גיליון מס' 1078

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בתשרי תשע"ו, 17 בספטמבר 2015

עם צרופת ספר המתכונים של בן בן-עזר, מעודכן ל-12.9.15     

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קִינָה עַל הַתִּינוֹק הַסּוּרִי שֶטָּבַע. // פוצ'ו: בחיי, פרק  מ"ט. זיכרונות אחרונים מהנגב. // אבנר הרוסי: 1. מה שהאימהות סיפרו לנו. 2. שביתת הדיבור של פוצ'ו. // פוצ'ו: 1. אבנר הרוסי. 2. מאירקה פעיל – כמציל נֶבֶּכִים. // אלי מייזליש: "אז בעצם לא כל-כך רע כאן..." // רוֹן גֵּרָא: יְמֵי זִיכָּרוֹן. // מנשה שאול: יש נביא בארצו. [ציטוט]. // אלוני זמורה: תגובה ל"שירו" של חיימקה שפינוזה "אני משוררת עם..." (גיליון 1077). // אני משוררת עם כּוּס מזרחי,  מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // אורי הייטנר: צרור הערות 16.9.15. // משה כהן: הנדון: 1. סרט לראש השנה. 2. אצילות נפש. // אילנה אדם: יש לי חמלה. // יצחק אורפז: נגיעות. // מתי דוד: מניפסט של הכחשת השואה במכון ואן ליר. // איליה בר-זאב: הארבל. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש אלול: לְשישית הצַבּעים. 2. ה"לשנה-טובניק" האחרון.  // רות ריכטר: שני מתכונים. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // ברוך תירוש: מכתב לחברי הכנסת ד"ר ג'אמל זחלקה וד"ר אחמד טיבי. // יואל נץ: מִין רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת. // יהודה דרורי: לירות במיידי אבנים ובקבוקי תבערה. // מנחם רהט: חותמו אמת. // עדי אמסטרדם: מה שמי? איפה ואיפה בכתיבתו של נעמן כהן. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 22. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קִינָה עַל הַתִּינוֹק הַסּוּרִי שֶטָּבַע

אֲנִי מוּדָע לְכָךְ שֶסּוּרְיָה הִיא כַּיּוֹם שְׂדֵה-טֶבַח

וְאִיש מִכָּל פְּלִיטֶיהָ לֹא יָעִיף כְּלָל לְעֶבְרִי

לוּא גַם מַבָּט שֶל אַהֲדָה וּבֶטַח לֹא דְבַר שֶבַח

לְשִיר צָנוּעַ וְכָאוּב שֶל מְשוֹרֵר עִבְרִי.

אֲבָל כְּשֵם שֶחֵרֶף שִׂנְאָתָם שְטוּפַת הַמּוֹחַ

מְאֻשְפָּזִים אֶצְלֵנוּ כְּשֶהַקְּרָב שָם מִתְלַהֵם

מְאוֹת פְּצוּעִים מִסּוּרְיָה – מִן הַדִּין שֶלֹּא לִשְכּוֹחַ

שֶהַמּוּסָר שֶלָּנוּ לֹא דוֹמֶה לְשֶלָּהֶם.

כָּךְ שֶהַקּוֹמוֹן-סֶנְס אוֹמֵר לְהַשְוָאָה זוֹ: "סוּרִי

מִכָּל דִמְיוֹן בֵּינֵינוּ וּבֵינָם, כִּי הַזְּוָעָה

שֶל מִין מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָעֶש בּוֹ טוֹבֵחַ סוּרִי

אֶת בְּנֵי עַמּוֹ וְאֶל חוֹפֵי אֵירוֹפָּה הַשְּׂבֵעָה  

פּוֹרְצִים מִתּוֹךְ סִירוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז שְלַל אֻמְלָלֶיהָ

שֶל אַסְיָה אוֹ שֶל אַפְרִיקָה בְּלִי שֶמֶץ בִּטָּחוֹן

שֶלֹּא יִפְּלוּ בִּידֵי שוֹמְרֵי הַגְּבוּל אוֹ בֵּין גַּלֶּיהָ

שֶל סְעָרַת אֵימִים בֵּין נַחְשוֹלֵי יַם הַתִּיכוֹן

גּוֹרֶמֶת בֵּין מִבְחַר תְּלָאוֹת וְסִכּוּנִים בְּלִי הֶרֶף

שֶל נְחִילֵי חַסְרֵי-הַבַּיִת שֶמֵהֶם גָּבַה

הַיָּם אֶת מַס הַנִּדּוֹנִים (מִלְּבַד רָעָב) ׁלְטֶרֶף

תְּהוֹם הַיָּם כְּמוֹ הַתִּינוֹק הַסּוּרִי שֶטָבַע

וְשֶתַּצְלוּם פִּגְרוֹ הַקָּט עוֹד טֶרֶם שֶהִסְפִּיק שָם

לִחְיוֹת, הִכָּה בְּהֶלֶם מִילְיוֹנֵי לִבּוֹת אֱנוֹש

שֶעַד הַיּוֹם אֵינָם קוֹלְטִים אֵיךְ הַגּוֹרָל מַנְפִּיק שָם

כְּבּוּמֶרַאנְגּ אֶת מָה שֶאֶת אֵירוֹפָּה יַעֲנֹש

עַל כָּל פִּשְעֵי הַגֶּזַע הַלָּבָן רַב הָאַגְרֶסְיָה

וְרַב הָעֹשֶק וְהַנַּצְלָנוּת שֶהֶאֲמִין

שֶהוּא מַחְדִּיר בַּנֵיטִיבְס גַּם נַצְרוּת וְגַם פְּרוֹגְרֶסְיָה

אֲבָל הֶחְדִיר סַמִּים, שִכְרוּת וְאֶת חָלְאֵי הַמִּין.

מְאוֹת שָנִים עָט הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם הָאֵירוֹפִּי

עַל אַפְרִיקָה וְאַסְיָה כְּכָרִיש צָמֵא לְדָם

כְּשֶאֶת הַשּוֹד הַזֶּה מֵלִיט הַבְּלוֹף הַפִילַנְטְרוֹפִּי

שֶל הַנְחָלַת צִיבִילִיזַצְיָה לְחַיּוֹת-אָדָם

כְּשֶהַחַיָּה הַיְּלִידִית הִיא זוֹ שֶדֶּרֶךְ-קֶבַע

חוֹרְטִים קוֹלוֹנְיָאל-לִיסְטִים שָם בְּתַכְסִיסֵי פִּצּוּל

וּבְהַפְרֵד וּמְשוֹל עַל פְּנֵי עוֹרָהּ כְּהוּי הַצֶּבַע

בִּסְטַַיְל לָבָן עַל גַּב שָחוֹר אֶת סַאגַת הַנִּצּוּל.

וְגַם כְּשֶהִתְמָרְדָה כְּבָר אַפְרִיקָה הַמִּתְעוֹרֶרֶת

הוֹסִיף הַהוֹן הַזָּר לִמְצוֹץ כַּעֲלוּקַת-עֲנָק

אֶת מַשְאַבֶּיהָ בְּלִי לִדְאוֹג לְהַשְקָעָה חוֹזֶרֶת

בְּתַשְתִּיוֹת וְרַק פִּטֵּם לוֹ כֶּרֶס וְאַרְנָק.

אָז מָה הַפֶּלֶא אִם כַּלְכָּלָתָהּ הַמִּדַּלְדֶּלֶת

שֶאֵין בָּהּ לְרַבִּים בַּמֶּה אֶת רְעָבָם לִסְתֹּם

פּוֹלֶטֶת הֲמוֹנֵי אָדָם הַַמִּתְדַּפְּקִים עַל דֶּלֶת

אוֹתָן אַרְצוֹת אֵירוֹפָּה שֶעָשְקוּ אוֹתָם עַד תּוֹם.

וּמָה הַפֶּלֶא אִם פְּלִישַת שְחוֹרִים לַטֶּרִיטוֹרְיָה

מִמֶּנָהּ עָט עַל אַפְרִיקָה הַגֶּזַע הַלָּבָן

עוֹשָׂה כַּיּוֹם אֶת לֶקַח נִקְמָתָהּ שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

הַרְבֵּה יוֹתֵר סַרְקַסְטִי וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מוּבָן.

וְרַק גְּוִיַּת אוֹתוֹ תִינוֹק שֶמֵּי הַיָּם בְּשֶצֶף

פָּלְטוּ אֶל קַו הַחוֹף מִטְּבִיעָתוֹ בֵּין מִשְבָּרָיו

מוֹהֶלֶת אֶת דִּמְעַת הָעֲשוּקִים בִּצְחוֹר הַקֶּצֶף

וְאֶת הַצְּחוֹר הַזֶּה בִּשְחוֹר הָאֵבֶל שֶל הוֹרָיו.

אהוד: יוסי היקר, הקולוניאליזם והאימפריאליזם הניחו תשתית מודרנית למרבית המדינות בהן שלטו ברחבי העולם, גם בארץ-ישראל, שהיתה ארץ מפגרת [למעט היישוב העברי החדש] תחת השלטון העות'מני. יש מי שידע לנצל את התשתית לטובה, כמו היישוב העברי ולימים מדינת ישראל, ויש מדינות שעד היום שרויות במצב שבו הדבר המודרני האחרון שקיים בהן – הוא מה שהשליט הלבן האחרון השאיר בטרם עזב, כמו למשל רשת רכבות עתיקה – ומאז לא רק שלא התפתח כלום אלא גם נסוג עשרות שנים לאחור.

"פשעי הגזע הלבן" נעשו בעיקר באירופה, ובעיקר נגד יהודים, ואין להם קשר לפשעי הרצחנות המוסלמית שהביאה גם לטביעת הילד המסכן.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק  מ"ט. זיכרונות אחרונים מהנגב

ארבעת ימי החופשה עברו ללא אירועים מיוחדים.  עם מי נפגשנו באותם ימים? כמובן עם החבר'ה של ההכשרה, שעימם בילינו את כל שלושת החודשים האחרונים. עד היום יש לי באלבום תמונה של כל ההכשרה, שהיתה נפגשת באופן קבוע על  המדרגות של "הבימה". יושבים קצת, רואים מי בא ואחר כך הולכים לאלנבי ליד הים לאכול גלידה, או  לראות סרט.

לפני הפגישה ב"הבימה" הייתי יוצא מביתנו ברחוב שמריהו לוין ויורד ברחוב הנביאים בתקווה לפגוש במקרה את זיוה פריצקר, החניכה היפיפייה שלי. אחר כך, משתוחלתי היתה נכזבת, הייתי  ממשיך לרחוב פינסקר, מתוך תקווה לפגוש במקרה את דינה, חניכה אחרת שלי, שגם עליה ובייחוד על לבבה התפוחי, שמתי עין אוהבת.

רציתי לעבור גם ליד ביתה של לאה זלצר, הסגנית שלי בחג"ם , שאותה הכי רציתי, אבל היא גרה רחוק ליד גימנסיה הרצליה ואם הייתי הולך לשם, לא הייתי מספיק להגיע למפגש ב"הבימה".

ידעתי בדיוק את כתובת הבית שבו גרה כל אחת משלוש הבנות, אבל אז לא היו טלפונים  ואני, הפלמ"חניק האמיץ,  לא העזתי  לעשות אפילו צעד אחד לכיוון חדר המדרגות שלהן. במחשבה שנייה, גם להרים את השפופרת ולחייג לא הייתי מעז. פעם היה נדמה לי שאני רואה את זיווה באה ממול בחצאית כחולה. מרוב התרגשות קיבלתי הלמות לב שכזאת, עד שאם היינו נפגשים, אני בטוח שהייתי בקושי אומר לה שלום ומתנצל שאני נורא ממהר. למזלי זו לא היתה זיוה אלא נערה אחרת שאני לא מכיר, ואני חלפתי לצידה בראש מורם ובמבט של מישהו האץ לנערת חלומותיו, המחכה לו בקוצר רוח בפינת הרחוב.

בתום החופש נפגשנו לעת בוקר ליד "הבימה" ומשם הוסענו למחנה הבריטי בית דרס הסמוך לבאר טוביה. אם חשבנו שסוף סוף מצאו לנו בסיס קרוב למרכז הארץ, הרי התבדינו מהר. כבר בצהרי היום הודיעו לנו להתארגן, לארוז את כל הציוד, כי אנחנו חוזרים לנגב, למשלט הגופרית שליד קיבוץ בארי.

למזלנו, הודות לבלגן שהיה מדי פעם בפלמ"ח, לא נמצאה לנו משאית ואנו נשארנו ללון במקום. למה למזלנו? כי בארוחת הערב התבשרנו שהצ'יזבאטרון מגיע למחנה ואנו מוזמנים לראות את תוכניתם החדשה "החופש תם".  

עכשיו אני חושב על חוסר ההתחשבות של המפקדה שלנו. איך ייתכן  שהתכוננו לשלוח אותנו בחזרה לנגב, כשידעו  שבערב מגיעה להקת הפלמ"ח? הסתירו מאיתנו את העובדה הזו, מחשש שנתמרד, כי בכל תקופת המצור בנגב נבצר מאתנו לראותה.

את הלהקה זכיתי לראות עד כה רק בתל אביב, כתלמיד בגימנסיה הרצליה, ואחר כך כשהייתי בקורס המ"כים ליד נתניה, אבל לנגב, בכל חודשי המצור הקשים והחפים מתרבות, לא הגיעה אלינו אף להקה.

באותו ערב בבית דרס ראינו לראשונה את רבקה'לה  קרמר צהובת השיער,  ששרה את "הן אפשר" וכבשה את לב כל הבנים. את נעמי פולני, שייקה אופיר, גדעון זינגר ושלמה בר שביט, כבר היכרנו כשהופיעו בסרפנד, אבל אז הם הסתפקו בלשיר את "היו זמנים" ו"בת שבע", וכדי להאריך את המופע, גם לימדו אותנו  לשיר אותם. עכשיו  בבית דרס, הם ניסו בעיקר להצחיק, אבל למרות כישרונם המשחקי שאין עליו ויכוח, היו המערכונים  רדודים למדי, כי במערכונים מצחיקים לא היתה ידו של חיים חפר על העליונה. מה לא הייתי נותן כדי להצטרף לאותה להקה, ככותב מערכונים ואולי כשחקן? היתה זו משאלת לב שלא העזתי לספרה לאיש. חשבתי אז, ואני חושב גם כיום, שאין דבר יותר יצירתי מאשר להיות צמוד ללהקה חיה ופועלת, המאפשרת ליוצר לכתוב מערכון או שיר ולמחרת כבר לבחון אותם מול קהל. האם חיים חפר ידע להעריך את המזל הטוב שנפל בחלקו?

למשלט הגופרית, הנמצא דרומית לקיבוץ בארי, אנחנו מגיעים במשאית עם מ"מ חדש, מישקה. גבר מבוגר רחב גרם,  כבן שלושים וחמש, חבר קיבוץ קיסריה. בינינו לבין עצמנו התלוצצנו ואמרנו שמכיוון שבמטה הפלמ"ח יודעים שכל המ"מים שלנו עתידים להיהרג, העדיפו לשלוח אלינו מפקד בא בימים שכבר לא נשארו לו הרבה שנים לחיות. יענקלה חי, בתור חובש, מצטווה לחפור עמדה ליד המ"מ ואני מקבל את אלי מני כפיאטיסט מיספר שתיים, במקומו של מימי.

מישקה הוליך את המחלקה בהיקף המשלט ומדי פעם הורה לצוות זה או אחר, היכן לחפור את עמדתו. לאליהו מני ולי הוא הורה להתחפר בצידו המערבי של המשלט והציע לנו לחפור עמדה עמוקה ונרחבת, כי היא עתידה להיות ביתנו במשך השבועיים הקרובים. כשהתחלנו לחפור, התחיל לרדת גשם ואנו כיסינו את עצמנו ביריעות אוהל הסיירים, שאחר כך שימש גג לבור  שחפרנו. היה זה בור בעומק של מטר שתוכנן לשכיבה צפופה של שניים. למזלנו, הגשם פסק עוד לפני שהצליח למלא אותו, ואנחנו הספקנו להידחק לתוכו  מכוסים בשק שינה מצופה בברזנט.

בחצות הלילה, כשרק נרדמתי, העירו אותי לצאת לשמירה. במשך שעתיים הסתובבתי בשטח עם רובה ביד ולא ראיתי כלום. בשתיים בלילה הערתי את אלי מני שביקש רחמים, כי רק עכשיו הצליח להירדם. כמובן שלא הסכמתי והמסכן יצא אל החושך הקר. בשעה ארבע, כשחזר לישון, לא יכול היה להתאפק והעיר אותי כדי לספר לי איך כמעט העיר את כל המשלט ביריות. מסתבר שכשעבר לאורכו של המשלט, ראה פתאום מולו דמות שחורה. כיוון אליה את הרובה וצעק:

"סיסמה או שאני יורה!"

הדמות, שהיתה חבית דלק ריקה, לא זעה ולא ענתה לו.

אליהו דרך את הרובה, הכניס כדור לבית הבליעה וצעק שוב: "סיסמה!"  

כמעט לחץ על ההדק, אך למזלו, בדיוק שנייה לפני שהיה הופך לבדיחת  המשלט, נשלף הירח מתוך העננים, ואלי הבחין שהוא צועק על חבית הניצבת בצד השביל. כשנכנס לתוך שק השינה, היה עדיין נרגש מהפגישה המסוכנת עם החבית, והיה מוכרח להעיר אותי כדי לספר לי את הסיפור. לשווא צעקתי עליו שייתן לי לישון. הוא לא היה מסוגל להירדם לפני שיספר את מלוא החוויה לפרטי פרטיה. הרווח היחידי שלי היה שעוד באותו שבוע, ביום שישי, כשהזמנו אלינו את חברת הנוער הרומנית ששהתה בקיבוץ בארי, הצגנו לראשונה את המערכון הייצוגי של ההכשרה: "אליעזר והחבית, או החבית ואליעזר."

בין הבנות של חברת הנוער בבארי שבתה את ליבי נערה דקת גזרה עם חזה בינוני וחיוך ביישני. כנראה הרגישה שאני מסתכל עליה, כי אחר כך, כשגמרנו לרקוד הורה, ומורדי פתח בקרקוביאק, היא ניגשה והזמינה אותי.

כשאמרתי שאני לא יודע את הסיבובים, אמרה: "אני אלמד אותך."

אני חושב שאחר כך היא התחרטה, למרות  שאני התנהגתי בנימוס ועזרתי לה לקום מהרצפה תוך בקשת סליחה. למזלה, מורדי  עבר לצ'רקסייה כפולה  ובמחול הזה, שאין בו סיבובים, עוד איכשהו היא הצליחה להחזיק מעמד.

בלילות השמירה הבאים  תיכננתי להציע לה להתחיל להתכתב (בכתיבה היה לי הרבה יותר אומץ), אבל לא יצא לנו להתראות ביחידות, ומול אוזניים נוספות לא העזתי להציע לה כלום.

בשנים הבאות המשכתי לחשוב עליה מדי פעם, וכששמעתי שחברת הנוער  של בארי הצטרפה לקיבוץ בית ג'וברין, הקרוב לנתיב הל"ה, תיכננתי לא פעם לחפש אותה שם, אך מעולם לא העזתי לעשות יותר מאשר לתכנן. כך הצטרפה הפנינה הזאת לרשימה הארוכה של בנות שהרביתי לחלום  עליהן בתוך שק השינה, בלי לממש  בהקיץ.

בהצגת הבכורה של "אליעזר והחבית" השתתפו יענקלה חי החובש, יגאל הלמן המ"כ – בתור שומרי לילה, ואני בתור אליעזר הגיבור. את תפקיד החבית מלאה החבית האורגינלית, שלפי דברי החבר'ה היא שיחקה הכי טוב.

יגאל הלמן קטן הקומה היה מ"כ חמוד מלא הומור. באחת הפעמים שנשלח על ידי מישקה עם המשאית להביא מצרכי מזון טריים מהקיבוץ, עלתה המשאית על מוקש, הוא עף ממנה ועשה סלטה, למזלו, על החולות. אחר כך היה מרבה לספר איך היה פעם בחור גְּבַהּ קומה, עד שנפל על הראש והתכווץ. 

במשך השנים, כשהמשכנו להציג את המערכון בנתיב הל"ה, מילא את מקומו של יגאל פחפח הגבוה, שקיבל עליו את האחריות למציאת ולהבאת חבית. במקרים שההצגה היתה נכשלת, היינו מאשימים אותו שהביא חבית לא מוצלחת, והוא היה מבטיח שבפעם הבאה, יביא רק חבית שעברה אודישן. למערכון זה, שליווה את ההכשרה ואחר כך גם את המשק כמעט בכל אירוע חגיגי, היתה עדנה ממשית, כששלחתי אותו  ללהקת הנח"ל. מי שביים אותו שם היה בומבה צור, ושלושת השחקנים הנבחרים היו חנן גולדבלט, פולי ופופיק. לא פלא שהמערכון לווה בתרועות צחוק ובמחיאות כפיים סוערות. אחרי כמה שנים, כאשר דני ליטאי ביים את להקת חיל הים, הוא "גנב" את המערכון מהנח"ל  ועשה ממנו מערכון חדש הנערך על אונייה בלב ים.

החיים על משלט הגופרית מתנהלים בימים הראשונים על מי מנוחות. מישקה המ"מ החדש מתגלה כמפקד נעים הליכות האוהב לשיר. ביום שישי הראשון שהיה לנו עימו, לימד אותנו שיר חדש, שאח"כ  נודע כשיר ישן מאוד: "ירדה השבת על בקעת גינוסר." מורדי האקורדיוניסט קלט את המנגינה בלי בעיות, אבל עלינו עברו כמה ימי שישי נוספים עד שהצלחנו לתפוס את הלחן המורכב עם המלים הבומבסטיות.

הישיבה במשלט היתה  יכולה להיחשב כנינוחה, אלמלא נחתו עלינו סתם ככה, בלי הודעה מראש, שלושה פגזים ומאותו רגע הפכו חיינו למתח מתמשך. כל זמזום קל שבקלים, נשמע לנו כנחיתת פגז ואנו היינו קופאים במקומנו, או רצים לתפוס מחסה. ימים אלו החדירו בי את ההכרה, שמי שהיו הגיבורים האמיתיים של מלחמת העצמאות, הם תושבי הקיבוצים הנצורים, שחיו בפחד מתמיד מפגזים הנופלים פתאום. נוסף לזאת, בין פגז לפגז, היו חייבים גם להחזיק את המשק, את גן הירק, הרפת, הלול, לחפור עמדות עם תעלות קישור ולהשתתף בתורנות שמירה.

לעומתם, אנחנו במשלט ממש עשינו חיים. נכון שבימים הראשונים הזענו קשות  בחפירת עמדות, אבל בהמשך עסקנו רק בשמירות, או בסיורים באזור,  ועוד נחשבנו לגיבורי האומה.

אחרי ששלושת הפגזים החרידו אותנו, הרים מישקה טלפון אל המטה, סיפר על ההפגזה וביקש שיפגיזו את אזור תל ג'מע, המקום שממנו  נורו עלינו הפגזים.

כששמעתי את השיחה, די נבהלתי, כי פחדתי שעכשיו הם יפגיזו אותנו בחזרה וסיפור חירבת מחאז יחזור על עצמו. התותחים שלנו אכן ירו כמה פגזים, ולהפתעתי המצרים לא השיבו באש. כנראה שהתגובה הזאת נסכה עוז בלב הפיקוד העליון, ואחרי שלושה ימים, ביום שני, 6.12.48  – ראינו מהמשלט, כמו בסרט, איך שיירת זחל"מים של גולני מקיפה את תל ג'מע, מפגיזה אותו ובסופו של דבר מסתערת וכובשת אותו ללא התנגדות.

כשנה לאחר מכן עלתה הכשרת הצופים, שהכילה רבים מבני מחזורי, להתיישבות בקרבת התל והם הקימו את קיבוץ "רעים". מי שנותר כיום בקיבוץ מחברי לגימנסיה הוא יהושע אורן (שסי), אותו אני רואה יום אחד בשנה כשהוא בא ליום הלימודים של מחזור תש"ח בגימנסיה הרצליה.

באותו יום של כיבוש תל ג'מע, כשלושה שבועות אחרי שעלינו למשלט הגופרית, אנו מתבשרים בפעם השלישית, שהערב באים להחליף אותנו. אנחנו כבר לא מאמינים שזה יקרה, אבל הפעם זה קורה. עם חשכה באה משאית עם המחליפים. מישקה לוקח את המפקד החדש לסיור בגבעה, מראה לו את כל העמדות שחפרנו בשבילם, ואנו עולים בשמחה על המשאית המרוקנת.

בדרך עוצרים ליד בית הביטחון המנוקב של קיבוץ בארי ושמחים לראות את הבנות הרומניות שבאות לנפנף לנו. בין הבנות אני מבחין בפנינה שלי, השולחת לי נשיקה באוויר. אני מסתכל לצדדים לבדוק אם היא מתכוונת אלי ורואה שמוישלה המרשמידט יפה התואר, מחזיר לה נשיקה אווירית. איזה פספוס, גנב ממני את הנשיקה שלא היתה מיועדת אליו.

המשך יבוא

* * *

אבנר הרוסי

1. מה שהאימהות סיפרו לנו

הפרש הגילים ביני לבין פוצ'ו קטן ולכן מקטנות הושיבו אותנו האימהות בלול אחד ומאז היינו משחקים יחד בכל תקופת ילדותנו.

רחוב שלום עליכם בתל אביב היה כולו חול באותה תקופה. זה הרחוב שבו גדלנו פוצ'ו ואני בשנותינו הראשונות.

לאורך הרחוב ניבנו מספר בתים חדשים. ליד כל בית ערימת חול זיפזיף ששימשה לבניין ובשבילנו – הרי חול למשחקים. היה אפשר לחפור בורות ולכרות מנהרות אחד מול השני עד שנפגשות הידיים. ליד כל בניין היה גם בור גדול ל"כיבוי" סיד. היו ממלאים את הבור באבני סיד שרופות, מוסיפים מים. הסיד היה רותח זמן מה, והיה מתקבל סיד לבן "כבוי" במירקם דומה לשמנת סמיכה. את הסיד הטרי היו מכסים בחול נקי כדי שהסיד לא יתלכלך.

יום אחד הלכנו יחד, כרגיל, לשחק על ערימת החול, נכנסנו בטעות לתוך בור הסיד, שלא הבחנו בו והתחלנו לשקוע. פוצ'ו עד צוואר ואני עד חצי הגוף. שכנים שראו אותנו מיהרו והוציאו אותנו מהבור והביאו אותנו הביתה. שם שטפו אותנו מהסיד ומרחו אותנו בשמן כדי לשמור על העור.

לא היה חסר הרבה שלא היה מי שיספר את סיפורי פוצ'ו וזו היתה אבידה לעולם.

2. שביתת הדיבור של פוצ'ו

למדנו בשני גנים שביניהם גדר משותפת. פוצ'ו בגן פרטי, ואני בגן של ארגון אימהות עובדות. הגננת היתה חווה ורבה (הגנים היו ברחוב בן יהודה בקרבת קולנוע מגדלור).

פוצ'ו רצה לעבור לגן שבו אני הייתי, אבל אא"ע לא רצה לקבלו היות שהוריו היו "בורגנים" – לאבא שלו היתה נגריה שעבדו בה מיספר פועלים.

פוצ'ו, בגיל ארבע-ארבע-וחצי – החליט להפסיק לדבר בגן. הוא לא דיבר במשך מיספר חודשים. אנחנו היינו נפגשים ליד הגדר ומדברים בינינו בשקט, כשהיינו יוצאים לחצרות. הגננת של פוצ'ו החליטה שהילד מפגר ולא ידעה מה לעשות איתו. הוריי היו מלאי התפעלות מהילד, מההחלטה שלו להמשיך בשביתה ולא לדבר. כשאימי היתה שואלת אותו: "נו, יסקה'לה, אתה כבר מדבר בגן?" – הוא היה עונה בקולו הנמוך: "עוד לא."

לאימו לא היתה ברירה היא שילמה לאא"ע מחיר כפול, והילד עבר ללמוד בגן איתי.

* * *

פוצ'ו

1. אבנר הרוסי

אבנר  (או נורקה כפי שקראו לו בבית) היה החבר הכי טוב שלי. גם אחרי שעזבנו את רחוב שלום עליכם ועברנו לגור ברחוב המגיד, הרחוק, היינו ממשיכים להיפגש עד סוף הגימנסיה. בדרך כלל אני הייתי בא אליהם כל שבת בצהריים, כי לי היו סקטים.

 אימו נוסיה היתה אישה נחמדה שהיתה נותנת לי סוכריות, ואביו, המשורר הנודע, היה נותן לי הרצאות. נורקה היה הרציני משנינו, בעוד אני רציתי ללכת לפלמ"ח ולקיבוץ, הוא הלך לנוטרות ולטכניון. גם אחיו יניב ואחותו יעל עשו חיל בדרכם.

רק על דבר אחד לא אסלח לשלושתם, לא רק אני, גם כל האומה. לעמנואל הרוסי היה ארגז גדול שבו רוכזו כל כתבי היד שלו. בכל פגישה שלי עם נורקה הייתי אומר לו, תעשו עם זה משהו שלא יילך לאיבוד. הוא היה מטיל את העבודה על שני אחיו והם עליו. בשיחה האחרונה שלי איתו, כשבירכנו זה את זה בשנה טובה, שאלתי כהרגלי על החומר של אבא והוא התנצל שאין כבר מה לעשות, הרטיבות השמידה כמעט את כולו.

לא נשאר לנו אלא להתנחם עם "שכב בני שכב במנוחה אל נא תבכה מרה  /  על ידך יושבת אימך שומרת מכל רע..." – המושמע כמעט כל שבוע ברדיו.

2. מאירקה פעיל – כמציל נֶבֶּכִים

שלשום הלך לעולמו מאירקה פעיל, פלמ"חניק, לוחם והיסטוריון. לזיכרו אספר אפיזודה קטנה המאירה פן לא ידוע באופיו, פן המצביע על נכונותו לבוא לעזרתם של כל עלובי הנפש.

הדבר אירע ביום רביעי בשלוש אחה"צ באולפני הרצליה.  מירב מיכאלי ערכה תוכנית על דמות הצבר הישראלי והזמינה את מאירקה פעיל, את נתיבה בן יהודה ואותי. במקרה שלושה פלמ"חניקים. יכלה להזמין גם כאלה שהיו באצ"ל, בנח"ל או בגבעתי, אבל כנראה שבעיני צעירים כמירב. דמות הצבר מיוצגת הכי טוב על ידי מי שהיה בפלמ"ח, וכך יצא גם לי להיות בשלישייה הנבחרת.

עוד אני עומד עם מאירקה ברחבה שלפני אולפני הרצליה, והנה מגיעה מונית וממנה יורדת נתיבה. היא רואה אותי ופניה אורות, דרך המשקפים העבות שלה אני רואה את הברק  הנוצץ בעיניה. מאירקה  בטוח שהיא מחייכת אליו, וגם אני בטוח שאליו, כי מי אני בשבילה, אבל כדי שלא תהיה טעות, היא ממהרת לפתוח את פיה ואומרת:

"פוצ'ו! איזה מזל שאני רואה אותך!"

למשמע המילים האלה מפי גיבורת הפלמ"ח אני מתמלא אושר ושואל:

"על איזה מזל את מדברת?"

ואז היא אומרת: "שמע, בדיוק אתמול הביאו לי את הקלטת של 'חבורה שכזאת'.  ראיתי את הסרט גם קראתי את הספר שלך ומה אני אגיד?"

"נו מה?"

"חרא של ספר! זה מה שהיה בפלמ"ח? רק סחיבת תרנגולות, וקומזיצים, ומתיחות? רק זה  וחוץ מזה הפלמ"ח לא עשה כלום? איפה העלאת  מעפילים, פיצוץ הגשרים, פיצוץ הראדאר? זה שום דבר? ומתי בכלל היית בפלמ"ח? הרי עוד היית בגימנסיה בכלל..."

כאן יצא מאירקה להגנתי ואמר:

"מה את מדברת? הרי פוצ'ו נלחם במלחמת העצמאות!" 

נתיבה לא נכנעת ואומרת: "כמה זמן? אולי שנה אחת." 

"אז מה?" אמר מאירקה, מגיני ומושיעי, "אבל זו היתה  ה-שנה של הפלמ"ח!"

נתיבה נאלמה דום, אני זקפתי חזה, ומאז ידעתי שאם אזדקק למליץ יושר – יש לי את מאירקה. ועכשיו גם הוא איננו...

* * *

באבל על מותו של ההיסטוריון הצבאי,

הח"כ-לשעבר, לוחם הפלמ"ח, אל"מ במיל'

האיש היקר והנלבב מאין כמוהו

מאיר פעיל

תנחומים לחסידה אשתו

ולכל בני המשפחה הגדולה שהשאיר אחיו

* * *

אלי מייזליש

"אז בעצם לא כל-כך רע כאן..."

לקח לי רק כמה דקות לעלעל בעיתונים של ערב חג, ובכל המאמרים הראשיים של הכאה על חטא, על כל הנבזות, על כל השִפְלוּת, על כל הכזבים שהלעיטו אותנו כל השנה עיתונים אלה, והם מסכמים: "בעצם לא כל-כך רע כאן... תסתכלו על סוריה, תסתכלו בעיקר על אירופה, ותסתכלו על שאר העולם ואפילו ובעיקר על ארה"ב, שנמצאת עכשיו במבול ואנדרלמוסיה ערב בחירות, עם ים של מועמדים לנשיאות והסכם רע עם איראן..."

אז מה רע לנו? לא בונים? בונים, ועוד איך ועוד איזה דירות. לא קונים מכוניות חדשות? קונים, ועוד איך. לא טסים לחו"ל? טסים, ועוד איך? אז מה? האִם כתבה על 5 מסכנים שיש להם סדק בקיר זאת התמונה שלנו? או התור בנתב"ג והפקקים באיילון בבוקר ובערב?

וכשאיזה 'עיתונאי' עלוב נפש מבין כי העם אינו הולך בדרכו אז הוא מתקיף את המדינה ואת הממשלה ואת ראש הממשלה, ככה אותו רון קופמן השמן והצרחן כותב ערב שבת ב"מעריב סופהשבוע":

"מדינה מטונפת".

"קיבינמט" [קבינט].

"חניוקים".

"בשנה הבאה לא יהיה יותר טוב, והרי גרוע יותר לא יכול להיות."

"לצעירים... או שתהגרו או שתתפגרו."

על העולים החדשים ככה: "28 אלף עולים חדשים – טפילים. להפסיק מיד... שיהגרו לקנדה או לאוסטרליה. צרות יש לנו מספיק."

שיסביר טוב יותר מה רע לו עם 29 אלף עולים.

המזל הוא שנותנים לו מקום בעמודים האחוריים – בסוף. ולאותו "מעריב חדש", אם ככה כותבים שם – ברור למה עיתון זה אינו נמכר.

עוד מעט אולי יתפזרו ענני הפליטים בכל הפינות של אירופה. היום, עומדים אלפי אנשים עם שלטים בברכות WELCOME  ואינם יודעים עדיין איזה WELCOME ממתין להם. לבריאות.

בעוד זמן קצר, אולי שנה ואולי פחות, כשהפליטים והדאע"ש ושאר בני ערב יעשו סמטוחה באירופה, אולי יניחו לנו לנפשנו עם מדבקות על שמן זית מהשטחים. התעסוקה של המשטרה אחרי כל מכונית תופת תהיה בעיצומה ואף כלב נאור מהאיחוד יבין מה בעצם הורס להם את החוקים ואת החיים, את התרבות, מי משתין שם בכיכרות ומי פורץ לכל חנות בלילות.

כל האמור כאן ברור כשמש. צריך רק לא להתבכיין ולקשקש: בברלין יותר בזול. עוד מעט יהיה ליהיר הזה שכן סורי ונראה אם יהיה לו מה להשוות בכלל.

* * *

רוֹן גֵּרָא

יְמֵי זִיכָּרוֹן 

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל שֶׁבְּנֵס צִיּוֹנָה.

סָבִי ר'  פִישֵּׁל (אֶפְרַיִם) קָנֵל

הוּא הַחַזָּן הַקָּבוּעַ.

אֲנִי יֶלֶד רַךְ בַּשָּׁנִים

עוֹצֵם עֵינַיִם וּמַמְתִּין

לְקוֹלוֹ שֶׁיַּרְוֵנִי כְּמַיִם.

כַּבִּיר, חָזָק, עֲנָק.

הַסַּפְסָלִים מְלֵאִים,

קְרוּאִים מְפֻעֲמִים נִצָּבִים עַל הַמִּפְתָּן,

מִישֶׁהוּ לוֹחֵשׁ שֶׁהַקּוֹל הַזֶּה שׁוֹזֵר

יִרְאַת שָׁמַיִם.

אַט אַט אֲנִי עוֹזֵב אֶת אָבִי וּמִתְקָרֵב אֶל

סָבִי

לְקַבֵּל לִיטּוּף קָבוּעַ.

מַרְבִּית חֲבֵרַי מִשְּׁכוּנַת הַפּוֹעֲלִים

הַסּוֹצְיָאלִיסְטִים,

אֵינָם מִסְתּוֹפְפִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת

בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים,

אֵינָם מַכִּירִים בִּסְגֻלַּת קוֹלוֹ הַמְּיֻחָד שֶׁל הַחַזָּן,

הֵם מַכִּירִים אוֹתוֹ,

אוּלַי

כִּמְנַהֵל סְנִיף הַבַּנְק בִּלְבַד.

הַיּוֹם

בְּנִבְכֵי הַלֵּילוֹת  עוֹלֶה בִּי

קוֹלוֹ

מַנְבִּיט זִיכְרוֹנוֹת

מַצְמִיחַ רַקְּפוֹת יַלְדוּת.

בְּסוֹף יָמָיו שָׁר תַּמְרוּרִים

הַחַיִּים כְּבֵדִים מִכָּבְדָּם שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים.

הוּא תַּמְרוּר זוֹהֵר בְּחַיַּי הַדְּרוּכִים

כְּשֶׁזִּיכְרוֹנוֹת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים

אוֹתִי

מִדֵּי שָׁנָה פּוֹקְדִים.

* * *

באבל על מות מאיר רון (רוזנצוויג) יפה התואר

חבר גרעין שדמות וחבר קיבוץ עין גדי

שנפטר לאחר מחלה קשה

הלווייתו התקיימה בקיבוץ עין גדי

 אתמול, יום רביעי, 16.9.15

* * *

מנשה שאול

יש נביא בארצו

הקנאים הקיצוניים באיראן עוסקים בפולחן האישיות של מנהיגם עלי חמינאי, דבר המקומם את העולם הסוני.

מוחמד יזדי, ראש ועדת המומחים של המנהיגות באיראן, הודיע לאחרונה כי האל הוא שמינה את אייתאללה חמינאי למנהיג רוחני עליון, "וילאית אלפקיה", ולכן אסור למתוח עליו ביקורת. בנוכחות 18 חברי הוועדה הוסיף יזדי כי גם הנביא מוחמד מינה את חמינאי לתפקיד זה. יזדי אינו לבד. גם הנואם הראשי במסגדים של טהרן, איאת קאדים צדיקי, הכריז כי אופי השלטון באיראן הוא אלוהי, וכי זהו הקריטריון האמיתי ולא רוב של הבוחרים.

איאתאללה צאפי כלביאקאני הכריז כי חמינאי הוא נצר של האימאם אלחוסיין, בנו של אבי השיעים עלי. לכן, חמינאי הוא ברמה של הנביא מוחמד. טענה זו נוגדת את ההלכה של הסונים הקובעת כי מוחמד הוא אחרון הנביאים, וכי אחריו לא יבוא עוד נביא.

ואילו ראש ועדת הנואמים בימי שישי, רידא תקווי, אמר בנאום יום שישי במסגד, כי תפילות ימי שישי מיועדות לחיזוק הקשרים בין כלל המוסלמים ועלי חמינאי, שהוא נצר של האימאם עלי ורעייתו פאטמה – בת הנביא.

העיתון "קיהאן", ביטאונם של הקיצוניים, מספר כי חמינאי ערך ביקור בעיר שיראז, שהיתה בירת התרבות הפרסית. העיתון מוסיף כי אף על פי שהביקור לא היה באביב, השושנים פרחו, הציפורים צייצו ורקדו, ריח ניחוח נישא באוויר, והשמש זרחה והאירה. ולמה כל זה? משום שהאכא, "האדון", הגיע.

חסידיו של חמינאי תיכננו לצייר את דיוקנו על מורדות ההרים ברחבי איראן, כדי שהאיראנים והתיירים ישקיפו עליו בעת טיסתם. אך חמינאי הצנוע התנגד והסתפק רק בציור אחד כזה.

אתר האינטרנט של חמינאי מפרסם אלפי שירים ששולחים חסידיו. אחד השירים מתאר את חמינאי כ"משקה אלוהי", וכשמוסלמים שותים אותו, מתגלית להם האמת לאמיתה. משורר אחר, מקטר, כתב כי חמינאי הוא גן עדן שבשמיו זורחים מיליארדי כוכבים.

כשפרץ ב-2011 "האביב הערבי", טען חמינאי כי אביב זה התרחש בהשראתו של רוחאללה חומייני. הוא מינה אז את שר החוץ לשעבר, עלי לאריג'אני, לראש לשכת ההתעוררות האיסלאמית שתפקידה לייעץ למנהיגי "האביב הערבי" כיצד לנהוג. בין השאר חיבר חמינאי איגרת ל"אחים המוסלמים" במצרים, שבה הוא ממליץ לטהר את הצבא המצרי, להקים בתי דין מהפכניים על מנת לשפוט בהם את המתנגדים, ולחסל את האויבים, כפי שעשה חומייני אחרי המהפכה האיסלאמית באיראן ב-1979. (לא ברור מהי דעתם של חמינאי וחסידיו כיום, לאור כישלון "האביב הערבי" ותבוסתם של "האחים המוסלמים").

באוגוסט 2015 הגיע פולחן האישיות לשיא השיאים: לשכתו של חמינאי הזמינה 400 רופאים מ-68 מדינות ברחבי העולם להתכנס בטהרן כאורחי המשטר, שכיסה את הוצאות הנסיעה והשהות שלהם. המגמה היתה ללמד את הרופאים את משנתו של חמינאי בתחום הרפואה ולהרחיב את הידע שלהם, וזאת למרות שחמינאי אינו רופא.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 351.

* * *

אלוני זמורה

תגובה ל"שירו" של חיימקה שפינוזה

 "אני משוררת עם..." (גיליון 1077)

חיימקה שפינוזה הוא איש גס רוח.

עם טעם רע. (מזל שאין לו ריח...)

שירתו איננה ראויה לדפוס,

בשל צרות מוח עם עט חפוז.

יש בו נימה אנטישמית,

גם גסות של מילים נבובות

שמעידה על התרוקנות המחשבות.

שימוש מופרז במילים גסות

מביישות את זיכרונם וכבודם

של דליה רביקוביץ וח.נ. ביאליק

אותם הוא מכתים בדם.

בוש והיכלם לך, ירדת לתחתית

שתהיה לך שנה יותר יצירתית.

אלוני זמורה

נ.ב.

אהוד, נראה אם יש בך האומץ לפרסם את תגובתי.

מכל הלב מאחל לך שנה טובה.

* * *

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

אני משוררת מזרחית עם כּוּס

ועם היסטוריה של קיפוח עדתי

לכן השירה שלי טובה יותר

מדליה רביקוביץ ומביאליק

שהיה יכול רק לחלום

לנשק לי את הכּוּס המזרחי

לדליה רביקוביץ לא היה

כּוּס מזרחי

ולכן השירה שלה

לא שווה היום כלום

ואילו אני אקבל כל חודש

מחזור מזרחי עם חוואייג'

ובבוא היום גם את פרס ישראל

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.9.15

* תכליתה של מדינת ישראל – במאמר תחת הכותרת האורווליאנית "בחזרה לגולה" בגיליון ראש השנה של "הארץ", מלינה קרולינה לנדסמן על הנסיגה מהישראליות ליהודיות, ומציגה זאת כהשתלטות עוינת על המושג ציונות. "מרגע שקמה מדינת ישראל השלימה הציונות את משימתה... הציונות הקלאסית ביקשה להעלות את היהודים לדרגה גבוהה יותר של קיום פוליטי, כלומר לשחרר את היהודי מכבלי שיעבודו ההיסטורי ולאפשר לו לידה מחדש כ'ישראלי'..."

אין כל שחר לתיאור ההיסטורי הזה. הקמת מדינת ישראל כלל לא נתפסה כתכלית הציונות, אלא כמכשיר להגשמתה – קיבוץ גלויות, העלאת העם היהודי לארץ ישראל, יישוב הארץ ביהודים ובניית מדינת ישראל על ערכי חזון הנביאים.

ברל כצנלסון, במאמרו "מה לפנים?" במאסף "בּכּוּר", בעשרה בטבת תש"א 1941: "עלינו להרים את הדגל של פתרון שאלת היהודים, מדינה יהודית. אודה, לא המדינה היא העיקר בשבילי. אילו היה אפשרי מישטר המבטיח חופש עלייה המונית וחופש הבנייה היישובית, לא הייתי להוט אחרי סיסמה זו דווקא. אולם לאחר מה שעבר עלינו בשנים האחרונות יכולנו להיווכח, כי בתקופה זו אין משטר אשר יבטיח לנו זאת בלתי אם מדינה יהודית. המדינה יותר משהיא מטרה היא מכשיר הכרחי להשגת דברים עיקריים בחיי העם."

ברל מבטא בדבריו אלה את רוח הדברים של מייסדי המדינה, את מהותה של הציונות. דברים ברוח זו השמיע ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון וכמוהו כל מקימי המדינה. אגב, הדגשת המילים "מדינה יהודית" בציטוט מברל היא במקור, וכאן אתייחס לעוד אמירה של לנדסמן, שאינה המצאה שלה, אלא קלישאה פופולרית בשנים האחרונות: "אפשר לסכם את המניפולציה המושגית בהחלפת 'מדינת היהודים' ב'מדינה יהודית'."

לכאורה, ישראל הוקמה כ"מדינת היהודים" על פי שם ספרו של הרצל, והיום במניפולציה של הימין והדתיים, משנים אותה ל"מדינה יהודית".

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אין זה משפט של נתניהו וגם לא של בנט. זוהי הכרזת מדינת ישראל, לב ליבה של מגילת העצמאות, עליה הכריז דוד בן גוריון.

בדיוק שנה קודם לכן, ב-22.5.47, בנאום שנשא ב"ג באסיפת-הנבחרים (מעין הפרלמנט של היישוב היהודי בא"י טרם הקמת המדינה), הוא אמר:

"אנו יכולים ללכת רק בתביעה אחת, בתביעה ההיסטורית של עם ישראל לקוממיות ממלכתית, לארץ ישראל כמדינה יהודית."

אני יכול להמשיך ולמלא דפים על גבי דפים בציטוטים מעין אלה. פשוט, אין כל הבדל, ואף לא שמץ שמצו של הבדל, בין רעיון "מדינת היהודים" לרעיון "המדינה היהודית". זו המצאה של השנים האחרונות. אגב, הרצל כתב את ספרו בגרמנית, והתרגום של "יודנשטאט" ל"מדינת היהודים" הוא מקרי. בהחלט ניתן היה לתרגמו ל"המדינה היהודית". המסר היה בדיוק אותו מסר.

אבי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים". חלומו היה הקמת מדינה יהודית. מדינת היהודים. היינו הך. מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות.

* נגד זכותו של עם אחד בלבד למדינה – בגיליון ראש השנה של "הארץ" כותב גדעון לוי מאמר שטנה ארסי נגד קיומה של מדינת ישראל. "די ל'יהודית'" הוא הכתיר את הפשקוויל. הוא לא רוצה מדינה יהודית, אלא מדינה "דמוקרטית" כפי שרוב מדינות העולם הן מדינות "נורמליות".

אולם רוב מדינות העולם הן מדינות לאום – מדינת הלאום של העם הצרפתי, של העם הבריטי, של העם הסיני, היפני, הספרדי והשוודי. גדעון לוי אינו שולל את זכות קיומן. כל עם ראוי בעיניו לזכות ההגדרה העצמית, זולת עם אחד. העם היהודי. אנטישמיות צרופה ומזוקקת בגרסתה הנחותה והבזויה ביותר – אוטואנטישמיות.

אולם איך יכול לוי להסביר לעצמו את האפלייה הגזענית הזאת? איך הוא, שמחזיק מעצמו, בחוסר מודעות עצמית קיצונית, אדם ... "נאור", מסביר לעצמו את שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי?

"במרבית המדינות הנאורות הרשויות אינן מעזות לשאול לדתו של אזרח. בישראל זהו קו פרשת המים."

ל"דתו", כלומר אין המדובר בלאום אלא בדת בלבד. לוי מכחיש את קיומו של העם היהודי, ואם אין עם יהודי, הוא אינו ראוי למדינה. איזה פטנט אנטישמי נפלא.

את השאיפה לרוב יהודי מגדיר גדעון לוי כ"לאומנית" ובלתי לגיטימית. הוא רוצה מדינה "דמוקרטית". אם יוגשם חלומו ובמסגרת "זכות" השיבה תוצף ישראל במיליוני "פליטים" פלשתינאים, תהיה ישראל דמוקרטיה מן הסוג של סוריה ומדינות ערב. התנאי ההכרחי להיותה של ישראל דמוקרטיה במזרח התיכון, הוא היותה מדינה יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי. כן, יש עם כזה.

האמירה של לוי כאילו אינו נגד קיומה של ישראל, אלא רק נגד היותה יהודית, היא צביעות מתחסדת. ישראל היא מדינה יהודית. אין ישראל אחרת. ומי ששולל את היותה כזאת, שולל את עצם קיומה ומייחל להשמדתה.

לוי מסיים את הפשקוויל שלו בקריאה למלחמת השחרור של ישראל מיהדותה. ואכן, הוא עקבי בתמיכתו בלוחמי החירות המנהלים את מלחמת השחרור הזאת – במחבלי חמאס, חיזבאללה ופת"ח.

* תאונת עבודה – גדעון לוי נבחר לראשות מפלגת העבודה. לא, תאונה קטלנית כזאת לא קרתה. אני בטוח שגם לא תקרה. אבל היא קרתה למפלגת העבודה הבריטית.

זוועה. שקיעתה של הדמוקרטיה הבריטית. באֵם הדמוקרטיות, אם הפרלמנטריזם, מפלגת הלייבור העמידה בראשה מנהיג אנטי ישראלי, אנטישמי ואנטי מערבי ראדיקלי – ג'רמי קורבין. קורבין ה"מתקדם" תומך בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן, בכל מוקדי החושך הפונדמנטליסטיים ביותר, מתוך שנאתו העזה למערב, לישראל וליהודים. הוא תומך בטרור הבינלאומי, בדה-לגיטימציה לישראל, במכחישי שואה למיניהם, ב"זכות" ה"שיבה" – כלומר בהשמדת ישראל, ומעריץ משטריהם של צ'אווס, קסטרו ובריה"מ לשעבר.

כסוציאל-דמוקרט, אני חש זיקה רעיונית ללייבור הבריטי, ודווקא בשל כך אני מאחל לה תבוסה משפילה ומוחצת בבחירות הבאות בבריטניה.

אני מצפה מיצחק הרצוג וממפלגת העבודה להוקיע את בחירתו של קורבין לראשות הלייבור.

* על מה מחנכים היום בבית בירם? – איני מתפעל יתר על המידה מהתוכנית להכפלת תלמידי 5 יח' במתמטיקה, אותה מוביל נפתלי בנט. לא שאני מתנגד לה. להיפך, היא חיובית. הבעייה שלי היא בהתייחסות למתמטיקה כחזות הכול. הרי הייתי תומך גם ביוזמות להעצמת לימודי התנ"ך, הספרות, האזרחות, היהדות וההיסטוריה, והרי ישנה בעייה חמורה של הידלדלות מדעי הרוח בישראל, ואין כמו ההומניסטיקה לבניין אומה וחברה.

התחלתי לקרוא מאמר ברוח זו ב"הארץ", מאת מנדי רבינוביץ', מנהל "בית בירם" – החטיבה העליונה של בית הספר הריאלי בחיפה. בראשית המאמר, דומה היה שהוא מבטא את השקפתי בנדון, אולם ככל שהתקדמתי בקריאת המאמר, הבנתי שהאיש חותר להנחלת מערכת רדיקלית פוסט-ציונית. גולת הכותרת של דבריו היא ביטול חוק השבות "המסתגר", כלומר יהדותה של המדינה.

לפני כשלושים שנה הדרכתי גרעין של תנועת הצופים לאורטל, שרבים מחניכיו היו תלמידי בית הספר הריאלי, לצד חניכים מטבריה, מגדל העמק, נצרת עלית וקריית שמונה. בהתחלה היה קשה לגשר על הפערים בין מקומות המוצא של חניכיי, אך עד היום, כשהם קרבים לסוף העשור החמישי לחייהם, הם חברי נפש, ממש משפחה אחת.

המטען הציוני שעימו הם באו מן הבית, מתנועת הנוער ומבית הספר, היה הדבק שאיפשר את בניין הגשר הזה. ולמרות שמנהל בית בירם באותם ימים גירש אותי מבית הספר כשביקרתי את חניכיי, כיוון שהייתי יחף, וממה ששמעתי מחניכיי היתה לי ביקורת לא מעטה על בית הספר (על משמעת הברזל החיצונית, עד הדגש המופרז על המירוץ לציון ועוד) הערכתי את המטען הערכי הציוני שבית הספר מעניק.

ומה מלעיטים שם היום על התלמידים? המאמר הזה מעורר בי חשש כבד לגבי הידרדרותו של המוסד המפואר הזה.

* הבורות כדגל – אימי ז"ל נהגה לומר משפט שנחרט בי: "הבורות אינה דגל, ואין צורך לנפנף בו."

אין אדם שאינו בור. הרי עולם הידע הוא אינסופי, וגם האדם הסקרן והידען ביותר – יש תחומים שבהם הוא בור. אבל איזו סיבה יש שאדם ינפנף בבורותו כבדגל, כדבר שיש להתהדר בו?

שרת התרבות קיימה ראיון ב"ישראל היום", ובו התגאתה שלא קראה צ'כוב, לא הלכה לקונצרטים, כאילו יש איזו סיבה להתהדר בכך. אם רצונה לקדם את התרבות המזרחית, אני איתה ב-100%. משחר נעוריי אני מחובר לכל ניסיון לקדם את התרבות המזרחית העילית (אין כוונתי לפופ הים תיכוני, נוסח "נשבע לך לא בוגד בחייאת עיוני לא בוגד") – תרבות שקידמו ומקדמים שלמה בר, ארז ביטון, אמנון שמוש, קובי אוז, שמעון בוסקילה, התזמורת האנדלוסית ואחרים. אני מחובר מאוד לתרבות הפיוט לכל גווניה ובהם המזרחי, ולגל המחבר בינה לבין הרוק העכשווי (ברי סחרוף, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מאיר בנאי, אהוד בנאי ואחרים). אולם האם כדי לקדם את התרבות הזאת, יש להציג אותה כמנוגדת לתרבות המערב? כמתנשאת על תרבות המערב?

כאשר שרת התרבות (!) – שייעודה הוא לקדם את התרבות, רואה באי קריאת צ'כוב משהו שראוי להתהדר בו, התוצאה היא פוסט כפי שקראתי בפייסבוק בהשראת הראיון עימה בפייסבוק, לצד צילום כותרת הראיון, ובו משפט המחץ, רווי הגאווה: "קראתי הרבה רומנים רומנטיים, פטריק קים וספרי בלשים אחרים... הרבה יותר מ'הזקן והים'." ואו!!!

ועל כך אומר בפרפרזה לדברי אמי: פסולת אינה דגל, ואין כל צורך לנופף בה.

* מפעל הצלה תרבותי – פעמיים בשנה, בחגי תשרי ובפסח, מפרסם המוסף הספרותי של "הארץ" מסה רחבת היקף בהמשכים, של גדול חוקרי הספרות העברית בימינו, חתן פרס ישראל פרופ' דן מירון. המסה הזאת היא חג לשוחרי הספרות העברית, ובעבורי היא חלק מהותי בהוויית החגים. מדי מחצית השנה אני מצפה לה בכיליון עיניים. בערב ראש השנה, פורסם החלק הראשון במסתו של מירון על המשורר העברי חיים לֶנסקי, שאותו מגדיר מירון כמי ש"ללא ספק היה מגדולי המשוררים העברים בעידן הפריחה של הליריקה העברית המודרניסטית בין שתי מלחמות העולם," ובתוכם "היה הוא הכוכב הזוהר ביותר." מירון משווה את לנסקי לאלתרמן (!), גדול השירה העברית, ועל קולו השירי, "מין פלא פיוטי" הוא כותב ש"אינו נופל מן הפלא הפיוטי הגדול האחר של התקופה, זה המוכר לכולנו – שירי 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן. המשורר שלֶנסקי היה בן דורו ובן דרגתו."

בחלקה הראשון של המסה לא הירבה מירון לשבץ ציטוטים משיריו, מה שמותיר עדיין את ההבטחה המחייבת של מירון עלומה, שטרם עמדה למבחן הקורא. אולם חזקה על מירון, שאם כך הוא נפעם מן המשורר – מדובר במשורר יוצא דופן בגדלותו. והנה, לבד משמו ועצם היותו, איני מכיר כלל את שירתו, ואם כך אני, הבקיא בשירה העברית ותולדותיה, סביר להניח שמרבית הקוראים לא שמעו אף את שמו. כלומר, מדובר במשורר דגול, שכתב יצירה עברית גדולה, ושקע בתהום הנשייה. מסתו של דן מירון, אם כך, היא מלאכת קודש של הצלת אוצר תרבותי משמעותי ביותר בתרבות היהודית.

חיים לנסקי נספה בדמי ימיו, בן 38, כעובד כפייה בגולאג סובייטי בסיביר, בגין היותו מתנגד המשטר, ציוני ומשורר הדבק בשירה העברית האסורה.

כולי ציפיה דרוכה לחלקים הבאים של המסה.

[אהוד: אתה תמים. אל תצפה ליותר מדי. דן מירון הוא גם מומחה להגזמות ולאבסורדים. הוא כתב פעם שהשיא של הפרוזה היהודית שנכתבה במאה עשרים הוא של סופרי האידיש בבריה"מ – ולעומתה מחווירה כל הפרוזה העברית בארץ. אגב, הוא מימיו לא קרא ספר שלי].

* מאיר פעיל ז"ל – בבחירות לכנסת השמינית – 31.12.73, נבחר מאיר פעיל לכנסת, כמנהיג סיעת היחיד "מוקד". "מוקד" היתה סיעת שמאל ציוני, פרי איחוד של תנועת "תכלת אדום" שהקימו פעיל ורן כהן והפלג מתוך מק"י שחזר לציונות, שבראשו עמד משה סנה, ואחרי מותו – שמואל מיקוניס ויאיר צבן (בניגוד למידע בכתבה ב-ynet, בבחירות אלו פעיל לא נבחר ברוטציה, אלא לכהונה מלאה, כמנהיג המפלגה). לימים הייתה "מוקד" אחת הקבוצות שהקימו את תנועת של"י (שגם מטעמה פעיל כיהן כח"כ), שלימים התמזגה בתוך רצ, שהינה המרכיב המרכזי של מרצ.

"מוקד" דגלה בנסיגה לקווי 49', בהקמת מדינה פלשתינאית ובהכרה באש"ף. בתור שכזאת, היתה הרחק מחוץ לקונצנזוס, וכשגולדה ואחריה יצחק רבין הקימו את ממשלותיהם, הם כלל לא שקלו לקיים איתה מו"מ קואליציוני. "מוקד" היתה הרחק מ"שמאל" למפ"ם, שהיתה חלק מן המערך, והרחק אף מסיעת רצ של שולמית אלוני, שכיהנה תקופה קצרה בממשלת רבין הראשונה.

עם זאת, לא היה ספק בהיותה של "מוקד" מפלגת "שמאל" ציונית ופטריוטית. בוודאי שלא היה ספק בכך בנוגע למאיר פעיל. מאיר פעיל, ממפקדי הפלמ"ח, קצין נערץ בצה"ל, המפקד המיתולוגי של בה"ד 1 וד"ר להיסטוריה צבאית, היה פטריוט ציוני וביטחוניסט כל ימיו, רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מעמדות ה"שמאל" הרדיקלי, האנטי ציוני, שבאותם ימים יוצג בכנסת בידי רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, לימים – המרכיב המרכזי בחד"ש).

כשפעיל החל את דרכו בכנסת, הייתי ילד בכיתה ה'. ילד פוליטי ומעורה מאוד. ואף שפעיל ייצג עמדות פוליטיות רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב, דווקא הוא שבה את ליבי, בעיקר בזכות חוש ההומור השנון שלו, שבא לידי ביטוי בקריאות הביניים הבלתי פוסקות שקרא בקולו הצרוד, המחוספס והרועם. ודומני, שהוא היה אהוד באופן כללי הן על הח"כים משמאל ומימין והן על הציבור. לאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, הקדיש את עיקר זמנו להיסטוריה צבאית ולהנחלת מורשת הפלמ"ח, בעיקר במסגרת המרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, ב"יד טבנקין".

פעמיים פגשתי אישית את פעיל. הפעם הראשונה היתה ביוני 1994, בעימות בינינו בנושא הנסיגה מהגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. באותם ימים נערך אחד מאירועי השיא של הוועד, מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. היה זה אירוע מתוקשר, אחד מאירועי השיא שלי כדובר. ובדיוק בערב שבו הגענו שפוכים ורצוצים מעייפות לת"א, היה עליי לנסוע לעכו, לעימות עם פעיל.

היה לנו עקרון ברזל – לעולם איננו משיבים ריקם פניה של מי שרוצים לשמוע אותנו. גם כאשר מדובר בחוג האקטואליה היהודי-ערבי בעכו, שהסיכוי שנשכנע שם מישהו קלוש. וגם כאשר מדובר היה בנסיעה מיוחדת מת"א לעכו וחזרה, אחרי יום מתיש ובעיצומו של המסע. רמונה בר לב, האחראית על ההסברה, הבהירה לי, שרק אני מתאים לעימות עם פעיל, וקיבלתי את דין התנועה. אחד החברים הצטרף אליי, כדי שנוכל להתחלק בנהיגה.

הגעתי לעכו. הקהל הגדול מנה... 19 איש, רובם ערבים, כולם אנטי ציונים קיצונים. המנחה, יהודי בעל מבטא לטיני כבד, היה הקיצוני בכולם. וכך, מצאתי את עצמי בסיטואציה, שבה האדם הקרוב ביותר לעמדותיי היה... היריב שלי, מאיר פעיל.

הפעם השניה היתה במלאת שנה לרצח רבין. מאיר פעיל הוזמן להרצות על מנהיגות צבאית, באירוע לזכרו של רבין, מפקדו בפלמ"ח ובצה"ל. מאיר פעיל נשא את דגל הקצין כראש גדול, קצין חושב שאינו אוטומט של ביצוע פקודות מלמעלה והורדת פקודות כלפי מטה. הרצאתו היתה מרתקת.

לפני שנים אחדות, שוב רציתי להזמין את פעיל להרצאה בגולן, אך הודלף לי שהוא חולה באלצהיימר וכבר אין עם מי לדבר.

בראש השנה הלך אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* יש שופטים בירושלים? – לבל אסחף לשמאלץ-יתר של "אחרי מות קדושים", אזכיר סיטואציה שאינה דווקא לזכותו של מאיר פעיל ז"ל.

לעתים קרובות מצטטים את אמירתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר ביצע במלואה, ללא כחל וסרק, את בג"ץ אלון מורה, שחייב אותו לעקור את היישוב ממקומו המקורי, החלטה שכאבה לו מאוד.

חצי שנה קודם להחלטה זו, שהיתה נקודתית ליישוב אחד במקום מסוים, שנבנה על קרקע פרטית, קיבל הרכב מורחב של בג"ץ החלטה עקרונית, תקדימית, שאישרה את חוקיות ההתנחלויות. מן הראוי, שאלה המעלים שוב ושוב גירה עם טענת הכזב ש"ההתנחלויות אינן חוקיות," יאמצו את הכלל של בגין, "יש שופטים בירושלים." הם יכולים להתנגד פוליטית להתנחלויות, וזו עמדה לגיטימית לחלוטין, אולם טענת חוסר החוקיות היא שקר וקריאת תגר על החלטת בית המשפט העליון.

ובכלל, אותן עתירות היו אנטי דמוקרטיות – ניסיון להשתמש בבית המשפט העליון, כדי לכפות על מדינת ישראל מדיניות חוץ, ביטחון והתיישבות המנוגדת לעמדת הרוב, שבאה לידי ביטוי בבחירות לכנסת.

בנאום בכנסת לאחר ההחלטה (20.3.79), העלה בגין על נס את הפסיקה, ואמר שאילו ההחלטה היתה הפוכה, ממשלתו היתה מכבדת אותה (כפי שאכן הוכיח כעבור חצי שנה).

תגובות ח"כי השמאל מאיר פעיל, שולמית אלוני ואורי אבנרי, היו מנוגדות לחלוטין לעקרונות של עליונות המשפט, כבוד לבית המשפט העליון ו"יש שופטים בירושלים."

הגדיל מכולם ח"כ מאיר פעיל, ששלוש פעמים שיסע את נאומו של בגין באמירה שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא פסק דין פוליטי. כאשר העירו לפעיל שהוא מבזה את בית המשפט ועובר בכך על החוק, קראה שולמית אלוני שלשם כך יש לח"כים חסינות.

בגין: "לפני דקות מיספר קרה דבר חמור מאוד. חבר כנסת, בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה חמורה ביותר בבית משפט בישראל. בית המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל... אדוני היושב ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל פה לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית המשפט בישראל. אנחנו כולנו חייבים בכבודו של בית המשפט בישראל. שמעני, אילו בית המשפט העליון היה מקבל פסק דין הפוך, הממשלה היתה מבצעת אותו... זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי לפגוע בבית משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו."

אותו חבר כנסת היה מאיר פעיל.

אילו בית המשפט העליון היה מקבל החלטה בעד או נגד ההתנחלויות, זו אכן היתה החלטה פוליטית והתערבות בנושא לא לו. ההחלטה לא הביעה דעה על צדקת המדיניות, אלא על החוקיות שלה. לשם כך קיים בית המשפט העליון. ומי שטענו שההחלטה פוליטית, הם אלה שרצו החלטה פוליטית – שבית המשפט יקבל החלטה חסרת שחר מבחינה משפטית, על פיה ההתנחלויות אינן חוקיות, כלומר הם רצו שבית המשפט יהיה כלי שרת בידיהם לקידום עמדתם הפוליטית.

* ביד הלשון: שבת "שובה" – השבת שבעשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים, מוכרת כ"שבת תשובה". אך זהו שיבוש. שמה של השבת הוא "שבת שובה". אולם הצליל של חיבור המילים "שבת" ו"שובה" נשמע כ"שבת תשובה", והשיבוש הזה גם הגיוני בתוכנו, כשבת שבעשרת ימי תשובה.

אולם השבת היא שבת "שובה", והיא נקראת כך בזכות ההפטרה הנקראת בה, מתוך ספר הושע, הנפתחת במילים "שובה ישראל עד ה' אלוהיך." ובעצם, אותה שיבה, היא התשובה.

* * *

משה כהן

1. הנדון: סרט לראש השנה

מכובדי,

בראש השנה בשעה 13 צפיתי לתומי בערוץ 1 ויצא לי לראות סרט עברי מלבב. משוררים ערבים ויהודים קראו משיריהם המבטאים את העוול שנעשה לעם הערבי ("הפלסטיני") על ידי הציונים המנוולים.

ומה הם בסך הכול דורשים לתיקון העוול? זכות השיבה ומדינה פלסטינית, זה הכול. מי אמר שאין פרטנר לשלום? בהתרגשות רבה הביעו המשוררים המחוננים בשיריהם ובשיחם את סבלו של העם הערבי, בלי להזכיר ולו במילה את הטרור הערבי וקורבנותיו. מעניין לדעת כמה כסף השקיעה רשות השידור, המתלוננת על היעדר מימון, בסרט זה.

הרי לכם עוד הוכחה שצריך להזרים עוד כספים לרשות השידור כדי שתמשיך ביצירתה הפלסטינית.

ומי אמר שהממשלה אינה מגבילה את חופש הביטוי של אנשי התקשורת. הבו לנו חופש ביטוי וכסף, הרבה כסף, כדי להביע את רחשי ליבנו למען העם הפלסטיני הנדכא על ידי הישות הציונית הדורסנית.

מי שמע על טרור ערבי? אין חיה כזאת.

כך בראש השנה בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מזעזע!

2. הנדון: אצילות נפש

מכובדי,

משוררים הם אנשים רגישים ואצילי נפש. כך ראינו בטלוויזיה בראש השנה את המשורר אלמוג בהר לוחם למען זכויות הערבים ואף מתחבק בחום עם לוחמי חופש ערביים. כמה נוגע ללב!

בוא, אלמוג, בוא נעזוב את הפוליטיקה ונדבר ברמה האישית. בבואך לחבק לוחם חופש ערבי, האם לא מתגנב ספק ללבך, ולו קל, שאתה בעצם מחבק אדם עם דם בני עמך על הידיים, רוצח ילדים?

האינך נזכר מדי פעם באדל ביטון הפעוטה, בילדי משפחת פוגל מאיתמר, בילד פרלמר, בילדה השרופה שפירא, שנרצחו בדם קר על ידי ידידיך הערבים?

לא, שכחת אותם ורק את אחמד אתה זוכר ומחבק אל ליבך? ליבך גס ואטום לדם ילדים יהודים?

אני בז לך, מר בהר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אילנה אדם

יש לי חמלה

* יש לי חמלה על עם ישראל ועל ראש הממשלה שצריכים לחיות עם אדם שבעיניי הוא סחטן חסר מעצורים כמו דרעי, תחבולן-על, שועל פוליטי, ומאסטר-רקדן, כשמדובר בחתונות עם ראשי קואליציה, אופוזיצה ותקשורת גם יחד.

* יש לי חמלה על תושבי הדרום והצפון ש"קיבלו" שר/שרים לעניינם, אשר היתה ויש לו לבטח לשכה, יועצים סגנים וממונים, ולא רק שהשאיר אותם עלובים וחסרי מעש חקלאי, אלא גרם להם להתרוששות סופית.

* יש לי חמלה על בוז'י הרצוג שצריך לבלוע צפרדע, הרבה יותר גדולה ממידות קיבולו, בשם ציפי לבני, ולהתמודד עם יתושים עוקצים מסוג חולדאי ואשכנזי.

* יש לי חמלה על תושבי עוטף עזה שלא ראו בעת הגירוש מגוש קטיף את הסכנה מתקרבת אליהם והיו תמימים עד טיפשים לחשוב "שלהם זה לא יקרה..."

* יש לי חמלה רבה על חבריי השמאלנים, שמחפשים שוב ושוב בכל השדות האפשריים, (כוכבים, צה"ל, משפטנים וסלבס), מישהו שינהיג אותם בבטחה למשך יותר משנה.

* יש לי חמלה על זהבה גלאון שצריכה לשמוע את הצרצור הבלתי פוסק של מיכל רזין ואת היופי התוקפני והפֶּה חסר המעצורים של תמר זנדברג.

* יש לי חמלה על המחנה הציוני שהתוודע השבוע  מפי ח"כ זאחלקה לשנאה שרוחש לו השותף הערבי הפוטנציאלי העתידי (?)

* יש לי חמלה רבה על תושבי דרום תל אביב שכל המטפלים בעניינם לא ראו ולא יראו בשכונתם פליט/ומבקש עבודה שחום אחד, זולת מנקה מדרכות ורוחץ כלים במסעדות.

* יש לי חמלה רבה על סתיו שפיר, שעכשיו, כשסלומיאנסקי אינו מנהל את הוועדה,  אינה יכולה לצרוח בקול בוכים "שקיפות"!... אלא כלפי ציפי ובוז'י בלבד, וזה – לא עושה כותרות.

* יש לי חמלה על אוכלי המילקי המוזל בברלין, שעתה יחיו בגטו ויסתירו כל סימן ישראלי לקיומם על מנת ליהנות ממנו.

* ויש לי חמלה גדולה על מפוני גוש קטיף, המצויים עדיין בניצנים, שבויים בתמימותם כשהאמינו בהבטחות השווא של רה"מ ז"ל שהבטיח להם "שיש פתרון לכל מתיישב."

* ויש לי אהבה רבה לעם ישראל שלמרות כל החוליים –  הוא עדיין העם הכי טוב בעולם.

שנה טובה.

* * *

סרטון נדיר של העיר העתיקה בירושלים  משנת 1925 באיכות מצוינת .

http://www.youtube.com/embed/FPx5rM4yQ-8?rel=0

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

אֵין לִי תְּשׁוּבוֹת. אֵינִי מַאֲמִין בִּתְשׁוּבוֹת.

הַשְּׁאֵלוֹת תָּמִיד עַתִּיקוֹת. הַשְּׁאֵלוֹת תָּמִיד עֲתִידוֹת.

הַשְּׁאֵלוֹת הֵן אוֹתָן שְׁאֵלוֹת.

וְהֵן כְּאוֹמְרוֹת: תִּחְיֶה אוֹתָנוּ!

(*)

אוֹמְרִים "לָלֶכֶת עַד הַסּוֹף" – וְאָכֵן

אֵיךְ תּוּכַל לָדַעַת עַד כַּמָּה רָחוֹק אַתָּה יָכוֹל לָלֶכֶת

אִם לֹא תֵּלֵךְ עַד הַסּוֹף?

נִשְׁאֶרֶת הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ חוֹזְרִים מִשָּׁם?

(*)

זֶה מַה שֶּׁטּוֹב כְּשֶׁאַתָּה בְּגֹבַהּ הָאֲדָמָה,

אַתָּה יוֹשֵׁב עַל הַזְּמַן כְּמוֹ פָּרָשׁ עַל סוּס עָצֵל.

(*)

וְאֵלֶּה הַכָּלִים

אֶל יָפְיוֹ הַמְּסֻכָּן שֶׁל צַוַּאר אִשָּׁה

בְּצִיּוּר שֶׁל מוֹדִלְיַאנִי

שֶׁרַק הַלִּטּוּף מִתְחָרֶה בּוֹ עִם הַמָּוֶת.

(*)

אֲנִי עֲדַיִן סָבוּר

שֶׁטּוֹב הַכֶּלֶב הַחַי מֵהַכֶּלֶב הַמֵּת

אִם יֵשׁ לוֹ רְצוּעָה וְדֶרֶךְ.

גַּם אִם אֵין לוֹ.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

מתי דוד

מניפסט של הכחשת השואה במכון ואן ליר

מכון ון ליר בירושלים ארגן אירוע דיון לכבוד ספר בכותרת: "השואה והנכבה זהות לאומית ושותפות יהודית ערבית." בדברי ההסבר המצורפים להזמנה נאמרו דברים שחשפו את מטרות האמת של מחברי הספר ומשתתפי הדיון: "קבוצת אנשי חינוך יהודים ופלסטינים ניהלה במשך שנה מפגשים שמטרתם הייתה עיסוק משותף בשואה ובנכבה. מטרות המפגשים הוגדרו ונוסחו על ידם: לדון בסוגיה הטעונה של השואה והנכבה באופן אנליטי וביקורתי. לחשוב על דרכים לזכור השואה והנכבה ביחד. לבחון את האפשרות לחשיבה משותפת של שני האירועים הטראומטיים."

השואה והנכבה משוואה מקוממת ומסלפת ההיסטוריה

הרעיון העומד מאחורי מחברי הספר זהה לרעיונות של כל מכחישי השואה. עצם הניסיון לערוך הכרה הדדית בסבל המשותף כביכול פסולה. מדובר באנשי אקדמיה המנסים להעמיד את הפשעים הנאציים ו"הפשעים" של צה"ל במשוואה אחת משותפת – שזהה לתעמולה הפלסטינית והאנטישמית. המסר של חבורת אנשים אלה הוא לקדם את העלילה שמדינת ישראל קמה בגלל השואה ע"י המערב, והפלסטינים הם קורבנות השואה.

הקשר היחיד בין השואה לנכבה מצוי בעובדה ההיסטורית – ששלוש שנים אחרי השואה פתחו הערבים במלחמה נגד ישראל, כדי להשלים את השמדת היהודים שבה החלו הנאצים באירופה – בהשמדה גם של היישוב העברי בארץ ישראל. הם הפסידו במלחמה ודורשים את "זכות השיבה".

למחברי הספר ונותני החסות עליו יש לומר – אין ולא יהיה לעולם חיבור בין השואה היהודית והנכבה הפלסטינית. השואה היהודית שבוצעה על ידי תעשיית המוות של האידיאולוגיה הנאצית – היא אירוע היסטורי טראגי ייחודי. האסון (הנכבה) הפלסטיני התחולל באשמת המנהיגות הפלסטינית והערבית. זו עובדה היסטורית ששום אנשי אקדמיה יהודים או ערבים לא יוכלו לסתור ולשנות. הערבים פתחו במלחמה להשמדת מדינת ישראל, נחלו מפלה והפסידו.

חוצפה, יומרה והתנשאות מאפיינת את חבורת אנשי האקדמיה של ון ליר, כאשר הם מתיימרים לערוך דיון "אנליטי וביקורתי" בסוגיית השואה והנאכבה. ראוי שהם יערכו דיון ביקורתי על ההנהגה הפלסטינית האשמה באסון הפלסטיני.

אין ולא תהיה לעולם "חשיבה משותפת", בניסיון לעצב זיכרון משותף כפי שחבורת אקדמאים חריגים וקיצונים אלה מנסים לשווק. אופי עיצוב זיכרון השואה היהודית נקבע כבר ע"י יד ושם, שלושה אתרי הזיכרון הקיבוציים: יד מרדכי, לוחמי הגטאות ובית יצחק וכן במוזיאון השואה בארה"ב, בברלין ובוורשה. זיכרון השואה היהודית אינו זקוק לסיוע של חבורת האקדמאים ממכון ון ליר.

הפלסטינים הפכו לפליטים נצחיים באשמתם

הפלסטינים, שהפכו לפליטים כתוצאה מהמלחמה שהם פתחו בה ונחלו בה מפלה, יכלו להשתקם כפי ש-800 אלף יהודי ארצות ערב שנושלו וגורשו מבתיהם – הפכו גם הם לפליטים בישראל אבל השתקמו ופסקו להיות פליטים. הפלסטינים הפכו לפליטים נצחיים אך ורק באשמתם ובגלל אחיהם הערבים, שמנעו זאת מהם מאז ועד היום.

פלשתינה המנדטורית נועדה מלכתחילה לשמש "בית לאומי לעם היהודי". כשהאו"ם החליט על חלוקה והקמת מדינה יהודית ומדינה פלסטינית, הם התנגדו, ניהלו מערכה דיפלומטית ובהמשך פתחו במלחמה. הם יכלו להקים מדינה ולא עשו זאת.

חילופי אוכלוסים בעולם כתוצאה ממלחמות

הנתונים נלקחו מספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".

חילופי אוכלוסין מרצון או מכפייה, כתוצאה ממלחמות ומסכסוכים אלימים, על רקע דתי, לאומי ואתני, התחוללו בעידן החדש ובעיקר במהלך ובסיום מלחמת העולם השנייה ולאחריה, והסתכמו על פי הערכות בכ-50-60 מיליון איש.

כל אותם מיליוני אנשים שהפכו לפליטים, השתקעו והשתקמו לבסוף במקומות החדשים אליהם הגיעו ופסקו להיות בסטאטוס של פליטים, כמפורט בהמשך. זאת בניגוד לפלסטינים, שנותרו יחידים בעולם כפליטים נצחיים וכך גם הצאצאים שלהם בדורות הבאים. הפלסטינים הם יחידים בעולם שחולמים על "זכות השיבה" הווירטואלית ובכך גוזרים על עצמם נכבה נצחית ריאלית.

מיליוני אזרחי מדינות ערב מצויים באסון (נכבה) מתמשך של הרג, סבל וגירוש של מיליוני פליטים. האו"ם ומועצת הביטחון והליגה שותקים.

חילופי אוכלוסין בהיסטוריה של העת החדשה

כל אותם עשרות המיליונים שנאלצו לעזוב בתיהם והפכו לפליטים, השתקעו והשתקמו כאזרחים במקומות החדשים אליהם הגיעו. הם פסקו להיות בסטאטוס של פליטים. הם לא תבעו את "זכות השיבה" למקומות שאותם נאלצו לעזוב. הם לא הקימו "תנועות נכבה" כמו הפלסטינים, שנותרו פליטים נצחיים יחידים בעולם.

300 אלף מוסלמים אולצו לעזוב את בולגריה לטורקיה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת.

5 מיליון מוסלמים גורשו מאירופה, בעיקר לטורקיה, בין השנים  1922-1821. לאחר התפרקות האימפריה העות'מאנית והקמת מדינות הלאום, התחוללו בבלקנים סכסוכי דמים בלתי פוסקים שגרמו לתזוזות אוכלוסין אדירות של מאות ואלפים.

לאחר התפרקות יוגוסלביה פרצו מלחמות בין כל הרפובליקות שהרכיבו אותה. מאות אלפים נאלצו לעקור מבתיהם ולעבור לאזורים אחרים כפליטים. מדובר על 2.7-3.3 מיליון איש.

סך כל התנועות של חילופי אוכלוסין בבלקן הסתכמו בכ-7 מיליון איש.

המיספר הכולל של המגורשים משני צידי הגבול בין פולין לאוקראינה הגיע ל-1.4 מיליון אנשים במהלך ובעקבות מלה"ע השנייה.

12-14 מיליון דוברי גרמנית הועברו בכפייה וגורשו ממדינות מזרח אירופה, מצ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין ורוסיה וניקלטו במזרח גרמניה – על פי "ועידת פוטסדם", בתום מלחמת-העולם השנייה.

לאחר סיום השלטון הבריטי בהודו, פרצו מהומות דתיות אלימות בין מוסלמים להינדים שבסיומן הוקמו שתי מדינות, הודו ופקיסטן. התוצאה היתה תזוזות אוכלוסין המונית בשני הכיוונים שהסתכמה ב-14 מיליון איש.

כתוצאה ממלחמת האזרחים בקפריסין והפלישה הטורקית לאי היו חילופי אוכלוסין כפויים. 180 אלף פליטים יווניים עברו מהאזור הטורקי ליווני. 60 אלף פליטים טורקיים עברו לצד הטורקי מהאזור היווני.

480 אלף פינלנדים גורשו מחבל קרליה לאחר השתלטות ברה"מ.

קרוב ל-1.7 מיליון כורדים גורשו מבתיהם בטורקיה לאזורים נידחים בשתי תקופות. האחת בימי העות'מאנים. השנייה בימי שלטונו של ארדואן במלחמתו במחתרת הכורדית P.K.K .

למעלה מ-2 מיליון נוצרים נאלצו לעזוב את עיראק וסוריה על רקע הדיכוי והאלימות של המוסלמים, ובנוסף הגירה של כמיליון נוצרים שעזבו את לבנון ומצרים (קופטים).

חילופי אוכלוסין כפויים התחוללו גם בארמניה, באזרביגאן, באבחניה, בגיאורגיה, ובסודן.

* * *

איליה בר-זאב

הארבל

מסע רגלי מקרני חיטין דרך הארבל אל עין נון – מול גנוסר – 2015

בעקבות ש. טשרניחובסקי (כל שיריו – עמ' 494) – "אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה..."

חֲבַלְבָּל

כָּמוֹנִי, נִפְתָּח לְעֵינֵי שֶׁמֶשׁ, מַזְמִין

פַּרְפָּרִים רְעֵבִים לְגַפֵּף, מֵגִיף תְּרִיסִים וּדְלָתוֹת

לִמְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם. מְלַוֶּה בְּלָבָן אֶת דַּרְכִּי הָעֲיֵפָה

בְּמַעֲלֵה הָאַרְבֵּל לְהִתְפַּתֵּל בַּמּוֹרָד

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עִם

בַּזֵּי הַצּוּקִים,

עִם כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה מוּל "כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי".

*

תְּמִימִים עֲלֵי הַחֲבַלְבָּל, נִיחוֹחָם נִפְרָשׂ

כְּעֵשֶׂב שׁוֹטֶה בִּמְעָרוֹת מַחֲבֵא, בֵּין סְלָעִים שׁוֹמְרֵי סוֹד-

מַאֲרָב לְיוֹם מִלְחָמָה.

זִכְרוֹן הָאֵם שֶׁרֻטְּשָׁה עַל בָּנֶיהָ עוֹדוֹ מְרַחֵף

מֵעֵבֶר לַשֶּׁבֶר שֶׁרוֹעֵד

מִצָּפוֹן וְעַד-מִזְרָח, מֵעַל הָאֲדָמָה, מִתַּחְתֶּיהָ.

*

בית הכנסת העתיק בגן לאומי ארבל וסביבו

דרך אֶבֶן אחת

שְׂרִידֵי קְבָרִים שְׁקוּעִים בְּאַבְנֵי הַגָּזִית.

הַבָּאִים בַּשַּׁעַר מִמִּזְרָח עוֹבְרִים בְּחִיל וּרְעָדָה

דֶּרֶךְ אֶבֶן אַחַת אֶל גֻּמְחַת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ.

עַמּוּדִים לְפוּתִים,

דְּמוּיֵי לֵב, מְבַקְשִׁים רַחֲמִים מֵאֵל מִסְתַּתֵּר.

כֻּלָּם שָׁם, שׁוֹכְנֵי קֶבֶר.

מִבְּנֵי חַוָּה וְאָדָם וְעַד בְּנֵי יַעֲקֹב וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי.

הַהֲדַס עַל קִבְרָהּ שֶׁל דִּינָה מְסַמֵּן

אֶת כָּל שֶׁאָסוּר לָגַעַת בּוֹ.

מִבֵּין הָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת נִמְשֶׁכֶת פְּקַעַת חוּטִים

אֶל הַלֹּא נוֹדָע. 

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש אלול: לְשישית הצַבּעים

כתבה ד"ר שרה'לה אורן. יועצת בוטנית ד"ר חן שרמן

למאמר הזה נתנה ד"ר אורן כותרת משנה קולעת: "היזהרו בצמחים קטנים... שמהם תצא תועלת." זאת כמובן בעקבות "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה."

מדובר בצמח בר אפרפר עטוף בשערות לבנבנות, עלוב למראה, המשתרע בקיץ על אדמות בור וגם על שדות מעובדים כמעט בכל חלקי הארץ.

   עשרות פעמים עברתי על פני הצמח הזה וחשבתיו לאחד ממזיקי השדות, מעין יבלית. אמנם ללשישית הצבעים יש פרחים – יותר בתפרחת הזכרית מאשר בנקבית – אבל הם זעירים, בחיק העלים או בקצות הענפים, וקשה להבחין בהם. ראיתי כי דבורים קטנות ונמלים המסייעות בהאבקה מתעניינות בצמח ודבקות לענפיו אך בי לא עורר כל עניין.

עתה, אחרי קריאת מאמרה של ד"ר  שרה'לה אורן, מתברר לי כי לשישית הצבעים, ודאי אימת היוגבים – היא בעצם צמח חשוב בעל היסטוריה.

השם "לשישית הצבעים" נגזר מההלקט (פרי הצמח) הבנוי משלוש מגורות המכילות את הזרעים המכוסים בגבשושיות. הרב משה ליברמן הסביר ב"תוספתא כפשוטה" כי "שם הצמח מרמז על שלושת התאים שבתרמילו ...שמשתמשים בה לצבוע."

אבל מה לעשות,"לשישית" מזכיר דוקא את המיספר שש ולא שלוש.

אחת התשובות לקושייה: שש הוא שלוש בשיכול אותיות. הלששית מכונה גם לשושית או שלשושית וזה כבר מתקרב ל"שלוש".

מסתבר שהצמח הזה, ממשפחת החלבלובים, משמש לרפואה – לריפוי פצעים, לחומר משלשל הגורם לטיהור הדם, והוא יעיל נגד צהבת. שלא לדבר על היותו מאכל לגמלים, כבשים ועיזים.

יתרה מכך – הוא טוב אף לצביעת בדים.

החוקר ברוך צ'זיק הסביר כי כאשר לשישית הצבעים באה במגע עם מלחי אמון, מתקבל צבע כחול המהווה חומר משמר לצביעת אריגים וגם גבינות. בעבר שימש אחד הצמחים החשובים להפקת צבע, ומכאן שמו הלטיני "צמח הצובעים", בערבית סבז', שפרושו "הצובע".

ישנו דיווח קדום בצרפת על צביעת בדים בעזרת לשישית: "מועכים את הצמח עד שהוא מפיק מוהל וטובלים בו בדים. אחר יממה פורשים את הבדים על... זבל טרי וחם של סוסים ומכסים הכל בקש או בנסורת. אדי האמוניה המגיעים מהזבל מקבעים את הצבע הכחול בבד ומשלימים את תהליך  הצביעה."

דיווח נוסף: אם טובלים את מוהל הבדים  במי רגליים מתקבל גוון ארגמן...

מזל שהתהליכים ה"נעימים" הללו הם כבר נחלת העבר.

עוד: הלשישית עשויה גם לשמש כצמח מלכודת לגידולים אורגנים – צמח הבר הזה מושך כנימות ומזיקים אחרים וכך, בטיפול מרוכז, מונע מהם לתקוף את הגידול.

שרה'לה אורן מדגישה כי לשישית הצבעים הנה צמח אמיץ שפורח וחונט פרי דוקא בעונת הקיץ הקשה. כדרכה, אחרי תיאור הצמח, מציינת אורן גם את החודש העברי שבו פורח הצמח – במקרה של הלשישית, חודש אלול, חודש המביא אותנו לחשבון נפש פרטי, קיבוצי ולאומי.

זה גם הרגע המתאים להכיר ולהוקיר את הטבע ואת העולם המרתק של הצמחים המלמד אותנו כל פעם מחדש עד כמה עשיר העולם ומלא בטוב. כמנהלת הגן הבוטני ב"נאות קדומים" מסיימת אורן בדברי הבוטנאים חנה ואפרים הראובני, שבנם נגה יסד את נאות קדומים, "אצלנו יכול להיות וצריך להיברא קשר עם השדה לא רק במובן הטבעוני-כללי אלא גם במובן הרוחני לאומי."

2. ה"לשנה-טובניק" האחרון

נסעתי ברחוב אלנבי וסמוך לשדרות רוטשילד ראיתי אותו – את הדוכן למכירת כרטיסי ברכה. מיד עלו בי הזיכרונות על הימים שלפני ראשי השנה של פעם, כשכרטיסי ברכה היו עיסוק גדול, חלק אינטגראלי מראש השנה. למעשה החג כמעט שלא היה חג בלעדיהם.

זו היתה הדרך הטובה ביותר –כמעט היחידה – לברך קרובים וידידים בעיר ובמיוחד ברחבי הארץ ומחוצה לה. מיילים, שהברכה הנשלחת בהם מתקבלת בן רגע, לא היו אפילו בחלום, לא היה ווקאפ וגם טלפונים לא היו חזיון נפרץ. אבל היו "לשנות טובות", כפי שכינינו אותן.

כבר שבוע לפני החג הייתי הולכת לאזור הדואר המרכזי באלנבי (כבר מזמן ז"ל), שם התמקמה בדוכנים ובעגלות "הבורסה" של ה"לשנות טובות". בדקתי בעיון כל כרטיס ברכה, חוככת בדעתי מה מתאים למי, מה לדתיים ומה לחופשים, מה להורים לילדים קטנים ומה לחשוכי ילדים, ומה הגודל הראוי – למי כרטיס בגודל גלויה ולמי כרטיס בינוני ולמי קטן.

הקטן נועד לשארי בשר רחוקים ולאלה שהיו פעם חברים (כדברי הנשיא ריבלין) וברכה לראש השנה היתה הקשר היחיד כמעט עימם. ולא קיפחתי את החברות לכיתה – אמנם כבר איחלנו זו לזו את כל הברכות בעל פה, אבל חשבתי שרות ורוח'לה תשמחנה לקבל גם גלוייה חמודה ואם תחזרנה לי ברכה מצוירת, מה טוב.

למרב ההצלחה זכו ה"לשונות טובות" עטורות שושנים וזרי פרחים, יונים הנושאות בכנפיהן "שלום", ילדים חמודים וילדות מתוקות, לעיתים ילד וילדה מצולמים במטוס מקרטון. כולם עליזים ומאושרים ויפי תואר כולם מאחלים שנה מבורכת, אושר ועושר.

לא נעדרו גם יפהפיות מרהיבות עין וזוגות נאהבים, כאילו מדובר בחתונה, וכמובן, כרטיסים "דתיים": ירושלים,הכותל המערבי, שופר ואתרוג, מגיני דוד.

בשנות הארבעים והחמישים פרחו הברכות הפטריוטית: חיילים במדי צה"ל, חיילות חינניות,  מצעדים צבאיים, כולם מעוטרים באבקת זהב. הכול באווירה ישראלית בהירה, שונה מאוד בצורה וגם בתוכן מהברכות שקיבלנו מהגולה, באידיש ובאנגלית. המהדרים הזמינו בבתי דפוס ברכות ייחודיות כיד הדמיון הטובה עליהם.

עם כל הרכוש הזה, מרוצה שמילאתי חובה לחג, הייתי עומדת בתור לבולים בדואר. הדואר היה הקשר האולטימטיבי ששיגר גם מברקים לשמחות ולהבדיל לתנחומים.

אבל לאט לאט, עם התבגרות המדינה והתפכחותה, ועם התפתחות אמצעי התקשורת, הלכה ודעכה הפופולאריות של כרטיסי הברכה. עידן התמימות חלף, ודוכני השנות טובות התמעטו והתמזערו. ואני, שהתבגרתי, עברתי עליהם ביעף. התחלתי לשגר ברכות בטלפון, בנייח ואחר בנייד – פשוט וקל וגם יותר אישי. זה שנים רבות מאוד שאיני שולחת שום ברכה מצוירת ואיני מקבלת ברכות דומות. רק פה ושם, למשפחה וידידים בחו"ל, אני קונה בחנויות לצרכי כתיבה גלויות ברכה מצוירות, מעין תחליף לילדיהם לגלויות הקריסטמס.

והנה לפתע שוב הופיע לפני דוכן ברכות. הסתקרנתי לראות מה מציעים שם היום ומי עדיין שומר אמונים ל"לשנות טובות" בעידן הטכניקה המדהימה. חזרתי לאלנבי לפקוד את הדוכן מקרוב. עמדו כאן גברים ונשים, צעירים וקשישים, ובחנו את כרטיסי הברכה כמו פעם וגם הכרטיסים – אויה! נראו כמו פעם. כאילו יצאו כולם מאותו שטאנץ שמלפני שנים. כאילו מאומה לא השתנה. יכולתי להישבע שאלה בדיוק אותן ברכות מעוטרות שבימים הרחוקים ההם נראו לי חמודות והיום כסתם קיטש: ילדים חייכנים בתלבושות מוזרות, זרי פרחים, יוני השלום המעופפות זה יובלות ואין שלום, הידיים השלובות והשופרות ומגיני הדוד והרימון והתפוחים בדבש. ואותה שלישיית גדלים. רק המחירים השתנו. כרטיס הברכה הקטן שעלה גרוש וחצי מחירו כיום שלושה שקלים. שום כרטיס ברכה מקורי לא נוסף, והמגוון אפילו פחת – היסוד הפטריוטי נעלם. שום מצעד ושום חיילת במדים. "כעת מייצרים את הברכות בסין," מעיר אחד הלקוחות. גיא, בעל הדוכן, מוחה: "הכל נעשה בארץ..."

"עם כל הכבוד לטכנולוגיה, יש מנהגים שכדאי מאד לשמור," אומר עוזי ריעני, המציג את עצמו כלוחם להורדת יוקר המחייה: "כל השנים אני קונה כאן כרטיסי ברכה מכל הגדלים. להכי קרובים אני מצלצל – ולכל יתר בני המשפחה והחברים אני שולח כרטיסי ברכה כמו פעם. כבר קניתי 30 ברכות מצוירות. גם באנגלית, לחוץ לארץ."

ושכנו לתור מוסיף: "אז מה אם כרטיסי הברכה לא השתנו? גם ראש השנה לא השתנה!"

"די כבר עם כל המיילים האלה. כבר נמאס מהם, ולברכות בטלפונים אני לא עונה," אומרת אישה לא צעירה, שבוחרת שלושה כרטיסים גדולים. "למי אני שולחת? לילדים שלי כמובן!"

איש באמונתו יחיה... כולם שולחים ברכה לחג, לרוב באמצעים החדישים אך עדיין יש הדבקים ב"לשנות טובות" – בגלל המסורת כמובן, בגלל הקושי להיפרד ממה שהורגלנו לו, וודאי לא מעט גם בגלל אותו זיק ילדותי שעוד נותר בלבבות רבים, לראות עולם יפה ועליז דומה לכרטיסים המצוירים, ואותה אמונה תמימה – שלעתים היא שמחזיקה אותנו – שעוד יהיה טוב, שיהיו בריאות ואושר וגם עושר לא יזיק...

"אני עומד פה כבר ארבעים שנה," אומר גיא, וכיוון שאינו אלא כבן עשרים ומשהו, כוונתו לדוכן. "גם אבא שלי מכר כרטיסי ברכה במקום הזה בדיוק, וגם סבא." הוא מספר ומוסיף תוך הכרת המצב:

"בשנה שעברה היו עוד שניים באלנבי. השנה נשארתי רק אני. אני האחרון."

 ה"לשנה-טובניק" האחרון.

* * *

אלכס סופרון

כותב מישהו בבלוג מסויים

ואני מעביר את דבריו בלשון שלי

שאלות נוקבות לכל יפי הנפש

אלה המחרימים אותנו ותוקפים את ישראל על התנהגות משפילה וכיבוש אכזרי כלפי הערבים ושאר המיעוטים החיים בישראל ובשטחים המשוחררים.

איפה אלפי הפלסטינים הסובלים מהחיים הקשים בארץ ישראל המורחבת?

האם הם על סירות רעועות בבריחה מכאן לאירופה או לארצות אחרות?

האם הם נרדפים ומאויימים על לא עוול בכפיהם?

האם פצצות נופלות על בתיהם?

האם יורים בהם ללא כל סיבה?

האם אין להם שירותי בריאות בכל בתי החולים הישראלים?

האם הם חסרים פרנסה, מזון ומשקה וביגוד אופנתי?

האם מישהו מתערב במערכת החינוך שלהם ובלימודי השיטנה כלפי יהודים וישראל?

האם מישהו שורף את דגליהם?

טוב להם כאן כי היהודי "האכזר" מגן עליהם אבל הם היו רוצים להיפטר ממנו בלי לחשוב על המחיר שיבוא אחר כך.

וכמו תמיד העולם "הנאור" מאשים  את הקורבן הניצחי – היהודי. בן העם הנבחר – הוא הנבחר לחרמות, לגינויים ולהשמדה.

לא עוד!

* * *

רות ריכטר

שני מתכונים

1. דג מלכת המטבח

מצרכים לארבעה סועדים: 1 ק"ג דג ים טוב מנוקה היטב, כגון פָרִידָה, מוסאר או לוקוס.  אפשר בהחלט להסתפק גם בדג קפוא כגון  סלמון, דניס  או דג רוט בראש קפוא.

רבע כוס שמן.

2 בצלים גדולים חתוכים לקוביות או לטבעות, מוקפצים במעט שמן.

50 גרם צנוברים קלויים מעט על מחבת.

גרגרים מרימון גדול.

חצי כוס פטרוזיליה קצוצה.

2 כפות שום כתוש.

1 כפית מלח.

 חצי כפית פלפל שחור.

מיץ מלימון גדול.

תערובת יינות העשויה מחצי כוס יין יבש ומחצי כוס יין מתוק.

פרוסות פלפל  בצבעים שונים.

פרוסות משתי עגבניות גדולות.

אופן ההכנה: רוחצים היטב את הדג ומוודאים שלא נשארו עליו קשקשים ותוכו נקי. מניחים בתבנית משומנת כמחצית מטבעות הבצל המוקפצות, ועליהן מניחים את הדג. מזליפים עליו את מיץ הלימון, מפזרים מעליו ובתוכו את המלח והפלפל, מציפים את הדג בתערובת היין, ומורחים אותו בשום. מפזרים מעליו את מחצית הצנוברים הקלויים. את המחצית השנייה של הצנוברים, את טבעות הבצל, את פרוסות הפלפל ואת פרוסות העגבניה. מכסים בנייר אלומיניום, ואופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות במשך 40 דקות.

 לאחר שהדג מוכן מפזרים עליו את גרגרי הרימון ואת הפטרוזיליה הקצוצה.

טיפ: אם אין להשיג בשווקים רימונים, אפשר לקנות אחד בדוכן מיצים. הרימון חשוב כי הוא הדבר יוצא הדופן שבמתכון. לא כדאי לאפות את גרגרי הרימון כי הם מאבדים את הצבע בבישול, ולכן מפזרים אותם לאחר האפייה.

גיוונים: אפשר למרוח ביד נדיבה על הדג בפנים ובחוץ סלט טורקי קנוי וקצת פלפל שחור ולקרוא למתכון "חריימה". אפשר למרוח על הדג בפנים ובחוץ סלט טחינה ולקרוא למתכון "דג ים תיכוני". היחצ"נים טוענים שהטעם לא כל כך חשוב. העיקר השם...

בהצלחה.

2. העוגה שאי אפשר לפשל בה

עוגת גבינה וביסקוויטים ללא אפייה. החומרים לתבנית של 20X30 ס"מ.

רבע ק"ג ביסקוויטים פתי בר בטעם שוקולד.

750 גרם גבינה לבנה רכה (כגון סקי או גבינה למריחה) 5%.

1 חבילה שמנת מתוקה עמידה לקצפת.

 4 כפות שטוחות סוכר (לא בהיריון). 

1 חבילה אינסטנט פודינג בטעם וניל או בטעם וניל ופצפוצי שוקולד.

2 סוכר וניל (לא הכרחי).

1 כוס חלב.

1 כף קליפת לימון מגורדת בפומפיה דקה.

1 כף מיץ לימון.

אופן ההכנה:

מקציפים את כל החומרים מלבד הגבינה והביסקוויטים עד לקבלת קצף מוצק.

מוסיפים על-ידי בחישה ביד את הגבינה עד לקבלת עיסה אחידה.

מרפדים את תחתית התבנית בביסקוויטים יבשים, ומורחים עליהם שליש מתערובת הגבינה והקצפת.

חוזרים על פעולה 3 פעמים נוספות.

מתקבלת עוגה בת שלוש שכבות. מגרדים מלמעלה ביסקויט שוקולד או קצת שוקולד. שומרים במקרר לפחות 3 שעות.

גירסה לחסכנים: אפשר להשתמש ב-150-200 גרם ביסקוויטים וב-500 גרם גבינה ולהרכיב רק שתי שכבות.

בתיאבון.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

16.

לַיְלַה, לַיְלַה, אֲנִי חוֹלֵם עַל אִמָּא,

חוֹלֵם עַל אִמָּא, עַל אּמָּא שֶׁלִּי –

וּבַבֹּקֶר קָם עִם כֶּתֶם לַח.

הַאִם זֶה אוֹמֵר שֶׁאֶהְיֶה מִתְרוֹמֵם

אוֹ שֶׁאֶתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה

כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי?

17.

לִפְעָמִים אַבָּא שֶׁלִּי מְבַקֵּר אוֹתִי בַּחֲלוֹם

וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה מֻשְׁפֶּלֶת –

אֲנִי לֹא רוֹצָה, אֲנִי לֹא רוֹצָה

לִזְכֹּר –

אֶת הַחֲלוֹמוֹת הָרְטֻבִּים הָאֵלֶּה

וַאֲנִי אֶחֱנֹק אֶת הַבַּת שֶׁלִּי

אִם הִיא תְּסַפֵּר לִי פַּעַם

שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה –

לָכֵן אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,

וְשׁוֹתֶקֶת –

וְשׁוֹתֶקֶת.

גָּמַרְתִּי.

18.

גָּנַבְתִּי אֶת הַגִּיר

שֶׁבּוֹ צִיַּרְתְּ קֹדֶם עַל הַלּוּחַ –

וְנָגַעְתִּי בּוֹ בְּהֵחָבֵא בִּשְׂפָתַי

שֶׁמָּלְאוּ טַעַם אַבְקַת סִיד

לְבָנָה –

כְּאִלּוּ נָשַׁקְתִּי לָאֶצְבַּע

שֶׁבָּהּ צִיַּרְתְּ עַל הַלּוּחַ

בְּכַוָּנָה אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלִּי

שֶׁיָּצָא הֲכִי שָׁמֵן וּמְחֻצְ'קָן בַּכִָּּתה

וְנָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ –

וְהִתְמַלֵּא לִי בַּפֶּה טַעַם שֶׁל גִּיר מַגְעִיל

כְּאִלּוּ אַתְּ כְּבָר מֵתָה

וְאֵלֶּה הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת שֶׁלָּךְ –

מְכַשֵּׁפָה!

19.

כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,

אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח סַכִּין

וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –

כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,

אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל

וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא

הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם

כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.

20.

אֲנִי לֹא מַאֲמִין בַּחֲבֵרִים.

כֻּלָם נַצְלָנִים. עֻבְדָּה.

לֹא בְּנֵי-אָדָם. מְרָכְלִים.

רוֹצִים לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.

לְסַכְסֵךְ. לִקְרֹא בְּשֵמוֹת.

לְהַעְתִּיק מִמְּךָ שִׁעוּרִים.

שֶׁתַּזְמִין אוֹתָם בַּקְּיוֹסְק.

שֶׁתְּוַתֵּר לָהֶם בְּתַפְקִידִים.

וּבִכְלָל –

הַחֲבֵרִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלְי

שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת מוּלָם שָׁעוֹת

וְלִרְאוֹת אוֹתָם וְלִשְׁמֹעַ שֶׁמְּדַבְּרִים

אֵלַי כְּמוֹ בְּנֵי-אָדָם

וְלֹא נִמְאַס לִי מֵהֶם

בִּכְלָל –

וְרַק שֶׁלֹּא יָכוֹל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם –

נִמְצָאִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה.

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

ברוך תירוש

מכתב גלוי לחברי הכנסת

ד"ר ג'אמל זחלקה וד"ר אחמד טיבי

בברכה לשנים רבות וטובות, ברגיעה ובהשתלבות ראוייה

של ערביי ישראל בעשייה ובחברה!

העולם כמרקחה, והלב דואב למראה מאות אלפי ערביי סוריה, עיראק ותימן טבוחים ע"י בני עוולה, ומעל לעשרה מיליון מהם נמלטים מבתיהם ונשחקים ואובדים בדרכי היבשה והים –  ומילה אחת אנחנו לא שומעים על כך מאחיהם בארץ, ובמיוחד לא מהנהגתם.

הסופר סייד קשוע, איתו אני מחליף הבנות, לא מזכיר כלל בחיבוריו את הסבל הנוראי במדינות ערב, ואפילו לא את הרציחות בטירה עיר הולדתו – רק מתנה, כמוכם בקולניות בכנסת, את התסכול המחלחל עקב תקומת הציונות, ואת תלאות הערבים, משנכשלו בהתקפתם על היישוב היהודי בשנת תש"ח.

בשעתו הייתי אני בין המתגוננים, וגם כאשר קברנו את מתינו, הבענו תקווה שערביי הארץ יתפכחו ויתנערו מהנהגתם האלימה, ויחתרו לשלום במסגרת חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.

אולם, בעוד מיליוני בני מיעוט יווני וטורקי, כורדי וארמני, קופטי ושיעי וגם יהודי – השלימו עם ההסדר המדיני שהקים את מדינות ערב על חורבות האימפריה העות'מנית, גם כאשר מצאו את עצמם תחת שלטון עויין ועריץ – חג' אמין ושוקיירי הובילו בסרבנותם האלימה ובמשטמתם את ערביי הארץ מדחי לדחי. הם עוררו סרבנות ושפיכות דמים נוראה, והביאו בכך להתארגנות הגנתית של היישוב היהודי, ולגיבושו כיישות לאומית וכ'מדינה בדרך'.

במזימה להשמדת היישוב היהודי, הם גייסו את צבאות ערב, ובתבוסתם המבישה מול ההתגוננות היהודית, העטו על ערביי הארץ נכבה נוראה, זו המכונה בפי ח"כ זחלקה – כהתקפה על הציבור הערבי השלו.

שאלו מזקני שיח' מוניס מדוע ברחו באלפיהם כאשר איש לא תקף אותם? ואולי יסבירו שחששו מנקמת היהודים על רצח אחיהם בקפה 'הוואי' ליד הירקון. כך ברחו הרבבות מצפת טבריה ולוביה, מחשש הנקמה על רצח מאות משכניהם היהודים. גם ערביי יפו וחיפה ברחו מבתיהם לאחר שאלימותם נכשלה, והם לא האמינו לקריאות שכניהם היהודים להישאר בשלום.

ואתם, ממשיכים להסית לסרבנות אלימה, מניפים דגלי האוייב הפלסטיני, למרות שהנכם אזרחי ישראל ערבים. ואילו הייתם פלסטינים, לא יכולתם לשהות בארץ ללא אישור מיוחד, ובוודאי לא לכהן כחברי כנסת. בכך אתם מתעלמים מרבבות בני הקהילה שלכם שהשתלבו בחיוב במדינה כרופאים ורוקחים ובמרבית מגזרי העשייה החברתית, והם חיים כמרבית אזרחי ישראל ברווחה, ומוגנים בהשקט ע"י כוחות הביטחון, המונעים במידת האפשר את זליגת הטרור לחוצותינו, וזאת בניגוד לזוועות המתחוללות בסוריה, בעיראק ותימן.

בהסתתכם אתם מסכנים במפגיע את המעמד הכלכלי המרשים שהושג בחריצות ע"י ערביי ישראל, ומחשידים אותם כסיכון ביטחוני לציבור. אולם לידיעתכם, אישית אינני רואה בסרבנות האלימה של הנהגת ערביי ישראל – בעייה קיומית למדינת ישראל. וכאמור, רק אותה התנהלות שגוייה הביאה להתארגנות הגנתית יעילה של היישוב היהודי, להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ואף להרחבתה.

בתקווה שבעתיד יימצא לסרבנות של הנהגתכם פתרון טוב ולא רע, וערביי ישראל יתפסו את מקומם הראוי בחברה ובמדינה.

ברוך תירוש

* * *

יואל נץ

מִין רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת

בֵּין קוֹרוֹת חַיֵּיהֶם שֶׁל רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם הַחוֹלְפִים בְּשִׂמְחָה וּבְעֶצֶב,

יֵשׁ וְיַד הַגּוֹרָל תְּזַמֵּן סִפּוּרִים עֲטוּרִים גַּם הָדָר, גַּם פְּאֵר...

לְהַלֵּל אֶת חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ, בִּמְחִילָה – כְּמוֹ לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֶצֶת; 

חֶרֶף זֹאת, עַל רֵעוּת אַמִּיצָה וּמְיֻחֶדֶת – רָאוּי גַּם רָאוּי לְסַפֵּר.

לֹא סִפּוּר שֶׁל גְּבוּרָה, לֹא מָסֹרֶת אָבוֹת, לֹא כָּבוֹד שֶׁל אִילָן יֻחֲסִין הוּא;

זוֹ רַק סָאגָה כִּשְׁנוֹת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל שֶׁסּוּגָה בְּשִׂמְחָה וּבִשְׁכוֹל.

עוֹד בְּטֶרֶם פָּסְקוּ הַקְּרָבוֹת שֶׁל תָּשָ"ח אָנוּ בָּאנוּ וְאַרְצָה עָלִינוּ,

בְּנֵי תִּשְׁחֹרֶת, פְּלִיטֵי מִלְחָמָה חֲבוּטִים, וְהוֹרֵינוּ דַּלִּים, חַסְרֵי כֹּל.

בָּא הַקֵּץ לַנְּדִידוֹת מֵהָכָא לְהָתָם בַּנֵּכָר; לֹא תְּהֵא עוֹד נוֹסֶפֶת!

בִּשְׁכוּנָה שֶׁל בָּתִּים נְטוּשִׁים מִשְׁפָּחוֹת-מִשְׁפָּחוֹת הִשְׁתַּכְּנּוּ הָעוֹלִים.

פִּרְחָחִים פּוֹרְקֵי עֹל הוֹשִׁיבוּנוּ לִלְמֹד בְּכִתָּה שֶׁל בֵּית סֵפֶר.

הֶרְגֵּלֵי לְמִידָה שֶׁל רֵעַי לַכִּתָּה לֹא שׁוֹנִים בְּהַרְבֵּה מִשֶּׁלִי.

אִתִּי יוֹסְקֶה וְלִילִי וְ"דוֹקְטוֹר" וְרִנָּה – סוֹפֶרֶת כַּיּוֹם מְעֻלָּה הִיא,

מוֹישֶׁה סְלוּצְקִי וְדָנִי וְחַיִּים פּוֹרְטְנוֹי... מִי שָׁכַחְתִּי – אִתּוֹ הַסְּלִיחָה!

כֵּן, וְדֻוִיד, נִצְחִיָּה, שֶׁהִיא צַבָּרִית – גַּם פְּלִיטָה הִיא מִירוּשָׁלַיִם,

וְגַם פַּבְלִיק, אַבְרֵהמָ'לֶה, רוֹחָלֶ'ה (מִי עוֹד?) לָמְדוּ בַּכִּתָּה הַסְּמוּכָה.

הַמּוֹרִים הִשְׁתַּדְּלוּ עַד מְאֹד לְהַכְנִיס מֻפְרָעִים שֶׁכָּמוֹנוּ לַתֶּלֶם...

הָעוֹלָם אֲשֶׁר אֵין בּוֹ פְּחָדִים מִן הַגּוֹי אֶת לִבֵּנוּ רִגֵּשׁ וְהִסְעִיר.

עַד הַיּוֹם אֲחַיֵּךְ בְּרוּחִי עֵת אֶזְכֹּר מַעֲלָלֵינוּ. אֲבָל עַל כָּל אֵלֶּה –

יְדִידוּת אַמִּיצָה מִתְהַדֶּקֶת בֵּינֵינוּ בְּקֵן הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר.

לֹא מוֹרֶה, לֹא מִשְׁמַעַת כְּפוּיָה; אֲוִירָה שֶׁל שִׁחְרוּר כָּזוֹ לֹא הִכַּרְנוּהָ.

נִפְתְּחוּ חַרְצֻבּוֹת הַלָּשׁוֹן לְמַלֵּל בְּפַרְהֶסְיָה מִטּוֹב וְעַד רַע.

מִתְאַסְּפִים חֲבוּרָה עַלִּיזָה בְּחַבְרוּתָא שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּשָׁבוּעַ

נוֹסָפִים חֲבֵרִים לָנוּ: מוֹטִי וְגַבִּי וְעוֹד, וְאֵיךְ לֹא? – "חֲצוֹצְרָה"!

שָׁם פּוֹרֶצֶת שִׂמְחַת נְעוּרִים בְּשִׁירָה וּבְרִקּוּד מִשְׁתּוֹבֵב מֵאֵלֶיהָ:

טִיּוּלִים, מַחֲנוֹת, הַפְגָּנוֹת, מִצְעָדִים – מִתְעַצֵּם וְהוֹלֵךְ הַהֲוַי;

עַל שִׁחְרוּר מַעֲמַד פּוֹעֲלִים, עַל מַרְקְסִיזְם לוֹחֵם הַמַּדְרִיךְ מְשׂוֹחֵחַ,

וְלִבִּי מִתְרוֹנֵן בְּקִרְבִּי בְּגָאוֹן: הֵידָד, יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְחַיַּי!

בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים הָרֵעוּת הִתְעַצְּמָה, הַשִּׂמְחָה אַךְ תּוֹסֶסֶת, לֹא נָחָה.

וְהִנֵּה, עֵת בָּגַרְנוּ, מָצָאנוּ לְפֶתַע כִּי אֵין אָנוּ אֶלָּא מִעוּט

בַּגַּרְעִין, בּוֹ הָמוֹן חֲבֵרִים חֲדָשִׁים... וּבִימֵי שֵׁרוּתֵנוּ בַּנַּחַ"ל –

אִמּוּנִים, מַסָּעוֹת, מִבְצָעִים מוּל אוֹיֵב – הִתְרַחֵב מַעְגַּל הָרֵעוּת.

הֵן כְּאָז כֵּן עַתָּה, הַמְּצִיאוּת בַּלֶּבַנְט עִם שְׁכֵנֵינוּ אֵינֶנָּהּ אִידִילְיָה,

וְלַמְרוֹת שֶׁהוֹשַׁטְנוּ תָּמִיד אֶת הַיָּד לְשָׁלוֹם לָהֶם, כָּאן וְעַכְשָׁו –

לָחַמְנוּ בַּסּוּרִים עַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת, אֵלִי גְּרִינְפֶלְד חָלָל בְּקַלְקִילְיָה;

אַךְ הָיָה זֶה מוּבָן מֵאֵלָיו: הַחַיִּים בַּקִּבּוּץ הֵם הַסַּף הַנִּכְסָף.

וְהָיוּ שֶׁאָמְרוּ: רַעְיוֹן הַקִּבּוּץ רַק מִשְׂחָק נְעוּרִים הוּא, וְלֹא הִיא –

כִּי דְּבָרִים שֶׁנָּשָׂאנוּ בְּשֶׁצֶף וּבְקֶצֶף – לֹא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ!

כְּשֶׁפָּשַׁטְנוּ מַדִּים וְהִגִּיעַ הַקֵּץ עַל הַפֶּרֶק הַהוּא הַהֶרוֹאִי,

חִישׁ הִתְחַלְנוּ לִלְמֹד אֵיךְ לָשֵׂאת בְּעֻלָּהּ שֶׁל שִׁגְרַת הַיּוֹמְיוֹם בַּקִּבּוּץ.

אֶלָּא מַאי? פַּח יָקוּשׁ מְזֻמָּן בְּחַיֵּי הַקִּבּוּץ עַל כָּל שַׁעַל וְצַעַד. 

אַלְלַי, כִּי הָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת דּוֹעֶכֶת עַכְשָׁו לְאִטָּהּ בֶּחָזֶה:

הַגְּבִירָה מְצִיאוּת, עַל כָּרְחֵנוּ, רוֹדָה, מְשַׁטָּה בָּנוּ וּמְתַעֲתַעַת...

לֹא חָלְפוּ אֶלָּא כַּמָּה שָׁנִים, וְעָרַקְנוּ רֻבֵּנוּ בָּזֶה אַחַר זֶה;

וְהֵפִיצָה גְּבִירַת הַמְּצִיאוּת בְּלִי מִצְמוּץ אֶת עוֹזְבֵי הַקִּבּוּץ לְכָל עֵבֶר.

הֶעָתִיד לְרֻבֵּנוּ הָיָה מְעֻרְפָּל וְאָפוּף סִימָנֵי שְׁאֵלָה.

אַךְ עַל אַף דַּאֲגוֹת פַּרְנָסָה וְטִרְדוֹת הַיּוֹמְיוֹם – כְּמוֹ בְּאֶבֶן שׁוֹאֶבֶת,

הִתְחַדְּשׁוּ פְּגִישׁוֹתֵינוּ כִּתְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם מֵעַצְמָן וּכְמוּבָן מֵאֵלָיו.

מִדֵּי עֶרֶב שַׁבָּת מִתְכַּנְּסִים צוֹהֲלִים מִשִּׂמְחָה וּפוֹקְדִים לְפִי תּוֹר אֶת

בֵּיתוֹ שֶׁל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, לְהָבִיא לְיִסּוּרֵי מַצְפּוּנֵנוּ מָזוֹר;

מִתְבַּדְּחִים וְשָׁרִים, מִשְׁתַּטִּים בְּלִי בּוּשָׁה, כִּבְיָכוֹל אָנוּ שׁוּב בְּנֵי תִּשְׁחֹרֶת,

טוֹבְלִים פִּתָּה בְּחוּמוּס, גּוֹרְסִים חֲמוּצִים – יַעְנִי: שְׁלֹשֶׁת אֲבוֹת הַמָּזוֹן...

אַךְ כְּכָל שֶׁחָלְפוּ הַיָּמִים הַכִּבּוּד שֶׁהֻגַּשׁ רַק תָּפַח וְהִשְׁבִּיחַ.

בְּטִרְדוֹת יוֹמְיוֹמֵינוּ צִפִּינוּ לְיוֹם הַשִּׁשִּׁי בְּעֵינַיִם כָּלוֹת.

אֶת הָרַף לִגְבָהִים קוּלִינָרִיִּים עַד הַרָקִיעַ הֵרִימָה נִצְחִיָּה

וּמֵאָז זֶה הָיָה לְכֵרָה וּלְמִשְׁתֶּה בְּנוֹסָף לַ"פְּגִישָׁה שֶׁכָּזֹאת!"

בִּטְפִיחָה עַל כָּתֵף וּבְחִיּוּךְ מְקַבְּלִים אֶת פָּנֵינוּ בְּפֶתַח הַדֶּלֶת.

מִתְכַּנְּסִים, מִשְׁתַּטִּים וְשׁוֹתִים, מִתְבַּדְּחִים וְשָׁרִים בְּלִי לָדַעַת הַאִם

יֵשׁ אוֹ אֵין לוֹ סִבָּה לִמְסִבָּה לַמַּזְמִין – אִם פֻּטַּר אוֹ נוֹלַד לוֹ עוֹד יֶלֶד;

אַךְ חוֹרְטִים לוֹ אֶת שְׁמוֹ עַל גָּבִיעַ נוֹדֵד כְּשֶׁמָּלְאוּ לַ"זָּקֵן" אַרְבָּעִים.

אֲבָל, מָה לַעֲשׂוֹת, לֹא לָעַד עֲלִיצוּת, יֵשׁ וּלְפֶתַע פּוֹקֵד הַבִּישׁ-גַּדָּא

אֶת אַחַד הָרֵעִים; מְחַבְּקִים, וּבְדִבְרֵי נִחוּמִים מְקַבְּלִים אֶת הַדִּין.

כָּךְ פִּתְאֹם נִפְטְרָה חֲבֵרָה יְקָרָה, רַעְיָה שֶׁל אַבְרֵהמָלֶ'ה – עָדָה,

וְהָאָב הָאוֹהֵב לְיוּבַל וּלְתַמִּי גִּדֵּל יְתוֹמִים חֲמוּדִים.

יוֹם אֶחָד בּוֹ הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד נָפֶשׁ וּבְאֵין עוֹד בְּרֵרָה לִי אַחֶרֶת –

פַּרְנָסָה מְכֻבֶּדֶת הִשַּׂגְתִּי לְבַסּוֹף בַּעֲיָרָה שֶׁל עוֹלִים – כַּרְמִיאֵל.

אֶת מִכְסַת הַשָּׁעוֹת שֶׁל שְׁבוּעַ יָמִים מְמַלֵּא מִבְּעוֹד בֹּקֶר עַד עֶרֶב,

וּבְיוֹם הֵ"א עַד יוֹם אָלֶ"ף הַבַּיְתָה בְּרֹן מֵהָרֵי הַגָּלִיל מִתְגַּלְגֵּל.

...מְסִבָּה. פַּבְלִיק קָם, מְרַקֵּד. "שְׁמַע נָא יוֹלְקֶה," פָּנָה אֵלַי דּוֹקְטוֹר לְפֶתַע:

"בְּכַרְמִילִיבְקֶה יֵשׁ לְךָ זְמַן לְמַכְבִּיר, שָׁם גַּם אֵין חֲבֵרִים וְאֵין כְּלוּם;

אָז כְּטוֹב לֵב כֻּלָּנוּ בַּיַּיִן לְעֵת פְּגִישָׁתֵנוּ, תִּקְרָא אֵיזֶה קֶטַע,

רַק תִּכְתֹּב מַשֶּׁהוּ מְשַׁעֲשֵׁעַ, אַחֶרֶת תָּמוּת שָׁם מֵרֹב שִׁעֲמוּם!"

*

מַחֲצִית הַיָּרֵחַ מֵעַל כַּרְמִיאֵל

מִבַּעַד לְעָנָן מְבַצְבֶּצֶת

מַדּוּעַ רַק חֵצִי? – אֶתְמַהּ – לַעֲזָאזֵל

(לְפָנַי שְׁבִיל חָשׁוּך וּבוֹצִי מִתְעַקֵּל)!

בְּעֶצֶם – מַסְפִּיק גַּם הַחֵצִי...

אֲנִי, שֶּתָּבִינוּ, אֵינֶנִּי חַמְדָן;

מַבְּסוּט בְּחֶלְקִי – זֶה מָה יֵש לִי.

מִסְתַּגֵּל לְכָל חֹר מֵאֵילַת וְעַד דַָן

רַק שֶׁסְּתָם מְסַקְרֵן אוֹתִי: מִי הַגַּזְלָן,

עַל חֶלְקִי הַנּוֹתָר מִתְלַבֵּשׁ לִי?

עוֹשֶׂה אֶת דַרְכִּי בְּמִשְׁעוֹל חֲלַקְלַק

מִמְטָרִים, מִמְטָרִים יָה-חַבִּיבִּי!

הָרַעַם מַחְרִישׁ, מְסַנְוֵר הַבָּרָק –

אִם לִסְטִים יִזְדַּמֵּן, הַשּׁוֹחֵר לְאָרְנָק

הוּא כְּלָל לֹא יִזְדַּקֵּק לְאָלִיבִּי.

הַלַּיְלָה נָפְלָה עָלַי מִין קוּטֶרַי –

אֵין זֹאת, נָסָה מִזַּעַם נוֹשֵֶיהָ...

לְאַט לָךְ, לְאַט! גַם אֶצְלִי אֵין אַשְׁרַאי,

וַאֲנִי לְהָכִין עוֹד נָטַלְתִּי עָלַי

אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ מְשַׁעֲשֵעַ.

אֵיזֶה קֶטַע מַצְחִיק, מְבַדֵּר וְנֶחְמָד,

שֶׁיִהְיֶה עוֹקְצָנִי, אֲבָל טַקְטִי.

אַךְ אַף בְּדַל רַעְיוֹן לֹא נִצַּת בִּי בִּשְׁעַת

דִּלּוּגַי כְּחָגָב וְ... נוּ יוֹבּ טְבוֹיוּ מָט! –

מְלוֹא אָרְכִּי בִּשְׁלוּלִית הֶחֱלַקְתִּי.

כָּאן מוּסַר הַהַשְׂכֵּל הוּא פָּשׁוּט בְּתַכְלִית:

כְּשֶׁגָּשׁוּם – הִזָּהֵר שִׁבְעָתַיִם!

וּבֵינְתַיִם...

דַּי מַסְפִּיק לְזַבֵּל מֹחֲכֶם בִּשְׁלוּלִית!

נְמַלֵּא נָא, רֵעַי, עוֹד כּוֹסִית תּוֹרָנִית

וּנְרוֹקְנָהּ לְקִרְבֵּנוּ –

לְחַיִּים!

*

כָּךְ חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים חִישׁ בָּזוֹ אַחַר זוֹ; כֵּן, הוֹלֵךְ וְקָרֵב כְּבָר הָעֶרֶב,

כַּכָּתוּב בַּמְּקוֹרוֹת: לֹא תַּחְסֹם (אַדְרַבָּה, תְּנַסֶּה!) אֶת הַשּׁוֹר בְּדִישׁוֹ...

הַחִנּוּךְ שֶׁל הַטַּף, הַגְּדֵלִים עַל שְׁמָרִים, כִּבְיָכוֹל, מַעֲסִיק לִבְלִי הֶרֶף;

וְעַל כֵּן, בְּשִׁגְרַת מִלּוּאִים, מִלְחָמוֹת – פּוֹחֲתוֹת וְהוֹלְכוֹת הַפְּגִישׁוֹת.

בְּצוֹקֵי הָעִתִּים, אֶת פֵּרוּק הָרֵעוּת כְּבָר חָשַׁבְנוּ שֶׁאֵין עוֹד לִמְנֹעַ,

וְדוֹמֶה כִּי אוֹזֵל הָרָצוֹן  "לַעֲשׂוֹת  גַּם בִּשְׁבִיל הַנְּשָׁמָה..."

אֵיזֶה כֹּחַ טָמִיר – אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר? – לָרֵעוּת לֹא מֵנִיחַ לִגְוֹעַ,

וְלַמְרוֹת הַמְּצוּקוֹת הַתּוֹכְפוֹת לַבְּקָרִים מַתְמִידִים בַּפְּגִישׁוֹת, וִיהִי מָה.

לְאֵרוּעַ חָשׁוּב (וְגַם לֹא-בִּמְיֻחָד) מְכַנְּסִים כָּרָגִיל אֶת הַשֵּׁבֶט.

לִימִינוֹ שֶׁל חָבֵר מִתְיַצֵּב כָּל חָבֵר, וְיָדַעְנוּ: תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ.

מָה דּוֹאֵב: עֶלֶם חֵן, בְּנָם שֶׁל יוֹסְקֶה וְלִילִי נָפַל עַל מִזְבַּח הַמּוֹלֶדֶת,

וַאֲנַחְנוּ פּוֹקְדִים כְּשָׁנָה בְּשָׁנָה בַּחֶלְקָה הַצְּבָאִית אֶת קִבְרוֹ...

אֲבָל חֶרֶף צוֹקֵי הָעִתִּים מִשְׁתַּדְּלִים לְמַצּוֹת אֶת הַיֵּשׁ מְלוֹא חָפְנַיִם,

מְסַפְּרִים בַּפְּגִישׁוֹת זֶה לָזֶה עוֹלֵלוֹת עַלִּיזוֹת; צוֹחֲקִים בִּמְשׁוּבָה.

כָּל אַחַת וְאֶחָד מְפַלְּסִים אֶת דַּרְכָּם בַּתְּחוּמִים הַשּׁוֹנִים – עוֹשִׂים חַיִל.

הַכְּרֵסוֹת מִתְעַגְּלוֹת, בְּרֹאשׁ מִי שֶׁאֵינֶנּוּ קֵרֵחַ זָרְקָה הַשֵּׂיבָה.

אַךְ פְּקָדוּנוּ יָמִים שֶׁל פְּרֵדָה: הִתְאַבַּלְנוּ מָרָה כְּשֶׁהָלַךְ לָנוּ גּוּרִי –

מְהַנְדֵּס, שֶׁפָּעַל נִמְרָצוֹת בְּאַרְצוֹת הָעוֹלָם, עַד שֶׁפֶּתַע חָלָה,

וְנִפְטַר בְּעוֹדוֹ בְּאִבּוֹ. עֲדֵי צֵאת נִשְׁמָתוֹ סָעֲדָה אוֹתוֹ נוּרִית.

הָיָה אִישׁ בַּעַל יֶדַע, אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה, פִּתְרוֹן לוֹ לְכָל שְׁאֵלָה.

אֶת רֵעִי דֻּוִיד קִירוֹ אֶזְכֹּר לְעוֹלָם בְּעֶרְגָּה, בְּחִבָּה וּבְרֶטֶט.

בַּ"שּׁוֹמֵר" וּבְכַרְמִיָּה פָּעַלְנוּ, עָבַדְנוּ בְּיַחַד רַק הוּא וַאֲנִי...

לְיָמִים הוּא מֻנָּה לַמַּדְּעָן הָרָאשִׁי שֶׁל מִשְׂרַד הַמַּדָּע (בֵּין הַיֶּתֶר).

פִיסִיקַאי וְדוֹקְטוֹר הָיָה; אֲבָל לִי – יְדִיד נֶפֶשׁ לְאֹרֶךְ שָׁנִים.

כֵּן, הַזְּמַן לֹא עוֹצֵר, וְהִנֵּה כְּבָר הִגַּעְנוּ לְגִיל שֶׁל שִׁבְעִים וּלְמֵעֵבֶר,

אַךְ מֵאָז הַפַּלְמָ"ח נֶאֱמַר וְהוּשַׁר: שׁוּם דָּבָר לֹא עָבַר לֹא נִגְמַר.

מַמְשִׁיכִים בְּשִׁגְרַת הַפְּגִישׁוֹת בִּתְדִירוּת נְמוּכָה, וּפִתְאֹם – שֹׁד וָשֶׁבֶר –

מוֹטִי לֶרְנֶר, שֶׁאָנוּ אָהַבְנוּ כָּל-כָּךְ הִסְתַּלֵּק בְּיוֹם מַר וְנִמְהָר...

בְּמִבְחַן הַשָּׁנִים מִסְתַּבֵּר, כִּי הַדֶּבֶק שֶׁלָּנוּ חָזָק וְאֵיתָן הוּא;

אַךְ אֲבוֹי, הַגּוֹרָל לֹא מַרְפֶּה, מִתְאַכְזֵר שׁוּב וָשׁוּב, וּלְמַרְבֵּה הַיָּגוֹן,

הָעַצְבוּת וְהַכְּאֵב הַגָּדוֹל, גַּם אַבְרֵהמָלֶ"ה פֶּתַע הָלַךְ מֵאִתָּנוּ –

אִישׁ חַיְכָן וְטוֹב לֵב, וְצַיָּר עוֹד מֵאָז נְּעוּרֵינוּ, בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן...

נְצוֹפֵף מַעְגָּל, נְשַׁבֵּחַ תִּקְרֹבֶת, עַל מִי שֶׁאֵינֶנּוּ נָשִׂיחַ,

נִזָּכֵר בִּמְשׁוּבוֹת, בִּבְדִיחוֹת יְשָׁנוֹת שֶׁהִכַּרְנוּ לִפְנַי וְלִפְנִים,

וּכְמוֹ אָז, עֵת הָיִינוּ עוֹד צוּצִיקִים בְּנֵי אַרְבָּעִים, שׁוּב נָנִיף נָא גָּבִיעַ,

שֶׁנַּחְרֹט אוֹתִיּוֹת וִירְטוּאָלִיּוֹת עַל דַָּפְנוֹתָיו – אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי הַשְּׁמוֹנִים.

כֵּן,  יָדַעְתִּי – מוֹשְׁכִים בַּכְּתֵפַיִם: "וּבְכֵן, מָה הָרְבוּתָא?" ....זָרִים לֹא יָבִינוּ

אֶת שִׂמְחַת הַמִּפְגָּשׁ, הַמַּבָּט הַנִּרְגָּשׁ, הַחִיּוּךְ, שֶׁאוֹמֵר אֶת הַכֹּל...

לֹא סִפּוּר שֶׁל גְּבוּרָה, לֹא מָסֹרֶת אָבוֹת, לֹא כָּבוֹד שֶׁל אִילָן יֻחֲסִין הוּא;

זוֹ רַק סָאגָה עַל מִין חֲבוּרָה שֶׁכָּזֹאת, שֶׁסּוּגָה בְּשִׂמְחָה וּבִשְׁכוֹל.

* * *

יהודה דרורי

לירות במיידי אבנים ובקבוקי תבערה

לא משנה מה כוונתם של זורקי האבנים ומשליכי בקבוקי התבערה, (ויהיו מי שיהיו...) –  מעשיהם לא פחות מסוכנים למטרותיהם מכאלה היורים על מכוניות ובני-אדם. היכולת להיפצע אנושות וליהרג קיימת פה בצורה מאוד ממשית, ולפיכך – כדי למנוע ניסיון רצח על-ידי אבן או בקבוק תבערה, יש להתייחס ל"נשק הפרימיטיבי" הזה כאל נשק לכל דבר, ולפגוע בפושעים המשתמשים בהם.

אין כיום כל חוק בעולם המגן על רוצחים כאלה בפוטנציה, ואם לא נפעל בנחישות בנושא, יתגברו מעשי הפשיעה האלו מיום ליום.

תצא הוראה לכוחות הביטחון באשר הם באופן ברור ופשוט  לירות במיידי אבנים ובמשליכי בקבוקי תבערה. לאחר שייהרגו פה ושם כמה פושעים כאלה, ניתן לשער שהמקרים יתמעטו משמעותית.

* * *

מנחם רהט

חותמו אמת

בימים אלה של חשבון נפש, הנה חשבון נפש עצמי, שאולי יבהיר פשר הביקורת הנוקבת המועלית בשורות אלה מדי פעם כלפי קהלים שונים

ימים אלה, עשרת ימי תשובה, הם גם ימים של חשבון נפש. ואין לך חשבון נפש נוקב יותר מאשר חשבון נפש אישי, של האדם עם עצמו ועם מערכת יחסיו עם זולתו. ימים של חשבון נפש הם גם הזמן המתאים לערוך כאן, באופן חד פעמי, חשבון נפש שבמסגרתו נתייחס לשאלה שעולה מידי פעם בפי מקצת קוראינו, התוהים לפשר העלאתם של קהילות וציבורים חשובים סביבנו, על מוקד המבחן הביקורתי.

ימים שבין כסה לעשור, לקראת ערב יום כיפור, הם שעת האמת. זה הזמן להשיב בכנות. אז ככה: הנימה הביקורתית באה קודם על יסוד הסלידה מן הצביעות, מן השקר ומהונאת דברים. והואיל והאומה הישראלית כולה, על כל הסתעפויותיה, הינה חטיבה אחת בעולמו של הקב"ה, וכל ישראל ערבין זה בזה, כי אז חלים על כל שלוחותיה מצוות "וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ," ו"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק." כשם שהקב"ה אמת, תורתו אמת וחותמו אמת, כך מצווה עלינו בכל ימות השנה ובוודאי בימי התשובה, לדבוק במידותיו – להסיט את השקר ולחתור לאמת: "מה הוא רחום אף אתה רחום" – מה הוא אמת, אף אתה אמת.

האדמו"ר מקוצק, רבי מענדלי מורגנשטרן (תקמ"ז-תרי"ט, 1787-1859), שסלד מן השקר כמפני אש והניף את דגל האמת הצרופה, ללא שום פניות ועקמומיות, בבחינת תיקוב האמת את ההר, גילה לנו, חידש, שלא זו בלבד שאסור לאדם לרמות את הזולת, אלא גם אסור לו לרמות את עצמו. "יכול יהודי להישמר מכל העבירות, ואפילו להיות מהדר במצוות, אבל אם אין בו אמת, כל עבודתו הרוחנית אינה אלא משחק." לשון אחר: מצווה הבאה על בסיס רמאות עצמית, איננה מצווה. עבודה רוחנית שכזו, לשיטתו, אינה אלא משחק, העמדת פנים, תיאטרון, סוג של ארטיסטיות!

האמת היא שזו אינה רק תפיסת קוצק. זוהי יהדות במיטבה. "מדבר שקר תרחק." רמייה, הונאת דברים, שקרים שאדם משקר לעצמו ולסביבתו – מידות מגונות הן, ויש להוקיען. כלפי מה אמורים הדברים? כלפי הנהגות שונות שאימצו לעצמם ציבורים כאלה ואחרים, שאפילו כבר אינם חשים שהם משקרים לעצמם.

איזון דמוגרפי גמיש

בשל קירבת יום הכיפורים לא נאריך בזה. אבל אימרו אתם, היאך נגדיר יהודי טוב, ירא שמיים, שמוצא לעצמו כל מיני קפנדריות הלכתיות שמסייעות לו 'להסתדר' עם מצוות מפורשות מדאורייתא: איסור ריבית (יש היתר עיסקא), חמץ בפסח (יש מכירת חמץ), שמיטת כספים (יש פרוזבול), בכור בהמה ('מוכרים' לגוי את הקיבה והוושט, אף שלעולם לא יעשה בזה שימוש), ועוד, והכל על פי דין. אבל דווקא בכל הנוגע למצוות שביעית, שבזמננו לכל הדעות אינה מדאורייתא, ואף ספק גדול אם היא מדרבנן, התהפכו היוצרות: היהודי שלנו נעשה 'מאחְמ'ר' גדול ומעדיף את יבולי נוכרים רוויים בדם עַמנו, ועוד קורא לזה: "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ"! – נו, באמת... הקוצקאי היה מן הסתם רואה בהנהגה זו רק משחק. ומחמת קירבת יום הדין, לא נאריך.

גם השמאל הקיצוני, שכרת ברית לא-קדושה עם הערבים, התמחה בהונאת דברים, במוסר כפול, בצביעות מרושעת: מצד אחד קריאה לנסיגה לשם שמירה על האיזון הדמוגרפי, ובו בזמן דרישה לקלוט רבבות מסתננים ופליטים איסלמיסטים, שרק יָפֵרו את האיזון הדמוגרפי. אזניו נאטמות לנוכח שוועת שכונות דרום ת"א, אבל יזעיק משטרה לסלק מסתננים שפולשים לבריכות השחייה שלו. 

הוא כמובן בעד כיבוד החוק, אבל גם בעד הפרת חוק בידי יושבי המשולש, הבידואים בנגב ושאר שונאינו. הוא מקדש את עליונות החוק, אך הופך כל מה שלא נוח לו, לאות מתה, ע"ע רמיסת החלטת ביהמ"ש שלא לקיים משחקי כדורגל בשבת. הוא מצדד בחופש הפולחן הדתי, אבל בתנאי שלא יחול על יהודים בהר הבית. הוא ייאבק למען חופש הדיבור, אבל משתלט על המיקרופונים ומפעיל משטרת מחשבות לסתימת פיות של שאינם הולכים בתלם.

השמאל יגנה בתוקף מתנחלים היושבים על 'אדמות ערביות', אך יתענג להתנחל בנחת בבתי אבן של ערבים ביפו, בעין הוד, בטלביה; ובבתי יוקרה שנבנו על חורבות שייך מוניס, סומייל, מלחה ועוד. השמאל יפעיל אירגוני זכויות אדם למיניהם, אך ימלא פיו מים כשנרמסות בגסות זכויות האדם היהודי: מעצרים מינהליים, גירושים נוסח גוש קטיף, ועוד.

השמאל יעתור לבג"ץ על כל סככה שבונה יהודי בארץ ישראל, אך יתייצב לימין הבנייה הפראית הערבית משני צידי הקו הירוק. הוא בעד הסרת הגבלות מעל תנועת הפלסטינים, אבל מעולם לא הצטרף לדרישה להפעיל יד קשה כנגד מיידי האבנים במזרח ירושלים ובכבישי יו"ש.

הכו בישראלים והצילו

כך גם 'ידידינו האירופים', המטילים חרם אנטישמי, ברוח 'נומרוס קלאוזוס', על מוצרים מהשטחים, אך מסרבים להזדעזע מן הטבח האכזרי של מאות אלפי (!) אזרחים בסוריה ובעיראק, בלוב ובתימן. מחיסול ברבארי של אוצרות תרבות עתיקים. ממכירת קורבנות 'המדינה האיסלמית' לעבדים ולשפחות. מעריפת ראשים והטבעות אכזריות. מהתגברות כוחם של אירגוני השריעה, המאיימים להטביע את אירופה במרחץ דמים, בדרך להפיכתה לח'ליפות איסלמית.

העולם כמרקחה. מלחמת עולם בפתח. אירופה חשה נחת זרועה של נדידת עמים מהגדולות בהיסטוריה. הימין הקיצוני האנטישמי מתחזק.

אבל את שרי החוץ האירופיים מעסיקה רק שאלת החרמת מוצרי ההתנחלויות. תגידו, הם נורמאליים?

הם לא מבינים שהחרמת מוצרים ההתנחלויות תגרום לפיטורי אלפי פלסטינים, שיידרדרו לזרועות הבטלה והניוון? הם לא מבינים שבסופו של דבר חלקם יצטרפו לדאע"ש או לרש"פ או לחמאס כדי להתפרנס מן הטרור, והאחרים יהגרו אליהם לאירופה?

פעם השתמש הצאר הרוסי בסיסמת 'הכה ביהודים והצל את רוסיה' – כדי להסיט את תשומת לב נתיניו מהבעיות האמיתיות, וכיום נוקטים שרי החוץ האירופים באותה שיטה בזויה: הכה בישראלים, והצל את אירופה.

שיא הצביעות. 

הסלידה מן הצביעות, כאן ושם, היא זו שמאחורי הביקורת כלפי מבקשי שכר כפנחס. הבה נייחל שבשנת תשע"ו, יתקיים בנו חזון הנביא זכריה, חוזה תקומת ישראל בארצו: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."

"וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה."

גמר חתימה טובה!

* * *

עדי אמסטרדם

מה שמי? איפה ואיפה בכתיבתו של נעמן כהן

אחד הכותבים הפוריים ביותר בחדשות בן עזר הוא נעמן כהן. במאמריו, מציע כהן פרשנויות מעניינות וניתוחים לאירועי היום, מהם המניחים את דעתי ומהם שאינם מניחים את דעתי.

רבים בוודאי השגיחו כי נוהג כהן לציין שמות מלאים או שמות קודמים של מושאי כתיבתו, ואולם ביני לביני תהיתי מה הסיבה לכך. כלום מקפיד כהן על קוצה של יו"ד ועל היושרה הפובליציסטית, או שמא עניין אחר כאן?

זה המקום לסיפור אישי קצר: ימים אחדים טרם ישבתי לכתוב שורות אלו, שוחחתי עם חבר על הא ועל דא, וכהרגלנו גלשה שיחתנו למחוזות הפוליטיקה. בתוך כך התכעס חברי על שרת התרבות מירי רגב, על הקהל התומך בה ועל מצביעי הימין בכללם (לדעתי מינויה של מירי רגב לשרת התרבות אינו אלא נקמת ראש ממשלתנו באישה החזקה ביותר ברשימת הליכוד. אישה זאת נודעה במזגה החם, ועל כן צפוי היה שכניסתה לתפקיד תשחיר את פניה ואולי את עתידה, אך דעתי אינה העיקר כאן).

מכאן לשם, בעוד חברי מכליל קבוצות ומגזרים לפי סיווג תרבותי וא-תרבותי, אמר ברוגזה: "ומי זאת הגברת סיבוני שתקבע מהי תרבות?"

הבנתי מדוע בחר בשם נעוריה ולא בשם נישואיה – הרי שם נעוריה מעיד אלף אלפי עדויות על מוצאה ועל חוסר תרבותיותה.

הוכחתי אותו על כך, באומרי שאילו היה שמה "אפשטיין" הוא לא היה אומר זאת בבוז שכזה.

אינני יודע מדוע בוחר מר כהן לציין את שמות הנעורים של מושאי מאמריו, בין אם עוברתו, בין אם שונו בשל קשרי נישואין, בייחוד כאשר אין כאן ערך חדשותי או מידעי נוסף. לעיתים נדמה שמטרתו היא לעורר בוז או אפילו ניכור כלפי מושא הכתיבה, כגון איזכוריהן של זהבה גלאון או דליה איציק, שמהן אינו חוסך מר כהן את שבטו, וכנגד אלה עומדים מקרים שבהם כהן כותב דווקא את השם "החדש". כך לא מצאנו את דוד גרין ואת יגאל פייקוביץ' אלא את דוד בן גוריון ואת יגאל אלון (אלו דוגמות ספורות מתוך מאמריו האחרונים).

לעיתים קרובות נקשר שמו של אדם בזהותו, ואני הקטן תוהה מדוע משתדל מר כהן לנתק את זהותם של אחדים ממושאי מאמריו משמותיהם? מעבר לכך – מדוע אינו מכבד את רצונו של אדם להיקרא בשם מסוים ולא בשם אחר?

עניין נוסף הוא הכינוי שהעניק מר כהן לנשיא הרשות הפלסטינית מטעם הפתח', הוא מחמוד עבאס. בהתאם למסורת הערבית, מכונה עבאס בפי סובביו "אבו מאזן", וזהו השם השגור באמצעי התקשורת בארצנו. ברחבי העולם, שׁם אמצעי התקשורת והפוליטיקאים אינם מתיימרים לנהוג בהתאם למסורות לא-להם, שמו של נשיא הרש"פ הוא "מחמוד עבאס", כפי שנכתב בתעודת הלידה שלו וכפי שחתם בעבודת הדוקטור שלו הידועה לשמצה.

כהן מכנה אותו "אבא של מאזן", אולי כפרפראזה לדברי בגין "האיש עם השערות על הפנים". ואולם, מעבר לסרבול המעיב על צירוף מילים זה (בעברית נוכל למצוא "אביעזר" ולא "אבא של עזר"), הרי שזהו כינוי עקר, שכן ברור לכול שכהן בז לעבאס. ואולם אין בכינוי זה שמץ של בוז או זלזול, למעט איזכור חסר טעם של בנו בכורו, אשר היה קבלן בניין והלך לעולמו בשנת 2002 כתוצאה מהתקף לב (לפי ויקיפדיה באנגלית).

אשמח לקרוא את תשובתו של נעמן כהן.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 22

בליל פג'ה ומפגור קוצצו כנפיו של רמי. הוא המשיך לעבוד במועצת-הדבש. בלתי-מרוצה ומחפש הצעות-עבודה נוספות בעיתונים, ממלא שאלוני-קבלה למוסדות ציבורים וחברות פרטיות, וכל התפקידים שהוצעו לו ניראו בעיניו משעממים ובעלי הכנסה-ממוצעת, ממש כעבודה הנוכחית. ובייחוד היו לו טענות לשלטון הליכוד שמניח לאדם כמוהו להתבזבז.

ואילו לאיה, בתוך כל הדקירות והמישמנים וצריחות-הילדים ושני התלמידים הפרטיים שהיו לה באנגלית, ופחדי מחלתה-שלה ואותה סלידה-משיכה כלפי רמי, שהיה בועל אותה מדי כמה ימים מאחור בשתיקה, סנטרו בגבה ואצבעותיו צובטות בפיטמותיה העבות, מהרהר אולי בנשים אחרות ועם זאת שוקד לענג אותה היטב כאן ושם עד שמביא אותה, אם רק אינה עייפה מדי, לצריחות-חמדה פרועות שכמעט ומעירות את הילדים והשכנים משנתם – בתוך כל אלה העניק לה ליל פג'ה ומפגור איזה טעם של אהבה אסורה. בעוד אשר כלפי רמי כבר לא היתה בעיניה הקירבה האינטימית אלא עניין של קח-ותן במיטה, וגם אז נוח היה לה שפניו מרוחקים ממנה וכל קיומו רק בגירוי שהוא מספק לה.

בשאר שעות היממה הסתגרו איש-איש בשיריונו, מתפקדים כדי להימלט מחשבון-נפש נוקב ואולי מפחיד, ורק שעות-הרוגז ורגעי-ההנאה מאורית'לה ויובלי מקשרים ביניהם, לטוב ולרע, כאילו הם חברים שניהם באירגון לגידול-ילדים.

לעיתים היו יושבים שניהם ואוכלים ארוחת-ערב מאוחרת בשתיקה, עם סאלאט תפל, לאחר שנרדמו הילדים, ואין איש מהם מתאר לעצמו שלא רק בו אלא גם בשני התעוררה ממש באותו רגע איזו תשוקה אלימה לקום ולרצוח את הזולת בדקירת סכין-מיטבח.

*

אוּרי השמנמן ישב ליד שולחן בחוץ, במסעדת "בתיה" ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב, ואכל מעיים ממולאים עם סאלאט מלפפונים טריים בחומץ וכוס בירה גבוהה, והיה טובל פרוסות לחם-לבן טרי בצלחתו. כשהרים עיניו הבחין באיה שחורת-השיער שעמדה בצידו השני של הרחוב, במעבר-החצייה, ליד פוטו-פרג'. מבטיהם נפגשו. ועד שהאיר הרגְלִי-הירוק ברמזור, היה לשניהם זמן להרהר כיצד לנהוג.

"שמע," אמרה איה ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה. "בכל מקום קוראים ורואים ושומעים אותך – "

"אה, שום דבר," אמר אורי בביטול, "זה רק בשביל הפרנסה. כבר נמאס לי לשמוע מה אומרים כל האנשים שקראו אותי אבל לא את הספרים שלי, ובטלוויזיה אני ממילא אף-פעם לא יוצא מוצלח. זה בשביל ראובן ברנע, לא בשבילי. ומה אצלך?"

"ככה. אני עוד חיה." אמרה והיא מקרוב נראית מסורבלת, וקולנית וחסרת-מנוחה כרגיל, וחיוורת.

"מה שלום הילדים והבעל שלך?"

"יופי. כולם בסיידר."

"הוא עוד במשרד-המשפטים?"

"לא. עכשיו הוא במועצת-הדבש."

"אז אתם מלקקים דבש?"

"תלוי איך שמסתכלים על הליקוק."

"בתור מוטיב הדבש בפרוזה העברית. אם לא איכפת לך, שבי, תאכלי משהו." אמר.

"גם ככה אני די שמנה," אמרה איה, שתיאבונה דווקא התעורר מאוד למראה המעיים-הממולאים והלחם-הלבן הטרי. היא היססה. "אני רואה שגם אתה לא כל-כך בדיאטה. אתה יודע שזה לא כל-כך בריא, ללב."

"מה את מפחדת, שיראו אותנו יושבים יחד? הלא אם היינו רוצים לעשות משהו שאף-אחד לא יידע, לא היינו יושבים בחוץ."

"זה שטויות-במיץ, לפחוד." אמרה איה. "אני לא מפחדת משום-דבר חוץ מהמוות."

"אז שבי, אני אזמין לך מנה 'קישקעס', מזה לא מתים."

והיא ישבה.

"היו לי דימומים. צרות של נשים. יותר טוב שלא לדעת על זה. ומה אצלך? שמעתי שיצא ספר חדש שלך."

"שטויות. מה זה ספר חדש? – ייאוש חדש נולד. אבל חשבתי באמת להתקשר אלייך ולתת לך עותק."

"אני באמת אשמח לקבל."

"אני נורא סקרן לראות את התמונות של הילדים שלך." אמר אורי.

"מה אתה חושב לך, אני לא אימא משוגעת כמו האימהות שלנו."

"פעם אחרונה שראיתי אותך, זה היה נדמה לי ברחוב רידינג, אז הגדולה – "

"אורית'לה – "

"כן, היא עוד היתה קטנטונת, והקטן עוד לא נולד – "

איה הניחה על ברכיה את תיק העור הכרסתני, שהיה בעל-איכות אך משומש מאוד, ופישפשה בו. התיק היה גדוש כרגיל במטפחות-נייר, חפיסת-סיגריות, צרור-מפתחות, תמרוקים, מסרק, סיכת-ראש של ילדה, כרטיסי-הזמנה לתערוכות ישנות, פנקס-המחאות, גלולות, ואפילו מוצץ עתיק. אורי המשיך לאכול מדי פעם, כמו באקראי.

"הינה, אורית'לה וזה יובלי."

"מקסימים. ממש מקסימים."

בן כמה יהיה הוא, אורי, כאשר תגיע אורית'לה לגיל שבו יוכל להתאהב בה משום שתזכיר לו את אימהּ בנעוריה? איזה עניין תמצא אז בחורה פורחת כמוה, בת שמונה-עשרה למשל, בזקן כמוהו, שמתקרב לשישים? אורית'לה, האותיות ממש כשמו, האם בכוונה? – והתעורר בו חשק לנגוס-מלמפרע בפרי העסיסי הזה, היפהפה, שיצמח מתוך איה משומשת ועייפה שהיתה שלו, ולקחת את הבתולים של בתה בנקמת-דם תחת דם-שלא-היה.

"בטח שמעת על המקרה," הפסיקה איה את מחשבות "בדמי ימיה" שלו.

איך היה יכול לשכוח. "הלא הדבר היה כתוב בעיתון." הילדה שלהם נפלה מהקומה השלישית או הרביעית ונישארה בחיים. "היא בסדר?"

"כן. אבל עוד צולעת קצת. נכנס לה דשא במקום השבר ברגל, ותפרו עם זה. והאיזור הזה רגיש מאוד ומפריש לעיתים מוגלה. הרופאים נותנים לה אנטיביוטיקה ואומרים שזה יעבור. אבל הרגישות תישאר לתמיד. אני חושבת שהיא תצטרך למצוא לעצמה, כשתגדל, איזו עבודה לא קשה במיוחד, בכל אופן, בלי שעות רבות של עמידה."

עבודה בשכיבה, הירהר אורי. החלום על לוליט'לה ארוכת-שיער במכנסי-ג'ינס הדוקים שתפוחי-עגבותיה מוצקים כאגרופים ובין ירכיה מסתמן בהליכתה אותו רווח בתולי-חלומי בן שתיים-שלוש אצבעות שאופייני לנערות לא-שמנות, כל זה נגוז עם צליעתה. למרות שלא ראה אותה מעודו.

אותה שעה הגיעו המעיים של איה עם מנת לחם-לבן טרי נוספת, וסאלאט המלפפונים הירוקים בחומץ, "ומה חדש אצלך?" שאלה בטרם התנפלה על צלחתה.

 "אצלי כל יום כמו תלאה מתמשכת אחת לקראת הלילה. רק אז אני ער באמת ומסוגל לכתוב. הייתי צריך להיות שומר-לילה. כל בוקר אני חושב שאני הולך להתעלף. ובכלל, תל-אביב היא עיר שבה אדם הוא הוא-עצמו רק בשעות הקטנות של הלילה, אם בכלל."

"אני מתארת לעצמי שזה כך בכל עיר גדולה." אמרה איה בקול לעיסה עמום.

"לא. הינה בירושלים אתה אתה-עצמך כל רגע, בכל שעה משעות היום."

"מילא. זה בטח מרוב שיעמום."

"תל-אביב כל-כך לא משעממת שאתה לא נמצא בה רגע אחד לבד גם כשאתה לבד. זה גן-עדן לסובלים מדפרסיה, וגיהינום לסופרים. לא פלא שכולם נמשכים לכאן. בכל מקום אחר בארץ פשוט עצוב ומשעמם. גם אם האוויר צח והנוף יפה. כשעזבתי את ירושלים השארתי בה גם את הדפרסיות שלי. אבל ידעתי שכך אני גם מקטין את הסיכוי שלי לכתוב כל מה שרציתי עוד להספיק אי-פעם – "

"אוריל'ה, זה כבר נשמע לי יותר מדי קטע מתוך אחד הסיפורים שלך."

"להזמין לך עוד מנה?"

"לא. תודה. אני מפחדת."

"מאוכל לא מתים."

"אתה יודע מה? שיישרף הכול. אני אוכל עוד מנה. וגם בירה, אבל קטנה. ממילא חיים רק פעם אחת. ורציתי להגיד לך עוד משהו – הניסיונות הנצחיים שלך להיראות צנוע מעוררים בי ממש הערצה." פתאום הציצה בשעונה ואמרה בבהלה: "אוי לא! אני מוכרחה לרוץ לאוטובוס. הילדים כבר בטח הופכים את כל הבית."

"חבל," אמר אורי "רציתי בהזדמנות זאת לתת לך את הספר החדש."

"אתה יודע מה, ניפגש כאן בעוד שבוע, באותה שעה , ורק אם יהיה איזה שינוי אני אצלצל אליך, וזה בתנאי שלא אמות קודם."

"טוב. אני אלווה אותך."

והם קמו להיפרד. אורי שילם עבור ארוחתה. עיניה הבריקו פתאום והיא אמרה: "אני בסדר, אורי. אתה לא צריך לדאוג לי. רמי הוא משוגע אמיתי. בן-אדם שנראה כמו בן-אדם אבל בפנים הוא חלול לגמרי, אם אתה מבין. אתה לא מתגעגע לפעמים, עם כל החתיכות שלך?"

"אוך, איך שבא לי לתקוע לך עכשיו." נעץ בה מבט של ולא-יתבוששו שמקלף שכבות של שנים ומגיע להיותם עירומים יחד. היסטוריה.

"בַּי-בַּי, להתראות – " עזבה אותו בהרגשת-ניצחון קלה. אתה רואה, התחרמנת! מה שכמובן לא היה קשה כלל בקשר לאורי. הצלקות מחייה המשותפים איתו כבר הגלידו בנפשה מזמן. ומה שהחניף לה עתה היה כיצד הוא עדיין רוצה בה, ושכחה לגמרי כיצד לא יכלה פעם לשאתו עוד.

אבל אחרי רגע התחרטה והחליטה בכל זאת "לקפוץ לרגע" לדירתו.

"אני אטלפן מאצלך לאימא שלי שתקפוץ להשגיח על הילדים. היא כבר מתורגלת לזה ומסתדרת עם רמי יותר טוב ממני."

"מה קרה לחברה שלך מירה?" אמר אורי בעלותם במדריגות. "ראיתי אותה ברחוב עם איזה ברנש מקריח ועצוב מ'כלבוטק', והיא כמעט התעלמה ממני."

"מירה אף-פעם לא התפעלה ממך." טחנה אחריו איה את המדריגות ברגליה הכבדות, מתנשפת. "יש עוד הרבה לעלות?"

כשנכנסו הטילה עצמה, מתנשמת, על הכורסה הראשונה שנקרתה לפניה.

"להביא משהו לשתות? אַיוּש? קר?"

"אל תעשה לך הרבה עבודה, אורי'לה, אני כבר מסתלקת. איפה הטלפון?"

"על יד המיטה שלי, בחצי-חדר."

"לא איכפת לך שאני אחלוץ נעליים?"

דווקא היה איכפת לו משום שהיה איסטניס. "את יכולה גם להתקלח, אם את רוצה – "

"לא, תודה. מה אתה חושב לך?" נעלבה. "שיהיה ברור לך, אורי'לה, שאני לא באתי להזדיין איתך כאן. אני אישה נשואה ויש לי מספיק צרות משלי. תלך לחברות שלך."

וצחקה.

"אני אמרתי משהו?" נעלב אורי.

היא ניגשה יחפה לטלפון, ישבה על המיטה בעלת הכיסוי החום-אדמדם, והתקשרה עם אימהּ. אורי הסתובב בדירה הקטנה, מחייך לעצמו. הביא קולה-קולה קרה עם קרח ופלחי-לימון. הזיז כמה מסגרות של תמונות שניראו לו עקומות לאחר שהעוזרת ניגבה את האבק מעליהן. והוא מקשיב בחיוך לשקריה של איה בטלפון. ופתאום הרצין, הלא כך בטח גם רימתה אותי כל השנים.

כשסיימה את השיחה נותרה לשבת על שפת-המיטה.

"עכשיו אתה מצליח לעבוד יותר, מאז שעזבת אותי?"

"את זוכרת איך פעם הייתי מנשקת את כפות-הרגליים שלי?"

"והייתי קוראת לך שמנצ'יק."

"כן. ותוסיק – "

"כן, ופּוּשִׁיק וקַקַלֶה – "

והשתתקו.

איה נותרה שרועה על מיטתו, כמו מתוך עייפות. אורי הירהר בה ובכל הצרות שעשתה לו, כמנסה לקלף מעליה שכבות של זיכרונות מציקים שהם חלק בלתי-נפרד מנוכחותה כאן, מעין הילה שקופה, מוצקה, של אופי מחורבן, הלועג לחולשה רגעית זו שלו להשכיב את איוּש-שהיתה-פעם-בנעוריה, בטרם החלו שֵׁדים מתרוצצים בנפשה.

ואיה התנשמה מולו, מובסת בעיני עצמה. מדוע כל פעם שהיא פוגשת באורי או מהרהרת בו, עדיין מתעוררים בה הרצונות הכמוסים של שנות-נעוריה לכבוש את תל-אביב. שיתאהבו בה. שיכתבו על חייה האינטימיים במדורי-הרכילות. שתתגלה פתאום כאיזו כישרונית מזהירה בלא-חשוב-מה אבל שכולם יאהבו אותה. ומי אוהב אותה כיום? – אולי רק יובלי המסכן. כי לאורית'לה כבר יש טענות וביקורת, ובלי-ספק עוד תגרום הרבה צרות כשתתבגר. ורק בפני אורי קר-המזג הזה, שאיטיות-מחשבתו יכולה לשגע פילים, היא מרגישה את עצמה כאיזו ילדה שעדיין צריכה להוכיח את עצמה, בכול – במיטה, בחיי-משפחה שלה ובכישרונותיה. ובכול שיחה, כשהיא נפגשת עימו, אפילו אחת לכמה שנים, היא חשה עצמה מלאה מעצורים, מה שלא קורה לה עם שום אדם אחר בעולם ואפילו לא בשעתו עם ראובן ברנע. ובכלל, מי מבקש להרוס את מי כשהם נפגשים יחד ומנסים לצודד ולפתות זה אתה זה, להתחמם ברמץ הקר של אהבה שכבתה, ולהסתיר את האמת שכול אחד מהם יודע על זולתו מתוך מה שהוא יודע על עצמו.

"על מה אתה עובד עכשיו, אורי?"

"משהו." ואחר-כך הרצין ואמר: "אני רוצה עכשיו להראות שאפשר לעשות הכול ברומאן גם מבלי לחקות את קאפקא וג'ויס ועגנון ואת החיקויים שלהם ואת החיקויים של החקיינים שלהם. ושהסופר בהחלט יכול לדבר עם הקורא ולספר לו, כמעט כמו בספר-לילדים, בתמימות, ללא חידות וסמלים ותשבצים ומבלי להיעשות מגוחך ומלאכותי, ובשפה פשוטה ובמשפטים בהירים והגיוניים-בתכלית ובלי שמץ של עירפול ובכתיב-מלא ופיסוק טבעי, בלי קונצים. שאפשר כבר לכתוב בעברית בלי שירגישו שנכתב בה התנ"ך, וזה נפלא אבל כמובן גם מסוכן, וזה בעיניי השקט הנפשי שלי, לפחות מבחינה סגנונית. רציתי פעם אחת לכתוב רומאן לא-פוליטי, על בני-אדם, נטו, בלי הרבה עניינים לאומיים וחברתיים. אבל תמיד יוצא לי ההיפך ממה שאני רוצה. המציאות דופקת לי רומאן אחרי רומאן. הינה כתבתי פרק נגד ההתנחלות בשומרון, ושבועיים לאחר שסיימתי לכתוב את הדברים האלה סאדאת בא לירושלים וקילקל לי הכול. העיניים כאבו לי כבר מרוב הסתכלות בביקורו, בטלוויזיה. מה את צוחקת?"

"אתה יודע שאנחנו היינו יום אחד מתנחלים בשומרון?"

"איפה?"

"במפגור."

"בחייך!"

"כן. זה היה שיגעון פרטי של רמי, שיהיה לנו בית-קיץ בשומרון. אבל אני לא הסכמתי לעזוב את רמת-אביב. אפילו שכל פעם שאני יוצאת למרפסת אני נזכרת שאורית'לה שלנו עפה – "

"את יודעת שאני הייתי שם ב'מדרשיית השלום'? אפילו הראו אותי בטלוויזיה – "

"כן." צחקה.

"את שם למעלה ואני למטה." צחק.

"כן. אתה למעלה ואני למטה – "

עיניה הבריקו.

אחר-כך התערבבו משפטיהם בריח בשר-מבושל וחומץ ובירה ונשיקות. "אתה עוד משתגע אחרי תחתונים שחורים, אורי'לה? זה יצא כבר מזמן מהאופנה." –  "תוסיק, התגעגעתי אלייך." – "מה שלום פושיק שלך, אתה רוצה שאני אפנק לך אותו?" – "הצטמק." – "אתה צוחק!" – "תסתובבי, איוּש," – "לא אני לא רוצה," – "יש לך דונאמים של תחת, תענוג," – לא, רוצה לראות אותך – "

קוקוריקו.

הבל בירה וזיעה ובגדיהם הזרוקים זרים כל-כך זה לזה כאילו נערמו במקרה, במלתחה.

קוקוריקו.

אורי משתדל לא להתרגש כדי שלא לאכזב את איה. איה משתדלת לגמור מהר כדי להוכיח לאורי שהיא –

קוקוריקו.

איה צורחת וצורחת ופתאום הכול מלא דם. ואורי נחרד. והיא חיוורת. והכול מבולבל כל כך ומגואל. מה קרה? – הוא מבוהל ומתחרט, – מה לעשות? "זו לא פעם ראשונה – " ממלמלת איה, והיא חיוורת, חיוורת, ושיער-הפחם שלה לח מזיעתה הקרה, – "שאני מדממת. למה זה היה צריך לקרות לי דווקא עכשיו, איתך," – אצטרך לזרוק את הסדינים, חושב אורי, אבל מה לעשות איתה עכשיו? איך להיפטר ממנה? – "תביא לי צמר-גפן," היא אומרת, "מהר, מהר, מה אתה מחכה?" – והוא רץ, יחף, מגואל בדמה אף הוא, מי יודע אם המזרון לא הלך-פַייפֵן, הוא אומר לעצמו. הייתי צריך לשים שעונית. מה פתאום שעוונית? – הייתי צריך להאמין שאולי עוד תזדמן לי איזו בתולה. בקושי היא מצליחה לעצור את הדימום והוא מביא לה מגבות קטנות, יבשות וגם לחות, כדי שתנגב בטרם תרד. והיא חיוורת כל-כך, יושבת, שנהבית. שערה שחור. ערומה. שדיה הענקיים נפולים. רק שלא תמות לי פה, הוא מתפלל, רק שלא –

בקושי היא מתלבשת. הוא עוזר לה. השדיים הכבדים שלה מיטלטלים חסרי-חיים, חיוורים ונפולים כפניה. לפטמות העגולות המפוארות-לשעבר – צבע שיש חום-בהיר וקר, כשל בר-מינן. בקושי הוא מצליח לשכנע אותה שיזמין בטלפון מונית. במסדרון האפלולי היא תופסת אותו בדמעות, בידיים קשות, באגרופים קפוצים לפני צאתה, "אני חולה מאוד, אורי, אני הולכת למות, למות – "

"אל תדברי שטויות, הכול יהיה בסדר," הוא מנחם אותה, כאידיוט בעיני עצמו. מלווה במדרגות למטה. המונית מביאה אותה לרמת-אביב. היא מצליחה לעלות הביתה. להסתיר מאימא שלה היכן קרה לה הדבר. נופלת מתעלפת ונשלחת מיד לבית-החולים-העירוני. משם מטלפנים לרמי, למועצת-הדבש –

*

כאן אין לי ברירה אלא להתערב ולומר: לא. כל זה אירע רק בדימיונו הפרוע של אורי בן עמי כאשר ליווה את איה ממסעדת "בתיה" אל תחנת-האוטובוסים של קו 25 ברחוב ארבע-ארצות כשהוא אומר לעצמו: איזו מין ארץ מוזרה היא זאת, לכל מקום שאני הולך אני פוגש את עצמי.

עובדה.

איה לא צילצלה אליו באותו שבוע וגם לא הופיעה לפגישה ביום שקבעו. העותק שהכין לתת לה, עם הקדשה, נשאר מיותם.

*

וזו היתה הפעם האחרונה שראה אותה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יהודה דרורי: מנהיג קיצוני ללייבור – ג'רמי קורביין נבחר לראשות הלייבור בבריטניה והמפלגה השמרנית צוהלת ושמחה. שמאלני-קיצוני זה ומאוס פוליטית מרגע שחבר לטרור של החמאס וחיזבאללה, רוצה גם לוותר לארגנטינה על איי-פוקלנד... ובעמדותיו אלו הוא מבטיח להשאיר את השמרנים בשלטון עוד שנים רבות... בעצם, ללא ספק הוא יתמוך בפלשתינאים ולכן הקול הערבי-בריטי מובטח לו, אבל זהו לא רוב לתפוס את השלטון – ואנחנו בישראל נדע מי האוייב וניזהר ממנו. זה עדיף על מי שמחייך אלינו ודופק אותנו בחשאי... ישראל תמיד סבלה ממנהיגי הלייבור – עכשיו הם יהיו אופוזיציה מנוטרלת.

* למר אהוד בן עזר, אני מצטט מתוך הספר "טל חיים" לימים הנוראים מאת הרב שמואל טל, ראש ישיבת "תורת חיים" ביד בנימין:

"ימי התשובה בכלל והימים הנוראים בפרט הם ימים נפלאים שהנחיל לנו הקב"ה. ביכולתם לחולל בנו שינויים כבירים – באישיותנו, בעבודתנו, בתורתנו, בתפילתנו, ובקישור שלנו לכלל ישראל ולגאולת ישראל, ובכוחם לזכך ולטהר אותנו – לרוממנו ולקרב אותנו להקב"ה."

כולי תקווה כי יהי רצון שנזכה לכך.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* לאהוד שלום ושנה טובה. ציינת בחב"ע מהיום שהעליתם אותנו ולימדתם אותנו עברית, אבל שכחת לציין שלימדתם אותנו לאכול עם סכין ומזלג. זה משמעותי כי גם את הרומנים העליתם, ואת עליית גומולקה וכו' וכו', אבל אלה ידעו לאכול עם סכין ומזלג עוד מהבית...

ישראל דויד

אהוד: מה יש לך נגד לימוד העברית לעולים החדשים? האם בדיתי זאת מליבי?

* נראה כי יותר משמדאיג את ארה"ב והאו"ם משבר נדידת הפליטים המוסלמים באירופה, מדאיגות אותם ההתפרעויות של ה"פלסטינים" בהר הבית, והקריאה של ארה"ב והאו"ם לשקט כורכת יחד את המתפרעים המוסלמים ואת ישראל – אשר בזכותה יש גישה לבני כל הדתות אל המקומות הקדושים בירושלים, והמקומות האלה גם עומדים על תילם ולא נשקפת להם סכנת פגיעה והרס כמו שנשקפת לדומיהם במדינות הערביות, שמהן נוהרים הפליטים לאירופה.

* אהוד בן עזר: גם כיום, כשאני מתקרב לגיל 80, אני נזכר לפעמים שעד גיל 12 גדלתי על ברכיו ועל סיפוריו של סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948), שחרש את התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – פתח-תקווה, בשלהי שנת תרל"ח, 1879.

ומוזר, בשום מקום בארץ, גם לא בפתח-תקווה, גם לא במוסדות התרבות והאקדמיה, בטלוויזיה ובתקשורת – לא הזמינו אותי לספר ולהרצות על כך, אפילו לשם תיעוד, גם לא ביד יצחק בן צבי, שמחרים את פתח-תקווה מלהיכלל בעלייה הראשונה – וזאת למרות שאני אולי הסופר היחיד, וכיום גם העד – שהוא צאצא של אותם ראשונים. סופר, אמנם נידח ולא חשוב – אבל חלק ניכר מיצירתו הבידיונית וגם ההיסטורית-הדוקומנטארית – מוקדש לתקופות ההן.

כן, לפעמים מזמינים אותי – בתור קהל.

לפעמים אני חושב שאולי בכל זאת מה שכתבתי ופירסמתי יתגבר בבוא היום על היחס המתנכר אליי. שאולי הדורות הבאים, אם זה בכלל יעניין אותם – לא יאמינו שככה התעלמו ממני וממה שהיה לי לומר ולספר.

* האם רציחתו של הנהג היהודי בן ה-64 אלכס לבלוביץ' בידוי אבנים בירושלים בערב ראש השנה היא המשך של האינתיפאדה השנייה, שאולי מעולם לא הסתיימה – או ראשיתה המתמשכת של האינתיפאדה השלישית, שאולי לעולם לא תסתיים?

בינתיים התעמולה הפלסטינית חוגגת – כאשר אנחנו מספקים לה צילומים של רדיפה אחר ילדים-רוצחים בני 12 ואפילו פחות.

ועל כך אמר לאחרונה הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון: "בכיבוש המוסלמי הזוחל של אירופה – נתנחם. פני המוסלמים הנואשים – מערבה. ואילו פני העולים היהודים מלאי התקווה – נשואות דרומה ומזרחה."

* עוד נמסר כי בגלל הריגתו של אלכס לבלוביץ' בידי מיידי אבנים "פלסטיניים" נדחה בינתיים מועד יום ההודייה של ערביי ישראל, מוסלמים כנוצרים – למדינת ישראל, על שבעזרת צה"ל צבא הכיבוש – ישראל משמשת להם מקלט מול הטירוף המוסלמי הרצחני שמשתולל סביבם. שום ערבי ישראלי אינו מבקש מקלט באירופה! – חוץ מסייד קשוע, שירד לארה"ב וממשיך להשתין משם, מעל דפי עיתון "הארץ" – על ישראל. אבל הוא סופר חשוב.

* עיריית ברלין תממן לפליטים הסוריים סדנה של שירה מזרחית בהדרכת מתי שמואלוף.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל