גיליון מס' 1071

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' באלול תשע"ה, 24 באוגוסט 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַפְּתָיוּת הַמַּכְשִילָה שֶל טָעוּת הַהַכְלָלָה. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"ב. אני והשאלה הטיפשית שלי. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין, נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות. // עמוס גורן: מרדכי מקלף – האיש שניסח את האסטרטגיה של צה"ל.//  עמוס גלבוע: הישג תקדימי מהותי בלחימה נגד מימון הטרור. // עוז אלמוג: השקדייה פורחת. // משׁה שַׁפריר: הִתְנַשְּׂאוּת הֶהָרִים. // כתבה באל-שרק אל-אוסט: תבוסתו של ממשל אובמה בהסכם הגרעין מחייבת את הערבים להסתמך על עצמם. [ציטוט]. // מתי דוד: זכות הציבור לדעת שעיתון "הארץ" איבד את הדעת. // ד"ר יוחאי סלע: טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה. [ציטוט]. // על שדי נערות שיכלו להיות נינותיי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ברוך תירוש: הפלמ"ח, 75 שנה להיווסדו. // אורי הייטנר: 1. כן, הכחשת שואה. 2. בזכות ולא בחסד. 3. צרור הערות 23.8.15. // מרדכי קידר: לעצור את "מדינת האיסלאם". [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: לא היה טרור? // נתן רוטנשטרייך: האכסיסטנציה היהודית כאן ושם, השיחה נדפסה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1965, לפני 50 שנה, מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. [אזל]. // נצורי יהודה הלוי, סיפור (1967) מאת אפרים קישון,  על הרכבת התחתית בתל-אביב // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 15. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַפְּתָיוּת הַמַּכְשִילָה שֶל טָעוּת הַהַכְלָלָה

בְּעִדָּן שֶל רְשָתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת שְלוּחוֹת כָּל רֶסֶן

שֶל נִימוּס וְטַעַם טוֹב, בְּהֵעָלֵם כְּלָלֵי תַּרְבּוּת,

בִּתְקוּפָה בָּהּ הַפַּטְפֶּטֶת בַּתִּקְשֹרֶת מִתְבּוֹסֶסֶת

בְּבִצַּת הַ"מָּה נִשְמָץ" וְשִׂיחַ שֶל אִבְחוֹת נַבּוּט                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

מִתְבַּלֶּטֶת הָעֻבְדָּה שֶהַנָּגִיף הָאֶפִּידֵמִי

בּוֹ נָגוּעַ כָּל דּוֹבֵר בֵּין הַכְפָּשָה וּבֵין קְלָלָה

הוּא הַנֶּגַע שֶאֻבְחַן כְּבָר בַּמֶּחְקָר הָאָקָדֵמִי

כְּמִלְכּוּד סְטֶרֶאוֹטִיפִּי בְּטָעוּת הַהַכְלָלָה.

וְרַבִּים מִבְּנֵי יִצְחָק כָּאן מְטַפְּחִים שִׂנְאָה כּוֹלֶלֶת

לְכָל מִי שֶמִּשְתַּיֵךְ לִבְנֵי זַרְעוֹ שֶל יִשְמָעֵאל

כְּשֶאֵין-סְפוֹר יִשְמְעֵאלִים הַמַּכְלִילִים מַמָּש כְּמוֹ אֵלֶּה

קוֹרְאִים "אֶטְבַּח אֶל יָהוּד" בְּכָל מִסְגָּד יוֹמָם וָלֵיל.

וּמַמָּש כָּךְ אוֹתוֹ טְרֶנְדּ כּוֹלְלָנִי שֶל אַנְטִיפַּתְיָה

שֶמַּרְבִּית הַחֲרֵדִים הוֹגִים לִכְלַל הַחִילוֹנִים

וְאוֹתוֹ טֵרוּף נֶגְדִּי שֶל הַכְלָלָה חַסְרַת סִימְפַּתְיָה

שֶאַלְפֵי חִילוֹנִיִּים בָּהּ אֶת הַחֲרֵדִים עוֹיְנִים.

וְאוֹתָם הַמַּכְלִילִים שֶהֶאֱבִידוּ וְהִשְמִידוּ

מִלִּבָּם עֻבְדַּת-יְסוֹד שֶהֻכְחָה אַלְפֵי שָנִים

שֶאָדָם בָּרֹאש וָרִאשוֹנָה הוּא פְּרָט וְאִינְדִּיבִידוּם

וּבְכָל צִבּוּר כְּלָלִי יֵש אִינְדִּיבִידוּמִים שוֹנִים

שוֹכְחִים שֶמִּי שֶלֹּא תוֹפֵס לִפְנֵי הַכֹּל וְקֹדֶם

לַשִּיּוּךְ הַמִּגְזָרִי שֶכָּל יָחִיד הוּא פְּרָט מֻכָּר

רַק חוֹטְאִים בְּהַכְלָלוֹת וּמִסְתַּבְּכִים בְּתוֹךְ מַלְכֹּדֶת

כְּמוֹ טָעוּת הַהַכְלָלָה שֶל רוּבִּי רִיבְלִין הַיָּקָר.

כִּי אֲפִלּוּ אִיש בָּקִי בִּשְׂפַת עַמּוֹ כְּמוֹ נְשִׂיאֵנוּ

מְחֻיָּב הָיָה לִזְכֹּר כִּי בְּעִבְרִית מֻשְכָּל רִאשוֹן

הוּא הַכְּלָל רַב-הַתְּבוּנָה פְּרִי חָכְמָתָם שֶל אָבוֹתֵינוּ

הָאוֹמֵר בְּרוּרוֹת כִּי מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשוֹן

וְהָיָה כְּבוֹד הַנָּשִׂיא נִמְנָע מֵהַכְלָלָה גוֹרֶפֶת

בָּהּ טָעַן כִּי בְּנֵי עַמֵּנוּ נִסְחָפִים לְאַלִּימוּת

בְּשָעָה שֶלֹּא הָעָם כֻּלּוֹ נוֹקֵט בְּאֵש וָנֶפֶץ

מוּל עַרְבִים חַפִּים הַנִּדּוֹנים בְּרֶשַע זֶה לָמוּת

אֶלָּא רַק מִעוּט פָנָטִי, שוֹבִינִיסְטִי וּבַּרְבָּרִי

שֶאִם רַק הָיָה כְּבוֹד הַנָּשִׂיא נִזְהָר מֵהַכְלָלָה

לֹא הָיוּ דוֹבְרֵי-הַבֶּלַע שֶל סִגְנוֹן-בִּיבִים ווּלְגָּרִי                                                                                                                                                                                                                                             

מִזְדָּרְזִים לִטְפֹּל עָלָיו כָּל נְאָצָה וְכָל קְלָלָה.

בְּעִדָּן שֶל רְשָתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת שְלוּחוֹת כָּל רֶסֶן

שֶל נִימוּס וְטַעַם טוֹב, בְּהֵעָלֵם כְּלָלֵי תַּרְבּוּת,

בִּתְקוּפָה בָּהּ הַפַּטְפֶּטֶת בַּתִּקְשֹרֶת מִתְבּוֹסֶסֶת

בְּבִצַּת הַ"מָּה נִשְמָץ" וְשִׂיחַ שֶל אִבְחוֹת נַבּוּט

חַיָּבִים לְהִזָּהֵר גַּם אֶזְרָחִים פְּשוּטִים כָּמוֹנוּ

וַאֲפִלּוּ הַנָּשִׂיא וְכָל שָׂרֵי הַמֶּמְשָלָה

מִפְּלִיטוֹת-קֻלְמוֹס-וּפֶה בָּהֶן צָרוֹת לָנוּ נָכוֹנוּ

בִּפְתָיוּת כֹּה מַכְשִילָה שֶשְּמָהּ טָעוּת הַהַכְלָלָה.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"ב. אני והשאלה הטיפשית שלי

הגענו לנקודה שבה שלמה בנארי, מפקד המחלקה שלנו, נטש את הוואדי ופנה ימינה במעלה של גבעה לא תלולה במיוחד. אחרי כחמישים צעדים פנה שמאלה והלך במקביל לוואדי.

המשכנו ללכת בעקבותיו כשלוש דקות ואז עצר והתכופף, כשכולנו אחריו. מימי ואני היינו צמודים לשלמה יחד עם אילון שרמן החבלן ושלמה פארני הקשר. פארני לא  השתייך להכשרה שלנו. הוא החליף את משה המרשמידט, שמאז שהפקיר את נעלי ההתעמלות שלו  בעת הבריחה, (סליחה, הנסיגה) מחירבת מחאז, לא מצא נעלים חלופיות וכנראה גם לא השתדל באופן מיוחד. מה רע להסתובב בקיץ בסנדלים  מרופטים, כשאתה הוא הקובע באיזה קרב הם יצליחו לשאת אותך ובאיזה קרב עדיף להם להישאר איתך בבסיס?

שלמה פארני היה כדוריסט, שלמד עם יוסל'ה קבצן באותה כיתה בכדורי. יחד ברחו מבית הספר לפני תום הלימודים ויחד נקלטו בפלמ"ח בהכשרת מעוז. משם נשלח יוסל'ה לקורס מ"כים  ושלמה לקורס קשר. שלמה, שנשא על גבו מ.ק. 20 הלך כל הזמן צמוד למ"מ,  כשזה האחרון מחזיק את השפופרת ומחליף דיבורים עם סיקו המ"פ.

כשהמחלקה נעצרה במעלה הגבעה, עבר שלמה לרווח שבין שתי הכיתות, ואנחנו, כל הארבעה, אחריו. שמעתי את שלמה בנארי מודיע לסיקו  שיחדל מההרעשה, כי אנחנו מתכוננים  להסתער. אחר הורה לשמוליק שוט ולחיים אשכנזי, מספר שתיים שלו, להישאר במקום עם מרגמת הטו-אינטש וצעק:

"כיתה מיספר אחת קדימה. כיתה מיספר שתיים – אש!"

יגאל סלע, שפיקד על כיתה מיספר שתיים, צעק כמו שזכרתי מקורס המ"כים של החג"ם, בתקופה שעוד "ירינו" במקלות קפא"פ:

"כיתה מיספר שתיים! על האוייב שלפניך, אש!!!" 

הכיתה, שחוץ מרובים צ'כיים וסטנים, היתה מצוידת גם בשני מקלעים, פתחה באש תוך שכיבה על הקרקע. שני השלמה'ים  רצו עם מכשיר הקשר כעשרים צעדים יחד עם כיתה אחת, עד ששלמה צעק להם לשכב ולפתוח באש. אחר היפנה ראשו אחורה וצעק לכיתה שתיים להסתער קדימה.

היה זה מחזה יפה כמו בסרטים. מימין כיתה אחת מחפה ויורה ומשמאל כיתה אחרת מתרוממת ומסתערת. וככה מתחלפים עד שמגיעים לְמַעֲלֵה הגבעה, ושם גם מתחילים להרגיש את הכדורים השורקים מעל ראשינו.

מי שקילקל את התמונה היפה הזו היתה כיתה מיספר שתיים, שמחציתה הורכבה מאנשי גח"ל, שלא מכבר עלו ארצה וְיֵצֶר ההישרדות שלהם היה חזק מכול. כאשר נדרשו לשכב ולחפות מילאו את תפקידם יפה, אך כשניתנה פקודה לקום להסתער, אמנם קמו, אבל לא חיכו עד שיקבלו פקודה לעצור, אלא נשכבו על הארץ כבר אחרי חמישה צעדי ריצה וכך נוצר פער. משמאלנו אילון שרמן עם  הבונגלו, אחריו שני השלמה'ים ואחריהם, בקו ישר, כיתה מיספר אחת השוכבת ויורה.

לא עזרו לו לשלמה בנארי כל צעקותיו על כיתה שתיים. זו היתה קמה ורצה לא יותר מחמישה צעדים, ונשכבת. הגענו עם כיתה מיספר אחת למרחק עשרים  מטרים מהגדר, כשמימיננו כיתה שתיים מפגרת במרחק ניכר, והאש הנורית עלינו גוברת.

ומגבעה סמוכה  לגבעת המטרה  מתחילים  לירות  גם.  בשלב זה  מקבל החבלן שלנו פקודה לרוץ קדימה עם הבונגלו ולפוצץ את הגדר.

אני שוכב עם הפיאט הדרוך, ידי על שמורת ההדק, מחכה לפקודת אש. בינתיים אני מסתכל קדימה ורואה תמונה שלא אשכח  כל חיי. עכשיו, לא רק שומעים את הכדורים, גם רואים אותם, כדורים נותבים, המשאירים פסי אש, באים לעברנו מהגבעות ממול, וכדורים נותבים  אחרים, הנורים משתי הכיתות שלנו, באים מולם וחולפים אלה מול אלה.

בתוך כל האש הזו, בתווך,  רץ לו אילון  לעבר היריות כשהצינור על כתפו, כאילו שאין לו שום אימא שמחכה לו בבית. כל המחלקה עקבה, תוך  מתן חיפוי, אחרי התמונה הזו.

וכשאילון התחיל לרוץ חזרה, נשמע הפיצוץ ואחריו קולו הצרוד של שלמה הפוקד על כיתה מיספר אחת להסתער.

כאן, כשהעיניים שלי נעוצות בשלמה ומחכות שייתן לי פקודת אש, אני רואה  איך הוא מפנה את ראשו אחורה לעבר הכיתה המפגרת וצועק: "כיתה שתיים!! יוּבְּט פַיוֹמַאט!..." (עד שהגיעו אנשי הגח"ל היתה הקללה הנפוצה בפלמ"ח "כּוּס אמכּ", אבל בזכות העולים החדשים התחלנו ללמוד רוסית והיובט פיומט השתרבב לסלנג שלנו, בלי שידענו מה זה).

כאן אני חייב להתנצל ולעשות אתנחתא קצרה, כי רק לפני חודשיים קיבלתי טלפון מצפרירה בן-ברק, שהיתה אז חברתו הצמודה של שלמה, ואני כמעט התעלפתי. היה זה הטלפון הראשון שקיבלתי ממנה בחיי, שלא לדבר על זה שלא ראיתי אותה כמעט חמישים שנה. ומה היא רוצה פתאום?

אמרה שהיא כותבת עכשיו ספר לנוער על שלמה והיא יודעת שאני הייתי לידו כשהוא נהרג, האם אני יכול לחזור ולספר לה את הסיפור.

סיפרתי לה, וכשהגעתי לקטע שבו הוא נפל, קפצה ואמרה: "מה פתאום! הכדור פגע בו כשהוא צעק: 'אחרי!'"

אמרתי לה: "צפרירה, את היית לידו או אני? הוא קילל ברוסית ואת יכולה לשאול את מימי."

אמרה לי: "זה ספר לנוער! אני לא יכולה לכתוב ככה."

אמרתי לה: "תכתבי מה שאת רוצה, אבל אם את רוצה לדעת את האמת, אז תכתבי מה שאני אומר... "

בהזדמנות זאת אני חייב להודות שבמשך השנה שהייתי בפלמ"ח, לא שמעתי את אף אחד ממפקדי צועק: "אחרי!" – אפילו  יוסל'ה קבצן, המ"כ החמוד שלנו, לא צעק "אחרי!" כשברח מחירבת מחאז. המושג הקרוב ביותר לנושא זה נקבע בקסטל, כאשר המפקד נחום אריאלי, או שמעון אלפסי (תלוי את מי שואלים) נתן פקודה: "הטוראים – לסגת! המפקדים – נשארים לחפות!"

אין לי מושג מה צפרירה כתבה בסופו של דבר, אבל אני  בטוח שלא כתבה על מה ששאלתי אותה בסוף השיחה, ועל מה שהיא ענתה לי, למרות שהתשובה שלה  שימחה אותי מאוד ואני אמרתי לעצמי שלפחות  שלמה זכה להפריך את התיאוריה של נתיבה בן יהודה על לוחמי הפלמח הבתוליים. 

מה שאני ראיתי במו עיניי באותו ליל אש היתה  תמונה של אדם הניצב זקוף, צועק ונאלם באמצע המשפט. נאלם, מתקפל ונשכב על גבו. אני בטוח שכל מי שקורא מודעה על מישהו שנפל בהגנה על המולדת, לא מעלה על דעתו שהגיבור הזה פשוט נפל, ממש כמו שנופלים כשנתקלים באבן.

כנראה שלמחרת הקרב הייתי עייף כהוגן ובעת כתיבת היומן הסתפקתי  בכתיבת  "הפיקוד נאלם," ורק אני ידעתי שהוא נאלם  באמצע קללה רוסית.  אני, ואולי גם מימי שרבץ מימיני.

(אהוד, עכשיו אני נזכר שאתה בעצם מכיר את מימי. אולי תרים אליו טלפון ותשאל אם הוא זוכר מה היתה המילה האחרונה של שלמה לפני שנפל. חשוב לי שצפרירה תדע את האמת ולא תחשוב שאני ממציא דברים מהראש).

כשזחלתי על ארבע לעבר שלמה בנארי, ראיתי את הקשר שלו מתמוטט בשקט ונשכב מצידו השני. הירח היה אז במלואו ולאורו ראיתי חור עגול המקשט את רקתו הימנית של שלמה, המ"מ הרביעי שלנו שנפגע.

בספרות המלחמתית מקובל להגיד: "שפך את דמו למען המולדת," אבל במקרה של שלמה לא הבחנתי בדם, אלא בשלולית לבנה הנקוות ליד הבלורית היפה שלו. לא הייתי צריך לעשות לו בדיקת דופק, כדי להבין שאין כבר מה לבדוק. העפתי מבט חטוף על הקשר, שהיה מוגבה מעט בזכות מכשיר הקשר, וידעתי שגם הוא כבר לא זקוק לתחבושת קרב. 

הבנתי שכעת, אין  מי שיפקד עלינו, ועלינו להחליט לבד מה עושים. חזרתי למימי שנשאר לשמור על הפיאט, אמרתי לו ששלמה מת והצעתי לו שניפטר מכל הפגזים.

מימי, שהיה חבר ילדות של שלמה מקריית חיים, איתו הלך לבית ספר, להכשרה ולפלמ"ח, לא השמיע שום "אוי!"  או קריאת צער – והסכים ברצון  לירות את כל הפגזים. כנראה חשב גם על הדרך חזרה.

הצבתי את הכלי בזווית של 45 מעלות ויריתי את הפגז הראשון שהיה כבר בתוך התושבת.  רק אחרי שהפגז עף בשריקה לעבר מרכז המשלט, הבנתי שמרוב התרגשות שכחתי שהיה עליי להציב את הרגלית הנשלפת, לכוון את הקנה ורק אז לירות.

מימי היה יעיל מאוד,  לא התייחס לכדורים שחלפו מעליו, וכשהבחין שהתושבת התרוקנה, מיהר והניח בתוכה פגז חדש. כיוון שכך, אמרתי לעצמי, מה אני צריך לייצב את הרגלית, הרי ממילא אין לי מטרה מדויקת. לכן המשכתי להחזיק בצוואר הפיאט ביד אחת בעוד השנייה נמצאת במצב הכן על שמורת ההדק. כל פעם, כשראיתי שמימי מניח פגז חדש וממהר לסלק את ידו, לחצתי על  ההדק. הפגזים עפו בזה אחר זה ואולי נתנו למצרים תחושה שאנחנו מסתערים עליהם עם קטיושה צמודה. בשום בית ספר לא מלמדים שכך יורים בפיאט. גם יגאל סלע, שלימד אותי, לא אמר שקיימת אפשרות לירות בכלי בלי שמייצבים אותו. נשאר לי לקוות, שאת  הכתוב כאן יקרא  אחד ממדריכי הנשק של צה"ל ויידע להכניס את השיטה הזו לתורת הלחימה של  צבא ההגנה לישראל.

אותה שעה היתה כיתה מיספר אחת  כבר מעבר לגדר, בעוד כיתה שתיים מתקדמת לאיטה ומגיעה אלינו. אני זוכר את ג'ו, מח"לניק עב גוף מדרום אפריקה, עוקף אותי בהליכה שפופה, נשכב בדיוק שני מטרים לפני ויורה מהרובה שבידו לעבר הגדר.

מימי צעק לו: "תזוז!"

הוא הסתכל אחורה, וכשראה אותי מתכונן ללחוץ על ההדק, צעק לי: "דונט שוט!" – והתגלגל הצידה בגלגולים זריזים מאין כמותם, עד שנתקל במוריס, מתנדב צעיר משוויץ, וזה כמעט קפץ באוויר מרוב פחד.

כאשר יריתי את הפגז האחרון, הבחנתי באנשי כיתה מיספר אחת חוזרים ויוצאים מהפירצה שבגדר, כשהם נושאים פצועים על הגב או באלונקות מתקפלות. 

הסתכלתי מסביב וראיתי את אנשי כיתה שתיים באים לעזור לנושאי הפצועים ושמחים לרדת עימם לעבר המורד הבטוח. מימי ואני רצינו גם כן לעזור, אבל כל הפצועים היו כבר תפוסים.

מנשה חבובא, שהיה אחד מארבעה שנשאו אלונקה מתקפלת בה שכב אריה סליווה, צעק לעברנו: "נשאר עוד פצוע!"

שאלתי: "איפה?"

אמר לי: "מאחורי הגדר."

אני עם השאלות הטיפשיות שלי. יכול להיות שאם הייתי יודע שהפצוע הוא יוזי השמן, הייתי  עושה עצמי חרש בגלל הפגזים, אבל לא ידעתי, ומנשקה החבר הטוב שלי נזהר לא לגלות לי במי מדובר. כך קרה שמצאתי את עצמי רץ לעבר הפרצה שבגדר, בניגוד גמור לכיוון התנועה הכללי של כל המחלקה.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

ופורסם מאז פעמים אחדות

מוקדש הפעם לחברים שלי שלא קוראים את "חדשות בן עזר"

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

* * *

עמוס גורן

מרדכי מקלף – האיש שניסח

 את האסטרטגיה של צה"ל

הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל, רב אלוף גדי אייזנקוט, ניסח את האסטרטגיה הצה"לית החדשה שתנחה את צה"ל בשנים הבאות. בדיווחי התקשורת נמסר כי המסמך החדש בא להחליף את האסטרטגיה הקודמת שנוסחה "אי אז בנבכי שנות החמישים."

איש, או כמעט איש, לא טרח לציין מי היה האיש שניסח את האסטרטגיה הצבאית שהנחתה את צה"ל במשך שישים וחמש השנים האחרונות בהצלחה גדולה.

האיש הוא הרמטכ"ל השלישי, רב אלוף מרדכי מקלף.

מקלף התמנה לרמטכ"ל בסוף 1952, אחרי שהיה במשך שנתיים סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם.  הוא היה אז אחד הקצינים המנוסים ביותר בפיקוד על כוחות גדולים במערכות צבאיות, בעל ניסיון קרבי עשיר באירופה ובארץ ישראל. בין השאר זכה בניצחון גדול על כוחות פלסטיניים וירדניים בחיפה בערב פסח תש"ח, כשעמד בראש גדוד 22 של חטיבת כרמלי. את מלחמת השחרור סיים כשפיקד על הקרב הקשה נגד הסורים בגזרת משמר הירדן (מבצע "ברוש"), וכשעמד מולם גם כנציג ישראל בוועדת שביתת הנשק הישראלית סורית. במשא ומתן קשה הצליח להביא אותם להסיג את כוחותיהם ממשמר הירדן וממקומות אחרים ממערב לנהר. בהיותו סגנו של יגאל ידין יצא לשווייץ ללמוד את שיטת המילואים ולהביא אותה לישראל.

בתורת הביטחון שניסח בכתב ידו היפה קבע, בין היתר, את עקרון הבלימה בידי הצבא הסדיר והטלת המילואים במהירות לקרב כדי להעביר את המלחמה אל שטח האוייב. הוא פיקד על התימרונים הגדולים של גיוס המילואים ("הכחולים נגד הירוקים") והקפיד שאיש, אבל איש,  לא ישתמט. מנכ"ל האוצר, שחשב שהוא פטור והתעלם מן הצו, נלקח לכלא צבאי בידי שני מ"ם צדיק"ים. הדבר פורסם ולאחר מכן כבר לא היה איש שהחמיץ קריאה למילואים.

מקלף כרמטכ"ל יישם בעצמו את תורת הלחימה שכתב, צמצם את צבא הקבע, הוריד שומנים ותפקידים שנותרו לא חיוניים אחרי מלחמת העצמאות, הכין בית ספר לפיקוד ולמטה, בנה צבא קטן וחכם על ידי גיוס בוגרי תיכונים בני הארץ לגולני ולגבעתי ועירובם עם עולים, לא פעם למורת רוחם של הצברים, ואישר את הקמתה של יחידה 101 שיזם מישאל שחם, מפקד מחוז ירושלים. סטודנט איש מילואים ושמו אריאל שרון נשלח לקיבוצים ולמושבים לגייס ליחידה את החבר'ה החזקים והלוחמניים ביותר בהתיישבות.

לאחר שהשתחרר והעביר את הצבא והתפקיד לידי משה דיין, היה מקלף מנהל מפעלי ים המלח במשך אחת עשרה שנה, והפך את המפעל המוזנח והחלוד ששרד איך שהוא ממלחמת השחרור – למפעל רווחי ולכוח כלכלי בין-לאומי. הוא שבנה את הסכר הגדול בים המלח במבצע הנדסי נועז שכולו תוצרת ישראל.

מרדכי מקלף היה אדם מופנם, מסור כולו לעשייה ולא טיפל כלל ביחסי הציבור של עצמו. לא היו לו מקורבים מן התקשורת, בניגוד ליורשו משה דיין. אפילו מתקופת הרמטכ"לות נותרו רק צילומים מועטים. גם בוויקיפדיה מערבבים בין צילומיו לצילומי צבי צור. 

בהיותו בן שמונה התנפלו ערביי קולוניה (כיום מבשרת ציון) על בית המשפחה במוצא, הרגו את הוריו, שתיים מאחיותיו הגדולות ואח אחד. הילד הכריח את אחותו הקטנה לקפוץ איתו מן המרפסת הגבוהה ולהימלט. הוא עבר כנער לחיפה ולמד אצל דוקטור בירם בבית הספר הריאלי (יחד עם רמטכ"ל אחר לעתיד, חיים לסקוב), התגייס לצבא הבריטי, למד אצל וינגייט, נעשה קצין בבריגדה, פיקד על פלוגה מן הגדוד השני בצליחת הסניו באיטליה וסיים את המלחמה בדרגת מייג'ור. בכל מקום היה תמיד מיספר 1, תמיד בראש הפירמידה. בגיל 32 היה רמטכ"ל, בגיל 35 קיבל את מפעלי ים המלח, כבן ארבעים היה עסוק בבניית הסכר הגדול ובן חמישים ניהל את כי"ל.

הוא מעולם לא דיבר על הטבח של משפחתו בתרפ"ט והקים משפחה משלו אחרי שהתחתן עם אורה, ירושלמית שאותה הכיר באחת החופשות מן הבריגדה. בגיל 58 מת מרדכי מקלף מהתקף לב. אפשר לומר עליו את מה שצ'רצ'יל אמר על מדריכו וינגייט: "במותו כבתה שלהבת בהירה מאוד."

* * *

עמוס גלבוע

הישג תקדימי מהותי בלחימה נגד מימון הטרור

 לאחר 11 שנים של מאבק משפטי בניו-יורק, "הבנק הערבי" (רשת בינלאומית של סניפים: הון ירדני-פלסטיני, לבנוני וסעודי) הרים ידיים והסכים להליך פיצויים לנפגעי טרור של החמאס  ב-23 פיגועי טרור. הדבר המדהים והבלתי נתפס הוא שלטובת הבנק ונגד נפגעי הטרור התייצבו 3 "גנרלים" ישראלים ובכך ביצעו, לדעתי, בגידה ערכית.

שעה ש"האינתיפאדה" נוסח אבו מאזן, המכונה מזה כמה שנים בשם "ההתנגדות העממית", ממשיכה להשתולל (הפעם סוף-סוף התקשורת מדווחת עליה!) – זכתה הלחימה נגד מימון הטרור החמאסי בפרט, והטרור בכלל, להישג מהותי ותקדימי עולמי.

במה דברים אמורים?

ב-2004 הגישו 500 נפגעי 24 פעולות טרור של החמאס תביעה לבית משפט בניו-יורק נגד "הבנק הערבי" (בנק גדול עם מאות סניפים בעולם, בבעלות ירדנית, לבנונית וסעודית) על  שהעביר כספים לחמאס למימון פעולות טרור. המשפט נגרר ונגרר, כאשר בספטמבר 2014 הרשיע חבר מושבעים את הבנק בתמיכה ביודעין במעשי הטרור בתקופת ה"אינתיפאדה" השנייה. הבנק הודיע שיערער. לפני כ-10 ימים עמד להיפתח בניו-יורק השלב השני של המשפט ובו היו צריכים להיקבע באורח פרטני סכומי הפיצויים לכל אחד מנפגעי 24 פעולות הטרור של החמאס. במסגרת זאת עמדה התביעה להציג בפני המושבעים סרטונים על פיגועי הטרור הללו  וקורבנותיו. ואז, הרים "הבנק הערבי" את ידיו והודיע כי הוא נכנס לתהליך של הסדרת הפיצויים עם התביעה. בית המשפט בניו-יורק צריך לאשר זאת.

 זאת הפעם הראשונה שמאבק נגד מימון טרור דרך בנקים זוכה להצלחה. את המלחמה נגד מקורות המימון של הטרור התחיל בישראל אריק שרון, כראש ממשלה, כאשר הקים יחידה מיוחדת לצורך כך בראשה עמד מאיר דגן. במבצע "חומת מגן" ב-2002 נתפסו אלפי מסמכי שלל מכל הסוגים והמינים, ובכללם מסמכים רבים ביותר הקשורים ל"בנק הערבי". "מרכז המידע למודיעין וטרור" במרכז למורשת המודיעין, בראשות הד"ר ראובן ארליך, תירגם וניתח מסמכים אלו וב-2004 הוציא על כך חוברת עבת כרס. חוברת זו, וחומרים נוספים, היוו את הבסיס לתביעה בבית המשפט בניו-יורק על בסיס החוק האמריקאי נגד טרור, ולאור העובדה שחמאס הוכרז כארגון טרור ע"י ארה"ב.

התביעה היתה צריכה להוכיח שני דברים: האחד, שאכן הבנק העביר כספים לחמאס, והשני שהוא היה מודע לכך שהם ישמשו לטרור.

משימה קשה ביותר, מול הטענה המרכזית של הבנק כי הוא העביר את הכספים אך ורק לארגוני צדקה, ומטרתם היתה הומאניטארית ורחוקה ממחשבה על טרור. הרבה תרמו להצלחת התביעה, וביניהם בולטים שניים: אריה שפיצן, מי שהיה יועץ לעניינים ערביים אצל מתאם הפעולה בשטחים, ונועה מרידור, קצינת מחקר בלשכת תאום הפעולה בשטחים. 

"הבנק הערבי", באופן הכי טבעי, נלחם כארי נגד התביעה ולא חסך במשאבים. במסגרת זאת הוא "גייס" לצידו "עדים מומחים" שיבואו ויעידו כי הבנק לא מימן טרור וכי מעשיו היו קודש לצדקה. הדבר המדהים והבלתי נתפס בעיניי הוא שהבנק הצליח לגייס כ"עדים מומחים" מצידו, נגד נפגעי הטרור, שלושה "גנרלים" ישראלים, והם: האלוף אורי שגיא, ראש אמ"ן לשעבר. אבי קוסטליץ, מי שהיה ראש אגף בשב"כ. ותא"ל אילן פז, מי שהיה ראש המנהל האזרחי ביהודה ובשומרון. השאור שבעיסה הביטחונית בנושא הפלסטיני, "החלום הרטוב" של הבנק.

אז מה קרה לעדותם שנמסרה לבית המשפט בניו-יורק בתצהירים?

ב-6 בדצמבר 2011 פסל בית המשפט את עדותם ונימק זאת כך: אתם לא הבאתם שום עדות מקצועית להפרכת טענות התביעה. עדויותיכם על יכולות המודיעין הישראלי המסוגל לדעת אם הבנק עסק בטרור או לא, אינן רלוונטיות. ההסתמכות שלכם על  מצויינות המודיעין הישראלי מיועדת רק לבלבל את המושבעים במקום שיתעסקו בראיות ממשיות. לכן לא תישמע דעתבם בפני המושבעים!

במילים אחרות, היא זרקה אותם מכל המדרגות, ובדין עשתה כך – כי השלושה האלה נשאו לשווא את שם המודיעין הישראלי, ולא היה להם מושג  על פרטי 24 מקרי הטרור.

והשאלה הממש זועקת היא זאת: מה מניע שלושה אנשי ביטחון בכירים לקום ולהעיד נגד נפגעי טרור ובעד "הבנק הערבי"? מדוע  עשו זאת? הם היו אמורים לדעת היטב כי בידי ישראל מצויים מאות מסמכים מרשיעים, חד-משמעיים. זה היה בגלוי, באינטרנט!

הם ידעו כי אין להם שום ידע מקצועי קונקרטי בכל נושאי התביעה. למה הם עשו זאת?  היתה להם אמונה בצידקת הבנק? היתה להם קירבה מיוחדת לבנק? הם רצו לסכל את תביעת קורבנות הטרור? פיעמה בקירבם אידיאולוגיה אנטי-ציונית כמו אצל השמאל הקיצוני הפוגע בישראל היכן שהוא יכול, והבז לקורבנות הטרור הפלסטיני "המוצדק"?

התשובה לדעתי היא כמובן שלילית.

אז מדוע  מכרו את נשמתם לשטן? – וחברו ל"בנק הערבי" ובכך  בגדו בערכים עליהם  גדלו וחונכו וחינכו?

השערתי היא  שהמניע היה כספי.  אולי יש מניע נסתר ונעלם אחר. אולי. מה שלא יהיה, זה עצוב עד מאוד.

* * *

עוז אלמוג

השקדייה פורחת

איילת שקד היא תופעה סוציולוגית מרתקת. הפרסונה הקולאז'ית שהיא הביאה לזירה הפוליטית כל כך מפתיעה ומבלבלת שאפילו אויביה המרים (ויש לה רבים) מתקשים לעשות לה סיכול ממוקד. היא פשוט משבשת את תדרי המכ"ם שלהם, שמוכוונים למטרות סטנדרטיות.

היא גם חילונית וגם דתייה (סוג של), גם אשכנזית וגם מזרחית, גם נשית וגם גברית, בת טיפוחיו של נתניהו שמרדה בו, חיה פוליטית ללא "פוליטיקלי קורקט", צעירה עם בגרות וחוסן נפשי, צפונבונית שמנהיגה כיפות סרוגות, חברת קואליציה שמתנהגת באופן אופוזיציונרי, מהנדסת מחשבים שהתמסרה לרוח היהודית, שרת משפטים שמסרבת לסור למרותם של חשמני המשפט.

עצם העובדה שהיא משתייכת למפלגת נישה מגזרית – אבל משקפת בעמדותיה את רוב הציבור היהודי (חילונים, מסורתיים ודתיים כאחד) ממקמת אותה מחוץ לשבלונה.

אני נהנה להתבונן בשקד כי היא מטריפה את דעתם של אנשי הממסד: הבנקים, התקשורת, האמנים, הרבנים, השופטים ואפילו בכירי הממשל האמריקאי. רבים מייחסים את קסמה ליופייה הפיזי ולבטחונה העצמי. אבל דומה שסוד הפופולריות שלה טמון גם בניגוד שבין חזות מאופקת (כמעט מופנמת) לבין אסרטיביות מילולית נטולת רסנים.

ההצלחה המטאורית של איילת שקד משקפת מחד את תהליך המיזוג הבין-מגזרי שמתחולל בארץ (בניגוד לתמונת השסעים שמופצת בתקשורת) – ואת פתיחותה הדמוקרטית של החברה הישראלית, ומאידך את העיוות הגדול של המערכת הפוליטית, שמאפשרת מסלול עוקף למשרות בכירות. אסור לאפשר לאיש – מוכשר ככל שיהיה – לקפוץ לראש הפירמידה ללא שלבי ביניים וללא מיונים והבשלה מקצועית.

* * *

משׁה שַׁפריר

הִתְנַשְּׂאוּת הֶהָרִים

לפני כשישים וחמישה מיליוני שנים, בסוף תקופת ה"סֶנוֹן", לפי הגיאולוגים, התחילו לעלות – בקימוּט אַדִּיר – מֵהַשׁכָבות שֶׁבּקַרקָעִית אוקיָנוּס "תֵּטִיס" – רצוּעוֹת הָרים, כּמו האַלפּים, הקַרפָּטים, הרי הקַוְקָז, הרי צפון-אפריקה והמזרח-התיכון. לאחר "המַהְפֵּכָה הָאַלְפִּינִית" הזאת, שנמשכה כּמה מיליוני שנים, – נשאר "הַיָּם הַתִּיכוֹן" כּשָׂריד מהאוקינוס הזה, כשהוא מוקף ברצועות הרים אלה, שיצרו – בּערך – את הגיאוגרפיה האזורית המוכּרת שלנו, כּולל את ארץ-ישראל, שקודם-לכן היא לא היתה קיימת על פני היבֶּשֶׁת, פרָט להרי הגְרָנִיט הקדוּמים של אֵילת ודרום סינַי, שהיו בּחֶלקו הצפוני של "הָאִי הָעַרְבִי-נוּבִּי", שֶׁבָּלַט מֵעל-פּניּ הָאוּקיָנוּס "תֵּטִיס".

הִתְנַשְּׂאוּת הֶהָרִים

כְּבָר אֵינָהּ זָרָה לִי,

הֵן תֵּדְעִוּ:

הָיִיתִי יַחַד עִמָּם

בַּהִתְעַלּוּת אֶל סַף הַיַּבָּשָׁה

שֶׁל קַרְקָעִית הַיָּם;

נִגְרַפְתִּי יַחַד אִתָּם

בִּזְרִימַת קַרְחוֹנִים שֶׁגָּלְשׁוּ לְאִטָּם,

וְרָשְׁמוּ עַל פָּנַי סִימָנִים שֶׁל בְּלִיָּה,

כָּעֲרוּצִים שֶׁל נַחַל נוֹשָׁן,

וְהוֹתִירוּ עַל גּוּפִי צִבּוּרֵי אֲבָנִים

– מַצֵּבוֹת לְזִכְרָם הַלָּבָן.

הֵן תֵּדְעוּ:

מַמָּשׁ כָּמוֹנִי הַר וְיָם

מְשַׁנִּים חֲלִיפוֹת

אֶת פְּנֵיהֶם וּמְקוֹמָם.

* * *

כתבה באל-שרק אל-אוסט:

תבוסתו של ממשל אובמה בהסכם הגרעין מחייבת את הערבים להסתמך על עצמם

התגובה הרשמית במדינות מועצת שיתוף הפעולה המפרצית (משפ"מ) להצהרה על הסכם גרעין כולל בין איראן למעצמות ב-14.7.15 הציפה את המחלוקת בין מדינות אלה בנושא זה. רוב מדינות המפרץ, זולת סעודיה, פירסמו תגובות רשמיות להצהרה ושלחו איגרות ברכה למנהיגי איראן, בהן הביעו תקווה כי ההסכם יסייע ליציבות באזור. לעומתן, התגובה הסעודית, שנמסרה מפי בכיר בעילום שם לסוכנות הידיעות הסעודית הרשמית, ציינה את חשיבות ההצהרה אך איימה בתגובה נחושה אם איראן תשתמש במשאביה לזעזוע היציבות באזור.

ביטוי נוסף למחלוקת בין מדינות משפ"מ עלה במאמר שפרסם ר'סאן אל-אמאם, בעל טור ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היו"ל בלונדון, בו מתח ביקורת על מדינות משפ"מ שמיהרו לברך את איראן והלכו שולל אחר הצהרות שר-החוץ האיראני ג'ואד זריף. הוא טען כי סעודיה היא המדינה היחידה הפועלת כדי להצר את צעדי איראן באזור הערבי וקרא למדינות משפ"מ להפגין סולידאריות ערבית עם העמים הערבים שנפגעו ממדיניותה של איראן, כמו העם הסורי, ולא להסתמך על ארה"ב ש"וויתרה על דרישות הערבים והאירופאים לשים סוף לתוכנית הגרעין האיראנית."

להלן תרגום קטעים נבחרים מהמאמר:

ר'סאן אל-אמאם: לערבים אין פצצת גרעין אך יש להם מדעני גרעין שיכולים להקים ועדה מדעית שתבחן ותעריך את הפרטים הטכניים והפיזיקאליים בהסכם הגרעין, שלטענת ארה"ב יעכב את [יכולתה של] איראן להשיג פצצה גרעינית בעשור לכל הפחות...

לא השתכנעתי מכל ההצהרות הרשמיות הערביות שהאייתוללות של המדינה הדתית [איראן] יתחייבו לא לייצר פצצה במשך שנות האמברגו הבינ"ל ולא ישתמשו בה נגד 'כופרי' האזור ומאמיניו.

לא קראתי את 159 עמודי ההסכם ולכן איני יודע אם יש לו נספחים מדיניים חשאיים [הנוגעים] להסדרת ענייני האזור בין ארה"ב, איראן וישראל. לא הלכתי שבי אחר החיוך הערמומי של 'המאפר' ג'ואד זריף [שר-החוץ האיראני] ש'איפר' את הפנים הערביות במהלך סבב ביקוריו במדינות המפרץ, כשהכריז כי עיקרון 'השכנים קודמים לבית' הוא שישלוט במדיניות איראן, כדי להסיח [את דעתם] של ערביי המזרח והמפרץ מ'אסונות' הסכם הגרעין...

הערבים משפשפים את עיניהם ואוזניהם. הם נותרו לצותת מחור הדלת לשיחות הגרעין בין איראן למערב ושמעו את מנהיגי ארה"ב ואירופה דורשים מאיראן להפסיק את חימום הדלק הגרעיני [כך במקור] ולמסור אותו לרוסיה, להפסיק לייצר טילים בליסטים בין יבשתיים ולהימנע מלאיים על המפרץ ולחדור למזרח הערבי. ולא – ארה"ב וישראל יהרסו את תעשיית הגרעין האיראנית.

לאחר [שהונח] 'איפור' ערבי להסכם הגרעין... מיהרו שרי החוץ [של משפ"מ] לברך את איראן על ההסכם...

סעודיה היא המדינה הערבית היחידה שהסתייגה מהסכם הגרעין [אך] ללא הצהרות רשמיות נגדו, כדי לשמור על תיאום מדיני מינימאלי בין מדינות המפרץ...

בשטח, תגובת סעודיה להסכם הגרעין היתה בתימן. בניגוד לציפיות, סעודיה השיגה ניצחון בתמיכת אללה על ההתערבות האיראנית שכמעט הביאה להשתלטות החות'ים על תימן כולה ולהקים משטר פרוקסי של איראן שיאפשר לה לשלוט על הכניסה הדרומית של הים האדום ולהשתמש בחות'ים כסוס טרויאני איראני באדמת סעודיה...

ייתכן שהדיפלומטיה הסעודית תפנה למשימה אצילה קשה [נוספת] ותנסה שוב לגשר על המחלוקת בין המדינה הערבית הקטנה ביותר (קטאר) העסוקה במאבק עם המדינה הערבית הגדולה ביותר (מצרים) [במקום לעסוק] בתיווך רציני בסכסוכים ערביים ואזוריים. ייתכן שמה שיקל על משימה זו הוא הפסקת ההתייחסות ל"אחים המוסלמים" כסכנה הגדולה ביותר למשטרי מדינות המפרץ. לדעתי, מעצרם של 'זקני' לשכת המדריך הכללי של האח"ס, כולל הנשיא המודח מוחמד מורסי, וגזירת עונש מוות על כולם, הוביל להופעת הנהגה צעירה שמילאה את הוואקום שנוצר בהנהגת האח"ס, באמצעות מדיניות קנאית הרבה יותר ומוכנות רבה יותר לפעול באלימות ובטרור נגד המדינה המצרית.

אחד ההישגים 'המרשימים' של הסכם הגרעין הוא ההודעה על חידוש היוזמה האיראנית לפתרון המשבר הסורי... מטרת היוזמה, הזוכה לחיזוק מהכרה האמריקאית באיראן גרעינית, היא לכפות את איראן כשותף זר ולא קרוא בביטחון הלאומי הערבי, לבסס את שלטונו של המשטר המתמוטט של בשאר ולהמשיך בהשמדת הסונים הסורים הערבים, אם הללו לא יסכימו להישאר כנתינים בעלי חובות ומשוללי כל זכויות.

המצב בשטח בסוריה יצא לחלוטין מהשליטה האיראנית. מה שקורה כעת הוא חלוקתה של סוריה הערבית לכיסים תורכים, כורדים ועלווים/שיעים. איראן מבטלת את מוסדות הפרלמנט והממשלה והנשיאות בלבנון, ייתכן לקראת צירוף הכיס השיעי הלבנוני לכיס המדינה השיעית פרסית/עלווית שמשתרעת מדמשק עבור בחומס ועד החוף הסורי לאורך הגבול צפון-מזרחי של לבנון, שבוטל בשל  מעורבות חזבאללה בביצוע פשעים עם המשטר בסוריה.

סעודיה מכירה עובדות אלה בשטח ומודעת להן. על כל אלה שאצו לברך על הסכם הגרעין, להתחייב למינימום של סולידאריות מדינית ערבית ולבטוח יותר בעצמם ולהסתמך על עצמם. זאת נוכח התבוסתנות של ממשל אובמה, שוויתר על דרישות הערבים ואירופה לשים סוף לתוכנית הגרעין האיראנית ולשלול מאיראן בעתיד הקרוב או הרחוק את יכולתה לייצר טרגדיה חדשה כמו הירושימה.]      

ציטוט מאתר ממר"י

* * *

מתי דוד

זכות הציבור לדעת שעיתון "הארץ"

איבד את הדעת

"הארץ" הפך לחריג מחוץ לקונצנזוס הלאומי, הציוני והביטחוני

 כיצד נראית ישראל בעיני "הוגי הדעות" של הארץ?

ישראל היא מדינה גזענית פשיסטית ולאומנית.

ישראל היא מדינה מבודדת, מצורעת ומתפוררת.

ישראל היא מדינה מיליטריסטית קלריקלית.

ישראל היא מדינה קולוניאליסטית אימפריאליסטית.

ישראל היא מדינה בשליטה מסוכנת של הציונות והלאומנות.

ישראל היא מדינה של ריקבון וכישלון שאשמה בהעדר השלום.

 כיצד ניראה עיתון "הארץ" בעיני רוב האנשים החושבים, השקולים והפטריוטים?

הארץ הוא מועדון של נותני חסות וגיבוי לכל מי שמסית ומעליל על ישראל.

הארץ היא במה של חנופה והערצה לכל אינטלקטואל קיצוני אנטי ישראלי.

הארץ הוא עיר מקלט לדעותיהם של כל סוגי האנרכיסטים של השמאל הקיצוני.

הארץ הוא מקור המידע שמסייע לתעמולת הפלסטינים והאנטישמים ותנועת b.d.s

הארץ הוא מוקד להפצת שקרים (במהדורה האנגלית) שעוזרים לדה לגיטימציה של ישראל

חלפה שנה מאז שביטלתי המנוי על "הארץ", לאחר 34 שנים.

אהוד: אז איך אתה יודע מה כתוב בו?

* * *

ד"ר יוחאי סלע

טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים

מאפריקה השחורה

בשעה שאנחנו עסוקים בעצמנו, ובעוד כמה פרטים "חשובים" כמו בשביתת-הרעב של טרוריסט מוסלמי שיש לו אג'נדה פשיסטית – כמו לרבים מהפלסטינים – של חיסול והשמדה, במרחב האדיר מסביבנו מתרחשות להן טרגדיות אנושיות קשות מאוד שחומקות בכוונה מתחת לרדאר התקשורתי הישראלי.

בתקשורת הישראלית – רובה ככולה – קיימת אטימות לכול מה שלא קשור באופן ישיר לפלסטינים ולארה"ב. כל השאר – פשוט לא קיים. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו מופתעים בכל פעם מחדש מהתפתחויות מהירות המתרחשות במדינות רבות מסביבנו הקורסות תחת נטל האתגרים הביטחוניים והאזרחיים.  

כך למשל, מקורות מחקריים בבריטניה מסרו ב-24 ביולי 2015 על הריגתם של 11,000 בני-אדם בפעולות טרור אסלאמיות שהתבצעו ב-18 מדינות אפריקאיות מאז תחילת שנת 2015. מרבית ההרוגים היו בניגריה ובסומליה.

לנתון המדהים הזה רצוי להוסיף הערות אחדות: מרבית פעולות-הטרור המתבצעות בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים באפריקה, אינן באות לידי ביטוי בתקשורת הבינלאומית. בכל המדינות האפריקאיות לא מתבצע איסוף מדויק של האירועים משום שהארגונים המקומיים לא זוכים לתמיכה כספית כלשהי ממדינות מערביות או מארגונים הקשורים למוסדות האו"ם. כדי למנוע זרימה של דיווחים, ארגוני טרור אסלאמיים הרסו את קווי התקשורת בדומה למה שמתרחש באזורים אחדים בצפון-ניגריה. בדומה למתרחש במדינות מוסלמיות במזרח-התיכון, פעילי "זכויות אדם", לכאורה, חוששים לפעול באזורים מסוכנים – הן בשל קשיים מצד גורמים ממשלתיים והן בגלל החשש מפגיעה מצד ארגונים רדיקליים. אפילו הסיוע לפליטי-מלחמה מגיע בקמצנות גדולה מהארגונים הבינלאומיים משום שהסיוע אינו מעניק להם כול יוקרה תקשורתית. וכן, לעיתים קרובות הסיוע מעוכב כמכשיר של לחץ הן מצד גורמים ממשלתיים והן מצד ארגוני הטרור אסלאמיים – בדומה למה שמתרחש בסומליה.

לצד מיספר ההרוגים בפעולות-טרור, במהלך השנה אחרונה נהרגו עשרות-אלפי בני-אדם בפעולות צבאיות יזומות נגד ארגונים רדיקליים באפריקה, הכוללות גם מעשי טבח המוניים, אונס המוני ושיטתי, ביזה וטיהור אתני של מיליוני בני-אדם. מרבית המדינות באפריקה, בדומה למדינות הערביות, הן מדינות כושלות מן היסוד.

 הסכם הגרעין עם איראן נחתם ב-14 ביולי 2015. בדיוק שבוע לאחר מכן, נשיא ניגריה החדש, מוחמדו בוהרי, נפגש עם הנשיא ברק חוסיין אובמה בבית-הלבן. גורמים רשמיים בניגריה הדליפו לתקשורת המקומית שהפגישה בין שני הנשיאים היתה מתסכלת מאוד עד בלתי-אפקטיבית בעליל. הנשיא בוהרי (כמוסלמי) ביקש סיוע צבאי דחוף מארה"ב במטרה להתמודד עם הטרור האסלאמי. אובמה, כך נרמז, דחה כלאחר-יד את הטענות על הסכנה הנובעת לניגריה בשל הטרור האסלאמי, והוא העדיף להתמקד בנושאים הקשורים "לזכויות-אדם". בסיום הפגישה, אובמה הבטיח לנשיא ניגריה סיוע באספקת מסוקי "קוברה" ישנים. העניין החשוב הזה טעון הבהרה: מקורות ביטחוניים בישראל מסרו  שבתחילת שנת 2015 ניגריה ביקשה לקנות מישראל מסוקי "קוברה" ישנים. ישראל נענתה לבקשה הניגרית, אך ארה"ב הטילה וטו מוחלט על המכירה בשל החשש האמריקאי מ"פגיעה בחפים-מפשע בניגריה". הבדיחה הזו רשומה על שמו של אובמה כפי שיובהר להלן:

מאז שברק חוסיין אובמה הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 2009, הוא הפך את "החיסולים-הממוקדים" לאחד מהמכשירים הצבאיים המובילים של ארה"ב במלחמתה ב"טרור אסלאמי" (שלא קיים לדעתו של אובמה). על-מנת להבין את המשמעות המיספרית והמוסרית של המכשיר הזה, רואי לציין שהנשיא הקודם, ג'ורג' ווקר בוש, אישר בשלוש שנות כהונתו האחרונות רק 40 חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של עשרות טרוריסטים מוסלמים בלבד. לעומתו, מאז שהחל אובמה את כהונתו בשנת 2009 ועד לתחילת 2015, נהרגו יותר מ-10,000 בני-אדם רק בחיסולים-ממוקדים אמריקאיים ברחבי המזרח-התיכון.  

והינה הנתון המדהים הנובע מהמדיניות של אובמה: כ-90 אחוזים מההרוגים היו אזרחים חפים-מפשע, משום שעל-פי המדיניות של אובמה מותר להרוג כל מה שזז ליד הטרוריסט המבוקש – כולל בני-משפחתו (זה היה נכון עד לשנת 2014). אנחנו מדברים רק על חיסולים-ממוקדים ולא על ההפצצות האמריקאיות שנערכו ברחבי המזרח-התיכון ושגרמו להריגתם של עשרות-אלפי בני-אדם נוספים. רובם, שוב, חפים-מפשע.

במהלך השנים האחרונות, בעיקר מאז שנת 2010, קיבלתי פניות אחדות מגורמים בינלאומיים בנוגע למיספר ההרוגים מחיסולים-ממוקדים אמריקאיים בעקבות שני מאמרים שכתבתי על הנושא הזה – בנובמבר 2009 ובינואר 2010. המשמעות של הפניות הללו היתה, שהאמריקאים עצמם לא שמו-לב מה מתחולל מתחת לאף שלהם בנושא הזה, משום שכולם היו עסוקים בלשבח ולהלל את הנשיא השחור הראשון של ארה"ב – זה שזכה בפרס-נובל לשלום חודשים ספורים בלבד לאחר תחילת כהונתו.

 כמובן שליצני-החצר של אובמה בתקשורת האמריקאית מתעניינים הרבה יותר בכל פלסטיני שנשרה לו שערה בלילה, מאשר במה שמתחולל ברחבי-העולם בעקבות המדיניות הכושלת של הנשיא הנוכחי. גם המצב האזרחי והחברתי בארה"ב לא מזהיר במיוחד מאז שאובמה נכנס לתפקידו. ועם זאת, הוא אינו מהסס לשלוח חיצי-ביקורת לעבר ישראל בכל הקשור ליחסיה עם המיעוטים המתגוררים בתחומה. גוף מחקרי אמריקאי שמאלני בטקסס פרסם באמצע אוגוסט 2015, כי בעקבות "המלחמות של ארה"ב במזרח-התיכון," נהרגו כ-4 מיליון בני-אדם – כולל באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה ובמקומות נוספים באפריקה. המיספר "המופרך" הזה קרוב יותר לאמת ממה שהאמריקאים עצמם מוכנים לקבל. כמובן, שמרבית ההרוגים הם מוסלמים שנהרגו בידי מוסלמים – גם משום שאמריקה תחת הממשל הנוכחי החליטה לנהל מדיניות שהובילה לשום-מקום.

נחזור לאפריקה: ארבעה ימים לאחר ביקורו של נשיא ניגריה בארה"ב, הנשיא אובמה ערך ביקור-מולדת בקניה, ב-24 ביולי 2015, למשך שלושה ימים. כמו כן, אובמה הגיע לאתיופיה לביקור חפוז בן יום אחד בלבד. כמובן שקניה התקשטה לכבודו של הנשיא האמריקאי. פרחים ועצים ניטעו לאורך הרחובות (הם נבלו לאחר הביקור). הרחובות נוקו וצוחצחו (מה שלא קורה בדרך-כלל בימים רגילים). והתלמידים הקנייתיים דיקלמו מילות-ברכה לאורח הנכבד.

אלא, שהתברר לקנייתים, שמנהיג-המעצמה-החזקה-בעולם הוא מנהיג קל-דעת. שום דבר מהבעיות של קניה ואתיופיה לא באמת עניין את אובמה. הוא היה עסוק בלהרשים את הנוכחים באמירותיו המתוחכמות, שלא היתה מאחוריהן כל בשורה חדשה ורעננה לאפריקה המתפוררת, השרויה תחת מטר של טרור ואלימות אסלאמית, ושל שיטפון של פליטים אפריקאים הנודדים ממדינה למדינה בדרכם לאירופה.

האם לאובמה יש בכלל מדיניות בינלאומית קוהרנטית? אובמה רצה להחליש את ארה"ב – ומפרספקטיבה של כמעט 7 שנים אפשר להגיד שהוא ממש הצליח במשימתו. בדרכו הוא, הוא אפילו הצליח להחליש מדינות נוספות באסיה ובאפריקה. אולם, מי היה מאמין, שדווקא ישראל תצליח לעמוד כמעט 7 שנים לבד במערכה אידיאולוגית מול ממשל אמריקאי עויין, שראה באסלאם הרדיקלי גורם מייצב בזירה האסלאמית וגשר הולם בין ערכי-האסלאם לבין הערכים של העולם-המערבי והדמוקרטי.

בשולי הדרמה האפריקאית התרחשו להם כמה עניינים חשובים במהלך חודש אוגוסט 2015:

א) מקורות רשמיים באו"ם מסרו שתימן נראית, לאחר 5 חודשים מלחמה שהחלה בחודש מרס, כפי שסוריה נראית לאחר 4 שנים של מלחמת-אזרחים אכזרית.

ב) ארגון "המדינה האסלאמית" הצליח לבסס את בירתו השלישית בעיר סירת שבמזרח לוב, המצטרפת לעיר מוסול שבעיראק ולעיר אל-רקא שבסוריה.

ג) ממשלת גרמניה ניסתה למנוע את פרסום הידיעה שיש בכוונתה לקלוט יותר מ-800,000 פליטים בתחומה רק בשנת 2015. כפול מהשנה הקודמת. הנתון הזה גרם לזעזוע עמוק בחברה הגרמנית. כבר כעת, כל אדם חמישי בגרמניה הוא מהגר או בנו של מהגר. מאז תחילת שנת 2015, נרשמו בגרמניה מאות פגיעות קשות במהגרים, שהתבצעו בידי גורמים רדיקליים הרואים במדיניות הממשלתית סכנה לאורח-החיים הגרמני. גם במקרה הזה, (בדומה לאמריקאים), התקשורת המקומית הגרמנית העדיפה לספר לגרמנים סיפור שונה לחלוטין.

ד"ר יוחאי סלע, "טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה", מגזין המזרח התיכון, 20 באוגוסט 2015.

* * *

על שדֵי נערות שיכלו להיות נינותיי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גם כשתימלאנה לי תשעים

אשב בבוקר בקפה החוף אחרי

שחייה של שעה בים

אשתה ספל אספרסו ואסתכל

על שדי נערות שיכלו להיות

נינותיי

ואשמח למחשבה שחלקן עדיין

בתולות ושום גבר לא

פילח אותם עד כה

ואילו הייתי צעיר בשנים

אחדות הייתי מתנדב

הולך עם מגנט בחול

ומחפש חורים סגורים

חוף גורדון לפני הצהריים, 19.8.15

* * *

ברוך תירוש

הפלמ"ח, 75שנה להיווסדו

לאהוד, בוקר טוב.  

הנה יש לי עניין לשתף אותך ואת אלפי קוראי חב"ע בהתרגשות לקראת כנס הפלמ"ח שיתקיים ביום ג' הקרוב 25.8 – כאשר בשעה 17:00 יתאספו על גדודיהם אלפי ותיקי הפלמ"ח ויקיריהם למפגש רעים במבואת היכל התרבות בתל אביב, כהכנה לכנס שיחל בשעה 19:30 בנוכחות נשיא המדינה.

הכנס יסמן 75 שנה להקמת הפלמ"ח ולהיותו אבן פינה בקורות 'המדינה בדרך', לאיתנותה ולכושר התגברותה על עויינות השלטון הבריטי, והדיפת תוקפנות הערבים וגם הבסתם. קודם לכן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטה הנהגת היישוב לגייס רבבות צעירים וצעירות למאמץ המלחמתי הבריטי, גם בכדי להקהות את עויינות הממשל הבריטי בארץ. אולם עם התקדמות הכוחות הגרמניים וגרוריהם בצפון אפריקה, בלבנון ובעיראק לעבר הארץ, שררה בארץ אווירה קודרת, והנהגת הישוב מצאה תמיכה בקרב הממסד הצבאי הבריטי להקמת מערכת הגנתית שתפעל בארץ נגד הכוחות הגרמנים.

כך, בפיקודו של יצחק שדה, שהיום מלאו 63 שנה לפטירתו, הוקמו פלוגות הפלמ"ח והוכנו לפעילות נגד פלישת כוחות עוינים. אך בדיעבד התכונה היתה נגד כוחות צבא וישי הצרפתי בלבנון, שהתבטאה בין השאר ביציאה הגורלית של כ"ג יורדי הסירה עם מפקדם הבריטי, וכן שילוב מגוייסים כמשה דיין ואחרים כסיירים בכוח הבריטי שפעל בלבנון.

הציבור בארץ צפה על המתרחש ברגשות מעורבים.  מחד, לב כולם היה עם המתגייסים למלחמה בנאצים, תוך גינוי המשתמטים, כולל הצעירים שבאורח חשאי התגייסו לפלמ"ח.  מאידך, מול תמיכת הערבים בהתקדמות הגרמנים, היו רבים שחששו מהתרוקנות הארץ מצעיריה, וקיוו להתגבשות כוח מקומי מגוייס ונכון לפקודה.  

בדיעבד, ברור שהיה צורך חיוני בהשתתפות במאמץ המלחמתי של בנות הברית נגד הנאצים, באורח שגם הביא את דבר ארץ-ישראל ליהודים ולקהילות ששרדו באירופה. ובמקביל, היה הכרח להקים ולאמן כוח מגוייס בארץ שיעמוד לרשות ההנהגה הנבחרת, להגנה על היישובים מפני האלימות הערבית, ולפעילויות מדיניות וצבאיות בהתאם לצורך.

פלוגות הפלמ"ח, עם גיבושן בשנת 1941, היו למופת באורח פעילותן, במסירות ובדבקות למטרה, כשעיקר עלותן מכוסה על-ידי העבודה בקיבוצים, ותוך שילוב מושלם של הבנות במשימות. באותה עת היתה הרגשה שגורל תקומת ישראל 'עולה ויורד על כפות המאזניים,' ו'הזקן', יצחק שדה, קרא אז: "נוער שמע! בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים, השלך עצמך בכוח ובאומץ, זה יכריע, המאזן ישתנה!"

לכן, למרות המחסור והקשיים, 'השליכו' עצמם בני ובנות הנוער שהתגייסו לפלמ"ח, במסירות, לאימונים ולעבודה, בידיעה שהם מהווים את הכוח הראשוני שיעמוד לפקודת הנהגת הישוב. תוך מסעות אימון בשבילי הארץ הם למדו לאהוב אותה ולהגן עליה, ובעוצמתם העניקו תחושת ביטחון ברחבי היישוב היהודי. בנוסף, שולב הפלמ"ח בהתארגנות היישוב מול גזירות 'הספר הלבן' הבריטי, שגם מנעו ברוע לב את העלאת מאה אלף ניצולי השואה שציפו לכך במחנות 'הבריחה' באירופה. בהנחיית 'המוסד לעלייה' הוחל באימון ימי במסגרת הפלוגה הימית, הפלי"ם, למאות מפקדי סירות וחובלים, שבהדרגה נשלחו בחשאי לאירופה להדרכת המעפילים במסגרות ההגנה במחנות, ולהעפלתם ארצה בספינות, ובהמשך, להבאה חשאית של נשק המגן לקראת מלחמת העצמאות.

הפעילות המקיפה הזו ריתקה וסייעה לגבש את הישוב היהודי לישות לאומית-מדינית איתנה, שהיתה למופת בין האומות. ובפרוץ מעשי האיבה הערביים לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר, הגיעה השעה, ואנשי הפלמ"ח אכן 'השליכו עצמם', תוך מחסור בנשק ובציוד, להדיפת האלימות והתוקפנות בפלישת צבאות ערב, והשתלבו בכוחות צה"ל להבסת צבאות ערב במלחמת העצמאות.   

כך התגבשו עשרת גדודי הפלמ"ח במסגרת החטיבות 'יפתח', 'הראל' ו'הנגב', שנשארו פעילות עד היום בצה"ל, ובשעתו היוו מרכז הכוח – שראשית הגן על היישובים והבטיח את  התנועה בדרכים, ובהמשך לחם ושיחרר את הגליל המזרחי, העמקים, הפרוזדור לירושלים ומרבית העיר המערבית, השפלה וכל הנגב עם מפרץ אילת.

מורשת הפלמ"ח למסירות ולדבקות במטרות לפי הנחיית ההנהגה הנבחרת – הונחלה לגדודים ולחטיבות שהתגבשו בצה"ל על-ידי מיספר גדול של לוחמי פלמ"ח שהיו לקציני צה"ל, ובראשם שישה רמטכ"לים ועשרות אלופים ומפקדי חילות. כבר במהלך מלחמת העצמאות נקלטו בצה"ל רבבות מעפילים שהודרכו לכך על-ידי אנשי הפלמ"ח במחנות באירופה ובעיקר בקפריסין, וגם מתוכם יצאו אלפי קציני צה"ל, אלופים ומפקדי חילות.

בהקשר לכך ראוי לציין שכבר בתחילת 1948 הצטרפו ניצולי שואה כטייסים לחיל האוויר, ובשנת 1955, מבין 359 טייסי חיל האוויר – 135 היו מניצולי השואה, ביניהם מבכירי הטייסים בחיל.

רוח הפלמ"ח לא נמוגה לאחר המלחמה, ומעל לשלושים יישובים חדשים הוקמו ברחבי הארץ ע"י בנות ובני ההכשרות, שהמשיכו בדרכן את מורשת הפלמ"ח. ביוזמת הוותיקים, הוקמה עמותת 'דור הפלמ"ח' שהשכילה לרכז סביבה את אלפי הוותיקים, ולגייס אמצעים להקמת בית הפלמ"ח בתל אביב, ובו מוזיאון לתפארת המושך לשעריו מעל למאה אלף מבקרים בשנה, רבים מהם  אורחים נלהבים מחו"ל.

בנוסף, מופעלת תצוגת 'יד לגח"ל' המיוחדת, בה ניתן לחזות בנחישות המעפילים בהשתלבותם במערכות ההגנה והפלמ"ח, למרות הניכור שנתקלו בו בתחילה.  העמותה מקיימת ימי עיון וערבי תרבות לשימור המורשת, וכן טקסים מרשימים ברוב עם לחלוקת פרסים ע"ש יצחק שדה, יגאל אלון ויוסי הראל. מתגבש גם 'דור המשך' מבני ובנות ותיקי הפלמ"ח, והם נושאים בעול פעילות העמותה, וטורחים לפיתוחה, לשימורה ולתפעול פורה בעתיד.

אני שמח להעלות, בעזרת המכתב העיתי, את עלילות מורשת הפלמ"ח, שעם מאבק המעפילים לעלייה ארצה, להבאת נשק המגן ולהשתלבות בכוחות צה"ל – היו סיוע לגיבוש היישוב ליישות מדינית איתנה, ופעלו במסירות ובהקרבה להדוף ולהביס את תוקפנות צבאות ערב.

אני קורא לכל הרוצים – לבוא לביקור בבית הפלמ"ח ולחזות במיצגים המרתקים, בהם הנצחנו אנחנו, דור הוותיקים, את מורשת הפלמ"ח ומעורבותו בהגנה ובהעפלה.

לבני ולבנות ותיקי הפלמ"ח מבין קוראי המכתב העיתי, אני קורא להצטרף לשורות דור ההמשך, המשתלב במסירות ובאורח מופלא בפעילות שימור המורשת על כל אפיקיה, והנחלתה לבני הנוער ברחבי הארץ ולאורחים מחו"ל. וגם מקווה לחזות באמיצים שיבואו לפני תחילת הכנס להיכל התרבות, וינסו עדיין להשיג בקופה כרטיסי כניסה לכנס.

* * *

אורי הייטנר

1. כן, הכחשת שואה

זכור לי מערכון ישן, משנות ה-70, איני זוכר של איזה בדרן, שבו סופר על כותרת ענק בעמוד השער של "העולם הזה", משהו כמו – "האם ראש הממשלה בוגד באשתו?" – ובעמוד 58 למטה מופיעה המילה "לא."

נזכרתי בכך, בעקבות תגובות מיתממות שקיבלתי על דברים שכתבתי בגנות ספר הפיגולים "השואה והנכבה", ספר משותף לאנשי חינוך יהודים וערבים העוסקים בזיקה בין השואה וה"נכבה". "קראת בכלל את הספר?" נשאלתי. "הרי אפילו בפרוספקט של הכנס נאמר שהם אינם טוענים שהשואה וה'נכבה' הם אותו הדבר," – "חצי מהמאמרים בספר טוענים שיש הבדל" ו"יש בספר אפילו מאמרים השוללים את עצם ההשוואה."

לא קראתי את הספר. בשל הנטיות המזוכיסטיות שלי והמשיכה הטבעית שלי לחומר מודיעיני, סביר להניח שאקרא את הספר. אולם לא כתבתי ביקורת ספרותית על ספר שלא קראתי, אלא שללתי את עצם המגמה שלו, את עצם ההכפפה של השואה עם ה"נכבה", של עצם העלאת השאלה אם השניים בני השוואה. עצם השאלה הזאת היא תועבה.

הקשר היחיד בין השואה ל"נכבה" היא העובדה ששלוש שנים אחרי השואה, ניסו הערבים להשלים את המלאכה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל ולהטביע בדם את המדינה היהודית בת יומה. ה"נכבה" הוא כישלון הניסיון הזה וניצחוננו במלחמה.

טרם קראתי את הספר, אולם קראתי את המבוא שכתבו העורכים בשיר בשיר ועמוס גולדברג.

המבוא מלמד בפירוש על הרצון להפקיע את השיח על השואה מההיבט הלאומי ולהמירו בשיח אזרחי אוניברסלי, "ניסיון להפוך את זיכרון השואה מזיכרון יהודי-לאומי מדיר לזיכרון אזרחי מכיל, שבו גם לפלסטינים אזרחי ישראל יש חלק."

אולם מתברר שאין אפשרות לזיכרון כזה, ללא שיח מקביל על ה"נכבה". וחשוב במיוחד להימנע מהיררכיה שיש בה עליונות של שיח השואה על שיח ה"נכבה". הם שוללים שיח ש"מאפשר במסגרתו גם את הדיבור על הנכבה, אולם רק בתוך מבנה שיח היררכי ברור שבו לימוד השואה הוא חובה אוניברסלית, ואילו העיסוק בנכבה הוא דיון פרטיקולרי שבהקשרים אלה אי-אפשר למנוע בעד הפלסטינים מליזום אותו. עם זאת, בתוך מסגרת היררכית כזאת הכחשת השואה היא איסור חמור והפרה של טאבו, ואילו הכחשת התרחשותה של הנכבה היא חלק מדיון היסטורי ופוליטי לגיטימי."

כלומר, הצגת האמת על מלחמת השחרור היא "הכחשת הנכבה" וכמוה כהכחשת השואה.

הרעיון העומד מאחורי השיח, זהה לרעיונות של מכחישי השואה המתוחכמים – הפקעת השואה מן ההקשר הפרטיקולרי הלאומי היהודי והצגתו בהקשר האוניברסלי, כפשע של בני אדם נגד בני אדם, שהוא חלק מרצף של פשעים רבים דומים שאירעו בהיסטוריה. וכמובן, שאחד ה"פשעים" הללו הוא ה"נכבה". המגמה הזאת, מעמידה על אותו מישור, כלומר בצד של מחוללי הפשעים, את הנאצים ואת צה"ל, גם אם מלוות לכך אמירות מיתממות כמו "עם כל ההבדל בין המקרים," או "לא שחלילה אנו מתכוונים להשוות" וכו'.

המסר הנוסף הנובע מכך הוא שמדינת ישראל קמה בגלל השואה – המערב הנוצרי אִיפשר את הקמתה בשל רגשות האשמה שלו על השואה, אך מי ששילמו את המחיר הם הפלשתינאים, ולכן הם קורבנות השואה. זה הנראטיב.

בשיח "השואה והנכבה", הנראטיב הזה לגיטימי, והוא שווה ערך ל"נראטיב הציוני" של השואה, ואסור שתהיה היררכיה בין השנים. "הקבוצה והספר נולדו מתוך מחשבה שבדומה לעמדות פמיניסטיות משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים  אשר ביקשו לפרש מחדש את הקנון המערבי הפטריארכלי כדי 'לגנוב את המיתוס', כפי שנאמר לעיתים – כך גם הפלסטינים יוכלו לפרש מחדש ומתוך הפרספקטיבה שלהם את השואה."

אחת המטרות המוצהרות של הספר הוא יצירת "שיח אמפתי" ו"הכרה הדדית בסבל וקבלת אחריות עליו."

גם כאן טמון טריק. השיח הזה יוצר, כביכול, שוויון בין השואה ל"נכבה" ודורש מכל צד להכיר באסונו של האחר. אולם השוויון הזה הוא פיקציה. מן הפלשתינאים מצופה להבין את הסבל של היהודים, אך מן היהודים מצופה להכאה על חטא. הרי הפלשתינאים לא אשמים בשואה (ותמיכתם ושותפותם בה מוכחשת כמו ניסיונם להמשיכה ולהשלימה ב-1948) ואילו היהודים אשמים בשואה הפלשתינאית, כלומר ה"נכבה". וכך הפלשתינאים הם קורבנות כפולים – גם של הציונים וגם של הנאצים, שגרמו בעקיפין לאסונם. "היהודים אמורים להכיר בסבל שגרמו לפלסטינים במהלך הנכבה המתמשכת מ־1948 ועד ימינו, ואילו הפלסטינים אמורים להכיר בסבלם של היהודים באירופה," מצהירים העורכים.

המסרים של הספר מכוונים להצגת מעשיה של ישראל כדומים למעשי הנאצים, אמנם במינון נמוך יותר, אך על פי אותו העיקרון. "חלק מהמאפיינים המבניים המרכזיים של השואה ... נמצאים גם באירועים אחרים, גם אם בצורה הרבה פחות קיצונית. כך, לדוגמה, אפשר להצביע על האלימות הרחבה המתאפשרת במסגרת של שיח ביטחון פרנואידי שבו היו אחוזים באופן מעוות הנאצים וגם משטרים רצחניים אחרים. כמו כן, אפשר להצביע על הסכנה הטמונה במושג 'מצב חירום', אשר עלול לספק הצדקה חוקתית לביצוע פשעים פוליטיים רדיקליים, כפי שאכן התרחש בזמן השואה."

והרי הטענה על "שיח ביטחון פרנואידי" הוא יסוד מוסד בלהג הפוסט ציוני, וניתן לקרוא אותו בכל מאמר של אורי משגב או רוגל אלפר ב"הארץ".

אותם חוגים נוטים להגדיר את ישראל כ"אתנוקרטיה", והמסר של הספר, הוא שזו היתה צורת המשטר הנאצית, שרק הרחיקה לכת יותר במעשיה, כלומר ההבדל בין מדינת הלאום היהודית לבין גרמניה הנאצית, אינו מהותי אלא כמותי. "יותר מכול מצביעים חוקרים על הסכנה הגלומה במדינת הלאום המודרנית, כשהיא מופיעה כמסגרת פוליטית ללאומיות אתנית, אשר מתקשה מאוד להתמודד עם קבוצות מיעוט אתניות, דתיות או אחרות שאינן משתייכות לקבוצה ההגמונית. מדינות כאלה נוטות להפעיל בנסיבות היסטוריות מסוימות אמצעים מגוונים של אלימות 'מטהרת' כלפי המיעוט האתני או הדתי ה'זר'."

המסר של הספר ברור וחד משמעי – יש הבדל מסוים בין השואה וה"נכבה", השואה היתה פשע חמור יותר. אולם ההבדל הוא כמותי בלבד. "השואה והנכבה, כמו אירועים רבים אחרים בהיסטוריה העולמית – גם אם אלו אירועים שונים מאוד זה מזה ואינם בני השוואה מבחינת היקף האלימות והרצח שבוצעו במסגרתם – נמצאים במובנים מסוימים על רצף היסטורי וקונספטואלי אחד."

כן, אני קובע נחרצות – הספר "השואה והנכבה" הוא מניפסט של הכחשת השואה.

קראתי גם את תקצירי המאמרים בספר. כולם זולת אחד, שותפים בצורה זו או אחרת למגמה שאותה תיארתי. היוצא מן הכלל הוא פרופ' אלחנן יקירה, ששלל מכל וכל את עצם המגמה. צר לי מאוד על כך שיקירה הסכים להיות עלה תאנה של התועבה הזאת. יקירה תרם תרומה אדירה להבנת מהות הפוסט ציונות והאנטי ציונות והקשר ההדוק שלה להכחשת השואה, בספרו החשוב "פוסט ציונות פוסט שואה". בספרו הוא חשף בדיוק את המגמה של הספר "שואה והנכבה". אני בטוח שהוא לא רצה בכך, אולם בעצם נכונותו לפרסם מאמר בספר הזה, הוא נתן לו לגיטימציה, ומאפשר את הצגתו כספר פלורליסטי, כביכול, הנותן במה למגוון דעות בדיון לגיטימי על תרבות הזיכרון וההתמודדות עם טראומות בלה בלה בלה.

מה לכהן בבית קברות?

אהוד: אני מסכים עם כל מילה שלך ולא נותר לי אלא לחזור על המוטו הנמצא בראש כל גיליון של המכתב העיתי: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

2. בזכות ולא בחסד

במקביל לדיון הציבורי והפוליטי הסוער בארה"ב, לקראת ההצבעה בבית הנבחרים על ההסכם עם איראן, מתנהל דיון ציבורי בישראל על אופן התמודדותו של ראש הממשלה עם המצב. גם בין תומכי מדיניותו של נתניהו בנושא האיראני עד כה, יש החולקים על המשך המסע, אחרי שההסכם כבר נחתם והסוסים ברחו מן האורווה.

בין השאר נטען כלפי נתניהו, שעליו לנצל את חלון ההזדמנויות בתקופה שעד ההצבעה בקונגרס, כדי להשיג חבילת פיצוי נאותה לישראל בעקבות ההסכם. משמעות הטענה היא, שאותה חבילת פיצוי תינתן לישראל בתמורה לכך שראש הממשלה לא יפריע לאובמה במהלך הפוליטי בקונגרס. אם לא ינהג כך, ישראל תיענש.

בנקודה אחת אני מסכים עם הטוענים כך. אכן, הסוסים ברחו מן האורווה. המצב היום שונה מכפי שהיה עד חתימת ההסכם. בארה"ב נדרש אמנם אשרור ההסכם בקונגרס, כפי שנכפה על אובמה, אולם מדינות אירופה, רוסיה וסין, לא המתינו לתוצאות ההצבעה. מיד עם ההגעה להסכם נפרצו כל הסכרים, משטר הסנקציות קרס לחלוטין, ואין כבר דרך חזרה. התוצאות הקשות של הסכם מינכן 2 כבר נותנות אותותיהן.

לפיכך, גם אם ההסכם יידחה בידי בית הנבחרים, איראן כבר השיגה את מטרתה, הסרת הסנקציות ללא תמורה מצידה. ועם זאת, הסיכוי שהקונגרס ידחה את ההסכם אפסי. כלומר יש סיכוי טוב שלא יהיה רוב להסכם ויידרש וטו של הנשיא, אולם לא יהיה הרוב המיוחד הדרוש להתגבר על הווטו. 

גם נתניהו מבין זאת, ובצדק אין הוא מקבל את העצה לחדול מהמסע. היום, עד ההצבעה הדרמטית, קיים קשב רב בציבור האמריקאי ובמערכת הפוליטית לעמדת ישראל בנדון. אחרי ההצבעה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן, יש צורך להשמיע דווקא כעת, בקול גדול, את דברנו, בדבר המשמעות הקשה של ההסכם וסכנתו לשלום העולם ולשלומה של ישראל.

שעה שמתנהל הקרב הפוליטי על אישור ההסכם, וידידי ישראל שוכבים על הגדר ומנהלים קרב נחוש נגד ההסכם, ישראל אינה יכולה לתקוע סכין בגבם, ולתת לגיטימציה להסכם.

והעיקר, יש חשיבות רבה לרוב מוסרי נגד ההסכם. נכון, הווטו הנשיאותי מבטיח את קבלת ההסכם, אך יש משמעות רבה לכך שהעם האמריקאי (בסקרים) ונבחריו (בהצבעות בקונגרס ובסנט) יבטאו התנגדות להסכם. וככל שהרוב המוסרי יהיה גדול יותר, כך חשיבותו תהיה רבה יותר. יש לכך משמעות אפילו בלחץ על הממשל האמריקאי לפצות את ישראל כראוי. השלמה ישראלית עם ההסכם לפני ההצבעה, תוציא את הרוח ממפרשי המתנגדים ועלולה לחבל בהשגת הרוב המוסרי. אם יהיה רוב משמעותי נגד ההסכם, הדבר יחייב את אובמה ליתר קשב לדרישותיה של ישראל.

לא בכדי השתמשתי במילה "דרישות". כן, על ישראל לתבוע מארה"ב תיקון משמעותי לקלקול שזו חוללה. על ישראל לדרוש, בזכות ולא בחסד, פיצוי מהותי ומשמעותי, לא כדמי שתיקה לפני ההצבעה, אלא כחובה מוסרית. ארה"ב בגדה בבת בריתה הקרובה ביותר. ארה"ב פגעה פגיעה חמורה בביטחונה של ישראל. ועל ארה"ב לעשות כל שביכולתה כדי למזער את הנזק לו גרמה.

על ישראל להעלות שלוש קבוצות של תביעות: שיתוף פעולה והסכמות בנושא האיראני, פיצוי בהצטיידות צבאית ופיצוי מדיני.

בנושא האיראני, יש לגבש הסכמות עם ארה"ב על דרך המעקב אחרי ביצוע ההסכם בידי איראן, על הגדרת ההפרות האיראניות ועל התגובה להפרות. הסוגיה הזאת חשובה מאוד, כיוון שאין ספק שאיראן תפר את ההסכם, לא רק על סמך היסטוריית ההפרות האיראנית, אלא כיוון שהכול יודעים, שאין כול תכלית לפרויקט הגרעין האיראני, זולת נשק גרעיני. הרי אף ילד אינו קונה את הסיפור המגוחך על עניין איראני ב"גרעין לצרכי שלום".

הגישה המשותפת לארה"ב ולישראל עד לאחרונה, שהעדיפה את המסלול הדיפלומטי על המסלול הצבאי, וראתה באופציה הצבאית אמצעי לחץ על איראן לצד הסנקציות, כדי להביא אותה לביטול תוכנית הגרעין, היתה הגישה הנכונה, אך אין היא תקפה עוד. התמוטטות משטר הסנקציות בעקבות הסכם הכניעה, יצרה מציאות בלתי הפיכה. המצב שיצר ההסכם, אינו מותיר ברירה, אלא לפעולה צבאית, בעקבות ההפרות. על כך, יש להגיע להסכמות.

בנושא ההתחמשות וההצטיידות, על ישראל לדרוש קפיצת מדרגה בסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל, כדי לצמצם את חומרת הפגיעה בביטחון ישראל, בעקבות ההסכם.

הפיצוי המדיני, קשור לאחת ההשלכות המסוכנות של ההסכם – הסכנה של חזרת האיום במלחמה כוללת. מאז מלחמת יום הכיפורים, ב-42 השנים האחרונות, נמנעו הערבים ממלחמה כוללת נגד ישראל. אחת הסיבות העיקריות לכך היא תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים. אולם סיבה נוספת לכך, היא ההרתעה הגרעינית של ישראל. העובדה שעל פי מקורות זרים יש בידי ישראל אופציה גרעינית ויש לה מונופול על הגרעין במזה"ת, הרתיעה את מדינות ערב מפני התקפה כוללת על ישראל. יתר על כן, גם במלחמת יום הכיפורים, מטרות המלחמה היו מוגבלות ולא השמדתה של ישראל, בשל הפחד ממכה גרעינית, אם ישראל תהיה בסכנה קיומית.

המונופול של ישראל על הרתעה גרעינית במזה"ת, הוא יסוד מוסד בתפיסת הביטחון, והוא נובע, בין השאר, מהנחיתות המיספרית האדירה של ישראל לעומת מדינות ערב ובעיקר מהעובדה שהסכסוך אינו על תוואי גבול או על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של ישראל. על מנת להבטיח את המונופול הזה, תקפה ישראל את הכור העיראקי, ועל פי מקורות זרים, גם את הכור הסורי.

הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית בעקבות ההסכם, מבטלת את המונופול ומחזירה את אופציית המלחמה הקונבנציונלית נגד ישראל, בחסות הגרעין האיראני, לסכנה מוחשית. הסכנה הזאת מחייבת את ישראל לגבולות בני הגנה.

על ישראל לדרוש מארה"ב לחזור למסמך בוש. במסמך בוש נאמר שיש להבטיח גבולות בני הגנה לישראל. הביטוי גבולות-בני-הגנה הוא שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן. הפעם יש לדרוש אמירה ברורה יותר, המזכירה את בקעת הירדן בשמה. על ישראל לדרוש מארה"ב להכיר בריבונות הישראלית על הגולן, בוודאי היום, לאחר התפוררותה של סוריה לשעבר, והשתלטות הארגונים האסלאמיים על חורבותיה.

האם יש סיכוי שהתביעות הללו תתמלאנה במלואן? סביר להניח שלא, בוודאי כל עוד אובמה הוא הנשיא. אולם על ישראל לתבוע אותן, בזכות ולא בחסד, ולנסות להשיג את המקסימום הניתן, גם בעידן אובמה. וכדאי לזכור, שגם לעידן אובמה יש תאריך תפוגה – 20 בינואר 2017.

3. צרור הערות 23.8.15

* ליקוי מאורות – כאשר רופא נתקל בקונפליקט בין חובתו כרופא לבין האינטרס הלאומי, מה עליו לעשות? מה קודם למה? זו דילמה.

אולם הדילמה הזאת אינה ניצבת בפני הרופאים שנדרשים להזין בכפייה מחבל עצור השובת רעב. כאן יש זהות בין האתיקה, המחייבת רופא להציל חייו של חולה, כל חולה, לבין האינטרס הלאומי, למנוע מהמחבל לממש את פיגוע ההתאבדות שלו – שביתת הרעב שנועדה לפגוע במדינת ישראל ולחבל בה.

התנהגותה של ההסתדרות הרפואית, שבחרה לפעול נגד האתיקה הרפואית, נגד האינטרס הלאומי ונגד החוק, היא התנהגות תמוהה. ליקוי מאורות.

* רע הכרחי – הטיעונים הנשמעים נגד מעצרים מינהליים נכונים. שלילת חירותם של אנשים ללא משפט אינה רצויה ואינה הולמת דמוקרטיה. אלא שבחיים האמיתיים, הברירה אינה תמיד בין טוב ורע. לעתים היא בין רע לרע יותר. תמיד יש לשאול מה האלטרנטיבה.

לפני כעשור חווינו תקופה קשה מאוד, שבה נרצחו 1,500 ישראלים בפיגועי טרור רצחניים, פיגועי תופת במסעדות, באוטובוסים, בקניונים ובמקומות הומי אדם. הגל הזה לא נפסק כי הפלשתינאים החליטו להפסיק אותו, אלא בשל צעדי ישראל ב"חומת מגן", וממנו ועד עכשיו – מדי לילה כוחות של צה"ל ושב"כ עוצרים מחבלים. ישראל תופסת ועוצרת את המחבלים בעוד מועד, בטרם יבצעו את זממם. המחבלים עסוקים במנוסה, בחיפוש מקום להניח את ראשם בלילה הקרוב, ומתקשים להפנות את משאבי הזמן ותשומת הלב שלהם לתכנון וביצוע של פיגועים.

אף אחד אינו מתלהב ממעצרים מנהליים, וכאשר יש מסד ראיות המאפשר הגשת כתב אישום, תמיד הדבר עדיף. אולם אנו נמצאים במלחמה, דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו חזרה לראשית שנות האלפיים. ללא הפעילות של שב"כ וצה"ל וללא המעצרים המנהליים, נשוב לראות את העיתונים עם הכותרות האדומות והשחורות ואת שידורי הגל הפתוח עם הדיווחים החיים מזירות הפיגוע ומבתי החולים.

מישהו מתגעגע לזה?

נכון, מעצר מנהלי אינו התגלמות התקינות המשפטית, אולם פיקוח נפש דוחה תקינות.

* צביעות – מי שהתרגלו להתנגד למעצרים מנהליים של מחבלים ערבים, מתנגדים כעת גם למעצרים מנהליים של מחבלים יהודיים. מן הראוי, לפחות, שהם יפסיקו להאשים את הממשלה, השב"כ וצה"ל ב"אוזלת יד", "רפיסות", "העלמת עין" במלחמה במחבלים היהודים. יש גבול לצביעות.

* תודה לך, מחבל יקר – אני יכול להבין את ההתנגדות למעצרים מנהליים ואפילו את הנכונות לשלם את המחיר של הימנעות מהם. אולם איני יכול להבין את הגלוריפיקציה למחבל עלאן, פעיל ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי. גדעון לוי פרסם מאמר שבו הגדיר אותו כ"לוחם חופש". "גוש שלום" פרסם הודעה בזו הלשון: "מוחמד עלאן סיכן את חייו כדי לחשוף את העוול של המעצר המנהלי. תודה!"

הם שוכחים שהמחבלים אינם מבחינים בין דם לדם. בפיגועים שלהם, כל יהודי נמצא על הכוונת. גם תומכיהם.

* מה ברל היה אומר – כאשר אני קורא את דברי הסגידה וההערצה למחבל שובת הרעב, מצד גדעון לוי, "גוש שלום" ואחרים, איני יכול שלא לחשוב על מאמרו של ברל כצנלסון בגיליון האחד במאי 1936 ב"דבר", בו נאמר:

"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

השבוע מלאו 71 שנים לפטירתו של המנהיג הדגול, מעצב דרכה של תנועת העבודה הציונית.

* לא יכרע ולא ישתחווה – איני מכיר את דעותיו הפוליטיות של הזמר היהודי אמריקאי מתיסיהו ואין לי מושג האם הוא תומך במדינה פלשתינאית או מתנגד להקמתה. מה שאני יודע, הוא שהוא אמן בעל חוט שדרה, אדם ויהודי גאה. וכאשר מתוך כניעה לקמפיין החרם האנטישמי, מארגני סמינר בוולנסיה דרשו ממנו להצהיר על תמיכתו במדינה פלשתינאית, כתנאי להשתתפותו בסמינר (דרישה שהופנתה אך ורק לאמן היהודי), הוא דחה את הדרישה וויתר על ההשתתפות. הוא לא הסתפק בביטול, אלא שיתף את הציבור בחרפה, בדף הפייסבוק שלו, והגדיר אותה "מהלך דוחה ומעליב."

דבריו עוררו מחאה פוליטית בספרד. דעת הקהל בספרד חשה בושה, וקראה לילד בשמו היחיד: אנטישמיות. דעת הקהל הספרדית נהגה כראוי לציבור נאור, המסרב להיכנע לחשכת ימי הביניים, שהקואליציה האנטישמית השחורה-אדומה-ירוקה מנסה להמיט על אירופה ועל האנושות. גם ממשלת ספרד הגיבה בחומרה. היא פירסמה הודעת גינוי למארגני הפסטיבל, והגדירה את התנהגותם "התנהלות המנוגדת לעקרון אי-האפליה" והבהירה שהיא מתנגדת לכל "גילוי של אנטישמיות ופעילות התומכת בחרם נגד ישראל." הפדרציה היהודית של ספרד התלוננה במשטרת ספרד ודרשה לפתוח בחקירה נגד יוזמי הפסטיבל.

המחאה הצליחה. הנאורות ניצחה את האנטישמיות. בני אור ניצחו את בני חושך. מארגני הפסטיבל חזרו בהם, שבו והזמינו את מתיסיהו להופיע בפניהם. ולא פחות חשוב הוא נוסח הודעתה. לא "דברינו הוצאו מהקשרם." לא "פירשו את דברינו לא נכון," לא "קרתה כאן אי הבנה מצערת" ועוד תירוצים נוסח "אורנג'". פשוט, הבעת חרטה אמתית: "אנו מכירים בטעות שלנו שנוצרה מחרם, ממסע לחצים ומאיומים. הלחץ הזה מנע מאיתנו לפעול בצלילות דעת."

מתיסיהו טרם החליט האם להיענות להזמנה המחודשת. אני מקווה שהוא ישיב בחיוב. הופעתו בפסטיבל תהיה חגיגת הניצחון של התרבות על הברבריות.

* הנספח הסודי – איראן (להלן צד א') תבצע פיקוח ובקרה על מתקני הגרעין של צד א'. אחת לחצי שנה, צד א' ידווח לסבא"א – בא כוח המעצמות (להלן צד ב') שכל הפעילות במתקנים היא למטרות שלום (בדורנו).

* בעד ההפשרה – אני תומך עקרונית בהסכם ההפשרה הנרקם (כך אני מאמין, למרות ההכחשות) עם המדינה הפלשתינאית החמאסית ברצועת עזה, המבוסס על הסרת חלק ניכר מן ההגבלות על הרצועה, אולי כולל פתיחת נמל, תמורת שנות שקט. הסכם כזה יתרגם להישג מדיני את ניצחון צה"ל ב"צוק איתן" ואת ההרתעה שנוצרה במבצע. המטרה של המבצע היתה הפסקת ירי הרקטות והטרור מרצועת עזה. היציאה למבצע החלה אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לשכנע את חמאס פשוט להפסיק את האש, "שקט ייענה בשקט." אולם חמאס ראה בכך חולשה ורק הגביר את הירי והטרור ואילץ אותנו לצאת למלחמת אין-ברירה.

לא צריכה להיות לנו בעייה עם המחיר. אין לישראל כל עניין בהגבלות, בסגר הימי וכו', להיפך. ישראל נאלצה לבצע את הצעדים האלה בעקבות הטרור ואין סיבה שלא תפשיר אותם תמורת הפסקת הטרור.

כתבתי שאני תומך עקרונית, כיוון שאיני יכול לקבוע עמדה מעשית על הסכם שטרם נחתם ואיני מכיר את פרטיו.

* מכחישי שואה – מוסד ואן ליר עומד לקיים ערב השקה לספר הפיגולים "השואה והנכבה", פרי באושים של תהליך משותף של "אנשי חינוך יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל." הספר מציע "דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהם במשותף בהקשר הישראלי."

מה שלא מפתיע כלל, הוא שהפרויקט ממומן בכסף גרמני, בידי קרן גרמנית – קרן היינריך בל. מה טוב לגרמנים יותר מהיטהרות והכחשת שואה, באמצעות הצגת היהודים כנאצים והפלשתינאים כקורבנות השואה.

זוהי הכחשת שואה זוועתית.

* להביט בעיניהם – איך ראוי להגיב על הפרובוקציה הזאת? ראוי היה שמאות ניצולי שואה יעמדו בפתח המוסד, בלי לפצות פה, בלי לקרוא קריאות, רק יעמדו ויחייבו כל מי שנכנס לאירוע להביט בעיניהם.

* מחיקת האישיות של הפרט ושל הכלל – כשאני נתקל בפרברסיה הזאת, איני יכול שלא להיזכר בדבריו של ברל, "זיכרון לדור": "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על הייסורים, לא מירוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עימה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השיכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל."

* עונש הרדיוס הסתיים – במשך שנים שימש "הארץ" במה לפשקווילֵי ההסתה והנאצה של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי. לעיתון לא היתה כל בעייה עם ההסתה, כולל קריאה מפורשת להפיכה צבאית – קריאה לטייסי חיל האוויר לדומם מנועים ברגע שהממשלה הנבחרת תחליט להפציץ את הכורים הגרעיניים באיראן. אולם כאשר התברר לעיתון שרכלבסקי עבד במטה הבחירות של הרצוג בלי לדווח למעסיקיו, הוא הוענש בהרחקה.

עונש הרדיוס הסתיים, והמסית והמדיח הסדרתי חזר ל"הארץ" ולסורו. במאמרו הראשון, הביע המסית והמדיח פליאה על מעצרו של מאיר אטינגר, נכדו של "הרב" כהנא. לטענתו, זו הסחת הדעת, כיוון שאטינגר מבטא את נתניהו. והפרשנות ליהדות של המוטציה הגינזבורגית – היא-היא היהדות.

ה"יהדות" של ספר הפיגולים "תורת המלך", שכתבו תלמידי גינזבורג, היא בדיוק-בדיוק אותה יהדות המצטיירת מספרו של המסית והמדיח הסדרתי "חמורו של משיח". זו התגלמות חוק הרדיקלים השלובים.

* אלוף האנדרסטייטמנט – במאמר תגובה לפשקוויל הסתה של גדעון לוי נגד הרצוג, שבר הרצוג את כל שיאי האנדרסטייטמנט, עד שהוא ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס. "לוי היה פעם ציוני. אני כבר לא בטוח שהוא כזה."

* המקום הראוי לפושע – שאלתי פעם את אהוד בן עזר, לנוכח דבקותו התמוהה בעבריין אולמרט, מה יגרום לו לשנות את דעתו. אהוד השיב לי, שרק פסק דין של בית המשפט שירשיע את אולמרט, יגרום לשינוי דעתו. היה פסק דין ועוד פסק דין והיום הדבר ברור – בראש ממשלת ישראל עמד פושע סדרתי: גנב, רמאי ונוטל שוחד. אין המדובר במעידה, גם אין המדובר בעבירה קלה. מדובר באורח חיים עברייני, מאפיוזי, לאורך עשרות שנים. מדובר בפשעים חמורים מאוד, המערערים את בסיס הקיום של כל חברה. אין חברה שאין בה פושעים וכנראה שגם לעולם לא תהיה. אבל כאשר פושע, שהתנהגותו זהה להתנהגות של ראש ארגון פשע, הוא ראש הממשלה, מדובר ברקב שעלול להרוס מדינה, יותר מכל אויב חיצוני.

מקומו של פושע אינו בראשות הממשלה ולא במערכת הציבורית. מקומו של פושע הוא בבית הכלא, על פי מיספר השנים שהחוק מחייב. לשם יגיע, ובצדק רב, אהוד אולמרט – כי זה המקום היחיד בו ראוי שהוא יבלה בשנים הקרובות.

כפי שכתבתי לא פעם, אני מתנגד לחזרתו של אריה דרעי, שעבר עבירות זהות לאלו של אולמרט, לממשלה. העובדה שהוא "החזיר את חובו לחברה", כלומר ריצה את עונשו, אינה רלוונטית. בזכות עובדה זו הוא אדם חופשי וראוי שיהיה אדם חופשי. אולם ריצוי עונשו אינו הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית.

אולם בניגוד לדרעי, לא עומדת לזכותו של אולמרט החזרת חובו לחברה. הוא טרם ריצה את עונשו.

ואני מתקשה להבין את אהוד (בן עזר) – מדוע אין הוא מסוגל להשתחרר מהדבקות בפושע הזה, שבית המשפט כבר הוכיח מיהו ומהו ופסק מה המקום הראוי לו?

אילו אולמרט נתפס פורץ לדירה וגונב כמה אלפי שקלים, אני בטוח שאהוד בן עזר לא היה ממשיך לתמוך בו. אולם פשעיו של אולמרט חמורים לאין ערוך יותר מפריצה. פושעים במעמדו של אולמרט, אינם מלכלכים את ידיהם בפעולות פשוטות כמו פריצה. ומדוע פשעיו הם פולקלור בעיני בן עזר? הדבר נשגב מבינתי.

אהוד: אני מאמין בחפותו של אולמרט וסבור שזו תהיה שערורייה אם אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו יוכנס לבית סוהר! רדפו אותו, הצליחו לסובב אותו ברשת של נכלים ועם עד מדינה שמת בטרם נחקר בחקירה נגדית – אבל שעדותו הפלילה את אולמרט.

אני מסרב לראות באולמרט פושע, כפי שאתה מכנה אותו, ובייחוד לאור מרבית הפוליטיקאים שלנו, שרבים מהם אפשר להפליל אם רק יעשו להם מה שעשו לאולמרט ויחפרו גם באוספי העטים, החוות, הכבשים, הנשים, מטבעות-הזהב וחשבונות הבנק שלהם בחו"ל. באותה מידה של צביעות ישראלית אופיינית אפשר לומר שגם רבין היה "פושע" – כי אשתו החזיקה חשבון דולרים בארה"ב לאחר שסיימו שם את השליחות! על כך הוא התפטר!

* שבת של כדורגל – על פי תפיסת השבת הישראלית שלי, אין מקום לקניונים פתוחים ולחיי מסחר ועסקים בשבת, אך יש מקום לשבת של תרבות, כולל קולנוע, תיאטרון, מוזיאונים וספורט. שבת של כדורגל היא חלק מן המסורת הישראלית מזה 80 שנה, ועקרונית אני חושב שטוב היה להמשיך את המסורת הזאת.

זאת תפיסתי היהודית, התרבותית. ובכל זאת אני תומך באי קיום משחקי הכדורגל בשבת, מטעמים ליברליים, מתוך כיבוד אמונתו של הזולת. כדורגל בשבת מדיר שחקנים ואוהדים דתיים, ולכן מדובר בכפיה חילונית.

יש הבדל בין כדורגל לבין קולנוע ותיאטרון, כיוון שאם איני צופה בסרט בליל שבת, אני יכול לצפות בו ביום רביעי ואם איני מבקר במוזיאון בשבת אני יכול לבקר בו ביום שישי. לעומת זאת, משחק הכדורגל הוא חד פעמי.

* אקטיביזם שיפוטי נוסח רגב – מירי רגב הודיעה לאחר החלטת בית המשפט העליון בנושא מבקשי המקלט, שנחליף את השופטים. אולם היא מיהרה לברך את החלטתה של השופטת שאסרה משחקי כדורגל בשבת.

החלטת השופטת היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. סוגיות דת ומדינה ואופייה של הפרהסיה הציבורית הישראלית בשבת, כמו כל שאלות זהותה של החברה הישראלית, הם  נושאים לשיח ציבורי בין חלקי העם והגעה להסכמות. אין זה נושא להחלטות של שופט.

הצביעות של רגב – היא אינה מתנגדת לאקטיביזם שיפוטי, אלא בסך הכול רוצה שהשופטים ישפטו על פי עמדותיה.

* ביד הלשון: תצלינה שתי אוזניו – בראיון לערוץ השני על פרשת אשכנזי, קרא השר גלנט, לחשוף את חומר החקירה בפרשה, והוסיף: "כאשר יראו את הדבר הזה, אוזניים תְּצִלֶּינָה."

אוזניים תְּצִלֶּינָה. אני אוהב שאנשי ציבור מדברים במשלב לשוני גבוה ומתבלים את דבריהם בביטויים מן המקורות. אולם גלנט כשל פעמים – במבחן הבקיאות ובמבחן הלוגי. במבחן הבקיאות, כי הפסוק המקורי מדבר על "כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו"; כל השומע ולא כל הרואה. במבחן הלוגי, כי הקשר בין שמיעה לאוזניים קצת יותר הגיוני מהקשר בין הראייה לאוזניים.

מקור הביטוי הוא מקראי, שמואל א ג יא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו." תְּצִלֶּינָה פירושו – תרעדנה. הבשורה שהוא ישמע תזעזע כל כך או תפחיד כל כך, עד כדי כך שאוזניו תרעדנה.

במקור, אלו הם דברי אלוהים לשמואל, הנער, בהתגלות הראשונית אליו. הוא מזהיר מפני  הזעזוע הצפוי מעונשו של בית עלי, בגין חטאיהם ושחיתותם של בני עלי.

* * *

מרדכי קידר

לעצור את "מדינת האיסלאם"

במהלך חודש מאי 2013 התחוללה תפנית לטובת המשטר הסורי כשחיזבאללה הוטל לקרב במלוא עוצמת חיל-הרגלים שלו כדי לכבוש את העיירה אלקוצייר הנמצאת בין מעבר הגבול ג'וסיה שבין לבנון וסוריה, ובין העיר הסורית חומס. אלקוצייר היתה חשובה מאוד לחיזבאללה כי זו נמצאת על הכביש בין צפון לבנון ועומק השטח הסורי, ועל כביש זה וסביבו התנהלה הברחה של נשק, תחמושת, ציוד קשר, ציוד לחימה וכסף מנמל טריפולי והסונים תושבי צפון לבנון אל המורדים באסד.

הכוח הצבאי הסדיר של סוריה לא הצליח לכבוש את אלקוצייר, ומפקדת משמרות המהפכה של איראן החליטה להטיל על חיזבאללה הלבנוני את משימת שחרור העיירה מידי המתנגדים לאסד, ובראשם "הצבא הסורי החופשי" ו"ג'בהת אלנוסרה". אחרי לחימה קשה מבית לבית, הצליח חיזבאללה להשתלט על העיירה במחיר של יותר מ-100 הרוגים מחייליו ועוד מיספר כפול של פצועים. המורדים איבדו יותר מ-2000 אנשים: כ-1000 הרוגים, כ-1000 שנשבו בידי הצבא הסורי ועוד כ-2000 פצועים. מיספר הנפגעים הגדול של המורדים נבע מהשימוש האינטנסיבי שעשה חיל האוויר הסורי בחביות נפץ.

בהמשך השתתפו אנשי חיזבאללה במלחמה לשחרור העיר חומס מיד המורדים, ובכך סייעו למשטר אסד להמשיך ולקיים את הקשר בין האזור העלווי ונמלי הים שבו, ובין הבירה דמשק. המורדים אז היו בעיקר "הצבא הסורי החופשי", ו"ג'בהת אלנוסרה".

בינתיים, ב-2014, עלתה "מדינת האיסלאם" על בימת האירועים, וביוני של אותה שנה החלה לפעול בהיקף נרחב בסוריה. היא כבשה שטחים גדולים במזרח המדינה דל האוכלוסין, בדרך כלל בטקטיקה של התנפלות על מקומות קטנים, כפרים ועמדות צבא, בכוח ממונע גדול המתנייע על רכבי 4X4 ובכלים כבדים יותר – נגמ"שים וטנקים שנפלו שלל לידיו בעיראק. רק לעיתים נדירות מרכזת "מדינת האיסלאם" כוח כדי להילחם מלחמת שוחות נייחת על מקום אחד, לדוגמה העיר קובאני שעל גבול סוריה-טורקיה, שכן בקרב שוחות אין ל"מדינת האיסלאם" יתרון על הכוח המגן על עיר.

"מדינת האיסלאם" פיתחה טקטיקה יעילה מאוד – והיא לעקוף מקומות קשים לכיבוש, דוגמת עיר המחוז של מזרח סוריה דיר א-זור, להקיף אותם ולהטיל עליהם מצור כדי לחסום את דרכי האספקה דרך היבשה. טקטיקה זו מפחיתה את מיספר החללים של "מדינת האיסלאם" ומאפשרת לה להשיג הישגים טריטוריאליים ופסיכולוגיים גדולים במחיר פעוט יחסית.

אופן נוסף שבו מתנהלת "מדינת האיסלאם" הוא השתלטות על מעברי גבול, המאפשרת לה לעצור את התעבורה היבשתית בין סוריה לשכנותיה. מורדים השתלטו במהלך השנתיים האחרונות על מרבית מעברי הגבול בין סוריה לשכנותיה – עיראק, טורקיה וירדן – וכך הטילו מצור חלקי על משטר אסד. לבנון היתה עד השבוע המדינה היחידה שאסד שלט על כל מעברי הגבול עימה.

השבוע המצב הזה הסתיים. כוחות קדומניים של "מדינת האיסלאם" הסתננו מערבה מדרום לעיר חומס, עקפו את העיר אלקוצייר והשתלטו במפתיע על עמדות חיזבאללה ששמרו על מעבר הגבול ג'וסיה המחבר את חומס עם צפון לבנון. חיזבאללה איבד כמה עשרות מלוחמיו בקרב קצר זה, שהתנהל באזור שחיזבאללה לא צפה מתקפה עליו. בכך השיגה "מדינת האיסלאם" כמה יתרונות חשובים: ניתוק הבירה דמשק מחבל העלווים בחוף הסורי, עקיפת הערים אלקוצייר וחומס, השתלטות על מעבר גבול חשוב ויצירת הפתעה אסטרטגית לחיזבאללה, שנאלץ עכשיו להזרים כוחות מסוריה חזרה ללבנון, כדי להגן עליה ועל העדה השיעית שבה.

עקיפת אלקוצייר וחומס מהווה סטירת לחי מצלצלת לחיזבאללה, שהקיז את דמם של יותר מ-200 מחייליו כדי לשחרר ערים אלה. עכשיו מתברר שכל ההשקעה הזו ירדה לטמיון, שכן השליטה על ערים אלו אינה מצליחה לעצור את הכוחות הנחושים של "מדינת האיסלאם" בדרכם מערבה ללבנון. ייתכן כי חיזבאללה יסיג את כוחותיו מהעיר זבדאני הנמצאת על הדרך בין ביירות לדמשק, ובכך יפתח את האפשרות להשתלטות מחודשת של המורדים או של "מדינת האיסלאם" על עיר חשובה זו. חסן נסראללה טוען כבר שלוש שנים שחיזבאללה נלחם בסוריה כדי לשרוד בלבנון, ומתברר שמעורבותו בסוריה אינה מביאה את התוצאות המקוות, אלא להיפך. זו רק מגבירה את המוטיבציה של המורדים הסוניים – "ג'בהת אלנוסרה" ו"מדינת האיסלאם" – לנקום בחיזבאללה במקום מושבו בלבנון.

טבעת החנק הסונית סביב העדה העלווית בסוריה, שלטונו של אסד, העדה השיעית בלבנון וחיזבאללה – הולכת ומתהדקת. קולות הנצורים בסוריה עולים אל פטרוניהם במוסקבה ובטהרן. זוהי הסיבה לתזזית שאחזה בימים האחרונים את הפוליטיקאים במדינות אלו בניסיון למצוא פתרון כלשהו למלחמה בסוריה, לפני שמשטר אסד, עדתו, השיעים, הדרוזים והנוצרים בלבנון – נופלים קורבן לסכיני "מדינת האיסלאם". אך ככל שהזמן עובר, הולכים סיכויי הפתרון וקטנים.

גורלם של הדרוזים, הנוצרים והעלווים בלבנון לא יהיה טוב מזה של השיעים, ולבנון, שפעם הייתה שוויץ של המזרח התיכון, עלולה להיות דומה לגיהינום יותר מלכול דבר אחר. על מדינת ישראל, טורקיה, סעודיה, ירדן ועיראק לתאם פעולה בכל מה שקשור למחסני הטילים של חיזבאללה, כי אם וכאשר אלה יפלו לידי "מדינת האיסלאם", הם עלולים להתעופף אל עבר כל אחת ממדינות אלו. איראן, הספקית הראשית של הטילים הללו, תנקום בכל מי שיאפשר ל"מדינת האיסלאם" לממש את זממה כלפי השיעים בלבנון.

משטר האיותאללה באיראן, המטלטל העיקרי של המזרח התיכון, ינצל היטב את מאות המיליארדים שיגיעו לידיו בעקבות הסכם הגרעין עם המעצמות – כדי לנקום בכל מי שתמך, סייע ועזר למיליציות הסוניות בסוריה, ובראשם סעודיה, קטאר, האמירויות, טורקיה וישראל. לכן, על מי שעתיד המזרח התיכון יקר לו להביא לסיכול אפשרות זו לפני שזו יוצאת לפועל. הכאוס שתשליט איראן בלבנון יהיה בדיוק כזה שהשליטה בתימן, אם רק תוכל.

הבעייה אינה רק הנשק הגרעיני אלא המשטר האיראני בכללו, על אופן החשיבה שלו, עולם האמונות שלו ודרכי הפעולה שלו. העולם חייב להחניק משטר זה בכל דרך אפשרית, בדיוק כפי שעליו להחניק את משטר האימים של "מדינת האיסלאם". התקווה שאיראן תעשה עבור העולם את המלאכה המלוכלכת של חיסול "מדינת האיסלאם" – היא תקוות שווא שאין לה על מה להתבסס. על העולם להתגייס נגד איראן ו"מדינת האיסלאם" כאחד, לפני שהן מציבות בפני העולם אתגר לא קונבנציונלי.

לוחמה לא קונבנציונלית

"מדינת האיסלאם" הנאבקת במתנגדיה – נאלצת להתמודד גם עם בעיות פנימיות. השבוע פורסם כי 16 מלוחמיה נדבקו באיידס כתוצאה מ"ג'יהאד הנישואין" שקיימו עם שתי מתנדבות ממרוקו שהביאו איתן את הנגיף. מי שגילה את ההידבקות היה רופא סעודי ושתי אחיות ממוצא יזידי, שהפיצו את הידיעה וגרמו לפניקה בקרב אנשי "מדינת האיסלאם". הרופא והאחיות הוצאו להורג אחרי שהתברר כי שתי הגברות ממרוקו ברחו לטורקיה כתוצאה מהפרסום. "מדינת האיסלאם" החליטה להטיל על האנשים שנפגעו באיידס משימות התאבדות, כדי לשים קץ לחייהם במטרה למנוע את הפצת המחלה, וכדי שדמם הנגוע יותז על פצועי הפעולות בקרב אויבי "מדינת האיסלאם" ויעביר אליהם את הנגיף. כך מנהלת "מדינת האיסלאם" לוחמה ביולוגית נגד אויביה.

במקביל נודע השבוע כי מהנדסי הנשק של "מדינת האיסלאם" החלו למלא את טילי הקטיושה שלהם בגז כלור. הדבר התברר כשאחד הטילים הללו התפוצץ סמוך לכן השיגור, והכלור שבו הרג את הלוחמים ששיגרו אותו.

אין זה מפתיע, שכן כבר לפני כשבועיים הגיעו ידיעות ראשונות על השימוש שעושה "מדינת האיסלאם" בגז חרדל באמצעות טילים ורקטות. המקור לגזים הללו יכול להיות מחסני הצבא הסורי באזור אלספירה ובחמאת, וייתכן כי חיילים סורים שערקו הביאו איתם את הידע הנדרש לשימוש בחומרים אלה. יש לציין כי לפני כחודש סוכל ניסיון של ארבעה אנשים המזדהים עם "מדינת האיסלאם" לשפוך כמה מכלי רעל לתוך בריכת מי-השתייה של העיר פרישטינה, בירת קוסובו. תפיסתם מנעה את הרעלת הבריכה ואת מותם של רבים מתושבי העיר. האם יש ל"מדינת האיסלאם" יכולת לנהל לוחמה כימית? ככל הנראה.

בצפון סוריה, באזור חסכה בעל הרוב הכורדי, הוקמה יחידה חדשה של נשים, לוחמות נוצריות מהעדה הסיריאנית. הן עברו הכשרה צבאית אינטנסיבית לכל תפקידי הלחימה והסיוע ללחימה. יחידה זו תוטל ככל הנראה לקרב נגד "מדינת האיסלאם", שכן הלוחמים האיסלאמיסטים מאמינים כי אם ייהרגו בידי אישה, הם לא יזכו למה ששאהידים זוכים בגן עדן. כתוצאה מכך, ברגע שהם יודעים שהם מותקפים על ידי יחידת נשים, לוחמי "מדינת האיסלאם" בדרך כלל נמלטים מהמקום. מסיבה זו הלוחמות הכורדיות משמיעות צהלולים רמי צליל בכל פעם שהן מגיעות למקום שהן חושדות שיש בו לוחמים של "מדינת האיסלאם". נראה שהנשים הסיריאניות ינהגו כמנהג הכורדיות ויפעילו לוחמה פסיכולוגית כזו נגד "מדינת האיסלאם".

מנגד ממשיכה "מדינת האיסלאם" להשתמש בלוחמה פסיכולוגית באמצעות הפצת סרטוני-זוועה על חיסול מתנגדיה, ומכירה ממוסדת של בנות כופרים לעבדות שנועדה גם היא לחסל את המורל של מתנגדיה.

"מדינת האיסלאם" מעורבת אפוא בלוחמה ביולוגית, כימית ופסיכולוגית, וזוהי סיבה נוספת להתייחס אליה כאל מדינת טרור ולא רק כאל ארגון טרור, לפני שלוחמיה שמים את ידיהם על חומרים רדיואקטיביים ומשתמשים בהם נגד אויביהם. רק להזכיר: פחי אשפה של בית חולים רגיל יכולים להכיל רעלים וחומרים מפיקי קרינה, והרכבת "פצצה מלוכלכת" על בסיס חומרים אלה אינה משימה מסובכת. ישמור האל.

המאמר מתפרסם באתר מידה וכן במגזין "מראה" 348

* * *

משה כהן

הנדון: לא היה טרור?

מכובדי,

ביום 21 באוגוסט בשעה 23.00 שודר ברשת ב' ראיון של יצחק לבני עם חיים גורי.

מאזין אני מדי פעם לראיונות שנותן המשורר הדגול. מודעותו ההיסטורית ורגישותו המוסרית מרשימות. אמנם נמנה הוא עם מקימי תנועת ארץ השלמה אך, כפי שהוא מעיד, הוא מהר מאוד חזר בו ועבר למחנה השמאל המתנגד להתנחלויות. לטענתו, לו היה נתן אלתרמן חי – היה גם הוא מתנער מארץ ישראל השלמה נוכח אלימות המתנחלים.

יפה מר גורי, אלימות יש לגנות בכל לשון באשר היא, אבל איך זה שאתה, איש הרוח הדגול, מפקד בפלמ"ח, לא שמעת מעודך על הטרור הערבי? איך זה שבכמה וכמה ראיונות שנתת, לא הזכרת ולו במילה את הטרור הערבי – בזמן שאתה מגנה כל העת את המתנחלים. רק על האלימות היהודית אתה כואב ומלין. אולי שמעת על משפחת פוגל מאיתמר, לא?

מר גורי הנכבד, אם בעל מודעות היסטורית ומוסרית הנך, אולי כדאי לך לבדוק האם אין קשר בין האלימות היהודית (המקוממת אותך כל כך) לבין הטרור הערבי? אתה מתאר את האלימות היהודית כתופעה המופיעה כך סתם משום מקום. זה רציני?

כנראה מה שלנגד עיניך הוא להתיישר לפי עמדת השמאל הקיצוני שהחרים אותך כשהיית בתנועת ארץ ישראל השלמה ולשאת חן בעיניהם.

לא מכובד, חיים גורי.

הנדון: לליאוניד פתרונים

מכובדי,

יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, הִרבה בימים האחרונים להוכיח אותנו ולהטיף לנו על אתיקה רפואית יעני, בהקשר לזכויותיו של שובת הרעב הערבי. לאחר 60 ימי רעב, כביכול, אובחן השובת עם נזק מוחי בלתי הפיך. ברור שבית המשפט מיהר לשחררו למרות הדם על ידיו. ולמרבה הפלא התאושש "פגוע המוח" תוך יום אחד וכבר נושא נאומים פוליטיים בטלוויזיה.

כיצד קרה נס רפואי זה? וכיצד הוא קשור לאותה אתיקה רפואית?

לד"ר אידלמן פתרונים.

אחרי שלהלעיט אותנו להג אתיקה עד לזרא, מגיע לנו מד"ר אידלמן המכובד הסברים מי הגאון הרפואי שהחזיק את הערבי 60 יום ללא מזון וללא שום נזק גופני.

הנדון: שים לב להולך

משרד התחבורה  יצא לאחרונה בתשדיר הסברה המיועד להגביר את בטיחותם של רוכבי האופניים, תחת הסיסמה "שים לב לרוכב".

טוב ויפה, אך אולי צריך לדאוג גם לבטיחותם של הולכי הרגל, החשופים לפגיעתם הרעה של רוכבי האופנים השועטים על המדרכות, בנוסח "שים לב להולך"?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים.

* * *

נתן רוטנשטרייך :

האכסיסטנציה היהודית כאן ושם

[השיחה נדפסה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1965]

לפני 50 שנה

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: בעת האחרונה החלו טוענים אצלנו, כי בעוד שהאינטלקטואל היהודי בארצות-המערב, ובייחוד בעולם האנגלו-סאכסי, נעשה סמל ה"זר", האאוטסיידר וה"סייסמוגראף" לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית – הנה שונה מיסודו הוא מעמדו של האינטלקטואל היהודי בישראל העומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה; על-כן מוכרח להשתייך, במודע או שלא-במודע, לממסד, לקחת חלק בתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מתסביך האחריות המשתקת.

נתן רוטנשטרייך: אינני מקבל כפשוטה את הדעה בדבר מעמדו של האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב כ"זר". דומני, כי עלינו להבחין כמה הבחנות, גילויים מסוימים בארה"ב מורים על הסתייגות חוגים אינטלקטואליים מן הקווים המדיניים הרשמיים, כפי שראינו זאת בעניין וייטנאם, אך האינטלקטואל היהודי לא מילא בתנועת-מחאה זו תפקיד מיוחד, אף-על-פי שיש גם יהודים המשמיעים קולם.

אם ניטול חזית אחרת – מלחמת השחורים על זכויותיהם – נמצא דווקא כמה קולות של אינטלקטואלים יהודיים, שהסתייגו בבירור מן המושגים הליבראליים, שנראו עד עתה מובנים-מאליהם בעיני דורשי טובתם של השחורים: כמו, למשל, מושג טשטוש המחיצות בין בעלי צבע העור הלבן והשחור. אנו מוצאים את ההסתייגות במאמרו של אירווינג קריסטול "כמה דברי שבח לדוד תום" (שהתפרסם בתרגום עברי בחוברת "אמות" 17, אפריל-מאי 1965), בגילויים שקדמו למאמר זה מצד עורך הירחון "קומנטרי", נורמאן פודהורץ. ויש גם קולות נוספים.

קיימת דיאלקטיקה מיוחדת באורח-מחשבתם של האנשים בעלי הגישה הליבראלית, המעמידה אותם בניגוד לאפיק מסוים של הניסיון היהודי, והוא הקהילה. הדיאלקטיקה של הגישה הליבראלית הפשטנית, מתבטאת בכך שיש לתת שוויון חוקי – וכל השאר הוא עניינו של האדם. משל למה הדבר דומה? לתביעת היהודים לאמאנסיפאציה ולשוויון-זכויות שהצדיקו אותו באמרם, שעם קבלת הזכויות ייהפכו להיות ככל יתר האזרחים. לעומת זאת, הניסיון היהודי בארה"ב בימינו הוא ניסיון לשמר אזורים נבדלים בתוך ים ההשתוות וההסתגלות אל הסביבה. צלילים של הניסיון הזה נשמעים מצד היהודים כלפי השחורים – שאין הללו צריכים להיות להוטים אחר טשטוש סימני-ההיכר, אלא להפך: ללמוד את דרך ההתלכדות העצמית של הקהילה המעלה את הסטאטוס של חבריה בתורת גוף ולא כבודדים.

נכון,  כי ישנו גוון מיוחד בספרות היפה הכתובה בידי יהודים בה מוצגות דמויות יהודיות כבעלות צירוף של הוויי יהודי ואנושיות בפשטותה הכללית: מלמוד, בלו, רות. פה יש צירוף מובן – אם אנו לוקחים בחשבון שאחד הנושאים המעסיקים את הספרות המודרנית הוא הרומאן הבנוי מסביב לגיבור שהוא איש בודד. היהודי, שהינו יוצא-דופן מבחינה אתנית וחברתית, הוא מעין וו, או קולב, שעליו תולים את הבדידות האנושית. זאת ועוד, אנו מוצאים בארה"ב ביטויים תיאולוגיים לסיטואציה היהודית בדבריו של ארתור כהן הטוען, כי היהודי מייצג את הנכר הנצחי, כמו שהנוצרי מייצג את הנפילה או החטא.

לכך יש להוסיף את המצב שנתהווה באוניברסיטאות של ארה"ב – הנטייה ללכת לדרום, לעזרת השחורים, הסוחפת עמה גם בני-נוער יהודים, אל כמין "ציונות של מיסיסיפי". על תופעה זו ניתן לומר שאין מטרה ראדיקאלית אלא ישנם אנשים ראדיקאליים, והם מחפשים לעצמם מטרות שסביבן יתגבשו ויתארגנו.

בשוותנו לנגד עינינו את מעמדו של האינטלקטואל היהודי בישראל – הרי ברור שתנאי האכסיסטנציה של אינטלקטואל זה שונים מן האכסיסטנציה של כלל האינטלקטואלים בארצות-המערב. שאלת התודעה החברתית – האחריות של האדם לבניין החברה, היא שאלה חיונית בחברה הישראלית ונמצאת ברמה יותר אלמנטארית מאשר בארצות-המערב, בהן מתקיימים דפוסים של החברה גם כשישנם גילויים חמורים של התפוקקות: תופעות האלימות והתפרצות הצעירים בחברת השפע.

הביקורת החברתית של האינטלקטואל בארצות-המערב מצויים בה שני יסודות:   

א. הסתייגות מן החברתיות בכלל, מטעמים תיאולוגיים, מיטאפיסיים ופסיכיים.

ב. הסתייגות מן ההישג של מדינת-הרווחה, שהשאירה אזורים רבים של החיים מופקרים וזנוחים.

לעיתים נפגשים שני מוטיבים אלו ופועלים יחדיו, אולם בשני המקרים, הביקורת היא בתוך הדפוסים החברתיים; ואילו המצב האובייקטיבי של החברה הישראלית הוא כך, שככל שרחבים אופקיו האישיים של האדם – יש סיכוי סביר שיבין את עצם-החיוב שבחברתיות, את הצד הראוי לדבקות ואת הציוויים הנובעים ממנו. על כן, אינני רואה כאן לחץ של הממסד על האינטלקטואל היהודי בישראל – אלא מקצב של המציאות. ואיני סבור שישנה סיבה כלשהי לכך שיהא לו רגש-נחיתות כלפי עמיתו במערב.

השאלה הגדולה העומדת בפני כל אדם, ובפני אדם חושב בפרט, היא מציאת שבילי הפיזור בין גישת הדבקות לגישת ההסתייגות. באותה מידה שאתה מצביע על אנשים מסתייגים במערב – אפשר להראות באיזו מידה שייכים המסתייגים הללו לסגנון-חיים קונפורמי של חברתם ומשתמשים בכל טובות-ההנאה שמעניקה החברה שהם מסתייגים ממנה. כך שהם קלועים וכלואים בתוך העולם שהם מסתייגים ממנו.

אהוד בן עזר: האין "מקצב המציאות" ו"החברתיות" היתרה, המייחדים את מעמדו של האינטלקטואל בישראל, בגדר מחיר כבד שעליו לשלם בהשוואה לעמיתיו במערב המצויים בדפוסי מסורתה של חברה מגובשת? האין זה מחיר רב מדיי בעד הגשמתה של הציונות?

נתן רוטנשטרייך: לא. כל עוד המחיר שמשלם האינטלקטואל היהודי הוא בעצם תודעת האחריות החברתית – זה אינו מחיר; כי הוא אחד מגילויי הדבקות של האדם ביצירה האנושית, וזוהי החברה – יצירה אנושית גדולה. אך במידה שאנו מוצאים דבקות העוקרת את שורשי הביקורת ומביאה להיווצרות יחס דתי למסגרות חברתיות, למפלגות, לארגונים, ולהימנעות מבדיקת מושגים – שהו פירוש קונפורמיסטי של האחריות החברתית, ויש להבדיל בין אחריות חברתית לקונפורמיזם.

אהוד בן עזר: הדבקות הקונפורמיסטית היא רק צד אחד של המטבע. אפשר להצביע על תופעה נוספת, שהיא כביכול מנוגדת – חוסר-הביטחון. הסאטיריקון הישראלי חושש מהצלפותיו. אחר כל ביקורת הוא חש צורך בפיוס: פן הגזים, פן נהפך לדפיטיסט, פן עירער במשהו את ביטחון המדינה ושלומה. הוא עשוי לאבד את האמונה בעצמו, ואפילו להיבהל אם בטיפולו בבעיה מסויימת הוא זוכה להסכמה רחבה מדיי, בחששו פן הוא עוזר על-ידי כך לערעור המסגרות החברתיות והמדיניות.

נתן רוטנשטרייך: לדעתי, הסאטיריקון יכול, וצריך, לראות את המגוחך שבכל העמדות מבלי להתחייב לעמדה אחת. והסכנה צפה עם שהוא עושה את כישרונו כלי לתביעה ציבורית מוגדרת כלשהי. שכן כל עמדה והדיאלקטיקה שלה: המסתייג הקיצוני – מובא לידי הינתקות ותלישות; והמחייב ללא הבחנה – לידי איבוד הצלם. אם הסאטיריקון הוא מסוג האנשים שאינם יוצרים בכוח היצר בלבד אלא מכוח ההתעמקות והחדירה – הרי המנגנון היצירתי שלו צריך למצוא לו את האיזון; והאיזון אינו אומר שיצירה אחת תצליף והשנייה תפייס, אלא שבתוך היצירה האחת עליו למצוא את האיזון. דברים אלה אינם בגדר מתכון, אך נראה לי שכך הוא עקרונה של היצירה.

אהוד בן עזר: הזכרת בראשית דבריך את הנוער היהודי באוניברסיטאות ארה"ב ההולך אחר "ציונות מיסיסיפי", זו ההשתתפות במאבק השחורים לזכויותיהם, כביטוי לדחפיו הראדיקאליים. לצערנו, מתן כתף לבניינה של מדינת ישראל והתגייסות מול סכנותיה הממשיות אינם אומרים כמעט ולא כלום לאותו נוער תוסס ואידיאליסטי. כלום אין בכך משום סימפטום מדאיג להצטמצמות אופקיה של הציונות ושל המדינה?

נתן רוטנשטרייך: אני רחוק מאוד מללכת שולל אחרי המיתוס של נוער יהודי תוסס הרואה בהליכה למיסיסיפי משום אתגר; יש בעניין זה הסתייגות מצד הנוער לגבי "עם מדושני-עונג" של הסביבה הבורגנית, ויש כאן גם הליכה-בסך עם בני-גילם. לא כל מה שנראה כמרד הוא מרד. יש קונפורמיסטים רבים בתוך המרד. אך נכון הוא שהציונות לא הצליחה לרתק את תשומת-לבם ודעתם – באשר איננה מופיעה כתנועה רעיונית אלא כתנועה לתמיכה במדינת-ישראל, ותו לא. דווקא פה ניתן היה לבנות תוכנית דידאקטית בשביל הציונות – פסיכודראמה בלשון הפידגוגיה האמריקאית.

אם המוטיב הפועל אצל בני-הנוער הוא מוטיב של הסתייגות מן החברה הכוללת – הרי יכולה הציונות לטעון שאין לך הסתייגות גדולה מזו הקיימת במישור התרבותי והאתני ולהבליט את העובדה, שלאדם היהודי החי בחברה הבורגנית של העולם המערבי ישנה אפשרות שלא לחדול מלהיות זר – אך להעניק לזרותו תוכן קיבוצי ולא תוכן אינדיווידואלי בלבד המביא להתנכרות. נכון הוא שהציונות לא ניסתה ללכת בדרך זו, וכך היא נקלעת לצערנו בין הדחף של הדור הקודם לבין צרכיה היום-יומיים של מדינת ישראל. היה על הציונות לתת תשובה עמוקה יותר למצב האכסיסטנציה של היהודי בארצות המערב.

אהוד בן עזר: הזכרת בדבריך את ייחודם של הסופרים היהודיים הכותבים בשפה האנגלית כגון בלו, מלמוד ורות. אחר הוא מצבו של הסופר העברי, אפילו הסופר האמריקאי, הכותב אנגלית או צרפתית – הוא יותר בן-בית ממנו בעולם הרחב: בספרות האנגלית או הצרפתית. אך בעוד שאנו קוראים ויודעים, למשל, על בעיותיו של הסופר האפריקאי – אין הוא, ואין האינטלקטואל המערבי – מודעים ליצירתנו ולבעיותינו. זאת ועוד, הסופרים היהודיים במערב זוכים לשם עולמי, וכמוהם המחזאים – בעיותיהם הן בעיות המדברות, כנראה ללב כל אדם. ואילו מבין הסופרים העבריים היושבים בארץ – כמעט שלא עלה בידי מי להביא "בשורה" לעולם ולהרוג ממעגלנו הצר. ונשאלת השאלה אם ניתוק זה, המאפיין גם באותה מידה את הדור הנולד בארץ שהעברית היא שפתו היחידה ואשר קשרו עם העולם המערבי בא לו אחר מאבק קשה וממושך בשפה ובתרבות זרות – אינו אף הוא בגדר מחיר כבד, שמשלם העם היהודי עבור גישום הציונות ותחיית השפה העברית? יש לזכור, כי הדורות הראשונים של התנועה הציונות היו מעוגנים כולם בשפות אירופיות עשירות. לא כן המצב כיום בארץ.

נתן רוטנשטרייך: ההבדל בין הסופרים היהודים כותבי-האנגלית הזוכים להכרה רחבה ולבין עמיתיהם היושבים בארץ, הינו ללא ספק בעיה חמורה. השאלה יכולה להיות שאלה של פיזור הכישרון היהודי, כלומר, עלינו לשאול עצמנו קודם-כול אם יש בתוכנו בעלי שיעור-קומה הראויים לקהל בינלאומי. זאת ועוד, יש כאן ללא ספק חסימה הנגרמת על-ידי השפה – שהיוצר הישראלי נזקק לשפה של ארץ קטנה וצבור קטן, ואילו הסופר החי במערב יוצר במדיום לשוני בינלאומי ואוניברסאלי. המלומד הישראלי, שעבודתו אינה צמודה למדיום הלשוני כעבודת היוצר, הוא במצב "טוב" יותר, כי הוא נותן את דבריו בשפות בעלות תפוצה רחבה ומניה-וביה שם את עצמו על ה"מפה" של עמיתיו למקצוע בארצות השונות. קיים כאן עניין גורלי שאין לזלזל בחומרתו. הדילמה של היוצר באה משום שהמדיום הלשוני אינו עניין טכני-קומוניקאטיבי בלבד, אלא מהותי: למרות הניסיונות הנעשים פה ושם ליצור בשפה שאינה שפת "מראות-הילדות". יודעים אנו כי היוצרים האמתיים צמודים לשפת מראות-ילדותם.

אהוד בן עזר: אם נגענו בנקודה רגישה זו, הרשה נא לי להעלות קושי נוסף. ודאי פגשת לא-פעם בטענה, כי ה"גניוס" היהודי מקורו במפגש בין היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופאיות העשירות. הסברה אומרת, שיש כאן כמין "פאראזיטיות" פורייה, וכי רק על הרקע העשיר ביותר ניתן להתמודד, לשאול ולהגיע להישגים. האם הניתוק, הבידוד וההתכנסות בתחום עצמנו אינם נושאים עמם סכנה?

נתן רוטנשטרייך: קשה לדון מבחינה היסטורית אם דעה זו בדבר הגניוס היהודי נכונה היא או לא. ברור שהתרבות המודרנית יוצרת אפשרויות של מגע מעבר לחיים במחיצה טריטוריאלית אחת; ומצד שני אין גם לשכוח, כי תרבות זו מביאה עימה מידות גדושות של אוניפורמיות שבתורת כאלה אינן דווקא חומרים מזינים להיווצרותו של גניוס. אני מאמין כי שום דבר מן הדברים הללו אינו בגדר של גזרה. ניסיוני אומר לי, כי מידת התמצאותו של הנוער בארץ בהוויות העולם הפוליטיות והחברתיות אינה נופלת מידת ההתמצאות של בני-המערב, למרות שהם חיים, כביכול, בתוך הזירה של ההתרחשויות הגדולות. לעיתים אני מופתע ממידת הפרובינציאליות של הנוער במערב, הנטייה של בני עמים גדולים לאוטארקיה תרבותית היא עצומה. אפשר לטעון אמנם, כי בתרבויות הגדולות, האנגלית, הצרפתית, הגרמנית והספרדית – אתה אוטארקי בשטח-התעניינות בינלאומי, מה שאין כך בחברה הישראלית, שלהיות אוטארקי כאן, פירושו בתרבויות ההן הוא מניה-וביה לימוד ספרות-העולם – בעוד שאצלנו רק התנ"ך הוא בגדר לימוד ספרות-העולם.

אך קיים צד שני למטבע זו של זיהוי האופק התרבותי עם האופק של העולם, והוא – נטייה לשוביניזם תרבותי, כפי שרואים אנו בצרפת, ובמידה מסויימת גם בארה"ב. כשם שיש נטייה לשוביניזם אצל עמים קטנים כדי לגונן באמצעי זה על קטנותם, כן מביאה גדלותם של עמים גדולים לתופעה דומה.

אין תרופת-פלא לתופעות הללו. ובאשר לחינוך בארץ, נראה לי כי המלחמה בשוביניזם – וההבחנה החמורה בין פאטריוטיות לשוביניזם – הן מן הצווים הגבוהים המוטלים עלינו.

ראיית הספרות העברית במקומה נראית לי כעניין חשוב לגופו, המונע את היחס הליבאנטיני אליה. ביטול הוא יחס ליבאנטיני. עלינו לטפח את לימוד הספרות העברית בזיקה אל ספרויות העולם, כי בזיקה אליהן צמחה. מה שאוניברסאלי, או כביכול-אוניברסאלי אצל עמים גדולים – צריך להיות קומפראטיבי, כלומר – השוואתי, אצל עמנו: קשרים וזיקות.

אהוד בן עזר: דובר רבות על ה"כנעניות" ועל כך שהניתוק-בדיעבד של חלק ניכר מן הציבוריות הישראלית ממקורותיו של העם היהודי – הוא ניצחונה באפס-יד, או התפשטותו של "תהליך טבעי". מה דעתך?

נתן רוטנשטרייך: אם לנקוט עמדה של משקיף שקט בלבד לגבי מה שהיה קרוי "כנעניות", אוכל לומר, כי היה בה גילוי עצבני של נטייה אחת מנטיות הציונות והיישוב הארץ-ישראלי: להתחיל מחדש. עצבני – בדייקנות קלינית. כל רינסאנס יש בו יסודות של שיבה וחידוש. ה"כנעניות" היא ניתוק מוגדל ומופרז, ומבחינה זו עצבני – של יסוד החידוש. החידוש פרושו במקרה זה התחלה תרבותית חדשה ושלילת הקשר או לעבר היהודי או להווה של יהודי-העולם או לשניהם כאחד.

אך דבר אלמנטארי מאוד נעלם מהם, והוא, שמסורת היא לא רק צד שני של תרבות אלא היא-היא התרבות. תרבות איננה יצירה אינדיווידואלית אלא קולקטיבית. וקולקטיב אין לו משך-חיים קצוב כמו ליחיד. על כן דור נכנס לדור בחיי קולקטיב לא רק כאבות ובנים אלא גם באורחות-חיים ובמושגים. כל התחלה חדשה נגזר עליה להיות חוליה בשלשלת. וכל שלשלת וכל בני-אדם שחיים בה, יתחילו לתהות שמא חולייתם אינה ראשונה אלא עוקבת חוליה קודמת. ומי יאמר לנו היכן מצויה החוליה הראשונה?

כל הניסיון הזה להשליך על יצירה תרבותית, שהיא מעצמה היסטורית – ריתמוס של זיקוקין די-נור – הוא ניסיון שאינו עומד בפני ביקורת מושגים אלמנטארית. ואולם מבחינה ראציונאלית ממשית אפשר לומר, כי בפני הדור הגדל בארץ עומדת אלטרנאטיבה חמורה מאוד:

א. או שתהיה לו החוויה של קשר לעם היהודי על קורותיו ועל מציאותו בהווה –

ב. או שתהא חלה עליו הגזרה של ריקנות.

מה פירושו של הקשר, וכיצד הוא יתורגם לאוויר-נשימה, למושגים, ולמראות – זוהי שאלה. כי באותה מידה שיש בה בתרבות המשכיות, יש בה אינטגראציה של ההמשכיות בהווה. אך מי שעניין לו בשורשים רוחניים, אינו יכול להציע במקום המתיחות בין שניים אלה בריאת         יש-מאין.

על כן, ה"כנעניות" נראתה לי תמיד כאחד מהגילויים הילדותיים של היצירה הישראלית, אך כשם שגדיים נעשים לתיישים – ילדים נעשים למבוגרים. יש בעיות של ילדות ויש בעיות של בגרות. ואין אני מציע את נוסחת הבגרות כפוליסת-ביטוח בפני בעיות – אך אלה הן בעיות שונות.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך מבחינה היסטורית גישת של הציונות לשאלה הערבית? האין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון – שבזכותו אמנם קמה המדינה – אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הערבית הלאומית? פרט לבודדים ויוצאים מן הכלל, לא שמו לב הוגי-הדעות ומנהיגי-הציונות (והציונות-הסוציאליסטית בכלל זה) לכך, שהאידיאליזם שלנו בא על חשבון התנועה הערבית המקבילה. בזכות הלהט האידיאי קמה המדינה. האם ניתן איפה לומר, שנולדנו בסימן של סיטואציה טראגית המעצבת בה במידה את דמותו של טיפוס-אדם חדש בקרבנו, שכל כוחותיו מגויסים למשימה האחת – הבטחת הקיום הפיסי והעדפתו על-פני כל קנה-מידה אנושי ומוסרי אחר?

נתן רוטנשטרייך: יש בוודאי יסוד לטעון, שהציונות לא העריכה את עומק ההתנגדות של העולם הערבי לשיבת היהודים לארצם. היא לא העריכה את עוצמת הכוחות הלאומיים שהיא בעצמה שאבה מהם. יהא זה אולי לא בלתי-מוצדק לטעון שהציונות סברה, ביודעין או שלא-ביודעין, שהרווחה שהיא תביא למזרח תפתור את השאלה, או תרכך את עוקציה, כדרך שבני-המערב סברו לגבי הקונטיננטים השונים; וכדרך המחשבה הסוציאליסטית – שהפיתרון לבעיות לאומיות הוא במישור הכלכלי.

צד נוסף הוא, שהניצחון הפוליטי שהציונות ניצחה את הערבים, העמיק את התודעה הלאומית הערבית, יצר את תגובת התסכול ונטיות הריוואנז' – והעמיק עוד יותר את היסודות האנטי-ראציונאליים שבחיים החברתיים.

מבחינה היסטוריוסופית אפשר לומר, שהישגיה של הציונות בשטח הזה הם עדות מצערת ומרתיעה-לפרקים לכך, שאין הגשמה של עניין צודק בלא חשש של פגיעה כלשהי בזולת; או אם לומר זאת באופן חמור יותר, שאין הגשמה כזו בלא פגיעה בזולת. מזה אין נובע שנגזר על הציונות ליצור טיפוס של אדם חמוש, תוקפני ושרוי תמיד בדאגה של קיום – הדבר אינו נובע בהכרח, הן מבחינה אידיאלית והן מבחינה פסיכולוגית.

מבחינה אידיאלית תפקידו של החינוך הוא להשריש את האדם במציאות, אך גם להשלים את מה שאין המציאות נותנת. אצלנו יש לחנך את האדם להיות ער וחרד לגורל עמו, אך גם מבין את הזולת ואת פגיעותיו שהוא נפגע – גם כשאין בידיו להציע תרופה לפגיעות הללו. מבחינה פסיכולוגית כלל וכלל לא ברור שהדרך הטובה ביותר להגן על הקיום היא לעשות את האדם מרוכז אך ורק בו. מהופכת השיטה. ככל שתהיינה רמות-חיים מרובות יותר ועולמו של האדם עשיר באופקיו, נאמן הוא לביתו ודבק בו יותר מאשר במקרה שעליו נאמר באמירה הקלאסית, שאין לו לאדם להפסיד אלא את אזיקיו.

לא פתרנו את השאלות הללו. הדחפים היצריים של החיים הפוליטיים בארץ, המהומות שירדו עלינו למכביר, יוצרים מחסום בינינו לבין כמה מן השאלות. ורואה אני כאחד התפקידים הגדולים של האדם הישראלי שיש לו הרגל להרהר והכלים לנסח – להפנות את המבט לעניינים שמעבר לרגע הבוער.

אהוד: אחותנו לאה שורצמן לבית בן עזר היא המקלידה עבורנו את פרקי הספר "אין שאננים בציון", ועל כך מלוא התודה מגיעה לה. נותר רק עוד פרק אחד, הריאיון עם פרופ' ישעיהו תשבי, (לא קשור לנועה תשבי) ואז נוכל להציע לנמענינו את כל הספר "אין שאננים בציון", שאזל לגמרי [כי הוא לא מעניין את "עם עובד"], בקובץ וורד עברי אחד, במשלוח חינם באינטרנט.

* * *

נצורי יהודה הלוי

סיפור (1967) מאת אפרים קישון

  על הרכבת התחתית בתל-אביב

הסיפור "נצורי יהודה הלוי" לקוח מתוך הספר "עצם בגרון" מאת אפרים קישון, שיצא לאור ב-1967 בהוצאת "ספרית מעריב"

בני השבט התאספו סביב האש עם רדת השחר. כמעט כולם היו שם, גם הגששים באו ו"הטאטע", "חמוץ הפנים" ו"הרושם". אחדים מהם עדיין הולכים על שתיים, אך הרוב מעדיף לזחול על פני עיי המפולת. הם לבושים סחבות ושקים תפורים משמיכות קרועות, פניהם המזוקנים מכוסים באבק הלבן המתאבך בעננים גדולים מעל רחוב יהודה הלוי ההרוס. האוזניים אטומות, כמובן, בצמר גפן, אחדים אף כורכים מין צעיף סביב ראשם: מכונות החפירה עובדות מעבר ל"הר", הרעש האיום של הבולדוזרים אינו פוסק אף לרגע אחד... השבט קורס סביב המדורה בחצר הבית השלישי החרב.

הם שמים על האש את קופסאות הקונסרבים, שהצניחו להם אמש טייסי העירייה, ומכרסמים את תוכנן אגב ריטון בהמי של שביעות רצון: "בשר," נוהם הטאטע הזקן, "בשר טוב..." הוא צורח, כמו כולם, כדי להתגבר על שאון הקומפרסורים. "למה נתנו היום בשר," תמה "חמוץ הפנים", "יימח שמם..."

"יום הדין היום," צועק הטאטע, "6 ביולי!"

יללה ארוכה בוקעת מתוך הגרונות. לפי האגדה, ביום הזה, בשנת 1988, הודיע בכנסת שר התחבורה על בניית הרכבת התחתית בתל-אביב. זהו יום הדין אפוא, ראשית "ההרס".

"טאטע," שואלים הילדים, "מתי זה התחיל?"

הפעוטים אינם אוטמים את אוזניהם במוך. הם כבר נולדו חירשים למחצה בתוך המובלעת הנצורה, לגביהם טבעי הוא הרעש האדיר. הטאטע שורך רגליו עד ל"קיר" המכוסה קווים מצוירים בגיר אדום. למרגלות הקיר יושב לו "הרושם", איש מצומק שהיה פעם, אומרים, פרופסור. כעת אסור לו לעזוב את "הזמן". "אחת...שתיים...שלוש..." סופר "הרושם" את הקווים האדומים. "אחת-עשרה שנה עברו מאז..." אכן, בדיוק אחת-עשרה שנה הם מנותקים משאר חלקי העיר.

הטאטע עודו זוכר כיצד זה בא עליהם: "התחבורה בתל-אביב היתה אז עמוסה מדי," הוא שואג ועיניו עצומות. "השלטונות החליטו להקל על סבל התושבים, התחילו לבנות רכבת תחתית... באו מכונות אדירות... המון מכונות... בולדוזרים, דחפורים, קומפרסורים.. וחפרו, חפרו, חפרו... יום ולילה חפרו..."

"איפה, טאטע?"

"בהצטלבות, מעבר ל'הר החורבות'... ירדו לעמקי כל אלנבי המרוסק... בבוקר אחד לא יכולנו לעבור עוד לצד השני... נלכדנו... סביבנו מכל צד טבעת 'ערוץ הרכבת'... שר התחבורה הבטיח מעל גלי הרדיו לפנות אותנו בקרוב..."

הטאטע מרים את פניו השמימה ואפו מרצד: "חיכינו וחיכינו... אחר-כך השתתק הרדיו... נפסק החשמל... הכול נפסק... צינורות המים נעקרו מתוך האדמה... עמודי הטלפון הופלו... הר של חורבות אספלט התרומם בהצטלבות מול הדואר המרכזי... הר איום ההולך וגבוה מיום ליום... רבים נחרשו מיד... המזון אזל... שתינו מי גשם..."

"למה לא ברחתם, טאטע?"

"לברוח?" מתעוותים פני הטאטע והוא מצביע לעבר דמות עלובה הרובצת בתוך סבך של סמרטוטים בקרן החצר. "הוא ניסה לברוח, 'העובר'..."

"העובר" פוקח עין אחת וחיוך רחב נשפך על פניו העבדקנים. ניכר שאין דעתו שפויה עליו. הוא היה פעם, לפני "ההרס", מטפס הרים מעולה, חשב אפוא שיצליח לעבור את "הר החורבות" האימתני. באותה תקופה עוד היה אפשר לראות מעל עמודי החשמל הגלמודים את החלק המזרחי של העיר, עד למעברים התת-קרקעיים להולכי רגל בכיכר המושבות, שנחפרו תוך שלוש וחצי שנים ולבסוף גם הם נהרסו ונבלעו בתוך "ערוץ הרכבת" הגדול. "העובר" יצא באותו בוקר מצויד במכשירים טוריסטיים ובצידה לשבוע ימים.

לפי המסופר, הגיע דרך הישימון עד ללב ההצטלבות ושם נקע קרסולו בעמוד נסתר של מדחן קבור. אף על פי כן המשיך בדרכו הטראגית לעבר העולם החופשי הנכסף, וגרר אחריו את גופו התשוש עד ל"הר", שהתרומם אז בגובה של שש קומות, אך שם נחרשו אוזניו, חושיו נתבלבלו וצנח.

"הגששים" מצאו אותו רובץ מתחת לצינור ביוב שבור, כשהוא שר לעצמו בקול משונה: "בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת...".

"איך הגיעו לשם הגששים, טאטע?"

"הם יוצאים יום-יום," מסביר הזקן. "הם מחפשים דרך החוצה... אולי, ביום אחד, מי יודע..."

בחורבות הבית הסמוך נראו שני גששים תורנים יורדים בחבלים. הם עולים עכשיו על אחת מגבעות המפולת הגבוהות ומדליקים משואות.

זה הקשר האחרון עם בוני הרכבת, מאז שבקו יוני הדואר חיים. המשואות של מובלעת פינסקר הנצורה מאותתות תשובה: אש גדולה – קטנה – קטנה – גדולה – קטנה.

"ראש העיר," מפענח הטאטע את אותות האש, "ראש העיר... מבטיח... לזרז... את הקצב..."

ברקיע מופיעים ההליקופטרים של העירייה. הם מצניחים להם את המזון הכשר למהדרין, את חבילות צמר הגפן ואת ההודעות האחרונות של מחלקת הגבייה לפני ההוצאה לפועל.

בני שבט יהודה הלוי יושבים בחצר ומזמזמים בקול גרוני עמוק. רעש הדחפורים כאילו גובר מעבר ל"הר".

"טאטע," צועקים הפעוטים, "נצא פעם מפה?"

הטאטע עוצם עיניו ואינו עונה. הוא עצמו כבר לא יזכה לזאת. אבל הילדים, כן, הם אולי יסעו עוד ברכבת התחתית בתל-אביב, העיר שפתרה את בעיות התחבורה שלה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 15

ובערב הראשון ליציאתם המשותפת, בחוזרם מהצגה ראשונה בקולנוע, מי בא מולם במדרכה המלוכלכת והצפופה של רחוב דיזנגוף – אם לא אוּרי בן עמי, שמנמן ומתולתל כמו דן אלמגור, והמקטרת בפיו, וכרגיל מחייך כאילו סבור שהכול שמחים על ההזדמנות לפוגשו.

חיימסון לא הכירו פנים-אל-פנים, רק באמצעות ספריו, ומאמריו הפוליטיים. ואילו מירה הכירה אותו ואף ניהלה עימו כמה שיחות קשות בתקופה שהתגרש מאיה.

אורי עצר, ומירה ערכה ביניהם היכרות כיוצאת ידי חובתה, ואולי בשמץ של גאווה מזלזלת – ראה, אפי, מיהם האנשים שלא רק שאני מכירה אלא גם אינני מעריכה  ביותר.

"אורי בן עמי!" – אמר חיימסון, משתופף מעט, כי היה הגבוה מבין שלושתם, ולחץ ידו ארוכות, "האם אני שומע נכון? אתה הוא אורי בן עמי בכבודו ובעצמו?"

"כן. בהחלט." חייך אורי בענווה. "זה אני."

"אז אנחנו מוכרחים לעמוד רגע בצד," חיימסון היה נרגש כל אותו ערב, ולא הבחין כלל במורת-רוחה של מירה, ומשך אותם לשפת-המדרכה. "תיארתי לי אותך הרבה יותר מבוגר."

"אני לא כל כך צעיר כפי שאני נראה." החמיא אורי בן עמי לעצמו. "אבל מאז שכתבתי את הרומאן ההיסטורי – אנשים חושבים שאני כבר לפחות יהודי בן שישים."

"אם אני לא טועה, אתם שניכם בערך באותו גיל." ציינה מירה בלי התלהבות, כשמדבריה נרמז בבירור שהיא צעירה יותר.

"אני מוכרח לברר איתך כמה עניינים." אמר חיימסון. "האמת היא שחיכיתי כבר מזמן להזדמנות לפגוש אותך. אפילו חשבתי לכתוב לך מכתב. אתה לא מתאר לעצמך כמה אני קרוב למה אתה כותב – "

"באמת?"

"המאמרים שלך, זה שכתבת על 'גוש אמונים' שהם עומדים על ערש עבודת-האלילים הישראלית, בשומרון – "

אורי התאכזב. עוד קורא-עיתון. ואילו הוא קיווה לשמוע משהו על ספריו, ולא ידע כי חיימסון אכן קרא בהם אלא שחשש להזכירם, שהרי מדובר שם רבות על איה.

"וזה שאמרת שכאן מתחדשת הגלות, ואילו בגולה נוצר עתה הטיפוס החדש של היהודי החופשי, החילוני... וכי מה שנורא בתל-אביב הוא שמי שחי בה אין לו עבר, רק הווה. שזוהי עיר שכולה עכשיו, וכל דבר עתיק שקיים בה – מתפורר..."

"בעצם," הפסיקו אורי, "בסופו של דבר זה גם היפה שבתל-אביב, אז למה שלא נשב באיזה מקום? אולי יעבור כאן עוד מעט גם שלמה שבא."

"לא, תודה." קטעה מירה. "אפי צריך לקום מחר מוקדם לעבודה – "

"בעצם, למה לא?" חיימסון התענג על מידת הקירבה שנהגה בו מירה, היא תפסה בזרועו ונשענה עליו, והתמלא תשוקה ילדותית-מעט למצות ככל האפשר את היום הטוב ביותר בחייו – מירה שלוקחת אותו עתה לדירתה, פיטמותיה הכהות וערוותה הגלוחה של מלי בצהריים, ופתאום גם שיחה תרבותית ובעלת-רמה עם אדם כערכו. אבל מירה התעקשה, ובקורט של יובש שמצוי תמיד בקולה –

"גם היית קצת חולה היום, אל תשכח!"

"שמע," אמר אוּרי, שהרגיש כי הגיעה השעה להיפרד, "אתה בכל זאת מוכר לי מאיזה מקום – "

חיימסון חייך. התשובות המדוייקות, הקולעות, לדניאל פאר.

"לא נפגשנו באיזו הרצאה?"

"לא. אולי מהטלוויזיה."

"רגע אתה ראית אותי?"

"לא. אתה אותי – "

"ב'כלבוטק'!" תקעה מירה בגאווה.

"חיימסון!" – כאילו רק עתה נקלט השם לראשונה, "אתה פיענחת את הקוד של קופסאות-השימורים – "

"נו, נו, לא צריך להגזים," חיימסון היה ברקיע השביעי וגם אמר לאורי, כמו בין חברים: "נדמה לי שיצא ספר חדש שלך בזמן האחרון?" – ואורי השיב: "שטויות. מה זה ספר חדש? ייאוש חדש נולד." ו –

מירה כבר החלה מושכת אותו, במופגן. ובבת-אחת הצטופפו כמה אוטובוסים שהרעישו ופלטו עשן מחניק. אורי בן עמי הבליע ברכת-שלום חטופה ומילמל 'להתראות', ואז זזו שני צעדים ללב המדרכה וכבר התפרדו והחלו נסחפים וצועדים לכיוונים שונים, בכוונה-ושלא-בכוונה.

"אולי נקנה גלידה באיזה מקום?" הציעה מירה.

"אנחנו אפילו יכולים לשבת באיזה מקום." הוא לא רצה שתחשוד בו שהוא קמצן.

"לא. רק גלידה." אמרה מירה.

ולאחר שקנה לה גלידה והם חלפו לאורך החלק הסואן והמואר-יותר של הרחוב, ואפילו אורי בן עמי ראה אותם – היתה למירה הרגשה שהוכרזו אירוסיהם באופן רשמי. והיא הלכה לצידו וליקקה את הגלידה הרכה שהתמזמזה על אצבעותיה, והתמלאה רחמים על עצמה ואמרה במחשבותיה – קיבינימאט, אם הוא בחור טוב ויש לו מה להציע, ולא סתם איזה שמוק, אז אני מוכנה להתחתן איתו, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בתקופה ארוכה, אם לא לתמיד – ללא סקס. סקס זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.

"כל אחד מאיתנו הוא מין דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הנה את, מורה-לספרות, אבל בטח יש לך גם צדדים אחרים – " העיז חיימסון ואמר.

הדבר הראשון שהיבהב במוחה – איה, הנבלה הזאת, בטח הסגירה אותי, עם תא-הדואר והפגישות.

אבל חיימסון רק התפלסף לתומו. ועד מהרה שוחחו דווקא על סולז'ניצין, שחיימסון קרא ספר שלו והתלהב, איזה כוח מוסרי! – ומירה פסלה: פשטני מדי, ארוך, ולפעמים משעמם, אפילו ברונובסקי חושב שסולז'ניצין לא שווה הרבה. עד שהגיעו לרחוב אוסישקין.

"עכשיו התור שלך לראות את הדירה שלי," הציעה מירה. "לא יזיק לנו לאכול משהו אחרי הדרך הארוכה ברגל."

"למה לא אמרת קודם?" נעלב חיימסון, "יכולנו להיכנס לאיזו מסעדה! – או לקחת מונית!"

"למה סתם לבזבז כסף?" אמרה מירה. "מה יש, אנחנו לא יכולים לאכול בבית? תשמור את זה להזדמנות אחרת חגיגית."

*

והם עלו בשתיקה, נתונים כל אחד במחשבותיו. הדירה מצאה חן בעיני חיימסון, שמצץ בחשאי סוכריה-נגד-צרבת. גם הספרים, ובייחוד התקליטים והקאסטות, שהיו מסודרים כחיילים בשורה והבטיחו שלל ביצועים מעולה. המוסיקה קישרה ביניהם מיד. מירה השמיעה את הקונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת בלה-מינור של שומאן עם מסטיסלב רוסטרופוביץ והתזמורת הסימפונית של לנינגראד בניצוח גינאדי רושזיקוואנסקי, והכינה כריכים עם גבינה, זיתים וקולה קרה. הם ישבו בחדר הגדול.

"אתה בסדר?" שאלה כשהבחינה כי מבטו נעשה מפוזר וסתום-קמעה.

"כן." השיב והיה חסר-מנוחה. ברור שצריך להיעשות ניסיון נוסף, וצריך להתחיל בו לפני שהשעה תהיה מאוחרת, אבל איך?

"תראה אפי," הסבירה לו מירה כאילו קראה את מחשבותיו, "אני לא נולדתי אתמול ואתה יכול להאמין לי שאני מבינה קצת בגברים. מישהי אחרת אולי לא היתה רוצה לראות אותך פעם שנייה, ואולי אני טיפשה שאני אומרת לך את זה, אבל אם יש לך בעיות במיטה, זאת לא בושה, אפשר לטפל בזה. זה קורה לעיתים די קרובות אצל אנשים כמוך – "

חיימסון שתק.

"אינטלקטואלים." המשיכה מירה את חוט-מחשבתה.

ואילו הוא הירהר כל אותה שעה במלי בזיאדה, שבזכותה בלבד הוא מצליח לשמור על השקט הנפשי שלו.

"על כל פנים," השתרעה מירה על ספתה כשהיא מרימה ברך ומגלה טפח מירכה, "אפשר תמיד לנסות עוד פעם, לא?"

"כן." השיב חיימסון ולא זז מכורסתו.

"אם אמשיך לשבת כך אני חושבת שאירדם עוד מעט."

אני לא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותי, הירהר, אבל אחרי שכבר ראינו זה את זה ערומים, הרי שאין לנו מה להתבייש, וחוץ מזה אצל נערות-הזוהר התל-אביביות מסוגה נהוג לעשות את זה מיד בהתחלה, אז מה אתה מחכה?

והוא חיכה.

"אתה רוצה שאני אציע את המיטה?" שאלה.

"רעיון טוב." אמר.

ושניהם קמו. מירה הזיזה שולחן ומשכה את המיטה התחתונה ופרשה סדינים על הספה-הכפולה והכינה משכב לשניהם. חיימסון הסתובב כמיותר, כשהוא מוצץ ולועס בינתיים סוכריה שנייה נגד-צרבת, רצה לעזור ובכל דבר הקדימה אותו מירה.

"מה זה שאתה לועס כל הזמן עד שהפה שלך לבן?" שאלה אותו.

"אני סובל מצרבת."

"למה שלא תלך לרופא? חוץ מפיז'מה של גבר נדמה לי שיש לי הכול." אמרה.

"אין דבר. לא קר."

היא השאירה מנורה קטנה דולקת בחדרון הסמוך. התפשטה, חיימסון עשה אף הוא כמוה ונכנסו יחד למיטה כאדם וחווה. מיד כשנגע בה הזדקפו בו אוניו המגורים ממאורעות היום, שרובו עבר עליו במנוחה ובבטלה, ומירה החלה מזדעזעת ומתייחמת מולו כדי להקל על ביאתו לתוכה. שניהם היו מרוכזים במתרחש בגופם כשני מתגוששים או לוליינים שמבצעים תרגיל מסובך. הם עזרו זה לזה כי ידעו שכישלון ייזקף לחובת שניהם כאחד.

בקור-רוח, בקור-רוח, – אמר חיימסון לעצמו. זאת הפעם השנייה היום, אתה ממש מקצועי. אתה יכול להחזיק אצלה עוד ועוד מבלי לגמור. שגֵעַ אותה. הראה לה איזה מין אימפוטנט אתה!

ומירה אכן החלה יוצאת מגדרה. חיימסון טמון בה כמבקש לקדוח אותה, ומשחק בשדיה וצובט בין אגודל ואצבע את פיטמותיה הארוכות, המתקשות, כמבקש לרדדן.

"חכה, חכה –" חירחרה-מעט לעומתו והתחננה והאוויר אוזל בה.

והוא חיכה. הגירוי הממושך גרם לו לחוש כאילו אברו התעבה עד להכאיב, וכמו הגלידה עליו איזו שיכבה נוספת, שאין בה רגישות יתירה. וכשהיה נדמה לו שהינה-הינה הוא קרוב לגמור, היה בכוונה מהרהר במשהו אחר כגון 'גוש אמונים' וגאולה כהן ואורי בן עמי ודניאל פאר והצורך לעצור את ההתנחלויות, ומירה רטובה ומפרפרת תחתיו, וככל שהוא אדיש כן הוא מצליח לשגע אותה ולהתנקם בה על העלבונות שהטיחה בו, כמוהו כטייס בכדור-פורח – ברצותו להתרומם הוא מטיל ארצה שקית-חול וברצותו לרדת הוא משחרר מעט גז מן הכדור. ואכן החלה מירה צועקת לעומתו ובוכה ומושכת אותו אליה ומכאיבה לו בידיה ומטלטלת ומרימה אותו בתנופת ירכיה. וכדי שלא לפגר אחריה העלה לפניו מיד את מלי בזיאדה השמנמנה וצרת-הפות וסיים בקול ענות תרועה וכשור נעקד בזרועותיה של מירה, שנרגעה רגע לפניו וכמעט נחנקה בזה, ועמדה בגבורה כנגד כובד-גופו שכמעט פילחה וּרְקַעַה.

ואז נותר רק בכייה החרישי לאחר כל קולות התרועה.

"מה יש?" שאל, עודנו מתנשם-קמעה, כחסר-אוויר.

"אף פעם זה לא היה לי כך," יבבה. "כבר חשבתי שאני לא-נורמאלית. אפי, אפי, אתה היחידי שהצליח להביא אותי..."

והחלה צוחקת בתוך בכייה. ומנשקת אותו. "איזה מזל היה לי שנתתי לך צ'אנס כזה!"

חיימסון הרבה לא הבין. אך גם למעט שהבין לא האמין ביותר. בחורה עם ניסיון כשלה – גילתה פתאום את אמריקה של הסיפוק-המיני דווקא בו! זו ודאי הצגה שמטרתה לעשות עליו רושם ולהחניף לו.

"שמע," אמרה, "אני חושבת שמחר אני לא אוכל לעמוד על הרגליים. זה נגע לי ממש בגרון."

וכשנרגעה, חזרה ממחוזות הבכי וההתמכרות אל מתן-הציונים –

"אני חושבת שהצרה איתך, אפי, היא שלמרות שאתה די מבוגר לא היה לך עד עכשיו הרבה ניסיון עם נשים. ויש לך מזל שפגשת אותי. תגיד תודה – עובדה שהשתפרת בצורה בלתי-רגילה לעומת הפעם הקודמת. אם תמשיך בקצב הזה – אני אצטרך לשמור עליך מפני החברות שלי, שלא תחטופנה אותך!"

"אפילו איה לא היתה מתנגדת!" פלט פתאום חיימסון. מחשבותיו המסוכסכות הותירוהו מגורה, כאילו עדיין לא בעל את מי שבאמת רצה בה. אילו איה ניצבה בזה הרגע מולו והושיטה לעברו את אחוריה הצחים – היה משחיל גם אותה, לעיני מירה המשתאה.

"נו, די, די, אל תתהלל," הרגיעה אותו מירה. "לך תתרחץ ואחר-כך נישן."

"להתרחץ?" התפלא.

"מה, אתה לא שוטף אותו אחרי כל פעם?"

"בטח," השיב חיימסון, כאילו דבר ממין זה מתארע אצלו מדי לילה-בלילו. וכך שטף את מבושיו בכיור שלה. ואחריו יצאה גם היא. הוא הבין שעליו להישאר לישון אצלה, אחרת תיעלב מאוד.

מירה חזרה ושכבה לצידו בכתונת-לילה. וכעבור רגעים אחדים קמה שוב.

"אם אתה עייף אתה יכול להירדם בינתיים, אפי. אני עוד מעט חוזרת. אבל זה יכול לקחת קצת זמן."

הוא לא הבין בדיוק. אך שמח שנשאר קצת לבד ויכול לשחרר בחשאי נפיחות אחדות שלוחצות בביטנו. ומירה – היא חגגה בחשאי יציאה מושלמת וחלקה, ממש נדירה, כאילו עירבלו היטב את מעיה וסכו אותם בשמן, ושבו לפעולתם התקינה. וכשחזרה למשכבם חשה עצמה קלה ומרחפת וטהורה כמלאך.

"אתה כבר ישן?"

"עוד לא."

"תראה, לא צריכים להחליט מיד, אבל חשבתי – "

"מה חשבת?"

"שאם נחליט להתחתן אז כדאי לפחות בהתחלה שאתה תעבור לגור כאן, ואת הדירה שלך נוכל להשכיר, בינתיים – "

"זה תלוי – " השיב חיימסון. מה, כבר לוותר על מלי בזיאדה, פילגשו? – כך כינה אות במחשבותיו. למה למהר? אדם רק עכשיו התחיל ליהנות מהחיים!

"תלוי במה?"

"אני צריך להתייעץ עם אימא שלי."

"אולי שאימא שלך תתייעץ עם אימא שלי," יעצה מירה. "ואנחנו נעשה מה שטוב לשנינו?"

"נראה – " אמר חיימסון.

"אז לילה טוב."

"לילה טוב."

מירה נרדמה לפניו והחלה נוחרת קצובות, ובשנתה נראתה לו גדולה וחיונית כאימו. החדר הזר איבד את ממשותו המעודנת והתרבותית, ורק דמותה הרכה והחטאה של מלי היבהבה במחשבותיו ככלות היום הארוך ביותר בחייו.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב אדוני העורך, שלמי תודה למר משה גרנות על רשימתו שכתב על מארקס והקפיטל שלו. הספר עב הכרס הזה נמצא אצלי, ולו בחלקו, ברשימת ההמתנה ומחכה לתורו (עד בוא המשיח בן דוד...)

והנה נפטרתי זמנית לפחות מהשארתו ברשימה הזו, כי גרנות נתן לנו משהו כמו על קצה המזלג שיספיק בינתיים להדיוטות כמוני. הרשימה כתובה יפה וממצה ומשמשת גיוון וגם בריחה "מצרורות ההערות"...

שוב תודה,

י"ז

* ציטוט של תגובת אהוד בן עזר לעמוס אריכא בגיליון 1070: "אולי מספיק כבר עם הקינה הנבואית המגוחכת שלך שעליה אתה חוזר שוב ושוב? – אולי, אולי בגלל גילך הצעיר – זיכרונך בוגד בך! – ישראל היום היא יותר דמוקראטית, יותר עשירה, יותר חזקה – ופחות מסואבת, מאשר בימים ההרואיים שאתה מייחס לתקופת בן גוריון, שכלל לא היתה אידילית אלא היתה מלאה שנאות אחים ומלחמות אחים וצנע ושוק שחור ותקשורת-מטעם מצונזרת ומשתמטים וספסרים ופרשות למיניהן עד כדי שפיכת דם!"

תגובת עמוס אריכא: אהוד בן עזר הנכבד, קראתי את תגובתך המלגלגת על "נכותי הנפשית" מחמת "צעירותי" שהדבקת בשולי רשימתי על ספרה של אניטה שפירא. מכבר למדתי להתעלם מהערותיך. אלא שבתגובתך היהירה והמתנשאת הפעם העמדת אותי כמי שלקה באלצהיימר. ייתכן ואתה צודק, אך אין ספק שגם אם אתאמץ בשארית יכולתי לא אמצא בך אפילו קמצוץ מתבונת זקנים. סגנונו של אדם לעיתים משמש לו ככרטיס ביקור וכבר עיצבתי דעתי עליך. אולם שלא כבעבר אין בכוונתי לכתוש אותך שוב לאבק דק, מפני שאינני מוצא בכך טעם ואפילו לא צל של אתגר.

שתהיה בבריאות שלמה,

עמוס אריכא

נ.ב. אני מקווה שתמצא מקום לפרסם את שורותיי.

אהוד בן עזר, תגובה לתגובה לתגובה: אנחנו רגילים כבר שכותבים שאינם שמים רסן ללשונם הפרועה, כמו למשל עמוס אריכא: "...הפיכת היישוב העברי בארץ-ישראל למדינה העברית העצמאית, זו שבמרוצת הימים הסתאבה כמדינת שבטים האוחזים זה בגרונו של זה." – נעלבים מכל הערת ביקורת עליהם, אפילו היא נאמרת באירוניה.

* תודות רבות לאלי מייזליש על התייחסותו אליי ואל תל ארזה. בעלי זוכר את הפילבוקס אשר בירידה של רחוב בר אילן, שהיה אז שביל צר זרוע אבנים ותלוליות עפר. הפילבוקס עמד מעט לפני רחוב שמואל הנביא, מאחורי הבקתה העזובה, עם צמחיית האזוב של ניסן הכורדי. נשמח מאוד לקרא את הסיפור על הנשיקה הראשונה, כנראה יש משהו ברחוב שמואל הנביא, שהנשיקות בו הן מיוחדות.

תודה רבה,

עירית אמינוף

* לפוצ'ו היקר, הפרקים שלך נפלאים. זה יהיה אחד הספרים הכי טובים שלך וכמו המשך גם ל"חבורה שכזאת".

שלך

אהוד בן עזר

אהוד יקירי, זה שאתה מחמיא זה לא נחשב, כי אתה ואני שייכים לאותה קליקה  ואתה חשוד בקירבת ידידים. לעומתך אני מקבל תגובות מכאלה שאני לא מכיר, דבר שכמעט לא קרה לי עם ספריי האחרים.

לדוגמה הנה מכתב שקיבלתי מטרקטוריסטית אחת מקיבוץ גדות, שהיא במקרה הבת של פחפח, ונורא פחדתי שהסיפור יגיע אליה  – ואשר יגורתי באני. מישהו דאג לשלוח אותו אליה וזה מה שהגיבה:

קראתי את הסיפור על פחפח וסימני הדרך. וואי וואי כמה צחקתי. אין לי בכלל ספק שאם אבא היה קורא את הסיפור הזה, הוא היה צוחק עד דמעות בדיוק כמו שהוא צחק מכל הסיפורים שלך. אבא אף פעם לא הבין את אלו שכעסו ובאו בטענות ומענות. תמיד מפליא אותי, איך אתה מצליח לספר סיפורי מלחמה שהם סיפורי חוויות כל כך קשות, בצורה כל כך מצחיקה שגורמת לכולם לרצות ולקרוא עוד ועוד היסטוריה כמו שהיא קרתה תכלס בשטח! זה פשוט לא יאומן! זה כישרון מטורף!

אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל בזכות הספרים שלך, הפלמ"ח נשאר חיי ומוערץ!

נילי פחטר

17.8.15

* משה גרנות: צפיתי באיראני בעל השן האחת שלועג לטמטום האמריקאי. הלוואי שקֶרי היה רואה.

אהוד בן עזר: יותר ויותר דברי הבל ושטות על שבתי צבי ועל גרשם שלום מתפרסמים בימים האחרונים, בהסתמך על אנשים שלא קראו את ספרו המונומטאלי של שלום על שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו ולא קראו את הריאיון החשוב עימו "היהדות דיאלקטיקה של רציפות ומרד" ב"אין שאננים בציון" – ולכן גם אין להם שום מושג על השקפת עולמו הציונית. ככה זה כשהבורות והטמטום חוגגים, בייחוד מעל דפי "תרבות וספרות" של "הארץ" – וכאשר השמאלנים מתעקשים לראות בגרשם שלום אבא רוחני של נוער הגבעות ושל רוצחי תינוק ערבי. מה היה אומר על כך שלום עצמו: "קוואטש!"

* נתן מנדל: אהוד: [שרון] "חלץ אותנו משם" [גיליון 1070] – או בגלל שהיה "תפוס" עם האי היווני?

אהוד: עם כל הכאב, מתברר כי בכל מקרה, ותהיינה הסיבות אשר תהיינה, הוא צדק בפינוי פתחת רפיח. ומצד שני ייתכן מאוד שאילו אריאל שרון היה חי עדיין, וכבר לא ראש ממשלה – היה צריך לבנות גם לו יחידת-דיור חדשה ליד אהוד אולמרט במעשיהו.

* לאהוד בן עזר שלום, תודה על שצירפתני לרשימת נמעניך ושלחת מיידית את העותק האחרון. לעניין פרקי הספר של פוצ'ו, ולידיעתך, אני עֵד כי השמות הם אמיתיים, שכן באחד הפרקים הקודמים הוא מספר על הקרב בחירבת מחאז, ומזכיר בשמו את אחי הגדול, יוסי קבצן, שהיה המ"כ שלו, מ"הכדוריסטים" שצורפו להכשרת מעוז בסוף 1947, בעודם  לומדים בשנה השנייה בביה"ס החקלאי "כדורי" שלמרגלות התבור. ובאותה הזדמנות, האם פוצ'ו גמר את הספר או שהוא יחזיק אותנו במתח עוד כמה שנים?

אז שוב תודה על העיתון המרתק. אני מרשה לעצמי לשולחו לחבריי ואני מקווה שהם לא יהיו לך למעמסה.

כה לחי וסוף שבוע טוב,

חובב צפריר

(מבני הפועלים ולא מבני האיכרים)

אהוד: למיטב ידיעתי, פוצ'ו טרם סיים את הספר והוא כותב אותו בהמשכים מתוך ידיעה ברורה שכל פרק נוסף יתפרסם מיד ב"מכתב העיתי", מה שגם אולי נותן לו חשק להמשיך בכתיבה חרף גילו המופלג. לדבריו, על הפרקים המתפרסמים במכתב העיתי הוא מקבל יותר תגובות מאשר קיבל בשעתו על ספר מודפס שלו.

אולי יום אחד יתברר כי המכתב העיתי היה כתב-העת הספרותי החשוב והמשקף ביותר בתקופתו.

* אנחנו לא שייכים למהללי המונותיאיזם ולמעריצי הנביאים – אלה שעשו שימוש בשמו של הקדוש-ברוך-הוא כדי לייסר את עם ישראל המסכן באמצעות גויים עובדי אלילים שהיו חטאים ורשעים פי כמה וכמה מאותו עם עברי באותה תקופה. כן, הנביאים היו קצת צבועים וגם דמגוגים גדולים.

מצד שני, יש לנו חבר שאומר כי הרבה-הרבה יותר אנשים נהרגו בידי המאמינים באל אחד, במלחמות דת במהלך ההיסטוריה וגם מדי יום ביומו בימינו אלה – מאשר נהרגו בידי עובדי האלילים במהלך ההיסטוריה, אלא אם כן אנחנו רואים גם את הנאצים כעובדי אלילים!

* יהודה דרורי: הומניטריות הדדית. מזל טוב! מנהיג החמאס האניה מחתן את בתו. הוא פנה לממשלת ישראל לאשר כניסת שלוש אחיותיו (הנשואות לבדואים ישראלים בנגב), לבוא לרצועת עזה לחתונה המשפחתית... פשוט כמחווה הומניטרית... לשמחתי (ולמרבה הפלא) התשובה שלנו היתה שלילית! – "מכיוון שמחווה הומניטרית מצופה גם מהצד השני..."

היום מסתבר גם שאחד מראשי החמאס שם חולה אנוש וזקוק למעבר חריג ודחוף לבית-חולים בירדן... "כמחווה הומניטרית.." – התשובה שלנו היתה שוב שלילית מכיוון שמחווה הומניטרית מצופה גם מהצד השני...

אז סוף סוף מצאנו את הדרך הנכונה להתמודד עם המסחרה שהם מנסים לעשות בחלקי גופות החללים שלנו... יש להמשיך כך! לא עוד מחוות הומניטריות עד החזרת חלקי הגופות.

* שמענו שבארצות אירופה המערבית ובאי הבריטי מתארגנות קבוצות של בעלי-אמצעים לא-יהודים במטרה לעלות לישראל – כי ישראל מסתמנת בעיניהם, בזכות אורח-חייה והנהגתה, כמקלט הבטוח השפוי האחרון לאזרחים אירופאיים מדורי-דורות, החפצים לשמר את אורח-חייהם ותרבותם. ואולם חוק השבות עומד למכשול למגמה זו – כי הוא אינו מאפשר הגירה של לא-יהודים כדי להתאזרח בישראל, פריווילגיה זו שמורה בינתיים רק ליהודים, בייחוד ליהודי מערב אירופה. וגם זה לא רע, שרק יבואו, ושאירופה תקבל במקומם את המהגרים המוסלמים, לאחרונה בעיקר מסוריה, עיראק ואפגניסטאן.

בבוא היום יוכלו, למשל בצרפת, להקצות לזרים האלה – מחנה בדראנסי, שהרי משטרת פאריס מומחית בהסגרה.

* אהוד שלום, בכתבה של תקוה וינשטוק על הסרט "טוביאנסקי" [גיליון 1070] לא נזכר כי המדובר הינו בחברת החשמל הירושלמית – שהיתה בריטית, עצמאית, וכלל לא קשורה לחברת החשמל שיסד רוטנברג. מי שאינו יודע זאת היה עלול לסבור כי מדובר בחברת החשמל הרוטנברגית, ולא כן היא.

והערה נוספת: מתגי החשמל בירושלים היו "הפוכים" מאלה שבשאר הארץ – אם הדלקת את הנורה בלחיצה על החלק העליון – הרי בירושלים לחצת על החלק התחתון – מורשת שיטות בריטניה. 

שלך,

יענקלה [יעקב ניר]

* "שר ההגנה של איראן חוסיין דהקאן הודיע אתמול (שבת, 22.8) כי ארצו תקבל מרוסיה את מערכת הטילים S-300  – עד סוף שנת 2015, כך מוסרת סוכנות הידיעות האיראנית IRNA. לפי הדיווח, השר הופיע בטלוויזיה הממלכתית בשבת, וציין כי וושינגטון וירושלים אילצו את רוסיה לבטל את משלוח הטילים, אך בהתבסס על הסכמות חדשות בין מוסקבה לטהראן, המערכות יגיעו לידי האיראנים עד סוף השנה." ["הארץ" באינטרנט. 23.8.15].

מעניין כמה טייסים שלנו ישלמו על כך בחייהם ביום שבו יהיה על ישראל לחסל את התשלובות הגרעיניות של איראן.

* בעקבות חידוש היחסים הדיפלומטיים בין אלביון הבוגדת לבין איראן המתגרענת ופתיחת השגרירויות בטהראן ובלונדון, כל זאת עוד בטרם אושר ההסכם הגרעיני עם איראן בקונגרס האמריקאי – יש שמועות עקשניות שהבריטים צפויים לקבל כבונוס לחידוש עוד כמה מאות אלפי פליטים מוסלמיים נואשים וחסרי-כול מהארצות שאותן הטרור בחסות האיראנית הצליח להרוס.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל