גיליון מס' 1076 לראש השנה

ברכת שנה טובה לכל נמענינו!

ובמיוחד לאלה שגם קוראים אותנו!

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו תשע"ה, 10 בספטמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כַּמָּה מִלִּים עַל הַשָּבִיר מִכֹּל. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"ז. צ'יזבאט המבוסס על מה שהיה באמת, כולל הצ'יזבאט עצמו. // יצחק אורפז:  נגיעות. // יואל רפל: יום הדין או בריאת העולם? המקורות היהודיים מציעים מועדים שונים ותכנים שונים למהותו של ראש השנה. // נעמן כהן: בזכות קליטת פליטים מסוריה – קליטת יזידים.  // משה כהן: מה בגין היה עושה? // מיכל סנונית: ההצגה "תולעים". // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // אורי הייטנר: צרור הערות 9.9.15. // ד"ר גיא בכור: מסר לעם ישראל. [ציטוט]. // שׂישׂי מאיר: 2 שירים – קִיּוּמוֹ שֶל אֱלוֹהִים. הַקַּיִץ הוֹלֵךְ וְחוֹמֵק. // אלוני זמורה: גלי ההגירה לאירופה ומדינת ישראל. // מרדכי הרכבי: ארבעת האשמים באסון הג'נוסייד הסורי – ומה על ישראל לעשות? // יצחק שויגר: יוגה אוטו. // ידידיה יצחקי: ילדים שכאלה. // יהודה דרורי: 1. שיטה שיפוטית מקוממת. 2. עד שישקע האבק הסורי. // אלי מייזליש: השלטון הבא בישראל: טריאומווירט. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 20. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

כַּמָּה מִלִּים עַל הַשָּבִיר מִכֹּל

בְּכָל סְנִיף-דֹּאַר אוֹ בֵּית-מֶכֶס בָּעוֹלָם מֻצְמֶדֶת

לְכָל מִטְעָן פָּגִיעַ כְּתֹבֶת "זְהִירוּת, שָבִיר"

וְהוּא רָפוּד שִכְבוֹת בִּדּוּד שֶל הֲגָנָה מַתְמֶדֶת

בְּטִלְטוּלָיו בַּיָּם, בַּיַּבָּשָה אוֹ בָּאֲוִיר.

וְרַק עַל הַשָּבִיר מִכֹּל אֵין אִיש מַדְבִּיק שוּם פֶּתֶק

וְרַק עַל הַמּוּעָד מִכֹּל לַסֵּבֶל וְלִקְשִי

תְלָאוֹת הַזְּמַן שֶהַשְּבִירוּת מֵאֵימָתָן נִלְפֶּתֶת

אֵין אִיש מֵגֵן אַף פַּעַם:

עַל הַגּוּף הָאֱנוֹשִי.

וְהָאֱמֶת הַמַּחְרִידָה הַזֹּאת, בְּכָל דְּוַיֶּיהָ

מֻטַּחַת בְּפָנֶיךָ בֵּין כָּתְלֵי בָּתֵּי-מַרְפֵּא

בְּשָמְעֲךָ נִרְעָש אֶת פַּס-הַקּוֹל הַמְּשַוֵּעַ

שֶל צְלִיל אֶנְקוֹת כְּאֵב שֶמֵאָזְנֶיךָ לֹא מַרְפֶּה.   

וְאָז אַתָּה נוֹכָח שֶגַּם זָקֵן מֻפְלָג, כְּמוֹ יֶלֶד

זוֹעֵק אֶל אֵם שֶכְּבָר מִזְּמַן אֵינֶנָּהּ, כְּעָנוּש

עַל חֲטָאִים שֶלֹּא חָטַא, בְּיִסּוּרִים כָּאֵלֶּה   

הַמַּכְתִּירִים אוֹתוֹ  בְּזֵר קוֹצֵי אֱנוֹש אָנוּש.

וּמַבַּטְךָ נִכְוֶה בַּעֲלִיבוּת הַמִּתְעַלֶּלֶת

בִּמְרִי שְׂרִידֵי גַּבְרוּת שְדוּדַת אוֹנִים וַעֲלוּמִים

וְעֶלְבּוֹנוֹת תְּבוּסַת הַנָּשִיּוּת הַמְּחֻלֶּלֶת

בְּצִפָּרְנֵי הַבְּלוּת שֶאֵין בָּהּ שְבִיב שֶל רַחֲמִים.

וְאָז אַתָּה מֵבִין מָה קַמְצָנִית מְנַת חַיֵּינוּ

וְאֵיזֶה מִין סָדִיסְט הוּא שַׂר הַזְּמָן וְהֶחָלוֹף

שֶגַּם אִם אֵין אָדָם קָץ בְּחַיָּיו וְסָח "דַּיֵּינוּ"

הוּא עָט עָלָיו בְּחֶרְמֵשוֹ לִכְרוֹת וְלַעֲרֹף.

וְאֶת לִבְּךָ שוֹבֵר הַ-Never more הַמֵלַנְכוֹלִי

שֶל הַבְטָחוֹת יַלְדוּת תְּמִימוֹת שֶתַּג תָּקְפָּן הֻסַּר

וּמוּפָרוֹת בִּזְדוֹן רִשְעוּת הַזֹּקֶן וְהַחֹלִי

וְצַעַר בִּזְיוֹנוֹת נִבְגָּדוּתוֹ שֶל הַבָּשָׂר.

וְכָל מָה שֶנֶּחְנַק בְּךָ בַּחֲשִיקַת שִנַּיִם

מִמַּדְקְרוֹת מַכְאוֹב חוֹתְכוֹת בַּגּוּף הַמִּתְעַנֶּה

מֻזְנָק מִמְּךָ כְּסֶכֶר שֶנִּבְקַע בִּפְרֹץ הַמַּיִם

בְּזָעֲקְךָ "אֵלִי, מַדּוּעַ אֵין אַתָּה עוֹנֶה

לִגְנִיחוֹתֶיהָ הַפּוֹלְחוֹת שֶל שַבְרִירוּת בְּרוּאֶיךָ,

לְכָל הַכּוֹאֲבִים, הַנַּעֲנִים וְהַפְּצוּעִים

שֶפַּעַם שִעֲשְעוּךָ כְּמֵיטַב צַעֲצוּעֶיךָ

וּפֶתַע כְּמוֹ מָאַסְתָּ בְּאוֹתָם צַעֲצוּעִים

כְּיֶלֶד גַּחְמָנִי, מְשֻעֲמָם וְחַף מִשֶּמֶץ

חֶמְלָה, הַמְּשַבְּרָם וּמְפָרְקָם לְגוֹרְמֵיהֶם

בְּעוֹד הֵם מְשֻפְּדֵי עֱנוּת וּכְמוֹ נִצְלִים בְּרֶמֶץ

כָּל אִינְקְוִיזִיצְיוֹת עִנּוּיֵּי הַגּוּף וּמַדְוֵיהֶם? 

לְאָן, רִבּוֹן עוֹלָם, כְּמוּם נוֹרָא בּוֹ קִלְּלָנוּ

גוֹרָל שְׂטָנִי, מֶפִיסְטוֹפֶלִי, גָזָה חֶמְלַתְךָ

וְאָנָה נָסוּ רַחֲמֶיךָ, אַבָּא שֶל כֻּלָּנוּ,

אַתָּה, שֶתֹּאַר אַב הָרַחֲמִים יֻחַס לְךָ?

הַלֹּא מֵעֹמֶק הַיֵּאוּש וּמִמְּצוּלוֹת הַסֵּבֶל

בִּתְהוֹם הַיִּסּוּרִים עוֹתְרִים אֲנַחְנוּ בִּדְמָעוֹת

לְךָ וְרַק לְךָ וְהַשַּוְעָה הַזֹּאת מֻסֶּבֶת

אֶל קְשִיבוּתְךָ שֶנִּשְמוֹתֵינוּ לְחַסְדָהּ כְּמֵהוֹת.

אָז תֵּן סִימָן, תֵּן אוֹת, תֵּן רֶמֶז שֶאַתָּה שוֹמֵעַ

כִּי אֵין עוֹד שוֹבֵר לֵב כְּיַתְמוּתוֹ שֶל קוֹל בְּלִי הֵד

וְחֵרְשוּתָהּ שֶל כָּל אַבְהוּת שְוַת-נֶפֶש לִיתוֹמֶיהָ

כָּמוֹהָ כִּפְרִיצַת שָׂטָן בִּשְׂחוֹק שִׂמְחָה לְאֵיד."

אַךְ הוּא אֵינוֹ מֵשִיב, אֵינוֹ מַקְשִיב וְאֶל הָאֹפֶל

שֶל לֵיל בֵּית-הַמַּרְפֵּא הַמְּהֻדְהָד רַק בְּאַנְחוֹת

הָאֻמְלָלִים הַמִּתְהַפְּכִים בְּיִסּוּרֵי הַתֹּפֶת

עַל מִשְכָּבָם וּמַכְאוֹבָם זוֹעֵק "אָחוֹת, אָחוֹת"

לְרֶגַע מִתְגַּנֵּב חֲשָד שֶהוּא בִּכְלָל אֵינֶנּוּ,

שֶכָּל כֻּלּוֹ בְּדָיָה שֶצֹרֶךְ הָאָדָם בְּאָב

בּוֹרֵא אוֹתָהּ תָמִיד מִנִּבְכֵיהֶם שֶל יִסּוּרֵינוּ,

נַפְשֵנוּ הַדּוֹאֶבֶת וּבְשָׂרֵנוּ הַנִּכְאָב.

בְּכָל סְנִיף-דֹּאַר אוֹ בֵּית-מֶכֶס בָּעוֹלָם מֻצְמֶדֶת

לְכָל מִטְעָן פָּגִיעַ כְּתֹבֶת "זְהִירוּת, שָבִיר"

וְהוּא רָפוּד שִכְבוֹת בִּדּוּד שֶל הֲגָנָה מַתְמֶדֶת

בְּטִלְטוּלָיו בַּיָּם, בַּיַּבָּשָה אוֹ בָּאֲוִיר.

וְרַק עַל הַשָּבִיר מִכֹּל אֵין אִיש מַדְבִּיק שוּם פֶּתֶק

וְרַק עַל הַמּוּעָד מִכֹּל לַסֵּבֶל וְלִקְשִי

תְלָאוֹת הַזְּמַן שֶהַשְּבִירוּת מֵאֵימָתָן נִלְפֶּתֶת

אֵין אִיש מֵגֵן אַף פַּעַם:

עַל הַגּוּף הָאֱנוֹשִי.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"ז. צ'יזבאט המבוסס על מה שהיה באמת, כולל הצ'יזבאט עצמו

שישי 22.10.48

הבוקר עוברים לפרדס של ניר-עם הנמצא מול בית חנון. אחרי שגומרים לחפור את העמדות, אנו צריכים לעבור לבית חנון שנכבשה אתמול, בתור תגבורת... המצרים גילו אותנו ומפגיזים את כל הדרך ואנו הולכים ומשתטחים עם שריקת כל פגז. היה לי חבר באחד הקורסים שסבל מעצירות במשך 5 ימים. כל הכדורים והתרופות שבלע לא הועילו. חבל, היו צריכים לתת לו לעבור בדרך מופגזת שכזאת ואז לא רק שהעצירות היתה נפסקת, אלא שהיה מקבל שלשול כזה, שהיה בטח נהנה מהחיים.

בבית חנון עצמה נודע לנו שכבר יש הפוגה, אבל המוסקיטים והפשפשים כנראה שלא יודעים זאת, ורק עכשיו הם החלו במלחמתם.

שבת 23.10.48

שוחטים 6 תרנגולות ועושים מזה צהריים ובשעת הפנאי אנו עוסקים בגרוד ובציד פשפשים.

 ראשון  24.10.48

הלילה הזה נפלו הרבה חללים. כמעט את כל הסתערויות הפשפשים הצלחנו להדוף או למחוץ. עם בוא הבוקר אפשר לראות את שדה הקרב המתחיל מהרגליים עד הראש, והוא מלא כתמים אדומים, סימני עקיצות ופגרים לרוב.

בלילה חוזרים לבסיס.

הכפר הערבי בית חנון היה גן עדן של ממש. עצי הדר, מטעים סובטרופיים, ירקות טריים, חלקות קני סוכר מתוקים, ומה לא?

למצוא את כל אלה אחרי כמה חדשים בנגב הצחיח, זה כמו למצוא חלום שהתגשם.

אני צורפתי כפיאטיסט להכשרת מעוז, שנחשבה להכשרה הכי קרבית בגדוד והספיקה לאבד הכי הרבה לוחמים במלחמה. הם היו עתידים לעלות להתיישבות בקיבוץ רביבים, וכהכנה לאותה עלייה, תרו אחרי מחרשות ואספו כלים חקלאים מכל הבא ליד. מאחת הבארות הם לא התביישו לפרק משאבת-מים חדשה.

גם אני יצאתי עם שלל יקר ערך מבית חנון: רולטקה של חמישים מטרים שאותה הבאתי שי לאבי בחופשה הראשונה. הרולטקה הזו עשתה לאבי צרות צרורות, ותמיד היו לו ויכוחים עם העירייה, אחרי שהיה הולך למדוד שטחים ומוצא הפרשים של מטר שלם בין המדידה שלו ושל העירייה. לקח לו די הרבה זמן עד שגילה שהרולטקה התחילה מהמטר השני.

לעומת הרולטקה הפגומה ומלבד הפשפשים שהבאתי הביתה, יצאתי מבית חנון ברווח רוחני רב ערך: צ'יזבאט על מה שקרה לנו בדרך לכיבוש בית חנון. החבר'ה אהבו מאוד את הצ'יזבאט הזה, כי בעת הסיפור הייתי מורה להם  לעשות: "ז...  ז...  ז... בום!" – לפי סימן שלי, וזה כבש את ליבם. בזכות הזמזום הזה  הייתי נדרש לספר את הצ'יזבאט מסביב לכל מדורה שהדלקנו, ובכלל, בכל מפגש שהיה לנו עם הכשרה אחרת.

כחמישים שנה לאחר מכן, כשהפכתי לסופר ידוע (לבני המשפחה),  כתבתי את  הספר "אהבה בליל הפשפשים" שיצא בהוצאות אורנית, שאחר כך פשטה את הרגל (לא רק בגללי). ושילבתי בתוכו את הצ'יזבאט. הריהו כאן  בהסכמתו המלאה של המחבר: 

וזה מה שסיפר שרוליק הקטן  אחרי שהגדוד הראשון של הפלמ"ח קיבל פקודה במלחמת השחרור, ללכת לכבוש את הכפר הערבי בית חנון:

פתאום, באמצע הלילה, העירו אותנו ואמרו לנו לקום. אם כבר קמנו אז אמרו לנו לארוז בהזדמנות זאת את האוהל, לקחת את הנשק והציוד. נוסעים. נסענו עד פרדסי ניר-עם, שם אמרו לנו לרדת, ובהזדמנות זאת שירדנו, אמרו לנו להתחפר. חפרנו עד שהשמש קמה ואז אמרו לנו שהגיע זמן לישון. רק נרדמנו, העירו אותנו ואמרו שכבר לא צריך. מה שצריך עכשיו זה ללכת להסתער על בית חנון ולכבוש אותה בסערה. זה לא רחוק, ארבעה-חמישה קילומטרים הלוך וחזור.

טוב, אין ברירה, קמנו, יצאנו מהפרדס, והתחלנו ללכת בטור ארוך לעבר היעד. 

ו  ה  נ  ה... 

(צ'יזבאט טוב רצוי שיהיו בו  שלושה ארבעה  "והנהים" לפחות)

 ...רק עשינו כמה צעדים לעבר היעד, ו ה נ ה – אנחנו שומעים פתאום מן רחש כזה:

ז...  ז...   ז...   בום!

זה היה ...פגז. לפי סוג הזמזום, הבנתי לשמחתי שאין זה יתוש, ואז מתוך יצר הישרדות בלתי מובן, זינקתי בקפיצת ראש לתוך האדמה וביצעתי בעזרת האף שלי את  החריש היהודי הראשון ברצועה. (כאן אני רוצה לציין – לכבוד מערכת חב"ע – שבניגוד ליהודה ראב שחרש את התלם הראשון בפתח תקווה עם זוג פרדות, אני חרשתי את התלם הראשון שלי בנגב עם זוג נחיריים בלבד).

ככה שכבתי מחובק עם התלם, עד ששמעתי שקרה אסון לפגז והוא התעטש. למשמע העיטוש קמתי, הפרדתי את האף  מהתלם שלו ונכנסתי לתוך התור, החוזר ומסתער על בית חנון. הצלחתי לפסוע חמש פסיעות שעברו בשלום

ו ה נ ה...

בדיוק בפסיעה השישית, באופן בלתי צפוי בהחלט,

אני מתחיל לשמוע פתאום:  

ז...   ז...   ז...   בום!

זה היה ...פגז.

כשרק שמעתי את הזמזום, הרגשתי פתאום אהבה עצומה לאימא אדמה. הרגשתי שאני לא יכול בלעדיה. הרגשתי שאני מוכרח להתרפק עליה, לנשק אותה, ובעיקר להיצמד עליה ולהגן עליה בגופי מפני הפגז המתקרב. כנראה שהגנתי עליה יותר מדי זמן, כי פתאום אני שומע את קולו של צביקה כסה המ"כ צועק:

"אידיוט! לא שמעת שהפגז התפוצץ?"

לפי ה"אידיוט" הבנתי שהוא מתכוון אליי, אז קמתי ואמרתי לו:

"לא. לא שמעתי. היה רעש אז לא שמעתי, אבל עכשיו אני שומע."

ובאמת שמעתי. מה שמעתי?  

 ז...   ז...   ז...  בום! 

זה היה ...פגז.

עוד לא גמרתי לשמוע את הזמזום וכבר הייתי באוויר. מה פתאום באוויר, הרי אני אוהב את האדמה? 

אז זה היה ככה. בלי שרציתי הרגשתי איך כובע הפלדה שלי מתחיל לעוף באוויר, ולא לבד. הייתה לו גם רצועה. לרוע מזלי הרצועה הייתה מונחת בדיוק מתחת לסנטרי. מישהו אחר היה אולי מחליט להפריד את הסנטר מהראש, אבל אני שייך לעם היהודי, שהוא כידוע עם קשה עורף וקשה לו להפריד את הראש מהצוואר, לכן עפתי כולי אחרי הכובע הכבד ונחתתי אחרי טיסה קצרה בלב ליבו של שיח קוצני. שם, בלב ליבו של השיח, חיכיתי בשקט עד שהפגז יגמור לחלק את הרסיסים שלו לכל עבר. כשגמר,  קמתי והשארתי מאחוריי את השיח, כבר בלי הקוצים שלו.

בינתיים ההסתערות הטורית נמשכת. אני ממשיך לצעוד לעבר בית חנון המחכה שאכבוש אותה ממשיך וממשיך ו ה נ ה...

אחרי התקדמות נמרצת של כמעט שני מטרים וחצי, אני מתכונן להוריד את רגלי השמאלית ארצה. ברגע זה, ממש ברגע האחרון לפני שהסולייה פוגעת בקרקע, אני מבחין בחרגול קטן ולא מוכר. כמעט דרכתי עליו, אבל בשנייה האחרונה חשבתי שאולי גם הקטן הזה בורח מהפגזים, כמוני, ואולי גם לו יש איזו אימא שדואגת לו ושואלת את עצמה: "איפה חרגל'ה מסתובב עכשיו בחוץ, ועוד בלי סוודר?"

היתה זו מחשבה קשה מאוד ובסופה הגעתי להחלטה הגורלית להזיז את הרגל שמאלה

ו ה נ ה... 

באמצע ההחלטה, מה אני שומע פתאום?

ז...  ז...  ז...  בום!

ואחר כך עוד  ז... ז... ז... בום!

ואחר כך עוד פעמיים:  ז...  ז...  ז...  בום!  ז...  ז...  ז... בום !  בום!   בום!

כאן היה שרוליק הקטן עושה עצמו כאילו הוא נפגע מהפגז, וארבעת המתנדבים, שנודבו בעוד מועד לעמוד בצד עם אלונקה, מזדרזים  לרוץ אליו כדי לכוון את נפילתו לתוך האלונקה. שרוליק המאומן היה מתמוטט ישר למקום המיועד לו ונישא במהירות לעבר המרפאה. לפני שיצא ממעגל האור, היה הפגוע צועק:

"רגע!" – וכשהארבעה היו נעצרים, היה מצליח להזדקף מעט בתוך האלונקה, וכיאות לפלמ"חניק המצווה להיות צמוד למטרה, היה פונה למעגל הצופים ומגמגם בשארית כוחותיו:

"ז... זה היה..."

וכאשר כל החבר'ה היו צועקים בקול: "פגז!"

היה הוא קופץ בקלילות מהאלונקה ומודיע בצהלת ניצחון: "לא נכון! זה היה... צ'יזבאט!"

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

אִמָּא

מְתַקֶּנֶת חוֹר בַּגֶּרֶב

שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ

וְכָל הַבְּרוּאִים אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: שַׁא – שַׁא –

וְזֶה קִצּוּר תּוֹרַת הַתִּקּוּן.

(*)

פִּינִי הָיָה אוֹמֵר:

"כָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ פֹּה רֵיחַ

שֶׁל דָּבָר אַחֵר."

(*)

לְסַבָּא שֶׁלִּי הָיָה כּוֹבַע מִצְנֶפֶת

לְאַבָּא שֶׁלִּי כּוֹבַע קַסְקֶט

וְלִי אֵין כּוֹבַע.

לִפְעָמִים, בְּגֶשֶׁם אוֹ בְּשֶׁמֶשׁ,

אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַכּוֹבַע,

וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְאֵין גֶּשֶׁם.

(*)

אֲנִי פּוֹחֵד

מִמְּעָרוֹת, מֵעֲטַלֵפִים. מִמִּמְצָאִים

עַתִּיקִים, מִגִּבּוֹרִים עַתִּיקִים, מִמִּלִּים

כְּמוֹ 'תָּמִיד' כְּמוֹ 'אַף פַּעַם'

אֲנִי אוֹהֵב

בְּחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים.

(*)

כְּשֶׁתָּבוֹא אִמִּי

יִהְיוּ רַגְלֶיהָ נְפוּחוֹת מֵהַדֶּרֶךְ

הִתְקַנְתִּי לָהּ נַעֲלַיִם גְּדוֹלוֹת

בְּלֹא מִדָּה.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

יואל רפל

יום הדין או בריאת העולם?

המקורות היהודיים מציעים מועדים שונים ותכנים שונים למהותו של ראש השנה

כל הקורא את פסוקי התורה על ראש השנה חייב לשאול את עצמו, מהי מהותו ומהו תוכנו של יום זה. בחומש 'ויקרא' נאמר:

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ. כה כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה". (כג, 22-25).

בחומש 'במדבר' נאמר:

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ. כה כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה".(כט, 1).

מתוך שני איזכורים אלה, שעניינם יום תרועה, יום זיכרון תרועה, יקשה לדמיין את דיוקנו וציביונו של החג כפי שהוא מוכר לנו. עולה השאלה, כיצד הפך יום השבתון שהוא יום תרועה, וזה היה ככל הנראה תוכנו המרכזי של החג בתקופת המקרא, ליום המציין את תחילת שנה חדשה? מדוע דווקא היום הראשון בחודש השביעי?

נמשיך לשאול. בחומש 'שמות' נאמר על חודש ניסן כי: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (יב, 2).

מכאן שהשנה מתחילה בניסן ולא בתשרי,וראש השנה הוא א' בניסן.האיזכור היחיד בתנ"ך לראש השנה הוא בספר יחזקאל, וגם שם התאריך אינו א' בתשרי: "בראש השנה בעשור לחודש" (מ, 1), דהיינו, אם מדובר בתשרי היום הוא 'יום הכיפורים".

המישנה הפותחת את מסכת ראש השנה מסבכת פעם נוספת את עניין התאריך:

"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים... (לספירת שנות המלוכה), באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים (מניין השנים מתחיל ב-א' תשרי), ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד שבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי.בית הלל אומרים בחמישה עשר בו."

העולה מהדברים כי מדובר בשני תאריכים שונים ששניהם ראש השנה. האחד הוא ראש השנה בניסן המציין אירוע היסטורי – יציאת מצרים, ועל כן יוצר מסגרת לאומית-היסטורית. המועד השני, ראש השנה בתשרי, המציין תאריך יותר אוניברסאלי, תאריך קוסמי, ראשית מניין השנים.

בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, אנו מוצאים מחלוקת מאוד מעניינת בין רבי אליעזר ורבי יהושע:

"תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, ... בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם,... בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה י ע"ב – יא ע"א).

משמעות מחלוקת זו היא, רבי אליעזר, הסבור שהעולם נברא בתשרי, כורך את הבריאה באופן ישיר בהתרחשות הגאולה. על פי השקפתו, שהיא בייסודה אוניברסאלית, הרי שבאותו תאריך בלוח, ראש השנה, שבו נברא העולם, תתקיים גם הגאולה העתידית.

דעתו של רבי אליעזר נותנת הסבר לקביעה, שלכאורה שרירותית, למועד ראש השנה, כיוון שבאותו יום נברא העולם, נברא האדם. רבי יהושע כורך, ולמעשה משעבד, את בריאת העולם והגאולה לתאריך לאומי, לאירוע היסטורי בתולדות עם ישראל.

המישנה השנייה במסכת ראש השנה פותחת:

"בארבעה פרקים העולם נידון" ובה ניזכר "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון,"ע ל פי משנה זו ראש השנה מקבל משמעות של יום דין, משמעות שאין לה איזכור בתורה אך היא מוכרת לנו היטב בהגדרת היום כ'יום הדין'.

על יסוד הפסוקים שהבאנו ניתן להבין את חשיבתם של חז"ל שהעמידו את תכני היום סביב שלושה נושאים: יום בריאת האדם, יום המשפט והדין ויום המלכת האל – תכנים שאינם נזכרים כלל במקורות המקראיים.

"בתפילותיו של היום," כותבת שרה פרידלנד בן-ארזה, "הנכיחו חז"ל את שני היסודות האחרונים – דינם של כל באי עולם, המניע את האדם לתשובה, מצד אחד, והמלכת האל על כל יושבי תבל, מצד שני."

אם כן, מהם תכני החג – יום דין, יום בריאת העולם, יום תחילת שנה – ומה משמעות כל אחת מאותן משמעויות? היש קשר בין יום הדין ליום בריאת העולם ליום שבו עתידה להתרחש הגאולה?

בתפילות הימים הנוראים ביקשו חז"ל לתת ביטוי לשלושת תכני החג – בריאת העולם, המלכת האל ומשפטם ודינם של בני אנוש. בפתיחת הקטע 'זיכרונות' בתפילת המוסף נאמר:

"זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן."

ביום הראשון 'תחילת מעשיך' הוא יום בריאת העולם. בקטע הנאמר פסוק פסוק לפני תקיעות השופר אנו ממליכים את אלוהי ישראל על העולם כולו:

"כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ. יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ... עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר... כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב."

הפיוט הקצר 'היום הרת עולם' הנאמר או מושר לאחר כל מיקבץ של תקיעות שופר, נותן ביטוי למשפטם של כל יצורי אנוש ביום ראש השנה. הביטוי הפותח, הלקוח מספר ירמיהו, 'היום הרת עולם' – נותן אף הוא  ביטוי ליסוד של בריאת העולם כתוכן החג ומתאר אותו כלידה, כבריאת העולם, הרת מלשון הריון:

הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם

הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים

אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים

אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים

וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עד שֶׁתְּחָנֵּנוּ

וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ

אָיוֹם קָדוֹשׁ

* * *

נעמן כהן

בזכות קליטת פליטים מסוריה – קליטת יזידים

אבא של מאזן, זהבה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) ועמיתה לסיעה ח"כ עיסאויי פרייג' (הגזען שמסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי) – תובעים בשם המוסריות לקלוט פליטים סוריים-מוסלמיים במטרה להביא לשינוי דמוגרפי ולהפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית.

כמובן שיש לדחות מכל וכל את דרישתם הצבועה.

לעומת זאת אנו כיהודים איננו יכולים לעמוד בצד כאשר היזידים הולכים ונרצחים בהמוניהם ונשותיהם הופכות לשפחות ע"י הקנאות הערבית-מוסלמית של המדינה האיסלמית ע"פ המופת של נביאם מוחמד במעשיו ליהודי ערב.

לכן על ישראל לקלוט מספר מוסכם של פליטים יזידים וע"י כך להציל את חייהם מאותם אלו המבקשים גם את נפשנו. זו חובה מוסרית שלנו כיהודים.

ג'ון קרוסמן = מרדכי וענונו – סיכון בטחוני או נקמה?

המשומד האנטישמי ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי וענונו) מרגל האטום, התראיין לחדשות 2, וגולל את סיפור חייו מאז חשף סודות מהקריה למחקר גרעיני בה עבד. בראיון אמר "הגיע הזמן שייתנו לי ללכת, התחתנתי לפני שלושה חודשים עם אשתי מנורבגיה, היא לא יכולה לחיות פה. אני רוצה להתחיל את החיים שלי, אני גמרתי עם כל הסיפור הזה. אמרתי את זה מאה פעמים, אני רוצה שייתנו לי ללכת ולחיות עם אשתי את החיים שלי בחוץ לארץ."

לטענתו הוא אינו יהודי יותר, ולא ישראלי, ומתנכלים לו מכיוון שהוא מרוקאי: "אם הייתי אשכנזי מקיבוץ, כמו אהוד אדיב, הייתי מקבל תנאים," אמר. "ואנונו מרדכי הוא משכונה ד', מרוקאי, משפחה מרובת ילדים, אפשר להחזיר אותו בחזרה לקופסה."

דני קושמרו המראיין (שהוא תמיד בחינת זה שעליו נאמר "שאינו יודע לשאול") לא ידע לשאול אותו את השאלה המתבקשת – מהי זהותו? האם היום הוא מגדיר את עצמו מרוקאי ערבי-נוצרי?

מאז שחרורו ב-2004, אחרי ריצוי מאסר של 18 שנה, נאסר על ואנונו לצאת מהארץ ולדבר עם זרים ללא אישור. במשך השנים הוארכו הצווים שנה אחר שנה והוגשו נגדם שבע עתירות שנדחו בבג"ץ. בשנה שעברה סירבו שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה לבקשת ואנונו לצאת מישראל לשלושה ימים כדי להשתתף בכינוס בלונדון ולשאת שם דברים. בהחלטתם כתבו השופטים כי החומר החסוי שהוצג בפניהם מלמד שווענונו "עודנו אוצֵר מידע חסוי והוא לא נסוג מכוונתו להפיץ את המידע."

מעבר לשאלה האם הוא עוד עלול להזיק, שאלה שרק הגורמים המוסמכים יכולים לענות, נשאלת השאלה האם זה מוסרי לנקום בו על מעשיו?

והתשובה – כן, מה שגם שזו אינה נקמה, ג'ון קרוסמן בגד לא רק במולדתו – אלא בעמו, והוא מצהיר וחוזר ומצהיר על שנאתו ליהודים ועל מאבקו לחיסול מדינת היהודים. מפני אדם כזה יש להתגונן. אדם כזה יש לקחת ברצינות.

נעלם הצומוד?

שנים מלמדים אותנו על עיקרון "הצומוד" בתרבות הערבית, הערבים, מספרים לנו, נצמדים בכל מחיר לאדמתם – והנה אנחנו רואים שלא רק שעיקרון "הצומוד" נעלם אלא שהערבים גם אינם שומרים אמונים למולדתם ההיסטורית – ערב, ואינם בורחים ושבים אליה לגור ליד קברו של נביאם (על האדמות שנגזלו מהיהודים) אלא בורחים דווקא לאירופה הקולוניאליסטית השנואה.

המורה אביטל בן שלום –

 שקרנית או בורה ומטיפה להפרת החוק

גב' אביטל בנשלום, מנהלת בית ספר באשקלון, חתמה על עצומה בה נאמר: "אנו, החתומים מטה, תומכים במאבקם של הקצינים והחיילים המסרבים לשרת בשטחים. מתוך הבנה כי משימת הדיכוי והכיבוש אינה משרתת את הגנת מדינת ישראל, אנו מזדהים עם כל מי שאינו מוכן ליטול בה חלק."

זכותה של גברת אביטל בנשלום להיות חברת כל מפלגה ולפעול בדרכים דמוקרטיים לשנות כל חוק, אבל מורה אינה יכולה להטיף להפרת חוק. (ובכוונה תחילה איני נכנס לוויכוח הפוליטי על השרות בצה"ל).

כדי להתקבל בכל זאת לעבודה טענה גברת בנשלום: "לא עודדתי סירוב לשרת בצה"ל או בשטחים." ובכך היא מוכיחה שאו – שהיא אינה מבינה על מה היא מדברת, (היא הרי חתמה על עצומה ברורה) – או שהיא פשוט שקרנית.

נאמר ברורות – זכותו של כל מורה לפעול בדרכים הדמוקרטיות לשנות כל חוק, אבל אנו דורשים ממורים יושר, וכיבוד החוק.

מורה שקרנית (או מורה שאינה מבינה את מה שהיא אומרת) המטיפה להפרת חוק, אינה ראויה להיות מורה. קל וחומר מנהלת בית ספר.

האם לסמן J או I

והאם בצבע צהוב או שחור?

בסיום ישיבת שרי החוץ של 26 המדינות החברות באיחוד האירופי אמרה פדריקה מוגריני, "שרת החוץ" של האיחוד האירופי: "בקרוב נחליט כיצד לסמן מוצרים מההתנחלויות."

מסתבר שההתלבטות היא כיצד לסמן את המוצרים? האם באות J או באות I, ובאיזה צבע? האם בצהוב או בשחור?

גזענות – ג'מאל זחאלקה וסתיו שפיר

אומרים שאין כמו שמחה לאיד, והנה חברת הכנסת סתיו שפיר, שהחלה לבכות בשמעה את הימנון "התקווה" וטענה שהוא המנון "גזעני" באה על עונשה:

http://rotter.net/forum/gil/26903.shtml

חבר הכנסת הערבי-מוסלמי הגזען (אינו מכיר בקיום העם היהודי ובזכותו לריבונות, נאבק למען חיסול מדינת היהודים, ומסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי) – ג'מאל זחאלקה מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), התנהג כנער מאוהב שנעלב מחוסר צומי [?] והאשים את שפיר כגזענית. על כך שהיא לא אומרת לו שלום...

לחצו על הקישור.

https://www.youtube.com/watch?v=F-5QYGcIKlY&feature=share

אין צורך להוסיף מילה. על דאטפת אטיפוך.

לגופו של עניין, אכן מפלגת העבודה ההיסטורית לחלקיה היא-היא שהקימה את מדינת ישראל, והצליחה שלוש שנים אחרי השואה להציל את היישוב היהודי מסכנת השמדה ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית שהונהגו ע"י חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני שאת מעשיו מנסה זחאלקה הגזען הערבי-מוסלמי לחקות.

בורג – מרטין לותר

בורג – בורגיזם – פיליסטיניזם

כשהיה אברהם בורג במפלגת העבודה התווה בעיתון "הארץ" את דרכה החדשה של המפלגה: "כדי שסימני החיים במפלגת העבודה יהפכו לאלטרנטיבה שלטונית, היא חייבת להמציא את עצמה מחדש כמפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית." (בורג, העבודה קשה מאוד, "הארץ" 29.4.11).

ומהו לדידו סוציאל-דמוקרטיה אמיתית? בורג הניח "כי פג תוקפה של נוסחת 'שתי המדינות לשני העמים', ועל מפלגת העבודה, במקום 'לדבר על אובססיית הביטחון', לבחון ברצינות את רעיון המדינה האחת התופס לו יותר ויותר מאחזים בימין, בשמאל ובפלסטין," – שלילה גזענית של זכות העם היהודי לריבונות – שתוצאתה עלולה להיות חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית – הם לגבי בורג "דמוקרטיה".

ומהו סוציאליזם לדידו של בורג? "ישראל," הוא קובע, הפכה ל"חברת בצע מסורתית, לאומנית וגזענית." ובאמת מי כמו אברהם בורג הוא דוגמא מושלמת לאדם רודף בצע! עם פרישתו מהעבודה החל בורג בעסקים מפוקפקים וכושלים על סף הפלילי. לשאלה מאין בכלל השיג כסף? ענה בורג: "זאת שאלה לא לגיטימית ולא אענה."

חקירה פלילית נפתחה נגדו בעקבות דו"ח מבקר המדינה על הליך לא תקין במכירת חברת "עשות-אשקלון" למשקיעים אותם ייצג בורג, שהיו בעלי עבר פלילי. אולם, המכירה בוטלה והחקירה הפלילית שנפתחה נגדו נסגרה מחוסר ראיות בנובמבר 2006‏.

"ההומאניזם" של בורג מתגלה בכל זאת כתומך בזכויות בעלי חיים. בעצרת נגד פיטום אווזים של עמותת "אנונימוס" בשנת 2002 – הצהיר כי הוא צמחוני מטעמי מצפון. עם זאת, כחלק מפעילותו העסקית הוא מכהן כאחד הבעלים של חברה המגדלת תרנגולות לפיטום ולאכילה‏. לגבי בורג, הרי כבר אמרנו, "סוציאליזם" הוא תאוות בצע!

מה יש בצופן הגנטי של מפלגת העבודה המפוארת, המפלגה שבנתה את החברה הישראלית והקימה את המדינה – שכל כך איתרע מזלה? כיצד קרה שמפלגת העבודה, שמייסדיה בן גוריון, ברל כצנלסון, טבנקין, יגאל אלון ואחרים – זכו לאפיגונים כל כך עלובי נפש שירשו אותם. החל משמעון פרסקי-פרס יליד פולין שזכה להיות סגנו של בן גוריון, וברגע שהפסיד בהתמודדות על משרת מנכ"ל המפלגה עבר במהלך מקיאבליסטי מכוער ל"קדימה" – המשך בפעולתם של חיים וישניה-רמון, ועוזריו ארמנד-אמיר פרץ, וחיים אורון-ג'מוס, שפירקו את ההסתדרות ומסרו את רכוש "חברת העובדים", שנצבר בזיעת הפועלים במהלך שני דורות, בחצי חינם, לבעלי ההון. ובגידתו השנייה של ארמנד-אמיר פרץ, כשפרש ממפלגת העבודה ועבר לקדימה.

כן, ואיך שכחנו את בגידתה של חוה בלס (הידועה יותר כדליה איציק) במפלגת העבודה, ועריקתה לקדימה?

וגם העריק האחרון מהמפלגה, שהתעשר וקנה דירה במגדלי אקירוב, אהוד ברוג-ברק, לא היה סוציאליסט דגול, אבל למרות שהכריז כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, ולמרות תמיכתו בכיבוש ערבי של יו"ש וירושלים המזרחית – אין ספק שאברהם בורג עולה עליו.

בורג הוא הראשון ביוצאי מפלגת העבודה שנהפך לאנטי-ציוני. בורג הוא פעיל המפלגה הראשון שקיבל בהפגנתיות אזרחות צרפתית, הצביע בבחירות לנשיאות צרפת, והמליץ לכל ישראלי לקבל אזרחות זרה. וכמובן בורג הוא גם הראשון שקרא לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית. לכן אין תימה אפוא שבבחירות האחרונות הוא הצטרף למפלגה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל).

בורג חניך הציונות הדתית נהפך ליהודי "נטורי קרתא". ההבדל ביניהם הוא בכך שהם – נטורי קרתא, לפחות ישרים, הם מתנגדים לציונות, אבל לא מקבלים ממנה כספים. הפיכתו של בורג לאנטי ציוני לא מפריעה לו לקבל פנסיה שמנה מהסוכנות, כולל ג'יפ ונהג צמוד, עליו נאבק בבית הדין האזורי לעבודה כשפרש ממנה.

בורג – מרטין לותר

הנה ימים באים – "אני פרוטסטנטי"

 ב- 1543 כתב התיאולוג הגרמני מרטין לותר חיבור בשם: "על היהודים ושקריהם" –

(Von den Juden und i(h)ren Lügen)

­­– בו הוא מטיף לרדיפה קשה ואכזרית של היהודים. לותר קרא לשריפת בתי כנסת ובתי ספר, השמדת ספרי תורה וסידורי תפילה, התלמוד ושאר ספרי הקודש, הטלת איסור על דרשות של רבנים, הריסת בתים והחרמת נכסים וכספים.

לותר טען, שאין לגלות רחמים או התחשבות כלפי היהודים,‏ יש למנוע מהם את הגנת החוק,‏ ולגייס את "התולעים הרעילות ומטילות הארס" הללו לעבודות כפייה או לגרש אותן אחת ולתמיד.

לדעת חוקרים רבים, ספר זה הינו ציון דרך משמעותי בהתפתחות האנטישמיות המודרנית. ארבע-מאות שנה לאחר מכן, השתמשו הנאצים בהוצאה מחודשת של הספר, בהפגנות הראווה בנירנברג שאירגנו גבלס ואלברט שפאר, עבור היטלר. הספר נישא בידי המפגינים והוצג לראווה. למו"ל העיתון הנאצי "דר שטירמר" ניתן עותק ראשון של הספר כאות הוקרה.

לאחרונה הוציא אברהם בורג ספר חדש  בשם "הנה ימים באים". הספר מערב אוטוביוגרפיה עם אידיאולוגיה ופוליטיקה.

בורג מספר על חייו כבנו של ד"ר יוסף בורג, מאושיות הציונות הדתית, לימודיו בישיבת נתיב מאיר – עד להתרחקותו מעולמו של אביו. והשיא הוא שבורג מכריז על עצמו – "אני יהודי פרוטסטנטי"! (עמ' 142).

בשנאת ישראל מתאחד אברהם בורג עם מייסד הזרם הפרוטסטנטי האנטישמי מרטין לותר. בורג יאה למורהו.

את העתיד אין לדעת – בקושי את העבר

היות שההיסטוריה איננה מדע כי אין בה חוקיות, לא ניתן לחזות על פיה את העתיד. לכל היותר יכולים ההיסטוריונים לנמק את הצורך בלימוד ההיסטוריה לשם הבנת המציאות, ואכן לא ניתן להבין את המציאות ללא ידיעת ההיסטוריה, אך גם בהבנת המציאות אין תמיד יכולת לחזות את העתיד.

פרופסור דוד פסיג, "פרופסור לחקר העתיד", היום בבר אילן, הוא בוגר אוניברסיטת מיניסוטה בארה"ב, בעל תואר שלישי בחקר העתיד. כעתידן מדעי חיבר פרופסור פסיג ספר בשם "2048" בו הוא נותן את תוצאות מחקריו המדעיים.

הספר יצא לאור בישראל בשנת 2010. הספר מציג מבוא מקיף למתודולוגיית "הגישה הגאוגרפית," מתודולוגיה לחיזוי מגמות ביחסים בינלאומיים. העיקרון שעומד בבסיס מתודולוגיית "הגישה הגיאוגרפית" טוען שמה שמניע סכסוכים בינלאומיים הוא פחד טריטוריאלי. כמו כן מוצגים בספר עשרות תחזיות עתידיות בתחומי היחסים הבינלאומיים, הדמוגרפיה והטכנולוגיה‏.

מהו העתיד לפי הספר: בין שאר העתידות שחזה לפני חמש שנים, קבע פסיג, שהמעצמה העולה ביותר בהתאם לתחזיתו העתידנית היא טורקיה, שתשתלט על כל המזרח התיכון והאזורים המוסלמיים בבלקן. הוא אף הוציא את הספר בגירסה גרסה טורקית, שיצאה לאור ב-2011 תחת השם "2050". המעצמה הטורקית תהיה לתחזיתו בת ברית של ארה"ב במלחמתה עם רוסיה, ואחר כך אוייבת שלה.

כאשר רוב המדינות הערביות תהיינה תחת השפעת טורקיה, תהיה הזדמנות פז לישראל מפני שישראל תהיה גם בת ברית של טורקיה וגם של ארה"ב. ואז יהיה סיכוי לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. (עמ' 189)

מה אין בספר? אין שום תחזית על האביב הערבי, עליית החליפות-המדינה האיסלאמית, והתפוררות מדינות ערב. וכמובן, אין תחזית על קריסת המעצמה הטורקית.

מסקנה: יש להשאיר את העתידנות לעתידנים של מסטיק בזוקה.

שר החינוך נפתלי בנט דוחה – הנצחת שואת יהודי ערב

בגיליון 1074 כתבתי שכדי למנוע את ההשוואה הנואלת בין השואה לנכבה (השוואה שהיא בחינת הכחשת השואה) יש להנציח את "שואת יהודי ערב", שהיא הבסיס ליחס העולם הערבי-מוסלמי לישראל וליהודים. (אם כבר השוואה, מן הראוי היה שתיעשה השוואה בין שואת יהודי ערב ע"י מוחמד, ברצונכם קראו לה "נכבה" – לבין הנכבה של ערביי הארץ), וכתבתי שלמרבה הצער, כל מאמציי להנצחת שואת יהודי ערב עלו בתוהו, וכולם ממשיכים להכחיש ולהשכיח מבחינה פוליטית את שואת יהודי ערב. וציינתי שכתבתי מכתב בנדון לשר החינוך מר נפתלי בנט, ואעדכן את הקוראים על תשובתו.

והנה אני מדווח על התשובה. באותו יום קיבלתי שני מכתבים האחד מאחת בשם זהבה שרם, שכתבה לי שמכתבי הועבר לידי שר החינוך, ובאותו יום קיבלתי תשובה מפניג דליה, מ"מ מקום המזכירות הפדגוגית, לפיו"אין מקום להנצחת שואת יהודי ערב."

מסקנה: בהנחה שבנט אכן קרא את המכתב, בנט לא רואה חשיבות בהנצחת שואת יהודי ערב ובלימוד עליה. התוצאה הבלתיח נמנעת שהנרטיב של השוואת השואה עם הנכבה ילך ויתבסס בחברה הישראלית.

אהוד: קשה לי להאמין שבנט הוא כל כך מטומטם. אולי מכתבך כלל לא הגיע לידיעתו?

* * *

עמיקם סמילנסקי: מלוא הבוז והסלידה מהתקשורת הישראלית---אירוע כזה לא הובא לפנינו – בוז לכם עיתונאים

https://www.youtube.com/watch?v=8bkjSWgJ0Ts

* * *

משה כהן

מה בגין היה עושה?

הציבור הנאור שלנו נחלץ לעזרת הפליטים ודורש שישראל תקלוט פליטים.

אכן כן, מחויבים אנו למוסר היהודי, גם אנחנו היינו פליטים חסרי מקלט, ובגין בהיותו ראש ממשלה הסכים לקלוט מ,ספר סמלי של פליטים. לא נוכל לעמוד מנגד.

רגע, האם באמת עומדים אנו מנגד? לאו דווקא, ישראל הגישה טיפול בבתי החולים שלה ל-1000 פצועים מסוריה, וזה לא מעט, ישראל מאכלסת 60 אלף פליטים מאפריקה, ויחסית לכושר הקיבול של המדינה – אלה שקולים לשישה מיליון הנקלטים במדינה גדולה. כגון גרמניה וארה"ב, וזה לא מעט.

רופאים ישראלים מבצעים ניתוחים בילדים ערבים ואפריקאים, וגם נוסעים לארצות רחוקות כדי לבצע ניתוחים בילדים במצוקה. וזה לא מעט.

ישראל מגישה עזרה בחילוץ וסיוע באזורים מוכי אסון, כגון רעידת אדמה. וזה לא מעט.

יש בישראל אוכלוסייה גדולה שאינה מכירה בזכות הקיום של המדינה וחותרת לחיסולה. וזה לא מעט.

לכן, רבותיי הנאורים, האם עלינו להתאבד בשם הנאורות? כי זו המשמעות של קליטת המוני פליטים.

אי אפשר להגביל את מיספר הפליטים, הואיל ותבוא דרישה לאיחוד משפחות ובעקבותיה יבואו עוד ועוד פליטים.

מה היה בגין עושה?

מי שמתיימר לדעת את התשובה לשאלה הזאת הוא מתנשא חסר תקנה.

כמה פליטים קלטה סעודיה?

לאנשים הנאורים בקרבנו נוקף המצפון. אלפי פליטים במצוקה וישראל עומדת מנגד. מה בסך הכול עשתה ישראל, טיפלה ב-1000 פצועים מסוריה וקלטה 60 אלף פליטים מאפריקה.

עלינו לקחת דוגמה מארצות נאורות הפותחות את שעריהן לרווחה לפני האומללים, כגון ערב הסעודית.

מה, ערב הסעודית אינה קולטת פליטים ערבים? אין מה להשוות, ישראל היא ארץ הרבה יותר רחבת ידיים ועשירה מסעודיה. מציק למישהו המצפון? כן, המצפון היהודי, בזמן שמצפונה של סעודיה ישן שנת ישרים.

אז אולי אין צורך להאשים ולהלקות את עצמנו בלי סוף?

של מי הטרור הזה?

לרגל הריסת מבנים לא חוקיים ביו"ש יש לפעמים עימותים בין המתיישבים לבין כוחות הביטחון. ואז כול הציבור נזעק ובצדק "איך מעזים להרים יד על חייל ישראלי!" ונשיא המדינה יוצא בקריאה "זה טרור לכל דבר ויש למצות איתם את הדין."

והנה התבשרנו היום, 8/9 שהיו עשרות מקרים (!) במזרח ירושלים של יידוי אבנים ובק"תים בכבאים שהגיעו למשימות חילוץ וכיבוי בירושלים המזרחית. זו לא רק פריעת חוק, זו גם כפיות טובה, שהרי הכבאים באים לעזור להם. ואחר כך הם מתלוננים שמפלים אותם לרעה במתן שירותים. תארו לכם אילו זעקות שבר תהיינה אם יסרבו הכבאים לבוא לעזרה בירושלים המזרחית. יגידו מיד שזו גזענות.

מה דעתך על כך, מר ראובן ריבלין? או שאין לך דעה, כי הטרור הערבי אינו מעניינך, שהוא לזעוק "טרור יהודי. טרור יהודי!" על כל ריסוס כתובת על מסגד? 

סתיו מתעלמת

ח"כ זחאלקה בא בטענות שח"כ סתיו שפיר אינה משיבה לו שלום.

תנוח דעתך, מר זחאלקה, אתה לא לבד. ממך היא מתעלמת, לדבריך, אך את המתנחלים, בני עמה, היא שונאת ורודפת בלהט. מין אופי שכזה. אולי אינה משיבה שלום גם לאורי אריאל.  יש כנראה בכל זאת מכנה משותף ביניכם, שנאת המתנחלים, ואולי תהיה זו תחילתה של ידידות מופלאה.

זו תורה וזה שכרה?

כידוע דוגלת מפלגת העבודה בהסדר שלום של שתי מדינות לשני עמים. היא רואה בערבים שותפים לשלום ובמתנחלים אויבים לשלום. אי לכך האג'נדה של מפלגת העבודה היא לרדוף את המתנחלים ולהתרפס ולהתחנף לערבים.

כול אחד עם האג'נדה שלו, אך התוצאה מפתיעה. היינו מצפים שהערבים יחזירו אהבה למפלגת העבודה ויפרגנו לה על תמיכתה בהם. והנה, למרבה הפליאה, בא ח"כ ג'מאל זחאלקה, ומביא כתב קטגוריה קשה ביותר נגד מפלגת העבודה (בל נטעה גם נגד מדינת ישראל) ומאשים אותה בכיבוש, נישול, ניצול ואף טורח להוסיף שהם גרועים יותר מהליכוד.

זה פרטנר לשלום?

נשאלת כאן השאלה זו תורה וזה שכרה? האין כאן כפיות טובה? דבריו הכנים של ג'מאל צריכים להוות קריאת השכמה למפלגת העבודה, שהאוייב הערבי אינו מבחין בין ימין לשמאל ולא בין כיבוש 48' לכיבוש 67'. יש מדינת ישראל ויש אויביה. אין דרך ביניים, או אנחנו או הם.

אבל האנשים הנאורים במקומותינו אינם רוצים לראות את המציאות ומעדיפים להשתעשע באשליות של תהליך מדיני ושלום.

להגן על חופש הביטוי

אנשי התקשורת מתריעים השכם והערב שהממשלה מסכנת את חופש הביטוי. איני מבין על מה הם מדברים, הם עסוקים רוב הזמן בניגוח הממשלה, אז איזה חופש ביטוי נשלל מהם?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד יקר שלום רב,

אני מצרפת קומוניקט על ההצגה "תולעים" לעיתונך. ראיתי אותה והיא נפלאה. משחק מעולה של יאיר רובין ואורטל וגם האחרים. מחזה מטלטל לא רק לקיבוצניקים (לשעבר ועכשיו) אלא לכל אדם שמכיר את המציאות הישראלית שהקיבוץ היה חלק גדול ויוצא דופן בתולדותיה. יצאתי נרגשת. הצגה אנושית, קשה, נוגעת. בעיני, לפחות, חבל לפספס.

מיכל סנונית

ההצגה "תולעים – אגדה שהיתה באמת" בהצגת ראש השנה חגיגית!

17.9 – יום חמישי – 20:00

תולעים

אגדה שהיתה באמת

הקיבוץ של אברם על סף פירוק. ארצי המזכיר נחוש להצעיד את המקום קדימה. כדי להילחם ברוחות השינוי מגייס אברם לעזרתו את ילדי הקיבוץ. לאט-לאט מצטרפים למאבק גם פרות הקיבוץ, הטבע עצמו, שירי ארץ ישראל, ואשתו המתה של אברם. סיפור מצחיק וכואב על התפרקות של חברה, ומה קורה לאנשים שבתוכה. סיפור אגדה פיוטי על חברות בלתי אפשרית, היאחזות בקרקע, ועל אהבה שגם המוות לא יוכל לה.

מאת ובבימוי: נדב פרידמן

עיצוב תפאורה ותלבושות: ליטל רייס

תנועה: נועה בוקר

מוזיקה: אורי מלר

עוזרת במאי: חמוטל פוסקלינסקי

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

שחקנים: אורטל אבנעים-פרידמן, אלירז וייס, יפתח קמינר, יאיר רובין (קויה)

* הפקה במסגרת אי"ב – איגוד היוצרים העצמאיים בתאטרון

* תודות: בית הספר לאומנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים.

* ההצגה מוקדשת לשמוליק שילה ז"ל

17.9 – בשעה 20:00

צוותא 2, אבן גבירול 30, תל אביב

להזמנת כרטיסים:

03-6950156

http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=28

https://www.facebook.com/events/1628674867385241/

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

6.

אֲנִי לֹא רוֹצֶה מַדִּים רוֹצֶה

לִמְצֹץ דָּדַיִם –

אֲנִי לֹא יָרוּץ בְּחָגוֹר עַל גְּבָעוֹת

וַאֲנִי לֹא יְצַחְצֵחַ קָנֶה שֶׁל תּוֹתָח –

וַאֲנִי יִשְׁמֹר רַק עַל פְּטָמוֹת וַאֲנִי

יַחְתֹּם רַק עַל שָׁדַיִם וַאֲנִי

יִתְנַדֵּב רַק לִצְבָא הַחֲדִירָה לַפֹּת –

וְשָׁמָּה יִשְׁתַּפְשֵׁפְשְׁפַךְ עָמֹק בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה

אֲנִי הַזַּיִן שֶׁל הַמְּדִינָה –

יָשׁוּט לִי כְּמוֹ עֻבָּר רָטֹב וָרָךְ, בְּלִי מִלְחָמוֹת –

בְּיוּנַיְטֶד-סְטֵיטְס שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת –

7.

אִם לִלְמֹד הָיָה חָשׁוּב

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן נוֹבֶלֶת –

וְאִם לִרְקֹד הָיָה מְקוֹר אֶנֶרְגְיָה

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן תַּחֲנַת-הַכֹּחַ הַנוֹדֶדֶת –

וְאִם לַעֲבֹד הָיָה מֵבִיא תּוֹעֶלֶת

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן פּוֹשֶטֶת רֶגֶל –

וְאִם לְהִתְעַסֵּק עִם בָּנִים הָיָה מֵבִיא בּוּשָׁה

הָיִיתִי כְּבָר מִזְמַן כּוֹכֶבֶת-שַׁעַר בְּעִתּוֹן 'לָאִשָּׁה'!

8.

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים יַחַד מֵהַקֵּן אֲנִי מְגַמְגֵּם

וְאַתְּ לֹא אוֹמֶרֶת לִי כֵּן וְגַם לֹא אוֹמֶרֶת לִי לֹא

אָז לָמָּה לוֹ אַתְּ אוֹמֶרֶת תָּמִיד כֵּן

כְּשֶׁאַתֶּם חוֹזְרִים מִן הַקֵּן וְצוֹחֲקִים עָלַי גַּם-כֵּן?

9.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וּמַבִּיטָה סְבִיבִי

וַאֲנִי לֹא מוֹצֵאת אַף אֶחָד בָּרָמָה שֶׁלִּי

מַה לַּעֲשׂוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת

שֶׁאֲנִי חֲכָמָה כָּזֹאת –

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר

אַחֲרֵי שֶׁיְּיַשְׁרוּ לִי אֶת הָאַף –

10.

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 9.9.15

* פרט זניח – בכל הדיון על הפליטים בשבועות האחרונים, נשכח פרט אחד זניח ולא כל כך חשוב. למה כל אותם מיליונים הם פליטים? זה צו הגורל? זו תוצאה של אסון טבע? הם פליטים בשל טבח המוני במזרח התיכון, טבח הדדי במלחמת בני חושך בבני חושך. אלה ואלה הם אויבי ישראל, שחלומם הגדול הוא השמדתה. אלה ואלה הם האוייב הנלחם במדינת ישראל מיום הקמתה, וחצי מאה קודם לכן כדי למנוע את הקמתה.

וכעת העולם החופשי חותם עימם על הסכם המקדם אותם להצטיידות בנשק גרעיני ואירופה דנה בסימון מוצרי התנחלויות.

* האקדח מת מצחוק – הסכם אוסלו היה הונאה פלשתינאית, ולכן כבר כאשר נחתם הוא היה אות מתה. בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לערפאת ולמפקדות ארגוני הטרור לעבור מתוניס לארץ ישראל, נסוגה מעזה ויריחו, אלפשרה הקמת רשות אוטונומית ולמעשה יישות שהיא קצת פחות ממדינה, עם משטרה חזקה. בתמורה, הפלשתינאים התחייבו לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. ישראל מילאה את כל התחייבויותיה. הפלשתינאים הפרו כליל את התחייבותם, מן הרגע הראשון. ערפאת הבריח אמל"ח במכוניתו כבר בכניסתו לעזה, ומיד עם הקמת הרשות, עלה רף הטרור לממדים שלא נודעו קודם לכן. אף על פי כן, נחתם הסכם אוסלו 2, שבו תמורת אותה התחייבות פלשתינאית, ישראל נסוגה מן הערים הגדולות ומאות כפרים ביו"ש. ושוב, תגובת הפלשתינאים היתה עליית רף הטרור, עובדה שגרמה לרבין להקפיא את הנסיגה הישראלית. לאחר רצח רבין, ביצע פרס את הנסיגה במהלך בזק, שנענה בשבירת שיאי הטרור (מרץ 96'). גל הטרור המכונה "האינתיפאדה השנייה" קבר סופית את ההסכם.

כעת, הפלשתינאים מצמידים אקדח לרקתנו ומאיימים שאבו מאזן יודיע בעצרת האו"ם על ביטול הסכם אוסלו. אפילו האקדח מת מצחוק.

* אם נשים את הרכילות בצד - אם ח"כ סתיו שפיר אינה אומרת שלום לח"כ זחאלקה, זו התנהגות מכוערת ומתנשאת. אם זה נכון והסיבה לכך היא היותו ערבי (כלומר היא אומרת שלום ליהודים ואינה אומרת שלום לערבים), זו התנשאות גזענית. האם זה נכון שהיא אינה אומרת שלום? אין לי מושג.

אבל אם נשים את הרכילות בצד, חשיבות דבריו של זחאלקה היא אחרת לגמרי. בדבריו, הוא הבהיר שמבחינתו ומבחינת שולחיו ובוחריו, אין הבדל בין "שמאל" ו"ימין". כולנו גזלנים, שפלשנו לארץ שלו, גזלנו את האדמה שלו. וכיוון שתנועת העבודה הנהיגה את התנועה הציונית בהקמת המדינה, חבריה הם "מהנדסי הגזענות והאפליה, ההפקעה, ההגליה."

ח"כ זחאלקה הסיר את המסכות, ואמר את האמת: ההתנגדות שלהם היא לקיומה של מדינת ישראל. אבל מי ששולל את זכות היהודים למדינה בארצם, מוטב שלא ידבר על ... גזענות.

* תעתוע ושמו "גוש השמאל" –  העימות בין זחאלקה לשפיר בכנסת, בהמשך לעימות בין הרצוג לגדעון לוי וב. מיכאל ב"הארץ", מצביעים על הבלוף הגמור הקרוי "גוש השמאל". מישהו חלם על קואליציה משותפת של המחנה הציוני עם קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי?

אין ולא יכולה להיות קואליציה כזאת, בין פטריוטים ציוניים לבין שוללי קיומה של המדינה. מפלגת העבודה חייבת להתנער סופית מהתעתוע של "גוש השמאל", הגורם לה לאבד את עולמה.

* מסירים את המסכות – לא רק זחאלקה הסיר מסיכות. ב"הארץ" התפרסם מאמר של זוהיר אנדראוס. אנדראוס הוא עיתונאי ישראלי ערבי, אך מקפיד שייחתם תחת מאמרו הקרדיט "פובליציסט ערבי פלשתינאי". המאמר רצוף דברי שטנה, בלע ושקרים אופייניים על מדינת ישראל והציונות. למשל: "התנועה הציונית, שהקימה את מדינת ישראל בעזרת האימפריאליסטים מאנגליה, ביצעה את אחד הפשעים הנוראיים במאה ה–20: העם הערבי־הפלסטיני גורש בכוח הזרוע ממולדתו בנכבה של שנת 1948 והפך לפליט במדינות ערב השכנות," לצד דברי תמיכה ושבח ברודן בשאר אסד, שאירופה שותפה לקנוניה להפלתו. בהמשך להתנפלות של זחאלקה על שפיר, ושל גדעון לוי וב. מיכאל על הרצוג, אנדראוס מתנפל בעיקר על זהבה גלאון, בשל התנגדותה ל"זכות השיבה". הרי היא מציעה להם רק מדינה פלשתינאית. ועל כך הוא כתב את משפט הליבה של המאמר:

"השיבה חשובה אלף מונים מהמדינה המצ'וקמקת שישראל, ברוב 'נדיבותה', מציעה למחמוד עבאס, שעבר זמנו ובטל קורבנו, והוא בקושי מייצג את עצמו ואת חבורת פושעי אוסלו הסובבת אותו."

המדינה המצ'וקמקת עליה הוא מדבר היא מדינה עצמאית בקווי 49', שאינה מספקת אותו ולא את הפלשתינאים, שמלחמתם היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. והוא מסיים: "לא נשכח ולא נסלח עד שאחרון הפליטים יחזור למולדתו, פלסטין."

* דמות מופת – תרצה פלור, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ", כותבת על ישי שליסל: "אדם שקם ועשה מעשה בלתי מצוי, שהקריב את עצמו למען רעיון, למען מטרה, ולא משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא."

וואלה. אידיאליסט. דמות מופת. הקריב עצמו למען רעיון. לא, אנחנו לא מצדיקים את המעשה, אבל... לא משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא, אנחנו מעריצים את הנכונות שלו להקריב את חייו למען רעיון שהוא מאמין בו.

אופס... אני מקבל עידכון. לא... היא לא כתבה זאת על ישי שליסל הרוצח, אלא על מרדכי ואנונו הבוגד.

לעומתה, אבנר כהן הסיר את מסיכת ה"לא משנה אם מסכימים עם הרעיון הזה או לא" ובפירוש, מגדיר את הבוגד הבזוי, עלוב הנפש – "גיבור".

* מסרב לקום – הרוצח שליסל סירב לקום לכבוד השופטים בבית המשפט. לא נורא. הוא עוד ישב הרבה. עד אחרית ימיו.

[אהוד: אתה טועה. בעוד שנים אחדות הוא ישוחרר כמו יריב ברוכים, הרוצח ששרף ארבע זונות בתל-אביב באוגוסט 2000 – ובית המשפט העליון שיחרר אותו מעונש של מאסר עולם. לזכר הארבע הקדשתי את ספרי "ברנר והערבים", 2001].

* שני דיונים – כשקראתי שביום העצמאות הקרוב יחולק פרס ישראל בקטגוריה של זמר עברי, כתבתי את המלצתי להעניק את הפרס לחוה אלברשטיין. דבריי עוררו שני דיונים בפייסבוק.

הדיון האחד, היה העלאת שמות של מועמדים נוספים לתפקיד, הראויים לפרס יותר מחווה, לטעמם של המציעים. בין המוצעים – יורם טהרלב, יוסי גמזו, נורית הירש, מתי כספי, שלמה גרוניך, שלום חנוך, שלמה ארצי, פוליקר, יהודית רביץ, שלמה בר, אביהו מדינה ועוד. היה זה דיון נעים ומלבב – עצם הפרגון של אנשים לאמנים שהם אוהבים והעלאת השמות של אותם אמנים, שהם ללא ספק ממובילי התרבות הישראלית כמועמדים, היא כשלעצמה חלק מן התודה של החברה ליוצרי התרבות שלנו.

הדיון השני היה הרבה פחות סימפטי, בלשון המעטה. ולא בלשון המעטה, היה זה דיון מגעיל ומכוער. היה זה דיון מקארתיסטי שעיקרו: חוה אלברשטיין היא סססמולנית, ולכן הפרס לא מגיע לה. הזכירו שפעם היא כתבה כך, ופעם חתמה על עצומה אחרת, וחד גדיא ועוד. ללמֶדְךָ, שאי אפשר לקיים בחברה הישראלית דיון תרבותי בלי שהישראלי המכוער יידחף לתוכו.

* לונדון מחכה? – אחד הטיעונים לעונשה של חוה אלברשטיין, הוא שהיא מעודדת ירידה מן הארץ בשירה "לונדון". זהו אי הבנה של השיר. השיר אינו מעודד ירידה, אינו מתנגד לירידה ואינו עוסק בירידה. הוא אינו שיר מחאה. הוא גם אינו עוסק בלונדון, לונדון היא סימבול.

 השיר הזה עוסק בבדידות של האדם. זהו שיר של חנוך לוין, וכמו מרבית יצירתו של לוין, הוא עוסק בעלובי החיים. כדרכו, הוא מציג אותם אנשים כחסרי תקווה, שאין תקנה למצבם. לרוב, אין להם כל ציפיות מהחיים, הם משלימים עם מר גורלם. ואם הם כבר מבטאים תקווה כלשהי, זו תקווה שלא תתממש.

 השיר הזה מתעמת עם הרעיון של "משנה מקום משנה מזל". המסר שלו הוא שמשנה מקום לא משנה מזל. הוא מזכיר את לונדון, אבל באותה מידה יכול לכתוב על מישהו מהפריפריה שרוצה לעבור לתל-אביב. אלו אשליות, "גם שם אהיה לבד." הדוברת יודעת שאלו אשליות. "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון." היא מנחמת את עצמה בכך שאולי תהיה לה שם טלוויזיה יותר טובה. אבל הכותב מתייחס לנחמה הזו באירוניה, זו הרי נחמה פאתטית, מאחר וגם שם צפוי לה בדיוק אותו גורל – למות כמו כלבה.

 חנוך לוין לא כתב את הטקסט הזה כשיר. זהו מונולוג של בלה מתוך המחזה "אורזי המזוודות". חוה אלברשטיין הלחינה את הטקסט, שהיה לאחד מלהיטיה הגדולים. שש שנים מאוחר יותר, הקליטה חוה באלבומה "דרך אחת" שיר המשך, שגם אותו כתב חנוך לוין – "לא הצלחתי בחוץ לארץ" – "לא הצלחתי בחוץ לארץ אימא. לא הרווחתי כסף. לא נעשיתי מאושר. לא הצלחתי בחוץ לארץ אימא. לא קניתי כלום ולא הבאתי שום דבר." אז זה שיר נגד הירידה? גם לא. המסר של השיר הזה הוא בדיוק אותו המסר של "לונדון": משנה מקום לא משנה מזל.

* הקוזאקים של הכפייה החילונית – הרשתות החברתיות הן חממה למתלהמים, לקיצונים ולאלימים. לא אחת אני חש תסכול, כאשר אני מעלה נושא לדיון תרבותי, ופנאטים משתלטים עליו. כבר הזכרתי, איך הצעתי לפרס ישראל לזמר העברי לחוה אלברשטיין הידרדרה לציד מכשפות ז'דנוביסטי, של עורפי סססמולנים.

דוגמה נוספת – לפני ימים אחדים כתבתי בצער ובאכזבה על כך שאתי אנקרי הפסיקה להופיע בפני גברים. מעבר לאכזבה מכך שאמנית כה חשובה ומוכשרת מוותרת על מחצית קהלה, אני רואה כאן סוגייה לדיון מהותי ונוקב על רוחה של היהדות, על דמותה של התרבות היהודית, על ההקצנה בנוסח "קול באישה ערווה", המנוגדת לרעיון של "וחי בהם", של תורת חיים המעודדת חיים הרמוניים ונורמליים בין המינים.

על הדיון הזה השתלטו קוזאקים של הכפייה החילונית. לאסור! זה מנוגד לחוק! זה נגד מגילת העצמאות!

ברוח דבריו הידועים של וולטר, אני מתנגד בתוקף להפרדה בין המינים, אך אלחם על זכותם של המאמינים בכך לחיות את חייהם על פי דרכם. איני מוכן לכך שבמדינה הדמוקרטית הליברלית שבה אני חי, יכפו על אנשים הרוצים בהפרדה, את העירוב בכוח. איני רוצה שבחברה הישראלית יאזקו זמרת ויכפו עליה להופיע בפני גברים, אם אינה רוצה בכך, וגם לא לגרום לכך שהיא לא תוכל לשיר כלל ולא תוכל להתפרנס ממקצועה.

* שנות השישים – בשבועות האחרונים, אני מקפיד לצפות בימי שני ב-21:00 בסדרת התעודה האמריקאית "שנות השישים", המשודרת בערוץ הראשון. הסדרה מתארת את העשור המכונן הזה בתולדות ארה"ב. הפרקים שבהם צפיתי עסקו ברצח קנדי, בתאוריות הקונספירציה על הרצח, במשבר הטילים בקובה, במהפכת זכויות השחורים בארה"ב, ברצח מרטין לותר קינג, בפלישת הביטלס ומוסיקת הרוק הבריטית לארה"ב ובמהפכת הטלוויזיה. אני מצפה בכיליון עיניים לפרקים הבאים.

* 929 – בחנוכה יצא לדרך מיזם נפלא – 929, לימוד יומי של פרק בתנ"ך, 929 פרקים ב-929 ימים, מבראשית ועד סוף אחרית הימים. הלימוד נעשה באתר הפופולארי 929 ובקבוצות לימוד רבות ברחבי הארץ והעולם היהודי. והכל ברוח פלורליסטית ופתוחה הנותנת ביטוי לקולות רבים ומגוונים. יוזם התכנית והעומד בראשה הוא הרב ד"ר בני לאו. 

השבוע סיימנו ללמוד את חמשת חומשי תורה והתחלנו ללמוד את ספרי הנביאים, והראשון שבהם – יהושע.

מתוך האתר יצאו שני חוטרים שהתרחקו מהמיינסטרים. האחד הוא אתר דתי בלבד – תתקכ"ט (929 בגימטריה) והשני הוא קבוצת פייסבוק חילונית בלבד – "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות". בתחילה, כאב לי הפיצול הזה; חוסר היכולת להכניס את כל שבעים הפנים תחת קורת גג אחת. אולם כאשר שוחחתי על כך עם הרב בני לאו, כאשר הוצע לי להצטרף ככותב קבוע ל"מחלנים", הוא דווקא בירך על כך. הוא שיכנע אותי, שהענפים הללו רק מחזקים את המיזם כולו, ומביאים את הלימוד במקביל לקהל נוסף.

אני שותף לתוכנית במתן שיעורים ובעיקר בכתיבה. באתר המרכזי אני כותב כשני מאמרים בחודש. ב"מחלנים" אני כותב מדי יום, מאמר על הפרק היומי. ב"מחלנים" אני גם יכול להרחיב ולהעמיק, כי אין בו מגבלת מילים חמורה כמו באתר המרכזי. בדיעבד, אני גם מבין את הקושי להכניס את כל הדעות תחת קורת גג אחת. גם לי לא קל, לעותים, עם המסרים של עמיתיי ל"מחלנים", ודומה שכתיבת הדברים באתר, הוייתה קשה מדי לעיכול ומעוררת קושי בהליכה משותפת.

ואולי זו הדרך הנכונה – אוטוסטרדה גדולה ורבת נתיבים הנותנת ביטוי למגוון רחב של דעות, ושני נתיבי אקסטרים עוקפים ומאתגרים, משני צדדיה.

חזק חזק ונתחזק!

* ביד הלשון: מגדלי התאומים – השבוע ימלאו 14 שנים להתקפה על מגדלי התאומים. מי הם התאומים שלהם שייכים המגדלים הללו? מגדלי התאומים, הם המגדלים של התאומים.  נכון לכנות את המגדלים הללו בעברית: המגדלים התאומים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ד"ר גיא בכור

מסר לעם ישראל

אני מצרף מאמר קצרצר שלי. הפעם – בעל שורות אחדות בלבד. ואני מבקש מכל אחד מכם להפיצו! כמה שאפשר! זה מאמץ קטן מאוד: אולי אלה המלעיגים על שכמותי יתחילו להפנים שאנו מצויים בסביבה עוינת. עד מוות. ולא כדאי "לסמוך" על אופטימיסטים... הם אמנם חיים  "מאושרים" אך לזמן קצר בלבד. זה באמת לא קשור ל"ימין" או "שמאל". יצא המרצע מן השק: אבו מאזן דורש מהעולם לאפשר לו לתת "מקלט" ל"פליטים הפלסטינים מסוריה" בתוך שטחי הרשות הפלסטינית.

כמה סורים ממוצא פלסטיני יש? כ-444,440.

מובן שנבלום את זה אך תארו לעצמכם שזו תהיה מדינה של ממש עם חופש כניסה לגבולותיה? מיד היא תכניס, בנוסף לפלסטינים מסוריה, עוד 444,440 מלבנון והרי לכם – באמת – "שינוי המציאות הדמוגרפית" בארץ ישראל – לתמיד.

במה המדובר?

במיליציות מהמסוכנות בעולם... כנופיות... ארגוני טרור... קבוצות סלפים...שיגיעו לכאן עם הנשק וישבו על מישור החוף ונתב"ג! – וכך – באמת – לא נוכל עוד לחיות בישראל.

המדהים הוא שיש המשתמשים בטיעון הדמוגרפי דווקא להצדיק "מדינה פלסטינית", בעוד שאם כך יקרה, המציאות הדמוגרפית תיהפך לגהינום – עבור כל ישראלי. ההיסטוריה הרי מלמדת שהיהודים לא קראו את אותות האזהרה בזמן, אפילו אם היו מרוחים על כל הקיר שלפניהם... ועוד אומרים שהיהודים הם "עם חכם..."

* * *

שׂישׂי מאיר

קִיּוּמוֹ שֶל אֱלוֹהִים

אֵין דֶּרֶךְ לְהוֹכִיחַ

קִיּוּמוֹ שֶל אֱלוֹהִים

אוֹ אֵינוּתו.

וְאִם יֶשְנוֹ –

הָאִם נִמְצָא הוּא

בַּשָּמַיִם

הָאִם עָנָן הוּא

אוֹ רוּחַ עַרְבַּיִם.

כָּךְ אוֹ כָּךְ,

אֵין זֶה מְשַנֶּה

כְּלָל וּכְלָל.

כִּי גַּם אִם אֵינֶנּוּ,

טוֹב יִהְיֶה אִם תַּמְצִיאוֹ.

כִּי אֵיךְ תּוּכַל לִחְיוֹת

בְּעוֹלָם מְלֵא דְּאָבָה

כְּשֶאֱלוֹהִים הוּא הוּא

הַתִּקְוָה.

הַקַּיִץ הוֹלֵךְ וְחוֹמֵק

הַקַּיִץ הוֹלֵךְ וְחוֹמֵק

הוֹלֵךְ וְאוזֵֹל,

אֲנִי כְּבָר רוֹאָה

אֶת סוֹפוֹ.

הַחֲצָבִים בַּשָּדוֹת,

בִּגְדֵי הַסְּתָיו בַּחֲנוּיּוֹת,

עוֹד מְעַט גַּם יָזִיזוּ

אֶת הַשָּעוֹן.

וַאֲנִי חֲסִידָה שֶלּוֹ

שֶל הַקַּיִץ

לַמְרוֹת חֻמּוֹ,

בִּגְלַל חֻמּוֹ.

מַה לִי סְתָיו

וְיָמָיו הָאֲפֹרִים?

מַה לִי חֹרֶף

עֲטוּף הַסּוּדָרִים?

הוּא הֲרֵי סוֹגֵר עָלַי

נוֹעֵל אֶת יָמַי.

רוֹצָה עוֹד מִן הַקַּיִץ

שְחוּם הָעוֹר,

אֶת הַיָּם הַיָּחֵף.

אֶת שִכְרוֹן

הַחֹפֶש.

* * *

אלוני זמורה

גלי ההגירה לאירופה ומדינת ישראל

בימים אלו אנו חווים תופעה מהממת, מדהימה בעוצמתה, כואבת מאוד – של נדידת עמים. אירופה וגם ארה"ב נתנו באדישותן לתופעה הזאת להתרחש. כשהרודן הסורי הפציץ את בתיהם של בני עמו, הרג בלי הבחנה ובלי רחמים את כל מי שחשב שהם מתנגדיו, משפחות שלמות, כפרים וערים הופצצו, בתיהם ומטה לחמם עלו באש. עשרות אלפי אנשים, בני כל המעמדות –  כפריים ובני המעמד הבינוני הפכו להיות פליטים. הארגון הרצחני והמטורף של דאע"ש שוטף את עיראק ואת סוריה ללא רחם, משסף ראשיהם של מתנגדיו ושל אזרחים תמימי דרך, והעולם הנאור שותק.

יבשת אפריקה על רודניה הרצחניים, לוב, תוניסיה, סודן ועוד – הניסו את תושביהן אל אגן הים התיכון, והעולם שתק. הפליטים בסהר של המזרח התיכון הגיעו לירדן ולתורכיה בעשרות אלפיהם. ובימים אלו הפקק נבקע וכמו צונמי, כמו טורנדו, כמו המונגולים וכמו הוויזיגוטים וכמו הנורמאנים, – הם שוטפים את יבשת אירופה.

לפתע אירופה עומדת נחרדת ומשתאה כאילו חרב עליה עולמה, כשהגל האדיר שוטף אותה. בניגוד להגירה השחורה מצפון אפריקה, ההגירה מהמזרח התיכון היא לבנה, בלונדית וכחולת עיניים, לבושה היטב ויודעת גם לדבר בשפת עמי אירופה. הילד הקטן שנפלט לחוף בטורקיה הוא ילד מחמדים, לבוש היטב כמו הבובה היפה שנמצאת על הספה בסלון בתיהם של האירופאים.

אירופה מזדקנת – ילד אחד למשפחה עם כלב וחתול. לא יזיקו לה המשפחות המהגרות וילדיהם הצעירים.

בתי, שבעלה שירת לפני שני עשורים בבריסל, סיפרה לי שכאשר היא טיילה בגן הציבורי היפה בבריסל עם בנה הקטן והכלב הקשור ברצועה, ניגשו לקראתה בהתפעלות נשים מחייכות. היא חשבה שהן ניגשות לראות את תינוקה היפה שזה עתה נולד, אבל הן נגשו ללטף את כלבה שהלך לצידה.

אירופה צריכה היום להתמודד עם גלי ההגירה ולחלוק עם במשפחות שנותרו ללא קורת גג. אין לי ספק שההרכב הדמוגרפי ישנה את אירופה גם במובן הפוליטי.

אנג'לה מרקל עומדת כצוק איתן לשמירה על הזכויות האנושיות הבסיסיות של הפליטים ואני מאחל לה בכל לב שתמשיך להיות חזקה למרות האופוזיציה מבית. גם ארצות מערב וצפון אירופה צריכות לקחת חלק בקליטתם.

ומה עם העולם הערבי? דממה. הפליטים הם אחיהם והם אינם נוקפים אצבע. ערב הסעודית, שהיא תת יבשת עשירה, חופנת נפט ודולרים, יכולה לקלוט לקירבה את כל הפליטים. אבל – דממה מוחלטת.

ומה על ישראל?

אין לנו משרד הסברה, וראש הממשלה נתן לעולם נימוקים כושלים, על כך שאין לנו עומק אסטרטגי. ישראל נהגה בתבונה כשהיא לא נקטה עמדה לגבי הסכסוכים והמלחמות סביב גבולותיה. ישראל הגישה ומגישה עזרה הומניטארית לפצועים שהגיעו לגבולותיה. הדבר כמעט ולא פורסם בעולם. נשמר כמעט בסוד. מדוע?

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבמשך 67 שנותיה קלטה פליטים יהודיים מכל מדינות ערב, קלטה עולים ופליטים ממדינות נידחות, כולל יבשת אפריקה. 600,000 אלף יהודים שחיו בשנת 1948 בארץ ישראל קלטו מיליונים של פליטים. ממש נס בקנה מידה עולמי.

שיבואו חכמי אירופה ללמוד ולהעריך את היכולת המופלאה שלנו לקלוט פליטים. 80 שפות, שמונים מדינות – והיום כולם דוברים עברית וגאים בישראליות. במקום להחרים את ישראל הם צריכים להניף אותה מעלה כנס אדיר לקליטה של פליטים. מוסדות האו"ם מדירים את ישראל. אין להם כל מושג בסיסי על ישראל: על שטחה, על גודלה כגודל עיר גדולה אחת באירופה, לא על אורחות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל.

אז שאף אחד לא יטיף לנו מוסר, לא מבחוץ ובוודאי לא מבפנים.

והיכן ההסברה הישראלית? שבקה חיים?

* * *

מרדכי הרכבי

ארבעת האשמים באסון הג'נוסייד הסורי –

ומה על ישראל לעשות?

לכל קטע מקטסטרופת הדמים המתחוללת בסוריה כבר חמש שנים, מאז 2011, יש רשימה ארוכה של סיבות ואחראיים. בראש כל נושא ישנם חמישה אחראים עיקריים – והם:

1. קודם כל נשיא סוריה בשאר אסד עצמו-ומשפחתו, המוכנים לשפוך כבר חמש שנים את דמם של 300,000 סורים, ולפי מקורות מהימנים יותר, מיספר ההרוגים קרוב לחצי מיליון סורים, ביניהם נשים, ילדים וזקנים – וזאת רק כדי להבטיח את המשך שלטונו בדמשק.

איש אף פעם לא עשה חשבון מה מיספר הפצועים והנכים שנפגעו במלחמה זו. אבל נראה כי המספר הזה מתקרב ל-1 מיליון. במילים אחרות, הג'ינוסייד – רצח העם הסורי, מתחולל כבר חמש שנים מבלי שאיש ינסה אפילו להפסיקו.

2. מקום שני תופסת ברשימה המוכבדת הזו – איראן. עד עתה ההנהגה האיראנית, כמו משפחת אסד, עשתה הכול בחמש השנים האחרונות, בהשקעה של 40 מיליארד דולר – כ-10 מיליארד דולר בשנה, כדי להבטיח את הישארותו של אסד ומשפחתו בשלטון.

לא ניכנס כאן לסיבות למהלכים הצבאיים והמדיניים האיראניים האלה, חלקם מוכרים היטב לציבור הישראלי, אבל רק נזכיר, כי טהרן לא רק ציוותה על חיזבאללה להכניס את כוחותיו ולהילחם לצד אסד בסוריה, אלא שלחה את הגנרלים שלה, בראשותו של הגנרל קסאם סוליימני – מפקד גדודי אל קודס – שהוא גם מפקד החזית האיראנית בסוריה, לנהל את המלחמה שם. עד היום נהרגו 22 גנרלים איראניים במלחמה.

3. מקום שלישי ברשימה תופסים ארצות הברית והנשיא אובמה. אובמה סירב ומסרב לערב במלחמה בסוריה אפילו חייל אמריקאי אחד. ייתכן כי מזווית הראייה של ארה"ב הוא צודק. אבל מדיניות אמריקנית זו הביאה ל-4 תוצאות עיקריות:

א. רצח העם הסורי. גם כאשר המורדים הסוריים הותקפו בנשק כימי, עליו אובמה הכריז ב-2012 כעל 'קו אדום' לגבי התערבות אמריקנית צבאית בסוריה. הוא נסוג ברגע האחרון, והורה לאוניות הצי האמריקניות להתרחק מהחוף הסורי. השימוש בנשק כימי בסוריה נמשך עד היום.

ב. אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קרי, הפכו את המאמץ הצבאי האיראני בסוריה, כחלק מהמשא ומתן הגרעיני שהם ניהלו עם איראן. במקום להציג לפני טהרן את הדרישה להפסקת המלחמה בסוריה, ואת כפייתו של הסכם מדיני משותף למעצמות ולאיראן על אסד, כתנאי להשגת הסכם גרעיני והסרת הסנקציות – הם נטעו בלב המנהיגות האיראנית את ההרגשה, כי וושינגטון אינה מתערבת בסוריה,  כחלק מוויתוריה לטהרן במסגרת ההסכם הגרעיני. במילים אחרות: וושינגטון עוד נתנה פרס לטהרן על מעורבותה בסוריה.

ג. ממשל אובמה, וגם שאר הקהילה הבינלאומית ובייחוד האו"ם והאירופאים, התעלמו בחמש השנים מהאסון האנושי שפקד מיליוני סוריים שהפכו להיות פליטים. ב-2015 כולם חוזרים, כמו מנטרה מקודשת, כיצד גופתו של הילד הסורי בן ה-3 הנשטפת במי הים התיכון – הפכה להיות סמל לטרגדיה. אולם איש איננו מדבר ומזכיר כיצד במשך חמש השנים האחרונות התחוללו זוועות אנושיות בקרב הפליטים הסוריים מבלי שאיש יוציא עליהם מילה. מדובר במשפחות סוריות שמכרו את בנותיהן להיות שפחות-מין כדי שיהיה להן כסף לאכול. את בניהן הקטנים מכרו לרשתות סוחרי פדופילים. כאשר מרכז מסחר זה בעבדים מתרחש בארצות המפרץ,  כאשר המחיר איננו עולה על כמה מאות דולרים.הילד בן השלוש עלן כורדימת, אבל מאות אלפי שפחות ועבדי המין  ממשיכים לחיות בסיוט, שחלקו נובע מכך שאיש איננו אומר מילה אחת על מצבם, ואיש איננו מציע להצילם.

ד. חוסר הנכונות הצבאית האמריקנית להתערב במשבר ההומניטארי הגרוע והקשה ביותר שמתחולל בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, הביא לצמיחתה ועלייתה של אלקעידה בעיראק ובלבנט, ודעא"ש שנכנסה לתוך הוואקום שארצות הברית ואיראן יצרו בסוריה. עריפת ראשם של אנשים – כולל אמריקאים, השמדת העם היזידי והפיכת נשותיו לשפחות מין, שריפתם בחיים של אלה שלא הסכימו לקבל את 'האידיאולוגיה' של דעא"ש – הביאו את המעצמה הגדולה והחזקה בעולם לבצע הפצצות מגוחכות ומחוסרות כל ערך צבאי על מטרות של דעא"ש. התוצאה.ף דעא"ש התחזק וכבש שטחים נוספים.

4. הגורם הרביעי האחראי לטרגדיה האנושית הזו, אשר צריכה ללמד אומות רבות ובייחוד את ישראל שורה של לקחים קשים – היא רוסיה.

לא ניכנס כאן לסיבות המדויקות – אותן היזכרנו אין ספור פעמים, מדוע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, תומך בבשאר אסד צבאית ומדינית, בדיוק כפי שטהרן עושה זאת – כלומר עד הסוף. שורשי עמדה זו נובעים ממלחמת לוב והפלתו של מועמר קדאפי.

אבל כאשר מעצמה אחת – ארצות הברית, איננה מתערבת במלחמה בסוריה גם כאשר המחיר לכך הוא מבחינה היסטורית מזעזע, והמעצמה העולמית השנייה – רוסיה כן מתערבת, ובתווך עומדת איראן, אין צורך להכביר במילים ותיאורים מהי התוצאה המתגלה לנגד עינינו.

במשך כל השנים האלה ישראל לא התערבה במלחמה, מלבד מאשר באספקט אחד. היא ניסתה ליצור מצבים בהם כוחות של מורדים סוריים יהוו מעין אזור חיץ בין כוחות איראן, חיזבאללה וצבא סוריה, לבין גבולותיה הצפוניים הגובלים עם סוריה ולבנון. במסגרת מדיניות זו הובאו לישראל כ-1,000 פצועים סוריים שטופלו וחייהם ניצלו בבתי חולים בישראל.

טוב עשה מי שהיה מנכ''ל משרד החוץ הישראלי, ומי שנחשב כאחד האקדמאים הבולטים כיום בעולם מדעי המדינה –  הפרופ' שלמה אבינרי, שציין, ביום א' 6.9, כי צריכים לזקוף מדיניות זו לזכות מדיניותו הנכונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אבל כאשר בימים האחרונים מופיע ראש האופוזיציה ומנהיג מפלגת 'העבודה' בישראל, יצחק הרצוג, ומטיף לנו מוסר, כי שכחנו את היותנו יהודים ועלינו לפתוח מיד את הדלתות ולקלוט מיכסה מסוימת של פליטים סוריים, צריך לשאול אותו, היכן הוא היה בחמש השנים האחרונות? ומדוע לא שמענו ממנו אפילו מילה אחת של ביקורת על חלקו של ממשל אובמה באסון הסורי?

הרצוג חוזר כל פעם על הטיעון המוזר והמגוחך, כי על נתניהו לנסוע מיד לוושינגטון ולהסתגר עם הנשיא אובמה בחדר הסגלגל, כדי להגיע איתו למדיניות איראנית משותפת,

יש רק בעייה אחת עם עמדה זו.

כפי שהנשיא אובמה לא הזמין אפילו פליט סורי אחד להיכנס לארה"ב, כך הוא איננו מזמין את נתניהו לשוחח על מדיניותו האיראנית והסורית!

מדיניות זו ברורה לשניהם.

רק להרצוג לא!

* * *

יצחק שויגר

יוגה אוטו

כבר ברור לכל בר בי רב, שיוגה היא דבר טוב לגוף. אם אתה עוסק בזה מילדותך, אז בבגרותך יש לך סיכוי רב יותר לא לסבול מכאבי גב, מהם סובלים 99.8% מהאוכלוסייה שלא עסקה ביוגה. וכנראה  ש-0.2  אחוז הנותרים, שלא סובלים מכאבי גב,  הם אלו שעסקו גם ביוגה וגם ניחנו במתת שמיים של גוף רזה וגנטיקה מיוחדת שמתעלמת מפגעי הזמן והאקלים ושאדישה לשוקולד, בירה, מטוגנים, עוגות, גלידה, פיצות, חומוס והמבורגר, שהם עיקר מזונו של האדם הרגיל מן היישוב, שנושא על ליבו וגבו את המשא הציוני "להיות עם חופשי בארצנו," והוא מרגיש חופשי לאכול מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. כשהוא מתבגר זה משתנה לכמה שהרופאים מתירים לו לאכול. בקיצור הוא כבר לא חופשי.

אבל לפעמים אתה ממש ניזקק לכישורים של פרופסור ליוגה  ואז אתה מקלל את יומך ואת סלידתך רבת השנים מאותם רזים שמבלים ימיהם בשתיית מים ובאכילת ירקות, ובשבילם להתכופף ולקשור את שרוכי הנעליים זה עניין של מה בכך. שלא לדבר שאם נופל להם הסבון במקלחת הם מתכופפים להרים אותו ולא יוצאים רטובים והולכים לארון להוציא סבון חדש כי הוא נמצא במדף העליון ולא צריך להתכופף.

בקיצור אם אתה עושה יוגה כל ימיך, חייך יותר קלים כשאתה מבוגר. אתה יותר גמיש ואתה יכול לחטט באף עם אצבעות הרגלים, אם ידיך תפוסות בלהחזיק איזו עגבנייה. ואני קצת מכיר את זה מניסיונותיי השונים לשמור על הפיגורה ועל הגמישות.

אז מה נזכרתי בזה פתאום? למה אני מצטער על כל השנים שהפסדתי ביוגה ולא שמרתי על הגמישות? למה אני כועס פתאום? למה הייתי צריך לאכול כל כך הרבה, למה, אי אפשר להשאיר משהו לאחרים?

אז מה קרה? שום דבר דרמטי. יש לי  אוטו. ג'יפ אדום ויפה. לא משהו מיוחד. אתם יודעים,  סופר ג'יפ. מאלו שנוח לנסוע איתם לסופר ושהדלת האחורית נפתחת למעלה ונוח לשים את השקיות מהסופר. והנה אני חונה ברחוב בחנייה צידית, מה שנקרא. מימיני יש ערוגת שיחים קוצנית  ומשמאלי מקום חניה לרכב שכן. בוקר. אני מגיע, חונה בחנייה הימנית והולך לעיסוקי. מקץ שעה אני חוזר ויש שכן משמאלו של הג'יפ. עד כאן הכול בסדר. זה חוקי. אמאמה – הוא חונה צמוד מדי. ואז אי אפשר לפתוח את דלת הנהג. ואיך איכנס לאוטו שלי? אני מביט סביב שמא נמצא מישהו שמכיר את הרכב השכן העויין. אין איש. כמו שקרה למשה רבנו בשעתו שנאמר, "וייפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול." ולי אין את מי להכות. ואפילו איני יכול לצפור, כי הדלת שלי נעולה. אני פותח את האוטו ומנסה להידחק. בלתי אפשרי. השכן חונה ממש צמוד ואני לא ממש רזה.

פשוט, אני אומר לעצמי. תיכנס מדלת ימין ותזחל לכיסא הנהג. אני פותח את הרכב עם השלט. הכול בשליטה. הדלת נפתחת אבל שיח הקוצים לא נותן לה להיפתח. אם אני ממשיך ללחוץ, הדלת נשרטת ואני לא בטוח אם הרווח מספיק כדי להיכנס. אני מנסה לדלג מעל השיח, בלתי אפשרי.  מה עושים?

פשוט. נכנסים מאחור. קלי קלות. אני פותח את הדלת האחורית ומסתכל עליה באימה. אני נכנס לפנים. אני מוריד את הסנדלים וכורע על הברכיים בתוך הבגאז'. יוגה  עושים ברגליים יחפות. יש לי קצת ניסיון. אני נזכר בשיעור מספר 1 ביוגה. לשבת על העקבים. לא קל. הכאבים בברכיים כמעט לא מאפשרים את הכריעה, והשאלה היא איך עוברים למושב האחורי? אני מוציא במאמצים רבים את משענות הראש של הספסל האחורי ומעלה ומעביר את רגל ימין על משענת הכיסא. דוחף עם רגל שמאל, והנה אני תקוע בלי אוויר בראש המושב האחורי. אני מונח על המשענת, גבי נלחץ לתקרה ופניי על גב המושב מבלי יכולת לזוז.  איך יורדים? אני מצליח להוריד את רגל ימין עד למושב ורגל שמאל נתקעת לי מאחורי הפנס שתקוע בתקרה. מי צריך פנס בתקרה מעל המושב האחורי? מה זה? טעות בתיכנון, לא? אני כבר מתקשר ליצרן הרכב ומתלונן. רק שאני אצליח להיכנס. אני תופס את אצבעות רגל שמאל שנתקעות בפנס ומצליח במאמצים להעבירן מעל הפנס וככה לאט לאט, אני נופל על גבי על המושב האחורי. בודק. שום דבר לא שבור. אם אני מצליח לבדוק את עצמי סימן שהמפרקת לא שבורה, ואם יש תחושה ברגליים אז הגב נישאר שלם.

אני חושב שיש שם לתרגיל הזה בקלאסיקה העולמית ביוגה, אבל אני לא בטוח. משהו כמו פליק פלאק אחורי. עכשיו אני על הגב ומה הלאה. אני מוציא את מפתחות הרכב מהכיס כדי שלא יפלו לי וגם שלא ילחצו על הביצים בהמשך הדרך. את המפתחות אני זורק על מושב הנהג. מה יכול כבר לקרות? ממשיכים. תרגיל יוגה מספר 2. פשוט מאוד להסתובב ולעמוד על הברכיים. בזמנים רגילים אם אני שוכב על הגב וצריך לעבור לעמידת שש, כמו שהמדריכים אומרים, זה לוקח לי כמה דקות וכמה גניחות ופה בספסל האחורי של הג'יפ, כשהמקום מצומצם כל כך?

אני גונח וגונח ומצליח. והנה אני בעמידת שש. ראשי נחבט בידית הדלת וגבי במשענת שבין הכיסאות. אני שרוט בכמה מקומות אבל אין ברירה. אני לבדי במערכה. תרגיל יוגה מספר 3. הרם רגל ימנית והעבר אותה מעל המושב שליד הנהג. מנסה. לא עובר. אני מפרק את משענות הראש של שני המושבים ומנסה שנית. עובר. עכשיו אני כבר מתורגל. כמה לחיצות פה ושם, חבטות ושריטות, ואני במושב הקדמי. פניי לעבר החלון של הנהג ואני שוב בעמידת שש. רגלי על המושב שליד הנהג וידי על מושב הנהג. תרגיל יוגה מספר 4. פתל את גופך ימינה שים ידך השמאלית על ההגה תפוס בידך הימנית את גב המושב ותדחוף את התחת השמאלי שלך לכיוון הדשבורד ותתפלל. "אתה בחרתנו מכל העמים רצית בנו" ו"ברוך זוקף כפופים" וכל תפילה אחרת שתעלה בראשך כי אתה זקוק לה ברגע קשה כזה.

אתה לוחץ וזה עובד. אני מזיע כמו בסאונה. אבל זה מתקדם. ואני נמצא עכשיו עם התחת על מושב הנהג עם רגלי על מושב הנוסע. המפתחות תקועים לי בתחת ואני מתנשף ומזיע. ומה עכשיו? קצת מנוחה. ותרגיל יוגה מספר 5. תרים את רגל שמאל לכיוון הדשבורד. ותדחוף את התחת כלפי מעלה תפתח את הרגלים בשפגט אדיר ותעביר את הרגל השמאלית מעל ההגה. לא עובר. אני דוחף כלפי מעלה את התחת ומצליח להכניס את רגל שמאל מימין להגה. עכשיו אני יושב כמו בסאן פרנציסקו על המים כמו ששר אריק איינשטיין המנוח. רגל פה רגל שם. רק שהוא ישב על המים ואני תקוע באוטו.

אני נח קצת. ומגיע לתרגיל 6. אני צריך להכניס את רגל ימין, אחרת מי ילחץ על הדלק? שוב אני מרים את התחת עד לראש המושב ומצליח לקפל את רגל ימין כמו נדיה קומנצ'י. שתי נשימות, נשיפה. שתי נשימות נשיפה, כמו ביוגה. לאט לאט הרגל מתכווצת ועצם האגן מוותרת קצת על מעמדה היחסני משהו, ונדחסת לאחור. נשימה, נשיפה, והרגל נכנסת, ובאותה עת, רגל שמאל  תופסת את מקומה הטבעי בצד שמאל כמו היתה שם כל הזמן. מעשה כשפים איזה רגל עצמאית ומתחשבת. אה, ממש תענוג. המפתחות תקועים בתחת. צחוק בשבילי. אני שולח יד, שולה אותם ובאנחת רווחה משחיל את המפתח בסוויץ'. מדליק. המזגן עובד ואני מניח את ראשי על המושב מזיע ומקומט ומזווית עיני וחצי מעולף, אני רואה את השכן המנוול מגיע לאוטו שלו, נכנס, מדליק ונוסע. כל כך פשוט.   

* * *

ידידיה יצחקי

ילדים שכאלה

האם ראיתם את הסרט של אמנון לוי על ילדי הרחוב? מזעזע, לא כן? זה הזכיר לי סרט רוסי ישן בשם "הדרך לחיים", שהייתה בו תמונה של ילדים צפופים במרתף, ושרים [ברוסית, כמובן], שיר ששרנו בתנועות הנוער: "בין שלוש ובין ארבע / דולקים פנסים / אין פינה שנוכל בה / את ראשנו לשים // ילדים שכאלה / צריכים כבר להיות / בין כותלי בית הכלא / או בבית הקברות." – האם זה מה שחושבים שם למעלה, גם אצלנו?

יש לי רעיון, מה דעתכם להפוך את הווילה של נתניהו בקיסריה למוסד שנותן מקלט, טיפול וחינוך לילדים אומללים אלה? אולי גם כמה דירות ששייכות לברק? לצרכי תחזוקה יספיקו כנראה כספי ההחזקה של מעונות ראש הממשלה. זה כדאי, זה יוריד פלאים את מחירי הדירות...

לא, זו לא בדיחה ולא עקיצה פוליטית. אני שואל, איך יכול שר הרווחה להישיר מבט לילדה – יפה, נקייה, חכמה – שמתגלגלת ברחובות כבר שש שנים, ולומר לה שאין לו כסף כדי לפתור את הבעייה שלה, ושל אלף ילדים אחרים. למה יש לו כסף? לנסיעות לחו"ל? לשוחד ושלמונים לאי אלה "בכירים"? כלום לא בא לכם לירוק לו בעיניים? לי כן. אני מרשה לעצמי לומר דברים אלה כי משפחתו של הבן שלנו אימצה ילד יתום, ועל אף כל הקשיים גידלה אותו לתפארת. אולי נמצא בתוכנו אלף משפחות שיעשו זאת. ידידי החרדי אומר שזוהי מצווה גדולה. משרד הרווחה יפתיע אותי מאוד אם יעשה משהו ראוי ונכון בעניין זה.

עוד משהו, בשנות הארבעים והחמישים הקימו אצלנו מוסדות לקליטת ילדי עולים, יתומי מלחמה אבל גם ילדי עוני, מהשכונות. זה נקרא "עליית הנוער". האם גם ממשלת הליכוד מסוגלת למפעל כזה?

אהוד: אני מסתכן שיסקלוני – אבל ה"ילדה" שסביבה נסבה הכתבה לא נראתה ולא נשמעה לי אותנטית, וכמי ששהתה שש שנים בבניין נטוש. יש לי הרגשה שהיא מעין-שחקנית שנשכרה לצורך הכתבה.                

* * *

יהודה דרורי

1. שיטה שיפוטית מקוממת

פסק הדין בתביעה הייצוגית הנוגעת להתאמת העמלות בבנקים, מחייב את הבנקים הגדולים לפצות את בעלי החשבונות בסכום המגוחך של 35 מיליון שקל – שזה ללא כל פרופורציה לרווחי הבנקים מעמלות שבתקופה האמורה עמדו על מיליארדי שקלים...

מהסכום הנ"ל ירוויחו בעיקר עורכי דין, מכיוון שמרבית בעלי החשבונות בבנקים חייבים להביא תצהיר של עורך דין על היותם בעלי חשבונות בזמן כלשהו מאז 1990 ועד 2008 (אם לא שמרו דפי חשבון – ומי שומר דפי חשבון יותר משנים ספורות?...)

רק חלק מבעלי החשבונות, שחשבונם נמשך מאז ברציפות עד היום, יקבלו את הפיצוי העלוב ישירות לחשבונם. לכל האחרים יתברר מהר מאוד שעלות התצהיר, בממוצע, עולה על הסכום שיקבלו כהחזר. לבד מהסכום הנמוך שנפסק – מוצגת פה המערכת השיפוטית, שברוב איוולתה לא השכילה להבין שהזכאים בציבור לא יוכלו לקבל את זכייתם.

2. עד שישקע האבק הסורי

עד כמה שקשה להאמין, בלחימה בסוריה מעורבים 12 צבאות שונים!

1. הצבא הסורי של אסד. 2. חיזבאללה. 3. יחידות של צבא המהפכה האיראני. 4. יחידות של הצבא הסורי העצמאי. 5. יחידות אל-קאידע. 6. יחידות אל נוסרע 7. דאע"ש . 8. יחידות כורדיות.  9. יחידות טורקיות וחיל-אוויר טורקי. 10. יחידות רוסיות וחיל האוויר הרוסי . 11. חיל האוויר האמריקאי (ובקרוב יחידות קרקעיות). 12. צבא ירדן וחיל האוויר שלו.

האם מישהו מתפלא מדוע נוצר שם גל אבק נוראי שפלש לשמי מדינתנו? – לנוכח שפיכות הדמים ההדדית לא אתפלא אם בקרוב הגשם שיגיע מכוון סוריה יהיה אדום מדם.

כל מה שאני מנסה לומר הוא: הכול קרוב מדי אלינו ועלינו להיזהר ולהתכונן לימים לא קלים.

* * *

אלי מייזליש

השלטון הבא בישראל: טריאומווירט

אין לקחת ברצינות את מחדלי רומי בחיסול הטריאומווירט של יוליוס קיסר. איש בישראל לא יפגין שחץ עם משפט בן שלוש מילים ויני-וידי-ויצ'י.

הקואליציה הנוכחית שמקרטעת על כרעי תרנוגלת עם 61 חבריה, והלעומתיות של האופוזיציה המפוצלת אידיאולוגית יותר מאשר בריתות הקואליציה, עושות רע לעם-ישראל בשל יריבויות נעדרות תכלית ואמת.

השקר של כולם מבעית, וכל זה כדי להצדיק עמדות רפויות שדרכן להתפורר ברוח, כברירת מחדל שהזמן גרמה.

צעירי המפלגות הקיימות מבינים על נקלה כי תמו תקופות מיסחור העבר שעדיין שולט בבורסת היהלומים. ולך תחפש בנדיט שברח לבלגיה עם 'בריפקה' בת מיליון דולר.

וכשייפגשו בעוד 20 שנה, בלילות שבת או מוצ"ש, צעירי המפלגות היריבות על כוסית וודקה על כיסא גבוה בבר, תיתכן אז השלמה עם ראיית פרדיגמה עתידית של שלושה גושים חסינים, ואז יוכל לקום טריאומווירט; ימין-שמאל-מרכז מחולק שווה-שווה סה"כ 75-80 מנדטים בלי שום יכולת תמרון נוסח דרעי או ליברמן.

כל שאר ה-40 או 45 יתחלקו בין הדתיים-חרדים לערבים שיתקוטוטו ביניהם על ספסלי האופוזיצה.

שלושת חברי הטריאומווירט שיהיו בני 40 וימשלו 25 שנה, כהרכב מגובש, יוכל להוביל את ישראל לא רק 25 שנים של סחרור הזוי בכלכלה העולמית לאחר כל הגז והנפט שים התיכון ינדב, אלא בגיבוש החברה לסקטורים אידיאולוגיים ברי קיימא.

הנדבך השני שיוכלו לבנות, הוא מערך יחסים שונה עם הפלסטינים ועם מדינות ערב הנורמליות, בהנחה שגם בהן תתחולל מערכת מקבילה של ראיית עתיד רציונלית בשידוד מערכות פוליטיות חדשות.

אין צורך בשלום מדומה עם עמים שתמיד יראו בנו שודדי אדמות, עוד מאז 1948. יהיה צורך בריאליזם אכזרי של ויתור על 72 בתולות בגן עדן, והוא יהיה בר-הישג, לו ישראל תפגין נחישות של לאום מתחדש [בסוף העונות ספרדי-אשכנזי] ותצוגת תן-וקח בהתאם לתוצר.

העובדה כי לא יהיה ראש אחד לישראל שאותו יוכל כל יריב לקלל או לאיים, תוציא את הרוח הקרבית מכל ערבי או מוסלמי מהחוץ.

איני מעוניין כיום לסמן את אופציית האישים שעשויים לנהל מדינה לתפארת וזכת כפיים לאומית, הציבור יכול לזהותם רק בעוד עשר שנים, אם וכאשר הוא יתכוון לכך.

אין לקחת ברצינות את מחדלי רומי בחיסול שני הטריאומווירטים. איש בישראל לא יפגין שחץ עם משפט בן שלוש מילים ויני-וידי-ויצ'י. ולאיש בישראל היום ומחר אין את הצורך בכך.

אבל! אם אנו רוצים בחיסול הטראומות העכשוויות, בניבולי פה של מנהיגי כל המפלגות זה בזה ועשייה זכותית עתידית נקיית כפיים, ישועת הטריאומווירט היא הדרך הבלבדית לשיקום העם וחיסון עתידו. 

שאלה לבוז'י: למי התכוונת

שאלה לבוז'י: למי התכוונת כשאמרת: "... בסוף מגיע המטורף עם האקדח"?

ולמי שלא שמע את ההתחלה, כך החל הרצוג: "...כמנהיגי ציבור עלינו להילחם ולא לוותר... לשנות את הנורמות ... לשקול מילים כי הן מסיתות. בסוף מגיע המטורף עם האקדח." סוף ציטוט.

למי שמתקשה בהבנת הנקרא כמוני למשל, שצריך להפעיל את הדימיון הכי פרוע שלי לנחש אל מי התכוון הנער ['נַאר'] בוז'י הנאור והנורמלי, כשפלט את המילה 'מטורף', הייתי מתמהמה קשות ולא יודע. חמור יותר הוא האבסורד שהנ"ל אינו חש כשאומר "מילים מסיתות" כשהוא בעצמו מסית בצורה פרועה של מטורף כדברי חז"ל "הפוסל במומו פוסל", קרי: שבוז'י בעצמו מטורף.

הלאה אל אותו חכם עצמו שמתרברב "עלינו כמנהיגי ציבור..." – מנהיג? זה מנהיג זה? איזה ציבור?

הלאה; "עלינו להילחם..." – נגד מי? יש לך אוייב בתוך המדינה? בתוך הכנסת? אוייב? ככה אתה מגדיר מפלגה יריבה שהביסה אותך באופן דמוקרטי? מה הם כלי המלחמה שלך? יש לך טנקים אולי? מה הקשקוש האידיוטי הזה?

ועוד; "ולא לוותר." הופה!!! הוא לא יוותר. מה לא תוותר בוז'י? למה אינך מפרט. מה הצלחת אתה לעשות, אתה וכל מפלגתך? תגיד דבר אחד. הרי לא תוכל, יא גמד פוליטי, הרי לפני כמה ימים כינה רון חולדאי, מראשי מפלגתך, המאיים היום על הכיסא שלך, את השורר אצלך בבית – "אנרכיה", וממתין לרגע המתאים בו יפיל אותך – לא ביבי, אלא אחד מאלה שלא מוותרים...

והנה עוד הכרזה שלך בוז'י: "לשנות נורמות." מה זה? למה אינך מדבר ברור אלא בסיסמאות? אתה יכול לומר 24 שעות ביממה "לשנות נורמות" ואף אחד לא יבין אותך. ממש. אולי אתה מתכוון לנורמה שהמפסיד בבחירות יהיה ראש ממשלה? לזה התכוונת? ראית פעם בכדורגל מי שמפסיד עומד בראש טבלת הליגה?

איזה אומלל חיבר לך את הנאום המטורלל הזה? תגלה לנו, שנברח ממנו.

מדינת ישראל, בפתח השנה החדשה ובנעילת השנה האחרונה, מצביעה רק על הישגים אדירים בכל הפרמטרים. אין לך ולו סעיף אחד בתרבות העשייה שלא עברנו [יחסית] את מרבית המדינות המפותחות. 20 מיליארד דולר השקיעו רק האמריקנים בארץ בשנה זו בערוצי היי-טק בלבד. לכחלון יש עודפים באוצר ואינו יודע לאן לתת אותו. מורידים את מחירי הדלק. והחשמל ומחר את הגז. וזה אומר שם 'מטורף עם אקדח' על נתניהו – כשלא נתן אישור לכניסת פליטים מסוריה הספוגה בדם ערבים נגד ערבים. "רק כמה מאות," הסביר בוז'י, שרץ ראשון להצהיר שישראל "חייבת" משהו סמלי לאות הסבל שעמנו סבל באירופה. סבל? או רצח המוני.

איך אמר אותו תובע בסרט, לגבי רוצח, כאשר הראה לשופט את הסכין המגואלת בדם עם טביעת אצבעותיו של הרוצח: "אין לי מה להוסיף יותר."

אז אין לי כוח יותר מה לומר על מוקיון ליגה ג' זה.

אהוד: אכן טיפש. ויש לי חברים טובים שהצביעו בעדו מתוך נוסטלגיה למפלגת העבודה. אני, כזכור, הצבעתי לביבי, ואינני מתחרט.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 20

קבוצת אוהלים ניצבה על גבעה טרשית במורדות הרי אפריים, צופה אל פני השרון. דחפורים חרקו בשרשראותיהם, עקרו עצי-זית והכשירו דרכי-גישה במעלה-הגבעה, ומישטח-מגורים בפסגתה. קבוצת פועלים ערבים משכה והתקינה קו צינור מים. בדרך זמנית ומשובשת העפילו אל פסגת הגבעה משאיות נושאות ציוד, טנדרים ומכוניות פרטיות, שאחדות מהן גוררות קרוואנים למגורים, ואפילו "פולקסוואגן" מסחרית כפולת-קבינה שעליה היה כתוב: "גרשון, יואל, טאפטים מקיר אל קיר באחריות" – כאילו זה כבר אקטואלי בנקודה החדשה.

אנשים הוציאו צידניות, כירות-גז ניידות, מיטות-שדה, כיסאות ושולחנות מתקפלים, ופנסי-שדה. והיו שטרחו והביאו כירות-ברזל על כרעיים נמוכים, מוסקות בפחמים, ובהגיע שעת הצהריים החלו צולים עליהן שיפודי קבאב ושישליק. שני אברכים מזוקנים, אחד ג'ינג'י והשני ממושקף, עם פיאות ומגבעות-לבד שחורות, מחזיקים אתרוג ולולבים, עברו מאוהל לאוהל, חילקו כיפות-קרטון שחורות והפצירו לברך על המינים.

היתה איזו אווירה חגיגית של פיקניק המוני. דגלי כחול-לבן התחבטו מדי פעם בקול טפיחה של משב רוח-סתיו פתאומית, ועשן דוכני-הצלייה של הבשר הסתלסל, לעיתים משתופף אל הגבעה כזוחל, לעיתים מיתמר לאיטו אל-על, כמו מעל מזבחות משפחתיים קטנים.

אוזני רבים היו כרויות לשמוע בטרנזיסטורים את שידורי החדשות שליוו את מבצע ההתנחלות. היתה איזו אווירה ישראלית טיפוסית של – אנחנו פה! וגם אם יסלקונו בעוד יום או שבוע לא תחזור הגבעה הטרשית הזאת להיות מה שהיתה בטרם באנו לכאן, לא, לעולם! – כי היא כבר לא סתם אסופת סלעים ושיחי זעתר וסירה-קוצנית שפצעוה דחפורים וְיִשְׁרוּהָ אלא פרק בתולדות ההתיישבות הציונית.

שתי עיתונאיות במגפי-עור חומים טיפסו בכבדות אף הן והגיעו לראש הגבעה.

"זאת ארץ-ישראל האמיתית," הזדמר קולה של האחת, בעלת פנים עגלגלות ומבט נמרץ שאינו נח רגע. "הינה אני רואה שם את ענולה, גאולה ונעמי, חנן, משה ומתתיהו."

"אל תצחיקי אותי," משכה גם השנייה את קולה ברישול מתנגן, ממושקפת ושערה האדמוני והחלק זורם במחלפות ארוכות, "ארץ-ישראל האמיתית של ימי-המנדט נשארה רק בקפריסין, עם החצרות והעצים והבתים הקטנים עם גגות הרעפים ממש כמו במושבות הוותיקות."

"אז למה את לא כותבת את זה בעיתון?"

"מה אני צריכה שכל היהודים יתחילו לנסוע לקפריסין ולקלקל לי את הפינה המקסימה האחרונה הזאת? תשמעי דנה מה שאני אומרת לך – יהודים צריכים לגור בל-אביב מוקפים בתים ויהודים ועוד בתים ועוד יהודים – ולא להתרוצץ על הגבעות בשומרון – "

"את סתם אנטישמית, אביגיל."

הם השאירו את יובלי אצל סבתא, אימה של איה, ובאו ב"פולקסוואגן" הישנה שלהם, ולקחו עימם את אורית'לה שעדיין צולעת מעט ואת ציוד הקמפינג. רמי, שאהב לדשדש בסנדלי-העץ שלו כל אימת שהיה יכול להשיל מעליו את תלבושת היום המשרדית, היה נאלץ לצערו לנעול את נעליו הגבוהות, אחרת לא הסכימה איה לצאת לדרך. אך הוא הצליח להחביא בתא-המטען מלפנים את כפכפיו האהובים – שם, במפגור, עוד אשתמש בהם רבות, – הירהר לעצמו כשהוא לוחץ על דוושת-הדלק, והכפכפים כה קרובים, ממש מעל כפות-רגליו, נוקשים קלות על רצפת התא.

הִקצו להם אוהל לא גדול ולא חדש במיוחד, ובקרבת המקלחות. איה היתה מלאה טענות מההתחלה, – ה"פולקבוואגן" תיהרס במעלה הגבעה! – תחת הסלעים מסתתרים לבטח עקרבים קטנים!

"את ממש גיִס חמישי!" חשק רמי שפתיים בדרך, וכמעט דרס עז חומה שטיילה לפניהם לתומה.

"יותר טוב שתסתכל על הכביש!"

"שתלך העז הזאת קיבינימאט. היא בטח חברה בפת"ח."

"במפגור!"

"אולי תפסיקי?"

"מפגור זה לא שם מתאים למוסד למפגרים?"

"אם את ממשיכה לדבר כך – אני מוכן ברגע זה לסובב את ההגה, וחוזרים הביתה."

"לא-לא. תמשיך. לכל שיגעונותיך אני כינור."

*

"או.קַי, אני חושב שזה האוהל שלנו." החל רמי פורק את הציוד מגג ה"פולקסוואגן"  ונושאו לאוהל.

"רגע, רגע, מה זה כאן, שכונת חאפּ?" – התרעמה איה, "שכל אחד תופס לו את המקום הכי טוב!" – ומיד הסתלקה לה לבדה, לבדוק סביב-סביב אם מישהו אחר לא קיבל אוהל ומקום טובים משלהם. היא טפפה בנעליים שעקבן נמוך, אך על הקרקע, המלאה בליטות-אבן וגבשושיות-אדמה קשות, היה די גם באלה כדי להקפיץ מצד אל צד את עכוזה השמנמן בנידנוד שהיתה בו מעין התגרות גלוייה. והתופעה הבולטת הזו משכה אחריה תשומת-לב והרמת-גבות משעה שמשפחת קדומי התמקמה באוהלה שבגבעה.

עד מהרה החלה איה מזיעה וצמאה בעקבות סיורה. ובדרכה חזרה לאוהלם עצרה לי שלושת הערבים שעבדו בחיבור צינור-המים למקלחת ובסידור הביוב הזמני. הללו עמדו והפסיקו עבודתם בהתקרבה, ולטשו עיניים, מקווים אולי לראות עוד מעט את אחוריה בהתרחקה מהם. איה הפעילה את מעט הערבית שזכרה מבית-הספר (היה לה כישרון מיוחד לשפות), ופנתה לאחראי, בחור שמנמן ושחור-שיער ובעל ארשת פנים לבבית.

"פִי מוֹיֶיה? בִּידִי מוֹיֶיה מִנְשַׁן נִשְׁתֶה – "

הבחור ענה לה בעברית צחה: "גברת, המים לא הגיעו."

"מתי יגיעו?"

"בעזרת-השם, עד הערב. יש טאנקר של מים על יד אוהל-מרבּאה."

"אני רואה שאתם כבר יודעים עברית לא-רע."

"אני בכלל לא מבֹּה, גברת. אני מכפר-קרע. עבודה שלי – גנן בתים-משותפים בנתניה."

"אז מה אתה עושה פה?"

"ביקשו ממני אקח עבודה בֹּה, בקבלנות. עם בּוֹעלים מִבֹּה. יאללה, יא-כַּאסלאן..." זירז אחד מהם, בגסות-מה, קולנית אך לא מרושעת, כמבקש לעשות רושם על איה. "לֵישׁ תִוְקַפּ זַיי רַמזוֹר!" (למה תעמוד כמו רמזור!), ולאיה – "אם תצטרכו משהו תשלחי לקרוא אותי. שם שלי יוסי."

כשהתקרבה איה לאוהלם עברו על פניה הג'ינג'י והממושקף, שני האברכים עם הלולבים והאתרוג, משימים עצמם שאינם רואים אותה כלל.

"שמע," התנפלה על רמי, "הלא הבטחת לי שלא יהיו פה שום 'חְנְיוֹקִים'! רק עובדי התעשייה-האווירית – "

"ש... ש..." היסה אותה, "כאן לא רמת-אביב."

"מה ש... ש...? אתה חושב שזה תענוג לעבור ולראות איך הם מזיינים אותָך במחשבות האדוקות שלהם בלי להניד עפעף? כבר יותר טוב שערבי מביט בָּך! עוד מעט אצטרך לבקש רשות מה'דוֹסִים' כל פעם שיתחשק לי לאוורר קצת את התחת שלי בשמש. אתה יודע שאני שונאת אותם. ממש אלרגית להם. שילכו לחוף הים שלהם, אדוקים לחוד, ונשים לחוד – "

"או.קַי או.קַי. אם את לא מפסיקה להשמיץ – אנחנו מקפלים את האוהל וחוזרים מיד הביתה."

"לא רוצה הביתה!" באה אורית'לה צורחת ומקרטעת מאי-שם שמאחורי הסלעים, וזר פרחי-בר מאובקים ומצומקים בידה. – "רוצה סטייק עם חומוס בפיתה."

"עוד מעט. אבא רק יגמור לסדר את האוהל, וידליק את הכירה." הרגיעהּ רמי.

"רמי," אמרה איה, "שלא תהיינה לך אי-הבנות. אני הבאתי סטייק לבן!"

"מה איתך, כל עם ישראל צריך לשמוע אותך? את זה אפילו לכלבים אסור לזרוק כאן!"

"בוקר-טוב רמליהו, זה מקום קדוש כאן? לא ידעתי."

"את לא חושבת שצריך קצת טאקט וסובלנות? אוכל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אמרתי לך – כאן לא רמת-אביב. תארי לעצמך שפתאום היו באים ומקימים לך בית-כנסת בתוך הבית הפרטי שלך!"

"ומה מקימים שם, לא בית-כנסת?" הצביעה איה לעבר אוהל שניצב במקום מרכזי, ליד הבמה. ואשר אליו נישאו ספסלים וארון-קודש-נייד, מעוצב בסגנון הרבנות-הצבאית.

"אבא, אימא, תפסיקו לריב כל הזמן," התערבה אורית'לה כשהיא מושכת חליפות בזרועותיהם. "אני רוצה סטייק. סטייק עם חומוס בפיתה! הבטחתם לי, כשאבריא – "

"עוד מעט אבא יקפוץ איתך לנתניה ויקנה לך סטייק בפיתה."

"תסלחי לי על הביטוי, איה, אבל את פשוט מטומטמת. מה את חושבת, שנתניה זו הסטקייה שבפינה? הלא רק הבנזין עולה כמו שלושה סטייקים!"

"בסדר. בסדר. לא אמרתי כלום. רמליהו. נשב ונאכל את הבנזין!"

"אי-מא! אני רוצה הביתה!" החלה אורית'לה מייללת.

"שקט, שקט! אני לא סובל בכיות. עכשיו הבית שלנו כאן. ותפסיקי לקרוא לי רמליהו! שמֵיינֶה –  "

"לא נכון!" צרחה הילדה. "תגידי לו, אימא, אבא לא כזה טיפש לגור על הסלעים."

"איך את מדברת על אבא, אורית'לה?" – השתדלה איה להסביר את הנושא. "פעם, פעם יהיה פה יישוב גדול, ואז גם אנחנו אולי נגור כאן בבית שלנו."

"אז כאן המגרש שלנו?"

"כן."

"מפה עד המקלחת?"

"כן."

"ובלילה אני אישן איתכם יחד?"

"כן."

"טוב." החלה נרגעת. "ויובלי יישאר אצל סבתא ולא יהיה לו בית כאן."

למטה בכביש כבר התארגנה הפגנה של מתנגדי ההתנחלות. התאספה שם חבורה מגוונת של נערי קיבוץ ותנועת-נוער, עיתונאים, משוררים, סופרים, ציירים, ומרצים באוניברסיטה, רובם בסנדלים. כולם בעלי ותק בהפגנות כגון אלה. ובקירבם בלט חבר-כנסת אחד, לא-צעיר, שהסתובב על הכביש, לבוש בפשטות ומתנהג בעממיות, מתערב בקרב החיילים החמושים, הממונים לשמור על הסדר, ובקרב המפגינים, טופח בחברות על כתף גם פה גם שם, והוא כאחד ממלאכי-השרת שמעופף בזכותו חסינותו הפרלמנטארית על פני שדה-המערכה, שופע ישראליות לבבית שמכסה על תחושה עמוקה של קטסטרופה.

המשורר-העיתונאי נדב חומר בא נושא תיק-בד ובו קונטרסי שירתו למכירה. מזוקן ופרוע-תלתלים, הסתובב בנעלי-בד קרועות ומכנסי-ג'ינס קצרים, ועימו צלם של המערכת. הם תפסו מזוויות-צילום שונות דיוקנאות של המפגינים, אשר מצידם התנהגו כאילו אינם מרגישים כלל שמצלמים אותם. כמה מכרזות-המחאה הביא עימו נדב חומר בעצמו, והוא שחיברן ודאג גם שיציירו אותן באותיות ובמילים ממיטב סגנונו, בוטה ובלתי-מהוקצע ובא מלב העם ואינו מוכתב מלמעלה:

"מכובד מתנחלים לא יתכופף כבוד האדם העמלני."

"מילדותי למדתי, אחי, לא בנישול תיבנה ארץ מולדת אהבתנו!"

"ההולכים בחושכה לא יראו אור גדולת האחווה,

 זרע התקווה בין שני העמים לעד!"

"הידידות גשר לשלום הצודקני,

ההתנחלות כתם בני עמי למלחמה חדשנית."

"גם לערבי נשמה מלב אדמתנו המשותפת אזכור –

סאלם עלייהום!"

[הערה מאוחרת: המשורר נדב חומר הוא גם צירוף שתי דמויות שכבר הלכו לעולמן, העיתונאי דן עומר, ובעיקר המשורר יב"י, יונה בן יהודה, שהיה במידה מסויימת גרפומן. ואכן דן עומר, במדורו "נמר של נייר" בשבועון "העולם הזה" באותה שנה – יצא מגדרו כדי להשמיץ ולשים ללעג את "השקט הנפשי", כנראה נעלב מהקריקטורה שלו ברומאן].

ובשיפולי הכביש, על סלעים וקוצים שביניהם נטו המפגינים אוהל צבעוני ועליו כתובת: "מדרשיית השלום" – המשיך ודישדש נדב חומר בנעלי-הבד הקרועות שלו, ותקע באדמה כרזה אחרונה –

"אורי בן עמי בן ארבעים. אורי לאורך הדרך איתך

יחד הלכנו כתף אל לחי מול מדכאים ומנצלים!"

ובתוך האוהל – מי עמד והירצה בלהט אם לא אורי בן עמי בכוֹבדו ובעצמו, שמנמן ומתולתל ושערו מאפיר קמעה, והוא פורש השקפתו בפני מתי-מעט מפגינים שניתרו על אדמת-הבור הטרשית, הקוצנית, שכיסה האוהל, בחפשם תנוחה נוחה לרגלם העייפה –

"...המעשה שנעשה על הגבעה לעינינו כיום, התועבה הזאת – היא מעשה סמלי. בשומרון התפתחה ופרחה עבודת-האלילים הישראלית, והיא שהביאה לפילוג בין ממלכות יהודה וישראל, והיא שגם גרמה לבסוף לשקיעת שתיהן בפני כוחות פוליטיים זרים וחזקים מאוד, שעמדו על גבולותיהן. אשור. בבל. מצרים. רוסיה!"

"מה אתה רוצה, שניכנע לרוסים, ירמיהו?" – צעק לו סטודנט שחרחר אחד באוהל, "מזדיין-עם-ערבים-בתחת שכמוך!" – וקמה מהומה שלא שככה עד שהוצא המפריע בבושת-פנים, ואורי בן עמי, נבוך-קימעה, המשיך:

"לא נביא אני ולא בן-נביא ולא אמרתי שניכנע לרוסים ואפילו לא לאמריקאים וגם לא אמרתי שנלך שוב בגלות... אבל ההתנחלות בתל-פג'ה איננה מעשה ציוני אמיתי, היא-היא ההליכה בגלות, לשבת דווקא בתוך הערבים..."

עוד הוא מדבר והינה צוות-הטלוויזיה עצר למטה בכביש, ומיד, כמו על במת-הסרטה, התקבצו הכול ונכנסו לפעולה. המפגינים החלו צועקים ושואגים, הניפו כרזות למעלה, ואחדים אף פרצו קדימה וניסו להשתטח ולחסום את הכביש. החיילים החלו מפנים אותם, קודם בדיבורים ואחר-כך במשיכות מרפק וגרירת רגל. המצלמות ציקצקו. וחבר-הכנסת הטיל עצמו לבין הניצים בניסיון לפשר אך גם להיקלט במסגרת הצילום, על רקע ההתכתשות, ואולי לזעוק מאוחר יותר באותו יום או למחרת, מעל בימת הכנסת, כי הופרה חסינותו והוכה בידי אנשי-צבא.

עד מהרה נשמעו מן הגבעה קולות תלונה על כך שהטלוויזיה כדרכה מקדישה זמן רב מדי לכיסוי הפגנת-הנפל של השמאלנים, והיא מתכחשת לעיקר – העלייה לקרקע תל-פג'ה, היא מפגור. "מביאים ספר תורה!" – צעקו מלמעלה, "ספר התורה מגיע!"

צלמי הטלוויזיה קיפלו את מצלמותיהם ומיקרופוניהם. והפעילות ההפגנתית על הכביש שקטה מיד, כבמטה-קסם. הצלמים והכתבים החלו חוצים באלכסון את השדה הזרוע סלעים וקוצי-קיץ יבשים, בהליכה מהירה, ספק ריצה, כדי להגיע במועד לתהלוכה. גם ראובן ברנע היה שם, מחלק הוראות לצוות-הטלוויזיה. ואכן מולם, באמצע הדרך הזמנית, החדשה, שפילסו הדחפורים, כבר התקדמה חבורה משולהבת, רוקדת, ובמרכזה מתנודד ספר-תורה בפרוכת-קטיפה סגולה עם אותיות-זהב, וחופה מעליו, ואנשיה שרים סביבו בגרונות ניחרים מעט, וצרודים:

"עוצו עצה ותופר

דברו דבר ולא יקום

כי עימנו אל!"

והאוויר כמו אוזל מריאותיהם, צרובות עשן הסיגריות, בטפסם במעלה-הגבעה.

"עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל חי..."

ורבים משוררים במיבטא לא-ישראלי.

"קחי קציצה, רִיתַ'לה," פתחה איה באוהל שבגבעה את הצידנית. "חרבון שכזה! החזרת נשפכה! זה בגלל אימא שלך, עם כל הצנצנות והאוכל משלשום!"

"אמרתי לך לא לשים שום-דבר בצנצנות-זכוכית!"

"אז יכולת להזיז את התחת שלך כשארזנו. קחי אורית'לה, זה לא נשבר, רק המיכסה נפתח..."

"לא רוצה – " ברחה מהם בכעס. "נמאסתם עליי!"

ליד האוהל השלישי או הרביעי מהם בשורה, כבר ישבה משפחה מזרחית שקטה. הגברים חבושי כיפות-בד רקומות ומחודדות, ושפמים זקורים. כמו גרוזינים. בצד, על כירת-פחמים, השחימו נתחי שישליק ובצלצלים על שיפודים. ובאמצע, על ארגז הפוך, מכוסה מפה צבעונית, היו פזורים צלחות, ספלים, וסכו"ם מפלסטיק, בצבעים ובגדלים שונים. פיתות, צנצנת זיתים שחורים. קערית טחינה. צנצנת רוטב חריף שצבעו חום-ירקרק. פרוסות לפת סגולה-אדמדמה. חצילים כבושים. וקערה מלאה פלחים  טריים של צנון לבן בקליפה אדומה, עשויים בשמן-זית גס וחומץ ומלח ופטרוזיליה-ירוקה קצוצה. טרנזיסטור גדול, ישן, בתיבת עור שחור ומרופט, השמיע מנגינות מזרחיות. אורית'לה התבוננה בהם כמו באיזו אורחת-פלאים מן המידבר.

"עוד מעט יירד גשם," אמרה אחת הנשים.

"יירד גשם, חוזרים לאִישדוד. שיישארו פה החיילים." אמר המבוגר שבחבורה והוא הסב, כנראה, וגיהק.

"רוצה צנון, ילדה?" שאלה אותה האישה.

"כן."

הגישו לה את הקערה.

"קחי, תאכלי צנון של מתנחלים." האיר לה הסב פניו, כפורס לה מפיתו באיזה פולחן קדמוני.

אורית'לה טבלה אצבעותיה והעלתה שני נתחי צנון ונתנה אותם בזה אחר זה בפיה. מעודה לא טעמה מאכל שהיה כה ערב לחיכה. ילדים אחדים סבבו אותה בסקרנות.

"תנו לילדה גם פיתה לטבול – " אמר הסב, ושוב גיהק.

"מה, זאת רגילה רק לְחַשְׁטִינַאדוֹס דוֹס חַלְדֵיאוֹס – " אמר גבר אחר, שמבטו רע, אולי בנו של הזקן. וכולם צחקו.

אורית'לה נשאה רגליה וברחה בלי לומר תודה, צולעת קימעה, ומבויישת.

פקעת התהלוכה עם ספר-התורה במרכזה, וחופתו על מוטותיה מתנודדת כמפרש מעל לראשים המשולהבים, – התקרבה ובאה בינתיים לאוהל בית-הכנסת. ובין הנדחקים סביב ספר-התורה נראו מקפצים מנהיגי התנועה והגוש והמפלגה – הרב והשר והמשורר והאלוף-בדימוס והדובר והנביא והאידיאולוג והעיתונאי והמושבניק והחוזר-בתשובה, מוקפים בבחורי-ישיבה אחוזי-תזזית. כשהוכנס ספר-התורה לאוהל בירך הרב "שהחיינו" עם תוספת מיוחדת, שקבע הרב הראשי, לשעת חירום של הכנסת ספר-תורה לבית-כנסת של מתנחלים בעוד האוייב בשער, ולמקרה שהתנחלות כזו תיעשה בפאתי הר-הבית.

ומשנרגעו הרוחות, וארון-הקודש הנייד נסגר על התורה, וחוּזק איתן על מקומו בכמה לבנים של מלט פריך, החלו הכול מתקבצים לטקס. על במת קרשים טריים, צהבהבים ובלתי-מהוקצעים, נקבע רמקול נייד שפועל על סוללות. זמרת שמנמונת, יפת-פנים, שחורת-שיער ונמרצת, הנעימה קולה ושרה בפאתוס את "ארץ שאהבנו", והקהל השתתף עימה בפזמון החוזר, וברטט קדושה:

"ארץ של העם

ארץ לעולם,

ארץ בה נולדנו

ארץ בה נחיה

יהיה מה שיהיה!"

שוב ושוב חזרו על המילים האחרונות באיזו דבקות ואחר-כך שרו כולם יחד, "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות," – עד שהתאספו ועלו המנהיגים על הבמה הזמנית, והם ממצמצים מעט בעיניהם כנגד השמש המכה ממערב. חשרת העננים שעלתה והתקשרה מן הים כמו איימה לכסות בקרוב את עין השמש. גם הרוח נעשתה קרירה מעט, הררית. כאילו ישראל-של-מטה, בתחום הקו-הירוק, אינה מאירה פניה למתנחלים, ומשלחת בהם צרורות של חיצים מקפיאים שחודרים מבעד לבגדים הקלים, שורטים במיפתח-החזה, ומכאיבים, בייחוד למעשנים אכולי-הריאות ובעלי הגרון הרגיש, המגורה. מצלמות הטלוויזיה המשיכו לצקצק. והטכנאים הקליטו.

"על הכתפיים, על הכתפיים – " נדחקה ביניהם אורית'לה כשהיא מגהקת.

"מה זה מסריח לך כל כך מהפה?"

"אימא'לה אני אכלתי צנון, צנון של מתנחלים!"

"שקט, שקט," אמר רמי. "תראו מי עומד שם, חבר של אימא, יַעַנִי, ראובן ברנע, מהטלוויזיה."

ראשון המדברים בירך הרב הישיש ונמוך-הקומה, מעוז המתנחלים, שלבש מעיל, ידיו פירכסו מעט, וקולו הרועד, החנוק מבכי והתרגשות, כמו נבלע בשערות זקנו הלבן:

"להווי ידוע שאסור לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו ובירת קודשינו בידי זרים כי זה עלבון לירושלים וחילול השם נורא וטינוף אדמת הקודש שומרון וכל העובר על איסור זה חייב חרם ונידוי ושמתא וחשש כרת ומודה ועוזב ירוחם ולא תעשו הרע בעיניו-יתברך כי אם מצווה גדולה וחשובה היא מצוות יישוב ארץ-ישראל אדמת קודשינו שומרון על פני על מלכויות האדמה ובאל ציון גואל ומנחם וחתו מפניו כל פועלי אוון וקטני אמנה והנרגנים והכופרים בעיקר שאין לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו בידי זרים וזדים בטינוף מעלליהם להשחית עם ישראל חַי, חי, חי! אמן ואמן סלה!"

ורבים מן הקהל ענו, לא בבת-אחת, אלא בצרורות נוקשים שמתפזרים במלמול, כבשעת תפילה:

"אמן אמן סלה. יהי שם כבוד מלכותו מבורך לעולם ועד."

אחריו דיברה פרופיסור ענולה גורן-כ"ץ, הבלונדית בעלת החזה השטוח, אישה גבוהה ושורשית, צחת-ביטוי ונמרצת.

"אני מתרגשת. ואני אומר רק זאת. המרחם על אכזרים – סופו שמתאכזר על רחמנים! – כך נאמר על שאול, שלא רצה להרוג את אגג, וסופו של דבר שהרגו את כל משפחתו. אני אוהבת לקרוא במקורות, זה עושה אותי לעשירה ולחכמה יותר. הרחמנות הזאת היתה בשבילנו ממש הרסנית. המצב הקיים נוצר מפני שלא אמרנו מיד שהארץ שלנו! ששכם שלנו! וחברון שלנו! בפעמים הקודמות קפצו והכריזו שתמורת שלום מוכנים לוותר – והסוף היה שוויתורים אמנם היו, אבל שלום לא. אילו היינו מרגילים את העולם שהארץ היא שלנו, ואם כך נרגיש גם אנחנו  אז נהיה חזקים לעמוד מול כל הלחצים. כי נדע שהצדק איתנו.

"אבל אם מרגישים ככובשים וכזרים, כגזלנים, כמי שמחזיק אדמה של מישהו אחר – אז באמת, איזה קלף יש לנו למיקוח? הרי ברור שאם כך נרגיש – אז יגידו לנו: זה לא שלכם אז קודם כל תחזירו! ואם אנחנו לא בטוחים בשכם וחברון שהן שלנו – למה נהיה בטוחים ביחס לתל-אביב או יפו, שגם בה התגוררו ערבים? ואם אנחנו לא בטוחים בזכותנו להיות על גדות הירדן, מחר נפקפק אם יש לנו זכות לשבת על הירקון! ובסוף נפקפק אם בכלל יש לנו זכות קיום.

"לכן חשוב כל-כך לחזק את אמונת הנוער בעצמו, שלא יחשוב שזה כיבוש, שיידע שזה שלנו. כי אם שכם וחברון לא שלנו – מחר ישאל, ובצדק: מדוע לוד ורמלה כן כן שלנו? צריך להחזיר לנוער קודם כל את הרגשת הצדק! מדוע אצל אנשים דתיים-מאמינים אין עבריינים ואין סמים? כי להם יש האמונה ויש הקשר עם המקורות. משרד-החינוך בעצמו הוא האשם! – מפני שאם לא נתן די השכלה יהודית, אז נוצר החלל. אותו חור בהשכלה, וכידוע החור קורא לגנב. ואם יש חלל, אז הוא יתמלא במשהו אחר, בסמים, ובמה לא? אם לא ימלאו את החללים בסם-חיים – הם יתמלאו בסם-המוות. כי הטבע שונא חללים ריקים. זה חוק פיסי. ולכל חוק פיסי יש חוק מקביל במיטאפיסיקה. לירושלים-של-מטה יש ירושלים-של-מעלה. הצרה היא שפֹּה, באופן אלילי, מנסים לנתק את החומר מן הרוח – "

אחרי דבריה הנרגשים, שנקטעו מדי פעם בתשואות ובמחיאות-כפיים, דיבר שר התודעה-היהודית. איש הנראה תמים, עגלגל ובהיר-עיניים, דומה במקצת לאורי בן עמי, אך חובש כיפה.

"ביום הגשמת חלומנו לעלות לתל-פג'ה אשר לא עוד תל-פג'ה ייקרא לה אלא מפגור! – ביום חגנו אנו אומרים: יש סימנים רבים של התעוררות והתפכחות בעם. סימנים של רצון בריא להיחלץ ממשבר הניכור והמתירנות, מתהום הסמים וההינתקות מהמקורות. לצאת מהמעגל הסגור והמדרדר של חומרנות, מתירנות, חקיינות, נהנתנות, ריקנות ועוול. יש רצון לשוב אל עצמנו, אל תכונות החסד, הצדקה וצניעות הלכת של עמנו המפואר, שאין עוד כדוגמתו בקרב העמים, כדברי הנביא: 'לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי אדוני!'"

באמצע דבריו חדלו אנשי הטלוויזיה לצלם ולהקליט, קיפלו את ציודם ומיהרו להסתלק מן הגבעה, כדי להספיק לשדר את הדברים במהדורת החדשות של הערב. שר התודעה המשיך בנאומו, אך חגיגיות המעמד כאילו נפגמה מעתה, והשר דמה לבעל-שמחה המשתדל לעודד אורחים נכאי-רוח.

"הגיעה העת להתחדשות העיקרית והבסיסית, כדברי הרב קוק זיכרון צדיק לברכה – לחבר את גאון הקודש עם גבורת החייל! – שערי התשובה לא ננעלו! – אנחנו בעלי-הבית של הארץ הזאת. האם חזרנו לכאן כדי להקים מדינונת קטנטנה, מתירנית? לא. אנחנו השליחים של ההיסטוריה היהודית, של מיליוני יהודים. יש פתגם ידוע: אדם עושה שליחים לתיקון ולא לקלקול. אנחנו לא נבגוד בשליחות ולא נמעל בה. עוד נבנך ונבניית מפגור קריית מלך רב מלב כל בונייך להגיד, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה, וכל עצי-השדה ימחאו כף. תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס, והיה לאדונַי לשם לאות עולם, לא ייכרת. ויעקב עבדי, וישראל בחרתי בו, כציץ יפרח בכרמי שומרון, וכחציר בהרי אפריים!"

איה עמדה עם רמי ואורית'לה, ומאחוריה מעין קירחה בקהל, ודומה שהרצון להתבונן בה ממרחק נפגש בחשש להתקרב אליה יותר מדי פן יתעורר היצר הרע, שנאמר, אחורי ארי וכולי.

תחילה עמדה בשקט, ורק מפעם לפעם פירכסה בה תנועת העכוז בהעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. היא שמעה בשקט את הרב, הקשיבה לפרופסור ענולה, מהרהרת אם צבע שערה טבעי, ומחברת לה במחשבתה תשובות ופרפרזות מטופשות, וכך עשתה גם לדברי שר התודעה, מתווכחת עימו כאילו היא עדיין אשתו של אורי בן עמי, אך הולכת ומוותרת בהדרגה כדי לשכנע עצמה כי בסופו של דבר אין זה נורא כל-כך לתקוע כאן יתד וגם לבוא מדי פעם לראות, אולי במשך הזמן יצמח מזה משהו, בית-קיץ בשומרון, או איזו עיר-גנים חדשה שמחוברת בכביש-מהיר לשפלת-החוף.

אחרון הנואמים והמברכים היה המשורר והפובליציסט משה צִילוֹחַ. איש נמוך ומצומק, סגוף-פנים, ראשו מגולה, שערו שחור כעורב, ומשקפי-ראייה ענקיים, במסגרת שחורה אף הם, מסתירים את מרבית פרצופו. לבוש חולצה בהירה ששרווליה מופשלים, למרות הקור. עיניו מוטות אל-על בדברו, וקולו דק, צפצפני, כמשתדל לגרש את חשרת העננים שכבר הסתירה את השמש.

"הרי שומרון הקירחים, צוקי אפריים המצפים ל-ג-או-לה – "

נשמע קול צחוק כבוש, נשיי, בקהל. ומיד היסו אותו, וצילוח המשיך –

"אפילה, אפילה גדולה בדרכי הגדה השוממות מיהודים, – ולפידים, לפידים מדליק בהן היום המתנחל העברי אבל גם היום אחיי בני האור והתפארת, אחיי גיבורי התהילה, גם היום אל לנו לשכוח, שקיימת בארצנו מאפיה שמאלנית שהשתלטה על חלק מתרבותנו השורשית, והיא מגדפת, והיא מסלפת והיא מטנפת את העיקר, את קודש-הקדשים. הנקודה המשותפת למאפיה ולשמאלנות היא היותן מיעוט. מיעוט מבוטל. אך מיעוט זומם, מיעוט המנסה להשתלט על הרוב. מיעוט שתופס משלטים. ואוי לו, אחיי ואחיותיי, אוי לו למי שמנסה לערער על שליטתם. הם נמצאים בספרות, הם נמצאים ברפרטואר של התיאטרון המוצג על במותינו המסובסדות על ידי הכלל, על ידיכם, על ידי כולנו, אלמנות-מלחמה, יתומים, הורים שכולים, וציבור, אלמנות, ציבור לאומי, נאמן, שומר-מסורת, שמתנגד לדברי-תועבה שמתנגד לתועבות-גויים. למתירנות. לגל הפורנוגרפיה המשתוללת.

"הם רוחשים בטלוויזיה. הם רוחשים ברדיו." אמר בהדגשה, כרומז לקיפוחו. "רעה הם רוחשים. דיבה הם מטפטפים. רעל על לשונם. על לשונם השכירה, המושכרת לחרב, לחרב שכירי-האוייב, לתעמולת אש"ף. עוד זוכרים אנו, אחיי ואחיותיי המתנחלים בהר, בהרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המזדקרים – "

ושוב נשמע קול הצחוק החנוק ההוא, המרגיז. ויותר אנשים הסבו פניהם לראות מי המפריע. זו היתה איה. היא צחקה בצמרמורות. העננים התקדרו והתעבו ממערב, כמו לקראת גשם. נעשה קר פתאום. רמי נשא על כתפיו את אורית'לה שעייפה. צוקי אפריים – אלה הזכירו לאיה מה שסיפרה לה מירה, שכך הם מכנים ביניהם את התרנגול, זה הצוּקצוּק של אפריים, שסובל כנראה מקישוי מתמיד. עדים הרי חיימסון הקירח, צוקי אפריים המזדקרים, שמלטפת מירה... קוקוריקו... וביחוד עכשיו, שגם ראובן ברנע החרמן כבר הסתלק עם צוות-ההסרטה, אז...

"...וכדרך אחיהם לדיעה בגרמניה הווימארית או באיטליה וצרפת של ימינו, הם מוצאים פורקן לרוחם התבוסתנית, לרוחם המתירנית, לרוחם המפונקת והמבולבלת – מוצאים פורקן בהכפשת המורשת הלאומית שלנו, שלכם, המתנחלים בהר, בגאון הרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המתרוממים אל-על, מזדקפים – – – "

ואז התפרץ ללא מעצור צחוקה של איה, שכל יצורי גווה ובייחוד אחוריה היו מרקדים, כאחוזת תזזית.

" – לומר לערפאתים: עם ישראל חי – – – "

–  נבלעו דברי צילוח, שטרם הסתיימו, בפרץ הצחוק המטורף, החולני, שדבק והתפשט גלים-גלים, וכאילו הכול מדוגדגים במה שמצחיק את איה, ובעצם הלא איש אינו יודע מה הסיבה, ורק נדבקים כולם בצחוקה שדומה לקריאת קו-קו-רי-קו, כאילו היא מנענעת באחוריה את הקהל כולו, חובשי-כיפות וחילונים גם-יחד, ובקוקוריקו מקרקרת אותם.

וכשהפסיקה רגע, ושמה יד על פיה, כעומדת להתפוצץ או לזורר את הצחוק ממקום אחר בגופה הדשן והמתפרץ לצאת – התגבר צחוקם של השאר, ובייחוד של החיילים הצעירים ובחורי-הישיבה. וכשהשתתקו מעט, כמתביישים בפני מפקדיהם ורבותיהם, היתה איה נגרפת מחדש בקול צחוק נורא, היסטרי, כמין נקמת נקבה מכת סמאל, נקמה בכולם, קו-קו-רי-קו – וסוחפת אחריה שוב מקהלה שלימה – הכול כנגד מאמציו הנואשים של צילוח, המכה על הרמקול בכף-ידו, ומבקש לסיים בשירת "התקווה", – ואיה זו, כאילו היא מנענעת את כל הקהל, מעלה-מטה, כאחוזת-דיבוק, בתחת הצוחק שלה, מתהום ארץ רבה.

"קו-קו-רי-קו! – – – "

זה היה נורא. ומביך. ומשפיל. ורמי לא ידע היכן יקבור פניו מרוב בושה. הוא רצה למשוך את איה אחריו, אך אורית'לה, ספק בוכה ספק צוחקת, דבקה בצווארו ברגליים עקשניות ולא הניחה לו להורידה ארצה, כאילו כרתה ברית עם אימה המטורפת. וכשביקש לשחרר יד אחת כדי לתפוס באיה, החלה אורית'לה מדהירה גופה לפנים ולאחור כנופלת, ומכריחה אותו לתפוס בה שוב בשתי ידיו, כאסיר.

ואז התחילו הגשם. טיפות כבדות. גואלות. שתחילתן בריח גשם ראשון, טרי, שנספג באדמת האבק. והוא כמכבה לאט-לאט את תבערת הצחוק המביש. והכול נשאו רגליים וברחו להיסתר באוהלים ובקרוואנים מפני המטר שנעשה סוחף ושהפך בתוך רגעים אחדים את אדמת הגבעה כולה לבוץ טובעני.

*

"את חושבת שידפיסו את הקוקוריקו הזה בעיתון שלנו?"

רטובות ומבוססות במגפיהן בבוץ מצאו לעצמן שתי העיתונאיות מקלט בטנדר הסגור של יוסי הערבי, שסיים את יום-עבודתו והסכים לקחת אותן עימו עד לצומת הקרוב ביותר לתל-אביב.

"השתגעת? אם איה בן עמי המופרעת מתפרצת בצחוק, אז את חושבת שאבנר ישנה בגללה את המדיניות של העיתון ויעשה צחוק מההתנחלויות?" – השיבה אביגיל בניגון קולה המרושל.

"זאת איה בן עמי?"

"כן."

"שהיתה אשתו של אורי בן עמי עם כל הסיפורים הַמְּסוּמְבַּלִים?"

"שלא תהיינה לך אשליות, דנה. אני קצת מכירה את אורי בן עמי – כל מה שאצל אחרים נראה סמלים עמוקים של מי-יודע-מה, אצלו זה סתם בדיחות פרטיות."

אביגיל סיפגה באיזו מחטה את מחלפות שערה האדמוני והחלק, שנרטבו בגשם, ואז המשיכה ואמרה: "הדבר היחידי שאורי בן עמי ממציא מהדימיון בסיפורים שלו הם שמות וגם זה לא תמיד, ואם זאת נקראת ספרות-יפה אז אני ברברה ווֹלטרס – "

"בחיי שלא היכרתי אותה."

"מי?"

"את איה."

"טוב, היא השמינה והתבגרה אבל את רואה שנשארה קצת קוּקו כמו שהיתה תמיד. אני שואלת אותך, כך נראית מתנחלת?"

"אוי אביגיל, תפסיקי להיות רומאנטית – "

"אני? כבר נשבר לי מארץ-ישראל..."

והטנדר עשה דרכו בבוץ, מקרטע על סלעים ומהמורות מלאות מים, עד שעלה לכביש וטס במהירות מערבה. ענני-גשם נשברו על הרי-אפריים, אבל כבישי-ישראל שבתחום הקו הירוק היו יבשים.

רמי טרח בפינה, בשקט מבשר-רעות, להדליק את פנס-הרוח, ותלה אותו על המוט המרכזי באוהל. נעליהם היו מלאות בוץ. בוץ היה בכול. הגשם נקש על היריעות. רצפת הקוצים והסלעים היבשה-עדיין היתה נחמה מעטה, אפילו את המיטות המתקפלות לא היה אפשר לפרוש היטב על מישטח ישר.

"צריך לטלפן לאימא שלי." אמרה איה.

"את יודעת שאין כאן טלפון."

"אולי לצבא יש. אני מפחדת שיובלי יצטנן."

"הוא יצטנן! באמת, הדאגה שלך משגעת פילים."

"אז מה עושים עכשיו – "

"מה שכל עם-ישראל עושה," קבע רמי בקול הבאס העבה שלו, "הולכים לאכול ארוחת-ערב."

"אני לא איכנס לחדר-האוכל שלהם!"  אמרה איה. "סכנת-נפשות ללכת בחושך הזה על הסלעים, בבוץ."

הם אכלו בשתיקה לחם אחיד, פרוס, שחולק בצהריים. הוציאו מצידתם מימרח-שוקולד. מלפפונים טריים. קציצות נודפות ריח שום. משולשים של גבינת-מריחה. סרדינים. רמי הרתיח מים לקפה.

"זה פיקניק עצוב." אמרה אורית'לה. "אני רוצה הביתה. אני כבר מתגעגעת לבית-הספר."

איה הסתכלה לעבר רמי בשתיקה. הטרנזיסטור השמיע חדשות. "למרות המימטרים הכבדים שהחלו יורדים לעת ערב בשומרון לא נפלו המתנחלים ברוחם... חנן פורת אמר ש... הרב צבי יהודה הכהן קוק שלח ברכה... האנס-המתנצל שוב תקף אישה על-יד תחנת-הרכבת תל-אביב-צפון..." רמי סגר את המכשיר. מכיוון האוהל הצמוד לסוכה-הגדולה, ששימש חדר-אוכל זמני של ההתנחלות, קלחו ובאו קולות-שירה צרודים ונרגשים, "עוד אבינו חי," כמו מתוך איזו התרסה יתומה וחסרת-חן כנגד היקום כולו. גלות. לאוהל שלהם איש לא ניגש, כאילו מצורעים הם, וניכר היה ברמי שנמאס עליו העניין, אלא שאינו יודע כיצד להיחלץ.

"את לא אוהבת לישון בשק-שינה? כמו שהיינו בכינרת?" ביקש להפיס דעתה של אורית'לה.

"אני רוצה צנון."

"אין צנון." אמרה איה. "יש קצת חזרת."

תהפוכות היום ניכרו היטב בתיאבונם. ועד מהרה התברר שחיסלו כל מה שהיה פרוש על הארגז ביניהם. איה, שצמה כמעט מן הבוקר, נתקפה בבולמוס התיאבון הרגיל שלה, וכילתה בעצמה כחצי כיכר-לחם עם גבינת-מריחה וסרדין נוטף שמן.

הארוחה היטיבה מעט את מצב-רוחם. אמנם הגשם לא פסק. רוח חדרה פנימה. אך איה נעשתה שקטה, רכה ומפוייסת. המראה שלה היה מרוט כהוגן. "אני מצטערת על ההתפרצות שלי, רמי. פשוט לא יכולתי להתאפק."

"מה אפשר לעשות," אמר רמי. "ככה זה בחיים. אף פעם אי-אפשר לדעת. זה קורה."

"כן. והיום זה קרה לי."

"איך סבתא שלי היתה אומרת: לכל כלב יש יום, והיום, להבדיל, זה קרה לך."

"כן. היום זה קרה לי."

"את, יַעַנִי, ארטיסטית גדולה לפעמים."

"רמי, אני מתחננת בפניך, יש לי דקירות נוראות. בסוף אנחנו נצא מפה כולנו עם דלקת-ריאות, והילדה, אני לא צריכה להגיד לך – "

"אבל אי-אפשר לקום ולהסתלק סתם כך, מפני שיורד קצת גשם."

ניכר היה בו שהוא שוקל מה יותר גרוע – להישאר לישון כאן הלילה או להעמיס את כל הציוד על ה"פולקסוואגן" הקטנה ולהסתכן בירידה אל הכביש בדרך-העפר הבוצית. אם לא יידרדרו לאיזה ואדי, ודאי ישקעו בבוץ. פרצוף נאה יהיה לו כאשר יתגלה פתאום, עריק, באוהל-האכילה, מבקש מן השׁרים עזרה לחלץ את רכבו.

ואז ביטאה אורית'לה את מה ששלושתם לא העזו עד כה לומר:

"אוף, כמה שהייתי משתגעת עכשיו לחבק קצת את יובלי החמודי."

יובלי! המתוק הזה. איך אפשר בכלל בלעדיו –

"אוֹ.קַי," אמר רמי בהחלטה פתאומית. "אנחנו חוזרים הביתה."

"יופי! יופי!" קירטעה אורית'לה ושרה.

"שקט! שקט! מה איתך? לא כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך!" אמר רמי.

במהירות מפתיעה נאסף הכול ונארז. למזלם פסק מעט הגשם. פיסת-שמיים התבהרה במזרח, וניראו כוכבים. המכונית היתה קרה ורטובה. למזלם לא היה קושי להתניע. הם נפרדו מהאוהל בלי צער. גם הירידה מן הגבעה עברה בשלום. המטה של המתנחלים, אשר פעל, בעזרת-השם, בצורה מאורגנת ביותר, הצליח לצפות מבעוד-מועד את הדרך הזמנית ברשתות-ברזל שכמותן מצויות בחיל-ההנדסה.

*

ליד הכביש בערה מדורה קטנה והאירה אוהל פרוץ לרוח ועליו שלט קרוע. דמות-אדם קיפצה סביב המדורה, כקופא מקור. כאשר הבחין במכונית, רץ לשולי הכביש והרים יד, מבקש הסעה.

"אל תעצור! זה בטח מחבל – " אמרה איה, שישבה מאחור. אורית'לה התעקשה לשבת במושב הקדמי, על גבי גל של חבילות. ואיה, עם שאר הציוד, במושב האחורי.

"איזה מחבל?" אמר רמי. "לא שמעת ברדיו? זה האוהל של 'מדרשיית השלום'!"

והוא עצר.

בחור צעיר, מתולתל וגבוה, לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים, ורועד כולו, השתופף על מכוניתם מבחוץ –

"אפשר לנסוע אתכם?"

"לאן"

"מה זה חשוב? לתל-אביב, לישראל. העיקר לצאת מפה."

"היכנס."

והוא נדחף לאחור, ארוך וגרמי, ליד איה, אשר לא שמחה ביותר על האורח הלא-קרוא.

"אתם מההתנחלות?"

"היינו." אמרה איה בנימה אירונית, שהסבירה הכול.

"מה זה חשוב," הוסיף רמי, "כולנו יהודים."

התברר שאת הבחור השאירו לשמור על האוהל של "מדרשיית השלום", הבטיחו לבוא לקחתו, ושכחו.

"איזה חוסר אחריות," אמרה איה, אדישה.

"כן, כל העניין היה מאורגן בצורה גרועה, רוב המרצים לא הגיעו, חוץ מאורי בן עמי."

"מה, אורי בן עמי היה כאן היום?" התפלאה איה.

"אתם מכירים אותו?"

היתה שתיקה אשר הבחור, – ומתברר, סטודנט ושמו יוסי – לא הבחין בה במיוחד. "תשמעו, בן עמי נתן כאן סְפִּיץ' כזה גדול, ממש גדול! הכניס להם באבי-אביהם – "

סוף-סוף הרגיש שאין מעוניינים כל-כך לשמוע את דבריו, והשתתק, כי חשב שהסיבה פוליטית. מה עוד שבינתיים, בחלל הצר של המושב האחורי, היה מרפקו ממש תקוע בזרועה של איה. וככל שהפשיר והלך, ובחמימות שבתוך המכונית, וכה קרוב לגופה הדשן – החל חש שקירבתה נעימה לו. ובהיסוס-מה, וכמו מפני עיקול הכביש, הסיט מרפקו קצת יותר לעברה, ולהפתעתו הגיבה בהרימה מעט את זרועה שלה, ומיד המם אותו בקירבתו החמימה הכדור הרך של חזהּ. המכונית היתה חשוכה. אורית'לה ישנה, מוגנת בחגורת-הבטיחות, ורמי התבונן במאומץ בכביש החשוך והחלקלק שלפניו. לא היה כל חשש שקירבתם תתגלה. חפצים רבים וחלקי-לבוש היו פזורים מאחור. אפילו שמיכה. – מילא, – הירהרה איה, – מסכן שכזה, עוד כמה נגיעות וכבר לא יהיה לו קר בכלל. – אך האמת היא שלה עצמה היה במגע האסור מעין רפואה נעימה. מרגע שהפקירה עצמה לידיו, חלפו נעלמו כל הדקירות שבטנה ובחזה, ואיזה רוגע נעים, וחמימות, השתפכו בה. היא נזכרה במה שסיפר לה פעם אורי, לפני שנים רבות, לקראת סוף נישואיהם, כיצד נסע ערב אחד במונית-שירות מחיפה לתל-אביב, ובחורה מזרחית שישבה לצידו במושב האחורי הניחה לו, טפח אחרי טפח, לשלוח בה ידיים עד שאפילו ליטף בשתי אצבעות את מפשעתה. בחשיכה המלאה, בדרך חזרה, בשום-מקום זה שנמצאו בו, ובגשם שהחל יורד שוב, נידמה היה לה שהיא-היא אותה בחורה חסרת-בושה, והסטודנט – אורי בן עמי. – וזה, מצידו, אכן לא איבד זמנו. מרפקו השמאלי היה חג ונוגע, בקצב הכביש, לחוץ אל שדהּ של איה, והכול בשתיקה. עד מהרה הִרשה לעצמו לפרוש מעט את כף היד, הכף צנחה כמו מבלי-משים על בטנה. זה היה רגע מכריע, עוצר נשימה. התסכים? או תדחנו בכעס ויורידוהו כאן חזרה לגשם, באמצע הדרך הנידחת? – איה נשמה עמוקות כמו במקום האנחה, כתחליף לקריאת החמדה שלא העזה להשמיע – ודָמְמַה, כמצפה לבאות. הסטודנט קיבל את שתיקתה כהסכמה, ועד מהרה אירע בה הדבר שלא-יאומן – אצבעות זרות, גבריות וקשות, טפפו קלות על פני האריג שכיסה את מפשעתה, ואחר עלו וירדו שוב, והפעם לוטפות את עירום בטנה, ועושות דרכן בביטחה מתחת לחצאית וזוחלות על עורה החשוף, תחילה כמו מתקשות מעט להגיע, עד שנגעו והחזיקו בקודש-קודשיה וסילסלוהו ונברו בו בעדינות והביאו בה הרגשת התעלפות קלה ולחות חמימה – והיא שמרה על עצמה בכל כוחותיה שלא להתנפל כך לפתע על הבחור במכנסיים הקצרים ולחבקו בכל כוחה, ולהתגלגל עימו ללא פחד, ועם הדבר האמיתי שלו, וללא תחליפים.

בהתרגשו ובפחד נרגעה איה מהר, והחלה מזדקפת קימעה, כמבקשת להיטיב את ישיבתה. הבחור נרמז ומיד שלף ידו ממנה והסתגר בתוך עצמו, מבלי להפר את שתיקתו. איה התפללה בליבה שאת חללה הצר והדחוס של ה"פולקסוואגן" הקטנה לא ימלא פתאום ריח זרע טרי שפלט הלה בהתרגשותו. ותודה-לאל, הדבר לא קרה. מן הסתם היטיב לשלוט בעצמו, או שמא היה קופא עד כדי כך? – והיא הודתה לו בליבה. הכביש נעשה מואר יותר ויותר, רחובות וצמתים מרומזרים – ככל שהתקרבו לעבר כביש החוף, וכשנסעו בו. איה לא הסבה מבטה לעבר הסטודנט, כמבקשת שלא יכירנה באור. במבואות תל-אביב, בצומת כפר-שמריהו, ביקש בסליחה לעצור, אמר שלום חטוף, תודה, והסתלק.

וכך הסתיימה פרשת ההתנחלות של משפחת קדומי.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, בנוגע למורים התומכים בסירוב ומביעים דעתם... תרשה לי בבקשה להזכיר שלא מעט רבנים מטיפים לסירוב פקודה וסרבנות בכלל, כאשר מדובר בפינוי מאחזים בשטחים שאינם בשטחי המדינה או לחלופין לגיוס לצה"ל.  מה מקומם במערכת החינוך?

ישראל פנחסי

* מוטי הרכבי: מולֵך התקשורת קיבל מנחה, ועדת ״משהו״ הדיחה מספר קציני משטרה! אפשר לעבור לקורבן הבא.

תרבות ״הוועדות״ והקרבת הקורבנות לתקשורת, תביא אסון לעם ישראל. התקשורת מחליטה כלפי מי ימנו ועדה וכלפי מי לא (עד היום לא קמה ועדה לבדיקת מקורות כספי הדם של הקרן ושלוחותיה). מחפשים טוב, מוצאים כמה קורבנות שאפשר לשפדם. שופכים את דמם בראש חוצות. מולך התקשורת נרגע, ומתחיל לחפש את הקורבן הבא!

עד מתי? לא זכור לי שבארה״ב הקריבו קציני משטרה או קציני FBI אחרי כל פעם שמטורף אמריקאי ירה באנשים, ושם זה קורה די הרבה. גם לא אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, ולא אחרי הפיגוע בבוסטון. אני מניח שהיה תהליך של הפקת לקחים ובוודאי הזיזו אנשים מתפקידם. אבל ללא חגיגה תקשורתית. למיטב זיכרוני התקשורת האמריקאית לא דרשה ולא דורשת דם אחרי כל אירוע – כמו שעושה התקשורת הישראלית. אין ספק – הצימאון לדם ולקורבנות מאפיין כנראה רק את התקשורת הישראלית. אילו חילקו פרסי פוליצר על שריפת מכשפות היתה התקשורת הישראלית תופסת מקום ראשון בעולם.

* יש לנו זוג חברים, כבר סבא וסבתא, והנכדה הקטנה, כשבאה אליהם, ישנה במיטה הגדולה בין סבא לסבתא.

לילה אחד, סבא יצא מהחדר לשירותים, וכאשר חזר, שאלה הקטנה:

"ניערת?"

* המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, אמר הבוקר (רביעי, 9.9.15) בדברים שנשא בפני אזרחים איראנים בטהראן כי ישראל לא תהיה קיימת בעוד 25 שנה. חמינאי ציין כי לאחר הסכם הגרעין שהושג עם המערב "אמרו הציונים" כי ב-25 השנים הבאות לא יהיה מקום לדאגה לגבי תוכנית הגרעין של איראן. חמינאי התכוון ככל הנראה בדבריו לעובדה שהפיקוח על חלקים בתוכנית הגרעין האיראנית יימשך כ-25 שנה. "אני אומר (לישראל) שהם לא יזכו לחזות בסופן של 25 השנים," אמר חמינאי, "בעזרת אללה לא יהיה דבר כזה שנקרא המשטר הציוני בעוד 25 שנה."

חמינאי הוסיף בנאומו כי הוא אישר לקיים משא ומתן עם ארה"ב רק על סוגיית הגרעין מסיבות ספציפיות אך הוא לא יאפשר לקיים משא ומתן עם ארה"ב על נושאים אחרים.

["הארץ" באינטרנט, 9.9.15].

אהוד: זאת – לידיעת זוג הסכלים אובמה וקרי! – ובאשר למנהיג העליון עלי חמינאי, אני חושש וגם מקווה שבתוך הרבה פחות מ-25 שנים תיקרע ארצך לגזרים במלחמת אזרחים עקובה מדם, ממש כשכנותיה הערביות סוריה ועיראק, והרחוקות יותר טוניס ותימן, וגופתך תושלך ברחובות – ויהיה זה עונש הולם מאת אללה על כל הסבל, הרצח והטרור שהבאתם לעולם ולבני ארצכם, אתה ושותפיך – מימי חומייני ועד היום, וידיכם המגואלות בדם עדיין נטויות גם כיום נטויות לכל טרור ורצח, ולהכנת אמצעים להשמדת ישראל!

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון, בברכת שנה טובה וירוקה: "אהוד, שלא תזוח עליך דעתך! חצי מהקוראים של המכתב העיתי שאינם כותבים בו – כמעט אינם קוראים אותו – והחצי השני, שכותבים בו, קוראים כמעט רק מה שהם כותבים!"

* אנחנו מזדהים במאה אחוז עם החלטתו של ראש הממשלה שלא להתראיין לכלי התקשורת לקראת השנה החדשה. מגיע להם! – למיטב ידיעתנו אין שום חוק או מנהג שמחייב מנהיג וראש ממשלה לתת גוו למכים! שיראיינו המראיינים את עצמם. ממילא זה מה שהם עושים רוב הזמן!

* כיצד זה ייתכן שכמעט כל מפקדי המשטרה שננזפו ושהודחו בעקבות הרצח הנתעב של שירה בנקי, שביצע ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים – הם ממין של אוכלי קטניות בפסח? האם מקרה – או שזוהי דמות דיוקנה של המשטרה, שכמעט אין בנמצא בקרב מפקדיה הבכירים אנשים מהעדה של אלה שאינם אוכלים קטניות בפסח?

* אהוד בן עזר שלום! הכותב אליך הוא אחד מקוראי חדשות בן עזר. ברכות לך ולמעשה ידיך!

שאלה: אתה מביא כמוטו את דברי משה סמילנסקי "אם חקלאות כאן – מולדת כאן!" – ברצוני לשאול מהיכן מוטו זה לקוח. מצאתי בשבועון "בוסתנאי" בעריכתו של סמילנסקי את המובאה הבאה: "החקלאות... כתבה על דגלה  י צ י ר ת  מ ו ל ד ת  (הפיזור במקור – ד.ש) כי אם חקלאות כאן, תקווה של מולדת כאן." המוטו שלך "חזק" יותר. אבקש לדעת היכן הוא כתוב.

בתודה ובברכה,

דוד שטנר

אהוד: המוטו, כפי שהוא מופיע אצלי, התנוסס במשך שנים רבות על הקיר הצפוני בחזית של בית התאחדות האיכרים בישראל ברחוב קפלן, ומשם ציטטתי אותו. מאז נמכר הבית והוא עובר בנייה מחדש, נעלם הכיתוב היפה והסמלי הזה ונותר למעצבה רק ב"חדשות בן עזר".

* דויד שריר: אודי יקירי, אני מאוד מודה לך על פרסום המייל שלי עם ההזמנה לצפייה חופשית בסרט. המייל היה אמנם אישי אבל אני שמח שאנשים נוספים יצפו בו מבין קוראי העיתון.

וזאת ההזדמנות לומר לך כי "השקט הנפשי" ממש מתבקש להיהפך לסדרה טלוויזיונית:  יש בו עלילה מרתקת, שאמנם מתרחשת בשנות השמונים (?) – אבל בהחלט אקטואלית גם היום –  על אנשים צעירים שמתלבטים בין רווקות לחיי משפחה, בין חיים בעלי משמעות לבין דשדוש אישי וחברתי, בין חלומות על אהבה ואושר לבין סקס סתמי והעיקר – זה סיפור תל-אביבי שנוגע לחיים של כל כך הרבה צעירים שחולמים על הגשמה עצמית בעיר הגדולה, על השמחות הקטנות שלהם ועל אכזבותיהם העלובות והנוגעות ללב. אז מה דעתך?

אהוד: אתה צודק, אבל אין כל סיכוי לסרט או לסדרת טלוויזיה. החיים המתוארים ברומאן "השקט הנפשי" (שבניגוד לפרוזה העברית החשובה של בני-דורי הוא חף מכל חקיינות של עגנון) – הם חיים משנות ה-70' בישראל ובתל-אביב, והם אכן, כדבריך, אקטואליים גם כיום – אבל אני נחשב סופר נידח ואי אפשר לגשת עם רומאן שלי לקרן לעידוד הסרט הישראלי או לרשת טלוויזיה ישראלית ולקבל בזכות שמי החשוב הקצבה שתפרנס למשך חודשי ההפקה את כל העוסקים בעשיית הסרט ה"איכותי", שיוצג במקרה הטוב בפני מאה עד אלף צופים.  

"המחצבה", הסרט היחיד שנעשה לפי ספר שלי, זכה לקטילה מוחלטת מצד הביקורת, ונעלם. אולי רק בעוד שנים רבות יגלו איזה אוצר בלום לסרטים ישראליים ולסדרות טלוויזיה מצוי ברומאנים שלי, כולל האחרון, "והארץ תרעד".

ואולי מוטב שרומאן יישאר רומאן ולא יהפוך לסדרת טלוויזיה מגוחכת? הסדרות הטובות כמו "פולישוק" או "עבודה ערבית" – נכתבו מלכתחילה כתסריטים ולא היו עיבודים של רומאנים. וכך למשל גם סרטים ישראליים טובים שהוצגו בשנים האחרונות, כמו "הערת שוליים" או "אפס ביחסי אנוש", לבד אולי מ"גיא אוני" של דן וולמן, שהוא עיבוד מוצלח של הרומאן של שולמית לפיד.

* האם ההתפתחויות האחרונות בדרום מזרח טורקיה על גבול עיראק, והכבדת יד הצבא הטורקי על הכורדים בטורקיה, אינן מבשרות חשש שגם טורקיה עלולה ללכת בדרכן של עיראק וסוריה לקראת מלחמת אזרחים והתפוררות השלטון המרכזי?

האם המגלומן המוסלמי האדוק ארדואן עתיד להיות הקברן של המסגרת המדינית הקרויה עדיין טורקיה – ואשר התקיימה בזכות המורשת החילונית של כמאל אתא-טורק?

* קצפם של הח"כים הערבים יצא בעיקר נגד חברות הכנסת סתיו שפיר ומיכל בירן שרמזו בימים האחרונים על האפשרות שיחברו לנתניהו. "מי פגע בנו יותר, הליכוד או מפלגת העבודה? מפלגת העבודה, כמובן," אמר ג'מאל זחאלקה מעל דוכן הנואמים במליאה והוסיף, "הליכוד בנה התנחלויות ליד היישובים הערביים, אתם בניתם את הקיבוצים שלכם, את הסוציאליזם שלכם על החורבות והאדמות שלנו. אתם באים, מדברים בשם צדק חברתי, בשם שמאל, מגלגלים עיניים למעלה, משתינים עלינו מלמעלה בשם האוניברסליות, בשם שמירה על ערכים."

ג'מאל זחאלקה האשים את שפיר בהתנהלות גזענית ואמר, "הגדילה לעשות אשת הצדק החברתי, חברת הכנסת סתיו שפיר, שמעולם לא דיברה איתי מילה. אפילו לא אומרת לי שלום. אני שקוף בשבילה. הערבים לא קיימים."

אחר כך הוסיף, "הימין הקיצוני לפחות בני אדם, אומרים לך שלום ומחייכים אליך. אפילו אנשי ישראל ביתנו מחייכים אלינו, אבל מפלגת העבודה הם האבא והאימא של הגזענות. אתם המצאתם את הגזענות. מי שלקח לנו את הארץ, מי שגירש אותנו, לא אלו שאומרים 'מוות לערבים', אלא אלה שאמרו לנו: הבאנו שלום עליכם. בושה וחרפה."

["הארץ" באינטרנט, 7.9.15].

* למר זחאלקה, שלום אומרים לחברים וגם לזרים. נמנעים מלומר שלום לשונאי ישראל ולתומכי איבה ושיטנה נגד הציונות, בורחים מהם או נלחמים בהם. ממתי אי-אמירת שלום הופכת אדם לגזעני? הרי אתה וחבריך אומרים כי הציונות, בתפיסת עולמה, היא גזענית אם כך – ההולנדים והצרפתים, הפינים והיפנים, הסינים והסעודים – כולם – אבל כולם – גזענים. האם "גזע" זה דבר פסול? הטבע חתם את כולנו בגזענות.

אם שכחת – ישראל קמה ומתחדשת על ברכי הציונות. הכנסת הוקמה על ברכי הציונות. תתפלא – אבל הדמוקרטיה הישראלית נשענת אף היא על הציונות.

ההשתלחות שלך בסתיו שפיר מקורה כנראה בתסכול ממושך של אדם הנמצא זמן רב בין כותלי הציונות וקשה לו האווירה של יהודים המושלים במדינתם. הרי יש המאמינים כי היהודים הם גזע נחות, נחות כי מוצאו מהחזירים והקופים, ותפקיד היהודים לשלם מיסים לחליף.

זחאלקה –  זכור – אתה חבר כנסת במדינת ישראל הריבונית.

אלכס סופרון

* אהוד היקר, לא ציפיתי שפוצ'ו ישבץ את מכתבי על שייקה גביש בראש פרק מ"ז של "בחיי" (פרקים שאני נהנה לקרוא). גדעון אלמגור מזכיר את עמנואל זמיר – אני זכיתי ללמוד מפיו את שיריו כשהוא הגיע לכפר יחזקאל (שם גרתי בשנים 1960-1951) להיפגש עם הנוער. האיש המוכשר הזה איננו, אבל שיריו מושרים בחבורות זמר, וכן – אני כבר מזמן אינני נער.

שלך,

משה גרנות

* לאהוד ולקוראי חב"ע הנאמנים,  ברכות לשנים טובות ורבות! – חב"ע 1075 פרוש לפניי, גדוש במידע אמין וראוי, מול בירבורי אריה גולן וקרן נויבך בשידורי ישראל, החושפים בנחישות שחצנית את 'מחדלי' מעסיקיהם ומשלמי שכרם בעין יפה, וכנראה מוטעית.

אורי הייטנר הקדים אותי והשכיל לתאר את עיוורונו של יוסי ביילין, המשבח ומאדיר את ג'ימי קרטר בחיוכיו, שהקדיש את מאודו בערעור מעמדות ישראל והישגיה.

לדעתי, גם מיודענו טוני בלייר מפעיל שנים את חיוכיו בסיוע לערבים לערער עמדות ישראל.

באשר לג'ימי קרטר שהפעיל את קסמיו על מנחם בגין, היו גם נשיאים אחרים שפעלו כך, כמו זה שתוך הפצצה ממושכת על מרחבי יוגוסלביה הסרבית, ידידתנו מימי מלחמת העצמאות – הצליח להכניע אותם למסירת מרבית חבלי ארצם לאויביהם. וייתכן שרק הקונגרס בוושינגטון, שבכללו הינו ידידותי לישראל – יותר ממכלול הכנסת בירושלים – מנע ממנו לחזור על פעילותו אצלנו, אחרי שכפה את הכנסת ערפאת לארץ בראש החמושים מטוניס. 

ברוך תירוש  

* מתפילת 18 של ראש השנה: "זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכותבינו בספר החיים למענך אלוהים חיים."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל