוגיות, מרושעות ושקריות.

* הפרשן – קובי ניב וב. מיכאל הביעו כמיהה, במאמרים ל"הארץ", לפצצת גרעין איראנית, שתרסן את ישראל ותכפה עליה מאזן אימה. וגם ה"פרשן" של "הארץ" לענייני ערבים, צבי בראל, מבכר את איראן על ישראל. "איראן ניתקה את עצמה מן העולם, ישראל דוהרת ליעד הזה. עד השבוע נשאו שתיהן בגאווה את התואר 'מדינות לא רציונליות' – כלומר, כאלה שהגיונן המדיני שואב את עוצמתו מעולמות טרנסצנדנטליים, מצווים אלוהיים שאדם אינו רשאי לערער עליהם. החתימה על הסכם הגרעין הותירה את ישראל בודדה במערכה על קידום האינטרסים של אדוני צבאות."

מעצמת הטרור הג'יהאדיסטית היא מדינה רציונלית בעיני ה"פרשן", להבדיל מהדמוקרטיה הליברלית הישראלית, כיוון שהיא הסכימה לעסקה שהופכת אותה למעצמת סף גרעינית תמורת הסרת הסנקציות נגדה.

פרשנות...

* סבלו של ח"כ גטאס – בתגובתו על החלטת ועדת האתיקה של הכנסת לנזוף בו נזיפה חמורה על השתתפותו במשט לעזה, אמר גטאס, בין השאר, שהוא "בן לעם הפלשתינאי הסובל וממשיך לסבול מן הכיבוש ומהמשך המפעל הציוני."

כדאי לשים לב לדברים. לא רק אקיבוש, אלא המשך המפעל הציוני, כלומר עצם קיומה של מדינת ישראל.

* היכונו לביאת ה... – אהוד ברק מאותת במרץ על כוונתו לחזור על תקן משיח ולגאול את ישראל. בטרם ניפול שדודים למרגלותיו, להלן – תזכורת.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. לא היה מדינאי ישראלי, לפניו או אחריו, שגרם למדינת ישראל נזק בלתי הפיך, כמו הנזק לו גרם ברק. בוועידת קמפ-דיוויד ניפץ ברק, על דעת עצמו, ללא דיון בממשלה – לא כל שכן החלטת ממשלה, ללא כל תהליך בירור דמוקרטי, את בסיס ההסכמה הלאומית הרחבה בישראל, כפי שהיטיב יצחק רבין לבטא אותה בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו: התנגדות עקרונית לרעיון הנסיגה המלאה, ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן רבתי בידי ישראל וכד'.

ואילו אהוד ברק, פחז כמים, ללא בקשת מנדט, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, ובהבל פיו הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". אפילו את מר"צ ו"שלום עכשיו" הוא עקף. הכול, מתוך שיגעון גדלות של מי שיודע הכול טוב מכולם, מי שבז לכול מי ולכול מה שקדם לו ויבוא אחריו, בשכנוע שהנה הוא, ורק הוא, האיש שיביא לישראל את השלום המיוחל.

שלום הוא לא הביא. הוא כן הביא מתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה, בה נרצחו 1,500 ישראלים. ואת האבן שהוא זרק, אלף חכמים אינם מסוגלים להוציא עד היום. יצחק רבין, שעמדותיו והקווים האדומים שלו היו ידועים, נחשב בעולם למנהיג מתון המוכן לפשרות מרחיקות לכת למען השלום. לאחר הצעות ברק, שבהמשך הוגדרו ביוזמתו כ"מתווה קלינטון", מי שעומד על מעט מזער מן הקווים האדומים של רבין, מוקע כ"סרבן שלום".

אחרי שערפאת דחה את הצעתו, הוא לא הכריז שהצעותיו בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, אלא המשיך לחזור עד לזרא על הגדרתו אותן כ"זה המתווה ואין בלתו."

לאחר פרוץ מתקפת הטרור הוא זחל על גחוננו לעזה, תחת אש הטרור והלינץ', והציע הצעות מרחיקות לכת עוד יותר לערפאת, ובלבד שיוכל להציג לציבור איזה נייר שבועיים לפני הבחירות. ואחרי שנדחה באופן משפיל, ודחלאן "המתון" הגדיר את הצעותיו "חרטא ברטא", הוא הופיע בשידור בחירות אחרון בטלוויזיה ואמר שהגענו עד לצעד האחרון לפני השלום, וביקש מהבוחר לתת לו את המנדט לעשות את הצעד הנוסף. אמירה של מהמר על סף תהום.

עוד קודם לכן, בשנה הראשונה לכהונתו, ניסה ברק באובססיה מטורפת, יותר מכל ראש ממשלה אחר, למסור את הגולן לאסד (האב) אותו הגדיר: "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." היום, כל מי שעיניו בראשו, ואינו מתאמץ במיוחד לרמות את עצמו, מבין איזה אסון הוא היה ממיט על ישראל, אילו הצליח, חלילה, במזימתו.

* מחוץ לכותלי בית המשפט – בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין המגוחך של בית המשפט המחוזי, על פיו יש ל"אם תרצו" סממנים פשיסטיים. יותר משבית המשפט העליון "ניקה" את "אם תרצו", הוא טיהר את דמותה של מערכת המשפט הישראלית.

...וגם עכשיו אני סבור, ש"אם תרצו" לא היו צריכים לתבוע את יוזמי קמפיין "אם תרצו תנועה פשיסטית", ושעדיף להשאיר את המחלוקות הפוליטיות מחוץ לכותלי בית המשפט. וכך בעצם קבע בית המשפט, בהסכמה עם הצדדים.

* הרמוניה – כשאדר כהן סיים את תפקידו כמפמ"ר אזרחות במשרד החינוך, לא הוארכה כהונתו. בעקבות זאת, החל מסע תקשורתי וציבורי שהציג אותו כמי ש"הודח", בשל עמדותיו ה"שמאלניות". תמונה שהתאימה היטב לנראטיב הרדיפה, הבכייני והפרנואידי, של גורמים מסויימים מאוד בציבוריות ובתקשורת הישראלית. האמת היא, שעמדותיו של אדר כהן, הן הרבה פחות "שמאלניות" משל אלה שנאבקו נגד "הדחתו", והוא נהפך, שלא בטובתו, סמל לדרך שהוא עצמו רחוק ממנה.

אדר הוציא לאחרונה ספר חדש: "שניים יחדיו: מורה דרך לחינוך יהודי ודמוקרטי." בראיון ל"הארץ", מגולל אדר את משנתו, הרחוקה מהניסיון להציג סתירה בין השתיים ולהדיר את היהדות בשם הדמוקרטיה.

אדר הציג בראיון ארבע גישות לדילמת השילוב בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים:

א. גישת הסתירה, לפיה לא ניתן ליישב את המתח בין הזהויות ועל כן יש להכריע ביניהן (כאלה, אגב, יש בשני הקצוות – אלה המנסים להדיר את הערכים היהודיים בשם הדמוקרטיה ואלה המנסים להדיר את הערכים הדמוקרטיים בשם היהדות. א.ה.).

ב. גישת הקונפליקט, שערה למתח בין שני המושגים אך אינה בוחרת באחד מהם.

ג. גישה דיאלקטית, המכירה במתח בין זהויות אך לא רואה בו איום, אלא הזדמנות.

ד. גישת ההרמוניה, המבקשת למצוא השלמה בין הערכים.

אדר מצדד בגישה ג'. "המפגש בין גישות ותרבויות שונות אינו כורח, אלא ערך וחוויית חיים חשובה".

ככל שהחלוקה של אדר סכמטית, זו הצגה די נכונה של מכלול הגישות לנושא. אני קרוב לגישה ד'. אדר מציג אותה באופן שלילי, "ניסיון למצוא השלמה בין הערכים בכל מחיר... מוכנים לטשטש את המתחים ביניהם." איני מחפש השלמה בכל מחיר, ואיני מטשטש מתחים. אני חושב שיש גוזמה רבה בהצגת המתח בין הערכים. אלה ערכים שאין ביניהם ניגוד מובנה, אף שפה ושם צצים ביניהם מתחים. אני מאמין שנכון לבנות את החברה הישראלית על מכלול ערכים יהודים ודמוקרטיים, שבדרך כלל מיטיבים ליצור הרמוניה ערכית. אני רואה בכך אתגר של בניין אומה וחברה, אתגר חינוכי ותרבותי ממדרגה ראשונה. אני מאמין, שזו הדרך הראשה של הציונות. אלה המכרסמים בהרמוניה הזאת ומציגים מצג שווא של לעומתיות בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים, ואחת היא אם הם עושים זאת בשם ערכי היהדות או בשם ערכי הדמוקרטיה, מכרסמים ביסודות המפעל הציוני, היהדות והדמוקרטיה.

* ארגון טרור – יש לקוות שהקלון שהמיטו על ישראל אוהדי בית"ר, יעורר סוף סוף את המדינה להילחם מלחמת חורמה בתופעה הזאת, של אוהדי בית"ר (קומץ?) החוליגנים, ובעיקר, לשבור את ארגון הטרור "לה-פמיליה". להילחם באלימות שלהם, בגזענות שלהם, בכהניזם שלהם, בביריונות שלהם, בזוועת צווחות ה"מוות לערבים" שלהם. עד חורמה.

* עקרון האחריות המשותפת – ראש ממשלת יוון ציפראס פיטר שני שרים מממשלתו, כיוון שהצביעו בפרלמנט נגד ההסכם שחתם עם האיחוד האירופי. יוון אמנם אינה מופת של דמוקרטיה יציבה ומסודרת, אולם החלטה זו של ציפראס מוצדקת לגמרי, ומבטאת את אחד העקרונות המרכזיים של משילות – עקרון האחריות המשותפת. שר יכול להתנגד להחלטת הממשלה, אולם מרגע שהיא התקבלה הוא נושא באחריות לאותה החלטה כמו תומכיה. עליו להצביע בעדה בפרלמנט, או להתפטר.

עיקרון זה תקף בכל דמוקרטיה וגם בישראל. לפני הבחירות, הופץ פוסט ויראלי ברשתות החברתיות, ובו טבלה שניסתה לפגוע בדמותו של כחלון ולהציגו כאנטי חברתי. הטבלה הציגה את הצבעותיו בכנסת נגד חוקים חברתיים, בהיותו שר. היה זה תרגיל דמגוגי ופופוליסטי. שר אינו נבחן על פי הצבעותיו בכנסת, כיוון שהוא מחויב לתמוך בעמדת הממשלה. שר נבחן על פי מעשיו ופעולותיו ועל פי הצבעותיו בממשלה.

במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי לאחרונה את פרוטוקול ישיבת הוועדה המדינית של מפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון" מפברואר 1957, שדנה בנסיגה מסיני ורצועת עזה אחרי מלחמת סיני. אחה"ע התנגדה בחריפות לנסיגה, הפגינה נגדה, דובריה יצאו נגדה ושריה הצביעו נגדה בממשלה. מה תעשה המפלגה לקראת ההצבעה בכנסת? לא היה אפילו קול אחד שקרא להישאר בממשלה ולהצביע בכנסת נגד עמדתה. הוויכוח היה על השאלה, האם נכון לפרק את השותפות הקואליציונית בין מפלגות הפועלים בשל המחלוקת הזאת. מיעוט טען שיש לפרוש מן הממשלה. הרוב הכריע שיש להישאר. בדיון בכנסת, דוברי המפלגה הסבירו מדוע הם מתנגדים להחלטה, והבהירו שיצביעו בעדה, כי הם חושבים שנכון שהממשלה הזאת תמשיך להוביל את המדינה.

אפשר, לכאורה, למצוא דמיון בין הצעד של ציפראס לצעדו של שרון, שפיטר שרים שהתנגדו להתנתקות. אך בין שני המקרים יש הבדל מהותי. שרון פיטר שרים שהתנגדו להתנתקות, ערב (!) ההצבעה בממשלה (!), כדי להבטיח שיהיה בה רוב מלאכותי. הוא לא פיטר את כל המתנגדים, אלא רק שניים, כי זה מה שהיה חסר כדי להבטיח את הרוב. בכך הוא נהג בצורה אנטי דמוקרטית חסרת תקדים.

* הפליקפלק של ציפראס – ערב משאל העם ביוון, הצבעתי על המוזרות של המשאל – לא משאל על הצעה שהממשלה יזמה, העבירה בפרלמנט והביאה להכרעת העם, כשהיא דוחפת להצבעה בעד והאופוזיציה דוחפת להצבעה נגד, אלא עקיפת הפרלמנט והבאה לעם של הצעה שהממשלה מתנגדת לה. ואף הצעתי השערה, שנראתה קצת מופרכת, על פיה ציפראס הבין שאין לו מנוס אלא להיכנע לדרישה האירופית, כדי למנוע את קריסת הכלכלה היוונית, אך קשה לו לחזור בו מהקו שעליו קיבל מנדט מהציבור, והוא מצפה שהעם יוציא לו את הערמונים מהאש ו"יכפה" עליו את קבלת הצעת הנושים. אני מודה, שגם לי ההסבר הזה נראה כהשערה פרועה.

היום, בעקבות הפליקפלק של ציפראס, אני נוטה לחשוב שצדקתי. העם הבריז לציפראס, ותמך ברוב גדול בהצעתו להתנגד להצעת האיחוד האירופי (אגב, ניתן להעריך את העם היווני, שהיה מוכן לשנות סבל למען הכבוד הלאומי). אבל לנוכח תוצאות המשאל, ציפראס לא יכול היה להישען על העם, ובמהירות שיא נהג בניגוד מוחלט להצבעת העם, וחתם על הסכם שיש בו רק שינויים קלים לעומת ההסכם שהעם דחה.

* שיח העקדה – בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר" נערך דיון בסוגיית שיח העקדה בתרבות הישראלית, ונאמר שמי שהכניס אותה לחיינו היה חנוך לוין בראשית שנות השבעים.

אין זה נכון. שיח העקדה מלווה את הציונות מראשיתה, כביטוי למחיר הדמים הכרוך בהגשמתה ובקיומנו בארץ. המהפך שחנוך לוין היה ממבשריו, היה הפיכת שיח העקדה לשיח קורבני, מתבכיין, המבטא מסר לפיו חללי צה"ל הועלו לעולה כקורבן שווא. השיח המקורי העלה על נס את מסירות הנפש של הלוחמים, המוכנים לסכן את חייהם למען תקומת ישראל וביטחונה.

בטקס סיום קורס קצינים ב-1955 אמר דוד בן גוריון: "צבאנו לא הסתפק בשכלול חומרי וטכני בלבד. ידענו מהרגע הראשון, כי סוד הניצחון הוא לא בנשק וגם לא באימון ובארגון, אם כי אלה חשוב וחיוניים כמוהם, אלא ברוח-האדם, בחזון הפועם בלב ומחשל רצון הלוחם. מנצחים לא בכוח הפקודה אלא בכוח השליחות. ... משנה לשנה גבר בצבא רוח הגבורה, הנאמנות והאחווה, ואם מותר להגיד – רוח-העקדה, זאת אומרת כושרו של אדם לחרף נפשו למות על חזון חייו וחזון חי עמו, ואיני יודע אם יש בעם גוף יותר מלוכד, מסור ואסיר-יעוד מצה"ל."

* ביד הלשון: משכנא – בפינתי הקודמת הצגתי את המקור המשנאי ל"תעזבנו יום, יעזבך יומיים" של מאיר אריאל.

המשנה מציגה דוגמה: "לשניים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה בחדא משכנא. לא הספיקו לפרוש זה מזה, עד שהלך זה מיל וזה מיל. נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין."

שני אנשים שיצאו – האחד מציפורי והשני מטבריה נפגשו אי שם באמצע הדרך. לאחר מכן הם המשיכו ללכת. כל אחד מהם הלך מיל אחד, ולכן הפער שנפער ביניהם היה של שני מיל.

היכן הם נפגשו? במשכנא. משכנא היה יישוב יהודי בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, באמצע הדרך בין שתי הערים המרכזיות בגליל, ציפורי וטבריה. המקום נמצא על תל, סמוך (מצפון) למחלף גולני. אותה גבעה נקראת חרבת מסכנה, שם המשמר את שמו המקורי של היישוב היהודי.

* * *

היכונו היכונו

בעוד 20 שנה!

לטקס חנוכתה של הרכבת הקלה

מתל-אביב לבני-ברק ובחזרה

סגורה בשבתות ובחגים

ומטפטפת מים

ברוך מרבה פקקי תנועה בגוש דן

* * *

מנשה שאול

את מי זה משכנע?

אלקודס – תעודת כשרות שימושית

בנאומו האחרון לרגל "יום אלקודס" (10.7.15), אמר חסן נסראללה כי "שחרור אלקודס עובר דרך אדמות סוריה באיזורים רבים כמו אלקלמון, א-סוידא, אלזידאן ואלחסכּה."

אין חדש בטיעון זה. מנהיגים ערביים רבים לפניו טענו כי הדרך לפלסטין עוברת דרך מדינות ערב.

ב-1962, כששלח גמאל עבדול נאצר את צבאו להילחם בתימן, טען חסנין הייכל יועצו לענייני תקשורת כי הדרך לפלסטין עוברת בתימן.

מנהיג "החזית הדמוקרטית" ג'ורג' חבש הודיע בספטמבר 1970 (ספטמבר השחור) כי הדרך לתל-אביב עוברת דרך עמאן.

ב-1980, כשסדאם חוסיין פתח במלחמת 8 השנים נגד איראן, הוא הכריז כי הדרך לחברון ואלקודס עוברת בטהרן.

בעיצומה של מלחמת עיראק-איראן, הודיע חומייני כי הדרך לפלסטין עוברת דרך בגדד.

ב-1989, כשכבש סדאם את כוויית, הוא הודיע כי הדרך לפלסטין עוברת דרך כוויית.

במלחמת האזרחים בלבנון, הכריז אבו איאד שהדרך לפלסטין עוברת בביירות.

ולאחרונה הכריז מנהיג החות'ים סוכני איראן בתימן כי הדרך לפלסטין עוברת בבאב אל מנדב.

בסופו של דבר, כל אלה שתירצו את תוקפנותם נגד שכניהם הקרובים והרחוקים באמתלה של שחרור פלסטין, לא נשארו לא בתימן ולא באיראן, לא בעיראק ולא בעמאן, וגם לא שיחררו את פלסטין.

גורלם של חיזבאללה ומנהיגו נסראללה, שמתרץ את השתתפותו במלחמה בסוריה בשחרור פלסטין, לא יהיה שונה מגורל קודמיו. זאת ועוד. נסראללה אינו מצליח לשכנע את הערבים שהוא נלחם בסוריה למען פלסטין ולא למען הצלתו של בשאר אלאסד. כי כדי לשכנע, קודם כל עליו להשתכנע שהוא דובר אמת, ובמילותיו של הפילוסוף האירי ג'ורג' ברנרד שאו: "אסונו של השקרן הוא לא בכך שהזולת אינו מאמין לו, אלא בכך שהוא אינו מאמין לעצמו."

מדוע לא קמה מדינה לפלסטינים?

"תשתוק העט ותדבר החרב!"

אנשי תקשורת בעולם הערבי, וביניהם פלסטינים, מטילים את האשמה בכך על היהודים והמנדט הבריטי. ברוח זו כותב העיתונאי ד"ר נאג'י שראב (בעיתון "אלח'ליג'" 8.7.15).

"האו"ם החליט ב-1947 בהחלטה 181 על הקמת מדינה פלסטינית. אך המנדט הבריטי הכשיר את הקרקע להקמת מדינה יהודית, ובכך מנע את הקמתה של מדינה פלסטינית."

עזות המצח שבסילוף העובדות ובזיוף הבוטה של מה שהתרחש באמת זועקת לשמיים:

הכותב מתעלם מכך שהאו"ם החליט על הקמת שתי מדינות – יהודית וערבית – ולא רק מדינה ערבית.

המאמר מתעלם לחלוטין מן העובדה שהיהודים קיבלו בשמחה את החלטת האו"ם על הקמתן של שתי מדינות ורקדו ברחובות עם סיום ההצבעה על ההחלטה באו"ם. ואילו ראשי מדינות ערב הם שמנעו את הקמתה של מדינה לפלסטינים בדחותם את החלטה 181 של האו"ם ואף הכריזו על מלחמת השמד נגד ישראל. מזכיר הליגה הערבית דאז עבד אלרחמן עזאם, בעל הכינוי "אבו אלכּלאם" (אבי הדיבור) זרק את העט בכינוס הליגה הערבית וצעק:

"תשתוק העט ותדבר החרב!"

הכותב, שמאשים את המנדט הבריטי בהקמתה של מדינת ישראל, מתעלם מכך שבריטניה נמנעה מההצבעה על הצעת החלוקה והקמתה של מדינה יהודית. לא זו בלבד, אלא שהבריטים לא עזבו את הארץ מרצונם, כמשתמע מדבריו, אלא שהעם היהודי נאבק נגד המנדט הבריטי ואילץ אותו לעזוב.

אפילו גמאל עבדול נאצר הביע את התפעלותו ממאבקו של העם היהודי נגד המנדט הבריטי וראה בו מודל לחיקוי. כך, בשיחות שהתנהלו על הפסקת האש בין נאצר ליצחק רבין בקיבוץ גת בנגב, במלחמת השחרור, הירבה נאצר להביע את התפעלותו ממאבקו של העם היהודי נגד המנדט הבריטי

צמים אך זוללים יותר

כמו היהודים, גם המוסלמים הצמים אוכלים יותר. גוגל חושף נתונים על מנהגי המוסלמים שצמים בחודש רמדאן, שלפיהם גם תיאבונם של הצמים לארוחות דשנות עולה באופן חד בחודש הצום, גם במדינות עניות כמו מצרים. נתונים המתפרסמים על הצרכנות במדינות ערב מראים כי מכירת המזון לסוגיו היא כפולה בחודש הצום. אך התיאבון אינו נגמר באוכל. במרוקו למשל, הצפייה באתרי פורנוגרפיה עולה בלילות הרמדאן. נתונים אלה אינם כוללים מדינות שמחרימות את גוגל.

הסופר המרוקני סעיד נאשיד מוחה על כך, בטענה כי הדת קוראת לנהוג מתינות ורציונליות, בעוד שבמציאות מתרחש ההפך הגמור:

"בעוד שדת האיסלאם קוראת לצניעות, במציאות ההטרדות המיניות גוברות, בעוד שהדת קוראת להימנע מאלימות, במציאות הטרור שולט, ובעוד שהדת קוראת לאחדות ולדו-קיום, במציאות הדתיים הקיצוניים קוראים להסתה ולתוקפנות."

פורסם במגזין "מראה" 344

* * *

יהודה דרורי

מדוע לפיד קופייץ

יאיר לפיד איבד את הצפון! מאדם חסר ניסיון פוליטי המגשש דרכו במערכת מורכבת הוא "תפס ביצים" ויצא חוצץ נגד נתניהו על כישלונו של זה כביכול, בכך שאובמה ומעצמות אירופה השיגו הסכם מפוקפק עם איראן.

קשה לתאר צביעות גדולה מזו של לפיד משום שידע שנתניהו לא היה מסוגל כלל לעצור את ארה"ב ומדינות אירופה מלהגיע להסכם. נתניהו ניסה בכל כוחו להתריע נגד הסכם גרוע אשר יוביל בסופו של דבר את איראן לבניית פצצה גרעינית. הוא פעל להרחבת הסנקציות (בהצלחה) השפיע על הקונגרס בארה"ב במידה כזו, שכיום אובמה לא בטוח שהקונגרס יאשר זאת... אז מה קרה לפיד? מה אתה מתפרע? מי מת..?

חפשו את הסיבה להתנהגותו גסת הרוח של לפיד בשמועות שהוא שומע מדי יום, אלו המודלפות לתקשורת – כי נתניהו והרצוג נמצאים במו"מ מתקדם להקמת קואליציה חליפית לזו הקיימת – בלעדיו... ספקולציות אלו אינן ללא בסיס... ברור שהקואליציה הנוכחית נידונה לכישלון. קיימת ההתנגדות בתוך הממשלה לכל צעד לקראת פתרון מדיני (לפני שהעולם יכפה משהו רע עלינו...) יחד עם ההתנפלות הדתית/חרדית על הקופה הריקה – נושאים שיביאו ללא ספק להתפוצצות ולהפלת הממשלה תוך מיספר חודשים. נתניהו מבין זאת ולכן הוא חותר עכשיו להקים ממשלה חליפית, שפויה יותר מבחינה כלכלית ולאומית – וזה מה שמקפיץ את יאיר לפיד המתון (כביכול)...

נתניהו מעולם לא היה "טלית שכולה תכלת". גרוע מכך, את ממשלתו הקודמת הוא פירק טרם זמנה בגלל כוחו של יאיר לפיד ואנשי מפלגתו המוכשרים, והוא עשה גם לא מעט שגיאות בתקופת כהונתו ובהחלט היה מקום להצביע על כך, בעיקר במערכת הבחירות האחרונה. לפיד עשה זאת בכישרון רב, הוא לא השמיץ כדי לא "לשרוף את הגשרים" אבל הבהיר היטב את כוונותיו והצביע על כשלי נתניהו בצורה הגונה ומובנת (ולכן גם הצבעתי עבור לפיד). אבל עכשיו – בתקיפותיו השקריות והחריפות, יאיר לפיד הוריד מעליו את מסכת ההגינות והנחמדות שלו, והפך לעוד פוליטיקאי מתוסכל החושש מאד למעמדו... ולכך שמפלגתו תהיה בקרוב למעשה "אין עתיד"...

מהיותי פרגמטי בתפישותיי הפוליטיות, אני מאמין שלעת הזאת, מדינת ישראל זקוקה מאוד לממשלת אחדות לאומית ואין לי ספק שממשלת נתניהו-הרצוג תהיה המתאימה ביותר... אני צופה את פרישת השמאל שבתוך "המחנה הציוני" (כמחאה על הקמת ממשלת אחדות) – כדבר חיובי. כי זה פותח את הדלת להקמת מפלגת מרכז חזקה משום שההבדלים כיום בין מרבית הליכוד למפלגת העבודה הינם ברי גישור. אני רואה את כחלון נשאר בממשלה, ואפילו חובר למפלגת מרכז כזו – ואפילו נראה אולי את ליברמן חוזר לממשלה. הייתי שמח מאוד אם היו מצרפים גם את "יש עתיד" אבל , כאמור, בגלל שיקולים זרים זה לא מסתדר – וחבל.

אהוד: בבחירות הקודמות נתתי קולי ללפיד. באחרונות – לנתניהו.

* * *

בל תסבול האומללה חרפת רעב

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מנעוריי חרדתי מפני סירוס

פן יחתכו ממני את הדבר

החשוב ביותר שיש לי

כנהוג במזרח התיכון

שבו נולדתי ולפעמים אפילו קודם

הורגים ואחר כך חותכים

ותוקעים בפה את

הביצים עם התרנגול

כמו שעשו הבדואים של אבו-קישְׁק

להרוגי תרפ"א

במושבה שלי

אבל עכשיו אני כבר לא פוחד

על הביצים כי עורפים בשידור

חי את הראש כמו אז

בבוכרה היפה

חרב המשפט שלופה

תנו הידד לו לאמיר

לאמיר הידד

יום אחד

ערף

את ראש

האב

ואת בת

זקוניו

לקח

אליו

בל תסבול

האומללה

חרפת רעב

הו כמה אני מתגעגע

להאכיל

את האומללה

מבוכרה

* * *

פרופ' הלל ברזל

פרק ראשון: יהושע קנז – מאזניים שקולים

מתוך: חלק שלישי: ניאו ריאליזם חווייתי

א. ימים של קטנות

ספרות מגויסת, רדיקלית, תובעת הזדהות גמורה של הסופר עם הערכים שהוא רוצה להקנות לקהל הקוראים. משול לנביא המשמיע את בשורתו כשליחו של השוכן במרומים. צנזורה קפדנית דאגה לכך שלא יטושטש הגבול המפריד בין  המאמין לכופר, כדי להבחין בין הרצוי לפסול מכול וכול. ספרות מיטא-ריאליסטית הבליטה כוחן של ישויות שטניות, לא כדי לתת להן הכשר אלא כאזהרה חמורה בפני מעלליהן. תוכחות נבואיות מצאו מקומן במעטה אלגורי או סמלי או כביטוי לסטיות מסוכנות במציאות השלטונית או במציאות החברתית או בשתיהן כאחת. ספרות ריאליסטית לאחר השואה פנתה גם לדרך התיעוד לתכלית של הוקעת הזוועות. מצד אחר, נפתח השער לראייה רב-תרבותית, כערך בפני עצמו. נדרשה סליחה, במובן של חציית גבול כתנאי מוקדם להבנת הבדלי תרבות. אכן עד גבול מסוים, האחר שיש להתחבר אליו מתוך אמפתיה, למעט אחר, קנאי, הצועד לקראת הזולת בחרב שלופה, רצחנית, או אנרכיזם מפיל חללים בלי הבחנה.

   אמנות הכתיבה כמו גם הפולקלור והסיפור בעל-פה נשענים על סטרוקטורה בינארית ואפילו קיצונית. כך במיתוס (זאוס ופרומתיאוס), בכתבי קודש (הנחש והציווי האלוהי, קין והבל. איזבל ואליהו), במיסטיקה (סיטרא קדישא, סיטרא אחרא), בטרגדיה לסוגיה (קונפליקט והכחדה, עוקדים ונעקדים) בספרות בלשית (הרוצח והחוקר), בספרות פסיכולוגית (הסתמי והאני העליון, המטורף והשפוי) ברומנסה (האהבה והמכשול, הבגידה ואיסורי הטאבו), בספרות המערב הפרוע (השודד והשריף) בספרות השואה (משמידים ומושמדים), בספרות המלחמה (מנצחים ומנוצחים), בספרות המדע הבדיוני (מלחמות בחלל). הבינאריות היא מנת חלקן של היצירות הדיסטופיות והיא תבלין עיקרי גם בסיפורים לילדים ונוער. סיפורת, בדרך להיפר-ריאליזם, מתרחקת מקונפליקטים התובעים הכרעה חותכת, אם בדרך של הכנעה, רמיסת היריב עד כדי השמדתו. כמו כן אין היא חותרת לפתרון הרמוני, המתנשא מעל לניגודים ויוצרת מציאות חדשה מעבר להם. הפחדים והחשדות קיימים וגם הנפש המעורערת אינה נעלמת מן הזירה. אבל הלשון המגביהה, היפה לבשורות הגדולות, האוטופיות, מפנה מקומה לשיח מתון. הדרך הסלולה להיפר-ריאליזם היא הצמידות לעובדות, לימים של קטנות, שמהם הגדולה וההישג האמנותי שאין עליו עוררין.

ב. בשר ורוח

הסיפור "בשר פרא, בשר זר" (בקובץ "דירה עם כניסה בחצר") נדרש למתכונת המיטא-ריאליסטית, נוסח קפקא, המעמידה במרכזה ישות אימתנית, שאחריתה כיליון (גרגור סמסא כחרק גדול, בסיפור "הגלגול", מכונת העונשין, בסיפור "במושבת העונשין"), קלרה, פליטת השואה, היתה במחנות ההשמדה ושרדה. מספרת בלי הרף לכל אוזן שומעת או משתמטת מהאזנה, על הבשר הצומח פרא בבשרה, בשר זר ומאיים, כמכונה מתקתקת בלי הרף בשורת מוות, שהטמינו הרוצחים הנאצים בגופה. לכל אחד מן השרידים סיפור משלו. ולה הסיפור שלה, שכפה עצמו על כל ישותה. גורשה מבית החלוצות, בשל התנהגותה המטרידה את כל הנקלעים  למחיצתה. עתה היא שוהה בביתו של קרוב משפחתה מצד הבעל המארח. המארחת נתונה בפחדים שמא תזיק האורחת אף במעשי רצח למיטיבים עימה לרבות הבן יאיר, הבן היחיד, של מארחיה. שמעה על ניצולי שואה שהרעילו במעשה של טירוף את הקרובים להם. פסיכולוג מומחה מנהל בית חולים לחולי נפש, מסביר שאין קלרה רוצה להתרפא. הסיפור על הבשר הוא סיפור חייה ובלעדיו אין טעם לקיומה. קלרה, חכמה, יפה, חרוצה, מדברת עברית,  משועבדת למתחולל בגופה. בשר הפרא, המזכיר גידול סרטני שהתפשט אל המוח ואינו משאיר מנוח או פתח הימלטות. אחיזתו בנפש היא כפייתית ואין מנוס ממנו.

מנגד לבשר המאיים ההתעלות הרוחנית, במוסיקה. הבן יאיר מנגן בכינור. האם פסנתרנית. שניהם, האם והבן, מתאמנים בנגינת היצירה "חלום" של שומאן. שם המשפחה חפץ, מבטיח גדולות לבן. ההופעה תהיה בפני החוג לספרות המתכנס פעם בחודש ובמרכזו הרצאה של אחת המשתתפות על נושא ספרותי. בחוג נשים בלבד. לפגישה של החוג הפעם מזדמן גבר אחד, בהזמנת אחת החברות. האורח מורה לספרות שהורחק מבית הספר התיכון בו לימד בשל הופעתו המרושלת והתנהגותו המוזרה. לאחר הרצאה מאכזבת, נלעגת, על שירת אלתרמן, מוקדשת לשיר "מגש הכסף", הגיע תור הנגינה. למרבה ההפתעה התעלפה המארחת, יאיר המאוכזב הסתגר בחדרו ולא רצה לסלוח ולהתפייס. האורח המוזר ביקש להיפגש עם קלרה, שבה לטענתו התאהב במבט ראשון. מארחיה של קלרה ניסו למנוע זאת ולא הצליחו. קלרה נפגשת עימו. המשפחה המארחת מעתיקה את מקום מגוריה מן המושבה לחיפה, שם קיבל הבעל העלאה בדרגה ובתפקיד, במסגרת הכופה סודיות. התקווה היא שקלרה, שתישאר בגפה במושבה, תמצא סוף-סוף את תיקונה בחיים משותפים עם המורה לספרות.

המערך הבינארי מתגלה בבשר הזר והפראי, בהקשר של השואה, במחנות ההשמדה וההשחתה של האדם וצלמו, בשרו ורוחו, ביטול הזהות האישית, התעללות שטנית, לרבות בניסויים אכזריים בגוף ובנפש. המוות הוא המביא קץ לנרצחים. ייסורי הניצולים מתמידים. הארס והאימה ממשיכים להשתולל במוחו של הקרבן, שהתנהגותו הופכת כפייתית. הבשורה הגדולה, כמו ניצחון הרוח על הבשר, אינה מתקיימת, לא אצל קנז ולא אצל קפקא, העתיד ספק אם הוא מאיר פנים לקורבנות וגם לא לאלה שהרעו להם. הממציא של מכונת העונשין, בסיפורו של קפקא על מושבת העונשין, מוציא עצמו להורג במכונה שאותה המציא, כעונש על בסיס של צדק מוחלט, נראה לעין,  אצל קנז מתייצבת הרוח בהישגיה בכינון עולם של חלומות, בהגשמת רצון, חפץ נעלה. כך במוסיקה וכך בשירה רבת האידיאלים כמו זו של אלתרמן. אולם הבשר הפרא, הגורם לקלרה להתרוצץ כמו חיה בכלוב, ספק אם ייעלם אי-פעם, השם קלרה רומז לקלרה, רעייתו של שומאן באהבתה הגדולה אליו גם בנפילת רוחו משפיות לטירוף. בסיפור של קפקא, "הגלגול", אמורה  היתה הנגינה בכינור של האחות להעיד על פתח  מילוט מן החייתי לשחקים, לשירת מלאכי השרת, עדות כי סמסא, גם בהתגלגלו לחיפושית הענקית הוא עדיין בחזקת אדם בצלם אלוהי, אם לא בבשרו הרי ברוחו ובהתעלות הרוח על הבשר. בסיפורו של קנז הנגינה שאמורה היתה להישמע באוזני החוג לספרות, לא נשמעה, בשל התעלפות ובסכנה של נפילה מסוכנת מן הדרגש לאחור. המנגן בכינור פרש והתבודד בחדרו. קשה שלא לגלות רמיזה לנגינה בכינור שהופסקה, בסיפור על גרגור סמסא, בגלל יציאתו המפתיעה של הבן בדמות מפחידה, בצלמו המעוות, בהתקדמות זוחלת למראה עיניהם של האב, האם, בכיוון לאחותו בעת נגינתה בכינור ולמראה עיניהם של דיירי המשנה המבועתים.

אולם בהשוואה בין קנז לקפקא בולט גם ההבדל מן המוסבר לנעלם. הסיום בסיפור על סמסא עולה בקנה אחד עם האימה שבמהלך העלילה. את סמסא, שעינה את עצמו עד מוות ברעב, מטאטאת המשרתת אל האשפה. בכך היא ממלאת את רצון אבי המשפחה, להיפטר מבנו שהתגלגל והיה לשרץ נתעב בעיניו. באוויר החופשי, ביציאה מן העיר בחשמלית, גוברת הציפייה לשידוך הגון שיביא אושר לבת ולהוריה. הסיום בסיפורו של קנז, יש בו גם כן מן הצביעות המשפחתית. על קלרה נגזר, בסופם של דברים, להישאר לבדה. גם בהתגוררה אצל קרוב משפחתה, זרעה אימים אצל רעייתו, הפחד שמא תזיק עד כדי הרעלה ורציחה.

אולם, אצל קנז, בנבדל מקפקא, קלרה נראית כלפי חוץ בצלמה היפה. האנושי. ההפרזה נתונה בשטף דיבורה של קלרה, הכופה עצמו על סביבתה. ואלו המורה לספרות, על אף כיעורו, ועל אף שפוטר מעבודתו, בגלל החלטת מעסיקיו, מצא תמיכה אצל משפחת נחמני, מלשון נחמה. נחמה פורתא, שנעלמה לחלוטין או כמעט לחלוטין, מסיפורי קפקא, מצויה אצל יהושע קנז במנה מדודה, מתקבלת על הדעת בהקשר של הנתונים הריאליסטיים. בשר ורוח שהורחקו זה מזו במראה החיצוני (בשר פרא – נגינה בכינור, בשר זר – מוסיקה חלומית) מתקיימים בסמיכות רגועה. התינוק בצאתו מרחם אימו מכוסה בדם, כתב קפקא באחד ממכתמיו. אולם בסיפור ולא בהרהורים ההגותיים,  המיטמורפוזה הוא בר קיימא. גורלו המר, האומלל של הבן, מוליך לאבדון, לבדידות מוחלטת, לנידוי, גם מצד אם ואחות ולמסירתו העלובה לידי המשרתת הגמלונית, וממנה לאשפתות. שני המספרים נדרשו למצב האנושי, בצמוד לרוח התקופה. האחד בתחושת נפילה טרגית, ביחסי משפחה, בהשחתת ההומאניות, בשואה מתקרבת, חורצת את מראות ההווה המרמזים על הצפוי ליד הסף, משחיתים את המגע עם ספירות של חסד ורחמים, תקופה של הסתר-פנים במונחיו של מרטין בובר. פחדים שהוגשמו בדיוקן הבן שנעקד והושחת, מאיימים על הקרוב ועל הרחוק.

בשתי היצירות, במוטיב משותף של עיוותי צלם אנוש, שליטים הסמלים, הבשר שהושחת,  האמנות הממריאה אל על ואינה נחלצת מן המכשול, מפחד השליט בסביבתה הנמוכה. אך אצל קפקא הבהלה הקיומית היא גם בהלה מיטאפיזית האחות מנגנת, והאח מאזין וגורלו נגזר להיות מוטל באשפתות. סיפורו של קפקא נקלע למחוז הבשורות הגדולות, אך המיואשות, אל המאבק המתמיד בין החומרי לבין הרוחני, הגוף-הבשר והנשמה שבתוכה ניצוץ אלוהי, היסוד שאינו כלה, במונחיו של מכס ברוד בהתייחסו לחברו.

לא כן קנז, שהעיד על עצמו שאינו כותב יצירות של תזה, לאמור הנחה מרכזית. אדנותית, מוניסטית, המחברת לאחד את פרטי העלילה. כתיבתו ריאליסטית, סמלית במרומז, ולא אלגורית. הדיבור הישיר, מפי המספרת. אימו של יריב, אינו דומה לדיבור המלוטש, החובק בתוכו את הגבוה עם הנמוך, את הנגינה ואת המאוס. מעבר למערכת הלשונית, הסגנונית, הסמלנית והעלילתית, ניצב המיטא-ריאליזם הקפקאי, בבשורתו הקשה, החד-משמעית, גירוש  – מכאן, נגינה בנגיעה בספירה הגבוהה האלוהית – משם. בנוסחו הפוסט-מודרניסטי של קנז, אין בשורה חד-כיוונית. אין בה חמלה ויראה בקיצוניות של הטרגדיה או הסיפור הקינתי הבלדי. הסיפור בנוי היטב, התחלה, אמצע וסוף המתנים זה את זה, אך נזהר מהקצנה רעיונית, מהתרפקות ערכית, צליינות דתית או מעמדית  מעגל האירועים מסביב לסמסא, אסונאנס בצלילי השם קפקא – ננעל, בסיום סגור. מעגל האירועים מסביב לקלרה, ננעל בעזיבתה לנפשה, בהמשך פתוח לדמיון היוצר, החופשי, של הקורא או הקוראת.

הזיקה הפואטית, לאמור לחוקי הכתיבה, למיטא-ריאליזם או לניאו-ריאליזם, יכולה להיבחן תוך הסתכלות במדיום הקולנועי. יצירות קפקאיות מחייבות טכניקות מיוחדות, נשענות על הכוונה בדיונית, קיצונית. פצצה הורסת-כול בסיום "המשפט", בכיכובו ובביומו של אורסון ולס. גרגור סמסא  במראה סמלי-מסכי של חרק, או במראה תחפושתי מלא, בסרטים ובתיאטרון. הקשיים במתן ביטוי הולם לסגנון שכבש לו מקום במונח קפקאי, הם גדולים במעבר מן המלים לתמונות. סרטים קפקאיים נמצאים בקרן זווית של התעשייה הקולנועית. לא כן הסיפור הניאו-ריאליסטי כזרם קולנועי שליט ומתמשך. גם נוסחו של קנז, מתאים ביותר לשפה קולנועית, תקשורתית. הפסיכולוגיה של נבכי הנפש, מעמיקה את התשתית הסיפורית העשירה והמורכבת המונחת ביסוד "הגלגול" ו"בשר פרא, בשר זר".  לא כן המראה לעיניים, המכוון לקצוות שונים, נתון לייחוד הסגולי והתקופתי, הנבדל, כל אמן בדורו, בלשונו, בתקופתו. 

ג.. מציאות וחלום

הגבולות בין מציאות וחלום, מיטשטשים בכוונה תחילה, בפתח הסיפור "רגע מת בזיכרון" (בקובץ הנ"ל). החלום. המראה החולף לנגד עיניו של צביקה, מתעורר מעת לעת. ספק מציאות, ספק הזוי, לא נאמן לזיכרון שחלה בו התפוררות, מחמת הזמן שחלף ופקד אותו רגע מת. צביקה לא בגר דיו כדי לדעת שבעצם אין הבדל אם המראה החוזר ופוקד אותו שייך למציאות או לחלום. המראה הוא בגדר של חוויה מאיימת, כלולה במחוז הילדות, מתפרטת לפרטיה, בדייקנות, המתאימה לנוסח ניאו-ריאליסטי, מתקרב להעצמה יתר ריאליסטית. העלילה מתרחשת בפרדסים בקצה המושבה, בהפעלת כל החושים, כדרך להתוודעות אליה. בבית האריזה, נעטף הפרי בניירות משי ורודים, שנספג בהם ריח חריף, כמו של תרופה. הריח מתמזג בריח הגוף של האם, צועדת, ידה אחוזה בידו של צביקה הבן. החושך המקדים לבוא ולכסות את הפנים, מגביר את תחושת הפחד. אין מה לפחד, נשמע קולה של האם. מכאן נמשך מהלך המאורעות אל מחשכים, הפתוחים לטירוף ולמוות ולפחד מפניהם. הסיפור נדרש לנבכי הנפש, בגילויים הפורצים החוצה בהתנהגות הנפשות הפועלות.

הסמלים מתקשרים ללא מודע הקולקטיבי. האימה היא כמו מן הנחש השטני, המתגלגל לצלמו של יצור תימהוני מתרוצץ ביום ומאיים בהריגת ילדים. משמיע קולות של שועל, או תן. הדיבור האנושי מתחלף בצלילים בלי מילים. אף כאן כצלילי הקול החייתי של הבן, החיפושית-הרמש, בסיפור "הגלגול" של קפקא. מנגד יאיר, חברו של צביקה, המנגן בכינור ועומד לעבור עם משפחתו לחיפה. השמועה עוברת כי זו המתארחת בביתם אינה כלל יהודייה, אלא עוזרת בית נוצרייה. השמועה נדחית ובדרך זו מתברר הקשר בין הסיפור על בשר הפרא, בשר זר, לסיפור האימה הבא אחריו.

במרכז הסיפור ארבעה ילדים שחברו יחד כדי לפגוש את דאסה אליהו המשוטט בפרדס. צביקה הוא רזה, קטן קומה, זריז כמו קוף. ליד אימו נמנע מלהפגין את כל פחדיו. בהיותו לבד, היה רץ במהירות לביתו אף שידע כי היצור מן הפרדס לא יוכל להשיגו, הפחידה אותו החשיכה שפקדה את הפרדס. האופל הוא בן בריתו של הנחש. כאשר שאלה אותו אימו, לשמע הולם ליבו, מה קרה, נהג להשיב, בהכחשה, שכלום לא קרה.

העלילה  מחברת זמן למקום. חופשת הקיץ החלה וצביקה מתבקש לקחת את הילד אבשלום, הלומד בבית-ספר מיוחד, תחת חסותו ולשתפו בפעילות עם ילדים. פיני השמנמן, הלומד בבית-ספר דתי ולראשו כובע דמוי כומתה שחורה, אינו מבין למה לצרף את "המפגר" למהלך הנועז של כניסה לפרדס, בניסיון להיפגש עם היצור יוצא הדופן. צביקה מהסה את פיני לבל יעליב את אבשלום.

הארבעה, צביקה, יאיר, אבשלום ופיני יוצאים לדרך, אבשלום מחזיק באופניים חדשים שאביו קנה לו במתנה, מחזיק אותם איתן בידיו ואינו רוכב עליהם. פיני שורק שריקה ארוכה, שתגיע לאוזניו של איש הפרדס. זה הגיע והחזיק באופניים של אבשלום, שנותר לבדו מול האיש המסוכן. צביקה נמלט ואבשלום נחלץ בקושי והצטרף לחבריו. תגיד "שמע ישראל" פקד פיני על אבשלום, שציית וכל הקבוצה צחקה בקול. ממשיך להחזיק באופניו, בכה וניגב את דמעותיו ואת אפו הנוזל בשולי השרוולים הקצרים של חולצתו הקיצית. מתקדמים למקום שלא ראו מעולם, מקום מסתור בין הפרדסים. ריח נורא עולה, ספק נבלה, ספק צואת אדם. הרגליים שרוטות ואין הולכים לתעלות ההשקייה הסמוכות לחלקה החשופה, לנקות את הפצעים מן הדם. הפחד מן היצור המטורף פקד את ההולכים להיפגש עימו.

דיוקנו של דאסה אליהו, שם אוקסימורוני, דאסה בצליל ערבי, אליהו הנביא, המשיחי, הגואל. נחשף לעיני הילדים. בן שלושים וכבר בלי שיניים בפנים מעוותות ובמכנסי התעמלות מדולדלים. שמו יצא לרעה עוד בבית הספר היסודי, נחשד בפלילים. נשלח למוסד סגור. המשיך בהתנהגות פורעת חוק, נעצר ונשפט למאסר ממושך. שוחרר לאחר שריצה את עונשו. ביקש לחזור לבית הוריו ונדחה כמי שאינו שייך למשפחה (השווה: ההתנכרות לסמסא בסיפור של קפקא). או אז הפך הפרדס למקום מגוריו. מצא מקלט במחבוא, מלא הסירחון, במחשוף הפרדס, החבוי מן העין. ידע לספר שטירופו צץ תמיד במחשכי הלילה, אז הוא משמיע את יללותיו. לא כן ביום בו הוא החליף עם הילדים דברים שפויים. דאסה אליהו לא חשך מהם דברי ביקורת. אך ניאות, לגלות להם את סוד מחבואו, באיום שלא יעזו לגלות את סודו לזולתם.

הוליך אותם למקור הריח הנורא, ושם התגלתה גווייתו של ערבי, שנותרו הימנה עצמות בלבד בלי בשר. בנוסח היפר-ריאליסטי, מצטייר במדויק הריח הנורא, שאינו בא מן המוות, אלא מתוצאותיו, מן הבשר, הנאכל על ידי שועלים, תנים, עכברושים, וגם הצבוע. כל עוד לא הושלמה אכילתו, עשוי הריח של הבשר שהרקיב להוציא את האנשים מדעתם. לאחר מכן באים התולעים, תולעות במונחיו של דאסה אליהו. וכל חיית השדה וכל עוף השמיים, הוא מצטט מן החומש. הוא מוסיף ומדבר על בעלי כנף גדולים שבאים מחוץ-לארץ, אולי מהונגריה. רמיזה לערפדים, ממיתים ומוצצי את דם הקורבן, מן הפולקלור האימתני במזרח אירופה ומרכזה. הריח המשגע, הוא מוסיף להסביר, בא מן השק שהניח על הגופה כמחווה של חסד אחרון. מידה של חמלה מצד מי שנחשב לחיית-אדם. זיהה את הערבי כנוכל ערמומי, אבל לא רצה לגלות אם הוא זה שהרגו. שום רחמים, אבל כבוד למוות. ואין זה משנה, יהודי או ערבי. אין להתבונן, במוות. אין להביט בנגיעה שנשארה בפנים. הלך לחפש כיסוי למת ומצא את השק ליד בית האריזה, שק בגודל של אדם. צחוק תמוה פרץ מפי הילדים. פתח במכנסי ההתעמלות של דאסה אליהו חשף את מבושיו.

   פיני פרש לצד, הקיא לתוך גומא. יאיר וצביקה נוכחו לדעת כי אבשלום עזב עם אופניו. צביקה צעק בקול גדול: אבשלום. התיירא מן האם שהפקידה בידיו את בנה. נשמעה יללת תן, אפשר היתה זאת זעקתו-יללתו של השפוי-המטורף. ביקשו להסתלק לפני שיירד הלילה או אז תשלוט ברמה היללה החייתית של היושב במחבוא בפרדס בסמיכות לפגר-אדם. הילדים הבחינו לפתע כי אבשלום נעלם ומיהרו לחזור על עקבותיהם לכיוון הפרדס. מצאו את אבשלום נוגס בתאווה פרוסת לחם עם חלווה. את האופניים  השאיר הפעם ליד הגדר. ישב בחברת שני פועלים שהעניקו לו מסעודתם. הם חברים שלי, העיד עליהם בעל האופניים. והפעם לא חשש לאופניו והוציאם מידיו. אתם אנשים טובים, שיבח אותם צביקה. עשיתם מצווה גדולה, הוסיף פיני. צביקה האשים עצמו על שנטש את אבשלום בעת שדאסה אליהו, עטה עליו וביקש לרכב על האופניים. ועם זאת, מה היה יכול לעשות האיש מן הפרדס. לילד אבשלום. הרי הוא אדם חולה, שבקושי עומד על רגליו כל השמועות על רציחות שהוא מעורב בהן, הן דברי הבל ורעות-רוח. המציאו עליו את כל סיפורי הכזב. לא שועל ולא תן, רק מנסה להפחיד. חזרו לפרדס וקראו לעברו של דאסה אליהו שימהר ללכת לישון. ילדים מגעילים, השיב לעומתם.

חזרו למושה, מבקשים לשכוח את הסיפורים על דאסה אליהו ואת הפגר המת, שצביקה ויאיר ראו בפעם הראשונה בחייהם. ואני עוד כוהן, קונן פיני. מה יספר להוריו, כאשר ייחקר על מעשיו במשך כל היום. אביו קפדן ואינו חושך שבטו מבנו. אותו רגע פילחה את הדממה היללה שבאה מן הפרדס, המבשרת את בוא הלילה. היא נשמעת בכל יום בשעת בין ערביים, מתפשטת במרחבים. אותה שעה קוראת בקול גדול אימו של פיני, מזהירה אותו שימהר לבוא הביתה. האב עומד להגיע ואוי לו לבן אם אביו לא ימצא אותו בבית.

סיפור על חווית נעורים, צירוף של טירוף ומוות, המכיל בתוכו עליבות גורל ומעשי חסד. צביקה הבריא בנפשו, נענה לבקשה לקבל על עצמו מתו עזרה לילד המפגר. שני פועלים נתנו אוכל לילד עם האופניים, שנחלץ מן המפגש שהטיל עליו פחד-אימים. הוא ראה בהם חברים.  חמלה ואימה סובבים את מעשיו של האיש המוחזק רוצח ומטורף. הוא זה שטרח למצוא שק לכסות בו את המת. עדיין אפשר שידו הייתה בו להמיתו. בצד תיאוריו המוגזמים, מצטיירת אחריתם של יורדי בור צלמוות, בכל אתר ואתר, בדייקנות מדעית. אכן בתוספת מפחידה מן התוכחה ומן השמועות מקורם ההונגרי של הציפורים הגדולות.  הנוסח ההיפר-ריאליסטי, הוא משיכו של נוסח נטורליסטי, ומגיע אל סף המיטא-ריאליזם של קפקא או אלבר קמי בתיאורי העכברושים ("הדבר").

   הטירוף אינו נחשף במעמקיו האישיים, אלא בכוללות. הרושם החזק בא מן השיח, מדייק מפי החולה בנפשו ופורץ גדר בפשעי ילדות והמשכם, שהחברה ומוסדות חינוך וכליאה לא היו מסוגלים לתקן. צביקה, בזיכרון מתנועע, בין מציאות לחלום, שאין הבדל ביניהם. יהושע קנז, כסופר שחלומות הם מוטיב ראשי ביצירותיו, מעדיף את התיאור שאין בו יומרנות של פתרונות מפתיעים. אינו מהלך בגדולות, פיענוחים פורצים ממחשכי התודעה לאור יום.

בוחר במסורת של ז'אנר צנוע בממדיו, תשעה עמודים בסיפור קצר. אך מתעצמת מכוחה של הוויה אנושית, שולית, לכאורה, ומאירה במתינות חוויה בלתי נשכחת, של ילדים הנפגשים עם מראה של שלד מת, בפעם הראשונה בחייהם. מראה שילווה אותם וייחרת עמוק בתודעה של מספר שעוקב אחרי הסיפור שבפיהם, ומתגלגל  והסיפור מגיע לתודעת המאזין, בבחינת מיטב הסיפור – האמת שבו. גם הספק, בין אם מדובר במציאות ובין אם בהזייה, בין אם רקע ביוגרפי של חיים במושבה והרפתקאות אמת ובין עניין לקורא בכזב, מעשים ופחדים שהיו או לא היו, סימני השאלה הם חלק מן האמת האמנותית הגנוזה במסופר.  בפי  המוחזק חולה נפש, מסוכן, בפי הבריות שם המחבר, שיעור נוקב, סגולי. למוות אין ריח, רק לבשר המרקיב, תפקיד חגיגי, שבו שותפים יצורים מכל הסוגים. שיעור שונה מן התיאורים המזהים מוות עם ריקבון בי להפריד ביניהם הפרדה ברורה. (השווה: הכרזת הנכד על הריח העולה מן הסב המת, "בית בודנברוק", תומס מאן).  מפיו של המטורף, דווקא מפיו נשמעת אמת עמוקה, אוניברסאלית על מצבו של האדם, במותו ובאחרית גופו.    

ד. מציאות פגומה

הדמויות המרכזיות בשני הסיפורים הראשונים בקובץ יש בהן מן העיוות, המרחיק אותם מסביבה חברתית ויוצר חיץ בינם ובין זולתם. קלרה גורשה מבית החלוצות. מארחיה, קרובי משפחתה, השאירוה לנפשה בצאתם מן המושבה לעיר. כמוה, בדרגה קיצונית הרבה יותר, הוא גירושו של דאסה אליהו מבית-הספר למוסד סגור, משם לבית הסוהר וממנו אל המחבוא בין הפרדסים. בצד ההרחקה שליט בשני הסיפורים הפחד מרצח. קלרה מעוררת אימה, שמא יתפרץ ממנה יצר רצחני. במיוחד גדולה דאגתה של האם לבנה יאיר שלא ייהפך לקרבן של פליטת השואה. ילדים מחוסרי מגן הם אלה הנתונים בסכנה גדולה. דאסה אליהו נחשב לרוצח ילדים מסוכן, יללתו בלילות משווה לו דיוקן של אדם-חיה, או אדם-מפלצת. במחבואו בפרדס נמצא פגר-אדם, מכוסה בשק כאות לחמלה.  אולם לא ברור מי שלח יד להמית את הערבי. זה  שכיסהו בשק, אולי הוא זה שקיצר את שהותו בין החיים והפקירו למאכל של זוללי נבלות וטרפות, נמצא כי הטירוף מתחבר למוטיב של בשר פרא הממלא חלל בנפש ובשר מרקיב הממלא את חלל האוויר בריחו. הצירוף של פחד, המהלך אימים על הבריות, לגילויים של טירוף ובשר מעוות, קובע את מקומן של הדמויות יוצאות הדופן במרכז העלילה.

נלווה אליהן גם היבט סמלני כמצביע על מצב שבו החריג מלמד על הכלל. עיוות המצוי במידה פחותה אמנם, בכל  הוויה, יהיה מקומה אשר יהיה. הנוסח הסמלי מופיע בשני סיפורים, במסגרת עלילתית בצורה מצומצמת הרבה יותר מזו האופיינית ליצירות מיטא-ריאליסטיות, המעצימות את החריגות מן הנראה לעין לעבר תופעות מופלגות, רחוקות מהידוע. (בלק  הכלב המשוגע, מחבר שירים בשפת אנוש, אנשים ההופכים לקרנפים, אדם-חרק, לוויתן שאין כמוהו לגודל, כלב חוקר את מסתרי הבריאה, אות אדומה במרומים, טירה נעלמה ומרכבותיה החולפות כבזק). הדמויות החריגות בשני הסיפורים של קנז תופסות מקום מרכזי בעלילה כמו בציורי דיוקן מוצגים לראווה דתית, חצרונית, מוזיאונית. הן מופיעות כבר בפתיחת העלילה, וממנה מיד לאמצע ועד הסוף. ועדיין הן שרויות מתחילתן ועד לסופן בתעלומה, בלי חתימה מובהקת, נועלת, מתירות את הסתום. אין יודעים מה יקרה לקלרה ולדאסה אליהו, ביצירות מיטא-ריאליסטיות שבהן נעילה ברורה, מתחייבת מכוח המסורת הסיפורית בכל הדורות. 

שונים הם פני הדברים בסיפור "עמרם", השלישי בקובץ, שאין בו דמויות חריגות בצורה קיצונית. וכמו במעבר מציור השואף אל המרכז, לציור המתפזר לצדדים. הסיפור "עמרם", ברמיזה מגביהה לעמרם אבי משה, עם-רם, מעמיד במרכזו ילד בדרכו להתבגרות. ובסמוך לו ילד אחר, נחות ממנו במערכת יחסים מורכבת. עליונותו של עמרם מסומלת בהליכה לקניית מכנסי חאקי ארוכים תוצרת "אתא", מחוז חפצם של נערים מתבגרים. מכנסיים כאלה כמו נעלי עור, חצאיות, מעידות על השינוי הנכסף ממעמד של ילד למעמד של נער. באותן משיכות מכחול, החותרות לדיוק בציור דיוקנו של הילד, שיימצא במרכז העלילה, מצוירות דמויות אחרות. שושנה, אף כאן שם רומנטי, מגביה, ידועה לאימו של עמרם מן העבר הרחוק, עזבה את המושבה ועתה שבה אליה עם משפחתה, שני ילדים וילדה..התיאור המדייק מסתמך על חוש הראייה, כמקור לאינפורמציה מהירה, כהרף עין. אישה נמוכה עגלגלה, בחלוק בית קיצי, שפתיה עבות, שיער שחור שופע, קלוע בצמה, כרוכה על ראשה. עיניה בולטות. פלומה שחורה נמשכת כמו פס של צל מן הרקות אל הלחיים. זקן, בעל חנות בגדים, מצויר כאיש גבוה במגבעת על ראשו. מודד את אורך רגליו של הלקוח הצעיר ומצטחק. צריך יהיה לקצר את המכנסיים החדשים, שיתאימו לילד. מסמן את הנדרש בסיכות. מטה ראשו לאחור והמגבעת נופלת. הצחוק כבר ביקש לפרוץ מחזהו של הילד. האם מנחשת והאזהרה הסמויה, משתיקה את פרץ הצחוק.

מציאות פגומה נמשכת מן הצחוק שלא פרץ בחנות אל התמונות הביתיות. מוחמד, העבד ברפת, ששמו עוות למוהמט, מנגן בעת שהוא נח מעבודתו על כלי נגינה דמוי-כינור שיש בו מיתר אחד בלבד. באוזני אימו של עמרם, נשמעת הנגינה כזמזום מתמשך של זבובים. באוזני הילד נשמע הצליל החוזר על עצמו, חד-גוני ועצוב, ונראה כקשת בידי ילדים החוגגים את ל"ג בעומר. כאשר חזר פליקס, כך קורא לו הפועל הערבי, מחלוקת החלב, הוא מכריז על גמר הקונצרט. או אז חוזר המנגן לעבודתו ברפת. טומן את כינורו בשקית גדולה, עשויה מבד כהה. ממשיך בגריפת הזבל. מפעם בפעם נשמעה הקריא המזלזלת של פליקס: מוהמט אתה טמבי, קיצור של טמבל, טמבי גדול. בסמוך למעמד, ספק עצוב, ספק נלעג, תמונות מוזרות מן החצר. משקפי פח על מקוריהן של התרנגולות. שלא יוסיפו לנקר בעכוזים, במלחמותיהן אחת בשנייה. גם בלי המשקפיים הן נראו מטומטמות גמורות ועם משקפי הפח פי כמה וכמה. שעה ארוכה נהג עמרם להתבונן בתנועות העצבניות של ראשיהן מצד לצד. מחפשות לשווא את העולם שאיבדו מאחורי המשקפיים. ראו למטה רק את האבוס ואת ציפורני רגליהן, של עצמן ושל האחרות, ברשרוש על הרצפה עשויה פסי עץ צרים. אווירת נכאים הייתה שם. בנבדל מן התרנגולות במשקפי הפח, חבורת האווזים, שהצהילה וגם הביכה את עמרם, סבבה אותו והלכה אחריו לכל מקום בציפייה למזון, הירק שהוא טורח לקצץ ושהוא עומד להגיש להן. כאשר יגדל, הוא מצהיר בקול, יגור אך ורק במקום שאין בו רפת, לא יראה את האדמה שתהיה מכוסה בבתים, כבישים ומדרכות כמו בתל-אביב. אימו, שלמדה בנעוריה בבית-הספר לחקלאות של חנה מייזל בנהלל, גערה בו על רצונו להיות אדם גלותי. בלי שורשים, בלי אדמה.

התנהגות הילד מעוררת בה מורת רוח בכל הנוגע להחלפת ספרים. מחליף ספר שלא קרא. לטענתו הספרים מגעילים. ילדים רושמים בספרים קללות, מציירים על הדפים ציורים גסים, או מציירים ומדביקים. פני האם הביעו סלידה והטיחה בו למה הוא מסתכל תמיד על דברים מכוערים. כאשר קוראים ספרים, יש לחשוב על דברים אחרים. אלא שגם הספרנית מאוסה על הילד. מוכן להתגרות בה בהרגליו בהחלפת ספרים. היא בוחנת אותו בשאלות מטרידות וחושדת בו שאינו דובר אמת בתשובותיו. נשלח למדוד את המכנסיים, שכבר שולם בעדן. אינו מודד ומביא עמו את החבילה ומעיד שאכן מדד כפי שהצטווה. מתברר שהמוכרת שהחליפה את בעל החנות, החליפה גם בטעות את המכנסיים. עמרם ננזף על התנהגותו כמו של תינוק. אביו שימש לו מליץ יושר ובידח את דעת רעייתו בסיפור שעורר את צחוקה. עמרם סבר שהם נזכרים בנוהגו להיכנס למיטת ההורים, לרווח שבין הבעל והרעייה, ליהנות מחום גופם, ולשקוע בשינה של מנוחה ועונג. עתה במקום לחזור לרגעי הנועם והחסד, הוא מתמלא כעס על הצחוק שעושים ממנו הוריו.

גם בבית-הספר מסתבכים העניינים, בכיוון אל הפגום. ילד מכיתה נמוכה מספר לו שילד, חדש בכיתה, מתכוון להרביץ לעמרם מכות רצח, להרוג אותו. שלח אליו את הילד לספר על כך לעמרם. הנמען נבהל לא ממכות הרצח המובטחות לו, אלא מן הכוח האפל של המילים והאלמוניות של המוען, ומשנאתו שסיבותיה נעלמות. סקר את תלמידי הכיתה הנמוכה, המשתובבים בחצר, עד שזיהה את מבקש נפשו. נשען על קיר לבדו, נמוך ורחב, לא שייך לאיש, מבטו קשוח, כשל קאובוי בסרטים, מישיר מביט לעבר קרבנו. מתברר כי השניים נולדו ביום אחד. שושנה היניקה את עמרם, שאימו יולדתו לא היה לה די חלב. המינקת היניקה אותו ביום והאם היניקה אותו בלילה. השאלה הנשאלת אם הם בגדר אחים תאומים. למינקת מעמד נכבד, לומד עמרם מפי אביו, כפי שמסופר בספר בראשית על יעקב שהתאבל על מות דבורה מינקת רבקה אשתו. במר אבלו קרא יעקב למקום הקבורה אלון בכות.

עמרם אינו מתרשם, רואה בשושנה המינקת אישה מגעילה ומזהה את בנה כטומטום. היחסים בין שני הילדים מתפתחים בהליכה מפוחדת עד פתח ביתו של עמרם, אכילה בצוותא לפי הזמנת אימו של עמרם. האורח אינו אוכל חביתות העשויות מן הביצים הטריות שהטילו התרנגולות  של מארחיו, מעדיף לחם וחלווה. זקוק לעזרה בלימודים ובתמורה ילמד את עמרם, מה שקרוי בפיו פירפייט, מאבק הוגן. אימו של עמרם מוכנה להיענות לבקשה, בשיתופו המלא של בנה. הילד האחר מעיד על עצמו שנשאר כיתה, אך לא באשמתו. עזרה בהכנת שיעורים תקדם אותו. האב המארח, מציע לעמרם לקחת עימו את הילד לפעולה בתנועת הצופים. הניסיון נכשל. בתמונה הנועלת את הסיפור מגיעה המציאות הפגומה לשיאה. עמרם מבחין בילד האורב לו. סופג חבטה עזה באגרוף בבטנו, נופל ואינו מגיב בהלומה שכנגד. זה שפגע בו פנה והלך לדרכו ונבלע באפלה.

התשתית הפסיכולוגית בעיצוב דמותה של קלרה, בסיפור הראשון, פתוחה להסבר פרוידיאני. חוויה נוראה במחנות ההשמדה הנאציים, בסמליות ארוטית של חדירת בשר זר לגוף האישה, בשר פרא, משתולל, מתקתק כשעון שהוטמן בגוף בכוונת מרצחים, ואינו נותן מנוח. וכמו היריון הזוי, מתמיד, מאונס אכזרי.

באשר לעיצוב דמותו של דאסה אליהו,  בסיפור השני הרי הוא נשען על תמונות קמאיות, ארכאיות, בהסבר יונגיאני. חיה ואדם  בגוף אחד. וכמו הקנטאורים, אדם-סוס במיתוס היווני. וכמו נחש בעל רגליים ופה מדבר ומפתה בשפת אנוש, בפרשת בראשית. ואלו הסיפור על עמרם והבן של שושנה, שהיניקה את השניים, פתוח להסבר על פי תורתו של אדלר. עמרם, בהרגשת עליונות, מביט מגבוה על כל הסובב אותו. רואה את המציאות בכיעורה, בפגמיה. תרנגולות מטומטמות במשקפי פח, ספרים מגעילים. כינור בעל מיתר אחד, בזמזום עצוב, חד גוני ומייגע. עמרם אינו סובל מראה רפת, מראה אדמה, כך גם הבוז שהוא רוחש לילד, שאותו הוא מכנה טומטום. והילד האחר מבקש את קרבתו של עמרם, ומנסה להשיג זאת בזכות עליונות גופנית. מציע עסקת חליפין, לימוד אגרוף והתאבקות תמורת סיוע בלימודים והכנת שיעורים. את עמרם הוא מגדיר כפחדן. את פחיתותו, בהישארות בכיתה, מכה פסיכולוגית קשה ביותר לילד, הוא מסביר כאירוע שלא באשמתו. מה הוא האירוע לא מתפרש בסיפור ואפשר שאין הדבר אלא תירוץ מדומה. סופו שהוא משלם לילד שהתנשא מעליו במכת אגרוף שלא תישכח במהרה. את המכנסיים הארוכים של הנופל, פקדו עפר ומחטי עצים. זה לא כל כך כואב, אמר, ביקש להציל את כבודו המושפל. מציאות פגומה נשקפת כבר בעידן הילדות ונותנת אותותיה במעבר להתבגרות, מנחיתה את מכותיה בקונפליקטים שמקורם בהתעצמות של תחושות נחיתות כנגד התנשאות עוינת.

ה. תשתית קפקאית

"חדר מספר 10", הסיפור הרביעי בקובץ, נדרש להתנהלות איטית מתחנה לתחנה בדרך למוות. העלילה מתפרטת, צעד אחרי צעד, לקראת סיומה העגום, בלי נפילת פתע כמכת ברק. ברובד הסמלי כמו הדגל הלאומי המונף לקראת חג העצמאות. חדש ומבהיק לפני שנים, בעת הקמת המדינה, ונדמה לסחבה כעבור שנים. סופו שהוא תלוי כפוף, כיורד מטה ביום הזיכרון ונכון להתרוממות ביום החג למחרת. מניף הדגל חש בתמורות בגופו. יד ימין שנחלשה ואצבעות שאיבדו את גמישותן. בעצת בנו הוא מזמין תור לנוירולוג. ליד החדר, שמספרו 10, החדר ספק חלק מבית-החולים, ספק במעמד נבדל. נוסחת התיאור היא קפקאית, ברמיזה למשל "ליד שער החוק" ("המשפט"), שתי הנפשות הפועלות בסיפור, האב ועימו הבן, מחכים שעות ארוכות ליד החדר הריק, מצפים לרופא האמור להגיע ואינו מגיע. מדוע אין חולים אחרים, תמה האב, בדומה לאיש שחיכה, יושב על דרגש, ושנמנע הימנו להיכנס פנימה. מעין כל ימיו ליד השער. על סף מותו הוא שואל את שומר הפתח מדוע לא נתקל במחכים נוספים. והוא נענה כי השער הזה רק לו הוא נועד. יסוד קפקאי נרמז גם דרך המיספר 10, הזוכה בהבלטה מיוחדת בשם הסיפור ומהלך העלילה. ניתן לראותו גם כמספר רגיל וגם בסימון לטיני איקס, המציין נעלם, או שניתן להחליפו בכל מיספר אחר, סימון אריתמטי או אלגבראי. סימון נרמז כזה לאיקס נעלם, מופיע בכפל מובן כזה אצל קפקא, בתיאור של בירוקרטיה נואלת. הנוסח של קנז, במעבר ממיטא-ריאליזם קפקאי ליתר-ריאליזם פוסט-מודרני, הוא ארצי ואינו נדרש לספירות של מסתורין. החוק שאליו רוצה להגיע האיש ליד השער הוא המוחלט האלוהי, או הקיומי, שההחלטה להגיע אליו היא הזויה, או שגויה מלכתחילה. בסיפור של קנז, האב לאחר תרדמה באה וחולפת של שעות רבות, מגיע סוף-סוף הרופא. הבן אינו רשאי להיכנס עם אביו לבדיקה, והרופא מצטייר יותר ויותר כשומר פתח אכזרי. בתום הבדיקה, שטיבה אינו מתפרט, מבקש לסייע לאביו המתקשה לרכוס את כפתורי בגדיו. הרופא עצבני וגוער, מגרש מחדרו את השניים. כביכול, הוא מחכה בקוצר רוח לקבל חולים נוספים, אלה שאינם כלל בנמצא. האב נראה במכנסיו הפתוחים, ליד המיטה בחדר הרופא. הקורא תמה מה למכנסיים מופשלים ולבדיקה נוירולוגית. חידתיות קפקאית המוליכה לפרשנות ארוטית, לרמזים לסטייה הומוסקסואלית..

תוצאות הבדיקה, כלולות במכתב סגור לרופאה של החולה בקופת חולים, עדיין בתקופת הפנקס האדום של הסתדרות העובדים. הבן רוצה לפתוח את המעטפה. האב מתנגד. הקורא אינו מתוודע לממצאי הבדיקה, כשם שביצירותיו של קפקא, לא מתבררת הסיבה למטמורפוזה של הבן. בסיפור בנוסח המתון, המציג אף הוא יחסים שבין אב לבן, הקשרים הם של אהבה ואחריות הדדית, המטמורפוזה, היכול להתפרש כתסמינים של פרקינסון, התעלומה נשארת חתומה במעטפה. בדומה לנגינה בכינור כניגוד להוויה המאיימת עלי אדמות בחדרים נעולים  "הגלגול", כך היצירות הגדולות של המוסיקה מסיחות את דעתו של החולה ממצבו האנוש. כך גם הנהיגה במכונית שעדיין הוא מסוגל לשלוט בה, להחנותה במדויק ולעורר את התפעלותו של הבן.

החידתיות, בנוסח קפקא, מציבה שאלות שאין להן פתרון, כגון טיב ההמתנה המוזרה, מבוקר עד ערב ליד החדר הריק, מה נכתב במעטפה הסגורה, מה טיב הבדיקה. הסיום נחרץ וברור, מבחינה עלילתית, במקרה זה כמו בסיפור "הגלגול" והמשל "ליד שער החוק", כעומד לעצמו מחוץ למסגרת "המשפט" בקובץ "סיפורים ופרקי התבוננות". האב, בחזרה לביתו מן הבדיקה הרפואית, בדרך ליד בית החולים "השרון" – שם בית החולים ובו או לידו  חדר 10, אינו מופיע בסיפור – נזכר בזמן בו ראה לראשונה, את הרך הנולד. הוא מחייך בהשתאות ומתקשה להבין איך מצטייר לו בפשטות אותו יום רחוק. ברובד הפסיכולוגי מתגלה צלילות הזיכרון הרחוק, בהשוואה לרפיפות הגוף וארעיותו. העצירה שהחזירה רגע מאושר בחיי אירעה ליד בית החולים שבו עתיד היה למות חודשים אחדים לאחר מן.

הסיפור בכללותו הוא ציורי-תמונתי, בהתעכבות אחרי המאמצים של החולה להחיות את כושרו המוטורי. אותו כושר שהמשיך להראות בנהיגה במכונית, ולא בקשירת דגל למעקה, בקשירת שרוכי נעליים וברכיסת כפתורי חולצה ומכנסיים. המוגבלות הגופנית אינה צמודה להרהורים, לדברי הגות, או התמרמרות כפי שהיינו מצפים מפי חולים המשאירים אותם שעות על גבי שעות בהמתנה לרופא שאינו מגיע, ואינו מתנצל על איחורו, גוער ומתנהג בחוסר סבלנות כלפי אלה שהמתינו לו בסבלנות מייגעת. היחסים ההדדיים בין האב לבנו, במסירות ובדאגה מצטיירים כמובנים מאליהם, בניגוד קוטבי ליחסי הדחייה, האדנותיים אצל קפקא. צלילי המוסיקה וכוח הרצון והסבלנות להמשיך בהתמודדות עם המחלה הקשה, הם צד התקווה מול המוות המתקרב, צעד אחר צעד עד לסוף המר.

ההתרסה כנגד גורל האדם, הנקבע מלמעלה, אינה נשמעת, אבל מסומלת בדגל שהזמן אינו מיטיב עמו. הזיכרון הטוב מתעורר לקראת הקץ ההולך ומתקרב, כמוהו כהתלקחות האחרונה של שלהבת הנר לפני שכבה. הסיפור הקצר, כמו משלו הנודע של קפקא, הוא מועט המחזיק את המרובה, בדייקנותו, בהתקדמות מפרט לפרט, לקראת המשפט הנועל. ניתן להשוות את נוסחו של המספר תפיסה של הצייר מן הזרם הדיוויזיוניסטי, וכן הזרם הפוינטיליסטי, הדוגל בשלם הנוצר מחלקי צבע קטנטנים, כתמים ליד כתמים, משיכות מכחול קצרצרות. כוחה של התמונה בא לה מן הפרטים הזעירים, המתלכדים בהפגנת נאמנות לסגוליות הצבעים והאור.

התשתית הפסיכולוגית, מלכדת את מהלך העלילה, בהתקדמות איטית, מודרגת ומחולקת בצעדים מדודים בעיצוב של אדם שאינו מוותר, אינו נכנע למחלה שאין לה מרפא. האני מגייס את כוחותיו הגופניים והנפשיים כדי להמשיך ולשלוט במסילות חייו. ממאן להיכנע למשבר הבשר, לחולשתו, לחוסר היענותו ליצר החיים,  האני הנאבק בחולשת השרירים. ותגובתו אינה מתבטאת בקללה כלפי הבורא או הרופא, אלא בהשתלטות על המכונית, ובהמשך ההחזקה הנכונה בהגה. מה שאינו מתקיים בעימות עם המוות שאין מנוס ממנו, מתעלה בשיח עם נפש קרובה, עם בן אוהב, בהמהום הצלילים מתנשאים מעלה, ובהחייאת ההתרשמות מרגעי הולדת, כתחנה שאין כמוה להרגשת סיפוק, והתעלמות גמורה ממחשבות על לידה שטמון בה הקץ הצפוי.

בסיפור הרביעי בקובץ, מתרבים סממני הנוסח הקפקאי, בד בבד עם התעצמות הכתיבה הריאליסטית, המציאות שמתנסים בה צעירים, זקנים וטף, אבות ובנים, זכר ונקבה, בכל אתר ואתר, בעתות של משבר גופני חמור בבתי חולים ומחוצה להם. התשתית הקפקאית, שבה גדול כוחו של המוזר, יוצא הדופן, מן המציאות הנחווית בימים שלא כתיקונם מחזקת את ההתרשמות האמנותית מן המבע של תמונה בעלת ייחוד משלה ובה דמות של רופא תימהוני, בלתי נשכח בדומה לדמויות הקפקאיות. פרשנות אלגורית עשויה לכרוך את תמונת הדגל כחול לבן בידיו הכושלות של האב החולה, כתיאור של שינויים שחלו בחברה הישראלית לאחר הקמת המדינה. אולם באה תמונת הבן המסור ומחייבת הפקעה של מוסר-ההשכל מן הלאומי והעתקתו אל האוניברסלי, כסיפור על המצב האנושי לנוכח מחלה סופנית והעמידה באין אונים מול מערך רפואי בירוקרטי בזמן הווה כמו בזמנים שחלפו. מחלה דוגמת פרקינסון הנרמזת בסיפור בלי לכנותה בשמה, ממשיכה להפיל חללים והרפואה ידה קצרה מלהושיע. החדר שמיספרו 10 ממשיך להתקיים באפס תקווה. נשארה על מקומה אהבה הדדית בין אב לבן, שממנה פתח ישועה. 

ו. התוודעות חלקית

 ההתוודעות לתוכנו של תיק פתוח יש בה מן הוודאות או לפחות סיפוק יצר הסקרנות של  המתבונן בו מן הצד. לא כן תיק סגור, שניתן להתבונן בו ולנחש מה יש בו, מתוך היכרות עם בעל התיק. התוודעות כזו היא חלקית, סמלית, בלבד. כזו היא ההתוודעות למוצג הראשי בסיפור "התיק השחור", החמישי בקובץ. התיאור שחור מוסיף מבט סמלי לתוכן הסמוי מן העין, הגנוז במוצג. החשיבות הנודעת לתיק היא מזווית ראייה מובנת של בעליו. אב הסועד עם בנו במסעדה, יוצא לפגישה קצרה ליד המסעדה ומפקיד את הילד על שמירת התיק ולבל יזיז את עיניו ממנו. הילד סקרן לגבי סביבתו נבהל כל פעם מחדש, שמא אירע משהו לתיק המנופח. ההשערה היא שאולי יש בו דפי חשבונות מכל הסוגים. הזיקה של הילד לתיק, חלקית, בלתי מפוענחת, משמשת מפתח לנוסח הסיפורי לכל אורכו.

   ההתוודעות למקום היא חלקית. מסעדה שלא ידוע מקומה ולא ידוע מעמדה בסולם יוקרתי. מתקבל הרושם שמדובר במסעדה עממית. הילד בוחר לשבת בפנים ליד הטלוויזיה. ההבלטה בתפריט היא של חומוס לסוגיו, לרבות חומוס עם בשר. הילד מזמין קולה, אינו רוצה לאכול והאב משתדל להאכילו בחומוס. האב שותה בירה ונוגס נגיסות גדולות בפיתה. הילד כמעט ואינו אוכל. ההתרחשות בזירה המצומצמת, רחוקה מנוסח עלילתי, הקושר חלקים בהסבר נאות, מכסה פערים. הנוסח שלפנינו, הוא של סיפור-מעשה, הבנוי על עובדות הסמוכות זו לזו, ברצף של מוקדם ומאוחר מבלי לטרוח  בהצגת הקשריהן.  האב, ששמו אינו מתפרש, יוצא וחוזר, נראה מבעד לקיר זכוכית מבלי שהקורא יתוודע למהות הפגישה החטופה וכך גם לגבי עצם הישיבה בצוותא, החפוזה גם היא עם בנו. ההשערה הצפה ועולה היא שמדובר בסידור של משמורת, במצב של גירושים, או פירוד, ועל כל פנים לא במצב תקין בחיי משפחה.      

חילופי שיח קצרצרים מוליכים לזיהויים חלקיים בלבד. אישה צעירה נכנסת למסעדה. מברכת את הילד לשלום. מי היא, מתעניין האב. הילד משיב שהיא שכנה, מורה בבית-הספר בו הוא לומד, אבל לא באותה כיתה. הטלפון המצלצל בתוך כיסו של האב. נענה בדיבור המשאיר פתח להמשך. אינו יכול לדבר עכשיו. מדוע לא יצא לדבר עכשיו בחוץ שואל עצמו הילד. כמוהו כקורא שסקרנותו אינה נענית. בסיפור-מישנה קצרצר  מופיע ארז, נער שליח בשופרסל, שראשו נפצע בקטטה ועתה הוא חזר לאחר כמה חודשים. שוב נסע על אופניו ועימו המשלוחים. פניו נראו לא מגולחות, חיוורות. אף שהיה הקורבן בקטטה הכיר בו הילד תכונה של אלימות והתיירא ממנו. השם ארז בצביון סמלי אירוני, ארז אילן גבוה וחזק, שכמעט נכרת, מתייצב בנוסח דומה לכל מה שסובב אותו. סתום, מרבה שאלות ביחס ישר לכל המתחולל בו, ליד אירועים שתולדותיהם חסרות, ואולי מקורם בסיבוכים גדולים ומורכבים, בחייהם של הילד הלומד בבית-ספר והנער השליח על אופניו. כך גם סתומה ונעלמה הבהלה שתקפה לפתע את הילד. כאשר הבחין בה אביו ושאל לסיבתה, לא ידע הנשאל להסביר את שהתרחש בתוכו. כך גם ביחס למוצג הראשי בסיפור, התיק השחור. נלקח על ידי האב בצאתו, לאחר שהשאיר הוראה לתת לילד כל שיחפוץ. הסיפור ננעל בריצה מהירה של הילד לביתו, חש ברע ומקיא, רוחץ ליד חצר פנים וחולצה.

הנוסח הסיפורי הבנוי מלכתחילה, בכוונת מכוון, בריבוי פערים, מקבל את חיזוקו בתמונת הסיום הבנויה על המוטיב של התוודעות חלקית כנושא לשיח ושיג. המורה השכנה שנראתה במסעדה נראית ליד הילד שהקיא וטורח על ניקיונו. שואלת לשלומו, ולפשר ריצתו הבהולה. מרגיעה אותו, מסבירה שהריח רע מן הקיא ייעלם לאחר שיתייבש בחום השמש. אולי החומוס גרם, אבל גם היא אכלה חומוס ולא נפגעה. לא ידע להסביר את שאירע לו. ומדוע אכל מאכל שאינו אוהב. ומדוע לא הוליך אותו האב הביתה. אולי לא ידע שבנו חש ברע,  מגן הילד על אביו. עכשיו הוא מרגיש טוב. לך הביתה, תנוח, משדלת אותו המורה. הסיפור ננעל בלטיפה מרגיעה על העורף, כמשלחת את הסובל לביתו. חום ידה זורם מן העורף אל הכתפיים ומהן אל הגב. אופף בנועם שלא ידע כמוהו. בעיניו דמעות של בכי על סף התפרצות. ברגע האחרון התעשת ורץ לביתו.     

התשתית הפואטית-פסיכולוגית של הסיפור בנויה על ההבחנה בין דרגות שונות של ודאות ביחס לסובב אותנו, כגון מציאות או חלום . בסיפור על האב וילד במסעדה אמורים חילופי שיח  להקנות ממד ריאלי להתרחשות. החומוס והפיתה, הבירה והקולה, פרטים על המסעדה, מקנים אווירה של ממשות פרטים שאינם ידועים כגון מה הוא הסטאטוס המשפחתי והכלכלי של הורי הילד נשארים כפערים. רשימת סוגי החומוס, אכילה בתוך המסעדה או מחוצה לה, הימצאותה של טלוויזיה. עיתונים שאפשר לבחור ולעיין בהם ליד שולחן אינם מוליכים להתוודעות מקפת. וקיים ההבדל בין התוודעות גורמת נחת בהיענות לסקרנות של הקורא, התוודעות הנהנית מצמצום הפערים בין הגלוי לסמוי, לבין התוודעות חלקית, סמלית, משאירה מקום להשערות. התיק השחור, הוא מוצג מפתח להתוודעות שבה הגלוי מעלים את המכוסה. בשורה גדולה נעלמת ובאה תמורתה הבשורה הקטנה. האב המשדל את בנו לאכול, משאיר הוראה לבעל המסעדה למלא כל משאלה שיביע הבן כאשר יישאר בגפו במסעדה. בשורה גדולה יותר נתונה ביד המלטפת של המורה השכנה, מעוררת דמעות של אושר ונוסכת בגוף חום ונועם.

הסיפור התמונתי הקצר, בזירה מצומצמת, בזמן קצר, בשיח מועט, מקרבת אותו לתמונותיו הסיפוריות של גרשון שופמן. אחת מהן ("השניים") ננעלת בבשורה, הבטחה כי תמיד ובכל מצב יימצאו שניים שיבואו לעזרתו של מי שנתון במצוקה פתאומית, נעזב לבדו באין מושיע. "התיק השחור" אמור לבשר רעות, כמו החתול השחור באמונות עממיות. אכן ריצה מבוהלת של הילד, המקיא והמפחד מן התוצאה, מתרחשת כשהוא לבדו. אבל אם לא שניים, ובלי האב שהלך והשאיר את הילד לבדו, הזדמנה  היד של המורה, במעמד מתקן של אהדה, ובבחינת סוף טוב הכול טוב. אלא שאצל שופמן הרומנטי במקרה זה, ההבטחה היא אוניברסלית, לכל מקום ולכל זמן. אצל קנז הפוסט-מודרני, ההבטחה ליד תומכת בעת מצוקה היא אפיזודית. תלויה בזימון מוצלח של מורה ליד ילד בודד, שהפגישה עם אביו הסתיימה בתוצאה שריח רע נדף הימנה. התמיהה על התיק השחור, תוכנו ותפקידו נשארה בתוקפה.   

ז. חטאים ועונשם

התוודעות לעבירות במסגרת השירות בצה"ל היא במרכזו של הסיפור השישי בקובץ, "מקרה שיזף", שיזף שם מקום. מפקד מבקש להגיד שלום באמצעות מכשיר הקשר לחברה שלו בבסיס, עבירה על חוקי ביטחון-הקשר. לא נענה להפצרות לא לעשות זאת ומכשיל את החיל שהִרשה לו לאחר דין ודברים לעשות זאת. הבירורים מסבכים ומסתבכים. עבירה גוררת עבירה, המפקד חטא והחטיא מבקש מן הטוראי ליטול על עצמו את המעשה. עונשו של הטוראי יהיה קל ואילו המפקד יאבד את עתידו בצה"ל. מסביב להצעה, שנודעה ברבים, מתנהל שיח ושיג מתמשך. הטוראי לא נענה. אך הבטיח לחשוב על כך בעקיפין, רק לאחר זמן יגיע תור העונש. החיל לא יזכה בקבלת דרגה של רב טוראי, דרגה שהוענקה לכל אלה מחבריו שהועברו יחד עמו לשרת ביחידה הירושלמית. תחושת הכישלון רובצת כל השנים אף שכל העניין איבד את משמעותו המעשית. 

עבירה משמעתית אחרת היא של מחלקה שחבריה תפסו גמל צעיר (בֶּכֶר) משוטט, נפרד מן העדר. הגמל נשחט, הבשר הצלוי, שהוגדר רך וטעים, נאכל בקול עליז של חוגגים, ושרים. יחידת האבטחה יצאה במחול מסורתי. העונש לא איחר לבוא, הקאות של הסועדים והרעלת קיבה אחת, שחייבה אשפוז לכמה ימים בבית-חולים. חייל דתי לא אכל מן הבשר ואף הסביר כי מחר ירצו להאכילו בבשר כלב או חמור. בשל סירובו ליטול חלק בהילולא ייאלץ להיות רעב עד הבוקר. לא היתה כל תגובה משמעתית על גניבה מן העדר.

מה שאינו בגדר עבירה מתרחש בדירה בירושלים כחלק מן הבסיס הצה"לי. נגינה מרעישה של שני חיילים בסקסופון ובגיטרה, ובחזרה רצופה, מנגינה ומלים על השיר "סטארדאסט" ("אבק כוכבים"). זו עוררה תגובה מן הדירה הסמוכה מפיו של איש מוזר. לאחר שהלך לעולמו. אחרי כמה ימים, לפתע, נמשכה השירה כמו מפיו של מת-חי, רגע מוסיקלי, קפקאי, חידתי, בסיפור מפורט, עובדתי, לחלוטין.

מעשה הפגיעה בביטחון-הקשר מהדהד במהלך הסיפור כולו, במעבר מן ההווי של החיילים משיזף לירושלים ושל הגיבור הראשי, זה שנתן רשות למפקד להשתמש במכשיר לעניין אישי. פגישה עם חייל שהיה עד למקרה בשיזף, מלמדת שאינו זוכר דבר וחצי דבר. זהו בנם של שני הורים זקנים שהחזיקו בחנות דלה. החנות נסגרה כאשר מתה בת הזוג הזקנה. על הזקן סיפרו שהוא במוסד סיעודי. אולם הוא מתגלה בתחנת הרכבת מתל אביב לחיפה כאוסף בקבוקים ריקים, ברמיזה להתנהגות לא הולמת של הבן ששכח, שהוא גם הבן שהפקיר את אביו באחרית ימיו. 

העלילה רחוקה מסיפורי המלחמה של ס. יזהר. היא עוסקת בגמל תועה, שנלקח שלא כדין ונאכל ולא ברועה צאן שנשבה ("השבוי") ובוודאי לא להריגת שבויי מלחמה ("גילוי אליהו"). אין לו עניין באחר, ולא בצליינות, או הטפה מכל סוג שהיא. גם החטאים המטופלים באריכות בסיפור הם בסדר גודל שונה מאלה שעינו של הבורא מביטה עליהם, כמסופר בכתבי קודש, או זעם גיבורים במיתוסים, ואף לא עין אידיאלית-אידיאליסטית כתחליף לשוכן מרום בתורות מוסר חילוניות. אי-הנוחות של המספר מן היחס בין מעשים אסורים להתעלמות מחומרתם היא נסתרת. מוסר-ההשכל יהיה תלוי בנקודת ההשקפה של הקורא העשוי להחמיר ולהקל על פי השקפתו ומצפונו. יש מי שיראה בהפרת התקנון, הנוגע לביטחון-הקשר, מעשה שהיה ראוי להישפט בצורה ראויה יותר ולא להסתיים בדחיפה קלה על הכתף, כאות לסליחה. ויש מי שיראה באי-הענקת הדרגה עונש סביר, אף שבא במאוחר. יש מי שימצא יחס של אפלייה, בין מפקד לטוראי. אלמלא היה המפקד אשם לא פחות ממי שציית לו, היו פני הדברים נראים אחרת. יש מי שיראה במעשה עם הגמל הצעיר, התנהגות קבוצתית, שיש להתייחס אליה בחומרה יתרה. ויש מי שיעמיד בראש המעשים הראויים לגינוי נמרץ את הבן, שהניח לשמועה שאביו נמצא בטיפול סיעודי, ולא ראה את אביו הזקן בחרפה הקשה של איסוף בקבוקים ממיכלי קיבול. ניגש ליושב על הספסל. אינו מזהה את היושב בו כמי שקנה אביזרים מחנותו ושואל בנימוס במבט על בקבוק השתייה הריק שלידו: "אפשר?"

המספר נזהר מלהציג מערך בינארי, מעורר רגשות של הזדהות-יתר עם אחת הדמויות. הזקן אוסף הבקבוקים נראה בעוניו אבל לא במראה של אביון עלוב. כולו שיבה אך פניו החלקות בלי קמט.

שונים הדברים, בכל הנוגע לעוול הנושן שנעשה לחייל, הנמשך בזיכרון העלול לעורר מבוכה, וכמעט במהלך נפשי כפייתי, דורש בקול רם עשיית צדק מתקן. חשש מלשאול לשלום החייל ששירת עימו שמא יחדש את המועקה שהייתה פוקדת אותו מפעם בפעם. שנים לאחר שהייה בחוץ-לארץ, לימודים באוניברסיטה ומגורים בתל אביב, לכאורה עניין שטותי, הוא חוזר ואומר לעצמו שנים, ואחרי שחשב שנפטר מזה. הזיכרון שב ומלבה את הכאב. כואב לו על דמותו כחיל צעיר, חסר-ישע. תובע את עלבונו אך איש אינו מתעניין בזה. יש כאלה שזוכרים וטוענים שלא נשאר בזיכרונם דבר וחצי דבר ממה שהיה בשיזף. במעמד סמלני של זיכרון  מציק ומענה נשמעים השיר במלים ומנגינה: "לפעמים אני תמה מדוע אני מבזבז, בודד בלילותיי, חלומות על מזמור."

כהד ליצירות של קפקא שחטא ועונש ומשפט מפוקפק נמצא במרכזן, מופיע הגיבור הראשי, הטוראי, בשם מקוצר מ', בדומה ליוסף ק' ("המשפט") ק'  ("הטירה"). לא כן הנפשות הפועלות האחרות, התופסות מקום חשוב בעלילה. המפקד, בדרגת נַגָּד,  שהפיל בפח את מ', שאול שוקר, החיל דרור, אולי ברמיזה מהַפֶּכֶת לחופש שאינו נחלת השירות בצבא, מנשה הסקרן,  עזרא דיין בדרגת נַגָּד, דורש צדק, אפי צרפתי, מרכיב משקפיים – מוצג סמלי –  המעוניין גם הוא בחקר האמת. הבירור התנהל אצל נחום, מבלי לדעת אם יהיה זה בירור או משפט. נחום חייכן, שקט,  טוב לב, שן זהב, מאד לא צברית, נשקפת מפיו, מפקד אהוב על פיקודיו. כדורי הוא חברו של מ' בירושלים.

כהד רחוק יותר מיצירות קפקא, נשמעת תפיסת החטא והעונש של דוסטוייבסקי, כמובן אליו ברובד סמוי, בירושלים העברית, שבה אוכלים שניים מגיבורי העלילה חומוס ופלאפל והולכים לראות סרט בקולנוע, אחד מהם לווה כסף מחברו כדי לראות את הסרט פעמיים. גם בסרט העלילה נקשרת בחטא האישה הבוגדת בבעלה עם אחיו על שפת הים. כוכבת הסרט היא בריג'יט בארדו, בהופעה זוהרת, מקסימה. הרצאות בפילוסופיה, באוניברסיטה העברית, בטרה-סנטה (המשכן הארעי לאחר הקמת המדינה) ששומע מ', לא מתברר אם הן עוסקות באתיקה. מ', הגיבור הראשי, מפציר בעת שהוזמן לבירור, לבל יחפש בכל העניין את משפט דרייפוס. פרשיות היסטוריות בנושא של חטא, עיוות דין ועונש, אינן בתחומו של הסיפור שלפנינו. כך גם יצירות המופת מכל הדורות, שבעיות הצדק האלוהי והבין-אישי, קובעות את מהלכן. אולם דחיקת הבעיות למעמד של אירועים נשכחים, רק מעלה אותן בעוצמה יתרה. הבשורות הגדולות, הסיפורים הגדולים במצעם הצלייני-המוסרי, שנדחו, חוזרים לזירה  נרמזים ומשאירים לקורא פתח נרחב, אם לא לקתרזיס, הרי למחשבה חוזרת, בוחנת ערכים ותוהה אם אכן אבד להם משקלם ביצירות שהתיאור לשמו קובע את מהלכן, לא כבידור יפה לכל נפש, אך גם לא הרחק מן החמלה והפחד של הקלאסיקה לדורותיה.                   

ח. מצב כפייתי

"דירה עם כניסה בחצר", הסיפור השביעי בקובץ, מתחבר לסיפורים שקדמו לו, בהעמדת  התנהגות כפייתית במרכז ההתרחשות. קלרה ("בשר פרא, בשר זר") כפותה לתמורה שהיא מזהה בגופה. דאסה אליהו ("רגע מת בזיכרון") משמיע את יללתו בלילות, יללת תן או שועל, הנכפית עליו מכוח שאין לו שליטה עליו. ילד מבית טוב ("עמרם") כפות לתחושת עליונות, שממנה יחסו לסובב אותו. מחלה קשה, שאינה ניתנת לריפוי, מרתקת את האב ("חדר מספר 10) לתוצאות המרות של המצב הגופני שנכפה עליו. בארוחה במסעדה כופה, אב על בנו אכילת חומוס, שתגרום להקאה ולריצה בהולה הביתה ("התיק השחור"). מ' אינו יכול להשתחרר מעוול שנגרם לו בעת שירותו הצבאי ("מקרה שיזף"). ההתנהגות הכפייתית אינה מתפתחת לרמה של קונפליקט, המוכרע בהכחדה או הכנעה גמורה. הסיפור הקצר די לו במרחב המספיק להצגתה של נפש אחת, מבלי להעמיד מולה נפש אחרת, בהתנגשות שתוצאותיה חיים או מוות. כך גם המצב הנפשי הכפייתי של מ', אותו שם מקוצר כמו בסיפור שקדם לו, בתוספת שם המשפחה רובינשטיין שיופיע לאחר מכן. הוא ימצא עצמו, בניגוד לרצונו ולעיסוקו כמתרגם, בתפקיד של בלש חוקר, שאינו מוצא מנוח לנפשו עד להתרת התעלומה המסעירה את רוחו.               

כמו בסיפור בלשי קלאסי מתגלה הבעייה החמורה התובעת פתרון דחוף, כבר בפתח העלילה. שכן זקן, משולם ברלינר שמו, דואג לתשלומים לוועד הבית. מעיד על דייר, אילן פרי, הנעדר מדירתו מזה חודש ימים. תיבת הדואר שלו מלאה, לרבות צו מילואים. מבקש את עזרתו של מ' בגילוי הסיבה. הקשבה דרוכה ליד הדלת אינה חושפת את שנעשה מאחוריה. רק למשטרה רשות לפרוץ פנימה. לשם כך דרושה פנייה  מצד הדייר או לפחות בעל הבית. וזה נתון בריב קשה וממושך עם הזקן וסוגר את הטלפון מיד כשהוא מזהה את קולו.

פנייתו הטלפונית של מ' לבעל הבית אף היא אינה נענית. החששות הולכים וגוברים. הדייר, בחור עני, לא  יכול היה להרשות לעצמו נסיעה ממושכת לחוץ-לארץ. אפשר ואינו בין החיים. אף שריח ריקבון אינו עולה מן המקום הנעול.

בחורה בלונדית נראתה ליד תיבת הדואר. זו התרוקנה בלילה, אולם הזקן ממשיך לחשוש ממזימה כלשהי, הקשורה לעולם הפשע. צלצול של בחורה מודיע כי היא זו שרוקנה את תיבת הדואר. מ' מומחה בזיהוי בלונדיניות אמתיות מבחין כי אין זה קולה של  בחורה בלונדית. פרטים על הנעדר הוא שומע מנערה כבת חמש-עשרה, מנגנת על פסנתר. שמה שירלי (שיר – לי) והיא מצדה מזהה את שם משפחתו של מ',  רובינשטיין (אבן יקרה). בנוסח קפקאי מצוירת שירלי על ידי מ', בכינוי נמלה.

תוספת קפקאית באה מפיו של שכן אחר, אסף (צובר ידיעות) מן הקומה השביעית, שיודע לספר על אילן פרי כבחור מוזר, עימו נפגש באוניברסיטה, שהיה נתון לפחדים ובשיח כפייתי ללא הרף על רעידת אדמה. בחור משונה. מדבר על רעידת אדמה קרובה, כמי שבטוח בדבר. כל מבנה העשוי מבלוקים יתפורר ויהיה לערימת חול. הפתעה, קפקאית, צפויה למ' בפגישתו עם פרופסור מירקין, בעל הבית, באוניברסיטת באר שבע. פרופסור עיוור ולידו כלב נחייה. הם מוצאים שפה משותפת בענייני תרגום. מ' (זיקה בין המחבר, קנז הסופר, המרבה גם לתרגם) ובין מירקין (שמו של בלשן ידוע באוניברסיטה העברית שאין לזהותו עם הדמות בסיפור), הפרופסור מעוניין לבדוק תרגום מלטינית. שניהם אינם סובלים את הזקן המבקש לעורר רחמים בשל מצבם. מ' טוען שהוא ההוכחה החיה לכך. מאז שגרר אותו לעניינו של אילן פרי, אינו יכול להשתחרר לא ביום ולא על מיטתו בלילה מן הצורך לפתור את חידת היעלמו של  הדייר.  ולא לשווא  מזכיר את אחת הסדרות הבלשיות המפורסמות והממושכות, האמריקניות, שבהן הגיבור הראשי הוא פרי מייסון, המצליח לפתור תעלומות, בכך שהוא מביא את האשם להודות בפשעו. מירקין אכן מספר למ' שטרח והגיע אליו כי שירלי, שמה של הבחורה שטילפנה למ' בשם זה, שם אמיתי, היא אחותו של הנעדר, לומדת משפטים באוניברסיטת תל אביב. עוזרת לאילן בתקופה הקשה העוברת עליו, עבר משבר נפשי קשה והתאשפז, מתאושש ובקרוב יחזור לביתו. יש לשמור על כך בסוד.

מחמת עיוורונו, נפצע במלחמה, לא יכול היה לנסוע לתל אביב ולרוקן את התיבה. הטיל זאת על שירלי העומדת איתו בקשר ומספרת לו על מצבו של אחיה. ציטט משפט מתוך ספרו של יוהנס קפלר, חוקר הכוכבים הידוע, שהוא עמל על פתרונו המדויק. "כשהסערה משתוללת וספינת המדינה עלולה להיטרף, לא נוכל לעשות מעשה נאצל יותר, מלנעוץ את עומק עיונינו בקרקע הנצח." מ' מאשר כי התרגום נשמע נאמן למקור. המושג מדינה היה אז שונה ממה שהוא עכשיו. כיום דרוש אומץ לחשוב כך, מחליפים השניים דברים ביניהם.

מ' חוזר מבאר שבע ומוצא את ברלינר בכניסה לבית. אל תאמין לאף מילה מפיו של האיש הזה, הוא אומר, ורואה בו מתחזה בעיוורונו. עשה הצגה למ', הוא מזדעק. מעולם לא היה במלחמה. לא דווח על כך בעיתונות.

אסף מגיע מן הקומה השביעית ומעיד על צעקות הנשמעות מן הדירה של פרי. הזקן טען ששמע אנחות ופרץ ביחד עם אחד השכנים אל הדירה הנעולה. קללות ואיומים, הניסו את הזקן, שבקושי עמד על רגליו. לטענתו של הדייר היה במצפה בגליל, לעסוק בכתיבה. שירלי צלצלה למ' וביקשה לדעת אם נוכח בעת המריבה. מ' השיב בשלילה. רק אתמול חזר מפגישה עם מירקין. ידעה על המריבה ואמרה שיגישו משפט נגד הזקן, סיפרה למ' שאף פעם לא הייתה בלונדית. שרה מרזל, השכנה שממול, הביעה פליאה על הדייר שהתנהג בצורה גסה נגד משולם ברלינר שהיטיב עימו ודאג לו תמיד. מקווה שביום מן הימים יבקש סליחה. את אילן פרי ראה מ' מציץ בהיחבא מתוך אפלולית חדרו מבעד לחלון גם את הזקן ראה שקוע בתליית כבסים.

בלי עלילות גבורה ובתעלומה פתורה, אשפוז בשל משבר נפשי חמור, וכיסוי בהתבודדות במצפה בגליל, ובלי רצח ועולם תחתון. ועל אף כל אלה מותחן מובהק, שאינו מניח לקורא לצאת ממעגל העלילה, והקוראים להוטים אחר הפתרון, נתונים  כמו מ' בשבי של התעלומה, שאולי צופנת בתוכה מוות וגופה מונחת. מפתיחת הסיפור, בלי אקדמות, ישר ללב העניין, לשורשו. המצב הכפייתי אינו רק נחלתו של מ'. מצב כפייתי חמור יותר הוא של הדייר הנתון לפחד אימים מרעידת אדמה קרובה. כמוהו גם משולם הזקן הבטוח כי לפניו אירוע של הונאה, מירקין המתחפש לעיוור, ומעשה פלילי של הולכת שולל מצד העולם התחתון.

מוסר-השכל, נרמז במובאה מתוך קפלר. עיסוק בענייני נצח במקום בעניינים לאומיים. ענייני נצח אצל המביט בכוכבים, בשנת 1610 לפתרון סודות הבריאה. עיסוק בעניינו של האיש שנעלם, ולא ידוע אם חי או מת, ולא בנושאים חשובים יותר הנוגעים לנעשה במדינה. ובלי חשש שמא ייראה הסיפור כשייך לספרות לא קנונית, ספרות המיטיבה למלא את תפקידה בבידור מעולה ומרתק.

הבשורות הגדולות החליפו מקום עם הבשורות המצומצמות, ואף הן טבועות בחותם של סקרנות ולא רק של אחריות מטעמים מוסריים. הסיפור, על סף נובלה, שחשיבות מעמדו הובלטה בשם שניתן לקובץ כולו, בא במקומו של רומן בלשי בהיקף של ספר שלם, ובצלילים מאופקים. סיפור ערוך ומזומן להיראות גם כסרט קולנוע, באורך מלא, בנוי היטב, שתעלומתו אחוזה ודבוקה בהיעלמות יוצרת מתח ובתבלינים קפקאיים מעוררי עניין. 

ט. חפצים פגומים

לאחר שורה של דמויות יוצאות דופן במרכז העלילה, מגיע תורם של עצמים פגומים למלא תפקיד מרכזי בשלשלת ההתרחשויות, בסיפור "המסיבה", השמיני בקובץ. זירה מוקטנת ובאופן אירוני בדירה סמוכה לרחוב ארבע הארצות, ששמו מבשר רחבות. בקומה השנייה, מסרב המפתח לפתוח את הדלת. אינו מסתובב בחור המנעול. צריך לסובב בעדינות מצד אל צד עד שהמפתח העקשן ייעתר ליד המחזיקה בו. סמליות פסיכואנליטית לכל דורש. בעל הדירה, מתברר בהמשך, התגרש מרעייתו דורית, בלי שהיו להם ילדים, לכאורה, בשל ניגודי אופי. התחתנה בארצות הברית עם בעל אמריקני. בדירה ריח לא נעים של מקום סגור וישן. לכאורה רהיטים ככל הרהיטים ולמעשה רהיטים ישנים שדבק בהם ריח של זיקנה. וילונות ארוכים, אפורים כשק, מלאים אבק. שנים לא כיבסו אותם. הדייר החדש רפי ד', וע,מו חברו משכבר, מחליט להיפטר מהם. למה לו וילונות.

מוצג מרכזי בסיפור היא טלוויזיה  חדשה בתיבת קרטון סגורה. האיש שהביא את הטלוויזיה, בעל חנות לכלי חשמל ברחוב אבן גבירול. אף בכך נימה אירונית, בכל הכרוך בחוסן. הטלוויזיה שעתידה להתגלות בלי מראה ובלי קול. האיש עצמו מיוזע, מנגב בחולצתו את הזיעה שעל מצחו. הבעתו קודרת ועיניו בולטות כשתי גולות. בטנו הקעורה מבליטה את חיוורון עורו האפרורי. בפינת החדר רהיט מגושם על גלגלים, מין עגלת תה על גלגלים. האיש שולף סכין יפנית, שורט שריטה ארוכה בתיבת הקרטון שבה ארוזה הטלוויזיה. האנטנה הותקנה ונשמע קולה של תחנה ערבית. איש הטלוויזיה הלך, סקר את בעל הדירה ואורחו בעיניו חסרות ההבעה כעיני דג. ביציאה מן הדירה, המפתח חוזר לעקשנותו. יום אחד לא יזוז יותר ובעל הדירה יישאר תקוע, בפנים או בחוץ. צריך להחליף את הצילינדר.

המסיבה מתוארת בסממנים קפקאיים, חבורת מוזמנים, שבעל הדירה אינו מכיר, למעט מוזמן אחד שהיה עימו בדירה בעת שהובאה הטלוויזיה. מפיו התיאור בגוף ראשון, משמע מספר כול-רואה, כול-שומע, אך לא בהכרח כול-יודע. החבורה, שהרכבה מתגלה כמקרי, הוזמנה בתיווכו של בונאוונטורה, שם איטלקי נפוץ  בין יהודי איטליה, מבשר התרחשות טובה, ככל הידוע לחבורה אמור היה לערוך ניסוי (בבחירת השם, שם משפחה בלבד, באסוציאציה אפשרית לבונאוונטורה, פסיכיאטר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שנהרג בשיירה בדרך להר הצופים, שיתף תלמידים בעריכת ניסויים).

במהלך המסיבה יתברר כי המזמין  כלל לא הגיע. רשימת החפצים החבולים נמשכת. מנורה עם אהיל בצבע בז' הפיצה עור עכור. מנורה תלויה וזנבות חוטים שחורים מעידים על מקום חיבורה לתקרה. הכול שותקים. בין המסובים נמצא אחד בשם גדי, לומד קולנוע. מעריץ את אלפרד היצ'קוק. התרשם מאחד מרעיונותיו. מרכיבים מכונית בשיטת הסרט הנע. הכול מושלם, מוכן לנסיעה. פותחים את המטען ובתוכו גופת מת. רעש ומהומה ברחוב הסמוך. עוקבים אחר משחק כדור-סל של מכבי תל אביב. במסיבה הטלוויזיה אינה פועלת. התקרובת בלי אלכוהול ובלי מעדנים מיוחדים. מריבה קולנית של אחת השכנות, מופיעה בטענה שמישהו מבין המסובים עשה במדרגות דבר קטן, פעם שנייה, מופיעה ברוגזה, שמישהו עשה שם דבר גדול (דבר מתחבר לחפץ). פעם שלישית היא מתלוננת שמישהו מן הנאספים הקיא. לבסוף יתברר מפיה כי זקן לא שפוי, אחד מן השכנים, יוצא ממעונו ועושה מה שעושה. להצלת המצב, עיקוב אחר תוצאות המשחק, שאינן נשמעות מן הסביבה הרועשת, מופעל טרנזיסטור. הבטריות אזלו ואין קול ואין קשב.    

חפץ מעורר סקרנות, אף זאת בתבלין קפקאי. פנקס שחור (השווה: "התיק השחור", בסיפור השביעי). הפנקס פתוח והיד רושמת בלי הרף. ידו של אחד הנוכחים בשם ניסים. הפנקס מעורר סקרנות. נחטף כתעלול. ניסים טוען שהוא כותב אך ורק על עצמו. לאחר מכן יתברר כי רשם עם כניסתה באיחור של סימונה, כי הביאה עימה אור. עוזב לאחר קטטה עם חוטף הפנקס בכעס. חוזר בחשש שאיבד פנקס כתובות. מחפשים ואין מוצאים.

דמות מרכזית בין הנוכחים היא אותה סימונה. מועסקת במספרה כספרית, שחובה עליה לנקות את השערות מן הרצפה. הפעם מאחר שמיהרה להגיע למסיבה נשארו השערות על הרצפה. הדבר מדאיג אותה. הג'וקים יוצאים ממחבוא בלילה ואוכלים את השערות. יש בהן פרוטאין. הג'וקים משאירים אחריהם הרבה לכלוך.

בסולם יורד של מסיבה תמוהה (בונאוונטורה, אייכה), כושלת, המפתח כמו האקדח במחזה על פי צ'כוב, חוזר למלא תפקיד. דלת בית השימוש נעולה מבפנים. אין מבחינים במישהו. האמבטיה תשמש תחליף מוגבל לנזקקים לדבר קטן, שלכך תצלח האמבטיה, בתוספת המקלחת, אבל בבקשה לא לדבר גדול.

ידיעה עגומה מוצאת דרכה לדירה המנותקת, רבין הודיע שמחמת פרשת הדולרים שהחזיקה אשתו בניגוד לחוק, הוא פורש מן ההתמודדות במפלגתו על המועמדות לראשות הממשלה. צפירות שמחה וצהלה ברחובות הסמוכים, מכבי ניצחה. קטרוג על בונאוונטורה שלא בא ואפשר שהניסוי היה אמור להיות כמו בחיות מעבדה. אחד הנוכחים אומר שאין לו הרגשה כמי שנועד להיות עכבר-ניסוי במעבדה. האכזבה מן המסיבה גדולה. לא מוסיקה ולא ריקודים. בחזרה לבית השימוש הנעול מועלית ההשערה כי צפון שם שד של השירותים. זה החדר היחיד שאין עליו מזוזה. ולכן השד אינו מפחד להיכנס אליו. נשאר שם כל זמן שהוא רוצה.

שד או לא שד, הדלת של בית השימוש נפרצת בכוח. נשמע צלצול מתכתי כמו של חפץ מתכתי כבד, או עץ שנגדע. הסכין היפנית, שנזכרה בפתח הסיפור, חוזרת גם היא, בדומה למפתח. הדלת לא נפתחה לרווחה. צריך היה לשרבב את הגוף כדי לצפות במחזה. מאחורי הדלת. לרגלי האסלה  שוכב  איש פרקדן, ידיו פשוטות לצדי הגוף (אסוציאציה לידיים של צלוב), הסכין היפנית בכף יד ימין. אין עליו ולא על הרצפה כתמי דם. פניו חיוורות, אפרפרות (השווה: הצבעים העגומים בפתח הסיפור ובמהלכו). עיניו פעורות בולטות כשתי גולות, הביטו לאחור ריקות מכל הבעה כעיני דג. תיאור העיניים כמו עיניו של איש הטלוויזיה. אולם במהלך הסיפור נראה הסוחר בכלי חשמל מפנה את תיבת הקרטון, שואל שאלות על הדירה אם היא שכורה, או קנויה. ועל אף קשיי המפתח, פונה והולך לדרכו. מסתבר שהקשר בין הסכין היפנית שבה נפתחה תיבת הקרטון ובין הסכין היפנית בבית השימוש לא בא לפתור את פשר זהותו של המת. אולי לרמוז למוות של התאבדות חראקירית,

החידה הקפקאית, מי הוא זה שנמצא מת בבית השימוש, סוגרת את המסיבה, אולם העלילה בסיום פתוח בסימן שאלה. סיפור בלשי פותח בגווייה. כאן, בדומה למהתלה, המקברית,  ההיצ'קוקית עליה סופר במהלך המסיבה, הגופה של המת, אולי הנרצח, מתגלה בסוף. החפצים החבולים, הפגומים, המצטרפים לרשימה קטלוגית, מעידים בנוסח היפר-ריאליסטי על הבעייתיות בעידן הפוסט-מודרני, העידן של התקשורת האלקטרונית. הטלוויזיה (טל – מטרה, וויזיה – ראייה, מטרה גשמית שהחליפה ראייה חזונית, חזיונית, ויזיונארית).

במהלך הסיפור נשמע גם תיאור של חוויה במראה בהיפנוזה. מתבררת גם חולשתו של שיח ושיג בטלפון. בפתח הסיפור שני החברים, הדייר ואורחו, שהכירו זה את זה במקום בו עבדו שניהם, בשיח מתמיד, פנים אל פנים. לאחר שאחד מהם החליף את מקום עבודתו המשיכו להתרועע ונפגשו בבית קפה. עברו לשיחות טלפון, שהלכו והתקצרו, הלכו והתמעטו עד שנפסקו כליל. דבר צפוי בהחלט, נאמר בפתח הסיפור, מוטיב מכין למוגבלותה של תקשורת שאין בכוחה להחליף בשום פנים מגע בין-אישי. כמו הטלפון (צליל רחוק, שח רחוק, חידוש שלא נקלט),  הזקוק לקשר אישי. כמוהו הטרנסיסטור המתגלה כחסר-ערך בשעת הדחק, וכך גם הטלוויזיה שהכול להוטים אחריה. כל הכלים חדלים לפעול, דווקא כשהם דרושים למגע עם הסובב. מסיבה, האמורה לקרב רחוקים, מסתיימת במותו של אדם הדומה להפליא לסוחר בכלי חשמל. העיניים האמורות לראות, דומות לגולות מתכת או זכוכית, עיניים שאין בהן חיוניות כעיני דג. והאיש בונאוונטורה איננו.

מוסר-השכל הצפון בסיפור-מהתלה, בניגוד קוטבי למסיבות של קודש (ליל הסדר, כולנו מסובים) או מסיבות של כל השנה שנועדו לקהל-יעד מוגדר, קירבה משפחתית או חברתית בכלים ראויים, נראית שרשרת החפצים הפגומים, כוללת את הרהיטים הישנים, סמל לזמנים שהשתנו, שאין לחזור אליהם. את הווילונות, שספגו אבק של דורות, המסתירים  חלונות, אפשר לזרוק. המראות יהיו טובים יותר מאלה שבמכשיר מקולקל. מוסר-השכל צנוע, מועט, גם אנשים שלא הכירו זה את זה, בחורים ובחורות בעלי סטאטוס חברתי שונה, לרבות סימונה הספרית, בלשונה הפשוטה, הישירה, לא-דקדוקית, מוצאת את מקומה בין המסובים. ניסים שהיה שקוע בפנקסו השחור היה מוצא את עצמו במצב נוח יותר אם היה משכיל לבוא בקשרי שיח עם הנוכחים ולא לעורר חשד שהוא מביא אולי את דיבתם רעה לדפים שבפנקסו. כישלונות דיאלוגים אפשריים בכל הדורות. הם לא נפתרים בסיוע אלקטרוני. מציאות חבולה, מנותקת, מדווחת כמהתלה, מעוררת צחוק ועניין, הגופה שבה נפתח סיפור מתח בלשי, מתגלה בשורות הסיום הפותחות עלילה בלשית, מחודשת, שעל הקורא והקוראת לעמול בפיתוחה, בפיענוחה.         

י. נפשות חבולות

מן החפצים הפגומים ב"מסיבה" ל"הצגה יומית", הסיפור התשיעי הנועל את הקובץ, התכנסות לצפייה בסרט פורנוגרפי. דמות בשם הסמלי שורש, ועמה האני-המספר, נקראו על ידי קריגר, מנהל המפעל בו עבדו, לצפות בסרט בביתו באחד השיכונים שמעבר הירקון. הכתובת מתבררת בסיוע שוטרים במכונית משטרה עומדת, סמוך לכתובת. קריגר (מלשון מלחמה, בגרמנית) שבעבודה נראה תמיד בסרבל מוכתם בשמן-מכונות, ניצב בפתח בבגדים נקיים. בנו בן האחת-עשרה או שתים-עשרה, מתקן בזריזות של מנגן וירטואוזי בכינור את מכונת ההקרנה, הביא במעטפה חלק מן המכשיר שהתקלקל. בסרט יצפו, בנוסף לשני המוזמנים מן העבודה, הילד, אביו ואימו, סבתא זקנה בכיסא גלגלים. יפני גבוה ורזה חושף צעירה בעירום מלא, שוכבת במיטה שקועה בתרדמה ואינה מבחינה במה שצפוי לה. היפני מנצל את מצבה, ממהר להתפשט, נכון להסתער על טרפו. בחדר שורר מתח. בדממה נשמע אך ורק קול מכונת הקולנוע, בתקתוק של מכונת ירייה. נשימתו של שורש כבדה וקצובה, נשמעת כחרחור של גוסס בשדה-קרב. "הופלה" קראה, הזקנה, על כסא הגלגלים. הנער, שורקה שמו, (שור, הבט) פרץ בצחוק.

לפתע הגיח השוטר, אותו רב-סמל מבוגר שכיוון את שורש וחברו למעונו של קריגר. מתפתח שיח ושיג מסביב לטיבו של הסרט, בין השוטר ששמו סרדינס (סרדינים ביידיש) שהקרנתו הופסקה. סרדינס מזכיר את דויד גרינברג המקרין ומסביר סרטים איכותיים ישנים בבית ליסין. מנסים להסתיר מפניו את טיב הסרט, מיקי מאוס, סרט שהביא הילד מן החברים, לבסוף מצטרף להצגה הנכספת. שוטר שני צעיר, שנראה ישן ברכב. אשתו של קריגר והזקנה על כיסא הגלגלים פרשו מן החבורה. ההקרנה של הסרט חודשה בהסכמת השוטר. ברגע שהיפני מסתער על הנערה העירומה, נשמע קול נפילה. השוטר שנראה ישן במכונית המשטרה, נפל ישן על הרצפה. (במקביל לנערה העירומה, בשנתה על המיטה). במהלך הסיפור יתנהל ויכוח אם מדובר במחלת השינה (מקורה באפריקה בזבוב צה-צה) או במחלת הנפילה, אפילפסיה (כפיון) ולבסוף נרקולפסיה (מלשון סם שינה) מחלה בזכות עצמה.

כיצד ממלא הקצין את תפקידו? תמיד יימצא לידו שוטר אחר, שידאג להעירו, בהתאם למצב. הקצין-הישן ממלא תפקיד במארבים ונהיגה מבצעית. יכול להחזיק בהגה גם במצבו הנוכחי. סרדינס מעירו בדחיפה, או שמחליפו ליד ההגה. ההקרנה מתחדשת. היפני מזנק, הצעירה מנסה להתנגד. מתעלפת מתעוררת ולבסוף משתפת פעולה במרץ עולה וגואה. מאדם באטרפליי, היא נקראת באירוניה בסיפור על ההצגה היומית. שורש (מייצג בשמו את הקוטב השמרני) מזדקף לפתע. כמו צל ענק, המגיח מתחת למיטת המתעלסים. אינו יכול יותר הוא ממלמל. צוקי (מלשון צוק, איתן) שמו של הקצין. שואל אם ישן הרבה וביקש מים. לאזרחים ולשוטרים מצטרף זוג מכרים ישנים מפרדס חנה, סבינה ורובן (אולי בהתחברות, רובן קיצור ראובן התנ"כי ששכב עם בלהה אשת יעקב אביו. סבינה, אולי תזכורת לדמות בראש סידרת חוברות ביידיש, בשם סבינה, על סף הפורנוגרפיה), קריגר מציג את הנוכחים. הזקנה, היא עוד בחיים, שואל רובן, בתמיהה. המקרנה והסדין הלבן מעורים עניין אצל האורחים. מיקי-מאוס יפני, הם  שומעים ותמהים. שאלו גם על הילד שורקה, שלא נמצא בחדר. אשתו של קריגר נכנסת, החליפה את חלוק הבית בבגד חגיגי ובנעליים עם עקבים גבהים. נשארת עם האורחים. סרדינס מתבקש להביא את שורקה פנימה. הילד סירב לחזור. הקצין שוב נרדם. שורש רוצה לעזוב. סרדינס מתחיל לחקור. קריגר, שורש וחברו עובדים במפעל סודי של משרד הביטחון. גם המשטרה אומר השוטר-החוקר זה ביטחון ומבקש שיספרו לו את הכול. שורש מתעקש לעזוב. דורש שיפנו את מכונית המשטרה, החוסמת את הדרך. מסתבר כי המכונית נעלמה. סרדינס נאלץ לחזור לתחנת המשטרה בה הוא משרת במכוניתו של שורש, תוך כדי חילופי דברים קשים. לבסוף חוזרים לביתו של קריגר. אין להשאיר שם את הקצין הישן. התקבל לעבודה בפרוטקציה, מגלה סרדינס. בלחישה. בריב סוער מתחדש, מצווה שורש על סרדינס, לצאת מן המכונית ולא יתווספו להאשמתו בתקיפה גם אשמה של רצח שוטר. דממה ליד ביתם של הקריגרים. אין תקתוק של מכונת הקרנה. נשמע מבפנים רק קול בכייתה של הזקנה, אוי בובהלה, אוי בובהלה, היא זועקת. קרה אסון נורא, מעידים המתקהלים על יד הדלת. הילד התניע בידי קוסם את מכונית המשטרה. נסע ברחובות של השכונה. התנגש בכל הכוח בקיר בית הספר ונהרג. צריך לחקור אם עשה זאת בכוונה. בכל משחק יש מישהו שמפסיד, הפעם היה זה הילד, אמר שורש. הוא וחברו הזדרזו להתרחק מן המקום במהירות האפשרית. העיקר שלא לראות את הקריגרים פנים אל פנים.

סאטירה ברובד נוסף סמלי-אלגורי על מצבה של חברה בעידן של צביעות חברתית, התמסרות לסרטים כחולים, פורנוגראפיים. הדוברים שפתם עילגת הקצין הניצב כביכול על משמרתו ישן (השוה: מנהל הרכבות בשנתו, ב"מסע הערב של יתיר", א.ב. יהושע). הזקנה על כיסא הגלגלים, בנוסח מחזות בקט. גלובליזציה בפורנוגרפיה, יפני רזה וגבוה (השווה שמות הגיבורים, מארבע קצות תבל ב"מחכים לגודו". שוטרים ואזרחים במחיצה אחת להוטים אחרי הנאות שאינן בדיוק לפי רוח החוק. שיתוף שגוי ונואל של ילד  בצפייה בסרט זימה. בקוטב האחר שורש (מלשון חיפוש שורשים מסורתיים המנסה להסתלק מן המקום שאליו נקלע. ההצגה הקולנועית המפוקפקת, הצגה יומית, באירוניה. ביטחון ומשטרה, אבות ואימהות, צעירים וזקנות, אורחים ומארחים המחיצה אחת. ההצגה המחתרתית, למחצה, כמו הרבה  סרטים שיש בראש, אומר האני הדובר, בסיפור בגוף ראשון. שורש מסכים עימו. לכל אחד יש קולנוע שלם בראשו. זה נורמלי. (השווה: הפנטסיות הגבריות לפי פרויד) ובכל זאת זה לא אותו דבר, טוען שורש (הבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים).

הילד שורקה (שור, גם מלשון חומה) מתנפץ אל קיר, חומה המקיפה את בית הספר. אצבע מאשימה גם כלפי מוסדות החינוך. הילד המוכשר, הנאלץ לשתף פעולה עם אביו, מבצע מעשה של מחאה. אין במעשהו רמז לעתיד טוב יותר, אלא להתמרמרות חתומה בנפש והמרד בהקרבה עצמית. "הצגה יומית", המסתיימת בילד כקורבן, המשך ל"מסיבה" בהפניית מבט מאשים, לא בהטפה אלא בכיסוי אירוני, כאספקלריה למצב האדם בחברה שאבדו לה ערכיה ובשורותיה. לא בונאונטורה, בעל הניסיונות ולא שורקה בידי קוסם, ככנר על מיתרי כינור. נותרו כנחמה פורתא שורש המסתלק ומתמודד עם סרדינס. ולידו והאני המספר, מקשיב, דבר אינו נסתר מעיניו, מלווה את המתרחש ויודע לספר עליו במיטב הדיוק. והצבת תשתיות מיצירות מבשרות רע לחברה בת ימינו, ברמיזות לסיפורי קפקא ומחזות בקט.      

פרק מספרו של פרופ' הלל ברזל "המאה החצויה", כרך שלישי, חלק שני. ספריית פועלים. בני ברק, 2015. 794 עמ'.

* * *

הופיע בהוצאת ספריית פועלים

 הכרך השלישי של ספרו המונומנטלי של

הלל ברזל

המאה החצויה

ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, הספרות ורוח התקופה

ניאו-ריאליזם והיפר-ריאליזם

עורך: ידידיה יצחקי

הספר חוקר את יצירתם של הסופרים:

יצחק בן-נר, יהודית הנדל, יורם קניוק, דן בניה-סרי, אהוד בן עזר, יהושע קנז, שולמית הראבן, חיים גורי, חיים באר, דליה רביקוביץ, שולמית לפיד, דן צלקה, אמיר גוטפרוינד, אסף ענברי, סמי מיכאל, מאיר שלו, דוד גרוסמן, אברם קנטור, רונית מטלון, אנטון שמאס, רחל איתן, יצחק לאור, אורלי קסטל-בלום, שמעון צימר, יהודית קציר, סייד קשוע, אתגר קרת.

[דבר המפרסם]

 * * *

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 7

חלפו שנים אחדות. מירה לא זכתה בשקט הנפשי. היא נשארה לגור באותו מקום ובינתיים גם רכשה את הדירה. היא סיימה את לימודי התואר-השני בחוג לספרות, וזאת במקביל לעבודת-ההוראה שלה בתיכון. היא גם זכתה במילגה צנועה (פרופ' אביגדור ברנע השמן, אחיו הבכור של ראובן, שירד מירושלים ללמד בתל-אביב, המליץ עליה), כדי להתחיל בדוקטורט. הנושא שבחרה בו:

"רדוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג'יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון."

מירה אהבה מאוד את יצירותיהן של השתיים. סגנונן היה נוסך בה שיכרון. בכל דף נפקחות בפניה דלתות סמויות עמוסות קונוטציות הרות-משמעות, כך בלשונה. ולפעמים היתה מתרחשת לה איזו שעה של חסד בקריאתה, כאילו מקהלה של מלאכים דוברת אליה מבעד לאותיות באש-שחורה על גבי אש-לבנה; והיא חשה עצמה כמשתתפת בכתיבה, ולעיתים אף יודעת טוב יותר מן הסופרת מה היתה כוונתה המקורית.

במרוצת הזמן גילתה גם את אייריס מרדוק וקראה בשקדנות כל רומאן חדש שלה ובייחוד נהנתה מ"חלומו של ברונו" ומן "הבריחה מן הקוסם"; הדמות המופלאה והאכסצנטרית של מישה כבשה את דימיונה כליל, היה בו משהו שהזכיר לה את ראובן ברנע, הידיד-הישן של איה; לעומת זאת לא יכלה לשאת את הרומנטיקה האדולסנטית של הרמן הסה וקנוט המסון, שספריהם ניתרגמו ונדפסו-מחדש בעברית במרוצת השנים האלה. ויכוחים מרים היו לה עם אחדים מתלמידיה, אשר מתוך איזה שיגיון-נעורים דבקו ב"סידהארתא", ב"ויקטוריה", ב"נרקיס וגולדמונד", ב"דמיאן" ובדומיהם, כמין תנ"ך של שוטים ואווזות-פותות.

 מירה פיתחה לעצמה טעם ספרותי משובח ומדוייק וכך, לדוגמה, לא יכלה שאת עוד את תרגומה המיושן של לאה גולדברג ל"פר-גינט" משום שאינו נאמן לדקויות הדיאלקט הדאנו-נורווגי המקורי. וכאשר לימדה בכיתה את היצירה הזו היא השתמשה בחוברת-הסטנסיל המקורית, תירגומו של פרופ' איתמר אבן-זוהר להצגת "הבימה".

*

הריהוט בדירתה של מירה השתנה. הדירה נשאה אופי אמיד יותר, מעט-בוהמי ורציני. הקירות עמוסי-התמונות, וכן השידות, הספרים והמרבדים – כמו הכריזו על עצמאותה ועל כך שביתה נעשה משכן-קבע לאדם אחד. קן-רווקים. היא השקיעה בדירה את כל חסכונותיה, וכן סכום-כסף שהותיר אביה, שנפטר בינתיים מהתקף-לב "את שברת את ליבו," אמרה אימה של מירה כאשר הסכום חולק ביניהן והושקע בבנק ובדירה. שלא לדבר על מורת-רוחה של האם כאשר יתרת-הסכום שנשארה בחלקה של מירה בוזבזה על שיפוץ-כללי של דירתה וקניית הרהיטים החדשים.

"כל הַפִּיצֶ'בְקֶס היקרים שאת תולה על הקירות לא יגדילו את ערך הדירה שלך כאשר תצטרכי למכור אותה!"

"ולמה שאמכור אותה, אימא? אני רוצה לחיות כאן. טוב לי כאן."

"אל תחטאי בשפתייך, מירניוּ. הלא בדירה שלך אי-אפשר לגדל ילדים."

ילדים. כן. לפני ימים אחדים יצאה לטייל לפנות-ערב אל הים והלכה לאיטה על שובר-הגלים של המרינה עד לקצהו. שם טיפסה וישבה על סלע, חלצה סנדליה והתבוננה בגלים, בסירות-המפרש ובשמש השוקעת. המקום רחש חיים. דייגים-חובבים הטילו חכות. זוגות צעירים החזיקו ידיים והתנשקו בגלוי. צלמים באו לקלוט את השקיעה במצלמותיהם. ונערים שחומים התרוצצו יחפים על פני הסלעים כמחפשים משהו שאין יודע מה טיבו.

תינוק זהבהב כבן שנתיים מילמל: "אבא אבא, לא ים, לא סיוֹת, לא דִיגִים, עוֹפַּעם צִ'יפְּס, צ'יפס – " ובזווית-עינה ראתה את אהוד בן עזר מחזיק שקית כתומה של צ'יפס ומתרוצץ סביב בנו הקטן, ומשתטה כנגדו. היא הסבה פניה אל הים. לא היה לה חשק לדבר איתו. היא לא אהבה את ספריו. חברה אחת בשם ציפי הכירה ביניהם פעם במסיבה באיזו דירת-גג בתל-אביב, ואחר-כך היא, מירה, גם שלחה לו איזו מחברת של אחד מתלמידיה-לשעבר שהשתתף במלחמת יום-כיפור, אבל מאז בטח שכח את פניה. התינוק, נדמה לה, דווקא רץ לעברה; ועיניהם נפגשו. למזלה לא הכיר אותה, או שעשה עצמו שאינו מכיר.

ככה זה, לגדל ילדים. מיטרד. היא היתה נהנית יותר מאוויר הים הטרי, המלוח, אילו רק הרפתה ממנה העצירות הנוראה. איש לא היה מתאר לעצמו שאחת הסיבות לטיוליה בזמן האחרון היא התקווה לזכות בפעולת-מעיים תקינה.

אבל זה לא עזר.

עתה התכרבלה מירה בכורסה רחבה שהיתה מרופדת קטיפת-קורדרוי ירוקה וכהה מאוד, כמעט שחורה; חלקי המתכת היו מצופים ניקל מבריק; ולעומתה ספה חדשה מאותה מערכת ובאותו גוון. וכן השולחן הנמוך, העשוי לוח-זכוכית עבה וכהה, שהיה מונח על מסגרת מתכת מבריקה. על לוח-הזכוכית הקריר הניחה מירה רגל אחת יחפה, בעלת אצבעות מטופחות היטב ומרוחות בלכה עדינה בהירה ושקופה-מעט.

היא החזיקה בידה טיוטה של מכתב:

"היום אני בת..." לא חשוב. "ואינני יכולה ללדת. שנים חלפו מאז חיינו יחד. אתה לא תבין את הכאב. לא רציתי לכתוב לך. מוזר לכתוב לך."

מירה היתה לבושה חלוק-קימונו רקום ורחב-שרוולים בצבע כתום-בהיר. פניה שהתבגרו היו מאופרות-מעט, וכשחייכה ניראתה מצודדת משהיתה בנעוריה, ונשית למדי. כמתפנקת-לעיתים לזכר עינוגיה, ומרחרחת בנחיריה כמצפה לתענוג נוסף וחריף במיוחד. גופה קצת התעגל ונעשה נאה. הבעת המסכנות שהתלוותה לה בעבר כמין גורל – פינתה עתה מקומה לאיזו קשיחות מינית של אישה למודת-ניסיון שחייתה עם גברים ונשתחררה ממרבים ממעצוריה הנפשיים; תאבת-גירויים ומרירה מעט, שאמנם אינה מאושרת לחיות לבדה אך כבר השלימה עם כך שהיא מסוגלת לחיות בשניים תקופת ממושכת רק בחלומותיה.

"צער השתיקה עומד דומם. אנשים שותקים הם אנשים חזקים, ואני אחכה לך בתוכי, חזקה, בלתי-נשברת, כדי שתרצה לשוב ולפענח אותי.

"שטות. חזקה מכול השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר-החי. הנה אשוב ואשנן – מילים הן נשק, ועליי לחצוב אותו ולהקציען עד שיכו כסטירות-לחי על פניך השאננים, יהלמו כמדקרות-חרב וימחצו אותך, למען תישא בתוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה ממני, ואת אשמתך כלפיי – אלה הם חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות. הה, ואתה כאלוהים היית לי. ומי ייתן בך רגע של ספק. למען תתחיל להביט לאחור. שם אני מחכה לך, כעכביש בקוריו, שתסתבך..."  

ואז נשמע צלצול בדלת.

"רגע!"

מירה היתה כמתעוררת משינה עמוקה. וכשהסירה את רגלה היחפה מעל השולחן לא החליטה עדיין אם היא טופפת קדימה או ממאנת לקראת דלת-הכניסה. וכך היתה נטועה, ובמבוא נשתהתה רגע בטרם פתחה.

"אוי אימא, זאת את! לא יכולת לטלפן קודם?"

האם החזיקה סל מכוסה ואמרה בקול רשמי ומוכיח:

"שלום!"

"מה יש?"

"עוול גדול עשיתי לך."

"על מה את מדברת, אימא?"

"אפילו שלום לא אומרים לי. רשות אני צריכה לבקש ממך כדי להיכנס אלייך. ואת כבר מאופרת, בבוקר, כמו איזו... ובכלל מה זה? יחפה! את מחכה למישהו או שעוד ישנוֹ כאן? אז אם אני מפריעה, רק תגידי, ומיד אני מסתלקת."

"לא. לא אימא." הפצירה בה מירה. "מה זה עלה על דעתך? – " והיא חמקה לחדר הגדול והעלתה מחביון השטיח השעיר זוג סנדלי-בית שהיו מרופדים ונעימים כשני דובונים. אצבעותיה ביצבצו מהם כמחייכות.

"טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת." ניצבה האם בפתח החדר, כסוקרת את זירת-הקרב של בתה. "איפה לשים את הדגים?"

"תודה רבה, אימא."

"תודה אל תגידי לי אלא למחזרים שלך, במקום לחרוש באף את העננים ולרהט דירה בשביל כל מיני ז'וּלִיקִים..."

"אימא, אולי מספיק?"

האם התכופפה והוציאה מסלה את הכלי העטוף. "מספיק. מספיק. כן. אני בררנית. אני גמרתי שלוש פעמים אוניברסיטה אצל דן בירון..."

"מירון!"

"כן. אז איך אני אמרתי?" פנתה לעבר מירה.

אותה שעה נשמט מידיה הכלי ונפל לרצפה, ועוד בטרם השמיע קול של נפץ בהישברו, וכבר בקעה מפי האם צריחה חדה של בהלה –

"אַי!"

­– והיא כמו זירזה בכך את התרסקותו.

השתררה שתיקה מבשרת רעות.

"אני נורא מצטערת, אימא..." גימגמה מירה.

"נו טוב, לפחות אל תלכי יחפה..."

"אני כבר לא יחפה, אימא!"

"הגפילטע-פיש שלי!"

"לא נורא אימא. אני לא רעבה. אקנה לך פאיירקס חדש."

 "עכשיו נשארה רק החזרת!" הוציאה האם צנצנת קטנה ועטופה-היטב מתחתית הסל. "מה תעשי עם החזרת לבדה?"

"אל תדאגי, אימא, אוכל אותה."

"אבל עם מה תאכלי את החזרת? הדגים ממולאים זכוכית. צריך להשליך אותם. איפה המטאטא שלך?"

"משתזף."

"מה?"

"לא חשוב, אימא. אני אנקה."

"מה זה התחלת לדבר אליי בחידות?" העירה האם בחשד שעה שמירה כבר נעלמה לעבר המיטבח. "שהגפילטע-פיש שלי יהיו ממולאים זכוכית! מזל-טוב שכזה על כל שונאיי!..."

"חבל שלא הבאת קרעפלאך. נורא בא לי עליהם." הרימה מירה קולה מהמיטבח, "עם כבד-קצוץ ובצל, צפים במרק..."

ואז צילצל הטלפון.

"מי-ר-לה ט-ל-פון!" כאילו החתן סוף-סוף על הקו. "שארים?"

מירה נכנסה במרוצה עם מטאטא ויעה. "שלא תעזי!" התנשמה והרימה את השפופרת. "הלו?" חיכתה. "הלו??" ושוב חיכתה, בתמיהה. "הלו..." ואז הניחה את השפופרת על כנה.

"מי זה היה?"

"תשאלי את שר-התקשורת, טוב?"

האם תפסה בינתיים במטאטא וביעה וניגשה אל שברי הזכוכית והדגים. "זה קורה לך לעיתים קרובות?" שאלה בחשד.

"כן אימא. אני נערת-טלפון."

"חוכמה גדולה!..."

"אימא! אולי תפסיקי לנקות?"

"חוכמה יוצאת מן הכלל. ובייחוד כשבחורה לבדה בדירה..."

"זאת הדירה שלי! אימא..."

"הטעויות האלה, בטלפון, גם אצלי בזמן האחרון ממש נורא, מבקשים בנק-דיסקונט. כאילו כבר אין ממשלה בארץ. מה את חושבת שצריך לעשות? להודיע על הטעות לדואר? אומרים שאפשר לתקן את המיספר."

"אימא!"

"או אולי יותר טוב שאכתוב לקישון או יותר טוב לדונביץ'. טוב. טוב. מה את צועקת? אני כבר גומרת."

והיא הסתלקה למיטבח עם היעה. מירה הסתובבה הנה והנה בחדר הגדול. נועצת מבטי-משטמה בטלפון.

"קיבינימאט!"

"מי-ר-לה!" ניסר קולה של האם מן המיטבח.

"כן?" הרימה אף היא את קולה, נרגזת.

"מתי הֵרקתְ בפעם אחרונה את פח-הזבל?"

"אתמול!"

"לא נכון." חזרה האם לחדר הגדול. "הוא מסריח כאילו לא הרֵיקוּ אותו שנה. יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד לך את הפח, אם את מתעצלת לעשות את זה לבד. אני מתביישת לספר מה יש שם."

"אין לי."

"מה אין לך? הפח מלא."

"אין מחזרים, אימא." ענתה במרירות וביובש.

"אין? אז מה, אני כבר סקלרוטית? הזיכרון שלי בוגד בי? העיניים שלי מעשׁשׁוׂת? לא ידעתי שאת מתנזרת מזה..."

"מתנזרת ממה, אימא?"

"מזה, נו, את יודעת... מפושקין – "

"פושקינים דווקא יש." התיישבה מירה בספתה, והאם עומדת, דווקא.

"את רואה!"

"אבל לא מחזרים, אימא. אני פוגשת גבר, אם הוא מוצא חן בעיניי אני מזמינה אותו הביתה. אם אני מוצאת חן בעיניו אנחנו נכנסים למיטה. אבל הם לא חתנים, אימא, מתי כבר תביני את זה..." קולה נעשה קצת היסטרי, "כמה פעמים אמרתי לך, אימא, אין חתנים, אין, אין, אין... המין הזה אזל..."

"טוב שאבא..."

"מתו כולם במלחמות!"

"טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת." התבוננה האם ברחמים בשדי-בתה שבצבצו מעט מפתח הקימונו נרחב, רפויים ומיותמי-תקווה.

"תפסיקי להזכיר כל פעם את השם של אבא, שמעת!"

"ואת נותנת שינצלו אותך, סתם ככה..." המשיכה האם בשלה, מתעלמת מדבריה האחרונים.

"לא מנצלים אותי, אימא..." קשיחות פתאומית העלתה את קולה לאיזו עמידה על סף התפרצות, "זו אני שלא יכולה בלי..."

האם קטעה אותה מיד, כמכבה שריפה. "די, די, שְ... שְ... לא צריך לדבר על נושאים כאלה. מדיבורים לא יוצא כלום. גם אני אישה מודרנית. אל תחשבי..."

נפלה שתיקה בין השתיים. הטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. מירה הניחה את כפות-ידיה פרושות על מצחה, עיסתה את שמורות-עיניה בזרתות, האגודלים הדוקים על אוזניה, ומשכה את אצבעותיה לאט כלפי מעלה עם השיער, לאחור, כסוחטת את הראש. אחר-כך הסירה את ידיה מעורפה והניחה אותן על ברכיה מעל לקיומנו הרחב, ממתחת כפות-ידיה, פעם זו ופעם זו, והאצבעות מזדקרות כזלזלים, ורטט קל וחולני מפרכס בהן.

"תפסיקי," אמרה האם.

"מה יש?"

"את יודעת שאני לא אוהבת שאת עושה את זה."

"מדוע?"

"זה לא מנומס."

ושוב השתתקו. והטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. האם התרווחה בכורסת הניקל וקטיפת-הקורדרוי החום, חלצה את נעליה וטבלה במרבד השעיר כפות-רגליים בעלות דבלולי צמר-גפן בין האצבעות ושיירי אבקת-טאלק על עור עייף ואצבעות מיובלות. מירה היתה חשה תמיד מעין סלידה קלה למראה כפות-רגליה של אימה, והמועקה גברה משום שמעודה לא הירשתה לעצמה להעיר לה על כך שאין זה נאה ביותר לחשוף אותן בפומבי. למירה עצמה היו אצבעות-רגליה מעין שיגעון פרטי, פולחן, והיתה מטפחת ובודקת אותן במשך שעות פן נתגלה בהן עיוות-צורה קל שבקלים.

"מירל'ה..."

"נו?"

"קלרה טילפנה אליי."

"כן? מה שלומה?" נדרכה מירה בעמדת-התגוננות.

"שאסאד, ערפאת והמופתי ירגישו כמוה... מסכנה..."

"המופתי כבר מת, אימא."

"כן? אז הוא יכול לנוח על משכבו בשלום. הלא החברים שלך הורסים את המדינה מבפנים. איפה זה נשמע שיהודים לא יוכלו לגור בשומרון?"

"חדרה זה לא בשומרון?"

"מה יש לך נגד חדרה? מה את בכלל יודעת על חדרה? אבא ואני גרנו בחדרה שלוש שנים, לפני שנולדת. אצל סמסונוב היינו יושבים כל שבת ושרים, ואצל שניאורסון, על הגבעה. אבל את, את, מה איכפת לך? מצידך יכולים להחזיר גם את חדרה לערבים!"

"די, די, אימא, אולי מספיק לבוקר אחד?"

"קלרה טילפנה אליי."

"כבר סיפרת לי."

"הפלמניאק שלה יבוא בשבוע הבא מאמריקה."

"ברוך הפלמניאק."

"את מכירה אותו?"

"לא."

"אז מה פתאום קראת לו ברוך?"

"לא ברוך (במלעיל)," הדגישה מירה, "אלא – ברוך (במלרע) הבן-דוד של קלרה בבואו לארצנו, להינפש ולטייל במרחבי-ישראל..."

"הלא זה בדיוק מה שרציתי..." עצרה לפתע האם בדבריה, רוגזת, "ואני מבקשת ממך להפסיק עם הטון הזה."

"כן המפקדת."

האם המשיכה נינוחה. "הוא אלמן..."

"ברוך המאלמן אלמנים..."

"רופא-שיניים, משיקאגו..."

"תודה. אין לי חורים בשיניים."

"יש לו בת נשואה, ובן באוניברסיטה-קולג'."

"כן ירבו."

"והוא בערך בגיל..."

"...תרח בן נחור! די אימא, מספיק. כשארצה להשתדך אלך בעצמי לַבְּלַא-בְּלא שדכנית-הצמרת שחורשת את הרחובות במוסטאנג הלבן שלה ומציעה להורים להכיר לבנותיהן ללא-ידיעתן בן-זוג ברמה גבוהה. אשלם לה כמה אלפי לירות ואקבל את הכתובות של החברים-הרווקים שלי מתל-אביב והסביבה – האימפוטנטים, המשכילים-תרבותיים, ההומואים-לאטנטים, כל המאניאקים המגושמים, נערי-הזוהר המזדקנים, הגרושים-המקצועיים, הנרקיסטים שמוכנים לתרום לך לשם פרסומת חיזור אחד או שניים און-דה-האוז של משרד-השידוכים, לא אתפלא אם תמורת אחוזים. או אתן מודעה שעולה רק כמה עשרות לירות בעיתון: רווקה רצינית, משכילה ונחמדה, בעלת מקצוע ודירה, מבקשת שותף עליז לחיים. לא. יותר טוב: רווקה עליזה, משכילה בשכיבה, מחפשת שותף רציני..."

ואז צילצל הטלפון.

"תצחקי, כן תצחקי לך... טיפשה. אם לא הייתי פוחדת ממך כבר מזמן הייתי הולכת לבּלא-בלא הזאת... הרבה אושר היא הביאה לבחורות. כך כתוב בעיתונים..."

אך מירה לא שמעה. "הלו?" היא תפסה בשפופרת בהתרגשות כמוסה, "הלו??" ופנתה עם השפופרת ועריסתה לפינת הספה, מפנה גבה לעבר האם. "כן... בסדר, חיים, ככה... תודה רבה. מתרגשת? לא. אמרתי – לא! משתדלת להסתכל רק בשעון, לא בלוח-השנה..." השיחה לא קלחה אלא נקטעה בהפסקות, במבוכה. "כן. אולי אחר כך. אני לא לבד. לא. זאת אימא שלי כאן. כן. אני חושבת. טוב. שלום. להתראות." והניחה את השפופרת.

"אני מפריעה לך?"

"לא..." התרונן קולה של מירה. "למה?"

"מפני שאני יכולה ללכת."

"לא. תשבי עוד קצת."

נפלה שתיקה ביניהן. שיחת הטלפון היתה נוכחת עדיין בחלל החדר, כאדם נוסף.

"נגמרו לך המילים?"

"ולך? עוד יש?"

ושוב שתיקה. לבסוף חתכה האם ואמרה:

"מי זה היה?"

"מישהו."

"חדש?"

"מחוּדש."

"מפח-הזבל?"

"לא. מהג'וֹרה."

"טוב. אז אני רואה שאני מיותרת כאן. הנחיריים שלך רוטטים כבר כמו סוסה מיוחמת..."

"תודה!"

"תודה תגידי לַפַּרַשׁ שלך."

"אמסור לו, בשמך."

"אני מכירה אותו?... תגידי, את לא הולכת לעשות שוב שטויות?"

מירה שתקה בעקשנות.

"חדש, מחוּדש, מחודש, ישן..." מילמלה האם לעצמה, "רגע..."

"אימא, אולי מספיק..."

"שוב פעם רמי?"

"אימא! די..."

"לא. לא די. אני לא אתן לך להרוס עוד פעם את החיים שלך. יומולדת. יומולדת. מה יש לו להציע לך? בחורה בגיל שלך! לא מספיק הרס את החיים שלך? יש לו כבר, ברוך-השם, אישה וילדים. חשבתי שכבר שכחת אותו..."

"אימא!"

האם קמה. "אני מודיעה לך שאם כף-רגלו תדרוך כאן אני אצא – מהחלון!"

"אימא, די, מספיק..."

"או הוא או אני... אני אמות לך..."

"אימא, תפסיקי למות לי, טוב?"

"לא. לא. לא אפסיק. אני מזהירה אותך – אני אצלצל לאיה."

"שלא תעזי!"

"אני אעשה סקאנדאל, כמו אז... כששכבת בבית-חולים..."

"בסדר." ויתרה פתאום מירה, וקמה.

"מה בסדר? שום דבר כאן לא בסדר."

"תלכי. תטלפני. תרעישי. תעשי סקאנדאל. אבל תעזבי אותי עכשיו במנוחה," נעשתה היסטרית, "ותפסיקי להתערב בחיים שלי, אימא! אני כבר לא ילדה קטנה!"

"את עוד תתחרטי." אספה האם את סלה, כפות-רגליה היו כבר מושחלות בנעליה, והיא יצאה.

"שלום!"

וסגרה אחריה בטריקה את הדלת החיצונה.

*

מירה נותרה לעמוד, בחלוק-הקימונו הרחב, על השטיח השעיר, נתייחפה. והיה נדמה לה שהיא עדיין חשה בעקבות אבקת-הטאלק הלבנה שפיזרו כפות-רגלי אימה על השטיח. היא מיהרה אל המיטבח ושם הבריגה את הידית הארוכה של מכשיר להברשת-שטיחים, ושבה ובירשה היטב את הכתמים הלבנים. בינתיים הזיעה, והריח שעלה מגופה הרגיז אותה. היא רחצה בספוג ריחני את בתי-שחייה וזילפה שם תכשיר קוטל-ריח והפעילה את המערכת הרב-קולית המשוכללת שלה, שכללה מקוֹל ורשם-קול ומקלט ומַכוון ומגבירי-קול. ספרייתה המוסיקאלית התעשרה מאוד וכללה תקליטים וקסטות גם יחד. רסיס-זכוכית זעיר שנותר על הרצפה דקר אותה לפתע כשעברה יחפה, וננעץ כקוץ בכף-רגלה. היא לחצה ושלפה אותו וסיפגה את טיפת-הדם בצמר-גפן וטיפלה בעצמה בתשומת-לב. בחדר השקט נישאו רכים עמומים ורחבים צלילי החמישייה בדוֹ לשוברט, שהיתה אחד מקווי-ההגנה האחרונים שלה מפני התפרצותה בזעקה של איבוד-שליטה רגעי על עצמה.

המשך יבוא

* * *

הזמנה

נורית (נוריה) אמיר שמחה להזמינך לטקס השקת ספרה:

"זַן אולימפי"

בהוצאת "אופיר ביכורים"

שיתקיים במוצ"ש 29.8.2015 בשעה  19:30

בתערוכת אומני גלריית יוצרים ב"גלריה על האגם"

כתובת: דרך הפארק 10 רעננה. (חנייה חינם מעבר לכביש)

בתוכנית:

נורית נוריה אמיר – נגיעות מחייה

מיריק שניר, סופרת ואשת חינוך – על החינוך המשותף

משה גרטל – שיאן עולמי, שדר ופרשן בטלוויזיה – חוויות מהנבחרת

ד"ר נגה נבארו (רובינשטיין), מנכ"ל ובעלים מכון שינוי לייעוץ וטיפול במשפחה, בזוג ובפרט, והכשרת אנשי מקצוע –  על הספר במבט אישי

      גרשון שפע, שיאן עולם ומאמן – אנקדוטות "רטובות"

בני ובנות הקבוצה – ממקור ראשון

באומנותית:

סיגל נוביק ואורי שמיר בזמר עברי משובח

מנחה: אהרל'ה ברנע

מכירת ספרים (בהנחה), כיבוד קל והרמת כוסית

ההזמנה זוגית, נשמח לראותכם!

נא אשרו הגעתכם במייל

nuriamir@013net.net

או למייק 054-4630513

המעוניינים ברכישת ספר עם הקדשה – שלחו בקשה למייל

התוכנית כפופה לשינויים

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האזכרה לבננו גד ליפסקי תתקיים ביום שישי, 24 ביולי, בשעה 10:30, בחלקה הצבאית בקריית שאול.

לאה ואבי

* הנני לציין לשבח את סמל גד ליפסקי ז"ל על גילוי אומץ לב ודבקות במשימה להלן תיאור המעשה: ביום 22 יולי 1993, שהה סמל גד ליפסקי ז"ל, חובש קרבי בגדוד 66 של מערך הנ"מ, במצב "ריחן" ברצועת הביטחון בלבנון כחלק מהכוח הרפואי של המוצב. ביום זה הותקפו מוצבי צה"ל בגיזרה בירי נ"ט ומקלעים. כוח החילוץ יצא לסייע למוצבים שהותקפו. בכוח הרפואי המחלץ היו רופא ושני חובשים. אחד מהם סמל גד ליפסקי ז"ל. במהלך התקיפה נפצע חייל מחטיבת גולני והרופא המחלץ חש לטפל בו, סמל גד ליפסקי ז"ל יצא ביוזמתו מהנגמ"חון בו שהה, והצטרף לרופא בלא שנדרש לעשות כן, במטרה לסייע לחייל הפצוע. בדרכו להגשת העזרה הרפואית ספג פגיעה ישירה ונהרג. במעשה זה גילה סמל גד ליפסקי ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה תחת אש אוייב, ועל כך מוענק לו ציון לשבח.

הרצל בודינגר, אלוף, מפקד חיל האוויר, ינואר 1995

אהוד: גד ליפסקי הוא נינו של סבי חנוך יששכר ליפסקי ז"ל ונכדם של דודי אחי-אימי יהודה ז"ל ותבדל"א דודתי האחרונה לוצי ליפסקי.

* לאהוד, שלום רב! אנא העבר ליוסי גמזו מלוא הערכתנו על תזכור גיבורי "אקסודוס 47". בהזדמנות זו, מן הראוי היה להזכיר גם את הפלי"מ'ניק מיכה פרי, שהיה הממונה על ארגון ההתנגדות לבריטים על סיפון "אקסודוס", והממונה על מסע המעפילים מחיפה עד המבורג.

בברכה,

יהודה בן-צור

אתר הפלי"ם וההעפלה

* המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי אמר הבוקר (שבת, 18.7) בנאום לאומה לרגל עיד אל-פיטר כי גם אחרי הסכם הגרעין מדיניות איראן כלפי ארה"ב "היהירה" לא תשתנה והיא תמשיך לראות בה אוייבת.

הם יכולים לחלום שנוותר על הקריאות "מוות לאמריקה," הבהיר חמינאי. הוא הוסיף כי מדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון שונה ב-180 מעלות מזו של איראן. לדבריו, ארה"ב מגדירה את חיזבאללה כארגון טרור "אבל תומכת ברוצחי-הילדים הציוניים."

* מרדכי בן חורין: בניגוד לכל התוקפים את הסכם הגרעין, אני חושב את ההפך, כמו בהיפוכים להלן: "מעז יצא מתוק," "כל עכבה לטובה," "טיפשות מחוכמת."

בספר השיאים של גינס שוקלים לאחרונה, להעניק את שיא הטיפשות הנשיאותית לברק חוסיין אובמה. לדעתי זו טעות. אובמה הינו נשיא מתוחכם המשתמש בטיפשות בחוכמה מרתקת! – פרס נובל שהוענק לו על אפס מעשה ומקסימום תקוות וציפיות, היה ראוי ומוצדק.

כישראלי וכיהודי, אני רואה איך הטיפשות לכאורה, שנשמעה בנאומו באוניברסיטת קהיר ב-04/06/2009, נאום בו זרע את כל הנעשה ומתפוצץ היום במזרח התיכון המורחב ובעולם בכלל – הפכה לשיא החוכמה לנוכח המציאות.

הודות לאובמה, אין עכשיו לישראל אויבים: לוב התפרקה במלחמת "אחים" ומתפלטת [מלשון פליטים], סוריה מתרסקת במלחמת "אחים" ומתפלטת, לבנון נעלמת ומתפלטת, חיזבאללה נשחט, עיראק מתפוצצת במלחמת "אחים" ומתפלטת, עזה נהרסת ומושחתת, ירדן מוצפת במתפלטים, הגדה כבושהחהחה, סעודיה מפוחדת ומתיידדת, מדינות המפרץ מבוהלות ומתיידדות, מצרים נאנקת ומותקפת.

תודה לך אובמה. בגלל התחכמותך המתחזה לטיפשות, המוסלמים נסוגים אחורה 1400 שנה, אפריקה שטה לאירופה, אירופה האנטישמית מתאסלמת.

זה רע? לא ולא. בקרוב, בחסות הגרעין, איראן תנקום בערבים גם את הטבח בקדסייה ב- 30/07/637 – וחורבן האימפריה הפרסית.

* מה האחוז של אוכלי קטניות בפסח בחבורת הביריונים "לה-פמיליה" של בית"ר ירושלים בירת ישראל? מי מממן אותם? – ואולי אפשר גם לאחד אותם עם חבורת משוררי ערס-פואטיקה, שרק בזכות המוצא ה"עדתי"-כביכול ועיתון "הארץ" ["רועי חסן הוא נתן אלתרמן של דורנו," – "תרבות וספרות", 17.7] – הם סבורים שהם באמת משוררים – ולהעניק לשתי החבורות הללו ביום העצמאות הקרוב את פרס ישראל לערסולוגיה?

* לכלך, טנף חרבן עלינו – וזכֵה בפרסים! "מעטים המשוררים (בעשרים השנים האחרונות לפחות) שהתבטאו כמוני, בצורה כל כך ישירה כנגד המימסד האשכנזי ועוולות הציונות..." – ה"משורר" רועי חסן, "ידיעות תל אביב", 17.7.

* אהוד היקר, הכותרת לרשימתו של אלי מייזליש אולי לא כל כך מוצלחת ("אני שונא את היורדים"), אבל במהות הוא צודק בהחלט: מדינת ישראל היא נס, שלולא היא היינו נמקים בים של אנטישמיות, ואלה שבועטים בנס הזה אינם ראויים לכבוד. כדי שהמדינה הזאת תקום, וניגאל מהדיקטטורה של הקומוניזם, מהאנטישמיות של ארצות המערב ומהברבריות של ארצות האיסלאם – שילמו 6000 צעירים בחייהם, ואיך אפשר לתרץ ירידה בגין יוקר שיחות הטלפון או בגין יוקר המילקי?! איך אפשר להתפאר בכך שבברלין החיים יותר נוחים (בברלין!!!). אין בליבי אפילו טיפת אמפתיה כלפי היורדים – רק בוז עמוק וצער רב על כך שיש בינינו כפויי טובה המתכחשים לנס הגדול שנפל בחלקם.

שלך,

משה גרנות

* למשוררי ערס-פואטיקה ודאי קר בארץ-ישראל האשכנזית של הארי זייטלבך [נתן זך] – אז אולי הם יעדיפו לעבור להתחמם קצת בעיראק?

"עיראק הכריזה על יום שבתון לאומי [16.7] בגלל גל החום הקיצוני ברחבי המדינה. ממשלת עיראק הכריזה על יום שבתון לאומי לנוכח גל החום הקיצוני שפוקד את המדינה דווקא בחודש הרמדאן. ברוב המחוזות בעיראק נמדדו יותר מ-40 מעלות ובכמה מהם, במרכז ובדרום המדינה, יותר מ-50 מעלות. החזאים מעריכים כי השרב הקיצוני יימשך עד יום שישי. אם לא די בכך, עיראק סובלת ממחסור כרוני בחשמל ולכן אזרחים רבים נאלצים להתקרר בשחייה בנהרות ובשהייה במקומות ציבוריים. הרשויות אף הציבו מקלחות ציבוריות על מנת לאפשר לתושבים להתרענן."

* במרתף צנוע בבית ישן ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים התגלה אברך שהתפקר כבר לפני שנים רבות, והוא שמן ומזוקן, גלוי ראש קירח ובעל מחשב נייד, ומתברר שהוא-הוא הכותב את השירים הקצרים המתפרסמים בעמוד האחורי של מוסף "גלריה" של "הארץ" בימי א'-ה' בשבוע, כל שיר בשם של משורר חדש אחר או של משוררת חדשה אחרת – וכמעט כולם דומים זה לזה בסתמיותם כמו שני נאדות של גרפומן עברי. האברך הסביר כי לרוב הוא כותב שיר אחד ארוך ואחר-כך קוצץ אותו ליחידות של כמה שורות קצרות וממציא להן שמות של משוררים ומשוררות. הוא גם בקיא בניקוד ולכן סומכים עליו.

* סבא שלנו חנוך יששכר ליפסקי, משכיל ציוני אמיד מלודז' שעלה עם משפחתו הגדולה וספרייתו הגדולה לפתח תקווה ב-1921, מת בהיותו בגיל צעיר מגילנו כיום, אבל אנחנו עדיין זוכרים כיצד בזיקנתו, מדי ערב, היה שוכב על הספה בחדר הגדול ומנמנם כשעה בטרם יילך לישון במיטתו הגדולה את שנת הלילה.

לאחרונה, אולי בעקבות החום הכבד, אנחנו מזהים תופעה דומה גם אצלנו. בתשע בערב תופסת אותנו תנומה חזקה למשך כשעה, ואז אנחנו מתעוררים בכוחות מחודשים, לראות בימים א' עד ה' – בחצות ושלושים דקות – את "סקס והעיר הגדולה" ולאחריה את "סיינפלד". שתי סדרות ניו-יורקיות המתאימות בדיוק למנת המישכל שלנו, שהיא נחותה משל רוב הידידות והידידים שלנו גם מבחינת ההשקפה הפוליטית הנכונה.

* הו השירה, השירה העברית, איך נפלת שלל בידי חבורת גרפומנים "מזרחיים" בטיפוחו של מוסף "תרבות וספרות"?!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל