גיליון מס' 1067

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באב תשע"ה, 10 באוגוסט 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַדְבִּירְיוֹנוּת. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ח. למה אני לא מסוגל לאכול אננס? // מרדכי קידר: סוריה: מחול המוות. [ציטוט]. // חלום נעורים בפיג'מה רטובה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עוז אלמוג: נחוצה סלקציה. // אורי הייטנר: 1. נפלתי למלכודת המניפולציה. 2. נאום הסוסים שברחו. 3. צרור הערות 9.8.15. // משה כהן: הנדון: תעודת כבוד למדינת ישראל. // ד"ר גיא בכור: פרסום חוזר של דברים חשובים. [ציטוט]. // משה גרנות: מדוע הטרוריסטים היהודיים מחייכים כשהם נעצרים? // מנשה שאול: כן ברא השטן. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: פיגוע הדריסה בשבוע שעבר אינו אלא חולייה באסטרטגית "ההתנגדות העממית" שמפעילה הרשות בשטח נגדנו. // ד"ר ארנה גולן: ההיעדר הגדול והנוכחות הנמשכת של הרעייה אשר בשער השמיים, על ספר שיריו של איתמר יעוז קסט: "שירים לרעייה בשער השמיים". [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [57], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // דניה מיכלין עמיחי: המסך ירד על אורנה פורת. // אהוד פרלסמן: נתניהו צדק – הערבים באו באוטובוסים לקלפי. [ציטוט]. // אלי מייזליש: הפילבוקס. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 12. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַדְבִּירְיוֹנוּת

בְּיָמִים בָּהֶם חוֹגֵג עַם יִשְׂרָאֵל אֶת חַג הַפֶּסַח

אֲשֶר בּוֹ גַם הַמַּצָּב הָאַקְטוּאָלִי מִשְתַּלֵּב

יֵש לִקְרֹא בְּפֶרֶק ב' שֶל סֵפֶר "שְמוֹת", אַךְ לֹא בְּהֶסַּח-

דַּעַת אֶלָּא בְּמִדַּת רִכּוּז מָלֵא וּתְשׂוּמַת-לֵב

אֶת אוֹתוֹ סִפּוּר הִיסְטוֹרִי בּוֹ רָאָה מֹשֶה רַבֵּנוּ

אִיש עִבְרִי רָשָע מַכֶּה אֶת בֶּן עַמּוֹ, וְהִתְעָרֵב

כְּשֶהֻגַּד לוֹ:  "מִי שָׂמְךָ לְשַׂר וּלְשֹפֵט עָלֵינוּ?"

מִפִּי מִי שֶכָּל דִּין-צֶדֶק לְקַבֵּל עָלָיו סֵרֵב.

וְהִנֵּה, אַף שֶחָלְפוּ מֵאָז אַלְפֵי שָנִים, מֵגִיחַ

הַגִּדּוּל הַסַּרְטָנִי הַזֶּה אֶצְלֵנוּ בְּיִצְהָר

וּמוֹכִיחַ בְּשָעָה בָּהּ אֵין מַדְבִּיר וְאֵין מַשְגִּיחַ

כִּי פּוֹשֶׂה אֶצְלֵנוּ נֶגַע חוּלִיגָאנִי וּמֻצְהָר

וְתַפְרִיט-הַבְּאוּשִים הַזֶּה שֶבּוֹ פּוֹגְעִים בְּצַהַ"ל

בְּזָדוֹן שֶאֶת עֵינָיו שֶל כָּל אֶזְרָח כָּאן מְנַקֵּר

בְּלִי שֶאִיש יַדְבִּיר אֶצְלֵנוּ אֶת חֻצְפַּת בְּנֵי הַבְּלִיַּעַל

עַד הַיּוֹם כְּבָר יֵש לוֹ רֵקוֹרְדּ שֶל אַרְבַּע מְנוֹת הֶפְקֵר.

הַמָּנָה הָרִאשוֹנָה הָיְתָה הָאֶבֶן הַמֻּשְלֶכֶת

לִמְכוֹנִית קְצִין הַמִּנְהָל הָאֶזְרָחִי, לְזִכָּרוֹן

וּמָנָה שְנִיָּה: נִקּוּב צְמִיגִים בִּידֵי מֻמְחִים בִּמְלֶאכֶת-

הַוַּנְדָאלִים שֶחִבְּלוּ בָּרֶכֶב שֶל מָחַ"ט שוֹמְרוֹן

וּמָנָה שְלִישִית: פְּגִיעָה בְּרֶכֶב צַהֲ"לִי בָּרֶגַע

שֶיָּצְאוּ שָם חַיָּלֵינוּ לִמְשִׂימַת-תַּצְפִּית דְּחוּפָה

וּרְבִיעִית, לְשֵם קִנּוּחַ קַל: בַּרְבָּרִיּוּת הַפֶּגַע

בָּהּ הֻשְחַת מוּצָב בִּתְחוּם הִתְנַחֲלוּת יִצְהָר גּוּפָהּ.

מָה שֶשּוּב מַמְחִיש לְכָל מִי שֶחָרֵד לִדְמוּת אַרְצֵנוּ

כִּי הָרֶשַע שֶהֵחֵל פֹּה בִּכְרִיתַת עֲצֵי זֵיתִים

שֶל פַלָּאחִים פָלַסְטִינִים בִּידֵיהֶם שֶל מַשְמִיצֵינוּ

בְּעוֹלָם מוּסָת שֶבּוֹ גַם כָּךְ סְפוּרִים וּמוּעָטִים

אוֹהֲדֵינוּ, לְעוֹלָם אֵינוֹ עוֹצֵר בִּבְנֵי-דּוֹדֵנוּ

אֶלָּא אָץ וּמִתְפַּשֵּט גַּם כְּלַפֵּי פְּנִים וּמַעֲכִיר

אֶת זִקַּת מִתְנַחֲלֵי גּוּש אֱמוּנִים לְחַיָּלֵינוּ

בְּעֶטְיָם שֶל בִּרְיוֹנֵי בֵּית-מִדְרָשוֹ שֶל "תַּג מְחִיר".

וּלְנֹכַח הִתְפָּרְעוּת גּוֹבֶרֶת זוֹ שֶל הַטּוֹרְחִים כָּאן

לְהַכְפִּיש יוֹם-יוֹם אֶת שְמֵנוּ כְּלַפֵּי פְּנִים וּכְלַפֵּי חוּץ

בְּתַדְמִית בָּהּ כָּל שׂוֹנְאֵינו מִשְתַּבְּחִים וּמִתְבָּרְכִים כָּאן

יֵש בְּאֹמֶץ וּבְיֹשֶר לְהַתְרִיעַ כִּי נָחוּץ

לְהַדְבִּיר אֶת הַחֶרְפָּה הַזֹּאת בְּלִי לָמָּה וּמַדּוּעַ

בְּשֵם כָּל מָה שֶיָּקָר עוֹד לְעֶרְכֵי הַצִּיּוֹנוּת

כִּי כְּשֵם שֶלְּטוֹקְסִין אַנְטִי-טוֹקְסִין יֵש, כַּיָּדוּעַ,

כָּךְ נִדְרָש לַבִּרְיוֹנוּת אַנְטִי-טוֹקְסִין: מַדְבִּירְיוֹנוּת...

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ח. למה אני לא מסוגל לאכול אננס?

 אדם דרוקס, פצוע הראש, דידה על ארבע לעבר הפירצה שבין שני החדרים, התעמת עם שברי הקיר שנערמו בדרכו וחתר לעבר חדר המפקדה. איך הצליח לעבור לבסוף, אני לא יודע, כי התרכזתי בירך של לייזר ובחתך המדמם. התחבושת של החובש, שהתחיל במלאכה, לא הספיקה. הוצאתי מהחגור של הפצוע את התחבושת האישית שלו ובעזרתה סיימתי את המלאכה.

ברגע זה צץ ראשו של יגאל סלע המ"כ בתוך הפרצה, ובקול טבול בצלילי היסטריה קרא:

"פוצ'ו איפה אתה? בוא מהר!"

הפקרתי את הפצוע שלי לנפשו ועברתי לחדר השני. שם פגשתי את אריה סליווה, שגמר לחבוש את ראשו של אדם. יגאל צעק לנו שניקח את המקלע והראה לנו בפתח את הכיוון שאליו נרוץ ונתפוס עמדה. עקפנו מיבנה חימר ומיד השתטחנו על הארץ. במרחק כמאה מטרים זעו לעברנו כמה ברנקריירים  יורקי אש. על הקרקע מצאנו שקערורית מתוצרת אחד הפגזים המצריים, ומיהרנו לזחול ולהתארגן בתוכה. סליווה כיוון את המקלע ואני הגשתי לו שרשרת כדורים.

לא הרחק מאיתנו היתה עמדת מקלע של שניים מהכשרת מעוז, עודד ובילו. העמדה שלהם היתה ריקה. מאוחר יותר נודע לנו שהפגז שפגע בה הרג את בילו ופצע אנושות את עודד ברזילי. לעודד, היום חבר קיבוץ רביבים, היתה מלחמה נוספת בחירבת מחאז. זה היה כשהקימו את המחלף המחבר את כביש 6 לכביש באר-שבע-תל-אביב, ורצו לקרוא לו "מחלף בית קמה".  הוא נלחם ללא פשרות שהמחלף יקרא על שם גבעה  קרובה יותר: "מחלף מאחז". אלפי האנשים החולפים היום במכוניותיהם  על פני המחלף הזה, בטח שואלים את עצמם, איזה מין שם משונה נתנו למחלף? יש להניח שעוד כמה שנים כבר לא יהיה מי שיוכל להשיב על שאלתם.

סליווה הכניס לבית הבליעה את השרשרת שהגשתי לו, והמקלע ירה צרור ארוך לעבר המשוריינים. לא היה  אף מעצור. לא לחינם למדנו מפחפח , הילדון מגן יבנה, שכדאי לשמן את המסילות כמו שצריך. הגשתי לסליווה שרשרת נוספת ומתוך רצון לעשות משהו יותר יעיל, הורדתי את הרובה שהיה על גבי מאז שרצתי אל לייזר, וכיוונתי אותו אל אחד המשוריינים.

סליווה הסתכל לעברי ואמר: "יופי פוצ'ו!"

המחמאה הזאת, שנאמרה ממזכיר ההכשרה, מילאה אותי גאווה רבה ואני מיהרתי להכניס חמישיית כדורים חדשה לרובה הצ'כי.

ברגע זה נעצר אחד המשוריינים ומתוכו פרץ החוצה חייל מצרי. כל כלי הנשק שהיו על הגבעה כוונו אליו והוא נצמד לקרקע, ספק חי ספק מת. עוד משוריין נושא-ברן מצרי נפגע, כנראה מהרובה האנטי טנקי שהיה בידיו של שרגא ממחלקת מעוז.

שרגא היה צעיר בהיר שיער שרצה להילחם, אבל שכחו לקרוא לו, אולי בגלל שעוד לא הגיע לגיל. יום אחד קם ונסע בטרמפים לגליל לחפש את הפלמ"ח. הכשרת מעוז, שאיבדה הרבה לוחמים, מיהרה לקחת אותו תחת חסותה והוא נישאר אתה עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה היינו  פוגשים אותו בקיוסק של הוריו באלנבי פינת שיינקין, השמיעה שלו  לא היתה מי יודע מה, כי אף אחד לא אמר לו  שמי שיורה ברובה אנטי טנקי, כדאי שישים צמר גפן באוזניים. בחופשות היינו באים לקיוסק לשתות, הוא כבר השתחרר ועזר להוריו. במשך הזמן הפסקנו לבוא לשם, כי אף פעם לא רצה לקחת כסף.

המשוריין המצרי שנפגע, נעצר בסמוך  לברנקרייר הראשון. כיוונתי אליו את הרובה  וחיכיתי שמישהו ייצא. הפעם, דלת המשוריין נשארה נעולה ואני התנחמתי בזה שחסכתי כדורים לצבא.

כאן אני חייב להודות שאני מספר רק על מה שראיתי  בגיזרה שלי, ולא יהיה יפה מצידי אם  אקפח גזרה אחרת. לאותה גיזרה עלו משוריינים מצריים נוספים שלא ידעו ששבתאי הלל, בולגרי יפה תואר ורב מלל מההכשרה שלנו, מתקדם לעברם ברוורס. שבתאי נהג בזחלם שהעמיסו עליו תותח ארוך קנה. בגלל הקנה הארוך לא ניתן היה להציב את התותח כשפניו קדימה. הראש היהודי פתר את הבעייה  על ידי אימון הנהג  להתקדם עם מבט מופנה לאחור. 

לימים, כשהפרשן הצבאי הידוע אדוארד לוטבק (יהודי אמריקאי יליד איטליה הנשוי לישראלית), כתב  על התפתחות כלי הנשק בעולם, ציין בספרו שבחירבת מחאז המציאו לראשונה את התותח המתנענע. לשבתאי שלנו  הכבוד הזה לא הזיז אפילו שערה אחת משערות ראשו. להפך, הוא חש עצמו מושפל שלא בצדק, כאשר כולם בהכשרה ליגלגו עליו וסיפרו מסביב למדורה, שהוא  התקדם לעבר האויב ברוורס, כדי שיוכל לברוח במהירות בלי להסתובב.

ההתקפה נהדפה. סיקו, מפקד פלוגה ד', סיפר בזיכרונותיו – שהוא צפה על המערכה  במשקפת ממשלט העץ הבודד. היו איתו  עוד כמה מפקדים,  וכשהבחינו שהברנקריירים המצריים נעצרים ועולים באש, פרצו בשאגת ניצחון והתחבקו זה עם זה.

אחר כך, כששמעו בקשר שהמצרים נסוגו ואינם, עלו על רכב ובאו לראות את המלחמה מקרוב. הגיע אלינו גם אמבולנס צבאי לאסוף את הפצועים. את לייזר סחבו באלונקה ואחריו את אדם. אדם החזיק כל הזמן רימון בכפו והתכונן להתאבד אם המשלט ייכבש. רק כאשר שוכנע שהמצרים נסוגו, הסכים להחזיר אותו ליגאל.

לאמבולנס הכניסו גם את עודד שנפצע בראשו ואת הבולגרי האמיץ שרץ מעמדתו לעזור ללייזר (לצערי אני לא יודע את שמו).  את גופתו של בילו  העמיסו על קומנדקר, שנסע בעקבות האמבולנס. בילו  ביליחובסקי היה ההרוג ה-17 של הכשרת מעוז. עבר בשלום את כל קרבות הגליל והעמק וכאן, לקראת סוף מלחמה,  מצא את מותו.

בין אלה שהגיעו אלינו אחרי ההתקפה היו גם אילון שרמן ויוסקה שקדי, שני החבלנים של ההכשרה, שבאו עם ג'יפ מלא מוקשי נעל כדי למקש את שולי הגבעה. אילון היה הקשיש של ההכשרה, קראנו לו אבא'לה, כי היה כבר בן 21 , גיל שנחשב לגיל של זקנים. יוסקה לעומתו היה ילד בן  18. סיפרו עליו שבבית הספר היה תלמיד מצטיין, למד בסטיפנדיה וכולם ניבאו לו גדולות. אצלנו היה השחמטאי הכי טוב של ההכשרה וכזה שאוהב להקשיב בהערצה לדברי  הפלמ"חניקים המבוגרים  ולצחוק מכל הלב.

לא הכרתי אותו כשהצטרפתי להכשרה, אבל הוא, כששמע שקוראים לי פוצ'ו, ניגש אליי ולחץ את ידי. אמר  שהוא חבר של יהודה פיינגולד שנהרג בהתקפה על אבו כביר, והתחיל לספר לי על כל החוכמות שעשיתי בקורס מ"כים בג'וערה. שאל אם זה נכון שבתרגיל לילה התחבאתי מתחת המיטה של המרפאה ולא יצאתי משם גם כשהחובשת נכנסה לחדר יחד עם מדריך הג'ודו ושניהם כמעט מעכו אותי. סיפור שסיפר לו יהודה, שהיה חבר ילדות שלו משכונת מונטיפיורי, וכמובן הגזים.

סיפרתי לו את כל הסיפור כפי שהיה באמת. הוא הקשיב בעיניים נוצצות ולא הפסיק לצחוק. מאז נוצרה בינינו רעות אמיתית וכל פעם כשהיה מקבל שחרור מהפלוגה המסייעת שאליה השתייך, היה מגיע לביקור בהכשרה, ניגש אליי ומתחיל לחייך עוד לפני שפתחתי את הפה.

בכיבוש הראשון של חירבת מחאז, הגיע לעמדה שלי ושל ראובניקו  וממנה ירד לשולי הגבעה, כדי לתכנן את מפת המיקוש.

 כשעתיים לאחר מכן החלה ההתקפה, אנחנו ברחנו, סליחה נסוגונו, יחד עם כל המחלקה, ורק למחרת נזכרנו שהוא נעלם לנו, ולי היה מוסר כליות עצום. לא יכולתי להבין איך השארנו אותו שם.

את הסיפור המלא על עלילות יוסקה שקדי בחירבת מחאז סיפרתי פעם  ברדיו.  פנתה אליי אחת המנחות, נדמה לי מילכה למדן, ושאלה אותי אם יש לי משהו לתוכנית "סיפור עם שיר". חשבתי שזאת ההזדמנות להזכיר את יוסקה שקדי וסיפרתי שאהב מאד את השיר המסתיים בפסוק: "...היא נתנה לי נשיקה לבל אשכח / לחזור מן הפלמ"ח" – והיה שר אותו בכל הזדמנות (מה שנכון נכון).

כשהגעתי לקטע המספר איך חצה את שדה המוקשים בתל מוליחה ואיך שושי זיהה אותו כשצעק "כּוּס אֶמָכּ זה אני!"  עצרה המנחה את ההקלטה ואמרה: "לא, תגיד שזיהו אותו בגלל שעלה ושר: "היא נתנה לי נשיקה..."

אמרתי לה שאז כשעלה למעלה דווקא לא שר.

אמרה לי: "לא חשוב, יהיה יותר יפה אם תגיד שהוא עלה ושר."

התחלנו להתווכח ובסוף נדמה לי שוויתרתי, כי אני ותרן אני. 

לסיום סיפור עלילות חירבת מחאז יש להוסיף שהפיקוד העליון החליט שמגיע לכל הלוחמים לקבל  קופסת אננס. לא, לא קופסה שלמה, לא צריך להגזים, אבל חצי קופסה זה בסדר. כל זוג יקבל קופסה שלמה.

יוסקה ביקש להיות שותף שלי ואני הבטחתי שלא אפתח אותה עד שיחזור. אחר כך הוא ירד עם אילון שרמן למקש את השטח שממנו הערבים הסתערו עלינו. יחד עם האננס נאמר שבערב יבואו להחליף אותנו ובינתיים הורשנו למצוא פינת צל ולנוח.

נשכבתי לנמנם בצילה של אחת החירבות ולרגע נבהלתי כאשר שמעתי קול פיצוץ. פחדתי שמתחילים להפגיז שוב, אך לפיצוץ לא היה המשך, ואני נרגעתי.

יותר מאוחר הגיעה שמועה שאחד החבלנים שלנו, כנראה אילון, נהרג מפיצוץ מוקש.  די הצטערתי, אילון היה אחד הלוחמים הנערצים בהכשרה. לחם מתחילת הקרבות ואפילו השתתף בהורדת מעפילים. רק לפני שלושה ימים היה זה הוא שנבחר להספיד את טוטו. לא היה מהדברנים הגדולים, אבל מה שהתבקש לעשות, עשה. והנה זה קרה לו ועכשיו, ומי יספיד אותו? 

הלכתי לקדמת המשלט לפגוש את החוזרים משדה המוקשים ואבן ירדה מליבי. הראשון מבין ארבעת נושאי האלונקה, היה אילון. כמעט רציתי לנשק אותו על זה שהוא חי, אבל לא הספקתי. מחשבה איומה התגנבה לראשי, אם הוא חי, אז מי ששוכב באלונקה יכול להיות רק יוסקה שקדי.

אילון סיפר אחר כך שכאשר גמר למקש, קרא ליוסקה וזה הספיק לענות שנשאר לו רק עוד מוקש אחד. מסתבר שכשהגיע להטענת המוקש האחרון, שכח את כללי הזהירות, גם העייפות עשתה את שלה והוא  נשען בהיסח דעת על המוקש הטעון.

אח יוסקה יוסקה, תמיד טענת שאתה מפחד רק מהחבר'ה שלנו וברגע האמת שכחת שגם אתה אחד מהם...  

  מיותר לספר שאת קופסת האננס אפילו לא פתחתי.

* * *

מרדכי קידר

סוריה: מחול המוות

מי שהיה בהרי הגליל והגולן מכיר את המחזה של עדת עורבים, נשרים, עיטים או נצים, החגים במעגל בנקודה קבועה בשמיים במשך שעות ארוכות. הסיבה לכך ידועה: מתחת למעגל שוכבת פרה או חיה אחרת, ותנועותיה מעידות על התקרבותה לרגע שהמוות ישתק את גופה. העופות עוקבים אחר סימני החיים, וככל שאלה נחלשים, מנמיכים הללו את גובה מעופם. ברגע שזו תחדל מתנועותיה, הם יפשטו עליה כדי לנקר אל תוך בשרה במקוריהם המשוננים. כל עוד העופות באוויר הם חגים זה מאחורי זה, וכל אחד שומר על מרחק בטוח מהאחר. אך כשיעוטו על הפגר, הם יתחילו לריב זה עם זה על החלקים האטרקטיביים, ובמיוחד אם תיאבונם הקולקטיבי גדול מגופה של החיה.

   המצב בסוריה בימים אלה דומה להפליא לתמונה מורטו-פסטורלית זו: המדינה נמצאת במצב גסיסה, ולהקה שלמה של עופות כבר החלה לנקר בה כדי לאכול את מה שאפשר, תוך שהם מתקוטטים זה עם זה על חלקיה.

   עוף הטרף הראשון הוא המיעוט הכורדי החי בצפון סוריה, שהשתחרר משליטת המדינה לאורך שנת 2012, והקים לעצמו ממשל עצמי המסתמך על כוח צבאי עצמאי קטן שקיבל נשק, תחמושת ואימונים מהאחים בכוחות הפש-מרגה – צבאה של כורדיסטן העיראקית. הם מודעים לכך שטורקיה רואה בעין רעה הקמת חבל כורדי אוטונומי. זוהי הסיבה שדובריהם אמרו שוב ושוב במשך ארבע השנים האחרונות כי אין הם מנסים להיפרד מסוריה וכי כל שהם דורשים הוא הכרה של המדינה בצרכיהם, תרבותם ולשונם.

אלא שככל שעובר הזמן מבינים הכורדים שמדינת סוריה הופכת לנחלת העבר, והמציאות המתפתחת בסוריה – ובעיקר מאז ש"מדינת האיסלאם" החלה להשתלט על מזרח המדינה – כפתה על הכורדים מצב שבו הם אחראים לגורלם, כלומר עליהם להקים ישות שתגן עליהם, הן מ"מדינת האיסלאם" מדרום והן מהטורקים מצפון. ישות כזו מכנים "מדינה", גם אם אינה מוכרזת, כמו זו הקיימת בצפון עיראק, והדבר מוציא את הטורקים מדעתם.

 עוף הטרף השני הוא שורה ארוכה של מיליציות סוריות, חלקן בעלות אופי איסלאמי-ג'יהאדיסטי (הבולטת: ג'בהת אלנוסרה) וחלקן בעלות אופי לאומי (בעיקר הצבא הסורי החופשי) או מקומי. מיליציות אלה החלו לפעול בשכונות העוני של דרעא, דמשק, חומס, חמאה וחלב, וזכו לסיוע נדיב ממדינות המפרץ ובראשן קטר. בהמשך, במשך שנת, 2013 הן השתלטו על מעברי הגבול עם טורקיה ועיראק ואיפשרו לג'יהאדיסטים לעבור לסוריה ללא מיגבלה. כיום הם שולטים על שטחים נרחבים בצפון המדינה, באזור חלב-אדליב, ומתקדמים מערבה אל אזור החוף המיושב בעלווים, תוך שהם מכריזים על כוונתם לחסל פיזית את המיעוט הכופר, המונה כ-2 מיליון בני אדם. גם בדרום, מול הגולן, הם שולטים על שטח נרחב, ומאיימים מכיוון זה על דמשק.

פתיחת הגבולות לג'יהאדיסטים זירזה את התדרדרות שלטונו של אסד, אך גם זרעה את זרעי הפורענות הבאה, שכן זרימת הג'יהאדיסטים הזרים לתוך המדינה איפשרה להם לחבור אל "מדינת האיסלאם" – עוף הטרף השלישי – כשזו פלשה לסוריה באמצע 2014. מדינה זו, שנוסדה בעיראק ב-2004 כסניף של אלקאעידה אחרי פלישת הקואליציה המערבית והפלת סדאם חוסיין, הלכה והקצינה הן בפן האידיאולוגי-איסלאמיסטי והן בפן המבצעי-ג'יהאדיסטי. היא השליטה את השריעה האיסלאמית בגרסתה המחמירה ביותר על השטחים שכבשה בעיראק וסוריה והכניסה לאופנה את שחיטת הכופרים אל מול המצלמות.

כיום שולטת "מדינת האיסלאם" על כ-60 אחוז (!) משטחה של סוריה, בעיקר במזרח המדינה ובמרכזה, שהוא אזור מדברי דליל אוכלוסין, ומאיימת להתפשט מערבה ולהשתלט על דמשק, חומס, חמאה וחלב, תוך שהיא נלחמת הן בכורדים, לדוגמה בערים קובאני וחסכה, והן בג'בהת אלנוסרה.

יש לזכור שג'בהת אלנוסרה היתה במשך שבועיים, ביוני 2014, חלק מ"מדינת האיסלאם", אך עזבה אותה בשל חילוקי דעות הקשורים ליחס ללא מוסלמים. יש אפשרות ש"מדינת האיסלאם" "תשכנע" בשיטותיה הידועות את ג'בהת אלנוסרה להצטרף אליה, במיוחד נוכח המכנה המשותף הרחב מאוד בין שני הארגונים.

טורקיה, עוף הטרף הרביעי, השקיעה מאמץ רב להפיל את אסד ושלטונו הנתון בידי קבוצה כופרת, העלווים, ובגלל רצח ההמונים המוסלמים הסונים שהתנגדו לשלטון אביו מאז שהשתלט על המדינה בשלהי 1970. ארדואן השתולל מזעם כשבשאר החל ללכת בדרכי אביו וטבח במפגינים החל ממארס 2011. זוהי הסיבה שטורקיה סייעה במשך ארבע השנים האחרונות לכל מתנגדי אסד. אלא שלהפתעתה, נופלת סוריה קורבן לשני גורמים שטורקיה אינה מעוניינת בהם על גבולה: הכורדים ו"מדינת האיסלאם".

לכן נכנסה טורקיה בימים האחרונים לפעילות נמרצת, הן צבאית בשטח והן דיפלומטית-מדינית, כדי ליצור בתוך סוריה, לאורך הגבול עם טורקיה, "רצועת ביטחון". כלפי חוץ אמורה רצועה זו להגן על חיי הסורים הנמלטים מהקרבות, במקום שיעברו לטורקיה ויצטרפו לכמעט שני מיליון פליטים סורים הנמצאים בה. אך כוונתה האמיתית של טורקיה היא להשתלט על חלק מסוריה כדי למנוע מהכורדים להקים ישות כורדית על גבולה הדרומי.

עוף הטרף החמישי הוא חיזבאללה. ארגון שיעי זה רואה בעיניים כלות איך סוריה נופלת טרף לעופות סוניים וחושש מאוד, כי הם לא יעצרו בגבול שאינם מכירים בו וימשיכו את דרכם מערבה כדי לערוף את ראשיהם של השיעים הלבנוניים. חיזבאללה כבר השתלט על אזורים בסוריה המשיקים לגבול לבנון במרחבי הערים ערסאל, הרמל, קוציר וחומס, כדי לעצור את טורי הג'יהאדיסטים עוד בהיותם בסוריה, לפני הגיעם לבקעת הלבנון, מקום מגוריהם של שיעים רבים, בסביבות העיר בעלבכּ.

עוף הטרף השישי הוא הדרוזים בדרום סוריה. לאחר ששנים רבות היו חלק מהשלטון, הם מתעוררים בימים אלה לראות את התמוטטותו ואת יחידות צבא שחנו בדרום סוריה מסתלקות כדי להגן על חלקים רגישים וחשובים יותר לשלטון, כמו הבירה דמשק וחבל העלווים בחוף, ומותירות את הדרוזים לגורלם המר מסכיני האיסלאמיסטים. יותר ויותר מבינים הדרוזים שרק ישות מדינית שהיא עצמאית, חמושה, נחושה ומאומנת לקרב תצליח להגן עליהם, הן בהר הדרוזים והן במובלעת ח'דר בחרמון. ישראל וירדן נמצאות ברקע כדי לסייע לדרוזים ככל יכולתן.

עוף הטרף השביעי הוא האיראנים. בסוריה נמצאים אלפי לוחמים של "כוח קודס" השייך למשמרות המהפכה האיראניים, ובשתי חזיתות – אדליב והרי קלמון – האיראנים הם מי שמנהלים את המלחמה ונותנים את הפקודות ליחידות הצבא הסורי וחיזבאללה. הגנרל קאסם סולימאני, מפקד "כוח קודס", נמצא בשטח, והוא מפעיל את הניסיון הקרבי העשיר שצבר במלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80 של המאה הקודמת ובסיוע שהגיש למיליציות השיעיות בעיראק במלחמתן נגד כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב החל מ-2003. למרות שעל ידיו מרוח דם אמריקני רב, הוא מתואם היטב עם ארה"ב הרואה באיראנים בסוריה את התקווה שמישהו יפעל ברצינות נגד "מדינת האיסלאם". זה גם חלק מההסבר ללהיטות שהיתה לאמריקנים להגיע עם איראן לעסקה גרעינית.

יש ידיעות שהאיראנים החלו להעביר משפחות מאיראן לחבל העלווים, אולם יש לקבל ידיעות אלה בערבון מוגבל. עם זאת, אין לשכוח שבסוריה יש אתרים מקודשים לאיסלאם השיעי, ובטענה של "שמירה על המקומות הקדושים", יכולה איראן להשתלט על חלקים מסוריה.

עוף הטרף השמיני הוא הרוסים. אלה עושים כל שביכולתם לסייע לאסד, בעיקר בנשק רב שהם מזרימים דרך נמל טרטוס אל כוחותיו המדולדלים. רוסיה לא תראה פרוטה אחת מכל ההשקעה שלה בסוריה, והיא עלולה לאבד את נמלי הים האחרונים שיש לה בים התיכון. יש אפשרות שרוסיה תשתלט, "זמנית" כמובן, על טרטוס ולטקיה "כדי לשמור על האוכלוסייה", כלומר על האינטרסים שלה בערי נמל אלה.

כך נופלת סוריה טרף לעופות דורסים לא מעטים. בימים אלה מינה המימשל האמריקני שליח חדש לסוריה, מייקל רטני – דיפלומט משופשף, דובר ערבית, שמילא תפקידים רבים במזרח התיכון, כולל קונסול כללי בירושלים. משימתו החשובה ביותר תהיה לעשות סדר בין עופות הטרף, כדי לוודא שגם לנשר האמריקני יישאר משהו מהפגר הסורי.

פורסם לראשונה במגזין מראה 346

* * *

חלום נעורים בפיג'מה רטובה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מרוב תאווה היא השפריצה עליי

מהקוּס שלה

כמו ממזרקה

טיפות אחדות העפילו אפילו

לתחת שלי

ברחתי כל עוד נפשי בי

תפסתי בדרך מטרייה

במקום קנדון

הרגשתי בטוח

ואז אני

השפרצתי

השפרצתי

השפרצתי

והיא הפסידה

את זרימתי העזה

והתעוררתי מהחלום

בפיג'מה רטובה

* * *

עוז אלמוג

נחוצה סלקציה

לפני מיספר ימים כמעט נפלו לי על הראש. נער קפץ למסלול שבו שחיתי (מיועד לשחיינים בלבד) בבריכת הקאונטרי קלאב, ובדרך נס ניצלתי. ברגע נדיר של איפוק עילאי שאלתי אותו בטון חינוכי: "מדוע אתה קופץ עליי?"

תשובתו היתה החלטית: "סתום את הפה!" מלווה בהשפרצה לפנים.

רגעים כאלה, שמותירים אותך רותח וחסר אונים, נעשו שכיחים מאד במחוזותינו (אני חוסך מכם חוויות יומיומיות מחדר ההלבשה) והשאלה שתמיד עולה: מדוע זה קורה?

רוב ההסברים מכוונים לשלושה גורמים: חינוך, אכיפה וענישה. אבל יש גורם נוסף, שמודחק מהשיח, משום שהוא סותר לכאורה את צו התקינות הפוליטית.

אני משלם לא מעט כסף עבור מנוי לבריכה, ובאופן כללי מקבל תמורה טובה להשקעתי. אבל הייתי רוצה שכחלק מהשירות יסננו את הפראים. אני מקבל בהכנעה ששום שלט אזהרה ושום מציל או פקח לא יאפשרו לי להתאמן באווירה תרבותית ובטוחה ולכן מניח שרק "מרחב סטרילי" ייתן את המענה.

למרבה הצער, במציאות של היום זה בלתי אפשרי, כיוון שסלקציה (מכל סוג) נתפסת כהתנשאות וגזענות (גם הקונוטציה שלה נוראית). היחידה שהציבור "מעכל", היא על בסיס גיל – כמו מלונות או מקומות בילוי למבוגרים בלבד (וגם אז יש כאלה שמנסים "לגנוב את הגבול").

אין ספק שההיתר לסנן ולנפות מסוכן, כיוון שהוא מזמין שרירות לב, העלבה ואפלייה. כבר נוכחנו בזאת לא אחת בתרבות מועדוני הריקודים. גם מבחינה מעשית קשה ליישם זאת מבלי לפגוע ברבים.

בעבר הכסף היה סוג של מסנן חברתי עקיף, בשל הפערים הכלכליים הגדולים שרווחו בין השכבות. אבל היום כולם "מעמד הביניים" והפראות היא נחלתם של העשירים והעניים, המשכילים והבורים גם יחד.

אף אחד לא רוצה לחזור לעידן האריסטוקרטי, שבו "האדונים" חיו בנפרד מ"המשרתים". אבל אם מחיר השיוויון הוא סביבה חברתית וולגרית ואלימה וחיי יומיום בלתי נסבלים, יותר ויותר אנשים יחפשו "הפרדת כוחות".

כרגע הציבור מתמודד עם הבעייה בעיקר "בשוק האפור": ועדות קבלה, קבוצות רכישה, כרטיסי חבר ועוד. זו תופעה שמתרחבת בעצלתיים כי החוק וגם התקשורת לא רואים אותה בעין יפה.

להערכתי שככל שרגעי חוסר האונים, כמו זה שאני חוויתי, ילכו ויתרבו – כך תגדל תופעת הסלקציה האפורה. היא לא תחזיר בהכרח את הגלגל הדמוקרטי לאחור אלא דווקא תאלץ את הפראים ליישר קו עם מועדון הנימוס, ההתחשבות בזולת והרְסנים.

אהוד: אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים, אמנם לעיתים רחוקות, בגלל היוקר – את השהות ב"יערות הכרמל", היא שאסור להביא לשם לנופש ילדים עד גיל 16. רק מבוגרים. וזה חלק מהקסם והשקט של המקום. וגם שאם מגיעות לשם נערות, הן כבר מעל גיל 16, וזה לא רק שלא נורא – אלא ממש משובב את הנפש כי שדיהן כבר צימחו וגם התחת שלהן מעוצב כדבעי. ויש ב"יערות הכרמל" גם בריכת-שחייה מחוממת, מה שרוב המלונות בישראל, גם כשמבטיחים בחורף – לא מקיימים. האוכל ב"יערות הכרמל" אמנם כשר, אבל האיכות יוצאת מן הכלל. יש הרבה נופשים דתיים, הבריכות משותפות לשני המינים – רק שהדתיות לא שוחות בביקיני, אבל לא נכנסות למים עם כל הבגדים כמו נשים חרדיות וערביות.

* * *

אורי הייטנר

1. נפלתי למלכודת המניפולציה

במאמרי "סלילים של אובדן דרך", מתחתי ביקורת על סרטה של מור לושי: "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". עם זאת, מסתבר לי, בדיעבד, שככל שהייתי ביקורתי, נפלתי למלכודת המניפולציה של יוצרי הסרט. כך כתבתי: "מסתבר שהצנזורה הצבאית פסלה 70% מחומר הגלם של הספר."

לא היה ולא נברא. זוהי מניפולציה פוליטית, חלק מהמגמה של הסרט ליצור דה-לגיטימציה לישראל. הנה, אומרים היוצרים, צה"ל צינזר את לוחמיו שהביעו את רחשי ליבם וכו' וכו'.

שולמית טנא, אחת השותפות ליצירת "שיח לוחמים", שהיתה בצוות המראיינים והנחתה ארבע מן השיחות, פירסמה מאמר ב"ידיעות הקיבוץ", הדוחה מכל וכל את הטענה הזאת. נכון שרק כ-30% מהחומר נכנס לספר, אך לא בשל צנזורה, אלא משיקולי עריכה של העורכים עצמם. הם לא יכלו לפרסם ספר בהיקף שיכול להכיל את כל השיחות. אולם החומר שנכנס משקף את רוח הדברים, כולל הביקורת החריפה ביותר על המלחמה. ועובדה, שהדברים הקיצוניים ביותר שהופיעו בסרט, הופיעו גם בספר. הצנזורה פסלה כמה סודות צבאיים שהופיעו, כפי שהיא עושה כדרך שגרה.

שולמית טנא רחוקה מלהשתייך ל"ימין" הפוליטי, אך כיצד היא הסבירה את המניפולציה?

"אני חוששת שסרט מעין זה משחק לידיו של השמאל המערבי הרדיקלי, הקופץ על הסרט כמוצא שלל רב. אותו שמאל פרו-פלשתינאי מובהק המנהל מסע דה-לגיטימציה של ישראל והתייחסותו לסכסוך הישראלי-ערבי חד-צדדית לחלוטין. כבר נאמר על השמאל הזה ועל דומיו -שותפיו בשמאל הישראלי הקיצוני, שהם לוקים 'בהומניזם סקטוריאלי, של צד אחד בלבד'."

אגב, הקרנת הבכורה של הסרט היתה, איך לא, ב...ברלין.

שני אנשים, עימם שוחחתי, אישרו באוזניי את דבריה של שולמית טנא, הן בצד העובדתי והן בפירוש המגמה של מור לושי.

האחד הוא ההיסטוריון ד"ר אלון גן מאוניברסיטת ת"א, שערך מחקר מקיף על "שיח לוחמים".

השני הוא יריב בן אהרון, מאנשי הרוח והחינוך הבולטים בתנועה הקיבוצית, שהיה מיוזמי הספר, היה אחד מצוות המראיינים וכתב את ההקדמה לשיח (לצד הקדמה נוספת שכתב מוקי צור). יריב הגיב בכעס רב למניפולציה של לושי ולתיאורים השקריים והמגמתיים שלה. לטענתו, לושי סילפה את רוח "שיח לוחמים", מתוך מגמה פוליטית רדיקלית.

אחד המשתתפים ב"שיח לוחמים",היה המחנך נחמן רז, איש גבע. הוא שירת במלחמה כקצין חינוך של חטיבת מילואים והיה מבוגר בכעשור ממרבית המשתתפים. במאמרי על הסרט, ציטטתי את תגובתו לדברים שאמר עמוס עוז, על פיהם הכותל אינו שווה ציפורן של חייל ושהיה מפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להחזיר לחיים חייל אחד. נחמן השיב לו, שבדבריו הוא שומט את עצם צדקת קיומנו כאן, בארץ ישראל.

בימים שבין כתיבת המאמר לפירסומו, הלך נחמן רז לעולמו, בגיל 91. נחמן היה מעמודי התווך של קיבוצו ושל התנועה הקיבוצית. כל חייו עסק נחמן בחינוך – הדרכת נוער, הדרכת עולים, הוראה, ניהול בית ספר, מזכיר הנוער העובד והלומד, קצין חינוך ראשי של הנח"ל. מן החינוך יצא לתפקידיו הציבוריים ואל החינוך חזר מהם, וגם בתפקידיו הציבוריים, כמזכיר קיבוצו, מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וחבר כנסת, היה בראש ובראשונה איש חינוך. בכנסת הוא כיהן כיו"ר ועדת החינוך.

נחמן היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה, וכל חייו האמין בערכי הציונות, ההתיישבות והקיבוץ, נאמן לרוח האקטיביזם הציוני שאפיין את התנועה הקיבוצית.

נחמן רז היה ידיד הגולן. הוא היה מעורב מאוד בליווי קיבוץ כפר חרוב, שקבוצת גבע היתה הקיבוץ המלווה שלו. כמזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים ליווה מקרוב ובאהבה את שלושת קיבוצי האיחוד בגולן – מבוא חמה, אפיק וכפר חרוב. בעת המאבק על הגולן (כשכבר לא היה ח"כ) הוא תמך בנו ובמאבקנו.

הנה ציטוט מתוך דבריו של נחמן רז ב"שיח לוחמים", ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, על הלקח המרכזי עמו חזר מן המלחמה:

 "לצדק בלי כוח אין שום תוקף. וכל מי שרוצה שהצדק שלו לא יהיה דבר מופשט, אלא שיוכל לחיות על פיו, צריך להיות חזק. זה החוק האכזרי של תקופתנו. אני יכול רק להצטער על זה, אבל אני לא מוכן להתהלך עם מצפון לא נקי. אם אני מוכרח לממש את הצדק שלי גם בכוח, זה משום שאין לי ברירה אחרת."

מאמר זה, הוא האחרון בסדרה של מאמרים שפירסמתי בחודשיים האחרונים, לציון 48 שנים למלחמת ששת הימים. אחד המאמרים, "הנחלן", עסק בתפקידו המכריע של לוי אשכול בהקמת ההתיישבות בגולן. במאמר זה הוכחתי עד כמה חסרת שחר התיאוריה על פיה אשכול התכוון שההתיישבות בגולן תהיה "זמנית".

לפני ימים אחדים, ראיינתי, במסגרת מחקר שאני עורך, את עוזי גדור, המתכנן הראשון של ההתיישבות בגולן. הראיון התמקד בתוכנית האזורית ליישוב ופיתוח הגולן, ינואר 1969. בראיון למדתי, להפתעתי, שלא היתה זו התוכנית הראשונה של גדור להתיישבות בגולן. כבר בנובמבר 1967, חמישה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, נקרא עוזי לרענן וייץ, יו"ר המחלקה להתיישבות, והתבקש להכין תוכנית ראשונית להתיישבות בגולן. במשך שישה שבועות עמל עוזי על התוכנית, שכללה הקמת 15 יישובים כפריים בגולן.

עם השלמת התוכנית, היא הועלתה לדיון בהנהלת המחלקה להתיישבות, לקראת הצגתה לראש הממשלה לוי אשכול. ניתן לצפות, שדיון כזה ייסוב בשאלה: האם ראש הממשלה יקבל את התוכנית, ידחה אותה בטענה שהיא שאפתנית מדי, ימסמס אותה.

מסתבר שהדיון היה אחר לגמרי. בראשית הישיבה, מיד לאחר שעוזי הציג את תכניתו, העלה וייץ לדיון את החשש שהתוכנית לא תספק את אשכול. מה עושים במקרה זה? עוזי גדור אמר, שאם אשכול ידרוש זאת, לא תהיה לו בעייה להרחיב את התכנית לעשרים ואף עשרים וחמישה יישובים. "כל מיספר שאשכול ידרוש – אוכל להתאים לפיו את התוכנית."

בסופו של דבר אשכול קיבל את התוכנית כמות שהיא. אולם עצם הסוגייה שעלתה לדיון, מעידה על גישתו של אשכול בעיני מי שעבדו איתו והכירו אותו, להבדיל ממי שמסלפים את דרכו בדיעבד.

אגב, ספרו האוטוביוגרפי של אשכול נקרא "בדרכי התנחלות". גם זה אומר משהו, לעניות דעתי.

לסיום סדרת מאמריי על מלחמת ששת הימים, אביא קטע ממאמר המערכת של "הארץ" מן היום הרביעי למלחמה, 8.6.67, המעיד על כברת הדרך הארוכה שעשה העיתון מאז ועד עתה:

"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חולייה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו."

בהמשך מאמר המערכת, קורא העיתון לכבוש את הגולן. "הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם ויסולק... סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת לפעול כדי למנוע תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות המזוינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם... המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

2. נאום הסוסים שברחו

בתזמון מצמרר, ערב יום השנה השבעים להטלת פצצת האטום על הירושימה, נשא הנשיא אובמה את נאומו לאומה האמריקאית, בו ניסה לשכנעה לתמוך בהסכם ההופך את איראן, מרכז הקנאות הג'יהאדיסטית, למעצמת סף גרעינית.

כושרו הרטורי של אובמה הוא מן הידועים, וגם בנאום זה הוא בא לידי ביטוי. אולם תוכנו של הנאום היה דל ושטחי. לא היה בו הסבר מספק ומשכנע המצדיק את ההסכם ותנאיו ולא היה בו מענה כלשהו לביקורת על ההסכם.

הטיעונים המשמעותיים ביותר, וגם המשכנעים ביותר בדברי אובמה, נגעו להשלכות של אי אישור ההסכם, אחרי שכבר נחתם. אובמה, שניהל מו"מ שנועד להגיע להסכם בכל מחיר, ואכן, שילם את מלוא המחיר, מסביר לעמו שכעת, לאחר שהסוסים יצאו מן האורווה, או ליתר דיוק – אחרי שהוא הוציא את הסוסים מן האורווה, תהיינה השלכות קשות לאי קבלת ההסכם.

אובמה הסביר לעמו, שאם ההסכם ידחה, תפגע אמינותה של ארה"ב. האם אמינותה של ארה"ב לא נפגעה, כאשר המו"מ עם איראן, שעצם נכונותה להיכנס אליו היתה תוצאה ישירה של הסנקציות, ונועד להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני, הסתיים בהפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית עם חסינות בינלאומית וגיבוי של מעצמת העל?

האם אמינותה של ארה"ב לא נפגעה מכך שהסנקציות הוסרו מעל איראן, מבלי שמולאו התנאים לשמם הוטלו?

ובכלל, האם כל מדיניותו של אובמה במזה"ת, כמו למשל התנהלותו במשבר במצרים והפניית העורף למשטרים הפרו-מערביים, חיזקו את אמינותה של ארה"ב או פגעו בה?

כעת, אחרי שהוא רקח את ההסכם שפגע יותר מכל באמינותה של ארה"ב, הוא מסביר שאם ההסכם שכבר נחתם יידחה – תפגע אמינותה של ארה"ב.

אובמה אמר בנאומו שאם ההסכם ידחה לא יהיה אפשר עוד להחזיר את משטר הסנקציות, כיוון שאין זה רק הסכם דו-צדדי בין ארה"ב ואיראן, ושאר השותפות כבר סוחרות עם איראן. ואכן, מתנהלת ממש רכבת אווירית של סחר עם איראן, שתזרים לה את מאות המיליארדים שחלק ניכר מהם יילכו, וזאת אפילו אובמה אינו מכחיש, לטרור ולחתירה נגד משטרים במזה"ת.

ייתכן שהוא צודק, אולם קריסת משטר הסנקציות היא תולדה ישירה של מדיניותו. הוא דחף בנחישות להסכם הכניעה לאיראן, ומוטט את משטר הסנקציות שנועד להפסיק את גרעונה של איראן.

אובמה הזהיר, שאם ידחה ההסכם, יהיה על ארה"ב להחרים את סין, שחזרה לקיים בגדול קשרי מסחר עם איראן, והדבר יפגע קשות באינטרס האמריקאי. אולם מיהו האחראי לכך שסין חידשה את הסחר עם איראן, אם לא אובמה עצמו? מי יצר את המציאות הבעייתית, שמפניה מתריע אובמה?

רמזיו של אובמה על כך שההתנגדות להסכם משרתת אינטרס שאינו האינטרס האמריקאי, הם ניסיון נואל להלך אימים על יהדות ארה"ב לבל תפעל נגד ההסכם, בהוצאת שד ה"נאמנות הכפולה" מן הבקבוק. אלו אמירות חמורות ביותר. כך גם השוואת מתנגדי ההסכם בארה"ב למתנגדי ההסכם באיראן. כל אלה הם אמצעים רטוריים בלתי מכובדים, של נשיא המשווק לעמו את אחד הכישלונות הדיפלומטיים המחפירים ביותר בתולדות ארצו.

3. צרור הערות 9.8.15

* תרגיע – נתניהו צודק בכל מילה שהוא אומר על הסכם הכניעה לאיראן. איומיו של אובמה בטילים על ת"א ממעצמת הטרור הג'יהאדיסטי, עימה הוא חתם על הסכם כניעה, הם שערורייה.

ואף על פי כן, אני סבור שנתניהו שוגה בדרך בה הוא פועל בימים אלה. אילו היה סיכוי סביר שהקונגרס יבטל את ההסכם ובעקבות הביטול הזה שאר השותפות תחזורנה למשטר הסנקציות, כדאי היה להסתכן בהחרפת העימות עם הממשל האמריקאי, גם במחיר משבר ביחסים, כי מחיר ההסכם כבד יותר. אולם כיוון שהסיכוי לכך קלוש ביותר, המשך הקמפיין של נתניהו אינו הולם את האינטרס הישראלי.

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, יש לפעול למיזעור הנזק, ולא להחריפו. מצב שבו גם יהיה ההסכם הנורא וגם עימות עם ארה"ב אינו מצב רצוי. איני טוען שנתניהו צריך לדבר בזכות ההסכם הרע. ועד שתהיה ההצבעה בקונגרס, אל לו להיפגש עם אובמה ולעשות צעדים שיפורשו כהסכמה עם ההסכם, ולו כדי לא להפנות עורף לידידינו הנאבקים נגד ההסכם. אולם רצוי להוריד פרופיל, לעת הזאת, ולא להוסיף ולהתערב בהחלטת הקונגרס.

לאחר החלטת הקונגרס, יש לפעול למיזעור הנזק בכמה מישורים.

א. פיצוי מקסימלי של ארה"ב לישראל, הן באמצעים צבאיים והן בדרישות מדיניות. אחרי ההסכם, יש לנו הזכות המוסרית המלאה לבוא לארה"ב בדרישות מרחיקות לכת בתחומים הללו.

ב. יש לחתור להסכמות עם ארה"ב על תגובה נחרצת, ביטול ההסכם ופעולה צבאית עם הפרתו, ועל שיתוף פעולה מודיעיני בחשיפת ההפרות. והרי אין ספק שהאיראנים יפרו את ההסכם. הרי אף ילד אינו חושד באיראנים שיש להם עניין ב"גרעין לצרכי שלום".

ג. על ישראל לחזור לאופציה הצבאית לסיכול התגרענותה של איראן, ולהפעיל אותה, אם ארה"ב לא תעשה זאת עקב ההפרות. 

* הפיצוי הקונבנציונלי – הפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית, בעקבות הסכם הכניעה, היא מכה קשה לאחד מנדבכי היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי ושל ההבנות עם ארה"ב – מונופול ישראלי על ההרתעה הגרעינית במזה"ת. אמנם על ישראל לדבוק בדוקטרינת בגין, על פיה יש למנוע בכל מחיר התגרענותה של מדינת אוייב, אך במקביל יש לחזק את יכולותיה הקונבנציונליות של ישראל. יש להבין, שגיבוי גרעיני איראני עלול להחזיר את הערבים לאופציית המלחמה הכוללת, ממנה הערבים נמנעו מאז תבוסתם במלחמת יום הכיפורים.

על ישראל לפעול להסכמה עם ארה"ב על ההכרח שלה בגבולות בני הגנה. פירוש הדבר הכרה בריבונות הישראלית על הגולן, במיוחד לאחר התפרקותה של סוריה והשתלטות הג'יהאדיזם האיסלמיסטי על רוב שטחה, והכרה בכך שבקעת הירדן רבתי תהיה בריבונות ישראל. במסמך בוש ארה"ב הסכימה לשליטה על בקעת הירדן (לא במפורש, אך האמירה בדבר גבולות בני הגנה היא שם קוד לשליטת ישראל בבקעת הירדן, כפי שהאמירה על הכרה בשינויים הדמוגרפיים בשטח היא שם קוד לסיפוח גושי ההתיישבות לישראל), ויש לחתור לחידוש ההסכמה הזאת.

לא יהיה קל לשכנע את האמריקאים להסכים לכך, אולם כעת על ישראל לפעול לכך בכל כוחה, ולהפעיל בנושא הזה את ידידיה בארה"ב. ייתכן שלא ניתן להשיג זאת בעידן אובמה, אך גם לנשיאותו יש תאריך תפוגה.

* הסולידריות היהודית – ישראל היא מדינת העם היהודי. היא קיימת למען כל העם היהודי באשר הוא. עליית כל יהדות העולם היא חזון שמימושו אינו נראה באופק, למרבה הצער, אך אסור לוותר עליו. כל עוד יהודים חיים בגלויות, הזיקה ההדדית בין המדינה היהודית ליהודי  הגולה, היא התגלמות אחד הערכים המשמעותיים ביותר ביהדות, יסוד הקיום המרכזי של העם היהודי – כל ישראל ערבין זה בזה.

אני שוקד בימים אלה על כתביו של בן גוריון בשנים הראשונות של המדינה. אין כמעט נאום או מאמר שלו, שאינו עוסק בזיקה הזאת. והזיקה הזאת כוללת בין השאר, את התמיכה של יהדות העולם בישראל, ומאבקיה למען ישראל. ובראש ובראשונה – יהדות ארה"ב.

מאז ומתמיד יהדות ארה"ב תמכה בישראל ונאבקה למענה. תמיכתה של יהדות ארה"ב בישראל היא מרכיב יסודי בביטחון הלאומי של ישראל. התמיכה של יהדות ארה"ב בישראל היא אחד מאבני היסוד המרכזיים לקיומה של יהדות ארה"ב ואחד הנדבכים המשמעותיים ביותר של זהותה. היא גם היסוד לברית בין ארה"ב לישראל, המתקיימת ותמשיך להתקיים גם כאשר היחסים בין המדינות יודעים משבר, והם ידעו משברים גדולים מן הנוכחי.

הקריאה ליהדות ארה"ב להיאבק נגד הסכם המסכן את ישראל, מובנת מאליה. היא הכרח. הירתמותה של יהדות ארה"ב למאבק נגד ההסכם מתבקשת.

ההירתמות הזאת ראויה, גם אם היא משמשת תירוץ לאנטישמים לבטא את האנטישמיות שלהם. וגם לאוטו-אנטישמים.

"הפעילות... סביב הסכם הגרעין עלולה לחזק נרטיבים אנטישמיים קלאסיים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון."

שמעתם, יהודונים? אם לא תתנהגו יפה, נשלוף את הפרוטוקולים של זקני ציון. שמעתם? אם לא תשתקו, תחזקו את ה"נרטיבים" האנטישמיים שלנו. שמעתם? אז תשתקו.

הציטוט – מתוך מאמרו של אורי משגב ב"הארץ" "יהודי ארה"ב בשירות נתניהו".

* חרג מתפקידו – בסדרת הראיונות שהעניק הנשיא ריבלין לכלי התקשורת במלאת שנה לכניסתו לתפקיד, שב הנשיא והוכיח את התאמתו לתפקיד. אין כמוהו סמל לטוב והיפה שבנו – השילוב הטבעי של פטריוטיות ציונית לאומית ואהבה עזה לעם היהודי, למדינת ישראל ולארץ ישראל עם ערכי הליברליזם, ההומניות והדמוקרטיה.

אהבתי את דבריו בראיונות והזדהיתי עם כאבו לנוכח מסע ההסתה, השיסוי ורצח האופי שהימין הקיצוני עורך נגדו.

דבר אחד שאמר היה מיותר ומזיק – ביקורתו על התנהלותו של ראש הממשלה מול ארה"ב. למה אני אומר זאת, כאשר אני עצמי כתבתי רק השבוע דברים דומים? ההבדל הקטן בינו לביני הוא שאני לא נשיא. כלומר, הביקורת שלי אינה על תוכן דבריו של ריבלין, אלא על כך שאמר את הדברים. אין זה ראוי שנשיא המדינה, הדמות המסמלת את הממלכתיות הישראלית, יעסוק בפוליטיקה השוטפת ויחלק ציונים לתיפקודו המדיני של רוה"מ. בוודאי אין זה ראוי, שנשיא המדינה לא יגבה את ראש הממשלה בעיצומה של מערכה מדינית קשה.

הנשיאים עזר ויצמן ושמעון פרס פגעו קשות במבנה השלטוני של ישראל ובעיקר במוסד הנשיאות ובאמון הציבור במוסד זה, כאשר הפכו את הנשיא לשחקן במגרש הפוליטי ולמדינאי המנהל מדיניות חוץ חלופית לזו של הממשלה הנבחרת.

ריבלין הוא התיקון לוויצמן ופרס והוא מקפיד על ממלכתיות ומחזיר את ההוד וההדר לבית הנשיא. חבל שהפעם הוא נפל.

מעמדו של ריבלין כקול המוסר והצדק בישראל הולך ומתגבש, ותפקיד זה חיוני ביותר בחברה הישראלית. עליו להבין, שאם רצונו שהציבור יקשיב לו, עליו להתנזר מן הפוליטיקה השוטפת.

* מסלפים במזיד – ההסתה הימנית נגד ריבלין ורצח האופי נגדו בימים האחרונים, מתמקדים בסילוף ביודעין ובמזיד של דבריו "בני עמי בחרו בטרור", שמחוץ להקשרם ניתן להבין מהם שריבלין מאשים את העם היהודי כאילו בחר בטרור. אלא שזה היפוכם המוחלט של דבריו. מה אמר ריבלין? "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."

הוא יכול היה לומר בדיוק אותם דברים ולהתנסח אחרת. למשל: "דרך הטרור אינה דרכינו. היא אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. אני חש כאב על כך שקומץ מבני עמי בחרו בדרך הטרור."

זה בסדר? אבל גם במשפט הזה מופיעים המילים "בני עמי בחרו בדרך הטרור," אותם סלפנים-במזיד יכלו גם כאן לסלף ולשקר, ולהפיץ את חמש המילים האחרונות כאילו הם דבריו של הנשיא. איני מופתע על אותם סלפנים מקצוענים. מה שמפתיע אותי הוא אותם המונים, ובהם אנשים אינטליגנטים ומתונים, שקנו את השקר.

מסתבר שמורם ורבם של אותם סלפנים-במזיד צדק, כאשר אמר ששקר – ככל שתחזור עליו פעמים רבות יהפוך לאמת.

* למה הם רודפים אותו? – רובי ריבלין השתייך לקבוצת החישוקאים בתקופת שמיר, שחישקה את שמיר מימין. נתניהו השתייך לתומכיו של שמיר. רובי ריבלין התנגד להסכם חברון עליו חתם נתניהו (1997). רובי ריבלין התנגד בתוקף להתנתקות מיומה הראשון. נתניהו תמך בה כמעט עד הרגע האחרון. נתניהו מצדד בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה פלשתינאית ורובי ריבלין מתנגד לרעיון הזה ודבק ברעיון ארץ ישראל השלמה.

אז למה הימין הקיצוני, שמקבל את נתניהו, רודף את ריבלין? כי ריבלין מייצג את הדבר המאוס ביותר בעיניו – דרכם של ז'בוטינסקי ובגין, ההדר הבית"רי, החיבור בין לאומיות וליברליזם.

* טרור בידי יהודים – אני מציע לא להשתמש בביטוי "טרור יהודי", כי אין דבר פחות יהודי מהטרור הזה. נכון, זהו טרור בידי יהודים, למרבה החרפה והקלון, אולם המעשה אינו יהודי. אותם אנשים זרים ליהדות. זוהי מוטציה פגאנית שיצאה מהיהדות.

* אידיוטיזם שימושי – במאמר ב"הארץ" יצא פעיל זכויות האזרח עמיר פוקס חוצץ נגד החלטת הממשלה להשתמש במעצרים מנהליים נגד הטרור בידי יהודים. מסתמן שאלה שפועלים נגד המלחמה בטרור הערבי, יהיו אלה שיפעלו נגד המלחמה בטרור של יהודים.

 פוקס סיים את מאמרו בציטוט מתוך נאום של בגין, ראש האופוזיציה, נגד מעצרים מנהליים. אכן, ראש האופוזיציה בגין היה נושא הדגל של מאבק נגד חוקי החירום והמעצרים המנהליים. אולם כשהיה ראש הממשלה, והאחריות הביטחונית הייתה על כתפיו, הוא הבין שפיקוח נפש דוחה את העיקרון הזה, ואישר באופן אישי מעצרים מנהליים הן למחבלים ערבים והן לסבא של מאיר אטינגר.

* לכלא – ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גיפשטיין, הוקלט מטיף להצתת כנסיות, ואמר שהוא מוכן לשבת על כך 50 שנה בכלא. עזבו 50 שנה. איך זה שהוא עוד לא בכלא?

* דין רודף – לדעתי, מדינה מודרנית דמוקרטית במאה ה-21, צריכה לפעול על פי החוקים האזרחיים שהתקבלו באופן דמוקרטי בכנסת, ולא על פי דין התורה והמשפט הדתי. אולם אילו ישראל הייתה פועלת על פי דין תורה, אין צל של ספק, שכל אותם גורמים המנסים להבעיר את המזה"ת ולגרור אותנו למלחמת גוג ומגוג, באמצעות הצתת מסגדים וכנסיות והרג ערבים חפים מפשע, היו נדונים על פי דין רודף. אין בכך כל ספק. אני מתנגד עקרונית לעונש מוות (כפי שכתבתי רק לאחרונה בתגובה להצעת החוק הפופוליסטית של "ישראל ביתנו") ואיני מציע, כמובן, הצעה אופרטיבית להחיל עליהם דין רודף. בסך הכול אני מקיים דיון הלכתי תיאורטי.

* כאילו לא היתה עלילת דם – בעקבות עלילת הדם הקולקטיבית של גורמים ציניים, הרוקדים על הדם כדי להשחיר את יריביהם, המציגים את אזרחי ישראל ביו"ש כאילו היו בני דמותו של אויבם הראשי – המוטציה הכהניסטית החבלנית, התגובה הטבעית של קורבנות עלילת הדם היא להתכנס ולהתגונן. אני מציע לחבריי ביו"ש, להילחם במוטציה כאילו לא היתה עלילת דם ולא לשחק לידי המסיתים. ושמנוולים כמו צבי בראל מ"הארץ", שבמצח נחושה כתב "קם לו חבל אוטונומי, שמאוכלס ביותר מחצי מיליון מתנחלים, עם תקציב ייחודי וצבא פרטי של מיליציות חמושות, ואפילו אחרי שכבר היה ברור שאותו 'נוסע שמיני' שולט במדינה היהודית הריבונית" – והאשים את כולם בשריפת תינוקות – ימשיכו להתבוסס בקיא של עצמם.

יש להילחם בטרור כאילו לא היתה עלילת דם, ולהילחם בעלילת הדם כאילו לא היה טרור.

* פני הציונות הדתית – לפני מעט יותר משנה, במשך שלושה שבועות, נחשף הציבור הישראלי לשלוש משפחות יקרות, שבניהן נחטפו ולאחר מכן התברר שנרצחו. במשך שלושה שבועות, פעם לבו של הציבור עם הלבבות של בני שלוש המשפחות.

ופתאום, נחשף הציבור הישראלי לציונות הדתית כמות שהיא; נחשף למיינסטרים של הציבור הדתי לאומי. והוא כל כך שונה מהסטיגמה התקשורתית, המשחירה את פני הציבור הזה ומציגה אותו בדמות השוליים הקיצוניים ההזויים שלו. שבעצם – הם אפילו לא השוליים שלו. הם מחוץ לשוליים.

חלפה שנה, ומתברר שאצל רבים, או לפחות אצל השולטים בתקשורת, דבר לא השתנה. רף ההסתה נגד הציבור הדתי לאומי הגיע השבוע לשיא שלא היה כמותו מאז ימי ההסתה נגד אותו הציבור, לאחר רצח רבין.

משפחות הנערים ערכו השבוע ביקור ניחומים והזדהות אצל משפחת דוואבשה, שאביה ובנה התינוק נרצחו בידי מחבלים. אין ספק, שבביקורם הם ייצגו את רוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי לאומי. בדיוק כמו המוני גוש עציון שערכו עצרת זעזוע בעקבות הרצח, בהשתתפות נציגי הציבור הערבי בגוש. בדיוק כמו רבני הציונות הדתית, ראשי הציבור ביש"ע ואנשי הרוח המובילים של הציבור הדתי לאומי, שהוציאו השבוע גילוי דעת שעיקרו: "אנו אוהבי העם והארץ... על אדמת ארצנו יש מקום לכל בני אברהם, בני יצחק ובני ישמעאל, ללא הבדל דת, גזע, מגדר או נטייה. חביב אדם שנברא בצלם."

אבל התקשורת העדיפה להציג את הציבור הדתי בדמותם של המחבלים.

* כך נראית הסתה – מי שרוצה להבין הסתה מהי, מוזמן לקרוא את הפשקוויל של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". הוא סיפר על מפגש של חברי קיבוצים חילונים ודתיים בעמק בית שאן, שנערך לאחר רצח רבין בשדה אליהו. ישראל הראל שדיבר בכנס וביטא את הזעזוע העמוק מהרצח, השתמש בביטוי "עשבים שוטים". זרובבל ארבל ממעוז חיים אמר בתגובה, שעשבים שוטים גדלים רק ליד השטוצר. ומכאן המשיך שטרסלר בהצגת תמונה שקרית לפיה הציבור הדתי והמתנחלים הוא השטוצר המגדל את העשבים.

אני הייתי באותו אירוע, שהתקיים במוצאי שבת שאחרי הרצח. אכן, התיאור של שטרסלר מדוייק. אולם יש לי שני זיכרונות נוספים מן האירוע. אני זוכר שהגעתי אליו נסער ביותר, כיוון שבחנייה שמעתי ברדיו את אמנון אברמוביץ' מדבר על כנס אֶבֶל אחר שנערך באותה שעה בת"א, וציין במורת רוח את העובדה שהחנייה ליד מקום הכנס היתה מלאה במכוניות עם הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת "צביעות". הרי מי שהתנגד לנסיגה מהגולן הוא הצד של הרוצח, רצה המסית המנוול לומר.

ובהיכנסי לחדר האוכל של שדה אליהו, פגשה אותי כתבת "קול ישראל" שולה שמרלינג, שבתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן עבדתי עימה באופן די צמוד וביחסי עבודה חבריים. בראותה אתי הפטירה לעברי בסלידה:

"מה אתה עושה כאן?"

הרי מתנגדי הנסיגה הם הרוצחים, מה לי ולמפגש של אֶבֶל על הרצח.

אני עוד יצאתי בזול, כי איני חובש כיפה סרוגה, ולא חוויתי אפס קצה של עונת הציד הבזויה נגד הציבור הדתי לאומי. והנה, זה חוזר.

ומי שנהנים מכך יותר מכל, הם בני אותה כת פגאנית טרוריסטית, שהמסיתים והמעלילים על ציבור גדול ויקר, מסייעים לה ומחזקים אותה.

* עיתונאי רציני – כתב "הארץ" חיים לוינסון הוא עיתונאי רציני. הוא חקר לעומק את תופעת המוטציה הכהניסטית ומעביר לקוראיו מידע יסודי, חדשני ומעניין על התופעה. לזכותו של לוינסון יאמר, שבניגוד לקו של העיתון, הוא מקפיד למתוח קו ברור בין המיינסטרים המתנחלי, לבין אותה קבוצה, שמטרתה היא התמוטטותה והתפרקותה של מדינת ישראל והקמת "מלכות יהודה" תחתיה. לדוגמה, בכתבתו בגיליון ערב שבת, הוא הגדיר את הרבנים החרד"לים צבי טאו ושלמה אבינר: "הכי רחוק מכהנא שאפשר." 

* מניפולציה ואנכרוניזם – במאמר ב"הארץ" ציטט עופר אילני מתוך מאמר של אליעזר לבנה, מן האידיאולוגים של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, משנת 1971, תחת הכותרת "ישראל או סדום" את המשפט הבא: "אבסורד גמור הוא להתייסר בגולה דורות רבים, תוך שמירה קפדנית על העיקרון ההטרוסקסואלי, טיפוחו ועידונו, כדי לחזור לארץ ישראל ולחדש כאן את 'תועבות הגויים'."

בשנת 1971 משלה בישראל ממשלת המערך, כולל מפ"ם (שהיום היא חלק ממרצ) והחוק בישראל אסר על יחסים הומוסקסואליים. "משכב זכר" נחשב אז עבירה פלילית בישראל, כמו במדינות רבות נוספות. עמדתו של לבנה היתה אז עמדת מיינסטרים. היום אנו נמצאים במקום אחר לגמרי, וטוב שכך. הצגת עמדתו של לבנה היא אנכרוניסטית לגמרי. ומדוע טרח אילני לצטט את הדברים? כדי ליצור בתודעה חיבור מניפולטיבי בין הומופוביה, לעמדות הפוליטיות המנוגדות לשלו, אותן הוא מגדיר במאמרו כ"לאומנות יהודית".

* בעד ביזור הכוח – אחת האקסיומות הראשונות והבסיסיות שלמדתי בלימודי התואר הראשון במדע המדינה, היה המכתם המיוחס להיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הליברלי הלורד אקטון, שפעל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20: "השלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט." אמירה זו נועדה להתריע מפני ריכוז כוח יתר בידי אדם אחד.

זו מגמתה של שרת המשפטים איילת שקד, המנסה להוביל מהלך להפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. אני תומך ברעיון, ומקווה ששקד תצליח במקום שכשלו קודמיה דניאל פרידמן ויעקב נאמן.

אפשר לחלוק על הרעיון, אבל הצגתו כ... פגיעה בדמוקרטיה, כדבר מאמר המערכת של "הארץ", פשוט מגוחכת.

* החופש לנשום – שלוש שנים מלאו לחוק האוסר עישון במקומות ציבוריים. ynet פירסם תחקיר לפיו החוק אינו נאכף. ייתכן שאין הוא נאכף ב-100%, אך בסך הכול, למיטב שיפוטי, החוק נשמר ואנו נהנים ממהפכה של ממש – מהפכת הזכות לנשום אוויר נקי. כמעט ואיני נתקל בהפרת החוק הזה, וכל כך התרגלתי לטוב, עד שממש הופתעתי לקרוא שחלפו שלוש שנים בלבד.

* ביד הלשון: יכול – איך אומרים יכול בלשון עבר? יכול.

* * *

משה כהן

הנדון: תעודת כבוד למדינת ישראל

מכובדי,

התקשורת והאופוזיציה מגנות את ראש הממשלה על שהוא מדרדר כביכול את יחסינו עם ארה"ב. אז מה אם תהיה לאיראן פצצה אטומית? העיקר לנגח את ביבי!

לו היו מניחים בצד לרגע את צרות העין והחשבונות הקטנוניים שלהם, היו יכולים גם מנהיגי השמאל, כמו שאר תושבי מדינת ישראל, להתמלא גאווה לאומית.

תראו לי עוד מנהיג בעולם היכול להתמודד בנחישות ובכישרון כזה עם נשיא ארה"ב על אדמתו למען ביטחון מולדתו. מדינות ערב הסוניות מודאגות לא פחות מהגרעין האיראני, אך הן חסרות יכולת להתמודד עם נשיא ארה"ב, עם כול ההון שברשותן.

כול עם היה מתברך בראש ממשלה כמו שלנו.

הנדון: איפה ההרתעה?

אנשי מערכת הביטחון מסבירים לנו השכם והערב שאין אפשרות לסכל פיגועים של יחידים, ושאין למערכת הביטחון תשובה לפיגועים, לתשומת לב השבאב.

פירוש הדבר שצריך לחפש דרכים להרתעה, כגון הריסת בתים וגירוש בני משפחה מהארץ ושהכנסת צריכה לעקוף את בג"ץ המתחסד.

עדי מתי יהיה דמנו הפקר?

הנדון: הסוסים ברחו מהאורווה?

טוענים דוברי האופוזיציה שלנו, ההסכם הגרעיני עם איראן כבר נחתם, גם אם הסנקציות האמריקניות תימשכנה זה לא יעזור, כי כול שאר המדינות יעשו עסקים עם איראן.

שכחתם פרט קטן, חברה שתעשה עסקים עם איראן תהיה פסולה לעסקים בארה"ב. אז אולי תהיינה לחברות הזרות מחשבות שניות לגבי קשרים עם איראן.

אולי לא כול הסוסים ברחו מהאורווה?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 * * *

ד"ר גיא בכור

פרסום חוזר של דברים חשובים

המאמר הזה חשוב מאוד לקריאה והשקעתי בו לא מעט זמן. קחו לעצמכם כמה דקות וקראו אותו כי הוא יפקח לכם את העיניים.

כמי שהחשיב את עצמו לאחד שמכיר את מבנה העולם הערבי, הופתעתי (בעצם נחרדתי) לאחרונה לגלות שבעצם אין לי מושג. ההתפתחויות בשנים האחרונות – ובעיקר בחודשים האחרונים – הן עצומות ובעלי השלכות רציניות, לא רק עלינו אלא על העולם כולו.

 בזמן שהיינו עסוקים בחיינו השגרתיים, ברקטות של החמאס ובפצצה האיראנית, קם לו לפני כמה שנים ארגון הטרור המסוכן ביותר בעולם, והוא שולט כרגע על חצי סוריה וחצי עיראק – שטח הגדול מבריטניה – והוא מאיים כבר בצורה ישירה וגלויה על שלטונו של המלך עבדאללה בירדן. שמו של הארגון הזה דאע"ש (באנגליתISIS ).

הכנתי לכם מדריך קצר על דאע"ש ועל השפעתו על המזרח התיכון, ואני חוזר ואומר – חשוב מאוד לקרוא ולפתוח את העיניים כי זה יגרום לכם להבין הרבה דברים (כמו למשל למה ישראל לא מנסה להפיל את החמאס ולא פוגעת במנהיגיו). כל המידע שאני מסכם כאן הוא גלוי וידוע למי שמתמצא, רק שרוב האנשים פשוט לא נחשפים אליו.

דאע"ש הוא ארגון מוסלמי סוני שצמח מתוך אל-קאעידה והוא הרבה יותר קיצוני ממנו – כל כך קיצוני שאל-קאעידה עצמו התנער ממנו, משום שהוא טובח גם בבני עמו. פרוש השם דאע"ש בערבית הוא "המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה" (זה לא בדיוק "סוריה" אבל לא משנה). החל מ-2010 הוא מונהג על-ידי פסיכופט בשם אבו בכר אל-בגדאדי – מוסלמי משכיל שבילה בעברו מיספר שנים בכלא האמריקאי. האיש נזהר מאוד שלא לחשוף את פרצופו בפני אף אחד (גם כשהוא נפגש עם פעיליו הוא עושה זאת עם מסיכה).

כיום דאע"ש מונה לפי ההערכות כבר למעלה מ-10,000 לוחמים. המיספר אולי נראה לכם קטן אבל הם מצליחים עד כה להתגבר על כוחות גדולים מהם מיספרית, בזכות אסטרטגיה מוצלחת הכוללת פיגועים גדולים, אכזריות בלתי נתפסת, לוחמה פסיכולוגית, השתלטות על מוקדי כסף, וביטחון עצמי בסדר גודל של היטלר.

לפני שאני ממשיך, קצת רקע היסטורי – כי חייבים את זה בשביל להבין. כאשר מוחמד מת, אי שם לפני 1400 שנה, נבחר לו בכל פעם יורש ("ח'ליף"). בשלב מסויים התחיל קרב ירושה (לא משנים הפרטים) והאיסלאם התפצל לשני פלגים – הסונים והשיעים. גם אלה וגם אלה הנהיגו שלטון איסלאמי תחת הנהגה העוברת בירושה (מנהיג הסונים נקרא "ח'ליף" ואילו מנהיג השיעים נקרא "אימאם"). כיום הסונים הם 83% מהמוסלמים בעולם, ואילו השיעים רק 16% (המדינות היחידות בעלי רוב שיעי הן איראן, עיראק, אזרביג'אן ובחריין). הזרם הקיצוני של הסונים נקרא "סלפים".

לפני 90 שנה בערך, עשה כמאל אתאתורק מהפכה חילונית גדולה במסגרתה הוא ביטל את מוסד ה"ח'ליפות" ואת בתי הדין האיסלאמיים (ה"שריעה") והחליף אותם במונחים מערביים כמו רפובליקה ובתי משפט אזרחיים. בזאת הוא למעשה ייסד את מדינת טורקיה, ובמקביל החלו שאר המדינות במזרח התיכון להיווצר – מצרים ועיראק היו הראשונות ואחריהן השאר. חשוב להבין שהחלוקה למדינות נעשתה על-ידי המערב, ולא בהכרח בהתחשב בחלוקה השבטית של האוכלוסיות באיזור.

 בחזרה לימינו. דאע"ש התחיל לצמוח בעיראק אבל את הקפיצה הגדולה עשה לפני שלוש שנים בסוריה, כשהצטרף למלחמת האזרחים שם והצליח להשתלט על חצי מהמדינה. משם החל להתפשט חזרה לעיראק ועושה זאת בינתיים בהצלחה גדולה אל מול המשטר העיראקי החלש והמבוהל – אותו משטר שארה"ב השקיעה מיליארדים בחימושו ובאימונו.

דאע"ש ממומן בחלקו מכספים סעודיים, אבל גם משתלט על מקורות מימון בכל מקום שהוא כובש. כל מקום שנכבש על ידי דאע"ש מטוהר מנוצרים ומשיעים באכזריות קיצונית שגם מתועדת ומופצת דרך המדיה החברתית בעולם הערבי כדי לזרוע אימה ולהפחית את ההתנגדות בעתיד ביעדים הבאים שייכבשו. דאע"ש משליט את החוק האיסלאמי הקיצוני הכולל הוצאות להורג, קטיעות איברים, איסור מוחלט על נגינת מוסיקה ועוד.

לפני שלושה שבועות – ביום הראשון של הרמאדן – לאחר שכבש את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, וגרם לנטישה של חצי מיליון (!!!) איש מהעיר, הכריז דאע"ש על הקמת המדינה האיסלאמית ואת תוכניותיו לעתיד.

 עיקרי ההכרזה היו: הקמת מדינה איסלאמית בראשות אבו בכר שמונה ל"ח'ליף" (הראשון מאז שבוטל ה"ח'ליפות" על ידי אתאטורק). שינוי השם מדאע"ש לד"א – כלומר "המדינה האיסלאמית" (כבר לא רק בעיראק ובסוריה). שלילת כל שלטון מדיני או דתי אחר (כלומר אי הכרה במנהיגי המדינות). והצהרה על מטרת-העל שהיא – להשתלט על כל העולם ולהשליט בו את האיסלאם. דאע"ש פונה למוסלמים בכל העולם וקורא להם למרוד בשלטון הקיים ולהאיץ את המהפכה האיסלאמית העולמית.

ההשתלטות על מוסול מהווה קפיצת מדרגה פיננסית בדאע"ש משום שהם השתלטו כעת על כסף רב וגם על נשק שהשאיר הצבא העיראקי כשברח משם.

לפני שבועיים, במסגד במוסול, נשא כביכול אבו בכר נאום בהופעתו הפומבית הראשונה, אבל אף אחד לא יודע אם זה באמת היה הוא או כפיל שלו.

היעד הבא של דאע"ש הוא ירדן – המוקד שנבחר הוא עיירה בדואית בשם מעאן ושם כבר התחיל המרד בממלכה הירדנית – כוחות הביטחון הירדנים מטילים מצור על העיר אבל נמנעים מלהפעיל כוח. המלך עבדאללה נמצא במילכוד – מצד אחד הוא חייב לדכא את המרד, ומצד שני הוא לא רוצה להצית מלחמה עם הבדואים שהוא צריך את תמיכתם.

דאע"ש כבר הודיע שהמלך עבדאללה הוא כופר מבחינת הקוראן ויש להורגו. מצבה הכלכלי של ירדן בכי רע, אין לה ידידים בעולם הערבי, ונראה שהממלכה בסכנה אמיתית.

גם בשאר מדינות האיזור חוששים מאוד מדאע"ש ובייחוד בלבנון. גם האחים המוסלמים במצרים כבר מרגישים מאויימים.

ומה עם הפלסטינים? ובכן גם שם כבר יש תאים. בעצם עזבו את הפלסטינים – אתמול בעכו התהלכו ערבים ישראלים בלי שום בושה עם דגלי דאע"ש!

מדוע זה חשוב לנו?

קודם כל, כי היעדים הבאים של דאע"ש הם המדינות השכנות שלנו – ירדן ולבנון, ואחר כך מצרים והפלסטינים. אנחנו צריכים מצד אחד להיזהר לא להתערב במלחמה הפנימית הזאת של העולם הערבי, אבל מצד שני להתכונן אליה כי היא מתקרבת אלינו (ועכשיו אתם כבר יכולים להבין למה לישראל אין אינטרס להפיל כרגע את החמאס אלא עדיף לה שיישאר – כמובן בלי הטילים והמנהרות). זה גם מוריד מהפרק לחלוטין את האפשרות לצאת מהגדה בזמן הקרוב, כי השלטון הירדני בסכנה אמיתית.

שנית, אנחנו שוב ושוב רואים כמה לארה"ב אין מושג בהבנת המזרח התיכון – ובייחוד לממשל אובמה. בכל מקום שהם התערבו הם עשו חצי עבודה והשאירו מצב הרבה יותר גרוע משהיה קודם לכן. יתירה מזאת – הם מוכיחים שוב ושוב שהם מפנים עורף לבעלי בריתם – בלוב, אפגניסטן, עיראק, סוריה, מצרים... את המסקנה תעשו לבד.

 שלישית, דאע"ש מגייס לוחמים גם במדינות המערב, ולא מן הנמנע שמצטרפים חדשים ממדינות המערב יוציאו לפועל פיגועים דוגמת אל קאעידה. הירי במוזיאון היהודי בבלגיה לפני חודשיים, למשל, בוצע על ידי מוסלמי אירופאי שחזר מסוריה לאחר שנלחם שם לצד דאע"ש.

רביעית, הדאגה מהתעצמותו של דאע"ש מאחדת עכשיו את ארה"ב ואיראן (השיעית). אז אל תצפו מארה"ב להילחם באיראן בזמן הקרוב.

אם הגעתם עד לכאן אז מטרתי הושגה – העלאת המודעות למצב הנוכחי במזרח התיכון.  

* * *

משה גרנות

מדוע הטרוריסטים היהודיים

מחייכים כשהם נעצרים?

כל מי שנעצר על מעשה פלילי – מכסה את פניו מפני המצלמה, שהציבור לא יראה אותו בקלונו, אבל לא כך נוהגים הטרוריסטים היהודים – מיגאל עמיר ועד מאיר אטינגר – רוב העצורים היהודיים על מעשי טרור מחייכים למצלמה. ומדוע? כיוון שהם בטוחים שהקדוש ברוך הוא מייסר אותם כדי שיזכו בגמול הנפלא המחכה לכל מי שמקדש שם שמיים. הם יודעים, והם אינם טועים, שזה בדיוק מה שכתבי הקודש מצווים אותם לעשות: לרצוח גויים, לרצוח הומוסקסואלים, לשרוף מסגדים וכנסיות, ולזרוק חיתולים צואים ואבנים על מי שמפריע להם לעשות את כל המעשים האלה.

הרי כתוב מפורשות שהם לא רק רשאים לעשות מעשים אלה, אלא גם חייבים לעשות אותם:

את עובדי עבודה זרה חובה להשמיד: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך לנחלה – לא תחיה כל נשמה" (דברים כ' 16). אם נודע על איש או אישה שעובדים עבודה זרה – חובה לדווח ולסקול אותם באבנים (דברים י"ז 7-2); ושיא האבסורד: העדים שהעידו על הפשע הזה – ידם תהיה הראשונה להכותו  (שם, פ' 7)! – והרי יש כאן הזמנת רצח בחסות החוק!

מסופר בתנ"ך על שלושה אישים שרצחו עובדי עבודה זרה, ובעקבות כך זכו לגמול מהאל בכבודו ובעצמו:

פינחס בן אלעזר בן אהרן הורג ברומח את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור המדיינית, ולא רק שבעקבות מעשהו נעצרה המגיפה (שפרצה בגלל עבודה זרה במחנה), אלא שאף יזכה הוא וזרעו לכהונת עולם (במדבר כ"ה 15-6).

אליהו שוחט 450 נביאי הבעל אל נחל קישון, ובעקבות כך "נרגע" האל, מפסיק את הבצורת ומוריד גשם ( מלכים א' י"ח, 41-40).

יהוא מצווה את שרי יזרעאל לערוף את ראשיהם של 70 בניו של אחאב, והם מבצעים את הזוועה, מביאים את הראשים בדוודים, ושמים אותם בשני ציבורים פתח השער עד הבוקר (יהוא צריך לישון... דאע"ש יכול לחוש רגשי נחיתות). את 42 אחי אחזיה מלך יהודה הוא שוחט אל בית עקד הרועים. אחר כך הוא קורא עצרה לעובדי הבעל, והורג את כולם. ועל המעשים הגדולים האלה מתגמל אותו האל: "יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב – בני רבעים ישבו לך על כיסא ישראל." (מלכים ב' י' 28-1). ובאמת מה יכול להיות יותר ישר בעיני ה' מטבח המונים?

והומוסקסואליות היא תועבה שעליה יש דין כרת: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא... כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה – ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." (ויקרא י"ח 29-22).

הדינים הדרקוניים האלה לא התרככו על ידי חז"ל, ואיך יתרככו – הרי הם דברי אלוהים חיים! בסנהדרין ע"ט ע"א – רוצח גוי פטור, ובתוספתא בבא מציעא, ב' ל"ג, פוסקים שלא מצילים גוי מסכנת מוות. והרמב"ם מקבל את הקביעה המבהילה הזאת, ורק מתנה בכך שצריך לברר אם הגוי מקיים שבע מצוות בני נוח... (הלכות רוצח ושמירת הנפש ב' י"א; ד' י"א).

על הכנסייה השרופה השאירו עובדי אלוהים אלה את המילים "והאלילים כרות ייכרתון," מילים מהתפילה "עלינו לשבח" הנאמרת יום יום, ואף בתפילת המוסף לראש השנה. ייתכן שמחבר התפילה התכוון שזה יקרה לעתיד לבוא, אבל המציתים החליטו, כנראה, כי העתיד כבר כאן.

שלוש הדתות המונותאיסיטיות מתבססות (כמו כל הדתות) על אגדות מופרכות, אך דורשות ציות מוחלט, והסמל שלהן – העקידה: למען האל נדרש המאמין לבצע את הזוועה הגדולות ביותר – לשחוט את בנו!

חבריי הדתיים שקראו את ספרי "התנ"ך – כף החובה" התריסו נגדי שהאתאיזם הוביל אל זוועות הרבה יותר נוראות של הקומוניזם והנאציזם, והא ראייה: גם היטלר וגם סטלין היו אתאיסיטים.

אלא שיש בקביעה זאת החמצה גדולה: שתי התנועות המזוויעות האלו חיקו אחת לאחת את הדתות המונותאיסטיות: בראש כל תנועה כזאת עומד אמנם אדם, אבל הוא נחשב לאלוהים שאין לערער אחרי ציווייו. לשתי התנועות היתה תורה דוגמטית, שלא ניתן לשנות, אלא רק לפרשן, ובשתי התנועות השלטון העריץ פולש לקרביים של הפרט, ודורש ממנו ציות עיוור. וכן, את כל הזוועות הם ביצעו מתוך שכנוע עמוק שזאת הדרך הנכונה.

מכל מקום, את החיוך של העצורים הנ"ל אני מבין, שאלה היא אם אנחנו מבינים באיזה בְּרוֹךְ אנחנו נמצאים אם בני עמנו מבקשים את חסדי האל בדרך דומה לזאת של אויבינו, אלה המצפים לשכר בגן עדן על כל זוועה שהם מבצעים.

* * *

עמוס גלבוע

פיגוע הדריסה בשבוע שעבר אינו אלא חולייה באסטרטגית "ההתנגדות העממית" שמפעילה הרשות בשטח נגדנו

היא משולבת במלחמה המדינית, המשפטית וההסברתית הפלסטינית נגד ישראל בעולם.  פיגועי דריסה, כמו זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, הם כלי הנשק העיקריים של "ההתנגדות העממית".  רק במחצית הראשונה של השנה (עד יוני ) בוצעו 7 פיגועי דריסה, שגרמו  להרוג אחד ו-12 פצועים.

סוף השבוע האחרון עמד בסימן ניסיון הדריסה של חיילי צה"ל בצומת שילה שבשומרון ע"י מחבל פלסטיני שנורה ונהרג. גל גינויים של כל הקשת הפוליטית הישראלית הציף אותנו, בצד דברי שבח של גורמים פלסטינים. הושמעה ביקורת איך זה שהרשות הפלסטינית אינה מגנה את ניסיון הרצח הזה, מזכ"ל האו"ם נדרש לגנות, והערכה הכללית הייתה שמדובר ב"פיגוע אווירה". כלומר, הוא תוצר של האווירה העכורה שנוצרה בעקבות הרצח הזוועתי בכפר דומא, ומהווה חלק ממסע נקמת הדם הפלסטינית.

המונח השגוי הזה, לדעתי, של "פיגוע אווירה" מצוי אצלנו בשימוש רב והוא למעשה בא ואומר: מדובר במעשה שהוא תוצר של מקרה מצער שקרה ואשר הביא לפיגוע. במילים אחרות, תיאור פיגוע כתוצר של "אווירה" מצמצם את חומרתו ומתרץ אותו. השמאל הקיצוני, בלהקת עיתון "הארץ", כמובן מגלה הבנה ל"סערת הרגשות" שפוקדת בימים אלו את הפלסטינים.

ובכן, לדעתי מה שאנו עדים לו אינו אלא חולייה ברצף בלתי פוסק של אלימות פלסטינית, חצי ממוסדת, מאז ועידת ארגון פתח (שאבו מאזן הוא היו"ר שלו) באוגוסט 2009, שהכריזה על  "התנגדות עממית" נגד הכובש הישראלי. היא כוללת: זריקות אבנים, דקירות סכין, דריסה, זריקת בקבוקי תבערה, וכיוצא באלו. היא משולבת הדוקות במאבק המדיני, המשפטי  וההסברתי שהרשות הפלסטינית מנהלת נגד ישראל בכל הארגונים העולמיים. אבו מאזן, אפילו בעצרת האו"ם, ואישים פלסטינים בכירים אחרים, העלו אותה על נס כ"מחאה הפלסטינית השקטה והלא אלימה נגד ישראל."

כמובן שהיא אלימה, כי אבנים הורגות ופוצעות ובקבוקי תבערה שורפים. אבל, בתודעה העולמית הצליחו הפלסטינאים לטשטש את האופי האלים שלה. זאת "האינתיפאדה" נוסח אבו מאזן. בשנים שחלפו אירעו מאות  פיגועי "התנגדות עממית". הרשות הפלסטינית לא גינתה אף אחד מהם, והוא הדין בגופים בינלאומיים.

ואצלנו? התקשורת בדרך כלל מתעלמת מהנעשה ביהודה ושומרון, מטאטאה את הפיגועים היומיומיים מתחת לשטיח, ומפעם לפעם נתלית בתירוץ הסלחני של "פיגוע אווירה".

אז בואו ונתעכב על פיגועי הדריסה. בדף הפייסבוק של תנועת הנוער של הפתח מ-6 נובמבר  2014, בעקבות פיגוע הדריסה בשיח' ג'ראח בירושלים  (בו נהרג קצין מג"ב ונפצעו 13 אזרחים ישראלים) נאמרו הדברים הבאים (ואני מצטט מהתרגום בכתבה של מרכז המידע למודיעין וטרור):

"התנגד לו ולו גם באמצעות מכוניתך... עמנו הפלסטיני אינו חסר אונים. עמנו הפלסטיני יתפוצץ בכל הדרכים. התנגד, התנגד, התנגד."

אין  פלא שחלק לא מבוטל מפיגועי "ההתנגדות העממית" מבוצע בידי יחידים, או חוליות שאינן משתייכות בהכרח לגופי טרור ממוסדים. זה כוחן בהסתה של הרשתות החברתיות בחברה הפלסטינית.

ובואו נזכור שרק במחצית הראשונה של השנה (עד יוני 2015) אירעו שבעה פיגועי דריסה (ארבעה מהם בירושלים המהווה יעד טוב לפיגועי דריסה). כמובן שהרשות הפלסטינית לא גינתה אף אחד מהם ולא הגדירה אותם כפיגועים, ובכמה מקרים כלי התקשורת הפלסטינים טענו שבסך הכול מדובר "בתאונות דרכים".

ולהזכיר יותר נשכחות: ב-22 אוקטובר בוצע פיגוע דריסה בתחנת הרכבת הקלה בגבעת התחמושת בירושלים. כתוצאה נהרגה תינוקת בת 3 חודשים (חיה זיסל ז"ל) ושמונה בני אדם נפצעו. מבצע הפיגוע נורה, נפצע ומת מפצעיו. מה דיווחה סוכנות הידיעות הרשמית הפלסטינית (על פי כתבה בנושא של  המרכז ומודיעין לטרור)? – "תושב ירושלים מת מפצעיו כתוצאה מירי כוחות הכיבוש." שר החוץ הפלסטיני, ריאד אל מלאכי, הביע צער על מות הפלסטיני. ומה עם התינוקת חיה זיסל ז"ל? הס מלהזכיר.

כן, זהו ההבדל התהומי בינינו, העם היהודי,  לבין העם הפלסטיני. וטוב שכך!

אהוד: האם האינתיפאדה הבאה תהיה השלישית או הרביעית? – משום שלא ברור אם השנייה הסתיימה כבר – ואם הנוכחית היא כבר השלישית.

* * *

מנשה שאול

כן ברא השטן

"מוות לאמריקה, מוות לישראל"

שר החוץ האמריקני ג'ון קרי הביע את דאגתה של ארצו מן הסיסמה הנ"ל. השאלה היא מה חדש בסיסמה זו. הלא מזה שלושה עשורים וחצי משטר האיותאללה באיראן מוציא את פעיליו להשמיע את הסיסמה ההזויה. ולא אמריקה ולא ישראל מתו.

בשטח מתים דווקא אחרים. משטרו של חמינאי ממית את העם הלבנוני ובעיקר את אנשי חיזבאללה, בסוריה, ממיתים האיראנים את המוני העם הסורי, את הסונים בעיראק ואת הסונים בתימן.

לאחרונה הכריז חמינאי כי "מוות לאמריקה ולישראל" זהו רצונו של העם האיראני. אלא שמדובר בשקר גס. רוב העם באיראן רוצה דברים אחרים. הוא רוצה רווחה, שגשוג וחיים טובים. כמו כל העמים, גם העם באיראן רוצה לראות את מיליוני ילדיו נושאים כל בוקר את ילקוטיהם והולכים לבתי הספר בשלום וחוזרים להוריהם בשלום.

גילויים ממלחמת יום כיפור

עוד סיפור אודות מלחמת יום כיפור מתפרסם בימים אלה. שר החוץ המצרי לשעבר אחמד אבו אלע'יט מתעד בספר זיכרונותיו שהתפרסם לא מכבר, כי ביום השלישי למלחמה (8.10.1973) ביקש שגריר ברית-המועצות בקהיר לפגוש בדחיפות את נשיא מצרים אנוור סאדאת. השגריר מסר כי נשיא סוריה חאפז אלאסד ביקש את מעורבותה של בריה"מ להשגת הפסקת-אש.

סאדאת לא האמין לדברים ושיגר עוד באותו יום שליח לדמשק כדי לברר את העניין. אסד הכחיש, אך הסובייטים לא הותירו ספק לגבי אמיתות הסיפור והוסיפו כי אסד נימק את בקשתו בכך שישראל מרכזת את מאמציה הצבאיים נגד סוריה, היות שהסכנה הסורית מרמת הגולן גדולה יותר לישראל מאשר סיני הרחוקה מישראל. אבו אלע'יט כותב כי האמון בין מצרים לסוריה התערער בעיצומה של המלחמה.

כאן אומנם מסתיים דיווחו של אלע'יט, אך לא כל הסיפור.

כידוע, סאדאת ואסד תיכננו יחדיו את המלחמה. איך קרה אפוא, שאחד מהם ביקש הפסקת אש בלי לתאם זאת עם שותפו ואפילו בלי ליידע אותו?

זאת ועוד, אחרי 19 ימים מתחילת המלחמה, הודיעה מצרים על הפסקת אש, אך אסד דחה אותה. זאת היתה עדות למחלוקת ולערעור האמון בינו לבין סאדאת.

וכשצה"ל הגיע למרחק של 39 ק"מ מדמשק, כפי שהודיע שר הביטחון משה דיין, הכריז אסד כי כוחותיו נסוגים לאחור וביקש הפסקת אש.

השטן מחלק תארים וגזרי דין מוות

בית הדין של המשטר הסורי גזר שורה של גזרי דין מוות נגד מתנגדיו, ובראשם השדרן המפורסם של ערוץ אלג'זירה ד"ר פייסל אלקאסם – דרוזי ממוצא סורי המנהל תעמולה שחורה נגד משטרו של אסד.

בנוסף, נגזר מוות על יוסוף אלקרדאווי, ראש האיחוד העולמי של אנשי הדת המוסלמיים. אלקרדאווי המצרי, תומך "האחים המוסלמים", קיבל מקלט מדיני בקטר, המגבה גם היא את "האחים המוסלמים", ואף הפך אזרח שלה.

גם נגד הוגה הדעות הסורי מישל פילו וחבר מועצת העם הסורית מוחמד חבש נפסקו גזרי דין מוות.

פייסל אלקאסם כינה את פסק הדין "מסח'רה", והוסיף כי משטרו של בשאר טרם נפל, היות שסוריה היא מדינה של עדות ומיעוטים הנלחמים זה בזה, וכי המשטר מעודד את ההפרדה והשסעים בין העדות כדי לשרוד. אלקאסם הדביק למשטרו של אסד את התואר שטן, והוסיף כי האסון הוא כשהשטן מחלק תארים ופסקי דין.

הכרזה הנסתרת

"על אחד מקירות בניין הכנסת מתנוססת כרזה האומרת: "מן הפרת ועד הנילוס, זאת אדמתך ישראל." בדותה זו נפוצה ברחבי העולם הערבי זה למעלה מיובל שנים.

לאחרונה טוענים עיתונאים ערביים כי מבחינת המגמות האימפריאליסטיות, אין הבדל בין איראן לישראל, היות ששתיהן שואפות להשתלט על העולם הערבי ועל מקורות הגז והנפט שבו. ההסברה הישראלית המכוונת לעולם הערבי פועלת באמצעים דלים כדי להזים חששות אלה. במסגרתה, נאמר כי הכנסת פתוחה, וכי עשרות אלפי מבקרים פוקדים אותה מדי שנה. מדוע אפוא אף אחד אינו רואה את הכרזה? זאת ועוד, אותם עיתונאים המפיצים את הבדותה מוזמנים לבקר בכנסת כדי לעמוד על אי-אמיתותה.

כי אם ישראל אכן מתכוננת להקים אימפריה מן הפרת ועד הנילוס, מדוע היא נסוגה מרצועת עזה ולפני כן מחצי-האי סיני שגודלו 60 אלף קמ"ר – פי 3 משטחה של ישראל?

אלא שנימוקים אלה אינם נקלטים, כי אנשים אינם מעוניינים לנטוש את השקר שמסייע להם לטעון טענות שווא ולכתוב על בסיסן מאמרים.

פורסם לראשונה במגזין מראה 346

* * *

ד"ר ארנה גולן

ההיעדר הגדול והנוכחות הנמשכת

של הרעייה אשר בשער השמיים

על ספר שיריו של איתמר יעוז קסט:

"שירים לרעייה בשער השמיים"

עקד/גוונים, תשע"ה, 2015

זה עתה הופיע ספר שירי הקינה מרטיט הלב של איתמר יעוז-קסט, והוא רואה אור במלאת שנה לפטירתה של רעייתו, פרופ' חנה יעוז, חוקרת חשובה בספרות העברית, בייחוד בחקר ספרות השואה, ואשר נודעה גם בפועלה למען הספרות המתהווה.

הספר דק במימדיו, כאומר כי דלו המילים לבטא את כאב האובדן. כריכתו שחורה, מקרינה את האבל, במרכזה תמונת דיוקנה הספק-מציאותי של הרעייה, כשהיא מחייכת את חיוכה אוהב האדם, ואילו הכותרת מטעימה כי השירים מופנים אליה, וכי היא מצויה "בשער השמיים".

מהי משמעות הדבר?

מקור הביטוי "שער השמיים" הוא בדברי יעקב, שעה שחזה בחלומו בסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו :"ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמיים" (בראשית כ"ח 17).

שער השמיים הוא, אפוא, המקום למגע עם האלוהים המתגלה. עם זאת, ביהדות המאוחרת יותר נתגבשה האמונה שעל פיה לאחר פטירתו של אדם נודדת הנשמה תחילה  במשך שבוע בין הקבר לבית. אלה הם ימי "השבעה". לאחר מכן מתפללים ועושים מעשי צדקה וחסד "לעילוי נשמתו" של הנפטר, עד שאחרי שנה היא עולה למקורה העליון, שבה אל בוראה. תחילה היא  מצויה בשער השמיים, שם ייקבע מקומה "בשמיים". מכאן, שהשירים הכאובים והללו נכתבים לרעייה, שעה שעדיין היא בפתחם של השמיים, ונשמתה נוכחת באופן כלשהו בעולמנו זה, למרות היעדרה הפיסי.

והנה, להפתעת הקורא, אין בשירים הנוגעים ללב הללו כמעט ביטוי מפורש למימד האמוני, לא להתרסה כנגד האלוהות, ולא לתביעת דין וחשבון על מותה או להיפך, לצידוק הדין. עובדה זו בולטת לעין כל אדם המכיר את שירתו הרליגיוזית בעלת העוצמה של איתמר יעוז-קסט, ומרמזת כי השירים הללו הם מבע למימד האישי ביותר, הכמוס והאותנטי, לרעייה עצמה, הנעדרת אך הכמו-נוכחת עדיין, כי הכרח לו, למשורר, לדבר אליה טרם תיכנס בשער השמיים, ולהביע את המצוקה של הבעל שנותר עזוב.

לכאורה, מפתיע אף לראות שאין בספר שירי הלל ושבח לרעייה, כנהוג בשירי קינה והספד, והלא כולנו יודעים ומכירים מה רבות היו מעלותיה האנושיות והאקדמיות. כביכול הוא אומר,  אין בי עדיין היכולת לזה. אין זה הספד בפני ציבור, יש ביכולתי רק להתנסח בשירים קצרים ומהודקים ואישיים בתכלית.

 ואכן, השירים מפעימים.

ועוד, מזה עשרות שנים כותב איתמר יעוז-קסט שירה מודרנית עזת ביטוי, שעברה לא רק תפניות אידיאיות ורוחניות, אלא גם מבניות, ועיקרה ריתמוס פנימי המיוחד לה. והנה, להפתעת הקורא, ברובם של השירים בספר הזה, שכולו נהמת הלב,  פועם משקל הניתן לזיהוי גם אם אינו בהכרח מדוייק (לרוב, הוא ימב). השורות – אף כי רובן אינן שוות באורכן, הרי הן חורזות ברובן בחריזה צמודה או מסורגת, ואפילו ישנם שירים הבנויים כסונטות כהלכתן, או קרוב לכך.

הכיצד? כן, היה ודאי יעוז-קסט עונה לשואל, כנראה שדווקא כך, בשל ההכרח לרסן ולמשטר את  רגש הכאב והאובדן, שאם לא כן, יתרסק הדובר, ולא כל שכן – שירו, שהכרח גם שיהיה ראוי לה לרעייה שבשער השמיים.

השיר הראשון, הפותח את הספר וקרוי "רחשים", הוא כעין תמרור לקורא, סימן דרך, מעיד על מאפייניו של קובץ שירים ייחודי זה. וכך הוא השיר:

"מן הפינה קמים הרחשים / עם אור ראשון, עת כי הצל ינוס: / היא כאן תמיד, אף כי הרחיקה לכת, / נוכחותה בחדר-אינה בת-גוף: / כמוס בי יום מותה בעוד הזמן נושר, / בלי היותה גופי כורע בחלל: / בבית החולים / כבר שחר מתאפרר / הקץ דרוך על משמרתו כמו חייל."

בשיר הזה, כבאחרים, מאבדים מימדי הקיום את טיבם ורוכשים מימדים אחרים. המוחשי-פיסי והנפשי-דמיוני מתערבבים ומתחלפים זה בזה. הנעדר נוכח, המוצק והכבד, כביכול, מרחף, והמופשט נעשה מוחש. ואם כך, מה הפלא שבבית החולים (שהדובר עצמו כבר מאושפז בו, כנרמז) השחר "מתאפרר", מקבל את צבע האפר של  המוות, ומרמז כי "הקץ" כבר ניצב כאן כמוחשי, ממש כמו חייל על משמרתו, ומצפה לקחתו. והנה, מה מפתיע, שיר זה, שבו מוצג הבעל כנטול אחיזה ואובד בחלל, השיר עצמו דווקא אחוז וכבול היטב בתבניות, לא בהכרח סדירות,  של משקל ושל חריזה, ודומה  כי הן המייצבות את הבעל בחלל קיומו.

 כך גם בשיר "השינה האחרונה" (עמ' 7) שבו הרעייה קיימת "בכוח אהבה נסתר", כאשר "זולגות פנייך לתוך השקע הנוגה וער" של הכרית, כי "בה רוגעת שעת האושר האחרונה לאורך קיומי." והנה, דווקא הווידוי נוקב הלב הזה, בנוי בתבנית הסונטה, שגם אם אינה לחלוטין מדויקת, הריהי תבנית מחייבת ומהודקת. וכי למה? דומה, מפני החשש פן "הזייתו" תיעשה לריחוף מוחלט.

"לאן פנית?" הוא פונה אליה כמו היתה שומעת ותוהה כשהוא יושב למרגלות המצבה, "שבה חקקתי אות לאות את בדידותי." האם הלכה למחוזות האושר של ילדותו, שהוא שיתף אותה בהם עד שנעשו שלה? שהרי עתה הכול ריקן מסביב, האושר "עקר את עצמו עד שורשיו," וכל שלא הגיד לה בחייו "מפרפר" בליבו, כי "אם אקום ואת פניי אשא אל אינותך – אמוג כהבל פה." (עמ' 9). "קיומך הנחלם הבהב מולי, / הגם כי עירומך שייך לאדמה לא לי," הוא מתוודה באמירה חודרת לב בשיר "קרובה אך הזויה" (עמ' 56). קיומך נחלם, הוא מוסיף,  כי הוא שברא אותה מנפשו, "מגוף האבלות של קיומי," והיא ששלחה אליו "ציפור-עיניים" לנחמו וללוות את פסיעותיו של "איש אלמן", שזה חודשים "נע ונד על שפת הלילה הריקן." ומפתיע, דווקא בשיר "אבידה", על אובדן טבעת הנישואין, לפתע עולה המימד האמוני, כשהוא מתחנן בפניה: "שמרי עצמך עד בוא זמן התחייה!" (עמ' 29).

מורכב מאוד הוא המבע השירי לתחושותיו ברגעיה האחרונים של הרעייה, והשירים דווקא נוטים להיות מאורגנים גם אם לא בסדר מובלט. וכי איך לא ייאחז המשורר וייתמך בכבלי תבניות השיר למבע רגעי האימה אל מול מכשיר המוניטור המאט את תנועותיו לקראת נקודת האפס? וכי איך יבטא את תחושותיו למראה גרגר האבק המקפץ לפתע למעלה במכשיר כשהוא יודע כי "היתה זו פעימת ליבך לקראת הסוף," וכך עד לרגע אמירת "הקדיש". הלחישה, הנמכת הטון, המבע העקיף, המטאפורות והסמליות, הם המשמשים מבע עמוק לרגשות שאינם ניתנים למבע ישיר. כך כאן וכך בשירים נוספים.

וכי איך יתמודד עם הרגע שבו לפתע "בתנועה סופית" קמה הרעייה, שאלה "אתה פה?" – ונפטרה (35), או בשעה הקשה של  "כריית קבר" (13). אין תימה שדווקא אז החריזה נעשית כמעט מדויקת ומסורגת, והשיר שקול במשקל סדיר כמעט, כמדומה מפני החשש  שמא יתמוטט השיר, שהרי מרגע מותה מלווה אותו פרדוקס קיומה של הרעייה – נוכחותה והיעדרה כאחת. ולכן, עם קבורתה,  שעה "שפסענו לתוך הנצח," והיא "אין גוף בלבד," נעשה הוא עצמו "נטוש וריק כמו בית," ו"לתוך עצמי צנחתי, ואת חיכית שם לי," באיחוד מופלא וטראגי, כמו ברגע פטירתה (עמ' 47).

"הלא אנחנו בכפל הקיום, ואנו: אחד נגלה – אחד נסתר" (עמ' 23), שהרי "כיצד חיים ביחידות, אמרי נא, / בישורת אחרונה לעת שיבה, בדומיית חלל?"

הוא אפילו מתקנא בה: "אולם כבר לא יפגע בך כל סבל, / ורק אני בין ציפורני שמיים מתכווץ." כך בשיר "ארוחת בוקר (עמ' 45), או בשיר "כורסה כחולה", שבה ישבה היא, הנעדרת, בעת חוליה (עמ' 43), או נוכח פריטי לבושה שנותרו "בלי גוף", "מעיל ריק וחלול אשר הנשמה נועצת בו מבט חטוף" (31). רק פעם אחת נפלטת זעקתו כלפי שמיים עם קרבתו של רגע המוות: "לא עוד צידוק הדין! בשבעים לשונות צעקתי / מול יד הרושמת בשמיים: / סימנים."

אין ספק, זהו ספר מפעים ומרשים למשורר ייחודי, שגם באבלו ובכאבו מבעו השירי מופלא. וראוי הוא הספר לה, לרעייתו ז"ל, שכולנו נזכור אותה באהבה ובהוקרה, היא הרעייה, שלגביו נותרה נעדרת-נוכחת גם עם הקיצו עם בוקר, וגם "בעוד עט הכתיבה מרחיש כבכי הנשמה."

[הרשימה פורסמה לראשונה בחוברת "מאזניים", אוגוסט 2015, בעריכתו של משה גרנות].

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [57]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

רוצחים בשם התורה

נולדתי יהודי ואני גאה [במובן המילולי-הראשוני של המילה] בהשתייכותי לעם היהודי, בערכים שלו, במוסר האישי והחברתי של היהדות, בתרבות ובלשון שלנו.

אבל אני מתבייש ביהודים כמוני [כמוני?] שרוצחים בשם האל והתורה הקדושה של העם היהודי.

הקביעה הישנה-נושנה, כי הפשעים הנוראים ביותר נגד האנושות נעשו [ונעשים גם כיום – ראה דאעש] בשם האל, הדת והלאום הוכיחה עצמה גם הפעם. עמנו למד זאת על בשרו במשך דורות הגלות הארוכים – בהתנכלויות, בפרעות, בגירושים, בשריפת יהודים על הגרדום.

והנה עכשיו, בימינו, כאשר העם היהודי השיג עצמאות מדינית והגנה עצמית במדינתו [חרף התפיסה המשיחית של כתות חרדיות-קיצונית אנטי-ציוניות], החליטו הפנאטים הללו לנהוג כלפי "הגויים" וגם כלפי יהודים שנחשבים ל"גויים" בעיניהם, כפי שעמי העולם נהגו כלפינו.

הרוצחים, שמקפידים על קוצו של יוּד בגידול זקן ופיאות וציציות וכיפות, התעלמו מהדיבר המפורש וההחלטי: לא תרצח!

גינויים מקיר לקיר מצד כל שכבות הציבור, ביקורם של נשיא המדינה וראש הממשלה בבית-החולים אצל המשפחה הערבית השרופה באש, וכן גילוי הדעת של הרבנים הראשיים, בשם כל רבני ודייני ישראל, שבו הם מגנים בחריפות את מעשי האלימות של היהודים, שנוגדים את דרך התורה – כל אלה מבטאים את הרוח היהודית, המוסר היהודי והמסורת היהודית במיטבם.

אבל רוצחים שפלים אלה אינם נשמעים ואינם סרים למרותם של "רבנים מטעם" אלה. יש להם רבנים משלהם, "מורי הלכה" שמחנכים אותם, מעודדים אותם ואולי אף שולחים אותם ל"משימות" רצחניות אלה. עוכרי ישראל.

ובהקשר זה עולה אותה פרשה מימי נדודי עם ישראל במדבר, בדרך לארץ המובטחת –  "פרשת פנחס". כידוע, פנחס הכהן דקר למוות זוג שהתעלסו ב"קובה" [אוהל] כשהאישה בת עם זר: מדיינית. [הם לא היו הומו ולסבית כמסתבר]. פנחס עשה זאת מתוך התקף זעם של קנאות רצחנית. אלוהים – שנהג אז לדבר עם בני-אדם – הרעיף עליו שבחים והבטיח לו "ברית שלום" וברית כהונת עולם, לו ולזרעו.

וכך מסופר האירוע בתנ"ך, במדבר כ"ה, ז'-ט':

וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח רומח בידו ויבוא אחר איש-ישראל אל הקובה, וידקור את שניהם, את איש-ישראל ואת האישה [המדיינית] אל קובתה. ותיעצר המגפה מעל בני ישראל.

ודוק: המגפה אכן נעצרה בעקבות הרצח שביצע פנחס, אך כאשר הוא עשה זאת, הוא לא ידע שזו תהיה התוצאה של מעשהו. איש לא אמר לו "הנף רומח זה שבידך ושפד את השניים, והושעת את ישראל." הוא עשה זאת מתוך מניע אישי של קנאות חשוכה לאלוהים.   

מביך...

בשכונות החרדיות בירושלים נתלו פשקווילים, התומכים במעשהו של הרוצח שליסל, משבחים אותו ומשווים אותו לפנחס. "אשריך ר' ישי שקידשת שם שמיים."

מזעזע, אבל לא מפתיע.

צב הדואר

ביום ג' בשבוע שעבר קרתה תקלה מביכה במחשבים של הדואר. הטכנאים התגברו על התקלה בזריזות ובמיומנות, והדואר  חזר לפעול כרגיל – בחוסר יעילות ובאיטיות מרגיזה.

בהנהלת הדואר שוקלים להחליף את סמל החברה – איילה שלוחה ל...צב.

פקקים

הרכבת הקלה, שאמורה לנוע בגוש דן בעוד 5 שנים, ממה היא עשויה?

 – מפקקים.

9-D

יש שמועות שח"כ מוטי יוגב [הבית היהודי] התחיל ללמוד הפעלת דחפור 9-D.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

המסך ירד על אורנה פורת

[בשבוע שעבר נפטרה השחקנית אורנה פורת. דניה מיכלין עמיחי ריאיינה אותה לעיתון "שער למתחיל" בשנת 2007]

אורנה פורת, ילידת גרמניה שקשרה את גורלה עם העם היהודי ועם התיאטרון, עלתה ארצה והקדישה את חייה למשחק. היא שיחקה גלריה רחבה של דמויות נשים מהדרמה העולמית והמקורית, יסדה את תיאטרון הילדים "תיאטרון אורנה פורת", והפכה על פיהם את הרגלי הצפייה של ילדים בתיאטרון. אורנה פורת היא אישה אמיצה, גלויה ואופטימית ללא תקנה.

אורנה פורת היא מהשחקניות הבולטות בתיאטרון העברי, ששיחקה ברוב תיאטראות הארץ מאז קום המדינה, וגילמה  הן בתיאטרון והן בקולנוע דמויות רבות, ממיטב המחזאות המקורית והעולמית. היא מייסדת תיאטרון הילדים והנוער, "תיאטרון אורנה פורת", היתה מרצה בכירה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ושותפה להקמת ארגון בינלאומי לתיאטראות ילדים. היא קיבלה את כל הפרסים האפשריים, ביניהם פרס ישראל בשנת תשל"ט.

שיחה עם אורנה פורת אינה עוד שיחה, זו חוויה תיאטרלית מיוחדת במינה. קולה של אורנה שהוא קולה של האם מ"חתונת הדמים", קולה של ברנרדה  מ"בית ברנרדה אלבה", קולה של ז'אן ד'ארק ושל "מרי סטיוארט", קול זה שברגיל נשמע מעל קרשי הבמה, מגיע אליי מעבר לשולחן, כשאני נפגשת עם אורנה בביתה ברמת גן, והיא מספרת לי את קורות חייה שאף הם דרמטיים לא פחות מההצגות המועלות על במה. אורנה צוחקת הרבה בשעת הריאיון, היא מספרת בשובבות ובחן על אירועים מחייה ומדי פעם "מתפוצצת" מצחוק. אבל כשהיא מספרת בסוף הריאיון על הצגת "הדיבוק", בה לקחה חלק לאחרונה בפולין, עיניה רטובות.

ספרי לי על ילדותך.

נולדתי בשנת 1924 בקלן שבגרמניה, לאב קתולי ולאם פרוטסטנטית, וגדלתי בבית נפלא. ההורים קבעו ביניהם שאם יהיו להם ילדים הם יגדלו בדת של האם, כי היא המחנכת העיקרית, וכך היה. חמש שנים אחרי נולדה אחותי.

יום אחד בא הכומר הקתולי אל אבי ואמר לו – "אתה מגדל את הילדים בדת הלא נכונה ותדע לך שבשעת מותך אני לא אוכל ללוותך."

אבי ענה לו שאם כך הוא מפסיק לשלם מיסים לכנסייה ויוצא מהארגון.

זה מאפיין את אבי. אם הוא מחליט משהו שהוא חושב לנכון, הוא עושה זאת.

כמוך בדיוק.

כן. אימא היתה יותר גמישה ולא הלכה עד הסוף. אם היה משהו לא נעים, וזאת ראיתי בימי הנאצים, היא היתה מכניסה מתחת לשטיח, שלא יראו, שלא ידעו. לעומת זאת היתה מחנכת מוזית (מלשון מוזה) באופן יוצא מן הכלל: מוסיקה, ציור, שפות... ואנחנו הלכנו בתלם (נהגנו כמקובל), בעיקר כי אימא לא רצתה להפגין נגד השלטון, ואני יודעת שהיא היתה נגדו, כמו כל בני משפחתה שהיו סוציאל דמוקרטים מובהקים, אבל למה להילחם?

לכן גם הצטרפתי להיטלר יוגנד, למרות שזה היה כמו פה הצופים, כי המדריכה שלנו, שהיתה מבוגרת מאיתנו בשנים אחדות, בעצמה לא ידעה מה היטלר רצה. כך זה נמשך מגיל 10 ועד 14. בגיל עשר כבר נכנסנו לתיכון, זו היתה אז השיטה, ומכיוון שהייתי תלמידה מצטיינת, קיבלתי סטיפנדיה.

מתי נדבקת בחיידק התיאטרון?

בגיל 14 הלכתי עם הכיתה בפעם הראשונה לתיאטרון. למדנו אז על שילר והלכנו לראות את "וילהלם טל", ובאותו מעמד ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית. הקסם של התיאטרון תפס אותי בצורה בלתי רגילה ואז הלכתי למורה המוסיקה שלנו ואמרתי לו שאני רוצה להיות שחקנית ומה עליי לעשות.

המורה אמר שראשית אני צריכה לקרוא הרבה מחזות ושנית ללכת לתיאטרון בקלן ולשאול אותם.

וזה מה שעשיתי. בתיאטרון אמרו לי שהם מקבלים תלמידים  בני 16 לבית הספר שלהם, ואני ידעתי שבגיל 16 אעזוב את בית הספר ואכנס לבית הספר לדרמה. היה ברור לי שיקבלו אותי. איני יודעת מאיפה היה לי הביטחון הזה, ואפילו לא שאלתי אם זה עולה כסף, וזה עלה כסף. אני ידעתי שאבא שלי לא יסכים לזה. אני גם לא זוכרת היום איך קיבלתי גם שם סטיפנדיה ומי שילם בעד לימודיי. ייתכן שהכירו אותי בתור המדקלמת  בבית הספר. אנחנו גרנו בעיר קטנה ליד קלן, והיות שדקלמתי פעמים רבות, כנראה שידעו מה הסגולות שלי וייתכן שהעירייה שילמה.

העיקר שנכנסתי לבית הספר וזה היה חלום. את המרחק של עשרה ק"מ בין העיר בה גרנו לקלן  עשיתי או ברכיבה על אופניים או בטראם. אימי הכינה לי כלי עם אוכל ואני חיממתי אותו במסגרייה של התיאטרון. זה היה המגע הראשון שלי עם הפועלים, שהיו בקיאים בתיאטרון וידעו הרבה. מאז יש לי יחס מיוחד לעובדי במה, לא רק בגלל הנטייה  הסוציאליסטית שלי.

עוד בתקופת בית הספר קפצתי לתפקידים, כאשר מישהו מהשחקנים חלה. כי היה ידוע שיש לי זיכרון פנומנלי. בתור תלמידים היינו סטטיסטים בהצגות, וגם שיחקתי בתפקידים קטנים, כך  שביליתי בתיאטרון מבוקר ועד ערב.

עוד לפני שגמרתי את בית הספר ניגשתי למבחנים אצל סוכנים שדיווחו למנהלי תיאטראות על שחקנים מוכשרים. אחת המנהלות לקחה אותי לתיאטרון בשלזוויג הולשטיין, שזה בין המבורג לדנמרק, ושם בכל שבועיים העלו הצגה חדשה, ואני שיחקתי  תפקידים מתאימים ולא מתאימים. שיחקתי שם נון סטופ ומאוד נהניתי.

בשנת 1944 התיאטראות נסגרו. כל הגברים הלכו לצבא וכל הבנות לתעשייה. בתעשייה עבדתי עם פועלי כפייה פולנים ורוסים, ואנחנו, חברה טובה שלי ואני, רצינו לשמח אותם וכל ערב היינו עולות על השולחן ושרות ומציגות להם. אני לא יודעת אם הם נהנו, אנחנו על כל פנים נהנינו מאוד.

ואז יום אחד קראו לנו למפלגה ושלחו אותנו להפעיל זרקורים על מנת לגלות מטוסי אוייב. למדנו את המלאכה וסובבנו את המכשיר אלא שלא היתה שום מנורה בפנים ועשינו את הכול "על עיוור". זה היה בתחילת 1945 וכולם כבר ידעו שסוף המלחמה קרב.

באפריל אותה שנה עזבתי בלי לומר שלום ולהתראות. עליתי על רכבת וחזרתי לשלזוויג. בדרך נאלצנו לעצור ואת הלילה בילינו באסם תבואה. בבוקר העיר אותנו צעיר במדי צבא עם אקדח בחגורתו ואמר שעלינו לברך את הפיהרר ליום הולדתו. היינו צריכים לעמוד עם ידנו מורמת. המעמד היה כל כך מגוחך ואבסורדי ואיום, אבל אם היינו מסרבים היו ככל הנראה יורים בנו.

עוד קודם לכן ידעתי שאני רוצה לעזוב ולהגיע לרוסיה, כי בתור סוציאליסטית חשבתי שזה גן העדן שאליו אני רוצה להגיע. פגשתי פועלים רוסיים שהיו באזור שלנו וביקשתי מהם לצרף אותנו לרשימה שלהם. הרשימה הזו הגיעה לאינטליג'נס של הבריטים ונפלה לידיו של יוסף פרותר, יהודי ששירת בצבא הבריטי.

הוא הסתכל על הרשימה ומשהו נראה לו לא סביר: בין השמות הסלאביים בלטו שני שמות, הלגה ברויטרמן ואירנה קליין, שזו הייתי אני. בערב הוא בא למגורים שלנו לבדוק את העניין ואני ראיתי אותו, ראיתי את עיניו, וידעתי – זה יהיה האיש שלי. הוא לא ידע באותו זמן, לקח לו חודש וחמישה ימים וגם הוא ידע (אורנה צוחקת). הוא לא גילה שהוא יודע גרמנית, ובאנגלית האיומה של בית הספר הסברתי לו מדוע אני רוצה להגיע לרוסיה והיא הבין, הוא היה סוציאליסט מהשומר הצעיר. במשך החודשים הראשונים דיברנו על הכול והוא סיפר לי על ארץ ישראל. החלטנו שאני מצטרפת אליו ולא נוסעת לרוסיה.

עד אז לא ידעת על ישראל? לא שמעת עליה?

לא. אבל מה שקרה ליהודים ידעתי. מישהו שהיה שומר בברגן בלזן חזר הביתה לחופש וסיפר מה עושים שם ליהודים. אי אפשר היה להאמין לדברים, חשבתי שהוא השתגע, אבל ידעתי שיש לפחות גרעין של אמת במה שהוא אמר, אחר כך התברר שהיו הרבה גרעינים. באותו רגע החלטתי לעזוב את גרמניה. אני הייתי לצידם של היהודים מבלי לדעת שאכיר את יוסף היהודי. יוסף סיפר לי שאימא שלו גמרה את חייה באושוויץ ואבא שלו במחנה אחר.

היה לו פספורט בריטי, וכדי שגם אני אזכה בפספורט כזה היה עלינו להתחתן. אני הייתי בדעה צלולה שלעולם לא אתחתן, כי מה אני צריכה את החותמת של מישהו שיאפשר לי להיות עם מי שאני רוצה, אבל כאן כבר היתה סיבה שחייבה. התחתנו בגרמניה ונעשיתי לאשתו החוקית של יוסף, ואז התחתנו אצל הבריטים וקיבלתי את הפספורט, וכאשר אימצנו את הילדים שלנו התחתנתי גם לפי הדת היהודית.

איך היתה הפגישה ראשונה שלך עם הארץ?

יוסף נשלח לארץ ישראל עם הצבא ואני נסעתי מגרמניה לאנגליה ושיכנעתי את הבריטים שיתנו לי להגיע לישראל. הם שלחו אותי עם אנייה למצרים ומשם לקחתי רכבת לחיפה. שלחתי מברק ליוסף שאני מגיעה. בחיפה לקחו אותי למחנה קליטה ליד בית חרושת "שמן" ושם שפכו עלינו די. די. טי. כיוון שבמצרים היתה כולרה ופחדו שמא אנחנו נגועים במחלה.

הגעתי אל אחיו הגדול של יוסף בקריית ביאליק. יוסף כתב להם שהוא מביא אותי והאחים אמרו לו לחשוב על זה היטב מפני שלבוא לכאן עם גרמנייה זה לא יהיה קל, לא להם ולא לכולם. אבל יוסף התעקש והביא אותי. קבלת הפנים של המשפחה הזו היתה הלם חיובי בשבילי, הייתי בטוחה שיקבלו אותי בחשדנות, אבל הם קיבלו אותי בחיבה ובחום וכך זה נמשך כל השנים, תמיד כאילו חיכו לי בכל מקום וזו היתה חוויה בלתי רגילה.

איך היתה תחילת דרכך עם התיאטרון בארץ?

רצינו לחיות בקיבוץ ובחרנו בקיבוץ מרחביה. הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שהייתי אקס-גרמניה, על זה לא היה ויכוח, אבל כששמעו שאני רוצה לחזור לבמה אמרו שאצלם מקובל שאמן מקבל חצי יום בשבוע, מקסימום יום.

ישבנו והחלטנו שאם ככה לא ניכנס לקיבוץ והלכנו ישר לתל אביב וישר ל"הבימה". המורה שלי לדרמה בגרמניה ראה אותם בברלין ואמר לי שזה תיאטרון בלתי רגיל ויש לי מזל גדול. פגשתי את מנהל התיאטרון פינקל, שהוא עצמו היה תלמיד של ריינהרט וידע גרמנית היטב. ערכו לי מבחן וכמובן היתה לי רשימה ארוכה של מונולוגים בגרמנית. פינקל אמר שהתיאטרון נוסע לאמריקה וכי בשובם, כשאדע כבר עברית, אוכל להצטרף אליהם.

באיזו שנה זה היה?

בשנת 1948.

והתנפלת על העברית!

כן, בעזרת מורה ילידת אוסטריה, שהיתה בעצמה משוררת וידעה להכניס אותי בסוד השפה. היא היתה מורה יוצאת מן הכלל ואני הייתי תלמידה טובה ולמדתי בכל יום עשר מילים, כך שתוך כמה חודשים כבר הייתי מוכנה, אם כי יכולתי לקרוא רק עם ניקוד ואף פעם לא ידעתי אם זה גשר (בסגול) או גשר (בקמץ).

"הבימה" לא חזרו מאמריקה ואני הלכתי לתיאטרון השני שהיה פה, ל"אוהל", וגם שם עברתי מבחן בגרמנית, כי אחד הבמאים היה יליד אוסטריה, אבל המנהל אמר לי שלא יוכלו לקבל אותי כי הסגנון שלי לא מתאים להם, ובזה הוא אולי צדק.

ואז הגעתי ל"קאמרי". ראיתי שם חזרה כללית של "הוא הלך בשדות", המחזה הישראלי של משה שמיר בבימוי נפלא של יוסף מילוא, פסובסקי, שהיה המנהל והמקים של התיאטרון. כיוון שהוא היה יליד פראג וידע את השפה הגרמנית היטב, יכולתי לעבור גם אצלו את המבחן. ואז פפו, כך כינו את מילוא, אמר לי שברגע שיהיה להם משהו מתאים הם יתקשרו. ואני חיכיתי וחיכיתי.

בינתיים היכרנו כל מיני אנשים, היתה אז חברה כל כך פתוחה, וכל כך התחשבו בעולים החדשים בעת ההיא. קיבלנו קבלת פנים חמה בכל מקום. זלמן ארן, שהיה בעל תפקיד חשוב בהסתדרות ואחר כך שר החינוך, הבין שאנחנו במצוקה כספית. אני אמנם עבדתי כעוזרת והרווחתי מספיק כדי לקנות אוכל, אבל הוא החליט שעלינו לשכור דירה. התגוררנו בסמינר הקיבוצים, בחדר קטן ששימש פעם כאמבטיה ולא היה אפשר לפתוח שם את הדלת מבלי להזיז שרפרף.

הוא שאל אותי אם אני יודעת לתקתק ונתן לי להעתיק דפים באנגלית. זה היה אסון, כי היתה לנו רק מנורת נפט, ואם עשיתי טעות היה עלי להעתיק את הכול מהתחלה. כשהבאתי לו את החומר ראיתי שהוא שם את הדפים במגרה מבלי להסתכל. מאוחר יותר, כשהיינו חברים טובים, שאלתי אותו אם היה בכלל זקוק לחומר הזה.

"לא," הוא אמר, "אבל רציתי לעזור לכם."

הוא דאג לכך שניקח דירה והיה ערב לארבע לירות לחודש שהיה עלינו לשלם. שכרנו דירה בקריית מטלון, ליד הכביש לפתח תקווה. באחד הימים תלינו כביסה על הגג וראינו טקסי נעצר וממנו יוצאת בחורה צעירה. זו היתה מזכירת התיאטרון והיא הביאה לי את המחזה –

"I remember mama" – "כזאת היתה אימא".

הם רצו שאני אשחק את התפקיד הראשי. את המשפט הראשון אני לא אשכח לעולם: "ככל אשר אזכור היה הבית ברחוב שטיינר ביתנו מאז ומתמיד."

אורנה פורת אומרת את המשפט הזה בקול דרמטי ובבת אחת חזרתי שוב להיות ילדה פעורת עיניים בבניין הישן של תיאטרון "הקאמרי", בולעת בשקיקה את המראות ואת המילים. 

המחזה היה יפה, פשוט ומאוד אטרקטיבי, כי היו כבר הרבה עולים חדשים, שגם הם לא ידעו את השפה. היות שרצו להכניס אותי לקולקטיב נאלצתי לעבוד שנה ללא שכר לפיכך המשכתי לעבוד בתור עוזרת והכל היה נפלא כל כך. רכבתי על אופניים לתיאטרון או בטרמפים כי לא היה לי כסף לאוטובוס. אחרי שנה התקבלתי לקולקטיב והייתי חברת ה"קאמרי" ופינקו אותי בתפקידים נפלאים, אבל קשה היה לי עדיין לחשוב בעברית, ולכן תמיד היה בראשי תרגום סימולטני. זו היתה תקופה קשה כי זה הגביל  אותי גם במשחק. אבל אחרי שלוש שנים חשבתי כבר בעברית ואז הכול נעשה יותר קל ויכולתי ממש לחזור למקצוע.

התפקיד הראשון שחשבתי בעברית היה "אהבתה של יובל אור", הילדה הסינית, וכיום אחת הנכדות שלי נקראת יובל אור.

ספרי לי על תיאטרון הילדים שהקמת, איך זה התחיל?

נבחרתי להנהלה האדמיניסטרטיבית של התיאטרון ולמדתי לדעת שהקהל שלנו  נפלא. תמיד אולם מלא, כמו היום בכל התיאטראות. זו תופעה שקשה להסבירה. ואז אמרתי, יש כרגע עלייה של אנשים שאינם מכירים את התיאטרון במובן המערבי, אנחנו צריכים לגדל את דור המחר, זאת אומרת להקים תיאטרון בשביל ילדים. התשובה שקיבלתי היתה שכרגע תיאטרון לילדים הוא עניין של הפסד בטוח. אולי לטווח ארוך יהיה בזה רווח, כשהילדים יגדלו ויידעו מהו תיאטרון, אבל זאת נוכל להרשות לעצמנו רק כאשר יהיה שלאגר שיכניס כסף לקופה.

באותו זמן שלחו את יוסף לפריס, כבר היו לנו שני ילדים ונסענו כולנו. אני ניצלתי את הזמן בצרפת כדי לנסוע לרוסיה ששם היה תיאטרון הילדים כמעט היחיד, ולמדתי שם מה הם עושים, איך הם עושים, מה מחלקת החינוך עושה וכן הלאה.

משם נסעתי לאנגליה וגם שם למדתי.

כאשר חזרנו ארצה רצה המזל ולתיאטרון ה"קאמרי" היה שלאגר לא רגיל "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", והקופה התמלאה בכסף.

אמרתי זהו, זה הזמן לתיאטרון לילדים וקיבלתי את ההסכמה. באופן הטבעי ביותר אני הייתי גם המקימה שלו וגם המנהלת שלו ועשינו במשך חמש שנים בכל שנה הפקה אחת גדולה לילדים כמו "עוץ לי גוץ לי", "הרפתקה בקרקס" ואחרות. לקחתי  תמיד את הכי טובים ואני לא בטוחה ששילמתי לכולם. אמרתי שזה מפעל ציוני חינוכי לכל המדינה וכל אחד צריך לתרום. אז קיבלתי את התפאורה בחינם, אבל השחקנים קיבלו תשלום כי לא היה אפשר לשלוח אותם בשש בבוקר לקריית שמונה ולהחזיר אותם אחרי הצהריים כשאין להם מה לאכול. אבל פניתי תמיד להכי טובים, כמו נעמי שמר שכתבה את השירים למחזה השני, ודני קרוון שעשה תפאורה באמת נהדרת.

אחרי חמש שנים הגעתי למסקנה שבתיאטרון ילדים שצמוד לתיאטרון למבוגרים לא כדאי להמשיך, כי יותר מאשר הצגה אחת בשנה אי אפשר לעשות וזה עולה באמת יותר מדי. הלכתי ליגאל אלון שהיה אז שר החינוך ואמרתי לו שצריך להקים תיאטרון נפרד לילדים, שהשחקנים יעבדו אך ורק במסגרת של התיאטרון הזה.

הוא אמר בסדר, את לא צריכה לדבר יותר, אם את מוכנה להקים אותו ולנהל אותו, אני אדאג לתקציב.

וכך היה. כך שהתיאטרון הלאומי לילדים ולנוער נוסד ב-1970 ועשה הצגות ממש נפלאות. אני ניהלתי אותו יותר מדי, 19 שנה, יה אללה, מפני שלא הייתי בטוחה שאם אני אצא מזה יהיה מי שימשיך לנהל אותו. לבסוף מסרתי את ניהול התיאטרון לחברה הכי טובה שלי, עדה בן נחום, שהיתה גם סופרת ומשוררת ואדם בלתי רגיל. לצערנו היא נפטרה מסרטן ברגע שקיבלה את המינוי לנהל את "הבימה", ולא יכלה להיכנס לתפקיד, זה היה נורא.

מה עשית אחרי שעזבת את ניהול תיאטרון הילדים?

בגיל שישים הוציאו אותי לפנסיה מהקאמרי. זה היה אבסורד גמור. הם הבינו שהם לא יכולים להציע לי תפקידי משרתת א' ומשרתת ב' וצריכים לדאוג לי לתפקידים, אבל בגיל שישים יותר קשה מאשר לשחקנית צעירה. אני התעצבנתי אבל לא אמרתי כלום וקיבלתי הצעה לשחק באמריקה, וכמובן שנסעתי. שיחקתי שם את אותו מחזה ""I remember mama –הפעם בתור האם, וזה היה סגירת מעגל בשבילי. יוסף נשלח למרוקו לכמה חודשים להכין את ביקור סאדת בחסות המלך ואני התלוויתי אליו.

קראתי באיזה מקום על משברים נפשיים שהיו לך.

כן, אני חליתי שלוש פעמים ואושפזתי ואף אחד לא ידע למה ומה זה היה בעצם. יצאתי מבור עמוק במהירות אדירה, גם זה לא היה ברור להם.

כמה זמן היית מאושפזת?

אני לא זוכרת, בשטוקהולם זה לקח כמה ימים כי זה באמת לא היה רציני, בפריס אושפזתי עד שיוסף ובתי באו להוציא אותי משם, אבל זה היה נורא. ראשית הם לא ידעו מה ומי, הם קשרו אותי ואני יכולתי לראות מהמיטה גג שטוח. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי ששם ינחת ההליקופטר שיבוא להוציא אותי משם. לרופא שם היה שם ממש לא לעניין, קראו לו קופלנה שפירושו חתוך את האף, אז ידעתי שלא אני לא בסדר, זה הם שלא בסדר.

את מפרידה בין החיים ובין התיאטרון?

כן, כן, הפרדה טוטאלית.

שם אני מוציאה מה שאני לא יכולה הרבה בחיים, שם אני יכולה להתעצבן, אני יכולה להרוג, אני יכולה לעשות כל מה שאני לא רוצה בחיים לעשות. לא, לא, זו הפרדה טוטאלית. אני גם מתרכזת מהר מאוד, אני יכולה לדבר מאחורי הקלעים עם מישהו, לספר בדיחה ומיד להיכנס לבמה וכבר הטרגדיה ממשיכה.

שמעתי שאת עסוקה בחזרות ל"המלך ליר" בבימוי יוסי יזרעאלי.

אני יצאתי מההפקה, הגעתי למסקנה שלימוד הטקסט היה יותר סבל עבורי מאשר שמחה והרגשתי שאני נכנסת ללחץ. ביום הכיפורים היה לי חלום: יוסף שלי נפטר לפני 11 שנים ובחלומי בתי באה ונותנת לי את הטלפון שלה. אני מקשיבה וזה יוסף שאומר לי ריינשן, כך הוא קרא לי, תצאי מזה, ריינשן תצאי מזה. וסגר. למחרת צלצלתי לבמאי ואמרתי לו שאני יוצאת מההפקה.

נהדר שאת עושה החלטות כאלה.

נפלא, וזה אפילו לא השאיר לי פצע, ואני חלמתי על המחזה הזה שנים.

גם דברים כאלה צריך לדעת לעשות.

נכון, נכון, תראי, אני עברתי כל כך הרבה בחיים, החל מהורדת שד סרטני, הוצאת רחם, ניתוח כיס המרה, שבירת כתף בסקי, שלוש פעמים הייתי מאושפזת וגם היה לי סטרוק.

לא היו לך חיים קלים, אז מאיפה האופטימיות הזו שלך, מאיפה שמחת החיים כמו שלך?

אני חושבת שהיתה לי ילדות נפלאה עם הורים נהדרים שלימדו אותי, אבא במיוחד, קשר לטבע. עשינו טיולים באופניים או ברגל, שחינו באגמים קטנים, הלכנו ברגל בלי לדבר, אבא היה מהשתקנים. כמעט בכל יום ראשון כשלא יצאנו לטיולים הלכתי אתו ברגל לאורך הריין, זה היה נפלא. ואמא עם כל ההומור שלה, זה בסיס טוב. חוץ מזה האופטימיות שלי נובעת מזה שתמיד עשיתי מה שרציתי לעשות, מבית הספר התיכון, שגם שם קיבלתי סטיפנדיה כי אבא שלי אמר מה פתאום, אישה, תיכון, היא תתחתן ובזה נגמר הסיפור. לא עזר לו מפני שהמנהל אמר לו אז אני אקח אותה בלי כסף. וכך גמרתי גם בית ספר דרמטי. כך היתה גם העלייה ארצה. ההחלטה הקטגורית שאני לא אשאר בגרמניה עוד לפני שהכרתי את יוסף, בשמחה ובאופטימיות. אני חושבת שגם שם הייתי חוזרת לבמה. זהו והגורל פינק אותי מצד שני...

זה לא הגורל, זו את, את הגעת בעצמך למקומות האלה.

נכון, אבל זה שיוסף גם כן השתכנע, בטח מפני שאני רדפתי אחריו. אבל הוא היה איש בלתי רגיל, איש נפלא, והילדים שאימצנו נהדרים וטובים. היה יכול היה להיות גם אחרת...

ספרי לי קצת על הילדים.

הם ילדים נפלאים באמת, לא יכולתי לעשות יותר טוב בעצמי. בני, יורם התחיל לעשות סרטים אבל היה צעיר ולא הבין שבלי תמיכה של ממש קשה לעשות זאת. הוא מאוד מוכשר. כיום הוא עוסק במזגנים, הקים עסק יפה ומוצלח. יש לו שני ילדים, בת ובן, נכדתי הביאה לי לפני שנתיים תאומים, הנינים שלי, ונכדי לומד צילום בירושלים. בתי, ליטל, הגשימה את הדרך לתיאטרון, הקימה בעצמה תיאטרון לילדים ולנוער, כתבה ותרגמה מחזות ויש לה בת ושמה יובל אור.

העובדה שלנכדה קוראים יובל אור מראה על היחסים החמים שיש לך עם בתך.

כן, ודאי, וגם עם התיאטרון, כי זה היה התפקיד הראשון שחשבתי בעברית. זו היתה הצגה מקסימה שיוסף מילוא ביים.

מה יש לך להגיד על התיאטרון של היום?

נפלא, מלבד הרפרטואר שהוא הרבה פעמים רדוד, לפי הטעם הנמוך ביותר של הקהל הגדול שבא, מדי פעם יש גם הצגות נפלאות. קשה להאמין שבערב אחד, בית לסין, תיאטרון "הבימה", שעובד בכמה מקומות לא שלהם כרגע, אבל במקביל כמה הצגות, ו"הקאמרי", שעובד בשלושה או ארבעה אולמות, מלא, מלא, מלא.

את יכולה לראות את חייך ללא משחק?

כרגע כן.

ולא כרגע.

לא.

אם לא היית שחקנית, מה היית רוצה להיות?

מה שאני. אני עושה עכשיו פסלים מקרמיקה. לולא הייתי שחקנית אני חושבת שהייתי פסלת.

אבל את עוד משחקת, איפה שיחקת לאחרונה?

העבודה האחרונה שלי במשך ארבע שנים הייתה במסגרת תיאטרון פולני. זה היה "הדיבוק" בעיבוד מעניין ביותר ואני שיחקתי את הרבי, הצדיק.

באיזו שפה שיחקת שם?

בתוך העלילה אמרתי כמה משפטים בפולנית, שהצלחתי להתגבר עליהם. את המונולוג הגדול אמרתי בעברית. המונולוג של הרבי, זה מונולוג נפלא, ציוני.

הרי אנ-סקי עצמו בא מפולניה.

כן, נכון, החלק הראשון היה אנ-סקי, החלק השני היה עיבוד מודרני על מישהו באמריקה, אב פולני, מדען, שמדי פעם מקבל התקפות ומדבר בשפה שהוא לא מבין, פולנית. הוא יודע שזה דיבוק מפני שאחיו הצעיר נספה בגטו. הוא הולך לבודהיסט יהודי ומבקש ממנו להוציא את הדיבוק ממנו, פן יעבור לבנו. ברגע שהוא יכול היה לומר "צא דיבוק, צא," הוא אמר "לא, לא, לא, זה בכל זאת אחי," בזה נגמר המחזה. נפלא. נפלא.

ועיניה של אורנה מתמלאות בדמעות. מה תכניותייך לעתיד?

יש לי הצעה להשתתף במחזה שסובול כתב. 

יש, אם כן, למה לחכות.

כן, כן, ואם לא – יש  נסיעות. אני אוהבת לנסוע, אני רק עוד לא יודעת לאן. בפברואר אני יודעת שזה תמיד שוויץ, לשלג.

מה היית רוצה שאאחל לך?

שמחת חיים.

את זה הלא כבר יש לך.

זה נכון, רק שלא ייפסק.

לא, לא ייפסק, מי שיש לו את זה, זה לא נפסק, מי שאין לו אינו יודע מה זה, וגם לא יהיה לו, אבל זה לא במקרה שלך.

נכון, אולי שהארץ שלנו תשתנה קצת לטובה.

את  מאמינה שזה אפשרי?

אני מאמינה בדור הצעיר ואני משוכנעת שהם נהדרים.

בדרך כלל אומרים על בן אדם דו פרצופי שהוא שחקן, שפיו וליבו אינם שווים. אורנה פורת היא אישה ישרה ולבבית, שיחתה אמיתית וקולחת, והיא אינה מסתירה דבר. רק במקצועה היא שחקנית. כמו שאמרה, שהיא מפרידה בין החיים לבמה. בכל זאת כשיצאתי מביתה והיא סגרה את הדלת אחריי, הרגשתי כאילו יצאתי מאולם תיאטרון. הצגת חיים.

* * *

אהוד פרלסמן

נתניהו צדק – הערבים באו באוטובוסים לקלפי!

דבריו של נתניהו לפיהם הערבים באים באוטובוסים לקלפיות הוגדרו כשקר גזעני. כמעט איש לא יודע שהאמת היא שלקראת הבחירות הביאה הרשימה הערבית המשותפת אלפי סטודנטים ערבים מירדן כדי להצביע.

ביום הבחירות אמר נתניהו את הדברים הבאים: "שלטון הימין בסכנה, המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

דבריו אלה של נתניהו עוררו סערה, הוגדרו כשקר מוחלט, וכהסתה גזענית.

למען האמת ההיסטורית, יצוטטו להלן שלושה מקורות המבהירים את התמונה:

המקור ראשון – מאמר שפרסם אחרי הבחירות מוטי מורל באתר גלובס ובו הוא כתב: "הרשימה הערבית המשותפת סייעה לקמפיין של נתניהו בכך שפירסמה שהיא מביאה אוטובוסים של 5,000 סטודנטים ערבים ישראליים מירדן."

המקור השני – כתבה שפרסם יאסר עוקבי יום לפני הבחירות באתר "מעריב" ובה נכתב:

"בין היתר, החל כבר בשעות הצהריים מסע הבאתם של כמעט אלפי הסטודנטים הערבים הלומדים בירדן. ברשימה המשותפת דואגים לסטודנטים להסעה מאורגנת מהאוניברסיטאות לכפרים שלהם, כאשר גם דואגים להחזירם בתום ההצבעה. יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, ביקר כבר את הסטודנטים הערבים באוניברסיטת ירמוכ."

המקור השלישי – כתבה שפורסמה על-ידי יוני גרין ביום הבחירות באתר "חרדים1" ובה נכתב:

"יו"ר הרשימה הערבית המשותפת, איימן עודה, הצביע בקלפי בחיפה – ואמר: 'אנחנו נתרום בזה שהימין לא ירכיב את הממשלה הבאה. אני מבטיח לכם שגם נתניהו, גם בנט וגם ליברמן יהיו באופוזיציה כבר ממחר בבוקר.'"

מסתבר אפוא שאיימן עודה ביקר את הסטודנטים הערבים בירדן, הביא אותם באוטובוסים לישראל, והבטיח שנתניהו יהיה באופוזיציה. אפשר להבין את האמריקנים שבאמת מאמינים שנתניהו הוא גזעני, כי הם משווים בין הערבים בישראל לכושים בארה"ב, ואינם יודעים שלערבים בישראל יש מפלגה שרחוקה ממפלגתו של נתניהו הרבה יותר משהרפובליקנים רחוקים מהדמוקרטים. אבל אין אפילו ישראלי אחד שהאשים את נתניהו בגזענות – שאינו מודע לעובדה זו.

ומעבר להאשמה הכוזבת והנבזית בגזענות, הואשם נתניהו גם בשקר. אבל נתניהו אמר את האמת, והערבים אכן הובאו באוטובוסים לקלפי. וגם אם זה לא עזר להם, וגם אם איימן עודה לא קיים את הבטחתו, הערבים הם אותם ערבים, היהודים אותם יהודים, והשקרנים הם אותם שקרנים שמאשימים היום את נתניהו ברציחתם של תינוק ערבי ונערה יהודייה, כשהם יודעים היטב שאין לו אפס קצהו של קשר לרוצחיהם.

ציטוט מתוך אתר "מחלקה ראשונה" מיום 5.8.15.

* * *

אלי מייזליש

1. למה להתקוטט

נדמה כי באחרונה הפכו כאן כמה עמודים לשדה התקוטטות מגוחך. הכול בכול כול. מגדפים בכל לשון ומלמדים את הזולת להיום בור ועם-הארץ. האמנם?

הרי כולנו חכמים כולנו זקנים ויודעים את התורה כולה. אלא מאי? כל איש-ואיש מפרש תורה זו כרצונו. דמוקרטיה, לא?

אז לא. התורה היא אותה תורה. קרי: הפרשנות היא עסק מלוכלך. והא ראייה, אותו רוצח שפל שדקר למוות את הנערה במצעד הגאווה טען כי ככה כתוב בתורה. ככה? הרי אין שטות גדולה מזו.

ההיסטוריה בארצנו מלמדת כי גידופים היו ועדיין נשארו נחלת ביריונים כשאחזו נבוטים והסתערו על אחיהם בני עמנו במכות ובגידופים כמו פשיסטים או קומוניסטים שלא היו ולא נבראו אלא במוחם האפל של הביריונים.

הבה ונכתוב, ככל שכישרון הכתיבה שלנו מנחה אותנו לשתף את הזולת בחוויית היצירה של התרבות העברית, כך ייטב.

אמנם הביקורת היא נחלת כולנו ואין לך איש שלא יעביר ביקורת זה על זה או זו על זו – כל עוד היא עניינית ולא כמו אותו שחקן כושל שנעלב מטור הביקורת של מבקר התיאטרון: "הוא בסך הכול תלמיד שנזרק מבית הספר לדרמה."

אולי שלא כמו רבים בעמנו, אני כן למדתי בבית ספר לכתיבה דרמטית ולא נזרקתי, והלכתי לעבוד בשטח 60 שנה. ואם פה ושם היו [ויהיו] קוראים שכתיבה זו אינה מסבה להם הנאה, שידלגו על הטור שלי ושיהיו לי בריאים. 

2. והרי החדשות: "אז כל הגדה תבער..."

עבר שבוע מאז נשרף למות התינוק הפלסטיני בכפר דומא, והשם "דומא" אינו יורד מסדר היום ובפרט לא בחדשות. רק דומא דומא דומא ועוד פעם דומא.

אתה מתיישב לך בנחת בסלון לראות חדשות של ליל שבת בדקה לשמונה והנה "כתבנו לעניינים פלסטינים וערבים מדווחים כי יש חשש לחיי האב של התינוק שנפטר..."

לא מת, נפטר, כאילו נפטר ה'חזון איש' או 'הרבי מגור'.

עורך בטלוויזיה או אפילו המגיש, שאין לו מושג איך אומרים לצופים מי נהרג ומי נרצח ומי מת ומי נשרף – אלא נפטר, מתכוון להעלות את הדרת הקודש סביב תינוק פלסטיני בן שנה. חרדת קודש אחזה בכל השדרנים, שמא חלילה יתארו את מות התינוק כסתם מוות כמו סתם יהודי שמת לאחר שנדקר בסכין ערבית בגבו. אז לא. תינוק ערבי בן שנה נפטר. מינימום המהר"ל מפראג.

למחרת התייצב אחד מבכירי הפת"ח, הדור בחליפה אפורה, דובר עברית של פרקליט פלילי, ואומר בעברית לכתב הנ"ל: "עכשיו כל הגדה תבער, כולנו, הפת"ח והחמס והג'יהאד וכל האירגונים נבעיר את הגדה."

עם מה? עם פח בנזין? עם מה?

הייתי אומר לו לבכיר ככה: "שמע יא אחמד, עברנו את כל הרציחות שלכם משנת 1920 ותתחיל לספור: 21, 29, 36, 38, 47, 48 וליל הסדר במלון פארק. בינתיים נוספה עוד חטיבת קומנדו לשרת בשטחים. אבל אתם? אז התהלכתם עם רובים אנגליים כמו כנופיות ככה עכשיו עם פח בנזין או שני פחים, אבל נשארתם כנופיות."

3. מחווה לד"ר עירית אמינוף, הפילבוקס

שני חמורים הובילו שיירת גמלים שירדה מנבי סמואל בואכה רחוב שמואל הנביא. על גבם שקי חיטה ושעורה שנקצרו על ההרים.

קצת בהמשך דרך העפר, שהסתלסלה משכונת מחניים, שכנה טחנת הקמח של הסבא ר' ביניומין, שזקנו האדום היה לשם בקרב הבדווים מובילי החמורים.

בשעות הבוקר היו מביאים את הדגנים לטחינה ובשעות אחר הצהריים דממה הטחנה ושני החמורים היו מובילים את שיירת הגמלים, שהיתה נעה לאיטה במעלה ההר אל הכפרים, בית איקסא, בית חנינא וליפתא.

נגינת החליל של מוביל השיירה דמתה לשירת הציפורים בשולי הדרך.

ללא עצים גבוהים וללא צל של ממש היו הציפורים מתחבאות בתוככי השיחים הקוצניים, ומעת לעת היו קופצות משיח לשיח ומקרקרות בשיר.

עד שסבא ר' ביניומין בנה את הטחנה, היו הכפריים עם החמורים של הבדווים, מובילים את הדגנים לשכם, מרחק פי כמה ויותר, והיו חייבים ללון באכסנייה בגלל אורכה של הדרך.

ר' ביניומין הביא את הטחנה שלו באונייה מרומניה בשנת 1921, חתיכות-חתיכות, מהנמל ביפו אל תחנת הרכבת לירושלים, ומהמושבה הגרמנית במשאיות של הצבא הבריטי לדרך העפר אל נבי סמואל בקצה שמאול הנביא.

ר' ביניומין היה קפטן אצל הגנרל אלנבי, בעל מוסך מגלזגו שדם קלטי זורם בעורקיו. אבל כשבלפור יצא עם קריאתו להקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה, ארז את כלי המלאכה והתייצב בגדוד העברי עם המשאית שלו וכל כלי העבודה. פחות משנה צעד עם הגנרל עד קץ הירי בצפון סוריה וחזר לירושלים.

היו לו כעת שתי בעיות לפתור: האם לפתוח את בית המלאכה שלו בירושלים או לחפש מקצוע אחר.

בבית הדירות ברחוב יפו התגוררו עשרות יהודים, חלקם עדיין חיילים בגדוד וחלקם משוחררים, מעיינים במפת חייהם, אנה לפנות ומה לעשות. המזוקן שבהם, איש עבה בשר מרומניה, סיפר לו על תחנת הקמח העזובה בגדות הנחל. ישב ר' ביניומין וחשב כיצד להפוך עם המנוע של המשאית את הטחנה מגלגלי הנחל אל טחנה עם מנוע. יצא לחפש פתרונות, ולבסוף חזר עם הטחנה מרומניה.

כשהכסף החל לזרום לכיסיו, ושם הטחנה הדהד מקצה ירושלים בואכה חברון ועד שכם, צבאו מדי בוקר גמלים וסוסים וחמורי הבדווים עד לשעות הערב.  

את השם ר' ביניומין נתנו לו הילדים במאה-שערים. מימים ימימה היה בשכונה צהוב זקן, ושמו היה ר' ביניומין, וזה כבר יותר מעשור שהוא מת. וכשהופיע בפעם הראשונה אדום הזקן מגלזגו אל השיטבלאך במאה שערים, פצחו הנערים בקולות של מנגינת ערב שבת: "רֶעבּ ביניומין רֶעבּ ביניומין," – וכך זה נשאר עד ההלוויה בהר הזיתים ביום שישי כ"ח בנובמבר 1947, ערב הכרזת עצרת האו"ם, שני שליש מול שליש – להקמת מדינה יהודית.

באותו היום ננעלה הטחנה. שני בדווים באו עם שני רובים אנגלים לי-אנפילד "אבו-עשרה", ותקעו לו בלב שישה כדורים, שלושה מכל רובה.

כשהחלו הקרבות, כבר למחרת השבת של ההכרזה באו"ם, תפסו אנשי "ההגנה" את הטחנה והפכו אותה ל"פיל-בוקס", כמו כל אלה שהיו ליד רמת רחל. עד לצאת הבריטים מבית הספר לשוטרים, עוד עמדו הגפירים עם הקולפקים הירוקים בעמדת הפרוז'קטור והלואיס-גן כמו ימים ימימה בפרעות תרצ"ח. אבל, כשהשבאב מבית איקסא החל מזנב בירי מרחוק על הפרוז'קטור, הגיעה משאית של ה"הגנה" מלאה קונצרטינות וחסמה את כל דרכי העפר סביב הטחנה, והבחורים הטמינו מוקשים עד מבואות הכפר. 

רק את באשה, בת יחידה, ילדה לו זלאטע, בתו של חיים אורנשטיין השען. זלאטה היתה עלמת החן הכי גי'נג'ית בירושלים, וכשר' ביניומין עמד תחת החופה עם החליפה הלבנה שלו ליד שמלת הכלה הלבנה של זלאטה, עדיין ביצבצו קרני השמש האחרונים דרך הגגות האדומים של רחוב אגריפס לבמת החופה בשכונת כנסת ממול.

זלאטה לא ביקרה מעולם בטחנה, וכשהאמבולנס הוריד את גופת הנרצח בפתח הבית, עמדה כששתי ידיה על מתניה מרובת הקפלים של החצאיות. לחשה בשקט כמה פסוקים ששמעה בבית אביה בעיר העתיקה. סובב-סובב אחרי סימטאות עקלקלות ומקורות בקשתות אבן מימי הממלוכים, מושתנות בפינות ועבשות מטחב חשוך וחסר אור נצחי.

באשה,  נעמדה ליד אימא.

בעת הקבורה בשכונת סנהדריה באו כמה אברכים והדביקו את מודעות האבל על קירות האבן של בית הקברות הקטן. בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו של ר' ביניומין בר' אליעזר ז"ל מגלזגו שנרצח בידי בני עוולה ערבים כשעמד על משמרתו לטחון להם חיטה, הי"ד. ט"ז כסלו התש"ח, ולא היה מי שיאמר קדיש.

 שני הפגזים האחרונים שנורו מבית הספר לשוטרים פגעו בטחנה ופוצצו את כיפת האבן, אבל מאז שרר שקט.

אחרי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן נשארה הטחנה בקצה גבול ישראל בירושלים. ומדי שבת בשבת היתה יורדת אשתו זלאטה עם הבת באשה להראות לה: "כאן היה אבא טוחן קמח לערבים יימח שמם עד שרצחו אותו."

יפה היתה באשה, ודווקא שחרחורת ונאווה ועיניים כחולות, ולא בגלל ששזפתה אותה השמש משיר השירים. סתם יפהפייה ותלתלים טבעיים גולשים על הכתפיים, כמו עדר העיזים שגלש מהר הגלעד. הלכה ל"שפיצר", ורצתה לנגן על הפסנתר של משה השכן – מרחק שני בתים. בכל ערב היתה יוצאת מהבית, נעמדת ליד החלון, ומקשיבה לבטהובן.

משה, נער שמנמן ובלונדיני בו עשר, החל לנגן כבר מגיל שלוש. כמו בכל משפחה עם סלון גדול ופסנתר כנף, אבא דוקטור עם התיק השחור, היה גדול מבאשה בארבע שנים. כשהיתה ממש ילדה בגן, נתן לה פעם אחת שתי ג'ולות וצחק. יום אחד, והוא כבר בכיתה ח', עצרה אותו בשביל ליד שורת הבתים ואמרה לו "רוצה לשחק איתי בג'ולות?"

אפילו שהוא כבר בן י"ג והיא רק בת תשע, הסמיק עד לעצמותיו, מתבונן סביב לראות האם נתפס בקלקלתו. לא הבינה משמעות הבדלי גילים. את שתי הג'ולות שמרה מכל משמר מתחת למיטה בקערת הצעצועים, ודווקא באותו היום, כשחיפשה בבוקר מחדד, צחקה ושמה את שתי הג'ולות בכיס הקדמי של חצאית הקלוש הכחולה.

"רוצֶה?" אמרה שנית, והוציאה את שתי הג'ולות מהכיס.

חפרו שלושה בורות קטנים וצעקו "מנסה" לראות מי יתחיל ראשון. והיא היתה ראשונה, וזחלה על ברכיה מבור לבור, והוא אחריה. כשזחל מאחוריה, הפשילה את החצאית שנתפסה בחול, וראה לה את התחתונים. שוב הסמיק.

ירושלים ליקקה את פצעיה. כל בית היה פגוע מפגז תותח ירדני או פצצת מרגמה של כנופיית עבדול קאדר. ושורת הבתים שעל הגבעה בתל-ארזה ספגה הכי קשה. אבל השכנים לא ויתרו. פועלים עם דליי חול ומלט היו נכנסים ויוצאים, מדרגות מוזאיקה ובלטות נערמו ליד הבתים, והצבע חזר להיות כמו פעם. האנשים היו טרודים יותר מתמיד. לא רק בשיפוץ הבתים, ולא רק בסילוק שברי הבתים, אלא בלהראות להם, כי אנחנו חזקים, אפילו שזה עלה לנו ביוקר.

הילדים, שחזרו אחרי חצי שנה של מצור ומחסור אל המסלול של בית ספר ומשחקים, לא העיפו אפילו מבט אל נבי סמואל ובית הספר לשוטרים, שמהם היתה יוצאת אש תופת בלילה וביום. 

משה, שאפילו לא ציחקקו איתו משה'לה, רק משה במלרע, חש עצמו תמיד מבוגר. וכשהיה יושב לנגן, היה עושה עצמו כמו הנגנים בסרטים, מסיט תלתל או סנטר, להיות כמו גדול. עוד בהיותו בן עשר, קנה לו אבא דוקטור את האנציקלופדיה למוסיקה וגדולי המלחינים. הלך ל"אדיסון" לראות את הסרט כינור הקסמים של פגניני וכל השאר, אבל כשראה את הילד מנגן בעוגב את הטוקטה ופוגה של באך, ידע כי הוא שייך לעולם הקלידים ולא לקשתות. ידע לטייל בקלילות על הלבנים והשחורים וזרם עם המלודיה.

"אני שומעת אותך מתחת לחלון כל יום מנגן... ניצחתי..." אמרה והג'ולה נכנסה לבור השלישי, ציחקקה ולא הביטה אחורנית. והוא מהופנט מהירכיים העגלגלות שנצמדו בגומיות רכות בלי צ'אנס לראות עוד.

כשהיתה באה הנערה הבוכרית מרחוב דוד לעשות ספונג'ה ביום שישי ומתכופפת אל הדלי לסחוט את הספונז'דור, רק אז יכול היה להיוודע אל מה שיש מעל לברכיים האחוריות. שני עיגולים לבנים הולכים והולכים למעמקי האופק החשוך מתחת לשמלה הפרחונית הבלויה. רטט חד היה עובר בחוט השדרה ומנענע אותו כמו לולב בסוכה. אוי, הרי אסור להציץ, רחמנא לצלן, ועוד היא הבוכרית מהשכונה.

"אז את שומעת אותי מנגן?" דיבר אל אדמה ירושלמית מלאת חצץ טבעי של הוד קדומים, אדמה מחוררת שפצעה את הציפורניים.

והיא סיפרה לו איך היא נדבקת אל קיר האבן מתחת לחלון, נעה בעקבות טיולי האצבעות שלו על הקלידים, רוצה פעם אחת לחדור אל המבצר הייקי בסלון הענק מלא התמונות והאגרטלים מחרסינה.

"אני רוצה גם לראות אותך מנגן."

ואיך הוא יזמין ילדה בת תשע כשאביו עם הפייפ יזעיף מבט, "מה זה כאן גן ילדים?"

ההידחפות שלה בלי שתיגע בו, הקפיץ אותו מסיע אותה על הרמה של אופני הפיליפס שלו, בשביל המחוצץ מאחורי שורת הבתים, עד לסימטה היורדת אל שמואל הנביא. והיא מראה לו את הפילבוקס השומם והזנוח, "זה של אבא שלי."

אהוד: האם המשך יבוא? הסיפור מרתק!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

האידיוט קרי!

https://www.youtube.com/watch?v=nS_vLTTIZL8

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 12

מירה הופיעה אצל חיימסון בשבת בבוקר, מיד לאחר שקיבלה את מיספר-הטלפון שלו מאיה. במשך השנה שחלפה התחדשו יחסיה עם איה ותחומיהם מוגדרים היטב. היא נעשתה ידידת-המשפחה. וכבר כמעט לא היה אפשר לדעת אם רמי מקנא בידידות שנרקמה-מחדש בין השתיים, או איה היא זו שעוקבת בקנאות זהירה אחר צעדיהם של רמי ומירה פן פתאום יתלקחו, או מירה היא שמבקשת לחדור לחוג-חייהם מתוך קינאה בשניהם גם-יחד.

אירית'לה היתה מקבלת הוראות ברורות מפי איה, לפני כל ביקר של מירה, שלא לשאול את דודה מירה מדוע היא באה לבד ואין לה בעל. יובלי היה מקשיב לדברים ברצינות ונדמה שאילו היה יכול כבר לדבר באופן חופשי היו מזהירים גם אותו.

תחילה היתה מירה מסוייגת כלפי שני הילדים, אך עד מהרה מצאה עימם שפה משותפת ולא פעם היתה נשארת לשמור עליהם בערב, כאשר רמי ואיה היו יוצאים לסרט. אז היתה נזכרת לא פעם בסיפור "שלושה ימים וילד".

חיימסון קידם את פניה בפתח במכנסיים קצרים, רגליו הארוכות מכוסות פלומת שיער שחור על לובנן, ובחולצת-טריקו. זו היתה אי-הבנה כי הוא לא תיאר לעצמו שתגיע זמן קצר כל-כך לאחר שטילפנה. טרם ידע שהיא גרה במרחק של כמה גושי-בניינים בלבד.

מירה הופיעה במכנסיים קצרצרים, חולצת-מטלית קייצית הנקשרת מאחור ומבליטה את חזהּ, סנדלים גבוהי-עקב, וציפורניה מצובעות אדום לוהט.

"בטלוויזיה נראית הרבה יותר מבוגר." העירה לו כשישבה. "אבל מיד היכרתי אותך."

"ואַתְ... ואת..." חיפש חיימסון מילים מתאימות, עדיין נבוך משפעי אבריה השזופים, החשופים.

"כמו אחת שעובדת על כביש-חיפה, אני לא נעלבת."

 "מה פתאום?" התבלבל, "תיכף רואים שאת חברה של איה, כזאת משוחררת."

"איה כבר לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה די מרובעת, ושמרנית."

"זאת אומרת שאת ההיפך ממנה?"

"שמע אפי," פנתה אליו בשם-החיבה, בדיוק כמו איה, "אני לא איזו קופסת-שימורים שאפשר לשים עליה תווית מדוייקת."

חיימסון היה מוחנף. ההופעה שלו ב"כלבוטק" אכן השאירה עליה רושם, לפי הרמז של השימורים. השאלה היא אם אפשר להרחיק לכת ולהזכיר גם פותחן, או שמא תיעלב.

"העיקר בקופסאות זה לדעת לפענח את הקוד," העלה רמז מעודן יותר.

"ואתה יודע?" התגרתה בו. ישבנה קיפץ על הכורסה, חסר-מנוחה, כאילו היתה שתוייה-מעט עוד בטרם הגיעה אליו.

הצחוק המתגרה שלה ריגש את חיימסון ולרגע היה נתון בתחושת-עילפון קלה. קול פנימי לחש לו: אני אוכל להשכיב אותה. אוכל להשכיב אותה עוד מעט, עכשיו, הַי טִירִילַיי, טיריליי טיריליי...

"צריך רק לעשות חשבון פשוט..." ניסה להסביר לה בקשר לקופסאות, אך מירה לא התעניינה בכך במיוחד, וכיוונה את השיחה לאפיקים אחרים. כיצד זכתה לא פעם במחמאות מצד תלמידיה. "את לא רוצה להגיד לי שאת הולכת לבושה כך לבית-הספר!" – נכנס חיימסון בתוך דבריה כאילו הוא אחראי להיחשפותה בפני הכיתה. "לא. אלה בגדי-השבת שלי." צחקה. "אבל אם אפגוש מישהו מהתלמידים שלי ברחוב אז לכל היותר יראה שגם למורה שלו יש קורקבן..."

חיימסון הצניע מבט לעבר קורקבנה שהיה בולט במקצת וחסר אותה סימטריות עגולה, מיסתורית, הנוצר כאשר פנימו של הטבור שקוע ככתם צל עמוק. הבטן דומה שפירכסה תחת מבטו.

"אפשר להציע לך משהו לשתות?"

"מה יש לך?"

"בירה. רק בירה. לבנה."

"אין דבר. גם זה  טוב." אמרה.

אפריים ניגש למיטבחו ומזג את הבירה בכוסות. איה אמרה לו בטלפון: "מירה אוהבת כמוך מוסיקה קלאסית אבל אתם לא מוכרחים לשבת ולדבר על כך ולשמוע שעות. היא בחורה לעניין ואתה יכול בשקט להשכיב אותה כבר בפעם הראשונה. היא בעלת ניסיון."

מירה הרהרה אותה שעה במה שאמר לה רמי: "אל תקחי את חיימסון ברצינות. יש לו כל מיני שיגעונות שכאלה. ראי, הוזהרת. אבל אם את רוצה להשתעשע קצת, אז בבקשה." כך הוא דיבר לאחר שנכזבה תוחלתו שלו להשתעשע עימה. ואכן, לאחר שהחלה פוגשת את רמי בביתו, פגה בה כל התלהבותה המאוחרת כלפיו.

וכשחזר אפריים עם שתי הכוסות המקציפות, העירה לו מירה: "אפי, תלמד – בירה מביאים בבקבוק כשהוא סגור, ופותחים ומוזגים במקום."

מירה הוסיפה ודיברה על יובלי ואורית'לה והמלפפונים שרמי מחמיץ בצורה יוצאת-מן-הכלל והבאלאגן אצל איה, ועל תיאטרון ומוסיקה, הבראנדנבורגים והסוויטה מיספר שתיים בביצוע ז'אן פייר ראמפאל, ומוצארט ובטהובן ווירג'יניה וולף, וכשהתארכה השיחה אמרה שאצלה הסקס הוא צורך טבעי, כמו אכילה ושתייה, והיא אינה חושבת שצריך לעשות מזה עניין גדול, כמו שעושות הבחורות אשר לאחר ששוכבות עם גבר חושבות שניצלו אותן אם לא מובטחת להן לפחות חתונה בקרוב.

 אז קם חיימסון במצוות איה וגהר על מירה והחל מלטף בבת-אחת בידיו הארוכות את כל אברי-גופה החשופים, וגם מנשק פה ושם בדבקות וביסודיות.

עיניה של מירה התרחבו לעומתו ומבטיה נצצו בציפייה דרוכה. תחילה כמו סירבה לו אך עד מהרה הפקירה עצמה לגיפופיו והניחה לו למשמש בה ואף עזרה לו להתיר את קישורי המטלית ששימשה כחולצתה. ומשהזדקרה לעומתו עירומה, והפיטמות הארוכות כנחשים קטנים, לא התאפק עוד וקם כשהוא מרימה-כמעט בידיו, ומשך ונשא אותה אל מיטתו שבחדר הסמוך. הוא לא הספיק להסיר את כיסוי-המיטה ומירה כבר התפרקדה עליה כשהיא משתחררת ממכנסוניה. חיימסון התפשט אף הוא אך ככל שהתערטלו כן הלכה והתגבהה איזו זרות ביניהם, כשני מתאבקים בזירה המשתדלים לעשות רושם זה על זה כדי שלא ייחשדו בפחדנות או בחוסר-ניסיון. רק התקרב חיימסון אליה ומיד החלה מתפתלת לעומתו תחתיו ולצידו ועליו, כאילו היא מבקשת לגרד בו את יגון חייה.

תחילה היה נדהם ומאושר לנוכח תובענותה שטרם נתקל בשכמותה מימיו, אך עד מהרה נלחץ מפני הצורך להיענות לה מיד, וחש כי אברו נבהל ומצטמק. 'ימח-שמן של נערות-הזוהר התל-אביביות המנוסות הללו,' טירטר מוחו כדי להתגונן, 'לו רק היו יודעות איך הדבר נראה אצלי כשאני לבד באמבטיה, היו קופצות מתימהון עד לתקרה – " ובחשאי שלח ידו למפשעתו, לקראת המיתקפה הקרובה.

מירה לא הניחה לו. היא משכה ידו אליה כמקנאה בתענוגו, והורתה לו ללטפה שם אצלה, והחלה נאנחת בקול רם, ואילו את ידה הניחה אצלו, ותפסה ומשכה וגילגלה ולשה ולחצה והכאיבה-ממש עד שנותר באצבעותיה בדל-חמקמק שלו שאינו ממלא אפילו את כף-ידה.

חיימסון הזיע. וככל שהתרגש הורע המצב. היא התפרקדה תחתיו מתוך תקווה שהמגע עימה יעוררו, וכדי לרצותה התחכך בה בפראות-מכוונת, מחקֶה תנועות-משגל ואינו חודר לתוכה, ולבסוף, בייאושו, הפך אותה על בטנה מתוך תקווה שאחוריה החשופים יגרו אותו, וגם זה לא עזר.

וכשהחל מפשפש יותר מדי באותם הררי בתולים-לא-בתולים שלה, זרקה אותו מעליה, נרגזת.

"אני רואה שאצלכם, הפקידים, צריך להיכנס רק בדלת האחורית, וגם זה לא עוזר – "

"מה יש?" השיב חיימסון, נפגע. "לוקח זמן לאנשים להתרגל אחד לשני."

"אני מקווה שאתה לא אימפוטנט או משהו דומה לזה. עם בעיות?"

חיימסון שתק. מה התנפלת עליי? היית צריכה לראות אותי באמבטיה. לשניים הייתי מבתק אותך, עד לגרון, אני, אני –

אפי, אפי, הן אומרות לו –

"שמע אפי," אמרה. "נעשה לי קצת לא נעים שאתה מסתכל עליי כך. לא כדאי שנתלבש כבר?"

"את לא מאמינה לי?"

"אני מאמינה רק למה שהעיניים שלי רואות!"

"אפשר גם סתם כך לשכב כך ולהתחבק." רמז בעדינות, וניסה לממש את הצעתו.

"די. אתה כולך מזיע." דחתה אותו. "זוּז. אני לא אוהבת משחקים אינפנטיליים."

"יותר מדי אור כאן." התנצל.

"אני מכירה את התירוצים האלה." אמרה. "אתה לא הראשון שאני פוגשת מהסוג הזה. תל-אביב מלאה בכם."

"אני יכול להביא את המאוורר? אולי אז יהיה יותר נעים?"

"לא תודה, אפי," אמרה מירה וקמה והחלה מתלבשת במהירות. "אבל אם אתה רוצה לעצמך, בבקשה. מפני שאני כבר הולכת."

בקושי שם על עצמו את מכנסיו ומיהר אחריה לדלת, יחף.

"אתה לא מוכרח לספר בפרטות לאיה ולרמי על כל הפיאסקו הזה."

"אפשר לצלצל אלייך?"

"זה בסדר. אני אצלצל אליך." אמרה וכבר סגרה אחריה את הדלת.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שר החינוך ד"ר נפתלי בנט קרא בגיליון האחרון את הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה – וכה התרשם מעוצמתה ההיסטורית, הציונית והספרותית – שהורה להפיץ וללמד אותה בכל מוסדות החינוך בארץ-ישראל. בקשה כבר הוגשה למחלקת זכויות יוצרים של אקו"ם. כל תלמיד ישלם שקל ורק ממזרים יהיו פטורים.

* משרד החוץ של ברזיל החליט כי תושבי המדינה ילידי ירושלים לא יוכלו לציין את ישראל בדרכונים שלהם כמקום לידתם. שגרירות ברזיל בתל אביב אמרה כי ההחלטה בעניין התקבלה כבר בשנה שעברה, אך רק לאחרונה נודע הדבר לתקשורת.

גם בארה"ב, קנדה וצרפת מציינים את 'ירושלים' במקום 'ישראל' כמקום הלידה, בדרכונים של אזרחים שנולדו בבירה. במקום ישראל מצוינת עיר הלידה בלבד.

["הארץ" באינטרנט, 9.8].

* "יכולת לראות שהדם יוצא לה מהעיניים, שהדם יוצא מהלא־משנה־איפה שלה," אמר טראמפ לאחר העימות בראיון לרשת המתחרה סי־אן־אן. הוא ביקש למחות על שאלותיה הנוקבות של השדרית [הבלונדית היפה, מייגן קלי בת ה-44] בעימות [ברשת "פוקס"], אך מצא עצמו מחזק את טענותיה על יחסו המבזה לנשים."

ככה זה – שאם אתה מדבר בחופשיות על הקוּס של האישה אבל אתה מיליארדר פרוע – אתה דווקא מגביר את הפופולאריות שלך. הקהל מחא לו כפיים בהתלהבות. אילו חיימקה שפינוזה שלנו היה אזרח אמריקאי שנולד בארה"ב, ומיליארדר – היינו מציעים גם אותו כמועמד לנשיאות.

ייתכן מאוד כי בזכות דונאלד טראמפ תהיה הילארי קלינטון הנשיאה הבאה של ארה"ב.

* בס"ד, למר אהוד בן עזר שלום וברכה. השבת קראתי בספר "50 שנה, חמישים סיפורים" סיפור מעשה ידך להתפאר. שם הסיפור: "מאדאם אום אל-טאך ובנותיה". נהניתי מאוד מבחינות רבות. 

רציתי לשאול אותך, האם זה סיפור מומצא או שמא אותנטי, או אולי הוא על בסיס מציאות שאכן כך היתה אלא ששינית פה ושם...?

חיפשתי את כתובת האי מייל שלך כדי לשאול את הנ"ל ובדרך אגב התוודעתי לעיתונך המופץ באינטרנט. קראתי גם ממנו אי אלה קטעים והתרשמתי. הייתי שמח לו הייתם מצרפים אותי לרשימת מקבלי העיתון.

בכבוד רב ובהערכה

שמואל שטנג

אנטוורפן

לשמואל שנטג שלום, הסיפור "מאדאם אום אל-טאך ובנותיה" הופיע לראשונה בקובץ סיפוריי "ערגה" בהוצאת זב"מ בשנת 1987, אך עוד לפני כן הודפס באחד ממוספי החגים של "ידיעות אחרונות" בעריכת זיסי סתוי, שאם אינני טועה גם ערך את קובץ הסיפורים שבידך.

לימים שבתי ושילבתי את הסיפור ברומאן "המושבה שלי" שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג בשנת 2000. הסיפור עצמו הוא כמובן מומצא אבל לחלק ניכר מהדמויות היה יסוד במציאות, ואת המאדאם עצמה הזכיר נחום גוטמן בזיכרונותיו שסיפר לי בספר "בין חולות וכחול שמיים" שיצא לאור בהוצאת יבנה בשנת 1980. והיה גם מקרה עם זונה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שגורשה מפתח-תקווה, ומסופר על כך בספר יובל ה-50 של המושבה. את העגלון מצאתי בסיפור של דודי ברוך ראב בן עזר, ואילו תיאור ימי האימים של כפר סבא במלחמת העולם הראשונה – מדוייק כמעט לחלוטין. אפשר לראות במרכז כפר סבא עד היום את קברות האלמונים.

אם תרצה אשלח לך את "המושבה שלי" ואת "בין חולות" בקובצי מחשב אבל דע לך שכל אלה אינם חלק מן הספרות העברית הנחשבת, לא בעבר ולא כיום.

בברכה

אהוד בן עזר

* ימח שמו וזיכרו של הדוקר ישי שליסל! – עכשיו שלחו אותו לבדיקה פסיכיאטרית ובסוף הוא ייצא, בעוד שנים מעטות, בלי שום עונש ראוי – למרות שרק מאסר עולם עם עבודת פרך היה ראוי לו על הפשע שביצע בקור רוח ובתיכנון מוקדם ומדוקדק.

* יהודה דרורי: למה לפיד משתלח בביבי?  – מאז הופצו השמועות כי בוז'י הרצוג חושב להצטרף לקואליציה של נתניהו (ולהשאיר את "יש עתיד" באופוזיציה) החליט כנראה יאיר לפיד שהוא הופך להיות ראש האופוזיציה, וככזה עליו לפעול, להרים קולו, "לרדת" מה שיותר על ראש הממשלה ולדבר בכל נושא שלא יהיה.

אני וכמה מחבריי, שדווקא תמכנו בלפיד בשעתו, חושבים שהתנהגותו, כמי שחושב עצמו כראש אופוזיציה, הינה מגושמת וילדותית ואפילו פתטית.

ראשית רק לפני כמה חודשים לפיד תמך בנתניהו באותם שטחים עליהם הוא "יורד"...

שנית, אופוזיציונר אחראי במימשל דמוקרטי לא חייב להתנגד לכל דבר – בייחוד אם האינטרס הלאומי נמצא על הפרק.

אז למרות שפה ושם לפיד אכן זרק מילה טובה לנושא הגרעין האיראני, תביעתו המגוחכת להתפטרות ראש הממשלה בגלל הסכם הגרעין, (זה שהושג בין ארה"ב ו-5 מדינות אירופה עם איראן...) – פשוט מצחיקה. מישהו חשב לרגע שנתניהו יוכל למנוע הסכם? ביבי נלחם למען סעיפים המגבילים את איראן. האמריקאים טוענים שהדבר הושג, אבל עם היד על הלב אנחנו יודעים כי דבר לא הושג, וגם לא היה מושג עם הנוכלים השולטים בטהרן – לכן ביבי חייב לטעון נגד ההסכם.

ׂ* אלי מייזליש היקר, אני מתנצל אלף התנצלויות על מה שכתבתי ושגרם לך עגמת נפש מיותרת, ממש מיותרת.

הנה  מה שכתבתי: ״אלי מייזליש כותב בעברית פושטקית גזעית שכל אחד מנתניה, עיר של פושטקים, היה גאה בה.״

מכיר את שפתך כבר כמה שנים טובות ומזדהה עם מחשבותיך כפי שאתה מקליד אותם על המסך. כל פעם שאני קורא מאמר שלך אני מסכים עם הכתוב ולא רק מסכים אלא גם נהנה מהשפה שבה המאמר נכתב, קצר, לעניין ובשפה נגישה לי.

אני לא מכיר אותך אולם כש"חדשות בן עזר" מגיע בימי ראשון ורביעי אני מוצא את עצמי מקפץ ומדלג על כמה מאמרים כדי לקרוא את שלך קודם.

אוהב את מאמריך ומקווה שתמשיך לכתוב באותו סגנון ובאותה שפה.

באתי לברך אותך ומצאתי את עצמי כבלעם.

פושטק…הא? אם כבר זה אני.

מתנצל מיליון התנצלויות נוספות.

אשר תורן 

* כל הכבוד לפרופ' יפה זילברשץ: זילברשץ עוררה בעבר סערה בהתבטאות על הטרדות מיניות באקדמיה. בכתבה ב"הארץ" ב-2004 על הטרדה מינית באוניברסיטת בר-אילן, שבה הורשע דובר האוניברסיטה דאז דוד ויינברג, שפוטר, צוטטה זילברשץ, אז דיקאנית הפקולטה למשפטים כאומרת: "לטנגו מעין זה דרושים שניים. עובדה שזה לא קרה לו עם נשים אחרות שהוא עובד איתן, זה קרה לו איתה."

זילברשץ הוסיפה כי "אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי... אני מאמינה שכאשר גברים ונשים עובדים יחד נוצרות מערכות יחסים מסוגים שונים. אני צופה בכך שנים. אין מה להיתמם בעניין הזה, נוצר מתח מיני. זוהי דינמיקה אנושית מובנת. לעיתים מדובר ביחסים קורקטיים לחלוטין, לעיתים ביחסי חיבה מיוחדים לאדם כזה או אחר, לעיתים זה גולש לסוג של פלירט מילולי, וכן הלאה. מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האישה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!"

["הארץ", 6.8.15].

* ובאותו עניין: "איזה גבר [לירן חג'בי]  היה מתרחק כששולחים לו [מאי פאטל היפה] שתי תמונות בשעה אחת וחצי לפנות בוקר, אחת מהן בביקיני? 'אם אני אשלח לך משהו עכשיו, אתה תשתגע,' היא כותבת לו שם. 'שלחי,' הוא עונה."

[יוסי יהושע, "הפכו אותי לעבריין", "7 ימים, ידיעות אחרונות", 7.8.15].

אהוד: אבל ככה זה כשהורסים מסלול מפואר של מפקד בצה"ל בגלל תלונה של חיילת יפה, שמצטלמת בביקיני ושולחת לו. אולי אם היה משנה את שמו, חגבי במקום חג'בי – היה גורלו טוב יותר?

* "זֶה הַזְּמַן / לְדַבֵּר מֵהַתַּחַת." ["הארץ", 7.8] – את זה לא כתב משורר מופרע כמו חיימקה שפינוזה של המכתב העיתי – אלא משורר חשוב, אהרון שבתאי, שכל פלוץ שלו ב"הארץ" הוא שירה עברית טהורה, אולי גם מפני שבשירים אחרים שלו, באותה במה "מכובדת", הוא חירבן על ראש הממשלה – וזה הולך מצויין, יחד עם מילים מהתחת.

* לאהוד שלום רב, אנא תרגום של המילים בתורכית אשר בבלדה היפה שלך על ג'מאל פאשה.

תודה,

י"ז

לי"ז היקר,

אתה הקורא הראשון שמגיב על הבלדה, אולי משום שנולדת בבגדאד והמזרח לא זר לך. את שאר הקוראים זה כנראה לא מעניין, וזאת למרות ששום סופר בישראל כיום לא היה מסוגל לכתוב בלדה כזו. אבל אני כבר רגיל שככה הוא הגורל של כתיבתי.

שלך,

אהוד

* אנחנו מבקשים מנמענים יודעי תורכית לעזור לנו בתרגום המילים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

* איך הוא מצליח לעבוד על כולם? – לא. הוא לא יתאבד! – "שופטת בית המשפט העליון ענת ברון התירה היום (חמישי, 6.8) לרב יאשיהו פינטו, שהורשע במתן שוחד ושנגזרו עליו 12 חודשי מאסר בפועל – לצאת לניתוח בארה"ב. לפי החלטת ברון, פינטו יוכל לצאת לארה"ב החל מ-10 באוגוסט ולמשך שישה שבועות, בתנאי שיפקיד ערבות בנקאית בסך של מיליון שקל בנוסף לערבויות קודמות שכבר הופקדו וימציא לידי המדינה את כל הפרטים, מספרי הטיסות ודרכי ההתקשרות עמו בעת שהותו בניו יורק."

אשרי המאמין!

["הארץ", 7.8]

* האם גם יואל מרקוס השתגע. סליחה – התקרנף בחוות החיות של שוקן? קיראו אותו ב"הארץ" מיום 7.8.15 – על ראש הממשלה שלנו.

* מתוך שיחות עם ידידים הבנו כי האשם העיקרי במשבר הגרעין האיראני הוא בנימין נתניהו, שפגע בכבודו של אובמה – והלוואי וכבר נוכל להיפטר ממנו, מנתניהו! – כי אין כל סכנה בכך שלאיראנים תהיינה פצצות גרעיניות. מה, הם ישתגעו לזרוק אותן עלינו?

* פוצ'ו היקר, האם אתה בטוח שה"זיכרונות" שאתה מפרסם הם אמיתיים ולא בדית אותם מדמיונך הפורה? שהרי ידוע כיום לכול, בזכות ההיסטוריונים החדשים בעולם וגם בארץ, כי הצבא המצרי של קינג פארוק היה צבא של אופרטה שלא ידע כלל להילחם וגם לא היה מצוייד בהתאם לכך, ואילו צה"ל כבר היה מצוייד במיטב הנשק והכסף אשר המדינות הקפיטליסטיות והאימפריאליסטיות העמידו לרשותו!

אינך מרגיש כי כיום הנרטיב שלך הוא הזוי! – אילו המנוח יורם קניוק היה עדיין חי הוא היה נותן לך באבי-אביך על שלא תיארת את האכזריות הנוראה של הצבא הישראלי כלפי הערבים המסכנים, כמו שהוא תיאר, על פי הנרטיב שלו – בספרו האחרון "תש"ח"!

* הוגשה בקשת חנינה לנשיא המדינה לשני הרוצחים היהודיים של סעד דוואבשה ובנו בן השנה וחצי עלי. החנינה תופעל זמן קצר לאחר שהשניים ייתפסו ויועמדו לדין – כנהוג בכל הטרוריסטים היהודיים, ששוחררו עד כה לאחר שריצו עונשי מאסר קלים ומצחיקים.

מי שיירצו את מלוא תקופת מאסרם הם פושעים כמו אהוד אולמרט, ובבוא היום אולי גם בנימין נתניהו, שייתכן כי יימצאו נגדו סעיפים דומים לאלה שבגינם הורשע אולמרט.

* יש שמועות שבעקבות פרסום "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה" – עשוי מחברהּ, המשורר אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, ממייסדי פתח תקווה בשנת 1878 – לזכות השנה בפרס ישראל לשירה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל