גיליון מס' 1074

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט באלול תשע"ה, 3 בספטמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִבְעִים וְחָמֵש שָנִים לְיִסּוּד הַפַּלְמָ"ח. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"ה. אללי מנדלה אללי... // אוריה באר: מעוללות צ'יץ. // עמוס גלבוע: פנים לכאן ולכאן בבחירה בגל הירש  למפכ"ל המשטרה. // אורי הייטנר: 1. שבחי החופש הגדול. 2. צרור הערות   2.9.15.  // רוֹן גֵּרָא: מַבָּט רוֹעֵד. // דרור אֵידָר: 1. על שלושה מטבעות רועשים בכד. [ציטוט]. 2. אנחנו זכינו לראות. [ציטוט]. // יצחק אורפז: נגיעות. // עמי דור-און: "המוח" של אובמה – מוסלמית-איראנית. [ציטוט]. // נוריה אמיר: "זן אולימפי", פרק מתוך ספרה החדש. // יאסמין אל-ח'טיב: כותבת מצרית: ההיסטוריה האסלאמית מלאה בשיטות הוצאה להורג נוסח דאע"ש, אימוץ הנאורות היא הנשק היחיד מולו. [ציטוט]. // יצחק שויגר: גל פיכס. // שיר אהבה לַפְּלַחַיִים,  מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמוס אריכא: 1. השר ובחירו משתלחים. 2. גזענות אשכנזית-חרדית. // אריה רפפורט: כפייה בועטת. // מנחם רהט: ניצחון הציונות, השבעת מיניסטר חרדי מאגו"י, מבשרת רפורמה בלתי נמנעת במעורבות 'החרדיות האשכנזית' בניהול המדינה הציונית. // משה כהן: הנדון: מנקר עיניים. // תקוה וינשטוק: 1. עוד לא פגשתי רופא כזה. 2. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? // נעמן כהן: זהירות: הומניזם אנטי יהודי –  מפיקו דה לה מירנדולה להיטלר. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 18. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִבְעִים וְחָמֵש שָנִים לְיִסּוּד הַפַּלְמָ"ח

כַּמָּה הֵם חֲסֵרִים לָנוּ הַיּוֹם

בְּמִין עֶרְגַּת גַּעֲגוּעִים לֹא מְנֻחֶמֶת

אוֹתָם פַּלְמַ"חְנִיקִים שֶל אָז, בֵּין הַמֻּפְלָא וְהָאָיֹם,

בֵּין הַפִינְגָּ'אן וְהַמְּדוּרָה וּבֵין מִלְחֶמֶת-

הָעַצְמָאוּת הַהִיא הָעֲקֻבָּה מִדָּם שֶבָּהּ הַשְּכוֹל

הִכָּה כִּמְעַט בְּכָל בֵּית-אָב שוֹתֵת בְּאֶרֶץ

שֶמּוּל צִבְאוֹת אוֹיְבֶיהָ קָמָה לִתְחִיָּה כְּעוֹף-הַחוֹל

וְנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִּים עָמְדָה בַּפֶּרֶץ.

הֵם מַזְכִּירִים לָנוּ אֶת קְשִי עָרְפּוֹ שֶל כֵּפֶל נְעוּרִים,

שֶל הַמְּדִינָה וְשֶלָּהֶם, עִם כֹּבַע-גֶרֶב

וְעִם הַסְּטֶן וְהָרוֹבֶה הַצֶּ'כִי בִּימֵי-קְרָב קוֹדְרִים

וּמַרְעוֹמֵי הַחַבְּלָנִים עִם בּוֹא הָעֶרֶב

וְאֶת שִלְדֵי מְשֻרְיָנֵי שַיְּרוֹת "הַרְאֵל" שְׂרוּעִים לְצַד

כְּבִיש-הָאֵימָה הַמִּתְפַּתֵּל לִירוּשָלַיִם

בֵּין בֵּית-מַחְסִיר וְנֶבִּי סָמוּאֵל בְּדֶרֶךְ בַּאבּ-אֶל-וַּאד

זֶה שֶגָּבָה מַס-דָּם מֻפְקָע יוֹמָם וָלַיִל.

וְלֹא פָּחוֹת מִזֶּה אֶת קְרַב מַלְכִּיָה וּמִבְצַע יוֹאָב

וְאֶת אוּם-רַשְרָש שֶבָּהּ דֶגֶל-דְּיוֹ עַל תֹּרֶן

חָתַם סִימְבּוֹלִית אֶת שִחְרוּר הַנֶּגֶב, זֶה שֶמֶּרְחָבָיו

נִקְנוּ גַם הֵם בְּדָם, בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן.

אֶת אוֹדִיסֵיאַת הַפַּלְ"יָם בָּהּ מֻבְרָחִים פְּלִיטֵי שוֹאָה

בִּשְלַל סְפִינוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז בַּקְּרָב הַקְּרִיטִי

שֶבֵּין אוּדָיו הַמֻּצָּלִים שֶל עַם כָּמֵהַ לִישוּעָה 

וְרִשְעוּתָן שֶל מַשְחֲתוֹת הַצִּי הַבְּרִיטִי.

אֶת אַחֲוַת-הַלּוֹחֲמִים בְּלַהַט עַז וְלֹא נִכְחָד

שֶל הַגָּ'מָעָה, אוֹתוֹ יַחַד שְלוּב יָדַיִם

שֶבּוֹ אֶחָד בִּשְבִיל כֻּלָּם כָּאן וְכֻלָּם בִּשְבִיל אֶחָד

וְאִידֵיאָלִים לֹא הָיוּ פָּאסֶה עֲדַיִן,

וְשוּם מִגְזָר, לֹא כְּמוֹ הַיּוֹם, לֹא אָץ לָקַחַת, לֹא לָתֵת

בְּעוֹד שֶאֵתוֹס הַפַּלְמָ"ח הָיָה הַהֵפֶךְ

מִן הַחַאפּ-לַאפּ בּוֹ הָאִינְסְטִינְקְט הַקּוֹלֶקְטִיבִי שֶמִּתְמוֹטֵט

אֲבָל הָרִיב וְהַפֵּרוּד גּוֹאִים בְּשֶפֶךְ.

כַּמָּה הֵם חֲסֵרִים לָנוּ הַיּוֹם

כְּשֶרְשָתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת פּוֹרְקוֹת כָּל רֶסֶן

שֶל הֲגִינוּת וּכְשֶהַכַּאסַח בְּמִנּוּן-גַּסּוּת אָיֹם

פּוֹשֶׂה כְּרַעַל אִם בָּרְחוֹב וְאִם בַּכְּנֶסֶת.

זוֹ לֹא נוֹסְטַלְגִיָּה, זֶה צֹרֶךְ חִיּוּנִי לִתְקֹעַ מָאט

לָאֵגוֹאִיזְם, לְווּלְגָּרִיּוּת הַשִּׂיחַ

בְּדוֹר אָפוּף הֶסְתֵּר-פָּנִים בּוֹ מִבְּחִינוֹת רַבּוֹת נִשְמַט

אוֹתוֹ יִחוּד פַּלְמָ"חָאִי בִּלְתִּי שָכִיחַ

שֶכֹּה חָסֵר לָהּ לַמְּדִינָה הַזֹּאת, מַמָּש כְּמוֹ נְשִימַת

אֲוִיר-פְּסָגוֹת טָהוֹר בְּעִיר שְטוּפַת עַרְפִּיחַ.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"ה. אללי מֶנְדָלֶה אללי...

אם חשבתי לגמור את סיפור חוליקאת באפיזודה המשעשעת שהיתה לי עם צ'יץ', בא ספרו של מוטי זעירא "פועם ונפעם" שיצא בימים אלה בהוצאת כרמל וגילה לי שהיו דברים שלא ידעתי. הספר הוא ביוגרפיה של אראלה הורביץ מנתיב הל"ה. אישה-ילדה מופלאה, אמנית בחסד עליון, שאיירה לי את רוב ספריי ועל ברכיה (לא ממש) התפתחה כתיבתי. מסתבר, שערכה יומן בהיותה בפלמ"ח, ובתוך היומן יש קטע המתייחס לשלמה בנארי, המ"מ שלנו, שנהרג בחוליקאת. והנה הקטע כלשונו:

"...תחת דחיפה רגעית הבטחתי לצפרירה (חברתו של שלמה) לנשקו בשמה. היתה בי ילדותיות, או שמא התפרצות של רצון חסר אונים לעזור לה. נכנסתי לחדר בו שכב, והתפרצתי בבכי איום. כבר הניחו אותו בארגז וכיסו בשמיכה. פחדתי שמא סגרו במסמרים, אבל לא כן היה. הסרתי את השמיכה, הזזתי קרש, והתחלתי לגרור הצידה את השמיכה שעטפה את גופו. אצבעותיי רעדו – אבל התעקשתי – ונגלה לפני פרצופו של שלמה, יפה וגברי. ואף כי לא השתנה במאומה (אף ריח לא נדף ממנו) – כל כך לא הוא. צהוב, חיוור, שפתיו חסרות הדם היו פשוקות מעט, ושיניים יפות הבריקו. עיניו היו עצומות למחצה – לחות ומבריקות – לא עיני מת. מעל לגבתו הימנית, סמוך לרקה, נקב קטנטן ופלגים דקיקים של דם שנקרש על המצח והלחי, סביב לאוזן ועל הצוואר. כל צווארונו היה ספוג דם, תלתליו ספוגים דם. התכופפתי, ולא יכולתי להכניס את ראשי פנימה ולגעת במצחו בשפתי. נשקתי לאוויר, כשרינה ועדינה מרטיטות עמדי..." 

מעניין, שבכל השנים הארוכות שהכרתי את אראלה, ובכל שיחות הנפש שהיו לנו, היא אף פעם לא סיפרה לי על הקטע הזה בחייה. אולי ניסתה להדחיקו, ואלמלא מוטי זעירא שחיטט ביומנה, היה הסיפור נמחק. עדינה כבר נשמתה עדן, אבל רינה הנהגת עוד עימנו ובהזדמנות אשאל אותה מה היא זוכרת ואם אכן היו כתמי דם, כי אני ראיתי רק נוזל לבן שמנוני הזורם לאיטו מהנקב שליד הרקה.

אחרי חוליקאת עוברים עלינו יומיים של מנוחה בוואדי דורות המשמש לנו כבסיס שדה. אני מנצל את החופשה הזאת כדי לתפוס טרמפ ולנסוע לבית החולים הזמני ברוחמה לבקר את יענקלה חי. כשאני מגיע לפתחו של המבנה, מבקשים ממני לסור הצדה ואני מבחין בשניים הנושאים אלונקה ובתוכה לא אחר מאשר מנדלה, הוא מנחם (מנדלבוים) אמיר, האהוב עליי עוד מהימים של בית ספר הכרמל, ואחר כך גימנסיה הרצליה.

שנינו היינו מופתעים. בעוד הוא  שואל: "מה אתה עושה פה פוצ'ו?"

שאלתי אני: "מה קרה מנדלה?"

"אל תשאל!" אמר לי בעיניים לחות, "התרנגול מת! רץ להציל אותי וחטף פגז..."

חשבתי שנתבלבלה דעתו. מה מעניין אותי תרנגול שמת, על איזה קומזיץ הוא מדבר בכלל? חזרתי ושאלתי:

"אבל מה קרה לך? איפה נפצעת?"

במקום לענות חזר ובכה שוב ושוב על התרנגול שמת בגללו.

זה כל מה ששמעתי ממנו עד שהצלחנו בכוחות משותפים להכניסו לאמבולנס שהסיעו לשדה התעופה.

כמה חודשים אחרי שהשתחררנו מהצבא והיינו בהתארגנות בעין חרוד לקראת העלייה לנתיב הל"ה, פגשתי אותו באיזה כנס  שנערך בתל אביב. עד אז כבר שמעתי וידעתי שלא היה מדובר בתרנגול אמיתי אלא ברפי גינצבורג, אחד המפקדים הנערצים.

רפי גינצבורג קיבל את הכינוי "תרנגול" בזכות מגוריו ברמות השבים, מושב ידוע של ייקים מגדלי עופות. מנדלה שימש כיד ימינו  של התרנגול  כשצעד בראש פלוגתו לתפוש את משלטי בית חנון. תפקידו של הגדוד השלישי במבצע יואב היה לתפוש משלטים ולנתק את הדרך בין עזה לאשקלון. ברגע שהמצרים זיהו את מקומם, לא חדלו מלהמטיר עליהם אש וגופרית. מנדלה נשלח על ידי התרנגול לתפוש את מקומו של מקלען שנפגע בעמדה קדמית.  בדרך לעמדה נפל פגז לידו והעיף אותו לא בכיוון הנכון. למשמע צריחותיו יצא התרנגול מעמדתו, רץ לעבר הפצוע ונהרג  מפגיעה ישירה. רק בחדר החולים, אחרי שעבר ניתוח והתאושש, גילו למנדלה שהתרנגול, שהיה המפקד האהוב עליו במיוחד, נהרג.

אותי הוא ראה  זמן קצר אחרי שהבשורה המרה נקלטה בראשו, ולכן דיבר איתי על התרנגול כל הדרך לאמבולנס ואני, כדי לשתף פעולה ובעיקר מחוסר ידיעה,  אמרתי לו: "קוקוריקו" כשנפרדנו, ולא הבנתי למה הוא לא צוחק.

באותו כנס נפלנו זה על כתפו של זה  ולפני שהצלחתי לפתוח את הפה. הראה עלי באצבע ואמר לנערה  היפה  שעמדה לצידו  (נדמה לי שהיתה זאת דלילה שהיתה מחטיבת הראל והתחתנה עימו לימים): "את רואה! זה פוצ'ו! הוא זה שהציל אותי בבית חנון. סחב אותי באלונקה לאמבולנס אחרי שנפצעתי."

אחר כך בכל פגישה, או בכל אירוע שבו הייתי נוכח, היה מצביע עליי ומספר לכל הנוכחים איך הצלתי אותו כשנפצע במשלטי בית חנון.

בהתחלה הייתי מנסה להעמידו על טעותו ולהסביר לשומעים שזה לא היה בקרב תחת אש, אלא סתם מהמרפאה לאמבולנס, אבל אחר כך חשבתי שאם הוא מתעקש, אז למה לקלקל. במידה מסויימת היה זה פיצוי לכך ששני הניצולים האחרים שהוצאתי ממש מתוך האש, שניהם לא סיפרו עליי אף פעם. לא יוזי השמן  מחוליקאת ולא אליעזר צוורן, שאותו שלפנו מתוך החפירה שלו ממש תחת הפגזת אימים.

כחמישים שנה אחרי המלחמה, כשנפגשתי במקרה עם לייזר, שהלך צולע עם מקל, אמרתי לו: "תגיד לייזר, למה אף פעם לא  אמרת לי תודה שחבשתי אותך בחירבת מחאז?"

אמר לי: "זה אתה היית? איך יכולתי לדעת?"

אמרתי לו: "יכולת בקלות, הרי נפצעת בתוך העמדה שהיתה שלי. אתה צריך להגיד לי תודה שעשיתי גג עם שלוש שכבות אבן. אם הייתי עושה פחות, היית מת."

אמר לי: "אם כך אתה צריך להגיד לי תודה שהחלפתי אותך, אם היית נשאר בעמדה שלך, אתה היית מת."

אמרתי לו: "בטח שהייתי מת, כי אתה הרי לא היית רץ להציל אותי."

בזאת הסתיימה השיחה ועד היום הוא מחכה שאני אגיד לו תודה. שיחכה.

ואם כבר אני מוציא החוצה את  המרירות הגודשת את ליבי,  מותר לי להגיד שגם אדם דרוקס לא  היה בסדר. כשהיה מספר איך נפצע בראש כשרץ להציל את לייזר, אף פעם לא הזכיר שלא רץ לבד ושהיו איתו עוד שניים, היה הבולגרי מהכשרת מעוז והיה גם... טוב, לא נעים לי  לדבר כל כך הרבה, הצניעות הורגת אותי.

היחיד שאין לי טענות כלפיו הוא יוזי השמן.

כי אחרי שהמשקפיים שלו נפצעו אנושות (אולי מהרימון שהג'ינג'י זרק), והוא לא ראה כלום, ואולי בכלל לא ידע שמי שהוציא אותו משדה המוקשים, היה פחדן אחד מההכשרה שפחד פחד מוות פן יאלץ לשאתו על גבו.

עכשיו כשאני כותב את השורות האלה, אני אומר לעצמי שזה לא נכון. בכלל לא רציתי שיגידו לי תודה, מעניינת את הסבתא שלי התודה שלהם, מה שכן רציתי, זה שיספרו לכל החבר'ה מי היה זה שחבש אותם בקרב, או נשא אותם באלונקה, אבל כדי לזכות לדברי הלל כאלה, צריך לדעת  לבחור את הפצועים הנכונים. מנדלה, למשל, היה בחירה מצויינת. לא שכחתי לו זאת כל חייו,  ובעלון  "הלמדווניקים", עלון  מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה, מחזור הממשיך גם בימינו ללכת לגימנסיה יום אחד בשנה, כדי להשלים את השיעורים  שהפסדנו, כששלחו אותנו למלחמה חודשיים לפני סוף הלימודים. (על מחזור הלמדווניקים אספר ביתר פירוט כשאגיע לרגע בו אתחיל לכתוב על חיי בימינו אלה, וזה יקרה בטח בגיליון 69928, פחות או יותר, של ח.ב.ע.).

וזה ההספד שכתבתי על מנדלה בעלון "הלמדווניקים": 

מנדלה (מנחם אמיר)  הִרבה להשתמש במילה אללי, בייחוד היה משרבב אותה כשהיה מתנצל על כתב ידו הבלתי ניתן לקריאה. "מצטער על כתב היד. אללי, עדיין אינני יודע להדפיס..." (מתוך "הלמדווניקים" 35). אני זכיתי לשמוע את האללי שלו לפחות שלוש פעמים. הפעם הראשונה היתה כשסיפר לי איך יצא עם חניכיו בתנועה המאוחדת "לכבוש" בית נטוש על גדות הירקון. הדבר היה אחרי כ"ט בנובמבר כשניטשו קרבות בגבול תל אביב יפו. מנדלה החליט ללמד את קבוצתו איך כובשים עיר. מצא בית מתאים והסתער עם חניכיו כשהם יורים  על הבית עם מקלות קפאפ.

"אללי," אמר לי מנדלה, "לא ידעתי שבינתיים נכנסה לבית משפחת סבלים סלוניקאים שברחו מגבול יפו, והם כבר החטיפו לנו..."

את ה"אללי" השני שמעתי ממנו כשנפגשנו בסרפנד אחרי מבצע דני והוא חש מוסר כליות על חייל  שנהרג כשפיקד על כיתתו. "מה עשיתי." אמר לי, "אללי מה עשיתי?"

שאלתי: "מה באמת עשית?"

אמר לי: "אמרתי לכיתה להסתער לפני הזמן, אם הייתי מחכה עד שיברחו, אולי הוא לא היה נהרג..."

ה"אללי" השלישי היה בנגב, אחרי שנפצע קשות במשלטי בית חנון, וכל מה שהיה לו להגיד לי, בעודו נישא באלונקה, שהתרנגול (רפי גינצבורג) נהרג ואיזה גבר הוא היה...

בשנים הבאות, כל אימת שנפגשנו במסיבת רעים, היה מזכיר לפני כולם איך סחבתי אותו באלונקה כשנפצע במשלטי בית חנון. מתוך רצון לעשותני גיבור, לא היה מפרט ומגלה שזה היה כשנשאתי אותו מהאמבולנס אל המטוס שעמד להעביר את פצועי קרבות מבצע יואב אל הצפון. (אני בעצם הלכתי להיפרד מיענקלה חי שנפצע בחירבת מחאז, ורק במקרה פגשתי שם את מנדלה). לזכותי עלי להודות שלא ניסיתי לתקן את דבריו  ונתתי לחבר'ה להבין שחירפתי את נפשי תחת מטר כדורים ופגזים ולא נעצרתי עד שמסרתי אותו לזרועותיה של החובשת הקרבית. 

מנדלה הצליח להחלים מאותה פציעה קשה, עשה חיל במקצועו כקרימינולוג  בינלאומי ואנו זכינו לפגוש אותו בכל ימי הלימודים  בגימנסיה הרצליה. יש לציין שהקפיד תמיד להגיע לכול יום לימודים, בניגוד לארבע שנות הלימוד בגימנסיה, שאליהן דווקא לא כול כך הקפיד להגיע.

גם ליום הלימודים האחרון, ב-15.5.15 – התכונן לבוא, למרות שהיה כבר חולה ובטח היה יכול להשיג מכתב שחרור מהרופא. (מתוך תריסר הרופאים שהיו לנו במחזור נשאר חי ופעיל פרופ' יאיר יודפת, והוא בטח היה מסכים לתת לו פתק). מנדלה קבע עם נורי בר-חוה הירושלמי. שזה יבוא לקחתו ברכבו, אך בבוא הרגע כוחו לא עמד לו. אנו "הלמדווניקים" איבדנו חבר טוב ומצחיק, רב עלילות ומעשים, שיחסר לנו מאוד-מאוד בימי הלימוד הבאים. אללי מנדלה אללי...

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

מעוללות צ'יץ

קראתי, בחיוך עגום, על המריבה הקשה בין פוצ'ו והאלוף צ'יץ. על מנת הקללות שספג, ועל האיום בהגשת תביעה נגדו וכל השאר. קראתי, חייכתי ולא התפלאתי.

להלן סיפור קצר נוסף על "חברנו" צ'יץ. תסיקו לבד את המסקנות.

אנחנו במלחמת ההתשה. השנה היא שנת 1969. יולי, או אוגוסט. לא זוכר בדיוק. גדוד תותחנים במילואים נקרא לשרת סמוך לתעלת סואץ. התנאים קשים. המצרים, שנחלו מפלה קשה במלחמת "ששת הימים", מאוכזבים קשות. הם פותחים במלחמת התשה ומפגיזים ללא הרף את היחידות לאורך התעלה. הגדוד יורה מדי פעם חזרה, אך במצוות צ'יץ, מפקד הכוחות המשוריינים בסיני באותה עת. לא מרבה בכך. לא להרגיז את המצרים חס ושלום יתר על המידה.

התנאים קשים. המזון לא מגיע בזמן. מים ניתנים במשורה. על רחצה מלאה אפשר רק לחלום, אלא אם כן אתה קופץ לתעלה. השינה טרופה, כי הפגזים מתפוצצים ליד החיילים ללא הרף.

אחרי שבועיים של תנאים לא תנאים, של מלחמה, מופיעה לפתע מהמרחקים, שיירת ג'יפים. מי הבא? צ'יץ כמובן. הוא לבוש מדים מגוהצים היטב, עם כל סימני הדרגות והאותות. הכול לעילא ולעילא. הנעליים מצוחצחות, הלחיים מגולחות. הכול יופי טופי. לא כמו חיילי הגדוד המותשים, המשולמפרים. ללא לילות של שינה,ללא מים ומזון מספיקים.

צ'יץ הגדול מגיע, ומיד מתחיל לצעוק, לקלל ולגדף את כולם. תחילה את מפקד הסוללה שלנו, אחר כך את הסמלים, משנים טכניים ולבסוף גם את הטוראים.

"למה אף אחד לא מגולח? למה הנעליים אינן מצוחצחות? למה הזחל"מים לא במקום בשורה? למה אתם נראים כמו חיות טרף ולא חיילים?"

למה ולמה ולמה.

"אבל המפקד, אנחנו במלחמה. תחת הפגזות." עונים החיילים בקול ענות חלושה."למי יש זמן לגילוח? הם כל הזמן מפגיזים."

צ'יץ המצוחצח לא שומע. או שלא רוצה לשמוע. הוא ממשיך לטעון שכולם נראים כמו  בלויי סחבות. זה נמשך כחצי שעה. אולי יותר. צ'יץ עולה  על הג'יפ, ויתר הפמליה אחריו. הם נעלמים בענן אבק. ביקור הגנראל הסתיים. כולם נושמים לרווחה.

* * *

עמוס גלבוע

פנים לכאן ולכאן בבחירה בגל הירש

 למפכ"ל המשטרה

האם לפנינו בחירה נועזת, מקורית ו"מחוץ לקופסה", או שמדובר  בבחירה כושלת בהליך פגום? קשה לי לתת תשובה. השכל הישר וניסיון החיים אומר שצריך אדם מחוץ למשטרה. ואם גל הירש, אז ש"יתבשל" במשטרה כמה שנים וילמד. ומי יהיה מפכ"ל עד אז?

להלן שש הערות והארות שלי על דברים שנאמרים בלהט האינתיפאדה האחרונה סביב המינוי של גל הירש  למפכ"ל המשטרה.

הראשונה: השר ארדן ואנשי לשכתו, ובעקבותיו כמה אנשי תקשורת מלחכי פינכה, באו ועשו את ההשוואה הבאה: לא רק אצל גל הירש חטפו חיילים. גם אצל האלוף אביב כוכבי, בהיותו מפקד אוגדת עזה, חטפו את גלעד שליט, והיום מדברים עליו כמועמד לתפקיד הרמטכ"ל. רוצים לומר: גם גל הירש נועד לגדולות ומחטיפת החיילים באוגדתו בגבול לבנון, אין להסיק דבר רע. 

ובכן, לדעתי נעשה כאן ממש מעשה נבלה בהשוואה הנואלת הזו. דומה הדבר שמשווים בין שני בני אדם ומוצאים דמיון ביניהם מכיוון ששניהם אוכלים ארוחת בוקר וגם שותים בה קפה. אין שום מקום להשוואה בין שני המקרים, השונים לחלוטין האחד מהשני. סיפור חטיפת שליט נחקר ע"י ועדה בראשות האלוף (מיל.) גיורא איילנד. האלוף כוכבי לא הואשם בכלום! האוגדה נקטה בכל הצעדים הנדרשים  בעקבות התרעה, והחטיפה צלחה בגלל כשל טקטי מקומי.

השנייה: בלהט ההגנה על המינוי ודברי השבח להירש, דומה שלפתע פתאום דו"ח של ועדה צה"לית בראשות האלוף דורון אלמוג – כאילו נזרק לפח אשפה, כאילו אין לו ערך. הוא הדין בדו"ח הוועדה בראשות האלוף (מיל.) יורם יאיר (יא-יא), שחקרה את תפקוד האוגדה של גל הירש במלחמת לבנון השנייה. מדובר בקצינים מעולים וישרים, ובדו"חות הכי מקצועיים שיכולים להיות.

אבל, מה לדו"חות הללו מול מליצי יושר בדמותם של שופטי בית המשפט העליון, הטוענים ש"נעשה עוול" לגל הירש. המדהים ביותר הוא השופט (בדימוס) חשין. הוא לדבריו בדק את כל החומרים בתקשורת שעסקו בנושא גל הירש, והגיע למסקנה הנחרצת של "זכאי"! אילו היה מדובר במקרה משפטי, הייתי כמובן מבין. ובכלל, שופטים עוסקים ב"ראיות" ולא בקלישאות.

ולא רק זאת. למה דווקא בימים אלו התגלה האור הגנוז לשופט וינוגרד על העוול שגרמה  הוועדה שבראשותו לגל הירש? סהדי במרומים שאילו השופטים העליונים שלנו היו מכים על חטא על פסקי הדין השגויים שלהם, ונותנים לכך ביטוי פומבי רעשני, כי אז  כל יום הייתי מסיר בפניהם את הכובע.

השלישית: לפתע פתאום הפכו את גל הירש לסמל הכישלון הצבאי במלחמת לבנון. אומנם גל הירש לא הצטיין במלחמה, אבל להפוך אותו לסמל? להפוך מפקד אוגדה למשל ולשנינה כאחד מאבות הכישלון של כוחות היבשה? מי הוא לעומת ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהוציא את עם ישראל למלחמה ככה סתם, בלי לדעת למה, בלי לדעת מה מוכנות הצבא, בלי לגייס מילואים? מי הוא לעומת הרמטכ"ל, חלוץ, שעבורו צבא היבשה היה בבחינת נעלם? ומי הוא לעומת אלוף פיקוד צפון, שסגן הרמטכ"ל בא למעשה להחליפו? למה להפוך את גל לשעיר לעזאזל?

הרביעית: להביט כיצד עיתונאים אינטרסנטים בוחשים בקדרה, משבחים ומחרפים את גל הירש, במחי מקלדת – זה משעשע ומעציב כאחד. והכי מעציב זה לקרוא כיצד עיתונאים, שאינם מגיעים לקרסולי הירש, לועגים לו ואף מאשימים אותו ביחס אכזרי לפלסטינים המסכנים. רשעים!

החמישית: קשורה למילת הקסם "תרבות ארגונית". מה מדהים וגם משעשע אותי? שכל אלו שהתאגדו נגד גל הירש הם אלו ש"תרבות ארגונית" היא מהם והלאה, או ביתר דיוק: הם המותג המנוגד ל"תרבות ארגונית". הם אלו שהמושג ערכיות אינו דר בכפיפה אחת עימם.

מנגד, השר ארדן רוצה להביא גואל ל"תרבות הארגונית" הקלוקלת של משטרת ישראל. יפה! אבל מה לגבי ה"תרבות הארגונית" של ממשלת ישראל וכל מוסדותיה? לא ראיתי שמינו בכיר אחד של ראש ממשלת ישראל, שלא אופיין בתרבות ארגונית נפסדת. ומהצד השלישי, דווקא גל הירש לוקה במרכיב המרכזי של "תרבות ארגונית" והוא: שפה ברורה לכל השומעים, קצרה ובעיקר – תכליתית. וכאן להמחשה סיפור קצר. מספרים שפעם בא לספרטה ספורטאי מאתונה, שהלך בשוק והתרברב: "קפצתי לגובה של שני מטרים!" –  ענו לו אנשי ספרטה: "כאן ספרטה, לא אתונה. קפוץ!"

והשישית: היא דעתי. האם לפנינו דוגמה לבחירה נועזת, מקורית, "מחוץ לקופסה" (כמו שטוענים התומכים), או שאנו עדים לבחירה נועזת אבל כושלת, ובהליך פגום (כפי שזועקים המתנגדים)?

אין לי תשובה ברורה. השכל הישר וקצת ניסיון חיים אומר לי כך: מוכרחים אדם מחוץ לשורות המשטרה! רוצים את גל הירש? תנו לו ל"התבשל" כמה שנים בתוככי המשטרה, ונראה איך הוא יתאקלם וילמד. אבל כאן גם קבור הכלב: ועד אז מי ינהיג את המשטרה שלנו?

* * *

אורי הייטנר

1. שבחי החופש הגדול

חופשת הקיץ, "החופש הגדול", מסתיימת. אנחת הרווחה של ההורים מהדהדת מקצה הארץ ועד קצה, ועמה הקיטורים על התקופה הנוראה, על הילדים שטיפסו על הקירות משעמום וישבו חודשיים מול מסכים.

ואילו אני שותף לצערם של ילדיי עם תום החופש הגדול, ולא רק בשל החיוך שהיה מרוח על פניהם במשך חודשיים, אלא כיוון שמבחינה חינוכית, ערכית וחווייתית, הם קיבלו בחופשת  הקיץ יותר מכפי שהם מקבלים בבית הספר. ואיני כותב זאת כביקורת על בית הספר, במיוחד כשילדיי לומדים בבתי ספר מצויינים, אלא נטו – בזכות מה שהם קיבלו במערכת החינוך החברתי-הקהילתי בקיבוץ ובגולן.

הם קיבלו חודשיים של פעילות חינוכית יוצאת דופן, הן בערכים שהיא מנחילה, הן בחווייה החברתית והאישית הכרוכה בהם והן בהעצמה האישית של כל אחד מהם. שניים מילדיי עדין בגיל החינוך. הגדול שבהם, העולה לי"א, צבר חוויות אדירות ומעצימות, טיולי הנוער של הקיבוץ והתנועה, מחנה עם חניכיו ומחנה הכנה, קורס מדריכים מתקדם ועוד פעילויות רבות ומגוונות. וכמעט בכל הימים שבהם לא היה בפעילות כזאת, הוא עבד במטע. ב-4:30 הוא התעורר ויצא חרישית מן הבית. כשאנו התעוררנו, הוא כבר ישב שעתיים על הטרקטור. ובתי הקטנה, העולה ל-ד', היתה עד השבוע האחרון במסגרת חינוכית מן הבוקר עד 16:00, עם פעילות עשירה, עתירה בעשייה מקדמת ומעצימה, טיולים, מופעים בפני הקיבוץ והחזרות לקראתם, פעילות של תרומה לקהילה ועוד.

אך מעבר לפעילות המאורגנת – האווירה החברתית הנוצרת בקיץ הפעיל הזה, מחזקת את הקשרים בין הילדים, וגם בשעות אחה"צ והערב הם מתארגנים באופן עצמאי למשחקים שונים, וברוב לילות הקיץ, או שבתי ישנה אצל חברות או שחברות ישנו אצלה. ילדיי ישבו בקיץ מול מסכים הרבה פחות מאשר בשנת הלימודים. פשוט, לא היה להם זמן. הם היו עסוקים.

בכל פעם שאני מדבר או כותב על כך, אומרים לי: "זו לא חוכמה. איך אתה יכול להשוות קיבוץ לעיר?"

זו כן חוכמה. ראשית, החיים בקיבוץ הם בחירה, שמעטים בוחרים בה. שנית, הבחירה של הקיבוץ שלי, אורטל, להישאר שיתופי, מנוגדת לרוח ההפרטה השלטת בתנועה הקיבוצית. ושלישית, גם קיבוץ שיתופי קובע לעצמו את סדר העדיפויות. הבחירה להעלות את החינוך החברתי-קהילתי על ראש שמחתנו, אינה מובנת מאליה.

סדר העדיפויות הזה יכול להיות גם של הורים מחוץ לקיבוץ. גם הם יכולים להפוך את החופש הגדול לאתגר חינוכי וחוויתי, אם רק יבחרו בכך. זה יקר בעיר וזה יקר בקיבוץ. אך אין זו שאלה של יוקר, כי אם של סדרי עדיפויות. נכון, אופן ההתארגנות השיתופית מקל מאוד על היתכנות של קיץ כזה, אך גם הורים בעיר יכולים להתארגן באופן קהילתי, להקים קואופרציה של חינוך חברתי ולבטח יוכלו להסתייע בשירותיו הטובים של המתנ"ס המקומי.

השינוי העיקרי הוא בתודעה – לא לראות בחופשה תקופה של "לא לימודים", אלא של "כן חינוך" – חינוך חברתי קהילתי.

2. צרור הערות 2.9.15

* חזון לנוער – עם פתיחת שנת הלימודים, אביא דברים שאמר ראש הממשלה בן גוריון בכנס נוער בשנת 1960: "...מדוע הוטל עלינו להקים מדינה למופת ולהיות אור ליהדות בעולם ולהיות גם אור לגויים: אתם, תלמידי השביעיות והשמיניות, יודעים את תולדות עמנו, ויודעים אתם שהיינו תמיד עם קטן, היינו תמיד מוקפים עמים גדולים שעמדנו במאבק עמם, גם מדיני וגם רוחני, שאנו יצרנו יצירות שלא נתקבלו על דעתם והיינו יוצאים מן הכלל. בימי הבית הראשון עמדנו מול מצרים, מול אשור, מול בבל; בימי הבית השני עמדנו מול יוון, מול רומא; לאחר שנותקנו מעל אדמתנו היינו פזורים בכל מקום בעולם, ומוקפים אויבים. בדורנו אנו ... רק לפני 18 שנים ארע המאורע האיום ביותר, לא רק בתולדותינו-אנו, אלא בתולדות האנושות כולה. היהדות באירופה הושמדה כמעט כולה... דווקא אותו דור, שראה את שיא החורבן של עמנו, ראה גם שיא שני – אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה של עמנו – התחדשות עצמאות ישראל בארצו. אולם באותו יום שקמה מדינתנו, פלשו אליה כל שכנינו... היינו 650,000 נגד 30 מיליון, ועמדנו בפניהם בגבורה ובהצלחה.

"סוד קיומנו כל אלפי השנים האלה... יש לו רק מקור אחד: איכותנו העליונה, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי המציין אותנו גם בימים אלה, כמו שציין אותנו בכל הדורות. שאלת קיומנו ועתידנו, היא אם נדע לשמור על עליונות מוסרית ואינטלקטואלית זאת. זאת היא בעיית קיומנו, זאת היא בעיית עתידנו... להיות מדינה למופת, איננה מילה ריקה, ואנו רואים ראשית התגשמותה... עתידנו, מעמדנו בעולם, כוח המשיכה שלנו לנוער היהודי בגולה, היותנו אור לעם היהודי, אור לגויים – תלויים בכך שנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה. המשכת המסורת הנהדרת הזאת, היא התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי ומסורת זו, אציג אותם לכם, בשלושה פסוקים:

זו מסורת של גבורה.

זו מסורת של תנופה חלוצית.

זו מסורת של ביצוע מעשֵי-בראשית.

לכו בדרך זו והושיעו את ישראל."

* עברי ויהודי – בניגוד להבלים של משכתבי היסטוריה למיניהם, כדאי להבחין בכך, שכאשר בן גוריון מדבר על יהודי, עברי וישראל, הוא אינו מדבר על דברים נפרדים. כאשר הוא אמר: "התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי'" זה קצת שונה מנראטיב לפיו הציונות דיברה על היהדות כעל היסטוריה רחוקה וניסתה להקים עם עברי חדש.

באותו נאום, ניסח בן גוריון את הייעוד העליון של מדינת ישראל: "קיבוץ גלויות ומיזוגן."

* נתניהו כמופת – בדבריו בוועדת החינוך של הכנסת, עמד שר החינוך על הצורך בכך שהתלמידים יכירו את ההיסטוריה של עם ישראל, והזכיר מספר שמות, החל באברהם אבינו ועד יוני נתניהו. יש להניח, שראש הממשלה אהב את הרשימה. וכדאי להבהיר, שדמות המופת שראוי לחנך עליה היא נתניהו של אנטבה ולא נתניהו של עסקת שליט.

* פסולה לחינוך – צודקים הורי התלמידים באשקלון, הנאבקים נגד מינויה של אביטל בנשלום, תומכת מוצהרת בעריקה מהמלחמה ("סרבנות" בכיבוסית), למנהלת בית הספר. אילו הייתי במקומם, הייתי נוהג בדיוק כמותם. אין לי כל התנגדות שמורי ילדיי יהיו בעלי דעות פוליטיות הפוכות לשלי. הבעייה אינה עמדותיה הפוליטיות, אלא תמיכתה בעריקה. אנו מחנכים את הדור הבא לנאמנות למדינה, לכיבוד הדמוקרטיה, לשמירה על החוק ולשירות משמעותי בצה"ל. מי שמסיתה לעריקה, אינה ראויה להיות מחנכת ובוודאי לא מנהלת. ראויים ההורים והתלמידים למנהלת ראויה.

* אקטיביזם אזרחי - הדבר היפה בפרשה הזאת, הוא התארגנות ההורים; עצם האמירה של הורים - אכפת לנו על מה מחנכים את הילדים שלנו, על אילו ערכים. מדובר בתושבי אשקלון, שספגו כל כך הרבה רקטות וטרור, ואינם רוצים שמי שמטיפה לחיילים לערוק מן ההגנה עליהם מפני הטרור, תחנך את ילדיהם. זוהי התארגנות אזרחית מופתית, אקטיביזם אזרחי במובן הנאצל של המושג.

* ובנוסף לכל, שקרנית – אביטל בנשלום, המנהלת מאשקלון, פירסמה מכתב ובו משפט מרגיע: "לא עודדתי סירוב לשרת בצה"ל או בשטחים." נהדר! אם כך, אין כל בעיה. אלא שהיא חתומה על עצומה, שבה נאמר בפירוש: "אנו, החתומים מטה, תומכים במאבקם של הקצינים והחיילים המסרבים לשרת בשטחים. מתוך הבנה כי משימת הדיכוי והכיבוש אינה משרתת את הגנת מדינת ישראל, אנו מזדהים עם כל מי שאינו מוכן ליטול בה חלק."

אם כך, היא אינה רק מסיתה לעריקה, אלא גם שקרנית. עוד טעם להגדרתה כפסולה לחינוך.

* מגמת גיס חמישי – עוד זה מדבר וזה בא. רק שמענו על מנהלת בית הספר שמסיתה לעריקה, והנה – מורה בבית ספר ברמת גן, שהבילוי שלו בשבתות הוא להרביץ לחיילים, יחד עם האויב הפלשתינאי. ולמחרת בבוקר, הוא קם לחנך את ילדי ישראל. דמות מופת ומודל לחיקוי.

ראש העיר רמת-גן (שהיה מורה שלי) הודיע שיפעל לפיטוריו. הוא צודק, אלא אם כן הנ"ל מלמד במגמת גיס חמישי.

* חומץ בן יין – שמו של המורה, תוקף החייל בנבי סלאח, הוא הרצל שוברט. ניתן להבין משמו הפרטי, שהוריו ציונים, שהנציחו בשמו של בנם את זיכרו של חוזה המדינה. ליבי ליבי לאותם הורים, שקיוו לעשות ענבים, ועשו באושים.

רוגל אלפר מגדיר את התוקף, בהערצה: דיסידנט.

* די לחרבון – ב. מיכאל התייצב לצד גדעון לוי, והוסיף עוד קיסם למדורת העימות בינו לבין הרצוג. במאמרו, הוא בא חשבון עם תנועת העבודה לדורותיה, ש"חירבנה לנו את המדינה."

אין דבר המעורר את סלידתם של אנשים מסוגם של ב' ו-ג' כמו מי שהקימו את המדינה השנואה עליהם כל כך, מדינת הלאום של העם השנוא עליהם כל כך. כל כתיבתם, כל מאבקם, כל מלחמתם, היא להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את ה"חִרְבּוּן" הזה, שתנועת העבודה יצרה.

* מתנגדים לקיומה – "הם לא נגד קיומה של המדינה," אמר לי מישהו, "הם רק חושבים שהיא לא צריכה להיות מדינה יהודית."

מהי מדינת ישראל? "אנו מכריזים בזאת, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל." אין משהו אחר שהינו מדינת ישראל. מי שטוען שהוא בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא כמדינה יהודית, כמוהו כמי שהוא בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא בארץ ישראל, לא במזרח התיכון. אבל מדינת ישראל היא מדינה יהודית בארץ ישראל. ומי שמתנגד לכך, מתנגד לקיומה. השאר – פלפולים ריקים.

* הבחירה הישראלית – במאמר ב"הארץ" מאשים יצחק לאור את ... אירופה בטבח ההמוני ההדדי השוטף את מדינות ערב. ה"אביב" הוא תוצאה של הקולוניאליזם האירופי. מי שמבקר את הטובחים, "מאשים את הקורבנות". איזו התנשאות גזענית על הערבים קיימת בהתייחסות אליהם היום כאל קורבנות הקולוניאליזם, 70 שנה אחרי שחרורם ממנו והסרת כל אחריות מהם, כאילו נגזר עליהם להיות ילדים מגודלים לנצח.

מדינת ישראל היא חלק מהשחרור הפוסט קולוניאליסטי. היא קמה באותה תקופה שבה קמו מדינות ערב ומדינות אפריקה המתעוררות, תוך שחרור מהקולוניאליזם הבריטי. אלא שהמדינה היהודית בחרה, מראשיתה, להיות דמוקרטיה ליברלית משגשגת, הלוקחת אחריות על חייה. אבל בתפיסה המעוותת ובפרוייקט השקר של לאור וחבר מרעיו, הציונות היא "פרוייקט קולוניאליסטי."

* סיבה לגאווה – ארגון התושבים הזרים הבינלאומי דירג את ישראל במקום הרביעי (!) בעולם, בדירוג המדינות שטוב לגדל בהן ילדים. זהו הישג מדהים, בעיקר לנוכח העובדה שישראל היא מדינה המתמודדת עם בעיות ביטחוניות שאף מדינה חופשית אינה מתמודדת עימן, ומיום הקמתה נלחמת על קיומה בתוך מרחב ענק השולל את קיומה ולוחם בה. למרות התקציב הענק שבלית ברירה אנו נאלצים להשקיע בביטחון, למרות פיגועי הטרור, למרות ירי הרקטות על ישראל, למרות האיום האיראני – בחינה אובייקטיבית דרגה את ישראל במקום כה גבוה, במדד שאין חשוב ממנו. יש לנו סיבה טובה לגאווה.

* אבן יסוד בתרבות דמוקרטית – השידור הציבורי הוא יסוד מוסד בחיים דמוקרטיים, בחברה דמוקרטית. שידור ציבורי שהמחויבות שלו היא לאינטרס הציבורי ולא לאינטרס פרטי של טייקון זה או אחר; שידור שהמחויבות שלו היא לחברה, לדמוקרטיה, לזכות הציבור לדעת, לטובת הכלל, הוא אבן יסוד בתרבות דמוקרטית. שידור שיש בו מחויבות לאיכות, ולא רק למכירות, בעיקר כשאנו רואים שזבל מוכר יותר מאיכות, הוא צורך חיוני של החברה.

השידור הציבורי בישראל אוצר זיכרון לאומי בן 80 שנה, למעלה מעשור יותר משנות המדינה; זיכרון, ניסיון, כישרון ומקצועיות. הוא עתיר זכויות והצלחות, אך הנחיל גם לא מעט אכזבות וצבר לא מעט כישלונות. "קול ישראל" הוא רדיו טוב. הטלוויזיה – הערוץ הראשון, זקוקה לטלטלה רצינית, אף שיש בה איי איכות שאין למצוא אצל מתחריה. אין ספק שיש צורך בשינוי וברפורמה, אך אין לזרוק את התינוק עם המים, אלא לבסס את הרפורמה על התשתית הקיימת.

הכשלים ברשות השידור נובעים בעיקר מהזנחה ומבחירת מנהלים על סמך קשרים ואינטרסים פוליטיים זרים ולא על סמך כישורים ומחויבות לאינטרס הציבורי. לב הרפורמה בשירות הציבורי חייב להיות מנגנון שיצמצם את המעורבות הממשלתית ויבטיח את הממלכתיות והמקצועיות. הכשלים אינם נובעים מן העובדים, ואסור שהם יהיו השעיר לעזאזל. השלכתם לרחוב של 1,500 עובדי רשות השידור, לא תקדם במאומה את השידור הציבורי, והיא פיגוע בלתי נסבל נגד החברה הישראלית.

לכאורה, אין מחלוקת על חשיבות השידור הציבורי. למעט קומץ טוקבקיסטים, אנשי "מסיבת התה" הישראלית, הסולדים מכל דבר ציבורי, הכל מעלים את השידור על ראש שמחתנו, גם יוזמי הרפורמה. אני מאמין להם שזו כוונתם. אולם הדרך בה הם פועלים, של שפיכת התינוק עם המים ופגיעה קשה בעובדים, לא תשרת במאומה את הכוונה הזאת.

* מה דנינו עשה בוועדת טירקל? – תפקידה של ועדת טירקל הוא לבחון את טוהר כפיו של מועמד למשרה בכירה. אילו המועמד למפכ"ל היה מתוך המשטרה, נכון היה להזמין את המפכ"ל היוצא, מפקדו של המועמד, כדי לבקש את חוות דעתו באשר לטוהר הכפיים של המועמד. אולם לשם מה הוזמן המפכ"ל היוצא דנינו, לדיוני הוועדה על גל הירש? מה הוא יכול לתרום לוועדה?

דנינו הסביר לוועדה למה נכון שלתפקיד המפכ"ל ימונה אדם מתוך המערכת. זו עמדה לגיטימית, ואם זו דעתו של דנינו, עליו להביע אותה באוזני השר לביטחון פנים וראש הממשלה. אך אין זה מעניינה של ועדת טירקל לעסוק בסוגיה הזאת. זו חריגה מהמנדט שלה ומסמכותה.

הבלבול הזה הוא חלק מן הבלבול הכולל – המשפטיזציה של המערכת הציבורית בישראל. איש לא הסמיך את ועדת טירקל לבחור מפכ"ל ולהחליט האם מועמדו של השר הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד. יש לוועדה סמכות מוגדרת בחוק. האקטיביזם שמגלה הוועדה, היא חריגה מהסמכות שהחוק העניק לה.

* ובינתיים במשטרת ישראל – מפקד משטרת מגדל העמק הושעה מתפקידו, בחשד שהבטיח לאשת עבריין לסייע לבעלה, בתמורה לכך שתקיים עמו יחסי מין. בימים כתיקונם, חדשה כזאת, הנוגעת לסגן ניצב במשטרת ישראל, אמורה היתה להניע את אמות הספים. אולם ידיעה כזאת הפכה ל"כלב נשך אדם", בים עבירות המוסר והשחיתות בפיקוד העליון של משטרת ישראל. כאשר זו התרבות הארגונית במשטרה, אסור שאדם מתוך המערכת יהיה המפכ"ל הבא.

* ממש התרגשתי – תשדיר הפרסומת של משרד החינוך לחמש יחידות מתמטיקה, בכיכובו של שמעון פרס מבריק, חכם, חינני. התרגשתי. אני מודה, שממש התרגשתי לראות את עדי בילסקי. שחקנית נפלאה, שהתאהבתי בה כבר ב"סיפור אהבה ארצישראלי".

* ביד הלשון: שירת הפזמניק – כל ספר חדש שמוציא רוביק רוזנטל, בסדרת הספרים, שהראשון בהם היה "הזירה הלשונית", הוא חג לאוהבי העברית.

בימים אלה יצא לאור ספרו החדש, "שירת הפזמניק", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו – מחקר של הצה"לית, השפה הצבאית הישראלית.

הצה"לית היא שפה חיה, המתעדכנת ומתפתחת בקצב מהיר. אני אוהב את הצה"לית ובשנותיי הרבות במילואים, הייתי מעודכן תמיד, כיוון שבכל שנה הצטרף אלינו מחזור חדש של משוחררי הסדיר, ששילבו את הסלנג העדכני בסלנג שהיה שגור על פינו. אולם קרוב לעשר שנים אני כבר מחוץ למערך, והפסדתי חומר רב.

הספר, ובו 2,100 ערכים, משלים לי חלק גדול מן החסר. בסוף השבוע עיינתי רבות בספר, והוא מעניין מאוד וחינני מאוד, כחינניותה וחיוניותה של הצה"לית. לא אצטט ערכים מן הספר, אלא דווקא אשלים כמה ערכים שחסרים בו, אותם למדתי מבני החייל.

בתיסט – חייל המרבה להוציא בי"תים – שחרור מפעילות גופנית. "יש לכם איזה בתיסט שיוכל להישאר במאהל ולשמור על הציוד?"

חמשוש NBA – יציאה לחמשוש (יציאה ביום חמישי לסופשבוע) בשעה מאוחרת. החייל יגיע הביתה לפנות בוקר, לשעה של שידור משחקי ה-NBA.

כל היין – גרסת הביני"שים (בני ישיבות) לסדרת "כל הזין". גרסה נוספת: "כל הו"ו".

למה אכלתי, אימא? – קריאת שביזות, המתכתבת עם "אם לא תאכל, לא תגדל ולא תהיה חייל,"

למה מלכתחילה? – קריאה של שביזות המצטרפת לסדרה הוותיקה של "עד מתי?" ו"כמה עוד?".

מִשְׁמִישׁ – מטבח-שמירות-מטבח-שמירות.

שריר המסעות – שריר ברגל, שכואב בעקבות מאמץ במסעות. מזכיר לי ערך מתקופתי, שאף הוא חסר בספר: שקע בית האלונקה.

תוק – מצב ניתוק, בקשר (מופיע בספר כחלק מן הערך "גע/תוק"). המונח משמש גם לתיאור מצב שינה של החייל.

ובמה שמעבר לזירה הלשונית, למדתי שרוביק מתייחס ברצינות יתרה לנהלים ופקודות מטכ"ל. למשל, על "מצב שתיים" ("המצב הגבוה בשכיבות סמיכה, דורש מהחייל לבצע את הכפיפות מעמדה גבוהה שבה הזרועות זקופות") כותב רוביק: "התרגיל נאסר בשנים האחרונות." הוא הצחיק את הבן שלי, וכך גם בדוגמאות נוספות מסוג זה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

מַבָּט רוֹעֵד

אֲנִי מַבִּיט אַחֲרָיו,

אַחֲרֶיהָ

שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים עִם יַלְקוּטִים

עַל הַגַּב.

יָד בְּיָד.

הוּא לְכִתָּה אָלֶף

הִיא לְכִתָּה גִּימֶל.

עוֹקֵב בְּרֶטֶט רָם כִּבְמִקְדָּשׁ.

בְּרוּחוֹתַי הַמַּחְשָׁבוֹת

שְׁלַב אַחַר שָׁלָב.

הַלְמוּת קוֹלוֹת.

מַבִּיט וְתוֹהֶה בְּקַוֵּי הֶעָתִיד

וְלֹא מְרַפֶּה.

אוּלַי בְּבוֹא הַיּוֹם יָתוּרוּ אַחֲרַי

לַשָּׁוְא.

* * *

דרור אֵידָר

1. על שלושה מטבעות רועשים בכד

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (25.8.2015)

1

יותר משבוע חלף מאז פיברוק ה"ראיון" שערך עופר חדד בחדשות ערוץ 2, תחת הכותרת "בלעדי: עדות ראשונה ויוצאת דופן מתוך ארגון הטרור היהודי," עם א', שלא היה אלא עמרי מנשה, תחקירן ערוץ 2 – שהולבש והוצלל והרעיד ברכיים כדי לספק רושם אמין להצגה. מיה מנע חשפה את הפרשה בוואלה, וקלמן ליבסקינד הוסיף ב"מעריב" כתב אישום מפורט.

התרגלנו לשנאת ההתיישבות בחלקים ידועים בערוץ הזה, ונפשנו נעשתה שוות נפש למראה אוהד חמו מדברר את פת"ח וחמאס במסווה של "ראיונות בלעדיים" (בשבוע שעבר איים חמו עלינו באמצעות אסיר פת"ח שהוקלט – שרע ומר יהיה גורלנו אם מוחמד עלאן ימות).

פיברוק הראיון העלה בזיכרוני את ביוּם טקס ההשבעה של "ארגון איל", ארגון דֶמֶה שהקים פרובוקטור השב"כ, אבישי רביב, כדי להכפיש את הימין שהתנגד להסכמי אוסלו. הטקס השקרי שודר בערוץ הראשון בספטמבר 1995 וגרר זעזועים קולניים ואצבעות מאשימות (אגרופים) במיטב המסורת השמאלית, שהיו עוד ניסיון לסתום פיות ולעצור את הסחף בדעת הקהל נגד שלום הדמים שהביא עלינו אוסלו.

אנחנו הראשונים לדרוש פעולה נמרצת נגד גורמי הקצה בימין הפוגעים במוסר האנושי, במדינת ישראל ובמפעל ההתיישבות. כבר כתבתי שמבחן הדרישה הזאת אינו רק בדיבורים אלא בהסגרת אותם שועלים קטנים המחבלים (כן, מחבלים!) בכרמי ארץ חיינו. אבל אפילו בחינה טקסטואלית של הדברים שאומר השחקן בראיון המאיים אינם מחדשים דבר. הנערים הללו מסוכנים, אין להם אלוהים ולא רבנים וכנראה גם לא הורים. מדהים, איך עליתם על זה? כל פרשן מתחיל יספר דברים דומים. לא חבל על ההפקה? אפשר לשים את אמנון אברמוביץ שיאמר אותם דברים, ולקבל שלושה במבצע: הוא יכניס לתוך הימין הקיצוני את כולנו, כולל המתנחלים, החרדים וביבי. 

2

אגב אברמוביץ, שלשום התייחס האורקל לקבינט שדן בזמנו בסוגיית ההפצצה באיראן. הוא דיבר על שלישייה שהתנגדה (בגין, מרידור ויעלון) והפטיר בארסיות: "שטייניץ לא נחשב. הוא באמת שר מחמד או ח"כ שעשועים של נתניהו."

פעם אחר פעם מתגלה אברמוביץ ברשעותו כשארס נוטף מפיו תחת דברי פרשנות. גועל נפש. מי יזכור שהיה פרשן כזה.

בניגוד לאברמוביץ – ששחצנותו אינה מתירה לו להודות בקיבעון הפסיכו-פוליטי שהוא תקוע בו, כאילו נותרנו בשנות ה-80, טרם הניסויים הגדולים של אוסלו וההתנתקות – ד"ר יובל שטייניץ היה אמיץ וישר דיו להבין עוד במחצית הראשונה של שנות ה-90 את איוולת אוסלו וחוסר התוחלת בפתרונותיו המדיניים של השמאל. ואז עשה מעשה, וביחד עם חברים נוספים  חצה את הקווים למחנה השמרני-ימני. בזמן ששטייניץ תרם רבות לשדה הפוליטי, אברמוביץ מכר אתרוגים ושיווק הזיות מדיניות. 

3

מאז השתחרר מפעילותו חובקת העולם במשרד החוץ ובחר בקואליציית מוזס (כלומר באופוזיציה לנתניהו), השתחררו חרצובותיו של אביגדור ליברמן והוא מעניק ראיונות לכל דיכפין, כולל עלון ועד מורי ביה"ס לנהיגה של ירכא. בראיונות הוא מציג עצמו כגואל האנושות וכיחיד ביקום ה"יודע לקבל החלטות."

אה, יש לו גם ביקורת על ה"פוגרום" (!) בלשונו, המתרחש במשרד החוץ. באמת פלא. רק הסתלק וכבר מונו לשגרירים דני דיין בברזיל, פיאמה נירנשטיין באיטליה, מרק רגב בלונדון ודני דנון באו"ם – מינויים מצוינים שספק אם היו עוברים אצל ליברמן (אלא אם ענו על האינטרסים האישיים שלו). 

שש שנים שימש האיש בתפקיד שר החוץ ולא עשה כלום, נאדה, שום דבר. מדינות העולם דילגו עליו בבואן "לסגור עסקה" עם ישראל, ודיפלומטים התייחסו אליו בסלחנות. האם מישהו יכול לתקוע לידינו, מה חושב האיש על נושא כלשהו? מה הוא חושב באמת. אפילו השיסוי הקבוע שלו בערביי ישראל אינו אמין, ועושה רושם שמדובר בניצול ידוע של רגשות פחד בקרב אזרחים המתפתים להאמין לדימוי "האיש החזק". איסתְרא בלגינא – קיש קיש קריָא.

2. אנחנו זכינו לראות

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.8.2015)

1

אתם לא מתכוונים להשאיר לאחרים את התלמוד ואוצרות חוכמה נוספים, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כפי שקיבלנו בירושה, נכון? כשבע וחצי שנים אורך מחזור הדף היומי בתלמוד. 2711 דפים, הכוללים הלכה משפט ואמונה, מנהגים ופולקלור, דרך ארץ וחכמת חיים, היסטוריה וספרות ועוד.

השבוע סיימו ללמוד מסכת "נדרים" העוסקת בדקויות השפה ובהתחייבות שאדם נוטל על עצמו באמצעותה. בסוף המסכת מופיע הסיפור הבא, ממתק אינטלקטואלי לאוהבי הדעת, לכבוד שנת הלימודים החדשה (בתרגום חופשי מארמית):

"נואף אחד נכנס לאישה אחת. בא האיש (בעלה). עלה הנואף וישב מאחורי הדלת. היו מונחים שחליים שם וטעם מהם נחש. רצה בעל הבית לאכול מאותם שחליים בלי דעת האישה. אמר לו אותו נואף: אל תאכל מהם, שטעם מהם נחש."

כדרכו, התלמוד מצטיין באמנות הסיפור הקצר וצופן עולמות בכל מילה. ובכן, הבעל "הגיע מוקדם" והפתיע, והנואף (מאהב?) נמלט לאחורי הקלעים. במקום המסתור, הבחין האורח בנחש ארסי הטועם מצרור עשבי מאכל. החשש היה שמא נותר בעשבים משהו מארס הנחש. והנה, מבחין המסתתר שהבעל (שמפניו הוא חושש) תולש קווצת עשבים ומקרבם לפיו לאוכלם. סכנת מוות! חרב פיפיות: אם יזהיר, יסגיר עצמו ויסתכן בפירוק אבריו (או בהוקעה פומבית). מאידך גיסא, האדם שמולו מסתכן באכילת מזון מורעל. ייתכן שהאישה ראתה את הנחש קודם, אבל לא ידעה על בעלה העומד לטעום מהעשבים. מה עושים? מזהירים! הבעל ניצל ממוות, והמאהב? השלימו בעצמכם. אמנות הסיפור הפתוח ימיה כימי האנושות.

2

לפני שנגיע לדיון התלמודי, קשה להתעלם מהרכיבים האוניברסליים: אישה, גבר ונחש ההופך עשב תמים לפרי הצופן מוות. שלא כבסיפור גן העדן, בפעם הזאת יש מי שמזהיר את האדם לא לאכול מהפרי האסור – באופן אירוני המזהיר הוא גבר זָר שגם הוא רצה לטעום מהפרי האסור: אשת האיש.

כמו בסיפור המקראי, החוטא מסתתר לשמע בעל הבית שהגיע – "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן." גם הירק בסיפור אינו מקרי: ברפואה העממית השתמשו בזרעי השחליים גם לחיזוק כוח הגברא, מה שמסבך את הסיפור יותר, שכן פניית הבעל לעשבים הללו דווקא, עשויה להאיר באור שונה את סיפור יחסיו עם אשתו ויחסיה עם הגבר הזר.

נשוב לדיון התלמודי. המקרה הובא לפני האמורא רבא (מאה רביעית), שדן בשאלה, האם האיש שכב עם האישה. מה דעתכם? תשובת רבא היא שלא אירע דבר. לוּ באמת שכב הנואף עם האישה, היה מעדיף שהבעל ימות כדי לזכות באשתו. הדברים נראו פשוטים מדי לתלמוד שהסביר: יכולנו לחשוב שהמאהב דווקא מעדיף את הבעל חי, שאז הריגוש גדול יותר (אשת איש) מאשר באישה פנויה, בבחינת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי) – לכן פסק רבא שאיננו חוששים לכך, אלא סבורים שעדיין לא חטא, ובעניין הזה נהג כאדם הגון.

לכאורה, אפשר להסיק שהיה כאן רומן פעיל, אבל רבא אינו מעוניין לבדוק לעומק את טיב יחסי הגבר הזר והאישה. הוא נתלה בפסוק מיחזקאל (כג, מה) ללמוד שאין ניאוף ללא שפיכות דמים, ומכיוון שהזָר חס על חיי הבעל, סימן שלא אירע דבר בינו לאישה. למעשה, רבא מעוניין בשיקום יחסי האישה עם בעלה, בשמירה על התא המשפחתי שההשלכות על פירוקו בשל ניאוף עלולות לצבוע גם את הילדים באור שלילי (ממזרים?) ועוד. רבא לא חוקר את המאהב/הנואף. אילו דחק אותו לקיר, ייתכן שהיה חושף שנעשה מעשה. לא צריך. אם אפשר – לא שואלים. החיים חזקים ממגדל השן. ושמא זה עומק מגדל השן ההלכתי של חכמי בבל: הלכה הנטועה בחיי הקהילה, כזאת שאינה נוקבת את ההר אלא משמרת חיים.

3

רבנו ניסים (בן ראובן) גירונדי מבהיר בפירושו על הדף (פירוש הר"ן), שאין זה אומר שבלי הדיון הזה היתה האישה אסורה על בעלה, "שאין האישה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעֵדֵי דבר ברור" (עדות ברורה) – תנאים שלא התמלאו. אז לשם מה נערך הדיון? בגלל הבעל! הנה עומק חכמי ספרד (הר"ן נולד בברצלונה ב-1320 ונפטר ככל הנראה ב-1376): "(לולא הטעמים הללו) היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו, כדי לצאת ידי שמים."

גם ללא עדות ברורה, היה הבעל חושד ("לחוש לעצמו") ומתרחק מאשתו והמשפחה היתה מתפרקת. לכן הדיון והפְּסיקה. אני מבטיחךָ נאמנה שלא קרה דבר בין אשתך לאורח הלא-קרוא, אומר רבא לבעל. הנה, הוא אפילו הציל את חייך. חזור לאשתך וראה חיים איתה.

וכך מסיים רבנו ניסים את פירושו למסכת: "אלוהים משמיים יאיר עינינו בתורתו כאור החמה שבעתיים, ויזכנו לראות בבניין ירושלים, אמן."

הדברים, שנכתבו באמצע המאה ה-14 בספרד, הרעידו אותי. עוד מעט, ביוני 1391, יפרצו מהומות בסוויליה ו-4000 מיהודיה ייטבחו. משם יתפשטו המהומות – גזרות קנ"א – לקורדובה, טולדו, מדריד, קרמונה, בורגוס, ולנסיה, ברצלונה, חֶרונה, מיורקה ולעשרות מקומות נוספים. הפורעים יפרצו לבתים ולחנויות, ירצחו, יבזזו ויגררו יהודים לאגן הטבילה. הקריאה "צלב או מוות" תהדהד בכל מקום. בסוף אותה מאה שבה חי הר"ן החלה בעיית האנוסים שהגיעה לסופה המר בגירוש ספרד, מאה שנים מאוחר יותר.

הר"ן הלך לעולמו קצת יותר מעשור בטרם דפקו המהומות הרצחניות על חלון קהילתו בברצלונה. מה היה באיחול שכתב מי שנחשב לפוסק הדור, ושאלות מרחבי העולם היהודי זרמו לשולחנו: שגרת הלשון או אמונה עמוקה שזה ייתכן? ירושלים היתה חרבה מאז המאה הראשונה לספירה ומה נותר מציון זולת משאלות לב ואזכורים לעייפה? "ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך?" כתב כשלוש מאות שנים קודם לכן ר' יהודה הלוי. אסירי ציון הסתדרו לא רע בספרד. 

פתאום אני חושב על המסכת שבתוכה נדפס פירוש הר"ן – "נדרים". מה זה "יזכנו לראות"  אם לא נדר שנדר יהודי גדול בברצלונה באמצע הגלות הארוכה? גם אם הדברים יסתבכו נוראות בגיא צלמוות של עמים ולאומים – עדיין "יזכנו לראות בבניין ירושלים". אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים, ואם לא מחרתיים אז בעוד 600 שנה. אנחנו זכינו לראות. 

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

חָלַמְתִּי כְּעֵין אִישׁ בְּנַעֲלֵי חֲלוֹם

לְהַלֵּךְ תִּקְוָה בְּתוֹךְ הַפַּחַד.

(*)

מִישֶׁהוּ בַּחֲלוֹן

מוֹנֶה עָלִים שֶׁל סְתָו

עַל עֵץ זָקֵן

כִּמְעַלְעֵל

בְּסֵפֶר תְּהִלִּים.

(*)

הָיִינוּ כִּילָדִים –

רָדַפְנוּ זֶה אֶת זֶה

וְלֹא יָדַעְנוּ

שֶׁאָנוּ דוֹרְכִים

בְּעִקְבוֹת קוֹדְמֵינוּ.

(*)

לְיַד מַפֹּלֶת

שֶׁל עֵץ וְשֶׁל בַּיִת

רוֹבֶצֶת לָהּ קְלִפָּה זְרוּקָה

וְהִיא מְלֵאָה בְּרֵיחַ בַּיִת

כְּמוֹ חַיַּת מַחְמָד.

הגר

(לִפְעָמִים

כְּמוֹ צִפּוֹר

לֵילִית

קוֹל

נְהִי עַתִּיק

עוֹלֶה בַּחַלּוֹנוֹת

מְטַלְטֵל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל)

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמי דור-און

"המוח" של אובמה – מוסלמית-איראנית

היועצת הבכירה ביותר של הנשיא ברק אובמה, ואלרי ג'ארט: "אני איראנית מלידה, מוסלמית באמונתי ואזרחית אמריקנית. מטרתי לשנות את אמריקה ולהפוך אותה למדינה יותר איסלאמית."

אולי יסתבר כי היא היתה זו שבחשה בכל המהלכים ואיפשרה את הכניעה האמריקנית לגחמות האיראניות השונות במו"מ. ואולי יתברר גם כי היא היתה בין האדריכלים החשובים להתערערות היחסים בין ישראל לארה"ב?

אולי תהיה זו הפתעה לאזרחי ישראל לגלות, כי היועצת הבכירה ביותר של הנשיא ברק אובמה, הדמות הדומיננטית ביותר בממשלו, המוגדרת כ"מוח מאחורי הקלעים," והלוחשת הקרובה ביותר לאוזנו ולליבו של הנשיא, המעורבת ביותר גם במינויים הבכירים של הממשל, היא איראנית בשם ואלרי ג'ארט המגדירה את עצמה באופן הברור ביותר לפי סדר החשיבות הבא: "אני איראנית מלידה, מוסלמית באמונתי ואזרחית אמריקנית. מטרתי לשנות את אמריקה ולהפוך אותה למדינה יותר איסלאמית. אמונתי באיסלאם מדריכה את פעולותיי וזה הולך טוב, כי אני פועלת מתוך ניצול עיקרון חופש הדת הנהוג בארה"ב."

כדי להבין עד כמה חשובה ג'ארט בממשל אובמה לא צריך לחפש עדויות מאחורי הקלעים המגדירות אותה כ"האדם הדומיננטי והמשפיע ביותר בבית הלבן של הנשיא" כפי שנכתב על אודותיה ב"ניו-יורק טיימס". אובמה עצמו אומר את הדברים באופן הברור ביותר: "ואלרי היא אחת מחברותיי הוותיקות ביותר. היחסים בינינו התפתחו לנקודה בה היא כמו אחות בשבילי... אני בוטח בה לגמרי."

ואילו עיתונאים המוצבים בסיקור הבית הלבן אומרים עליה שהיא "החברה קרובה ביותר וה'קונסיליירי' של הזוג הראשון, האדם האחרון שעוזב את החדר הסגלגל אחרי פגישות, והיחידה מחברי הסגל שסועדת עם המשפחה הראשונה בארוחות הפרטיות שלהם בערב."

על ואלרי בת ה-57, עורכת דין בהכשרתה, אפשר לומר שהיא המציאה את אובמה. ב-1991 עבדה כסגנית ראש הסגל של ראש עיריית שיקגו והיא זו שקיבלה לעבודה את מישל רובינסון שהיתה אז ארוסתו של ברק אובמה. ג'ארט לקחה את הזוג תחת חסותה ועזרה לאובמה הצעיר והשאפתן להתקדם בפוליטיקה הסבוכה של שיקגו. היא זכרה היטב את היעד שהציבה לו במוחה ואילו הוא לא שכח ושמר לה נאמנות. השאר הוא כבר היסטוריה.

חוקרי ההיסטוריה של ממשל אובמה וכותבים של ספרי זיכרונות מבין בכירי הממשל, כמו גם הנשיא אובמה עצמו, ודאי יידעו לספר מה היו מעלליה של ג'ארט בכל תחומי הפעילות של הבית הלבן, וכיצד השפיעה תפיסת העולם האיסלאמית על הממשל ובעיקר על היחסים הסבוכים בין ארה"ב לאיראן בתחום הגרעין. ואולי יסתבר כי היא היתה זו שבחשה בכל המהלכים ואיפשרה את הכניעה האמריקנית לגחמות האיראניות השונות במו"מ.

ואולי יתברר גם כי היא היתה בין האדריכלים החשובים להתערערות היחסים בין ישראל לארה"ב.

כך או כך, ברור שהיא היתה ועודנה האישיות החשובה ביותר בצוות הקרוב ביותר לנשיא אובמה. והיא נושאת בראשה סיפורים אין-ספור שיהיו כנראה חלק מההיסטוריה האמריקנית. ואולי אחד הסיפורים האלה יחשוף את התשובה לשאלה המסקרנת: האם נציגי ישראל ניסו במהלך שנות אובמה בבית הלבן לייצר קשר משמעותי עם ג'ארט כדי לשפר את הקשרים או שפשוט התעלמו מקיומה מתוך הנחה שהיא לא תשתף פעולה?

בין העיתונאים המסקרים את הבית הלבן מסתובב סיפור מבודח במידת-מה על השפעתה של ג'ארט על הנשיא. לקראת תום הקדנציה הנשיאותית – כך הולך הסיפור – כאשר תרצה ג'ארט להטביע את חותם אמונתה האיסלאמית על ארה"ב, היא תדאג לשינוי תדמיתי שיבוא לידי ביטוי בטקסט הכתוב על שטרות הדולר. במקום המילים

In God we trust

באלוהים אנו מאמינים – המופיעות היום על השטר, יופיעו המילים:

In Alla we trust

באללה אנו מאמינים.

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 31.8.15.

* * *

נוריה אמיר

"זן אולימפי"

פרק מתוך ספרה החדש

בעיני רוחי ראיתי את עצמי יושבת על כיסא במרכז המעגל וזר פרחי אפונה ריחנית על ראשי. גם הוריי הגיעו לחגוג את יום הולדתי בכיתה והביאו בשמי משחק שח-מט, מתנה לבית-הילדים. הגשתי אותו לרינה המורה, בתקווה שמעכשיו היא תאהב אותי כמו את אסתר ע.

הנה אני עוברת עם קופסת "הקרן הקיימת" בין הילדים. כל ילד בתורו משלשל מטבע או שתיים לתוך הקופסה כחול-לבן ואני עדיין שומעת את צלילן המתכתי של המטבעות ואת עצמי סופרת אותן בקול רם.

הרגע הגדול הגיע. ישבתי על כיסא הכבוד, הילדים התכופפו לאחוז ברגליו, במושב או במשענת. בתנופה מלווה צהלות וצחקוקים הניפו אותי למעלה, "א-חת," ואני כמעט נוגעת בתקרה, מתמוגגת, והכיסא מורד לרצפה. "שת-יים," ושוב אני בעננים – בפסגות – ולמטה, "ש-לוש," והכיסא נוטה פתאום על צדו, כשברגע האחרון הספיקו אבא ומנשה לתפוס אותי ולהציל  מהנפילה הגדולה. "אר-בע, ח-מש, שש, שב..."

לפתע, שם למעלה, זיק של הרהור חלף בי, מה יהיה אם יחליטו להתנקם בי, לעזוב כך סתם את הכיסא?

"שמו-נה, ת-שע, ע-שר, ולשנה הבאה א-חת עשרה!"

הו, לו רק יכולתי לעצור את הרגע, את מחוגי השעון, ולהישאר ככה גבוה, בפסגה... התנגשות רגלי הכיסא במרצפות הרעידה את גופי. אסתר ל. הספיקה ללחוש, "כמעט ראו לך," כמה מתאים לה לקלקל.

פעם בשנה (חוץ מהפעם שחליתי באנגינה קשה), ביום ההולדת שלנו, זכינו לישון אצל ההורים. עם המתנות שקיבלתי עזבתי את הילדים והלכתי עם הוריי אל הבית. על הרצפה פתחתי את המתנות.

אני זוכרת את המתנה שהיתה עטופה בנייר עיתון וקשורה בשרוך נעליים: "מנינה ואסתר לנורית," בפנים היתה מטפחת אף מקושטת בפרחי מרגניות.

שאלתי את אמא אם אני יכולה לשמור אצלי את המטפחת, או שכדאי לתת אותה לבית-הילדים.

"תחליטי בעצמך, את כבר גדולה."

 שקלתי שניות מיספר, קיפלתי, פתחתי וקיפלתי שוב. קשה להחליט. קל יותר היה אילו היתה אומרת לי מה לעשות. רציתי לשמור לעצמי ולא ידעתי אם זה בסדר. שנאתי שאומרים לי מה לעשות, אבל לפעמים זה היה עדיף.

שאול וישראל נתנו לי את המשחק "סולמות וחבלים" עם שני פיונים חסרים, אבל אפשר להשתמש בפיונים ממשחק אחר.

קיבלתי גם ערמה של ספרים. מעניין היה לקרוא את 'ההיסטוריה' ‏שהיתה כתובה על הדף הראשון של כל ספר. על הספר "דוליטל הרופא", למשל, היה כתוב: "מאלי לחברי הטוב  חגי," "מחגי למאיר ביום הולדתך," "ממאיר לאבי וממשה לנורית."

העמוד הראשון של הספר "עולם הילד" היה כמעט מלא: "מציפורקה לנירה מנירה לרותי," "מרותי  לאורי מזל טוב."

אורי? שאלתי את עצמי, הרי אורי הוא אחי! ידעתי, הספר היה מוכר לי. אחר כך היה כתוב "מכרמי לגדעון." איך ייתכן שאורי קיבל את הספר, ושכרמי אחי נתן אותו מתנה? מחר, כשאראה את אורי, אלשין על כרמי. הרשימה המשיכה, "מיוסי חברך לחדר  לנורית," חייכתי לעצמי, הספר חזר בסיכומו של דבר למשפחה.

בין כל הספרים גיליתי שקית לבנה קטנה, מקומטת וקשורה בגומייה אדומה. היה קשה לפענח את הכתוב: "משמואל לפסיקית." הסרתי את הגומייה. התלהבתי כל כך כשראיתי את הגולה האהובה שלי, זו עם הפסים בירוק בהיר שהפסדתי במשחק לאסף. שמואל ודאי הרוויח אותה מאסף ושמר אותה בסוד בשבילי. חשתי מין חום מדגדג ומתערסל לי בבטן.

* * *

נתי מלאכי / שני שירים

הַגּוּף מִשְׁתַּנֶּה

אֲפִלּוּ הָעוֹרְקִים מִתַּחַת לְרָדָאר

הָעוֹר

מְשַׁנִּים כִּוּוּן

כְּמוֹ עֲדַת דְּגֵי סַלְמוֹן

עַל קַו הַמַּשְׁוֶה,

אֲפִלּוּ טַעַם הַתְּשׁוּקָה

נַעֲשָׂה אִטִּי

מְעַט חֲסַר תְּעוּפָה

כְּמָטוֹס קַל כָּנָף

שֶׁמְּרַסֵּס אַבְקַת חֵשֶׁק

לְהַזְכִּיר לָנוּ

לְהִתְעוֹרֵר

אֶל עוֹף הַחוֹל

שֶׁבָּנוּ

כִּיקִיצָה מְאֻחֶרֶת. 

שיר אהבה לילד בן 10

לנועם בני

בבוקר אתה מעיר אותי

"אני מאוהב אבא, תראה הצעתי חברות לאגם

בווטאספ."

אני מצחקק

והנה כבר מגיעים לבבות מסונכרנים, אפליקציה של

אהבה

מתקתקת אותו בסוכר וירטואלי...

ביום הולדתה אתה תדע מה להביא לה

תיק ורדרד של הלו קיטי ובושם בריח אפרסק

כמו שהיא אוהבת

והיא מצידה תרכוש עבורך ליומך שיגיע חולצת טי שירט

רוקנרולית עם שלד של

רוקר מרקד, אבל תשים בקצהו את הלבלב האדום

הזה

להזכירך שהיא שם

טוד קום.

* * *

יאסמין אל-ח'טיב

כותבת מצרית: ההיסטוריה האסלאמית מלאה בשיטות הוצאה להורג נוסח דאע"ש

אימוץ הנאורות היא הנשק היחיד מולו

 הכותבת והאמנית הליברלית המצרית יאסמין אל-ח'טיב פירסמה ב-29 ליולי 2015 מאמר באתר האינטרנט של היומון המצרי אל-תחריר, שכותרתו "ההוצאה להורג בשריפה היא עונש אסלאמי," בו יצאה נגד התכחשותם של מוסלמים רבים לקשר בין ההוצאות להורג שמבצע דאע"ש לבין דת האסלאם.

אל-ח'טיב טענה כי ההיסטוריה של האסלאם, לרבות תקופת הנביא, רוויה באירועי הוצאות להורג מזוויעות כשל דאע"ש, והציגה במאמרה שלל דוגמאות לכך. אל-ח'טיב הזהירה כי אלפי דאע"שים יצוצו אם המוסלמים לא יילחמו בקיצוניות האסלאמית, והדגישה כי מאמרה לא נועד להשחיר את פני האסלאם אלא לקרוא לו ללמוד מן הנצרות שגם בה ישמו הוצאות להורג בשריפה בעבר, אך היא התעדנה לאורך השנים ובחרה בדרך הנאורות.

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

"אינני יודעת מדוע כל אימת שדאע"ש מבצע הוצאה להורג פרוורטית מתעקשים רוב המוסלמים להדגיש כי אין למעשים אלו שום קשר עם האסלאם, שהרי ההיסטוריה האסלאמית גדושה בשיטות הוצאה להורג מפחידות, דומות ואף חופפות לעיתים להוצאות להורג של דאעש. אינני מתכוונת בכך להוצאות להורג שהמניע שלהן הוא נקמה כמו צליבת אל-חלאג' או הריגת אל-סוהְרַוארדי או שחיטתו של אבן אל-מוקפע או פעולות של התעללות בגופות, כמו נשיאת ראשים קטועים לאחר שחיטת בעליהם – מנהג שהמציאו [הח'ליפים] האומיים – שהמפורסמת שבהן היתה [נשיאת] ראשו של המורד הגדול ביותר בהיסטוריה האסלאמית, חוסין בן עלי. כוונתי להוצאות להורג שבוצעו בראשית תקופת האסלאם, אשר רבים מאנשי הדת שלנו רואים בה כ[תקופת] מהות החקיקה האסלאמית, כמו עונש ההוצאה להורג בשריפה או בהשלכה ממקום גבוה – שני עונשים שהוטלו על הומוסקסואלים.

בקרב הצחאבה [חברי הנביא] היתה הסכמה שחובה להרוג הומוסקסואל, אך הם היו חלוקים בדעתם לגבי האופן בו יש לעשות זאת. היו מהם שצידדו בשריפתו, אחרים סברו שיש להפיל עליו קיר עד אשר ימות תחת ההריסות והיו גם שסברו שיש להעלותו אל החומה הגבוהה ביותר בכפר, להשליכו ממנה ו[אם לא די בכך] להשלים את [הריגתו] בסקילה –  וזה גזר הדין שדאע"ש ישם בפועל לגבי אחד ההומוסקסואלים שהושלך מאחד הבניינים הגבוהים של בגדאד. בפועל, [הח'ליפים הראשון והרביעי] אבו בכר ועלי בן אבו טאלב ציוו לשרוף הומוסקסואלים וכך נעשָה. כמו כן, בספר 'תאאריח' של ההיסטוריון אל-טברי', נאמר שאבו בכר הנחה את מפקדי גייסותיו במלחמות נגד המורתדין [מי שחזרו בהם מן האסלאם] לשרוף כמה מהם, כך גם בספר 'פתוח אל-בולדאן' ["כיבוש הארצות'] נאמר שח'אלד בן אל-וליד שרף גם הוא כמה שבויים מורתדי.

מכאן אנו מסיקים כי המחשבה האסלאמית אינה חפה מאחריות להוצאה להורג באמצעות שריפת אנשים חיים, דבר שיש אנשים שהתעלמו ממנו, בכוונה או מתוך בורות, לאחר הוצאתו להורג [בשריפה] של הטייס הירדני מועאד' אל-כסאסבה, כשהם מצדיקים זאת באמירתו של הנביא: 'אף אחד אינו רשאי לענות באמצעות אש, זולת ריבון האש [אללה].' זאת, למרות שהדבר סותר לחלוטין את מה שנאמר לעיל אודות חברי הנביא הראשונים שהוציאו להורג בשריפה ולמרות שאני [עצמי] עדיין בוחנת את [טיבו של] החדית' הזה, שכן יש בו הוראה לשרוף ואח"כ [נאמר בו] ההיפך, דבר שיש בו משום היסוס שאינו מתאים לנביא של אללה אשר נשלח להנחות את ברואיו בדרך הישר. להלן  הנוסח המדויק של החדית':

'הנביא שלח פלוגת [לוחמים] ואמר להם: אם תמצאו את פלוני ואת פלמוני שרפו את שניהם באש,' אח"כ אמר [הנביא]: הוריתי לכם לשרוף את פלוני ואת פלמוני, [אך] אף אחד אינו רשאי לענות באמצעות אש זולת ריבון האש [אללה], לפיכך אם תמצאו את שניהם הרגו אותם!'

בכל אופן, הח'ליפים האומַיים המשיכו להשתמש בעונש ההוצאה להורג בשריפה ואח"כ [החליפים] העבאסים [אף] שיכללו אותו ונהגו לצלות את הנידון למוות על אש קטנה עד שנפח את נשמתו, כפי שצולים בהמה שחוטה.

אשר לעינויים עד מוות, הרי באירוע המפורסם של אל-עורַיניין [קבוצת אנשים שבאו מעורַינה התאסלמו וחיו באל-מדינה], אשר השתלטו על הגמלים של הנביא והרגו את הרועה – לאחר שסימאו את עיניו באמצעות חוד חרב, קטעו את ידיו, את רגליו ואת לשונו עד שנפח את נשמתו – וכאשר נודע לנביא על כך הוא הורה לקטוע את ידיהם ואת רגליהם ואח"כ הוא סימא את עיניהם בברזל מלובן והשליכם לרחוב עד שמתו. זאת, ע"פ עקרון התגמול המתיר לעשות לאדם מה שהוא עשה לאחרים, יהא אשר יהא גודל הזוועה של המעשה.

ייתכן שיהיו מי שיחשבו שמטרת המאמר הזה היא להשחיר את דמותו של האסלאם, ולכן כדי לפתח את הנושא ולהעמיד דברים על דיוקם, אציין כי גם הנצרות ישמה בעבר את עונש המוות בשריפה, בייחוד בימי הביניים, אז שרפו בתי הדין של האינקוויזיציה אלפי מוסלמים והכנסייה שרפה נשים רבות באשמת עיסוק בכשפים וכן שרפה פילוסופים רבים מחשש מפני הנאורות. אלא שבסופו של דבר הנאורות ניצחה והכנסייה הפכה להיות בעלת אופי מעודן וסובלני כפי שהיא כיום. הנאורות היא הנשק היחיד שלנו לנצח את דאע"ש, משום שהמלחמה האמיתית  שלנו היא נגד החשיבה הקיצונית ולא נגד דאע"ש, ואם לא תתעמתו איתה ולא תנצחו אותה, היכונו לקראת [הופעת] אלפי [ארגוני] דאע"ש.

ציטוט מתוך אתר ממר"י מיום 31.8.15.

* * *

יצחק שויגר

גל פיכס

כך סיפר לי סבא שלי עליו השלום.

בעיירה שלנו היה נהוג לשמור על החוק, על הצניעות ועל הסדר. אתה צריך להבין. לרוב היהודים לא היתה פרנסה, והם היו בעצם מתפרנסים זה מזה. למשל, אחד לא ידע לבשל בשר והיה רעב לאיזה שטיקלע בשר. מה היה עושה? היה הולך אצל השכנה שידעה לבשל ומשלם שכרה ואוכל אצלה.

ומהיכן תאכיל אותו? הולכת אצל הקצב משלמת שכרו והוא מוכר לה.

ומאיפה יהיה לקצב בשר?

הולך אצל האיכר לוקח עגל רך וטוב, מוליכו לשוחט ונושאו בעגלתו לחנותו, שהרי נעבך, אחרי שנשחט כבר אינו יכול ללכת, ושם מפרק את בשרו ומוכר לכל דיכפין.

כלומר, צריך להבין חוכמה יהודית. מה פירוש "זה נהנה וזה לא חסר." אבל, נכדי היקר, תשאל שאלה חשובה, מאיפה יהיה לרעב כסף בשביל להתחיל את השרשרת החיה והמחיה הזאת?

או, פה יש תשובה. הממשלה. היא זאת שמפסיקה את השרשרת או יותר נכון מחדשת אותה. מי שמקבל את כספו מהממשלה הוא מתחיל את שרשרת החיים. אבל מה לעשות? כולם רעבים וכולם רוצים לעבוד עבור ממשלה. מה רע. אתה יושב כל היום על התחת שותה תה ומקבל אנשים. יש להם כל מיני תלונות ואתה רושם ומעביר הלאה. וככה כל היום לא עושה דבר ולא מועיל דבר. אבל מה, בסוף החודש יש לוקש. לפעמים זה בגודל של קניידלה ולפעמים בגודל של קישקה ואם אתה בעל קשרים עם הממשלה אתה מקבל לפעמים את כל הקיגל.

אז תבין, נכדי היקר, שבכל פעם שהיו מחפשים בממשלה מישהו בשביל לעשות משהו אז כל העיירה היתה כמרקחה. לכל אחד ואחד היה רצון לתפוס את המשרה ואם לא אז לפחות לסדר את המשרה למקורבו. אם אפשר לבתו או לחתנו. ואז כדי שלא ירגישו הבריות בקירבה המשפחתית, היו ממציאים כל מיני המצאות. למשל אתה היית ממנה את בנו של הקצב להיות אחראי על הסדר והניקיון בבניין מכבי האש – ובתמורה בתך היתה מתמנית לראש הוועד למען מתן פטורים לאסירים מחובת גידול זקן ביום כיפור. שברור לכולם שאין קשר בין שתי המשרות וגם שאין בהן צורך. אבל ככה מתחילה שרשרת המחייה. ומוכרחים לומר שיש דין ויש סדר. ואפשר לומר שמשתדלים ככל האפשר לרצות את כולם וגם לשמור על טוהר המידות.

וזכור לי המקרה שרצו למנות מפקח שיוביל את האסירים לבתי המשפט בעיר הגדולה. זו היתה משרה אחראית שכן לפעמים, רחמנא ליצלן, היו אצלנו גנבים. וחלקם היו נתפסים על ידי הציבור בשעת מעשה. וכדי שלא יכלה בהם הציבור את זעמו, וישברו להם את עצמותיהם, התקינו, שגנב שנתפס בשעת מעשה, צריך להובילו למחסן שהתקינו מאחורי בית המדרש, ושמה היו שומרים עליהם שלא יברחו. ומשם היו מוליכים אותם בעגלה מיוחדת לעיר הקרובה. בעיר היו השוטרים תופסים אותם ומביאים אותם למשפט.

אלא מאי, לפעמים הדרך הזו הוליכה לגיהינום. מילא גנבו. אבל לפעמים היו השופטים שולחים את הגנבים לעבודת הצבא ויותר לא נראו בעיירה או שנהרגו בצבא או שעזבו את היהדות ונעלמו בין הגויים. אז אתה כבר מבין, ילד, שזה היה תפקיד אחראי ולא בוחרים לזה סתם בן אדם וגם הלוקש שהיה מקבל מטעם הממשלה היה בגודל נגיד, של חצי קיגל. לא ממש קיגל שלם. ואת ההשלמה הוא היה עושה מפה ומשם. אתה מבין ילד למה אני מתכוון. כמו שנאמר זאת משרה וזאת שכרה.

מיד כשנתפרסם הדבר שרוצים למנות מישהו לתפקיד. התחילו  אנשי העיר להציע את עצמם או את מקורביהם או את מקורבי מקורביהם. ומיד חישבו חכמי העיר ומצאו מוצא. נמנה ועדה שתבחר את המועמדים. ומיד התחילו כל אנשי העיירה להציע את מקורביהם ואת מקורבי מקורביהם לכהן בוועדה. חישבו ואמרו – כל אחד יגיד מה שהוא חושב על המועמד לכהונה ועל המועמד לוועדה. והתחילו כל אנשי העיירה מביעים דעתם. בשיר ואומר בכתב ובעל פה. בעיתון ובבית הכנסת בשוק וברחוב. אחד התריע שהמועמד היה מרמה בקלפים בעת שהיה בכיתה בחדר. והשני מצא שהיה מזלזל בקריאת שמע על המיטה. שלישי מצא שכל המועמדים בועלי נידות ואינם מבקרים באופן תדיר בבית המרחץ ובמקווה הטהרה, ואילו אחד היה יכול גם להישבע שבפעם האחרונה ראה את אחד המועמדים מציץ לעזרת הנשים ולפי מה שנראה לו, מי שהיא אולי אשתו של הרב הציצה כנגדו. שאי אפשר שאדם כזה יהיה אפילו מועמד למשרה אחראית. להוביל אסירים? מי? זה שלא אומר קריאת שמע! זה שהולך בלי ציצית? הוא יוביל אסירים ועליו אפשר יהיה לסמוך אם נרצה שהוא ישחרר אותם במקרה, בלי שאף אחד ידע, כדי שלא ייקחו אותם לעבודת הצבא? השתגעתם?

מה אני אגיד לך נכדי היקר. העיירה היתה כמרקחה. הצעות וקללות, גידופים, השמצות  וחרפות, מאמרים בעד ומאמרים כנגד. גל מגעיל של איכס ופיכס. כל אחד נעשה מומחה מטעם עצמו לוועדות ולמפקחים.

 "ומה קרה בסוף?" שאלתי.

אני לא ממש זוכר את הסוף. זה גל של שמועות, וזה נגמר אחרי שנים ארוכות. בינתיים הגנבים גנבו באין מפריע גם מאלו שהיו בעד וגם מאלו שהיו נגד. ככה זה בעולם.

"יהודים לא צריכים לנהל שום דבר בעצמם." כך אמר לי סבא.  

* * *

שיר אהבה לַפְּלַחַיִים

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

תני לי להיכנס בסדק שלך

על חוף הים

ואראה את האור

מבעד לעכוזֵך

כי טוב לי שם

יותר מאשר בכל מקום

אחר בעולם

ואני מבטיח לנשק את פלחייך

החשופים

החלקים

הכל כך עדינים

עד שיאדימו ממגע שפתיי

כמו אבטיח בשל

חוף גורדון, 2.9.15

* * *

עמוס אריכא

1. השר ובחירו משתלחים

סוד גלוי שמשטרת ישראל נקלעה למשבר חריף שלא זכור כמותו מאז הקמתה. רבים מדי בצמרת המשטרה נחשפו כאנשים שלא היו ראויים להימנות עם סגל הפיקוד הבכיר שלה. מכאן ועד לביטול המשטרה ורמיסתה ברגל גסה –  כפי שעשו זאת גלעד ארדן וגל הירש, רבה הדרך, ויש בתגובתם היהירה מטעם של זלזול והשתלחות מקוממת המטילה צל כבד על המינוי הזה. 

עברו רק חודשים ספורים מאז התמנה ארדן לתפקידו בממשלה הנוכחית, שבוודאי תיכנס להיסטוריה שלנו כבעלת המינויים הזרים והמשונים ביותר שיכולים לעלות בדעתנו. בין מינויים אלה נחשף מינויו של ארדן לשר לביטחון פנים כמעורר דאגה מחמת חוסר ניסיונו וחוסר הבנתו המקצועית את הגוף המורכב שהוא ממונה עליו. בא מינויו של גל הירש ומיקד שוב זרקור בשר שהוליך שולל שלושה מניצבי המשטרה בהבטיחו כי אחד מהם ימונה לתפקיד המפכ"ל, בכדי למנוע זעזוע נוסף במשטרה החבולה.

ארדן כנראה אינו מבין עד לרגע זה את מורכבות האחריות של המשטרה, העוסקת במשך עשרים וארבע שעות ביממה בקרבות מתמידים עם עולם הפשע והעבירות, המתבצעות בתחומים רבים מלפרטם ביריעה קצרה. כל הקבלה של המשטרה למערכת צבאית מוטעית מיסודה. יתירה מזו, השר גם לא טרח להכין את הציבור להתהפכותו מהבטחותיו. הוא גם לא עשה צעדים מחוייבי מציאות לבדוק לעומק את טיבו ועברו של מועמדו

אומנם ייתכן שיסתבר כי כל אלה הסבורים שגל הירש יש בו מהפנומן הגאוני המסוגל לקיצורי-דרך מבריקים להחלים משטרה חולה, יימצאו בסופו של תהליך כמי שאמונתם מוכחת – ואז רבים יצטרפו למברכיו. וייתכן גם אחרת. הימים שיבואו יגידו דברם בנושא חשוב זה. אולם חובה היא לציין שני פגמים קשים שנחשפו כקוצים רעילים – הן בהתנהלותו של השר והן בהתנהלותו המדאיגה של המפכ"ל המיועד.

אתחיל בשר ארדן. מחוץ למשטרת ישראל קיים עשרות שנים גוף של קצינים בכירים, המוכר כ"מועדון הניצבים", שחבריו יצאו הפעם חוצץ נגד מינוי בחירו של השר. הגוף הזה, כך ניתן להתרשם מתגובתו החריפה של ארדן, פסול לדעתו מלבטא עמדה לגבי המשטרה מפני שחבריו לטענתו, ניצבים ורבי ניצבים, חשודים בתרומתם למצב הדיכאוני הנוכחי של המשטרה.

זו כמובן האשמה חמורה ופסולה בכול מכול. מדובר בהשתלחות מרושעת בדורות של קצינים ומפכ"לים, שלא מעטים מהם התחילו את שירותם בשנות החמישים עד שהגיעו לדרגתם הבכירה. כמעט כולם אנשים שצברו ידע עשיר בתפקידיהם, ואף הציבו הישגים מרשימים וקידמו את המשטרה בדרך בה ניהלו את יחידותיהם, מרחביהם, מחוזותיהם ואף את סגל אל"ף, הוא סגל הפיקוד של משטרת ישראל. אני מכיר כמה וכמה מהם עוד משנותיי במשטרה.

על-פי מיטב זיכרוני מעולם לא התערבו חברי מועדון זה במינוי מפכ"ל, גם לא כאשר כזה הובא מבחוץ. הם גם מעולם לא התאגדו לצאת כנגד מינוי מפכ"ל כמו במקרה של הירש, ומחובתם היה לבטא את תחושותיהם והשגותיהם מול קרקס מינוי המפכ"ל המוצע, וחובה להקשיב להם.

הדוגמא השנייה של השתלחות מסוכנת הובאה ביממה האחרונה על-ידי גל הירש וחבריו, הנלחמים להרחיק ממנו מעגל אש באמצעות עלילת-דם חולנית. הם האשימו את משטרת ישראל כסכנה לדמוקרטיה (!) בכך שהיא צוברת במסתרים חומרים שונים כנגד אנשים שונים, ושומרת עליהם עד ליום שנכון יהיה להשתמש בהם לחיסולים ממוקדים – כמו במקרה של גל הירש. עלילה שקרית זו צמחה במוחות קודחים בטירוף העושים הכול להבטיח את המינוי של הירש. מי שמניב אשמה כזאת אינו ראוי גם להיות שמ"ז (שוטר מוסף זמנית).

ארדן והירש חייבים לחזור בהם מיד מהשמצותיהם השקריות ולהתנצל בפני כל המשרתים במשטרה לדורותיהם – עוד לפני התייצבותם ב"וועדת טירקל". אחרת שניהם פוסלים את עצמם.

2. גזענות אשכנזית-חרדית

אין אלוהים אמיתי לא ברקיע של החרדים לא בליבם של אותם אלה המגדירים עצמם כ"חרדים אשכנזים". אין דרך ונוסח לגנות בכאב את האמת על עליבותה של הכת הענקית הזאת הנקראת אשכנזית-חרדית. זו כת מנותקת מהעבריות, זו כת מנותקת גם מהחוזרים בתשובה שאינם ראויים בדור הזה לבוא עם בני החרדים בברית נישואין. הכת הזאת היא גם בגדר חרפה לכל אותם מקירבנו שעוד מתייחסים אליה בסלחנות כאילו מדובר באמת בשומרי החומות של היהדות.

אלה אינם שומרים לא עלינו ולא על יהדותנו. הם אינם סוגדים לרעיון המופלא של עשרת הדיברות, אלא משועבדים כשפלי-רוח לפולחן "הגאונים" שיצרו את ההתפלמסות המייגעת והמוכרת בשם "ההלכה". בעיני עצמם אין בלתם כיהודים טהורים. בעיניהם הם נישאים במעמדם המזכה אותם בהתנערות מבזה כל מי שאינם באים בקרבם ואינם בשר מבשרם. כך מתנהלת כת סגורה ומרושעת שהיא מוקש חברתי ככל כת מוקצנת המנהלת אורחותיה הקמאיות כנישאת מעם ובניה סבורים בכסילותם כי הם זן מיוחד של עץ הקודש "אתה בחרתנו מכל העמים," וכנראה גם מכל שאר בני העם העברי.

מרגע בואי לאוויר העולם בעיר הלבנה – גדלתי, למדתי ושירתי בצבא עם בני כל העדות וראיתי בהם אחים מכל הבחינות. אולם לדאבוני במרוצת השנים התוודעתי לאותו שטן מרקד בינינו המוכר בשם הרע הזה, "השד העדתי". לעיתים בא זה לחולל מהכיוון "האשכנזי" לעיתים מהכיוון "הספרדי". פעמים נחשפו מצבים בהם כלי דורסני מר הזה שימש לניגוחים פוליטיים שסייעו לכמה חוכמולוגים עלובי-נפש לרכוב על הסוס העדתי, אביר שועט שאין כמותו לגאווה במסע הגזענות השפלה שטופחה ומטופחת במדינת ישראל. אלה נחשפים במועדים קבועים של עונות טרום-בחירות.

אולם כל המקרים האלה קשים כקלים מחווירים מול ההתנהלות הגזענית החרדית של הכת האשכנזית שיושבת על עורקינו כאילו אנחנו כולנו עדר בהמות, חמורים שאפילו אינם מסוגלים לנערת-מחאה ובוודאי לא להפתיע בדיבור אנושי כאתונו של בלעם שראתה את מלאך אלוהים בעוד בעליה מתאכזר אליה כאילו היא בהמה סרבנית.

במשך שנים כותשים בני כת זאת את כולנו בגלל אי-ראיית נולד של אבות המדינה שהתעלמו מהעובדה שקיימים שני זרמים נוספים של מיליוני יהודים. אלה המייסדים חתמו על ברית מגונה עם החרדים והולידו עץ מורעל שפירותיו באושים, והמבקש להציל נפשו יזהר מלנגוס בפרי הזה אף ירחיק שפתיו ממנו. היהירות של "שומרי החומות" האלה שמיעוטם אף עושים פה ושם יד אחת עם עוינים נודעים לארץ העברים, מביאה אותם לעברי פי פחת מוסרי מזה שנים רבות ומחדדת התבזותה בימים בהם מתחילה שנת הלימודים.

בימי רתיחה אלה שלפני ראש השנה ויום הכיפורים – החרדים אינם באים להיטהר בתפילותיהם כזכאים שאין בהם מתום. היפוכו של מצב הוא הנכון והמדאיב, ומעיד שהם כשלו במשחקי שולחן ערוך של פולחנם המייגע והמנותק ממציאות משתנה.

החרדים האשכנזים חוזרים ונחשפים בכסילותם כיהודים המתנערים מכל עברי/עברייה שאינם כמותם ולפיכך הם נחשדים כטריפות שמוטב לא להתקרב אליהם. יהירי-דת אלה הם שמונעים באטימותם בעד בנותינו המתייחסות למוצא ספרדי-מזרחי מלבוא בקרבת בנותיהם שמא חלילה יטמאו את בנותיהם "האשכנזיות הטהורות".

כאשר מוסדות חינוך של הרשתות החרדיות, המשתייכות ליוצאי אשכנז, נועלים דלתותיהם בפני בנות עמנו האחרות – כי אז מחובת המדינה להפר עצת רשעים בכל דרך חוקית, ולמנוע ממוסדות אלה תמיכה כספית. ממשלת ישראל שאינה מגיבה על נבלה מתמשכת זאת הופכת לשותפה במערכת חינוך הראויה לכינוי "סדומית". אין שם מתאים יותר ממוקד השחיתות התנ"כי שלא איבד מחריפותו למרות אלפי השנים שחלפו מאז.

ההתבזות של החרדיות האשכנזית מוכיחה שזו אינה  ראוייה להיחשב כזו השומרת על גחלת ישראל, בוודאי שהיא גם איננה זכאית להיחשב לשומרת החומות. במעשי החרם והאפלייה האלה המתקיימים במוסדות החינוך שלה היא מותחת קו אדום עבה המדגיש את היותה כת נבדלת שהיא מחוץ למחננו.

* * *

אריה רפפורט

כפייה בועטת

לפתע מפציעה שוב בשמי המדינה תופעה חדשה-ישנה. שוב מרחף באויר השד הדמוני של הכפייה הדתית המנסה להשיג עוד נקודת אחיזה והפעם על ידי יצירת הקשר המיסטי בין הכדור הנבעט ובין אמונה ודת. כמו תמיד, ובגלגול עיניים, מנסים לשדר שכאילו מדובר כאן במשהו צודק וחשוב, אבל אל תטעו – לא מדובר כאן בזכויות סוציאליות או ברווחת הפרט, וכל טיפש שחושב שיש כאן  משהו של מסורת  לא מבין את מהות הכפייה הזוחלת.

שוב אנו חוזרים לשגיאה האיומה של דוד בן גוריון שהתפתה לטיעון של הצורך בשמירה על גרעין עילויים שלכאורה יבטיחו את חיוניותו של המשך היהדות, ולפתע, כך בדיוק בדרך הזו –  הפכו 400 העילויים שעליהם הוטל לסחוב את העגלה המלאה – לאוגדה של מעל 100,000 שמקפצים עם תורתם אומנותם.

לא מדובר בשום אספקט סוציאלי, כדורגלנים אלו הינם אנשים שבחרו במודע במסלול מקצועי ושמרוויחים בו כמה מונים יותר מכל אזרח אחר. הם מכוסים בכל ביטוח אפשרי, קמים כל יום ב-11.00. כל תכלית עיסוקם הנה להיות בשיאם בשבת, והנסיון לכפות על כולנו את ה"שבת מלכה " הינו זילות של כל מה שיפה וחשוב בספורט.

מקור מושג השבת, מקדמת עדן, הינו לאפשר מנוחה למי שבאותן שנים עבד כל יום ולאורך כל היממה, כשהוא מתענה בתנאי תעסוקה איומים  ובשעות עבודה  איומות, זו היתה טראומת השכיר הפרולטר במשך הדורות.

כל המושגים הללו עבר זמנם, כיום הדגש הינו על רווחת העובד, הבטחת בילוי ונופש ביום החופש תוך הקפדה על חופש הפרט ושמירה על זכויותיו. אסור להפוך את השבת שוב לכלא. בתקופה המודרנית מרבית בתי העיסוקים עובדים בשבת. אזרחי ישראל מטיילים בארץ והולכים לים ולבריכות. מאז ומקדם חלק מהשבת הוקדש לבילוי העולמי והלאומי – משחקי הכדורגל. נדגיש שאפילו כל המשמשים בקודש, שמשים, חזנים רבנים – כולם מקבלים במשך השבוע שכר תמורת תפוקה שיעשו בשבת – זו לא עבודה?

מי שייתן יד לעצירת משחקי השבת יידע שנתן היתר להפוך את ישראל למדינת אייטולות, ואין שום הבדל בין מדינת הלכה לבין מדינה איסלמית, ובדרך למדינה בסגנון דאע"ש. מבחינת האפקט החברתי הרי זה דומה מאד לפיצוץ אתרי ונכסי התרבות בתדמור. סוג של ניסיון למחוק מהות ותרבות, רק שכאן זה נעשה בתחכום, ונמסר לביצועו של שר שמוכן להקריב מדינה שלמה עבור מנדט נוסף למפלגתו – כמה כואב , כמה שקוף.

לצערנו מדובר גם  בנזק בינלאומי היסטורי, ושוב הפרדתנו וניתוקנו מכל הפעילות הזו.

שוב ושוב ניחתות המכות הללו עלינו. באין מערכת בולמת – הממסד הדתי נדחק יותר ויותר לקיצוניות. אם זה קורה בביתו הפרטי של אדם – זו זכותו, וחבל, אבל אם מדובר במערכת שתלטנית-דורסנית המשתלטת על המרחב הציבורי – זה אסון לאומי. המערכת הזו הנה תוקפנית ואלימה  ומנסה להחזיר בתשובה את החברה כולה, ובין השאר על ידי הסתגרות מחד, ומניעה וביזוי של כל מה ששייך למערכת החילונית עם סיסמאות כמו "עגלה ריקה" המושמעות על ידי אלו שמחרפים נפשם כדי למנוע כל לימודי ליבה והשכלה מהקהל השבוי שלהם.

אין פתרון אלא רק על ידי הפרדת הדת מהמדינה ומניעת כפייה. על אזרחי המדינה לדעת כי אם לא תגובש כאן חוקה בהקדם – נוכל להגיד קדיש יתום  על תחיית הציונות, על החלום של בניית מדינה פתוחה, ליברלית, מתקדמת, וחסל קיומה של המדינה הנפלאה הזו.

* * *

מנחם רהט

ניצחון הציונות

השבעת מיניסטר חרדי מאגו"י, מבשרת רפורמה בלתי נמנעת במעורבות 'החרדיות האשכנזית' בניהול המדינה הציונית

שח לי פעם רב גדול וחשוב בישראל, מן היושבים ראשונה במלכות התורה, שאת הנזק הגדול ביותר ליהדות במאות האחרונות, חוללו הרפורמים. "הרפורמים," כך אמר אותו גדול, "הם שהפכו את המילה רפורמה למילה גסה. בעבר איפיינה הרפורמה את הנהגתם של חכמי הדורות. אבל מאז קמה התנועה הרפורמית, נאלצים שלומי אמוני ישראל להשתבלל ולהתקפד, תחת סיסמת החתם סופר זצ"ל: 'חדש אסור מן התורה.' מאז קמו הרפורמים, הרפורמה אינה קיימת בבית ספרנו."

ובכל זאת, יש רפורמה בבית ספרם. ועוד איך. לא בהלכה ולא בתורה, חלילה, אבל יש בדרכי ההנהגה. הצטרפותו של שר הבריאות החדש ר' יעקב ליצמן לממשלה על תקן של שר בריאות מלא, היא סוג של רפורמה בהנהגה. 

הציבור החסידי, ששלח את ליצמן לקואליציה, מנסה אמנם להצטדק מול העובדה, שלראשונה מזה יותר מ-60 שנה יושב נציג 'החרדיות האשכנזית' בממשלה, על תקן שר מלא. ככלות הכל, זה לא פשוט לעבור מהפך אידיאולוגי שכזה. המצטדקים טוענים כי אישור הרבנים הוא רק צורך השעה, ואין בכך ביטוי לשינוי מרחיק לכת ביחסה השלילי של אגו"י לציונות.

אך זוהי, עם כל הכבוד, טענת שווא. במבחן התוצאה – הכפיפו רבני אגו"י ראשם בהכנעה מול הבג"ץ הציוני (ציוני?! – כבר לא בטוח. אולי פוסט ציוני?) – וקיבלו מרותו. שהרי הם יכולים היו להחליט אחרת, אילו רצו. הם היו יכולים להישאר בקואליציה ולהסדיר לליצמן ראשות ועדה בכנסת. כפי שהיתה נוהגת מן הסתם הסיעה הליטאית הבדלנית דגל התורה, אילו נדרשה למנות שר מטעמה. לא, תודה – היו משיבים מן הסתם בעלי ה'השקופע' הליטאית.

אבל ההנהגה החסידית חשבה אחרת. היא החליטה, שאם הבג"ץ אינו מאפשר לנהל מצב של שותפות של 'חצי שיעור', כי אז תהיה השותפות בגדר 'שיעור חזון איש': שותפות בגדול, בשיעור מהדרין, בהנהגה הציונית, עם אחריות מיניסטריאלית כוללת. כמו ש"ס החרדית-ספרדית. ויאיר לפיד, שלא רצה נוכחות אפילו ב'חצי שיעור' של החרדיות האשכנזית בממשלת הציונית, יקבל אותה בשיעור מלא.

תעודת יושר

מאמציה של אגו"י ללכת עם (המדינה) ולהרגיש בלי, מזכירים את שר החינוך בשנות ה-50 וה-60 בממשלת מפא"י, זלמן ארן. כשאמרו לו שחברו שנחשד בפלילים, יצא מן החקירה עם תעודת יושר, הגיב בחיוך מר: "מעניין, אני מעולם לא קיבלתי תעודת יושר."

רק גוף שביצע חישוב מסלול מחדש, מהפכני, כלפי המדינה הציונית והחברה הישראלית, מוצא לנכון להצטדק ולנפנף ב'תעודת יושר', בדמות הטענה המגוחכת שלא חל שינוי בעמדותיו. צריך רק להיזכר בחרמות ובגידופים וההוצאה מכלל ישראל, שהפעילה אותה אגו"י, כלפי בנימין מינץ החרדי, שאת עורו כמעט פשטו מעליו, כשהחליט לפני 55 שנה לשמש שר הדואר בממשלה הציונית – כדי להבין את גודל המהפך שעברה 'החרדיות האשכנזית' מאז.

בראייה היסטוריוסופית, החליטה אגו"י, כשמצאה עצמה על פרשת דרכים, בפני השאלה לאן הולכים מכאן, לבחור, על דרך ההשאלה, בהנחיית: "ובחרת בחיים".

בהצטרפותן לממשלה הציונית הותירו אגו"י וש"ס החרדיות, רק את מפלגת דגל התורה הליטאית, וכן את סאטמר ונטורי קרתא, מחוץ לגדר ההשתלבות המלאה בחברה הישראלית. בעתיד הלא רחוק, יחשבו מסלול מחדש גם הליטאים, ויצטרפו לממשלה הציונית. כך יושלם ניצחונה של הציונות על פני החרדיות המסתגרת, המתבדלת, שערב שנות השואה המליצה (רובה, לא כולה) שלא לעלות ארצה, מחשש שֶיִתְחַלְּנוּ בארץ הקודש, מבלי שלקחו בחשבון אפשרות הפוכה: שדווקא עלייה המונית של רבבות חרדים, היתה מעצבת אחרת לגמרי את פני היישוב והמדינה.

נוע תנוע

אלמלא הפכו הרפורמים את הרפורמה למילה גסה, היה אפשר לומר שאגו"י הולכת בדרך הרפורמה ההנהגתית, בדרכם של גדולי הדורות. כך נהג רבי יהודה הנשיא כשהעלה על הכתב את המשנה, תחת עיקרון "עת לעשות לה'," וכדי למנוע שתשתכח תורה מישראל. אלמלא רפורמה מהפכנית זו, ספק אם היו לנו הרמב"ם והרמב"ן, הר"ן והרי"ף ושאר גדולי הדורות. 

אלף שנה לאחר מכן סיכם הרמב"ם לראשונה את תרי"ג המצוות אליבא דהלכתא, והעניק לעם קובץ ממוקד של כל התורה שבעל פה. רפורמה מהפכנית זו, הפכה אותו לנרדף ע"י חכמי דורו, ובעטייה נשרפו ספריו. ארבע מאות שנה אחריו, חולל ר' יעקב פולאק רפורמה מופלאה בשיטת הלימוד האשכנזית, כשהנהיג את שיטת 'החילוקים' המפולפלת. 

והבעש"ט, כשהביא לעולם לפני כ-275 שנה את תורת החסידות, שוב קמו מתנגדים אלימים בזעקות שבר: רפורמה! וכשייסדה שרה שנירר את רשת 'בית יעקב' בפולין, כדי להוציא את בנות ישראל מבטלתן וניוונן הרוחני, היתה זו רפורמת ענק בחייהן של בנות ישראל. תוך שנים ספורות התקדשה הרפורמה והיתה ל'הקנקן הטהור'.  

גם בארץ נמשכה הרפורמה הברוכה הזו. כאשר ר' איצ'ה מאיר לווין ושלמה לוינשטיין האגודאים, חתמו על מגילת העצמאות של מדינת ישראל ב-ה' באייר תש"ח, היה זה מהלך מהפכני של השתלבות בפנומן המופלא הזה ששמו מדינת ישראל. כך גם התפרשה הנהגתו של הרב כהנמן, כשהניף את דגל המדינה ביום העצמאות על ישיבת פוניבז' הליטאית.

אחר כך באה אמנם נסיגה לעבר חומות ההתבדלות ו'טָהֳרס [טהרת] הקוידש', בהובלת 'החרדים החדשים', אותם צעירים קנאים שלא ידעו את יוסף, שהתרכזו סביב ה'פראבדה' החרדי – 'יתד נאמן'. – אבל, כצפוי, הם כושלים במאמץ הסיזיפי לבלום, בשם 'ההשקופע הטהוירע' את רכבת הרפורמות המתחדשות לבקרים: כניסת לימודי ליבה ל'חינוך הטהור', הקניית מקצועות מודרניים לתלמידות הסמינרים, הנהירה לתואר ראשון באקדמיה, הפנמת רעיון השיוויון בנטל, לרבות נכונות לשרת בצבא או בשירות לאומי, ההבנה שהעגלה של המחנה האחר לא כל כך ריקה, ועוד ועוד.

וזו רק ההתחלה. הרפורמה תימשך בשילוב נשים ברשימות החרדיות לכנסת, בהתפשטות האקדמיזציה, בכניסה למקצועות שלא שיערום אבותיהם: הנדסה, רפואה, הייטק, מתימטיקה, מדעי החלל ועוד ועוד.

ליצמן והרבנים הוכיחו השבוע שרפורמה הנהגתית אינה מילה גסה, ושרכבת הרפורמה נוע תנוע. כך היה מעולם, כך יהיה לעולם. נוע תנוע.

* * *

משה כהן

הנדון: מנקר עיניים

מכובדי,

כול הזמן באים בטענות למדינת ישראל על המצב הכלכלי הקשה של תושבי הרשות הפלסטינית.

כול אחד יכול לראות באינטרנט תמונות של ארמון הפאר שהקים לעצמו יו"ר רש"פ ברמאללה.

הכיצד אין איש שואל איך מימן אבו מאזן את ארמון הפאר שלו? איך מעז הראיס לנקר את עיני הבריות ללא תגובה?

אתרוג שכזה, חסין בפני ביקורת. איפה התקשורת הישראלית?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

1. עוד לא פגשתי רופא כזה

במקרה, בבדיקה בבית החולים איכילוב, גילה אצלי הגיניקלוג מימצא שעלול לדעתו להיות ממאיר, והציע שאעשה ביאופסיה. ביאופסיה שאולי תהיה פולשנית. ואילו האונקולוג שמטפל בי מזה שנים, אף הוא באיכילוב, טען שאין צורך בשום ביאופסיה. היא מיותרת.

הדעות המנוגדות בילבלו אותי והדריכו את מנוחתי, והחלטתי לפנות לרופא מומחה, שיכריע. המליצו לי על ד"ר לבבי, מנהל המחלקה הגיניקולוגית בבית החולים בילינסון. הוא מופיע ברשימת הרופאים של "מושלם" בקופת החולים שלי, הכללית, וקבעו לי תור בביתו ברחוב קפלן בפתח תקווה, מול בית החולים לילדים שניידר.

עליתי על אוטובוס 82, ואחרי תחנות רבות ירדתי ברחוב קפלן. התחנה נמצאת בצד המיספרים הזוגיים, ודירת הרופא היא במספרי הפרט. הרחוב המה מאוד ולא מצאתי מעבר חצייה. עודי פונה אנה ואנה, מחפשת מעבר, החום יוקד וכל צעד מכביד, ניגשת אליי בחורה נחמדה, בכיסוי ראש של דתייה, ושואלת: "את צריכה עזרה?"

"כן. איפה מעבר חצייה? עליי לעבור לצד השני."

היא העבירה אותי במעבר שנמצא במרחק ניכר ושאלה:"איזה מיספר את צריכה?"

"11 או 13. לא רשמתי ברור. ד"ר לבבי."

11 ו-13 התגלו כשני בניינים גבוהים תאומים, שאליהם מוביל גרם מדרגות.

"חכי לי פה ואני אעלה ואברר." הציעה.

כעבור זמן מה ירדה ודיווחה: "אין לבבי במיספר 13 אבל מצאתי אותו במיספר 11."

היא סייעה לי לעלות במדרגות המובילות לבית, לחצה על כפתור המעלית ועלתה איתי לקומה השלישית, לדירת הרופא. הספקתי לשאול לשמה – "חיה," – ואז נפתחה הדלת וחיה נכנסה מיד למעלית ולצערי איני יודעת מה שם המשפחה של הנפש הטובה הזו שליוותה אותי בחום הכבד ולא הרפתה עד שווידאה שאכן הגעתי למחוז חפצי.

נכנסתי לרופא במצב רוח מרומם, מלאה התפעלות מיחסה של הצעירה.

הרופא, אותו לא ראיתי מעולם, איש נעים סבר, בדק את המסמכים שהבאתי, בדק אותי ופסק: "אין צורך בשום ביאופסיה. הכול כשורה. מומלץ שבעוד חודשיים-שלושה תעשי סונר לביקורת."

אמרתי לו שאני מאושרת מהבשורה ובכלל זה לי יום טוב – וסיפרתי על הבחורה שעזרה לי כשירדתי מהאוטובוס ולא ידעתי היכן אני נמצאת. שאלתי "מה בעניין הפיננסי?" – "יש לך  צ'ק?" שאל הרופא. וכששמע שבידי כרטיס אשראי בלבד, אמר: "דברי עם אשתי," ונפרדנו לשלום.

האישה ישבה בחדר הכניסה. שאלתי כמה עלי לשלם.

"לא כלום," אמרה.

בטוחה שאוזניי מטעות אותי שאלתי שוב.

"אינך צריכה לשלם כלום," חזרה על דבריה."הרופא אמר שהטיפול לא היה גדול ואינך צריכה לשלם."

לא הבנתי. "אבל הוא הקדיש לי זמן, בדק את מסמכיי, בדק אותי! שלא לדבר על כל השנים שהקדיש ללימוד המקצוע ועמל בו עד שנעשה רופא מומחה..."

כנראה נראיתי כה נבוכה והמומה עד שהיא ראתה צורך להרגיע אותי. "אל תרגישי רע," ביקשה. "מפעם לפעם הרופא אינו לוקח תשלום... על הקיר בחדרו תלויה תעודת תודה מאגודה שהוא מטפל בה חינם..."

זה לא היה הכול.

"והרופא ביקש שאזמין לך מונית על חשבונו שלא תחזרי לתל אביב באוטובוס בחום הזה," הוסיפה. "הנה אני מזמינה מונית..."

המומה ומסוחררת לפלא, התעשתי ומצאתי כוח לאמור שאני מודה מאד ושתזמין עבורי מונית אבל כמובן על חשבוני בלבד. "לא יעלה על הדעת שהרופא ישלם עבורי!"

היא הזמינה מונית ואמרה שתרד איתי, לוודא שהמכונית כבר הגיעה.

זה כבר גבל בבלתי יאומן, בעולם שכולו טוב. הצלחתי לשכנע אותה שאין ספק שהמונית תגיע ושאסתדר בעצמי, וחלילה שתרד בעבורי בחום הזה.

היא ציידה אותי בבקבוק מים. ירדתי, וכעבור דקות מיספר הגיעה המונית.

לחווייה כזו לא זכיתי בכל ימי חיי משום רופא, וודאי לא מרופא שאיני מטופלת שלו, שרואה אותי בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה. שיחזרתי בליבי את הביקור שוב ושוב, להיות בטוחה שזה אמנם קרה לי ושקיימים בכלל בני אדם כאלה. חשבתי על כל הקיטורים והטענות בעל פה ובכתב, ברשתות החברתיות ובפייסבוק – על רופאים ובתי חולים, והיה לי ברור כי חובתי לספר על יחס מופלא של רופא שליבו רחב ומעשיו נלבבים וודאי לא במקרה שמו ד"ר לבבי, וגם על רעייתו. 

כל זה אירע ביום השלישי בשבוע, יום שבו נאמר פעמיים "כי טוב". לי היה זה פעמיים "כי טוב מאוד": הרופא האנושי – והבחורה שעזבה את עיסוקיה על מנת לסייע לזולת. כמה ניצוצות אור מלא העולם! צריך רק לרצות להתרכז דווקא בהם.

2. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

בימוי דבורית שרגיל. ישראל 2014. אנגלית, שבדית, יפנית.

הסרט "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" מוקרן זה שנה ויותר בסינמטק. ביימה אותו העיתונאית דבורית שרגיל, שיצאה לחפש את ג,בורי הספרים שאהבה בילדות, במיוחד את אלה קארי ואת נוריקו סאן. היא עשתה מאמצים רבים על מנת לפגשן והרחיקה עד לפלאנד בשבדיה ועד יפן. הפגישות עם הגיבורות של ספרי הצילומים היו נרגשות – עשרות רבות של שניים חלפו מאז היו ילדות קטנות וכיכבו בצילומים, ועשרות שנים חלפו גם מאז שהבמאית קראה עליהן. היא מצאה כי אלה קארי עודה משמרת את המסורת הלאפית ומלמדת את המנהגים הלאומיים בבתי הספר. היא ממשיכה להתגורר באתר שבו צולמה כשהייתה בת שלוש וחצי אבל המקום השתנה לאין הכר ואילים  כמעט שכבר אין בו.

הבמאית ביקרה גם את דירק הילד מהולנד, הבן היחיד שזכה לספר צילום – כל יתר הספרים מספרים על בנות. קשה במיוחד היה למצוא את נוריקו סאן היפנית. החיפוש היה מלא הרפתקאות וכמעט עבודת בילוש אבל חלום הילדות התגשם. נוריקו התגלתה לבסוף ואף הוזמנה לבקר בישראל  ולכבד בנוכחותה את בכורת הסרט.

לא רק שרגיל. דורות של ילדים, בעיקר ילדות, גדלו על הספרים "ילדי העולם" שצילמה אנה ריבקין בריק, והסידרה ממשיכה להקסים גם את הילדים של ימינו. אלה מאיתנו שכבר היו מבוגרים מדי לקרוא את הספרים, זוכרים עד כמה נהנו מהם ילדיהם או נכדיהם.

בריק, יהודייה, צלמת נודעת מאוד בשעתה, החלה את הקריירה שלה בספרי צילום על אמנות הריקוד בשבדיה, על  מילס גורדון  שגן פסליו מושך המונים, על צועני שבדיה איתם נסעה בקרון למדונה השחורה של הצוענים בספרד, ועוד. היא אהבה לצלם בארצות רחוקות, במיוחד אלו שעדיין שמרו נוהגים ומסורת וטרם "התקלקלו" על ידי התיירות והמודרנה. במלחמת העולם השנייה שלחה לעיתונות כתבות מצולמות מהמלחמה. ב-1942 יצאה כצלמת המגזין "לייף", בלוויית עיתונאית, לתורכיה, סוריה, עיראק, לבנון וירדן. שם צילמה את הכתרת המלך עבדאללה. המלך לא התלהב מהרעיון שאישה תצלם אותו, אבל "לייף" הוא "לייף" והמלך ירד מכס המלכות על מנת להצטלם מקרוב. היא צילמה כחמשת אלפים תמונות, והשבדים שהכירו רק מעט את המזרח התיכון, התרשמו מהן מאוד.

במיוחד התמחתה בצילומי הלאפים החיים בצפון הרחוק של שבדיה. לשם נסעה לראשונה עם  עתונאית כשליחת העתון הנפוץ ביותר בשבדיה. המסע נמשך שלושים שעות ברכבת ועוד מיספר שעות ניכר באוטובוס. הלאפים השתכנעו כי היא לא באה כתיירת המחפשת אקזוטיקה ויש לה רצון כן  להכיר את חייהם, ונפתחו בפניה. את הצילומים אספה בספר שהופיע בשבדיה ובאמריקה וזכה לבקורות נלהבות. אך ספרה הידוע ביותר על לפלנד הוא אלה קארי. שנה חיתה עם אלה קארי בקוטה (בקתה) שלה. "ילדה פנטסטית, חיובית וטבעית," אומרת עליה הצלמת. "היא שיצרה את החומר לספר. אחרי שחיברנו את ה'סטורי' היה עלינו רק לתכנן את הצילומים ולצלם אותה יומם ולילה."

כארבע מאות צילומים הפיקה על הילדה. הספר פתח סדרה שלמה על ילדות ברחבי עולם, מאתיופיה עד קשמיר, מתאילנד עד ישראל.

הצילומים הם כמובן הכינור הראשון בספריה אך גם לטקסט שלהם נודעת משמעות רבה. בריק מעולם לא כתבה את הטקסט. את מלאכת הכתיבה מסרה תמיד לסופרים מעולים. כדבריה – "למה שאני אכתוב רע כשאחרת יכולה לכתוב טוב?"

כמה מסיפורי הצילומים נכתבו בידי אסטריד לינדגרן. התרגומים לעברית נעשו ברובם המכריע על ידי המשוררת לאה גולדברג.

את ריבקין בריק ראיינתי בשנת  1954 כשביקרה בארץ לרגל תערוכת צילומיה במוזיאון תל אביב. היא נראתה שופעת מרץ, צעירה מ-56 שנותיה. בנוסף לתערוכה באה לצלם ספר על ילדה ישראלית. הצילומים נעשו בחברת הילדים ברמת יוחנן. הספר, "מלכת שבא הקטנה", מספר על הילדה יעל שעלתה ממרוקו. את הסיפור כתבה  לאה גולדברג.

שאלתי את ריבקין בריק מה סוד ההצלחה של ספריה. אחרי הרהור השיבה: "אולי כי הכול אצלי פשוט ומובן והספרים מבטאים את השאיפות הכמוסות של ילדים באשר הם."

אנה (חנה) בריק, ילידת רוסיה, תושבת שטוקהולם מילדות, סיירה וצילמה מיספר פעמים בארץ, מדן ועד אילת, לעיתים בחברת ידידתה לאה גולדברג. ספר צילומיה על ישראל בכור ההיתוך הופיע בשבדיה ובארה"ב וזכה לביקורות נלהבות. אביה, רופא, היה ציר לקונגרס הציוני הראשון, ובעלה, דניאל בריק, היה קצין העלייה הראשון בסקנדינביה ומייסד ועורך העיתון  של יהודי סקנדינביה "יודיסק  קרוניקה".

בריק נפטרה בשנת 1976 וקבורה בישראל. אף שלא היתה מימיה אם, הביאה לעולם כמניין ילדי-ספרים, כולם אהובים מאוד.  

* * *

נעמן כהן

זהירות: הומניזם אנטי יהודי –

 מפיקו דה לה מירנדולה להיטלר

ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה (מירנדולה, 1463 – פירנצה, 1494) היה הומניסט ופילוסוף איטלקי. בחיבורו "על כבודו של האדם", טען פיקו שאין שום ערך מחוץ לעולם (למשל אלוהים) או בתוך העולם (למשל המדינה) מעל האדם. והנה אותו הומניסט חשוב כששמע על גירוש היהודים מספרד, הוא צהל ואמר כי זוהי החלטה ממשלתית ראויה וטובה.

אדולף היטלר התנאה בהומניות שלו: "אני הומניסט אדיר" –

 Ich bin so colossal human

– "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326),

לעיתים אלו שרוממות ההומניזם בפיהם הם התומכים הגדולים ביותר בארגונים גזענים אנטישמיים. מסקנה: יש להיזהר מ"הומניזם" אנטי יהודי.

תנועת בדסמ – מ-בדס BDS ל-בדסמ Bdsm

BDS (ראשי תיבות של: Boycott, Divestment and Sanctions – חרם, מניעת השקעות, ועיצומים), הוא קמפיין לחרם על ישראל הכולל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי.

הגזען הערבי-מוסלמי, עומר ברגותי המייסד והעומד בראש תנועת ה– BDS- מכריז על מטרתו, חיסול מדינת היהודים:

https://www.youtube.com/watch?v=h7sPcJfDjJo

בי-די-אס-אם או בדס"מ, הם ראשי תיבות של פרקטיקה מינית הכוללת (Bondage) קשירה, (Discipline) משמעת,  sadism,  סאדיזם  ,masochismמזוכיזם.

בתנועת הב.ד.ס. חברים מזוכיסטים יהודים וישראלים רבים הלוחמים להחרים את עצמם. לכן מן הראוי להוסיף לתנועת הבדס את האות מ"ם – מזוכיסטים יהודים, ולקרא לה תנועת "הבדסמ האנטישמית".

Manus manum lavat – יד רוחצת יד

חבר הכנסת הגזען הערבי-נוצרי באסל גטאס בשילוב העולה מרוסיה גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) הגישו הצעות חוק לביטול "חוק החרם". ח"כ באסל גטאס הדגיש כי הוא תומך בחרם על כל מדינת ישראל לא רק על השטחים (בתגובה צעק אליו ח"כ שמולי: "אתה גזען פרובוקטור בעד למחוק את ישראל מהמפה זו האמת!") –  ולעומתו ח"כ גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) לא התנגדה לדבריו, אבל הצטדקה באמרה שהיא תומכת בחרם רק על ההתנחלויות.

נציין לטובה את "המחנה הציוני" שהצביע נגד שניהם.

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!

כבר כתבתי שהשיטה היחידה להילחם בחרם היא החרמת המחרימים ע"פ הכלל: "על דאטפת אטיפוך – האוחזים בחרם בחרם יאבדו!"

ודוק: היות ואנו דוגלים בחופש הדיבור אנו שומרים על זכותו של כל אדם להביע כל דעה, ונאבק לממש גם זכות זאת, אבל כאן אין מדובר בהבעת דעה, אלא בחרם על דעות אחרות, לכן חובה לקיים את הכלל: על דאטפת אטיפוך – האוחזים בחרם, בחרם יאבדו, וכל הרשע כרגע יאבד.

היחס למחרים צריך להיות: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!

הג'יהאדיסט מוחמד עלאן כגיבור "גוש השלום"

הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), המנהיג של מה שנקרא על ידיו "גוש שלום", הכריז על הג'יהאדיסט (איש הג'יהאד האיסלמי), מוחמד עלאן גיבור. במודעה מטעם "גוש שלום" נאמר: "מוחמד עלאן סיכן את חייו כדי לחשוף את העוול של המעצר המנהלי. תודה!"

"האמנה הפלישתינאית" הישנה רק דרשה להחזיר את הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) למולדתו גרמניה, ואילו הג'יהאדיסט מוחמד עלאן לא מוכן אף לזאת. הוא גייס טרוריסטים מתאבדים, במטרה לחסל את מדינת ישראל, ולהשמיד את כל היהודים בעולם לפי דברי נביאו מוחמד, והנה הוא מוגדר ע"י "גוש שלום" כגיבור הראוי לתודה!

מזוכיסטים יהודים כבר אמרנו...

בזכות החלטת בג"צ

הפתרון הפשוט לטפל בטרוריסטים ערבים-מוסלמים אסירים השובתי רעב הוא כדלקמן:

א. עם התחלת שביתת הרעב יש לומר להם תודה על שהם חוסכים את כספי משלמי המיסים.

ב. כשיאבדו את ההכרה ויגיעו לכדי נזק מוחי לעצמם יש לשחררם (כי אז לא יוכלו להזיק), ואם חלילה יתאוששו יש לאוסרם מחדש.

החלטת בג"ץ הולכת במתווה זה.

הנכבה היא עונש מוצדק ולא מספיק

הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (כן, "הקיבוץ המאוחד" של טבנקין, ויגאל אלון) בצירוף מכון ון ליר מוציאים ספר זכרון "השואה והנכבה". נשיא מכון ון ליר, גבריאל מוצקין (נכדו של אריה מוצקין הציוני), המתנאה בכך שהוא פרופסור לפילוסופיה טוען כי "אנו לא משווים בין השואה לנכבה, אלא בין זכרון השואה לזכרון הנכבה..."

הבנתם את הפילוסופיה של הפילוסוף? השואה והנכבה הן הרי תוצר הזיכרון, ומכאן ברור בעליל כי השוואת הזיכרון בין שתיהן היא היא השוואת השואה עם הנכבה. האם הפילוסוף הנכבד לא בקי בלוגיקה?

רבות כתבתי כבר על ההשוואה הנואלת בתעמולה הערבית-מוסלמית בין השואה לנכבה, ועל  היות "הנכבה" עונש מוצדק ולא מספיק:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00941.php

עונש מוצדק על כך שידידו הטוב של היטלר, מוחמד אל חוסיני, ארגן את העולם הערבי והמוסלמי להשלים את מה שהיטלר לא הספיק, לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את יהודיה.

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים (החמאס והפת"ח) מכריזים בריש גלי על תוכניתם לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם.

עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית בה היו גרמנים שהתנגדו לנאציזם, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של הפת"ח) שלפיהם יש לחסל את מדינת ישראל, ולהשמיד את כל היהודים גזענות, ולא מופת מוסרי.

ההשוואה היא פרי הבאושים של לימוד השואה לערבים

כך כתבתי (גיליון 844) בתגובה על דברי אורי הייטנר: "אני רואה ערך מיוחד בהנחלת מורשת השואה לנערים הערביים. אין זו מצוות 'והגדת לבנך', אך זו מצווה של חשיפת המגזר הערבי לסיפור השואה, בתקווה שהנערים יידעו להעביר הלאה את המסר הזה." (גיליון 824) –

כתבתי שהייטנר עושה טעות עובדתית, טעות מוסרית, והחמור מכל טעות דידקטית חינוכית קשה. מהו המסר שאותו מקבלים הערבים מהנחלת מורשת השואה אותה רוצה להעביר הייטנר? בניגוד לתקוותו, המסר אותו מקבלים הערבים מהלימוד על השואה הוא, שהיהודים עושים לערבים בדיוק מה שעשו להם הגרמנים. את המסקנה הזו הם תמיד חוזרים ומביעים בריש גלי. מהבחינה המוסרית והדידקטית יש לעסוק עם ערבים-מוסלמים אך ורק בהנחלת ידע על שואת יהודי ערב.

מניסיון אישי, בניגוד לצפוי – העיסוק בשואת יהודי אירופה מגדיל את העוינות נגד היהודים ואילו העיסוק ב"שואת יהודי ערב", (דבריו של מוחמד, ומעשיו נגד היהודים), מקטין דווקא את העוינות, כי רק אז נוכחים הערבים-המוסלמים שהגזענות אינה נמצאת רק בצד היהודי אלא גם בצידם.

הפתרון – הנצחת שואת יהודי ערב

כדי למנוע את ההשוואה הנואלת בין השואה לנכבה (השוואה שהיא בחינת הכחשת השואה) אני נאבק שנים רבות להנצחת "שואת יהודי ערב", שהיא הבסיס ליחס העולם הערבי-מוסלמי לישראל וליהודים. (אם כבר השוואה, מן הראוי היה שתיעשה השוואה בין שואת יהודי ערב ע"י מוחמד, ברצונכם קראו לה "נכבה", לבין הנכבה של ערביי הארץ), למרבה הצער כל מאמציי עלו בתוהו וכולם ממשיכים להכחיש ולהשכיח מבחינה פוליטית את שואת יהודי ערב.

השבוע כתבתי מכתב בנדון לשר החינוך מר נפתלי בנט. אעדכן את הקוראים על תשובתו.

imitatio dei – חיקוי אלוהים – חיקוי מוחמד

רצח שבויים, ואונס שפחות

אחד מהעקרונות הנוצריים היה לחקות את ישו, ואצל המוסלמים העיקרון הוא לחקות את מוחמד ומעשיו.

העיקרון המרכזי של תנועת הסלפיה (פירוש המילה "סַלַפִי" הוא "נוהג במנהג האבות הצדיקים") הוא שהאסלאם היה מושלם בימיו הראשונים, אך במהלך המאות שעברו, חידושים בלתי רצויים בשל השפעות חיצוניות, שיש לבטלם.

אנשי המדינה האיסלמית (ודוק: אמרו "המדינה האיסלמית" ולא דעא"ש כי עתה היא אוניברסלית) בראשות החליף איברהים עואד, הידוע יותר בכינויו אבו בכר אל בגדדי, מחקים אחד לאחד את מעשיו ודרכו מוחמד. בדומה למעשיו של מוחמד ביהודים, הם הורגים את הכופרים, ולוקחים את נשותיהם כשפחות מין.

מעשי מוחמד

לאחר הניצחון על היהודים באל-מדינה, מוחמד פקד לרצוח את כל הגברים (מלבד שניים שהסכימו להתאסלם) ומיד הכניס פסוק לקוראן לפיו כל רכוש היהודים אדמות, בתים, נשים, שייך לו (סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 27). הוא לקח כשלל את הנשים והילדים ומכר אותם לעבדות בכסף רב. הוא השאיר ברשותו כשלל מלחמה כמה נשים יהודיות כשפחות. הידועה ביותר היא צפיה בת ה-17 שבעלה עונה ונרצח, והיא הוכרחה לעבור על גופתו, ולהינשא למוחמד.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%94

רומן על צפיה:

http://www.news1.co.il/Archive/0014-D-17810-00.html

שבויה נוספת בשם ריחנה סירבה להינשא לו ולכן הוא שמר אותה רק כשפחת מין.

לאחרונה גילה פרופסור מיכאל לקר שתי נשים יהודיות נוספות שהיו ברשות מוחמד כשלל מלחמה. אישה בשם כִּלאבּ (שמה היה כנראה אלשַאת) שבני משפחתה חיו בטריטוריה של השבט היהודי קורייט'ה כבני חסות. הגברים במשפחתה הוצאו להורג על ידי מוחמד ביחד עם הגברים של קורייט'ה. הנישואין לא נמשכו זמן רב. כאשר מוחמד העמיד בפני כל נשותיו את הבחירה "בין העולם הבא והעולם הזה", כלומר בין התחייבות שלא להינשא לאחר מותו (וזכייה בגן העדן) לבין גירושין – בחרה אלשַאת באפשרות השנייה.

ואישה בשם אלשַנְבּאא משבט עִ'פאר, שגם בני משפחתה היו בני חסות של קורייט'ה. הנישואין עם האישה השנייה לא מומשו. תחילה היה לה אורח כנשים. לאחר שנטהרה, מת בנו הקטן של מוחמד, אבראהים, שאימו הייתה שפחה קופטית בשם מאריה.

אלשַנְבּאא אמרה אז: "אילו היה נביא, האדם הקרוב ביותר אליו לא היה מת."

בעקבות האמירה הקשה הזאת גרש אותה מוחמד.

מעשי החליף אבו בכר אל בגדדי חיקוי מוחמד

במאמר מרתק מה"ניו יורק טיימס", שהופיע בעיתון "הארץ" 16.8.15 – "תיאולוגיית האונס של ארגון דאעש" –

http://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/.premium-1.2708365

אנשי המדינה האיסלמית כובשים כפרים יזידיים, מוציאים להורג את הגברים, אונסים את הנשים, או מוכרים אותן כשפחות מין. לפי המדינה האיסלמית הקוראן לא רק מצדיק אלימות, אלא מהלל כל תקיפה מינית כמעשה מועיל ומוסרי.

החליף, אבו בכר אל בגדדי עצמו בחר בין שפחות המין שהיו ברשותו שבויה אמריקאית צעירה. קיילה ג'ין מולר, עובדת הסיוע האמריקנית, בת 27 – שנפלה בשבי המדינה האיסלמית ב-2013, ונהרגה בסוריה לפני כחצי שנה.

אל-בגדדי, המכנה את עצמו "ח'ליף המדינה האסלאמית", הביא את מולר בעצמו לבית של אחד מבכירי דאע"ש – בית בו הוחזקו מיספר נשים נוספות, בהן שתי נערות יזידיות ששימשו גם הן כשפחות מין. היא היתה הרכוש שלו, והוא אנס אותה והתעלל בה. הוא הרי החליף, המחליף של מוחמד כמנהיג דתי ופוליטי ועליו לשחזר את מעשיו.

בתי הספר הדו-לשוניים הם בתי ספר גזעניים

פנה אליי מכר שוחר טוב וסיפר שהוא מתלבט אם לשלוח את בנו לבית ספר דו-לשוני.

בתשובה עניתי לו שבהחלט כן, זה רעיון נהדר, ובלבד שהמדיניות החינוכית של בית הספר היא מדיניות אנטי-גזענית.

"שְלח מכתב לבית הספר," יעצתי לו, "ושאל מהי המדיניות החינוכית של בית הספר? האם אתם מלמדים שמעשי מוחמד כלפי היהודים, ודבריו (באמנת החמאס) שלפיהם יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את כל היהודים, הם גזענות – ו מופת מוסרי? לפי מה אתם מלמדים?"

הרי ברור שלא יעלה על הדעת שילד או ילדה יהודים יקבלו חינוך לפיו מעשי מוחמד ודבריו כלפי היהודים הם מופת מוסרי ולא גזענות.

למרבה הצער, כפי שנוכחתי אני ממכתבים רבים, בתי הספר הללו מבוססים על אידיאל גזעני חד כיווני. "אנחנו הומניסטים," היהודים אשמים בכול. (בדומה לדברי היטלר: "אני הומניסט אדיר." (פרידלנדר, שאול, "שנות ההשמדה 1945-1939", ת"א 2009, עמ' 326 "היהודי לבדו אשם בכול." 330).

ודוק: כל מעשה אלים כנגד בית ספר דו-לשוני ואפילו אם הוא בית ספר גזעני, הוא מעשה ניאו-נאצי שיש להגיב עליו במלוא חומרת הדין. את המאבק בגזענות יש לבצע אך ורק בדרך השכנוע המילולי.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 18

בשנים הראשונות לנישואיהם נולדו אורית'לה ויובלי, ואיה התרפטה והשמינה, אף כי תווי-פניה ושפעת שערה השחור נותרו נאים למדי. החזה שלה היה תופח והולך מדי כל הריון והנקה. רמי התעקש שהתינוקות יִנקוּ חלב-אם, אך עד מהרה היו הבכיות והצריחות בלילה מוציאות אותם מדעתם, והיה הכרח להשלים בחלב-פרה מהול במים עם סוכר, ודייסות, ולהפסיק את ההנקה. אך ה"מחלבה" גדלה מלידה ללידה והחלה אף צונחת מעט, ובעיני רמי היה בה מעין מקור של משיכה-וסלידה ורגשות-אשם, למן אותו ערב בו הלך שבי אחר שתי גבעות צחות ומעוגלות-פיטמה אלה, כאילו זה הכול בחיים. למה לא היה לו שכל לשאת אישה קצת פחות יפה וחושנית, ובלבד שתהיה בן-אדם. אך עכשיו כבר מאוחר לשנות.

נוסף על כך השיגעון, שהתגבר אצל איה דווקא לאחר הריונותיה ולידותיה – שהיא חולה באיזו מחלה מיסתורית ואנושה. היא היתה קוראת מושבעת של מדורי-הרפואה בעיתונים ובשבועונים, בודקת עצמה בשבע עיניים ומגלה סימנים חדשים לבקרים למחלה זו או אחרת. שעות ארוכות היתה עומדת מול הראי ומעסה בזהירות את שדיה לבדוק אם אין בהם איזו גבשושית, מתבוננת בפיטמות הנפוחות, הכהות, אשר מלבד העונג המצמרר שהביאו בה בהתקשחן – היו מפחידות אותה, ואפילו ממלאות באיזו תחושת-אשם סמוייה, שמא הן מתעבּוֹת וצומחות באיזה אופן ממאיר בגלל, ובגלל...

תקופת-מה החליטה ששערותיה נושרות והיא עתידה להתקרח. היא החליטה לגזוז את שפעת שערה השחור ולהסתפק בתספורת קצרה. רמי התנגד. היא לא שמעה לו. כשבאה הביתה מהמיספרה נראתה שמינה, כבדה, ופני-ירח לה ללא מחלפות-השיער ששימשו להן מסגרת שובבה.

יובלי אמר: "יוֹ טוב, יוֹ אימא!" – (הוא התקשה עדיין לבטא למ"ד) – ולא רצה להסתכל לעברה עד שהתרגל לדמותה החדשה. רמי הסתגר עם עצמו שבוע ימים ולא נגע בה. לאט-לאט צמח שערה והתארך ושוב לא קיצרה אותו.

היא היתה גם בודקת באיזה אופן מוזר, בולמוסי, בעזרת ראי-קטן, את שפות-הערווה שלה, כמבקשת לגלות בכל קפל וקמט איזה רמז לשינוי-צורה, לצמיחה ממארת, לחיכוך-לא-בריא, או לאיזו הפרשה מבשרת רעות.

"תפסיקי לשחק כבר בכּוּס שלך," היה רמי זורק לעברה בחדר-השינה בקול הבאס העבה שלו, וחסר-הסבלנות, וכבר לא מגורה אפילו, "עוד תגרמי לעצמך איזה זיהום."

"ואתה תפסיק לנחור בלילות?" היו עיניה הירוקות, הגדולות, יורות זיקים של שינאה לעברו.

נוסף לכך החלו לה גם הפרעות בווסת. הגלולות שלקחה נגד הריון היו משמינות אותה, וכשהיתה מפסיקה היה הכול משתבש, ומדי חודש היתה משוכנעת שנכנסה שוב להריון, וצריך להכין הרבה כסף להפלה. מדי פעם היתה מחליפה רופא-נשים, ומחליפה גלולות, עד שנותרו בעיר מעט מאוד רופאי-נשים וסוגי גלולות שלא ידעו אותה.

יום אחד קראה בעיתון מאמר על מחקרים  שקובעים כי יש קשר בי המצב הרגשי של האדם לבין תופעות אורגאניות כמו איזון-הורמונלי או כושר-התנגדות שמפתח הגוף למחלות מסויימות. וייתכן אפילו כי יש מידה של התאמה בין המצב הנפשי של האדם לבין הנטייה לחלות בסרטן.

"יוצא אפוא שאני קצת משוגעת," אמרה פעם למירה, ברגע של גילוי-לב, "אבל אפילו אם כל מה שיש לי זה רק באופן נפשי, זה לא מנחם אותי בכלל. מפני שבדיוק זה יכול להביא עליי איזו מחלה מחורבנת באמת."

"כדאי לך לקרוא את 'אגף הסרטן'," השיבה לה מירה באותו גוון קצת מתנשא וחדגוני שבקולה, קול מורה. "אני אמנם לא מעריכה את סולז'ניצין, ואפילו ברונובסקי כותב שסתם מנפחים את החשיבות שלו. סיפור אחד של עמליה [כהנא-כרמון] שווה לי בהחלט יותר מכל סולז'יניצין. אבל שם בספר יש קטע של הקשר בין הסרטן לאינטגריטי של האדם."

"זה בטח איזה משהו אונקולוגי?"

"כן, אני חושבת, אבל את יודעת איך זה אצל הרוסים הפשוטים האלה, איזו קליפה מרה של עץ שאם אוכלים אותה, כך הם מאמינים, אז המחלה נעלמת – "

"זאת לא התרופה הזאת, לאטריל, שעושים אותה מגלעינים של שזיפים ואפרסקים?" אמרה איה.

"לא. אני חושבת שלא."

"אז זה בטח רק סמל – "

"לא בדיוק, זאת יכולה להיות גם רדוקציה של האני במשמעות מיטאפורית." סיכמה מירה.

"טוב, מה זה עוזר לי?" חזרה איה לנושא המציק לה. "הלא סולז'ניצין כבר אחרי כל זה. ואילו אני עוד לא יודעת אפילו מה מצפה לי – "

*

וכך, אלמלא אורית'לה ויובלי, היה רמי מחפש כבר דרך להיחלץ. פורקן-מעט היתה מעניקה לו בריכת-גורדון עם חוג הידידים הקבוע שלו מדי בוקר. ומדי פעם, ליד הקיוסק, כשהיה שותה עם כולם כוס-גדולה של יוגורט עם סודה וקורט-מלח, ואחר כך כוס-קפה, היה גם מביע דיעות בענייני-דיומא בנוכחות הלל זיידל, חבר הכנסת מטעם הליכוד. נקישות סנדלי-העץ של רמי היו חלק בלתי-נפרד מקולות-הבוקר של הבריכה. והשחייה במים הצלולים, הקרירים והמלוחים-קמעה, היתה אולי שעת השקט הנפשי היחידה שלו במשך כל היום. משם היה נוסע לעבודה.

עם שירלי אחת, שעבדה עימו במשרד, הגיע יום אחד למידה של קירבה, במכוניתו, אך זו התבהלה והפצירה בו להרפות ממנה ושרטה אותו בלי כוונה באבזם של שעונה. והיתה מרים, הרומנית היפה, שלמדה עימו יחד משפטים ונשארה רווקה וגרה לבדה, בדירה, ומדי פעם היה פוגש אותה במקרה, לעיתים בבואה למשרד בענייני עבודה, וכמעט תמיד היה לפגישה מעין זו סיום נוסף באיזה ביקור חטוף שלו, אצלה, לאחר כמה ימים, ושתיית ספל-קפה עם עוגיות טעימות, ושיחה כללית אל חלל-החדר כשהיא מתחפרת בכורסתה כדי להתגונן ממנו ולגחך כל ניסיון שלו להתקרב אליה.

רמי היה אורב לה שתקום, וקם מיד אחריה ומחבקה, והיא מנערת אותו מעליה בנימוס ומוליכה אותו עימה לעבר הדלת החיצונה. פעם הצליח לנשקה על שפתיה נשיקה ממושכת שכולה קירבה לחה ופתיחות ותאוֹמיוּת, כאילו נוצרו פיותיהם זה לזה. הוא חתר לחפון סוף-סוף את שדיה הגדולים, שהיו החלק המצודד ביותר בגופה, ומאחר שמעולם לא ראה אותה עירומה ניראו בעיניו כמי שטבעם להיות זקופים תמיד. אך היא התיקה עצמה ממנו ואמרה שאם ימשיכו להתנשק, עוד מעט שוב לא תוכל להתנגד לו, ודווקא אז הדפה אותו החוצה, בהזכירה לו את איה אשתו, וכן שהיא-עצמה נותרה טיפוס רומאנטי שמאמין רק באהבה.

"תסלחי לי שאני שואל את זה," אמר לה בקול הבאס הרחב שלו, "אבל תגידי לי, זה לא מתסכל אותך, ככה? להתנזר – "

והיא צחקה.

"אני דווקא מחבבת אותך מאוד, רמי. איך שאתה אף-פעם לא משתנה. אולי פעם כשנהיה בני שבעים, אז אני אתחרט ואחשוב שהפסדתי משהו שלא שכבתי איתך."

וסגרה עליו את הדלת.

ופעם אחרת, במסדרון, באותה הליכה מגפפת של ספק-ידידות וספק-נכונות למלא איזו תשוקה פתאומית שלה, אם תשנה דעתה בגלל מזמוזיו ותסכים לשכב איתו, הידק אותה לפתע אל הקיר ומבלי יכולת להשתלט על עצמו החל בועל אותה בדימיונו כששניהם לבושים והוא דוחק עצמו אליה ומחבק אות אבריה הדשנים, עטופי אריג מחוספס-קמעה. והיא מופתעת ומניחה לו לסיים, שקטה, מחייכת ואינה משתפת-פעולה, מבינה ואינה מבינה את הבולמוס שתקפו. ובעודו משתדל להסתיר מפניה, כילד, את התוצאות, גימגם, מקצר הפעם בשיחת-הפרידה, ומיהר לצאת עוד בטרם תדחק בו, כרגיל. ומיד נמלט למכוניתו והסתדר איכשהו לנגב עצמו, לפשוט את התחתונים הלחים ולזרוק אותם באיזו פינה נטושה, ללכלך את מכנסיו וידיו בקצת זוהמה שחורה מצירי-המכונית, ולחמוק הביתה, ישר לחדר-האמבטיה, באמתלה שהמכונית התקלקלה.

*

כמעט בנאלי לומר כי בלילות, בחבקו את אחוריה הדשנים של איה, היה בדמיונו כמנסה לבעול נשים אחרות באשתו זו האחת, שהכול בה כבר היה מוכר לו לעייפה, והוא אינו מבין מדוע זרים נמשכים אחריה. עיקר מרצו, או תיסכולו, פנה לאט-לאט לכיוון אחר. הוא הרגיש שהעבודה במשרד-המשפטים מנוונת אותו. וכי הוא מוכרח למצוא לעצמו עבודה חדשה. להתחיל עתה כשכיר במשרד עורכי-דין, זה היה למטה מכבודו, ולפתוח משרד כעצמאי – לא לפי יכולתו. ומשום-כך גישש שמא תימצא לו איזו עבודה אחרת, שהשכלה-משפטית רצוייה לה, אך אין פירושה לעסוק בעריכת-דין אלא בתפקיד ניהולי כלשהו, אולי בשוק הפרטי. רצוי בשוק הפרטי.

וכך לקח לבסוף למשך שנה חופשה ללא תשלום ממשרד-המשפטים, והחל לעבוד במועצה לייצור ושיווק של דבש, ששכנה בדירה בבית-קומות בעל חדר-מדריגות חשוך ברחוב אבן-גבירול. זה היה סמוך מאוד לתקופה שבה מירה התחתנה. הפגישה המחודשת עימה, לאחר שנים של ניתוק, היתה בעצם מקרה יחיד, מאז שהתחתן עם איה, שבו לא חיפש איזו הרפתקת-אהבים סתמית אלא היה נדמה לו לשעה-קצרה שהוא עולה על איזו דרך חדשה, שבה מירה תהיה החלק הטוב של חייו.

אחר-כך, כשהתרחשה השערורייה (דווקא את זו, מכל בגידותיו, גילתה איה בגלל המכתב), ולאחריה ההתפייסות, והידידות-המחודשת, נראתה מירה בעיניו לפתע כפי שהיא באמת – רווקה מבוגרת, פטפטנית, יבשה-מעט, לשונה נעשתה מפולפלת וממולחת עוד יותר מזו של איה בשעתה, והיא מעלימה שנים אחדות מגילה כדי לחזר אחר בחורים צעירים. ואפילו הפיטמות הארוכות שלה, שליוו את דמיונותיו שנים רבות לאחר שעזבהּ, ואשר תהה לדעת לא פעם אם עדיין הן כאלה – שוב לא עניינו אותו.

אך כשהחלה מירה יוצאת בקביעות עם חיימסון שוב השתנתה בעיניו ונראתה לו אחרת, לעיניה מבט-מפוייס כגן-רווה, ולשונה ממותנת ונקייה, וכל-כולה ממש כאותו גלגול של צדקנות מאטרימוניאלית שעבר על איה לאחר נישואיהם.

איה, לטוב ולרע, היתה לו אישה נאמנה.

*

ואז בא היום שבו אורית'לה עפה.

רמי חזר אותו יום מהמשרד ולבש מכנסיים קצרים וירד עם סל-הקניות לחנות-המכולת הסמוכה כדי לקנות כמה מצרכים שאיה, דרך-קבע, היתה שוכחת. הוא לא תיאר לעצמו כי לאחר שיזכה באיה הוא עתיד ללכת כמעט מדי יום לחנות-המכולת ועוד לשמוע אחר-כך את טענותיה שזה וזה וזה אינו טרי, והחנוונית מפקיעה מחירים, ונוסף על כך היה עליו להחליף לעיתים קרובות את חיתוליו הצואים של יובלי, דבר שהסב לו, עם כל אהבתו הרבה לילד, בחילה פיסית ממש, ולא פעם הקיא.

כדי לפצות את עצמו החל מבלה יותר ויותר בבריכה, קצת גם על חשבון העבודה החדשה, ששעותיה היו גמישת-למדי. בין הבאים לבריכה היו לא-מעט בחורות בגפן, רווקות. אחת מהן שהיתה באה כפעמיים בשבוע, גבוהה רק במקצת ממנו, נמרצת, בהירת-שיער וחזה קטן מבעד לחזיית-ביקיני קצרצרה, ומבט רעב לה בעיניה (או שכך היה נדמה לו) – הזמינה אותו, לאחר שיחות-ושחיות-בוקר, אליה לדירתה, לשתות כוס-קפה.

רמי התפתה. הוא נשאר כל ימיו אחד מאותם גברים שאינם יודעים להגיד לא, ורק המזל מציל אותם, לפעמים, מהסתבכויות עם נשים קשות, מרות-נפש וסחטניות. בפעם הראשונה שביקר אצל השחיינית, שאת גופה העירום כמעט כבר הכיר מהבריכה, היא הניחה לו לשכב איתה ודבקה בו בפראות עצבנית, מפחידה, כמשתדלת להוכיח לו עד כמה היא טובה במיטה. היא צרחה והיכתה בידיה והעיפה והרימה אותו כאילו מי-יודע-מה. ואף שהיו פעם ראשונה יחד ואינם יודעים עדיין דברים הרבה זה על זה, אפילו מבחינה רפואית, לא היססה לקחת את אברו אל פיה, מחווה שנמוגה אצלו מזה זמן בערפילי ראשית קרבתה של איה אליו, לפני שנים, ושוב לא חזרה עליה, למרות תשוקתו.

רמי היה נסער. השחיינית, שאמנם לא היתה יפהפייה ואולי גם לא כה צעירה כפי שהציגה עצמה בפניו – כמו הבטיחה לו איזו אפשרות של חיים אחרים, מעניינים, מפלט-מה מן המהומה שבביתו, ותפנוקים חדשים לגופו.

היא גם לא באה אליו בתביעות מופרזות, כשנפרדו, לבד מאחת, "מתי ניפגש שוב?"

זה מאוד החניף לו אך גם מילא אותו חששות. כדי שלא להעליב אותה אמר, "מחר." הוא לא הסתיר ממנה שהוא נשוי.

למחרת לא בא. לא היה יכול. עברו כמה ימים עד ששוחחו שוב, כאשר הופיעה בבריכה. הפעם היתה כנמרה. "ראיתי אותך עם איה ברחוב," גילתה. "אתם נראים דווקא כזוג יונים. אני לא מבינה מה אתה נטפל אליי. מה אתה צריך אותי. מה חסר לך בבית שיש אצלי? איה לא 'דפיקה' מספיק טובה בשבילך?"

השחיינית היתה בחורה משכילה. בעלת-מקצוע. ארכיאולוגית. עובדת באחד המוזיאונים. כדי להתפייס עלו שוב לדירתה. במעוז-אביב. זה היה בבוקר, קצר, מלוח ממי-הבריכה, ועל חשבון העבודה במועצת-הדבש. ושוב חזרה אותה פרשה נלהבת במיטה. כמו שני צמאים במידבר הנפגשים לשתות לפתע זה ממעיינו של זה עד תומו, או כאילו כל ימיהם שחו יחד, עירומים, במיטה אחת. והפעם מדד לה רמי מידה כנגד מידה, אף כי טעם מבושיה היה בפיו חשוד ומלוח ומסליד קמעה.

וכשנפרדו, חמים ושזופים עדיין, שאלה מתי יוכלו ללכת לסרט. עתה הבין שבעיניה, מנושקים פנים ואחור, הם כבר זוג לכל דבר, ולא איכפת לה כלל שהוא נשוי ויש לו שני ילדים, וכי עליו לנהוג זהירות בפגישותיו עימה ולעולם לא יוכל להציע לה להגיע ליותר ממה שיש ביניהם עכשיו. היא כנראה לא מסוגלת או אינה רוצה להבין את המצב, והתובענות שלה עתידה להתגבר מפגישה לפגישה. הוא סירב ללכת איתה לסרט. יחסיהם התערערו. לפנות-בוקר בביתו התעורר בתוך חלום של חמדה על השחיינית הערומה ששוכבת עימו יחד תחת שמיכה אחת באיזה צריף שבשכונת-ילדותו והיא מחביאה אותו מעיני איה הנכנסת לחדר ומחפשת אחריו. והוא תפס באיה ובעודה מנומנמת בא עליה בחריצות שהפליאה אותה, וזאת לאחר שיחסיהם הגיעו למעין דו-קיום מתסכל שבו הם מילאו אחד את חובתו כלפי השני, כמכבי-אש הדדיים, וכמו כדי שלא לקום ולצעוק את הכול החוצה, קיבינימאט.

עם השחיינית נפגש עוד כמה פעמים, ברגעי חולשתו, צמא למגע בהמי במיוחד, ובכל פעם זה היה יותר גרוע, יותר קצר, וכמעט כבר בבגדים, ובעמידה, ועם תביעות – מדוע הוא מתבייש להופיע בחברתה, אפילו בבריכה, מדוע הוא מסרב להכיר את החברוֹת שלה, ובכלל באיזו זכות הוא מנצל אותה ונוגע בה? – עד שגוועו יחסיהם לגמרי וכמעט לא דיברו ביניהם בבריכה והיו משתדלים שלא להימצא בקיוסק באותה שעה. והיתה לו הרגשה שהיא מצאה לה גבר נשוי אחר, שאמנם לא מילא גם הוא אחר תקוותיה המופרזות, אך השכיל להוליכה שולל זמן רב יותר, ואולי גם לוקח אותה מדי פעם לסרט במגדיאל ולארוחת-לילה בכפר-סבא, אחרי שקמים ממיטתה.

אולי יבוא יום ואני אירגע מכל זה. בסך-הכול זה עניין של בלוטות ואני כבר קצת בגיל שכזה שצריך להתרכז יותר בגידול-הילדים ולהפסיק את כל השטויות האלה שמתאימות לגיל-ההתבגרות. ואם רק לא שמים יותר מדי לב למה שהיא אומרת – אז אפשר להסתפק באיה עד סוף החיים גם אם נוסף לה כל שנה דונם צחור של תחת.

כך הירהר כאשר ירד במדרגות עם סל-המכולת בידו. וכשהגיע למטה כבר היתה אורית'לה, ממנה נפרד בדירה לפני רגע קט, מוטלת על הדשא. היא מיהרה למרפסת כדי לומר לו שלא ישכח להביא גלידה, אך לא כיוונה היטב את מרוצתה, ובמקום להיעצר במעקה, המשיכה בתנופתה ועפה מעבר לו והשליכה עצמה ונפלה מגובה שלוש קומות למטה. היא היתה מונחת שם, דוממת ולבנה, ורמי, כמו בחלום, גהר עליה בדשא הרטוב (מאוחר יותר התברר כי היה זה מזלה שהשקו היטב את הדשא באותו יום) – ואיזה קול בתוכו פקד עליו לעשות לה הנשמה-מלאכותית ולהחיותה. וכך המשיך לעשות גם במושב האחורי במכוניתו של שכן שקפץ מיד אחריו החוצה לשמע החבטה, ועד שהגיעו לחדר-המיון בבית-החולים.

אלה היו הרגעים הארוכים והקשים והאמיתיים ביותר בחייו של רמי. זו פעם ראשונה שחש את הבל המוות הקר נושב בעורפו, מלגלג לו ולכל עצמיותו, כאילו כדור-משחק הוא בידי כוחות איתנים ונעלמים. זה היה כמסע-הלווייה במות אביו, כאשר הפרצופים שעל פניהם חלף ברחוב נראו לו רחוקים כאילו הוא מתבונן בהם מבעד לדופן שקופה של אקוואריום, והרעשים הרגילים שבחוץ חדרו מבעד למחיצה של דממה פנימית עמוקה, כבסרט-אילם.

אורית'לה ניצלה בנס מן התאונה. שברה יד ורגל, ומן ההלם העמוק שבו היתה שרוייה בסכנת-מוות – הצילה אותה ההנשמה מפה-אל-פה של רמי. המקרה היה כה מיוחד במינו, שאפילו כתבו עליו בעיתונים. אימה של איה ואימו של רמי לא זזו כמובן מן הבית ומבית-החולים. לאיה עצמה נודע הדבר מאוחר-קמעה. תחילה לא הרגישה בהיעלמה של אורית'לה, כי היתה במיטבח. וכשחשה ריקנות מוזרה בדירה, ואין איש במרפסת, היססה, שמא היא טועה ואורית'לה חמקה בחשאי החוצה – ואז כבר היתה אורית'לה מוקפת רופאים בחדר-המיון, ורמי, שבושש לחזור מהמכולת, טילפן, קולו מוזר, מבית-החולים, וכך נודע לה, כי איש מהשכנים לא העז לעלות ולספר לה.

תגובתה הראשונה של איה היתה רוגז. רוגז על רמי, על אורית'לה, על המרפסת, ועל חוסר-המזל שלה-עצמה. כאילו בכול אשמה אותה כלומיות של רמי, וחייהם החדגוניים, שכל שינוי כמו מזמין עצמו אליהם רק לרעה. אילו היה קורה פתאום, חס-ושלום, משהו רע לילדים, והיו נשארים שניהם היא-ורמי בלבד, היתה מתגרשת פעם שנייה. פציעתה של אורית'לה העמידה גם באור מגוחך את מחלותיה ומיחושיה שלה, ואת פחדה שלה מפני המוות.

אורית'לה התאוששה מהר. כששאלו אותה התקשתה אפילו לזכור מה עלה בדעתה בשעת הנפילה. רמי לא זז כמעט מעל מיטתה. חרה לו שאיה אינה מעריכה את חלקו בהצלת הילדה. ולא עוד אלא כאילו מאשימה אותו בתאונה, שאירעה כביכול בעקבות מנהגו הפסול לשוחח עם הילדה מלמטה למעלה, אל המרפסת. איה נעשתה פגיעה, היסטרית, ולשונה שוב מושחזת. משפיעה על יובלי יתר פינוק ופתאום צורחת ומרביצה לו, ואורית'לה מתנועעת בבית ורגלה נתונה בגבס וגם היא בוכה –  "אימא, תפסיקי כבר! מטומטמת אחת – "

על רמי השפיעה התאונה באופן אחר. הגיעה השעה לעזוב את תל-אביב. זה לא מקום לגדל ילדים. עיר אוכלת יושביה. ארובת-רידינג הפולטת עשן ופיח. רעש המטוסים בשדה-דוב. הבתים הגבוהים. הקיץ חם ולח. השכנים רעשניים. הצפיפות בכבישים. האוויר מזוהם. הים מלוכלך. הירקון מסריח. משנה לשנה זה נעשה גרוע יותר, וכל הירק של רמת-אביב לא יועיל.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המוסיקאי הדגול, דניאל בארנבוים, ביקש לבוא לטהראן עם התזמורת הברלינאית לנגן לפני הכנופיה הנאצית ומקורביה, אך למרות היותו בעל אזרחות פלסטינית, נדחה עקב היותו בקשר עם ישראל, הצפויה להתחסל ע"י כנופיית המאזינים לו.

דניאל מייצג את האשלייה ההזוייה שאפשר להשביע את הטורף במחוות ולא בדם. האדם הינו חיה שונה מכל צורת חיים בזה שמוחו מבלבל את אינסטינקט הקיום.

חבל? – לא: מעניין, מרתק, עילאי, הרסני, רצחני, אובדני, אסוני... מצחיק.

מרדכי בן חורין

חולם שהתפכח

* אנחנו מתפלאים שטרם נחשפה אחריותה של שרה נתניהו להרס של מקדש בל בתדמור. אילו היינו עומדים בפני בחירות חדשות, "ידיעות אחרונות" כבר היה חושף אותה עירום וערייה בקשר לכך. שלא לדבר על אחריות בעלה ההרפתקן חסר-האחריות – לַהֶרֶס.

* מעניין להשוות – כמה החלטות גינוי קיבלה המועצה לזכויות אדם של האו"ם נגד ישראל, וכמה נגד דאע"ש?

* נתקלנו לאחרונה בצילום של איינשטיין יושב בכיסא-נוח ללא חולצה ובידו מקטרת פטרסון. אי אפשר לטעות בצורה המיוחדת של מקטרות פטרסון. היתה תקופה שגם אנחנו עישנו רק אותן, ועדיין נותרו אחדות מהן בידינו, למרות שלימים העדפנו לעבור למקטרות דאנהיל השטוחות. אז חיפשנו ומצאנו אצלנו מקטרת פטרסון כבת יותר משלושים שנה, ועישנו אותה בהנאה והרגשנו איינשטיין, אלברט, לא אריק. למרות שיכולנו להיות אריק אילו אימא שלנו היתה נענית בשעתה לחיזוריו הנלהבים של אביו יעקב, שהיה מאוד מאוהב בה.

* ד"ר גיא בכור: "כ-650,000 תושבים חדשים נכנסו לאי הבריטי בשנת 2015 לעומת כ-300,000 שהיגרו ממנו. המהגרים החוצה הם המוחות העסקים והאקדמיים, במסגרת בריחת מוחות, בעוד המהגרים פנימה הם ברובם עובדים קשי-יום שספק אם ישלמו בכלל מס."

ואתם זוכרים את מלחמתם של החיילים הבריטיים בארץ-ישראל, ה"כלניות", במעפילים, בהם ממיטב המוחות היהודיים של שרידי השואה?! הו, מי יגלה עפר מעיניך ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, שונא היהודים! הייתכן כי ישראל פורחת ואילו אנגליה הולכת ומתפוררת!?

* זה פשוט לא יאומן כיצד בני ציפר פירסם ב-20.8 ב"הארץ" מאמר על שבתי צבי – מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את שני כרכי הספר "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" של גרשם שלום!

לשיא האיוולת, המלקקת כמובן לאג'נדה הפוליטית הפרו-פלסטינית של "הארץ" ושל עמוס שוקן – מגיע ציפר בקטע הבא:

"כל זה מחזק אותי ביתר שאת בדעתי שהשבתאות אינה אלא הדחקה בת שלוש מאות שנה החוזרת ומתפרצת בצורות שונות: הציונות היא במובן מסוים אחת מצורות השבתאות. גם הלאומיות הדתית הקיצונית שהוציאה מתוכה את שורפי המשפחה הפלסטינית בדומא היא תופעה שבתאית. ולוא במובן זה שאנשים מקבלים עליהם לעשות פשע, קיצוני ומחריד ופרובוקטיבי באופן מסליד (המרת הדת של שבתי צבי היתה מעשה קיצוני עד כדי זוועה במושגים של המאה ה-17, כך גם מעשי הזוועה שעושים היום מוטרפי הימין הדתי), ומאמינים שמן הרוע הקיצוני הזה תצמח באופן מיסטי ישועה גדולה."

אם היה ציפר השטחי והיהיר מבין משהו בשבתאות ובמשיחיות – היה יודע כי הביטוי החזק ביותר לשבתאות בימינו הוא תנועת חב"ד, שכבר הודיעה על ביאת המשיח בכרזותיה התלויות אפילו ב"מאה שערים" הרבנית – "היכונו לביאת המשיח" ו"משיח עכשיו." – אות לטמטום, לבורות, לקטנות המוחין  ולערבוב התחומים – שחל ביהדות החרדית המבולבלת.

* היום פשוט אסור להזכיר זאת, כי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל האמת היא שחלק ניכר מהעולים יוצאי עדות המזרח בשנות החמישים, בייחוד מהרי האטלס ומהרי כורדיסטאן, היו פשוט אנאלפביתים, בייחוד הנשים – והיישוב הוותיק, "אשכנזים" ו"ספרדים" כאחד, נרתם למבצע הענק של הנחלת הלשון לעולים החדשים באמצעות כיתות לימוד, גם בבתים פרטיים, ובצבא, ובעיתונים המנוקדים – "אומר", "שער" ו"למתחיל" [תיזכר לטוב עורכתו רחל ענבר].

את ההווי של "המחצבה" התחלתי לרקום בסיפורים קצרים מנוקדים שכתבתי לרחל בעיתון "למתחיל" [המנקד היה יגאל מולדבסקי] שהודפס בדפוס סלומון הישן בירושלים, כאשר הייתי מורה בשיעורי-ערב למבוגרים במעוז ציון, וגם מלמד את סיפוריי מתוך העיתון עם תלמידיי בכיתה, כולם היו מבוגרים ממני.

* "...משהו מרוחה של זלדה נלכד גם במכתבים [שלושה] העומדים כעת למכירה. יקיים אותה בית המכירות הפומביות "קדם" בירושלים, ביום שלישי הבא, אחרי שהמכתבים התגלגלו לידיו דרך סוחר עתיקות ומחירם ההתחלתי נקבע על 300 דולר." ["הארץ" באינטרנט, 31.8.15].

אהוד: אנחנו מסרנו את הארכיון של דודתנו המשוררת אסתר ראב, ובו מאות כתבי יד מקוריים של שירים, מכתבים ומסמכים שלה ואליה – למכון "גנזים" של אגודת הסופרים, באמצעות מנהלו המסור משה מוסק, וללא שום תמורה כספית, לבד מהאמונה ששם יטפלו נכון גם במרוצת הדורות הבאים בעיזבון שלה, וזאת אחרי שאנחנו פיענחנו אותו ונעזרנו בו להוצאת כרכי כל השירים וכל הפרוזה שלה, ולכתיבת סיפור חייה "ימים של לענה ודבש", ללא שום עזרה כספית – ציבורית או פרטית.

קרן קיימת מימנה את הדפסת הביוגראפיה של אסתר ראב תמורת 15,000 דולר שנמסרו ישירות להוצאת "עם עובד" – וזאת תודות למשה ריבלין שעמד בראש קק"ל, ולתושייתו של חיים באר, שעבד ב"עם עובד" וגם ערך את הספר.

* כשאנחנו רואים את מאות ואלפי הפליטים, המוסלמים ברובם, בתחנות הרכבת הסגורות של בודפשט, אנחנו נזכרים באיזו שמחה ליוו הונגרים, ובעיקר אנשי "צלב החץ", את הרכבות ואת מצעדי המוות של יהודי הונגריה לאושוויץ.

בתקופת שלטונם הקצרה של ביריוני "צלב החץ", מאוקטובר 1944 – 80,000 יהודים, רובם נשים, גורשו מהונגריה בצעדת מוות בנתיב זוועות לעבר גבול אוסטריה. רבים מבין המגורשים נספו בדרך. באותה עת נרצחו בבודפשט אלפי יהודים וגופותיהם הושלכו לנהר הדנובה. בינואר 1945 כבש הצבא האדום את בודפשט והממשלה נפלה. אחרי המלחמה הועמדו רוב מנהיגי "צלב החץ" לדין כפושעי מלחמה ונשפטו בידי בית-הדין של הונגריה. רוב חברי "צלב החץ" השתלבו מחדש בחיים האזרחיים, אחרי שרבים מהם הצטרפו למפלגה הקומוניסטית.

אכן יש צדק בהיסטוריה. כי גם כיום יש מפלגה אנטישמית פעילה מאוד בהונגריה.

אז שייחנקו להם עם המהגרים החדשים. כל אירופה עוד תתגעגע ליהודים שלה, אשר רבים מהם יימלטו ממנה ויעלו לישראל.

* מי זה העיתונאי/הח"כ שרון גל?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל