גיליון מס' 1065

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני י"ח באב תשע"ה, 3 באוגוסט 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו [פרסום חוזר]: עם קריאת יומני לאה גולדברג. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ו. מה ששימח את אליהו מאני. // אורי הייטנר: 1. מלחמת חורמה. 2. מוקצים מחמת מיאוס. 3. צרור הערות 2.8.15. // קצת פרופורציות לזעקה הצבועה של הפלסטינים. רשימה חלקית של תינוקות ילדים ונוער ישראלים, רובם יהודים, שנרצחו בשנים האחרונות על ידי פלסטינים. [ציטוט]. // מרדכי הרכבי: רצח תינוק פלשטינאי מול רצח תינוקות ישראלים. // צביקה שטרוסברג: מדובר בשנאת חינם. // יהודה דרורי: צביעות השמאל. // עוז אלמוג: גזר דין מטריד. // אלי מייזליש: 1. לברוך פלטנר: ישנה מחלה ושמה חֶסֶר. 2. ומי הלך לבקר את הפצועים הפלסטינים? הנשיא וראש הממשלה.// ניר מן: סיפורה של ארץ ישראל העובדת. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970] מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, 1986.// ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

[פרסום חוזר]

עם קריאת יומני לאה גולדברג

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת..."

(בּראשית כ"ט, י"ז)

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

אַךְ עִם כָּל רַכּוּתָן תִּקֹּבְנָה

כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר, עֲמֻקּוֹת וּבוֹרְקוֹת

אֶת תּוּגַת הַיַּלְדָּה מִקּוֹבְנָה.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

מִצִּמְאוֹן אַהֲבָה וְעֶלְבּוֹן

הָעֶרְגָּה שֶנִּדּוֹנָה עַד בּוֹש לְחַכּוֹת

בִּבְדִידוּת הַסְּטוּדֶנְטִית מִבּוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

אַךְ לוֹטְפוֹת אֶת יַלְדֵּי הַגַּנּוֹן

עִם הַ"דּוֹדָה שֶל שוּםאִיש" פְּצוּעַת הַשְּתִיקוֹת

מִן הַבַּיִת בִּרְחוֹב אַרְנוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

כְּדִמְעוֹת בַּעֲלַת הָאַרְמוֹן

אַךְ יָפְיָן מְסֻתָּר בַּהֲמוֹן צַלָּקוֹת

שֶהֶחְבִּיאָה תֶּרֶזָה דִי-מוֹן.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת

אַךְ הָרֹךְ הַזֶּה יֵש בּוֹ מִין כֹּחַ

הַכּוֹפֶה עַל הַשִּיר, כְּבָר שָנִים אֲרֻכּוֹת,

אֶת עֵינֵינוּ אֵלֶיהָ לִפְקֹחַ.

וְהַכֹּחַ הַזֶּה שֶלָּאַט

בִּלְחִישָה אֶת עָצְבָּהּ וּנְכָאֶיהָ

עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבְּךָ הַזּוֹכֵר מַה מְּעַט

אַהֲבָה הִיא יָדְעָה בְּחַיֶּיהָ.

וְעַד מַה כְּפוּי-טוֹבָה הוּא הַזְּמַן שֶחָטָא

בְּאוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

בְּחַלְּקוֹ אַהֲבָה רַק אַחַר שֶכָּבְתָה          

הָאַחַת שֶצָּמְאָה לָהּ, נִחֶרֶת.

רַק שָעָה שֶכְּבָר כּוֹס הָאִירוֹנְיָה מְלֵאָה

וּפְגוּעֶיהָ – מִזְּמַן לֹא חַיִּים הֵם.

כֵּן, כַּיּוֹם עֲצוּמוֹת הֵן עֵינַיִךְ, לֵאָה,

אַךְ שִירַיִךְ

תָּמִיד

דּוּדָאִים הֵם…

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ו. מה ששימח את אליהו מאני

במשך היומיים ששהינו בתל נג'ילה צפינו בעמודי עשן העולים מאותה גבעה, שרק לפני שלושה ימים היינו אנחנו אלה שחשנו אותם מקרוב. הגיעו גם אורחים חדשים. הכיתה של שלמה בן ארי, שהיתה בתל מוליחה ובאה לתגבר אותנו. עימם הגיע מ"כ חדש, יגאל סלע, חבר הכשרת אבוקה, בחור חסון ונאה, הנוהג להעביר פקודות בקול נינוח ללא נביחות. שלמה בן ארי נשאר בתל מוליחה עם קומץ חיילים לחכות לכיתה שתבוא להחליפם.

ביום השני, כשנמנמתי למרגלות עץ האשל יחד עם עוד כמה תשושים כמוני, הגיע אלינו יוסקה אמוראי, הפוליטרוק של הגדוד, ועימו איש  מבוגר כבן ארבעים. יגאל ביקש מכל המנמנמים לעבור לישיבה, ויוסקה הציג את האיש בתור פרופסור מהאוניברסיטה, אשר ייתן לנו הרצאה על המיבנה הגיאולוגי של אדמת הנגב ועל הסיכויים למצוא בה מים. 

הפרופסור הסתכל עלינו בעיניים טובות ושאל אם אנחנו כל האנשים שבמשלט. יגאל אמר שיש עוד כמה ורץ למצוא אותם ולהתחנן שיבואו כי לא נעים. בין הבאים היה גם אליהו מאני, שהיה בתורנות צפייה עם משקפת לעבר חירבת מחאז המופגזת. יגאל ביקש ממנו שיצפה בקרבת האשל, כדי להגדיל את מעגל המקשיבים.

הפרופסור השתעל קלות והתחיל לספר לנו על שכבות הקרקע העמוקות שנמצאות כאן מתחתנו ונוצרו לפני כך וכך מיליארדי  שנים. ישבתי שעון על גבו של מנשקה חבובא, כשאני מרגיש איך אט אט נעצמות עיניי בעוד אוזניי דווקא ערות וקולטות חרחורי נחרה מאפו של מנשה. פתאום  התעוררתי בבהלה למשמע צעקות, ספק של שמחה, שבקעו מפיו של אליהו  מאני:

"הם בורחים! גם הם בורחים! תביטו הם בורחים!..."

רצתי עם כולם אל שולי הגבעה וראיתי שיירה של כלי רכב המתרחקת מחירבת מחאז, כשלפניהם ומאחוריהם רצים נמלים שחורות. עוד אנו, שרידי הבורחים הראשונים... (סליחה, לא בורחים – נסוגים –  גנדי אמר לי כמה פעמים שהפלמ"ח מעולם לא ברח, רק נסוג) – עומדים וצופים במחזה בעזרת המשקפת העוברת מיד ליד, ומטוס ספיטפייר מצרי החל לטוס מעל שיירת הנמלטים תוך שהוא מצליף עליהם במקלעו.

כלי הרכב הנסוגים נעצרו ומתוכם פרצו ורצו לכל עבר עוד נמלים. המטוס המצרי גמר לחלוף על פני השיירה וחג במעגל גדול לקראת הצלפה נוספת. במעופו, התקרב לגבעה שלנו וראובניקו רץ אל השפאנדו כשאני בעקבותיו. בעוד הוא מכוון את הכלי לעבר המטוס, הגשתי לו את אחת השרשראות שטענתי מקופסת כדורים חדשה. הוא לחץ על הדק המקלע והחל יורה  ועוצר. יורה ועוצר. מיהרתי לאסוף מהקרקע את הכדורים העקורים כדי להרכיב שרשרת חדשה, אמינה יותר.

"מה אתה עושה!?" – קרא לי ניסן פחטר המכונה פחפח.

"תסמוך עליי!" – אמרתי לו – "תיכף תראה איך המקלע יורה בלי אף מעצור!"

"איזה שטויות!" – מילמל פחפח, וללא אומר הוציא מכיס האוברול שלו בקבוקון של שמן רובים, טפטף את השמן על סדן המקלע ואמר לראובן: "עכשיו תירה!"

 ראובניקו לחץ על ההדק, ולהפתעתנו המקלע פלט צרור אחד ארוך ללא אף מעצור. זה שאף כדור לא פגע במטוס, זה סיפור אחר, אבל כל הכדורים נורו.

היום אני כבר לא יודע אם המעצור נגרם בגלל התחמושת שהיתה שקועה במי הנמל האיטלקי, או בגלל גרגרי החול והאבק שגרמו להאטת תזוזת הסדן. בכל אופן, למדתי משהו מאותו פחפח, שהיה אמנם צעיר ממני בכמה חודשים, אך כבן של מכונאי מנוסה מגן יבנה,  הבין יותר ממני ומראובניקו במכונות מלחמה.

השמחה על כך שלא רק אנחנו ברחנו, כלומר נסוגונו, פסקה עם בוא הערב, כשנודע לנו שהלילה נתבקש לצאת  לכבוש את חירבת מחאז בפעם השלישית. הפעם נצא יחד עם מחלקת מעוז המהוללת. משתי הכיתות שהיו בכיבוש הראשון, נשארו רק חמישה לוחמים שעוד היו מסוגלים לחזור למקום הפשע.

למזלנו, צירפו אלינו גם את חברי הגרעין שלנו  שהיו על משלט תל מוליחה, וכך גדלנו והיינו  למחלקה של כיתה וחצי. המ"כ שלנו, יגאל סלע, הוביל  אותנו  בעקבות מחלקת מעוז ופיזר אותנו במשלט העורפי, באותה גבעה שאליה כיוונו המצרים את מירב פגזיהם. המשלט היה ריק ונפל לידינו ללא קרב. התמקמנו באחת החירבות וחיכינו שיחלקו אותנו לצוותים. התיישבתי בסמוך ליענק'לה חי והחלטנו, שהפעם לא ניתן להפריד בינינו.

יצחק אלקלעי, החובש המחלקתי המכונה איזי, נכנס לחירבה ושמעתי אותו מחליף מילים עם יגאל. ליבי ניבא לי רעות. אני לא יודע למה תמיד כשהיו זקוקים למתנדב, המפקדים היו מצביעים עליי. איך יגאל סלע הזה, שהיה איתנו רק יום וחצי, כבר למד להכיר אותי וידע שאני מאלה שמרוב פחדנות לא עושה בעיות.

יענק'לה רצה להצטרף אליי, אבל יגאל אמר שחובש אחד צריך להישאר כאן ולקח, אחד מהמח"לניקים שהגיע זה מקרוב. יצאנו  אחרי  איזי וצעדנו בחשכה בין סמטאות הכפר, אשר נכבש, אך טרם נסרק. איזי השתייך לגרעין הבולגרי שלנו, ולמרות שהיה נמוך קומה וצנום,  היה בעל כושר ביטוי ואחד המנהיגים של ההכשרה.

הלכתי עם רובה דרוך לצידו של המח"לניק, שהחזיק בסטן, ולפנינו איזי המגשש דרכו באפלה. לא הבנתי מאיפה יש לו אומץ כזה להסתובב בין קירות הרוסים, כאשר כל רגע יכול לקפוץ מתוכם איזה ערבי שלא הספיק לברוח.

הגענו לשולי הכפר כשפתאום נפתח עלינו צרור כדורים מאחורי גל אבנים. נצמדנו לאדמה ונשמענו לקולו של איזי, שפקד עלינו, במבטא בולגרי נמרץ: "לא לירות!"

כשפסקה האש  שחלפה מעל ראשנו, החל איזי לצעוק:

"אל תירה, זה אנחנו החבר'ה שלך מהפלמ"ח, באנו להציל אותך!"

לא היייתה כל תשובה.

הוא חזר על הקריאה עוד פעמיים ולא יסף. לשמחתי הבין שאין טעם לחזור ולקרוא ומסוכן להמשיך בסריקה. חזרנו אל החבר'ה ואני חיפשתי את יענקלה כדי לספר לו על איזי המשוגע שהחליט להרוג אותנו.

יענקלה לא היה בחירבה. נמסר לי שיגאל לקח אותו כדי שיתארגן במקום מסתור ממנו ייקל עליו לרוץ להגיש עזרה למי שיצעק "חובש!"

בימים הבאים, כשליקטתי עובדות על מה שהיה בכיבוש השני, הסתבר לי שאיזי צורף כחובש למחלקה של פלוגה א'. במהלך ההפגזה רץ אל חייל שזעק "נפצעתי!" הספיק לחבוש אותו, וכשגמר, נשמעו קריאות של עוד פצועים. הוא אמר לפצוע "חכה כאן, אני כבר חוזר."  כשרץ לעבר הפצועים האחרים נתקל בקבוצת לוחמים שצעקו לו שיברח, כי המצרים עולים עליהם עם הברנקריירים. איזי רץ חזרה לעבר הפצוע שלו, אך כבר לא מצא אותו, לעומת זאת ראה חוליה אחרת של חבר'ה מפלוגה א' שיורה צפונה, בלי לדעת שמאחורי גבם עולים עליהם המצרים עם ברנקריירים.  הוא נתן להם פקודה להסתלק ולברוח, הם לא רצו, לא הכירו את הקטן הזה. הוא כיוון אליהם את האקדח שלו וצרח: "תברחו מהר: זאת פקודה!"

הפעם נשמעו לו והוא רץ יחד איתם, כשהברנקריירים מזנבים אחריהם ללא הצלחה.

עם רדת הערב, כשכבשנו  בפעם השלישית את חירבת מחאז, איזי דרש להצטרף למחלקה כדי לחזור ולחפש את הפצוע. הוא ביקש שני מתנדבים, וכך יצאתי למסע החיפוש בלי שהתנדבתי בכלל.

למחרת עם אור ראשון, יצא לבדו לשוטט באזור ומצא במערה פתוחה חמישה פלמ"חניקים כרותי ראש, שלא הספיקו לברוח בזמן. התמונה היתה נוראה. הוא לא סיפר על זאת לאיש, ורק אחרי כשלושים שנה, בעריכת  הסרט הדוקומנטרי  של יהודה יניב "המאחז בחירבת מחאז" אזר עוז וסיפר לי על אותה תמונה זוועתית, שרדפה אותו עד יומו האחרון.

סמוך לחצות לקח אותי יגאל לרחבה שבין שתי חירבּוֹת, נתן לי מכוש ואת חפירה קטן ואמר שכאן תהיה עמדתי. ירדתי בדרגה, ממקלען מיספר שתיים, לסתם רובאי, כי ראובניקו לא יצא הפעם, ולכל האחרים כבר היו בני זוג.

הפעם לא היה צריך לזרז אותי בחפירה. אחרי מה שעברתי ידעתי שחיי תלויים בעמדה זו, והפעם, שלא כמו בחפירה הקודמת, החלטתי לכסות אותה בגג ולא לסמוך על הפגזים שירחמו עליי.  עקרתי דלת ממיבנה סמוך, הנחתי אותה מעל המלבן שחפרתי, אספתי אבנים כבדות מכל הסביבה והנחתי אותם על הדלת. עבדתי כמעט עד אור הבוקר. מהניסיון שצברתי ידעתי שעם שחר יתחילו לעוף עלינו פגזים, ואני הייתי מרוצה שאשכב  בעמדה לבד, ואף אחד לא יוכל לראות ולספר לחבר'ה איך רעדתי מפחד.

המשך יבוא

הי אודי,

יונתן לוינסון מהסיפור של פוצ'ו הוא בן דוד של שרק'ה, בן קריית חיים. אחותו מירוש (מירה) היתה שנים חברה בקיבוץ גבים.

בנדלה

אהוד: ועדיין יש החושבים, בעיקר בחוגי האקדמיה, כי מה שפוצ'ו מספֵּר זה רק הנרטיב שלו וכי לא כך היו הדברים "באמת" – כי לכל מי שהשתתף במלחמה הזו, גם המצרים, כולל ג'מאל עבד-אלנאצר – יש "נרטיב" שלו. ונאצר, למשל, בכלל לא שמע על פוצ'ו.

מאחר שהשימוש בנרטיב נעשה כה רוֹוח, כמעט שאין משתמשים יותר במילה שקר – כי אין כבר הבדל בין אמת לשקר, הכול נרטיב! גם לגבלס ימ"ו היה נרטיב, ויבדל"א אובמה.

* * *

היהודים המטונפים שהציתו בית משפחה ערבית בדומא שבגדה המערבית, רצחו את התינוק עלי דוואבּשה ופצעו קשה את בני-משפחתו – הם חלק מהזבל והצרעת של העם היהודי בישראל. קו מטורף מקשר את החרדים המרוצים-מעצמם, שורפי כנסיית הלחם והדגים, הרוצח החרדי שדקר בירושלים ורוצחי התינוק הערבי בגדה – מן הסתם כולם שייכים לאותה כת יהודית מטורפת ומצחינה, פרי הבאושים שהצמיח מתוכו פלג יהדות חרדית גזענית בישראל – זאת גם בגלל הקיום הבטלני והפרזיטי שלו על חשבוננו!

* * *

אורי הייטנר

1. מלחמת חורמה

על העם היהודי לנהל מלחמת חורמה במוטציה הפגאנית של הקנאות הגזענית והדתית שיצאה ממנו.

אין לי ספק שהשב"כ והמשטרה עושים הכול כדי לתפוס את העבריינים ולהעמידם לדין, ופיענוח הצתת כנסיית הלחם והיין יעיד כל כך, אולם אי אפשר להילחם ביתושים הללו בלי לייבש את הביצה. לביצה יש שם: החיה הכהניסטית.

וכשאני מדבר על החיה הכהניסטית, איני מדבר רק על ארגון, אלא על אידיאולוגיה, על תופעה, על הלך רוח. לאידיאולוגיה הזאת יש גם ביטויים ארגוניים, כמו הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, הקרוי להב"ה, להבה של אש זרה. אך כוונתי היא לכל אותה תופעה שהסיסמה שלה היא "מוות לערבים", בת דמותה המוחלטת של הסיסמה "מוות ליהודים", שעמנו סבל כה קשה מפרי הבאושים שלה.

יש להילחם בתופעה בדרכים בלתי קונבנציונליות, כמעט אמרתי "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'," כלומר להגיע למנהיגים ולמסיתים, ולפעול בדרכים של צווי הרחקה, מעצרים מינהליים וכד', בשלב ראשון.

אולם אי אפשר להילחם בתופעה, בלי מלחמה רעיונית – הוקעה מוחלטת, בלי אבל ובלי "מצד שני", נגד החיה הכהניסטית על כל התופעות הכרוכות בה. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין זאת? לא הספיקו לנו הטבח במערת המכפלה, רצח אמיל גרינצווייג, רצח רבין, כל פשעי השנאה של "תג מחיר" כמו הצתת כנסיות ומסגדים, רצח הנער חדיר, אלימות כלפי קציני וחיילי צה"ל ורכוש צה"ל ועכשיו שני הפיגועים של סוף השבוע, נגד מצעד הגאווה ורצח התינוק?

למה אני מתכוון באומרי "בלי אבל"? לכל אותם צידוקים והסברים להגנת הפושעים, ואתן בהם סימנים.

א. "אבל הערבים" – כלומר, "למה-לא-אומרים-כלום-כשרוצחים-יהודים" ו"מה-עם-חילול-המצבות-בהר-הזיתים" וכו'. יש לומר ברורות – אין בטרור הערבי ולו שמץ של צידוק לתמונת הראי שלו שיצאה מתוכנו. ולכן, התירוץ הזה אינו קביל לחלוטין ואין בו כדי להקל כהוא זה בחומרת המעשים.

ב. "זה רק גרפיטי" – הניסיון למזער את חומרת המעשים. כאשר מציתים מסגד ואיש לא נשרף, ועל המסגד נכתבות כתובות הנאצה כמו "מוות לערבים" ו"מוחמד חזיר", מיתממים הסניגורים של השטן באמירות כמו "מה זה? בסך הכול גרפיטי. אין חופש דיבור?"

לא. אין חופש דיבור לגזענות הממאירה בנוסח החיה הכהניסטית. כל מעשה כזה הוא פשע שנאה, שיש להילחם בו בכל החומרה. כאשר במערכה הראשונה מופיעה כתובת "מוות לערבים", במערכה השלישית יישרפו תינוקות למוות.

ג. שקרי הקונספירציה – אחרי כל אירוע נשמע הטיעון: "מי אמר שזה יהודים? זאת בטח פרובוקציה של ערבים. עובדה – זה מה שהיה בטובא זנגריה" (אחד מאפיקי החקירה של הצתת המסגד בטובא היא שמדובר במלחמת חמולות ומאז – אותו אפיק חקירה הוא, כביכול, אמת לאמיתה, והוכחה לכך שהכול קונספירציות). מאז הקונספירציה השקרית והמרושעת על רצח רבין, מפיצים אנשי הכת הקנאית שקרי קונספירציה אחרי כל אירוע, כדי לגונן על חבריהם. הבעיה היא שרבים קונים את השקר, כי נוח לקנות את השקר.

יש לדחות את כל ה"אבלים" הללו. אין כאן "מצד שני". יש כאן רע מוחלט. החיה הכהניסטית היא רוע מוחלט, ולכן יש לנהל בה מלחמת חורמה, עד שיודבר הנגיף.

החיה הכהניסטית היא האויבת של העם היהודי ושל מדינת ישראל, אך בראש ובראשונה של ההתיישבות ביש"ע. ולכן, בראש מלחמת החורמה נגד התופעה, צריכים לעמוד אנשי הימין ואנשי יש"ע. יש כלים לכך, ובראש ובראשונה חרם ונידוי כלפי המנהיגים; להוציא אותם מהקהל, לא לצרף אותם למניין, לגרש אותם מן היישובים וכו'.

אחרי הטבח במערת המכפלה פרסמתי ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע, מאמר שכותרו: "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם." במאמר קראתי לחבריי ביש"ע לעשות ביעור חמץ ולבער את הרע מקרבם. אחרי רצח רבין, התקשרו אליי אנשים והזכירו לי את המאמר ההוא, והוסיפו: חבל שלא שמענו בקולך אז.

עלינו לנהל מלחמת חורמה בחיה הכהניסטית, טורפת התינוקות. זו משימה לאומית עליונה.

2. מוקצים מחמת מיאוס

לפני שנים אחדות, אירגן מי שהיה אז ראש אגף המשימות הלאומיות בתק"צ יואל מרש"ק, מפגשי הידברות בין נוער הקיבוצים לנוער הגבעות, במסגרת הרפסודיה.

יצאתי אז חוצץ נגד המפגשים הללו. התנגדתי להם בחריפות, דווקא מתוך תמיכתי הנלהבת במפגשים בין נוער חילוני ודתי (ולא רק נוער), בין בני הקיבוצים ובני ההתיישבות ביש"ע. אני רואה במפגשים הללו חשיבות מרובה, לחיזוק ההבנה והמשותף בין חלקי העם, וגם לבירור השונה והשנוי במחלוקת. אולם ההידברות צריכה להיות עם הנוער הנורמטיבי, המיינסטרים של הנוער הדתי, המיינסטרים של נוער יש"ע, למשל עם תנועת "בני עקיבא" ובשום אופן לא עם פטריות הרעל של נוער הגבעות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהמפגש הזה.

עמדתי זו נותרה כשהיתה, וכך הייתי מגיב גם היום, אילו הוזמנו ארגונים כמו "להב"ה" או "לה-פמיליה" להיפגש עם הנוער שלנו. למה, בעצם? הרי מדובר בארגונים חוקיים. ומה, איני סומך על הנוער שלנו, שידע להתמודד עם הדברים שישמע?

הארגונים הללו חוקיים, אבל יש להבחין בין לגאלי ולגיטימי. לגאלי הוא כל מה שהמדינה לא הוציאה מחוץ לחוק. הדמוקרטיה יכולה להכיל גם שוליים קיצונים, אך לא כל מה שחוקי הוא גם לגיטימי. השיח המשפטי בוחן את הלגאליות של הארגון. אולם שיח ערכי, מוסרי ובעיקר חינוכי, אמור לבחון את הלגיטימיות שלו. ארגונים כאלה, למיטב הכרתי, אינם לגיטימיים, ולכן עליהם להיות מחוץ לתחום, מבחינתנו – מוקצים מחמת מיאוס. יש להרחיקם מאיתנו, לא כיוון שאיננו סומכים על הנוער שלנו, אלא כיוון שעלינו לומר אמירה חינוכית, לקבוע קווים אדומים של לגיטימיות ולהבהיר מה בעינינו אינו לגיטימי. בעידן האינטרנט אי אפשר למנוע מהנוער שלנו להיחשף גם לקיצונים ולשליליים ביותר, ובכך שלא נאפשר למישהו להיפגש איתם, לא נמנע את חשיפתם אליו. החשיבות היא מוסרית וחינוכית – בעצם האמירה, בעצם המסר של דה-לגיטימציה לאותם יסודות שליליים וגזעניים, החותרים תחת אושיות החברה הישראלית ומבזים את היהדות. 

הוא הדין ב"שוברים שתיקה". התנועה הקיבוצית רועשת וגועשת כיוון שיאיר לפיד גינה את הזמנת נציגי "שוברים שתיקה" לרפסודיה. ומיד אנו נזעקים להזכיר שבני הקיבוצים הם הקרביים ביותר ושעשירית מהרוגי "צוק איתן" הם בני וחברי קיבוצים, וכל אותן אמירות נכונות, אך מה הקשר? ומה הקשר לכך שיאיר לפיד היה ג'ובניק? האם יאיר לפיד, שהציב בפנינו מראה, הוא הבעייה? ומיד הקריאה לחיים ילין להתנער מדבריו של מנהיג סיעתו, שהעז לבקר את התנועה הקיבוצית.

יאיר לפיד אינו העניין. העניין הוא הזמנת "שוברים שתיקה" להיפגש עם הנוער שלנו העומד לקראת גיוס. אני בוטח בנוער שלנו, שלא ייתן לשוברים לשבור את רוחו. אולם איני חושב שאנו, המחנכים את בנינו להיות טובי הלוחמים והמפקדים בצה"ל, צריכים לתת לגיטימציה לארגון החתרני, השלילי והמזיק הזה.

מדובר בארגון, שעיקר עיסוקו הוא הסתה בעולם נגד ישראל וצה"ל, והצגת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל כפשע מלחמה של צבא כיבוש בלתי מוסרי.

פעילי הארגון הממומנים בידי גורמים זרים ועוינים, עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה להוציא דיבת המדינה רעה, להעליל עלילת דם על צה"ל; והכל כחלק מקמפיין הדה-לגיטימציה האנטישמי נגד מדינת ישראל. ומה משכנע יותר מאשר ישראלים השותפים לקמפיין הזה?

 האם זה הארגון שיש להביאו להיפגש עם נוער הקיבוצים ערב גיוסו לצה"ל? התחרפנו?!

הרפסודיה היא אירוע חינוכי, ואין בה מקום לגורמים אנטי חינוכיים. אין לאפשר לשוברים דריסת רגל בתוכנו, ועליהם להיות מוקצים מחמת מיאוס.

והיה מחננו טהור.

3. צרור הערות 2.8.15

* שנאת חינם – השבוע שנפתח בתשעה באב והסתיים בחג האהבה התאפיין בתועפות של שנאת חינם. ככל שרבים בינינו יתנערו מהחלוקות המיושנות והמפלגות של "ימין" ו"שמאל", "דתיים" ו"חילונים", "אשכנזים" ו"מזרחים", ליצירת זהות יהודית, ישראלית, ציונית, דמוקרטית המתעלה מעל הפלגנות הממאירה, כך תיווצר אלטרנטיבה של חברה בריאה ושפויה. ובקיצונים – יש לנהל מלחמת חורמה.

* איך ננצח? – ביום שבו הנהגת הימין הציוני הדמוקרטי תוביל מלחמת חורמה חסרת פשרות בימין הרדיקאלי, הכהניסטי, הגזעני ופורע החוק, והנהגת השמאל הציוני הדמוקרטי תוביל מלחמת חורמה חסרת פשרות בשמאל הרדיקאלי, האנטי ציוני, המטיף לעריקה ("סרבנות"), החובר למסעות דה-לגיטימציה אנטישמיים נגד מדינת ישראל, החברה הישראלית תנצח את המוטציות הללו.

* דמוקרטיה מתגוננת – ח"כ הרצוג קרא לפעול בתקיפות נגד הטרור היהודי ובין השאר קרא לבצע מעצרים מנהליים. מעצרים מנהליים?! מעצר בני אדם ללא משפט, מבלי שהוכחה אשמתם? זאת מדינת חוק? זאת מדינה דמוקרטית?

מעצרים מנהליים אינם מופת של דמוקרטיה ומדינת חוק, אך אני תומך בכך וכבר זמן רב מטיף לכך. דמוקרטיה מתגוננת אינה צריכה להיות האידיוט השימושי של מי שמנצלים אותה לרעה כדי להכחידה מבפנים. המחתרת של הימין הגזעני הרדיקלי עמוקה מאוד, מתוחכמת מאוד וחבריה בקיאים מאוד בשיטות המידור, משבשים כל חקירה והמערכת המשפטית בדרכה הקונבנציונלית אינה מאפשרת להתמודד עם התחכום הזה. עוכר הדין הכהניסט איתמר בן גביר (שעצם הסמכתו היא חרפה ללשכת עורכי הדין) מצליח לקרקס את המערכת המשפטית ולסייע לכל חוליגן, פושע וטרוריסט שנולד לאם יהודייה להימלט מעונשו. אין מנוס מהסרת הכפפות ומפעולה הרבה יותר נחרצת. כן, גם במעצרים מנהליים.

הרצוג דיבר גם על הריסת בתים. לכך אני מתנגד, כפי שאני מתנגד גם להריסת בתי פלשתינאים. אך בעיקרון הוא צודק בכך שלא צריך להיות הבדל בשיטות הפעולה נגד מחבלים ערבים ויהודים.

* ה"א הידיעה הארורה – למחרת פיגוע הדמים במצעד הגאווה, התפרסם ב"הארץ" מאמר של הפובליציסט החרדי דוד דמן, תחת הכותרת "שליסל אינו חרדי."

שליסל חרדי, אבל מלבד הכותרת, המאמר הזה היה חשוב מאוד. הכותב הוא חרדי מובהק, הדבק בעמדות המוכרות של החרדים בנושאים השונים, כולל בנושא זכויות הלהט"בים והוא לא הסתיר את עמדותיו. והמסר שלו היה בקשה, ממש תחינה, לא להכליל.

איני נוהג לחסוך את שבט ביקורתי מהחרדים, בסוגיות ההשתמטות מצה"ל, חברת הבטלה, ההתנכלות לגיור, מינוי פושעים להנהגת המפלגה וכו'. אבל בנושא הזה אני מסכים איתו, ושמח ש"הארץ" העניק לו את הבמה. שליסל באמת ובתמים רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהציבור החרדי.

יש בנו נוהג לנצל אירועים טרגיים לשיסוי נגד ציבורים בחברה הישראלית, תוך שימוש חסר אחריות בה"א הידיעה – החרדים, הערבים, המתנחלים וכד'. הנוהג הזה הוא ביטוי מכוער של שנאת האחר וחוסר סובלנות.  

* פוליטיקה של ריקוד על הדם – מי שמטילים דופי בציבור רחב ומשליכים עליו את מעשי הטרור הנפשעים, פוגעים במאבק נגד הטרור, שצריך להיות מאבק לאומי משותף של שמאל וימין. הם מבינים זאת, אבל אינם מתאפקים, כי יש דברים יותר חשובים. פוליטיקה של ריקוד על הדם.

* מחדל – לא כל פיגוע שמבצע מחבל נחוש, מצביע על מחדל משטרתי. אולם כאשר אותו מחבל מוּעד, חזר מיד עם שחרורו לאותה זירה, לאותו אירוע וביצע אותו פיגוע טרור, שלושה שבועות אחרי שחרורו המוקדם, שבהם התראיין בתקשורת והטיף לרצח הומואים, זהו מחדל חמור ביותר. מדובר באדם שצריך היה להיות תחת עינה הפקוחה של המשטרה, ואסור היה לאפשר את הגעתו למקום.

* פיענוח מבריק – הפיענוח המבריק של פיגוע השנאה בכנסיית הלחם והיין, מפריך את הטענות על אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשעי שנאה של יהודים, או אפילו על הסכמה שבקריצה. הטענה הזאת היא הסתה לשמה.

קשה מאוד לחדור למחתרת כל כך קטנה וסגורה, שנהוגים בה כללי מידור וחשאיות כה מוקפדים. והמערכת המשפטית מקשה מאוד על צעדים שבעיניי הם מחויבי המציאות, כמו צווי הרחקה ומאסרים מנהליים. ובתוך כל אלה, השב"כ והמשטרה עושים את המיטב, ואופן הפיענוח מעיד על כך.

* שקרי הקונספירציה – לפני שבועות אחדים הופצו ברשתות החברתיות בתפוצה ויראלית הודעות על כך שנעצרו פלשתינאים מוסלמים שהציתו את כנסיית הלחם והמים בטבחה. כדרכם, אנשי הימין הרדיקלי מפיצים שקרים קונספירטיביים, כמו שקר הקונספירציה על רצח רבין, כדי לגונן על הפושעים, להטיל ספק (לכך התכוונו חכמי הקבלה כשציינו שבגימטריה ספק = עמלק) ולבלבל את הציבור. כצפוי, הנאשמים הם קנאים דתיים, אנשי הימין הרדיקלי.

* יחצ"נות דביקה למסית האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא אחד המסיתים האנטישמיים הבזויים ביותר אחרי מלחמת העולם השנייה, מראשי תנועת ה-BDS הנלחמת נגד קיומה של ישראל ולמען החרמת המדינה ותוצרתה, ומי שמוביל את הניסיון הברברי האלים והטרוריסטי לחרם אמנים על ישראל.

ב"הארץ" התפרסמה כתבת ענק של גדעון לוי על האיש, ובמרכזה "ראיון" ענק עימו. למה "ראיון" במירכאות? כי זה לא היה ראיון, אלא כתבת יח"צנות דביקה של חסיד עם אדמו"רו, ללא כל שאלה ביקורתית, אלא פשוט התבטלות וסגידה של היחצ"ן המתחפש לעיתונאי למושא "כתבתו". בתגובה, גם היחצ"ן מקבל כמה מילות ברכה ועידוד על מפעל חייו.

אה, בעצם היתה "שאלה-עיתונאית-נשכנית": "אבל האם אתה מבין את הסנטימנט הישראלי, שדורש שלעם היהודי תהיה מדינה משלו, אחרי כל תלאותיו?"

אי אפשר היה שלא לראות הצחוק והקריצה של השואל כשהרים לווטרס להנחתה.

ה"כתבה" היתה מרוחה על פני חצי מוסף, עם תמונות מתקתקות של הזוג המאוהב. אני מוחה על כך שלא חולקו, כשירות לקורא, שקיות הקאה.

* רחמנים בני רחמנים – הגרמנים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים. המורשת הטבטונית היתה מאז ומעולם מורשת של חסד ורחמים, שהגיעה לשיאה במאה שעברה.

וכך, דמעה מתוקשרת אחת של נערה פלשתינאית בת 14, בת למהגרים בלתי חוקיים, המסה את לב הגרמנים, שהחליטו להשאירה בגרמניה ולבטל את גירושה חזרה ללבנון.

לא זו בלבד, אלא שאותה נערה נעשתה באחת לאשת רוח ופילוסופית שראוי להאזין למוצא פיה. וכך, בראיון לעיתון הגרמני "די-וולט" היא הביעה את משאת נפשה, שמדינת היהודים תימחק מהמפה ועל חורבותיה תקום פלשתין, ושם היא תגור.

כשהמראיין הזכיר לה שהאנטישמיות אסורה בגרמניה, היא העמידה אותו במקום, והזכירה לו שבגרמניה קיים חופש הביטוי וזכותה להגיד מה שהיא חושבת.

ונדמה לי שהיא כבר בשלה להיות הפוסטר וחלון הראווה של ארגוני "זכויות אדם" בגרמניה ובישראל. האם גדעון לוי כבר נשלח ל"ראיון" יח"צני עם הוגת הדעות?

* הורדה מחבל התלייה – אם אסיר תולה את עצמו, האם חובתם של הסוהרים לעשות הכול כדי להציל את חייו? ודאי. הוא הדין כאשר אסיר מנסה להתאבד בשביתת רעב. ארגוני זכויות האדם היו צריכים להיות התומכים הראשיים של חוק ההזנה בכפייה. הם מתנגדים לו, רק כיוון ששביתות הרעב הן נשק של המחבלים נגד ישראל, ואותם ארגונים תומכים בהם ובמאבקם ואינם רוצים בסיכול פגיעתם בנו.

* שילוב ידיים – סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי יזמה הקמת פורום של טובי המשפטנים בישראל, למאבק משפטי נגד מסע הדה-לגיטימציה לישראל. בין החברים בפורום – נשיאי בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ודורית בייניש.

אחת המחלוקות המהותיות בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, היא בנושא האקטיביזם השיפוטי. ברק ובייניש הם האישים המזוהים ביותר עם הגישה הזאת. אני מתנגד לה, וחושב שגרמה נזק לחברה הישראלית ובראש ובראשונה לבית המשפט העליון, מעמדו ואמון הציבור בו, וכתוצאה מכך, גם בשלטון החוק. אולם המחלוקת הזאת היא מחלוקת לגיטימית בחברה דמוקרטית, מחלוקת לשם שמיים. המחלוקות הפנימיות בתוכנו אינן צריכות לפגוע ביכולתנו לשלב ידיים למאבק משותף למען האינטרס הלאומי של ישראל, ולהתאחד במלחמה למען המדינה ונגד אויביה. ומסע הדה-לגיטימציה הוא מלחמה נגד המדינה, ומוביליו הם אויביה.

אהרון ברק ודורית בייניש הם מטובי המשפטנים בישראל והם מוערכים מאוד בעולם. תרומתם למאבק נגד מסע הדה-לגיטימציה יכולה להיות גדולה מאוד. טוב מאוד שהם נוטלים חלק במאבק הזה.

* ימניות – בשיחת פרשנים עם סיום מושב הכנסת, בתוכנית "הכול דיבורים", הצביע הפרשן ליאור רוטבלד על תופעה של ח"כים ממפלגת העבודה המדברים "ימנית", ומנה את איתן ברושי, דני עטר, איציק שמולי, איילת ורבין ונוספים, כמי שמסגלים את השפה הזאת.

אין זה נכון. הם מדברים ביטחונית והתיישבותית. אקטיביזם ביטחוני והתיישבותי הוא שפתה של תנועת העבודה. הח"כים הללו יבורכו, על כך שהם מחזירים לפוליטיקה את שפתה הנשכחת של מפלגת העבודה, של מפא"י, אפילו של מפ"ם. אין בכך ובין ימניות דבר וחצי דבר.

* לא אנטי דתי – עוד דובר באותה תוכנית על יאיר לפיד האנטי דתי המסגל לפתע שפה המקורבת לדת ולדתיים, כיוון שהוא מבין שלא יוכל להגיע לשלטון אם יוחרם בידי החרדים.

יש, אמנם, התנהלות טקטית מסוימת בדגשים החדשים של לפיד, אך אין כאן כל מהפך. הדבר האנטי חרדי היחיד בלפיד, הוא שם משפחתו. אולם בניגוד לאביו, יאיר לפיד מעולם לא היה אנטי דתי. לא בכדי, הוא העמיד רב אורתודוכסי, ראש ישיבה, במקום השני ברשימתו ומינה אותו לשר החינוך, יש ברשימתו ח"כיות וח"כים דתיים ובכנסת הקודמת גם ח"כ חרדי וח"כית שהיא מראשי עולם ההתחדשות היהודית. המפלגה איתה שיתף פעולה יותר מכל מפלגה אחרת היתה "הבית היהודי". נכון שהוא קידם את חוק הגיור וחוק הגיוס, שהעלו את חמתם של החרדים, אך עד כה לא שמעתי שהוא חזר בו כמלוא הנימה מתמיכתו בחוקים אלה.

* ראש עיריית החולדות – עיר שמעמידה בראשה אדם ששם משפחתו חולדאי, אינה צריכה להיות מופתעת ממתקפת חולדות.

* סיוון טלמור המקסימה – היום השני של פסטיבל "לא בשמיים" הסתיים בערב קסום בחצר תל-חי – המופע "היו לילות", משירי יעקב אורלנד. במופע הופיעו זמרים מן השורה הראשונה, כמו רבקה זוהר ורונה קינן, בביצועים יפים ומרגשים של שיריו הישנים של אורלנד, אבל מי שבאמת גנבה את ההצגה, בעיניי, הייתה הזמרת הצעירה סיוון טלמור, שבערב זה ראיתי ושמעתי אותה לראשונה, והתאהבתי.

את רבקה זוהר עדיף לשמוע ברדיו או בדיסק, ולא לראות על הבמה. המחוות המוגזמות שלה – פתטיות ומביכות, שלא לדבר על ההתמרחויות שלה על לירון לב, המופיע לצידה, שיכול היה להיות נכד שלה.

* קלסיקה – במסגרת סדרת תוכניותיו המצוינת על המוסיקה הישראלית של שנות השבעים, השמיע השבת יואב קוטנר הקלטה נדירה מהופעה של להקת "תמוז" בבית החייל בשנת 1975, עוד טרם יצא תקליטם ובחלק מהשירים העיבודים הם שונים מהמוכרים. במהלך ההופעה הלהקה העלתה לבמה את החשמלאי ופועל הבמה רמי פורטיס, שאריאל זילבר, חבר הלהקה גילה אותו, להשמעת שיר סולו.

בְּנִי, בן ה-16, מכיר את כל שירי "תמוז". בגילו, אהבתי את הלהקה כאוונגרד. והנה, האוונגרד הזה היה לקלסיקה, המוּכֶּרֶת לבני נוער שנולדו שנות דור אחרי פירוקה.

זו התגלמות המילה – איכות.

* ביד הלשון: גבעת רם: – לכבוד סיום מושב הכנסת, אייחד את הפינה למיקומה – גבעת רם (שבה ממוקמים גם קריית הממשלה, בית המשפט העליון, בנק ישראל, קמפוס של האוניברסיטה העברית, היכל הספר, קריית המוזיאונים ועוד).

מה מקור השם גבעת רם? גבעת רם נמצאת במקום בו היה הכפר שייך באדר, שתושביו הערבים נמלטו עם כיבוש השכונה בתש"ח. כדי להחזיק את המקום, שהינו נקודה אסטרטגית חשובה, הוקם שם בסיס האימונים של הגדנ"ע, בראשות מפקדי הגדנ"ע. למקום ניתן השם "גבעת ריכוז מפקדים", ובקיצור – גבעת ר"מ, שהפכה לגבעת ר"ם, שהפכה לגבעת רם.

* * *

אהוד בן עזר: כל חרדי, דתי, מתנחל וסתם יהודי – שאינו מגנה את שריפת הילד הערבי עלי דוואבּשה ומשפחתו בדומא – הוא למעשה שותף לטרור היהודי המטורף והצַרעתי הזה!

* * *

אבל שיהיה ברור, הילד היהודי דניאל טרגרמן בן ה-4 שנהרג בנחל עוז, כמו כל מעשי הטרור שאינם פוסקים יום ולילה בגדה – אמורים היו לזעזע את העולם הצבוע והציני – לא פחות משריפת התינוק הערבי עלי דוואבּשה בידי הטרוריסטים הרוצחים שלנו – אלא שיהודים הרוגים זה בסדר בעיני העולם, ועל כך לא דנים באו"ם ועל כך לא מייללת ומגנה התקשורת העולמית, כי יהודים הרוגים זה טבעי כמו מזג-האוויר בארץ-ישראל וכמו שנאת ישראל – אז שישקו לנו בתחת כל המקוננים!!!

* * *

קצת פרופורציות לזעקה הצבועה של הפלסטינים. רשימה חלקית של תינוקות, ילדים ונוער ישראליים, רובם יהודים, שנרצחו בשנים האחרונות על ידי פלסטינים. בני משפחות הרוצחים מקבלים על מעשי ההרג האלה משכורת מהרשות הפלסטינית. [ציטוט].

אריה אלכסנדר סנדלר ז"ל בן 5

גבריאל יששכר סנדלר ז"ל בן 3

דניאל אריה ויפליך ז"ל בן 16

אלעד פוגל ז"ל בן 4

הדס פוגל ז"ל בת 3 חודשים

יואב פוגל ז"ל בן 10

יונתן פלמר ז"ל בן שנה

שלמה נתיב ז"ל בן 13

שגב פניאל אביחיל ז"ל בן 15

יונתן יצחק אלדר ז"ל בן 16

יונדב חיים הירשפלד ז"ל בן 18

נריה כהן ז"ל בן 15

יוחאי ליפשיץ ז"ל בן 18

אברהם דוד מוזס ז"ל בן 16

רועי אהרון רוט ז"ל בן 18

אנס עוויסאת ז"ל בן 18

חלאד אל זיאדאת ז"ל בן 12

פתחי אסדי ז"ל בן 4

אליהו פנחס אשרי ז"ל בן 18

רביע טלוזי ז"ל בן 6

מחמוד טלוזי ז"ל בן 4

מזל זריבי ז"ל בת 15

דניאל וולץ ז"ל בן 16

מוחמד חמודי פאעור ז"ל בן 17

דועא עבאס ז"ל בת 16

אמיר נעים ז"ל בן 17

שקד לסקר ז"ל בן 16

עומר מנשה פיסאחוב ז"ל בן 8

אלה אבוקסיס ז"ל בת 17

רחל חלי בן אבו ז"ל בת 16

עוז ישראל בן מאיר ז"ל בן 14

נופר הורביץ ז"ל בת 16

אביחי לוי ז"ל בן 16

אביעד יהודה מנצור ז"ל בן 15

יובל אבבה ז"ל בן 4

אפיק אוחיון זהבי ז"ל בן 3

ליאור אזולאי ז"ל בן 18

אביאל יצחק אטש ז"ל בן 3

חליל זתוניה ז"ל בן 9

דורית מסרט בינסאן ז"ל בת שנתיים

רוני שרה חטואל ז"ל בת 6

מירב רחל חטואל ז"ל בת שנתיים

הילה אסתר חטואל ז"ל בת 10

הדר שמחה חטואל ז"ל בת 9

בניה יהונתן צוקרמן ז"ל בן 18

ליאור ליאורינקה ניב ז"ל בן 3

גילעד גילעדי ניב ז"ל בן 11

קמר אבו חאמד ז"ל בת 13

שקד אברהם ז"ל בת שנה

תומר אלמוג ז"ל בן 9

חביב דדון ז"ל בן 16

בנימין ברגמן ז"ל בן 15

אברהם בר-אור ז"ל בן 12

שמואל זרגרי ז"ל בן שנה

נויה זר אביב ז"ל בת שנה

לירן זר אביב ז"ל בן 4

ארז גיזרו הרשקוביץ ז"ל בן 18

תום הרשקו ז"ל בן 15

דניאל הרוש ז"ל בן 16

שמואל טאובנפלד ז"ל בן שנה

מורן מנחם ז"ל בת 17

יובל מנדלביץ ז"ל בן 13

אביגיל לייטל ז"ל בת 14

נעם ליבוביץ ז"ל בת 7

סמיח סרסור ז"ל בן 10

מוחמד סרסור ז"ל בן 12

תהילה נתנזון ז"ל בת 3

אלישבע משולמי ז"ל בת 16

אליזבט ליז קצמן ז"ל בת 19

אסף בלונדי צור צולינגר ז"ל בן 17

סמדר פירסטטר ז"ל בת 16

אסף שטייר ז"ל בן 10

יששכר דוב רייניץ ז"ל בן 9

טל קרמן ז"ל בת 17

שני אביצדק אבוצדקה ז"ל בת 16

אסנת אברמוב ז"ל בת 16

מתן אוחיון ז"ל בן 5

נועם לוי אוחיון ז"ל בן 4

יעל אוחנה ז"ל בת 11

אורלי אופיר ז"ל בת 15

נועה אורבך ז"ל בת 18

דביר אנטר ז"ל בן 14

יעקב אברהם אליהו ז"ל בן שנה

לידור אילן ז"ל בן 11

אוריה אילן ז"ל בת שנה

גל אייזנמן ז"ל בת 5

גלילה בוגלה ז"ל בת 11

הודיה הודיוש אסרף ז"ל בת 13

נוי אנטר ז"ל בן 12

שובאל ציון דיקשטיין ז"ל בן 9

אלמר דזבראילוב ז"ל בן 16

עדי דהן ז"ל בת 17

יהונתן גמליאל ז"ל בן 16

הדר הרשקוביץ ז"ל בת 14

רחל גילה טלר ז"ל בת 16

גבריאל חוטר ז"ל בן 17

שמואל אפרים ירושלמי ז"ל בן 17

עטרה ליבנה ז"ל בת 15

רחלי חלי לוי ז"ל בת 17

שירז נחמד ז"ל בת 6

שאול נחמד ז"ל בן 15

לירן נחמד ז"ל בת 3

אברהם אליהו נחמד ז"ל בן 16

ברוך אשר צבי מרקוס ז"ל בן 18

אביה מלכה ז"ל בת שנה

נחמיה עמר ז"ל בן 15

לינוי סרוסי ז"ל בת 14

אברהם יוסף חיים סיטון ז"ל בן 17

גסטון פרפי פרפיניאל ז"ל בן 15

אילן פרלמן ז"ל בן 8

אהרן מרדכי אריק קרוגליאק ז"ל בן 18

סיני קינן ז"ל בת שנה

טל צבי טליק קורצווייל ז"ל בן 18

רן קורן ז"ל בן 18

גל קורן ז"ל בן 14

אסף משה צפירה ז"ל בן 18

אברהם נריה שבו ז"ל בן 16

אבישי יוסף שבו ז"ל בן 5

קרן שאצקי ז"ל בת 14

נתנאל ריאחי ז"ל בן 17

ארז שלמה רונד ז"ל בן 18

עופר רון ז"ל בן 18

יפית רביבו ז"ל בת 14

דניאל בת-אל שפי ז"ל בת 5

עדי שירן ז"ל בת 17

שרה תפארת שילון ז"ל בת שנה

גלעד שטיגליץ ז"ל בן 14

צבי יעקב ישראל שבו ז"ל בן 12

הדס תורג'מן ז"ל בת 14

מיכאל שרשבסקי ז"ל בן 16

אסף אביטן ז"ל בן 15

אירינה אוסדצ'י ז"ל בת 18

יוסף איש-רן ז"ל בן 14

יוסי אלעזרה ז"ל בן 18

יורי גושצ'ין ז"ל בן 18

מרינה ברקובסקי ז"ל בת 17

שושנה רחל שושי בן ישי ז"ל בת 16

אדם וינשטיין ז"ל בן 14

יעקב ישראל דנינו ז"ל בן 17

ג'ניה קרן דורפמן ז"ל בת 16

עידו כהן ז"ל בן 18

מריה טגילצב ז"ל בת 14

תמר מסנגיסר ז"ל בת 8

יעקב קובי מנדל ז"ל בן 13

עליזה מלכה ז"ל בת 16

מריאנה מדבדנקו ז"ל בת 16

נפתלי בן-ציון לנצקרון ז"ל בן 13

רונן לנדאו ז"ל בן 17

אלכסיי לופאלו ז"ל בן 17

רעיה סחיווסחורדר ז"ל בת 14

חמדה ברכה סחיווסחורדר ז"ל בת שנתיים

אברהם יצחק סחיווסחורדר ז"ל בן 4

אירינה נפומניאשצ'י ז"ל בת 16

ראיסה נמירובסקי ז"ל בת 15

ילנה נלימוב ז"ל בת 18

יוליה נלימוב ז"ל בת 16

אברהם נחמן אברום ניצני ז"ל בן 18

שלהבת תחיה פס ז"ל בת שנה

יאיר עמר ז"ל בן 13

יוליה יעל סקליאניק ז"ל בת 15

ליאנה סעקיאן ז"ל בת 16

מיכל שרה רזיאל ז"ל בת 16

מלכה חנה מלכי רוט ז"ל בת 15

אלירן רוזנברג ז"ל בן 14

סימונה רודין ז"ל בת 18

מנשה מני רגב ז"ל בן 14

קטרינה אריאס ז"ל בת 15

אניה אניוטה קזצ'קוב ז"ל בת 16

גולן תורג'מן ז"ל בן 15

יוכבד שושן ז"ל בת 10

יהודה שהם ז"ל בן שנה

אופיר רחום ז"ל בן 17

גיל-עד שאער ז"ל בן 16

נפתלי פרנקל ז"ל בן 16

אדל ביטון ז״ל בת 4

* * *

מרדכי הרכבי

רצח תינוק פלשטינאי מול רצח תינוקות ישראלים

הרשו לי להבהיר כבר בהתחלה, מייל זה לא נועד להצדיק באיזשהו אופן רצח של תינוק פלשטינאי, רצח הוא רצח ורוצחים הם רוצחים. אנחנו יהודים, ישראלים חונכנו על קדושת החיים, ולא תיתכן שום סיבה שתצדיק רצח. אנחנו בניגוד לחבורת המרצחים שמסביבנו, חבורה שהטרור והרצח הם מטה לחמם, שאינם מפסיקים לעודד טרור ורצח. אנחנו מסתייגים מטרור, רצח ואלימות!

מייל זה כן בא להתמודד עם חוסר הפרופורציה בין רצח תינוק פלשטינאי לרצח תינוקות ישראלים. הוא כן בא להתריס על ה״עליהום״ על חרדים, מתנחלים, ימניים ופולטיקאים ימניים. ההכללה של מעשה על ציבור שלם היא-היא אם הגזענות. 

ראשית ציטוט ממגזין המזרח התיכון: "ישראל – טרור – הרשות הפלסטינית: מקורות צבאיים בישראל מסרו ב-31 ביולי 2015 על הריגתו של תינוק מוסלמי בן שנה וחצי בידי 2 טרוריסטים יהודים שהשליכו בקבוק תבערה לעבר בית ביישוב דומא שבשומרון. הוריו של התינוק ואחיו בן ה-4 נפצעו באורח קשה מאוד בפיגוע. כמו כן נמסר על הריגתו של טרוריסט מוסלמי שהשליך בקבוק תבערה לעבר חיילי צה"ל. מאות פעמים דובר על הסכנה הנובעת מהשלכת בקבוקי תבערה בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ביו"ש. במהלך החודשים ינואר-יוני 2015 הושלכו לעבר יעדים ישראלים ביו"ש 591 בקבוקי תבערה שגרמו לנפגעים ולנזק רב לרכוש פרטי וציבורי. בממוצע, כל יום מושלכים כ-3 בקבוקי תבערה בידי טרוריסטים מוסלמים לעבר יעדים ישראלים. להלן הפירוט: ינואר 2015 – 102. בחודש פברואר – 76. בחודש מרס – 78. בחודש אפריל – 108. בחודש מאי – 129. בחודש יוני 2015 – 98. סה"כ 591 בקבוקי תבערה הושלכו בידי טרוריסטים מוסלמים לעבר מטרות ישראליות בחצי השנה האחרונה."

והרשו לי להוסיף:

אין שום הצדקה לרצח, לא של ערבים ותתפלאו גם לא של יהודים. השמאל שהביע הזדעזעות עמוקה מהרצח של התינוק הפלשטינאי, קיבל במקרה הטוב, את רצח 5 מבני משפחת פוגל כולל תינוקת בת 3 שבועות שסכין קצבים נינעץ בגופה – בשוויון נפש. היו אחרים  בשמאל שאף טענו, ללא בושה, וללא חשש – שהזדעזעות בימין מרצח משפחת פוגל היא ״סחר בדם״.

היום  מתחרים כל נבחרי העם, מי יזדעזע יותר, ריבלין (שמנסה לשווא להתחרות בפרס) או נתניהו, ציפורה או גלאון.  הגדילו כמובן ״שוברי שתיקה״ והאשימו את בנט ברצח, למה בנט? ולמה לא?. הוא חובש כיפה, הוא פטריוט ישראלי ופשעו העיקרי הוא שהוא מנסה למנוע ממיעוט שמאלני קולני לשלוט בישראל. אז ע״פ השמאל הוא אשם, אשם ברצח התינוק ואשם בשימוש בדם ילדים נוצרים לאפית מצות. 

המלכה הירדנית מזועזעת, גבירתי המלכה, אני מבין למה את לא מזועזעת מרצח תינוקות ישראלים, אחרי הכול מדובר בצאצאי חזירים וקופים, אבל מה עם תינוקות מצאצאי מוחמד, מה עם התינוקות בסוריה, בעירק, בתימן, בלוב, באפגניסטן, בפקיסטן ובעצם איפה לא. להם לא מגיע טיפ טיפה של זעזוע.

אבל אם אתעלם מאלה שרוצים לנצל מקרה זה לניגוח פוליטי, חשוב להגיד ברור, זו לא דרכנו. ישראלים ויהודים לא משתמשים בטרור מסוג זה. הנזק שמביא רצח חסר תועלת הוא עצום. מה בדיוק יכולים אותם טרוריסטים להשיג. זוהי בושה גדולה שיש בינינו כאלה שבחרו בדרך זו. תקוותי שייתפסו במהרה ויועמדו לדין.  

אני כישראלי מרגיש נבוך ומתבייש, לא כלפי הרוצחים המוסלמים שמסביבנו, ולא כלפי האירופאים שמכרו נפשם לשטן תמורת בצע כסף, גם לא כלפי הארגונים  האנטי ישראלים ואנטי יהודים בישראל שממומנים היטב ע״י מקורות עלומים. אני מרגיש נבוך ומתבייש כלפי עצמנו וכלפי כל מה שחונכנו ולמדנו בבית הספר הציוני!

ועוד משפט, גם מועצת הביטחון של האו״ם מיהרה לפרסם גינוי חריף מאוד (נגמרו להם הסופרלטיבים). אני כבר לא שואל מדוע לא פירסמו גינוי דומה לרצח משפחת פוגל, לרצח של תינוקות ישראלים אחרים מבקבוקי תבערה, סכינים וכו׳, לרצח שלושת הנערים – ולצערי הרשימה ארוכה. לא שואל כי אני יודע את התשובה – אלו רק יהודים.

אבל מה לגבי מוסלמים. יום יום במהלך שנה זאת נרצחו כ-400 איש מטרור מוסלמי. רובם (מעל 99%) מוסלמים, חלק לא קטן מהם תינוקות. איפה הזעזוע? איפה הזעזוע של גלאון, "שלום עכשיו" ושאר אלו שטוענים כי הם ״אוהבי אדם״!

* * *

מדובר בשנאת חינם

למר אהוד בן עזר, לגבי השלכת בקבוקי תבערה אל שני בתים בכפר דומא, ליד שכם  – תינוק נספה, הוריו ואחיו בן ה-4 נפצעו אנושות, ולגבי דקירת 6 צועדים במצעד הגאווה בירושלים ע"י ישי שליסל –

צום ט' אב חל רק לפני מספר ימים!

לפי דעתי, בשני המקרים מדובר בשנאת חינם, שהיא שנאה שבה אדם שונא אדם אחר או קבוצה ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת ששונה משלו, או בשל העובדה שהם שייכים לקבוצה אחרת משלו.

חז"ל ציינו במסכת יומא דף ט' עמוד ב' כי בית המקדש השני חרב רק בשל שנאת החינם   שהיתה קיימת בין קבוצות שונות, שלא יכלו לסבול אחת את רעותה.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

יהודה דרורי

צביעות השמאל

הפעילות המתועבת של מיספר קיצונים חרדים בשטחים מתוארת על-ידי השמאל וספיחיו, כאילו כול המתנחלים אשמים בכך. המתנחלים ספגו ב-20 השנים האחרונות יותר מעשי רצח וזוועה מצד הפלסטינים מאשר יתר תושבי ישראל, ולא האשימו בכך את השמאל הישראלי שנוטה לתמוך בפלסטינים. למה הדבר דומה? אם היינו מאשימים את תנועת ההתיישבות של "השומר הצעיר" בבגידה במדינה בגלל מעשה הריגול והבגידה של אהוד אדיב שנולד והתחנך בקיבוץ של השומר הצעיר. נאמר כבר כי "מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים..."

* * *

עוז אלמוג

גזר דין מטריד

מי שחפץ להבין את הרקע הסוציולוגי לפיגוע הטרור שהתרחש בירושלים חייב לקרוא את גזר הדין במשפטו של ישי שליסל מ-2006. אף שהתנהגותו של שליסל באותו אירוע מעידה על מחבל-רוצח מהדרגה השפלה ביותר, גישת השופטים מקלה באופן מטריד.

המחבל החרדי התפרץ למצעד הגאווה ההוא (ב-2005) במטרה לקטול מכל הבא ליד. הסכין הונפה בדיוק באותו אופן שהיא הונפה אתמול במצעד. שלושה אנשים תמימים נפגעו ממסע הקטל, אבל השופטים מצאו לנכון להבחין בין הדקירות. לכן שליסל הורשע בשלושה סעיפים שונים: "ניסיון לרצח", "חבלה בכוונה מחמירה", ו"פציעה" (שלאחר מכן הומרה לעבירה קלה יותר במסגרת הערעור בבית המשפט העליון).

הם כתבו: "מהתנהלותו של הנאשם בשלב זה, ולאחריו, כפי שניתן לצפות בקלטות הווידאו ת/8 ות/9, עולה כי הנאשם המשיך לנסות ולפעול במלוא המרץ, ורק השתלטות השוטרים מנעה את המשך פעילותו." אבל באותה נשימה הם הוסיפו: "לא ניתן לשלול את האפשרות, שבשלב זה, הדקירה שנדקר טאקוֹ הנה תולדה של השתוללות הנאשם בניסיונו שלא להילכד [...] אף שהדקירה בוצעה במאונך מלמעלה ולמטה, זו לא נועדה, בהכרח, לקטול את טאקו אלא, אולי, להנִיסוֹ."

הניסיון לייחס לכל דקירה מניע אחר הוא בעיני אבסורד מוחלט ומעיד בעקיפין על הגישה הכללית של השופטים למקרה. שהרי שליסל הגיע למצעד לא בכוונה להרוג אדם מסוים, אלא במטרה לרצוח להט"בים – ובעצם לרצוח קבוצה/קהילה. לכן הסכין נשארה בידו לכל אורך האירוע (גם במהלך השתלטות השוטרים עליו) – בדיוק כפי שהיא נשארה אתמול. הסכין של שליסל משולה לפצצה או רימון וכלל לא משנה לצורך ההרשעה מי נפגע ממנה יותר ומי פחות. הוא רוצח, רוצח, רוצח.

לשתי העבירות הראשונות שעליהן הורשע שליסל (ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה) קובע החוק עד 20 שנה (לכל אחת). לעבירה השלישית (פציעה) נקבע עד 6 שנים. מצד ההיגיון והאינטואיציה המוסרית (לעניין המשפטי של עונש חופף או מצטבר לא ניכנס כאן) על שליסל היו צריכים להיגזר 46 שנים בכלא. אבל למחבל הזה נפסקו 12 שנות מאסר בלבד – שהומתקו מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון (נימוקי ההמתקה שווים עיון סוציולוגי נפרד).

קולת העונש מתבלטת עוד יותר על רקע העובדה שמדובר ב"פשע שנאה". בהוראת סעיף 144 ו' לחוק העונשין נקבע כי העובר "עבירה מתוך מניע של גזענות או של עוינות כלפי הציבור מחמת דת, מוצא עדתי, נטייה מינית או היותם עובדים זרים, דינו כפל העונש הקבוע לאותה עבירה, או עשר שנות מאסר, לפי העונש הקל ביניהם."

ואלה דברי השופטים: "הנאשם, הנמנה גם הוא על בני הקהילה החרדית, הגיע באופן מיוחד לאזור התנהלותה של התהלוכה, אשר קיומה היה לצנינים בעיניו. בהגיעו, ולאחר שאיחר לעצרת תפילה שהתקיימה בסמוך, ביקש הנאשם למנוע ככל יכולתו וככל האפשר את המשך התנהלות התהלוכה ואת סיומה בשלום, זאת ממניעים ומטעמים הטמונים באמונתו הדתית. על כן, התפרץ הנאשם אל לב התהלוכה, תוך שכיוון עצמו אל עבר הצועדים בראש, ובאמצעות סכין שהייתה מצויה ברשותו, דקר שלושה מבין המשתתפים בה."

הנה כי כן, הם עצמם מכילים את פשעו של שליסל בגדר של פשע שנאה (הוא הרי בא לרצוח אנשים בשל נטייתם המינית), מה שאומר שרק על העבירה השלישית (פציעה) אפשר היה לגזור עליו 10 שנים בכלא. נזכיר שהוא דקר שלושה אנשים ועל שלוש הדקירות קיבל 12 שנים בלבד!

בנימוקי גזר הדין כתבו השופטים:

"יש להגיב במלוא התקיפות כנגד בעלי הזרוע ומניפי הסכין אשר מבקשים באמצעים אלימים, גסים, בוטים ומכוערים לכפות את דעתם על כלל הציבור. על הענישה לטמון בחובה גם מסר מרתיע אשר יהא בכוחו לעורר מחשבה נוספת בקרבו של כל עבריין פוטנציאלי ממין זה."

האמנם "מסר מרתיע"? תשובה מצמררת ניתנה אתמול.

* * *

שלמי תודה

לכל מי שאינם יכולים להסתתר מן החום הכבד בחדרים ובחללים ממוזגים – אלא ממלאים את חובתם ועושים את עבודתם בחוץ – כבאי האש, השוטרים, החיילים, החקלאים, עובדי הבניין, חברת החשמל, ועוד רבים אחרים – בזכותם יש לנו איכות חיים גם בימים הקשים האלה – יבורכו!

* * *

אלי מייזליש

1. לברוך פלטנר: ישנה מחלה ושמה חֶסֶר

למען האמת, לא התכוונתי להעיר לך מילה על הביקורת שלך למאמרי בגיליון 1060 "אני שונא את היורדים," לולי מילה אחת בלבד ששמת אותי ללעג דווקא באנגלית BIGOTRY שהמשמעות היא: קנאות עיוורת וחוסר סובלנות לזולת בעיקר לקבוצות אנשים כמו עם למשל, והאנלוגיה המתבקשת ידועה – ואני הרי לא כזה בכלל, ו'זכותך' להעליל עליי ככל שתרצה – אבל אין זה מן הנמנע שאשתוק.

שמע פלטנר. לולי היתה הכתבה שלך מלאה בשגיאות ומלמדת על בורות בכמה מהנושאים הלאומיים שלנו, לא הייתי ממשיך מכאן מילה. אבל שמע היטב מה שכתבת וזאת כדי להגן על מעמדך כיורד, כך: 'לטעמי מטרת הציונות היתה ונותרה נורמליזציה של מעמדנו כעם מן העמים... כאשר חלקו מתגורר במולדת וחלקו בוחר להתגורר במקומות אחרים.'

 האמנם זו מטרת הציונות? ככה למדת? היכן?

תראה לי עם ומדינה אחת בעולם שחלקו גר "במקומות אחרים"? מי זו? תציין רק אחת ולא תמצא. כמה שבדים או פינים או צרפתים גרים או ירדו לארץ אחרת? ספר לי.

כמו-כן, למד את הרצל וכה אמר: "... אם ישיבנו אלוהים אל מולדתנו ההיסטורית... לפינה עזובה זו המזרח, ניאלץ לעשות זאת כדי להתקיים וכפייה זו תחנך את עמנו..."  שמע, בכפייה לחנך את עמנו.

וכך במגילת העצמאות: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל."

האם זה כולל אותך?

מחד, לפני יותר ממאה שנים מבקש הרצל מהעם היהודי כולו [או מצווה] לעלות ארצה למרות האיסור העות'מני [שים לב למילה "ניאלץ"], ומאידך, אחרי 50 שנה, במאי 1948 מבקשת [או מצווה] מועצת העם [קרי; הממשלה הזמנית], ליהודי כל התפוצות כולל ארה"ב לעלות ולאו דווקא לעשות בגולה דולרים לכיסם ומילוי תאוותיהם.

אף אחד לא מינה אותך לפרשן הציונות ולא תמצא שום היתר או הזמנה מאיתנו כדבריך:

"[ישראל] היא לא מדינה שמתאימה לכולם רק בגלל שהם יהודים. יש פנים של התרבות הישראלית והמציאות הישראלית שאינם מתאימים לאנשים מסוימים ואין כל סיבה שאנשים אלה לא יעתיקו את מקום מגוריהם למדינות שמתאימות להם יותר..."

אין שֶרֶץ שכזה. ואין לך מדינה בעולם שבמהלך 67 שנות קיומה ירדו ממנה 700 אלף יהודים, בממוצע כל שנה כעשרת אלפי יהודים. תאר לך שהיינו כיום בארץ 7 מיליון יהודים ולא 6.300.000 – ואתה אחד מהם שאשם בכך. איך אמרת? 'המציאות הישראלית אינה מתאימה לאנשים מסוימים...'. וארה"ב מתאימה שם לכולם? לכולם? כן? תסביר לי למה שוטרים הורגים כל שבוע כושי, או כל שבוע מישהו שם רוצח המונים. תסביר לי למה אין אף יהודי אחד, ובעיקר יורדים, שאי פעם כיורדים עסקו בחקלאות, גידול חיטה או כותנה או עגבניות? למה? למה רק הגויים, ילידי ארה"ב, עובדים בשדה ובשמש כדי להאכיל אותך בשר בשפע ובזול ותפוחי עץ אדומים? תראה לי יהודי אחד פועל בניין או טייח? כי למדתם עיסוקים רק בניירות ערך? רק "ביזנס"? האם זו המציאות שמוצאת חן בעיניך? לבשת שם אי פעם סרבל כחול?

שמע עוד דבר.

הביזוי שהטלת עלי, כדי להאציל על עצמך יוהרה תרבותית היא באנגלית deficiency disease של העדר מולדת. לקום בבוקר ולנסוע לעבודה, ובמקום לראות את נוף הארץ כמו למשל הרי יהודה או הר תבור – אתה רואה ים של כבישי בטון של אלפיים ק"מ ומעט שיחי צד או מדבר שממה. מה? מה אתה רואה מבעד לחלון? ספר לנו כדי שנקנא בך. ספר בהרחבה אבל. כבישים כבישים כבישים.

אינני מכיר את כל 700 אלף היורדים או את 450 אלף שבארה"ב. אבל כן מכיר כמה מאות מהם שמייצגים את הכלל, ואומר לך בגילוי לב שהם מגינים על הגועל נפש שבעם היהודי. אפילו שלאחד מתוך הכמה מאות יש 2 מרצדסים בחנייה, סלון בן 100 מ' וטלוויזיה כמו מסך קולנוע. הכול גדול גדול גדול ולך תנחש למה?

איני יודע אם גם לך יש 2 מרצדסים ובית ב'בברלי הילס' לוס-אנג'לס. והכתבה שכתבתי היתה בעקבות סרט הטלוויזיה של ירון דקל "דה איזראליס" בערוץ ה-1.

רק אומר לך, כי שכלתי קרובי משפחה כאן כבר בשנת 1938, עת שנסענו בבאב-איל וואד ורוצחים ערבים מכנופיית המופתי רצחה מירי רובים אנגלים משולי הגבעות נוסעי אוטובוס, כמו שרצחו אותה שנה מאות יהודים בדרכים. איני יודע היכן היית ומה ראית? ועוד: כבר בהיותי נער בשנות ה-40, גרנו ליד פרדס תפוזים ועבדתי עם טוריה לחפור 'צלחות' לעצי הפרדס [ראית פעם 'צלחת' כזו?] וכך הלאה והלאה בלחימה לסילוק הבריטים ובכל מלחמות ישראל כולל יום כיפור ומלחמת לבנון ה-1 – כל עוד שירתי במילואים אז עד גיל 55 ועוד 5 שנים בהתנדבות כמוביל טנקים.

כי מי ששרד תלאות אלה בבניין הארץ ובכיף עם שירה בלב, אינו יכול לסלוח לאף יהודי שבורח מכאן תמורת מרצדס שחור. ואת מי ששכח את פועלי הפרדס תמורת 10 גרוש ליום, בניית השיכונים לעולים ב-5 לירות ליום, את לוחמי צה"ל לדורותיהם החל ברובה צ'כי וכלה ב"תבור" [המיוצא כיום ל-18 מדינות כולל ארה"ב]  ואת העלייה לקברי החללים מתש"ח ועד היום.

לשמחתי, מספר היורדים הולך ויורד כל שנה [כנראה כי טוב בארץ ורע בחו"ל] והשנה: מינואר ועד יוני ירדו מהארץ כולל לברלין ולונדון רק 2400  כאשר לפני 10 שנים ירדו כל שנה כעשרת אלפים איש, ולעומת זאת עלו כמעט פי חמישה. וזה מלמד כי ישראל היא כיום אטרקציה, ונמאס כבר ממי ש'תומך' מבחוץ ותורם אפילו מיליונים. כבר לא צריך – תודה.

ישראל היא כיום מדינה עשירה אבל עדיין ענייה ביהודים, וזה לב העניין – אז הסיפורים שלך ['ישראל אינה מתאימה לכולם'] פשוט מגוחכים. ארה"ב נמצאת בירידה מזה שנים והיא-היא כיום אינה מתאימה לכל אחד. ולי אין שום ספק, שבבוא היום, כשארה"ב תפסיק להיות אטרקציה [ויום זה מתקרב והולך], ילבשו יהודי ארה"ב את חליפותיהם יארזו את מזוודותיהן ויעלו ארצה כפי שהרצל דיבר. 

2. ומי הלך לבקר את הפצועים הפלסטינים?

הנשיא וראש הממשלה

לא בכל יום קמים לך שעה אחר חצות כמה צעירים יהודים חובשי כיפות ענק ופיאות סבוכים כמו שתי צמות המגיעות עד הצוואר ומבעירים לפידים בוערים לתוך חלון בית בכפר פלסטיני ושורפים תינוק וכל המשפחה נכווית קשות. זה קרה עכשיו. לפני יום-יומיים.

היו דברים מעולם? אולי כן ואולי לא. אבל אין זה דבר שבשגרה.

מה כן בשגרה? רצח יהודים בכל פינה ובכל שעה משעות היום הלילה והיום. המיספר המדוייק של פיגועי רצח כמו למשל בדולפינריום ב-2001 זכור לי, כי שם נהרגו 21 נערים ועוד 120 נפצעו; פי 20 מהמקרה לעיל, ואף ראש ממשלה לא בא לבקר פצוע אחד מתוך ה-120. גם לא הנשיא. נאדה. ככה היה אז שרון.

והנה כאן, עוד לא יבש הדם בתחבושות, כבר באים שני אישים בכירים אלה אל בתי החולים לבקר את הפצועים הפלסטינים ולגנות את הפורעים היהודים ובלשון הרצוג 'מחבלים יהודים'. ככה.

במילים שלי, הייתי אפילו יותר מגנה את החארות הללו שאינם מייצגים חוץ מאת עצמם וחברי כנופייתם – אף יהודי שפוי. אף אחד. וכל העולם יודע זאת. ולא רק. גם הערבים כולם יודעים. ועוד טוב יותר מאיתנו.

אבל! מה חשבו שני בכירים אלה לאור זרקורי המצלמות? מה? וכי זה סוד? וכי לא עשו זאת למען יפהפיות עמנו מול שאר העולם האנטישמי בין כה וכה? כי מה כבר יעזור ביקור זה? הוא יחליש את הווליום של אבו מאזן במוקטעה "שעכשיו נלך לבית הדין הבין-לאומי..."? וכי מה אמר אז בליל הדולפינריום מול 21 גופות צעירים יהודים? שישתתף בהלוויית ההמונים?

איני בטוח כי היועצים לענייני פלסטינים של שני אישים אלה המליצו על הביקור. לו אני הייתי היועץ? הייתי שולל ביקור זה, כי הוא מלאכותי ועייף.

היעדר שום פרופורציה בין המעשים הנתעבים של כנופיות ערבים במשפחות יהודיות מאז ימי מוצא תרפ"ט ברצח משפחת מקלף [אב ואם ושלושה מילדיהם – מרדכי הקטן שהפך לרמטכ"ל ה-3  נמלט מהחלון] – או טבח האם ושני תינוקיה בקיבוץ מצר, או הטבח בליל שבת של המשפחה באיתמר, לא 'זכו' לסקר תקשורתי כזה. אז מי ילין על ראש ממשלה יהודי שאינו בא לבקר פגועי שריפה שפורעים יהודים עשו. יש מישהו כזה? אני בספק.

אדוני הנשיא ואדוני ראש הממשלה שאני מכיר אתכם אישית: אנא בטובכם, הצניעו את הרושם המפוקפק הזה. הוא אינו נחוץ לאיש – גם לא לנשיא אובמה. ולולי הצניעות שלי, הייתי מרבה כאן בכמה משפטים של ההגדה של פסח. ויש שם.

* * *

 חבר הקונגרס לשעבר, אלן ווסט, בנאום חזק  שמזהיר מפני הסכנה לאמריקה ולישראל מאיראן.   בנאומו הוא משפיל את אובמה  ואומר שהנשיא הזה הוא אחד הנשיאים הגרועים בהיסטוריה של ארצות הברית.  נאום חוצב להבות שקורא לשמור על אמריקה ועל ישראל!!! 

חובה להפיץ את הסרטון הזה: https://youtu.be/upLj0nscmVk

* * *

ניר מן

סיפורה של ארץ ישראל העובדת

הספר "עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת" בעריכת זאבה זבידוב הוא מסוג הספרים שהקורא מודע לאיכותם הפנימית ויודע שיתענג לקראם עוד לפני פתיחתם. חזוּת הכריכה – העיצוב הגרפי המושך, שמות הכותר וכותרות המשנה – מסגירה את סודם; ושוחרי הספרות העברית ותולדות היישוב לא יתאכזבו. הרישום היפהפה של הצייר יוסי שטרן על רקע הכינרת בעטיפה הקדמית שובה את העין ומאותת למכורים לנוסטלגיה הארץ-ישראלית על הגניזה הצפונה בדפי הכרך. הספר מוקדש כ"מתת-אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי, מילדי הקוצים והתכלת בעמק הירדן," והוא מגולל את סיפורם של זוג המורים מקיבוץ דגניה ב' המתמזג בסיפור תלמידיהם בעמק הירדן.

שמונת נרות החנוכה

בעצם הספר מספר את סיפור ראשיתו של בית החינוך המשותף לילדי כיתות א'-ח' בקיבוצי עמק הירדן (דגניה א', דגניה ב', כנרת, אפיקים). צבי לוז, תלמידם של שושנה ועמינדב ולימים פרופסור לספרות עברית, כתב עליהם:

"בשנות השלושים החלוציות והקשוחות הופיעו בעמק הירדן הלוהט זוג מורים צעירים, יפים ומעודנים, נושאי בשורות חינוכיות ממיטב ערכי היהדות והתרבות האוניברסלית. [...] מהיום הראשון לבואם אל בית החינוך קיבלנו אותם קבלה גמורה: שניהם הפיצו סביבם שמחת חיים, אהבת ילדים ומרץ חינוכי עם יעדים לימודיים גבוהים. כילדים חשנו באִכפתיות ובהקשבה שלהם וידענו כי לכל הקשיים שלנו תִימָּצא אוזן קשבת ולב מבין. [...] ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק הירדן, הם הִקנו לתלמידיהם את עושרה ויופייה של היצירה העברית – מהתנ"ך, משירת ימי הביניים ושירת התחייה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, הגינות אנושית ומחויבות חברתית."

נעמי שמר, תלמידתם של שושנה ועמינדב, הִרבתה לספר על השפעתם על עולמה הרוחני ועל העושר הלשוני ממקורות המורשת היהודית לדורותיה שהנחילו לה.

מסיפורי ילדותם ונעוריהם של תלמידי שושנה ועמינדב, בני דור תש"ח, משתקף סיפורה של ארץ ישראל העובדת, פרקי ההגשמה הלאומיים של תנועת העבודה ההיסטורית – ההתיישבות בעמק הירדן ובקצווי ארץ נידחים, החברות בתנועת הנוער העובד והלומד, קליטת נוער עולה, ההתגייסות לארגון 'ההגנה', לצבא הבריטי, למוסד לעלייה ב' ולמפעל ההעפלה, למאבק המזוין של תנועת המרי העברי, למערכה לעצמאות ולקרבות מלחמת הקוממיות.

בכריכת השער נכתב: "עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת הוא ספר אנתולוגי ובו שירה, זיכרונות ותיעוד. השירה משיריהם של משוררי הארץ והעולם שהיו אהובים על מורינו, נלמדו בכיתותיהם ומבטאים את עולמם ואישיותם. הזיכרונות של בני עמק הירדן, זיכרונותיהם של אוהביהם, חבריהם ומוקירי אישיותם ופועלם החינוכי של שושנה ועמינדב. התיעוד של המפעל החינוכי של המורים העבריים במאה העשרים: המורים שלימדו בבתי הספר 'תרבות' במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם, בבתי הספר בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל בעשורים הראשונים לעצמאותה,"

בשולי הסיפור על הצגת שמונת נרות החנוכה שהכינה שושנה עם תלמידיה מכיתה א', לפי סיפור שכתבה אנדה פינקרפלד על הילדה זהרה מקריית-ענבים, מצוינת אחריתם של גיבורי ההצגה.

הילדה זהרה לביטוב היתה לטייסת והיא נהרגה במלחמת העצמאות; נירה, "הנר הזהוב", נפטרה בכיתה ד' בימים שלפני הפניצילין; ארנון, "הנר הכתום", נספה בנעוריו בתאונת טיס; יהודית, "הנר החום", נהרגה בעֶמדה הקדמית בשער דגניה מול הפולש הסורי ועִימה בני מחזורה – אורי בר מ"ילדי טהרן" וזמיר דהאן שעלה ממצרים; נעמי שמר, "הנר הכסוף", ורותה, "הנר הלבן" נפטרו ממחלות בטרם עת.

הסיפור שכתבה זאבה זבידוב בכישרון נדיר ובמילים פשוטות על נרות החנוכה מ"כיתת המפונקים" של שושנה, כפי שהלעיגו עליהם בני המחזורים הבוגרים (משום שהעלו בכל חג הצגה כיתתית), הוא יצירת מופת בזעיר אנפין. סיפור קצרצר, שמחציתו ציטוט בתיהם הילדותיים של שירי הנרות לכיתה א', וכל כוחו ועוצמתו טמונים בין השורות, תרתי משמע. סיפור שמתחיל בהומור מריר מעלבונם של ילדי כיתה א' "המפונקים" ר"ל, ובבכי המרורים של יהודית בת השש שהתנגדה להיות הנר החום "של צבע אדמתנו" – וכולו טבול בתכלת הכינרת, ספוג באהבת המולדת ואחריתו קורעת לב.

העיצוב של הספר מאיר עיניים ומשופע בדימויים גרפיים (תצלומים, רישומים, הדפסים). הריווח הנדיב וה"מאוורר" בהתקנת הקטעים הטקסטואליים בספר, חולק את הכבוד הראוי למילה הכתובה ולתצלומים, והשימוש המתוחכם בפִתרונות עריכה יצירתיים תורם להנהרת הערכים המוּקשים ולרהיטוּת הקריאה (הערות השוליים, לדוגמה).

הספר רווי בשירים, פתגמים ומכתמים מאין ספור מקורות המשרים עליו מרוח התקופה. ציטוט מובאות רבות מהתנ"ך ומחז"ל, מספרי זיכרונות אישיים של בני המקום והתקופה, ומיצירותיהם של יוצרים שונים (רחל, זלדה, זאב, יאנוש קורצ'ק, ביאליק, רבינדרנט טאגור) מקרינים מהשראתם על נופי הבתולין של ראשית ההתיישבות בעמק הירדן ולשפת הכינרת.

הדרת הסיפור המשפחתי

הספר "עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת" יצא לאור על-ידי קבוצת דגניה ב' וכן בוגרים ומורים של בית החינוך המשותף בעמק הירדן, ברוח המסורת הקיבוצית להנצחת חברים שהלכו לעולמם. כלומר, קהל היעד הראשוני של הספר נועד להיות ציבור מקומי, חוג סגור של יודעי ח"ן המכיר לפני ולפנים את הנפשות הפועלות על מסכת קשריהן, הווייתן המשפחתית ואורחות חייהן.

אפשר שאפילו קביעה "כרונולוגית" זו איננה מדויקת לגמרי. היא איננה מדויקת מפני שלעולם אין אדם בקיא ברזי דקויותיהן של תולדות חיי הוריו, קל וחומר שבקורות בני קהילתם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר בדור מהפכנים ציונים שמרדו בעולמם הגלותי של אבותיהם. לקורא מן השורה, שאינו בקיא בפועלם של גיבורי הספר ובצמתים ההיסטוריים בדרכם, חסרה הקדמה בפתח הדברים. מבוא כזה נחוץ כדי לתת לקורא תמונה כללית על הביוגרפיות של בני הזוג ישראלי, ועל מנת לרַשת אותו במפה המשפחתית לשם הקלת ההתמצאות בגלריית הדמויות.

הפרק הראשון קשה לצליחה מהבחינה הגניאולוגית, אולם מתואר בו נאמנה העולם התרבותי והרוחני שממנו צמחו שושנה ועמינדב. הלימוד ברשת בתי הספר העבריים 'תרבות' בפולין ובליטא (1920–1939) התנהל בעברית ודגל בזרם הציונות החילונית. החינוך היה הומני, מתקדם, דמוקרטי, אמנותי ומדעי. לבנים ולבנות ניתנו זכויות שוות. "למדנו ספרות עברית וספרות כללית ולימדו אותנו לכבד עמים אחרים: כל אדם נברא בצלם," כתבה שושנה.

בשנת 1935 עלו בני הזוג ישראלי ארצה ונקלטו בקיבוץ דגניה ב' בעמק הירדן. שושנה ועמינדב, שזכו להגשים את חלומם הציוני לעלות ארצה ולבנות בה את ביתם, הותירו אחריהם בליטא ובפולין את משפחותיהם ואת תלמידיהם מבתי הספר העבריים בהורוחוב ובפינסק. לפני מלחמת העולם השנייה התכתבו תלמידיהם בעמק הירדן עם תלמידיהם בהורוחוב הנידחת שבליטא ושלחו להם את פרחי ארצנו המיובשים, עד שהללו נספו בגאיות ההשמדה.

שושנה (1911–2001) לימדה בשנים 1935-1965 בבית החינוך האזורי ובשנים 1966-1972 ניהלה את סמינר 'אוהלו' להכשרת גננות ומורים (שממנו צמחה מכללת אוהלו בקצרין). במהלך שנים אלו למדה באוניברסיטה העברית והשלימה את תאריה האקדמיים.

"אחרי כשלושים שנות הוראה פרשתי מבית החינוך," העידה לימים, "גם משום שראיתי שאין לי שדה פעולה המתאים להשקפותיי החינוכיות. במשך כל השנים לא היתה התקדמות בתחום התודעה היהודית. טענתי שלא ייתכן שילדי ישראל יגמרו את בית הספר ולא יֵדעו דברים בסיסיים ביותר ביהדות: קידוש, ברכת עלייה לתורה, 'קדיש' ועוד מטעמן של מצוות שונות, אבל דרישתי נדחתה כי ראו בה 'קלריקליוּת'..."

בסמינר 'אוהלו' נקלטו מסיימות ומסיימי כיתה י"א מהאזור (הגליל, טבריה, בית-שאן), ללא תעודות בגרות, למסלול לימודי הוראה דו-שנתי, ואחר כך תלת-שנתי – לפני השירות הצבאי. באלה השקיעה שושנה את כישרונה החינוכי ואת מסירות לִבה.

עמינדב (1910–1980) התגייס לצבא הבריטי בקיץ 1942 ושירת בשורותיו שלוש שנים. כשחזר לביתו ניהל את בית החינוך המשותף בשנים 1946-1973, ובשנותיו האחרונות שימש ספרן בקיבוצו והמשיך ללוות באורח פעיל את חיי הקיבוץ.

הספר מחזיק 506 עמודים אולם רק בעמוד 338 מודפס תצלום של שושנה עם נחשון התינוק, והקורא הנבון נרמז על השינוי שהתחולל בחיי המשפחה. אחרי עשרים עמודים נוספים שבהם עמינדב מתאר במכתביו את ההווי הצבאי במחנה סרפנד (תרגילי הסדר, ה"נִשְפִיָּה" של פלוגה 22, ההכנות ל"סדר"), מסיק הקורא מחליפת המכתבים ומתצלום נוסף, שאכן נולד לבני הזוג בן בכור. מתי הוא נולד (1942?), כיצד השפיעו הולדתו וגידולו על חיי המשפחה – יוק. אף לא מילה אחת. על דבר קיומה של הבת יעל ישראלי-מאירי מתוודע הקורא רק לקראת סוף הכרך עב הכרס, בהערת שוליים קטנטנה בת משפט אחד בעמוד 483, ובתצלום משנות ה-70 של שתי הנכדות בקיבוץ נען, ובכך למעשה מתמצה הסיפור המשפחתי. את הספר חותמת רשימה אישית יפה מאוד של הבת ישראלי-מאירי, שמתארת על קצה המזלג פכים מהבית המשפחתי ומאירה אותו באור אנושי.

הדרת התחום המשפחתי מספר זיכרון כל כך מושקע ויפה מעוררת תמיהה. אומנם החינוך הקיבוצי התיימר בשנותיו הפורמטיביות להמיר את המשפחה הגרעינית ב"משפחת הקבוצה", אולם רעיון עיוועים זה התפוגג משכבר הימים וחזקה עליי שלא זאת הייתה כוונת הצנעתו של הסיפור המשפחתי. אם היתה נכתבת הקדמה לספר, ניתן היה לציין בה מדוע לא נפרסה המגילה במלואה. אפשר שמטרת הספר היתה למקד את הפוקוס על תקופת שנותיהם המשותפות של שושנה ועמינדב עם "כיתת הביכורים" שלהם, "הכיתה של שושנה ועמינדב," שהטביעה חותם בל יימחה על כל שותפיה. שהרי טיבו של קשר מכונן זה הוא הקושר את קווצות היריעה והוא הנטוי מעליה בעבותות של חסד.

פרטי הספר: הכותבת – זאבה זבידוב. שם הספר – על שפת ים כנרת. ההוצאה – קבוצת דגניה ב'. שנת ההוצאה – 2015.

* * *

בגיליון "תרבות וספרות" של "הארץ" מיום שישי 31.7.15 – התפרסם מאמר מטופש של דוד אוחנה על ספר, כנראה מטופש לא פחות: "מברלין לירושלים ובחזרה — גרשם שלום בין ישראל וגרמניה", מאת נועם זדוף, הוצאת כרמל, 2015.

כדי שהקורא העברי לא ילך שולל אחרי פטפטנים, שכנראה אינם מכירים את ההיסטוריוסופיה של גרשם שלום, שהיה אחד מגדולי ההוגים היהודיים בדורנו – אנחנו שבים ומביאים כאן את השיחה עימו, מלפני 45 שנה, מתוך ספר הראיונות "אין שאננים בציון", ראיון שאינו נזכר כלל במאמר ומן הסתם גם לא בספר הנ"ל.

גרשם שלום

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעו קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבחנה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נעשה לסמל של ה"זר", האאוטסיידר, בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, לחלק מן הממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית. האין בכך משום חלק מן המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת הציונות? אובדן אותה "תלישות" פורייה ו"זרות" ביקורתית? האם באמת איננו יכולים להביא "בשורה" אל מחוץ למעגלנו הצר?

זו למשל דעתו של ג'ורג' סטיינר על אודות ההבדל בין הקוסמופוליטיות הרוחנית היהודית שלו, לבין הלאומיות הצרה שלנו כאן בישראל. בזרותו ובניכורו רואה סטיינר שליחות וייעוד.

מה דעתך?

גרשם שלום: אתה שואל על מחיר הציונות, והשאלה היא לא מה מחיר הציונות אלא מה מחיר הגלות?

טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לכמה זמן. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.

אתה שואל על ה"זרות"? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומנוכרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה, בשעתו, להשתייך ולא להיות זר. בנוסח "הגרמנים בני דת משה". בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם ולא בזרותם.

אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה, תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם, ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שיילך לו לניו-יורק או לקמברידג' ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.

טענות של משכילים שלא רוצים להזדהות עם שום גוף לאומי? – אדרבא, שמעתי זאת בדיוק לפני שישים שנה, כאשר הביטו אליי בביטול על שאני שייך לתנועה הציונית. שאלות אלו אינן חדשות ולא ג'ורג' סטיינר המציא אותן. שמענו אותן עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ולאחריה.

אם היית שואל אותי לפני חמישים שנה כיצד אני מגדיר את עצמי, הייתי אומר לך שאני "אחד-העמיסט", ציוני מעשי על-פי השקפתי, בניגוד לציונות המדינית מיסודו של הרצל. הרצל החשיב בראש ובראשונה את המסגרת. הוא רצה להגיע להקמת המדינה באמצעות פעולה מדינית בעל היקף רחב. ואילו הציונות המעשית, על-פי השקפתו של אחד-העם, נתפסה בראש ובראשונה כתחיית היהדות מבפנים על-ידי חברה יהודית הנבנית בארץ. לכן עליתי ובאתי לכאן. עניין התחייה הוא חיוני לעם ישראל, בו התקווה לחידוש, ובלעדיו היהדות תתנוון.

אני הייתי "אחד העמיסט". האמנתי כי ליהדות יש פרצוף רוחני שעתיד להשתנות. אחד-העם לא חשב שיחיה מפני הרבנים. הוא חינך את בניו בלא מצוות. והוא בוודאי היה יהודי שחשב שיש משהו ביהדות אשר יחיה מתוך הבנייה הזאת, הציונית. יכול להיות שהוא לא ראה את השואה. אבל את ההתפתחות ביהדות ראה.

אילו היית שואל אותי מדוע באתי לארץ הייתי אומר לך שבאתי כי חשבתי שליהדות ולעם ישראל יש ערך. רציתי שהעם הזה יתקיים. לא האמנתי בעניין ההתבוללות ובטענות האינטלקטואלים היהודים שהיו אז בדיוק כמו היום. הם דיברו על הפרספקטיבות הגדולות שלהם, לעגו ושללו את הפרספקטיבות הקטנות-הפרובינציאליות-כביכול שלנו. הם אמרו לנו: "מה אתם הולכים ליצור בסך הכול? עוד אומה קטנה אחת. ואילו אנחנו נשתלב בהתפתחות העולמית."

אין לי ויכוח עם ג'ורג סטיינר. כי אין בוויכוח עימו אפשרות של הכרעה שכלית והגיונית. ההכרעה היא מוסרית. כי היגיון אין לא לעמדה הזו ולא לאחרת. כך היא ההיסטוריה. מה ההיגיון בכך שאחי הלך לייצג בגרמניה פועלים קומוניסטיים אשר צחקו עליו? לא האמנתי מעולם בוויכוח עם יהודים מחוץ-לארץ שהסוכנות מביאה אותם לכאן לסימפוזיונים. כי יודע אני כי לא יצא מכך דבר. זו טחינת טחנות רוח ללא תוכן.

ההיגיון של סטיינר הוא הגיונן של טענות אינטלקטואליות שאינן רוצות לוותר על העמדה הכאילו "רחבה ביותר" שלהן. הלוא גם אז, לפני שישים שנה, דיברו נגד הדבר הקטן, הציונות. ואנו טענו נגדם והשבנו להם: "מהו הדבר הגדול העולמי שאתם מאמינים בו ומדברים עליו? הלא אף גוי לא מדבר כך. רק אתם. אין אנושיות כללית. רק בדמיונכם היא קיימת." והיום חוזרת אותה תופעה בדיוק.

איך אתה מעיז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום [1970] בתעלת סואץ. מי שאינו רוצה, שילך.

אין לי ויכוח עם אינלקטוטאל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על-פני הבעייה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו ויחיה על-פי מיטב הבנתו.

אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשם. וכי ההתנכרות אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא גם מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר.

אהוד בן עזר: אמרת כי בוויכוח עם האינטלקטואל היהודי מחוץ לישראל, אין אפשרות של הכרעה הגיונית, אלא מוסרית בלבד. מהי ההכרעה המוסרית?

גרשם שלום: ההכרעה המוסרית מצד האינטלקטואל פירושה שהוא דואג קודם כול לסיבוכיו הנפשיים וחושב לעשות רק את דרכו הפרטית. אבל השאלה המוסרית בכללה היא אם גוף חי של כמה מיליוני אנשים שאינם רק אינטלקטואלים, אלא עם שלם, – אם הם יכולים לחיות כך? האינטלקטואל מטבעו אינו רוצה בעתיד משותף. הוא מוקסם מן הבדידות שלו. וככל שהוא בודד יותר כן ייטב לו. אולי צודק האדם שאינו יכול להתגבר על יצר בדידותו האינטלקטואלית, אבל השאלה היא בתחום האחריות המשותפת ליהדות. אני מסכים שעם ישראל קיים וחי. אני לא רואה עצמי תלוש מן העם. הרגשתי שמקומי כאן, ולכן אני כאן. בשבילי היתה העלייה לארץ-ישראל עוד בראשית שנות העשרים, לפני היטלר ולפני השאלה הכלכלית. ועליתי לא מפני שלא יכולתי להסתדר בגרמניה אלא מפני שהחלטתי שמקומי כאן, גם כפרט, גם כחלק מן העם.

לכן אני אומר לך – בין שתי הבררות המוסריות אי-אפשר להכריע. ההכרעה נתונה בידי כל אדם באופן פרטי, במידה והוא מסוגל להיות אדון לגורלו: האם הוא חושב שיש לו משהו משותף עם עמו, או שהוא רואה בהתנכרות ערך עילאי? אני אינני מאמין באפשרות השנייה. ההתנכרות היא רק מושג שבאופנה. וזה ישתנה. לפני עשר שנים היה השיא של אופנה זו, ויכול להיות שעוד יבוא היום בו יגנו אותנו, היהודים, על היותנו "מנוכרים", ונשלם מחיר כבד על היותנו כאלה. אתה חושב שלא נשלם, למשל, את מלוא המחיר עבוד ההצגה הזדונית של יחס היהודי לנשים הנוכריות ב"קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות?

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. השואה הצדיקה-כביכול באופן טראגי טענה זו. סכנת הקיום, ותודעת סכנה זו, חזקים בישראל משך כל שנותיה, ונעשו ממש לסטיכיה, אולי יותר מאשר אצל יהודי ארצות המערב. אם להתבטא באופן אכזרי נצטרך לשאול – במה עדיף גיטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על פני קיום יהודי בפזורה עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך אולי ללא סכנה פיסית נראית לעין, ובלא הסטיכיה שמביאה עימה סכנה פיסית לקיום, ממין זו, בארצנו. מה הרבותא שלנו כמדינה ציונית בפיתרון בעיות היסוד של הקיום היהודי? האם אין המחיר שאנו משלמים עבור ההשתקעות בהגנה על הקיום כערך עליון ומאחד – מחיר רב מדי, הבא על חשבון הגשמת מטרות אחרות של החזון הציוני?

גרשם שלום: אצלי לא תמצא מילה על כך שהציונות היא פיתרון שאלת היהודים. אני לא מאלה המאמינים שיש "פיתרון" למה שקוראים "שאלת היהודים". כאשר אתה נכנס בעיניים גלויות ומתוך הכרעה לתחום ההיסטוריה, אתה מתמודד. אנחנו גרמנו גם להתגבשות הערבים כאויב בעל תודעה לאומית משותפת, מפני שפעלנו בתוך ההיסטוריה. כשאתה עומד על מקום אחד אינך עושה כלום. אבל כאשר אתה מתחיל ללכת, אתה בוחר בכיוון אחד, ולא באחרים, ומשלם את המחיר עבור החלטתך ופעולתך. זוהי המשמעות של פעולה בהיסטוריה, ולא בשעשוע בלבד.

קשה לי להבין מה מציק לך? מדוע יש בשאלותיך מידה של התבטלות בפני האינטלקטואל היהודי בגולה? מה מפריע לך לחיות את חייך בשלמותם?

אהוד בן עזר: המלחמה הממושכת. הערבים. ההכרח לראות את מרבת שנות חיי, ממש כמו שאר בני-דורי בארץ – בפרספקטיבה של שירות בצבא ושירות מושך במילואים מדי שנה, יותר נכון לומר – שירות המתמשך בהפסקות על-פני כל השנה. ואז מצטברת של מחנק ומצור. קשה לאדם הישראלי להסתגר בפינתו ולעסוק מתוך חירות בפעילות אינטלקטואלית יוצרת.

גרשם שלום: כך? פאנטאסטי! מדוע אני לא מרגיש סכך?

אהוד בן עזר: אינני יודע. אולי מפני שאתה בחרת לעלות לארץ, ואילו אנחנו נולדנו אל תוך מציאות היסטורית מסוימת, ואנו נידונים לחיות בתוכה, בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם לא, בין אם מתוך הכרה ציונית ובין אם מתוך חוסר-בררה. אולי מפני שהדור שלי, אנחנו, כאן בארץ, חונכנו על כך שהציונות כן תפתור את שאלת היהודים. לימדו אותנו שהקיום היהודי בגולה הוא שלילי מיסודו ופסול, ומפני כך באו כל הצרות לעם היהודי. ואילו כאן, בארץ, באמצעות הציונות – נעשה קיומו של העם היהודי נורמאלי; צומח דור חדש ובריא, והנורמאליזאציה הזו תבטח אותנו מפני הצרות של העבר היהודי הגלותי. שנאת הערבים אלינו הורסת כל פעם מחדש את חלום ההבטחה הציונית אשר לאורו חונכנו, וגורמת לנו לשאול לעיתים במה זול מחיר הציונות ממחיר הגלות?

גרשם שלום: אם אתה אומר שהחינוך הציוני בארץ כאילו הבטיח לדור הצעיר, לדורך, "נורמאליזאציה" ופיתרון לשאלת היהודים, כמין גן-עדן עלי אדמות, אז לדעתי החינוך הזה אינו נכון. אני אמנם ציוני אך אינני נאיבי ואינני חושב כך. הציונות שלי נעוצה בעובדה הבסיסית – ללא ציונות אין לעם ישראל קיום. אך מעודי לא חשבתי שהקיום לא יהיה פרובלמאטי. בתקופה שלנו אין פיתרון לשאלת היהודים. הציונות היא ניסיון אציל להתמודד עם בעיית היהודים. ויותר מאשר להתמודד עם בעייה במישור ההיסטורי – אי-אפשר בעולם. הציונים לא פחדו לקחת על עצמם אחריות היסטורית, וזאת היתה גדולתם. ואין דבר בהיסטוריה אשר אינך צריך לשלם את מחירו.

אני באתי הנה מפני שחשבתי ועדיין אני חושב שהציונות היא לא תנועה משיחית. בפירוש לא. יש אמנם צלילים משיחיים מסויימים המלווים אותה ברקע, כמין אובר-טון, יש ניגון עילאי המלווה את הציונות, כי היהודים הלוא מכורים למשיחיות זה אלפיים שנה. אך מחיר המשיחיות, עליו כתבתי – היה בחולשה היסודית של ההיסטוריה היהודית ובמחיר האיום ששילמה עבור החולשה. עבור האמונה ברעיון המשיחי שילמנו מן הסובסטאנץ של עם ישראל, בהחלשת עצם כוח קיומו, כמו בפרשת השבתאות.

במובן זה "צדקו" האורתודוכסים היהודים בביקורתם נגד הציונות. הציונים אכן מרדו בסב, שאמר כי צריך לצפות למשיח, ולא לפעול בתוך ההיסטוריה. הציונים צדקו בכך שלא היו מוכנים עוד לשלם את מחיר החולשה הבסיסית האיומה של היות העם היהודי בגלות. דבר זה אינו איכפת כמובן לאינטלקטואל היהודי, כי הוא הלוא לבדו. הוא היחיד הגדול המתמודד עם עצמו, אבל הציונות באמת מרדה.

ההבדל בין הציונות למשיחיות נעוץ בכך שהציונות פועלת בתוך ההיסטוריה, ואילו המשיחיות נשארת במישור האוטופי. התיאוריה היהודית האורתודוכסית קשרה יחד גלות ומשיחיות. אצל יהודי אורתודוכסי גלות ומשיחיות מוציאות זו את זו – אפשר לעם להימצא או במצב של גלות או במצב של משיחיות. אבל בשביל יהודי שאינו דתי מסורתי – זו שאלה אחרת. שהרי יכול להיווצר מצב בו גם בלי משיחיות משלמים את מחיר הגלות. כלומר, שמחיר הגלות ומחיר המשיחיות אינם תמיד בהכרח זהים.

אני חושב שהציונות באמת התקוממה נגד משהו. אני לא רואה בציונות, כפי שבן-גוריון רואה – תנועה משיחית. אני רואה בציונות תנועה האומרת שאנו מוכרחים לקבל על עצמנו את דין ההיסטוריה בלי מיכסה אוטופי. וברור שאתה משלם על זה. אתה נפגש באחרים שיש להם זכויות ואינטרסים נגדיים. שנאת הערבים אלינו אינה כשנאת היטלר. יש להם יסוד של אינטרס ממשי, שנפגע על-ידינו. ויצמן למשל ידע יפה מאוד שלערבים יש "קייס", טענה בעלת-תוקף. השאלה היא אם נוכל להחזיק מעמד עד שנצליח להשתוות עימם.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך, במבט לאחור, מבחינה היסטורית, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, שבזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפאציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם, הבא אולי מתוך ייאוש ופסימיות, הוכח כצודק ונכון ביחסנו אל הערבים, לאור המלחמה הנמשכת. האם ניתן לומר שמדינת ישראל ובניה נולדו בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? או שתיתכן התחדשות רעיונית ופוליטית בציונות אשר תביא לתשובה על הבעיות הללו? ושמא תבוא התשובה מגורמים אחרים?

גרשם שלום: אם נתבונן בציונות מבחינת המישור הפוליטי, נראה כי אמנם היו הערבים בארץ כבר בזמן התורכים, אך לא היוו גורם מכריע. במסיבות היסטוריות פנטאסטיות אפשר היה לחשוב שאילו אז, לפני 150 שנה, כאשר ישבו בארץ-ישראל רק רבע מיליון איש, היו באים חצי מיליון יהודים – היתה כל השאלה מקבלת ממד אחר. השאלה הערבית יכלה להתעורר במישור היסטורי רציני רק ברגע שהשלטון התורכי הוסר. אילו היה השלטון התורכי מגְלה מאות אלפים מן הערבים, כמו שנעשה לארמנים, היה המצב אחר. אינני אומר זאת מתוך געגועים לכך, אלא כדי להסביר לך כמה דקה השׂערה שהשאלה הערבית היתה תלויה בה.

עד הצהרת בלפור היתה הפעולה הפוליטית הציונית רק עם מדינות. להאשים היום את התנועה הציונית של אז על שלא התקשרה עם הערבים נגד התורכים – זה פנטאסטי! הלוא לא היה עם מי לדבר, כי כל דבּריהם היו אפנדים. הדיאלקטיקה ההיסטורית היא עניין רציני ולא צחוק. הטענה שלך היא ממין הטענות שטוענים היום נגד הציונות – אתם הייתם צריכים לחנך את ההמונים הערביים. אבל אז לא היתה כתובת. לא היה למי לפנות. זה היה כמו לדבר באותה תקופה עם הכושים בקאמרון נגד הגרמנים או הצרפתים. אלה דברים לא ריאליים. היום, כאשר גילו פרצופם התהליכים המתעוררים הדיאלקטיים של ההיסטוריה, נתגלתה מציאות שנתגבשה תוך כדי פעולתנו. ממש כמו בפיסיקה המודרנית, הלוקחת בחשבון כי עורך הניסיון הינו חלק מן האכספרימנט. אי-אפשר לטעון היום כלפי מה שלא עשינו לפני שישים שנה. פשוט לא היתה כתובת.

האם התנועה הציונית החמיצה הזדמנויות? יש דוגמה לכך שכמה מבין המנהיגים הערביים, שהסכימו לדבר איתנו, נרצחו על-ידי בני עמם. אמנם לא אני האדם אשר ינקה את ההנהלה הציונית מעוונות. אך כחבר "ברית שלום", ברטרוספקטיבה, אני מסופק היום אם הרבה היה משתנה אז אילו היו עושים דבר זה במקום לעשות דבר אחר.

אהוד בן עזר: קיימת בקרב הצעירים בארץ הרגשה קשה, ולעיתים מייאשת, שאנו נידונים לשנאה ולמלחמה מצד הערבים למשך שנים רבות מאוד. האם אין אנו עומדים בסכנה שניעשה פאטאליסטים כתוצאה ממצב זה? הלוא איבדנו את האמונה שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו.

גרשם שלום: כאשר באנו הנה בלי לשאול את הערבים – אני או בובר, אביך או סבך – היינו "פאטאליסטים", והיית יכול לשאול אותנו אותה שאלה. במה היינו פאטאליסטים? בכך שאמרנו – למרות התנגדות הערבים, נחפש דרך. אני לא בטוח שהכול כאן פאטאליסמוס. אולי כן פועלים דברים על-ידי התנהגות הומאנית? קשה לדעת. זה עשוי להשתנות בכל כך הרבה מסיבות. ברור שאלמלא היתה עכשיו [1970] שאלת הרוסים, הכול היה משתנה. אני חושב שאילו במקום הרוסים היתה במצרים מעצמה מסורתית אחרת, שאינה מוכנה להשקיע שם הון כדי להשתרש, היה מצב אחר. הרוסים גם תמכו בנו ב-1948 מול הבריטים. כל המילון המארכסיסטי שהשתמשו בו אז הוא אחיזת עיניים. לא היה בעזרתם לנו שם משמעות מארכסיסטית. זה היה צעד של האימפריאליזם הרוסי. אין לך כל סיבה להגיד שלא יכולנו להגיע לדיבור עם ירדן ומצרים אחרי 67', לולא הרוסים. בזכותם התחזקו שוב הערבים. לכן את ההרפתקנות של ההיסטוריה אינני יכול לצפות מראש. ואינני מייעץ לדור הצעיר להתייאש מדברים שאני לא התייאשתי מהם.

עם עמדת הערבים השוללת אותנו – אין לנו ויכוח. אם אדם אומר לי – אני לא רוצה בכם, לכו לכם למקום שבאתם משם, אז לציונות אין תשובה על כך. אני אומר לו – אתה צודק. יש לך זכויות. אבל אני חושב שזכויות עם ישראל חשובות יותר. אני רוצה עלייה, ואני לא שואל את מוסא עלמי רשות לעלייה יהודית. אני חושב כי תודעתו הלאומית של מוסא עלמי נתעוררה על-ידינו, בגלל פעולתנו. ואנחנו כציונים היינו מוכנים לקבל על עצמו את דין ההתמודדות הזו מראש. לא ידענו שזו תהיה בעיקרה התמודדות צבאית. יש גם דרכים אחרות להתמודדות. ברור כי אילו הסכמנו לוותר על עקרון העלייה היהודית לארץ, היינו יכולים לעשות שלום עם הערבים כבר היום. אבל בכך היה בא הקץ לקיומנו כאן.

גם היום אתה לא יכול לדעת אלו תהפוכות תהיינה בעולם שלנו. המצרים לא תמיד ראו את עצמם פאן-ערביים. באוזנינו שמענו בזמנו את המצרי המשיב מתוך עלבון, אם קראת לו בשם ערבי: "אני לא ערבי, אני מצרי!" – הקונפליקט שלנו אין לו שום נגיעה והתנגשות עם המצרים. עם אנשי שכם – ודאי. אך לא עם אנשי קהיר.

היום מדברים על עוונותינו ביחס לערבים. ואומרים – אנחנו, וייצמן, התנועה הציונית – היה עלינו לבאו בדברים עם אנשי שכם ולא עם המדינות הערביות. לדעתי צדקה הגישה שפנתה למדינות הערביות. הטענה אז היתה – שאם יש קונפליקט לגיטימי, הפיתרון יכול לבוא מצד אנשים שלהם אין אינטרס ישיר והם יכולים להיות בעלי השפעה ממתנת. כך אמרו כבר לפני ארבעים שנה: עם מצרים נחפש הסכם. כי איזה קונפליקט אמיתי של אינטרסים יכול להיות בינינו?

אמרו: כאן בארץ מתרחש קונפליקט אמיתי שצריך להתמודד איתו. אך עם אחרים אפשר להגיע לפשרה. חיפשו אחיזה בדבר ריאלי מאוד. גופים מגובשים מבחינה מדינית שאין לנו נקודת התנגשות אמיתית עימם, ואשר השפעתם יכולה למתן גם את הסכסוך שלנו עם הערבים בארץ, ולהביא לפשרה. הבעיות האמיתיות של מצרים היום אינן נוגעות כמלוא הנימה בנו. אם אנשי שכם אף פעם לא היתה לנו תקווה. את שכם לעולם לא נוכל לכלול בתוכנו. אבל אסור לשכוח כי השאלה הפוליטית ניתנת לגלגל התהפוכות ההיסטוריות.

אהוד בן עזר: בכמה מקומות בכתביך אתה מגדיר עצמך כאוטופיסט בגישתך להיסטוריה היהודית, אנארכיסט מבחינת דתית-יהודית, וציוני על פי השקפתך. מהי השקפתך על הציונות וכיצד היא משתלבת עם שתי העמדות האחרות?

גרשם שלום: הציונות מעולם לא הכירה את עצמה עד לסוף – האם היא תנועת המשך ורציפות, או תנועת מרד. מראש היו בציונות, מעצם התחלת הגשמתה, שתי מגמות סותרות לגמרי בתוכה. כל זמן שהציונות לא הוגשמה הלכה למעשה, יכלו שתי המגמות לדור בשלום בכפיפה אחת, כמו שני ספרים בעלי דעות מנוגדות שעומדים בספרייה אחת. מגמות רוחניות יסודיות אינן מתנגשות עדיין במישור המעשי כל זמן שאין הדבר מגיע לידי הגשמה פסיכופיזית.

בולט וברור לדעתי כי שתי מגמות אלה קבעו את מהות הציונות כעניין חי ובעל דיאלקטיקה משלו, וגם קבעו את כל הצרות שעומדות בפנינו היום. האם הציונות היא תנועה המבקשת את המשך המסורת היהודית של כל הדורות, או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה היסטורית הנקראת יהדות, בפינומן הקרוי יהדות? הלוא כולנו יודעים כי בדברנו על יהדות אנו מדברים על משהו שישנו, ואשר קשה להגדירו, ולדעתי גם אין צורך להגדירו. והשאלה היא האם רצינו לשנות מיסודה את התופעה הזו ששמה יהדות, או להמשיכה?

בתנועה הציונית היו שני גורמים אלה מתחילה מסובכים ומנוגדים מבחינות רבות. מבחינות תיאורטיות הניגודים באו לכלל הבעה קיצונית עוד לפני הגשמתם. החלק האקטיבי ביותר של התנועה הציונית, שעשה את עיקר הגשמתה, היה בעד מרד וחידוש פני היהדות מבחינה רוחנית. הם אמרו: נשבר לנו מהגלותיות. אך הם לא היו כנענים. הם אמרו שינוי ולא התחלה חדשה.

והיו אחרים שאמרו שהציונות היא הגשמת היהדות המסורתית. שהציונות תיתן כאן אפשרות להגשים חיים כאלה, שקודם לכן עמדו בסימן הגלות ונפגמו ממנו. שתי האפשרויות היו כלולות מראש בגוף החי ששמו ציונות. תנועת-הפועלים הציונית בארץ-ישראל, לכל פלגיה, היתה אנטי-מסורתית באופן מוחלט. היום נוטים לשכוח באיזו חריפות אנטי-דתית הם כתבו והתבטאו אז, כי הם עצמם השכיחו או שכחו כיצד דיברו ומה היו דעותיהם באותה תקופה.

אי-אפשר להעלים עין ממציאות יסודית זו. אנו היום מוכרחים לשלם מחיר ולהתמודד עם כך שההתנגשות בין שני הגורמים הללו פעלה בציונות ופעלה גם ביהדות הגולה. מגמות צנטריפוגאליות וצנטריפטאליות, מן המרכז ואל המרכז, קיימות כיום גם בארץ וגם בגולה, וזו אותה דיאלקטיקה. הברירה היא בין התבוללות וטמיעה לבין התחזקות פנימית יהודית. בגולה מתבטא דבר מצד אחד בצורה של תנועה לאומית יהודית ופרו-ישראלית, ומצד שני בתופעה של משכילים יהודים הבורחים מן המרכז, והם בעלי המגמה הצנטריפוגאלית. כאן בארץ-ישראל אפשר למנות את כל התופעות של הכנעניות בכלל המגמה הצנטריפוגאלית, הם רוצים כאילו להינזר מן המרכז. ולעומתן – תנועה של ריכוז יהודי תודעתי, החפצה בחידוש יהודי כאן בישראל. הבעייה היא – שבירה מדעת של המסורת, או לא. ואלה הם תהליכים שאפשר היה לדעתם מראש.

על האורתודוכסים הלא-ציוניים אין לי טענה. היום יש ניסיון להראות כאילו כל הדתיים היו ציונים. אין לזלזל באנשי המזרחי שראו סינתיזה של ציונות ודתיות. אך לעומתם עמדו האורתודוכסים, שהיוו 90% של היהדות הדתית, והתנגדו בחריפות קיצונית לציונות. היום יש שקר מוסכם לזייף את ההיסטוריה. מספרים לנו כמה החסידות היתה ציונית. שקר. הם היו נאמנים לכוכב שבו נולדו – השלמה לפי-שעה עם הגלות – עד ביאת הגואל. אולי פחות מאחוז אחד מהם נטה אלינו בהתחלה. עם "נטורי קרתא" ודומיהם כמו הרבי מסאטמר אין לי ויכוח: הם עקביים. אך רוב המחנה הדתי הסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבות הציונות. כאן אתה רואה כמה ניצחה הציונות – שהיום כל הגופים האלה שהיו שונאי הציונות – מסתגלים אליה. וכל זה בא מפני שהציונות היתה תנועה דינאמית. הנה הרבי מלובאביץ', קודמיו היו אויבים מושבעים לציונות. עכשיו חוגים אלה השתתקו. לא נעשו מסכימים לנו מבחינה אידאולוגית, אבל השתתקו מבחינה מעשית.

הציונות היתה החלק החיוני בעם ישראל, החלק שהיתה בו דינאמיקה ולא רק כוח התמדה. ואני לא מזלזל באורתודוכסיה ובכוח התמדה. אך הצעירים כאן כיום שוכחים כמה דינאמיות היתה בציונות. הרצון, או הצורך – לעמוד עירום בפני ההיסטוריה, לצאת לדרך. ברור שהקונפליקט בין רציפות ומרד הוא עניין הקובע את גורל הציונות. קובע במידה שאנו יכולים לקבוע גורלנו מבחינה פנימית. צריך לדעת שיש מגמות סותרות בציונות ושאין, לפי-שעה, סינתיזה ביניהן. אמנם, אחרי השואה גילו המורדים מחוגי תנועת-הפועלים הציונית, שהם בעצמם ממשיכים. הם הבינו את ערך הרציפות.

אני בין אלה שאומרים שאין ניגוד. ברור שכולנו ממשיכים. מלבד הכנענים. אך אני מאמין שהיהדות היא דבר חי שלא ניתן להגדרה דוגמאטית. את החידוש אי-אפשר להגדיר מראש. כי החידוש בא לא מתוך התכחשות למסורת אלא מתוך דיאלקטיקה, גלגול המסורת. ושתי מגמות אלה לא מיצו עצמן עדיין.

אמרתי שכל דור מפרש את היהדות לעצמו, ומשתמע מכאן, שאין להגדיר אחת ולתמיד מהי יהדות. אמרתי מה שאמרתי כהגדרה אנטי-תיאולוגית מובהקת, ונגד המגמות הדוגמאטיות, שאין אני שותף להן. כיוון ובמשך זמן מה, בין שנת 500 עד 1800 אחר הספירה היתה או נתגבשה יהדות אחת, לא נוכל להניח גם יהדות אחרת?!

אמת-המידה חייבת להיות: מה הם הגילויים החיים של כוח האומה שהיו בכל הדורות ושעתידים עוד לעלות ולהתגבש? מה זו יהדות – לא הוגדרה על-ידי הדת, אם כי זו יומרתם של דתיים שאין אני שותף לתפיסתם. בדרך כלל אני סבור שאפשר להגדיר תופעה היסטורית מתוך ההיסטוריה בלבד. אין כאן תוכן אחיד וממשי: מה בין היהדות שהיתה בימי אברהם אבינו, או משה רבנו, לבין זו של הבעל-שם-טוב? התופעה הנקראת יהדות אינה מסתיימת בשנה ובתאריך, ואיני חושב שהיא עלולה להסתיים כל עוד קיימת יהדות חיה. אם תבקשה הגדרה מנוסחת, אומר – דבר זה נבצר ממני. זה עניין של הקדוש-ברוך-הוא. אילו ידענו להגדיר בנוסחאות מהי יהדות לא היתה כאן תופעה רוחנית מקיפה, אלא היה לפנינו גוף שחיותו נקבעת לפי הגדרות.

אני כופר בתפיסה זו. אני אומר שבמכלול החיים, ברציפות הדורות, התפתחו מגמות שונות מאוד ביהדות. איני מאמין שלא יהיו עוד ביטויים חדשים כאלה בעתיד. אך יש משהו חי שהוא מעבר להגדרות דוגמאטיות. במילים אחרות: לדעתי כוללת היהדות אספקטים אוטופיים שעוד לא נתגלו; כוח חי יש בה, אותו אני מכנה "אספקטים אוטופיים".

יש אספקטים המופנים לאחור, היינו – לכנסת ישראל בעבר. [הכוונה לעם ישראל. – אב"ע]. איני סבור שכל מה שיש בה כבר נתגלה. כסבורני עוד אפשר לגלות דברים נעלים ונעלמים בה, ומי ישורם! אמונתי ביהדות היתה מיוסדת על תפיסה זו. יש גילויים שכבר נתגלו ולבשו צורה היסטורית, ויש המבררים מתוכם רק אותם העניינים הנראים כעתירי-עתיד. מעבר לגילויים כאהל אוסרים לנו ללכת – או אפילו לבחור בתופעות שאמנם היה בהן גילוי מהותנו ההיסטורית, אבל משום מה, במלחמת הדורות נוצחו, ויש גם שנגנזו מכול וכול. גישה זו פסולה בעיניי. אין אנחנו צד בין בעלי המגמות הסותרות, אין אנו מחייבים או שוללים. ובוודאי לא על-פי אמות-המידה של המסורת הרבנית, לומר: צד זה צדק וצד זה לא צדק.

הקורא היום את מגילות מדבר יהודה יודע שאין ממצים את המציאות היהודית בהגדרות של בעלי ההלכה הרבנית. גם כאן היתה יהדות חיה, אף כי נגנזה. העובדה ההיסטורית שכוחות אחרים גברו עליהן, אינה פוסלת אותן מהיות "יהודיות". כלום יכולים לומר שהצדוקים לא היו יהודים והפרושים היו יהודים? זה מופרך מעיקרו. כשאני לעצמי אין חלקי באלה.

ולגבי העתיד אני בטוח שיש אפשרויות של גילויים ביהדות כתופעה רוחנית-לאומי. אלה האספקטים האוטופיים המכוונים לעתיד. אילו הייתי מורה לנוער, כי אז הוריתי היסטוריה כמאמין ביהדות כתופעה חיה. הייתי אומר שעדיין לא העריכו את כל הערכים, והגילויים לא תמו, משום שבשנה זו וזו נתחבר ה"שולחן ערוך" או נתחברה התוכנית הבאזלאית. לכך אני מכנה "תוכן אוטופי". דברים רבים כאלה מצאו תיקונם בעבר ועתידים להופיע ואולי ביתר חיוניות בעתיד.

אהוד בן עזר: מדוע ההשקפה הכנענית והמגמות הכנעניות נמצאות מחוץ לגדר של השקפתך על יהדות וציונות? האין אפשרות לראות גם את הכנעניות כהתפתחות דינאמית של מרד בתוך הרציפות הדיאלקטית של ההיסטוריה היהודית? ובתור שכזו – כעוד אחד מן האספקטים האוטופיים של התפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו?

גרשם שלום: ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי. אני מודה: אני אנטי-כנעני מובהק. אביא דוגמה. איני שותף לאלה הרוצים "לקפוץ" מעל לגלות. כולנו יודעים שמצויים בינינו כאלה המטיפים כאילו יש לנו גשר פנימי לתקופת התנ"ך, וכי "גולה" היא עניין שאנו שוללים אותו. אין חלקי עם דעות אלו. הקפיצה אל המקרא היא פיקטיבית בלבד: התנ"ך זוהי מציאות שאינה קיימת היום; אבל יש אידאל שאנו מכנים אותו "עולם התנ"ך" ורוצים להעלותו היום. זה לגיטימי בהחלט, אם כי אני מאמין שקפיצה זו עלולה להביא תקלה חינוכית מבחינת רציפות הדורות, שהנחילו לנו כוח, ומסורת כבירה שיש להעלותה, לבחור מתוכה ולעשותה בעייה.

מבחינה זו אני אנארכיסט דתי, כי איני יכול לדון על תופעה זו או אחרת בעבר ולהכריע אם צדקו או לא צדקו, אך יש מקום להיאבקות נוכח גילוי רעיונות תובעים את ביטויים.

יש אנשים שמנסים לומר לנו להפסיק את הרציפות. לכנעניות זו שורשים עמוקים אצל ברדיצ'בסקי. יש אצלנו תהליך של צנטריפוגאליות. בחורים שחולמים על ניתוק מכל העבר, ועל קיום לאומי בלי מסורת. ניתוק מן העבר הקרוב. בן-גוריון עודד את הכנענים משום שקפץ ישר לתנ"ך ושלל כל גלות. אלא שהוא קפץ אל תוך התנ"ך המוסרי, והם פנו לתנ"ך האלילי. בן-גוריון שכח כיום את העובדה שהוא התנכר. הוא חשב אז שאנחנו חוזרים לרציפות היסטורית תנ"כית. אך רציפות כזו קיימת רק בספר, ולא בהיסטוריה. הרציפות של תקופת התנ"ך היתה קיימת בתוך מציאות דתית ולא בתור מציאות היסטורית. בן-גוריון עודד תנועות של ניתוק מן היהדות כאן בארץ, אך אי-אפשר להשתרש ישר במקרא.

אי-אפשר לדעת מראש מה הם הממדים הדתיים של החיים היהודיים החדשים. אני מפתח בפניך את הניגודים של שתי המגמות, של רציפות ומרד בציונות, לא מפני שאני חושב שהן יילחמו עד חורמה ביניהן, אלא משום שאני בטוח שכאן ויכוח פורה של מגמות שונות בתוך עניין חיוני אחד. והיהדות, מתוך חוקיות פנימית פוזיטיבית, עשוייה ללבוש פנים שאיננו יודעים.

אהוד בן עזר: אני רוצה לצטט בפניך, לעניין זה, קטע ממסתך "אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו":

"מי שבא היום להעביר לשדה ההבנה הציבורית עניינים שבהשראה ובהכרה מיסטית, ואינו רואה עצמו, כבעל מצפון ישר, קשור באותו היסוד הגדול של התורה מן השמיים בלי 'חכמות', אותה תורה באותן אותיות וכמות שהיא, הריהו אנארכיסט.

"מי שאינו מוכן לקבל עליו, ואינו יכול לקבל עליו, עניין זה, ואין לו אותו ביטחון מוצק של הראשונים, ויהא שנשתלב לדרכי האמונה ויהא שההיסטוריה או הביקורת ההיסטורית שיבשה דרכו, שהרי הרבה שלוחים יש לספקות אלה לגבי עניין התורה מן השמיים, – הרי הוא, כאמור, נעשה מבחינת אובייקטיבית אנארכיסט. כולנו, במידה רבה, אנארכיסטים היום מבחינה דתית, וראוי לומר זאת בגלוי. יש היודעים ויודו על כך בפה מלא, ויש שיעשו כל מיני כרכורים כדי להעלים עיניהם מעובדה יסודית זו, שרציפות יהודית בהשגה הדתית היא היום מעבר לעיקר זה של התורה מן השמיים. מסקנה זו מביאה בהכרח לצורות אנארכיות של הדת. על כן גדולה כל כך הקושייה בהרהורים אלה. האם יימצא יסוד ברור, אובייקטיבי, לתרגום ניסיונו של היהודי החדש, של בני דורנו, שהוא תרגום ניסיונות בעלי משמעות לא פחות חשובים מאלו של דורות אחרים! שהרי דור זה ניטל ממנו הבסיס שעליו עמדו הראשונים.

"מכאן, שאם נבוא לשאול על התלבשות של דחיפות מיסטיות ביהדות היום, נמצא את עצמנו נוכח מציאות ריאלית זו של אנארכיזם יהודי-דתי. זו הבעייה העומדת בפני דור זה, השואל אם יש תקווה שגם מתוך חוסר יסוד דוגמאטיבי חיובי אפשר יהיה לצור צורה ציבורית של השראה מיסטית ביסודה. על כך אין לנו תשובה." ("אמות", חוברת ח, 1963).

ועכשיו אני רוצה לשאול אותך – מה כאן מקומו של האנארכיזם הדתי היהודי? כיצד הוא מתקשר עם עניין האספקטים האוטופיים שביהדות?

גרשם שלום: הנקודה האנארכית נכנסת רק בכך שאינני יודעים מי היא האוטוריטה הדתית כיום. מי שיאבד את האמונה בתורה מן השמיים צריך להכריע כיום לפי מיטב הבנתו ומצפונו. כאן גם גנוזה אבן-הנגף, העומדת למכשול לגיבוש מיסטיקה יהודית בעלת משמעות ציבורית היום. כולנו אנארכיסטים כי אין לנו אוטוריטה מוסכמת. אדם יכול להיות דתי מאוד ולא לקבל השראה אלוהית בצורה הקודמת. וזו הבעייה של המיסטיקה, שקיבלה את התורה והסיקה מסקנות קיצוניות, והיתה חופשית מאוד בתוך גבולות הקבלה והאמונה בעיקר של התורה מן השמיים. ואילו היום אי-קבלת העיקרון של התורה מן השמיים כובל את התפתחותה החופשית של המיסטיקה.

בעיית הסמכות, השאלה איזו סמכות מכתיבה לך – לא מצאה את פיתרונה עד היום. אי-אפשר לדעת באיזו צורה יופיעו הדברים. בזה היה לי ויכוח עם בובר. הוא כתב לפני שנים בשלילה על מדינת ישראל, מבחינת יחסה של המדינה לרציפות של הדת היהודית, – ואני השבתי לו – מנין אתה יודע כי למדינת ישראל אין כל משמעות דתית! יכול להיות שאין. גם אני חושב כי למסגרות פוליטיות אין משמעות דתית. אך מאין אנו יודעים מה מתרחש בתוך המסגרת, בחברה החיה, בגוף הנושא את המדינה? אולי מושגינו משתנים לגמרי ולא כל מה שנחשב היום לדתי "ממוסד" הוא המעשה הדתי האמיתי? אין אנו יודעים באיזו צורה יכולים להופיע דברים בגלגול חדש. וזה מחיר הציונות, המשלמת עבור הדיאלקטיקה הנמצאת בתוכה מלידתה, בהתנגשות שבין שתי המגמות הסותרות. מצד אחד זה מחליש, מצד אחר – מחזק. זו הדיאלקטיקה של ההתפתחות וטרם הגענו לשום סינתיזה.

אהוד בן עזר: באותה מסה על "אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" כתבת עוד לעניין זה:

"כאן עולה עניין החולין, או קדושת החולין, שבחיינו. בעיית הסקולאריזציה ושייכותה האפשרית לבעיית המיסטיקה בדורנו.

"הרי מרבית הכוח היוצר של עמנו הושקע בדורות האחרונים בצורות בניין אחרות ושונות מאלו שנקבעו במסורת הראשונים. זוהי עובדה יסודית. בין שתהא נעימה ובין שתהא בלתי-נעימה לנו.

"כוח זה הושקע בדברים שלכאורה אין בהם קדושה דתית ולכאורה כולם חולין, וחולין שבחולין. וכאן הבעייה הגדולה. מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור הזה. האם גם לאחר שנכנסנו לחיי הבניין האלה נשארת עדיין גם עוצמה וכוח ליצירת צורות המוכרות בשייכותן לתחום הקדושה ושיהיו בעלות משמעות כללית בשבילנו מעבר לכך?

"מותר להטיל ספק בתשובה חיובית לשאלה זו. או שמא אפשרית דרך כפולה של חולין וקדושה, שבהשתלשלות שלנו אנו הולכים לקראתה? אולי המיסטיקה תתגלה לא בלבוש הקדושה המסורתית, אלא כפי שהרב קוק ראה אותה בדרך משלו, בבקשו להחזיר הדברים, איך שהוא, לראייה המסורתית, עם כל ההעזה שבדבריו. אולי תתגלה הקדושה הזאת לפני ולפנים של עצם החולין הזה, והמיסטיקה אולי אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת? אפשר שמיסטיקה זו לא תהא תואמת את מושגי המסורת השמרנית של המיסטיקאים אלא תהיה בעלת משמעות חילונית. עניין זה שאני רומז לו, אינו מצוץ מהאצבע. יש ויש כאלה, שראו בחולין של חיינו ובבניינה של האומה את השתקפות המשמעות המיסטית של סוד העולם." ("אמות", חוברת ח, 1963).

והשאלה שלי היא: בוויכוח על צורת ההכרעה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי" (בראשית שנת 1970) נחלקו המחנות בעיקר ליהודים-אורתודוכסיים וליהודים-חילוניים. והטענות נטענו כך שכאילו אפשר להשתייך רק למחנה הראשון או רק לשני, ואפשרות אחרת אין.

כיצד אתה רואה את השאלה, לאור השקפתך בדבר הרציפות הדיאלקטית וההתפתחות הדינאמית בהיסטוריה היהודית, ואפשרות של התגלות הקדושה בתוך החולין?

אמרת שביהדות יש בחינה אוטופית כלפי העתיד והעבר גם יחד. האם אפשר ליישם אם הבחינה האוטופית של "יהדות חיה" כלפי השאלה האקטואלית "מיהו יהודי?" – על-פי מה נקבעת יהדותו של אדם בישראל? רק על-פי אמונתו הדתית? השתייכותו הגזעית? רצונו החופשי, לפי מיטב הכרתו?

גרשם שלום: אתה שואל, בעצם, – כלום יכולה להיות יהדות בלי "אנוכי ה'"? – והרי אנו יושבים על מדוכה זו חמישים שנה ויותר, מאז קמה הציונות. אם יש יהדות אתיאיסטית, או יותר מדוייק – יהדות כגוף חי עם מכלול תופעות, ניסיונות היסטוריים בעלי משמעות היסטורית עצומה. השאלה היא אם יכול הסבר אתיאיסטי כולל להתקבל על הדעת? ובכן: מי הוא יהודי? רק מי שמפרש תופעותיה ההיסטוריות של היהדות פירוש דתי? הרי זה אבסורד. וכי לא יוכלו להיות לתופעות רוחניות שקיבלו פירוש מונותיאיסטי, תיאולוגי אדיר, גם פירושים אחרים שיעלו ויתמודדו כנגדן? ייתכן ואין להם ערך של קיימא ויעברו ויבטלו מן העולם. יוכל להיות והקדוש ברוך הוא יתגבר גם על כך.

כשאני לעצמי, אני מאמין באלוהים, אבל אני אנארכיסט דתי, איני מאמין בתורת משה מסיני במובן המסורת. אם יש עניין של ממש בקב"ה, עצם ההיאבקות לאמונה עליו יש בה מן המרומם. כך היה המצב כשקמה הציונות, וידענו ידיעה מלאה כי למכלול בעיות העם וההיסטוריה יש גם פירושים חילוניים! אני מאמין שאתיאיסט יכול להיות יהודי ויכול לתת הסבר נכון או לא נכון לגילויי ההיסטוריה שלנו, והדבר לגיטימי. וכאמור רק ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי, ובמובן זה אני אנטי-כנעני מובהק.

אהוד בן עזר: אבל אני שאלתי האם יש לך הגדרה אחת, מנוסחת, לשאלת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: אני חושב שכאן יש שתי שאלות שונות לגמרי.

אהוד בן עזר: ומה הן?

גרשם שלום: השאלה הראשונה היא, אם יהדות חילונית ויהדות דתית יכולות לדור בכפיפה אחת, ואם יש משהו שמאחד אותן; והתשובה שלי היא – כן. התנועה הלאומית בישראל בנויה על עיקרון זה, האומר שהצד השווה, המאחד יהודים, הוא מעבר לניגודים דתיים.

הניגודים הדתיים יכולים להיות סופיים, או פתוחים להתפתחות. יש החושבים, בעיקר במחנה הדתי, שהפירוש הדתי הוא סופי, ובכל זאת הם אינם מוציאים את האחרים מכלל היהדות, כי הם רואים בחילונים מועמדים לתשובה דתית. אין כל סיבה מדוע לא יצדקו בתוחלתם, אבל אפילו אם נניח שהם טועים, הרי תוחלתם נותנת להם בהווה אפשרות עקרונית שלא להוציא מכלל היהדות גם את הלא-דתיים.

הקשר בין היהדות הדתית והחילוניות הוא הביטחון וההסכמה לא רק לגבי העבר המשותף, אלא גם על עבודה והיאבקות למען עתיד משותף, עתיד העם, בתור אומה חיה. ואפילו אין אנו יודעים כיום אם אכן חיים יהודיים אלה יתבטאו בהתרחקות או בקירבה אל הדת (המסורתית) או בצורות חדשות של דת.

אהוד בן עזר: ומה השאלה השנייה?

גרשם שלום: השאלה השנייה נוגעת לעניין "מיהו יהודי?" – אמרתי כי לדעתי יהדות היא תופעה חיה, שאם כי יש בה כיוונים גדולים ומסויימים – אי-אפשר לדעת מראש כיצד יתגלה לנו תוכן ענייניה. אני משוכנע כי השאלה הדתית ביהדות לא הגיעה לסוף סיומה ומיצוייה, ושהחילוניות איננה סוף פסוק. אני מתייחס ליהדות כאל תופעה דתית, ואפילו את הצורות המשתנות בה אני רואה מתוך חיוב. יש ליהדות משמעות דתית גם להבא, ומשבר הדורות שלנו איננו סוף פסוק. אך אינני מוכן להסיק מדעתי הפרטית הזו מסקנות המחייבות בחוק המדינה אנשים שאינם חושבים כמוני, בין הם דתיים אורתודוכסיים, ובין חילוניים.

טועים גם אלה מבין החילוניים החושבים ששינוי מסגרות, כמו הפרדת הדת מהמדינה, יפתור משהו מבחינה מהותית; אם כי אינני מאמין שהפרדת הדת מהמדינה ביום מן הימים – היתה מביאה להפרדה גדולה יותר בעם, מכפי מה שהיא קיימת כיום בפועל בין שומרי מצוות לבין חילוניים.

אשר לשאלתך: האם אנחנו יכולים לקבוע היום בחוק מיהו יהודי, והאם יש חוכמה בתחיקה שנעשתה? – אני חושב שנהגו מאוד לא בחוכמה (most unfortunate), עשו צעד מאוד בלתי-רצוי ובלתי-הולם, לנסות להשפיע על תהליך של יצירת תודעה היסטורית, ההולכת ומשתנה ומתגבשת – על-ידי הגדרה חוקית המחייבת כביכול את כל תושבי המדינה. וזאת מתוך טענה (הנראית לי כמדומה או דמיונית) של שמירה על אחדות העם.

עד כה היתה הכוונה של ממשלת ישראל מבוססת על כך שחבריה לא רצו לתפוס עמדה בשאלה שנוייה במחלוקת בין יהודים המקבלים את ההלכה לבין אלה שאינם מקבלים אותה. בצדק גמור ניסתה הממשלה להתחמק מהכרעה במישור אדמיניסטראטיבי וחוקתי, כי חבריה היו מודעים כי כאן הם עומדים בפני תהליך שאי-אפשר להגיד כי היום כבר הגיע לתוצאה של התגבשות ברורה, כבר הביא להכרעה בשאלה של "מיהו יהודי?"

אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?

גרשם שלום: אסור היה לדעתי לממשלת ישראל להיכנס לתחיקת "מיהו יהודי?", ומה גם להכריע בה לפי ההלכה. זוהי שערורייה. אסור היה לממשלה לפסוק לגבי תהליך טבעי של שינוי בתודעתנו ההיסטורית, שהוא בנפש הציונות עצמה, בדיאלקטיקה של שתי המגמות הסותרות שבתוכה: אלו הם שני המקורות של רציפות ומרד, היונקים ממקורות נעלמים, ששניהם תרמו את שלהם להווייתנו.

להכריע בדבר זה כיום על-ידי תחיקה, ולא לתת לתהליך ההיסטורי של שינוי תודעתנו להגיע לכלל גיבוש – הרי זו טעות פאטאלית. המישור בו מתנגשות שתי מגמות אלו, ובו מתרחש התהליך ההיסטורי, נעשה אפשרי, אחרי השואה, רק במדינת ישראל. מאז עברו רק עשרים וחמש שנה בלבד. קיימת מגמה חזקה מאוד האומרת ששינוי המסורת הוא חידושה. ולכך אני מסכים.

אהוד בן עזר: במה שונה התקופה שלנו מתקופות קודמות בעניין הגדרת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: העובדה שאנחנו כולנו, עד לפני שניים-שלושה דורות, קיבלנו למעשה את הגדרת ההלכה – מתבארת מתוך המציאות ההיסטורית; לאמור – מי שלא רצה להיות יהודי במובן המסורתי של ההלכה, בחר לו דרכים של נשירה: הן על-ידי יציאה בצנעה מכלל העדה; הן על-ידי נישואי תערובת, שתוצאותיהם אז היו באופן חד-משמעי יציאה מכלל האומה; והן על-ידי המרה גלויה. המסיבות שגרמו לנשירה זו ברורות לכל המסתכל בתולדות היהודים במאה התשע-עשרה.

אהוד בן עזר: מתי התעוררה שאלת ההגדרה של היהודי?

גרשם שלום: השאלה לא יכלה להתעורר אלא משנמצאו חלקים גדולים בציבור היהודי שהיו מוכנים לזהות עצמם כיהודים – אף-על-פי שבמודגש לא קיבלו את ההנחות הדתיות שקבעו את עולם ההלכה. זה התחיל בערך מסוף המאה התשע-עשרה ואילך, משך כשלושה דורות, כאשר נשתנו עובדות החיים היהודיים מיסודן. חלק ניכר בציבור היהודי המשיך להזדהות עם היהדות, אבל תודעתו עברה תהליך של התחדשות, שנתבטא לא רק בראייתו את ההיסטוריה שלנו לשעבר, אלא גם בראיית עתידנו. משעה שלחוג התנועה הציונית נכנסו אנשים רבים שנמנו על נושאי התהליך החדש הזה, ברור היה שהשאלה של זהותנו היהודית שוב איננה מה שהיתה לפני כן – כגון בשאלה של נישואי תערובת.

אהוד בן עזר: כיצד ממחישים נישואי התערובת את השינוי, או החידוש, שחל בזהות היהודית?

גרשם שלום: במקרה זה יש סתירה בולטת ביותר בין ההרגשה והתודעה של ההולכים בדרכי ההלכה, לבין השקפת חלק גדול בציבור, עליו נמנים היסודות הדינאמיים ביותר, אשר רואים בצאצאיו של אב יהודי ואם לא-יהודייה, הרוצים להשתייך לכלל היהדות – רואים בהם בלי ספק יהודים. והדבר בולט לעין כל מסתכל.

אהוד בן עזר: האם אין גישתם של הולכים בדרכי ההלכה – גזענית?

גרשם שלום: ברור שאין כאן שאלה גזעית, כי היהודים הדתיים אינם גזעניים. הגזענות לא היתה קיימת אפילו בהלכה, כי אדם שמתגייר הוא יהודי שלם, לכל דבר. ואילו ל"גזע" אי-אפשר לעבור.

אהוד בן עזר: מניִן אפוא נוקשות שמירת ההלכה בהגדרת צאצאיהם של הנישאים בנישואי תערובת: בן לאם יהודייה ואב נוכרי – יהודי, ובן לאם נוכרייה ולאב יהודי – נוכרי?

גרשם שלום: באשר להגדרה ולשמירה הקפדנית של ההלכה, אלה הם עניינים קשים מאוד. וסימן לדבר הוא הימנעותם המכוונת והבולטת של רבני ישראל להקפיד בדיני ממזרות, ופירושם הליבראלי באופן קיצוני של אפשרויות להתחמק מכל התחום המוגדר בהלכה כדינים החלים על ממזרים. אני חושב שהרבנים הבינו שהעניין הוא לא לטובת הציבור ולא לטובתם. הם חששו להרוס את עצמם ומעמדם – אם יקפידו בשאלות של ילדים שנולדו מתוך יחסי אהבות, שיגדירו אותם כממזרים לפי ההלכה.

אהוד בן עזר: ומה קרה?

גרשם שלום: הרבנים השתיקו את ההלכה. פירשו דינים בצורה שאיפשרה להם להעלים עין. הם ביכרו לגנוז דינים שידעו שהם הרסניים לגבי מציאות הציבור. ואפשר לומר שהתנהגותם היתה סובלנית במידה קיצונית בכך שנמנעו מלנהוג על-פי דינים אלה, בדברים הסמויים מן העין.

לעומת זאת, דווקא בעניין גלוי לעין כמו נישואי תערובת, התעקשו הרבנים; אם כי ידוע לכול כי חל שינוי עמוק בעניין זה בתודעה היהודית, אצל חילונים, ואפילו בחלק ניכר של שומרי המצוות, הרואים בבן לאם נוכרייה ולאב יהודי – לא משומד אלא יהודי. לדעתי, כאן יש תהליך של שינוי התודעה הציבורית, תהליך שעוד לא הגיע לשום גיבוש, וצריך לתת לו להתפתח במלואו. התחיקה בכנסת באה לא מתוך התפתחות לגיטימית בדעת הציבור, אלא כוויתור לאורתודוכסים, שנעשה במיקוח אופורטוניסטי ובלחץ פוליטי, אשר במסיבות אחרות לא היו נכנעים להם. ולדעתי יש לכך רק השפעה שלילית, ולא צל של חיוב.

אהוד בן עזר: הדתיים אינם רואים את כפיית ההלכה היהודית בישראל באמצעות תחיקה פארלאמנטארית – כקנונייה פוליטית, אלא כחיזוק האחדות הדתית של האומה. ויש להודות שלא מעט פוליטיקאים ומנהיגים חילוניים, אשר בקולותיהם ובהשפעתם הושג רוב להצעת ההחלטה בכנסת, הביאו אף הם את אותם נימוקים לאומיים להכרעתם. אמנם, יש להודות, אותה צורת הנמקה של "שעת-חירום לאומית" נוטים להביא באחרונה לצידוקה של כל החלטה שהיא.

גרשם שלום: לטענה של האדוקים שהם שמרו במשך כל כך הרבה שנים על האחדות הדתית של האומה, שפירושה אמיתי: קונפורמיות לדרישות ההלכה – יש להדגיש, שאחדות זו באה בחלקה הגדול (מה ששוכחים בדרך-כלל להזכיר) – מקיום האינסטיטוציה של החרם. החרם, על מדרגותיו השונות, היה כלי-הזין החמור ביותר בידי השלטונות הרבניים, כל זמן שהגויים הרשו לנו לקיים שיפוט פנימי.

החרם היה קשור בהטלת סנקציות, והיה אינסטיטוציה משפטית של הרבנים. אם כוח החרם פעל טובות בתולדות ישראל או לא – זו שאלה מאוד פתוחה ומאוד חמורה, שמעוררת הרבה פקפוקים והיסוסים. אין אמת בדעה שכוח החרם שימש תמיד לטובה, – כפי שטוענים האידאולוגים של האידיליקה היהודית.

הניסיון ההיסטורי שלנו עם החרם, השימוש שנעשה בו – הוא איום ונורא, כפי שמוכח מתולדות הוויכוחים הגדולים בעולם האידאות ביהדות, וממלחמות על שלטון בציבור. מזה אלף שנים אנו יודעים שהשתמשו בנשק המסוכן הזה בקנאות ובחוסר התחשבות (שהקורא עליהם היום, מזדעזע ונרתע מהם) – גם במלחמות נגד הרמב"ם ונגד החסידים, ולא רק במקרה המפורסם של החרם על שפינוזה. היום האדוקים מטשטשים ככל האפשר את העובדה הבלתי-נעימה שהשתמשו בחרמות הללו בצורה הרדיקאלית ביותר נגד יהודים, יהודים שבמשפט ההיסטוריה הדתית עצמה נמצאו אחר כך צדיקים, ואפילו יותר מזה.

בסוף המאה השמונה-עשרה ניטל כוח החרם ברוב הארצות מידי הרבנים. לא עברו ימים רבים ובציבור היהודי התפתחו זרמים שלפני כן הוכרעו, ומיד ביקשו ביטוי חופשי: כגון יהדות ליבראלית, קונסרבאטיבית וריפורמית. ההתפתחות הזאת החלה ב-1780 בערך, משעה שקיסר אוסטריה יוסף השני אסר על הרבנים להשתמש בחרם. וצריך לשאול כמה תנועות חשובות לעם ישראל נגנזו בלא עיתן ונגוזו רק מפני שרבנים קנאים לא נתנו להן להרים ראש. דעתם של הרבנים היתה שמוטב שפורצי הגדר ימירו דתם, לדחוף אותם החוצה – ורק שלא יישארו בקהל וישפיעו. הלא ברור שאילו היה כוח החרם נשאר בידי הרבנים – הרי רוב רובם של הרבנים האורתודוכסים היו משתמשים בו נגד בניין ארץ-ישראל חילונית והתנועה הציונית!

אהוד בן עזר: וכיום?

גרשם שלום: כיום טוענים הרבנים שהם "ליבראלים" ו"סובלניים", אך אני חושש שהם כאלה אך ורק משום שאין בידיהם כוח החרם.

אהוד בן עזר: אולי הם מנסים להקנות לעצמם בחזרה משהו מכוח החרם על-ידי כפיית ההלכה הדתית בישראל באמצעות הסאנקציות החוקתיות והשיפוטיות שנותנת המדינה בידיהם?

גרשם שלום: בעניין התחיקה הדתית במדינה יש כעין תחליף להטלת סאנקציות; המדינה נותנת בידי מוסד הרבנות סמכות שרוב הציבור לא היה מקנה לו כלל. אלמלא כוח השלטון שניתן בידי הרבנים (שלא תמיד הם משתמשים בו בתבונה) – אין לי ספק, ואני יודע שרבים חושבים כמוני – שכוח המשיכה של דת ישראל ככוח ספיריטואלי היה הרבה יותר גדול בעיצוב חיינו משהוא עכשיו.

אהוד בן עזר: אמרת כי ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתך רצח חינוכי, וכי במובן זה הנך אנטי-כנעני מובהק. במה בדיוק מסתמכת ביקורתך על ההשקפה הכנענית, לפיה נוצר כאן בארץ לאום עברי חדש, ודבר אין לו הם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית?

גרשם שלום: לדברי הכנענים אין שום אסמכתא ושום קרקע אמיתי. ניצחונם היה מביא לא ליצירת אומה עברית חדשה אלא להיווצרות כת קטנה אשר בסערות הדיאלקטיקה ההיסטורית היתה מגיעה לכלייה. הצלחת הכנעניות לא היתה מביאה ליחס דיאלקטי פורה בין ישראל והתפוצה אלא לפולאריזאציה גמורה ולניתוק; ול"עם חדש" זה, לכיתה של יהודים אלו, לא היה שום כוח אמיתי לעמוד בהתמודדות עם ההיסטוריה. למדינת ישראל יש ערך רק מפני תודעת הרציפות היהודית, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. הכנענים ביקשו להתחיל כיום זהות לאומית חדשה בהסתמך על שורשים של מה שהיה קיים בישראל לפני אלפיים שנה. זו אוטופיה על עבר של אומה שאין אנו יודעים מה היתה. אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה בכל הדיבורים האלה. מה היה קורה אילו במלחמת ששת הימים היתה כת חדשה זו (שדַבּריה התבטאו על היהודים ממש בסגנון אנטישמי) – עומדת לבדה במבחן? מה היה קורה? הם היו נשמדים, או שהיו מתבוללים בערבים מתוך אידאולוגיה של המרחב השמי.

אהוד בן עזר: הם מדברים על לאום עברי חדש שיקום בכל "ארץ-הפרת".

גרשם שלום: אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה. את האופי הפיקטיבי של כל מושגי היסוד שלהם – "ארץ-הפרת"! כאילו יש בכך משהו ריאלי, וכאילו עם יכול לנתק עצמו משורשיו. הם שוללים מעצמם את הסובסטאנציה, את לשד חייהם. ופיתרונם פירושו למעשה שנגיע להתבוללות (כי ערבים לא יילכו לקראת לאומיות חילונית בנוסח זה – מחוץ לתחום התעמולה הערבית, המשוללת כל כוונה של אמת).

הם, הכנענים, היו מביאים את כל היישוב לטמיעה, לכלייה או להגירה. יש לכנענים מושגים פיקטיביים לגבי העבר, לגבי תקופת התנ"ך, וגם לגבי העתיד. העובדה שלא נסחפנו בסערות ההיסטוריה באה דווקא מהאנטי-כנעניות. במדינת כנען אני לא מעוניין. זה משחק ריק בפיקציות, משחק כיתתי של קבוצה בלתי-אחראית ובלתי-רצינית. וכל זה בא מחוסר הרצון שלהם להודות שהיהדות יכולה להיות גוף חי, מתמלא ומתפתח. אם אי-אפשר לקיים בארץ-ישראל את עם ישראל בתור גוף בעל חיוניות בהיסטוריה, אחראי לעצמו – אז לשם מה באנו לכאן? למה אני צריך לשבת בארץ בעלת מימשל כנעני, כאשר השיתוף בינינו הוא רק ששנינו למדנו עברית? עצם העובדה של דיבור עברי אינה עובדה גואלת. גם הערבים לא יקבלו את ההשקפה הכנענית. לערבים יש אמנם מציאות של פאנטסיה, אך לא מציאות פיקטיבית, כמו לכנענים שלנו.

אהוד בן עזר: יש בהשקפה הכנענית רצון להביא למהפכה חילונית ודימוקראטית בכל "ארץ-הפרת", שהיא, לדעתם, ארץ העברים הקדומה.

גרשם שלום: כך? כך? יפה! יפה מאוד! הם רוצים, כמו טרוצקי, להיות מנהיגי מהפכה חילונית בקרב עם זר, בקרב הערבים. ואני שואל אותך, בשביל אדם שחי, כמוני, את חמישים השנים האחרונות – זה לא מצחיק? הלוא על אותו עניין התווכחנו עם המארכסיסטים מבין אחינו היהודים. שבענו את התיאוריה שאנחנו צריכים להיות שמן על גלגלי המהפכה – לא לשם כך באנו הנה לארץ! לא כדי להיות מהפכנים כאלה. ואני אומר לך – ההשקפה הכנענית תיכשל כאן בדיוק כשם שנכשלו הקומוניסטים היהודיים ברוסיה.

אהוד בן עזר: הכנענים מביאים את הדוגמה של היווצרות אומה חדשה של בני מהגרים בארצות-הברית.

גרשם שלום: הכנענים מתקיימים בחברה היהודית בישראל מחמת העובדה הפשוטה שכל חברה מרשה לעצמה פאראדוכסים. אך במהותם הם עניין שלילי לגמרי. הם מתפרנסים מזה שיש להם את מי לעזוב. מה לעשות וההיסטוריה של התיישבותנו כאן אינה דומה כלל וכלל לארצות-הברית לפני מאתיים שנה? מִסיבות אחרות לגמרי איפשרו שם בניין אומה חדשה, ואילו היום מסיבות אלה לא ייתכנו. מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים?! אולי רק כמה אלפים מבין הערבים יוכלו ללכת עם הכנענים כדי ליצור אומה ליבאנטינית חדשה. כל זה הבל.

אהוד בן עזר: אפשר לראות בהשקפה הכנענית ביטוי להרגשת המציאות של הדור הצעיר בישראל, המרגיש שכאן נוצרת אומה ישראלית חדשה, חילונית במהותה, השואפת להשתחרר מגדרי ההלכה היהודית.

גרשם שלום: אני יכול להבין יהודי חילוני שאינו מתכחש לקשר חי עם יהודים בעולם. יהדות חילונית היתה מציאות בחיינו בכל עשרות השנים האחרונות. ואפילו היו בתוכה תסיסות מעין-דתיות. אבל בשבילי החילוניות היא חלק מן הדיאלקטיקה של התפתחות בתוך היהדות.

אהוד בן עזר: פרופ' ליבוביץ היה אומר שהשקפתך על יהדות חילונית ועל לאומיות יהודית חילונית היא השקפה כנענית במהותה.

גרשם שלום: לפרופ' ליבוביץ יש הכישרון להביא כל דבר לידי אבסורד. הוא אומר שיהדות היא דבר מוגדר, ואני אומר שיהדות היא תופעה לא מוגדרת, תופעה חיה.

אהוד בן עזר: ואילו בעיני הכנענים אתה נחשב לבעל השקפה יהודית מובהקת, לא פחות מפרופ' ליבוביץ ומן הרבנים, וזאת משום שאתה רואה את כל התפתחותנו ההיסטורית אך ורק בתוך גדרי היהדות.

גרשם שלום: כל הלגיטימאציה של ההשקפה שלי היא בכך שהתייחסתי ליהדות העבר, ואני מתייחס ליהדות העתיד, כאל תופעה חיה ובלתי מוגדרת, אשר להתפתחותה יש מימד אוטופי, ואינני מוכן להיות עבד לניסוחים ולהגדרות. אני נמצא באמצע של תהליך, או של דרך; אני מאמין שאם משהו חי, אז הוא נמצא באמצע. מה שהביא אותי לכאן לא היה שונה ממה שהביא יהודים ציונים אחרים הנה. וכל המתכחש לכך, כמו הכנענים – אין כל סיבה שכיתתו תעמוד בסערת ההיסטוריה ובפני העולם הערבי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שיש במיסטיקה היהודית כיום ביטוי – ביצירה דתית, או אמנותית והגותית – לתופעות ההיסטוריות המכריעות של השואה, הבניין הלאומי בישראל, המלחמה והאוייב הערבי?

גרשם שלום: אם אתה שואל אותי על דברי מקובלים שכותבים היום – הרי הם מבקשים לחַיות את היצירה הקבלית, ולהסביר ענייני קבלה, בסמלים שאין להם קשר שקוף ומובן לבעיות שעליהן אתה שואל. איך מתייחסת כתיבתם לשאלות חיינו? אין לי תשובה. כי זה לא מתייחס. כתיבתם מתייחסת לשאלות של הסימבוליקה העמוקה של הדת היהודית בגלות. לאותו עולם סמלי שהיהדות מגלמת אותו. בעבר זה ביטא משהו, אבל היום, ספק גדול בעיניי, אם הקבלה, כפי שנוסחה בדורות הקודמים – אינני רואה כיצד תוכל להגיב בצורה חיה, בלי שינוי לבוש. איך היא יכולה לענות על השאלות שאתה שואל.

אהוד בן עזר: אתה הבאת את הדוגמה של הרב קוק שניסה להבין את העשייה החילונית הלאומית בארץ-ישראל באמצעות עולם הסמלים של הקבלה.

גרשם שלום: נכון. אבל הרב קוק היה אדם אורתודוכסי שהאמין בתורה מן השמיים. הוא היה אדם חי, וביקש למצוא בקבלה גשר סימבולי אל עולם העשייה של הציונות.

אהוד בן עזר: אמרת כי ייתכן שגלגולה הבא של המיסטיקה היהודית יהיה בעל משמעות חילונית.

גרשם שלום: אתה שואל – באיזו מידה המיסטיקה היהודית יכולה לבנות מושגים מחוץ לעולם הקבלה? – על זה לא אוכל להשיב, כי אין יודעים כיצד יכול להתרחש דבר כזה, אם כי אין זה מן הנמנע שיתרחש. כל שנעשה עד כה הוא מסורתי, או מסורתי בחלקו, או שהוא עולם סמלים פרטי של אנשים בודדים, שהם משוללים כוח הבעה בסמלים המובנים לזולתנו, מאחר ואין מאחוריהם האוטוריטה של מסורת שעמדה מאחורי כתבי הקבלה. האם על יסוד מסורת ישנה יכולים להתרקם סמלים חדשים? ייתכן. אך אין אני יודע איך ייראו הסמלים החדשים. ניסיונות של יחידים בעלי חזון לא הועילו. כי מה שעשה את הקבלה למקובלת, לתופעה בהיסטוריה, היה הדבר המיוחד, שאת לשון הסמלים של המיסטיקאים היהודים ניתן היה להעביר גם לרוב הציבור. לחולל תנועה באמצעותם. אלה היו סמלים שעם כל העמקות שבהם אפשר היה לתרגם אותם ללשון הציבור. אחרת זה נשאר חסר צורה ובלא השפעה.

המעבר הזה תלוי בכוח הדיאלקטיקה הקיימת בין יחיד וציבור, בכוחו של הניסיון הדתי. ואני בטוח כי גם אם יהיה העולם אתיאיסטי – העניינים הדתיים לא ייעלמו. העולם האתיאיסטי הוליד כידוע דת חדשה, אתיאיסטית. ובכן תהיה גם מיסטיקה אתיאיסטית, שאיננה צריכה לאלוהים כדי לעכל את אותם ניסיונות של מציאות פנימית, שהיו למיסטיקאים הדתיים. האל יופיע כלא-אל. כל העניינים האלוהיים והסימבוליים יכולים להופיע גם בלבוש של מיסטיקה אתיאיסטית. אפילו מתוך האתיאיזם של רוסיה עתיד לצאת משהו אחר לגמרי. גם אם ימשיכו להחזיק במה שהם חושבים לאתיאיזמוס, ייכנס אל תוכו האל בצורות אחרות.

ואם אתה שואל אם הקבלה יכולה למלא כאן תפקיד או לא – על כך לא אוכל לענות. ישנה למשל הדוגמה של שירת ולט ויטמן – שירה רוויית יסודות של מיסטיקה נאטוראליסטית, אתיאיסטית ופאנתיאיסטית. אבל כמה מקוראיו של ויטמן מודעים על היסוד המיסטי של שירתו?

אהוד בן עזר: האם אינך חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, הנותנת ביטוי סמלי וצידוק אלוהי להשתלטות יהודית על "ישראל הגדולה" ועל העמים האחרים באיזור, ולשנאת-נצח בינינו לבינם? מגמות אלה מנסרות בחללם של כמה חוגים דתיים שוביניסטיים בישראל, וצליליהן ערבים גם לאוזני רבים מן הלא-דתיים בקירבנו.

גרשם שלום: אני מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, והן לא היה חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל אינני מאמין שיש לאותם חוגים "בשורה" של ממש. השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא-דתיים, בכך לא יוכל להיות ספק למי שחי במציאות הארץ. כיצד להילחם בהם, והשאלה כיצד להילחם בהם, היא שאלה רצינית הרבה יותר. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות.

אהוד בן עזר: מה האתגר הרוחני והלאומי שיכולה היהדות בישראל להעמיד בפני הנוער היהודי במערב?

גרשם שלום: האתגר הוא לפעול, להיות הם עצמם. אם הם חושבים שאינם צריכים ליהדות כדי לשמור על זהותם העצמית – אני חושש שהם ילכו לקראת אותו ייאוש ואכזבות שיהודי אירופה הלכו לקראתם, במסיבות שונות לגמרי. אם היהודים לא רוצים בתחייתם – גם העניין של מדינת ישראל לא יחזיק מעמד, אם היום יקום דור חדש שעניין תחיית אומה יהודית לא נוגע לו – אני לא בטוח, אינני יודע מה יהיה.

האתגר הוא לעמוד נוכח העובדות. וזה בדיוק מה שהשמאל החדש אינו אוהב לעשות. גם הם, כמו הכנענים, חיים בעולם פיקטיבי. יש מבינינו החושבים שקיים סיכוי לדבר עם אנשי שמאל חדש יהודים. אינני חושב שיש טעם בדבר. הזרות ההדדית נוצרה לא רק מחמת אי-ידיעתם אלא בעיקר מחמת אי-רצונם לדעת. העם היהודי מאבד אותם ממש כמו שסחבו הסוציאליזם והקומוניזם ממיטב בנינו לפני שני דורות. שוב חוזר הפיתוי של העניין ה"אוניברסאלי" לעומת הקרוי "קרתני". אנחנו, הציונים, הכרענו לצד הקרתני, והם לצד האוניברסאלי. אבל הצד האוניברסאלי יכול להיות נכון ומוצדק רק כאשר האדם הפרטי יודע את מקומו. אנשי שמאל חדש יהודים אינם יודעים את מקומם, הם פועלים בחלל הריק, וזה עתיד להתנקם בהם.

אהוד בן עזר: האם אתה רומז לכך שקיים דמיון בין מה שעתיד לקרות להם לבין מה שקרה בפועל ליהודים בצל הנאציזם והקומוניזם?

גרשם שלום: יש, כמובן, הבדלים עצומים מאוד. אבל אי-אפשר שלא לראות את הצד החזק של מקבילה בין ההתפתחויות בקרב יהדות צרפת וגרמניה לפני השואה, ומה שקורה היום בהתבוללות החדשה בקרב השמאל החדש: הפיתוי לעשות קפיצה אל עניין שהוא כביכול גדול, ולא להתמודד עם בניין קונקרטי היסטורי; ראיית הרבולוציה כגאולה, כמשיחיות, כגאולה דתית, כשינוי הווסת של הבריאה. הלא הם מתבטאים ממש כשם שהתבטאו יהודים מסוגם לפני מאה ולפני חמישים שנה. ומה אנחנו הצענו, ומציעים להם? – להתמודד בתוך אחריות קונקרטית. אך מי יודע? יכול להיות שגם הציונות תיכשל. אך כישלונה של הציונות תלוי לא רק בנו אלא גם בהם. אם יקום דור שלא ירצה לשמור על זהותו היהודית – אז לא אנחנו נצליח, וגם לא הם. כי לחלוץ אין ערך בלי המחנה.

אהוד בן עזר: בשם מה נבוא אליהם אם גם בעינינו יכול להיות שהציונות תיכשל, כדבריך?

גרשם שלום: אני לא יודע אם הציונות נותנת תרופה טובה, אידיאלית. אני רק אומר שדרך אחרת אין. אינני יודע אם הציונות היא בכלל תרופה, אך שהיא הניתוח הנכון – זה לדאבוננו נכון היום ממש כפי שהיה לפני חמישים-שישים שנה; ולגבי אמריקה זה נכון היום יותר מאשר אז, כי בינתיים מתברר שכור-ההיתוך אינו כור-היתוך כלל וכלל. למה רוב אנשי השמאל החדש הם יהודים! אני יכול רק לקוות התיראפיה הציונית תועיל, ואני בטוח שאין טובה מנה. ברור שיש בה דיאלקטיקה, אבל דיאלקטיקה פורייה, ולא הרסנית.

אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' שינתה את מהות יחסם של יהודי התפוצה לישראל?

גרשם שלום: עד למלחמת ששת הימים הם אמרו שמדינת ישראל האמיתית היא בניו-יורק, מאחר ושם מצוי הריכוז הגדול והיוצר ביותר של יהודים. היום הם חדלו לדבר בסגנון זה. קרה להם משהו. היתה להם, לפני מלחמת ששת הימים, הרגשה שהנה הולכת להיות כאן, בישראל, אושוויץ שנייה, בעוד ידיהם כבולות, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אפילו לא יוכלו לומר אחר כך – לא ידענו, כפי שאמרו אחרי השואה, כי הלוא הכול התפרסם בעיתונים, בתעמולה הערבית ובטלוויזיה. וזה היה טראומה קשה: תחושת השואה שחזרה ועלתה בקרב האינטלקטואלים היהודים בחוץ-לארץ.

אהוד בן עזר: כיצד השפיע עליהם הניצחון הישראלי?

גרשם שלום: אחרי הניצחון הם הבינו בדיוק מדוע מדינת ישראל האמיתית אינה בניו-יורק. הם הבינו שמאבק כזה, ניצחון כזה, לא יכול היה להתרחש בניו-יורק; כלומר, שאם יהודי ניו-יורק היו מצויים בסיטואציה דומה, לא היה באפשרותם להתמודד עם הסכנה, ולהיחלץ ממנה, כשם שעשו הישראלים. אבל אינני חושב שהמשבר העמוק התבטא אצלם דווקא בכך שהעלו על דעתם מה עלול היה לקרות אותם במצב דומה – כמו לנוכח האפשרות שתיתכן אושוויץ שנייה, הפעם ליהודים בישראל, בתוך ימות דור אחד.

אהוד בן עזר: ההיית אומר שהם חיים בתחושת קאטאסטרופה?

גרשם שלום: אם הם חיים בתחושת קאטאסטרופה? – אולי מוגזם המונח קאטאסטרופה! הייתי אומר: מועקה. הלוא הם עצמם אומרים זאת בפירוש. כאשר מופיעים ביטויים נגד "אותם משכילים מנו-יורק", הלא ברור לכל אחד למי הכוונה, ואין צורך לומר בפירוש – היהודים. כך היה גם ברוסיה, לא אמרו במפורש יהודים, אמרו רק "היסודות הקוסמופוליטיים", וכל אחד ידע בדיוק, ידע היטב, למי הכוונה.

אהוד בן עזר: אלה הם חששות שישראליים וציונים רבים נטו, ונוטים, לחוש לגורלם של יהודי התפוצה (לעיתים, דומה אפילו מתוך קנאה). האם אין דיבורים כאלה מצידנו מזיקים בעצם למעמדם של היהודים בתפוצה בקרב הגויים?

גרשם שלום: אם הדיבורים האלה מזיקים? אינני יודע. הנה אמרנו וחזרנו ואמרנו כל השנים ליהודים שהלכו אחרי הקומוניזם והמארכסיזם – אתם שוגים! חזרו, אחרת – מרה תהיה אחריתכם! – והתוצאות ידועות. אך כלום אפשר לומר שהאסון, שהרדיפות, התרחשו מתוך קשר כלשהו למה שאנחנו אמרנו להם והזהרנו אותם?

כך גם לגבי גורל יהודי ארצות-הברית. הכול תלוי במידה רבה של מקריות הקיימת בהיסטוריה. כיצד יפתרו את בעיית מלחמת וייטנאם? מה יעסיק את תודעת הציבור לאחר מכן? לאן תפנה? כיצד תתגבר ארצות-הברית על בעיות פנים שלה? אם יהיה משבר כלכלי או לא. ומי יודע גם מה יהיה גורלנו כאן בישראל? הלא אין שום ביטחון בהיסטוריה.

* * *

הערה: הנהלת "עם עובד" עסוקה שנים רבות בספרים חשובים יותר, ולכן זה 29 שנים שלא הופיעה הדפסה נוספת ל"אין שאננים בציון", שאזל – וכנראה לעולם גם לא תופיע. אבל את רובו של הספר אפשר לקבל אצלנו בקובצי וורד עברי.

במקורו העברי הספר נדחה בשנת 1970 על ידי עורך סידרת "אופקים" של "עם עובד", אהוביה מלכין, שטען כי גרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהועלו בפניו, וכי הראיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. ורק לאחר שנים רבות, ב-1986, יצא הספר לאור באותה סידרה ואצל אותו עורך, אבל הפעם בזכות השתדלותו של אברהם שפירא, פצ'י, מקבוצת יזרעאל, שהיה לו מה לומר באותן שנים במערכת "עם עובד".

שנים לפני כן, בבואו של "הצדיק הכפרי", כך כינינו את פצ'י – ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, קישרנו בינו, אז עורך "שדמות" – לבין מורנו גרשם שלום, הקשר נעשה אמיץ, וההמשך ידוע לכל מי שעוקב אחר כתבי שלום בעברית בהוצאת "עם עובד" ובעריכת אברהם שפירא, וכן הראיון החשוב שערכו עימו פצ'י ומוקי צור לכתב-העת "שדמות" ואשר לימים נכלל בכרך "דברים בגו".

* * *

ודומני שראוי להביא בהקשר הזה גם את אחרית המבוא שלי ל"אין שאננים בציון", שכותרתו: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה".

בשלהי ינואר 1976 כתבתי לגרשם שלום:

"את ספרך 'דברים בגו', שהוא בין היתר עילה למכתבי – קיבלתי לפני שבועות אחדים וקראתיו בעניין רב; ולא מיהרתי לכתוב לך משום שבינתיים ביקשוני לכתוב בעקבותיו רשימה ב'משא'; ורק היום, לאחר שסיימתי את כתיבת הרשימה ושלחתיה, אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. חלק מן המאמרים בקובץ היכרתי משנים קודמות ואף זכרתי להם חסד פזוריהם במקומות כגון לוח 'הארץ' או 'אמות'. עתה, כשקראתי את המכלול, צפו ועלו בפניי כמה סוגיות אשר לצערי לא שמתי לב אליהן בראיוני עימך לספר האנגלי [האמריקאי].

א. עניין ריקונה של הגלות מתוכנה הגאולתי לאחר התבססות הציונות ומדינת ישראל בתודעת העם, כמעט לכל פלגיו ופזורתו. לעניין זה הקדשתי את מרבית רשימתי, תוך הרגשה שבהבחנה זו מצוי אחד המפתחות החשובים להבנת היחס הדיאלקטי בינינו לבין הגולה, ובינינו לבין הגאולה. ועם זאת קשה לי לשער דמותה של צמיחה רוחנית, בדומה לקבלת האר"י – אשר תמצא בעתיד את הביטוי הסמלי לתקופתנו. הסמלים של ספרותנו הם בדרך-כלל רדודים ושקופים למדי, ותיאולוגיה ודאי שאין בהם. אם כי דומני שמברנר ועד ימינו כבר נוצר גרעין של ביטוי הווייה יהודית מקומית בארץ-ישראל, אשר לימים אי אפשר יהא להבין את תקופותינו אלה מבלעדיו.

ב. עניין המעבר דרך החילוניות מפחיד אותי יותר מאשר קוסם לי, בתור אדם חילוני, מאחר שדומני כי יש בכך ניסיון לראות את כל ההווייה החילונית בישראל (בדומה לדוגמא שאתה מביא בדרך-כלל מן הרב קוק) – כמין הווייה של קליפות שיש לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה. והרי זוהי טענתך כנגד פירושו של בובר לחסידות – שהוא אינו מבחין בכך שהעלאת הניצוצות פירושה הריסתה של המציאות ולא חיובה, ולא הגשמתה. אם אתה תופס את החילוניות רק כמעבר – משמע אין בה ערכים, סמלים וקיום משלה אלא לשעתה, ורק כקליפה לגרעין שעתיד לצמוח.

זאת קשה לי לקבל, משום שקשה לי להבין מניין לך הביטחון בעתיד, שאותו אספקט אוטופי של התפתחות רוחנית אפשרית בתוך היהדות – יהא מנוע מלהיות גם משורש החילוניות? רוב-רובה של היצירה היהודית שנכתבת כיום בארץ וכן בעולם הוא פרי עטם של אנשים חילוניים המנסים איש-איש בדרכו להתמודד עם קיומו בתוך תקופתו. הם החושבים, הם התוהים והם המתחדשים. ואילו בצד הדתי נעשתה יראת שמיים כמין תדמית של ביטוח נגד ספקות, והדברים ידועים.

אין אלה אלא כמה הרהורים בשולי ספרך, אשר כל מילה בו חשובה לי כי במשך כל השנים אני רואה עצמי תלמידך ומחזיק ברוב-רובה של השקפת עולמך כחלק מדרך-חיי והבנת עולמי ויהדותי. ואף חוזר עליה לא פעם במפגשים ובהרצאות."

דברים שגרשם שלום ענה לי, במכתבו מ-1 בפברואר 1976, הם מעין המשך וסיום לשיחתי המודפסת עימו: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", ואולי גם חזות לעתיד:

"רב תודות לך על מכתבך מלפני עשרה ימים. לא ראיתי עוד את רשימתך ואינני יודע מה העלית שם. סוף-סוף לא קיבצתי מאמרים רבים ושונים כדי לעורר ויכוח על דיעות מסויימות שהבעתי אלא כדי לתת בידי הקוראים (שמרביתם אינם יודעים כלום עליי) ליצור לעצמם איזו דמות כוללת: במה עסקתי מעבר לעבודה פילולוגית ומה היו שורשי יניקתי. תמהני אם מישהו יפנה תשומת ליבו לצד זה שבספר.

מה שכתבת על סמלים שיביעו את משבר תקופתנו בתולדות עם ישראל – בוודאי הצדק עימך שאין כל סיכוי שיהיו מסוג קבלת האר"י, ומעולם לא חלמתי על כך ונתתי טעמי ונימוקי להיעדר אפשרות כזאת באחד המאמרים, לאמור שאין עוד סמכות משותפת ומחייבת את הציבור שמתוכה יצמחו סמלים שיוכלו להתקבל על דעת הכלל בתחום הדתי. לא אמרתי שזה לא יוכל להשתנות עם מסיבות ההיסטוריה, אבל עם שקיעת האמונה בתורה מן השמיים ניטלה סמכות זו המצמיחה סמלים, ניטל הבסיס המשותף. ההווייה היהודית המקומית בארץ-ישראל איננה בסיס כזה והיא עשוייה, כפי שכל מריבותינו מוכיחות, להתפרש בצורות מנוגדות תכלית ניגוד.

לא אמרתי מעולם שהמעבר דרך החילוניות קוסם לי: יכול להיות שהוא מפחיד לא רק אותך אלא גם אותי. השאלה היא אם תימצא דרך אחרת. אמונתי היא שאמנם רבו יותר הסיכויים שהחילוניות הגמורה מביאה בעקבותיה את תמורתה הדיאלקטית ותצמיח אנשי אמת ואנשי אמונה מאשר העולם המסתגר של המסורת. לעומת זאת יש לומר כי דבריך שרוב-רובה של היצירה היהודית בזמננו היא פרי-עטם של אנשים חילוניים, אינם נכונים כל כך כפי שאולי היו צריכים להיות! מצאתי הרבה מאוד 'תוהים, חושבים ומחדשים' גם במחנה המכונה דתי."

עד כאן.

תל-אביב, יוני 1985

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הזמנה

לערב השקה לספר

יונים מעל החומה

תשעה-עשר סיפורים ונובלה

מאת

בן-ציון יהושע

הערב יתקיים בקהילת מבקשי דרך

שדרות ש"י עגנון 22, סן סימון, ירושלים

ביום שלישי, כ"ד באלול תשע"ה (8.9.15)

19.00– הרמת כוסית וכיבוד קל

19.30– תחילת האירוע

בתוכנית: אלי עמיר: מנחה ומראיין

המשורר בלפור חקק: מצא סופר את עירו

שירה קדרי-עובדיה על העיר עפות יונים

בן-ציון יהושע: יקרא קטע מספרו

הפייטן יניב עובדיה: ליווי מוזיקלי

בואו לשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בתקשורת מתוארות בהרחבה הפשיטות המסוכנות והנואשות של פליטים סודאניים ואתיופיים בקאלה שבצרפת – על הכניסה למנהרת הלאמנש המובילה לדובר שבאנגליה, וזאת בכל האופנים המסוכנים, עד שהמקום נעשה דומה בהתפרעויותיו לרצועת עזה, והוא חלק מהפלישה המוסלמית לאירופה המשנה מדי יום ולילה את ציביונה והופכת בחלקה לארץ פראית ומדממת, כמו איזורים רבים באפריקה ובמזרח התיכון.

אך מה שמוזר הוא שבשום כלי תקשורת, גם בישראל – אין מציינים את חלקה המכריע של שרה נתניהו במשבר הפליטים הזה, ואין דורשים להביא את עניין אחריותה למצבם – לדיון דחוף במועצת הביטחון של האו"ם – כדי לגנותה.

* שלום אהוד, בכותרת הגיליון האחרון 1064 נרשם בטעות "יום שני" במקום "יום חמישי"...

ט.ל.ח.

בברכה,

יוסי דה ליאון

אהוד: אכן טלחתָ.

* שלום אהוד, א-פרופו "תל אביב מופצצת" בגיליון האחרון שלך. תל אביב הופצצה לראשונה בשנת 1940 על ידי חיל האוויר האיטלקי וספגה למעלה ממאה אבידות בנפש, וכיצד נודע לי הדבר?

הייתי במשמרת הבוקר ליד ההגה באוניית הקיטור סט. לינדסיי, בדרום האוקיינוס האטלנטי, בדרכה לנמלי דרום אמריקה. רב החובל, lt. commander Hill, R.N.R (מיל.) עלה כדרכו מדי בוקר לגשר, מתהלך לו ומפזם כדרכו. לפתע כאילו נזכר, נעצר לידי ושאל:

"מאיפה אתה בפלשתינה?"

"מתל אביב, סר," עניתי.

"או, הם הפציצו את עירך אמש, יש הרבה אבידות." אמר והמשיך בדרכו. הוא היה היחידי באונייה שהיה לו רדיו בתאו.

למען האמת, שמעתי אך לא הטמעתי. אחר כך חוויתי את מוראות ההפצצות על נמלי בריטניה וכאשר הגעתי ארצה, כעבור כשנה, זה כבר היה היסטוריה.

שלמה אראל

* אהוד היקר, אלי מייזליש כותב בעברית פושטקית גזעית שכל אחד מנתניה, עיר של פושטקים, היה גאה בה.

אשר תורן

* המשטרה ספגה בתקופה האחרונה הרבה ביקורות שליליות ותדמיתה נפגעה מאוד. לכן ראוי לציין אותה לשבח על הפיענוח של שריפת כנסיית הלחם והדגים שאותה גרמו בזדון מנוולים יהודיים. נותר עכשיו רק לקוות שמערכת המשפט תקצוב להם עונשי מאסר של שנים רבות מאחורי סורג ובריח, ושאת הזרע שלהם ישחתו שם ארצה בתאיהם ולא יפרו בו נשים שתלדנה להם מפלצות חרדיות בדמותם.

וכל הפרזיטים הפושעים המטורפים הללו, כל החלאה החרדית ה"יהודית" הזו – חיים כמובן על חשבון המיסים של הרוב החילוני, השפוי.

ועם זאת, באומרנו חרדים – איננו מתכוונים לציבור כולו אלא רק לעובדי-האלילים שבהם.

* אסתר זנדברג: "אולי זה רעיון פרוע, אבל נדמה שסבסוד מוחלט של נסיעה בקווי האוטובוס הקיימים כיום היה יכול לחולל נס בזכות עצמו. נסיעה חינמית היא גימיק, מהלך שיווקי אולי, אבל מעטים בישראל היו עומדים בפניו. מהלך כזה היה יכול לשנות את הרגלי הנסיעה המושרשים יותר מכל פרויקט תחבורתי גרנדיוזי אחר, והיה צריך לנסותו לפני כל מהומת הרכבת הקלה, ולו לתקופת ניסיון קצובה בזמן, שבה היה יכול להתברר שאפשר לחסוך את החפירות, האנרגיות, ההשקעות ותקוות השווא." ["הארץ" באינטרנט, 30.7].

אהוד: דברים כדורבנות מול טמטום הרכבת הקלה – אבל שכחת להוסיף כי בשבתות ובחגים כל התחבורה שובתת ותושבת, גם האוטובוסים וגם הרכבת הקלה! – ולכן, בגלל הכופים הדתיים, מרבית עם ישראל עדיין יזדקק למכוניות הפרטיות, בעיקר בימי הפגרה שלו.

ושמענו גם כי במקום תחבורה ציבורית חינם בגוש דן, שהיתה אולי מייתרת את "הרכבת הקלה" – יחולקו בעוד עשרים שנה מטריות חינם לנוסעיה כדי להגן עליהם מפני דליפת מי התהום, מי הגשמים ומי הביוב.

* תל-אביב נחפרת לרכבת הקלה אבל איש כבר לא שם לב לטירוף הנמשך והולך של הרס הטיילת היפה של העיר באופן שיטתי ודחפורי, מצפון לדרום, טיילת מרוצפת שהיתה כולה סלסולי מוזאיקה מרהיבה שניראו מכל צד – ועכשיו הם מוחלפים באריחים דמויי צפחה שחורה-אפורה שגורמים כוויות לרגליים ומתאימים לטיילת כמו נזם זהב באף חזיר. איזה בזבוז! איזה טמטום! מי מרוויח מכך?

* "אינך יכול לשכוח כמה הם לקחו מאיתנו, וכיצד הם הפכו את הגוף שלנו לסוכר, טבק, כותנה וזהב," מנחה [הכוכב החדש, הסופר השחור האמריקאי] קואטס את בנו. באחד הקטעים המצוטטים בספר, מתוודה קואטס על הרגשות האמביוולנטיים שחש כשצפה יחד עם משפחתו מגג ביתו בעשן הכבד מעל מנהטן ב-11 בספטמבר 2001. "כשהסתכלתי על ההריסות של אמריקה, ליבי היה קר... נזכרתי שדרום מנהטן, וול סטריט, תמיד היתה גראונד זירו עבורנו. שם הם היו מוכרים אותנו במכירה פומבית. פעם היה שם אזור קבורה של העבדים שנמכרו שם, אחר כך הם החליטו לבנות חנות על חלק מהשטח הזה, ואז ניסו להקים מעל החלק האחר בניין ממשלתי, ורק קהילה של שחורים עצרה אותם. לא היתה לי תיאוריה קוהרנטית על הנושא, אבל ידעתי שבן לאדן לא היה הראשון שהביא את הטרור לחלק זה של העיר. מעולם לא שכחתי את זה, וגם אתה לא צריך לשכוח." ["הארץ" באינטרנט, 31.7].

אהוד: ואנחנו חשבנו שרק בעזה רקדו בשמחה כאשר נשרפו מגדלי התאומים! – אבל כנראה הבעייה הבלתי-פתורה של האמריקאים הלבנים ביחסיהם עם מיליוני האמריקאים השחורים שלהם – קשה הרבה יותר מזו שלנו עם הערבים, שפלשו לארץ-ישראל במאה השביעית לספירה.

* מוקדם יותר הערב [מוצ"ש, 1.8] הפגינו עשרות תושבים יהודים וערבים במושבה הגרמנית בחיפה במחאה על הפיגוע בדומא. המפגינים נשאו שלטים בערבית, בעברית ובאנגלית. על שלט באנגלית נכתב "זה לא פשע שנאה, זה לא תג מחיר, זה רצח."  על שלט בערבית – "שליטי ישראל הם רוצחי ילדים," ועל שלט בעברית – "גברים אלימים זורעים חורבן." ["הארץ" באינטרנט, 1.8].

אבל כתבֵי ועורכי "הארץ" שכחו כמובן לציין כי (לפי התמונה הנילווית) – כמעט כל הדגלים בהפגנה בחיפה הישראלית היו דגלי אש"ף! – אז אולי לא מדובר באזרחי ישראל אלא באזרחי אש"ף – זה השותף לטרור של רצח ילדינו-שלנו? – ותסבירו לנו בבקשה איך אתם רוצים שנשתתף בסבלו של מי שמבקש להשמיד אותנו?

* למערכת שלום, הנידון: "תג מחיר". ממשלת ישראל עוצמת עיניים מההסתה, שהיא תופעה ממאירה האוכלת בנו בכל פה, המשנה פניה לבקרים והנקראת היום בשם "תג מחיר". וכל זה מאחר וראש הממשלה וחבר מרעיו בתוספת רבנים מפגרים וחשוכים, היו בין המסיתים והמדיחים הראשיים נגד ראש הממשלה יצחק רבין, מה שגרם ליגאל עמיר ללחוץ על ההדק. כולנו זוכרים בין השאר, את ההפגנה נגדו בכיכר ציון. "מילים אכן הורגות" והמפגעים אינם עשבים שוטים כי אם פטריות רעל הנהנים מעצימת עיניים מגבוה. אינני מאמין שאי אפשר היה לחסל את התופעה בעודה באיבה כדי למנוע את התפשטותה הממאירה לממדיה היום, הכוללת בין השאר שריפת מטעים, מכוניות, מסגדים כנסיות ואנשים.

כבר אמר מי שאמר: במקום בו שורפים ספרים ישרפו בני אדם. לא ייתכן שממשל תקין לא היה פותר את התופעה, אלא שממשלתנו מומחית להקמת ועדות ובלה-בלה-בלה!

ובאשר לשליסל הדוקר, אין צורך בוועדות כדי להצביע על הפישול שהוא אחד מיני רבים של צמרת המשטרה, מבלי להיכנס לפרטים.

ראובן שיפריס

פתח תקווה.

* הטינופת החרדית המטורפת ממשיכה להכות בנו. הפעם עם סכין שלופה – במצעד הגאווה בירושלים ביום חמישי האחרון. אם מטורפים חרדיים כמו הדוקר-הרוצח ישי שליסל יגויסו לצבא, בפעם הבא לא יהיה צורך בסכין – כי הם ירססו אותנו בנשק חם.

ושיהיה ברור, כל מי שבמחנה החרדי לא מגנה את שליסל ולא מחרים אותו – הוא שותף למעשיו, כמו שכתב פעם ברנר, בהקשר אחר:

"גם מאלה המזוהמים עלינו לסבול!"

איזה מחשבות זימה ותועבה של זיוני נערות מילאו במשך עשר שנים בכלא את מוחו החרדי המתועב של שליסל המזוקן כשהוא מחזיק בידו את אברו ומתיז – מחשבות שאותן מימש ברציחתה, בדקירה בסכין – של שירה בנקי בת ה-16!

הפעם יש לגזור עליו לא פחות ממאסר עולם ללא חנינה – ואם היה אפשר גם מנה יומית של מלקות, ודלי מי קרח על הראש.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,685 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל