אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֶרֶץ אַלִּימָה. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ז. מה הוא צועק שם? // עמוס אריכא: להניף את נס הנשיא הזה. // נתי מלאכי: 2 שירים. // יהודה דרורי: 1. נביאי החורבן והשקר. 2. אישור הסכם הגרעין, לא סוף העולם. 3. מייק ליף המופלא. // אילן בושם: עשרה שירים ל"חדשות בן עזר". // אורי הייטנר: 1. דמוקרטיה מתגוננת. 2. צרור הערות 5.8.15. // אלוני זמורה: 1. חלום: "כשהאהבה היא זו שמוליכה את דרכו של הזוג אל האושר, אל לו להרפות ממנה, עד אשר ינצח אותה." 2. מה בין בן-ציון יהושע ליעקב יהושע? (המשך). // הדסה מור: אַהֳבָה בַּמָחשָׁכִים, על אהבת יוסף ורבקה בַּאוּ במחנה פלאשוב. // תקוה וינשטוק: הכלבייה של תל אביב. // אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה. // מנחם רהט: המיזרוחניקים אשמים. // אלי מייזליש: בעיניי שליסל כבר מת.  // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 11. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֶרֶץ אַלִּימָה

וַדַּאי שֶלֹּא נָעִים לוֹמַר זֹאת עַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

וְאֶת הַלֵּב זֶה מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה

אֲבָל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הָפַכְנוּ בֵּין הַיֶּתֶר

לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל

זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית

שֶסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בַּבַּאנְק אוֹ בָּרְחוֹבוֹת.

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים לָמוּת וּלְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶהַמְּדִינָה הִיא גּ'וּנְגֶּל בָּהּ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר.

וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ז. מה הוא צועק שם?

הספקתי להשתרע על תחתית העמדה ולנוח כחמש דקות ואז הופיע יגאל סלע ובישר לי שעליתי בדרגה ואני חוזר להיות מקלען מיספר 2, הפעם של אריה סליווה, מהבולגרים של ההכשרה. בחור גבה-קומה  בעל יכולת דיבור לא מבוטלת, שהודות לה היה נבחר תמיד למזכירות הגרעין. לא ידעתי אם לבכות או להתמרד. עכשיו, אחרי שכל הלילה בניתי לי בית ביטחון עם גג אבנים תלת שכבתי, מעבירים אותי ממנו?

יגאל הרגיע אותי ואמר שאני לא צריך לדאוג לעמדה חדשה, אריה סליווה קיבל בית שלם, קטן אמנם, אבל עם גג, והוא יהיה רק שלנו. היתה זו חירבֶּה בגודל שלושה על שלושה מטרים, מלאה עד מחציתה בתבן צהבהב, בלי חלונות, אך עם פתח שדלתו נעקרה, אולי על ידי.

אריה קיבל אותי במאור פנים, סיפר לי שאנחנו נהיה מקלענים רזרביים. לא תהיה לנו עמדה קבועה, לאן שיקראו לנו, לשם נרוץ ולכן אנחנו משוחררים מלחפור.

על בואו של עמוד השחר בישרו לנו ארבעה פגזים שנפלו עלינו זה אחר זה וליוונו אחר כך כל היום, עם הפסקה של דקה בין מטח למטח. כדי שהפגזים לא יחושו בדידות הצטרפו אליהם גם צרורות של מקלעים ומכונות ירייה. למזלנו הם לא  כוונו אלינו, אלא  למשלט הקדמי, לאותו משטח שבו הייתי עם ראובניקו בכיבוש הראשון. 

באחת ההפסקות הגיע אלינו יגאל עם פיאט אנטי-טנקי. הסביר לנו איך מפעילים אותו ואמר שאם יתקרבו טנקים או משוריינים מהצד שלנו, ניתן להם להתקרב עד שלושים-ארבעים מטרים ואז...

"לברוח?" – הצעתי.

"לא," – ענה לי במלוא הרצינות – "ללחוץ על ההדק. ככל שתיתנו לטנק להתקרב יותר, יגדלו הסיכויים לפגוע בו."

"אבל אף פעם לא ירינו בפיאט." – אמר סליווה.

"גם אני לא. כשתהיה הזדמנות נצא לדפוק פגז אחד לניסיון."

אמר ולא ניחש שבעוד כשבועיים יקבל אישור לצאת איתי כדי לדפוק שני פגזים לניסיון.

כל אותו יום לא יצאנו כמעט מהחדרון. הפגזים נחתו סביבנו ללא הרף ובנס לא פגעו בנו. היינו שומעים את ארבע היציאות וסופרים בדממה ארבע נפילות. חשבתי כל הזמן שאילו נשארתי בחפירה שלי, הייתי מרגיש יותר בטוח, הסיכויים שפגז יפגע בבור קטן הרבה יותר קלושים, מצד שני בכל זאת יותר טוב לפחד בשניים מאשר לחוד.

כל אותו יום חיכינו שההפגזה תפסק ותתחיל ההתקפה, אבל הם כנראה העדיפו לדחות אותה למחר, ולפי כמות האש שנחתה עלינו, הם חישבו בטח שלמחרת לא יישאר איש בחיים. למרבה הפלא, רק מעטים נפצעו, ביניהם יענקלה חי שנפצע מרסיס בכתף ופונה מהמשלט בעוד מועד. סיפרו עליו אחר כך שהוא צעק: "חובש!" – ומיד הוסיף "אה! זה אני!" – חבש את עצמו ושמע בקול יגאל שאמר לו לרדת למורד הגבעה, למקום  שאליו צריך להגיע הקומנדקר של האספקה.

קינאתי בו ביענקלה, שנפצע. גם אני רציתי לקבל איזה רסיס קטן, נגיד בתחת, שלא יעשה לי שום נזק, אבל אוכל אחר כך לספר כל חיי איך נפצעתי בקרבות. יענקלה ידע להיפצע גם במלכיה, וגם שם פציעה קלה, שנתנה לו כמה ימי חופשה וסיפור תהילה. כולם חושבים שלהיפצע זה עניין של מזל, אבל לא אצל יענקלה. רק בחור חכם כמוהו ידע איך להיפצע בצורה מוגבלת, אבל ברורה,  ולהתעשר בסיפורי גאווה הנאמרים בצניעות מעוררת הערצה. אני מניח שאותה פציעה גם הצילה את חייו, כי הודות לה נבצר ממנו אחר כך להשתתף בקרבות מבצע יואב, שבו יצאנו כל לילה להתקפות  ואיבדנו עוד כמה חברים.

באחת ההפסקות שבין מטחי הפגזים קפץ  לחירבה שלנו אדם דרוקס, החובש השני של המחלקה. בנוסף לתיק עזרה ראשונה נשא עימו גם מכשיר אלחוט קטן שנקרא  הנדי-טוקי, ויחד איתו שימש גם בתפקיד רץ המ"כ. אדם הגיע לארץ יחד עם ילדי טהרן. פגשתי אותו לראשונה בג'וערה בקורס מ"כים. למרות היותו "עולה חדש", נקלט מהר בין ילדי הארץ, הרבה בזכות הוריו, שדיברו עברית עוד בביתם בפולניה. באספות ההכשרה אהב לשאת נאומים חדורי ציונות, ואף אחד לא הבין מה בעצם הוא רוצה. היה לו שיער זהוב ועור פנים לבן אדמדם. ההנדי-טוקי שקיבל היה בשבילו בבחינת חגיגה. במהלך ההפגזות היה נכנס אלינו לא פעם כדי לדבר עם המכשיר, ולהרשים אותנו בשפת הקשרים: "הודע עוצמת אותותיי!" או "אני שומע אותך חמש חמש. עבור!"

בשעת אחר הצהריים התפרץ אלינו, מתנשם ונרגש, אחרי שרץ כחץ מקשת, כדי להספיק להגיע לפני שהדקה תיגמר. אריה העיר אותי מנמנומי ובישר: "הנודניק הגיע!"

אך הפעם הוא  לא בא לנדנד. בקול ניחר וצרוד הודיע  שיגאל פקד שנבוא מיד עם המקלע והפיאט לחירבה הגדולה. החירבה הגדולה כללה שלושה חדרי חימר צמודים, שהמרכזי שבהם שימש את מטה המשלט העורפי.

נכנסנו אליה מצידה האחורי, דרך פירצה שבקיר. יגאל סלע דיבר במכשיר קשר מ.ק. 20 והיה נרגש מאוד. אמר שסיקו המ"פ הודיע לו שהמצרים מתכוננים להתקפה ושנהיה מוכנים. במשלט הקדמי ניהל את הקרב מישל הורביץ, חבר חפצי בה, וצביקה כסה מקבוצת שילר.  המעוזניקים ירו במקלעים על המשוריינים שהתקרבו אליהם בחיפוי אש מכונות ירייה שנורתה מהגבעה ממול.

איש הבֶּאזה, לא נחצ'ה שהיה איתנו בפעם הראשונה, אבל כנראה חבר שלו, גם הוא לא החזיק מעמד, תפס את הבאזה הלוהטת ורץ לביקתת הפיקוד. צביקה פקד עליו לחזור ומשסירב, כיוון אליו את הסטן ועמד לירות בו. מי שהציל אותו, היה מישל, שתפס לו את הסטן ואמר לו "אל תשתגע!"

מטחי האש התגברו מכל עבר, ואם לא די בכך בא גם מטוס מצרי לביקור, חג מעלינו  הטיל פצצה שלמזלנו נפלה בין הגבעות.

פתאום, תוך המולת הפגזים המתפוצצים, אנחנו שומעים זעקה נוראית:

"אי!!! הצילו !!! הצילו !!!..."

בחדר נפלה דממה, והכול הסתכלו על הכול. אדם דרוקס  נזכר שהוא חובש,  מסר לאריה את ההנדי-טוקי ורץ עם תיק העזרה הראשונה לעבר התופת שבחוץ. חיכינו שיחזור עם הפצוע,  אבל הוא לא. להיפך, הצעקות אפילו גברו. חשבתי שאחד המפקדים ייתן פקודה לאיזה חייל שירוץ לעזור לאדם. אבל הוא התמהמה. איך אפשר לדרוש ממישהו שירוץ החוצה כשמטחי האש נורים בשיא של לפני ההתקפה?

עד היום אני לא מבין מה היתה רוח הטיפשות שנפלה עליי, למה מכל הנוכחים דווקא אני עלוב הנפש הייתי זה שרץ החוצה? הרי הבטחתי לאימא שאשמור על עצמי ואזהר לא להיחתך כשאני פותח  סרדינים במטבח או מקלף תפוחי אדמה?

הייתי  רחוק מהפתח, והצטרכתי לדלג מעל אלה שישבו על הארץ וחסמו את הדרך. אם מישהו מהם היה בן אדם, היה יכול לצעוק לי לחכות להפסקה בין המטחים, אבל איש לא רצה לעשות לי את הטובה הזאת  ועד מהרה  מצאתי את עצמי בחוץ רץ לכיוון הצריחות. הגעתי למוקד הרעש  ולא האמנתי למראה עיניי – הקריאות בקעו מתוך מה שהיתה פעם העמדה שלי. עמדה עמוקה שאני חפרתי וכיסיתי בגג של אבנים. אדם דרוקס עמד מעליה וניסה למשוך רגל אחת שצמחה מגוף מכוסה בעפר ורק  הראש הצליח להתרומם מתוכו בפה פעור. היה זה הראש של אליעזר צוורן, אחד הבטלנים הישנוניים של ההכשרה. דווקא  הוא זכה בעמדה המושלמת  שלי. האומנם הוציאו אותי כדי שיהיה איפה לשים אותו? הרי יכלו לצרף אותו אל אריה סליווה במקומי?

עד היום לא שאלתי את אריה אם  הגעתי אליו מפני שהוא ביקש, או שזו היתה החלטה של יגאל, אבל אני עוד אשאל, אני חייב לברר זאת אחת לתמיד ולתת מנה למי שמגיע. איזו חוצפה!  הן לו הייתי יודע שלייזר החולמני הזה יתפוס את מקומי, לא הייתי טורח ומכסה אותה בשלוש שכבות אבנים. לכל היותר שכבה אחת וגם אותה  עם רווח בין אבן לאבן.

תפשתי את הרגל הפנויה של לייזר והתחלתי למשוך בחמת זעם, כשאני מוצא תנחומים בצריחות הכאב הגוברות שלו. יתרון אחד היו לצריחות, כי הם החרישו מעט את רעם הפגזים המפחידים שלא חדלו להתפוצץ מסביב. אני זוכר שאחת הסיבות שבזכותם לא הרפיתי מהרגל ולא ברחתי למחסה הקרוב, היתה  הידיעה שלפי הסטטיסטיקה במקום בו נפלה פצצה אחת לא תיפול פצצה נוספת. כנראה שגם אדם ידע את המידע הזה, עובדה שגם הוא לא התאמץ להתרחק מהבור. 

מי  שקילקל לנו את המזימה היה בחור בולגרי מהכשרת מעוז שהעמדה שלו היתה במרחק עשרה מטרים משלנו והצעקות של לייזר כנראה הפריעו לו להתרכז. הוא בא בריצה, סילק הצידה כמה אבנים  ועזר לנו לעקור את הצעקן מהקבר.

כשלייזר, בשעה טובה, היה  בחוץ עם כל הידיים והרגליים שלו, חזר הצעיר הבולגרי  בריצה למקום שממנו בא.  כשהיה כמטר מהעמדה שלו  השמיע צריחת   "אייי !!!" –  נוראה,  ומבעד לעמוד העפר שהתרומם והסתיר אותו לרגע מעינינו, ראינו איך הוא מועד ואיך מישהו מהכשרת מעוז, שהיה איתו בבור, מושך אותו אליו.

מסתבר שנפצע מפגז שהתפוצץ בינינו לבינו ולמזלנו הרסיסים בחרו בו ולא בנו. לא יכולנו להתפנות אליו, כי  היה לנו את הפצוע שלנו השוכב על גבו כשקרסוליו חבוקים בידינו ופיו צועק  "עזבו אותי! עזבו אותי!"

אילו ידע כמה רצינו לעזוב, היה בטח משנה את הטקסט, אבל הוא לא ידע ולא שינה. חיזקנו את התפיסה וכשהתחלנו לגרור  צרח: "לא ברגליים! ... לא ברגליים!"

רק עכשיו שמנו לב  שהמכנס השמאלי ספוג דם בחלקו העליון. הרפינו מהרגליים ותפסנו בשתי  הידיים שהושטו לעברנו. סובבנו אותו כסביבון והתחלנו לגרור אותו על האדמה באכזריות, כשהוא מרים את ראשו לבל ייפצע מהאבנים הפזורות עליה.  הגענו למבנה הקרוב הצמוד לחירבה הגדולה שבה שכן המטה, ונשמנו לרווחה. פירצה בקיר איפשרה מעבר אל  החדר שבו שהו אנשי המפקדה.

אדם החליט שלא להעביר את לייזר אליהם, אלא קודם לחבוש את רגלו ולעצור את הדם שלא פסק מלזרום. הוא הוציא מספריים מתיק העזרה ראשונה והשלים  את מלאכתו של הרסיס שקרע את המכנס רק באופן חלקי. עזרתי לו למשוך את החלק הגזור ולעינינו התגלה חתך אדום באורך של עפרון. ברגע שאדם הוציא תחבושת והתחיל לחבוש, ירדה פתאום אפלה על החדר ועיניי דמעו מאבק. הרמתי את ראשי וראיתי מעליי את השמיים. מסתבר שבגלל רעש הפגזים, שלא חדלו להתפוצץ מסביב, לא שמענו את הפגז שבקע את גג חדרנו, ורק אבק ההדף שהחשיך את החלל הוא שהבהיר לנו, שהפעם אנחנו היינו המטרה. 

עכשיו היו לי שני פצועים. אדם הצביע על כתם דם שהתמקם על קדמת ראשו ומלמל: "מה יש לי?"

משום מה החלטתי שצריך להיות סדר, ולפי התור עליי לעצור קודם את הדם של לייזר.

"אין לך כלום!" – צעקתי לאדם,  "תעבור לחדר השני שיחבשו אותך!"

היתה זו טעות חמורה, כי מסתבר שפציעתו של אדם  היתה הרבה יותר קשה מזו של לייזר, אבל מה אני אשם  שהצריחות של לייזר היו הרבה יותר חזקות? 

כחמישים שנה אחרי מלחמת העצמאות נסעתי עם אריה סליווה ברכבת לבית חולים רמב"ם לבקר את אדם, ששכב שם בגלל גידול שהתגלה בראשו. ישבנו מולו והעלינו זיכרונות  על חירבת מחאז. אני, עם טוב ליבי, לגלגתי עליו ותיארתי איך רץ בין העמדות והשוויץ עם ההֶנדי-טוקי שלו. פתאום אורו עיניו והוא אמר בצהלה:

"עכשיו אני מבין!"

"מה אתה מבין?"

"כל השנים שאלתי את עצמי איך זה שנפצעתי בראש? הרי  חבשנו כובעי פלדה, לא? אבל כעת אני נזכר שהסרתי את הכובע בגלל שהיקשה עליי לשמוע את ההנדי-טוקי. תגיד לי טמבל שכמוך, למה כשרצתי החוצה אל לייזר, לא אמרת לי לחבוש את הכובע?"

 זהו. ידעתי. ידעתי שבסוף יצא שאני אשם שאדם נפצע בראש...

המשך יבוא

* * *

לדוביק גן היקר

איש הקיבוץ, העמל והרוּח

ברכות עם צאתך לפנסיה

מה יעשו הפטמים בלעדיך?

* * *

עמוס אריכא

להניף את נס הנשיא הזה

תקווה בליבי שיותר ויותר שפויי-ארץ יצטרפו למעגל מוקיריו ואוהביו של הנשיא העשירי בתולדות מדינת ישראל, ראובן (רובי) ריבלין. בעיקר אנחנו נדרשים לתמוך בו על רקע האירועים רוויי הדמים שהתפרצו בארץ בימים אלה, והם עדויות מזעזעות על טירוף שהולך וגובר ואין עוצר.

עדות חותכת לפרי שיבושי הדעת של רבים בקירבנו, ניתן למצוא בהתקפות החולניות של קיצוניים מוכי קדחת-מוח, על הנשיא העשירי שלנו. קשה להיחשף לאותם גינויים המוטחים באיש הזקוף הזה לא רק מצד בריונים בעלי גוון טרוריסטי מרתיע, אלא גם מצידם של "אישים" פוליטיים של הימין, עסקנים זעירים ברמות השונות, והם מעמידים אותנו בפני מראה מלוטשת שחושפת עד דקויות את סרטן הטירוף הדתי ו"הלאומי".

מנגד, ראובן ריבלין צומח מול עינינו כדמות מופתית היונקת מבית ציוני מובהק, מאב מזרחן בעל שיעור קומה שכל חייו תרם תרומה ממשית וערכית להניח גשרי הבנה בינינו לבין הערבים. האב, פרופ' יוסף יואל ריבלין זכור לטוב וראוי במעשיו לבן שכזה. ראובן ריבלין ורעייתו נחמה אכן ממלאים לב בהיותם תשובה עברית ואנושית לצונאמי של השיגעון המכה בנו.

תגובותיו הנמרצות של כבוד הנשיא על מעשי הטירוף של הטרוריסטים היהודיים צמאי הדמים הן אלה המעידות על ערכים שליוו פעם בעבר רבים מבני הימין בדורות הקודמים.

ונשאלת שאלה: רובי ריבלין, כיצד חמקת מעינינו  שנים כה-רבות?

רק מנהיג איש חזון ובעל יושרה מגיב כנשיא גם בהודאה בדבר כישלוננו המוסרי הקשה גם בהתנצלות גלויית-לב מכל אלה שנפגעו ואיבדו יקיריהם, יהודים וערבים. כך כצפוי הגיב המנהיג המוסרי בבואו לבלום את הלבה הרותחת של המוגלה הפורצת מאלה שטירופם מבעיר אש אוכלת את כולנו – והם מתנהלים בזחיחות-דעת חולנית כגרועים שבאויבינו ומבקשי נפשנו – לדורותינו.

וכך מגיבים על תגובותיו דווקא מביתו הפוליטי: בגידופים, בחירופים, מדרישות לגרשו כאחד הנקלים – ועד לשתיקה שיש לגנותה מצד שרי הממשלה לפלגיהם, ורועמת עוד יותר מצידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאיבד כדרכו בשעת מצוקה זו את לשונו, את רסנו, ואת שארית הגינותו בכך שלא התייצב מיד בצדו של הנשיא ריבלין.

להיכן נעלמו השרים שלא קלטו כי זו היתה חובתם להיצמד לדרכו של האיש הזה מבית הנשיא בירושלים ולתמוך  בו וברעייתו – כי הם ראויים לתמיכה מוסרית שלמה וחד-משמעית כי בנפשנו הדבר?

הניתן לפראי-אדם, אזרחי ממלכת הגבעות הפרועות, לגבור עלינו בגלל הנהגה הססנית שמאפשרת להם להתפרע זה שנים על שנים? הרי קמו אלה בשם אלוהיהם להשמיד את המדינה העברית. מכבר אנחנו נמצאים במנהרת האבדון. זוהי השעה שעדיף כי בית ישראל יתאחד ויניף מעלה מעלה את נס הנשיא – מתוך הערכה לאיש המשמש דוגמא למנהיג שפוי ואיש מוסר שישראל כה זקוקה לו בכדי להציל את נפשה. זה הרגע לקום ולעמוד לצידו מתוך הדרת-כבוד לאיש המרגש הזה, העושה כמיטבו לכבוש לפנינו כברת ארץ שפויה להיאחז בה בפני אסון מסתער מכיוונה של הנהגה מטורללת ואובדת-דרך.

אהוד: ואני לא ידעתי כי ההנהגה שלנו "מטורללת ואובדת דרך" כמו נוער הגבעות. חשבתי שאובמה וקרי הם כאלה.

* * *

נתי מלאכי

1. הִתְנַקּוּת

"תָּמִיד אֲנִי מִתְנַקָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת" מַסְבִּירָה לִי יְשִׁישָׁהּ מְעַט צוֹלַעַת

זֵכֶר לְמִלְחֶמֶת אֲחָיוֹת

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּשָׁבוּעַ אֲנִי מְנַקָּהּ אוֹתוֹ כְּמוֹ כֹּהֵן בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ

עָשָׁן רֵיחָנִי. וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים" מַסְבִּירָה תּוֹךְ מְעִיכַת כֻּסְבָּרָה לָאֲכִילָה

"עִם כְּנִיסַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמִּתְפַּלְּלִים מַרְגִּישִׁים נְקִיִּים כְּבָר בַּכְּנִיסָה

מִזְמוֹר לַתּוֹדָה... סִפּוּק שֶׁלִּי כְּמוֹ שֶׁאַתָּה מְסַפֵּק אֶת אִשְׁתְּךָ בַּלֵּילוֹת..."

וּמַרְאָה  לִי בְּאֶצְבָּעָהּ שֶׁסִּפְּרָה סִפּוּר שֶׁל הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל מֵחַלַבּ רְחוֹקָה

"אֲפִלּוּ אֵין גַּרְגֵּר אָבָק, חָס וַחֲלִילָהּ וְשֶׁהַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים לֹא יִתְעַטֵּשׁ

בִּשְׁעַת תְּפִלָּה"

"סְלַח לִי

צְרִיכָה לְהִתְפַּלֵּל בְּקִדּוּשׁ  לְבָנָה"

וְאִלּוּ

אֶת צְעָדֶיהָ הַמְּדוּדִים אֲנִי חָשׁ

עַד לְפֶתַח  בֵּיתִי

הֵן לְקִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה.

2. חְרַיְמֶה

מִי שֶׁבִּשְּׁלָה לִי אֶת דְּגֵי הָאֵשׁ

שֶׁצָּלְלוּ בָּרֹטֶב הַסָּמִיךְ הַחַם הַהוּא שֶׁל לֵיל שַׁבָּת

אֲנַשֵּׁק יָדֶיהָ

עָלוּ לִי מְתִיקוּת מִפַּרְפָּרֵי הַבֶּטֶן

לְאַחַר שֶׁצִּקְצַקְתִּי עַד תֹּם כְּשֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִיְּמִינִי וּמִשְּׂמֹאלִי נִשְׂרָפִים מֵאֹשֶׁר

מוּל עֵינַי

בְּמִטְבָּחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

* * *

סרט חשוב שהופק במרוקו

https://www.facebook.com/photo.php?v=10202407649895978&fref=nf

* * *

יהודה דרורי

1. נביאי החורבן והשקר

אנו חייבים להיות מרוצים שאנחנו חיים במדינה פלורליסטית, דינמית ואקטיבית יש לכך יתרונות רבים וכרגיל צמודים לכך לא מעט כשלים.

מה שמטריד אותי יותר מכל הוא שכל פעם שנוצר כשל מסויים, חריג ככל שיהיה, ישנה פה חבורה לא קטנה שמהלכת עלינו נכאים, משל –סופה של המדינה הגיע.

רצח שירה בנקי בירושלים והילד עלי דוואבשה בדומא הינם ללא ספק פעילות מתועבת של בודד (או בודדים) שיש למצוא דרכים לנטרלם ולנסות לחסלם בהקדם. מכל מקום," התקשוריסתים המקצועיים" חוגגים על טרגדיות כאלו, ועל בסיסן הם קובעים ש"איבדנו את הצפון" (או את המצפון) תוך הטלת רפש על כל הציבור בסגנון "כולנו אשמים" – וזה מעשה מתועב לכשעצמו. עלינו לחפש דרך לרסן את ה"מתריעים" השקריים והנבלים הללו, המוציאים דיבתנו רעה בארץ ובחו"ל.

אהוד: וראה איזה דרך יפה לקראת פרס ישראל ואולי גם פרס נובל לשלום – עשה המצפונאי המקצועי דויד גרוסמן ב"הארץ" מיום 9.8 – שם הוא על תקן של ירמיהו הנביא מקונן על כל נבלה ישראלית כאילו רק בנו האשם ואם לא נחטא – יבוא השלום.

2. אישור הסכם הגרעין, לא סוף העולם

עם סגירת המו"מ בין ברק אובמה, אירופה ואיראן, כתבתי מאמר קצר, מכתב למערכת, שקיבלתי עליו תגובות רבות שמרביתן לא מחמיאות לי ביותר... טענתי במאמרי כי יש דווקא לשבח את אובמה על כי ניסה לעשות מעשה טוב לעולם, לרסן את איראן וגם לעזור לנו בנושא איראן הגרעינית. ברור לי שבשורה התחתונה הוא כשל בגלל חוסר כישורים כאיש החזק בעולם ללא ידע בניהול מו"מ ומאי-הבנת האופי השקרי האיראני, (שזו בעייה נפרדת...) אבל, מכיוון אחר, אני בהחלט מאמין כי הסכם הגרעין עם איראן הוא כן חשוב לנו!

בואו ונביט לאמת בפנים... אנחנו לא היינו נותנים אמון בשום הסכם שאיראן היתה חותמת עליו! אנחנו יודעים שהם מוסלמים קיצונים שע"פ תרבותם/דתם מותר להם לשקר לכופרים ולהפר הסכמים ממש כמו נביאם מוחמד שנהג לעשות כך לבקרים. אז מה אנחנו נזעקים כנגד ההסכם?

להיפך, ככל שרבים סעיפיו ייקל עלינו לראות את הפרותיו. כמו שטענתי אז, ואני אומר זאת גם היום, מנהיגינו שכחו דיפלומטיה מהי – כי אף שאנחנו בהחלט צודקים בכל טיעונינו על ההסכם הזה, המלא חורים, נראה בעליל שחותמי ההסכם בצד ארה"ב לא מאמינים לנו, הם חושבים שהם עשו הסכם טוב ולא נשכנעם אחרת, אבל מי שכן ישכנע אותם בכך, ודי מהר לדעתי, הם האיראנים עצמם, שכמו שאנחנו בטוחים – הם יפרו את מרבית סעיפי ההסכם בכל הזדמנות. עלינו לזכור גם שלאיראנים יהיה די קשה להסתיר את כל הפרותיהם, הם יצטרכו לפעול בזהירות מירבית ולכן לאט יותר, ומכאן אולי ההישג החשוב ביותר של הסכם הגרעין הזה – האטת הפיתוח הגרעיני באיראן.

לגבי ההנהגה הישראלית, רצוי גם להיות חכמים... ראשית, עלינו לשבח וגם להודות לנשיא ארצות הברית ולמזכיר ג'ון קרי על ניסיונם העקשני והבלתי נלאה להשיג את "כניעת איראן" בנושא הגרעיני. זה אגב לא מונע מאיתנו להסביר לעולם את השטניות האיראנית, שלא רק שלא תממש את ההסכמים שחתמה עליהם, אלא גם להעמיד את העולם שוב ושוב על מהות איראן הטרוריסטית ושיבינו שנהיה חייבים לפעול בבוא הזמן...

מכיוון אחר עלינו לפנות לארה"ב לחזק אותנו כנגד אירן, לא רק הגרעינית, אלא כאמור, כתומכת הטרור האזורי והעולמי. עלינו גם לנסות ולשכנע בנושא השארת הסנקציות ואף הגברתן בגלל הטרור ברחבי המזה"ת שמקורו בין השאר, באיראן. חשוב מכל, עלינו להעביר באופן רצוף, ישיר לשולחנם של אובמה והמנהיגים האחרים (חותמי ההסכם) –  כל מידע מודיעיני שנשיג על ההונאות האירניות בפיתוח הגרעין.

בסיכומו של יום, ברור לנו שאנחנו נהיה אלו שנצטרך להרתיע את איראן, ואנחנו נהיה אלו שנמשיך בשקט לפעול נגד איראן, (כמו שאנחנו עושים בשנים האחרונות..) ואנחנו נהיה אלו שנכה בכוח רב באיראן אם היא תנסה לממש את איומיה. כי בשורה התחתונה, ההסכם של אובמה עם איראן לא מחייב אותנו...

3. מייק ליף המופלא

לפני 60 שנה, באוגוסט 1955, התגייסנו כפלוגה לגדוד הצנחנים (890) – הגדוד שמפקדו היה אריק שרון. פלוגה ג' שלנו היתה קונגלומרט של צעירים ישראלים מהעיר, מהמושב, מהקיבוץ, ואפילו מכרם התימנים... אני ועוד 5 מחבריי למחזור ב"כדורי" התגייסנו מיד למחרת בחינת הגמר האחרונה שלנו...

בפלוגה בלט מישהו שממש היה מיוחד, קראו לו מייק ליף, הוא נולד בלונדון, התחנך בדרום אפריקה ועם גמר תיכון, חבר שם ללוחמי החופש, הוא נרדף ע"י השלטונות הלבנים עד שנמלט אלינו, לישראל. מיד כשנחת בארץ הצטרף לקיבוץ בגליל ובו זמנית התנדב לשירות חובה בצנחנים ואף שהיה מבוגר מאיתנו ב-5 שנים – ביצועיו היו מעולים! העברית שלו היתה אמנם צולעת אבל הוא הקסים אותנו בהתנהגותו הג'נטלמנית, בחוש ההומור שלו, ובסיפוריו סביב המדורה על הרפתקאותיו באפריקה. הוא רקד מול אש המדורה ריקודי ילידים אפריקנים כשגופו כמעט חשוף, ולימד אותנו את שירי החופש של הילידים, שירים שעד היום אני זוכר בשפת אימם...

במבצע סיני (1956) הוא נפצע קשה, נלחם להחלים ועם כל הנכות – פנה לאמנות, לעיסוק האהוב עליו, בציור, ובפיסול (עיסות נייר). הוא הפך לאחד האמנים הישראלים המוכרים בחו"ל והאהובים בצפת – וכיום הוא מציג פה, בנמל יפו (האנגר מס' 2) תערוכה עשירה מציוריו ומפסליו.

לפני ימים אחדים היתה הפתיחה, וחבריו לפלוגה הופיעו, לתת כבוד ללוחם, לג'נטלמן, לאדם ולאמן מופלא – מייק ליף.

בואו גם אתם לכבדו ולהתרשם מיצירותיו.

* * *

אילן בושם

עשרה שירים ל"חדשות בן עזר"

לא עוד

מַה שֶּׁהָיָה לֹא יִהְיֶה

וּמַה שֶּׁיֵּשׁ אֵינוֹ מָה

שֶׁהָיָה

וּמַה שֶּנִּתְהַוָּה לֹא הָיָה

וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה אֵינוֹ מָה

שֶׁהָיָה

"הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ – "

זֶה לֹא מְחֻכָּם.

אִישׁ תָּם עָדִיף עַל

אִישׁ תַּחְמָן,

כִּי מַה שֶּׁהָיָה לֹא יִהְיֶה

וּמַה שֶּׁיֵּשׁ אֵינוֹ מָה

שֶׁהָיָה

וּמַה שֶּׁנִּתְהַוָּה לֹא הָיָה

וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה אֵינוֹ מָה

שֶׁהָיָה.

אלוהים

אֲנִי מוּכָן לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ דִּיל,

אֲפִלּוּ אִם לֹא יַעֲמֹד בַּהֶסְכֵּם –

נִרְאֶה אוֹתוֹ !

קינה

בֵּן דּוֹדִי הַיָּקָר לִי

שׁוֹכֵב לוֹ שָׁם,

עַצְמוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת,

קַר לוֹ קַר

בְּרְרְרְר...

מַה יֵּשׁ לוֹמַר?

מַר לִי מַר.

הַחוֹלֶה הַסּוֹפָנִי

הוּא לֹא יָכֹל הָיָה

לְהָכִיל

אֶת הַמַּחֲלָה שֶׁכִּלְּתָה אוֹתוֹ.

טַעֲנָה כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא

אִלּוּ לְפָחוֹת הָיִינוּ

נִשְׁאָרִים שְׁלֵמִים,

אֲבָל לָלֶכֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה

וְלַהֲפֹךְ אֶת הַגּוּף לְגוּפָהּ ...

אשליה

הַזְּקֵנָה הִנִּיחָה רַגְלֶיהָ

עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת

וְעָלְתָה קַלִּילוֹת

כְּמוֹ צְעִירָה.

דיאלוג

–  סְלִיחָה, אָז בֶּן כַּמָּהּ הָיָה אָבִיךְ

– כְּשֶׁנִּפְטַר לִפְנֵי 20 שָׁנָה, בֶּן 67?

– בֶּן 68, תִּקְּנָה, בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת,

– שְׂמֵחָה לְהוֹסִיף לוֹ שְׁנַת חַיִּים.

גונב הלבבות

מַכְנִיס אֶת אֵיבָרוֹ

כְּמוֹ כַּיָּס אֶת יָדוֹ

לַכִּיס.

משגל נסוג

צָעַק הַקָּטָן: אֲנִי לָחוּץ,

אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת בַּחוּץ!

כְּלוּאָה

בְּדִירָתִי יֵשׁ לַחֲתוּלָתִי הַכֹּל

(גַּם אַרְגָּז שֶׁל חוֹל)

אֲבָל עִתִּים פָּנֶיהָ אֶל הַדֶּלֶת

וְהִיא מְיַלֶּלֶת –

רוֹצָה לָצֵאת וּלְשׁוֹטֵט.

* * *

אורי הייטנר

1. דמוקרטיה מתגוננת

הקבינט החליט להפעיל מעצרים מנהליים במאבק נגד הטרור-בידי-יהודים ויעלון כבר החל לממש את ההחלטה.

זו החלטה בעייתית, אין ספק. מעצרים מנהליים אינם צעד דמוקרטי. הרי מדובר במעצר ללא משפט, ובדמוקרטיה – אדם חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת. מכאן, שמדובר במעצר של אנשים שחזקת החפות חלה עליהם. לא על מעצרים מנהליים תהיה תפארתנו. ואף על פי כן, אני תומך בצעד הזה. לא כי הוא טוב, אלא כי הוא רע הכרחי. מה פירוש רע הכרחי? פירוש הדבר שהאלטרנטיבה רעה הרבה יותר. האלטרנטיבה היא שאותם קנאים ימשיכו לשרוף תינוקות ולהצית כנסיות.

מבחינה מוסרית, אם אכן יש בצעדים אלה כדי למנוע מעשים נפשעים מהסוג הזה, הם רע הכרחי. השאלה היא, האם מבחינה מעשית הם עשויים למנוע אותם.

אני מאמין שכן, בשל אופיו של הטרור הזה. מדובר במחתרת עמוקה, האמונה היטב על כללי המידור, שחבריה אינם מכירים במדינת ישראל, בחוקיה, במוסדותיה ובבתי המשפט שלה ואינם משתפים פעולה בחקירות. השב"כ והמשטרה מבהירים כבר שנים שהם יודעים במי המדובר, אך ידיהם כבולות בידי הכללים הנוקשים של המערכת המשפטית ולכן הם מתקשים לפעול נגדם. כל כך הרבה פעמים נעצרו פעילי הטרור היהודי ושוחררו, כיוון שלא היו ראיות מספקות נגדם. על פי הכללים המשפטיים הרגילים, שופט ישחרר חשוד או נאשם אם אין די ראיות להוכחת אשמתו, גם כשהוא משוכנע באשמתו. כך ראוי לנהוג בדמוקרטיה. אולם בשעת חירום, על הדמוקרטיה להתגונן בפני אויביה המנצלים את חולשתה כדי לפרקה מבפנים. די לשמוע איך איתמר בן גביר, ביריון קשקשים מנעוריו, המשרת את הימין הקנאי כעו"ד, משתמש בטיעונים משפטיים של הדמוקרטיה וזכויות האדם, כדי להבין איך החבורה הזאת עושה מהדמוקרטיה חוכא ואיתלולא.

אל לדמוקרטיה לתת לאויביה מבפנים לקרקס אותה. עליה להשיב מלחמה שערה, ולשם כך, כהוראת שעה, יש מקום לצעדי חירום שאינם על פי הספר. אם מעצר מנהלי של כמה ממנהיגי הכנופיה תציל את חייו של התינוק הבא או תמנע את הצתת הכנסייה הבאה, הדבר רצוי.

אולם אין די בכך. הרי אי אפשר להחזיק לנצח אנשים במעצר מנהלי. מה יקרה בעוד חצי שנה? הקושי העיקרי הוא הקפדת חברי המחתרת לשתוק בחקירות ולצחוק בפני חוקריהם. את הקושי הזה ניתן לפתור בהתאם להמלצות ועדת לנדוי. נשיא בית המשפט העליון לנדוי היה אמון על זכויות האדם והאזרח, אך לא היה ראש קטן משפטי. הוא ראה את האחריות הכוללת למניעת טרור. הוועדה בראשותו אישרה שימוש בלחץ פיסי מתון נגד פצצות מתקתקות. נראה את הגיבורים הללו שותקים כשחוקרי שב"כ יטלטלו אותם.

אל נהיה אידיוטיים שימושיים של האוייב מבפנים. נלמד את לקח ויימאר. על הדמוקרטיה להתגונן ולנצח.

2. צרור הערות 5.8.15

* הדיבר השישי – יום אחרי רצח התינוק ויומיים אחרי הרצח במצעד הגאווה, קראנו את פרשת "ואתחנן", ובה עשרת הדיברות.

בדרשה לפרשת השבוע, אותה נשאתי בקבלת שבת אזורית של תושבי צפון הגולן, אמרתי, בין השאר: "כשנאמר 'לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא', ברור שהכוונה היא לאותם האנשים, שבעזות מצח מעמידים עצמם כנושאי דבר האלוהים, בתוך חיינו האמתיים, הארציים, החברתיים והפוליטיים, וראוי להעמיד אותם במקומם, ולהזכיר להם את האיסור החמור מפני נשיאת שם השם לשווא.

כפי שנוכחנו, לאסוננו, אתמול והבוקר, יש מי שנושאים את שם האלוהים לשווא, לא רק בדיבור אלא במעשה, ורואים את עצמם מוסמכים לבטל את הדיבר 'לא תרצח' בשם קנאותם הפנאטית. על העם היהודי לנהל מלחמת חורמה במוטציה הפגאנית הקנאית שיצאה ממנו, ועלולה להמיט אסון על כולנו."

* להגדיר את הרוע – כדי להיאבק ברוע ולנצח, יש להגדיר אותו ולזהותו. מי שרוקדים על הדם כדי לקושש רווח פוליטי מאמירות מכלילות ומעלילות על "הימין... הדתיים... המתנחלים... החרדים..." – כלל אינם מנסים להפריד בין טוב ורע, אינם מנסים באמת לזהות את הרוע ובכך הם מקשים על המלחמה. בעצם, הם משת"פים של הרוע. (אגב, הם גם לא ירוויחו מכך שום רווח פוליטי, כפי שהוכח לאחר גל הרדיפה בעקבות רצח רבין. אבל הם אינם יכולים לגבור על יצרם).

* הרוע המזוקק: הרב גינזבורג – בדרך כלל, כאשר אני מנסה לתת במוטציה הגזענית והקנאית שיצאה מן היהדות סימנים, אני מדבר על החיה הכהניסטית. אולם למדתי מחברי המשורר, חבר כפר עציון, אליעז כהן, שנכון להיות מדויקים יותר, כדי להגיע לתמצית של התמצית של הרוע המזוקק, הרוע המוחלט. אליעז מפנה אצבע מאשימה כלפי הרב גינזבורג, ראש מוסדות ישיבת "עוד יוסף חי", הגורו של הכת הקנאית, הגזענית, הטרוריסטית הזאת, שהינה אויבת קשה של עם ישראל, של מדינת ישראל ובעיקר של תורת ישראל.

מבין תלמידיו של הגורו הנ"ל יצא ספר הפיגולים "תורת המלך", מעין גירסה עברית של "מיין קמפף", המכשיר רצח גויים כולל ילדי גויים.

בכנופיה הזאת יש לנהל מלחמת חורמה, עד שיבוער הנגע.

* הדיבר השישי – יום אחרי רצח התינוק ויומיים אחרי הרצח במצעד הגאווה, קראנו את פרשת "ואתחנן", ובה עשרת הדיברות.

* אנטי ציונים – עמוס הראל וחיים לוינזון פרסמו ב"הארץ" תחקיר על ארגון הטרור שיצא מן היהדות. באופן לא מפתיע, אחד ממנהיגי הארגון הוא נכדו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב). הארגון מגדיר את עצמו בפירוש כאנטי ציוני ואנרכיסטי, שמטרתו להחריב את המדינה ולהחליפה בישות אחרת לגמרי. במוטציה הזאת יש להילחם עד חורמה. יש להילחם בה תוך התעלמות מהרוקדים על הדם שלמען רווח פוליטי קצר מועד נוח להם להציג החבורה הזאת כחלק מה"ימין", "המתנחלים", "הדתיים", בעוד מדובר באויב של הימין, המתנחלים והדתיים.

* חומץ – נעצר מאיר אטינגר, נכדו של "הרב" כהנא, ממנהיגי המחתרת הפועלת לחורבן מדינת ישראל. חומץ בן בנו של חומץ (או ליתר דיוק בן בתו).

* הכפפות המיופיפות – כדי להילחם ברוע הזה, יש להסיר את הכפפות המיופיפות, שבשם הדמוקרטיה, זכויות האזרח ופלפולים משפטיים, שלטון החוק מתגלה במלוא רפיסותו ונכשל במלחמה באויב הזה. אחרי שיעלון והרצוג דיברו על מעצרים מנהליים (ולאחר מכן גם הקבינט אישר זאת), אץ רץ הפרשן המשפטי של קול ישראל משה נגבי לגנות את ההצעה ולהסביר כמה היא אינה דמוקרטית. כך לעולם לא ננצח אותם. כך, הדמוקרטיה רק תפסיד לאויביה מבפנים המנצלים את חולשתה.

אני מתקומם נגד הביקורת על אוזלת היד של המשטרה והשב"כ. הרי שוב ושוב מסבירים מפקדי המשטרה ובכירי השב"כ, שידיהם כבולות בידי המערכת המשפטית. אותה מחתרת אנרכיסטית רדיקלית, היא מחתרת עמוקה, מקפידה על כללי מידור חמורים וכל עצוריה שותקים בחקירות. וכך, בתי המשפט משחררים אותם מחוסר ראיות, אף שהכול מכירים בסכנתם. לא נורא, שישרפו כמה תינוקות וכנסיות, העיקר שהנוהל המשפטי המחמיר לא יעורער. השתגענו?!

הם שותקים? ועדת לנדוי התירה לשב"כ להשתמש בלחץ פיסי מתון כלפי פצצות מתקתקות. נו, למה מחכים? נראה את הגיבורים האלה שותקים כאשר חוקרי השב"כ יטלטלו אותם.

"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא).

* זו לא הכיפה – כתב לי ד', חברי הקרוב:

"אני חובש כיפה,

רוצח רבין חובש כיפה,

הדוקר במצעד חובש כיפה.

שורפי כנסיות חובשי כיפה.

שורפי תינוקות חובשים כיפות.

אנה אני בא?"

השבתי לו: "אני נימול ... וגו'. וכפי שהבעיה אינה במילה, כך היא אינה בכיפה. פשוט, הגיע הזמן להילחם בהם,"

* הפנים האמתיות של המתנחלים – אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר חנן פורת שהטבח זיעזע אותו אפילו יותר מרצח יהודים, כי על הכאב של עצם הרצח, נוסף הכאב על כך שאחד מבני עמנו עשה את הפשע (התעלמו מההסתה נגד חנן פורת אחרי הרצח, בעקבות העיוות של רינה מצליח, שתפסה אותו "על חם" מאחל "פורים שמח" ביום הרצח, כפי שיהודים איחלו בפורים אפילו במחנות השמדה). חנן פורת הוא אבי ההתיישבות בגוש עציון.

בראשית השבוע נערכה עצרת של תושבי גוש עציון, בראשות ההנהגה הציבורית והרבנית של הגוש בעבר ובהווה ובהשתתפות מאות תושבים, לגינוי והוקעה של האלימות. לעצרת הוזמנו ובאו מנהיגי הציבור הערבי באזור גוש עציון.

אלה הפנים האמתיות של המתנחלים.

* ביביאשם – שאלה לאלה המנסים להדביק את הימין הרדיקלי לנתניהו. האם נתניהו אשם גם בפוטומונטז' שלו במדי SS עם שפם של היטלר?

* תואר כבוד – "חובב תאי גזים" – זה תואר הנאצה שקיבלתי מאיזה כהניסט עלוב נפש. בעצם, מספיק לומר כהניסט. אין כהניסט שאינו עלוב נפש.

* שביעות רצון – שני מעשי הרצח הנתעבים הניעו את אמות הסיפים של החברה הישראלית, וזעזעו כל ישראלי. בעצם, לא כל ישראלי, אלא כל ישראלי בעל מצפון. מזמן לא נתקלתי בסיפוק כל כך עמוק, תחושת עונג כל כך מתוקה, כמו במאמרו האחרון של גדעון לוי, שנפתח במילים: "הישראלים דוקרים הומואים ושורפים ילדים" והסתיים במילים: "ישראל הציתה את משפחת דוואבשה."

* כריעת ברך מלכותית – לאחר הטבח בבנות בית שמש בנהריים, בידי מחבל-חייל ירדני, מיהר חוסיין, מלך ירדן, לבקר בישראל, לפקוד את בתי המשפחות השכולות, לכרוע ברך ולהביע צער על הפשע שעשה בן עמו. כולנו הערכנו את המחווה וראינו בה מעשה אצילי.

אלי מייזליש בז לנשיא ריבלין ולרוה"מ נתניהו שבאו לבית החולים לבקר את פצועי הרצח הנפשע של מחבלים יהודים. אני בז למייזליש על הבוז, ואני גאה בנשיא ובראש הממשלה שנהגו כראוי למנהיגי מדינת העם היהודי, לאחר שבני עוולה מתוכו עשו מעשה נורא כזה.

עם זאת, נתניהו לא ייבחן במחווה היפה הזאת, אלא בכך שכראש הראשות המבצעת ידביר את הנגע.

* המנהיג שמייצג אותי – מכל ההנהגה הישראלית, האיש שאני חש שמייצג אותי ואת השקפת עולמי יותר מכל אחד אחר, הוא רובי ריבלין (הגם שלא תמיד אני מסכים אתו, בוודאי לא עם התעקשותו להיות אחרון המוהיקנים של א"י השלמה).

* גאה בנשיא המדינה – במהלך כהונתו של שמעון פרס כנשיא המדינה, הגעתי למסקנה שמוסד הנשיאות מיצה את עצמו. אחרי למעלה מעשרים שנות ביזיון, עם ויצמן ופרס שהשתמשו בתפקיד הנשיא כמכשיר פוליטי ומדיני, וביזו את מוסד הנשיאות, ויצמן גם בהתנהלות מושחתת, שלא לדבר על האנס הסדרתי שטימא את בית הנשיא, סברתי שאי אפשר יהיה עוד להחזיר עטרה ליושנה.

בבחירות לנשיאות, תמכתי במועמדותו של חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן, בהנחה שרק מי שבא משדה אחר ולא משדה הפוליטיקה, יוכל לחולל שינוי ולהחזיר לתפקיד הנשיא את הממלכתיות.

היום, אחרי למעלה משנה לכהונתו של ריבלין, אני שמח שהתבדיתי פעמיים. התבדיתי כשלא האמנתי שניתן יהיה להחזיר את תפקיד הנשיא לתלם הממלכתי, וטעיתי כאשר לא האמנתי שפוליטיקאי יוכל לעשות את המפנה.

ריבלין הוא נשיא מצוין, שמחזיר למוסד הנשיאות את המכובדות שאיפיינה אותו מקום המדינה ועד הנשיא הרצוג. הוא משמש כסמל הממלכתיות, הריבונות, השפיות, וכדמות בעלת אמירה מוסרית וערכית. והכל, בהומור, בענווה ובפשטות הליכות – ממש היפוכו המושלם של פרס, רודף הכבוד האובססיבי.

ריבלין מוערך על ידי רובם הגדול של אזרחי ישראל – שמאל וימין, חילונים ודתיים, יהודים וערבים ושנוא על הטוקבקיסטים הימניים הקיצונים, שהפכו אותו יעד להסתה והשמצות.

ריבלין החזיר לאזרחי ישראל את הגאווה במוסד הנשיאות.

* בני עמי – תגובתו של ריבלין לשני פיגועי הטרור בידי יהודים היתה חשובה ביותר. ריבלין השמיע את קול המוסר היהודי, את דרכה של מדינת ישראל, שהוא האיש המסמל ומגלם את ערכיה. הסונטים בו – הבעיה שלהם אינה איתו, אלא עם המוסר והערכים היהודיים.

אחת הטענות נגדו היא על הבעת הכאב על "בני עמי שבחרו בטרור," שכביכול יש בה הכללה על עמו שבחר בטרור. הפרשנות הזאת אינה אלא פלפול עקום. ברור שהוא לא אמר שבני עמו בחרו בטרור, אלא הביע את הכאב על כך שאלה שבחרו בטרור הנם בני עמו. ואכן, למרבה הבושה, אותם מחבלים הם בני עמנו.

ועם זאת, להבא על ריבלין להקפיד יותר על ניסוח דבריו, כדי לא להשאיר פתח לעיוות הדברים, כפי שעשו תוקפיו.

* רצח אופי – אתר סאטירי ימני פִבְּרֵק "ידיעה" מרושעת, לפיה בהודעה רשמית מבית הנשיא הבהיר הנשיא ריבלין שהוא לא ביקר את בית משפחתה של אדל ביטון ז"ל, כדי לא לפגוע ברגשות הערבים, מאחר והתחייב להיות הנשיא של כולם.

זה אמור להיות מין סוג של הומור, כנראה. זכותו של אדם להיות בעל הומור גרוע. ובמדינה דמוקרטית זכותו של אדם חסר הומור לכתוב "סאטירה". והוא גם לא המציא את הסוגה של סאטירה בפורמט של אתר חדשות.

הבעייה היא שהסאטירה הזאת מופצת כ"ידיעה", וזו כבר הסתה לשמה, במזיד. ואנשים שטופי מוח מאמינים לה ומפיצים אותה הלאה. הנה, בתגובה לדברי תמיכה בנשיא ריבלין שכתבתי בפייסבוק, נשלחה לי ה"ידיעה" הזאת, בסוג של מסר ברוח "נו, תראה על מי אתה מגן. זה הריבלין שלך. נראה אותך מגן גם על זה."

תחילה חשבתי שמי ששלחה לי היא מאנשי סדום המפיצים את העלילה במזיד. בדיעבד הבנתי שהיא מאנשי חלם המאמינים לה. אבל איך הגענו למצב שאנשים מאמינים ל"ידיעה" כזאת? זו תוצאה ישירה של רצח האופי. הפצת "ידיעה" כזאת הרבה יותר אפקטיבית ולכן גם יותר מסוכנת מהפצת תמונת הנשיא במדי SS.

* מעורר מדון – כתב זיו תדהר, שדר רדיו והומו מוצהר: "ברור שלא הלכתי לעצרת בגן מאיר בת"א, כי היה לי ברור מה תכליתה. אכן אירוע לכאורה נגד שנאה, שמצליח לייצר רק עוד יותר שנאה, מדון וקיטוב."

אילו הייתי במרכז, הייתי הולך לעצרת בגן מאיר, בניגוד לזיו תדהר. למה? כי אני תמים. בניגוד לזיו תדהר. אך הוא צודק.

* השתלטות עוינת – כיוון שהנטייה המינית אינה בחירה, היא מחולקת בין בעלי השקפות שונות ומגזרים שונים באופן שיוויוני. הפוליטיקה הקיצונית שהשתלטה על הממסד הלהט"בי, שבאה לידי ביטוי במניעת רשות הדיבור מבנט ומינון ובקריאות הבוז לשטייניץ, מזיקה מאוד לקהילה הלהט"בית ולעניינה.

* סכין בגב – ללהט"בים הדתיים קשה יותר. הם מצויים בקונפליקט בין נטייתם הטבעית לבין אמונתם הדתית ובהתמודדות קשה מאוד עם חברה הרבה יותר שמרנית מהחברה הכללית, בעיקר כאשר מדובר באיסור הלכתי.

בשנים האחרונות מתחוללת בציבור הדתי לאומי מהפכה משמעותית ביותר ביחס ללהט"בים. היום החברה הזאת נמצאת, בנושא הזה, במקום הרבה יותר מתקדם מכפי שהייתה החברה החילונית לפני 15-20 שנה. זאת, במידה רבה, בזכות מספר רבנים אמיצים, שהובילו קו נאור ופתוח ומצאו גם את הצידוקים ההלכתיים לקו הזה. ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית, בראשותו של בנט, שותפה לקו הזה.

הלהט"בים הדתיים שהשתתפו בעצרת בגן מאיר, לא היו זקוקים לקולה של זהבה גלאון. הם היו זקוקים לקולו של בנט. מי שהדירו והשתיקו את בנט וינון, תקעו סכין בגבם.

* למה הזמינו אותו? – אלה שלא איפשרו לבנט לנאום בעצרת התמיכה בלהט"בים, עשו זאת כיוון שחשוב להם מאוד להציג את מצג השווא המשייך את בנט ושליסל לאותו מחנה, כביכול, ופחדו שהוא יקלקל להם את המצג. אז למה הם הזמינו אותו? כי הם קיוו שהוא יסרב, והם יוכלו לנפנף בסירובו כהוכחה.

* היתממות – הטענה "לא הידרנו אותו, רק דרשנו ממנו לחתום שהוא תומך בעמדותינו כתנאי לרשות הדיבור," היא היתממות. זה תנאי שנועד להדיר ו"להוכיח".

* צביעות – הטענה שאין לאפשר לבנט לדבר בעצרת ההזדהות עם הלהט"בים בשל עמדותיו ההומופוביות של ח"כ סמוטריץ', איש מפלגת "תקומה" שבמסגרת "הבית היהודי", היא צביעות. הרי הם נתנו את רשות הדיבור לדב חנין, שותפם של ההומופובים הקנאים מן התנועה האסלמית.

* שאלת המנהיגות – בכל קבוצה יש קיצונים ופנאטיים. בכל השקפת עולם, בכל זרם פוליטי, בכל מגזר. גם בקהילה הלהט"בית. השאלה היא האם הם המובילים? הם המנהיגים? קבוצה הנותנת לזנב לכשכש בה, לא תשיג דבר. לצערי, פוליטיקה קיצונית הצליחה להשתלט על הקהילה הלהט"בית, ורק חבריה יכולים להחליף אותה.

* מהפכה חברתית – המחנך הדגול ד"ר צביקה צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, מציע מהפכה חברתית וחינוכית – לפתוח את האוניברסיטאות לכל, ללא צורך בתעודת בגרות ובפסיכומטרי, ולממן את השנה הראשונה. אני תומך בכל לבי בהצעתו.

* עוד לא אבדה תקוותנו – בראיון ל"דבר" בארבעה בספטמבר 1957, נשאל רוה"מ בן גוריון האם יכולה "התקווה" להוסיף ולהיות כיום המנונה של מדינת ישראל? האם אין מקום להמנון חדש שיבטא את תפקידיה וייעודה של ישראל?

השיב ב"ג: "יש בלי ספק נימוקים חשובים להמנון חדש שיביע יעדיה של ישראל, אבל מכיוון שפחות מחמישה-עשר אחוז של העם נמצא בארץ – יש טעם להמשכת 'התקווה'."

יש לי רעיון. כאשר 90% מן העם היהודי יעלה לישראל, נפתח את הנושא לדיון מחודש.

* ביד הלשון: ה' הוא נחלתו – בתפילת "אל מלא רחמים" אנו אומרים על המנוח ש"ה' הוא נחלתו." מקור הביטוי הוא פרשת השבוע, פרשת "עקב". הביטוי המקורי אינו קשור כלל למוות, אלא לשבט לוי, שלא קיבל נחלה בארץ ישראל, כי ייעודו הוא עבודת ה', ונאמר עליו שה' הוא נחלתו.

* * *

אלוני זמורה

1. חלום: "כשהאהבה היא זו שמוליכה את דרכו של הזוג אל האושר, אל לו להרפות ממנה, עד אשר ינצח אותה"

כמה וכמה דברים מופלאים קרו בביקורי האחרון בירושלים. היו לי כל כך הרבה צירופי מקרים שבאו וקרו זה לאחר זה שאין יד המקרה בהם, והדבר מופלא מבינתי ואינני יכול להסבירם בדרך הרציונאלית בהם אני נוהג לנתח אירועים.

האמת היא שבכל נסיעותיי וביקוריי בירושלים, יש משהו שונה ומשונה מכל ביקור בכל עיר אחרת כמו בתל אביב, בפריז או בלונדון. הדבר קורה לי בעיקר כשאני נשאר ללון בעיר. אז השינה בירושלים היא טרופה, אני חולם חלומות מוזרים, או שאינני יכול להירדם כלל.

דבר נוסף שקורה לי דווקא בירושלים, הוא שאני נדחף לכתוב דברים. ודווקא ברגעים האלה לא מצויים בידי כלי כתיבה וגם לא דפי  נייר ראויים לכתיבה. פעם נאלצתי להקיש על דלת זרה בשכונת ימין משה על מנת לקבל עיפרון לא מחודד ופעם כתבתי פואמה על הצד האחורי של קבלות אשראי ששמרתי בארנקי.

בדרך כלל אינני זוכר את החלומות שפוקדים אותי בלילות, אבל הפעם ראיתי הכול: את החתונה של הזוג הצעיר כשהכלה לבושה בשמלת מלמלה לבנה וגם כל האורחים והקרואים לבושים בלבן. וברקע, כאילו מבעד לערפל, משתקפים החומות הדרומיות של העיר העתיקה, שערי חולדה למטה ומסגד אל-אקצה עם כיפת העופרת שלו ועליה רוכבת כיפת הזהב של עומאר, רקע הולם לחתונה ירושלמית.

ואני הולך בשביל לעבר האורחים כשהיא, לא הכלה, פונה אליי ומבקשת ממני לכתוב דברים לכבודם של הכלה והחתן שאינני מכיר אותם. אבל היא מתעקשת שאני צריך לכתוב. כל הנימוקים שאני מעלה אינם מתקבלים על דעתה והיא אומרת, שגם אם לא יינתן לי לשאת דברים בטקס הכלולות, אני צריך וחייב להעלות אותם על הכתב. ואני מסביר לה שלא יהיה לי לאן לשלוח את הדברים שאכתוב וגם אינני יודע מהיכן הם באים ומהי כתובתם. והיא עונה לי בטון מנצח ואומרת: "תשלח את הדברים לחברת הכנסת... "

לטענה כזאת מוצלחת אין לי מענה הולם ואינני יכול לסרב יותר. אני מבקש לכתוב את הדברים לכבוד  חתני השמחה וכמו תמיד אין לי במה לכתוב ואין לי על מה לכתוב. ואני מתחיל לשנן לעצמי את הדברים שאומר לזוג הצעיר, בבחינת דברים שיוצאים מן הלב ומגיעים אליו, והנה אני מגיע לסיום הדברים ואני מתעורר משנתי בבית המלון הירושלמי כשאני שומע את עצמי משנן את נאומי והמשפט האחרון איננו מרפה ממני וחוזר כמנטרה: "כשהאהבה היא זו שמוליכה את דרכו של הזוג אל האושר, אל לו להרפות ממנה, עד אשר ינצח אותה." או אולי ינציח אותה, אני מתבלט בחלום ואינני יודע להחליט מה עדיף, לנצח או אולי להנציח, ההתלבטות גורמת לי להקיץ מהחלום כשאני משנן את המשפט האחרון.

ואני מנסה לדעת מה עושה כאן חברת הכנסת, שאין לחשוד בה שהיא קרובת משפחה של בני הזוג שבחרו לחגוג את יום כלולותיהם ליד ארמון הנציב העליון על ראש הר המועצה הרעה אל מול העיר העתיקה.

חברת הכנסת איננה קרובת משפחה שלי. לה יש שם משפחה, ולי יש שם פרטי. השם ניתן לי על ידי אבי ולא באשמתי. הוא סיפר לי בגיל התבונה, שבחר את השם מתוך סיפור קצר שהרצל כתב בשם "אצבעוני ואלוני או העתיד." אמרתי לו שמזלי שלא החליט לקרוא לי בשם השני –  אצבעוני...

גם אם ארצה לשלוח לחברת הכנסת את כל הדברים שאמרתי לעצמי, הם נמוגים להם, כמו כל החלומות, בחלל האין סופי של הזיכרון, ואינני יכול לשחזר מאומה מהנאום הארוך שהכנתי במאמץ כה רב בחלומי, חוץ מהמשפט האחרון ששיננתי הלוך ושנן עד שהקצתי משנתי. וחוץ מזה אינני יודע את כתובתה של חברת הכנסת.

הנוף שמשתקף מהחלון שבמלוני מהקומה התשיעית, בשעת הבוקר המוקדמת, הוא הנוף של כל מחוזות ילדותי, כאילו הוא משתף אותי בתוכו, בפעם האחרונה, כמתנת פרידה.

החלום והמראות הנשקפים, כאילו מתערבבים יחד: חומות העיר העתיקה, מגדל דוד והמצודה, הרובע הארמני, הר ציון, כנסיית הדורמיציון והמגדל הצמוד אליה. המגדל נראה בזיכרוני כמו לוחם אוסטרי ממלחמת העולם הראשונה שחובש על ראשו קסדה משוריינת.

מעבר להר ציון, מהיכן שהשמש זורחת, משתפלות הגבעות הרכות לעבר מדבר יהודה וים המלח. בתווך מבתר את הגבעות נחל קידרון המתחבר לגיא בן הינום העמוק וממשיך לזרום ביובש של זיכרונות היסטוריים עד לים המלח. ארמון הנציב העליון לארץ ישראל יושב על הר העצה הרעה, כיום משמש הוא את מפקדת האו"ם למזרח התיכון. עד היום המקום מסמל בעיניי את השלטון הזר בארץ ישראל. קיבוץ רמת רחל והר גילה, יוצרים את הקו המפריד בין האדמה לבין הרקיע בזריחה האדומה של אותו הבוקר.

בתווך, בין קו האופק לבין חלוני משתרעים להם כל מחוזות ילדותי האבודה –  שכונת נחלת שבעה למרגלות בית המלון, בית הקברות ממילא, כיום גן העיר, שם ניסיתי להטיס דאון ענק משברי עץ, שמעולם לא המריא.

במרכז בית הקברות ברכה מברכות שלמה המלך. הברכה האדירה, שאגרה מי גשמים עד תומה, היא חלק מברכות האגירה שנבנו במרוצות השנים ובשנים קדומות, מברכות שלמה המלך הרחוקות מירושלים ועד לברכת הסולטאןשחוצצת בין שכונת "ימין משה" לחומות העיר העתיקה. בעונת החורף מצאו בה דגי נוי ענקיים מסתור בין שושנות מים.

וממש כמטווחי קשת, כמעט למרגלות בית המלון הגבוה, רואים את הבית בו גרה משפחתי לאחרשנאלצה לנטוש את בית מכורתה שבמשכנות שאננים שבשכונת ימין משה, מאימת המלחמה והצלפים שכיוונו את רוביהם מבין שיני חומות העיר העתיקה ומהחלונות של בית הספר לכמורה שבהר ציון.

לבית שברחוב בן סירא 10, הגובל בבית הקברות ממילא, הגענו לאחר שהייה של שמונה חודשי המצור על ירושלים. התגוררנו  בפרוזדור של בית הכנסת בבתי סיידוף שמעל לרחוב יפו, הוא רחובה הראשי של ירושלים, בואכה שוק מחנה יהודה.

נזכרתי ביום בו נמלטנו, משפחה אחרונה של מפונים, בפקודת לוחמי ההגנה ואצ"ל, מביתנו, בית י"א ב"משכנות שאננים". מהמקום היפה בעולם, הצופה אל הר ציון, חומות העיר העתיקה ושיפולי מדבר יהודה – הגענו אימא, אבא וחמשת ילדיהם הקטנים, אל הפרוזדור האפל והקודר שבבתי סיידוף. לתוך ימים וחודשים של מצור והפגזות על ירושלים המוכה, החבולה והנצורה למשך שמונה חודשים. ימים של כמעט רעב, שהטביעו בי חותם עמוק ובלתי נשכח. כרתי ברית עולמים עם העיר של אבנים אפורות, שמדברות אליי בכל מקום ובאות אליי בחלומותיי עד עצם הרגע הזה.

ואני מתבונן מתוך חדרי שבמלון הירושלמי אל עבר הגן המוזר ביותר והמיוחד ביותר שקיים בירושלים, שאבי יצר מאחורי ביתנו שברחוב בן סירא 10, הגובל בבית הקברות המוסלמי, לשם הגיעה משפחתי בשולי סיום המצור על ירושלים.

במרוצת השנים ליקט אבי שתילי עצים שונים ומשונים אותם הביא מטיוליו הרבים ברחבי ארץ ישראל. הוא שתל אותם בצפיפות רבה בשטח הצר שגבל בין הבית לבין בית הקברות. הוא ליקט חלקי מצבות, שברי צעצועים, שלטי רחוב, ויצר גן סוריאליסטי שקיים עד עצם היום הזה.

מאות עוברי אורח ותיירים שמזדמנים בדרכם לעיר העתיקה או למלון המלך דוד, נלכדו בקסמו של הגן המוזר, ובדמותו הציורית של אבי, שהיה אומן של שפות. עם כל תייר הוא דיבר בלשונו ובשפתו ולכד אותו בחיוניותו ובידע הרב שהפגין על המקום ועל תולדות ירושלים. משם קצרה הדרך להיכרויות ולחברויות מופלאות ומוזרות שחלקן נמשכו  שנים רבות עד ליום מותו.

ואני עומד בחלון של המלון הצופה לעבר מה שהיה ביתי ואני כתייר מזדמן מתבונן ומגלה מחדש את צפונותיה של ירושלים, ואת זיכרונות ילדותי, כאילו מתחבר אליהם מחדש, וגם כאילו נפרד מהם בפעם האחרונה, לא כתושב ודייר, אלא כאורח שנוטה ללון, ללילה אחד או שניים, אבל הקסם עדיין לא פג והוא ממשיך להתחולל בי בדרכים מוזרות לא ידועות...

2. מה בין בן-ציון יהושע ליעקב יהושע?

(המשך)

לב-ציון יהושע,

אם הצלחתי במאמרי להביא אותך להגיב בכתב, דייני.

מתוך דבריך למדתי יותר על שתי דמויות יקרות של אוהבי ירושלים, שהכירו זו את זו ושתיהן דמויות יצירתיות.

אני מאחל לך  עוד שנים רבות של עבודה יצירתית, בלי לוותר על שמך.

אם מותר לי להזכיר שוב את אבי מבית הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרה). גם הוא יליד ירושלים, ממשכנות שאננים, ואוהב ירושלים. דמות ציורית, משורר ואוהב ספרות. עבד כל חייו מתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ובמדינת ישראל הצעירה בבית הדואר המרכזי של ירושלים.

במלחמת השחרור, הוא הצטרף לארגון לח"י כאלחוטן וכינויו היה "חרות".  מתוך הזדהות עם הקמת המדינה, שינה את שמו מזמרו לבן חרות. הייתי אז ילד בן תשע, וסירבתי להמיר שם עתיק מאז גרוש ספרד (בן זמרה – זמורה), מהעיר זמורה שבספרד.

כיום אני "זמורה" ובני משפחתי האחרים "בן חרות"...

מאחר שהזכרת את השם של רבי אליהו אלקלעי שמוצאו גם הוא מהעיר זמורה שבספרד. אני בעיני רוחי רואה את שתי משפחותינו מיודדות ומכירות זו את זו. (אין דברים מקריים בעולם... ופנייתי אליך לא הייתה מקרית... אני נזכר במורה, מתקופת לימודיי בבית הספר "תחכמוני" שברחוב רש"י, בירושלים בשם אלקלעי. אני מניח שגם הוא היה בן משפחתך.

אני שמח שחליפת הדברים האלו מתנהלים מעל דפי המכתב העיתי האינטרנטי של הסופר אהוד בן עזר, כי גם הם פרק נוסף בתולדות הארץ הזאת.

נ.ב. שלחתי לאהוד סיפור מאוד ירושלמי לפרסום. אשמח לתגובתך.

שבת שלום בחג האוהבים.

אלוני זמורה

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הדסה מור

אַהֳבָה בַּמָחשָׁכִים

על אהבת יוסף ורבקה באו במחנה פלאשוב

בֵּין גדֵרוֹת הַתָּיִל הַמְפוּתָלִים,

כֹּשֶׁהַגוּף עָיֵיף ורָצוּץ

מֵרוֹב עֲבוֹדָה מפָרֶכֶת,

עֲדָיִין הַנשָמָה בָּלֵב בּוֹעֶרֶת

מִשתוֹקֶקֶת לִדְבָר מָה,  קָשֶה להַגדָרָה,

עַד שֶהוּא נִתקָל בּמָבָּט,

עָמוֹק כִּתהוֹם,  חָזָק כּטִיל חוֹדֵר שִׁריוֹן וּבֶּטוֹן,

ואָז הוּא יוֹדֵע שֶלכָּך הוּא חִיכָּה.

לאוֹתָה הַברָקַת גוֹרָל מוּפלָאָה הוּא צִיפָּה,

מַבָּט שֶל אִשָה הַמחַפֶּשֶׂת אַהֲבָה

בּתוֹך אוֹתוֹ גֵיהִינוֹם שֶל מַחֲנֶה הַשִׂנאָה,

מַבָּט שֶל גֶבֶר הַנִתקָל בּמַבָּטָה,

שֶמָצִית בּלִיבּוֹתֵיהֶם אֶת אֵש הַאַהֲבָה.

לֶהָבָה שֶל אוֹר בּכָל מַבָּט, 

והַנֶפֶש בּכָל נִימֵיה מבַעֲבָּעַת

מבָקֵשֶת לִפרוֹץ לָאֲוִויר הָחוּפשִי

אַך הִיא כּבוּלָה עֲדַיִין בַּמִתחָם הַגוּפִי,

ורַק הָאֱמֶת מֵהַנשָׁמָה נוֹבַעַת,

מֵרִיעָה בִּשתִיקָה מְאוּפֶּקֶת אֶת הָרְגָשוֹת

שֶׁאֵינָם נִיתָנִים  בַּנְסִיבוֹת הַקָיָימוֹת להַבָּעָה,

לא בְּדִיבּוּר ולֹא בִּכתָב.

רַק בַּסֵתֶר מִתעוֹרֶרֶת הָהַשׁרָאָה,

ושִירֵי אָהֲבָה מִתרוֹננִים בְּלֵב הַגֶבֶר,

ונִכתָבוֹת הַמִילִים עַל גַבֵּי פִיסוֹת נְיָר זעִירוֹת

אוֹתָן צָבַר מֵבִּדלֵי סִיגָרִיוֹת,

לבַל תִשְׁזפֵם עֵינוֹ שֶל  הַזֵד.

מִילִים שֶל גָעֲגוּעִים עָזִים

אֶל הָאִשָה שֶאֵלֵיה אַהֲבָתוֹ בְּעוֹז מלָבְלֶבֶת

מִילִים שֶל תִקוָוה לִפגִישָה מְחוּדֶשֶת,

לִפגִישָה מְרָגֶשֶת שֶבוֹא תָבוֹא.

ואֵין סָפֵק שֶתָבוֹא, 

כִּי אֵין עוֹד בָעוֹלָם כּוֹח כֹּה אֵיתָן

כְּמוֹ הָאַהֲבָה, שֶׁיָכוֹל לָה. 

* * *

תקוה וינשטוק

הכלבייה של תל אביב

ימי הקיץ הם ימי השיא בתפושה של הכלבייה העירונית של תל אביב. לעומת 30-32 כלבים בחורף, יש בה עתה בקיץ 40 כלבים ויותר, תוספת של כעשרה אחוז לעומת שאר עונות השנה.

ימי הקיץ הם  גם הימים הנוראים של חלק מכלבי העיר. הרבה תל אביבים יוצאים בקיץ לחופשה מחוץ לעיר ולחוץ לארץ, ביניהם לא מעט בעלי כלבים. מה יעשו אז עם כלביהם? כלבים זקוקים לטיפול יומיומי. הם אינם כחתולים המסתדרים עם ארגז חול ומסוגלים לחלק למנות את המזון שמשאירים להם. כלבים הנותרים לבד בדירה אפילו ליום אחד – ממלאים אותה בהפרשות ובולעים במכה אחת כל דבר מאכל שהם רואים – ולאחר מכן עלולים לגווע ברעב.

לעיתים, כשנוסעים לחו"ל, מתנדבת שכנה טובה להשקות את העציצים  אבל טיפול בכלב זה כבר סיפור אחר. אם מכירים נער או נערה מהימנים המוכנים לקצת מזומנים משמרטפות כלבים,  מה טוב. משאירים להם את מפתח הבית והם כבר דואגים לחית המחמד. אם לא – אין ברירה אלא פנסיון. לצד הפנסיון שאליו הם נוסעים חייבים בעלי הכלבים לרשום את בני טיפוחיהם לפנסיון להולכי על ארבע.

למרבה הצער לא כל המחזיקים בכלב מוכנים לכלול אותו בתקציב הטיול, אף שמלון כלבים ולא כל שכן שמרטפות, אינם אלא סעיף זניח בהוצאות החופשה. לרבים זו הזדמנות פז להיפטר בלי רחמים מכלב זקן, למשל. מי שהגיע לבית ככלבון משעשע כבר בא בימים, סובל ממחלות, והטיפול בו נעשה קשה במיוחד, וגם בעליו כבר הזקינו...

יש והכלב פשוט נמאס – ההורים הכניסו אותו לבית רק בגלל הילדים שמיררו בבכי ונשבעו שכל הטיפול על  אחריותם בלבד. לא דובים ולא כלבים ולא הבטחות – ההורים, לא הילדים, הם שיורדים ועולים לפחות פעמים ביום עם  היצור שלא רצו בו, ופולים  את קרציותיו. ועתה עם הנסיעה, ניתנת להם הזדמנות פז להיפטר מהכלב. מסיעים אותו לאי שם רחוק שממנו לא יצליח לחזור, זורקים אותו כאלו היה חבילה מיותרת ולא יצור חי, נועלים את הבית ויוצאים לטיול.

הכלב הנטוש, שלא מבין היכן הוא והיכן נעלם בעליו, יוצא לקרב על חייו. הוא משוטט ברחובות. אם משחק לו המזל הוא מוצא שלולית מים ללוק ממנה ושיירי עצמות בפחי האשפה, אבל תמיד החתולים זריזים ממנו. הם מנוסים באשפתות מהיום שיצאו לאור העולם והוא רגיל לחיים שונים לגמרי – להיות כמו ילד במשפחה, רק עם זנב, לקבל אוכל ומצע רך וקורת גג ולהעניק בתמורה אהבה והגנה. וכעת רוגמים אותו באבנים ומגרשים במקלות, וכלי רכב מאיימים שועטים  סביבו.

עד מהרה, אם בכלל הצליח להישאר בחיים, הופך כלב הבית המטופח לכלב חוצות מר נפש ונשכן. תושבים מודאגים מצלצלים למספר 100 (פועל מ-6.30 בבוקר עד 11 בלילה) ומדוחים  על כלב או חבורת כלבים נעדרי בעלים ועל סכנת נשיכות, וכלבת והעירייה שולחת פקחים ושירות של איסוף כלבים. אלה שובים את הכלבים. אם הכלבים אגרסיביים במיוחד – לרוב הזכרים, הנקבות ביתיות יותר – תופשים אותם בעזרת חבלים והם מובאים לכלבייה של תל אביב. לפעמים מביאים לכלבייה גם חתולים פצועים.

הכלבייה הינה מוסד עירוני ותיק, עוד מראשית ימי המנדט. פרנסי תל אביב דאגו להקימה ב'סוף העולם", לבל תטריד את תושבי העיר בנביחות ובריחות. הם לא שיערו שהעיר תתפתח כל כך והכלבים יתרבו כל כך. כיום שוכנת הכלבייה ממש בתוך העיר, ברובע "כוכב הצפון" הסמוך לשדה דב, ואוטובוס 24 עוצר לידה. המען שלה הוא ברחוב ש"י עגנון 1 (פינת אבן גבירול).ׂ בעצם אין רחוב המתאים לכלבייה יותר מהרחוב הנקרא על שם מחברו של "בלק", הכלב המשוגע מ"תמול שלשום", שחוקרי ספרות מנסים עד היום לפצח את  חידתו.

הכלבייה העירונית מטפלת לא רק בכלבים עזובים. לכאן מגיעים כלבי בית לקבל חיסון ומיספר, בדומה למספר לרכב  או להבדיל, לתעודת זהוי לאדם. באותה הזדמנות  מזריקים לכלב שבב בגודל של גרגר אורז המשמש לו לזיהוי. כלב שהלך לאיבוד ונמצא, השבב מגלה מי בעליו ואפשר לבשר להם לבוא לקחת את  מחמל נפשם. כיום מודעות 'אבד" הצמודות לעצים ולקירות מתייחסות בדרך כלל לחתולים. לא לכלבים. הכלבים מצוידים לרוב בשבב מזהה אבל רק מיעוט שבחתולים מובא לכלבייה וזוכה לשבב. וללא שבב, גם כשחתולי המחמד שאבדו התגלו והובאו לכלבייה אין יודעים מי בעליהם.

הכלבייה משמשת גם כתחנת הסגר לכלבים שנשכו. אלה נשלחים לעשרה ימים לברר אם אינם נגועים בכלבת, שהיא מחלה נוראה. נכנסים להסגר גם הולכי על ארבע ובעלי כנף שרכשו אנשים בחו"ל. לעיתים מובא לכאן חמור שהתעללו בו ופה ושם ברווזים, חמוסים ואפילו בעלי חיים אקזוטיים כאיגוונה.

מיבנה הכלבייה ישן נושן, ועבר שיפוצים ושיפורים נרחבים במרוצת השנים. התאים (פעם קראו להם "מכלאות") גדלו, החצרות לכלבים שונו והורחבו, הגגות והמרזבים כבר אינם דולפים, ובמרכז האתר כיכר דשא. כיום מצויים כאן 65 תאים לכלבים ותאים בודדים לחתולים. בין החתולים לכלבים אין כל קשר.

"כל כלב שמגיע מקבל אצלנו שם," מציין ד"ר ישראל הולצמן, הווטרינר האחראי על הכלבים. "שלא יגידו סתם 'הכלב החום' או 'הכלב הפצוע' או 'זה מרחוב נחמני'."

לאחד הכלבים קראו פה "סטיפה" (ערימת כסף מזומן בלשון ההמון – כי האיש שהביא אותו לכלבייה נהג במכונית יקרה מאוד).

הכלבייה אינה בדיוק מלון חמישה כוכבים, אך כל אחד מדייריה זוכה לתא נפרד משלו, שמיכה וחימום בחורף, מזון משביע וריפוי, אף שאין זו מרפאה אלא מקלט עירוני לבעלי חיים חסרי בית.

לכאורה, הכלבייה הינה גן עדן לעומת השיטוט ברחוב ללא מים בשרב, וקורת גג בחורף. לכאורה יש פה לכלבים הכול – למעשה חסר להם מה שהכלב, בעל חיים שתורבת עוד בראשית ההיסטוריה, זקוק לו: בעלים ואהבה.

ימים ולילות כלואים הכלבים האלה בכלוב, שרויים בגפם, ללא קרוב וגואל, בלי יד מלטפת, הם אוכלים, עושים את צרכיהם על רצפת הבטון ושואגים ודופקים בכל כח על הסורגים לעורר תשומת לב, מזעזעים את התאים להזעיק מישהו שיתקרב אליהם ויוציאם לחופשי – ואין שומע ואין בא. הם נובחים עד אפיסת כוחות, עד שמפיהם בוקעות יבבות בלבד, משתתקים קמעה ובכוחות מחודשים פותחים שוב בנביחות נואשות והטחה בסורגים. מחזה  מכמיר לב. לכולם מבט פראי בעיניים עד שנדמה לך שאלה חיות טרף, זאבים, לא כלבים. אמנם 2-3 כלבים שיודעים שלא יריבו מוצאים חופשיים לחצר אולם לא פעם מסתבכות רצועותיהם ומתחילה אפילו פרשת נשיכות – יש כלבים הנושכים בעיקר את בני מינם ויש המבכרים לנשוך בני אדם ויש שאינם מתעניינים במספר הרגליים ונושכים את כולם. הולכי על שניים .

 מפעם לפעם מגיעים לכלבייה צעירים וזקנים המבקשים כלב לאימוץ. מחיר הרכישה שווה לכל נפש – 140 שקל. (בכרטיס אשראי בלבד). רוב הכלבים מעורבים, ללא שושלת יוחסין, אבל כיום ניתן למצוא בכלבייה גם פקינזי בן שלוש. מבוקשים במיוחד הגורים הקטנים. הם חמודים כל כך, שובי לב. גורלם של הכלבים המבוגרים משמח הרבה פחות, ואם הם שחורים כמעט שאין להם סיכוי לזכות בבית חם. גם  כלבים סובלים מאפלייה בגלל צבע העור... ייתכן שהם דחויים משום שכלב שחור מזכיר חתול שחור וזה מביא כידוע מזל רע.

יש כלבים שאיש אינו חפץ בהם והם מוחזקים בכלבייה שנים על גבי שנים, עד גיל 16 הנחשב לשנה האחרונה לחיי כלב.

כלב שחור אחד אומץ די מהר ודווקא בידי וטרינר הכלבייה. "הכלב הזה ממש דבק בי." מספר דוקטור  הולצמן. "כל בוקר היה בא אלי ומלווה אותי כל היום... כרגיל אני מתנגד שעובדי הכלבייה יתקשרו לכלב מסוים אבל בפני הכלב הזה לא יכולתי לעמוד... בסוף אמצתי אותו נוסף לשני הכלבים שכבר יש לי בבית."

לעיתים באים לבקש דוקא חתול – פחות נאמנות מצד המאומץ אבל גם פחות טורח למאמץ, ובכל אופן יש בעל חיים במשפחה. כיום מתאכסן  בכלבייה רק חתול אחד לרפואה.

לא אלמן ישראל. תל אביבים רבים הם חובבי כלבים מושבעים (ולא רק תל אביבים ולא רק 'כלבופילים'. לבעלי החיים שדולה חזקה בכנסת ואף פייסבוקים מיוחדים). לא די להם בכלבים שהם מגדלים – הם מתנדבים גם לשיפור חייהם של דיירי הכלבייה. מגיעים פעם פעמיים בשבוע ומוציאים את הכלבים לאוויר העולם, מחוץ לכלבייה. כל מתנדב והמאומץ שלו, אפילו שני מאומצים איתם הוא מטייל בנפרד – כל כלב בן יחיד. בין המתנדבים – בעיקר מתנדבות –  פסיכולוגית, בעלת חנות ספרים לילדים שמיד אחרי שמכרה את החנות התנדבה לכלבייה, דוגמניות, גם מלכת יופי. לא מעטים המתנדבים הגברים, לרבות גבר בן 79 המטייל בקביעות עם כלב מהכלבייה. ההתנדבות מותרת מגיל 16 ומעלה וכל המתנדבים מבוטחים. לפעמים מצליחים למצוא לכלב בית אומנה.

ההתנדבות הזו אינה עניין פשוט. היא נתקלת תכופות בכפיות טובה. גם כלבים בעלי אופי נוח נעשים מרי נפש וחשדנים אפילו נשכנים. אחרי בדידות ארוכה בכלוב שוב אין הכלב הנטוש מאמין שרוצים להיטיב עמו ולעיתים, בייחוד כשהוא נבהל, מנסה לנשוך את המתנדב.  דרושים הרבה זמן וסבלנות כדי לקנות את לב הכלב.

לאחרונה קראתי בפייסבוק מֵייל, כנראה של חברה באיגוד של  ידידי כלבים, לצד תצלום של כלב:

"בכל שבת אנו מקדישים את הפוסט שלנו למישהו או משהו שבא לעזור לבעלי החיים." נאמר במייל. "אף אחד לא בחר לאמץ את הכלב מאי. כי הוא פחדן. אף אחד לא בחר לאמץ את מאי כי הוא שמנמן. כל לכלוך הכי קטן גורם לו לדלקות בעיניים. הוא בטח לא אידיאל של כלב. כבר כשהגיע לכלבייה נחשב למבוגר מדי וידעו שאיש לא יאמץ אותו. זה שבע שנים ארוכות  שנעמה וקוסטי באות מדי יום לכלבייה לטייל עם מאי, יושבות איתו שעות בכלוב, מסרקות את שערו, מלטפות אותו, לוחשות לו מילות אהבה. הן לא ויתרו כל השנים אף שמאי קבל אותן תמיד בנביחות זעם, התנגד לצאת מהכלוב, לא נתן לרתמו לרצועה וכל כמה דקות בטיול נעצר ונדבק בעקשנות לאדמה ורק בקושי הצליחו להזיזו. היום, בפעם הראשונה, לא פתח מאי בנביחות נרגזות על נעמה וקוסטי. להפך. הוא המתין להם בשקט מאחרי הסורגים והיה ברור שציפה לבואן. הוא טייל איתן בהנאה ואפילו ליקק את ידה של קוסטי. איזו הצלחה! איזו אושר! מאי למד לחבב בני אדם!"

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבה

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹׁר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי   

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

* * *

מנחם רהט

המיזרוחניקים אשמים

התקשורת הכללית, ועכשיו גם חלק מהחרדית, הפכו את הציבור הדתי-לאומי לשק החבטות הלאומי. "הרוצח שליסל הוא מיזרוחניק."

אין יהודי בישראל שלא התאבל מרה השבוע על מותה האכזרי, הבלתי צודק לחלוטין, של שירה בנקי ז"ל מירושלים, נערה חפה מפשע, שנפלה קרבן שווא לסכין הקצבים של פסיכופט עלוב נפש ושמו שליסל, המתחזה לחרדי.

אכן, רק מתחזה, מפני שעל פי כל קריטריון אפשרי, שליסל אינו יכול להיות ואיננו חרדי, מפני שפעל בניגוד גמור להלכה (המתייחסת בכובד ראש לחיי אדם, עד כדי כך שסנהדרין שהרגה פעם בשבעים שנה נקראה קטלנית), ומפני ששום אישיות תורנית אינה עומדת מאחורי הטירוף שלו.

הרחוב הישראלי כולו, על כל סימטאותיו, זועזע מן הרצח והאלימות של שליסל – פרט לאותם שניזונים בלעדית מן התקשורת החרדית הממוסדת: היומונים המודיע, יתד, המבשר והפלס, אשר לא יכולים היו לדעת דבר וחצי דבר על הטירוף של שליסל ועל מותה המיותר של שירה. היומונים החרדים, כולם, התעלמו לחלוטין מן האירוע. אף מילה. כאילו לא קיים בעולמנו מטורף בהמי ושמו שליסל. כאילו שירה בנקי עודה חיה וקיימת, מבחינתו של כל מי שניזון מהעיתונות החרדית. שום רצח, שום חשבון נפש, שום גינוי. יוק. לא קיים.

אין כאן ציחצוחי מילים קנטרניים. קשה להאמין אבל עובדה: יש בינינו יהודים, שעולם המושגים שלהם זהה לידע שהם קולטים מן העיתונות הזו, וממנה בלבד. השבוע שאלנו רב חשוב בשרון, לדעתו בעניין הפשע המחריד שביצע 'החרדי שליסל'. הרב המכובד פקח זוג עיניים: "מי?"

"הרוצח בירושלים," הסברנו.

"לא שמעתי," השיב הרב בכנות. "לא קראתי דבר על כך בעיתון שלי."

והוא לא התבדח.

זכות לא לדעת

זכותם של התיקשורתנים החרדים לקבוע, שמבחינתם זכות הציבור היא דווקא הזכות שלא לדעת. זכותם גם לברוא במעשה או במחדל עולמות בדויים, דמיוניים, שאין בהם שליסלים ואין בהם רוצח המתחזה לחרדי. אבל כיצד יידעו הורים הניזונים רק מפיהם, שבכלל אורבת לפתחם סכנה של צמיחת נחשים ארסיים מסוגו של שליסל בתוך ביתם-הם, אם לא יפקחו עין סביבם? איך יידעו לקיים את מצוות לא תעמוד על דם רעך?

אחד האתרים החרדים, הנחשב לפופולרי במיוחד (מי לעזאזל גולש באתרים אלה, שכל רבני הקהילות החרדיות אסרו לחלוטין על גלישה בהם?) – פתר את הבעייה באורח מקורי: הוא דיווח על האירוע הרצחני, אפילו תוך הסתייגות משליסל. שליסל אינו חרדי, טען האתר בעזות מצח שלא תאומן. הוא בסך הכל מיזרוחניק – פסק עורך האתר, המתהדר בתואר רבני. עכשיו הכול ברור לחלוטין: מיזרוחניק הרי מסוגל לפעמים, כידוע, לרצוח ילדה תמימה. חרדי – לעולם לא.

בגן העדן החרדי, כפי שהוא מוצג בתקשורת החרדית, לא קורה שילדים רכים מוטרדים ע"י פדופילים, ולא שמדריך רוחני באירגון חרדי מסויים, שנשלח ברוב טיפשות להעניק טיפול פסיכולוגי לנערות בנות 12 – פגע קשות בכבודן, ולא שרבנים מידרדרים למעשים מחרידים שלא ייעשו.

ואם קורה שאצל הד"לים (הדתיים לאומיים בעגה החרדית הקנטרנית, שנועדה לתת משמעות נוספת, מתחכמת, לראשי התיבות הללו) עצרה המשטרה אחד ושמו עזרא שיינברג בחשד למעשים נוראים, הזדרז האתר החרדי 'כיכר השבת' להבהיר לקוראיו בכותרת בולטת, ש"מדובר ברב דתי לאומי". לא בבית ספרנו. בערוגותינו לא צומח עשב שוטה. רק אצלם. אצל המיזרוחניקים.

שק החבטות הלאומי

כך הפך הציבור הדתי-לאומי, לשק החבטות הלאומי של כולם. הציונות הדתית אשמה בכול, ומואשמת בכול – מימין ומשמאל, מן האגף החרדי ומן האגף החילוני. מצאו את שק האיגרוף הציבורי, של כולם, ומכול עבר. הציונות הדתית אשמה כמובן, ואיך לא, ובוודאי שכן, ועל אחת כמה וכמה, באחריות לפשע הנורא בכפר דומא, שבמהלכו נשרף למוות תינוק בן שנה וחצי. ההרשעה נכתבה מראש. ולך תוכיח שאין לך אחות.

איך ניסח זאת רזי ברקאי בראיון עם יו"ר הבית היהודי השר נפתלי בנט? – "היסטורית זה יוצא מהמחנה שלכם. עמי פופר ויונה אברושמי ויגאל עמיר. מה לעשות שהמחנה שלך מייצר את האנשים האלה? כל האנשים שהזכרתי הם עם כיפה על הראש."

במילים אחרות: הם... מיזרוחניקים.

המיזרוחניקים אולי גם אשמים בשטף העבירות על המוסר החברתי שפקדו את המשטרה, ובהטרדות באוניברסיטאות של מרצים כלפי סטודנטיות, וגם בהטרדות של מפקדים בצה"ל, וכמובן באלימות במגרשי הכדורגל ובסכינאות במועדונים וברצח המתועב ב'ברנוער', וגם בתאונות הדרכים המתרגשות לעולם, ובגל החום הבלתי נסבל ובכל מה שרע ומר במדינה הזו.

גשמי ברכה

אפילו בפשע הגירוש מגוש קטיף, המכונה בלשון מכובסת היתנתקות, אשמים המיזרוחניקים! לא הצמד שרון את נתניהו (שתמך בפשע ב-99% מההצבעות בכנסת) אלא המיזרוחניקים. אפילו היומון האינטרנטי שעיסוקו בביקורת התיקשורת – 'העין השביעית' – שאינו חשוד, מטבע הדברים, באהדת יתר לציונות הדתית – הבין את זה וחשף את השטות שהניח 'ישראל היום' בפני קוראיו, ולפיה המיזרוחניקים – ורק הם – הם-הם עברייני התנתקות.

וכך כתב היומון האינטרנטי, הנחשב במידת מה לעיתונם של העיתונאים, 'העין השביעית' (29.7.15):

"ב'ישראל היום', מתי טוכפלד [הלא הוא כתבנו המיוחד לענייני הכפשת הבית היהודי בפרט והציונות הדתית בכלל – מ"ר] גם לועג לבית-היהודי על כך שהמפד"ל, גילגולה הקודם של הבית היהודי, תמכה בתוכנית ההתנתקות." לשון 'העין השביעית'.

הבנתם את זה, קוראי ישראל היום? – זה לא נתניהו ושרון. זה המיזרוחניקים. לא מאמינים, הנה עוד מה שמעיר 'העין השביעית', בחתירתו לאמת העובדתית: "טוכפלד אינו מזכיר שני פרטים חשובים בהקשר הזה: הראשון – שהמפד"ל פרשה מהממשלה בעקבות אולטימטום שהציבה לשרון סביב תוכנית ההתנתקות. השני – שנתניהו, שהעמיד גם הוא אותו אולטימטום, חזר בו לבסוף, ולמרות אמירות שונות שלו, דווקא כן הצביע בעד ההתנתקות."

ככה זה כשאדלסון, באמצעות טוכפלד, אמורים להציל את נתניהו מידי בוגדנותו. המיזרוחניקים אשמים. אפשר להפיל עליהם כל תיק. שהרי רק הם מקדמים יריקות בפרצוף כגשמי ברכה.

אפילו במחנה החרדי הבינו זאת. הנה כך התנסח הסופר החרדי חד הראיה חיים ולדר, השבוע בטורו:

"אתם, שמושיטים יד לשלום וצו לפיוס, ותורה ועבודה, וגשר של אחדות וכל הסיסמאות הללו. תתעוררו... את היד שלכם המושטת לשלום ולצו פיוס, הם מעדיפים להמיר בצו גיוס: אתכם ישלחו לקו הראשון לחזית, והם ישרתו כג'ובניקים בפרקליטות ובגלי צה"ל. הנה מוטי יוגב העז לבטא את כאבו, וכל הנחשים יצאו מחוריהם, גם נחשים בדימוס שהסבו כל כך הרבה נזק למדינה ולאזרחיה."

הבעייה היא שהמיזרוחניקים עדיין לא הבינו את מה שכבר הבינו אנשים חושבים במחנה החרדי. וכל עוד לא יבינו זאת, יוסיפו להתעלק עליהם ולעשותם בשר תותחים של ממש, כל אותם פעילי השמאל המצטמק, בתיגבור תיקשורת חרדית עויינת, שסוף סוף התאחדו כדי לזהות את האוייב האמיתי – המיזרוחניקים האלה.

* * *

אלי מייזליש

1. בעיניי שליסל כבר מת

בסוף השבוע שעבר נפל הציבור בישראל קורבן לרגלי מיספר זעום של אידיוטים עם אישור. נעדרי שכל ובינה אלה, שאולי מיספרם במקרה הטוב מגיע ל-30, חירבנו לכולנו על הראש.

פעם, לפני כ-20 שנה, היה זה אידיוט בודד – יגאל עמיר, היום, ב'הנהגת' נכדו המטורף של כהנא ושוחט יהודים בשם שליסל – התחרפנה המדינה, בגלל ובגלל רק עובדה אחת: שניהם, גם עמיר וגם שליסל – עסקו ברצח בשם התורה, ובפירוש מעוות של כמה פסוקים כשהפכו פסוקים תמימים למצווה לרצח יהודים, שכל עוונם הוא כביכול חטא מיני.

הרי רוב רובו של עם ישראל, הן בארץ והן בגולה – מרבה בחטאים משונים בכל רגע, כולל זה עתה אותו רב מצפת, ודינו מוות כי זיין 24 או 36 נשים נשואות בזו אחר זו בשל פסוק מהתורה. כי הוא טוען שדווקא הוא נבחר בשמה של תורה זו להכניס אותן להיריון על מצבות של 'קדושים' הטמונים בקברי צדיקים.

נדמה לי כי הפיכת זיון בידי רב לעשיית מצווה, או כך סכין בגבה של ילדה בת 16, מחווירה לעומת הרוצחים המוסלמים – כדי לזכות לזיין כְּשַהיד 72 בתולות בגן-עדן של מוחמד.

הנה אותו שליסל, בבואו לשמיים, ישאל אותו אלוהים לפני פסיקתו לגן עדן או לגיהינום: "אמור לי האדמו"ר שליסל, מה עשית דבר טוב כדי שתזכה לגן-עדן יחד עם אברהם יצחק ויעקב?"

והנה, לתימהונו של אלוהים משיב שליסל הזה ללא שהות: "אדוני האלוהים, עשיתי כמו שכתוב בתורתך הקדושה ותקעתי סכין בגבה של נערה עד צאת נשמתה." ונישק את כפות רגליו של אלוהים.

לא ראיתי אז את אלוהים, אבל חברים זקנים שלי, שהיו עדים למחזה, לחשו לי בסוד כי אלוהים הסתובב לאחור ואמר לשטן: "חסל אותו יחד עם הזקן הארוך במדורת הגיהינום מיד. תוך שנייה, שיישרף עד אפר ועפר וזְרוּ את נשמתו הארורה בשמי הגיהנום."

איני חס על מצוות ההלווייה האמיתית של שליסל ברגע שהוא ימות ממש. אולי בניו יאמרו קדיש ואולי לא. אבל מכאן אני מצפה מהציבור שישים עצמו כאילו שליסל כבר מת. 

2. מי זוכר בכלל מאמרים בעיתונים?

שיקום.

אני קורא וגם כותב בעיתונים עשרות שנים. כל יום שישי אני 'אוסף' בתחנת הדלק את 'ישראל היום' ואת 'מעריב' [4 שקלים], וליד הדלת בבית את 'ידיעות' שאני מנוי.

ובכל יום שישי ושבת אני מצליח בקושי לעיין במאמרים שנראים לי מעניינים – בערך כרבע שעה וזהו. שתי דקות לאחר קריאת מאמר אני שוכח אותו. אז למה אני קורא?

אני מתאר לעצמי, כי מרבית הקוראים בעולם אינם זוכרים מילה לאחר חמש דקות. אולי את הבסיס – אז למה קונים או 'אוספים' עיתונים בתחנות רכבת?

ובפרט שאין חדשות אמיתיות אלא מפוברקות. כי כאמור לעיל: מה זה לעסוק 5 ימים רצופים באותו שליסל ובאותם שני נערים שחשודים בשריפת תינוק ערבי.

אני קורא היום בעיתון כי או-טו-טו יוזלו החשמל והדלק, תוזל התחבורה הציבורית, יוזלו הרבה מוצרי מזון, ומע"מ אפס על מוצרים אלה, ועוד ועוד – שישאיר אצלנו בכיס לפחות אלף שקלים בחודש חיסכון לכל משפחה [ציטוט מהעיתון].

ומה יזכרו? אני בטוח כי יזכרו את המילקי. מילקי בברלין שהיה זול ב-12 אגורות. מישהו יזכור את זה מחר? אלף שקלים לחודש?

 לא.

ותזכורות:

"החרם על ישראל מתקרב..." מתוך עיתון.

"ישראל הופכת למדינה מצורעת." כנ"ל.

"ישראל היא מדינת אפרטהייד." כנ"ל.

"ישראל תושמד בידי איראן אם היא תתקוף." כנ"ל.

"מלון בעקבה יותר זול מאילת." כנ"ל וגם בערוץ 2 ו-10.

[אגב, בהכשר המופתי של רבת-עמון].

ולבסוף; "סוף סוף המילקי הוזל ב-6 אגורות."

בשבוע הבא, עידכון מדוייק של מספר היורדים שחזרו בחצי השנה האחרונה: ינואר-יוני 2015.

נ"ב: אובמה מסתבך והולך עם חקיקה בענייני אנרגיה. חכו חכו להמשך.

למדור ממקורות הש"י

לאשר תורן: במדור זה כתבת שאני פושטק מנתניה וכותב כמו פושטק. אתה בטוח? איני יודע אל מי התכוונת.

היו 3 אלי מייזליש בנתניה. שניים שכבר נפטרו ואחד שעבר לעיר אחרת לפני 60 שנה. אז אל מי אתה מתכוון? ספר לי.

ודרך אגב, אם כבר אז כבר. אולי תהיה קצת אמיץ ותגלה לקוראים, מי אתה, מהיכן, מה למדת להשכלתך ומה אתה עושה עוד בחייך חוץ מלחרף ולגדף?  או שזו נקמת ילדות בגלל שחטפת ממני מכות לפני 70 שנה כשהיית ילד בשכונה?

אבל לא נראה לי שאתה בכלל מנתניה. כי אף אחד מנתניה לא מקלל את עירו, ועל איש כמוך איש לא יטנף את ידיו, אלא אם כן התכוונת להתגאות בי.

אז מויחל טויבעס.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 11

חלפו חודשים. כמעט שנה. אם לא יותר.

אפריים חיימסון, רווק גבוה, לא צעיר, כתפיו מוטות מעט קדימה והראש מקריח, טייל בשדרות-נורדאו לפנות-ערב. סתיו יפה היה באוויר. הנפש מבקשת להתאוורר מעט. אילו רק הייתי מצליח למצוא לי אישה כלבבי, אמר לעצמו. בעיותיו נחלקו לכמה סוגים, ומתוייקות היו במוחו, אוגדנים-אוגדנים, כניירת במשרדו. כנגד כל בעייה שתעלה בדעתו, ידע, ישנה אחרת, מציקה ממנה.

למשל, האוכל. הוא אהב אוכל ביתי, חם, מוגש נאה לשולחן, כמו בימי ילדותו, בבית-הוריו, וסלד ממסעדות, גם חס על כספו. בדירת-הרווקים שלו היה חולט טה ומטגן חביתה, טה וחביתה, טה וחביתה, ולפעמים מימרח משובח או סאלאט יקר, שניקנו בחנות-מעדנים וסופם מעלים עובש במקרר, ונזרקים לפח.

אך מהי בעיית האוכל לעומת אימו הזקנה, שמצלצלת יום-יום למשרדו ולדירתו, מְתַנַה את מחלותיה, המתבטאות בעיקר בכאבים עזים בראש ובאצבעות-הרגליים, והיא משתתפת כפייתית בלוויות של אנשים זרים, ונתונה בבולמוס של אכילה, שהביא אותה להשמנה מופרזת.

באותן שעות מעטות בהן העז אפריים להרהר באימו-האלמנה ברשעות, היה אומר לעצמו כי שקידתה להילוות ללוויות לא-לה קשורה איכשהו ברצון להוריד ממשקלה, וגם בחיסכון, אוטובוס-האבלים, שהנסיעה בו חינם, היה לוקחה לבית-הקברות,  שם פקדה,  כסדר, את קברות המשפחה.

אך מהי בעיית אימו לעומת הבדידות אשר חש מדי יום, אחרי-הצהריים, כאשר חזר לדירתו הריקה, הסגורה, ברחוב אבן-גבירול, לנשום אוויר עבש, ריח מצעים שלא אוּוְררוּ, אבק ומועקה. מושב-זקנים. אם יחליט לישון עתה, לא יוכל להירדם בלילה, ואם לא יישן – תפריע אותו עד מהרה אותה ליאות מזרחית, משפחתית, הזורמת בעורקיו המזרח-אירופאיים, רק משום שאביו הקדים לעלות לארץ-ישראל בגיל צעיר, והתייבש לצד אימו בשמש המזרח, עד שמת. פתאום הדם כמו אוזל מראשו, נדמה לו שהוא עומד להתעלף. אולי חוסר סוכר אולי עודף. אולי הלב. אולי המוח. אולי המחסור בפעילות גופנית. עבודה מתישה מדי? – שינה עמוקה של שעות אחדות מחזירה אותו תמיד אל הרעננות הבריאה של ימי נעוריו. אך אם יישן עתה – מה יעשה עם עצמו בלילה?

ומהי הבדידות לעומת בעיית הגרביים? – מדי שבוע עליו לכבס את גרביו לעצמו, וכל יישותו מתקוממת על כך. הוא מוכן ללכת בגרביים חדשים בלבד, ולזורקם אחרי השימוש, אבל חוש-החסכנות, הנטוע עמוק בטבע משפחתו, מנע אותו מכך. חוץ מזה, היו בגדים ישנים, גם גרביים, שהתחבבו עליו במיוחד, ואותם היה לובש באופן קבוע. ואילו אחרים, אפילו חדשים, מונחים בארון ואין נוגע בהם.

ומהם גרביים, וכל הנהלת משק ביתו הרווקי, לעומת התשוקה להתקרב לאישה, אפילו רק לגעת בבטן או בירך, תשוקה שהיתה פוקדת אותו מדי ערב, וככל שהיה מרבה לקבוע פגישות ומנסה להזמין או להזדמן אצל בחורות – כך היה חש עצמו כמין עכביש לא-יוצלח, אשר שום טרף אינו נלכד בקוריו. והמעטות שמתקרבות – נמלטות עד מהרה, בטרם הצליח למוץ את לשדן, את עסיס חייהן החם והתוסס. הו, דמיונות, דמיונות. הללו היו תוקפים אותו לא פעם בעומדו לבד במיטבחו הריק, משתעשע בסכין-הבשר, אשר מאין לה שימוש אחר, היה מורח בחודה חמאה על פרוסות לחמו היבש.

אפריים חיימסון הגבוה אשר מוטות כתפיו שחוחות וראש בולט קדימה, והוא כמעט קירח כנשר, ובודד בקינו, היה מחפש אז פירורים נעלמים על פני הריצפה, וחמת-רצח מערפלת את מבטו, זה המבט אשר חבריו לעבודה במשרד המסחר והתעשייה, או להתדיינויות עם משרדים אחרים או חברות בתעשיית-המזון – היו יראים מפניו. גידים משתרגים על פני מצחו, והמחשבה המרוכזת מחפשת לה טרף בחולשת הזולת, מעידותיו וטעויותיו. אך כוח מאגי זה היה נפוג, כבמעשה-כשפים, משעה שפתח את דלת ביתו נמצא שרוי בדל"ת אמותיו.

יושב חיימסון שעות ארוכות באמבטיה החמה ולעיתים הטלפון מצלצל והוא אינו עונה. ניסיונו הורה לו כי מרבית השיחות הן בענייני עבודה, או טרדות של קרובי-משפחה, וכמעט אף-פעם לא מישהו שיענה לצרכיו האמיתיים. כמעט מדי ערב הוא מתלבט בשאלה אם לרדת לרחוב ולחפש זונה. אך גופו נקי כל-כך אחרי האמבטיה, ולרוב גם רפוי ומפוייס; וכה רב פחדו מפני מחלות מידבקות, והסתבכות העלולה להרוס את מעמדו המקצועי – עד כי הזונות נותרו לעולם דמויות רפאים, מושכות ומפחידות בהזיותיו. ובשעת ייאוש היה, במקום לומר – 'אני אאבד את עצמי לדעת!' – אומר לעצמו – 'אקום ואולך אל זונה וגמרנו עם הכול!'

 בטרם חלפה שעת המשבר היה פותח את מכשיר-הטלוויזיה ומתבונן בתוכניות משעממות אשר הרגיזו אותו, והרוגז ארח לו לחברה, כאילו בגלל השטויות הללו נמשך הדין-ודברים שלו עם העולם, והוא איננו בודד. ולאחר שנרגע היה סוגר את המכשיר ושב לאיזה תיק שהביא עימו מן המשרד, ומעיין בספריו ומחדד ומלבן מכל צדדיה איזו סוגייה תקציבית או מקצועית.

ולעיתים, כשהיה עולה בו איזה רעיון טוב במיוחד, היה יושב וכותב מכתב למערכת "הארץ", וקורת-רוח רבה היתה לו אם דבריו היו נדפסים מדי-פעם, כאילו היה משורר, ואלה מכתבי-אהבה ושירי-חשק אשר אהובות נעלמות קוראות בהן במסתרים וחולמות עליו, על אפריים חיימסון, היושב באמבטיה, גבוה ושחוח וערום, ומחכה להן, ומחכה, ומחכה...

אפי, אפי, הן קוראות לו, ניצבות בפתח חדר-האמבטיה, תן לנו לשבת על הברכיים שלך.

חולם שהוא מביא מכיכר-המדינה זונה לבושת-קצרים לדירתו ומבקש ממנה, תמורת תשלום, לעשות צרכיה בבית-הכבוד שלו, בדלת פתוחה, רק זה –

לעיתים היה חוזר בחדרו, בקול רם, על דברים שאמר או שהתכוון לומר באחת הישיבות, וזה לא היה כה נורא כמו הפחד שהיה תוקף אותו פן דווקא בפני אחת הוועדות או בישיבה עם הממונים עליו, יתקפנו טירוף חדר-האמבטיה, והוא יתפשט ערום בפרהסיה, כקוף תאוותני, חיוור וקירח.

אפי, אפי, הן מתכופפות וקוראות לו, אלמוניו­­ֹת... בעלות אחוריים לבנים...

*

בוקר אחד התעורר מעט מוקדם מן הרגיל, ובהרגשה רעה. ראשו היה כבד, אפו סתום וכפות-רגליו קרות. זאת מחלה, אמר לעצמו, שמח ומרחם על עצמון כאחד. ונשאר שוכב במיטתו שעה קלה, שהרי המשרד טרם נפתח, והיעדרו עדיין אינו מורגש.

לבסוף קם. שתה טה חם. אכל משהו. פתח תריס והשמש זרחה אל תוך דירתו השרוייה בצל. והוא הוציא עצמו יחד עם כיסא אל המרפסת, הזיז את דלתות-תריסיה, וישב להתחמם, קורא בעיתון-הבוקר וממשיך ללגום טה חם עם לימון. הוויטאמינים בלימון יחד עם הוויטאמין של אור-השמש ייפגשו בגופו הדווה, ויחד ישמידו את נגיפי המחלה בטרם יתפתחו הללו ויתרבו במיליוניהם.

אפריים חיימסון היה חסיד הרפואה-המונעת. הוא האמין כי כמעט לכל מחלה מצוייה תרופה-שבטרם-מחלה, בעוד המחלה באיבה. אחרי הלמות-לב פתאומית או מידקרה בחזה חייבת לבוא מנוחה מוחלטת במשך שעות אחדות, וליתר ביטחון רצוי לנוח בכל מקרה, שמא...

אחרי כל ארוחה במסעדה ראוי להגיח כף סטרפטוראל כדי להרוג את החיידקים בטרם הספיקו להרעיל את הקיבה כולה. יש לשמור על מאזן-נוזלים קבוע בגוף, ובייחוד בקיץ, כפי שממליץ הד"ר עזרה זוהר. ראוי למעט בנסיעות מחשש לתאונות. ובכלל, לא כדאי להחזיק מכונית פרטית. לא צריך להתבונן יותר מדי ממרפסות גבוהות למטה, ולא לעלות על גגות ללא-מעקה. כדאי לעשן מקטרת ולא סיגריות. טוב להמעיט בקפה (וזה היה עוד בטרם עלה מחירו כל-כך). רצוי לשתות רק יינות קלים, שנשים רגילות בהם. לא קוניאק ולא ויסקי. ובעיקר מומלץ לנוח, לנוח, ולהשתדל לישון הרבה, כדי שלא יתפוצץ וריד במוח ולא ייאטם שריר בלב ולא יהיו כאבים פה ושם ולא סרטן. המכונה האנושית היא פלא מתחדש כל רגע ואסור לאמץ אותה יתר על המידה. טפו, בל נפתח פה לשטן.

במרפסת ממול הסתובבה אישה, ופתאום הבחין שהיא מנופפת לו לשלום ביד מהססת. הוא לא היה בטוח אם אליו היא מתכוונת. אך זו שבה והרימה כלפיו את כף-ידה בחיוך מתחטא, כאילו פנתה לתינוק.

"הַי!"

הפנייה הממה ובילבלה את אפריים חיימסון, שאפו סתום ואוזניו חתומות במין פקק-הצטננות פנימי, מאז הבוקר. האישה במרפסת נראתה כהה, אולי בגלל הצל; לבושה שמלה קלה, אפרורית, ודידה שופעים; אולי היא משוגעת, או זונה? בליל-אמש הקשיב עד שעה מאוחרת לשישייה של בראהמס, וכל הווייתו התעדנה בה. בחזהו נכמרו רגשות חמים אשר לא מצאו להם פורקן. לזולת. להיפתח. אופוס 36. אבל כל זה עבר, והבוקר ראשו כבד כעופרת. אירופה והשישייה הבראהמסית, אותה אווירה חלומית של ספרים וסרטים, נעלמה כלא היתה. ונותרו רק הנזלת, והרחוב והבתים המתעוררים לחיים עם דופקות-השטיחים, נביחות הכלבים, זמזום המטוסים וצפירות-האזהרה של מכוניות עזרה-ראשונה וכיבוי-אש. רק בלילה יש קצת אירופה, בחדר סגור, וביום הליוואנט מתגבר וכובש.

הי!

האישה נעלמה. ובא רגע של תחושת הקלה, והחמצה. השמש היטיבה עימו. תוהה אם לא עשה שטות שלא הלך למשרד. חיימסון היה פקיד, לא בכיר, ובגילו היה בכך משום הודאה בכישלון. ובכל זאת, בתחום מסויים, עוזר למפקח מחוזי על סימון מוצרי צריכה ומזון, חש עצמו כמי שכל מחליף לא ישווה לו. כיצד היה יודע להפיל חיתיתו על נציגי היצרנים הממולחים; יזם תביעות משפטיות, הכריחם לשנות את סימון הקוד על קופסאות-השימורים; עודד הקמתן של מועצות-צרכנים; קשר קשרים מועילים עם עיתונאים תאבי-חדשות; הופיע פעם ב"כלבוטק"; הזים, הפריך, אישר, הכחיש, הדליף. ורק בהיכנסו לביתו היה כוחו סר ממנו. וגופו מציק, מקור לפיתויים, ומעמסה. והוא מודד עצמו ארוכות בפני הראי, כשחקן, ושואל עצמו על דמותו, האם הוא מצודד, למרות קרחתו, או שמא רק שכלו קושר אותו לבני-אדם?

אפי, אפי, הן קוראות לו –

הוא סיים לקרוא את "הארץ", ממודעות-האבל ועד לשורות המסג'יסטיות (המודעות הקטנות הללו, אוּך, הרי זה ממש כאן בסביבה, ברחוב באזל, למשל, אוּך, אוּך, עם זיקפת-הבוקר, ואלמלא החשש הארור פן מישהו יראה אותו בחדר-המדריגות, והצורך המשפיל לשלם כדי שיגעו בך – ) ואז שבה האישה והופיעה במרפסת, והוציאה מרבד והחלה מכבדת אותו בחבטות. ועם כל חבטה קיפצו דדיה הכבדים, וכתמי-זיעה עלו בבתי-שחייה. ומדי פעם היתה מרימה עיניה ומחייכת אליו באותו חיוך מתחטא, כאילו בו היא מתכוונת לחבוט, אך לא ברשעות, אלא כדי לנערו מאבק הרווקות שהצטבר עליו, ומאותו חוסר-שימוש מביש ומטריד שהצטבר בגופו.

ואולי, פשוט, זיהתה אותו מ"כלבוטק"?

"את מכירה אותי?" – שמע חיימסון את עצמו אומר לה לפתע, נדהם מהעזתו.

"לא. אבל אפשר."

"אפשר להזמין אותך לכוס-קפה?" – המשיך כמתאבד, ועיגולים שחורים ריצדו בעיניו, שהחלו דומעות, כנגד השמש.

היא ניראתה חוששת מעט, ולכן ענתה:

"בבקשה, אבל תבוא אתה אליי."

"מתי?"

"עוד שעה,  כשאגמור לנקות את הבית."

היא הרקידה את קדמת גופה בשעה שניערה את המרבד. חיימסון התמלא סקרנות כאשר התכופפה מעבר למעקה כדי להבריש. אך השמש סינוורה את עיניו.

'זה בכל זאת בעקבות "כלבוטק",' אמר לעצמו.

האישה פנתה לחדרים אחרים בדירה ושוב לא נראתה. חיימסון היה יבש וחם. רעד. דירתו נראתה לו לפתע קטנה. הקירות כמו מפוֹצצים אותו במועקה קשה. כאילו מישהו הרים וניער אותו היטב מאלפי שנות אבק ובטלה. חייו קיבלו עתה בעיניו תוכן מיסתורי וכמוס. איזו שעה נפלאה! יש למי לחכות. הוא נטל בתשומת-לה את ציפורני אצבעות ידיו ורגליו. שטף פעם נוספת את שיניו. הסיר פה ושם מפניו זיפים דוקרים שהשתיירו לאחר גילוח-בוקר מרושל. אלמלא בוש מפני עצמו היה מתקלח. מצץ שתי סוכריות-נגד-צרבת, צרבת שהחלה חותכת במעיו, ועתידה להתגבר אחרי שישתה את הקפה. הוא הירהר ארוכות באברו, תוהה אם לא יבגוד בו זה בשעה המכרעת. שמא מרוב התרגשות יכמוש מוקדם מדי, או לא ימריא כלל. אילו למשל הקדים לרוקנו-מעט היה נמנע חשש ראשון, אך, מצד שני, אם יתאפק, למנוע חשש שני, ויבוא נרגש מדי, הלא יקלקל הכול רק בהתקרבו אליה, כנער מתבגר.

כעבור שעה בדיוק ניצב בדלת דירתה. היא פתחה בחיוך ביישני. ריח קל של זיעה. פנים שחומות, נאות ועגלגלות, ואיזו פזילה קלה. "אני עובדת כאן," אמרה, וחששו התאמת, רק ממרחק המרפסות נראתה דומה, משום-מה, לגברת-הבית. איזה חרבון. האומנם? שעה שלחץ את כף-ידה המושטת לקראתו חילחלה בו תחושה של עונג מוזר, כמוס, כצולל בפגישה אפלה ומבישה ומושכת מאוד; אילו ראוהו בכך עובדי-המשרד. לעיתים הוא יושב שעה ארוכה במיטבחו הקטן ולש פירורי-לחם וצר מהם צורות מגושמות, חיות, נחשים וגלמי-אדם. זוכר את אצבעותיו השחומות והעדינות של אביו, שהיה מתקין לו צעצועי-חינם אלה בילדותו. אחר-כך קם, מוריד הכול מן השולחן ושוטף את הכלים, את השיש, את רצפת-המיטבח, ומשליך את יצירותיו הילדותיות לפח-הזבל, משום שאינו הולמות אדם בגילו, אפילו הוא רווק ואין איש רואה אותו והוא העוזרת של עצמו.

אפי, אפי, הן קוראות לו –

וזו, שמה מַלִי, מַלִי בִּזְיאדֶה, לא היססה לגלות לו. והוא יושב מולה על כוס-קפה ליד שולחן-פורמאיקה נאה במיטבח זר לשניהם, וההתרגשות מעבירה בו גלים של חום, כאילו הוא עלול להרקיד את השולחן בברכיו.

כשני קושרים בצהרי-יום.

"מיטבח נחמד." אמר.

"כל הדירה יפה." ענתה. "אבל זה לא המקצוע שלי, לעבוד במשק-בית, אני פקידה. רק שזה לא משתלם, אתה יודע. ואתה?"

"כמו המקצוע שלך. פקיד." ירד לרמתה וחש עצמו כהרון-אל-ראשיד מסתיר-פנים במיטבח.

"לא ראיתי אצלך אישה בדירה." אמרה.

"רווק."

"כמה שאתה מבוגר." הוסיפה לתומה.

חיימסון חש צביטה בליבו. מה יש? עשיתי עליה רושם מרושל, דוחה? מצד שני, מי היא בכלל שתשפטני?

"ואת?"

"נשואה." צחקה, כמזלזלת.

אישה נשואה. עתה היה כולו פקעת נרגשת. היתה אמנם איה, אשתו של רמי, אשר בעומדה קרוב היתה דוחפת אליו תמיד, משום-מה, את הציצים שלה. וכשעמדה סמוך אליו יום אחד, מחככת את ערוותה בירכו, כה נדהם לנוכח העזתה, עד שהיה בטוח שהוא טועה והיא אינה מרגישה בדבר כלל, ובוש מפני עצמו פן תכיר בו את עקבות התרגשותו.

מנהג היה לה לנשק אותו כל פעם שבא לבקרם. ותמיד היתה נשיקתה שוהה רגע קט נוסף על לחיו, כאילו מגע הידידות בלבד אינו מספק אותה. לא אירע להם אף פעם להתנשק כך כשנמצאו ביחידות. אף הוא היה מושך נשיקותיו מעט, בעליזות מופגנת, כמבקש למצות רגע של חשק ממגע מותר, של ידידות.

הוא לא היה מסוגל לראות עצמו שוכב עם אשת ידידו הקרוב. אך מאוחר בערב, כשהיה חוזר מהם לבד אל ביתו, פקדו אותו דמיונות פרועים. היה רואה את איה הבשרנית, הצחקנית, באה במפתיע לבדה אל דירתו, באמתלה כלשהי. הם חוזרים על נשיקת הידידות בפתח, אך אינם נפרדים, ואת מקום הצחוק תופסת איזו דממה מתלהטת, שמשנה הכול. הוא מגלגל את איה על מיטתו, פורע בגדיה ומנשק כל שטח ושטח בממלכה שלה, הכול קימורים והפתעות, מקומות שרמי לא ביקר בהם זה עידן ועידנים. ואיה נאנחת, מטורפת-עונג ופניה סמוקות: "אפריים, אפריים, אתה גבר לא-נורמאלי. גלגל אותי עוד, עוד, רק אתה יודע לעשות כך – "

לשונה של איה חופשית כל-כך, ולא פעם, בשבתו אצלם, היא חוקרת אותו, באוזני רמי –

"תגיד, אפריים, אני מגרה אותך, בא לך עליי?"

ומנערת רגע בידה את הציצים הצחים שלה, ששטים בחולצה רפויים, וצוחקת. ואפריים חיימסון מסמיק ומגמגם, נבוך –

"מה שלא אגיד... זה יעליב... אם כן... ואם לא..."

"אז תגיד, אל תתבייש!"

ורמי אף הוא צוחק בהרגשת בעלות עליה, ממלא את הכורסה הגדולה בהכרת-ערך-עצמו, ואפריים אינו יודע אם הוא נהנה או חרד למשמע דבריה שעה שהוא מבקש להמשיך שיחה שנקטעה באמצע: "אז זה נורא אופנתי קצת היום להיות נגד, אבל בוא נאמר בכנות, אפי, אם לא תהיינה התנחלויות – אז יבוא שלום? מי שמכיר את הערבים יודע שהם מבינים רק את שפת-הכוח..."

ואז אפריים, בהרגשת הקלה, שאיה כבר אינה דורשת ממנה תשובה: "ומלחמת יום-כיפור?"

איה אומרת: "הערבים האלה, אפי, שאתה כל-כך בעדם, לי אישית בעצם אין דבר נגדם אבל כאשר אני חושבת על-כך שבעוד שש-עשרה שנים יצטרך יובלי ללכת לצבא, נעשה לי קר בנשמה – "

וחיימסון נבוך: "אני, מה פתאום, ערבים? מה, אין לי כבר מה לעשות?"

כיצד זה שכח. הלא עם רמי אין טעם להתווכח. שום דבר לא יזיז אותו מדיעה שקבע לעצמו.

*

וכשקם עתה עמדה מולו אותה מלי חייכנית, שבעלה "אינו מביו אותה," והיא "אוהבת לפגוש אנשים," והם פסעו במיטבח והשקיפו החוצה לעבר דירתו של חיימסון, שהיתה בצד האחורי של רחוב אבן-גבירול. כה קרובים. מכוניות צפרו. כלבים נבחו. ואי-שם המשיכו לחבוט שטיחים. אך חיימסון לא שמע דבר ולא ידע במה להתחיל, ואם בכלל. מבטה של מלי היה רך, ועיניה בגובה כתפיו. הוא סיפר לה כי לפני לילות אחדים העירו אותו משנתו אנחות חזקות של אישה בהתקף-לב, ממש גוססת. מיהר לקום, שמא תידרש עזרה, וניגש לתריס חדרו, המוגף-למחצה, ומה ראה – אור מועט, אדמדם, בחדר-השינה של הדירה בה הם עומדים עתה, הגניחות נרגעו עד מהרה, גבר ואישה עירומים-לגמרי קמים והולכים לחדר-האמבטיה. מים קולחים. וכל השאר.

מלי הקשיבה, רועדת מעט, וצחקה, "אני מקווה שלא ישמעו אותי עוד מעט..."

באותו רגע החליט. וכשהיתה חבוקה בזרועותיו, בריח זיעה וקרם-ידיים ושמנוניות רבה, שחומה, של אברים מתפקעים, הגיעו עד פתח חדר-השינה; ושם ניצבה מיטה זוגית נמוכה, בכיסוי של פרחי-זהב, ומנורת-לילה שאהילה אדום, וטאפטים בהירים שדוגמאותיהם זהובות אף הן; וחיימסון ראה לעצמו מיבחן עליון להגיע, לפחות עד למיטה, מבלי שההתרגשות תסגיר אותו –

ולפתע היה מאוחר. מאוחר מדי.

הוא צנח על הרצפה, יושב-למחצה, מחזיק ידיו על בטנו ומקפל רגליו הארוכות וכולו מושפל וקרוב לבכי.

אך היא לא הבינה מה אירע לו. אולי חשבה שהוא סולד ממיטתם של בעלי-הבית, ומבקש לשכב עימה על הריצפה. מיד כרעה לצידו, מרקידה חולצתה, וברכיה נטועות במרבד העבה, ועד מהרה היתה מפורקדת לצידו, עירומה, שחומה, וערוותה גלוחה, ואמרה:

"יַא, זה אף פעם לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך!"

אך דבר לא קרה. חיימסון התפשט בביישנות. הם התגפפו זמן-מה על המרבד, לרגלי המיטה. חיימסון התרומם ונחת, התרומם ונחת, וככל שניסה לאמץ כוחותיו כן היה גופו מיותר ומדולדל, ומנורת-הלילה בעלת האהיל האדום כמו מלגלגת עליו. עת קצרה היטיב לה למלי באצבעותיו וסחט מפיה קריאות-חמדה בודדות, וסומק עז, שהעניק גוון ייני לפניה הכהות. אך עד מהרה התייאשה. לא צלחו מעשיו בידו. והוא התפלא שאינה מתרעמת עליו, אלא חוזרת ואומרת:

"אני צרה שמה, מה לעשות, זה אצלי לא בסדר. גם הבעל שלי לא תמיד מצליח. אפילו שבא עליי בכוח. אני ככה בנוייה. צר."

שעה ארוכה שיחק בשדיה הכבדים, הכהים, אשר היניקו ילד, לדבריה. "לא מפריע לך שהם גדולים מדי?" חששה.

"לא, לא, להיפך, אני אוהב גדולים, הם נפלאים." טמן מפוייס את פניו בתוך החמיצות והרוך, מנסה להחיות את הפיטמות הסגולות, שרבצו על הררי אימהות מתפרצים, שגוונם שוקולד-חלב. וכל אותה עת נבח הכלב בחוץ, כאילו רֵיחַם עלה באפו.

הם התלבשו. הפגישה המוזרה, הכישלון הכפול, רק חישמלו אותו והעניקו לו מישנה-כוח. בטרם נפרדו חיבק ונשק לה כאילו כל ימיו רק לה חיכה. הוא שיער שגם היא הרגישה כך. עיניה הבריקו כאשר נפרדו. חיימסון נולד מחדש. לבדו בדירה, רקד. הנואף הגדול. ההרפתקן. המשכיב הלאומי.

*

למחרת בערב ביקר אצל איה ורמי. מצב-רוחו היה מרומם. הוא הירבה לדבר, התפאר ברמזים בחיי-רווקותו. הרגיש מתחים חשמליים שקורנים ממנו על סביבותיו. איה התבוננה בו בהערצה. היא נראתה מרוטה, חיוורת ולבושה ברישול. נשיקתה היתה נכנעת, צוננת וחשדנית, אולי גילתה שיש לה מתחרה בליבו. הדברנות שלה הציגה את מיניותה באור מגוחך. כאילו הוא נשוי לה מזה שנים רבות וכבר מאס בה.

"שמע," אמר רמי, "אם אתה טְרֶנֶר כזה, אז יש לי בשבילך בחורה עַלַא-כֵּיפַכְּ – "

"תפסיק," אמרה איה. "מירה תחרבן לו את כל החיים."

"טוב, לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן."

"אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה ייגמר, ולמה לנו לקחת אחריות כזאת על עצמנו?"

"אז תשמעי, שְׁמֵיינֶה," אמר רמי, "שכר-השידוך שלנו מהם אנחנו נבקש דבר אחד – שלא יבואו אלינו בטענות."

אפריים טבל קולורבי, טבל גזר, טבל כרובית חיה ברוטב לבנייה וחרדל, וחייך, ושתק. בתוך שבועיים כבש בסערה ולאחר פחות משלושה חודשים התחתן – עם מירה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לכל המציתים! עונת השריפות הגיעה! הימים החמים מתאימים במיוחד. צאו והציתו את ארץ-ישראל. ומתאים לכם מאוד לקרוא קודם את "מול היערות" של א"ב יהושע.

* אובמה הוא תבוסתן עלוב המאיים על תל אביב בטילי חיזבאללה במקום לאיים על איראן בכל דרך אפשרית כדי להפסיק את דרכה אל הפצצה הגרעינית.

אם במקום צ'רצ'יל ורוזוולט בשעתם היתה ניצבת נמושה כאובמה – היטלר היה מנצח, וגם ארץ-ישראל היתה ח"ו נכבשת בידי הנאצים ועוזריהם הערבים, צמאי הדם.

* פרופיל של מציתי כנסיות ושל רוצחי הילדים בגדה: צעירים חובשים כיפות לבנות או אפורות-כחלחלות עם פיאות ארוכות המתחברות למחלפות ארוכות של שיער פרוע, ועם ארבע כנפות שמשתלשלות ממותניהם. הם בורים ועמי ארצות בכל תחום שהוא. העברית שלהם עילגת, בדיבור וגם בכתיבה. אינם יודעים אנגלית. וכמו פושעים – הם לא משתמשים בטלפונים ניידים כדי שיקשה לאתרם. הם חסרי השכלה ומקצוע. הם בעלי השקפת עולם פרימיטיבית קיצונית ומנותקת מן המציאות. יש להם הבעות פנים של זחיחות דעת של חסרי דעת ושל טמטום. אין להם אפילו רב. הידע התורני והיהודי-היסטורי שלהם – שואף לאפס. לא קשה לשלטונות לזהות אותם ולקבצם במחנות-עבודה-ולימוד לעצורים מינהליים, כמו שכולאים חיות-טרף גם אם טרם טרפו.

* אל אהוד בן עזר, מחזקת מאוד את ידיו של אלי מייזליש  אודות היורדים. כל מילה בסלע! ה"צידוקים" לירידה הם הדוחים ביותר.

ד"ר עירית אמינוף  

אהוד: ועם זאת אני סבור כי שומה עלינו לחזק כל קשר עם הישראלים הנמצאים מחוץ לארץ – הן כדי ללמוד מהם על המציאות שם והן כדי לערב אותם ככל האפשר בנעשה אצלנו כאן. אם נרצה ואם לא, הם גם שגרירים שלנו, לטוב ולרע, בכל העולם.

* שלום אהוד, ברצוני להתייחס בקצרה להערתך ולתגובתו של מר מייזליש למאמרי בזכות הירידה שהתפרסם אצלך. לגבי מר מייזליש, אני סבור שהוא בן אדם טוב ואינו באמת שונא אותי או אף אחד אחר. לגבי הבחנתו שאני לוקה בתסמונת חֶסֶר לגבי מולדת, ייתכן מאוד שהוא צודק. מולדתי היא ישראל ואין בילתה. אולם החיים במולדת, למרות שיש להם חשיבות,  אינם בעבורי הדבר החשוב ביותר.  בזאת אינני לבד, וזו כל הפואנטה של מאמרי שהואלת בטובך לפרסם.

לגבי דבריו שאין עמים אחרים מקיימים פזורות מחוץ לגבולותיהם, הרי מדובר בשטות ממדרגה ראשונה. יש מיליונים של צרפתים ואוקראינים בקנדה. איטלקים,  אירים,  וגרמנים בארה"ב, וכולי. אני גר בכפר קטן שבו כאלף איש. אני אישית מכיר מהגרים מארה"ב, מאנגליה, מאיטליה, מגרמניה, ומיפן – שגרים באותו כפר. באמת שאין עם שחי חיים מודרניים שכל כולו חי במולדתו.

ולגבי הערתך, אכן עיתונך משמש בעבורי קשר חשוב מאוד עם המולדת, ועל כך אני אסיר תודה. אתה אומר שליבך עם ילדי היורדים שאינם גדלים בהוויה עברית. יש לי שתי בנות. אני מצר על כך שאינן גדלות בהווייה עברית, אך שמח שאינן גדלות בהוויה ישראלית. את ההווייה הישראלית איני אוהב, ובשל כך עזבתי. יש, למרות מה שמקובל לחשוב בישראל, הווייה יהודית עשירה בצפון אמריקה ואני שמח שבנותיי לוקחות בה חלק.

בברכה חמה,

ברוך פלטנר

* שלום אהוד, קורא אצלך הרבה דעות שאימי היתה אומרת שהן דעות של פיין שמעקרס, אניני טעם ודעה, שבוחרים לנוחיותם וקיבינימט עם המציאות הקשה. 

אבל תמיכה בעם ישראל אומרת שהינך מקבל את יגאל אמיר ואת גדעון לוי.

תמיכה במדינת ישראל אומרת שהינך תומך בצה״ל ואחמד טיבי.

תמיכה בהתיישבות היא תמיכה במצפה רמון ובקדומים.

בחרתם בצימוקים הטעימים לכם – רימיתם.

בברכה,

אשר תורן

אהוד: לא ירדתי לסוף דעתך.

* "אין מלך בישראל". לפני 10 שנים, המנוול, השתולל, דקר ונידון למאסר 10 שנים. 10 שנים צעדו הלהט"בים מבלי שפגעו בהם. עכשיו הרוצח הנאלח שוחרר מבלי שנבדקה מסוכנותו ושמירה על שירה ז"ל. המשחררים הרשלניים, המזלזלים, הבלתי אחראיים, הינם הפושעים הרצחניים והם התגלמות של כל ההפקרות בכל העשייה הממסדית במדינה מבלי שיקום לנו "מלך" נבון, אחראי, מעשי, הגון, מסור ו"חזק".

"אין מלך בישראל" וכל הרע הנאמר על השלטון וכלב השמירה התקשורתי – נכון.

מרדכי בן חורין

סביון

* יצאה חוברת "מאזניים" חדשה, אב תשע"ה, אוגוסט 2015, בעריכתו של משה גרנות, והיא מוקדשת כמעט כולה לספרות ילדים ונוער, וכל הציורים והאיורים הנהדרים בה הם מעשה ידי הציירת והסופרת הוותיקה נורית יובל, שעד היום לא הוערכה כראוי תרומתה העצומה לאיור ולכתיבת ספרי ילדים ונוער.

ולעורך משה גרנות מגיעה ברכה נאמנה כי הוא העלה את הרמה והמראה של ירחון אגודת הסופרים בכמה דרגות קדימה.

* אתמול, כ' באב תשע"ה, מלאו 48 שנים למותו של אבינו, בנימין בן עזר (ראב) שהיה צעיר בניו של יהודה ראב בן עזר, וגם כתב מפיו את ספר זיכרונותיו של יהודה "התלם הראשון". בנימין היה אחיה של המשוררת אסתר ראב, צעיר ממנה בעשר שנים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל