גיליון מס' 1063

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באב תשע"ה, 27 ביולי 2015

עם הודעה מיום 5 ביולי 1948 על חלוקת ביצים תורקיות, ששלחה לנו אהובה ציון,

מהתקופה שבה הערבים לא הפסיקו לנשק אותנו אבל האימפריה המרושעת שלנו גירשה אותם

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל הַפִּצּוּל הַחַבְּלָנִי שֶל הַנִּצּוּל הַקַּבְּלָנִי. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ד. לאן נעלם החבלן יוסקה שקדי? // אבי ליפסקי: 22 שנה. // מרדכי קידר: "השטן הגדול" – למי זה טוב? [ציטוט]. // השדכן הספניולי, סיפור מאת בן-ציון יהושע, מתוך הספר: "יונים מעל החומה": תשעה עשר סיפורים ונובלה, בהוצאת צבעונים, 2015. // אורי הייטנר: 1. שופטים אנוסים. 2. למה אני צם בתשעה באב? 3. צרור הערות 26.7.15. // גלי גלי לי איפה מסתיים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מאיר ריבקין: ממלכת נתניהו המושחתת והציונות. // נפתלי רז: 10 שנים להתנתקות. [ציטוט]. // הדסה מור: תקופת השלטון הנאצי – השראת יצירה ללא גבולות, ההצגה "נעצר בחצות" בתיאטרון הבימה. // ד"ר ישראל בר-ניר: עם טיפ-טיפת מזל – אובמה וביטחון מדינת-ישראל. [ציטוט]. // יצחק שויגר: הפלגה לוונציה. // תקוה וינשטוק: נועה הנמוכה. // אלוני זמורה: מה בין הסופר בן-ציון יהושע לבין הסופר יעקב יהושע. // יעקב שריבּמן: מִצְטַיֶינֶת. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 9. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל הַפִּצּוּל הַחַבְּלָנִי שֶל הַנִּצּוּל הַקַּבְּלָנִי

אִם הָיָה נִדְמֶה לְמִישֶהוּ שֶפָּרָשַת הָעָוֶל

הַנִּמְשֶכֶת כְּבָר שָנִים וְשוּם מַצְפּוּן לֹא שָׂם בָּהּ סוֹף

לְנִצּוּל מַחְפִּיר שֶיֵּש לוֹ בְּפֵרוּש דִּמְיוֹן נִתְעָב אֶל 

מִשְטְרֵי עַבְדוּת אַרְכָאִיִּים – אָז זֶה הַזְּמַן לַחְשֹׂף

אֶת טִבְעָה שֶל הַחֶרְפָּה שֶעַל פָּנֵינוּ כָּאן נִרְשֶמֶת

שֶהֶסְכֵּם הַהִסְתַּדְּרוּת וְהָאוֹצָר (שֶהוּא נָכוֹן)

לֹא מֵסִיר עוֹד מֵאַלְפֵי עוֹבְדֵי קַבְּלָן כִּי אִם רַק שֶמֶץ

בּוֹ רוֹאִים רַק אֶת קָצֵהוּ הַזָּעִיר שֶל הַקַּרְחוֹן.

בִּמְדִינָה הַמִּתְיַמֶּרֶת כְּמָעוֹז שֶל דֵּמוֹקְרַטְיָה

וְשֶל צֶדֶק סוֹצִיאָלִי שֶכָּל עֹשֶק מַר מַצְמִית

זֶהוּ כֶּתֶם מְבַיֵּש שֶל אֹטֶם-לֵב וְשֶל אַפַּתְיָה

הַמַּכְפִּיש יוֹתֵר מִכָּל אֶת תַּדְמִיתֵנוּ הָעַצְמִית

וּבְעַם שֶאֶת חָסְנוֹ כַּיּוֹם מַבְטִיחַ לֹא רַק צַהַ"ל

כִּי אִם לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ לְכִידוּתוֹ הַחֶבְרָתִית

זֶה נִצּוּל מַגְבִּיר פִּצּוּל וּמַחְרִיף פַּעַר עַל כָּל שַעַל

בֵּין עוֹבְדִים סוּג אָלֶ"ף לְעוֹבְדִים סוּג בֵּי"ת שֶבַּתַּחְתִּית

הָעוֹשִׂים מַמָּש אוֹתָהּ הָעֲבוֹדָה בָּהּ מְתֻגְמֶּלֶת

הַשִּכְבָה הַיַּחְסָנִית הֵן בְּשָׂכָר הֵן בִּתְנָאִים

אַךְ מֻפְקֶרֶת כְּקָרְבָּן-חִנָּם שֶל כַּלְכָּלָה נוֹאֶלֶת

לְעָנְשָהּ שֶל אַפְלָיָה הַמִּזְדָּעֶקֶת לָרְקִיעִים.

וּבִזְמַן בּוֹ הוֹצָאוֹת טִיסוֹת אָחָ"מ וְתַחְזוּקָה שֶל

מְעוֹנוֹת אַנְשֵי-שְׂרָרָה כָּאן מְרוֹקְנוֹת אֶת הַכִּיסִים

שֶל אוֹתָהּ פָּרָה חוֹלֶבֶת הַנִּסְחֶטֶת בִּשְקִיקָה שֶל

קְבַרְנִיטֵי מִמְסָד עַל גַּב מְשַלְּמֵיהֶם שֶל הַמִּסִּים

מַדְהִימָה הִיא צְבִיעוּתָם שֶל הָאוֹמְרִים כִּי אֵין כְּבָר כֶּסֶף

לְחִסּוּל אוֹתָהּ עַוְלַת עוֹבְדֵי קַבְּלָן בָּהּ מֻנְצָחִים

הֶבְדְלֵי רָמוֹת-חַיִּים הַנֶּחְשָׂפִים כַּיּוֹם רֹב חֶשֶׂף

שֶבֵּין בְּנֵי-הַטִּפּוּחִים וְנֶעבֶּעךְ בְּנֵי-הַקִּפּוּחִים.

אִם אוֹסְרִים דִּינֵי כַּשְרוּת כָּל תּוֹפָעָה נוֹקֶרֶת-עַיִן

כְּמוֹ גִדּוּל שֶל חֲזִירִים פֹּה בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָה

שוֹלְלִים מַצְפּוּן וָשֵׂכֶל (אִם נוֹתְרוּ בָּנוּ עֲדַיִן)

גַּם גִּדּוּל קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי נְטוּל-בּוּשָה

וְאִם יֵש בַּמֶּמְשָלָה קֻרְטוֹב שֶל מַנְהִיגוּת עִם יֹשֶר

וּרְגִישוּת-אֱמֶת לְצֶדֶק מִלִּבָּהּ אֵינָה מַרְפָּה

הִיא נִתְבַּעַת לְבָעֵר כָּלִיל בְּכָל שָעָה שֶל כֹּשֶר

אֶת מַכַּת תַּעֲסוּקַת עוֹבְדֵי קַבְּלָן, שֶהִיא חֶרְפָּה.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ד. לאן נעלם החבלן יוסקה שקדי?

 שתי תעלומות ליוו את הכיבוש הראשון של חירבת מחאז. האחת, מדוע לא ירו עלינו כשנמלטנו, הרי הדבר הכי טוב במלחמה זה לירות על אוייב נמלט. והשנייה, מה היה פשר המחול התזזיתי של ארבעת הַבְּרֵנְקֵרִיֵירִים שנעצרו במהלך ההסתערות עלינו והחלו לרקוד "ימינה ימינה, שמאלה שמאל, לפנים אחורה..."

התעלומה  השנייה, תעלומת הברנקריירים הרוקדים, נפתרה לי  כארבעים שנה אחרי כיבוש חירבת מחאז, כאשר  הבמאי יהודה  יניב שיחזר את הקרב בסרט דוקמנטרי: "המאחז בחירבת מחאז."

במהלך השחזור ירדתי במורד הגבעה להראות למצלמה עד לאן הגיעו הברנקריירים. כשהגעתי למקום, הבנתי את פשר המחול. הם פשוט לא יכלו להמשיך, כי  היתה באזור מערכת סלעים שחסמה להם את הדרך. משכשלו בפיצוח המחסום, נסוגו אחורה כדי לחפש לעצמם מעבר אחר, ואכן מצאו ועלו לגבעה במסלול שהיה מרוחק כעשרים מטרים מהראשון. לולא נשמעתי ברגע האחרון לקולו של ראובניקו, הם היו ללא ספק מגיעים אליי מאחור והייתי יכול להימצא במצב לא נעים.

את התעלומה הראשונה, מדוע לא ירו, פתרנו הרבה  קודם, מיד עם הכיבוש השלישי. הערבים, שלא ידעו שהכפר חזר לידינו בלילה, הגיעו אליו עם שחר לחפש שלל נוסף. חלקם היו לבושים במכנסי חאקי ובחולצות לבנות. רק אז הבנו שבמקום להתנפל עלינו, התנפלו על שקי הכביסה שבנות ההכשרה המסורות שלחו לנו לכבוד ראש השנה, ולכן לא היה להם ראש לזנב אחרינו.

מרדכי אשכנזי, הוא מוטי האקורדיוניסט של ההכשרה, שהיה יחד עם בנג'ו הבולגרי במשלט שלנו בצד הפונה מזרחה, סיפר שחיל רגלים מצרי עם אספסוף ערבי עלה על הגבעה מהצד שלהם. הם  עצרו אותם עד שנגמרו להם הכדורים. כשצעקו שיביאו להם תחמושת, ראו שהם לבד, לקחו את המקלע והרובים וברחו. עד היום לא ניסינו לברר מי נמלט קודם, כי לא היינו בקשר עין ויכול להיות שהם חיפו עלינו כשאנחנו הרמנו רגליים. דבר אחד ברור, אלמלא שמעתי בקולו של ראובניקו והייתי נשאר במקום עוד חמש או עשר דקות, היו הערבים מוצאים אותנו כשאנו עם התחמושת האוזלת, ואז בטח היינו מרימים ידיים, או מרימים רגליים, ובשני המקרים לא היה מי שיכתוב את הזיכרונות האלה.

סחיבת הפצוע הגוסס בשמיכה היתה קשה מנשוא, כי פרט למשא הכבד, היה צריך לאמץ את האגרופים כדי שהשמיכה לא תחליק בין האצבעות. אני זוכר שחשבתי שאסור לי להרפות מהמשא, כי היה לי חשוב  שכולם ידעו שהייתי בין אלה שלא השאירו פצוע בשדה הקרב. היתה זו כמובן מחשבה טיפשית, הרי אני עצמי לא זכרתי מי היו שלושת האחרים שסחבו עימי את הפצוע.

רק אחרי  כמה שנים, כשקראתי את "ימי צקלג" ובו התיאור המפורט על סחיבת הפצוע בשמיכה המחליקה, הבנתי  שגם יוסלה קבצן, שהיה בין אלה שסיפרו ל-ס. יזהר על קרב חירבת מחאז, היה בין הנושאים.

כחמישים שנה אחרי זה, אליהו מני הספיד את גרשון גרשונוביץ, שניהם חבריי למחזור הגימנסיה ולהכשרה, וסיפר איך שניהם היו על המשלט העורפי של החירבה. הוא תיאר איך מצאו את  ילד המרגמה הגוסס, איך לקחוהו  בשמיכה, ירדו עימו מהגבעה ונשאו אותו עד הג'יפ שהגיע עם ינון המ"פ. רק אז הבנתי, שיחד עימי סחבו את הפצוע גם  יוסלה,  גם אלי מני וגרשון, ובטח היו עוד כמה, כי במהלך הנשיאה התחלפנו עם אחרים שנשאו את הנשק.

כששאלתי את יענקלה חי, שהיה גם  בין הנושאים, מדוע בעצם לא פרש את האלונקה המתקפלת שכל חובש נושא עימו, אמר לי שנשלח על ידי יוסי להביא תחמושת מהמשלט העורפי, וכשהגיע לשם, כבר לא חזר, כי נחצ'ה עם הבאזה הגיע ואחריו כל הכיתה,  ומתי היה לו זמן לחזור ולקחת את האלונקה? 

עשרות שנים לא ידענו מי היה אותו פצוע ואם נותר בחיים, עד שלפני כעשר שנים, כשהשתתפתי כתחקירן בסרט  של יהודה יניב, השתדלתי להגיע אל כל מי שהשתתף באותה מלחמה. בין השאר טילפנתי אל ינון עזרוני, שהיה המ"פ של הפלוגה המסייעת, שאלתי אותו על חלקו בקרב ולבסוף ביקשתי לדעת  אם הוא זוכר מי היה הפצוע הזה שהבאנו אליו אל הג'יפ.

"בטח שאני זוכר," – אמר לי ומיד שמעתי אותו צועק לאשתו: "חנה, מה שם המשוגע הזה שהיה בא תמיד כדי לשגע לנו את השכל?"

"יוסף גורן," – אמרה האישה, שכנראה היה לה זיכרון טוב לשמות ולמשוגעים.

"אה נכון!" – אמר ינון, ואחר כך סיפר לי שהבחור הזה שכב ללא הכרה כמה שבועות בבית חולים ואיש לא בא לבקרו, כי היה ניצול שואה שגוייס מיד עם בואו ארצה. כשהכרתו שבה אליו זכר את שמו ואת משפחתו שנספתה, אך לא ידע לספר באיזו יחידה צבאית היה. כתוצאה מכך נבצר ממנו לקבל את הזכויות המגיעות לו, כי אף אחד לא האמין לו. יום אחד נתקל במקרה בינון המ"פ, וזה זכר אותו ועזר לו  לקבל עבודה ולהסתדר בחיים. הסיפור הזה, שהגיע אליי באיחור של למעלה מארבעים שנה, שימח אותי מאוד, ולא רק אותי, אלא את כל נושאי האלונקה, סליחה – הלוואי שהייתה זו אלונקה – נושאי השמיכה המחליקה,  כי כל הדרך חשבנו, מה אנחנו סוחבים אותו  ומסכנים את עצמנו , איזו טיפשות , הרי ממילא הוא ימות...

את ינון, שהגיע עם ג'יפ מלא תחמושת, פגשנו ליד מסילת הרכבת והוא  הפחיד אותנו נוראות, כשאמר לנו  להישאר במקום, כי הוא מזמין תגבורת ואנו חוזרים לכבוש את הגבעה, לפני שהמצרים יספיקו להתבסס בה.

כרבע שעה ניסה  להשיג בקשר את אסף שמחוני המג"ד, וכשהשיג ירדה לנו אבן מהלב, כי לפי התחינות שלו, הבנו שהמג"ד מסרב.

הרבה שנים אחר כך, כשהייתי נתקל במקרה באסף שמחוני, הייתי רוצה לנשק אותו, על שהיתה לו התבונה  להוריד את ינון מהיוזמה הפראית הזו, שאולי היתה מוצדקת מבחינה צבאית, אך אנו, תריסר השרידים הבריאים, היינו בטח נופחים את נפשנו – אם לא מכדורים, אז לבטח מעייפות. 

קצת אחרי חצות הגענו חזרה לתל נג'ילה ולא היה שם מי שיקבל את פנינו. הגבעה עמדה ריקה מאז שנטשנו אותה ויצאנו לכבוש גבעה אחרת. ראובן הוביל אותי לעמדה שלו, שחפר אותה באותם ימים שיענקלה ואני עשינו חיים בבקתת המטבח. בעמדה היתה מיטה אמריקנית קרועת פרזנט. לשכב עליה לא ניתן, אבל להתכסות כן.

נשכבנו שנינו צמודים על קרקעית  העמדה והתכסינו בבד המיטה כשרגלי העץ שלה פונים אל השמיים. שכבתי על גבי בעיניים פקוחות ולא הבנתי מדוע אני לא רואה את הכוכבים. הבנתי זאת רק אחר כך, כשעצמתי את עיניי ושמעתי נקישות על גב השמיכה המאולתרת, היו אלה טיפות גשם ראשון שהחליטו להקדים את ראש השנה ולשטוף את הנגב הצחיח, בניגוד לכל מה שלמדנו בבית הספר. למזלנו הגשם לא ירד זמן רב ואנחנו לא נאלצנו לקום בטרם נטבע בבוץ.  

פתאום חלף בי רעד. יוסקה! מה עם יוסקה שקדי שירד להכין את מפת המיקוש? איך זה שכחנו אותו? מי יודע אם הוא עוד חי?

"חי! בטח שחי!" – ניסה ראובניקו להרגיע אותי – "הרי הוא אמר לך שמהמצרים הוא לא מפחד, רק מהחבר'ה שלנו, והחבר'ה שלנו ברחו, אז מי יכול להרוג אותו?... די. תן לישון!"

אני נתתי, מי שלא נתן היה יוסלה קבצן, המ"כ שלנו, שבתוקף הנסיבות קודם בדרגה והיה  למפקד המשלט. הוא העיר את ראובניקו באכזריות והורה לו לקחת את הרובה ולצאת לשמירה.

"איך אתה לא מתבייש!" – צעקתי על המ"כ שלי – "אחרי כל מה שעברנו עוד להעיר אותנו!"

"לא דיברתי אליך!" – החזיר לי יוסלה בסמכותיות של מפקד גדוד – "ראובן קום!"

להפתעתי ראובניקו קם ללא אומר ואני נותרתי לבד בעמדה, רועד מקור מתחת למיטה קרועה ונושא על כתפיי הדלות את כל צער העולם.

המשך יבוא

אהוד: האם ייתכן שזיכרונות תש"ח של פוצ'ו מעניינים לא פחות משני הכרכים העבים והכמעט בלתי-קריאים של "ימי צקלג" – שמתרחשים ממש באותה תקופה בחירבת מחאז?

מכל מקום, זיכרונותיו אלה של פוצ'ו לא יזכו לפופולאריות בקהילת מלקקי התחת הספרותיים – כי אין בהם, למשל, מדברי השקר והנבלה שכלל יורם קניוק בספרו האחרון "תש"ח".

* * *

אבי ליפסקי

22 שנה

שנה ועוד שנה,

הספד ועוד הספד,

אזכרה ועוד אחת

והקבר לא נפתח

ואתה לא יוצא

ואין צלצול בדלת

והמיטה ריקה

והחדר שקט

ואין חיוך ואין חיבוק

ואין ואין ואין...

כך, 22 שנה.

בעקבות האזכרה לבנו גד בבית הקברות הצבאי בקריית שאול, 24.7.15

* * *

מרדכי קידר

"השטן הגדול" – למי זה טוב?

התנהגותו של המנהיג העליון של איראן, במיוחד מאז שנחתם הסכם הגרעין עם המעצמות, מעוררת כמה תהיות: יומיים אחרי חתימת ההסכם הוא נאם את נאום עיד אלפיטר ובו הפריח שוב את סיסמאות השנאה והעויינות המוכרות. הסיסמאות העיקריות שהופיעו בנאומו של חמינאי עם הפרשנות שלי, הן:

"אמריקה היא האוייב" – אם חשבתם, אזרחי איראן היקרים, שאמריקה הפכה לידידה שלנו בעקבות ההסכם, עליכם לשנות את דעתכם: ארצות-הברית הייתה אוייב, נשארה אוייב ותהיה אוייב. ההסכם לא שינה מצב יסודי וקבוע זה.

"הרפובליקה האיסלאמית לא תיכנע לעולם לתכתיביו של האוייב ולא תתפשר על שימור היכולות ההגנתיות שלה" – אם יש מי שחושב כי ההסכם יביא לסיום תוכנית הגרעין שלנו הרי הוא טועה: איראן לא תוותר על היכולות שהשיגו מדעניה בעזרת אללה ובחסדו.

"בין אם יאושר נוסח ההסכם ובין אם לאו, לא נפסיק לתמוך בידידינו באזור. העם המדוכא בפלסטין, העם המדוכא בתימן, העם והממשלה בסוריה, העם והממשלה של עיראק, העם המדוכא בבחריין, לוחמי החירות בלבנון ובפלסטין – כל אלה ימשיכו ליהנות מתמיכתנו" – לא נחדל מהתערבותנו בענייניהן של המדינות באזור, ולא נחדל לממן, לחמש, לאמן ולעודד ארגוני טרור.

"אין לנו הידברות עם אמריקה ביחס לנושאים העולמיים והאזוריים השונים" – אנו חופשיים לעשות בכל מדינה באזור ובעולם ככל העולה על רוחנו, וארה"ב לא תצליח לכפות עלינו את הכללים של מה שנקרא "הקהילה הבינלאומית". לא הסכמנו לכלול עניינים אלה בהסכם, ולכן אנו חופשיים לעשות בהם כטוב בעינינו.

"(האמריקנים טוענים) שכאילו הצליחו לגרור את ממשלת איראן לשולחן המשא-ומתן, להכניע את איראן, למנוע את חימושה הגרעיני, ועוד כהנה וכהנה. אבל האמת היא אחרת." – נשיא ארה"ב מנסה למכור את ההסכם כאילו שיש בו דרך למנוע את חימושה הגרעיני של איראן. הוא טועה ומטעה, ואנו נעשה ככל העולה על רוחנו.

"אומנם איננו מברכים על שום מלחמה ולא ניזום כזו, אבל אם תתחולל כאן מלחמה, מי שתובס בה תהיה אמריקה הפולשת והפושעת." – אם יש מישהו בארה"ב או במקום אחר החושב שיש לו אופציה צבאית מולנו – טועה, וכמו שנביס את אמריקה נביס כל מדינה אחרת.

דרוש אוייב חיצוני

השאלה העולה מעצמה בעקבות נאום זה היא מדוע חש חמינאי, שעליו להפריח כאלה סיסמאות עוינות כלפי ארה"ב, ביודעו כי בארה"ב יש התנגדות גדולה להסכם, וכי על הקונגרס לאשר אותו? מדוע המנהיג העליון מפיק הכרזות העלולות להגביר את ההתנגדות בארה"ב להסכם, מספק תימוכין לכל הטענות נגד ההסכם וגורם מבוכה לנשיא ארה"ב, שקידם את ההסכם בכל כוחו?

התשובה לשאלה זו מעט מסובכת אבל ברורה לכל מי שמודע למצב הפנימי באיראן. האוכלוסייה באיראן צעירה ביחס למדינות אירופה: למעלה ממחצית התושבים צעירים מגיל 35, כלומר, לא חיו בימי השאה שסולק בסוף 1978. כתוצאה מכך הם לא חוו את הדיכוי שהיה בזמנו, ולכן אינם יודעים למה עליהם לחיות תחת הדיכוי של האיותאללה. הרוב הגדול של האוכלוסייה באיראן חילוני לגמרי, ומנהל חיים רחוקים לחלוטין מהאיסלאם, מהשריעה ומהמסורת. הדיכוי הדתי מביא אנשים להתרחק מהדת ולפתח רגשות אנטי-דתיים, וככל שהדיכוי הדתי גדל, כך מתרחק הציבור האיראני מהדת.

המתירנות המינית באיראן רווחת ונובעת, בין השאר, מגיל הנישואין הגבוה. מסקר שנערך ב-2008 עולה כי גיל הנישואין הממוצע של גברים מגיע לכמעט 40, ושל נשים – 35. הממשלה מחלקת בחינם אמצעי מניעה, בהעדיפה אפשרות זו על פני טיפול במחלות מין, בהריונות ובתינוקות בלתי רצויים. סצנת הגייז – גברים ונשים – בערי איראן פורחת, וברשת קיימים אלפי אתרי פורנו בפרסית, שרובם מנוהלים מאיראן.

המסגדים בטהרן שוממים כמעט לחלוטין, וכתוצאה מכך נושא המנהיג העליון את נאומי יום השישי באוניברסיטת טהרן, והסטודנטים חייבים להיות נוכחים ולהריע בהינתן הסימן. ב-2009, בעקבות הבחירות שבהן "זכה" אחמדינג'אד בפעם השנייה, פרצו הפגנות ענק בערים רבות. הפגנות אלה – שמרבית משתתפיהן היו סטודנטים – דוכאו ביד חזקה: גברים נורו למוות, ונשים נלקחו לבתי סוהר ונאנסו על ידי הסוהרים. מאוחר יותר התברר שהשלטון הכין שני מטוסים כדי להבריח את ראשי השלטון מהמדינה, אם המפגינים יצליחו להפיל את האיותאללה.

ההסכם בין המעצמות ואיראן שנחתם ב-14 ביולי השנה הפיח תקווה חדשה בקרב רבים מבני העם באיראן, ובפרט הצעירים. הסיבה הראשונה לתקווה זו היא הסברה שעכשיו יגיעו אל העם מיליארדים רבים של דולרים, שנמנעו ממנו במשך שנים. המצב הכלכלי ישתפר, הרווחה תגבר, והחיים יהיו טובים יותר. האופטימיות גם מחזקת את התקווה שעם השיפור בכלכלה, ישתפר גם מצב זכויות-האדם, יורחבו החירויות הפוליטיות וייחלשו הדיכוי והשחיתות מצד השלטון.

חמינאי מודע היטב למגמות אלו בקרב האוכלוסייה הצעירה, והוא פוחד שההסכם עם המעצמות יוליד תגובת שרשרת בקרב הצעירים שירצו לתרגם את ההפשרה הכלכלית לשחרור הרצועה הפוליטית, הדתית, התרבותית והאישית. על מנת להתמודד עם מגמה זו, חש חמינאי כי עליו למצוא, או להמציא, אוייב חיצוני, רע ומאיים, שבגללו על כל האיראנים, ובעיקר הצעירים, לעזוב את כל העניינים הצדדיים ולחסות תחת המנהיגות של האיותאללה, כי אמריקה היא עדיין אוייב המאיים על איראן, ורק אם כל האיראנים יתמכו בשלטון, יוכלו לשרוד מול ממלכת הרשע המערבית.

זוהי הסיבה האמיתית, העמוקה, לנאום ההסתה של חמינאי. הוא זקוק לאיום חיצוני מצד "השטן הגדול", כי הוא פוחד מהרוב החילוני באיראן, שאינו תומך באיותאללה, גם לא באלה המכונים "רפורמיסטים", שאינם אלא מסיכה רכה שנועדה להנציח את השלטון, לא לשנותו וודאי שלא להחליפו. המנהיג העליון מקווה כי יצירת איום חיצוני מצד אמריקה תשכנע את מיליוני הצעירים חסרי המנוח לוותר על חלומות החירות ולזנוח את הרצון לסלק את האיותאללה.

בנוסף, עלינו לזכור שאיראן היא מדינה מלאכותית המורכבת משש קבוצות אתניות נפרדות:

פרסים (כ-60 אחוז), אזרים, כורדים, טורקמנים, בלוצ'ים וערבים.

 רוב האזרחים הם שיעים, אך הבלוצ'ים והכורדים הם סונים. שתי קבוצות אלו מנהלות מלחמת גרילה נגד השלטון המרכזי במטרה לזכות בעצמאות, ומפילות חללים בקרב חייליו ואנשי משמרות המהפכה. העולם אינו מודע למלחמות הללו, שכן אין רשות לעיתונאים לבוא לאזורי הלחימה, לצלם ולתעד את האירועים הקשים המתנהלים בהם/

מסקנות

כיוון שההסכם עם איראן אינו מספק דרך לוודא באופן מוחלט והרמטי שהאיותאללה אינם מפתחים נשק גרעיני, עלינו להניח כהנחת-יסוד שבנקודה מסויימת בעתיד הם אכן יעשו זאת, אם אינם עושים זאת כבר היום. נשק גרעיני בידי האיותאללה מסוכן לשלום העולם בשל הראייה האפוקליפטית של האיסלאם השיעי ובגלל השאיפות האיסלאמיות להגמוניה עולמית. יש במסורת האיסלאמית דרכים להכשיר דתית את הכפייה תוך איומים ושימוש בכוח. נשק גרעיני ישמש כלי בידי האיותאללה לכפיית האג'נדה האיסלאמית השיעית על כל תושבי עולם.

הדרך היחידה להסיר לחלוטין את סכנת הנשק הגרעיני האיראני היא לסלק את שלטון האיותאללה. עתה, לאחר שהעולם ויתר על נשק הסנקציות הכלכליות, יש בידיו שתי דרכים להשיג מטרה זו: האחת, לעורר ולעודד את הרוב הצעיר והחילוני לצאת למאבק נגד השלטון, והאחרת, לסייע למיעוטים הבלוצ'י והכורדי לערער את יציבות המדינה ולכידותה.

השלטון באיראן חלש, פוחד מהאוכלוסייה, מחפש אויבים חיצוניים, שקוע ברטוריקה קיצונית כדי לחפות על חולשתו. ניתן להפילו במאמץ לא גדול, והבסיס המוסרי לעשות כך הוא חזק ומוצק: האיותאללה מערערים את השלטון מאז 1980 בלבנון, ולאחרונה בתימן. הם תומכים ברוצח ההמונים אסד בסוריה בנשק, בתחמושת ובכסף, ואחראים במידה רבה לשפך הדם בעיראק. הם עמדו מאחורי פעולות טרור ברחבי העולם, ובכך מצדיקים את רצון העולם להיפטר מהם, כדי שלא יוכלו עוד להזיק לעולם ולאנושות. כך גם תיפתר סוגיית הנשק הגרעיני האיראני.

השאלה היא אם העולם ער לסכנות הנשקפות לו מצד המשטר האיראני, האם העולם מודע למציאות בתוך איראן, והאם לעולם יש האומץ לעשות את הנדרש ואגב כך גם לפתור את בעיית הגרעין האיראני?   

* * *

השדכן הספניולי

סיפור מאת בן-ציון יהושע

מתוך הספר: "יונים מעל החומה": תשעה עשר סיפורים ונובלה, בהוצאת צבעונים, 2015

א

אצלי החיים הם ראינוע, ואני השחקן שמחליף תפקידים ותחפושות. אומרים כי אני, סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, שדכן בעל אלף ואחד פרצופים. אני מגדל זקן ומגלח זקן. פעם השפם שלי מזדקר ופעם שמוט כשפם של מונגולי שאיבד את סוסו בקרב. אני לובש גלימות ומתהדר בחליפות. פעם תרבוש טורקי לראשי, פעם ברט צרפתי נטוי על ראשי ופעם מגבעת פנמה נוקשה מתהדרת על ראשי. מי שהייתי אתמול אינני היום ומה שאני היום ספק אם אהיה מחר.

יום אחד ביקרתי בביתו מכניס האורחים של חכם אליהו מיוחס, סופר סת"ם, מוהל ושוחט, והצעתי שידוך לבתו הבכורה ריינה, שזה עתה מלאו לה שלוש-עשרה. צעדתי לביתו בחליפה לבנה. עניבת פרפר אדומה ומטפחת משי באותו גוון מציצה מכיס המקטורן. לרגליי נעליים לבנות ולראשי כובע פנמה לבן מעוטר סביב בסרט שחור. ובל אשכח, הייתי מצוייד גם בשפם עם שני חודים, אחד מימין ואחד משמאל, ממש סניור לטיני שנחת ברגע זה בלבנט.

בדרכי לבית הורי הנערה ניסיתי להרשים את הבריות ברוחב ליבי. שלפתי מכיסי מטבעות קטנים וחילקתי לקבצנים. ילדי רחוב התקהלו סביבי והתחננו: "סניור, תן לי מיל!" פיזרתי מלוא החופן מטבעות קטנים והם השתטחו על הארץ ואספו מיל ועוד מיל כסוכריות המושלכות על חתן בר-מצווה. בעיר ענייה כירושלים מעות הצדקה שהענקתי זיכו אותי מיד בתואר 'סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, השדכן, איש עשיר גם נדיב.' שמי הלך לפניי כבעל ממון. תואר בלי כיסוי. עננים ורוח וגשם איִן.

הגעתי לביתו של חכם אליהו מיוחס ומיד כבשתי את ליבו. הוא, יהודי דל ואביון, מביט בחליפה האירופית הלבנה שלי ושואל: 'סניור, יסלח לי כבודו, כמה עולה חליפה כזאת? כמה עולה מגבעת פנמה הדורה שלראשך? כמה עולות הנעליים הלבנות והמצוחצחות שלרגליך? כמה עולה חולצת המשי עם דנטל ופפיון צבעוני שעל צווארך?' הביט חכם אליהו מיוחס במטה בעל גולת הכסף שבידי ושאל: 'כמה עולה מקל כזה? כמה שילמת על התסרוקת והשפם הנאה?' ראיתי על פניו שהוא מחשב בפעולת סיכום מהירה כדי להתרשם ממעמדי הכלכלי, שהרי כבודו של אדם בלבושו. 

בעודו חוקר ושואל על כל פריט בלבושי, הופיע במצוותי נער שליחויות לבוש מדים של חייל בצבא נפוליאון, בידיו סלסילת פֵּירות עסיסיים שלא בעונתם – שזיפים, משמשים ותאנים – שנקטר שחרית עדיין נסוך עליהם, בקבוק יין אדום של רוטל ובקבוק עראק זחלאווי של חצי רוטל, שניהם בסלסילות קש. אני נע בחדר, וכיסיי המלאים מצלצלים ומרשימים את הבריות. כדי להרשים עוד יותר שלפתי מכיס המותנייה שלי את שעון הכסף הקשור בשרשרת והצצתי בו לצורך ושלא לצורך.

ריינה, בתו של חכם אליהו מיוחס, הכלה המיועדת, נערה יפת עיניים וארוכת צמות המגולגלות ככתר לראשה, הציצה מפעם לפעם מאחורי הפרגוד ונעצה בי עיניים חושקות עד שהיה נדמה לי שאני החתן המיועד ולא חג'י ישמעאל הבוכרי הקשיש שהגיע לזיארה בארץ הקודש וביקש למצוא צרה צעירה לאשתו. נראה שריינה הקשיבה לשיחתי עם אביה, חכם אליהו מיוחס. האֵם, שׂרינה, הגישה לנו תה חם מהסמובר ועוגיות מעמול עמוסות בתמרים ובאגוזי מלך, פריכות ונימוחות בפה, מעשה ידיה, ורַחַת לוּקוּם מבית היוצר של אשף הממתקים חֲבִיליוֹ.

כל אותו הזמן ישבתי עם חכם אליהו מיוחס, וכקוסם מיומן שלפתי מן השרוול סיפורים משעשעים מתוקים מדבש. סיפרתי אגדות מופלאות על עושר דמיוני של עשירי עולם אצילי נפש המיטיבים עם הכלה המיועדת ומשפחתה. והוא אומר: "יקירי, סיפורים על גיבורים שזכו לעושר פתאומי הם המצאה של עניים המצפים לנס משמים." לאחר שהשקיתי את אבי הנערה בכמה כוסיות ערק, סיפרתי לו: "יקירנו חכם אליהו מיוחס, בשורה טובה בפי. מצאתי לבתכם ריינה שתחיה חתן מופלא. בוכרי צעיר ורענן, עשיר כקורח המבקש את ידה. הוא איש טוב, וליבו רחמן ומיטיב, ולו תיבות ושקים מלאי מטבעות זהב." הפלגתי בתיאור כיד הדמיון הטובה עליי, וברק ולחלוחית של אושר מילאו את עיניהם של חכם אליהו מיוחס והרבנית שׂרינה המתקשים לפרנס את משפחתם. הם ראו בי נס משמיים, וכבר היו בטוחים שבתם ריינה תגיע לארץ זבת חלב ודבש ובזכותה יגיעו גם הם למנוחה ולנחלה, וכך גם יחסכו פת לחם מנפש אחת על שולחנם הדל.

"חכם אליהו מיוחס, בעזרת השם גם אתם לא תדעו עוד מחסור ותחיו שנים של שובע וכבוד במוהר שתקבלו." התחלתי להאמין בסיפורים שבדיתי מליבי.

השקיתי את אבי הנערה בעוד שליש כוס עראק שדיללתי בשני שלישים של מים קרים, עד שהמשקה קיבל גוון של 'חלב ציפורים'. צירפתי למשקה גם מלפפון קלוף, צעיר וזקוף, ועליו זריתי מלח גס. ריח המלפפון כריח השדה וריח עראק אניס כריח המשקה שנולד בעיירה זחלא שבלבנון. כוסית נשקה לכוסית עד שהבקבוק הגדול הלך והתרוקן, ואדי האלכוהול העפילו לראשו של חכם אליהו מיוחס. חשתי שהשתייה הרבה נסכה בו לֵאוּת של שיכרון חושים. הוא הנהן בראשו על כל משפט שיצא מפי. הוא ראה את עולמו בחייו. אחרי שנות צער ופרנסה דחוקה נראה העולם בעיניו יפה וטהור ומלא הבטחות. אני, סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, בעל הבריטון רב העצמה, נתתי קולי בשיר חתונה ספניולי, מקיש באצבעותיי הזריזות על דוֹיְרָה בוכרית – תוף דמוי כברה, עמוס דיסקיות נחושת מצלצלות, תוף שמוציא אפילו גולם-איש מאדישותו ומוציא אותו במחול.

הרבנית שׂרינה הצטרפה אליי ולחכם אליהו מיוחס בעלה. שלושתנו שרנו והשמחה היתה במעונם. אט אט כל בנות החצר, שציפו לגואל, צבאו על החלונות, הצמידו שפתיים בשרניות לזגוגית, ונעצו עיניים נוצצות בתקווה שגם להן אמצא שידוך ראוי. אני שומע את חכם אליהו מיוחס מעטיר עליי שבחים שאני תלמיד חכם צעיר, והרבנית מציינת כי אני גבר נאה, חטוב גזרה ופניי האדמדמות מצביעות על בריאות שופעת.

כדי להרשים אותם עוד יותר גלגלתי את זנבות שפמי עד שהזדקפו והיו כשני זנבות עכבר. חייכתי מאוזן לאוזן, וצמד גומות החן שלי מרקדות על לחיי ועיניי בורקות כשני פנסים.

כטוב לבו של חכם אליהו מיוחס במשקה, תקעתי את כף ידי הגמלונית בכף ידו הקטנה של אבי הנערה והותרתי בידו טאלר זהב טהור של מריה תרזה – מקדמה על חשבון המוהר הצפוי לו. מי שלא ראה עיניים נוצצות של אב ספרדי אביון וטאלר זהב בידו לא ראה מימיו מחזה מעורר רחמים. לחשתי לאוזניהם של חכם אליהו מיוחס ורעייתו שרינה דברי תוכחה: "אל תאמרו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, ולבטח לא בירושלים על השידוך המופלא הזה. זאת עליכם לדעת, ירושלים מלאה הולכי רכיל וצרי עין, הנהנים להביא דיבתם רעה של יהודים ישרי דרך והם שמחים להרוס כל חלקה טובה. העַפְרִית, השדים שרגליהם רגלי תרנגול, משאירים עקבות עם שחר. הלוֹס דִי אַבַּאשוֹ, אלה שמתחת לאדמה, שדים רעים אלה מקשיבים לשיג ושיח שלכם, ואז ריינה בתכם תישאר בבתוליה והחתן היקר יתעופף אל נערת חמד אחרת, ואתם תישארו חסרי כול עם בת שעבר זמנה ובטל קרבנה ותיאלצו להחזיר לי את מטבע הזהב שקיבלתם. גרועים מכול הם הרכלנים שירושלים משופעת בהם, חורשי רעה המסוגלים לכשף את החתן, 'לקשור' אותו בכשפיהם ולהותיר אותו חסר אונים מבלי שיוכל לבוא על כלתו. שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו."

לאחר נאום התוכחה שלי חתמו ההורים פיהם ולא התירו לריינה, הכלה המיועדת, לפצות פה.

ב

בבוקר החתונה פגשתי את החתן המיועד חג'י ישמעאל בדרכו מן המקווה לדירת מגוריו. עצרתי אותו ודרשתי כאן ועכשיו את דמי המוהר המובטחים ואת דמי השידוך המוסכמים. חג'י ישמעאל ניסה להתחמק ממני במתק שפתיים, שעד מהרה הפך לקרב תרנגולים בין שדכן מיומן כמוני לבין איש עסקים קמצן, שמתקשה לפתוח את כפתורי כיסו.

"סניור איסחאק, אינך רואה שבידי רק תשמישי בית המרחץ," הוא אומר לי, "הבטחתי לשלם – אשלם! אם אמצא הלילה את הכלה בבתוליה, עם בוקר אשלם לך ככל שהתחייבתי."

ידעתי שלדבריו אין כיסוי. הוא יישא את ריינה לאישה ולמחרת עם שחר ייקח אותה, יעלה על רכבת הבוקר ויגיע לנמל יפו בדרכו לארץ מולדתו בוכרה ואני אשאר בידיים ריקות. גם הוריה לא יקבלו את דמי המוהר שנפשם נכספה אליהם.

תפסתי את חג'י ישמעאל בצווארון מעילו, טלטלתי אותו כראוי ואמרתי לו: "עמדו לרשותך שבועיים תמימים ולא מצאת לנכון לשלם. אתה מנסה שלא להעסיק את ראשך במילוי התחייבויות. אתה בטוח שהחופה לא תבוטל, כשהכול ערוך ומוכן ואפילו הכתוּבָּה המאויירת בידי אמן נמצאת בידי רב העדה מוּלא אברהם אמינוף תלמודי. חג'י ישמעאל, בלי תמורה אין חופה. היום תלמד להכיר אחת ולתמיד מיהו סניור איסחאק איל קאזאמינטירו."

"למה אתה לוחץ?! אמרתי שאשלם – אשלם. מה אעשה אם הלילה הזה צופן הפתעות ונמצא שהנערה אינה בתולה? אני לא מוכן לשים את כספי על קרן הצבי."

"למה איש יקר כמוך מחלל את כבודה של בת ישראל, שכל כבודה בת מלך פנימה? בלי תמורה שתשולם ברגע זה לא תהיה חופה," שבתי ודרשתי והמשכתי לטלטל אותו וחשתי כי זה ניסיון נואל להוציא מים מסלע. רק אז עשיתי מעשה שחג'י ישמעאל לא ישכח כל ימיו.

כהרף עין הגעתי בדיליז'אנס רתום לשני סוסים לביתו של חכם אליהו מיוחס. התנצלתי על השעה המוקדמת. העליתי את ריינה הכלה המיועדת ואת הוריה על המרכבה. ישבתי לצד העגלון שהצליף בסוסים והמרכבה יצאה בדהרה אל מחוץ לעיר, לדירת מסתור בבית ידידים בקולוניה מוצא, שבמבואות ירושלים.

החל משעת בוקר של יום החופה טרחו טבחים וטבחיות בחצר הגדולה והמפוארת של שלמה מוסיוף. הם הכינו מעדנים כמיטב המטבח הבוכרי. נשות החצר נרתמו וקרצפו את מרצפות האבן בסבון נאבלוסי ובמי בור זכים עד שהרצפה הבהיקה כראי. הדיירים הביאו מבתיהם שטיחים ופרוכות 'סוזני', מעשה רוקם צבעוניות מבוכרה, עד שרחבת החופה והאפיריון שבמרכזה נראו כארמונו של האמיר. הובאו שולחנות, ספסלים וכריות ישיבה מבתי הכנסת שבשכונה. הטבחים שטרחו שעות על בישול התבשילים התלוננו: "בזמן הבישול אף אחד אינו מושיט יד, אך בזמן הסעודה לא נותר מקום פנוי."

כל נכבדי השכונה באו לחגוג בשמחתו של חג'י ישמעאל וליהנות מכוסיות עראק שהוגשו כיד המלך. הם סעדו דגים ורקיקים מטוגנים וטבולים במי שום ופטרוזיליה, יונים ממולאות באורז ובצנוברים, עופות מטוגנים, פלוב בוכרי נוטף שומן, ונתחי כבש, צימוקים וגזר מתובלים עם גרגירי 'זירָה'. תזמורת בית חינוך עיוורים הנעימה מנגינות ארצישראליות, והסולן העיוור מרדכי כלפון ליווה את עצמו בעוּד ושר משיריו של המשורר והמלחין יצחק אליה נבון ומשירי המשורר העברי קדיש יהודה סילמן. מתופפות בוכריות היכו קצובות על ה'דויירה' והצטרפו לתזמורת בקולות גבוהים. הן שרו שירי חתונה בוכריים. רקדניות בוכריות בשמלות משי צבעוניות בעלות שרוולים רחבים חוללו להפליא לצלילי הדוֹיְירָה, התָאר, הנֵיי והרמוניום הודי, כשיד  אחת פורטת על הקלידים ויד שנייה מפעילה את המפוח. השמחה רבה והאוכל בשפע. וחתונה... אַיִן.

חלפו שעתיים ושלוש. פקעה סבלנותו של רב העדה מולא אברהם אמינוף תלמודי, שחזר ושאל "איזו חתונה זאת? כתובה וחתן יש ברוך השם, אוכל ושתייה כיד המלך יש ויש, אבל איפה הכלה?"

הערב הלך והחשיך ואין סימן וזכר לכלה ריינה, לחכם אליהו מיוחס, לרבנית שֹרינה שתחיה ולעבדכם הנאמן סניור איסחאק איל קאזאמינטירו.

החוגגים הרבים אכלו ושתו על חשבון החתן המיועד, שחיכה עד בוש. סיפרו שראה את הקהל טורף את ממונו ומפריח עשן סיגריות על חשבונו ושמע מברכים: 'ברוך שורף ממונו בידו.'

מי שלא ראה קמצן האוכל את ליבו כשכספו נאכל בידי אחרים – לא ראה כאב מימיו, כשברקע קולות צחוק ושמחה של באי החתונה השמחים לאידו. המנגנים מבית חינוך עיוורים עברו עד מהרה מריקודי 'יוּרִים, יוּרִים' טורקיים למנגינות 'תשעה באב' ו'איכה ישבה בדד', עד שבעל השמחה אבל וחפוי ראש זרק למנגנים כמה מטבעות וגירש אותם מעל פניו בקריאות:

 "גם המנגנים עיוורים, גם החתונה עיוורת."

החתן המיואש הריץ שליחים אל ביתי ואל ביתו של חכם אליהו מיוחס בתחינה להביא את הכלה המיועדת לחופתה מהר ככל הניתן. השליחים חזרו חפויי ראש והודיעו: דלתות בתיהם של סניור איסחאק איל קאזאמינטירו ושל חכם אליהו מיוחס נעולות על מסגר ובריח; אומרים כי הם מבלים בנעימים בקולוניה מוצא. שליחים שלי דוהרים על סוסי מרוץ, הלוך ושוב, ומספרים לי על כבודו האבוד של חג'י ישמעאל. ליטפתי בגאווה את החזה המוצק שלי וצחקתי צחוק שטלטל לי את הפימה ואת הסרעפת גם יחד.

חלפה שעה נוספת, ואל חגיגת החתונה הגיע בלדר שלי, נושם בכבדות, והכריז בקולי קולות במעמד כל הקרואים: "קהל יקר, סניור איסחאק איל קאזאמינטירו מבקש סליחה ומחילה על טורח הציבור. זהו גורלו של קמצן – ככל שתשמן התרנגולת כן צרה היא החלחולת. מי שרוצה שמזלו יתעורר מהשינה – שישלם את חובו."

הקהל פרץ בצחוק וליגלג על בעל השמחה. במצוקתו הרבה שלף חג'י ישמעאל מכיס גלימתו את דמי המוהר ואת דמי השידוך ועוד פיצוי נאות על עוגמת הנפש, מסר אותם לידיו של הרץ, וביקש שהכלה תגיע מיד לחופתה.

הקהל השתוי והשבע שהמתין עד בוש, פנה משועשע לביתו מחתונה שלא התקיימה בהותירו אחריו שברי זכוכית, קליפות ועצמות. "חג'י ישמעאל גם שילם וגם לקה וגם אכל דגים סרוחים," אמרו.

רק למחרת, בשעת צהריים, חזר הדיליז'אנס שלנו מקולוניה מוצא ובו ריינה הכלה, חכם אליהו מיוחס ורעייתו הרבנית שׂרינה ועבדכם הנאמן, כשכיסיי מלאים בדמי המוהר ובדמי השידוך. החופה נערכה למחרת, שעה קלה לפני כניסת השבת, בצנעה ובלי כיבוד, בבית-הכנסת של הגביר שלמה מוסיוף.

ג

מה אומר לכם אחים יקרים, שבור ורצוץ מצא חג'י ישמעאל את ריינה כלתו באיחור של יממה. בליל החופה מצאה הכלה בת השלוש-עשרה במיטתה את חג'י ישמעאל, גבר בשלהי שנות הארבעים, כרסתן מקריח, ששערות ראשו נמלטו אל חזהו ואל גבו, עד שגופו דמה לשמיכת צמר עבה. היא דיברה ספניולית ועברית והוא ענה לה בוכרית. הוא גער בכלה הקפואה מפחד, לא מבינה על מה ולמה נפלה הצרה הזאת על ראשה. רגליה נצמדו זו לזו כמי שכפאה שד. רעד אחז בכל גופה.

התלאות של היממה האחרונה, ובכיָה הבלתי פוסק של הכלה המפוחדת הורידו את דגלו של חג'י ישמעאל עד רבע התורן. לאסונו, לא היה יכול לפקוד את ריינה כדרך גבר בעלמה. הוא שתה מלוא בקבוק עראק בתקווה שיעורר מתים מקברם, אך השתייה המרובה הפילה עליו תרדמה ונחירותיו מילאו את החדר.

כשהתעורר באשמורת האחרונה, ראה את ריינה לבושה ומוכנה לצאת אל הזקנות שהמתינו לבשורת הבתולים.

"פֵּדַר נַעֲלַת, פֵּדַר סוּחְ'תָה, ג'וּדוּגַאר, ארור מולידך, יישרף אביך, מכשפה..." קילל חג'י ישמעאל את כלתו וביקש לכלות בה את זעמו ותסכולו. ריינה רעדה כעלה נידף ברוח. היא לא ציפתה שכך יסתיים הלילה הראשון בחייה כאישה נשואה. היא בכתה בקולי קולות וחג'י ישמעאל ניסה להשתיק אותה בהנפת אצבע מאיימת מחשש שהקולות יזלגו מעבר לדלת. פחד מוות תקף אותה מחשש שחג'י ישמעאל יהלום על ראשה בוָזָה הכבדה המונחת על השולחן. הזקנות ששמעו את הצעקות של חג'י ישמעאל ואת בכיָה של הכלה מעבר לדלת, דפקו בחזקה על הדלת וביקשו לשחרר את הכלה אך ללא הועיל. הן איימו עליו שייִשָלַח לבית סוהר ב'קִישְלֶה' לכל ימי חייו אם ייגע לרעה בכלה. בתגובה הגבירה ריינה את זעקותיה. משלא עזרו התחינות והזעקות שיפתח את הדלת, הזעיקו אותי לחלץ את הכלה.

עמדתי מאחורי הדלת ופתחתי במילים מתוקות מדבש שרק הבעירו את חמתו של חג'י ישמעאל שהמשיך לזעוק ולקלל. חששתי שיקרה אסון. הלמתי בכוח בכתפי והדלת כרעה נפלה אפיים ארצה. מתוך החדר האפלולי יצאה ריינה אל אור היום, ממצמצת בעיניה מול האור. היא הייתה שבורה נפשית, שֵׂערה פרוע ובגדי הכלולות שלה מוכתמים ומקומטים.

"בַּסְטַרְדוֹ, אל תעז לצאת מן החדר," איימתי על חג'י ישמעאל: "בר-נידה, פרצופך האמיתי התגלה. על אחד שכמוך אומרים בירושלמית: 'אביך טוב, אימך טובה, ואתה כלב בן כלב. את עצמותיך אשבור אחת אחת אם תעז להרים יד על הנערה. לא מגיע לך אוצר יקר כזה. לך מגיע חרוז זכוכית ולא פנינה יקרה." כך אמרתי והזקנות, שהמתינו מאחורי דלת חדר הכלולות כל הלילה כדי לצאת בצהלולי שמחה לכבוד הכלה שנמצאה בתולה, שאלו את ריינה: "איפה הסדין ריינה, איפה?"

"אין סדין. הוא לא גבר... הוא לא היה מסוגל... הוא לא שכב איתי... הוא לא נגע בי. הוא שתה בקבוק שלם של עראק. שתה, נרדם ונחר כמו בנגרייה של ברדוגו. אני בתולה אני. לפני שנרדם חג'י ישמעאל זעק: 'מכשפה לא תחיה... מכשפה לא תחיה.' אמר ש'קשרנו' אותו, שכישפנו אותו, כדי שלא יהיה גבר... כדי שלא יעמוד המה שמו..."

הזקנות צקצקו בלשונן במנוד ראש: "וי, וי... הוא לא ראוי לאישה כמוך. שייסע לבוכרה אל אשתו ואל הבנות שלו... הוא חיפש כאן שפחה, חיפש פילגש."

"ראיתי את המוות מול העיניים... הוא כמעט הרג אותי... קחו אותי הביתה אל ההורים שלי," התחננה ריינה.

כדי לעודד את רוחה הושטתי לה יד וחשתי בידה הענוגה. היא נראתה בעיניי יפהפייה למרות הלילה הקשה שעבר עליה. שנינו צעדו אל בית הוריה של ריינה, שבִּן-רגע היה לאזור מוכה אסון. חכם אליהו מיוחס זעק "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד," שלף שופר ותקע 'שברים'. הרבנית שׂרינה ישבה על השטיח בפינת החדר, טפחה על ראשה ושרטה את פניה על גורלה המר של בתה הבכורה. היא זעקה: "למה מגיע לי? למה? מי יתחתן עם ריינה? זה מזל-נֶגְרוֹ. מזל שחור."

בתום תפילת שחרית התכנסו רבני השכונה בראשותו של מולא אברהם אמינוף תלמודי בבית-הכנסת 'בבא-תמא', ודנו בסוגיה הקשה שהונחה לפתחם. בסופו של דיון הִלכתי סוער הם קיבלו את תביעותיהם של חכם אליהו מיוחס ואת דרישתי,  ובית הדין דרש מהחתן לתת גט לנערה ואם לאו – יוחרם עד עולם. סופר סת"ם כתב את נוסח הגט, הכתוּבָּה נקרעה, ובעל כורחו נאלץ לגרש את אשתו ללילה אחד.

ריינה חזרה למעמד של נערה בתולה המצפה לגבר שיהיה מוכן לשאת אותה לאישה חרף היותה אשת איש ללילה אחד. רבני השכונה קבעו: "תשלומי בושת הם אחד מחמשת התשלומים המוטלים על המזיק החייב לשלם לניזק (נזק, צער, ריפוי, שֶׁבֶת ובוֹשֶׁת). התשלומים הם בעבור בושת הפנים שנגרמה לכלה בשעת הנזק, וכל העם רואים את הקולות והביזיונות שהוציאו שֵׁם רע על בת ישראל כשרה. שיעור הפיצוי נקבע לפי המבייש והמתבייש. רואים כאילו הנערה היא שפחה שנמכרת בשוק – כמה היא יפה וכמה היא שווה. במקרה דנן קבענו את שיעור התשלום בסך אחד נפוליון זהב, לפי מעמדו הרם של אבי הכלה חכם  אליהו מיוחס יצ"ו והרבנית שֹרינה, מנשים באוהל תבורך, ובשל מעמדה הנחות של ריינה בשוק השידוכים. אנו מזהירים את הנתבע, שאם לא ישלם מיד נפוליון זהב להורי הנערה, יוכרז עליו חרם בגזרת נח"ש – נידוי, חֶרֶם, שַׁמְתָּא."

כרוז השכונה מולא שלום קארי הסומא, שינן את תוכן האיגרת, שאותה קרא קבל עם בקולו הרם בכל בתי-הכנסת שבשכונה. חג'י ישמעאל שומע ואינו מאמין.  איזו מכה ניחתה על ראשו. הגט ניתן והנפוליון שולם כדת וכדין ואני עבדכם הנאמן, שלשלתי לכיסי חצי נפוליון שמח וטוב לב וחצי נפוליון הגשתי לחכם אליהו מיוחס.

ד

למחרת בבוקר, שבור ורצוץ, בבושת פנים ובכיסים מרוקנים, עלה חג'י ישמעאל לרכבת שיצאה לנמל יפו. הוא נפרד מירושלים, שהשביעה אותו מרורים. לא עבר זמן רב ושמועות הגיעו מבוכרה. קרובי משפחתו שעלו לירושלים סיפרו שחייו בחיק משפחתו בבוכרה נעשו מרים וארורים. תמרה אשתו חירפה וגידפה אותו ביום ובלילה – "קַאי מוּרי, חַ'אלוֹס שִׁיוַום?" [מתי תמות  ואפטר ממך]" שאלה ואין משיב. היא לא סלחה לחדל האישים שביקש להביא עליה צרה ירושלמית, צעירה בכמה שנים מגיל בנותיה וזעקה:

"אתה לא יכול לספק אישה אחת ואתה לוקח לך אישה נוספת? אם הירושלמית הקטנה שלך היתה מגיעה הנה, אני והבנות היינו מוציאות לה את העיניים אחת אחת, יורדות לחייה וממאיסות עליה את החיים. היא היתה עושה את כל עבודות הבית מבוקר ועד ערב ובלילה כשהיא מותשת היתה נרדמת עד בוקר מבלי לשעשע אותך. בוא תראה טלגרמה שקיבלתי מקרובינו בירושלים ומה הם כותבים: 'הזמיר נותר קצוץ כנפיים. הכלה נשארה בתולה. הרבנים אילצוהו לתת גט ואף שילם נזק, צער, ריפוי, שֶׁבֶת ובוֹשֶׁת. חג'י ישמעאל חוזר לבוכרה, זנבו קצוץ  וכיסיו מרוקנים."

גם בבוכרה לא ליקק דבש חג'י ישמעאל. הוא נפגע עד מעמקי נפשו וטען להגנתו בפני תמרה אשתו: "אני בטוח שמשפחתך המקוללת בירושלים ועוד כמה רשעים קשרו אותי בלילה הארור. עשו בי מעשה כשפים, כדי שלא אוכל להתקרב אל אישה אחרת."

"גם לפני הכשפים, לא היית שווה הרבה," שבה והטיחה בו אשתו.

"סתמי את פיך חצופה. איך את מעזה לפצות פה. את אישה שיודעת ללדת רק בנות! הייתי צריך לגרש אותך מזמן," זעק חג'י ישמעאל, ולולי הבנות שעמדו בין האב לאם, היה חג'י ישמעאל עושה שפטים בתמרה אשתו.

הרכלנים של בוכרה, שמצאו מרגוע מחום היום על גדת ברכת המים הנודעת 'לאב-י האוז', התענגו על הסיפורים שהגיעו מירושלים והוסיפו עליהם כהנה וכהנה. הם שבו וסיפורו למי שהיה מוכן לשמוע את עלילותיו של חג'י ישמעאל.

למי שניסה לשווא לעודד את רוחו של חג'י ישמעאל ליד לוחות השש-בש, השחמט, הדומינו והדמקה. הוא חזר וסיפר:

"השדכן הספניולי הארור מירושלים השפיל אותי ואת הגבריות שלי עד עפר. כל ירושלים בטוחה שאני אנדרוגינוס והרכלנים של בוכרה מפיצים שמועות שבנותיי אינן מזרעי. אומרים כי השדכן הספניולי רוצה להגיע לבוכרה ומצפה להתעשר תוך לילה אחד. ביום שיגיע לבוכרה, אבוא אתו חשבון. בצו של אמיר בוכרה הוא יושלך מעל המינרט 'פּוֹאִ-י קַאלוֹן' אל מותו  וייקבר קבורת חמור כאן בבוכרה. אֶת ריינה הצעירה והיפה גזל ממני. אחזיר את רכושי ואקח אותה לאישה. מה אומר לכם? בעיר הקודש אין קדוש אחד. אין צדיק אחד. סדום ועמורה."

עולי הרגל הביאו עד לירושלים את סיפור תלאותיו של חג'י ישמעאל. זקני ירושלים ובטלני העיר היו מספרים על כך כל הלילה עד שבא שמש בית הכנסת חכם אברהם הננס, הקיש במקלו על חלון ביתי, הקיש וקרא: "סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, סליחות, סליחות!"

* * *

  הודעה מיום 5 ביולי 1948 על חלוקת ביצים תורקיות, ששלחה לנו אהובה ציון

הודעה מיום 5 ביולי 1948 על חלוקת ביצים תורקיות, ששלחה לנו אהובה ציון

* * *

אורי הייטנר

1. שופטים אנוסים

לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו מצטרף לשירת ההמנון הלאומי. אבל אין לי כל טענות לשופט ערבי שאינו שר את "התקווה" ואיני מצפה ממנו לעשות כן. דברי חבר הוועדה למינוי שופטים ח"כ אילטוב הדורש לחייב אותו לעשות כן – אומללים ומבישים.

 יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.

אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגייה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה.

דווקא מתוך עמדה זו, עלינו לקבל בהבנה מלאה את הקושי של ערביי ישראל להזדהות עם סמלי הלאום של מדינתם, שאינם סמלי הלאום שלהם. עלינו להתחשב ברגשותיהם ולנהוג בהגינות. איני רוצה לכפות על אף ערבי לשיר את "התקווה". איני מצפה שבליבו פנימה נפש יהודי תהֱמֶה. לא אם הוא אזרח פשוט, לא אם הוא מנהיג ולא אם הוא שופט בישראל.

 לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו שר את מילות ההמנון הלאומי של ישראל, אבל זה מחיר התעקשותנו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אך יש מתח מובנה בין שתי המהויות הללו. וכאשר מתעורר מתח כזה, אין כל סיבה להבעיר תבערות מיותרות, אלא יש לגשר עליו, בדרכי נועם ובנתיבות שלום.

 אל לנו לאחוז במקל בשני קצותיו: גם לעמוד על כך שסמלי מדינת ישראל יהיו סמלי הלאום היהודי וגם לדרוש מאזרחי ישראל הערבים להזדהות עימם. אם החלטנו, ובצדק ובדין החלטנו, שסמלי המדינה יהיו מגן דוד, המנורה ו"התקווה" – מחיר ההחלטה הזו הוא ויתור מודע על הזדהותם של 20% מן האזרחים עם סמלי המדינה. זה לא כל כך נעים לנו? להם זה עולה יותר. אנו יכולים להרשות לעצמנו גדלות רוח וגילוי הבנה, ולא לנסות להפוך את האזרחים הערבים לאנוּסים.

עלינו לדרוש מכל אזרח לכבד את סמלי המדינה, אך לא להזדהות עימם. די בכך ששופט יכבד מעמד שבו מושר ההמנון בעמידת דום, ואין כל סיבה שבעולם לדובב את שפתיו בכפייה, לשיר המנון שאינו יכול להזדהות עימו. 

מגילת העצמאות הכריזה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, והבטיחה שוויון מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. כהונתם של שופטים ערביים היא הגשמת חזונה של מגילת העצמאות. האם אנו רוצים ששופט יהיה אנוס, מי ששר את ההמנון הלאומי של העם היהודי, כמי שכְּפָאוֹ שֵד?

ח"כ אילטוב, התובע זאת, פשוט אינו רוצה בשופטים ערביים בבתי המשפט בישראל.

2. למה אני צם בתשעה באב?

בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צויין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צויין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתוכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פירסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'."

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון ... אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי ... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער."

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, היתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מדי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגייה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

לפני 13 שנים, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע היתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה".

לפני קצת יותר מארבע שנים, עברתי לנהל את מרכז "יובלים". בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי היתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה.

בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, ואפילו העשבים השוטים המפגינים בעת מבצע "צוק איתן" נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש." 

3. צרור הערות 26.7.15

* המאבק בין טוב ורע – במאבק בין טוב ורע, יש ניצחונות לטוב וניצחונות לרע. הניצחון לרע, הוא תוצאה של כניעת הטוב לרע. הניצחון לטוב הוא תוצאה של עמידה איתנה של הטוב מול הרע. אתן שתי דוגמאות מהשבוע האחרון.

ההסכם עם איראן, שאושר השבוע במועצת הביטחון, הוא כניעת הטוב לרע. המהפכה החומייניסטית, המניעה ומזינה טרור עולמי מתוך מטרה להשליט את הג'יהאדיזם השיעי הקנאי על העולם ולהגשים את החזון הגדול של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", נחלה את הניצחון הגדול בתולדותיה. היא הצליחה להוריד את העולם החופשי על ברכיו, בהסכם נוסח מינכן 1938. תמורת נכונותה של איראן לכך שיוסרו ממנה הסנקציות, העולם מאפשר לה להיות מעצמת סף גרעינית. חתן פרס נובל ל"שלום בדורנו" מסביר שאי אפשר היה להשיג יותר, ואי אפשר למנוע מאיראן את הזכות לגרעין למטרות שלום; כלומר, גרעין איראני למטרות "שלום בדורנו", כמו הגזים למטרות "שלום בדורנו" של היטלר. זו דוגמה מובהקת של ניצחון הרע על הטוב, היום, כמו לפני 77 שנים.

אבל יש גם ניצחונות לטוב על הרע. וגם אם לעומת מינכן 2 מדובר בניצחונות קטנים, יש להתברך בהם, כי מדובר בניצחונות של הנאורות על הברבריות, ניצחון של בני אור על בני חושך. ומעט מן האור מרחיק הרבה מן החושך. כוונתי לרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם העולים לרגל לישראל, על אף הלחץ הטרוריסטי האלים של מערך החרם האנטישמי, אותו מוביל אחד האנטישמים הבזויים ביותר מאז מלחמת העולם השניה – רוג'ר ווטרס. הנה, השבוע אלה הם ענקי הג'אז צ'יק קוריאה ובובי מקפרין, ולאחרונה ארט גורפינקל ועוד רבים וטובים. ואוטוטו תבוא להקת ELO. הניצחון של ELO על PLO מסמל את הניצחון של בני האור על בני חושך, ניצחון הטוב על הרע, ניצחון הצדק על הרשע.

מוסר, הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. ומכאן שפציפיזם הוא היפוכו של המוסר, כי הוא מוותר על המלחמה ברע, מציב את הרע ואת הטוב במישור אחד (האוייב הוא עצם המלחמה) והוא בעצם משת"פ של הרע. גישתו מובילה לתוצאות הרות אסון כמו מינכן 1938 ווינה 2015.

* אנטומיה של כניעה – בשימוע של קרי בקונגרס, על ההסכם עם איראן, נחשף יותר ויותר עומק הכניעה המחפירה. למשל, ברור שאין פיקוח על מתקני הגרעין האיראני. ה"פיקוח" אינו אלא בדיחה. ועל כל טענה מדקלם קרי תשובה אחת: "מה האלטרנטיבה? מלחמה??"

התשובה הזאת מסבירה הכול. במקום לנהל מו"מ מעמדה של כוח, שבו ארה"ב מחזיקה מאחורי גבה את נבוט הפעולה הצבאית, כאיום על איראן, לצד העצמת הסנקציות, כדי לממש את המטרה לשמה התקיים המו"מ – ביטול תוכנית הגרעין של איראן, הנבוט שימש כאיום על ארה"ב עצמה. תחת איום עצמי מפני מלחמה, נכנעה ארה"ב ועמדותיה, ודרישותיה קרסו כמו בניין קלפים. בכל נושא שעמד על הפרק, איראן עמדה בנחישות, וארה"ב התקפלה, כי מה האלטרנטיבה? מלחמה?

* הבחירה של מפלגת העבודה – יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", הציג במאמרו השבועי, שני סיפורים מעניינים. האחד הוא על מגמת ההתמרכזות של הרצוג, כלקח מהתבוסה בבחירות. הוא מבין שהציבור אינו מוכן להשלים עם ההיסחפות שמאלה, והחליט להחזיר את מפלגתו למרכז המתון, השפוי. נראה לי שהרצוג עצמו חש אותנטי ונוח במקום הזה.

הסיפור השני הוא על כך שזהבה גלאון חותרת להשתלבות מרצ במחנה "מרכז/שמאל" רחב יותר, כלומר לרוץ יחד עם מפלגת העבודה, כלקח מתוצאות הבחירות, בהן מרצ נלחמה על עצם שרידותה.

לכאורה, שני הסיפורים מבטאים אותה מגמה של התפכחות ב"שמאל" והתקדמות למרכז. אולם המשמעות הפוליטית של שני הסיפורים הללו הפוכה. הליכה משותפת של מפלגת העבודה עם מרצ, מנוגדת ב-180 מעלות לרצונו של הרצוג להחזיר את מפלגת העבודה למקומה הטבעי כמרכז ציוני.

על הרצוג לבחור בין שתי האפשרויות הללו. 

* לגרש את החושך – שני פעילי קו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ת אש זרה, נדונו לעונשים מגוחכים, על הצתת בית הספר הדו-לשוני בלהבות אש זרה. בעונשים מגוחכים ובלתי פרופורציונליים לפשע (שנתיים ושנתיים וחצי) אי אפשר לגרש את החושך.

* נגד הקבוצה הישראלית – אני שייך לזן הפטריוטים חסרי התקנה, שתמיד תומכים בכל מי שמייצג את ישראל, בספורט ובכל תחום. אני בעד כל קבוצה ישראלית, לא חשוב איזו, המתמודדת נגד קבוצה זרה.

אבל השבוע קיוויתי שבית"ר ירושלים תובס ותודח. ונדמה לי שאין כל צורך להסביר מדוע.

* ניצול ציני ומחפיר – הפרשה האומללה של טיוח חקירת דריסתו של גל בק, מעוררת קמפיין בזוי של חובבי יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, להפצת שקרי הקונספירציה. כמובן שמדובר בניצול ציני ומחפיר של טרגדיה.

פרשת רצח רבין פשוטה מאוד מבחינה פלילית ומשפטית. הרוצח נתפס במקום עם אקדחו החם בידו. הוא הודה במעשה בגאווה בכל החקירות ובמשפט. החקירה בנושא עמדה תחת כל זרקורי העניין התקשורתי והציבורי, ואף נדונה בוועדת חקירה ממלכתית. תאוריית הקונספירציה היא שקר נתעב, שרקחו אוהדי הרוצח ושונאי השב"כ, ומסיבות שונות נוח לציבור רחב לקנות את השקר. במשך עשרים שנה, אנשים מקדישים את חייהם כדי לחפש כל מיני פרצות בחקירה, והרי אין, לא היתה ולא תהיה חקירה שאי אפשר, אם מאוד מנסים, למצוא בה פרצה פה ופרצה שם. אבל אלה שקרים נתעבים.

פרשת גל בק, היא פרשה של סגירת תיק בחשאי, בנושא שלא היה בו כל עניין ציבורי ותקשורתי. זו פרשה אומללה וחייבים לחקור אותה עד תום.

הקשר היחיד בינה לבין תאוריית הקונספירציה, הוא שמי שמטייחים חקירות אשמים בפגיעה באמון הציבור ומעניקים דלק למבעירי מדורת האש הזרה של הקונספירציה.

* עיתונאית למופת – החלטת הפרקליטות לחדש את החקירה בפרשת דריסתו למוות של הנער גל בק לפני עשר שנים, אינה רק מתבקשת וצודקת, אלא גם מהווה ניצחון לעיתונות החוקרת, האמיתית. איילה חסון, שהעלתה את הנושא לראשונה ב"הכל דיבורים" ברשת ב' ולאחר מכן ביומן בערוץ הראשון, כדרכה – לא הרפתה, ירדה לפרטים, חשפה עובדות וקבעה סדר יום ציבורי. כפי שנהגה בפרשת אשכנזי, גם כאן היא ניערה את המערכת המשפטית ולא איפשרה לה לטייח. איילה חסון היא עיתונאית אכפתית, אמיצה, נחושה ומוכשרת, אחת העיתונאיות הטובות בישראל. היא התגלמות השידור הציבורי, במובן הטוב של המושג.

[אהוד: אני מצטרף לדעתך].

* גזענות – במאמרי "שופטים אנוסים" תקפתי בחריפות את האמירה של ח"כ אילטוב שלא יתמוך במינוי שופטים שאינם שרים "התקווה", והסברתי שהוא משתמש ב"התקווה" כתירוץ לא למנות ערבים לשופטים.

מי שעוד יצא נגד אילטוב היה צבי כסה. הוא הסביר את הצהרתו של אילטוב בכך שהוא ממוצא רוסי. זו לא הפעם הראשונה שהוא כותב כך. הסבריו של צבי כסה גזעניים לא פחות מהצהרתו של אילטוב.

* דו"ח לוקר – אם נשאל מאה אנשים אקראיים שנחשפו לדיון הציבורי על דו"ח לוקר, כמה מהם ידעו שהדו"ח מציע להגדיל את תקציב הביטחון?

* כיתוב על המצבה – אדם ניכר גם באבלו.

* התמונה האמתית של הציונות הדתית – מי שמכיר את הציונות הדתית, מבפנים או ממבט אוהד מן הצד (כמוני), לא הופתע כשקרא את הפרק הראשון בסדרת כתבות על הנעשה בציונות הדתית, שמפרסם יאיר אטינגר במוסף "הארץ". בניגוד לקריאות השבר על אודות ה"הקצנה הדתית", ה"התחרדות", ה"התחרדלות", ה"הדתה", אטינגר מציג תמונה הרבה יותר חיה ומורכבת, הכוללת תהליכי עומק רחבים ועמוקים של מודרניזציה, ליברליזציה, התמתנות ופמיניזציה בציבור הדתי לאומי, שההקצנה הדתית היא ריאקציה לו, או מלחמת מאסף.

הכתבה הראשונה עסקה במהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית. אטינגר התמקד בתופעות האוונגרד, כמו סמיכת נשים דתיות אורתודוכסיות לרבנות (או למעמד הלכתי העוקף את השם המפורש "רבנות"), השייכים עדין למיעוט קטן. אולם האוונגרד אינו רק פורץ דרך אלא גם מסמן את הדרך לרבים. המיינסטרים של הציונות הדתית עדין אינו שם, אך לבטח הוא מתקרב לדרך הזאת, הרבה יותר מאשר להקצנה ולשמרנות החרד"לית. אטינגר צופה פילוג בציונות הדתית, וכאן איני בטוח שהוא צודק. להערכתי הרוב המוחלט ילך בהדרגה לכיוון של הפתיחות וההתחדשות, ויתכן שהקצוות יתמזגו עם הציבור החרדי מכאן והזרם הקונסרבטיבי מכאן. אני ממליץ בחום על המאמר, ומצפה בכיליון עיניים להמשך הסדרה.

* פניו המגולחים של בנט – השר בנט התראיין לפני ימים אחדים בטלוויזיה, ומאוד בלטה בעיניי העובדה שהיה מגולח, ב"תשעת הימים". איני נושא "דוסומטר" ואני מכיר דתיים ליברליים ופתוחים מאוד המקפידים לגדל את זקנם בין המצרים; איני עוסק בבחירותיו האישיות של בנט, אלא במשמעותן הציבורית. המשמעות הציבורית היא העובדה שבנט "אינו מתנצל", כלומר אין הוא חושב שמעמדו כמנהיג הפוליטי של הציונות הדתית מחייב אותו לנהוג באדיקות יתר מכפי שמחייב אותו רצונו החופשי. ולא פחות חשובה העובדה שהציבור הדתי לאומי, על כל גווניו, מקבל אותו ככזה.

* יש לך ממשיך! – מה פאתטי יותר ממבקר ספרות המגדיר את רועי חסן כאלתרמן של דורנו (המוסף הספרותי של "הארץ" בשבוע שעבר)? – מזכ"ל ההסתדרות ניסנקורן המגדיר את עצמו כשילוב של בן גוריון וברל כצנלסון ("ידיעות אחרונות", המוסף לשבת).

* ביד הלשון: על נהרות בבל – אחד הטקסטים המכוננים בתרבות היהודית, הוא מזמור קל"ז בתהילים. אנו מצטטים מתוכו מתחת לחופה בעת שבירת הכוס. הוא מתכתב עם טקסטים רבים מן היצירה היהודית לאורך הדורות, כדוגמת "ירושלים של זהב".

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ   עַד הַיְסוֹד בָּהּ. בַּת-בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.

מה הם נהרות בבל? אלה הם כמובן הפרת והחידקל. מסתבר שלא בהכרח. בתערוכה המצוינת "על נהרות בבל" במוזיאון ארצות המקרא, שלִבָּהּ הוא האוסף הארכיאולוגי של מסמכים מן היישוב של גולי ירושלים "אל יהודו", למדתי שבבבלית נהרות הם גם נהרות במובן המקובל בעברית עכשווית, וגם תעלות מלאכותיות. על פי הממצאים הארכיאולוגים, משער המחקר שנהרות בבל, הן תעלות ההשקיה שהיהודים חפרו בבבל.

* * *

גלי גלי לי איפה מסתיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גלי גלי לי איפה מסתיים

קו הירכיים שלך

ומתחיל קו התחת

במכנסונייך

הקצרצרים

כשאני מאחורייך

בדרך לסופרמרקט

גלי, גלי, גלי גלי לי

ואנשק את קו הגבול

תחת לעכוזים שלך

נשיקת מעריץ משוגע במאה אחוזים

אלקק את הקו מלוח

אוף נפלתי במדרכה ברחוב

טוב

בלכתי אחרי התחת הבא

אזהר קצת יותר

* * *

החוצפה של אובמה להאשים את ישראל ולאיים עליה באם הסכם מינכן שלו עם האיראנים לא יאושר בקונגרס!

* * *

מאיר ריבקין

ממלכת נתניהו המושחתת והציונות

זה כחמש שש שנים אנחנו תקועים עם שלטונו הימני הדורסני, בעל סממני הפאשיזם  הקלאסי המתבטא בשטחים שונים, של ראש ממשלתנו הנוכחי בנימין נתניהו, וזאת בתוספת לינגלה' הראשונה שלו, כשנבחר בזמנו בפעם הראשונה כראש ממשלה.

הבה ונבחן את התקופה הנוכחית הזו של ''הדמוקרטיה היחידה'' במזרח התיכון (ההשוואה צ''ל לאירופה ו/או למדינות בצפון אמריקה ודומיהן) בהנהגתו. לדבריו, ואני מסכים – אכן פרוצדורת הבחירות עצמן הינו הליך דמוקרטי והעניק לו רוב של קול אחד לעומת האופוזיציה העכשוית, יש לדבריו בארצנו משטר דמוקרטי לעילא. וזה אינו נכון, מסתבר שתוצאות הבחירות הדמוקרטיות הנ''ל (גם בזכות הפחדת בוחרים שעות ספורות לפני סגירת הקלפיות בקריאותיו הגזעניות: הערבים מוסעים בהמוניהם לקלפיות, כלומר: גוולד! ערבים עליך ישראל!( משמשות ככיסוי לפעילות אנטי דמוקרטית של שחיתות שפשו בכל מוסדות השלטןן ותומכיו, אפלייה גזענית של אזרחי המדינה הערבים, ואחרים, רמת החיים הירודה והמצוקה של שכבה ניכרת בעם בהשואה 'לאולסידי' שבחבורתנו בה מתפארים ראש הממשלה ושריו הקרובים על אף שבו מדורג מיקומנו בתחתית הסולם ברוב המדדים.

ההתאנות וההסתה כלפי בית המשפט העליון ולמערכת המשפט בכלל. יש במשטר הזה הכול: שחיתות, קליקריזם דתי חשוך הגובר מדי יום. והמכלה כל חלקה טובה מן העבר הארץ-ישראלי והעשורים הראשונים של המדינה, עבר תמים ונקי הכפים עם ניחוח האורינטציה הסוציאל דמוקרטית שהיתה בו, שאמנם גם היא לא היתה כלילת השלמות והצדק המוחלט, אך זה לא ניתן כלל להשואה למצב כיום, ולכן אפרט בהמשך גם בעניין אפשרות הפשרה עם שכנינו הפלשטינים. ולא רק על מנת לצאת ידי חובה ולטעון 'הם התחילו, הם אשמים, הם לא מסכימים,' ובתירוץ זה להמשיך לשלוט, לנשל, לגזול את אדמתם וחירותם, כלומר: הסיכוי לשלום, וכיצד ניתן לצעוד לעברו ולבטל את הכיבוש האכזרי והמשחית הזה כיום שנמשך מאז ששים ושבע.

מה חושבת הנהגת המדינה לדורותיה, שלעולם חוסן? שהעם הפליסטני יוותר האחרון שישאר תחת שלטון קולניאלי, סוג של שלטון שרובו המוחלט פס מן העולם במאה שלנו.

וישנן כבר קבוצות שלמות של יורדים ישראליים מכל השכבות והמקצועות והן לא מן הראשונות, של אנשים צעירים משכילים ומוכשרים, שרובם נולדו כאן, למדו כאן, ושירתו בצבא ­– הנוטשים את הארץ כי נמאס להם בדיוק מן הסיבות הללו. ושום פרזה ציונית כבר לא מדברת אליהם, כלומר תופעת ירידה בניגוד למושג עלייה. הם קשורים בחו''ל לישראלים קודמים שהיגרו ונפוצו כמותם ברחבי העולם – אבל לא ישובו למדינת ישראל. על אף המשך הקשר הנפשי-משפחתי-תרבותי עדיין, רובם לא ישובו להתגורר בארץ, והם הרי היו מלח הארץ.

ועל תופעת ההתנחלויות בשטחים הכבושים:

המדינה הקימה וטיפחה את 'ישיבות ההסדר' ומעניקה להם קיצור משך תקופת השירות לעומת חיילים ביחידות האחרות ותקציבים אין קץ, והן ממוקמות בעיקר בגדה המערבית, מאז לפני עשרים שלושים שנה, ומונהגות על ידי רבנים גזעניים משיחיים קיצונים. כבר מלכתחילה הגדירו מנהיגי ישיבות הסדר אלו את תוכניתם: לראשונה להשתלט על הצבא על ידי הגעה לקצונה. תחילה הם היו קצינים זוטרים וכיום הם מפקדים בדרגה בינונית ואפילו בכירה. הם עוצבו כנאמר: להיות "גזע אמיץ ואכזר" ולכן מי שלא מבני עמם והכונה בעיקר ערבים – דמם מותר, רכושם נשדד, נעקר או עולה באש. ממש פוגרומצ'יקים. כי הם האלמנט המוביל לשלילת פשרה היסטורית כל שהיא עם העם השכן.

אז מה יש כאן לצעירים לחפש, עוד צווי שמונה ו'צבע ארום', עוד מלחמה, היעדר בטחון אישי, כשהנהגת המדינה לא רק שלא מתווה דרך מוסכמת וצודקת אלא מנצלת את המצב הקיים לנגוס יום יום בסיכוי להסדר שלום. לשם מה ציונות כיום, אחרי שיש לנו מדינה מאז 1948. זו בימינו סיסמה ריקה מתוכן, המושג ישראליות מבטאת כיום פטריוטיות לכל האזרחים.

עד כמה שאני זוכר ויודע התנועה הציונית במקורה שאפה להקים בית לאומי לעם היהודי המופלה והנרדף, אתנית, דתית, ופיזית בגולה. זה היה זרם קטן מתוך עמנו, אמנם של חלק זעיר בלבד של הנוער והאינטלגנציה היהודית שם, והיו גם תנועות נוספות ששאפו וחתרו לשוויון ללא תג של מצדדי הציונות אלא אפילו היו מתנגדיה. וראו את הפתרון בהשתלבות היהודים במאבק בצוותא עם כוחות מקומים מהפכנים ודמוקרטים מתוך העמים שהיהודים חיו בקרבם, כמו תנועת 'הבונד' היהודית, התנועה הקומוניסטית באותן המדינות, רוב הזרמים של היהדות הדתית דאז, וכו'.

כל זה הסתיים עם בוא קטסטרופת השואה ותוצאותיה המפלצתיות. הקמת מדינת ישראל בעטייה היא שחיסלה את הצורך ב''ציונות'', שהשיגה את מטרתה בעצם כינון המדינה, כי כל יהודי שרוצה יכול להגר אליה ועוד מעניקים לו סל קליטה. (והמונעים היחידים הינם אנשי הרבנות האורתודוקסית הגזענית שמפלגותיה שותפות בכל ממשלות ישראל). לכן עצם קיום מדינת ישראל מבטל את הצורך להשתמש במונח ציונות כי המדינה היא זו שתפקידה לקיים את כל הפונקציות לכל אזרחיה ולא רק של היהודים! 

המשך קיום המסגרת הציונית בימינו נועד רק עבור איסוף וקבלת 'שנור' חלוקת ג'ובים למקורבי השלטון, ולמנוע מן הערבים בישראל שורה של זכויות כאזרחים שווים בשל כך. כל יתרות הקרקע נמצאות ממילא בשליטה ובבעלות המדינה ולכן אין צורך בקק"ל לגאולתם.  ולייעור ולטיפוחו קיים משרד החקלאות. לשם כך אין צורך יותר בתנועה ציונית, תפקידה כתנועה לשחרור לאומי הסתיים בהקמת המדינה. גם הגירתם/עלייתם של יהודי ברה''מ לפני עשרים שנה, שהעשירו אותנו בהשכלה, ברפואה ובתרבות שהביאו אתם מארץ מוצאם לכאן, לא נבעה מן האידאולוגיה הציונות אלה מחוסר ברירה, אילו הוצגה לפניהם אפשרות הגירה חופשית לארה''ב, או גרמניה וכל ארץ מערבית אחרת לעומת ישראל – אזיי התמונה היתה אחרת לחלוטין.

אני כיליד הארץ הזו מזה שמונים ואחת שנים (!) ומתגורר בה ברציפות, כבן להורים שעלו לארץ כחלוצים בשנת 1922, ואבי שהיה חבר בגדוד העבודה האגדי, נחמץ ליבי מן המצב הנוכחי! ולאור מציאות  מעותת זו נותר רק לומר: זעקי ארץ אהובה!

אהוד: אל יחמץ לבבך. אני מציע לך, למשל – להגר, לפחות בדימיונך, לבגדאד, לדמשק, לקופנהאגן, למאלמו או לפרברים מסויימים בפאריס – שם תוכל ליהנות ממנעמי הדמוקרטיה האסלאמית באזורנו כיום – ושל זו האיסלאמית-שבדרך, באירופה – כי כנראה חרף שמונים ואחת שנותיך בארץ – אתה עדיין מתעקש שלא להבין היכן אתה חי, באיזה איזור ובאיזו מדינה, שחרף כל אויביה – היא נהדרת, חופשית ומדהימה.

מדינה "פאשיסטית" כהגדרתך הנלוזה? – הפגמים שאתה מוצא בה קיימים בעיקר בדימיונך הפורה, המוטה עדיין דומני, לכיוון פוליטי שמאלני מאוד מסויים ואנאכרוניסטי, אולי ברוח בנק"י.

אגב, "חדשות בן עזר" אינו מכתב עיתי "ימני", כהגדרתך במכתב-הלוואי. הוא פשוט נותן במה פתוחה לכותבים שיש טעם בדבריהם ואשר מתבוננים במציאות בעיניים פקוחות.

מה לעשות שה"שמאל" המקונן – מלא טיפשים, פתאים, ציניקנים ואידיוטים שימושיים, שחלקם לוקה באידיוטיזם מוסרי?

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

זה לא ביבי מדבר

ולא עיתון "הארץ" הפרו-אובאמי

אלא פטריוט אמריקאי שחור אמיתי 

https://www.youtube.com/watch?v=upLj0nscmVk

* * *

נפתלי רז

10 שנים להתנתקות

שכתוב ההיסטוריה על ההתנתקות מגיע לאחרונה לשיאו (במסורת הסובייטית לשכתוב). נזכיר את עובדות האמת, בימים ההם ובזמן הזה.

ההתנתקות תוכננה להתחיל ב-14.8.2005, אך בשל צום תשעה באב נדחתה ביום, ל-15.8.2005. אבל שכתוב ההיסטוריה של ההתנתקות התחיל הרבה לפני תשעה באב דהשנה.

המתנחלים ברצועת עזה זכו, עד להתנתקות, לעזרה כלכלית וביטחונית עצומה מהמדינה. אך משהתרבו הפיגועים הרצחניים ברצועה ומאות מתנחלים וחיילים נפגעו, החליטה הממשלה לפנות את כולם לאזורים בטוחים יותר, במימון נדיב למתנחלים לקליטה מחדש. המתנחלים סירבו להתייחס להתנתקות כמעבר דירה, והחלו לדבר על "גירוש", על "עקירה", על "טרנספר" ועל "טהור אתני"!

רבים מהמתנחלים סירבו לשתף פעולה בקליטה מחדש. הפוליטיקאים תומכי המתנחלים – גם כאלה, כבנימין נתניהו, שתמכו בממשלה בהתנתקות, והעניקו לה בכנסת רוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים – גררו גם אנשי מרכז לבכות את ההתנתקות, ולאחרונה גם את התקשורת.

נדחקו הצדה רק העובדות האמתיות.

אז נזכיר: ברצועה התנחלו, החל משנות השבעים, 8,000 יהודים ב-22 התנחלויות. סגן ראש שב"כ לשעבר, שהיה אחראי בשנות השבעים בשב"כ לרצועת עזה, סיפר לי איך ניסה לשכנע את גולדה לבטל את תוכניתה להקים את ההתנחלות הראשונה ברצועה, נצר חזני, בתחזית ביטחונית קשה לגורל המתנחלים בצפיפות הגדולה בעולם, זו הפלסטינית. המציאות, במיוחד בשתי האינתיפאדות, תפחה להיות קשה אף מתחזיתו.

הראשון שהציע את ההתנתקות, כפתרון לפיגועים ולקיפאון המדיני, היה יו"ר "העבודה" האלוף (מיל') עמרם מצנע, לקראת בחירות 2003. שרון הגיב "דין נצרים כדין ת"א." אך כבר בסוף 2003, ב"כנס הרצליה", הציע זאת שרון. אלא שמצנע דיבר על התנתקות מתואמת עם הרשות הפלסטינית, בדרך להסדר מדיני, ואילו שרון הפך זאת להתנתקות חד-צדדית. לבקשת האמריקאים הוסיף שרון להתנתקות גם 4 התנחלויות מצפון הגדה ומתקנים צבאיים שכנים. לימים העיד ב"הארץ" יועצו, עו"ד דב וייסגלס, שההתנתקות נועדה לסכל את "יוזמת ז'נבה" ואת ניצני הסרבנות בשמאל, ולהקפיא את התהליך המדיני.

לקראת ההתנתקות הוטל סגר על גוש קטיף. ביולי 2005 התקבצו רבבות מתנחלים בכפר מימון הסמוך, וניסו לצעוד לגוש קטיף לטרפד את ההתנתקות. רבניהם הבטיחו "היה לא תהיה!"

תנועות מתנחלים קיצוניים חסמו כבישים בארץ ועודדו סרבנות בצבא ומרי אזרחי אלים. בניסיון לסיכול ההתנתקות רצח החייל עדן נתן זדה 4 פלסטינים ופצע 9, באוטובוס 165 בשפרעם, ב-4.8.2005. שבועיים אחר-כך רצח המתנחל אשר ויזגן באזור התעשייה בהתנחלות שילה עוד 4 פלסטינים. 2 מתנחלים הציתו את עצמם במחאה, ונפטרו.

שבועיים לפני התחלת ההתנתקות תמכו בה 60% מהישראלים (ו-57% מהאזרחים היהודים), מול 34% שהתנגדו לה. גם בג"ץ אישר את ההתנתקות. רוב השמאל תמך בהתנתקות, כתקדים לפינוי התנחלויות, אך חלק התנגד לתוכנית בשל היותה חד-צדדית, ללא תיאום עם הרשות הפלסטינית ומחשש להחלשתה.

בהתנתקות לא הסתפקו כל המתנחלים בהתנגדות פסיבית: בנווה-דקלים התבצרו 1,500 בני-נוער, בשירת-הים התבצר אריה יצחקי עם רובה, ובכפר-דרום התבצרו 150 מתנחלים על גג בית-הכנסת וזרקו מדללי-צבע וסודה קאוסטית על החיילים ועל השוטרים, וגרמו להם לכוויות. גם בחומש ובשא-נור, בצפון הגדה, נהגו מתנחלים באלימות, והשחיתו ציוד משטרתי וכלי-רכב צבאיים.

ההתנתקות עלתה 9 מיליארד שקל, מהם 2.5 מיליארד לצה"ל ולמשטרה, 4.1 מיליארד פיצויים למפונים, וכמיליארד שקל לדיור זמני להם. השיקום השלומיאלי של המפונים זכה לביקורת מוצדקת, ויש משפחות שלא שוקמו עד היום.

ב-2006 זכה החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית והקים ממשלה בראשות הנייה, וב-2007 השתלט בכוח על רצועת עזה. בתגובה הטילה ישראל מצור על הרצועה, והחמאס חזר לשגר רקטות ליישובי "עוטף עזה".

ההתנתקות אשמה? רקטות שוגרו לשדרות כבר מ-2001... ב-2004 לבדה, שנה לפני ההתנתקות, שוגרו יותר רקטות ופצמ"רים מאשר ב-2005 ו-2006 יחד, אחרי ההתנתקות.

כדאי לשים לב שבכל מבצעי צה"ל ברצועה מאז, אפילו מפוני ההתנתקות לא דרשו לחזור לרצועה. עם ישראל מבין שההתנתקות היתה צודקת וחיונית (ביוזמת הליכוד, ולא "מבצע שמאלני"), ושהטעות היתה ההתנחלות ברצועה. הכל מבינים זאת, חוץ מרוב הפוליטיקאים. מביש שהצטרפת אליהם, בוז'י.

יהיו עוד נסיגות כאלה, אך עם הסכם עם הפלסטינים ועם ערבויות ביטחון.

מתוך "על צד שמאל" המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז, מיום 27.7.15.

אהוד: לא רק "עם הסכם עם הפלסטינים" – אלא אומרים שגם המשיח עוד קודם יבוא.

* * *

הדסה מור

תקופת השלטון הנאצי –

השראת יצירה ללא גבולות

ההצגה "נעצר בחצות" בתיאטרון הבימה

לא יאומן עד כמה גבורתם ואומץ ליבם של אנשים פרטיים שפעלו נגד הנאצים בתקופת שלטונם, מהווה  מקור השראה  סוחף ומרתק ליוצרים ולאמנים מכל התחומים: סופרים, מחזאים,  משוררים,  ציירים,  מאיירים, כוריאוגרפים – יוצרים עד בלי די. כולם רוצים לגעת  בזוועות. להעלות על נס את אלה שהעזו להתמרד ולהתנגד למשטר, מצד אחד, או להוקיע  ולחשוף את פרצופו המכוער של הרשע,  מצד שני.

גם אני נסחפתי, ולא  נחתי, לא שקטתי, עד אשר השלמתי את הרומן שכתבתי על השואה ומלחמת העולם, "אהבות בצל האפר", המתאר גם את הזוועות וגם את הגבורה, גם את הסבל   וגם את ההצלה.

הדבר נכון גם ליוצרים שנולדו הרבה שנים אחרי המלחמה. ההיסטוריה של הזוועות מתקיימת לעד. גם האינקויזיציה של ספרד מלפני כשש מאות שנה עדיין  בוערת בעצמותינו, שלא לדבר על המלחמות שהביאו לחורבן הבית הראשון והשני.

במחזה "נעצר בחצות",  המחזאי הבריטי  מארק  הייהרסט התרשם עמוקות מסיפורו של האנס ליטן, שהיה עורך-דין יהודי-גרמני, מבריק ואמיץ, שבמסגרת עבודתו כפרקליט, במשפט שנערך בברלין בשנת 1931 נגד ארבעה חיילים מפלוגות הסער הנאציות, הוא העלה  את אדולף היטלר על דוכן העדים להעיד במשפטם. במסגרת החקירה הנגדית שם ליטן את היטלר ללעג ולקלס ואף אמר עליו שהוא "שילוב של  הברון מינכהאוזן ואטילה ההוני."

שנתיים לאחר מכן, כשהנאצים עלו לשלטון, בשנת 1933, גבו הנאצים מהאנס ליטן את המחיר. שריפת בניין הרייעסטאג, שבוצעה בידי מתנגדי המשטר הנאצי, סיפקה להם תירוץ  לאסור אלפי אזרחים גרמניים מתנגדי המפלגה הנאצית ולהשליכם לבתי כלא במחנות. אחד מהם היה האנס ליטן.

הנימוק לכליאתו היה על כך ש"השפיל את מנהיג המפלגה".

המחזאי מגולל במחזהו את סיפורו הטראגי, העצוב והמקומם כאחד, של הפרקליט היהודי לוחם החופש, שנשלח ממחנה אחד למשנהו, מספר את גבורתו ומתאר את העינויים שעבר,  ששברו את גופו ובסופו של דבר גם את רוחו, עד שחמש שנים לאחר מאסרו, בחצות, בשנת 1938, הוא שם קץ לחייו בתלייה, בכלאו  במחנה דכאו.

למרות  שסופו של ליטן ידוע מראש כבר מן ההתחלה, שומר המחזה על מתח  ועניין, וזאת לא רק בשל המשחק המצוין של רן דנקר, המגלם את האנס ליטן, במהלך כל שנות כלאו במחנות השונים אליהם הועבר, כי אם גם  בגין  הדרמה  המקבילה שמתרחשת על הבמה  בין אימו של האנס, אירמגארד ליטן, שפועלת ללא ליאות לשחרור בנה, בגילומה של גילה אלמגור הנפלאה, כשהיא מתעמתת עם קצין הגסטאפו דר קונראד, בגילומו של עידו ברטל המצוין.

שתי הדרמות המקבילות שהוצגו על הבמה מתאפשרות בזכות עיצוב התפאורה המצויין של  פרידה קלפהולץ-אברהמי, לפיה כל הבמה היא תא בית כלא גדול, אפור, תקרה עם עמודים לאורכה, קירות אפורים מתכתיים, והאסירים, שלושה במספר, שאחד מהם הוא האנס ליטן, יושבים על הריצפה, קשורים  בשלשלאות בידיהם – לווים  התקועים בקירות.

בד בבד, מתוך קירות חיצוניים,  בצידה של הבמה, נפתחים לפתע דלתות  סמויות  הנפערות לתוך מטה גסטאפו, עם כל הסמלים הנאציים וארון מלא קלסרים, ובו מכהן בתפקיד קצין גסטאפו בלונדיני יפה תואר, גבוה ותמיר וצעיר,  דר קונראד.

גילה אלמגור בתפקיד האם,  מייצגת את האישה  האמיצה, הלוחמת  גם למען שחרור בנה וגם למען  הרעיון שלמענו בנה לחם. אחת מטענותיה לשחרורו היתה, שבנה בעצם אינו יהודי  כי היא אינה יהודייה וכי רק אביו (מיכאל כורש) הינו יהודי. ואכן, בתחילה התייחסו אל  האנס   כאל גרמני שהתנגד למפלגה, אולם עם התקדמות חקיקת החוקים הדרקוניים נגד יהודים,  הודיע הקצין לאם שבנה הועבר לכלא היהודים כי לפי החוקים החדשים בנה הוא יהודי לכל דבר.  הטיעון של לא ממש יהודי – זוכה לביטול מוחלט.

ואכן בהתחלה מתייחס הקצין הנאצי לאם בכבוד ובנימוס ואף מבין ומסכים לנימוקי השחרור של בנה, אך ככל שהפגישות איתו מתרבות,  כך הנאצי הופך לגס רוח ומנחית בפני האם האשמות חמורות יותר ויותר על בנה ומכנה אותו בחרפות ובגידופים, כגון בנך הוא חלאה,  וכיו"ב כינויים.

הבמאי, משה קפטן העמיד הצגה מצוינת, למרות שהנושא מקשה מאוד על השחקנים   לשחק אותו. רן דנקר העביר לקהל הצופים באופן מרגש ומזעזע את דמותו של אסיר במחנות,  החל מיום כליאתו כשהיה עדיין בריא, ואט אט את תוצאות העינויים שעבר, כשבכל פעם שהועבר למחנה אחר הוא כבר היה שבר  כלי, נשען על מקל, כפוף ובקושי עומד על רגליו,  אבל עדיין לא מאבד את חוש ההומור שלו.

בסצינה שבה הוא מציג לפני חבריו לתא את היטלר בשעת עמידתו על דוכן העדים, שאותו הוא חקר,  הוא הגיע לשיא המשחק,  תוך שהוא  מחקה את תנועותיו  החדות והעצבניות של היטלר ואת אופן דיבורו  המקוצץ,  האופייני,  תוך שהוא מדביק על שפתו העליונה סרט עם שפם מלאכותי דמוי שפמו של היטלר.  זה היה מצחיק  וטראגי כאחד ומעורר מחשבות,  כיצד אדם מן השורה,  כחייל בתנועה  פאשיסטית  קיצונית, הפך למנהיג של עם שלם שהוביל את ארצו ואת העולם כולו לכמעט אבדון. כמעט, תודה לאל.

הופעתה המהודרת של גילה אלמגור כאימו של האנס, התאפיינה בשני איפיונים מאוד מוצלחים: האחד –  הדיבור הרהוט המעוצב והברור של דיבורה, של כוח השכנוע שבו,  הכנות,  האומץ הנובע, השכנוע בצידקת דרכה, במראהּ האצילי.

והשני – הצגת  בגדיה המגוונים, שהתאפיינו במיטב בגדי האופנה של אותם ימים, אותם עיצבה בשלמות מעצבת התלבושות של ההצגה – פולינה אדמוב. בכעשר הפעמים שגילה  אלמגור עולה לבמה, כך התחלפה תצוגת התלבושות שהיא עטתה על גופה, ואני  התאהבתי בכל אחת ואחת מהן. מיושנות? לא מודרניות? שטויות.  ממש מקסימות.

המציאות ההיסטורית של עליית הנאצים לשלטון מוצגת באמצעות סרטי וידאו מאותם ימים,  שאף  מראים בהם את היטלר נואם בפני ההמונים ומצדיע במועל יד. הפעם, סרטונים אלו,   המוקרנים  על הקיר החזיתי של תא הכלא, נראים ממש חלק אינטגרלי של ההצגה,  ומוסיפים   מימד  אמיתי לתקופה ולמה שהתרחש בין כותלי הכלא.

"נעצר בחצות" הנה הצגה חשובה  ועשויה היטב ומכבדת את כל יוצריה. זאת לא הצגת בידור. אף תיאטרון אינו מתחייב רק לבדר את קהל צופיו. זאת הצגה שתורמת עוד נדבך חשוב להכרת אותם אנשים שעמדו כנגד שלטון הרשע, והפעם הזאת אף להכיר אדם, שעוד לפני  שהשטן חשף את פרצופו המכוער, הוא חזה את פני המפלצת. עוד בטרם התגבשה למה  שהתפתח ממנה –  וניסה למוטט את תדמיתה  בעודה  באבה,  אך נכשל, ושילם על כך בחייו.

אודה שלא שמעתי קודם לכן את שמעו ולא ידעתי על פועלו וגורלו של האנס ליטן, ולכך   מגיעה תודה למחזאי ותודה לתיאטרון הבימה על  ההיכרות החשובה עם אדם מיוחד זה,  שקהל הצופים זוכה לה.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

עם טיפ-טיפת מזל – אובמה וביטחון

מדינת-ישראל

לכל מי שמעוניין לקבל תשובות לשאלות שיש לו ולא העיז לשאול על הסכם הגרעין שנחתם בין המעצמות ואיראן, אני ממליץ ללכת לארכיון לקרוא את המאמרים שהופיעו בניו יורק טיימס בראשית אוקטובר 1938, בעקבות הצהרתו ההיסטורית של נוויל צ'מברליין אודות "שלום בזמננו", בשובו מחתימת הסכם מינכן.

נושא המאמר הוא אובמה ומחוייבותו לביטחונה של מדינת ישראל. מי שהאזין לנאומיו של אובמה היה מקבל את הרושם שלאובמה אין נושא יותר חשוב מאשר שמירה על ביטחונה של מדינת ישראל. למדינת ישראל אין ממה לחשוש, כך אובמה, כי הוא תמיד "יהיה בסביבה" על מנת לבוא לעזרתה אם האיראנים ינסו להתנכל לה.

זה מזכיר את הקטע מתוך השיר במחזמר "גברתי הנאווה", בו אביה של אליזה דוליטל מסביר שהוא תמיד יהיה מוכן לבוא לעזרת השכן ביום פקודה, אבל עם טיפ-טיפת מזל, כשהשכן ידפוק בדלת הוא לא יהיה בבית.

הקשקשנים והפרשנים בארץ ובעולם דנים בכובד ראש בשאלה מה יהיה אחרי שתחלופנה עשר שנים, או אחרי שתחלופנה חמש שנים. אבל ללא יוצא מן הכלל, כולם מתעלמים מהעובדה שבעוד שנה וחצי בערך, אובמה לא יהיה כאן. משום מה, אף אחד לא שואל מה יהיה אחרי שאובמה יפנה את הבית הלבן.

לא צריך להיות מבין גדול בפוליטיקה האמריקאית כדי לדעת שלנשיא לשעבר אין שום סמכויות ויכולת לאכוף את הביצוע של הבטחותיו – גם אם הוא היה רוצה. ללא כל קשר לשאלה אם מחליפו של אובמה יהיה דמוקרטי או רפובליקני, מחויבותו של נשיא אמריקאי להבטחות של קודמיו היא במקרה הטוב בעירבון מוגבל. למדינת ישראל יש ניסיון עשיר בתחום הזה. לא מעט מדינות אחרות שסמכו על הבטחות של נשיאים אמריקאיים, גילו גם הן שבעת פורענות זו הייתה משענת קנה רצוץ.

טיפ-טיפת המזל לה אובמה מייחל עכשיו, אחרי חתימת ההסכם, היא שבשנה וחצי הבאות לא תתרחש שום קטסטרופה רצינית. מה יהיה אח"כ? אלוהים גדול. את החשבון ישלם מי שהוא אחר.

המזל קשור כמובן לשאלה היכן בדיוק נמצאת תוכנית הגרעין האיראנית. כל הניחושים וההשערות הנשמעים על משך הזמן לו האיראנים יזדקקו על מנת לייצר פצצה גרעינית, הם ניחושים והשערות. אין להם שום בסיס עובדתי. אף אחד, אני מדגיש – אף אחד, לא יודע מה באמת הוא מצבה של תוכנית הגרעין האיראנית. לא תהיה זאת הפתעה אם יתברר שכבר יש להם פצצה, או אולי אפילו יותר מאחת, המוכנות לשימוש. אבל גם זו השערה בלבד. לאמריקאים יש עבר עשיר של פספוסים בהערכת יכולתן הגרעינית של מדינות אחרות – רוסיה בתקופת המלחמה הקרה, פקיסטאן, צפון קוריאה. הערכות היכולת הגרעינית של עיראק בתקופת סאדאם חוסיין גם הן לא היו מה שהוא שהאמריקאים יכולים להתפאר בו. מאיפה הביטחון שזה שונה עם האיראנים?

שיא הגיחוך הם הדיונים, הפרשנויות והוויכוחים המתנהלים בישראל על הנושא. בייחוד אלה הקוראים לנתניהו להתפטר בגלל "כישלונו" במניעת ההסכם. מהרעש והמהומה התקשורתית מתקבל הרושם שראשי ממשלה ישראליים יכולים לאכוף על נשיא אמריקאי לנהל את מדיניותו ע"פ דרישותיה של מדינת ישראל. יש לי חדשות לציבור הקוראים – זה לא היה ככה אף פעם, גם כאשר בבית הלבן ישבו נשיאים יותר ידידותיים מאובמה.

לא חסרים מאמינים במיתוס על יכולתם של ראשי ממשלה ישראליים "לכופף" נשיאים אמריקאיים. זה כולל בין השאר פרופסורים אמריקאיים המכהנים במיטב המוסדות האקדמאיים של ארה"ב, שהפיצו גרסא מודרנית של הפרוטוקולים של זקני-ציון תחת הכותרת – הלובי הישראלי, וסיפורים על כך ששרון "הכריח" את בוש לתקוף את עיראק ב-2003 על מנת שהוא יוכל לבצע טיהור אתני בפלשתינאים בחסות המלחמה – הסיפור האחרון היה כולו מתוצרת כחול לבן (150 אקדמאים ישראלים חתמו על העצומה הזאת, בראשם פרופ' צימרמן מהאוניברסיטה העברית).

כל הדיבורים על "איפה ישראל שגתה?" "מה ישראל הייתה יכולה/צריכה לעשות אחרת?" "מדוע נתניהו היה צריך 'להרגיז' את אובמה בהופעה בלתי מתואמת לפני הקונגרס?" – הם לפיכך, כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים קטנים, קשקוש מחבוש. אבל כמו עם כל אובססיה, גם מתסמונת "רק לא ביבי" קשה להשתחרר.

התקשורת בארץ לא תודה בכך אף פעם, אבל הופעתו של נתניהו בפני הקונגרס היתה סיפור הצלחה. את חתימת ההסכם הוא לא הצליח למנוע (לזה, כפי שכתבתי לעיל, לא היה מלכתחילה שום סיכוי), אבל הוא יצר מודעות בקרב חברי בית הנבחרים והסנאטורים לעובדה שאובמה עובד עליהם. העימות הנוכחי של אובמה עם הקונגרס קשור למאמציו של אובמה להפוך את הקונגרס לבלתי רלוונטי ולנהל את המדינה כשליט יחיד. חברי הקונגרס לא אוהבים את זה, גם הדמוקרטים.

בעקבות נאומו של נתניהו חברי הקונגרס תפסו שגם בנושא ההסכם הגרעיני עם איראן, אובמה מנסה לעקוף אותם. גם עכשיו, אחרי שהוא נאלץ-התחייב להביא את ההסכם לעיון הקונגרס לפני אישורו הסופי, אובמה חוזר על "התרגיל" בכך שהביא את ההסכם להצבעה במועצת הביטחון של האו"ם לפני שהדיון בקונגרס אפילו החל. במילים פשוטות, הוא העמיד את הקונגרס בפני עובדה מוגמרת. יהיה קשה מאוד להצביע נגד, ועוד לגייס רוב של שני שלישים, נגד הסכם "היסטורי" שאושר ע"י מועצת הביטחון. יש לפיכך להשלים עם העובדה שנכון לרגע זה, אובמה הצליח לעבוד על כולם, ושההסכם יאושר.

ממשלת ישראל צריכה עכשיו להחליט איך "לאכול" את "מחוייבותו" של אובמה לביטחונה. האם אפשר להמר על כך שמילותיו של אובמה הן יותר מאשר מס שפתיים, או שצריך להתכונן למציאות בה ביום פקודה מדינת ישראל תמצא את עצמה בודדה מול אוייב מצויד בנשק גרעיני? הניסיון שהצטבר במהלך שש וחצי השנים האחרונות מלמד שלסמוך על מילה של אובמה זה הימור מפוקפק ביותר. זה אפילו לא קזינו – למהמר בקזינו יש סיכוי לזכות מדי פעם. פרשת הקווים האדומים של השימוש בגז בסוריה צריכה להיות מול עיניהם של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל.

בהסכם הגרעין עם איראן ישנם סעיפים סודיים שלא הובאו לידיעת הציבור – כך אמר קרי בתשובה לשאלות בתחילת הדיון בהסכם בסנאט. מעבר לשאלה מדוע בכלל יש צורך בסעיפים סודיים – מה יש להם להסתיר? מה ההיגיון בדרישה מחברי הקונגרס לאשר הסכם המכיל סעיפים אותם הם לא ראו?

אחד מסעיפי ההסכם (סעיף המופיע בחלק הגלוי של ההסכם), קובע שארה"ב והמעצמות מתחייבות להגן על איראן מפני תאונות ו/או חבלות בתוכנית הגרעין שלה. תאונות מילא, אבל חבלות? נגד מי מכוון הסעיף הזה? מי בדיוק לדעתן של ארה"ב והמעצמות יהיה מעוניין לחבל בפיתוח הגרעין באיראן?

אחד הסנאטורים שאל את קרי אם מטרת הסעיף הזה היא למנוע מישראל לפגוע בתוכנית הגרעינית כאשר היא תראה את עצמה מאוימת. להלן תשובתו של קרי במקורה:

"I don't see any way possible that we would be in conflict with Israel with respect to what we might want to do there and we just have to wait until we get until that point,"

אני אפילו לא מנסה לתרגם את זה לעברית. אם מי שהוא ששולט באנגלית יותר טוב ממני יצליח להבין מה בדיוק קרי אמר אשמח לקבל ממנו הסבר.

השורה התחתונה היא שכנראה מה שאובמה מכנה "מחויבות לשמור על ביטחונה של ישראל" לא נועד אלא למנוע ממנה נקיטת צעדים חד צדדיים להגן על עצמה. במלים פשוטות, להגן על איראן מפני ישראל.

מהיום הראשון לכניסתו לבית הלבן, אובמה חתר באופן עקבי לעצב מחדש את מעמדה של ארה"ב בעולם השלישי ולשקם את יחסיה עם ארצות האסלאם. חלק בלתי נמנע מהמדיניות הזאת היה הערכה מחדש (reassessment) של יחסיה של ארה"ב עם בת בריתה ישראל. לדור של היום המושג הזה אולי לא אומר הרבה, אבל לוותיקים שבינינו המושג "הערכה מחדש" מעלה זיכרונות לא נעימים מתקופתו של קיסינג'ר כמזכיר המדינה, והלחצים שהוא הפעיל על ישראל במהלך מלחמת יום כיפור ובתקופה שלאחריה. שיבתו של המושג הזה למערכת יחסי ישראל ארה"ב בימינו, גם אם הוא לא נאמר ע"י אובמה עצמו אלא יצא מפיו של "מקור אנונימי" בבית הלבן, אינו מבשר טובות, כי בעגה הדיפלומטית בוושינגטון, "הערכה מחדש" היא מילה נרדפת (Synonym) למושג "הרעה".

זה שופך אור חדש על סדרת הפיצוצים והמשברים שאיפיינו את יחסי ישראל ארה"ב לאורך כל תקופת כהונתו של אובמה. הספר "בעלת ברית", שכתב שגריר ישראל בארה"ב לשעבר, מיכאל אורן, ממחיש עד כמה, בניגוד לנאמר בתקשורת, זה לא היה תמיד באשמתו של נתניהו. ספרו של אורן כתוב בשפה דיפלומטית והתיאורים המובאים בו על התנהלות ממשל אובמה הם מאופקים. אבל התמונה העולה היא חד משמעית – רוב המשברים היו מלאכותיים ופוברקו ע"י הבית הלבן.

הבעייה האמיתית היא שהמזרח התיכון החדש אליו אובמה חותר איננו המזרח התיכון עליו חלם שמעון פרס. במזרח התיכון של אובמה, מדינת ישראל היא גורם מיותר ומפריע. בין אם הוא מתבסס על ארגון האחים המוסלמים, כפי שזה היה לפני שסיסי במצרים טרף לו את הקלפים, או על איראן כמעצמה אזורית שתבטיח את היציבות באזור, או אפילו על טורקיה – האג'נדה של אובמה נקבעה ע"פ משנתו של הפרופ' אדוארד סעיד, לה הוא נחשף במהלך לימודיו באוניברסיטת קולומביה. המישנה הזאת גורסת שהגאולה תבוא לעולם אך ורק כאשר יימחקו כל השרידים של הקולוניאליזם. מדינת ישראל, לפי דעתו של סעיד, היא שריד ארכאי של הקולוניאליזם, ובתור שכזה היא הגורם לאי היציבות ולכל הצרות הפוקדות את המזרח התיכון – למרבה הצער גם בישראל יש מיעוט לא מבוטל וקולני שאימץ את הגישה הזאת.

למעשה זאת היתה עמדתה של מחלקת המדינה אחרי שהתקבלה החלטת החלוקה באו"ם ב-1947, כשהם לחצו על הנשיא טרומן לא לאפשר את הקמתה של מדינת ישראל. עד היום יש במחלקת המדינה אנשים הדוגלים בגישה הזאת.  החידוש של אובמה הוא בכך שהוא שדרג את הגישה הזאת לרמה הנשיאותית.

זה יכול להסביר את הדבקות האובססיבית של אובמה ברעיון של הקמת מדינה פלשתינאית נוספת (שתיים קיימות כבר – בעזה ובירדן), בליבה של ארץ ישראל.

החזרתה של מדינת ישראל ל"גודלה הטבעי" (קווי שביתת הנשק של 1949, או "גבולות 1967" כפי שנהוג לכנותם) ועזתיזציה של יהודה ושומרון – הן מתכון בטוח לסילוק המיטרד ששמו מדינת ישראל.

ד"ר ישראל בר-ניר, "עם טיפ-טיפת מזל – אובמה וביטחון מדינת ישראל", מגזין המזרח התיכון, 26 ביולי 2015.

* * *

יצחק שויגר

הפלגה לוונציה

אם יש את נפשך לדעת מהיכן לקחתי את סיפורי? לך להפלגות ידידי, שם תמצא את התשובה.

 מה זה, נסעת עוד פעם להפלגה?

כן. כמו שעשינו  לפני כמה שנים  בים הבלטי, אז עשינו  אותו דבר עם אותה חבורה, רק קצת אחרת.

מה פירוש?

אתה זוכר שהיינו בים הבלטי ואכלנו וקנינו כמו משוגעים? אז עכשיו עשינו אותו דבר, רק יותר במתינות.

למה במתינות?

פשוט התבגרנו. עברו כמה שנים וקצת החכמנו. ראינו שאם אתה אוכל קרואסון עם ריבה  בבוקר אתה נזכר בו עם צרבת באמצע הלילה. בקיצור צריך להיזהר.

זה ברור כשמש. זה פשוט כמו תאונת שרשרת. אם אתה אוכל איזה המבורגר בלילה. שאז, לא רק שיש לך צרבת וחמוץ בפה ממיצי הקיבה, שעולים לך לוושט ולפה, והורסים לך את השיניים, אתה גם  עושה גרעפסים כל הלילה ומעיר את אשתך. וזה לא בשביל מה שאתה חושב, או רוצה שהיא תחשוב, אלא שהיא מתעוררת מהחירחורים שלך ואחר כך היא לא נרדמת, כי היא  מפחדת שתמות. וגם אתה קצת מפחד, שמא תקבל דום לב, שאולי ייסתם לך צינור האוויר, בגלל חתיכת המבורגר שלא לעסת טוב, מפני שיש לך שיניים טוחנות רק בצד אחד של הפה, בשביל לטחון את המזון, כי טרם הספקת לעשות שתלים בצד השני של הפה. ואז אמנם אתה לועס וטוחן, אבל  לא משהו. וגם נמאס לך ללעוס לאט, כמו שלימדו אותך, כי אתה אוכל מהר.  ככה זה, ואתה כזה, ואתה לא משתנה, כי זה האופי שלך. ואי אפשר להשתנות בגילך. אז אתה בולע את המזון, וחושב, שהקיבה המסכנה שלך, אותו כיס שרירי בלוי ונפוח שמלווה אותך  כבר 70 שנה, אתה חושב, שהיא נראית כמו איזה חתיכה שוודית צעירה שראית בסרט הפורנו אתמול בלילה והיא לא הזדקנה. ואתה לא חושב שהקיבה נראית כמו  איזה נאד מים עשוי מעור בלוי כזה שתלוי על זרועו של איזה בדואי מאעפן. ואתה מפיל עליה, על הקיבה המסכנה שלך, תיק תיק. אתה רוצה שהיא תקלוט חתיכת בשר, מפרה מתה, חצי לא לעוסה, שבלעת בשלמות והשארת לה, למסכנה, להשלים את המלאכה, כמו שאומרים. 

ועוד אתה  רוצה שבבוקר, מיד בהשכמה, כמו גדולה, הקיבה תהפוך את החתיכת פרה החצי לעוסה הזאת, לקבב רומני על הכיף כיפק, שיצא בקול תרועה. ואתה תוכל לקום בבוקר, עליז, ולצאת לשגרת היום, רחוץ ומבפסוט וישר ללכת ולהמשיך במלאכת הלעיסה.

אז יש לי חידוש בשבילך, זה כבר לא עובד. זה כבר לא יהיה היום, זה כבר אחרת. אתה פשוט יותר מבוגר.

אז מה עושים ?

לוקחים הכול במתינות. לועסים לאט, בולעים לאט, הכול לאט ואם אפשר מעט.

ואיך הגעתם לאונייה?

לקחנו קרוז מוונציה שזה טיסה קצרה ישירה מלוד ובגלל שקמנו בבוקר מוקדם, הלכנו להתאושש במלון לפני שעולים לאנייה. אחרת אתה לא רואה על העיניים. אמנם לקחו מחיר יפה במלון אבל היה שקט. מלון ישן כזה, כמו מפעם, שאתה מרגיש ישן כמוהו. ואפילו עשינו ארוחת ערב באיזה ג'ארדיני על יד המלון שם ישבנו בשולחן ארוך, כמו בליל הסדר, ובעל הבית איבד את החשבון ולא ידע מי הזמין מה, וזה רק בנס לא נגמר כמו האירוע של "לה פמילייה" של ביתר ירושלים בשרלואה בבלגיה.

ביום המחרת טיילנו בתערוכה של הביאנלה בוונציה, שעוסקת באמנות עכשווית ולכל מיני מדינות יש שם ביתנים. חלק מהתערוכה אפשר להגיד שהיה ביאנלהחרטה וחלק היה מעניין. אבל היו לנו מדריכות טובות במיוחד, שהכירו את התערוכה  בשל סיור מוקדם. והכינו שיעורי בית. ומי שמאוד השתדלה היתה אחת שעובדת במוזיאון תל אביב והיא דווקא מאוד התרשמה מהביתן האנגלי יותר מכל התערוכה.

דווקא מהאנגלים? ממתי הם טובים באמנות עכשווית?

אני גם לא הבנתי הכול, אבל הביתן של האנגלים עסק ביחסים של גודל, פחדים ושאיפות נסתרות.

מה אתה אומר? במה זה בא לידי ביטוי?

אה זה פשוט. היתה שם תערוכה שהציגה את כל התסכול המיני של הגברים באנגליה. היו שם שטרונגולים משהו משהו וגם בחורות ערומות בגודל טבעי שתקעו להם סיגריות בכל החורים בגוף. אני חושב שזה היה מאוד מרשים, ביחוד הצבע של הפסלים שהיה בצהוב,  והמדריכה אמרה שזה הצהוב של הביצה, אם לא הבנת. אבל היא לא אמרה לאיזה ביצים היא מתכוונת. זה לדעתי משקף את התסכול על נפילת האימפריה האנגלית שפעם שלטה בעולם והיום כולם מזיינים אותה.

ואת זה הם מציגים בתערוכה בינלאומית? איזה בושה? מה זה, בורדל? איזה מזל שגירשנו אותם ב-1947.

אתה צודק. זה היה באמת קשה לצפייה. לגברים בגלל הקינאה ולנשים בגלל התיסכול. אפילו היתה אחת משלנו שראתה את התצוגה וכמעט התעלפה ובעלה החזיר אותה ישר למלון. אני לא יודע אם היא נבהלה מהגודל של האובייקטים או מהצבע.

וזה מה שראיתם?

לא היו גם כמה דברים טובים כמו הביתן היפני שהראו שם רשת דייגים אדומה שזה מסמל את הקשר בין בני האדם. נראה לך סביר? שזה היה מאוד יפה. וגם ביתנים מוזרים כמו הביתן היווני, שהמדריכות, שהן מקצועיות מאוד, שיבחו אותו. אבל כשאני באתי אז כנראה כל העובדים כבר הלכו והיה ברור שהם לא גמרו את העבודה והשאירו את הביתן לא גמור. הם רצו להציג לדעת המדריכות עולם שנעלם. נו טוב שיהיה.

למחרת הלכנו לתערוכה אחרת במוזיאון הארסנל שהיתה יותר טובה והצילה את כבודה של הביאנלה. גם שם היו בחורות ערומות אבל רק בווידאו אחד וזה היה מאוד תאטרלי.

גם ונציה לא איכזבה. אתה הולך בין הבניינים העתיקים עומד בכיכר סאן מרקו בחום של  37  מעלות בצל, בלי מיזוג, ואתה שואל נפשך למות. אתה מבין, מדוע אפילו הבניינים רוצים לשקוע במים כי גם הם רוצים להתקרר. רק בגלל הערך ההיסטורי לא נותנים להם לשקוע. ואתה לא מבין מהיכן יש לנשים שלנו כוח להתרוצץ בחום הנורא  ההוא,  בין החנויות, לראות  ולקנות תיקים ונעליים ולהעביר את כרטיס האשראי בחריצים כמו עכברות מסוממות.

למחרת עלינו על האונייה למיזוג אוויר תמידי וחיינו השתפרו לאין ערוך. המצאת המאה. אתה יושב במיזוג והחיים יפים. אם היו ממציאים את המזגן בזמן הרומאים הם לא היו כובשים אותנו והיינו חוסכים הרבה צרות. עלינו על  האונייה והתחלנו לשוט לכיון יוון. תחילה ירדנו בספליט אשר בקרואטיה, שם הבנות הסתערו על החנויות של הבגדים הלבנים מכותנה, והבנים על הבתי הקפה עם המיזוג. אחר כך התחלנו לשוט ליוון וביקרנו בכמה איים יוונים. וכמו שאומרים בתורכית: "אָלֶה יווֹנים אוסט דה זֶלבֶּה פּוֹנים."

אין מה לעשות, גם סנטוריני וגם מיקונוס שיחקו אותה בגדול. כמה אלפי יוונים יושבים באמצע הים על איזה איים מסולעים שלא צומח שם כלום חוץ מבתי קפה וחנויות חרוזים.  מוכרים גבינת פטה ובגדי כותנה וחרוזים לילידים שבאים באוניות גדולות לכבוש את המקום כמו שעשו בזמנו ציי ספרד לאינדיאנים של אמריקה. רק שאז הם לקחו לאינדיאנים את החיים ואת החרוזים ולא שילמו גרוש ואילו האינדיאנים של היום לוקחים ל"ספרדים" של היום את כל הכסף תמורת החרוזים.  משהו השתנה בעולם.

וזה מה שראיתם ?

מה לא מספיק? היה עוד ביקור אחד באתר ארכיאולוגי, לשם נסעו רק כמה משוגעים חסרי אמונה, לראות איפה היוונים חושבים שהיה המקדש של זיאוס!

 למה משוגעים ולמה חסרי אמונה?

משוגעים? בגלל החום הנורא שהיה באותו יום. חסרי אמונה, בגלל שהם לא מאמינים ליוונים, ורוצים לראות את הכול במו עיניהם. אפשר היה גם לראות בתמונות שאין שם כלום. אבל הם לא מאמינים! מה לעשות!  נסעו ראו שהכול מוזנח וחזרו ועוד לקחו מהם ימבה של כסף בשביל ההסעה.

אבל השיִט באונייה הגדולה שווה הכול. אתה מפליג עם הבית שלך למשך שבוע ימים. הכול בארונות כל השבוע והכול מסודר. פעמיים ביום נכנסים לסדר. אתה זורק הבגדים על הרצפה ושוכח את הנעליים באמצע החדר, כמו שאתה רגיל, והגמדים מסדרים ולא צועקים "שזה פעם אחרונה ושאי אפשר איתך." ואשתך לא עוסקת כל היום באריזות ובפירוק מזוודות ולא שואלת כל חמש דקות אם נשלם אוברוויט בגלל הנעליים המיותרות שהיא קנתה ורוצה לשים אותם בטרולי ולשקול אותו, שאולי הדיילת מהצ'ק-אין לא תרגיש שהטרולי נעשה כבד יותר כבר מהמזוודה.

ואיך האונייה?

משהו משהו. יש לך שם הכול. בריכה ומכון כושר ומסלול הליכה ומגרש כדורסל וספרייה וחדר מחשבים וברים ואולם תיאטרון ובתי קפה וקזינו ענק וגלריית תמונות וחנויות אין ספור והכול משהו משהו. וזה נותן לך הרגשה טובה, שבכל כך הרבה מקומות שהזכרתי, לא היית בעצם אף פעם. וזה כאילו שיש לך משהו לעשות בהפלגה הבאה. רק את האוכל מיצינו היטב. וגם קצת את אולם התיאטרון ששם ביקרנו רק אם נגמרו לנו הסיפורים ההדדיים של אחרי ארוחת הערב.

מה האוכל היה שם משהו מיוחד?

הארוחות היו משהו משהו. הכול היה כל כך יפה. אתה יושב עם התפריט המודפס, במין חשיבות כזאת, כמו היית אוכל כל ערב במול ים, ומזמין אלה-קארט וחושב ששיחקת אותה חשוב. המנות יפות מאוד, מקושטות-כאילו, אבל חצי היו לא אכילות. אבל מה, אוכלים יפה ומברברים את נפשך לדעת. היינו יושבים שעות אחרי האוכל ומספרים סיפורים וכל הרמיזות של המלצרים שנלך למקום אחר, לא עזרו. כל אחד סיפר סיפורי אלף לילה ולילה. חבל שלא הקלטתי.

אז ממש לא נשאר זמן לשום דבר. עד שקמנו משולחן ארוחת הבוקר כבר עלינו למעלה לדק העליון  לצהריים. שם ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון, ואכלנו ודיברנו ודיברנו ואכלנו עד חמש. עד שאתה גומר ללעוס מישהו מביא פירות. גמרת עם הפירות, מביאים עוגות. גמרת עם העוגות, מישהי מביאה צלחת גלידה 15 טעמים "פלטה גלידה טכניקולור" מורכבת מכדורי גלידה צבעוניים עם כפיות, וחילקה אותן לכל הבנות.

ממש חיים קשים. ואז, כשאתה כבר מפוצץ והראש מנופח, אתה יורד לתא שלך, לנוח, להתקלח ולהתלבש כדי להיות בארוחת הערב בשבע, כי צריך לתפוס מקום חדש. כי יש הוראות מאת ההנהלה, בגלל שהיינו קבוצה גדולה ותפסנו כמה שולחנות, אז היתה הוראה להחליף מקומות בשולחנות ואם אתה מאחר, אז אתה רואה שהשאירו לך את אותו מקום, כמו בערב הקודם, וזה היה בניגוד להוראות של ראש הקבוצה. שהוא יכול לתת לך עונש. אבל מזל שהוא היה ליברלי וגם היה מבסוט כל הזמן, כי הלך לו קלף משוגע בקזינו. אמנם אשתו היתה בחנויות אבל הוא הרוויח את הכסף בקזינו, את מה שהיא הוציאה בחנויות, כך שהוא יצא מהטיול רק חצי מרושש. את החצי השני הוא שרף עם הסיגרים.

אז מה, תפליג עוד פעם?

למה לא? רק שנהיה בריאים. ואם ראש הקבוצה יארגן. אני בלעדיו לא נוסע לשום מקום.  

* * *

תקוה וינשטוק

נועה הנמוכה

אחרי שהתוודעתי לשרה, הגבוהה מהרגיל (עליה כתבתי בגיליון הקודם) חשבתי שמעניין לדעת מה חשה מי שנמצאת בצד השני של הסקאלה – אישה נמוכה מהרגיל. מה הבעיות שלה. הרי לכל החריגים הבולטים בשטח – חריגים בגובה, במשקל, במראה – בעיות מיוחדות להם, לטוב ולרע.

חששתי שלא בנקל אמצא "בת זג" לגבוהה, שתיאות לספר על הרגשותיה. להיות גבוהת קומה בימינו זה עניין של כבוד. הגבוהות מעוררת עניין, רואים אותן ומדמיינים שהן דוגמנית או נשות חברה או משתתפות בטלביזיה, לפחות שיאניות בכדורסל. רואים ומתקנאים: הטבע העניק להן מה שנשים כה רבות, בעיקר צעירות בנות טיפש עשרה, משתוקקות לו – חיים נוצצים.

לעומת זאת להיות נמוכה – נמוכה ממש, מתחת לנורמה – זו לא מציאה גדולה, לא נושא להתפעלות ולא לחלומות מיוחדים. המחשבה הראשונה שעולה למראה נמוכת קומה – שהיא משתוקקת לעוד כמה סנטימטרים של גובה. הצד המשותף: גם הגבוהה באופן חריג, גם הנמוכה מאוד – מושכות תשומת לב.

התאכזבתי לטובה. לא היה עליי לחפש הרבה. בסופרפארם ליד ביתי התחילה לעבוד נערה נמוכה. בקושי מטר וחצי. מיד, בלי היסוסים ועכבות, ניאותה לשוחח עימי באשר לגובה. ניכר שהקומה הנמוכה אינה גורמת לה שום תסכול. העולם מלא גבוהות ונמוכות. להיות נמוכה זה פשוט וטבעי, מה הבושה בכך?

שמה נועה.ילידת תל אביב, בת  23.

בכיתות הראשונות בעממי, מספרת נועה, היתה כמו כולם בגובה רגיל. אבל בחטיבת הביניים הבחינו ההורים כי בתם אינה צומחת לגובה ואינה מתפתחת ולקחו אותה לרופא המשפחה. במיפוי העצמות התגלה כי גידולה אכן נפסק. הורמונים לגדילה כבר לא יכלו לעזור לה – אלה ניתנים עד גיל  14  והיא הגיעה בדיוק לגיל 14. עד היום נותרה בגובהה אז – מטר וחמישים סנטימטר.

אביה של נועה, יליד ארגנטינה שעלה ארצה בנעוריו – גבוה, מטר שבעים וחמש. האם ילידת הארץ, מטר שישים. נועה ואחותה התאומה נולדו בחודש השישי להריון וכנראה שלא היו בשלות עדיין ואולי סיבת הנומך שלה גנטית – סבתן נמוכה ביותר. האחות התאומה – סטודנטית לפסיכולוגיה – גבוהה מנועה במיספר סנטימטרים – סנטימטרים גורליים! היא מטר חמישים וחמש ורחבה ממנה. ויש להן אחות צעירה בגובה נורמטיבי לחלוטין. נועה נמוכה מכולן.

עברו עליה כמה שנים קשות מאוד. "כל החברות שלי בכיתה התחילו לגדול ולהתפתח – הגיעו עד מטר שישים ומטר שבעים, רק לא אני," זוכרת נועה בכאב. "מאוד פגע בי שאינני כמו כולם. לא צחקו על הקומה שלי אבל לי אישית זה מאוד הפריע. כל כך רציתי להיות קצת יותר גבוהה."

משום מה הושיבו אותה בכיתה בספסל האחרון. היא לא ראתה מאומה אך יכלה לפטפט בלי שהמורה תרגיש. בצילומי סוף השנה היא תמיד בשורה האחרונה, עומדת על ארגז הפוך.

מה אומר עוזי חיטמן בשירו היפה "הילד הכי קטן בכיתה"? רק להפוך את הכתוב ללשון נקבה: "הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, / הכי קטנה בשעורים / והכי קטנה בהפסקה / ... ראשי נוגע בחגורה של המורה / בלילה הייתי בוכה לי בתוך השמיכות / שלא יסתירו ואוכל לראות..."

עד כמה היא נמוכה נוכחה כשליוותה את אחותה הקטנה למספרה לקראת הבת מצווה של האחות. נועה סיפרה לספר על חגיגת בת המצווה והספר איחל לה 'מזל טוב!' – משוכנע שהיא החוגגת! נועה נדהמה: היא בת 15 ואחותה הקטנה נראית גדולה ממנה! עד היום יש מי שרואה אותה וחושב שעודה ילדה, תלמידת בית ספר. היא מאד נמוכה ורזה אך בריאה, הכל תקין ללא בעיות מיוחדות רק מיניאטורי.

התעוררו גם בעיות ביגוד. מכנסיים מתאימים מצאה לעתים בחנויות ותמיד קיצרה את המכפלת.. אבל שמלות! היא במידה 36 נשים. רק חנויות מעטות – לא זארה למשל – מציעות שמלות במידה זו אולם גם הן אינן בפרופורציות ההולמות אותה. חלק השמלה שאצל בנות רגילות מגיע למותניים, אצלה הוא כבר מעבר לברכיים. חנויות מיוחדות לנשים נמוכות אין בארצנו הקטנה, כשם שאין חנויות מיוחדות לגבוהות קומה. לפעמים היא מקבלת שמלות מהדודניות שלה שעודן ילדות.

אבל כל זה כבר היסטוריה. אחרי כמה שנות נעורים קשות ועצובות התגברה והשלימה עם גורלה. אמנם קומה ראויה לשמה נמנעה ממנה אולם לעומת זאת ניחנה באופי חזק, שכל טוב ומזג נעים. אין ברירה – והיא התחילה לקבל את עצמה כפי שהיא, "להתנהג בצורה קלילה והתחילו לחבב אותי. הכל תלוי בך עצמך. אם לא נוח לך עם הגובה שלך גם לאחרים לא יהיה נוח אתך."

לנומך יש גם פלוסים, גילתה. בחופש הקיץ עבדה בקייטנה לתלמידי ג'-ד'. "הייתי רק קצת גבוהה מהם והשתלבתי ביניהם יפה והם אהבו אותי מאוד. הדרכתי גם בתנועת נוער. היו חניכים גבוהים ממני ודיברתי אליהם בגובה העיניים. אף אחד לא צחק ולא ליגלג עליי. למרות הקומה גיליתי סמכות."

עניין הסמכות חשוב לנועה ביותר. בעיניה סמכות קשורה בין היתר לגובה – והנה היא מגלה סמכות גם ללא גובה. (נכון שגם לנפוליאון להבדיל, לא היה גובה – אבל  איזו סמכות היתה לו!).

הצבא היה עבורה תקופה נהדרת. נמצאו מדים שהתאימו לה במידת מה, ועם נעליים הסתדרה תמיד, גם בחיים האזרחיים. במסעות ובטיולים היה התיק כבד מעל לכוחותיה והיא מסרה אותו לאחרים. "בגלל שאני נמוכה יכולתי לאחר לספירה ואפילו להתחמק ממנה," צוחקת נועה. היא מרבה לצחוק ונראית תמיד במצב רוח מעולה "פשוט לא ראו אותי..." היא שירתה כחובשת והתמחתה ברפואת חירום. "היתה לי יחידה של חובשים והרציתי בפניהם," מספרת הקטנטונת. "ראיתי שהם מסתודדים ולא מקשיבים לי ואז עליתי על שולחן וכל השיעור נשארתי בעמידה. וזה עבד. צחקו לבסוף הקשיבו וכולם הצליחו במבחן. בזכות הגובה קיבלתי סמכות. הצלחתי בהרבה תפקידים של סמכות."

תפקידיה בצבא חיזקו את נטייתה לענייני רפואה. היא אוהבת לכתוב ובתיכון חשבה להיות עיתונאית אבל הרפואה מושכת אותה יותר. כשהשתחררה ראתה מודעת "דרושים" של הסופרפארם, פנתה והתקבלה. זה סופרפארם גדול, כולל הרבה מוצרים שאינם תרופות. התנועה בו עירה והקהל מגוון. הוא פתוח 24 שעות ביממה ועובד בשלוש משמרות. נועה עובדת במשמרות הבוקר והצהריים, לא בלילה. היא מה שקרוי "פרח" רוקחים. מגישה ללקוחות את התרופות שביקשו ("אם הם במדף העליון אני לוקחת סולם"...) – מזמינה תרופות מהספקים, מסדרת את הסחורה שמגיעה, מקלידה מיספרים. העבודה אהובה עליה מאוד. היא מקשיבה לדברי הרוקחים המוסמכים, להערותיהם על תרופות, משתדלת ללמוד מהם על עולם התרופות והרפואה. "אני אדם שאוהב ללמוד," מעידה נועה על עצמה.

  בשנה הבאה תתחיל ללמוד ביולוגיה כהכנה ללמודי הרפואה. להיות רופאה – זה החלום שלה. אבל לאו דווקא רופאה של בני אדם אלא רופאת חיות. וטרינרית. היא מאוד אוהבת בעלי חיים. יש לה חתול קטן בבית. נכון. לימודים אלה נמשכים  שבע שנים. קשות מכל הבחינות, גם מהבחינה הכלכלית – אולם  נועה רואה בכך אתגר ואינה נרתעת. עם תעודה טובה אפשר לקבל מלגות. מעין מלגה כבר קיבלה: היא מתגוררת ביפו, וסטודנטים שגרים ביפו נהנים ממענק של 10,000 שקלים מטעם העירייה בתנאי שיסייעו במועדוני נוער.

אשר לחברה, כאן אין שום בעייה מיוחדת. נועה אינה בוחרת חברות לפי הגובה. יש לה חברה גבוהה מאוד הלומדת במכון ויצמן וגם שתי חברות בגובה שלה אך רחבות ומפותחות ממנה, אחת אפילו נמוכה ממנה. עם הגבוהה הלכה פעם ברחוב ושתיהן שימשו אטרקציה לכל השכונה. אנשים הלכו אחריהן, מסתכלים על הענק ו"הגמדה". אגב, כיום המונח "גמדה" הוא בכלל אאוט. כיום אומרים "נמוכת קומה".

אשר לענייני בחורים, נמיכות הקומה הינה לעתים יתרון: "אני ניראית לבחורים פחות מאיימת," יודעת נועה. באשר להבדלי גובה יש עדיפות לנשים על פני הגברים. כשגברים יוצאים עם נשים גבוהות מהם, זה סיפור לא פשוט הזוכה לעיתים להרמת גבה ותסכול לגבר. בנורמה המקובלת אמורים הגברים להיראות גבוהים מבנות זוגם. ואילו לנשים נמוכות קומה אין הרבה הגבלות גובה והאופציות שלהן רבות יותר. הן יכולות להתחבר גם עם גברים בגובה שלהן או מעט יותר – וזה ציבור הגברים השכיח בארץ – וגם עם גבוהים מהן ואפילו גבוהים מאוד.

הרבה גברים רמי קומה מאד נמשכים לנשים נמוכות מאוד. אף על פי כן היה מוזר לנועה לצאת עם גבה קומה. ודווקא בחור כזה החל לחזר אחריה ברצינות. תחילה לא התלהבה: "בחורה מיני עם בחור מקסי – זה רק יעורר צחוק." הוא לא הרפה ונועה התחילה לנעול נעליים  גבוהות עקב למיזעור הפער. אבל יונתן הודיע לה שהוא אוהב את הגובה שלה ושתרד מהעקבים – והיא חזרה לנעל השטוחה. הוא אף ניחם אותה: "פעם הייתי מטר שמונים וחמש וכעת כבר התכווצתי למטר שמונים..."

כיום חולקים השניים דירה שכורה בת שני חדרים ביפו, לא רחוק מבלומפילד. יונתן  בן ה-31, בן להורים ממרוקו והונגריה, הוא קונדיטור. שוררת ביניהם חלוקה צודקת: חפציה של נועה מונחים במדפים התחתונים בארון ושל יונתן בעליונים. היא מוציאה את הכלים שלמטה, הוא את הדברים שלמעלה, וכשמתעוררת בעיית גובה יונתן פותר אותה בלי סולם. כעת, בגלל החבר הגבוה, חווה נועה בעיות הפוכות מאלו שידעה עד כה – המיטה שלהם ארוכה במיוחד, ואם ירכשו מכונית – בינתיים רק חלום –תהיה זו מכונית מותאמת לגבוהים.

"אני לא יודעת איך זה להיות לא נמוכה, נורמלית," אומרת נועה. "הגובה הנמוך הוא כבר חלק אינטגראלי מהאישיות שלי. כמובן להיות נמוכה עוד יותר לא הייתי רוצה. להיות... קומה נמוכה,  זה חסרון וגם  יתרון. אני אוהבת את מה  שאני רואה שגם אוהבים אותי."

וכבר נאמר: "איזהו הוא עשיר? השמח בחלקו."

* * *

אלוני זמורה

מה בין הסופר בן ציון יהושע

לבין הסופר יעקב יהושע?

כשקראתי את סיפורו המפתיע של הסופר בן ציון יהושע, בעיתונו האינטרנטי של אהוד "חדשות בן עזר" (גיליון 1062), "משלוח מנות לשפרינצה", נזכרתי בסופר יעקב יהושע, ותהיתי אם קיים קשר בין שני הסופרים.

תהייתי היתה לא רק אם יש קשר משפחתי ביניהם, אלא אם תוכן הסיפור שקראתי תאם בהווייתו לתכני סיפוריו של הסופר יעקב יהושע ׁׁ(אביו של הסופר א.ב.יהושע) שהיה ידידו ובן גילו של אבי, שניהם זיכרונם לברכה.

בדקתי בוויקיפדיה ומצאתי קווי דמיון משותפים לשני הסופרים, אבל לא קשרי משפחה. (מן הראוי הוא שבני משפחותיהם החיים היום בינינו יוסיפו צילום לערכים המופיעים בוויקיפדיה).

הסופר בן ציון יהושע – יליד ירושלים בשנת 1936 בן לבכורה יוכבד לבית אלקלעי בת היישוב הספרדי הישן ולמולא רפאל שעלה מאפגניסטן בשנת 1898. הוא בעל תואר שני בלימודי סוציולוגיה ובספרות ימי הביניים. הוא כיהן כמנכ"ל "הוצאת מגנס" מנהל אגף ההסברה בעיריית ירושלים וכנספח תרבותי למרכז אסיה בטשקנט. הוא סייע בחילוץ יהודים מאזורי מצוקה במדינות מוסלמיות. הוא היה גם יו"ר אגודת הסופרים העבריים.

הסופר יעקב יהושע (1905-1982) היה מזרחן. מנהל המחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות, סופר וחוקר היישוב היהודי הספרדי הישן בירושלים. חיבר ספרים רבים על שכונות ומשפחות בירושלים ובעיקר על שכונת מכורתו "ימין משה". כתב מאמרים רבים בעברית ובערבית. בשנת 1978 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

אני מבקש לצטט שני קטעים קצרים  מספרו של יעקב יהושע "ירושלים הישנה בעין ובלב" בהוצאת כתר. הספר משולב בהקדמה של בנו א.ב. יהושע ובאיורים של הצייר יוסי שטרן:

עם שכניי וידידיי הערבים)עמ' 87) – "...נתבקשתי להשמיע לידידיי הערבים זיכרונות מאותם הימים, כשחיו אבותינו בחצרות העיר העתיקה בשותפות שכניהם המוסלמים. ידעתי כי השומעים הערבים, בעיקר מבני הדור הישן, אוהבים לשמוע על החיים שהיו בחצרות העיר העתיקה, על בתי הקפה שבהם ישבו יחדיו יהודים וערבים, על המצה, שהשכנים היהודים נהגו לכבד בה את ידידיהם ושכניהם הערבים ועל מגשי הפיתות, צלחות החמאה והדבש ותפוח הזהב שנהגו השכנים הערבים לשלוח לאבותינו במוצאי חג הפסח.ידעתי כי הם רוצים לשמוע על נשפי השירה והזמרה שקיימו להקות הבידור המצריות בבתי הקפה הגדולים שבשער יפו, בהם השתתפו בני שני העמים, על לילות חודש רמדאן, שפעמים חל בחודש אלול, לילות שנפגשו, בסמטאות העיר העתיקה יהודים ומוסלמים – היהודים בדרכם לתפילת הסליחות והמוסלמים לתפילה שלפני יום הצום. ידעתי שבפי רבים מהם עדיין שגורות האספניולית והיידיש, שפות שלמדו משכניהם בחצרות העיר העתיקה."

ואם מותר לי להוסיף נימה אישית לסקירה הזאת, אני מבקש לספר על אבי אברהם זמרו (בן חרות) לבית הרדב"ז, שהיה יליד "משכנות שאננים" ובן גילו וחברו של יעקב יהושע, ודיבר שבע שפות על בוריין. (עברית מחצרו של אליעזר בן יהודה, אנגלית משירותו במנדט הבריטי, ערבית משכניו וידידיו הערבים, ספרדית-לדינו וספרדית-קסטיליאנית מבית אבותיו, צרפתית מלימודיו, שפת הסתרים בבית... גרמנית משכניו, ואספרנטו – היה חבר באגודה העולמית של זמנהוף).

לאחר מלחמת "ששת הימים", כשנפרצו גבולות ירושלים לארבע רוחות השמים, אבי היה אומר לאימי שהוא יורד להוריד את פח הזבל, והיה חוזר הביתה בשעות הלילה המאוחרות או לאחר מיספר ימים, כשפיו סיפורים על כך שהלך לתחנת האוטובוסים הערבית שליד שער שכם ב"חצר המטרה", ומשם היה נוסע לכפרים הערבים שמסביב לירושלים, לרמאללה ולשכם על מנת לפגוש את ידידיו הערבים משכבר הימים. לא פעם הוא חזר עם אחד מחבריו וילדתו החולה להתארח בביתנו, על מנת לטפל בילדה החולה בבית החולים הדסה.

סיפורו של הסופר בן ציון יהושע מבוסס על קרע בין העדה הספרדית לעדה האשכנזית, ביישוב הישן, בשל חוסר יידע והבנה במנהגים השונים. עם סוף מפתיע...

בסיפורו של יעקב יהושע יש תיאור של ידידות עמוקה שנרקמת בין היהודים לשכניהם הערבים, בשל היכרות הדדית של מנהגי המקום.

וכשיגיע היום, ונבין איש את מנהגיו של רעהו, ונלמד גם לכבד אותם, נעשה סולחה בין העדות השונות שבתוכנו, לא כמו בסיפור של  "משלוח המנות..." – נצטרך ללמוד ולחזור ולאמץ את מנהגי אבותינו מהיישוב הישן, ללמוד ולאמץ את יחסי הריעות בינינו לבין שכנינו הערבים. לא ניתן לפוליטיקאים משני הצדדים להרוס מרקם של שכנות טובה, בלי לוותר על חלקות אלוהים הקטנות שבינינו.

ואז נאמץ את משפטו של הנביא ישעיהו: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.

לו יהי...

אהוד: דבריך תלושים מהמציאות. אם היינו מאמצים את מנהגי אבותינו, יהודי החסות של המוסלמים בתקופת היישוב הישן – פתח תקווה לא היתה נוסדת ב-1878 וכל מפעל חיבת ציון, הציונות וישראל היו תקועים עדיין תחת אפוטרופסות הכובשים המוסלמים, שהגיעו הנה במאה השביעית, ומשתוללים גם ביום ט' באב בהר הבית.

"יחסי שכנות" מעולם לא מנעו מערביי ארץ-ישראל לשחוט יהודים, כמו במאורעות תרפ"ט בחברון. בהם נשחט גם הנער העילוי צבי הלר, שאילו חי – הוא היה דודו אחי-אימו של הסופר יהושע קנז.

בשנות לימודיי בירושלים, לפני יותר מיובל שנים, היכרתי את יעקב יהושע ["אבא של בולי"] – שהיה אדם חביב ומאיר פנים, וגם העניק לי מדי פעם את כרכי הסידרה של ספריו המעניינים "ילדות בירושלים הישנה", וכתבתי עליהם רשימות ביקורת, דומני ב"קשת" (בר"ת) וב"משא".

* * *

יעקב שריבּמן

מִצְטַיֶינֶת

בעקבות עבודת גמר של סטודנטית באוניברסיטה העברית

הַבֵּן-זוֹנָה עָזַב.

הִשְאִיר אוֹתִּי.

לְבַד.

בְּדִּירוֹנֶת בְּשִיכּוּן בְּחוּלוֹן.

לֹא... לֹא דִּירָה שֶלִי...

...וְלֹא לְבַד; שְנֵי יְלָדִים קְטָנִים, שֶלִי לְגַמְרֵי,

וּמְקָרֵר אֶחָד. שֶלִי. וְרֵיק. 

גַּם הוּא לְגַמְרֵי.

הָלַךְ הַמָנְיָאק. 

מָצַא לוֹ אֵיזוֹ פַּרְגִּיָה

עִם פְּטָמוֹת שְׂמֵחוֹת יוֹתֵּר

וְעוֹר טָרִי יוֹתֵּר מִזֶה שֶלִי מוֹדֶל שְלוֹשִים וּשְתַּיִים.

נֶעֱלַם עִם אֵיזוֹ מִתְרוֹמֶמֶת.

כְּמוֹ כֶּלֶב מֵהַרְחוֹב.

הַבַּעַל בַּיִת שוּב צִלְצֵל.

בַּפַּעַם הַשְלִישִית בְּאוֹתּוֹ שָבוּעַ.

דָּרַש שֶנְפָנֶה, כְּבָר בְּסוֹף הַחוֹדֶש, כְּלוֹמַר בְּעוֹד שְבוּעַיִים.

גַּם לוֹ נִמְאָס לִשְמוֹעַ הֶסְבֵּרִים.

וְגַם לַבַּנְק נִמְאָס;

רַק שֶאֵלֶה מְדַּבְּרִים בְּמִלִים יוֹתֵּר רַכּוֹת

כְּמוֹ הַמִיכַל הַזוֹ,

מֵהַלִשְכָּה הַמִשְפָּטִית. 

גַּם הֵם יוֹדְעִים שֶהַחֶשְבּוֹן בְּמִינוּס לֹא נוֹרְמָלִי

שֶרַק גָּדֵּל כָּל יוֹם, כְּמוֹ הַיְלָדִּים,

וְאֵין מֵאַיִּן לְהָבִיא יוֹתֵּר.

וְאֵין אַף דֶּלֶת שֶאֶפְשַר לִפְתּוֹחַ.

לֹא כְּמוֹ כָּאן שֶהַדֶלֶת כָּל הַיוֹם נִפְתַּחַת

וְנִסְגֶרֶת וְנִפְתַּחַת בְּלִי הֶפְסֵק.

אַף אֶחָד כְּבַר לֹא צָרִיךְ הַיוֹם חָשֶבֶת

מְדוּפְּלֶמֶת שֶל שָׂכָר עֵם נִסָיוֹן חָמֵש שָנִים, סַמֶלֶת בְּגִּבְעָתִּי,

וְתוֹאַר אָקָדֶמִי מְהַמִכְלָלַה.  אֲפִילוּ מִצְטַיֶינֶת.

פַּעַם, דֵּי מִזְמַן, נִיגַּנְתִּי בִּקְבוּצַת כִּינוֹר רִאשוֹן

בַּתִּזְמוֹרֶת שֶל הַנוֹעַר עִם מִילְגָּה יָפָה לְמוּכְשָרִים;

וְעַכְשָיו אֵין לַכַּנֶרֶת לֹא כִּינוֹר 

וְלֹא מֵאַיִּן לְשַלֵם חֶשְבּוֹן חַשְמַל קְטַנְטָן

מֵהַמַשְׂכּוֹרֶת-מִינִימוּם הַזוֹ שֶלְכְּלוּם לֹא מַסְפִּיקָה.

יוֹצֵא שֶרַק הַבַּעַל-בַּיִת וְהַבַּנְק עוֹד מִתְעַנְיֵנִים בִּי,

וְגַם הַיְלָדִים, שֶרְעֵבִים בַּעֶרֶב, מְחַפְּשִׂים אֶת הַחָשֶבֶת

שְאֵין לָה כְּלוּם לַתֵּת לָהֶם

פְּרַט לְחִיוּךְ עָצוּב אֲשֵר מַסְגִּיר, לְמִי שֶקְצַת מֵבִין בִּבְנֵי אָדָם....

וְהֵם עוֹד יְלָדִים קְטַנִים שֶמְבַקְשִים כָּל כָּךְ מְעַט.

גַּם אֶת הַבֵּן-זוֹנָה הֵם מְבַקְשִים, שֶהִשְאִיר אוֹתִּי אִיתָּם לְבַד

עִם מְקָרֵר שֶאַף פַּעַם, בְּחַיַי אַף פַּעַם,

לֹא הָיַה כָּל כָּך נָקִי.

... לְמִי שֶקְצַת מֵבִין בִּבְנֵי אָדָם ...

... כְּמוֹ זֹאת, עוֹזֶרֶת הַגַנֶנֶת שֶאָמְרַה לִי בַּכְּנִיסָה לַגַן בַּבּוֹקֶר

"תְּשַנִי לְדָנִיאֵל אֶת מַה שֶאַתְּ מוֹרַחַת לַה בַּסֶנְדְוִויץ';

אִי אֶפְשַר כָּל יוֹם אוֹתֹּו דָּבָר! יְלָדִים צְרִיכִים גִּיווּן!

שִׂימִי חַלְבָה... תְּנִי אוּלַי פְּרוּסַת נַקְנִיק..." 

פֵּרְקַה אוֹתִּי לְגַמְרֵי בְּאוֹתוֹ הַבּוֹקֶר;

לֹא הֵבִינָה הִסְתוּמַה מַה אִשָה בּוֹגֶרֶת שֶכְּמוֹתִּי בּוֹכָה כָּל כָּךְ בְּלִי יְכוֹלֶת לְהַפְסִיק

וְעוֹד דּוֹפֶקֶת אֶגְרוֹפִים עַל הַמַשְקוֹף.

וּבַחַזַרָה בַּעֶרֶב מִגַּן הַמִשְׂחַקִים בְּאוֹתוֹ הַיוֹם, יֶלֶד מֵהַכִּיתָּה שֶל אוֹרֶן, 

חָמוּד מְאוֹד דַוְוקָא, לִיקֵק לוֹ גְּלִידָּה.

מַה אֶעֶשֹה כְּשֶדָּנִיאֵל, חָמֵש, וְאוֹרֶן, עוֹד מְעַט כְּבַר שְמוֹנָה,

מְבַקְשִים  גַּם הֵם.

גְּבִיעַ גְּלִידָּה. אֶפְשַר לַחֲשוֹב.

כּמוֹ הַחָבֵרִים.

גְּרוּש לֹא הָיַה לִי בַּאַרְנָק.

אָז, בִּמְקוֹם, אָמַרְתִּי שֶלֹא כָּל כָּךְ בָּרִיא לָהֶם

לִיקוּק שֶל גְּלִידָּה בְּאֶמְצַע הַקַּיִּץ.

וְעוֹד בַּרְחוֹב.

הִרְטַבְתִּי אֶת הַכַּר בַּלַיְלָה

לֹא כִּי הַנְבֵלַה הָלַךְ אֶלָא כִּי הָיִיתִּי רְעֵבַה כְּמוֹתָּם.

לְמָחָרַת צִלְצַלְתִּי לַמָקוֹם הַזֶה.

אָמְרוּ תָּבוֹאִי וְנִרְאֶה.

רָאוּ. אָמְרוּ תָּבוֹאִי לָמָה לֹא.

רוֹאִים עַלַיִּךְ. פֹּה לֹא צָרִיךְ שוּם הֵסְבֵּרִים.

תָּבוֹאִי. אָפִילוּ פַּעַמַיִּם בְּשָבוּעַ.

אַת נִרְאֵית מָמַש בְּסֵדֶר.

יִהְיֶה בְּסֵדֶר.   

תִּתְרַגְלִי.

כִּי אֵיךְ אֶפְשָר מִמַשְׂכּוֹרֶת מִינִימוּם בְּנִיכּוּי בִּיטוּחַ לְאוּמִי וּמַס בְּרִיאוּת

וְדָנִיאֵל וְאוֹרֶן שֶהִשְאִיר אוֹתָּם הַבֵּן-זוֹנָה עִם חָשֶבֶת שֶל שָׂכָר בְּחֶבְרָה בְּעַ"מ

שֶאֵין לָה שֶקֶל בַּאַרְנָק

וְלֹא מְלָפְפוֹן אֶחָד בַּמְקָרֵר.

הָלַך. לֹא שָמַע עַל מְזוֹנוֹת. מָצַא לוֹ פַּרְגִּיָה, הַשְמוֹק.

סָגַר תַּ'דֶלֶת וְהָלַך.

וְעַכְשֶיו – דְּלָתוֹת שֶנִפְתָּחוֹת.

וְנִסְגָּרוֹת. וְנִפְתָּחוֹת.

אֲנָשִים בָּאִים. הוֹלְכִים.  

עוֹד מִקְלַחַת.

מִזְמַן שֶלֹא פּוֹרֶטֶת עַל כִּינוֹר. רַק פּוֹרֶטֶת אֶת הַגוּף לַחֲצָאֵי שָעוֹת

כְּמוֹ הַאֵלֶה בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה.

דְּפוּקוֹת כָּמוֹנִי.

עוֹד מִקְלַחַת.

אֶתְמוֹל רָאִיתִּי בְּעִיתּוֹן שֶהִשְאִיר בַּחֶדֶר

אֶחָד שָמֵן עִם עָנִיבָה,

עַל אִיש אֶחָד, אַחֵר, לֹא רָחוֹק מִכָּאן,

שֶמְקַבֵּל מִילְיוֹן וַחֵצִי שַ"ח כָּל חוֹדֶש.

מֵהַתְמוּנָה שֶבַּעִיתּוֹן

נִדְמֶה הָיַה לִי שֶגַם הוּא בִּיקֵר 

אֶת הַכָּנֶרֶת הַחָשֶבֶת מִגִּבְעָתִּי.

הַמִצְטַיֶינֶת.

אֲנִי יוֹדַּעַת. חֲצִי מִזֶה יוֹרֵד לְמַס הַהַכְנָסָה וּלְקֶרֶן הִשְתַּלְמוּת

וְכָּל מִינֵי כַּאֵלֶה.

הָיַה לִי זְמַן פָּנוּי קְצַת בֵּין הַמִקְלָחוֹת–

אֲנִי הֲרֵי טוֹבָה בְּחֶשְבּוֹנוֹת –

חִישַבְתִּי לְכַּמָה מְקָרְרִים הוּא מַכְנִיס אֶת כָּל הַקוֹטֶג'

שֶהוּא קוֹנֶה עִם שֵיק גָּדוֹל כָּל כָּך כָּל חוֹדֶש.

אֲנִי לְעוּמָתוֹ דַוְוקָא זוֹלָה מְאֹד.

לֹא קָנִיתִּי לְעַצְמִי דָּבָר

כְּבַר שָנָה וַחֵצִי

חוּץ מִקוֹסְמֶטִיקָה קְטַנָה

וְצִיוּד נִלְוֶוה

לַקַרְיֶירָה הַשְנִיָיה שֶלִי –

הוֹצָאוֹת שוֹטְפוֹת לִצְרָכִים שוֹטְפִים

שֶל הַעֵסֶק הֶחָדָש.

הַבֵּן-זוֹנָה עָזַב. יוֹתֵּר טוֹב כָּכָה. 

אֲנִי כָּאן, אַתָּה רוֹאֶה, בַּפְּרַקְטִיקָה שֶל מִינְהַל הַעַסָקִים

שֶאִיתָּה אֶפְשָר רַק לְהִתְרוֹמֵם מֵהַנָמוּךְ הַזֶה.

אֶמֶת שֶהִתְרַגַלְתִּי. כְּמוֹ שֶאָמְרוּ.

אַבָל יֵש עַכְשָיו חָלָב בַּמְקָרֵר.

אֶתְמוֹל אָפִילוּ שָׂמְתִּי לִי בַּפְרִיזֶר קַרְטוֹן אֶחָד שֶל גְּלִידָּה –

הַפְתָּעָה לַקְטָנְטָנִים.

וּבַעַל הַבַּיִת כְּבר הִפְסִיק מִזְמַן לְהִתְקַשֵר. וְגַם הַבַּנְק.

אוּלַי אַתָּה, אִם כְּבַר הִגַּעְתָּ,

מַכִּיר אֶחָד שְמְחָפֵּשֹ חָשֶבֶת שֶל שָׂכָר,

עֵם נִסָּיוֹן עָשִיר;

סַמֶלֶת בְּגִּבְעָתִּי וְתוֹאַר אָקָדֶמִי מְהַמִכְלָלָה..

סְלִיחָה. בְּאֶמֶת סְלִיחָה.

צְרִיכָה  לַחֲזוֹר לַעֲבוֹדָה. וְעוֹד לְהִתְקַלֵחַ קוֹדֶם.

* * *

עיריית הרצליה מזמינה אתכם לטקס קריאת

כיכר וחורשה

ע"ש ד"ר אב"א אחימאיר

(1962-1897)

סופר, עיתונאי והיסטוריון

ממנהיגיה האידיאולוגיים של תנועת ז'בוטינסקי

ישאו דברים:

ראש העיר מר משה פדלון

מר יוסי אחימאיר

קטעי נגינה

הטקס יתקיים בקרן הרחובות

דן שומרון ושמעון ויזנטל בהרצליה

יום שלישי, י"ב באב תשע"ה, 28.7.15, בשעה 18.00

* * *

שייח חאלד אל מוגרבי מלמד במסגד אל-אקצה פעמיים בשבוע. חשוב לראות כדי להאמין:

http://www.dailymotion.com/video/x2t136v_preacher-at-al-aqsa-mosque-jews-prepare-their-matzah

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 9

יום אחד אחרי-הצהריים טייל רמי ברחוב רידינג ברמת-אביב כשהוא דוחף לפניו עגלת-תינוק ובה יובלי הקטן. הוא התפלל בליבו שהילד לא ירצה לעשות את הקקה המסריח שלו, שהיה גורם לו כמעט להקיא כל אימת שהיה עליו להחליף לו חיתול. כך הרגיש למרות האהבה העזה שרחש לצאצא שלו.

סנדלי-העץ השמיעו את נקישותיהם והתינוק מילמל: "אבא! אבא! אבא!..." בהטעמה עולה ויורדת, כטועם במילה יחידה זו שידע טעמים רבים ושונים. עגלת-הטיול היתה גבוהה במקצת, ושמשייה מעליה. קומתו של רמי, שמן מעט וגוץ, כמו הודגשה נמיכותה בגלל גובה העגלה. הוא היה ממושקף, במכנסיים קצרים, קיציים, וחולצת טריקו לבנה ורחבה.

מולו במדרכה פסעה אותה שעה אימה של מירה. היא נשאה זר פרחים עטוף נייר לבן ודק, אריזת-בית, וחבילה לא גדולה עטופה היטב בנייר של מעדנייה. לפניה צעד אדם לא-צעיר אשר מחצית-פניו הימנית היתה כתם אדום בולט של מחלת עור גרועה. זה עורר את תשומת-ליבו של רמי, ולכן לא מיד הבחין בזו שמתקדמת ובאה לקראתו.

היתה שעה לא רועשת. זמזום מטוס הנוחת בשדה-רידינג הסמוך, המייה של תנועת מכוניות מתמדת בכביש חיפה הסמוך, והשמש הנוטה לשקוע, נשקפת בשמשות של אור לבן בוהק בבתים רבי-הקומות, הצופים אל פני הים.

"את מי אני רואה – רמי!" פרצה אימה של מירה בשמחה למראהו, וזאת לאחר מבוכה קצרצרה, רגעית, שכמעט ולא הורגשה.

"אימא של מירה! שלום!" הצליח גם רמי להתרגל להפתעה זו בעוד מועד ולשחק את המשחק הלבבי. הם לחצו ידיים. הם נפגשו-ממש פעמים בודדות, וידעו זה על זה בעיקר מתוך דברי אחרים.

"מה שלומך, רמי? אני מוכרחה לראות את הילד."

"בבקשה." היה רמי קורן מנחת.

האם התכופפה לעבר העגלה, ורמי, מצד שני, נטוי אף הוא מעליה.

"איזה תינוק נחמד!" הושיטה אליו יד. "קוּקוּ... קוקו... איך קוראים לו?"

"יובלי." השיב רמי בגאווה.

"ולא על שם אבא שלך?"

"לא." אמר רמי. "שמעתי שזה עוד פעם מודרני עכשיו, שמות ישנים, אבל אני לא."

"פּוּצִינְיוּ, מוּצִינְיוּ, יובלי, יובלִינְיוּ... בן כמה הוא?"

"שנה."

"וכבר אומר – אבא?"

"אומר אבא וקקה." היה רמי מאושר.

"קוּקוּ... קוקו... תענוג להסתכל. ואיה לא רצתה שיקראו לו על שם אבא שלה? איזה ראש! והעיניים, ממש קופי של איה. תראה איך שהוא צוחק! החיוך של איה, בדיוק!"

"מה אפשר לעשות." הזדקף רמי. "ככה זה בחיים. הוא גם יודע כבר 'איפה חשמל?'"

התינוק היה משמיע מדי פעם "אבא, אבא... הִי... הִי... אבא, אבא..." ורמי העסיק עצמו בבקבוק-מים פקוק בפיטמה, ומוצץ ומגבת קטנה, לא נקייה ביותר.

"איפה חשמל? – יופי! בגיל שלו." הזדקפה. "ומה אצלך, רמי?"

"או.קַי בסיידר." השיב רמי ברישול.

"איפה אתה עובד?"

"בממשלה."

"ואיך העבודה?"

"ברוך-השם, כמו שאומרים, עובדים. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים."

"ומה שלום איה?"

"כרגיל. עייפה."

"לא עולה לך יותר מדי על הראש?" נשמעה דאגה בקולה.

"לא נורא. מתרגלים. את יודעת איך זה, כל יום גדלים ומתבגרים, ברוך-השם."

"אני סומכת עליך, רמי, אתה היית תמיד בחור נבון."

"בסך-הכול, בואי נאמר, העיקר הבריאות, לא?"

"אני כל כך שמחה לראות את הבן שלך. ויש לכם גם בת, שמעתי – "

"אורית'לֶה."

"אתה יודע. תמיד חיבבתי אותך. אני באמת חושבת שאתה בחור טוב."

"טוב," הוא היה קצת במבוכה, "אני כבר קצת בגיל שכזה, את יודעת..."

"לפעמים אני חושבת לעצמי, הלוואי שמירה לא היתה בררנית כזאת..."

"מה אפשר לעשות?" משך רמי בכתפו, "אם תסלחי לי על הביטוי, אני חושב שיש לה קצת כל מיני שיגעונות שכאלה..."

"אתה מספר לי? אני אמנם האימא שלה, אבל לך אני יכולה להגיד בלי בושה – מירה לא בסדר. בהחלט לא. היה לה בחור נחמד ומוכשר כמוך, ופתאום לקום, ולזרוק את הכול, כאילו שכל האושר שבחיים זה להיות עצמאית, לבד."

"נו, טוב, ככה זה, לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, כמו שאומרים, יותר קשה להיות אישה מאשר גבר, חוץ מהמלחמות, כמובן."

"הכי גרוע זה להיות לבד. שמע לי."

"כן. מתסכל מאוד."

"תסלח לי רמי אם אני אשאל אותך בהזדמנות הזאת שאלה מאוד לא דיסקרטית..."

"בבקשה..." היה נבוך מעט, כחושש ממלכודת.

היא אזרה כוח לאחר שתיקה קצרה. "אולי יש לך חבר נחמד, בעבודה, אתה יודע, מסודר, אפילו גרוש,  אלמן... אפילו קצת מבוגר..."

"כן, בסך-הכול..."

"והייתם יכולים להזמין ערב אחד אליכם הביתה אותו, ואת מירה, אולי היה יוצא מזה משהו. מפני שאתה הלא מכיר אותה. מירה היא בחורה גאוותנית, קשה לדבר איתה, בייחוד על זה..."

"מה אפשר לעשות, ככה זה..."

"ולך אני יכולה לגלות, בסוד, שהיא מתנהגת לפעמים נורא, ממש מגרשת..."

"כן, בסך-הכול..."

"אז תשתדל רמי, טוב? אפילו שיתקשר אליה בטלפון, אם הוא רציני."

"אצלנו בעבודה, כולם, כמו שאומרים, קצת תפוסים או צעירים מדי..."

"בכל זאת, אם תשמע משהו. תזמינו אותה. תדאגו לה. אני כל כך רוצה שתהיה גם לי קצת נחת."

"בסיידר. נשתדל. איך סבתא שלי היתה אומרת, אם תסלחי לי על הביטוי – לכל כלב יש יום."

"סבתא שלך, רמי, היתה אישה חכמה מאוד."

"מה לעשות. ככה זה."

"אז שלום."

"שלום."

"אני כל כך התרגשתי לראות אותך, באמת." לחצה ידו והרפתה מיד, קרובה לדמעות. והתכופפה פעם נוספת, אחרונה, כלפי העגלה. "פוציניו-מוציניו, יובלי שלום... תראה, הוא עושה כבר שלום ביד..."

"תעשה שלום לדודה, שלום, שלום..." נופף גם רמי ידו לשלום, כילד.

"שלום, שלום..." נופפה גם אימה של מירה בצורה ילדותית.

"שלום, שלום..."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר,שלח חיבוק חזק ליוסי גמזו על הבלדה שכתב על נגבה, ובכלל.

שלך,

משה גרנות

* אהוד היקר, אכן טוב היה להיזכר במלחמת הגבורה של קיבוץ נגבה כפי שהוא מתואר על ידי יוסי גמזו. הכול כמובן אמת היסטורית אבל נראה לי שבנושא אחד ראוי לפרט ולדייק קצת יותר:

אני מצטט מן הכתוב: "ב-9/11/48  נכבשה משטרת עיראק סואידן על ידי חטיבה 8 שעימה נמנו יוצאי לח"י, אצ"ל וארגון ההגנה." סוף ציטוט.

בפועל נערכו 7 התקפות על מבצר המשטרה, שכולן נהדפו. ההתקפה השמינית נערכה על ידי הפלוגה של יוצאי לח"י בפיקודו של דוב גרנק (הבלונדיני הגבוה) והיא שהצליחה לפרוץ ולכבוש את המבצר. דוב נהרג בהתקפה על עוג'ה אל חאפיר.

שלמה אראל

* לפוצ'ו היקר, יש קוראים, בעיקר קוראים מלומדים, מלומדים מאוד, אפילו פרופסורים, שאינם מאמינים לזיכרונות המלחמה שלך וטוענים שמדובר רק בַּנרטיב (בַּסִיפֵּר) שלך שחלקו, אם לא כולו – מומצא מן הדימיון, כמו כל נרטיב היסטורי רציני מודרני שעליו חוקרים אמוּנים כיום, זה שמיטב סִיפֵּרוֹ הוא כזבוֹ.

ואילו אני טוען שכל סיפוריך הם דברי אמת, ורק שאתה יודע לתת אותם בסגנונך המיוחד, שלא פעם מעלה תגובות של חיוכים והשתאות.

מה האמת?

ואני גם יודע שלא פעם אתה מצמצם סיפור וחס מלפגוע בלוחמי תש"ח, שחלקם עדיין בחיים – אך למרבה הצער פישלו אז, או שכבר אינם זוכרים דבר. ואולם דע לך שבעיני אחדים מן החוקרים וההיסטוריונים החדשים – אתה בחזקת בדאי. אדם לא רציני.

אהוד

* לתקוה וינשטוק – מה שלא ידעת על הדוד שלך פרופ' ישראל ריכרט. לתקוה שלום, מתוך הרשימה שלך על שרה הגבוהה למדתי כי פרופ' ריכרט היה הדוד שלך ושאלתי את עצמי אם את יודעת שהאיש המופלא הזה היה יודע לקרוא מחשבות? 

היכרתי את הדוד שלך כשלמדתי בפקולטה לחקלאות ואהבתי את השיעורים שלו בפיטופטלוגיה  (מחלות צמחים).

את יכולתו לקרוא מחשבות גיליתי במבחני סוף השנה לקבלת ה"מאסטר". לקראת המבחן שלו הייתי צריך ללמוד כחמישים סוגי מחלות. כאיש מעשה החלטתי שחבל לבזבז זמן על דברים שאחר כך ממילא אשכח. מספיק אם אלמד טוב מחלה אחת. בחרתי את מחלת קימחון הגפן וחשבתי שאם ישאל אותי דווקא על חדקונית התבואה, אקמט את מצחי ואגיד, מה שמעניין במחלה הזאת, זה שאם נשווה אותה לקימחון הגפן למשל, נוכל להגיד ש...  וכאן אני אגיד את כל מה שאני יודע על הקימחון.

כשהתיישבתי מול הפרופסור אמרתי בליבי כל הזמן: "שאל על הקימחון, שאל על הקימחון..."

ואז קרה הנס. הוא נעץ בי את עיניו הטובות ואמר: "ספר לנו מה אתה יודע על קימחון הגפן!?"

אחרי שהתאוששתי מההלם ושאלתי את עצמי אם אני לא חולם, נתתי לו הרצאה מלומדת ומנומקת שכמוה לא שמע  מאף נבחן. מיותר לספר שקיבלתי "טוב מאד" וזה ה"טוב מאוד" היחיד שלי בכל התעודה. הייתי יכול אולי לקבל אולי עוד טוב מאוד אחד, אבל זה היה קורה רק אם היה לנו גם שיעור בהתעמלות...

פוצ'ו

* שאלנו אנשים רבים ואף אחד לא ידע לענות לנו על השאלה הפשוטה: האם ממאגר לווייתן, שאמור היה להיות התרנגולת המטילה לנו ביצי זהב – כבר זרם, זורם או יזרום בקרוב גז לישראל? ואם לא – אז מדוע?

* אם הקונגרס האמריקאי ידחה את הסכם הגרעין עם איראן, העולם יאשים בכך את ישראל – כך אמר היום (שישי, 24.7) שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי. בנאום במכון המחקר "המועצה ליחסי חוץ" בניו יורק הוסיף קרי כי במצב כזה, "ישראל עלולה למצוא את עצמה יותר מבודדת."

אהוד: דומה כי לעיתים נדירות עומדים שני אידיוטים בראש המעצמה החזקה בעולם ומדרדרים אותו לדרך מסוכנת, ממש כמו ערב מלחמת העולם השנייה, אולי מתוך הכרה עמומה שגם הפעם ישלמו היהודים, יחסית למיספרם, את המחיר הגבוה ביותר. אלה שישה המיליון הגרים שם, רחוק, במזרח התיכון – ומפריעים לתוכנית להשמידם.

* למערכת שלום, הנושא: ועדת לוקר. אינני מבין דבר וחצי דבר בנושא התנאים הסוציאליים של משרתי צבא הקבע אבל אני יותר מאשר חושב שעל מנת לחסוך בהוצאות מיותרות ואולי לא מוצדקות צריך להתחיל עם חברי הכנסת, שרים, ראשי ממשלה, ונשיאים. להוריד את שכרם ב-10 אחוזים שעל כך כבר דובר, ואת כל התנאים הסוציאליים להם ולבני משפחתם אותם סידרו לעצמם להביא לימות המשיח, עם סיום תפקידם!

כמו כן לטפל בשכר ובהטבות המוגזמות לאין שיעור של בכירי המשק, שופטים, מנהלי בנקים, חברות ממשלתיות ושכמותם, ולהצמיד את שכרם שיהיה גבוה ביחס כלשהו הוגן לשכר המינימום. ואז יהיה זה צודק ומוסרי לטפל גם בתנאים הסוציאליים של משרתי צבא הקבע, וצה"ל בכללותו כצבא המדינה, ולבטח יש במה לחסוך.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* מחדשות עולם מדעי הרוח – בעזרת הפטנט של הנרטיב – אפשר מעכשיו לעייל פיל בקוף המחט.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל