גיליון מס' 1072

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב באלול תשע"ה, 27 באוגוסט 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֹדֶש הָאִי-סְלִיחוֹת. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"ג. האם סריטה מֵהַתַּיִל נחשבת לפציעה בקרב? // אלי מני: 1. בעקבות  הרשימה על כיבוש חוליקאת. 2. "איל נפט בפוטנציה". // שלמה רוזנר: חידה לוותיקים. // עד שתיגמר בתל אביב חפירת הרכבת הקלה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.8.15. // יצחק אורפז: נגיעות. // יצחק שויגר: ביקור האופרה הישראלית בגלינבורן, קיץ 2015. // אשר מעוז: הנושאים את שם ההלכה לשווא. [ציטוט]. // מנשה שאול: האמת מבין ההריסות. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: "סיפור אהבה ארץ ישראלי", פנינה גרי, הוצאת שוקן, 2015. // מיכאל דשא: הֶחָצָב. // מנחם רהט: הסַאבּ-טֶקְסְט – כששופטת פוסקת על פי החוק הכתוב בספר החוקים, היא מואשמת שפסקה כך, רק בשל היותה בוגרת מערכת החינוך הממלכתית-דתית. // עמוס אריכא: להיפטר מהרבנות הראשית. // יוסף אורן: "הגילוי" הבלשני של פרופ' רחל אליאור – ניסיון כושל להתניע מחדש את ההתנגדות למפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון בעזרת "גילוי" בלשני מופרך לפיו קיימות בשפה העברית "שתי לשונות". // שישי מאיר: כְּשֶאִמִּי הָיְתָה צְעִירָה וְיָפָה. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 16. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חֹדֶש הָאִי-סְלִיחוֹת

נָכוֹן שֶחֹדֶש זֶה, חֹדֶש אֱלוּל, עַל פִּי מָסֹרֶת

בְּדוּקָה וְעַתִּיקַת-יוֹמִין הוּא חֹדֶש הַסְּלִיחוֹת

אֲבָל אוּלַי בְּאֹמֶץ-לֵב צָרִיךְ לַלֵּב לִמְסֹר אֶת

רְשוּת הָאִי-סְלִיחָה גַּם עַל הַרְבֵּה עַוְלוֹת חוֹתְכוֹת

הַזּוֹעֲקוֹת אֶל כָּל אֶזְרָח שֶמַּצְפּוּנוֹ אוֹמֵר לוֹ

שֶלֹּא תָמִיד עַל פֶּשַע יֵש לִסְלֹחַ, אַדְרַבָּה:

יֵש רְגָעִים שֶלֹּא מַסְפִּיק לָעָם הַמִּתְמַרְמֵר לוֹ

לְהִסְתַּפֵּק רַק בִּמְנוֹד-רֹאש עַד לָאָסוֹן הַבָּא.

יֵש רְגָעִים בָּהֶם לֹא דַי לוֹמַר בְּלֵב חֵלֵכָה

טֶרֶם עֲלוֹת הַשַּחַר וְנִצְנוּץ הַטַּל הַלַּח:

"אֲדוֹן סְלִיחוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת, חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ"

אֶלָּא לוֹמַר כַּמָּה מִלִּים גַּם עַל הַלֹּא-נִסְלָח.

יֵש רְגָעִים בָּהֶם חוֹבָה לוֹמַר בְּרֵיש גְּלֵי פֹּה

שֶלְּמַרְבֵּה הַצַּעַר, הַחֶרְפָּה וְהַכְּלִמָּה

לְאוֹר (יוֹתֵר נָכוֹן: לְחֹשֶךְ) מָה שֶמִּתְגַּלֶּה פֹּה

הָפַכְנוּ, אִם נוֹדֶה אוֹ לֹא, לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

כִּי מִדֵּי יוֹם נִדְקָר אֶזְרָח, אִם בִּקְטָטָה שֶל בָּארִים

וְאִם בְּסִכְסוּכֵי שְכֵנִים אוֹ קְרָב עַל חֲנָיָה

שֶל מְכוֹנִית פְּרָטִית וְאִם בִּשְאַר תִּגְרוֹת בַּרְבָּרִים

בָּהֶן נֶחְשֶׂפֶת לָנוּ יִשְׂרָאֵל הַלֹּא שְפוּיָה.

וּמִדֵּי יוֹם כְּבָר לֹא מֻפְתָּע שוּם אִיש בְּעַם-הַנֵּצַח

כְּשֶהַתִּקְשֹרֶת מוֹדִיעָה לוֹ כְּתַפְרִיט מֻכָּר

שֶשּוּב אֵרַע בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ עוֹד מִקְרֶה שֶל רֶצַח

שֶנִּתְבַּצֵּעַ כָּאן בְּרֹאש חָמוּם וּבְדָם קַר.

וְאִם מוּל פִּרְאוּתָם שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ נֶחְרְדָה לָהּ

נַפְשֵנוּ כְּשֶהִשְלִיךְ חָמָאס מִגַּגּוֹת עַזָּה חִיש

אֶת בְּנֵי עַמּוֹ, אוֹ לִינְץ' עָרְכוּ וַנְדָּאלִים בְּנֵי רַמְאַלְלַהּ

בְּבַחוּרִים שֶלָּנוּ בְּטֵרוּף- חַיּוֹת מֵבִיש –

הֲרֵי כַּיּוֹם גַּם בְּקִרְבֵּנוּ כְּבָר יֶשְנָם בְּנֵי נֹעַר

רַחְמָנִיִּים בְּנֵי רַחְמָנִים, שֶבְּלִי כָּל מְבוּכָה

כִּמְעַט רָצְחוּ נַעַר עַרְבִי בְּלִינְץ', כִּי אֵין לִמְנֹעַ

מִדּוֹר צָעִיר לִלְמֹד מִן הַגְּדוֹלִים אֶת הַמְּלָאכָה.

וּבִרְיוֹנֵי "תַּג הַמְּחִיר" שֶגִּזְעָנוּת פּוֹשַעַת

עוֹשָׂה בִּשְמָם פְּלַסְתֵּר אֶת הַמּוּסָר הַיְּהוּדִי

כּוֹתְבִים בּוֹ בְּמִנְזַר הַשַּתְקָנִים בְּיָד מִרְשַעַת

כְּתוֹבוֹת שֶל נְאָצָה (וְאֵין מִקְרה זֶה יְחִידִי)

וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְלֵמָה וַדַּאי אֵינָה נוֹשַעַת

מִדֻּגְמָתָם, לְהֶפֶךְ: מִתְבַּזָּה, וְלֹא בִּכְדִי.

וְאַלִּימוּת פְּרוּעָה, גַם אִם עֲדַיִן לֹא הוֹרֶגֶת, 

בֵּין אוֹהֲדֵי קְבוּצוֹת הַלִּיגָה הַמֻּכִּים טֵרוּף

שֶבָּהּ הוֹפֵךְ מִדֵּי שַבָּת מִגְרַש-הַכַּדּוּרֶגֶל 

לְכַּאסַח בְּסִגְנוֹן חָפְשִי וּלְזִירַת-אִגְרוּף

נוֹסֶפֶת עַל הַ"פְּגַע וּבְרַח" בְּנוֹף שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח

וּשְׂדוֹת-הַקֶּטֶל שֶל כְּבִישֵינוּ עֲקֻבֵּי-הַדָּם

בָּהֶם כָּל נְהִיגָה אוֹ חֲצִיָּה הֵן קְרָב שֶל קֶבַע

עַל עֶצֶם קִיּוּמוֹ הַיּוֹמְיוֹמִי שֶל הָאָדָם.

מָה יֵש לוֹמַר? מְחִיר מָזוֹן, חַשְמַל וְדֶלֶק יַחַד

עִם שְלַל מוּצְרֵי-יְסוֹד עוֹלֶה בְּהַתְמָדָה בְּטוּחָה

וְרַק מְחִיר חַיֵּי-אֱנוֹש אֶצְלֵנוּ זוֹל עַד פַּחַד

שֶגַּם בְּחֹדֶש הַסְּלִיחוֹת עוֹד אֵין עַל כָּךְ סְלִיחָה.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"ג. האם סריטה מֵהַתַּיִל נחשבת לפציעה בקרב?

היום, אין כמעט את מי לשאול מה קרה בדיוק לכיתה מספר אחת אחרי שעברה את הגדר הראשונה. מהסיפורים  שסופרו אז הצטיירה לעיני תמונה כזאת: לייזר נוטקוביץ, הוא הג'ינג'י מכפר הס, רץ קדימה וצעק: "אני זורק רימון!"

הכול נשכבו וצוות המקלע של מורדי אשכנזי ויוזי בקיש  (יוזי היפה) התחיל לשלוח צרורות לעבר מעלה הגבעה, ונתנו חיפוי לרובאים שרצו  אל הגדר השנייה. בשלב זה היו לנו כבר ארבעה פצועים: ניסן קלמנוביץ (נבו), אריה סליווה, יוזי לוי ולייזר הג'ינג'י שנפצע אולי מרסיסי הרימון שלו.

איש לא נתן את פקודת הנסיגה, אבל כל אלה  שנשארו בריאים רצו אל הפצועים להוציא אותם מהאש. מימי ואני היינו שקועים כל אותו זמן בירי מהפיאט ורק  כשנגמרו לנו הפגזים, הבחנו בשיירת הפצועים החולפת לידנו. אילון שרמן סיפר לי (בטלפון לפני יומיים)  שאחרי פיצוץ הבונגלו, רץ בחזרה אל שלמה בנארי ומצא אותו שוכב ליד איש הקשר שלו. הוא בדק את שניהם והבין שאין מה לעשות איתם. כאן התחילו להגיע אליו  נושאי הפצועים של כיתה מיספר אחת וגם מימי. כשהתחילו לגרור את  שתי הגופות הצטרפו אליהם חיילי כיתה שתיים והכל פנו לעבר המורד חוץ ממני, כי מנשקה חבובא שכח שאנחנו חברים וצעק לי: "יש עוד פצוע!"

כשהגעתי לפרצה של הגדר, כבר לא יצא ממנה איש. חציתי אותה, הפניתי מבט  לכל עבר והבחנתי ממול בגדר נוספת, גדר  קונצרטינית של  תַּיִל דוקרני ובתוכה לכודה דמות של מישהו המנסה להשתחרר מהסבך. מנשקה לא דייק, לא רק שלא אמר לי שזו הגדר השנייה, גם אמר "מאחורי הגדר" בזמן שהיה צריך להגיד בתוך הגדר.

ידעתי שבשטח בין שתי הגדרות אמורים להיות מוקשים, אבל לא היתה לי ברירה, למדנו שלא משאירים פצוע בשטח והתקדמתי בזהירות, כשאני בוחן טוב טוב את הקרקע לבל אדרוך על תלולית חשודה. עודדתי את עצמי שאם נשארו מוקשים חיים שהבונגלו לא פוצץ, ודאי החבר'ה היו דורכים עליהם וזה נתן לי כוח להתקדם. 

את הפצוע מצאתי עומד בסבך הקונצרטינה, הסתכלתי היטב ואשר יגורתי בא לי, היה זה יוזי השמן. האיש הכי כבד בהכשרה. תוך דאגה לעצמי שאלתי  איפה נפצע כי לא ראיתי דם.

אמר לי: "נפצעתי בעיניים, אני לא רואה כלום." 

הוקל לי, אבל ליתר ביטחון שאלתי אם הרגליים בסדר.

אמר לי: "בסדר גמור, רק הגדר תופסת לי את המכנסיים ואני לא יכול לצאת." 

הכנסתי יד לתוך הַתַּיִל, הפרדתי את הקוצים ממכנסיו ולא הרגשתי שזרועי נסרטה קלות. כשהגדר השתחררה והיתה מאחורינו, התחלתי להוביל אותו לעבר הגדר הראשונה. בדרך הוברר לי שלא העיניים שלו נפצעו, אלא המשקפיים, רסיס פגע במרכזם וניפץ אותם. בלי משקפיים יוזי לא ראה כלום.

כיוון שכך, משכתי אותו אחריי כמו שמובילים עיוור, כשפנינו לעבר הפרצה. אם הייתי יותר חכם הייתי נותן לו ללכת לפניי ואז, אם היה מוקש בדרך, הוא היה עולה עליו קודם, אבל אז לא חשבתי על זה והלכתי בראש. 

אחרי שבשעה טובה עברנו את הגדר, כיוונתי את יוזי לעבר המורד שבו ירדו החברה ואמרתי לו תלך ישר, אני רק הולך לקחת את הפיאט שלי. רצתי למקום שממנו יריתי את הפגז האחרון ולא מצאתי אותו. איפה הוא יכול להיות? נשק לא משאירים ועוד נשק חשוב כמו פיאט.

רצתי הלוך וחזור לאורך הגדר ואין שום זכר לפיאט. בינתיים הבנתי שאני לבד, ושכל החבר'ה כבר בתחתית הוואדי, ופרצתי בריצה  למטה. חסר לי שלא אמצא אותם, הרי אין לי מושג איפה אני ולאיזה כיוון צריך לברוח.

למזלי הם התארגנו  באחד מפיתולי הוואדי ושם גיליתי אותם. מי שעיכבם היה בחור אחד שצורף ברגע האחרון להכשרת מעוז ואף אחד לא ידע את שמו. עתה שכב על הארץ ויבב שהוא לא יכול ללכת. לא רצו לבזבז עליו אלונקה כי לא מצאו בגופו שום פצע, אך כשראו שהוא שוכב על הארץ ומתעקש לא לקום, העלו אותו תוך קללות על אלונקה ובתור עונש טילטלו אותו מדי פעם, כי היו בטוחים שהוא מתחזה. רק באמבולנס מצאו בחזהו חור קטן. מסתבר שרסיס זעיר פגע בו והגיע עד הלב. כשהאמבולנס הגיע למרפאה, הוא כבר היה ללא רוח חיים.

הצטרפתי לצוות שנשא את ניסן קלמנוביץ שנפצע ברגלו. ניסן היה בחור חסון  וגבוה, לא מן הקלים, והצטערתי שלא הצטרפתי לאלונקה של לייזר הג'ינג'י הרזה. עוד אני הולך ומצטער, והנה  אלי מני רץ לאורך השורה ומכריז:

"השאירו פיאט! השאירו פיאט!"

אני מסתכל ורואה אותו נושא על כתפו את הפיאט שלי. מסרתי את ידית האלונקה ליגאל סלע, שהחלפתי אותו רק לפני רגע, רצתי אחרי אלי ושמתי את ידי על הכלי תוך קללה:

"כוס אמכּ מי ביקש ממך שתיקח אותו?"

"אז למה השארת אותו!?" 

 לך ותסביר לו עכשיו למה השארתי אותו. משכתי ממנו את הפיאט כמעט בכוח והרגשתי כאותו אב שמצא את בנו האובד.

את אלי מני אני זוכר לטובה מגימנסיה הרצליה ואחר כך מהעובדה שבמלחמת העצמאות עזב את אמריקה לאנחות והצטרף לפלמ"ח, למרות שבבית בטח צעקו עליו. אלי נחשב לבחור רציני ותלמיד מוכשר, שהכל מנבאים לו עתיד של מהנדס. היה לו מיבנה גוף מוצק, פנים הנוטות לחיוך ואף נשרי, מאלה המותאמים לפרצוף של מצביא עליון. יחד עם זאת היה קצת ילדותי. היה אוהב להכריז בקולי קולות על דברים המעוררים התרגשות. לא אשכח איך צעק בשמחה: "גם הם  בורחים! גם הם בורחים!" – כשפלוגה א' נסוגה מחירבת מאחז.

כשיצאנו לתקוף את חוליקאת, נזכר שלמשפחתו, משפחת מני המיוחסת (סב סבו הרב אליהו מני (הרא"ם), שעלתה ארצה מעיראק לפני כמאתיים שנה והתיישבה בחברון, יש אדמות שרכשה בחוליקאת. סוד כזה לא היה יכול לשמור בבטנו והוא הודיע בקול לכול ההכשרה,  שהלילה הוא יוצא להחזיר למשפחה את רכושה האבוד.

אז את האדמה עוד לא הצליח להחזיר, אבל את הפיאט שלי – כן.

אחרי שמשכתי אותו ממנו, גילה פתאום בשרוול חולצתו שני חורים, חור כניסה וחור יציאה, והבין שרק מילימטר אחד הפריד בינו לבין בית החולים. על דבר כזה לא היה יכול לעבור בשתיקה והיה מוכרח  לצעוד לאורך שיירת הנסוגים ולהראות לכולם איך נפצע אנושות בחולצה.

חבל שאני גליתי את הסריטה בזרועי רק למחרת בבוקר, אחרת אולי הייתי הולך אחריו ומראה לכולם שגם אני נפצעתי. אמנם  מגדר תַּיִל, אבל פציעה זו פציעה.

מאוחר בלילה, כשהתמקמתי בתוך שק השינה, אמרתי לעצמי, למה בעצם ברחנו, הרי הם כבר לא ירו עלינו? הרי כשהלכתי עם יוזי השמן בין הגדרות, הלכתי זקוף קומה ואף כדור לא זמזם לי ליד האוזן? הרי גם כשרצתי אחר כך לאורך הגדר הלוך וחזור, לא ירו עליי? אם היו יורים הייתי בטח רץ שפוף , או משתטח על הארץ. סתם ברחתי, בטעות.

כמובן שלא סיפרתי על כך לאיש, שלא יידעו איזה פחדן אני. כשישים שנה נצרתי את  הסיפור הזה בבטני, עד שפנתה אלי הסופרת-עיתונאית תהילה עופר בבקשה שאכתוב משהו לעלון הפלמ"ח שאותו ערכה. כשמבקשים ממני לעשות משהו לטובת הפלמ"ח, אני לא יכול לסרב. התיישבתי וכתבתי על קרב חוליקאת תוך הוספת התיאוריה הפרטית שלי, לפיה חטיבת גבעתי המהוללת הסתערה בעוז על חוליקאת, אחרי שהפלמ"ח הבריח משם את הלוחמים המצריים.

היתה זו טעות טראגית מצידי, כי שכחתי שבראש העיר תל אביב עומד שלמה (ציץ)  להט,  שהיה מפקד פלוגה ולוחם נועז בגבעתי (קיראו את "בשדות פלשת" של אורי אבנרי) . ציץ העניש אותי קשות, כאשר צילצל אליי בצהרי שבת אחת  והפליא  לשפוך עליי בלהט אש וגופרית כזו, עד שהלכה לי  שנת הצהריים שאני כל כך מקפיד שלא  להחמיץ אותה. אם נשארתי חי אחרי אותה התקפת זעם, זה רק בזכות אימי המסורה, שמאז מלחמת העצמאות לא מפסיקה לשמור עליי, עכשיו גם  מלמעלה.

* * *

אהוד,

כדי להיות בטוח שזיכרוני אינו בוגד בי, הקדמתי ושלחתי את הפרק לאליהו מני, אחד הבודדים שהשתתפו בקרב חוליקאת ועדיין חי וצלול.

לא נגעתי במה ששלח, ואני חושב שכדאי להכניס את זה כקטע נפרד, בהמשך לפרק שלי.

אלי מני

בעקבות  הרשימה על כיבוש חוליקאת

20.8.15

לפוצ'ו שלום,

לבקשתך הנה  מספר הערות ותוספות (לא לפי הסדר) שאתה יכול לשלב או לתקן כרצונך:

ניסן נבו נפצע בזרוע ולא ברגל. הוא מסר לי את הרובה שלו וחזר לבד לאחור לפני שפרצנו את הגדר.

נכון שאספתי את הפיאט שנשאר בשטח (בידי היו 2 רובים והפיאט). רץ אלי אילון ביקש וקיבל רובה "כדי לחפות על איסוף הפצועים והנסיגה." מסרתי לו את הרובה שלי שכעבור שנתיים נמצא תלוי חלוד על אחד העצים בבוסתן שהתמקמנו בו לאחר הנסיגה. את הרובה של ניסן, מאוזר גרמני ולא צ'כי, השארתי אצלי עד לשחרור.

לפני הפעולה בשטח ההתכנסות שכבתי לא רחוק משלמה בנארי, הוא קרא אליו את המ"כים והודיע להם שהפקודה היא לכבוש את המישלט בכל מחיר ולא סיור אלים כפי שנאמר לנו לפני היציאה. יענקלה תמיד הזכיר לי שכשנרדמנו בבוסתן אני מלמלתי וחזרתי מתוך שינה "בכל מחיר, בכל מחיר."

כששכבנו לקראת ההסתערות על הגדר, צוות הנכב"ד ירה עם הבזות עלינו ולא על המצרים. זו הייתה חווייה מהפנטת לראות את אבק החול המתרומם בין הרגליים שלנו. מזל שאף אחד מאיתנו לא נפגע. סיקו ומשולם ביררו לאחר מכן מה קרה, והסתבר שהחבר'ה של חקה הטעינו שרשראות עם כדורי רובה (PS) בטעות.

כשפרצנו את הגדר הראשונה התחלנו עם הידיים למשש את הקרקע לגלות מוקשי נעל ששלמה הודיע לנו שהמצרים הטמינו בין הגדרות. בדיעבד נודע לנו לאחר כיבוש המשלט שהמצרים אכן טמנו מוקשים, אך לא חימשו אותם.

שלך,

אלי

אהוד,

עוד משהו. שאלתי את אלי מני, מה עלה בסופן של אדמות חוליקאת (כיום חלץ)  שאותן יצאנו לכבוש כדי להחזירן לאביו. במקום לענות שלח לי  סיפור שכתב לעבודת "שורשים"  של נכדו. אני חושב שגם זה מעניין.

"איל נפט בפוטנציה"

הדבר היה אחרי שבקידוח חלץ התגלה נפט וכל הארץ הייתה באופוריה.

צלצול הטלפון הראשון העיר אותנו מוקדם בבוקר, ואחריו באו עוד עשרות שיחות שהעסיקו אותי כמעט כל היום.

"קראת את 'הבוקר' הבוקר?" שאלו כולם, והמשיכו "אתה ואביך מככבים במסגרת בעמוד הראשון."

אני עונה להם: "עיתון הציונים הכלליים לא נכנס לביתנו. אבי קורא רק את 'הארץ' ואני רק את 'על המשמר'."

זה היה נכון עד לאותו בוקר, ה-27 בספטמבר 1955, כי רצתי למטה לקיוסק הקרוב, לקנות את "הבוקר" ולגלות על מה המהומה.

יומיים לפני כן הכריז דב יוסף, שר המסחר והתעשיה, בשידור רדיו דרמטי לאומה, על גילוי נפט בכמויות מסחריות בחוליקאת, היא חלץ, ושישראל מצטרפת בזה למדינות המפיקות נפט ועתיד ורוד לפנינו. ומאחר שהנושא היה חם, הזדרז עתונאי, ידיד, לראיין את אבי ולכתוב 'סקופ' על האב שקנה ועל הבן שכבש ונפצע.

ראשית הרגעתי את כולם והזכרתי להם שאכן השתתפתי באחד הקרבות על חוליקאת, אך בענין "הפציעה" שלי אין מה לדאוג. הכדור שחדר דרך שרוול חולצתי לקח עמו חלקיק עור מזרועי, ויש להתייחס לזה כפי שכינתה זאת אימי a smallpox vaccination, חיסון אבעבועות.

אחרי זאת הרגעתי אותם בנושא השני. אבי אכן רכש בזמנו 2000 דונם מאדמות חוליקאת מעשרות ערבים. שולמו להם דמי קדימה וכל חוזי המכר בוילו , נחתמו כדת וכדין ואושרו ע"י מוכתרי הכפרים. המימוש הסופי של הקנייה היה צריך להתבצע עם התשלום הסופי, בעת רישום הקרקעות על שם אבי במשרדי הטאבו בעזה, עיר המחוז. אך לקראת המועד שנקבע לרישום פרצו מאורעות תרצ"ו, 1936, או כפי שהם גם כונו "המרד הערבי הגדול". יהודים לא יכלו להגיע לעזה ואבי לא יכול היה לממש את הקניה.

המאורעות שככו למעשה רק לאחר ה-17 במאי 1939, כשממשלת בריטניה נכנעה לרצונות הערבים ופירסמה את הספר הלבן המתייחס לארץ ישראל, על פיו הוגבלה עליית יהודים, וכן הוגבלו אפשרויות רכישת קרקעות בארץ ישראל על ידי יהודים. חוליקאת נכללה באזורים האסורים לרכישה ע"י יהודים, ושוב לא היה ניתן לממש את הרכישה עד קום מדינת ישראל, שביטלה את הספר הלבן והוראותיו. ביטלה, אבל  הודיעה  שלא ניתן גם עכשיו לממש את הרכישה, שהועברה לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. השלמת הרכישה תתאפשר רק אם  יופיעו הערבים הנפקדים שמכרו את הקרקעות, וניתן יהיה לזהותם ולאמת את החוזים.

אבי הרים ידיים.

בנוסף לזאת, הבהרתי למטלפנים, שעל פי החוק בישראל כל אוצרות הטבע מתחת לאדמה שייכים למדינה, לכן אין סיכוי שאני, חברם, אהיה איל נפט בעתיד. כמה חבל...

אלי מני

* * *

שלום אהוד,

לפני כשלושה שבועות שלחתי אליך את הכתוב מטה, בתקווה שתקצה לו מקום בעיתונך. עד עתה לא ראיתי שהדברים הופיעו, ואני תוהה מדוע לא נמצאו ראויים.

בין קוראיך/כותביך הקבועים נמנה גם ישראל וייסלר – פוצ'ו, שאף הוא היה באותו קרב. שמא הוא יודע משהו, או יכול להפנות למישהו. או מישהו מהאחרים, שביניהם מבני הדור ההוא? שמא יש ידיעה כלשהי, או מפתח כלשהו, לידען הרב גווני אליהו הכהן.

רווח מפתרון לא יהיה לי. רק יואר פרט קטן במוזיאון הפלמ"ח, שעתה הוא סתום.

שלמה רוזנר

חידה לוותיקים

מי כתב מה ולמה?

להלן שאלה המתאימה לקוראיו הוותיקים של כתב עת זה:

בחלקה הצבאית בהר הרצל קבורות שלוש לוחמות פלמ"ח, שהיו במלחמת השחרור בכוח הלוחם על חרבת מחאז בנגב ערב מבצע יואב. שמותיהן: מרים אוסיה, תמר באומגרט, לילה יוסף.

שלושתן היו לוחמות בחטיבת 'יפתח', ונהרגו ביום ו' בתשרי תש"ט, 9/10/48, סמוך לכפר הוּג', הסמוך לקיבוץ דורות – בהפצצה של מטוס מצרי. בספרים כתוב, שהיו בין סירי המטבח, שנצנוצם משך את שימת לב הטייס.

הן נקברו לא הרחק משם והועברו כשנה אחר כך להר הרצל, אולי מפני שלילה יוסף היתה בתו של השר דב יוסף.

על סלע במקום קבורתן הראשון נחקקה הכתובת הבאה:

"בכוך כיהל אל רשף הבכי הלילה לצהר הסהר הצל הלילה יכבה פשר לאלהי ככוכב"

נסיונות לפענח מה תוכן הכתובת לא עלו יפה עד כה. רק דבר אחד: הכתובת נקראת באותו אופן מימין לשמאל ומשמאל לימין, אופן כתיבה שהלשונאים מכנים 'פלינדרום'.

מי שיודע לתת פשר לכתובת זו – יבורך.

* * *

שלמה רוזנר שלום.

לשלוש הפלמ"חניקיות לא היה קשר לחירבת מחאז. הן נהרגו יומיים אחרי שתמו שם הקרבות, ואין לי מה להוסיף על הידוע.

את החידה לוותיקים אני מציע שתשלח לצעירים. ממני לא תהיה לך תשועה, מצטער.

בברכה,

פוצ'ו

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עד שתיגמר בתל אביב חפירת הרכבת הקלה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

חבר שלי הלך לזונה תאילנדית

כי הוא אוהב שדיים זעירים

כפתורים כמו של ילדות

בקושי הוא חדר לַפות שלה

אחר-כך דיגדגה לו בכפות רגליה

העדינות את הביצים

לשה באצבעותיה הדקיקות את אחוריו

שילם לה כולל העיסוי

היא באמת עשתה לו כל כך טוב

על כל הגוף

עד שהחליט כי כאשר יֵצא לגימלאות

ימצא לו נערה עדינה כמוה בתאילנד

יחיה שם את כל שארית חייו

היא גם תרשה לו לתקוע אצבעות

בתחת הקטן שלה ולשים

את כפות רגליה המטופחות בפיו

הוא יגשים בה את כל חלומותיו

ויחיה עימה שנים רבות

עד שתיגמר בתל אביב

חפירת הרכבת הקלה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.8.15

* טלטלה רצויה – הטענה שהמשטרה היא מקצוע ולכן ראוי שהמפכ"ל יהיה מתוך המשטרה, היא טענה ראויה ובמצב של שגרה היא נכונה. אולם כאשר בכירי הניצבים במשטרה, ניצב אחר ניצב אחר ניצב אחר ניצב, התגלו כעבריינים, משמע שיש בעייה תרבותית במשטרה, שבה הדבר מתאפשר. המשבר במשטרה הוא משבר אמון של האזרחים במשטרה, משבר אמון של השוטרים בהנהגת המשטרה. המצב הזה מחייב מינוי חיצוני, של אדם שאינו חלק מן המערכת ויוכל לטלטל אותה טלטלה עזה.

 אין לי כלים והיכרות כדי לחוות דעה על גל הירש באופן אישי, אולם עצם הבחירה באדם חיצוני נכונה וראויה להערכה. אני מקווה ומאמין שהירש יתגלה כאיש הנכון במקום הנכון. השר ארדן ראוי לשבח על החלטה אמיצה ומנהיגותית. הוא לקח על עצמו אחריות כבדה בהחלטה רחוקה מאזור הנוחות, אף שידע לחזות את הביקורת שיחטוף.

* הפקרות – לפני חודשים אחדים, נזקקתי לפרוטוקול מסוים של ישיבת ממשלה משנת 1967. כשפניתי לארכיון המדינה, התברר שהפרוטוקול הזה חסוי עדיין. מדובר בפרוטוקול מלפני 48 שנים, שהשפעתו על ביטחון המדינה היום זניחה.

והנה, מי שהיה רמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, מרשה לעצמו להדליף את המידע הרגיש ביותר, בסוגייה הביטחונית הרגישה ביותר, מדיוני הפורום החשאי ביותר, בסוגייה שגם היום היא המרכזית ביותר לביטחון המדינה – דיוני השמינייה על אפשרות התקפה באיראן. אין לכך הגדרה אחרת זולת הפקרות.

אהוד ברק מאותת במרץ על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים. את תוצאות הרפתקנותו המדינית חסרת האחריות אנו משלמים עד היום. שוב הוא הוכיח שאינו כשיר ואינו ראוי. שהוא אדם חסר אחריות.

* היכן הצנזורה? – במקרה הזה כשלה גם הצנזורה. תפקידה של הצנזורה לחסום פרסומים מזיקים ומסוכנים כאלה, של הכמוסים בסודות המדינה. דומה שהצנזורה כשלה מאימת תפקידיו הבכירים של ברק. אם מי שהיה ראש הממשלה והרמטכ"ל מרשה לעצמו... אך זו טעות, וראוי לבדוק אם הצנזור הראשי מבין את תפקידו ומסוגל למלא אותו.

* החלטה מוצדקת – טוב עשה בית המשפט העליון כאשר הפריד בין שני חלקי העתירה – זו העוסקת בסגן שר הבריאות וזו העוסקת בכהונת ראש הממשלה כשר במקביל לכהונתו. בנושא משרד הבריאות, קיבל בג"ץ את ההחלטה המשפטית המתבקשת – המעמד של סגן שר במעמד שר אינו מעוגן בחוק וסותר אותו. כמובן, שהכנסת רשאית לשנות את החוק, אך יש לקוות שלא תנהג כך, והכרעת בג"ץ תשים קץ לאבסורד, של מפלגות בקואליציה המסרבות לקחת אחריות ממלכתית כמתחייב מהישיבה בממשלה.

בנושא כהונת ראש הממשלה כשר, יש לקוות שבית המשפט ידחה את העתירה. הנוהג הזה קיים מאז הקמת המדינה, ואין כל מקום לפלפולי פלפולים משפטיים כדי לחפש דרך יצירתית לבטל מינויים שהכנסת אישרה.

אני לא אוהב, בלשון המעטה, את ריבוי התיקים בידי נתניהו ובמיוחד תיק התקשורת, אך זו סוגייה פוליטית, לא משפטית.

* בולשיט – ישראל נזהרת כמו מאש לא לשקוע בבוץ של מלחמת בני חושך בבני חושך בסוריה. בצדק, ישראל מבליגה, בדרך כלל, על "זליגות" מן הקרבות לשטחה, או משיבה אש סמלית. אולם הפעם, כאשר היה ירי מכוון, מתוך שטח שבשליטת צבא אסד ומצד ארגון של בני בריתו, ישראל הגיבה והנחיתה מכה על יעדי צבא סוריה, בנקודות האסטרטגיות ביותר – קו ההגנה האחרון של אסד על דמשק. ועם זאת, הפעולה היתה מדודה, בתקווה שדי יהיה בה כדי להרתיע. ולא פחות חשוב – ישראל חיסלה את החולייה שירתה, במבצע המוכיח יכולת מודיעינית משמעותית. בעיניי, כל המכלול הזה מבטא שיקול דעת ואחריות מדינית וביטחונית.

אביגדור ליברמן הגדיר בלעג את פעולת צה"ל "בולשיט". מה הוא מציע? לכבוש את סוריה, כפי שהוא מציע לכבוש את עזה? להתערב במלחמת הכול בכול בסוריה? עד כמה אפשר להיות פופוליסט חסר אחריות?

* פרקליטו של השטן – עוכר הדין איתמר בן גביר שאל בסרקזם האם במקרה שמרשו, המחבל העצור במעצר מנהלי, ישבות רעב, בג"ץ ישחרר גם אותו. עוכר הדין צודק – אכן, אין שמץ של הבדל בין מחבל מן הג'יהאד האיסלאמי למחבל מן הג'יהאד ה"יהודי" (או ליתר דיוק, הפגאני).

* אתיקה רפואית – ההסתדרות הרפואית היא האיגוד המקצועי היציג הנבחר של רופאי ישראל. האם איגוד מקצועי הוא סמכות אתית? האם במאבקו נגד הזנה בכפיה של אסירים שובתי רעב, האיגוד המקצועי מייצג את רופאי ישראל?

לא את כולם. כמה מבכירי הרופאים ומומחי האתיקה בישראל פירסמו נייר עמדה החולק על עמדת הר"י, ומציג את תפיסת האתיקה הרפואית, המחייבת את הרופא להציל את חיי החולה. במישור המקצועי, שוללים החותמים את הטענה כאילו הזנה בכפיה היא "עינוי".

בין החותמים נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון פרופ' רבקה כרמי, מנהל בית החולים שערי צדק בירושלים פרופ' יונתן הלוי, לשעבר יו"ר המועצה הלאומית לביואתיקה, פרופ' מישל רבל ממכון ויצמן ברחובות, ופרופסור אסא כשר, שהנו בר סמכא בינלאומי ראשון במעלה בענייני אתיקה.

אני ציפיתי לנייר העמדה הזה, לנוכח ליקוי המאורות המוסרי שבא לידי ביטוי בעמדת הר"י. במקרה הזה, עמדת הר"י פוגעת גם באינטרס הלאומי של ישראל, אולם בראש ובראשונה היא מנוגדת לשבועת הרופאים ולאתיקה הרפואית, ולא הבנתי עד עתה איך אף רופא לא קם.

* מופרך לחלוטין – במאמרי "כן, הכחשת שואה", ביקרתי את פרופ' אלחנן יקירה, על שפירסם מאמר בספר "השואה והנכבה". אמנם הוא שלל במאמרו מן היסוד את התשתית הרעיונית של הספר, ואף השווה את הקריאה ל"השהיית השואה מההקשר היהודי" בשם האוניברסליזם המנוגד לפרטיקולריזם, למסר האוניברסליסטי של פאולוס, שנועד למחוק את העם היהודי – ובכל זאת, אני חושב שהוא שגה בכך שפירסם בבמה הזאת, ונתן לה לגיטימציה.

אני רוצה לשתף פסקה חשובה ממאמרו של יקירה: "הבה נאמר זאת אפוא מפורשות: נתח ההיסטוריה שעורכי הספר, יהודי וערבי, מכנים 'נכבה' הוא מלחמת העצמאות ותוצאותיה. מלחמה זו פרצה בעקבות סירובה של התנועה הלאומית הפלסטינית לקבל את תוכנית החלוקה, ומה שמכונה בפיהם היום 'האסון' איננו אלא מפלתם במלחמה שהם כפו על היישוב היהודי בארץ-ישראל/פלסטין, כפי שנקראה הארץ לפני שהוכרזה מדינת ישראל. ומפלות, כידוע, הן עניין עגום למדי. 'vae victis' אמרו הגאלים לרומאים, והם ידעו דבר או שניים על מפלות. היהודים לא פלשו לגרמניה והשמדתם איננה דומה לשום מפלה במלחמה, גם לא למפלתם של הפלסטינים. מה שקרה לפלסטינים בעקבות המלחמה ההיא, ובמידה כזאת או אחרת גם בשנים שחלפו מאז, הוא ללא ספק עניין קשה, אבל איש לא ביקש להשמיד אותם. אפילו לא לגמרי ברור מי ביקש לגרש אותם ועד כמה. לעומת זאת, מה שהיה קורה ליהודי ארץ ישראל לו ניצחו הערבים, הוא ככל הנראה מה שקרה ליהודים בכל המקומות שבהם הובסו: בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון, בכפר דרום ובנירים – לא נותר יהודי חי לרפואה. רוב היהודים שהתגוררו במקומות האלה גורשו מהם, מקצתם נטבחו.

כמו במקרים לא מעטים אחרים, הפלסטינים בונים את האתוס הלאומי שלהם מתוך חיקוי האתוס היהודי-ציוני ומתוך שאילה מתמדת של סמלים, מושגים וקטעי סיפר מן ה'שיח' והתרבות הישראליים. כך הומצא גם הביטוי 'נכבה': אם השואה היא אסונם של היהודים, הנכבה היא אסונם של הפלסטינים, וכאמור, אם יש מכחישי שואה, יש עכשיו גם מכחישי נכבה. האמת העגומה היא שהשימוש במילה 'נכבה' כאילו היתה בעלת מעמד דומה למעמדה של המילה 'שואה', או כאילו המאורעות ששתי המילים האלה מציינות שייכים למשפחה אחת של מאורעות היסטוריים, הוא שימוש מופרך לחלוטין. הוא הדין בשימוש בביטויים כמו 'זיכרון הנכבה' או 'הכחשת הנכבה'."

* אוטואנטישמית – קרולינה לנדסמן מצדיקה את הפניית החרם של BDS גם כלפי יהודים שאינם ישראלים, כמו הזמר מתיסיהו. "אולי כשכתם הכיבוש ידבק ביהודים האמריקאים, הצרפתים, הארגנטינאים – ידרשו אלה סוף סוף להבחין בינם לבין הישראלים."

אוטואנטישמית כבר אמרנו?

* המאושלים – להלן תגובתו של הרצל למכתב הרבנים האמריקאיים, שקראו לחברי הקונגרס לתמוך בהסכם הגרעין האיראני: "מאושל הוא אנטי ציוני. אנו מכירים אותו זמן רב, ותמיד התעורר בנו רגש של גועל שעה שראינו אותו... אמרנו לעצמנו שאנו מוכרחים לסבול אותו... מאושל מסתלק מן היהודים ובאותו הזמן מדבר בשמם. כך קורה הדבר שאנו מוכרחים לשמוע לפעמים מפי ידידים רציניים של הציונות את ההערה – הרי היהודים עצמם אינם רוצים לשמוע על הציונות דבר... היהודים? לא ולא! רק מאושל אינו רוצה. שום יהודי אמיתי אינו יכול להיות אנטי ציוני."

זהו קטע ממאמרו של הרצל "מאושל". ב-1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, פירסם הרצל מאמר בו תקף בחריפות חסרת תקדים את הבורגנות היהודית העשירה, שהתנגדה לציונות. הדברים נכתבו על רקע סירובם של בנקאים יהודים אליהם פנה בבקשה לסייע בהקמת ה-Jewish Colonial Bank, שהרצל ראה בהקמתו מכשיר הכרחי להצלחת תוכניתו. במאמר הוא לא התמקד דווקא בהם, אלא עסק באופן כללי ביהודים המתנגדים לציונות, ובעיקר ביהודים הפועלים בקרב העמים נגד הציונות. "מאושלים", הוא כינה אותם.

* אשמורת שלישית – בשעה טובה ומוצלחת, יצא לאור הגיליון הראשון של כתב העת "אשמורת שלישית", כתב עת ציוני עכשווי, בהוצאת עמותת "שבעים פנים לציונות" ובעריכת ניר רייזלר.

החוברת מעמיקה, מעניינת ומעוצבת היטב, ונושאת בשורה של התחדשות ציונית. במרכזה, ראיון עומק עם פרופ' אליעזר שבייד, חתן פרס ישראל, ואחד מהוגי הדעות הציונים החשובים בדורנו. כמו כן, מסה מאת פרופ' אלחנן יקירה "על העגבניות של עין חרוד או: מהי ציונות היום," כתבה על ארגון "השומר החדש" ועוד כתבות ומאמרים מעניינים.

גילוי נאות – א. בחוברת מופיעה מסה שלי – "לא על המילקי לבדו". ב. אני חבר הוועד המנהל של העמותה.

* קיצור תולדות האנושות – עכשיו התערוכה – אהבתי מאוד את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות". הספר מיטיב להעניק לקורא תמונה מוחשית מאוד של התפתחות האנושות לאורך ההיסטוריה (והפְּרֶה-היסטוריה), במבט-על, הממחיש את התמונה כרצף תצלומי לוויין.

הלכתי לצפות בתערוכה המבוססת על הספר במוזיאון ישראל, בציפיה שהתמונה שהתגלתה לעיניי עם קריאת הספר תתבהר עוד יותר. התאכזבתי מאוד. התערוכה היא הד חיוור וקלוש לספר, אין בה כל חידוש וכל ריגוש.

ייתכן שהיא יכולה לשמש קדימון למי שטרם קרא את הספר, אך אחרי קריאת הספר, היא לא הוסיפה לי דבר.

* 1965 – ב-1965 נוסד מוזיאון ישראל. במלאת יובל להיווסדו, מוצגת בו תערוכה המתמקדת בשנת ההקמה. עוד בטרם ראיתי את התערוכה, אהבתי את הרעיון. בדרך כלל אנו עוקבים אחרי תהליכים היסטוריים לאורך זמן, תוך התמקדות בנושא מסוים. מעניין לראות נקודת מבט שונה – לעצור את הזמן במועד מסוים, ולהתמקד בו מזוויות שונות.

התערוכה יפה. האולם הראשון מציג אביזרים שונים מן התקופה. ב-1965 הייתי בן שנתיים, כך שאיני יכול לזכור דבר, אולם המוצגים הם תבנית נוף ילדותי – הפטיפון והתקליטים, הווספה עם הסירה, הריהוט והכלים.

התצוגה השנייה מציגה את אמנות התקופה, ואת יצירותיהם של האמנים הצעירים והחדשנים, שהובילו את האמנות הישראלית ביובל השנים שמאז ועד עתה, לצד מעטפת המעניקה פרספקטיבה מסצנת האמנות במערב באותה תקופה.

אני נהניתי במיוחד ממה שכאילו נוצר במיוחד בעבורי – מצג של יומני "גבע" ו"כרמל", יומני החדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע לפני תחילת הסרט, בתקופה שקדמה לטלוויזיה. ישבתי מרותק ומהופנט מול המסך, וצפיתי בחדשות התקופה ובאופן בו הוצגו. אני כותב כעת מחקר העוסק בסכסוך הישראלי-סורי, בעשור שקדם למלחמת ששת הימים, ובין השאר ראיתי כתבות על תקריות הגבול.

מעבר לחדשות, ניתן ללמוד מן היומנים לא מעט על תרבות התקופה. למשל – בכל הכתבות, על כל אירוע, כל כינוס, כל פורום, כמעט הכל מעשנים, סיגריה או מקטרת, והאולם אפוף עשן. המראות הללו ממחישים את המהפכה התרבותית החיובית והחשובה כל כך, שהתרחשה במהלך השנים, מהפכת הזכות לנשום. מעניין היה להשוות את הצווארונים הפתוחים בישיבת מועצת "אחדות העבודה", שאישרה את הצטרפות המפלגה ל"מערך הזוגי", לעומת החליפות המעונבות בכנס היסוד של המפלגה הליברלית העצמאית (ל"ע), שהתקיים באותו שבוע.

דבר מעניין – בשנת 1965 היו פיגועים, של "חבלני" [=מחבלי] פת"ח. ראו איזה ממזר אקיבוש. הוא כל כך נורא, עד כדי כך שהפלשתינאים נאלצו להילחם נגדו כבר שנתיים לפני שנולד.

* תחזית עתיד הבליקיני – לפני כ-20-25 שנים, נוצרה נורמה של הנקה חופשית בפומבי. אני זוכר שכל הנשים שסבבו אותי, בקיבוץ, בעבודה בחברה, חלצו שד והניקו את תינוקם. כעבור שנים אחדות, התופעה הזאת הצטמצמה מאוד. היום, מקובל יותר שאישה מניקה תשלוף חיתול ותצניע את ההנקה. אני מכיר נשים שהניקו בפומבי את התינוק הבכור, והצניעו את הנקת התינוק הצעיר.

מה גרם לשינוי? ראשית, כמו בכל דבר, גם כאן יש אופנות. אך בעיניי יש כאן משהו עמוק יותר. תחילה היה צורך של הנשים להשתחרר – להרגיש שהצורך של התינוק לינוק ושלהן להניק, לא צריך לחייב אותן לחפש חדר פנוי או להישאר בבית ולהימנע מלצאת לחברה. כשההנקה בציבור היתה לנורמה, נמצאו פתרונות נוחים יותר, שאיפשרו לנשים להרגיש נוח יותר כשאבריהן המוצנעים לא יחשפו, ושהן תהיינה פחות מובכות ופחות מביכות. ואולי הן גם הרגישו והבינו, שהקלישאה ש"אין שום דבר מיני בציצי של אישה מניקה," אולי מחזיקה חלב, אך לבטח אינה מחזיקה מים.

אנו עדים היום לאופנת הבליקיני (topless) ההולכת ומתגברת ברחובות ניו יורק וערי ארה"ב. נשים חשות משוחררות להיווכח שאפשר. אני מניח שהתופעה תלך ותתפשט (תרתי משמע), תלך ותתרחב בשנים הבאות, ולאחר מכן תדעך ותיעלם. למה? ראשית, בשל הרצון של האדם בהצבת גבולות של פרטיות וצנעה. ויותר מכך, כיוון שברגע שהציצי החשוף יהיה להרגל, הוא יאבד את הקשרו המיני. וכיוון שבני האדם, נשים וגברים, אוהבים מין, אוהבים את המתח המיני, אוהבים את הגירוי, הם יחזרו במהרה למחשוף המגלה ומכסה ומסעיר את הדמיון.

ואצלנו? כמו כל אופנה אמריקאית, האופנה הזאת תגיע גם אלינו, באיחור אופנתי, כאשר בארה"ב היא תהיה בנסיגה. וכעבור שנים אחדות היא תדעך ותגווע.

[אהוד, מיֶדע אישי: אין תופעת בליקיני ברחובות ניו יורק. יש רק שתים-שלוש בחורות צעירות חשופות-חזה הניצבות בכיכר טיימס אבל הכול אצלן צבוע באדום וכחול וחום חזקים כך שבקושי מבחינים שהן ערומות בפלג גופן העליון. וכמובן רבים מצלמים אותן והכול מסתכלים. אני בקושי ראיתי אותן כי המסתורית התעקשה לרוץ קדימה ולא איפשרה לי לעצור מולן, וזאת מטעמי צניעות. שכחה כבר כיצד הסתובבנו ערומים בחוף פאראדייז במיקונוס].

* ביד הלשון: אֵיפָה וְאֵיפָה – צירוף הלשון "אֵיפָה וְאֵיפָה", המבטא אפלייה, לקוח מפרשת השבוע, פרשת "כי תצא".

לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה.   אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כ"ה, י"ג-ט"ז).

המשמעות המקורית של הביטוי אינה עוסקת באפלייה אלא בסחר בלתי הוגן. איפה היא מידת נפח. כשהלקוח ביקש מהסוחר איפה מהסחורה, למשל איפת קמח או סולת, מדד הסוחר את הכמות באמצעות כלי בגודל של איפה. האיסור הוא על רמאות, על זיוף, על אחזקת איפה קטנה יותר המאפשרת לקבל את מלוא התשלום תמורת מידה קטנה יותר של הסחורה. כנ"ל האבן – אבן של משקל. הפסוק מגדיר מסחר הוגן כצדק ומסחר בלתי הוגן כתועבה ועוול.

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

הַבָּשָׂר צוֹעֵק

וְהָרוּחַ

סוֹבֵב הוֹלֵךְ

סוֹבֵב סוֹבֵב

וְהוֹלֵךְ.

(*)

סְטֶלָה נֶפֶשׁ טוֹבָה שֶׁלִּי

נוֹלְדָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת:

תּוֹלָה כְּבִיסָה בְּאֵין רוֹאֶה

וּמַפִּילָה אֶת הָרִיסִים

בְּרַעַש.

וישנו איש

כְּשֶׁרַע לְאִישׁ

הוּא מְטַפֵּס

עַל אִישׁ אַחֵר

צִפָּרְנַיִם וּבָשָׂר.

בֹּקֶר טוֹב, אִישׁ.

אֵיךְ תַּמְשִׁיךְ מִכָּאן?

אחרי לילה שחור

הַבֹּקֶר רָאִיתִי עָלֶה.

מַמָּש.

לֹא יֵאָמֵן.

עֲדַיִן

הַכֹּל אֶפְשָׁרִי.

אחרי המדורה

עָשָׁן מְעַט. אֵפֶר לֹא הַרְבֵּה. שְׁתִיקָה.

וְאֶצְבָּעוֹת בָּאֵפֶר

בְּהוּלוֹת

לִתְפּוֹס אֵיזוֹ חֲמִימוּת אַחֲרוֹנָה.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

יצחק שויגר

ביקור האופרה הישראלית בגלינבורן, קיץ 2015

אז כבר יש מסורת. אחרי גלינבורן, פרובנס, זלצבורג, איטליה, ברלין ועוד, חוזרת אגודת הידידים של האופרה הישראלית לבקר שוב בגלינבורן אשר ליד ברייטון, עיר החוף הידועה בדרומה של אנגליה, מעוז הפיש אנד צ'יפס ועוד כמה דברים שתגלו בהמשך.

הנוסעים כבר מתורגלים. מרביתם מבקרים בשנית וכבר יודעים את כל הטריקים והשטיקים. את הטיסה ללונדון, הנחיתה והכניסה לאוטובוס הממתין, עוברים בשלום וכולם עוצמים עין בדרך לברייטון ולמלון. המדריך מספר לנו בדרך קצת היסטוריה מקומית קצת על המלכים והאחוזות. המדריך מאריך בפירוט המבלבל של השושלות של הג'ורג'ים וההנרים וההחלפות ביניהם ואני ממש מרוצה שבימינו כולנו נתינים של המלכה אליזבט במשך כל ימי חיינו וכך יהיה כנראה בעוד מאה שנה ולא צריך לזכור כל כך הרבה החלפות. היינו צריכים ללמוד מהם  ולבחור בפרס לנשיא כבר ב-1948 וככה כולנו היינו מצליחים בסקר בשאלה החשובה "מי נשיא המדינה?" שרבים נכשלים בה.

המדריך גם הצביע על ביתו של השחקן רוג'ר מור, וזה מה שהעיר את המנמנמים והפיהוק נאלם כאשר היו"רית של אגודת הידידים מספרת לנו באיזה מלון מדהים נתארח ואיך היא מצאה אותו בסיור המוקדם. לאחר שניהלה מו"מ עם מלון מוכר ובאנאלי שעל חוף ברייטון הוצע לה מלון אחר שנמצא באחוזת אצילים משוחזרת מהמאה ה-16 שבנוי בסגנון ריזורט אנגלי לאנגלים מזדקנים. מיד נסעה למקום ולהפתעתה נתקלה בסירוב. מנכ"ל המלון לא מקבל קבוצות כך אמר. ואז הופיע הליקופטר בשמי האחוזה וממנו יצא תואם רוג'ר מור שקודם לכן ראינו את כפר הולדתו ואפילו את בית הספר שלו. חתיך ונאה יצא מן ההליקופטר ישר לקבלה.

זה המריץ אותה ביתר שאת. אם ההוא מההליקופטר יכול, גם אני יכולה. וכך שינסה מותניה והצליחה לשכנע אותו שאנחנו לא גונבים מגבות ולא ברזים. והצליח לה. והמקום אכן נאה. אמנם הליקופטר לא ראינו אבל קיבלנו חדרים ענקיים והרגשנו רוזנים לכמה לילות. שחזור המקום כל כך נאה שנתן לי הרגשה ביתית כפי שהייתי רגיל בנעורי בבית הורי האצילים שגרו באחוזת וסטמינסטר. האחוזה מרהיבה וירוקה ונמצאת באיזה חור שם על יד ברייטון ואפילו קוראים לה HORSHAM. אם מטיילים בסביבה מוצאים גם כמה עיירונות קטנטנות וכמה חנויות ישנות עם עתיקות והרבה גשם שטיפטופו הבלתי פוסק הרטיב וקירר את ראשינו, אחרי התנורים שלא כובו בארץ הקודש ועשו ההיפך. שמחה גדולה. עתיקות לא ראינו אבל קיררנו את הראש. מי חשב לקחת מטרייה באוגוסט?

 בדרך שמענו את שיחזור סיפור האהבה שכתב ליאון יוריס, שהיה הבסיס לספרו המונומנטלי "אקסודוס". בחורה צעירה ונאה בגיל 16 פוסעת לה ברחוב הראשי בברייטון ונתקלת בבחור ישראלי שהוריו שלחו אותו ללמוד בפנימייה אנגלית משום שרצו לחנכו למעשים טובים בחינוך אנגלי קפדני ולא באיזה תיכון תל אביבי פרוע וחסר נימוסים. והבחור, דני גילרמן שמו, אכן למד גם למד. קופידון שטייל באותה עת ואכל פיש אנד צ'יפס הפגיש את השנים והאהבה ניצתה. הרומן נידלק וכמו בכל רומן הוליוודי, הבחור היה צריך להתגייס וחזר לישראל. והפרידה קשה. הבחורה, ג'אניס היפה, לא ויתרה ועלתה אחריו, בת 18, בלי הורים, הלכה בעקבות האהבה ונשארה בישראל. והרומן ממשיך עד היום. ובעת שנישאו החליטו לקרוא לילדיהם, אם יהיו להם, דויד וקארן על שם הזוג הנאהבים ברומן של ליאון יוריס. ודני שלנו, נימוסיו האנגליים אכן הבשילו עד ששלחנו אותו לכהן כשגרירינו באו"ם, והיום, בעקבות ההכשרה המצוינת הזאת בברייטון ובאו"ם, הוא נמצא כשיר ומתאים לכהן כיו"ר האופרה שלנו. אז תגידו אתם, מה קדם למה, ליאון יוריס עם "אקסודוס" או הרומן של דני וגא'ניס?

והנה אנו בגלינבורן. כל הגברים עולים על חליפות שחורות ופפיונים ונראים כמו פינגווינים ביום קיץ. שחורים ומזיעים. הבנות בשמלות ערב ואנו צועדים על הדשא שמקיף את אחוזת גלינבורן שם נערכת האופרה לצילומי הבוק המסורתי. הערב מחולק לשתי אופרות שונות. הראשונה, "השעה הספרדית" מאת ראוול, שזה סיפור על שען קרנן ואישה חרמנית שמנצלת את היעדרו הזמני של בעלה מחנותו כדי לנאוף עם אחד ממחזריה. העלילה משעשעת, השירה מצוינת והמוזיקה תואמת, ובתום שעה של קורת רוח מצליחה הנואפת, שמבליטה כל העת את חמוקיה הנאים, לנאוף דווקא עם איזה נגר שנקלע לסצנת הניאוף שלא בטובתו, וכפי הנראה הוא ענה בחיוב לשאלה הנצחית, האם הגודל  כן קובע. קובע גם קובע, אומר ראוול.

הפסקה: האנגלים עם הדם הכחול מתפזרים בדשא לאכול פיקניק שהביאו מהבית ופרשו מזון ושולחנות תואמים. הפשוטים, כמונו, נחלקים למסעדות פועלים מאולתרות שמגישות אוכל אנגלי במירעו במהירות אטומית מבלי לתת אפשרות לא לבחור ולא ללעוס. העיקר שהארוחה בת שלושת המנות, כמיטב המסורת הבריטית והקפה והפוטיפור, ייאכלו וייבלעו בתוך שעה. תודה לאל עמדנו בלוח הזמנים. אכלנו, לעסנו, בלענו, עיכלנו, רצנו והגענו למערכה השנייה.

 המערכה השנייה גם היא מאת ראוול שמה,"הנער והקסמים". מין סיפור על נער מרדן שהבית מתהפך עליו וכל החפצים סביבו מזמרים הכיסאות והחיות, העצים והפרחים. תפאורה מדהימה שירה נהדרת מחזה של קסם. הגיבורה, אשתו של השען מהמערכה הקודמת, עשתה גם היא קסם והיא החביאה את שדיה הנאים והופיעה כמו ילד מרדן. אלוהים אדירים איזה קסם? לאן הם נעלמו? אפופים בקסמי המופע המרהיב חזרנו למלון ולמיטת האצילים. אכן חווייה אנגלית במיטבה כולל ארוחת הבוקר האנגלית.

יום המחרת עובר בטיול מלא גשם ובערב אנו בגלינבורן בשנית. והפעם אופרה מאת בריטן. "האונס של לוקרצייה היפה". איזה סיפור מוזר  שהרבה עוסקים בו כולל שייקספיר, שהולך עד לדברי הימים של רומי העתיקה, שבמרכזו אשתו של אחד הקצינים ששמרה על צניעותה לעומת שאר נשות הקצינים ההוללות בעת מסע מלחמה, והיא נאנסת על ידי הנסיך שבא כנראה לבחון את אמיתות הסיפור של הקצין על יופייה ועל צניעותה של אשתו. המוזיקה יפה וגם השירה. מבחינה פלילית ומקצועית, אונס לא היה. זה נראה יותר פיתוי ובגבול הדק הזה נשפכו כל כך הרבה דיסרטציות. סעו לגלינבורן תראו את האופרה ותחליטו. אולי כדאי להציג את האופרה בקורס הכנה לשופטים. אבל בלי האוכל האנגלי שצריך לבלוע במחצית.

בבוקר אנו נפרדים מגן העדן ונוסעים ללונדון למלון "קפה רויאל" אשר בפיקדילי ממש בצנטרום של הפיילה. שנבנה בשיחזור מדויק על ידי טייקון ישראלי. שיחזור של מה ? איני יודע. המלון סופר-מודרני. אנו משאירים את החפצים ורצים לאקדמיה שממול מלון ריץ כדי לראות ציורים, מלווים במדריכה ישראלית, לאחר שקיבלנו ממנה הרצאה על התערוכה. התמונות מעניינות ואנו מבלים שם שעה ארוכה שבסופה אנו רצים בחזרה למלון להחליף בגדים ולהתרענן קצת לפני הליכה משותפת למיוזיקל "מיס סייגון".

המיוזיקל הוא גירסה מחודשת ומרבית האנשים כבר ראו אותו בניו יורק והוא גירסה מוסיקלית משופצרת ודומה לסיפור של מאדאם באטרפלי באופרה של פוצ'יני הזכור לטוב. השירה והסיפור של פוצ'יני יותר עדיניםן ויותר יפים, אבל  האמצעים הטכניים של  התיאטרון והאפקטים הקוליים מדהימים.

הסיפור הוא על מלחמת וייטנאם ועל אהבה בין קצין אמריקאי וצעירה מקומית שנפגשו בבית זונות מקומי ושיצא מזה ילד. הבמאי לא מוותר על שום גימיק. הזונות נראות אמיתיות, יפות וחשופות יפה (יתרון ליושבים קרוב – שווה – תאמינו, ישבתי קרוב) ולא להאמין, הן גם יודעות לשיר. פינוי האמריקאים במסוק מתוך השגרירות האמריקאית היא התמונה השבלונית המוכרת לכל צופה במגוון הסרטים שנוצרו על פינוי אמריקאים מהשגרירות האמריקנית ממדינה עויינת. כשההליקופטר הבלתי נמנע, בא ומרחף ברעש גדול ואחרוני המפונים נתלים עליו הוא דימוי כל כך שחוק. אבל כשאתה יושב בשורות הראשונות בתיאטרון האנגלי ונדמה לך שההליקופטר יורד לך על הראש, זה בכל זאת מחזה מדהים, גם אם העלילה מוכרת והזמרים ככה ככה. אנחנו עייפים בתום היום ואנו חוזרים למלון.

אני מגיע למלון הרוג, מגיע לחדר הוא לא נפתח. אין מנעול. אני שם את הכרטיס המגנטי על הדלת שום דבר. בצד הדלת יש מיספר מואר של החדר. אין מקום לשים את הכרטיס אין חריץ אין סימן. אני מקרב אליו את הכרטיס וקורא בקול כמו אלדין במערת הקסמים "סיזאם היפתח" – וזה  עובד! אני פותח את הדלת של החדר והאורות נדלקים. איזה מודרנה.

אבל אלייה וקוץ בה. בלילה ישנה פעילות בלתי פוסקת של כל הקבוצה כולם מתרוצצים ומחפשים את המפתח – לחידה איך לעזאזל מכבים את האור. המלון המתוחכם משאיר אותנו חסרי אונים. אי אפשר לכבות את האור!

 בכל זאת אנחנו כבר לא צעירים ואי אפשר להשאיר אותנו בלי הדרכה ועזרה לדבר כל כך בנאלי כמו איך לכבות את האור. זה דבר בסיסי לא? כולם מתרוצצים כמסוממים ולוחצים על כל כפתורי כיבוי האורות וזה לא עובד. אתה זז והם נדלקים בשנית. שום דבר לא עובד. אתה נזכר שהאור נדלק אוטומטית ונכבה אוטומטית עם הכניסה לחדר. אאורה!

אני רץ החוצה פותח את הדלת הראשית ויוצא, והכול נכבה, אשתי מונחת במיטה ואני משביע אותה לא לזוז. אני זוחל פנימה פוף! הכול נדלק, מה לעשות?

מרוב ייאוש אני כבר לחוץ והולך לשירותים. אין אסלה. אתה נכנס לחדר האמבטיה,  ממולך כיור ומראה גדולה עם שלט טלוויזיה קטן. מולי שני קירות זכוכית מימין ומשמאל. משמאל אמבטיית שיש מלכותית. מה, משתינים באמבטיה  במלון כל כך מפואר? אני לוחץ על השלט אולי יפתחו השירותים. בדקה התשעים אני מגלה את השירותים, הם מאחורי דלת הזכוכית. כל כך פשוט. אולי כיבוי האורות הוא בשלט הקטן הזה? ולמה הוא באמבטיה אם אין שם טלוויזיה?

אני בוחן אותו בזהירות ולוחץ על אחד הכפתורים. והמראה מתחילה לדבר אלי ומתוכה מדבר כתב הסי. אן. אן! מה לעזאזל הוא עושה בשירותים שלי? מה הוא בא להציץ לי? זה מה שמעניין אותו?

אני מכבה אותו. "מצאתי!" צועקת אשתי, "זה פה ליד המיטה!"

אני באמבטיה ואשתי מכבה את האור בכל החדר. "אל תעזי להדליק," אני צועק לה, "בבוקר נלמד את זה," אני מגשש דרכי בחשיכה למיטה ויוצא דווקא בצד של אשתי.

"דווקא עכשיו? בגילך?" היא גוערת.

אני גוהר מעליה ועובר לצד השני. "לא תאמיני הטלוויזיה היא בתוך המראה."

"מה אתה אומר – אפשר לצחצח שינים ולראות טלוויזיה?" כך, אשתי הפרקטית, "מחר אני אייבש את השיער שם ואראה חדשות."

אני מנסה לקרוא ואני ממשש בחשיכה ומוצא מנורת קריאה, אבל בלי שלטר. איך לעזאזל מדליקים אותה? אני מלטף אותה בחשיכה בייאוש והיא נדלקת. ואיך מכבים? פשוט מלטפים אותה פעם נוספת והיא נכבית. אם ככה אפשר גם להפוך אותה לוויברטור, אני חושב. ונרדם הרוג מהריצות אחרי השלטרים.

שלא תחשבו שחלמתי את זה. את כל זה חוויתי וגם שמעתי בארוחת הבוקר מכל חברי הקבוצה.

המומים מחויות הלילה במלון של פולטי, עמוסים בארוחת בוקר אנגלית במיטבה, אנו יוצאים לסיור לבקינגהאם פאלאס. זה טיול לילדים, אני חושב. כולם נגררים בחוסר רצון מאותה סיבה. מבקרים באולמות האירוח והם מדהימים ביופיים. שווה להיות מלך באנגליה. זה לא דומה לצרות של המלכה שרה עם הארמון שלה בירושלים. כולם מרותקים. בייחוד הבנות. הן ישבו כולן שעות ארוכות בתוך אולם האירוח של המלכה, שם הראו איך מארחים את שועי העולם בארוחת ערב ואיך מכינים להם את האוכל. סוף סוף אני יודע איך לסדר שהסכין והמזלג  יעמדו בשורה ישרה. פשוט  מיישרים אותם עם סרגל! איך לא חשבתי על זה קודם? וגם איך מוציאים את האננס מהקליפה כחרוט עגול. איזה חוכמה אנגלית  מדהימה.

בהמשך אנו מבקרים בחדרי המלחמה של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. אנו למדים שהבליץ על לונדון לא היה משחק ילדים. החדרים צנועים וסגפניים ומתאימים לתקופה. אני מניח שחדרי המלחמה של ביבי יותר יפים. אכן יש מה ללמוד מהם על כושר העמידה גם לעם שבע קרבות וטילים כמונו. ממש מאלף. הם לא ברחו מהעיר כמו התל אביבים במלחמת המפרץ  שברחו מהטילים של סאדם חוסיין, אללה ירחמו. בילינו שם שעות ארוכות ומעניינות. אכן מוזיאון עשוי כהלכתו ומרתק. שווה להתעמק בו.

בערב האוטובוס לוקח אותנו למחזה של שייקספיר, ריצ'רד השני, בתיאטרון גלוב אשר בנוי על הגדה הדרומית של התמזה. התיאטרון מנסה לשחזר הצגה מעידן שייקספיר וכך בנוי האולם, לפי אותה מסורת. האולם פתוח ללא גג. יש גג רק מעל הצופים היושבים סביב. הבמה בנויה כמו צלב ומצדיה עומד הקהל שקנה כרטיסים זולים בעמידה, כמו פעם, כך הם סבורים. בנוסף לקהל היושב מסביב. הכיסאות של הקהל היושב, הם ספסלים ללא גב וסוחרים זריזים משכירים לך כריות לתחת ומשענת קנים לגב. זה קצת עוזר ליושבים והרבה עוזר למשכירים.

המחזה הוא שיעמומון שייקספירי ידוע. השפה קשה גם לאנגלים אבל אם קוראים את הטקסט בד"ר גוגל לפני ההצגה ואם מתרכזים אפשר להבין את הרוב. אבל מבחינת הצופה הם יכולים גם לדבר בג'יבריש. הטקסט כמעט לא רלבנטי וההצגה מרתקת. השחקנים משתפים את הקהל העומד סביב, שעומד ונדחק יחד עימם. ממש חוויה מרתקת ומומלצת בכל לב.

אנו מסיימים את הערב המרתק בארוחת פרידה קבוצתית מפוארת ונדיבה במסעדה איטלקית שמרבית אורחיה, לא יאומן – הם בני דודינו. מה, אנגלים מקוריים לא אוהבים אוכל איטלקי? אי אפשר לברוח מהגורל המשותף שגרר אותנו אליו אברהם אבינו. שכנים בבית ושכנים בלונדון. לידנו ישב אורח סעודי, שנשיאנו, הדיפלומט המנוסה, מיד קשר איתו קשר של שיחה,  ואם הוא לא היה מסיים ארוחתו ונמלט, עוד היו מאשימים אותו בשיתוף פעולה עם האוייב הציוני.

על בטן מלאה חזרנו למלון, שם נפרדנו מכל הקבוצה ואנחנו, כמו כמה זוגות אחרים, נשארנו להמשיך להתקרר תחת כנפי המלכה. בכל זאת אני יליד המנדט הבריטי ומרגיש קירבה נפשית. וקשה להיפרד. למחרת ראינו את המחזמר על קרול קינג, כותבת השירים האמריקאית שהלהקה הבריטית שרה את שיריה באופן מדהים, שהזכיר לי נשכחות משנות השבעים. עד שלא הייתי בהצגה הזאת לא ידעתי עד כמה השירים האלו היו פס הקול שלנו באותן שנים רחוקות. מומלץ בכל לב.

עזבו את החום פה, סעו ללונדון רק בשביל הגשם והמחזמר הזה. שווה שווה.

* * *

אשר מעוז

הנושאים את שם ההלכה לשווא

המאבק סביב נושא הגיור, כמוהו כמאבק בנושא הכשרות, מדמה נשף של מסכות. תומכי הגיור והכשרות האלטרנטיביים מעלים נימוקים הלכתיים ודווקא הרבנות הראשית חרדה לשלטון החוק, שלטון החוק החילוני יש לומר.

מתקיים לו דיון בשאלת כשרות חו"ל. התומכים בכשרות זו תוהים על שום מה רואה הרבנות הראשית צורך לשלוח משגיחים מארץ הקודש למקומות בהם מצויה רבנות אורתודוקסית שמעניקה תעודות הכשר משלה – ובכך היא מעלה את יוקר המחייה ופוגעת בשכבות החלשות?

פרקליט ממולח, המקורב לחוגי הרבנות הראשית ושימש בין היתר כראש לשכתו של הרב הראשי, נזעק להגן על הרבנות הראשית. לא, הוא אינו מבקר את תעודת הכשרות מחו"ל. במקום זה הוא מזדעזע הכיצד זה מוכנים ברי הפלוגתא שלו לוותר על הריבונות של מדינת ישראל. והוא מרים קולו בבטאו את המילה "ריבונות" עד שלרגע נדמה שחוק הכנסת מחייב יותר מתורה למשה מסיני. ואז אתה תמה כיצד פטריוט כמוהו התקומם נגד ביסוס הפטור משירות בצבא על ערך לימוד התורה. ואתה זוכר שהוא הטיח, כי עדיף שבחור שנפלט מהמסגרות החרדיות הקלאסיות, יילך לרחוב ולא לצבא. הוא גם העלה נימוק מנצח: "בחור חרדי שמסתובב ברחובות, יותר טוב לו מבחינת החרדיות שלו, מאשר חרדי בצבא שמסתדר עם עבודה. כי הוא (הבחור שברחובות) לפחות רוצה שהבן שלו ייצא רבי עקיבא איגר."

ואם לא די בכך, האתר החרדי "כיכר השבת", קיים דיון פנימי כיצד על החרדים לחוג את יום העצמאות. איש התקשורת החרדי דודי זילברשלג סיפר שהוא עוסק ביום העצמאות בלימוד ובכתיבה. והוא נימק: היהדות החרדית התחזקה דווקא לאחר קום המדינה. "עולם התורה ועולם הישיבות פורח מתמיד בלי עין הרע, ועל כך יש להודות להקדוש ברוך הוא."

לא כך הרב דב הלברטל, שהזדעזע כל כך מן הפגיעה בריבונותה של המדינה הציונית באם חלילה ייובא לארץ מזון בהכשר חו"ל. "מנקודת המבט התורנית הראויה," פסק, "מדובר ביום רגיל של חולין. אנחנו יודעים את דעתם של גדולי ישראל בכל הדורות, שהתעלמו מהחג הזה לחלוטין. אני ממשיך בשגרת לימודי הרגילה ולא מציין את היום הזה באף מובן."

וכשהוא נשאל האם החרדים הפכו "יותר ישראלים" הוא השיב: "במובן העמוק של המושג התשובה החד-משמעית הינה לא רבתי. אנחנו מנותקים מהם לגמרי בכל מובן וזו ההשקפה האמתית והמסורת שהנחילו לנו רבותינו."

לא שונה ההגנה על המונופול של הרבנות הראשית בתחום הגיור. הרב משה קליין, מי שהיה סגן ראש מערך הגיור, תוקף בחריפות את הרבנים שעומדים מאחורי מערך "גיור כהלכה". כמשפטן הוא גם נותן המחשה לדבריו: אם אינני מרוצה מחוקי התעבורה האם אוכל להקים בית משפט לתעבורה משלי?!

בראוו על ההשוואה! חוקי התעבורה, כמו גם בית-המשפט לתעבורה – אכן שואבים את סמכותה מהכנסת. לתומי סברתי שהסמכות לגייר ניתנה למשה בסיני. שמא טעות בידי?

וכשבעימות רדיופוני הוא נשאל על בתי-דין חרדיים שעוסקים בגיור הוא מנסה להתחמק וטוען שמדובר בעשרות גיורים בלבד רובם של תושבי חו"ל שמבקשים לעבור גיור אורתודוקסי.

אני מתקשה לרדת לסוף דעתו של הרב קליין. וכי כמות הגיורים קובעת את סמכותם של בתי-הדין? מעבר לכך מן הראוי שהרב קליין יעיין בספרו של הרב עמנואל יעקובוביץ', מי ששימש כרב הראשי של בריטניה ושל חבר העמים הבריטי, "לו רק עמי". הרב יעקובוביץ סיפר בספרו על גיורי בזק שעוברים תיירים בבתי-דין "אולטרה-אורתודוכסיים" בישראל, למרות שאינם שומרים לא שבת, לא טהרת המשפחה ולא מצוות אחרות. "בית-הדין שלנו בלונדון," הבהיר הרב, "אינו מכיר בתוקפם של הגיורים הללו, למרות שבתי-הדין המגיירים התיימרו לבצעם לפי סטנדרטים אורתודוכסיים נוקשים."

 המאמר פורסם בעיתון "מעריב"

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הנהלה של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי דת ומשפט.        

* * *

מנשה שאול

האמת מבין ההריסות

פולי מרדכי יחליף את אבו-מאזן

אכן, זוהי כותרת מאמרו של העיתונאי הפלסטיני חאפז אלברגותי בעיתון "אלח'ליג'" המתפרסם באיחוד מדינות המפרץ (14.8.15).

"יש הרבה דיבורים בשאלה מי יירש את הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, וזאת משתי סיבות: הזדקנותו, והמבוי הסתום במסלול הפלסטיני. ראשון הדוברים היה אהוד ברק שאמר כי הוא יודע מי יחליף את אבו-מאזן, אך לא נקט בשמו של המחליף.

"התקשורת הישראלית מרבה לדון בסוגייה זו, ויש אומרים כי הבחירות יכריעו מי יהיה היורש. האומנם יתיר הכיבוש את קיומן של הבחירות?

"בקרב הפלסטינים נשמעים שמותיהם של שלושה מועמדים: סאיב עריקאת, מוחמד דחלאן ומאג'ד פרג' איש הביטחון. גם מרוואן ברגותי הוא מועמד הזוכה לתמיכה ניכרת.

"לעניות דעתי, אין מועמד ראוי להחליף את אבו-מאזן מלבד מתאם פעולות ישראל בשטחים, האלוף פולי מרדכי, וזאת משום שישראל אינה משוכנעת באפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. אולי ברצועת עזה – כן, אך לא בגדה המערבית. נוכח מציאות זו, נוטה ישראל להמשיך לנהל את הסכסוך, אך לא לפתור אותו. לכן אמר אהוד ברק כי הוא יודע מי יחליף את אבו-מאזן: זהו האלוף פולי מרדכי, מתאם הפעולות בשטחים."

עד כאן דבריו של העיתונאי אלברגותי.

יש לציין כי לאלוף פולי מרדכי נוצר דימוי חיובי אצל התושבים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. זאת בשל ההקלות שהנהיג, ביניהן העלייה במיספר המשאיות עם מצרכי היסוד העוברות לרצועת עזה מאז "צוק איתן", היוזמה להגדיל את מיספר המועסקים מבין תושבי יו"ש ועזה בישראל, הקלות במחסומים וסידורי ההסעות לתפילה במסגד אלאקצא בחודש הרמדאן ובחג אלפטר. שמעתי איש ממזרח ירושלים המשבח יוזמה זו בנוקטו לשון סגי נהור: "זהו מוח שטני להביא מתפללים מהשטחים למסגד בהסעות ולהקל עליהם."

עניין של גנטיקה

אחת העובדות המדהימות על מצב הערבים היא שמיספרם של אלה מהם שנהרגו על ידי ערבים גדול יותר ממיספר הערבים שנהרגו על ידי אויביהם. כך קובע החוקר המצרי ד"ר סלימן עבד אלמנעם במאמרו בעיתון "אלאהראם" (1.8.15) ומנסה להשיב על השאלה מדוע.

אולי יש כאן איפיון היסטורי, ממשיך הסופר, משום שהמאבק הפנימי הוא מרכיב יסודי בתולדות הערבים, בגלל אופיים השבטי. יש גם איפיון מדיני, כי משטרים עריצים נלחמים בינם לבין עצמם, ואילו משטרים דמוקרטיים אינם נלחמים. ואולי יש כאן גם איפיון גנטי, ואת זה יקבעו מדעני התורשה.

מה שבטוח הוא, טוען עבד אלמנעם, כי כשם שיש איפיון אישי לכל אדם, יש איפיונים לעמים, ומסביר כי תכונה בולטת של הערבים מימים ימימה היא המחלוקת, השסעים וההתגרות בזולת.

בעולם הערבי שקשה להבינו, יש אחים אויבים, במרחב הדת האיסלאמית יש אחים אויבים, בכל מדינה ערבית יש אחים אויבים, בכל מפלגה פוליטית יש אחים אויבים, ובכל מוסד גדול או קטן יש אחים אויבים.

ואולי יהיה מי שיטען כי זה קורה גם אצל אחרים. הלא מלחמת העולם השנייה, שהערבים לא היו שותפים לה, הותירה עשרות מיליוני הרוגים. אך מדינות אירופה אינן נלחמות זו בזו כבר שבעה עשורים.

לדבריו של עבד אמנעם, נראה כי החריג אצל האחרים הוא רגיל בעולם הערבי. הנה, האנרכיה ומלחמות אזרחים שוררות במרבית מדינות ערב... מוסדותיהן קורסים, האדמות נחלקות, הצבאות מתפרקים והשנאה מרסקת את האזרחים של מדינה אחת ודת אחת.

מיהו האוייב

ההפחדה באוייב מדומה היתה, והיא עדיין, האמצעי שנוקטים שליטים ערביים כדי לשלוט. הדחליל ששימש אותם הוא ישראל, כמובן. אך לשקר זה אין רגליים ארוכות. הזמן נוקף, ועמי ערב נוכחים לדעת כי ישראל אינה מסכנת את קיומם ואינה לוטשת עין על אוצרות הנפט והגז שלהם.

ביטוי לרחשי ליבם של ערבים רבים נמצא במאמרים המתפרסמים בימים אלה בעיתונות הערבית. נביא כאן דוגמה אחת מיני רבות, ממאמר של הסופר מוסעד אלעוציימי (העיתון "אלווטן" הסעודי (31.7.14):

"ישראל יושבת במקומה, אינה שולחת לשום מדינה ערבית את סוכניה במטרה לעורר מהומות, להביא כאוס ולתמוך באויבים הפנימיים של אותן מדינות. אך איראן אינה יושבת בשקט. הרוע שלה מתפשט לכל הכיוונים, והיא ציר מרכזי לאנרכיה. איראן אינה מתביישת להכריז קבל עם ועדה על מגמותיה, כפי שמכריזים זאת חמינאי ועוזריו. ראו מה מתרחש בלבנון, עיראק, סוריה, תימן ובחריין: האם ישראל עושה נגדנו דברים דומים?

לא שמענו אף פעם מנהיג ישראלי המאיים לתקוף את אחת ממדינות המפרץ. זאת, אף על פי שמדינות אלו נטלו שלוש פעמים חלק במאמץ המלחמתי נגד ישראל. עלינו לדעת מי מסוכן יותר לקיומנו – איראן או ישראל? עלינו לדעת את האמת ולומר אותה, למרות שזה ירגיז מעטים מבינינו."

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 348

* * *

תקוה וינשטוק

"סיפור אהבה ארץ ישראלי" / פנינה גרי

הוצאת שוקן, 2015

אחרי המחזה הנפלא – הספר המרגש

 המונודרמה הנפלאה שכתבה וביימה פנינה גרי "ספור אהבה ארץ ישראלי" הוצגה כבר בעברית, אנגלית וצרפתית באירופה, ארה"ב, קנדה ודרום אפריקה. עתה היא זוכה לתגבורת:  גרי חיברה גם ספר: "סיפור אהבה ארץ ישראלי."

הספר משלים את המחזה ומגיש לצופים את חייה של יוצרת "סיפור אהבה ארץ ישראלי". אך בראש וראשונה זה ספר לעצמו: סיפור אהבה של  נערה בארץ ישראל שעל סף מדינת ישראל.

הסיפור שלה, אוטוביוגרפיה בגוף ראשון, מתחיל באוטובוס. פנינה דרומי, בת 15 מנהלל, שנחשבת "חולמנית" ו"עירונית" שאינה מצליחה לחלוב את הפרות, המודיעה כבר בכיתה בי"ת שתהיה שחקנית, נוסעת עם חברות לסמינר נוער המושבים  בירושלים. באוטובוס נוסע עם אימו בחור "מקסים, גברי, שזוף, תלתלים שחורים ועיניים ירוקות."

הנערה מתאהבת בו ממבט ראשון, אהבה ההופכת לאובססיה. הילדה הטובה מנהלל מתגברת על ביישנותה ומתחילה להתחקות אחריו. מתברר ששמו עלי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי. היא מנצלת הזדמנויות, יוזמת פגישות. לעיתים עולה בידה לראותו  בחטף, ושוב הוא נעלם. זו שנת 1942 ועלי עסוק בהגנה ובהקמת קבוץ חדש, בית קשת, בגליל התחתון. ברור לפנינה שאין לה סיכוי, תמיד הוא עם חברה, אך ההתאהבות חסרת מרפא והיא נעה כמטוטלת בין ייאוש לתקווה, דוחה את כל מחזריה – ולפנינה היפה, היפה גם היום, היו מחזרים רבים.

היא נרשמת לסמינר למורים ולגננות ומתגוררת בתל אביב, ואהבתה אינה מרפה. עד שלבסוף, לאחר נפתולים ואכזבות, עלי נכבש והשניים הופכים לזוג מאוהב עד כלות.

"לא אפחד ממוות, לא ארעד משאול / על קירות לעלות כדי להגיע אלייך" כותב עלי לפנינה, יוקד מאהבה.

סיפור פשוט, הסיפור הקלאסי של תמצית החיים. נערה מתאהבת בנער והוא משיב לה אהבה. גם הסוף קלאסי: הרומן  מסתיים  במהירות – במוות. הכול כבר מוכן להפי אנד, הטבעת כבר נרכשה, שמלת הכלה של הגיסה כבר הותאמה לפנינה – ואז כמו בטרגדיית תיאטרון  יוונית, שבוע לפני החתונה, שוב עולה העדר של השכנים הבדואים על שדות הקיבוץ, השומרים מבית קשת מנסים להניסו, הבדואים  יושבים במארב, מתפתח קרב, ושבעה מאנשי הקיבוץ נופלים חלל, ביניהם עלי, בן 24.

כל ראשי היישוב באים לבית קשת לנחם אבלים. איש מהם אינו זועק ואינו בוכה – זה גזע נפילים מאוּפק. רק פנינה הצעירה אינה רואה אפילו מה מתרחש סביבה מרוב בכי. זה האקורד האחרון, המזעזע, של ההצגה וגם של הספר שהופיע כעת. סיפור אהבה המתרחש בארץ ישראל אך אקטואלי מעין כמוהו גם במדינת ישראל המלאה אוהבים צעירים שנקטלו וחברות צעירות שעולמן חרב.

    מי שצפה בהצגה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מכיר כמובן את תוכן הספר אך דוקא הצפייה בהצגה המופלאה מעוררת סקרנות לקרוא את הספר,להכיר יותר את גרי ואת הרקע הנרחב של המחזה שיצרה ולהמשיך באפופיאה. הספר( בהוצאת שוקן, 2014, ) כתוב בפשטות כובשת, כמין מונולג רציף  בלי חלוקה לפרקים, שבו פורקת אשה מאוהבת את הטראומה של חייה. שמה של פנינה גרי כבר יצא כמחזאית  ובמאית. מסתבר שהיא גם סופרת ראויה לשמה.יודעת היכן לקצר והיכן להאריך,מה לבחור ומה לפסול,לחבר קצוות  והספר נקרא בנשימה אחת.

זה גם ספר היסטוריה, בעיקר של השנים 1942-1948 בארץ-ישראל. השנים המכריעות של מלחמת העולם השנייה, צבאות רומל מתקרבים ומאיימים על הארץ, והגנרל מונטגומרי הבריטי מניס אותם, מוראות השואה הולכים ומתגלים והיישוב מתלבט בין גיוס לצבא הבריטי ולוחמה בנאצים לבין ההצטרפות לכוחות ההגנה על הארץ, הספר הלבן ואוניות הפליטים המגורשים לאירופה, והמלחמה על המדינה כבר בפתח.

ונפרש ספורה של נהלל וסיפור משפחתה של  המחברת – ההורים האידיאליסטים ממייסדי המושב, העוני המרוד, המגורים עם הילדים בצריף דולף, הבית שנשרף, הסוסה שהשכן שכח לקשור, המתקרבת ל-25 הכוורות של דרומי והן מתפרצות כענן מבהיל זורע מוות (איזה תיאור מרשים בספר!)

הנער מעליית הנוער שאימצה המשפחה כבן. ד"ר פיאט הנהדר, מנהל "כדורי", שם למד עלי. וביושר אופייני – גם אי השוויון במושב השוויוני... – אבל פנינה אוהבת את נהלל ואת דרכי החיים במושב, ואומרת לעלי כי אינה מוכנה שמישהי בקיבוץ תלבש את השמלה הפרטית שלה, ואלו עלי מעיר כמו בנבואה שחורה: "אותי יוציאו מהקיבוץ רק באלונקה!" – זו בעצם המריבה הראשונה והיחידה בין בני הזוג, וגם היא נשארה בגדר תיאוריה בלבד ואינה מגיעה לעמידה על הפרק.

לספר גם חלק שני שאינו קיים במחזה והוא וייחודי לספר. אפילוג הכולל 32 עמודים מתוך  160 עמודי "סיפור אהבה ארץ ישראלי". הוא כתוב בצורה מתוחכמת, כמכתב הממוען לאהוב שנרצח 67 שנים לפני כן.

פנינה מספרת לעלי כי בחודשים הראשונים אחר הרצח היתה מסתגרת בחדר הרחצה הקטן בבית בנהלל וסותמת את פיה במגבת שלא לצער בבכייה את ההורים. עם קבוצת מחנכים היא נשלחת למחנות העקורים בגרמניה ומקימה ומנהלת גני ילדים בחמישה מחנות פליטים באזור מינכן. "ליבי נחמץ למראה עליבותם של הוריהם," כותבת פנינה, "איזה מזל היה לנו, הצברים, שנולדנו בארץ להורים ציונים וחלוצים."

בגילוי לב מלא היא כותבת לאהובה על רוברט (בוב) גרי, עיתונאי יהודי אמריקאי שהגיע לסקר את מחנות העקורים והתאהב בה: "הוא משכיל ופיקח, איש העולם הגדול, שונה לגמרי מהצבר הפלמחניק שלנו... התקרבנו, יצאנו לטיולים, דיברנו עליך הרבה... אני מכבדת ומעריכה אותו. הוא אוהב אותי. ההשוואה אליך, שנלקחת ממני בשיא האושר, לא היתה לטובתו. היית קיים בינינו כמין צל מתלווה ביום ובלילה ואני חסרה יכולת  להחליט."

אבל החיים מנצחים את המוות. "לאט לאט," נאמר במכתב, "שיכנעתי את עצמי שאפשר לאהוב שני גברים בו בזמן, כמו שאוהבים שני ילדים שהם שלך, שונים באופיים ואת אוהבת כל אחד מהם קצת אחרת... אמרתי לעצמי שהאהבה תצמח ותתפתח עם הזמן ותיווצר הרמוניה בנפשי בין הצער והכאב לבין האושר והאהבה."

השניים נישאים, מתיישבים בארץ,בוב מתקבל לעיתונות בישראל, נולדות להם שתי בנות." אני משתדלת להתאהב בבוב," מגלה פנינה את ליבה לאהובה המת. "וזה לא היה פשוט. הוא נאלץ להתחרות תחרות בלתי אפשרית בדמות נעדרת-קיימת."

לימים היא מגשימה חלום ילדות ולומדת משחק בסטודיו הנודע של לי שטרסברג בארה"ב. בשובה לארץ היא מתרכזת בעיקר בבימוי. מקימה תיאטרון שוליים "זוית' המציג בין היתר את "דלתיים סגורות" של סארטר ונודד ברחבי הארץ. אחרי כתשע שנים מתמזג "זוית" עם "הבימה", ופנינה מקימה שם את ה"בימרתף", במה להצגות ניסיוניות. לאחר מכן, במשך תשע  שנים, היא המנהלת האמנותית של "תיאטרון לילדים ונוער" שהקימה אורנה פורת ז"ל, ממחיזה לתיאטרון 45 ספרים לילדים ולנוער ומקבלת בשנת 2006 פרס מפעל חיים מטעם משרד החינוך וארגון "אסטיזי" העולמי.

   ויום אחד, בשנת 2008, מבקש ממנה הנכד שתספר לו את סיפור חייה להכנת "שורשים" לבית הספר. והיא מוציאה מהמגרה טיוטה ישנה שכתבה על אהבתה הטרגית, משפצת אותה, מאמינה שהיא ראויה להצגה ואקטואלית גם היום.

בחגיגות הסיום של בתי ספר למשחק היא מוצאת את עדי בילסקי, המתגלה כשחקנית מפעימה. ב-2012 זוכה פנינה גרי בפרס מחזאית השנה מטעם משרד התרבות, ועדי בילסקי זוכה בפרס שחקנית השנה. היא משחקת ב"סיפור אהבה ארץ ישראלי" מיומו הראשון, כבר שלוש שנים, כשש מאות פעם, ותוך כדי משחק  גם יולדת שני ילדים.

כל זאת ועוד מספרת פנינה לעלי. בנותיה בגרו והעניקו לה נכדים. בוב, עיתונאי בלב ונפש, אבא אוהב, הלך לעולמו. אביו של עלי, יצחק בן  צבי, הוכתר כנשיא השני של מדינת ישראל. זו ההזדמנות של המחברת לכתוב "על ההורים הנפלאים של עלי." היא מעבירה לבן זוגה המת מכתבים שקבלה מאימו. במכתבה הראשון כותבת ינאית: "באווירת הצריף שלנו כמו ליד הקבר, יגון וצער עד כלות הנשמה. לו זכיתי אני ליפול במקום עלי, לו זכיתי לראותכם יחד בחייכם באושר. ואת יקרה, את זקוקה לעידוד נפשי עמוק. החיים יעשו את שלהם. הזמן יעזור לך ואני עד סוף ימיי אשמור על הקשר הנפשי איתך, בכל התנאים ובכל מצב בחייך."

ואכן, עד יום מותה שמרה על קשר עם כמעט-כלתה. בכל מכתביה לפנינה לא חתמה רחל ינאית ולא רחל בן צבי, רק – "אימא של עלי".

וכך, אחרי עשרות שנים בתיאטרון ועשרות מחזות למבוגרים, לילדים ולנוער שהמחיזה והעמידה – מגיעה פנינה גרי, בגיל של למעלה משמונים, לשיא חייה – המחזה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" והספר בשם זה. ובקרוב יופיע גם סרט, בבימוי דן וולמן – "סיפור אהבה ארץ ישראלי" ותהיה  טרילוגיה מושלמת.

והערה: לטובת אלה שבכל ביקורת חיובית ומפרגנת –על ספר, סרט, הצגה וכדומה, הם  מחפשים גם תבלין של הערה שלילית – לא אהבתי את עטיפת הספר. היא נראית לי כפרסומת ל"כרמל מזרחי" או ככרזה לפסטיבל מחולות בכרמיאל ואינה קולעת לדעתי ל"סיפור אהבה ארץ ישראלי".

* * *

מיכאל דשא

הֶחָצָב

וְשׁוּב הִנֵּהוּ כָּאן,

מִלֵּב הָאַיִן

צָץ וְקָם

בְּתֹקֶף צַו –

שַׁרְבִיט חָצָב.

וּכְמוֹ תָּמִיד יָפֶה, מֻשְׁלָם,

חָדִישׁ לִמְהַדְּרִים.

עוֹנוֹת בּוֹעֲרוֹת

וְחוֹלפוֹת,

אָפְנוֹת זוֹהֲרוֹת

לַבְּקָרִים,

דוֹעֲכוֹת, נִשְׁכָּחוֹת

לְעוֹלָם.

וְהוּא מִן הַצְּחִיחָה,

בְּיוֹם שׁוֹמֵם,

חָרוּךְ –

פּוֹרֵץ, רָטֹב, צָעִיר

וָעַז

וְרַעֲנָן, רִאשׁוֹן,

כְּמוֹ לֹא הָיוּ פֹּה

לְפָנָיו

כָּל הַדּוֹרוֹת

כֻּלָם

וְסִגְנוֹנוֹ, וְגִנּוּנָיו –

חַדְשָׁנוּת

וְרִאשׁוֹנוּת;

בְּאָלְפֵי מַהֲדוּרוֹת,

אֵין שֶׁמֶץ הִתְיַשְּׁנוּת,

אֲבַק-שִׁגְרָה,

הַכֹּל הֵחֵל הַיּוֹם

לָרִאשׁוֹנָה.

הֱיֵה בָּרוּךְ,

חָָצָב קַדְמוֹן,

עַַל רָז חַיֶּיךָ,

כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר,

עַל הַשִּׁכְפּוּל,

הַחֲזָרָה,

וְתָמִיד יָפֶה,

מֻשְׁלָם,

חָדָשׁ,

רִאשׁוֹן,

מִן הָעוֹלָם

עַד הָעוֹלָם!

מתוך מיכאל דשא: "כל שעה: מבחר שירים תרצ"ט-תשמ"ד", עקד, תשמ"ו, 1986.

בערב ראש השנה הקרוב תימלאנה שבע עשרה שנה למותו של מיכאל דשא – המשורר, הסופר, המחנך והמרצה, החקלאי ואוהב האדמה, העם, הארץ  ומורשתה, והתרבות בכלל, וכמאה שנה להולדתו.

* * *

מנחם רהט

הסַאבּ-טֶקְסְט – כששופטת פוסקת על פי החוק הכתוב בספר החוקים, היא מואשמת שפסקה כך, רק בשל היותה בוגרת מערכת החינוך הממלכתית-דתית

השם אורי משגב אינו מוכר לאלה שאינם קוראי "הארץ", ולשאינם גולשים בבלוג האישי שלו, באתר "הארץ". ולמה בעצם שיהיה מוכר שמו של האיש, שמתפרנס יפה מהסתה שמאלנית קיצונית ואנטי יהודית? מה לנו ולאיש המטיף שלא לקיים את מצוות ברית המילה, וקורא להפסקת לימוד והנצחת השואה, ושבשנת 2008 התאמץ לשכנע אותנו שחשוב מאוד לרדת מהגולן?

ואף על פי כן כולנו חייבים תודה לשמאלן משגב. הקיבוצניק לשעבר, שסירב למול את בנו, דומה במובן מסויים לילד מסיפורי אנדרסן שהכריז כי המלך הוא עירום. והמלך במקרה שלנו היא דת המשפט שלו ושל חבריו בשמאל הקיצוני והלא-קיצוני.

משגב גילה לנו, שמבחינתו מערכת המשפט עובדת עלינו בעיניים. אמנם מספרים לנו, שמערכת המשפט שלנו, פועלת על פי עקרונות החוק והצדק, וללא שום השפעה של השקפת עולמם הפרטית של השופטים על מלאכת השפיטה. אבל כל זה בלוף אחד גדול, לדידו של משגב, שמגלה לנו שהשופטים פועלים בסך הכל על פי נטיות ליבם.

הסטטיסטיקה לא משקרת

ואנחנו, נאמני העם והמדינה, סירבנו להאמין. נתקלנו אמנם יום יום בעובדות שסדקו את האמון הטבעי שרחשנו למערכת המשפט, אבל העדפנו לעצום עיניים. נשתתקנו גם כשהוכיחו לנו באותות ובמופתים, כלומר בנתונים סטטיסטיים בלתי תלויים, שהעליון פוסק על פי נטיות ליבם של השופטים: על פי בדיקה סטטיסטית שערכה תנועת רגבים, בשאלת התייחסות העליון לעתירות שהגישו יהודים וערבים בסוגיות בנייה בלתי חוקית ביו"ש, בשנים 2005-13, נמצא למרבה התדהמה, כי העליון, מפלה לרעה, חד משמעית, את העתירות שמגישים אירגונים יהודים מן הימין, לעומת העדפתו את עתירות השמאל והערבים. 

כך למשל בחנה רגבים את כמות הימים שקצב העליון לתגובות מיקדמיות לעתירות השונות, ומצאה שכאשר הימין עותר לבג"ץ, מוענקים למשיבים (הערבים או השמאל) 52 יום בממוצע, עד להגשת תגובתם. כשזה מתהפך והעתירה היא של השמאל נגד הימין, נחתך ממוצע הימים ל-23 בלבד. ומדובר בעתירות שעניינן זהה לחלוטין. 'שמאל מקרבת וימין דוחה.' 

ועוד נמצא, שבעוד שעתירות השמאל מקבלות סעד מיידי בדמות צווי ביניים שניתנו ב-87% מעתירותיו, זוכות עתירות הימין לסעד מיידי בשיעור של 17% בלבד. לא נלאה את הקורא במימצאים דומים על פי פרמטרים אחרים, כמו זמן ההמתנה לדיון הראשון בעתירה, הוצאת צו על תנאי, וכן אורך חיי העתירה מבחינת מספר הדיונים שהוקדשו לכל עתירה ומספר החודשים שחלפו עד לסגירת התיק. רק נסכם ונאמר כי מהסטטיסטיקה עולָה חד משמעית העדפה ברורה ושיטתית עד כדי כאב, של מחנה השמאל.

לאמור: לא משפט, לא צדק ולא נעליים. איך אמרו הציניקנים? – אילו הוצבה ביום הבחירות לכנסת קלפי בבג"ץ, היו פתקי מרצ זוכים בה לרוב מוחץ.

איך אם כן משתלב הקשקשן אורי משגב, בכל הסיפור הזה? משתלב בכך שחשף בפנינו את העובדה שהמלך הוא עירום, לפחות על פי הבנתו: בבית הדין לעבודה עתרו 20 כדורגלנים מקבוצות הליגה הלאומית, שביקשו שביה"ד יאפשר להם שלא לשחק בשבת, מפני שהעסקתם בשבת נוגדת את חוק שעות עבודה ומנוחה, שנחקק כבר ב-1951. עיינה השופטת אריאלה גילצר כץ בעתירה, ואישרה שהעסקתם בשבת מנוגדת לחוק.

"האם יש לכם היתר לתת לשחקנים לעבוד בשבת?" – תהתה השופטת באזני נציגי מינהלת הליגה. "לא אכפה עליהם לשחק בשבת... זו עבירה על החוק. קיום משחקי כדורגל בשבת זו עבירה פלילית, ולא אאשר זאת."

האמירות הפשוטות הללו, המבטאות יחס של כבוד לחוק, הוציאו את משגב משלוותו. הוא מתח ביקורת חריפה על החלטתה (הזמנית, יש לומר), ולא נחה דעתו עד שחפר ומצא מה עומד מאחורי פסיקתה הבלתי נאורה בעליל. הנה, שחור על גבי משגב:

"היא בוגרת תיכון דתי ברמת גן, שעשתה שירות לאומי והוסמכה למשפטים באוניברסיטת בר אילן."

שלושה פגמים גם יחד.

הבנת את זה, ברוך? עכשיו הכול ברור. כשהשופטת פוסקת על פי החוק, היא מואשמת בפסיקה חשוכה. אבל, ככלות החוק, הרי זוהי בדיוק לשון החוק!? – אז שתעזוב בצד את החוק הכתוב. ואם במקרה עולה החוק עם נטיות הלב, כי אז צריך לשנות את נטיות הלב, ולפסוק בניגוד לחוק. טירוף מערכות. שיא האבסורד.

בולשיט אחד גדול

מצד שני, בואו ונחזיק טובה למשגב על שחשף בפנינו את האמת, את מה שהלב לא מגלה לפֶּה: שהשופטים הם רק שופטים. שהם פוסקים על פי נטיות ליבם. העובדה שכבודה נהגה בסך הכול על פי החוק, אין לה משקל. מן הסַאבּ-טֶקְסְט של משגב בבלוג שלו, עולה ששמה שחשוב באמת הוא, שהשופטת פסקה על פי נטיות ליבה ("היא הרי בוגרת תיכון דתי ברמת גן, שעשתה שירות לאומי והוסמכה למשפטים באוניברסיטת בר אילן").

אבל אופססס! הרי פסיקתה עולה בקנה אחד עם לשון החוק! אז איפה הבעייה?

מסתבר שלדידו של הטהרן המצוי יש חוקים שלא באמת נחשבים. אות מתה. כאלה שחובה לעקוף אותם ולהכריע על פי נטיית ליבו של השופט היושב בדין. ואם במקרה זהות נטיות ליבו עם החוק הקיים, הרי זו באמת תקלה חמורה, טעונת תיקון. 

יידע איפוא מהיום כל אזרח, שכל השיח המתחסד הזה על כך שהחוק והדמוקרטיה הם נר לרגליה של מערכת המשפט, הינו לדידם של משגב וחבריו, בולשיט אחד גדול. הסַאבּ-טֶקְסְט העולה מהגיגיו של משגב הוא, שיש חוקים שלא צריך לקיים. לא החוק הכתוב, שנחקק באורח הכי דמוקרטי שבעולם, הוא זה שצריך לחייב במשטר דמוקרטי את מערכת השפיטה.   

תודה לך, מר משגב, על שהארת את עינינו.

* * *

עמוס אריכא

להיפטר מהרבנות הראשית

אילו בימי אליהו הנביא היה מתרחש מעשה גזילת הכבשה האחת של הרופאה הרשה, ד"ר נטע קריץ, בידי בני בליעל המכונים דיינים של הרבנות הראשית, שהתעללו בה ועשקו אותה בשם אלוהי הצדק, כי אז היה מקלל אותם התשבי בקללה שהטיל באחאב ואשתו איזבל על שעשו מעשה נורא בשכנם נבות היזרעאלי, רצחוהו בכדי להשתלט על כרמו.

מכאן באה זעקתו  הנוקבת של אליהו לאחאב, "הרצחת וגם ירשת?"

עברו אלפי שנים מאז הושמעה הזעקה המרה הזאת שאיננה  מרפה, ושוב היא חוזרת להדהד עד כאב בימינו, בהם הפקירה מדינת ישראל מיליוני יהודים לחסדי מערכת הרבנות הראשית הרקובה שנכפתה עלינו מכוח הסכמים קואליציוניים והיא פועלת בשם אל שגם הוא מעשה ידי-אדם כפסילים מחימר, שעדיפותם על האל בשמיים נעוצה בחוסר יכולתם להזיק.

כל הנאמר לעיל נועד לספר סיפור אכזרי וקשה על רופאה נאמנה שנטחנה עד דק בידי דיינים חסרי-לב שהפעילו כנגדה טרור מזעזע בבואה לבקש צדק. הם לא היססו אף להשפילה מול עיני ילדיה ורדפו אחריה בעקשנות כמעט עד גבול אובדן כספיה האחרונים ושפיותה. פרשה ארורה זו נמשכה ארבע-עשרה שנים כסיוט מתמשך.

על פרשה של התנהלות נבזית זאת מצד נציגי הרבנות הראשית למדתי במוצ"ש האחרון (22.4.2015) במסגרת תוכנית החדשות של ערוץ 10, בה הגישה אושרת קוטלר קטע קשה לעיכול, כמו חבטה באגרוף בסרעפת. לעיתים רחוקות ראיתי איש/אשת טלוויזיה שמתקשה לחנוק את רגשותיו האישיים נוכח העובדות המרות שלוקטו בשקדנות בידי הגברת קוטלר אחת לאחת עד שהשלימה פסיפס מרתיח-דמים המחייב להתמרד כנגד מימסד דתי ארכאי ומסוכן.

לפני שנים חל משבר בנישואיה של ד"ר נטע קריץ, רופאה נודעת, שהסתיים בגירושין ברבנות הראשית ולמרבה הפליאה חלוקת הרכוש הופקדה בידי עו"ד הבעל. מאז התחילה מסכת התעללות ברופאה ובשני ילדיה, כשבראש מסע אימתני זה עומדים דיינים שנגסו בבשרה חי, העלילו עליה עלילות שונות ומשונות, האשימו אותה בהסתת ילדיה נגד אביהם, והטילו בה ובהם מורא ופחד שלא הרפו מהם. אף הטילו עליה קנסות במיליוני שקלים בכדי להרתיעה מפתיחת תיקים נוספים בזעקתה לצדק שנגזל ממנה ברשעות בלתי-מובנת.

פרשה זו של הרופאה שנטחנה בין "גלגלי הצדק" של הרבנות הראשית, הגיעה לשפל המדרגה כאשר דירתה נלקחה ממנה ונמכרה במכירה פומבית לאחר בכדי לכסות מקצת מ"חוב הקנסות" שתפח בלי הרף לממדים שלא יאומנו. כל זעקותיה לצדק לא מצאו בתוך המערכת המושחתת הזאת אפילו לב רחום אחד שיקום ויקרא, "עד כאן!".

כל העסקנים הטפילים האלה כיסו איש על חברו, כמו מדובר במאפיה מאורגנת לכל דבר וענין. רק כשהתפשטה הידיעה בדבר מצבה הנואש של ד"ר נטע קריץ קמו אנשים מבין מטופליה ופנו לסייע על-ידה. לאחר דרך חתחתים מבישה – התבשרה הרופאה כי אכן  בית הדין לערעורים של הרבנות מצא כי היא נקייה מרבב ולפיכך ביטל את כל הקנסות שהוטלו עליה במרוצת ארבע-עשרה שנים.

אולם באותה נשימה צוין כי אין בכוח בית הדין להשיב לה את דירתה שכן אין לפגוע במי שרכש את דירתה שנגזלה ממנה על ידי המערכת של הדיינים. גם הכספים שנגזלו ממנה במשך השנים הרבות לא הוחזרו לה.

אם זאת יהדות  וזה צדק – כי אז מי כולנו? – מדינת ישראל חייבת להחזיר לד"ר  קריץ את כבודה הנרמס, את כספיה שטרם הושבו לה ואת דירתה, קורת הגג שלה ושל ילדיה. עד שהמדינה לא תמצא דרך להשיבה לה ואף לפצות אותה על התעללות מבישה, ניתן לקבוע כי לרבנות בריונית ומעוותת שכזו אין מקום בחיינו.

* * *

יוסף אורן

"הגילוי" הבלשני של פרופ' רחל אליאור

ניסיון כושל להתניע מחדש את ההתנגדות למפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון בעזרת "גילוי" בלשני מופרך לפיו קיימות בשפה העברית "שתי לשונות".

בעיתוי מפתיע הזדמן לי לקרוא בזה אחר זה שני חיבורים המתייחסים לחוגים משיחיים שונים הפעילים בשולי חברה הישראלית, ואשר לדעת מחבריהם מסכנים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אזהרתה של פרופ' רחל אליאור כלולה במסה בשם "מחיר המשיחיות" שבגלל אורכה (53 עמ') התפרסמה בשני חלקים בכתב-העת "כיוונים חדשים" (חלק א' בחוברת דצמבר 2014 וחלק ב' בחוברת יולי 2015). אזהרתו של ישי שריד מומחשת בדרך עלילתית ברומאן אפוקליפטי ששמו – "השלישי" (הוצאת עם עובד ספרייה לעם 2015, 259 עמ') – מעיד על נושאו.

מאחר ששני החיבורים כה שונים באיכותם נדון בהם בנפרד, אך לא לפני שנעיר את הערת התמיהה הבאה: הדפסתם של חיבורים אלה בסמיכות זמן יוצרת את הרושם שהתבטאותם הגלויה של הפעילים בחוגים משיחיים אלה על שאיפתם להקים על הר הבית את המקדש השלישי, הינה כיום האיום המיידי והמסוכן ביותר על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית ודמוקרטית – מסוכן יותר מהנשק הגרעיני שמפתחת אירן, מסוכן יותר מהנשק הטילי שנאגר ע"י חיזבאללה בלבנון וע"י חמאס ברצועת עזה, ומסוכן יותר מדאע"ש המתקרב לגבולות ישראל מחלקים ניכרים של סוריה בצפון, מחצי האי סיני בדרום ומירדן במערב בדהירתו להקמת "המדינה האיסלמית".

רושם זה הוא מוטעה, כמובן, שהרי גם מפירוט העובדות שאספה פרופ' אליאור – פירוט הכולל את שמות היישובים שבהם מרוכזים החוגים המשיחיים (במאחזים 'אש קודש' ו'חוות גלעד' ובהתנחלויות בת-עין, עלי ואיתמר, יצהר ותפוח), וגם את שמות כל הרבנים שמעודדים שם צעירים לבצע פעילות שהיא בלתי-חוקית בעליל (פעולות שהוגדרו זה מכבר כפעולות "תג מחיר" ו"נקמה") – אפשר להיווכח שהתופעה אמנם מטרידה ומצדיקה מעקב תמידי אחרי פעיליה, אך היא מוגבלת בהיקפה וניתנת לשליטה על-ידי רשויות האכיפה של החוק הקיימות במדינה.

ולכן אין להגזים בסכנתה של תופעת המשיחיות כל עוד היא קיימת בתחום חופש האמונה וחופש המחשבה, כפי שאכן משתמע מהקטע הבא של מחברת "מחיר המשיחיות": "חוגים אלה המקדישים את מרצם לקידום חזון הקמת בית המקדש השלישי בדורנו, רואים בכך מהלך מכריע בחשיבותו הכולל את חידוש עבודת הקודש של משמרות הכהונה ועבודת הקורבנות, המַתְנה לדעתם את בוא הגאולה, את שינוי הריבונות ואת שינוי פני האזור בכל הממדים. - - - קבוצות אלה, המגדירות עצמן כמתנגדות לממסד, מביעות את רצונן לחולל שינוי תודעתי, אֶמוּני, דתי, תרבותי, חברתי ופוליטי שיביא להקמת בית שלישי ויביא לפי דעתן לשינוי מהותי ביחסי עם ישראל ואלוהיו, מזה, וביחסי העם ושכניו, מזה."

לשון העתיד בציטוט זה מוכיחה שפרופ' רחל אליאור רואה צל הרים כהרים, וחשוב יותר: שהיא יודעת לאמוד כבר כעת, בעוד הפרוץ בחזונם עולה על העומד, את מחיר המשיחיות של יריביה האידיאולוגיים – מחיר שהוא עדיין בהווה בבחינת פֵרות שטרם באו לעולם.

בדיית "שתי הלשונות"

ולפיכך מעלה מסתה של אליאור את התמיהה הבאה אצל הקורא: מה מניע חוקרת רציונלית ונבונת דעת כמוה להפריז כל-כך הן בהיקפה של תופעת המשיחיות, הן בחומרתה והן במחיר שהיא כבר גובה מהחברה הישראלית?

התשובה על תמיהה זו מתבררת ממבנה המסה "מחיר המשיחיות". המסה איננה אוחזת מיד את השור "המשיחי" בקרניו כדי להורידו על ברכיו, כפי שפועלים הנועזים יותר מבין לוחמי השוורים, אלא בוחנת אותו מצד זנבו: "היסטוריונים של מדינת ישראל במאה העשרים ושתיים - - - ישאלו קרוב לוודאי, מה היה המכנה המשותף בין מתנחלים ימניים לדמוקרטים שמאלנים, בין חרדים לחילוניים, בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה, בין עולים לוותיקים, בין מזרחיים לאשכנזים - - - בין המצדדים במדינת ישראל כ'מדינת העם היהודי' לבדו, לבין הרואים בה 'מדינת כל אזרחיה' - - - התשובה המפתיעה היא שהמכנה השותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל, החלוקים אלה על אלה במחלוקות נוקבות על כל נושא - - - הוא השפה העברית."

אף שכאן, בהכרזה שהשפה העברית היא המכנה המשותף היחיד המלכד והמאחד את כל "החלוקים אלה על אלה" בחברה הישראלית המשוסעת, מאחר "שאין בין חלקיה השונים שמץ סולידאריות או ערבות הדדית," היתה צריכה אליאור לחתום את המִנְשָׁר שלה אל האומה בתביעה תקיפה, שהמדינה תשקיע משאבים גדולים יותר בהוראת השפה העברית ובהפצתה הנמרצת בפזורה היהודית בעולם – בחרה משום-מה להכחיש מיד את בשורת "המכנה המשותף" שאך זה הרנינה בו את ליבנו: "אולם לאמיתו של דבר, כפי שיתברר בהמשך הדיון, אין רק לשון עברית אחת, אלא קיימות אלה לצד אלה (מאז סיום מלחמת ששת הימים – י.א.) שתי שפות עברית שונות - - - הלשון הראשונה היא הלשון המְשַתֶפֶת, הפונה לכל אדם הכפוף לגבולותיו של השיח האנושי הדמוקרטי בעולם המודרני, לשיקול הדעת התבוני ולהכרעה האנושית האוניברסאלית, המכבדת את בני האדם כולם כשווי ערך וכשווי זכויות - - - והלשון המְבַדֶלֶת, הפונה רק לאדם היהודי, הרואה בציונות תנועת תחייה לאומית-דתית-משיחית-טריטוריאלית המתייחסת לכל תחומי 'הארץ המובטחת', ולא רואה בה חזון אנושי-מוסרי כולל, המתייחס לכל בני האדם הגרים בתחומי מדינת ישראל." (כל ההדגשות בציטוטים אלה מופיעים במקור).

להבלטת ההבדל בין "שתי הלשונות", מפרטת פרופ' אליאור את אוצר המילים השונה של כל אחת מהן. "הלשון המְשַתֶפֶת", שהיא השפה החילונית-ליברלית של הישראלים המתונים והנאורים מהשמאל, כוללת את מושגי היסוד הבאים: "חירות, שיוויון, צדק, שלום, דעת, תבונה ואמת, חופש, הומניזם, נאורות, אוטונומיה, דמוקרטיה, פלורליזם, סובלנות, חופש יצירה, רב-מימדיות תרבותית - - - חופש בחירה מוחלט של היחיד, הבוחר את זהותו הדתית או החילונית על פני מִנְעַד רחב, מתוך הממדים הרבים של ההתנסות האנושית, בגבולות החוק במדינה דמוקרטית."

ואילו "הלשון המְבַדֶלֶת" היא שפתם הדתית-מיסטית של המשיחיים מהימין "המשבצים בדבריהם ביטויים כגון: 'תורתנו הקדושה', 'ארץ הקודש', 'קדושת הארץ', 'מלכות ישראל', 'דעת תורה', 'הבטחה אלוהית', 'אלוהי ישראל', 'אבינו שבשמים', 'משיח צדקנו' - - - 'נחלת אבותינו', 'הארץ המובטחת'."

מה השיגה פרופ' אליאור על-ידי מיון המושגים ומטבעות הלשון הללו לשתי קבוצות ועל-ידי שיוכם ל"שתי לשונות"? הן לא תרמה בעזרת המיון הזה אבחנה מועילה לחקר הבלשני של השפה העברית, אך לעומת זאת הפקיעה מהמשתייכים ל"מחנה הלאומי" את כל הערכים שמנתה המחברת כשייכים בלעדית לדוברים ב"לשון המְשַתֶפֶת" (ובכללם: שלום, הומניזם ונאורות), וכמו כן הדירה מהמשתייכים ל"מחנה השלום" את כל הערכים של מורשת התרבות הלאומית ששייכה המחברת רק לדוברים ב"לשון המְבַדֶלֶת" (ובכללם: 'תורתנו הקדושה', 'ארץ הקודש' ו'אלוהי ישראל').

התנעת המחלוקת מחדש

ואנו, שהכרנו עד כה אבחנות בלשניות שונות בחקר השפה העברית, כגון: "שפה גבוהה" מול "שפה נמוכה", "שפה רזה" מול "שפה דשנה", "שפה תקנית" מול "שפה משובשת", "שפת לימודים" היונקת מהמקורות בספרות הדורות מהעבר מול "שפת החיים" המתעשרת בהתמדה מפי דובריה וסופריה בהווה – עומדים פעורי-פה מול "הגילוי" של פרופ' אליאור, שמכאן ואילך ניתן לפצל את השפה העברית ל"שתי לשונות" בעזרת אבחנה שאין לה שום אחיזה בחקר הפילולוגי – לא שלה, ולא של כל שפה אחרת בעולם, והיא האבחנה הסוציולוגית-פוליטית: "שתי לשונות אלה, ששורשן המשותף מעוגן בעברית ההיסטורית ובעברית הישראלית, בספרייה הענפה של העם היהודי, בלשון הקודש ובלשון התפילה, בהלכה ובקבלה, בלשון דור התחייה וההשכלה ובלשון האֶמוּנית-הישראלית, מתנכרות האחת לרעותה, מדירות האחת את רעותה ומתעלמות האחת מרעותה, שכן הלשון המְבַדֶלֶת מבקשת להכחיש את הדיכוי, הכיבוש, הביזוי והנישול, האפלייה וההשכחה, הכרוכים באופן בלתי נמנע במשיחיות הטריטוריאלית הקרויה התנחלות (בשפה המְשַתֶפֶת) או התיישבות (בשפה המְבַדֶלֶת)."

ציטוט נוסף מתוך המסה "מחיר המשיחיות" יבהיר היכן במפה הפוליטית מציבה פרופ' אליאור את עצמה וכנגד מי המציאה את התפצלות השפה העברית ל"שתי לשונות": "הלשון המְבַדֶלֶת המדברת ב'שפה של קודש' כאמור לעיל, מכוננת תודעה חדשה המשנה את פני הממשות ההיסטורית, שאין בה שום קדושה, אלא יש בה שליטה כוחנית של עם אחד על עם אחר בניגוד לחוק הבינלאומי, ויש בה כיבוש, נישול, דיכוי, גזענות, גזל, הסתה וביזוי. חוגים הדוברים בלשון המְבַדֶלֶת רואים רק במסורת היהודית – החל בהתנחלות מימי יהושע בן נון, עבור בהתיישבות בכל ארץ ישראל המקראית, וכלה בבניין המקדש בימינו - - - את התשתית לחיים הראויה לכל שבח. ואילו ברב-המערכת התרבותית החילונית-דתית, הפתוחה והסובלנית, הנוצרת, בוחרת, מבקרת, שומרת, מנחילה ויוצרת, הנעשית בידי ציונים בני זמננו, המדברים בלשון המְשַתֶפֶת ומחוללים את פני המציאות בעבר ובהווה בגבולות העולם, היא רואה מפעל ראוי לגינוי."

מאחר שהתברר כי באמצעות "הגילוי" הבלשני, שבחברה הישראלית קיימת מחלוקת אידיאולוגית בין הדוברים בשפת הקודש המְבַדֶלֶת לבין הדוברים בשפת החול המְשַתֶפֶת, ביקשה פרופ' אליאור בסך הכל להתניע מחדש את הוויכוח המנומנם בין השמאל הציוני ("מחנה השלום") ובין הימין הציוני ("המחנה הלאומי") – אחרי שהגיע זה מכבר למיצוי ברמת ההנמקה בשני ספרי יסוד שנימקו היטב את ההשקפות המנוגדות: "חיי עם ישמעאל" של משה שמיר ב-1968 ו"ארץ הצבי" של לובה אליאב ב-1972 – מוטב היה אילו הניחה בכלל לשפה העברית, כדי לאפשר לה לשמור גם להבא על מעמדה הייחודי בתרבות הלאומית בתור "המכנה המשותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל."

אילו נמנעה פרופ' אליאור מהתנעת הוויכוח הממוצה הזה בעזרת האבחנה הסוציולוגית-פוליטית המופרכת בדבר התפתחותן של "שתי לשונות" בשפתנו – לשונו המְשַתֶפֶת של השמאל הציוני ("מחנה השלום") ולשונו המְבַדֶלֶת של הימין הציוני ("המחנה הלאומי") – כדי לשסות את שני המחנות זה נגד זה, היתה מאפשרת למשתייכים לשניהם להשתמש באופן חופשי בכל אוצר המילים, מטבעות הלשון והניבים העשיר של השפה הלאומית בהידברות החייבת להימשך בין שני המחנות האידיאולוגיים הגדולים, שמטרתם היא בעיקרה משותפת: לקיים ביחד את הישגה הראשי של הציונות – את המשך ביסוסה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי בארץ-ישראל כמדינה דמוקרטית המבטיחה זכויות מלאות ושוות לכל אזרחיה.

יתר על כן: היה על פרופ' אליאור לשער מראש, שעל ידי התנעת המחלוקת, שפילגה את החברה הישראלית לשני מחנות שווי-גודל מסיום מלחמת ששת הימים ואילך, בעזרת הכפפתה של השפה העברית לחוקי התקינות הפוליטית של לשון המחנה שלה ("מחנה השלום"), לא תעמיק במשהו את השיח האידיאולוגי המתקיים בחברה הישראלית, אלא רק תשטיח אותו, שהרי ההכפפה של השפה הלאומית לדרישות התקינות הפוליטית של אחד המחנות – והיא ההצעה המונחת ביסוד המסה שלה – תניב רק התכתשות מילולית ברמת העלבונות הפרחחית שכבר טעמנו את חידושיה במערכת הבחירות האחרונה, כאשר דובר מ"מחנה השלום" ניסה לגמֵד את גודלו של "המחנה הלאומי" באמצעות ההכרזה "אתם רק קוֹמֶץ" – הכרזה שממש הזמינה שמישהו מ"המחנה הלאומי" ישיב לו לאותה מטרה בהכרזה ו"אתם רק פֶּלַח בחברה הישראלית."

אמיתוֹת החזון הציוני

בשלב הזה כבר הבין ודאי הקורא שפרופ' אליאור לא "יצאה חוצץ" במסתה זו רק נגד "נאמני הר הבית" המשיחיים, שאכן מתריסים באמצעות חזונם (להקים בהר הבית את בית המקדש השלישי) "כנגד המציאות הגיאו-פוליטית דתית הקיימת, שבה על הר הבית, מקום המקדש יהודי לפני אלפיים שנה, עומד מזה 1,323 שנים חראם אל-שריף, הכולל את כיפת הסלע ואת מסגד אל-אקצה, המקום הקדוש לעולם המוסלמי הנמצא בשליטת הוואקף," אלא נגד כלל המחזיקים בתורת ארץ-ישראל השלמה, ובראשם נגד הישראלים שבחרו ליישב את יהודה ושומרון – כולם אנשים מציאותיים לחלוטין שפעילותם איננה מתמקדת כלל בהקמת בית המקדש השלישי, אלא בחיזוק אחיזתם בשטחי המולדת אשר חיוניים לקיומה של מדינת היהודים היחידה בעולם מול כל הארגונים הג'יהדיסטיים הפועלים למחיקתה מעל מפת המזרח התיכון.

ובלשון אחרת: בשיטה דמגוגית ידועה הבליטה פרופ' אליאור את סכנתם של "המשיחיים" ופיזרה עננת הפחדה שהנה-הנה עומדים הם לגרור את המדינה למלחמת דת בנושא הבעלות על הר הבית, אך ורק כדי להצמיד להזיותיהם של הקיצוניים מבין "נאמני הר הבית" את הציבור הגדול של היותר מפוכחים והיותר שפויים המרוכזים בהתיישבות החדשה ביהודה, בשומרון ובגולן – חלוציה הנוכחיים של הציונות (או במצוות ה"גילוי" הבלשני של פרופ' אליאור: "חלוצים" במושגי "הלשון המְבַדֶלֶת", ו"מתנחלים" במושגי "הלשון המְשַתֶפֶת"...).

חלוצי ההתיישבות הזו מחזיקים בהשקפה מציאותית לחלוטין בנושא "הסכסוך" ועתיד "השטחים", וכזו היא בתמצית: כל עוד מטפחים ערביי ארץ-ישראל את נרטיב הנַכְּבָּא ("מה שאיבדנו במלחמת 1948 הוא עניין שיוסדר רק במלחמה" – נדרו של הסופר הפלסטיני ר'סאן כנפאני בנובלה "השיבה לחיפה" משנת 1969) – וכל עוד הם מציבים כתנאים לשלום את הנסיגה לגבולות 1967, את "זכות השיבה" של "הפזורה הפלסטינית" לתחומי ישראל בגבולות הללו, את אי-ההכרה במדינת ישראל (אפילו בגבולות שביתת הנשק משנת 1948) כמדינת הלאום של העם היהודי ואת אי-הסופיות של הסכסוך בהסכם השלום (שאמנם ייחתם במסגרת ההוּדְנָא, אך לא יחייב את הפלסטינים בדורות הבאים) – כל עוד אלה תנאיהם לשלום הזמני שהם מוכנים להציע למדינת ישראל, צריך לחזק את ההתיישבות של "המתנחלים" ואף להרחיבה בחלקי המולדת הנחוצים להשלמת חזונה הטריטוריאלי של הציונות: מדינת יהודים בהיקף המירבי האפשרי בין הירדן לים התיכון – כזה שיספיק לכינוסה המדורג של כל הפזורה היהודית בעולם בתחומיה של מדינת הלאום של העם היהודי בציון.

מאמר התגובה זה למסתה של פרופ' רחל אליאור מתווסף להשקפה שביטא המחבר בספריו "ספרות וריבונות" (2006), "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010) ו"ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" (2012) – שלושתם מספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית בת עשרים ואחד הכרכים: "תולדות הסיפורת הישראלית". פרטים: yoseforen@bezeqint.net  

אהוד יקירי,

אני מניח שתמצא עניין מיוחד במאמר הזה, מאחר שבמסתה ייחסה אליאור לגרשם שלום (על ידי הקדשת המסה לשלום ועל-ידי ציטוט אזהרתו במכתב אישי לידידו פרנץ רוזנצווייג משנת 1926) – את הדעה שהציונות הפכה כיום לתנועה משיחית, וזאת בניגוד גמור למה שאמר לך בראיון שכללת בספרך "אין שאננים בציון": "אני חושב שהציונות היא לא תנועה משיחית –ההבדל בין הציונות למשיחיות נעוץ בכך שהציונות פועלת בתוך ההיסטוריה, ואילו המשיחיות נשארת במישור האוטופי."

בברכה

יוסי אורן

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

שישי מאיר

כְּשֶאִמִּי הָיְתָה צְעִירָה וְיָפָה

כְּשֶאִמִּי הָיְתָה צְעִירָה וְיָפָה

לֹא הוֹשִיט לָהּ אָבִי פֶּרַח אָדֹם

לֹא קָנָה לָהּ שִמְלָה חֲדָשָה

וְלֹא הִשְכִּיל לְטַיֵּל אִתָּהּ

הָלוֹךְ וָשוֹב בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר

וּלְהִתְגָּאוֹת בָּהּ בִּפְנֵי כֹּל

שֶאִשָּה זוֹ הַהוֹלֶכֶת לְצִדּוֹ

הִיא אִשְתוֹ שֶלּוֹ,

שֶעוֹרָהּ צַח וְחָלָק

וּשְעָרָהּ שָחוֹר כָּעוֹרֵב.

דַּוְקָא כְּשֶזָקְנָה וְחָלְתָה

וְצֶבַע הַכֶּסֶף נָכַח בִּשְעָרָהּ

אָבִי נָטָה לָהּ חֶסֶד.

הוּא טִפֵּל בָּהּ בְלֹא לֵאוּת

וּמַחֲלָתָהּ לֹא הָיְתָה לוֹ לְזָרָא.

וְאִמִּי לַמְרוֹת מַכְאוֹבֶיהָ

הָיְתָה שִמְחָה שְרוּיָה בָּהּ

"סוֹף סוֹף הִתְחִיל אוֹהֲבֵנִי

אַבָּא."

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 16

בימים הראשונים התנהגו שניהם כזוג מוכי-ירח. התמכרו לעצמם ולגופם בלבד, מזדווגים עד לשעות הקטנות של הלילה ומתגוררים זה אצל זה חליפות, וכל אחד מהם נושא כל היום על שפתיו הנפוחות והנשוכות את הניחוח החמוץ-מדגדג של זולתו, כשתי חיות שכרתו לעצמן ברית למרחב-מחייה אחד אשר הריח המשותף הוא גבולו.

ערב אחד היו מוזמנים אצל רמי ואיה. לאחר ארוחת-ערב שהיו בה הרבה צחוק ודיבורים, ישבו בסלון של איה שבו קפצו שני הילדים יחד עם צעצועים וחלקי-לבוש ועיתונים וחוברות וכוסות וסוכריות, ומדי פעם היה משהו נופל, ולעיתים נשבר או נרמס, וברעש לא היה אפשר  לשמוע אלא את איה, שקוֹלה היכנאי מושך והולך ומקצה ועד קצה.

מראשית הערב חש חיימסון איזו תחושב לא נוחה של זחילה באבר-המין שלו; זאת לא היתה תשוקה, למרות עיגוביה הבולטים והצחקניים של איה, אשר רגע קצר אחד, כאשר נישארו לבדם במיטבח, חיככה בו קלות את גבה במו אינה שמה לב שבנטותה לאחור היא נתקלת בו. חיימסון תהה לדעת מהי אותה הרגשה מוזרה של עוקצים הזוחלים בקצה השופכה, כאילו מטיילות להן שם נמלים, רצוא-ושוב. וכאשר טיפס יובלי הקטן ועלה על ברכיו (אצל איה הלכו הילדים לישון מתי שמתחשק להם) – חש לפתע כאב עז בשיפולי בטנו, בבלוטת-הערמונית.

הוא ביקש סליחה והלך לבית-שימוש. ושם, בין סיר-לילה וחיתולים מדיפי ריח-שתן, כשהדלת ננעצת בגבו ויובלי הקטן מבקש להיכנס "לעשות פיפי יחד עם דוד אפי," ורמי מנסה למשוך אותו משם בפיתיון ("מסטיק בזוקה!" – ולאפי, "תוציא את הסיר, בבקשה,") – חש חיימסון וגם הבין שהוא מתקשה להטיל מימיו.

תחילה חשב שהסיבה היא נפשית. המקום הזר והמלוכלך, הרועש וחסר-הפרטיות. אחר-כך חלפה בו מחשבה שאולי מרוב שחיקה אצל מירה איבד אברו את התכונה הבסיסית של ניקוז השפכים בגוף. ורק לבסוף הבחין בכתמים צהבהבים-כהים של איזו הפרשה מבשרת-רעות שפזורים על תחתוניו. בקושי השתין. כאילו הצטנן המסכן וקיבל נזלת.

הוא ציפה בקוצר-רוח לסיומו של הערב. ובחוזרם לדירתה של מירה חש שעליו לאכזב את ציפיותיה, ומתוך שכבר בטח בה כאילו היתה אימו, גילה לה מה מציק לו.

אגב, אימו – משהגיעה אליה השמועה שחיימסון ומירה חיים יחד, מיד מצאה דרך להתוודע לאימה של מירה, ויותר מדוייק יהיה לומר שהן נפגשו באמצע-הדרך ומיד החלו מבקרות זו אצל זו וגם הולכות יחד לחנויות-כלבו כדי לראות סדינים וציפיות ומגבות, ומבקרות בבית-הרופא ובבית-המהנדס ובבית-ציוני-אמריקה ובבית-סוקולוב כדי לברר מחירים ולראות מה נותנים לאכול בחתונות.

מירה לקחה אותו אל האור הגדול, במיטבח. – 'שמע, אל תיעלב, אבל אתה כבר כמעט קירח לגמרי!' – הידהדו באוזניו עדיין דברי רמי, בעודו עומד כנגד מירה הכורעת ומפשפשת בתחתוניו כאילו הוא ילד קטן שהרטיב ויש לבדוק אם צריך להחליף חיתוליו. –  'איה לא מאמינה לי שאני אומר שהיום כדאי למכור את הדירה ולהשקיע ב"צמודים" ובעוד שנתיים אנחנו קונים, בעזרת-השם, כמו שאומרים, בואו לא נלך בגדולות – רק איזה פנטהאוז קטן או וילה בהרצליה-פיתוח – '

"תגיד את האמת, אפי, אתה היית אצל זונה או משהו כזה בזמן האחרון?"

"השתגעת?" התעורר מהרהוריו ברמי, "מה פתאום?" – מלי זאת, המגולחת, שאסור שמירה תדע עליה, מי יודע עם מי עוד היא מתעסקת מחוץ לבעלה, שמי יודע עם מי הוא מתעסק. ומצד שני מירה זאת, שמפרסמת ברבים את שבחיו במיטה (הלא מאז עיני איה נוצצות כלפיו באיזו ערגה כפולה ותובענית) –  וטוענת שלא ידעה אורגזמה מהי עד שלא נתקלה במאהב כחיימסון, לא נראה שהתנזרה מגברים קודם, ובשביל להידבק במחלת-מין לא צריך לראות דווקא כוכבים, די במגע שטחי ביותר, לחיידקים זה מספיק.

"היה לך כבר פעם משהו כזה?"

"לא. בחיים שלי."

"אז מחר בבוקר אתה הולך לקופת-חולים!"

"אולי זה רק בגלל החיכוך המופרז?" הציע.

"תפסיק לעצבן אותי, אפריים, עם הַכּוּסִיקָה הזאת. אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא השתמשת בו כמעט?"

"לא, זאת אומרת," התבלבל חיימסון.

"מה?"

"לא חשוב."

"לא, תגיד. אני הרי קוראת על הפנים שלך מה שאתה חושב."

"לא. באמת שום דבר."

"אז אני אגיד לך. אתה בטח התעסקת עם כל מיני מלוכלכות ועכשיו אתה מנסה לרמוז שזאת אני שהדבקתי אותך, מפני שלפני שהיכרת אותי לא היה לך אף-פעם דבר כזה – "

"די, די, מירה! אני לא מתווכח איתך, מחר בבוקר אני הולך לרופא!"

והם הלכו לישון, לא נוגעים, ומצטנפים כל אחד בצידו-שלו במיטה, גב אל גב, בשתיקה. ומירה, כמו כדי להרגיזו, תקעה נפיחה רעשנית.

"אני מבקש ממך," הפר חיימסון את הדממה, "שהאימהות שלנו תחדלנה להיפגש כל כך הרבה יחד. זה עולה לי על העצבים."

"מה אתה רוצה ממני?" ענתה. "תגיד את זה לאימא שלך. אתה הבן שלה. לילה טוב."

לא עבר זמן רב והחלה נוחרת קלות בשנתה. חיימסון שכב ולא נרדם, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. פעימות ליבו מואצות והמחשבות מתרוצצות בכל גופו. מכנסי-הפיגאמה נדבקו מדי פעם לאבר הדולף שלו. הכאב בבלוטה גבר. הוא קם וגישש בחושך ולבש את תחתוניו ועליהם את מכנסי-הפיג'אמה וטמן את כפות ידיו הארוכות בין ירכיו, והחום שנוצר במפשעה הקל עליו מעט את הכאב. אני חולה במחלת-מין, הירהר. מה שנותר לי עכשיו זה לחזור ולהתקפל למאורה שלי ולהתרפא מן המחלה ולא להתעסק עם מורות-לספרות מסופלסות. ולא עם עוזרת-בית צרות-פות. ולא עם אף-אחת. הכי בטוח זה לבד, באמבטיה.

*

הרופא חקר אותו עם איזה סוג של נשים הוא מקיים יחסים. חיימסון הודה במירה בלבד וטען שהוא משוכנע שהיא בחורה נקייה ובריאה.

הרופא חייך כאילו אין דבר העלול להפתיעו בנושא זה של התדבקויות במחלות-מין, ואמר: "אתה אף פעם לא יכול לדעת עם מי אישה שכבה לפניך. וחוץ מזה היא יכולה בנקל להדביק במחלה מבלי שאצלה עצמה יוכרו סימנים, כי אצל אישה בפנים הכול מערות נפתלות ולחוּת והפרשה..." –  והורה לו לבוא למחרת בבוקר, בטרם הטיל את מימיו, כדי שיהיה אפשר לקחת מישטח לבדיקה מן הטיפה הראשונה.

על חיימסון ומירה עברה תקופה קשה. חיימסון היה מעדיף להסתגר בדירתו ולא לראותה עד שייפטר מן ההפרשה המציקה. אך מירה לא הניחה לו. "אנשים מבוגרים פותרים את הבעיות שלהם בשניים, אל תתנהג כמו ילד, אפי." – וכך היה עליו לבלות גם את הלילה שבטרם-בדיקה במחיצתה, ולקום  בבוקר כשהוא משתוקק להשתין ומתאפק. במעיים לחוצים ושלפוחית כואבת הגיע חיימסון שוב למרפאה וחיכה בתור עם משכימים, עד שריחם עליו הרופא וקראו פנימה מחוץ-לתור והראה לו כיצד ללחוץ ולהוציא טיפה לבנה אחת, שאותה הניח הרופא בזהירות על פיסת-זכוכית מלבנית וסגר עליה בפיסה נוספת.

לאחר כיומיים בישר לחיימסון כי זוהי מחלה קלת-ערך (בעלת שם שהיה קשה לחיימסון לזוכרו, משהו שבין טראכומה לטריפטיכון). טבעה של המחלה הזאת שהיא באה וחוזרת בין בני-הזוג, המחלים נדבק מזולתו וחוזר חלילה. ומשום-כך על שניהם לקחת בעת-ובעונה-אחת אותה תרופה.

חיימסון בישר זאת למירה בשפל-קול אך היא לא נבהלה, ועד מהרה נוצר קשר טלפוני בין הרופא של חיימסון לרופאה של מירה, הוחלפו אבחנות וניתנו הוראות מתאימות בצורת גלולות ונרות. ועד שנרפאו, בתוך שבועיים-שלושה, כבר היו ארוגים ברשת זו כאילו בה השתדכו. כאילו חשיפה הדדית זו של אורגזמות וזיהומים אצל שני אנשים מבוגרים ותרבותיים, השומרים על כל העניין בסוד כמוס, מחזקת את הקשר האינטימי ביניהם עד שאין ממנו דרך-לנסיגה. מעין בניין-על חולני שבא במקום קשרי-נפש עמוקים, ומתחזה להיות כמותם. הירשל, בסיפורו של עגנון, משתדך בהציתו אש בסיגריה של בחורה שלא אהב. האם אהב חיימסון את מירה? האם אהבה היא אותו? ואולי היתה ביניהם רק התאמה מינית ארוגה קורים של ייאוש ובדידות?

ועוד במשך שבועות אחדים היה חיימסון בודק מדי בוקר בתשומת-לב את קצה השופכה שלו, אם הכול צלול ושקוף בה. הוא השתדל להשכיח מליבו את מלי בזיאדה ולא נשאר עוד בדירתו לחכות לה בימים שידע שהיא עובדת, ולא פעם היה מהרהר שאולי בטריכומונאס שלה (כן, זוהי המילה הנכונה) נחתם השידוך בינו לבין מירה, ובכן מהי אפוא המשמעות המיטאפיסית של הטריכומונאס? ומה היה אומר על כך הרבי מלובאביץ', למשל? – האם זה דומה לעניין המטוס שנחטף לאנטבה, אשר לדעת הרבי הדבר קרה מאחר שלנוסעים אחדים לא היו מזוזות כשרות בבתיהם? – לא. בפתח דירתו של חיימסון קבועה מזוזה בולטת ומלי בזיאדה נשקה לה בבואה ובצאתה.

ומה היה אומר על כך האיש הזה פנחס שדה, הטוען בראיון לעיתון שהוא קרוב יותר מכולנו לדעת את דרכי אלוהים בעולם הזה? ומה היה אומר על כך מוסטפה באראזאני שאין לו כלל בתי-חולים ומרפאות בהרי כורדיסטאן הרחוקים שלו? ומה היה אומר על כך פרופסור ישעיהו ליבוביץ, הטוען שצריך להפריד את הדת מהמדינה? ומה היה אומר על כך אורי בן עמי? – הו, הוא בוודאי היה מכניס את זה מיד לאחד הספרים שלו, שהרי המקצוע שלו, כמו שמירה אומרת – הוא להתפרנס מצרות של אחרים.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* 1. לאהוד שלום. עם כל דברי ההלל והשבח שאתה מרעיף על אהוד אולמרט, הרי ש"בהקלטות זקן" (ואל תנסה לטשטש את אפקט ההקלטות ע"י השמצתה...) ממש מפיו, אולמרט מודה בקבלת שוחד! קשה להימלט מהשוואה תנ"כית בעמדותיך, לאותו עבד המסרב להשתחרר בטענה של "אהבתי את אדוני.." דבר המצוין דווקא לקלונו של העבד ולא לשיבחו... תתעורר בן-אדם... אולמרט הוא המושחת ביותר מכל ראשי השלטון בתולדות המדינה, דבקותך בו, פשוט פתטית...

2. תודה לאהוד ברק. ההדלפה חסרת האחריות הממלכתית של אהוד ברק, דווקא חיזקה את רוחי. למדתי שמכבש הלחצים של שלושה פוליטיקאים דומיננטיים כמו: נתניהו, ליברמן וברק, כשל בניסיונו להיכנס להרפתקה צבאית מסוכנת נגד איראן, מכיוון שיתר חברי הקבינט הביטחוני לא הסכימו עימם... זהו סימן עבורי, ועבור כל העם בישראל, שהחלטות הרות גורל במדינתנו לא ניתנות יותר ב"שליפה" – וכי "יש קבינט בירושלים" שניתן לסמוך עליו.

יהודה דרורי

* תקוה וינשטוק: הערה על רשימתו של עמוס גורן על מרדכי מקלף. אכן כשהתחוללו הפרעות במוצא ניצל מקלף הילד. הוא עשה חבל מסדינים והשתלשל בו מהקומה השנייה של  הבית לחצר. אחריו השתלשלה גם ילדה אך לא היתה זו אחותו "אותה הכריח לברוח" אלא ילדה כבת 11 בשם שרה – לימים שרה טנא, רעייתו של הסופר והמשורר בנימין טנא. עקב קשיי נשימה שלחו אותה ההורים למוצא, שנודעה באוןירה הטוב. מפיה שמעתי את הסיפור איך קפצו שניהם מהבית, הסתתרו בין השיחים בחצר וכיסו את עצמם בענפים. ממקום מחבואם ראו את תהלוכת הפורעים שצעדו עם סכינים וכלי משחית אחרים – כולם פועלים שעבדו במשק המשפחה.

שרה גם העידה במשפט שנפתח נגד הפורעים, והעיתונות דאז שיבחה את "הילדה החכמה שרה"  על עדותה והתנהגותה. המאורע הזה רדף את שרה טנא כל ימיה והיא לא הצליחה להשתחרר ממנו.

אשר להערה של יעקב ניר [גיליון 1071] – כן כתבתי כי חברת החשמל בה עבד טוביאנסקי היתה שייכת לבריטים ומנהלה הבריטי היה חוצה את הקווים בין ישראל לירדן. הרי החשדות על טוביאנסקי היו כי מסר מסמכים לאותו מנהל בריטי.

בברכה,

תקוה וינשטוק

אהוד: אין ספק כי השתתפות הפועלים הערביים של משפחת מקלף ברצח מעבידיהם, כולל ילדיהם הקטנים – היא אות של תקווה לעתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ – אם ח"ו אנחנו לא נשלוט בה באופן מוחלט.

מתאים היה, למשל, לפילוסופית "הארץ" אווה אילוז – לכתוב על כך מסה – כיצד הערבים המשועבדים הרגו בצדק את הקולוניסטים מקולוניה, ואת זאת אני כותב כאן בתור צאצא של הקולוניסטים הקולוניאליסטים מפתח-תקווה.

* אהוד שלום. קראתי בהתרגשות רבה את התקציר אודות פועלו של הרמטכ"ל, מרדכי מקלף. זכיתי לשמוע, מחברי לעבודה, אודות הפוגרום שעברה משפחתו ממקור ראשון – רפ"ק בדימוס, דוד מקלף. היום אנחנו חיים בעולם מושגים שונה, לא פרסמת – לא עשית! חבל. תודה על שיש כאלה שחושבים שהיסטוריה היא חלק חשוב בהחלטות בהווה. אין לי ספק שמשפחה אצילית זו – מקלף, הטביעה את חותמה בדרכה הצנועה על חיינו. תודה  לעמוס גורן.

שמואל שטרן

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדות הירקון: לאהוד שלום, אנשים רבים פוסעים במשעולי הפרדסים של המושבה ובאים אליי בזעם למחות על המקום שאתה מקצה במכתבך העיתי לשירֵי הטינוף של חיימקה שפינוזה, המביישים אותך, את משפחתך המפוארת, ואותנו כאזרחי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. עליך להבין שהגסויות האנאליות של חיימקה שפינוזה, המעוררות כנראה בקרב נמעניך פחד נקבים קמאי, אין מקומן במכתבך העיתי אלא על קירות בתי-שימוש ציבוריים.

אהוד: מוצאו של חיימקה שפינוזה ממשפחה ספרדית עתיקה ששורשיה בהולנד ומקודם בספרד, והוא טוען ששיריו הם המשך ישיר לשירי החשק והעגבים של משוררי ספרד העבריים. גם אם אני נגעל לפעמים מ"שירֵי" חיימקה שפינוזה, הרי שאם אפסול אותם יאשימו אותי בגזענות אשכנזית.

אולי אציע לו לעבור לברלין ולכתוב לי אותם משם, שאז זה יהיה בסדר גמור ויהיה אפשר גם לפרסמ אותם בעיתון "הארץ" ליד השירים מהתחת של אהרון שבתאי.

* דבָר אל הקוטרים: אתם זוכרים את המילה אגירה? לא? אני זוכר אותה מילדות, כאשר בפרוץ מלחמת העולם השנייה ירד אבי ל"מושבה" וקנה שק קמח לבן ושק סוכר, זו האגירה, כי הזיכרונות הקשים של המלחמה העולמית הראשונה במושבה עוד היו עימו – ומהקמח אפתה אימי חלות קטנות במשך שנים אחדות, כאשר אלה כבר לא היו בנמצא בחנויות.

במשך השנים גדלתי על כך שלקראת כל מלחמה – ישנה האגירה שלה, וגם בימים רגילים – ההמלצות הממשלתיות בכרוזים ובעיתונים להחזיק בבית מצרכי מזון בסיסים כמו שמן, אורז, קמח, סוכר, שימורים וכדומה. וההתנפלות על החנויות והמרכולים כל אימת שהחלה מלחמה חדשה כדי לאגור, אפילו גפרורים ונרות.

אז לא שמעתם לאחרונה את המילה אגירה? והאם מישהו מחזיק בבית מצרכי יסוד לשעת חירום? אצלי אלה רק הזיתים שאני מכין מדי עונה. כל היתר – קונים רק לפי הצורך בחנויות ובמרכולים הגדושים עד להתפוצץ. הייתם למשל ב"טיב טעם" בראשון לציון? מקדש לצרכנות.

אז לא שמעתם על אגירה, קוּטֵרים? לא? – בוודאי, כי אנחנו חיים בשפע. מדינת שפע שכמוה לא היתה לנו מעולם. מדינה שאסמיה מלאים ואיש לא חושב שהוא צריך לאגור בביתו מזון לעת צרה – כי הכול בטוחים שלעולם לא יהיה מחסור במוצרי מזון על מדפי החנויות בישראל!

אולי לכן חברים שלנו, בייחוד האמידים שבהם, ואלה שאינם קוראים את המכתב העיתי, נהנים להשמיץ את ישראל ולומר שאנחנו אחת המדינות הכי גרועות בעולם!

אנחנו לא מתווכחים איתם מחשש שיחטפו התקף לב למשמע דברינו, כמו אלה כאן.

* ברכות לפסנתרן ולמנצח דניאל בארנבוים, בוגר בתי הספר א"ד גורדון ותיכון חדש בתל אביב, לרגל נכונותו להופיע עם התזמורת הממלכתית של ברלין באיראן, אם וכאשר התזמורת תלווה את הקנצלרית אנגלה מרקל בביקורה הראשון במדינה זו, אם ולאחר שייחתם הסכם הגרעין עם איראן. היטלר וגבלס היו גאים בך. פרס נובל לשלום מחכה לך.

* מדי לילה, אחרי חצות וחצי, נותנים בערוץ 4 אצלנו בטלוויזיה פרק מתוך "סקס והעיר הגדולה" ומיד לאחריו פרק מתוך "סיינפלד". אף שבחלקם אלה פרקים שכבר ראינו אותם בעבר, אנחנו מתמכרים להם מדי ליל ראשון עד חמישי בשבוע, ואף שאת ניו יורק המציאותית איננו אוהבים, זאת בלשון המעטה, הרי שהעיר בשתי הסדרות הללו היא חלק מהיופי שלהן. איזו שנינות. איזו העזה! איזה כושר המצאה וכושר משחק מדהימים! ואיך לא חוששים בשתיהן לטפל בכל חלקי הגוף, חולשותיו ובעיותיו, ובעיקר הסקס והזוגיות. וכמה זה מצחיק!

ולפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאולי זה לא מקרה ששתי הסדרות האלה, שהחלו בשנות התשעים למאה הקודמת, משיקות בחופש ובהעזה שלהן לרומן שכתבנו כעשור לפני כן, "השקט הנפשי", ואשר עד היום הוא נועז מדי לטעמם של קוראי ובייחוד קוראות הספרות העברית, שאינן יכולים לעכל אותו. נפשן כלה כנראה לגרוסמן, לעמוס עוז ולדומיהם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל