גיליון מס' 1077 – בברכות בראש השנה תשע"ו

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בתשרי תשע"ו, 14 בספטמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְרֹאש הַשָּנָה תַשְעָ"ו. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"ח. איך אפשר להגיע לשמיים בלי אווירון? // יצחק אורפז: נגיעות. // מתי דוד: האיסלאם הברברי חולל אסון הומניטרי גלובלי. // אני משוררת עם כּוּס מזרחי,  מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מרדכי קידר: הַמִּדְבָּר מְדַבֵּר. [ציטוט]. // מכשיר שמיעה, סיפור מאת רות ריכטר. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.9.15. // דוד בדין: מטהרן לאונר"א. [ציטוט]. // אוריה באר: הצדקנים והמתחסדים. // משה כהן: הנדון: צירוף מקרים? // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // הדסה מור: הומופוביה או השלמה? ההצגה "משפחה עליזה" בתיאטרון "הבימה". // יהודה דרורי: 1. כיצד לסמן מוצרים מההתנחלויות? 2. ביילין מכבס מכחיש- שואה. // בן-ציון יהושע: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה", (שה"ש ח, ו). סיפור. [ציטוט]. // מנחם רהט: פליטים עליך ישראל. // מוטי בן חורין: 1. התבלבלתי? 2. פריצת דרך באבולוציה: "התגלה מין חדש של אדם קדמון" – והוא פלסטיני. // כותב סעודי: כדי לבצר עצמן מפני איראן על מדינות ערב לבצע רפורמות פנימיות מקיפות. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: 1. שנה טובה. 2. אצל רופרט ברוק. // שמואל אייל: מעמד השואה בתודעה הלאומית. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 21. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְרֹאש הַשָּנָה תַשְעָ"ו

אִם שְנַת תַּשְעָ"ה עַל כָּל קִלְלוֹתֶיהָ

כָּלְתָה סוֹפְסוֹף וּבְצֵאתָה לִפְרֹש

כְּבָר מַתְחִילָה תַשְעָ"ו עִם בִּרְכוֹתֶיהָ

וְלַשָּנָה, כְּפִי שֶאוֹמְרִים, יֵש רֹאש.

דְּהַיְנוּ: רֹאש שָנָה, שֶמָּסָרְתֵּנוּ

קָבְעָה כִּי אֶת חַגּוֹ, בִּשְווּנְג בָּרִיא

כָּאן נַעֲלֶה עַל רֹאש כָּל שִׂמְחוֹתֵינוּ

כְּבָר בִּתְחִלַּת הַלּוּחַ הָעִבְרִי –

אָז לֹא הָזוּי וְלֹא בִּלְתִּי רֵאָלִי

יְהֵא זֶה אִם נַגִּיש פֹּה בְּלִי כְּפָפוֹת

לְרֹאש זֶה, רֹאש עִם מוֹחַ רַצְיוֹנָלִי,

צְרוֹר בַּקָּשוֹת צְנוּעוֹת – אֲבָל דְּחוּפוֹת:

* שֶיִּהְיֶה לַשָּנָה הַזֹּאת רֹאש, רֹאש צָלוּל

וְשֶרֹאש זֶה יֻנְחַל לְרָאשֵי קַבִּינֶטִים

בָּעוֹלָם הַחָפְשִי הַמֵּבִין כִּי עָלוּל

פָנָטִיזְם אִירָאנִי חֲסַר כָּל בְּרֶקְס אֵתִי

לְהָמִיט קָטַסְטְרוֹפַת-אֵימִים עַכְשָוִית

לֹא עָלֵינוּ בִּלְבַד אֶלָּא גַם עַל יוֹשְבֶיהָ

שֶל הַצִּיוִילִיזַצְיָה הַמַּעֲרָבִית

וּמִיָּד, כִּמִין בּוּמֵרַנְגּ, גַם עַל אוֹיְבֶיהָ.

* שֶאוֹבָּמָה, הָאוּ"ם וְאַרְצוֹת הָאִחוּד

הָאֵירוֹפִּי יָבִינוּ כִּי רַק טִפּוּל-שֹרֶש

בְּמִגּוּר הֶחָמָאס שֶעֲדַיִן לָכוּד

בַּקּוֹנְצֶפְּצְיָה שֶרַק אִם יַבְעיר הַטֵּרוֹר אֵש

הוּא יִצְלַח – נָא לִזְכֹּר כִּי רַק אַקְט יְסוֹדִי

שֶל מִגוּר הֶחָמָאס יְשַקֵּם שָם בְּעַזָּה

אֶת מַצַּב-הַדְּבָרִים בּוֹ פִּתְרוֹן יְחִידִי

הוּא פֵּרוּז קַן-צְרָעוֹת זֶה מַמָּש, לֹא כִּפְרָאזָה.

* וְאִם מִיסְטֶר אוֹבָּמָה אֵינֶנּוּ תוֹפֵס

כִּי חָמָאס, חִיזְבַּאלְלַהּ וְגַם דַּאעֶש הֵם חֵלֶק

מִשְּׂרֵפָה שֶחֻלְשַת טִפּוּלָהּ הָרוֹפֵס

שֶל אָמֵרִיקָה בָּהּ מוֹסִיפָה לָהּ עוֹד דֶּלֶק

הוּא יֻכְרַח לְהָבִין זֹאת כְּשֵם שֶאַרְצוֹ

כְּבָר קָלְטָה זֹאת בְּמִין הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

כְּשֶאֻלְּצָה אֶת עַצְמָהּ בְּמַפְתִּיעַ לִמְצֹא

בִּקְרִיסַת מְגְדְּלֵי תְּאוֹמִים מְצַמְרֶרֶת.

* וְהָיָה אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְבוֹד הַנָּשִׂיא

שֶזֹּאת רַק בְּעָיַת יִשְׂרָאֵל הַנִּדַּחַת

הוּא יָבִין כְּשֶאָסוֹן זֶה יַגִּיעַ לַשִּׂיא

שֶזֶּה נֶגַע גְלוֹבָּלִי מַחְלִיא כְּסַפַּחַת

שֶאִם לֹא יֵעָקֵר מִשָּרְשוֹ וּמִיָּד

הוּא עָלוּל עוֹד לִגְרֹם בַּפְלָנֵטָה שֶלָּנוּ

לְמִלְחֶמֶת עוֹלָם מוּל צִבְאוֹת הַגִּ'יהָאד

הַחוֹתְרִים לְהַטְבִּיעַ בְּדָם אֶת כֻּלָּנוּ.

שֶכֵּן כְּמוֹ שֶאָמַר אַלְבֶּרְט אַיְנְשְטַיְן מִכְּבָר: 

"לְאַחַר מִלְחַמְתּוֹ הַשְּלִישִית שֶל עוֹלָם זֶה

יִתְכַּתְּשוּ זֶה עִם זֶה נִצּוֹלֵי הֶעָבָר

בְּשִבְרֵי עֲצָמוֹת, כִּי רַק נֶשֶק מֻשְלָם זֶה

יִשָּאֵר עַל פְּלָנֵטָה זוֹ." כֵּן, שֶיִּהְיֶה

מִלְּבַד רֹאש לְשָנָה זֹאת גַּם  לֵב, לֵב פָּתוּחַ

וְאֶזְרָח שֶיַּרְוִיחַ לַחְמוֹ וְיִחְיֶה

בְּכָבוֹד, לֹא בְּעֹנִי נִדְכָּא וּשְפַל-רוּחַ.

* וְשֶסּוּרְיָה, עַל שְנֵי הַצְּדָדִים הַטּוֹבְחִים

זֶה אֶת זֶה וְאַלְפֵי קָרְבָּנוֹת חַסְרֵי-יֶשַע

תְרֻסַּן כָּרָאוּי לָהּ וְכָל הַשּוֹפְכִים

דַּם כַּמַּיִם יוֹם-יוֹם יֵעָנְשוּ עַל כָּל פֶּשַע.

* וְרִסּוּן גִּרְעוֹנוֹת הָאוֹצָר שֶיָּחוּל

עַל אוֹתָם הַגּוֹרְפִים הַכְנָסוֹת רַבּוֹת גֹּדֶש

אֲבָל לֹא עַל מִגְזָר מְרֻשָּש וַאֲכוּל

חֶסְרוֹן-כִּיס, שֶבְּקֹשִי גּוֹמֵר אֶת הַחֹדֶש.

כִּי אָמְנָם יֵש צְמִיחָה אֵקוֹנוֹמִית בְּרוּכָה

אַךְ עֲדַיִן נִכָּר מִכָּל בֹּחַן וּבֶדֶק

שֶמִּּכְסַת דִּיבִדֶנְדּוֹת פֵּרוֹת הַצְּמִיחָה

מְחֻלֶּקֶת אֶצְלֵנוּ מְאֹד לֹא בְּצֶדֶק

וּגְזֵרוֹת הִתְיַקְּרוּת שֶל מוּצְרֵי הַיְּסוֹד

בְּמָזוֹן וּבְדֶלֶק בְּאַטְרָף אָיֹם פֹּה

מְקַפּחוֹת בְּעַוְלָה שֶמִּזְּמַן אֵינָהּ סוֹד

לֹא טַיְקוּנִים שְׂבֵעִים אֶלָֹּא "עַמְּךָ" קְשֵה-יוֹם פֹּה.

אָז עֲשֵׂה בְּטוּבְךָ שֶצֵּמְצוּם נְזִירִי

וּמְצוּקַת הֵחָלְשוּת מַעֲמַד-בֵּינָמֵינוּ

לְמוּל עֹשֶר בּוּלִימִי שֶל הוֹן חֲזִירִי

יֻפְחֲתו וְיוּסְרוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

* וְשֶמָּה שֶכָּתַב הָרַמְבָּ"ם שָם, בֵּינֵינוּ,

בְּ"אִגֶּרֶת הַשְּמָד" הַנּוֹדַעַת שֶלּוֹֹ

עַל קֵרוּב נִדָּחִים אֶל חֵיקוֹ שֶל עַמֵּנוּ

יְקֻיַּם גַּם בִּבְנֵי פָלַשְמוּרָה שֶלֹּא

הָעֳלוּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל מֵאֶתְיוֹפְּיָה

אַף כִּי יֵש לָהֶם כָּאן אֲחָיוֹת וְאַחִים

שֶזָּכוּ לְמַמֵּש אֶת חֲלוֹם-הָאוּטוֹפְּיָה

שֶל צִיּוֹן שֶלִּבּוֹת יְהוּדֶיהָ פְּתוּחִים.

* וַעֲשֵׂה שֶמַכַּת אַלִּימוּת וּפְשִיעָה

וְנִגְעֵי גִּזְעָנוּת מְבִישָה וְנִפְסֶדֶת

שֶפָּשׂוּ אֶשְתָּקַד בְּמִדָּה מַרְשִיעָה

יְמֻגְּרוּ בִּזְכוּתָם שֶל אוֹכְפֵי חֹק וָסֵדֶר

וּבִזְכוּת הַחִנּוּךְ שֶנּוֹתְנָיו מְקָרְבִים

עַם לְעַם בִּמְדִינָה כֹּה שְסוּעָה כְּשֶלָּנוּ

כִּי פָשִיסְטִים שֶ"מָּוֶת" קוֹרְאִים "לָעַרְבִים"

הֵם בּוּשָה לְעַצְמָם וְחֶרְפָּה לְכֻלָּנוּ

וּבֵית-סֵפֶר דָּתִי בּוֹ מֻפְלֵית תַּלְמִידָה

מִמּוֹצָא סְפָרַדִי לְמוּל בַּת אַשְכְּנַז כָּאן

בִּכְסוּת דַּת יִשְׂרָאֵל – הִנּוֹ בָּהּ בְּמִדָּה

בּוּז לְכָל שֶבְּדָת זוֹ הֻגַּד וְנִרְמַז כָּאן.

* וְשֶקּוֹמוֹן-סֶנְס פְּרַקְטִי יַבְהִיר כָּאן לְכָל

אַבְרֵכָיו שֶל מִגְזָר חֲרֵדִי מֻכֵּה-עֹנִי

עַד כַּמָּה נְשִׂיאָה מְשֻתֶּפֶת בְּעֹל

הַשֵּרוּת הַצְּבָאִי – הִיא יִתְרוֹן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

שֶיַּכְנִיס, כְּהֶמְשֵךְ לוֹ, עָמֹק לִתְחוּמֵי

מַעֲגַל-עֲבוֹדָה אֻכְלוּסִיָּה מִתְבַּדֶּלֶת

וְיִפְתַּח לְפָנֶיהָ, לִפְנִים וְלִפְנֵי

פִּתְרוֹנוֹת פְּרוֹדוּקְטִיבִיִּים, לֵב וְגַם דֶּלֶת.

* וְשֶקֶּטֶל יוֹמִי בִּתְאוּנוֹת-הַדְּרָכִים

יִפָּסֵק עִם אוֹתָהּ הֶפְקֵרוּת שֶהִרְשֵינוּ

וְזִילוּת חַיֵּיהֶם שֶל אַלְפֵי אֶזְרָחִים

תִּתְחַלֵּף בִּקְדוּשַת הַחַיִּים בִּכְבִישֵינוּ.

* וְשֶאִם דְּרוּכֵי-נֶשֶק הִגַּעְנוּ הֲלוֹם

שֶנִּזְכֶּה פַּעַם מוּל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ לָשֶבֶת

סְבִיב שֻלְחַן הַמַּשָּׂא וּמָתָן לְשָלוֹם

בְּלִי לָסֹב כָּאן עַל רֵיק עוֹד שָנִים, כְּשַבְשֶבֶת.

* וְשֶמִּי שֶמַּצִיעַ לִפְרֹעַ אֶת חוֹב

הַיִּעוּל בְּרָשוּת הַשִּדּוּר הַנִּצְרֶכֶת

לְתִקּוּן, לֹא יַשְלִיךְ אֶת עוֹבְדֶיהָ לָרְחוֹב

וְיַפְקִיעַ מִבְּנֵי מִשְפַּחְתָּם פַּת שֶל לֶחֶם.

בְּקִצּוּר, מָה נֹאמַר עוֹד, רִבּוֹן הָעוֹלָם?

הַלְוַאי שֶאוֹתָהּ הַשָּנָה שֶהֵחֵלָה

הַשָּבוּעַ, תְהֵא שְנַת בְּרָכָה לְכֻלָּם

וּמְלֵאָה בְּכָל מָה שֶהַלֵּב מְאַחֵל לָהּ.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"ח. איך אפשר להגיע לשמיים בלי אווירון?

את מה שעברנו בדרך לבית חנון, לא עברתי בכל תורות המלחמה שלימדו אותי בכל הקורסים בג'וערה. וכי אפשר בכלל ללמד להסתער בטור ארוך  על יעד העומד להיכבש? הרי כל בר דעת יגיד שאין דבר כזה. אכן אין, אבל זה בדיוק מה שהיה בכיבוש בית חנון. אינני יודע מי היה זה שצעד בראש הטור, האם היה זה סיקו המ"פ או שייקה הסמג"ד. אני מתאר לי  שהתקבלה ידיעה שהכפר ריק והגנרל היושב במפקדה ליד מכשיר הקשר נתן הוראה לכוח הפורץ להיכנס לכפר ולתפוס בו עמדות.

הבעייה היתה שהכפר אמנם פונה, אבל על אחת הגבעות נותרה סוללת  ארבעה תותחים, שאנשיה לא ידעו שהם צריכים לברוח, והם הפגיזו אותנו כל הדרך. מימי ואני צורפנו  למחלקת מעוז, לכיתתו של צביקה כסה. צביקה היה  בן קבוצת שילר, ונודע כלוחם שכוחו לא רק במותניו אלא גם בפיו. כשהעיר אותנו בבוקר, כחצי שעה אחרי שהלכנו סוף-סוף לישון בעמדות שחפרנו בפרדסי ניר-עם, לא התווכחנו הרבה, העמסנו את הציוד האישי על הגב ויצאנו אחריו.

כשיצאנו מהפרדס המוצל והטוב ראינו לפנינו טור ארוך של אנשים הצועדים על אדמת בור מישורית לעברו של כתם ירוק המשתרע מולנו במערב. צביקה הצטרף לסוף הטור, אנחנו אחריו ואחרינו כיתות נוספות. אני מניח שאם הפגז הראשון היה נופל ברגע שיצאנו מהפרדס, היינו עושים אחורה פנה ומסתערים בריצת אמוק בחזרה לפרדס, אבל רביעיית הפגזים הראשונה שרקה מעלינו כשהיינו כמאה מטרים מהפרדס ובלי לחכות לפקודה, התפזרנו לכל עבר ונצמדנו לאימא אדמה.

התמונות הבאות היו בטח משעשעות כל מי שצפה בהן במשקפת, אבל לא את מי שעליו השקיפה המשקפת. צועדת שורה ארוכה בצעדי ריצה, ולמשמע נקישות היציאה, היא מתפזרת לכל עבר ושם  ממהרת להיצמד לקרקע תוך תקווה שהפגז השורק מעל הראש ייפול על מישהו אחר.

צפניה מהכשרת מעוז, שצעד לפניי, הצליח להיפצע קלות באחת ההשתטחויות, וצביקה הורה לו  לחזור בכוחותיו הוא לניר-עם. כולנו קינאנו בו, והיו הרבה שהתנדבו ללוותו חזרה, כי כיבוש הכפר כבר לא נראה לנו כמשחק ילדים.

עד היום אני לא מבין איך כל השורה הארוכה הצליחה לצלוח בשלום את שני הקילומטרים שעשינו תוך ריצה ונפילה. כשהגענו לפאתי הכפר, פסקו ההפגזות ואנו צעדנו בתוך כפר נטוש  שמרבית דלתותיו פעורות כי דייריו הנמלטים לא הספיקו לסגרן. בדרך חלפנו על פני ערבי זקן שישב על שרפרף וצפה בנו  בפרצוף  אטום. כנראה לא הבין מי אנחנו ולמה אף אחד לא  מכוון אליו רובה ויורה. 

צביקה קיבל את הגזרה הצפונית והוביל אותנו אל בית אבן של משפחה עשירה, שכנראה היתה לה מכונית, כי הבית היה  כמעט ריק פרט לכמה ארונות ומיטות ממוזרנות. הטעות שלנו היתה שלא מאסנו במיטות, ואת התוצאה לא הצלחנו לגרד מעל עצמנו במשך ימים רבים. התופעה היתה ניכרת בעיקר במפסעה, שכנראה היתה אהובה ביותר על הפשפשים. הייחוד של הסוג הזה היה שלא ניתן היה לראותו בעין בלתי מזוינת, אבל במקלחת המשותפת של שובל יכולנו, לפי  המפְשָׂעיים האדומות של המתקלחים, לדעת מי היה בין כובשי בית חנון.

בבית חנון היתה גם ההחמצה הגדולה של חיי. חלומו של כל פיאטיסט הוא לפגוע בטנק או ברכב כלשהו, והנה למחרת הכיבוש  כמעט התגשם החלום. איש התצפית גילה במשקפת שיירת מכוניות מתקרבת מכיוון יד מרדכי, הודיע על כך לצביקה כסה וזה מיהר לשלוף אותי מתוך חלקת קני-סוכר שבה בררתי את הקנים היותר עבים. רצתי אל החדר בו השארתי את הפיאט, קראתי בדרך למימי ושנינו התמקמנו ליד דרך העפר שממנה ראינו את השיירה המתקרבת. כל הכיתה התפרשה עם כלים דרוכים מימיננו ומשמאלנו. צביקה פקד שלא לפתוח באש  עד שלא ייתן פקודה. החלטתי שאני לא יורה את הפגז עד שהרכב הראשון יגיע למרחק 20 מטר ממני, כי אחרת אין סיכוי שאפגע. נשאר לי רק לקוות  שצביקה לא יצעק: "אש!" לפני הזמן.

מה שקרה אחר כך הוא שכאשר השיירה היתה במרחק של מאתיים מטרים מאיתנו, יצאו במפתיע כמה ג'יפים שלנו מתוך מטע קרוב וביריות מקלע עצרו את השיירה. יותר מאוחר סיפרו לנו שהבורחים היו קצינים מצריים רמי דרג שנמלטו מאשדוד ולא ידעו שבית חנון כבר לא  שלהם. ספק אם הם היו מודעים שבזכות חיילנו האמיצים, ניצלו חייהם מאותם פשפשים איומים שאימצו אותנו בתאווה גדולה. בין הקצינים היה  גם גנרל  מפורסם שהיה ברכב הראשון שבו התכוננתי לפגוע. העיתונות הישראלית והעולמית הרבתה לראיין אותו כשהיה בשבי. הוא סיפר להם הרבה סיפורים, אבל לא סיפר שבכניסה לבית חנון שכב חייל אחד עם פיאט דרוך וחיכה שיתקרב עוד כמה מטרים כדי  שיהיה בטוח בחיסולו. הוא לא סיפר כי לא ידע. מי שידע זה רק מימי, צביקה ואני, אבל אותנו אף אחד לא שאל.

אחרי יום נוסף של גירודים בבית חנון, התבשרנו שהוכרזה הפוגה ואנו חזרנו למשטרת שובל.  הובטח לנו שהחופשה שלנו כבר בפתח  ואני חיכיתי לה בקוצר רוח, מתוך תקווה שאת הדרך בחזרה אעשה בטיסה. היתה זו תקוות שווא והכול באשמתנו. מה בער לנו לפרוץ את הדרך לנגב?  לא יכולנו לעשות זאת אחרי שנצא לחופש?  נחמה פורתא היתה לי שלא רק אני לא טס. אף אחד לא יטוס. למה לטוס אם  אפשר  לנסוע לחופש במשאית? מה יכולתי לענות לשאלה כל כך הגיונית? שום דבר, אולי רק להגיד שהיגיון לחוד ועגמת נפש לחוד.

לעת ערב ב-6 בנובמבר, מצטופפת כל ההכשרה, בנים ובנות, בתוך משאית מכוסה ברזנט כדי להגן עלינו מהגשם שמתחיל לטפטף. בהתחלה עוד שרים בהתלהבות, למרות שהמשאית עדיין ניצבת במקומה וחולף זמן רב עד שהיא מתחילה סוף-סוף לזוז. אט-אט מתחילה העייפות לעשות את שלה ואנחנו נרדמים אחד בתוך השני. לידי, בצמוד אליי,  נרדמת עדינה עליאש, אחת מחמודות ההכשרה, המשתייכת למעמד העליון הקשה להשגה.

באיזשהו שלב, נדמה לי בסביבות גדרה, יצאה כף ידי הימנית לסיור אלים בסביבה. סיור אלים הוא מושג צבאי שאומר לצאת ולנסות לכבוש את היעד. ובמקרה שיש התנגדות, יש למהר לסגת. זה מה שקרה לְכַפִי שהצליחה לכבוש בעדינות את אחד משני היעדים הנכספים. בהתחלה לא היתה שום התנגדות, וכמעט עד רחובות הרגשתי את עצמי בשמיים בלי שהייתי צריך לטוס. ברחובות קרה לי אסון. המשאית קיפצה מעל  איזו מהמורה שהעירה את עדינה, והיא, קשת הלב,  הרחיקה את כף ידי בלי שהיות ובלי לבקש סליחה.

אחר כך, במשך ארבעים השנים עד יום מותה, כעסתי עליה בתוך תוכי ולא פעם רציתי להגיד לה, "למה היית רעה כזאת? למה היית מוכרחה להרחיק את ידו של לוחם פלמ"ח, שחירף את נפשו למען המולדת ובדלית ברירה היה  מוכן להסתפק בכל כך מעט? למה עדינה, למה?"

אל ביתי הגעתי בשעות הבוקר. עליתי על המדרגות שתיים-שתיים עד הקומה הרביעית. לפני שצילצלתי הורדתי את ילקוט הגב, כדי שלא אמעד כשאימי תיפול על צווארי. מה ששכחתי הוא שאימי רכת הלבב היא גם  אישה מעשית ביותר. כשפתחה את הדלת והבינה שהיא לא חולמת, עצרה את עצמה ואמרה לי את הדבר הכי בלתי צפוי.

"אל תכנס! תוריד קודם את כל הבגדים!" 

שכחתי שהמכתב האחרון ששלחתי הביתה, היה מלא תיאורים על הפשפשים המופלאים של בית חנון. ידעתי שעם אימא אני לא יכול להתווכח, התחלתי עם הנעלים המאובקות ועם הגרביים  שהיו  במצב של עיסה. אחר כך, כשהתחלתי לפתוח את כפתורי החולצה, נעלמה אימי לרגע ועד מהרה שמעתי את קילוח המים היורדים וממלאים את האמבטיה. המשכתי להסיר את הבגדים המיוזעים עד שהגעתי לתחתונים.

כאן שאלתי את עצמי מה יהיה אם גברת רזניק זהובת השיער תפתח עכשיו את הדלת ממול? גברת רזניק ובעלה עב המותניים, היו קשישים חביבים ללא ילדים. הוא נודניק ללא תקנה והיא רכלנית מקובלת ההולכת למספרה פעמיים בשבוע כדי לשמר את יפי נעוריה. כשהייתי עולה הביתה ועובר ליד דלתם, הייתי נזהר לעלות על  קצות האצבעות לבל תיפתח הדלת ואחד הרזניקים יעכב אותי כדי להגיד לי כמה אימא  מחכה לי.

עכשיו, כשמיהרתי הביתה, שכחתי על הסכנה הצפויה לי ולא החרשתי את פסיעותיי. משום מה הפעם  הדלת המסוכנת לא נפתחה ולא נותר לי אלא לנחש שהגברת רזניק עוד בתוך כתונת הלילה שלה והיא מסתפקת בהצצה בעינית. אני מניח שמשם המשיכה לצפות בשלבי התפשטותי, אבל אין לי הוכחות. מי שהצטרפה לצופים בי היתה  אחותי הקטנה אביבה בת החמש עשרה, שניצבה לצידה של אימי, מלאה חיוכי אהבה, ולא התקרבה אליי מטעמי זהירות זואולוגית. אחותי הגדולה אביגיל כבר לא גרה איתנו, כי התחתנה שנתיים קודם וגרה עכשיו עם בעלה יוסף אדום השיער, ויחד איתו התכוננה בימים הקרובים  להביא לעולם את איה הג'ינג'ית אחייניתי המתוקה. 

גם אבי לא היה בבית, כי בשעה שבע בבוקר, האיש החרוץ הזה היה רגיל להיות כבר בעבודה. נשארתי אל מול פניה המשועשעות של אביבה אחותי ואל מול מבטה החמור של אימי, שסקרה אותי מכף רגל עד ראש, לראות אם אין לי סימני פציעה. למזלי הסריטה שחוויתי בחוליקאת כבר הגלידה והמבחן עבר בשלום.

כשהגעתי לשלב של הורדת התחתונים, הושיטה לי אימי מגבת שהביאה מהאמבטיה. על הכול היא חושבת, האישה המופלאה הזו. הסתרתי את המלפנים שלי עם המגבת ביד אחת, ובשנייה הורדתי את התחתונים כשאני  חושף את  אחורי  לעיניה של הגברת רזניק, אשר יש להניח שהיתה צמודה כל אותה עת  לעינית ושואבת נחת מהתחת.

את הדרך לאמבטיה עשיתי בריצה, אבל לפני שהתפרצתי לשם הקדמתי ונכנסתי לחדרון הסמוך שבו ביליתי בנעוריי הרבה שעות טובות. רק כשהתיישבתי  על כס המלכות העליתי בדעתי שמזה ארבעה חודשים לא זכיתי לפינוק ישיבתי כזה, מה שהיה חסר לי זה רק איזה ספר טוב. רציתי לבקש מאביבה שתעשה לי טובה, אבל אז הבחנתי שבמקום המיועד  לנייר טואלט יש מתלה עם חבילת עיתונים גזורים (היה אז צנע בארץ, למי שלא יודע) ואני גיליתי בהם  חומר קריאה רב.

סוף-סוף מצאתי את עצמי באמבטיה, כשאימי  נכנסת מדי פעם  עם סירים וקומקומים מלאים מים חמים ומשלימה את מה שהברז  מחסיר.

על מה שקרה לי אחר כך התלבטתי אם לספר, כי אני עוד חי והדברים עלולים לעשות לי בושות. למזלי מצאתי כי ליורם, גיבור הספר "אני פחדן אני",  קרה בדיוק מה שקרה לי , אז אני מצטט את מה שנכתב עליו ושהוא, היורם הזה, יתבייש ולא אני.

"...אמא יצאה ואני שמחתי להישאר סוף-סוף לבד, אך היא לא נתנה לי הרבה לשמוח וחזרה כשבידה סבון וליפה וברזילית לרחיצת סירים. לא! זה כבר לא! שלא תעז לרחוץ אותי!!!  אני הייתי אחד הלוחמים האמיצים של המחלקה! בחוליקאת רצתי חזרה לאש כדי להוציא את האלחוטאי שנהרג! בבית חנון שלחו אותי עם פיאט אל המשוריין שהתפרץ... אף אחד בכל הפלמ"ח לא היה מאמין שאני ילד כזה קטן שאימא שלו עומדת ומסבנת אותו בבית... דמעות שטפו את גרוני, שפתיי נעו, ואין קול. היא סיבנה אותי שלוש פעמים. עברה עליי עם הליפה, ובמקומות הקשים לא התביישה להשתמש גם בברזילית הסורטת. צווארי היה כבר אדום כולו, ובגבי שרצו מסילות. אך היא לא אמרה די וחזרה וסיבנה שוב ושוב. אני חושב שירדתי לפחות בחמישה קילוגרמים..."

אחרי הרבה הרבה שנים, כשבגרתי והייתי הרבה יותר נועז, אזרתי עוז ושאלתי אותה מדוע עשתה לי את זה? למה נכנסה לאמבטיה לסבן אותי?

היא  פערה מולי את עיניה הטובות, החומות, ואמרה חד וחלק: "לא היתה לי ברירה. היית כל-כך מלוכלך, לא סמכתי עליך. אתה לא זוכר כמה האמבטיה היתה שחורה?"

המשך יבוא

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

מבחן כניסה למסדר הירוקים

אִם רָאִיתָ חִפּוּשִׁית עַל גַּבָּהּ מְנַעְנַעַת אֶת גַּפֶּיהָ

וְלֹא הִתְפַּתֵּיתָ לְהַעֲמִידָהּ יָשָׁר.

מבחן כניסה

אִם הִתְגַּלָּה לְךָ

גִּבְעֹל יָרֹק מֵצִיץ מִתּוֹך חָרִיץ בָּאֶבֶן

וְלֹא חָשַׁבְתָּ עַל בֵּית תְּפִלָּה

(*)

הַשָּׁמַיִם עֲסוּקִים בְּלִסְפֹּר אֶת הַכְּבָשִׂים.

בְּנֵי הָאֲדָמָה אֶת הַמֵּתִים.

בֵּין הַשְּׁנַיִם

יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה

סוֹרֶגֶת גֶּרֶב

לִבְנָהּ יְחִידָהּ.

(*)

הַחִפּוּשִׁית יוֹדַעַת דֶּרֶך הַשֶּׁמֶש.

בָּרְכִי אוֹתָנוּ, מַלְכָּתֵנוּ –

הַבּוֹדְדִים וְהָאִלְּמִים.

(*)

אִישִׁית אֲנִי בְּכִוּוּן אַחֵר.

תָּמִיד בְּכִוּוּן אַחֵר.

מִי שֶׁמַּכִּיר אוֹתִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַכִּוּוּן שֶׁלִּי.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

מתי דוד

האיסלאם הברברי חולל אסון הומניטרי גלובלי

ארגון הטרור האיסלאמי הקיצוני המכונה "המדינה האיסלאמית" הצליח להשתלט עד כה על שטחים גדולים בסוריה ובעיראק, והוא ממשיך לאיים ולהפעיל טרור במדינות ערביות נוספות. ומפעיל גם באירופה בסיוע הקהילות המוסלמיות החיות בה.

הטלטלה האדירה שהתחוללה במדינות ערב כתוצאה ממלחמות האזרחים בסוריה והשתלטות "המדינה המוסלמית" בעיראק ובאזורים נוספים, יצרה גלים של מיליוני פליטים ועקורים מבתיהם, שחלקם התפזרו במחנות פליטים בטורקיה ובירדן וחלקם האחר הפכו לצונאמי של מיליוני פליטים מוסלמים שבורחים לאירופה דרך היבשת ודרך הים התיכון. הם בורחים מהחורבן, הרצח והסבל שגרמו להם כל ארגוני האיסלם הנלחמים כולם נגד כולם. התוהו ובוהו של מלחמות האזרחים במרחבים של סוריה ועירק הגיע עכשיו גם לאירופה.

התוצאה של מלחמות ההרס וההשמד בתוך העולם המוסלמי גרמו לטרגדיה הומניטארית קולוסאלית שגרמה לנדידת העמים המוסלמים אל שערי אירופה שעדיין מצויה בהלם. לחץ מאות אלפי הפליטים שאירופה נאלצת לקלוט אותם בימים אלה יגרמו לשינויים פוליטיים וכלכליים של שבירת האיחוד האירופי ולתהליכים פוגעים וקשים באורח החיים האירופי שיתבהרו בעתיד הקרוב, בעקבות גלי הגירה נוספים.

הכיבוש המוסלמי המתעצם של אירופה

שיטפון הפליטים המוסלמים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, המגיעים לחופים ולגבולות של מדינות אירופה, מזעזע את האיחוד האירופי. המערב האירופאי מבולבל ומשותק מול מתקפת האיסלם. גלי הפליטים הנוכחיים גורמים זעזועים בסדר הפוליטי הקיים. הפגנות נגד "האיסלאמיזציה של אירופה". עליית כוחן של מפלגות הימין. מחלוקות פנימיות בין המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי. סירוב מוחלט של מדינות מזרח אירופה להשתתף במימון ובקליטה של מהגרים מוסלמים. הסולידריות הפנים אירופאית מתפרקת. סכנה ממשית לביטול הגבולות הפתוחים. המלחמה המשתוללת בתוך העולם המוסלמי במזרח התיכון משפיעה ישירות על אירופה. האסון ההומניטארי שמקורו באיסלם במזרח התיכון מיוּצא אל תוך החברה האירופאית שאינה יודעת כיצד לטפל בו: נדידת העמים המוסלמים מסכנת את אירופה הנוצרית הלבנה.

אירופה נכבשה ע"י האיסלאם החי כבר בתוכה

כמה עשרות מיליוני מוסלמים חיים כיום באירופה. המסגדים הפרוסים במרכזי הערים הגדולות באירופה, הפכו למוקדי הסתה נגד הנוצרים הכופרים באיסלאם, ולחממות גיוס הצעירים למלחמת הג'יהאד. המערב הליברלי, ההומני, הנאיבי והמבולבל – אינו יודע כיצד לפעול נגד סכנה זו. המערב מנסה לייפות מציאות זו "בהסברים" שאינם ניתנים להסבר. המערב ממשיך להפגין התחשבות והבנה כלפי המנטליות של השנאה והטרור המוסלמי. בשם "זכויות האדם" ו"חופש הביטוי". אירופה ממשיכה להיות שפוטה של המדינות ספקיות הנפט, שהשליטים שלהם קונים אנשי ממשל, תקשורת ומעצבי דעת הקהל. עובדה זו מסבירה את הצביעות והשיתוק של אירופה, המתעלמת מהטרור המוסלמי שפועל נגדה.

הטרור המוסלמי מכה בכל העולם המערבי. ראוי להזכיר את פיגועי הטרור האיסלאמי בארה"ב, בלונדון, במדריד, בצרפת, בהרס ובביזה בערי אירופה. מיליוני המוסלמים החיים היום באירופה הם כוח פוליטי ופצצה דתית המסכנת את אירופה.

העובדות המאפיינות את האיסלאם הג'יהאדיסטי

המאיים על אירופה

כיבוש בכוח החרב בעיני האיסלאם איננו עוולה אלא זכות. דאגה לפליטים ולאחרים איננה דאגתם. אללה ידאג. מוסלמים עוד לא הסכימו על שום דבר בינם לבין עצמם. רוח האיסלאם הוא אויבו של כל אדם חופשי, הוא אוייב של כל מחשבה ויוזמה מתקדמת. האיסלאם הוא אוייב של כל מי שאיננו מוסלמי. האיסלאם הוא כלא למאות מיליוני אדם מוסלמים. הוא המוקש למתינות ולשלום העולם. האיסלאם לא הוציאו מתוכו אף אדם ואף מדען לטובת קידמה של האנושות – מזה מאות בשנים. מאז ימי האיסלאם ששלט בספרד.

שליטי סעודיה וקטאר הטובעים בכסף

 מתעלמים מאחיהם הטובעים בים

מדוע מיליוני המוסלמים האומללים הבורחים מאחיהם הרוצחים נמלטים לאירופה של "הכופרים" ולא למדינות ערב העשירות? להיכן נעלמה הסולידריות האיסלאמית? כיצד השתתקה הליגה הערבית?

פעם נוספת נחשפת המנטליות הצביעות והאופי הבוגדני של העולם הערבי.

תמונת הפעוט הכורדי שטבע זיעזעה את כל העולם, אבל לא זיעזעה את מנהיגי מדינות ערב.

חמש הנסיכויות הערביות הטובעות בכסף נעלו שעריהן ומסרבות לקלוט מאות אלפי הפליטים מסוריה ומעיראק.

ישראל * אירופה * איסלאם

לפני שבעים שנה נירצחו 6 מיליון יהודים באירופה על ידי הנאצים ועוזריהם. במקומם קיבלה אירופה 60 מיליון מוסלמים שמזעזעים את אורחות חייה, מנהלים נגדה טרור, וכובשים אותה מבפנים בשלבים. הצביעות האירופאית והאיסלאמית נחשפת בימים אלה על רקע האירועים הדרמטיים.

האיחוד האירופי אינו מודע עדיין לראיית התמונה הכוללת של הסיבות למשבר ההגירה המוסלמית, שהפכה לאסון הומני. אירופה נמנעת מלפעול ולהילחם נגד "המדינה האיסלאמית" ונגד משטרו של אסד הסורי, שהם האשמים למותם של מיליונים ולהפיכתם של מיליונים מוסלמים נוספים לפליטים ולעקורים מביתם, החיים במחנות בטורקיה ובירדן ומתדפקים על שערי אירופה.

אירופה, שבמשך מאות שנים הוכתה במלחמות, מגפות, רעב ועוני, ומיליונים רבים מתושביה היגרו לארה"ב, לאוסטרליה ולאמריקה הלטינית – נחשבת היום ליבשת עשירה. יבשת שאליה מגיעים מיליונים של מהגרים ופליטים מארצות האיסלאם. שבעברן היו חלק מהאימפריות האירופאיות (צרפת, בריטניה, בלגיה, גרמניה) ששלטו עליהן.

* * *

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

אני משוררת מזרחית עם כּוּס

ועם היסטוריה של קיפוח עדתי

לכן השירה שלי טובה יותר

מדליה רביקוביץ ומביאליק

שהיה יכול רק לחלום

לנשק לי את הכּוּס המזרחי

לדליה רביקוביץ לא היה

כּוּס מזרחי

ולכן השירה שלה

לא שווה היום כלום

ואילו אני אקבל כל חודש

מחזור מזרחי עם חוואייג'

ובבוא היום גם את פרס ישראל

* * *

מרדכי קידר

הַמִּדְבָּר מְדַבֵּר

בדצמבר הקרוב, בעוד שלושה חדשים, ימלאו חמש שנים לתמורה שהחלה בדצמבר 2010, שנקראה בתחילת דרכה "האביב הערבי". כל העולם מחא כפיים לגיבורי הרחוב, הענקים פשוטי העם, שבעשר אצבעותיהם סילקו את בן עלי מתוניסיה, הכניסו את מובארק לכלוב הנאשמים במצרים, התקוממו נגד קדאפי צמא הדם בלוב, יצאו לרחובות נגד אסד בסוריה, מחו בקול נגד עלי עבדאללה צאלח בתימן, והתנחלו במחאה נגד השלטון בכיכרות מנאמה בירת בחריין. כל העולם עצר את נשימתו בתקווה שהנה אנו צופים בפתיחתו של דף חדש בספר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שעיקרו שקיעת הדיקטטורה וזריחת הדמוקרטיה, חיסול אלימות-השלטון ופריחתן של זכויות האדם וחירויות האזרח, היעלמות השחיתות והשתלטות השקיפות.

המחזות של כיכר אלתחריר בקהיר, הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במצרים, הרכבתה של ממשלת קואליציה בתוניס, פעילות מפלגתית ערה במרוקו, פרלמנט עוצמתי בכווית, הפגנות למען חירויות פוליטיות בסוריה ונשים שיצאו מהמטבח כדי לדרוש את זכויותיהן – היו מדהימים. זה היה החלום שראינו דרך עיניהם הפתוחות של כמה עיתונאים שטופי רומנטיקה, ונפלנו במלכודת תקוותם שזו אכן תהיה המציאות החדשה של האזור.

היום, כמעט חמש שנים אחרי האור הגדול, נמצא העולם הערבי במנהרה חשוכה, עלובה ועצובה, ללא שום נקודת אור באופק הקרוב והרחוק. סוריה, עיראק, לוב ותימן הפכו לשדות קרב כשהאזרחים הם הקורבנות. מהפכה במצרים הסירה את הנשיא הראשון שנבחר באורח פסבדו-דמוקרטי, ועבד אלפתאח א-סיסי מחזיר את חירויות האזרח וזכויות האדם במצרים לימים האפלים של גמאל עבדול נאצר.

השאלה המטרידה רבים בעולם היא למה נכשל "האביב הערבי", מהו מקור הבעיות של האזור?

התשובה לשאלה זו מורכבת.

מקור כל הצרות הוא אבן היסוד של תרבות המזרח התיכון – השבטיות. מאז בריאת העולם היה אזור זה מדבר ענקי, צחיח, הכולל את מדבר הסהרה, חצי-האי ערב והמדבריות של סיני, סוריה, עיראק וירדן. במדבר האדם חייב לחיות כשבט בשביל להגן על מקור המים שלו מפני שבטים אחרים, שגם הם זקוקים למים. לכן האחר הוא אוייב, הזר מאיים, וכל מי שאינו אחד מאיתנו זומם נגדנו. זה תמיד "אנחנו" ו"הם", ו"אנחנו" תמיד נגד ה"הם". האדם נאמן בכל מחיר לשבט, למנהגיו ולמסורותיו, ולא למדינה או לחוקיה ומוסדותיה. במילה אחת: "שבטיות". האומה הערבית עדיין חיה תחת השפעתן של צורת חשיבה והתנהלות אלו.

אלימות – בעייה שנייה הנובעת מהשבטיות היא האלימות. התרבות במזרח התיכון אומרת שכיוון שה"אחר" הוא אוייב, ברגע שהוא מתקרב, הוא עלול להרוג אותי כדי לקחת ממני את מקור המים, ולכן עליי לחסל אותו לפני שהוא מחסל אותי. מכאן, שהאלימות על מנת להרוג היא הכלי הראשון הננקט במזרח התיכון לפתרון סכסוכים.

כבוד – בעייה נוספת הנובעת מתרבות השבט היא הכבוד. אדם לעולם לא יסכים להשפלה, ומי שסבל מהשפלה ירצה לנקום במי שהשפיל אותו ולחסל אותו לגמרי. אדם מוכן לשחוט את בתו, אחותו ואף את אימו, אם זו גרמה לו בושה בהתנהגות חופשית מדי. הכבוד ממלא תפקיד ראשי ביחסים בין פוליטיקאים ומדינות, ולעתים קרובות הוא חשוב יותר מענייני כלכלה, פיתוח ובריאות.

שחיתות שלטונית – גם זו נובעת מתרבות השבט, והמדובר במינוי קרובים למשרות שלטוניות. בעוד שנפוטיזם נתפס במערב כבעייה גדולה, ויש חוקים, תקנות ומנגנונים האמורים למנוע תופעה כזו, הרי שבתרבות המזרח התיכון נפוטיזם הוא שם המשחק הפוליטי והציבורי. זאת, משום שמי שהתמנה למשרה רמה אינו בוטח באנשים מקבוצות אחרות, ולכן הוא ממנה למשרות שבשליטתו את בני משפחתו או בני משפחה אחרת הנמצאת בברית עם משפחתו. אם היחסים בין המשפחות יתדרדרו, הוא יפטר את בני המשפחה האחרת, או שהם ייפטרו ממנו...

השחיתות הכלכלית – איש שלטון חש מחויב כלכלית לבני משפחתו ושבטו, לא למדינה וודאי לא לקבוצות האחרות באוכלוסיית המדינה. לכן הוא מקצה משאבים להשקעה בתשתיות (דרכים, תקשורת, חינוך, רפואה, תעשייה) של האזור של השבט שלו ושל השבטים התומכים בו, ואינו מקצה משאבים לקבוצות שאינן תומכות בו. מצידו הם יכולים ללכת לעזאזל, או לאירופה, על פי בחירתם.

קבוצות אתניות רבות – במזרח התיכון יש קבוצות אתניות רבות: ערבים, כורדים, טורקמנים, ברברים, יהודים, ארמים, פרסים, בלוצ'ים, אזרים ועוד. במקומות רבים חיות קבוצות אלה בחיכוך מתמיד, והיחסים ביניהן אינם טובים ואף עוינים. הם בדרך כלל אינם מתחתנים אלה עם אלה, וכל קבוצה שומרת בקנאות על לשונה, מנהגיה ומסורותיה. כל קבוצה מגדירה את עצמה גם באמצעות האחר, על ידי הצבתו בעמדת האוייב המאיים. מכאן האלימות הגדולה בין ערבים לכורדים, בין טורקים לכורדים, בין ערבים לברברים, ובעצם בין הערבים וכל האחרים.

דת – האיסלאם הוא הדת העיקרית במזרח התיכון, וקנאי האיסלאם רואים בבני הדתות האחרות החיים במחיצתם כופרים שדינם מוות. מכאן נובעת האלימות של קנאים איסלאמים נגד נוצרים, יזידים, יהודים, עלווים, צבאא'ים, מנדעים, זורואסטרים, בהאא'ים, דרוזים או אתאיסטים.

עדתיות – בעיקר באיסלאם. האיסלאם התפלג באמצע המאה השביעית לשתי קבוצות – סונים ושיעים. המאבק ביניהם הוא על השלטון באיסלאם, אבל לאורך השנים לבש המאבק מעטה דתי כי כל צד גייס את אללה, הקוראן, החדית' (התורה שבעל פה), השריעה (ההלכה), ההיסטוריה והתיאולוגיה לצידו, והאיסלאם השיעי שונה בהיבטים רבים מהאיסלאם הסוני. יש מקום לסברה שמדובר כאן בשתי דתות שונות למרות הדמיון ביניהן. לאורך ההיסטוריה היו בין שתי העדות מעשי טבח רבים ומיליוני בני אדם נפלו קורבן למאבק זה, כולל חללי מלחמת איראן (השיעית) נגד עיראק (תחת שלטון סדאם חוסיין הסוני) לאורך שנות ה-80' של המאה ה-20.

התרבות הסביבתית – סכמטית, מחולקת אוכלוסיית המזרח התיכון לשלוש קבוצות תרבות – בדווים שוכני המדבר, איכרים (פלאחים) הגרים בכפרים ובני עיר המתגוררים בערים – בעלות מאפיינים נפרדים, סטראוטיפים שונים ותפיסות נבדלות. הפלאח שונא את הבדווי כי בן המדבר גונב את התוצרת החקלאית שלמענה עמל האיכר חודשים רבים. הבדווי רואה בפלאח ובבן העיר נחותים כי ויתרו על אורח החיים הערבי המקורי, שהוא מדברי, והפכו לחלשי נפש ואופי. בן העיר רואה בבדווי פרימיטיבי שנשאר במדבר. נישואין בין הקבוצות הללו נדירים מאוד.

הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי – מדינות אלו סימנו את גבולות המזרח התיכון על פי האינטרסים שלהם ולא על פי קווי המתאר הסוציולוגי של המזרח התיכון. כן נוצרו מדינות בעלות אוכלוסיות המורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות שמעולם לא התחברו זו עם זו ומעולם לא יצרו "עם" אחד ומאוחד. למרות שמדינת סוריה קיימת (או היתה קיימת) במשך עשרות שנים, לא נוצר בתודעת האזרחים "עם סורי", אלא נשארו בסוריה ערבים, כורדים, טורקמנים, מוסלמים, נוצרים, עלווים, דרוזים, שיעים, סונים, וכולי. גם מדינת עיראק לא הצליחה ליצור "עם עיראקי" ולא התנחלה בלבבות אזרחיה. למרות מאמצי השלטון, המשיכו האזרחים להגדיר את עצמם בהגדרה המסורתית האתנית והדתית. כך, כתוצאה ממעשי הקולוניאליזם, נוצרו מדינות שאינן לגיטימיות בעיני אזרחיהן הרואים במדינה משהו זר שנכפה עליהם בידי זרים, נוצרים, בני אירופה, שלחלוטין אינם מבינים את בעיות המזרח התיכון.

השלטון במדינות ערב המודרניות – בכל אחת מהן השתלטה קבוצה אחת על כל המדינה, השולטת בכל הקבוצות האחרות ביד רמה, בזרוע נטויה, בחרב שלופה ובמרתפי עינויים. המיעוט העלווי בסוריה, שבט הקד'אפים בלוב, המשפחה ההאשמית בירדן – כולם דוגמאות לקבוצה קטנה השולטת באחרים עם לגיטימציה קטנה, אם בכלל יש לה כזו.

ישראל – מדינה שקמה בעקבות נפילת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה והכיבוש הקולוניאלי הבריטי, שאפשר ליהודים לשוב אל ארץ מולדתם ההיסטורית אחרי שהוגלו ממנה לפני אלפיים שנה. באופן כללי, הערבים והמוסלמים אינם מכירים בזכותו של עם ישראל על ארצו, אינם מכירים ביהדות כדת חיה וקיימת, או בקיומו של עם יהודי, אלא רק בקהילות יהודיות השייכות לכל אומה ולשון. לכן הם מתרגזים מעצם קיומה של מדינת ישראל בלי קשר לגבולותיה. השליטים הבלתי לגיטימיים של מדינות ערב המודרניות, הבלתי לגיטימיות, חיפשו אוייב חיצוני כדי להשתיק את האופוזיציה הפנימית ולאחד את העם תחת דגלם הבלתי לגיטימי, וישראל נמצאה כגורם מאחד, "אוייב חיצוני", ובעצם שעיר לעזאזל, להפנות אליה את זעם ההמונים. זה מסביר את העויינות המתמדת של אמצעי התקשורת הערביים כלפי ישראל, ושלושה דורות של ערבים נולדו וגדלו אל תוך מכונת התעמולה נגד ישראל שעיצבה את גישתם השלילית אליה, אל הישראלים ואל היהודים.

נפט – משאב חשוב זה הפך את החברות הערביות במפרץ לחברות מוכרות, לא עובדות, רוכשות, בלתי יצרניות, שכל רכושן נובע לא מכישרון, לימודים ועבודה, אלא ממה שאחרים – אמריקאים ואירופים – מצאו באדמתן. המאמץ הגדול ביותר של בני המפרץ מושקע בהליכה אל הבנק להפקיד את המחאותיהם. העושר הקל יצר חברה נהנתנית, עסוקה בעצמה ובהנאות החיים, במכוניות פאר, בבתים מנקרי עיניים, בלבוש של מעצבים, בתכשיטי יוקרה ושעונים שעולים מיליונים, במכוניות מזהב ומכסף, בראוותנות תקשורתית וברכישת כל גאדג'ט שיוצא לשוק. מנגד גרים עשרות מיליוני ערבים במצרים ובמדינות אחרות בעוני מחפיר, בשכונות לא מתוכננות, ללא מים זורמים, מערכת ביוב, חשמל או טלפון, שקועים במחלות, הזנחה, בורות, אבטלה ויאוש. הפער בין העושר במפרץ והעוני ברחבי העולם הערבי מוציא אנשים מדעתם.

התערבות המערב – בענייני המזרח התיכון, לא כדי לפתור את בעיות האזור, אלא כדי לקדם את האינטרסים של מדינות המערב. הנפט, הגז, מכירת נשק, חוזי פיתוח, רכש ומסחר – נועדו לנצל את אוצרות הטבע של המזרח התיכון ואת העבודה הזולה בו לקידום – כלכלת-המערב. מדינות המערב, סין, ברית-המועצות אז ורוסיה כיום – שמרו ועדיין שומרות על שליטי ערב הבלתי לגיטימיים, כדי שאלה יהיו תלויים בהן ובחוזים הכלכליים שהן חתמו. בחותמם על חוזה עם שליט ערבי ידעו היטב כי זה יבוא על חשבון האנשים הכפופים לשלטונו האכזר, אך זה לא הרתיע את תאבי הבצע במדינות המערב.

"אלג'זירה" – ערוץ הג'יהאד התקשורתי שמפעילה מדינת הטרור קטר. מאז שעלה ערוץ זה לאוויר בנובמבר 1996, הוא עסוק יומם ולילה בהסתה פרועה נגד הדיקטטורים, נגד ישראל, נגד המערב ונגד תרבות המערב החודרת למרחב הערבי והאיסלאמי. מגמתו הברורה של "אלג'זירה" היא להרוס את המדינה המודרנית הערבית ולהשליט על האוכלוסייה את "האחים המוסלמים". "סלט המסרים" הזה עטוף בסיסמאות מפתות כמו "הדעה והדעה האחרת" ומכוסה במסכה של פתיחות ועריכת וידאו מושכת עין. ערוץ זה הוציא את האזרחים הזועמים לרחובות בשלהי 2010 ובמהלך 2011 אך אינו יודע איך לכבות את השריפה שהצית בעולם הערבי. אמצעי התקשורת החברתית (פיסבוק, טוויטר, יוטיוב וכדומה) שימשו כלי שסייע לציבור להתארגן להפגנות, אבל המוטיבציה באה מההסתה של "אלג'זירה".

צבר זה של בעיות המאפיינות את המזרח התיכון גורם להרס התשתית החברתית, הכלכלית, הפוליטית והנורמטיבית של אוכלוסיית האזור, וגלי הבריחה ממנו לאירופה הם התוצאה של הרס זה. במהלך המאה ה-20 ניסו עמי אירופה לפתור את בעיות התרבות המזרח תיכונית באמצעות יצירת המדינה הערבית המודרנית, שהיא העתק של "מדינת הלאום" אירופית שנתפרה על פי המידות התרבותיות של עמי אירופה. המדינה הערבית המודרנית נוסח אירופה כשלה, כי לאוכלוסייתה אין תודעה לאומית, ותרבותה המזרח תיכונית סובלת מבעיות שאירופה אינה מכירה אותן, כמו שבטיות, אלימות, קנאות.

דוגמה לטעות קשה היא האמונה התמימה וחסרת הבסיס כי ניתן להכניס דמוקרטיה לחברות במזרח התיכון. דמוקרטיה מערבית מבוססת על סדר חברתי בעל מרכיבים של תרבות אירופה: שוויון בין דתות ועדות, חירויות נשים, זכויות מיעוטים, חירות הביטוי, חופש המחשבה, זכויות של חד-מיניים, חופש דת, חופש מדת, איסור על אלימות ובחירות חופשיות.

מרבית המרכיבים הללו זרים לתרבות המזרח התיכון בהיותם מנוגדים לרוח האיסלאם או לתרבות השבט, ולכן חברות מזרח תיכוניות מקיימות בחירות (חופשיות?) – שהוא כלי קל לאימוץ, כדי ליצור רושם שהן הפכו לדמוקרטיות, בעוד שכל שאר מרכיבי הדמוקרטיה הם עניינים של מהות ולא של פרוצדורה, ולכן קשה להם להיקלט במזרח התיכון.

היום אירופה נענשת בצורת גלי פליטים על החטאים שעשתה במזרח התיכון, אלה שנעשו בתום לב ואלה שנעשו בכוונה תחילה, כדי לנצל את תלותם של השליטים הערבים במערב. בימים אלה של חשבון נפש, חשוב שהמערב ילמד את מקור צרות המזרח התיכון. זהו תנאי להתמודד איתן באופן נכון, כדי שאפשר יהיה להגיע לפתרונות המתאימים לתרבות המזרח התיכון, ובראשם פירוק המדינות הקיימות, הבלתי לגיטימיות, והקמת אמירויות בעלות אוכלוסייה הומוגנית על חורבותיהן. אמירויות המפרץ (למעט בחריין) הן הדגם הנכון, המתאים למאפיינים התרבותיים של המזרח התיכון, ולכן יש לאמץ אותו.

פורסם במגזין "מראה" 351

אהוד: לכאורה הפתרון נשמע יפה, אבל התקופה האחרונה שבה נשמר "שקט"-יחסי במזרח התיכון היה כאשר עיראק, סוריה, לוב ודומותיהן – נשלטו בידי דיקטטורים חזקים ואכזריים.

לכן, לדעתי, פירוק האזור הערבי-המוסלמי לאמירויות ולשבטים, שחלקם יהיה מצוייד בכלי נשק מהמתקדמים ביותר בעולם וחלקם יושב על בארות נפט, גם בצפון-אפריקה – אינו מבטיח יציבות ושקט אלא מלחמת הכול בכול.

יוצאת מן הכלל היא אולי רק "מדינת כורדיסטאן", ההולכת ונרקמת מול עינינו ועתידה כנראה להכיל חלקים עצמאיים של עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן.

ורק חישבו מה היה גורל יהודי "עדות המזרח" שלנו, ה"ספרדים" וצאצצאי הברברים (אלה שמעולם לא השתייכו למגורשי ספרד) – לולא אנחנו, היישוב הוותיק, העלינו אותם בהמוניהם מ"ארמונות המלכים" שלהם – לישראל, וגם לימדנו אותם עברית, וכיום גם צאצאי אלה מהם שבשעתם העדיפו להגר מצפון-אפריקה לצרפת – עושים עלייה לישראל.

* * *

מכשיר שמיעה

סיפור מאת רות ריכטר

עכשיו רק תחילת חודש מאי, אבל השמש כבר קופחת על ראשי בלא רחמים, ואד שקוף רועד באוויר ומערפל את השמיים. אני יושב על הגדר שליד הקליניקה שלי הממוקמת במרכז הקיבוץ, ומחכה שמוריס, "המנהל", יבוא ויפתח לי את הדלת. כעני בפתח אני עומד לפני הדלת הנעולה, ואינני יכול לבוא אל המקום שהיה לי כבית רוב ימי חיי. מדי פעם עובר חבר ומברך אותי לשלום. חמימות ואהדה נשמעים בקולו, ולפעמים אני שומע בנימת דבריו גם הערכה רבה, כי שמה של הקליניקה שלי יצא בכל הארץ, ורבים משחרים לפתחי.

לידי עובר חבר מבוגר המתקשה לנווט את הקלנועית שלו על המדרכה הפגומה. הוא מברך אותי בניד ראש ואומר בטרוניה: "מה זה, יוסף, אין לך מפתח? הרי זאת בושה! בושה וחרפה!"

ואני מסתיר את עלבוני ועונה: "ככה זה עם הצעירים היום. הם לא סומכים על אף אחד. אבל מה אפשר לעשות? מוכרחים להניח להם לעשות את השגיאות שלהם."

הוא שולח אלי מבט מריר, מניד ראשו בחוסר אמון, מביט בי ברחמים ואינו מוסיף דבר.

מוריס מאחר היום, וחמת זעם גואה בי. הכעס מחלחל כרעל, מחיש את פעימות לבי, ומאדים את פניי. קלוני גלוי עתה לעיני כל חבר העובר בשביל, ואינני יכול להתגונן. לפעמים נדמה לי שהייתי יכול להכות אותו, את המוריס  החלקלק הזה!

אינני יודע לשנוא. מעולם לא שנאתי איש. אפילו את הגרמנים, יימח שמם, שהרגו את הוריי ואת אחותי הקטנה, שנאתי רק שנאה קולקטיבית ולא שנאה אישית, מרה, השורטת בנפש ומדירה שינה, והשנאה הזאת, המסתערת עליי עכשיו לראשונה כשאני כבר בן שבעים, מפחידה אותי ומבעתת את לילותיי. תמיד חשבתי שהאיש השנוא ראוי לתמיכה ולאהדה, ולא ידעתי מה כבד המחיר שמשלם האיש השונא. לא ידעתי את המרירות, הכעס והעלבון המדירים שינה מעיניו. 

ומדוע אין לי מפתחות לקליניקה שלי? הרי אינני גנב! שוב ושוב אני מגלגל בראשי את המאורעות שגרמו למציאות העגומה, ההזויה, ואינני מוצא לי מנוחה.

הפרשה התחילה כשהחליטו קברניטי הקיבוץ שלנו למנות את מוריס, קלינאי תקשורת שהיה שנים רבות אסיסטנט שלי, "לנהל כלכלית" את "הענף" הנקרא בקיבוץ שלנו 'הקליניקה של יוסף'. תחילה שמחתי על המינוי. חשבתי שעתה, כשאני לא חייב עוד לעסוק בענייני אדמיניסטרציה וכספים, אוכל להקדיש זמן רב למטופלים שלי ולעסוק רק בבדיקות ובהתאמת מכשירי שמיעה.

אבל לא כך היה. מיד כשנכנס מוריס לתפקידו החדש קבע רמת מחירים אחרת, גבוהה מאוד מזו שהפציינטים שלי רגילים לה. בתחילה ניסיתי למחות, ואמרתי שיש כאן הפקעת מחירים שאינה מוצדקת. אבל מוריס אמר באספת החברים שהוא יכול להכפיל ואף לשלש את הרווחים שמניבה הקליניקה. "מכל הארץ באים ליוסף שלנו," טען, "ולמה לא להרוויח יותר? אנחנו לא יכולים ולא צריכים לעזור לכל העולם. אנחנו לא לשכת הסעד או משרד הרווחה!"

 "אבל הקליניקה נושאת רווחים טובים," הסברתי. "מעולם לא היה צורך לחזק אותה בתקציבים נוספים."

 "נכון," טען מוריס, "אבל אפשר להגדיל את הרווחים עוד יותר."

התרגזתי ושלא כהרגלי הרמתי את קולי: "לא באתי לקיבוץ כדי לשדוד אנשים שאין להם כסף! באתי הנה לפני יותר מארבעים וחמש שנים, כי ידעתי שכאן אוכל לעזור לאנשים בלי לחשוב רק על החור שבגרוש!"

מחאותיי לא הועילו, ומוריס הכפיל את המחירים. ולא רק במחירים שלח את ידו. כשנדמה לו שהבדיקה שאני עורך לאחד הפציינטים מתארכת, הוא רומז על שעונו ומאותת לי שמאוחר כבר, ואולי כדאי שאזדרז?  הרי זמן הוא כסף!

 בתחילה התעלמתי. אחר כך ניסיתי להתפשר כדי לשמור על שלום בית במקום הקטן הזה. אך דרישותיו של מוריס הלכו וגדלו, ועימם גדלה חולשתי ועצמו חרדותיי. כן, אני מתבייש להודות בכך, אבל חרדה של ממש ופחד לא מובן פחדתי ממבטו הכועס של מוריס, המוכיח אותי בלא מילים. אני, שהקמתי את הקליניקה הזאת, פוזל עכשיו אל מוריס בחשש מזווית עיני, ומשתדל להימנע מעימותים עימו.

עד מהרה למדתי ששגיאות קטנות המותרות לצעירים ומעוררות חיוך של הומור, אסורות בתכלית האיסור עלינו, המבוגרים. כך, למשל, כשאני שוכח לרגע היכן הנחתי את המשקפיים או את שם משפחתו המסובך של אחד המטופלים, אני חש במבטים וברמיזות ששולח מוריס מאחורי גבי אל מיכל, המזכירה שלנו. ופעם אף הסבתי את מבטי אליו ותפסתיו מסובב את אצבעו מול רקתו כרומז שמוחי כבר פגום, ואין לסמוך על חוות דעתי ועל כושר השיפוט שלי.

בצר לי אני משתדל להעמיד פנים שלעולם אינני שוכח דבר, ומשתדל להסתיר את שגיאותיי הקטנות. אבל לעולם אינני מוותר למוריס כשאנחנו דנים בעניינים מקצועיים, ולפעמים, כשקובע מוריס מחיר גבוה מאוד לאדם זקן שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, אני נוהג ללחוש באוזנו של הפציינט שהוא יכול לשלם רק עבור הבדיקה, ולהזמין את המכשיר במקום שמחיריו נוחים יותר. לפעמים, כשמוריס לא שומע, אני מזמין את הפציינט למרפאת החוץ בבית החולים הגדול בעיר הסמוכה, שאני עובד בה פעמיים בשבוע כבר שנים רבות, ושם אני בודק אותו שוב בניחותא, וממליץ לפניו על פתרונות זולים יותר.

עד מהרה גילה מוריס את מעשיי וכעס: "אתה מחבל בענף! אתה תהיה אחראי להפסדים הכספיים שלנו!" הרים עליי את קולו.

אבל אני המשכתי בשלי, כי לא רציתי שחולים דלי אמצעים יוותרו על המכשיר המשפר את איכות חייהם ומציל אותם מבדידותם, ולא הסכמתי לשתף פעולה במעשי הגזל שנכפו עליי לעת זקנה. 

פעמים רבות חשתי מושפל ומבוזה, אך את עבודתי בקליניקה שלי לא נטשתי. וכי לאן אלך? אשתי נפטרה, ילדיי עזבו את הקיבוץ, ואין לי חיים אחרים.

באחד הימים, כשהגיע החורף לקיצו, ושמש חמימה של חמסין ראשון שברה את  זהרוריה בברק הדגן הנע ברוח הקלילה בשדה הרחב שליד הקליניקה, ישבתי לנוח במרפסת הקטנה ולגמתי קפה מהביל וריחני. כשסיימתי לשתות, הבחנתי מרחוק במכונית מתקרבת. היתה זו מכוניתו המקרטעת  של ידידי ארז, איש כבד שמיעה וכבד גוף, שאני מטפל בו משחר ילדותו. בכבדות של איש שמנמן שאינו מרבה להתעמל יצא ארז מהמכונית הישנה, הושיט לי את ידו לשלום, טפח בחיבה על שכמי ואמר: "אהלן, יוסף, מה נשמע?"

 "הכל טוב. הכל בסדר," אני אומר, ובדימיוני אני רואה את הילד השובב, בהיר התלתלים, שהביאו אליי הוריו לפני שנים רבות. אשתי עדיין חיה בימים ההם, וקשרי ידידות אמיצים נקשרו בינינו ובין הוריו של ארז. הרבינו לבקר בביתם שבעיר, והם נהגו לבקר אצלנו, בקיבוץ. ארז התיידד עם בני הבכור, ואף שדיבורו היה לקוי וקשה להבנה, מעולם לא חסרו לילדים מילים כששיחקו יחד על הדשא שלפני חדרנו או התיזו מים זה על זה בימי הקיץ הלוהטים. 

נכנסתי עם ארז לחדר הבדיקות. שעה קלה ישבנו בדממה, כי מכרים ותיקים אנחנו, וטוב לנו לשתוק קצת ביחד. אחר כך שאלתי: "מה חדש אצלך, ארז? מה שלום האישה  והילדים?"

"בסדר," מילמל ארז בפנים חתומות, ועיניו בהו ברצפה בלא חיוכו הטוב, המאיר לרוב את פניו. ואני מיד ידעתי. משהו קרה! משהו לא טוב קרה! ואני חרד לו, לארז. הוא לעולם לא יוכל להוליך אותי שולל.

 "משהו לא בסדר, ארז," פסקתי. "ספר לי מה... מה... מה קרה."  וחרדה נשמעה בקולי.

"החליפו במפעל שלנו את ההנהלה, ואני חושש שהמנהל החדש רוצה לפטר  אותי."

 "אבל אתה שרטט מעולה."

 "כן, אבל עכשיו יש אצלנו קיצוצים."

"ומה תעשה?"

"אני לא יודע. לאן אלך? אף אחד לא רוצה להעסיק עובד כבד שמיעה בן חמישים."

"ואתה חושב שמכשיר חדש יעזור?"

"אולי... אולי אם אגיד להם שיש לי עכשיו מכשירי שמיעה חדשים, ואני שומע הרבה יותר טוב, הם יתחשבו בי. שמעתי שיש עכשיו מכשירים דיגיטליים טובים."

"נכון, ארז. כדאי באמת  לנסות להתאים לך שני מכשירים כאלה."

"זה נכון שמכשיר כזה נורא יקר? אני עכשיו לחוץ בתקציב. אפשר לשלם בתשלומים?"

"כן," אני אומר בהיסוס. "אני מניח שכן." אני חרד להתחייב, כי אפילו עכשיו, כשמוריס לא נמצא כאן, בחדר הבדיקות, נדמה לי שאני חש את עיניו נעוצות בגבי בתוכחה. 

לאחר בדיקה קצרה התקנתי לארז את מכשירי השמיעה החדשים, והסברתי לו איך מפעילים אותם. ארז הרכיב באוזניו את המכשירים בתנועות זהירות ואיטיות, ומיד הצטייר חיוך ענק על שפתיו, דומה מאוד לחיוך הילד שהיה לו בילדותו, כשהתקנתי לו את מכשיר השמיעה הראשון.

"תשמע, יוסף, זה יופי של מכשירים. אין בכלל רעשים כמו שיש במכשירים הישנים. ממש כיף."

 "כן, הטכנולוגיה מתחדשת כל הזמן," הסברתי בחיוך.

הנה, בגלל רגעים כאלה כדאי לקום בבוקר ולהמשיך לעבוד כאן, בקליניקה. אף על פי שעליי לשאת את גסות הרוח ואת תאוות הבצע של מוריס ולהתבייש שלעת זיקנה אני פוחד וחושש מפניו.

יצאנו מחדר הבדיקות למשרד. מוריס ישב כהרגלו ליד המחשב ועסק בחישובים ובמאזנים. במנוד ראש קריר בירך את ארז לשלום ושאל: "סליחה, אדוני, אתה פציינט חדש?"

"לא," ענה ארז. "הייתי כאן לפני שנה, כשיוסף תיקן לי את המכשיר."

"כן. עכשיו אני נזכר. ומה עכשיו? שוב יש צורך לתקן את המכשיר? שמע לי, אדוני, חבל על הכסף שלך ועל הזמן שלנו. אתה צריך פשוט לקנות מכשירים חדשים."

"אני מבקש לקנות הפעם את המכשירים הדיגיטלים האלה," הצביע ארז על המכשירים שהתקנתי באוזניו.

"בוודאי! בוודאי! " צהל מוריס, ועטה על פניו את חיוך המסכה החלקלק.

 "כמה הם עולים?" שאל ארז.

"הם עולים רק עשרים אלף שקל," ענה מוריס.

"מה?! אצלנו בשכונה ראיתי מכשירים דומים במחצית המחיר!"

"אז תקנה בשכונה! למה באת אלינו?" ענה מוריס בבוז.

"אבל מוריס, ארז היה הפציינט הראשון של הקליניקה שלנו. הוא כבר ארבעים וחמש שנים אצלנו." אמרתי בתחינה.

"אני מצטער!" ענה מוריס בתוקף.

ארז נעץ בי מבט מוזר. "טוב, אז זהו זה..." אמר באנחה, ועצב של פרידה נשקף מעיניו. "אני משער שלא אוכל להמשיך לבוא אליכם."

ברגע ההוא ידעתי מה עליי לעשות. לא אשתוק! הפעם יכיר מוריס את עוצמתם של החלשים, המתגלית רק כשאפסה כל תקווה. בחלומות ובאידיאלים רבים בגדתי בימי חיי, אך בערך זה של נתינה ועזרה בכל מאודי לחולים התלויים בי לא בגדתי, ואם אכנע גם הפעם, איך אשא את  פניי לארז? איך אביט בעצמי?

"תחזור הנה בערב, בשעה תשע. יש לי רעיון מסוים," לחשתי לארז כשהתרחקנו ממוריס. 

בערב נפגשנו במרפאה. הושטתי לארז את המכשירים, וחייבתי אותו רק במחיר העלות. חילקתי את הסכום לחמישה תשלומים שווים, והנחתי את העתק החשבונית על שולחנו של מוריס.

למחרת הקים מוריס שערוריה. הוא צרח שאני זקן משוגע וחסר אחריות, החליף את מפתחות המרפאה, ולא הסכים לתת לי מפתח.

כל זה התרחש לפני שבועות אחדים, ועכשיו אני עומד כאן, ליד הדלת הנעולה, ומחכה. החום גובר, והאד הלח מקשה על הנשימה ומערפל את הראייה. פציינטים שהוזמנו לשעת בוקר מוקדמת צובאים על פתח המרפאה ורוטנים בקול נרגן, ואני חסר אונים ואינני יודע איך לפייס אותם.

לפתע אני נזכר בחלון האחורי של הקליניקה, שמוריס מתקשה לסגור אותו, כי הוו הנועל אותו התקלקל. בזריזות אני מתגנב מאחורי הבית, נשען בכבדות על אדן החלון, ובעזרת אמות ידי אני מצליח להתרומם ולפשק את כנפי החלון החלודים. סמוק פנים ושטוף זיעה אני נכנס למרפאה ופותח את הדלת מבפנים. הפציינטים נכנסים לחדר ההמתנה, ואני חוזר ומתנצל בפניהם על האיחור. אחר כך אני מתחיל לעבוד כהרגלי, ופתאום נופלת עליי שלווה גדולה, ואני לא חש בזמן החולף. מיכל מסייעת לי, ואני רואה גם בעיניה אור רוגע שלא ראיתי בהן חודשים רבים. היא רושמת קבלות, עונה לטלפונים, ומדי פעם משקה אותי ואת הפציינטים במים קרים. לאט, בהדרגה, נרגעות הרוחות, שקט של ברכה יורד על הקליניקה, ואני מאושר, מאושר עד בלי די. חזרתי להיות יוסף של פעם, לפני עידן מוריס, ואני מבקש מאלוהים שהיום הזה יתמשך ויארך עוד ועוד.

מוריס הגיע בשעת הצהריים. "היתה לי תאונה קלה, התנגשתי ברכב חונה," הסביר ביובש, ואני לא הרביתי לשאול.

"איך נכנסת?" שאל אותי.

"אלוהים הכניס אותי," אני צוחק.

 הוא מביט בהעתקי הקבלות שנתתי לקונים, ופניו המזיעות מאדימות בכעס כשהוא מרים את קולו: "אנחנו מהר מאוד נפשוט את הרגל במחירים כאלה!"

ואני לא עונה לו, ורק אומר בליבי שכבר מזמן פשטנו את הרגל וגם שברנו את הראש, אבל לא איש כמוריס יבין זאת. אני מפנה לו את גבי, יוצא בצעדים כבדים מהקליניקה האפלולית אל האור המסמא שבחצר הקיבוץ, וצולע באיטיות הביתה. אני יודע: לא אבוא עוד למקום הנפלא הזה, שבו ידעתי ניצחונות וכישלונות, ובו עברו עלי שעות רבות של אושר.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.9.15

* 14 שנים למתקפת 11 בספטמבר – את מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001 ביצעה הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית באמצעות סכינים. בדיוק באותו נשק שבאמצעותו היא עורפת ראשי שבויים ו"כופרים". הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית ממצה עד תום כל סוג נשק שבידיה. רק עולם מטורף יאפשר לקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית להצטייד בנשק גרעיני (תוך הסתמכות על הבטחותיה ועל "ביקורת" שהיא תערוך למתקניה).

מתקפת 11 בספטמבר אמורה הייתה להיות פעמון אזהרה ואזעקה מהדהד באוזני העולם החופשי, מפני הסכנה הגדולה המאיימת עליו. הנשיא ברק אובמה מגלם את חוסר ההבנה ואי ההפנמה של הסכנה ומהותה. בדיוק כפי שצ'מברליין מגלם את חוסר ההבנה וחוסר ההפנמה של הסכנה הגדולה על האנושות במאה שעברה.

* בין שני הסכמים – בניגוד להסכם בין ארה"ב והמערב לאיראן, שמאפשר לאיראן לשמר את תכנית הגרעין שלה ולהמשיך לפתח אותו עד למעמד של מעצמת סף גרעינית, ההסכם שלהן עם סוריה בנושא הנשק הכימי היה הסכם טוב – הסכם של פירוק סוריה מכל נשקה הכימי. כזה בדיוק צריך היה להיות ההסכם עם איראן בנושא הגרעין.

והנה, גם ההסכם עם סוריה לא כובד. לא זו בלבד שסוריה לא התפרקה מנשקה הכימי, היא אף ממשיכה להשתמש בו בפועל, והעולם שותק, כולל נשיא ארה"ב שהגדיר את השימוש בנשק כימי כקו אדום.

איראן, בת בריתו המרכזית של אסד, תכבד את ההסכם כפי שאסד כיבד את ההסכם. והעכבות שלה מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני, עלולות להיות כעכבות של אסד מפני שימוש בנשק כימי.

* למה פוטין תומך באסד? – מה הסיבה להמשך התמיכה הבלתי מסויגת של פוטין במשטר אסד, למרות כל מה שקרה בסוריה בארבע וחצי שנות מלחמת האזרחים?

כדי להשיב על שאלה זו, יש להבין בראש ובראשונה, שמה שמעניין את פוטין אינו סוריה אלא רוסיה. כלומר, אין לו באמת עניין באסד ובשלטונו. ומכאן שהשאלה היא, מדוע הוא חושב שתמיכה באסד, שכבר איבד שליטה על 75% משטח ארצו והוא מבודד בקרב מדינות ערב, משרתת את האינטרס של רוסיה?

להערכתי, פוטין מיטיב לקרוא את האכזבה בקרב מנהיגי ערב מחוסר הנאמנות של ארה"ב לבעלי בריתה, כמו מובארק במצרים, מדינות כסעודיה שנפגעו מההסכם עם איראן, ואפילו ישראל. הוא מזהה את האופן בו הם רואים בארה"ב משענת קנה רצוץ.

פוטין מעביר להם מסר, על פיו הוא היפוכו של אובמה; הוא לויאלי לבעלי בריתו ללא סייג, עד הסוף. הוא מאמין שבדרך זו הוא יחזק מאוד את מעמדו גם בקרב מדינות ערב העוינות את סוריה, גם אם בסופו של דבר משטר אסד ייפול. *

כנראה שהוא צודק.

* שערוריית הראיונות – ביטול הראיונות של נתניהו לכלי התקשורת, והמרתם בנאום נטול שאלות בפייסבוק, היא שערוריה. נתניהו מזלזל בציבור, כאשר הוא מחניף לו, כביכול, בפנייה מעל ראשה של התקשורת, בקריצה של "הרי אנחנו לא זקוקים למתווכים האלה." אבל האמת היא שהוא רוצה לנאום, בלי להתמודד עם שאלות. ותפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית לשאול שאלות, גם ובעיקר שאלות קשות. בכך שהיא עושה זאת, היא ממלאת את שליחותה כלפי הציבור. מנהיג ציבור במדינה דמוקרטית אינו משתמט משאלות אלא מתמודד עימן. נתניהו נוהג כמו מנהיגי בריה"מ בשנות השבעים.

לשכת נתניהו מסרה שהראיונות בוטלו בשל בעייה בלו"ז. איני מאמין להם, אלא אם כן הם ימהרו לתאם מועד חדש וקרוב מאוד לראיונות. במקרה כזה, אשמח להודות שחשדתי בכשרים.

* הקדימון האנטישמי – ההתקפה האנטישמית על יהודים בבריטניה, שהסתיימה במיספר פצועים ובהם אחד קשה, היתה הקדימון להפגנות הפרועות נגד ביקור נתניהו בלונדון. המפגינים, המנגבים בנעליהם את דגלי ישראל, מבטאים בכך את השקפת עולמם שליהודים אין זכות למדינה. מי שזו דעתו, הוא אנטישמי בזוי. מי שנותן לגיטימציה להפגנות הללו, מגלה צביעות כאשר הוא מגנה, כביכול, את ההתקפה האלימה על היהודים.

* בת יענה – בעקבות התגוללותו של ח"כ זחאלקה בח"כ סתיו שפיר, במפלגת העבודה ובתנועת העבודה לתולדותיה, באשמה הנוראה שהם הקימו את המדינה הבלתי לגיטימית שלא מגיעה לעם היהודי, עוזי ברעם פִּרְסֵם מאמר ב"הארץ", בו טען שזחאלקה, כמו מורו ורבו עזמי בשארה וכמו מפלגתו בל"ד, אינם מייצגים את ערביי ישראל. הם מייצגים את ערביי ישראל, טוען ברעם, כפי שברוך מרזל מייצג את יהודי ישראל.

האמנם? עוזי ברעם מיתמם. הוא שוכח שזחאלקה אינו מייצג היום את בל"ד, אלא את הרשימה הערבית המשותפת, קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי.

* מוסיף עוד קיסם למדורה – זחאלקה התגולל בסתיו שפיר, וגדעון לוי מיהר להוסיף עוד קיסם למדורה. הרי אם זחאלקה מאשים את תנועת העבודה בכך שהיא גזלה מן הפלשתינאים את ארצם, גירשה אותם מאדמתם, שהיא גזענית, לא יעלה על הדעת שלוי לא יצרף את חוות דעתו המלומדת: זחאלקה אמר "סוף סוף את האמת על מפלגת העבודה."

ח"כ שפיר מאכזבת את גדעון לוי. ייתכן שהוא קרא בתעמולת הימין ששפיר היא אנטי ציונית, וציפה ממנה להיות גדעון לוי לעניים. מתוסכל ומאוכזב הוא שפך את מררתו בעיתון:

"מפלגת העבודה, בית הספר הישראלי הגבוה לצביעות ולאופורטוניזם, גאה להציג: עוד דור של בוגרות ובוגרים. אין כמוסד הלא-חינוכי הזה לקחת פעילים צעירים ולהפכם כהרף עין לפוליטיקאים זקנים, אופורטוניסטים, תקינים פוליטית, ובדרך כלל פחדנים. אין כמפלגת עבודה לייצר דורות של נבחרים, שעוברים במטחנת הבשר שלה ויוצאים אחידים, בדיוק כקודמיהם."

ואלה הבליסטראות שהוא מיידה בשפיר: "עוד חברת כנסת ההולכת בתלם, בכל התלמים החרושים, נזהרת עד זרא. גם היא, צעירת הח"כיות, הזקינה בטרם עת. גם היא הולכת רק על בטוח. פעלתנית ונמרצת, היא סוללת את דרכה מעלה מעלה; כשתגדל היא תהיה בוז'י."

מי שקרא את סדרת מאמרי הבלע שלו נגד הרצוג, מבין למה מתכוון לוי כשהוא מזהיר ששפיר "תהיה בוז'י". אבל מסתבר שהיא אפילו גרועה יותר: היא מבקרת את הרצוג מימין. זאת, כיוון שהיא צוטטה מבקרת את הרצוג, על כך שאינו תוקף את הממשלה על המו"מ שהיא מנהלת (או לא) עם חמאס על הסדר בעזה. מדוע היא עושה זאת? אולי זאת דעתה? לא. "זה טוב לאלקטורט ולקריירה, בסניפים ובפריימריז יאהבו זאת."

האמת היא שיש ללוי חשבון אישי עם שפיר, כיוון שהיא ביקרה את הרצוג על עצם העימות עם גדעון לוי, אותו הגדירה "השוליים הזעירים, הלא-ציוניים והבלתי רלוונטיים של השמאל."

ולכן הוא מגדיר נאום שלה: "יאיר לפיד, ביום רע במיוחד, היה משתמש בפחות קלישאות נבובות. במרבית דרשות הבר־מצווה אומרים יותר."

לוי תפס את שפיר על חם, מצולמת כשהיא משוחחת, אוי לעיניים שכך ראו, עם אופיר אקוניס (!). והוא לועג: "כולנו יהודים: אקוניס בוודאי קרוב לליבה של המהפכנית לשעבר הרבה יותר מאשר הערבי זחאלקה."

כן. אמנם בין שפיר לאקוניס יש מחלוקות רבות בנושאים שונים, אבל ברור שאקוניס יהיה קרוב יותר לליבה, מאשר מי שחלומו הוא חורבנה של מדינת ישראל, שהיא בעיניו מעשה של עוול וגזל.

אגב, אני מעדיף את זחאלקה הערבי אלף מונים על לוי היהודי. כי אין אנטישמיות בזויה ועלובה יותר, מאנטישמיות של יהודים. אני גם מבכר את חנין ז' על פני חנין ד'.

* הצעצוע החביב על השמאל הרדיקלי – כשיוסי שריד היה ח"כ ושר, הוא היה אחד המייצגים המרכזיים של האגף היוני בשמאל הציוני: פטריוט, ביטחוניסט, לוחם בסרבנות ואוייב של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

יוסי שריד של היום, הפובליציסט ב"הארץ", הוא בעיקר איש מר נפש, ממורמר ונרגן, יוקד משנאה מטורפת למדינת ישראל, לישראלים ולישראליות. כך, באופן בלתי מפתיע, נפתח מאמרו האופייני ערב שבת: "אני כבר לא אוהב אותך מולדת. את כבר לא הארץ שלי. מצידי את יכולה לזעוק או לשתוק – תעשי מה שאת רוצה – ארץ לא אהובה."

וכך מסתיים המאמר, בהשוואה אופיינית בין ישראל לגרמניה, איך לא? "פתאום הם [הגרמנים א.ה.] נשמעים שם כמו יהודים וכאן נשמעים כמו גרמנים."

כך השלים יוסי שריד את ההידרדרות הרעיונית שלו, לשפל המדרגה של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, ולשימוש בצעצוע החביב עליו ביותר – הצגת ישראל כנאצית.

בדיוק כמו קובי ניב, באותו עמוד. ניב משתלח בניצול השואה, העיתונאי נח קליגר, שהביע חשש מפני האיסלמיזציה של אירופה: "קליגר תומך בעמדה המזוויעה שהובילה את אירופה רק לפני כמה עשרות בשנים לטבוח בבני עמו."

בדיוק כמו המודעה השבועית של "גוש שלום" באותו גיליון של "הארץ": "הגרמנים למדו משהו. אנחנו לא."

* כישלון – יוצרי הסרט "סבנה" נכשלו. הם לא הצליחו לגרום לי להזדהות עם החוטפים.

* למה יעלון רץ לספר לחבר'ה? – מסקנותיי מדברי שר הביטחון בנושא הרוצחים מכפר דומא:

א. בניגוד למסע הסחת הדעת של הימין הקיצוני, והניסיונות לספר סיפור על סכסוך חמולות בכפר שהמשפחה מעורבת בו, ידוע בוודאות שהרוצחים הם מחבלים יהודים, השייכים לארגון טרור ימני רדיקלי.

ב. כוחות הביטחון יודעים מי הרוצחים, אולם הללו מצויים במחתרת עמוקה, פועלים על פי כללי המידור, ושותקים שתיקה מוחלטת בחקירה. לכן, קשה לגבש כתב אישום נגדם, בשל היעדר ראיות. אין רצון לכוחות הביטחון לעצור אותם ולמחרת בתי המשפט ימהרו לשחרר אותם מחוסר ראיות. לכן, אין מזדרזים לתפוס אותם, אם כי חלקם – אולי הרוצחים ואולי שולחיהם, נשלחו לעת עתה למעצר מנהלי.

ג. יש דרכים לגרום לשותקים לדבר, אולם הדרכים לעשות כן אינם מתיישבים לגמרי עם התקינות הדמוקרטית, או בלשון אחרת – דרכים של "בלי בג"ץ ובלי בצלם." הכוונה ללחץ פיזי מתון, כמו טִלְטוּלִים, שיגרמו להם "לזמר".

ד. יעלון "רץ לספר לחבר'ה" וחשף את העובדה שזהות הרוצחים ידועה, על מנת להזמין לחץ ציבורי לעשות הכול כדי להעמיד אותם לדין, כלומר לפעול מחוץ לספר, באותן דרכי לחץ פיזי.

ה. מן הראוי שאכן יופעל לחץ ציבורי בכיוון הזה, כיוון שזכויות האדם אינן רק זכויות המחבלים לשתוק בחקירה ולא לעמוד לדין בלי ראיות מספיקות, אלא גם זכותו של התינוק הבא לישון בנחת עד הבוקר, בלי שיציתו את ביתו.

אגב, דרך הפייסבוק אני למד, שהאדם השנוא ביותר בקרב אנשי הימין הרדיקלי, אחרי הנשיא ריבלין, הוא יעלון.

* רפורמת האזרחות – "מחאת הסרדינים" הצליחה מעל המשוער. מאות כיתות א' חדשות נפתחו, כיתות קטנות ומרווחות. עכשיו מארגני המחאה, שכנראה התאהבו במחאתם ומרגישים שלקחו להם את הצעצוע, עותרים לבג"צ בדרישה לעגן בחוק את רפורמת הכיתות הקטנות.

איזו עתירה הזויה. הם מצפים שבית המשפט העליון יקבע את מדיניות משרד החינוך, ויכפה על הכנסת לחוקק חוק, שיכתיב למשרד החינוך את מדיניותו לדורות.

זה הזמן לרפורמת האזרחות – להתייאש מדור ההורים, אבל להתחיל ללמד את הילדים א"ב של דמוקרטיה.

* אפרופו גל הירש – מה המפכ"ל היוצא דנינו מבין בביטוח?

* עלה תאנה – ג'קי לוי ואני בני אותו מחזור בנח"ל. וכך, זכינו לשרת תחת אותו מג"ד נערץ בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח. את הסיפור שהוא סיפר במאמרו השבועי ב"ישראל היום" לא היכרתי, אבל ממש ממש לא הופתעתי.

"חזרנו פעם מניווט באזור הגליל התחתון. רוב הנ"צ שהיינו צריכים להגיע אליהן היו מסומנות באותיות או במספרים שמישהו צבע על אחד הסלעים. ההוראה, בכל אופן, היתה שמי שלא מצליח למצוא את הסימון, שיביא איזושהי הוכחה אחרת לכך שהגיע למקום הנכון. בקיצור, אחד החבר'ה חזר ואמר שליד הנ"צ עמד עץ גדול. 'איזה עץ?' שאל אותו המג"ד.

החייל חייך חיוך קטן, פתח פאוץ' אחורי באפוד והוציא משם עלה שהוא קטף מן העץ. הוא שלף אותו כמו ג'וקר. 'העץ הזה, המפקד'.

זה היה עלה תאנה. והמג"ד הרגיש שהטמבל לא יודע אפילו את זה. 'ואיזה עץ זה בדיוק?'

'מה אני יודע? עץ עם עלים כאלה..."

המג"ד נראה מיואש. הוא אמר משהו על כך שהבחור אולי יודע לקרוא מפה, אבל אם נחלאי לא מסוגל לזהות תאנה, אפשר לסגור את הגדוד.

למג"ד, אגב, קראו גיורא איילנד. מפקד שתמיד היה בעיקר מחנך."

* מורשת קרב – במוצאי יום הכיפורים, במחנה אנצר שבדרום לבנון, כינס גיורא את הגדוד,  למורשת קרב מפי המג"ד. גיורא סיפר על קרבות מלחמת יום הכיפורים, בדיוק עשור קודם לכן, בהם השתתף כקמב"ץ גדוד 890 ועיקרו – הקרב הנורא בחווה הסינית. את סיפור החווה הסינית היכרתי היטב, אך שמיעת הסיפור ממקור ראשון מפי אחד המפקדים, שגם ניחן בכישרון רטורי ויכולת סיפורית היה מרגש במיוחד. כולנו ישבנו שעה ארוכה פעורי פה. אך העיקר לא היה הסיפור, אלא המסר – האחריות של כל אחד מאיתנו על קיומה של המדינה ומסירות הנפש ללא גבול במימוש האחריות הזאת. גיורא היטיב לחדור לליבו של חייל, במסר הציוני הזה.

* סיפור של "אף על פי כן" – מאה שנה מלאו בימים אלה להתיישבות הקיבוצית בגליל העליון, מאז עלייתם לקרקע של ששת החלוצים הראשונים של איילת השחר. סיפורה של איילת השחר הוא סיפורה של הציונות, סיפורה של ההתיישבות. לאורך שנים רבות חיו החלוצים חיי עוני ומחסור, לעיתים אף רעב, בתת תנאים, אך בעקשנות נאחזו בציפורניהם באדמת המולדת, והפכו אותה לגן פורח, ליישוב משגשג. חמש פעמים הותקפה איילת השחר:

בשנת 1920 התקיפו אותה לראשונה ערביי הסביבה, שהונסו בידי החלוצים המְגִנִים שאף גבו חיי אחד הפורעים.

במאורעות תרפ"ט-1929.

בידי הבריטים בשבת השחורה.

במלחמת השחרור הותקפה איילת השחר לאורך תקופה ארוכה ושילמה מחיר דמים כבד, אך עמדה במערכה, הגנה על קיומה ובלמה את התוקפן.

ובמלחמת ששת הימים הופגזה קשות באש הסורים מהגולן.

הקיבוץ איבד רבים מחבריו ובניו במלחמות ישראל – במלחמת השחרור, במלחמת סיני, בששת הימים ובלבנון. אחד הנופלים, סא"ל יואל אדרת, נפל לצידי, ביום החפיפה של גדוד המילואים שעליו פיקד, עם גדוד הסדיר בו שירתתי, בעמיק שבבקעת הלבנון. הייתי בין נושאי גופתו. לימים זכיתי להתקרב אל מורי ורבי, אברהם אדרת, מאנשי הרוח והחינוך המרכזיים של התנועה הקיבוצית, אביו של יואל, והציוני האדוק והמאמין ביותר שפגשתי מימיי.

סיפורה של איילת השחר, אינו סיפור של שכול ויתמות, גם לא של מלחמות ואירועים ביטחוניים. סיפורה של איילת השחר הוא הסיפור של "אף על פי כן" - סיפורה המנצח של הציונות, המעמיקה שורשים בקרקע הארץ, היוצרת חברה צודקת וכלכלה משגשגת, היוצרת נכסי תרבות יהודית עמוקים ומהותיים, הקולטת עליה, על אף כל האתגרים הביטחוניים וחרף המחיר הכבד.

איילת השחר – קיבוץ צעיר שסיים עתה בסך הכל את המאה הראשונה לקיומו.

* ביד הלשון: יום הזיכרון – בעברית העכשווית, יום הזיכרון הוא הקיצור של יום הזיכרון לחללי צה"ל, מערכות ישראל ופעולות האיבה. אולם בעברית המוקדמת, יום הזיכרון הוא ראש השנה.

בתורה, ראש השנה נקרא "יום זיכרון תרועה". "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'" (ויקרא כ"ג).

ובקיצור, בעיקר בתפילות ראש השנה, יום הזיכרון. למשל, הקידוש לראש השנה מסתיים במילים: "ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון."

שנה טובה ומבורכת!

* אהוד: מה שמעניין ביותר את פוטין הוא האחיזה בנמל ובבסיס הימי, העומדים לשירותה של רוסיה בעיר לטקיה שהיא גם מרכז השבטים העלאווים בסוריה. בלטקיה נמצא הנמל הצבאי הגדול של סוריה. דרך נמל זה הגיעו חלקי הכור האטומי של סוריה בדיר-א-זור, ספינות אספקת הנשק לסוריה ומשלוחי נשק איראני. נמל לטקיה משמש גם את צי הים השחור הרוסי, אם כי נמל טרטוס הוא הנמל הראשי של הצי הזה בים התיכון.

בטרטוס שוכן בסיס אספקה ותחזוקה של צי הים השחור הרוסי עוד מתקופת ברית המועצות, ובו מוצבים דרך קבע חיילי צבא רוסיה. את הבסיס הקימו הסובייטים מתוך כוונה לקבוע נוכחות קבועה באגן המזרחי של הים התיכון בשיאה של המלחמה הקרה ולצורך תמיכה בפעילות הצי הסובייטי בים התיכון. בבסיס קיימים שלושה מבדוקים צפים, מהם רק אחד במצב תפעולי, קיימת סדנת תיקונים צפה, מחסנים, מגורי חיילים ומתקנים נוספים.

עם התדרדרות יחסיה של רוסיה עם המערב, על רקע המלחמה בדרום אוסטיה בשנת 2008, וכוונת ארצות הברית להציב טילים על אדמת פולין, הסכים הנשיא אסאד להפוך את בסיס הצי בטרטוס לנמל קבע של אוניות מלחמה רוסיות הנושאות טילים גרעיניים. מאז שנת 2009 נעשות עבודות שיפוצים נרחבות בבסיס הצי הרוסי בטרטוס, כולל העמקת הנמל במטרה לאפשר לאוניות מלחמה גדולות יותר לעגון בו.

המידע מתוך ויקיפדיה.

* * *

לשלמה בן עזר היקר

זקן המשפחה

איש בלפוריה, החקלאות והעמק כל ימיו

נינו של יהודה ראב בן עזר

מאשתו הראשונה הדסה

ברכת משפחות בן עזר ראב וצאצאיהם

במלאת לך 89 שנים

כה לחי!

* * *

דוד בדין

מטהרן לאונר"א

בעוד שעיני העולם נשואות להסכם אומלל בין ארה"ב לאיראן, הסכם אומלל אחר שעליו חתמה ממשלת ארה"ב חמק מעיני הציבור: מיזכר הבנות שחתמה ארה"ב עם אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין, שפורסם באתר האינטרנט של מחלקת המדינה האמריקנית.

ארה"ב, המממנת הגדולה ביותר של אונר"א, בסכומים המגיעים ל-400 מיליון דולר בשנה – שליש מתקציב הסוכנות – היתה יכולה להתנות מימון זה במחוייבות הומניטרית מצד אונר"א לשכן במגורי קבע את אוכלוסיית היעד שלה: 5.4 מיליון צאצאים של פליטים ערביים ממלחמת השחרור.

אך בהסכם בין ארה"ב לאונר"א אין אפילו אינו זכר לאפשרות כזו. במקום זאת גוזר ההסכם על אלפים מצאצאים אלו של פליטים ערביים המתבוססים בחיי פליטות משפילים זה 66 שנה, להמשיך ולחיות בעליבותם "עד שיושג פתרון כולל וצודק" שאונר"א לעולם לא תתיר לו לצאת לפועל.

ד"ר ארנון גרוס, עיתונאי של רשות השידור בשפה הערבית, שחקר לעומק את ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית הנלמדים בבתי הספר של אונר"א, הגיעה למסקנה כי אונר"א מציעה פתרון אחד "צודק" בלבד לבעיית הפליטים: "זכות השיבה" שלהם לכפרים שהיו קיימים לפני 1948.

הקטעים הדנים ב"זכות השיבה" בספרי הלימוד של הרש"פ הנלמדים בבתי הספר של אונר"א, אינם בבחינת נוסטלגיה ספרותית. "זכות השיבה" ממלאת תפקיד נכבד בחזון הפוליטי הפלסטיני, של מאבק מתמשך לדלגיטימציה ודמוניזציה של ישראל עד להשמדתה.

שירותי החינוך שמספקת סוכנות הסעד ל-492 אלף תלמידיה מעודדים קו לוחמני זה, בניגוד למחוייבותה המוצהרת להקדיש את עצמה להשגת שלום, בהיותה סוכנות של ארגון האו"ם. ההסכם בין ארה"ב ואונר"א מתעלם מכך, ומכנה בגאווה את "תוכנית הלימודים של זכויות אדם, פתרון סכסוכים וסובלנות" כצעד בכיוון הנכון. זאת, בעוד שד"ר גרוס, שבדק את תוכנית הלימודים, מציין כי בספרים אין זכר לחופש דת, שוויון דתי או סובלנות דתית.

ארה"ב ממנה את הזאב לשמור על הכבש

הסכם ארה"ב-אונר"א מפר את סעיף 301(c)  של חוק סיוע החוץ האמריקני מ-1961 הקובע כי "ארצות-הברית לא תיתן שום תרומה ל(אונר"א) אלא בתנאי ש(אונר"א) תנקוט את כל הצעדים האפשריים להבטיח כי אף חלק מן התרומה לא יופנה לסיוע לשום פליט המקבל אימון צבאי כחבר במה שמכונה צבא השחרור הפלסטיני או ארגון אחר בעל אופי של לוחמת גרילה, או שהיה מעורב בכל מעשה טרור."

אך בהסכם ארה"ב-אונר"א אין סעיף הקורא לאכוף את הסעיף הנ"ל. במקום זאת, הסכם ארה"ב-אונר"א סומך על אונר"א שזו תאכוף את הסעיף. ההסכם "מצפה שאונר"א תפעיל עירנות מתמדת במאמציה ופעולותיה כדי למלא אחר תנאיה של ארה"ב בעניין תרומות, כפי שנקבע בסעיף 301 (c) .

יתר על כן, על פי ההסכם ארצות-הברית רואה באונר"א שותפה לחשש מפני האיום בטרור, והיא אף מוסיפה כי "אונר"א מחוייבת לנקוט את כל האמצעים האפשריים על מנת להבטיח כי התמיכה הכספית שמספקת ארה"ב לאונר"א לא ינוצל לסיוע לטרוריסטים ולארגוני טרור ולתמיכה בהם."

בדיוק כפי שההסכם של ארה"ב עם איראן מפקיד בידי השלטונות באיראן את האחריות לקבוע אם איראן חרגה מן ההסכם, כך גם בהסכם שלה עם אונר"א מפקידה ארה"ב בידי סוכנות הפליטים את הקביעה אם זו ביצעה פעולה שיש בה פגיעה בשיקול הדעת הביטחוני.

בו-בזמן מתעלם הסכם ארה"ב-אונר"א מהשתלטותו של חמאס על מתקני אונר"א בעזה. לפני 16 שנה בחרו עובדי אונר"א ברצועת עזה את נציגיהם באיגוד המקצועי. חמאס ניצל את מערכת הבחירות כדי להשתלט על כל איגודי המורים ואיגודי העובדים. ב-2012 למעלה מ-90 אחוז מעובדי אונר"א הפכו לחברי חמאס. כתוצאה מן ההשתלטות, יצר חמאס מנגנון שמטרתו היתה להשתלט על בתי הספר של אונר"א ברצועה. "הגוש האיסלאמי" שינה את תוכנית הלימודים בבתי הספר והכניס ספרי לימוד חדשים במטרה להחדיר בתושבי רצועת עזה הצעירים את האידיאולוגיה של חמאס.

אלא שמחלקת המדינה האמריקנית הודיעה ל"המרכז לחקר מדיניות במזה"ת" כי ארה"ב מכחישה לחלוטין כל נוכחות של חמאס במחנות אונר"א. ואילו מסמכים של הממשלה האמריקנית מראים כי אונר"א מסרבת באופן עקרוני לבדוק אם חמאס נוכח במתקניה.

כדי לברר את המצב לאשורו, די לקרוא את הדו"ח הנושא את התאריך 3.7.2014, שחיבר ג'ים זנוטי, מומחה לענייני המזרח התיכון, בכותרת "סיוע החוץ של ארה"ב לפלסטינים." הדו"ח חושף כי רשימת גופי הטרור שאונר"א נדרש להמציא בהתאם להחלטה מס' 1267 של האו"ם, אינה "כוללת את חמאס וחיזבאללה או את מרבית הקבוצות המיליטנטיות הפועלות בסביבת אונר"א. אונר"א אינה מוכנה לנפות את הקבלנים שעימם התקשרה ואת מקבלי המימון מטעמה על פי רשימה שסופקה לה על ידי המדינה האחת החברה באו"ם."

באשר לטענות הנפוצות נגד אונר"א על היעדר שקיפות, הסכם ארה"ב-אונר"א יכול היה ליצור מערכת חדשה התובעת אחריותיות שגם תטפל בהליך המימון המסורבל של אונר"א. במקום זאת, האחריות המימונית על פי ההסכם סומכת לחלוטין על אונר"א. ההסכם קובע כי "מצופה (מאונר"א) לספק את המידע הרלוונטי הנוגע ליישום המלצותיה של מועצת רואי החשבון של האו"ם, ולהמציא בהתאם להליכים והמדיניות של האו"ם/או אונר"א, את המידע שאותו נדרשת ארה"ב לדווח, בהתאם ליוזמת האו"ם לשקיפות וחשבונאות."

ואם אונר"א לא תספק את המידע הכספי "כמצופה?"

מסקנת המסמך אומרת הכול:

"ארה"ב מחוייבת להמשיך את שותפותה עם אונר"א בסיוע ללמעלה מ-5.4 מיליון פליטים פלסטיניים ואנשים אחרים הרשומים באונר"א, עד שיושג פתרון צודק ויסתיים המנדט של אונר"א."

ואם לא יושג מה שמגדירה אונר"א "פתרון צודק"?

הסכם ארה"ב-אונר"א דן אפוא אוכלוסייה של צאצאי פליטים לחיי פליטות משפילים שסופם אינו נראה לעין, כשאונר"א מכינה אותם לחזור לבתיהם הנמצאים בתוך הקו הירוק. ואילו ממשלת ארה"ב מבטיחה לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית ליישב אותם ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובירושלים.

פורסם במגזין "מראה" 351

* * *

אוריה באר

הצדקנים והמתחסדים

הציבור הגדול בישראל אינו מוכן לקבל את פליטי סוריה. הוא צודק מאוד, והוא יודע גם למה. יש לו זיכרון  ארוך. הסורים היו מאז ומתמיד הגדולים בשונאינו. זה התחיל עם קשרים עם אנשי וישי בשנת 1940. זה המשיך עם מלחמות ישראל איתם, וזה נמשך עד ימינו. קבל את המסכנים האלה היום, ובעוד עשר שנים לערך יתווספו גם הם על שונאינו. תודה? מילה זו כמעט שאינה קיימת בעולם המוסלמי קיצוני.

אלא שלמרות הכול ולמרות העובדות והניסיון המר שטופח על פניהם, הולכת ומתגבשת אצלנו סיעת צדקנים: בוז'י, זהבה, ולאחרונה עוד "כוכב" – אלעזר שטרן מסיעת "לפיד". הוא, הצדקן מיספר אחד. האדם שרדיפת הכבוד והפרסום העצמי עוברות אצלו כל גבול.

מכירים את הסיפור? אם לא אז קיראו. שנת 1996. מיודענו הוא מפקד בה"ד 1. הימים הם  ימי סיום של קורס הקצינים המתיש. שלושה צוערים עייפים עד מוות חוזרים לבסיסם. עוד מיספר ימים הם יזכו בסיכת המ"מ הנכספת. הם נוסעים באוטובוס מבאר שבע למצפה רמון. הם מתיישבים, העיניים כמו נעצמות מעייפות. הם אינם מבחינים בזקנה הנכנסת לאוטובוס ועומדת לצידם. הם לא מפנים לה מקום.

יפה? מאוד לא יפה. מקובל? מאוד לא מקובל. ראויים לנזיפה? קרוב לוודאי. ואולי אפילו חמורה. אך לא יותר מכך.

ואז, מישהו רע לב מלשין עליהם לחברנו אלעזר ירום הודו, מפקד בה"ד 1 .הם מובאים מיד לפניו. נרגשים הם עומדים ומתנצלים ארוכות. אבל לא. לא, דברי החרטה הכנים אינם מועילים. הם מודחים מיד מהקורס, ימים מספר לפני קבלת דרגות הקצונה.

שפלות? רשעות? בולשיט בריטי אופייני, דוגמת ישראל טל וגורודיש?

הכול נכון. שכן, אלוהים אדירים, איך אפשר לנהוג כך עם צוערים טובים, שבסך הכול עשו טעות מצערת? איך אפשר בשנייה אחת להרוס להם את החיים?

שאלו את "חברנו" אלעזר שטרן.

  ומכאן, ועד עניין הצדקנות בעניין הפליטים הסוריים, הדרך קצרה. העיקר לדפוק רושם. העיקר להראות כמה אתה חשוב וצדקן.

מכאן הצעה לחברינו: שילחו את  אלעזר לדגניה, לראות שם את הטנק הסורי משנת 1948, בעת ההתקפה על הקיבוץ. שילחו לו במתנה ספר על מלחמות ישראל בסורים. ממלחמת השחרור ועד ימינו אנו. אולי שמץ מהצדקנות האופיינית יעברו לו עם הקריאה.

* * *

משה כהן

הנדון: צירוף מקרים?

מכובדי,

האם הבריחה ההמונית המבוהלת של הפליטים מסוריה לאירופה החלה כעת במקרה? אולי ההסכם הגרעיני עם איראן פתח את עיניהם והם הבינו שתוחלתם להפיל את הנשיא אסד ולחזור לבתיהם נכזבה? איראן הופכת למעצמה אזורית, ובן-טיפוחה אסד יושב איתן על כסאו. לכן לא ראו הפליטים מסוריה ברירה אחרת מאשר להימלט לאירופה.

הרי לכם עוד אחד ממעלליו המבריקים של חוסיין אובמה. כך הוא בונה גשרים עם העולם המוסלמי.

הנדון: היה אמון בבית המשפט?

מכובדי,

בתי המשפט שלנו אישרו ביד קלה את עסקות שחרור המחבלים. במעשה זה הם סתמו את הגולל על אמון הציבור בבית המשפט. כך רואים אנו שהוריה של הנערה הנרצחת שלי דדון אינם באים כלל על סיפוקם ממאסר העולם שנגזר על הרוצח. יש להם חשש גדול שהוא ישוחרר בעסקת שחרור עתידית, ואינם מוצאים מנוח לנפשם.

זה מצב מטריד ביותר ובבחינת בכייה לדורות.

הנדון: היה צדק חלוקתי?

מכובדי,

נער הייתי וגם זקנתי, אינני בעל הון ולא כלכלן, אך רציתי להעיר כמה הערות בשולי הוויכוח על מתווה הגז. אני מסתכל ימינה ושמאלה לארצות ניכר וקורא על שיעורי הצמיחה המתכווצים שלנו, ומה אני רואה?

רבותיי, אנחנו זקוקים לבעלי ההון, אין לנו את המותרות להצר את צעדיהם ולהסתכסך איתם. שערי כול המדינות פתוחים לפניהם. בעלי ההון, המשקיעים את כספם ומסתכנים, הם-הם מנוע הצמיחה של המשק. בלעדיהם נגזר עלינו לדשדש במדמנת המיתון, וזה רע לכולם.

ודאי צריך לדאוג לחלשים ולצמצום הפערים ככול האפשר, אך מה לעשות, הניסיון מוכיח ששאיפה לצדק חלוקתי היא מירשם לכישלון כלכלי (משהו בטבע האנושי, כנראה). מה לעשות, אין צדק בעולם (עיין ערך הכישלונות הכלכליים בבריה"מ, הקיבוצים, חברת העובדים), אכן, בעלי ההון גורפים את רוב השמנת, אבל לא פעם גם מפסידים את הונם.

אולי המודל של מדינות סקנדינביה יכול לשמש לנו דוגמה, אך מדובר במשקים חזקים ומשגשגים, הלוואי עלינו. בין השאר יש להם מה שחסר לנו, משאבים טבעיים כגון נפט, שקט וביטחון המושכים השקעות, תרבות חברתית מפותחת.

בינתיים עוד חזון למועד, והוו זהירים בכבודם של בעלי ההון כי אנחנו זקוקים להם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

11.

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

12.

סַבָּא גִּדֵּל יְרָקוֹת בַּגָּן

וְיָרַד לְמָכְרָם בַּשּׁוּק

כְּשֶׁהָיָה נַעַר –

אַבָּא עָבַד בִּשְׁלִיחֻיּוֹת, עַל

אוֹפַנַּיִם, וְחָסַךְ לִדְמֵי-כִּיס –

וַאֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַתִּינוֹק הַמַּרְטִיב

שֶׁל הַשְּׁכֵנִים וְזֶה כְּבָר דֵּי

נִמְאַס לִי –

הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשׁוּט שֶׁיִּתְּנוּ כְּבָר

גַּם לִי כַּרְטִיס בַּנְקָט

שֶׁאוּכַל לִמְשׁךְ אֶת הַכֶּסֶף יָשָׁר

מִן הַקִּיר –

13.

אּמָּא שֶׁלִי, עַל כָּל דָּבָר,

אוֹמֶרֶת שֶׁתָּמוּת לִי –

אָז שֶׁתָּמוּת כְּבָר, שֶׁתָּמוּת

וְתַפְסִיק לַעֲנוֹת אוֹתִי

וְאֶת אַבָּא –

אוּלַי בְּתוֹר יְתוֹמָה

דַּעְתִּי עָלֶיהָ תִּשְׁתַּנֶּה לְטוֹבָה

וַאֲנִי אֶמְצָא סוֹף-סוֹף אֶת הַכַּפְכָּפִים שֶׁלִּי

בְּתוֹךְ כָּל הַבָּלָגָן הַזֶּה –

14.

כְּשֶׁצָּמְחוּ לִי שְׂעָרוֹת עַל הַקָּטָן

עוֹד הָיִיתִי קָטָן –

עַכְשָׁו, כְּשֶׁמָּרִית סֵרְבָה

לְהַצָּעַת הַחֲבֵרוּת שֶׁלִּי –

אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ זָקֵן

בֶּן מֵאָה שָׁנָה –

15.

בְּעוֹד עוֹרִי רַךְ וְחָלָק כְּמוֹ תַּחַת שֶׁל תִּינוֹק

כְּשֶׁאַגִּיעַ לְגִיל שְׁלֹשִים אֶתְאַבֵּד

כִּי אֵינֶנִּי מוּכָנָה לִהְיוֹת כָּל כָּךְ זְקֵנָה –

אַבָּא שֶׁלִי אוֹמֵר: "טִפְּשָׁה,

הַחַיִּים מַתְחִילִים רַק בְּגִיל שְׁלֹשִים, שְׁלֹשִים וְאַחַת –

וְשֶׁהַשּׂוֹנְאִים שֶׁלָך לֹא יָמוּתוּ זְקֵנִים!"

אֲבָל מַה הוּא מֵבִין?

כָּכָה חוֹשְׁבִים כָּל הַזְּקֵנִים

עִם תַּחַת מְקֻמָּט.

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

הדסה מור

הומופוביה או השלמה?

ההצגה "משפחה עליזה" בתיאטרון "הבימה"

מה מרגישים אב ואם ברגע שהם מגלים שבנם, אותו הם  גידלו כילד חמוד ונבון ומוכשר ונעים הליכות, הוא הומוסקסואל?

תדהמה? זעם? דחייה? אכזבה? בושה? פגיעה? הטראומה המשנית שמיד עולה בדעתם היא, שבבת אחת נגוזה תקוותם והשתוקקותם שהבן האהוב יתחתן ויוליד ילדים ויהפוך אותם לסבא וסבתא מאושרים. אז מה עושים?

התגובות כמובן משתנות על פי אישיותם של ההורים והן נעות בין הבנה וקבלה, לבין דחייה  והחרמה. רוב רובם משלימים עם המצב, בלית ברירה.

הנושא הכאוב הזה משמש כר נרחב ליצירות ספרותיות וקולנועיות רבות, ואחת מהן הועלתה השבוע על במת תיאטרון "הבימה", במחזה שכתבו שני סופרים אמריקאיים – רון קלארק וסם בובריק "משפחה עליזה".

המחזה נכתב בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשהשמרנות וההומופוביה שלטו בלבבות  במידה רבה יותר מאשר בשנים האחרונות, כשהחברה מפגינה פתיחות והבנה כלפי "העליזים"  שבתוכנו. אבל אין ספק שגם אלה הליברלים והפתוחים שמפגינים קבלה והשלמה,  בתוך תוכם הם נשארים מלאי חרדה וחששות ודאגות.

אז איך מטפלים בנושא טעון שכזה? – עושים ממנו קומדיה, שבה ההומור והרגשות המתפרצים מצחיקים מאוד וגם נוגעים ללב.

  את ההצגה ביים בדייקנות ובקצביות נתן דטנר, שהוציא מהשחקנים את המיטב, בעיקר מהשחקן הראשי שמגלם את  האב – נורמן עיסא.

אותו אב, אוסקר ציימברס, מוצא עצמו יום אחד ננטש על ידי אשתו מזה שלושים שנה, שברחה ממנו עם לא אחר מאשר אחיו. רוגז ומושפל הוא  מגיע  לדירת בנו  בשעת בוקר אחת במטרה להשיח את ליבו ולברוח מבדידותו הכפויה. הצלצול באינטרקום של האב, מוצא את הבן, המגולם על ידי יואב דונט, מתעורר וקם ממיטתו כשלידו שוכב  במיטה בן זוגו, המגולם על ידי טל קלאי. האב נכנס לדירה המהודרת כרוח סערה, אין ספק שאהבה שוררת בין האב לבנו, אך הבן הנואש והמופתע מוצא עצמו עומד לפתע בפני דילמה, הכיצד יסתיר מאביו את בן זוגו? – ואכן תחילה הוא מפציר בו לעזוב את הדירה לפי שעה, אך  כמובן שדבר כזה קשה להסתיר כי  בן הזוג מופיע בשלב מאוחר יותר ואז הבן מתוודה בפני אביו כי הוא חי עם גבר. 

התגובה כמובן כואבת מאוד אך גם מצחיקה. זהו אב שמרן והומופוב בתחילה, ובהזדמנות  בשעת רוגז הוא רודף אחרי בן הזוג עם אלה להכות בה על ראשו, אך כמובן הוא מבין שזו לא הדרך להפריד אותו מבנו, ואז הוא מוצא דרך יצירתית להפריד ביניהם, והוא מביא לדירה נערת ליווי סקסית – הילה שלו – שנעמדת מול  הבן  הנבוך, ובעודו יושב על הכיסא היא מורידה את המעיל שעליה, ומתחתיו מתגלה בגד-גוף צמוד החושף רגליים וחזה, והבן מביט בה בבעתה,  מתגונן שהוא אינו נמשך לנשים, וקם ובורח מהדירה.

האב אינו טומן ידו בצלחת, ואם כבר הוא משלם לנערת הליווי אז  למה שהוא לא ייהנה ממנה, וכך, במקום הבן, הוא זה שעובר איתה  לחדר השינה...

רעיון יצירתי ומקסים הועלה בהצגה, שהיווה מעין אתנחתא, בדמותם של שני רקדנים מקצועיים מעולים – ויטל גיזלגיל ונדב שחם, בכוריאוגרפיה ואף ריקוד של אורון דהן – שני גברים שמבצעים ריקוד טנגו בצורה המורכבת ביותר, היפה והמקצועית, ללא רבב, כשפינת הבמה הופכת למעין מועדון לילה  עם כיתוב של LOVE   מרצד באור אדום על הקיר.

  כישלונו לפתות את הבן באמצעות נערת הליווי אינו מרתיע את מר צ'מברס/עיסא מלנסות את יכולת עמידתו של בן הזוג של בנו, בפני הפיתוי ההולך ומעכס לקראתו עם רגליים וחזה חשופים. אולם כל תגובתו למראיה היה, שהמעיל שהיא לבשה מאוד מצא חן בעיניו... תפקידו  של טל קלאי כהומו נשי מורכב ביותר, ובמהלך כל הופעתו על הבמה הוא נוהג כבחור עליז אמיתי עם כל התנועות הנשיות, והמניירות המתחנחנות, ואופן ההליכה המעכז, שממש הוציאו את האב מדעתו.

ואז מופיעה האם, אישה מהודרת מטופחת חטובת גיזרה, גברת צ'מברס, בגילומה של רוני פורת שובל, שחזרה בה כמובן מההרפתקה עם האח. ושוב התדהמה הראשונית לשמע הבשורה  שכה קשה לעיכול, ושאט אט מגיעה הקבלה של הבן כמות שהוא, ובשלב  זה  גם הכעס של האב על אשתו הולך ומתפוגג, ודווקא בן הזוג הוא זה שמקרב ביניהם ומוציא מפיו של האב וידוי אהבה לאשתו, והסוף הוא הפי אנד שבו גם האב ואשתו חוזרים זה לזרועותיו של זה, ובו  האב מצהיר כי הוא מקבל את בנו כמו שהוא ומחבקו בעוז, ובאותה הזדמנות מקבל גם  את בן זוגו, המבקש שיהיה גם לו לאב, וגם אותו האב מחבק.

וכי מה הורים יכולים לעשות, אם רצונם להמשיך להיות בקשר עם ילדם? להתמודד עם המצב הקיים. ההצגה מטפלת היטב בקונפליקטים של ההורים במצב שנפל כבליסטראה על ראשם, על כל הרגשות, הזעם, האין-אונים וההשלמה. בעוד הקונפליקטים של הגבר ההומו בינו לבין עצמו אינם  באים לידי ביטוי , והצגת בעייתם עם עצמם היא די שטחית.

בסך הכל זוהי הצגה מהנה ומצחיקה וגם כואבת ואולי אף מביכה במידת-מה. זוהי משפחה עליזה אך רחוקה מלהיות מאושרת, וגם האושר שמוצאים בני הזוג העליזים זה בחיקו של זה  אינו אושר שעין רגילה יכולה לתאר אותו. אבל  אף אחד לא שואל את "העין הרגילה". כל מה שמגיע לבני הזוג החד-מיניים הללו, הן מהוריהם והן מהחברה – הוא קבלה, השלמה ובעיקר כבוד. לכבד את דרך חייהם כפי שהם רוצים לחיות אותה.

* * *

יהודה דרורי

1. כיצד לסמן מוצרים מההתנחלויות?

מכיוון שהאירופאים החליטו שמוצרי ההתנחלויות יהיו מסומנים, אני מציע שיהיה קודם כל סימון אחיד וברור: מגן דוד צהוב –שיזכיר לאירופאים את "הימים היפים" שלהם... בנוסף הייתי מצרף במסגרת נוסח מקוצר של הצהרת בלפור... אולי גם הצהרת חבר הלאומים... כדי ללמדם היסטוריה עכשווית, דהיינו, למי שייכת ארץ ישראל... אם  נרצה להיות יותר אותנטיים – אולי כדאי, על כל קופסת שימורים למשל, להכניס תמונה של הטבח ב"סברו" בירושלים, או – במלון בנתניה... דבר אחד ברור! –  מעכשיו, עלינו לנצל את מוצרי ההתנחלויות לתעמולה כנגד האנטישמיות  הפלסטינית שאימצו האירופים, להוכיח שחרב החרם היא חרב-פיפיות...

2. ביילין מכבס מכחיש-שואה

השר לשעבר יוסי ביילין מצא לנכון לכתוב בשבוע החולף מאמר, שבו הוא מהלל ומשבח את יו"ר הרשות הפלשתינאית העוזב – אבו מאזן. המאמר לכשעצמו מגעיל ומקומם מכיוון שאבו מאזן לא רק שידוע כתומך טרור מושבע וכמכחיש שואה, אלא גם מי שאחראי לכישלון של כל שיחות שהם בין ישראל לפלשתינאים...

מה גורם לפוליטיקאי בינוני כביילין לפצוח בשיר הלל לנבז הזה – נבצר מבינתי. רק לאחרונה התפרסמה תמונת הארמון שבנה לעצמו בעשרות מיליוני דולרים, ואני מוכן להתערב שהוא לא קיבל סכום זה בירושה וגם לא זכה בלוטו...

אז גם מושחת, שונא ישראל ואנטישמי בהשקפתו, ולכן לא רצה להגיע לכל הסדר שהוא עם ישראל כ...מדינה יהודית. תמיד הילל ושיבח כל טרוריסט שפל, כינהו שהיד ופיצה את משפחתו בכסף רב. אז זהו אבו מאזן הנערץ ע"י יוסי ביילין.

אם אני הייתי צריך לכתוב משהו עליו הייתי דווקא מבקשו להישאר בתפקידו כי אני לא יודע איזה דרעק נקבל במקום הכלומניק הזה שהתרגלנו אליו.

* * *

בן-ציון יהושע

"עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה"

(שה"ש ח, ו)

א

"את יהודייה?" שאלתי בערבית את הבלונדית היפהפייה שעל צווארה התנוסס מגן-דוד מוזהב. היא התהלכה על חוף הים בג'וּנְיָה ואחזה משני צדדיה שני ילדים קטנים בלונדיניים ותכולי עיניים. הפתעתי היתה גדולה. חזרתי ושאלתי בערבית: "גברת נכבדה, האם את יהודייה?"

"למה אתה שואל?"

"ראיתי את המגן דוד התלוי על צווארך."

"אתם חיילים ישראליים?"

"כן, אנחנו קציני חינוך בצבא הגנה לישראל."

פגשתי את האהבה בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה על שפת הים בג'וּנְיָה. במערב ביירות התחוללו אותה שעה קרבות. עשן התותחים וההפצצות היתמר אל-על, רעמי המלחמה מילאו את חלל העולם. באותו זמן ממש בג'וניה, 15 ק"מ צפונית לביירות, התנהלו החיים כסדרם. חוף הים היה מלא במתרחצים בבגדי ים חשופים לשמש הים-תיכונית. מוכרי האסקימו והמשקאות הקרים סילסלו בקולם כאילו אין מלחמה.

מיולי ועד אמצע אוגוסט 1982 התנהל מצור על העיר ביירות, במטרה לאלץ את כוחות אש"ף וסוריה לפנות את העיר. במהלך המצור הפגיז צה"ל את עמדות אש"ף בביירות מהיבשה, מהים ומהאוויר, והתקדם אל החלקים המערביים של העיר. ב-11 וב-12 באוגוסט הפציץ חיל האוויר את ביירות הפצצה מאסיבית, ולמחרת הסכים אש"ף לסגת מהעיר בחסות כוח רב-לאומי.

אנו 'לחמנו' ביחידת המרצים בתפקיד של פוליטרוקים. על הגבעות סביב ביירות תחת אש סיפרנו ללוחמים החשופים תחת כיפת השמים מדוע חרגנו מעבר ל-40 הקילומטרים המובטחים. בין הרצאה להרצאה חרשנו את לבנון מבלי לחוש את הסכנות האורבות בכל פינה. וכמו משום מקום ניצבה לנגד עינינו יהודייה ההולכת לים בראש זקוף.

"אני יהודייה. שמי ויקטוריה ואלה הילדים שלי ג'ורג' ואדי," אמרה.

"את מוכנה לעלות על הרכב שלנו יחד עם הילדים שלך? תוך שעתיים נביא  אתכם  לארץ. שם תחיו בביטחון כעולים חדשים."

הגשנו לילדים שקית עם חטיפים וממתקים וסוף סוף זכינו מהם לחיוך שובה לב.

"אני לא מוכנה  לעזוב את לבנון," אמרה כמעט בלחש.

"למה?" שאלתי.

"אני נשואה באושר ובאהבה לבעלי רוברט, נוצרי-מרוני, מהנדס במקצועו. אני לא התנצרתי והוא לא דרש זאת. התחתנו בנישואים אזרחיים מתוך אהבה. הוריי התאבלו עליי. ישבו שבעה. ושלחו שליחים לשכנע אותי לחזור בי. קיבלתי גם איומים על חיי ואני לא ויתרתי על אהבתי. הם לא יכלו להשלים עם האהבה שלנו. גם היום אני גאה ביהדות שלי כאן על אדמת לבנון. נשארתי יהודייה ואמות כיהודייה. בכל ערב שבת אני מדליקה נרות ושרה זמירות מבית אבא. יש לי מזוזה בפתח הבית. אני מסתובבת עם מגן דוד ולא חשה פחד שייפגעו בי. כל לילה אני והילדים אומרים לפני השינה 'שמע ישראל' ואני צמה ביום כיפור. אני אוהבת את בעלי מאוד והוא אוהב אותי ואת הילדים. יש לנו בית יפה ולא חסר לנו דבר. אני לא אפרד מרוברט לעולם."

"יש לך משפחה בארץ?"

"כן,  ההורים שלי והאחים שלי גרים בירושלים. אבי שמו סלים כהן."

"את מוכנה שאמסור להם דרישת שלום מבתם ויקטוריה?"

"אני חושבת שהתגובה שלהם תהיה קשה. הם שונאים אותי. אני מאחלת לצבא של ישראל הצלחה במלחמה," אמרה וגררה את הילדים לחוף הים. ראיתי אותה מתרחקת ונדמה לי ששמעתי אותה מתייפחת.

ב

בגמר המלחמה חזרתי לירושלים, מאוכזב שלא יכולתי לשכנע את ויקטוריה לעלות ארצה עם שני ילדיה ג'ורג' ואדי. הילדים שלה הם יהודים כשרים לפי ההלכה כי אימם יהודייה, שהלכה אחרי ליבה – אהבה ללא גבול לגבר של חייה. היא היתה מוכנה לוותר על הקשר הטבעי עם הוריה ומשפחתה ולבנות לה עולם חדש. הסמלים היהודיים בחייה הם ביטוי חיצוני לגעגועיה הבלתי פוסקים להוריה ולמשפחתה ולעולם שממנו צמחה. כך סחתי ביני לבין עצמי. עוד באותו ערב חיפשתי ומצאתי את מספר הטלפון של הוריה בירושלים.

"שלום, סליחה על השעה המאוחרת. אני יכול לדבר עם מר סלים כהן?"

"סלים כהן מת," ענה לי קול של אישה זועפת, "אני אלמנתו. מי מבקש אותו?"

"חזרתי עכשיו מהמלחמה בלבנון, שם פגשתי את ויקטוריה הבת שלכם. היא מוסרת לכם דרישת שלום."

"שיימחה שמה מן העולם. שאלוהים ייקח אותה... בגללה אבא שלה מת מצער ואני הלב שלי כואב ואני בוכה יום ולילה. גם אחיה הצעיר נהרג בגללה."

"ויקטוריה הרגה אותו?" שאלתי מופתע.

"לא, היא לא הרגה אותו."

"ממה הוא נהרג?" שאלתי.

"הוא עלה  בגללה על מוקש ונהרג," אמרה ופרצה בבכי מר. שמעתי את גניחותיה של האם וציפיתי שתירגע. לאחר כמה דקות שנראו לי כנצח, היא הוסיפה: "יצחק, הילד האהוב שלי, רצה להגיע ללבנון ולהרוג את אחותו ויקטוריה שחיללה את כבוד המשפחה. הוא עלה על מוקש ונהרג בגללה. ככה איבדתי שני ילדים שלי – את ויקטוריה ואת יצחק שלי. יימח שמה וזכרה. היא הרסה לנו את החיים."

"ראיתי את הילדים שלה, ג'ורג' ואדי. ילדים חמודים.  כל כך רציתי להעלות אותם לארץ. הילדים שלה הם יהודים לפי ההלכה. גם היא נשארה יהודייה."

"האהבה עיוורה את העיניים של הילדה שלי. מה היה קורה אם היתה מתחתנת עם בחור טוב משלנו?" – אמרה וטרקה את הטלפון.

עמדתי המום מול השפופרת שהשמיעה צליל מביך של ניתוק. לנגד עיניי שבתי וראיתי את ויקטוריה צועדת בנחישות על שפת הים בג'וניה, אוחזת את  שני ילדיה ג'ורג' ואדי.

הסיפור פורסם לראשונה בדו-ירחון לספרות "מאזניים", אוקטובר 2015, בעריכת משה גרנות, גיליון מיוחד שהוקדש כולו לאהבה ולגילוייה בשירה ובסיפורת.

* * *

הזמנה

לערב לזכר הסופר

ברוך תור-רז (1936-2014)

השקת ספרים חדשים מעיזבונו

ביום חמישי 22/10/15,

בבית השחמט רחוב טאגור 26, רמת אביב, תל אביב

התכנסות ב 19:30, התוכנית  ב-20:00

בין המשתתפים:

אלכס אנסקי – מנחה

יהודה אטלס – משורר וחוקר ספרות לילדים

יעל בדיחי – זמרת

גילי בית הלחמי – שחקנית

יעקב לימון – מנהל בית-השחמט וקריין

שימרי טוריס – עיתונאי ומדריך תיירים

יש מגרש חניה גדול סמוך לבית השחמט

הכניסה חופשית

* * *

מנחם רהט

פליטים עליך ישראל

כל מי שקורא בשם המוסר היהודי לפתוח גבולותינו

בפני פליטי מדינות אוייב, אינו יודע מהו מוסר יהודי

אתם בוודאי מכירים את ההלצה השחוקה על הילד שקפץ משמחה כאשר הגיעה סבתא לביקור: "עכשיו לא חסר לנו דבר!" הוא זעק בגיל.

"מה ז'תומרת?" תהתה סבתא, והילד הסביר: "כשאימא שומעת שאת מגיעה, היא אומרת: רק זה מה שבאמת חסר לנו."

אכן, רק זה מה שחסר לנו: אחרי שהוצפנו במאות אלפי מסתננים אריתראים וסודאנים מוסלמים, מציע השמאל להוסיף חטא על פשע: לקלוט כאן עוד אלפי מוסלמים סוריים, שיתווספו גם הם על שונאינו. כאילו לא די לנו בטענות שמשמיעים החצופים שבקרב חלק מהסודנים והאריתראים: "פלשתינה שייכת לנו, המוסלמים: אתם היהודים, פולשים; תסתלקו מכאן!" 

והמדהים שסניגוריהם של הפליטים מדברים בשם המוסר היהודי! מוסר יהודי? הושטת הלחי השנייה לאזרחי מדינת אוייב? לאיסלאם המאיים עלינו לכלותינו? המבטיח שבאחרית ימים יזעיקו העץ והאבן את המאמין המוסלמי שיבוא לערוף את ראשו של היהודי המסתתר מאחוריהם? תגידו, באמת נפלתם על הראש?

והיותר מדהים הוא, שאנשים שאין להם מושג ירוק בסוגיית המוסר היהודי, הם שמדברים בשם מוסרניות פסבדו יהודית מזוייפת. הפוך, גוטה, הפוך: המוסר היהודי הצרוף, הוא שמחייב אותנו לדאוג תחילה לאחינו, לפני הדאגה לשאר העולם: "וחי אחיך עימך" ו"עניי עירך קודמים." אבל מה לא עושים המלהגים בשם המוסר היהודי, על מנת להפוך את המדינה היהודית היחידה עלי אדמות, למדינת כל אזרחיה ומסתנניה ומהגריה? מגייסים את המוסר היהודי! עולם הפוך. הם אלה שפונים לו עורף, בהעדפתם את רווחת המסתננים שהתנחלו בשכונות הדרום בתל אביב, על פני זכותם לחיים של התושבים שחייהם הפכו לגהינום. איש מפטפטני המוסר היהודי הנשגב, לא מצא לנכון להזמין את המסתננים, בשם המוסר היהודי, לשכונותיהם הצפונבוניות.

מתפרנסים מהכפשה

אז נכון אמנם שקיימת חובה לסייע לחלכאים, אבל חובה זו כבר מוצתה במלואה בחבל ארץ זה. ארץ ישראל קלטה מיליוני פליטים יהודים שנמלטו מציפורני האנטישמיות האירופית המודרנית, שהגיעה לשיאה בזוועות הנאצים. גם לאחר הקמת המדינה קלטה המדינה הצעירה בתחומיה מספר שיא של נרדפים – כמיליון פליטים יהודים עשוקים ממדינות ערב, שרכושם נגזל וחייהם היו תלויים להם שם מנגד. 

מלבדם קלטה הארץ הזו מאות אלפי פליטים/מהגרים/מבקשי עבודה מוסלמים, שהגיעו מהסביבה בעקבות השיגשוג הכלכלי שהביא בכנפיו המפעל הציוני. עוד לפני שהמציאו את העם הפלשתיני, נהרו ערבים בהמוניהם לארץ המובטחת ליהודים, וצאצאיהם אפילו מחממים את הכורסאות בכנסת, ומתפרנסים יפה מהכפשה מתמשכת של המדינה היחידה במזרח התיכון, היחידה! – שבה אין איום קיומי על חייהם של מיעוטים דוגמת מוסלמים ונוצרים, ויש להם בה זכויות אזרח מלאות, לרבות הזכות לירוק לתוך היד שמתוכה הם ניזונים.

העובדות לא הפריעו לצאצאי המהגרים המוסלמים לפנטז טענות כזב על שבתם כאן מימי הכנענים. קחו למשל את אחמד טיבי, שמשפחתו הדמשקאית היגרה ארצה רק במלחמת השיחרור. עמיתתו ושותפתו, ח"כ חנין זועבי, אף היא בת למשפחת מהגרים מן השבט הבדואי 'זועביה', שנדד מעיראק לאזור אירביד בירדן, ומשם ב-1873, על פי תעודות עות'מניות, לרמות יששכר.

ארץ ישראל קלטה פליטים/מהגרים/מחפשי עבודה גם ממדינות ערביות נוספות. מיפקד אוכלוסין שערכו הבריטים ב-‏1931 העלה שבמחוז ירושלים בלבד חיו אז מוסלמים שהיגרו מעשרות ארצות ברחבי תבל: סוריה, קפריסין ותימן, ועד לספרד, אלבניה ואוסטרליה, ועוד. פרט להם היגרו מוסלמים לא"י מכל עבריה: מחורן שמצפון ועד מצרים שמדרום. נתון זה זכה לאישוש משהתברר באותו מיפקד, ששפת האם של המוסלמים במחוז, מייצגת מיגוון של מדינות מוצא: אלבנית, אפגאנית, צ'רקסית, פרסית, ואף פורטוגזית, תורכית ועוד. (מקור: 'מאז ומקדם', ג'ואן פיטרס, ע' 224-6).

נתונים אלה אושרו על-ידי המזרחן ד"ר שלמה אריה בן-אלקנה (ז''ל). הוא סקר למעלה מ-‏800 כפרים ערביים ברחבי ארץ-ישראל המערבית, בין השנים 1943-1947 וכן 1949-1963, והעלה שרובם המכריע של התושבים הם ממוצא זר. לדוגמה: אום אל-פאחם, שנחקרה בשנת 1943, מנתה אז 2,800 תושבים, מהם 1,400 ממוצא מצרי, כ-‏900 מחצי האי ערב, ו-‏500 מעבר-הירדן המזרחי. (שם, ע' 102).

מלחמת עולם שלישית

לאמור: ארץ ישראל המערבית, שהוכרה ע"י אומות העולם כבית לאומי לעם היהודי, כבר קלטה די והותר פליטים/מהגרים/מחפשי עבודה מוסלמים, בנוסף למיליוני פליטים יהודים שהתקבלו בברכה ושוקמו כאן. אם נותר בה עדיין שטח פנוי כלשהו – וזה בספק גדול לנוכח צפיפות האוכלוסין הגבוהה בחבל ארץ קטן מימדים זה – הוא אמור לשמש לקליטת פליטי יהודי אירופה, כשיימלטו מאימת הכיבוש האיסלמיסטי, אם ירצו להגן על ראשיהם מפני עריפה אכזרית בשם חוקת השריעה, ולפליטי האנטישמיות האמריקאית שמתחילה גם היא להרים ראש.

עכשיו ברור יותר מאי פעם כי ליהודים אין עתיד באירופה, גם לא באמריקה. מחירי המילקי לא יושיעו אותם בשיא הצונאמי האיסלמיסטי. איך שלא יסתיים משבר ההגירה האירופי, יהיו היהודים ראשונים לשלם את מחירו. השטף האיסלמיסטי באירופה יחולל בסופו של דבר תגובת נגד שעיקרה עלייתן לשלטון של מפלגות הימין הנוצרי-קיצוני, אולי אפילו ניאו-נאציות, מה שיצית ככל הנראה מלחמת עולם שלישית, בין הנצרות לאיסלם.

במקרה כזה שוב עלולים היהודים לשלם את מחיר קריסת הציביליזציה האירופית, בתוך מרחץ דמים איום. ליהודים שיימלטו אז, תהיה רק כתובת אחת – בניגוד למוסלמים שלרשותם עומדות 53 מדינות מוסלמיות (שמסרבות לקלוט אותם).

מה שבאמת חסר לנו, אם נחזור לשנייה לסיפור בו פתחנו, הן אופציות לקליטת יהודי העולם, חובבי המילקי למיניו ולסוגיו, לכשיחושו (חלילה) שהחרב מתהפכת מעל לראשיהם.

במצבם, הם צריכים להתפלל חזק, שתחל שנה וברכותיה.

* * *

מוטי בן חורין

1. התבלבלתי?

חמינאי פועל להשמדת ישראל תוך 25 שנה. דיק צ'יני חושש ש-6,000,000 יהודים ימותו ביום אחד.

לאן נברח?

אירופה מוסלמית אנטישמית ואמריקה שחורה. הפליטים מהיום יעמדו אז נגד הכנסת היהודים הציונים. מה מטריד בזה? מה גורל הפלסטינים המדוכאים? האיראנים יטילו פצצה חכמה המבחינה בין יהודים לערבים. אח"כ השיעים ישמידו את הסונים והסונים את השיעים. מה יישאר לדאע"ש ולאל-קעאידה? ממש לא הוגן כלפיהם. אולי ניעזר בחוכמת גוש השמאל? היחיד שיש לו פתרון: שלום עכשיו ושתי מדינות בלי יהודים לשני עמים. למה אתם מבולבלים? אני דווקא רגוע. מאוד!

[אהוד: נסיכות מונקו הודיעה כי תקלוט 2 פליטים ולוכסמבורג הודיעה כי תקלוט 10!]

2. פריצת דרך באבולוציה:

"התגלה מין חדש של אדם קדמון"

עצמות מ-15 שלדים של מין אנושי שעד כה ככל הנראה לא היה ידוע לחוקרים התגלו במערה בדרום אפריקה. פרופ' לי ברגר מאוניברסיטת ויטווטרסרנד ביוהנסבורג אמר: "אני גאה להציג בפניכם מין חדש של אדם קדמון."

העצמות נמצאו בתא קטן וחשוך במערה בדרום אפריקה, והחוקרים משערים כי הם שרידים של קרוב משפחה עתיק של האדם. העצמות אותרו לאחר שהמחפשים עברו בסדק צר במעלה מערכת –"Rising Star"  כ-50 ק"מ מיוהנסבורג, ואז ירדו במדרון ארוך וצר אל קרקע התא הקטן, 40 מטר מתחת לאדמה.

סאיב עריקאת: פרופ' לי ברגר טועה. ה-15 האלה הם פלסטינים.

* * *

כותב סעודי: כדי לבצר עצמן מפני איראן

על מדינות ערב לבצע רפורמות פנימיות מקיפות

 במאמר ביומון הסעודי הממסדי "אל-וַטן" הזהיר העיתונאי הסעודי, סעוד אל-בלוי, כי בעקבות הסכם הגרעין שהושג לאחרונה עם איראן – ארה"ב צפויה להפוך לבעלת בריתה של איראן ואף למסור לידיה את ניהול האזור ולתת לה חופש פעולה בו.

לדברי אל-בלוי, הוכח כבר שמדינות ערב אינן יכולות להסתמך על הברית ההיסטורית שלהן עם ארה"ב, ולכן הדבר היחיד שיכול להגן עליהן ולערוב ליציבותן הוא  העמים שלהם. משום כך, קרא אל-בלוי למדינות ערב לחזק את עצמן מבפנים על ידי ביצוע רפורמות בתחומים רבים ובהם חינוך, תרבות וחירויות.

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

"לאחר מו"מ ארוך הגיעו מדינות המערב ואיראן להסכם בנושא תוכנית הגרעין של איראן שעיקרו: בדיקת מתקני הגרעין האיראניים ופיקוח עליהם וכן צמצום הסרכזות להעשרת אורניום, תמורת שחרור כספי איראן המוקפאים והסרת העיצומים הכלכליים שהוטלו עליה. כל זאת בלוח זמנים הדרגתי שיימשך עשר שנים. בתוקף הסכם זה תשוב איראן להפיק נפט בתפוקה מרבית, יופשרו כספיה המוקפאים, ייפתחו אפשרויות ההשקעה שלה בעולם, והיא תוכל לשוב אל הקהילה הבין-לאומית.

ניתן לומר שההסכם הזה הוא ההישג היחיד באמתחתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, והוא חתר להשיגו בכל כוחו, אף שההסכם מכיר במשתמע באיראן כמעצמה גרעינית ומדיר שינה מעיני בעלות הברית ההיסטוריות של ארה"ב, ובראשן סעודיה. לאיראן יש תפקיד, שאיפות, תוכניות ומהלכים במזרח התיכון, בהתאם לעקרון ייצוא 'המהפכה', ודבר זה עולה בקנה אחד עם רצונה של ארה"ב לנטוש בהדרגה בעתיד את המזרח התיכון תוך התחייבות להגן על ביטחון ישראל. דבר זה עלול לאפשר לאיראן להפוך למעצמה אזורית בעלת חופש פעולה...

ברור מן ההסכם הזה, שהסתיים שלב של עוינות [בין ארה"ב לאיראן] והחל שלב חדש של התקרבות ביניהן והתמקדות בבניית האינטרסים המשותפים, בעשר השנים הבאות לפחות. צפוי שאיראן וארה"ב יהפכו לבעלות ברית כבעבר בימי השאה, וכתוצאה מכך ישתנו מאזני הכוחות והבריתות בעולם בהתאם לחילופי תפקידים [בין המדינות], זאת לקראת שינויים גדולים הצפויים בעשור הבא, שבו אזור המזרח התיכון יעמוד למבחן של קיום. שכן, ארה"ב היתה מוכנה כבר מראשית האלף השלישי, לאחר אסון ה-11 בספטמבר, למסור את האזור כולו לידי איראן, כך שתשוב להיות השוטר של המפרץ כפי שהיתה. זאת לנוכח המפות החדשות והמבנים [הפוליטיים והגיאוגרפיים] החדשים שהחלו להיווצר עקב מה שכונה 'ההרס היוצר'.

מכאן עלו הקריאות [למדינות ערב] – בייחוד לאלה שקשריהן עם ארה"ב הם היסטוריים – לחפש בריתות חדשות לפי אינטרסים חדשים, שהרי אין זה סוד שארה"ב נוטשת את בעלות בריתה בנקל לפי מדיניות 'הלימון הסחוט', שהיא בעצם עקרון פרגמטי צרוּף הקשור לאינטרס בלבד. כבר קרה שארה"ב נטשה את בעל הברית החשוב ביותר שלה באזור, הלא הוא השאה מוחמד רזא פהלווי, לאחר שהיה על כיסא השלטון במשך חצי מאה... לעומת זאת, אין הוכחה שרוסיה נטשה את בעלות בריתה, אדרבא, היא ניצבת לימינם בכל כוחה והדוגמאות לכך: עבד אל-נאצר במצרים ואסד בסוריה...

ייתכן שבעבר לא עמד לרשות מדינות ערב מספיק זמן כדי להקדיש תשומת לב לעמים שלהן, אך כיום העמים הם הערובה היחידה למדינות אלו, ולכן נדרשות רפורמות מקיפות ומהירות בכמה תחומים ובראשם החינוך והתרבות, החירויות הציבוריות, מוסדות החברה האזרחית, התשתיות, השירותים לציבור והמאבק בשחיתות. [הרפורמות צריכות לכלול גם] חקיקת חוקים ויישומם מול כל ניסיון של פרט או קבוצה להפר אותם, וכן לצמצם את ההתפשטות הדתית הקיצונית, בייחוד שמדינות ערב מנהלות קרבות בכמה חזיתות ובראשן המלחמה בטרור המאיים להרוס את כולם.

אתר ממר"י, 11.9.15.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רות ירדני כץ

1. שנה טובה

אירופה, מה-זה-פספסת ולא קראת נכון את המפה המזרח-תיכונית במשך ארבע שנות מלחמה בסוריה! – חשבת שלא כדאי להתערב. חשבת שתיתני למלחמה שם לעשות את שלה וזה ייגמר. זה שנהרגו עד עכשיו 150 אלף בני-אדם וארבעה מיליון פליטים לא הזיז לך כלום. חשבת שאת, אירופה, לא תיפגעי. לא יקרה כלום.

טעית!

מיספר הפליטים שהגיעו אלייך בשבועות האחרונים הוא טיפה בים. הם יבואו ויכבשו אתכם מפני שאין להם לפליטים מה להפסיד. הם כבר הפסידו הכול, וחלק מהם הפסידו לא רק בית. הם התאבלו על הורים, ילדים ומה לא?

נזכיר לך אירופה את השנים במלחמת העולם השנייה, איך נתת יד להשמדת מיליוני יהודים ולא יהודים ועכשיו בשתיקתך איפשרת למיליונים להישאר בלי כלום – והתוצאה היא שהם יכריחו אתכם בכוח לקבל מקלט במדינותיכם. אולי השנה החדשה תעורר אתכם אבל זה קצת מאוחר.

שנה טובה יותר למשטרת ישראל. מה שהיא עברה בזמן האחרון אני לא מאחלת לשום ארגון, אבל זה רק באשמתם. שבעה ניצבים זנאים הוכרחו ללכת הביתה. שבעה גנרלים שמופקדים על החוק, המוסר, הערכים – ניצלו את הכוח ואת תשוקתם העזה לשוטרות צעירות וחמודות ולא בחלו אפילו לשכב איתן במשרדיהם. לנו גילו על שבעה ניצבים, אבל אנחנו לא אהבלים – כי אלה שמתחתיהם ואלה שהם עוד יותר למטה למדו מהם וכך התגלתה המשטרה במערומיה. הסיבה שצריך להביא מפכ״ל מבחוץ היא שרוב הצמרת המשטרתית איננה נקייה בלשון המעטה. 

[אהוד: אני לא מבין מדוע אסור לשוטרים ולשוטרות להזדיין ביניהם במשטרה? זו משטרה ולא משטרת צניעות. ולא מדובר במקרי אונס אלא בקיום יחסי מין ברצון ובתענוג. האם סתם סטוץ אסור מן המשטרה? והאם השוטרות לא ניהנות לפעמים גם הן מקיום יחסי-מין מזדמנים עם עמיתים?]

שנה טובה לך פו׳צו. סיפור חייך מחמם את הלב, מצחיק וגם מגלה בעיניים שלך איך זה היה להיות פלמ"חניק.

גם לך אהוד שנה טובה. מאז שיצרת את המכתב העיתי אתה כבר לא סופר נידח. [אהוד: גם קודם לכן לא הייתי כך. זה רק תיאור של היחס אליי מבחוץ].

שנה נהדרת לך תקוה וינשטוק. תמשיכי לכתוב לנו על צמחים, טבע, תיאטרון וסיפורים, ורק בריאות. 

חג שמח ושנה יותר טובה לכולנו.

2. אצל רופרט ברוק

העיירה גרנטצ׳סטר מאוד קרובה לקמברידג׳ (אנגליה), עד כדי-כך קרובה שאפשר ללכת ברגל אליה דרך השדות הירוקים והמוריקים. העיירה גרנטצ׳סטר ידועה מפני שממנה יצאו כמה פרסי-נובל ובגלל שהמשורר רופרט ברוק שגר שם, ושמת בים בעת מלחמת העולם הראשונה, בדרכו לשדה הקרב בגליפולי. הוא היה צעיר במותו.

העיירה משכה ומושכת אליה סטודנטים ומלומדים מהאוניברסיטה הקרובה והם נהנו לשבת על שפת האגם, לשתות תה של אחר-הצהריים או להיכנס לפאב החשוך, אפוף עשן סיגריות ולשתות בירה או אלכוהול. כיום הסופר ג׳פרי ארצ׳ר גר באותו בית שבו גר ברוק, וכל מי שמבקר בעיירה עובר דרך ביתו ורוב הזמן השערים פתוחים ואפשר להתענג על הפסלים בגן ביתו. כן, עיירה קטנה, ציורית ורומנטית.

היום הפאב הוא כבר לא אותו פאב. אי-אפשר לעשן, הוא מואר, והחידוש שהאוכל של פעם שהיה שמן וכמעט בלתי-אכיל, שודרג בכמה דרגות. בלי כוונה, אחרי שביקרנו בשוק המזכרות, בגדים, כלי עבודה וירקות ופירות – עברנו דרך גרנדטצ׳סטר וזו היתה שעת צהריים ונטלי החברה שלנו אמרה ״בואו נשתה בירה ואולי נאכל משהו, אני מזמינה.״

מזג האוויר היה נפלא. יום שטוף שמש, שמיים כחולים בלי ענן אחד, רוח נעימה ליטפה את מי שפגשה ואנחנו נכנסנו ל״רופרט ברוק, בר ומסעדה״. במקום הזה היינו הרבה פעמים במהלך השנים אבל מה שראינו זה לא מה שהכרנו. הכול חדש, מרווח, יש בפנים ויש בחוץ ואפילו קומה נוספה.

המארח קיבל אותנו: ״הזמנתם שולחן?״

נטלי חייכה אליו והשיבה בצרפתית: ״ לא אדוני.״

המארח לא נשאר אדיש ליופיה של נטלי ובטח לא לצרפתית ואמר:

״אנחנו מלאים. הכל מוזמן אבל תנו לי לבדוק.״

נטלי שוב השיבה לו בחיוך, ובצרפתית הודתה לו.

המארח מצא לנו שולחן ליד הבר והטיפול בנו החל מיד. אוכל טוב, שירות מצויין ומחיר סביר מעלה את מצב הרוח לשמיים. התענוג היה מושלם והבטחנו לעצמנו שאליהם אנחנו חוזרים. 

שתינו: בירה אחת, ג׳ין וטוניק אחד וכוס יין לבן שרדונה. הג׳ין והטוניק הוגש בגביע שבסיסו רחב מאוד ולא בכוס ארוכה וצרה שהשותה צריך להוסיף את הטוניק. זה היה בדיוק. עם השתייה הונח על השולחן קרש עץ ועליו לחם הבית וחמאה. 

מנות עיקריות: מנת דג בתנור עם ירקות. מנה נוספת שנקראת עוגת ברווז ועליה ביצת עין ומנה של רוסט-ביף אנגלית מסורתית.

ליקקנו את האצבעות והצלחות נשארו נקיות. 

מחיר: 75 לירות אנגליות לשלושה לא כולל שירות. בשקלים 150 לסועד. שווה.

טיפת דבש: הארי בלפונטה ביקר לפני שנים רבות בארץ ואני ראיתי אותו בבנייני האומה בירושלים. בין שאר השירים המפורסמים שלו הוא גם שר בעברית את השיר ״שלושה פרשים״. והנה גיליתי כי בנוסף לשיר ״הבה נגילה״ שהוא שר עם דני קיי, הוא גם מבצע את השיר ״מה טוב ומה נעים״ עם מקהלה בהופעה שנתן באנגליה בשנת 1960. כדאי לעשות הפסקה וללכת ליו-טיוב ולהתענג.

* * *

שמואל אייל

מעמד השואה בתודעה הלאומית

הפרסום המרושע של מוסד ון-ליר, "השואה והנכבה", מעלה על סדר היום את מעמד השואה בתודעה הלאומית שלנו.

ייחודה של השואה שהיא דבר מוחלט. השואה התחוללה בגלל הצירוף המיוחד של המרכיבים שיצרו אותה: האנטישמיות ההיסטורית שנצרבה בתודעתם של הנוצרים במשך מאות שנים באירופה. הדימוי הדמוני של היהודים, הפרוטוקולים של זיקני ציון, חבורת יהודים  שממקום סיתרם מנהלים את העולם. והראייה, היהודים הם אלי הממון השולטים בוול-סטריט מחד, ומנהיגים את המהפכה הקומוניסטית מאידך.

מצב הגלות המתמשכת כ-2000 שנה. הגזענות הביולוגית של האידיאולוגיה הנאצית, התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה והשפלתה ע"י המדינות המנצחות וכתוצאה ממנה המפולת הכלכלית וחורבן מעמד הביניים בגרמניה. הופעתו בזירה הפוליטית של היטלר.    חולשתן של מעצמות המערב ורפיונם כנגד ההתעוררות הפאשיסטית והנאצית. חולשתם המדהימה של היהודים באותה תקופה, חוסר יכולתם לזהות את הסכנה המתקרבת לפתחם והתעלמות מסימניה והכחשתם.

ומשהחל מה שהגרמנים כינו "הפתרון הסופי" – שילוב של אינטרסים מדיניים של מדינות המערב, עצלות המחשבה, העובדה שלא היתה לנו מדינה משלנו – איפשרו את הנורא מכל.

לפיכך, יש תופעות מזויעות של ג'נוסייד, יש אסונות אקולוגיים, יש אסונות כלכליים אבל אין שואה אקולוגית, אסור להצמיד לשואה, שהיא מושג מוחלט, מילת לוואי. ובוודאי שאסור למנף תופעות פוליטיות והיסטוריות תוך הקבלה לשואה כמעשה הנואל, והשיקרי מכל היבט – של מוסד ון-ליר.

* * *

המתקן הסודי שמכיל את אוצרות המדינה

http://www.youtube.com/watch?v=MxYimtIrHTM&feature=player_embedded

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 21

ערב אחד חזרו מירה וחיימסון לדירתם ומצאו את גברת שולדנפריי בחדר-המדריגות המואר פוסעת הלוך-וחזור מול דלת דירתה הפתוחה כדי סדק מואר: היא פסעה ונאנחה והתנשמה בקולניות ופכרה כפות-ידיה והרימה והצניחה אותן כטחנת-רוח (היא היתה אישה שמנה) –

"הוי! הוי וַהַבוי! הוי! הוי וַהַבוי – "

ושולדנפריי הגוץ הסתובב לצידה, שקט וחיוור ומדליק את האור במדריגות מדי פעם, ואמר רק זאת: "אז למה היינו צריכים לצאת הערב, למה – "

תחילה סבר חיימסון שגברת שולדנפריי חלתה מאוד, אולי בליבה, והם מחכים בחוץ לאמבולנס שיבוא לקחתם, או אולי מת להם מישהו קרוב במשפחה. אבל מירה, שהיתה בעלת תפיסה מהירה ממנו, הבינה מיד, גנבים! – והחלה רועדת ונועצת ציפורניה בזרועו של אפריים. "בוא נלך מכאן, אפי, אולי הם עוד בפנים – "

"מי? מי?" פתח וסגר ופתח וסגר שולדנפריי החיוור את הדלת שלא נפתחה אלא כדי סדק שאיפשרה לה שרשרת-הביטחון הסוגרת עליה מבפנים. ובין דחיפה לטריקה ביצבץ הפס הצר והמואר-מאוד של מבוא-הדירה, שהיה דומם ונתון בערבוביה גמורה. "להיכנס ולפתוח מבפנים צריך – " המשיך שולדנפריי בקולו הנחנק-קימעה, "מבפנים! זה לא  יעזור – "

הקולות בחדר-המדריגות העירו שכנים שיצאו בחלוקים מדירותיהם. האסון קירב לבבות. כולם השיאו עצות. "סולם! צריך סולם – " הודיע שולדנפריי.

סולם הובא. שולדנפריי וחיימסון ירדו ועשו דרכם בחושך אל מאחורי-הבניין, ליד פחי-הזבל. בדירתו המוארת והריקה של שולדנפריי שרר שקט מבשר-רעות. שולדנפריי הציב את הסולם מתחת למרפסת המיטבח. חלון-הזזה אחד, שמסגרתו אלומיניום, היה פתוח. שולדנפריי טיפס וחיימסון החזיק בסולם. שניהם רעדו. חתולה מיוחמת החלה מייללת לפתע בחצר הסמוכה והפחידה אותם בצריחתה האנושית-כמעט. אדמת החושך, תערובת של פסולת-בית עירונית ודשא-דל, היתה זרה להם כמו ניצבו על אדמת אוייב. גם הסולם רעד. "נו תִחְזִיק כבר– " גער שולדנפריי בחיימסון. בעצם אני, שצעיר ממנו, צריך הייתי לעלות, – הירהר חיימסון. אך למה לי להשאיר שם טביעת-אצבעות. עלולים לחשוד בי שאני פרצתי.

שולדנפריי העפיל בסולם עד גובה הצצה למיטבחו הפעור, ומיד ירד כאילו ראו שם עיניו דבר נורא. הדירה היתה נטושה ומוארת כולה. כופה ריקנותה גם החוצה. הם קיפלו יחד את הסולם, ובדרכם חזרה לחדר-המדריגות, מוארים-למחצה באור ששופע מחלונות הדירה הפרוצה, בין פחי-הזבל לגדר-החיה שגדלה פרע, פנה לפתע שולדנפריי אל חיימסון ואמר בקולו החנוק-קמעה:

"ואיך מירה, בחורה טובה. אני מתכוון, כמו בין גברים – "

"מה?" השיב חיימסון כאינו מבין, אך בנפשו חש כמו הזדהם משהו. מה זה מרשה לעצמו ויודע על מירה שהוא, חיימסון, אינו יודע?

"מפני שאתה חבר חיימסון, איש משכיל שמופיע בטלוויזיה ולך אני יכול להגיד שאשתי, היא כבר לא כל-כך," המשיך שולדנפריי כממלט מצוקות מעולם-אחר שמודחק ומפעפע בתוכו. "היא חולה, המסכנה, כבר הרבה שנים, ואני – " נחנק-כמו והשתתק.

וכשהופיעו באור הצהבהב-הקמצני של חדר-המדריגות כבר חזר שולדנפריי אל מראיתו החיוורת והנדהמת שמקודם, וסיפר על צורת הפריצה כמסביר מחלה אנושה של בן-משפחה.

ובינתיים היתה זו מירה היחידה שהתעשתה וצילצלה להזעיק את ניידת-המשטרה. ואכן לא עבר זמן רב והופיעו שני שוטרים מסורבלים במעילי-רוח מאוד משומשים, וכול נשקם פנס רב-עוצמה. שוב נלקח הסולם אל מאחורי-הבית. שוב הוצב על מקומו הקודם, ושני השוטרים חזרו על המחזה שהתרחש רגעים לא-רבים לפני-כן. אפילו החתולה חזרה על יללת הייחום החייתית-המגרה שלה. זה בוודאי הקול שמשמיעות השֵׁדוֹת ברצותן להזדווג לבני-אדם, הרהר חיימסון, שהחל מדפדף לאחרונה בספרייתה של מירה ב"משנת הזוהר" של תשבי, ובספרי קבלה אחרים, וספרות עברית, שהתאספו אצלה מתקופת לימודיה הראשונה באוניברסיטה, בטרם פנתה לעשות את התואר השני בחוג לתורת הספרות הכללית.

הסולם פירכס תחת רגליו של השוטר השמן, אשר במאמץ-רב ובחוסר-זריזות גמור הצליח להרים סוף-סוף את פלג-גופו העליון אל מעבר למעקה המרפסת המזוגגת, ולהידחק פנימה, מותיר על מעיל-הרוח כתמי סיד שנשחק. כמורגל בפעולה צבאית לא פסע קדימה עד שלא עזר לשני, המחפה עליו, להיכנס אף הוא, והכול בכבדות של אנשים שאינם מורגלים בפעילות יומיומית לשמירת כושרם הגופני.

עד שחזרו שוב שולדנפריי וחיימסון עם הסולם לחדר-המדריגות – כבר היתה דלת הדירה פתוחה לרווחה, ודיירי-הבית הסקרנים הסתובבו בחלוקיהם באור החזק, ובתוכם גברת שולדנפריי השמנה וההמומה שמתרוצצת מחדר לחדר כתרנגולת שנלקחו אפרוחיה וסופקת כפיים בקריאות "הוי ואבוי!"

כל פנים-הדירה היה הפוך. והורגש בו ריח סירחון עז. מגירות היו מושלכות החוצה וכל תוכנן נפזר על הרצפה. שברי-זכוכית של דלת-פנימית מנופצת, מכונת-תפירה הפוכה בחדר-המבוא. שברי מערכת חרסינה יקרה, וכנראה עתיקה, שהושלכה סתם-כך מן המדפים לרצפה באיזו וַאנדליות ואולי גם כעס על שלא נמצא להם לגנבים שלל רב-ערך בדירה. נזרקו גם ניירות רבים, ונתלשו קרעי בד-ריפוד. אך הדבר המזוויע, המסליד והמכוער ביותר – התגלה בחדר-השינה. אחד הפורצים, שכנראה היה להם זמן למכביר, כרע-עשה צרכיו על הרצפה, קינח בכלי-מיטה, וכתב בצוֹאתו על הקיר, למראשותֵי המיטה הזוגית –

"עוד נחזו"

לקצה הרי"ש כנראה לא הספיק להם החומר.

כשקראה זאת גברת שולדנפריי היא התעלפה ונפלה על המיטה הסתורה, צנחה כגוש דומם. מיד קמה בהלה שהשכיחה אפילו את הפריצה ואת מהפיכת הדירה ואת הניסיונות הנמרצים של שני השוטרים, שעיקר מאמציהם עד כה הושקעו בגירוש כל הזרים מן הדירה, כולל חיימסון שעזר להם קודם, "אדון, גברת, יש לך מה לעשות פה? בבקשה לצאת החוצה – " ומתקרבים עד כדי נגיעה במרפק.

הזעיקו רופא שגר בבית שכן. גברת שולדנפריי התעוררה. הגיעה גם ניידת המז"פ (המחלקה לזיחוי פלילי) כדי לחפש טביעת אצבעות. כמובן שלא מצאו, והסתפקו בדגמי-צואה שגירדו בזהירות מדעית מן הקיר, וכתבו ומילאו דו"ח על הפריצה. אך בשעה שהתרחשו כל שאר המעשים הללו, וקולות הזזה וחריקה המשיכו להישמע מן הדירה, כבר היו חיימסון ומירה בדירתה למעלה.

"אם זה יקרה אצלי בדירה אני אתאבד." אמרה מירה.

חיימסון היה גאה על שלקח קודם חלק פעיל במבצע ההצלה. הוא מצץ סוכריה-נגד-צרבת ושאל:

"יש לך ביטוח לדירה?"

הכול היה רשום עדיין על שמה של מירה. הם טרם החליטו אם למכור את שתי הדירות ולקנות דירה אחת גדולה יותר. בינתיים השכירו את דירתו.

"אני חושבת שהפוליסה מונחת באחת המגירות. כבר לא נגעתי בה כמה שנים. מורידים לי אוטומטית מחשבון-הבנק."

"זה אבסורד. צריך להוסיף כל שנה לפחות שלושים אחוז לערך הפוליסה לפי שיעור האינפל                                          מציה. אם יפרצו לך לדירה לא תקבלי כמעט כלום, זה תת-ביטוח. מוכרחים להכפיל כבר מחר, בטלפון. רק תתני לי את שם הסוכן שלך. וכדאי גם לעשות רשימת חפצי-הערך, והמיספרים של כל המכשירים, זה בטח לא עשית – "

"את זה נעשה כשנתגרש – " אמרה מירה.

"מה את כועסת? זאת הדרך היחידה להתגונן נגד הגנבים!"

"אמרתי לך שאני אתאבד אם זרים יחללו את הדירה שלי."

"זאת גישה ממש פטישיסטית. הינה, למשל, קיבלת אותי!"

"אתה זה משהו אחר." אמרה ללא-התלהבות. "אותך אני אוהבת."

"בגלל מפתח-הגנבים שלי?" נדחק אליה פתאום והתחכך בירכה מן הצד.

"תפסיק להיות גס שכזה." אמרה. "זה בכלל לא מתאים לך, בגילך, האינפנטיליות הזאת."

"תגידי, היה לך משהו עם שולדנפריי?"

"תגיד, אתה מטורף?"

"אולי הוא היה עוקב אחרי האורחים שבאים אלייך?"

"מה אתה מנסה לרמוז?"

"שום דבר. אבל הוא עושה רושם של אדם קצת מיסכן, לא?"

"אפי, אתה יודע, לפעמים אתה ממש מגעיל אותי. אבל אם אתה דווקא רוצה אז אני אגיד לך בדיוק מה היה ביני ובין שולדנפריי. קודם כול, הוא הוציא לי את המיץ במשך שנים עם עניין דמי-ההסכמה עבור העברת המניות על שמי בחברת גוש-חלקה של הבית. ודבר שני, הוא לא החמיץ שום הזדמנות להציץ לי אל תוך החולצה או החלוק, ולא פעם אחת גירשתי אותו מהדירה כשהיה נכנס בתירוץ של ועד-בית. ואם אתה דווקא רוצה לדעת אז אני שמחה מאוד שחירבנו לו בחדר-השינה, לטארטיף הזה!"

*

כעבור שבועיים הסתיימה הפרשה של גברת שולדנפריי. היא לא התאוששה מאז ליל-הגניבה. כוד באותו לילה לקחו אותה ליחידה לטיפול-נמרץ בבית-החולים העירוני, ואיבחנו אצלה אוטם שריר-הלב. שבועיים שכבה, נרגשת ודואגת לצלחותיה השבורות ולכתם-הצואה שעל מיטתה אשר אליה לא חזרה לשכב מאז אותו לילה. "אני ידעתי שהם יבואו אותו לילה," חזרה שוב ושוב, "כל הערבים אנחנו יושבים בבית. לא סרט. לא תיאטרון. ורק בערב הזה הלכנו לראות את הנכדים, וזה מה שקרה." – "אז אם ידעת למה לא אמרת? לא היינו יוצאים!" – היה שולדנפריי חוזר ורוטן וגוער בה מבלי להבין את מצבה החמור.

ובבוקר היום הארבעה-עשר לאחר הפריצה, כאשר ישבה על הסיר על מיטתה אשר ממנה לא ירדה, פקע ליבה ונקרע. וכול מאמצי הרופאים להצילה, בכול המכשירים החשמליים שעלולים לעורר מתים – לא הועילו.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, בתודה ובהערכה רבה על עבודתך הייחודית המאפשרת לאנשים רבים להביע דעתם ללא צנזורה וסינון, כנהוג בעיתונות ובכמה אתרים באינטרנט.

איחולים וברכות לשנה טובה.

מתי דוד

* מר אהוד היקר, מאחלת לך ולכול המשפחה וכך לכול החברים בסומליון שנה נפלאה של עשייה פורייה ומועילה לחברה כולה. בהמון הערכה,

לאה ספיר

סופרת

* לאהוד, שנה טובה. אני חייב לומר כי עיתונך הוא משב רוח אינסופי כל השנה פעמיים בשבוע. כל אחד מוצא את טעמו: מי בשירה ומי בסיפור ומי באקטואליה ומי אפילו בקשקשת. לבריאות לכולם, כנאמר במסכת גיטין: "איש איש וטעמו עימו."

הנני מאחל לך אישית – המשך בזרוע נטויה ואל תיחת מכל הפוצים שבעצמם מאוננים בחשאי וספר לנו עוד ועוד מפתח-תקווה ומשאר רוחך.

שנה טובה ובריאות,

מאחל

אלי מייזליש

* שנה טובה לך אהוד ולבני משפחתך. תודה רבה עבור משלוח "חדשות בן עזר" במשך שנים כה רבות!

יישר כוח!!! 

יצחק גוטרמן

* אהוד יקר! מירב הברכות לשנה החדשה בצרוף מחמאות על עיתונך ועל התמדתך רבת השנים! 

איחולי בריאות והמשך פעילות  פורייה.

רותי דנון

* לאהוד, לבן עזר, לסופר נידח, לפוצ'ו, לרמב"ם, לחיימקה שפינוזה ולכל יתר משתתפי חב"ע – שנת סיפוק ללא פקפוק, יצירה בלי רע, אושר עם עושר, נחת עם בריאות,

והרבה-הרבה תרבות!

יוסי אחימאיר

אהוד: למהללים אותנו כדאי לדעת כי לפחות כאותה כמות של חומר שמתפרסם – מגיעה אלינו גם כמות שנפסלת מפני שרמתה אינה מתאימה למכתב העיתי.

* הפרלמנט האירופי קיבל היום בצהריים (חמישי, 10.9) החלטה המביעה תמיכה בסימון מוצרים מההתנחלויות ברשתות השיווק ברחבי היבשת, ובהבחנה בין היחס של האיחוד האירופי לישראל לבין היחס להתנחלויות. 525 חברי פרלמנט אירופאים הצביעו בעד ההחלטה, שדנה במדיניות האיחוד האירופי כלפי תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. 70 חברי פרלמנט הצביעו נגדה ו-31 נמנעו.

"הפרלמנט האירופי מקדם בברכה את מחוייבות האיחוד האירופי – ברוח ההבחנה בין ישראל לבין פעולותיה בשטחים הפלסטיניים הכבושים – להבטיח שכל ההסכמים בין האיחוד האירופי לבין ישראל חייבים לכלול סעיף שמבהיר שאינם חלים על השטחים אותם כבשה ישראל ב-1967," נכתב בהחלטה. "הפרלמנט האירופי רושם לפניו את המכתב ששלחו שרי החוץ של 16 מדינות לשרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, ובו עודדו אותה להשלים את העבודה של פרסום הנחיות לכל חברות האיחוד האירופי בנוגע לסימון מוצרים מההתנחלויות." ["הארץ" באינטרנט, 10.9.15].

אהוד: כך החל גם החרם נגד היהודים בגרמניה הנאצית. אבל כמו החזיר בציור של ברויגל, שנושא עימו על בטנו את המאכלת שתשחט אותו – כך עתידים המחרימים מארצות הפרלמנט האירופי לשקוע ביוֵון ההגירה המוסלמית הזורמת אליהם, ולא נותר לנו אלא לרחם על עיוורונם ועל סכלותם, שמה שמעסיק ומאחד אותם היום – הוא החרם הנאצי שהם מטילים על ההתנחלויות היהודיות – ולא שקיעתה הקרובה שלהם, של יבשת אירופה – עם מאות לוחמי דעא"ש ושאר ארגוני הטרור הרצחניים – המסתננים אליה יחד עם הפליטים המסכנים האלה – ואלה שכבר נמצאים בה וכבר רוצחים בה.

כמו שאת מדינות ערב, המתפוררות כיום, איחדה בשעתה רק שנאת ישראל – כך את האיחוד האירופי, המתחיל להתפורר כיום (תהליך שיימשך כנראה גם בעתיד הקרוב) – מאחדת כנראה עתה רק החרמת ההתנחלויות!

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון: "הפעלה יומיומית של המוח היא הפעילות הכי טובה נגד הזדקנות, ולאחריה – מנוחה ושינה הן ההתעמלות המומלצת ביותר!"

* הפליטים הסוריים שיכלו להגיע בתחבורה יבשתית או ימית לא מסובכת למדינות המפרץ – טוענים שהמשטר שם שמרני מדי עבורם. זו כמובן טענה "מכובסת" – שהלא אחיהם לדת יוציאו אותם להורג או גם קודם יקטעו את אבריהם – על כל "חטא" קטן או סטייה מ"תרבות" החיים האיסלאמית הסעודית הנוקשה של אפליית הנשים, למשל, ובייחוד כלפי זרים.

חוץ מזה הם יצטרכו לעבוד שם לפרנסתם בתנאי עבדות, כשאר מיליוני העובדים הזרים.

מוטב אפוא לפליטים הסוריים להטיל עצמם על רגשות האשמה של אירופה הדמוקרטית ולהשתכן אפילו במחנות בוכנוואלד בגרמניה – מאשר להסתופף בצל "אחיהם" המוסלמים העשירים, האכזרים והמנוולים – בסעודיה ובמדינות המפרץ.

* סופר נידח שלום, מרדכי הרכבי מפרט בגיליון 1076 מי הם ארבעה הנאשמים באסון הג'נוסייד הסורי: נשיא סורי – בשאר אסד, איראן, ארה"ב והנשיא אובמה, ורוסיה. לגבי ברק אובמה זה ברור. לדעת הימין בארץ הוא אשם בכל דבר. מה שמוזר במאמרו של הרכבי שהוא לא מזכיר את הנאשמים העיקריים בג'נוסייד: דאע"ש וג'בהאת אל נוסרה. זה מעורר את השאלה: האם למרדכי הרכבי יש הבנה כלשהי על המתרחש בסוריה?

מוזרה גם ההשתלחות ביצחק הרצוג עקב הצעתו לקלוט מיספר סמלי של פליטים סוריים בישראל כחלק מהמאמץ העולמי. מיספר סמלי של פליטים סוריים אינו מסכן את ישראל, וספק אם הפליטים הסוריים בכלל רוצים להיקלט בישראל. אילו ממשלת ישראל היתה מאמצת את הצעת הרצוג, היה חל שיפור בתדמיתה של ישראל בעולם.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אילו יצחק הרצוג היה ראש ממשלה אז לסבתא שלי היו גלגלים והיא היתה אוטובוס.

* לקראת ראש השנה היהודי הוכרז על גיוס כללי של הזונות באוקראינה והן נשלחות לאומן. מסיבות כלכליות אלה מסרבת ממשלת אוקראינה להרשות את העברת קברו של ר' נחמן מברסלב לישראל.

נח... נח... נח... נחמן... מאומן...

החסיד משתטח

על השיקסה במזומן...

* בראיון ארוך עם הסופר יצחק גורן-גורמזאנו ב"הארץ" מיום שישי [11.9] לרגל הצלחת ספרו "קיץ אלכסנדרוני" בארה"ב, הוא מזכיר שמות סופרים ומבקרים אחדים, רובם מתוך ביקורתיות. אפילו כלפי יהושע קנז!

הוא שכח להזכיר כי בשנה שבה יצא לאור "קיץ אלכסנדרוני" לראשונה, ב-1978 – הוא היה עם משפחתו "יורד" בארה"ב, וכבר עבד שנים אחדות אצל אחיו בעסקי תיירות, ומה שגרם לו לחזור ארצה, לדבריו, הוא הביקורת החיובית, המתפעלת, שאני פירסמתי אז [לפני 37 שנים!] על "קיץ אלכסנדרוני" שלו – ובכך כאילו הכנסתי אותו לכותל המזרח של הספרות העברית. אבל כידוע, כיום, להזכיר המלצה שלי או בכלל את שמי, זה ממש מזיק. יותר טוב להתבכיין.

* עצרת האו"ם הצביעה בעד הנפת הדגל ה"פלסטיני" במטה הארגון. ההצעה התקבלה ברוב עצום של 119 קולות למרות ש"פלסטין" אינה מדינה החברה באו"ם. שמונה מדינות התנגדו להצעה בעוד 45 נמנעו, בהן רוב מדינות האיחוד האירופי.

אהוד: יש פתגם ערבי: "כּוּל אִל חַארָה קוּדַאמַאכְּ!" – כל החרא עדיין לפניכן, מדינות אירופה וחברות האו"ם החשוכות, בעלות המישטרים הדיקטטוריים, שיודעות לפגוע בישראל באמצעות מאות החלטות גינוי שמבוססות על שקרים ושינאה, ובין השאר גם באמצעות ההכרה במדינת המהגרים הפיקטיבית "פלסטין"! – שאבותיהם ואבות-אבותיהם של מרבית תושביה הערבים היגרו אליה באין מפריע מאז החלה ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.

* בניגוד לרומאנים עבריים אחרים, נפוחי חשיבות עצמית וסגנון נמלץ – העברית של הרומאנים שלנו היא דיבורית ומתאימה לסרט [ולסדרת טלויזיה], וכך גם שטף הסצינות של עלילותיהם ונגיעתם בחיים עצמם – ומסיבה זו אין מעבדים אף אחד מהם לסרט, מאז "המחצבה" (1990), כי אנחנו, כידוע, איננו סופרים חשובים, שמלוא כל התקשורת כבודם.

* ברכות למנוול הבריטי, המתועב, מכחיש השואה, שונא ישראל – ג'רמי קורווין, עם ניצחונו בבחירות להנהגת הלייבור. ככל שהקלפים שלו ושל שאר שונאי ישראל ושונאי היהודים – יהיו גלויים יותר, כן ייטב.

אנחנו הזקנים זוכרים עדיין את ארנסט בווין האנטישמי, שר החוץ בממשלת הלייבור, ששילח את הצבא הבריטי נגד ספינות ההעפלה שלנו (וזאת לטובת הערבים, שתמכו במלחמת העולם השנייה בהיטלר ורק חיכו שהצבא הגרמני יכבוש את ארץ-ישראל בתנועת מלקחיים ענקית – שלמרבה המזל נעצרה בין סטאלינגרד לאל-עלמיין!) – – בווין ששלח את צבא בריטניה נגד היישוב העברי אשר רבים מתוכו התגייסו לאותו צבא בריטי ונלחמו בהיטלר. אחד מהם היה התותחן הצעיר אַיְיזֵק אוּאֶרְבַּאכּ, הוא הסופר יצחק אוורבוך-אורפז, שמת החודש בגיל 94, ואשר מרבית משפחתו הושמדה בשואה.

* שמענו שיש סופר עברי חשוב שכתב יותר מארבעים רומאנים שכולם כמעט אותו דבר ורק השם שונה מספר לספר. אבל הוא סופר חשוב מאוד.

* זה יפה שמהללים את מתן פרס ישראל לארז ביטון ויש שאפילו רוקמים ממנו דגל, אבל מדוע אף אחד לא שואל איך ייתכן שעד היום טרם העניקו את פרס ישראל לאחד מגדולי סופרינו – הוא סמי מיכאל?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל