הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1062

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באב תשע"ה, 23 ביולי 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל נֶגְבָּה. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ג. אז נשבענו למוּת? ... לא! לסגת! // עמוס גלבוע: לִידיעה עובדה מעניינת: השנה שאחרי "צוק איתן" היא השנה השקטה ביותר בירי מהרצועה מאז תפס החמאס את השלטון. // יוסף רוט רותם: מגילת איכה. // מנחם רהט: למה מתעכב הבית השלישי? // שׂישׂי מאיר:  אַל יְהִי בְּאַפֵּךְ. // "טייק-אוויי", סיפור קצר מאת: יורם וולמן. // עוז אלמוג: זה לא רק המילקי. // אהוד בן עזר: ספר מרענן ומפתיע, על "יונים מעל החומה", 19 סיפורים ונובלה מאת בן-ציון יהושע. // משלוח מנות לשְׁפְּרִינְצֶה, סיפור מאת בן ציון יהושע. // תקוה וינשטוק: שרה הגבוהה. // הַפִּישִׁיק הפישיק הפישיק, מאת המשוררת סמנטה קוסקוס. // רון וייס: הגרעין האיראני. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.7.15. // יהודה דרורי: האם זו תחילת הסוף של איראן? // איראן רוכשת ברוסיה 100 מטוסי תדלוק שיאפשרו למטוסיה להגיע ולתקוף כל מדינה במזרח התיכון. [ציטוט]. // ד"ר מרדכי (מוטי) רימור: התרשמות אישית מספרו של סם רקובר "סוליפ סוסי פרא". // ביסקוויטים בריטיים, מציות או קרייקרים? מאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון. // רביבה בן זאב: רוחצים בניקיון כפיהם ותובעים אחריות מנתניהו. // אלי מייזליש:  האם אובמה ואירופה סינדלו את ישראל מלתקוף את איראן? // יוסף אורן: פגישת בן עם אביו הבנדיט, ביקורת על "בנדיט", ספר הביכורים של איתמר אורלב בהוצאת עם עובד, ספריה לעם. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 8. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל נֶגְבָּה

לזכר עמידת-הגבוּרה של לוחמיה כּנגד הפּולש המצרי

במלחמת השחרור, ביולי 1948

ב-2/6/48 לחמו מגיני נגבה בקרב האכזרי כנגד חטיבה מצרית (יחידת טאנקים, נושׂאי נשק, חי"ר, יחידת מרגמות 80 מ"מ, 2 סוללות תותחים 25 ליטראות וכן הפצצות של מטוסי "ספיטפייר" ו"ליסנדר" מִצריים) כשבקרב זה תקפו כ-1000 מִצרים את 166 המגינים שלא ויתרו על הגנת נגבה. ב-12/7/48, ביום השנה העשירי לעלייתה על הקרקע, הותקפה נגבה שוב  על-ידי צבא הפלישה המצרי (טאנקים, חרמ"ש, חי"ר וכל מה שספג קיבוץ הירואי זה כבר ב-2/6/48). ב-9/11/48 נכבשה משטרת עיראק סואידן ע"י חטיבה 8 שעִמה נִמנו יוצאי לח"י, אצ"ל ואירגון ה"הגנה" בפיקודו של יצחק שדה. מתוך 116 מגיני נגבה נפלו 43 חללים, מהם 12 חברי נגבה, 2 חברים מקיבוצים אחרים של "השומר הצעיר" שנשלחו כתגבורת והשאר – חיילי "גבעתי". בימים שהנוער הישראלי כמעט שאינו יודע כלל על גבורת לוחמי נגבה מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יחליפו סדרות כגון "האח הגדול" או "הִשׂרדוּת" בהפקה קולנועית רצינית על העוז הגדול וגבורת ההִשׂרדוּת של קיבוץ מעורר-הערצה זו, שסיכל את שאיפת המצרים להגיע עד תל-אביב.

 

...תִּשְעָה-עָשָׂר בְּיוּלִי, שְנַת אַרְבָּעִים וּשְמוֹנֶה:

בְּרֹאש מִגְדַּל-הַמַּיִם הַגֵּא וְהָעֵירֹם,

עַל כָּל פִּצְעֵי הַמֶּלֶט, כְּעַל קִרְעֵי כֻּתֹנֶת,

חוֹפֶפֶת תְּכֵלֶת קַיִץ בְּשֶמֶש הַדָּרוֹם.

 

עָפָר שוֹתֵת מַתְוֶה עוֹד אֶת תְעָלוֹת-הַקֶּשֶר,

הַבּוּנְקֶרִים עֲדַיִן מֻּכִּים כַּחַבּוּרוֹת

וְנֶגְבָּה הַמְּצֻלֶּקֶת

וְנֶגְבָּה הָעִקֶּשֶת

עוֹלָה מִן הַמַּחְפֹּרֶת, עוֹלָה מִן הַבּוֹרוֹת.

 

שָבוּעַ קֹדֶם, טֶרֶם יָדְעוּ הָאַסְטְרָטֶגִים

הַאִם גָּמְרָה הִיא אֹמֶר לִהְיוֹת אוֹ לַחֲדֹל,

וְהִיא עָמְדָה סוֹרֶרֶת, פְּצוּעָה אַךְ לֹא נִתֶּקֶת,

בַּשְּנֵים-עָשָׂר בַּחֹדֶש, בַּסַּעַר הַגָּדוֹל.

 

הָיְתָה שָעָה שֶל בֹּקֶר וְהַפְּשִיטָה הֵחֵלָה,

גְדוּדֵי מִצְרִים אִגְפּוּהָ, פּוֹלְטֵי חֵמָה וָאֵש:

גְדוּד 9 – מִלְּפָנֶיהָ, וְהִיא כִּבְכַף-הַקֶּלַע –

מִן הַמִּזְרָח – גְּדוּד 2,

מִמַּעֲרָב – גְּדוּד 6.

 

גְּדוּד 9: הָאַכְזָר וְעַז בֵּין כָּל גְּדוּדֵי מִצְרַיִם

שֶנִּצָּנִים מוּלוֹ הִיא כְּשֶּׂה אֶל מוּל פַּנְתֵּר,

שֶעַל גִּבְעָה 69 עָט לְטוּש שִנַּיִם,

שוֹקֵק כֻּלּוֹ לַטֶּרֶף, לִכְתֹּש וּלְכַתֵּר

וְיִתְרוֹנָהּ שֶל קְשִיחוּתוֹ גָלוּי כָּאן לְכָל עַיִן

בְּכָל מָקוֹם מִלְּבַד בְּנֶגְבָּה

הַקְּשוּחָה יוֹתֵר...

 

גְּדוּד 6: גְּדוּדוֹ שֶל נַאצֶר, הָאַלְמוֹנִי עֲדַיִן

(קְצִין-מִבְצָעִים צָעִיר, מִבְּנֵי הַגַּ'מְעָה שֶל נָאגִיבּ)

וּשְלֹשֶת הַגְּדוּדִים, גְּדוּד 6, גְּדוּד 9 וּגְדוּד 2,

קְרֵבִים מִשְּלֹשֶת עֶבְרֵיהֶם, שוֹצְפִים וְשוֹאֲגִים,

לִסְגֹּר עַל נֶגְבָּה נְצוּרָה זוֹ חֶנֶק-מֶלְחָצַיִם

וְנֶגְבָּה –  גוּף אִלֵּם, אֵין מֵשִיב אֵש וְאֵין מֵגִיב.

 

וְאָז, בְּהִתְקָרְבָם לִמְטַחֲוֵי עֶשְֹרוֹת הַמֶּטֶר,

וְאָז, בְּהִתְנַפְּלָם עַל תְּחוּם הַמִּינִימוּם הַצַּר,

כְּרַעַם מִשָּמַיִם, מִחֶשְכַת כּוּכִים, מִסֵּתֶר-

הַבּוּנְקֶרִים, פִּתְאֹם נִקְלָע הַצָּר אֶל הַמֵּצַר.

 

פִּתְאֹם גּוֹבְרִים הַמְּעָטִים עַל הָרַבִּים, הַטִּיחַ

נִקְלָף אָמְנָם בְּאֵש הָאַרְטִילֶרְיָה הָעַרְבִית,

אַךְ כְּבָר סוֹפֵג גָּלְיָת מִגְּדוֹת הַנִּילוּס בְּמַפְתִּיעַ

אֶת בְּרַד בַּלִּיסְטְרָאוֹת הַקֶּלַע שֶל נִינֵי דָּוִד.

 

וְהוּא מֻכֶּה, מִלְּבַד בִּמְטַר-קְלִיעִים צָפוּף, בְּהֶלֶם:

אֵיךְ נֶגְבָּה, שֶנִּדְמֶה הָיָה סוֹפְסוֹף כִּי נוֹאֲשָה

וְלֹא הֵשִיבָה אֵש כְּמוֹ נִתְקְפָה סוֹפִית בְּאֵלֶם

עַד שֶהָיוּ תוֹקְפֶיהָ כְּבָר בִּטְוַח מַטְּחֵי אִשָּהּ –

 

אֵיךְ נֶגְבָּה זֹאת, בִּזְכוּת גוֹרֵם-הַהַפְתָּעָה, נֶחְלֶצֶת

לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ פֶּתַע בְּלִי רַחֵם אֶת חוֹב-הַדָּם

בְּמִין רִבִּית קְצוּצָה שֶאֶת שַחְצָנוּתוֹ קוֹצֶצֶת

בַּקְּרָב בּוֹ לֹא הַטַּנְק נִצֵּחַ, אֶלָּא הָאָדָם.

 

אֵיךְ אֵיכוּתוֹ שֶל הַלּוֹחֵם עִם גַּב לַקִּיר גּוֹבֶרֶת

עַל כַּמּוּתָם שֶל הַפּוֹלְשִים וְשִכְלוּלֵי נִשְקָם,

אֵיךְ בְּנִגּוּד לְכָל הֶגְיוֹן הָאֵש וְהָעוֹפֶרֶת

וּמַאַזְנֵי כּוֹחוֹת מְאֹד בִּלְתִּי שָוִים – זֶה קָם.

 

זֶה קָם וּמִתְגַּשֵּם כְּמִין פַנְטַזְיָה לֹא מוּבֶנֶת,

שָעָה שֶבַּמִּזְרָח רוֹאֶה הַשַּחַר שֶהִוְרִיד

אֵיךְ מוּל עִירַק-סוּיְדָן, מַמָּש מִנֶּגֶד לַכַּוֶּנֶת

נֶחְשַף לַשֶּמֶש נִצְחוֹנָהּ שֶל סְטָלִינְגְּרָד עִבְרִית.

 

"מַחְצִית הַגְּדוּד הָלְכָה שָם.

אֲנִי עַצְמִי נִפְצַעְתִּי,"

כּוֹתֵב אָז עַבְּדֶל נַאצֶר בְּיוֹמָנוֹ, נִזְעָם.

וְזֶה הָיָה מוּל טַנְקִים – בְּ"צֶ'כִים" וּבְ"תַ"תִים",

וְזֶה הָיָה בִּפְגֹּעַ רִמּוֹן בְּגוּף זַחְלָ"ם.

 

וְקֹדֶם, כֵּן, עוֹד קֹדֶם, בִּקְלֹט קַשָּר תִּשְדֹּרֶת

מֵחֲטִיבַת "גִּבְעָתִי": "מֻתָּר לָכֶם לִנְטֹש,

אֲנַחְנוּ נַחְלִיפְכֶם כְּבָר. אֲנַחְנוּ –  כְּתִגְבֹּרֶת."

וּתְשוּבָתָהּ שֶל נֶגְבָּה הִיא רַק מִלִּים שָלוֹש:

"אֲנַחְנוּ לֹא זָזִים!" (מַשְמָע: "שוּם אִיש לֹא יִתְפַּנֶּה

כָּל עוֹד נִשְאָר כַּדּוּר אֶחָד אֶצְלֵנוּ בַּקָּנֶה!!!")

 

וִימֵי הַקְּרָב הַפֶּרֶא... וְנֶגְבָּה שֶל עַצֶּבֶת:

מ"ג חֲלָלֶיהָ וְלֹא מְעַט פְּצוּעִים.

וְזֵכֶר יִצְחָק דּוּבְּנוֹ, לוֹחֵם, חָבֵר, אִיש-צֶוֶת,

וּכְאֵב שֶאֵין תְּמוּרָה לוֹ וּגְמוּל וּפִצּוּיִים.

 

וְקֵץ קְרָבוֹת הַנֶּגֶב וְהַדָּרוֹם. רוֹשֶמֶת

יָד בַּעֲלוֹן-הַמֶּשֶק, סְתָם כָּךְ, בֵּין שְאַר דְּבָרִים,

בְּמִין פַּשְטוּת מָקַבְּרִית: "וּבְכֵן, לְעֵין הַשֶּמֶש

נוֹתְרוּ כָּאן עַל תִּלָּם עוֹד אֵי-אֵלֶּה חֲדָרִים..."

 

וְזֶהוּ זֶה: כָּעֵת הֵם יוֹצְאִים מִן הַמַּחְתֶּרֶת,

קִבּוּצְנִיקִים שֶל בּוּנְקֶר, פָּנִים מְיֻסָּרוֹת

הַגּוֹחֲנוֹת עַל רֶפֶת אֲשֶר הָיְתָה לְטֶרֶף,

עַל לוּל אֲשֶר נֻקַּב בְּפִגְזֵי-רֶשַע בִּצְרוֹרוֹת.

 

עַל חֲתִימָה שֶל דֶּשֶא שֶנֶּחְרְכָה עַד אֵפֶר,

עַל קִיר בּוֹדֵד שֶמֵּאֲגַף-הַתִּינוֹקוֹת שָֹרַד.

וּקְצָת מִזֶּה יַנְצִיחַ אַבָּא קוֹבְנֶר עֲלֵי סֵפֶר

וְנָתָן רַפָּפּוֹרְט בְּגוּש אַנְדַרְטָה שֶל אָרָד.

 

וּשוּב בֵּין אִיבְּדִיס לְבֵין ג'וּלִיס תְּכֵלֶת שֶל שְמֵי קַיִץ

וְחוּץ מִן הַמִּגְדָּל הָרָם, נְקוּב-הַהַפְגָּזוֹת

(וּפֹה וָשָם –  שְׂרִיד עֶצֶב לַח בְּזָוִיּוֹת הָעַיִן)

אֵין אוֹת כִּי סָעֲרָה כָּאן מִין הֵרוֹאִיקָה כָּזֹאת.

 

רַק טְרַקְטוֹרִים בַּפַלְחָה וְצַמְּרוֹת מַטָּע בָּרוּחַ

וּפִּירוּאֶטִים לְבָּלֶט בִּמְחוֹל הַמַּמְטֵרוֹת

וְסָב עִם נֶכֶד מַעֲלִים אֶת כָּל הַלֹּא-שָכוּחַ

בְּאוֹב הַזִּכְרוֹנוֹת מִדּוֹר רִאשוֹן לִשְאַר דּוֹרוֹת.

 

...תִּשְעָה-עָשָׂר בְּיוּלִי שֶל שְנַת תַּשְעָ"ה: שוּב קַיִץ,   

בְּרֹאש מִגְדַּל-הַמַּיִם הַגֵּא וְהָעֵירֹם                                                                                   

מַשְקִיף קִבּוּצְנִיק שַׂב-שֵׂעָר בְּגִיל בְּלִי גְבוּל וָחַיִץ

עַל קִבּוּצוֹ הַמִּתְלַבְלֵב בְּשֶמֶש הַדָּרוֹם.

 

וְהוּא זוֹכֵר בְּשֶקֶט אֶת תְּעָלוֹת-הַקֶּשֶר

וּבּוּנְקֶרִים שֶל פַּעַם, מֻכִּים כַּחַבּוּרוֹת,

וְנֶגְבָּה הַמְּצֻלֶּקֶת

וְנֶגְבָּה הָעִקֶּשֶת

עוֹלָה אֶל מוּל פָּנָיו מִן הַכּוּכִים וְהַבּוֹרוֹת.

 

וְהוּא רוֹאֶה: עוֹד כָּאן הִיא,

וְהוּא רוֹאֶה: עוֹד כָּאן הוּא,

וְזֶהוּ: אוֹתָהּ נֶגְבָּה, וּבְכָל זֹאת: כֹּה שוֹנָה.

וְהִיא אֵלָיו לוֹחֶשֶת: "כֵּן, שְנֵינוּ קְצָת זָקַנּוּ,

הָיוּ זְמַנִּים, חַבִּיבִּי... כֵּן, כִּמְעַט שִבְעִים שָנָה..."

 

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ג. אז נשבענו למוּת? ... לא! לסגת!

כשרצתי בחזרה לעמדה שמעתי את שריקות הכדורים, אבל אחרי התפילה שנשאתי לשמיים הייתי בטוח שלא יקרה לי כלום ואכן כך היה.

"לאן נעלמת?" – צעק עליי ראובניקו – "תמלא מהר שרשראות, אתה לא רואה שמשוריינים עולים עלינו?"

הרמתי ראש מהעמדה והבחנתי בארבעה ברנקריירים (נושאי ברן) המטפסים בערוץ שמתחתנו. פתחתי קופסת כדורים חדשה, מלאתי שרשרת ריקה ומסרתי לראובניקו.

"כוס אמק!" – קילל ראובניקו – "הכדורים דפוקים. אחד יורה ואחד נתקע."

עד מהרה התמלאה קרקעית העמדה בכדורים עֲקָרִים שראובניקו חילץ מהשרשרת ואני טרחתי כמשוגע במילוי כדורים חדשים מהקופסאות האחרונות שנותרו.

הזחל"מים הגיעו למרחק של כמאה מטרים מאיתנו ונעצרו. לא ייתכן שמקלע היורה לסירוגין יעצור אותם. ואכן הם לא נעצרו ממש, אלא החלו חגים ימינה ושמאלה, כאילו יוצאים במחול. מה קרה להם? האם נטרפה דעתם? מי מתפתל כך בעיצומה של הסתערות? המשכתי לטעון  את השרשראות כאחוז טירוף.

"הכדורים עוד מעט ייגמרו!" – צעקתי לראובניקו בעוד הוא ממשיך לדפוק ולחלוץ כדורים עקרים. בין ירייה לירייה, צעק ליוסי בלי להפנות את הראש: "תביאו עוד תחמושת!"

מתוך ייאוש מילאתי שרשרת שלמה בכדורים עקרים שנפלטו מהמקלע. בכל כדור היה אפשר להבחין בשקע שהיכה בו הנוקר, אך לא נותרו לי כדורים אחרים.

כשישים שנה לאחר קרבות חירבת מחאז, כתבה הסופרת אורה מורג ספר שנקרא: "השוד הנועז בלב ים".  הספר מבוסס על סיפור אמיתי שבו שני פלמ"חניקים (דודלה בן חורין  מקיבוץ שמיר ועובד שדה מבית קשת) שודדים אניית נשק ותחמושת שהיתה אמורה להגיע לסוריה. בניסיון קודם לחבל בספינה היא  הוטבעה על תחמושתה ושקעה בנמל איטלקי. הכדורים הוצאו מתוך המים ונארזו מחדש. תחמושת זו הועמסה על ספינה אחרת ובדרכה לסוריה "נגנבה" על ידי שני הפלמ"חניקים שהתחפשו לקצינים איטלקיים, והובאה על תכולתה לנמל חיפה. תחקיר הזמנים שעשתה הסופרת העלה אפשרות סבירה שהתחמושת הזו הגיעה לפני קרבות חירבת מחאז, וזו אולי הסיבה  שנאמר לנו שהפעם יש לנו תחמושת ככל שנרצה, בלי לספר שזאת אולי תחמושת ששהתה כמה ימים במים.

"הם מתחילים לעלות תן לי שרשרת!" – צעק ראובניקו בגרון ניחר.

בדלית ברירה נתתי לו את השרשרת הטעונה בכדורים ירויים.

"זה מה שנשאר לנו," התנצלתי, והתחלתי לפרק את כדורי הרובה שהיו בתוך חגורת הכדורים שלי. לא לחינם דאגו לכך שכדורי הרובה הצ'כי יהיו תואמים לכדורי המקלע. בעוד אני מוציא את הכדורים מכיסי החגורה, ירה  ראובניקו בשרשרת הכדורים הירויים וקרה נס. כל הכדורים האלה נורו ללא אף מעצור.

"תמלא לי רק מהכדורים הדפוקים!" – צעק לי ראובניקו – הם הכי טובים". 

הרפיתי מהחגורה והתחלתי כאחוז תזזית לאסוף את הכדורים המעורמים בקרקעית העמדה. ההיגיון שלי אמר שהנוקר שהיכה פעם אחת  בגב התרמיל, דחס את אבקת השרפה והקל על הפיצוץ. הגשתי לראובניקו עוד שרשרת כדורים נקורים וגם הם נורו ללא אף מעצור. 

"הם בורחים!" – צעק לי כשהגיע לסוף השרשרת – "הם בורחים!!!"

הרמתי את ראשי וראיתי איך ארבעת הברנקֵריירים מפנים אלינו את אחוריהם. הגשתי לראובן חגורת כדורים נוספת וצעקתי ליוסי: "הם בורחים!  הם בורחים!"

רציתי שיעביר זאת לחבר'ה וירים להם את המוראל. גם ראובניקו הפנה ראשו אחורה, צעק רק פעם אחת, "הם בורחים!"

ולא יסף.

"גם החבר'ה שלנו  ברחו!" – אמר לי בבהלה – "המשלט ריק! קח את הרובים והכדורים ונסתלק מהר!"

"אבל למה?"  – אמרתי – "הערבים  ברחו קודם."

ראובניקו לא שעה לדבריי, זינק מהבור ורץ לעבר החירבה הקרובה, שניצבה במרחק  חמישה מטרים מאחורי העמדה הריקה של יוסי.

"אבל למה?" – התעקשתי. "למה לברוח אם המשוריינים הִפנו לנו עורף?"

"תבוא כבר!" – צעק לי בטון פיקודי, שלא הותיר לי ברירה. לקחתי את שני הרובים וענדתי על צווארי שרשרת כדורים דפוקים  שזה עתה טענתי. קפצתי מהבור ורצתי כשאני מבחין בנתזי חול המלווים אותי,  בדיוק כאותם נתזים שהתעופפו קודם לכן לרגלי המצרים הנמלטים. באמצע הדרך נשרה השרשרת מצווארי.

"תעזוב אותה!" – צעק ראובניקו, כשראה אותי נעצר להרים את השרשרת.

לא יכולתי. יותר מדי החדירו בנו את המחוייבות לשמירת הנשק. הגעתי לראובן ויחד איתו חדרנו לתוך החירבה. בקיר האחורי שלה היתה פירצה, שנפרצה אולי על ידי יוסי. עברנו דרכה וחצינו בריצה את כל המשלט הקדמי. הוא היה ריק! בעמדות של יענקלה פיאט ושמוליק שוט לא היה איש. הגענו נושפים ונושמים למשלט העורפי והבחנו בדמות המסתובבת כסהרורית. היה זה מוישלה המרשמידט, הקשר המחלקתי, שנעצר מולנו.

"איפה כולם?" – שאלנו.

במקום תשובה פרץ ביבבה זועקת: "למה השאירו את טוטו? למה השאירו את טוטו?..."

"איפה הוא ?" – צעק ראובניקו.

"מת!" – אמר מוישלה והצביע לעבר תלולית מעורבבת בשרידי גוויה מרוסקת.

"ואיפה כולם?" – שאל ראובניקו שוב.

"ברחו!"  – צעק מוישלה והצביע על מורד הגבעה.

"אז בואו!"  קרא ראובניקו ומשך את מוישלה בידו המושטת.

זה ניסה להשתחרר, אבל ראובניקו צרח עליו נוראות והדף אותו כלפי המורד. מוישלה פתח בריצה, כשהוא מעיף בדרך את נעלי ההתעמלות שלו.  אותן נעלים שבגללן נמנעה ממני הטיסה בדקוטה לנגב.

למטה, לרגלי הגבעה, פגשנו את החבר'ה שנעצרו כדי לבדוק  מי חסר. מי שרץ לקראתי מאושר, היה יענקלה חי שכמעט רצה לחזור למשלט לחפש אותי. במרכז החבורה על הארץ שכב על שמיכה אחד מצוות המרגמה שראשו היה מכוסה דם. עמדנו נבוכים חסרי החלטה, כי לא היה מי שיפקד עלינו ויגיד לנו מה לעשות. מוניה המ"מ שנפצע מאותו פגז שהרג את טוטו, הקדים לעזוב את המשלט. כשהבין שנפצע ויצא מכלל פעולה, העדיף להתפנות בעצמו. ייתכן גם שנזכר פתאום שכל המ"מים שלנו נהרגים תמיד, והחליט לקחת את חייו בידיו. תפס את מנשק'ה, פלמ"חניק מנוסה אך חסר ביטחון, אמר לו לקבל את הפיקוד ורץ לעבר תל נג'ילה, כשעיניו מכוסות הדם רואות בקושי את הדרך.

מוניה נודע כלוחם נועז שעבר הרבה קרבות, אך אחרי מנוסתו מחירבת מחאז  איבד את כל תהילתו, ונמנע מלהיפגש עם חברי ההכשרה. היום אנחנו מבינים שהבחור כנראה חטף הלם קרב (מושג שלא היה קיים אז) ונטש אותנו. מי שדאג לו והזכיר תמיד איך נלחם במלכיה ואיך  היה בין הראשונים  שהסתערו על בית שאן היה גנדי, שהגן עליו עד יומו האחרון.

פתאום שמענו שאגת פראים מהממת כאותה שאגה הנשמעת באצטדיון כשמישהו מכניס גול. לרגע קפאנו, עד שהבנו שזאת שאגת הניצחון של הערבים שגילו את המשלט ריק ואולי גם מצאו את גופתו של טוטו. תפסנו את השמיכה שבתוכה שכב נער המרגמה הגוסס ופרצנו בריצה לעבר תל נג'ילה.

עד היום אני חב את חיי לראובן תג'ר, נער צנוע וחרוץ מחברת הנוער הבולגרית, כי אלמלא הוא  שצעק עליי, אני לא בטוח שהיה לי אומץ  לרוץ אחריו  ולהימלט על נפשי.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

עמוס גלבוע

לִידיעה עובדה מעניינת: השנה שאחרי "צוק איתן" היא השנה השקטה ביותר בירי מהרצועה מאז תפס החמאס את השלטון

יום השנה למבצע "צוק איתן" שימש הזדמנות לאחדים לנגח את ממשלת ישראל על  מחדליה במבצע. היו כאלו שבכו על אובדן ההרתעה ותלו את כל האשמה ברפיון ידיה של הממשלה. וכמובן נמצאו, כתמיד, כאלו שהמשיכו לדרוש ל"חסל את החמאס".

ברצוני להציג 3 מכלולי עובדות בולטות ביום השנה למבצע, המתבססות על עבודת מחקר שערך "מרכז המידע למודיעין וטרור" של המרכז למורשת המודיעין.

המכלול הראשון: בשנה שלאחר המבצע נורו לשטח ישראל מרצועת עזה ומסיני 12 רקטות. זאת, לעומת 140 רקטות בשנה (2009) שלאחר "עופרת יצוקה", ו-39 רקטות  בשנה (2013 ) שלאחר מבצע "עמוד ענן". במילים פשוטות, השנה שלאחר מבצע "צוק איתן" היא השקטה ביותר מבין השנים שלאחר מבצעי צה"ל הגדולים ברצועה, וזאת היא השנה השקטה ביותר מאז עלה החמאס לשלטון ברצועה ב-2007.

יתר על כן, כל  12 מקרי הירי לא היו של החמאס , אלא של ארגונים "סוררים" הרואים בירי נגד ישראל אמצעי התרסה נגד החמאס.

מה הסיבות לרגיעה היחסית הזאת ולמדיניות הריסון של החמאס? 

ראשית, זה ככל הנראה פועל יוצא מההרתעה שהשיגה ישראל במבצע "צוק איתן", אם כי מדובר כמובן בנכס מתכלה הנשחק עם הזמן.

שנית, לחמאס יש עניין  להרוויח זמן על מנת שיוכל לשקם את עצמו צבאית. והוא משקם עצמו, ובכלל זה במנהרות הגנתיות וגם התקפיות, וברקטות מתוצרת עצמית.

המכלול השני נוגע ל"שיקום". שכל כך מדברים עליו. ב-12 אוקטובר 2014 התקיימה בקאהיר ועידה בינלאומית לשיקום רצועת עזה. ישראל לא היתה שם. במהלך הוועידה הצליחו הפלסטינים לגייס התחייבויות לסכום של 4.9 מיליארד  דולר לשיקום הרצועה (מתוכם קטאר התחייבה ל-1 מיליארד דולר). ובכן, כ-9 חודשים לאחר מכן, העובדה הבולטת היא כי ההתחייבויות הללו לא קוימו הלכה למעשה. על פי הערכות שונות, רק 27 אחוזים מההתחייבויות הועברו לרצועה. אולם, הכספים הללו שימשו בראש ובראשונה לשיקום הצבאי של החמאס, ולא לשיקום האזרחי. לכן, באזורי הלחימה ברצועה לא שוקמו ההריסות, ומשפחות רבות עדיין חיות ללא קורת גג. התוצאה: תסכול גובר בקרב הציבור, שעדיין לא מציב בפני החמאס בעיות שליטה.

המכלול השלישי נוגע למריבות ולקרעים השונים בהם מעורב החמאס. קודם כל בתוכו. בשנה החולפת צפו ועלו בחריפות המחלוקות הפנימיות בתוך הארגון: ההנהגה המדינית נגד הזרוע הצבאית המנהלת מדיניות עצמאית משלה. עיקרה: שיתוף פעולה עם שלוחת דאע"ש בסיני, וחתירה להתקרבות לאיראן כמקור לכספים ונשק. במקביל – מעמיק הקרע בין החמאס לרשות הפלסטינית. לרשות אין למעשה שום דריסת רגל ברצועה. רגלו של אבו מאזן עדיין לא דרכה שם. הרשות מצידה מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל נגד פעילי החמאס ביהודה ובשומרון, העוסקים ללא הרף במשימות טרור וחתרנות נגד ישראל.

ואחרון ולא חביב מבחינת החמאס: היחסים עם מצרים מתדרדרים והולכים, והחמאס מצוי ברשימת אויביה של מצרים.

היכן יכולה ישראל להשפיע במשהו על התמונה המורכבת הזאת?

בכך שתמשיך במדיניות תגובה מאופקת, ולא תשמע לצעקות להשמיד את החמאס אחרי כל נפילה של רקטה. והן מעטות!

 

 

* * *

יוסף רוט רותם

מגילת איכה

מגילת "איכה" היא אחת מחמש מגילות המקובצות יחד ומסודרות לפי סדר קריאתן בציבור. חמש המגילות באות בתנ"ך (=תורה, נביאים, כתובים) בחלק המכונה "כתובים": שיר השירים, רות, איכה, קוהלת, אסתר. מגילת "איכה" מתייחסת אל חורבן בית המקדש הראשון.

המגילה נקראת "איכה" על שם המילה בה היא נפתחת: "איכה ישבה בדד // העיר רבתי עם // היתה כאלמנה..."

השאלה איכה  פירושה: כיצד קרה שירושלים, היפה שבערי העולם, הפכה לעיי חרבות? כיצד קרה שהעם הנבחר על-ידי האלוהים – הוא מעונה, מגורש מארצו ונהרג על-ידי אומות העולם עובדי האלילים?

המגילה נקראת מדי שנה בליל תשעה באב, ומטרתה להזכיר לנו, היהודים, באשר אנו נמצאים, ולמרות שחלפו כבר מאות שנים מאז האירוע הקשה של חורבן הבית, למעשה  חורבן הבתים: בית ראשון ובית שני. לקונן על החורבן, ולהתפלל לביאתו של המשיח במהרה בימינו, על מנת שיגאל אותנו ואת העולם כולו.

לפי התלמוד מגילת איכה נכתבה פעמיים. בפעם הראשונה היא נשרפה על-ידי המלך היהודי יהויקים (כמובן, לפני חורבן הבית), ובפעם השנייה היא נכתבה מיד לאחר מכן. לפי ספר ירמיהו (פרק ל"ו) הצטווה ירמיהו הנביא לכתוב על מגילה את כל האסונות העומדים לבוא על עם ישראל. ירמיהו מכתיב זאת לסופר ברוך בן נריה. ברוך בן נריה נצטווה על-ידי ירמיהו, לקרוא את הדברים באוזני העם.

יש לציין, לצד הקינה המתוארת לנו במגילה, אנו שומעים גם הדים של תקווה, תפילה וערגה לימים טובים, סוף המגילה מסתיים באמירה הבאה: "למה לנצח תשכחנו // תעזבנו לאורך ימים // השיבנו ה' אליך ונשובה // חדש ימינו כקדם."

 

 

* * *

מנחם רהט

למה מתעכב הבית השלישי?

לא כולם מתגעגעים לבית השלישי, אבל מבחינת המתגעגעים, הנה גירסת הנצי"ב: "שנאת חינם שבליבם של צדיקים וחסידים ועמלי תורה"

הירהורים נוגים לט' באב

נתאר לעצמנו תמונה מדומיינת: גורם כלשהו – נניח עיתון נחשב, או עסקן חילוני/דתי/חרדי חשוב – מתייצב מול האומה ומטיח האשמות קשות מאין כמותן בגדולי הדור: "אתם, מרנן ורבנן, רבני הדור, אתם ורק אתם, מעכבים את מהלכי בניין הבית השלישי. אתם, ה'גדויילים', אחראים. זה אתם, זה לא אנחנו. לא הציבור."

נקל לשער איזו מהומה היתה פורצת, אל מול 'דברי הכפירה' ו'משפטי הנאצה' הללו. ה'גדויילים'??? לא ייתכן! שקר וכזב! ומה עם פשוטי העם, הרחוקים מתורה וממצוות? והעם שבשדות? ומחללי השבת והחג? וזוללי הנבילות והטריפות? והמשתחווים לצלם ולבצלם? הייתכן?! שומו שמיים!

יהיו אמנם כאלה שינסו להרגיע, באיזכור דברי חז"ל, שדור שלא נבנה בו הבית, כאילו נחרב בימיו. נכון, יכול להיות שהדור כולו אשם. אבל בוודאי לא רק גדולי הדור, פני העדה. לא ייתכן שאשמים רק אותם 'יהודים יפים' שמתהדרים כדרכם של תלמידי חכמים בפראקים מהודרים ומגבעות הומבורג, או בחלאטים ובקישע'ס ושטריימלים וספודיקים, אשכנזים ומזרחיים. מרנן ורבנן, שֹרי התורה, ראשי ישיבות ואדמו"רים, חברי מועצות למיניהן, בלא-בלא-בלא....

 התקשורת החרדית בוודאי לא היתה מושכת ידיה מן המהומה. כותרות ענק על 'דיבורי שחץ', ו'אישומים קנטרניים', ועפרא לפומיה, ושר"י, ועוד פנינים נוטפות מור ולבונה, אהבת ישראל מזוקקת.

 

עקומים בהליכות עולמים

אבל מה לעשות, שכדברים הללו בדיוק היו בפי ראש ישיבת וולוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (1817-1893), הלא הוא הנצי"ב, שנודע באהדתו הנלהבת לתנועת חובבי ציון.

וכך כתב בהקדמתו לפירושו לספר בראשית: "...בחֻרבן בית שני, היה [בישראל] 'דור עיקש ופתלתֹל': שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבליבם, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית."

והדברים אכן מדהימים. נוקבים ויורדים חדרי בטן. "שנאת חינם שבליבם"! אוי לאוזניים. ולמרות שנכתבו דברים נכוחים אלה לפני כ-150 שנה, הם מייצגים להפליא את מצב הדור. הרי זה בדיוק מה שקורה במקומותינו. בדיוק כך: גדולי הדור מאשימים את זולתם שאינם בעלי אותה 'השקופע' (בעברית צחה: השקפה, שהיא מילת קוד להשקפת עולם חרדית בדלנית) – רק בשל היותם בעלי 'השקופע' שונה משלהם – שהם צדוקים ואפיקורסים, לא פחות. "מהרסי הדת", לא פחות. וכל כך למה? – הנה תשובתו החכמה של הנצי"ב: "שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה'." לא כדעתם! כמה נורא. כמה מזעזע. כמה אמיתי.

וכי לא בעינינו ראינו רבנים ולבלרים חרדים, השוללים את התואר רב מתלמידי חכמים ענקיים, רק מפני ש'השקופע' שלהם שונה? וכי לא באןזנינו שמענו רבנים גדולי תורה שמכנים יהודים נקיי כפיים וברי לבב, בתארים כגון אפיקורסים ורפורמים (ובעיניי אותם גדפנים זוהי החריפה שבקללות)?

האם לא שמענו נתזי שנאה מפי 'חכם' שהועמד בראש מפלגת ש"ס החרדית-ספרדית, אשר הלעיז כלפי ציבור שומרי מצוות שאינם מאנשי שלומו: "בוחרי הבית היהודי הם עמלק ויילכו לגהינום"?

כלום שכחנו כיצד רבנים נחשבים מחלקים זה לזה תארים מכפישים משפילים בנוסח: זקן ממרא? מחבלים ושויינאים? ותלמידיהם מיידים מעת לעת גביעי לבניה ו'סטנדרים' זה בפרצופו של זה?

האם לא נתקלנו בספרים שמהדורתם הראשונה הביאה פנינים מחוכמתו של הרב הראשי הראשון אברהם יצחק קוק, ה'צייוני', אך שמו ודבריו הושמטו במהדורות הבאות, רק בשל ענייני 'השקופע' נלוזה? (כאן יש לומר שהרב שלום יוסף אלישיב, כפה על המצנזרים להדפיס את הספרים מחדש, עם כל הטקסטים שצונזרו).

האם לא שמענו על אדמו"רים קנאים לבית סטמאר ומונקאטש בהונגריה וראש ישיבת ברנוביץ בפולין הרב אלחנן וסרמן, שטענו שהציונות – הכללית והדתית – הינה "העמלק של דורנו," ואגב כך מנעו מצאן מרעיתם בימי השואה הנוראה להציל עצמם ולברוח ארצה, וסופם שעלו השמיימה דרך ארובות אושוויץ? 

והרשימה ארוכה. הליטאים מזלזלים בתורתם של חכמים ספרדיים, ושל תלמידי חכמים 'מיזרוחניקים', מתוך יוהרה מנופחת הגורסת שרק להם מונופול על תורת אמת; ו'גדויילים' אחרים מאמינים שחוג מסויים בעם ישראל מצוי בכלל מחוץ לגדרותיו של כרם ישראל, והינו רק "הכי קרוב ליהדות", ולראייה: "הם הרי אינם ישנים בסוכה!"... איום ונורא.

 

חישוב מסלול מחדש

אלה בזים ל'תורה הספרדית'; אלה מגחכים על 'הפילפולים והבילבולים' של האשכנזים; ואלה רומסים ברגליהם את תורתם ופסיקתם של כל מי שאינו מאנשי שלומם. וכבודה של התורה מתגולל כדומן על פני השדה. וכך מקיימים כולם בצוותא ובהידור רב, את תיאורו המצמית של הנצי"ב: "מפני שנאת חינם שבליבם, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס". (האמת חייבת להיאמר,  שהיחידים שאינם בזים לתורתם של תלמידי חכמים שאינם מאנ"ש, ואינם מחרימים תורתו של חוג כלשהו, הם דווקא 'המיזרוחניקים' שלעולם לא יסלקו את כתביהם אפילו של גדולי מחרפיהם, ממש כך, ויתייחסו ביראת כבוד, לעיתים עד כדי התבטלות, לבעלי כל הכיפות, כל המגבעות, כל השטריימלים וכל המצנפות; אולי מפני שהחב'רה האלה פשוט אינם יודעים לשנוא מפני שלא לימדו אותם מקצוע זה בבתי המדרש שלהם).

וכך מידרדר הדור – בעטייה של ההנהגה הרבנית, על פי הנצי"ב, "לכל הרעות שבעולם." עכשיו מובן לגמרי מדוע מתעכב בניין הבית השלישי. 

הפתרון לשנאת חינם מונח מאז החורבן בהישג יד, ושמו – אהבת חינם. כפי שהיטיב לנסח מרן הראי"ה: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג' שכ"ד). אילו זכינו היו מאורי הדור מכל החוגים מחשבים מסלול חדש בג'י.פי.אס. הרוחני שלהם, מקבלים את האמת ממי שאמרה, ומקיימים את צו הנביא "והאמת והשלום אהבו," והכל היה נראה ונשמע אחרת. אילו...

 

* * *

שׂישׂי מאיר

אַל יְהִי בְּאַפֵּךְ

 

בְּלַיְלָה לְלֹא שְנָת

נוֹחֵת לִבִּי

שֶדָּאָה בַּבֹּקֶר

אֶל קַרְקַע סַלְעִית

קָשָה.

אַל יְהִי בְּאַפֵּךְ

אֲנִי מְבַקֶּשֶת

מֵעַצְמִי.

הֲיִי לְמִצְעָר

רַכָּה אַתְּ,

לְגוּפֵךְ שֶנֶּחְבָּט

שוּב וָשוּב

 

* * *

"טייק-אוויי"

סיפור קצר מאת: יורם וולמן

תל אביב, מאי 2015

כשחצה את המסדרון בין המטבח לחדר השינה שמע גנני בטלביזיה את קריין הסי.אן.אן מודיע שעוד מעט  ישודר ראיון מוקלט עם תת-שר ההגנה ההודי. אבל בינתיים, הוסיף הקריין – כמה פרסומות.

גנני עצר לרגע. פרסומת לחיתולים... לא, אין צורך, מיקה כבר גדולה, סטודנטית לאומנות באמסטרדם... חיתולים ביום וחיתולים בלילה, אכן היו ימים והיו לילות... והיום, אמר בליבו, יחגוג יום הולדת חמישים עם קוניאק צרפתי משובח ופיצה עסיסית עם אנשובי. הוא החל לדפדף בדפי זהב וחיפש פיצרייה.

באחת בצהרים האינטרקום זמזם והדוור קרא לגנני שיירד כדי לקבל דואר רשום. בדרכו למטה הפנה את מבטו אל הדלת של גב’ קרני וחייך. הוא ידע שהדלת שלה היתה פתוחה תמיד כדי סדק. הקשישה  הרכלנית חייבת לדעת תמיד מה קורה בחדר המדרגות. הוא דווקא הסתדר איתה: גנני גר בבית הזה מאז שנולד ועזב בן עשרים ושלוש, כשהתחתן עם חוה ונולדה מיקה, אבל לפני חמש שנים, אחרי שנפרד מחווה, חזר לגור לבדו בדירה שירש מהוריו, ובנסיעותיו הארוכות לחו"ל בשליחויות עלומות נהג להפקיד בידיה את מפתח הדירה שלו והיא היתה מאווררת את הדירה מפעם לפעם ובודקת אם לא היתה בה נזילת מים או תקלה אחרת. לעיתים היה גומל לה במתנות קטנות, וכשהסירה מהן את העטיפה  בנוכחותו היתה הקשישה מריחה אותן ואומרת, "אה, טוב, יהושע, יש להן ריח של חוץ לארץ." ותמיד תמיד הקפידה לשאול לשלומה של מיקה הקטנה. הוא הכיר לה טובה על כך.  

אחרי שהדוור הלך הסתכל גנני סביב ושוב נהנה לראות את הגינה המטופחת סביב הבית, את הדשא הירוק הקצוץ, את הדקל שאביו שתל בה כשנולד, את הברוש שהוא עצמו שתל כשנולדה מיקה ושאותו טיפח במיוחד, את שיחי ציפור גן העדן ואת הגדר החיה הגבוהה שהרבה פרחי היביסקוס אדומים ולבנים היו שזורים בה כפעמונים.

הוא התמתח ומילא את ריאותיו באוויר הרטוב והקריר של החורף שעמד בפתח. אחר כך פנה ודלה מתיבת הדואר שלו כמה מכתבים ודפים אחדים של פרסומות. אחת מהן, "טייק-אוויי-פיצה-טוסקנה" מגבעתיים הבטיחה שהמשלוח יגיע הביתה תוך שלושת רבעי שעה לכל היותר.

"יפה, מתאים לי," אמר לעצמו.

המכתב הרשום היה זרוק על המזנון בסלון. כתב היד היה קצת מפוזר ובלתי מוכר לו.   כשפרם את שולי המעטפה ופרס את הדף ראה את חתימתה של מיקה. שלא כבעבר הפעם היה המכתב מודפס, וחשד עלה בליבו שדברים לא טובים קורים לה שם באמסטרדם.

הוא קרא את המכתב ביעף ומיד נזכר במילות השיר ששר אריק איינשטיין, למה לי לקחת ללב?  

 

 דברי הדואר האחרים היו חשבונות חשמל וטלפון, מכתב מהבנק ומכתב מעורך הדין שלו שטיפל בספיחי משפט הגירושין מחווה אשתו. "אם היא היתה בן אדם... יכולנו לחגוג היום ביחד את יום ההולדת החמישים שלי בארץ או שהיתה באה לחו"ל... איזו קטנוניות מצידה...

"קוראים לזה שחיקה," אמר לו הפסיכולוג של השירות שנתן בו מבט רב משמעות, "לא, לא שלך אלא של חווה." הוא נזכר...

טוב, אבל עכשיו אין חווה, אבל תודה לאל יש מיקה, אבל גם איתה היחסים ככה ככה ומיקה נוטה לתמוך באימה מאז הפרידה, חשב, כשהוא הביט בתמונה הממוגנטת לדופן המקרר ובה מיקה הקטנה רוכבת על כתפיו. הוא נשך את שפתיו.

הוא עמד במטבח ובמהירות הכין לעצמו כריך עבה עם ממרח אבוקדו, כמה פרוסות גבינה צהובה ומעליהן כמה עלי חסה. אולם חווה לא הרפתה ממנו וידע גם ידע שזמן רב, רב מדי, לא ראה את מיקה ונזכר במריבה שהיתה ביניהם לפני שנתיים, בביקורו הקצרצר בן שעתיים אצלה באמסטרדם, והוא חש צביטה בליבו.

כשקריין הסי אן אן שב להופיע על המסך מיהר גנני אל הטלביזיה אך הכריך נשמט מידיו והתפזר על הרצפה. "לעזאזל!" סינן מפיו ומיהר אל הסלון, שם שקע בכורסה, מתח את רגליו הארוכות על השרפרף והחל לצפות בראיון עם תת השר ההודי. כדי להגביר את צלילות דעתו קם ממקומו ומזג לעצמו מהנפוליאון שהביא אתו מחו"ל. הברנדי הנפלא מילא אותו הרגשה של רוגע ומהר נוכח לדעת שלא נאמרו בראיון בטלביזיה דברים שלא ידע עליהם ממקורותיו. חזר והרהר בסיבה האמיתית שבגללה נאלץ להפסיק את השליחות הסודית שלו בהודו ולחזור ארצה בדחיפות.

הוא טלפן לפיצריה בגבעתיים והזמין את מבוקשו. המכתב של מיקה הטריד אותו אך הנפוליון שנמסך בדמו החל להרדימו. הוא שינה מעט את תנוחת גופו  והרשה לעצמו להירדם, אך צלצולי טלפון עקשנים העירו אותו והוא הבין שהשליח עם הפיצה הגיע ושעליו למהר להתעורר סופית ולקום.

הוא קם מהכורסה בכבדות,שפשף את עיניו, עיסה מעט את לחייו וישר את בגדיו. הוא לחץ בכפתור המצילה ושאל לזהות המצלצל. אחרי שתים שלוש דקות נשמעה דפיקה חזקה בדלת הפתוחה והשליח עמד בחדר הכניסה והקופסה בידו. ריח נעים של אפייה התפשט בחדר, וגנני התמתח ושאף ממנו מלוא נחיריו ואחר חייך במבוכה: אמנם הוא ראה חליפה כתומה זוהרת מנופחת מכף רגל ועד ראש ועל הראש קסדה כחולה ומשקפי שמש אבל שליח הוא לא ראה. ממרומי קומתו הוא כופף מעט את ראשו וצמצם את עיניו כדי להיטיב לראות את הדמות בתוך החליפה והקסדה. השליח בא לעזרתו. הוא הוריד את הקסדה ובשתים שלוש תנועות ראש מהירות שחרר את מחלפות שערו השחור והשופע, וגנני ראה את השליחה הנאה מושיטה לו את קופסת הפיצה. הוא הזמין אותה להיכנס פנימה והחל לומר לה שהוא בטוח ששמע קול של גבר באינטרקום והנה כאן עומדת ... הצעירה שחררה  את הרוכסן מצווארון החליפה  וחייכה אליו במבוכה אבל עיניה היו רציניות. שניהם חייכו זה לזה.

היא ראתה גבר גבוה ונאה שפניו כהים מעט, שעיניו מסתכלות בה בסקרנות ושנחירי אפו מתרחבים. הוא ראה צעירה רזה ונאה מאד שנראתה לו סטודנטית, ששערה שחור וארוך ושכמה קווים בלתי נראים של עצב חקוקים בזויות פיה ובעיניה מבט כנוע כלשהו ונזכר במיקה שלו. היא ראתה גבר ששערו כבר מאפיר אך עדיין מלא וחשבה שהוא בן ארבעים ונאה כמו המרצה שלה שהיתה מאוהבת בו. 

הוא היה הראשון להושיט יד: " שמי גנני," אמר, והיא ענתה בלחיצת יד רפה ובקידה בלתי נראית: "לימור שחר... גארדינר?" היא חזרה על  שמו, "אבל זה לא היה השם שראיתי למטה, אולי לא שמתי לב..." היא מלמלה.

"גארדנר, לא גארדינר," הוא תיקן ברכות: "אני משתמש בשם הזה כשאני בחו"ל. שמי באמת הוא גנני, ועכשיו את בודאי מבינה ... "

הטלפון צלצל וגנני התנצל ופרש אל המטבח כדי לענות. לימור הסתכלה סביבה וראתה כמה רבים הפסלים הקטנים והמשונים הפזורים על המדפים, על המזנון, על הטלביזיה, על אדני החלונות, הסלון  היה מלא בהם. מבלי משים היא התקרבה ורכנה על אחדים מהם ומשם פנתה את ההול שבכניסה והתבוננה אחת לאחת בתמונות המשפחתיות התלויות על הקיר ולפתע קפאה על מקומה. היא התקרבה שוב אל תמונה אחת וביטחונה גבר בה, אך לא הבחינה בגנני שעמד מאחוריה מבטו מרוכז בה. היא הסתובבה על מקומה וכמעט נתקלה בו.   

"הבת שלי מיקה התקשרה מהולנד, את קצת מזכירה  לי אותה," הוא אמר בשקט.

השליחה הרימה ראשה בחטף וכיווצה את שפתיה. היא הישירה בו את מבטה ואמרה, אחר שתיקה ארוכה של שניהם, "אני חושבת .." היא החלה לומר, "אני חושבת שאני מכירה אותה." ופסקה באחת.

"או, באמת? מכירה אותה? את מיקה שלי? אח, איזה עולם קטן," הוא הופתע.

"כן," היא אמרה, מבטה כבוש ברצפה, "עולם קטן, אבל היא תמיד סיפרה לי על אימה ולא על..."

גנני כח בגרונו: "תראי, לימור, אני רוצה להציע לך משהו. לא רק שתוכלי לקחת אחד או שניים מהפסלונים שראית, אבל משהו אחר... אנחנו בקושי מכירים והנה את אומרת שאת מכירה את בתי מיקה, נכון? אז היום... עכשיו, כן, בעוד שעה בדיוק... אני חוגג יום הולדת חמישים  וכפי שאת רואה, אני כנראה אעשה זאת לבד. אז אני רוצה להזמין אותך להצטרף אליי... באמת, לימור, רק להצטרף לארוחת פיצה עם יין טוב... הפיצה נראית כל כך גדולה שהיא תספיק לשניים... זה כל מה שאני  מבקש... "

מבטו ביקש ויחד עם זה היפנט אותה והיא הרגישה זיעה על פניה ובבית השחי שלה. כל כך קיוותה שהצעה כזו תבוא סוף סוף מהמרצה הנערץ והנה היא שומעת זאת, היא באמת שומעת זאת. לימור קמטה את מצחה: איך היא תספר לו על הריב שהיה לה עם מיקה? על ההתדרדרות של בתו לסמים?  

לימור הרימה את ראשה, מישירה בו מבט. "טוב," היא אמרה, "עכשיו השעה שבע בערב ואני אבוא אליך בתשע אחרי שאסיים את המשמרת שלי טוב? אבל..."

הוא הביט בה במבט שואל. והיא המשיכה :" אל תשאל אותי על מיקה..."

 

בין שבע לתשע בערב נראה לו כמו ארבע שעות. ואז, בשעה שמונה, נשמעה חריקת עצירה של מונית. גנני נדרך, קפץ מהכורסה ורץ אל החלון. הוא לא הספיק. המונית התרחקה ומיד אחר כך נשמע הזמזום במצילה.

"לימור?" הוא קרא ולחץ על המצילה. שתיים שלוש דקות עוברות ובדלת דפיקה.

גנני פתח וקפא על מקומו. על המפתן עמדה מיקה, פניה סמוקים כמו זר הפרחים האדומים שהחזיקה בידה.

 

 

* * *

לשרון היקרה

ברכות ליום הולדתך

שתתגשמנה כל משאלותייך!

 

 

* * *

עוז אלמוג

זה לא רק המילקי

אתמול, אחר הצהריים, בעודי צועד עם כלבי בפארק בתל אביב, חצה אותו בסערה קטנוע. בדיוק באותו רגע הופיע מולו זוג פקחי סל"ע (יחידה עירונית המופקדת על "הגברת הביטחון האישי של תושבי העיר"). הם אותתו לנהג לעצור והבחנתי בדין ודברים קצר ביניהם. כעבור דקה הם סימנו לו להמשיך. לא קנס, לא צילום להמשך טיפול. שום דבר. 

ניגשתי אל השניים ושאלתי בכעס: "מדוע אינכם עושים את עבודתכם? מדוע שיחררתם את העבריין בלא כלום? האם אין זה מתפקידכם להגן עלינו?"

הם לא טרחו לענות ותלו בי מבט מזלזל. אחד מהם פלט בחיוך זדוני: "מדוע הכלב שלך ללא רסן?"

"כי החוק לא מחייב זאת." השבתי מיני וביי (כידוע רק כלבים המוגדרים "מסוכנים" מחויבים על פי חוק במחסום על הפה. הכלב שלי הוא יורקשייר בגודל של חתול). הרמז של הפקח היה ברור: אם תתלונן עלינו, אנחנו "נדפוק" אותך.

הפקחים המשיכו זחוחים בדרכם, ואני נשארתי מתוסכל, מהרהר ביני לבין עצמי האם כדאי להתלונן בעירייה. חבורת הווטרנים מהספסל הקבוע צעקו לי: "כל הכבוד לך, אם יצטרכו עדים נשמח לעזור."

אבל בליבי ידעתי ששום קובלנה לא תועיל כאן. לא רק עבריינים אינם נענשים אצלנו אלא גם אנשי חוק שאינם עושים את חובתם נאמנה.

הרי רק בפארק הזה מתבצעות מדי יום ביומו מאות עבירות "קטנות" שמזהמות את חיי האזרחים ההגונים: בעלי כלבים שצועדים עם כלביהם ללא רצועה, ילדים שטסים עם אופניים חשמליים תוך סיכון העוברים והשבים, אשפה המושלכת על הרצפה ועוד.

בזמנו, כאשר פרצה מחאת המילקי, ראיינתי מספר צעירים שהיגרו לברלין. חפצתי לעמוד מקרוב על מניעיהם. אחד המרואיינים אמר לי דברים שהדהדו באוזניי:

"עברתי לברלין לא בגלל יוקר המחייה. עברתי כי כאן אנשים מכבדים זה את זה ובעיקר מכבדים את החוק. לכן נעים לי יותר לחיות כאן."

כולם עוסקים בעליית המחירים בחנויות ובנדל"ן – ושוכחים שהבעיה העיקרית כאן היא דווקא ירידת המחירים להתנהגות אנטי-חברתית.

 

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספר מרענן ומפתיע

על "יונים מעל החומה"

19 סיפורים ונובלה

מאת בן-ציון יהושע

צבעונים הוצאה לאור, תל אביב 2015, 231 עמ'

אחת ההפתעות הנעימות ביותר שנחתה על שולחני בשבוע האחרון היתה ספרו של בן-ציון יהושע "יונים מעל החומה". איזה פסיפס חיים מדהים ומרתק של שכונות ירושלמיות מלפני עשרות שנים, עוד מתקופת התורכים והמנדט הבריטי, עם שורשים לחמש מאות שנים קודם, מתקופת גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל.

יקצר המצע מלתאר את שפעת הסיפורים המעולים האלה ואציין מהם רק את השניים האחרונים. הראשון בהם הוא "השדכן הספניולי", פנינה סיפורית משעשעת-עצובה על פעילותו של שדכן יהודי-ספניולי בשכונה ירושלמית, ועל החתן הכיליי חג'י ישמעאל, וסופו הנורא.

והשני הוא הנובלה הסוגרת את הקובץ, "דמעת אלוהים באודסה", היא אולי שיאו של הספר, ומלאכת מחשבת מדהימה ומרגשת – על נדודיו של זוג ירושלמי עם בתם התינוקת מירושלים ברכבת ליפו ומשם בספינה לאודסה כדי להימלט מנוראות מלחמת העולם הראשונה העומדת לפרוץ. ביד אמן מתאר יהושע את כל פרטי המסע, בייחוד ברכבת ליפו ובאונייה לאודסה, מכות, פחדים ויסורים קשים, שבמהלכם נהרגת התינוקת מפגיעת כדור ברד גדול בראשה, אך אימה משאירה אותה בהיחבא על מקומם בסיפון העליון, ובדרך נס הם מגיעים עם גווייתה של הפעוטה לאודסה תוך שהם מערימים על הפקודה להשליך כל גוויית מת לים.

קבלת הפנים היהודית הרחומה שהם זוכים לה באודסה, בשנת 1914 לערך, והסוף ה"הפי אנדי" – המתבטא בהצליחם לקבור את בתם בבית הקברות היהודי – כל אלה ממש מרגשים. איזו נובלה מופלאה ומפליאה.

אני אף הזדהיתי עם חלק מהתחנות המתוארות בה, שהשיקו למחקר שערכתי לצורך הרומאן הנידח שלי "והארץ תרעד", שמתאר נסיעה בספינה לארץ ישראל במאה ה-19. 

יש לי רק הערה היסטורית אחת מול שפע העובדות שבספר – בסיפור "דמעת אלוהים באודסה" מוזכרים, בנווה צדק, הילד נחום גוטמן ואביו ש' בן ציון. על הילד נאמר שהוא מצייר וכותב. ובכן, מצייר כן, מילדותו, אבל לכתוב החל רק כעשרים שנה מאוחר יותר, ב"דבר לילדים" של העורך יציב, בסיפור בהמשכים "בארץ לובנגולו מלך זולו".

אולי כאשר תוסר ההמולה מעל שפעת ספרים חסרי ערך של סופרים "חשובים" וסופרים חדשים, יעמדו "יונים מעבר לחומה" ו"והארץ תרעד" – במדור "הירוקים לעד" של הספרות העברית הארצישראלית.

 

 

* * *

משלוח מנות לשְׁפְּרִינְצֶה

סיפור

מאת בן-ציון יהושע

 

[א]

כמיספר קהילות ישראל שהתקבצו ובאו מארבע כנפות תבל להתיישב בירושלים כך מיספר העדות שהשתכנו בחצר מגורינו. איש על דגלו ומנהגיו: בוכרים, פרסים, אפגנים, תימנים, בגדאדים, כורדים, חלַבּים, ספניולים, גורג'ים, מוגרבים ודגסטנים ויהודים שעלו ובאו מעבר לסמבטיון. גם קומץ חרדים ממאה שערים נקלעו לחצר שלנו. הם דיברו אידיש ונענו לרוב בשפת חירשים-אילמים או בעברית רצוצה. הניכור והריחוק בין הדיירים הספרדים והמזרחים – לבין המשפחות החרדיות הדוברות אידיש היו כרוחבו של הסמבטיון המשליך אבנים כל ימות השבוע ובשבת הוא נח לפעמים. הם מנעו מילדיהם להתחבר ל'פְרֶנְקִים', לשחק ולדבר עברית. הם מנעו כל אפשרות שביום מן הימים בנם או בתם יינשאו לספרדים.

יום אחד בשנה נשברו המחיצות – ביום שושן פורים שבו ירושלמים על כל עדותיהם מקיימים מצוות משלוח מנות. גם עניים מרודים שלחו מנות לשכנים ואין מי שאומר: 'אין לי!' כל שָכֵן בתורו, לקח מתוך משלוח המנות שהוגש פריט אחד בלבד – ביצה צבועה, מעמול או בקלאווה, ושׂם במקומו סוכריית טופי או עוגיית לֶקַח. אפילו למשפחה החרדית היחידה בחצר שלנו הגישו משלוח מנות.

יום אחד בשנה לא היו מריבות וקטטות על שווה פרוטה, או על 'הילד שלי... הילד שלך....' רוח של בדיחות הדעת שלטה בכול. השתייה היתה כדת, והשיכורים שהסתובבו בחצר, לא פסקו מלשיר שירי זימה וליצנות. החצר צהלה ושמחה. הילדים הרעישו ברעשנים ובכלי משחית שיכלו להכריע מלחמות עולם. הבנים התחפשו לאסתר המלכה והבנות התחפשו לאחשוורוש ולמרדכי.

מתוך הזדהות עם אחיי הבוגרים, לוחמי מחתרת, שנאבקו באוייב הבריטי המר, התחפשתי לקאובוי בלי סוס, שנלחם באינדיאנים האכזריים. ילדי החרדים, אפילו תינוקות של בית רבן, עישנו בפרהסיה ביום זה. הם התחפשו ליוכבד, אימו של משה רבנו, ושתו לשוכרה עד שלא ידעו להבחין בין שכנה פרסייה לשכנה בוכרית.

 

[ב]

מכל משלוחי המנות לא היה משלוח מרשים יותר ממשלוח מנות של ארוס וארוסה. אחותי דבורה, שהתארסה לא מכבר עם פנחס בחיר לִבָּה, קישטה מגש גדול בבדי משי צבעונים ובניירות כסף וזהב, וסידרה פירות ביכורים שמחירם בשמַיים, יין מוסקט משובח, טורט ועוגת אגוזים בדבש, ביצים צבועות, חלבת אורז, ועיקר העיקרים מתנות יקרות ערך – חולצה, עניבת משי, שעון זהב, שרשרת ח"י וחפתים מזהב טהור.

אימי אמרה לי: "מושיקו, איל קרידו, תעבור בין השכנים ותראה להם את משלוח המנות שאחותך דבורה מתכוונת להגיש היום אחר הצהריים לארוס שלה פנחס. המשלוח היפה הזה עלה לנו הון תועפות. כשיראו השכנים את המתנות שנגיש לארוס של בתנו הם יתפעלו, יברכו את הארוס ואת הארוסה, ויידעו להעריך את רוחב ליבנו. הם ייקחו עוגייה או סוכריית טופי וישימו במקומן ביצה צבעונית או עוגייה ואולי גם יתנו לך דמי פורים."

שמח וטוב לב דהרתי במדי קאובוי עם המגש הכבד ועברתי מבית לבית, כשילדי החצר משתרכים אחריי. משלוח המנות המפואר שערכה אחותי דבורה לארוס שלה פנחס עוררה התפעלות רבה. לאחר שהחליפו עוגית או ממתק, אמרו: "מזל-טוב, מאשאללה," ואני המשכתי במסע. פה ושם קיבלתי מיל או שני מיל כדמי פורים.

שמח וטוב לב הגעתי לפתח ביתם של השכנה שְׁפְּרִינְצֶה ובעלה רֶבּ יענקל גרויס. הם, שחששו מהשכנים הספרדים, לא פתחו מיד את הדלת. לאחר נקישות ממושכות באגרוף הברזל הקבוע בדלת, סוף סוף נפתח חריץ צר בין הדלת למשקוף. שְׁפְּרִינְצֶה תקעה את ראשה, שעליו רבץ פארוק – פאה נכרית עיסתית. משהבחינה בי ובמשלוח המנות, היא הפנתה את ראשה לאחור ושאלה את בעלה באידיש:

"רֶבּ יענקל, הילד של הפְרֶנְק פַּארֶך הביא לנו משלוח מנות. מה עושים עם הצרה הזאת?"

"זה לא הזמן שְׁפְּרִינְצֶה... עכשיו אני מחליף חיתול למוישלה. כל הבית מסריח ממנו. קחי את המגש ואחר כך נעבור וניתן להם קצת עוגיות לֶקַח בד"ץ."

שְׁפְּרִינְצֶה הצייתנית נטלה מידי את המגש ההדור, שבו כל הכיבוד העשיר ומתנות האירוסין, שאחותי ומשפחתי ייעדו לארוס שלה להיום אחר הצהריים. ברוב נימוס, אמרה שְׁפְּרִינְצֶה שלום וטרקה את הדלת בפניי. עמדתי מול הדלת הנעולה, המום, ובידיים ריקות. המגש על כל האוצרות שבו נלקח מידי. לאן אני בא בידיים ריקות? נותרתי בלי המגש למשלוח מנות שאחותי מגישה היום לארוס שלה. "מה אומר לדבורה אחותי?" התפתלתי. ידעתי שבבית תפרוץ מהומת אלוהים. פרצתי בבכי מר בעיצומו של יום שושן פורים.

ילדי החצר, שראו את המתרחש, טסו כחץ מקשת ודיווחו לאימי ולדבורה אחותי על האסון הנוראי שנחת על ראשינו בעיצומו של יום פורים. אימי יצאה לקראתי ואני נצמדתי לסינרה. שנינו בכינו ואימי קינחה את אפי ואת דמעותיי בשולי סינרה.

"מה עושים?" שאלה אימי וסטרה בשתי כפותיה על פניה. לא היה מענה בפיה. בשארית כוחותיה גררה אותי הביתה, שם מצאתי את דבורה שכובה אפיים על השטיח, דופקת באגרופיה  וצורחת: "אני רוצה למות! אני רוצה למות! מה אעשה עכשיו? למה הם לקחו את המגש שרציתי לתת לפנחס? למה?!"

אבא שלי, שהיה רתחן אך איש מעשה, לגם עוד לגימה מן התה. שָׂם קוביית סוכר מתחת ללשון, מצץ ואמר: "אל תדאגו. יהיה בסדר!"

אימי ואחותי צרחו פה אחד: "מה יהיה בסדר?! מה?! כשאתה אומר יהיה בסדר, צריך לרדת למקלט. טוב לא ייצא לנו מזה."

אבי לבש את הגלימה החגיגית שלו, הניח את מצנפת הפרווה על ראשו והדליק סיגריה. הוא נראה כראש שבט מונגולי במרכז אסיה, שעשן עולה מאפו והוא יוצא לכבוש את העולם. רק החרב היתה חסרה על מתניו. כך הגיע אבי לפתח ביתה של משפחת גרויס, האדונית שְׁפְּרִינְצֶה ובעלה רֶבּ יענקל, כדי להחזיר את המגש האבוד. אני נגררתי אחריו.

"גברת שְׁפְּרִינְצֶה," הכריז אבי מאחורי הדלת הנעולה בקול בס חרוך מרוב עישון. משלא נענה הוא דפק עם אגרוף הברזל על דלת ביתה של משפחת גרויס ואין קול ואין קשב. הוא חזר ודפק פעם שנייה ושלישית. שמענו קולות בפנים הבית אבל הדלת לא נפתחה. מיתרי הסבלנות של אבא פקעו. הוא צעק בקול רועם: "גברת שְׁפְּרִינְצֶה, תפתחי הדלת או אני שובר הדלת."

מי שהכיר את אבא לקח ברצינות את טוהר כוונותיו. הדלת נפתחה לחצאין. ראשה של שְׁפְּרִינְצֶה בצבץ עם הפארוק העיסתי הידוע על ראשה והיא צייצה: "כן, אדון מזרחי? למה אתה צועק ומאיים עלינו ביום פורים? לא מספיק לנו כל השנה?"

"גברת שְׁפְּרִינְצֶה, אני לא צועק ולא מאיים. זה הקול הטבעי שלי, גברת שְׁפְּרִינְצֶה."

"אדון מזרחי... מה עשינו לא בסדר אדון מזרחי?"

"ככה גברת שְׁפְּרִינְצֶה... מושיקו שיחיה בא אליכם עם מגש של משלוח מנות, שעלה לפחות מאה לירות. אתם רואים שזה לא משלוח מנות לאביונים אלא מתנה מארוסה לארוס. אתם צוחקים לנו בפרצוף, לוקחים המשלוח, ואומרים 'הפרֶנקים משוגעים! תראו מה הביאו לנו! איזה מנהגים מוזרים יש להם!' גברת שְׁפְּרִינְצֶה, למי יש מנהגים מוזרים – לנו או לכם?! הילד בא אליכם עם משלוח מנות, ובמקום להחליף מעמול... להחליף בקלאווה...  נַאדָה. נותנים לכם אצבע ואתם לוקחים את כל היד. לקחתם המגש על כל מה שיש בו... למה? מה קרה?!"

"אדון מזרחי, אנחנו באנו מאירופה... מאיפה עלינו לדעת שהמגש שלכם הוא לא משלוח מנות בשבילנו?"

"אתם עיוורים או מה? אתם לא רואים שאלה מתנות שארוסה נותנת לארוס שלה?" הרים אבא את קולו, ואני חששתי שבעוד רגע יהיו כאן תגרות ידיים.

"ברוך השם, המנהגים שלכם הם לא המנהגים שלנו," אמרה שְׁפְּרִינְצֶה רועדת כעלה נידף ופניה חיוורות כמו הסיד של ערב פסח, "אדון מזרחי, אם אתה רוצה להכות אישה חרדית, אימא לשמונה ילדים, אז בבקשה. תכה! יש ריבונו של עולם שיבוא אתך חשבון! שתדע לך, שהעוגות והממתקים שלכם הם לא בהשגחת הבד"ץ ובלי הפרשת חלה. רֶבּ יענקל רצה להשליך אותם לאשפה כדי לא לטמא את נפשות הילדים שלנו. את המתנות היפות שלכם התכוונתי לתת לרֶבּ יענקל בעלי. גם לו מגיע. אם אתם כל כך רוצים לקבל בחזרה את משלוח המנות שלכם, אני אחזיר לכם...  ואני מבקשת בכל לשון של בקשה: אל תביאו לנו אף פעם משלוח מנות..."

 בקול צרוד קרא רב יענקל באידיש: "שְׁפְּרִינְצֶה, תחזירי לשווארצע, לפרענק פארעך, את משלוח המנות שלהם ושילכו אתו צום טיַיוול! [לעזאזל]."

פניו של אבא אדמו מזעם. הוא אסף מידה של שְׁפְּרִינְצֶה את המגש ומסר אותו לידי. הוא כחכח בגרונו ואמר באידיש עסיסית: "אַ גאנעב... גאזלאנים... זיין זאל ער ווי א לעמפל – וואס באטאג הענגט ער, באנאכט הרענט ער, און אידערפער גייט אר אויס" [גנבים... גזלנים... שתהיו כמו עששית – ביום היא תלויה, בלילה בוערת ובבוקר גוֹועת] – והוסיף ואמר: "יונגער מאן, מאכט זיך ניט נאריש, רעדט ווי א מענש" – ["אישי הצעיר,  אל תשתטה, דבר כבן-אדם."]

רֶבּ יענקל עם החיתול המצחין בידו וזוגתו שְׁפְּרִינְצֶה נותרו פעורי פה. הם לא ציפו שאדון מזרחי יידע לקלל ולהטיף להם מוסר באידיש עסיסית וציורית כל כך.

נפלה שתיקה. משהתאוששה אמרה שְׁפְּרִינְצֶה: "אתה יודע רֶבּ יענקל, אנחנו, החרדים לדבר השם, חיים בגלות... אפילו את האידיש שלנו גזלו הפרענקים...."

 

[ג]

למראה המגש שחזר הביתה  חדלה אחותי לבכות. לאחר ששתתה כוס תה מתוק, התאוששה ובדקה את המגש, ומצאה שלא חסר בו דבר.  

עוד באותו היום יצאה משלחת מכובדת מביתנו לביתו של פנחס החתן המיועד ומשלוח המנות בידה. במצהלות חתנים, בצהלולים ולקול תרועה ורעם תופים ושירי חתונה, קיבל ארוסה של אחותי את כל תכולת המגש, מבלי לדעת את קורותיו. בתמורה הוא שלח לאחותי דבורה מגש מפואר, שכלל: צמיד, עגילים וענק עשויים זהב טהור וכן שתי שמלות פרחוניות וזוג נעליים אופנתיות, בקבוק או-די-קולון ולצדם סלסילת פירות ביכורים, עוגות וממתקים מכל סוג ומין.

עוד באותה השנה באה אחותי דבורה בברית הנישואים עם בחיר לִבּה פנחס ואנחנו הפסדנו יחסי שכנות טובים בשל אי הבנה קטנה.

 

מתוך הספר: "יונים מעל החומה" שיצא עתה לאור. הסיפור פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 1024 מיום 2 במרס 2015.

                   

 

* * *

תקוה וינשטוק

שרה הגבוהה

מזה כמה חודשים התנהלו חילופי מיילים ביני לבין ד"ר שרה שפיגל. היא עמדה להרצות על פרופסור ישראל רייכרט בעל פרס ישראל לבוטניקה. רייכרט  היה דודי. יום אחד ביקשה ממני צילומים שלו ואז הייתי אמורה לראותה לראשונה.

היא הגיעה בדיוק בשעה היעודה. פתחתי את הדלת והוכיתי בתדהמה. מבטי לא פגש את מבט עיניה, כרגיל, אלא את אזור המותניים שלה. מולי ניצבה אישה מגזע הענקים, 185 סנטימטר לפחות, ואולי יותר. חששתי שלא תצליח לעבור בדלת. אבל היא עברה בשלום ונכנסה פנימה. זו היתה האישה הגבוהה ביותר שנכנסה אי פעם לביתי. בני ונכדיי רמי קומה – אבל הם גברים. וזו אישה!

אישה חסונה בתחילת גיל הפנסיה. בהירה מאוד, עיניה בהירות, זרועותיה וצוווארה חלקים וצחים. מיבנה גופה בעמידה עוד הוסיף על קומתה. ישבנו וביררנו בנעימות את הנושא וכל העת, גם כשהישיבה הבליטה פחות את גובהה, לא השתחררתי מההכרה שלפניי תופעה יוצאת דופן, אפילו מפחידה במקצת. האזנתי, הערתי – וכל העת  קיננה בירכתי מוחי המחשבה כמה היא גבוהה ואני כחגב לעומתה.

ונזכרתי בספר שקראתי פעם "שרה גבוהה ופשוטה" שחיברה פטרייה מקלקלן. גם ידידתי החדשה נקראת שרה, היא גבוהה אך לגמרי לא פשוטה. שרה שפיגל היא אישה נעימה, דעתנית ומלומדת, שעשתה דוקטורט בנושא מחלות צמחים ועבדה 35 שנה במכון וולקני עד שפרשה לגמלאות לפני שלוש שנים.

מאז מבקרת שרה לעתים מזומנות בביתי – ועדיין לא הצלחתי להסתגל לגובהה. בכל ביקור אני תוהה מה חשה אישה שגובהה יוצא הדופן מכניס אותה לעולם החריגים שמחוץ לנורמה. הם אינם כמו כולם, אינם בגובה הבינוני המקובל בחברה. איך מתייחסים אליהם? טוב או ורע להיות גבוה במיוחד? עד שאזרתי עוז וביקשתי לשמוע ממנה על היתרונות והחסרונות שבגובה לא רגיל. זו זכות או אולי מטרד? ובכלל, מניין בא לה הגובה הזה?

הגובה בא מצד אבא, מספרת שרה. "אימא היתה נמוכה ומרוב זה שהסתכלה על אבא נתפש לה הצוואר. נולדתי כתינוקת די ארוכה אבל ביסודי לא הייתי הכי גבוהה בכיתה – היו שתי בנות גבוהות יותר."

אבל בתיכון צמחה על שמרים ובגיל 15 כבר נסקה לגבהים והפכה לגבוהה בכיתה, בתיכון העירוני הדתי לבנות בבני ברק – דווקא בני ברק הצמיחה ג'ירפה – וכן ב"בני עקיבא". התחילו לשאול אם היא החברה של כהן מינץ, ובכלל, מה מזג האוויר שם למעלה? ושרה היתה משיבה: "תעלו על כיסא ותדעו..."

תמיד הלכה בגב זקוף אך לא השתתפה בשום קבוצת כדור-סל, שלא כנערות הגבוהות של ימינו, וודאי שלא חלמה על דוגמנות. הגובה היה תופעה שהסבה בעיקר בעיות והוצאות כספיות בחיי יומיום.

קשה במיוחד היה למצוא נעליים. נעלי נשים במיספר שלה, 41, לא נמצאו בכל בני ברק. צריך היה לנסוע לחפשן בתל אביב. אבל גם בעיר הגדולה לא נמצאו נעליים מתאימות לרגלי הפיל שלה – גם לא בחנות הנעליים הנודעת "פיל", בפינת אלנבי והכרמל.

הברירה היחידה היתה נעליים בהזמנה. נעליים לקיץ ונעליים לחורף ונעלי שבת. הנעליים היו  יקרות במיוחד וביצוען לא תמיד השביע רצון. רק כשבגרה ויצאה לעולם הגדול גילתה שרה בלונדון את "טול גרל" ('נערה גבוהה"), רשת המתמחה במידות גדולות של הנעלה. באירופה, בעיקר בהולנד ובארצות הצפון, יש לא מעט נשים גבוהות שמידת נעליהן חריגה.

מזה חמש עשרה שנים יש גם בתל אביב יפו חנויות לנעלי נשים במידות 41 ומעלה והן אינן יקרות יותר מנעליים במספרי 36 או 38 – אבל בדרך כלל אלו סניקרס ונעלי יומיום פשוטות. כשמשחק המזל ושרה נתקלת בנעליים אלגנטיות מתאימות היא רוכשת אותן ללא הגבלה. בבית יש לה מלאי של נעליים לכל עונה ומצב. שיהיה!

עניין הביגוד היה קל יותר, תודה לאל. אמנם בבני ברק לא היה זכר לשמלות לנשים גבוהות במיוחד וודאי לא לשמלות עליזות יותר המתאימות לנערות גבוהות.. אבל באותם ימים היה מקובל בארץ שתופרת באה הביתה ליום ואפילו ליומיים-שלושה ומציידת בשמלות את כל בנות המשפחה. התופרת הצליחה לתפור בגדים ופיג'מות גם ל"לוקשית" כמו שרה. אולם למעיל שיכסה לפחות את הברכיים, למקטורן מחויט או לבלייזר לא זכתה שרה כל ימי נעוריה. סוודרים לעומת זאת לא חסרו. בבית, בלי הפוגה, סרגו האם ושלוש הבנות. שרה היה הסנדויץ, גם שתי אחיותיה התנשאו לגובה אבל ללא כל  השואה אליה.

הרבה שנים סבלו הגבוהים מקשיים גם בנסיעה באוטובוס. בסיום התיכון החלה שרה ללמוד באוניברסיטת בר אילן ויומיום נסעה באוטובוס 70, אז בבעלות משפחת ליטוינסקי. לרוב לא מצאה מקום ישיבה והיתה עומדת או יושבת בשקע המדרגה של האוטובוס. לעמוד בפנים הרכב חששה – ראשה הגבוה עלול עוד לנקוב חור בכיפתו... 

כיום האוטובוסים בארץ חזקים ומוצקים, יש חנויות מיוחדות לבגדים לנשים גבוהות קומה, ושמלות מתאימות להן מוצעות פה ושם גם בחנויות בגדים רגילות. חיי הגבוהות השתפרו בהרבה, אם כי יש עדיין מקום לשיפורים. בבתי הקולנוע, בתיאטרון ובאולמות ההרצאות אין מקום לבעלות רגליים ארוכות (אך אין לקנא ביושבים מאחריהן. הם אינם רואים מאומה). כך גם בטיסות – אם כי ישנן  כמה חברות תעופה – לא אל על – שמתחשבות ומשתדלות למצוא מושב הולם לארוכי הרגליים.

מאז ימי נעוריה של שרה הגבוהה השתנתה ההתייחסות של החברה לגבוהות ועימה השתנה עצם יחסן של הגבוהות לעצמן. פעם נחשב הגובה הנשיי כמעט לחיסרון. ילדות גבוהות בכיתה נחשבו מוזרות, תמהוניות – מושא ללגלוג של הבנות ולקנאה מוסתרת של הבנים – איך זה שהבנות עולות עליהם בגובה?

והגבוהות היו, כמובן, דאגת האמהות. "מה יהיה אתך?" נהגה אימה של שרה להתריס. "עם גובה כזה איך תמצאי חתן?"

היא דוקא מצאה אותו מהר, עוד בימי הלימודים באוניברסיטה הוא היה אז סטודנט לפסיכולוגיה. 'יעקב הוא בגובה שלי פלוס סנטימטר או שניים."אומרת שרה." הגובה לא נחשב לנושא לשיחה בינינו."

כיום רמות הקומה מבוקשות מאוד לדוגמנות, לצילומים, וכל המרבה בגובה הרי זה משובח. גבוהות הקומה נעשו סלבס, זוכות לפרסום, לכבוד ולמקור גאווה לגברים המלווים אותן. כמעט פוולחן גובה... איש אינו מזלזל כיום בגובה, והצעירות גבוהות הקומה של ימינו מודעות מאוד לקומה הרמה שהעניק להן הטבע ויודעות לנצלה. הן מצפות שרגליהן הארוכות תבנינה להן קריירה, אולי אפילו בינלאומית.

מיספר הבנות הגבוהות בארץ עלה מאוד. אולי משום התזונה המשופרת, אולי בגלל הדם החדש שמזרימים הנישואין הבין עדתיים, ואולי משום שכבר חלפו דורות מאז השתחררנו מהגלות ועם השחרור הזדקפה גם קומתנו.

שרה שוב אינה בת יחידה ולא  תמיד הינה האישה הכי גבוהה בשטח. קומתה שחה קמעה במרוצת השנים אולם גובהה עדיין בולט, ומי שנתקל בה זוכר אותה. יש הרואים באישה הגבוהה שלא כרגיל מין פלא טבע. כשהיא יושבת בחבורה מקרית שאינה מכירה אותה וקמה ממקומה פורץ מסביב "ואו!" מתפעל. עניין של תרבות. אנשים משתדלים להימנע מתגובה למראה אך יש שאינם יכולים להתאפק.

בבית החולים בו אושפזה ביקשו האחיות "אולי תרדי מהמיטה? החולות מחכות לראות אותך בעמידה." ובחנויות מבקשים לא פעם שתוריד חפצים מהמדף העליון, כאילו היתה סולם.

 "וגם זה כבר קרה – הלכתי עם בעלי ברחוב בבני ברק," נזכרת שרה, "מישהו הלך אחרינו וקרא:  'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה'..."

 

* * *

הַפִּישִׁיק הפישיק הפישיק

מאת המשוררת סמנטה קוסקוס

 

הפישיק הפישיק הפישיק

החופש בבית הבראה

הוא הזיכרון היחיד שנותר לי מִמְךָ

יכולתי לשבת שעות על פִּישִׁיק שֶׁלְךָ

אבל את פניךָ

אני לא זוכרת

 

* * *

רון וייס

הגרעין האיראני

סופר נידח שלום,

הסכם הגרעין שנחתם ב-14 ביולי 2015 בין המעצמות לבין איראן הוא הסכם טוב מאוד שמונע ייצור נשק גרעיני ע"י איראן, בהסכמתה. איראן התחייבה והצהירה כבר במבוא להסכם כי בשום מצב לא תפתח נשק גרעיני. הפיקוח על אתרי הגרעין הדוק ויעיל. להלן תמצית מקוצרת של ההסכם:

האתר בנתנז – מיספר הצנטרפוגות, שיהיו בפיקוח רצוף, יקטן מ-19000 ל-5000 בלבד. יופעלו רק צנטרפוגות מהדור הישן.

מלאי האורניום המועשר יקטן מ-10 טון ל-300 ק"ג בלבד למשך 15 שנים. מכמות כזו אי אפשר לייצר אפילו פצצת אטום אחת. העשרת האורניום תוגבל ל-3.67%.

אראק – יפורק כור המים הכבדים באראק, ליבת הכור תסולק מאיראן ויוקם כור מוקטן במקומו. נחסם ובוטל לחלוטין המסלול לפצצת פלוטוניום.

פורדו – מתקן העשרת המים בפורדו יוסב לאתר מחקר בינלאומי בפיקוח סבא"א, ולא תורשה הכנסת אורניום לאלף הצנטרפוגות שיישארו שם.

נחסמה האפשרות לפיתוח ראש גרעיני קומפקטי על גבי טיל. יש סעיף המבטיח כי גם בתום אמברגו של 8 שנים על טכנולוגית טילים – יהיו אלה טילים קונבנציונליים, שאינם אסורים באמנות בינלאומיות.

פיקוח – יהיו ביקורי פקחים וטכנולוגיות צילום מרחוק (למטה סבא"א בווינה) על כל אתרי הגרעין באיראן. הפקחים יוכלו להיכנס לכל מקום חשוד, לרבות בסיסי צבא. הכניסה לבסיסי צבא תהיה מתואמת ותתבצע תוך 24 ימים. לעיכוב אין משמעות מבחינת סבא"א והמודיעין האמריקאי שילווה את הפיקוח. הפיקוח ההדוק הוא ללא הגבלת זמן – לנצח.

איראן התחייבה בהסכם לא לבצע בעתיד שום פעילות שעשויה להיות קשורה בפיתוח נשק גרעיני – כמו פיתוח ראשי קרב לטילים, תיכנון ממוחשב של פיצוץ גרעיני וכו'. על התחייבות זו לא נקבעה מגבלת זמן.

נאום רוחאני – לאחר חתימת ההסכם נאם הנשיא חסן רוחאני את נאום "הניצחון" בטלוויזיה ובו הצהיר (המקור: "ממרי"): "אם כמה מקבוצת ה-5+1 רוצים להודיע "מנענו מאיראן לייצר נשק גרעיני," הרי שכל העולם יודע היטב שלפי השקפת מדעני הגרעין (של איראן) ייצור פצצת אטום הוא ענין שגוי, אנטי אנושי ואסור בהתאם לפתווא של המנהיג (חאמנאי), ואיראן לעולם לא תשאף לפצצה גרעינית, בין אם יהיה הסכם או לא. בין אם יבוצע, בין אם לאו."

האם הנשיא רוחאני מרמה גם את עמו, או שההסכם מצביע על התחזקות מעמדו ומעמד תומכו רפסנג'אני לעומת חוגים שמרניים-לאומנים?

מדעני גרעין כעוזי אבן, שעבד בעבר בכור האטומי בדימונה, ועוזי עילם, לשעבר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, אמרו בראיונות ברדיו שהסכם הגרעין שנחתם, טוב לישראל ומרחיק את איראן מייצור פצצה אטומית. גם אלוף (מיל.) יצחק בן ישראל סבור שההסכם מרחיק את איראן מפצצה גרעינית.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: הנשיא רוחאני אינו "מרמה את עמו", כי הפרסים יודעים את האמת – כל מילה שהוא אומר בנושא הגרעיני – היא שקר שמרשים כנראה בעיקר פתאים כמוך.

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.7.15

 

* שריריזציה של צה"ל – לפחות שתיים מן ההמלצות המרכזיות של דו"ח ועדת לוקר, הן בכיוון הנכון. האחת היא בנושא הפנסיה, המבחינה בין לוחמים ותומכי לחימה, לבין מי שאינם לוחמים, ולמעשה הולכים לעבודה בצבא כמו אזרחים ההולכים לעבודה באזרחות. אין הצדקה לתנאי הפנסיה הגישורית המפליגים למי שאינם מפקדי שדה. אני חשבתי, ואף כתבתי זאת לא פעם, שאותם אנשים יכולים להישאר בתפקידם עד גיל הפנסיה, המקובל במשק. ההמלצה של הוועדה הפוכה, קוראת להקדים את פרישתם, אך זו בהחלט המלצה מעניינת. מכל מקום, מוצע להפסיק את האבסורד, שבגיל 40 הם יהיו פנסיונרים.

הוא הדין בהמלצה הנוגעת למערך השיקום, ומבחינה בין נפגעים בגין פעילות ביטחונית לנפגעים שלא בגין פעילות ביטחונית, הראויים לטיפול הביטוח הלאומי ככל אזרח. מדובר בחסכון אדיר.

שתי ההמלצות הללו מעידות על הכיוון הנכון של הדו"ח: שריריזציה של צה"ל, כלומר חיזוק המערך הלוחם, וחיסכון משמעותי במערך המנהלי.

לעומת זאת, ההמלצה לקצר לשנתיים את השירות בצה"ל, אינה נראית לי מעשית.   

תגובתו של שר הביטחון לדו"ח מחפירה. לא את הוועדה אין התגובה מכבדת, אלא בראש ובראשונה את עצמו.

 

* הניהיליסט – ישנה פילוסופיה השוללת את המושג אלטרואיזם. על פיה, האלטרואיסט הוא בעצם אגואיסט, המפיק טובות הנאה מהאלטרואיזם שלו, ולכן אין לו כל יתרון מוסרי על האגואיסט. זוהי גישה א-מוסרית, שאינה מבחינה בין טוב רע.

בשם גישה זו, מנהל רוגל אלפר מסע צלב ב"הארץ" נגד קציני צה"ל ומשרתי הקבע, המצפים להכרת החברה בתרומתם, כשבעצם הם בסך הכול מפיקים תועלת לעצמם מן השירות.

תגובות למאמרו אתגרו אותו בתרומת הלוחמים המסכנים את חייהם למען ביטחון המדינה, והוא הרים את הכפפה: "אדם שבוחר במשלח-יד שבו הוא נדרש לסכן את חייו למען ביטחון המדינה עושה זאת, כי ביטחון המדינה הוא הדבר החשוב ביותר בחייו ולפיכך זו העבודה שמעניקה לו את התחושה הגדולה ביותר של משמעות – ואין הוא רשאי להחיל את סולם ערכיו על איש זולת עצמו, או לדרוש הכרת טובה; אדם שמקדיש את חייו לביטחון המדינה עושה זאת על אחריותו ולמען סיפוקו האישי, והחברה אינה חייבת לו מאום. הוא מממש את עצמו ואת חלומותיו. בדיוק כמו המתחרה ב'אקס פקטור' וב'מאסטר שף', הרופא, עורך הדין ורואה החשבון."

ובעצם אין מה לבוא בטענות לרוגל אלפר. הוא פשוט אינו מסוגל להכיר בכך שיש אנשים בעלי סולם ערכים שונה משלו, שאינם ניהיליסטים ציניים ואגואיסטים כמותו.

 

* מודעת אבל – "יקירנו אמנון יונה, בן שכונת בורוכוב, פלמ"חניק, איש רב פעלים בהקמת המדינה, בתעשייה, בביטחון ובהתנדבות, ממקימי מוזיאון הפלמ"ח והמוזיאון הפתוח בשכונות בורוכוב, הלך לעולמו בשיבה טובה והוא בן 93."

איני מכיר את האיש וספק אם שמעתי את שמו עד היום. מה שהרשים אותי היה הדגשים שהמשפחה החליטה להציג. בטח בעיניי רוגל אלפר מדובר באינטרסנט שעשה מה שעשה למען מודעת אבל מוצלחת.

 

* אל תקרא לי אחי – פרופ' ידידיה שטרן פירסם מאמר מצוין ב"הארץ" במלאת עשור להתנתקות, בו תיאר את העוול שנעשה לעקורי גוש קטיף, בין השאר בניכור כלפי כאבם, והוא תקף את ארגוני זכויות האדם שלא תמכו בהם.

בתגובה, פרסם פרופ' דוד אנוך מאמר, בו השתלח בעקורים והסביר מדוע ארגוני זכויות אדם אינם צריכים להתעסק בזכויות האדם של המתנחלים, כי ממתי למתנחלים יש זכויות אדם? הרי אין המדובר בבני אדם אלא במתנחלים. כמובן שהוא לא ניסח זאת במילים האלה, אלא קִשְׁקֵשׁ ומרח שורה של נימוקים וצידוקים, שכולם מוכרים, נדושים ומשעממים עד לזרא.

אני רוצה להתעכב דווקא על הערת אגב צדדית במאמרו של אנוך. הוא תקף את שטרן על שהשתמש במונחים "שליחות האומה" ו"מלחמת אחים" במקום לדבר על "שליחות המדינה" ו"מלחמת אזרחים". אולי ההערה השולית הזאת היא החשובה ביותר להבנת השקפת עולמו של אנוך. הוא שולל את עצם המונח אומה, ולכן גם את האחווה הקשורה בה. יש מדינה, במדינה יש אזרחים, ואם מתקיימת בתוכה מלחמה היא מלחמת אזרחים. אין אומה ואין אחים. אין כל אחווה בין יהודים, אלא קשר זכויות משפטי בין אזרחים, שבמקרה הם בני קבוצות אתניות שונות. 

ואיך אנוך התייחס למיעוט הסרבנות בהתנתקות? אותו גילוי עילאי של אחריות לאומית ששטרן העלה על נס במאמרו? הוא תומך מובהק בסרבנות, והעובדה שלא היתה סרבנות, מוכיחה שמתנגדי ההתנתקות מבינים שלא הייתה בה כל בעיה מוסרית, אחרת היו מסרבים. הבנתם?

 

* דרוקר מתגעגע – במאמר סגידה לאבו מאזן, בו האשים רביב דרוקר את ישראל בסרבנות ובכישלון המו"מ עם המנהיג הפלשתינאי שדחה כל הצעה שקיבל, כולל הצעותיו המופקרות של אולמרט, ניתן להבחין בגעגוע לפיגועי הטרור הפלשתינאי: "רוצים לדעת מתי היה חודש השיא של תמיכה בהסכם כזה? מארס 2002. חודש הדמים הקשה ביותר, שבו אירעו הפיגועים במלון פארק ובמסעדת מצה. התמיכה הזאת נעלמה משמעותית, כשנעלמו הפיגועים. מסתבר שהשפה היחידה שאנחנו מבינים זה כוח."

 

* פנטזיה – לאיראן אין שני מנהיגים. לדיקטטורה האיראנית מנהיג אחד ויחיד, אין בלתו. שמו – עלי חמינאי. ההבדלים בין אחמדיניג'אד לרוחאני, הם ביטויים לטקטיקות שונות בהן נוקט חמינאי בדרך להגשמת מטרותיו. כשהבין שהטקטיקה האחמדיניג'אדית ממיטה על ארצו סנקציות כלכליות החונקות אותה ומסכנות את המהפכה, המיר אותה בטקטיקה הרוחאנית, של מתקפות חיוכים להורדת הסנקציות. ואכן, הטקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה מעל המשוער, והנחילה למהפכה החומייניסטית את הגדול בניצחונותיה. הסנקציות תוסרנה ומאות מיליארדי דולארים יזרמו לאיראן וחלק ניכר מהם ילך להמשך החתרנות הטרוריסטית שלה. בתמורה להסכמתה של איראן שהסנקציות יוסרו מעליה, ארה"ב והמעצמות אפשרו לה להיות מעצמת סף גרעינית.

אף ילד לא יאמין לבדיחה על אודות "גרעין איראני למטרות שלום". תוכנית הגרעין האיראני נועדה למטרה אחת ויחידה – ייצור נשק גרעיני, לשירות האידיאולוגיה עליה שב והצהיר חמינאי בסופשבוע: "מוות לאמריקה! מוות לישראל!"

כל ההנחות עליהן מבוסס הסכם מינכן 2, אינן אלא פנטזיה.

ואת הסיפור המינכנאי, על פיו אין להתייחס ברצינות להצהרות חמינאי, שנועדו לצרכי פנים, קצת קשה למכור לנו, בוגרי אוסלו.

 

* המירוץ לגרעין – הנסיך הסעודי בנדר בן שולטן, לשעבר ראש המודיעין הסעודי ויועץ הממלכה לביטחון לאומי, באתר הערבי "אילאף":

"אומרים בתקשורת שהסכם הגרעין עם איראן כמוהו כהסכם עם צפון קוריאה, אך לדעתי הוא גרוע יותר. הנשיא קלינטון פעל לפי הערכה אסטרטגית, שלימים התבררה כשגויה. אם היה מודע למצב האמיתי, לא היה חותם. אני בטוח בכך. אך הנשיא אובמה מודע לאזהרות המודיעין של בעלות בריתה במזה"ת, הצופה שהתוצאה תהיה כמו זו של צפון קוריאה, ואפילו גרועה יותר."

הוא צודק, אך מה שמדאיג יותר, הוא שאם בעבר ראתה סעודיה ביחסים עם ארה"ב את הנכס האסטרטגי העיקרי להגנתה, היום היא תחליף אותו בתוכנית גרעין משלה, ליצירת מאזן אימה מול איראן. משמעות הדבר היא ששתי אויבות קשות של ישראל תהיינה מעצמות סף גרעיניות. מעצמות סף – לפחות.

 

* הרוגי העסקה – נתפסה חוליית רוצחיו של מלאכי רוזנפלד, ומתברר שבראשה עמד משוחרר עסקת שליט. גם בראשה של החולייה הזאת. שוב ושוב מפוענחים מעשי רצח שמשוחררי העסקה מעורבים בהם.

האם דמו של מלאכי רוזנפלד, ודמם של שאר הנרצחים בידי משוחררי העסקה, סמוק פחות מדמו של הסלב גלעד שליט – מי שהסגיר עצמו ללא קרב לידי המחבלים, סיבך את ישראל בעסקה עקובה מדם והוגדר בידי הרמטכ"ל לשעבר "גיבור"? אבא שלו עוד מרשה לעצמו, בעזות מצח חסרת בושה, להתבכיין על ה"יחס" שקיבל מן המדינה.

 

* בני אור – נמשכת הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם לישראל, על אפה וחמתה של מערכת ההסתה האנטישמית הקוראת לחרם על ישראל. והפעם, ענקי הג'אז  צ'יק קוריאה ובובי מקפרין. זהו ניצחון בני אור על בני חושך.

 

* חלם או סדום? - על פי ממצאי דו"ח המבקר בנושא הגז, הסוגייה הכול כך מהותית לעתידה של ישראל נוהלה כבחלם.

ואילו אני מקווה שאכן מדובר בחלם ולא בסדום.

 

* על נהרות בבל – את ימי בין המְצרים הללו, שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ניצלתי לבילוי בתערוכה "על נהרות בבל", במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. התערוכה מציגה את גלות בבל, מתחילת המערכה הבבלית בה נכבשה ארץ ישראל, דרך החורבן וגלות בבל, ועד הצהרת כורש ושיבת ציון. ליבה של התערוכה, הוא אוסף לוחות מהיישוב "אל-יהודו", בדרום עיראק, העיר בה ישבו מרבית יהודי ירושלים, שנקראה בבבלית בשם זה. הלוחות מתארים את חיי היום יום, המסחר והתרבות של היהודים בגלות בבל, שמות גולים ושושלותיהם ומסמכים כמו חוזה שותפות בשור לחרישה בין שני יהודים. מרתק ומרגש.

לתערוכה צביון ציוני מובהק. לאורכה מוצג סרט בשלושה חלקים, שבו אחד הגולים ששמו מופיע בתעודות, שנשאר בבבל לאחר הצהרת כורש, מספר לילדיו ולאחייניו את סיפור הגלות. הסרט מסתיים בתקווה שיום אחד גם אנו נחזור ל"ארץ ציון וירושלים", ומיד מעבר 2,500 שנה לירושלים הבנויה, של ימינו. וכן העיר היהודית של גולי בבל תל-אביב וממנה לעיר העברית הראשונה, ותיאור גלות בבל שהתקיימה לאורך 2,500 שנה עד "עליית עזרא ונחמיה", עליית יהדות עיראק לאחר קום המדינה. מומלץ ביותר!

 

* 50 שקל? – אני ממשיך לדווח על מסעי בעקבות המלצות ספרו של גיל חובב על מסעדות משובחות וזולות, שארוחה מלאה בהן אינה עולה יותר מ-50 שקל. תקציר הפרקים הקודמים: שתי המסעדות הראשונות אותן פקדתי, כבר נסגרו.

היום ניסיתי את מזלי בפעם השלישית, והפעם המסעדה הייתה פתוחה. המסעדה היא "מפגש רקפת" ברח' ז'בוטינסקי בר"ג.

זו מסעדה של "אוכל יהודי". ההגדרה הזאת היא גלותית. בפולין נכון היה להגדיר את האוכל כיהודי, להבדיל מהאוכל המקומי. אך בישראל?! מה פחות יהודי בחריימה ובקובה מאשר בגפילטע פיש וברגל הקרושה? נכון לכנות את האוכל מזרח-אירופאי או אשכנזי.

אולם למעט הערה זו, אני בהחלט מצטרף לסופרלטיבים של חובב. זו באמת מסעדה משובחת. היה שווה לאכול שם ולו לשם תזכורת לכך שחזרת אמורה להיות חריפה. ובכלל, ביום שבו ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק הדרקונית של מונופול הרבנות הראשית על הכשרות, טוב היה לאכול במסעדה המוגדרת כשרה ללא השגחה.

והמחיר? 50 שקל?! הצחקתם אותי. אולי למי ששמו חובב. לי זה עלה 114 שקל טבין ותקילין (וזה עוד לפני חוק הכשרות החדש, שייקר את המזון בכל המסעדות ובתי האוכל הכשרים).

 

* ביד הלשון: שומו שמיים – היחצ"ן רני רהב, יועץ התקשורת של איל גולן, אמר בראיון לגל"צ, בהתייחס לפרשת ההאזנות לזמר: "אם 50% מהדברים נכונים – באמת שׁומו שמיים."

הביטוי שומו שמים מתאים לימי בין המצרים, כיוון שהוא לקוח מנבואת ירמיהו: "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה" (ירמיהו ב', י"ב).

צירוף המילים הוא קריאת פליאה, ורש"י מקשר את שומו ללשון ציווי של השתוממות. אולם הפירוש המילולי של הביטוי הוא: השמים יהיו שוממים.

 

 

* * *

יהודה דרורי

האם זו תחילת הסוף של איראן?

אני מניח שבהנהגה המדינית והביטחונית של מדינת ישראל יודעים שהפצצה האיראנית נועדה בעצם להגנה על איראן, ולהרתעה מהסונים אשר להם יש נשק גרעיני (בפקיסטן). אלא שאנחנו פשוט לא יכולים לסמוך על קובעי המדיניות באירן – האייטולות – חבורת הזקנים המתנשאים, המאמינה שהם קדושים, שאללה איתם בלבד, ומכאן שהם יכולים להחליט מה שבא להם בכל עת – ורק להוכיח להמוני המוסלמים בעולם שרק הם מסוגלים לנצח את היהודים  (שעד היום הנחילו למוסלמים רק מפלות מבישות), לכן הם עלולים להורות פתאום על השלכת ה"פצצה" עלינו... וזו בעצם הבעייה העיקרית שלנו.

מכיוון שאנו מנועים מבחינה בינלאומית מליזום התקפה מונעת, מדוע אם כך שלא נבחן את המצב מכיוון אחר לגמרי, וזאת, בהתייחסות לאלו המביעים בצדק חשש ממכה איראנית גרעינית על ישראל. אני מניח שלמרות אמצעי ההגנה הטובים בעולם שפיתחנו נגד טילים ומטוסים, אכן קיימת האפשרות שנופתע ע"י פצצה איראנית ואף נסבול כמה עשרות אלפי הרוגים ופצועים והרס לא קטן, אבל מדינת ישראל תתאושש כי אין לה ברירה אחרת!

אלא שעוד באותו יום בו איראן תנסה לפגוע בנו, ובטרם יספיקו להתארגן הפגנות הצהלה והחגיגות ברחובות טהרן, תחזיר ישראל לאיראן מכה כפולה ומכופלת, מכה שתגרום לכך שהממלכה הפרסית תתמוטט לחלוטין ותחדל למעשה מלהתקיים. ההרס בטהרן יהיה טוטלי, עם מאות אלפי הרוגים, וכמובן, הרס של כל מתקניה הצבאיים והמדעיים, חיסולה של תעשיית הגרעין והנפט ומכה בלתי ניתנת לשיקום לכלכלה ולחברה.

הסיטואציה האפוקליפטית הנ"ל כבר הוסברה למנהיגי איראן ע"י גורמים רבים (שאינם ישראליים) ונשאלת השאלה, האם הם מאמינים שזה יכול לקרות?

אין ספק שהאיראנים יודעים שבידי ישראל מאגר ענק של נשק להשמדה המונית, אבל אולי הם לא מאמינים שהישראלים יעזו לעשות זאת. או שהם חושבים שבידי ישראל אין אמצעי שיגור אמינים, או אולי הם מאמינים שברשותם אמצעי התגוננות טובים (כגון מערכת 300-S  הרוסית ) – אלא מה יעזרו להם סוללות אלו כנגד 4 צוללות ישראליות הממתינות בתהומות הים הערבי, כאשר על כל צוללת 16 טילי שיוט שטווחו של כל אחד יותר מ-1000 ק"מ והוא נושא ראש חץ בעל עוצמה אדירה?...

זאת הסיבה מדוע צי הצוללות המיוחדות שלנו הוגדל ל-6 יחידות, לאפשר למדינת ישראל את מכת הנגד שתשמיד כליל את האויב. ומכיוון שאנחנו אכן מאמינים כי למרות ההסכם בין ארה"ב ואיראן, האיראנים יתקדמו מהר ובסתר לייצור פצצה גרעינית, ואף שהיא לא מיועדת נגדנו, עדיין קיים חשש שהם עלולים להשתמש בה נגדנו – אזיי, באופן תיאורטי לגמרי – הם בעצם מקרבים את קיצם שלהם...

בינתיים, חשוב מאד שאיראן תבין שבשנתיים הקרובות, (הקריטיות מבחינתה לבניית הפצצה), אנחנו, פה בישראל, נהיה מוכנים להכות בהם בכוח רב אם הם יחדשו את פעילות הטרור נגדנו באופן ישיר או באופן עקיף, כי ההסכם שלהם עם ארה"ב לא מחייב אותנו לספוג מבלי לענות. מעורבותה הנוכחית של איראן בסוריה ותמיכתה המאסיבית בחיזבאללה עלולה לגלוש אלינו, ועל כך אנחנו חייבים להיות דרוכים ולהגיב בעוצמה, ויתכן שתיפתח פה הדלת בפנינו גם לפעילות מניעה באיראן עצמה בנושא הגרעין. לרבות שימוש ב-EMP.

 [פצצה אלקטרומגנטית גרעינית. יש פרטים עליה בגוגל].

 

 

* * *

איראן רוכשת ברוסיה 100 מטוסי תדלוק מדגם IL78 MKI שיאפשרו למטוסיה להגיע ולתקוף כל מדינה במזרח התיכון

[ציטוט*]

בלעדי למקורות הצבאיים והמודיעיניים של תיקדבקה: על אף הסכמי וינה עליהם חתמו איראן ורוסיה רק בשבוע שעבר (13.7), לפיהם מוטל על טהרן אמברגו לקניית או מכירת כלי נשק קונוונציונאליים, סיכמו ביניהן מוסקבה וטהרן על עסקת ענק על הקמת צי ענק של מטוסי מיכל  לתדלוק מטוסי קרב.

המדובר  במטוסי תדלוק מדגם IL78 MKI, ששם הקוד שלהם בנאט"ו הוא Midas, המסוגלים לטוס עד לטווח של 7,300 ק"מ. מרחק האוויר בין איראן לישראל הוא 1,200 ק"מ. כל מטוס מיכל כזה מסוגל לתדלק בעת ובעונה אחת 6 עד 8 מטוסי קרב.

בכך  שואפת טהרן לא רק להשוות את יכולות התדלוק שלה לאלה הקיימות בחיל האוויר הישראלי, אלא אף לעלות עליהם בכמות, בטווח, וביכולות נשיאה של דלק.

בעוד במערב ובמדינות המזרח התיכון טוענים, כי הסכם הגרעין והסרת הסנקציות יאפשרו לאיראן להזרים מיליארדי דולרים לתמיכה בטרור, הולך ומתברר כי איראן תשקיע כספים הרבה יותר גדולים בחימוש ובשדרוג יכולותיהם ההתקפיות של צבא איראן וחיל האוויר האיראני.

מטוס המכל הענק הרוסי, השוקל 72 טון, מוכר היטב לחיל האוויר הישראלי, מאחר והוא נמצא בשירות פעיל בחיל האוויר ההודי, לו יש קשרים הדוקים עם חיל האוויר הישראלי. כמו כן עסקו מהנדסי וטכנאים של התעשייה האווירית הישראלית במטוס כאשר התקינו מערכת תדלוק מתוצרת ישראל במטוסי מכל שאוזבקיסטן רכשה מרוסיה עבור חיל האוויר שלה.

רק ביום ג' 21.7 דיווחו המקורות של תיקדבקה בהרחבה  על טקטיקת ההפרה השיטתית של הסכמי וינה בה איראן החלה כבר לנקוט. עסקת רכישת מטוסי המכל האיראנית-רוסית היא דוגמא מוחשית לטקטיקה זו.

לפי הסכמי וינה יימשך אמברגו הנשק על איראן חמש שנים – כלומר עד 2020. גם טהרן וגם מוסקבה יטענו עכשיו, כי ההסכמים לרכישת נשק ומטוסים ממילא לא יבוצעו עד תאריך זה, משום שעל התעשייה האווירית הרוסית להיערך לייצר כמויות גדולות כל כך של מטוסי מכל. מוסקבה וטהרן יעמידו פנים, כי הן לא מפירות את האמברגו מאחר והמטוסים יימסרו רק לאחר שייפוג תוקפו.

בכך הופכת עסקת מטוסי המכל הרוסיים לחיל האוויר האיראני לנקודת הבוחן להסכמי וינה. אם נשיא ארצות הברית ושר החוץ שלו ג'ון קרי יראו בכך הפרה של הסכמי ווינה, או שהם יתעלמו ממנה?

אם אובמה וקרי יתעלמו מהתפתחות זו, הם ייפתחו את הדרך לביטול מעשי של אמברגו הנשק על איראן. ביום ג' אמר שר החוץ האמריקני ג'ון קרי  בראיון ברשת 'אל ערביה', שניתן לקראת נסיעתו לקטאר ב-3 באוגוסט להיפגש עם שרי החוץ של שש מדינות המפרץ ה-GCC את הדברים הבאים: 

"אני אעבור (עם שרי החוץ של מדינות המפרץ) בפירוט רב על כל הפרטים והדרכים שהסכם זה הופך את מדינות המפרץ לבטוחות יותר."

אפשר וצריך להניח, כי שר החוץ האמריקני יתקשה מאוד להסביר למדינות המפרץ ולישראל, כיצד הקמת צי ענק של מטוסי מכל רוסיים בחיל האוויר האיראני – הופכות אותן לבטוחות יותר. 

 

* שלום אהוד, המקור הוא אתר תיק דבקה. הם לא נוהגים לכתוב מי כתב, הם גם מאוד שומרים על פרטיות בעיקר כדי שיחשבו שהם מהמוסד, להערכתי הם לא מהמוסד, אבל רוצים שיחשבו כך.

הכתבה:

http://www.debka.co.il/article/24758/איראן-רוכשת-ברוסיה-100-מטוסי-תדלוק-מדגם-IL78-MKI-שיאפשרו-למטוסיה-להגיע-ולתקוף-כל-מדינה-במזרח-התיכון

האתר:

http://www.debka.co.il

מקווה שעזרתי,

מרדכי הרכבי

 

 

* * *

ד"ר מרדכי (מוטי) רימור

התרשמות אישית מהאישונים הקטנים המתרוצצים בספרו של סם רקובר

"סוליפ סוסי פרא"

"סוליפ – סוסי פרא" הוא ספר ייחודי בהחלט. קשה לסווג אותו לז'אנר מסוים. לא פגשתי בספר מסוגו. קראתי אותו במהירות ובשקיקה וככול שהתקדמתי בקריאה פערתי פי בתימהון גובר והולך.

זהו ספר מבריק, שנון, מושך, קריא וחריג ביותר.

הספר אינו מסוג מדע בדיוני. זה אינו רומן ולא נובלה במובנם הרגיל ולא אף סוג מעשרות הסוגים האחרים של ביוגרפיה, מסעות, זרם תודעה ורבים אחרים. מהו כן ספר זה? אנסה לתאר אותו במספר הכללות בשורות הבאות.

הספר נראה כרומן, אך עוסק בבסיסו ביחסי הגומלין העמוקים והמסובכים שבין המוח לבין האישיות. ייצוגיות המוח במחשבה היא ה"דמות  הראשית" של ספר זה. הספר מדגיש את חשיבות המחשבות, חשיבות האינטראקציה שבין המחשבות, חשיבות הסובייקטיביות וחשיבות האישיות המרובה שקיימת בכל אחד מאתנו.

גיבור הספר הוא אדם בשם סוליפ. המקור לשם הוא המושג "סוליפסיזם" שהוא מושג פילוסופי המדגיש את חשיבות הסובייקטיביות בחיינו. לפיו, מחשבות, תחושות ורגשות הן החומרים בעלי וודאות הקיום הגבוהה ביותר כי הם הקרובים ביותר לאדם. עצם קיומם הוא הנקודה הבטוחה ביותר עבור כל אחד מאיתנו. לגבי כל אחד מאיתנו, האחר הוא רק רקע עבורי – עבור האני שלי שבקיומו אני בטוח לגמרי. שכן, זה אני החש את התחושות שלי, את הרגשות שלי ואת המחשבות שלי. על כך אין עוררין. לעולם אף אחר לא חש את התחושות ולא חושב את המחשבות שלי ואף אני לעולם לא אחוש תחושותיו ואחשוב מחשבותיו של אחר. למעשה, הדמות המרכזית של כל אחד מאתנו הוא "סוליפ" – האני עם שלל עולמו הפנימי. 

העולם הפנימי של סוליפ בנוי מחומרים מגוונים סובייקטיביים. המחבר מציג חומרים אלה כאישונים המתרוצצים במוחו של סוליפ, אישונים בעלי אישיות משלהם. כל אישיות קיימת עם איפיון ושם משלה, שם מוזר, כי המטפורה הזו מוזרה.

הספר אמנם עוסק בזרימת אירועים חיצוניים יום יומיים. אך הגיבורים האמיתיים של הספר אינם האנשים המשתתפים באירועים אלה, אלא הם דווקא אותם אישונים המתרוצצים במוחו של סוליפ והמגיבים לאירועים החיצוניים. התגובה שלהם לאירועים אלה היא תמיד סובייקטיבית ולעולם היא אינה חד-משמעית. זאת כי תגובתנו לאירועים – ככול מחשבותינו – בנויה מהרבה ניואנסים. כל ניואנס הוא אישון קטן הנברא וחי במוח של סוליפ עם חיים משלו.

כן, קורים לסוליפ הרבה אירועים מכל סוג שהוא – יומיומיים וייחודיים – אך מה שחשוב הוא לא האירועים החיצוניים, אלא מה שקורה בתוכנו לאירועים אלה. מה שחשוב הוא הדרך בה האישונים הקטנים המתרוצצים בנו מפרשים אירועים אלה. כך נוצר עולם אנושי שלם – אירועים חיצוניים המעורבים עם אירועים פנימיים. כך סובייקט פרטי הופך לאובייקט המוכלל ביותר. סוליפ, שהוא שיא הסובייקטיביות, הפרטיות, הופך ל"כל אדם" – אובייקט מוכלל.

הספר עוסק בהיגיון (logic) ודמיון (imagination) הכרוכים יחדיו, או, כפי שהמחבר מכנה מרחב הכרתי זה – היגמיון. בהיגמיון זה מתרוצצים האישונים הקטנים כסוסי פרא. כך מכנה המחבר, כאמור, בשמות מוזרים ומושכים סוגים של מיזוגים של מחשבות הכרוכות עם מניעים, רגשות וכדומה המתרוצצים בתוכו של סוליפ. אלה הם גיבורי הספר, האישונים עם השמות המוזרים, כמו סיגור, סולור, נשומי, רורדרום וכו, שצליל השם מרמז משהו על אופיים.

בכך מאניש המחבר את מחשבות האדם ונותן להן מרחב פעולה של שלל אדיר של אפשרויות ביטוי בתוך הכרתו ודמיונו של אדם אחד – סוליפ. כך הופך עולם סובייקטיבי אחד לעולם אובייקטיבי אדיר ממדים. בעולם כזה אין קביעות, אין אידיאלים. מה שיש זה התלבטויות ופרשנויות על פרשנויות – פוסט-מודרניזם במיטבו – של אמיתות רגעיות. בתוכו של סוליפ קיימת דיאלקטיקה "תלמודית" בשיא פריחתה. דיאלקטיקה זו עוסקת בפרשנויות של אירועי היום יום שסוליפ עובר.

ההרגשה של הקורא, בעקבות תחושותיו של סוליפ עצמו, היא שמחד, לא קל לחיות במצב כאוטי כזה של פרשנויות על פרשנויות. אך מאידך זה המצב האנושי ועלינו להתרגל אליו. סוליפ אינו מטורף. כך חיים כולנו. זאת מכיוון שללא אוסף המחשבות, המניעים, הרגשות, הדמיון וההתרשמויות הללו שקורמות עור וגידים ב"אישונים" שממלאים את הספר ומגיבים למציאות, אין משמעות לאדם.

הספר מוצף בדיונים מבריקים ומושכים על משמעות החיים, אמונה, אמנות, ספרות, ואפילו ספורט. השכל שולט בכל המצבים. אין קיום בלי השכל, ההיגיון, הרציונאליות, המחשבה הטהורה. לעיתים עולה במחשבת הקורא שאפשר שסוליפ עצמו הוא אולי אישון הנמצא בתוך סובייקט אחר, אישון שבנוי מהמרובע הסובייקטיבי של "שכל-דימיון-מניעים-רגש" ומכול השלל האדיר של אפשרויות הצירופים ביניהם במינונים ותכנים שונים.

הספר עצמו, כרומן, מציג, עוקב ומפרט, כאמור, אירועים חיצוניים המשמשים חומר רקע להתלבטויות ולפרשנויות של סוליפ. זה הרקע להשתוללות הצבעונית של אישוני ההכרה הרבים בתוכו של סוליפ המנסים לנתח את האירועים ולמצוא להם משמעות.

סיפור חיי סוליפ הוא סיפור חייו הפנימיים של כל אחד מאתנו במסגרת אירועי חייו החיצוניים.

הנני ממליץ בכול הלב ובכול השכל על ספר זה. קריאה בו היא חוויה אינטלקטואלית ורגשית יוצאת דופן.

 

 

* * *

ביסקוויטים בריטיים, מציות או קרייקרים?

מאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא

החי על גדת הירקון הדרומית בפתח-תקווה

בקשר לוויכוח בין הסופר ישראל וייסלר המכונה פוצ'ו לסופר אהוד ראב המכונה בן עזר, שניהם בעלי תעודות לידה פלשתינאיות של ממשלת המנדט הבריטי, שהיה השלטון המסודר הראשון בארץ-ישראל מאז שלמה המלך – בִּדְבר איך קראו לקרייקרים של חיילי צה"ל במלחמת השחרור, ביסקוויטים או מציות, ומה הם היו בכלל? –

רציתי להעיר כי כבר במלחמת העולם הראשונה היו לי שתי עיזים חולבות ושדה חיטה על גדת הירקון, חיטה שאותה הייתי טוחן בטחנות שיח' אבו-רבח, גם כן על הירקון, ואופה מהקמח והחלב רקיקים, שאותם סיפקתי לצבא התורכי מזה הרעב. ומאחר שמרבית החיילים התורכיים מתו במחלות במידבר סיני, נישארו עודפים גדולים של רקיקי "טִיז מִן אִל עוּגָ'ה" שלי (כך קראו להם אז), בקסרקטינים ובמחסנים של הסארייה ביפו, ובזכות איכותם הבלתי רגילה – במשך השנים הם נעשו יבשים וקשים כאבני כורכר – נותרה מהם כמות נכבדה במחסני הצבא הבריטי בסרפנד, שהחיילים התקשו לאוכלם כי התישו אותם הזונות היהודיות היפות, פליטות אירופה, שפגשו בטיילת תל אביב והם רקדו איתן ודפקו אותן ולעיתים גם התחתנו איתן – וגם היו להם, לחיילים, בנאפ"י [זה השק"ם שלהם] רקיקי "נוּטִי-פְרוּטִי" טריים, שאותם יצרו עבור הצבא הבריטי נשים הגונות בפתח תקווה [בהן גם הגברת דורה בן עזר מרחוב פיק"א, שעבדה במפעל ה"נוטי פרוטי" של השכן שלה, אדון דינס] – וככה הרקיקים שלי זכו והגיעו גם לימי מלחמת השחרור וכנראה ישראל וייסלר וחבריו, שלא הלכו לזונות ולא תש כוחם, הצליחו לאכול אותם וזאת עוד בטרם ידעו אישה, והנורא מכל הוא שחלקם נהרגו במלחמה ההיא בעודם בתולים.

 

* * *

רביבה בן זאב

רוחצים בניקיון כפיהם ותובעים אחריות מנתניהו

במשך חמשת החודשים מאז שהכריע הציבור וקבע מי לקואליציה ומי לאופוזיציה, פוליטיקאים מתוסכלים  מתקשים לעכל את העובדה הזאת ואינם מוכנים להודות ולקבל את גזר דין הבוחר.

יצחק בוז'י הרצוג ממשיך לזעוק במלוא גרונו: "באנו להחליף את נתניהו!" – מבלי לנמק ולשכנע במה יכולותיו עולות על רוה"מ הנבחר ואיך בדיוק דווקא הוא יצליח טוב יותר למען העם והמדינה. בכל זאת סיפר שהיו לו פגישות עם שועי עולם בענין הגרעין האיראני, אך נמנע מלהודות שלא  קצר הצלחה. עובדה, בני שיחו לא השתכנעו מי יודע מה וחתמו כאיש אחד על ההסכם הזה.

בת זוגו הפוליטית ציפי לבני, שמרבה להתפאר בפעילויותיה: "יש לי קשרים עם העולם" וטופחת לעצמה על השכם. אף היא לדבריה נפגשה עם שועי עולם אך על התוצאות היא נמנעת מלהצהיר. בטרם שקעה למידבר הפוליטי אחרי שהשאירה אחריה חורבות היכן שהיתה, ניצלה ציפי לבני בעור שיניה בעקבות הזוגיות הפוליטית הזאת, ובהיצמדות להרצוג מפלגתו שינתה את שם המשפחה מ'העבודה' ל'מחנ"צ'  בתקווה להגיע לנצחון בבחירות ולהקים קואליציה.

בדיעבד התגלו אי אלו פעילויות זרות תומכות בדרך, ובמיוחד תקשורת מגוייסת שפעלה ללא לאות להצלחת ה'מחנ"צ'. למרבית התדהמה התוצאה היתה רחוקה אף מעבר לחששות הפסימיסטים.

אחרי ההלם והאכזבה ששיתקו את המפלגה לחודש או חודשיים,  הוחלפו היועצים שכשלו  ורק המלודיה נשארה כשהיתה:

'!Anything you can do I can do better '

כמו הדואט ששרו בטי האטון והווארד קיל בסרט המקסים של אמצע שנות החמישים:   Annie get your gun

[בעברית שמו של הסרט המקסים הזה היה "אנני אוקלי אשת לפידות"!]

את הדואט הזה או יותר נכון את מסר השיר, ממשיכים המחנ"צניקים להשמיע ולהתריס כלפי בנימין נתניהו – כמובן!

באמת הם עדיין חושבים שכל מה שנתניהו עשה-עושה-ויעשה – הם יוכלו לעשות הכל טוב יותר, אם רק הציבור ישתכנע. ובינתיים מתברר שהאסטרגיה לא השתנתה, רק הטקטיקה.

ציפי לבני מוזמנת להתראיין בכל אמצעי התקשורת (תופעה לא מפתיעה) למרות שכשלה בכל אשר עשתה, וגם שכחה שהיתה ממונה על המו"מ עם אבו מאזן וממאנת לקחת אחריות למחדליה, אבל מאשימה את נתניהו בכשלון המו"מ על הגרעין האיראני ולכן היא דורשת את אחריותו.

היא גם מספרת שנפגשה לשיחות עם נציגי אירופה "למען המדינה ולא למען נתניהו."  והאם הצליחה לשכנע את נציגי האיחוד האירופי לשנות את עמדתם לגבי התוצאה? נו, באמת! איזו שאלה קנטרנית וקטנונית.

עמיר פרץ, החבר של ציפי ב'התנועה' ששבקה חיים בהנהגתה, ועכשיו הוא לצידה ב'מחנ"צ', בראיון לאריה גולן ברשת ב' ביום שלישי 21 ביולי, דרש פרץ מנתניהו שיקח אחריות כי נכשל במבחן התוצאה של הגרעין האירני.

פרץ, שהיה שר בטחון בממשלת אהוד אולמרט בימי מלחמת לבנון השנייה, מלחמה שיש עוד כאלה שלא שכחו את תוצאותיה האיומות, מתנער מאחריותו האישית כשר ביטחון(!) ואפילו מעדיף שלא להזכיר אחריות מיניסטריאלית מהסוג הזה.

אבל המראיין אריה גולן, שזוכר היטב בדרך כלל ושולף תזכורות למרואיינים מ'המחנה הלאומי', העדיף כאן להתעלם ולא להטרידו בשאלות קשות שכאלה.

שיטת "מצליח" ברורה: להמשיך ולמפמפם באוזני הציבור שנתניהו אשם בכול ואחראי לכול תחלואי מדינת ישראל ולכן עליו לקחת אחריות כראש ממשלה ולפנות את מקומו. ובינתיים יש להמשיך ולזמר: 

Anything you can do I can do better !

יצליח – מה טוב. לא יצליח – יוחלפו היחצ"נים והרעיונאים. הרי מישהו חייב לקחת אחריות!

 

 

* * *

אלי מייזליש

 האם אובמה ואירופה סינדלו את ישראל מלתקוף את איראן?

לא החלטת מועצת הביטחון האחרונה היא שגרמה לביטול האופציה של ישראל לתקוף את איראן. רק אנשים שלנו.

ללא תיחכום וברגל גסה, דרסו גם המעצמות האירופיות כל תקווה להכניע את איראן. כי בעצם מי וממה פחדו מעצמות אלה ובעיקר ארה"ב עם נושאות המטוסים שלה במפרץ, שיכולות עם כוחן האווירי למחוק את כל מתקני הגרעין בשעה אחת. הטווח שלהן מהמטרות הוא עשירית מהטווח של מטוסינו, ואם אנו מתיימרים ברבע כוח ממה שיש להם לחסל אותם, מה מונע ממאות מטוסי ארה"ב להמריא.

אלא שלא זו הסיבה. 

הסיבה היא לצעוק עלינו שקרים: "אם אנחנו הגדולים לא מעיזים, איך אתם מעיזים להתריע ולהזהיר כל הזמן כמו קאקערס קטנים."

בקיצור, האמריקנים מלכתחילה לא רצו כלום. רק שנשתוק. שביבי לא יעז לנאום בקונגרס אחרת ירים עוד פעם אובמה את סוליות נעליו על קצות השולחן. שישראל יכולה רק לחלום מלקבל מאיתנו את הפצצות החכמות שחודרות כל בונקר 20 מטר מתחת לאדמה וגושי בטון ופלדה.

ומה כבר יכולה אמריקה לעשות, אם בלילה בהיר אחד יפלח טיל איראני את האוויר ויטיל פצצת אטום על חיפה או אשקלון? מה? הרי לפני שארה"ב תשלח טיל אטומי ותקים ועדה לחקור את "האמת" – כבר יפלו הפצצות שלנו על מרחבי איראן.

אובמה הבטיח לעמו בנאומי הבחירות שהוא לא רק שיוציא את כל החיילים מעיראק ואפגניסטן, אלא הבטיח מאה פעמים כי לא ישלח ולו חייל אחד למות מחוץ לארה"ב. רק בתוך ארה"ב יכול דרעק ערבי קטן מ'פלסטין' לקחת שני קלצ'ניקובים ולרסס בסיס של המרינס ולרצוח 5 חיילים, והעיתונים שם צועקים: "מה קרה לו? הרי הוא סיים אצלנו אוניברסיטה – אז מה פתאום שירצח חיילים בבית.."

לא תמימים. אידיוטים.

ההצבעה היא רק אישור, לאותו הסכם מתועב שג'ון קרי חתם מול שר-החוץ האיראני שחייך איך קֶרִי אכל אותה, אחרי שבישל לו דייסה בטעם חומייניסטי עם הרבה פלפל. 

התבונננתי בטלוויזיה איך היו"ר מניו-זילנד ממהר גם הוא להרים את ידו וקובע שהתקבלה ריזולושון מס' 1152.

פתחתי דף בהיסטוריה של אותה מדינה עשירה ומשגשגת, ואיך הגיעו הבריטים הראשונים לפני 200 שנה בספינות מפרש והחלו לחסל באש רובים את בני הגזע המאורי ילידי אותם איים שנתנו להם שם הולנדי: זילנד. שאלתי את עצמי: מי אתם בכלל? האם אינכם רוצחי עם? בשם איזה מדינה מיסטר ניו-זילנד הרמת את ידך? אתה נציג של עם חופשי, או של כובש ורוצח עם? מי נתן לך רשות להצביע נגד מדינה יהודית שכל השנים מאז מותו של אותו משיח בשם ישו אתם רוצחים ללא הרף את בני העם היהודי. לא ככה? 

הסינדול הזה, מיסטר קרי ומיסטר אובמה, שווה בדיוק להצהרתכם לחסל את הדאע"ש ולא עשיתם כלום. אז למה שנחשוש מכם? מה תעשו לנו? מה? לא תתנו לנו חלקי חילוף ל-F-16? זה העניין?

לולי הצווחן מר הרצוג והשולייה שלו מר כבל והמזכירה שלהם מירב מיכאלי, יכולנו כבר למחוק את החרפה הזו.

ושוב: איך אמר שמשון: "לולי חרשתם עגלתי וכו'..." – הסינדול נגרם רק בשל אידיוטים ישראליים אלה, בעזרת הקקפוניה של מר לפיד וגנרל מאיר דגן.

המהלומה הצבאית שהנחיתה ישראל בששת הימים על 3 צבאות סדירים ובעזרתם של כל ארצות ערב ממרוקו ואלז'יר ועד עיראק וסעודיה, תהיה פסיק בהיסטוריה לעומת חיסול מתקני הגרעין באיראן.

אז כל העולם מחא כפיים לישראל. אותו עולם שכח כי כוחנו כיום הוא לפחות פי 100 מאז. לדוגמה: מטוס הדגל של ישראל דאז מיראז', נשא פצצות במשקל טונה אחת. ה-F-16 יכול לשאת פי 8 וכוח ההרס שלהם פי כמה וכמה. עכשיו תעשו חשבון פשוט: בששת הימים טסו מבצעית רק 65 מיראז'ים שהם בערך 5 או 6 מטוסי F-16 . עכשיו: 200 מטוסים אלה ה-F-15 וה-F-16, הם 1600 מיראז'ים.

אני רוצה לראות אזרח ישראלי אחד שרואה בשמיים 200 מטוסי F-16, טסים הלוך וחזור לאיראן שלא יתעוור מהסינוור בלבד.

אז למה ללכת עם סנדלים בחורף כשיש לנו מגפיים?

לאיתן כבל ושותפיו פתרונים.

 

מילה לד"ר משה גרנות

כתבת הערה בגיליון האחרון כי בחירתי בכותרת "אני שונא את היורדים" אינה מוצלחת למרות שאתה מזדהה עם התוכן.

האמת היא שגם אני נחרדתי מעוצמתה החריפה והכואבת של הכותרת ולא מצאתי לה תחליף בשל כעסי הבלתי ניתנים לתיאור מתוך בחילה לטיעונים כפויי הטובה שלהם [והייתי שם מיספר פעמים ובמו עיני ראיתי אותם בשפלותם בבייסמנטים חשוכים מלאי עכברים].

את הכותרת 'שאלתי' מספר בראשית על שנאת בני יעקב ליוסף אחיהם ככה: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו שלום..." חד וחלק.

וההסבר המודרני היותר מפורט הוא שיוסף "ירד" מהארץ ולא שב אליה אלא בתוך ארון. אולי הוא לא ירד בכוחות עצמו ואולץ לרדת בשל מכירתו לישמעאלים, אבל כשעלה לשלטון היה בכוחו האדיר לצאת לחופשה קצרה בארץ או אפילו ארוכה ולתמיד, כדי לעזור ולראות את אביו, ולא להתחכם ולקחת לשבי את אחיו, ורק אחרי שהזדהה שאל: "העוד אבי חי"? [אמר 'אבי' ולא אבינו] ולא רק זה אלא שלא קפץ מיד ואמר להם אני בא איתכם הביתה. לא. הוא נשאר 'יורד'.

ואיני מסכים בשום פנים עם ה'מפרשים' למיניהם שהכתירו אותו בתואר "יוסף הצדיק". והיום כל מיני לובשי שחורים ומגבעות שחורות מטפסים בשכם על איזה מצבה של שייך ערבי ואפילו נהרגים שם.

אידיוטים כבר אמרתי? 

 

היום ב'ידיות אחרונות': שוב ברלין – הכותרת היום ב"ממון" היא: "נוקאאוט לברלין על ת"א"

וההמשך כך: "פער המחירים בין מלון בת"א לברלין כל כך גבוה ששבוע בגרמניה כולל טיסה ומלון – זול בהרבה מת"א."

ובאותיות קטנות מוגש ההסבר: "לפעמים מדובר בפער של 400 דולר...?

כן 'לפעמים'. ואם לא לפעמים וסתם? אז רק 300 דולר או רק 200? זה הסיפור? – סע לברלין ותרוויח 200 דולר?

ומה קורה שבן אדם מר"ג לא רוצה לטוס לברלין ולא מלון בת"א, ולוקח מונית רק ב-50 שקלים ומגיע לחוף פרישמן או דן ויש לו טונות של חוף ים ובחורות עם מטקות וגלידה ארטיק ב-5 שקלים – זה לא טוב?

רק ברלין עם מיליון וחצי נאצים? מה יש לכם בברלין? מה? הרי חוץ משער ברנדרבורג מה יש? בניינים? לא ידעתם שכל ברלין הופצצה עד הבניין האחרון והפכה לעיי חורבות ורק קצת מבני ציבור או כנסיות הם שיחזור וכל השאר סתם, אפילו באר-שבע יפה ממנה עם חול מדברי מסביב.

טוב. לא השתכנעת וטסת. לקחת מלון בברלין. ואז אתה יוצא מהלובי. כן? שמעת עברית או גרמנית שמזכירה עד כדי רטט את סרטי השואה. מה אתה רואה ברחוב. כלום. ברים? אין ברים בעולם רק בברלין? חנות צעצועים? מה? ברלין היא לא פריז ואין בה חנות לה-פאיֶט, ולא רומא עם ויה דל קורסו ופיאצה ונציה ולא ניו יורק עם פיפט אווניו או הטיימס סקוור. חוץ מאנדרטת השואה. אלפי מצבות מלט אפור שאינה דומה בחצי אחוז למצבות האבן הענקיות ב'יד ושם'.

אני אומר לו לדני שדה, כתב העיתון: סע להולנד ותנסה רק לומר שם שבברלין יותר זול מאמסטרדם תחטוף על המקום בוקס ותראה את השיניים על המדרכה של רחוב רוקין. מזלך שיש כמה אידיוטים שטסים לברלין אפילו שיהיה אלף דולר יותר ביוקר ולחזור עם ריר על השפתיים: "הבירה יותר בזול."  

 

 

 * * *

I watched this for four minutes before I realized the clip was only a few seconds – 

The Effects of G Forces are Illustrated..

http://gfycat.com/ZestyImportantBluefish

 

                                                     

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

יוסף אורן

פגישת בן עם אביו הבנדיט

ביקורת על "בנדיט"

ספר הביכורים של איתמר אורלב בהוצאת עם עובד / ספריה לעם 2015, 424 עמ'.

 ביקור בן שבוע ימים של ישראלי בפולין יכול להצדיק רומאן בהיקף העולה על ארבע מאות עמודים רק אם הנוסע מישראל שיצא לביקור כזה הוא בנו של אב, שבנוסף להיותו בן-כפר קתולי, התבלט בין הפרטיזנים שלחמו בפולין במלחמת העולם השנייה גם כבנדיט, כבריון אלים ופורע חוק (עמ' 361), שחיסל בשנות המלחמה משתפי פעולה עם הנאצים, שבגדו בעמם.

 לא רק מגעגועים לאביו הגוי, סטפן זאגורסקי, חזר טאדק (טדאוש) בגיל שלושים ושש אל פולין בשנת 1988, השנה שבה התירה פולין הקומוניסטית לראשונה כניסת תיירים מישראל אליה. שהרי אילו היו הגעגועים הסיבה היחידה לנסיעתו זו, היה מקדים את שלושת אחיו הבוגרים ממנו (אולה, אנקה ורוברט) ויוצר גם הוא קשר עם אביו קודם לכן (עמ' 29 ו-50). הקשר של ארבעתם עם סטפן נותק לפני למעלה מעשרים שנה אחרי שאווה קצה נפשה בבעלה האלים והאלכוהוליסט ועלתה בשנת 1964 עם ארבעתם לישראל.

בניגוד לאחיו הבוגרים ממנו, שלא הצליחו למחוק מתמונת חייהם את דמות האב המגדף והמכה אותם ואת אווה אימם (עמ' 26 ו-49) וגם לא נקלטו בחברה הישראלית, הצליח טאדק, שהועבר להתחנך כילד-חוץ בקיבוץ, להשתלב בישראל בלי שדמות אביו – כך לפחות חשב – תעיב על המשך חייו. אף שהיה הנער היחיד הלא-נימול בקבוצת הגיל שלו בקיבוץ, עבר ברית מילה כדי להידמות לאחרים, חגג עם חבריו בר-מצווה ובהגיע המועד גם התגייס לצבא ושירת כאיש טכני בחיל האוויר. ואחרי השיחרור הכיר את יעל, צברית למהדרין, וביחד רכשו את הבית המבודד על גבעה בקצה ירושלים בתקווה לגדל בנוף היפה הנשקף ממנו את ילדיהם.

כל אותן שנים שימר טאדק בזיכרונו בעיקר קרעי זיכרון נעימים מחייו בפולין עם אביו עד גיל שתים-עשרה: "אבא מרים אותי בשתי ידיו הגדולות. מרים ומוריד, מרים ומוריד - - -  הוא זורק אותי באוויר שוב ושוב, זורק ותופס, זורק ותופס. - - - הוא מושיב אותי על כתפו ואנחנו יוצאים החוצה - - - צועדים לאורך השביל החוצה אל החורשה הקטנה, עוברים על גשרון העץ שמעל לנחל." (עמ' 31-30).

כמו כן שימר גם זיכרון דומה מהמסיבה שאירגן אביו למחרת היום שבו חזר אל המשפחה אחרי שנתיים של היעדרות מהבית. אבא הזמין אז צוענים, ניגן איתם, רקד ביניהם, והעניק לטאדק רגע בלתי נשכח: הוא "הניף אותי באוויר והושיב אותי על כתפיו, עלה איתי על אחד השולחנות וניגן ורקע ברגליו ואני הבטתי על כולם ממרום כתפיו." (עמ' 74).

לשימורם של זיכרונות ילדות עזים אלה אחר-כך בקיבוץ סייע הצילום יחיד שהיה ברשותו של טאדק מסטפן אביו, צילום מתקופת בחרותו שבו נראה סטפן "עומד על חוף ים בבגד-ים כהה, החזה מנופח, הזרועות עבות ושריריות, כפות הידיים מונחות בשחצנות על מותניים (עמ' 56). טאדק הציג את הצילום לילדים האחרים בקיבוץ, התפאר בחוזקו ובישר להם שאביו החזק יגיע בקרוב להוציא אותו מהקיבוץ (עמ' 398). ואכן, בניגוד לאחיו, שלא הצליחו גם אחרי שנים להפיג את הכעס שנצבר בהם כלפי אביהם הבנדיט, לא מצא טאדק סיבה להעמיד במבחן את התמונה החיובית שצייר לעצמו מסטפן אביו עד שהגיע עם יעל לשלב שבו עמד להפוך בעצמו להורה.

המניע לנסיעה לפולין

ואכן, לא מגעגועים לסטפן, אביו הגוי, החליט לפתע טאדק בגיל שלושים ושש, אחרי שכבר הצליח לבסס את עצמו כבעל זהות יהודית וישראלית, לסכן את התמונה הדמיונית שצייר לעצמו מילדותו עם אביו ולהשקיע את התמורה ממכירת מכוניתו, כל רכושו בשנת 1988, כדי לממן נסיעה לפולין אך ורק כדי להיפגש עם אביו.

בראשון מארבעת חלקיו של הספר (עמ' 74-11) מנומקת הנסיעה הזו של טאדק לפולין בכישלון נישואיו עם יעל. ככל שהיא התקדמה במקום עבודתה, גברו תלונותיה נגדו על היותו בפועל גבר מובטל, גבר המנסה בלי הצלחה להתפרנס מכתיבת סיפורים קצרים, מעיבוד תסכיתים לרדיו ומתרגום טקסטים מפולנית (עמ' 228), עד שמאסה ב"אימפוטנציה" שלו כבעל וכאבא (עמ' 13), עזבה את הבית יחד עם בנם, מיכאל, ועברה להתגורר בדירה שכורה.

מאחר שהתנהגותו של טאדק כבן-זוג ליעל וכאבא למיכאל, כפי שהיא מתוארת בעמודי החלק הראשון של הספר, לא היתה דומה לזו הבנדיטית שהפעיל סטפן כלפי ילדיו וכלפי אווה אשתו, אי אפשר למצוא בחלק זה של הספר הסבר המנמק את החלטתו הפתאומית של טאדק לנסוע דווקא לפולין אל סטפן אביו, אחרי עשרים וארבע שנים שלא התראו, במקום להשקיע מאמץ בשיקום משפחתו בירושלים.

אמנם קיימים בחלק זה של הספר שני קטעים קצרים הרומזים על קשיים שהיו לטאדק לתפקד כאבא למיכאל בן החמש, אך גם מהם אין הקורא יכול להסיק, שעל הנסיעה לפולין החליט טאדק, אחרי שנעזב על-ידי יעל ומיכאל, משום שבמודע קישר מיד את הקושי שהיה לו לתפקד כאבא למיכאל עם המשקעים שהותירה בו האֲבָהוּת שזכה לה מסטפן, בשתים עשרה השנים הראשונות של חייו.

הקטע הראשון אמנם מתאר את טאדק כאבא המתקשה לשעשע את מיכאל, אך מסביר זאת על-ידי חוסר תיאום בין ההורים ביחס לחינוך בנם המשותף, שהיא תופעה די שכיחה בחיי זוגות צעירים: "רק בשבתות, כשהיא (יעל) נשארה עד מאוחר במיטה וקראה עיתונים, הייתי יוצא איתו לחצר, היינו משחקים מסירות בכדור או זורקים אבנים על חתולים שבאו לגנוב אוכל מהקערה של החתול שלנו. היינו חופרים באדמה וזורעים עוד זרעים בגינת הירק, שבקושי הניבה משהו. אחר כך היתה קמה ולוקחת אותו לחברים או לאחיות שלה או לאימא שלה, ואני הייתי נשאר בבית ונושם לרווחה." (14).

גם הקטע השני, המתאר את פגישתו הראשונה עם מיכאל אחרי שהילד הופרד ממנו, איננו קושר את הקושי שלו לתפקד כאבא בפגישה הזו למשקעים שנותרו בו מילדותו בפולין בחברת סטפן אביו, אלא למבוכתו במעמד הזה: "יכולתי לספר לו סיפורים מהילדות שלי, יכולתי להציע לו שנתחרה בריצה, שנשחק מחבואים - - - שאלמד אותו לבנות רוגטקה או חץ מקשת. יכולתי לחבק אותו , לומר לו שהתגעגעתי אליו, שאני מצטער על שהייתי אבא לא מוצלח, ומיד לתכנן איתו יחד ללכת לגן החיות, למסעדה, לסרט - - - אבל לא אמרתי כלום. הדלקתי סיגריה. - - - לשמחתי בדיוק אז יצאה החוצה אימא שלו, אשתי לשעבר, וחילצה אותי מהחיוך המכאיב של הבן שלי." (עמ' 34).

מאחר שקטעים בודדים אלה בחלק הראשון של העלילה מבליטים את הקושי שהיה לטאדק לתפקד כאבא ולמצוא שפה משותפת עם בנו מיכאל, אך אינם מנמקים מספיק את החלטתו הפתאומית להיפגש עם אביו הבנדיט, אין מנוס מהמסקנה שחלק זה היה אמור להיכתב אחרת.

איתמר אורלב היה צריך להציג בעמודי החלק הראשון של הרומאן תמונה מפותחת יותר על חייו של טאדק המבוגר, וזאת כדי להבליט את הקשר בין העכבות שהיו לו להיות בעל ראוי ליעל ואבא מוצלח למיכאל, כפי ששאף להיות, לבין להחלטתו לנסוע אל אביו הבנדיט, על מנת לגלות בפגישה איתו את מקורן של עכבות אלה. משום-מה דחה נתחים נכבדים מתמונה זו לחלקים המאוחרים של הספר.

טעות זו במבנה העלילה הפכה את החלק הראשון של הספר ללקט של קטעים המספרים על אירועים סותרים שחווה טאדק בילדותו (חלקם זיכרונות נעימים וחלקם טראומטיים), שאליהם מתווספים קטעים מתקופות שונות בחיי טאדק (משתים עשרה שנות חייו הראשונות בפולין, מהשנים שבהן גדל כילד חוץ בקיבוץ, ומפרק חייו עם יעל עד התפרקות משפחתו בשנת 1988). עומס הקטעים הזה מגיש לקורא מידע קטוע שממנו איננו מצליח להבין את המניע הדוחק בטאדק לפתע לפגוש את אביו בפולין וגם לא לשער שהנסיעה של טאדק לפולין תשחרר אותו ממכשולי חייו כאבא למיכאל, כבעל ליעל וגם כסופר (עמ' 228).

 

"תהיה אבא נהדר!"

כאמור, על המכשול הזה בחלקו הראשון של הרומאן יכול היה איתמר אורלב להתגבר אילו ריכז כבר בחלק הראשון את המידע שפיזר בחלקים המאוחרים של הרומאן. אילו עשה כך, היה מצליח להעניק לקורא סיבה משכנעת להחלטת טאדק להתחיל את שיקום הריסות חייו בהווה מהתמודדות מחודשת עם חוויות חייו כילד שגדל במשפחה שהתפרקה בעבר, המשפחה של הוריו, סטפן ואווה זאגורסקי. ריכוז הקטעים שפוזרו בחלקים המאוחרים של הספר יוכיח את צדקת הטיעון הזה.

מאחד הקטעים הללו מתברר, שבמשך כשנתיים, אחרי שיעל נישאה לו, עדיין דחה טאדק הבאת ילד לעולם מפחד שלא יצליח "להיות אבא," ורק אחרי שיעל השתוממה "למה לא אמרת כלום עד עכשיו? אתה תהיה אבא נהדר!" (עמ' 230), נענה בהיסוס לרצונה.

לשיחה זו, הקושרת באופן ברור את היסוסיו של טאדק להפוך לאבא למשקעים שנותרו בו מאביו הבנדיט, היה אמור איתמר אורלב לצרף גם את הקטע שתיאר את האשלייה בת-רגע שהיתה לטאדק בחדר הלידה, שאכן יהיה אבא נהדר לבנו כפי שיעל הבטיחה לו. למראה בנו המגיח מבין רגליה ונושם את נשימתו הראשונה התפוגגו בו ברגע ההוא הספקות וההיסוסים והוא הרגיש שהכל יהיה כפי שהבטיחה: "פשוט ומוחלט ונפלא" (349). אך עד מהרה התברר לו שלא הצליח להיות למיכאל יותר מן "הגבר שפותח צנצנות שאף אחד אחר לא יכול לפתוח, שיודע לשחרר סתימה בכיור." אך לא האבא שרצה להיות לו (348).

ואכן, רק בהיעדרה של יעל מהבית, מסופר בחלקיו המאוחרים של הרומאן, העז טאדק לחבק את מיכאל ולהתגושש איתו על השטיח, באופן שהתגושש כילד עם אביו, אבל יעל השביתה בכל הזדמנות התגוששות כזו של טאדק עם מיכאל, אם נקלעה אליה. את התערבותה במשחקם אמנם הצדיקה בנימוק: "מכות זה לא משחק. הוא עוד יהיה בסוף פושטק כמו שאתה היית." (עמ' 349), אך במעמקי ליבה חששה שפעם יאבד את השליטה על עצמו במשחקים כאלה, ואז יתנהג כמו סטפן, אביו האלים שהיכה את אימו, חווה, וגם את אחיו רוברט (עמ' 400). טאדק בחר לא להתעמת עם יעל, אך אחר-כך היה מטה אוזן בקנאה "אל קריאות השמחה ואל גלי הצחוק שהיו בוקעים מחדר האמבטיה," כאשר יעל היתה רוחצת שם את מיכאל, בעוד הוא יושב בחצר, לוגם את המשקה המריר מבקבוק בירה ומתגעגע לבנו (עמ' 17).

הרחקת קטעי המידע החשובים האלה על טאדק אל החלקים המאוחרים של הרומאן החלישה מאוד את סיפור אבהותו הכושלת לבנו מיכאל והעניקה יתרון מוחלט לסיפור האבהות המופקרת שהעניק סטפן לארבעת ילדיו. ולכן סביר להניח שרוב הקוראים יתמקדו בחלקים המאוחרים בחיי ההפקר שניהל סטפן זאגורסקי בנעוריו ובקורותיו המרתקים בשנות המלחמה, ולא יתנו את הדעת לנושא הכלל-אנושי והעל-זמני שהרומאן מטפל בו לכל אורכו, והוא נושא האחריות של ההורים לגידול ולחינוך ילדיהם עד להתבגרותם כאנשים מוסריים ושומרי חוק.

 

גילויים משנות המלחמה

אחרי העמודים העמוסים והבלתי-יעילים בחלקו הראשון של הספר, עוברת העלילה סוף-סוף לשלושת חלקיה התכליתיים, ובזכותם מתגלה איתמר אורלב כבר בספרו הראשון כסופר מגובש השולט היטב במלאכת הסיפֵר.

   החלק השני של הספר מתאר את ימי הפגישה הראשונים של טאדק בוורשה עם סטפן אביו, שהוא כעת אלכוהוליסט זקן ומעשן כבד המתקשה לעמוד על רגליו, ועם זאת צלול ובלתי צפוי בהתנהגותו כפי שהיה לפני שנים. הסיטואציה הזו היא מרתקת, כי היא חושפת באופן אירוני את היפוך הכוחות והיפוך התפקידים שנוצרו במשך השנים בין האב ובין בנו. טאדק, שהיה ילד שהמתין בעבר לגילוי של אהבה מצד אביו החזק והנערץ וציפה להגנתו, הוא כעת הגבר החזק שאביו התשוש והחולה מתחנן לאהבתו ולהגנתו. ההיפוך הזה פתח לאיתמר אורלב אפשרויות מרתקות ומגוונות (מהדרמטיות ועד הקומיות) ולשבחו ייאמר שהוא מיצה אותן במידה הנכונה. 

הגילוי הבולט ביותר בחלק זה של הספר, היא העובדה שסטפן לא היה רק אביהם של ארבעת ילדיו מאווה, אלא גם האבא של שני ילדים מאישה נוספת (עמ' 193), ומשום כך נעלם למשך שנתיים והפקיר את אווה ואת ארבעת הילדים שילדה לו לעוני ולמחסור בשכונה העלובה והמסוכנת ביותר בוורוצלב. ואחרי היעדרות ממושכת זו חזר אליהם מבלי שנתן דעתו על השפעה ההרסנית שהיתה להיעלמותו ולשובו על יציבותם הנפשית ועל ביטחונם העצמי של ילדיו.

לתדהמתו של טאדק, אביו מספר לו עובדה זו ואחרות מסוגה בלי להצטדק ובלי להתנצל, וגם מודה באחריותו לכל הסבל שגרם לבני משפחתו וגם לאחרים: "כל החיים שלי הייתי חרא של בן אדם, וזה בסדר. שייזדיינו כולם. אבל הייתי גם חרא של אבא. חרא של בעל. חרא של חבר. אולי הזדקנתי, אבל לפעמים זה מפריע לי." (עמ' 160).

אמנם על אמירה זו חזר סטפן גם בשני החלקים האחרונים של הספר, אך בשלב הזה, במהלך פגישותיהם הראשונות שהתקיימו בוורשה, חיזקה אמירה זו בטאדק, שלא התכוון להיות שיפוטי כלפי סטפן אביו, את החשד שכירסם בו עוד לפני צאתו לפולין, שאכן משהו מהבנדיטיות של אביו עבר גם אליו והתבטאה בכישלונותיו כבעל ליעל וכאב למיכאל. ומשום כך סיכם טאדק את הרגשתו אחרי הפגישות עם אביו בוורשה באופן הבא: "אני שונא אותו, בעיקר על רגשות האשם שהצליח לעורר בי גם בזקנותו." (עמ' 212).

המסקנה השיפוטית הזו של טאדק תשתנה בהשפעת המידע שיתווסף לו על סטפן בשני החלקים האחרונים של הספר, המתארים את מסעם המשותף מבית האבות בוורשה, תחנת חייו האחרונה של סטפן, ועד לחווה של משפחתו בכפר קטן ליד העיר חֶלם, הכפר שבו נולד סטפן, שבו עברו עליו ילדותו הפרחחית ונעוריו הבנדיטיים, ושבו הוא מקווה להיקבר אחרי מותו. (עמ' 360).

מאחר שמסלול המסע עובר בכל תחנות חייו של סטפן זאגורסקי, אך בסדר הפוך: מההווה אל העבר, מדרבנים המקומות שהם מתעכבים בהם את סטפן לספר מה אירע לו בכל אחד מהם. גילוייו של סטפן על קורותיו בשנות המלחמה הם פרקי הסיפור האיכותיים ביותר ברומאן הביכורים הזה של איתמר אורלב. ומהם מתברר, שסטפן הפך לאלכוהוליסט אלים רק במהלך מלחמת העולם השנייה, ואילו עד פרוץ מלחמה זו, היה סטפן בנדיט בלתי-מזיק, בחור יפה-תואר, מקסים ומשעשע, ששום אישה לא יכלה להישאר אדישה כלפיו. ולכן אין לתמוה שגם אווה, היהודייה בת השבע-עשרה, שהכירה אותו בתחילת ימי המלחמה, התאהבה בפרטיזן הפרוע ושובה הלב עד כלות הנפש. (עמ' 117-114).

לאדם אפל ואלים המכור לאלכוהול לעישון סיגריות הפך סטפן אחרי שנלכד על-ידי בלשי הגסטפו במסבאת הכפר בּוֹרוֹוִיצָה (עמ' 278). במשך שלושה חודשים נחקר ועונה קשות במרתפי המבצר העתיק של העיר לוּבְּלִין, שבו השתכן המטה האזורי של הגסטפו. (עמ' 272). ואף שסטפן שרד, הותירו העינויים האלה צלקת מפלצתית בשיפולי הגב שלו. (עמ' 296).

ממטה הגסטפו בלובלין הועבר סטפן כשהוא רצוץ בגופו (יחד עם חברו לגורל, אנתוני) למחנה ההשמדה במיידנק, שבו הוגדרו האסירים הפולנים כפוליטיים ולכן הועסקו בעבודה מפרכת. אחרי שנתיים של הרעבה נותרו מהם שלדים בלבד. אך הוא, אסיר מספר 9501, עוד הספיק להרוג את הקאפו שהתעמר באנתוני המותש והחולה (עמ' 275) לפני שברח ב-1943 עם אסירים נוספים ממיידנק דרך תעלות הביוב של המחנה.

בשלב הזה כבר היה סטפן זאגורסקי בנדיט אמיתי, גבר אלים ומסוכן שמסוגל להרוג בן-אנוש בלי היסוס. ואכן, האדם השני שהמית, מיד אחרי שחזר להיות שוב פרטיזן, היה בעל המסבאה מבּוֹרוֹוִיצָה שהסגיר אותו שנתיים קודם לכן לידי הבלשים של הגסטפו. המומתים האחרים שלו כבר נוספו לקודמים בהוראת מפקדת הפרטיזנים שהטילה עליו תפקיד מיוחד – לחסל בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטפו (עמ' 290). ורק בסיום המלחמה, אחרי שהשתחרר כפרטיזן נערץ אך גם כגבר מסוכן ובלתי צפוי אפילו לבני משפחתו, הקים משפחה עם אווה, היהודייה ששמרה לו אמונים במהלך כל שנות המלחמה.

 

השיבה הביתה

אחרי שכל המידע הזה על קורותיו של סטפן בשנות המלחמה התגלה לטאדק, השתנתה הרגשתו כלפי סטפן. וכי איך יכול היה לשנוא אדם שבעצמו היה קורבן של התקופה הרצחנית ביותר בתולדות האנושות, אדם שההיסטוריה הפכה אותו לאבא שלא יכול היה לשרוד שום יום בלי בקבוק הוודקה וללא הסיגריות? בה-בעת: איך יכול היה גם שלא לשנוא את הסוג ההרסני של ההוֹרוּת שסטפן היה מסוגל להעניק לו ולאחיו אחרי כל מה שעבר עליו בשנות המלחמה? את הרגשתו החצויה והאמביוולנטית כלפי אביו ביטא טאדק באמצעות המשפט האוֹכְּסִימוֹרוֹנִי הבא: "אני אוהב אותו. אני שונא אותו. אני אוהב את האבא שלי שאני שונא." (308). 

אם הניח טאדק עד נסיעתו לפולין שאת כישלונו כאבא למיכאל ירש מאביו, הבין במהלך שבוע הימים שעשה בחברתו, שאין הוא יכול להצדיק את חששותיו ואת היסוסיו כאבא למיכאל באבהות המסולפת שקיבל מסטפן אביו, אדם אומלל שאירועי המלחמה עיוותו את יכולתו להיות נוכח כאבא נורמטיבי בחיי ילדיו. ולכן לא מרחמים בלבד על אביו טיפל טאדק בסטפן כפי שבן צריך לטפל באביו – עובדה המומחשת בעלילת הספר בהרבה רגעים אינטימיים שהיו ביניהם וגם בסצינות המתארות את טאדק נושא את אביו על גבו בקטעים שונים של המסע – אלא גם מתוך אמפטיה עם אדם שהיה קורבן של האסון שניחת על פולין במהלך מלחמת העולם השנייה.

יתר על כן: אם לפני נסיעתו לפולין שימר טאדק בזיכרונו חוויות סותרות על סטפן – מזה אבא שהניף אותו בידיו החזקות למרום, ומזה גם אבא ש"קול הצעדים הכבדים, המאיימים, המתלווים בגרירת רגלים" (עמ' 300) הפחיד אותו, כי על אף גילו הצעיר כבר ידע מניסיונו שעוד מעט ייכנס אבא שיכור לדירתם, יגדף, יכה וישבור – למד במהלך מסעם המשותף מוורשה ועד החווה של המשפחה בכפר ליד חֶלם, שלפניו אדם שלא היה יכול להיות אבא נורמטיבי, אף שמאוד רצה להיות כזה לילדיו.

מסקנה זו שיחררה את טאדק מהחשש שירש מסטפן אביו את העדר היכולת להיות אבא ראוי למיכאל. ולראשונה ידע מה יעשה בשובו מוורשה לירושלים: "ופתאום, בבת אחת, הוצפתי געגועים אל הבית שלי, אל הבן שלי, אל אשתי, אל החיים שהיו לי עד לא מזמן." (384). החלטתו זו מתיישבת היטב עם העצה ששמע אביו, גבר שבעצמו לא הצליח לממש אותה בחייו, אך השמיע אותה לטאדק בנו פעמיים. פעם בפגישתם הראשונה בוורשה: "תשמור על הנישואים שלך, טדז'ו, תשמור עליהם, כי משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים." (107), ופעם נוספת לפני פרידתם: "תחזור לאישה שלך, לילד שלך, ותחיה את החיים שלך כמו שצריך לחיות. אל תתפשר, כי הם עוברים מהר מדי, החיים," (עמ' 415).

עלילת הרומאן המעניין הזה של איתמר אורלב מסתיימת בסצינה דומה לזו שטאדק היה עֵד לה בוורשה. מששמע סטפן שטאדק מתכוון לנסוע אל החווה של המשפחה בכפר ליד חלם, ביקש מטאדק שיצרף אותו לנסיעה. ומשסורב על-ידי טאדק בנימוק שהנסיעה הזו תהיה קשה מדי עבורו, פרץ סטפן פתאום בבכי: "זאת ההזדמנות האחרונה שלי לחזור ולבקר בבית שלי, בכפר שלי." (עמ' 208).

באופן אנלוגי מסתיים הרומאן בסצינה דומה, שבה מתאר טאדק את עצמו, אחרי שיחה עם אימו על נסיעתו לפולין ועל ההחלטה שקיבל שם לשקם את משפחתו בירושלים, יושב על המדרגות של ביתה ופורץ בבכי. (עמ' 424). האב ובנו בכו בנפרד על השנים המבוזבזות של חייהם, אלא שלסטפן לא נותרו עוד שנים נוספות לתקן את מה השתבש בחייו, ואילו לטאדק עוד יהיו שנים מספיקות להשלים את מה שהפסיד עם יעל ועל מיכאל.

 

מבט שונה על שנות השואה

בחלקי הרומאן המספרים על המסע של טאדק עם אביו מוורשה אל אחוזת המשפחה בכפר ליד חֶלם נפרשת תמונה מעניינת משנות המלחמה דווקא משום שאיתמר אורלב מתאר אותה מנקודת מבט מיוחדת, זו של פולני שאין לו שום זיקה מיוחדת לשואה שפקדה את העם היהודי במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן לא פוסח סטפן על גורל היהודים אז בפולין ומעיד שלא רק הנאצים, אלא גם רבים מהפולנים, ובכללם גם חלק מהפרטיזנים (עמ' 177), רצחו יהודים בתקופה המחרידה הזו בתולדות האנושות. ואף שהרומאן "בנדיט" איננו רומאן תקופתי על השואה, כדאי לקורא לשים לב לעמודים הספורים המתארים את גורל היהודים בפולין בשנות המלחמה מנקודת ראות חריגה זו (בעמ' 164-161).

בזכות עמודים אלה מוצדק לצרף את הרומאן "בנדיט" של איתמר אורלב לספריהם של סופרים אחדים מבני הדור השני והשלישי לניצולי השואה, שבניגוד לסופרים שהיו בעצמם קורבנות של שנות מלחמת העולם השנייה, ניסו לבדוק את אירועי השואה מנקודות מבט חריגות, חלקן ריאליסטיות וחלקן פנטסטיות. מדובר ברומאנים הבאים שכל אחד מהם התייחד בדרכו: "ילד שקוף" של יעקב בוצ'ן  (1998), "צחוק של עכברוש" של נאוה סמל (2001), "כל הדרכים" של שגיא רווה (2006) ו"ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר (2009).

 

* יוסף אורן הוא חוקר ומבקר ספרות ומחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית. פירסם לאחרונה בהוצאת "יחד" את ספרו "מוקדים חדשים בשירה העברית". פרטים: yoseforen@bezeqint.net  

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

 

פרק 8

 

עודה מחכה התקלחה מירה פעם נוספת, בחפיסת סבון איטלקי שהדיפה ריח נעים של קליפת-לימון. ניחוח נעים כשל עוגת-"לֶקח" טרייה עלה מגופה. לפתע זימזמה גם "שאו ציונה נס ודגל..." שזה זמן רב לא נזכר לה. ואז נשמע צלצול בפתח.

"רגע!..." התרוננה.

ניגשה לדלת ומיד כשפתחה –

רמי! –

"נו מה אתה עומד? היכנס..." הוא היה ממושקף, לבוש בבלייזר כחול-כהה, ומכנסיים ארוכים בהירים-קמעה. בידו מזוודת עור-סקאיי שחור מחוספס, מחוזק בפסי-מתכת, חיקוי מהודר-למדי למשהו יקר באמת. סוליותיו ועקביו מוגבהים-מעט, הילוכו חרישי, כיועץ-סתרים, ונושא זר-פרחים.

"על הפרחים יכולת לוותר, באמת... תודה."

"אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב? אבל הלא כתבת אליי, לא?"

"כן, יודעת." הפטירה בעליזות, "שטויות. היה לי רגע של חולשה. זה קורה לכל אחד. העיקר שנפגשים."

"ואצלך, ברוך-השם, לא השתנה הרבה. אותה אווירה מקסימה. התמונות. הניקיון. הספרים. הטוב-טעם." ניגש לחלון, "והים, ממש מרגש – "

מירה, שהניחה בינתיים את פרחיו בכד, הפסיקה אותו. "יאללה, רמי, תתאושש ותפסיק לדקלם לי, טוב? כאן אתה יכול אפילו לצרוח, אם אתה זקוק לזה..."

אך הוא המשיך בקול חגיגי. "מירה, מירה..."

"רמי, רמי..." חיקתה אותו.

עתה ניצב מולה במלוא קומתו הנמוכה וכמו ביקש להחזיק בידיה. "ואת כמעט שלא השתנית..."

  "ואתה דווקא כן. הִשמנת קצת. המפרצים בשיער שלך התארכו. יש אצלך קירחים במשפחה? ומה פתאום אתה צריך משקפיים? – "

רמי הסיר אותם ועמד והחזיק בהם במקום לתפוס בידיה.

"כן," צחקה. "עכשיו אני רואה. שמֵנצ'יק. רק העיניים שלך לא השתנו כלל, ובמבט שלך נשארה... טוב, קיבינימאט רמי – אנחנו מתנהגים ומתנהגים, ואין בכל אלה אפילו מילה אחת של אמת – "

"אני לא מבין. אני שוחה כל בוקר בבריכת-גורדון. אני חושב שאני טיפוס די ספורטיבי."

"אתה חושב שקראתי לך בשביל לשכב איתי?"

"או.קַי מירל'ה!" התריס.

"או.קַי, רמי!" ליגלגה. "אפילו שאתה שוחה, אתה כבר צריך להיזהר. שמן שכמוך. אם איה לא תגמור אותך אז זה בטח יקרה לך אצל מישהי אחרת."

"אני בכלל לא שמן. מה איתך? אני רק בגיל שכזה, לא צעיר שכזה."

"בחור בגילך יכול לקבל התקפת-לב באמצע..."

הוא צחק. נבוך. "ואת, כמו שאומרים, נשארת שנונה, שנונה מאוד, ברוך-השם לא השתנית."

"לא שנונה. משוננת. אתה חושב שאני צריכה רופא-שיניים?"

"את שואלת אותי?"

"לא, את עצמי. השיניים שלי בריאות כמו סוסה במיטב שנותיה, ואני שואלת את עצמי אם אני צריכה ללכת לרופא-שיניים, יהודי, משיקאגו!" והיא פערה פיה כלפי רמי כמתכוונת לנשכו וחשפה שיניים בהשמיעה קול נהמה, "הה!" – רמי התבלבל. ואז צילצל הטלפון.

"סליחה, רק רגע... שמח, מה?" הרימה את השפופרת. "הלו?" קולה מיד נתמתח, כמתגוננת. "כן?... לא. אני לא כועסת... כן. כן!!! – שתחיי, שתחיי עד מאה ועשרים... לא. לא עכשיו. באמת לא עכשיו. אני מבקשת ממך להפסיק... אמרתי לך לא... הלו? הלו?..." השיחה נותקה ומירה הניחה את השפופרת וניסתה לחזור לעצמה.

לעזאזל, איזה יום! קודם אימה, אחר-כך נר הגליצרין, שעה ארוכה ישבה והתאמצה, כמו קיוותה שההתרגשות לקראת בואו תפשיר את גושי-האבן במעיה, ואז תיטהר לקראתו, כמו בתנ"ך. אך יציאתה היתה בקושי רב, והראש כמו חישב להתפוצץ. היא הכינה עצמה לקראתו כל אותה שעה, ושערותיה סמרו בחימה למחשבה שבפגישה הזאת היא תשב על פי-טבעת שרוט שכל נגיעה בו תסב לה כאב חותך וצורב כפצע טרי. ורמי הלא מסוגל לרצות לגעת דווקא שם.

היתה שתיקה.

"כן. על מה דיברנו?"

"בואי נאמר שזה היה די מוצלח מצידך לכתוב לי לעבודה ולא הביתה." הוא היסס מעט. "מירה..."

"כן?"

"הכול בסיידר?"

"ברוך-הבא. גם לך אני צריכה למסור דין-וחשבון."

"אל תקבלי את זה באופן אישי."

"זאת היתה אימא שלי."

"מה שלומה?"

"יותר טוב מהמופתי."

"מירל'ה-מירל'ה, איך שאת לא השתנית..."

"רמי-רמיניו, איך שהזמן עובר ואנשים לא נעשים יותר חכמים. תשתה כוס-קפה?"

"לקפה שלך יש תמיד טעם של זיכרונות."

מירה זימזמה לעצמה את השיר האהוב עליה, שהיום צף ועלה ללא-הרף לאחר שיכחה ארוכה, ובזימזומה היה צפון מעין לגלוג. ולפתע תקפה את רמי, עניינית:

"מה שלום איה?"

"או.קי. בסיידר." נמלט רמי לאותו גוון של רישול בקולו.

עתה ישבו שניהם, מירה על ספתה ורמי בכורסה שעליה ישבה האם בבוקר.

"ואיך הילדים?"

"ילדים. נחמדים. הקטנצ'יק קצת עושה צרות. ואורית'לה בשנה הבאה תיכנס לכיתה אל"ף. ככה זה בחיים. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת."

"יש לך תמונות?"

"לא. מה את חושבת? אני לא אבא משוגע."

"ואיך בעבודה?"

"בסיידר, עובדים." משך את המילים, שר אותן כמו גברי מ"הגששים".

"מתקדם?"

"מתקדמים. תלוי לאן."

"ואיך מהצד?"

"מה?"

"מרימים..." חיקתה את קולו.

"לא, מה פתאום?..." צחק להסתיר מבוכה. "תמיד את חוקרת..."

"פקידות? צעירות, יפות, לא-מלוכלכות?"

"מירה, בחייך..."

"עובדות-ניקיון?"

"למה את דוחקת אותי תמיד לקיר..." המשיך לצחוק, חשדני, ודבר-מה מגושם ודוחה היה בקולו.

"אתה רוצה לשתות קפה?" הירפתה ממנו, כחוקר שמניח לקורבנו לשאוף מעט רוח.

"כבר שאלת פעם."

"ומה ענית? זוכר?"

"אמרתי, כן."

"לא. אתה אמרת – "דיקלמה בקולו, "הקפה שלך תמיד יש לו טעם של זיכרונות."

"בסיידר. זה לא נשמע כסירוב." גיחך, כמו כדי להפיג את המתח.

מירה לא השתתפה בצחוקו. במקום זאת ריפתה את קישורי חלוק-הקימונו הרחב והחלה מתפשטת בשתיקה, כפורשת כנפיים לצדדים, חושפת את החזה, פטמות-האצבע הארוכות, הבטן השזופה, אחר-כך התרווחו מעט הירכיים השחומות, וכפות-ידיה האהילו גבוה על ברכיה הכפופות, המורמות, בעודה שרועה-למחצה על הספה וערוותה פעורה לנגד מבטיו החומדים והמבוהלים של רמי. "בוא תתקרב, אל תפחד, השתניתי? אין אף קמט. אני מוצקה." רמי נדבק למקומו והיא מתרוממת ונוהרת לעברו ותופסת באצבעו אך פרקי-ידו קשים, כעשויים עץ, ואינם נענים לה. והיא מושכת אותו ומושכת והקימונו כבר נשל לגמרי וירכיה לחות, אחוזות תזזית, והערווה משמיעה קול, כטפיחות-אוויר, וברכו האחת, הנוקשה, בין רגליה, והיא מושכת את הטבעת מאצבעו... כורתת אותה...

והתעוררה.

"את מרגישה לא-טוב או מה?" שמעה אותו שואל אותה.

"אני מרגישה מצויין."

"תסלחי לי שאני שואל אותך אבל, תגידי לי – זה לא מתסכל אותך לפעמים, העבודה שלך?"

"רמי..."

"כן?"

"רמיניו..."

"מה? מה עכשיו?"

"לא איכפת לך לגשת למיטבח רגע."

"למיטבח?"

"יש פח-זבל במיטבח, ופח-הזבל מלא, רמיניו. לא איכפת לך לקחת את הפח ולרוקן אותו למטה, בחצר?..."

"מה איתך? בשביל זה קראת לי?"

"יש גפילטע-פיש של אימא בפח, רמי, דגים ממולאים זכוכית, רמיניו... אימא אמרה – יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד את הפח..."

"בשביל זה היא מטלפנת אלייך? לתת פקודות מטורפות?"

"פח-הזבל מלא, רמיניו, עד גדותיו..."

"או.קי. זה מספיק! קראת לי כדי ללעוג לי. אני הולך. זה פנטסטי. ממש פנטסטי. מה לי ולפח-הזבל שלך?!"

"הילד מונח בפח-הזבל, רמי!..."

"מירל'ה, מה איתך, תמיד יש לך מין שיגעונות כאלה?"

"הילד שלנו, רמי, שיכול היה להיוולד לנו. שחתכו אותו. שאתה הכרחת אותי לחתוך מתוך הלב שלי..."

"מירל'ה, אבל מירל'ה," התרכך וכמו נכמר קולו, "על מה את מדברת..." התקרב אליה.

"שלא תיגש אליי. אני לא פח-זבל. אמרתי לך קח את הפח, אל תיגע בי... רוצח..."

"את רועדת. מה קרה לך? בואי ותהיי הגיונית. תירגעי. האמיני לי. תשמעי, אל תיעלבי, אני לא ידעתי בכלל..."

 

לא. הוא לא ידע.

הבחילות, ההיסוסים, כאבי-הראש, הבולמוסים, ההשפלה, ההרגשה שהורעלת ומישהו זר לגופך הוא מעתה חלק בלתי-נפרד ממך – את כל אלה נשאה לבדה לאחר היעלמו של רמי, ואפילו לאימה לא סיפרה דבר אלא לאחר שהסתיים הכול.

איה, שהיו לה תמיד ידידים-רופאים כדי לשכך את פחדיה מפני סימני-המחלות שהיתה מגלה בגופה, היא היחידה שהיתה אז בסוד העניין. רופא צעיר אחד ממכריה, (לפנות אליו הוחלט לאחר שאיה התייעצה, בחשאי, גם עם ראובן ברנע), עשה את הדבר לא ברצון, וכפי שהתברר מאוחר יותר – גם בחוסר-כישרון. ואולי לא היתה זו אשמתו? מאוחר יותר עברה מירה כמה טיפולים ובדיקות, ונאמר לה כי אם תרצה פעם להיכנס שוב להריון ייתכן שתצטרך טיפול-מיוחד.

השנים נקפו ומירה לא עמדה בפני ההכרעה ללדת, כי לא היה למי. איש מן הגברים שעימם חיתה, והשקיעה בכך הרבה כוחות של גופה ונפשה – לא התכוון לשאתה לאישה. ואם קרה שמישהו רמז דבר-מה – אז היתה זו היא שלא רצתה בדבר מפני שכמעט ככלל היה זה תמיד מישהו שאינו די טוב בשבילה.

רק פעם אחת כמעט נפלה בפח עם הארכיטקט זאב כנען שהיה בא ל  בקר אצלה במוסטאנג לבן ולווה ממנה אלפיים לירות (כאשר הבוס שלו נסע לאנגליה והשאיר עליו את המשרד), ועימו חיתה חודשיים-שלושה ללא גלולות והתברר לה שאינה מצליחה להיכנס להריון. ללא ידיעתו הלכה אז לטיפול והחלה מקבלת זריקות, אך בטרם עלה בידה להיווכח אם יש בהן תועלת – נעלם זאב יום אחד כאילו האדמה בלעה אותו, ונפסקו יחסיהם. וכמו כדי להוסיף על כאב השפלתה התפרסמה כעבור שבועות לא-רבים תמונתו בעיתון כמי שנאשם בהחזקת מכון-עיסוי בדירה-שכורה ברחוב אשתורי הפרחי, לא רחוק מאיזור מגוריה.

ואיזו תחושת רווחה עלובה עלתה בה על שלאחר שהפילה את כנה-בכורה (כך כינתה בנפשה את המקרה עם רמי) – לפחות לא נפלה בפח להרות לארכיטקט-המזוייף, לנוכל הזה זאב כנען. בעיתון נדפס סיפורו של השוטר-המחופש שבא לקבל עיסוי בדירה ועצר את שתי הבחורות, שאחת מהן היתה מבוגרת למדי, ואז נתגלה כי חוזה-השכירות היה על שמו של זאב כנען.

את אלפיים הלירות לא החזיר לה, כמובן. ואפילו אימה האלמנה, שידעה כי היה מקורב למירה ומה עלה בסופו – לא הזכירה מעולם את המקרה הזה אפילו במילה אחות.

 

"מירל'ה..." ביקש ללטפה ולהרגיעה.

"לֵך!" נרתעה כשנגע בה, אך ליטופיו כמו הפשירו אותה לקראתו, עדיין ממשיכה ב"לך... לך... לך... עכשיו לך... לך..." –  חנוק בבכי וחוזר על עצמו, אך מתמסרת לו לרמי כמי שכבר אינה מסוגלת לסרב, והוא פורש אותה על הספה בכנפי הקימונו רחב-השרוולים שלה, הדֵק היטב שלא תזוז, ושפתיו מתחככות בשפתיה, "עכשיו טוב, הירגעי, אנחנו שוב ביחד..."

היא נאנחה. שפתיו סגרו על פיה ולשונו החמה חיפשה את שלה, כממשיכה מאיזו נקודת-ציון רחוקה: "יש אגסים עסיסיים במקרר," אמרה, "אתה רוצה שאביא?" – "רוצה את שלך," היו שפתיו מושכות כבר את פטמותיה, "ריח-לימונים יש לַפִּיפִּים שלך, לַפִּיפִּים הקטנים והנפלאים שלך, איך יכולתי לשכוח אותם!" – "לא! מה אתה עושה?" – כבר היתה חשופה כולה בפניו ומוטלת על גבה ועיניה נעוצות באיזו נקודה למעלה, בתקרה, "אתה ידעת, רמי, ידעת... מתנה ליומלדת הבאת לי, אני סוסה ואתה פרש," נתגרגר בה צחוק עצוב של בעלת-ניסיון, מגורה מליטופיו וחסרת-אשליות; והוא נחלץ בינתיים מבגדיו כמעט מבלי להרפות מאחיזתו בה.

"תרכב פרש. תרכב..." נאנחה, וכף-ידה נשלחה אל בין ירכיה, פעלתנית ומנוסה, לבעול עצמה איתו יחד. "תקע את הדורבנות שלך בצלעותיי עד זוב דם... דִיוֹ, דִיֹו..." התרוממה לקראתו כסהרורית מרוכזת כולה בראש-הסיכה הזעיר של תענוגה, שהולך ומפרכס כגלי-ים, בתאווה של ליחוך, "רצחנו פעם ילד וזה היה כאב קטן, כאב ישן, כאב קטן כל כך..." ובמלמולה עולה מעין גרגור יבש שכולו הזדקרות לקראתו, שנוגע במקור חמדתה, "תינוק, כְּאֵב תינוק כזה, פִּיצָלֶה..."

ואז צילצל הפעמון בדלת.

"מי זה? אל תצא, לא, חכה – " פניה נעשו רשת-קמטים צפופה, מכווצת בעווית של זיקנה פתאומית, כעומדת להתפוצץ פנימה אל לב האביונה.

מאוכזב משך עצמו ממנה, "אל תעני."

שניהם התיישבו-למחצה על הספה, ערומים, ושתקו.

ואז צילצל הפעמון בשנית.

רמי הניח יד מהססת על השד שלה, על אצבע-הפיטמה הצוננת. מירה הסיטה את ידו והחלה מעלה את חלוק-הקימונו על כתפיה.

"ידעתי שכך יהיה..."

רמי הפציר, "אל תעני. אנחנו יחד, וזה הכי חשוב..."

נשמע צלצול נוסף, עקשן, טורדני.

"לעזאזל." התפרצה מירה, "לכל הרוחות. לכל השדים והמכשפות..."

רמי השתדל להרגיעה. "די, שְׁ... ש... אל תתחילי שוב. לא כל עם ישראל צריך לשמוע אותך..."

אך היא קמה.

"אתה בסדר?" שאלה בקול ענייני, וכבר היתה לבושה.

"כן." התבונן רגע באבר-המין שלו, כשוקל מה לעשות בו, ולבסוף דחק אותו בדי-עמל והכניסו חזרה למכנסיו שהעלה על עצמו.

"קח מסרק." נתנה לו.

"את הולכת לפתוח?"

היתה בה איזו עליצות שלאחר ייאוש. כאילו שום דבר כבר לא איכפת לה.

"או.קַי. אבל תזכרי – על אחריותך."

"או.קַי. פחדן!"

"יש לך מושג מי זה?"

"המופתי..."

"תפסיקי. אני לא סובל התחכמויות."

"יחד עם אַבּוּ-גִ'ילְדָה ראש הַשֵֹּיְדִים..." כמו בכוונה התגרתה בו.

"זאת איה. אני יודע."

"איזה היגיון!"

"את תיכננת את הכול. רצית להשפיל אותי בפניה." 

"ממש גאוני. ראש של משפטן."

"אני מזהיר אותך..."

היה צלצול נוסף בדלת וגם צחוקה צילצל, "מי שם?"

רני קם ממקומו וצרח בקול חנוק, כדי שלא יישמע בחוץ, "אם תפתחי אז אני אראה לך, אידיוטית! ארטיסטית אחת!"

"תיראו מי שמדבר! הלא רק לפני כמה רגעים נישקת אותי, דיגדגת... אמרת מילים טובות..."

"הרסת את החיים שלך ועכשיו את רוצה להרוס גם אותי... מכשפה, מכשפה אחת, זה מה שאת..." ניסה לתפוס בה.

"עזוב אותי! מטורף אחד..."

"עמדי!"

עתה היו שניהם בחדר-המבוא. רגע נשמע מבחוץ קול שיעול מבוגר.

"אימא שלך!" ניחש רמי. "אני לא רוצה לראות אותה."

מירה חמקה ממנו כדי לפתוח את הדלת.

"נמאס לי... שתלכו שתיכן..." נסוג רמי פנימה לחדר הגדול.

 

וכשנפתחה הדלת עמד בפתח שולדנפריי הקטן מן הקומה למטה.

"שלום חברה מירה..." אמר בקולו הנחנק-קמעה.

לאחרונה החל מעשן סיגארים ונדף ממנו איזה סירחון דק של אחרי-בית-שימוש גברי עם עשן. הוא הבחין מיד ברמי שעומד בחדר הגדול, וקד לעומתו בניע-ראש ובירכו לשלום כמכר ותיק, אף כי ספק אם זכר אותו. סבור היה מן הסתם שזהו אחד המחזרים הרגילים של מירה, שעולה ויורד במדריגות תקופת-מה, כבן-בית, עד שנעלם בבת-אחת ללא הותיר עקבות. מירה היתה, מבחינה זו, חלום כל תענוגיו הכמוסים של שולדנפריי. והיה מתבונן בקינאה, בבוקר, בבחור זה או אחר שיוצא מדירתה לאחר ששכב עימה כנראה כל הלילה.

"ברוך הבא, אדון שולדנפריי. רק אתה חסר לי..."

""חבר שולדנפריי, חבר, מתי כבר תלמדי, חברה מירה... אנחנו ארץ..."

"דוקטור שולדנפריי,  מה אפשר לעזור לך?"

"את מצחקת לי, חברה מירה! כבר חצי-שעה אני מצלצל ולא עונים, וחם, והיתושים מהירקון עולים." מבטיו בלשו בינתיים מתוך הרגל לעבר מיפתח חלוקה הרחב, שהיה בגובה עיניו ממש. "והמים מהמרפסת של חברה מירה נשפכים על הכביסה של אשתי ואשתי מאוד-מאוד-מאוד כועסת מבקשת לסגור את הברז ו... ו..."

"סליחה." היטיבה מירה את כנפי-חלוקה וכיוונה את שולדנפריי חזרה אל פתח הדירה. "אני כבר סוגרת."

"רגע!" תקע רגליו הקצרות ברצפה במחאה שקולה כמו נחנק. "אנחנו חברת-מניות בבית, מתי יעבירו את המניות על שם חברה מירה?"

מירה ניסתה להדוף אותו החוצה בעדינות.

"רגע! את מגרשת אותי?"

"בבקשה... נדבר פעם אחרת..."

"כל כך הרבה שנים! סקאנדאל. מגיע לוועד-הבית אחוז אחד דמי-הסכמה!"

"זה לא חוקי."

"את רק דיירת כאן. עוד לא העבירו מניות על שם שלך!"

"הדירה רשומה בטאבו על שמי מיום שקניתי אותה..."

רמי התקרב, מנסה לעזור –

"הגברת צודקת. בוא נאמר..."

מירה נתנה בו מבט משסע. "שב. אל תעזור לי. אני לא צריכה עצות."

"לא יכול להיות בטאבו," התעקש שולדנפריי, "צריך חותמת של חברת גוש-חלקה."

"גוש-חלקה-גוש-חלקה, מה אתה רוצה? יש שטר-מכירה ל-999 שנים!"

"לא מעניין אותי תשע-מאות-תשעים-ותשע. כבר שנים שזה נמשך, סקאנדאל. את יודעת מה זה באינפלציה אחוז אחד בריבית לכל השנים האלה, צמוד?" נסוג אחור מפני מירה ההודפת אותו, כשהוא מנפנף בידיו, "וצריך חותמת... גוש-חלקה... אצל רשם-החברות... בירושלים... והזמן עובר, עובר, ריבית זה כסף... ואנחנו, אַתְ, ועד-בית, את מגרשת אותי החוצה? הה? חוצפה! מפסידים..."

וכשסגרה עליו את הדלת נדמה היה לה ששמעה כיצד הוא מפליט אחריה קול נפיחת-שפתיים סוסית וגסה, כרומז לדבר-מה. לך דחוף את העיניים שלך במקום אחר, חבר שולדנפריי, הירהרה בשאט-נפש. לא פעם היתה רואה באלכסון ממרפסת-המיטבח שפונה לאחורי-הבית מבעד לחלון חדר-השינה שלו, אותו ואת אשתו שוכבים בתחתונים וקוראים עיתונים. ושדיה הענקיים גולשים כמו פיתות-בצק לא-אפויות. והיא מיהרה עתה למיטבח, שם הזיזה כלים וכסאות ומיהרה לספג בסמרטוט את הרצפה שהוצפה עד למרפסת הקטנה.

רמי הסתובב בינתיים בחור-מנוחה, בוחן את קירות החדר ופינותיו. כאשר שמע את צעדיה של מירה קרבים מן המיטבח, חזר לשבת על הספה.

"זה חבר-ועד זה?"

"אתה עוד פה?"

"אני מבטיח לך שיש כאן איזה בלוף בכל הסיפור שלו."

"אתה עוד פה?"

"טוב. סליחה.

"יסלח לך אלוהים. עכשיו קח את הפרחים שלך והסתלק."

"אני באמת מצטער, רציתי לעזור לך, באמת... מה איתך?"

"שמעת מה שאמרתי?"

"או.קַי. בואי נשכח מה שהיה. בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה..."

"שמעת מה שאמרתי?"

רמי קם, מהסס, מיטיב את משקפיו, לוקח את מזוודת עור-הסקאי המשרדית שלו, וממשיך למלמל כשהוא נסוג מפניה לעבר הפתח.

"אני מבין שאת מרוגזת היום, אבל אולי, פעם אחרת, את צריכה להבין גם אותי, אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?"

היא תקעה לידו הפנוייה את הזר הנוטף מים.

"אם זה לא מתסכל אותך, נוכל להתראות... להמשיך... מהנקודה שהפסקנו..."

"אין צורך, תודה. שמור את התיסכולים שלך לעצמך."

"בסך-הכול, בואי נאמר, זה יכול להיות גם לטובתך..."

"אל תדאג לי, אתה לא הגבר היחידי בתל-אביב. בכל אופן, תודה שהשתדלת."

"את זונה, ממש."

"כן, זה מה שאני. היה שלום, רמיניוּ, אני מאחלת לך חיי משפחה מאושרים."

 "אני הולך."

"לך לשלום."

"את האישה הגרועה ביותר שפגשתי מעודי."

"תודה על המחמאה."

"אין לי שום כוונה לעזוב אישה הגונה למען זוהמה!"

"הישאר איתה! אני לא מקנאה בתענוג שלך."

"שלום, זונה."

"שלום, אידיוט."

הוא פתח את הדלת וכבר היה בחוץ.

"בוא הנה, תן לי נשיקה..."

"לא, כלבה..." טרק בקול חנוק טריקה עזה בדלת ונשמעו רק צעדיו הנמלטים ומתרחקים במרוצה במדריגות.

 

מירה התקלחה פעם שלישית למן הבוקר, ובעומדה נרגשת תחת סילון המים החמימים התרקמה בה פתאום איזו תחושה של תזוזות ופירפור במעיה, והיא מיהרה, רטובה כפי שהיא, למצות עד תומה שעה זו של חסד. ואכן היתה הפעם יציאתה מהירה, כמעט מהנה, ומלווה בתחושה של התרוקנות והיטהרות, בעוד פניה שלוחות נכחה והן סמוקות מעט, ומבטה מרוכז והמחשבה דלילה והיא ממתחת אצבעותיה וסופרת בהן – "אֶן-דֶן-דִי-נוֹ..."

לאחר שסיימה את רחצתה והעלתה על עצמה תחתוני-קורים זעירים, שמגעם המלטף העביר צמרמורת נעימה בירכיה, פרשה סדין טרי וכר על ספתה. נשכבה על בטנה, פניה טמונות במרפקה וכף ידה הימנית פרושה תחתיה, כנלחצת. קרבת היד עוררה בה תחושות גירוי מציקות ונעימות בשיפולי ביטנה. ועד מהרה התמכרה למשחק זה של מעין-רכיבה או דהרה של הירכיים על גבי האצבעות הנחבאות, שמלטפות את עצמה. עגבותיה נחבטו ונרתעו בפראות מטה-ומעלה בתנועה קִצבית, כמו היו אחורי-גבר שמנסה לחדור אליה, וכל אותה שעה היו פניה תחובות עמוק בכר, ראשה ריק ממחשבה וכל-כולה מתמכרת לגופה ולתענוג בלבד.

לאחר שהוקל לה אספה את רגליה והשתופפה על צידה בתנוחה עובּרית, מושכת שמיכה דקה וירקרקת, שנמצאה לה, על פלג-גופה העליון, וידיה שלוחות קדימה, כמו קפאו בתחינה ילדותית.

כך נימנמה עת קצרה או ארוכה ופתאום התעוררה רעבה מאוד ושופעת מרץ. ניגשה למקרר וחיסלה אגסים וענבים ואפרסקים ונגסה נתח נקניק עבה טבול בחזרת, וקינחה בפלח-אבטיח שעמדה בו מתיקות נעימה של כפו­ר פריך, אדמדם ומרווה. ואחר כך התנפלה על ערימת המחברות שחיכו לה בחדרון-עבודתה הקטן, ותיקנה במרץ רב עד שעה מאוחרת, וכוח שיפוטה במתן הציונים כלל לא הושפע ממה שעבר עליה למן הבוקר.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* צדק ישראלי: דע לך כי אם אתה מנסה לגנוב אופנוע, ובעל-האופנוע ואנשים מסביב תופסים אותך ומכים אותך, משטרת ישראל תשחרר אותך בזכות המכות שקיבלת – ותעצור את המכים אותך לחקירה.

 

* סייד קשוע ["הארץ", 17.7]: "הקבוצה האיראנית היתה אחד הדברים הנפלאים שקרו לנו השנה. בנוסף למשפחות של החברים הישראלים, היו אלה המשפחות האיראניות שעזרו לנו כל כך למצוא את דרכנו ולסייע לנו בחיים החדשים. הם בטח מאושרים עכשיו, כפי שאני מכיר אותם, ולא בגלל המשטר, אלא בגלל העם ובשל התקווה לשיפור החיים במדינה.

"עם החברים הישראלים שחיים כאן ועם האיראנים שחיים כאן אני חולק את אותן דעות פוליטיות, אותו כאב נוכח המתרחש בארצות האם ואותה ביקורת על מדיניות ישראל."

אתה יודע מה, סייד קשוע, הכי טוב שתישאר בארה"ב ותגדל ילדים, שעד מהרה לא יידעו אם הם ישראלים, עברים, ערבים, פלסטינים או אמריקאים; ובמקום להעביר ביקורת על מדיניות ישראל, שאינה שונה, לדעתך הפלסטינית, מזו של האייטולות באיראן – – הם, ילדיך בארה"ב – פשוט יתביישו במבטא האמריקאי-הישראלי-הערבי שלך.

 

* קיבוץ הגלויות וכור ההיתוך שלנו הם נס, ממש נס, ניצחון אדיר של הציונות בקרב עם שחלקיו חוזרים ומתחברים בארץ-ישראל מאז 1878 – כפי שהיה אפשר לראות, בין השאר, בצילומי המחזור החדש המתגייס לגולני השבוע. ואנחנו לא ממעריצי הצבא. וגם יותר מכל תפס את עינינו צילום הנערה הבוכה, אחות או חברה – עם ספל-קרטון של קפה בידה. כי מי יודע מי מהמתגייסים החדשים ייהרג במהלך שירותו הצבאי.

 

* חוטובלי העלתה את הנושא גם בפגישה עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהגיעו היום (שלישי, 21.7) למשרד החוץ. "במסווה של עמותות שתכליתן שמירה על זכויות אדם, הן פועלות לפגוע בזכות הקיום של ישראל," אמרה חוטובלי. עוד הוסיפה סגנית שר החוץ כי ממשלות באירופה הזרימו בשנים האחרונות סכום של כ-100 מיליון יורו לעמותות שמאל ישראליות. ["הארץ" באינטרנט, 21.7].

אהוד: אלינו לא הגיע אפילו יורו אחד כי אנחנו לא זונות. אבל תמיד חשדנו כי הזונות של השמאלנות הישראלית מתפרנסים/ות היטב משנאת ישראל, וכי משם, מחו"ל – באים הכספים לכל מיני הפגנות "אותנטיות" נגד הממשלה. אותנטיות בתחת שלנו! – פשוט השכירו את הכּוּס המצפוני לכל המרבה באתנן – אשר לא במקרה גם תאם את תאוות השנאה העצמית השמאלנית.

100 מיליון יורו! – וכמה מהם בוזבזו על ניפוח הפגנות "צדק חברתי", "מחאת הדיור" או "מחאת הקוטג'"?

 וכמה ישראלים סכלים האמינו לתעמולה השקרית הזו, שמומנה מבחוץ ב-100 מיליון היורו על ידי גורמים אינטרסנטיים אנטי-ישראליים, פרו-פלסטיניים ואולי גם סתם אנטישמיים?

 

* בימים האחרונים קשה לדעת על מה עיתון "הארץ" שמח יותר – על התחזקותה של איראן אחרי ההסכם בדרכה לנשק הגרעיני – או על השחיטה שדו"ח לוקר עושה לצה"ל, שנה אחרי מבצע "צוק איתן" – שכידוע לא היה אלא תרגיל צה"לי בשיתוף החמאס כדי לקבל יותר תקציב.

 

* בית המשפט המחוזי בירושלים גזר עונשי מאסר חמורים של שנתיים ושנתיים וחצי בפועל על האחים המחייכים בסיפוק שלמה ונחמן טוויטו, פעילי להב"ה, שהודו והורשעו בהצתת בית-הספר הדו-לשוני בירושלים בנובמבר אשתקד. השניים חויבו לפצות את בית הספר בעשרת אלפים ו-15 אלף שקלים בהתאמה. הם הודו בהצתה במסגרת עסקת טיעון, אליה הגיעו עם הפרקליטות.

עם תום משפטם אמרו האחים כי המעשה "היה שווה את המחיר" ואף פרצו בשירת "איזה טוב ה'." ["הארץ" באינטרנט, 22.7].

אהוד: חבל שאין אצלנו עונש מלקות פומבי על שת חשוף ועל הגב ובכיכר העיר – למנוולים "דתיים" כמו אלה, וגם תקופות מאסר ארוכות במקום העונש דה מיקולו שנפסק להם עם קריצה שהם וחבריהם הפושעים זחוחי הדעת ה"אידיאולוגית"-כביכול – יכולים להמשיך לטנף שם שמיים בדרכיהם המטורפות.

אמנם לזכותם של עובדי האלילים האלה ייאמר שגם השדר הפופולארי נתן זהבי שרף בשעתו את הארכיון של השבועון "העולם הזה" ורק בגלל חוק ההתיישנות לא נשפט על כך והוא ממשיך להרעיף עלינו את ההבלים שלו ברדיו.  

 

* קישור לאתר ממר"י החדש. מרתק.

www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?index

 

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

 

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל