גיליון מס' 1064

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני י"ד באב תשע"ה, 30 ביולי 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ה. אני והמחשבות הדפוקות שלי. // יהודה דרורי: 1. המאבק באנטישמיות – בזבוז זמן. 2. עוזי ברעם מגדיר לנו אנטישמיות. 3. לא לקבל את פולארד כגיבור. // בן-ציון יהושע: מה בין בן-ציון יהושע ליעקב יהושע? // יצחק שויגר: הסדרים לחייבים. // אוריה באר: תל אביב מופצצת. // רותי יצחקי-ריכטר: היש כוכבים שם, במרום השמיים? // פרופ' הלל ברזל: פרק ששי: זיכרון השואה. שמאי גולן – הם מוכרחים לאהוב אך בורחים אל זיכרון השואה. א. דיוקן-על: "ואם אתה מוכרח לאהוב". ב. "בריחות למרחקים קצרים". פרק מספרו של פרופ' הלל ברזל "המאה החצוייה", כרך שני, חלק שני, ספריית פועלים, בני ברק, 2013. // אורי הייטנר: 1. מאזן ההתנתקות. 2. האם בית אל היא במדינת ישראל? 3. צרור הערות 29.7.15. // משה גרנות: הפיתוי להציץ בגיהינום של הזולת, על "סוס אחד נכנס לבר" מאת דויד גרוסמן. // אהוד בן עזר: צרור שירים מלפני כיובל שנים מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר". // אוריה באר: הטעות ההיסטורית בהר הבית. // ברוך פלטנר: בזכות הירידה. // יוסי אחימאיר: נאום הרצליה שלי. // מנחם רהט: התנתקות מהעוּבדות, נאמני נתניהו נטלו על עצמם 'פרוייקט מיוחד', להמציא נרטיב חדש שממנו יוצא השותף הבכיר לדבר עבירה, זך כשלג. //  אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 10. // ימח שמם וזיכרם של שורפי כנסיית הלחם והדגים, אלה צמחי התועבה והשקר בעם היהודי בישראל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי

"וּבְהִתְחַדֵּש הַקַּיִץ –

שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ"

(אסתר ראבּ: "יוֹם הֻלֶּדֶת")

אֲפִלּוּ אִם אֵש חַמְסִינָיו נְשוּפֵי הַשַּארְקִיָּה לוֹהֶטֶת כַּתֹּפֶת

וְאֵין בֵּין פִּצְעֵי אַדְמָתוֹ הַסְּדוּקָה גַם אֶחָד שֶאֵינוֹ שוֹבֵר לֵב

אֲנַחְנוּ שְפוּטִים עַל תְּכֶלְתּוֹ הַמֻּתֶּכֶת בַּשֶּמֶש מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

וְלֹא עַל רִשְעוֹ שֶל סְחַרְחֹרֶף סוּפוֹת הַקָּרָה הַצּוֹלְפוֹת כְּמַגְלֵב.

אֲנַחְנוּ מֵאֵלֶּה שֶעוֹד מִשְתַּכְּרִים מִן הָאוֹר הַחוֹגֵג, לֹא מִיַּיִן,

אֲנַחְנוּ, שֶעִם הָאַגָּס הָרִאשוֹן בַּבֻּסְתָּן לִתְחִיָּה מְקִיצִים,

אֲנַחְנוּ, אוֹתָם הַיּוֹדְעִים בְּלִבָּם כָּל שָנָה צְמֵאַת חֹם כִּי עֲדַיִן

אִם טֶרֶם כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקֵּיצִים לֹא כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקִּצִּים.

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי כְּשֵם שֶצַּהֶבֶת הַכְּמוֹש הַנִּבְלֶמֶת בַּוָּאדִי

כּוֹפֶלֶת אֶת חֵן הַהַרְדוּף הַמַּוְרִיד עַל גְּדוֹתָיו פִּי שִבְעָה –  כָּךְ מַמָּש

מַמְתִּיק הַשָּרָב אֶת צִנַּת צְלִילוּתָם הַבְּדָלְחִית שֶל מֵימֵי תֵּל אֶל קַאדִי

וְצֵל מַטָּעֵי הַגּוֹלָן אֶת יְפִי הַקּוֹטְפוֹת כַּחֲלוֹם שֶמֻּמַּש.

וּצְמָא יְעֵלֵי הַמִּדְבָּר הֶעָטִים רוֹהֲטִים אֶל מִלְמוּל מֵי הַפֶּלֶג

שֶל נַחַל דָּוִד בִּצְפוֹנָהּ שֶל עֵין גֶּדִי אוֹ עֵין עֲרוּגוֹת בִּדְרוֹמָהּ

כִּגְהֹר הָאוֹהֵב לִזְרוֹעוֹת הָאוֹהֶבֶת בֵּינָן הוּא נָמֵס כְּמוֹ הַשֶּלֶג

הַזָּב מִמּוֹרְדוֹת הַחֶרְמוֹן לִמְקוֹרוֹת הַיַּרְדֵן בְּחַסְדָּהּ שֶל חַמָּה,

הוּא גַם צִמְאוֹנֵנוּ שֶלָּנוּ אֶל זוֹ הַקֵּיצִית שֶכֻּלָּהּ גַּעֲגוּעַ

שֶשְּׂעַר שוּלַמִּית עַל קִירוֹת מְצוּקֵי הָעֶרְגָּה הַנּוֹטֶפֶת לַחוּת

הוּא דָ"ש שֶשּוֹלַחַת אֵלֶינוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַן הָאַחַת שֶהָגוּהָ

פְּסוּקֵי יִפְעָתוֹ הָאֵרוֹטִית שֶל שִיר הַשִּירִים שֶעִטְרוּהָ מַלְכוּת.

אָז שוּבִי נָא, שוּבִי אֵלֶינוּ גַם כָּאן וְעַכְשָיו, שוּלַמִּית הַנֶּחְשֶקֶת

כִּי דְבַש אֶשְכּוֹלוֹת הַתִּירוֹש בְּחָזֵךְ הָעַתִּיק אַךְ צָעִיר לְעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מְקוֹר הַשִּירָה הַהוֹפֶכֶת לְלַחַן אֶת אֵלֶם הַשֶּקֶט

וּבְלִי גַעֲגוּעַ אֵין שִיר, שֶהוּא כַּן-הַמְרָאָה לִמְחוֹזוֹת הַנֶּחְלָם.

וּכְמוֹ שֶהַקַּיִץ מֵמִיר כְּמִקְסַם אַלְכִּימַאי אֶת הַבֹּסֶר בְּמֶתֶק

וְאֶת הָאָסוּף בֵּין חוֹמוֹת מַלְבּוּשָיו בֶּחָשׂוּף לְאוֹר יוֹם וּמַשָּב

וְלַהַט רוּחוֹת הַקָּדִים מַאֲדִים בִּקְרִינַת מַחְמָאוֹת שְלוּחוֹת מֶתֶג  

אֶת גּוֹן לְחָיֵי הַפֵּרוֹת בַּגַּנִּים הַמַּטְרִיף עַל רוֹאָם אֶת חוּשָיו, –

כָּךְ פֶּתַע נִתְקָף גַּם הַחַי, מֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּמַיִם

עַד לֵב הָאָדָם בְּבֻלְמוֹס הָעוֹשֶׂה בּוֹ שַמּוֹת מִסִּיוָן עַד אֱלוּל

וְשָב וּמַסְעִיר בּוֹ כְּמִיהוֹת כְּאַיָּל הָעוֹרֵג עַל אָפִיק שוֹצֵף מַיִם

אֶל תֹּאַם חֶצְיוֹ הָאַחֵר, הֶחָסֵר, שֶמִּלּוּי הַשָּלֵם בּוֹ כָּלוּל.

וְלֹא רַק הַמֶּתֶק בַּפְּרִי מְלַבֶּה אֶת חֶמְדַת הַחוּשִים כְּמַפּוּחַ

וְלֹא רַק תְּפִיחַת הַדָּגָן שֶשִּפְעַת זְהָבוֹ שְחוֹם אָרָד נְשוּקָה,

גַם מֶתֶק הַיֵּצֶר בַּדָּם שֶצּוּפוֹ מַעֲסִיס כַּסֻּכָּר בַּתַּפּוּחַ

אֶת קֵיץ כָּל בָּשָׂר שֶבַּחֹרֶף בָּסַר וְכָעֵת הוּא מַבְשִיל לִתְשוּקָה.

כִּי הַגּוּף הוּא הַפֶּרַח, הָעֵץ וְהַפְּרִי וְהָרוּחַ הִיא רַק הָאֲרוֹמָה

שֶל יֵינוֹ הַחוֹמֵר בּוֹ, שֶל מָה שֶאוֹמֵר בּוֹ שִירָה –  וְתִלִּים עַל תִּלִּים

שֶל כָּל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיוֹת אֱנוֹש לְהַבְקִיעַ בָּרוּחַ מָרוֹמָה וּתְהוֹמָה

הֵם רַק תַּרְגּוּמֵי פְּעִימוֹת לְבָבוֹ שֶאֵינֶנּוּ נִזְקָק לְמִלִּים.

וְהַפִיזִי, הַחֹמֶר, שֶבּוֹ מְבַתֵּר הַשַּׂחְיָן בִּבְשָׂרוֹ הַצּוֹלֵחַ

אֶת מִשְיָן הַמַּקְצִיף שֶל אַדְווֹת הַטּוּרְקִיז וְהַכְּחוֹל הֶעָמֹק שֶבַּיָּם

וְשֶבּוֹ מִתְחַפְּרִים יְלָדִים עַל הַחוֹף בְּסֻמְקָם הַמָּתֹק וְקוֹלֵחַ

שֶל פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ הַשָּב וּמַבְטִיחַ בְּלִי קוֹל שֶהַקַּיִץ קַיָּם

וְיָדוֹ שֶל הַנַּעַר שֶפְּקַעַת הַחוּט הַמַּזְנִיק עֲפִיפוֹן סַסְגּוֹן-צֶבַע

אֲחוּזָה בְּחָפְנוֹ בּוֹ מַרְקִיד דִּמְיוֹנוֹ הֲזָיוֹת שֶל סִחְרוּר וְאִגּוּף

וּסְגוֹר פִּיו הַמֻּרְעָב שֶל גְּבַרְבָּר מְאֹהָב הַלּוֹחֵךְ אֶת יָפְיוֹ שֶל הַטֶּבַע

הַנִּגְלֶה בִּסְעָרָה בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה הַמֻּלְחֶמֶת אֵלָיו גּוּף אֶל גּוּף

וְחִנְגַּת הַשְּוָקִים הָעוֹלִים שוֹקְקִים עַל גְּדוֹתָיו שֶל כָּל סֶכֶר וָחַיִץ

בְּגֵאוּת פִּרְיוֹנָיו וּמְלֵאוּת רִוְיוֹנָיו שֶל הַשֶּפַע הַזֶּה הַהוֹמֵם

בִּגְוָנָיו, טְעָמָיו, סְאוֹנָיו וּבְשָׂמָיו שֶל אוֹתוֹ קַרְנָבָל שֶשְּמוֹ קַיִץ

בּוֹ נֶחְשֶׂפֶת מַהוּת הַצּוֹמֵחַ בַּחַי וְהַחַי שֶבְּתוֹךְ הַדּוֹמֵם, –

כָּל זֶה חוֹבֵר אֶל זִיווֹ הַגּוֹבֵר שֶל הֶחָג הַשִּמְשִי, הַזָּרוּחַ

שֶבּוֹ צַוְּארוֹנָהּ שֶל הַנֶּפֶש פָּתוּחַ לִסְבּוֹא וְלִשְׂבֹּעַ הַכֹּל:

אֶת חֶתֶף הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ, אֶת שֶטֶף הַמַּיִם, אֶת לֶטֶף הָרוּחַ,

אֶת כָּל מַתְּנוֹתיו שֶל הַקַּיִץ הַשָּב בִּפְלָאָיו אֶת עֵינֵינוּ לִסְקֹל

וְאֶת כְּחוֹל קְטִיפָתוֹ הָאָפֵל שֶל נוֹקְטוּרְנוֹ חֲצוֹת בּוֹ רוּחֵנוּ עוֹגֶנֶת

בַּחוֹף בּוֹ הַחֹם מִתְפּוֹגֵג וְהַחֹשֶךְ רֹאשוֹ אֶל הַשֶּקֶט מַצְמִיד

כְּזוּג אוֹהֲבִים מוּל מַחְשׂוֹף חַלּוֹנָם הַפָּעוּר לַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת 

שֶבָּהּ כּוֹכָבָיו שֶל יְפִי לֵילוֹת כְּנַעַן טְלוּלִים וּבְשֵלִים מִתָּמִיד.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ה. אני והמחשבות הדפוקות שלי

בבוקר הגיעו לתל נג'ילה  כמה ג'יפים מלאים מפקדים. היה שם אסף שמחוני מפקד הגדוד, שייקה גביש סגנו, גנדי, רפי המסריח, סיקו מפקד הפלוגה שלנו, חקה מפקד פלוגה א', ועוד כמה שלא הכרתי. הם התרכזו בצילו של עץ האשל וצפו במשקפות לעבר חירבת מחאז. אנחנו עמדנו  במרחק מה מהם, מנסים לגנוב מעט מהצל שהותירו לנו.

כולם היו בדעה שצריך  לחזור ולכבוש את החירבה עוד באותו לילה. אותנו לא שאלו דבר, עמדנו מנודים מהצד, כשכתם הבריחה מרחף מעלינו. רגש של הקלה הגיע אלינו יותר מאוחר, כאשר התבשרנו שלא אותנו לוקחים לכבוש  בחזרה את החירבה, אלא שתי מחלקות מהפלוגה של חקה. היחיד שאולי לא  חש הקלה היה יוסי קבצן, שהתבקש, בתור מי שכבר הכיר את המקום, להוביל לשם  את המחלקות בלילה.

לפנות ערב הגיעו אלינו  שתי  המחלקות כשבראשם דודס המ"מ. משום מה נראו לי כששים לקרב ולא ראיתי צורך לספר מה מצפה להם שם, מה גם שהם לא שאלו אותי.

למחרת בבוקר התבשרנו שחירבת מחאז  שוב בידי כוחותינו וקומנדקאר שחזר משם הביא את גופתו של טוטו (יונתן לוינסון) עטופה בשמיכה. אחרי הצהרים נשאלנו מי רוצה לנסוע למשמר הנגב להשתתף בהלוויה. כל חבריו מגרעין קריית חיים נרשמו ואני התייעצתי עם יענקלה חי אם כדאי להצטרף. יענקלה שיכנע אותי שכדאי, ולו רק בזכות הסיכוי לעשות מקלחת הגונה לקראת ראש השנה.

ליד הקבר הפעור מצאנו כבר את כל בנות ההכשרה, בצד עמד הג'יפ של רינה. אותו ג'יפ שבו הביאה את טוטו לפני יומיים אל הגבעה שסיימה  את חייו. עכשיו עמדה דוממת בין כמה בנות שותקות כמוה, כשכל אחת מסתירה את מחשבותיה לעצמה. אני חשבתי על אותו לילה אחרון של שניהם ושאלתי את עצמי מה היו עושים אם היו יודעים שזה הלילה האחרון שלהם ביחד.

אני לא יודע מדוע, אפילו במחשבות, אני לא יכול לבחור לי נושאים רציניים, כיאות למצב. היינו עדת נערים צעירים ואין בינינו  אף מבוגר שינהל את הטכס. המפקד היחיד שנשאר לנו היה  שלמה בן ארי, שהיה גם ידידו הקרוב ביותר של טוטו. כשאנחנו  עלינו עם מוניה להתבסס על גבעת העץ הבודד, עלה הוא  בראש  כיתה מס. 1  להשתלט  על תל מוליחה ונבצר ממנו עכשיו  לבוא ולהיפרד כראוי מחבר ילדות.

אחת הבנות, נדמה לי צפרירה,  קראה את קינת דוד על יהונתן ואנחנו הקשבנו קשב רב. מולי עמדה אראלה, שמשקפיה צהובות המסגרת לא הצליחו להסתיר את  עיניה האדומות מבכי ואת לחייה המכורכמות המתהדקות כבולעות דמע. 

לצידה עמדה מיוסרת יהודית קוקוי דקת הגזרה, שיופיה המתוק, הוריד לי תמיד את כל הביטחון העצמי. השמועה אמרה שאחד מטובי ההכשרה  מנסה לחזר אחריה, ואני שאלתי את עצמי במהלך הקינה על אחי יהונתן, איך בחורה יפה כמוה תוכל לצאת עם אחד ששמו ליפא.  נכון, בחור מוכשר ומוצלח לכל הדעות, אבל ליפא? אפילו זלמן כבר נשמע יותר טוב.

ליפא עצמו עמד די בודד, בקצה חבורת בנים, כשהוא מביט על האדמה ואי אפשר לקרוא על פניו מה הוא חושב. צפרירה המשיכה עוד לקרוא את הקינה והרימה את קולה כשהגיעה לשורה האחרונה: "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה."

כאן חשבתי לעזאזל כלי המלחמה, איזה אידיוט הייתי כשלקחתי את שני הרובים ושרשרת הכדורים. למה לא לקחתי את מצלמת הבקליט היקרה?  רובים הרי היו נותנים לנו, אבל מי יחזיר לי את המצלמה? ומה אגיד לשרגא בן דודי שנתן לי אותה?  

אחרי צפרירה ביקשו מאילון שרמן שיספר משהו על טוטו. היה לו קשה להתחיל,  אבל אחרי שהתחיל היה לו קשה לגמור. מנשה חבובא, שהיה גם הוא חבר קרוב של טוטו, עמד לידי והפעם לא העיר הערות ציניות כדרכו. שאלתי אותו אם טוטו היה בן יחיד ושמחתי לשמוע שהיתה לו גם אחות, מירה,  וההורים לא נשארו לבד. אילו ידעתי שהאחות הזאת תרים אליי טלפון כעבור כמה שנים ותשפוך עליי את כל חמתה, אולי לא הייתי שמח כל כך, אבל איך יכולתי לדעת. לא נביא אנוכי ואפילו לא בן נביא.  זה היה כמה חודשים אחרי שיצא ספרי "אני פחדן אני" והיא רתחה בטלפון. איך יכולתי לכתוב על אחיה הנפלא, דברים כאלה! מה זה? אין לי לב? אני לא מתבייש? 

נדמה לי שאף פעם לא גמגמתי כמו באותה שיחת טלפון. התנצלתי ואמרתי שמי שמכיר אותי יודע שאסור לקחת אותי ברצינות ואני כזה טמבל  שמחפש לכתוב רק על דברים מצחיקים ואני נורא מצטער ומבקש סליחה וטוטו היה באמת בחור נהדר ואם לא כתבתי את זה בספר, זה רק בגלל שאת זה כולם יודעים.

"אבל איך יכולת!" – צעקה עליי – "להסתכל על הרגליים של הבנות באמצע ההלווייה! זה מה שחשוב!?"

השיחה נגמרה  בטריקת טלפון שאחריה עוד נשמע בכייה החרישי. כשהבנתי שמלאה הסאה והיא לא תחזור לצלצל, מיהרתי לארון הספרים וחיפשתי ביד רועדת את הקטע שעליו דיברה:

"...רוח מערבית קלה החלה לנשוב ולהפריח לס לתוך העיניים האדומות בלאו הכי, הבנות עמדו קפואות ליד רות, ורק שמלות החאקי שלהן היו מתעופפות מעט ומגלות שוקיים שזופות ועסיסיות שהגניבו לקרבי מחשבות שבכלל לא היה להן קשר עם האווירה והמקום."

זה הכול. קשה להאמין שבגלל תיאור כל כך צנוע ופסטורלי קיבלתי מנה שכזאת. מזל שלא כתבתי על  המחשבות האחרות, שחלפו בראשי ברגעים הקשים האלה, וכמה טוב שהתאפקתי מלכתוב שבעיקר ציער אותי לחשוב שעכשיו, עם מותו של טוטו, הוא לא יוכל לקיים את הבטחתו  להחזיר אותי לצפון בטיסה. כמה חבל שלא ביקשתי את ההבטחה הזאת בכתב. עכשיו כל כך כואב לי שהוא מת... כל אחד והמחשבות העצובות שלו.

לזכות אחותו של טוטו אציין שאחרי כשלושים שנה, היה איזה מפגש פלמ"ח בדרום הנגב ואמרו לי שבחורה אחת מחפשת אותי. אם הייתי יודע שזו אחותו של טוטו, הייתי עולה על הגמל הראשון ונמלט בדהרה. כשהיא הציגה את עצמה וראתה איך החוורתי. מיהרה להרגיע אותי ואמרה שבזמן האחרון קראה את הספר שוב וראתה שזה לא כל כך נורא, להפך, דווקא אהבה את הכתוב ורצתה לטלפן אליי, אבל לא היה לה אומץ. איזו בחורה מקסימה. כמעט נתתי לה נשיקה.

מי שהכי שימח אותי באותה הלווייה עצובה, היה יוסקה שקדי, שהגיע משום מקום והצטרף לבנים שהחלו לגרוף אדמה לתוך הבור. אחר כך כשפיתינו אותו, ללא מאמץ רב, להצטרף אלינו למקלחת, סיפר לנו על כל מה שעבר עליו מאז שנפרד מאתנו וירד בערוץ לתכנן את מפת המיקוש.

כבר כשירד הרגיש שהאש גוברת, אבל מאחר שהיה בשטח מת. לא דאג, מצא עמדת תצפית וממנה בחן את השטח. לפתע ראה שלמטה בוואדי משמאלו מתרכזים כמה משוריינים נושאי ברן ומזרחה מימינו מתכוננת פלוגת חיילים לעלות על הגבעה כשאספסוף ערבי צמוד אליה. ברגע הראשון רצה  לחזור ולחבור חזרה אלינו, אבל אחר כך חשב שיהיה יותר חכם מצדו לראות מאיפה הם מתכוננים לעלות ואז ידע בדיוק איפה כדאי למקש. מצא לו שוחה מוסתרת והיסווה עצמו בתוכה. משם ראה משמאלו את ארבעת הברנקריירים המרקדים,  כשהם חוזרים כלעומת שבאו ומוצאים לעצמם מעבר אחר.

פתאום הבחין שאש המרגמות פוסקת וראה איך החיילים מסתערים על הגבעה והאספסוף בעקבותיהם. ראה גם שהברנקריירים מצאו להם מעבר חדש והם מטפסים למעלה תוך ירי.

חבוי ומוסתר רבץ בתוך השוחה ולא זז גם כששמע את שאגת ההמונים הערבים שהגיעה עד אליו. החליט לחכות במקומו עד רדת הלילה, ולהסתלק מהמקום בחסות החשכה. כך עשה ושם פעמיו לעבר תל מוליחה, כי ידע ששם נמצאת הכיתה של שלמה בן ארי. כשהגיע  לגבעה נזכר שהוא מפחד רק מהחבר'ה שלנו,  והעדיף להירדם למרגלות התל ולעלות עליו רק באור היום. כשהתעורר עם זריחת החמה, ראה שהוא די רחוק מהכניסה העורפית של המשלט והעדיף לקצר ולחתוך ישר ממזרח, דרך שדה המוקשים. נכון שלא מומלץ לחצות שדה מוקשים, אך היה זה השדה שלו, שדה שהוא מיקש שבועיים קודם והוא זכר איפה שם כל מוקש ומוקש.

הכול היה יכול להסתיים ללא פגע אלמלא יוסף אשכנזי המכונה "שושולוס" (כינוי בולגרי הניתן למי שכל עין שלו מסתכלת לכיוון אחר). שושולוס שיפשף את משקפיו העבות ולא האמין למראה עיניו. בלי לבזבז זמן צעק: "ערבי בא!" כיוון את רובהו והחל יורה.

למזלו של יוסקה, סינוורה השמש את משקפיו, והכדורים עפו רחוק מהמטרה. למשמע היריות, רצו אל שושי פחפח ושביביה השרוני, אך הם לא ראו דבר כי יוסקה מיהר להיצמד לקרקע ומשם הרים קולו בצעקה: "כוס אמק! אל תירו! זה אני שקדי!" 

לפי ה"כוס אמק", שהיתה קללה השגורה בפיו של כל פלמ"חניק, הבינו השלושה שהבחור הוא כנראה אחד משלנו, אך ליתר בטחון פחפח צעק לו: "תגיד סיסמה!"

"הפורצים יעלו!" – צעק יוסקה את הסיסמה הגדודית ושלושת הרובים השפילו קנה.

אחר כך, כשיוסקה הגיע בשלום למעלה ועמד מוקף בחבר'ה, נזפו בו כולם על חוסר האחריות שלו.

"אני חסר אחריות?" – נעלב –  "אני מלך האחראים.  הרי יכולתי להיכנס אליכם כבר בלילה ורק מטעמי זהירות התאפקתי עד הבוקר. שכחתי רק ששושלוס, רואה ביום כמו שהוא רואה בלילה..." 

המשך יבוא

* * *

ברכות חמות לדריה היקרה היפהפייה

במלאת לה שנה!

[והיא חימשית של יהודה ראב בן עזר]

* * *

יהודה דרורי

1. המאבק באנטישמיות – בזבוז זמן

האנטישמיות הינה מחלה, וירוס מדבק שאינו ניתן לריפוי, ולפעמים הוא עובר באופן גנטי... מחלה זו ניזונה מקינאה בהצלחת היהדות, ברגשי נחיתות של אנשים ברמה תרבותית נמוכה, ומהיצר הרע החומד את הטוב של האחר – וכמובן מבורות ומשנאה לכל מי שאינו בשבט שלו...

אם נסכם את שנאמר עד עכשיו, נבין מיד שה"רפואה" לאנטישמיות לא יכולה להיות הסברה... הסברה כנגד האנטישמיות זו סתם השחתת מילים על טיפוסים אטומים החוגגים את צידקת עצמם ואת שנאתם לאחר – דהיינו, לכל יהודי, לעם ישראל ולמדינת ישראל.

ב99% של ניסיונות הסברה חיובית, האנטישמי יישאר בדעותיו, ולכן הפעילות כנגד אנטישמיות חייבת להיות בצורה שלילית! – כזו שתבזה את האנטישמים, בצורה שתעשה מהם צחוק ושנינה (נוסח מל ברוקס בסרטו "המפיקים"), עלינו להתייחס אליהם כיצורים בזויים וכתת-אדם, לומר להם בפירוש שהם אינם רצוים אצלנו כתיירים, ואם יחס מדינה זרה אלינו הוא שלילי, הרי שאיננו מעוניינים לסייע להם כלכלית ואיננו רוצים בטובתם או בחברותם הצבועה – ויש לא מעט מקרים כאלה, בייחוד מצד המדינות הלא כל-כך מפותחות, המקבלות מאיתנו סיוע טכני וכלכלי, ותמיד מצביעות נגדנו במוסדות בינלאומיים. זה חייב להיפסק!

עלינו ליצור מנגנון דיסקרטי בינלאומי שיפעל בתקיפות נגד אנטישמיות אלימה ברחבי העולם, כנגד סוג זה של אנטישמיות, שמלווה בהסתה המביאה לפגיעה ביהודים. אסור שאגודה אנטישמית כלשהי, בכל מקום בעולם, תרשה לעצמה לפגוע במוסדות יהודים מבלי שמוסדותיה שלה ייפגעו... הגיעה השעה שכל אותם פושעים אנטישמיים אלימים יתחילו לפחוד מנקמה יהודית... יש לנו השכל והכוח לפתח גישה כזו בעולם וזו צריכה להיות מהות ההסברה כשזה נוגע לאנטישמיות אלימה.

אינני שולל הסברה חיובית לאוכלוסיות נאורות, בעיקר לצעירים במוסדות חינוך בכל הגילאים, מבית-ספר יסודי ועד אוניברסיטאות. הסברה זו חייבת להתבסס רק על עובדות בשטח, על סרטי וידאו ומסרים קצרים שנקלטים. בהסברה זו עלינו לתקוף בצורה הקשה ביותר את האנטישמיות בעולם באופן ספציפי – בשמות אנשים וארגונים, ולא לדבר רק על תיאוריות... עלינו להדגיש שוב ושוב את התרומה של העם היהודי ומדינת-ישראל לכלכלה ולטכנולוגיות כמו לספרות ולפילוסופיות, להזכיר תרופות בִּשמן (להם אחראים יהודים) כמו גם שיטות ריפוי והמצאות מאריכות חיים – רק להסברה כזו יהיו תוצאות חיוביות.

ולבסוף, ההסברה שלנו לגבי זכותנו על ארץ ישראל חייבת להיות מלווה בהסברה מדוע ארץ ישראל מעולם לא היתה ארץ ערבית ומעולם לא היתה פלסטין – ועלינו לחשוף בכל הזדמנות את פשעי המלחמה שלהם, אכזריותם' וה"תרבות" המכוונת אותם: האיסלם, אוייב שהכריז מלחמת שמד על התרבות היהודית-נוצרית.

2. עוזי ברעם מגדיר לנו אנטישמיות

"מי שהיה שר" – אחד שנשכח כבר, בשם עוזי ברעם, מתרעם לאחרונה במאמר (שברור שהופיע בעיתון "הארץ"), על מה שהוא קורא: האנטישמיות נגד הערבים. מאמר זה, מלבד היותו מטעה ביסודו וחסר כל איזון מוסרי – הינו דוגמא קלאסית ליפיפיות-נפש ולרדידות מחשבתית-היסטורית. הניסיון המתחכם להכניס את הערבים לקטגוריית ה"שמיות", בנוי על איזה הגדרה נואלת, שעשה מדען נוצרי חסר חשיבות, לפני כמה מאות שנים, להכליל את כל תושבי המרחב הערבי והמזרח-התיכון בקטגוריה של "שמיות" (בהתאם לגישתו הגזענית...) – אבל הערבים אינם ולא היו מעולם: "שמִיים..."

אנטישמיות הינה "פנינת לשון" המיועדת ליהודים בלבד – מוגדרת וברורה כיום לכל כשנאת היהודים "ומצטיינים" בה המוסלמים בכלל, והערבים שביניהם בפרט! אלו הם מצוות דתם ועל זה הם מחנכים את ילדיהם מינקותם. מתפלא אני על עוזי ברעם המעלה התחכמות ילדותית וקנטרנית ששמעתי פעם מערבי שונא ישראל שאמר לי לפני הרבה שנים: "איך אני יכול להיות אנטישמי כאשר אני עצמי 'שמי'?"

במאמרו מקונן עוזי על דבריהם של חברי הכנסת מזוז ואילטוב בכנסת בשבוע שעבר, שמשתמעת מהם אפלייה כנגד הציבור הערבי, והוא מכנה זאת: אנטישמיות... נו באמת, יש פה דחיפה לשנאה? יש פה הסתה לרצח? נכון שישנן פה אמירות שהיה מוטב לו לא נאמרו, כי גם אני מתנגד להפליית האזרחים הערבים החיים פה, בתוכנו. אין להפליה כזו מקום בחברה תרבותית ולבטח לא בחברה יהודית שתמיד סבלה מהפליה (בייחוד מצד כאלה שסבלו מהערבים בארצות בהם הם חיו...)   

 כאמור, שנאה לערבים קיימת, ובצדק סובייקטיבי מסוים, בעיקר בקרב אוכלוסיות יהודיות שסבלו מנגישות המוסלמים בארצותיהם (ושלא יספרו לנו מעשיות על "החיים הטובים" של היהודים בארצות המוסלמיות...)

ברור גם ומובן, שהשנאה לערבים קיימת אצל כל אלו שסבלו מהם בארצנו מתחילת הציונות עד היום – והם לא מעטים. אבל כמו שאינך יכול לשלול את הרגשות השנאה שקיימים אצל ניצולי השואה ושאריהם וחלק מעם ישראל כלפי הגרמנים – כך אתה צריך להבין את הרגשתם של אחיך היהודים כלפי הגזענות, ההסתה הפרועה והרצחנות האסלמית של הערבים כלפי יהודים בכלל, וכלפי ישראלים בפרט – תפנים! – זו האנטישמיות בכל "תפארתה" – ואילו אתה, עוזי, מנסה למסמס מושג זה ע"י קביעתו כמשהו אנטי ערבי... גישה מאוסה זו, שורשיה באנשים צדקניים מטעם עצמם, כמוך וכמו אברום בורג ודומיכם, החושבים יותר על הערבים מאשר על בני עמם, כאלה המנסים להצדיק את האנטישמיות ההרסנית המסיתה כלפי היהודים, בשנאה המוצדקת שיהודים רבים רוחשים לרצחנות הערבית...     

3. לא לקבל את פולארד כגיבור

הסיבה שארה"ב נקמה בפולארד בעונש קשה ביותר לא היתה בגלל ריגול, אלא משום שהוא בגד במדינתווגרם לה נזק חמור. ואינני מתייחס כלל לעובדה שהוא עשה זאת למען מדינת ישראל, אלא לעובדה שכיהודי אמריקאי, שמדינתו נתנה בו אמון מלא, הוא בגד באמון הזה – והיתה לכך השלכה על 5 מיליון יהודי ארה"ב. יונתן פולארד עצמו לא חשב מספיק על ההשלכות של מעשיו, וזו סיבה מספקת שאסור שיתקבל פה כגיבור לאומי. להזכירכם, מאז "עסק הביש" בקהיר, החליטה מדינת ישראל באופן חכם (ומוחלט) שאסור לה לנצל יהודים בארצותיהם למטרותיה המדיניות והביטחוניות. משנמצאו אצלנו כאלה שגם הם היו אחראים להמשך תיפעולו של פולארד, (כנגד מדיניות הממשלה), הם לא נענשו כראוי. מעשיו של פולארד היוו עבורנו קו אדום שאסור לחצות אותו ולכן כל ניסיון לפאר אדם זה, ואת ומעשיו, הינו המשך פגיעה ביהדות הגולה, הנאמנה ראשית כל, לארצותיה שלה.

* * *

ברכות מקרב לב בשמנו

ובשם אוהבי הספרות העברית

לארנה גולן

במלאת לה כך וכך שנים

עם סיומת עגולה

המשיכי בכתיבתך הנהדרת

כולנו אסירי תודה לך

וגם הֵקמת עם שמאי משפחה למופת!

* * *

בן-ציון יהושע

מה בין בן-ציון יהושע ליעקב יהושע?

רשימתו של אלוני זמורה [גיליון 1063] הפתיעה אותי. ההבדל המהותי ביני לבין יעקב יהושע, המזרחן והממונה על העדות הנוצריות  במשרד הדתות ואביו של א"ב, הוא בכך, שיעקב יהושע ז"ל, שאותו היכרתי אישית, היה בעל זיכרון פנומנלי והביא בכתיבתו פרקי הווי מהפולקלור הירושלמי. קודם לכן, כתלמיד באוניברסיטה העברית, חקר את העיתונות הערבית והיה לו חלק רב בהכנת המילון הערבי-עברי של איילון-שנער.

אני, בן-ציון יהושע, בשונה ממנו, כתבתי רומנים, נובלות וסיפורים קצרים, שברבים מהם מככבת ירושלים. כתיבתי היא בדיונית ומושתתת, בצד הרהורי לב, גם על מאורעות הזמן ומנהגי המקום בירושלים של היישוב הספרדי הישן. כתיבתי בנויה על דימיון יוצר על רקע מראות ירושלים. סיפוריי הראשונים ראו אור כבר  בנעוריי בעיתוני נוער ומבוגרים, שאותם גם חילקתי בבקרים. מנער שליח רכוב על אופניים הייתי למנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. שם גם למדתי והרחבתי דעת. בצד היותי סופר ירושלמי אני חוקר קהילות ישראל והעמים במרכז אסיה [שלושה ספרים עבי-כרס יצאו עד כה] ואני בקיא גם ברוב לשונות המרחב האיראני. ירושלמי של פעם ידע לטעות בחמש שפות לפחות. הרקע הספרדי הירושלמי של אימי המנוחה, שאבות אבותיה היו חלק מן היישוב הספרדי הישן במשך מאות שנים בירושלים, מוצא אצלי את ביטויו בסיפורת שלי.

אם איני טועה, עד לפני דור או שניים משפחתו של יעקב יהושע  נקראה בן-חנניה. משפחה שמשולבים בה יסודות צפון אפריקאים וסלוניקאים. אביו של יעקב יהושע (סבו של בולי) היה תלמיד חכם מובהק וסופר צללים של הראשונים לציון. הוא השיב בשם הראשל"צ לשאלותיהם של יהודים מהארץ ומהגולה.

אם איני טועה, סיפוריי הראשונים התפרסמו כמה שנים קודם לא"ב יהושע, שזכה בצדק רב לפרסום עולמי ולעיטור חתן פרס ישראל ואולי במהרה גם חתן פרס נובל. בוקר שישי אחד בשנות ה-50 ראה אור סיפור שלי 'נישואין' במוסף הספרותי של 'הארץ' בעריכתו של ד"ר יעקב הורביץ. יעקב יהושע פגש אותי בנחלת שבעה, צעד לקראתי ונפנף לעומתי אצבע נוזפת.

"בן-ציון בן-ציון [ויאמר 'הנני!'], עליך לשנות את שם משפחתך, כי גם בני אברהם יהושע כותב."

התביישתי והתייבשתי במקום. האם אוזניי שומעות היטב? נתבקשתי על ידו יהודי יקר להחליף את הזהות שלי...

באותן שנים, חרף גילי הצעיר, הייתי עורך צללים של ירחון, שבו ראו אור גם רשימותיו הפולקלוריות של יעקב יהושע. כמיטב יכולתי לַשְתִי, שִכתבתי וגיבשתי את רשימותיו ולאחר שאלו פורסמו בירחון הם יצאו לאור בסדרה 'ילדות בירושלים הישנה', בהוצאת ראובן מס.

מהו אם כן המשותף? – שנינו אוהבי ירושלים ושנינו יקירי העיר ירושלים. ועוד הבדל... הוא כבר לא בין החיים. מנוחתו עדן. ואני, מה לעשות, עדיין מתרפק על מחוזות חיי.

בן-ציון יהושע

נ.ב.

ואחרון – לאלוני זמורה – ר' אליהו אלקלעי, סב משפחתנו לפני הגירוש מספרד, התגורר והנהיג את הקהילה היהודית בזמורה [צפונית  למדריד].

* * *

התעשיות הביטחוניות של ישראל וביטחון ישראל

מומלץ מאוד לצפייה

https://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=mR86uWjTL9c

* * *

יצחק שויגר

הֶסדרים לחייבים

קראתי בעיתונים לאחרונה שהבנקים עושים כל מיני הסדרים לחייבים. כולנו זוכרים את ההסדר שעשו לנוחי דנקנר וגם לאחרונה ראינו את ההסדר שעשו ליוסי גרינפלד שכך במחי יד מחקו לו איזה מאה וחמישים מיליון שקל פחות או יותר. כולם אנשים נכבדים.

אבל אני יש לי רק שאלה. אני מטפל בחייבת קשה. נכה לא קלה, ששמקבלת קצבת נכות בשיעור של 2200 שקל לחודש ויש לה גם מקום עבודה בחברת "המשקם", חברה ממשלתית להעסקת ושיקום נכים, שם אני משמש כיועץ משפטי בהתנדבות של העובדים. שם היא עובדת כשהיא מצליחה להגיע לעבודה, כי לא תמיד היא יכולה בגלל נכותה; ואז היא מרויחה 17 שקל לשעה והיא מצליחה להרויח עוד כ-1500 שקל.

אבל גם כשהיא נכה, היא צריכה לגור באיזה מקום, והיא  משלמת 2200 שקל שכר דירה. וכך נשאר לה, אם היא עובדת, איזה 1500 שקל לאוכל לתרופות לטלפון חשמל ואולי פעם איזה בגד. קצת צפוף אפילו לבן אדם אחד שהוא נכה. והיא לא יודעת לחיות בדיוק לפי ההכנסות, כי הנכות, מה לעשות, עושה אותה קצת לא מאורגנת בראש.

אז היא צברה חוב עתק לבנק. 8000 שקל. לא טעות. לא שמונים אלף לא שמונים מיליון, שמונת אלפים. והבנק ממצה איתה את הדין ופותח לה תיק הוצאה לפועל ומזמין אותה לחקירת יכולת והשופט שדן בחוב העתק השית עליה 100 שקל  בחודש, ומינה לה נאמן מהסעד המשפטי. והיא לא שילמה! והבנק כמעט התמוטט. ואני מנסה להתקשר לנאמן ואומר לו, כשאני מצליח למצוא אותו:

"לא חאראם? השופט, והסעד המשפטי ונציגי הבנק ותיק ההוצל"פ הכול עולה כסף וכל ההוצאות האלו על ראש המסכנה הזאת!? תוותרו לה.אני מציע."

"שתגיש בקשה ושתצרף דוחות חודשיים על ההוצאות וההכנסות שלה." הוא אומר.

"ואם אינה יודעת לכתוב?" אני שואל.

"שתיקח עורך דין. בית המשפט לא ידון בבקשה ללא דוחות."

אז עכשיו אנחנו בשלב הדוחות. ואולי יקטינו לה את החוב ל-50 שקל בחודש.

מי יגול את השומן מעיניו של אריה מכלוף דרעי שר הכלכלה, שבזמנו, לפני מאסרו שלט בחברת המשקם ונציגיו בחברה גנבו ואכלו בכל פה עם משרות מפוברקות עד שדו"ח מבקר המדינה זרק את כולם לכל הרוחות. וכעת, לאחר מאסרו ושחרורו וחזרתו בתשובה, חזר להתל ב"שקופים" שבוחרים בו שוב ושוב כדי שיוכל להתהדר בחליפות ארמאני ולנסוע בחגים לאומן ובקול בוכים להתיימר להגן על השקופים.

הנה, מר אריה מכלוף דרעי. הקהל שלך. והבמה שלך. הנה שקופה אחת. תגן עליה. הפרטים אצלי.

* * *

אוריה באר

תל אביב מופצצת

כן, זה היה לפני שישים ושבע שנים בדיוק, בימי ילדותי הרחוקים. הייתי אז ילד קטן, ואחי יונתן, היה אף קטן ממני, בן שלוש. גרנו ברחוב ויתקין בצפון תל אביב, כמטחווי קשת מ"מחנה יונה" של אותם ימים, ששימש בסיס אימונים לצה"ל המוקם. קודם לכן, היה בסיס נופש של חיילי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. שני אחיי שירתו בצבא. אבא היה בדרכים, מוביל מזון ואספקה לירושלים, או חיילים לחזית. הוא היה מגיע מאוחר בלילה הביתה, עייף עד מוות, נופל חצי מת על המיטה, קם בבוקר, יוצא לעבודה וחוזר חלילה.

ובכל זאת דאג אבא להקמת מקלט בקומת הקרקע של ביתנו. זאת עשה בעזרת השכנים, ובייחוד עו"ד לבנשטיין, שהיה ייקה זעוף פנים, אך הכיר בכך, שיש  להתכונן לבאות.

בשעת בוקר מוקדמת, למיטב זיכרוני, שמענו קול אזעקה חד, ואחרי שניות רעש מחריש אוזניים. היינו בטוחים שפצצה נפלה על גג ביתנו. עשן רב התמר מסביב.

"די," חשבתי. "אין לנו כבר בית."

אך הסתבר שטעינו. הפצצה נפלה על צריף, קרוב  מאוד לגדר מחנה יונה. הצריף נהרס לחלוטין, עשרות שמשות נופצו בכל הסביבה. אך הפצצה לא נפלה על ביתנו.

במרוצת הימים שלאחר מכן הפציצו מטוסים מצריים פעמים רבות את צפון תל אביב. זאת בעיקר משום שבסמוך לנו, בצפון, בקצה רחוב הירקון, שכן אז נמל תל אביב, והמצרים רצו מאוד לפגוע בו. כך גם לגבי מחנה יונה. אך משום מה, התאהבו הטייסים המצריים ברחובנו הקט, הפעוט דאז, בו גר גם זלמן רובשוב, הלא הוא זלמן שזר, לימים שר החינוך, ולימים גם נשיא המדינה.

למיטב זיכרוני, נהרסו ברחוב כחמישה בתים. אחד או שניים בסמוך מאוד לביתנו  בו שכנו אז שבעה דיירים.

אימא  הדאגנית, שחששה מאוד שמא ניפגע, החליטה יום אחד לעבור להתגורר בדרום תל אביב, עד יעבור זעם. וכך עברנו לגור בביתה של חיה, התופרת  שלנו באותם ימים, ושל פולה בן גוריון, ומבאות ביתה הקבועות. חיה גרה אז ברחוב נגארה, ליד שוק הכרמל, בדירה קטנה בת שני חדרים בלבד. היא קיבלה אותנו בסבר פנים יפות, ועל אף אי הנוחות, אירחה אותנו  בדירתה עד יעבור זעם.

כשבועיים גרנו בביתה של חיה טובת הלב, עד שאימא החליטה שהגיע הזמן לחזור הביתה. וכך חזרנו לצפון המופצץ. בין לבין נודע לנו שאחד ממטוסינו, שרדף אחרי המטוסים המצריים, נפגע ונפל. אנדרטה לזכר הטייסים שנפלו מצויה עד היום בגן העצמאות הסמוך.

לימים הוגברה ההגנה האווירית, ובמחנה יונה הסמוך הוצבו כשתיים או שלוש עמדות ירי של תותחים עשרים מילימטר נגד מטוסים. בלילות, היינו שומעים את זמזומם של המטוסים המצריים המתקרבים, ולאחר מכן היה נפתח קונצרט של ירי בלתי פוסק של עמדות ההגנה האנטי אווירית.

עבר עוד כשבוע,והמטוסים המצרים חדלו לבוא. או אז, חזרנו שוב לראות את זלמן רובשוב, הלא הוא שזר, והמלחמה נמשכה, אם כי לא ברחובנו.

לאחר שנים רבות היכרתי והתיידדתי עם המשורר פסח מיילין, שהלך לעולמו לפני שנים מיספר, זאת, לא לפני שערכתי לו את צוואתו. פסח ז"ל, החביב, סיפר לי שבאחת ההפצצות של המצרים על נמל תל אביב, נפצע פצעים קשים, והועבר חסר הכרה לבית החולים. פסח היה אז חבר ההגנה, והשתייך לכוח שהגן על נמל תל אביב.

השבוע שוחחתי עם אחי יונתן, ייבדל לחיים ארוכים, שהיה בן פחות משלוש באותם ימים.

"זוכר איך אחזתי בידך, אני אחיך, וגררתי אותך למקלט, אחרי אימא, באחד הלילות בו הפציצו המצרים?"

"לא. לא זוכר,"

"זוכר את הימים אצל הדודה חיה?"

"לא. לא זוכר שום דבר."

חייכתי נוגות ואיחלתי לו בריאות בטלפון. אכן כן, מי זוכר כיום את אותם ימים? טוב שנותרו כמה קשישים כמוני, שזוכרים עוד משהו מאז. שדואגים להעביר מעט מזיכרונות הילדות שלנו מאותם ימים קשים – לדורות הבאים.

* * *

אהוד בן עזר: בשמי ובשם אחותי לאה שורצמן בן עזר, שאנו בנֵי אחִיה הצעיר של אסתר ראב – הוא בנימין, ובשם המשפחה כולה – ברצוננו להודות לרענן בן-טובים, יואב איתמר, ד"ר יעל דקל, רונן יפרח, שירן גרוס, נועה גולן בראל ואסף פרישמן – וכן למשרד התרבות ולרשויות ולספריות המקומיות – בגבעתיים, בקריית אונו ובגבעת עדה – שהרימו בשלושת המקומות את המופע החי "ניצוץ מכוכב אבוד" על אודות המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה –

אסתר רַאבּ

* * *

רותי יצחקי-ריכטר

היש כוכבים שם, במרום השמיים?

"היא ממש מיזנטרופית," שמעתי את אחת הפקידות לוחשת לחברתה כשהתקרבתי לפינת התה של המשרד.

"לא. היא לא שונאת בני אדם. היא סתם סוציומטית," ענתה חברתה בלחש.

"היא מוזרה. היא צריכה טיפול," סיכמה הראשונה את הדיון.

ידעתי שהן מדברות עליי, ולכן ויתרתי על כוס התה הפושר וחזרתי למקומי שליד המחשב. כוס התה תחכה לי. אינני רוצה שהן תחשובנה שצותתי להן.  

כולם חושבים שאני מוזרה, ומרשיעים אותי בליבם. נכון שאני כנראה שונה מרוב הבנות במשרד, אבל אני לא מבינה למה זה מפריע להן. נכון שאני כמעט בת שלושים וחמש, ועדיין גרה עם הוריי, ונכון שמעולם לא היה לי חבר וגם אין לי חברות קרובות. אבל לא נכון שאני שונאת אנשים. אני פשוט שונאת כשמשקרים, ולדאבוני כולם משקרים. כן! כל הזמן אני שומעת שקרים! יש שקרים המתבטאים במילים, ויש שקרים המתבטאים בתנועות גוף, בחיוכים מזוייפים ובהעמדת פנים, אבל גם אם השקר אינו מתבטא בדיבור, הוא מפריע לי.

אימא שלי אומרת שלפעמים מוכרחים לשקר, ובעיקר חייבים לשקר כשרוצים להפחית או למנוע כאב, אבל אני לא מסכימה לדבריה. כי תמיד השקר מתגלה בסוף, ואז הכאב גדול יותר.

אבא ואימא אומרים שהעבודה במשרד הפרסום אינה תואמת את כישוריי. "מגיע לך יותר!" אומרת אימא, ואבא נושא את עיניו מהעיתון ומהנהן בראשו לאות הסכמה. "היית צריכה לסיים את הדוקטורט שלך," הוא חוזר בפעם המאה ואחת. אבל איך אסביר לו שלא יכולתי לשאת את עדת הסטודנטים המתחנפים? איך יכולתי להסביר שבאקדמיה אי אפשר להתקדם אם לא מתרפסים או מעמידים פנים?

בימי הקיץ הארוכים אני מחכה בקוצר רוח לגמר הארוחה, ואז אני לוקחת את הספר שלי, ויוצאת עמו לגינה הציבורית. שם טוב לי. אני שולפת מתיקי את הספר ויושבת על ספסל עץ  שצבעו הירוק מתקלף, תחת כיפת הפיקוס הענף, האפלולי, שמקלעת פרועה של שורשי אוויר לופתת את גזעו העבה ועליו מבריקים כשפוגע בהם אור הפנס החיוור. שם,  על  הספסל הקבוע,  אף אחד לא מפריע לי, לא מרחם עליי ולא מסתכל בי כאילו הייתי יצור מוזר. שם אני מפליגה עם גיבורי ספרי לעולמות רחוקים. אהבותיהם הן אהבותיי, ורגשותיהם כאילו נחצבו מנבכי ליבי. לשעה קלה אני מזדהה איתם ומנחמת אותם, ושוכחת את גערותיה של אימא, את מבט התוכחה של אבא ואת מבטי הרחמים של השכנות. הספסל הזה כולו שלי, ואני יושבת וקוראת עד שמחשיך היום לגמרי, ואור הפנס הדוהה כבר אינו מספיק כדי להבחין באותיות הקטנות. גם אז אינני ממהרת לחזור הביתה כדי לצפות עם אימא ואבא בטלוויזיה, אלא בוהה ברקיע האפל כקטיפה שחורה, הנגלה לעיניי  מבעד למלמלת הענפים שבצמרת, ומעט הכוכבים השטים בו כמו מוסווים על ידי אורות פנסי הרחוב המערפלים את החושך.  

במשך הזמן למדתי להכיר כמה ממבקריו הקבועים של הגן. הנה הנער הצעיר, היוצא מדי ערב עם כלבו, ומושך ברצועת הכלב בלא סבלנות, הנה הנער והנערה הנפגשים כאן מדי ערב ואינם מתביישים להתנשק בפומבי, והנה הזוג הזקן, הפוסע לאט כשהיא נשענת על מקלה והוא חובק את כתפיה. היא נמוכה, שמנמנה, ממושקפת, ופניה קמוטות מאוד, והוא איש נאה שקמטיו אינם גורעים מיופיו, וגופו הרזה, הגבוה, זקוף כברוש. כשהם עוברים לידי היא מחייכת אליי מבעד למשקפיה עבי העדשות, והוא אומר בשקט: "שלום לך, ילדתי." אני מנידה בראשי לשלום, והם אינם מתעכבים לידי אלא ממשיכים לעבר הספסל המרוחק שליד היציאה מהגן, כאילו ניחשו שאני חפצה עכשיו בבדידותי ואיני צמאה לחברת אדם.

ערב אחד, כשפסעו בני הזוג הזקנים ליד הספסל שלי, נתקלה הזקנה בבקבוק ריק שהתגלגל בשביל. היא נפלה בחבטה כבדה על השביל הבהיר החוצה את הגן, המקל נשמט מידה, וראיתי  שקצהו האדום מעיד שהוא מקל נחייה של עיוורים ושל כבדי ראייה. היא אחזה בקרסולה ונאנחה, בעיניה הופיעו דמעות כאב שהיא התקשתה להסתירן. הזקן ניסה לתמוך בה ולהרים אותה, אבל היא לא הצליחה להזדקף.

מיהרתי לתיק שלי ושלפתי משם את בקבוק המים שאני נושאת עמי דרך קבע. "תשתי, גברת," ביקשתי. "תשתי ותרגישי יותר טוב."

היא לקחה מידי את הבקבוק ולגמה גמיעות אחדות, ואחר כך פסקה מאנחותיה ונשענה עליי. עזרתי לה לקום, והיא התיישבה בכבדות על קצה הספסל. בעלה מיהר לנגב את פניה בממחטה של נייר, וליטף ברוך מהול בדאגה את שערותיה הדלילות.

"ש... ש... זה מיד יעבור," ניסה לנחם אותה במבטאו הזר, והיא חייכה אליו חיוך עגום מבעד לדמעותיה, הפנתה אליי את מבטה ואמרה כמתנצלת: "זה הכול בגלל העיניים החלשות שלי. בגלל הראייה הלקויה..."

הנדתי בראשי לאות שהבנתי, והגשתי לה שנית את בקבוק המים. "לא, ילדתי, לא צריך," אמרה בשקט. "הכאב מיד יעבור. לא שברתי שום דבר."

ואומנם, כעבור דקות אחדות הצליחה האשה לדדות באיטיות כשהיא נשענת על כתפו של בעלה, והם צעדו  בפסיעות קטנות לעבר הספסל "שלהם".

למחרת, כשישבתי על הספסל בגן וקראתי, התקרבו אליי בני הזוג הזקנים וקידמו את פניי במאור פנים כאילו הייתי מכרה ותיקה. "שלום לך, ילדתי, את רואה, אנחנו כבר בריאים," הכריז הזקן, ואשתו הוסיפה: "תודה לך על  עזרתך אתמול. האם אפשר לשבת כאן, לידך?"

לא רציתי שיישבו לידי. רציתי שיתרחקו ויניחו לי את בדידותי, אבל לא יכולתי לסרב להם בלא להפגין גסות רוח ועניתי: "כן, בבקשה." ומיד חזרתי לקרוא בספר לאות שאינני רוצה לשוחח.

בימים הבאים ישבו הזקנים מדי ערב לידי. כמנהגם בירכו אותי לשלום, אבל לא שוחחו עימי, לא הציקו לי בשאלות ולא הטרידו את שלוותי. הם שוחחו ביניהם בלחש, ואף שהשתדלתי להתרכז בספר, לא יכולתי שלא לשמוע או להקשיב לדבריהם. לעיתים דיברו על ספר שקראו או על הצגה שצפו בה, ולעתים שוחחו על המצב הפוליטי במדינה או על ילדיהם ונכדיהם, ואני התפלאתי. הרי הם נמצאים כל היום ביחד, ועדיין יש להם נושאים לשיחה? עדיין יש להם מה לספר זה לזו? אצלנו בבית ההורים ממעטים לשוחח, לבד מ"תביא את המלח בבקשה," או "מה צריך לקנות היום במכולת?" – ואני כבר למדתי להבחין בשתיקה שלפני "ברוגז" לשתיקה שלאחריו. אבא ואימא נרדמים בדרך כלל מול הטלוויזיה מיד לאחר החדשות, ואני מניחה להם לישון בכורסאות העור הרחבות, ופונה לחדרי. והנה, בני הזוג הזה אינם חדלים לשוחח! מניין יש להם כל כך הרבה נושאים לשיחה? אני משערת שהם נשואים שנים רבות, ואף-על-פי-כן מעיין שיחותיהם אינו פוסק...

באחד מערבי הקיץ פנתה הזקנה לבעלה ואמרה בצער: "הראייה שלי הולכת ונחלשת בזמן האחרון. אתה יודע שאני כבר לא רואה כוכבים בשמיים?"

הוא נשא את עיניו אל הרקיע.  השמיים היו  הערב זרועים כוכבים, וירח דק, חרמשי, שט מעל ראשינו.

"גם אני לא רואה," שיקר הזקן. "כנראה שמעונן היום או מעורפל."

האישה נאנחה ונשענה על מקל הנחייה שלה. "אתה בטוח?" שאלה. "בוודאי," השיב הזקן בלא היסוס.

הנה, גם כאן שקרים, הרהרתי במרירות. למה צריך לשקר כל הזמן?!

בימים הבאים לא באו הזקן והזקנה אל הגן, ואני דאגתי וחרדתי. מה קרה להם? האם הם חולים? ואולי הזקנה בבית חולים? שהרי הוא חסון והליכתו מאוששת, והיא כפופה, חלושה וכבדת ראייה. ואולי הם זקוקים לעזרה? אבל את מי אשאל? אומנם הכרתי את ביתם הגדול והיפה שבקצה השכונה, אבל לא יכולתי להיכנס אליהם כאורחת לא קרואה ולהתעניין בשלומם.

כעבור שבוע ראיתי מודעת אבל ליד שער ביתם. התקרבתי למודעה וליבי הלם בפראות. אבל מה זה?! לא הזקנה נפטרה אלא האיש הזקן, הבריא והחסון! מוכת הלם בהיתי באותיות השחורות, ואף שהיו הזקן והזקנה זרים לי, חשתי כאילו הסתיים פרק בחיי. כבר לא אשמע מפיו של האיש הזקן מדי ערב את הברכה: "שלום לך, ילדתי," ולא אוכל להאזין שלא מרצוני לשיחותיהם שאינן פוסקות. ומה יהיה על הזקנה? מי ינחה אותה עתה בשבילי הגן? מי יעזור ויתמוך בה? מי יהיה לה לעיניים?

רציתי לבוא ולנחם אותה. חשבתי שאוכל להיטמע בזרם המבקרים הפוקדים את ביתה בימי השבעה ולומר לה שאני מצטערת בצערה. אבל היססתי וחששתי. מה אומר לאישה זו שאיבדה את אישהּ האהוב בערוב ימיה? איך אוכל לנחם? האם יש בכלל ניחומים? וכך, בעודי מהססת, חלפו ימי השבעה, ולא באתי לבית הזקנה כדי לנחם אותה.

בימים הבאים לא באה הזקנה אל הגן, ואני כמעט שכחתי אותה, וחזרתי ושקעתי בעולמי הקטן, המורכב מעבודה משעממת, מהורים רוטנים ומספר מצהיב לאורו של פנס חיוור בגן.

ערב אחד, כשישבתי על ספסלי הקבוע, ראיתי שוב את האשה הזקנה. היא נשענה על מקל הנחייה שלה, וראיתי שהיא שולחת אותו לפניה כדי למצוא בעזרתו מכשול לא נראה. לידה צעד איש זקן וגבוה שניסה מדי פעם לתמוך בה, והיא לא השתמטה ממגעו אלא שלחה אליו חיוך מתגרה, פתטי, ונעזרה בו כשהגיעו לעיקול השביל המתפתל בין שיחים כהי עלווה. היא בירכה אותי לשלום והתיישבה לידי על הספסל כאילו לא קרה דבר במשך השנה הארוכה הזאת, והאיש המלווה אותה ישב בכבדות לידה. שעה ארוכה ישבו השניים בשתיקה, ולא החליפו ביניהם אפילו מילה אחת.

תחילה כעסתי. איך היא יכולה? איך היא יכולה לבגוד בבעלה המת? איך היא יכולה להחליפו באיש הרציני והשתקן הזה, שאפילו אינו יודע לברך אותי בניד ראש או לומר לי: "שלום לך, ילדתי"?

אחר כך חשבתי שאני לא צריכה ולא יכולה לשפוט אותה. אני תמיד מחפשת את האמת, ומדוע אני עכשיו משתמטת ממנה? וכי מה רע יש בשתיקות ממושכות או בשיחה בטלה של זוג זקנים שעתידם כבר מאחוריהם? איזו זכות יש לי להרשיעם בלבי על מעט השלווה שהם שואבים זה מזו?

בימים הבאים חזרה האשה עם בן זוגה החדש אל הספסל שלי. הם נהגו לברך אותי לשלום בניד ראש, ואחר כך ישבו בקצה השני של הספסל ומיעטו בשיחה. מדי פעם, כשזכרתי את שטף דיבורה של האשה עם בעלה המת, רעמה שתיקתם באוזני וציערה אותי, אבל במרוצת הזמן הבחנתי ששתיקתם אינה מביכה אותם או מטילה עליהם מועקה כשתיקותיהם הממושכות של הוריי. הם פשוט ישבו שם ביחד, לעיתים אחזו ידיים, ולעיתים נשענה הזקנה על כתפו, אבל לרוב היו מרוחקים מעט זה מזו, הישירו מבטם לפניהם ושקעו בהרהורים. נדמה היה לי שהם מביטים עתה, בשתיקתם, לאופק עברם, ומהרהרים במאורעות שחלפו ולא בהווה השקט או בעתידם שאולי אינו צופן להם דבר.

ואני קינאתי. ממש קינאתי! מדוע זכתה אישה זקנה זו, החסרה מעט יופי או הדרת פנים, בשתי אהבות לעת זיקנתה, ואני, שכולם אומרים שאני "דווקא נראית ממש טוב," לא זכיתי להגשים את חלומותיי? בעבר עוד נלחמתי, יצאתי ל"דייטים" וניסיתי לקשור קשרים, אבל עכשיו נואשתי, כי ה"דייטים" האלה הם ממש שיא הזיוף. הם שקר אחד גדול! האיש היושב מולך בבית הקפה מוציא את כל האנרגיה שלו כדי להעמיד פנים, להתפאר בהישגיו המדומים, להתהדר בניצחונותיו ולהעמיד פנים שהוא מאושר, והוא לא זקוק לי בכלל. שנאתי את הפגישות האלה, וברבות הימים חדלתי מהן למורת רוחה של אימי. 

 יום אחד הקדימו בני הזוג לבוא, וכשישבתי במקומי הקבוע, כבר ישבו בקצה הספסל ובהו אל האופק בשתיקה. אחר כך נשאה האישה את מבטה לשמיים המכוכבים ונאנחה. "אני לא רואה בכלל כוכבים," אמרה לאיש שלידה. "יש  הרבה כוכבים היום בשמיים?"

האיש הביט למעלה, ואני נדרכתי. בכוח דרכתי על קצה נעלו לאות שלא יענה לה, ובעוד הוא נועץ בי מבט של תמיהה מעורב בכעס, מיהרתי לענות במקומו:

"לא, גברת, אין בכלל כוכבים היום בשמיים. באמת. לא רואים אפילו כוכב אחד."

* * *

פרופ' הלל ברזל

פרק שישי: זיכרון השואה

חלק ג':  שמאי גולן – הם מוכרחים לאהוב אך בורחים אל זיכרון השואה

א. דיוקן-על: "ואם אתה מוכרח לאהוב"

ב. "בריחות למרחקים קצרים"

א. דיוקן-על: "ואם אתה מוכרח לאהוב"

הישגו הגדול, המובהק, של שמאי גולן, ברומן שלו על השואה, "ואם אתה מוכרח לאהוב", הוא בעיצוב דיוקן-על שראוי לכנותו היהודי הזוכר, על דרך היהודי הנודד, או  היהודי הנצחי. שמו ברומן הוא גדנקר, לאמור זכרן. השם ביידיש מציין את תכונתו כמופקד על הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי,  לשם כך הציב אותו המחבר בהרבה עולמות. בראש ובראשונה כאחד מן הקורבנות של השואה, רופא בחיל הרפואה הפולני שנקלע לשלטון הרוסים, השותפים של הגרמנים בכיבוש פולין. עליו לשרוף את מדיו כקצין פולני שלא יהיה גורלו כגורל אלפי הקצינים הפולנים שנרצחו על ידי הרוסים ביער קאטין. מסתתר במרתף עם רעייתו לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה הסובייטית. יוצא מן המרתף בו הסתתר, למלא שליחותו כצופה לבית ישראל בחורבנו. הוא עצמו קורבן בדומה לקורבנות שמסביבו. צלקת השוט של הרוצח הגרמני נראית על פניו. שתי שיניו הקדמיות חסרות ממכת אקדח של אותו מנוול. ריח המוות דבק בו.

לתיאורים הריאליסטיים  מתחבר רובד בדיוני. גדנקר, שלא הצליח לירות ברוצח הגרמני, הוסגר לגרמנים בלחץ היהודים עצמם. מזכרת למה שאירע בגטו וילנה והונצח בדברי הימים. בעלותו של גדנקר לאחר המלחמה לארץ-ישראל, הוא חוזר ממעמדו של חי-מת ומקדיש את חייו לטיפול ברעייתו, אף היא ניצולת שואה כמוהו. הוא מספר על קורותיו לכל מי שמוכן להטות אוזן קשבת. במשך הזמן נשארו כאלה רק בקיבוצים. וגם אלה התמעטו והלכו. הצו לזכור ולהזכיר ממשיך ללוותו וזוהי צוואתו לדורות  באים.

לעיצוב הדמות בכיוון הממשי והבדיוני, בקוטב החיובי, נדרש העיצוב של דיוקן-על נוסף, כדמות שמנגד, בקוטב השלילי. הרי זה אוברשטורמבנדפיהרר קלאוס. אף הוא רגליו נטועות בממשות הרצחנית ובמתכונת מעצימה, בדיונית. ברשותו שוט שבקצהו גולת כותרת מתכתית. בידיו זה הופך למכשיר של הטלת מומים, פיצוח עצמות וחיסול גמור בהוצאת הנשמה. לפנינו אב טיפוס של הרוצחים הסדיסטיים, כגון מפקד מחנה טרבלינקה, שהסתובב עם כלבו שהיה תולש לפי פקודתו את אברי המין של האסירים.

אדון-המרצחים קלאוס עוקב במרצדס הלבנה שלו בעינויים ובהוצאות להורג. נוטל חלק בכל אלה במו ידיו או במתן פקודות למשרתיו. הוא גם ממונה כמפקח על ההסעות ברכבות למחנות המוות ועל הביצוע המדויק של הוראות ההנהגה הנאצית, שהוא חלק ממנה, להשמדת היהודים בכל דרך אפשרית. לדיוקנו נוספה הילה מיסטית, שטנית-מיתולוגית של מלאכים שאכלו זה את זה. גדנקר מעיד במשפט נוסח נירנברג, בעדות מפורטת ביותר, כמי שהיה בכל מקום ודבר לא נסתר מעיניו. בהגיעו לרגע של טירוף הוא מכתיר את הדיוקן הגרמני המפיסטופלי בתואר שנועד לקדוש ברוך הוא. גדנקר מכריז על קלאוס, מלך הכבוד.

ראשי המרצחים הנאצים, נתפסים כגלגולי נשמות שטניים מן העבר  גם אצל אהרן צייטלין בכתביו הנרחבים בשירה ובדרמה על השואה. אביו הלל צייטלין, בכינויו הקדוש, היה בין הנספים בשואה. אולם שמאי גולן הפקיד את האמירה המזעזעת, מבחינה תיאולוגית, בידי היהודי הזוכר ברגע של אובדן שפיותו, ולא כניסיון שקול להסביר תופעות החורגות מכל הסבר דתי מתקבל על הדעת. דמותו של היהודי הזוכר, הרואה את תפקידו בהדלקה של נרות זיכרון. נקשרת על כן ברומן שלפנינו בצורה הברורה ביותר דמותו של פושע וסדיסט גרמני ששקד על השמדת היהודים, שלב אחרי שלב, בגלוי ובהולכת שולל ערמומית, בלי להשאיר שריד ופליט.

ברומן מתפרטת גם אחריתה של יהדות הונגריה על סף הניצחון של בעלי הברית. בדמותו של קלאוס נשקפים הימלר, היידריך, פראנק, קלטנברונר, גבלס, מנגלה במעשיהם האפלים בפקודת הפיהרר העומד בראשם. כל אלה עולים ונזכרים ברומן בסמוך לעולמו של היהודי הזוכר. צחוק הגורל, גם בפעם הזאת, שהאחראים לטבח היהודים ניצבים במרכז הזיכרון לדורות כמו העמלקי והמן האגגי מזרעו של עמלק, בעקבות מעשיהם הנפשעים כלפי העם היהודי. את שני הדיוקנאות, היהודי ורוצחו, תיאר שמאי גולן בבהירות מעוררת התרגשות ובצורה מיוחדת שאין בה מן החזרה הפשטנית על הידוע ועל המתועד. 

כמו בזיכרון המדייק בפרטים ונעזר בהכללות בדיוניות, כך העיצוב, בהתבוננות פסיכולוגית מעמיקה, של לאה-לאורה רעייתו של היהודי הזוכר. דיוקנו של גדנקר. מצויר לפרטיו בחלקו השני של הרומן, דמותה של לאורה מצוירת בחלקו הראשון. שניהם בגיל מתקדם, מסביב לשבעים ושש, הבעל עדיין במלוא מודעות עצמית. לא כן הרעיה המתגלה בזיכרון סלקטיבי, הזוי וממשי, כפייתי ומחזורי, מנכונות לטשטוש וחוזר חלילה. היא זוכרת את בני משפחתה שהכורת עלה עליהם. אך בטוחה שאחותה מירה נשארה בחיים. מצבה הנפשי מידרדר והולך  תוך כדי העתקת מקום-המגורים מירושלים לקומה השביעית בבניין ברמת אביב. בהיפתח שערי העלייה מרוסיה היא בטוחה שאחותה נמצאת במטוס הראשון שיגיע ממוסקבה. היא נמלטת מן הקומה העליונה כדי לחפש אותה במעון לעולים הנמצא בסביבה. אחוזה בשיגעון-רדיפה היא מבחינה בכנופיה של רוצחים המתנכלים לה. כמזכרת מן העבר הלא-רחוק היא כרוכה אחרי תפקידה כאחות ראשית במחלקתו של פרופסור שימרון. היא מחכה כל הזמן לצלצול הטלפון שלו והחלוק הלבן תמיד מוכן. החלוק נלקח יחד עימה במכונית בדרך לתל אביב  כדי להקל עליה את ייסורי המעבר מירושלים למקום החדש.

   שמאי גולן מיטיב לתאר את התמורות ברגשותיה, המלוות את תעתועי הזיכרון. בין השאר גם באמצעות האופן המתגוון, שבו היא מכנה את בעלה. שמואל שלי, באינטימיות, שמואל מתוך מרחק, בהסתייגות, גדנקר בחשדנות ולחילופים באיבה ובקטרוג. מוסיף לכך את האופן שבו היא מסתכלת על דמויות רקומות על בד ומעניקה להן רוח חיים. או אז הופכים המראות בפיה לפיוטיים. כך גם בהאזנה לצלילים כגון צליל של חליל-רועים ליד חומת העיר העתיקה בירושלים.

חרותים בתודעתה שירים מתקופת לימודיה בבית הספר הפולני על החיילים הפולנים האמיצים. היא מרגישה בגל של חום השוטף את גופה ומערפל את ראשה. בוחנת את רגשות בעלה לפי גבותיו העולות ויורדות. היא מכסה את ראשה בשמיכה כמו אלחנן הילד הקטן, שהיה מסתיר ראשו מתחת לשמיכה ומכריז שהוא איננו כאן. ארבעים שנה חלפו מאז. היא יודעת להכריז בחרוז, בפחד מן הצפוי לה: בית אבות – בית קברות. היא מכירה ברצון בעלה לספר ולספר עד שכל הארץ תדע. ומי שלא ידע סימן שלא רצה לדעת. זוכרת את השהייה במרתף בעת שהיו לעצמם. על אף התמורות הקיצוניות במתחולל בתודעתה וברגשותיה היא מקבלת בלי ערעור את האבקה הלבנה, תרופת ההרגעה שנותנים לה יקיריה. ברגעים הקשים מתחברים הזמנים והמאורעות להתרשמות מאיימת  בלי חציצה כלשהי. בצעדים שהיא שומעת היא מזהה את הקלגסים הגרמנים המתפרצים למרתף. בקול חנוק היא מכריזה שהיא רואה אותם עין בעין. חשיבותה של האבקה הלבנה מתגלה  ברגעים האלה.

גדנקר מאזין לקולות המאשימים את אלוהי ישראל בנעילת שערי רחמים. הוא מכיר בבגידה של הגרמנים בעמנואל קאנט, גתה, שילר ובטהובן. לאורה מכירה בחטאו של מדריך ההכשרה החלוצית בעיירת מגוריה, מיכאל לוין, שבו היתה מאוהבת, עזב את חניכיו עם פרוץ המלחמה, מאחר שהיה בידיו פספורט בריטי מתאים, הבטיח לחזור ותירץ את עזיבתו בהכנות להתיישבות  בקיבוץ בנגב. ברובד התשתית, לא כמו יאנוש קורצ'אק שלא נפרד מיתומיו והלך בראשם בגאווה למחנה ההשמדה.

אשמים גם ראשי המדברים ביישוב היהודי בארץ, כולל הנהגת הסתדרות העובדים הכללית, שלא רצו להאמין והתכחשו זמן רב מאוד לידיעות על רצח המוני בית ישראל בבורות, ביערות, בתוך הגטאות ומחוצה להם, בתכנון אכזרי ומחושב ובייסורי תופת.

כדי ליצור המשכיות, מכפרת עוונות של התכחשות ובריחה, חיתנו גדנקר ולאורה את אלחנן בנם, שהוסתר כתינוק במנזר וניצל, עם דניאלה הבת הצברית של מיכאל לוין.

ועוד בין חטאיו של מדריך ההכשרה החלוצית, זניחת שייכותו ליישוב בנגב ובחירה בקריירה של עורך-דין. אכן מתוך תירוץ שיוכל להגן מבחינה משפטית על זכויותיהם של ניצולי ההשמדה. חתנו הלך בעקבותיו, תחילה כמשתלם וברבות השנים כיורש מצליח. אלחנן ודניאלה הם הנפשות הפועלות בחלק השלישי של הרומן. הבגידה היא המוטיב שמסביבו סובבת העלילה.

הבעל, אב לשתי בנות ונואם מבוקש בארץ ומחוצה לה. בלילה חורץ-גורל, מספר לרעייתו על רצונו לחיות כמו עב"ם, עצם בלתי מזוהה, חיים קיומיים, נטולי התחייבות לשמירת אמונים למסגרת המשפחתית. ההתפתחות לא באה כהפתעה לרעייתו, שהיתה עדה להסתאבות באופן הבילוי שכפה עליה במסיבות עם חבריו הקרובים, עורכי דין, בריקודים סלוניים, על סף גסות וזימה.

בהגיע שעת הווידוי מגלה דניאלה, מורה לתנ"ך, את קשריה האינטימיים עם אברהם, מורה להיסטוריה, שידע להעריך אותה ולסגוד לה כאישה חשוקה כשהוא עצמו על סף גירושים, הוא השאיר מאחוריו אישה בגליל – והיא בתחושת בדידות והזנחה. דניאלה המשיכה לקיים יחסים מיניים גם עם אלחנן, מתוך חובה ורחוק מאהבה.

מסכת היחסים בין דניאלה ואלחנן, מתוארת בפירוט רב ובהרחבה גדולה של זירות התרחשות נוספות, מכסיקו וארגנטינה, לכאורה רק משום שמדובר בדור שני של ניצולי שואה. למעשה, הדברים עמוקים יותר. אלחנן בהתנהגותו ובמסלול חייו הפך לשותף מדעת בתהליך של שיכחה. הרצון לבחור באורח חיים נהנתני, מעמיד פנים, בוגדני, כמוהו כהתרחקות מלקחי השואה המצווים התעלות רוחנית וערכית.

לעומתו ההתקרבות של דניאלה לאברהם, היא בין השאר מחמת תפיסתו בהוראת ההיסטוריה. תשומת לב לסובלים ולאיש הבודד, ולא אך ורק למנהיגים המתבלטים במלחמות רצחניות וברדיפות אכזריות, וכל דאגתם נתונה לתוספת עוצמה ושליטה בכל מחיר.

הבגידה של דניאלה בהתמסרותה לאברהם איננה לפי זה, עניין יצרי, תאוותני, סתמי, אלא התרסה נגד גישה צינית, אנוכית. גדנקר ולאורה מציגים מחוייבות, אלחנן בנם, שלא כמובטח בשמו, רחוק מציוויים של אל רחום וחנון.

מתבצר עכשיו מרחק בין דורות, שהרומן מתאר ומתריע, במישרין ובעקיפין, נגד תוצאותיו, בחיי הפרט והכלל. בעוד שגדנקר הוא שליח מכוח רצונו הפטור משיקולים תועלתניים, הרי שאלחנן מתמחה בשליחויות למטרות של גיוס כספים, בנאומים של חנופה לעשירים או של תיאורי גבורה שטחיים, במהלך דברי הימים של עם ישראל. וכל אלה מיועדים למטרה עליונה אחת של גיוס תרומות בהתבלטות אישית ולא מעבר לכך.

מוכרחים לזכור, מוכרחים לאהוב, היא סיסמה  בפיו של היהודי הזוכר. בפי חסידים רווח הסיפור על האדמו"ר שנשאל מה הוא יחסו לאלוהים שבגד בעמו והפקירם לגורלם המר בשואה. השיב אותו אדמו"ר: משול אני לגבר שאהב את אשתו אהבה עזה. גם כאשר בגדה בו לא היה יכול שלא לסלוח לה ולהתמיד באהבתו הגדולה. סיפור זה אינו נכלל ברומן שלפנינו, אולם מוסר-ההשכל שבו מאיר את כל הכתוב בו. הרעיון כלול בשם של  היצירה ומגיע לכלל  ביטוי מופתי באפילוג.

הורי הזוג, שנכווה בבגידה, שומעים על האהבה הגדולה שציינה את מהלך חיי קודמיהם, ועמדה להם בשעות נוראות של חורבן ובזמן שבו השכילו להתחיל בחיים חדשים במולדת כמו בסיפור מתח בלשי, שמור לסוף-העלילה  גילוי סוד כמוס. אלחנן, הבן שנחלץ מן ההשמדה, הוא התינוק של מירה ומאירקה הקומוניסט בעלה. שניהם לא שרדו ואלחנן חש עתה ביתמותו הנוראה. באהבה שכוחה לתקן ננעל המעמד המרגש בהתנהגותה ובמוצא שפתיה של דניאלה. "וחשתי לפתע את כפות ידיה של דניאלה המלטפות את ידי והיא לוחשת, אבל אצלי אינך יתום, אלחנן." (עמ' 224).

בצד אירועי השואה, שטרגיות חופפת עליהם, מצטיירים קורותיו של השליח מישראל במבע אירוני, מבודח ומתלוצץ, כך ביאכטה של עשיר יהודי מכסיקני, רודף הנאות שאינו מסתיר את כוונותיו לפתות את דניאלה רעיית השליח. מתוארת האווירה בארגנטינה בימים של חשדנות ורדיפות משטרתיות. ההליכה לאובליסק, המפאר את הכיכר הראשית בבואנוס איירס, המסכנת את שובו לארץ, מוסיפה גוון סמלי לבעיית הזיכרון. צד תיירי מעורר סקרנות נלווה לצדדים גסטרונומיים, מאכלים ומשקאות  כמו גם הווי חיים בנופים רחוקים.

תוספת עומק, ידע ומשמעות, מוסיפה הביוגרפיה של כותב הרומן, כמחנך, שליח ומורה בדרום אמריקה וכנספח לתרבות ברוסיה, וכך, וביתר-שאת, הביוגרפיה הספרותית שלו והישגיו במכלול יצירתו ובמיוחד בכתיבתו על השואה. כל אלה חברו יחד ברומן עלילתי והיסטורי שמקומו בשורה הראשונה של  הרומנים שחורבן יהדות אירופה במרכזם. מי שרוצה בתוספת תיעוד ימצא אותה בשפע. ומי שחפץ בעלילה מרתקת יבוא גם הוא על סיפוקו המלא. 

ב. "בריחות למרחקים קצרים"

שמונת הסיפורים, שנתכנסו בקובץ זה, מעוצבים בנוסח שניתן לכנותו ריאליסטי. כמה מתכונות-היסוד, המאפיינות את הסיפור הריאליסטי, מצויות גם כאן.

תכונה אחת היא הזהות. כל הגיבורים מופיעים כמזוהים בשמם, בתעסוקתם, בגילם. במקום מגוריהם. נימת הסיפור, גם במקום שהיא אירונית, או אף סאטירית (כמו בסיפור "הלוויה") אינה מכוונת ליצור יחס של פקפוק בכל מה שקשור בסימני הזיהוי של הדמויות הראשיות ואף המשניות.

תכונה שנייה היא ההסתברות. כל האירועים ניתנים בשלשלת של סיבות ומסובבים. גם התנהגות בלתי-הגיונית של הגיבור, או אפילו טירוף, נמסרים מתוך מאמץ להניח את דעתו החוקרת של הקורא. כך, למשל, לא נתקשה להבין את סוד השיגעון של פליט הגטו, המופיע בסיפור "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי". המספר קובע מקבילות מפורשות בין ההתרחשויות בתעלות בגטו בסיום המרד ובין זעקות-החרדה המאוחרות של השריד שניצל.

תכונה שלישית היא המלאוּת. רוצה הכתוב שנדע לא רק את פשר הדברים, אלא גם את ראשיתם ואת אחריתם. גם במקום שמצע הסיפור הוא קצר, אנו עומדים בפני דחיסות של פרטים, שכוונתם ליצור תמונת-חיים שלמה. המספר כאילו חס על הקורא ואינו רוצה להשאיר אצלו ספקות ותעלומות. מובן מאליו שאין המספר מדיר עצמו מן הנוסחה הרומזת, אך הוא מוליך את המסופר עד לגבול שבו לא קשה לנחש מהו התמרור הבא של העלילה. אין צורך לכתוב מפורשות שהגיבור מת, כאשר מצוירת נזילת דמו ("עשרה סנטימטר עפר"). בצדק נאמר כי "הציר המרכזי בספר סיפוריו של שמאי גולן הוא האדם הנתון ברגע של משבר." משבר, כמו שבר גיאולוגי, מראה בבת אחת מה שהיה נעלם ונסתר מעין רואה כל הזמן. התמורה הפתאומית, כציר של העלילה, עשויה להיות גורם רב-ערך בכתיבה הבאה לחשוף ולהאיר. היצר הסיפורי, החותר למלאות התמונה לשלמותה, ימצא סעד רב בהיאחזות בנקודת-מפנה דרמטית בחיי הגיבור. השבר מניח לכמוס לפרוץ החוצה, כאילו מן החובה להפוך משבר להזדמנות לווידוי, אם על-ידי דיבור בגוף ראשון ואם על-ידי הפיכת המספר למוודה של דמויותיו.

את נוסחת כתיבתו הבסיסית מצליח שמאי גולן לגוון באמצעותם של תבליני-הבעה הנטולים ממסורות ספרותיות הקרובות לריאליזם, הסמוכות על שולחנו או הרחוקות הימנו. כל הסיפורים מתובלים במעט סמלנות. שריד השואה נקרא בשם אונהיים, שפירושו בגרמנית בלי-בית. חבריו המגשימים בקיבוץ קוראים לבית-קיבוצם בשם שורשים. הסיפור המצייר את גורלו של זקן נקרא "ברושים בשלכת", ללמדך כי עניין לנו באדם בשלכת ימיו.

הברושים המופיעים כיסוד סיפורי, כחלק מן העלילה, עומסים עליהם משא ייצוגי, שכן הוטל עליהם לשמש בבואה לגורלה של הדמות המרכזית בעת שניטל כוח חיותה ואזלו הימנה ירקותה, חיוניותה, טעם חייה בין הפרדסים.

"הדלת היתה נעולה, והמפתח שבידי סגל לא התאים עוד למנעול," נפתח הסיפור "בשעת עייפות נוראה" משפט-הפתיחה נדרש לגופו של מהלך האירועים. אבל נקל להבחין בבשורתו הנוספת של הכתוב. נכללה בו תמצית גורלו של האיש שמצא את דלת כל חייו נעולה בפניו מבלי שיידע כיצד להתיר את הסבך אליו נקלע.

ההעצָמה של היסוד הסמלני בסיפור "קרנות המזבח", שבו מקריב עצמו העולה החדש על גל האבנים שבסמוך לגבול, כמעט ומפקיעה את המסופר מן ההבעה הניצבת על יסודות המובן, המוסבר והמתקבל על הדעת. רצונו של העולה החדש להיות קורבן עולָה נתפש על רקע כישלונו במקום חיותו בין סלעי הארץ, בד-בבד עם תחושת-הייעוד העמוקה, המפעמת בו. אבל המערך העלילתי, אבני המזבח שנמזגו בהן קדושת המקום ואימת האוייב הערבי, הרקע האקטואלי לחזיון העקידה של זמננו, בנוי על אדני הסמל ולא על גבי יסודות הנראים לעין במסכת החיים הממשית, המוחשית. גיבור הספור שמו יצחק ושם בנו אברשה, אברהם. במציאות החדשה נדרש האב להקריב עצמו ולקיים את חיי בנו. אופייני להשתלשלות הסמלנית הוא השינוי שמשנה הבן את שמו מאברשה לאברי. אברהם מסוג חדש צומח בנוף ירושלים. את היסוד הכימי שמבקש האב, שהוא כימאי במקצועו, להמציא, הוא רוצה לכנות בשם אברי. ללמדך כי עקידות והנצחה תובע גם הזמן החדש, כאשר הוא ניבנה על הישן.

גיוון נוסף קיים בכיוון לדרך ציור נטורליסטית, כמובן של פנייה לרובדי-נפש נמוכים יותר, יצריים, תובעי פורקן. בעוד שהפנייה הסמלנית מרחיקה את הכתוב מן הנוסח הריאליסטי, הרי שהשתזרותן של הבעות הפונות אל הנמוך והגס יותר איננה אלא הרחבת יתר ואף העמקה של צביון ההבעה הבסיסי שבו משתמש שמאי גולן.

הצד הארוטי מצוייר בסיפורים שלפנינו לא מתוך עדנה, אלא מתוך הדגשת המודחק, המתפרץ. ההסתכלות באהבה שחלף זמנה, או בגוף מזדקן שהוא עדיין מטרה לקרבת בשרים מחייבת להדגיש את הבלה, או אף המעוות. האופי הנטורליסטי מתחזק בסיפור האחרון שבקובץ, שבו חברו יחד השיגעון ותחיית הבשרים המאוחרת.

כך גם בסיפור "השיבה", שבו מצוייר גיבור ששמו האירוני הוא איתן, ושאיבד את שתי רגליו במלחמה. הנתיב להחזרת הצלם הגברי, השלם, היא ההתקרבות הארוטית של הנכה לנילי רעייתו. בסיפור זה מתלבטת הנטייה למאוויים בתיאור גדמי הרגליים וכן בהשלכת הדימוי העצמי של הגיבור על פני מדווה: "אתה בריא, איתן, בריא כמו מדוזה ירוקה שמנונית, הדבקה בחייה המבחילים." (עמ' 50).

לא נעדרו מן הסיפורים גם נטיות פסיכולוגיסטיות. הסיפור "עשרה סנטימטר עפר" כתוב כמונולוג פנימי, המחייב חישוף מעמקי נפש. מאחר שהמשבר במרבית הסיפורים הוא נפשי, הרי ממילא מתחייבת הפלגת-מה לנסתר שבנפש הדמויות. סיפור אחד, "הלוויה", אף יוצא מן המתכונת הדרמטית הרצינית שבה עוצבו כל הסיפורים, אל דפוסיה של הסאטירה. מותו של החבר מעורר יצרים כבויים. האכילה והשתייה בבית-המרזח (הפונדק כסמל לעולם), וההשתעשעות במלצרית, שהיא זונה תרתי משמע, מוכרת מזון ומוכרת גופה, מתנסחות בנוסח היתולים. הריאליזם ההיתולי הוא כידוע אחד משושביניו של הריאליזם הרציני (כך, למשל, ביצירותיו של מנדלי).

הגיוון של הסיפורים אינו מיקרי. קיים קשר הדוק בין דרך העיצוב לבין התשתית המונחת ביסוד הסיפורים. המשבר, המונח ביסוד כולם, ניתן להעמידו על שני סימני-היכר. האחד – הזרות. כל הגיבורים זרים לסביבתם הקרובה והרחוקה. במקרה אחד מוטל הגיבור בחדר בבית חולי-רוח. במקרה שני הוא רוצה לפרוש לעת זיקנה מקיבוצו. הנכות עושה את מי שנקטעו שתי רגליו למופרש-מאונס מחברתו. ניכור גדל והולך מציין את היהודי שנותר בדד בדרך לאקפולקו ("הפטרון מארץ הקודש"). בעת מסע ההלווייה ניכר כי החברות בין המלווים ובין המת היא מדומה, ואף כל אחד מן החברים עולם הוא לעצמו, זר ומוזר ללא קשר של אמת לידיד, ואף לא למקצוע.

אל הזרות נקשר עניין הקורבן. הסיפור "קרנות המזבח" מעמיד במפורש את העקידה במרכזו. הזר הוא הנעקד על אבני המקום, אבני המולדת המשופעות ביסורים. מה שנאמר בסיפור זה במפורש, הושקע עמוק יותר בסיפורים האחרים. איתן הקריב שתי רגליו, הפטרון מארץ הקודש משלם את מחיר הריגתו של המושיע הנוצרי. קורבן בארץ-הקודש תובע את מחירו בארץ הרחוקה, מידיו של האינדיאני, אלפיים שנה לאחר מעשה פליט השואה ניצל והוא נושא על בשרו את אות הקורבנות של כל חבריו שנספו בידי הנאצים. החייל שדמו נוזל נופל אף הוא כקורבן-דמים.

אלא ששמאי גולן משנה את ממדיה של התשתית ואת אופייה לקולא או לחומרא. יש שהוא שומר על הצביון הקמאי: עקידה שסופה מוות (העקידה כתבנית ארכיטיפית עיקרה הקורבן, ולא מעשה הישע והפדות בסיום המעשה). ויש שהוא מותיר פתחי תקווה, מעין רמזים להתחלה מחודשת. הסיפור על הפליט מסתיים בהולדת, התחלה מחודשת, מבלי שנדע גורל האב מהו – לשפיות או לטירוף. בכל מקום, שבו הסיום הוא קיצוני יותר, הזרות מוחלטת והמוות בלתי-נמנע, יימנע המספר מהקפדה על סימני הזיהוי של הסיפור הריאליסטי.

הסיפור "קרנות המזבח" מוביל אל הסמלנות. הסיפור "הפטרון מארץ הקודש" מוותר על חוליית ההסתברות במעבר מן הדו-שיח התמים אל ההרג. "לפתע ידע מה עליו לעשות. תחב ידו לכיס מקטורנו. אף בנו היה עושה כך. ניסה לשלוף את האקדח." (עמ' 95). הסיפור אינו מנמק מדוע נעשה הצורך להשתמש באקדח ודאי כל כך. מה שאין כן בסיפורים הרוצים להמתיק את אחרית הדברים. כאשר מסופר על שובו של סגל "בשעת עייפות נוראה", הרי למרות העייפות אין הדלת ננעלת כליל בפני השב. לו היה הסיפור על השיבה לאחר בריחה הופך את הגיבור למעין מנשה חיים ב"והיה העקוב למישור", או לדמות קפקאית שאינה מסוגלת לעבור את הסף, היה הסופר בורר לו מסגרת מופקעת ומתרחקת בשיעור גדול ממה שנראה כהשתלשלות מתקבלת על הדעת. בצורתו המאופקת נמנע הסיפור מן ההפלגה אל הסמל, או אל הבדייה הקיצונית.

במידת ההתאמה של תשתית או מוטיב לצביון-הבעה מגלה שמאי גולן מיומנות. הסיפורים מוכיחים כי נהירה לו הדרך מן הריאליזם אל הגוונים הקרובים אליו במידה זו או אחרת. אלא שאת מידת ההצלחה של הסיפורים קובעת יכולתו של המחבר להעמיק את צביון ההבעה ולעשותו מנוף לתחושת עומק.

בשער הספר נקבע המוטו מספר עמוס: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש." פסוק זה מבטא יפה את הצירוף של זרות וקורבן במישור האנושי, הקיים בסיפורים. אבל הוא גם מעיד על מה שניטל מכמה מן הסיפורים, והוא רובדם המטאפיזי. עוצמתו של הפסוק התנ"כי נובעת מתחושת הכורח אותה קובעת יד נעלמה, גדולה, שאין מפלט הימנה. הבריחות של גיבורים כמו סגל או בהרב הזקן הן לא רק קצרות; הן נראות קטנות משום שמקריות גורל בלבד מתלווית אליהן. הסיפורים הריאליסטיים של גולן מאבדים את תנופתם כאשר הם נשארים דבוקים לקרקע של מעשים קטנים ואפורים. המונולוג הפנימי של החייל הפצוע בולט במיעוט כוחו. הסיפור "עשרה סנטימטר עפר" הוא החיוור שבקובץ. המצע הפסיכולוגי, הממיר את המצע האידיאלי, או המטאפיזי, מתגלה כבלתי מספיק. רק בשעה שהסיפורים מעוגנים ברובד נוסף הם מרשימים, שכן הרובד הנוסף, אף אם אינו מיטאפיזי ממש, מעצים את הכתוב. הסיפור המפגיש את לנדסמן עם האינדיאני מצרף שני נופים: ארץ-הקודש ומדבריות מכסיקו. מיד מורגשת התנופה המעלה את המסופר ומעמיקה את הכתוב. המפגש בין פרשת העקידה הישנה לבין העקידה החדשה מרחיב את גבולות המסופר. זהו סיפור שייחקק היטב בזיכרונו של הקורא. אפשר שהטוב בסיפורים הוא זה הנדרש לטירופו של פליט השואה. כאן צורף בהצלחה נדבך העבר לקלסתר פניו של מי שחי בהווה.

ניתן להסיק ולומר, כי בסיפור הסמלני והנטורליסטי עולה כוחו של בעל "בריחות למרחקים קצרים". זאת אם נבין במונחים סמלנות ונטורליזם הצטרפות של רובד על גבי רובד. בראשון הנוף המיוצג ובשני הנוף המודחק, המסביר את ההתנהגות הגלויה. אולם גם בסיפורים הריאליסטיים שלפנינו מצויות נקודות של התעלות, אפילו אם פתרונותיו של המחבר למצוקות דמויותיו נראים פשטניים מדי. כך, למשל, נאמר בסיום הסיפור "השיבה":

"הצלקות על הבטן... זה מטלי," דיברה בקול חלוש. "זוכר? גדולה היתה, ועוד מונחת על הצד," נטלה ידו והניחה אותה על כרסה כמבקשת לכסותה.

"לכל אדם צלקות משלו," אמר בקול מבודח.

פרצו בצחוק. חרישי, לבל ישמעו הילדים (עמ' 52).

נוצרת תקבולת בין נכותו של איתן ובין צלקותיה של נילי. החיסרון – מנת-חלקו של כל אדם – הוא פתח הצלה ומרפא. שעה שמי שניטלו שתי רגליו מתגבר על פחדיו ובושתו מפני אשתו, מתברר שהיא זו המתביישת הימנו. ההליכה בשני צירים מקבילים (גם לאיש וגם לאישה מומים משלהם) היא פתח הישועה, שדרכו מעדן הסיפור את הסבל האנושי וקובע אותו בתוך מוסר-השכל אוניברסאלי. אם לכל אדם צלקות, הרי שוב אין מקום להתבייש בהן ולהירתע בגינן מן השיח והשיג הטבעיים והאינטימיים ביותר שבין אדם לחברו.

שמאי גולן מתגלה בסיפורים כבעל חוש בהבנת היחסים הבין-אישיים. נמצא שגם במקום שהוא פונה אל הבריחה הקצרה, בעלת הממדים האנושיים הקטנים, הוא עשוי להאיר את המתרחש בהארה נעימה ומעוררת אהדה.

פרק מספרו של פרופ' הלל ברזל "המאה החצוייה", כרך שני, חלק שני, ספריית פועלים, בני ברק, 2013, 750 עמ'. הפרק מוקדש לארבעה סופרים שכתבו על השואה: יונת ואלכסנדר סנד, א.ב. יהושע, ושמאי גולן.

* * *

שונאי ישראל בניו יורק. שווה צפייה

https://www.youtube.com/watch?v=HnJo_rtcaVA

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. מאזן ההתנתקות

התנגדתי להתנתקות. התנגדתי לה בזמן אמת, ועמדתי לא השתנתה. התנגדותי היתה בראש ובראשונה עקרונית, ערכית, אידיאולוגית – התנגדות לעצם עקירת חבל התיישבות. כיוון שזוהי עמדה עקרונית, סביר להניח שהייתי דבק בה גם אילו מאזן ההתנתקות היה שונה ואף הפוך. ומכאן, שאין קשר בין ניתוח מאזן ההתנתקות, לבין עמדתי האישית.

כל אימת שאני מביע את דעתי נגד ההתנתקות, אני נתקל בשאלה: מה, עדיף היה שצה"ל ימשיך להתבוסס במחנות הפליטים שאטי וג'יבליה, ברחובות עזה, חאן יונס ודיר אל-בלאח?! האם היית רוצה להמשיך לשלוט על עוד מיליון פלשתינאים?

שאלה זו – בשקר יסודה, והיא מתבססת על הזיכרון הקצר של הציבור. ישראל לא יצאה מעזה בהתנתקות. בעת ההתנתקות חיילי צה"ל לא התבוססו בשאטי וג'יבליה, לא ברחובות עזה, לא בחאן יונס ולא בדיר אל-בלאח. ישראל לא שלטה על הפלשתינאים ברצועת עזה.

ישראל נסוגה מעזה ומשאר ערי הרצועה בשנת 1994, בביצוע הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. יתר על כן, להבדיל משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, ישראל גם לא חזרה לשם ב"חומת מגן" ולא נטלה את השליטה הביטחונית הכוללת. ב"חומת מגן", יחידת המילואים שלי גויסה כדי להיכנס לרצועת עזה (בשלב ב' של המבצע), אך הפעולה בוטלה ונשלחנו להמשך המבצע בטול-כרם. עוד קודם לכן, בראשית מתקפת הטרור של 2000 ("האינתיפאדה השנייה") פעולת גמול של צה"ל שכללה כניסה לשטח הרש"פ ברצועת עזה הופסקה יום לאחר תחילתה, אחרי שתא"ל (לימים אלוף וסגן הרמטכ"ל) יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה, אמר בראיון טלוויזיוני שצה"ל יישאר בעזה ככל שיידרש, ועורר סערה ציבורית.

בהתנתקות ישראל לא יצאה מעזה, אלא מאותם אזורים ברצועת עזה בהם נשארה ב-11 השנים שאחרי הנסיגה מעזה. היו אלה אזורים מאוכלסים בדלילות באוכלוסיה פלשתינאית. היו אלה בעיקר אזורי ההתיישבות: גוש קטיף, התוחמת הצפונית, והיישובים המבודדים נצרים וכפר דרום, ואזורים חיוניים מבחינה ביטחונית שנשארו בידי ישראל, כמו ציר פילדלפי.

מה היתה, אם כן, משמעות ההתנתקות, אם לא נסיגה מעזה?

היו לה שלוש משמעויות.

א. עקירת גוש קטיף ויישובי חבל עזה.

ב. נסיגה לקווי 49', עד המילימטר האחרון, כדי לא להותיר לפלשתינאים כל עילה ותרוץ להמשיך במאבקם.

ג. עקירת יישובי צפון השומרון, כדי לאותת לפלשתינאים, שההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה לא נועדו להנציח את ישיבת ישראל בכל יו"ש.

למשמעויות הללו מחיר כבד. המחיר של עקירת גוש קטיף הוא עצם המשמעות של עקירת היישובים מאדמתם, עם כל ההשלכות הציוניות והמוסריות של הצעד הזה, ומחיר חברתי, של יצירת קרע חמור בעם, פגיעה קשה בציבור גדול, יצירת ניכור בחברה. מחיר הנסיגה המלאה, הוא התקדים המדיני הכרוך בו לקראת כל מו"מ עתידי והוויתור על אזורים חיוניים לביטחון. לדוגמה, התוחמת הצפונית, שהרחיקה את עוטף עזה מטווח הפצמ"רים.

ומה התמורה שלמענה שולם מחיר כבד כל כך? לא שלום, כי היה זה מהלך חד-צדדי (שנבע מחוסר היכולת להתקדם להסכם שלום, באין פרטנר למהלך כזה, כפי שהוכח חמש שנים קודם לכן בתקופת ברק ובשנים שלאחר מכן, בתקופת אולמרט). אם לא שלום, מה כן?

המטרה המרכזית היתה להשיג גבול שקט. ההנחה היתה, שעצם הישיבה שלנו ברצועת עזה, גם מחוץ לערים, היא הגורם לטרור מרצועת עזה, הן נגד יישובי גוש קטיף והן נגד עוטף עזה. ברגע שנצא, לא תהיה להם עילה, והטרור יפסק, או לכל הפחות יתמעט באופן משמעותי.

ההנחה השנייה הייתה, שאם הטרור ימשך אחרי שישראל תיסוג, כשאין עוד כל עילה וטענת כיבוש – או אז, ישראל תסיר את הכפפות והמגבלות ותגיב בתגובה קשה וכואבת שתדביר את הטרור ותרסק את ארגוני הטרור. אם רק ייפול פצמ"ר אחד מעזה, הובטח לנו, צה"ל יגיב בעוצמה כזאת, שלא הייתה דוגמתה.

ההנחה השלישית היתה שאם יימשך הטרור אחרי הנסיגה, העולם יבין שלא ישראל אשמה בו ויתמוך בה ובתגובותיה נגד הטרור, קשות וחריפות ככל שתהיינה.

המטרה השניה היתה, כְּשְׁמָהּ – להתנתק מרצועת עזה, מאחריות על הרצועה, מהתפיסה של העולם הרואה בישראל אחראית על הרצועה, גם אחרי שישראל נסוגה מן העיר עזה ובנותיה.

הבה נבחן את המאזן.

המחיר שולם במלואו. ישראל עקרה והחריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, נישלה מאדמותיהם וגירשה מבתיהם את כל תושביה עד היהודי האחרון, חי או מת. הפגיעה בחברה הישראלית היתה קשה וכואבת, ורק בזכות אחריות עילאית של הנהגת יש"ע מצד אחד ומפקדי צה"ל מצד שני, נמנעה הידרדרות למלחמת אחים, חלילה.

והתמורה?

המטרה המרכזית לא הושגה. ההנחה שהנסיגה והעקירה תבאנה שקט בגבול, הופרכה. קרה ההיפך הגמור. כבר הנסיגה עצמה היתה תחת אש, ומיד אחריה – השטח שישראל נסוגה ממנו הפך בסיס לטרור נגד מדינת ישראל, תושביה ואזרחיה. היישובים והשטחים החקלאיים שנעקרו, היו לאזורי שיגור קטלני של ירי תלול מסלול. כל יישובי הגדר הוכנסו באחת לטווח הפצמ"רים. ובאין צה"ל ושב"כ ברצועה, יכולת הייצור של הפלשתינאים המירה את הקסאמים שהגיעו לטווח של קילומטרים ספורים לטילים שנורו על תל-אביב, ירושלים, נתב"ג וחיפה (זוכרים באיזה לעג התייחסו לאזהרה מפני קטיושות שתיפולנה על ... אשקלון)?

מנהרות תופת נחפרו לעבר יישובי הגדר, במטרה לבצע פיגועי ראווה של טבח המוני וחטיפות המוניות חסרי תקדים. יש לזכור, שלאחר ההתנתקות פת"ח שלט ברצועת עזה והוביל את הטרור משם, ורק אחרי ההפיכה של חמאס (אחרי שגם ניצח בבחירות) הוא נטל את הובלת הטרור. ההתנתקות לא עצרה את הטרור אלא הסלימה אותו, מתוך רצון של הפלשתינאים לנצל הצלחה, ותקווה ואמונה, שאם בטרור הם קיפלו אותנו מנווה דקלים, בהסלמת הטרור הם יקפלו אותנו גם משדרות.

ההנחה שאחרי הנסיגה – פצמ"ר אחד ו"ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" הופרכה. ישראל הבליגה, הבליגה והבליגה. רק כעבור שלוש שנים וארבעה חודשים, במבצע "עופרת יצוקה", אחרי שהגיעו מים עד נפש, ישראל הגיבה בחריפות, וגם המבצע עצמו הופסק באמצע. למעשה, רק ב"צוק איתן", כעבור תשע שנים, צה"ל הנחית מכה קשה באמת, שהביאה לירידה דרסטית, אם כי לא מוחלטת, בטרור נגד ישראל.

ההנחה שהעולם ישלים עם תגובה חריפה של ישראל, אם תותקף אחרי הנסיגה – הופרכה במידה רבה. נכון, העולם גילה יתר סובלנות לעצם זכות התגובה של ישראל, בכל שלושת המבצעים, אך ברגע שהחלו להגיע התמונות הקשות מעזה, נגרמה לישראל פגיעה תדמיתית קשה, העולם לא קיבל את זכות התגובה וקיבלנו מתנות, ששיאן – עלילת גולדסטון.

גם המטרה השנייה לא הושגה. העולם לא הכיר בהתנתקות, והוא ממשיך לראות את ישראל אחראית על הנעשה ברצועה, גם אחרי הנסיגה המוחלטת. גם כאשר רצועת עזה תוקפת את אזרחי ישראל, ותחת הטילים ישראל מעבירה מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועה – ישראל מואשמת ב"מצור" על עזה ומגונה ומותקפת בגינו. וגם כאן קיבלנו מתנות, ששיאן – פיגוע "מרמרה". לדעתי, אחרי המחיר הכבד של הנסיגה והעקירה, ראוי היה לבצע באמת התנתקות מן הרצועה, בעקבות הטרור היוצא ממנה. פשוט, לסגור הרמטית את הגבול, כפי שסגור כל גבול בין אויבים, להודיע על מועד בו ישראל תפסיק לספק חשמל לרצועה, בקיצור – לבצע התנתקות. מה קרה? הנסיגה והעקירה נעשו, אך לא היתה התנתקות.

להתנתקות היה הישג חשוב אחד, הישג מדיני – מסמך בוש. אין זה נכון לגמרי שההתנתקות היתה ללא הסכם. היא היתה בהסכם עם ארה"ב. הנשיא בוש תמך מאוד בהתנתקות, ובתמורה הוא העניק לישראל את המסמך המדיני הפרו-ישראלי ביותר בכל תולדות היחסים בין ארה"ב לישראל. לראשונה, ארה"ב הכירה בזכות ובצורך של ישראל בגבולות בני הגנה (שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן), בצורך להכיר בשינויים הדמוגרפיים ביו"ש (שם קוד להשארת גושי ההתיישבות בידי ישראל) וכל זאת ללא כל רמז ל"חילופי שטחים" בתמורה, כלומר קו שלראשונה אינו מתבסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 67'.

אולם ההישג הגדול הזה בוזבז והוחמץ כעבור שנתיים, כאשר לנוכח עיניהם המשתאות של הנשיא בוש ומזכירת המדינה קונדוליזה רייס, אהוד אולמרט הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, בה הוא התעלם מכל הישגי מסמך בוש והפך אותו לאות ריקה.

מאזן ההתנתקות, אם כן, הוא שלילי ביותר. ישראל שילמה את מלוא המחיר, ולא נהנתה מכל תמורה.

עוד חמש הערות הנוגעות להתנתקות.

1. קיימת טענה, לפיה הסיבה לכך שהנסיגה לא הביאה לשקט, נובעת מכך שהיא היתה חד-צדדית ולא בהסכם. זו טענה מגוחכת. האם הרצון של הפלשתינאים הוא בשטח, או בהסכם? האם הם פשוט נעלבו מכך שלא היה הסכם, ולכן כבר עשר שנים הם הפכו את רצועת עזה לקן טרור, וגם שילמו בעצמם מחיר כל כך כבד? זו טענה מופרכת, כיוון שהתוצאות של הנסיגה בהסכם, הסכמי אוסלו, היו קשות אף יותר, ואנו זוכרים את תקופת פיגועי ההתאבדות הקשים, שיצאו משטחי הרשות, עד מבצע "חומת מגן".

2. מול טענת ההתנתקות שהובילה לטרור, נשמע המענה שאין זה נכון, ירי הטילים החל כבר ב-2000. נכון. מה שהוביל ליכולת לייצר ולשגר טילים, היה הנסיגה מעזה ב-1994. בניגוד להתנתקות, על הנסיגה הזאת יש בהחלט מקום להעלות את הדילמה של "התבוססות בג'יבליה" ושליטה על מיליון פלשתינאים, לעומת מחיר הטרור מעזה. אולם, אם באמת ירי הטילים החל חמש שנים לפני ההתנתקות ונמשך אחריה – לשם מה עקרנו את יישובי גוש קטיף? לשם מה נסוגונו לקווי 49'? זאת ועוד – אכן, ירי הטילים קדם בחמש שנים להתנתקות, אך הוא גבר באופן משמעותי אחריה.

3. אחת הטענות של מתנגדי ההתנתקות מופנית כלפי בית המשפט העליון שאישר את עקירת היישובים. עם הביקורת הזאת איני מסכים. אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע את גבולה של ישראל. לשם כך קיימות כנסת וממשלה. בית המשפט צריך היה לדחות מלכתחילה, על הסף, את העתירות, בשל חוסר סמכות, ולדון רק בגובה הפיצויים (וכאן הוא אכן שיפר מאוד את הצעת הממשלה). יש לזכור שרצועת עזה אינה שטח ריבוני של ישראל, היא מעולם לא סופחה ולא חלו עליה החוק והמשפט הישראלי. זהו שטח מוחזק, ולכן מי שאחראי על הביטחון, קרי הממשלה והכנסת, הם המוסמכים להחליט.

4. אני שולל מכל וכל את הטענה שהגורם לעקירת גוש קטיף היה החקירות נגד שרון. בעיניי, הטענה הזאת היא עלבון לאינטליגנציה. אי אפשר לקיים דיון נוקב ורציני עם עמדה יריבה, בלי לכבד אותה. 

5. המחדל בטיפול בעקורים, היה חרפה לאומית.

כאמור, מאזן ההתנתקות היה שלילי ביותר. אילו בעקבות הנסיגה הפלשתינאים היו מניחים את נשקם, ומתרכזים בפיתוח רצועת עזה לטובת תושביה, כל העולם וישראל בתוכו היו משקיעים כל הון שנדרש כדי להפוך אותה לגן פורח. אילו כך היה, אין לי ספק שרוב אזרחי ישראל היו תומכים בהתנתקות דומה ממרבית שטחי יו"ש.

אולם התוצאה היתה אחרת לגמרי, ואזרחי ישראל מבינים היטב שנסיגה מיו"ש תהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש. לא, תודה!

מאז ראשית שנות התשעים, ניסינו שלוש דרכים לקדם את השלום בינינו לבין הפלשתינאים.

דרך אוסלו – נסיגה ישראלית והקמת הרש"פ בהסכמי ביניים, שייצרו מציאות של שקט ושכנות טובה; מציאות שתאפשר מו"מ שקול והגיוני על הסדר קבע, שבו יידונו המחלוקות הגדולות, כמו תוואי הגבול, ירושלים והפליטים.

דרך ברק ואולמרט – ניסיון להביא להסדר קבע המבוסס על נסיגה ישראלית לקווי 49' (עם חילופי שטחים קלים) וחלוקת ירושלים, הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים.

דרך ההתנתקות – נסיגה חד צדדית ועקירת יישובים מהשטחים שישראל נסוגה ממנה.

אף אחת מהדרכים הללו לא קידמה כהוא זה את השלום המיוחל. נהפוך הוא, כל הדרכים הללו הביאו לשפיכות דמים, שכול, יתמות וסבל רב, לשני העמים.

שוב הסתבר, שבעוד די ברצונו של צד אחד למלחמה, אין אפשרות לשלום ללא רצון כן ואמיתי של שני הצדדים. והאמת היא, שהערבים (ולא רק הפלשתינאים) טרם השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זו הסיבה האחת והיחידה למלחמות.

אין זה אומר, חלילה, שעלינו לוותר על חלום השלום. אין זה פוטר את ממשלות ישראל מהצורך לחפש דרכים יצירתיות לקדם את השלום. אבל כנראה שיש לחפש פתרונות אחרים, מחוץ לקופסה, ולא לקבל את הנוסחה האוטומטית והפשטנית – נסיגות = שלום, שלא עמדה עד היום במבחן המציאות.

2. האם בית אל היא במדינת ישראל?

על מה נסובה המחלוקת המהותית, בשאלת הריסת הבתים בבית אל? על השאלה, האם בית אל היא במדינת ישראל.

לא, אין זו מחלוקת בין מי שתומכים בבנייה למי שתומכים בהריסה, כפי שמציג את הדברים הימין הקיצוני. כי מי שרוצה, באמת ובתמים לראות את בית אל כחלק ממדינת ישראל, צריך לשאוף לכך שחוקי ישראל יחולו על בית אל, שחוקי הבנייה יחולו על בית אל, שכיבוד החוק ומערכת המשפט יכובדו בבית אל וששוטרי משטרת ישראל הנכנסים לבצע את מלאכתם בבית אל לא יותקפו באלימות כאילו היו אויב שפלש לתחומם.

אף שבדרך כלל איני חסיד של פרסונליזציה למחלוקות הפוליטיות, במקרה הזה בולטים שני אישים העומדים משני צדי המתרס. מצד אחד נפתלי בנט ומצד שני משה בוגי יעלון. שני האישים הללו תומכים בכל ליבם בהתיישבות בבית אל. אבל כל אחד מהם מייצג מהות ותרבות אחרת לגמרי.

יעלון מייצג את הממלכתיות, את האחריות הלאומית, את הדמוקרטיה ושלטון החוק, את המהפכה הציונית שהפכה את העם היהודי מפזורת קהילות בגולה לאומה ריבונית.

נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות, את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את "בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה."

יעלון מייצג את "מוראה של מלכות," בנט מייצג את "איש את אחיו חיים בלעו."

תמיכתם של שרים בממשלה, מן הליכוד ומן הבית היהודי, ובראשם נפתלי בנט, בהפרת חוק, במפירי חוק, במי שתקפו באלימות את שוטרי משטרת ישראל, היא התנהגות אנטי ממלכתית, המתאימה למדינת עולם שלישי, לא למדינת חוק דמוקרטית מסודרת. זו שערוריה ממדרגה ראשונה.

יש לחזק את ידיו של שר הביטחון בוגי יעלון, הנוהג באחריות ממלכתית, מגן על הדמוקרטיה ואינו נרתע מהאיומים.

אני מתנגד והתנגדתי תמיד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות של בית המשפט בנושאים פוליטיים שבתחום סמכותן של הרשויות הפוליטיות, הכנסת והממשלה.

מדיניות ההתיישבות היא סוגיה פוליטית מובהקת, ולבית המשפט אין אמירה בנוגע לה.

יש לציין, שבית המשפט העליון, לאורך כל השנים, כולל בתקופות האקטיביסטיות ביותר של נשיאות ברק, הקפיד לכבד את הסמכות של המוסדות הנבחרים בנושא התיישבות, ודחה את הניסיונות הרבים לכפות עמדה פוליטית המתנגדת להתיישבות, באמצעות בית המשפט.

כל הניסיונות לגרור את בית המשפט לשלילת חוקיות ההתיישבות ביו"ש נדחו, ולא בכדי חיים שם היום 400,000 ישראלים. עם זאת, בית המשפט התערב ובצדק, במקרים נקודתיים ונדירים, של התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים ושל בנייה בלתי חוקית. הסוגיות הללו אינן פוליטיות, אלא סוגיות משפטיות מובהקות, וחובתה של הרשות המבצעת לציית להחלטות בית המשפט. מרגע שפסק בית המשפט את הכרעתו הסופית  – חובה הן על הרשויות והן על האזרחים לציית לפסיקתו, גם אם הם משוכנעים שהיא שגויה. יש מקום לביקורת על החלטות בתי המשפט, הרי גם השופטים הם בני אדם ועלולים לטעות. אולם את פסיקות בית המשפט יש לכבד, אם איננו רוצים להידרדר לאנרכיה.

מועצת בית אל, איילת שקד, ציפי חוטובלי ואחרים, הוציאו הודעות לתקשורת, בתגובה לפסיקת בג"ץ, המורה להרוס את הבתים הבלתי חוקיים בבית אל, ובה הבטיחו שהבנייה בבית אל תימשך. זה בסדר גמור, ובלבד שהבנייה תעשה על פי חוק.

3. צרור הערות 29.7.15

* לא ראויים – יאיר לפיד תקף בדף הפייסבוק שלו את התנועה הקיבוצית על כך שהזמינה את אנשי "שוברים שתיקה" להופיע בפני בני נוער באירוע הרפסודיה.

בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים להופיע בפני בני נוער של התנועה הקיבוצית. אולם חשוב להבין שאין בהזמנתם תמיכה של התנועה בדרכם. גם אני הוזמנתי, ולא בפעם הראשונה, להיפגש עם בני נוער ברפסודיה (השנה לא עשיתי זאת, כיוון שהדבר לא הסתדר לי). לאירוע הזה מוזמנת כל קשת הדעות.

בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים, לא בשל דעותיהם אלא בשל מעשיהם. אני בטוח שדעותיהם קיבלו ייצוג מפי דוברים אחרים וטוב שכך. לדעתי, יש להציב קווים אדומים. בעבר הוזמנו גם נציגי "נוער הגבעות" למפגשים האלה עם הנוער הקיבוצי, וכפי שאני מתנגד להזמנת "שוברים שתיקה", התנגדתי גם להזמנתם. 

לפיד צודק בביקורתו על הזמנת נציגי הארגון, אך הוא סילף את אופי האירוע, כשהציג אותו כאירוע שכוכביו הם "שוברים שתיקה". האמת היא שגם "האמת שלי", ארגון המציג את האמת בניגוד לשקרים ולעלילות של "שוברים שתיקה" הוזמן והשתתף, כחלק מקשת רחבה מאוד של דעות להם נחשפו בני הנוער.

* לא שמאלנית מספיק – בבחירות האחרונות, "הארץ" היה עיתון מגוייס לשירות קרטל הלאומנות הערבית. כמובן שהנפגעת העיקרית מהמגמה הזאת היתה מר"צ. השבוע יצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד זהבה גלאון, והאשים אותה באשמה הנוראה של "התמרכזות". כותרת המאמר היתה "מכירת החיסול של מר"צ". גלאון ביטאה את עלבונה במאמר תגובה, שבו יצאה בשצף קצף נגד העיתון. משפט המפתח היה: "אני מודה שזו הפעם הראשונה שנטען כלפיי שאני לא שמאלנית מספיק."

בוקר טוב, גלאון! סוף סוף את מתחילה להבין את חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו קיצוני ממך, שיאשים אותך בבגידה.

* חד"ש נמחקה – הטענה המרכזית של מאמר המערכת נגד גלאון, היתה שהיא חותרת לאיחוד עם מפלגת העבודה. לי נראה, שמה שעומד מאחורי המאמר, הוא רצון לדחוף את מר"צ לאיחוד עם קרטל הלאומנות הערבי. אם כך יהיה, יקרה למר"צ מה שקרה לחד"ש. על פי חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית, חד"ש היא מפלגה "מתונה", כיוון שקמו מפלגות קיצוניות יותר. אך למרות שבראש הקרטל עומד ראש חד"ש – ח"כ עודה, חד"ש טבעה בתוך הקיצוניות הלאומנית והקנאות הדתית של שותפותיה. לכן, היא סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מר"צ, למשל. והיום הם מתכננים עלייה פרובוקטיבית של הסיעה להר הבית. הקומוניסטים עולים להר הבית להזדהות עם הקנאות האסלמיסטית! מעניין אם הם ייקחו אתם את דב חנין, או שכיהודי אסור לרגליו לטמא את המקום הקדוש.

* אמת המידה – שעה שמאמר המערכת של "הארץ" מאשים את מר"צ ב"התמרכזות", גדעון לוי כבר מגדיר את מר"צ כמפלגת ימין. הוא שאמרתי, חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. גדעון לוי ממורמר. הוא מלין על כך שכל מפלגות ה"שמאל" וה"מרכז-שמאל", כולל מר"צ, הן בעצם מפלגות ימין, כי הן אינן תומכות בחרם על ישראל.

* תמרון במיצר מורכב – אילו היה סיכוי סביר לסכל את הסכם הגרעין עם איראן בהצבעת הקונגרס, ראוי היה שישראל תפעל בכל העוצמה כדי לגייס רוב נגד ההסכם, גם במחיר משבר חריף עם הממשל האמריקאי, כי נזקו של ההסכם חמור יותר מנזקו של המשבר.

אולם הסיכוי לכך הוא בין קלוש לאפסי, ולכן האינטרס הישראלי מחייב הימנעות ממשבר, כדי לא "ליהנות" משני העולמות – גם הסכם הרה אסון עם איראן וגם משבר חמור עם ארה"ב.

מצד שני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות את גבה לידידיה בארה"ב, המנהלים מאבק הירואי נחוש לסיכול ההסכם. אין היא יכולה, בעיצומו של המאבק בקונגרס, לבצע צעדים שיתפרשו כהשלמה עימו, כמו ניהול מו"מ מיידי על חבילת פיצוי.

במיצר המורכב הזה, יש לתמרן במתינות, בחוכמה ובשיקול דעת, ולמצוא דרך אמצע, שבה איננו משדרים השלמה ואיננו שורפים גשרים ושוברים כלים.

בינתיים יש להיערך למו"מ עם האמריקאים (אחרי שיאושר ההסכם) על מיזעור סכנות ההסכם, ובעיקר על דרכים לאיתור ההפרות האיראניות, הסכמות על תגובה חריפה להפרות, וסל פיצוי לישראל. יש לנסות למצות את המרב מהממשל הנוכחי, בתחומים הללו, ולאחר חילופי הממשל, לנהל מו"מ מחודש שבו ניתן יהיה להשיג יותר.

יש לזכור – הפוליטיקה היא אמנות האפשר, ובכל מצב נתון, עלינו לנסות להשיג את המקסימום שניתן לחיזוק האינטרסים של ישראל.

* בל נתבלבל – במאבק נגד הגרעין האיראני ונגד ההסכם עם איראן, סעודיה היא בעלת בריתנו המרכזית. אך כדאי שלא נתבלבל. סעודיה היא מדינה אסלמיסטית קנאית, תומכת טרור ומממנת טרור, ממובילות החרם הערבי לאורך השנים, ומי שהנהיגה את חרם הנפט. סעודיה היא רודנות קשה נגד אזרחיה ובעיקר נגד הנשים שבתוכה. אישה סעודית אינה רשאית לנהוג ואסור לה לצאת מן הבית שלא בלוויית בעלה, אביה או אחיה.

אין ספק שהאוייבת המרכזית שלנו היא איראן והיא גם האוייבת המרכזית של סעודיה. שיתוף פעולה בין ישראל לסעודיה במאבק נגד ההסכם עם איראן הוא מחויב המציאות. אבל כדאי שלא נטעה בהבנת מהותה של שכנתנו מדרום מזרח.

ומה שמסוכן מכל – התוצאה של הסכם הגרעין, עלולה להיות מרוץ חימוש גרעיני בין איראן וסעודיה.

כן, זאת השכונה שלנו.

* המילה שאחרי האחרונה – אחת התוכניות היפות ביותר ברדיו הישראלי בעשרים השנים האחרונות היתה "המילה האחרונה" בגל"צ. תוכנית מלאת חן ויצירתיות, שהביאה אנשים ממחוזות שונים בציבוריות הישראלית, לשיח פתוח ומקרב. התוכנית הייתה מעניינת, זורמת ובעיקר שוברת את קווי המתאר המשעממים והעבשים של המגזריות ומגירות הסמולימין בישראל. המשתתפים בה לא חשו שחובתם ליחצ"ן את המצופה מהם, אלא לומר את מה שהם באמת חושבים, והם עשו זאת בכישרון רב.

היום יש תוכנית הנושאת אותו שם, אך היא תוכנית אחרת לגמרי. שוב אותו שיח צפוי ומשמים של שני נציגי סמולימין, המושלכים לזירת הגלדיאטורים והשופט מציג להם נושא, כדי שכל אחד מהם ידקלם את הצפוי והם ימרטו זה את שאריות שערו של זה.

יוסי שריד ומנחם הורביץ, נפוחים מחשיבות עצמית, מלאים בעצמם ובאהבתם הגדולה – איש איש לעצמו, ומלוא כל הארץ האגו שלהם. שריד, שהצטיין בעבר באירוניה שנונה וחדה, מצטייר בעיקר כאדם מר ונרגן המתבטא בציניות מרירה ובשנאה רבה. רוני בראון, מדושן עונג, זחוח, יהיר ומתנשא. ועירית לינור, אוד מוצל מהמילה האחרונה, מאבדת את זה... תוצר הכימיה שלה עם אורי אורבך או קובי אריאלי היה שנון ומעניין. תוצר חוסר הכימיה שלה עם בראון, הוא קהה ומצ'עמם.

בקשה לי למפקד גל"צ ירון דקל: החזר את התוכנית "המילה האחרונה". או לפחות, שנה את שמה של התכנית החלופית.

* יום צום או יום חג – מאמרי "למה אני צם בתשעה באב" עורר תגובות רבות. רבים ביטאו תמיכה בדברים, ובהם לא מעט חילונים (שאיני יודע אם הם עצמם צמים, או רק הסכימו עם הרעיון). היו גם שוללים רבים.

הגישה השוללת מתחלקת לשתי תפיסות. האחת היא שהצום הוא לדתיים ומה פתאום חילוני כמוני צם? אני חייב להודות, שאיני מכבד את הגישה הזאת, שהיא מאוד שטחית, רדודה וחסרת משמעות וערך. נכון שאיני מגדיר את עצמי דתי אך גם איני מגדיר את עצמי כחילוני. ההגדרות הללו אינן מקובלות עליי, לא בהקשר הלאומי ובטח לא במימד האישי. אני מגדיר את עצמי כ"יהודי סתם", מעל המגירות והקופסאות החונקות הללו. מה אומרת הגישה הזאת? כל יהודי חייב להיות דתי או חילוני. אם הוא דתי, הוא חייב לנהוג כך וכך ואם הוא חילוני הוא חייב לנהוג כך וכך. למה? ככה. נו, טוף.

אני מעדיף להתייחס לתפיסה השנייה, שהיא רצינית, מכובדת וראויה לדיון משמעותי. על פי תפיסה זו, היום, כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, ירושלים השלמה בידי ישראל, התפוצה היהודית הגדולה ביותר היא בישראל והיא מונה כמעט מחצית העם היהודי, אין כבר טעם לציין את תשעה באב.

אף שעמדתי שונה, הגישה הזו בהחלט מדברת אליי. בשיג ושיח ביני לבין עצמי, שהביא אותי לפני שנים אחדות להחלטה לצום בתשעה באב, הגישה הזאת הוותה בהחלט משקל נגד, ויכולתי לאמץ אותה.

הנביא זכריה ניבא שלעתיד לבוא ימי התענית ובהם תשעה באב ("צום החמישי", כלשונו – אב הוא החודש החמישי בלוח השנה שנפתח בניסן), יהיו לימי חג. אני בהחלט מבין את הגישה על פיה תשעה באב צריך להפוך ליום של חג, ומעדיף אותה אלף מונים על הגישה המנוכרת לתשעה באב, שמתעלמת מהיום או מזלזלת בו.

אולם הפיכת היום הזה ליום חג, צריכה לבוא מתוך הסכמה לאומית רחבה, שתנבע משיח מהותי ומשמעותי ולא מניכור כלפי היום הזה. החלטה כזאת חייבת לנבוע מתוך הכרת מהותו, משמעותו ומרכזיותו של היום; משמעותו ההיסטורית והסמלית.

אני מאמין, שיום המהווה לאורך דורות היום המלכד את העם היהודי באבל על האסונות שחווה לאורך ההיסטוריה, החורבנות והגלות, ראוי שיהיה יום של חשבון נפש לאומי, שמהותו במדינת ישראל השלישית, היא הדיון בהבטחת קיומה של מדינת ישראל, של החברה הישראלית, של העם היהודי, תוך הפקת לקחי העבר.

* נו, באמת – כאמור, אני מכבד מאוד את הגישה השוללת את צום תשעה באב לאור הגשמת הציונות. אולם נתקלתי במאמר המסביר שציון תשעה באב בימינו היא... פוסט ציונות. כל כך זול...

* צרור הערות. והיה העקוב למישור – השבת שאחרי תשעה באב היא "שבת נחמו", שבהפטרתה אנו קוראים את נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק מ'), הנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".

הפטרה זו הנחילה לשפה העברית ביטויים ומכתמים רבים. בשנה שעברה, למשל, עסקנו בפינה זו בביטוי (שהשפה היומיומית עיוותה את משמעותו) "קול קורא במדבר."

הפעם אזכיר יצירות ספרותיות, מתוך הספרות העברית החדשה, שנכתבו בהשראת הטקסט.

האחת היא שירו של ביאליק "אכן חציר העם". הפסוק בישעיהו: "יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן חָצִיר הָעָם." (יש' מ', ז').

השנייה היא הנובלה של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור". הפסוק בישעיהו: "כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה." (שם מ', ד').

* * *

משה גרנות

הפיתוי להציץ בגיהינום של הזולת

על "סוס אחד נכנס לבר" מאת דויד גרוסמן

הקיבוץ המאוחד, 2014, 198 עמ'

זכורה לנו הרפליקה במחזה של סארטר "בדלתיים סגורות": "הגיהינום הוא הזולת." לדויד גרוסמן יש היגד חלופי ביצירה שלפנינו: יש בבני האדם פיתוי להציץ בגיהינום של הזולת (עמ' 85). לאורך כל היצירה מתוארת בדיבור ישיר הופעת סטאנד-אפ של בדרן בשם דובלה ג'י, ובשמו המלא: דב גרינשטיין. הוא יליד ירושלים, אבל ההופעה מתרחשת בנתניה, והבדרן "יורד" על הנתיינתים, שכביכול סכנה להופיע בעיר הזאת משום חבורות הפשע המפורסמות שקשורות בשמה, הוא "יורד" על נושאים אינספור – על מילוי הפנים בבוטוקס, על סנטרים כפולים, על גבות מחוברות, על זקנות שבוודאי באו למופע כדי לחגוג את האלמנוּת, על בעלי משקל עודף (הוא עצמו שלד עצמות).

יש ביצירה הזאת מסממני הדרמה היוונית – הקפדה על שלוש האחדויות: כל ההתרחשות אורכת כשעתיים, למרות עשרות הבדיחות שהבדרן מספר – הכול סובב סביב עלילה אחת – עלילת חייו העלובים של הסטנדפיסט עצמו, והכול מתרחש, כמובן במקום אחד – המרתף בנתניה בו מופיע הסטנדפיסט. ולא רק זאת – יש ביצירה שלפנינו גם מעין מקהלה, שתפקידה העיקרי בדרמה היוונית היה לחשוף רקע ולהביע דעה על מה שמתרחש על הבימה. תפקיד המקהלה ממלא ביצירה זאת צופה בהצגה המדבר בגוף ראשון, הדובר, שהוזמן על ידי הסטנדפיסט להביע דעה על מה שהוא רואה, לאבחן את הדבר הזה שיוצא מן הבנאדם בלי שהוא שולט בו (עמ' 33, 64, 185).

הסטדנדפיסט שופע בדיחות ועקיצות, והוא "יורד" על הקהל, אבל ככל שהערב מתארך – הוא "יורד" בעיקר על עצמו, ואילו הדובר, שבהמשך מסתבר שהוא השופט בדימוס אבישי לזר (עמ' 38), באמת משמש מעין נייר לקמוס למה שקורה על הבימה. בתחילה הוא נאטם, כפי שהיה נאטם כשהיה על כס המשפט, ואף מתכוון להסתלק מהמופע, אך ככל שהערב מתקרב אל סיומו – הוא נעשה יותר ויותר אמפתי. הוא בין היחידים שנשארים עד הסוף, באיזה שהוא שלב הוא אפילו משתיק את הקהל המרוגז (עמ' 126. הקהל בא להתבדר על סטנד-אפ, ובמקום זה הוא מקבל  סיפורי שואה ובדיחות על הלוויות). בסוף הערב מציע הדובר לבדרן להסיע אותו הביתה.

הסטנדפיסט שופע בדיחות, מיעוטן טובות, חלקן ידועות, חלקן גסות, ואפילו מגעילות, כמקובל בהופעות כאלו, אבל ככל שהעלילה מתמשכת, הקורא מבין שכל הבדיחות האלו הן מעין קמופלז' לעיקר: ביום ההופעה מלאו לדב גרינשטיין 57, והוא עורך מאזן של קורות חייו, מאזן שנועד בעיקר לשיפוטו של הדובר, אותו שופט בדימוס. מסתבר שכנערים הם היו חברים, ולמדו יחד אצל אותו מורה פרטי למתמטיקה. הם בילו יחד במחנה גדנ"ע בבאר אורה; אלא שהיה הבדל תהומי במעמדות של השניים: אבישי היה בן של איש, אשר עסקיו חבקו עולם, ובעקבות כך הבן למד עם בני דיפלומטים מסביב לתבל, ואילו דב גרינשטיין, בן יחיד לשני הורים שרוטים (האֵם ניצולת שואה; האב עורך בדיקה בתיקי התלמידים בפתח בית הספר אם הם ארזו לבד...), ילד כאפות, שק החבטות של חבריו לכיתה, וגם להוריו שאינם חוסכים ממנו את שבטם. במחנה הגדנ"ע בבאר אורה נחשפת זוועת ההתעללות בו של חבריו לאוהל (עמ' 95-93), ואילו אבישי, שהיה עד לכך, איננו נוקף אצבע, אפילו מתנכר, וכל מה שעולה בדעתו לעשות בנדון הוא לבקש להעביר אותו לאוהל אחר. דב איננו מתמרד כנגד המתעללים בו, וברור שאיננו מלשין למפקדים – "הפתרון" שלו הוא ללכת על הידיים ולעשות תעלולי ליצנות. אבישי רואה כיצד קוראים לדב כדי להגיע להלוויית אימו שנפטרה תוך כדי שהותו במחנה הגדנ"ע (דבר שדב עצמו לא מודע לו עד אשר איש החברה קדישא מודיע לו בחדר הטהרה של בית ההלוויות), ושוב לא עולה בדעתו להתעניין, ללוות את האומלל אל חדר המפקדה, כי הוא מרוכז בזיכרון המתוק של הנשיקה לליאורה, בת כיתתו שהוא מאוהב בה בסתר, בלילה ששמרו יחד.

בין השיטין חש הקורא שלמרות הגורל שכה התאכזר לדב, הוא בעצם אדם טוב: הוא מצחיק את אימו "בוגרת" השואה בחיקויים שהוא מחקה את הגשש, שייקה אופיר ואורי זוהר. הוא מביע תודה עמוקה לנהג הצבאי שהביא אותו מבאר אורה לירושלים כדי להשתתף בהלוויית אימו. בכל הדרך הארוכה שניהם אינם יודעים מי נפטר, כי איש לא טרח לומר להם, אבל הנהג מוצא לנכון לשמח את היתום בבדיחות כדי להשכיח ממנו את היגון, ואחותו, שמצטרפת לנסיעה (הזדמנות שלה להגיע לכותל, שלפי עדותו של הנהג מעולם לא ראתה) מאכילה את דב בכריכים ועוגיות, שהרי איש לא דאג לפְנָיֶהָ לדבר אלמנטארי זה. מחוות אנושיות כאלו נשמרות בפינה חמה בליבו המיוסר.

הייתה בשכונה ברוממה ילדה קטנטונת, חריגה (נמוכה במיוחד, ליקויים בדיבור, גבנון קטן, צליעה), שכל הבנים מתאנים לה, מרביצים לה, גוררים אותה למחסן, מכנים אותה בשמות, ורק דב נוהג בה בחיבה, קורא לה "פיץ", ולא "גמדה", מציג בפניה איך הוא הולך על הידיים וממתיק עמה סודות על עולם הדמיון, בו שניהם הם ילדי התנ"ך, או ילדים בימי האדם הקדמון. היא לא שוכחת לו את החסד הזה (לעומת אבישי, שברגע הקריטי שכח כי את המיומנות "לסחוט" וידויים למד מדב, ובעקבות מיומנות זאת זכה להצלחה אצל ליאורה). "פיץ" נמצאת בקהל של דב, ובהתחלה, כשהוא איננו יודע במי מדובר – הוא "יורד" עליה, אבל לאט לאט, לאורך המופע, מתפתחת בין השניים חיבה גדולה, ובסוף המופע הוא אפילו מודה לה ונושק לה.

הקהל כועס עליו שהוא חדל להצחיק, ומשום כך דב מייסר את עצמו במילים ובמכות אכזריות שהוא מכה את עצמו עד זוב דם ועד דריסת המשקפיים – כל זה איננו מזיז את "פיץ" מדעתה שדב היה ילד טוב. על כך עונה לה דב: "אתבע אותך על פגיעה בשמי הרע." אבישי, הדובר, מדמה את "פיץ" לשפחתו של אודיסאוס, היחידה שזיהתה אותו בחזרתו ממלחמת טרויה – על פי הצלקת ברגלו (עמ' 135), שכן רק "פיץ" מכירה באמת את אישיותו של דובלה.

רוב הקהל חסר סבלנות, רוצה בדיחות, רוצה סטנד-אפ וצחוק ללא הפסקה. רבים נוטשים את המופע בכעס, ורק מעטים, וכאמור, גם הדובר, הלא הוא אבישי לזר, נשארים עד הסוף, כאילו מדובר במראה של החברה האנושית בכלל: הרוב חסרי סבלנות, מבקשים את התמורה מיד, מעטים הם בעלי המצפון והרגש שיודעים להעריך סיפור מרתק, ומעטים עוד יותר הם אלה שחלה בהם תמורה – מאטימות רגשית לאמפתיה – הנציג של בעלי התמורה הזאת הוא הדובר, השופט בדימוס אבישי לזר. לאורך כל הספר משובצות המחשבות של אבישי, מהן אנו מתוודעים לכך שהיתה לו אישה (אהובה?) בשם תמרה, שכנראה נפטרה (עמ' 73), שהיתה מייסרת אותו על כך שכשופט המבקש להיות אובייקטיבי, איננו מראה כל אמפתיה כלפי נפגעי עבירה (עמ' 123). הוא מקונן על כך שלא נולד לו ממנה ילד, שיזכיר אותה בקלסתרו (עמ' 162). הוא נותר לבד עם כלבה זקנה, שהוא מסרב לאפשר לווטרינר להרדימה.

למרות שהבדיחות הן, כאמור, רק מעין קמופלאז' לעיקר – סיפור חייו המיוסר של דובלה ג'י, הוא דב גרינשטיין, הרי שבאמת אי אפשר להתעלם ממספר בדיחות ממש מצחיקות, אבל מסתבר שדווקא הבדיחה שעל פיה הוענק לספר השם "סוס אחד נכנס לבר" – דווקא בדיחה זאת היא היחידה שהסטנדאפיסט איננו מסיים אותה (עמ' 142).

כן, יש גם רמזים פוליטיים בספר – הסטנדאפיסט "יורד" על המתנחלים ועל הכיבוש, אבל כיוון שהוא אומר דבר והיפוכו (כמה טוב היה אילו השמאלנים היו נעלמים!) – הקורא כאילו איננו יודע מהי דעת המחבר – כאילו!

מכל מקום, רמזים אלה אינם פוגמים באיכותו של הספר, שהוא גם מצחיק, גם סרקסטי, ובהחלט מעורר מחשבה.

        * * *

אהוד בן עזר

צרור שירים מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר"

האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

1955

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

אהבה עתיקה

חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת

אַהֲבָה עַתִּיקָה

מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.

גֶּשֶׁם

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

רַק הַלֵּב

מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.

וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו

עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –

וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

הַלֵּב

קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.

1959

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

ואַת מלאה ערפל

מוֹדְדִים אֶת הָרוּחַ בְּשַׁבְשֶׁבֶת

מוֹדְדִים אֶת הַטַּל בִּשְׂעָרָה

וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג –

הָרוּחַ מְנִיעָה שַׁבְשָׁבוֹת

הַטַּל מְכַוֵּץ שְׂעָרוֹת

וְאַתְּ מְלֵאָה עֲרָפֶל.

1960

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אוריה באר

הטעות ההיסטורית בהר הבית

השבוע חשתי שאני רותח מכעס. היה זה כשראיתי את התמונות הקשות בטלוויזיה – של המוני ערבים צעירים וצעירות מוסתים, הממטירים מטר אבנים וקללות על קובץ יהודים ותיירים העולים לתומם להר הבית כדי  לבקר במקום הקדוש. להביט ולא להאמין.

אלא שמדובר בביזיון ארוך, הנמשך כבר כארבעים ושמונה שנים. ואיש כמעט אינו פוצה פה ומצפצף.

אתחיל בסיפור אישי קצר. במלחמת "ששת הימים", שירתי בגדוד מרגמות כבדות, בחטיבה 520 של אברהם יפה. בסוף המלחמה ניצבו רגלינו כמטחווי קשת מתעלת סואץ. ואז החליט מי שהחליט, כי אין בנו יותר צורך, וכך היינו אנשי המילואים הראשונים, ששוחררו, לאחר למעלה מחודש ימים של המתנה, ושבוע ארוך של לחימה.

מיד אחרי שחרורי, ולאחר הפגישה המרגשת עם אשתי ובתי הפעוטה, אותם לא ראיתי כחודשיים, גמרתי אומר. מחר בבוקר אני נוסע לירושלים, לראות את הכותל המערבי, לעלות להר הבית, ולסייר במקומות הקדושים, שנמנע ממני לבקר בהם בעת לימודיי בבירה, כשהייתי סטודנט.

אמרתי ועשיתי. עליתי מלא גיל והתרגשות לירושלים. סיירתי בכותל, עליתי והלכתי בראש מורם בירושלים המזרחית. סביבי הלכו ערבים בראשים מורכנים, בהרגשה של תבוסה. אחרים הביטו בי ובחברי בעיניים רוחשות כבוד. הם חייכו אלינו ובירכו אותנו בשמץ הכנעה. הר הבית היה שלנו.  התחושה היתה בשמיים.

או אז, וכעבור שבועיים נוספים בלבד, באה הכרזתו הבלתי צפויה, המטורפת לדעתי, של משה דיין: יש להעביר את השליטה בהר הבית לידי הוואקף. ידעתי מיד. זאת טעות היסטורית. זאת גחמה. איך אפשר להחליט החלטה כה הרת גורל, מבלי להתייעץ עם טובי המומחים וההיסטוריונים? איך אפשר לתת את השליטה בהר, הקדוש לקבוצת חכמי דת מוסלמים קיצוניים. שלא לומר שונאי ישראל.

 מסתבר שלא טעיתי. צדקתי מאוד. אותם קיצונים עושים, מאז כיבוש ההר על ידינו, כמעט הכול כדי להכחיש שבמקום היה בית המקדש. שבמקום היו חיים יהודיים. הם משליכים לפח האשפה מאות טונות של שרידים ארכיאולוגיים, הם מחללים קברים, גם של סבא שלי ז"ל, הם משתוללים, ואיש אינו עוצר בעדם. טעות היסטורית? טמטום היסטורי? ואולי הכול גם יחד. כל מילה נוספת מיותרת.

* * *

ברוך פלטנר

בזכות הירידה

שלום אהוד,

רבים מהכותבים אצלך ואתה ביניהם מביעים לרוב עמדות שליליות כלפי ההגירה מהארץ. הרחיק לעשות מר מייזליש, כשהעיד על עצמו פעמיים שהוא שונא יורדים. אינני מכיר את מר מייזליש, אבל אני נהנה לקרוא את מאמריו ויש לי כבוד רב למפעל חייו כפי שהוא משתקף מהם. אינני יודע מדוע מר מייזליש שונא אותי. ייתכן שהוא שונא את תופעת הירידה, וזו כמובן דיעה לגיטימית. שנאה כלפי היורדים כקבוצת אנשים אינה לטעמי עמדה לגיטימית, שכן כמו כל שנאה לקבוצת אנשים ולא לאדם זה או אחר היא קרובה לגזענות, או מה שמוגדר באנגלית כ-bigotry.

ברמת העיקרון קשה לי עם הלוגיקה הפנימית של הגישה ששוללת ירידה כאשר היא מגיעה מאנשים חילונים ורציונליים כגון אלו שכותבים אצלך. גישה זו המגדירה את מטרת הציונות כקיבוץ כל היהודים בארץ ישראל הינה בהגדרה גישה משיחית ומיסטית,  ולא רציונלית ומעשית. הרי ברור לכול שאין הדבר אפשרי. ושאלה נוספת היא מדוע רצוי הדבר אפילו כמטרה נעלה שאינה בהכרח בת ביצוע. הרי ידוע שאין עם בעולם (לפחות מן העמים הידועים לי) שיושב כולו בארץ מולדתו. טבעי שיש מולדת ויש פזורה. ואין צורך במתן דוגמאות שכן הדבר ברור.

על כן הגישה ששוללת ירידה הינה גישה המייחדת את עם ישראל מכל העמים.  גישה זו מתאימה יותר לאנשים בעלי השקפת עולם דתית מאשר לך ולמרבית הכותבים אצלך. לטעמי מטרת הציונות היתה ונותרה נורמליזציה של מעמדנו כעם מן העמים שיש לו ריבונות מלאה על מולדתו ההיסטורית  כאשר חלקו מתגורר במולדת זו וחלקו בוחר להתגורר במקומות אחרים.

חוק השבות, למרות שהוא חוק מיוחד שאינו קיים במקומות אחרים (אמריקאי ממוצא איטלקי אינו יכול לקבל אזרחות אוטומטית באיטליה, למשל), הינו חוק חשוב ביותר מכיוון שהוא ממסד מעין הפלייה מתקנת. במשך דורות רבים לא היתה ליהודים ריבונות על מולדתם והדבר גרם לסבל בלתי יתואר שאין לו אח ורע בהיסטוריה, והדברים ידועים.  לכן דרושה כעת הפלייה מתקנת. זו גם התשובה לכל הטוענים כי חוק השבות הוא חוק גזעני. אין הדבר כך יותר מאשר חוקי ההפלייה המתקנת בארה"ב,  בקנדה, בהודו, ובעוד מדינות, שנותנים עדיפות לאנשים ממוצא אפריקאי, ילידי, צאצאים של כתות נמוכות,  ועוד. ייתכן שבעוד דורות מספר לא יהיה צורך בחוק השבות, אולם כעת הוא הכרחי.

וכעת מיספר מילים בזכות תופעת הירידה. ברור לכל שישראל היא סיפור הצלחה פנומנלי בקנה מידה עולמי. ישראל היא מדינה פורחת בעלת תרבות ייחודית ורמת חיים מהגבוהות בעולם. יחד עם זאת,  היא לא מדינה שמתאימה לכולם רק בגלל שהם יהודים. יש פנים של התרבות הישראלית והמציאות הישראלית שאינם מתאימים לאנשים מסוימים ואין כל סיבה שאנשים אלה לא יעתיקו את מקום מגוריהם למדינות שמתאימות להם יותר.

מניסיוני, ישראלים שמגיעים לצפון אמריקה תורמים רבות לתדמית של ישראל ולחיוניות של הקהילות היהודיות במקומות מגוריהם. כיום רוב המורות בבתי ספר יהודיים בארה"ב ובקנדה הן ישראליות, והילדים לומדים מהן עברית ישראלית עכשווית ולא עברית של סידור כפי שלמדו הוריהם. הילדים גם נחשפים לישראל כמדינה משגשגת של העולם של מטה ולא כמקום מיסטי שייך לעולם של מעלה. וטוב שכך.

יש גם יורדים שמוציאים את דיבת ישראל לרעה, וזה מצער. כמעט התפתיתי לומר שאני שונא אותם, אבל בכל מקרה אני שונא את מעשיהם. אלא שמדובר מניסיוני במיעוט קטן וזניח שמקבל בעיתונות הישראלית במה הרבה מעל למשקלו האמיתי.

לסיכום אומר שאני רואה את ישראל כהונג קונג,  מדינה קטנה וצפופה,  אבל בעלת הישגים פנטסטיים במדע, בחינוך,  בהנדסה, ובעוד תחומים רבים. כמו בהונג קונג, יש ישראלים שהתחרותיות, הלחץ של חיי היום יום והצפיפות אינם מתאימים להם – והם עוזבים למקומות אחרים. אין בכך כל פסול והדבר אינו מזיק כלל למדינת ישראל.  הכול בסדר.

אהוד: אחת ממטרותיו-למעשה של המכתב העיתי היא לשמש קשר לקוראי עברית – גם בכל רחבי העולם, ובאמת מאות מהם מקבלים את "חדשות בן עזר" או קוראים אותו באתר שמחזיק עבורנו יוסי גלרון בארה"ב. בדרך-כלל אני גם מבקש מכל קורא עברי מרוחק לכתוב לנו ולספר על חייו במקום מגוריו היום. נדמה לי שלא מעט ישראלים-לשעבר נעזרים במכתב העיתי לשמירת הקשר שלהם עם ישראל ועם התרבות העברית.

עם זאת, ליבי ליורדים, ובייחוד לילדים שלהם – הגדלים בהווייה אחרת, שאינה עברית.

* * *

יוסי אחימאיר

נאום הרצליה שלי

דברים שאמרתי ביום שלישי, 28.7.15, בטקס קריאת כיכר וחורשה בהרצליה

 ע"ש אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל

בפתח דבריי אני רוצה להודות לך, ראש העיר מר משה פדלון, על שקיבלת מיד וללא היסוס את ההמלצה להנציח לוחם, סופר והוגה אידיאולוגי-ציוני-רביזיוניסטי בעיר הנושאת את שמו של חוזה המדינה ואבי הציונות בנימין זאב הרצל.

תודה מיוחדת לידידי הטוב וחבר מועצת העיר ירון עולמי, שדחף ופעל למען ההנצחה הזו, ולמר דידי מור, מזכיר העיר, אשר על הביצוע.

בכך מצטרפת הרצליה לעוד 12 ערים בישראל שכבר הנציחו את ד"ר אב"א אחימאיר וקראו רחובות על שמו.

אין זה דבר של מה בכך. זהו תיקון עוול לאיש ולמורשתו – לאחר שנים רבות של השתקה והעלמה, סילופים ועלילות.

כאן בעירכם, מדובר בכיכר מרכזית בהרצליה, אשר בצמוד לה החורשה הקטנה הזו, חורשת האקליפטוס, זה העץ שאבי כה אהב, ובצילו אהב להסתופף בשיטוטיו לאורך הירקון ובטיוליו ברחבי הארץ. נפלא שחורשה נאה זו נשתמרה, טופחה ועמדה בפני דחפורי פיתוח, נדל"ן ובנייה. הכרח לשמר ראות ירוקות בתוך שכונות העיר. כל עיר.

נעמי שמר, חברתה של זאבה שלנו, בתו הבכורה של אבא, שוררה על חורשת האקליפטוס לחוף הירדן, על "אותה הדומייה וגם אותה התפאורה: חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה וריח המלוח על המים..."

גם אבי המנוח, מעבר לכל פרטי הביוגראפיה שלו, המוכרים יותר ומוכרים פחות – אהבת הארץ, טבע הארץ, ערכיה הארכיאולוגיים – היו בראש מעייניו.

אבא הירבה לבטא את כאבו על הוונדאליזם כלשונו, על הפגיעה בנופים, בעצים, במקווי המים, באתרים ובמיבנים היסטוריים, בירקון, באגם החולה... נדמה לי שהיה אוהב מאוד פינה זו בעיר הרצליה, שמעתה תישא את שמו.

שלט ההנצחה שעוד מעט ייחשף, יספר בתמצית לכל עוברי האורח שיתעכבו קמעא לידו, מי היה האיש, האישיות, שאתם מנציחים כאן היום.

שנות חייו של אבא היו 65 בסך-הכול.

יליד העיר בוברויסק שברוסיה הלבנה, בלארוס כיום, בסוף המאה ה-19, שעלה ארצה לראשונה כנער בן 15 – לפני 103 שנה, למד בתל-אביב הקטנה בגימנסיה "הרצליה" – הנה עוד קשר הרצליאני –  חזר לבית הוריו ועלה בשנית ב-1924 כשהוא מוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה.

לחברו הטוב יוסף כצנלסון כתב אחימאיר על גלויה למזכרת בשנות העשרים: "אתה תהיה לעושה היסטוריה, אני לכותבה."

ואכן, אבא הירבה לכתוב היסטוריה, ולהביע מחשבותיו על ההיסטוריה, אבל הוא גם עשה היסטוריה, בייסדו את אירגון המרי הראשון נגד שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל, בראשית שנות השלושים.

רבותיי, אל תיבהלו ואל תירתעו מן השם הזה – "ברית הבריונים", שמופיע על השלט.

אבא וקבוצת הצעירים, נוער לאומי, שפעלו בהשראתו, נטלו לעצמה את שם הבריונים, הלוא הם מגיני הבירה, הלוחמים הקנאים מימי בית שני, מימי חורבן הבית בתשעה באב, אותם לוחמים ששמרו לפני כמעט אלפיים שנה על כבוד ישראל, הגם שידעו שמאבקם אבוד מראש.

אב"א אחימאיר – אבי התגר בישראל, כהגדרתו של מנחם בגין – הורה בדוגמא האישית שנתן, בהיותו אסיר ציון בכלא המנדטורי במשך כשנתיים, את הדרך לבחורי ישראל, למאבק ולקרבה למען חרות עמנו.

מה שכל-כך מובן היום – כלל לא היה מובן אז.

לדאבונו, כך התבטא, כך הורה, אין דרך אחרת להשיג חרות ועצמאות, מתוך אמונה בצידקת הדרך. וזו היתה הציונות המהפכנית שלו.

לא פלא, על כן, שזאב ז'בוטינסקי קרא לו: מורנו ורבנו.

אבא השאיר אחריו מורשת היסטורית חשובה – הגם שבבתי-הספר היא בל תילמד ובל תיזכר – חלקה הגדול מצוי באלפי מאמריו ובכתביו, והיום תוכלו להגיע אליהם, לאתר אותם, הן באתר האינטרנט "בית אבא.קום", והן בביקור בארכיון המוקדש לו, שהוקם ופועל בביתו ברמת-גן, ממנו יצא לבלי שוב לפני 53 שנה.

ב"ספר רמת גן", העיר שבה חי, כתב ויצר ד"ר אב"א אחימאיר בעשור שנותיו האחרונות, הוא פירסם בשנת 1955 לפני שישים שנה, את מסתו על ערכן של ערים בתרבות האנושית, ובין השאר כתב:

"ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו, כי מאז ומתמיד היו הערים מרכז התרבות וחופש הפרט. יתרה מזו: ככל שהולכת ופורחת תרבותו שלם עם, כן הולך ומתפתח בו השלטון העצמאי של עריו... העיר היא הערובה החשובה ביותר לביטחוננו מול האויבים העולים עלינו מן המדבר... אם יש צורך וחשיבות ביישובים של מרחבי הארץ ובהקמת חקלאות בריאה בעורפן של הערים, הרי זה חייב להיעשות – והטכניקה החדישה מאפשרת זאת – ללא אותה הילה של רומאנטיות וקדושה, שעטפה את הכפר בנוסח טולסטוי וגורדון, ובלי כבילתו של הפרט למסגרות של קומונות. גם כאן חייב לשלוט הקו המעשי, הרנטאבילי...

"במערב נתחוללה תנועה עצומה מן הכפר אל העיר ודבר זה היווה דחיפה עצומה בציוויליזאציה של האדם, בערכי התרבות והחופש ובתנופת ההתפתחות. אם שומה עלינו היום להפריש חלק מכוחות האומה לכפר, אל יהא הדבר על חשבון הערכים האלה, ועל חשבון גידול הערים כמבצרי הכוח, העושר והתרבות של העם והמדינה."

נדמה  לי שבכותבו שורות אלה, ראה אבי לנגד עיניו לא רק את רמת-גן, אלא גם עיר לתפארת כמו הרצליה, שנושאת את שמו של חוזה המדינה, עיר ואם בישראל, מרכז של תרבות וכלכלה, יצירה ועשייה, עיר תוססת ומרתקת, שמתפתחת ומתקדמת משנה לשנה.

תבואו על התודה והברכה.

* * *

מנחם רהט

התנתקות מהעוּבדות

נאמני נתניהו נטלו על עצמם 'פרוייקט מיוחד', להמציא נרטיב חדש שממנו יוצא השותף הבכיר לדבר עבירה, זך כשלג

עבודה יפה עשה עיתונו של שלדון אדלסון 'ישראל היום' בסופ"ש האחרון. מתוך הזדהות, כך זה נראה, עם מצוקתם של מגורשי גוש קטיף, שבימים אלה מציינים עשור לגירושם, הקדיש המוסף השבועי שלו 16 מתוך 28 עמודי מערכת, כולל תצלום שער מרגש, ל'פרוייקט מיוחד' זה.

היה שם שפע של חומרים טובים: תחקירו המעמיק של נדב שרגאי המתחקה אחר מניעי שרון לטירוף ההתנתקות; סיפורה המצמרר של אמילי אמרוסי, אז דוברת מועצת יש"ע, על השתקפות האירועים המדכדכים בעיניה; טורים שעוסקים בהפיכת עזה לחמסטאן, ואחרים, לרבות אפילו מפה נרחבת של 21 היישובים שנמחקו. יפה.

אבל למרות ייחודו של המוסף, נעדר מתוכו נתון מרכזי, משמעותי. עיקר חסר מן הספר. אלפי מילים, ורק לא שמו של האדם היחיד עלי אדמות, שיכול היה בזמן אמת ממש לעצור את הגירוש. קוראי 'ישראל היום' אמורים להבין, שבנימין נתניהו כלל לא השתתף בפשע הזה. מין חסינות שכזו.

רגליים קרות

נכון, נתניהו התפטר מממשלת שרון, אבל רק ב-7 באוגוסט 2005, שבוע בלבד(!) לפני תחילת הגירוש. לאורך שנה תמימה לפני כן, בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת בנושא ההתנתקות, הוא תמך בה בעקביות, לעיתים מאונס, לעיתים מרצון, כפי שהצהיר בכנסת מול מצלמות הטלוויזיה, בשיחה חטופה עם אורי אריאל: "גם במשאל העם אצביע בעד!"

כשנוצרו הזדמנויות לעמוד בראש הצבעת נגד הפגנתית של מורדי הליכוד, ואולי להפיל את שרון, הוא השתפן.  

מזל שאחר הליכי ההתנתקות עקבה בזמן אמת ד"ר ענת רוט, ותיעדה את העובדות כמות שהן, בספרה המצויין "לא בכל מחיר" (הוצאת ידיעות ספרים), המתעד את התנהלותו החמקנית-נכלולית של נתניהו לאורך כל הדרך. הבעייה היא כמובן שתפוצת הספר מוגבלת, כך שכל אותם ישראלים צעירים שלא היו כאן בימי ההתנתקות, הניזונים מהנרטיב החדש של 'ישראל היום', זוכים לחינוך מחדש, באשר לחלקו של נתניהו בהתנתקות. לפני עשור איתרגה התקשורת הכללית את שרון. היום מאתרג 'ישראל היום' את נתניהו, בתוך שכבה עבה של צמר גפן. הוא לא בעסק.

והאמת: שיכתוב ההיסטוריה השתלם מאוד. בבחירות 2015 הצביעו לנתניהו ולחבריו שהשתפנו עימו, רבבות 'אידיוטים שימושיים' מן הציונות הדתית, שביד האחת עדיין מתאבלים מרה על חורבן גוש קטיף, ובידם השנייה ממש תמכו באלה שיכלו למנוע ולא מנעו. טירוף מערכות. 

בלתי אפשרי כמובן לתמצת במילים ספורות את 600 עמודי ספר חובה זה. הנה מיספר דוגמיות: ב-24 באוקטובר 2004 עלה הנושא להצבעה בממשלה. עד לרגע האחרון ניהל נתניהו התייעצויות חשאיות עם השרים לבנת, כץ ושלום, בדבר התניית תמיכתם בהתנתקות, בהסכמת שרון למישאל עם. ברגע האחרון הכריע אותם איומו של שרון לפטר מהממשלה כל מי שיתנגד. אחרי ששרון פיטר את עוזי לנדאו, ליברמן ואלון, הבין נתניהו את הרמז והצביע לכל אורך הדרך עם שרון.   

יומיים אחר כך, ב-26 באוקטובר, יום ההצבעה על ההתנתקות, ניסו נתניהו וחבריו השרים לארגן תרגיל שנכנס להיסטוריה בשם המגחיך – 'פוטש בננה'. נתניהו וחבריו שרי הליכוד סיכמו שהפעם יצביעו נגד. אך לאחר ששמעון פרס בישר שהח"כים הערבים לא יתנגדו להתנתקות, החליטו נתניהו וחבריו להימנע. על סף הכניסה לאולם שוב שינו דעתם והצביעו בעד. ד"ר רוט: "ברגע המכריע קיבל נתניהו רגליים קרות וכל המהלך קרס. ההתנתקות אושרה ברוב של 67 מול 45." (ע' 131-2). 

כתום בהיר

נתניהו המשיך להשתפן. "אתפטר תוך שבועיים, אם לא יוסכם על מישאל עם," הבטיח. "אני הולך עד הסוף." (ע' 136). אך ב-9 בנובמבר התקפל סופית. בראש מורכן הוא זחל ללשכתו של העריץ שרון, והודיע משם שהוא חוזר בו מאיומי ההתפטרות, "לאור ההחלטה לטובת מישאל עם." העיתונאי שלום ירושלמי סיכם אז: "נתניהו ה-ת-ק-פ-ל... החזיר לכיסו את האקדח הריק שהניח על שולחנו של שרון, ובחר בתפקידו ובכיסאו." (ע' 136).

ערב ההתנתקות הועלו בכנסת 3 הצעות לדחיית הגירוש למועד אחר במהלך 2005. ד"ר רוט: "נתניהו, שבו תלו מתנגדי ההתנתקות תקוות גדולות, נשאר בחדרו ונעדר מההצבעה." (ע' 350). הנה כי כן, תמיכה שיטתית בהתנתקות. בכנסת ובממשלה. מאות פעמים, אם למנות גם את הצבעות הביניים שלו בעד דחיית ההסתייגויות של מתנגדי ההתנתקות. 

לאחר שסוף סוף התפטר (7.8.05), קיוו רבים, שהנה הפעם זה יצלח, ושהוא יתייצב בראש עצרת ענק שאורגנה בכיכר רבין, ב-11 באוגוסט, 4 ימים אחרי שהתפטר. ד"ר רוט: "מטרתה העיקרית של העצרת היתה למנף את התפטרות נתניהו ולייצר לחץ מסיבי על 5 שרי הליכוד, ללכת בעקבותיו... באותו יום פורסם ב'ידיעות' סקר, שמצא ש-39% חושבים שעדיין יש ביכולתו לעצור את ההתנתקות."

אבל נתניהו העדיף 'לעשות לביתו'. הוא כלל לא הגיע. הוא המריא למסע גיוס כספים בארה"ב, לקראת הפריימריס. בשיחה עם העיתונאים ברנע ושיפר, הודה שגם אילו נשאר בארץ, לא היה מגיע לעצרת: "'הוא הבהיר לנו חד משמעית: 'אני לא כתום חזק... אני כתום בהיר'." (ע' 376).

עכשיו ממציאים לנו נאמניו של נתניהו נרטיב חדש, שממנו אנו אמורים להבין, שנתניהו כלל לא היה שותף בכיר לדבר עבירה. בעתיד בוודאי יאמרו חסידיו השוטים שהוא גם אינו ולא היה שותף לשורת מחדלים ומעשים מחפירים אחרים שאירעו במשמרת שלו: הקפאת בנייה  אכזרית וגזענית, אנרכיה בהר הבית בעידוד בית המלוכה הירדני, אלימות בבתי מיידוף, קבורת 'חוק העמותות' הצודק מאין כמוהו, סיכול הצעת חוק עונש מוות למחבלים, פסילת 'פסיקת ההתגברות' השוללות מהבג"ץ סמכות שנטל לעצמו לבטל חקיקה של הכנסת – ועוד. זה לא הוא. הוא אף פעם, כידוע, לא בעסק.   

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 10

איה ישבה בכורסה בדירתה של מירה. היא נראתה מוזנחת למדי. תסרוקתה מרושלת. השמלה שלבשה לא היתה חדשה וגם לא מונחת עליה היטב. ורק אותה רוח תזזית שלה נותרה בה גם עתה, פורצת באי-שקט ממעמקי גופה הגדול ומפעילה את פיה וידיה. על השולחן נמצאו בקעריות-עץ נאות אגוזים ושקדים קלויים, ובוטנים וגרעיני-דלעת, ועוגיות ופתפותי-שוקולד, ואיה לקטה ואכלה מכל הבא ליד.

"עם חלב?" נשמע מן המיטבח קולה של מירה.

"כן. בטח. ועם סו-כר." השיבה איה בפה לועס. סו-כר אמרה במלעיל.

מירה הופיעה נושאת מגש ועליו ספלי-קפה, כד, כלי לסוכר וקנקן לחלב, מעוצבים מקרמיקה נאה בצבעי לבן וירוק-זית. גוון הירוק-הדהוי של חלוק-הקימונו הרחב שלבשה מירה כמו התאים לכלים שעל מגש-העץ החום-כהה. היא התקרבה אל איה בצעדים שקטים, רכים, שנספגו במרבד השעיר, כחתולת-תפנוקים מטופחת. אווירה של אמידות וחושניות-מעודנת שררה בדירה, שהיתה נתונה באפלולית נעימה של שעת בין-ערביים.

"אני כל כך מקנאה בך, מירל'ה," לעסה איה בפה מלא. "כל כך נעים אצלך. ואיזה כלים יפים."

מירה התיישבה על הספה ומזגה את הקפה לספלים. איה מיהרה ללגום. המלוחים והמתוקים צרבו את לשונה והצמיאו אותה.

"אוי מירל'ה, מירל'ה, לקפה שלך יש ממש טעם של זיכרונות."

"זה כנראה התפקיד הקבוע שלי." העירה מירה מבלי לרמוז בכך דבר.

"והכול מסודר בטעם שכזה," המשיכה איה, "נקי. שקט. אף אחד לא צועק, לא שובר ולא מלכלך. ואת בן-אדם חופשי, אדון לעצמך. שכה אחיה, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מתגעגעת לימים שהייתי רווקה."

"כשיהיה לי זמן אני ארחם עלייך."

"את בטח חושבת שאני סתם מתלוצצת? אני נשבעת לך שאני מתחילה לחשוב שבכלל לא נוצרתי לגדל ילדים." נאנחה איה. "בחיי, כזה וַגַ'ערַאס אצלי בבית תמיד. ורמי, אני לא צריכה לספר לך..."

"לא חשוב."

שתיכן השתתקו.

"את לא כועסת שאני מזכירה את שמו? הלא הבטחנו להיפגש בלי שום מרירות."

"כנראה אף אחד לא מאושר במה שיש לו, גברת קדומי."

"נכון. ילדים הם מין מיטרד שכזה, אני אומרת לך, ורמי, את לא מתארת לעצמך איך הוא מסוגל לכעוס אם שוברים לו משהו, או פוגעים בפרטיות שלו..."

"יש לך תמונות שלהם?"

"לא." צחקה איה. "מה את חושבת לך? אני לא אימא משוגעת. אוי מירל'ה, חכי רגע, נדמה לי..."

והיא פתחה תיק עור כרסתני ופישפשה בו. התיק היה גדוש מטפחות-נייר, חפיסת סיגריות, צרור מפתחות, תמרוקים, מסרק, מוצץ, מגבת קטנה, צעיף וחישוק פלסטי קטן, חלול ומרשרש, שמשמש משחק לתינוק. סוף-סוף שלפה את התמונות והגישה אותן לאיה בגאווה אימהית.

"אורית'לה."

"איזה מותק של ילדה. העיניים שלך."

"וזה יובלי."

"בדיוק את!" צחקה מירה. "הֵי, איה, את בטוחה שהם הילדים של רמי?"

"אני מקווה שכן. אחרת הם יהיו יפים וחכמים כמוני."

"אז מה זה רע?"

"אוי מירל'ה, אני כבר רחוקה מלהיות חכמה וללכת בגדולות, תאמיני לי. ואני עובדת כמו חמורה מפני שהמשכורת של רמי לא מספיקה."

"אתון, איה."

"מה?"

"אתון. נקבה של חמור."

"אוי מירל'ה את והעברית הספרותית שלך. תראי מה שנעשה ממני! אני לא יכולה להפסיק לאכול. וגם כשאני עושה דיאטה אני משמינה, ומשמינה, ומשמינה... מכל דבר אני משמינה..."

"אולי זה בגלל איזה גלולות שאת לוקחת?"

"לא. יש לי טבעת."

"אני רואה."

"טיפשונת, לא לכך התכוונתי. תוך-רחמית. וגם זאת, שאני עונדת, היא של רמי, פשוט האצבעות שלי התנפחו. ומה אצלך?"

"מה חשוב, אצלי..." צחקה מירה, סרקסטית, "אצלי אין טבעת, ושום דבר לא התנפח. באמת, מה זה חשוב?"

*

היתה שתיקה. מכיוון תחנת רידינג נשמעו קולות שריקתם של הטורבוגנראטורים הענקיים. וכשהשתתקו היה אפשר לשמוע ציוצים של המוני ציפורים שרחשו לעת-ערב בחביון הפיקוסים הענפים של גדת-הירקון, מעבר לכביש. בחדר כהו צלליות השתיים, ושיחתן כַּבְדה.

"אימא שלי עכשיו עם הילדים." אמרה איה. "מסכן רמי."

"להביא לך עוד שקדים?" שלחה מירה יד והדליקה אור במנורה נמוכה, ליד הספה. קולה היה רועד מעט וכמו בגד בה.

"אוי כמה שהייתי רוצה לקנות גם לי מנורה כזאת. פעם היינו חברות טובות."

"כן, פעם."

"מה מעיק עלייך, מירה?" התקרבה איה לעומתה. "מירל'ה, טיפשונת, מה יש, פגעתי בך?"

"בי כבר שום דבר לא יכול לפגוע. אני מחוסנת." השיבה מירה במרירות. "אני יכולה להזדיין על ימין ועל שמאל ולא יקרה לי שום דבר. יש לי חיים משוגעים עכשיו, איה. אלה חיי-הרווקות שאת כל כך מתגעגעת אליהם."

"ככה זה, מירל'ה." ניסתה איה לנחם אותה. "אף אחד לא מאושר במה שיש לו."

"אבל להיכנס להריון, קדחת – "

"היית אצל רופא?"

"רופא אחד? אצל כולם."

"ומה אומרים?"

"בואי נדבר על משהו יותר שמח, טוב?"

"את צריכה לבוא לבקר אותנו. רמי ישמח מאוד לראות אותך."

"כן?"

"מה את עושה עצמך כאילו את לא יודעת?"

"אני מקווה שהוא לא נשאר מאוהב בי במשך כל השנים הללו?"

"רמי מאוהב רק בעצמו."

"ברצינות! אז מה מיהרת לחטוף אותו?"

"ככה זה, כמו שאומרים – לכל כלב יש יום. נפלתי בפח."

שתיהן צחקו.

"אני לא צריכה לספר לך. תאמיני לי, לפעמים אני ממש מבינה אותך מדוע זרקת אותו." הוסיפה איה.

"אני?"

"אז מי, אני?"

"חשבתי שהוא עזב אותי. חשבתי שסיפרת לי את האמת כשאמרת שגם אלייך לא התקשר יותר אחרי שהסתלק ממני. את זוכרת את חמש-מאות הלירות שלווה ממני, ולא החזיר? – בטח שכחת, מפני שהיית עסוקה אז עם ראובן ברנע." צחקה מירה בלעג מריר, "לא. אני נזכרת איך חוש-הצדק שלך נפגע אז מכך שרמי לא החזיר לי את הכסף. ואיך סיפרת לי שצילצלת אליו, על דעת עצמך, וקול זר ענה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר-טלפון או כתובת. לפעמים נדמה לי שבכוונה שידכת לו אותי אז, כדי שיעשה אצלך תחנה סופית." ושוב צחקה במרירות,  "אז לומר שאני זרקתי אותו!"

"זה תשאלי את עצמך."

"יש לך זיכרון מאוד סלקטיבי, איה."

"אולי. אולי אני טועה. אולי אני זרקתי אותו מכאן, לפני חודש!"

"אני לא יודעת על מה את מדברת."

"לא? אז אולי שאזכיר לך, באופן סלקטיבי, מה התרחש כאן, על הספה שלך? – 'תרכב פרש, תרכב! – איה נמאסה עליי. – היית צריכה לראות מה שנעשה ממנה. שמֵיינֶה. – לקפה שלך יש טעם של זיכרונות!' – לא הרגשת שאני יודעת הכול, מההתחלה?"

"איה!" הרימה מירה ידה כמו כדי לסטור לה ועצרה ברגע האחרון, "הוא לא דיבר כך! – "

"טוב, אז לא בדיוק כך – " פרצה איזו רחמנות-עצמית מדבריה של איה. "זה היה כנראה מגיע לי, שתרצי להכות אותי. בך הרי אסור לפגוע. את מחוסנת. ולך יש הצדקה מלאה להרוס חיים של בני-אדם אחרים, ולהשתולל על ימין ועל שמאל! את הרי לא צריכה להיזהר..."

"איה קדומי," אמרה מירה בקרירות, "אני לא חושבת שיש טעם שנמשיך את השיחה. אם היה לך שמץ של כבוד-עצמי היית כבר קמה הולכת..."

"כבוד! את מי עוד לא גירשת מכאן?" קמה איה וחפנה עוד ממתק אחד ונתנה על פיה בלעיסה. "תודה על הקפה, בכל אופן, היה לו טעם של זיכרונות ואני מעדיפה שכך זה יישאר."

"אז את ידעת את הכול, מההתחלה."

"בטח. ומדוע את חושבת הטרחתי את עצמי לבוא לבקר אותך אחרי שנים ארוכות של שתיקה? לקבל אצלך רעיונות חדשים לריהוט? להתווכח איתך על פינוי-השטחים? לערוך אצלך סימפוזיון על שיחרור-האישה? למצוא לך שידוך רענן? תראי, אני לא חושבת שרמי גאון. אני גם יודעת שהוא מנסה לבגוד בי פה ושם, אם רק יש לו הזדמנות. אבל זה כל מה שיש לי, הוא אבא של הילדים שלי. הוא עובד כבר מספיק שנים במשרד-המשפטים עם כל המשפטניות שלהם שממלאות את המשרד מפני שאין להן מקום בשוק הפרטי, ואת בטח מבינה שאם הוא היה קצת יותר מצליח אז כבר מזמן היה פוראש ונעשה עצמאי או שותף במשהו רציני. אבל אני לא מתכוונת עכשיו, בגילי," עשתה הפסקה וטעמה עוד משהו מן התקרובת, "אני לא מתכוונת להתגרש פעם נוספת ולנסות התחלות חדשות. אז בבקשה תסירי ממנו את הידיים שלך, טוב? מפני שאת נראית לי עכשיו שנעשית מין נמרה שכזאת, טורפת-גברים, מה שאף-פעם לא הייתי מאמינה עלייך – "

"שמחת-עניים! רק אל תגידי לי שאת עוד מאוהבת בו." היתה מירה מבודחת, כלאחר ייאוש. "שאת עוד מסוגלת ליהנות איתו, יחד – "

"אהבה זה לא מה שאת חושבת ברומנטיקה המחורבנת ובַכּוּס הרעב שלך ובאלתרמן..." התפרצה איה. "זה רק מה שאת חושבת כל הימים, ממגדל-השן שלך, גיבורה שכמותך. אבל אם לא איכפת לך אז אני הפעם התחתנתי בשכל, ולא מאהבה. מספיק היה לי מאורי בן עמי ומכל הספרות העברית גם יחד. יותר טוב שיעבור לך ג'וק בין הרגליים! ושכך יהיה לי טוב, שיכול היה להיות עוד הרבה יותר גרוע, אם הייתי מתחתנת בפעם השנייה מאהבה. הינה, קחי לך מה שמצאתי אצל רמיניו..."

והושיטה לה מעטפה ללא כתובת. מירה שאלה:

"מה זה צריך להיות?"

"שלך!" איה שלפה מכתב והחלה קוראת בו, ספק ברצינות ספק בלעג, "'ואני אחכה לך בתוכי, חזקה. בלתי נשברת...' אצל מי מצאת משפטים ספרותיים כאלה? זה מתאים לאורי בן עמי! את בטח לא חיברת את זה לבד... 'מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות!' – ולמי? לרמי! לפוסטמה הזה!"

מירה הגיע לקצה גבול סבלנותה, וקצות אצבעותיה כמו נמלטו ממנה ומשהו התפרץ מתוכה והיא קמה והתנפלה –

"איה!"

"מירל'ה!" נבהלה איה מלפיתתה. המכתב נשר מידה וצנח על המרבד השעיר. כשתי ילדות מרושעות משכו כחמת-זעם כל אחת בכתפי רעותה, נאבקות מתוך איזו החלטה נחושה ומגוחכת – להפיל זו את זולתה ארצה, והיו מתנודדות לצדדים בחירוק-שיניים, ואף אחת אינה מצליחה לבצע את זממה.

אך בתוך מריבתן, ודווקא מפני המגע הגופני, עלה איזה גל אחר מנבכי הווייתן, והחלו מרחמות זו את זו, ובארשת-פניהן למודת-הסבל הסתמן מעין בכי אילם, ובעוד זרועותיהן מושכות אלה באלה – החלו נרפות ונכלמות והניחו כל אחת ראשה על כתף רעותה, והתחבקו בשתיקה כמרחמות זו את זו, וקפאו על מקומן מתוך איזו שלווה מוזרה, כפסל בן שתי דמויות.

ואז נשמע צלצול בדלת. ועוד צלצול. אך השתיים לא שמעו.

אולי היה זה שוב שולדנפריי, באמתלה כלשהי לחדור אל מירה, סקרן ונחנק-קמעה בפה-פתוח ובלא-הגה – עומד שם מעבר לדלת ומחכה, ואולי מישהו אחר.

המשך יבוא

* * *

ימח שמם וזיכרם

של שורפי כנסיית הלחם והדגים

אלה צמחי התועבה והשקר בעם היהודי בישראל

[נעה שפיגל, "הארץ באינטרנט, 29.7] – הוגש כתב אישום נגד מציתי כנסיית הלחם והדגים, ינון ראובני בן 20, נאשם בהצתת הכנסייה ממניעים גזעניים, ויהודה אסרף, בן 19, נאשם כי סייע לו. ראובני צולם בתחנת דלק בלטרון כשהוא ממלא בנזין בבקבוק של שני ליטר, שנמצא לאחר מכן בזירת ההצתה.

פרקליטות מחוז צפון הגישה היום (רביעי, 29.7) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת נגד ינון ראובני, בן 20, ויהודה אסרף, בן 19, בגין הצתת כנסיית הלחם והדגים בצפון הכנרת בחודש שעבר. במקביל לכתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד השניים,

ראובני מואשם בהצתה בנסיבות מחמירות, השחתת מקרקעין ממניע של עוינות כלפי הציבור, קשירת קשר לביצוע פשע, קשירת קשר למעשים אחרים והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

אסרף מואשם במתן אמצעים לביצוע פשע, זאת בהתייחס לרכב אותו סיפק לפעולה, וכן בקשירת קשר למעשים אחרים. המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, עמית איסמן, אישר ייחוס מניע גזעני בעבירות הרלוונטיות המפורטות בכתב האישום.

לפי כתב האישום, המפרט את היערכותם של השניים להצתת הכנסייה, ראובני מחזיק בדעות קיצוניות דתיות הרואות בנוצרים "עובדי אלילים" ובמיגורם – מצווה. לפי האישום, ראובני קשר קשר עם אנשים נוספים שזהותם לא ידועה כדי להצית את הכנסייה על רקע של עויינות נגד הדת. הנאשמים ידעו כי יש מצלמות בכניסה לכנסייה וכי השער נסגר אוטומטית בערב, ולכן השאירו את הרכב אותו הכינו מבעוד מועד מחוץ לשער האחורי של היישוב.

בשעות הערב מילא ראובני בקבוקי בנזין בתחנת הדלק בלטרון, והשניים הצטיידו בכפפות, גפרורים ומצית. הם נכנסו לכנסייה סמוך לשעה שלוש ורבע בלילה, ופנו לעבר חדר הישיבות במקום. הם שפכו דלק על דלת מבנה המגורים של המנזר וסימנו שובל לחצר הסמוכה, שם הציתו את הנוזל. בנוסף, ריססו בסמוך לדלת שהוצתה את הכתובת "והאלילים כרות יכרתון" מתוך תפילת "עלינו לשבח". לאחר מכן הם נמלטו. במהלך ניסיונות הכיבוי של השרפה נפגעו אב המנזר ומתנדבת באורח קל,

רכב הסובארו ששימש את הנאשמים נצפה במצלמת אבטחה בסמוך לכנסייה. כמו כן, נמצאו כפפות עם הדי-אן-איי של ראובני במרחק של חמישה קילומטרים מהכנסייה, לאחר סריקות נרחבות. כמו כן, ראובני צולם במצלמות אבטחה בתחנת הדלק ממלא בנזין בבקבוק של שני ליטר, שנמצא לאחר מכן בזירת ההצתה.

[הכותרת לידיעה היא של המכתב העיתי]

אהוד: מעניין איזה עונש קל וחפיפי יקבלו שני היהודים המתועבים האלה, פרי הבאושים של הקיצוניות החרדית. הבחורים המזוקנים וחובשי הכיפות הם מתמצית הטינופת שבטינופת של העם היהודי – ואילו המסיתים ומורי ההלכה הצדקניים העומדים מאחוריהם ומחנכים אותם לעבודה הזרה היהודית – אינם שונים במהותם הקיצונית מאלה שעמדו מאחורי החרא שרצח את יצחק רבין.

מצווה למגר עובדי אלילים כאלה, פרי הטמטום של החינוך החרדי.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* העובדה שמסגד עומר ומסגד אל אקצה נחשבים למקומות קדושים בעיני המוסלמים שפלשו לארץ-ישראל במאה השביעית וכבשו אותה, אינה מפריעה לצאצאיהם כיום להשתמש במקומות הקדושים האלה כבסיסים לטרור נגד יהודים. אבל להם כמובן מותר.

* "קול ישראל": נער בן שלוש-עשרה בחיפה נעצר בחשד שאנס אישה בת שלושים לפני חודשיים. [28.7].

איך? איך הוא עשה זאת? האם בחיפה ככל שאתה יותר צעיר – כך הזין שלך גדול יותר?

* לכל החולמים בהקיץ שלומות, לוּ יכולנו להמיר את כל הנאמר ונכתב באמצעי התקשורת בנושא השלום – לאנרגיה חשמלית, היה אפשר להוזיל את מחיר החשמל כדי מחצית. לא שאין צורך בדיבורים או הסכמים, אלא שכל ה"טוק דוגרי" שווה בינתיים ל"כאלאם פאדי". אבו מאזן לא יחתום כי בנפשו הוא, ואנחנו לא נממש את "זכות השיבה" כי בנפשנו הדבר. כך שמזרח תיכון חדש "יוק", ושלום חם באופק, בדיחה, ו"המשיח לא בא וגם לא מטלפן."

שלום חם ייתכן אך ורק לאחר שתיפסק התמיכה בפליטים והם ייקלטו במדינות ערב כפי שהפליטים היהודיים באותו מיספר נקלטו אצלנו. שתיפסק ההסתה השקרית והמרושעת של כל ילוד אישה נגד מדינת ישראל, והמדינה הפצפונת שלנו תוכר כמדינת העם היהודי.

בנושאי ביטחון יש לקיים את שאמר הרמטכ"ל – להיות תמיד דרוכים ומוכנים. מה שכן יש לעשות ובאופן דחוף ביותר הוא לחזור ולהיות עם שיש לו ממשלה וכנסת ולא ההפך. לדאוג שכל נבחרי הציבור יהיו אידיאליסטים ולא קרייריסטים הדואגים להישרדות ולפרנסה טובה ולא לטובתה של המדינה. איך? פשוט מאוד. להוריד את הוצאות הממשלה כדי מחצית. ביטול כל ההטבות המוגזמות שהם קובעים לעצמם כמו יחצ"נים, עוזרים, מאבטחים, (יש להם תמיד חלקי חילוף), עדיפות רפואית כספים ל"קשר עם הבוחר", מכוניות נהגים, לשכות, תנאים סוציאליים שאינם מגיעים להם, עלייה אוטומטית במשכורת ושאר תוספות. לבטל שרים ללא תיק ולהקטין את מספרם הכולל, וכן שבסיום הקדנצה יחזרו להיות כאחד העם. רק אז יפסיקו כל "הכדאי-ניכס" רודפי הקרירה וההטבות לרוץ. רק כך נקבל כנסת נקייה שרק טובת המדינה לנגד עיניה.

יש להגביל את שכר העובדים בשירות הציבורי, כולל רשויות השידור, ולהטיל מס על כל שירותי ואמצעי הפרסומת – לחסכון, ולטובת הציבור.

יש להכיל חוק שירות חובה על כל אזרחי ישראל דתיים, חרדים וערבים. מי שלא הולך לצבא יגויס לשירות לאומי. ובאם יש צורך בדבר, להשלים את חזונו של הרצל ולהפריד את הדת מהמדינה, ובא לציון גואל. לא לפחד יתר על המידה מכל מיני ארדואנים ואחמדיניג'דים למיניהם. על שכמותם כבר נאמר בערבית צחה "כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יומו."

באשר לערביי ישראל הטוענים על קיפוח, הייתי מציע, היפטרו מכל האחמד טיבים למיניהם הרוכבים רק על הנושא הפלסטיני כקרדום לחפור בו, ובחרו בנציגים שילחמו על שיווי זכויותיכם וזכויות כל השכבות החלשות הנדפקות על ידי הממשלה.

בברכת שנת שלום אחווה ורעות, לכל תושבי המדינה.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* ברכות לדירקטוריון אקו"ם ולנציגת הסופרים בו, מרגלית מתתיהו – שחידשו את מתן הפרס השנתי בסך 15,000 שקל על שם המשורר שלמה טנאי – לעידוד פרסום היצירה בתחום השירה ו/או הסיפורת.

* אהוד בן עזר: מאחר שאנחנו סופר נידח, לא פנו אלינו מארגני העצומה של 140 הסופרים החשובים – עצומה לשרת התרבות – שלא לבטל את חוק הספר העברי. אבל אילו פנו היינו מסרבים וגם אומרים בפירוש –

הגיע הזמן, ומהר, לבטל את החוק המטומטם הזה, הפועל בעיקר לטובת כמה סופרים רבי-מכר שספריהם יכולים להחזיק מעמד במדפים 18 חודשים – ושהם אלה שאין מה לדאוג להם, ואכן הם כנראה גם חתומים על הפנייה –

אבל החוק המטומטם הזה הקטין במחצית את רכישת הספרים העבריים בתקופת תחולתו האומללה! וזאת כאשר חלק ניכר מההשקעה בספרים עבריים חדשים הוא עתה, כנראה יותר מתמיד – על חשבון הסופרים העבריים עצמם! לכן גם יָצאו יותר כותרים בתקופה הזו! – כמובן – על חשבון הכותבים-עצמם!!!

* אהוד היקר, מסכים עם כל מילה שלך בתשובה למאיר ריבקין. אנחנו לא מודעים לנס שקרה לנו שיש לנו מדינה. לא צריך להשוות אותנו רק למדינות הערביות הפרימיטיביות והברבריות, אלא אפילו לארצות "מתוקנות" כמו איטליה (ברלוסקוני), צרפת (סרקוזי), בריטניה (סגן יו"ר בית הלורדים שהוציא כסף ציבורי על קוקאין ונערות ליווי).

את המושחתים אצלנו מעמידים למשפט הוגן, ומי שמורשע – נענש, אפילו הוא ראש עיר, שר או נשיא. חידה היא בעיניי איך אנשים הנראים הגיוניים אינם מבינים איזה מזל יש לנו לחיות במדינת ישראל.

שלך,

משה גרנות

* סופר נידח שלום, מעומק הלב, שלמי תודה קבל נא עבור היותך אכסנייה נכבדה לזיכרונות של פוצ׳ו ולסיפורו המקסים של בן ציון יהושע.

תבורך !

משה בן ברוך

* אהוד היקר, נכון צקלג, נכון קניוק.

אשר תורן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל