גיליון מס' 1073

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז באלול תשע"ה, 31 באוגוסט 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַכַּת בָּרָק... // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"ד. פנים אל פנים מול צ'יץ' הנורא. // אורי הייטנר: 1. האחר ואני. 2. מנהיג שיחולל שינוי תרבותי. 3. צרור הערות 30.8.15. // כבר עבר שבוע, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פרופ' אשר מעוז: על חופש הביטוי ועל שיוויון. // עמוס גלבוע: במדינת ישראל עמדת הרמטכ"ל היא הקובעת האם להפעיל כוח צבאי. // ישראל הראל: מתנת חג לפלמ"ח. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: הבו לנו מפכ"ל משטרה. // יצחק אורפז: נגיעות. // רות ירדני כץ: אלף שקלים לזוג. // מרדכי קידר: לבנון על פי התהום. [ציטוט]. // יואל נץ: דִּילֶמָה. // בת-שבע אריאלי: 1. המתנחלים בפרדס. 2. נטישת הפרדס, ליל הבלהות. 3. מסע הלילה. // נחום אריאלי: עַד אחרית ימים. // הסופר א.ל. אורלוף היה אחיו של מתתיהו אריאלי. // עיתונאי סודאני: קופי המקוק הם צאצאי היהודים. [ציטוט]. // אילן בושם: שירים חדשים ל'חדשות בן עזר'. // אלון גן: "הספר והמעדר" – חזון "החקלאי האינטליגנטי": דברים לכבוד אבי דוביק גן עם יציאתו לגמלאות. // מנשה שאול: דילמות, סיסמאות ומשברים אחרים, הדילמה של חמאס. [ציטוט]. // ד"ר גדעון בן-דרור: ביקור בבית הגפן. // אלי מייזליש: על שפת האגם קומו, שתי צעירות עם בקבוק שמפניה ואף מילה על גל הירש. // יוסף אורן: "הגילויים" של ישי שריד בספרו החדש – "השלישי". // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 17. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַכַּת בָּרָק...

כְּבָר שְבוּעַיִם, רַבּוֹתַי, שֶכָּל הָאָרֶץ מְדַבֶּרֶת

עַל מַכַּת בָּרָק שֶעָטָה עַל רָאשֵינוּ בְּאֱלוּל

שֶהוּא חֹדֶש לֹא חָרְפִּי וּבִפְתִיעַת-עִתּוּי מוּזֶרֶת

הַבָּרָק הַזֶּה נָחַת לְכָאן בְּיוֹם קֵיצִי צָלוּל.

וְכֵיוָן שֶהַבָּרָק הַזֶּה, בְּכַאסַח וְאַגְרֶסְיָה

כְּבָר חָשַׂף מִדִּיּוּנֵי הַקַּבִּינֶט הַבִּטְחוֹנִי

שְלַל סוֹדוֹת מְסֻוָּגִים בְּפֻמְבִּיּוּת וּבְפַרְהֶסְיָה

שֶאִסּוּר עַל פִּרְסוּמָם מוּטָל בְּאֹפֶן עֶקְרוֹנִי, –

יֵש לוֹמַר שֶאַף עַל פִּי שֶהַדְלָפוֹת שֶהַתִּקְשׂרֶת

מְפִיקָה מֵהֶן תָּמִיד סְקוּפּ סֶנְסַצְיוֹנִי כַּדָאִי

הֵן אֶצְלֵנוּ חִזָּיוֹן רָגִיל שֶיֵּש לוֹ כְּבָר מָסֹרֶת,

הַבָּרָק הַזֶּה גָרַם לָנוּ כָּאן נֶזֶק וַדָּאִי.

וְאֶת נֶזֶק זֶה, בְּדֶרֶךְ רַשְלָנִית וּמְסֻכֶּנֶת

כְּמוֹ צִפְצוּף אָרֹךְ שֶל מִי שֶלֹּא אִכְפָּת לוֹ שוּם דָּבָר   

לֹא גָרְמָה שוּם פְּעוּלַת אוֹיֵב שֶל חַבְּלָנוּת עוֹיֶנֶת

אֶלָּא דַוְקָא זוֹ שֶל שַׂר-הַבִּטָּחוֹן לְשֶעָבָר

שֶאָמוּר הָיָה יוֹתֵר מִכֹּל לָתֵת דֻּגְמָה בּוֹלֶטֶת

שֶל בְּלִימַת פַּטְפֶּטֶת וְרִסּוּן עַצְמִי וְאַחְרָיוּת

בִּמְדִינָה בָּהּ מְרַגְּלֵי אוֹיֵב בְּאֹזֶן מְצוֹתֶתֶת

מְחַפְּשִׂים כָּל אִינְפוֹרְמַצְיָה בָּהּ צְפוּנָה כְּדָאִיּוּת

לְסוֹכֵן-בִּיּוּן עַרְבִי שֶבְּמֵידָע כָּזֶה מוֹצֵא הוּא

עֵרֶךְ רָב כְּשֶ"מְּהַרְסַיִךְ", כָּךְ הֲרֵי מֻּזְכָּר

בַּתָּנָ"ךְ, "וּמַחְרִיבַיִךְ", כַּכָּתוּב, "מִמֵּך יֵצֵאוּ"

כְּשֶלְּנֶזֶק זֶה גוֹרֵם מַנְהִיג שֶפִּיו מֻפְקָר.

כִּי יֵש חוֹבַת שְמִירַת סוֹדוֹת שֶפִּקּוּחָהּ פֶּדַנְטִי

עַל כָּל פִּרְסוּם שֶלְּשָמְעוֹ סוֹכְנֵי אוֹיֵב יִנְהוּ

וְשוּם זִלְזוּל פַּרְטָאצִ'י רַשְלָנִי וְדִילֶטַנְטִי

לֹא יִסָּלַח בַּתְּחוּם הַזֶּה – כִּי בְּנַפְשֵנוּ הוּא.

וְרַק מֵהַאקֶר יְחִידִי אֵין אֵתִיקַת-פַּרְטָאץ' זוֹ

מֻכְשֶרֶת כְּלָל לִמְנֹעַ, חֵרֶף כָּל יְסוֹדִיּוּת

שֶל חִסָּיוֹן עַל כָּל מֵידָע צְבָאִי, אֶת נוֹרְמַת טָאץ' זוֹ

בָּהּ שָׂר בָּכִיר לְשֶעָבָר מֵפִיר כָּל סוֹדִיּוּת

כְּשֶחֵרֶף וַדָּאוּת זְכוּתוֹ שֶל הַצִּבּוּר לָדַעַת

הִקְפִּיד כְּשַׂר-הַבִּטָּחוֹן לִשְמֹר, מוּל שְלַל קְשָיִים

עַל קוֹד דִּיסְקְרֵטִי – אַךְ כַּיּוֹם, בְּהֶפְקֵרוּת פּוֹשַעַת

מַפְקִיר זֹאת לְצָרְכֵי חֶשְבּוֹנוֹתָיו הָאִישִיִּים

עִם יְרִיבִים בְּאֵגוֹ-טְרִיפּ בּוֹ מִין טָרוּף קָרָה לוֹ

כְּשֶהוּא מַמְשִיךְ אִתָּם לְהִתְכַּסֵּחַ כָּאן עַזּוֹת,

אַךְ כָּל מִמְשָל שָפוּי שֶמְּדִינָה זוֹ יְקָרָה לוֹ

נִדְרָש כָּאן לְהַפְסִיק מִיָּד אֶת הַחֶרְפָּה הַזֹּאת.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"ד. פנים אל פנים מול צ'יץ' הנורא

היום אני כבר לא זוכר איזו הלווייה זו היתה, נדמה לי של  האלוף גורודיש, גיבור  מלחמת ששת הימים, אשר מלחמת יום כיפור הורידה אותו ביגון שאולה. היה זה יום חם והמספידים היו רבים. אם היו פונים אליי, הייתי יכול לספר כמה סיפורים מצחיקים על התקופה שהייתי נהגו של האלוף המהולל, אבל איש לא פנה ואני לא התנדבתי.

בצד, הרחק מפקעת האנשים, ראיתי את צ'יץ', שהיה אז בימיו האחרונים כראש עיריית תל-אביב. עמד לבד עגום פנים, כאחד האדם. הרגשתי צורך להוציאו מבדידותו, ניגשתי אליו ועמדתי לצידו. הוא לא הכיר אותי ולא התייחס אליי. לא נעלבתי,  אני כבר רגיל. רציתי לספר לו שבחג"ם הייתי המפקד של זיוה אשתו, אבל לא ידעתי אם זה ישמח אותו, לכן החלטתי לבחור נושא נוסטלגי הקרוב יותר לליבו. אמרתי לו שנדמה לי שחוץ ממנו, אני לא רואה כאן אף אחד מ"גבעתי".

אמר לי: "גם אני לא."

חשבתי שישאל אם  הייתי ב"גבעתי", ואז הייתי אומר: "לא, הייתי בפלמ"ח," ואולי היתה מתפתחת שיחה. מסתבר שכנראה רק את הסבתא שלו עניין איפה הייתי והוא לא שאל כלום.

לא התייאשתי. הבנתי שהוא פתוח לשיחה, אבל פשוט אין לו שאלות, אז  לקחתי את היוזמה ושאלתי, אם הפלוגה שלו השתתפה בכיבוש חוליקאת? 

אמר לי: "בהחלט."

כאן רציתי להחניף לו ואמרתי: "ונכון שהיה שם קרב קשה, נכנסתם לתעלות והתנהלה מלחמת כידונים של פנים אל פנים?"

כאן ראיתי את צ'יץ', הידוע  כאיש אמת וכאדם אמיץ וישר, מצמץ לרגע בעיניו, מקמט מצחו  כמנסה להיזכר, ואחר אמר לי חד וחלק: "שום קרב. המשלט היה ריק."

נדהמתי! הרי כל השנים  הפלמ"ח חי עם הכתם הזה של חוליקאת והנה "גבעתי", שלפי דפי ההיסטוריה קטפה את פרי הניצחון על חוליקאת, מודה שכבשה משלט ריק.

ליתר ביטחון שאלתי אותו אם הוא בטוח?

אמר לי: "מה חשבת שאני ממציא את זה?"

כאן נפלה עלי שתיקה. הבנתי שהתיאוריה שלי, שלא רק אנחנו ברחנו, לא היתה בגדר הזייה. הגילוי הזה כל כך הפתיע ובילבל אותי, עד שנפרדתי  מהאיש הנערץ, בלי להגיד שלום ומה שיותר גרוע, גם  בלי לבקש  למסור ד"ש לזיוה.

אותה שיחה היתה אולי נשכחת ממני, אלמלא  התבקשתי יום אחד לכתוב משהו לירחון הפלמ"ח. ברשימה פיתחתי את התיאוריה שלי, שלא רק אנחנו ברחנו, אלא גם המצרים. ומי  גילה לי כל זאת? – צ'יץ' בעצמו. בצניעותי הרבה גם הוספתי שאני רוצה להאמין שהמצרים  ברחו בזכות תריסר הפגזים שכיוונתי יחד עם מימי למרכז המשלט שלהם. 

בבית הפלמ"ח אף אחד לא התרגש מהכתבה שלי, ואפילו שייקה גביש, שהיה אחד המפקדים בהתקפה על חוליקאת, לא טילפן אליי כדי לנזוף בי על שלא סיפרתי לו שגם המצרים ברחו. להגנתו אני נוטה להאמין,  שבכלל לא קרא את הכתבה שלי. מה, אין לו כבר מה לעשות אלא לקרוא כל רשימה שמופיעה בעיתון שהוא העורך האחראי שלו?

עברו כמה חודשים בשקט, כשאני  ממשיך את חיי בשגרה של אב מסור, היוצא בשליחות אשתו לחנות המכולת, ולא שוכח להוריד בהזדמנות זאת את פח האשפה, כי הילדים צריכים ללמוד ואין להם זמן לשטויות כאלה. כבר חשבתי ששום דבר לא יכול להחריג אותי מן השגרה המבורכת  של חיי, ואז צלצל הטלפון בשבת,  בשעה שתיים וחצי בצהריים. מי שמכיר אותי יודע שבצהריים אסור לצלצל אליי, אבל זה שצלצל לא הכיר, ולכן לא תיאר לעצמו איזו מנה אני הולך לתת לו עכשיו באבי אבי אביו. לזכותי אגלה שאני לא מאלה המתנפלים תכף, אני מאלה הבודקים קודם אם לאיש שאני עומד לכתוש, אין שום אקדח בידו. לכן הקדמתי להגיד בנימוס "הלו!" 

ברגע זה האיש, שאף פעם לא שמעתי אותו  בטלפון, שואל אותי בקול של אדם קצר רוח ובמבטא שיש בו ניחוח יקיי: "זה מוצ'ו?"

אמרתי לו, עדיין בטון מאופק: "לא מוצ'ו אלא פוצ'ו."

וכאן התחילה ההתקפה. לא שלי – שלו: "שקרן! רמאי! אתה עוד תשמע ממני! בלופר שכמותך! אתה לא יודע עם מי יש לך עסק!"

באמת לא ידעתי ושאלתי: "עם מי?"

הוא לא התייחס לשאלה והמשיך: "איזה שטויות כתבת שם!  אני מכיר אותך בכלל? אני סיפרתי לך שהמצרים ברחו מחוליקאת לפני שעלינו עליהם? מאיפה המצאת את הבלופים האלה?  זה לא יעבור לך בשתיקה! אני אתבע אותך למשפט ואתה עוד תשלם על זה! שקרן מטונף שכמותך!..."

כאן נפל לי האסימון וכמעט עשיתי במכנסים כשהבנתי שצ'יץ' הנורא הוא המטלפן אליי. לקח לי עוד זמן עד שהבנתי שכל הרעש הוא בגלל שכתבתי שהאגדה על חטיבת  "גבעתי" לוקה בהפרזה, ולמעשה הם  הסתערו על חוליקאת, כשהיא  פנויה מצבא מצרי.

במהלך הצריחות עליי הבנתי שראש העיר הוזמן לסעודת שבת, שבה היה  מישהו מחטיבת "גבעתי" שקרא את הכתבה, והצליח  להבעיר את חמתו. כשצ'יץ' חזר לביתו, הוא  לא ניסה לבדוק  אם אני מאלה הישנים  בשבת בצהריים,  ומיהר להרים אליי את  הטלפון הנזעם. לשווא ניסתי להזכיר לו שהוא עצמו, לפני כמה שנים, בהלוויה של גורודיש,  סיפר לי שהמשלט היה ריק.  צ'יץ',  שהיה אז כבר בשלבי איבוד הזיכרון  ההתחלתיים, הכחיש בתוקף שאמר לי את מה שאמר, ולמרות שהבטחתי לו שבעלון הבא אביע התנצלות ואעלה על נס את גבורתה של "גבעתי", לא נח מזעפו וחתם את השיחה בהבטחה שניפגש בבית המשפט.

עוד באותו יום  (בערב, לא בצהריים) טילפנתי לאלוף (מיל.) שייקה גביש, העורך האחראי של עלון הפלמ"ח, ואמרתי לו שיתכונן למלחמה.

שייקה הרגיע אותי. אמר לי שיתקשר לצ'יץ', ידבר איתו כאלוף אל אלוף והכול יבוא על תיקונו.

שייקה אכן צילצל, הרגיע אותו והבטיח שבעלון הבא נביע את כל ההתנצלות הנדרשת.

אחרי שלושה חודשים, כשהגיע מועד צאת העלון, הזכרתי לשייקה שצריך להתנצל, שייקה ביטל אותי בהינף יד ואמר: "עזוב, הוא כבר בטח  שכח,  אז למה להזכיר לו."

מסתבר ששייקה צדק, ההתנצלות לא נכתבה ואיש לא בא לטעון נגד. היום אני נוטה להאמין שכולם צדקו. היתה שם בחוליקאת שרשרת של ארבעה משלטים, צ'יץ' עם פלוגתו עלה כנראה על המשלט שאנחנו פינינו, אבל פלוגה אחרת של "גבעתי" עלתה, יש להניח, על גבעה אחרת שממנה המצרים לא הספיקו לברוח, ושם התנהל קרב פנים אל פנים ככתוב (אולי) בספר "גבעתי".

* * *

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2001

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

ועוד בספר:

יוסף-חיים ברנר

עצבים

בהעתקת ובהארות אהוד בן עזר

המוטו לספר:

לזכרן של ארבע זונות

מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן

שנשרפו חיות בדירה

ברחוב אליהו גולומב בתל-אביב

אור ליום שלישי, החמישה-עשר באוגוסט 2000

בידי יהודי חוזר-בתשובה

כדי לא לטמא את הספר לא ננקוב בשמו

תהא נפשן צרורה בצרור החיים

ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד –

[הערה מאוחרת: למיטב ידיעתנו השורף-הרוצח של הארבע יריב ברוכים כבר מזמן שוחרר, כפי שוודאי ישוחרר גם הדוקר-הרוצח ישי שליסל –  במקום שיְרָצו השניים מאסרי עולם עם עבודת פרך.

למוטו הזה לספר וגם לספר עצמו לא היו שום תגובות – כי מי אנחנו? – בסך הכול סופר נידח, שאפילו בפרס ברנר מעולם לא זכה למרות שיצירתו קרובה לרוחו של ברנר יותר ממרבית זוכות וזוכי הפרס בשנים האחרונות].

את הספר "ברנר והערבים", שאזל, ניתן לקבל חינם במשלוח בקובץ וורד עברי

הוא גם פורסם בהמשכים במכתב העיתי

* * *

אורי הייטנר

1. האחר ואני

אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלית, היא התחלופה המהירה של שרי החינוך, בעיקר לנוכח העובדה שכל שר מוחק את מפעלי קודמו ומתחיל להמציא את הגלגל מחדש, כדי להפגין נוכחות ולהטביע חותם. עובדה זו מקשה על היכולת לתכנן ולקדם לאורך זמן שינויים ורפורמות אמת, דווקא בתחום החינוך, המחייב מבט קדימה ואחריות לעיצוב עתידה של החברה, עתידה של המדינה, עתידה של האנושות.

יש שרים העושים זאת בבוטות ובגסות. כזאת היתה יולי תמיר, שעם כניסתה, עוד בטרם החלה ללמוד את המערכת, קודם כל גרסה את רפורמת דוברת, והורידה לטמיון את עבודת המטה והחקר של החינוך בישראל, הרצינית ביותר מאז קום המדינה. אנו, בגולן, סבלנו מכך במיוחד, כיוון שהיינו בין ארבעים רשויות הפיילוט, וכבר בשנה הראשונה של ההתנסות, נהנינו מפרי הרפורמות. ובשנה השנייה... לא היתה שנה שנייה.

כל התחינות של יישובי הפיילוט, לפחות להמשיך בפיילוט, ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות, נפלו על אוזן ערלה, ודומה היה שיותר משהשרה חוששת מכישלון הפיילוט, היא חרדה מהצלחתו, חלילה.

נפתלי בנט, לעומתה, נהג באופן מכובד ואלגנטי. הוא הביע מחוייבות להמשכיות, לא הכריז על ניפוץ מעשי קודמו ובעיקר ביטא מחוייבות לאחת הרפורמות החשובות ביותר, אולי החשובה מכל, שהנהיג שי פירון – התקצוב הדיפרנציאלי של החינוך, על פי המצב הסוציואקונומי בכל יישוב.

אולם בהופיעו בפני ועדת החינוך של הכנסת, לקראת תחילת שנת הלימודים, השתלח בנט באחת מתוכניות הדגל של פירון – "האחר הוא אני", תוך סילוף קיצוני של מהותה.

אמר השר בנט: "אני לא מסכים עם 'האחר הוא אני', האחר הוא לא אני, כל אחד הוא שונה. אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות... כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנו הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב"ם וחנה סנש וש"י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא, כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו – רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר. אני לא מאמין בלעשות מילקשייק כך שכל תלמידי ישראל יהפכו לנוזל ורוד."

מילים כדורבנות. אני בהחלט מסכים איתן. ואני משוכנע שגם השר פירון – לא רק מסכים איתן, אלא גם פעל ברוח זו. תוכנית "האחר הוא אני" לא גרמה לכל טשטוש, ולא יצרה כל מילקשייק. זאת השמצה גסה ודמגוגית. ניסיון פופוליסטי לצבור נקודות פוליטיות, תוך סילוף דרכו של קודמו לתפקיד.

מטרת תכנית "האחר הוא אני" היתה "לחנך באופן שיטתי ומעמיק לערכים של סובלנות ולכיבוד ולשמירה על זכויות האדם, כבסיס ליצירת חיים משותפים ומניעת גזענות בחברה הישראלית". האם יש כאן שמץ של טשטוש זהויות?

עצם ההגדרה "האחר הוא אני", מעידה מניה וביה שאין בה כוונה לטשטש את העובדה שיש אחר, כלומר שישנן זהויות אחרות, אלא היא נועדה להציג את המשותף בין השונים.

אם האחר הוא עולה מאתיופיה, כי הוא בא מתרבות שונה וצבע עורו שונה – הוא אני, כי שנינו יהודים, בני אותו עם.

אם האחר הוא חרדי, אורחות חייו ואמונותיו שונות משלי, אך הוא אני, כי שנינו יהודים.

אם האחר הוא שמאלני או מתנחל, דעותיו הפוליטיות שונות משלי, אך הוא אזרח המדינה הרוצה בטובתה לא פחות ממני, גם אם אני משוכנע שהוא טועה, ולכן גם הוא אני.

אם האחר הוא ערבי, הוא בן לעם אחר, תרבותו שונה, דתו אחרת, בין הלאום שלו ללאום שלי מתנהל סכסוך לאומי עקוב מדם ורב שנים. אך גם הוא אני, כי שנינו בני אדם, שנינו אזרחי ישראל, שנינו תלמידים בישראל.

אם האחר הוא נכה או בעל צרכים מיוחדים, הוא שונה ביכולות שלו, בצרכים שלו, החיים שלו יהיו תמיד בצל הנכות. אך הוא אני, כי הוא אדם כמוני, הוא ישראלי כמוני, אולי הוא יהודי כמוני.

ואם האחר הוא הומו, נטייתו המינית שונה משלי, אך הוא אני, כי הוא אדם, הוא ישראלי, אולי הוא יהודי, אולי בדיוק כמוני, הוא חילוני/דתי/חרדי.

תןכנית "האחר הוא אני" לא ניסתה כלל ועיקר לטשטש זהויות. לאחר מאה ימים במשרד, חזקה על בנט שהוא יודע זאת. ומשום מה אין הוא בוחר להשתית את הדוגמה האישית שלו לתלמידי ישראל על דבקות באמת, אלא על עיוותה למען מטרות פוליטיות.

אמר הרב קוק:

אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם – הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.

אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,

אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.

2. מנהיג שיחולל שינוי תרבותי

כשאזרח נתקל בשוטר החוצה קו לבן, הוא רואה לנגד עיניו משטרה עבריינית. השוטר מייצג את המשטרה. לא כל שכן – קצין משטרה. קל וחומר, בכיר במשטרה. ואם בניצב במשטרה עסקינן – על אחת כמה וכמה. ומה יחוש האזרח כששבעה ניצבים נאלצים לפרוש בשל חציית הקווים האדומים של טוהר המידות? שבעה ניצבים נאלצו לפרוש בשל עבירות שחיתות ועבירות מין – זה כבר לא תפוח רקוב בודד. כאשר בארגון, שאמור להוות מופת לשמירה על החוק והתנהגות מוסרית, תופעה כזאת קורית, משהו בתרבותו אִיפשר זאת. בארגון כזה דרוש שינוי תרבותי. שינוי כזה לא יוכל להנהיג מי שהיה חלק מן הארגון, חלק מאותה תרבות. מי שהיה ניצב בפיקוד הבכיר ששבעה מחבריו עבריינים, במקרה הטוב לא הבין מה קורה סביבו, במקרה הגרוע יותר – ידע ושתק ובמקרה הגרוע יותר... במצבה של המשטרה, אין מנוס ממינוי אדם חיצוני לתפקיד.

שבעה ניצבים צעדו בסך לחדרי החקירות, ולא שמענו על כינוס חירום של המפכ"לים והניצבים לשעבר. הם לא הרימו כל צעקה, לא קראו קריאה ולא קרעו קריעה. ולפתע, כשאדם שאינו מן הברנג'ה נבחר למפכ"ל, הם נזעקו להרעיש עולמות. סדר העדיפות הלקוי הזה, הוא עצמו עדות לבעייה התרבותית במשטרת ישראל, המחייבת מינוי חיצוני.

הטענה ששוטרוּת היא מקצוע ושבראש המשטרה צריך לעמוד שוטר מקצועי, מיומן ומנוסה, ראויה ולרוב גם נכונה. אולם כאשר תחת הנהגתם של שוטרים מקצועיים, מיומנים ומנוסים – נוצרה תרבות שאיפשרה את ההידרדרות, המשטרה זקוקה למשהו אחר. המשטרה זקוקה למנהיג אמין, אמיץ וערכי, שידע להציב בפני הקצינים והשוטרים נורמות ערכיות אחרות; שייתן דוגמה אישית ויהווה מופת לשוטרים ולאזרחים. המשטרה זקוקה למנהיג שידע להוביל את הקצינים המקצועיים והמיומנים בדרך הראויה. 

איש אינו מפקפק בכישרונו, בהנהגתו ובערכיותו של גל הירש. אך אל ההתנגדות העקרונית למינוי חיצוני, הצטרפה התנגדות בשל מחדלו בפרשת חטיפת החיילים בפתח מלחמת לבנון השנייה.

גם בנושא הזה, החברה הישראלית זקוקה לשינוי תרבותי. תרבות ועדות החקירה והמשפטיזציה – יצרה נורמה הבוחנת הצלחות וכישלונות מבצעיים באמות מידה שיפוטיות. טעות בשיקול דעת של מפקד בשטח, אינה עניין משפטי. רק מי שאינו עושה – אינו טועה. ועם כל הכאב שבדבר, כאשר מפקד טועה במלחמה, המחיר הוא חיי אדם. אולם כפי שאין אדם שאינו טועה, אין מפקד, ויהיה המהולל שבמצביאים, שאינו טועה. ואף שמחיר הטעות הוא נורא, יש לבחון את מכלול פועלו כמפקד. מי שהוכיח עצמו במכלול פועלו, יידע להפיק לקחים משגיאותיו. האלטרנטיבה – תרבות של עריפת ראשים, תעלה לנו ולבטח כבר עלתה לנו באובדן מפקדים טובים, ולכן גם בחיי אדם. גל הירש הוכיח עצמו לאורך הקריירה הפיקודית, כולל במלחמת לבנון השניה, שהביאה לתשע שנות שקט בגבול שדימם ארבעים שנה.

מדינת ישראל אינה יכולה לוותר על שירותם של מפקדים כגל הירש. אני מאמין שהוא ייטיב לתקן את משטרת ישראל.

3. צרור הערות 30.8.15

* חיץ ברור – במאמר שני בהתכתשות בין יצחק הרצוג לגדעון לוי מעל דפי "הארץ", הרצוג אזר אומץ והיטיב להגדיר את שאיפתו ומטרת חייו של גדעון לוי: "אין הוא רוצה לזרוק אותנו לים. הוא רוצה שהמיעוט היהודי בין הירדן לים ייבלע ברוב ערבי, ושאחרי 67 שנים נכבה את האור מעל המדינה."

חבל שהוא לא ציין, שהבעייה אינה רק המטרה של לוי, אלא העובדה שבעיניו המטרה מקדשת את כל האמצעים: הוא תומך ללא סייג בטרור הפלשתינאי הרצחני ביותר נגד אזרחי ישראל, הרי מדובר ב"לוחמי חירות". הוא תומך ללא סייג בחרם על ישראל. הוא אינו בוחל באף דבר שקר המקדם את המטרה, באף עלילה אנטישמית נגד ישראל ונגד צה"ל. והוא פועל ללא לאות להסתה נגד ישראל, בארץ ובעולם.

וכפי שהרצוג ציין ובצדק, הוא לא לבד. "לוי הוא שם גנרי לתפישה אידיאולוגית, שבטעות מזוהה על ידי הציבור הישראלי כ'שמאל'." יש לקוות שהרצוג באמת מפנים את משמעות דבריו, ויביא לנתק מוחלט בין השמאל הציוני ל"שמאל" האנטי-ציוני, שלמרבה הצער, יש לו גרורות אפילו בסיעתו.

גדעון לוי אינו לבד. למרבה הצער, הוא מבטא את דעת המערכת של העיתון שהפך אותו חלון הראווה שלו. יש למחנה הזה גרורות ממאירות באקדמיה ובתקשורת.

ובדיוק כפי שמי שצריך לנהל את מלחמת החורמה נגד הימין הרדיקאלי הוא הימין הנורמטיבי, הדמוקרטי, כך ראוי שמי שיוביל את מלחמה החרמה נגד השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, יהיה השמאל הציוני, השפוי.

* אנטישמיות מזוקקת – בפשקוויל השלישי של גדעון לוי נגד הרצוג, בהתכתשות בין השניים מעל דפי "הארץ", הוא הגדיר את דרכו של הרצוג "לאומנות מזוקקת". לא סתם לאומנות. מזוקקת. נטו. ו"כמעט גזענות".

כלומר גם גישתו היונית המובהקת של הרצוג, הרחוקה כל כך מדרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה, השונה כל כך ממורשת רבין, היא "לאומנות מזוקקת". למה? כי בעיני השמאל הרדיקאלי נוסח לוי, מדינה יהודית ורוב יהודי הם ביטוי ללאומנות מזוקקת, כמעט גזענית. לכל עם בעולם יש זכות למדינת לאום משלו, חוץ מלעם היהודי. כאשר מדובר בעם היהודי, התנועה הלאומית שלו – הציונות, היא "לאומנית" ולא סתם לאומנית – "מזוקקת", כמעט גזענית.

למה? למה יש על פני כדור הארץ מקום למדינת לאום צרפתית, רוסית, איטלקית, ספרדית, אלבנית, פולנית, יפנית ועשרים מדינות לאום ערביות ורק עם אחד בעולם, העם היהודי, אינו זכאי למדינת לאום משלו, אינו זכאי לריבונות, לחירות, לפיסת אדמה משלו תחת השמים?

יש לכך אך ורק הגדרה אחת. אנטישמיות. אנטישמיות מזוקקת. ולא "כמעט", אלא גזענית. גזענית מזוקקת.

מכל סוגי האנטישמיות, האנטישמיות הנחותה ביותר, הבזויה ביותר, העלובה ביותר, הנתעבת ביותר, היא האוטו-אנטישמיות, אנטישמיות של יהודים. זו אנטישמיות מזוקקת. והסמל המזוקק שלה הוא גדעון לוי.

* סימון הגבול – בני ציפר לועג להרצוג על כך שנגרר לשרשרת המאמרים, התגובות והתגובות שכנגד עם גדעון לוי. בעיניו, זהו ביטוי של חוסר מנהיגות. "מאמרי התגובה של הרצוג לגדעון לוי... מציגים אותו, שהיה אמור להיות ראש ממשלת ישראל, כנודניק פשוט. הם מעמידים אותו בשורה אחת עם מאות ואלפי הנודניקים המטלפנים לתוכניות הרדיו, ועם כותבי הטוקבקים באתרי האינטרנט של העיתונים."

בניגוד אליו הוא מציג את האורים והתומים: "לא זכור לי שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, הגיב אי פעם במאמר על דברי הביקורת שנאמרו או נכתבו עליו." ואו. גבר-גבר.

שיטוט מהיר בעיתוני שנות החמישים והשישים מראה, שראש הממשלה דוד בן גוריון, דווקא הרבה להתנצח מעל דפי העיתונות עם יריביו, בעיקר יריביו מבית, לעתים במסות שארכו 6-7 מאמרים ארוכים בהמשכים. כך שהרצוג יכול דווקא למצוא אילן להיתלות בו.

אלא שכלל לא בכך העניין. תגובותיו של הרצוג חשובות מאוד, לא כדי להתגונן בפני מי שהשתלח בו ולא כדי להחזיר לו מנה אחת אפיים, אלא כדי לסמן גבול ברור וחד משמעי בין מפלגת העבודה והשמאל הציוני, הפטריוטי – לבין השמאל הרדיקאלי, האנטי-ציוני, הבוגדני, שגדעון לוי הוא דוברו הבולט. זהו מסר בעל חשיבות ערכית, מוסרית ופוליטית ראשונה במעלה.

וזה בדיוק מה שמפריע לציפר. לכן הוא כותב בסיום מאמרו: "משום מה יש לי הרגשה שעבאס טִלפן אל הרצוג לברך אותו על מאמרי התגובה שלו ואמר לו: 'כל הכבוד לך שהכנסת לגדעון לוי' ומיד אחר כך הרים טלפון לגדעון לוי ואמר לו 'כל הכבוד לך שהכנסת להרצוג'. ולאחר שתי שיחות הטלפון הקצרות האלה הזמין כרטיס טיסה לטהראן." או במילים אחרות: עזבו, שניהם ססססססססססמולנים. ודווקא לכן, יש חשיבות רבה בהצבת הגבול בידי הרצוג.

* תזכורת – במאמרה "50 ימים של תקווה" שפורסם ב"הארץ", הביעה צרויה שלו תמיכה בשביתת הרעב של "נשים עושות שלום". וכך נפתח המאמר: "מי שעלה בקיץ הזה במעלה רחוב עזה בירושלים, חלף על פני הצומת שבו התפוצץ אוטובוס ב-2004, ומיד אחריו על פני בית הקפה שהתפוצץ ב-2002, הבחין בוודאי באוהל לבן הניצב מול בית ראש הממשלה מוקף בשלטים. בתוך האוהל מצטופפות נשים בחולצות לבנות, מנסות להסתתר מפני השמש. כן, הקיץ הזה לוהט במיוחד. קיץ ללא סובלנות, ללא רחמים, וכמעט שהייתי מוסיפה – ללא תקווה, אלמלא פגשתי את הנשים הללו, שבחרו שם מלא תקווה לתנועה שהקימו בעקבות 'צוק איתן': 'נשים עושות שלום'."

ותהיתי האם צרויה שלו זוכרת, שהאוטובוס ובית הקפה "התפוצצו" כתוצאה ישירה מצעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? והאם היא זוכרת ש"צוק איתן" היא מלחמת אין ברירה בעקבות מציאות של ירי רקטות על אזרחי ישראל, וגם הירי הזה היה תוצאה ישירה של צעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? ואותה מלחמה צימצמה באופן דרסטי את ירי הרקטות, אחרי שנים קשות של ירי בלתי פוסק, כפי ש"חומת מגן" הוריד באופן דרסטי את הפיגועים מיו"ש.

ולמה הכנסתי למירכאות את המילה "התפוצצו"? כי לא האוטובוס התפוצץ וגם לא בית הקפה. לא היה זה באג בייצור האוטובוס. היו אלה הפרטנרים שלנו, שפוצצו את עצמם ואת האוטובוס ובית הקפה, כדי להרוג יהודים רבים ככל האפשר, בניסיון לייאש אותנו מן החיים בארץ ומן המאבק עליה.

ונדמה לי שאותן נשים מבטאות דווקא ייאוש ולא תקווה. שלו מכנה את מחאתן "חמישים ימים של תקווה," אך היא מציעה לחזור לצעדי תקווה שגרמו לשכול, יתמות ושפיכות דמים.

* מותרות – "הארץ" פותח במסע צלב חדש, הפעם נגד הזיקה בין אמ"ן ללימודי ערבית בישראל. בצדק. הרי אנחנו בסך הכל במזרח התיכון, ומי זקוק כאן למותרות מיותרות כמו מודיעין שמודיעין?

* מוניטין מפוקפק – פרשת עדותו של אלוף (מיל') אורי שגיא בעד הבנק הערבי, בעתירה נגדו של נפגעי פעולות הטרור במימונו, עליה כתב תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, מזעזעת ומסמרת שיער. ראש אמ"ן בדימוס מכר את המוניטין המודיעיני שלו, כדי לספק "מידע" שהוכח בבית המשפט כחסר שחר, לא כדי לסייע למדינת ישראל, אלא דווקא כדי לסייע לאויביה. לא יאומן!

ואני רוצה להטיל ספק דווקא במוניטין המודיעיני שלו. כראש אמ"ן, הוא אחראי להערכת המצב על אודות ההחלטה האסטרטגית של חאפז אסד לחתום הסכם שלום עם ישראל, אם רק יקבל את הגולן. ומאז, הוא היה הדוחף העיקרי לנסיגה מהגולן. היום, כל בר דעת יודע שנסיגה מהגולן היתה מחוללת אסון לאומי. השאלה היחידה שאין עליה תשובה ברורה, היא האם החוף הצפוני מזרחי של הכינרת היה היום בשליטת דאע"ש או חיזבאללה.

איך מסביר שגיא את עדות השקר שלו למען הבנק הערבי? בדבר אחד אני משוכנע. הוא אינו אומר "טעיתי." פשוט, המילה הזו אינה קיימת בלקסיקון שלו. אפילו בנושא הסורי, הוא דבק בעמדתו, ולטענתו אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת.

* גיס חמישי – כבר כמעט התרגלנו, עד כדי כך שחדשה מהסוג הזה מובלעת כמבזקון בין המבזקים, וכבר אינה גורמת לנו להתרגש. פורעים יידו אבנים בכוחות הביטחון, שבאו להרוס מבנים בלתי חוקיים בבנימין. וראוי לשוב ולהזכיר – מי שלוחם בצה"ל הוא בוגד ואוייב.

* ישראליזציה של החרדים – החלטת מועצת גדולי התורה של אגו"י לאשר את מינויו של ליצמן לשר בממשלה, היא צעד חשוב בדרך לישראליזציה של המגזר החרדי. חבל שצריך היה לעבור בבית המשפט, כדי לשים קץ לאנומליה הכפולה: סירוב החרדים האשכנזים ליטול אחריות לאומית כשרים בממשלה, והמעמד הבלתי חוקי ובלתי הגיוני של סגן שר במעמד שר.

להערכתי, הן ראש הממשלה והן החרדים היו מעוניינים בכך שבית המשפט יוציא להם את הערמונים מן האש, וייצור את המצב שהביא לשינוי.

ליצמן הוא שר בריאות טוב, בעל ראייה חברתית אמתית, וטוב שימלא את התפקיד באופן ראוי ועל פי חוק.

* מכיר את המשטרה – ימונה הרב פינטו למפכ"ל המשטרה! בניגוד לגל הירש, הוא דווקא מכיר היטב את המשטרה, מבחוץ ומבפנים. הוא סחבק של ניצבים ובכירים העולים אליו לרגל. והעיקר, הוא לא יטלטל, חלילה, את המשטרה ואת התרבות הארגונית שלה, כפי שגל הירש עלול לטלטל.

[אהוד: אם איני טועה, כבר לפני חודשים אחדים הצעתי למנות את "הרב" פינטו למפכ"ל הבא של המשטרה].

* בדלת האחורית – סבר פלוצקר מציג ב"ממון" ממצאי מגה-מחקר בנושא המריחואנה ה"רפואית", שהתפרסם בבטאון המדעי המוביל של איגוד הרפואה האמריקאית JAMA, ובו ניתוח סטטיסטי של תוצאות 80 ניסויים נפרדים בהשתתפות 6,400 חולים, ובעצם כל המחקרים והניסויים הרציניים בנושא. הניסויים העלו רק אירוע אחד (!) שבו מריחואנה "רפואית" גרמה להקלה בכאבים בשיעור גבוה משמעותית ממתן תרופת דמה בלבד.

פרופ' אהרון קרול שכתב על כך מאמר ב"ניו יורק טיימס", טוען באופן חד משמעי שאין ולוּ הוכחה אחת לכך שמריחואנה מקלה על כאב מתמשך ממחלה כרונית, שממנו סובלים 93% ממי שמבקשים להשתמש בה. "הבה נהיה גלויים," כותב קרול. "רשות המזון והתרופות האמריקאית בשום פנים ואופן לא היתה מאשרת תרופה עם הוכחות נדירות כל כך לתועלת רפואית מצומצמת כל כך, והשפעות לוואי קשות כל כך."

הדיון הציבורי על לגליזציה למריחואנה הוא דיון לגיטימי, ויש בו טענות ראויות לכאן ולכאן. אולם ראוי להפסיק עם הפיקציה ה"רפואית", כביכול, ונשיאת שם הרפואה לשווא, כדי להכניס את הלגליזציה לסמים ה"קלים" בדלת האחורית.

ביד הלשון: גַּנָּן או גָּנֵן – ראש חודש ספטמבר קרב, והמוני הילדים יחזרו לספסל הלימודים ויפגשו את מורותיהם ומעט מוריהם, את הגננות שלהם ואת קומץ הגננים.

ואיך מאייתים גנן? גַּנָּן. גַּנָּן כצורת הזכר של גננת, כמו זמר לזמרת, צייר לציירת וכן הלאה. אלא שהמילה גַּנָּן כבר תפוסה ומוכרת ונפוצה הרבה יותר במקצוע הטיפול בגינות הנוי. בקיבוץ, אגב, הוא נקרא "נויניק".

וכך נוצרה בשפת הדיבור המילה גָּנֵן. היא אינה תקנית, אבל היא יפה והגיונית.

למרבה הצער, האקדמיה ללשון, שלעיתים היא מתירנית מדי לטעמי ("רכבים", "ראשת ממשלה") מתעקשת לשלול את צורת גָּנֵן. היא מציעה את הביטוי הארוך והמסורבל "גַּנָּן בגן ילדים".

ואילו אני מציע לדבוק בגָנֵן, עד שהצורה הזאת תתאזרח בשפה העברית.

* * *

כבר עבר שבוע

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כבר עבר שבוע –

מאז סמי סאלים חאמד נער יפה תואר

אולץ לפוצץ עצמו ב"שווארמה ראש העיר"

בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב

ולהרוג תשעה אנשים –

(אחרת שולחיו היו מחסלים אותו ואת בני משפחתו

ואילו הסגיר עצמו עם המטען היו חבריו האסירים

אונסים ושוחטים אותו בכלא כבוגד – )

כבר עבר שבוע –

והמשוררת הלאומית אגי משעול

(כהגדרתה בראיון עימה ב"מוסף הארץ")

טרם פירסמה שיר קינה על מות

סמי סאלים חאמד נער ענוג שאולץ –

(כפי שכתבה על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים

שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי

ליד שער ברנדנבורג בברלין)

הייתכן?

שֶׁרק על מתפוצצות היא מְגָגְדֶרֵת שיר?

פורסם לראשונה בגיליון 135 מיום 24 באפריל 2006

* * *

פרופ' אשר מעוז

על חופש הביטוי ועל שיוויון

בסינמטק תל-אביב עומדת להתקיים הקרנה של מה שתואר כ"תיעוד רגעֵי לחימה ויומני וידאו של אזרחים עזתיים, שאצר ארגון 'בצלם', צילומים המתעדים רגעי לחימה קשים דרך עיני תושבים ברצועה, יומני וידיאו שצילמו צעירים וצעירות עזתיים לאחר עופרת יצוקה וצוק איתן."

מי שמוגדרים כ"פעילי ימין" פנו למשרד התרבות והספורט כדי שיפעל לביטול האירוע או להעברתו לאולם אחר, שאינו נתמך ציבורית. אף שברור שאין ביכולתה של השרה לא לבטל את האירוע ולא להעבירו לאולם אחר, מיהר מנהל הסינמטק, אלון גרבוז, להגיב מבלי להמתין להחלטתה של השרה שנמצאת בחופשה. בתגובתו התריס: "נוכל הסתדר גם בלי כסף  ותמיד אני אומר – 'המדינה לא תיתן? אז יש גם מדינות אחרות שיתנו'."

גרבוז יודע על מה הוא מדבר. די שיברר אצל מנהלי "בצלם" כמה מימון הם מקבלים ממה שגרבוז מכנה "מדינות אחרות".

רועי זעפרני, במאי סרטים ותיק, הוא יוצר הסרט "החולמים האחרים". הסרט  מתעד את חייהם של ילדים בעלי מוגבלויות בישראל ומי שצפו בו מגדירים אותו כסרט רגיש ונוגע ללב. כאשר הגיש זעפרני את הסרט לפסטיבל סרטים באוסלו קיבל את התשובה הבאה:

"אני מצטערת אך איננו יכולים להקרין את הסרט. אנו תומכים בחרם האקדמי והתרבותי על ישראל. ועל כן, אלא אם מדובר בסרטים על הכיבוש הלא חוקי או כאלה שעוסקים בכיבוש ובמצור על עזה או באפלייה של הפלסטינים, איננו יכולים להציג אותם... בבקשה עדכן אותנו אם יש לך סרט שעוסק ישירות בכיבוש שהיית רוצה שנשקול להכניס לתחרות."

הראפר היהודי-אמריקאי מתיסיהו הוזמן לפסטיבל רגאיי בספרד. זמן קצר לפני פתיחת הפסטיבל בוטלה הזמנתו אלא אם כן יעביר מסר בכתב או בוידאו, בהם יצהיר על תמיכתו בהקמתה של מדינה פלסטינית. רק לאחר לחצים בוטל החרם נגד הופעתו.

הסוגייה של חובת המדינה לתמוך ביצירות שיוצאות נגד המדינה, להבדיל מביקורת על הממשלה, ראוייה ללא ספק לדיון מעמיק. אינני מבקש לדון כאן בשאלה זו. אני אף מוכן לקבל, לצורך הדיון, את הטענה בזכות חופש הביטוי ואפילו את הטענה שחופש היצירה כולל בחובו גם את חובת המימון וכי על המדינה לנהוג בשוויון בין יוצרים שלהם השקפות עולם שונות.

אני מבקש אך להצביע על כך שמימון "שוויוני" מוליך לחוסר שוויון. כפי שהבהיר אלון גרבוז, יוצרים שמטרתם לפגוע במדינה – ואינני מכוון לסרט המדובר, שכן לא צפיתי בו – לא יתקשו להשיג מימון ממי שגרבוז מכנה "מדינות אחרות". יוצר, שמבקש ליצור סרט א-פוליטי, כפי שלמד רועי זעפרני על בשרו, יתקשה לחדור אל השוק העולמי גם אם יצירתו אינה תומכת בכיבוש ואף לא במדינת ישראל רחמנא ליצלן.

האם בשם הזכות לשוויון אין זה ראוי כי המדינה תתמוך דווקא ביוצרים מסוגו של זעפרני?

המאמר פורסם בעיתון "ישראל היום".

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הוועדה המדעית של הפורום הבינלאומי לדיני חינוך (GELF).

* * *

עמוס גלבוע

במדינת ישראל עמדת הרמטכ"ל

 היא הקובעת האם להפעיל כוח צבאי

גם האמיץ בראשי הממשלה לא יקבל החלטה להפעיל כוח צבאי מול התנגדות רמטכ"ל.  הסכמת רמטכ"ל היא  הכרחית. כך היה, למשל, בהפצצת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981. שונה הדבר במהלכים מדיניים שבהם גם מופעל צה"ל. הסכמת הרמטכ"ל אינה הכרחית. כך היה, למשל, ביציאה מלבנון ב-2000.

האבק מתחיל לשקוע מעל קלטות ברק. בשלל הפרשנויות והדעות שהציפו אותנו בעקבות הקלטות, בלט טיעון אחד שברצוני לדון בו בשל היותו עקרוני, והוא זה:

לא קבלו החלטה לתקוף באיראן בגלל הפחדנות של נתניהו, בשל אי יכולתו לקבל החלטות קשות, בשל החרדות האופפות אותו.

זהו, לדעתי, טיעון שגוי. אני סבור שגם אם היה לנו ראש ממשלה שאינו יודע מהו פחד, אמיץ, מחליטן,  בז לקטנות  ורואה לנגד עיניו רק את טובת המדינה ואזרחיה – כי גם אז הוא לא היה מקבל החלטה לתקוף, אם הרמטכ"ל  מתנגד לכך. ובמקרה שלפנינו הרמטכ"לים התנגדו (אשכנזי וגנץ אחריו). במדינת ישראל לא תתקבל החלטה על כל פעולה צבאית, פעולה שבה מופעל כוח צבאי להשגת מטרות כלשהן, ויש בה סיכון לחיי אדם, אם הרמטכ"ל מתנגד לה. במילים אחרות, הדרג המדיני לא יכול מעשית  לכפות על רמטכ"ל צה"ל להפעיל את צה"ל בניגוד לדעתו ולשיקולו.

בעלי הטיעון של ה"פחדנות" באים ומביאים כדוגמה את מנחם בגין והפצצת הכור העיראקי ב-1981. תראו, הם אומרים, מנחם בגין היה עקשן, הוא ראה לנגד עיניו רק את האינטרס של מדינת ישראל, הרבה התנגדו להפצצה: ראש אמ"ן, ראש המוסד, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שר הביטחון לשעבר עזר וויצמן, וגם הרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין, שהיה סגנו של בגין, התנגד לכך כמעט עד הרגע האחרון. ולמרות כל זאת, בניגוד גמור לנתניהו,  בגין העביר החלטה ונתן את הפקודה לתקוף. זה גבר שבגברים!

בעלי הטיעון הזה שוכחים רק פרט "קטן" אחד, כמו הבורג הקטן שמחזיק את כל המכונה: הרמטכ"ל, רפאל איתן (רפול), תמך בכל לב בהפצצת הכור העיראקי. זה הדבר החשוב ביותר עבור מקבל ההחלטות בדרג המדיני. אז מה אם ראש אמ"ן או ראש המוסד מתנגדים? (ודרך אגב, מספרי שניים שלהם צידדו בהפצצה!). מה שחשובה זאת דעתו של מפקד צה"ל. ולעניין זה,  מי שהעניק לרפול את הביטחון ביכולת צה"ל לבצע את משימת ההפצצה, היה מפקד חיל האוויר, האלוף דויד עברי. וגם כאן, אם מפקד זרוע (אוויר או ים) מתנגד (משיקולים מקצועיים) לפעולה גדולה שבה הזרוע שלו היא המבצעת העיקרית, נדיר ביותר שהרמטכ"ל יכפה עליו את דעתו.  אין לי שום ידע, אך אני מניח כי בדיונים עם הדרג  המדיני,  בהם הרמטכ"ל אשכנזי קבע שעדיין אין "בשלות מבצעית",  הוא ביטא גם את דעתו של מפקד חיל האוויר באותו הזמן.

שונים הדברים כאשר אין מדובר בפעולה צבאית, הכרוכה בסיכונים ובאבדות אלא במהלכים מדיניים שבהם מופעל גם צה"ל. במקרים כאלו דעתו של הרמטכ"ל חשובה, אך בשום אופן אינה מכרעת, ואינה מחייבת את הדרג המדיני. 

הדוגמה הבולטת לכך היא ההחלטה של אהוד ברק לצאת מלבנון ללא הסכם עם סוריה ועם לבנון. צה"ל והרמטכ"ל בראשו לא היו שלמים עם החלטה זאת, ונתנו לכך ביטוי ברור. ברק כפה את דעתו , וצה"ל ביצע את המשימה בצורה הטובה ביותר.

דומני שגם במקרים דומים כאלו, הדרג המדיני יעדיף רמטכ"ל ששלם עם ההחלטות שלהם ולא מתנגד להן. לדוגמה: עדיף היה לשרון שבזמן ההתנתקות יהיה רמטכ"ל (חלוץ ) התומך בה, ולא רמטכ"ל המתנגד לה, כמו בוגי יעלון. ובו בזמן אין לי צל של ספק שאילו יעלון היה נשאר שנה רביעית בתפקידו, הוא היה ממלא בצורה הטובה ביותר הוראות הדרג המדיני בהתנתקות. 

* * *

ישראל הראל

מתנת חג לפלמ"ח

השבוע נערך בתל אביב כנס לציון 75 שנה לייסוד הפלמ"ח. פלוגות המחץ הן יציר כפיו של הקיבוץ המאוחד, ורוב מוחלט ממפקדיו השתייכו לתנועה זו. לוחמי הפלמ"ח היו "מגש הכסף" שעליו ניתנה, על פי המלים האלמותיות של נתן אלתרמן, מדינת היהודים. לכנס יוחדה תשומת לב ציבורית מעטה. ובאמת, כיצד אפשר להשוות את חשיבות העיסוק בחג של מי שבדמם העניקו לנו מדינה – לבין הכורח המקצועי לתת תהודה מרבית לסקנדל הרומנטי בבנק הפועלים? או, וזה חשוב לאין ערוך, להתגייס במלוא העוצמה למען שחרור המחבל מוחמד עלאן?

רק גוף אחד לא שכח: הוצאת הקיבוץ המאוחד. כהוקרה לאחריות המכרעת של הפלמ"ח להיווצרות הנכבה, הוציאה ההוצאה (בשיתוף מכון ואן ליר) ספר עיון ושמו "השואה והנכבה". וכך נאמר בדברי ההקדמה: "הספר מציע לחשוב על דרכים לזכור את השואה והנכבה גם יחד." ה"יחד" המחבר, שואה-נכבה, הוא, כידוע, משאת הנפש של יוצאי הפלמ"ח. ההוצאה, שבה יצאו לאור רבים מספרי אלתרמן ושל סופרים ומשוררים מדור הפלמ"ח, הקפידה על כך שהיחס בין המאמרים שכתבו בני עם השואה (שִבעה) יהיה דומה לזה של בני עם הנכבה (חמישה). יתרון קל לשואה.

לכבוד הוצאת הספר ייערך במכון ואן ליר יום עיון. בשל החיבור הבלתי נתפש, המזעזע, בין השואה – לבין תבוסת הערבים במלחמת ההשמד נגד ישראל, פנו ארגונים שונים, בהם של יוצאי שואה, למכון וביקשו לבטלו.

נשיא המכון, פרופ' גבריאל מוצקין (נכד של אריה לייב מוצקין, מהנודעים שבמנהיגים הציוניים), השיב: "אנו לא משווים בין השואה לנכבה, אלא בין זיכרון השואה לזיכרון הנכבה."

מכון ואן ליר מקדם אג'נדה פוסט-מודרניסטית, ובפוסט-מודרניזם, כידוע, העובדות הן יחסיות. העיקר הוא הסיפֵּר [הנרטיב] – יצירת ונצירת הזיכרון. לישראלים מסויימים חשוב שייצאו ספרים ויתקיימו אירועים שיעצימו את הנרטיב הפלסטיני, ולפיו, היהודים — בוודאי לוחמי הפלמ"ח שלחמו בחזיתות שבהן התגוררה אוכלוסייה ערבית גדולה – יצרו מעין-שואה פלסטינית.

הנרטיב הפלסטיני מכחיש הכחשה מוחלטת את העילה למלחמת הקוממיות: המתקפה הכלל-ערבית על היישוב היהודי – שלוש שנים לאחר השואה – במטרה להשלים את מעשי הנאצים. והוצאת הקיבוץ המאוחד – שיוצאי פלמ"ח היו מראשיה ועורכיה – מספקת לנרטיב הזה את האמצעי האינטלקטואלי. הכותרת "השואה והנכבה" יוצרת, לוגית ואסוציאטיבית, זהות בין שני הזיכרונות. מוצקין הוא פרופסור לפילוסופיה, ולוגיקה היא אחת מאבני היסוד של התחום.

נקל לשער, כיצד היו מגיבים על ליקוי מאורות זה יצחק (אנטק) צוקרמן, צביה לובטקין, אבא קובנר, מרדכי אנילביץ, חייקה גרוסמן ושאר גיבורי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי השומר הצעיר שלחמו בנאצים. ועימם המנהיגים הרוחניים והאידיאולוגיים של התנועות הללו. וכמובן מייסדי הוצאת הקיבוץ המאוחד, אינטלקטואלים מובהקים – וציונים מגשימים מובהקים – כאברהם תרשיש ומנחם דורמן.

עוד חיים עימנו ניצולי-לוחמי שואה מהתנועות הללו, וכבר מיהרו ראשי ההוצאה להפר את הנדר של אברהם שלונסקי, ראש ספריית פועלים (שהתמזגה עם הקיבוץ המאוחד):

"קונם אם לבוקר אשוב לסורי ומאום לא אלמד גם הפעם."

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 28.8.15.

* * *

משה כהן

הנדון: הבו לנו מפכ"ל משטרה

מכובדי,

השר לביטחון פנים רוצה למנות למפכ"ל משטרה מפקד אוגדה בצה"ל לשעבר, ונגד מינוי זה יוצאים מפקדי משטרה לשעבר. זה מריח כמו התרבות הארגונית הקלוקלת של "שמור לי ואשמור לך" והתייעצויות עם רבנים מושחתים.

טלטלה בריאה לא תזיק למשטרה.

טוענים הניצבים, המשטרה צריכה לתת שירות לציבור, ולמפקד האוגדה אין ניסיון בחקירות, אפילו את הטפסים הדרושים אינו מכיר.

לדעתי גם ביטחון בסיסי ברחוב הוא שירות לאזרח שאינו קשור לטופסי חקירות, ושירות זה אין המשטרה יודעת לנפק. המלחמה בטרור המשתולל בחוצות ירושלים היא משימה צבאית ומפקד אוגדה הוא האיש הנכון לכך. באשר לטופסי החקירות והשירות לאזרח, ממילא נסגרות חלק גדול מתלונות האזרחים "מחוסר עניין לציבור."

טוענים הניצבים, המשטרה היא מערכת מסובכת ודרוש ניסיון רב כדי לנהל אותה, ללא ספק, אך האם אוגדה בצה"ל במלחמה איננה מערכת מסובכת?

לכן הרושם המתקבל הוא שמאבקם של הניצבים הוא מאבק כוח על יוקרה אישית ולא ענייני.

אם יכול יעקב ליצמן להיות שר בריאות מבלי להיות רופא, יכול גם מפקד אוגדה להיות מפכ"ל המשטרה בלי להיות שוטר. יש לתת הזדמנות לתא"ל גל הירש. הצלחתו תהיה הצלחתנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

עניין של שם

גּ'וּק שִׁיֵּט עַל שֻׁלְחָנִי.

מָעַכְתִּי אוֹתוֹ

וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי

הִנֵּה נָגַעְתִּי בְּגּ'וּק וְלֹא מָאַסְתִּי

בַּפַּעַם הַבָּאָה אוּלַי

אַף אֶקְרָא לוֹ בְּשֵׁם:

תִּיקָן. נָעִים לְהַכִּיר.

אָדָם.

ביום רגיל של ים

בְּיוֹם רָגִיל שֶׁל יָם

אֵין יוֹם רָגִיל שֶׁל יָם

כָּל יוֹם רָגִיל שֶׁל יָם

הוּא אִישׁ טוֹבֵעַ

וְחוּט שֶׁל עֲפִיפוֹן

שָׁמוּט

מְצַיֵּר עַל הַחוֹל.

ויש כמירה

וְיֵשׁ כְּמִירָה

גִּבְעוֹל עֵשֶׂב

שֶׁצָּץ פִּתְאֹם מֵעֲרֵמַת הַגְּרוּטָאוֹת

וְעוֹבֵר בּוֹ רוּחַ

לְנַעְנְעוֹ

 (*)

שִׁבְעִים שָׁנָה

הֵם יוֹשְׁבִים זֶה מוּל זֶה

וְשׁוֹתְקִים.

מִי יוֹדֵעַ מַה זּוֹ אַהֲבָה.

(*)

עַל מָה חוֹשֵׁב הָאִישׁ

שֶׁאֵין לוֹ קִצִּים לְחַשֵּׁב

אֲבָל יֵשׁ לוֹ קִצּוֹ?

עַל הַצָּמָא הַלֹּא-נִרְוֶה שֶׁלּוֹ?

עַל הַמּוֹרֵד הַמְּסָרֵב

לָמוּת צָרוּר בֵּין חֲפָצִים?

עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב, אִישׁ?

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רות ירדני כץ

אלף שקלים לזוג

חברים שלנו הציעו ללכת יחד למסעדה בקמברידג׳ בעלת כוכב אחד של מישלן שנקראת ״אלימנטום״. הם אכלו שם פעמיים והיא טובה. למה לא? 

החברים שלנו באו אלינו לפני, שתינו ויסקי קטן והזמנו מונית למסעדה. הנהג קיבל את פנינו במאור פנים.

אני: ״מאיפה אתה?״

הוא: ״מפולין.״ 

אני: ״כמה זמן אתה פה?״

הוא: ״עשר שנים.״

אני: ״ואתה מאושר?״

הוא: ״מאושר? מה זה אושר? איך אפשר למדוד אושר?״

אני: ״ובכל זאת, האם אתה מאושר?״

הוא: ״אושר זו מילה ענקית. איך שאני מבין את התוכן של המילה ומה היא מכילה אז התשובה שלי היא לא. ואת, את מאושרת?״

לא הספקתי להשיב כיוון שהיינו בפתחה של המסעדה.

את הדלתות פתחו לנו שני עובדים. המארחת הובילה אותנו לשולחן שהכינו לנו. חושך מצרים. רב המלצרים ניגש וחייך ובירך אותנו ואני שאלתי:

״יש לך שולחן שיש בו יותר אור?״

רב המלצרים חייך אלינו חיוך רחב שגילה שני טורי שיניים לבנות ומסודרות והשיב: ״מצטער לא.״

הבטתי סביב וגיליתי שהחושך לא היה רק אצלנו. על כל  שולחן דלק נר. ברקע הושמעה מוסיקה. למה? מי צריך מוסיקה? באנו עם חברים לדבר וליהנות!

הגיעה מלצרית יפה-יפה עם התפריטים. אנה, החברה שלנו, שאלה אותה:

״מאיפה את?״ 

המלצרית: ״מהונגריה.״

אנה: ״כמה זמן את כאן?״

המלצרית: ״שנתיים.״

פתחנו תפריטים קשה היה לקרוא בגלל החושך. הזמנו בקבוק יין לבן. הממונה על היין הביא את הבקבוק, חלץ את הפקק ומזג. בחור יפה-תואר. בלורית שער בצבע חום, ״שביל״ בצד ופאות עד סוף האוזניים. חייך אלינו וכמובן השאלה נשאלה: ״מאין אתה?״

היינן: ״מצ׳ילי.״

״כמה זמן אתה כאן?״ 

״רק הגעתי.״

מלצרית חדשה יפה-יפה באה עם המנות הראשונות. באנגלית שבורה ורצוצה הסבירה לנו מה יש בכל מנה.

הפעם וורן שאל: ״ואת, מאיפה את?״

״מסלובקיה.״

המנות הראשונות לא הפילו אותנו מהכיסא. הן היו בסדר אבל לא יותר.

היינן דאג למלא את הכוסות עד שהבקבוק נגמר. בקבוק יין לארבעה זה כלום – חצי כוס ועוד רבע. 

המנות העיקריות הגיעו. הפתעה! שתי מלצריות, מה זה יפות, הביאו ארבע מנות. אחת מהן ניסתה להסביר מהי המנה ולא יכלה, מפני שלא ידעה מילה באנגלית. מאיפה היא? היא מ״תורכיה.״

המנות העיקיריות שוב לא היו כאלה שקריאות שמחה פרצו מגרוננו. אני הזמנתי יונה ובדימיוני ראיתי על הצלחת יונה צלויה שזופה וריח הרוזמרין פורץ ממנה ובצד רוטב של עצמה בתוספת יין חמאה או ציר מתאים.

קיבלתי צלחת עליה היו חלקי יונה נקיים נקיים מעצמות ומהכל. איזו אכזבה. הבן-זוג שלי אהב את המנה שלו נתח של בייקון. החברים שלנו ככה-ככה.

אז ככה. המלצרית הסלובקית שאלה אם אנחנו רוצים קינוחים? אמרנו לא וביקשנו חשבון.

נא לשבת.

שני זוגות: 300 לירות אנגליות. כל זוג 150 לירות וזה כלל: חצי בקבוק יין לזוג, מנה ראשונה ועיקרית. חושך, שירות על הפנים. הן יפות והם יפים אבל אין להם מושג במלצרות. לא היה ממונה על השולחן שלנו, ומוסיקה שאף אחד לא צריך.

החשבון הגיע ובן-זוגי אמר: ״הם קיבלו מהר מדי כוכב אחד ממישלן.״

המונית הגיעה לפתח המסעדה. הנהג שאל: "לאן?" ואנחנו שאלנו: "מאיפה אתה?" והוא השיב:

״מפקיסטאן.״

* * *

מרדכי קידר

לבנון על פי התהום

מזה כמה שבועות שמערכת איסוף האשפה בביירות מושבתת בשל סכסוכי עבודה וויכוחים בלתי מסתיימים על מזבלות, שאף אחד אינו רוצה למקם בחצר האחורית שלו ושל שכונתו. בביירות הצטברו אלפי טונות של אשפה שנערמת בערימות גדולות ומצחינות, ומזג האוויר החם של השבועות האחרונים הפך אותן לבלתי נסבלות. הבדיחה בלבנון היא שמחירם של אטבי הכביסה מאמירים, כי אנשים קונים אותם בהמוניהם כדי לסתום בהם את אפיהם.

בעיית הזבל נובעת גם מאי-תפקודם של הגופים הרשמיים של המדינה. הממשלה בראשותו של תמאם סלאם אינה מצליחה לקבל החלטות, כבר למעלה משנה שהפרלמנט אינו מצליח לבחור נשיא, ואפילו הבחירות לפרלמנט מושעות בשל חלל חוקתי. לכן מדינת לבנון מתפקדת באופן לקוי ביותר, ולאזרחים אין אפילו למי להתלונן. מחאת האזרחים נגד מצב פינוי האשפה הפכה אפוא למחאה על אי-תפקוד המדינה. לכך יש להוסיף את זעם האוכלוסייה על השחיתות הפושה זה שנים רבות במסדרונות השלטון.

אך הבעייה הבסיסית של השלטון בלבנון היא ששום דבר אינו יכול לקרות בלבנון ללא הסכמת חיזבאללה שהפך לגוף החזק ביותר, המסודר ביותר והמשפיע ביותר במדינה. חיזבאללה הוא למעשה מדינה בתוך מדינה, שכן יש לו כוח כלכלי גדול: חברות ציבוריות רבות העוסקות בתשתית – דרכים, גשרים, בניין, תקשורת, מים, חשמל – ובתעשיות שונות.

חיזבאללה אינו לבד. מאחוריו עומדת איראן. ואילו מולו מתייצבים חוגים נוצריים, סונים, דרוזים ואפילו שיעים שמתנגדים לתפקיד שממלא הארגון בלבנון, [ואלה] בתמיכת סעודיה. המתיחות הגוברת בין איראן לסעודיה על רקע הסכם הגרעין עם המעצמות גולשת גם לתוך לבנון, והמחנות היריבים בלבנון, הנתמכים על ידי שתי מדינות, אלו מקצינים את עמדותיהם זה כלפי זה. עתה, בעקבות הסכם הגרעין שלה עם המעצמות, באמצעות מיליארדי הדולרים העלולים להגיע לידי חיזבאללה מאיראן, יוכל הארגון לקנות פוליטיקאים, אנשי תקשורת וכלי תקשורת, נשק ותחמושת, והשתלטותו על לבנון תהיה רק שאלה של זמן.

האם מלחמת אזרחים בפתח?

בשבוע האחרון פרצו הפגנות גדולות בביירות על רקע המצב, והצבא, הסר למשמעתו של חיזבאללה, הרג ארבעה מפגינים ופצע עשרות. כדי להגן על משרדי הממשלה, הקיף אותם הצבא בגדר מבטון, והאזרחים השתמשו בה כלוח מודעות להביע את מחאתם על המצב. בין הסיסמאות שנכתבו על הגדר היו כמה מעניינות במיוחד:

"תודה לממשלה על שסיפקה לנו את הדף הזה לכתוב עליו את תחושותינו," "מפלצות נמצאות מאחורי הגדר הזו," "גדר ההפרדה המעמדית," "גדר הבושה," "גדר הדיכוי," "אני מעדיף לחיות על הגבול עם ישראל," "אתם מסריחים," "סרסורי מועצת הגנבים" (שיבוש של "ישיבות מועצת השרים"). בפייסבוק קמה קבוצת מחאה לבנונית בשם "אתם מסריחים."

באחד מאתרי החדשות כתב לבנוני: "המפגינים חייבים לפרוץ לדאחיה (הפרבר הדרומי של ביירות, מעוז חיזבאללה), פרבר הבושה של השיעים, משתפי הפעולה עם איראן ורוסיה, ולהתיז את ראשו של הנחש."

מדובר כמובן בחסן נסראללה, שסיבך את לבנון במלחמה בסוריה שרבים בלבנון, גם בעֵדה השיעית, רואים בה מלחמה מיותרת. נסראללה מקפיד כל הזמן לטעון ש"אנו נמצאים במקום שבו עלינו להימצא," וכוונתו בשדה המערכה בסוריה. לבנוני אחד צייר סיסמה זו על פח זבל, שנסראללה בתוכו.

אלא שברקע יש החשש קשה שכל הלבנונים מכל העדות שותפים לו, שמלחמת האזרחים בסוריה תגיע גם ללבנון. מאז שפרצה המלחמה בסוריה ב-2011, יש התנגשויות באופן כמעט קבוע בעיר טריפולי בצפון לבנון, בין שכונה מוסלמית סונית, באב אלתבאנה, ושכונה עלווית, ג'בל מוחסן. תושבי השכונה הסונית תומכים במורדים נגד אסד, ואילו תושבי השכונה העלווית נאמנים לשלטון של אסד. עד היום נהרגו בהתנגשויות בין השכונות עשרות אנשים.

במחנה עין אלחילווה בדרום לבנון, ליד העיר צידון, מתנהלים קרבות בין חיילי פת"ח ובין קבוצה איסלאמית המכונה "ג'ונד אלשאם", על רקע דרישתה של האחרונה להתיר לה לגייס לוחמים כדי לסייע למורדים בסוריה, בעוד שפת"ח מתנגדת לכך מפחד שמא חיזבאללה ינקמו בפלסטינים בלבנון אם יתגייסו למורדים, כמו שאסד התנקם בפלסטינים במחנה ירמוכּ על כך שלא סייעו לו במלחמתו במורדים. המתח בין הפלגים הפלסטיניים מעלה את המתח במחנות הפליטים האחרים בלבנון, וקיים חשש רציני שהקרבות בעין אלחילווה יגלשו גם למחנות אחרים.

לבנון נמצאת על פי התהום, וכל אירוע חריג עלול להפילה למלחמת אזרחים חמורה אף יותר מזו שהתנהלה בין 1975 ל-1989. על ישראל, אירופה והעולם כולו להיערך למצב כזה, שכן זרם הפליטים שיגיעו מלבנון עלול להיות דומה לזה המגיע מסוריה, ומעשי הזוועה שרואים בסוריה עלולים להתרחש גם בלבנון.

המאמר התפרסם באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 349.

* * *

יואל נץ

דִּילֶמָה

מַעֲשֶׂה בָּאָדָם שֶׁפָּתַח בֵּית מַרְזֵחַ

וְהֵחֵל מְפַתֶּה לְפִתְחוֹ

מִבָּאֵי כְּנֵסִיָּה וּמִמִתְפָּלְלֵיהָ,

שֶׁהִרְבּוּ אֶת הָאֵל הַצַּלוּב לְשַׁבֵּחַ

בְּעֶבְרוֹ הָאַחֵר שֶׁל הָרְחוֹב.

הַקְּהִלָּה הַקְּדוֹשָׁה עַל בִּרְכֶּיהָ כּוֹרַעַת,

מִתְפַּלֶּלֶת בְּחוֹם, מַזְהִירָה

מִלָּבוֹא אֶל הַפָּאבּ, וְאוֹרֶרֶת בְּזַעַם:

"חִישׁ יַטִּיל נָא הָאֵל בּוֹ חֲזִיז-אֵשׁ וְרָעַם,

וְיַחְרִיב אֶת הַפֶּגַע הָרַע!"

...הַשָּׁמַיִם קָדְרוּ, סְעָרָה מְטֹרֶפֶת,

אֵשׁ מִתֹּפֶת, עָשָׁן וְאָבָק!

הַקָּהָל הַמְּבֹהָל בְּבֵית-אֵל מִסְתּוֹפֵף, עֵת

לֹא נוֹתַר מִן הַפָּאבּ אֶלָּא רֶמֶץ וְאֵפֶר

מִפְּגִיעָה יְשִׁירָה שֶׁל בָּרָק.

אַךְ נָחוּשׁ וְאֵיתָן הָיָה בַּעַל הָעֵסֶק,

לֹא הִמְתִּין, וְכַדִּין וְכַדָּת,

הוּא עָתַר לַבֵּית דִּין הַגָּבוֹהַּ לְצֶדֶק,

מִן הַכֹּמֶר תָּבַע פִּצּוּיִם עַל הַנֵּזֶק,

בְּסִיַּעְתָּא דְּבֵית הַמִּשְׁפָּט.

כְּבוֹד הַכֹּמֶר קִבֵּל מִפְּרַקְלִיט חָשׁוּב סַעַד:

"הַתְּבִיעָה הַזוּיָה בְּתַכְלִית;

אֵיךְ עוֹלָה עֲתִירָה שֶׁכָּזֹאת עַל הַדָּעַת?

מֵעוֹלָם שׁוּם תְּפִלָּה לֹא גָּרְמָה לִפְרֹץ סַעַר!"

בְּרֹב לַהַט טָעַן הַפְּרַקְלִיט.

הַשּׁוֹפֵט הַנִּדְהָם פָּעוּר פֹּה, נָטוּל אֹמֶר

הִתְחַמֵּק מִלְּהַכְרִיעַ בְּדִין:

"הַחְלָטָה לֹא קַלָּה כְּלָל וּכְלָל; קַל וָחֹמֶר,

שֶׁכּוֹפֵר בְּכֹחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה כְּבוֹד הַכֹּמֶר,

בְּעוֹד בַּעַל הַפָּאבּ מַאֲמִין..."

* * *

בת-שבע אריאלי

1. המתנחלים בפרדס

אלוקים נטע גן בעדן ובו התנחלו השניים, אדם וחווה.

אבא נטע פרדס בפתח-תקווה ובו התנחלו עשרה: אבא, אימא ושמונת ילדיהם, ארבעה אחים: גרשון, הלל, ראובן ויהודה, וארבע אחיות: שושנה, רבקה, מלכה ובת-שבע.

אמר אבא: "מכל פירות הפרדס אכול תאכלו, ומפרי עץ ההדר אכול תאכלו כפליים, כי טוב הוא למראה וטעים למאכל."

בפרדסנו צמחו עצים מכל המינים. כשנטע אבא את הפרדס ראה לפניו פרדסים בהם נטעו עצי הדר בלבד. דגם נוסף של פרדסים היו ה"בוסתנים", בהם נטעו עצים מכל המינים והזנים, זה ליד זה ללא אבחנה: הגפן, התאנה, הרימון והשקד, ליד עצי ההדר. האחרונים אהבו הרבה מים, הראשונים סבלו מעודף מים, לכן הקפיד אבא לטעת בפרדס כל עץ לצרכיו.

מכאן גדלו בפרדסנו עצים מכל פירות הארץ: תאנים כחולות קטנות וחמצמצות, תאנים ירוקות גדולות נוטפות מיץ מתוק כדבש, תפוחי עץ שכמותם לא נראו במשקי האיכרים, רימונים וענבים אותם שתל בחלקה מיוחדת וחולית, בירכתי הפרדס, על מנת לא להפריע לצרכים של העצים האחרים.

לאורך הצלע הדרומית בריבוע הפרדס צמחה גדר חיה של סָבְּרֶס (שיחי צבר). בימי הקיץ החמים הקדימו הבנים לקום בבוקר וללקט סברס מהגדר מלוא הפח. הפח הורד לבאר העמוקה, 42 מטר, שם שררה קרירות מתמדת. סברס קרים היה מאכל תאווה בכל שעות היום.

בחלקה אחרת קרובה לבית צמחה גינת הירק. גינה זו סיפקה למיטבח של אימא את ירקות העונה. כך הפך פרדסנו לגן העדן שלנו.

בשלווה וברווחה התנהלו חיינו בפרדס, הבאר הפיקה מים לצומח ולחי כאחד, "פוקס" הסוס הסיע את הילדים יום-יום לגן-הילדים ולבית-הספר במושבה. אימא היתה טרודה כל היום בהנהלת משק הבית. החצר הומה פועלים ובעלי חיים. המוטור (המנוע) משמיע שריקות קצובות מפי הבקבוק שבראש הצינור: "טו-טו-טו," סימן לזרימת מים חיים מתוך הבאר, להרוות כל החי והצומח מסביב.

אבא מנהל את תעשיית תעלות הבטון להשקייה בפרדסים. המצאה זו של אבא הביאה רווח וחיסכון במים, בכסף ובטירחה לתיקון תמידי של צינורות ההשקייה שהחלידו. כשצינור כזה נשבר, המים מתפרצים ושוטפים הכול מסביב, מיד היו נשמעות צעקות הפועלים מלב הפרדס:

"אִינְקַסרְט אִל מוֹיֶה!"

המים "נשברו!" – כלומר: המים נשפכים החוצה.

לשמע קריאות אלו היה רץ מנהל העבודה לסגור את השִׁיבֶּר (הברז הראשי) המעביר מים מהבריכה אל צינורות ההשקייה. מכאן מתחילה מלאכת התיקון, כשבינתיים צמאים העצים למים. על ידי המצאתו של אבא בבניית תעלות בטון לאורך ולרוחב הפרדס, נפתרה בעיית ההשקייה הסדירה – הקיימת עד היום הזה.

בחריצות ובעבודה קשה זרמו להם החיים בשנים הראשונות להתנחלות משפחתנו בפרדס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפך אבא לנתין עות'מני וגוייס לצבא השׂוּלטן התורכי. כאיש-מקצוע נשלח אבא לבית המלאכה שבדמשק, שם רוכזו כלי-הנשק שהתקלקלו בשדה הקרב. מדי פעם היה אבא מקבל חופשת מולדת ומופיע, מחמר אחרי חמור עמוס כל טוב: דבש חרובים, שמן זית, זיתים, קָמָרְדִין (רסק מישמש מיובש בשמש, וממעדן זה היתה אימא מכינה מרקים חמים ומתוקים), וגם כמות גדולה של חינין (תרופה נגד הקדחת, כלומר המלריה) ארוזה בקופסת פח מבריקה. על כל אחד מאיתנו חובה היתה לבלוע כפית חינין מידי יום.

מאחיי הגדולים למדתי כיצד לבלוע מהר את האבקה, המרה כלענה, שעצרה את נשימתי: ביד אחת החזקתי ספל מים, בשנייה כפית מלאה אבקה, בתנועה מהירה וזריזה כיוונתי את שתי ידיי לפה וכהרף-עין בלעתי את השניים. בספל נשארו עוד מים לשטיפת המרירות שבפה.

2. נטישת הפרדס, ליל הבלהות

והימים ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, שנת 1917.

האנגלים ובני-בריתם מתקרבים לגבולות הארץ. התורכים מובסים, בורחים מהמערכה צפונה ללא סדר, בבהלה. חיילים רעבים ופצועים שודדים כל הנקרה בדרכם במנוסתם.

על ביתנו, בפרדס המבודד והמרוחק מכל יישוב, התנפלו  חיילים רעבים לשדוד את המעט שנשאר לנו מימי המלחמה הארוכים.

ניצלנו תודות לאחותי רבקה, שזינקה החוצה, קפצה מעל גדרות ועלי סברס להזעיק עזרה והגיעה למפקדת הקצינים הגרמנים שחנתה בסמוך לפרדסנו. בינתיים התעללו החיילים באחי הלל המסכן, שיגלה את מחבוא הלחם שאפינו באותו יום. ריח הלחם שנאפה בתנור הגיע לאפם מבעוד יום – לכן ביצעו את השוד, כדי לזכות בלחם. אך עזרת הקצינים הגיעה מהר, קול משרוקית מבחוץ הבריח את החיילים.

עוד אנו עומדים המומים ומפוחדים, קיבלנו פקודה מהקצינים לאסוף את חפצינו האישיים ולעבור למושבה.

ערמות בגדים נאספו בחדרים. הגדולים שבנו אספו את ערמות הבגדים וקשרו אותן לחבילות עטופות בסדינים. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה בהתאם לגילו. ההכנות ליציאה למושבה נגמרו – בית משפחת גולומב הוא היעד. כה ברור היה לנו שזהו הבית בו נמצא מקלט לאחר ליל הבלהות.

מסירותה של גברת גולומב נתגלתה לנו לאחר מותה של אימנו. למרות המרחק בין המושבה לביתנו בפרדס, הצליחה לסעוד אותנו יום-יום בנוכחותה.

בבוקר אותו לילה נעזב הפרדס. שמונה ילדים: ארבעה אחים וארבע אחיות צועדים בשקט לעבר המושבה פתח-תקווה.

כך גורשנו מגן העדן שלנו, הוא הפרדס.

לא בפקודת האלוקים גורשנו, כי לא חטאנו.

3. מסע הלילה

הבוקר האיר והלך, אנו ממשיכים לצעוד לעבר המושבה. צמרות הברושים שבפרדס קְרוֹל מעידים על סוף המסע. אני עייפה, בקושי צועדת בחול העמוק.

מה היה לי? פתאום נפלתי, ההליכה בקצב אחיי הגדולים לא התאימה לפסיעותיי הקטנות. נאלצתי לרוץ אחריהם עד שאזלו כוחותיי. ללא אומר ודברים הרים אותי הלל והושיבני על כתפיו. שם ישבתי עד סוף הדרך.

יהודה הקטן רכב על כתפי גרשון עוד מתחילת המסע. כמה נעים לי לשבת כשהאחר צועד במקומי.

קטע אחרון של פרדס גיסין ווייס. אנו עולים במעלה רחוב ביל"ו אל בית גולומב. ליד שער ירוק אנו נעצרים, לפניו מונחת אבן שטוחה – כדי להקל על הנכנסים לתוך שדרת הברושים האפלולית. השדרה מוליכה אותנו עד למרפסת ענקית המרוצפת באריחים אדומים מבריקים. מיד ניכרו סימני האבק שטבעו כפות רגלינו היחפות.

פרץ הנשיקות והחיבוקים של הגברת גולומב ובתה הגדולה שושנה לא פסקו לרגע. עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד לטיפה. שושנה זכורה לי מאז עד היום – קולה המלטף וחיוכה התמידי ששפוך על פניה.

עוד הכול נע מסביבי, אני כהרגלי מתחילה להביט, לבדוק ולהבחין בדברים. אריחים אדומים חלקים בכל אשר תפנה, חדרים גדולים, הרבה רהיטים וכיסאות, אבל אין ילדים. כל זאת למדתי מיד.

בינתיים ערכה שושנה שולחן לאורחים הרעבים. למזלנו, בבית גולומב נשארו מוצרי מזון בהיחבא. באותה ארוחה טעמתי לראשונה לחם לבן, כמעט לא צריך ללעוס אותו. הוא נמס בפה מיד, לא כלחם הדורה המצוי, שטעמו חמצמץ ומריר והוא מתפורר בפה לפירורים קשים כאבני חצץ.

אציין בקפיצת דרך קדימה, את הידידוֹת הנאמנות – גברת גולומב (לימים אייזנברג) וגברת ליכטנשטיין במותן לא נפרדו, הנינה של הראשונה: סמדר פלד, נישאה לנין של השנייה: דניאל לידאי. כך נמשכת השרשרת.

אהוד: מתוך ספרה של בת-שבע אריאלי "מהפרדס למושבה", סיפורים, הוצאת גוונים, תל-אביב 2006.

דניאל ליכטנשטיין, אביה של בת-שבע, היה אחיה של סבתי מצד אימי שרה-גאולה ליפסקי.

הבית של ברוך גולומב ברחוב ביל"ו גבל ממערב עם ביתו של סבי יהודה ראב בן עזר.

שושנה גולומב נישאה לזלמן אייזנברג, מראשי ההגנה בפתח-תקווה [ביתם היה בעין גנים]. לימים עברו לנהלל. הם הוריו של האלוף מוסה פלד, מפקד גייסות השיריון. אם איני טועה היתה שושנה בנעוריה בידידות עם דודתי אחות אבי המשוררת אסתר ראב.

בעלה הראשון של בת-שבע ליכטנשטיין היה עקיבא ורדימון, ממנו נולד לה בנה דן שגילו היום מעל שמונים והוא גר כל השנים בארה"ב. מבעלה השני מתתיהו אריאלי לא היו לה ילדים. בנו היחיד של מתתיהו אריאלי היה נחום, שעליו נכתב [מתוך ויקיפדיה]:

"מחלקה מהגדוד החמישי של חטיבת הראל [פלמ"ח] יצאה אל הקסטל על מנת לחפות ולסייע בנסיגת מגיני הקסטל. נחום אריאלי עמד בראש כוח החילוץ אשר לצידו הסתער המ"מ שמעון אלפסי. עם הפגיעות המרובות בכוח נתן אריאלי לאלפסי את הפקודה "טוראים לסגת – מפקדים נשארים לחפות!" – אלפסי צעק את הפקודה לכוחות הפרוסים בקסטל. הערבים תקפו את הקסטל בכוחות רבים ואילו אריאלי והכוח המועט שנותר במקום ניהלו קרב ארוך וממושך במשך שעות רבות על מנת לסייע בנסיגת הכוחות."

נחום אריאלי ושמעון אלפסי נהרגו עם רבים אחרים בקרב זה, ביום 8 באפריל 1948, בהיות נחום בן 21 שנים בלבד, שבועיים בלבד לאחר חתונתו עם אורה ספקטור.

* * *

נחום אריאלי

עַד אחרית ימים

עַד אחרית ימים –

עֵד כוכב מרומים,

עֵד ירח חיור,

עֵד הים הסוער:

אהבתיך!

עד כוכב מרום:

בבדידות בלי תום

איך הנפש כלתה

מתוך ים-עלטה

אלייך!

עד ירח רחוק

איך העצב אין-חוק

נצבט אז הלב

ועצם הכאב

בגללך.

עֵד הים הסוער

והלב הבוער

ביקוד דווי ושכול:

על אף הכול –

אהבתיך!

מתוך "עוד מעט נהפוך לשיר"

* * *

הסופר א.ל. אורלוף היה אחיו של

מתתיהו אריאלי

אריה לוי אורלוף נולד בשנת 1886. בשנת 1909 עלה לארץ ישראל. עבד בשמירה ברחובות ובכפר סבא. בשנת 1911 נשא לאישה את בלה ואגר מירושלים. בעידודו של יוסף חיים ברנר פירסם סיפורים ונובלות בכתבי עת עבריים: "הפועל הצעיר", "האחדות", "השילוח" ועוד. פרסם גם מחזה בשם "אללה כרים", הדן בשאלת הזהות היהודית בארץ ישראל, ביחסי היישוב עם הערבים והגשמת חיים ציוניים באדמה הנכספת, ומגולל סיפור אהבה יהודי-ערבי בלתי אפשרי. בתחילת מלחמת העולם הראשונה התעתמן כדי לא להיות מגורש מהארץ. הוא גוייס לצבא הטורקי ושירת בתזמורת צבאית. לאחר המלחמה היה מורה בטבריה ובירושלים. בשנת 1923 היגר לארצות הברית והיה מורה בסנט לואיס ובערים אחרות. מונה למורה לספרות בבית המדרש למורים שליד ישיבת רבי יצחק אלחנן ובבית המדרש למורות עבריות בניו יורק. בארצות הברית המשיך לפרסם סיפורים בכתבי עת עבריים, ובהם "התורן" ו"הדואר". הוא נפטר שם בשנת 1943. מחזהו "אללה כרים" הועלה בשנת 1982 בפסטיבל עכו, בבימויו של אורי פסטר.

* * *

עיתונאי סודאני: קופי המקוק הם צאצאי היהודים

המאמר פורסם באתר הבלוגים של האתר הליברלי הסעודי אילאף

 במאמר אנטישמי באתר הבלוגים של האתר הפופולארי הוותיק אילאף, טען העיתונאי הסודאני מוסעב אל-מושרף, כי מוצאם של קופי המקוק הוא ביהודים. לטענת הכותב – שנוהג לשלב מוטיבים אנטישמיים בבלוגים האישיים שלו, המופיעים גם באתר אילאף – ברור שיש קופים שמוצאם בִּיהודים שאללה הענישם והפכם לקופים משום שחיללו את השבת, כפי שכתוב בקוראן. אל-מושרף, ששזר במאמרו תמונות רבות של קופי המקוק, מצא נקודות דמיון בין התנהגותם של קופים אלה לזו של היהודים.

יצוין כי פרסום זה הוא חסר תקדים באתר אילאף, שהינו אתר ליבראלי ומעולם לא פירסם חומר כזה ויתרה מזו, הוא פרסם בעבר גם מאמרים אשר יצאו נגד כינוי היהודים "צאצאי הקופים וחזירים."

זאת ועוד, באתר הבלוגים שלו, אילאף מדגיש כי אין הוא אחראי לתוכן הפרסומים בו, ואולם, הוא דורש כי על הבלוגרים למלא אחר הוראות האתר הכוללות בין השאר "אי פגיעה בדתות המונותאיסטיות או באסכולה דתית" וכי האתר רשאי להשמיט או לסגור כל בלוג המפר תנאים אלה.

בהקשר זה יוזכר כי המקור לכינוי היהודים 'צאצאי קופים וחזירים' – הוא בקוראן: סורת אל-בקרה, פסוק 65;  סורת אל-מאידה, פסוק 60 וסורת אל- אעראפ, פסוקים 163-169, בהן מסופר על הפרת הוראות אללה על ידי "אנשי השבת" [היהודים], אשר עליה נענשו בהפיכתם לקופים ולחזירים.

להלן תרגום המאמר:

קופי המקוק השחורים נתונים היום לסכנת הכחדה בשל הציד ובשל אובדן מקומות המחייה המקוריים שלהם. קופים אלו מצויים באיי מזרח אסיה כמו מלזיה ואינדונזיה ואילו קופי המקוק הכסופים מצויים בארצות המזרח הרחוק כמו סין ויפן. קופי המקוק  הם ידידותיים, נעימים ודומים במידה רבה לבני אדם. יש הסבורים כי הם צאצאי אבות אבותיהם של היהודים שאללה הפך אותם לקופים.

קיומם של קופים ממוצא יהודי היא אמת שאינה שנויה במחלוקת, ושאיש אינו מכחישה זולת מי שכופר בקוראן שהוריד אללה למוחמד. אללה אמר לגבי הקופים הללו מזרע יהודי:

'הן ידועים לכם אלה מבינכם אשר שלחו יד [לדוג] ביום השבת. אמרנו להם, הֶיו קופים מאוסים; זאת עשינו כעונש וכלקח לבני דורם ולבאים אחריהם, וכמוסר השכל ליראים' (קוראן 2: 66-65 (

]לפי] הסיפור [הקוראני] אללה אסר על היהודים לעבוד בשבת. [סופר] על כפר אחד של יהודים שהתפרנסו מדיג. הדגים היו מופיעים בהמונים ביום שבת ונעלמים בראשון. אותם יהודים חשו עצב וכעס ורקמו תחבולה נגד מצוות אללה בכך שכלאו את הדגים בתוך רשת ביום שבת מבלי למשותם מן המים, ובשחר יום ראשון  היו מוציאים אותם מן המים. כמה מנביאיהם אסרו זאת עליהם, אך הם לא נרתעו, כהרגלם. [בשל כך] אללה העניש אותם והפכם לקופים.

יתר היהודים [שלא הפרו את הוראת אללה ולא הפכו לקופים] לא רצו לגור במחיצתם של [היהודים שהפכו לקופים] וגירשום להרים. ה[יהודים שהפכו לקופים] המשיכו להתרבות ונאלצו לבסוף להתפזר ברחבי העולם. נראה כי הם בחרו להשתקע בארצות דרום מזרח אסיה ובמזרח הרחוק כפי שניתן לראות כיום.

מה שמעניין הוא שבפועל קיימים שני סוגים של קופי מקוק: שחורים וכסופים. הדבר תואם את קיומם של שני מיני יהודים בעלי שני צבעים: אשכנזים [בהירים] – ממוצא אירופאי וספרדים [כהים] – ממוצא אסייתי.

יצויין שדרווין (ממוצא יהודי) העסיק את העולם זמן רב בתיאוריה שלו לפיה מוצא האדם מן הקוף. נראה שהוא הגיע להנחה זו ממחקרו [אודות] ההיסטוריה של חלק מאבות אבותיו מקרב היהודים הקופים.

הבעייה של קופי המקוק היא שהתושבים ההינדים והבודהיסטים בדרום מזרח אסיה ובמזרח הרחוק צדים אותם כדי לאכול את בשרם וכן כדי לייצר ממנו תרופות עממיות. מה שמעורר תימהון ותהייה זה שרוב המדינות שבהן ניתן למצוא מספרים גדלים והולכים של קופי מקוק הן מדינות אסלאמיות.

ידוע שהיהודים תמיד מרגישים עצמם בנוח ומעדיפים לחיות, לשהות ולהתיישב בקרב העמים האסלאמיים משום שבקרבם יש להם תחושת בטחון. ריבוי היהודים בספרד, ואחר כך בממלכת מרוקו וכיום בפלסטין הוא הוכחה טובה להבחנה עובדתית זאת.

ניתן לציין [בהקשר זה] את העובדה שהיהודים היו מושא לבידוד ולהשפלה בכל רחבי אירופה, ובמיוחד מצד הנאצים בגרמניה תחת הנהגת אדולף היטלר. כיום קופי המקוק זוכים לתשומת לב ולהתעניינות מה, עקב החשש של האנשים שמא ייכחדו.

באי סולאווזי באינדונזיה צילם צלם כמה תמונות שלהם והופתע להיווכח שקופים אלה חיים חיי משפחה מאושרים כמו בני אדם. הוא גם הופתע לראות שהם מתנהגים כבני אדם כאשר מבקשים מהם לעמוד או לשבת כדי לצלמם. הקופים הללו מיטיבים לעמוד מול המצלמה, באופן מדהים.

יתכן שמיותר לומר כי תעשיית הסרטים וכשרון העמידה מול המצלמה הם נחלתם של היהודים. רוב השחקנים והשחקניות פורצי הדרך של הקולנוע בהוליווד ובפריז היו ועודם ממוצא יהודי.

מאמר נוסף של אל-מושרף: היהודים הם שורש כל רע

ב-3 באוגוסט, 2015, לאחר רציחתה של אחת ממשתתפות מצעד הגאווה בירושלים בידי יהודי אורתודוקסי קיצוני כתב אל-מושרף:

"למעשה, היהודים, הם שורש כל הרע, המגונה והסטייה מהמסורת, המבוצעים בידי בני האדם בעולם. הם הראשונים שהמציאו את הזנות ואת הלסביוּת, את ההימורים, את הריבית ואת תעשיית היין, ושמורה להם 'הזכות' של החזרת תופעת ההומוסקסואליות והתפשטותה בקרב בני האדם לאחר שנעלמה [מן העולם] כאשר אללה הבליע באדמה את עדת לוט.

"הסטייה המינית והנישואים החד-מיניים נפוצים מאוד בקרב הצעירים והסטודנטים היהודים באוניברסיטאות."

ציטוט חלקי מתוך אתר ממר"י

* * *

אילן בושם

שירים חדשים ל'חדשות בן עזר'

*

יָצָא לִי שִׁיר

וְיָצָא לִי מֵהָרֹאשׁ

כִּי לֹא מִהַרְתִּי

לְרָשְׁמוֹ.

הכל הולך

(א)

הַתִּינוֹקוֹת

שֶׁנִּשְּׂאוּ עַל הַיָּדַיִם

הַתִּינוֹקוֹת

שֶׁרִגְּשׁוּ אֶת הָאִמָּהוֹת

הַצְּעִירוֹת

הַצְּעִירוֹת שֶׁאֵינָן כְּבָר צְעִירוֹת

(וְשֶׁאֵינָן)

הַתִּינוֹקוֹת

שֶׁאֵינָם עוֹד תִּינוֹקוֹת

(וְשֶׁאֵינָם).

(ב) דור הולך ודור בא

וְהַדּוֹר הַבָּא

אַחֲרֵי הַדּוֹר הַהוֹלֵךְ

הָלַךְ.

היה אדם

הַמָּוֶת אוֹרֵב

כְּמוֹ עוֹרֵב

לָעוּט

עַל הַגַּרְגִּיר הַפָּעוּט.

מת בשנתו

הַשָּׁעוֹן הַמְּעוֹרֵר

צִלְצֵל

אַךְ לֹא עוֹרֵר.

שני שירי בית קפה

(א)

יֵשׁ אֹדֶם עַל שְׂפַת הַכּוֹס הָרֵיקָה שֶׁלְּיָדִי,

יֵשׁ אֹדֶם עַל שְׂפַת הַכּוֹס הָרֵיקָה

עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁלְּצִדִּי...

אֲנִי בּוֹנֶה בְּרָאשִׁי

סִפּוּר שָׁלֵם.

(ב) רותח מקצף

כִּי

הִתְיַשֵּׁב לִי עַל

הַמּוֹשָׁב הָרָגִיל שֶׁלִּי

בְּבֵית הַקָּפֶה

וּבִקֵּשׁ הָפוּךְ

הָפוּךְ מִמֶּנִּי:

רוֹתֵחַ וּבְלִי קֶצֶף...

ציפייה

שָׁעָה אַחַת

אוֹ שָׁעָה שְׁתַּיִם

אַחַת הֵן בִּשְׁבִילוֹ הַיּוֹם;

הוּא מְחַכֶּה

לְשָׁעָה שָׁלֹשׁ.

דון ז'ואן

אַחַת וְעוֹד אַחַת –

אַחַת הִיא בִּשְׁבִילוֹ

בַּטִּיּוּל

הַקְּטַנָּה רָצְתָה שֶׁאֶתֵּן לָהּ יָד

וְנָתַתִּי לָהּ אֶצְבַּע

הִיא אָחֲזָה בָּהּ בְּחָזְקָה

וְלֹא הִרְפְּתָה

כְּמוֹצֵאת שָׁלָל רַב.

* * *

אלון גן

"הספר והמעדר" –

חזון "החקלאי האינטליגנטי":

דברים לכבוד אבי דוביק גן עם יציאתו לגמלאות

דוביק, המסיבה הזו לכבודך היא ציון דרך מרגש וחשוב: היא מציינת יציאה לגמלאות לאחר מעל יובל שנים של עבודה יצירתית במסגרות שונות. היא מציינת כמעט שלושים שנה של ריכוז ענף הלול בקיבוץ וכ-40 שנה של עבודה בלול. אנו חוגגים אירוע זה במקום שאבא קשר בו את גורלו החל מ-1959, עם נישואיו לעדה (אימא) ובחירתו להפוך את קיבוץ כפר מסריק לביתו.

חברות וארגונים אימצו בשנים האחרונות את לקסיקון השפה הביולוגית ויועצים ארגוניים מתפרנסים לא רע מאיתור "הקוד הגנטי" או הד.נ.א המאפיין את הארגון. הקוד הגנטי הדוביקי הוא מעין "שילוש קידוש" המשלב בין פרפקציוניזם והתמסרות טוטלית לתחום עליו הוא מופקד, שאיפה למצוינות, וחתירה להשיג את הטוב ביותר, ואחרון חביב: אימוץ דברי פרנק סינטרה: "לעשות זאת בדרכי שלי" (דרך שלא תמיד היתה קלה לאחרים...) – כל אחת מצלעותיו של משולש זה, יכולה לפרנס דוגמאות למכביר שלא כאן המקום והזמן לעסוק בהם.

מבין כל המאפיינים המייחדים את דוביק, בחרתי להתמקד בהצבעה על הקשר ההדוק בין "תמונת המיקרו" (עולמו של דוביק) ל"תמונת המקרו" (עולמם של חלוצי המהפכה הציונית-קיבוצית). אבקש לעמוד על הזיקה שבין אחת מאבני היסוד שהיוו את הדלק הגרעיני שבזכותו קמה מדינת ישראל, לבין עולמו של דוביק.

בתקופה סוערת הנקראת "מפנה המאה" החליטו חלוצים בודדים מתוך העם היהודי שהם מחוללים מהפכה בחייהם האישיים, עוזבים את המולדת הישנה ונוסעים ל"מולדת חדשה" כדי ליצור "אדם חדש", "יהודי חדש", "עברי חדש",  שיהווה את המסד להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בזכות אותם "מטורפים", נוצר מה שהיום היו קוראים לו סטרטאפ, (או "חברת הזנק"): קבוצה קטנה של חולמים ועושים, יצרו  "מעבדה רוחנית ליצירת חברה אחרת," ומתוך תחושת ייעוד של תיקון עולם, תיקון אדם ותיקון חברה, הקימו את אחד מהניסיונות המרתקים והחשובים בהיסטוריה העולמית והיהודית – הקיבוץ.

אבקש להתחקות אחר אחד ממאפייני סוד הקסם של "מפץ רעיוני" זה: השאיפה ליצור שילוב בין "ספר" לבין "מעדר", בין חומר לבין רוח, בין "עבודת האדמה" ל"עבודת התרבות".

דוד (דולק) הורוביץ, מראשוני השומר הצעיר (ואח"כ נגיד בנק ישראל במשך שנים רבות), היטיב לנסח ייעוד זה ב-1919. במאמר שכותרתו "להגשמה" הוא הגדיר את הייעוד ומטרת ההגשמה החלוצית:

"ליצור מעמד חקלאים בריא זהו תפקידו של החלוץ. מאמינים אנו, כי החקלאי היהודי החדש יהיה אדם אינטליגנטי, שימזג בקרבו את עומק הרוח היהודית עם הטבעיות והחופש של אדם החי בחיק הטבע... החלוצים יעצבו טיפוס חדש של חקלאי אינטליגנטי שישמש יסוד נפלא לחברה הארצישראלית החדשה, שייתן לעולם תרבות רוח מוסרית. טיפוס זה של חקלאי, שהעבודה תהיה לו קדושה, משום שהוא יעניק לה משמעות עליונה, משום שהוא יעשה אותה לשם מטרה נעלה, יהיה טיפוס חדש מעיקרו, שלא נראה עד כה בעולם. (הורוביץ דוד, "האתמול שלי", שוקן, י-ם, תש"ל, עמ' 52-51.)

דוביק, במובן מסוים, אורח חייך הוא הגשמה של חזונם של דולק וראשוני החלוצים שבזכותם הוקמה מדינת ישראל. חייך הם  דוגמא ומופת לשילוב בין "המעדר" ל"ספר", או כפי שהגדיר זאת הורביץ טיפוס חדש של "חקלאי אינטליגנטי":

בעולם הבורגני הקפיטליסטי, היה מקובל ש"הרוח" ו"האינטליגנציה" נמצאים בעיר ואילו ב"כפר" יש איכרים, "מוז'יקים", "קולאקים", "פלאחים" בורים ונבערים. המהפכה החלוצית קראה תיגר על חלוקה זו.  חזונו של הורוביץ וראשוני השומר הצעיר ליצור חקלאי אינטליגנטי קרם עור וגידים תוך שילוב נדיר בין "דת העבודה" ל"דת הקולטורה". כך בכל קיבוץ יכולת לראות כיצד נוצר מיזוג פורה בין איכות חקלאית לאיכות תרבותית.

ראשוני השומר הצעיר אמנם דיברו על כך ש"בראש ובראשונה ידיים," אך כדי שהיד החורשת לא תתנוון, הם הקימו ספריות וחוג לתיאטרון, ומקהלות, ובמעט הכסף שהיה להם, קנו אקורדיאון, מנדולינה ופסנתר וחשו את כנפי השכינה החלוצית נוחתת על בגדי העבודה הכחולים כאשר יאשה חפץ בא לנגן להם בכינור. במעט הכסף שעמד לרשותם הם קנו רדיו שפופרות ענקי והיו שומעים דרכו קונצרטים. קריאה בעלוני הקיבוץ של ראשית הדרך מעידה על ניסיון מרתק זה: כך, יכולת לקרוא בדף הראשון דו"ח על מצב שדה התירס ומיד לאחר מכן ביקורת של חבר קיבוץ על שירי פושקין או על הביצוע המרגש של קונצרט אליו הוא נסע במיוחד ל"עיר הגדולה".

במהלך השנים, חל פיחות הדרגתי בניסיון המרתק לאחוז במקביל במעדר ובספר ובמובן מסוים "המעדר" ניצח את "הספר".

ואילו אתה דוביק,  בחרת להמשיך לאחוז בשילוב נדיר זה מבלי לוותר על שני חלקי ההגדרה. עבודתך בלול הוא דוגמא ומופת להגשמת חזון החקלאי האינטליגנט של הורוביץ: מדף הספרים במשרדך, משלב את "ספר הלול" עם ספר על ברוך שפינוזה, את ביטאון מועצת הלול עם התכנייה של פלסטף/ורדי באופרה הישראלית. כמה מוזר וכמה נפלא היה לראות אותך רושם ביומן מעקב הגידול של העופות את משקלם כשברקע שומעים את הסימפוניה השנייה של מאהלר.

אדם "מבחוץ" (ולצערנו גם הרבה אנשים "מבפנים") היו רואים בכך מעין מחזה סוראליסטי, משהו כגון התמונות של רנה מגריט הממזגות שני אובייקטים ריאליסטים בשילוב שאינו מתקבל על הדעת.

השילוב הקסום הזה בין קרקור התרנגולות הקולני לבין צלילי "קול המוסיקה", בין ריח זבל העופות, לריח דפי הספר, הוא במובן מסוים הגשמת חלומם של א.ד. גורדון, ברל כצנלסון וחבריהם לראשית הדרך. זהו שורש נשמתה של תנועת העבודה. זה היה סוד כוחה שהוליד עוד דונם ועוד עז, עוד קיבוץ ועוד סליק. זה היה "הדלק הגרעיני" שהוליד את מדינת היהודים.

לצערנו, רבים מאיתנו ויתרו על שני חלקי ההגדרה: חלק הפכו לאיכרים נטולי אופק רוחני וסקרנות אינטלקטואלית וחלק הפכו לאנשי רוח רחוקים מעבודת אדמה ונטולי יד מיובלת.

ואילו אתה, כמעט עד סיפו של העשור השמיני לחייך, המשכת לממש בכל רמ"ח איבריך ושס"ה גידיך את חזון "החקלאי האינטליגנטי" של דולק הורוביץ וחלוצי תנועת העבודה.

אנו מאחלים לך שתמשיך להיות מי שאתה, שתמשיך עם כל החיוניות הזו, שמתבטאת בכל דבר ודבר בחייך, במוסיקה שאתה שומע, בספרים שאתה קורא, בארוחות שאתה מכין, באהבה שאתה מרעיף.

וכפי שסיכמת כל-כך יפה את  הדרך בה הלכת בעבודתך בפרט ובחייך בכלל:

עשית את מה שאהבת, ואהבת את מה שעשית.

מעריכים מאוד, אוהבים מאוד, ומאחלים את כל הטוב שבעולם.

אלון

בשם בני המשפחה

(במסיבת פרידה של ענפי החקלאות מדוביק גן, עם יציאתו לגמלאות, 28.8.2015)

* * *

מנשה שאול

דילמות, סיסמאות ומשברים אחרים

הדילמה של חמאס

חמאס מתמודד עם שורה ארוכה של אתגרים וקשיים:

הארגון סובל משסע במישור הפלסטיני, ומאמצי הפיוס של סעודיה, מצרים וקטאר לא הצליחו לאחות את הקרעים בינו לבין תנועת פת"ח.

ברצועת עזה יש ארגונים המתחרים עם חמאס על השליטה, כמו "הג'יהאד האיסלאמי" וגם אלה המתנגדים לו כמו דאע"ש.

הארגון סובל מבדידות ונידוי במישור הערבי. עם נפילת שלטונם של "האחים המוסלמים" במצרים לפני כשנתיים, הוא איבד את תנועת האם המחבקת, וכיום שוררת עוינות ביחסים של חמאס עם השלטון החדש במצרים.

חמאס איבד את סוריה שהיתה לו מדינת המקלט, היות שסירב לקחת חלק בקרבות המשטר נגד המורדים. מנהיג הארגון ח'אלד משעל אף הורחק מדמשק.

חמאס גם איבד את תמיכתה של איראן בשל סירובו לתמוך במשטרו של בשאר אסד.

איראן תומכת בעיקר בארגון "הג'יהאד האיסלאמי" שמציית לצוויה של טהרן.

מנהיגי חמאס קרועים בין איראן לסעודיה, שכן הליכתם בתלם הסעודי תבודד אותם מאיראן עוד יותר, ואילו כניעת הארגון לאיראן תרחיק אותו מן הגיבוי הסעודי.

חמאס אינו מצליח ליישב את הסתירה בין היותו תנועת התנגדות היוזמת פעולות נגד ישראל, לבין היותו ממשלה שלטת ואחראית על חייהם התקינים של כ-2 מיליון בני אדם שחיים ברצועת עזה – מצב המחייב את הארגון לנהוג מתינות ורציונליות.

ימים יגידו אם אכן יצליח חמאס בדרכו זו, או שיקומו נגדו ארגונים קיצוניים יותר כדוגמת "הג'יהאד האיסלאמי" ו"המדינה האיסלאמית".

נוכח כל אלה, אין חמאס יכול להמשיך ליהנות משני העולמות – מצד אחד לשאוף לנהל חיים תקינים לתושבי הרצועה, ומצד אחר להמשיך להנהיג יוזמת תוקפנות נגד ישראל. זוהי הסיבה לכך שאנו שומעים על מאמצים שעושה חמאס בדרכים חשאיות להאריך את הרגיעה ולהפוך אותה לשביתת נשק ארוכת טווח.

נוכח המגעים החשאיים, שלפי פירסומים בתקשורת מתנהלים בין ישראל לחמאס בתיווכם של טורקיה וטוני בלייר, אין לשכוח כי חמאס אינו משנה את עמדותיו כלפי ישראל. כך, ב-17.8.15 – אמר ראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה בטקס סיום מחנות קיץ לבנות, כי לא יסתפק ברצועת עזה כמדינה, אלא ירצה את פלסטין כולה, וכי המצפן שלו מכוון לאלקודס.

חמאס ממשיך אפוא לדבוק באידיאולוגיה של אמנתו הקוראת לשחרור פלסטין כולה ולהמשך מלחמת-החיסול לא רק נגד הציונים, אלא נגד היהודים, בהתאם לתורתו של סייד קוטב, המנהיג הרוחני של "האחים המוסלמים".

מכאן ששביתת נשק ארוכת טווח – כן, אבל לא הכרה ולא התפייסות.

ממשלה בזבל

משבר הזבל בביירות מאחד את כל העדות – סונים, שיעים, עלווים, דרוזים ונוצרים – המפגינים יחד, זורקים אבנים על כוחות הביטחון, שורפים רכוש ציבורי ומנפצים זכוכיות. זה כחודש ימים שהזבל עולה על גדותיו ברחובות ביירות, והתוצאה נוראה בשל החום הלוהט.

מפגינים מכנים את הממשלה "ממשלת הזבל". לממשלה הלבנונית יש חובות לחברת פינוי הזבל, וזו מצידו משביתה את עבודתה, כי אין באפשרותה לשלם לעובדיה. אך האנרכיה בלבנון אינה מסתיימת בכך. כמיליון פליטים מסוריה רובצים על לבנון, הסיוע של האו"ם אינו מספיק, וממשלת לבנון אינה מסוגלת לספק את צרכיהם.

שנת הלימודים אמורה להיפתח בקרוב, וברשת החינוך יש הפסקות באספקת המים והחשמל. נחוצים לאוצר 22 מיליארד דולר כדי להתגבר על המשבר. כמו כן המערכת אינה מסוגלת לקלוט מאות אלפי תלמידים סוריים שנכנסו לאחרונה ללבנון.

האבטלה מגיעה ל-30 אחוז. זה למעלה משנה שאין בלבנון נשיא ואין רמטכ"ל. הסיבה היא איראן, השואפת להכניס את הגנרל בדימוס הנוצרי מישל עוון הנתמך על ידי חיזבאללה, שמבטיח להצביע בעדו.

הסכסוכים העדתיים בין השיעים, הסונים, העלווים והנוצרים מחריפים – וגם דאע"ש אינו טומן את ידו בצלחת. לאחרונה עצרו כוחות הביטחון את הפעיל הסלפי הסוני אחמד אלאסיר, מה שמעצים את המתיחות.

מעל לכל אלה, ראש הממשלה תמאם סלאם מאיים להתפטר ומצהיר כי עיקר הזבל בלבנון הוא פוליטי. פרשנים לבנוניים מכנים את המשבר כאביב ערבי חדש.

לבנון כונתה פעם "פני המזרח במערב ופני המערב במזרח" – מדינה דמוקרטית יחידה במזרח התיכון הערבי – אך המשטר הסורי והמשטר האיראני הרסו אותה.

אבטלה סמויה

מיספר עובדי המדינה במצרים מגיע ל-7 מיליון בני אדם. נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי חשף נתון זה בנאום בכנס לרגל פתיחת השלב החדש של תעלת סואץ. הוא הוסיף כי רק רבע מהם אכן עובדים, ואילו השאר הם מובטלים סמויים.

עלות השכר של עובדי המדינה מגיעה ל-218 מיליארד לירות מצריות בשנה שהן כ-30 מיליארד דולר. שכר המינימום עלה ל-1200 לירות מצריות – קצת פחות מ-200 דולר לחודש.

לא עוד סיסמאות המוות

המסגדים באיראן החלו למחוק סיסמאות "מוות לאמריקה – מוות לישראל" מן הקירות. על כך הודיע אחד ממנהיגי הבאסיג' השייך למשמרות המהפכה, בראט זאדה – קצין בדרגת אלוף משנה. זאדה הוסיף כי לצערו פורסמו הוראות האוסרות על השמעת סיסמאות אלה בעת התפילה, באומרו כי המסגדים הם המוקד לגיוס לוחמים לבאסיג', והם המקור לאומץ ולהקרבה.

יש לציין כי הנשיא לשעבר עלי אכבר רפסנג'ני, התומך בשיפור היחסים עם ארצות-הברית, הודיע כי אייאתאללה חומייני קרא באחרית ימיו להפסיק את השמעת הסיסמאות הללו.

כך אומנם הוחלט באיראן, אך נותרת השאלה אם אכן צעדים אלה מצביעים על שינוי אמיתי במדיניות.

נחכה ונראה.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 349.

* * *

ד"ר גדעון בן-דרור

ביקור בבית הגפן

12.7.2015

לכ'

מר יונה יהב

ראש העיר                                                                                                                 

עירית חיפה

שלום רב,

הנדון – ביקורנו בבית הגפן ביום 19.6.15

מבקשים אנו להודות לך על המפגש המרתק שקיימנו, אנשי עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי, איתך בלשכתך בעיריית חיפה ביום 19.6.2015. גם הסיור בעיר ובאתריה היה מעניין וחשוב לנו.

אנו כותבים אליך הפעם, כאנשים שהיו במפגש, להסב תשומת ליבך, כי במהלך הסיור בעיר ביקרנו ב"בית הגפן", המסמל אחוה יהודית וערבית, והתקבלנו באולם ע"י נציג ונציגה מהנהלת המוסד. אנחנו באנו וביקשנו לדעת על פעולות המקום לעניין הדו קיום,וקיבלנו מהנציג נאום פוליטי לאומני.

דברים מהותיים התגלו לנו במהלך המפגש – הנציג הסביר על מהות המוסד וההדגשה על פעילויות חינוך ותרבות אשר מתקיימות בערבית בלבד עם אפשרות של תרגום. שאלו אותו הכיצד גוף הדוגל בדו-יום עושה זאת דרך שגרה בשפה הערבית בלבד.

"יש תרגום," ענה.

הנציג המשיך בטיעוניו כי יש הרבה דברים משותפים בין היהודים והערבים, כמו – לכם (היהודים) היתה שואה, לנו(הערבים)  היתה הנכבה!!!

זאת אמירה הכוללת משוואה, אשר כולה סילוף ועיוות ההסטוריה. טיעון כזה בפרהסיה הוא חמור ביותר, ואכן מיספר חברים מאיתנו יצאו מן האולם במחאה.

זאת ועוד. הנציג המשיך בנאומו הפוליטי – הוא המשיך והתלונן בקול גדול על הקיפוח ממנו סובל הציבור הערבי במדינה, כגון: הקיפוח ע'י הביטוח הלאומי, עבר לענין הבידוק הביטחוני הקפדני והמשפיל לדבריו, שנערך לציבור הנוסעים הערבי (הכול בהכללה), ורומז כי לבידוק זה אין כל צידוק מציאותי לבד מכוונת התעללות לשמה בערבים... (הרי מחצית הרופאים במדינה הם ערבים, אמר, ועוד משפטים כאלה).

אנו מוחים בכל תוקף על נאומים מעוותים מהסוג הזה בכלל, ובפרט ובעיקר במוסד המיועד לפעול למען דו-קיום, וניזון מתמיכות העיריה והמדינה.

יותר מכך – אנו החברים שביקרנו במקום, אין אנו גוף פוליטי, אנו לא עוסקים בכל נושא כלשהו הנוגע בפוליטיקה, ועיקר עבודת העמותה היא לפעול למען שיפור השירות הציבורי, כמו גם הכנת מסמכים מקצועיים וסיורים לימודיים שונים, כדוגמת הביקור בבית הגפן, בשל חשיבות תדמיתו בציבור האמונה על סובלנות, הידברות, וקידום ערכים משותפים ליהודים ולערבים.

למגינת ליבנו, נוכחנו לדעת שמוסד זה, הפועל בכפיפות לעירייה, "אין תוכו כברו." נדהמנו לשמוע ולדעת שנציג המוסד מציג עמדות פוליטיות בעת סיור מקצועי, ומשמיע  דעות מעוותות וחמורות ביותר, עד כדי הצגתן בפרהסיה כדעות לאומניות.

מביאים אנו אירוע חמור זה לידיעתך, ובטוחים שתנקוט בצעדים הציבוריים הנאותים כדי שתופעות אלה לא יחזרו שם.

בברכה ובכבוד רב

ד"ר גדעון בן דרור, ירושלים

גורי גרוסמן, ירושלים

חיים דך, ירושלים

למר אהוד בן עזר שלום רב,

אבקש להציע לך לפרסם בעיתונך את דבריי כנגד המגמה של חוג חברתי מסוים ליצור משוואה נוראה של שואה שווה נכבה.

המעשה של מכון ואן ליר הוא כמו מעשה של הכחשת השואה, יום עיון (7.9.15) של הכחשת השואה. ועל כך אני מתקומם. השוואת השואה לנכבה מסלפת ומעוותת את ההיסטוריה, פוגעת במכוון בנרטיב היהודי והישראלי, ומשתלבת במאמצי הדה לגיטימציה שעושים לישראל.

שים נא לב, שכבר בסיור בבית הגפן בתאריך 19.6.2015 עמדנו על תפוצת השיטה הזאת, ומיד התרענו בפני ראש עיריית חיפה.

בברכה ובתודה,

ד"ר גדעון בן דרור

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

על שפת האגם קומו, שתי צעירות עם בקבוק שמפניה ואף מילה על גל הירש

את השבוע האחרון ביליתי על שפת האגם קומו בעיירה קטנטנה ושמה ORIO. אין בה כלום זולת כמה בתי מלון ומסעדות. מכולת? סתם חנות? כלום.

המצרך הכי חשוב של בית המלון הוא מגרש החנייה, ממש על הגדר של שפת האגם, ממנה גם מפליגות ספינות אל כל עיירה על החוף, ובעיקר אל בּלאג'ו ואל העיר קומו עצמה.

אבל במסעדה-קפה-פיצריה-קיוסק השוכן בקומה ה-1 יש הכול. אתה יושב לך מול האגם הכי יפה בעולם אוכל ושותה: גלידה, קפוצ'ינו, בירה, פיצה ומה לא. גם כוס יין. ולא רק אחת. כי ממש שנייה לאחר שהתיישבתי נינוח לרווחה על הכיסא המרופד בכרית מרובעת רכה, עלו את שלוש המדרגות למרפסת שתי בחורות, האחת בלונדית טבעית הכי שיש והשנייה לך תדע, חומה או ברונטית וכל צבע בגוון הזה הוא כשר. המלצר שעט אליהן כמו מוכה ירח, התייצב כמעט כמו חייל גרמני וחיכה לפקודה.

"בקבוק שמפניה," אמרה הברונטית.

"Si" – כמעט שלחש, וללא הרהור לגבי זהות סוג ואיכות המוצר, עף למקרר היינות הגלוי למחצה, והגיש אותו בתוך סלסלת קוביות קרח ובליווי שתי כוסות תמירות כראוי למשקה המזוגג והתוסס.

שתו קצת ונחו, אחרי חמש דקות נתנו עוד לגימה והכוס הראשונה לא התרוקנה. ואז הגיעו ברעש שני אופנוענים, עצרו, הורידו קסדה, התבוננו ומיד עלו את שלוש המדרגות והתיישבו ליד הנערות, ולך תדע לעזאזל אם הייתה זו פגישה מראש. לא עברו שתי דקות וכל הארבעה עלו על האופנועים ונעלמו דרומה לאורך האגם.

למה אני מספר לכם, כי למחרת בצהריים עשיתי דרכי בספינת האגמים מ-ORIO לקומו, וכשעליתי מהספינה למזח, וממול אותה קפטריה שנהגתי לפני שנים לשתות בה קפוצ'ינו, יושבות השתיים ושותות שמפניה. סוף.

מלפנסה או MALPENSA

הוא שדה התעופה של מילאנו כמו פיומיצ'ינו של רומא. להחזיר במילאנו רכב שכור זה כמו לחפש את המטמון של יצחק שמעוני ב'קול ישראל' דאז. 10 יורו יעזרו לך אם במקרה אתה יודע איטלקית ואחד שלובש את מדי החברה היושב בחוץ כבטלן לחפש פראייר כמוני.

ה"צ'ק אין" לישראל תמיד יהיה האחרון – בַּסוף-בַּסוף, כשני ק"מ הליכה אם אין לך תעודת נכה, ואז מסיעים אותך צ'יק-צ'אק על חשמלית קטנה שעפה כמו במרוץ מכוניות.   

[אין לי מושג מה הם כל כך ממהרים ומעניין אותי למשל איך הם 'גומרים' במיטה].

ואז, כמו בחלום, מוציא איזה תימני זקן את "מעריב" ואני רואה [מהצד] גל-גל-גל הירש ועוד פעם גל הירש ועוד מאה פעמים גל הירש או סתם גל. מי זה ההירש הזה? שכחתי שהיתה איזו מלחמה שם בלבנון. מה שזכרתי שאחי היה מוטרד מפני שהנכד שלו היה באותו זמן בפלוגת צנחנים [ב'מארון א-ראס'] וכל הזמן היה הנייד פתוח עם הוריו.

ומאותו תהום נשייה נשכח, הוצא גל הירש לאור ולא סתם בכותרות, אלא בכל עמוד ועמוד בזה אחר זה כמו מתקפת דבורים על טיפת ריבה שנשרה בבית קפה במושב.

כשחזרתי הביתה, היו כל העיתונים משבוע שעבר בערימה ליד הדלת ולפני שפרקתי את המזוודה ואת תיק-היד, ישבתי לעיין בכותרות ושוב גלים גלים של גל הירש ללא סוף.

הכי מרתק וממש משמח אותי, היה לראות סוף-סוף שינוי מערכתי מדהים במוסף השבת של "ידיעות" שהוא כיסא הכתר של עיתון זה: המאמר השבועי הפותח. והרי תמיד-תמיד שנים רבות זה נחום ברנע ורק נחום ברנע. ואין לך שבוע שמאמרו מחליא מרוב אנטי. אנטי ישראלי, אנטי ביבי, אנטי כל דבר שזז טוב במדינה, ולאורך 2000 או 3000 מילים היה מדכא לקראת שבת מאות אלפי קוראים. אז למה בכל זאת קראו? כן, רצו לדעת עד כמה המנוול ירחיק לכת, ואני יודע כי אין למילה הזו עילה להעלבת עובד נרצע של עיתון.

אז מהי הבשורה? שגברת סימה קדמון ירשה אותו? וכי היא 'טובה' ממנו או היא אותו הח...א, רק שיש לריח מעט השפעת בושם של אישה.

ומי ששכח מי גברת זו, הנה כמה פרטים שליקטתי; א' – היא הבת של בומה שביט. ב' – היא שירתה בטייסת הפנטומים בחצור במלחמת יום כיפור ויש סופר אחד שכתב ביוגרפיה על הטייסת ודווקא עם פקידה סתם הוא מתחיל. שם הסופר אבירם ברקאי, שמעולם לא היה טייס ורק שמע מטייסי הפנטומים את סיפורם, והנה אחד מאלה ששמו 'שניבוי' מגיע עם הכרמל-דוכס שלו לש"ג והנה התיאור של הסופר ממש בתחילת הספר:

"ישב קמב"ץ 'האחת' [טייסת פנטומים] מאיר שני, שניבוי בפי כולם, מאחורי הגה הכרמל־דוכס ונסע בכבישי חצור. לפתע הבחין בנערה יפה עם חזה גדול, ומזוודה בידה..."

האמת? מעולם לא הבחנתי בדבר הזה. מי מתעניין בחזה של עיתונאית או מגישה בטלוויזיה. שנית, מה כל כך כואב להם או להן אם בונים עוד בית בהתנחלויות או כמה בקבוקי קולה שותה שרה נתניהו ביום. אבל מה שאכן גרם לי נחת רוח רבה, זה שברנע הועף פעם זו לטור שולי חסר עניין. אולי גל הירש חבר שלו או צ'ילבה שלו ולכן ברבות ימיו של הברנע נמאס לו כבר לרדת על אנשים שבכותרות.

בכל אופן, חוץ מעניין גל הירש, הבחנתי הפעם גם בעיתון וגם בטלוויזה כמה "חדשות טובות" על עצמנו. כתבות מפרגנות על ארצנו הטובה. חיוך מצויין, 4 בדירוג עולמי היכן טוב לחיות. ושימותו כל אוהבי המילקי בברלין שהיא מדורגת למטה למטה.

ועוד לסיום על פליטים. שאל אותי מנהל המלון שם: "איך אתם חוסמים את הפליטים, תראה את אירופה, הם מגיעים כל יום באלפים חיים או מתים..."

לקחתי נייר וציירתי לו את מפת הגבולות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, והסברתי לו מה זה 'סופה' ודרך טשטוש ומה זה סיירת ומה זה צה"ל ותעשיית הגדרות של התעשייה הצבאית ומה זה גדוד 'קרקל'.

שתק.

באותו רגע הראו בטלווזיה את נתניהו לוחץ ידיים עם ראש ממשלת איטליה, ואמרתי: "אולי הוא ימכור לכם..."

חייך.

Arrivederci COMO

* * *

עם רמה מסינגר ז״ל

http://youtu.be/z-SItM3B9QQ

* * *

יוסף אורן

"הגילויים" של ישי שריד בספרו החדש – "השלישי"

המחבר מנבא בספרו החדש שעד סוף המאה יתרחשו האסונות הבאים לישראלים: בעוד עשר שנים מהיום, בשנת 2025, תיהרס מדינת ישראל בהתקפת טילים מאיראן, ועל חלק זעיר משטחה תקום ממלכת יהודה של המתנחלים שתְמוֹטָט בשנת 2050, ובמקומה תקום באותה שנה על כל שטחה של ארץ ישראל, מהירדן ועד הים התיכון, מדינת עמלק של הפלסטינים. ואשר לישראלים – הם יגורשו חזרה למדינות אירופה לחיות בגלות, השלישית בתולדותיהם.

כנראה שב"מחנה השלום" כבר לא נותרו נימוקים הגיוניים נגד פעילותם ההתיישבותית המבורכת של "המתנחלים" ביהודה ובשומרון, אם פרופ' רחל אליאור נאלצה לחפש נימוק מהתחום הבלשני (התפתחות "שתי לשונות" המנוכרות זו לזו בשפה העברית, לשונו המְשַתֶפֶת של השמאל ולשונו המְבַדֶלֶת של הימין) כדי להציג אותם ואת מפעלם המצליח כעשייה משיחית המסכנת את קיומה של מדינת ישראל הליברלית-דמוקרטית. הוכחה נוספת למצבו האינטלקטואלי הנואש של מחנה השמאל הציוני בעת הזו זימן לנו ישי שריד בספר החדש שלו, "השלישי" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2015, 259 עמ').

   מודע לעובדה שמשנתו הפוליטית של השמאל (המתחילה בהפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" ומסתיימת בתקווה לייסד במקומה מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון) הפכה לאנכרוניסטית בהווה – עקב התחזקותם של הארגונים הג'יהדיסטיים במרחב הסובב את ישראל (איראן, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש ואחרים)– פנה שריד לאפיק הנבואי-עתידי כדי להטיל על "המשיחיות" של המתיישבים ביהודה ובשומרון את האחריות לאסון אפוקליפטי העומד להתרחש למדינת ישראל בעוד כעשור שנים – בשנת 2025.

באותה שנה – מנבא שריד – תיהרס מדינת ישראל בהתקפת פתע קטלנית של טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים וכימיים של "עמלק" (פרופ' רחל אליאור: "כינוי לתושבי הארץ שאינם יהודים" בפי "המשיחיים" מהשטחים). בדיעבד התברר שצבא עמלק לא כיבד את גבולות מדינת ישראל עד מלחמת 1967 (כפי שהבטיחו מנהיגי "מחנה השלום" בלשונם המְשַתֶפֶת בשמם של הפלסטינים, בתמורה לנסיגה לגבולות הללו), אלא כיוון את מטחי הטילים דווקא אל ריכוזי האוכלוסיה הצפופים בשפלת החוף. משום כך לא הושמדו בהתקפה טילים זו ירושלים ושאר יישובי ההר שבין שכם בצפון ובין חברון בדרום, אלא תל-אביב, חיפה וכל ערי החוף האחרות.

מאחר שהממשלה שהיתה מכונסת בירושלים הוכתה בהלם ומאחר שגם כל מפקדי המטה הכללי של צה"ל שהצטופפו ב"בור" בת"א נהרגו, לא נעשה שימוש בנשק יום הדין ולא בוצעה תגובת "המכה השנייה" שהובטחה במשך שנים לאזרחי ישראל. משום כך פרצו המוני פלסטינים לערי השפלה (שבהן הועסקו עד אז כשוהים בלתי-חוקיים על-ידי מעסיקים יהודים), שלפו מתוך הממ"דים את אלה שהספיקו להסתגר בהם מפני התקפת הטילים, ורצחו אותם גם באמצעים הנושנים, "בסכינים ובפטישים ובידיים חשופות." (עמ' 37).

יהועז – המייסד של "מדינת המתנחלים"

האירועים הבאים קשורים לדמותו של קצין מילואים זוטר בשם יהועז, שהיה הראשון שהתעשת מתוצאות התקפת הטילים על תל-אביב ושאר ערי החוף, ולפיכך נאסוף תחילה את המידע עליו. יהועז גדל והתחנך באחת ההתנחלויות. הוריו היו חוזרים בתשובה שייסדו התנחלות סמוך לשכם. אימו "היתה פעילה נמרצת למען ההתיישבות ואפילו היתה חברת כנסת לתקופה קצרה כנציגת המתנחלים." ואשר לאביו – מאחר שהיה אמן לפני שעלה לארץ, עסק בהוראת מוזיקה והפך למחנך אהוב ומשפיע על דורות של תלמידים בישיבה התיכונית בהתנחלות. תלישותו של המחנך הזה מהמציאות התבטאה בגיחותיו מהיישוב ללא נשק כדי להתבודד בטבע ולשוחח בלבו עם אלוהים. באחת מהן נרצח על-ידי עמלקים שארבו לו.

בתקופת נעוריו לא הסתמן יהועז כמי שימשיך את מפעלם של הוריו. בבחרותו אפילו חזר בשאלה, הסיר את הכיפה מראשו והתגייס לצבא ככל הצעירים בגילו. במהלך שירותו ביחידה מובחרת הגיע לדרגת סרן. בתקופה לימודיו באוניברסיטה הכיר סטודנטית חילונית, ואחרי שנישאו עברו להתגורר בדרום חברון על גבול המדבר. יהועז הפעיל שם מצפה כוכבים ושם נולדו להם ארבעת ילדיהם. אך אחרי רצח אביו התחולל שינוי בהשקפתו המתונה של יהועז. הוא התקרב לחוגו של הרב גדעון צרויה, חברו מתקופת השרות בצבא, והפך בהשפעתו לפעיל בחוג קיצוני של נאמני הר הבית.

כשנה לפני התקפת הטילים, שהרסה את מדינת ישראל בשנת 2025, חווה יהועז התגלות (עמ' 43-41), שאותה הנציח בספרו "דרך כוכב מיעקב" (176). בהתגלות שמע קול בוקע מתוך אור זוהר שבישר לו: "בעוד שנה, כעת חיה, תתהפך הארץ - - - ואז תבוא למלוך על ישראל. - - - אתה תבנה את בית מקדשי ואני אשב בתוככם."

ואכן, משהחלה התקפת הטילים שהחריבה את תל-אביב ואת כל ערי החוץ, עלה יהועז בדרכי עקיפין לירושלים, הבירה שלא נפגעה, ובתושייה רבה ליכד את היחידות שהיו ביישובי המתנחלים בגב ההר וגם "לוחמים שאיבדו את יחידותיהם בטירוף המערכות" ממחנות הצבא שהיו בשפלת החוף – ויצא בראשם ל"מלחמת הגאולה" נגד העמלקים. בעקבות הניצחון שנחל הכריז מיד על ייסודה של ממלכת יהודה בשטח שטיהר מעמלקים מן הירדן ועד שפלת החוף (שהיתה בשליטת העמלקים).

ביום החמישה עשר ל"מלחמת הגאולה", שבה ניצח את העמלקים, הורה אליעז לחיל ההנדסה לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית, ולהתחיל בחפירה מתחת להריסותיהם כדי למצוא את ארון הברית ואת לוחות הברית שאלוהים נתן למשה בהר סיני (31). ואחרי שאלה נחשפו, הניח יהועז את "אבן הפינה לבית המקדש השלישי בירושלים" (עמ' 40-37) ובאותו מעמד נבחר על-ידי לוחמיו למלך הממלכה שייסד. כמלך לא הסתפק יהועז רק בהקמת המקדש, אלא בנה במקביל גם מתחם מלכות מפואר בירושלים: "המתחם המלכותי נבנה על השטח שהיה קרוי פעם בשם הרובע המוסלמי, בין שער האריות לשער הפרחים, מצפון להר הבית." (69).

מאחר שרוב קט"ז פִרְקוֹנֵי הספר מתרכזים במשטר האנכרוניסטי שהנהיג יהועז בממלכתו באמצעות עוזריו הנאמנים, שאותם בחר מקרב חבריו בחוג המשיחי של "נאמני הר הבית", נדלג על תוכנם המגוחך ונמשיך לסכם את תולדות ממלכת יהודה בהנהגת יהועז – "מציל ישראל וגואלו" (41) ומייסד בית המקדש השלישי.

יועז לא התכוון, כמובן, להסתפק בממלכה זעירה בשטח שבעבר כינו אותו השמאלנים "מדינת המתנחלים", שהרי שאף להרחיב את גבולותיה לגבולות הארץ המובטחת, לכן יזם בכל שנות מלכותו מלחמות נגד העמלקים, שבחלקן ניצח ובחלקן הפסיד. את המלחמה הממושכת ביותר, זו שרוששה את אוצר הממלכה והסבה למותם ולפציעתם של לוחמים רבים, ניהל בשנת 2050 בצפון על מקורות נהר הירמוך (עמ' 81). באחד הקרבות של המלחמה הזו נפצע קשה גם דוד, בכור הבנים ומי שנועד להיות יורש העצר של ממלכת יהודה. בהיעדר הכרעה בחזית מתישה זו, זיהו העמלקים את היחלשות צבאו של יהועז ופתחו במלחמה כוללת על ממלכת יהודה. הפעם תקפו בטילים את ירושלים, מוטטו את ארמון המלך ומימשו את המטרה העיקרית שהציבו לעצמם – החרבת בית המקדש השלישי.

אף שיהועז הספיק להורות על ירי טילים עם ראשי נפץ גרעיני אל ערי העמלקים (240), הוא לא נהרג בקרב, אלא מידי צעיר בניו, הנסיך יהונתן, אשר המית את אביו, שבטירוף יאושו עמד להקריב על המזבח בבית המקדש את יגאל, התינוק שילדה לו הפילגש שלו, אפרת (253), כדרישת הציבור שתבע ממנו מעשה הקרבה כזה כדי לזכות בישועת אלוהים. יהונתן אמנם הצליח להימלט עם התינוק, אחרי שדקר את אביו, אך שניהם נשבו במחסום שהקימו העמלקים בשער הגיא. גורל התינוק נותר לוּט בערפל, אך ליהונתן העניקו העמלקים קט"ז ימי חסד כדי שיעלה על הכתב את עדותו על תולדות ממלכת יהודה, ממלכה שהתקיימה כחצי יובל השנים, משנת 2025 ועד שנת 2050, בחלק זעיר יותר משטחה של מדינת ישראל אשר התקיימה (לפי לוח הזמנים הסכמטי שקצב ישי שריד למאורעות) רק עד שנת 2025.

לא במקרה בחר ישי שריד להחריב את מדינת ישראל בהתקפה כבדה של טילים החמושים בראשי חץ גרעיניים וכימיים בשנת 2025. אף שבמהלך כתיבת הרומאן עדיין לא בא לעולם ההסכם שחתמו ארה"ב והחשובות מבין מדינות אירופה עם איראן, כדי לעכב את התגרענותה לדרגת יכולת לייצר פצצות אטום, כבר נדון הסכם פשרה כזה עם איראן בהרחבה באמצעי התקשורת בארץ ובעולם. ולכן כבר היה ביכולתו של שריד להניח בזמן כתיבתו של הספר "השלישי", שהתקפת הטילים על ישראל תתרחש ביום שבו יפוג המועד בן עשר השנים, שעד אליו תחוייב אירן להאט את מעברה ממדינת סף גרעינית למדינת בעלת יכולת גרעינית – מועד שנקבע לשנת 2025.

הקדמת "המועצה המדעית"

את כל הקשקוש הדיסטופי הזה על תולדותיה של "ממלכת יהודה" סיכם יהועז עצמו בנאומו האחרון באוזני הלוחמים ערב המערכה האחרונה שלו מול הצבא העמלקי, ולכן נחסוך לקורא את בזבוז זמנו על קריאת 259 עמודיו המייגעים והמשעממים של "השלישי" על-ידי הבאתם בלשון המקור של אומרם המשיחי.

   וכך אמר יהועז ללוחמיו: "לפני חצי יובל שנים כמעט הקיץ הקץ על הריבונות היהודית בארצנו. האוייב אידה את ערי החוף, מוסדות השלטון שותקו, הכלכלה נהרסה. עמלק קם עלינו לכלותנו מבפנים ומבחוץ. העולם המתקרא נאור עמד מנגד וקיווה לחזות בסופנו. בעזרת השם יתברך הצלחנו לגבור על האויבים. לא התפתינו לייאוש, לחולשה ולניוון של תל אביב, התנערנו מרבצנו והחלטנו להקים ממלכה חדשה וטהורה בארץ ישראל. מנקודת השפל העמוקה ביותר צמחה לנו גאולה. טיהרנו את הארץ מזרים, הסרנו את שיקוצים מהר הבית ומצאנו את ארון הברית במעמקיו. הקמנו את בית המקדש השלישי. - - - היינו כחולמים כאשר התחדשה עבודת הקורבנות בבית המקדש ויהוה שב לשכון בתוכנו. בפעם הראשונה לאחר אלפים שנה יכולנו לקיים שוב את מצוות התורה במלואן. קבענו את חוק התורה כחוק הממלכה. השבנו את הסנהדרין למקומה בלשכת הגזית (פרופ' רחל אליאור: "סמכות שיפוטית-דתית המבקשת לכונן עצמה כחלופה למוסדות הרבנות הממלכתיים ולמערכת המשפט של מדינת ישראל"). ביערנו את התועבות וניתצנו את הבמות. יצרנו אמנות יהודית מקורית וטהורה, נאמנה לעם ולארץ. הגשמנו את חלום הדורות של היהודים במלואו." (219-218).

האמת, שניתן היה לקצר גם בדרך נוספת את עלילת הספר האווילי והמרושע הזה, המתענג על חיסול המפעל הציוני של העם היהודי בארץ ישראל, מאחר שכל המידע הזה מסוכם למעשה כבר בעמוד הראשון של הספר, בעמוד שכותרתו היא: "הקדמה מאת המועצה המדעית". מדובר במועצה של ממלכת עמלק (או במונחים של הזמן הנוכחי: המדינה של העם הפלסטיני), שבחרה לציין בשנת 2100 את שנת החמישים לקיומה בפרסום פרקי עֵדוּת שכתב "בן למשפחת המלוכה של יהודה סמוך לאחר חורבן הממלכה" – ממלכת יהודה – בשנת 2050.

מדוע גנז "מיניסטריון המודיעין" את קט"ז פרקוניו של הנסיך יהונתן במשך חמישים שנה, אף שבעיני מדעניה של מדינת עמלק הוא "מקור ראשון במעלה לחקר ממלכת יהודה"? באין תשובה אחרת שתצדיק בנימוקי ביטחון את שמירתם במשך יובל שנים בארכיון של "מיניסטריון המודיעין" העמלקי, צריך לשער שראשי המיניסטריון החשוב הזה גזרו גניזה על הפרקונים האלה מטעמיי זהירות מופרזת, מחשש שפרסומם יתסיס את פזורת הישראלים בארצות העולם, ובעיקר את "המשיחיים" מביניהם, לנסות לייסד מחדש את מדינת היהודים בארץ שבעבר כינו אותה "המתנחלים" בלשונם המְבַדֶלֶת "ארצנו הקדושה" או "ארץ אבותינו", ואילו הנאורים מהשמאל הקפידו לכנותה בלשונם המְשַתֶפֶת: "מדינת כל אזרחיה".

מאחר שמחיקתן של שתי המדינות של היהודים ממפת המזרח התיכון – "מדינת ישראל" שהוקמה על-ידי הציונים והתקיימה כ-75 שנים (2025-1948) ו"ממלכת יהודה" שהקימו "המשיחיים" על חורבותיה ואשר התקיימה 25 שנים בלבד (2050-2025), הם עניין רציני ביותר, נעבור מההקדמה שהציבה "המועצה המדעית" של מדינת עמלק בפתח הספר "השלישי" – שלהנחת המועצה לא הופיע בשנת 2015, כפי שטוענת הוצאת עם עובד, אלא שוחרר לדפוס בשנת 2100, בשנת היובל הראשון לקיומה של ממלכת עמלק... – להשלמת המידע על גורלם של היהודים אשר שרדו את שני האסונות האלה שהתרחשו בשנים   2025 ו-2050.

בסיומה של שנת 2050 איבד העם היהודי לעד את אחיזתו קצרת הימים בארץ ישראל, שלא ארכה יותר ממאה שנים (2050-1948). ולפיכך ברחו הניצולים, הן אלה שדיברו בלשון המְשַתֶפֶת והן אלה שדיברו בלשון המְבַדֶלֶת, אל מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל. הבריחה נעשתה בשיטה שפליטים מיבשת אפריקה הגיעו באמצעותה אל מדינות אירופה המפותחות והעשירות בעשורים הראשונים של המאה – בסירות מבריחים מיפו, שתמורת תשלום גבוה היו מוכנים להעבירם אל החופים של אותן מדינות בים התיכון (256). פליטים אלה היו הגרעין המייסד של הגלות השלישית בתולדותיו של העם היהודי. ורק בעוד שנתיים, אחרי שישי שריד ישלים את ספר ההמשך ל"השלישי", ייוודע לנו אם הוא נטה חסד לעם ישראל והעניק לו את הזכות להמשיך ולהתקיים בגלות זו כ"עם הספר", או שהחליט למחוק אותו סופית כעם מתולדות האנושות...

התופעה הדקדנטית בסיפורת

על מנת לבדות את האירועים האסוניים האלה לא היה צריך ישי שריד להפעיל מאגרים של דמיון ספרותי וגם לא מאמץ הגותי חריג. בכך אני מבדיל את ספרו מהמסה של פרופ' רחל אליאור, שלפחות טרחה להמציא "גילוי" בלשני, כדי לטשטש את ההבדל בין החבורה הקיצונית של "המשיחיים" ובין הציבור האידיאולוגי הגדול והמציאותי של המתנחלים ביהודה ובשומרון. לעומת זאת אני מצרף את ספרו של ישי שריד לשורה מתארכת של ספרים דיסטופיים שכבר התפרסמו לפניו, ושכולם היו טובים במידה ניכרת מ"השלישי".

המכנה המשותף לכל הדיסטופיות שאמנה להלן, הוא שבכולן בַּדוּ המחברים עלילות המתארות דרכים שונות ומשונות לחיסולה של המדינה או למציאת תחליף לה: "מה שרציתם" של אגור שיף (2007), "המפץ הקטן" של בני ברבש (2009), "נוילנד" של אשכול נבו (2011), "אצבעות של פסנתרן" של יהלי סובול (2012), "תל אביב" של יאיר חסדיאל (2013), "הרים אני רואה" של רועי בית לוי (2014). כאמור: "השלישי" מתייחד מכולם בכך שהוא נופל מהם באיכותו במידה ניכרת. אף שמחברו התאמץ לתַבֵּל את יריעת ספרו המַשְׁמים בציטוטים ממקורות הלכתיים רבים ובאירועים פנטסטיים שונים, הוא איננו ראוי כלל, לדעתי, לביקורת באמות מידה ספרותיות.

תוכנם האוטופי-דיסטופי של ספרים אלה ומספרם המתרבה מעיד על תופעה שאי-אפשר היה להתעלם ממנה – תופעה של התפלשות בייאוש ובסחי של ניוול קיצוני בהשוואה להוויית החיים הקיימת. המונח שבו מציינים בתולדות התרבות תופעה כזו הוא המונח "דֶקַדֶנְס". גל דקדנטי כזה התרחש בתולדות הסיפורת הישראלית אחרי מלחמת יום-כיפור (סיכמתי אותה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" משנת 1983) והוא שהצמיח את המשמרת של שנות השבעים בסיפורת הישראלית – משמרת "הגל המפוכח", שאני משייך אליה סופרים כגון: יעקב שבתאי, יצחק בן-נר, חיים באר, דוד גרוסמן, גבריאלה אביגור-רותם, מאיר שלו ואחרים – סופרים שבהמשך ייצבו את דרכם והעניקו לנו גם כרכי סיפורת בלתי-נשכחים.

סִמכו על ניסיוני רב-השנים במעקב אחרי התפתחותה של הסיפורת בשנות המדינה: גלים דקדנטיים כאלה מתגבהים בסיפורת שלנו ממניעים פוליטיים, ואחרי מהומת הפחדה לא-ממושכת הם דועכים. וכזה יהיה גם גורל המהומה שמחוללים כעת סופרי המשמרת האוטופית-דיסטופית, שמחבר "השלישי", ישי שריד, הוא לפי שעה האחרון שהצטרף אליה.

כותב המאמר הוא מחברם של עשרים ואחד כרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". פרטים : yoseforen@bezeqint.net

אהוד: מאז "המחצבה" (1963) ו"אנשי סדום" (1968) – נידחו כל ספריי מלהופיע בסידרת "הספרייה לעם" של "עם עובד", כולל "לא לגיבורים המלחמה", "המושבה שלי", ועוד – וכיום, בתור סופר נידח, עליי להדפיס על חשבון עצמי, תמורת אלפי שקלים – את הרומאנים שלי.

והנה – ספר שכזה נדפס בסידרה!

אגב, לזכותו של המבקר יוסף אורן ייאמר שמעולם לא קרא את הרומאנים שלי, גם לא את האחרון, שהוא אולי אחד החשובים שבהם, "והארץ תרעד" – וכך ניצלתי בינתיים מן הסיווגים שלו. אבל זה שאינני יודע אם אני שייך ל"גל המפוכח" או ל"גל הדיסטופי" – ממש מדיר שינה מעיניי בלילות!

ואולי אני שייך ל"גל הפורנוגראפי"?

אבל זה לא שייך לספרות העברית.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 17

כמו על פי חוק של כלים שלובים החלו צרות פוקדות את רמי ואיה מיד לאחר חתונתם של חיימסון ומירה. רמי השקט והנושא-בעול התייגע. אי-נחת של גיל התשוקות המאוחרות תקף אותו. הוא קץ בדיבוריה המַלְאים של איה על מחלותיה המדומות ועל כך שאינה מוכנה להיות כל ימיה שפחה לבית ולילדים. הוא אהב מאוד את אורית'לה ויובלי אך הרעש שהיו מקימים שעה שהיה חוזר עייף מעבודתו – היה מוציא אותו לא פעם מדעתו. ואיה זאת יושבת עימם בתוך הבית הפרוע וההפוך ומתבוננת בתוכניות-הילדים בטלוויזיה.

מדי פעם היו פורצות מריבות וקטטות והיה צריך להרביץ לילדים, למרות שסלד מכך והאמין כי לעולם לא ינקוט בדרך זו כדי לקנות לעצמו סמכות ושלטון על ילדיו. זמן רב סירב להכותם דווקא משום שאיה תבעה ממנו לעשות זאת שעה שהתכעסה על אחד הילדים. הוא נזכר אז באימו שעומדת ובוכה ומחזיקה יד על מותנה בגלל כליותיה הכואבות, והיא צורחת ומפגיעה באביו להענישו ולהכותו, ואביו חלש-האופי שועט אליו סמוק מכעס וסוטר לו על פניו, "עכשיו תדע מה זה להרגיז את אימא!" – וכשנמצא עתה במצב דומה עם איה, היתה לו הרגשה שאביו מנוחתו-עדן היה מעדיף לסטור אז לאימו שתחיה-עד-מאה ועשרים. וכך לא-הרביץ-על-פי-פקודה עד שהחל מאבד מסבלנותו ומרביץ מיוזמתו שלו, ולעיתים איה נזעקת אליו כמשוגעת וחוטפת מידו את אורית'לה ויובלי הבוכים. ואחר כך תוספת במותניה כאילו כאב חד חתכה, ורצה לבית-השימוש ומקיאה.

"מה קרה לך, את בהריון?"

"אני חולה, רמי, אני חולה. הגיע הזמן שתבין זאת."

"אם את חולה אז לכי לרופא."

"רופאים לא יעזרו לי."

"זה הכול פסיכוסומאטי."

"תפסיק להיות לי דוקטור שוואנץ."

"טוב-טוב."

"טוב-טוב אני אמות לכם יום אחד ואז תִראו."

הצגה.

וכך פעם אחר פעם. ממש גיהינום.

*

משכורתו לא הספיקה. הם היו חיים במשיכת-יתר מן החשבון בבנק. המכונית התרפטה. למכור אותה לא היה כדאי משום שדמי אחזקת-הרכב היוו סעיף נכבד במשכורת. ולהחליפה בטובה וחדשה ממנה לא היה כסף. ובמצבה הנוכחי כבר לא היתה שווה הרבה. גם הדירה ברמת-אביב, שהיתה דירתם של איה ואורי בן עמי לשעבר, נעשתה צרה. חדר-שינה, סלון, פינת-אוכל, ומחצית-חדר שהיתה מעין חדרון עם מרפסת סגורה, לשני הילדים. והכול מתרפט והולך בחוסר-סדר ובאין-תקווה. רמי ישן עם איה באותה מיטה זוגית של כלולותיה הראשונים, שעליה ידעוה אחר-כך גברים הרבה בתקופת רווקותה המחודשת, עד שעשתה את השטות השנייה של חייה, לדבריה, ונישאה לו.

איש מחבריו ומכריו לא קיים את משפחתו ממשכורת אחת, אבל איה לא הצליחה להתמיד בשום עבודה. את חלומות התיאטרון והאוניברסיטה שלה זנחה מזה שנים, מאז הסתיימה פרשת אהבהביה עם אחד המורים בכך שידידו הצעיר גירש אותה יום אחד ערומה מדירתו, סגר עליה את הדלת, והשליך לעברה את הבגדים מן הקומה השלישית, והתחתונים והחזייה דווקא בסוף, כמו בתיאטרון. פרשה מבישה זאת רדפה אחריה תקופה ארוכה, כי היו לה עדים. ובעיקר חרה לה שהמורה שלה לא קם להגנתה אלא נשאר ספון בדירתו.

אותו גירוש היה שלב מכריע בחייה, החלה לוקחת גלולות-נגד-הריון. אחרי הכבדות והאנוכיות של אורי, שהתעקש להשתמש באמצעי-מניעה וקילקל לה תמיד את תענוגה, ואחרי המלמולים והליטופים העדינים של המורה בחוג-לתיאטרון, שהיה מרוצה ביותר כל אימת שהיתה רוכבת במלוא שובבות-נעוריה על אחוריו הנשיים, כבועלת אותו בדגדגנה. אחרי כל אלה מצאה פורקן בפרשיות עזות וקצרות, שנראו לה תמיד אהבות סוערות. גבר פה גבר שם. בעל של אחת מחברותיה הטובות, מחיפה, שהיה מגיע לעיתים לצורך עבודתו לתל-אביב, ומזמין עצמו אליה לכוס-קפה ושיחת-ידידות ובילוי נעים. וכל מיני היכרויות שלבסוף בחלה בהן.

כלפי חוץ היא היתה אז, בתקופת רווקותה השנייה, בחור משוחררת בעלת גוף מושך ומענה-לשון, צחקנית וקלת-דעת, שרוב חברותיה, נשואות כרווקות, קינאו בה. אך לאמיתו של דבר, בהיוותרה עם עצמה, היתה נופלת לא פעם לתקופות של דיכאון, ובייחוד היה קורה לה הדבר ביום-שלמחרת. וכל כמה שהשתדלה להתעלם מכך, ולטעון באוזני חברותיה כי יש להתייחס למין כאל צורך טבעי, ואסור לקלקל את ההנאה במחשבות על העתיד, ואף שלכאורה חיתה על פי דיעותיה אלה, הינה בינה-לבינה היתה לעיתים בזה לעצמה ומתמלאת רגש-אשם כלפי אימה, אשר לאחר שהתאלמנה לא נותר לה, לדבריה, אלא לצפות לנכדים שתלד איה.

איה ניסתה כוחה בסוכנות-ביטוח, אך גברים הסתכלו לחזייתה ולא לידיעונים שהחזיקה בידיה. הציעו לה ארוחות-צהריים חשאיות וסופי-שבוע במלונות רחוקים אך לא הפקידו בידיה את ביטוח-חייהם. ואילו נשים התייחסו אליה בחשד והיו נוטות לה חסד רק בדבר אחד, בהצעות להשיאה בהקדם כדי שתחדל לשוטט סביב כמשחרת-לטרף.

אחרי סוכנות-הביטוח בא תור הגלריה וגם שם נותרו רק חובות וכמה תמונות שלא נמכרו, וכמו בגלגולה הקודם – גם כמה פרשיות-אהבים, כמעט תמיד עם גברים נשואים, וללא שום הצלחה מסחרית. בשעת ייאוש היתה נזכרת בכרזת הבחירות המפורסמת שכנגד ניכסון, תחת לתמונתו: "האם היית קונה מאיש זה מכונית משומשת?" – מה יש בי שכולם מוכנים להשתמש בי אך איש אינו מוכן לקנות ממני דבר?

ואז התקבלה לעבוד פרק-זמן במחלקת-האירועים של המוזיאון-העירוני, וזו היתה התקופה היפה בחייה, משום שיכלה להשתמש בשליטתה הטובה בכמה שפות, ובכל מה שזכרה עדיין מתקופת לימודיה באוניברסיטה. אימה היתה גאה בה. איה קיבלה הזמנות לרוב האירועים האמנותיים החשובים בעיר. אבל סיפור-הצלחה זה נקטע באיבו עקב מדיניות של קיצוצים בתקציב, אשר נראתה לה רק תירוץ מצד אלה שהתקנאו בהצלחתה. ומכל אותה תקופה נותר בידה רק תצלום גדול של ראש-העיר הנושק אותה בפתיחת איזו תערוכה.

אימה תמכה בה כל אותו זמן, ובעיקר בתקופות שבהן לא עבדה. עד שטילפן אליה יום אחד ראובן ברנע, וסיפר לה כי ב"צוותא" מחפשים עוד מזכירה. וכך עבדה שם תקופה ארוכה ביותר, כשנה וחצי, ונעשתה דמות מוכרת מאוד והתאהבה ברקדן אחד שהיה עדין כלפיה במיוחד ומפקיר עצמו לליטופיה ומניח לה להעריץ בנשיקותיה כל חלק בגופו, עד שנמלך בדעתו יום אחד וסילק אותה, לא לפני שהירשה לה לנשקו ערום כשהיא כורעת מולו כנגד הראי, שערה אסוף למעלה, כבחור, והיא לבושה רק כתונת-בד קצרה המכסה את חלקיה הנשיים.

בקיצור, רבים עברו עליה עד שהכירה יום אחד את רמי, שירד באחת משעות-היום למשרד של "צוותא" כדי להכין כרטיסים למופע של מוסיקת-פופ או איזו תוכנית-בידור אחרת. קבקבי-העץ שלו הידהדו לאורך כל המסדרון, מאולם התצוגה של המטבחים ועד דלת הזכוכית של התיאטרון. הם שוחחו. איה מצאה חן בעיניו. אחרי ימים אחדים התקשר, הוזמן לכוס-טה. ניסה להתעסק ונידחה משום-מה אך המשיך לבוא מדי פעם. איה החליטה שאינו לפי ערכה. סטודנט לא-צעיר למשפטים שטרם סיים לימודיו, יושב-ראש תא-הסטודנטים של גח"ל [לימים הליכוד], נמוך, לא-חכם ולא קשוב לשום דבר שקשור באמנות ובתרבות מתקדמת. נראה לה קרייריסט ותו-לא. והעבירה אותו למירה. אם לא יועיל – לא יזיק.

ואז, פתאום, הסתיימה גם העבודה ב"צוותא", תמיד פתאום, באיזו אמתלה של קיצוצים וקימוצים. ואחר-כך היתה שומעת שקיבלו מישהי אחרת לעבוד במקומה. היא התקשתה להכיר בעובדה שדווקא בגלל אותה קלילות מתחנחנת-קמעה שבה היתה יוצרת בנקל קשרים עם זרים – היתה מעוררת על עצמה איזו דחייה מצד האנשים שעימם עבדה יום-יום. גברים היו חומדים אותה כאילו הליכותיה החופשיות מזמינות כל דכפין לגעת בה ולמשמשה, והנשים קינאו בה ולא יכלו לעבוד במחיצתה.

ושוב פגשה בראובן ברנע, לאחר שטילפנה אליו, והפעם ניסתה ברצינות, אבל זה לא הלך.

באותה תקופה החלו רמי ומירה מתכננים את נישואיהם, ומשעה שרמי היה "שייך" למירה, התייחסה אליו איה בפחות ביטול, ואולי אף ביותר משמץ של רגש-החמצה. אם הוא טוב בשביל מירה! – אך כאשר עזב את מירה, כשהוא חייב לה כסף, ומאוחר יותר, כפי שהתברר, כשהיא גם הרה לו – לא חסכה ממנו איה, שלא בנוכחותו כמובן – כל גינוי וגידוף אפשרי. היא טיפלה אז במירה כאחות מסורה ועזרה לה ככל יכולתה להיפטר מזרעו של רמי שנבט והתפתח ברחמה.

ואז –

ואז היא הצליחה להשיג את כתובתו החדשה של רמי ולא גילתה את הדבר למירה. והיא עשתה זאת אולי גם מפני שהרגישה בחוש שמירה לעולם לא תסלח לה על שעזרה לה במצוקתה הנוראה, ובהסתר מאימהּ, להיפטר מן היצור הזעיר שלך והתהווה ברחמה.

וערב אחד הופיעה בדירתו של רמי, בלי להודיע. הוא החוויר תחילה. נבהל. אחר כך, מבלי שנשאל, מבלי שידע דבר מכל מה שקרה, הכריז שהוא מתחרט. שמוטב לו לחזור אל מירה. שהוא אדם אבוד. שהמורים מתנכלים לו בבחינות. ששולטת בחוג-למשפטים איזו מאפיה שמאלנית שמתנכלת לו משום שהוא ידוע כאחד הפעילים בתא-הסטודנטים של גח"ל. שהוא בז לאביו. שהוא שונא את אימו. שבארץ אחרת היו ניתנות לבחור כמוהו אפשרויות הוגנות והיה יכול להיעשות אפילו, בבוא היום – שר-המשפטים.

איה שמעה ושמעה, מוקסמת לנוכח החורבן שהוא ממיט על עצמו, ושהתאים למרירות שלה על פיטוריה, אך אינה מצליחה לקַשֵׁר חשיפה עצמית זו עם סיפוריה המלוהטים, המבויישים-קמעה, של מירה הצנועה – על רצינותו וביטחונו-העצמי ועל נפלאותיו במיטה.

ואז קם רמי, בדירה הסמרטוטית והמלוכלכת, בקבקבי-העץ הישנים שלו, ובאיזו חולצת-טריקו קרועה-למחצה ולא-טרייה, ואמר שאו.קַי. או.קַי. הוא ניגש בזה הרגע לטלפן למירה – האם התכוון לכך ברצינות או רק כדי למתוח את איה (כפי שהודה לאחר זמן) – אך איה, ביודעה באיזה מצב נמצאת עתה מירה בדירתה, עם אימה שכבר יודעת-ולא-יודעת ומסתובבת סביבה בהלוך-רוח קרבי, – איה שידעה כי כבר מאוחר וגם מסוכן לאפשרות של שיחת-חרטה מצד רמי עם מירה – קמה עתה מעין פירפור שֵׁדוֹנִי – קוקוריקו, מזדמזם ועולה מקירבה כמו מתהום ארץ רבה, וניצבה מולו, בדרך אל הטלפון שבפרוזדור, גבוהה ממנו מעט, ובקור-רוח של טירוף פתחה את חולצתה לעומתו וחשפה את שדיה הגבוהים, הנלחצים לחזיית-קורים דקיקה ושקופה, והחליקה על שפעת שערה השחור, ופניה, פני המדונה החיוורות, נעו לעומתו, ושפתיה דובבו –

"למה לך ללכת אל הטמבלית הזאת? – בוא תישאר איתי ואני אלמד אותך מה זה טוב..."

ומה שאירע ביניהם אותו ערב, בדירה המסריחה, על מיטת-זקנים נודפת ריח של יושן, ובין קירות עבים ושחורים-כמעט מאי-סיוד – חתם את גורלם ועתידם. מצפוניהם ניבעו זה לזה, פניו של רמי נבלעו בשדיה המלאים כשתי פקולטאות ויותר, ולאיה ניתנה הרגשה חלומית שהיא לוקחת גבר נשוי-כמעט מזרועות אשתו או אהובתו, ממש כפי שקרה לה כאשר הכירה את אורי בן עמי.

"קו-קו-ריקו!"

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ועידה חשאית ביותר של ראשי מדינות אירופה אמורה להתכנס כדי לדון בשאלה: האם יש אפשרות מעשית להיפטר מכל הזרים המוסלמים והשחורים שממלאים את יבשת אירופה, ולהחזיר במקומם, גם מישראל – את כל הזרים היהודים שפעם, הם וצאצאיהם – חֵי יֶזוּס ומריה הקדושה! – חיו במדינות אירופה והיו ה"זרים" השנואים היחידים ביבשת [לבד אולי מהצוענים] – כן, היהודים הם אלה שהפריעו לשלוות תושביה הנוצריים של אירופה, והם אלה שעוררו על עצמם אנטישמיות נוראה אשר בזכותה שישה מיליון מהם הושמדו ובזכותה חלקים רבים באירופה הם כיום נקיים מיהודים!

* שלום אהוד היקר, דבריך ["בעתיד הנראה לעין"] היו נבואיים אפשר לומר, וכל הכבוד לעמוס גורן שגאל מהשכחה את מרדכי מקלף, מטובי הרמטכ"לים שלנו, ותודה בכלל. 

שלך, 

אלי עמיר

* שוש ברלין: ליוסי גמזו שלום, אני תמיד קוראת את הטור שלך, ואוהבת אותו. אני מבקשת להגיב על: "בְּבַחוּרִים שֶלָּנוּ בְּטֵרוּף-חַיּוֹת מֵבִיש – " – חיות לא עושות דברים כאלה. חלקן הורג, כי זה המזון שלהן. הלוואי שהיינו מתנהגים כחיות, ובייחוד כזאבים: אנחנו צריכים ללמוד מהזאבים איך להתנהג: זאב פצוע שאינו יכול לצאת עם הלהקה לצוד, יקבל את חלקו באוכל, גם אם לא השתתף בהשגתו. הזאבים מגינים על החלשים שבלהקה ומסוככים עליהם. אם מאימא זאבה ייבצר לטפל בגוריה מכל סיבה שהיא, אם אחרת תיקח אותם תחת חסותה.

שבת שלום לכולנו.

* זאב גלילי: קשה להאמין אבל הסופר דוד גרוסמן אומר שנתניהו צודק במאבקו נגד הסכם הגרעין שארצות הברית עומדת לחתום עם איראן.

בראיון לעיתון האיטלקי "רפובליקה" אמר גרוסמן כי נאומו של נתניהו בקונגרס אולי פגע ביחסיה של ישראל עם ארה"ב. אבל במהותו הוא נכון. עוד אמר כי צריך להאזין לנתניהו כשהוא מדבר על נושא הגרעין האיראני ואסור להתעלם מדבריו.

"לפעמים בגלל נטייתו למניפולציה אנחנו לא מקשיבים למה שהוא אומר, גם כשהוא אומר את הדברים הנכונים."

בוקר טוב אליהו. הסופר שהכריז שנתניהו עומד בראש "ממשלה חלולה" – מצא איזה  נימוק למלא את החלל שלה

אולי עוד יגיע היום שבו גרוסמן יבין כי צריך להאזין לנתניהו גם כשהוא אומר שאין סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים.

[עד כאן הציטוט].

אהוד: האמירה של גרוסמן, אם אכן הובאה באופן מדוייק – עלולה לחבל בסיכוייו לזכות בפרס ישראל ואולי גם בפרס נובל. ומי יודע, אולי בימים של ניצחונות לאויבינו וכישלונות שלנו – שוב לא יזמינו אותו לפרסם את הגיגיו העלובים, המכים על חטאינו – בעמוד הראשון של עיתון "הארץ".

* קריאה ליהודי אירופה: עלו לישראל! – כי בקרוב שנאת עמי אירופה למהגרים השחורים והמוסלמים תתנקז בעיקר אליכם – כי דמכם מותר מפני שאתם יהודים! – ראו כיצד מגיבים בצרפת על רצח יהודים! – ומחר – אלה עלולים להיות אתם, הקורבנות!

* יהודה דרורי: "כנופיית" המפכ"לים בפעולה. מבלי להיכנס לשאלה של התאמת גל הירש או אי התאמתו, מוזרה מאוד בעיניי התייצבותם המאוחדת והמרשימה של קבוצת המפכ"לים נגד מינויו. בשנה האחרונה עברה משטרת ישראל טלטלות קשות, כולל הדחות ופיטורים, וזאת, בעקבות כשלים של הדרגים הבכירים, ביותר במשטרת ישראל. נזכיר פה כי הכשלים נמשכו שנים רבות, כאשר המפכ"לים לשעבר לא השכילו לגלותם וגם לא להילחם בתופעות הפסולות אשר נחשפנו אליהן. כישלונותיהם אלו מחייבים אותם, בתקופה זו, לשתוק!

* המנצח הישראלי דניאל בארנבוים אישר היום (חמישי, 27.8) כי הוא מנהל מגעים לקיום קונצרט בטהראן של התזמורת הממלכתית של ברלין, שהוא משמש כמנהלה המוזיקלי. בהודעה קצרה שפירסמה האופרה הממלכתית בברלין, שהתזמורת שייכת אליה, נמסר כי שר החוץ של גרמניה, פרנק-ולטר שטיינמאייר, הסכים לקחת תחת חסותו את הקונצרט מכיוון שהוא "תומך במסירותו של בארנבוים להפוך את המוזיקה לנגישה לכל בני האדם, ללא קשר למוצאם הלאומי, הדתי או האתני."

* אף שליקק להם בתחת, וירק עלינו, הוא לא מקובל עליהם: "איראן הודיעה: לא רוצים שבארנבוים יופיע אצלנו. למרות תמיכתו בפלסטינים ואזרחותו האירופאית, לא הסכימה איראן לאפשר את כניסתו של המנצח הישראלי, דניאל בארנבוים, בראש התזמורת הפילהרמונית של ברלין. [סוכנויות הידיעות, 30/8/2015]. התזמורת הפילהרמונית של ברלין היתה אמורה לבצע הופעה היסטורית באיראן, אך כעת נראה שההופעה תיאלץ להידחות. הסיבה לכך היא שאיראן ביטלה את הגעת הפילהרמונית, מכיוון שבראש התזמורת עומד המנצח הישראלי דניאל בארנבוים."

"*זה צ'רלי הילס," אמרה הילדה שלי כשעברנו ליד שכונה בדרכנו חזרה מבית הספר לבית שבו אנחנו גרים.

"מה זה?" שאלתי.

"זו שכונה טובה של עשירים. מייסון גר שם," היא אמרה.

"מה רע בשכונה שלנו?" שאלתי.

"מה – Boulder Ridge? " שאלה הילדה בזלזול.

"זה השם של השכונה שלנו?" שאלתי מופתע.

"כן," ענתה הילדה, "אנחנו גרים בצוק איתן אבא."

"מה את אומרת, נו, ואיך זה?"

"יותר טוב מעזה," ענתה הילדה שלי, "מקום שישי או שביעי מבחינת איכות החיים."

"מאיפה את מביאה את הרעיונות האלה?" שאלתי אותה, והיא אמרה שכולם יודעים, שמדברים על זה בבית הספר.

אהוד: מר סייד קשוע הנכבד, קראתי את המשפטים האלה בטור האחרון שלך ב"הארץ" מיום 28.8 – ומאחר שאני בסך הכול סופר ישראלי יהודי עברי ממשפחה של יודעי קרוא-וכתוב שחיים בארץ-ישראל מאז 1875, ולא חזק באמריקאית כמו המהגרת בתך – לא הבנתי אותם. אולי אתה יכול להסביר לי, כי מעמדך בספרות העברית גבוה לאין שיעור משלי, ולכן בוודאי אתה יודע מה אתה כותב.

אגב, בילדותי, בשנת 1946, עבדתי קיץ אחד בכרם בקלמניה, ליד צופית, מקטפה בידי, עם נערים ערביים ממיסקי וגם מטירה כפר הולדתך – בסככה לניקוי האשכולות שנבצרו – מהענבים הפגומים. איש מהנערים בני כפרך לא ידע קרוא וכתוב. הם היו חותמים על גיליון התשלום באגודל שנטבע קודם בכרית חותם, ורק אני בן העשר ידעתי לחתום את שמי כראוי.

* קראנו ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון, 28.8, את הכתבה המזעזעת של מרב בטיטו, שיצאה לגבול סוריה-ירדן כדי לשמוע מהפליטוֹת האומללות שנמלטו מאימת הקרבות – איך נראים החיים בין שלטון האונס ועריפת הראשים של דאע"ש לבין המיליציות האכזריות, האונסות נשים ונערות, של הנשיא אסד – והבנו כי המכנה המשותף לכל חיות-האדם המוסלמיות הרוצחות והנרצחות במזרח התיכון הבוער והמתפורר – הוא אונס שיטתי של נשים וילדות מגיל 12 ומעלה – אונס פראי, אכזרי ובהמי – שגם מומלץ, מודפס שחור על גבי לבן, בתור מצווה מטעם ההלכה המוסלמית של דאע"ש –

ומה שאנו לא מבינים הוא כיצד ערביי ישראל טרם קבעו לפחות יום אחד בשנה לחג ההודיה שבו יכירו תודה למדינת ישראל ולצה"ל –

שבזכותם הם, הערבים, המוסלמים והנוצרים – היחידים במזרח התיכון שחיים בחופש, בביטחון וברווחה כלכלית!

הלא את כפות-הידיים שלנו היו צריכים לנשק, חזור ונשק – על שהצלנו אותם מגורל בני עמיהם במרחב ומגורל הפלגים המטורפים של דתם המוסלמית – המשתוללים, הורגים ואונסים, ברחבי המזרח התיכון. הלא בזכותנו, היהודים, אזרחי ישראל – נשמר כבוד כל אישה ערבייה מנעוריה בישראל! [לבד אולי מאשר אצל הבידואים, אבל לא רק הם – הרוצחים עדיין נשים בנימוק המתועב והמקובל-כביכול של "כבוד המשפחה"].

* אזרחי פאריס היקרים, אתם, שאבותיכם ואבות-אבותיכם הסגירו ברצון את יהודי העיר למשלוח להשמדה באושוויץ, וגם ירשתם את דירותיהם – עכשיו תיחנקו לכם עם ההגירה המוסלמית וההגירה השחורה שמאיימות על עצם קיום אורח-החיים הצרפתי שלכם!

* בחדשות: "אלפי מהגרים מתים בטביעה בים התיכון או ממחנק במשאיות." על המדינות באירופה לארגן שיירות של אוניות בים ורכבות ביבשה להבאת הפליטים למחוז חפצם ולא לנהוג באכזריות כפי שמדינת ישראל מתעללת בפלסטינים בשטחים הכבושים.

צבוע בן חורין

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל