גיליון מס' 1075

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג תשע"ה, 7 בספטמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּר קָטָן עַל אוֹקְס וּפָּרָדוֹקְס. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"ו. איך חטיבת הנגב גנבה לנו את כיבוש באר שבע. // עמוס גלבוע: בורות של תקשורת בנושא ההצבעה בסנאט על ההסכם עם איראן. // עוז אלמוג: הלוויתן והחוף. // אורי הייטנר: 1. ביבי, איש השנה תשע"ה. 2. הספד (מראש) לג'ימי קרטר. 3. צרור הערות 6.9.15. // רון וייס: ציד המכשפות של אורי הייטנר. // יצחק אורפז: נגיעות. // משה כהן: הנדון: געגועים לנסים. // עורכת יומון ירדני: הכפייה על נשים לעטות חיג'אב פוגעת בחירותן. [ציטוט]. // מוטי הרכבי: חמישה יהודים בעלי אזרחות אמריקנית הותקפו בחברון, 3 מהם נפצעו ורכבם הועלה באש, אבל כיצד נראה הנסיון ללינץ' ביהודים בעיני YNET? // צביקה שטרוסברג: באותו נושא. // יהודה דרורי: כישלון המע"מ של כחלון ונתניהו. // מנהיג איראן ח'אמנאי באמצע אוגוסט 2015: ארה"ב היא ההתגלמות המושלמת והברורה של מושג האוייב. [ציטוט]. // יעקב זמיר: "משרד החינוך לבית ספר חרדי: הסבירו ההפרדה על בסיס מוצא." // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // אלי מייזליש: האם מישהו מוכן להתנבא על עתיד המדינה? // כלבים הם שדכנים טובים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: פעמיים ארוחה פעמיים בבראסרי. // יואל נץ: אוֹדָה לָאָנַרְכִיסְט. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 19. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּר קָטָן עַל אוֹקְס וּפָּרָדוֹקְס

בְּאֶרֶץ מְרֻחֶקֶת וְנִדַּחַת

שָכַן לוֹ עַם זָעוּם בְּכַמּוּתוֹ

אַךְ לֹא בִּשְלַל אוֹיְבִים זֵדִים בְּנֵי שַחַץ

שֶיּוֹם וָלֵיל בִּקְּשוּ לְכַלּוֹתוֹ.

אָמְרוּ עָלָיו עַל עַם זֶה, הַנּוֹגֵחַ

אֶת כָּל תּוֹקְפָיו כְּשוֹר מוּעָד, כְּאוֹקְס

שֶעַם עָתִיר חָכְמָה הוּא, עַם פִּקֵּחַ

אַךְ דָּא עָקָא שֶיֵּש בּוֹ פָּרָדוֹקְס.

כִּי בְּנִגּוּד לַקּוֹמוֹן סֶנְס הַלּוֹגִי

לוֹקֶה הָעָם הַזֶּה בְּלִי שוּם סְפֵקוֹת

בְּמִין דֶּפֶקְט גֶּנֶטִי פָּתוֹלוֹגִי

שֶל מְרִיבוֹת אַחִים בִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת.

וְכָל כַּמָּה שֶהֶגְיוֹנוֹ אָמַר לוֹ

שֶכְּאֻמָּה מוּקֶפֶת הִתְנַגְּדּוּת

קְטָטוֹת אַחִים הֵן נֶגַע רַע וָמַר לוֹ

וְחֹסֶן לְאֻמִּי מַשְמָע אַחְדוּת.

אַחְדוּת לַמְרוֹת אָגֶ'נְדּוֹת רַבּוֹת שֹנִי

שֶל כָּל חֶלְקֵי פְּסֵיפָס זֶה שֶשְּמוֹ עַם

אַךְ בְּלִי אוֹתוֹ סִימְפְּטוֹם שֶל כַּאסַח כְּרוֹנִי

בּוֹ זֶה אֶת זֶה טוֹרֵף בְּלֵב נִזְעָם –

עֲדַיִן, בְּאִינֶרְצִיָה כָּאוֹטִית

הוֹסִיפוּ כָּל פְּלָגָיו לִנְשֹךְ בְּשָׂרָם

שֶל אֲחֵיהֶם בְּמִין דְּבֵקוּת פְּסִיכוֹטִית

מִבְּלִי לִלְמֹד אֶת לֶקַח עֲבָרָם

שֶבּוֹ קִיּוּם רִבּוֹנוּתוֹ מִקֶּדֶם

אָבַד לְעַם זֶה עֵקֶב סִכְסוּכִים

כְּגוֹן שִסְעֵי אֻמָּה לֹא מְלֻכֶּדֶת,

שִׂנְאַת חִנָּם וּמִלְחֲמוֹת אַחִים.

וְאֶת אוֹתָהּ חֻלְשָה, כְּשֶל אָמֶבָּה

שֶכָּל הַזְּמַן נֶחְלֶקֶת לִיחִידוֹת

שֶכָּל אַחַת מֵהֶן יִצְרָהּ הוֹמֶה בָּהּ

לְהִתְקוֹטֵט בְּלִי גְבוּל וּבְלִי מִדּוֹת

יָרְשוּ גַם בּוֹחֲשֵי אוֹתָהּ קַלַּחַת

בָּהּ כָּל מִגְזָר אֶת יְרִיבָיו אָכַל

בְּאֶרֶץ מְרֻחֶקֶת וְנִדַּחַת

זֹאת שֶעָלֶיהָ סִפּוּרֵנוּ חָל.

אוּלָם לַמְרוֹת סִימְפְּטוֹם כֹּה נֶגָטִיבִי

שֶל זִבְחֵי רִיב, קוֹנְפְלִיקְטִים וּשְסָעִים

נִגְלָה בְּעַם זֶה גַם גוֹרֵם אַקְטִיבִי

שֶל שֵׂכֶל בִּרְגָעָיו הַמַּפְתִּיעִים –

כִּי רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם בָּהֶן נִשְקֶפֶת

לְעַם זֶה קָטַסְטְרוֹפָה קִיּוּמִית

נֶחְלֶצֶת בּוֹ, עַזָּה וּמְאֻגְרֶפֶת

הַסּוֹלִידָרִיּוּת הַלְּאֻמִּית

וְכָל שְבָטָיו וּמִגְזָרָיו גַּם יַחַד

יוֹצְאִים בְּדֶרֶךְ פֶּלֶא מִגִּדְרָם

וּמִזְדָּרְזִים לֵתֵת בִּמְקוֹם לָקַחַת

כְּאִלּוּ שֶהֵפִירוּ אֶת נִדְרָם

לְלַחַץ הָאִינְסְטִינְקְט הַסֶּקְטוֹרְיָאלִי

וְכָכָה הֵם לְפֶתַע מְגַלִּים

בְּפֶרֶץ-הִתְנַדְבוּת פֶנוֹמֵנָאלִי

טוּב-לֵב לְאֶזְרָחִים וְחַיָּלִים.

וְכָל מִי שֶרוֹאֶה זֹאת וְשוֹמֵעַ

אֶת נִפְלְאוֹת הַפָּרָדוֹקְס הַזֶּה

שֶל עַם זֶה מִשְתּוֹמֵם לוֹ וְתָמֵהַ

עַל מוּזָרוּת אוֹתוֹ הַמַּחֲזֶה

שֶבּוֹ הָעָם הַזֶּה רַב הַקּוֹנְטְרַסְטִים

שֶלִּכּוּדוֹ שָסוּעַ וּפָרוּם

פָּרוּד בִּימֵי שָלוֹם בְּאֹרַח דְּרַסְטִי

וּמִתְלַכֵּד לוֹ רַק בִּימֵי חֵרוּם.

כִּי לֹא מוּבָן אֵיךְ עַם כָּל-כָּךְ פִּקֵּחַ

נִכְשָל בְּפָּרָדוֹקְס כָּל-כָּךְ מֻפְרָךְ

שֶבֵּין תְּבוּנָה וָטֶפֶש – וְשוֹכֵחַ

שֶכָּל אוֹיְבָיו רַק מַמְתִּינִים לְכָךְ

שֶהַפֵּרוּד, הָרִיב וְהַמַּחְלֹקֶת

בֵּין כָּל חֶלְקֵי הַפַּאזֶל שֶלּוֹ שָם

יָקֵלוּ עַל צְמֵאֵי דָּמוֹ לַחְנֹק אֶת

אוֹתוֹ חֲלוֹם שֶבְּאַרְצָם הֻגְשַם.

בְּאֶרֶץ מְרֻחֶקֶת וְנִדַּחַת

יֵש עַם שֶאִם לִגְבֹּר הוּא לֹא יַשְׂכִּיל

עַל נֶגַע פִּצּוּלוֹ כְּמוֹ עַל סַפַּחַת

הוּא יְשַׂחֵק לִידֵי אוֹיְבָיו כִּכְסִיל.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"ו. איך חטיבת הנגב גנבה לנו

את כיבוש באר שבע

לפני שאמשיך לספר איך כמעט כבשנו את באר שבע, אני מרגיש צורך לעשות אתנחתא קלה בעקבות מכתב שהגיע אל אהוד בן עזר וזה לשונו:

אהוד היקר,

בקש מפוצ'ו לשלוח את הפרק המלבב, שכתב על צ'יץ', לשייקה גביש, שמלאו לו 90 ב-25.8.15. האיש היקר הזה ראוי לקורת רוח.

שלך, 

משה גרנות

אהוד ביקש ואני השבתי:

אהוד היקר,

הודה בשמי לגרנות היקר השוחר רק טוב. אמנם אשמח לגרום לסמג"ד שלי קורת רוח, אבל אני נמנע מלשלוח לאנשים מכתבים לא הכרחיים, כי אחר כך הנימוס מחייב אותם לענות, ואני לא אוהב להטריח.

יחד עם זאת, אני מניח שמישהו כבר ידאג להביא את הסיפור לשייקה, כי כמעט על כל שם שאני משרבב לסיפור, אני מקבל תגובה. רק שלשום קיבלתי טלפון מיגאל סלע, שלימד אותי איך יורים בפיאט. (חב"ע. 1070). לא ראיתי אותו 60 שנה ולא ידעתי אם הוא יודע שאני עוד חי.

ובקשר לפרק המלבב על צ'יץ', זאת ההזדמנות להעלות על נס סיפור יפה ששמעתי מיוספה מיכאלי, המורה שלי ל"מחשבת הגוף": כשמשה דיין נתמנה לרמטכ"ל, הוא החליט שכל קציני צה"ל חייבים לצנוח. כך היא מצאה את עצמה בכיתת אמונים אחת יחד עם צ'יץ'. באותה כיתה היה גם חייל נוסף, הרב שלמה גורן. כשהגיעו לשלב הקפיצה מהמטוס, נעצר הרב גורן בפתח המטוס ובשום אופן לא הצליח לעשות עוד צעד קדימה. מי שבא לעזרתו, היה צ'יץ', שעמד מאחוריו ונתן לו בעיטה בתחת.

גם בקפיצה השנייה חזר ונשנה אותו תהליך.

כשליגלגו אחר כך על הרב ברוח טובה, הוא נפגע והכחיש את הדבר בכל תוקף. לא איש כצ'יץ' להט, יירתע מהכחשות חסרות אמת בסיסית. מה עשה? מרח גיר על סוליית נעלו הימנית, ועם אותה נעל "עזר" לרב גורן לקפוץ מהמטוס. ההוכחה הזאת הונצחה על אחוריו של כבוד הרב, ויותר לא היו ויכוחים על הנושא.

בזאת אני מניח שנגמרו עלילותיי עם צ'יץ'  ונוכל לחזור להכשרת בית השיטה, שגמרה את הקרב על חוליקאת עם מ"מ וקשר הרוגים  ועם ארבעה פצועים (לא כולל את אלי מני שנפצע בחולצה ואותי שנסרטתי מהתיל).

אחרי שנפרדתי ממנדלה והתרנגול שלו, הלכתי לחפש את  יענקלה חי, אך הוא  כבר לא היה בחדר החולים. אמרו לי שהטיסו אותו  לצפון עוד אתמול. איזה ממזר, ירד לנגב בטיסה וגם חזר בטיסה. אני עם המזל שלי, כמו שירדתי  בהליכה, בטח גם אעלה בחזרה ברגל. אמנם הספקתי להגיד לשלמה בנארי שטוטו הבטיח לי טיסה בדרך חזרה. אבל מה יוצא לי מזה, אם גם הוא מת לי עכשיו בחוליקאת? שלמה נקבר ליד טוטו חברו הטוב, אבל אנחנו לא נסענו ללווייה, כי היה מצב הכן ולא שיחררו אותנו. חבל, כל כך נזקקנו למקלחת הגונה.

יום רביעי 20.10.48.

חוזרים למשטרת שובל. אך משם מועברים מיד דרומה. הפעם מדברים משהו בקשר לבאר שבע ואנו כבר עושים תוכניות לכיבושה. בלילה מעבירים אותנו לוואדי באר שבע במרחק של כ-15 ק"מ מהעיר. ואומרים לנו לחפור עמדות. אנו חופרים את  העמדות  בעצלתיים, למה להזדרז אם בעוד רגע יחליפו לנו את העמדה?

אי משם מתחילים להישמע קולות נפץ. מימי הדאגן החרוץ חוטף ממני את  המעדר ולא חדל מלחפור, עד שבקיר הוואדי מתהווה מנהרה באורך  מטר וחצי. ייתכן שהיה ממשיך לחפור ולהעמיק יותר, אלא שמישהו בא ואומר, שהבומים הם  של פגזים שאנחנו  מטילים על באר שבע. אנחנו משתכנעים, מרפים מכלי החפירה  ותוך שנייה נופלת עלינו התנומה.

חמישי 21.10.48.

הבוקר תפס אותנו כשאנו צמודים בתוך מעט העמדות שחפרנו. מכיוון עזה נופלים לידינו פגזים. כעבור שעתיים מודיעים לנו שבאר שבע בידינו, אנו מתחילים להיכנס אליה. אך מכיוון שחוץ מאשר איסוף שלל, אין כבר מה לעשות בה, מחזירים אותנו באמצע הדרך ועוד באותו לילה אנו בבוסתן, הוא בסיס השדה שלנו. במצב הכן.

מה שאני זוכר מכיבוש באר שבע, זה שביום שקדם לכיבוש, חלף על פנינו יצחק שדה כשהוא עומד בתוך ג'יפ ואחריו שיירה של משאיות וזחל"מים. חלק מהזחל"מים גררו תותחים על גלגלים וזאת היתה התקדמות טכנית של צה"ל, שבקרבות חירבת מחאז היו לו רק תותחים שיורים מתוך כלי רכב.

אנחנו נפנפנו לשדה בידינו והוא החזיר לנו בהצדעה.

שעה קלה לאחר מכן הגיעו אלינו משאיות עם הנהגים שלנו, שבתאי הלל וארתור שביט. מיהרנו לעלות עליהן כדי לתפוס מקום בקידמת הרכב ולחטוף פחות אבק. כשעה טולטלנו בדרכי עפר בין גבעות צהובות, כשבקושי ניתן לראות עליהן איזה עץ דמוי שיח, לרפואה. לפי השמש הנוטה מערבה הבנו שאנו נוסעים לכיוון דרום והתחזקה השמועה שאנו עומדים לכבוש את באר שבע.

לעת ערב הורידו אותנו במקום לא ידוע ועוד באותה שעה  כבר נתבקשנו להתחיל לחפור עמדות. אני לא ממהר, כי מתוך ניסיון אני יודע שעוד מעט יבואו להזיז אותנו למקום חדש. יחד עם זאת, לא יכולתי שלא  להתפעל  מחריצותו של מימי שעבד בזריזות של שד ולא נח לרגע.

שעה קלה אחרי שהשחר עלה והשמש החלה להציק, הגיעה אלינו משאית מאובקת ואנו התבשרנו שהמצרים ברחו מבאר שבע  ואנו מוזמנים להיכנס אליה. כיבוש קל כזה הוא חלומו של כל לוחם. כששיירת המשאיות מתקרבת לפרוורי העיר, חולף לידנו ג'יפ  שנעצר ליד המשאית הראשונה, עוצר אותה ואת כל השיירה.

אחרי כמה דקות אנו  מקבלים פקודה להסתובב אחורה ולחזור כלעומת שבאנו. כבר לא צריכים אותנו בבאר שבע. בשביל לאסוף שלל, הגדוד השביעי יכול להסתדר לבד.  לאחר כמה שנים, כשהתחילו להתגלות כל מיני סודות על המלחמה, נודע לנו שברגע שנודע לחטיבת הנגב שהערבים פינו את העיר, היא ביקשה מיגאל אלון שיחזיר את חטיבת יפתח לבסיס, כדי שתהילת כיבוש העיר תיפול בחלקה לבד. יגאל אלון, טוב הלב, קיבל את הבקשה, והסביר את המצב למולה כהן, מפקד חטיבת יפתח.

מולה נאלץ להשתכנע שאנחנו יכולים להסתפק  בכיבוש רמלה-לוד וצריך להשאיר עיר אחת גם לחטיבת הנגב. אז את באר שבע לא אנחנו כבשנו, אבל לעומת זאת  הסתערנו למחרת על הכפר הערבי בית חנון, וזכינו לעשות הכרה עם סוג מיוחד של פשפשים, שכמותם לא כל אחד זוכה להכיר.

* * *

אהוד שלום,

אותי ודאי לא תזכור אף שבעבר נפגשנו במיספר הזדמנויות (אך את אשתי, שרה'לה זמיר-אלמגור, בת כפר גנים, שהיתה אלמנתו של עמנואל זמיר-פשצ'נר, ודאי תזכור).

אודה לך מאוד אם תוכל לשלוח לי את כתובת הדוא"ל של פוצ'ו (שמכיר היטב את שרה'לה אשתי).

בגיליון 1074 של עיתונך המקוון, שאנו נמנים על קוראיו, כותב פוצ'ו על פריצת הפלמ"ח לבית חנון במלחמת השחרור ועל נפילתו של רפי גינזבורג ה"תרנגול", מפקד הפלוגה הפורצת.

בין הנופלים בקרב זה היה גם אפרים אלמגור, בן דודי, יליד תורכיה שהוריו שלחוהו ארצה כנער ביחד עם אחיו ואחותו הבוגרים מעט ממנו, בעת מלחמת העולם השניה (מפחד פלישה גרמנית לתורכיה) – אשר גדלו איתי בביתנו. יחד עם אחיו הוא התגייס לפלמ"ח. בהכשרה עוברת שם משפחתו ל"אלמגור", ומשנהרג עיברתה כל משפחתי את שמה, לזיכרו.

לבד מכתבה קצרה בספר נופלי מלחמת הקוממיות איני יודע הרבה על נסיבות מותו. אני מניח שפוצ'ו ידע ודאי לקשרני לחבריו ששרדו כדי שאוכל לשמוע זאת מפיהם.

רב תודות וברכות ואיחולים טובים לשנה החדשה,

גדעון אלמגור

לגדעון שלום,

אני זוכר אותך מהפגישה שלנו בפתח תקווה. חבל שאז לא העלית את הנושא, כי אז מנדלה אמיר היה עוד חי והיה לי את מי לשאול.

במלחמת העצמאות הייתי בגדוד הראשון והמעטים שהכרתי מהגדוד השלישי, כבר התמעטו עוד יותר ואני לא מכיר מי שהיה במשלטי בית חנון.

מסור דש חם לשרהל'ה.

שלכם,

פוצ'ו

* * *

עמוס גלבוע

בּוּרוּת של תקשורת בנושא ההצבעה בסנאט

על ההסכם עם איראן

חלק מהתקשורת שלנו מדווחת כי "אובמה השיג את הרוב" לאישור ההסכם.

קישקוש!

בשלב זה יש לו מיעוט שרק מאפשר לו להטיל וטו. הרוב בסנאט הוא נגד ההסכם. ברור לאובמה כי  להטיל וטו על רוב של 66 קולות (מתוך 100) מול 34 תומכים זה אומנם בהתאם לחוק,  אך מטיל צל כבד על ההסכם, המוגדר על ידו כמורשת לתפארת. הוא ינסה על כן להשיג יותר קולות תומכים עד יום ההצבעה ב-17 ספטמבר, על מנת שיוכל בכלל למנוע הטלת וטו (אם בעד ההסכם יהיו 41 קולות).

ב-8 ספטמבר חוזרים חברי הקונגרס האמריקאי מחופשה. עד ליל 17 בספטמבר צריך הסנאט להצביע בנושא הסכם הגרעין עם איראן. עד לא מכבר הייתי מבולבל, ואני משער שרבים מבולבלים כמוני.

למה?

כי מהתקשורת שלנו ומפרשניה  לא היה אפשר לקבל תמונה ברורה על מה בדיוק ההצבעה ובאיזו הצבעה מדובר. חדשות לבקרים היינו מתבשרים  שסנטור מסוים החליט לתמוך באובמה בעד ההסכם; מפעם לפעם דיווחו כי מתנגדי ההסכם לא יצליחו להשיג 67 קולות על מנת להתגבר על זכות הווטו של הנשיא. הגדיל לעשות הערוץ הראשון, לקראת סוף השבוע שעבר,  כאשר הביא כותרת ולפיה אובמה ניצח ו"השיג רוב בעד ההסכם,", והכתב שלה בארה"ב אף חזר על כך. אכן, הבורות חוגגת בלי כל בושה.

התעמקתי בסוגייה הזאת ונעזרתי בידע הרב של ידידי, הפרופסור חובב טלפז. מטרתי היא להציג לקורא בשיא הפשטות מה באמת מתרחש לנגד עינינו ועל מה המאבק .

ובכן, לפי החוקה האמריקאית, כאשר הממשל האמריקאי (הרשות המבצעת שבראשה נשיא ארה"ב) חותמת על הסכם בינלאומי (לבד או עם עוד חותמים), ההסכם הזה יכול להיות מאושרר ב-3 דרכים על מנת שיהיה לו תוקף:

האחת, ההסכם מובא לפני הסנאט  כאמנה (treaty), ונדרש רוב של שני שליש מחברי הסנט ועוד קול אחד, על מנת שההסכם יאושרר. לתשומת לב: מי שנדרש להשיג כאן רוב מיוחס ביותר הוא נשיא ארה"ב!

לא הושג הרוב – אין תוקף להסכם.

המקרה הידוע ביותר בהיסטוריה שבו נשיא ארה"ב (וילסון) לא הצליח לגייס את הרוב הזה היה כאשר הוא הביא לאישרור את חוזה וורסיי לאחר מלחמת העולם הראשונה. לכן, ארה"ב לא היתה צד להסכם המפורסם הזה.

הדרך השנייה, כאשר הנשיא מביא את ההסכם הבינלאומי לאישרור הסנאט והקונגרס כאחד. במקרה זה הנשיא נזקק לרוב רגיל בשני הבתים. השיג את הרוב הרגיל, החוזה מאושרר והוא בגדר חוק.

והאפשרות השלישית היא כאשר הנשיא לא מביא את החוזה לפני הרשות המחוקקת, אלא מאשרר אותו לבדו בצורת "תקנה נשיאותית" (executive order). זאת בהתאם להרשאה הניתנת לו בחוקה האמריקאית, בעיקר מתוקף היותו האחראי לניהול מדיניות החוץ האמריקאית. האפשרות הזאת נבדלת משתי האחרות בכך שרף התוקף שלה הוא נמוך (כי ההסכם לא עבר דרך הרשות המחוקקת המייצגת את העם), ולכן הנשיא שיבוא אחריו יכול לבטל את החוזה באופן מיידי ע"י "תקנה נשיאותית"!

היה זה אובמה עצמו שביטל "בתקנה נשיאותית" את ההסכם שחתם לפניו הנשיא בוש עם פולין לגבי הצבת מערכות אמריקאיות נגד טילים  בפולין.

בנובמבר 2014 איבדה המפלגה הדמוקרטית את הרוב שהיה לה בסנאט (בקונגרס היא איבדה אותו כבר לפני כן) ויחסי הכוחות החדשים בסנאט היו אלו: 54 סנטורים רפובליקנים מול 46 סנטורים דמוקרטים. אובמה היה יכול היה רק לחלום לאשרר את החוזה עם איראן  בשתי האפשרויות הראשונות. לכן, הוא בחר באפשרות השלישית: אני מאשרר, ושהרשות המחוקקת לא תתערב לי ולא תדון בהסכם.

הרפובליקנים רתחו, הזמינו את נתניהו, והסוגייה הפכה לבעלת חשיבות לאומית אמריקאית, כשהרשות המחוקקת מאיימת להתערב ולהביע דעתה בעניין ההסכם המתגבש עם איראן. ואז, במחצית אפריל השנה, הושגה פשרה בין הנשיא לרשות המחוקקת (רפובליקאים ודמוקרטים כאחד), וליבתה היא זו: הנשיא מוכן שבמהלך חודש (שהפך לחודשיים) לאחר שייחתם החוזה, הסנאט ידון ויבחן את ההסכם, והממשל יציג לו אותו. ואז, אם הסנאט ירצה לדחות את ההסכם (בתום המועד של החודשיים) אז בבקשה שיצביע. אם הוא יצביע ברוב רגיל לדחות אותו (והוא יכול לעשות זאת כי יש לו 54 קולות של סנטורים רפובליקאים מתון 100), אזיי הנשיא יטיל וטו על ההצבעה. על מנת שהנשיא לא יוכל להטיל וטו, נדרשים 67 קולות שיצביעו נגד ההסכם.  שימו לב שיש כאן היפוך יוצרות גמור: לא הנשיא צריך להשיג רוב מיוחס של שני שליש מחברי הסנאט, או אפילו רוב רגיל בשני הבתים (על פי שתי האפשרויות הראשונות של החוקה האמריקאית) אלא הסנאט הוא שצריך להשיג רוב של שני שלישים (67 קולות ) על מנת לדחות את ההסכם!

לכן, כל שאובמה היה צריך לעשות הוא ש-34 סנטורים דמוקרטים יצביעו בעד ההסכם, ולשכנעם בנימוק: או הסכם או מלחמה. הוא עשה זאת, והסיכוי שלו לעשות כך היה מלכתחילה גבוה ביותר, והסיכוי להשיג 67 קולות מתנגדים היה למעשה חסר סיכוי.

אז על מה  באמת המאבק עכשיו?

אובמה לא הכי שש להטיל וטו על רוב מרשים של 66 קולות נגד ההסכם, כאשר רק 34 קולות בעדו.  ככה יעבור הסכם שהוא מגדירו כגדול בהישגיו במדיניות החוץ, כמורשת הזוהרת והמפוארת שהוא משאיר לעם האמריקאי? ככה, במיעוט זוהר?

לכן, מה שאובמה שואף לו הוא להפסיד "בכבוד" (ועבורו זה "ניצחון"). כיוון שכך היעד שלו במאבק הצפוי בסנאט הוא שנגד ההסכם יצביעו לא יותר מ-59 סנטורים, ובעדו 41. כלומר, הוא זקוק לעוד 7 קולות של סנטורים דמוקרטים שיצביעו בעד ההסכם (וברגע כתיבת מאמר זה יש לו כבר 37 קולות בעד ההסכם).

למה מספרי הקולות האלו דווקא? כי כאשר בסנאט יש רק רוב של 59 קולות בהצבעה, רשאי המיעוט לנהל "פיליבסטר". כלומר לנאום בלי סוף עד שחולף הזמן החוקי להצבעה, והיא בטלה. אם בחצות 17 ספטמבר יוכלו הדמוקרטים להמשיך ולנהל "פיליבסטר", יעבור המועד החוקי של חודשים שניתן לסנאט לצורך הצבעה, ואז לא תהיה הצבעה כלל, ואובמה יהיה פטור מלהטיל ווטו!

מה יהיה ב-17 ספטמבר?

נחכה ונראה. מה שברור הוא שההסכם הבינלאומי היחידי שאובמה רואה בו הישג כביר,  הסכם שעמלו עליו שנים ארוכות, שלדעת אובמה ואנשיו משפר את ביטחון העולם, יהיה כזה שרוב אנשי הרשות המחוקקת האמריקאית התנגדו לו, ובכך נתנו ביטוי לרצון העם האמריקאי.

ומילה לגבי ישראל. תומכי הנשיא אובמה בישראל מנבאים שחורות על הדם הרע ומעשי הנקמה הצפויים לישראל לאחר ההצבעה בעוד 10 ימים.

אובמה עצמו שופע דבש ומבטיח חימום יחסים עם ישראל.

היכן האמת? איש איש  עם שאיפותיו ודעותיו.

* * *

עוז אלמוג

הלוויתן והחוף

אירופה היא לווייתן עב שומן שאיבד כיוון ומשייט בדרך אל מותו. אם חשבנו שאולי תבוא ההתפכחות, משבר ההגירה הנוכחי ממחיש שכנראה אין דרך חזרה. אני עוקב בתדהמה אחרי שידורי תחנות הטלויזיה המערב-אירופאיות. הגירת האלפים מארצות ערב ואפריקה מתוארת על ידי הכתבים והפרשנים בעיקר כמשבר הומניטרי וכלכלי. לכן הדגש בדיווחים ובדיונים הוא על מי יקלוט וכמה.

אבל אלפי הפליטים מתדפקים על דלתות אירופה לא בגלל אסון טבע. הם גונבים את הגבול בגלל משטרים ותנועות רצחניות – כולם מוסלמיים – שמייצרים טבח בקנה מידה של שואה.

תמונה אחת של גופת ילד שנפלטה אל החוף התורכי מייצרת גל תקשורתי של חמלה צדקנית וצבועה. כי לא המבריחים החמדנים הרגו את הילד הזה ואת משפחתו אלא הרוצחים במולדתו. במקום להילחם בנחישות בגורמי האסון, אירופה מרחמת על הקורבנות. הפליטים המוסלמים ימשיכו לשטוף את חופי היבשת, עד שיום אחד גם הלוויתן ימצא את עצמו שרוע מת על החוף.

* * *

אורי הייטנר

1. ביבי, איש השנה תשע"ה

ב-2 בדצמבר 2014, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו פצצה פוליטית. הוא פיטר את שר האוצר יאיר לפיד ואת שרת המשפטים ציפי לבני, פירק את הממשלה, וטלטל את מדינת ישראל לבחירות חדשות ויקרות, מיותרות לגמרי, שנתיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות.

גם היום, חודשים רבים אחרי המעשה, קשה להבין מה דחף את נתניהו לצעד הקיצוני הזה. נכון, הממשלה הקודמת לא היתה קלה לניהול. נכון, לפיד ולבני, שני פוליטיקאים חדורי אמביציה אישית, ולבני חדורה באובססיה להיות ראש הממשלה, לא הקלו עליו. אולם לא היה בכך שום דבר השונה מהאופן בו מתנהלות הממשלות בישראל כבר שנים רבות. השסעים בחברה הישראלית והמבנה הפרלמנטרי-קואליציוני של ישראל, יוצר ממשלות לא קלות. האתגר של ראש הממשלה, הוא היכולת להנהיג את הממשלה וללכד אותה, על אף הבעייתיות הזאת. זה המנדט שנתניהו קיבל מן הציבור, וקשה לומר שהוא הצליח לממש אותו.

עם זאת, היתה זו ממשלה שהובילה בהצלחה את מלחמת "צוק איתן", והחלה להוביל רפורמות חשובות ויפות בתחומי החינוך, הבריאות, המלחמה בעוני, הגיוס, הגיור ועוד. לא היתה כל סיבה להפסיק את קיומה, זולת אופיו החשדני של נתניהו, חוסר הביטחון העצמי שלו ונטייתו לראות צל הרים כהרים. כל מיני שמועות קלושות על פוטש שמתכננים, כביכול, לפיד ולבני יחד עם החרדים להפלת הממשלה, הטריפו את דעתו של נתניהו, ותחושת הנרדפות הזאת הביאה אותו לגחמה הבלתי מוסברת, של פיטור השרים והפלת הממשלה. נתניהו, שהבליג על התנהגותם של השרים ליברמן ובנט במלחמת "צוק איתן", שבעודם יושבים בקבינט המלחמה הם תקפו את הממשלה ואת אופי ניהול המערכה ותפסו כותרות בהצעות פופוליסטיות בנוגע להתנהלותה הרצויה, נהג אחרת, בשל אותו פוטש שלא היה ולא נברא, או כפי שכונה בלעג "פוטש בננה".

החלטתו זו, טילטלה את החברה הישראלית לבחירות מיותרות, שהיו מן המכוערות שידענו מזה שנים רבות; בחירות לעומתיות, רוויות שנאה, השמצות והסתה. "אנחנו או הם" היתה הסיסמה המשותפת לשתי המפלגות הגדולות, סיסמה שהיטיבה לבטא את רוח הבחירות.

מאחר והיו אלו בחירות בלי סדר יום, סדר היום היה אמון או אי אמון אישי בנתניהו. הוא עצמו הציג כך את הבחירות מראשיתן, וכך גם יריביו. המסר האידיאולוגי העמוק של יריביו היה "רק לא ביבי", או בשם החיבה "רקלוביבי".

הביטוי "יריביו" עלול לבלבל. לכאורה, היריב בבחירות היה "המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני. למעשה, מי שעמד מול נתניהו היו בעיקר כלי התקשורת, ובראשם הבמות של נוני מוזס, "ידיעות אחרונות" ועוד יותר מכך, אתר ynet.

במערכת הבחירות עמדו, למעשה, זה מול זה בנימין נתניהו ונוני מוזס. מוזס ועיתוניו נתנו את הטון – טון של שנאה והסתה. לא שהפוליטיקאים שעמדו מול נתניהו היו ממלכתיים ואחראיים. זכור לרע מופע האימים של המועמדת לראשות הממשלה ברוטציה, שבו גידפה את נתניהו בגסות, בשידור חי בפריים-טיים של הערוץ השני בתוכנית "מצב האומה", והגדירה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". אבל את עיקר המערכה ניהלה התקשורת.

היתה זו תקשורת מגויסת במובן השלילי ביותר של המושג. מעבר להשתלחויות שלוחות הרסן בנתניהו ובמשפחתו, האסטרטגיה התקשורתית היתה להציף את המדינה בשטף של ידיעות וכתבות המציגות את ישראל כאזור מוכה אסון, כמדינת עולם שלישית, שצעיריה בורחים לגרמניה (שבה המילקי אולי קצת יותר זול), כמקום שאי אפשר לחיות בו. המטרה – להמאיס את המדינה על האזרחים ולהביא אותם, ללא קשר להשקפת עולמם, לתובנה שכך אי אפשר להמשיך וחייבים להחליף את השלטון.

וגם נתניהו לא טמן את ידיו בצלחת. בעזות מצח, הוא הגדיר את המחנ"צ כ"מחנה אנטי ציוני", הגדרה צינית, שקרית ומסיתה. השפל היה בהקלטה ביום הבחירות, בה דיבר כאחרון הדמגוגים והמסיתים על הערבים הנוהרים לקלפיות, כדי לשלהב את היצרים ולעודד את נדידת תומכיו לקלפי.

מיד לאחר הבחירות הוא התנצל על דבריו. הן הדברים שאמר על ערביי ישראל והן ההתנצלות היו ציניים. נתניהו אינו גזען, ובכל התנהלותו כשר וכראש הממשלה מעולם לא היה דבר שעלול להצביע על גזענות. אבל נתניהו יודע להיות ציניקן. דבריו על הערבים הנוהרים לקלפיות נבעה אך ורק משיקול אחד – הוא האמין שהאמירה הזאת תסייע לניצחונו, והמטרה קידשה בעיניו את האמצעים, גם את האמצעי של דמגוגיה גזענית. אני משוכנע שנתניהו תיכנן מראש גם את ההתנצלות. הרי לא היתה זו פליטת פה והוא גם לא אמר דברים שהוא מאמין בהם. הוא אמר את מה שהוא האמין שיקדם את מטרתו, ולאחר מכן התנצל. הדבר האחרון שניתן לומר על התנהגותו, היא שנתניהו נהג כראש ממשלה. לא כך נוהג מנהיג ממלכתי, לא כך מדבר מנהיג דמוקרטי, לא כך מתבטא מנהיג אחראי, לא היו בהתנהגותו לא הוד ולא הדר.

הגחמה של פירוק הממשלה והקדמת הבחירות, כמעט עלתה לנתניהו באובדן השלטון. עד הימים האחרונים, הסקרים הצביעו על מהפך. בימים האחרונים השתנתה המגמה והסקרים נבאו שוויון. ובסופו של דבר, זכה נתניהו לניצחון מכריע.

כיוון שנתניהו ויריביו כאחד מיקדו את סדר היום של הבחירות במנהיגותו של נתניהו – אילו התרחש מהפך, התוצאה הייתה מתפרשת בעיקר כהצבעה המונית נגד נתניהו ולכן ככישלון אישי שלו. מאותה סיבה, הניצחון מתפרש אף הוא, בצדק, כניצחון אישי של נתניהו.

רבות דובר על קמפיין ה"געוואלד" שניהל נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות, בהם התראיין בכל כלי תקשורת אפשרי, הזהיר שהשמאל עומד לנצח בבחירות ובקריאה נרגשת הצליח לעורר את מחנהו, לשנות את המגמה וכך הוא זכה בניצחון.

אולם בעיניי, הגורם המרכזי לניצחונו של נתניהו לא היה הקמפיין שלו, אלא הקמפיין נגדו. יריביו, ובעיקר התקשורת שהתגייסה נגדו, איבדו את הרסן ואת הבלמים. האופן שבו הם נהגו היה כל כך קיצוני, כל כך מלא ארס, כל כך בלתי אמין, שבשלב מסוים הוא החל לשמש כבומרנג. מי שרואה את "ידיעות אחרונות" ו-ynet מאז הבחירות, יכול להיווכח שגם נוני מוזס מבין זאת. המיאוס של הציבור מהקמפיין המכוער כל כך, הלך וגבר ככל שהבחירות התקרבו, ונתניהו היטיב לזהות זאת ובעיתוי מושלם נתן עוד דחיפה קטנה, וזכה בניצחון.

זחוח מהצלחתו ומהאמונה ששוב הוכיח שהוא קוסם, ניגש נתניהו להקים בתוך ימים, "עד פסח", את ממשלת החלומות שלו. אך במשך חודשיים תמימים, עד הרגע האחרון שהיה לרשותו, ניהל נתניהו מו"מ כושל, כטירון פוליטי, שבו תומרן בידי כל שותפותיו הקואליציוניות ואח"כ בידי שרי מפלגתו ואפילו ח"כים הזויים מהשורות האחוריות בסיעתו, ומצא את עצמו עם קואליציה שברירית בת 61 ח"כים, מסוכסכת ומפולגת לא פחות מקודמתה. פתאום, חלומו הרטוב הוא לצרף לממשלתו את המחנ"צ, אחרי שבמסע הבחירות שלל כל אפשרות לשיתוף פעולה עימם, בטענת "התהום האידיאולוגית" הרובצת ביניהם. תחת הקוד "המחנה הלאומי", נכנע נתניהו לתביעות המפלגות החרדיות האנטי לאומיות, טמן עמוק בבוידם את חוק הלאום, שמחלוקת על ניסוח סעיפיו הייתה כביכול הטריגר לפירוק הממשלה הקודמת, ובלם חוקים לאומיים מובהקים בנושא הגיור והגיוס.

במבט לאחור אפשר לסכם את צעדיו הפוליטיים של נתניהו בתשע"ה, כפירוק הממשלה מתוך גחמה, טלטול המדינה למערכת בחירות רוויית ארס שפגעה קשות בלכידות החברתית, כדי להקים ממשלה חלשה יותר מקודמתה, פחות טובה ממנה וקשה יותר לניהול.

במישור המדיני, הנושא המרכזי שבו עסק נתניהו הוא הגרעין האיראני. וכאן, איני שותף לביקורת הנמתחת עליו.

לטענת מבקריו, נתניהו העמיד כמטרה העליונה שלו מניעת הסכם עם איראן, ולא השיג אותה, ולכן זהו כישלון שלו.

הטענה הזו אינה נכונה ואינה הוגנת, ממיספר סיבות. ראשית, מניעת הסכם אינה מטרת-על. המטרה היא מניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. אמנם ההסכם עם איראן הופך אותה למעצמת-סף גרעינית ומסייעת מאוד לתוכנית הגרעין האיראני, אולם יש עוד אפשרויות שונות למנוע את הפצצה האיראנית, כך שאי אפשר לומר שמטרת העל לא הושגה.

אולם הביקורת אינה הוגנת גם מסיבה נוספת: ישראל אינה מעצמת העל העולמית, ויכולתה להשפיע מוגבלת. כאשר נשיא ארה"ב היה נחוש כמו טיל מונחה מדויק להגיע להסכם עם איראן בכל מחיר, היכולת של ישראל למנוע זאת, כמעט בלתי אפשרית.

מראשית הדרך, עמדו בפני נתניהו שתי אסטרטגיות-על אפשריות. אסטרטגיה אחת היא הצבאית, השמדת מתקני הגרעין האיראני בפעילות צבאית ישראלית. אסטרטגיה שנייה היא המדינית – הפעלת לחץ על הקהיליה הבינלאומית, כדי שתפעיל על איראן סנקציות כלכליות קשות, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, ולהביא את איראן לשולחן המו"מ ושם לכפות עליה לבטל את תכניתה הגרעינית. נתניהו בחר באסטרטגיה המדינית.

יתכן שהיתה זו טעות. יתכן שצריך היה לראות את הנולד, ולהעדיף את האופציה הצבאית. אולם מי שמתנגד לאופציה הצבאית ותוקף את נתניהו על תוצאות בחירתו, נוהג בחוסר יושרה ובחוסר הגינות.

בחוכמת הבדיעבד, יתכן שהבחירה האסטרטגית של נתניהו באופציה המדינית היתה שגויה, אולם כאשר אנו בוחנים את החלטתו בזמנה, היתה זו הבחירה הנכונה. בעיקרון, יש לראות במלחמה את האופציה האחרונה, שתמיד ראוי להעדיף עליה אופציות אחרות, ולנסות לפעול בדרכים חלופיות. הגישה הזאת מאפיינת מאוד את נתניהו, שמעדיף להימנע מצעדים צבאיים, ואפילו למבצע "צוק איתן" הוא הוציא את צה"ל רק אחרי שמוצו עד תום כל הניסיונות להימנע ממנו. פעולה צבאית נגד איראן עלולה היתה לגבות מחיר כבד, בשל התגובה הצפויה של איראן, בליווי הפעלה בו זמנית של חיזבאללה מלבנון וחמאס מעזה. כל זאת, בבידוד בינלאומי וללא קונצנזוס לאומי. המחיר הזה כדאי ומוצדק אם האלטרנטיבה היא איראן גרעינית, אך הוא אינו מוצדק, אם יש אלטרנטיבה מדינית.

נתניהו היטיב להוביל את האסטרטגיה המדינית, שהניבה הישגים אדירים. הוא הצליח להעלות את סכנת הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי ולסחוף את העולם להטלת סנקציות חריפות על איראן. הסנקציות פגעו באיראן פגיעה קשה, שגרמה לה לגשת למו"מ. נתניהו הצליח להשיג את ההישגים הללו, חרף העובדה שגורמים ישראליים, ובהם בכירי מערכת הביטחון, חיבלו במדיניותו בכך שעימעמו באופן משמעותי את האיום בפעולה צבאית, שהיה מנוף מרכזי להצלחת המסלול המדיני.

המטרה המוצהרת של המו"מ, היתה להפסיק את תוכנית הגרעין. כאן הכול השתבש, כאשר כבר בראשית המו"מ, בעמדת הפתיחה שלו, אובמה ויתר על הדרישה הזאת. האיראנים, שקלטו במהרה שהפרטנר למו"מ עימם חותר להסכם בכל מחיר, השכילו לתמרן אותו להסכם מינכן ב', הסכם הכניעה לאיראן.

במצב הזה, אסור היה לנתניהו לתת לגיטימציה להסכם. נתניהו גילה אומץ לב מדיני ופוליטי כאשר בחר להתעמת עם אובמה, להציג את ההסכם במערומיו, לפני חתימתו ואחריה. בצדק הוא נאם בפני בתי הנבחרים כדי להציג את עמדתה של ישראל. בצדק הוא המשיך לתקוף את ההסכם וסירב לקבל פיצוי אמריקאי כדמי שתיקה והשתקה לפני ההצבעה בקונגרס.

האשמתו של נתניהו בכך שנאומו בפני בתי הנבחרים נבעה מצרכי הבחירות בישראל, היתה טענת שווא מכוערת ומסיתה. במקום לתת לראש הממשלה גיבוי מקיר לקיר, העדיפו  מתנגדיו, משיקולים אלקטורליים נטו, להתקיף אותו ולהפריע לשליחותו. הטענה נגד נתניהו, שבהמשך מאבקו נגד ההסכם הוא מאבד את האופציה לפיצוי ישראל בידי הממשל, מגוחכת וילדותית.

נתניהו יודע שהסיכוי להשיג בבתי הנבחרים רוב מיוחד שיתגבר על הווטו הנשיאותי – אפסי. אולם יש משמעות רבה לכך, שיהיה רוב מוסרי בעם האמריקאי ובבתי הנבחרים נגד ההסכם. הדבר חיוני להמשך המאבק נגד הגרעין האיראני, הוא חיוני לדרישה מארה"ב לפעול נגד ההפרות האיראניות של ההסכם, וההסכם יופר, הרי אף בר דעת אינו קונה את הבדיחה על "גרעין איראני לצרכי שלום." הוא חיוני להשגת חבילת פיצוי ביטחונית ומדינית בזכות, ולא בחסד, לא כדמי שתיקה, אלא בשל הפגיעה החמורה של ארה"ב בביטחונה של ישראל, בת בריתה הקרובה. ויש לזכור, לכהונתו של אובמה יש מועד תפוגה, והמאבק נגד ההסכם חיוני מאוד במחשבה קדימה, על הבוקר שלמחרת הבחירות הבאות בארה"ב.

זו השנה השניה ברציפות שבה נתניהו הוא איש השנה. בתשע"ד, היה זה בזכות מבצע "צוק איתן". שנה היא זמן קצר מכדי לשפוט את המבצע, אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה שאחרי המבצע, היתה השקטה ביותר מאז שנת 2000, שקטה לאין ערוך יותר מכל שנה שקדמה לה, אף שגם היום הגבול אינו שקט לחלוטין.

המלחמה יצרה, לראשונה, הרתעה משמעותית כלפי חמאס. אם המגמה הזאת תמשך גם בשנים הבאות, ניתן יהיה לסכם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה.

מלחמת "צוק איתן" התאפיינה בסולידריות לאומית ולכידות חברתית יוצאות דופן. במקום למנף את ההישג לחיזוק החברה הישראלית, להידוק הסולידריות בתוכה, קלע נתניהו את מדינת ישראל למערכת בחירות קשה וסוערת, שפגעה קשות בחברה הישראלית. הבחירות המוקדמות והמיותרות פגעו במאבק נגד הגרעין האיראני. אלמלא הבחירות, נתניהו היה נואם בפני בתי הנבחרים כאשר כל המערכת הפוליטית הישראלית תומכת בו ומגבה אותו. אלמלא הבחירות המוקדמות והמיותרות, ניתן היה בשנתיים שנותרו להשלמת הקדנציה, להמשיך בהצלחה את הרפורמות שהוחל בהן.

אבל ההחלטה האומללה והקפריזית של נתניהו לפרק את הממשלה ולהקדים את הבחירות, הזיקה לאינטרס הישראלי מכל כיוון אפשרי.

החלטה זו מצד אחד, והניצחון של נתניהו בבחירות, מצד שני, הפכו אותו לדמות המשפיעה והמשמעותית ביותר בישראל בשנת תשע"ה, לטוב ולרע, ולכן בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע"ה.

2. הספד (מראש) לג'ימי קרטר

בספרו "פנקס שירות" כתב יצחק רבין על הנשיא קרטר: "בוושינגטון מצאתי נשיא, שלא היכרתי כמותו לפני כן: שרוי בזחיחות דעת... הנשיא ואני שוחחנו ביחידות. קרטר שאל: 'מה אתה חושב באמת?' בקשתו שאגיד מה אני באמת חושב על התנאים לשלום, לא נעמה לי. בפנייה זו היתה טמונה הנחה כי עד כה העמדתי פנים – והיתה בה ציפיה כי בשיחה אינטימית עם הנשיא, כאשר אנו שרויים ביחידות, אגיד סוף סוף את האמת וארפד את הדרך לשלום בוויתורים מפליגים. גם להנחה וגם לציפייה הכרוכה בה לא היה יסוד. לא היה בפי לומר לנשיא אלא זאת, שכבר הצגתי את עמדותיה של ישראל, בכנות ובגלוי וכי אין לי עמדה אחרת. ... סודיות נוסח קרטר – חִילְחלה בי המרירות. ערכן של הבטחות – כִּרְסֵם הספק... עזבתי את ארה"ב, לאחר פגישות נוספות עם פעילים יהודיים, בתחושה, שאנו עומדים לפני עימות חמור עם ממשל חדש ובלתי מנוסה, שילמד 'להתגלח על לחיינו'... הממשל אימץ את 'תוכנית ברוקינגס', על אפה וחמתה של ישראל ובניגוד לאינטרסים החיוניים שלה. לא היתה עוד כתוכנית הזאת לחומרה. לא נשמעה עוד התבטאות כה חמורה, בפומבי, מפיו של נשיא אמריקאי... אם אלו הן תוכניותיה של ארה"ב – חייבת ישראל להתקשח מול התנכלות לענייניה החיוניים. אם אינה יכולה לסמוך על נאמנותה של הידידה הגדולה, תסמוך ישראל מעתה רק על עצמה... גם בנושא חימושה של ישראל הנהיג ממשל קרטר חידושים... הציב את ישראל בקטגוריה נמוכה מאוד באספקת נשק אמריקאי..."

וכן הלאה וכן הלאה. אפשר לומר שלמעט שמעון פרס, קרטר הוא האיש הנתעב ביותר בעיני רבין, בספרו.  

לאחר סיום תפקידו של קרטר כנשיא, כשכבר לא נדרש למסכות דיפלומטיות ולפוליטיקלי קורקט נשיאותי, התגלה קרטר כאנטי ישראלי וכאנטישמי קיצוני, תומך עקבי באויבי ישראל, בעלילות על ישראל, בדה-לגיטימציה לישראל, בהצגתה כמדינת אפרטהייד, ובהאשמות אנטישמיות מובהקות על שליטת "הכוח היהודי" על ארה"ב. התבטאויותיו האנטישמיות, בעיקר בספרו Palestine: Peace Not Apartheid"" (2006) עוררו סערה חריפה, אף בין אחרוני תומכיו. דבריו אלה גרמו להתפטרות 14 מחברי הוועד המנהל-המייעץ של "מרכז קרטר". במכתב ההתפטרות הם כתבו: "לא נוכל עוד לסבול את עמדתך הצורמת והבלתי-מתפשרת... בספרך, המתאר את הקונפליקט בין ישראל ושכנותיה, מוצגת ישראל כחד-צדדית וכנושאת בכל האחריות לפתרון הקונפליקט. אופן הבאת הדברים בצורה זו מעיד בבירור כי נטשת את תפקידך ההיסטורי כמתווך ומפשר, כשפעלת כסנגור של צד אחד בסכסוך."

במלחמת "צוק איתן" הביע קרטר תמיכה בלתי מסוייגת בחמאס ותקף בחריפות את ישראל, שמימשה את זכותה להגנה עצמית.

לא בכדי, הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו סירבו לפגוש אותו וללחוץ את ידו בביקורו האחרון בישראל ובמזה"ת.

קרטר שוכב כעת על ערש דווי, ויוסי ביילין כתב לו הספד שלפני המוות ב"ישראל היום" – מאמר שכולו הערצה לנשיא האנטישמי. "כשאני שואל את עצמי, למי מבין נשיאי ארה"ב ישראל 'חייבת', אני מוצא שהיא 'חייבת' כמעט לכולם... אך עם כל הכבוד, לאיש מהם אין לנו חוב כה גדול כמו זה שיש לנו לג'ימי קרטר."

לא יאומן.

קרטר נתן את חסותו ל"יוזמת ז'נבה" של ביילין, וכעת ביילין מחזיר לו טובה. הוא ממעיט בערך התבטאויותיו האנטי ישראליות והאנטישמיות. "אם 'ידיד אמת לישראל' הוא מי שמוכן לאמץ את מדיניותה – הוא לא כזה."

המשפט הזה ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס כשיא השפה המכובסת.

בעיני ביילין, קרטר הוא גדול ידידיה של ישראל, בשל תרומתו לשלום עם מצרים. גם את האקסיומה הזאת כדאי לבחון באופן ביקורתי. על ביקורו של סאדאת בישראל, שקדם לו מו"מ חשאי ממושך בין הצדדים, נודע לקרטר בשידורי הטלוויזיה. הסיבה לכך אינה שמישהו שכח לעדכן אותו, אלא שהתנאי ההכרחי להצלחת היוזמה, הייתה הסתרתה מעיניו של קרטר, כי היא היתה מנוגדת לצעצוע שלו – כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה. ועידה בינלאומית בחסות אמריקאית-סובייטית, שתכפה על ישראל נסיגה לקווי 49' בכל הגזרות.

מעורבותו של קרטר היתה בשלבים מאוחרים יותר, בוועידת קמפ-דייוויד ובמשבר בין המדינות סמוך לחתימת הסכם השלום. מעורבותו היתה כפייה על ישראל לאמץ את מלוא דרישותיו של סאדאת. יש לזכור, שעוד לפני קמפ-דיוויד הסכים בגין לנסיגה מכל סיני, אך עמד על הישארותם של היישובים הישראליים (שישבו על כאחוז אחד מסיני) תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי שיגן עליהם. סאדאת סירב לכך. במקום להפעיל לחץ על סאדאת לא לגזול את כבשת הרש הזאת, ולו למען מראית עין של פשרה וויתורים הדדיים, הפעיל קרטר מכבש של לחצים אדירים על בגין, שבסופו של דבר הכניעו אותו.

וכך מגדיר יוסי ביילין את האונס הזה: "כאשר הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, גייס קרטר את האנרגיה הרבה שלו כדי לגשר על הפערים... קרטר הוכיח שהנחישות משתלמת, וכי גם פערים הנראים לכאורה בלתי ניתנים לגישור אינם בהכרח כאלה, כאשר קיים רצון אמיתי לפתרון. הוא ביקש, איים, ייעץ, המליץ, הציע ולא חסך במאמצים עד שנחתמו ההסכמים." וחותם ביילין את הספדו המוקדם: "מותר לנו, בשוכבו על ערש דווי, לומר לו 'תודה!'"

ג'ימי קרטר היה אחד הנשיאים הכושלים ביותר בתולדות ארה"ב. לא בכדי הוא גורש בבושת פנים מן הבית הלבן לאחר קדנציה אחת בלבד. בבחירות הוא הובס ב-44 מדינות וניצח ב-6 בלבד. מתוך 538 אלקטורים הוא זכה ב-49 בלבד.

לחובתו נזקפת הפניית העורף לאיראן של השאה, שסייעה לעליית האסלם הקנאי החומייניסטי לשלטון, שנתנה את האות למהפכה האיסלמיסטית השוטפת היום את המזרח התיכון והיא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם ובראש ובראשונה לשלומה של ישראל. ודווקא בישראל, מסתבר, יש לו מועדון מעריצים הזוי.

לאורך שנות קיומה של ישראל, היו לא מעט מחלוקות, עימותים ומשברים בין הנהגות ישראל לבין הממשלים האמריקאיים. אולם כל הנשיאים, כולל הנוכחי, היו ידידי ישראל בבסיסם. ג'ימי קרטר הוא הנשיא האמריקאי האנטי ישראלי היחיד. ההספד הנרגש שכתב לו ביילין תמוה ביותר.

3. צרור הערות 6.9.15

* הפתרון היחיד – אין חיה כזאת "עם סורי". מעולם לא היה עם כזה. ולכן, סוריה מעולם לא היתה מדינת לאום. הדבר היחיד שקיים את סוריה במשך עשרות שנים היו כידוני משטר האימה והטרור של רודנות משפחת אסד. לפני ארבע שנים וחצי, הפיקציה הזאת התפוצצה. התפרקותה של סוריה היא עובדה בלתי הפיכה. את החביתה הזאת אי אפשר להפוך מחדש לביצה. הפתרון היחיד לבעיה הסורית היא פיצולה למינִי מדינות של העדות השונות וחילופי אוכלוסין שיבטיחו את האחידות הדמוגרפית של כל אחת מהמדינות הללו.

כמעט מאז החלה מלחמת האזרחים אני טוען שזה הפתרון היחיד. השאלה היא כמה נהרות דם ישפכו עד בוא הפתרון הידוע מראש. המלחמה הזאת עלולה להימשך גם עוד עשר שנים, וגם משך כזה לא יוכל להניב פתרון טוב יותר.

למעלה מ-300,000 איש, רובם אזרחים ובהם נשים וילדים רבים, נהרגו במלחמה הנוראה הזאת. 12 מיליון איש נעקרו מבתיהם, כמעט חציים ברחו כפליטים אל מחוץ לסוריה ואחרים הינם פליטים בסוריה עצמה. בכל השנים הללו, סוריה אינה מתפקדת, אין בה כלכלה, אין בה חינוך, אין בה ממשל. רק שפיכות דמים שקיצה אינו נראה באופק.

אולי נהירת המוני הפליטים לאירופה, והחשש מפני צונאמי אנושי, יביא את העולם להתערבות מאסיבית, שתביא לחלוקתה של סוריה-לשעבר ולעיצוב הגבולות בין המדינות שיקומו על חורבותיה.

מן הדין שתהליך עיצוב הגבולות יביא גם להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

* לא לקלוט פליטים – הלב דואב למראה הפליטים הנמלטים מסוריה המדממת ומתדפקים על שערי אירופה, וראש האופוזיציה יצחק הרצוג קורא לישראל לקלוט פליטים סוריים.

בעיניי תהיה זאת טעות גדולה. ישראל קלטה בימי בגין פליטים וייטנאמים ובמלחמה ביוגוסלביה – פליטים מבוסניה. אולם אין הדבר דומה לקליטת אוכלוסיית אוייב, שעימו אנו נאבקים על הארץ. מאבק שיש בו מרכיב דמוגרפי משמעותי. ישראל מתקשה להתמודד עם המציאות של עשרות אלפי מבקשי מקלט מאפריקה – מציאות שלא ידענו כאשר קלטנו פליטים מווייטנאם ויוגוסלביה.

קליטת פליטים מסוריה, עלולה להפוך לצונמי דמוגרפי – מסוריה ומשאר מדינות ערב המדממות, ואין זה מן הנמנע שגם לירדן יגיע ה"אביב" הערבי, על מוראותיו. עלינו להימנע מתקדים מסוכן.

יהיה זה אבסורד אם מדינות השפע הערביות – מדינות המפרץ, שיש להן שפע של שטחים ריקים ושל משאבים אינסופיים, תמשכנה לא לקלוט פליטים סוריים, החולקים עימם אותה שפה, אותה תרבות ואותה דת, ודווקא אנו נקלוט.

ישראל מעניקה סיוע הומניטרי וטוב שכך. אפשר להעצים ולתגבר את הסיוע הרפואי, אך לא לקלוט פליטים.

* 40 שנה למכתב פורד – השבוע מלאו 40 שנה להסדר הביניים בין ישראל למצרים. במו"מ להשגת ההסכם, נקלעה ישראל למשבר קשה ביחסיה עם ארה"ב, קשה הרבה יותר מהמשבר הנוכחי. הנשיא פורד ומזכיר המדינה קיסינג'ר הודיעו על "הערכה מחדש של היחסים עם ישראל," בשל סירובה של ישראל לעומק הנסיגה בסיני שארה"ב דרשה. שנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, המשמעות של האיום הזה היתה קשה ביותר. במצב הקשה אליה נקלעה ישראל, הבין ראש הממשלה רבין שישראל תאלץ להתפשר. הוא הבין שהנזק הביטחוני של הנתק עם ארה"ב גדול יותר מהנזק הביטחוני הכרוך בנסיגה ממעברי המיתלה והגידי. אולם כיוון שהוא ראה בנסיגה הזאת פגיעה בביטחון, הוא פתח במו"מ נמרץ עם ארה"ב על הפיצוי הביטחוני האמריקאי לישראל (בנוסף לתחנות ההתראה האמריקאיות בסיני, שהיו חלק מן ההסכם).

המו"מ הזה הניב את מסמך ההבנות, ששידרג באופן משמעותי את התמיכה האמריקאית בישראל, הן בסיוע הכלכלי, הן בסיוע הביטחוני (אספקת מטוסי f-15) והן בתמיכה מדינית. בין השאר התחייבה ארה"ב לא להציע יוזמות מדיניות במזה"ת ללא תיאום עם ישראל (הבטחה שהופרה כעבור קצת יותר משנה בידי הנשיא קרטר, עוד בזמן כהונתו של רבין, מה שהפך את קרטר לאישיות שנואה ונתעבת בעיני רבין).

תנאי נוסף של רבין, היה מכתב מהנשיא פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי גבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן."

כמובן שרבין רצה ניסוח הרבה יותר מחייב, אך גם הניסוח הזה הוא הישג מדיני משמעותי. יש לציין, שהנשיא בוש האב חזר על ההתחייבות הזאת במכתב לראש הממשלה שמיר, שדרש זאת כתנאי לנכונות להשתתף בוועידת מדריד (1991).

אנלוגיות היסטוריות – לעולם אינן בין מצבים זהים, אך ניתן ללמוד מהן ולהפיק מהן לקחים. המשבר הנוכחי עם ארה"ב שונה במובנים רבים. כאן מדובר בצעד אמריקאי שפגע פגיעה קשה בביטחונה של ישראל. ועל כן, על ישראל לדרוש מבעלת בריתה, בזכות ולא בחסד, דרישות רבות הן בנוגע לתגובה על ההפרות האיראניות, הן בנושא הרכש הביטחוני שנועד להבטיח את יתרונה האיכותי והן בהבטחת גבולות בני הגנה. ברגע שישראל תאבד את המונופול על הרתעה גרעינית במזרח התיכון, אין זה מן הנמנע שהערבים יחזרו לאסטרטגיית המלחמה הכוללת נגד ישראל, אותה זנחו לאחר מלחמת יום הכיפורים. עובדה זו מחייבת גבולות בני הגנה לישראל, וברור שקווי 4.6.67 אינם כאלה.

על ישראל לדרוש מארה"ב הכרה בכך שבקעת הירדן תהיה ישראלית והכרה בריבונות הישראלית על הגולן. היום, כאשר סוריה כבר אינה קיימת ואין לה תקומה, וגורמי האסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי משתלטים עליה, הכרה אמריקאית כזאת חיונית ביותר.

* מס עיוור – מע"מ הוא מס טיפש ועיוור. הטייקון וההומלס משלמים נומינלית (!) אותו סכום על כל קנייה. כל הקטנה של המס הזה ראויה ורצויה. אני שמח על צעדו של שר האוצר – הקטנת המע"מ באחוז אחד. אמנם הקטנת המע"מ מתונה מדי, אך הכיוון הוא נכון, ואני גם מאמין בצעדים מדורגים, המאפשרים לימוד והפקת לקחים. זו החלטה נכונה מבחינה  כלכלית, שעשויה להאיץ את הצמיחה במשק, וצודקת מבחינה חברתית, שעשויה לצמצם את הפערים בחברה.

* סקירה מודיעינית – אך יצא לאור ספר התועבה מכחיש-השואה "השואה והנכבה", והנה, התפרסם ב"הארץ" מאמר פיגולים של קובי ניב באותה רוח ובאותה מגמה של הכחשת השואה. קובי ניב טוען שהיחס של ישראל למהגרים זהה ליחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. הוא מציג את סרט התעמולה הנאצי "היהודי הנצחי" שבה מוצגים היהודים בדמות של עכברושים נושאי מחלות, כזהה לגישה של ישראל למהגרים. הוא קובע בסיפוק והנאה: "אז היינו הנרדפים, עכשיו אנחנו הרודפים."

ובהשוואה בין היחס של גרמניה היום למהגרים ליחסה של ישראל הוא מסיים בתרועת ניצחון: "המהפך הושלם."

כן, ובאותו גיליון – מאמר תמיכה בלתי מסויג של עמירה הס בפלשתינאים שתקפו חייל צה"ל בנבי סלאח, בו היא הסבירה שהחייל "משתייך לארגון שמבצע ומאבטח שוד מזוין מתמשך."

ספי רכלבסקי כותב על המורה שהשתתף בהתקפה על החייל: "כל חטאו הוא השתתפות בהפגנה נגד הכיבוש."

צבי בראל יוצא מגדרו בהבעת אושר על גילוי הגז במצרים, שישחרר אותה מ"הסיכון לביטחון הלאומי שגורמת התלות בגז הישראלי" ומכך "שלישראל תהיה עמדת כוח מול מצרים באמצעות הגז."

אגב, יש לציין בסיפוק את העובדה שצבי בראל גילה לפתע שיש ערך כזה – "ביטחון לאומי", שיש לו חשיבות ומשמעות. בדרך כלל, "ביטחון לאומי" הוא תסביך חולני מתקרבן בלה בלה בלה.

עד כאן סקירתנו המודיעינית ל-2.9.

* איש החינוך – בניגוד לבון-טון של לעג לשי פירון, בכהונתו כשר החינוך, אני תמכתי בו והערכתי אותו ואת עשייתו, וצר לי שבשל פוליטיקה קטנה התפרקה הממשלה הקודמת ונגזר עליו לעזוב את התפקיד, בטרם השלים את הרפורמות העמוקות שניסה לחולל. שי פירון הוא איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה ולכן איני מופתע מכך שהעדיף חזרה לעשייה חינוכית על המשך כהונתו בכנסת. אני מבין אותו. ובכל זאת, חבל לי על עזיבתו. בנוף הדי צחיח של הכנסת הוא יחסר לי.

עם זאת, אני מעריך גם את ח"כ אלעזר שטרן המחליף אותו. בדומה לשי פירון, גם שטרן מייצג את הזרם המתון בציונות הדתית, אליה אני חש קרבה רבה. הוא איש ראוי שגם אותו אני מעריך (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי במילואים) ומאחל לו תפקידים מיניסטריאליים בעתיד.

* הדרת גברים – אתי אנקרי היא אמנית נפלאה, כתמלילנית, כמלחינה וכזמרת. היא אחת הטובות בארץ. לפני שנים אחדות, כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אתי הופיעה במתנ"ס. היא כבר היתה דתיה זמן רב, אך לא היתה לה בעיה להופיע בפני גברים. ההופעה התקיימה בשלוחת המתנ"ס בבני יהודה, באולם הספורט. האולם היה מלא מפה לפה, בנשים וגברים. רוב הקהל, גם הגברים, היה דתי – אנשי היישובים הדתיים בגולן, שכנראה משוחררים מהתסביך המוטרף של "קול באישה ערווה". היה משהו טהור בשירתה, בקולה, במילות השירים, והתחושה הייתה של "קול באישה – קדוּשה."

השבוע יתקיים בקצרין מופע של אתי אנקרי לנשים בלבד. מופע של הדרת גברים. מסתבר שאנקרי מסרבת להופיע בפני גברים. וחשוב לדעת, שכל הסיפור של "קול באישה – ערווה" הוא הוספת סייג על סייג על סייג על סייג, אנטומיה של הקצנה דתית. מקור ההלכה הוא איסור על גבר לשמוע קול אישה כאשר הוא אומר קריאת שמע שעל המיטה, על מנת שלא תסיח את דעתו מהכוונה המלאה באותו רגע. מדובר בערך בדקה מתוך היממה. איך ההלכה הזו דורדרה לטירוף של "קול באישה – ערווה"? זה הטירוף של ההקצנה, המוליכה חברה לידי אבסורד.

אני מכבד את אמונתה של אתי אנקרי, ואני חושב שחזרתה בתשובה הוסיפה עומק רוחני לכתיבתה. אבל איני מכבד את ההקצנה, את הדרת הגברים, את סירובה להופיע בפני גברים. איני מכבד, כי אין מה לכבד. יש רק להצטער על כך. במקום שהדת תעדן ותזכך אותנו, היא הולכת לכיוונים אבסורדיים, המנוגדים לחיים ההרמוניים, הנורמליים בין המינים.

עצוב.

* המועמדת שלי – השנה יוענק פרס ישראל לזמר עברי. המועמדת שלי – חוה אלברשטיין.

* עשרים שנה למותו של הרב גץ – לפני 41.5 שנים, בפסח תשל"ד 1974, בהיותי בכיתה ה', השתתפתי במסע פסח של צופי ר"ג בהרי ירושלים. בשעת לילה, לאחר חצות, העירו אותנו במפתיע ולקחו אותנו לכותל. בכותל נערך טקס מרשים, ולאחר דברים של מרכז הנהגת ר"ג ומרכז השכבה הגילאית, נשא בפנינו דברים רב הכותל מאיר יהודה גץ. את תוכן דבריו איני זוכר. מה שאני זוכר היטב, בחלוף השנים הרבות, הוא את הרושם הרב שהוא עורר בי, ואת התחושה העמוקה שאיש סגולה יחיד במינו מדבר איתנו.

הרב המקובל יהודה מאיר גץ, ניצול שואה מתוניס, היה עילוי (הוסמך לרבנות בגיל 18), אך עיקר כוחו ומנהיגותו היו דווקא בשל סגולותיו כאדם. הוא היה פתוח לרוחות העולם, בקיא בפילוסופיה ובמדעים, עורך דין שלמד משפטים בסורבון, שלט בשפות רבות, שירת כמג"ד קרבי בצה"ל. הוא שכל שני בנים – האחד במלחמת ששת הימים והשני בתאונת דרכים. הוא מונה כרב הכותל והמקומות הקדושים, ייסד ברובע היהודי של העיר העתיקה שלוחה עצמאית של ישיבת המקובלים בית-אל ועמד בראשה. הוא היה ציוני וממלכתי ובין תנאי הקבלה לישיבה שלו הוא העמיד את השירות המלא בצה"ל ואת החובה על כל תלמיד לעבוד לפרנסתו. בחובת העבודה והפרנסה הוא ראה לא רק מצווה דתית, אלא גם תנאי ללמידה אמיתית, כיוון שתלמיד שאינו מפרנס את עצמו תלוי בישיבה וברבניה, וכך הוא מאבד את עצמאותו האינטלקטואלית, שביטויה הוא היכולת לחלוק על עמדות הרבנים ולהתווכח איתם.

מוסף "שבת" של "מקור ראשון" ייחד חלק נרחב מגיליונו האחרון לזיכרו של הרב גץ, במלאת עשרים שנה למותו. בראש הדברים הציג "מקור ראשון" את הסיפור הבא, מפי נכדו יפתח:

"באחד מימי השבעה נכנס השומר הערבי של חניון הרובע, ישב פה בבית כמה דקות ויצא. לא הבנו מה הוא עושה כאן. לאחר מכן ראינו בפנקס שהוא קיבל מסבא סכום כסף לעזרה. לאלו שתהו איך הוא נתן כסף לקבצן ערבי בשוק, למרות שערבים הם אלו שהרגו את בנו במלחמת ששת הימים, ענה שחביב אדם שנברא בצלם. כשרואים אדם במצוקה, צריך לעזור לו."

* הטיפה המרה – אני נושא עמי זיכרון נוסף מאותו מסע פסח לירושלים בכיתה ה'. בארוחת הבוקר, הגישו לנו קפה שחור. שתיתי כוס עם המשקה המר, מאושר מתחושת הבגרות: ואו, אני שותה קפה, כמו מבוגר. כעבור דקות אחדות הקאתי את נשמתי. מאז איני מסוגל להכניס לפי או לקרב לאפי, קפה, נס קפה, שוקולד בטעם קפה, סוכריות בטעם קפה או כל דבר הקשור לקפאין.

* אריה רוט – פרופ' אריה רוט, ראש מחלקת טיפול נמרץ לב בביה"ח איכילוב, קרדיולוג וחוקר נערץ, הלך לעולמו. לא הכרתי את פרופ' רוט כרופא, אלא דווקא כאיש ציבור. רוט היה בין ראשי תנועת "הדרך השלישית" וחבר פעיל בהנהלת התנועה ומוסדותיה. הוא היה ציוני ופטריוט נלהב, אכפתניק, מסור ואדם ישר מאוד. לכן, הוא היה דמות מוערכת ומקובלת מאוד בין פעילי התנועה (וכן בזכות חוש ההומור המיוחד שלו). כאשר הקמנו ועדה ממיינת וממליצה, לפני הבחירות המקדימות, באופן טבעי בחרנו באריה לעמוד בראשה, בהיותו מקובל על הכל כחסר פניות, כענייני וכמי שרק טובת העניין עומדת לנגד עיניו.

לאורך השנים, מאז התפרקותה של הדרך השלישית, שמרנו על קשר, בעיקר במיילים, בעיקר בתגובות שלו למאמרים שכתבתי ודיאלוג בינינו בעקבות התגובות.

קיבלתי בצער ובכאב את הידיעה על פטירתו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: כל עכבה לטובה – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני שמח להבהיר את משמעות סיסמת האופטימיסטים "כל עכבה לטובה,"

אין זו חיבה מיוחדת לעיכובים ולעכבות ולא רצון וציפיה לעכבות. זו פשוט דרכנו להתמודד מלכתחילה ובדיעבד עם עכבות. מלכתחילה – אנו מצהירים ששום עיכוב לא יגרום לנו להתייאש. בדיעבד, אם כבר הייתה עכבה, הבה ננסה להפיק ממנה את המרב והמיטב, ולבטח לא ניתֵן לה לייאש אותנו.

מקור הביטוי הוא ספרו של החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי, 1724-1806, מגדולי הפוסקים, פעל בארץ ישראל, בעיקר בירושלים ובחברון) – "מעגל טוב", והיתה נפוצה בקרב יהדות המזרח.

* * *

רון וייס

ציד המכשפות של אורי הייטנר

בגיליון 1074 (צרור הערות 2.9.15) קורא אורי הייטנר לפטר מורים שהביעו את דעתם הפוליטית ו/או הפגינו בגדה נגד מעשי הדיכוי המתבצעים שם.

1. גב' אביטל בנשלום, מנהלת בית ספר באשקלון, לא מטיפה ולא הטיפה לחיילים לערוק מההגנה על תושבי אשקלון מפני הטרור (כפי שכותב הייטנר). היא חתמה לפני שנים רבות על עצומה הקוראת לחיילים לסרב לשרת בשטחים הכבושים, הנמצאים מחוץ למדינת ישראל.

2. עוד כותב הייטנר על מורה בבית ספר ברמת-גן "שהבילוי שלו בשבתות הוא להרביץ לחיילים יחד עם האויב הפלסטיני." זהו שקר. המורה השתתף בהפגנות בגדה אך לא ביצע שום מעשה אלימות נגד חיילי צה"ל.

הקריאה לפטר מורה עקב ביטוי עמדות פוליטיות בזמנו החופשי, היא שערוריה. הקריאה לפטר מורה עקב השתתפותו בהפגנה בה לא ביצע אלימות כלשהי, מהווה ציד מכשפות ומעידה על נטיות אנטי דמוקרטיות מסוכנות.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: באמת הגיע הזמן שמורֵי ישראל יטיפו לחיילים לסרב לשרת בשטחים הכבושים הנמצאים מחוץ למדינת ישראל – כדי שיהיה אפשר לחמאס, לאל-קעאידה, לדעא"ש ולכל שאר החולירות, אויבי ישראל – להיכנס לשם ולאיים ישירות על תל-אביב, ועל רמת-גן שלך גם.

* * *

פעם הבריטים ידעו כיצד לעצור מהגרים

היום – על כל מעפיל יהודי שעצרו

מהגרים אליהם מאה ואולי אלף מוסלמים

It starts in Hebrew but continues in english

-- See to the end

https://www.youtube.com/watch?v=8bkjSWgJ0Ts

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

לְיַד הַמַּרְכּוֹל

פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים.

מַיִם מְתוּקִים עוֹד זָרְמוּ אָז בַּיַּרְקוֹן.

שָׁם, לְרַגְלֵי עֵץ עָבוֹת, הַסּוּף

כִּסָּה אוֹתָנוּ

וְאוֹר רִאשׁוֹן גִּלָּה אוֹתָנוּ

נוֹטְפִים וְצוֹחֲקִים

עַכְשָׁו צָחֲקוּ אֵלַי קְמָטֶיהָ.

הִיא רוֹצָה לִתְפֹּס מַשֶּׁהוּ לִפְנֵי שֶׁסּוֹגְרִים, אָמְרָה.

(*)

בְּחֹרְשַׁת טַל רָאִיתִי עֵץ.

פְּנִימוֹ שָׂרוּף. כְּאֵבוֹ יָבֵשׁ

וְאֵשׁ בִּקְלִפָּתוֹ.

(*)

אִשָּׁה תּוֹלָה כְּבִיסָה עַל גַּג

חֲלוּקָהּ מִתְעוֹפֵף

כְּאוֹמֵר:

אֵין שׁוּם דָּבָר סוֹדִי

בִּבְדִידוּתִי.

(*)

וְיֵשׁ

שְׁתִיקָה לְפָנִים מִשְּׁתִיקָה

שָׁם הַגַּלְמוּדִים

שָׁרִים.

(*)

לִפְעָמִים, כְּמוֹ בְּטֶקֶס מְשֻׁכְלָל, דַּי

בְּמִלָּה אַחַת קוֹלַעַת,

כְּדֵי שֶׁנּוּצַף בְּאוֹר בָּהִיר.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

בימים אלה ראה אור הספר

הזכות ה-12 – זכות הילד להישמע ולהשתתף

מאת: רינה יצחקי

הספר מעלה לתודעה את זכויות הילד בכלל, ואת הזכות ה-12 בפרט

הספר מזמין את קוראיו להתבוננות ביקורתית ביחסי המבוגרים אל הילדים

ברמת הפרט, ביחסי הורים ומורים עם הילדים

וברמת הכלל, במוסדות קהילתיים, בבתי-ספר, בתי-חולים,

בתי-המשפט, המועצות המקומיות והרשויות העירוניות

הזכות ה-12 מאת: רינה יצחקי | הוצאה: מנדלי מוכר-ספרים ברשת |

http://mendele.co.il/?wpsc-product=hazhutha12

* * *

משה כהן

הנדון: געגועים לנסים

מכובדי,

כפי שלמדנו מפרויד, האמונה בטאבו הרווחת בשבטים קמאים, קיימת בצורות שונות גם בימינו.

החברה הישראלית היא חברה נאורה והטבואים שלה נאורים.

לדוגמה, מלבד כמה חברי כנסת שניתן לספור אותם על יד אחת, לא תמצא אצלנו איש ציבור המגנה את הטרור הערבי. כי לגנות את "האחר" זה טאבו, ואוי לו למי שמפר אותו,

לדוגמה ח"כ אורן חזן, שהפך למוקצה ונרדף על דבריו נגד הטרור הערבי. ודוגמה קצת ישנה יותר, ח"כ היחיד מש"ס שגינה בכנסת הקודמת את הטרור הערבי היה נסים זאב, ועל כך סולק על ידי אריה מחלוף דרעי. לעומת זה נחשב לנאור ולראוי להתחבק עם ערפאת (כמו השר דרעי בממשלת רבין), ולהרעיש עולמות בקריאה בצדק למיצוי הדין עם נערים המרססים כתובות על מסגדים (עוד לפני שנרצחו ערבים) – כמו רובי ריבלין.

אז מה אם "האחר" מיידים אבנים במבקרים בהר הזיתים ומנתצים מצבות מעשה יום ביומו? המשורר הדגול חיים גורי מגנה בחריפות, בצדק, את מעשי "תג מחיר" בידי יהודים, אך מעולם לא השמיע דבר ביקורת על רצח ילדים יהודים כמו אדל ביטון וילדי משפחת פוגל ופלמר, כי זה טאבו. זה גם מנהגה של התקשורת הישראלית המבליטה כל אלימות מצד יהודים ומבליעה את האלימות של הערבים, כי זה טאבו.

נסים זאב היה אחד הח"כים האמיצים, החרוצים והמבריקים בכנסת. הוא חסר לי. איפה אתה נסים? 

הנדון: של מי קודשי הדת האלה?

מכובדי,

ביום 2/9 בשעה 18 בערוץ 10 התראיינה ח"כ ציפי לבני בעניין הצעת החוק שלה להוראות לשעת חירום. כפי שהיא הציגה, כוללות ההוראות לשעת חירום המוצעות בהגדרת מעשה טרור פגיעה בקודשי דת, לדוגמה, לדברי לבני, הצתת כנסיית הלחם והדגים.

ואני ציפיתי שתתייחס גם להצתה ולניתוץ המצבות הסדרתיים  בהר הזיתים שאירעו באותו יום, אך לא נאמר על כך אף מילה.

בדומה לכך, מזדרז נשיא המדינה לגנות כול פגיעה באתר מוסלמי, כגון ריסוס קירות מסגדים, ולזעוק "טרור, טרור," וטוב שכך. אך משום מה לא נשמע קולו של רובי ריבלין כאשר נפגע שוב ושוב בית העלמין העתיק בהר הזיתים.

כאדם בעל רגישות מוסרית גבוהה, איך אין לך מה להגיד על כך, כבוד הנשיא? אמנם נאבקים הלוחמים הערבים נגד הכיבוש, אך האם זה מקנה להם אור ירוק לפגוע בקודשי דת יהודיים?

נראה שכן, וזה מדאיג.

הנדון: להזרים להם עוד כסף

מכובדי,

ביום 5/9 בשעה 12 שודר בערוץ 1 סרט על הטרור הערבי במזרח ירושלים. מחריד.

יוצר הסרט, במימון ישראלי, מטיל את כול האשמה על היהודים, הנוהגים באפלייה, דיכוי, אלימות, התנחלויות וכיו"ב. בעוד הערבים שואפים בסך הכול לדו קיום בשלום – וזאת לא מאפשרים להם. דברים כדרבנות.

מעניין כמה כסף הושקע בסרט הזה? סכום לא מבוטל, יש להניח.

לכן צודקים השדרנים המפגינים, צריך להזרים עוד כסף לרשות השידור, שאלמלא כן לא יהיה לערבים שופר תעמולה תוצרת הארץ נגד היהודים. אם כבר חוגגים על כספי הציבור (אבטלה סמויה, שעות נוספות, הוצאות נסיעה, ועדי עובדים מיליטנטיים) אז לפחות שהערבים ייהנו מזה, כי חסרה בעולם תעמולה אנטי ישראלית ומי יילחם על זכויותיהם של ערביי מזרח ירושלים השלווים והמסכנים?

הנדון: היה לינץ'?

מכובדי,

שמענו את הדיווחים בתקשורת על הלינץ' שביצעו הערבים בחברון בחמישה תיירים.

התברכנו במעשהו האציל של תושב חברון ששיכן אותם בביתו ועל כך הרחיבו את הדיבור.

אך נשאלת השאלה, מה הלאה? האם לא נעברה עבירה על החוק? דווח על לינץ', על רכב שהוצת על יושביו – והמשטרה אינה חוקרת? לא שמענו על כך דבר וחצי דבר, והתקשורת עוברת לסדר היום.

כמסתבר, מותר לערבים בארץ לערך לינץ' ביהודים. רק לשם כך היה כדאי להקים מדינה יהודית ודמוקרטית. מובן ש"האחר" זכאי ליחס מועדף ובו אסור לפגוע, שהרי בכול פגיעה בערבי מרעישים עולמות התקשורת ונשיא המדינה.

הנדון: כפייתיות חולנית

מכובדי,

אלפי בני אדם נטבחים בסוריה, אלפי בני אדם נסים על נפשם בחוסר כול אל אירופה ואין מזור למצוקתם, ובמה עוסק האיחוד האירופי... במתן הנחיות איך לסמן את המוצרים מההתנחלויות.

הכפייתיות הזאת של מדינות אירופה לרדוף ולייסר את מדינת ישראל על לא עוול בכפה, היא תופעה חולנית לחלוטין, אלוהים ישמור, ומצריך טיפול של פסיכיאטר להמונים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עורכת יומון ירדני: הכפייה על נשים לעטות חיג'אב פוגעת בחירותן

 ג'ומאנה ר'ונימאת, עורכת היומון הירדני אל-ר'ד, פירסמה ב-11 ליולי 2015 מאמר היוצא נגד הנוהג הקיים בכמה מוסדות ועסקים פרטיים בירדן לכפות על נשים, מוסלמיות ולא מוסלמיות, לעטות חיג'אב. ר'ונימאת טענה כי כפיית החיג'אב על נשים היא דבר פסול השקול לאיסור על עטיית החיג'אב בכמה ממדינות המערב. לדבריה, את ההחלטה אם לעטות חיג'אב או לא הנשים עצמן צריכות לקבל מתוך אמונתן הפנימית, ואין כל טעם לכפות זאת עליהן. ר'ונימאת אף הדגישה כי היא עצמה היתה מסרבת לעטות חיג'אב מתוך כפייה, מכיוון שחירויות אינן ניתנות למיקוח.

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

באחת מהאוניברסיטאות הפרטיות [בירדן] נאסר על הנשים להיכנס ללא חיג'אב. הסטודנטיות שאינן עוטות חיג'אב [בשגרה] נאלצות להשתמש בכיסוי ראש בקמפוס האוניברסיטה, ככניעה לתנאי זה, ומתוך רצון לסיים את לימודיהן. בשיחה ארוכה [שניהלתי] עם סטודנטית שאינה עוטה חיג'אב בחיי השגרה שלה 'מחוץ לאוניברסיטה הזו' היא הבהירה כי היא נאלצה להיכנע  לדרישות האוניברסיטה, אחרת לא תוכל להשלים את לימודיה.

דוגמא אחרת באה לידי ביטוי בניסיונותיו של אחד הבנקים הפועלים בשוק המקומי [הירדני] לכפות תלבושת מסוימת, [הכוללת] חיג'אב, על הפקידות שעובדות בו, כולל אלה שאינן מוסלמיות! מדובר בהתנהגות  המבטלת את האחר ואשר יש לה השלכות ומשמעויות חמורות מאוד.

השאלה החשובה שיש לשאול היא כיצד אנו, כמוסלמים, יכולים למתוח ביקורת על העולם המערבי על כך שהוא אוסר עטית חיג'אב  בבתי הספר, באוניברסיטאות  ולעיתים גם במקומות העבודה... בעוד אנו נוהגים באופן דומה רק מהכיוון ההפוך?

שני המקרים אינם שונים זה מזה: במקרה הראשון האישה נדרשת לוותר על החיג'אב מתוקף החלטה, ובמקרה השני, נכפה עליה לעטות חיג'אב גם כן מתוקף החלטה! איני יודעת כיצד אנו יכולים להאשים את העולם בהפרת החירות של המוסלמיות ובתקיפת פרטיותן, בעוד אנו מרשים לעצמנו לנהוג באותה הדרך בדיוק!

הייתי יכולה להבין  שהנהלת האוניברסיטה היתה מקבלת החלטה כזו לו היא היתה כפופה למוסד לימוד דתי כמו אל-אזהר. אך, במקרה זה מדובר באוניברסיטה פרטית הגובה אלפי דינרים תמורת הענקת תארים אקדמאים. אשר לבנק, זהו סיפור אחר.

לו מקום מושבה של האוניברסיטה היה בית תפילה, אז היה הגיון בהחלטה זו, אך למה שמתרחש יש משמעות אחת בלבד: ראייה צרה ביחס למטרות האסלאם ולנשים. מה הטעם שסטודנטיות תעטינה כיסוי ראש, אם הן מסירות אותו מיד עם עזיבתן את הקמפוס? מה התועלת בכפיית כיסוי הראש עליהן אם הוא אינו חלק מאישיותן ומאמונתן?!

בנוסף, יש נקודה נוספת, הקשורה אולי לסטודנטיות שאינן מוסלמיות, הרוצות לדעת יותר על הדת שלנו: האם יש לנו זכות לכפות עליהן את אמונתנו רק כי הן החליטו ללמוד באוניברסיטה מסוימת?

איני רוצה שיובן ממאמר זה שאני מתנגדת לחיג'אב. אני סבורה כי הנושא קשור לחירויות ולאמונות ולא לכפייה, בין אם מדובר בעטיית החיג'אב או בהסרתו. [ההחלטה אם לעטות] חיג'אב היא החלטה אישית [הנובעת] מאמונה פנימית עמוקה, ואיש אינו רשאי לכפות אותה על אישה.

עם התפשטות האידיאולוגיה הקיצונית המקלה, בעיקר, ברצח נשים, וגרוע מכך במכירתן בשוק העבדים, אנו נדרשים לפעול בתבונה ובשיקול דעת בטיפולינו ב[סוגיות הקשורות] לאישה על מנת שלא נהיה דומים ל[קיצונים] אף מבלי שנשים לב לכך.

בכנות, לו הייתי במקומן של הנשים האלה, שהועמדו במבחן, לא הייתי מסכימה [לעטות חיג'אב]. שכן, החירויות אינן ניתנות לחלוקה או למיקוח. גם לא למען קבלת תואר אקדמי או משרה.

ציטוט ממתוך אתר ממר"י, 5.9.15

* * *

מוטי הרכבי

חמישה יהודים בעלי אזרחות אמריקנית הותקפו בחברון, 3 מהם נפצעו ורכבם הועלה באש

אבל כיצד נראה הנסיון ללינץ' ביהודים בעיני YNET?

 אז כך, בכותרת הראשית כתוב שפלשטינאי הציל יהודים מלינץ'. וכמובן כתבי YNET שתלו את המשפט: ״אני לא גיבור עשיתי מה שצריך לעשות,״ (איך שהמשפט נשמע מוכר כל כך) – אגב, זו הפעם היחידה שמוזכר לינץ', בתאור המקרה הם משתמשים במילים כמו ״מהומה״, ״אירוע״ ושמות אחרים שלא מחייבים.

 אז מה קרה ע״פ: YNET  – יהודים תעו בדרכם למערת המכפלה. לפתע הגיעו כנראה חייזרים, כי לא מוזכר כלל מי התוקפים (המציל הגיבור היה פלשטנאי, התוקפים ממקור לא ידוע, כנראה חייזרים). הגיבור שמע את ״המהומה״ יצא לרחוב והכניס את היהודים לביתו.

 כמובן מילים כמו ״פשע שנאה״ לא מוזכרות. כידוע נסיון לרצוח יהודים אינו ״פשע שנאה״. מילים כמו ״פשע שנאה״ שמורות ב-YNET רק לריסוסי צבע שחשודים בו יהודים. 

ועכשיו לתגובות שהצליחו לעבור את הצנזור של YNET. כידוע צנזורת התגובות של YNET לא הייתה מביישת את ה-KGB או השטאזי או את סטלין בכבודו או בעצמו. 

 אז כך:

 אין כל זעזוע מהנסיון לרצוח יהודים. וכמובן אין מילים כמו ״פשע שנאה״, אבל יש כן הטלת אשמה:

1. למה בכלל הלכו למערת המכפלה – מגיע להם!

2. הם חבשו כיפה וטלית – מגיע להם שבעתיים!

3. למה טעו בדרכם?

4. איך העזו להגיד תודה לאל, מי שהציל אותם זה הגיבור הפלשטינאי. 

במולים אחרות, שוב דוגמא לתפארת השמאל.

אני חייב לציין שאכן מגיעה תודה לערבי שהציל יהודים, ולו דוּוח המקרה כפי שקרה, היה בהחלט מקום לציין גם את העובדה שערבי הציל אותם

* * *

למר אהוד בן עזר,

לגבי פאיז חמדיה בן 51, תושב חברון, שלקח לביתו את חמשת התיירים היהודיים האמריקאיים, שהותקפו על ידי עשרות מתפרעים, ובעצם הציל אותם מלינץ'. כל הכבוד לו!!! – על האנושיות – הוא פשוט  בן אדם ואנושי. ממש צדיק. צדיק אחד בסדום ועמורה. לפי דעתי!

חשוב לצ'פֵּר אותו במענק כספי משמעותי! זה יציל חיים בעתיד! זה מוכיח שיש שם גם בני אדם! – ולא כולם מחבלים צמאי דם. יש להוריד את הכובע בפניו! מגיע לו אזרחות כבוד!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

יהודה דרורי

כישלון המע"מ של כחלון ונתניהו

כחלון הבטיח לפני הבחירות שיטפל ברגישות בשכבות החלשות ובמעמד הביניים, שהוזנחו על-ידי הממשלות הקודמות ושחנוקים מעליות המחירים. הוא חזר על כך שוב ושוב, ואמרות דומות השמיע גם ביבי נתניהו. רבים נטו להאמין להם ובחרו בהם. אבל, בכל החודשים שעברו, עדיין לא ראינו את ההנחות המרחיקות לכת שהבטיחו לרוכשי דירות וגם לא התחלות של בנייה זולה.

התעלמות דומה אנו מוצאים גם בהקשר להבטחות על הוזלות והקלות לשכבות המצוקה, גם פה לא בוצע עדיין דבר אבל שמענו על התנגדותו של כחלון להורדת המע"מ על מוצרי יסוד כפי שאריה דרעי סיכם עם ראש הממשלה בקווי היסוד – שזה היה ה"דגל" של ש"ס בבחירות.

אבל למרבית הפלא, הנה הם מופיעים לפנינו ביחד והם מודיעים בחגיגיות רבה על הורדת מע"מ ה-18% ל-17% – מה שיעלה למדינה 4.5 מיליארד שקל (!) ויסייע כמעט בכלום לשכבות הביניים ולאוכלוסיות החלשות. מציגים לפנינו סתם כך עוד "ישראבלוף", האומר דרשני.

אם היו נתניהו וכחלון מקדישים קצת מחשבה לאלו שלהם הם הבטיחו לעזור, הרי שהיה צורך בפחות מ-4.5 מיליארד שקל כדי לבצע ארבע הקלות המתבקשות במע"מ:

להוריד את המע"מ ממוצרי מזון בסיסיים. 

הורדת מע"מ מתרופות כרוניות. 

הורדת מע"מ מספרי לימוד ועזרי לימוד.

הקטנת (או הורדת) המע"מ מחשבונות הגז וחשמל למקבלי קצבאות זקנה ונכות.

הרי זה ברור לכל, שלהורדת האחוז הבודד במע"מ לא תהיה כמעט השפעה על שכבות הביניים ועל האוכלוסיות החלשות, ואילו  לארבע הורדות המע"מ הנ"ל יהיה אפקט חיסכון ועזרה בערכים של מאות שקלים  בחודש לשכבות החלשות ולדרגי הביניים.

בעצם ניתן היה גם להוריד מע"מ על דירות שעלותן עד מיליון שקל ל-10% ולהעלות באחוז נוסף את המע"מ על כל 100,000 שקל נוספים – אפילו עד 25% (לדירה של שניים וחצי מיליון שקל ויותר...)

אז  אנחנו שואלים פה את כחלון ואת ראש הממשלה, היכן הרגישויות שלכם? היכן השכל הישר? ומה קרה להבטחות שלכם?

אהוד: איך זה שנתניהו וכחלון כל כך טיפשים, וכל המבקרים אותם הם תמיד חכמים?

* * *

מנהיג איראן ח'אמנאי באמצע אוגוסט 2015:

ארה"ב היא ההתגלמות המושלמת והברורה של מושג האוייב. יש להיאבק בתוכניותיה באזור באמצעות ג'יהאד למען אללה

בנאום שנשא מנהיג איראן, עלי ח'אמנאי, בכנס של הארגון האיראני שיעי "אהל אל-בית" ב-17.8.2015 (כחודש לאחר הסכם הגרעין), הוא אמר כי ארה"ב היא התגלמות האוייב של עמי האסלאם ושל איראן ויש להיאבק בה בג'יהאד צבאי, תרבותי, כלכלי ופוליטי. לדבריו, איראן האסלאמית אינה מעוניינת להתפייס עם ארה"ב. ח'אמנאי טען כי ארה"ב מנסה לפלג את אומות האסלאם לסונים ולשיעים שיילחמו ביניהם במלחמת דת,ובדרך זו להשיג שליטה על עמי האזור.

ח'אמנאי הדגיש כי איראן עומדת מאחורי "ציר ההתנגדות", מתנגדת לפיצול סוריה ועיראק והיא תמשיך לתמוך במי שיילחם בישראל.

להלן קטעים מתוך דיווח על הנאום שפורסם באתרו  של ח'אמנאי:

[ח'אמנאי אמר]: "יש להיאבק בתוכניות היהירות [המערב בראשות ארה"ב] באזור באמצעות ג'יהאד למען אללה." המנהיג הצביע על "מאמצי אמריקה לנצל לרעה את תוצאות המו"מ הגרעיני ולהשפיע כלכלית, פוליטית ותרבותית באיראן ועל מזימות הסדר רודף השררה [הכוונה למערב בראשות ארה"ב] לזרוע סכסוכים ולרכוש השפעה באזור. המנהיג קרא "לאמץ תוכניות התקפיות והגנתיות נכונות כדי להיאבק בחוכמה ובעקביות במזימה זו."

[ח'אמנאי אמר]: "ג'יהאד למען האל אין משמעותו רק מלחמה צבאית אלא גם מאבק תרבותי, כלכלי ופוליטי. המהות הברורה ביותר כיום של ג'יהאד למען האל היא זיהוי מזימות היהירות [המערב בראשות ארה"ב] באזור האסלאמי ובמיוחד באזור מערב אסיה האסטרטגי והרגיש. התכנון למאבק נגדם צריך לכלול מגננה ומתקפה כאחד.

"מזימות היהירות באזור נמשכות מזה מאה שנה אך הלחצים והמזימות [שלהם] הוחרפו לאחר המהפכה האסלאמית באיראן [1979] כדי למנוע ממנה להתפשט אל מדינות אחרות. זה 35 שנה שהמשטר באיראן נתון לאיומים, סנקציות, לחצים ביטחוניים ומזימות פוליטיות שונות. האומה האיראנית התרגלה ללחצים האלה. לאחר שתנועת ההתעוררות האסלאמית פרצה בשנים האחרונות בצפון אפריקה [הכוונה ל'אביב הערבי'] האויב הגביר מאד את מזימותיו באזור מערב אסיה בשל הפניקה שלו.

"האויבים חשבו שהם יצליחו לדכא את תנועת ההתעוררות האסלאמית אבל היא בלתי ניתנת לדיכוי והיא נמשכת, ובמוקדם או במאוחר היא תוכיח שהיא מציאות [קיימת].

"הסדר רודף השררה ובראשו ארה"ב של אמריקה הוא ההתגלמות המושלמת והברורה של 'מושג האויב'. לאמריקה אין שום מוסר אנושי. היא מבצעת פשעי רשע בכיסוי של התבטאויות יפות וחיוכים. מזימת האוייב מבוססת על שניים: על יצירת סכסוכים ועל השפעה. [האוייב זורע סכסוכים] בין ממשלות ואף גרוע מזה בין האומות. בשלב הנוכחי הם משתמשים בשיעה ובסונה כדי לסכסך בין האומות. בריטניה היא מומחית בזריעת סכסוכים. האמריקאים הם חניכים שלה.

"הקמת חוגים נפשעים אלימים וגסים שהאמריקאים הודו בהקמתם, היא האמצעי החשוב ביותר לזריעת סכסוכים, לכאורה דתיים, בין האומות [המוסלמיות]. לצערי, כמה מוסלמים תמימים וחסרי תבונה הלכו שולל אחר המזימה הזאת ונפלו בפח האוייב. סוריה היא דוגמא ברורה לנושא הזה. כשתוניס ומצרים הדיחו את ממשלותיהן הכופרות באמצעות סיסמאות אסלאמיות, האמריקאים והציונים החליטו להשתמש בנוסחה הזו כדי לחסל את מדינות ההתנגדות [ציר ההתנגדות הכולל את איראן, סוריה וחיזבאללה] ולכן הם פנו לטפל בסוריה. לאחר שהחלו האירועים בסוריה, כמה מוסלמים חסרי תבונה נפלו בפח האוייב וגררו את סוריה למצבה הנוכחי. מה שקורה היום בעיראק, סוריה, תימן ומדינות אחרות ומתאמצים לכנותו בשם "מלחמת דת" אינו בשום אופן מלחמת דת [סונים בשיעים] אלא מלחמה פוליטית. החובה החשובה ביותר היום היא לסלק את הסכסוכים האלה.

"אמרתי במפורש שאיראן מושיטה יד של ידידות לכל הממשלות האסלאמיות באזור ושאין לנו שום בעייה עם הממשלות המוסלמיות. לאיראן יחסי ידידות עם רוב שכנותיה, לחלקן יש עדיין סכסוך עימנו, הן מתעקשות ומבצעות מעשים זדוניים, אך איראן שואפת ליחסים טובים עם שכנותיה ועם הממשלות האסלאמיות ובמיוחד עם ממשלות האזור. הבסיס להתנהלותה של איראן הם העקרונות שהאמאם ח'ומיני התווה והצליח באמצעותם להנחיל ניצחון למהפכה האסלאמית, ולהביאה לשלב של יציבות.

"אחד מעקרונות המשטר הוא להיות 'קשים עם הכופרים ורחומים זה לזה' [סורה 48 פסוק 29 בקוראן]. על בסיס השיעור של האימאם ח'ומיני, איננו מעוניינים להתפייס עם היהירות אך אנו שואפים לידידות עם אחינו המוסלמים. כאשר אנו תומכים בעשוק [כלשהו], אנו מתעלמים מן הגורם הדתי ומגישים [את] אותו הסיוע לאחינו השיעים בלבנון ולאחינו הסונים בעזה. אנו רואים בסוגיה הפלסטינית כסוגיה הראשית של עולם האסלאם.

"אסור להחריף את הסכסוך בעולם האסלאם. אני מתנגד לכל התנהלות היוצרת סכסוך אפילו מצד חוגים שיעים. אני מגנה את הטחת העלבונות בקודשי הסונה. ארה"ב שואפת לחדור זה עשרות שנים לאזור ולשקם את המוניטין האבוד שלה. האמריקאים רוצים לחדור לאיראן באמצעות ההסכם שגורלו באיראן ובארה"ב עדיין לא ידוע, אך אנו סגרנו בהחלטיות את הדרך הזו ולא נתיר להם בכל יכולותינו לחדור כלכלית, פוליטית ותרבותית לאיראן.

"מדיניותה האזורית של איראן מנוגדת למדיניותה האזורית של אמריקה. הם שואפים לפצל את מדינות האזור וליצור מדינות קטנות המצייתות לאמריקה אך זה לא יקרה. היו שהתפלאו מדברים שאמרתי בעבר על ניסיונה של אמריקה לפצל את עיראק אבל היום האמריקאים מודים בכך בכנות בעצמם. מטרתם הברורה של האמריקאים היא לפצל את עיראק, ואם יוכלו, גם את סוריה, אבל השלמות הטריטוריאלית של מדינות האזור, עיראק וגם סוריה, חשובה לאיראן מאוד

"איראן תומכת בהתנגדות באזור, ובכלל זה בהתנגדות הפלסטינית, ואנו נתמוך בכל מי שייאבק בישראל ויכה במשטר הציוני. מדיניותה הראשית של איראן היא מאבק במדיניות המפצלת של אמריקה וזריעת הסכסוכים מצדה. איננו מכירים בשיעה שבסיסה ומרכז הפצתה בלונדון והיא פועלת בשירות היהירות [ארה"ב].

"בניגוד לטענות חסרות היסוד, איראן לא מתערבת בבחריין ובתימן אך תמשיך לתמוך במדוכאים. הטבח במדוכאים של תימן והרס המדינה שם ראוי לכל גינוי. קידום מטרות פוליטיות [של הסעודים] בשיטות טיפשיות גורם להמשך הפשעים נגד העם התימני. גם בפקיסטן ואפגניסטן מתרחשים אירועים כואבים. על המוסלמים לנהוג בתבונה ובערנות וכך לפתור את הבעיות האלה.

"התאחדות הרדיו והטלוויזיה האסלאמית היא מרכז חשוב מאד במאבק נגד האימפריה המסוכנת של המאפיה התקשורתית האמריקאית-ציונית המשוכללת. יש לחזק ולהגדיל את התנועה הזאת. עתיד האזור שייך לאומות המוסלמים, עוצמת האסלאם ברורה ותישמר בזכות נוכחות הגברים והנשים הלוחמים."

מתוך אתר ממר"י, 3.9.15.

* * *

באנו חושך לגרש

כתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" ביום 9/7/2008

"משרד החינוך לבית ספר חרדי: הסבירו ההפרדה

על בסיס מוצא."

משרד החינוך מאיים בשלילת רישיונו של בית ספר "בית יעקב" בעמנואל אם לא תבוטל ההפרדה המונהגת בו בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות. בכך יש שינוי בעמדת המשרד, שעד עתה נטה לקבל את עמדתו של מרכז החינוך העצמאי, שאליו משתייך בית הספר, כי ההפרדה הינה "מגמה חדשה" על בסיס לימודי ודתי, ולא גזעני.

בפברואר האחרון הגישה העמותה החרדית "נער כהלכה" בג"ץ נגד משרד החינוך ומרכז החינוך העצמאי בטענה לאפלייה בוטה בבית ספר. לפי העתירה, בתחילת שנת הלימודים הנוכחית החליטה הנהלת המוסד לפצל אותו ולהעביר את רוב התלמידות האשכנזיות לכיתות נפרדות. מיבנה בית הספר חולק לשניים, נקבעו כניסות שונות לבנות ממוצא אשכנזי ומזרחי. כמו כן הונהגה תלבושת אחידה שונה.

מנכלי"ת משרד החינוך שולמת עמיחי דורשת כעת מרשת החינוך העצמאי להחזיר את המצב בבית הספר לקדמותו, אלא אם כן מרכז החינוך העצמאי יציג תוכנית לימודים וקריטריונים ברורים לאותה "מגמה חדשה". המכתב, שנשלח לפני כשבועיים, לא זכה עד כה לתגובה של החינוך העצמאי.

עד כאן לשון הכתבה.

ואני רוצה להוסיף שבילדותי בבגדאד לא שרתי את "באנו חושך לגרש". נכדַיי כאן הם ששרים את זה. (אחד מהם אמר לי  שחנוכה זה חג בגלל שהיוונים היו רעים ובאו הכבאים וניצחו אותם).

ורק עתה אני מבין על איזה חושך מדובר. על החושך שהביאו המזרח-אירופאיים לכאן עם האפלייה והשנאה לאחֵר והמחלוקת שאין לה סוף בין האדמו"ר מפסיק לאדמו"ר מגרשיים. וחוסר הסובלנות בין אנשי תנועות שונות שתיהן ציוניות. וכבר סופר לנו על המריבות והמכות שהיו על האונייה שהביאה קבוצות יהודים משני זרמים שונים. מסתבר שהחושך הזה ממשיך ומתעצם. והאפלייה חוגגת בריש גלי. שימו לב "כניסה נפרדת" כמנהג השיעים ממש באיראן.  מעניין היכן היתה מנכ"לית משרד החינוך לפני שהוגש הבג"ץ. יש להניח שתלונות בעניין הגיעו וגם הגיעו אליה.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן

שלום רב לך אדוני העורך,

מצורפת הרשימה שפירסמת בעיתונך לפני יותר משבע שנים. הוא שנאמר "ככל שהדברים משתנים הם נשארים כפי שהיו."

בהמשך למה שקראנו בימים האחרונים על האפלייה שבבתי הספר של החרדים. האפלייה היא הדת האמיתית של הדוסים האלה.

שקול נא לפרסם זאת שנית בעיתונך  

בברכה וד"ש

י"ז

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

1.

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

2.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

3.

לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן

אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

גַּם בָּרַגְלַיִם –

אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב

אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת

וְהַיַּבָּלוֹת –

אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת

אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת

אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –

מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.

4.

אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל

אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ

מַה בְּדִיּוּק אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

וַאֲנִי נוֹרָא מִתְרַגֵּשׁ

וְאָז – כָּל אֶחָד יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ

מַה קּוֹרֶה לִי.

5.

שָׁעוֹת, שָׁעוֹת –

עוֹמֶדֶת לִי מוּל הָרְאִי

וּמְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמִי

בְּלִי בּוּשָׁה –

אֲנִי מְכֹעֶרֶת? אֲנִי יָפָה?

אֲנִי מְרִיחָה טוֹב, רְטֻבָּה –

בִּפְנִים אֲנִי בּוֹעֶרֶת כֻּלִּי

וּמָה רוֹאִים אוֹתִי בַּחוּץ?

כְּשֶׁאֲנִי לְבוּשָׁה?

רַק הַחַצְ'קּוִנים שֶׁבּוֹעֲרִים לִי.

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור במהדורה יפה בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987 אך לא הצליח לחדור אל שכבת בני הנוער שלמענם נכתב, ולהפוך ל"ספר פולחן" או ל"ספר מתנה". אף-על-פי-כן אזל כליל במרוצת השנים, אך אין שום סיכוי מסחרי שתידפס אי-פעם מהדורה חדשה שלו משום שאינני נחשב סופר חשוב, וספריי אינם מְכירים בחנויות.

בפגישותיי עם בני נוער בבתי הספר, הייתי קורא מתוכו שירים, ובהפסקות עטו עליי תלמידות ותלמידים בחבורות ולא הפסיקו לקרוא ולהשמיע קולות צחוק והתפעלות, שגרמו לי עונג רב, והם ממש התחננו שאשאיר להם עותק. וכך, גם שנים רבות לאחר הידפסו אני נוכח לדעת שהוא באמת מתאים במאה אחוז לקהל היעד שלו, כפי שהתכוונתי, רק שאין באפשרותי להגיע לקהל הזה בדרך הרגילה של מהדורה חדשה. מה עוד שלעיתים מורות היו מחרימות את העותק שנתתי לתלמידות בסוף הפגישה.

מאחר שהמכתב העיתי "חדשות בן עזר" פתח בפניי אפשרויות חדשות של קשר עם הקוראים, התחלתי להעתיק בו בניקוד את השירים מתוך הספר, ולאחר שסיימתי את העבודה יש בידי קובץ מנוקד של הספר כולו שאותו אני שולח חינם לכל קורא שמבקש זאת ממני. ההפסד היחיד הוא שאין באפשרותי לצרף לקובץ את איוריו המקסימים של דני קרמן אבל אולי גם על כך יהיה אפשר להתגבר בבוא הזמן.

כברנר בשעתו אני עושה בעצמי את העבודה השחורה של הסְדר, הניקוד וההפצה בעוד אשר לרשות סופרים אחרים, "חשובים", עומדות מערכות משומנות היטב של יחסי ציבור ושל הוצאות ספרים גדולות שעושות עבורם את כל העבודה [גם כשהם כותבים שטויות] – ולא נשמע שמי מהסופרים האלה יצטרך להקליד מחדש את ספריו לאינטרנט.

אבל אני לא מתאונן. במשך כל ההקלדה לא מצאתי צורך לעשות שינוי כלשהו בשירים, כמו גם לא בספריי האחרים שהעתקתי מחדש. הספר היחיד שהיה עליי אולי לעדכן הוא "סדנת הפרוזה" וזאת מטעמים טכניים בלבד של הוראות שנבעו מהמעבר הכללי לתוכנת וורד העברית.

* * *

אלי מייזליש

האם מישהו מוכן להתנבא על עתיד המדינה?

השבוע האחרון עסקה התקשרות בעולם כולו, וכך גם בארצנו – בנושא הפליטים. המראות של שיירות-שיירות של נשים המחזיקות פעוטות ועֵרֶב-רַב נשְרך לאורך מסילת-ברזל עזובה, הזכיר לעם-ישראל את שארית הפליטה מגיא ההריגה, המנסה לעבור גבולות בהררי שלג ולהגיע לספינת מעפילים.

אני מאמין כי יש בתוכנו, הרבה יהודים שרגשות אמפטיה כלפיהם גדשו לבבות והעדר יכולת הושטת עזרה נקפה את מצפונם.

גם הרבה עיתונאים מילאו שורות ועמודים מלאי רחמנות כלפיהם, והיות והם בדרך כלל נתיני ארץ אוייב, איש מתוכנו אינו יכול לעשות דבר, למרות דברי החכם הקדמון ב"משלי": "אם רעב שונאיך האכילהו לחם..."

אבל אני לא כזה. ככה גם חשתי כשראיתי את הדאע"ש חותכים גרונות, וככה הגיבה גם אמריקה. לא שלחה אפילו חייל אחד למנוע את הטבח. וכי איכפת לי יותר מהנשיא אובמה שיש לו את הצבא האדיר בעולם. הרי רק אחת משש נושאות המטוסים באזור יכלה לחסל את כל הדא"עשים בשבוע, והנה כבר שלוש שנים וכלום.

אז ישב עם ישראל בליל שבת לראות את חכמי הטלוויזיה "מסבירים" ש'הנה אנו רואים כאן את הפליטים מטפסים על הגדרות...' ובלה-בלה-בלה חצי שעה.

אבל מה שציפיתי לראות ולשמוע היו זנים אחרים בכלל, והמראות הנ"ל רק כאילוסטרציה. כי מה באמת מעניין את עם ישראל מכה זו שאירופה חטפה – תגידו את האמת. [מכה שכל חוקר היסטורי ראה זאת כבר לפני שניים-שלושה עשורים כי בבוא הרגע יחזירו מכה העמים שדוכאו בידי האירופים וישטפו אותם במיליונים], ומה שראינו זה רק הפרומו, ושכאילו מזה שני עשורים שלא מתפלחים ערביי צפון אפריקה ממרוקו לספרד ומלוב לאיטליה. 

אבל בתוך העירבוביה הבוערת של זרימת הפליטים הוחבאו שתי חדשות שרלוונטיות רק לגבינו וכאילו כלניות אדומות במדבר:

א. הצמיחה הכלכלית האדירה ב-2014-15 [וכמו בלון נפוח נעלם בשמיים כל דו"ח העוני שניסה להזיק לנתניהו להיבחר ושכולו היה בלוף]. ומתברר כי לפי דוחות ה-OECD נמצאת ישראל במקום הרביעי של האיחוד האירופי כמקום שטוב לחיות בו, כלכלית ואקלימית חברותית ונעימה. ואף אחד כבר לא מפגין בנושא הדיור, ואך אחד אינו טוען כי הדלק יקר, כי בונים ברבבות והדלק מוזל, והמילקי הוזל ב-3 אגורות, אז מה רע?

ב. ומתוך העשן של מדורות הפליטים הגיחה משום מקום גברת פדריקה מוגריני האיטלקיה עם האנגלית המשובשת, שהיא גם שרת החוץ של כל אירופה ובפיה מרגליות ופנינים מהתהום, וסיפרה לכל כמו הסקופ של קולומבוס כי "האיחוד האירופי יתכנס לדון כיצד לזהות תוצרת מההתנחלויות ואיזה תווית להדביק ש'תוצרת זו אינה תוצרת ישראל'ץ" ללא בושה, ללא חיוך מריר בזווית הפה ועם פרצוף של טמבלית – ונשארה בחיים.

והיות שכל הייצוא מההתנחלויות הוא 0.1% מסך הייצוא, יצטרך כל הצבא של האיחוד האירופי להתגייס ולהתפרס בכל שדות התעופה והנמלים באירופה, לחטט במטוסים ובאוניות כמה קרטונים מאיתמר או קדומים, ולהדביק מדבקות: "תוצרת ישראלית מהשטחים הפלסטינים הכבושים."

אני הייתי מציע להם בפשטות פתרון יותר נוח:

נניח שאתם שם, האידיוטים של אירופה, מוכנים להקציב 100 מיליון יורו כדי למצוא את מוצרי ההתנחלויות, פשוט תנו למתנחלים את ההוצאות שלכם, את ה-100 מיליון, ואז נמכור את הקרטונים בחצי מחיר להודו ולסין. ככה יוכלו החיילים והפקחים באירופה לעבור לעבוד במפעל יצרני לייצוא.

אבל היות שמוצרי ההתנחלויות הם 'טריפה' של ממש לפיות של האירופים, כמו חזיר ליהודי חרדי, אז הם מוכנים אפילו להתאבד כלכלית והעיקר שלא לאכול פטרוזיליה מאיתמר. 

 ואם ככה, אז מי מוכן להתנבא על עתיד המדינה, שכמה 'מומחים' כתבו לפני זמן מה כי היא תתקיים רק 50 שנה וזהו. היא תמות. למה? מפני שהחרדים יתרבו. מפני שהמתנחלים יתרבו. מפני שהצבא יהפוך לחרדי. וקץ כל בשר בשל מבול רבנים ומבול מקוואות ומבול בתי כנסת ואין אף חילוני כי יברחו לאמריקה.

שאלה לאלה: ומה עם עתיד פלסטין בעוד 50 שנה? 

מתברר כי שהטמבלים אינם נעלמים. הם רק מזדקנים.

"אתה בחרתנו מכל העמים"

[מתוך תפילת י"ח בראש השנה]

אני מודה ומתוודה כי בהיותי עדיין שומר מצוות ומתפלל כדת וכדין, תפילה זו נראה לי מוזרה. ולו רק בשל המגורים בצריף עלוב ודל ללא  בלטות וללא ברז מים. אבל סידורי תפילה היו בבית בשפע. ושאלתי את היושב במרומים: "הנה כל הגויים הארורים והשנואים עליך בעולם הגדול מתגוררים הרי באמפייר סטייט בילדינג ושכאלה עם אמבטיות וחרסינה ומעליות ומה לא. ואני שנבחרתי על ידך ככה גר? זאת התחייבות שלך?"

ומאז הייתי מדלג על תפילה כזו, וככה לאט-לאט דילגתי כל יום על כל תפילה שלא נראתה לי רלוונטית עד שלא היה לי מה להתפלל ובזה הסתיימה האמונה שלי.

האמת שהכי כעסתי בעניין הסבתא הזקנה של אבי, שהיתה ממש כפופה וכל יום התפללה 'ברוך אתה השם זוקף כפופים.' זוקף? כנראה שהוא דילג עליה ועל כל הכפופים שראיתי אז. כולם מתו כפופים. ואני לא אוהב לשקר.

כחוקר היסטורי, ובעיקר של עם ישראל, לא מצאתי שום סימוכין למחבר תפילה זו האנונימי שמעצבנת אותי. האמת? כל התפילות מעצבנות אותי. אבל זו? זו לא ברכה אלא תפילה, והוא שותק ואינו מאשר ולא רק, אלא עשה ההיפך: משדר לגברת פדריקה האיטלקיה שדרים סמויים להחרים אותנו. מה הדבר הזה? אני רוצה לקרוא לדין את מחבר התפילה ומצידי למחוק אותה מהסידור. בין כה וכה יש שם יותר מדי ברכות מיותרות חוץ מזוקף כפופים.

יש ב'תל השומר' מכון אורטופדי שמטפל בעניינים כאלה. 

* * *

כלבים הם שדכנים טובים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הכלב החוּם הקטן שלי

ביקש לזיין בשדרות ח"ן

את כלבתך הלבנה הגדולה

מרוב תאווה ונישוקים

בשמונה רגליים

הסתבכו הרצועות

וכשהתרנו אותן הסתבכו

הידיים שלנו בנגיעות

והרגשנו שגם אנחנו בני אדם

קשרנו את הכלבים בשני חדרי מדרגות

שונים ועלינו לדירה שלי

אתה קפצת עליי כמו הכלב

החום הקטן שלי

על כלבתך הלבנה הגדולה

רק ששלך גדול יותר

והיה לנו כיף של כלבים

ונשארנו חברים טובים מאחור

ומה-זה התחתנו מלפנים

שברנו יחד שתי כוסות

אימי האלרגית היתה מאושרת

ורק שהכלב החום הקטן שלי

עוד מנסה לטפס מאחור

על כלבתך הלבנה הגדולה

ולא מצליח להגיע לפוסי שלה

שניהם מכשכשים בזנבות

ת"א 13.6.06

נכתב על ספסל בפנקס בשדרות ח"ן בתל-אביב למראה שמתואר בשורות הראשונות.

פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 154.

* * *

אהוד בן עזר

פעמיים ארוחה פעמיים בבראסרי

פעם בשבוע אנחנו אוכלים מחוץ לבית כי זה יום העוזרת, העסוקה עד אחרי אחת בצהריים. בשבוע האחרון קפצנו למסעדה האהובה עלינו, אם כי רועשת קצת, באות אליה גם אימהות צעירות עם תינוקות נחמדים ומוצצים בפה – הבראסרי ברחוב אבן גבירול, מול כיכר רבין.

לקחנו שתי עסקיות. האחת קרפצ'ו פילה בשר מעולה עם קורדון בְּלֵה וכרובית מאודה. הקורדון בלה הוא שניצל-עוף דק מגולגל כמו קובה, שבתוכו מטעמי גבינה ושינקן עם קצת חרדל, ומבחוץ הכול עטוף ומושחם בפירורי לחם. משהו נהדר.

העסקית השנייה כללה מרק עוף. קערת אטריות מעשה-בית, שעליהן יוצקים בו-במקום מקנקן מתכת את המרק הלוהט. ומנה עיקרית – שניצל עוף ענקי זהוב ודק, כמו שצריך, עם מנה גדולה של מקלוני צ'יפס דקים ועשויים היטב, ושלושה סוגי רטבים.

וכן שתייה קרה. סודה ולימונדה, עם תוספת הרבה קרח ללימונדה, מה שמאריך אך חייה בארוחה.

ובסוף – מעדן של הבית, וזה מחוץ לתפריט העסקיות – מִילְפֶה, שלוש קומות של בצק שחום פריך מדהים וביניהן שתי קומות של כדוריות קרם-שניט. ובצד פלחי אפרסק קר מבושל ביין. ממש תענוג.

והכול יחד כ-200 שקל, כולל הטיפ. כולל פרוסות באגט לבן ושחור עם חמאה, ומים קרים, חופשי על הבית. אי אפשר לצאת רעב.

אני סובל כבר כמה שנים מכך שעד שמגיעים למנה העיקרית, בייחוד במסעדות מזרחיות, אני כבר מלא, ולא מסוגל לחסל את כולה. ובכלל אני נהנה יותר מהמנות הראשונות והאחרונות מאשר מהעיקריות. וכך היה גם הפעם בבראסרי. אלא שקרתה תקלה. את מחצית השניצל עם מחצית מנת הצ'יפס לא ארזו לנו אלא זרקו בטעות לפח. וכשהתבררה הטעות, כל כך התנצלו, והכינו, לא תאמינו – מנה שלמה חדשה של שניצל, מנה ענקית של צ'יפס, ושקית עם שלושה סוגי הרטבים, ומפיות, והכול ארוז בשקית יפה, וללא תוספת תשלום. בקיצור, היתה לנו ארוחת צהריים נוספת למחר, כי גם למחרת היה השניצל גדול מדי ליכולת סופר נידח כמוני, המתקרב לגיל שמונים.

עצה לסועדים, אם אתם אוהבים את פרוסות הבאגט שלכם חמות ופריכות, אנא בקשו זאת מהמלצרית – ומבוקשכם ימולא.

* * *

יואל נץ

אוֹדָה לָאָנַרְכִיסְט

עַל שׁוּם מָה וּמַדּוּעַ הָאִישׁ הִתְחַבֵּב עָלַי כָּכָה – תָּהִיתִי;

שֶׁהֲרֵי לֹא יָכְלוּ טִעוּנֵי הַגְּבָבָה שֶׁלּוֹ אֶת דַּעְתִּי לְהָפִיס!

הִתְרַעַמְתִּי תָּמִיד מִכָּל בְּדַל רַעְיוֹן בָּאַסְכּוֹלָה שֶׁלּוֹ הַפּוֹלִיטִית.

אִיזִידוֹר אַבְרָהָמִי – הוּא אִיזִי – הָיָה אָנַרְכִיסְט-פָּצִיפִיסְט.

רַק שֶׁאִיזִי, חוֹתַם אַהֲבָה וּשְׁאַר רוּחַ הִטְבִּיעַ בַּחֶלֶד:

הַסְּפָרִים, הַסְּרָטִים שֶׁיָּצַר – כֹּה לֶחַָי לְכָל חַי, לְהַפְלִיא!

וּכְגֹדֶל מִדַּת כִּשְׁרוֹנוֹ, שָׂם בְּזַעַם לְלַעַג וּלְקֶלֶס

אֶת פּוֹשְׁעֵי הַפּוֹלִיטִיקָה לְמִינֵיהֶם, מְשַׁלְּחֵי חַיָּלִים.

...עַל בֶּן דּוֹד שֶׁנָּפַל הוּא כּוֹלֵא בְּלִבּוֹ זְעָקָה מְשַׁוַּעַת

"אֲרִיאֵל, אֲרִיאֵל!.." אֲבָל אֶת רִגְשׁוֹתָיו לֹא יַפְגִּין קֳבָל עַם.

הוּא עוֹרֵר זַעֲמָם שֶׁל כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁוָה אֶת

הַמִּכְתָּב הַמְּנַחֵם שֶׁחָתַם בֶּן גּוּרְיוֹן: לְ"אִשּׁוּר קַבָּלָה"

הוּא לִגְלֵג עַל "הַתִּקְוָה", צָחַק עַל הִמְנוֹן "עַם חֵלֵכָה";

הַדְּבָרִים הַבּוֹטִים שֶׁחָזַר וְהִשְׁמִיעַ עוֹד מְהַדְהֲדִים:

"הַאִם זוֹ 'עַצְמָאוּת' כְּשֶׁפּוֹלִיטִיקַאי מִשְׁתַּלֵּט עַל חַיֶּיךָ?

לֹא אִכְפַּת לִי גִּזְעוֹ, אִם הוּא בְּרִיטִי, טוּרְקִי, אוֹ גַּם אִם יְהוּדִי!"

"הָאָדָם," שָׂח עוֹד אִיזִי, "לַחֹפֶשׁ נוֹלַד לְהַפְסִיעַ בַּחֶלֶד.

אֶת הַפּוֹלִיטִיקָאִים חוֹבָה לְהַכְחִיד – אֶת כֻּלָּם עַד אֶחָד!

רַק אֶחָד רְצוֹנָם: לְהָפִיק לְעַצְמָם הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת;

שֶׁכֵּן, אִלְמָלֵא זֹאת לֹא יָדְעָה כְּלָל הָאָרֶץ שׁוֹלֵט וְנִשְׁלָט..."

אִיזִי לֹא הִתְרַצָּה כְּלָל לָתֵת אֶת הַדַּעַת, לָשׁוּב וְלִשְׁקֹל אֶת

הַחֲלוּפָה לְאָנַרְכְיָה כְּלָלִית, "יַד כָּל אִישׁ בְּאָחִיו" לְהַחֲרִיד...

...לְתַחְקִיר כָּלְשֶׁהוּ הִתְקַבֵּל אֵצֶל כְּבוֹד רֹאשׁ הָעִיר טֶדִי קוֹלֶק,

וּבְאוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת הוּא פָּרַס לְפָנָיו הַצָּעָה מְקוֹרִית.

הוּא הִצִּיעַ שֶׁטֶּדִי יִקְנֶה עוֹלָמוֹ בְּמִפְעָל "יֵשׁ מֵאַיִן":

"אֲדֹנִי רֹאשׁ הָעִיר, שׁוּר: סְבִיבְךָ רְעֵבִים הֲמוֹנֵי בְּנֵי אָדָם;

תַּעֲשֶׂה כִּי תְּהֵא רִאשׁוֹנָה עִיר וָאֵם לָנוּ יְרוּשָׁלַיִם,

וְתִתֵּן לְדִצְרִיךְ בָּהּ פַּת לֶחֶם וְכוֹס שֶׁל חָלָב בְּחִנָּם!"

כְּמוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין מִתְבּוֹנֵן בּוֹ מֻפְתָּע וְנִדְהָם טֶדִי קוֹלֶק;

לְבַסּוֹף מִתְעַשֵּׁת וְשׁוֹאֵל בְּעֵינַיִם רוֹשְׁפוֹת בּוּז עָמֹק:

"לָמָּה לֹא יְשַׁלְּמוּ עַל הַלֶּחֶם וְעַל הֶחָלָב בַּמַּכֹּלֶת?"

"כִּי יָדָם לֹא מַשֶּׂגֶת, כִּי הֵם עֲנִיִּים מְאֹד – זֶה לָמָּה, שְׁמוֹק!"

הַתְּמִימוּת הַקְּדוֹשָׁה, דְּבֵקוּתוֹ הַנְּחוּשָׁה – מָה מָתְקוּ וְכִשְּׁפוּנִי!

זֶה אַחֶרֶת כְּשֶׁאִיזִי שָׂח קַשׁ וּגְבָבָה בְּעֵטוֹ הָרָגִישׁ.

כִּי כָּל מִי שֶׁיִּקְרָא בְּסִפְרוֹ הַמְּרַתֵּק "נַעֲרָה בְּשֵׁם עַיוּנִי" –

הוּא יָבִין עַל שׁוּם מָה וְשַׁלָּמָה אָהַבְתִי כָּל-כָּךְ אֶת הָאִישׁ.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 19

וכך קרה שרמי שלף בליל-שישי אחד חוזר מודפס בסטנסיל שהגיע עוד למקום עבודתו הקודם במשרד-המשפטים. ובחוזר נאמר שמתארגנת קבוצה להתנחלות בשומרון, במקום הנראה תל-פֶגֶ'ה – מַפְגוֹר בעברית, גבעה היסטורית גבוהה, לא רחוק מהקו הירוק, שרואים ממנה את הים ואת פרדסי השרון, או השומרון, "ועם ארבעה כיווני-אוויר," התלוצץ.

"תגיד, אתה נפלת על הראש, או מה?"

"אוֹ.קַי אַתְ שוב מתחילה?"

"הצחקת אותי. לעזוב את תל-אביב וללכת לתל-פג'ה?"

"אל תקבלי את זה תיכף באופן אישי, טוב? בואי נאמר כך – איפה יהיה לנו בחיים סיכוי להגיע פעם לבית לבד, וילה פרטית עם חצר גדולה ובמרחק של שלושת-רבעי שעה בלבד נסיעה מתל-אביב? אה? וגם עוזרים קצת לבנות את הארץ."

"פאנטאסטי. אני עוד מבינה אם הולכים להתיישב בבקעה, על הגבול, לפחות יש לכך הצדקה ביטחונית. אבל על יד כפר-סבא? מה זה, התנחלות דה-לוקס?"

"בסך-הכול, איה, מה שאת אומרת חסר כל היגיון."

"אני?"

"כן. אולי תסבירי לי, בבקשה – על הירדן מותר ליהודים לשבת, אבל כאן קרוב, על ידי כפר-סבא או נתניה, אסור? אני מתחיל לחשוב שאת עוד מושפעת מהדעות של אוּרי בן עמי האוהב-ערבים הזה."

"הוא לפחות נשאר בתל-אביב ולא נדחף לגור ביניהם."

"בטח, למה שיידחף לשם, הפאראזיט! מה רע לו כאן? – הלא הכול בא לו ישר מן המוכן על חשבון הציבור, ומהחברים שלו בטלוויזיה וברדיו, שמתפרנסים מכך שמשמיצים את המדינה, כול היום רק אש"ף-אש"ף, כול היום."

"אל תעשה לי חור בראש. לא רוצה לשמוע פוליטיקה. אתה פשוט מקנא! – רמי קדומי בקדום, מתאים מאוד, ממש סמלי!"

"יותר טוב שיֵשב שם פארוק קדומי?"

"אולי אנחנו באמת קרובים? תאר לעצמך, משפחת קדומי בגילגל, בגילגמש, בחארת-אל-טאנק ובסאמטוכה, מתכבדת להזמינך לכנס המשפחתי השנתי של בני-דודים בתל-פג'ה!"

"מפגור. אפשר לעשות צחוק מכל דבר, מַיינְד-יוּ."

"ומה נעשה עם הדירה כאן?"

"נשכיר, מה יש? אם נראה שלא הולך, יש תמיד לאן לחזור."

"ולא איכפת לך לגור שם בתוך הדתיים האלה, עם ציציות, שלא יתנו לך לנסוע בשבת לים, וכל הערבים יעמדו מסביב על הגבעות ויצחקו ממך, בגטו?"

"זאת כבר סתם דמגוגיה. כי אל"ף – זה בכלל לא גרעין דתי, אלא פקידי-ממשלה ועובדי התעשייה האווירית. ובי"ת – יותר טוב לך לגור בכלובים האלה כאן, ושהילה, טַאץ'-ווּד, שוב תיפול – "

"ויותר טוב לך שיחזיקו אותה שם בשדה. ליד שכם, כמה ערבים ויאנסו אותה כמו את דינה?"

"דינה, דינה, מה זה כל ההזיות האירוטיות שלך? אונסים, אונסים. אפשר לחשוב שאנחנו עדיין בשנות תרפ"ה-פ"ו."

"אפשר לחשוב שהיום לא אונסים. אתה פשוט לא קורא עיתונים."

"אז לפחות תראי מה ההבדל בין שם לכאן. פחות פושעים. פחות מסוממים ובלי כל הזונות החצי-ערומות האלה שמשתזפות בקבוצות על כביש חיפה-תל-אביב – "

"מה יש, עומד לך מהן?"

"תפסיקי..."

"ואיפה תלך לשחות, מאניאקוּש? על הסלעים? על הגבעות? איפה שהיו מקריבים קורבנות לסמטוכה? – עם כל הבתולות ועגל-הזהב והעשתורת?"

רמי התבלבל כשהזכירה איה את הבריכה בהקשר הזה, וחשש כי ניבעו מצפוניו. אותה פרשה מחורבנת עם השחיינית שמעיקה עליו מיום שאורית'תלה נפלה מהמרפסת. אך בדיוק באותו רגע צילצלו בדלת, והוא התעשת, סוגר בשיניו-ממש על מילת-וידוי ראשונה שעמדה על לשונו. מאניאקוּש אחד, רוצח-בתו, מעלה קורבן-ילדים למוֹלֵך!

חיימסון ומירה הופיעו.

"מה שלומך יא-פרופיסור!" התרומם רמי על קצות אצבעותיו וטפח לחיימסון בחיבה על גבו.

אלה היו ימיו הטובים של אפריים. מירה דאגה לו וטיפחה אותו והיתה גאה בו כאילו זכתה בבחור המבוקש ביותר בתל-אביב. כשהוזמן להופיע פעם נוספת ב"כלבוטק" הלכה איתו לבית-המסחר המפואר ביותר בעיר והכריחה אותו לקנות לעצמו ז'אקט על פי האופנה האחרונה, ולזרוק את הישן. חיימסון, שהיה קשור מאוד לבגדים ולחפצים ישנים, סבל ייסורים כאשר הוכרח להיפרד מן הבגד, כאילו היה נשוי לו ובאה מירה והפרידה ביניהם.

התגובות על הופעתו ב"כלבוטק" הפעם היו נלהבות. "נעשית צעיר בעשר שנים," אמרו לו במשרד. הכול היה חדש עליו – הז'אקט, החולצה, העניבה, המשקפיים בעלות המסגרת הרחבה. ולא אחת מן המורות שהיו מרחמות על מירה ברווקותה ניגשה אליה עתה בחדר-המורים ואמרה:

"איזה בעל נחמד יש לך. ראיתי אותו אמש בטלוויזיה."

ומירה היתה חוזרת על המחמאות בארוחת-הערב.

אימו של חיימסון היתה באה לעיתים קרובות, מבלי להודיע קודם. מתנהלת בכבדות במעלה המדריגות בגלל משקל גופה העודף, ואוכלת ומדברת ומשיאה עצות. ואם אירע שפגשה את מירה לבדה היו נושאי השיחה: "האם אפריים טוב במיטה? האם הכול בסדר אצלו? אז למה את עוד לא בהריון? אסור לחכות. אתם כבר לא כל-כך צעירים. אני רוצה גם כן קצת נחת. נכדים. נכדים."

ולעיתים היתה מצטרפת לשיחה אימהּ של מירה, שלא העזה לבוא בלי לטלפן ולשאול קודם רשות מבתה. שתי האימהות מצאו שפה משותפת ביניהן בכל הנושאים הקשורים לחיימסון ומירה. מביאות בקופסאות ובצנצנות כל אחת מתבשיליה, ומטעימות זו את זו ומספרות כיצד הכינו כל מאכל. והכול במטבחה של מירה, שמשתדלת לשמור על קור-רוחה ועל חיוכה המלאכותי והחביב. זה החיוך שבזכותו קנתה לה מעמד חזק-למדי בבית-הספר, וחיבבוה בעיקר זרים, עד שלא עמדו מקרוב-יותר על קשיחותה.

חיימסון היה אוכל בשקיקה מכל מה שהוגש לפניו, כאילו רק כך הוא רגיל, ולא ניזון כל שנות רווקותו בלחם-יבש וגבינה וקופסאות-שימורים. הצרבות שלו התמעטו. שלוש נשים עמדו עליו להאכילו ולהשביע רצונו. גם תחושת הנמלים הרוחשות בשופכה נגוזה, תודה-לאל. ובלילות היתה מירה מתעלסת עימו כאילו הוא אמור להחזיר מאונו ולשדו מה שהאכילוהו במשך היום. ולעיתים היה מהרהר דווקא אז במה שיגיד לדניאל פאר בפעם הבאה, אם יזמינוהו ל"כלבוטק" – ובהרהורים אלה מעכב את פליטת-הזרע ועומד בציפיותיה המופלגות של מירה ממנו, ומוציא אותה מגידרה מרוב חמדה, טאך, טאך, טראחח... –

מירה עלתה אותה תקופה כפורחת, ירח-הדבש נמשך ונמשך. בזיעה ובחושך היתה מבקשת דברים, עולות בה גם מילים ומחשבות פראיות. לעיתים הפצירה בו שירשה לה "לשבת על הצוק," כלומר שתנהג היא כגבר במיטה. חיימסון היה שוכב אז על גבו כמו אישה ענקית ומתמסר לה, למירה, ולמחרת היתה מירה מהלכת בקושי ובזהירות, כמו אחר מסע מפרך. זה עורר עליה גלי צחוק חשאי בכיתותיה, והיא כאילו איבדה משהו מן האוטוריטה שלה דווקא עכשיו, בהיותה מאושרת. גיחוך בוסר מרגיז יש ועלה כשהיו נשמעות בכיתה מילים כגון: "שעות נוספות," – "קריעה," או "קריאה חוזרת."

מאז נישאה מיעטה מירה לקרוא. איזו רתיעה ועייפות נפשית עלו בה כלפי המילים הנדפסות, והיתה ממשיכה ללמד על פי הזיכרון, ממה שהכינה פעם, על פי רשימותיה, ואינה מסוגלת לחזור ולקחת ליד אפילו דף אחד של עמליה או יונה או אייריס או זלדה או הדרה או וירג'יניה או אפילו נאטאלי – ובמקום כל אלה החלה בולעת בלהיטות גיליונות "לאישה", ומחביאה אותם כמאוננת שחוששת פן ייוודעו הרגלי הקריאה שלה. אך איה גילתה אצלה צרור של גיליונות "לאישה" ושוב לא הניחה לה עד שהיתה מירה מביאה לה לקריאה כל חוברת לאחר שסיימה קריאתה.

מירה ניצבה קטנה ליד דמותו הארכנית של אפריים.

"תבואו לבקר אותנו באוהל?" שאלה איה, מדשדשת בנעלי-בית ישנות.

"אתם יוצאים לפיקניק?"

"אנחנו יוצאים להתנחלות."

"אז כבר התחלתם לארוז?" שאל חיימסון לתומו.

"לא. זאת המהפכה הרגילה." השיבה איה. "הגיע הזמן שתדע שאני לא פדנטית כמו אשתך."

"כן. מירה באמת בסדר גמור."

"חכו עד שיהיו לכם ילדים. וחוץ מזה תשמעי מירוּשׁ," אמרה איה, "אני מִסֶדֶר וניקיון לא מתפעלת, מתחת למסווה של כל הבתים המטופחים יש אותו בלגן, אם לא יותר. אצלנו אולי אחד ממיליון יודע איך לחיות, איך להגיע לשקט הנפשי."

אורית'לה קירטעה ובאה מחדרה על רגלה, הנתונה בגבס מצוייר בכל צבעי הדיו. מירה הביאה לה חולצת-טריקו מודפסת עם אותיות שמה. יובלי החל בוכה במיטתו לשמע השמחה, והיה הכרח להביאו אף הוא. הוא זחל על הרצפה ושיחק בברווז-על-גלגלים שהביא לו אפריים. אחר-כך התרומם. נאחז בכורסאות, מנסה לצעוד, לפעמים נופל, אך לרוב מצליח. כה רבה היתה הצלחתו עד כי משך את מפת השולחן-שבפינה והטיל על הרצפה אשד של עיתונים, משקפיים, זנבות סיגריות ואפר, גפרורים, עפרונות, מכשיר-טלפון ועוגיות.

 רמי התרוצץ בחדר כשהוא מרים, מזיז, תופס, נתקל, ומשתדל כדוגרת שאוספת אפרוחיה. איה הסתכלה בנעשה בשיוויון-נפש מעושה. "עם אבא שכזה," אמרה, "לא פלא שהילדים גדלים מופרעים. חסרה להם דמות-אב בבית – "

"אם את חושבת שאני אכה אותם," אמר רמי, "אז תלכי את לפסיכיאטר."

ואז היכתה אורית'לה את יובלי משום שהעביר בעט-ציור קו-אדום על חולצתה החדשה. ורמי, כמכבה שריפה חדשה, הטיל עצמו אל לב הסכסוך, מחבק, מנשק, מפציר, מבטיח חולצה חדשה, ובלבד שיהיה שקט.

"תראו את הקיסינג'ר הזה!" העירה איה. "הוא קונה שקט."

"אולי תפסיקי לעמוד שם ותעזרי קצת!" אמר רמי. "לא אני אשם בכל מה שקורה בבית הזה. ואם הילדים יגדלו מופרעים – זה יהיה בגללך."

"אמרתי לכם," אמרה איה. "חכו, חכו שיהיו לכם ילדים!"

"אולי יותר טוב שנלך?" הציע חיימסון. בדיבוריה, בחולצה המרושלת ושערה הפרוע – איה הרגיזה אותו, למרות חלקת החזה החשוף. הוא היה אסיר-תודה למירה על נקיונה. אף לא שמץ של ריח-זיעה או צל-צילו של סירחון אחר בגוף. אך איה לא הניחה להם ללכת. בהתנפלות מהירה אחת תפסה את יובלי, מפרפר ובועט, והכניסה אותו חזרה למיטתו מבלי לשים לב לבכיו המר, אורית'לה הוכרחה אף היא ללכת לישון, למרות תחנוניה להישאר עוד קצת ולהסתכל בטלוויזיה. רמי נותר מן הצד, כמיותר, וכשראה שאין מתחשבים בו, הצהיר, כמו כדי לשמור על כבודו –

"אני לא מתערב!"

והזמין את חיימסון ומירה לשבת יחד עימו, להתבונן בטלוויזיה.

"אתה מוכרח להרגיז את הילדה, דווקא עכשיו?" אמרה איה. "סגור את הטלוויזיה."

אך רמי לא ויתר. הילדים נרגעו סוף-סוף ואיה שבה לאחר שהסתרקה מעט והחליפה חולצה.

"בסיידר," אמר רמי, לאחר שהשתרר בבית שקט יחסי. "בוא נאמר שמציעים לך לעבור לגור בבית שכולו שלך, לבד, ממש וילה, מחוץ לעיר..."

"בתל-פג'ה!"

"במפגור! וכל העסק הזה שלושת-רבעי שעה בלבד נסיעה מתל-אביב."

חיימסון צחק.

"מה מצחיק?"

"למה שלא תנחלו בסביון, אם כבר?"

"אתם כולכם," אמר רמי בביטול, כמתייאש, "אין עם מי לדבר. אם זה באוהל או בצריף, בלי שום תנאים אלמנטריים, אז זה מותר. אבל אם יש סיכוי לחיות בבתים ממש, כמו בני-אדם, אז זה פסול באמת אפי, זה אורח-מחשבה של פאקירים, אם תסלח לי על הביטוי..."

"ומה עם מכולת, ובית-ספר, ותחבורה? ומה תעשה שם איה כל היום?" שאלה מירה.

"אתם סתם תבוסתנים, אם לא איכפת לכם." אמר רמי. "ומה היה ברמת-אביב בהתחלה? כל השירותים כבר היו מוכנים? בטח – מי שבא ראשון סובל קצת. אבל הראשונים מקבלים תמיד יותר בזול את הדירות. ובכלל, אני מתחיל לראות שהדתיים צודקים. עם אנשים כמוכם, בלי טיפ-טיפה של אמונה, לא יזוז שום דבר בארץ הזאת."

"רמי," אמר חיימסון, "אני נדהם לשמוע אותך מדבר ככה. עוד מעט תתחיל להסתובב לי כאן עם ציציות!"

"זה מה שאני אמרתי לו בדיוק!" בלמה איה את צחוקה, מניחה כף-ידה על פיה, כעומדת להתפוצץ. "הוא! הוא יוותר על בריכת-גורדון כל בוקר? איפה תשחה שם בשומרון – על הר-גריזים, עם הכבשים? – מֶ-מֶה, מ-מה! – במקום כל החתיכות בביקיני ובטנגה?"

"או.קַי. או.קַי." אמר רמי. "תצחקו. נורא אופנתי היום להיות נגד. בעצם אתם כולכם עברתם שטיפת-מוח חילונית. אז מה, תגידו, יותר טוב שאורית'לה תתחיל לקחת סמים בבית-הספר? – ולהזדיין, תסלחו לי על הביטוי – על ימין ועל שמאל. או שיובלי יגדל לי פושע צעיר. אתם יודעים שאצל הנוער הדתי אין שום פשיעה, ואין סמים. אז מה שווה לי כל החינוך המודרני שלכם? כבר יותר טוב הרמב"ן."

"הרמב"ם רצית להגיד."

"שיהיה רמב"ם. שיהיה אפילו רש"י."

"עוד מעט תגיד שזה שאני נוסע בשבת מפריע לאמונה שלך באלוהים!" אמר חיימסון.

"בוא לא נערב את אלוהים," אמר רמי, "טוב? עזוב אותו בצד במנוחה. ליהודי הזה יש מספיק צרות גם בלעדיך. העולם מחורבן. תאמין לי, אני בסך-הכול דיברתי על פתרון-דיור. לנסות, רק לנסות! מה יש לנו להפסיד? לא יילך, תמיד אפשר לחזור לרמת-אביב."

"לפחות אותה לא יחזירו."

"למה לא, אפי? אם הסטודנטים הערביים באוניברסיטת תל-אביב יכולים לקרוא לעיתון שלהם 'שֵׁיח'-מוּנִיס'!"

ואז הגיעה שעת הסרט בטלוויזיה, וכולם השתתקו.

"ואל תחשבו שמה שקרה לאורית'לה לא השפיע עליי!" פלט לפתע רמי בקול-הבאס העבה שלו, קול שעמד תמיד בניגוד לקומתו הקטנה, שנבלעה בכורסה.

"די, די, שקט, שקט, מספיק כבר לדבר שטויות." היסתה אותו איה. "שיהיו בריאים. אפשר לחשוב שבתל-פג'ה יש לכל הילדים כנפיים כמו מלאכים קטנים, ואף אחד מהם לא נופל, שלא לדבר על נחשים ועקרבים, בין הסלעים!"

"במפגור! שְׁמֵיינֶה – " תיקן רמי, שומר לעצמו את זכות המילה האחרונה.

*

בחוזרם הביתה מרמת-אביב הלכו חיימסון ומירה כברת-דרך בשתיקה, כשהוא מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. רבים התפלאו כיצד פקיד במעמדו של חיימסון, עוזר-למפקח-מחוזי-על-סימון-מוצרי-צריכה-במשרד-המסחר-והתעשייה – – אין לו מכונית. אך הסיבה לכך היתה פשוטה – חיימסון ניגש פעמים אחדות למבחן לשם קבלת רישיון-נהיגה, ונכשל. והתייאש. ורק לאחר זמן החל טוען נגד תחבורה-מוטורית וזיהום-אוויר בכלל, ושאין הוא מוכן לתרום את חלקו להרבותם.

ארובת-רידינג האדימה והצהיבה במערב. כביש חיפה-תל-אביב המה כאשד כביר. הירקון דמם, ראי שחור וחלק. מדי פעם היה גם איזה רעש של מסוק או מטוס-קל חותר באוויר, לעבר שדה-דוב. בתיהָ של צפון תל-אביב היו כחומה מוארת אשר התמזגה מצד אחד עם תחנת-רידינג המוצפת חשמל כספינה ענקית, ומצד שני היא הולכת ונוגעת בבתים וברבי-הקומות של רמת-אביב ונווה-אביבים.

"על מה אתה חושב?" שאלה מירה.

"לפעמים, על אלוהים."

"נעשית דתי?"

"לא. להיפך."

"אתה מאמין שאלוהים קיים?"

"אני לא יודע. אני רק יודע שאני לא יכול, לא מצליח להאמין בו. שאני חילוני לגמרי. וגם אילו רציתי לא הייתי יכול להשתנות, כי אני לא מסוגל להאמין. הנה, רק לפני כמה ימים, ריאיין ראובן ברנע בטלוויזיה..."

"עמליה אומרת שכאשר היא כותבת היא שומעת מלאכים מדברים אליה ממרום."

"אני לא מאמין באלוהים של סופרים. הוא סתם קישוט אצלם. לא יותר רציני מההוכחה לקיומו – 'יש א-לו-הים!' – שצעקו אוהדי קבוצת מכבי תל-אביב כאשר נודע להם שזו ניצחה בתחרות על גביע אירופה בכדורסל. לא יותר רציני מההתעוררות של רמי ללכת לשומרון. אני יודע שלא תאמיני לי אם אומר שחוסר-היכולת שלי להאמין באלוהים הוא הרבה יותר רציני מאמונתם השטחית והכוזבת של הרבה אחרים. הינה, רק לפני כמה ימים, בטלוויזיה..."

"אני פוחדת רק מן המוות," עצרה מירה והחזיקה בידו כשהיא מרימה רגל ונוגעת בעקב נעלה שהתעקם, "לחשוב שזה הסוף. ואף אחד לא מבין מה זה. ואף אחד לא יודע להגיד מה יש אחרי זה כי אף אחד עוד לא חזר משם."

"אחרי זה אין שום-דבר." אמר חיימסון כשהמשיכו ללכת. "אני חילוני לגמרי. בעיניי המוות הוא סוף כל הסופים. פוחד? בטח. מי לא מפחד. זה נורא. אבל זו גזירה של גורל בלתי-נמנע. המקריות של חיינו נפסקת יום אחד, ולכל מה שהיה אין יותר שום משמעות."

"אני מתארת לעצמי שאתה לא הראשון שגילה את הדבר הזה."

"לא אמרתי זאת. אמרתי רק שהסופיות של המוות מרגיעה מפני שהיא מראה לנו את המוגבלות שלנו, את קוצר-ידינו. בן-אדם מתרגז ומקווה רק כל זמן שנדמה לו שעוד יוכל לשנות במשהו את הגורל."

"בסדר. כתבי הפילוסופים מלאים מחשבות כאלה. מקוהלת ועד היידגר וסארטר." – היא ביטאה את השמות האלה במלרע. – "אבל אתה פשוט עושה רידוקציה פרטית לאני שלך. לא קראת את 'אני ואתה'!? אתה צריך לחדול להיות גאה כל-כך בסגירות שלך כמו איזו מונאדה קארטזיאנית."

"לייבניץ. דיקארט זה של 'אני חושב'."

"כן. האטומים הם נצחיים. אבל הזולת? לא חשבת על זה? יש שיר של זלדה – "

"תפסיקי עם זה... זה... זה... אני מרגיש כמו איזו מונאדה שעומד לה כל הזמן."

"אז תפסיק לעשות זְזְזְ..."

"לפעמים אני רק מסתכל על כף-יד של בחורה, רואה אצבעות, וכשאני חושב מה היא עושה בהן כשהיא לבד, לאן הן מגיעות – אז יוצא שכל נגיעה קטנה באישה, אפילו לחיצת-היד, יש לה משמעות – "

"שמע, אל תהיה לי מאניאקוּש, כמו שאיה אומרת – "

"סתם התלוצצתי, מפני שדיברת על מונאדות. את מבינה? אם הייתי יכול לעשות לאלוהים מה שאני עושה איתך, אז אולי הייתי גם מצליח להאמין בו."

"אתה סתם מנסה לעשות רידוקציה מחוס מ ר-האמונה שלך – "

"את טועה. אני עושה איראקציה מחוסר-האמונה שלי!"

"בחייך, אפי, תפסיק להיות סתם גס!"

"תגידי, את באמת רוצה ילדים?"

"כן. למה לא?"

"לא מפחיד אותך מה שנעשה אצל רמי ומירה?"

"הגיע הזמן שתתבגר, אפי. וחוץ מזה רמי ואיה הם לא דוגמא בשבילי."

"ילדים של אנשים כמונו הם בשר-התותחים היקר ביותר, אם לוקחים בחשבון את כל ההשקעה בחינוך ובפינוק וצעצועים, ומה כבר העתיד שלהם, מלחמות, הם שייכים למדינה."

"נראה אותך קודם מכניס אותי להריון."

ואז, מתוך איזו התרוממות-רוח, שיחרר חיימסון אוויר ממעיו בתרועה אדירה.

"תפסיק להפליץ!" נחרדה מירה. "מגעיל! לא איכפת לך שאנשים שומעים?"

"אל"ף – אין אנשים בסביבה. ובי"ת –מי יידע שזה דווקא אני? יחשבו שזו את! וגימ"ל – האוויר בתל-אביב..." צחק בקול רם, לבדו.

"אתה והחבר שלך, רמי, שניכם גסי-נפש."

"חבר שלי, באמת?" התחכם. "העיקר תשמעי,  אז ראובן ברנע..."

חיימסון לא ידע דבר מכל אותה פרשה שבין רמי ומריה. אף אחד לא סיפר לו. "את לא צריכה לגלות לאפי את כל ההיסטוריה הכּוּסוּלוּגִית שלך," הזהירה איה את מירה. "אבל מה אם ישראל?" – "אז את לא נולדת אתמול, מירל'ה. וסקר-שווקים שיעשה במשרד שלו ולא אצלך במיטה."

המשך יבוא

* * *

שלום חברים,

הסרט שהכין ברק סתיו על מכלול עבודותיי כצייר וכמעצב-במה ניתן כעת לצפייה חופשית ביו-טיוב ובלינק הבא:

https://www.youtube.com/watch?v=zEsBzgg_RIs&feature=youtu.be&list=PLb6izyCQ90O-I4LQMfTJpdSE2V8yPjj8n

מטעמים טכניים, הסרט מחולק לחמישה חלקים העוברים מחלק לחלק אוטומטית.

כל טוב ושנה טובה,

דוד שריר

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ציץ או צוץ? האם זהו שהיה מדריכנו לג'ודו בקורס מ"כים גדנ"ע שהתקיים בגבע בשנת 1946, בו השתתפה גם ארנה מר? האם נמצא מישהו שזוכר?

מעניין,

אביבה קם

אהוד: למיטב ידיעתי בשנת 1946 טרם היה גדנ"ע. אולי הכוונה לחג"ם [חינוך גופני]?

* ד"ר גיא בכור במאמרו האחרון המרתק, מאמר חובה: "לאחר שמימשלו של ברק אובמה החריב את המזרח התיכון, עכשיו תורה של אירופה, כאשר מיליונים נשפכים מן המזרח התיכון שנעלם – מערבה, ועוד יישפכו.

במשך שנים אנו מלווים את גורלה של היבשת האומללה תוך התייחסות להשתלטות המוסלמית כאל תהליך של אבולוציה, איטי ודמוגרפי. אך מעכשיו מדובר כבר ברבולוציה, בתהליך מהפכני מהיר, שכרוך בנדידת עמים אלימה."

* אהוד: סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם מבזבזת מאות מיליוני דולרים מדי שנה זה כ-67 שנים – על קיומם הפרזיטי של ה"פליטים" ה"פלסטינים", שמנהיגיהם ומנהיגי הארצות הערביות שבהן הם שוהים – מסרבים לתת להם אפשרות של כלכלה בריאה ואזרחות מלאה, ולהפוך, למשל, את רצועת עזה – לסיפור הצלחה כמו הונג-קונג או סינגפור של הים התיכון – אלא מחזיקים אותם כבני-ערובה עד שתושמד מדינת ישראל והם "יחזרו" לבתיהם, וזאת על דעת כל  מדינות המערב והאו"ם התומכים, עדיין, בקיומם הפרזיטי!

ואולי הגיע הזמן להפסיק את שפע הכספים ל"פליטים" המדומים הללו, שאבותיהם ואבות אבותיהם מ-48' כבר מזמן מתו – אבל עדיין רשומים כמקבלי קיצבה, ואילו ה"פליטים" עצמם הם כבר בני דור חמישי או שישי ל"פליטות" המדומה הזו –  ולהפנות את הכספים האלה לעזרת עשרות אלפי ואולי כבר מיליוני הפליטים האמיתיים הגודשים את המזרח התיכון ואת יבשת אירופה בהימלטם, בעיקר מפני הרצחנות המוסלמית של בני-דתם של אותם "פליטי" "פלסטין" הפרזיטים האלה!

* יו"ר האופוזיציה והמחנה הציוני, ח"כ יצחק הרצוג, קרא הבוקר (שבת, 5.9) לממשלה לקלוט פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה.

איזה מזל שהכסיל הדמגוגי הזה איננו ראש הממשלה שלנו!!!

ויש לנו חברים שהצביעו עבורו...

* קול ישראל דיווח בצהריים (5.9): יו"ר האופוזיציה, בוז'י הרצוג, העלה הצעה לממשלה, לקלוט פליטים מסוריה...!

זה מזכיר לי את הצעתו של האלוף אורי שגיא, לפנות את הגולן "למען השלום" עם סוריה...

חמש נסיכויות הנפט ובראשן סעודיה, הטובעות במיליארדים של פטרו דולרים, מתעלמות מהמוסלמים הבורחים מאחיהם הרוצחים – וטובעים בים התיכון בדרך לאירופה.

מדוע מיליוני הפליטים המוסלמים האלה בורחים לאירופה ולא לאחיהם בנסיכויות הנפט העשירות?

מתי דוד

* הומניזם חארטה... יו"ר האופוזיציה, בוז'י הרצוג, העלה הצעה לממשלת ישראל לקלוט פליטים מסוריה... אם מישהו לא שמע זאת אני מדגיש שזו לא בדיחה שלי אלא משהו שיצא מפיו של בוז'י... קוראים לזה באנגלית "cheap shot" דהיינו –  ירייה זולה וריקה של אופוזיציונר שאין לו מה להציע.

בפעם הבאה, כאשר הלוחמים בשטן המוסלמי ילחצו את דעא"ש לקיר, בוז'י בטח יציע למובסֵי דאע"ש מקלט בצפון תל-אביב.

יהודה דרורי

* הרצוג מחפש כותרת בנושא שאינו קשור לערכים יהודיים. ישראל פתחה את שעריה לטיפול בפצועים סוריים וישראל לא ביקשה ולא תבקש תודות לכך. אבל קיים פער עצום בין דין רפואה דחופה לדין הכנסת פליטים ממדינה שתושביה למדו לשנוא את ישראל ואת היהודים  עם יניקת חלב אימם. כאן לא מדובר בכמה עשרות פליטים וייטנאמיים שספינתם נטרפה בים. האם ח"כ הרצוג שכח את פרקי ההיסטוריה העתיקה שלנו? דפדוף בתנ"ך עשוי להזכיר לו כיצד עמים מסויימים ניסו למצוא חן בעיני השבטים הכובשים שהגיעו ממצרים. האם הוא חושב שהבאת פליטים סוריים לישראל או לרשות הפלסטינית הוא תהליך מדיני שקול והגיוני למדינה עם בעיות כמו שלנו?

אלכס סופרון

* הכרת תודה "פלסטינית": השבוע [שעבר] הותקפו צוותי כבאות שחילצו משפחה מבית בוער בכפר עיסאוויה שבמזרח ירושלים. הכבאים חילצו מהמיבנה אם וארבעה ילדים, שכמה מהם נפגעו משאיפת עשן ונזקקו לטיפול. עם סיום פעולות הכיבוי החלו צעירים לידות אבנים לעבר הכבאים ולעבר כוח משטרה שליווה אותם. איש לא נפגע אך נזק נגרם לניידת הכיבוי.

["הארץ" באינטרנט, 6.9.15].

אהוד: ככה זה כשנושכים את היד העוזרת לך. אבל אסור לנו לעשות הכללות – פן יאשימו אותנו בגזענות.

* Udi, Valerie Jarett was born in Iran to American black parents who worked there. Her great-grandfather was Jewish.

Such lies and nonsense as the article about her diminishes the credibility of your excellent and intelligent newsletter.

Uri Shulevitch

* עמי דור-און טוען שוואלרי ג'ארט, עוזרתו של הנשיא אובמה, היא איראנית-מוסלמית. שטויות במיץ עגבניות. לפי האתר המתמחה בניפוץ תיאוריות קונספירטיוויות, היא נולדה באיראן להורים אמריקאים-נוצרים ובילתה שם את ששת שנותיה הראשונות. היא אינה מוסלמית אלא נוצרייה אדוקה. אני מציע לכל מי שמנסה לפרסם קונספירציות למיניהן לבדוק תחילה את אתר סנופס SNOPES.COM – 

גדי יערי

אהוד: זה מאוד מוזר בעיניי, כי עמי דור-און הוא עיתונאי ותיק ורציני, והוא מצטט את ג'ארט בפירוש כאומרת:

"אני איראנית מלידה, מוסלמית באמונתי ואזרחית אמריקנית. מטרתי לשנות את אמריקה ולהפוך אותה למדינה יותר איסלאמית."

המאמר התפרסם ב"ניוס 1, חדשות מחלקה ראשונה" מיום 4.9.15.

הייתכן שכולו זיוף?

נשמח לפרסם תגובות נוספות, ואם מישהו יכול לשאול על כך את עמי דור-און עצמו – כי אין לנו הכתובת שלו.

* סוף-סוף נמצא הפתרון לפלישת מיליוני המהגרים המוסלמים ליבשת אירופה, המונהגת כיום בידי חבר מטומטמים:

שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, הודיעה היום (שבת, 5.9.15) כי האיחוד יחליט בקרוב כיצד לסמן מוצרים מההתנחלויות בגדה המערבית ברשתות שיווק ברחבי היבשת. "אנחנו קרובים לסיים את העבודה בנושא הזה, אבל היא עדיין נמשכת," אמרה מוגריני בתדרוך לתקשורת בסיום ישיבה של שרי החוץ של 28 המדינות החברות באיחוד האירופי שהתקיימה בלוקסמבורג. ["הארץ" באינטרנט, 5.9.15].

אהוד: אם החרם הצבוע הזה יצליח, אנחנו ממליצים – את אלפי ה"פלסטינים" שיפוטרו מהמפעלים של ההתנחלויות בגדה המערבית, על משפחותיהם מרובות הילדים – לשלוח לאירופה כדי להטביע אותה עוד יותר בגלי ההגירה המוסלמית!

* המומחה להיסטוריה פרופ' פלוץ בן שחר מאוניברסיטת בת שלמה רבתי, שבה העיזים של משק שוורצמן מרצות על חליבה, הביא לידיעתנו כי ערב טביעתה של ה"טיטניק", באפריל 1912, התקיים בה נשף מפואר לרגל הכרזת החרם על מוצרי ההתנחלויות.

* מוזר שבכמעט בשום מקום [למעט ד"ר גיא בכור] – אין מזכירים את אחריותו הישירה של הנשיא בעל החינוך המוסלמי –  ברק אובמה, להתפוררות המזרח התיכון ולשקיעתו במרחץ הדמים שהודף מיליוני פליטים מוסלמים לאירופה. והלא אובמה החל בכך כאשר גיבה את "האביב הערבי", הורה למובאראכ לפרוש, והתבשם, בטיפשותו המדהימה – מרוח הדמוקרטיה המתקרבת לאיזורנו.

סכל כבר אמרנו? כן. אנחנו כינינו אותו סכל מתחילת הכהונה האסונית שלו – מפני שהוא בור ועם הארץ במה שמתרחש במזרח התיכון, ובתקופתו, ובגללו – איבדה ארה"ב את מעמד הבכורה שלה בעולם.

אבל חברים שלנו לא סלחו לנו על חוצפתנו, שהעזנו לכתוב ולדבר כך עליו.

עכשיו הם שותקים.

סליחה שצדקנו.

* ב"תרבות וספרות" האחרון פירסם אלחי סלומון מאמר מלא סופרלטיבים לשירתו של יחזקאל קדמי, שבו נאמר בין השאר: "'נוקטורנו' של טשרניחובסקי מחוויר לעומת 'דימיתי הלילה למזרחי' של קדמי."

חיפשנו בכל הרשימה המשבחת ׁ(כמובן על רקע של קיפוח עדתי), וחיפשנו בכל הגיליון – ציטוט של לפחות שורת שיר אחת של קדמי, ולא מצאנו.

יש לנו תכונה של סופרים נידחים – שלעיתים מספיקות לנו שורות אחדות של שיר כדי לדעת אם מדובר בשירה אמיתית או בשירה חובבנית וגרפומנית, ר"ל. ומאחר שדוגמית כזו לא הובאה בפנינו, לא נותר לנו אלא לחשוב שהתגלה גאון חדש בשירה העברית של עיתון "הארץ".

* לגבי חייל ישראלי, שיכול להיות גם הבן או האח שלך, אתה, הקורא מילים אלה, דע לך –אם "ילד" "פלסטיני" בן 12 זורק עליך אבן שיכולה גם לרוצץ את מוחך, או לגרום למכוניתך להתהפך, אסור לך להתנגד! – כי הילד תמיד צודק, והגיע הזמן לבטל את אכיבוש ולהניח לדאע"ש ולאל-קאעידה לשבת על גבול הקו הירוק לשעבר ולשלוט ב"פלסטינים" של הגדה תוך שהם עורפים את ראשי הערבים הנוצריים שם ואת ראשי אלה ששיתפו פעולה עם ישראל.

ואם אתה סופר עברי שמחזיק בדיעה הזו נגד אקיבוש והחייל הישראלי – תהיה מהר מאוד סופר חשוב ומקובל. ואם לא, תישאר תמיד סופר נידח, כמונו.

* אלפי מפגינים ערבים נוצרים, מורים ותלמידים, התאספו מול ארמונו של נשיא סוריה, ואלפי מפגינים ערבים נוצרים, מורים ותלמידים, התאספו מול משרדו של ראש ממשלת עיראק – בתביעה להשוות את התמיכה הממשלתית בהם לזו הניתנת לבתי-הספר של המוסלמים.

מטוסי-קרב של שתי המדינות הללו פיזרו את שתי ההפגנות ביעילות, בהותירם אחריהם רק רסיסים של נוצרים.

* בתקשורת ציינו בחיוב כי בקרב עשרות אלפי הפליטים המוסלמים, העושים דרכם לאירופה, לא נראו כלל מתפללים.

אולי יש בכך רמז של תקווה שבבוא היום הם יסתגלו לחיים במערב, ולא כמו שקורה בצרפת ובאנגליה כיום, כאשר השריעה עושה חיל ומשנה את החיים במדינות האלה.

* ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, אמר היום כי "שטף הפליטים לתוך אירופה מאיים על השורשים הנוצריים של היבשת, והממשלות חייבות לשלוט על הגבולות שלהן." ביקורת רבה הוטלה על הונגריה שלא איפשרה לפליטים, שרכשו כרטיסים באופן תקין, להיכנס לתחנה כדי שיוכלו לנסוע לגרמניה והטענה המרכזית היתה שהיא מפרה בכך את אמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי בין מדינות האיחוד האירופי. ["הארץ" באינטרנט, 3.9.15].

אהוד: אכן, ויקטור אורבן, צריך רק לזכור כי בעזרת הנאצים והפשיסטים ההונגריים בממשלת "צלב החץ" – נפטרתם בשעתו מהיהודים שלכם – שאת חלקם שלחתם בצעדת המוות ואת חלקם רצחתם והשלכתם לדנובה – וככה שמרתם על שורשיכם הנוצריים! –

עכשיו בא לכם יום נקם ושילם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל