גיליון מס' 1068

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באב תשע"ה, 13 באוגוסט 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט. // פוצ'ו: בחיי, פרק ל"ט. "כּוּס אֶמָכּ!" – אמר יגאל – "הנשק האיטלקי שווה לתחת!" // מכתב לפוצ'ו מאת יהודה בן-צור. // שגיא בן נון: אקו"ם לנתניהו: "פרנסתם של אלפי יוצרים תלויה בהחלטתך!" // מסתמן: הופעות מחאה של אמנים מתחת לבית כונס הנכסים של רשות השידור. // גם בחלום את בוגדת בי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש אב – אוג הבורסקאים. 2. "תכלת" לעומת "תמר". // שׂישׂי מאיר: בַּחוֹף שֶל כְּרֵתִים. // אוריה באר: שואת יהודי פאריז. // יואל נץ: הידד, לנשמות הטובות!... (שיר זה איננו "פוליטיקלי קורקט"). // אורי הייטנר: 1. בני עמי. 2. צרור הערות 12.8.15. // איליה בר-זאב: "מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר" – יהודה עמיחי, El Co’ndor Pasa // יהודה דרורי: מי נאמן למי? // רון וייס: הסכם הגרעין שהייטנר אינו מבין. // מנחם רהט: שיא הצביעות. // עמוס אריכא: תעתועי הרבנים האורתודוקסים "הליברלים". // דבורה קוזוִינר: הַצַּבָּר. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 13. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם תּוֹפְחִים בַּמִּקְשָאוֹת

בִּיקוֹד קַרְנֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת שֶל שֶמֶש קַיִץ

כִּשְדֵי אִשָּה בִּפְרֹט בָּם לַהַט אֶצְבְּעוֹת

מְאַהֲבָהּ הַמְּצַמְרֵר בָּהּ חַמּוּקַיִם.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בַּבַּאסְטוֹת, בַּצְּמָתִים

אוֹ בַּשְּוָקִים הַשּוֹקְקִים מִצּוּף וָמֶתֶק

אוֹ בְּשוּלֵי כְּבִישֵי הַסְּפִּיד הַשּוֹעֲטִים

עַל פְּנֵי דְּרָכִים כְּרַמָּכִים בְּלִי סְיָג וָמֶתֶג.                                                                         

וְהֵם צוֹפְנִים לָנוּ רְסִיס אַחַר רְסִיס

מִנֶּקְטָר זֶה, שֶבְּתוֹרוֹ אוֹ בְּתוֹרֵנוּ

קוֹרֵא תִּגָּר שֶל רִיר נִגָּר עַל סַנְטֵרֵנוּ

שֶשּׂוֹש יָשִׂישׂ עַל סוֹד בְּשָׂרָם הַמַּעֲסִיס.

וְזוֹ פְּרִיסַת-שָלוֹם שֶל אֵיזֶה טוּב עָנָו

שֶמַּשְפִּיעִים עָלֵינוּ כְּמִין אֵם אוֹהֶבֶת

מַיִם, חַמָּה וַאֲדָמָה עִם הָעֵנָב

וְהַשְּזִיף וְהַתַּפּוּחַ, כָּל הַשֵּבֶט.

כֵּיצַד תּוֹהִים עַל קַנְקַנּוֹ שֶל הַנֻּקְשֶה

שֶבְּקִרְבּוֹ חָבוּי הָרַךְ כְּסוֹד בְּצֹפֶן?

רֵאשִית, טוֹפְחִים עָלָיו וְאִם תּוֹכוֹ מַחְשֶה

בְּלִי לְהָשִיב לִנְקִישוֹתֵינוּ בְּשוּם אֹפֶן 

זֶה אוֹת בָּדוּק שֶהַנִּשְאָל וְלֹא עוֹנֶה

טִיבוֹ יָרוּד וְחִשֹּוּפֵי פְּנִימוֹ יַכְזִיבוּ.

רַק הָעוֹנֶה וְנַעֲנֶה – גַם מְהַנֶּה

וּצְלִיל תְּשוּבָה חוֹזֵר וּבָא עֵדוּת לְטִיב הוּא.

שֵנִית, אִם אֵין גּוֹן קְלִפָּתוֹ כֵּהֶה מַבְרִיק

כִּי אִם דָּהוּי – סִימַן זִהוּי הוּא הַמַּתְרִיעַ

כִּי הוּא אֻחְסַן זְמַן רָב מִדַּי וְכִי לָרִיק

תִּקְוָה תָלִינוּ בּוֹ, שֶאַךְ לַשָּוְא הִמְרִיאָה.

אַךְ אִם חִיּוּת שִמְּרָה בּוֹ צֶבַע וּבָרָק,

אִם הִתְדַּפְּקוּת עַל קְלִפָּתוֹ – תוֹכוֹ עוֹנֶה לָהּ,

הוּא פְּרִי מֻבְחָר שֶאֵיכוּתוֹ בְּרוּרָה וְרַק

צוֹפָה לְךָ וּמַמְתִּינָה כִּי תִתְפַּנֶה לָהּ.

אֲנִי מַכִּיר גַּם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, זַן

שֶקְּלִפָּתוֹ עָבָה אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ

פּוֹעֵם אָדֹם וְלֹא נִרְאֶה לִבּוֹ שֶל רֵעַ

שֶאֵין מָתְקוֹ נִכָּר בִּן רֶגַע בִּמְחוֹזָן

שֶל הַנִּגְלוֹת, אַךְ הוּא נִפְתָּח לְךָ אַט-אַט

לֹא בַּסַּכִּין הַפּוֹלְשָנִי וְהַזָּחוּחַ

כִּי אִם בָּאֹמֶן הַמַּבְשִיל בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּבְשַׂר הַפְּרִי. מְעַט-מְעַט

תֻּשְבַּח אֶמְפַּתְיָה זוֹ כַּדְּבַש הַמִּתְעַבֶּה

וּתְמַמֵּש בָּהּ אֶת מֵיטַב מַאֲוַיֶּיךָ

וְהַמְּעַט הַזֶּה יְהֵא פִּתְאֹם הַרְבֵּה

עַד שֶתָּבִין סוֹפְסוֹף: זֶה גְדוֹל אוֹצְרוֹת חַיֶּיךָ...

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל"ט. "כּוּס אֶמָכּ!" – אמר יגאל – "הנשק האיטלקי שווה לתחת!"

לפי הרשימות שערך פרופ' ארתור שביט, שהתחיל את הקריירה שלו בפלמ"ח כנהג משאית, מנתה ההכשרה שלנו בשיאה 126 חברים. מחציתם בנות. כשחזרנו ועלינו שוב על משלט 3  (תל אל-נג'ילה) בסיום קרבות חירבת מחאז, נשארנו רק 15 לוחמים. היתה זו הפעם השלישית שעלינו על גבעת העץ הבודד. חשבנו שעכשיו יתנו לנו כמה ימי מנוחה בצל האשל, אבל במטה הגדוד חשבו אחרת.

כבר למחרת העבירו אותנו למשלט מס' 4 (תל אל-חסי), גבעה תלולה דרומית לגת, שניתן לראותה מהכביש לבאר שבע. הגבעה היתה ריקה מאנשים, כי המחלקה שהיתה בה נשלחה ביום הקודם להחליף אותנו בחירבת מחאז. הלילה עבר עלינו בשלום ולמחרת בצהריים אמרנו "שלום" לתל וחזרנו – מי היה מאמין – לבסיס שלנו במשטרת שובל.

כאן הצטרפו אלינו  חמישה אנשי גח"ל שעלו לא מכבר ארצה מהמחנה בקפריסין, ויחד עם שלושת אנשי המח"ל שהיו לנ , הצלחנו לגדול ולהיות מחלקה של שתי כיתות. שני מפקדי הכיתות היו חברי הכשרת אבוקה, יגאל סלע ואהרון, שבדיוק עכשיו שכחתי את שם משפחתו.

קיבלנו גם מפקד מחלקה חדש, שלמה בן ארי, חבר ההכשרה שלנו, נער יפה תואר מקריית חיים, אחד הבודדים שהיתה לו חברה עוד מימי בית הספר. צפרירה שמה. נערה נאה ותוססת שנבחרה על ידי עצמה לנהל את חיי  התרבות שלנו ואת ערבי ליל שבת. 

שאלנו את שלמה למה הסכים להיות מפקד המחלקה שלנו, הרי הוא יודע שאצלנו כל המ"מים נהרגים או לפחות נפצעים.

אמר שהוא לא מאמין בשטויות האלה וחוץ מזה הוא לא מ"מ. סך הכול גמר קורס מ"כים וזה שנתנו לו להיות  מפקד מחלקה, זה רק באופן זמני, עד שימצאו מ"מ חדש. 

אני חייב להודות שגם אני לא האמנתי בכל האמונות התפלות האלה, נכון שכל המפקדים שלנו נפגעו, ונכון שיוסקה שקדי ידע שהוא ימות רק מהחבר'ה שלנו, אבל כל זה קרה רק במקרה. הנה, אני הייתי בטוח שאיהרג בקרב הראשון שלי ולא קרה לי כלום. לא רק שנשארתי בריא ושלם, אלא גם עכשיו אני יודע מה שרציתי לדעת מתחילת המלחמה. גיליתי  שאני לא פוחד תחת האש. נכון אמנם  שאני לא מאלה המסתערים עם סכין שלופה על איזה ענק מצרי, אבל אני לא מאלה העושים בושות בקרב, ומבין פחות או יותר מה שקורה מסביב.

הידע הזה, שחילחל בי אחרי חירבת מחאז, העניק לי ביטחון שאף פעם לא היה לי. וכשיגאל בא להודיע לי שאני מתמנה לפִּיאטיסט מספר שתיים, נעמדתי על רגליי האחוריות ואמרתי: "אם כבר, אז רק מספר אחד. נמאס לי להיות תמיד מיספר שתיים."

הפנייה אליי באה בגלל שהפיאטיסט הוותיק שלנו הוכיח אובדן עצות בחירבת מחאז, וכשהגיע הרגע לכוון את הפיאט  אל המשוריינים המתקדמים לעברו, הצטרף לחבורת הנמלטים והשאיר את הכלי היקר בעמדה.

אמר לי יגאל: "מצידי  שתהיה מספר אחת, אבל לא נעים כלפי מימי, שהיה מספר שתיים וצבר ניסיון."

אמרתי: "איזה ניסיון איזה? המיספר אחת שלו הזה הסתובב כל המלחמה עם הפיאט על הגב ובקושי ירה פגז אחד."

למה בקושי? כי הפגז שנתנו לו להתאמן עליו, במקום לעוף למטרה שהיתה במרחק ארבעים מטר, התרומם באוויר ונפל אחרי שני מטרים. למזלו הפגז לא התפוצץ, ואחרי שנמלט ממנו יחד עם המדריך למרחק של מאה מטר, חזרו השנים בזהירות לקחת את הפיאט.

אמר לי יגאל: "טוב, אני אנסה לדבר עם מימי ואציע לו שתתחלפו ביניכם. פעם אתה ופעם הוא."

אחרי הצהריים יגאל בא אליי עם פיאט ושני פגזים ואמר: "בוא, נלך להתאמן."

אמרתי: "ואיפה מימי?"

אמר: "הוא לא צריך. אמר לי שהוא בכלל לא רוצה להיות מספר אחת."

כל אחד והמשאלות שלו. הלכתי אחרי יגאל למישטח רחב ידיים, שהיום יושבת עליו העיר הבדואית רהט, אבל אז  היה ריק מאדם. יגאל הציב את הכלי האנטי-טנקי על הארץ ונתן לי שיעור פרטי. קודם כל דיבר על הפגזים, שכל אחד מהם עולה חצי לירה ולכן אסור לירות סתם. אחר כך הסביר לי  שכדי לדרוך אותו צריך לשכב על הגב, לשים את הרגלים על משענת הכתף ולמשוך את גוף הפּיאט עד ששומעים "קנק."

אמרתי: "אתה רוצה להגיד שאחרי כל ירייה אצטרך לשכב על הארץ ולדרוך?"

אמר: "חס וחלילה, זה נשק משוכלל, אחרי כל ירייה הוא נדרך מעצמו. רק בפעם הראשונה דורכים."

נרגעתי.

אחר כך הראה לי את הרגלית, שאותה יש להפעיל אם רוצים לירות למרחק. הרגלית מאפשרת להציב את הפיאט בזווית של 45 מעלות ואז הפגז מגיע למרחק שיא של  כמעט מאה מטר. 

לבסוף בא הרגע הגדול, יגאל הניח בזהירות פגז בתושבת הכלי, נשכב לצידי, הצביע על סלע קטן במרחק שלושים מטר ואמר: "פוצץ אותו!"

כיוונתי טוב – טוב, אמרתי בליבי "על החיים ועל המוות" ולחצתי על ההדק.

נשמע "בום" רציני, הפגז נפלט וטס בשיא המהירות עד שנפל כחמישה מטרים לפני הסלע ושם התפוצץ.

"יפה מאד!" – אמר יגאל, "עכשיו תן לי, אף פעם לא יצא לי לירות בפיאט."

היתה לי ברירה? נתתי. יגאל כיוון, אני סתמתי את האוזניים (רק עכשיו הבנתי מדוע מימִי לא רצה להיות זה שלוחץ על ההדק) –  בסוף הפגז נפלט ונפל, לשמחתי, כעשרים מטר אחרי המטרה.

"כוס  אמכּ!" –אמר יגאל – "הנשק  האיטלקי  שווה לתחת!"

לפנות ערב הגיע לבסיס אורח. יענקלה חי שמע שחזרנו למשטרת שובל ובא לבקר. בכתף ובחזה שלו היתה מערכת שלמה של פלסטרים, אבל החולצה הסתירה.

למחרת היה ערב יום כיפור ובמיסדר הבוקר שלמה המ"מ שאל, "מי מתכונן לצום ביום כיפור?"

להפתעתי, מכל המחלקה הצביעו רק שניים: יענקלה חי, שבא מבית מסורתי, ואני, בזכות זה  שבגיל 13 החלטתי שאני צם, ואני מאלה שמשום מה עומדים תמיד בהחלטותיהם. אמנם באתי מבית חילוני, אבל כיוון שהוריי צמו החלטתי שגם אני. תמיד נחשבתי במשפחה לילד טוב כזה.

לפנות ערב הודיעו לפלוגה שכל הצמים יקדימו לאכול. היינו רק שניים בחדר האוכל ואכלנו בכל פה. באותו זמן התחיל להגיע לארץ הַפִילֶה הסקנדינווי – ואחרי המציות והסרדינים שיצאו לנו מהאף, זה היה מאכל תאווה.

רק גמרנו לאכול וכבר הודיעו על מיסדר פלוגתי. סיקו המ"פ קיבל את הפלוגה ובנאום חוצב להבות בישר לנו שאנחנו עומדים לפתור את הבעייה המצרית בארץ. (כך אמר, במילים אלה). עלינו להיות מוכנים ליציאה בכל רגע, לארוז את כל הציוד, לקפל את אוהליי הסיירים ולנקות את כלי הנשק.

"בגלל המצב," – הוסיף – "הודיעה הרבנות הראשית שכל הלוחמים פטורים ממצוות הצום והם חייבים לאכול."

שאלתי את יענקלה מה עושים? – והוא בקריצה אמר לי: "אין ברירה פקודה זאת פקודה."

היתה זו הפעם הראשונה בחיי שאכלתי שתי ארוחות ערב באותו ערב, היתה זו גם הפעם היחידה בחיי שלא צמתי ביום כיפור. הרבנות הצבאית ביקשה, אז אני יכול לסרב?

כל הלילה  המתנו  ליד הציוד לפקודת היציאה, אבל רק למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, היא הגיעה. לפני תום מיסדר היציאה קרא סיקו לשלמה בן-ארי ואמר לו משהו. שלמה הנהן בראשו וכשחזר אלינו אמר ליענקלה לצאת מהמחלקה ולהחזיר את תיק העזרה הראשונה ואת האלונקה המתקפלת. מסתבר שהוא ברח מבית החולים, ומשנתגלה הדבר, הגיעה  לסיקו פקודה להחזיר אותו למרפאה בדורות.

כל היום המשכנו לחכות, ורק בערבו הגיעו המשאיות האמורות לקחתנו. שלוש מחלקות, שלוש משאיות. המחלקה שלנו עלתה על זו שנהג בה ילד זהוב שיער, צנום וזעיר בעל עיניים עמוקות צוחקות. היה זה ארתור שביט מקריית חיים, שכל מה שידעתי עליו היה שהוריו הציונים נתנו לו את שמו מתוך הוקרה לארתור בלפור, שהלך לעולמו בשבוע שארתור שלנו נולד. ידעתי גם שאביו נהרג במאורעות והוא  גדל כיתום עם אימו ועם אח צעיר הנתון להשגחתו.

נסענו בחשיכה בנסיעה איטית ללא אורות וְהוּרַדְנוּ אחרי חצות אי שם בנגב. עם שחר מצאנו את עצמנו  בתוך ואדי רחב שוליים שצמחו בו עצי תאנה וגפנים זוחלות. מתחת לתאנים ליקטנו דבלים מתוּלעים, ובתוך הגפנים הצלחנו למצוא פה ושם עוללות שטעמו מאוד לחיכנו. אותו יום עבר עלינו בבטלה גמורה ואנחנו שאלנו את עצמנו איך נפתור את הבעייה המצרית בארץ, אם אנחנו לא עושים כלום? 

המשך יבוא

* * *

[ציטוט מגיליון 1067] – פוצ'ו היקר, האם אתה בטוח שה"זיכרונות" שאתה מפרסם הם אמיתיים ולא בדית אותם מדמיונך הפורה? שהרי ידוע כיום לכול, בזכות ההיסטוריונים החדשים בעולם וגם בארץ, כי הצבא המצרי של קינג פארוק היה צבא של אופרטה שלא ידע כלל להילחם וגם לא היה מצוייד בהתאם לכך, ואילו צה"ל כבר היה מצוייד במיטב הנשק והכסף אשר המדינות הקפיטליסטיות והאימפריאליסטיות העמידו לרשותו!

אינך מרגיש כי כיום הנרטיב שלך הוא הזוי! – אילו המנוח יורם קניוק היה עדיין חי הוא היה נותן לך באבי-אביך על שלא תיארת את האכזריות הנוראה של הצבא הישראלי כלפי הערבים המסכנים, כמו שהוא תיאר, על פי הנרטיב שלו – בספרו האחרון "תש"ח"!

לאהוד שלום רב!

על אף שהייתי בפלמ"ח מ-1943 אינני מכיר את פוצ'ו, הצעיר ממני בכ-4 שנים.

מהכתוב בגיליון 'חדשות בן עזר' גיליון מס' 1067 על "פוצ'ו היקר", אני מניח שהכותב הוא יואל מרקוס ('הארץ' 7.8) – מתנצל, אם טעיתי.

אכן למזלנו, כושרו של הצבא המצרי היה ירוד, אך הנשק שלו היה ממיטב הנשק שהמדינה הקפיטליסטית הבריטית סיפקה לו. בבוקר ה-15 במאי 1948 הותקפה תל-אביב ע"י מטוסי 'ספיטפייר'.

ואילו צה"ל רכש בכספו את מירב ציודו מהמדינה הקומוניסטית צ'כוסלובקיה, באישורו של סטלין. ב-1 באפריל 1948 הגיעה אוניית הרכש הראשונה לת"א עם 4,500 רובים ו-200 מקלעים, שאיפשרו למגר את התוקפנות הפלסטינית לפני פלישת צבאות ערב.

יצויין שהמדינה הקפיטליסטית ארה"ב סירבה למכור נשק לצה"ל.

יהודה בן-צור

* * *

שגיא בן נון

אקו"ם לנתניהו: "פרנסתם של אלפי יוצרים תלויה בהחלטתך!"

אקו"ם העבירה מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשרת התרבות והספורט מירי רגב, לשר הממונה על רשות השידור אופיר אקוניס ולשר האוצר משה כחלון, ובו מוחה אקו"ם על התנהלות רשות השידור וכונס הנכסים שלה, בשל אי תשלום תמלוגים ליוצרים החל מיוני 2014, לכאורה בניגוד להסכם בין רשות השידור לבין אקו"ם. לדברי אקו"ם זוהי התנהלות "בריונית" שפוגעת אנושות ביוצרים החברים באקו"ם.

זהו נוסח המכתב שהעביר מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן דוד:

"אנו פונים אל כבודו המשמש כשר התקשורת בפועל ובעקבות פגישתנו עם השר אופיר אקוניס. כפי שוודאי ידוע לך, במהלך הדיונים בהצעת חוק המשדר הציבורי, הצהירו אנשי משרד האוצר מיספר פעמים כי המדינה מחוייבת להזרים את המימון הדרוש לתשלום מלוא חובותיה של רשות השידור. גם כונס הנכסים הרשמי הצהיר בפני בית המשפט, במסגרת ההודעה על הכניסה לתוקף של מינויו כמפרק הרשות, כי מאחר ומדובר בפירוק של אישיות משפטית שאינה חדלת פירעון, עם הוראות חוק המזכות את נושיה בפירעון מלא של חובותיהם, המפרק סבור, כי זה לא כלכלי ולא ראוי לעצור תשלומים שוטפים להם התחייבה רשות השידור.

"לצערנו, למרות האמור לעיל, רשות השידור (בפירוק) מתעלמת ביודעין ובגסות מההבטחות שניתנו. הרשות והמפרק עושים דין לעצמם, מתעלמים מן ההסכם הקיים בין הרשות לאקו"ם ובוחרים לשלם על דעת עצמם פחות ממחצית התמלוג הקבוע בהסכם בין הצדדים, וזאת על אף שהרשות ממשיכה לשדר יצירות מוגנות (מרפרטואר אקו"ם) ואף הגדילה לעשות ומעמידה את יצירותינו חינם לרשות הציבור באמצעות האינטרנט!

"אקו"ם מתביישת בכך שגוף ציבורי, הממומן מכספי המדינה, בוחר להפר הסכמים ברגל גסה תוך פגיעה קשה בפרנסתם של אלפי יוצרים חברי אקו"ם.

"כבוד ראש הממשלה, בשם כל יוצרי פס הקול של חיינו, המלחינים, הפזמונאים והסופרים, אנו מבקשים ממך לפעול להעברת תשלום חוב התמלוגים ליוצרים בגין שידור יצירות מוגנות, באופן מיידי ולהורות לרשות לכבד את ההסכם בין הצדדים. פרנסתם של אלפי יוצרים תלויה בהחלטתך."

טרם התקבלו תגובות ראש הממשלה נתניהו, שרת התרבות רגב, השר הממונה על רשות השידור אקוניס ושר האוצר כחלון.

* * *

מסתמן: הופעות מחאה של אמנים

מתחת לבית כונס הנכסים של רשות השידור

כפי שפורסם לראשונה בוואלה תרבות, ב-20 באוגוסט מתוכננת הופעת מחאה של אמנים מחוץ לביתו ביישוב אורנית של פרופ' דוד האן, כונס הנכסים של רשות השידור, כמחאה על כך שלא הועברו לאקו"ם מלוא כספי תמלוגים על השמעות שיריהם ברשות השידור. באפריל, יוסי גיספן, אחד היוצרים המושמעים ביותר ברדיו הישראלי, אמר בכעס לוואלה תרבות:

"כמו הרבה חברי אקו"ם, גם אני הופתעתי לקבל סמס מהארגון שמודיע שבחלוקת התמלוגים הקרובה לא נקבל תשלום עבור השימושים ביצירות שהיו ברשות השידור בחצי השני של 2014. זאת פגיעה בהכנסות של היוצרים, וגם תמוה בעיני הנימוק שאני שמעתי, שהרשות טוענת שהיא בפירוק. אותה רשות שנמצאת בפירוק, ממשיכה לגבות את האגרה מהציבור, ומצד שני עושה שימושים ביצירות ולא מוכנה לשלם עבורם, וזה טיפה מזכיר לי התנהלות של רדיו פיראטי. כל מי שעושה שימושים ביצירות מוזיקליות מוגנות חייב לשלם עבור השימושים. זו פת הלחם שלנו, היוצרים."

מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן דוד, אמר בשבוע שעבר לוואלה תרבות: "ההתנהגות של המדינה במקרה הזה היא התנהגות בריונית חסרת פשר ובניגוד לחוק. היא אינה מכבדת הסכם עליו היא חתומה. אני מאוד שמח שהיוצרים מתגייסים לפעולה עכשיו."

ממשרדו של כונס הנכסים הרשמי, מפרק רשות השידור, פרופ' דוד האן, נמסר בתגובה בשבוע שעבר:

"בשנת 2014 רשות השידור שילמה לאקו"ם תמלוגים בסכום כולל של 9,278,030 ש"ח. תשלום התמלוגים הופסק עוד בטרם החל הפירוק של רשות השידור. רשות שידור הודיעה לאקו"ם עוד בדצמבר 2013 כי היקף התמלוגים המועברים לאקו"ם מזה מיספר שנים גבוה מדי וביקשה להיכנס עם אקו"ם למו"מ על סכום התמלוגים או לחילופין להליך להליך גישור. עד עתה לא נענו דרישות אלה על ידי אקו"ם, על אף היותה מונופול בתחום. עם כניסתו לתפקיד בדק מפרק רשות השידור את סכום התמלוגים ששילמה רשות השידור לאקו"ם בשנת 2013 (שהסתכם לסך כולל של כ-23 מיליון ש"ח) בהתייחס לפרמטרים שונים, ואת הסכומים שמשלמים לאקו"ם גופי שידור מסחריים. הבדיקה העלתה כי התמלוגים ששולמו לאקו"ם במשך שנים על בסיס 2.75% מהתקציב היו גבוהים, בלתי סבירים ובלתי הוגנים כלפי השידור הציבורי והקופה הציבורית, ביחס להיקף וסוג השימושים ביצירות על ידי רשות השידור. בנוסף יצויין כי טענות אקו"ם מתבססות על מודל לקביעת תמלוגים שנקבע לפני כ-20 שנה ואינו רלוונטי עוד. האופן שבו אקו"ם מנהלת את ההתחשבנות שלה מול היוצרים אינו חלק מההסכם מול רשות השידור ולא צריך להשפיע על שיקוליו של המפרק."

* * *

גם בחלום את בוגדת בי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לפעמים אני פוגש אותך בחלומי

אחרי שנים רבות מאוד

אנחנו יושבים לאכול

אצל אלברט בטעמי

חומוס מונטנייה ופיתות

ופלחי בצל לבנים

פתאום מופיע לשולחן

בחור נחמד עם חברתו

את משאירה אותי לשבת מולה

ויוצאת להזדיין איתו

בידך מברשת שיניים כדי

להישאר לישון אצלו

גם בחלום את בוגדת בי

ואני בלב שבור כותב לך שירים

וזה כל מה שנשאר ממך.

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש אב – אוג הבורסקאים

לפי ד"ר שרה'לה אורן, וחן שרמן, יועצת בוטנית

לפי ד"ר שרה'לה אורן, צמח חודש אב הוא אוג הבורסקאים ממשפחת האלתיים. אוג הבורסקאים אינו מהאילנות הנודעים כיום בארץ. כששומעים "אוג", חושבים מיד על עוג מלך הבשן התנ"כי, אף שאותו עוג כתוב בעי"ן ואילו אוג העץ נכתב באל"ף.

אולם, לאבותינו היה האוג עץ נחשב, שפירותיו ערבים ונכלל בסל המזון "האוג והחרובין והאגוזים והגפנים השקדים והזיתים והתמרים חייבים בפיאה" (משנה פיאה א, ה).  

ח.נ. ביאליק מזכיר את האוג בשירו "ביום קיץ חם": "לי יש גן ובגן תחת אוג כבד צל / הרחק הרחק מעיר וממתים נחבא תל / כולו עטוף ירקרק, כולו אומר סוד אל – / שם נחבא ננוח, אח נעים!"

האוג מופיע מיספר פעמים ניכר בתנ"ך, אולם חכמים נחלקו בשאלה איזה מין עץ זה. הרמב"ם סבור שהכוונה לסומאק, ואילו רבי עובדיה מברטנורא מעיד שהכוונה לצמח הקרוי בלועזית קורניאלי – ׁאו קורנוס – שגם פירותיו אדומים בדומה לפירות יער. כנראה שטעות בידו. מהמקורות ברור שהאוג הנו צמח ישראלי – ואילו הקורניאלי גדל באירופה.

הבוטנאית אילת השחר הראובני, בתם של הבוטנאים אפרים וחנה הראובני, מציינת כי האוג היה נפוץ בארץ – וזאת בהסתמך על מסכת דמאי בתלמוד. דמאי עוסקת בפירות שספק אם הופרש מהם מעשר. בכל מקרה, טוענת אילת השחר, האוג היה נפוץ ברחבי יהודה כצמח בר ולא טופח כגידול חקלאי ולכן אינו חייב מעשר. (אגב, המונח "דמאי" נגזר מהמילה "נדמה". "דימיתי אם יצא ממנו מעשר אם לאו" נאמר במילון "ערוך השלם").

מימים קדומים היו שימושים מגוונים באוג, בהם צביעה ועיבוד עורות. עיבוד שרווח בארץ. העוסקים בו כונו בורסקאים – מלה יוונית – ומלאכתם נקראה ברוס, עורות. לכן כונה העץ "אוג הבורסקאים". עיבוד עור הינו תהליך מורכב, לעור המעובד דרושים חומרים שימנעו ממנו  התפוררות וריקבון – חומרים שמצויים במיבנה העור החי. אם מכניסים את שורשי צמח האוג ואת עליו למים שבהם שרויים העורות, הם שומרים על העור המעובד וגם צובעים אותו בגווני כתום.

האוג פורח באביב עד לקיץ. פרחיו קטנים ירקרקים ומסודרים בתפרחת, חלקה זכרית וחלקה נקבית. מאלול עד חשוון מבשילים הפרחים הנקביים לפירות – ענבות – שצבעם  אדום. לפירות שערות המפרישות חומר חמצמץ. בגלל הפירות האדומים והמיץ האדום מכונה העץ בערבית סומאק, המזכיר את הסומק בעברית. האוג מוכר כסומאק גם באנגלית, צרפתית, ספרדית, הולנדית ועוד.

גם שמו הלטיני "רוס" מציין ביוונית אדום. בארמית סורית הוא נקרא אוגא, בכורדית –  סומקא. לדעת אילת השחר "אוג" הינו שם עברי קדום שעבר מעברית לארמית הסורית. בסיורים שערכו אילת השחר עם הוריה בכפרים ערביים באזור חברון ובקרב בדואי הסביבה הבחינו כי התושבים משתמשים בכינוי היג' או היג – כנראה שיבוש של האוג העברי.

מאשכולות הפרי האדום מכינים חומץ אוג לשימוש במטבח. משפשפים במים את האשכולות ואת שערם ומשרים אותם במים עד שנפלט צבע אדום. מסננים את הנוזל ונותר חומץ אוג, המוסיף טעם מיוחד לתבשיל.

ספר "הערוך" מציין "כי פרי האוג דומה לשני תולעת... והוא מאדים את התבשיל." ניתן לייבש את הפירות ולטחון אותם לאבקת תיבול. האוג מעשיר את הזעתר בטעם חמצמץ ודואג לשימורו הודות לטאנינים (חומר כימי המתקשר לחלבון שבעור ושומר עליו מריקבון ומפירוק) המצויים בכול – ואפילן כמוריד תיאבון בתהליך הרזייה.

קשה לקבוע אם האוג הינו בעצם צמח בר שתורבת, אומרת ד"ר שרה'לה אורן. תפוצת האוג היא ים תיכונית. פרט למדבריות ולעמקים. הוא נפוץ בחלקי הארץ עד לאזור החרמון. מופיע כשיח ואף כעץ ומסוגל להגיע לגובה של כמה מטרים. בשל פירותיו הנהדרים משמש האוג גם צמח נוי.

במאמרה "האוג, זהותו ושמותיו" ("סיני", תשי"ב) קובלת אילת השחר הראובני על הזנחת עץ האוג. הבנייה המואצת, פריצת הדרכים וכן ייבוא של צמחים לא מקומיים פוגעים בתפוצת צמחי ארץ ישראל, בהם גם האוג. בארצות דרום אירופה קיים גידול תרבותי של האוג והוא זוכה לטיפול מושקע. אבל בארצנו, שהאוג עולה בה יפה, אין מטפלים בו. הסומק, למשל, מובא מבחוץ.

אילת השחר מציעה לחזור לגידול החקלאי של האוג כפי שעשו אבותינו, ולדאוג למערך טיפולי בפריו. היא פנתה אף לתעשיינים בבקשה לאמץ את פרי האוג לתעשיית תבלין הסומק.

2. "תכלת" לעומת "תמר"

מזה כמה חודשים שקפה מסעדה  "תמר" בשינקין סגר את שעריו. זה היה מוסד תל אביבי מובהק ונכבד, אמנם לא "כסית" ולא "חרמון" שקדמו לו, אבל בהחלט מונומנט היסטורי שרבים כבר חשים בחסרונו ובחסרון שרה מנהלתו, מעין יחזקאל איש כסית בשמלת אישה.

שנים רבות היה האתר משכנם של אנשי "דבר", לפני ששבק העיתון חיים, ולצדם ישבו משוררים, סופרים ושחקנים, אנשי רדיו וטלוויזיה, וקריקטוריסטים, מאבות ישורון עד יורם קניוק ושלמה שבא, בוהמה ולצידה בורגני האזור.

שרה ישבה בכניסה כמלכה בגדוד, צופה על הבאים ומטפחת אותם ולעיתים גם מגרשת את מי שלא נשא חן מלפניה. היא היתה ילידת קיבוץ שהתנדבה לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ב-1941 השתחררו שרה ואברהם שטרן, בעלה לעתיד, מהצבא, והקימו את "תמר", הכלאה בין אולם אוכל בקיבוץ וחדר אוכל בצבא הבריטי.

"תמר" היה מיבנה שניתן לקשור לו הרבה כתרים – שהוא נעים ולבבי ומהווה לרבים מעין בית שני, אבל איש לא האשים אותו בעודף יופי או הדר. זה היה מין שריד ארכאי – בית נושן בן קומה, מעין צריף, דבוק לבית בן קומתיים, שולחנות וכסאות פשוטים ביותר, גזע עץ תקוע באמצע האולם, ועל הנוחיות בחצר העתיקה לא מנומס להרחיב את הדיבור. הקירות היו מכוסים כרזות של תיאטרונים, ושל תמונת רבין שהשתלטה על הכול. שרה הפגינה נטייה ברורה לשמאלה של המפה הפוליטית – על קירות המבנה העזוב עדיין תלויות כרזות של בוז'י הרצוג וציפי לבני – אך  זה לא הפריע גם לאנשי ימין לפקוד את ממלכתה. כולם קיבלו את מבוקשם, משקה חם, רוגאלאך, בורקס, טוסט גבינה עם ביצה. תפריט לא  נראה ב"תמר" מעולם.

אולם יום אחד, בשנות השישים של המאה שעברה, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, התרחש מאורע מסעיר. ממש מול "תמר" נפתח בית קפה חדש ונוצץ בשם "תכלת". שם עברי למהדרין (אז עוד נודעו בציבור שמות עבריים לבתי קפה) שם רומנטי טהור בלי הגיבנת של סיפור תמר אשת ער ויהודה ושל מעשה אמנון  בתמר. תכלת השמיים, תכלת הים, טלית שכולה תכלת.

 שני בתי הקפה ניצבו בדיוק זה ליד זה וזה מול זה. שניהם במספרי הפרט – האחד ברחוב שינקין 47 והשני בשינקין 45 – ורק המעבר הצר של רחוב אחד העם מפריד ביניהם.

השניים עמדו כהפכים גמורים. האחד הדור במובן האירופי וניכרת בו יד ארכיטקט –  מושבים מפוארים, בר ראוי לשמו. שקט. מלצרים מעונבים.

השני פלבאי לגמרי ובלה מזוקן.

בא הקץ ל"תמר", חשבתי בליבי. איך יתחרה המבנה העלוב של שרה ביצירה ההדורה הזו? כעת יעברו כולם ל"תכלת" וישאירו את "תמר" לאנחות.

ואכן החלה נהירה למקום החדש, כמו שנאמר "וישן מפני חדש תוציאו." בימים הראשונים של "תכלת" ביקרה כל הסביבה בלוקאל הזוהר שנוסף לעיר העברית. יש שהסבו בו בהרחבה ולגמו בנחת ספל תה. היו אלה בעיקר יוצאי פולין, "פוילישע דריפקס" כפי שכונו – ועולים ותיקים מרוסיה, שלא התעניינו בקפה אך לגמו תה מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. ויש שבאו רק לשטוף את העיניים במראה של בית קפה ראוי לשמו.

כמה חודשים המה המקום ככוורת ובמוצאי שבת קשה היה למצוא כאן כיסא  לרפואה. ממול ב"תמר" כוססו את הציפורניים. אמנם הבריות ריננו כי בעליו של "תכלת" הנו בעצם בעלה של שרה, אברהם שטרן,] שאמר בליבו כי אם שרה הצליחה כל כך בעסק שלה, "תכלת" יעלה עליו עשרת מונים. ואף סיפרו שבין בני הזוג קיים הסכם בנידון. אחרים טענו כי שרה הצטרפה כשותפה לקונקורנציה – אם אינך יכול להכות באוייב, התחבר אליו.

אבל לאט לאט יבש זרם הלקוחות של "תכלת". העיר כבר חזתה בפלא. כבר ראו מה זה בית קפה הדור. "בעלי בתים" מהמעמד הבינוני – אז לא היה זה מעמד נחשב כמו בימינו – המשיכו לבקר מפעם לפעם ב"תכלת", אולם הרוב היכה על חטא וחזר למולדת הישנה, לחמימות, להיעדר הפורמליות, לוויכוחים, לתחושת  "הבית" של "תמר".

כל זה היה לפני שנים רבות ורק ותיקים בעיר זוכרים כיום את "תכלת". בית הקפה האריסטוקרטי שבק חיים לכל חי, עבר גלגולים וכיום הוא  אחת מחנויות רשת "אי אם פי אם" הממלאות את  העיר. ואילו "תמר" החזיק מעמד עוד שנים רבות – 74 שנים, יובל וחצי. כמעט פלא בעיר שבתי קפה ובתי אוכל צצים בה במהירות של פטריות אחרי הגשם וקמלים ונסגרים באותה מהירות. אלמלא מלאו לאחרונה לשרה תשעים וכוחה תש, ודאי היה "תמר" חי וקיים עד עצם היום הזה.

אהוד: למיטב זיכרוננו, בטרם הפך לסופרמרקט – "תכלת" בשינקין שימש במשך שנים רבות בתור אולם שמחות, וכבר לא היתה בו שום תחרות לקפה "תמר".

* * *

שׂישׂי מאיר

בַּחוֹף שֶל כְּרֵתִים

בַּחוֹף שֶל כְּרֵתִים

הַיָּם גּוֹעֵש.

אֲנִי שוֹכֶבֶת עַל כִּסֵּא נוֹחַ

מַבֶּטֶת בַּיָּם

וּמַקְשִיבָה לְזַעֲפוֹ.

הַרְבֵּה נָשִים בְּבִיקִינִי

אוֹ חוּטִינִי

שֶחוֹשֵף שְתֵּי גְּבָעוֹת

נָאוֹת יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת.

תִּינוֹק כְּבֵן שְנָתַיִם

מְחֻבָּר לִשְדִי אִמּוֹ,

יוֹנֵק מֵהֶם קִמְעָה

 וְאָז רָץ בַּחוֹף

אוֹ מְשַחֵק בַּחוֹל

וְשוּב מִתְחַבֵּר לַשָּד

כְּמוֹ לְבֶרֶז מַיִם זָמִין.

הַיָּם בִּכְּרֵתִים סוֹעֵר.

אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם      

וּמֶקְשִיבָה לְגַעֲשוֹ.

וּכְכָל שֶהַיָּם סוֹעֵר

לִבִּי הוֹפֵךְ שָקֵט יוֹתֵר.

* * *

אוריה באר

שואת יהודי פאריז

עוד תאריך היסטורי, שגם אני כמעט שכחתי, אלמלא הצצתי לתומי באינטרנט, בחיפוש אחרי אירוע אחר. ובכן, בתאריך 16 ביולי 1942, פשטו כארבעת אלפים וחמש מאות שוטרים צרפתיים על בתי כל היהודים בפאריז. הם עבדו על פי רשימות ערוכות, מסודרות ומאורגנות היטב, שטרחו לספק להם. הם עצרו באותו בוקר 13,152 יהודים –  גברים נשים וטף, והעבירו את מרביתם לדראנסי, עיירה קטנה ליד פאריז, בה שכן מחנה מוכן למטרה זו. משם... כבר לא היתה כמעט דרך חזרה. משם הועברו מרבית היהודים האלה לאושוויץ.

גם דודתי מרים, אחות אימי ז"ל, ובעלה יהושע, הועברו לדראנסי. אך למזלם, הם שמרו את הדרכונים הפלשתינאים שלהם, והציגום בפני מפקד המשטרה הצרפתי, איש וישי.

"אנחנו נתינים בריטיים," טענו. "אסור לך לגעת  בנו."

הצרפתי התייעץ עם חברו איש הס.ס. והלה, בלית ברירה, ביטל את העברתם למחנה המוות.

דודי האחר, משה, ובני ביתו, נדדו ברחבי צרפת שבועות ארוכים, עד שמצאו מפלט בנורמנדי, אצל איכר במעבה האדמה. שם שהו כשנתיים, עד לשחרורה של פאריז באוגוסט 1944.

כן, כתבתי על כך פעם בעבר. אז למה אתה כותב שוב, ישאל השואל – התשובה פשוטה. כי משנה לשנה מתגלים פרטים שלא ידענו אותם כלל – על נבזותם של שלטונות וישי. על שיתוף הפעולה הנרחב שקיימו עם הנאצים. על משתפי הפעולה, על ההתלהבות של שיתוף הפעולה הזה עם הנאצים, בלא שנדרשו כלל.

מסתבר שבשנים האחרונות נפתחו ארכיונים סודיים, שמשטרת פאריז עמלה להסתיר עשרות שנים. כרכים רבים של מסמכים שהושלכו לקרן זווית, כדי שלא נדע.

אכן כן, היוזמה לכנס את יהודי פאריז, ואחר כך את יהודי צרפת כולה, היתה פרי יוזמה צרפתית גרידא. אפילו שוטר גרמני אחד לא השתתף באקציה הגדולה. אף לא קצין נאצי אחד. הכול פרי יזמה צרפתית של אנשי וישי, שרצו למצוא חן בעיני הנאצים.

מתוך השלושה-עשר אלף יהודים שנלכדו, רק כאלף חזרו מאושוויץ. השאר כמובן לא חזרו.

ועם זאת, בתוך הזוהמה הזו, היו גם כמה עשרות אלפי צרפתים, שחירפו את נפשם, שהצילו יהודים. שלא שיתפו פעולה. שהתגייסו לרסיסטנס. הארכיונים נפתחים אפוא לאט-לאט. תמיהני מה עוד צפון  בהם?

* * *

באבל על מות

מרית טאוב (ליפשיץ)

בת-כיתתנו במגמה ההומאנית הספרותית

בתיכון חדש בתל אביב

לפני כשישים שנה

* * *

יואל נץ

הידד, לנשמות הטובות!...

(שיר זה איננו "פוליטיקלי קורקט")

זֶה עֲדַיִן אֱמֶת וְיַצִּיב: הַזָּהָב – לֹא כָּל מָה שֶׁנּוֹצֵץ, אַךְ

אַף שֶׁדּוֹר מַמְזֵרִים הַמְּשַׁנִּים אֶת כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק מִתְחַלֵּף –

גִּבּוֹרֵי הַשִּׁירִים הַיְּשָׁנִים נִשְׁאָרִים צְעִירִים עֲדֵי נֶצַח

(וּכְמוֹתָם, גִּבּוֹרֵי מִלְחָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ, לְמַרְבֶּה הַכְּאֵב).

הַזְּמַנִּים מִשְׁתַּנִּים, כאמור, כָּל תְּקוּפָה וּתְקוּפָה וְאֶתְגָּר בָּהּ;

לְרוּחוֹת הָעִדָּן הֶחָדָשׁ תוֹאֲמִים גַּם מִינֵי תַרְחִישִׁים...

מַעֲשֶׂה שֶׁקָּרָה לָהּ לְדִינָה לְבֵית בַּרְזִיּלַי כַּיּוֹם (אַרְבַּע

תֵשַׁע שֵׁשׁ וְשָׁלֹשׁ וַחֲמֵשׁ וְאַחַת – מִסְפָּרָהּ הָאִישִׁי):

כַּמָּה, כַּמָּה שָׁנִים כְּבָר חָלְפוּ? – זֶה בְּעֶצֶם כְּלָל לֹא מְשַׁנֶּה לִי.

רְאוּ: דִּינָה נוֹתְרָה עַד הַיּוֹם חֲתִיכָה מַגְנִיבָה, וְעוֹד אֵיךְ!..

הַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת לָחֲשׁוּ לָהּ בְּסוֹד: "סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי

מְפַשְׁפֵּשׁ מְשֻׁלְהָב נִמְרָצוֹת מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ בְּתִיקֵךְ!"

(בַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת לֹא פִּלֵּל – אֵיזֶה בְּרוֹךְ מְצַפֶּה לוֹ, לַסֶּגֶן!..)

דִּינָה לֹא הִתְרַשְּׁמָה: "זֶה שְׁטֻיּוֹת בְּרִבּוּעַ" אָמְרָה, וּבְכָל זֹאת,

הַנְּשָׁמוֹת לָחֲצוּ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד עוֹד מִנֶּגֶד,

וְהִגִּישָׁה תְּלוּנָה נֶגֶד גָּדִי בְּגִין הַטְרָדוֹת מִינִיּוֹת.

גָּד חָזַר וְנִשְׁבַּע וְחָזַר כָּל עֵת הַחֲקִירָה הַנּוֹקֶבֶת,

שֶׁהָיָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּתִיקָהּ רַק מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת – בְּפֵרוּשׁ!

סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי פֻּטַּר, בִּמְחִילָה, מִשֵּׁרוּת בִּצְבָא קֶבַע,

לֹא לִפְנֵי שֶׁטָּעַם, לֹא עָלֵינוּ, שָׁבוּעַ יָמִים קַלַבּוּש.

כְּשֶׁסִּפְּרוּ לָהּ אֶת מָה שֶׁעָשׂוּ לוֹ, הִיא לֹא הָאֲמִינָה:

"אִישׁ חַיְכָן וְאָדִיב, מִתְחַשֵּׁב – הוּא הָיָה דַּוְקָא סֶגֶן נֶחְמָד..."

זֶהוּ, זֶה הַסִּפּוּר הַמּוּזָר שֶׁקָּרָה בְּיָמֵינוּ לְדִינָה

בַּרְזִיּלַי – אַרְבַּע תֵּשַׁע וְשֵׁשׁ וְשָׁלֹשׁ וְחָמֵשׁ וְאַחַת.

הוֹ, דִּינָה, דִּינָה בַּרְזִיּלַי!...

* * *

אורי הייטנר

1. בני עמי

בראשית השבוע, הותקפו שני צוותים של מכבי האש בשכונות חרדיות בירושלים. במרכז כיכר השבת בעיר הותקף באבנים ולבנים צוות כיבוי שעסק בכיבוי פחי אשפה שהוצתו. באירוע אחר, תקפו מתפרעים צוות כיבוי ברחוב שבטי ישראל, והשליכו לעברו בקבוקי זכוכית ומוטות ברזל.

אילו הידיעה הזו עסקה בהתפרעות של בני קבוצה מסוימת בארץ זרה, היא לא כל כך היתה מעניינת אותי. אילו היה זה תיאור של התפרעות פלשתינאים בשכונה במזרח ירושלים, היתה מעניינת אותי בעיקר השאלה מה עושה המשטרה כדי להחזיר את הסדר על כנו ולהשליט את החוק.

אבל בנוגע למה שקרה בירושלים אני חש רגשות אחרים. אני חש רגשות של צער, של כאב, של אכזבה ושל בושה, כפי שחש אדם המגלה פתאום שאח שלו גנב, שאחותו זונה, שהבן שלו נרקומן או שאבא שלו עבריין מין. זאת תחושתי, כי את הפשעים הללו ביצעו בני עמי.

אלה קומץ ביריונים אלימים, שאינם מייצגים גם את החברה החרדית, אלא את האגף הקיצוני שבה, שאינו מקבל את מדינת ישראל ונוקט באלימות. אני יודע. ועדיין, אלה בני עמי.

הם בני עמי, והם בני מגזר מסוים בתוך עמי, המגזר החרדי. כיוון שהם בני עמנו, על עמנו להיאבק בתופעה. אולם ההשתייכות המתבדלת שלהם אינה לכלל ישראל אלא בעיקר למגזר, לשבט. ולכן, חובה על המגזר החרדי להיות ראש החץ במלחמת חורמה בתופעה, כולל הסגרת המסיתים והמבצעים למשטרה. כל עוד מנהיגי המגזר החרדי, בראש ובראשונה הרבנים, ולצידם – נציגיו בכנסת, מגנים את המעשה, אך בורחים ממאבק פנימי אמיתי, ומגלים הבנה וסלחנות, כולנו בבעייה.

בימים האחרונים יצאתי להגנת הציונות הדתית, מפני מתקפה מרוכזת ומרושעת וניסיון לצבוע אותה בגוון של אותה כת פגאנית קיצונית של הכהניסטים ועוזריהם, שצמחה בשוליהם, והיא פרי באושים של הקצנה הקיימת בתוכם (לצד מגמות הפוכות של התמתנות וישראליזציה). יצאתי נגד המתקפה הזאת, גם כיוון שהיא היתה נגועה בשקר ובהכללה, ובעיקר בשל הריקוד על הדם והניסיון לעשות הון פוליטי ומגזרי מהמעשה. יצאתי נגדה גם כיוון שידעתי שתוצאתה תהיה הסתגרות והשתבללות שבטית של הציונות הדתית, כפי שקורא לכל קבוצה כשהיא חשה מותקפת.

אולם גם כאשר תקפתי את אותה הכללה והסתה וכיניתי אותה עלילת דם, הוספתי שיש להילחם בטרור כאילו לא היתה עלילת דם ולהילחם בעלילת הדם כאילו אין מלחמה בטרור. ואת המלחמה בטרור-בידי-יהודים, חייבים להוביל המתיישבים ביו"ש, חייב להוביל "הימין", חייבת להוביל הציונות הדתית, כי היא יכולה להיות אפקטיבית. על הנהגת הימין להוביל קו המחייב הסגרה, "הלשנה", התייחסות לאותם אנשים כאל רודף ואוייב, החרמה והוקעה.

במקום זאת, אני רואה התקפדות והסתגרות והפניית האנרגיות כלפי... נשיא המדינה, השעיר התורן לעזאזל, תוך הצגתו כמי שכביכול הכליל על בני עמו שהם בחרו בטרור, כאשר ברור שהוא ביכה את העובדה המחרידה של מחבלים ורוצחים בני עמנו. כל הסטת הדיון מהצורך במלחמת חורמה באותם קיצונים והפניית האש כלפי הנשיא, היא בושה וכלימה.

האסון הגדול של החברה הישראלית הוא התפרקותה למגזרים ושבטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. זה הדבר הדורש תיקון חברתי – גיבוש הסכמה לאומית רחבה על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, גיבוש הסכמה על עקרונות קיומיים כמו שלטון החוק וכיבוד החוק.

ויש לומר גם זאת – באותו שבוע של מקרי הרצח ופשעי השנאה, הייתה גם פרשת בתי דריינוף. הפרשה החלה כעבריינות בנייה שבכל מקום בארץ מחייבת הריסה, נמשכה ברדיפת השכנים שהתלוננו על הפגיעה בהם, עברה להפיכת שלדי הבתים האסורים ל"חפירות חיינו" והגיעה לשיא באלימות ויידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון. והחמור מכל היה התייצבותם של שרים בממשלת ישראל על הגג, לא כדי להסביר לאנשים את חובתם לקיים ולכבד את החוק, אלא כדי לתמוך בעבריינים.

במאמר ב"ישראל היום" בעקבות הפרשה, השוויתי בין יעלון לבנט: "אף שבדרך כלל איני חסיד של פרסונליזציה למחלוקות הפוליטיות, במקרה הזה בולטים שני אישים העומדים משני צדי המתרס. מצד אחד נפתלי בנט ומצד שני משה בוגי יעלון. שני האישים הללו תומכים בכל ליבם בהתיישבות בבית אל. אבל כל אחד מהם מייצג מהות ותרבות אחרת לגמרי. יעלון מייצג את הממלכתיות, את האחריות הלאומית, את הדמוקרטיה ושלטון החוק, את המהפכה הציונית שהפכה את העם היהודי מפזורת קהילות בגולה לאומה ריבונית. נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות, את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את 'בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'. יעלון מייצג את 'מוראה של מלכות', בנט מייצג את 'איש את אחיו חיים בלעו'."

יעלון כשר הביטחון מייצג את המדינה, את החוק, את כוחות הביטחון, אבל מי שיכול להיות אפקטיבי יותר במלחמה במגמות הללו, הוא דווקא בנט. אין לי ספק שהגינוי וההוקעה שלו לפשעי השנאה הם אמיתיים ואותנטיים. אולם הוא חייב להבין, שבני נוער הרואים אותו מביע תמיכה בהם כאשר הם עוברים על החוק, ואינו מוקיע את האלימות שהפעילו (אף שהוא הסתייג ממנה), אינם יכולים שלא להבין שמותר. ואם מותר, תמיד יהיו מי שילכו עוד יותר לקצה.

עיקר הבעיה היא ההליכה לקצוות, במקום בניית מרכז של ציונות דמוקרטית.

2. צרור הערות 12.8.15

* גינוי – אחת הטענות שהוטחו בימים האחרונים בנשיא ריבלין, היא שאין הוא מגנה את הטרור הערבי כפי שהוא מגנה את הטרור הנעשה בידי יהודים.

זו טענה כל כך נמוכה, כל כך מכוערת – החשדת נשיא המדינה בחוסר אכפתיות לטרור נגד יהודים ומדינת ישראל. האמת היא שההשמצה כל כך נמוכה, שאין צורך להתייחס אליה.

ובכל זאת, אתייחס אליה. על ישראל להילחם בטרור המופנה כלפיה וכלפי אזרחיה. אך אין שום משמעות לכך שהיא תגנה אותו. הנשיא, ראש הממשלה ושאר אישי ציבור, אינם אמורים לגנות את הטרור הערבי. אנו דורשים מאבו מאזן לגנות את הטרור הזה. אנו דורשים ממדינות ערב לגנות את הטרור הזה. איננו דורשים מאבו מאזן לגנות את הטרור שביצעו יהודים נגד פלשתינאים. זה מגוחך.

אם וכאשר ימצאו המחבלים ששרפו את משפחה דוואבשה, נצפה מהמשפחות שלהם שיגנו את המעשה. אולם איננו מצפים ממי שיקיריהם נרצחו בפיגוע טרור לגנות אותו. אין משמעות לגינוי כזה.

עלינו להילחם בטרור באשר הוא, אבל הגינוי רלוונטי כאשר מדובר בטרור היוצא מתוכנו. וטוב עשו הנשיא וראש הממשלה שהוקיעו וגינו את המעשים הנפשעים.

* הוצאת דברים מהקשרם – לפני זמן מה, קיבלתי דו"ח של אבחון על מועמד, והופיע בו המשפט "ממצאים לבעיית אמינות." הופתעתי, כיוון שלא היה לכך כל רמז נוסף. התקשרתי למכון וביקשתי לשוחח עם המאבחנת. התברר ש... נשמטה המילה "אין" בראשית המשפט. בסך הכול מילה קטנה, שלוש אותיות.

ומה ההבדל בין המקרה הזה לאופן בו סולפו דברי הנשיא אחרי הרצח בדומא? שכאן נפלה שגגה ושם – זדון.

* אי של שפיות – ביקור ההזדהות של סיעת "כולנו" בראשות השר כחלון בבית הנשיא, מממש את המנדט שנתתי ל"כולנו" בבחירות. כבר אז כתבתי, שעוד לפני תמיכתי בדרכו הכלכלית של כחלון, אני תומך במפלגה שהמסר שלה הוא "כולנו" מול הפלגנות והמחנאות של "אנחנו או הם". בחרתי בהם כאי של שפיות ומתינות בים ההקצנה. ואני שמח שהם אינם מכזיבים.

* ישכני מנשיכות פיהו – הימין הקיצוני רודף את ריבלין, כי הוא סולד מהחיבור הטבעי שמגלם ריבלין בין לאומיות וליברליות, בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וכך גם תמונת הראי שלהם – גדעון לוי, שאף הוא סולד מן החיבור הזה. אבל הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת יותר.

שעה שריבלין נמצא תחת מתקפה מימין הוא כביכול "מחבק" אותו ומשבח את עמידתו נגד הגזענות והאלימות, אך מזלזל בה ומציג אותה כלא שווה כקליפת השום, אם לא ימיר ריבלין את דתו ויהפוך אנטי ציוני. הוא קורא לריבלין להיות דה-קלרק הישראלי. דה-קלרק היה ראש ממשלת דרום אפריקה שפירק את משטר האפרטהייד. המנוול האוטו-אנטישמי הזה מציג את הציונות כאפרטהייד, את ישראל כמדינת אפרטהייד וחלומו הגדול הוא חורבן המדינה היהודית (שלב א' שלו זהה לשלב א' של מאיר אטינגר וכנופייתו) והחלפתה בשקשוקה קוסמופוליטית סרת טעם וריח.

לוי מציב לריבלין רשימת דרישות-לדוגמה, כדי להסביר לו מה נדרש ממנו כדי להיות דה-קלרק: ביטול חוק השבות והמרתו בזכות שיבה, כביכול שווה ליהודים ולערבים, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. "אם מדינה אחת – כי אז צריך לשנות את אופיה ומשטרה; אם דמוקרטיה – כי אז שוויון וצדק לכולם. אם לא – אפרטהייד."

כלומר, החלופה היחידה לאפרטהייד היא פירוקה של המדינה שבאופייה ובמשטרה היא מדינה יהודית. מה המדינה שהוא מציע במקום? מדינה של "שיוויון לאומי". מה פירוש שיוויון לאומי? פירושו אמירה שאין די בשיוויון אזרחי במדינה היהודית, אלא יש לפרק את המדינה היהודית. והוא מוסיף: "אין דרך אחרת, אדוני הנשיא, ואסור שתתעתע." ובמילים אחרות: תפסיק לתעתע. כל עוד אתה מאמין במדינה יהודית, כל דיבוריך על שוויון אזרחי אינם אלא תעתוע.

ריבלין הוא פטריוט ציוני גדול, ותמיכתו בשוויון אזרחי לערבים, היא תמיכה בזכויותיהם כבני אדם ואזרחים פרטיים במדינה היהודית, כמובטח במגילת העצמאות וכפי שלמד מבגין, מורו ורבו. גדעון לוי יודע זאת. ולכן, כאשר ריבלין זוכה לאמפתיה מהשמאל בעקבות ההסתה נגדו מצד הימין הקיצוני, הוא משדר תזכורת לעמיתיו – ריבלין הוא ציוני, כלומר הוא שייך לרשע הקולוניאליסטי של האפרטהייד ואקיבוש בלה בלה בלה.

בתיאור פגישתם של יעקב ועשו לאחר שנות הנתק הארוכות, מסופר שעשו נישק את יעקב. מעל המילה "וישקהו" מופיעות נקודות מעל כל האותיות. פרשנים הסבירו זאת כרמז שאין המדובר בנשיקה אלא בנשיכה.

* והיא לועגת – מסר דומה לזה של גדעון לוי כותבת עמיתתו וחברתו לדבוקת שוקן – רווית הכט. בביקורת הטלוויזיה היא לועגת לחיבוק שקיבל ריבלין בסופשבוע מהשמאל הציוני והמרכז. היא מציינת בבוז שריבלין הוא "חמוד מארץ החמודים" ומסבירה בלעג שהם מחבקים אותו כפי שילד מחבק דובי, כי הוא פוחד מאבא ("האבא סגול השיער," היא כותבת בארסיות אופיינית). אך "כמה אנשים, יהודים ופלסטינים, עוד ימותו כאן, עד שמישהו יבין שמול מה שעולה בשמי המזרח התיכון — לחבק דובי זה פשוט לא מספיק."

גם היא לא תסתפק בפחות מן הפתרון הסופי שמציע גדעון לוי.

* לשבור אותם – המעצר המנהלי למחבלים יהודים חשוב, אבל חשוב יותר לשבור את שתיקתם בחקירות. השב"כ מכיר את השיטות וועדת השופט לנדוי התירה את השימוש באמצעים אלה כלפי פצצות מתקתקות. מה שנדרש הוא להסיר את האזיקים המשפטיים הכובלים את ידי החוקרים.

* שאלות לזהבה גלאון – זהבה גלאון יצאה נגד מעצרים מנהליים וטלטולים בחקירות נגד טרוריסטים יהודיים. היא אינה יכולה לנהוג אחרת, כמי ששנים נאבקת נגד הצעדים הללו כלפי טרוריסטים ערבים. ואני אומר זאת לשבחה – מי שתומך בצעדים מסויימים נגד מחבלים כשהם בני עם אחד ומתנגד להם כשהם בני עם אחר הוא גזען. אולם כפי שהיא טועה בנוגע למאבק בטרור הערבי היא טועה בנוגע למאבק במחבלים היהודים. וכפי שהדרך שלה מסייעת לטרור הערבי כך היא מסייעת לטרוריסטים היהודיים.

השאלה אינה האם האמצעים הללו הם אידיאליים, אלא מה החלופה. האם עדיף לדבוק בכללי הספר, גם אם המשמעות היא המשך שריפת תינוקות והצתת כנסיות? המעצרים המנהליים נועדו לתת כלים למלחמה בטרור. טרור אינו פשע רגיל, והמחבלים אינם פושעים רגילים. מדובר באנשים בעלי להט אידיאולוגי ודתי קנאי, הנמצאים במחתרת עמוקה עם משטר מידור חמור, ואינם מכירים במדינה, במוסדותיה ובסמכותה.

מעצרים מנהליים נועדו למנוע מפצצות מתקתקות לבצע את זממם, כאשר יש מידע אמין הנוגע לתוכניותיהם, אך אין די ראיות לכתב אישום ולהרשעה. מעצר מנהלי מחייב אישור שופט ונתון לביקורת בג"צ. הצגת המעצרים המנהליים כמעצרים שרירותיים של השב"כ הפוגע באזרחים תמימים היא הצגה שקרית ומעוותת.

שאלה לזהבה גלאון – האם היית תומכת במעצר מנהלי ליגאל עמיר, שהיה מונע את רצח רבין? ועוד שאלה – האם תתמכי במעצר מנהלי שימנע את פיצוץ מסגד אל-אקצה?

הלקח של רפובליקת וַימאר הוא חובת הדמוקרטיה להגן על עצמה, מפני מי שמנצלים את חולשתה כדי להרוס אותה מבפנים.

* לשנות את החוק – היועץ המשפטי לממשלה אסר על שרת התרבות כל זיקה בין תקצוב מוסדות תרבות לבין תכני התרבות, כיוון שהדבר נוגד את החוק. חזקה על ויינשטיין שהוא מכיר את החוק, ואם כך – יש לשנות את החוק.

אין המדובר בצנזורה, אלא בשאלה מה המדינה צריכה לתקצב מהמיסים שאני ואתה משלמים. לא, אין המדובר בכך שהתקציב יממן רק תרבות התומכת בעמדת הממשלה. על הממשלה לתמוך בתרבות והתרבות אינה צריכה בשום פנים ואופן לתמוך בממשלה, ואסור שתהיה זיקה בין השניים.

אולם החוק צריך לקבוע קווים אדומים לתקצוב. לא ייתכן שהמדינה תתקצב תרבות המפיצה תכנים של הכחשת שואה, למשל. גם לא תכנים כהניסטיים, לא תכנים המצדדים בחיסולה של המדינה, תכנים המסיתים לרצח פוליטי, תכנים הומופוביים בוטים, תכנים המפיצים את תאוריית השקר על רצח רבין, תכנים התומכים בטרור הערבי וברצח יהודים, תכנים של "מוות לערבים", תכנים המעודדים אונס וכד'. מימון תועבות כאלו בידי המדינה הוא אבסורד. ואם החוק אינו מאפשר התמודדות עם האבסורד – החוק אבסורדי. חוק אבסורדי יש לתקן.

* מרד הגיור – בשורה חשובה לחברה הישראלית – רבנים מרכזיים בציונות הדתית הקימו מרכז גיור אלטרנטיבי לרבנות החרדית העויינת. אמנם בעיניי העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין ואין כל צורך ש"יתגיירו", אולם אלה מהם שירצו לעבור את ההליך, תהיה להם כעת האפשרות לעשות כן בפני בתי דין הרוצים לקרבם ולגיירם, ללא תלות ברבנות החרדית היורדת לחייהם וממאיסה עליהם את היהדות ואת מדינת ישראל.

ואם הרבנות ומשרד הדתות לא יכירו בגיור שלהם – אני ממליץ להם (באופן חריג וחד פעמי) לקחת דוגמה מראש הממשלה ולצפצף.

* השגרירה ברומא – פיאמה נירנשטיין, משוררת, חברה לשעבר בפרלמנט האיטלקי ועולה חדשה, מונתה לתפקיד שגרירת ישראל באיטליה. "הארץ" פתח מיד ברדיפה מקארתיסטית אופיינית. איני מכיר את נירנשטיין. אתמול שמעתי את שמה לראשונה. איני יודע האם היא מתאימה לתפקיד. אומר רק, שלמרות ש"הארץ" רודף אותה, הדבר אינו מעיד בוודאות מלאה על כך שהיא האישה הנכונה במקום הנכון. אבל העובדה ש"הארץ" רודף אותה בהחלט נותנת תחושה טובה, שהיא ראויה ומתאימה. 

* חושד בכשרים – כתב אהוד בן עזר: "הוגשה בקשת חנינה לנשיא המדינה לשני הרוצחים היהודיים של סעד דוואבשה ובנו בן השנה וחצי עלי. החנינה תופעל זמן קצר לאחר שהשניים ייתפסו ויועמדו לדין – כנהוג בכל הטרוריסטים היהודיים, ששוחררו עד כה לאחר שריצו עונשי מאסר קלים ומצחיקים.

מי שירצו את מלוא תקופת מאסרם הם פושעים כמו אהוד אולמרט, ובבוא היום אולי גם בנימין נתניהו, שייתכן כי יימצאו נגדו סעיפים דומים לאלה שבגינם הורשע אולמרט".

ואני תמה, על סמך מה אהוד בן עזר חושד בנתניהו שהוא גנב, רמאי ונוטל שוחד?

* ביד הלשון: גבוה כזֶמֶר – בפרשת השבוע, פרשת "ראה", מוקדש פרק מוקדש לכשרות – פירוט בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה. בין המותרים – זֶמֶר.

מהו הזמר? על פי תרגום השבעים ותרגומו של רבי סעדיה גאון, הזמר הוא הג'ירפה.

עובדה זו מסייעת לנו לבאר שורה בלתי מובנת, אפילו מוזרה, בשירו של אורלנד "היו לילות": "הוא היה אז בהיר וגבוה כזֶמֶר."

מה פירוש גבוה כזמר? איזה גובה יכול להיות לשיר?

הנה התשובה – הזמר אינו אלא הג'ירפה. הוא היה אז בהיר וגבוה כג'ירף.

יש רק בעייה קטנה בהסבר הזה. כשאורלנד נשאל על כך הוא השיב שכלל לא היה מודע לכך שיש חיה הנקראת זמר ושהיא מזוהה עם ג'ירפה. "גבוה כזמר" הוא ביטוי פיוטי, שאין לו הסבר ריאלי.

נו, אם אורלנד כתב "גבוה כזמר" אפילו בלי שהוא ידע שזמר = ג'ירפה, קל וחומר שמדובר בגבוה כג'ירפה. כי מה החוכמה לכתוב גבוה כזמר כשיודעים שזמר = ג'ירפה?

* * *

איליה בר-זאב

"מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר" – יהודה עמיחי

El Co’ndor Pasa

הוּא יַעֲבֹר,

שַׁלִּיט עֶלְיוֹן, מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה,

מְשַׁחְרְרָן בְּעָנָן גָּדוֹל

אֶל עוֹלָם אַחֵר.

מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְטִילוֹת צֵל רַע, מְאַיֵּם, אֲבָרוֹת מְשֻׁנָּצוֹת שְׁחֹרִים –

* EL Co’ndor Pasa

בְּמַעֲלֵה הַשָּׁמַיִם אוֹרֵב לִבְשַׂר תּוֹתָחִים.

קֵרֵחַ, רָעֵב, צָמֵא –

חָשׁ לֶאֱכֹל, בַּאֲשֶׁר דַּם חֲלָלִים שָׁם יִשְׁתֶּה.

הוּא עוֹבֵר –

קָנִיבָּל בְּסִמְטָאוֹת הָעִיר, בְּחָרְבוֹת הַבָּתִּים מְלַקֵּט טַף בִּטְפָרָיו,

עוֹבֵר בִּיעָף, לֹא מַרְפֶּה.

* שיר של מלחין פרואני – ניאל אלומיה רובלס, מבוסס על מוזיקת פולקלור אנדית. בביצועם של סיימון וגרפונקל, זכה לפרסום עולמי. לדעת חוקרים זו טעות לתרגם את השיר ל"נשר עבר". קונדור האנדים – ציפור יבּשה הגדולה בעולם המערבי. אוכל נבלות המתבסס יותר על ריח מאשר על ראייה. גנטית, מורפולוגית והתנהגותית שייך למשפחת... החסידות והאנפות. הקונדור – ציפור הטרף המלכותית. בתרבויות העתיקות של האנדים נחשב כאל כל- יכול, מייצג את השמיים, מעביר מתים לעולם הבא.

* * *

יהודה דרורי

מי נאמן למי?

אובמה, בצעדי ייאוש נגד ההתנגדות הכללית בארה"ב להסכם הגרעין הגרוע שלו – לא רק מאשים את נתניהו, הוא עכשיו צלל לדרגה הנמוכה של האנטישמיות, ורומז על נאמנותם הכפולה (כביכול) של יהודים בארה"ב למדינתם ולישראל גם יחד...

אני מניח שבשלב מסוים נאלץ לפרוש לפני אזרחי ארה"ב את ההוכחות הברורות של נאמנותו הכפולה של אובמה גם למורשתו המוסלמית מבית אביו וגם לציין את פעילותו למען מדינות האיסלם כפי שהדבר לא נעשה על-ידי כל נשיא אמריקאי אחר – שנאמר: "אם אתה גר בבית זכוכית, אל תזרוק אבנים!"

מי מתערב בענייני מי? – הנשיא אובמה ואנשי השבט שלו קובלים נגד נתניהו, ועל אישים אחרים במדינת ישראל, על שכאילו הם מתערבים בענייניה הפנימיים של ארה"ב, בהבעת התנגדות תקיפה בפומבי נגד הסכמי הגרעין עם איראן, שהשיג אובמה.

זוהי בעצם טענה מאד מגוחכת מכיוון שהסכמי הגרעין של אובמה עם איראן נוגע לעתידנו יותר מאשר הם נוגעים לעתידה של ארה"ב!

ההסכם הגרוע שהושג מהווה התערבות בוטה במצבנו הביטחוני, ולא להיפך – אף שיש גם בינינו כאלה שעדיין לא מבינים זאת...

אהוד: ...והם יושבים במערכת "הארץ".

* * *

רון וייס

הסכם הגרעין שהייטנר אינו מבין

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מכנה את הסכם הגרעין שנחתם עם איראן כהסכם כניעה של ברק אובמה ("חדשות בן עזר" 1067,"צרור הערות 9.8.15"). כנראה שהוא לא קרא את ההסכם ולכן אינו מנמק את קביעתו האבסורדית.

כאחד שקרא את ההסכם והתעמק בו, אני קובע חד-משמעית שההסכם מונע ייצור פצצה אטומית ע"י איראן, והפיקוח הבינלאומי על מתקני הגרעין באיראן יהיה הדוק ויעיל (פיקוח ע"י פקחים ופיקוח אלקטרוני). הפיקוח הבינלאומי שנקבע בהסכם הוא ללא תקדים בהיסטוריה של פיקוח על מתקני גרעין.

איראן התחייבה והצהירה כבר במבוא להסכם כי בשום מצב לא תפתח נשק גרעיני. בהסכם נקבע כי הפיקוח ההדוק על מתקני הגרעין של איראן הוא ללא הגבלת זמן – לנצח. איראן התחייבה בהסכם לא לבצע בעתיד שום פעילות שעשויה להיות קשורה בפיתוח נשק גרעיני – כמו פיתוח ראשי קרב לטילים, תיכנון ממוחשב של פיצוץ גרעיני וכו'. על התחייבות זו לא נקבעה מגבלת זמן.

המדיניות הנוכחית באיראן מובלת ע"י הנשיא רוחאני בגיבויו של רפסנג'אני ובתמיכת העם האיראני. כל שינוי בעתיד הרחוק ע"י הנהגה קנאית-דתית-לאומנית, שתפר את ההסכם, יתגלה ע"י הפיקוח והמודיעין ויוביל לחידוש הסנקציות נגד איראן ולפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין שלה.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: על כגון דא נאמר: אשרי המאמין.

* * *

מנחם רהט

שיא הצביעות

העסקנים החרדים, שרמסו עד עפר את כבודה של הרבנות הראשית, ואת פסיקותיה והחלטותיה, ואינם אוכלים מהכשריה, הפכו עצמם למגיניה, על רקע היוזמה הברוכה להקמת בתי דין לגיור קטינים.

דאגתם של העסקנים החרדים לכבודה ולמעמדה של הרבנות הראשית, ממש מכמירת לב. העסקונה החרדית התחרתה השבוע בינה לבין עצמה בהענקת כינויי גנאי לרבנים שהקימו בית דין לגיור קטינים, והכל במסגרת מלחמתם למען כבודה ומעמדה של הרבנות הראשית. זוהי כמובן אותה עסקונה צבועה, שפוסלת את הכשרי המזון של הרבנות הראשית ורואה בהם טריפה גמורה.

בדרכם הלכה התקשורת החרדית. ביטאון הליטאים יתד נאמן, השבוע: "רבנים" [המרכאות המעליבות במקור!] ד"לים הכריזו על הקמת "בית דין" [גם כאן המרכאות במקור] עצמאי ל"גיור". בהמשך מכנים לבלרי היתד את הרב נחום רבינוביץ, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שיושב בראש בתי דין אלה, כך: "נחום רבינוביץ [ללא התואר רב], מהבולטים ברבני הציונות הדתית." האם העובדה שהרב רבינוביץ וחבריו מחמירים בענייני התבוללות בתוך מדינת ישראל, שוללת מהם את התואר רב?

מספרים על הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים ביהדות ארה"ב בדורות האחרונים, שכשנשאל מדוע הוא מקל במקצת מְהִלכות שבת, השיב: "אני לא מקל בדיני שבת, אני מחמיר בפיקוח נפש." מזל שהיתד לא היה קיים בזמנו. אחרת גם ממנו היו שוללים, זו דרכם כסל למו, את התואר רב...

אבל לעומת זאת מחלק היתד תוארי ח"כ ולמעלה מזה לכל עסקן זוטר, בתנאי שהוא חרדי. למשל, לאחד מחברי הכנסת של ש"ס, המכונה ביתד הרב, למרות שכל השכלתו התורנית מסתכמת בעיסוקו הקודם כחשמלאי רכב.

עולם הפוך

חגיגה של צביעות. קודמיהם של העסקנים החרדים טענו ב-1921, עם הקמת הרבנות הראשית בידי הראי"ה קוק (שבשבוע הבא יצויין יום השנה ה-80 להסתלקותו), כי יש לקרוע קריעה על עצם הקמת הרבנות הראשית. אבל למה להרחיק עד אז. אותם עסקנים הרואים בהכשרי הרבנות הראשית טריפה של ממש, והשוללים את היתר המכירה של הרבנות הראשית בשמיטה הנוכחית, ומכנים אותם חוכא ואיטלולא (הגדיל לעשות אתר חרדי מתלהם שמאז תחילת שנת השמיטה הנוכחית מתנפל על הרב הראשי הרב דוד לאו, ומכנה אותו בבוז: 'דודי, בעל היתר המכירה') – הם מגיני הרבנות הראשית. אוי לאותה בושה. 

כה גדולה הפסילה של העסקנים את הרבנות הראשית, שעיתונם נמנע בכוונת מתכוון מלכנות את הרבנות הראשית בשמה זה, כדי שלא לבטא בכך איזשהו שמץ של הכרה מינימלית במעמדה, ומקפיד לכנותה רק – הרה"ר. זהו העיתון שהעז לשלול, במסגרת מאבקו ברבנות הראשית, את התואר רב מן הרבנים הראשיים הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, וכינה את שניהם: 'גורן' (בלי התואר רב) ו'עובדיה' (בלי התואר רב).

עולם הפוך ראיתי.

הצדקנים הללו הם מגיני הרבנות הראשית. עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס. הם יורשיהם של העסקנים הקנאים שירדו לחייו של הראי"ה קוק, ביזוהו והכפישוהו, ועד היום מדירים את ספריו הגאוניים מארון הספרים היהודי, ומצנזרים את הגותו ותורתו מתוך ספרים שכתבו תלמידיו ובהם ציטטו דברים מפיו, עד בלתי השאיר לו שריד ופליט בעולם החרדי.

ג'ובים וג'ובות

אבל לאחר שהעסקונה החרדית הפכה את הרבנות הראשית, בזכות דילים פוליטיים אפלים, לקרדום לחפור בו ג'ובים וג'ובות לאנשי שלומם, הם מתעוררים למאבק על כבודה ומעמדה, אך ממשיכים לשלול את פסיקותיה: מערכת הכשרות, היתר המכירה, פסיקתה המפורשת לומר הלל ביום העצמאות, הנחיית הרבנים הראשיים מרן הרב יצחק הלוי הרצוג ומרן הראשל"צ ב"צ חי עוזיאל, לראות במדינת ישראל סוג של התגלות שעושה אותה ל'ראשית צמיחת גאולתנו', ועוד ועוד.

ולא נחה דעתם, עד שבבחירות הקודמות לרבנים הראשיים, בשנת 2003, כשהתחרו על תפקיד הרב האשכנזי, רבה של עיר חשובה, פוסק חשוב, ומולו התמודד הרב מצגר, שאפילו ברבנות של שכונה כלשהי לא שימש, בחרו העסקנים החרדים ונגרריהם לבחור ברב מצגר, העומד כיום לדין על שורה של האשמות חמורות, אך ורק כדי להגחיך ולהשפיל עד עפר את מעמדה של הרבנות הראשית. וכל השאר עוד יסופר, בבתי המשפט.

מה אומר החוק?

אחד מעסקני החרדים, הרב משה גפני, שיצא כמובן נגד הקמת בתי הדין של "הרבנים הד"לים", הסביר שמלחמתו נגדם היא מפני שהמהלך גובל בפלילים: "הייתכן שמי שאינו מסכים עם גופים חוקיים כלשהם במדינה, יקים גופים מקבילים לצרכיו? הייתכן שמישהו יקים משרד פנים משלו ויחלק תעודות זהות?"

אז זהו, שהעסקנים החרדים הם-הם שמגבים עשרות מערכות כשרות אלטרנטיביות. ואם בחוק עסקינן, איך נעלם מידיעתו של גפני שעד לפני זמן קצר, היה תקף כאן בארץ חוק שקבע שכל רב עיר מוסמך רשאי להקים בית דין לגיור (עד לביטולו ביום 5.7.15, בעקבות לחצי המפלגות החרדיות)?

לכל הדואגים לפגיעה בחוק, הנה קריאת ארגעה מפיו של פרופ' אביעד הכהן, דיקן 'שערי מדע ומשפט', שאמור להבין דבר או שניים בענייני חוק ומשפט:

"בניגוד לנושא הנישואין והגירושין, החוק הישראלי מעולם לא הסדיר את נושא הגיור בחקיקה ראשית ובוודאי שלא הסמיך את הרבנות הראשית או את בתי הדין הרבניים לעסוק בגיור. להיפך: לפי עקרון החוקיות, העובדה שנושא הגיור אינו מוזכר – ולוּ ברמז – בחוק הרבנות הראשית לישראל, או בחוק שיפוט בתי דין רבניים, מלמדת שלא היתה כל כוונה למסור נושא זה לסמכותם, וקל וחומר שלא היתה כוונה למסור להם סמכות זו באופן ייחודי. יש לזכור שמבחינה הלכתית, הליך גיורם של קטינים קל בהרבה מזה של בגירים, כך שהקשיים הרבים שמוערמים עליהם מצד המדינה, מנוגדים לא רק לערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל אלא גם לערכיה היהודיים."

לידיעת מגיני החוק מבית גפני והיתד.

* * *

עמוס אריכא

תעתועי הרבנים האורתודוקסים "הליברלים"

דרמה עוצרת נשימה מתחוללת לכאורה נגד עינינו הכלות כשקמים רבנים נשואי-פנים מחוגי הציונות הדתית ומתמרדים לכאורה כנגד הכפייה הדתית המחמירה של הממסד הדתי הקלאסי, זה שחונק את חופש הפולחן במדינת ישראל מאז ימי היישוב העברי בארץ-ישראל. העיתונות יוצאת מגדרה בכותרות ענק נרגשות על "מרד רבנים ליברלים ברבנות הרשמית והמעופשת עד צחנה."

האמנם?

חוששני כי בדיקת-עומק תגלה כי במידה ומתרחש פלא-נס זה לפנינו, כי אז מדובר בתרגיל מבריק להפחתת האיבה כנגד היהדות האורתודוקסית שמייצגת בעיקר את הקיצוניות הדתית שהמאיסה עצמה על יהודים רבים בארץ ובריכוזים יהודיים ברחבי-עולם. דוגמא מקוממת אחת למדמנה הממסדית הדתית המציא לנו לא מכבר שר הדתות של מדינת ישראל  כשהצהיר כי היהודים הרפורמים אינם יהודים לתפישתו, והוא לבושתנו עדיין מכהן כשר.

אדם בגלימת שר המכחיד באבחת לשון שסועה מטיפשות מיליוני יהודים, משמש  עדות חיה לטירוף הדתי המכרסם בנו ומעיד כי הדת הגיעה לשיא התנוונותה וניתוקה מהמציאות דווקא במדינת ישראל.

רבנים אחדים הבינו את הסכנות הכרוכות לעתידו של פולחנם. זהו פולחן דתי מנוון, והם מתאמצים להציל נפשותיהם בהצגה מרככת במשהו את הסחי הפולחני החונק הזה. תחילה, ניסו לכבוש את הרבנות הראשית ונכשלו בכך. עבר-חלף פרק זמן והם שוב חזרו וניסו לחדד את המסרים שלהם והם נאחזים בטיעון שהם שונים מהממסד הדתי בפתיחותם ונגישותם לאחרים.

להד"ם.

מסתבר בבחינה יותר מדוקדקת שלא כצעקתה. כלל לא מדובר במרד רבני כנגד הממסד הרבני שמזמן נואשו ממנו רבים עד נקיעת נפש. לפיכך הם הגבילו עצמם לגיורים של ילדים, שאכן מכבר ראויים היו להשתחרר מכבלי  גיבנת מכוערת שכאילו אינם ככל הילדים. אבל גם בשכבת גיל כה רגישה הם נותרו קשוחים בדיוק כמו הממסד הדתי. קבעו לעצמם כלל שאין לסטות ממנו – כי כל ילד שיגוייר על-ידם יתחייב ללמוד אך ורק בבית ספר "דתי".

אין לשון מתאימה לבקר את ההחלטה הזאת להצמיח בכוח תגבורת לנוער הדתי-ציוני, החלטה שהיא מוטעית ונבזית משורשה. ממה נפשנו? הרי מדובר בסתירה ובסטירה פסולה. ראשית, החלטה זו של חיוב הילד המגוייר ללמוד אך ורק בזרם דתי מכבר ראוי היה לעוקרה משורש קיום בתוכנו. זו החלטה בזויה שכן היא פוגעת בשרירות בהוראת "כבוד האדם וחרותו". משמע, היא גם פוסלת באותה נשימה את זרם החינוך הכללי כאילו ילדינו ונכדינו דינם כגויים שאין לבוא בקרבם וחינוכם פסול. זהו עוול זועק המעיד עד כמה מושרשת הגזענות הפסולה בקרב רוב הרבנים בארץ. ילד מגוייר זכאי לבחור לעצמו כל זרם שירצה בו. אולם המגבלה הזאת של "הקבוצה הליברלית" מחשידה כי הכוונות "הליברליות" לא כל-כך טהורות.

היהדות האורתודוקסית בכל צורותיה, כולל אותה קבוצה "ליברלית", לא נסוגה אפילו כחוט השערה מאותה "הלכת דורות" שעבר הכלח על חלקים גדולים ממנה. מדובר בגזענות שפלה שאין לה מקום בתפישת יהדות נאורה בשום זרם, ובוודאי לא במדינה המתיימרת להיות ביתו של כל יהודי.

הכפייה הדתית הפכה מכבר להשתלטות פראית של כוהני-דת חשוכים על חלקים נרחבים בחברה בישראל והיא פוגעת במישרין ברבים. המדינה הפקירה מכבר את זכויותינו כבני אדם חופשיים ונהיינו מרמס.

תרגיל הגיור לילדים של הקבוצה "הליברלית" נועד לאפשר לשוטים שכמונו להשתחרר מלחץ אוויר-חם ובהסחת-דעת זו נמשיך לאפשר לאורתודוקסיה מנוונת לתעתע בנו כרצונה. ההפרדה בין דת למדינה מחויבת מכבר.

* * *

דבורה קוֹזְוִינֵר

הַצַּבָּר

מִכָּל פְּרִי הָאָרֶץ

מִתְּאֵנָה וְעֵנָב עַד רִימוֹן וְזַיִת

וּפֵרוֹת הֶהָדָר וְכָל פְּרִי הַקַּיִץ

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַצַּבָּר

הַגָּדֵל אֶצְלֵנוּ בֶּחָצֵר

מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר

בִּמְּשׂוּכָה עַל יַד הַבֵּית.

הַצַּבָּר – 

אֵיזֶה פְּרִי נֶהֱדָר!

כְּמוֹ חָצוּף הוּא נִיצָּב

בְּרֹאשׁ גִּבְעוֹלָיו,

וְכָל קוֹץ כְּמוֹ מַסְמֵר

מְאַיֵּם, מִזְדַּקֵּר,

מִתְגָּרֶה

כְּמוֹ קוֹרֵא:

מִי יָעֵז בִּי לָגַעַת!

אֲבָל – צָרִיךְ לָדַעַת,

אֵלָיו אֵיךְ לָגֶשֶׁת:

בַּבּוֹקֶר הַשֶּׁכֶם,

כְּשֶׁאֵין רוּחַ,

בְּקוּפְסָה אֲרוּכַּת מוֹט

לָצוּד אֶת הַפְּרִי

לָצוּד וְלִלְקוֹט,

זֶה אַחַר זֶה,

מְלוֹא הַדְּלִי,

וְאָז – עַל הַחוֹל הַשָּׁטוּחַ

לֱבָרֵש בֱּמִבְרֶשֶׁת,

בְּזֶרֶם חָזָק לִשְׁטוֹף

וּבִזְהִירוּת לִקְלוֹף.

וְכָל כַּמָּה שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהִזָּהֵר 

זֶה לֹא עוֹזֵר.

יֵשׁ לִי בַּיָּדַיִם

קוֹצִים – אוּלַי אַלְפַּיִם.

אַךְ בִּפְנִים אֵיזֶה פְּרִי!

רַךְ וּמָתוֹק, אַדְמוֹנִי, עֲסִיסִי,

מָלֵא גַּרְגְּרִים

יְפֵהפֶה וְנִמּוֹחַ בַּפֶּה.

אֲבָל – הֲכִי אֲנִי אוֹהֵב

כְּשֶׁבַּבּוֹקֶר– בַּבּוֹקֶר

אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת

אַבָּא שֶׁלִּי עוֹשֶׂה,

וְלַאֲרוּחַת בּוֹקֶר הַכֹּל מוּכָן –

קְעָרָה שֶׁל סַבְּרֶס עַל הַשֻּׁלְחָן.

וְזֶה טוֹב שִׁבְעָתַיִם

כִּי לֹא נִכְנָסִים לִי

אַלְפַּיִם

קוֹצִים בַּיָּדַיִם.

מִתּוֹךְ "יוֹם יוֹם צוֹחֶקֶת שֶׁמֶשׁ"

 הוֹצאת יַבְנֶה 1993

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב עיון על

הרב קוק ותנועת ז'בוטינסקי

"סמל נשגב למורשת עמנו"

במלאת 80 שנה להסתלקותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

(ג' אלול תרצ"ה – ג' אלול תשע"ה)

משתתפים:

הרב פרופ' נריה גוטל

ציוניותו של הראי"ה: אגדה והלכה

ד"ר יוסי אבנרי

רודף שלום בעין הסערה

מר יוסי אחימאיר – פתיחה והנחייה

יום שלישי, ג' אלול תשע"ה, 18.8.2015, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 13

חיימסון, מושפל ועייף, נותר לבדו בבית, האזין לבראנדבורגים, לש פירורי-חלה והירהר במירה ובמלי. למחרת במשרד, הסתבך בטיפול בתלונה נגד חברה לתעשיית-מזון, והסתבר שיהיה צורך להתנצל בפניהם. עיתון צהריים בישר הקמת שתי התנחלויות נוספות בהרי אפריים ומקרה-אונס נוסף שביצע "האנס-המתנצל" באפיק נחל מוסררה, ליד תחנת-הרכבת תל-אביב-צפון, בנערה בת שש-עשרה.

למירה לא טילפן, גם לא לאיה ורמי. ורק חש צורך עז לפגוש במלי בִּזְיאדה השמנמנה ושחומת-העור. מאז אותו מקרה לא ראה אותה כי נהג לצאת מוקדם בבוקר לעבודתו, ובחוזרו כבר סיימה מזמן את יום-עבודתה השבועי.

בהגיע היום החליט אפוא להתחלות ולא הלך לעבודה. הוא העדיף הִתחלות על פני לקיחת יום-חופש, כדי לא להסתבך באמתלאות ותירוצים להישארותו בביתו. בתשע בבוקר הבחין במלי מבעד לתריסים המורדים-למחצה של דירתו. היא הסתכלה פעם ופעמיים לעבר חלונותיו. ונדמה היה לו שחייכה לעצמה בשובבות, כנזכרת בדבר-מה.

אפי, אפי, הן קוראות לו –

הוא פתח את התריס וחיכה עד שתצא פעם נוספת למרפסת. וכשיצאה, עוד הטרם הספיק לומר מילה, הגישה אצבע אל שפתיה לסימן – הס! – ואותתה לו שאחר-כך תעלה היא לדירתו. הוא מיהר לסגור את התריס. ואמנם, מבעד לחרכים הבחין שבעלת-הבית נמצאה אותו יום אף היא בדירה.

קרוב לארבע שעות ישב חיימסון בדירה המוגפת והמחניקה, וחיכה לצלצול הגואל בפעמון-הדלת. כל צלצול טלפון היה לו עינוי. להגזים במחלתו לא רצה, כדי למנוע ביקורים. ומצד שני לא היה יכול לומר שהוא בריא לגמרי. אפילו לקנות עיתון-צהריים, או לחנות-המכולת, חשש לרדת, פן יפסיד את ביקורה של מלי.

*

כשהיה בפעם האחרונה אצל רמי ואיה כבר החל יובלי מדבר. "אוֹטָה-בּוּס,  תו-דה, עוׁד-פִּיסְטָה," היה מבטא במלעיל, והמשפט האחרון, שפירושו – עוד חתול, נשמע מפיו כקללה פולנית. הילד נעשה חמוד, ממש יפהפה, בעל שיער חום מתולתל ופני מלאך. איה התלוננה שוב ושוב על נחירותיו של רמי, ועל דקירות בצד, מעין כאב עמום שגובר בהדרגה עד לכדי כאב חד מתחת לצלעות. פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל. ולעיתים לרוחב הבטן.

חיימסון אמר שזה עלול להיות מחוסר שתייה מספקת. חיימסון עצמו היה שתיין מובהק של מים בכל הזדמנות. הוא קרא בעיתון שגופנו מורכב מתשעים וחמישה אחוז נוזלים ורק חמישה אחוזים הם חומר מוצק, וכך כולנו חיים בתוך ים קטן וסגור של פלאזמה מלוחה-מעט ונוזלי-גוף שונים. גופנו מפריש עוד שני ליטרים של נוזל ליום באמצעות הזעה, וכמויות קטנות של מים מתנדפות עם כל נשימה, שלא לדבר על ההשתנה. וכדי לשמור על מאזן-הנוזלים הקרוי הומיאוסטאזיס, זקוק הגוף למינימום של ליטר וחצי נוזלים מדי יום ביומו. ד"ר עזרה זהר טוען שבקיץ צריך לשתות כחמישה ליטרים מים ביום. חיימסון היה שותה אפוא משקאות שונים ומים פשוטים מן הברז בכל הזדמנות, כדי למנוע את התייבשות הגוף והיווצרות אבנים בכליות ובכיס-המרה וזיהומים בשלפוחית השתן ועוד מחלות שונות ומשונות שאין הוא, תודה-לאל, יודע עליהן. איה היתה משמינה והולכת ורמי אמר לה שאפי צודק ומוטב לה לאכול פחות ולשתות יותר.

חיימסון עדיין הלך-שבי אחר תואר-פניה של איה. שערה השחור, החלק, פני המדונה החיוורות, שבקיץ היו עוטות גוון שיזוף מלבב. עיניה הירוקות, הבורקות. עורה החלק, ללא נקודת-חן אחת, ללא בליטה או בהרת עד היכן שהעין מגעת. בעיניו עדיין היתה יפהפייה. לו זה לא הפריע שהציפורניים בידיה וברגליה, שהיו משוחות, אם רק הקפידה עליהן, באדום-זרחני – היו קפוצות וגסות-מעט, אף כי אין פגם בצורתן. מעוגלות כלפי פנים כאילו היא נמצאת ממתינה לקראת זינוק או בעמדה של חמדנות שהתאבנה. ומקצות-אצבעותיה המעוקלות מתגלה איזו תכונה של המוניות-שבאופייה.

את התיאור הזה מצא להפתעתו באחד מסיפוריו של אורי בן עמי. מאז שהכיר את איה באמצעות רמי, בעקבות הקשר שהתרקם ביניהם בעבודה (רמי היה אחראי על כמה תביעות-לדוגמה נגד חברות שניסו לעקוף את חוק ההגבלים-העסקיים) – נעשה חיימסון קורא-מושבע של ספרי אורי בן עמי וזאת מסיבה אחת בלבד – סקרנותו לגלות עוד ועוד מצפונותיה של איה. היה בוחן בשבע עיניים כל פיסקה, ומעלה השערות מפליגות בדבר חלקה המכריע של איה בכתיבה נאטוראליסטית זו. תיאור נועז של גופה. משפט מפולפל שאופייני דווקא לה. ניתן לומר שבמידה מסויימת התאהב בה בעקבות עקבותיה אלה. וכשהיה מבקר אצלם היה מתבונן בה וחש שיש לו בה איזה חלק אינטימי, נסתר, שנשקף לו מבעד לבגדיה, והיה גם בועל אותה אחר-כך בהזיותיו בעקבות קטע זה או אחר בספר של אורי בן עמי, דבר שלא אירע לו מאז קרא בנעוריו את "השאלה המינית" של אוגוסט פורל.

עכשיו הבין, אם כי מזווית-התייחסות מפתיעה-במקוריותה, את דבריה של מבקרת ספרותית אחת ב"מעריב" שאמרה על ספרו האחרון של אורי בן עמי שזה סוג של ספר שהצרפתים אומרים עליו שקוראים אותו ביד אחת.

הוא לא היה מסוגל להבין את רמי, שאדיש לקיומם את תיאורים כה מפורטים ואינטימיים של אשתו בספרות העברית. הרי לא ייתכן שהוא גאה בכך! אפילו סוסה גזעית ומשובחת זקוקה בחייה לרוכב מנוסה אחר, ולא להיות איזו רְכוּבָה ציבורית –

האם מוטב היה אילו על כך שוחח עם מירה בשבת? שהרי עם מלי בִּזְיאדה שעומדת לבוא כל רגע ולהרטיטו במבושיה הגלוחים והזִיפנים ובריח-זיעתה החמצמץ ובהבל-החם העולה מגופה ובגוון עורה הכהה כשל זונת-רחוב צעירה – אין הוא נותן אמון עד כדי כך שיספר לה על חייו הפרטיים.

בעיתון היתה ידיעה שאישה אחת מחולון נסעה באחת-עשרה וחצי בלילה באוטובוס ופתאום הרגישה שמישהו ממשש את שדיה. היא קראה לנהג להסיע את האוטובוס לתחנת-המשטרה, ושם עצרו את החשוד. והלא הוא, חיימסון, בן-אדם רציני, למרות שהוא מחכה עתה למלי בזיאדה הפקידה הקטנה על-תקן-של-עוזרת-בית שבאה לעבוד בעיר הגדולה כדי להיפתח לקראת הרפתקה מרגשת ולהימלט מפני בעלה שאינו מרחם עליה ואינו מתחשב מדי לילה בה ובפותה הצרה שלה.

והלא הוא, חיימסון, הינו במידה מסויימת אדם בעל מעמד ציבורי שפניו מוכרים-למדי מ"כלבוטק" – ולא איזה מששן אלמוני באוטובוס בחולון, והשאלה המרכזית היא בדיוק כמו שאמר הסופר פנחס שדה בראיון במוסף-השבועי – באמצעות מה החליט אלוהים להביע את עצמו בשלב זה של ההיסטוריה הישראלית?

האם זה, כחששו של חיימסון – באמצעות ההתנחלויות ו"גוש אמונים" ואיקה ישראלי ואורי זוהר ופופיק ארנון (שגם על אודותיהם היתה כתבה מפורטת במוסף-השבועי, עם תמונותיהם "לפני" בתור בדרנים, ו"אחרי" בכובעים שחורים ובזקנים) – או במכתבים ששלחה חבצלת לפנחס שדה (גם על כך היתה כתבה מפורטת במוסף-השבועי), או באמצעות עוזרות-בית מזרחיות שאינן מתעניינות הפוליטיקה ובטהרת המשפחה ושעולות גלוחות-ערווה אל אפריים חיימסון המשכיב-הלאומי ומתפרקדות כדי להעניק לו אחד משישים מטעמו של גן-העדן –

או באמצעות הערבים שמבקשים לשחוט לילה אחד את כל עם-ישראל, מן הקוזאקים של הרב כהנא ועד הקיבוצניקים של "שלום עכשיו", ממטולה ועד שארם-א-שייך, מקרני שומרון וירבעם בן-נבט ועד ה"קאנטרי קלאב" ורחוב אבן-גבירול –

כן. אך מה על החווייה הרליגיוזית של היחיד?

אם פילוסוף יהודי נודע יכול לאכול קותלי-חזיר, כפי שהיה כתוב באחד העיתונים, ולהימצא בזיקה דיאלוגית של אני-אתה עם אלוהים – אזיי מלי בִּזְיאדה אינה טובה אך גם לא גרועה מן הרבי מלובאביץ' שיושב בניו-יורק, שכן ישראל, אף-על-פי שחטא, אז אם הוא יושב בישראל, יהודי טוב הוא, מפני שאינו יושב בגולה. לא? מה היה אילו על כך דיבר עם מירה במקום להציץ אל אחוריה האשכנזיים מיד בפגישה ראשונה, ועוד להיכשל דווקא באותו תחום שהוא יודע שביכולתו להגיע בו להישגים מפליגים!

ואז, צלצול בדלת, והינה מלי, חייכנית, ופניה סמוקות מהתרגשות או מן העלייה החפוזה במדריגות, ומיד היא נבלעת בדירתו כחוששת פן יבחין בה מישהו. יראת-כבוד ילדותית ניכרת בה למראה ספריו ותקליטיו. מקום-בדידותו נראה בעיניה כארמון שבו שוכנים החיים האמיתיים, העשירים, התל-אביביים. וכמה שונה הדבר מגישתה של מירה, שבסיור ראשון לא חסכה הערות בדבר שינוי פני דירתו.

"יש לך עור לבן כזה, יפה," אמרה מלי כשהגיעו למיטתו והיא ליטפה אותו כאוצר. הוא שיקע פניו בשדיה העצומים, שהיו רכים ושחומים, יונק את ריח-זיעתה עם פטמותיה הרפויות. הכול פעל אצלו הפעם זמן-ממושך כהלכה אבל לחדור אליה לא הצליח. היא נותרה סגורה.  "אני חושבת שאני צריכה לעשות ניתוח כדי לעשות את זה יותר גדול."  – ואז הוא ניסה לעשות את זה קצת בכוח. "אתה מכּאיב לי," – מכּאיב היא אמרה, "אתה מכּאיב, די," – הוא נטה על צידו כדי להיטיב לה באצבעותיו. זיפי שערה הגלוח עוררו בו תחושה של זרות, כאילו הוא נוגע באבר-מין של זונה שחוּטְאַה-לְמִשְׁעִי, או מנשק לחי של גבר. כל זה התרחש כמו בחלום. פניה הסמוכות לשלו החלו מאבדות מרכותן, חריצים-חריצים סמוקים-חומים של התקשחות-התאווה, שכמו ביקשה להתנקז מקירבה ברשת צפופה של קמטי-עווית, והיא נתונה בה ואינה רואה אותו למרות שעיניה פקוחות וגדולות. ואז היא החלה נאנחת, צועקת:

"תכה אותי,  תכה אותי – "

הוא לא הבין מה רצונה. הלא רק אצבעותיו נוגעות שם, ואיך אפשר להרביץ בדבר הלח והמפרפר הזה? ואז גהר על פניה ללטפה בשפתיו, אך היא דחתה את ראשו מעליה כאילו נגע משהו שאסור לעשותו, ותפסה והעלתה את מותניו עליה, ובעוד אברו מחפש ואינו מוצא לעצמו דרך, הוליכה היא את כף יד ימינו לשיפולי ירכה והיכתה עימו יחד באחוריה מכה יבשה וקשה. "תכה אותי תכּאיב לי , ככה – " וחיימסון, מבולבל וקרוב להזריע, החל מטפיח סטירות על עגבותיה שהיו שריריות ונוקשות. ואז חש, ללא שמץ תענוג, כיצד הוא נמס בחמימות שבפתח-ערוותה הצר, מתפרק מאוניו ומתיז על בטנה. ועד מהרה נרגעה גם היא, ורק איזו נהמת-בכי עולה ויורדת ואוזלת בה, כצפירת-ארגעה.

"יא איך שליכלכת אותי! בחיים לא יֵצא ממני הריח הלבן הזה שלך. אני אלך להתרחץ?"

חיימסון התבונן בחמוקיה הרפויים הכהים, בגופה הדשן ובאחוריה שהיו צרים ושריריים לעומת החזה המשתפך. צירוף של נערות ואימהוּת. כפות-רגליה היו תואמות להפליא, ללא פגם. והאצבעות יפות, שחמחמות וחלקות. הוא היה אסיר-תודה לה על שהתירה לו לענגה ולחזות בזיו-פניה ברגע הכמוס, אך היתה בו גם איזו טינה כלפיה על שנהנתה והותירה אותו עתה ככלי-ריק ולא הניחה לו לחדור אל תוכה. עתה קמה לאיטה, כשהיא מחזיקה ידה על מבושיה הלחים כמו כדי לא ללכלך את הריצפה, ונעלמה לעבר המקלחת.

חיימסון קם. הוא היה מונה בקפדנות את מעט הפעמים שבהן הצליח להשכיב אישה, ועכשיו לא ידע אם זאת נחשבת פעם, או לא. והדבר הציק לו ממש כשם שהציק לו עתה, בעוד מסתכל על מלי במקלחת, עניין המגבות המסריחות. בין מגבותיו היתה אחת, ישנה ודקה מרוב שימוש. ופעם, לאחר שהתלכלכו כל מגבותיו השעירות והעבות, השתמש בה יום, ועוד יום, ולמרבה הפלא כלל לא הסריחה כאחיותיה העבות. אולי משום שהתייבשה מהר. רוח של ממציא נחה על חיימסון כאשר הגיע למסקנה שתקן מגבות-הרחצה העבות והשעירות מופרך מייסודו, וכנראה אינו אלא תעלול פרסומת מצד היצרנים. אך כשהחל מדבר על כך ברצינות, בתוקף עבודתו במשרד, חש באיזו שתיקה של זרות שנוצרת סביבו.

ואז –

"נו מה אתה מֵסתכל עליי כמו שלא ראית אף-פעם ערומה," הפקיע אותו קולה של מלי מהרהוריו. מֵסתכל היא אמרה, בצירה תחת המ"ם. צריך לתת לה מגבת. כפות רגליה יפות באמבטיה הלבנה שלו, אבל, אחת כזאת, במגבות שלו –

וכאילו קורא-מחשבות נמצא מעברו השני של קו-הטלפון, צילצל המכשיר אותו רגע ממש, והוא נטש את מלי שנוטפת מים, ועל שדיה הכבדים, השחומים, טיפות גדולות של סרט-פרסומת לסבון.

"אפי שלום! מה איתך, אתה עוד חי? אני מדברת מבית-הספר..."

"מה? מי?..." התבלבל, לופת את השפופרת. "מי פתאום? אה, כן..." – מירה! – "צלצלתי אליך לעבודה ואמרו שאתה חולה היום..." – "אוה, לא, זה שום דבר מיוחד," התפתל, ערום, מזיע, "רק סתם התפנקות..." – "למה אתה לא עונה תיכף? חשבתי שהתפגרת..."

והיא בישרה לו כי לפנות-ערב, רק תנוח מעט אחרי בית-הספר, תבוא אליו. ואם אינו חולה מסוכן, יוכלו ללכת להצגה ראשונה, אולי.

המקלחת שקטה ומלי הופיעה, נודפת ריח סבון משובח, רכה ואימהית ומפוייסת אך זרה. זרה כל-כך בדירתו. כאילו היא בת לעם אחר.

ומיד החלה מתלבשת.

"זאת האישה שלך צילצלה?"

"אמרתי לך שאני לא נשוי," נעלב שחשדה בו שרימה אותה. איזו זכות יש לה? הרי היא עצמה נשואה. 'הבעל שלי יהרוג אותי מהריח הזה שלך!'

"זאת בטח תתחתן איתך. היא מדברת כאילו אתה שייך לה."

"מה את ממהרת?" שאל אותה חיימסון בשפה רפה.

"צריכה לחזור הביתה. הילד שלי כבר בטח חזר מבית-הספר. זה מטפס על הקירות. הורג את אימא שלי."

בעיני חיימסון היה מבט נוגה וקצר-רוח.

"אין דבר," אמרה לו. "אנחנו נוכל תמיד להתפגש קצת בצד. רק אל תאהוב אותי."

להתפגש, תאהוב, היא אמרה.

וכשהסתלקה החל חיימסון לנקות היטב את הדירה כאילו הותירה אחריה מלי איזו הווייה זרה ומסגירה. ברדיו הודיעו כי בטי פורד, רעיית נשיא ארצות-הברית לשעבר, עברה ניתוח קוסמטי למתית עור-הפנים. מחבל נידון למאסר-עולם. שר-החקלאות הודיע כי צפוי גידול נכר בייצוא החקלאי. ואיר זוהר עמד בראש קבוצה של בני-ישיבה שפלשו למיבנה של ישיבת "עץ-חיים" ברובע-היהודי בעיר-העתיקה. הוא שטף את האמבטיה היטב-היטב. זרק את המגבת שמלי התנגבה בה – עמוק לארון הכביסה המלוכלכת. החליף את המצעים שבמיטה. פורר את זנב-הסיגריה שעישנה מלי ושטף אותה עם המים באסלה שלוש פעמים, כי המים התמלאו פירורי-טבק. איוורר את החדרים. ואת עצמו רחץ היטב וזילף מי-גילוח ריחניים על כל גופו כדי להחניק את ריח הזרע שנדמה היה לו שנודף מכל פינות הדירה.

אפי, אפי, הוא אומרות לו –

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

בגיליון הבא יופיע היומן המדהים:

נעמן כהן

מסע שורשים לרוסיה הלבנה – ביילורוסיה – בלארוס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאשר רואים בטלוויזיה את הנעשה ב"ג'ונגל" ליד העיר הצרפתית קאלה, כאשר אלפי מהגרים מוסלמיים, רובם צעירים, ערבים ושחורים, מאסיה ומאפריקה, חסרי כול, נואשים, גרים תחת כיפת השמיים באוהלים מאולתרים ועושים הכול כדי להסתנן באופן מסוכן ולעיתים קטלני – לדובר שבאנגליה, דרך מנהרת התעלה, וזאת למרבה הזוועה של הבריטים האמורים לקלוט אותם –

אי אפשר שלא להיזכר בעונג מסויים כיצד המנוולים האלה, בראשות שר החוץ האנטישמי שלהם, בווין, לא היססו לחסום בצבאם את שערי ארץ-ישראל בפני אלפי הפליטים היהודיים ששרדו לאחר השואה, לגרשם לקפריסין, וגם חזרה לגרמניה ["אקסודוס"] – ואפילו להרוג בהם במהלך ההשתלטות על אוניות ההעפלה! –

הו אלביון הבוגדת, מי ידמה ומי ישווה לך, עכשיו תשתי אַת מכוס התמרורים!

חבר שלנו, הסופר שמאי גולן, היה מעפיל, הוא גורש בידי הבריטים וישב במחנה בקפריסין.

* קבוצה של עיתונאים מ"הארץ" הוזמנה לוואשינגטון לקבל את "אות הכבוד של השירות הטוב" מהנשיא אובמה – וזאת על התמדתם העיקשת לגחך ולטנף את ראש ממשלת ישראל נתניהו במאבקו נגד הסכם הכניעה לגרעין האיראני – ולהמשיך לטמטם ולהטעות בנושא הזה את ציבור קוראי העיתון.

* דיור. הבורות של כל העוסקים בנושא עלויות הבנייה מצחיקה אותי. פעם, כשרציתי לתרום מניסיוני והבנתי בנושא, לא צחקתי אלא דיברתי, כתבתי, הרצאתי, פניתי, צעקתי, צרחתי. היום אני אדיש ומיואש. אישור בנייה נמשך זמן הארוך פי 130 מאשר הממוצע האירופי... אז מה הפליאה? לנוכח מבחן התוצאה, השר משה כחלון מתבקש להחליף את שמו למשהו כישלון.

מרדכי בן חורין

אדריכל

[במשרד עם ניסיון של 89 שנים...]

אהוד: הסבר – המשרד החל לפעול בפתח תקווה עם אביו, המהנדס משה בן חורין גינזבורג.

* לכל המתכוננים בדרום-סודן ובאריתריאה ובמקומות אחרים להסתנן לישראל, בשורות טובות! – העליון הגביל את משך שהותכם במתקן הכליאה חולות, ויש סיכויים טובים לכל מסתנן להישאר באופן קבוע בישראל ולהרוס את המרקם החברתי של שכונות המגורים החלשות בערים, בייחוד בדרום תל אביב. אגב, המסתננים כבר ממלאים גם את ספסלי שדרות בן גוריון, אם כי יושבים בשקט, שותים ואוכלים. בקרוב יעלו לירושלים לשבת על ספסלי העליון.

* בתל אביב טועים. לא את גשר "מעריב" צריך לפוצץ אלא את מפלצת הבטון המזויין המתפורר והברזל החלוד המתפורר – הקרוייה בשם "כיכר אתרים". שערורייה מתמשכת מראשית בנייתה, כיום נטושה בחלקה הגדול, מתפוררת, מזוהמת, מרוצפת באופן אידיוטי, חסרת תועלת. מצבור של טינופת, עזובה, ומחסום אל הים.

ובאשר לגשר "מעריב", איש מכל בעלי המכוניות שמשתמשים בו מדי יום וייפגעו מסגירתו – לא ישתמש גם בעוד עשרים שנה ברכבת הקלה. הרכבת הקלה לא תפתור את בעיות התחבורה בגוש דן ורק תגרום כבר מהשבוע הבא לפקקי תנועה מחדרה עד גדרה.

* רעיון... אם יוחלט אכן לפצות את בעלי העסקים שיפגעו מבניית הרכבת. לחשב פיצוי יחסי כך: דיווח למס הכנסה בשנתיים האחרונות, פחות הדיווח על הכנסה בזמן העבודות...

והמבין יבין.

אבניאל לטר

* שלום יקירי אהוד בן עזר, תודה על המייל שלך ושבוע טוב. אתה סופר מיוחד. אתה כותב מעניין ביותר, כולל ובמיוחד השירים ה"גסים" שאתה מפרסם וגורם בכך לעיוות פנים של החסודות הרבות. אנשים שוכחים שהעניינים האלה הם בסופו של דבר ברומו של עולם: הסקס, האורגיות, האוננות, הדמיונות והפנטזיות, ועוד, אז למה לכתוב רק על נוסטלגיה ועל דברי הבאי?

הרומנים שכתבת הם באמת מיוחדים ולא סתם כאלה שאפשר לפרסם מהם קטעים בעיתון "לאישה" כל שבוע. ספריך הם עולם אחר מכל מה שמתפרסם חדשות לבקרים. אם סופר או סופרת מפרסם כל שני וחמישי ספר – אני שואל את עצמי מניין המבול של היצירה אצלו? והיכן האיכות? איפה מצאנו קודם שסופר מספיק ליצור כל-כך הרבה ללא ליאות...

אתה לא היחידי שיצירותיו לא זוכות לפרסום למרות איכותן (שלעיתים דורשת חודשים רבים עד השלמתן).

אי אפשר לדלג על שיר בלדה כזו שכתבת – "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה" – אחרי מאמץ רוחני וריכוז וידע, זה לא כמו סתם רשימה שמישהו משרבט מחשבותיו כמו מרק דליל.

כמו כן עשייתך בשדה הספרות בארץ ישראל היא מבורכת ורחבה וחשובה. זה שלא מפרגנים לך – זה בַּגֶנים.

בברכה,

תהיה בריא ותמשיך ליצור כי כולם נהנים מזה למרות הכול.

שלך,

י"ז

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

להיות יהודי ברוסיה. מומלץ לצפות.

http://www.youtube-nocookie.com/embed/5h1cPdbdZfw?rel=0

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל