חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1069

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' באלול תשע"ה, 17 באוגוסט 2015

עם צרופת יצחק אורפז ואהוד בן עזר על חוף ים תל אביב, 1977, וצרופת קיילה מילר הצעירה האמריקאית החטופה היפהפייה, שאותה אנס באכזריות שוב ושוב המהדי בעל הזין הגדול – אבו בכר אל-בגדאדי, מנהיג דאע"ש [לימים היא נהרגה בהפצצה] – שזה פוליטיקלי קורקט מצד מימשל אובמה – כי אל-בגדאדי הוא מוסלמי, ואינו יהודי-ישראלי, וקיילה לא זרקה עצמה לרגלי בולדוזר של צה"ל כמו רייצ'ל קורי – שאז היה אפשר להפיק גם עליה מחזה אנטישמי בברודווי – או מחזמר פרו-פלסטיני כמו על הנכה בכיסא-הגלגלים, היהודי-אמריקאי הקשיש  ליאון קלינגהופר – שהחוטפים הפלסטיניים של הספינה "אקילה לאורו" באוקטובר 1985 – השליכו אותו לים על כסאו בעודו חי. הו, איזה נחמדים. ממש "סיפור הפרברים".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ'. סימני הדרך של פחפח. // פחד – זמן – יצירה, אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז, נערך בשנת 1972 לערך, לפני כ-43 שנים. // יצחק אוורבוך אורפז: צרורות של שירים [2]. // עמוס גלבוע: האם קנאי הדת האיראניים שונים מהקנאים המחליאים שאצלנו? // מרדכי קידר: בין הפרת לחידקל. [ציטוט]. // יואל נץ: לזכרה של מרית טאוב (ליפשיץ), (קטעים מן הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים"). // אורי הייטנר: צרור הערות 16.8.15. // יהודה דרורי: פעם שנייה היום [שבת, 15.8] מחבל פלסטיני דקר לוחם מג"ב בצומת תפוח ונורה. // נעמן כהן: מסע שורשים לרוסיה הלבנה – ביילורוסיה – בלארוס. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ

הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ כְּמוֹ שְׂרֵפָה תְשוּשַת לַהַט,

דּוֹרֵךְ קֵהוּתוֹ וְלַשָּוְא מַשְחִיזָהּ,

כְּמוֹ כָּל מַמְלָכָה גֶרִיאַטְרִית שוֹקַעַת

הוּא נֶאֱחָז נוֹאָש בַּמֶּה שֶאֵין בּוֹ אֲחִיזָה:

בַּזְּמַן הַבּוֹגְדָנִי, הַחֲמַקְמַק, שֶהַתְּמוּרָה בּוֹ

הִיא הַקְּבִיעוּת הַיְּחִידָה. גִיחוֹת סִיקְרִיקִיּוֹת

שֶל בִּרְיוֹנֵי מַשְּבֵי הַסְּתָו שֶלִּפְנוֹת עֶרֶב רַבּוּ

רוֹמְזוֹת לוֹ כִּי הַנּוֹף מַחְלִיף צְבָעָיו כְּזִקִּיּוֹת

וּמֶרִי אֶזְרָחִי נִכָּר בְּכָל נָפָה וּפֶלֶךְ

שֶל מַלְכוּתוֹ שֶלֹּא זְמַן רָב תְּהֵא עוֹד מַלְכוּתוֹ

וּכְבָר מְרַנְּנִים הַמֶּלֶךְ מֵת יְחִי הַמֶּלֶךְ

כָּל נְתִינָיו מִתְּמוֹל הַזּוֹמְמִים לְהַכְרִיתוֹ

בִּשְעַת הַשִּי"ן הָרִאשוֹנָה בָּהּ יִפָּתְחוּ בְּזַעַף

כָּל אֲרֻבּוֹת שָמָיו הַמִּתְבַּקְּעוֹת שֶל הַיּוֹרֶה

וּמַארְש הַנִּצָּחוֹן שֶל מַדִּיחוֹ יַרְעִיד כָּל רַעַף

עַל מִקְלְדוֹת גַּגּוֹת הָעִיר. הַחֹרֶף יְבָרֵא

אֶת כָּל אוֹתוֹת יְבוֹש וּכְמוֹש בָּם עָטָה הַשַּרְקִיָּה

כְּאֵש הַהַלְחָמָה בְּמַבְעֲרֵי הָרַתָּכִים

עַל חֲרוּלֵי הַוָאדִי, עַל תְּכֶלְתּוֹ שֶל הָרָקִיעַ

שֶהִיא זְכוּכִית חֶבְרוֹן מֻתֶּכֶת בְּיָמִים קוֹדְחִים

וּכְמוֹ אֵיזֶה וִדּוּי מֻחְנָק שֶל אַהֲבָה נִכְלֶמֶת

שֶהִשְתַּהָה יָמִים רַבִּים בְּכֶלֶא הָאִלְּמוּת

תִּפְקַע סַבְלָנוּתָהּ שֶל הַפְּרִיחָה הַלֹּא נִבְלֶמֶת

בְּכָל פַּקְעוֹת סִתְוָנִיּוֹת תִּשְרֵי וּכְמוֹ הַלְמוּת

דַּרְבּוּקוֹת יִפְרְטוּ בְּאֶצְבָּעוֹת לַחוֹת שֶל קֶצֶב

טִפּוֹת נוֹקְשוֹת שֶל דֶּבְּקָה עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹנוֹת,

גּוֹרְפוֹת אֶת הָאָבָק, אֶת הַלֵּאוּת, אֶת דֹּק הָעֶצֶב

כְּמוֹ קָטָרַקְט עֲנָק מֵעַל עֵינַיִם מַזְקִינוֹת

וּמַשֶּהוּ צָעִיר מְאֹד יָצִיף פִּתְאֹם בְּסֹמֶק

כְּמוֹ מַחְמְאַת-חִזּוּר בִּלְחִי עַלְמָה יְרַקְרַקָּה

אֶת עַלְוָתָן שֶל הָאֵלוֹת וְכָאן, מַמָּש בְּצֹמֶת

הַקַּיִץ וְהַסְּתָו תַּחְלֹף כָּל רֶגַע לַהֲקָה

שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד הַנִּפְרָדוֹת מֵעַל רָאשֵינוּ

בְּטִיסָתָן דָּרוֹמָה שֶיָּמִים רַבִּים עֻכְּבָה

עַד קְרוֹס שִלְפֵי זְקָנָם שֶל שְׂדוֹת-הַבַּר שֶחֲרִישֵינוּ

יַתְווּ בָּהֶם, כְּמוֹ שִיר עַל דַּף,

לִיבְּרֶטוֹ שֶל תִּקְוָה.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ'.  סימני הדרך של פחפח

(עם קטעים בכחול מתוך יומן הכיס)

יום שישי  16.10.48

הוטל עלינו לחדור כ-5 ק"מ מאחורי קווי האויב ולפוצץ  שני גשרים.

יום שישי העשרה באוקטובר היה הלילה הראשון בו נפתח מבצע יואב. זאת היתה צריכה להיות הפתעה למצרים ואכן היתה. את השומרים על הגשרים מצאנו ישנים בשלווה, ולחבלן שלנו, שוקה מכפר הס, לא היתה בעיה לתפוס אותם בתפיסת זקיף ולסתום להם את הפה לפני שהספיקו להוציא הגה.

אותו לילה, בו צעדנו בחשכת הנגב, לא היה לנו מושג איפה הם הגשרים  ואיש לא הסביר לנו איפה אנחנו נמצאים. אמנם אמרו לנו ששם המקום עם הגשרים הוא דיר סנייד, אבל איפה המקום הזה לא היה לנו מושג, ואם היינו צריכים לברוח, לא היינו יודעים לאן.

בעצם זה לא מדוייק כי ניסן פחטר, המכונה פחפח, השאיר לנו סימנים לאורך כל הדרך והיינו יכולים להיעזר בהם. פחפח המסכן חטף שלשול רציני שלא הרפה ממנו בכל המסע הלילי לעבר דיר סניד. יכול להיות שמי שהיו אשמים בכך שלא בכוונה היינו יענקלה חי ואני. כזכור, הלוחמים קיבלו פקודה שלא לצום, ואנחנו שנינו זכינו בארוחת ערב שנייה. מאחר שבארוחה הראשונה היינו יחידים בחדר האוכל, הרשינו לעצמנו להכפיל את המנה ואחר כך, כשהוטל עלינו לחזור שוב לחדר האוכל, אכלנו בעיקר מתוך נימוס כלפי הרבנות הראשית. על דג הפילה הנכסף אפילו לא יכולנו להסתכל, ומי שזכה בו בשפע, היה פחפח שישב לצידנו, שלא דחה את התוספות שהענקנו לו וגם אמר לנו כל פעם תודה.

כל זמן שישבנו דחוסים במשאית של ארתור שביט, עדיין לא חש בטעות שעשה, אבל כשירדנו והתחלנו לצעוד  לעבר הבלתי ידוע, הבין שקצת הגזים בארוחה ועתה עליו להיפטר מהעודפים. הבעיה היתה שהדבר לא היה פשוט, כי כדי לבצע את המשימה היה צריך לפרוש מהשורה, להוריד את ילקוט הגב שבו היו 20 קילוגרמים ט.נ.ט., להניח עליו את הרובה שנשא בידו. לפתוח את חגורת הכדורים, את כפתורי החולצה ורק אז להנמיך את מכנסיו ולרכון. למה את החולצה? האם הורדת מכנסים  מחייבת הורדת חולצה? במקרה של פחפח כן, כי הילדון הזה תמיד יצא לקרבות עם האוברול המפורסם שלו, ומי שלובש אוברול, לא יכול שלא לפתוח את כפתורי החולצה לפני שהוא מוריד את המכנסיים.

היה זה לילה של לבנה עגלגלה נגוסה ושל שלושה עננים צעירים המלווים אותה בהתמדה. עיתים כיסוה ועיתים ערטלוה. כשהיתה מעורטלת היינו זוכים לראות תמונה בלתי נשכחת, תמונה של שורה הצועדת לצידו של חייל מסכן, הנאלץ לרכון מדי פעם ולשעשע את כל הפלוגה. למה לשעשע? כי אי אפשר לעבור ליד מישהו המשמיע קולות נפץ במרחק כמה צעדים ממך, בלי  להרים איזו אבן חצץ ולזרוק עליו.

יכול להיות שאם לא היה צועק "תפסיקו!" – היינו מרחמים עליו ומפסיקים, אבל איך אפשר להפסיק כשהמטרה מקפצת מצד לצד ועוד צועקת?

מנוחה קלה היתה לפחפח כשהטור היה נגמר והפסקת הסקילה איפשרה לו להתרכז במשימה ללא הפרעה. מי שריחם עליו היה יוסקה אמוראי, הפוליטרוק שלנו, שהצטרף לפעולה על תקן של צופה ונשאר ליד המסכן לזרז אותו ואחר כך לעזור לו להתלבש  תוך ריצה.

אחרי כשעה של הליכה וסקילה נעצרה כל המחלקה, וכיאות  לחיילים המאומנים בהליכה לילית מיהרנו להתכופף. רק אז נודע לנו שלא היינו לבד ולפנינו צעדה מחלקה מהגדוד השלישי, כשבראשם צועד רפי גינזבורג המכונה "התרנגול". התפקיד שלהם היה לתפוס את הגבעה החולשת על כביש עזה-אשקלון ולחסום את המצרים אם ינסו להימלט, או להעביר תגבורת.

די קינאנו  בהם, עוד מעט הם יגיעו אל המנוחה, בעוד לנו מחכה  עוד כברת דרך עם משא על הגב. למימי ולי היו חיים די קלים יחסית. בזכות הפיאט והזבילים שנשאנו היינו פטורים מסחיבת ילקוטי גב עמוסים חומר נפץ, ולא התלוננו.

אחרי שנפרדנו ממחלקת הגדוד השלישי שפנתה ימינה, המשכנו ללכת מערבה, כשאנו יודעים שעברנו את הגבול ועלינו להתנהל במשנה זהירות ודריכות. הידיעה שכנראה חצינו את הגבול, עוררה  התרגשות מחודשת בקרביו של פחפח, ולבל יישאר מאחור מיהר לרוץ קדימה ורק כשהגיע אל  שלמה בן ארי שצעד בראש, התחיל  להוריד את מלבושיו.

העננים, שכנראה החליטו לעשות עימו חסד, התקבצו יחד להסתיר את הירח, ופחפח ניצל את ההזדמנות כדי להתרחק פסיעה אחת בלבד מהשורה. נדמה לי שהיה זה אליעזר הג'ינג'י מכפר הס שהבין את ההזדמנות שנפלה לידינו, הוא הוריד כף על כתפו של פחפח ואמר:  "תשתעל, זה עוזר מאוד!"

אחר כך היה כל הטור הצועד טופח על הגב הכפוף ואומר: "תשתעל, זה באמת עוזר מאוד."

פחפח ניסה תחילה לנער גבו ולגעור בטופחים,  ניסה גם להתרחק מהטור, אבל זה לא עזר לו כי ההולכים, שלא ויתרו על השעשוע, עיגלו את הקו, וגשש, אם היה הולך בעקבות הצעדים, לא היה מבין מה פשר הקשתות האלה של הצעדים.

בסופו של דבר הגענו למטרה. מחלקת מעוז נשלחה לטפל בגשר הכביש ולנו נמסר גשר הרכבת. שוקה קז, אחד החבלנים המוכשרים והאמיצים של הגדוד, התקרב  בחשאי אל הגשר, שם נתקל בשומר מנומנם, ואין לי מושג איך הצליח להשתיק אותו. אחר כך כל המחלקה, בזה אחר זה, ירדה למרגלות הגשר למסור את הילקוטים עם הט.נ.ט. מימי ואני הצטווינו לתפוס עמדה למעלה, בין שני פסי הרכבת, ולירות פגז על כל קטר שיעז להתקרב.

בשלב מסוים, כשילקוטי הגב נערמו כולם לרגלי אחד מעמודי הגשר ושוקה התחיל למתוח את הפתיל, קיבלתי הוראה להתרחק מהפסים ולהצטרף לחברה שהצטופפו מאחורי תלולית.  ברגע המתאים עלו שני הגשרים בסערה השמימה וכל הפלוגה  חזרה  בטור ארוך (לפי הסימנים שפחפח השאיר) אל שלושת המשאיות שחיכו לנו בסבלנות.

אני מוכרח להודות שבדרך חזרה הרגשתי, כרגיל, שנפלתי בפח. אמנם כשהלכנו אל הגשר  בירכתי את מזלי הטוב שהודות לפיאט האנטי טנקי, לא הוסיפו לגבי ילקוט של 20 קילוגרמים,  אך בדרך חזרה, בעוד כולם צועדים על ריק, אני נשאתי על כתפי את  אותו פיאט כבד. גם מימי, מספר 2 שלי, חזר כשהוא נושא עימו את זבילי הפגזים שלא באו לידי מימוש ובטח מקלל את מזלו כמוני.

שבת  16.10.48

הלילה אנו שוב יוצאים. הפעם זו פעולת הטרדה על ברברה. אנו מטרידים אותם קרוב לשעה וחוזרים במהירות לישון, כי גם את עצמנו הטרדנו.

היום השני של מבצע יואב עבר עלינו בחיפושים אחר מקום צל בוואדי של דורות. השתדלנו לישון כל היום כי אמרו לנו שהלילה שוב נצא. גם הפעם לא היה לנו מושג איפה הוא הכפר הערבי ברברה, שאותו היינו אמורים לתקוף. לא אמרו ואנו לא שאלנו. המשאית לקחה אותנו כמה קילומטרים בדרך עפר וכשאמרו לרדת, ירדנו. אמרו לנו שזאת אמורה להיות פעולה קלה, רק מטרידים ומפחידים. פעולה קלה, אז הלכנו בלב קל קילומטר או שניים, הגענו לאמצע של שדה לא ברור, שם אמרו לנו לתפוס עמדות ולירות לעבר הגוש השחור שמולנו. המקלעים פתחו בירי צרורות, שמוליק שוט הפעיל את מרגמת הטו אינטש שלו, ואני הגשמתי את חלום חיי מאז שמוניתי לפיאטיסט. הצבתי את חצובת הפיאט בזווית של 45 מעלות, ומימי הגיש לי את תריסר הפגזים בזה אחר זה. חרף כל האזהרות והסיפורים, לא היה לי אף מעצור, וכל הפגזים עפו כיאות לעבר הגוש השחור. היה זה כיף של קרב, כי לא ירו עלינו בכלל ולא נתנו לנו שום פקודת הסתערות. בדרך חזרה מימי הלך בקלי קלות ללא שום משא, ואני חשבתי בלבי שכנראה היה יותר חכם ממני כשהתעקש להיות מספר שתיים.

ראשון  17.10.48

הערב אנחנו יוצאים לכבוש משלט על יד חוליקאת. המחלקה שלנו פורצת כבר את הגדר הראשונה, אלא שכאן התחזקה האש נגדנו. הפיקוד נאלם ואנו עוזבים את המקום בלי להשאיר איש.

אני קורא עכשיו את מה שכתבתי ביומן שלי למחרת הפעולה ולא מאמין למראה עיניי. איך יכולתי לכתוב כל כך מעט על אחד הקרבות הכי מסוכנים של  מחלקת בית השיטה. ומה פרוש "הפיקוד נאלם"? למה לא כתבתי ששלמה בן-ארי המ"מ האמיץ ויפה התואר שלנו, נהרג מכדור שפגע בראשו? למה לא סיפרתי  גם על יוזי השמן, שאף אחד לא רצה להיות בכיתה שלו, מחשש פן ייפצע. ולמה גם לא ציינתי שהוא אכן נפצע ונשאר לבדו תקוע בתוך קונצרטינה,  ולולא טמבל אחד שחזר לחלצו מתוך הגדר, היה אולי נשאר שם עד היום. איך לא סיפרתי על כל זה ביומן, האם רק מפני שלא רציתי לגלות מי היה הטמבל הזה?...

* * *

באבל על מותו של הסופר חתן פרס ישראל

יצחק אורפז

ביום שישי האחרון בבוקר

בבית החולים איכילוב בתל אביב

בן 94 שנים במותו

תרם את גופתו למדע

ועל כן לא תיערך לו קבורה בעת הזאת

* * *

פחד – זמן – יצירה

אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז

נערך בשנת 1972 לערך, לפני כ-43 שנים

אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?

יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל  ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?

ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.

בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.

אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.

פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.

אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?

יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.

אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.

יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון."

ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.

לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.

אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.

אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?

יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:

ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:

"מה אתה באמת רוצה, נתן?"

"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.

האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.

אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.

יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.

אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?

יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.

אהוד: את מה? את מי?

יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.

אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?

יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.

נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.

[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].

אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?

יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.

לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].

אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?

יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.

לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד.

 אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.

ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."

דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.

למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו ונפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.

אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?

יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.

אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.

אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?

יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.

"עשיתי את השיעור," השיב הילד.

המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"

"התפללתי," התחכם לו הילד.

אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"

אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי.

במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.

שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.

שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.

אהוד: על חשבון הריאליזם?

יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".

ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.

הוא אמר: "זה קיטש!"

האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.

ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.

[המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מהנוסח המקורי של הראיון. אב"ע. תל-אביב, מאי 2004]

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

צרורות של שירים [2]

חתנים

לאחותי שרהלה, לזכרהּ

כְּשֶׁחָזַרְתִּי

לֹא הָיָה אִישׁ

וְרַק כְּעֵין בֶּכִי נִמְשַׁךְ

חֲתָנִים

יְחֵפֵי צַוָּאר

הִתְרוֹצְצוּ בַּחוּץ

אֲחוֹתִי עָרְכָה שֻׁלְחָן

'אִם יָבוֹאוּ

שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן'

הַכְּפוֹר הִדְלִיק

נֵרוֹת

עַל הַחַלּוֹן

אֲחוֹתִי הֶעֱבִירָה אֶצְבָּעָהּ

בָּאֵשׁ

'אַתָּה רוֹאֶה' אָמְרָה

'זֶה לֹא חֲלוֹם'

הדוד לֵייבּוּשׁ

הַבּוֹר סֵרַב לִקְלֹט אוֹתוֹ

עִם חִפּוּשִׁית הַשֶּׁמֶשׁ עָלָה מִן הָאֲדָמָה

הוּא שֶׁאָמַר לְאִמֵּנוּ, עַל הָאֶבֶן הַמְָּרָה:

'הֲלֹא אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ!' –

שָׁלֹשׁ טִפּוֹת זֵעָה פָּרְחוּ אָז בְּמִצְחוֹ

מִי יוּכַל לְהַכְחִישׁ שֶׁזּוֹ צוּרַת הַנְּשָׁמָה.

אימי אישה בהירה

אִמִּי

אִשָּׁה בְּהִירָה

בְּיוֹם בָּהִיר תִּרְאֶה מִתּוֹךְ הַבּוֹר

פֶּרַח קָטָן עַל הַמְּסִלָּה

מְנַעֲנֵעַ

אֶת הָרֹאשׁ-יֶלֶד

שֶׁלּוֹ.

זֶה

אֲנִי הַשּׂוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים

עַל הַשִּׁמְשָׁה.

גילוי מצבה

אִמִּי אֶסְתֵּר אָבִי זְאֵב וַאֲחוֹתִי שָׂרָלֶה

נִרְצְחוּ בַּשּׁוֹאָה. וְאִֵין לָהֶם קֶבֶר.

עַכְשָׁו, בְּגִילִי הַמְּאֻחָר, כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ

לַעֲלוֹת עַל קִבְרָם, עַל זִכְרָם,

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם גַּם

הֵקַמְתִּי לָהֶם שָׁם מַצֵּבָה אֶת בֵּיתִי הַקָּטָן וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁיָּדַעְתִּי כְּבָר אָז וְיָדְעָה זֹאת יַד יְמִינִי

שֶׁרָעֲדָה עַל הַמַּפְתֵּחַ

בִּכְנִיסָתִי.

כניסה

הִרְכַּנְתִּי אֶת רֹאשִׁי בִּגְלַל הַפֶּתַח הַנָּמוּךְ,

וְאִם גַּם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים

מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת הֶעָבִים, הִנֵּה

הָאֲוִיר בַּחֶדֶר הָיָה צוֹנֵן וְנָעִים

וְסִלְסוּלֵי נִגּוּנִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ

נִשְׁמְעוּ לִי כִּדְבַר סוֹד.

שָׁם בְּלֵילִי הָרִאשׁוֹן יָשַׁנְתִּי

לֹא הַרְבֵּה, אַךְ גַּם עֶצֶב לֹא יָדַעְתִּי.

וּבַבֹּקֶר, מִן הַפֶּתַח הַסָּמוּךְ

שְׁכֵנָה וּשְׁמָהּ מִרְיָם קָרְאָה לִי וְאָמְרָה

"יֵשׁ לִי בַּת קְטַנָּה וּשְׁמָהּ לִי"

וְלִי אָמְרָה: "לִי תִּקְרָא לִי לִי" –

וְהוֹשִׁיטָה לִי יָד קְטַנָּה.

וְהָיְתָה לִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

יא"א

דצמבר 2007

המלביה"ד: "צרורות של שירים" הם מן המגירות, שאני מגלה לעיתים בפגישותיי עם יצחק אוורבוך אורפז בן ה-94, בביתו, והם התפרסמו ברשותו. ייתכן כי חלקם כבר פורסמו במרוצת השנים.

 תודה למנקדת מרים אהרוני.

* * *

עמוס גלבוע

האם קנאי הדת האיראניים שונים מהקנאים המחליאים שאצלנו?

אלו מסוגלים למעשים חסרי הגיון בעינינו, וגם אלו מסוגלים לכך. זה לא אומר שהקנאים האיראניים ישליכו עלינו פצצה גרעינית לכשתהיה בידם. אבל, להערכתי איראן, ולא רק הקנאים שבה, חותרים בסופו של דבר שתהיה להם פצצה גרעינית. זה יציבם בקדמת המדע באזור, ויהווה כתר ראוי לאימפריה המתחדשת שלהם. כי  איראן היא לא רק קנאות דתית חשוכה, אלא בעלת ציביליזציה מפוארת ומורשת אימפריאלית עתיקת יומין.

דומני שרבים מאיתנו מתקשים לחדור למוחם של אותם קנאי דת קיצוניים השורפים תינוקות וכנסיות. המוח של רובנו רואה בכך מעשה טירוף חסר כל הגיון ותכלית. במבט לאחור נגלה שקנאות דתית קיצונית חיבבה את האש מאז ומתמיד. ואני מעלה שאלה: במה שונים חכמי הדת האיראנים הקיצוניים מכל קנאי דת קיצוניים אחרים בעולמנו, ובכללם הקנאים המחליאים שאצלנו?

למה מצויים כאלו בתוכנו, ואצל ממשל אובמה, המזלזלים בקנאות המולות באיראן, מפחיתים מערכה ושוללים את האפשרות שהם יבצעו מעשים לא רציונאליים?

גדול המזרחנים, הפרופסור ברנרד לואיס, העריך כי האליטה הקנאית הדתית האיראנית חוזה מלחמת גוג ומגוג, מלווה בענני פצצות גרעיניות, שבעקבותיה תיכון בעולם מלכות מוסלמית  שיעית.

יתגשם, לא יתגשם? איני נביא ולא בן נביא, אך דומני שצריך להבין כי לצידה של הקנאות הדתית האיראנית עומדת ציביליזציה פרסית ומורשת היסטורית שמעטות כמותן בעולמנו. איני מומחה לאיראן, אך ברצוני להעלות כאן שתי חוויות שעברתי שעה שביקרתי בזמנו באיראן בתקופת הדמדומים של שלטון השאח הפרסי.

הראשונה כשהיה מפגש  עם טייסי F-16 איראניים. הם חזרו מקורסים בארה"ב. את מטוסי ה-פ-16 הם לא קיבלו, ואנחנו קיבלנו  ואיתם הפצצנו את הכור העיראקי. נדהמתי מרמת הידע, ההשכלה והתבונה של הטייסים הללו. אלמלא האנגלית המצוינת שלהם, הייתי מדמה שאני מדבר עם טייסים שלנו. לא להשוות אותם בכלל לטייסים הערביים שהיכרנו. זה המחיש לי כי יש לאיראן תשתית של כוח אדם איכותי, ותשתית של ידע. לא לחינם הם הגיעו בימינו למה שהגיעו בפיתוח כלי נשק.

ונלך קצת אחורה, לעומק ההיסטוריה. החל מסוף המאה העשירית , כאשר האסלאם היה בימי הזוהר שלו, אבות התרבות והמדע שלו אינם ערבים! הם ברובם פרסים (המוכרים לנו בשמות הערביים שלהם). להמחשה : הרופא הידוע, איבן סינאי, היה פרסי, אולי גדול המדענים שהקים האיסלאם; עומר כיאם (על שמו נקרא המועדון המפורסם ביפו) שנחשב לאחד מגדולי המשוררים באסלאם, היה פרסי, ויותר מהיותו משורר הוא היה מתמטיקאי, מאבות תורת האלגברה. יש לאיראן במה להתנאות בתרומה האדירה שלה לתרבות האסלאם.

ובצד התרבות העליונה, ישנה כמובן גם התרבות התחתונה, תרבות החוכמה של הבזאר. זכיתי להיות שם, בבזאר בטהרן. הבזאר של איסטנבול מחוויר לעומתו.

החווייה השנייה היתה שעה שביקרתי בחורבות העיר פרספוליס. את העיר הזאת התחיל להקים המלך כורש (שעם ישראל חייב לו לא מעט) והיתה עיר הבירה של האימפריה הפרסית  שקמה אחריו. ולאיראן יש מורשת של אימפריות, של עם  עבר מפואר. לנו  ולתרבות המערבית יש את התנ"ך, הברית החדשה והאיליאדה של הומרוס. לאיראן יש את האפוס האדיר הנקרא "שאהנאמה" (סיפורי המלכים), שכתב לפני כאלף שנה המשורר הפרסי פירדוסי. בשפה הפרסית הוא נכתב, כי בו באה לידי ביטוי הזהות הפרסית שבתוך דת האסלאם. זכיתי  קצת להכירו בלימודי התיכון בקרית חיים מפי ד"ר כגן, שהיה הראשון לתרגמו לעברית.

האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה קמה בתחילת המאה ה-16. מייסדיה, השושלת הסאפאווית, קיבלו עליהם את הנוסח השיעי של האסלאם, ובמשך מאות בשנים נלחמו נגד האימפריה העות'מאנית, נושאת דגל הסונה, כאשר שדות הקרב היו בעיראק  ובדרום הקווקז.  היא ידעה ירידה, נכבשה ע"י בריטניה ורוסיה במלחמת העולם השנייה, ועכשיו פניה להקים אימפריה חדשה. איזו מורשת, איזו תרבות, איזה ידע – יש לסעודים ולנסיכויות המפרץ להציג מול האומה הפרסית?

מה הפלא שאיראן, כן איראן ולא רק הקיצונים שבה, שואפת להשיג בסופו של דבר פצצה גרעינית? ולו רק על מנת להציבה בקידמת המדע, וכיאה לאימפריה  מתחדשת?

* * *

מרדכי קידר

בין הפרת לחידקל

העולם מזועזע מהטרגדיה של היזידים בצפון עיראק: קבוצה שתרבותה בת אלפי שנה, שהצליחה לצלוח היסטוריה בעייתית מאוד, עומדת כיום בפני השמדה בידי אנשי "מדינת האיסלאם", הרוצחים את הגברים ומוכרים את הנשים, הנערות והילדות לעבדות. העולם רואה ובעיקר שותק. פרט למאמר פה ומחאה שם, העולם עושה מעט מאוד מאמץ לתת ליזידים מטרייה אווירית ולהגן עליהם. אולי גם כי אין מילים חמורות דיין כדי לתאר את התיעוב שחשה האנושות כלפי השמדת עם זו. אבל הסיבה העיקרית לשתיקה היא כי העולם רועד מפחד מפני הג'יהאדיסטים של "מדינת האיסלאם".

הכוח היחיד הנגדי הנמצא בסביבת היזידים הוא המיליציה של הכורדים בעיראק, הפשמרגה. אולם אסונם של היזידים נובע גם מכך שבצפון עיראק יש הבנה, ואולי אפילו הסכם, בין "מדינת האיסלאם" והפשמרגה שהכוח הכורדי לא יגן על היזידים, ובתמורה תניח "מדינת האיסלאם" לכורדים לחיות בשלווה. היזידים מספרים שהתנהגות הכורדים אליהם לפעמים אינה פחות אכזרית מזו של "מדינת האיסלאם".

מכאן יש להסיק שתי מסקנות עיקריות: האחת, כי לא ניתן לסמוך על המיליציה הכורדית בכל מה שקשור עם הצלת היזידים, והשנייה, כי המיליציה הכורדית אינה הכוח שיילחם ב"מדינת האיסלאם" בנחישות הנחוצה כדי לחסל אותה, בין אם אינה מסוגלת או אינה מעוניינת בכך.

מה ניתן אפוא לעשות כדי להציל את היזידים, וקבוצות נרדפות נוצריות הנמצאות בעיראק כמו הכלדאים, האשורים, הנסטוריאנים והארמים, שגורלן דומה מאוד לגורל היזידים, וחלק גדול מאנשיהן כבר נמלטו על נפשם לחו"ל. בנוסף, יש קבוצות לא איסלאמיות אחרות בעיראק הסובלות גם הן מידי האיסלאמיסטים, כגון הסבאאים, המנדעים, הזורואסטרים והבהאים, שכולם נחשבים כופרים ועובדי אלילים, ולכן גורלם הוא כגורל היזידים והנוצרים. חשוב לציין כי מלבד הבהאים, כל העדות והדתות האחרות הללו עתיקות יותר מהאיסלאם, וכמו היהודים – היו בעיראק מאות ואלפי שנה לפני שכבשו אותה המוסלמים במאה השביעית לספירה.

הפתרון הציוני כמשל

על כל פתרון לבעיית המיעוטים של עיראק להתבסס על ההכרה שמדינת עיראק כיום אינה מסוגלת להגן על שטחה ועל תושביה. רבע ממנה נכבש בידי "מדינת האיסלאם", ועוד חמישית ממנה הוא חבל כורדי אוטונומי במידה רבה, שאינו סר למשמעתה. השיתוק הפוליטי שממנו סובלת עיראק מאז ששוחררה מהדיקטטורה של סדאם חוסיין ב-2003, נמשך כבר 12 שנה, ולא נראית באופק דרך ריאלית היכולה להביא אותה לפרוס את שלטונה האפקטיבי על החלקים שמצפון לבגדד הנמצאים כיום בשליטתם של הכורדים ושל "מדינת האיסלאם" הסונית.

ברצוני להעלות כאן פתרון אפשרי לכל העדות והדתות הנרדפות בעיראק, שנראה כי הוא היחיד שיכול להביא קץ לסבלן של כל קבוצות המיעוטים הלא מוסלמים בעיראק. מדובר בהקמת ישות פוליטית בטריטוריה בצפון עיראק, שאליה יועברו כל המיעוטים הללו ובה יגנו על עצמם בסיוע העולם. לצורך מאמר זה נכנה אותה "מסופוטמיה" – השם העתיק שנתנו היוונים לשטח שבין הנהריים, הפרת והחידקל.

יש שאלות רבות הקשורות להקמת מסופוטמיה: מה יהיו גבולותיה ומי יסמן אותם? האם זו תהיה מדינה נפרדת מעיראק, או מחוז אוטונומי כמו החבל הכורדי? מה יהיה מעמדה המשפטי על פי החוק הבינלאומי? מה תהיה צורת השלטון העצמי של היישות הזו? האם יהיה לה צבא עצמאי? מה יהיו קשריה עם החבל הכורדי שמצפון לה ועם החבל השיעי שבדרומה? על מה תתבסס כלכלתה של ישות זו? מי יערוב לבטחונה? ושאלות נוספות רבות.

לדעתי מי שצריך לתת את התשובות לשאלות אלו היא ועידת יסוד גדולה שתתכנס במרכז האו"ם ותכלול את נציגיהן של כל הקבוצות שצוינו לעיל יחד עם נציגי מדינות אירופה, ארצות-הברית, טורקיה, איראן, עיראק וכל מדינה שהקמת מסופוטמיה נוגע לה. הדיונים יהיו ארוכים ומסובכים, והעמדות שתוצגנה עלולות להיות מנוגדות. צפוי שעיראק, טורקיה ואיראן יתנגדו, שכן הקמת מסופוטמיה משמעותה המשך פירוקה של עיראק, ותהליך זה עלול לאיים על האחדות הטריטוריאלית של מדינות אלה, שכן המיעוטים שבהן עלולים לאמץ את הרעיון של ישות נפרדת בדומה למסופוטמיה.

אלא שיש מקום להשוואה בין מצב המיעוטים בעיראק כיום לבין מצב היהודים לפני 100 שנה, עת התקבלה הצהרת בלפור. התפוררות עיראק כיום מקבילה להתפוררות האימפריה העותומנית אז, ורדיפת המיעוטים הלא מוסלמים בעיראק מקבילה לרדיפת היהודים לאורך 2000 שנות גלותם. הפתרון עבור היהודים היה מדינה עצמאית על אדמתם ההיסטורית, וזה צריך להיות הפתרון עבור נרדפי עיראק, על אדמתם ההיסטורית, בדיוק כמו שהכורדים זכו בישות שתגן עליהם מפני שונאיהם. זהו שילוב של צדק היסטורי עם פתרון בעייה באמצעים מודרניים.

לאחרונה נפגשתי בירושלים עם גב' ג'וליאנה תימוראזי, נוצרייה בדתה, אשורית במוצאה האתני, שיסדה ארגון ששמו "מועצת הסיוע הנוצרית עיראקית" שתפקידו להגיש סיוע הומניטרי לנוצרים הסובלים בעיראק. הרעיונות שעלו במאמר זה נדונו עימה, וייעשה מאמץ לקדם אותם במסדרונות הבינלאומיים. הדחיפות בהקמת מסופוטמיה גוברת לאור התקדמות המורדים האיסלאמיסטים – "ג'בהת אלנוסרה" ו"מדינת האיסלאם" – בסוריה, לרגע שבו יוכלו להשליט על חורבות סוריה את השריעה האיסלאמית בפרשנותם המחמירה. ייתכן שנוצרים ואחרים יחפשו מפלט באזור בטוח יחסית, באזור החיץ שמתכננת טורקיה בצפון סוריה, או במסופוטמיה שכבר מזמן היה עליה לקום.

על העולם לקבל החלטות מיד, כדי להתמודד עם האסונות המתרחשים במזרח התיכון ואלה שיתרחשו בעתיד הקרוב. כל המתנה במציאת הפתרון מגדילה את מספר האנשים, הנשים, הילדים והילדות, שייהרגו, ייפצעו, יהגרו לאירופה בסירות רעועות, יימכרו לעבדות או שיוכרחו להתאסלם ולהצטרף לחוליות המוות של "מדינת האיסלאם". כל עיכוב יחמיר את הבעיות, יקשה על יישום פתרונן, והמחיר שישולם עבורן – יאמיר.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 347

* * *

יואל נץ

לזיכרה של מרית טאוב (ליפשיץ)

(קטעים מן הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים")

...בגבול הצפון עם סוריה לא שככה המתיחות סביב שאלות השליטה באזורים המפורזים. מישהו בהנהגה העלה את הרעיון שאחד מבין שלושת גרעיני יחיעם העתידים לקום, יופנה להתיישב באזור תל-אל-קאדי, לקראת הקמתו של קיבוץ חדש.

קמה בנו התרוממות רוח אדירה. בכל מאודנו שאפנו להימנות על מקימי קיבוץ תל-אל-קאדי. באחת השיחות בנושא הגרעין העתידי שלנו שקיימנו עם בוריצ'קה [המדריך שלנו] העליתי רעיון כי נדרוש מן ההנהגה הראשית, שבהרכב הגרעין, תיכלל חברת נוער המתחנכת באחד הקיבוצים.

"לגרעין שיהיו בו בעלי ניסיון בחקלאות," טענתי, "יהיה סיכוי טוב יותר לשכנע את המוסדות המיישבים שיעדיפו אותו להישלח להתיישבות, על פני הגרעינים שיהיו על טהרת העירוניים."

הרעיון שלי זכה להסכמה כללית. בוריצ'קה גילגל את הרעיון בהנהגה הראשית  ונראה כי היו לכך תוצאות חיוביות. בהנהגה הראשית החליטו על הקמתם של שלושה גרעינים:

גדוד יחיעם מקן צפון תל אביב היה גדול דיו כדי שיהווה לבדו את אחד הגרעינים. חבריו החליטו לקרוא לעצמם גרעין "פלד", כדי להנציח את זכרו של סטאלין (סְטַל – פלדה בלשון הרוסית), אשר נפח זה לא מכבר את נשמתו.

גדוד יחיעם מקן רמת גן – גדול דיו אף הוא – יהווה את הגרעין השני. חבריו בחרו להיקרא "שומריה".

הגרעין השלישי הורכב על-פי החלטת ההנהגה הראשית מגדודי יחיעם של קן מרכז תל אביב, קן גבעת עלייה, קן פתח תקווה, שני חברים אשר נותרו לפליטה מיחיעם נתניה שהתפורר וכן – חברת הנוער, שנעריה, בני גילנו, התחנכו בקיבוץ עמיר.

הגרעין שלנו מנה כמאה ועשרים איש. כנס הייסוד התקיים בקיבוץ יקום. למרות שבלטו לעין ההבדלים שבין ארבעת מרכיביו העיקריים – בכל זאת ניכר היה "שנוצרת ביניהם כימיה" וכולם מסתדרים עם כולם. ישבנו לאורך קירותיו של אולם גדול, כל אחד סקר את הפרצופים שמסביבו והשתדל לתהות זה על קנקנו של זה.

האזנו לסקירה המדינית מפי חיים גולן, חבר קיבוץ יקום, שהיה מדריך את יחיעם מרכז.

דנו ברעיונות השונים לקיים מפעלים במסגרת הגרעין למען גיבושו החברתי. החלטנו להוציא לאור עיתון קבוע, בו יבואו לידי ביטוי בעלי הכישרונות בספרות שבינינו, אבל יעדו העיקרי יהיה להפיץ מידע על הנעשה בארבעת מרכיבי הגרעין ובעתיד ישמש העיתון כלי מקשר בין גרעין א' המגויס לבין גרעין ב', המתכונן לקראת גיוסו בעוד שנה. מרית מיחיעם מרכז ואני נבחרנו לערוך את העיתון.

אחר כך התמרמרנו קשות נוכח הידיעה, כי מייעדים אותנו להשלים את קיבוץ כרמיה שבגבול עזה.

הסעיף האחרון בדיון עסק בבחירת שם לגרעין. דנו בנושא זה בלהט רב. הועלו הצעות שונות זו מזו ברוחן ובצליל השם. לבסוף הועמדו להצבעה מכרעת שתי הצעות אשר קיבלו את מרב הקולות:

1. גרעין "מדבירי השממה".

2. גרעין "גדיש".

רובנו העדפנו את השם הפיוטי על פני השם "המפוצץ", והפור נפל: קוראים לנו גרעין גדיש. יצאנו במחול הורה סוער במעגל רב משתתפים. קיפצנו ושרנו עד כי גרוננו ניחר:

"שיהיה מה שיהיה / לתל-אל-קאדי נעלה! / תעמדו על הראשים – / את כרמיה לא נשלים!..."

...מרית ואני ישבנו על מדוכת תוכנו ועיצובו של הגיליון הראשון של העיתון "גרעין גדיש". חלק גדול מן הגיליון הקדשנו לדברים שנכתבו לזכרם של הנספים בתאונה. הגרעין עומד להיות מפוצל ומפוזר בעתיד הקרוב לכמה חלקים: גדיש א' וגדיש ב'. בכל חלק יופרדו הבנים מן הבנות בבסיס הטירונים, ובנוסף לכך נפריש "אחוזים" לקורסי פיקוד ו"אחוזים" להדרכה בתנועה. היה מוסכם על מרית ועליי כי תפקידו המרכזי של העיתון הוא להפיץ מידע בין כל חברי הגרעין. הצעתי לקרוא למדור שיעסוק בכך: "דוור המערכת", ומרית קיבלה את הרעיון בהתלהבות.

ניצלתי את מעמדי כעורך והדפסתי את שירו של מַאיַאקוֹבְסְקִי "קֶמְפְּ 'נִיט גֶדַייְגֶט'" (מחנה "אל דאגה" בלשון יידיש), אשר תירגמתי מרוסית. בחרתי בשיר זה (תרגמתי גם כמה שירים נוספים מאת המשורר שהיה נערץ עליי בימים ההם), בשל המוטיב היהודי ובשל הנושא הצופי שבו: בעת שליחותו הרשמית של מאיאקובסקי מטעם השלטונות הסובייטיים לניו יורק בשנת 1925, עשה המשורר לילה על שפת נהר ההדסון, במחנה צופי של נערים יהודיים, אשר אורגן ומומן על ידי העיתון בלשון יידיש של המפלגה הקומוניסטית – "פְרַייְהַייְט" ("חרות").

...תקופת הטירונות הולכת וקרבה לקראת קיצה. רב"ט שמואליק הודיע לי שקיבלתי מינוי מטעם הסמג"ד לשמש ועדת התרבות (ועדה של איש אחד). הוטל עליי לארגן את מסיבת סיום הטירונות. אני אמור לסור לפיקודו של סגן אמציה מן המפקדה (קראנו לו "אמציה – צחוק בצד", משום שפיו היה מחייך רק לצד אחד של פניו), ולסמלת תרבות (היקפי גופה של סמלת תרבות היו אחידים במידתם לכל אורך גופה, לכן כינינו אותה "שק-מלט" והיינו מפזמים, תוך שיבושו של הפזמון: "אתחתן לי עם שק מלט, / עם סמלת התרבות...").

ניצלתי לרעה ככל שיכולתי את מעמדי החדש כדי להרבות אנרכיה. הייתי חומק מחובותיי כטירון בתואנות של פעילותי בתפקיד ועדת התרבות. אמרתי לסגן אמציה שלחברי הגרעין שלי יש הצגה מן המוכן ואנו מוכנים להעלות אותה במסיבת הסיום.

אמר לי: "קדימה!"

ראיתי בדברי הסגן ייפוי כוח גורף לעשות ככל העולה על רוחי. בהתאם לדרישתי שלח הסגן חיילים אל האפסנאות להביא שמיכות. בהתאם להוראותיי מתחו החיילים חבלים לאורך הבמה והכינו מן השמיכות קלעים. 

מן האפשרויות הדלות המצויות במאהל הצבאי אילתרתי אביזרים שדרושים היו למחזה. הטרידה אותי המחשבה כיצד לאלתר עריסת תינוק הדרושה להצגה.

לאמנון ורנר לא היה תפקיד בהצגה. כאשר חזרו החברים שלי מן האימונים להפסקת הצהרים ניגשתי אל אמנון ושאלתי אותו:

"אתה רוצה כמה ימים של חופשה בכרמיה ולעבוד בחדר האוכל של הקיבוץ במקומו של מילוא?"

אמנון היה בטוח שאני זומם איזו מתיחה-הלצה, צחק לקראתה מראש:

"כן, אני רוצה!"

ישבתי וכתבתי פתק:

"טוראי אמנון ורנר מ.א. כך וכך ייסע לקיבוץ כרמיה, למלא את מקומו של במאי התיאטרון מן הקיבוץ, אשר יעזור בארגון מסיבת סיום הטירונות. בשם הסמג"ד, יואל."

אמנון אחז בפתק והתאמץ להבין היכן טמונה המלכודת. לא היתה מלכודת. אמנון ניגש אל אוהל המ"פ וקיבל ממנו לתדהמתו "פס" חתום למשך חמישה ימים החל מהיום. אמנון ארז בבהילות את תרמילו, רץ לנשקייה לאפסן את הנשק, דאג למסור למ"כ שאינו מתייצב היום לאימונים אחרי הצהריים, ויצא את הבסיס בחיפזון, פן יתחרט מישהו ויבטל את כל העניין.

החבר'ה לא האמינו. הפכו באירוע שוב ושוב: יואל'קה – טירון מן הטירונים – סידר חופשה ממושכת לאמנון ורנר.

למחרת היום חיפשו אחריי. חייל מן הש.ג. אמר לי, צוחק:

"מישהו עם עריסת תינוק מבקש במבטא צרפתי שתאשר לו להיכנס לבסיס."

מילוא הביא עריסה! אבן נגולה מעל ליבי – בלי במאי עוד היינו מסתדרים, אבל ללא עריסה?!

את התפקיד הנשי בהצגה מילאה במקור מרית. מרית נפרדה מגרעין גדיש מבלי שוב. מילוא עבד על כן במרץ עם נחמה מגרעין שומריה, שהיתה בעלת כישרון דרמטי לא מבוטל והכשיר אותה למלא את התפקיד.

החזרה הגנרלית נערכה לנגד עיניהם הבוחנות של "הגנרלים" – הקצינים הגבוהים. שיחקנו חדורי תחושה של שליחות על שהינה מנחילים אנו לתודעתם של החיילים הקרביים מסר המגנה מלחמות מכל וכל. עם תום ההצגה הושלך הס. הקצינים החליפו ביניהם דברים ופסקו שיש לפסול את הצגתו של המחזה, בשל הערכים המנוגדים לרוח הצבא, שהוא משדר.

חבריי היו מאוכזבים מן הפסיקה, אבל בפניי הציבה הפסילה בעיה קשה: כיצד אמלא תוכן את מסיבת סיום הטירונות במשך הימים הספורים שעוד נותרו?...

* * *

אהוד: מרית ז"ל היא השמו"צניקית ה"שרופה", אשר בשנת 1953 הצדיקה בכיתתנו את המשפט הקומוניסטי המבויים בפראג נגד מרדכי אורן – וגרמה לפאר כיתתנו, אנוש בר שלום ז"ל, לפרוץ בבכי קורע-לב בשעת החברה שהוקדשה לנושא. "איך את יכולה לדבר כך על יהודי?!"

"בישראל התייחס רוב הציבור מלכתחילה אל ההאשמות כאל עלילות שווא חסרות שחר. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות שהועלו במשפט, ובקרב אנשי מפ"ם היתה מבוכה, בעיקר לאור מעצרו של מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. עמדת האגף השמאלי במפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי) היתה שההאשמות נכונות. אחרים טענו שההאשמות כלפי אורן נבעו מאי-הבנה שיש לתקן, והיו שגינו את המשפט אך ביקשו שלא לנצל אותו כדי להשמיץ את הקומוניזם." [ויקיפדיה].

* * *

אהוד, הצטערתי לשמוע על מותה של מרית. לפי מיטב זיכרוני היא לימדה בזמני בתיכון חדש.

אביב עקרוני

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.8.15

* בין קובה לאיראן – ההפשרה בין ארה"ב לקובה היא חדשות טובות לאנושות. הייתי אומר שזו הפשרה בעִתה, אך האמת היא שהיא באיחור רב. קובה היוותה איום ממשי על הביטחון הלאומי של ארה"ב, בהיותה השלוחה הסובייטית הקיצונית בחצר האחורית של ארה"ב. המתיחות עם קובה הביאה את העולם לנקודה המסוכנת ביותר בתקופת המלחמה הקרה, ולמקום הקרוב ביותר למלחמת עולם שלישית ולעימות גרעיני בין המעצמות.

אולם מאז התמוטטותה של בריה"מ, קובה חדלה להוות איום, ובסך הכל היתה אי של משטר קומוניסטי בקרבת ארה"ב, המזיק אך ורק לקובה עצמה. היום, באיחור של כ-25 שנים, מתחדשים היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, והנשיא אובמה ראוי לשבח על הצעד הזה. ההתנגדות של הרוב הרפובליקאי בקונגרס לצעד הזה, והכשלת יוזמתו של אובמה להסיר את האמברגו מעל קובה, מבטאת קיבעון מחשבתי, חוסר הסתגלות למציאות המדינית המשתנה (שהשתנתה מזמן) ואולי גם אופוזיציה אוטומטית.

היום נמצאת האנושות תחת איום אחר, מסוכן לאין ערוך מן האיום הסובייטי – איום הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית. העובדה שקנאים שיעים וסונים לוחמים אלה באלה אינה הופכת צד אחד למסוכן פחות, אולי אפילו להיפך.

לג'יהאדיזם הקנאי אין עכבות מוסריות במלחמתו. ראינו זאת בפיגועי ההתאבדות אצלנו ובמעשי טבח ושחיטה המוניים במלחמות הפנים אסלאמיות. ולכן, ככל שהנשק שבידי הקנאים האיסלמיסטיים קטלני יותר, כך גדל האיום על שלום העולם.

את מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 ביצעו המחבלים באמצעות סכינים. את עריפות הראשים ההמוניות הם מבצעים באמצעות נשק קר, וגם למעשי האונס ההמוניים אין להם צורך בכלי זין משוכללים.

אולם רק השבוע נוכחנו בעיראק, שכאשר יש בידיהם נשק כימי, הם אינם מהססים להשתמש בו. לכן, הנחת העבודה של העולם החופשי בנוגע לאיראן, אינה יכולה לסמוך על מאזן אימה. על העולם החופשי להשמיד את יכולותיה הגרעיניות של איראן, שמטרתן האחת והיחידה היא פיתוח נשק גרעיני. העדיפות שניתנה, גם בידי ישראל, למהלך הדיפלומטי, נועדה לאפשר באמצעות סנקציות להגיע להסכם על ביטול תוכנית הגרעין האיראנית, תחת איום ממשי בהשמדתו בפעולה צבאית.

הסכם מינכן 2, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ובמקביל מפעילת רשת טרור וחתרנות רבת זרועות במזה"ת כולו, בסמכות ורשות של ארה"ב והמערב, היא סכנה גדולה לשלום העולם.

אובמה היה יכול להציג את ההפשרה עם קובה כתרומתו הגדולה לשלום העולם, ולהצדיק בדיעבד את פרס נובל לשלום שקיבל. למרבה הצער, הוא בחר להיות צ'מברליין של המאה ה-21, שיכניס את המזה"ת לסחרור של מרוץ חימוש גרעיני, יקרב מלחמות ויעודד טרור.

* מחנה ה"שלום בדורנו" – רון וייס יוצא נגד הגדרתי את הסכם הכניעה לאיראן הסכם מינכן 2. אולם אם נחזיר אותו במנהרת הזמן ל-1938, אין צורך לאמץ יותר מדי את הדמיון, כדי לשער מה היתה עמדתו על הסכם מינכן המקורי.

* מינוי תמוה – האם מי שבהיותו סגן שר הביטחון (!) בעיצומה של מלחמה (!) תקף את הממשלה על אופן ניהול המלחמה בהתלהמות דמגוגית, עד שראש הממשלה נאלץ לפטר אותו מתפקידו – הוא באמת האיש הראוי לייצג את ישראל באו"ם? אני מבין את רצונו של נתניהו לא לראות מדי שבוע את דנון בישיבת הממשלה, אבל... קצת שיקול דעת.

* היהפוך חתרן עורו? – לאחר מבצע כינרת (1955) שיגר שגריר ישראל באו"ם אבא אבן מכתב סודי לראש הממשל בן גוריון, בו מתח ביקורת חריפה על המבצע, וטען שהוא פגע קשות ביחסי החוץ של ישראל. בן גוריון השיב לו במברק, שגם לו עצמו היו ספקות רבים, עד ששמע את נאומו המבריק של אבן במועצת הביטחון, והשתכנע בחשיבות הפעולה ובצדקתה.

האם מישהו יכול להעלות על דעתו את דני דנון מגן בהתלהבות על מדיניות שהוא מתנגד לה, ואת ביקורתו מביע במכתב סודי? היהפוך סגן שר ביטחון חתרן במלחמה עורו, דמגוג מתלהם חברבורותיו?

* האפשרות והחובה – דבר אחד במסמך האסטרטגי של אייזנקוט, מצא חן בעיניי במיוחד. "גיבוי לקבלת החלטות תוך כדי לחימה – לכל מפקד האפשרות והחובה לקבל תוך כדי לחימה החלטות השונות מהתכנון הראשוני." זוהי רוחו של צה"ל, רוח הפיקוד והמנהיגות, להבדיל מרוח הסירוס, הכסת"ח והמשפטיות, המכלים כל חלקה טובה בצה"ל.

* פיגוע התאבדות – תומכיו של המחבל שובת הרעב מוחמד עלאן מייחלים למותו.

* התגברות מידתית – העימות בין הכנסת ובית המשפט בנושא מבקשי המקלט, מעלה מחדש את סוגיית הפרדת הרשויות ואת הצורך בפסקת התגברות, שמיד מגונה כ"עקיפת בג"ץ". אני חוזר על הצעתי בנדון.

משטר דמוקרטי מתבסס על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים הדדיים. הצעתי מבוססת על העיקרון הזה.

א. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק שחוקקה הכנסת רק בהרכב של 9 שופטים לפחות וברוב של 2/3 לפחות.

ב. הכנסת תוכל להתגבר על פסיקת בג"ץ ברוב של 2/3 מחבריה, כלומר 80 ח"כים.

* מהו אקטיביזם – האקטיביזם השיפוטי הוא הדיון בבית המשפט בסוגיות שאינן מעניינו. לא בכדי ניסחתי זאת במילה "הדיון". לא רבים המקרים בהם בית המשפט פסל חוקים של הכנסת או החלטות של הממשלה, אבל עצם העובדה שהוא התערב בכלל ודן באותם נושאים – היא הבעייה.

אולם דווקא המקרה של מבקשי המקלט הוא שונה. בית המשפט לא התערב במדיניות ההגירה של הממשלה והכנסת, אלא בפגיעה בזכויות האדם בביצוע המדיניות. אם נרחיק לכת להקצנה שנועדה להבהיר את כוונתי – האם ממשלה יכולה לבצע מדיניות הגירה, באמצעות הוצאה להורג ללא משפט של מהגרים בלתי חוקיים? כמובן שלא. כלומר, בדרך הביצוע של מדיניות ההגירה, ניתן לעתור לבג"ץ ותפקידו לקבל החלטה. אפשר לחלוק על ההחלטה. ניתן לשאול מדוע מעצר לתקופה של שנה הוא מידתי ומעצר לתקופה של שנה ושמונה חודשים אינו מידתי. אולם עצם קביעת קווים אדומים של פגיעה בזכויות האדם, היא בהחלט פררוגטיבה של בית המשפט העליון.

* מיהו פליט – הגיע הזמן לעשות את מה שמזמן צריך היה לעשות – בחינה אמתית, על פי החוק הישראלי, החוק הבינלאומי והאמנות שעליהן ישראל חתומה, של כל אחד ואחד ממבקשי המקלט. כל מי שאינו באמת פליט, אלא מסתנן או מהגר עבודה, יש לגרש מן הארץ לאלתר. לעומת זאת, יש לאפשר לפליטים לשהות בישראל בתקופת פליטותם, ולבחון מדי שנה מחדש את מצבם. ניתן להשלים הליך כזה בתוך חודשים ספורים.

* שעת החירום חלפה – לפני שנים אחדות עמדנו בפני סכנה של קריסה דמוגרפית – הסתננות רבתי בלתי מוגבלת של מסתננים מאפריקה לישראל. הסכנה הזאת אינה קיימת עוד, לאחר הקמת הגדר עם מצרים (שנחוצה גם מטעמי ביטחון בעקבות קריסת השלטון המצרי בסיני) וטוב שהוחלט גם על גדר עם ירדן.

ההחלטות על מתקני השהייה היו החלטות של מצב חירום. מצב החירום חלף, והפתרון הראוי הוא בדיקה פרטנית של בקשות המקלט.

45,000 איש (שבדיקה פרטנית לבטח תצמצם אותם באופן משמעותי) אינם סיכון דמוגרפי למדינה בת 8 מיליון איש. הבעיה היא הריכוז שלהם בדרום ת"א, בליבה של אוכלוסיה מוחלשת שהמדינה מפקירה לאורך שנים. בעניין הזה יש לחולל שינוי מדיניות – פיזורם של מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ ותכנית לאומית של שיקום דרום ת"א.

* התהום שבין ביילין ל"הארץ" – "הארץ" מנהל בימים האחרונים מערכה נגד תוכניתו של השר בנט לחיזוק הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות. זה לא מפתיע. הקשר הזה הוא לִבָּת מהותה של ישראל כמדינה יהודית, והוא לצנינים בעיני מי שמנסים להפוך את ישראל למשהו אחר, לאיזו שקשוקה קוסמופוליטית (תחת הכותרת השקרית והמכובסת "מדינת כל אזרחיה").

יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר שבו הוא תקף את הקמפיין הזה. הוא ציין שבדרך כלל "הארץ" מבטא את השקפותיו, אבל במקרה הזה הוא טועה בגדול, והוא דיבר על המשמעות של ישראל כמדינה יהודית בעבורו, ציין את חשיבות הפעולה נגד ההתבוללות (ש"הארץ" כל כך לועג לה וסולד ממנה) והזכיר בצדק את העובדה שהוא היה היוזם של מיזם "תגלית" – אחד המיזמים הציוניים המוצלחים והחשובים בשנים האחרונות.

בדבר אחד ביילין טעה – כאשר הוא דיבר על הקירבה בין עמדותיו לעמדות "הארץ". ביילין אינו מעודכן. "הארץ" כבר מזמן התרחק מאוד מעמדות השמאל הציוני, שאותן ביילין מיטיב לבטא. יתכן שעמדותיהם בנושא הטריטוריאלי דומות (שניהם תקועים בפֶטיש של קווי 4.6.67), אך בעוד ביילין חותר לחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, "הארץ" חותר לחלוקת הארץ למדינת לאום פלשתינאית ולצHדה מדינת שקשוקה קוסמפוליטית, ובשום אופן לא מדינת לאום יהודית, רחמנא לצלן.

* "הארץ" מאיים במיתוס "הנאמנות הכפולה" – כחלק מציד המכשפות שמנהל "הארץ" נגד מינויה של פיאמה נירנשטיין לשגרירת ישראל ברומא, הוא רוכב על חששות בקרב יהודים ברומא מפני תגובות אנטישמיות (המתרוצצות ברשת) בדבר ה"נאמנות הכפולה".

הזיקה ההדוקה בין ישראל ליהודי התפוצות, שהיא יסוד מוסד במהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודי, מאוסה על "הארץ", ובעניין זה אני מפנה את הקורא למאמר של נועה אסטרייכר ביום חמישי שעבר, במסגרת הקמפיין של העיתון נגד התוכנית לחיזוק הקשר עם התפוצות. "הארץ" מאמץ את הטענה האנטישמית על "נאמנות כפולה", כלומר הצגת תמיכתם של היהודים בישראל כסותרת את הפטריוטיות שלהם. ומכאן, שחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות פוגע ביהודים ובפטריוטיות שלהם למדינה בה הם חיים.

אסטרייכר מציגה את התוכנית להידוק הקשר עם יהדות התפוצות, כתוכנית להפיכת יהודי התפוצות לפולארדים. פולארד הפך, בעיני האנטישמים, סמל לטענת ה"נאמנות הכפולה", והיא משתמשת בשמו כדי ללבות את השנאה. "קחו דוגמה את פולארד – הוא לא שכח מה זה להיות יהודי", היא כותבת בארסיות, והמסר הוא, שעדיף שתשכחו את יהדותכם, ובלבד שלא תתמכו בישראל.

איך מגדירה אסטרייכר את מדינת ישראל? "מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים, וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות." אבל ישראל אינה רוצה לשמוע מה דעתם של היהודים על המקום הנורא הזה. מה ישראל רוצה מהיהודים? "אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום! או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט."

מעניין האם "הארץ" היה מפרסם מאמר דומה על ערביי ישראל, ובאיזו מילה הוא היה מגדיר אמירה כזאת.

* מדוע אני תומך בריבלין? – נשאלתי על ידי אדם שאני מעריך אותו מאוד ואנו קרובים למדי בדעותינו, מדוע אני תומך כל כך בנשיא ריבלין, שהשקפותיו הפוליטיות רחוקות כל כך משלי.

אני מצדד בחלוקת הארץ ובפשרה טריטוריאלית, ורואה בה כורח דמוגרפי כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית לדורות. ריבלין הוא מאחרוני המוהיקנים של רעיון א"י השלמה, שאני רואה בה איום דמוגרפי וסכנה להפיכה הדרגתית של ישראל למדינה דו-לאומית (הייתי תומך בשלמות הארץ בתנאים של רוב יהודי של 80%).

זה נכון, אך אין זה קשור. בראשות הממשלה אני רוצה לראות אדם הקרוב לדעותיי, שאתמוך במדיניותו ובמעשיו. הנשיא אינו מוביל מדיניות; אני יכול לתמוך בנשיא שאני חלוק עליו ולהתנגד לנשיא שאני מסכים איתו. הביקורת החריפה שלי על פרס לא היתה על עמדותיו אלא על חוסר הממלכתיות שלו, על רדיפת הכבוד שלו ועל המעורבות הפוליטית והמדינית שלו. ריבלין, למעט מעידה אחת, בביקורת המיותרת שמתח על נתניהו בנושא עוצמת העימות שלו עם הממשל האמריקאי (שאותה ביקרתי, למרות שאני די מסכים עם תוכנה) – נמנע ממעורבות פוליטית ומדינית.

כנשיא, אני מצפה ממנו להיות מוכיח בשער, כנגד מגמות גזעניות, מגמות של אלימות וטרור בחברה הישראלית ובעם היהודי, ואת זה הוא עשה באומץ וביושרה. וכאשר הוא הותקף במסע של הסתה ורצח אופי, ראיתי לנכון לבטא את תמיכתי בו ובדרכו. וכאשר דברים שאמר סולפו, והסילוף היה כל כך עוצמתי עד שכמעט כולם "יודעים" שהוא האשים את עמו בבחירה בטרור, חשוב היה לי, בכוחי הדל, לנסות לחשוף את השקר שבבסיס ההסתה.

לצערי, אלופי ההסתה הצליחו להיות אלופי ההסטה – הסיטו את הדיון מההכרח במלחמת חורמה בכהניסטים ועוזריהם, למתקפה על ריבלין בשל דבריו שעוותו וסולפו ללא הכר.

מפגע בודד – מה ההבדל בין המחבל שדקר חייל ב-443 לבין שליסל? המחבל הוא, כידוע, "מפגע בודד". לעומת זאת, מאחורי שליסל עומדים כל החרדים, כל הדתיים, כל הימין, הליכוד, הממשלה ובעיקר נתניהו. והמהדרין (גדעון לוי) אומרים: "הישראלים" ("הארץ" בעברית) או "כל הישראלים" ("הארץ" באנגלית).

* התבהמות – חיפשתי הגדרה מתאימה לח"כ סמוטריץ', וההגדרה היחידה שמצאתי היא... טוב, נעזוב את זה. במקום זאת אגדיר את התנהגותו והתבטאויותיו – התבהמות.

* קהילת קוטראי – במשך עשרות שנים אנו מקטרים על כך שאין בתל-אביב רכבת תחתית או רכבת קלה, ואיך זה שמה שהוא מובן מאליו בכל עיר מערבית שמכבדת את עצמה לא קיים אצלנו; מדינת עולם שלישי וכו'. והנה, מתחילים לבנות רכבת קלה, והקיטורים עברו באחת לביקורת "עניינית" על כך שהרכבת הקלה על תשתיותיה אינה יורדת ביום אחד בשלמותה מן השמים, אלא, שומו שמיים, יש לבנות אותה, ולשם כך נשלם מחיר של חוסר נוחות לאורך מיספר שנים.

כיוון שהקיטורים מיטיבים לייצר רייטינג, התקשורת מטפחת ומעצימה אותם, בחוסר אחריות אופייני.

האם שגרת חייו של אזרח המשפץ את ביתו, אינה נפגעת בתקופת השיפוץ? הוא יכול לוותר על השיפוץ, או לוותר על נוחיות לתקופה מסוימת, כי החליט להשקיע בביתו. כך גם ברמה הלאומית. המיזם הזה הוא מיזם לאומי, שנועד להצעיד את החברה והכלכלה הישראלית קדימה. המדינה משקיעה בכך, ושגרת החיים של האזרחים תפגע בזמן הבנייה, כדי לשפר אותה באופן משמעותי בשנים הבאות ובדורות הבאים.

כמובן שיש לפעול למיזעור הפגיעה בשגרת החיים וראוי לפצות את בעלי העסקים שעלולים להיפגע בתקופת הבנייה. אך כדאי לשמור על פרופורציות.

* ניכרים דברי אמת – חכל"ש אלעזר שטרן התראיין בגל"צ והביע תקווה שחברו, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, יצטרף ל"יש עתיד". מבלי משים, הוא היטיב להגדיר את תקופת כהונתו של אשכנזי כרמטכ"ל: "עכשיו אף אחד לא יוכל עוד לעצור את חזרתו של אשכנזי לחיים הפוליטיים."

 חזרתו!

* כשל מוסרי – הרמטכ"ל אשכנזי חתר תחת הממשלה הנבחרת והדרג המדיני. בכך הוא חתר תחת הדמוקרטיה. השאלה האם הוא עבר עבירות פליליות, היא משנית. הבעיה בהתנהלותו של אשכנזי היא במישור המוסרי, הערכי, הנורמטיבי, הציבורי. הבעיה היא, שכתוצאה מן המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, איש ציבור נבחן רק במשקפיים פליליות. אם אינו עבריין – הוא כשר. וכך, אם אכן תסגור הפרקליטות את תיקו של אשכנזי, הוא ישעט בחזרה, כן – בחזרה, לחיים הפוליטיים, כאילו היה צח כשלג.

* מחנה הדמוקרטיה – מי שנוהג לקרוא את מאמריי, יודע שיש מעט מנהיגים בישראל שאני מבקר בחריפות כמו את אהוד ברק. לא אחת כתבתי, שהיו בישראל 12 ראשי ממשלה, וברק אינו נמנה על 11 הטובים שבהם. את הנזק שדרכו המדינית גרמה לישראל, אנו משלמים עד היום ונשלם עוד שנים רבות. ולא אמרתי עוד דבר על ההתנהלות היהירה של אני ואפסי עוד – ללא כל דיון בקבינט ובממשלה, על דעת עצמו, ריסק ברק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי, בוועידת קמפ דיוויד. לשלום הוא לא הביא בוויתוריו המטורפים, רק לשפיכות דמים איומה.

אבל אנו חיים בדמוקרטיה. ובדמוקרטיה הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר והרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון גם אם אינו אוהב אותו ואינו מעריך אותו. גם אם האיש אשכנזי לא כיבד את האיש ברק, הרמטכ"ל אשכנזי חייב היה לכבד את שר הביטחון ברק.

כל החלוקה הזאת למחנה תומכי ברק מול מחנה תומכי אשכנזי, מחמיצה את מהות הכשל;  היא רדודה ולא רצינית. התנגדותי להתנהלותו של אשכנזי, שאולי אינה פלילית, אך מבחינה ציבורית משמעותה היא פוטש, אינה נובעת מתמיכה בברק, אלא מתמיכה בדמוקרטיה. 

* המקצוען – דובר חדש לסיעת "המחנה הציוני" – יאיר פז. מה הרזומה שמביא אתו פז לתפקיד? בבחירות האחרונות הוא היה יועץ התקשורת של "הבית היהודי". לפני כן היה יועץ התקשורת של גדעון סער, היועץ של יו"ר ועדת החוקה דוד רותם ז"ל מ"ישראל ביתנו", והדובר של ח"כ ציפי חוטובלי. מן הסתם, בכל תפקידיו התאמץ בכל מאודו לקדם את ענייני מעסיקו, לנסח הודעות נחרצות ושנונות, לתקוף את יריביו.

בשנות המאבק על הגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן ותקופת מה גם כדובר המועצה הציבורית למען הגולן והבקעה. את התפקיד מילאתי מתוך הזדהות מוחלטת, וכשירות של הרעיון לו הקדשתי ואני מקדיש את חיי. איני יכול להעלות על דעתי את האפשרות להיות הדובר של גוף שההזדהות שלי עמו היא "ליד" או "כמעט".

אבל מעבר מיידי כל כך, מ"הבית היהודי" למחנ"צ?! מהקמפיין המציג את המחנ"צ כאנטי ציוני לקמפיין של אותו מחנה שאינו חוסך בהשתלחויות נגד שרי וסיעת "הבית היהודי"? מה זה אומר עליו ומה זה אומר על מעסיקיו בעבר ובהווה?

איני יודע כמה שנים קיים התפקיד "דובר", אבל האתיקה של אותו דובר, היא האתיקה של המקצוע העתיק בעולם. "זו היתה עבודה מקצועית לגמרי," מסביר פז.

* אליטה משרתת – 25 חניכי מכינת רבין משרתים כצוערים בקורס קצינים. שאלתי את נשיא המכינה – 25 מתוך כמה? התשובה לכך אינה פשוטה. בסך הכול בשני מחזורי המכינה הרלוונטיים יש 80 חניכים. אולם לא כולם נמצאים בשלב המתאים במסלולם הצבאי ולא לכולם יש נתונים. אולם בסך הכול, מבין בעלי הנתונים והתקנים, הממוצע הרב שנתי הוא כ-80%! יש לציין, שהמכינות הקדם צבאיות ובהן מכינת רבין, אינן מחנכות למנהיגות צבאית דווקא, אלא למנהיגות אזרחית, חברתית, חינוכית, שהמנהיגות בצבא היא השלב הראשון שלה, בגיל הרלוונטי. כך בונים אליטה אמותית, אליטה משרתת, להבדיל מאליטות נהנתניות ומתנשאות של אצולה מנוונת, שהוציאה שם רע לאליטיזם.

* תכנית "נטעים" בגולן – מזה ארבע שנים מתקיימת בגולן תכנית "נטעים" – בוגרי צבא שעולים לשבעה חודשים לקיבוצי הגולן, עובדים – עבודה נדרשת, בחקלאות, מקיימים בית מדרש, מנהלים חיים חברתיים דמוקרטיים ומשתלבים בקהילה. בתוכנית שותפים כמאה צעירים, שנבחרו מבין מאות מועמדים, והם נמצאים בארבעה קיבוצים, ובהם אורטל.

אורטל הוא הקיבוץ הראשון שהרים את הכפפה. אני חיברתי את הקבוצה לאורטל וגם לימדתי בבית המדרש. מראשית התוכנית אני חבר בצוות ההיגוי שלה.

מדובר בחבר'ה יוצאים מן הכלל, איכותיים, רציניים, אידיאליסטים, כלומר – כאלה שלא מעניינים את התקשורת הצהובה. הם חלק מתנועת עם רחבה, של אלפי צעירים מובילים בתכניות שונות בנגב, בגליל וביו"ש, לצד אלפי חניכי המכינות הקדם צבאיות, תלמידי מדרשת השילוב, המתנדבים הרבים לשנות שירות, תנועת "השומר החדש" ועוד יוזמות רבות של התחדשות הציונות בישראל ובניית אליטה ציונית משרתת.

הם עתידה של מדינת ישראל.

* אין חגיגה – אין אין אין חגיגה. בלי בלי עגבניה. אז איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה חסה ועגבניה?

משרד החינוך הורה לגנים לא להגיש ממתקים ועוגה בימי ההולדת, אלא רק מזון בריא. האם שר החינוך לא שנה את הכלל, ש"אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה?"

* ממנו צמחה מכללת "אוהלו" בקצרין – העתקת סמינר "אוהלו" מעמק הירדן לקצרין והפיכתו למכללה, היתה כרוכה במאבק קשה מאוד בין הגולן והעמק ומאבק פוליטי לא פשוט. לאחר המעבר, השם "אוהלו" היה כל כך מזוהה, עדיין, עם מיקומו המקורי של הסמינר (היום נמצאת שם "אחוזת אוהלו"), עד שאי אפשר היה להזכיר את "אוהלו" בלי להזכיר ולהסביר שהיום היא בקצרין.

מכללת אוהלו השתדרגה מאוד, ואין כל השוואה בין מה שהיתה למה שהיא כעת.

ממש שמחתי למקרא משפט אגבי במאמר ביקורת של ד"ר ניר מן לספרה של זאבה זבידוב "על שפת ים כינרת" ב"חדשות בן עזר": "שושנה (1911–2001) לימדה בשנים 1935-1965 בבית החינוך האזורי ובשנים 1966-1972 ניהלה את סמינר 'אוהלו' להכשרת גננות ומורים (שממנו צמחה מכללת אוהלו בקצרין)."

חלפו 17 שנים, וכעת כדי לספר על סמינר "אוהלו" יש צורך להסביר ולהבהיר שזה גלגולה הקודם של המכללה שבקצרין.

* בית הלורדים – אני ממליץ בחום על התוכנית "חותם אישי", המשודרת בשבת ב-11:00 בחינוכית 23. דן מרגלית עורך ראיונות עומק עם אישים מדור המייסדים, ממעצבי דרכה של החברה הישראלית בתחומים השונים. איני יודע כמה תוכניות כבר שודרו, כי נתקלתי בתוכנית במקרה בשבוע שעבר, כשהמרואיין היה הסופר אלי עמיר. השבת התראיינה כלת פרס ישראל למשפט והאמנית היוצרת פרופ' רות בן ישראל. באמת, אנשים משכמם ומעלה. מרגלית מלא כבוד והערכה למרואייניו, סקרן כילד אך עמוס בחכמה ורוחב אופקים, ומגלה את הצד ההפוך לוולגריות שגילה ב"פופוליטיקה", הזכורה לרע. חבל שהוא מסיים את הראיון בסבב שאלות פינג-פונג נוסח יאיר לפיד, כמו "הרגע המאושר בחייך", "הדבר שבו אתה גאה במיוחד". הרדידות הזאת מתאימה באמת ליאיר לפיד, לא לתןכנית הזאת.

* ביד הלשון: רכבים – רכב הוא שם עצם קיבוצי. השימוש בו בלשון רבים – רכבים, הוא שגיאה. זו שגיאה נפוצה מאוד בעברית העכשווית, הרבה באשמת הצה"לית, לצד נשקים, לחמים, שמנים, דלקים וציודים. נכון יותר לאמר כלי רכב, כלי נשק, ככרות לחם וכד'.

השיבוש הזה השתרש כל כך, עד שאולי כבר הפך לחלק מן השפה. אני מקווה שלא. לי זה צורם.

* * *

יהודה דרורי

פעם שנייה היום [שבת] מחבל פלסטיני דקר לוחם מג"ב בצומת תפוח ונורה. מצב הלוחם קל

מחבל פלסטיני דקר לוחם מג"ב בצומת הבתות סמוך לצומת תפוח שבשומרון. המחבל נורה ומצבו אנוש. הלוחם נפצע באורח קל בצווארו. האזור נסגר בעקבות האירוע.

להלן קטע ממאמר שלי בנדון מלפני מיספר שבועות –

מקובל ב"חוק הבינלאומי" שלטרוריסטים אין זכויות! – ניתן לחטוף טרוריסטים, לכלוא אותם ללא משפט, לענות אותם להוצאת מידע ואפילו להרוג אותם ללא משפט. (שמעתם אולי מה שעשו ועושים ידידינו האמריקנים בגוואנטנמו...?)

אבל אנחנו, היהודים, רחמנים בני רחמנים, משום מה מתייחסים למחבלים כשבויי מלחמה, ויש בידי אפילו מכתב מלשכת ראש הממשלה שלנו שמאשר גישה זו... וכולנו רואים זאת, וכולנו מהלכים עם כעס אין אונים.

ראו כיצד המחבלים הגרועים ביותר, הרוצחים המתועבים הללו, מבלים בבתי כלא שלנו, סובאים סביב תרנגולות צלויות, עם טלןויזיות ולימודים אקדמאיים. שלא לדבר על עלותם השנתית לאוצר המדינה (לפי 5000 טרוריסטים עצורים) כ-180,000,000 שקל בשנה, ואולי אפילו יותר...

ולא רק זאת, הם מקבלים משכורת חודשית מהרשות הפלשתינית שגם נותנת תמיכה למשפחותיהם, והם הופכים לסמל ולמודל חיקוי ביישוביהם – והכי חשוב, בעת ביצוע פשעיהם הם יודעים שנשתדל לא להרוג אותם...

האבסורד הזה חייב להיפסק. ואפילו יותר מכך, אין להחזיר גופות מחבלים למשפחותיהם! יש לקבור אותם "קבורת  חמור" בבית קברות אי-שם... ולמנוע בכך הלוויות המוניות אלימות, ולא לאפשר אוהלי אבל הפגנתיים למשפחות!

אני מדגיש שוב – יש להרוג כל מפגע במקום הפיגוע ואפילו זה שנכנע ונתפס... זה לא רק מותר לפי החוק – ואני קורא לחיילי צה"ל לפעול לפי חוק בינלאומי זה. תזכרו שלאחרונה הרגנו מספר מחבלים עם תפיסתם במקום הפיגוע!– אז תסבירו לי, אותם אלו שתפסו את המחבלת שתקעה שברייה בצווארה של החיילת בקבר רחל – מדוע לא תקעו לנבלה הזו בו-במקום כדור בראש?

* * *

נעמן כהן

מסע שורשים לרוסיה הלבנה – ביילורוסיה – בלארוס

רוסיה הלבנה (בפולנית ביילורוסיה, ברוסית בלארוס) שבתחום המושב של האימפריה הרוסית, היתה בעלת יישוב יהודי תוסס. ערש "המתנגדים" הליטאים, הישיבות הליטאיות, ערש התחייה הלאומית היהודית, השפה העברית, הספרות העברית, והציונות.

לאחר שסיירתי כבר בטיולי שורשים של עולם ומלואו, הצלחתי סוף סוף למצוא טיול שורשים אל השורשים שלי – רוסיה הלבנה. "סיור חווייתי בעקבות מורשת התרבות היהודית והעברית ברוסיה הלבנה ומורשת הפרטיזנים היהודים."

המדריכים שלנו הם: המדריך עקיבא סלע המומחה ליהדות ליטא ובלארוס, בעל האתר מירושלים לליטא.

http://www.jerusalem-lita.co.il/

והמדריכה המקומית אילנה אקופיאן ממינסק, העובדת בסוכנות והדוברת עברית, ובעלת ידע רב על ההיסטוריה הבלארוסית, ובמיוחד על הארכיטקטורה המקומית, גם זו היהודית, וכמובן על שרידי האתרים היהודים שחרבו בשואה.

המטוס של Belavia – חברת התעופה הבלארוסית בטיסה למינסק מלא עד אפס מקום. מסיבה שאינה ברורה לי אני מקבל שדרוג לשורה הראשונה במחלקת עסקים. אולי בגלל שאני כהן... (על כך בהמשך) – לאחר הנחיתה אנו עולים על מיניבוס בדרך לעיר סלוצק.

אנחנו קבוצה קטנה של עשרה אנשים בלבד. כולם עם קשר כלשהו לבלארוס. כולם דתיים, אני החילוני היחיד. האמת, בתחילה היו לי חששות כיצד אסתדר, אבל ככל שהמסע נמשך ראיתי את היתרונות הגדולים של טיול בחברה דתית. הרצינות, הרמה האינטלקטואלית הגבוהה, הסימפטיה, ונועם ההליכות של כולם, הביאו לכך שהרגשתי אחד מהם.

המסע קשה מאוד מבחינה רגשית, אנחנו עוברים מעיר לעיר מעיירה לעיירה, מבור לבור, מגטו לגטו, יהדות שלמה שנחרבה ונטבחה. הלל הזקן אמר: "אם אני כאן הכול כאן, ואם איני כאן מי כאן?" (סוכה נ"ג) בכול מקום שאנחנו מגיעים קמים המתים לתחייה ועומדים מולנו, מאות אלפי יהודים בכל הגילים במלוא עולמם הגשמי והרוחני.

אנחנו מגיעים לעיר סלוצק הנמצאת 105 ק"מ מדרום למינסק. העיר קיימת מ-1116, ויהודים קיימים בה מ-1583 כיהנו בה רבנים חשובים, ר' ברוך משקלוב והרב סולובייצ'יק. בעיר הוקמה ישיבת סלוצק כסניף של ישיבת סלבודקה.

גם המשורר יעקב כהן נולד בסלוצק, ולאחר הפוגרום בקישינב הוא כתב את "שיר הבריונים" שנהפך להמנון ארגון "השומר", ובמיוחד הפזמון: בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה, בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם. (שמעו את הביצוע של שמשון בר נוי)

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1820&artist=1136

שנים מאוחר יותר יאמץ הפשיסטן, (כפי שכינה אז את עצמו) אבא גֶיְסִינוֹבִיץ אחימאיר, את כותרת השיר ויקרא לארגונו "ברית הבריונים".

"יתגדל ויתקדש" או "שפוך חמתך"

מסלוצק אנחנו מגיעים לעיירה הקטנה בשם לנין. בין שתי מלחמות העולם העיירה היתה עיר גבול. חלקה בפולניה, וחלקה בברית המועצות. אנחנו מגיעים לבור בו נרצחו תושביה היהודים של העיירה. במקום הוצב שלט זיכרון: "אל נקמות ה' ארץ אל תכסי דמך גלעד של יהודי לנין והסביבה שנרצחו ונזרקו לקבר אחים זה על ידי הנאצים ועוזריהם ימ"ש ביום ב' אלול תש"ב 14.8.1942 יהי זכרם ברוך. נזכור ולא נשכח."

בכל בור בו נרצחו יהודים שבו אנחנו עוברים, מתפללים "אל מלא רחמים, וקדיש". לי קשה לומר מילים אלו, ובמקום לומר מעל בורות הרצח "יתגדל ויתקדש" אני מבקש רשות מהקהל הקדוש, מאמינים בני המאמינים, לומר תפילה הנאמנה לעניות דעתי למקום, ואני אומר:

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הגרמנים הנאצים ועוזריהם

הבלארוסים והפולנים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ
וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ
כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ
שְׁפָךְ-עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם
תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנַי."

אני נענה ב"אמן".

(הנה המוזיקה של המלחין יהודה שרת שנכתבה לסדר הפסח הקיבוצי:

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2938

נוסח זה הוא נוסח התפילה הנכון, הראוי לדעתי להיאמר בכל מקום בו נטבחו יהודים.

העיירה לחווא – בל נלך כצאן לטבח!

בעל זכות היוצרים לאימרה: "בל נלך כצאן לטבח!" הוא יעקב פלוטקין איש העלייה השנייה, שנרצח ע"י ערבים בהגנת סג'רה. באסיפה ציבורית בדרום רוסיה, הוא עלה על הבימה ונדר: "לא נובל כצאן לטבח, ולא נעמוד מרחוק בבוא המשחית על אחינו."

בגטו וילנה ב-1941, יהודים נלקחו לפונאר, עדיין התמונה היתה לא ברורה. אבא קובנר, צעיר בן 23, פרח משוררים, חבר "השומר הצעיר", היחידי שתפס את המצב: "השמדתם של אלפים זו שיטה, לא סתם גירוש, בעקבות האלפים יבואו המיליונים." ב-31.12.41 במרכז "החלוץ", במפגש תנועות הנוער, אבא קובנר קרא בקול גדול: "בל נלך כצאן לטבח!"

אנחנו מגיעים לעיירה לחווא (בבלארוסית ורוסית: Лахва; בפולנית: Łachwa; ביידיש: לאַכװע). גטו לחווא, היה מראשוני הגטאות שהתמרדו נגד הנאצים בשואה.

יצחק רוחצ'ין (Rochczyn), ראש קבוצת בית"ר, אירגן מחתרת בסיועו של היודנראט בראשות המנהיג הציוני דב לופטין (Lopatyn), שהצליחה לאסוף סכינים ומוטות ברזל, אך המאמצים לצבור נשק לרוב לא צלחו.

ב-2 בספטמבר 1942 נודע להם כי חקלאים מקומיים הצטוו לחפור בורות מחוץ לעיר בהוראת הנאצים. באותו יום, 150 חיילי האיינזצגרופן ו-200 שוטרים מקומיים הקיפו את הגטו. רוחצי'ן ואנשי המחתרת רצו לתקוף את גדר הגטו בחצות על מנת לאפשר לאוכלוסייה לברוח, אך אחרים סירבו לעזוב את הקשישים והילדים. ראש היודנראט לופטין ביקש כי הפעולה תידחה לבוקר.

ב-3 בספטמבר הודיעו הגרמנים ללופטין כי הגטו עומד להתחסל והורו להכין את תושביו לגירוש. על מנת להבטיח את שיתוף הפעולה של מנהיגי הגטו, הבטיחו לו כי חברי היודנראט, רופא הגטו ו-30 עובדים, שאותם יוכל לבחור, יינצלו מהגירוש. לופטין סירב להצעה, ומסר בתגובה "או שכולנו נחיה, או שכולנו נמות."

כאשר נכנסו הגרמנים לגטו, התקיף לופטין באש את מפקדת היודנראט, וזה היה האות להתחלת המרד. מבנים נוספים הותקפו באש, וחברי המחתרת תקפו את הגרמנים שנכנסו לגטו באמצעות גרזנים, מקלות, בקבוקי תבערה ובעזרת ידיהם החשופות. קרב זה ייצג את מרד הגטאות הראשון של המלחמה.

כ-650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות, ועוד כ-500 נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. שישה חיילים גרמנים ושמונה שוטרים גרמנים ואוקראינים נהרגו. גדר הגטו נפרצה, וכ-1,000 יהודים הצליחו לברוח, מתוכם כ-600 הצליחו לתפוס מחסה בביצות פריפיאט. רוחצ'ין נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. על אף שעל פי ההערכות 120 מהבורחים הצליחו להצטרף לפרטיזנים, מרבית האחרים אותרו ונהרגו. כ-90 מתושבי הגטו שרדו את המלחמה.

לופטין הצטרף ליחידת פרטיזנים קומוניסטים, ונהרג על ידי מוקש ב-21 בפברואר 1944. לחווא שוחררה על ידי הצבא האדום ביולי 1944.

ליד בור הרצח אנדרטא וכתובת המנציחה את יהודי לחווא:

כבוד ותהילה לזכרה של קהילת לחווא "ראשונים למרד" שברגעים האחרונים לפני הוצאתם להורג התנפלו על הרוצחים הנאצים בגרזנים וסכינים, הרגו ופצעו עשרות מהם, לזכרה של קהילה מפוארת שנרצחה. לזכור, ולעולם לא לשכוח.

פינסק – היכן הבלאטעס – הביצות?

חיים וֵייצמן, בספרו האוטוביוגרפי "סה ומעש", תיאר כך את פינסק: "פינסק לא היתה עיר נעימה לגור בה. שוכנת בשפלה. נגועה בקדחת. בוץ באביב ובסתיו, קרח בחורף, ואבק בקיץ." כך גם זכרו אותה כל הפינסקאים אותם הכרתי.

העיר כולה היתה מוקפת "בלאטעס" ביצות. כולם הכירו את הביטוי "פינסקער בלאטע".

הסופר שלום עליכם תירגם את דברי קוהלת: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" – ליידיש עסיסית: "בלאטע שבבלאטע זאגט קהלת, (בִּיצָּה שְׂבּבִּיצָּה אמר קהלת) וואס קומט ארויס דעם מענטשן פון זיין גאנצן טאראראם..."  מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל...

והנה הפתעה – אין יותר בלאטעס – ביצות. פינסק עיר נעימה, נקייה, מטופחת, בעלת גינון שובה עין.

אנחנו מגיעים לפינסק לעת ערב, אני יוצא לסיור לאורך נהר הפריפיאט. גדת הנהר נעימה ומטופחת.

https://www.youtube.com/watch?v=Rt6yDflaqzs

אני מהרהר בגורלה המר של דודתי, אשת אחיו הגדול של אבא, משה ברל, שחלתה בשחפת, ומחמת המחלה והמצוקה הכלכלית הטביעה את עצמה בנהר. זה כמובן הציל אותה מאוחר יותר מלהירצח ע"י הגרמנים.

גם המלון שלנו, הנחשב למפואר ביותר בפינסק, נקרא על שם הנהר, "מלון פריפיאט". אבל נפילה גדולה. לא ניתן להגיע למלון ברכב. המלון ניבנה בתקופה הסובייטית שבה לא היו מכוניות, ועכשיו אין כסף לסלול כביש למלון. אנחנו גוררים איתנו את המזוודות דרך ארוכה. המלון עצמו מתחת לכל רמה, מתאים אולי לפינסק שלפני המלחמה. אני נזכר בסיפור של דודה חיה שסיפרה לי כשהתחילו בפינסק לבנות בתי שימוש בתוך הדירות במקום בחצר, זה עורר תדהמה. איך אפשר לחיות עם בית שימוש בתוך הבית?

בחדר אין תאורה מעל המיטה, אני מביא מנורת שולחן, אבל היא אינה נדלקת. נייר הטואלט דומה לנייר שהיה בקיבוצים לפני שישים שנה, הכל מרופט ומגעיל. המלון הגרוע ביותר בכל הסיור בבלארוס. ראו הוזהרתם אם תגיעו לפינסק.

בערב אנחנו מגיעים לבית הספר היהודי והמרכז הקהילתי לארוחת ערב. בית הספר ובית היתומים נקראים "בית אהרון". על הקיר טבלת נחושת בבלארוסית ואנגלית. שם התורם אהרון בילסקי, לזכר אֶחיו טוביה, אלכסנדר זוס, ועשהאל, שהצילו 1200 אנשים נשים וטף כפרטיזנים ביערות בלארוס. בסיפור האחים בילסקי ניתקל עוד מאוחר יותר.

אנחנו נפגשים לשיחה עם ראש קהילת יהודי פינסק, מר יוסיף ליברמן. הוא מדבר ברוסית ומתרגמים לנו. הוא עצמו אינו יליד פינסק, הגיע לעיר אחרי המלחמה.

פינסק קארלין

בבוקר אנחנו מגיעים לתפילת השחר לבית הכנסת "חסידות קארלין" שנקראת על שם שכונת קארלין בפינסק. רבי אהרן הגדול מקארלין, מייסד החסידות, היה תלמידו של רבי דב בער ממזריטש – "המגיד ממזריטש", שהיה תלמידו של הבעל שם טוב. רבי אהרן הגדול, אבי השושלת, נולד בערך בשנת 1736. הוא נהג לנדוד בדרכים דרך העיירות היהודיות, ולקרבן ליהדות. הוא נודע בעיקר בזכות הפיוט לשבת "יה אכסוף" שנכנס לזמירות שבת. את הפיוט חיבר בהוראת רבו "המגיד ממעזריטש" כשישב אצלו בשולחן שבת. כשנשאל מהיכן לקח את הזמר הנפלא ענה: "מבית אהרן", ועל שם זה קרא נכדו ר' אהרן השני מקארלין, את שם ספרו "בית אהרן".

יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת

הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ

קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ

פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ

אוֹי יוֹי יוֹי יוֹי יוֹי...

כולנו פוצחים בשיר זה.

האזינו לשיר המקסים הזה בן המאתיים שנה כשיר רקע:

https://www.youtube.com/watch?v=qdP7WPbdd5w

והנה הפתעה. בין ספרי הקודש אני מוצא את הספר "הרוזן ממונטה כריסטו". זה מזכיר לי שבתור ילדים, כשלא ידענו שם של סרט, היינו אומרים: "טרזן ביער פינסק..."

לאחר תפילת הבוקר נעמד ראש קהילת יהודי פינסק, מר יוסיף ליברמן, ליד תיבת ה"צדקה" ומצביע עליה. אני שם סכום, הוא מסמן לי שלא מספיק. אני מעלה והוא מסמן לי בשנית. נופל לי האסימון, קשה להתרגל לכסף הבלארוסי. שקל אחד שווה ארבעת אלפים רובל, כך שהמיספרים אסטרונומיים, אבל הערך קטן-קטן.

אנחנו מסיירים בשרידי פינסק היהודית, הכול נקי ומטופח. כמעט ללא חנויות מלבד "אפטקה" בתי מרקחת, ושוק קטן. אנחנו עוברים ליד הגמנסיה בה למד וייצמן, הבית של הסבתא של גולדה מאיר, הבתים של משפחת קולודני, משפחת משה קול, בית החולים היהודי וכו'.

בית הכנסת הגדול העתיק מהמאה ה-16 נהרס כולו ע"י הרוסים. בילדותו אבי שר במקהלת בית הכנסת. שרו שם אפילו את "התקווה". כשעלו לברכת כוהנים, סיפר לי אבי, הדאגה של הכוהנים היתה שלא יגנבו להם את הנעליים... 

לאחר מכן אנחנו מגיעים לנקודת השיא של הביקור, מבחינתי, קיר המנזר בו נורו למוות ע"י הפולנים 35 קדושי פינסק, כשבעקבות מאורע זה עזב אבי ז"ל את פינסק והיה בין מקימי גבת, הקבוצה ע"ש קדושי פינסק.

לאחר השואה בה נרצחו 35 אלף יהודי פינסק נראה רצח של 35 יהודים קל ערך אבל בזמנו הטבח הזה עשה רושם רב בכל רחבי העולם היהודי ושאינו יהודי.

טבח קדושי פינסק

פינסק – 5 אפריל 1919 – הפולנים חזרו לעיר. מאז קבלת "כתב הזכויות היסודי" לייסוד ישוב יהודי בפינסק, שניתן ע"י נסיך פינסק – פיודור ירוסלביץ, ביום 9 באוגוסט 1506, ובו אישור להקמת בית-כנסת ובית-קברות. לא היתה אופטימיות כזו. יוזף פילסודצקי עורר תקווה. הנה הסוציאליסט הפולני שיגן על המיעוטים הלאומיים בפולניה החדשה והדמוקרטית.

לאחר המלחמה עדיין שררו בעיר רעב ומצוקה. זה עתה החלו רבים לחזור לעיר לאחר שנאלצו לצאת ממנה עקב היותה קו החזית במלחמה. העזרה שהגיעה מאמריקה הצילה משפחות רבות מחרפת הרעב.

בבוקר יום השבת, ה' ניסן, נאספו נציגי הקואופרטיב הציוני לכינוס על מנת לחלק את הכספים לצדקה. הכינוס של ועדת התמיכה נקבע ב"בית העם". בזמן כינוס האסיפה סבבו חיילים פולניים ברחובות ותפסו יהודים לעבודת כפייה. מטרתם האמיתית היתה לקבל שוחד מאת הנתפסים, כך נהגו מאז כיבוש העיר.

בין החיילים היה חייל יהודי, קוזק שמו, שהיה ידוע בעיר הולדתו כגנב, ואשר הצטרף לצבא הפולני בכוונה תחילה לגזול ולחמוס. ליד "בית העם" עצרו החיילים כמה יהודים ולאחר שקיבלו שוחד שיחררוּם. צעירים אחדים שהחיילים רצו לתופסם נסו ונמלטו מהם אל "בית העם". קוזק וחבריו החיילים רדפו אחריהם, עלו במדרגות, ונכנסו פנימה אל האולם. כאשר ראו שם אנשים רבים נצנץ רעיון במוחם להשתמש בהזדמנות שנפלה לידיהם לשם שוד וביזה. הם מיהרו אל המפקדה והודיעו כי גילו אסיפה של בולשביקים. מיד נשלחה למקום האסיפה פלוגת חיילים רוכבי אופניים ברצון לגזול את הכספים. "יש לחסל את "הבולשביקים!" ציווה המפקד הפולני.

החיילים התפרצו והחלו לתת לנאספים מכות רצח, ותפסו את סכום התמיכה, יותר מחמישים אלף רובלים. כל מתלונן הוכה באכזריות. כדי להצדיק את השוד ירה אחד החיילים וצעק: "הז'ידים יורים עלינו!" אחד החיילים ירה בקבוצת צעירים שהסתתרה והרג את אהרון גלויברמן. החיילים תפסו צעירים נוספים ברחוב והכניסו גם אותם לבניין. פלוגת החיילים הרגלים ורוכבי האופניים אסרו את הנאספים והקיפו אותם כשרשרת מהודקת וציוו עליהם ללכת. בדרך היכו אותם מכות אכזריות בקתות הרובים. חלקם נרמסו לארץ מעוצמת הכאב.

החיילים הוליכו את האסירים לבית המפקדה במטר מכות ומהלומות. במגלבים, במקלות, בכידונים ובקתות הרובים. בדרך מקרה עבר שם צעיר, פנחס קרסילשציק, עם אהובתו, תפסו אותו והכניסוהו אל בין הנאסרים. אחד החיילים נכנס וסיפר כי תפסו אסיפה של בולשביקים, מיד הוצאה פקודה להמיתם בירייה.

בדרך מקרה נמצא במפקדה מר ריקברט, זה שהביא את הכסף שנשלח מאמריקה. בשמעו את גזר הדין הצליח לצאת ולהימלט מהעיר לוורשה.

לקחו את הנאסרים לעבר כיכר השוק, כבר היה ערב. והנה הגיעה מכונית צבאית וממנה ירדו שני קצינים פולנים. על פי פקודתם סידרו את הנאסרים מול קיר המנזר. אחר הודיעו כי על הזקנים והנשים לצאת מן השורה. לחלק מהזקנים לא הירשו לצאת. ניתנה פקודה לחיילים לטעון את רוביהם. אז הבינו האומללים כי קרוב קיצם. אחדים החלו צועקים כי נקיים הם מעוון וביקשו רחמים, אולם החיילים הפולנים השתיקו אותם במכות שוט על פניהם. נערה אחת – פרומה איזנברג, חברתו של צבי ליבמן, התפרצה כמטורפת ממקומה ורצה במרוצה פראית אל אהובה, נפלה על צווארו, חיבקה אותו בזרועותיה, וקראה בקול קורע שמיים: "אמות איתך!"  – בשום אופן לא רצתה לעזוב אותו. שני חיילים אחזו בה, קרעו אותה מזרועות אהובה ובמכות סילקו אותה. היא נפלה על הארץ והתעלפה. החייל שעמד לידה אמר: "אלמלא חסתי על כדור הייתי הורג את הז'ידובקה הזאת ככלבה."

החיילים הודיעו לעומדים מול הקיר כי ייכונו למות. קמו צעקות נוראות, בכי ויללה. הפולנים שעמדו וחזו בנעשה הביטו אל המחזה המחריד בלעג מר.

אז נשמע קולו של המורה מושקובסקי: "אחים, נמות מות קדושים, אימרו אחריי את הוידוי." הוא התחיל: "אשמנו בגדנו גזלנו." ואחריו קראו כולם את הווידוי מילה  במילה. הצעקות היללות והצווחות יחד עם קריאת הווידוי נשמעו גם ברחובות הסמוכים.

"ירו! אש!" נשמעה הפקודה ועשרות רובים ירו בבת אחת. כעמיר מאחורי הקציר נפלו בחירי בני פינסק ודמיהם התערבו. בין המומתים היו אחים. משה ליב פרידמן ואחיו חיים, ודניאל קוטוק, ואחיו משה, שהיו יתומים מאב ואב. הגדול דניאל היה בן 16 והקטן משה בן 14. בין הנאסרים היה איש זקן אברהם הירש עלשטיין בן 60 ובנו לייב, האב הוצא מהשורה והבן נשאר ונורה לעיני אביו.

השתלטה דממת בית קברות מסביב. רק אנחות בודדות של הגוססים הפריעו לפעמים את הדומייה. בפקודת הקצין הפולני ירו החיילים בשנית בחללים ובגוססים. כל הלילה נשמעו אנחות הגוססים. עם עלות השחר באו פולנים מאנשי העיר וחלצו את נעלי ההרוגים מהגופות וחילקו אותם ביניהם, גם החיילים השומרים השתתפו במעשה הזה.

לפני עלות השחר העירו את העגלונים והקברנים והביאום אל המשטרה. משם נסעו בעגלות בליווי שוטר פולני אל כיכר השוק – מקום ההריגה. נורא היה המחזה. ערימה גדולה של גופות בני אדם. רבים מהם יחפים, נערמה ליד קיר המנזר. בגדיהם ספוגי דם ועל פניהם זוועת חרדת המוות אשר בא אליהם פתאום, וקפאה על הפנים המעוותים. המדרכה מלאה בדם. בית מטבחיים. השוטר פקד עליהם  להעמיס את החללים על העגלות. כאשר ניגשו לעבודה הבחינו כי בין הגופות היו מוטלים הנער אברהם בנקובסקי שנפצע רק ברגלו, נחום יצחק פידלמן שנפצע קשה בבטנו, וזיסקינד פלצני שהיה לגמרי שלם בגופו.

הם החלו להתחנן לפניהם כי יצילו אותם. בנקובסקי, שהיה בן יחיד אמר להם: "אבא ייתן לכם אלף רובלים." החייל עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע כלום.

העגלונים החליטו לשים את החיים מעל גופות המתים, אולי יצליחו להורידם בדרך מן העגלות ולהסתירם. על העגלה הראשונה שמו שמונה מתים, ומלמעלה הניחו את פלדמן. ניגשו להעמיס את העגלה השנייה, ופתאום בא קצין פולני עם כלבו וצעק: "מי הירשה לכם לקחת מכאן את המתים?" הוא ציווה להוריד את החללים מעל העגלה ולשוב למשטרה להביא אישור. פקודתו התמלאה והנה קם פלצני מבין המומתים וביקש רחמים על חייו "רחם עלי אדוני, אני חף מפשע."

"המיתוהו!" קרא הקצין, והוא ירה אליו פעמיים, אבל החטיא. פלצני ברח וחייל רדף אחריו. בקצה ככר השוק תפס אותו חייל אחר והחייל שרדף אחריו ירה בו והמיתו. פלצני נפל מתבוסס בדמו על המדרכה. שני נערים יהודים בני שלוש עשרה, נזדמנו למקום והקצין ציווה אותם לסחוב את ההרוג לערימת החללים. הם אחזוהו וסחבו את גופתו אל ערימת שאר החללים. רצועת דם ארוכה נמשכה מפינת הרחוב עד העגלה.

הקצין קרא: "הז'ידים עודם חיים!" הוא ניגש אל החללים והסתכל בפניהם. כאשר מצא את בנקובסקי ירה בו באקדחו והמיתו. נשאר רק פילדמן שלא הרגיש בו. הקצין הפולני שמח מאד על המעשה הרב שעשה. הוא ציווה על כלבו לעבור הנה והנה לאורך שלולית הדם אשר בחריץ ליד המדרכה.

אז הביאו מהמשטרה תעודה המאשרת את הקבורה, והקצין הִרשה לקחת את גופות היהודים. העמיסו את הגופות על שש עגלות ונסעו. את פילדמן הפצוע שמו למעלה על המתים.

הביאו את החללים אל בית העלמין הישן אשר בתוך העיר, שזה כשמונים שנה פסקו לקבור בו מתים. היה כבר שבע בבוקר הרחובות היו ריקים מאדם. אחרי ליל הזוועות היהודים פחדו לצאת מביתם. ניגשו לחפור את הקבר. את המתים פרקו מעל העגלות ואת פידלמן הניחו מן הצד.

האומלל הרים פעם בפעם את ראשו, והסתכל בעבודתם של חופרי הקבר. לעיניו חפרו אותו ולעיניו הורידו אל תוכו את המתים. סידרו אותם זה על זה, וכאשר התמלא כל שטח הקבר, שמו את הנשארים שיכבה שנייה על הגופות התחתונות.

פידלמן נאנח בלאט ואת עיניו עצם מדי פעם מעצמת הכאב. לאחרונה הרים קצת את ראשו וביקש חרש "מעט מים." שמע זאת השוטר שהשגיח על הקברנים ניגש אל האומלל וכשראה כי עודנו חי, ירה בו שתי יריות והשליך גופתו לערימה.

הקברנים אספו שברי לוחות וענפים יבשים וכיסו את הגופות ועליהם שפכו אדמה. בארבע פינות הקבר תקעו מקלות לסימון, ואחוזי חרדה עזבו את בית העלמין.

ב-10 באפריל התכנס הסיים הפולני לדון בטבח. מיניסטר המלחמה, הגנרל לשניובסקי, מסר הודעה: "זה היה מרד בולשביקי, אסיפה חשאית של האורגניזציה הבולשביקית, נאספו מאה קומוניסטים וכשבאו לפזר את האסיפה ירו על החיילים באקדחים, לכן נתפסו והומתו 33 איש מבין 80."

"בראוו! צריך היה להרוג את כולם!" צעקו הצירים בסיים.

קדושי פינסק, שנרצחו ע"י הפולנים ב-ה' ניסן תרע"ט 5.4.1919: ברגמן ישראל בן 23, בנקובסקי אברהם בן 17, גליברמן משה בן 27, גלויברמן אהרון 19, גוטליב צבי בן 23, גוטליב ישעיהו בן 22, הוצמן אברהם בן 26, הקלמן יוסף בן 20, היטלמן פנחס בן 29, זילברמן משה בן 21, יודביץ משה בן 21, ליבמן צבי בן 23, ליברמן מנחם בן 35, מושקובסקי דוד בן 58, מדניק משה בן 30, נטנזון משה בן 37, עלשטין ליב בן 22, פלדמן פישל בן 28, פרידמן משה ליב בן 47, פרידמן חיים בן 29, פלצני זיסקינד בן 17, פרידמן אשר זאב בן 20, פישמן יוסף בן 35, פוריצקי שמחה בן  28,  פידלמן נחום יצחק בן 23, קוזניץ גרשון דוד בן 23, קרסילשציק פנחס בן 25, קלינמן שלמה בן 18, קוטוק דניאל בן 16, קוטוק משה בן 14, ריקלין צדוק בן 28, רולניק דוד בן 20, שולמן שמחה בן 48, שטינברג יצחק בן 23, שיפמנוביץ זליג בן 52.

המשורר יצחק קצנלסון הזדעזע מאד מטבח היהודים בפינסק וכתב מיד שיר:

פינסק

חָלַמְתִּי:

אֲנִי מוּבָל

בִּרְחוֹבוֹת עִיר

וּמֻעֲמָד אֶל קִיר

שֶׁל מִנְזָר...

זה היה נוסח מוקדם לשיר על חלום נורא מזה שכתב מאוחר יותר...

בעקבות הטבח הנורא, אחד הניצולים, הרשל פינסקי, אירגן קבוצת חלוצים מפינסק שעלו לארץ והקימו את קיבוץ גבת "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק,"

בעבר היה שלט זיכרון גדול שציין את הטבח. השלט נהרס במלחמת העולם השנייה, ולאחריה השלט שוקם, אך נעלם בשנית.

הנה שלט ההנצחה המקורי של קדושי פינסק עם דודתי אסתר כהן:

http://www.pinskjews.org.il/pic/pic_1166.JPG

שלט זיכרון הוקם גם בקיבוץ גבת:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Pinsk_holocaust_memorial_in_Gvat.JPG

היה צריך לקרות טבח קטן כדי להראות ליהודים שיש להימלט מן המקום ולהינצל מהטבח הגדול.

תודה לאבי שהבין זאת, והעלה אחריו את הוריו ואחותו. בפינסק נשארו אח אחד עם שלושה ילדים, שנרצחו ע"י הגרמנים ועוזריהם.

מוטלה – הבבושקה עם המפתח

אנחנו מגיעים לעיירה "מוטלה" ביידיש, או מוטאל ברוסית. עיירה שבזמנו היתה מנותקת מהיבשה ע"י הביצות, ועתה עם חיסולן מחוברת לכביש עם פינסק.

האטרקציה של העיירה – הבית (צריף למעשה) של משפחת וֵייצמן. הערה: הפינסקאים דיברו ביידיש ליטאית עסיסית במבטא פינסקאי: "טוב" למשל ביטאו – "גוט" (ולא גיט), תן מבט - גיב א קוק (ולא קיק). איינשטֵיין ולא איינשטָיין. חיים וֵייצמן ולא וָייצמן, וכו'.

בעברית שלמדו ב"חיידר", הבדילו תמיד בין סֶגוֹל לצֵירֶה. למשל, ביטאו "אסֵיפה", ושמרו על קָמָץ נוסח אשכנז: "הולכתי", "יושבתי", וחוֹלָם נוסח אשכנז: "גוֹילם", וכד'. בניגוד לשאר הפולנים, ולרומנים, הם דיברו ברי"ש חיכית ולא ברי"ש לשונית מתגלגלת. הם גם לא דיברו עם למ"ד רכה. רק לעיתים רחוקות ביטאו נו"ן רכה. אבל בכל זאת היה במבטאם משהו ייחודי: האותיות ת' וט' בוטאו אצלם בצורת צ'. למשל: הפינסקאים היו הולכים תמיד ל"ציאטרון" (תיאטרון), או היו מדברים ב"צלפון" (טלפון). הגדילה לעשות המורה ברכקה רבינוב, אשתו של המשורר יהושע רבינוב, שבשיעורי הכימיה היתה אומרת לתלמידים שבגלל דלקת פרקים בה לקתה, היא נוהגת לעשות כל בוקר "אמבציה של מים רוצחים" (אמבטיה של מים רותחים). מובן שהתלמידים היו מדברים כל היום על המים הרוצחים...

המפתח של בית משפחת וֵייצמן נמצא אצל בבושקה, ישישה מופלגת הגרה בבית סמוך. הבבושקה עם גב שחוח המגיע לרצפה, נותנת לנו מפתח גדול עם מנגנון משונה לפתוח את הדלת. כל ניסיונותינו עולים בתוהו, הדלת מסרבת להיפתח. קוראים לעזרה את הבבושקה. הבבושקה מדדה בקושי לעבר הדלת מכניסה את המפתח, ו... הופ – הדלת נפתחת. במרכז הצריף בנוייה אח מתוחכמת מחרסינה, המחוברת לכל חדרי הבית, כולל למטבח. בבית מוצגות תמונות של כל בני משפחת וֵיצמן הגדולה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברחה רחל עם בניה למוסקבה וב-1921 דאג חיים להעבירם לחיפה, ובנה לה בית בהדר כרמל. 15 ילדים היו לרחל וייצמן. שנים עשר נשארו בחיים, שבע בנות וחמישה בנים. מתוכם תשעה עלו לארץ ישראל.

במוטלה אנחנו מבקרים במוזיאון קטן המראה את חיי התושבים בעבר. כלי עבודה, אמנות וכיו"ב.

למה רוסיה הלבנה?

אני שואל את אילנה המדריכה מאין השם רוסיה הלבנה? הרי השם ניתן לארץ שנים רבות לפני הקומוניזם.

"לפי אחת הסברות," היא משיבה, "בניגוד לשטח רוסיה, רוסיה הלבנה נקייה ממונגולים."

אולי. אבל טטרים דווקא מצאנו.

יהודים מלוכלכים או מלכלכים

ב-2007 עורר הרודן של בלארוס, לוקשנקו, מהומה כשאמר כי העיר בוברויסק, היתה "עיר יהודית, ולכן מלוכלכת. היהודים אינם דואגים למקום שהם גרים בו, והם הפכו אותה לדיר חזירים, וכך זה גם בישראל." על דבריו אלו הותקף כאנטישמי.

צר לי לומר, הוא צודק. כל בלארוס מצוחצחת ונקייה אין בנמצא בדל סיגריה על הרצפה. בכפרים ובעיירות הנידחות כל הבתים צבועים כמו גלויה, אין גרפיטי. בכל מקום גינון נהדר הכל רוגע ושקט.

קשה לחזור לתל אביב על הלכלוך והכיעור בה, עת כל בית משופץ וצבוע מקבל למחרת קשקוש גרפיטי. הכל מרופט מלוכלך ואלים. מה לעשות זו האמת, יהודים הם עם מלוכלך. מעירים לי שדבריי אנטישמיים, אז נסכים לכל הפחות שיהודים הם עם מלכלך.

מספר לי פאן קנטורוביץ, שכני בן ה-97, שלידו בפולניה היו שני סנדלרים אחד גוי והשני יהודי. אצל הגוי היה מאורגן ומסודר, כל דבר במקומו, ואצל היהודי באלאגאן, חוסר סדר, ולכלוך. מסתבר שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהפולנים, הבלארוסים והרומנים.

ברכת "אשר יצר"

יתרון הספרדים ועדות המזרח (המערביים-מוגרבים)

למרות שכולנו במסע לרוסיה הלבנה א.ט. (אשכנזים טהורים) מה שקרוי "אוֹסט יוּדֶה", "יהודי המזרח", בכל טיול אני נוהג לכבד יותר את נוסח ספרד ועדות המזרח (המערביים-מוגרבים) לברכת "אשר יצר". כידוע אחינו הספרדים ועדות המזרח אינם מסוגלים להתאפק, ולכן הוסיפו לתפילת "אשר יצר" נוסח אשכנז את המילים: "אפילו שעה אחת". אשכנזים מסוגלים להתאפק שעה אחת, והם לא. הם כמובן צודקים. לא טוב להתאפק. בכל מקום, בכל שעה יש לברך את הברכה, קרי יש למצא שירותים, ואם אין, יש ברוך השם יערות...

ברסט ליטובסק או בריסק דליטא

בְּרֶסְט (בעבר נקראה בְּרֶסְט לִיטוֹבְסְק; בלארוסית: Брэст, רוסית: Брест; יידיש: בְּרִיסְק; פולנית: Brześć‏ ובעבר Brześć Litewski; ליטאית: Brestas) – היא העיר השישית‏ בגודלה בבלארוס – 330,934 תושבים.

עיר גדולה ויפה, מלאת חיות. מדרחוב יפה. בתי היהודים והמוסדות התרבותיים היהודיים נשמרו.

בריסק עירו של רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ה"בית הלוי", בנו הרב חיים סולובייצ'יק ואחריו רבה האחרון של העיר, בנו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. עם עלייתו של הרב יצחק זאב ארצה בתחילת מלחמת העולם השנייה, נוצר הבסיס לישיבת בריסק בירושלים שפועלת כיום בראשות בנו ונכדיו.

בהתאם לשיטת בריסק, המתנגדת לציונות, הישיבה בירושלים אינה ממומנת על ידי מוסדות המדינה אלא מתרומות. בבנייני הישיבה אין פנימייה, והבחורים מקבלים סכום סמלי לצרכים בסיסיים.

אנחנו נכנסים לבית הקולנוע שבעיר ומתגנבים לקומת הקרקע שלו, שם היה בית מדרשם של גאוני בריסק.

אנחנו עוברים על פסל לא כל כך נאמן למקור של מנחם בגין ולידו כתוב: מנחם בגין 1913 1992 יליד העיר ברסט חתן פרס נובל לשלום 1978, ראש ממשלת מדינת ישראל 1977-1983.

אין אנדרטא ליהודים אחרים מהעיר, כמו יעקב חזן, מנהיג השוה"צ ומפ"ם, סמואיל שיינרמן, אביו של אריק שרון, ואחרים.

אנחנו מגיעים למבצר ברסט ליטובסק (החל מספטמבר 1939 – מבצר ברסט) מערכת מצודות שנבנתה בשנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי האימפריה הרוסית.

המבצר היה זירת קרבות קשים בין הצבא האדום לבין הוורמאכט בימים הראשונים של הפלישה הנאצית לברית המועצות. כיום משמשים שרידי המבצר כאתר הנצחה למגיני המבצר ביוני-יולי 1941.

אנדרטא מרשימה ביותר נמצאת במקום. דמות ענקית מבטון כמו שהרוסים יודעים לעשות. חייל עם פנים המביעות מאמץ, עצב, וסבל.

ב-22 ביוני 1941 שהו במבצר כ-7-8 אלף חיילים סובייטים. הגרמנים ריכזו נגדם כוח בהיקף של כ-17 אלף חיילים. למרות גבורת מגני המבצר, ההגנה המאורגנת למעשה הסתיימה לקראת 30 ביוני.

בשנת 1965 למקום ניתן תואר "מבצר-גיבור ברית המועצות" האתר היחיד שאינו עיר שזוכה במדליה מסוג זה.

המקום ידוע גם בשל חתימת חוזה ברסט-ליטובסק, חוזה שלום שנחתם ב-3 במרץ 1918 בין רוסיה למעצמות המרכז במבצר ברסט ליטובסק. חוזה זה הביא לעצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד. המשא ומתן לשלום החל ב-22 בדצמבר 1917, לאחר חתימת הסכם שביתת נשק בין רוסיה למעצמות המרכז בברסט ליטובסק. מנהלי המשא ומתן מן הצד הגרמני היו ריכרד פון קילמן, שר החוץ הגרמני, ומקס הופמן, מפקד החזית המזרחית של גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בראש המשלחת הרוסית עמד אדולף יופה.

הרוסים מינו את ליאון טרוצקי, לראש המשלחת למשא ומתן מול מעצמות המרכז. ב-10 בפברואר 1918 הכריזה רוסיה על סיום המשא ומתן מצִדה, ובאופן חד-צדדי גם על סיום מעשי האיבה בין שני הצדדים. עמדת טרוצקי סוכמה במשפט: "לא מלחמה – לא שלום."

ב-22 ביוני 1941‏ נכבשה העיר על ידי הגרמנים, אחרי שהיתה היישוב הסובייטי הראשון שהותקף על ידי הגרמנים. יהודי העיירה הועברו לגטו ומשם ב-15 באוקטובר 1942 נשלחו להריגה במרחק 120 קילומטר במקום שנקרא ברוניא גורא. אנחנו מבקרים במקום.

רבי משה מקוברין

רוסיה הלבנה היא מעוז ה"מתנגדים". אבל יש בה גם מעט חסידויות. אנחנו מגיעים לעיר קוברין. עיר יפה ומשופצת. שוקקת חיים יותר מפינסק. אנחנו מגיעים לבית הכנסת והמדרש של רבי משה מקוברין. הבית מגודר אבל הרוס ומוזנח. אין כסף לשפץ. (או בשפת המקור לעשות רֶמוֹנְט) על אחד מכותלי בית הכנסת מצויר צלב קרס. לא ראינו כמוהו בשום אתר אחר.

האדמו"ר רבי משה מקוברין נודע בענוותו. על אוהל קברו נכתב שמי שיפריז בשבחו "אקום ואטור בו בזה ובבא, אבל מותר לכל אחד להגיד עליי שהייתי אוהב ישראל."

אבל למרבה הצער בבית הקברות נעלמו כל המצבות, וחברת "אתרא קדישא" מנסה לאתר את הקבר של הרעבע.

היות ואני צאצא של הרבי מקוברין, סבי, אבי-אמי, הרב משה לוין, יליד קוברין, היה נינו ונקרא על שמו. אני קורא בפני הקבוצה שתיים מאימרותיו:

רַבִּי מֹשֶה מֵקּוּבְּרִין, נִשְׁאַל מַדּוּעַ אֵינוֹ כּוֹתֵב סְפָרִים. "אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי," הֵשִׁיב, "הָיִיתִי גּוֹנֵז אֶת כָּל סִפְרֵי הַצַּדִּיקִים, כִּי מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם הַרְבֵּה חֲסִידוּת, הֲרֵי בְּנָקֵל נַעֲשֵׂית חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו."

לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶה, שָׁאַל רַבִּי מֶנְדְל מִקּוֹצְק אֶת אֶחָד מֵחֲסִידָיו: "אֵיזֶה דָּבָר הָיָה הָעִקָּר אֵצֶל רַבְּךָ?" הַתַּלְמִיד הִרְהֵר וְהֵשִׁיב: "מָה שֶׁנִּתְעַסֵּק בּוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה, הָיָה אֶצְלוֹ הָעִקָּר."

   בקיוסק בקוברין אני הולך לקנות מים. אף אחד אינו דובר אנגלית. אני כבר יודע שמים זה "וודה" (ולא וודקה). אני מבקש וודה נייט גז. (בלי גז) אני מקבל שני בקבוקים. אני טועם אותם, איום. מים עם טעם של תות. מסתבר שצריך להוסיף את המילה וודה ניצ'בו, בלי כלום.

השילוש הקדוש

במרכז כל עיירה כיכר ובה השילוש הקדוש – כנסיה פרובוסלבית רוסית, כנסיה קתולית פולנית, ובית כנסת. כיום בית הכנסת הרוס או שומם.

פעם, בימים שלפני החורבן, סיפרה לי אימי, היו נוהגים היהודים שנאלצו לעבור ליד הכנסיה להכניס את היד לכיס, לעשות א פייג (בתוך הכיס שלא יראו), ולומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!"

רוז'נוי - נו טוף!

במרכז העיירה הקטנה רוז'נוי כיכר קטנה ובה השילוש הקדוש. בית הכנסת המתפורר מגודר ועליו תווית "רכוש המדינה". ליד עומדים פסלים מעץ יפיפיים המתארים דמויות מהעיירה.

בפאתי העיירה השרידים של הארמון המפואר של "הפריץ". קבוצת צעירים יושבת לרגלי הארמון ומעיפה טיסנים חשמליים לאוויר.

העיירה היא מקום הולדתו של יצחק יזרניצקי שמיר. מאוחר יותר עזב ללמוד בבית הספר "תרבות" בביאליסטוק שם קיבל את הכינוי: "ביאליסטוקר ליליפוט". הוריו נספו בשואה ע"י שכניהם, וידועה אמרתו: "הפולנים יונקים האנטישמיות יחד עם חלב אימותיהם."

ברוז'אני (רוז'ינוי) נולדו גם "חובבי ציון", הרב מרדכי גימפל יפה ויחיאל מיכל פינס מחבר 'חושו אחים חושו':

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=354

נו טוף, אנחנו חשים הלאה.

סלונים

אנחנו מסיירים בסלונים היהודית. בית הכנסת הגדול מגודר, אנחנו נכנסים מכניסה צדדית ומצליחים לראותו מבפנים.

לאחר פטירת רבי משה מקוברין בשנת תרי"ח (1858), פנו רוב החסידים, שנמנו באלפים,‏ לתלמידו הרב אברהם וינברג (הראשון) (1804-1883) מסלונים ומינוהו לאדמו"ר. הוא מכונה על שם ספרו העיקרי, "יסוד העבודה". נפטר בי"א בחשוון תרמ"ד (1883).

אנחנו מבקרים בציון הקבר של אדמו"רי סלונים במרכז בית הקברות הריק השומם. יש לציין לטובה שעל הקברים אין גרפיטי או סימנים אנטישמיים.

מבקרים באתרים היהודיים, ביניהם בבית מכבי האש שהיה שייך גם הוא ליהודים עד שנושלו ממנו.

בדרך אנחנו פוגשים פרטיזן לשעבר בן למעלה מתשעים בשם שפר, שמוביל אחריו קבוצה גדולה. עשרה מבני משפחתו, בנים ונכדים, ועוד עשרים חברי ארגון יוצאי סלונים. ברגל קלילה מוביל הפרטיזן את קבוצתו זו. מאוחר יותר נפגוש את הקבוצה גם במינסק בשדה התעופה.

גרודנה

גרודנה עיר גדולה, רחובות רחבים נאים, וכמובן נקיים. אי אפשר שלא להיזכר בסוחרת העשירה מגרודנה, מירלה אפרת, ובמשפטה המפורסם: "אימא אחת יכולה לפרנס עשרה ילדים, עשרה ילדים לא יכולים לפרנס אמא אחת," מהמחזה של יעקב גורדין.

בגרודנה אנחנו עושים את השבת.

על כהן ומשיח

ויְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֵל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְּבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֱמֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמֶרְךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֵּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיַשֵּׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. (במדבר, ו', כ"ב-כ"ז)

לפני כמה שנים נסעתי למרוקו בחברת "טורקיש" דרך איסטנבול. בשדה התעופה, לפני המעבר לטיסה לקזבלנקה, שוטר הגבולות הטורקי בדק את הדרכון שלי וביקש ממני ללכת אחריו. "אוי ויי זמיר," חשבתי לעצמי. בראש כבר התחילו לי סרטים בנוסח "אקספרס של חצות".

"אני רואה בדרכון ששמך כהן?" מתחקר אותי השוטר.

"אכן" אני עונה.

"רציתי לשאול אותך משהו, סבתא שלי היתה ממשפחת כהן."

"אז אולי אנחנו קרובים," אני עונה.

"תגיד לי, שמעתי שהכֹהנים הם סוג של VIP, האם זה נכון?"

"ודאי," עניתי, "הכוהנים הם צאצאים של אהרון הכהן אחיו של הנביא מוסה, זהו תואר האצולה של העם היהודי."

"אהה," הוא ענה, ואיפשר לי לעבור.

הסוציולוגים מבדילים בין סטטוס שיוכי לסטטוס הישגי. אני הכהן היחיד בקבוצה, וזוכה לכבוד עקב כך.

בקריאת התורה מבקשים ממני ככהן לברך ואני בשמחה מברך כל אדם הרוצה ברכה.

לברך זה קל ויפה, אבל מה הייתי עושה לו היו מבקשים ממני לשחוט חיות, לזרוק את דם הקרבנות על המזבח, ולהעלות את בשר הקרבנות למזבח, וכיו"ב, מבחינה זו התמזל מזלי שאין בית מקדש. ובכל מקרה אם יוקם אני מקווה שלא ישיבו בו את הקרבת קורבנות החי. כפי שפוסק הרמב"ם בספרו מורה נבוכים. לפי הרמב"ם אין בקורבנות מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות לאלו הרגילים בכך כדי למנוע עבודה זרה.

ואולי בכלל יתקבל חזונו של הרצל שחזה את הקמת בית המקדש בירושלים כהיכל בו תושמע מוזיקה. אמנות ומוסיקה עדיפות על דם.

כדאי לזכור שבעצם האמנות והמוסיקה הן שמשכו בימים עברו (מעבר לחובת קיום המצווה) את בני ישראל למקדש. המוסיקה של הלוויים והמצגת המרתקת שהראו להם הכוהנים. כמתואר: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן : ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה". (בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א).  (המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א, הלכה י).

התמונה שהראו הכוהנים במקדש, תמונת יחסי מין בין כרובים, ריתקה את כולם בימים עברו בהם לא היו סרטים או אינטרנט. הכרובים לא היו זכר ונקבה, ואולי היו בכלל סמל לאהבה חד מינית.

ביום אחר בו קראו בתורה ביקשו ממני בעדינות לצאת לכמה רגעים מבית הכנסת. לא הבנתי את פשר המנהג, אבל הוסבר לי לאחר מכן שהנוכחים רצו לכבד בעליה לתורה אדם מישראל, ולצורך זה אסור שיהיה כהן במקום, שכן אם יש במקום כהן, יזמנו רק אותו.

יש בכך לקח. מסתבר שכדי לתת כבוד לאנשים, לעתים צריך להיות נוכח, ולעתים דווקא להיעלם.

בבית חב"ד בגרודנה, השלוח של הרעבע אינו מכחיש את מה שאמר לי בזמנו הרב גולדשטיין שלוח חב"ד בפושקר – שבחב"ד אין למעשה שתי קבוצות, כולם מאמינים במשיחיותו של הרבי.

חב"ד – הדומה והשונה בין ישו לרעבע מנחם מנדל

דומה שפרשת משיחיותו של הרבי מליובביטש הינה מהדורה חדשה של פרשת משיחיותו של ישו.

הדומה: ישו ומנחם מנדל אינם מבית דוד, שניהם נתפסים ע"י מאמיניהם כמשיחים לאחר מותם, ושניהם נתפסים ע"י מאמיניהם כחלק מהאלוהות.

השונה: מאמיני מנחם מנדל עדיין מקיימים מצוות. קבוצת המאמינים בישו בראשות אחיו יעקב, בקהילה הירושלמית, המשיכו לקיים מצוות, עד שהגיע שאול התרסי – פאולוס, וביטל את המצוות, ובכך ייסד את הנצרות. השאלה, כמה זמן יישארו מאמיני המשיח מנחם מנדל ביהדות.

בכל מקרה, למרות הפירות הבאושים של חלק מאנשי חב"ד כמו הרב יצחק פייביש גינצבורג מיצהר בעל "ברוך הגבר" ו"תורת המלך", עדיפה חב"ד על כת משיחית אחרת שנהפכת פופולארית בישראל - Jehovah's Witnesses

באחד האמשים, כמו שקישון היה אומר, שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי. מעבר לדלת עמדו שני צעירים: "אנחנו רוצים להראות לך את האור!" הם אמרו.

"סליחה?" – ברגע הראשון לא הבנתי   מה הם רוצים, "אנחנו רוצים להראות לך את הגשמת דברי הנביאים בתנ"ך." בידם היה ספר תנ"ך.

נפל לי האסימון, אתם Jehovah's Witnesses?"

"נכון, איך ניחשת?"

"תראו," אמרתי להם לפני שפתחו את הפה. "אתם חיים בטעות. לפי הנביאים המשיח צריך להיות מבית דוד. תפתחו בבקשה את מתי א' הדף הראשון בברית החדשה (הם באו רק עם תנ"ך) ותראו שלפי הכתוב יוסף הנגר היה אמנם מבית דוד, אבל הוא הרי לא אביו של ישו, לכן ישו אינו מבית דוד, ולא יכול להיות שהוא המשיח..."

"אופס," הם אמרו לי, "נכון, לא חשבנו על זה. נלך למורה-מדריך שלנו, נשאל אותו, ונביא לך תשובה."

כשסגרתי את הדלת ראיתי שהם הולכים ודופקים בדלת אצל השכן.

מה דעתכם הם חזרו?

חזרו. לאחר שבוע הם דופקים אצלי שנית בדלת (האחד ממוצא מרוקאי שכבר אביו השתמד בשנות השישים, והשני עולה מרוסיה)  –"יש לנו תשובה מהמורה-מדריך," הם אמרו. "נכון אתה צודק שיוסף הנגר היה מבית דוד, והוא לא אביו של ישו, אבל בכל זאת ישו הוא מבית דוד כי אימו מרים היתה מבית דוד, ולכן גם הוא מבית דוד, ולכן הוא המשיח."

"תסלחו לי מאוד," אמרתי, "תפתחו את הברית החדשה בלוקס פרק א' שם מסופר שמרים היתה ממשפחת כוהנים ולכן היא חייבת להיות משבט לוי, ולא משבט יהודה, ומבית דוד, ולכן ישו לא יכול להיות המשיח..."

"אופס," הם אמרו לי, "לא חשבנו על זה, נשאל את המורה-מדריך ונביא לך תשובה."

מה דעתכם הם חזרו? עד היום אני מחכה...

לפני שלושה שבועות ראיתי מצעד של עשרות אנשי הכת המשיחית הזו ברחוב בוגרשוב בתל אביב.

בין משיחיות למשיחיות, עדיפה כבר חב"ד ששומרת עדיין על היהדות.

פנסאי להאיר את חשכת הגלות

מנדעלי (כך כתוב על הכיפה) הבן החמוד של שלוח חב"ד בגרודנה, מספר לנו שהוא חולם להיות חייל בצבא הגנה לישראל, בינתיים הוא פנסאי.

"פנסאי?" אני שואל אותו, מה זה?

"אם יש חושך," מסביר לי הילד, "צריך פנס כדי להאיר ולראות את הדרך, ואני, 'פנסאי' שתפקידו להאיר את חשכת הגולה..." 

תפילה לשלום המדינה

בחב"ד אין נוהגים להתפלל לשלום המדינה. אבל משתתפי המסע הם מה שנקרא "מזרוחניקים" והם מתערבים בנוסח חב"ד ומתחילים לאומרה, וכל הנוכחים משתתפים:

"אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ."

חידוש, בחב"ד בגרודנה שרים חלק מהתפילות בלחנים של שירים רוסיים.

ראדין – מי האיש החפץ חיים

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין לא עסק בקבלה ולא בהבלי העולם. יומם ולילה היה עוסק במוסר ובתורה. כדי להקל על קיום המצוות הוא כתב את "משנה ברורה".  הוא מעולם לא עשה את התורה קרדום לחפור בה ולא התפרנס ממנה. את פרנסתו לקח מחנות מכולת קטנה. היה מקפיד מאד במשקל שלא יעבור חלילה על המצוות.

עוד מצעירותו הוא הצטרף לישיבה בראדין. יומם וליל ישב ולמד. בגיל 10 כבר ידע 200 דפי גמרא על פה. תלמידי הישיבה כונו בשם "פרושים" על פי שפרשו מחיי העולם והתמסרו ללימוד התורה יומם ולילה. התלמידים היו לומדים מסכתא או סוגייה ואת הדבר הקשה הביאו לפני ראש הישיבה עצמו, כך נלמדו שיעורי מוסר פעמיים ביום.

אופיינית ללימוד בישיבת ראדין היה ללמוד לשמור ולעשות, שקדנות עצומה, אהבת תורה ללא גבול, עמקות, יראת שמיים תמימה וטבעית. היו תקופות בהם אכל "ימים" אצל בעלי הבתים, ופעמים אספו את האוכל מבעלי הבתים והביאום לחדר האוכל שבישיבה. בישיבה היתה קיימת "קופת תומכי תורה", ומקופה זו נהנו תלמיד חולה שהיה זקוק לאוכל משובח או תלמיד שנזקק לחליפה. כמו כן היתה קופת חולים שמי שנזקק לתרופות היה מקבלם ללא תשלום.

מפעלו הציבורי הראשון היה בתחום שמירת הלשון, לשם כך חיבר את ספריו "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון". והוא יישם בעצמו הלכות אלו, ונזהר מאוד מכל לשון הרע.

סבי, אבי אמי, משה לוין, היה תלמיד בישיבה ומאוחר יותר שימש כשלוחו של הרב. הנה דבריו של ישראל מאיר הכהן:

ב"ה יום ה' אייר תרפ"ד 29.4.24

ישראל מאיר הכהן

מח"ס (מחבר ספר)

"חפץ חיים ו"משנה ברורה"

ראדין, פלך וילנא

כבוד הרבנים הגאונים שליט"א ואל כל אחב"י

נדיבי לב וחובבי תורה ד' עליהם יחיו.

בעיירות שעדלעץ ומלאווע יצ"ו.

אחד"ש ה"ט (אחרי דרישת שלומכם הטוב)

הנני להגיד לפני רו"מ בזה את צערי הגדול בדבר ישיבתנו ה"ק המפורסמת בעולם ברום ערכה וגדולי התורה אשר יצאו ממנה בכל תפוצות ישראל במשך זמן קיומה, זה יותר מחמישים שנה, ות"ל גם היום נמצא איתנו קיבוץ גדול ונכבד של קרוב למאתיים איש מופלגי תורה וי"א השוקדים על תורתם יום ולילה ועומדים להיות בעז"ה מגדולי ישראל אשר רבים ילכו לאורם בע"ה, אמנם לדאבוני הגדול נמצאת היא כהיום במצב נורא למאוד שאי אפשר לתאר, כי ההוצאה עלתה למעלה ראש עד לשני אלפים דולר לחודש. וההכנסה הכללית מאחינו בארה"ב כמעט שנפסקה, לדאבוננו, וגם תמיכת אנשי גלילותינו מועטה מאוד לפי ערך ההוצאה הנוראה העמוסה עלינו, ונוסף ע"ז הננו שקועים בחובות עצומים של כמה אלפים דולר אשר יכבידו עלינו מאד ומעמידים את כל קיום הישיבה בסכנה ח"ו להסגר. ולמען העניין הקדוש התנדב הרב הגאון יר"א ורב פעלים מוה"ר משה לעוין האב"ד דעיר לעאנפאל שליט"א, לנסוע לקהלות ישראל לעורר לב נדיבי עמנו לבוא לעזרת תורה"ק ולהציל הישיבה ה"ק ממצבה הנורא. ובקשתי שטוחה בזה לכבוד הרבנים הגאונים שליט"א וגבאי ונכבדי העדה שי' להיות בעזר הרה"ג הנ"ל במלאכתו הקדושה למען קיום מקדש ד' הזה שמרביצים בו תורה זה יותר מחמישים שנה, ואשר מעטים מאוד נשארו לנו דוגמתו כהיום, וזכות התורה יעמוד לכל העוזרים והמנדבים ויריק ד' עליהם שפע ברכה והצלחה בכל עניניהם כנפשם הטובה וכנפש הכו"ח (כותב וחותם) לכבוד התורה ולומדיה המצפה לישועה ישראל מאיר הכהן מראדין.

אנחנו מבקרים בבית הישיבה. המשמשת כמעין מתנ"ס מקומי. אולם מופעים. משם אנחנו מגיעים לקברו של "החפץ חיים", ובאופן ספונטני מתחילים לשיר את השיר הידוע "מי האיש החפץ חיים".

https://www.youtube.com/watch?v=UEXxr9thfaU

ליד הבור בו נרצחו תושבי ראדין אנו מוצאים בבית הקברות קבר חדש. פ.נ. אדם אברשיק רוגובסקי, בן עקיבא וחסיה מראדין, עלה לישראל, נפטר ב-2007 ובצוואתו ביקש לקוברו ליד יהודי עיירתו שנרצחו.

איביה – מפגש בין דתי

בכיכר העיר איביה מונומנט המייצג את כל תרבויות העיר. אנו מבקרים במוזיאון לתרבויות העמים. מוצגים פשוטים למדי מייצגים את התרבויות במקום. נצרות פרובוסלבית, קתולית, יהדות, ואיסלם של הקהילה הטטרית. הטטרים הם צאצאי המונגולים שהתאחדו עם אלמנטים תורכיים, וקיבלו את האיסלם. במוזיאון עובדת בחורה טטרית. לפי הידוע לי הטטרים הם סונים. מישהו שואל אותה אם היא סונית או שיעית, והיא אומרת שהיא לא יודעת.

אנחנו מבקרים גם במסגד המקומי של הטטרים. מבנה פשוט מעץ עם צריח. כנראה שאינם מקבלים עדיין תמיכה ממדינות המפרץ. הטטרים ידועים בעיקר כחקלאים ומגדלי ירקות.

בקבר האחים של נרצחי איביה נוספו הנצחות פרטיות של קרובי משפחה מישראל. מסורת יפה ומרגשת.

ולוז'ין – מִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה?

העיר וולוז'ין התפרסמה בעיקר בישיבה המפורסמת שלה. מעל בניין הישיבה שלט:

ישיבת וולוז'ין "עץ החיים", נוסדה בשנת תקס"ג 1803 ע"י הרב הגאון רבי חיים וולוז'ינר. בין כתליה למד מיטב הנוער היהודי במאה הי"ט, אם הישיבות. דוגמה לכל הישיבות הגדולות בישראל ובגולה שמה נישא בעולם כולו בגלל שיטות הלימוד שהונהגו בה. בזכות ראשיה ומלמדיה הגאונים ובזכות תלמידיה העילויים והמתמידים גדולי הדור רבנים מורי הלכה אנשי רוח סופרים ומשוררים.

הישיבה הוקמה על ידי רבי חיים על פי הדרכת רבו המובהק הגר"א, במטרה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות."

סדר הלימוד בישיבה פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, (נפתלי צבי יהודה ברלין, שהיה מחובבי ציון) לפיהם שילבה הישיבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעם בממוצע. בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים היתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות החפץ חיים (שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז'ין) הרבה מתלמידי ישיבת וולוז'ין, כבר בגיל ארבע עשרה, ידעו ש"ס. הישיבה היוותה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.

ישיבת וולוז'ין היתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א, התנגדו בישיבה זו לחסידות.

לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, הוא החליט לסגור את הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).

חיים נחמן ביאליק הגיע לישיבה בן 17 בשנת 1890. בישיבה הוא כתב את שירו "אל הציפור". ובשירו המאוחר יותר "המתמיד" הוא הביע את יחסו לישיבת וולוז'ין ולמדניה, ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל‏.

הפואמה נפתחת ביחס של הערצה לעולם "ההוא", ומילותיו הראשונות הן:

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.                                                                                       

וולוז'ין כולה נכחדה בשואה.

נובוגרודק (Nowogródek) – מתנועת המוסר

לבריחה הגדולה

העיר נודעה בזכות ישיבת נובהרדוק, מהישיבות הבולטות של תנועת המוסר.

הישיבה נוסדה בשנת 1896 על ידי הרב יוסף יוזל הורוביץ (הסבא מנובהרדוק), תלמיד הרב ישראל סלנטר. לאחר המהפכה והקמת בריה"מ עברה הישיבה לפולניה והקימה שם רשת ישיבות.

הרב הורוביץ סבר שהשכל של האדם מרחיק אותו מעבודה עצמית, ולכן עליו להכניעו בכל דרך אפשרית, בספרו "מדרגת האדם", הדגיש את שפלותו של האדם. האדם אינו אלא זירת מאבקי כוח בין השכל לבין הרצון. הרצון – הוא יצר הרע – מרחיק את האדם מן האמת ואף מעוות כליל את משפט השכל, שהופך להיות עבדו של הרצון. רק פעולת 'ביטול הרצון' באופן חד ורדיקלי תציל את האדם ממצב זה. האדם שפל ומלא 'נגיעות' שהם אינטרסים פרטיים המעכבים מבעדו להגיע אל האמת.

מתוך השקפה זו, ובמטרה להביא לשבירת המידות, דגלה נובהרדוק בסדרת פעולות של כפייה עצמית של רצונות שונים (עבודה ב'פרטים'), שהידועות שבהן הן פעולות ההשפלה העצמית הפומבית, וכל תלמיד ניהל פנקס אישי ובו רשם את הצלחותיו וכישלונותיו. עבודה מעשית זו התבצעה במסגרת 'חבורות', תוך שיתוף פעולה וחשיפה נפשית הדדית בין התלמידים. נובהרדוק המציאה גם את ה'בורסה': בשעה קבועה הסתדרו כל התלמידים בזוגות וטיילו הלוך ושוב בבית המדרש ובחצרות סביבו, התדיינו וייעצו זה לזה בענייני עבודת היצר וביטול הרצון. נובהרדוק רחשה בוז להבלי העולם הזה, דרשה מאנשיה לבטל את תודעת הרכושנות ('הפקרות'), ואף הנהיגה לבוש מרושל ותנאי מחייה ירודים בישיבותיה. (אני תוהה אם אין כאן השפעה בודהיסטית הדוגלת גם היא בביטול הרצון).

סופר היידיש חיים גראדה בספרו "צמח אטלס", הנציח את דמות בן הישיבה הנוברדוקאי. שמואל בן ארצי, שלמד בישיבות נוברדוק באירופה ובארץ ישראל, כתב את הספר "שבתי – ארבעה סיפורים מחיי בעלי המוסר הנוברדקאיים בישיבות בית יוסף."

ומתנועת המוסר לשואה. באביב 1942 ובספטמבר 1942, לאחר חיסול רוב היהודים בעיר, החלה להתארגן בגטו נובוגרודק מחתרת יהודית. הוקם ועד מחתרתי של 42 חברים ממפלגות שונות בראשותו של ד"ר יעקב כהן. כמה מתושבי הגטו הצליחו לברוח, בעיקר בעזרת שליחים יהודים מגדוד הפרטיזנים היהודי של האחים ביילסקי. המחתרת תכננה בריחה מאורגנת, ובמשך שלושה חודשים נחפרה לשם כך מנהרה באורך של 250 מטרים. ב-26 בספטמבר 1943 ניסו לברוח דרכה 233 היהודים שנשארו בגטו שליד בית המשפט. כ-170 מהם הצליחו להגיע ליערות והצטרפו לגדוד האחים ביילסקי. האחרים נורו בזמן הבריחה או נתפסו בידי הגרמנים ביערות.

פולניה סימפטית בשם תמרה וירשצקיה יסדה מוזיאון קטן המנציח את תושבי הגיטו ואת הבריחה ההירואית, בפנים נראה פתח הכניסה למנהרה, אנחנו יוצאים ועוקבים אחרי מסלולה הארוך של המנהרה.

האחים בלסקי – פספוס של אגדת גבורה

יחידת הפרטיזנים של בלסקי, המכונה לעתים על שם ראשיה, האחים בלסקי. קבוצת בלסקי או חבורת בלסקי, (ולא ביילסקי) היתה קבוצת פרטיזנים יהודיים שהצילה יהודים מההשמדה בתקופת השואה, ולחמה בנאצים ותומכיהם המקומיים באזור נובוגרודק ולידא. הקבוצה פעלה בהנהגתם של האחים טוביה, זוס, ועשהאל בלסקי, בני הכפר סטאנקיביץ'. במשך למעלה משנתיים שרדו בחסות הקבוצה 1,236 יהודים במלחמה.

עשהאל נהרג במלחמה בהיותו בצבא האדום. טוביה בלסקי עלה לארץ והשתתף במלחמת השחרור.

אדם כמותו, שיצא מהיערות בהנפת הדגל הכחול לבן ובשירת התקווה, היה יכול להיפך לסמל לאומי ולאגדת מופת, אבל טוביה בלסקי בחר לרדת לארצות הברית כדי להגשים שם את חלום העושר היהודי כנהג משאית. עימו ירדו מהארץ גם זוס, והאח הצעיר אהרון.

יורדים מן הארץ הבוגדים בחלום הציוני למען נהיגה במשאית בניו יורק אינם יכולים לשמש דמויות מופת.

ואולי יש אמת מסוימת בדבריו של היהודי האוטו-אנטישמי קרל מרקס (במקור הלוי) נכדם של רש"י והמהר"ל שאמר: "האלוהים של היהודי הוא הממון!"

מרקס כתב בגרמנית אך השתמש במקור במילה העברית "ממון". מעניין שגם הוא, היהודי המשומד, אהב ממון יותר מאהבת הפרולטריון. הוא הכניס להריון את עוזרת הבית שלו "לנכן", אך סירב להכיר באבהותו ולתמוך בילד. הוא הִרשה לה לראותו רק לעתים רחוקות, ובמטבח בלבד.

ליטא מולדתי את כמו הבריאות מרגישים בך רק כשאת חסרה

המשפט הכל כך יהודי הוא משפט הפתיחה של "פאן תדיאוש" מאת המשורר הלאומי הפולני  אדם מיצקביץ, שנולד בשנת 1798 בעיירה זָאוּשָׁה ליד נובוגרודק, ובעיר יש בית מוזיאון לזכרו.

המדריכה הפולניה, תמרה וירשצקיה, מדברת בפאתוס רב על המשורר הלאומי הפולני.

בפואמה "פאן (אדון) תדיאוש" (PAN TADEUSZ) עיצב מיצ'קביץ' את דמותו של יענקל, הכליזמר היהודי, כדמות היפה והנאורה ביותר. גם יהודי וגם פטריוט פולני.

למצוא נימה אוהדת ליהודים אצל לאומן פולני זה נדיר, אבל ניתן להסביר את אהדתו של מיצקביץ' ליהודים בעובדה שדם יהודי זרם בעורקיו. מוצא אימו היה במשפחה פרנקיסטית מומרת. כנראה שבכל זאת נותרו לאימו אי אילו רגשות יהודיים שהורישה לבנה.

"היהודי התם כפולני המולדת אהב!" – היהודי-הכליזמר – יענקל, שר את ההימנון הפולני – "עוד לא אבדה פולניה", שיש הטוענים שיש לו גם השפעה על "התקווה" בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו."

בניגוד לרומנטיקה של מיצקביץ בה כליזמר יהודי הוא פטריוט פולני, עם התגברות האנטישמיות הפולנית נהגו היהודים להגיב בצורה שונה למילות הפתיחה של השיר: כאשר שרו הפולנים: Jeszcze Polska nie zginęła, "פולניה עוד לא אבדה," היהודים דוברי הפולנית אמרו מיד:  Ale zginąć musi "אבל היא חייבת ליפול!..." – ואילו דוברי האידיש אמרו מיד: "פולניה עוד לא אבדה? – "אוי וויי זמיר..."

מצווה הבאה בעבירה

הפרנקיסטים, חסידי יעקב פרנק 1726-1790 שעסק בקבלה, וראה עצמו משיח, היה בעל הרעיון: "מצווה הבאה בעבירה," יעקב פרנק קיים אורגיות (בעברית שכב-רב) המוניות בכפרים ובעיירות יהודיות. לבסוף הוא התנצר, אבל חסידיו המשיכו זמן מסוים להתקיים ככת נוצרית. 

על המאבק היהודי בכת הפרנקיסטית מספר סיפורו של י"ל פרץ, "פסוקי דזמרא או יוחנן שואב-המים וה"אורח-חיים".

http://benyehuda.org/perets/neshamot2.html

הככל העמים?

בשעה שבניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, מכריזים הערבים בריש גלי שזו תוכניתם, ובשעה שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את כל היהודים מופת מוסרי, אלא גזענות, דווקא כאן ליד בורות ההרג ברוסיה הלבנה – קשה המחשבה שהנה קמו גם יהודים ונהפכו לנאצים. דווקא כאן קשה לשמוע על יהודי ששורף חי ילד קטן, ועל יהודי הרוצח בדם חם בלהט דתי נערה תמה רק בשל השתתפותה במצעד הגאווה. קל לומר מטורפים, קשה יותר לבער את התמיכה במעשה. הנאצים, והמדינה האיסלמית רצחו ורוצחים יהודים והומואים, האם נהיה כמותם?

זהו חוק היסטורי, היכן שיש חופש ליהודים והומואים – שם יש חופש לכולם, וההיפך.

בדומה לנאצים שעשו דה הומניזציה ליהודים, והישוו אותם לחולדות, ח"כ הכנסת סמוטריץ אירגן את "מצעד הבהמות", בנצי גופשטיין מארגון להב"ה נתלה בפסיקת הרמב"ם וקורא לשרוף כנסיות, ומה יהיה ההמשך? הרי אם ילך לפי הרמב"ם יהיה עליו להרוג כמעט את כל עם ישראל.

במסגרת מאבקו של הרב חיים אמסלם במפלגת ש"ס, פירסם אמסלם בזמנו ראיון בעיתון "הארץ", ואלו דבריו: "ש"ס אינה מפלגה ספרדית, נקודה. ש"ס היא מפלגה ליטאית חרדית ספרדית. או במלים אחרות גוף ספרדי עם נשמה אשכנזית... כשאני מדבר על אשכנזים וספרדים איני מדבר במובן האתני או הגזעי אלא הרוח הספרדית – רוחו של הרמב"ם וגדולי ישראל בכל הדורות, רוח של מתינות וקירוב לבבות. אם יש מתנה יפה שהיהדות הספרדית נתנה לעמי זו אותה מתינות שהיא ההיפך הגמור של מה שש"ס מסמלת." ("אמסלם, ש"ס הטביעה ציבור ענק בעוני." יאיר אטינגר, "הארץ" 11.1.13).

דבריו של אמסלם על "הנשמה האשכנזית" בשקר יסודם.

והנה העובדות:

גדול הפוסקים הספרדים הרמב"ם, הוא גם הרחוק ביותר ממתינות וקירוב לבבות. הרמב"ם הוא גדול הפוסקים התובעים טוטליטריות רצחנית.

הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות, קל וחומר בין הרבנים האשכנזים. בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להרגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהרגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).

מעבר לעבירה על י"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:

"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצווה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג הלכה א).

הרמב"ם אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים, לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה)

הרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים – אימץ את תפיסתם הקיצונית, וקבע שיש לראות בנצרות עבודה זרה שיש להעביר מן העולם: "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (הלכות ע"ז פרק ט ד): ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצוות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדול ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אישה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים." (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד)  

לעומת היחס הקשה לגברים יהודים, יחסו של הרמב"ם לאישה חנון ורחום משהו. הסנקציה נגדה פחות קשה. האישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה:"כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט." (הלכות אישות, פרק כא, הלכה י, בפסיקה זו הוא הושפע מהקוראן סורה 4 פסוק 24)

למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג גם את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בשכינה ובתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון. (רבי אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מוילנה, נלחם שנים נגד החסידות ותורת הקבלה, אבל לקראת סוף חייו שינה דעתו וקיבל את תורתו של משה די ליאון. לכן כיום, כל היהדות החרדית מלבד קבוצת ה"דרדעים" התימנים הנאמנים ל"ייחוד" של הרמב"ם, מאמינים בשכינה ובספירות).

הרב קוק סבר שליהודים היה יתרון בכך שלא היתה להם מדינה משלהם במשך אלפי שנים משום שללא מדינה השתחרר עם ישראל מפעולות כוחניות: השתלטות, כפייה, שררה, אלימות ועשיית עוול לבני אדם, והנה יש לנו מדינה.

 מי יהיה הפוסק שיצא נגד פסיקת הרמב"ם, ויציל את עם ישראל מקיומם של נאצים יהודים. אל נהיה ככל הגויים.

מיר - מקדושי מיר הי"ד, לשירה בנקי הי"ד

אנחנו מגיעים לעיר מיר. מבקרים בטירת רדזוויל המשופצת והיפה, שם רוכזו יהודי מיר. שם גם היה שמואל אוסוואלד רופאייזן ששימש מתורגמן למפקד הגסטפו בעיר, והזהיר את היהודים מהשמדה. מאוחר יותר התנצר וחי כנזיר במנזר הכרמליטים בחיפה כ"האח דניאל". במשפט מפורסם נדחתה בקשתו לקבל אזרחות מכוח חוק השבות, אך לבסוף קיבל אזרחות בפרוצדורה רגילה.

אנחנו מגיעים למבנה הישיבה המפורסמת – ישיבת מיר. היום חלקו דואר, וחלקו חנות לכלי עבודה. משם אנחנו ממשיכים לבורות הרצח, ולבית הקברות שם קבור ר' ירוחם.

הרב ירוחם הלוי ליבובץ' (ליוואביץ') למד בנעוריו בישיבת סלבודקא, שם התקרב ל'סבא' הרב נתן צבי פינקל. בשנת תרנ"ז עבר ללמוד בתלמוד התורה בקלם מפי ה'סבא מקלם' – ממנו למד שמונה חודשים. בקלם למד ש"ס ושולחן ערוך בעיון מתחילתם ועד סופם במשך שמונה שנים. לאחר מכן עבר ללמוד ב'כולל קדשים' של החפץ חיים, בראדין, בהמשך נתמנה על ידי הרב אליעזר יהודה פינקל לשמש מנהל רוחני בישיבת מיר. בתקופתו טובי הבחורים נהרו לישיבת מיר והיא פרחה. גם בני מערב אירופה ואמריקה הגיעו למיר והשפעה מיוחדת היתה לו עליהם.

שיחותיו לכלל הישיבה ולכל תלמיד בפרט היו מעוררות את השומעים לעבודת ה'. תלמידיו מדברים על "תחיית המתים" שהיה מפיח בשומעי לקחו. לפיכך נקרא בפיהם 'אדמו"ר', אף שלימד בישיבה ליטאית.

ליד קברו של ר' ירוחם נושא כבוד השופט אליקים רובינשטיין דבריו לזכרו, ומסביר את תורת המוסר שלו. הוא מתחיל באומרו שהוא מקדיש את דבריו על ר' ירוחם לזיכרה של הנערה שירה בנקי שנרצחה ע"י מנוול.

מחווה מרגשת.

אם בארזים

על מה מדברים חילונים בטיול? פוליטיקה, אידיאולוגיה, כסף, כדורגל, ועל מה מדברים דתיים? מי השתדך למי, פלוני לאיזו פלונית, ופלונית לאיזה פלוני, כמה ילדים יש, ואיך הסתדרו בחיים. מסתבר שגם במגזר הדתי קיימת בעיית הירידה מהארץ, ורחמנא ליצלן גם נישואי תערובת עם גויים וגויות.

רוביזביץ

אימי ז"ל נולדה במינסק ולאחר התייצבות הגבול הם עברו את הגבול לעיירה רוּבּזֶבִיץ' Rubezhevichi,  Рубяжевичи– ליד מינסק, בה התגוררו הורי אימהּ, צביה, הסבתא חנה פולייאֶס (ביידיש פאלייעס) לבית מירקין, והסבא יצחק פאלייעס.  

בית המשפחה ברובזביץ' היה לפי זיכרונה הגדול בעיירה. הסבא יצחק פאלייעס שהיה עסקן ובנאי, מצא יום אחד בשלג מטמון של מטבעות זהב משרידי צבאו של נפוליון. חלק ממנו הוא מסר לרשויות, ותמורתו קיבל אישור לבניית הבית. הבית היה בן שתי קומות. בקומת הקרקע חדר אוכל ששימש כסלון, שני מטבחים וארבעה חדרים. בבית היו שני אחים מחרסינה, האחד בצבע כחול והשני לבן. למטה מרתף. בקומה העליונה היו שני חדרי שינה, ולמעלה היתה עוד עליית גג, שם הסתתרו בזמן הפוגרומים. כשפתחו את התקרה היא נהפכה לסוכה, ושם חגגו את חג הסוכות. בחצר היתה רפת וחלקת אדמה עם תפוחי אדמה, ומאחוריה אחו, דשא עם פרחים ונחל קטן. הבית היה במרכז העיירה, צומת דרכים בין רחוב קודנוב ורחוב סטולפצה, ליד השוק.

במחצית המאה ה-19 ‏מנתה העיירה 200 בתי-עץ ולמעלה מ-2000 תושבים. מרביתם יהודים. במפקד האוכלוסין בשנת 1897 היו בה 1482 תושבים מהם 912 יהודים (61.5%).

יהודי העיירה התפרנסו ממסחר זעיר ומלאכה. המסחר היה ברובו בתוצרת חקלאית, כגון: תבואה, פשתן, זיפי חזיר, פירות, ביצים, חמאה, פטריות יבשות ועורות. סחורות אלה נשלחו למינסק. החל מ-1921 ‏, כשהעיירה נכללה בשטח פולין והגבול (כק"מ אחד מהעיירה) הפריד אותה ממינסק, היו מוכרים את הסחורה לסוחרי הסביבה.

‏ במפקד שנערך ב-1921 נמנו 1030 יהודים מתוך 1509 (59.8%)

בעיר נוסד בנק להלוואות שעזר לא מעט לבעלי המלאכה ולסוחרים הזעירים, וכן גן-הילדים, בית-הספר והספרייה. היה קיים "ועד" שדאג לצורכי אלמנות ועניים והיה מספק להם קמח ותפודים וכן עצים להסקה. הכנסות הוועד היו מבוססות על תשלומים שבועיים של יהודי המקום המבוססים. לפעמים היו גם מציגים הצגה ואת ההכנסה מהצגה זו חיו מקדישים לצורכי ה"ועד".

בעיירה היו הרבה למדנים ובעלי השכלה, ביניהם אריה-לייב הכהן, בנו של "חפץ-חיים", שהתחתן עם בתו של ר' אברהם-אלי הלפרין ונשאר לגור בעיירה. הוא יסד תלמוד-תורה לילדי העניים ולימד אותם תנ"ך ואף דקדוק. הוא הקים בשבילם בית-תמחוי. הוא יסד גם קופת גמילות-חסדים ופעל רבות למען אנשי המקום.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחילה תסיסה בקרב הנוער היהודי בעיירה והחלה הגירה לרוסיה, לארגנטינה, קובה, אפריקה, ארצות הברית, ולארץ ישראל. רבים יצאו ללמוד למקומות אחרים.

בעיירה החלו להתארגן תנועות נוער כמו גורדוניה, בית"ר, השומר הצעיר, השומר, ובנות אגודת ישראל. הוקם גן ילדים עברי, בית ספר חורב, נערכו הצגות וערבי תרבות, ולמדו עברית.

ערב פלישת הצבא הגרמני לרוביזביץ' חיו בה כ-900 יהודים, שהיוו את רוב תושבי העיירה.

ב-21.6.41 פלשו הגרמנים. 1.12.41 הקמת הגטו. 8.9.42 גירוש של כ-200 צעירים לאיווניץ. 16.5.41 גירוש אחרון לאיווניץ. כ-700 ילדים גורשו לאיווניץ וחוסלו. ע"פ עדויות הנוצרים פיטמו הגרמנים את הילדים היהודים במשך מיספר ימים, ולאחר מכן ניקזו את דמם עד הטיפה האחרונה למען החיילים הגרמנים הפצועים, ואז הובילו אותם במכונותיהם לקבריהם. הילדים היו חיוורים כסיד ונפחדים עד למאוד, ומחמת חולשה לא יכלו לעמוד על רגליהם ועל כן זרקו אותם אל הבורות בעודם בחיים. שעה ארוכה אחרי שסתמו את קברם, הזדעזעה עדיין האדמה מעל הקבר עד שנחנקו.

8.9.6.42 – חיסול הגטו. הגטו הוקף בשוטרים ואזרחים פולנים שגויסו מכל הכפרים שבסביבה. מכל קצות העיירה אצו רצו נוצרים עם אתים ומעדרים "לקבור את היהודים," עיניהם הבריקו: "מחר לא יישאר זכר מהיהודים יקברו את כולם." שוטרים התפרצו לבתי היהודים והחלו לגרש אותם מבתיהם לכיכר השוק. ילדים מבוהלים התרוצצו כה וכה. מכוניות עמוסות עם גרמנים חמושים עמדו בשורה ורבבות איכרים עמדו עם שקים בידיהם מצפים שהגרמנים יסתלקו. כדי ליטול את רכוש היהודים. המשטרה המקומית בעזרת האוכלוסייה ביצעה את החיסול. קבוצת נוער עם נשק ניסתה לפרוץ את הגדר אך כולם נהרגו על ידי הגרמנים.

השחרור הגיע ב- 9.7.44.

מתוך 900 ‏ יהודים שהיו בה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נותרו כ- 75 איש בלבד!...

הכול בעיירה נשאר כפי שהיה פעם. אפילו מצאנו שם קאצ'קעס וגונזלך, (אווזים וברווזים) שלא מצאנו במקומות אחרים. אני לא מזהה את הבית לפי התיאור. אולי נהרס, נשרף, ואולי נראה גדול יותר בעיני ילדה. אבל הכנסייה, בניין הדואר, ובית הספר, עומדים במקומם מדויק על פי המפה. אמי כתבה יומן בעברית מגיל 12 והנה תיאור יום אחד מבית הספר:

יום  1927 1/III

היום קרה לי מקרה כזה. השיעור הראשון היה אצלנו פנוי. במחלקה הרועשת לימד המורה, ואותנו ציווה לשבת במנוחה. אנחנו ישבנו ודיברנו עם הנערים הנוצרים אודות השיעורים ועוד דברים. והנה פנה אליי נער אחד, שהיה היותר טוב מכל הנערים, ושאל אותי בתמימות? הגידי נא לי ברכה, האמת הדבר שאתם צריכים למצות דם נוצרי? הדברים האלה הכאיבו את ליבי מאוד. נוכחתי לדעת, שהעלילה הארורה, שהעלילו עלינו שונאינו זה מכבר, ובעדה יהודים חפים מפשע נענו בהעינויים היותר גדולים, באכזריות גדולה, נשארה עוד לפליטה. ולא נכחד תקוותה. כן, אני חשבתי, שרק בימי ביניים, כאשר החושך שלט מסביב, והשמש לא יכול לחדור מבעד העננים השחורים, כאשר לב האדם היה לב השטן, רק אז יכלה העלילה הבזויה הזאת, למצוא דרך בלב האדם. רק אז, יכלו להאמין שהיהודים שלהם ניתנה תורת אמת, ולפי דעתה, אפילו אם תימצא טיפת דם בביצה, אז אסור לנו לאכול את הביצה כולה, שהם לחגם היותר נעלה, והמעורר רגשות עדינות, יקחו דם אדם.

נורא הדבר! השמש המאירה לא יכלה לחדור אל הפינות האפלות בלב, החוכמה לא גברה עוד על האיוולת. קשה מאד לשרש מה שנשרש זה מאות שנים. אני עמלתי להוכיח, כמה לא אמיתיים דבריהם, בהביאו להם ראיות מראיות שונות, אבל המה באחת. סיפרו סיפור בדים, ששמעו שאחד סיפר שאת דמו, שנזל מאצבעו לקחו היהודים למצות. מה היה לי כבר לענות על דברים כאלה. אף כי ידעתי שדבריי לא ישרישו את האיוולת הקשורה בליבם, ושדברי אני זורעת על צחיח סלע, בכל זאת הוכחתי את משוגתם על פניהם, כי ליבי התכווץ בקירבי מכאב, בראותי, ששנאת הגויים ליהודים לא פסקה גם עתה, והיא גרמה להשיקוצים הנבזים המושלכים עלינו. אמנם ניצחתי במו פי, והם לא מצאו מענה, אבל בליבם נשאר החשד. זאת ראיתי על פניהם. ולא אתפלא, כי הלא מימי ילדותם לימדו אותם ככה הוריהם, וכוהניהם, ואיך יוכל היות שהם ישקרו?

מאותו רגע נשנא עליי בית הספר הפולני ביתר שאת, עוד יותר הרגשתי את השנאה המעטרת אותנו. ועוד יותר הרגשתי את הבדידות. אך! מי ייתן ואעופה מזה. נפשי תתגעגע להיות בין אחים, להניח את ראשי בחיק שפתי, אבל אלוהים יודע מתי תהיה כדבר הזה...

מופע אנטישמי במינסק

ביום האחרון אנחנו עורכים סיור בבירת בלארוס מינסק. העיר יפה ומטופחת, בנייני מידות מפוארים, בעיר מערכת תחבורה מפותחת, מטרו, טראמואיי, טרוליבוס ואוטובוסים.

לאחר ביקור באיזור הגטו ואנדרטת ההנצחה אנחנו מגיעים לכיכר מרכזית, לא רחוק מהפוליטבירו עם פסל לנין.

בכיכר נראה צעיר יהודי עם פאות. אנחנו מתקרבים לראותו. מסתבר, מציגים בכיכר מופע אנטישמי נוסח ימי הביניים. היהודי עם הפאות בלבוש יהודי מסורתי מערים על האציל הבלארוסי-פולני וגונב ממנו כסף. אחד מהצופים צועק באנגלית: "כן, היהודי גנב גם ממני!"

אני שואל את הצופים האם הם מוסלמים והם עונים שהם נוצרים מהפיליפינים. אני אומר להם שזו בושה המופע האנטישמי הזה. אנחנו בעצם עוצרים את המופע. האחראי מתנצל בפני המדריכה אילנה ואומר כי המופע נכתב ע"י סטודנטים לתיאטרון. אנחנו מזועזעים.

הנה קטע שהספקתי לצלם מהמופע:

https://www.youtube.com/watch?v=Lwj1f0j9FXw&feature=youtu.be

כל המופע צולם לטלוויזיה הבלארוסית אבל עקב הביקורת שלנו וההתערבות הנמרצת של המדריכה אילנה – לא שודר הקטע האנטישמי. וגם הקישור לקטע הזה ירד.

כבוד השופט אליקים רובינשטיין ניסח מכתב תלונה למשרד החוץ.

האנטישמיות חיה ובועטת עדיין בבלארוס – ארץ עם יותר בורות עם יהודים, מאשר עם יהודים חיים.

חאטין

בדרך לשדה התעופה אנחנו מבקרים בחאטין, כפר שנשרף ע"י הגרמנים, המונומנט מנציח עוד 185 כפרים שנשרפו ע"י הגרמנים.

הגענו לארץ יום לאחר החמסין הנורא.

* * *

ראוי לצפייה: גרמניה הנאצית ואיראן בימינו

http://prageruniversity.com/Political-Science/The-Iran-Nuclear-Deal.html#.Vb-7rLMrrBg 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, בוקר טוב וקריר מאנגליה הרחוקה שם אני נח מהכבשן המזרח תיכוני. בוקר קריר וגשום. אני שוהה חוקי אבל זמני בבית מלון מפואר שהוא ארמון עתיק משוחזר שנותן לפליטים החוסים בו הרגשה של בני אצילים. אני מביט בנוף הירוק-עד הניבט מחלון חדרי, שותה קפה של בוקר שהכינה רעייתי וקורא את גיליון הפעמיים-בשבוע שלך באמצעות האייפד. תודה על העיתון על הקשר החם להוויה הישראלית היום-יומית שמשתקפת ממנו ושנראית מפה מטורללת לגמרי. אני מאחל לך מפה הרבה בריאות ושתמשיך לעניין את קוראיך וחסידיך, שאני ביניהם, עוד שנים רבות. שיהיה לך אחלה של יום.

עו"ד יצחק שויגר

* לאהוד בן עזר שלום, הלוואי שהייתי יודעת לכתוב! אבל הייתי רוצה שמישהו לעזאזל יכתוב על השרה גילה גמליאל. על הביטול  של ימי שלישי בקולנוע ב-10 שקלים לזקנים וזקנות שבאו בהמוניהם לבתי הקולנוע. ביטול שהיא החליטה עליו. הפרוייקט הזה [שתקפותו היתה לשנה] פרי יוזמתו של השר המנוח אורי אורבך, והוא גם חתום על שמו המסחרי הנחמד – שלישי בשלייקס.

פשוט שערורייה. כמובן שגילה גמליאל עוטפת את החלטתה במילים מבטיחות ומעורפלות. "לאחר החגים יימשך הפרוייקט במתכונת 'משופרת'... בפועל אין בכוונתה לחזור על הבילוי המוזל והנעים לשמחת הזקנים בבתי הקולנוע, אלא היא מתכננת עבורם "חבילה  טובה יותר" לדבריה. וכוונתה להמירו בהרקדות ובטיולים בארץ. [ראיתי אותה בראיון קצר בטלוויזיה עם עודד בן עמי, שלא התקיל אותה באף שאלה].

סקנדל! איזו יהירות וחוצפה! ואינני שומעת על כך מילה בחדשות. וכל זה עובר בשקט. ולמי אכפת רצונם רווחתם של הזקנים. שמאד מרוצים משלישי בקולנוע ב-10 שקלים.

השערתי היא ששיקוליה של גמליאל הם מטעמים מגלומנים. החלטתה לבטל את מיזם הקולנוע ולהמירו בבילויי "אחר ומשופר" [כדבריה]  נובעת אך ורק מכך שאיננה מסוגלת לשאת את העובדה, ששמו של אורבך נישא באהדה  בפי הזקנים. ואילו היא בצילו. והיא מוציאה לפועל את תהילת שר אחר [ועוד ז"ל] ועל שמה לא חתום כלום.

המניע המכוער הזה, שאין לי וודאות לגביו, רק תחושה חזקה מאוד שהוא-הוא המניע, כל כך מקומם. והלוואי שמישהו יכתוב על כך ויעמיד  את האגו-מנייקית הזו על מקומה. אשמח מאוד שמישהו ירים את הכפפה במכתב העיתי שלך. וייתן לה את הבוקס או הנוק-אאוט שהיא ראוייה לו.

כל טוב

חוה ליבוביץ

* אל אהוד בן עזר! אנא הודה בשמי למר אלי מייזליש  על המחווה בגיליון העיתון הקודם – 1067. התרגשתי והתפלאתי. תודה רבה לו, במה זכיתי?

עירית אמינוף

גם לי אין מושג.

אהוד

לאהוד שלום רב, הסיפור 'הפילבוקוס' כמחווה לד"ר אמינוף, שמשתקפת שם שכונת תל ארזה המשקיפה על הפילבוקס בקצה רחוב שמואל הנביא – הוא בשל המילים החמות שכתבה ביחס אליי ואל מאמרי 'שונא יורדים' ותגובת ברוך פלטנר כלפיו בזכות הירידה.

ד"ר אמינוף בצעירותה היתה תושבת השכונה הנ"ל. בכתובים שלה מובאת חווייה מעט דומה, כצעירה המתבוננת ממרפסת ביתה אל הברושים בסמטה היורדת מתל ארזה לרחוב שמואל הנביא.

אתה יכול להעביר לה. ואני מקווה שעכשיו זה מובן. 

אלי מייזליש

תודה רבה לך אהוד, על עמלך בהעברת המסרים. תודות והוקרה לאלי מייזליש, התרגשתי!

אכן אני ילידת תל ארזה, [למעשה נולדתי "מעבר לכביש" בהר הצופים]. כל ינקותי, ילדותי, נערותי ובחרותי, עברו עלי בתל ארזה, ועד היום אני מתגעגעת אליה געגועים עזים.

היום תל ארזה היא שכונה חרדית, מלוכלכת ועלובה, ולא נותר זכר מן הצבע הירוק, מריח הברושים, מן האוויר הטהור, מן הסלעים, הפרחים ומן האווירה הנפלאה ששרתה בה.

האם אלי מייזליש נולד אף הוא בשכונה זו?

אם לא קשה לו אשמח אם ישלח אליי את הסיפור כולו, כדי שנוכל לקרא בו בשלמות.

גם ברחוב שמואל הנביא טיילתי לא מעט לפני 55 שנה, עם חברי דאז ובעלי היום – [50 שנות נישואים] אהרן אמינוף.

אנא הודה מאוד לאלי מייזליש,  ואשמח מאוד לשמוע ממנו.

עירית אמינוף  

* אם יש ציבור של כפויי-טובה במזרח התיכון, אלה הם ערביי ישראל המכנים עצמם "פלסטינים". הם חיים כמו מלכים לעומת מרבית אחיהם המוסלמים והערבים באיזור [ולא במעט על חשבון המיסים של המיגזר היהודי] – אבל שוגים בחלומות לרשת אותנו על אדמתנו – ואינם רואים מה מתרחש סביבם וכיצד "גורלם המר" ו"זכות השיבה" שלהם כבר לא מעניינים אף אחד בסביבה המטורפת שמחוץ לגבולותינו – בה נרצחים כל שבוע מאות מוסלמים בידי מוסלמים.

* "השבויה האמריקאית קיילה מילר [הצעירה והיפהפייה] שהוחזקה בידי ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש) בסוריה – נאנסה כמה פעמים בידי מנהיג הארגון אבו בכר אל-בגדאדי, כך עולה ממידע שהשיגו גורמי מודיעין אמריקאים. מילר, שנהרגה בחודש פברואר בתקיפות של צבא ירדן בצפון סוריה, הוחזקה לזמן מה בביתם של האחראי על הכספים של הארגון אבו סיאף ואשתו, אום סיאף, בסוריה. לדברי נערה יזידית, שהוחזקה יחד עם מילר והצליחה להימלט, אל-בגדאדי, שלקח את מילר 'כאשתו', נהג לאנוס אותה בכל פעם שביקר בביתם של השניים." ["הארץ" באינטרנט, 14.8].

מה דעתה של זהבה גלאון על כך? הרי לא ייתכן שהערבים יהיו אשמים במשהו. רק אנחנו הננו הרעים.

* יוצאי משפחות עיראקיות מבין המשוררים הגרפומנים החדשים, הניבנים משנאת ה"אשכנזים" בישראל וזוכים לחסות המוסף ל"תרבות וספרות" – מתבקשים לשם שינוי לכתוב שירים על מה היה גורל יהודי עיראק כיום תחת שלטון דאע"ש – אלמלא עלו ולעיתים גם הועלו לישראל! – אפשר למצוא בברלין בתי-קפה שקטים ותרבותיים כדי לכתוב שם את השירים המזורגגים האלה – ולהשוות בעיקר את גורל הבנות והנשים היהודיות לגורל הנפלא של הבנות והנשים היזידיות.

* יש סיכוי שהעיתונאי השטחי בני ציפר יירשם בספר השיאים של גינס. לאחר שפירסם שני מאמרי שטות והבל על גרשם שלום מאת דוד אוחנה במוסף "תרבות וספרות" שהוא עורך, הצליח לכתוב רשימה על שבתי צבי ["הארץ", 14.8] מבלי להזכיר במילה אחת את גרשם שלום וספרו המונומנטלי על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו.

* מדי יום ראשון בתשע בערב בערוץ הראשון משודרת בהמשכים הסידרה המעניינת "חגיגה לעיניים", סיפורו של הקולנוע הישראלי. בשנת 1963 הופיע הרומאן הראשון שלנו "המחצבה" ובשנת 1990 – הסרט בבימויו של רוני ניניו, ששודר מאז גם פעמים אחדות בטלוויזיה.

חשבתם שהסרט יוזכר בסידרה? אז לא. סופר נידח לא קיים, או כפי שכתבה בשעתו על הסרט המבקרת רחל נאמן ב"העיר": "איך אפשר לעשות מספר גרוע סרט שאינו גרוע?" – ציטוט מהזיכרון.

 מצד שני, כאשר שודרה בטלוויזיה הלימודית הסידרה "לשון המראות" בעריכתו של גרשון שקד, על הספרות הישראלית, כבר היה הסרט קיים ומצוי בידי עורכיה, ואולם הסרט ומחברו לא נזכרו אפילו במילה אחת בפרק שהוקדש לתיאורן של עליות ההמוניות בספרות העברית. התייחסו בנושא זה רק לשמעון בלס וליהושע קנז. שני "ספרדים" מובהקים.

* אנחנו מקלידים עכשיו את "השקט הנפשי" שכתבנו לפני קרוב לארבעים שנה – ולמרבה הפלא איננו צריכים לשנות שם אפילו מילה אחת, וכאילו הרומאן מתרחש היום, כי אנחנו לא היינו אפיגונים של עגנון, כמרבית הסופרים בני דורנו. אולי לכן אנחנו סופר נידח. מרבית הספרות העברית מצד אחד – ואנחנו מהצד השני, הצד של הקקה של אשת ראש ועד המושבה.

* מנפלאות מערכת המשפט הישראלית: אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו הולך לכלא ואילו עשרות אלפי מסתננים-בכוח באפריקה מתבשרים כי בית המשפט העליון בישראל יגן עליהם מפני החוק שלנו – אם יסתננו ארצה!

* באחד הערוצים ראינו את הסרט משנת 1961 "סיפור הפרברים", וֵסט-סייד סטורי, והוא עדיין מדהים – אם כי לא בזכות המשחק של זוג גיבוריו אלא בעיקר בזכות המוסיקה הנפלאה של ליאונרד ברנשטיין והכוריאוגרפיה של ג'רום רובינס, גם הוא יהודי-אמריקאי.

* האם מילת הילדות המוסלמיות הנפוצה יותר ויותר בבריטניה היא חלק מתוכנית סודית להכין פילגשים מסורסות לפוליטיקאים אנגליים, שאולי בכלל מתעניינים יותר בעכוזיהן?

* קשישים: הנוהג לתת רעש רקע בתוכניות טלוויזיה, דיון, שיחה ודיבור, כאשר לכל מילה יש משמעות, גורע מהיכולת לקלוט את מלוא הדברים ועל כך יש לתת את הדעת ולהפסיק את ההפרעה המוסיקלית המיותרת הזו שרק גורעת מאיכות התוכנית. רוב האנשים הבוגרים וכל הזקנים – סובלים מאוד מהמטרד הזה. יש להפסיק עם השיטה הקלוקלת הזו. אם אני רוצה לשמוע מוסיקה, איני מצפה שברקע מישהו ידבר. וכך גם ההפך...

הכתב הקטן בעיתונות, מה גם כאשר הוא ניתן בגוונים על רקע מגוון, לרוב אינו קריא.

הזמן הקצר במעברי החצייה אינו מאפשר לזקנים ולנכים לעבור בבטיחות ובשלוה ראויה.

בעתיד, כנראה שלא ניפגש, כי האחראים לזלזול בקשישים ובנכים, יישלחו לגיהינום.

מרדכי בן חורין

אהוד: ושכחת את העברית של הצעירות והצעירים, גם בתיאטרון – שאי אפשר להבין אותה כי היא נלחשת כשפה של מפגרים ופגועי-מוח, וצריך ללמוד הבעות שפתיים כדי לפענחה – רק שאצל הנערות, מראה השדיים שלהן מפריע להתרכז בקריאת השפתיים שלהן.

* ראו כמה אנחנו מפגרים לעומת העולם התרבותי: "כ-600 ילדות עד גיל 14 נכנסות להיריון מדי שנה במדינה הקטנה פרגוואי שבה 6.8 מיליון תושבים, כך לפי נתוני סטטיסטיים של גורמי בריאות מקומיים." ["הארץ" באינטרנט", 14.8].

* בדיקות של חפירה לעומק בצומת "מעריב" גילו כי מי התהום שמתחת לאדמת תל-אביב הם סעיפים של מי ים מלוחים מהים התיכון, ולכן יידחה במקצת מועד הפעלתה של הרכבת הקלה – כי קודם לכן יהיה צורך ליבש את הים התיכון.

ואולם מסתמן גם פתרון והוא שהחולדות, אחרי שתסיימנה לכרסם את גשר "מעריב", תשתינה את מי הים התיכון – וכך יתאפשר המשך החפירות.

בעוד עשרים עד חמישים שנה, כאשר תסתיימנה עבודות הרכבת הקלה, יהיה אפשר לנסוע בקרונות ריקים-למחצה מפתח-תקווה ומבת-ים לצומת "מעריב" או לצומת אלנבי-יהודה-הלוי, ומשם לקחת מונית או אוטובוס או ללכת ברגל גם בגשם או בחמסין לתוך העיר או לתחנת רכבת צפון.

* ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון וברחבי העולם הערבי והמוסלמי שבו הנשים חופשיות – וזה משגע את כל שונאיה – מהימין הניאו-נאצי, מהשמאל הפרו-פלסטיני, ומהאיסלאם – ואולי גם מעורר בהם הזיות ארוטיות של אונס היהודית היפות. רק תארו לעצמכם מה היה מצב הנשים בתל-אביב אילו נכבשה בידי דאע"ש!

* אהוד שלום, אני מנוי על מכתבך העיתי וממתין לקריאתו בכיליון עין. קראתי עכשיו את הקטע על ״תכלת״ ו״תמר״ וזה העלה בי זיכרונות מימי ילדותי כשנהגתי לפקוד מוסד אחר באותו רחוב, ״אולמי אושר״ (שיינקין 21). מקום בעל אופי ייחודי, בניהול בן דוד של אימי, עליו הייתי רוצה לכתוב.

 בברכה,

 מ.ד. רוטשטיין

מונטריאול

* ידידנו יצחק אורפז הלך לעולמו. עד לפני חודשים אחדים עדיין היינו עימו בקשר שבועי קבוע, בטרם דעך. על דפי המכתב העיתי שלנו פירסם את ה"נגיעות" שלו, אחת לשבוע, ולימים כינס אותן במהדורה מוגבלת של כ-50 עותקים, שהיתה לספרו האחרון.

מאחר שתרם את גופתו למדע לא תתקיים לווייה, ואולם ידוע לנו מפיו בשעתו כי בבוא היום ייקבר בקיבוץ שמיר שבגליל העליון, בקרבת אחיו מנחם-מנדל ובני-משפחתו, בהם אחיינו הכישרוני זאב אורפז שנהרג במלחמת יום הכיפורים. גם ליצחק אורפז יש בן, מנישואיו הראשונים, בשם זאב, על שם אביו.

* * *

הסבר מעניין שהגיע לאחרונה מאנגליה

Democracy and Racism explained

A Muslim immigrant kid in any part of Britain asks his mother,

"Mama, what's the difference between Democracy and Racism?"

Mother (in Burkha)  – "Well, son, Democracy is when British tax payers

Work hard every day so that we can get all our benefits..... You know, 

Like free housing, free health care, free education and grants to build mosques 

And community centers, & so on & so forth, you know… that's a Democracy".

"But Mama, don't the British tax payers get angry about that?"

"Sure they do…. that's what we call Racism!"

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל