גיליון מס' 1079

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בתשרי תשע"ו, 21 בספטמבר 2015

עם ההודעה על תערוכתו של אורי שולביץ "מלחמה ושלום" באוניינטה, ארה"ב, 8.9-23.10

ועם צרופת קובץ מאמריו של אורי הייטנר ליום הכיפורים

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי. // פוצ'ו: בחיי, פרק נ'. סוף סוף יש לי מישהי. // עמוס גלבוע: רוב הפליטים מסוריה ה"פולשים" לאירופה הם צעירים. // אהוד בן עזר: מריאסה על אסתר ראב, מתוך "ימים של לענה ודבש". // יואל רפל: כפרות – אמונה עממית או מנהג הגויים? // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה.  // עוז אלמוג: "ישראל היום" לא סופר את הערבים. // צביקה שטרוסברג: יידוי אבנים. //  משה כהן:  רק מס שפתיים? // יעקב אחימאיר: דעה אישית. [ציטוט]. // מרדכי קידר: החיים בצל האיסלאם של המאה השביעית. [ציטוט]. // עקיבא נוף: אחרי החגים. // יהודה דרורי: המהומות המוזמנות בהר-הבית. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.9.15. // בעל טור ערבי: מדוע אנשי הדת המוסלמים לא קוראים לג'יהאד נגד דאעש? [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מתוך יומן הביקור אצל אלכס וג'נין ראב בפלורידה, ספטמבר 1990. // יוסף אורן: 1. אהבת גבר מזדקן. 2. הסיפור האופטימי ביותר של אהרן אפלפלד. // אלי מייזליש: אוי לך אירופה והאיסלנד שלך. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 23. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי

"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,

אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

(הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש

שֶבְּלִבִּי כְּבוֹדָם תָּמִיד מוּנָח לוֹ בִּמְקוֹמָם,

אֲבָל תְּפִלַּת-יָחִיד שֶלִּי אֵינָה זְקוּקָה לְגֹדֶש

עֵדֵי-שְמִיעָה לְמָה שֶהִיא לוֹחֶשֶת לִי דּוּמָם.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "וְשָם, בַּלֵּב שֶלְּךָ זְעוּם-הַנֶּפַח,

לֹא צַר לְךָ מוּל כָּל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים?"

הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֶפֶךְ,

שָם, בְּחַדְרֵי-לִבִּי, כָּל מֶרְחֲבֵי חַיַּי כְּלוּלִים.

כִּי שָם פּוֹעֶמֶת מַשְאֵבַת דָּמִי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה

הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל גַּעֲגוּעַי אֶשְזֹר

וְכָל חַדְרֵי הַלֵּב הַזֶּה, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה,

אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית שֶלִּי וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "אָז אֵיךְ זֶה כָּךְ שֶתְּפִלַּתְךְ נִשְמַעַת

לַמְרוֹת שֶהִיא אִלֶּמֶת?" – אָז אָמַרְתִּי לָךְ, שָלֵו:

"כִּי הִיא יוֹצֵאת אֶצְלִי בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה, אַךְ בְּלַהַט,

יָשָר מִתּוֹךְ תֵּבַת-הַתְּהוּדָה שֶלִּי, הַלֵּב."

"וֵאלֹהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי

אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת, "מֵבִין אָדָם גַּם בְּלִי קוֹלוֹ?"

אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵיְטִינְג

כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶלִּי וְגַם שֶלּוֹ.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק נ'. סוף סוף יש לי מישהי

את סיום תקופת הנגב חגגנו ביום אחד של חופשה שרובו עבר עלינו בשינה בבית. הפעם לא נתתי לאימי לסבן אותי באמבטיה, והיא גם לא התעקשה. כנראה שעכשיו לא הייתי מרופד כל כך באדמת הנגב, ואפילו גברת רזניק שכנתי, שהצליחה  לפתוח את הדלת לפני שאברח, לא התרחקה ממני כשלחצתי את ידה. וקראה לבעלה שיראה מי הגיע.

ביום שישי, 9.12.48, אנו מוצאים את עצמנו למרגלות הכרמל, במחנה בריטי עזוב, מנסורה, הצופה לעבר המושבה יוקנעם. צריפי פח ענקיים, אשר שימשו כמחסני רכב ותחמושת, משמשים עכשיו אותנו. כל הפלוגה שלנו, פלוגה ד' של הגדוד הראשון, מקבלת מחסן ענקי ואליו אנו צועדים עם מיטות סוכנות ומזרוני עשב ים. מי שמוביל אותנו למחסן הוא יוסקה עובד, עלם חמודות, יליד גבעת ברנר שמחליף את מישקה המ"מ.

מישקה, שהיה יכול להיות אבא שלנו, התחבב עלינו מאוד, היה מצטרף לכל מסיבות ההכשרה ואף פעם לא הרים קול. סך הכול היה איתנו כחודשיים, והצליח לצלוח אותם בלי להיהרג אף פעם. מפה לאוזן סיפרו עליו שאסור לו להיפצע, כי יש לו בעייה עם הדם שלו שאיננו נקרש. כשהיה מתגלח היינו שמים לב שהוא מקציף את לחייו טוב טוב ונזהר שלא ייחתך עם סכין הגילוח. כחמש שנים אחרי שעזב אותנו קיבלנו, יענקלה חי ואני, הזמנה לחתונתו בקיסריה. כל מה שאני זוכר מאותה חתונה היה קול צחוק אדיר שבקע מאחד השולחנות. כשאני שומע שצוחקים, אני חייב לדעת למה, ולא נרגע עד שאני מגלה את הסיבה. מי שסיפר את הדבר המצחיק היה קיבוצניק אחד עם אף גדול וקול רועם. נאמר לי ששמו יִשְׂכָּה שדמי, אבל אז השם הזה לא אמר לי כלום. הוא סיפר על חבר משק אחד, גרשון, מרכז גן הירק, שהשתכר כהוגן ויצא מחדר האוכל להשתין בחוץ. בגלל שכרותו, לא הצליח לפתוח את חנות המכנסיים והתחיל לקלל. מישהו שעמד לידו  ריחם עליו ושם לו מלפפון ביד. מיותר לספר שהגרשון הזה אמר לו תודה, ורק אחרי שראה מה הוא מחזיק ביד, הבין גם למה חם לו במכנסיים. אני מתאר לעצמי שבחתונה היתה גם תוכנית תרבותית, אבל אני לא זוכר כלום מאותה תוכנית ומאותה חתונה, ורק את הסיפור היפה של ישׂכה, אני לא מסוגל לשכוח. 

במנסורה, זכיתי בפעם הראשונה' מאז שהתקבלתי לפלמ"ח, לקבל מיטה אמיתית עם מִזְרָן אמיתי, הממולא בעשב ים אמיתי. בסרפנד המיטה שלי היתה דלת המונחת על שני ארגזים ובנגב ישנתי על ציפית ממולאה בתבן, כי מיטה של ממש לא ניתן היה להכניס לאוהל סיירים.

למחרת אנו מקימים באולם מחיצות עץ, וכל מחלקה זוכה לגור בחדר נפרד. המיטה שלי קרובה לזו של יענקלה חי, ואלה שזוכרים את התמרים הממולאים של אימו, מקנאים בי.

עם סיום מלאכת ההתארגנות בחדרים, ניתן האות בשמיים וגשם זלעפות המלווה ברסיסי ברד החל דופק על גג הפח. אליהו מני, שמיטתו היתה  מהצד השני של יענקלה, גילה מהר מאוד שבדיוק מעליו יש חור בגג הפח וקילוח מים צונן יורד ישר עליו ועל המיטה שלו. בלית ברירה נאלץ להיפרד מאיתנו ולמצוא מקום חדש.

יותר מאוחר, כשהגשם פסק, הגיעו עוד כמה חבר'ה עם מיטות, ביניהם  מוישלה המרשמידט (מוסה דק) החביב. לי יש עם מוסה חשבון ארוך, מאז שתפס את מקומי בטיסה לנגב. אני מציע לו לתפוס  את המשטח שהתפנה ליד יענקלה. מוסה מודה לי בשמחה וממהר לתפוס את המקום, לפני שאחרים יחטפו לו אותו. יענקלה, שמכיר את החשבון שלי עם מוסה, לא אומר מילה ושנינו מחכים בקוצר רוח לרגע שבו הגשם יתחדש. הדבר קורה בחצות הלילה. הנקישות על הפח לא מצליחות להעיר אותנו, לעומת זאת הצריחות של מוישלה נשמעות בכל האולם הענקי ומעוררות גערות השתקה. המסכן השקיע המון עבודה עד שהצליח לכסות את עצמו בשק שינה שעליו פרש עוד שלוש שמיכות צמר ועליהן את השינל הצבאי שקיבלנו. את הגשם היורד עליו הוא הרגיש רק אחרי ששלושת השמיכות היו כבר ספוגות כהוגן. מרוב שניסה במהירות להיחלץ משק השינה, איבד שיווי משקל והתגלגל לצד המיטה, היישר לתוך השלולית שנקוותה שם. כמעט כל הפלוגה צעקה עליו שישתוק וייתן לישון. איש לא יצא לעזור לו, כי לכל אחד מאיתנו לקח הרבה זמן עד שהצליח לפרוש עליו את שלושת השמיכות ולהכניס את שוליהן  מתחת למזרן שלא יישמטו ארצה. בסופו של דבר גרר מוישלה את המיטה הרטובה לצידו השני של החדר, והציב אותה  ליד מיטתו של אלי מני, שלא היה יכול להפסיק לצחוק.

 שלושה ימים אחרי שעברנו למנסורה הגיעו חבילות מהבית וביניהם חבילת התמרים הממולאים של יענקלה. יענקלה ידע שהחבילה צריכה להגיע ושאל אותי בעוד מועד, מה לעשות כדי שהחבר'ה לא יחסלו את כל התמרים ויגרמו עוגמת נפש לאימו.

פעם אחת, בנגב, מצאנו פטנט והצלחנו לחסל כמעט את כל התמרים לבד, בעזרת מערכון שכתבנו והצגנו. העלילה המרכזית של אותו מערכון, היתה תחרות, שבה שני השחקנים מתחרים ביניהם מי יצליח לאכול יותר תמרים. פעם שנייה הפטנט לא יעבוד. היה צריך למצוא רעיון חדש ואכן מצאנו. יענקלה הודיע לכל אלה שהתנפלו עליו, שהוא שומר את התמרים הממולאים לקומזיץ הקרוב. מתי הוא יהיה?  במהרה בימינו, הוא יודיע על זאת. אם לא היום, אז מחר בטח. עד אז הוא מבטיח שלא יטעם אפילו תמר אחד ואני מבטיח לשמור עליו ולא להסיר את עיניי מהתמרים. סבלנות.

בערב אנחנו מתבשרים על חווייה תרבותית: בחדר האוכל יוצג הסרט הדגול "גונגה דין". הסרט נחשב לסרט טוב ומה שמוסיף לו עניין, זה שפחפח, האיש הטכני שלנו שמסובב את גלגל התרגום, לא יודע כל כך אנגלית וחוטף גערות וצעקות כמעט אחרי כל משפט. בשעה מאוחרת הולכים לישון. אין גשם אבל הקור מקפיא, לא כל החלונות של המחסן אטומים והכפור חודר פנימה. מה שטוב, זה שלא צריך להחליף את הבגדים, לא השתגענו לישון בקור הזה עם תחתונים וגופיה בלבד. הדבר היחיד שמסירים הם הנעלים וכך עם גרביים וסוודר נכנסים לתוך שכבת השמיכות שפרשנו בזהירות מרבית. מי שרגיש לקור לא מסתפק בשינל שהוא פורש מעל השמיכות, אלא מכניס לכיסיו רימונים. רימון אחד בכל כיס והמשקל המאוזן משגיח על השמיכות שלא תגלושנה. יוסקה עובד, המ"מ החדש שלנו, מכריז על כיבוי אורות, מוריד את המתג המרכזי ומשאיר רק אור במסדרון. לרגע הזה מחכה יענקלה חי. הוא ממתין כמה רגעים עד שנשמעת הנחירה הראשונה, ואז מרים ראש מעל מיטתו ומכריז:  "חברה קומזיץ!!!  מי שרוצה תמרים ממולאים באגוזים מוזמן לבוא! "

איזה צעקות! איזה שאגות! אף אחד לא מוכן לנטוש את המיטה החמה. 

"תזרוק הנה!" צועקים לו כולם, אבל יענקלה לא זורק. אימא שלו לא עבדה על התמרים כל הלילה, כדי שהם יתגלגלו על הרצפה. היחיד שמצליח להושיט יד לתמרים בלי לצאת מהמיטה, הוא אני. בתור שותף לרעיון, קירבתי את המיטה שלי לשלו, עוד לפני שנכנסתי אליה, ועכשיו אני קוטף את פרי עמלי. מתוך רגשי חברות ואחוות לוחמים, אני משתף את כל המחלקה בקולות לעיסה ומצמוץ שאני משמיע. יענקלה גם כן לא טומן את פיו בצלחת  ובין תמר לתמר הוא מכריז, שיותר  לא יחלק  תמרים. אחרי עלבון כזה לאימו, שטרחה כל הלילה בעבודת המילוי, לא מגיע להם.

אנו נמצאים במנסורה כשבארץ תקופת הפוגה. וכשיש הפוגה ואין קרבות – יש אימונים. כאן  באה לעזרתנו, של יענקלה ושלי, העובדה שהיינו טבחי המחלקה במשלטים ובמקום להתאמן. אנו  מתמנים לעוזריו של ברלה הטבח הפלוגתי, שהוא טבח מקצועי המלמד אותנו איך לבשל. יום אחד גם הוא וגם יענקלה יוצאים לחופשה ואני מוצא את עצמי פתאום בתפקיד של טבח פלוגתי. לרשותי שתי בנות מהכשרת אבוקה, שאחת מהן די מוצאת חן בעיני, אך אני לא יודע אם גם אני בעיניה. שתי הבנות יודעות לבשל עוד פחות ממני. עם ארוחת בוקר וערב אין לי בעיות, סלט וחביתה אני יודע לעשות מהבית. דייסת סולת יענקלה לימד אותי עוד במשלטים,  אבל מה עושים לארוחת צהריים? אמנם תמיד אפשר לפתוח קופסאות בוליביף, אבל אי אפשר סתם בשר, צריך תוספת. במשלטים הגשנו לחברה תפוחי אדמה מבושלים עם קליפתם, אבל כאן בחדר אוכל אמיתי, ליד שולחנות עם צלחות פח אמיתי?

אני מחליט לעשות תפוחי אדמה טבולים במיונז. בצבא לא היו צנצנות מיונז, אבל אני זוכר איך ברלה ערבב חלמון ביצה עם שמן זית. אני מנסה לעשות את אותו דבר ולהפתעת שתי הבנות, וגם להפתעתי שלי, יוצא לי מיונז אמיתי. הטעם לא מי יודע מה, אבל נראה אכיל. חותכים את תפוחי האדמה המבושלים לקוביות ומערבבים עם המיונז. ליד פתח המטבח אני צופה לעבר החיילים הבאים  מהאימונים רעבים כזאבים ונדהם לראות שהם אוכלים ומתייחסים לארוחה שלי כדבר מובן מאליו. לשיא הגאווה אני מגיע כשאני רואה כמה חבר'ה המבקשים תוספת מסלט המיונז שלי. כשאגמור את הצבא, לא אצטרך לדאוג לפרנסה. אחת משתי הבנות אומרת לי שאני טבח מוכשר, אבל זו דווקא לא הבת שמוצאת חן בעיני.

העבודה במטבח זיכתה אותי במתת בלתי צפוי.  כלבת זאב מוזנחת ועלובה מצאה לה מקום ליד פחי האשפה של המטבח. כשאני עובר לידה, היא בורחת. כשאני זורק לה איזו עצם, היא לא ניגשת עד שאני מתרחק. אחרי יומיים היא אוזרת עוז וניגשת לארוחה כשהיא במרחק שלושה צעדים ממני. לאט לאט אני זורק את האוכל יותר קרוב וביום הרביעי, כשהיא מעזה לחטוף פולקה עסיסית של עוף שאני מניח בין  רגליי, אני ממהר לשים על צווארה חבל שהכנתי בעוד מועד.

להפתעתי היא לא חושפת שיניים ונשארת עומדת במקומה בלי לנסות להשתחרר. אני נותן לה  לכרסם את הפולקה ולבלוע אותו יחד עם העצם שהיא גורסת בשיניה עד תום. מישהו שעובר לידי שואל איך קוראים לה ואני בו במקום מעניק לה את השם "סילקה".

כשאני מושך אותה אחריי אל אולם השינה שלנו היא לא מנסה להתנגד, גם לא כשאני קושר אותה לרגל המיטה לצידו של שק  ריק. בהתחלה היא עוד עומדת על רגליה מסתכלת לכל עבר, אבל כשאני נשכב על המיטה, היא משתרעת על השק, ונראה לי שהיא מתחילה להרגיש כמו בבית.

למחרת בבוקר אני עובר את גדר המחנה כשבידי האחת חבל שאליו קשורה הכלבה ובשנייה כיסא עץ משרדי  בעל מושב עגול. המושב עצמו כבר איננו, אך מסגרת העץ שלו עדיין קיימת. את הכיסא הזה מצאתי באחד מימי הראשונים במנסורה והפכתי אותו לבית שימוש פרטי. מאז ומתמיד לא חיבבתי במיוחד את בתי השימוש הציבוריים של המחנות והייתי משתדל למצוא לי פינות סתר שבהן אוכל להרגיש כמו מלך הבשן בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה. מחסן השינה שלנו במנסורה היה לא רחוק מגדר המחנה. כבר ביום השני להיותנו בצפון, פרצתי פרצה בגדר התיל ודרכה הייתי יוצא לחפש  מקום כריעה מוסתר. הכיסא בעל המושב החלול שידרג את נוחיות הכריעה, והיה חסר לי רק עיתון בוקר, כדי להרגיש כמו בבית מלון.

אחרי שעברתי את הגדר, שחררתי את סילקה והיא המשיכה ללכת לאשר הלכתי.

כשהתיישבתי על  הכיסא שלי, אחרי ששילשלתי את מכנסיי,  הבינה מיד את הרמז, ריחרחה בין השיחים ועד מהרה מצאה לה מקום  בו כרעה גם היא.

מאז ועד מותה כעבור שלוש שנים, בנתיב הל"ה, לא עזבה אותי לרגע.

ערב אחד, באותו יום שבבוקרו התבשרנו שמחר יוצאים לכבוש את ואדי ערה, נכנס לחדר פלמ"חניק חדש, שהתקבל לא מכבר, ומרוב שמחה שמחר הוא יוצא לקרב הראשון שלו, כיוון אליי את הרובה שבידו. מיד נשמעה נביחה, וכשהבחור המבוהל החל לברוח הסתערה עליו סילקה, השכיבה אותו, ולולא הספקתי להסתער על שניהם, ולהפריד ביניהם, מי יודע מה היה נשאר ממנו. מאז ידעתי שאין לי מה לדאוג בחיי. יש לי מי ששומרת עליי.

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

רוב הפליטים מסוריה ה"פולשים" לאירופה

הם צעירים

הם רק חיל החלוץ הראשון בפלישה המוסלמית לאירופה שמקורה העמוק הוא בכישלון ההיסטורי של העולם הערבי לבנות לעצמו חברה מודרנית. ככל שהבעיות של אירופה יחריפו, כך לדעתי היא תיפנה, פרדוכסאלית, יותר ויותר נגד ישראל.

את השבועיים האחרונים עשיתי באירופה. נשטפתי, 24 שעות ביממה, בדיווחים על "הפליטים" מסוריה, בנאומים, בפרשנויות, בסיפורים, בכללם בכלי התקשורת המקומיים. אין ספק שזאת הבעייה מיספר אחת של ה"איחוד האירופי". 

על קצה המזלג, כמה  הבחנות בנושא.

ראשית, התקשורת מתמקדת בדרך הטבע בילדים הבוכים ובאימהות הסובלות, אך ברור כי הרוב המכריע של "הפליטים" הם צעירים. זה "כוח עבודה" שיותר לא יעבוד בסוריה, ופירושו של דבר שלא משנה מה יהיה גורל הטריטוריה הקרויה סוריה, ההון האנושי שלה ספג מהלומה איומה. ומהבחינה הזאת (בצד המימד  הפוליטי והאסטרטגי) סוריה למעשה נמחקת מהמפה.

עבור אירופה "הזקנה" זהו כוח עבודה טרי, אך הוא זר, מוסלמי. ואולי החשוב מכול: זהו רק חיל החלוץ המזרח-תיכוני, שיבוא בגלים לאירופה.

הצעירים שבאים עכשיו אומרים במפורש שכעבור זמן קצר הם יביאו אליהם לאירופה את משפחותיהם. ולאחריהם יבואו צעירים נוספים. כמובן שזאת התוצאה המיידית של "האביב הערבי", אך למעשה מדובר בתהליך היסטורי עמוק יותר: הכישלון המהדהד של העולם הערבי לבנות את עצמו, לאחר השיחרור מהשלטון הקולוניאליסטי – כחברה מודרנית, משגשגת, דמוקראטית ובעלת זהות משלה. רק חברה אחת הצליחה בזאת במזרח התיכון, והיא החברה של העם היהודי במדינת ישראל.  

שנית, האם התהליך הזה של "הפלישה המוסלמית" לאירופה הוא בלתי נמנע, ואירופה איחרה את הרכבת?

הדעות חלוקות. שרת החוץ של "האיחוד האירופי" בכלל חושבת ש"קליטת המהגרים היא השקעה טובה בביטחון אירופה" (!?). מה שברור הוא שלפתע מופיעות גדרות ומוקמות חומות באירופה, ומופרים הסכמי גבולות חופשיים. בימים אלו "האיחוד האירופי" מנסה להטיל מכסות קליטה על המדינות החברות באיחוד לגבי 120 אלף פליטים. (כמובן בלי לשאול את המהגרים באיזו ארץ הם רוצים להיקלט, וכמעט כולם רוצים את גרמניה).

מה יהיה לגבי 120 אלף נוספים שיבואו, ובתוכם אנשי טרור? ומה לגבי אולי מיליונים נוספים בשנים הבאות?

ותופעה היסטורית מעניינת.

הונגריה היא השער לאירופה המרכזית, ודרכה מגיעה "הפלישה" הנוכחית. היא זאת שנועלת את גבולותיה בגדרות. לפני 500 שנים האימפריה  העות'מאנית, בשיא כוחה, הביסה את הצבא ההונגרי החזק, כבשה את הונגריה למשך למעלה מ-150 שנים, ומשם היוותה את האיום המפחיד על מרכז אירופה הנוצרית.

שלישית, לפי היגיון השכל הישר, אירופה היתה צריכה להניח עכשיו לנושא הישראלי-פלסטיני – שאין בו "תרומה לביטחון אירופה," ולא צפויה בגינו להתחיל תנועת הגירה פלסטינית מוסלמית לאירופה.

אבל, להערכתי, ככל שהבעיות האירופאיות הפנימיות יחריפו, ככה יפעלו האירופאים ביתר מרץ בנושא הישראלי-פלסטיני, ובכל מה שנוגע לפעולות החרמה נגד ישראל.

למה? כי זה לא פוגע בהם, זה הכי קל, ותמיד היו היהודים קורבן לאסונות ולמצבים קשים באירופה.

לא  רק זאת. אני צופה שהאירופים יתחילו ביוזמות מדיניות שונות על מנת למצוא כביכול פתרון שורשי לבעיית הפליטים מסוריה. איך? על ידי הגעה להסדר מדיני לפיו הרוצח, בשאר אסד, יישאר בשלטון. רעיון עיוועים, שאין לו סיכוי.

ורביעית, רעיון עיוועים הוא לקרוא לקליטת פליטים סוריים בישראל. ממש מסיפורי חכמי חלם איך להכניס ראש יהודי בריא במיטה סורית חולה. ובכלל, טרם ראיתי פליטים מתדפקים בתחינה נואשת על שערי המדינה.

* * *

באבל על מותה

של פרופ' מריאסה בת-מרים כצנלסון

בתה של המשוררת יוכבד בת מרים

ואחותו-למחצה של זוזיק הי"ד

בנם של יוכבד בת מרים וחיים הזז

שנפל בקרבות להגנת ירושלים בשנת 1948

* * *

אהוד בן עזר

מריאסה על אסתר ראב

מתוך "ימים של לענה ודבש"

עם עובד, 1998

מתל-אביב, בנובמבר-דצמבר 1938, [אסתר] לחברתה יוכבד בת מרים, כאשר אסתר עומדת לעבור לדירה בשדרות ח"ן:

רק אמש נודע לי על-ידי יעקב רבינוביץ שהינך חולה, וחולה ממש – מדוע לא הודעת מה – הרי ידוע לך שהייתי ודאי מסדרת אותך ומונעת ממך כמה אי-נעימות; אני נמצאת בחדר אחד אלולא זאת הייתי לוקחת את מריסה אלי. אני מקווה שתקבלי את הדבר בקלות והכל יעבור בשלום – בעוד חודש בערך אעבור לדירתי החדשה בשדרות ח"ן, ועלייך לבוא אלי לבלות עימי ימים מיספר. ("גנזים" 1/77166).

לימים אני פוגש את מריאסה והיא מספרת לי:

אימא באה ארצה עם שני ילדים, ללא בעל. גרנו שלושתנו בחדר. אימא ואני ישנו במיטה אחת, וזוזיק אחי, שהיה בן שמונה חודשים, ישן במיטת ילדים. זוזיק נולד בפאריס. אני נולדתי בלנינגראד. באנו בסוף 1929, בתקופת המאורעות. האונייה לא יכלה לעגון ביפו. נסענו לאלכסנדריה הלוך וחזור במשך עשרה ימים. הייתי אז בת ארבע וחצי. לא היה קל. כשהגענו ארצה היינו עניים מאוד.

אסתר ראב היתה נכנסת, פורצת אלינו: "בת מרים, חזרתי!" – בדרך-כלל מפאריס, היא היתה נוסעת הרבה ומספרת על נסיעותיה. היו לה עיניים ירוקות והיתה צוחקת המון והיה לה קול רם... שמחת חיים כזו... אני זוכרת ירוק. העיניים הירוקות שלה הזכירו לי תמיד חתול. היא היתה כולה מין חתולה כזו, מאוד סקסית במובן שעכשיו אני מבינה טוב יותר. היו לה תווי פנים גסים קצת אבל כפות רגליים יפות, דקות וארוכות, והקרסוליים מאוד דקים. תיראה מה שילדה זוכרת. היא גם היתה לבושה באופן לא רגיל, לעומת הרקע שמסביב. כולנו היינו נורא עניים.

כשאתה אומר אסתר ראב אני רואה לפניי הרבה שמש וצבעים חיים... היא היתה גבוהה... גבוהה מבת-מרים, שהיתה קטנה ורזה... אסתר ראב זה כמו שמש חמימה כזו, היה לה קול מגוון, קצת עי"ן וחי"ת... אני כל כך קשורה אליה בריח ובצבע.

אני לא יודעת איזו ידידות היתה בינה לבין בת-מרים. הן היו נשים שונות מאוד זו מזו. הן היו מדברות. אסתר, כשהיתה חוזרת מנסיעות, היתה מספרת לה. אסתר היתה באה תמיד חופשיה כזו, הולכת מתי שהיא רוצה, נכנסת מתי שהיא רוצה, לא היו לה ילדים, כאשר היכרנו אותה גם לא היה לה בעל.

לפעמים היתה לוקחת אותי אליה לביתה, בית גדול ועצום עם המון חדרים, וילה, לעומת החדר שלנו... וראו את הים מהבית, והרצפה היתה קרה. מדוע אני זוכרת שהרצפה היתה קרה? כי הייתי יושבת עליה ומשחקת. אני זוכרת את עצמי לבד בבית הגדול של אסתר ראב עם הרצפה הקרה והנעימה והיה לי טוב שמה. לא שעברתי לגור אצלה. הייתי רק באה לשם.

היתה גם גינה שבה אהבתי לשחק, ושם גם נפלתי, בהיותי בת שמונה, ומאז יש לי אותה ברך חולה. ליד הבית היתה גדר קטנה, בנוייה מאבני ירושלים, ואני עליתי עליה, וקפצתי...

אסתר מאוד אהבה אותי. כשאימא היתה צריכה ללכת עם זוזיק או לעניין אחר, הרבה פעמים אסתר היתה משמשת כבייבי-סיטר שלי. כשרחל המשוררת נפטרה הייתי חולה באבעבועות-רוח. אימא לא ידעה מה לעשות איתי והביאה אותי לאסתר שתטפל בי. אני בטוחה שאסתר לא הלכה ללווייה של רחל כי אימא הלכה ללווייה והשאירה אותי אצל אסתר.

מדוע אני אומרת שסיפור ההיכרות נמשך הרבה שנים? מפני שהתחלתי לקרוא בביתה של אסתר. היתה לה ספריה והיו שם כל כתבי ברדיצ'בסקי בכריכות נייר חומות, דקות, וקראתי הכול, ובייחוד השפיע עליי ספרו "מרים".

פעם, לפני שנסעה לפאריס, שאלה אותי: "מה את רוצה שאביא לך?"

אמרתי: "בובה."

ואכן בשובה הביאה לי בובה גדולה, שחורה, ואהבתי אותה מאוד. כל ערב הייתי משכיבה אותה לישון, והיה אסור לי להוציא אותה החוצה. גרנו בפינת הרחובות שלום עליכם והירקון, היתה שם חצר עגולה, והיינו רצים בה כל הזמן. יום אחד הוצאתי את הבובה מהבית והשארתי בחצר. רצתי עם כולם. כשחזרתי, הבובה לא היתה. נורא-נורא היה עצוב לי שגנבו אותה, כל כך בכיתי שהיה צורך להביא את אסתר כדי לנחם אותי.

הייתי הולכת הרבה עם אימא ל"בית האדום" של אסתר. תמיד היו שם אנשים, מסיבות. בתור ילדה אני זוכרת שם הרבה חום... אסתר היתה כל כך קורנת חום, וצחוק, והעיניים מחייכות כעיני חתול ירוקות. היא היתה מאוד טובה אליי, מאוד. כאשר היכרתי אותה כבר היתה לבד בבית. כשהייתי רואה ברחוב את הגברת אלואיל, בתו של בוגרשוב, תמיד כעסתי עליה, שלקחה את הבעל של אסתר...

* * *

יואל רפל

כפרות – אמונה עממית או מנהג הגויים?

המטייל ברחובות השכונות החרדיות, בימים שלפני יום הכיפורים, עשוי לחשוב שנקלע בטעות למשחטת עופות.

המהלך בימים אלה ברחובות הערים בני-ברק, ביתר-עילית, קריית-ספר או בשכונות החרדיות המרובות של ירושלים, עשוי להיתקל במראה השכיח של מאות כלובים, הפזורים על המדרכות ובצידי הכבישים, ובהם תרנגולים ותרנגולות המותירים זוהמה וריח רע והמחכים ל'חוטאים' המבקשים לכפר על חטאיהם. לקבלת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודית, מצטרפת מחאתם של בעלי הכנף הנאלצים לשלם בחייהם על רצונם של יהודים מאמינים להיכנס לבתי הכנסת בבגדי לבן המעידים כי היטהרו מחטאיהם באמצעות סיבוב בעלי החיים מעל ראשיהם ולאחר מכן שחיטתם לאכילה.

על פי המנהג המקורי בעת שמסובבים את התרנגול או התרנגולת אומר המסובב המבקש להתנקות מחטאיו: "זו כפרתי... זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום."

מנהג חריג מאוד בין מנהגי השנה היהודית בכלל ויום הכיפורים בפרט.

מנהגי יום הכיפורים – שכיחים כייחודיים, נועדו כולם למטרה אחת, עשיית תשובה. הרעיון המרכזי העומד ביסודו של יום ייחודי זה בלוח השנה היהודי, הוא חסדו של יוצר האדם, הקורא אליו לשוב בתשובה ומוכן לכפר על עוונותיו של מי שמיטהר לפניו. לכן, חייבים הכול לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים, שבו, כך על פי האמונה היהודית, חותמים בשמיים את שנכתב בראש-השנה. יום הכיפורים הוא יום הסליחה והמחילה בין האדם לאל ובין האדם לחברו.

הדרך העממית, המקובלת במרבית עדות ישראל, לבטא באופן מאגי וסמלי את מחילת העוונות ביום הכיפורים היא באמצעות קיום מנהג ה'כפרות', וזאת בימים שבטרם התקדש היום. עיקר קיומו של מנהג הכפרות בבוקר ט' בתשרי. באשמורת הבוקר, שבה גוברת מידת הרחמים, לוקחים-קונים תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ושתיים לאישה בהריון, כדי שתצא ידי חובה גם כלפי העובר.

בתורת הקבלה מבואר כי המנהג קשור לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים כפי שהיא מפורטת בחומש 'ויקרא'. באותם ימים, על פי סדר העבודה של הכהן הגדול, נהגו לקחת שני שעירים ולהפיל עליהם גורלות. שעיר אחד עלה כקרבן לה' בבית המקדש ואילו את השעיר השני היו שולחים אל צוקי המדבר ל'עזאזל', לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כלל חטאות ועוונות בני ישראל. השעיר שנשלח ל'עזאזל' שימש כפרה לעם ישראל כולו.

מנהג הכפרות, המתבצע ברחובות הערים, הוא זכר לאותו שעיר שנשלח ביום הכיפורים אחרי הצהריים אל מותו במדבר היבש והצחיח. על מנת שהכפרות לא ייראו כקרבן (שהרי אסור להקריב מחוץ לבית המקדש) משתמשים בתרנגול או תרנגולת שאינם ראויים לשמש כקורבן. מכאן שמדובר במנהג שהוא סמלי בלבד, למשל: כמו אכילת תפוח בדבש בראש השנה, והוא אינו אלא רמז בלבד לשעיר הכפרה שנשלח מבית המקדש. במחזור ויטרי נאמר במפורש על התרנגול כי "תהא כפרתו ככפרת שעיר המשתלח."

מקובל לקחת תרנגול לבן או תרנגולת לבנה, כיוון שהצבע הלבן מסמל חפות מפשע והיטהרות מעוונות, זאת על יסוד הפסוק בספר ישעיהו: 'אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו.' שני הוא הצבע האדום, צבע הדם, המסמל את החטא והעוון, והלבן הוא צבע המעיד על טהרה וניקיון.

פוסקי ההלכה נחלקו ביחסם למנהג הכפרות שראשיתו בימי הגאונים במאות ה-8-9 לספירה. בעל ה'שולחן ערוך' רבי יוסף קארו, שחי בצפת במאה ה-16, התנגד למנהג זה בחריפות וראה בו 'מנהג האמורי'. הוא לא היה יחיד, ורבים מחכמי ישראל ביטאו דעות שליליות מאוד כלפי מנהג הכפרות.

בשונה מכך האר"י, מכונן הקבלה הצפתית, שחי ממש באותן שנים בבירת הגליל ואשר הקפיד על קיום המנהג ונטע אותו בקרב תלמידיו ותלמידי תלמידיו. בשל השקפתו החד-משמעית השתלב המנהג היטב במסכת חייהן של רבות מעדות ישראל. ועדיין עולה השאלה, כיצד התקבל באופן כה מובהק מנהג שגדול הפוסקים התנגד לו וניסה לעקרו?

מנהג הכפרות שבא לעולם, כפי שכותב הפרופ' משה חלמיש, מעולם הכישוף בסביבה נוכרית, מתבסס על האמונה העממית, כי ניתן להעביר מחלה, קללה או חטא מגוף חי אחד למשנהו, ואפילו לדומם. העדפת התרנגול כבעל חיים, שאליו ניתן להעביר את הרע, נובעת מן האמונה כי התרנגול הוא בעל כוחות מאגיים וכי ביכולתו להביא את האור, על כן יראים מפניו המזיקים. גם לכרבולתו האדומה של התרנגול ייחסו כוחות מאגיים, כי הצבע האדום מציין את כוח החיות ויכול להעניק עוצמה. סיבוב התרנגול או התרנגולת מסביב לראש, שלוש, שבע או תשע פעמים, על פי העדות השונות, אינו רק בבחינת הפחדת המזיקים, ובלבול, אלא גם יצירה של עיגול סמלי, שיש בו כדי להעניק הגנה מאגית מפני מזיקים.

בצפון אפריקה נהגו, שאם לא היו תרנגולים השתמשו בדגים, וסובבו דג חי או כסף צרור במטפחת לצדקה. כאשר מסובבים צרור כסף במטפחת אומרים "זה הכסף ילך לצדקה ואני אכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום." היום מקובל מאוד, בעיקר בקרב אותם הדוחים את השימוש בבעלי חיים, לעשות את הכפרות באמצעות תרומה כספית לצדקה. בבבל עשו כפרות באמצעות צמח או עציץ. בין המשפחות העניות בכורדיסטאן נהגו לקחת לכפרות ביצים במקום עופות, המשפחות העשירות היו מכינות כבש לכפרה. כל המשפחה היתה מביאה לחצר בית הכנסת את הכבש והשוחט היה מוליך את הכבש שלוש פעמים סביב בני המשפחה, ולאחר השחיטה היו מכינים את הבשר לסעודה המפסקת.

ולבסוף השימוש בן זמננו בכפרות. במילון הסלנג המקיף מביא רוביק רוזנטל שני פירושים של המילה 'כפרה' – 1. חביבי, אהובי, (פנייה ידידותית). 2. אין להצטער על מה שאבד "כפרה על הכסף, זה רק כסף. זה לא מצדיק את הטירחה והזמן בבתי המשפט."

לי נראה כי נשמט הפירוש הלקוח מימים אלה. המילה 'כפרה' בשימושה העממי לקוחה דווקא ממשמעות הכפרות של יום הכיפורים. מי ייתן ויכופר לכולנו ולכל אחד מאיתנו.

* * *

יום הכיפורים, הגבעטרון, תפילת "ונתנה תוקף" עם הסולן המופלא חנוך אלבלק

http://www.youtube.com/watch?v=m-0o72al-As&feature=youtube_gdata_player

      * * *

אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005

* * *

חברי אגודת סומליו"ן משתתפים באבלה

של סופרת הילדים חסידה פעיל

עם פטירתו של בעלה מאיר פעיל

מאיר פעיל, כשמו כן היה: מאיר דרך ופעיל

למען העם והמדינה

יהי זכרו ברוך

נא קבלי תנחומינו, חסידה היקרה, תיהני מצאצאיך והמשיכי לכתוב ספרים לשמחת ליבם של כל הילדים.

* * *

עוז אלמוג

"ישראל היום" לא סופר את הערבים

סקר ראש השנה של "ישראל היום" פורסם בעיתון תחת הכותרת "ישראלים, וטוב לנו". התוצאות מציגות את תחושותיו ודעותיו של "הציבור הישראלי" (כך נכתב בכתבה) במגוון נושאים: היחס למדינה, לפליטים, למצב הביטחוני, לתוכניות טלוויזיה ועוד.

רק בסוף הכתבה צויין באותיות קטנות: "הסקר נערך בקרב מדגם אקראי מייצג של 500 מרואיינים מהאוכלוסייה היהודית, דוברת עברית, בגילאי 18 ומעלה."

הנה כי כן, לא רק שעורכי "ישראל היום" מטעים את קוראיהם, אלא שהם גם מפגינים חוסר אתיקה וחוסר רגישות משווע. סקר על "הציבור הישראלי" שמדיר את אזרחיה הערבים והדרוזים של המדינה – הוא פסול מבחינה מדעית ומוסרית.

אגב, מעניין למה התכוונו עורכי המחקר במושג "אוכלוסייה דוברת עברית". עד כמה שידוע לי, רוב הערבים והדרוזים בישראל דוברי עברית שוטפת. אם הכוונה שהם הדירו מהסקר שלהם גם עולים חדשים או קבוצות אחרות שהעברית אינה שפת אימן – זה עוד יותר מקומם ועצוב.

* * *

צביקה שטרוסברג

יידוי אבנים

למר אהוד בן עזר,

יידוי אבנים הוא דרך להבעת מחאה אלימה או ניסיון לפגוע פיזית בבני אדם או בכלי רכב. יידוי האבנים נעשה על ידי אדם בודד או על ידי קבוצה של בני אדם. האבן שמושלכת עלולה לגרום נזק, לפצוע ואף להרוג את מי שהיא מושלכת עליו. בנסיבות האלה יידוי האבנים נחשב לעיתים לפעולת טרור. לפי דעתי! הגישה הסלחנית של כל הגורמים שאמונים על שמירת החוק – מביאה להתגברות של מיידי האבנים מכיוון שאין הרתעה. חובת המדינה להחמיר במעצרים מינהליים, לחייב את המשפחות על תשלומי הנזקים, ולהרוס בתים כמו למחבלים.

אחד הקשיים בענישת מיידי האבנים שנתפסים היא העובדה שרבים מהם קטינים, והשופטים משתדלים להימנע מגזירת מאסר בפועל על קטינים. לעיתים נדירות מרשיעים בתי המשפט מיידי אבנים ברצח. ענישת מיידי אבנים מתבססת על סעיף 322 לחוק העונשין: "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה, או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו-מאסר עשרים שנים."!!!

בחודש יולי 2015 נוספו שני סעיפים: א. המיידה או יורה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, או שיש בו כדי לפגוע בכלי התחבורה בנסיבות שיש בהן כדי לעורר פחד או בהלה, דינו-מאסר עשר שנים."!!!

ב. המיידה או יורה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבה כאמור – דינו מאסר עשרים שנים."!!!

כולי תקווה שדבריי אלה ייושמו אצל השופטים בבתי המשפט במדינת ישראל וכי מיידי האבנים יישבו מאחורי סורג ובריח עשרות שנים.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* * *

משה כהן

רק מס שפתיים?

המחנה הנאור שלנו מפנה אצבע מאשימה אל ראש ממשלתנו בטענה שאיננו פועל למען תהליך שלום, עתה, שהאיומים של דעא"ש ושל איראן יצרו זהות אינטרסים עם מדינות ערב "המתונות", סעודיה, מצרים וירדן, המעוניינות כל כך לשתף פעולה עם ישראל.

אכן רואים אנו בימים אלה את התנהלותן של מדינות ערב "המתונות", שעם שתיים מהן יש לנו הסכמי שלום, ירדן ומצרים. בכל התפרעות של השבאב על הר הבית, יוצאות המדינות "המתונות" למסע נאצה והסתה נגד מדינת ישראל מעל כל במה עולמית אפשרית, בניסיון להקים עלינו את כל עולם האסלאם.

ראש הדוברים שלהן הוא לא אחר מאשר מלך סעודיה, האמור, לדברי האנשים הנאורים, לשאוף לשיתוף פעולה עם ישראל. הוא גם הכריז בפגישתו עם הנשיא אובמה, שהוא מקבל את ההסכם הגרעיני עם איראן. הן גם מכריזות שלא תהיה נורמליזאציה עם ישראל עד שלא תוקם מדינה פלסטינית. כך הן מחזקות את ידיו של יו"ר רש"פ לנהל מלחמת חורמה דיפלומטית, משפטית וכלכלית נגד ישראל באו"ם, בבית הדין הבינלאומי וכו'. אכן פרטנרים לשלום.

אכן יש צדק רב בטענתו של המחנה "הנאור" שמדינות ערב "המתונות" הן בעלות ברית פוטנציאליות של ישראל. אשרי המאמין. תאמרו כול ההתנהלות הזאת של מדינות ערב היא רק מס שפתיים, אבל בעיני היא אמיתית ומתכוונת לכל מילה בגנות ישראל.

רפובליקני בלתי תקני

עוד תופעה שהאנליסטים לא צפו. מי חשב שהמועמד לנשיאות ארה"ב הרפובליקני המוביל בסקרים יהיה לא אחר מאשר דונלד טרמפ, על אף היותו חסר ניסיון פוליטי ומעל הכול חסר לחלוטין תקינות פוליטית (להלן "פוליטיקלי קורקט"). בהופעותיו טרמפ אינו מהסס להשתלח בכל הפרות הקדושות של התקינות, מנשים והומואים ועד מהגרים והיספאנים. וקהל מאזיניו מריע לו בהתלהבות ותומך בו.

ללמדכם, נקעה נפשם של הבריות מן הצביעות המתחסדת של ה"פוליטיקלי קורקט", הקוד הנכפה על ידי המחנה הנאור בעיני עצמו, בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי, הקובע מה מותר ומה אסור לנו לומר.

ועל כך תבוא עליך ברכה, דונלד. איש אמיץ אתה. הלוואי עלינו. 

היה הסכם שלום?

התבשרנו על הישג גדול לדיפלומטיה הישראלית על שהצליחה למנוע הצעה מצרית בסוכנות הגרעין הבין לאומית להטיל פיקוח על המחקר הגרעיני הישראלי.

כול הכבוד, אבל רגע, לא היה הסכם שלום עם מצרים תמורת חצי האי סיני? הכיצד מדינה שיש עימה הסכם שלום, שמה לה למטרה לרדוף את מדינת ישראל בזירה הבינלאומית? זה שלום זה?

מה קורה במערכת החינוך?

לנוכח ההישגים והדירוגים הבינלאומיים הלא מחמיאים, נשמעים אצלנו קולות דאגה למצבה של ההשכלה הישראלית. ונשאלת השאלה למה, מה קורה.

תרשו לי לומר לכם, אינני מופתע. ראיתי מזמן שמערכת הבחינות והציונים בתיכוניים הפכה ליריד סחר-מכר ולתעשייה רווחית של מתן הקלות על לקויות למידה כאלו ואחרות. אחת ההקלות היא "הקראת שאלון", שימו לב, תלמיד אינו חייב לדעת לקרוא כדי לעבור את בחינות הבגרות. וכל תלמיד יכול לקבל כל הקלה תמורת תשלום מתאים למכון איבחון פרטי.

כך פגשתי תלמיד שנבחן במתמטיקה חמש יחידות והיה זכאי להקלות. שאלתיו, אם אתה נבחן בחמש יחידות מתמטיקה, איך זה שאתה זקוק להקלות בגלל לקויות למידה? והוא ענה בפשטות, כל אחד יכול לקבל הקלות תמורת תשלום.

ומאחר שביצועיו של מנהל בית הספר נמדדים בציוני התלמידים, יש מנהלים העושים תרגילים לגיטימיים יותר או פחות כדי לעלות את רמת הציונים. אמנם משרד החינוך מציב משגיחים בבחינות, אבל למנהל יש זכות וטו לפטר בטענה זו או אחרת משגיח שאינו משתף איתו פעולה.

באוניברסיטאות פורחת תעשיית העבודות הסמינריוניות תמורת תשלום, וגם פרופסורים מכובדים נתפסו מעתיקים עבודות מחקר.

 והמצב הפגום הזה נוח לרוב הגורמים, החגיגה נמשכת והתקציבים זורמים. ועוד מרבים אצלנו לדבר גבוהה-גבוהה על מצויינות. וכולם תולים את הקולר בחוסר תקציבים ואיש אינו מעלה את השאלות האתיות.

אם אלו הנורמות האתיות, החינוכיות והאקדמיות בבתי הספר ובמוסדות החינוך שלנו, מה הפלא שהתוצאות העגומות אינן מאחרות לבוא? – וזו רק ההתחלה. עוד נלך מדחי אל דחי, עד שלא נבין שאתיקה היא אחת האושיות של ההשכלה.

פשעי הציונות

שמענו לאחרונה את נאומו של ח"כ ג'מאל זחאלקה על פשעי הציונות כלפי הערבים, הקורבנות התמימים. משום מה לא קם מישהו לענות לג'מאל, להבהיר את הסוגיה ולהעמיד דברים על דיוקם.

עד ששמעתי ביום 19/9 בשעה 8 בגלי צה"ל ראיון עם פנינה גרי, ילידת נהלל, שהיתה כלתם של רחל ויצחק בן צבי בשנת 1947, והיא מתארת את הטרור הערבי האיום באותם ימים, ובין השאר כיצד נרצח מהמארב חתנה, הוא בנם – עלי בן צבי, עם חמישה מחבריו על ידי פורעים ערביים.

אליך, מר זחאלקה, לפניך סיפור משנת 1947, לפני הקמת המדינה ולפני מלחמת העצמאות, וכבר אז השתולל הטרור הערבי ויהודים נרצחו. אז נשאלת השאלה, מי עשה עוול למי?

הבחור הצעיר עלי בן צבי היה חבר הקיבוץ בית קשת. הם לא גזלו אדמות של אף אחד. אז למה רצחו אותו, ולא רק אותו, הערבים?

כנראה שהצדק אינו כולו לצידכם, ג'מאל. רצחנות הערבים החלה עם ראשית ההתיישבות עוד בשנות העשרים [אהוד: זה התחיל עם ראשית פתח-תקווה במאה ה-19 וגם לפני כן. זה לא התחיל רק עם רצח עלי בן צבי]. כדאי להפגיש את פנינה עם ג'מאל, כדי שילמד דבר או שניים. [אהוד: הוא לא ילמד דבר כי יש לו מה שבאקדמיה החפיפית מכנים כיום – "הנרטיב שלו", כלומר מסכת השקרים שלו, מהם הוא לא יסטה כהוא זה].

ואני שואל את מנהיגי המדינה, למה נותרו דבריו של ג'מאל זחאלקה ללא מענה? מה יחשוב הדור הצעיר שלנו, שאנחנו כובשים? ובכלל, מי הפרטנר שלנו לשלום?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יעקב אחימאיר

דעה אישית

בסערת הרוחות שפקדה את קהיליית העיתונאים בעיקר, אפילו נבלמה הדעה האחרת, זו המכונה "הדעה האישית". במקום "הדעה האישית", נשמעה אך ורק "הדעה הקיבוצית", כלומר, זו העמדה השוללת את האיסור על השמעת דעה אישית בערוצי רשות השידור, רדיו וטלוויזיה.

ייאמר מיד: הניסוח של הסעיף בחוק, כפי שאושר בכל הקריאות בכנסת, נוסח ברשלנות איומה. אבוי לנו, האזרחים: הרי קרוב לוודאי שרשלנות בניסוח משפטי פושה כנראה אף בהליכי חקיקה אחרים בכנסת, רק שאלה אינם זוכים לתשומת לב כי, פשוט, הם לא נוגעים במקצוע של אלה שיש להם פתחון פה: העיתונאים. עורכי תוכניות אקטואליה, כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו לא ביקשו לשמוע או להשמיע דעה אחרת: האם אנו עיתונאים, מועסקים בגוף תקשורתי פרטי, הממומן בכספיו של בעל הון או מפלגה, או שמא אנו, עיתונאי רשות השידור, כלומר  משרתיו של הציבור כולו, על כל גווניו, הפוליטיים והאחרים? האם אין  אנו מועסקים ברשות השידור, או לעתיד בשמה האחר: "תאגיד השידור הציבורי, הישראלי", ולא בתחנת רדיו או טלוויזיה פרטית?

יש להודות, וביושר: יש ועיתונאים לא מעטים ברשות השידור קידמו, בשידוריהם, "סדר יום", אג'נדה, משלהם, וזאת כמעט בכל תחומי הסיקור. החל במדיניות הביטחון וכלה בתחומי הכלכלה והחברה ובכל מה שביניהם. אם כך הדבר, ולפי התיקון שיוזם ראש הממשלה ושר התקשורת, הרי בעתיד תותר בנוסח זה או אחר, הזכות להביע דעה אישית על ידי מנחי ומנחות התוכניות בגוף השידור הציבורי, שיחליף את רשות השידור במתכונתה היום. למען האמת, ראוי להדגיש: בלי הבעת דעה לא ייתכן משדר חדשות רציני. אבל מהו הגבול? היש או אין גבול? האם, בבוקר אחד בשבוע שבו אני מגיש את יומן הבוקר ברשת ב' אקדם בשידור כל דעה, כל "אג'נדה"? כי הנה, למשל, עם השכימי למלאכת יומי לקראת שידור, צץ בראשי רעיון שהוא גאוני בעיניי, ועל כן ראוי שאקדם אותו בעת הנחייתי, במשדר הקרוב. הרי כך יותר לי, ככל הנראה, גם לפי התיקון החדש בחוק: להביע את "דעה אישית". הלוא כן?

אבל אין ספק: מיד לאחר הבעת דעתי האישית, עלולה לפרוץ הקקפוניה מצד רבים מעמיתי, שיזעקו אל נכון: "רגע, רגע, לא לזה התכוונו!"

אבל החירות להביע דעה אישית בשידורים – היא חירות! היא ללא פשרות! החופש להביע דעה הוא חופש! הכול כמובן, במסגרות חוקי המדינה הקיימים: ללא הסתה, ללא נימה גזענית וכו' וכו', כפי שקבע המחוקק.

אבל כל המוחים וכל הנסערים מן הכוונה, שהיא נחלת העבר כנראה, לבלום דעה אישית בשידורי רשות השידור, לא נתנו את דעתם לשאלה, למה? למה בכלל צץ הרעיון הזה, לאסור על הבעת דעה אישית, להסיר את האבק מאותו סעיף ב"מסמך נקדי" הנושן, ולהפיח בו רוח חיים? על כך לא חשבו, עמיתיי העיתונאים ברשות השידור?

יש אומרים: ראש הממשלה ושר התקשורת מבקש לצמצמם את חופש העיתונות, לפחות ברשות השידור, או בגוף שיבוא במקומה.

אבל אולי נקעה נפשו של חלק, אולי אף חלק גדול, מציבור המאזינים והצופים, מנימה פוליטית בשידורים, אשר מקומה בשמאל הפוליטי, נימה התופסת זמן שידור מוגזם, שלא על פי מימדי פיצול הדעות הקיים עתה בישראל. [כאן מתבקש גילוי נאות, ולא בפעם הראשונה: הח"מ הצביע לאחת ממפלגות הימין]. ובכלל, טוב היה אם הכנסת לא היתה מתערבת בהליכי חקיקה הנוגעים למלאכתם המקצועית של עיתונאים. התערבות שכזאת תמיד תשמש פתח לקראת הגבלת חופש העיתונות, דעה אישית או אחרת. מוטב היה לו קברניטי התקשורת, בעיקר בגוף ציבורי כרשות השידור, הם ולא מחוקקים, היו נותנים דעתם על הקפדה על כללי האתיקה.

כיום, ברשות השידור, גם לפני תחילת גסיסתה, איש מן הממונים לא נתן דעתו, ולא השיב על השאלה: "דעה אישית" – אך ללא סייגים? הכול מותר בגוף שידור ציבורי? אך לעניין מהותי זה בתרבות השידור, לקברניטים אז ועתה, לא נותרו כידוע פנאי ותשומת לב. חבל.

[הכותב הינו עורך ומגיש את "רואים עולם", ערוץ 1. המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", ב-18-9-2015].

* * *

מרדכי קידר

החיים בצל האיסלאם של המאה השביעית

הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, כבש את ירושלים בשנת 638 ללא קרב, שכן העיר נכנעה. עומר ניסח שורה של תנאים שעל הנוצרים לעמוד בהם כדי לחיות בשלווה ובביטחון תחת שלטון האיסלאם.

למרות שהמסמך נוסח לפני למעלה מ-1300 שנה, הוא משמש בסיס למסמך שהוציאה "מדינת האיסלאם" עבור הנוצרים של העיר הסורית קריתיין. הדבר אינו מפליא, שכן "מדינת האיסלאם" קמה כדי לחדש בימינו את האיסלאם הקדום ולהחזיר את העולם אל המאה השביעית, שבה הצליח האיסלאם להכניע אימפריות ולשעבד עמים רבים.

לפני זמן מה השתלטה "מדינת האיסלאם" על העיירה קריתיין בסוריה שבה מתגוררים נוצרים. הללו לא ברחו, וביקשו מ"מדינת האיסלאם" לחיות תחת חסותה. בתגובה פירסמו חכמי "מדינת האיסלאם" מסמך הקובע את התנאים שעל פיהם יוכלו הנוצרים להישאר בקריתיין ולחיות תחת כנפי מדינת האיסלאם

להלן תרגום המסמך במלואו:

המדינה האיסלאמית

מיניסטריון המשפט והתלונות

בשם אללה הרחמן והרחום

נוסח הסכם החסות

השבח לאללה הנותן עוצמה לאיסלאם בסיועו, ומשפיל את הכפירה בכוח, והאומר בקוראן: "הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון, ואינם אוסרים את מה שאללה ושליחו אסרו ואינם מאמינים בדת האמת מאלו אשר הובא להם הספר עד אשר יתנו את מס הגולגולת (ג'יזיה) מידם כשהם מושפלים." פרק התשובה 9, פסוק 29.

ואנו מעידים שאין אל מבלעדי אללה לבדו, המקיים את הבטחתו, המחזק את צבאו, המביס את הפלגנים, אין אל מבלעדי אללה ואנו עובדים רק אותו, אנו נאמנים לו ולדתו למרות שהכופרים שונאים זאת.

ואנו מעידים שמוחמד הוא עבדו ושליחו, יתפלל עליו אללה וישים לו שלום, הלועג לקרב, אשר ריבונו שלח אותו בין מחוגי השעון והחרב כדי לעבוד רק את האל לבדו, והוריד עליו את פרקי "ההתנערות", "המפלגות" ו"המלחמה".

ואנו מעידים שישו בן מרים הוא עבדו של אללה ושליחו, ואללה שלח את דברו למרים עם רוח ממנו, שכן אללה אמר בקוראן: "המשיח לא יסלוד מלהיות עבד לאללה ואף לא המלאכים המקורבים. כל הסולד מעבודת אללה ושחץ בלבו, את כולם יאסוף אללה אליו." פרק הנשים 4, פסוק 172.

השבח לאללה על העוצמה של האיסלאם, על תענוג הכוח (שאללה נתן למוסלמים), לו התודה שופעת עד יום העמידה לדין.

להלן הביטחון שנתן עבדו של אללה, אבו בכר אלבגדאדי, אמיר (מפקד) המאמינים, לנוצרים של מחוז דמשק, נפת אלקריתיין: הוא נתן להם ביטחון על נפשותיהם ועל רכושם, הם לא יוכרחו לעשות דבר נגד דתם, ולא יינזק אחד מהם.

הוא התנה זאת בדברים הבאים:

1. שלא יבנו בעירם ולא בסביבותיה מנזר, כנסיה או מקום התבודדות של נזירים.

2. שלא יציגו בפומבי צלב ולא אף אחד מספריהם בדרך שמוסלמים הולכים בה או בשווקיהם, שלא ישתמשו ברמקול בתפילותיהם ובטקסיהם.

3. שלא ישמיעו למוסלמים את קריאת ספריהם או את קול פעמוניהם. הם יכולים להשמיע את פעמוניהם בתוך כנסיותיהם.

4. שלא יעשו שום מעשה תוקפנות נגד המדינה האיסלאמית, כגון מתן מחסה למרגלים ולמבוקשים על פי חוק המדינה האיסלאמית, ואם יידעו על מזימה נגד המוסלמים עליהם להודיע על כך.

5. עליהם להתחייב לא להציג בפומבי שום טקס דתי.

6. עליהם לכבד את האיסלאם והמוסלמים ואסור להם לומר דבר נגד דתם (של המוסלמים.

7. (סעיף 7 חסר במקור)

8. על הנוצרים להקפיד על תשלום הג'יזיה (מס הגולגולת) על כל זכר בוגר מביניהם, בסכום ארבעה דינרי זהב. הכוונה בדינר היא דינר זהב המשמש כמטבע סחיר כיוון שהוא בעל מידה קבועה ושוקל 4.25 גרם של זהב טהור. זה חל על אנשים עשירים. אנשים בעלי הכנסה בינונית ישלמו מחצית, ואילו עניים ישלמו רבע. אסור להם להסתיר את רכושם, והם יכולים לשלם זאת בשני תשלומים במהלך השנה.

9. אסור להם להיות בעלי נשק.

10. אסור להם לסחור ולמכור חזירים או יינות למוסלמים או בשוּקיהם. אסור להם לשתות אלכוהול בפומבי, כלומר במקומות ציבוריים.

11. יהיה להם בית קברות מיוחד להם, כנהוג.

12. עליהם להקפיד על הכללים שקבעה המדינה האיסלאמית, כמו לבוש צנוע, מכירה וקנייה וכולי.

אם יעמדו בתנאים שנקבעו להם, תהיה להם זכות לחיות בצל אללה תחת חסות מוחמד, יתפלל עליו אללה וישים לו שלום, על נפשם, קרקעותיהם ורכושם. הם לא ישלמו מעשר מרכושם, אלא אם הביאו כספים למסחר מחוץ לגבולות המדינה האיסלאמית. אסור להם לעשוק, ואין לעשוק אותם. אף אחד מהם לא ייענש בגלל חטאו של אחר.

הם יכולים לגור בצילו של אללה וחסות מוחמד יתפלל עליו אללה וישים לו שלום עד אשר יביא אללה את דברו (בקץ הימים), כל עוד הם מקפידים על תנאי מסמך זה.

אם הם יפרו דבר (אחד) ממה שבמסמך הזה, אין להם חסות, ומותר למדינה האיסלאמית לעשות להם את מה שמותר לה לעשות לאנשי המלחמה והסרבנות.

היום יום ראשון, 15/11/1436 הג'רי, 30/8/2015 נוצרי

(חותמת) המדינה האיסלאמית

מיניסטריון המשפט והתלונות

מסמך זה זהה ברוחו, ובחלקים – בלשונו, למסמך "תנאי עומר" שנוסח במאה השביעית – ימיו הראשונים והטהורים של האיסלאם הצעיר, החזק והכובש, שלאורך הדורות נחלש והזדקן, ועתה הגיעה המדינה האיסלאמית להחזיר לו את ימי נעוריו, את עוצמת אנשיו, את אמונת לוחמיו ואת תפארת כיבושיו.

מסמך זה משקף את האופן שבו שואפים מוסלמים לא מעטים להטיל את מרות האיסלאם על התרבות הנוצרית והיהודית, והם עושים זאת בשיטות רבות ומגוונות, על פי התנאים שבכל מקום: במדינה האיסלאמית הם יכולים להטיל את מרותם באמצעות החרב, הסכין, החבל, העמוד, האקדח והרובה, כמו סעודיה המחילה חוקים דומים על נוצרים הנמצאים בה במסגרת עיסוקם כאנשי עסקים.

באירופה כופים מהגרים מוסלמים את האג'נדה הדתית שלהם באמצעות הרוב שיש להם במועצות הערים. כך המצב בכמה ערים במערב אירופה שבהן יש רוב מוסלמי, שבהן עלו דרישות לא למכור בסופרמרקטים משקאות אלכוהוליים ובשר חזיר, ובארצות-הברית יש מוסלמים הדורשים לחדול מלהשמיע את צלצול פעמוני הכנסיות. יש מקומות שמוסלמים דרשו להסיר צלבים מנגד עיניהם.

ההגירה המוסלמית כיום לאירופה תגביר ללא צל של ספק את הדרישות הללו, תוך זמן לא רב.

גם אם שיטות הכפייה ב"מדינת האיסלאם" אינן מקובלות על מרבית המוסלמים, דרישותיה הדתיות, בעיקר במה שנוגע ליחסה לנוצרים, מקובלות על מוסלמים רבים בארצות רבות.

על כל מדינה המתירה הגירת מוסלמים אליה להביא בחשבון שבזמן כלשהו הם יעלו את הדרישות הללו, ואם לא יקבלו מהמדינה המארחת את מה שהם רוצים, ינסו להפוך את המדינה המארחת למה שהם רוצים.

פורסם במגזין "מראה" 352.

* * *

עקיבא נוף

אחרי החגים

הנה תָמו ימִים של חגים וּקדוּשָׁה,

כבר השלכתי פְּשָׁעַי אֶל מֵימֵי הנהר,

וקולות בלֵבָב, דקיקים כאִיוְוְשָׁה,

מַקְשׁים בדאגה:  –  מה מביא המחר?

מה ניצָב מאחרֵי ההרים הרָמים?

וּלמי מְצַפָּה יד גְּרוּמָה עם חֶרְמֵש?

והאִם יהיו הימים מְרַמִּים?

וּמי יִנָּשֵׂא על ברֶכֶב האֵש?

אם אפשר ואֶחצֶה היְאוֹר הקוֹצֵף

וְאָבוֹא אל מרחב השדות הפורחים,

ויֵיאוֹרוּ ימַי לי בְּחוֹם מלטֵף,

חובקים את שְׁנוֹתי בִּבְקָרִים מחייכים.

כך אֶשָׂא תפילתי כי לְעֵת זוּ חיה,

בחלוף עוד שנה ובשוב החגים,

אחזור אעמוד באותה תְּהִיָה,

עדיין מכאן, מארצות החיים,

ועדיין חוֹתֵר לימים סְעוּרִים,

ועדיין בּוֹעֵר בִּמְדוּרוֹת נעורים,

ועדיין שוֹאֵף אל פסגות ההרים,

עדיין פתוח לְשִׁיר הַשִׁירים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יהודה דרורי

המהומות המוזמנות בהר-הבית

המהומות בהר הבית התחילו בהזמנה, מצד סעודיה ומדינות המפרץ, להסיט מהם את האש, כדי שהעולם המוסלמי והמערבי "ירד מהם" על כי הם לא קולטים פליטים מסוריה...

הפלסטינים, שנמאסו כבר על כל העולם, ושקועים בחרא של עצמם, שמחים לעידוד זה  לאלימות מבוקרת, שלא היה יכול להתבצע ללא תמיכת סעודיה ומדינות המפרץ.

הבעייה הגדולה ביותר שלהם היא שעכשיו גם מנסים לקחת מהם כספי אונרר"א כדי לטפל בפליטים הסורים, ואילו הפליטים הפלסטיניים הפכו לפאסה... אז כאמור, נוצר מצב בו היו צריכים להסיט את תשומת הלב לכיוון אחר, ואין טוב מאשר לכ,וון אל-אקסא וישראל...

מה שאני לא מבין הוא: כיצד המלך הירדני נסחף לחזית משנית זו, שבעצם מפריעה לו להדגיש בפני העולם ושאר מדינות ערב, את קליטת מיליון הפליטים הסוריים בארצו, והצורך בפעילות אונרר"א לסיוע דחוף עבורם.

אולי כדאי שנזהיר את החוכמולוגים הסעודיים ודומיהם – כי אם הם לא יחדלו מלהסית באל-אקסה, אנחנו נהיה אלו שנעלה שוב ושוב, בכל פורום בינלאומי – את אפסותם בהתייחסותם לפליטים.

* * *

משב רוח מרענן, שייח' עבדול האדי פלאצי מאיטליה

https://www.facebook.com/308779629229531/videos/831601226947366/

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.9.15

* האשמה: ניסיון לרצח – השר גלעד ארדן טעה וצדק בדבריו על השופטים. הוא טעה בהצגת הפתרון וצדק בהגדרת הבעייה. הוא טעה, כאשר העמיד עצמו, איש הרשות המבצעת, כמי שיקדם או יעצור קידום של שופטים על פי טעמו. לא בכדי, ראש הממשלה התנער מן הדברים וארדן עצמו חזר בו. הוא צדק כאשר הצביע על קולת הענישה על מחבלי האבנים והבקת"בים, כבעייה חמורה המחייבת תיקון מיידי.

נושא הענישה הוא לפתחו של המחוקק. על הכנסת לקבוע ענישת מינימום מחמירה על טרור האבנים והבקת"בים. במקרה כזה, שיקול הדעת של השופט יוכל להיות רק לחומרה. יש לקבוע עונשי מינימום חמורים, יש לקנוס את הורי הקטינים המבצעים את המעשים, יש לתבוע פיצויים כספיים אישיים כבדים מהעבריינים לקורבנות.

אך הפתרון אינו רק בחקיקה, אלא גם בתביעה. בחוק הישראלי מצויה עבירה חמורה של ניסיון לרצח. מי שמיידה אבן לעבר רכב נוסע וכל מי שמיידה בקבוק תבערה – יש להעמידו לדין על ניסיון לרצח. 

* לפתחו של השר ארדן – יו"ר מתנ"ס צור באהר, מהדמויות המרכזיות בשכונה, התראיין ל"קול ישראל". בניגוד לדוברים אחרים מן השכונה, הוא הביע ודאות בכך שאלכסנדר לבלוביץ' נהרג כתוצאה מיידוי אבנים של בני השכונה. הוא גינה בחריפות את המעשה. הוא טען שבצור באהר חיים 40,000 איש, שרובם רוצים לחיות בשלום ובשכנות טובה, ואינם מצליחים להתגבר על קומץ הקיצונים העושים את המעשים הללו.

לא הייתי מתרשם יותר מדי מדבריו, אלמלא סיפר שזמן רב הוא וחבריו להנהגת היישוב פונים למשטרה בדרישה להציב מצלמות לאורך הכביש, להגביר את הסיורים, להגביר אכיפה, אך קריאותיהם אינן נענות.

על כך ארדן אינו יכול להפנות אצבע מאשימה כלפי בית המשפט, אלא כלפי הארגון שהוא אחראי עליו.

* יש צלפים בירושלים – מזה כחודשיים, מדי לילה, מחבלים מיידים בקבוקי תבערה על הבית הראשון ברחוב מאיר נקר בשכונת ארמון הנציב. חודשיים, פיגועים יומיומיים בנקודה ספציפית קבועה – זהו מחדל חמור וכישלון מחפיר של המשטרה.

האם אין צלפים בימ"מ? הפתרון במקרה הזה הוא מארבי צלפים, שיקבלו הנחיה לפעול בכל דרך כדי לסכל את הפיגוע. הם יודעים היטב את עבודתם.

* מפגן של צביעות – עליית האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי מבעירה את המזרח התיכון כולו. היא הסכנה הגדולה ביותר למשטרו של עבדאללה מלך ירדן. האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי משחק באש בהר הבית, המקום הרגיש ביותר במזה"ת, מתוך רצון להצית תבערה גדולה. אותם קנאים, הופכים את הר הבית בסיס לטרור ותוקפנות נגד יהודים.

מה מצפה עבדאללה, שישראל תיתן להם להשתולל ולא תפעל להשבת השקט? ישראל פועלת באיפוק מרבי, ועבדאללה יודע זאת. הוא גם יודע, שאם ישראל לא תשתלט על המצב והקנאות תבעיר את הר הבית, הוא יהיה אחד הניזוקים המידיים. גינוייו ופעלתנותו נגד ישראל, אינם רק סותרים את רוח השלום, אלא הנם מפגן של צביעות.

* מקום שטוב לערבים לחיות בו – במאמר ב"הארץ", פרופ' אלכסנדר יעקובזון מציג ומנתח נתוני סקר עומק מקיף, אחד מני רבים, בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל, "מדד יחסי ערבים-יהודים" שערך סמי סמוכה.

 הנתונים בסקר מעניינים. 70.7% מאזרחי ישראל הערבים אומרים ש"ישראל היא מקום שטוב לחיות בו." רק 10.8% אינם מסכימים עם הקביעה הזאת. 54% מן הנשאלים מסכימים שהמשטר הישראלי הוא "דמוקרטי גם לאזרחים הערבים." 53.2% אמרו שיצביעו במשאל עם בעד חוקה, שתקבע שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ותבטיח שוויון זכויות אזרחי מלא לערבים. 58.1% מסכימים ש"לאזרחים הערבים יהיה מעמד של מיעוט בעל זכויות אזרח מלאות במדינה יהודית ודמוקרטית והם ישלימו איתו. 41% מהנשאלים אמרו שיחסי יהודים ערבים בישראל טובים בצורה מספקת ו-4% שהם טובים מאוד.

יעקבזון מוכיח, על פי תשובות לשאלות אידיאולוגיות, כמו היחס השלילי לציונות, שהמשיבים לא הציגו תשובות נוחות לאוזן היהודית, שאינן מבטאות אותם. בסיכום מאמרו מציין יעקבזון, שבמצב של סכסוך לאומי כרוני, בלתי נמנע שתתעורר שנאה לאומית. ולמרות זאת, מפלס השנאה והאלימות בין היהודים והערבים הוא נמוך להפליא, והוא מציג זאת, בצדק, כהישג גדול לשני הצדדים.

בן דרור ימיני, מציג במאמר ב"ידיעות אחרונות" סקר שערך בקרב אזרחי ישראל הערבים המכון הישראלי לדמוקרטיה. אין קשר בין הסקרים, אך תוצאותיהם דומות. 39% מהנשאלים השיבו שהם "גאים להיות ישראלים" ו-29% – שהם "גאים מאוד".

התוצאות הללו מפתיעות. למה, בעצם, הן מפתיעות? הרי באמת ובתמים, ערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא, ממלוא זכויות האדם והאזרח ומשגשוג חברתי וכלכלי, חרף מצב הסכסוך הלאומי בין עמם לבין מדינת ישראל. עובדה זו בולטת במיוחד מול האלטרנטיבה – המציאות של בני עמם בכל שאר מדינות המזה"ת. ערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי, מחופש תקשורתי, מחופש ביטוי, מחופש תנועה. הם יודעים זאת.

ובכל זאת, למה התוצאות הללו, שהן כל כך מובנות מאליהן, מפתיעות אותנו כל כך? בן דרור ימיני מסביר זאת בפער העצום בין המציאות של החברה הישראלית – מציאות של מתינות, התמתנות, צמצום פערים תרבותיים, ישראליזציה של זרמים בחברה, לבין "שיח ההתפרקות" – הגדרתו הקולעת לשיח הקצוות הרדיקליים השליט בתקשורת הישראלית. סוגיית ערביי ישראל היא דוגמה אחת שהוא מציג, לצד סוגיות החרדים, המזרחים, האתיופים, הדתיים הלאומיים – בכל הדוגמאות קיים פער גדול בין הדימוי התקשורתי לבין המציאות העובדתית.

אני מקבל את תיאורו של ימיני על אודות הפער בין המציאות לשיח ההתפרקות, אולם תיאורו אינו נותן תשובה מספקת לשאלה מדוע אנו מופתעים כל כך מתוצאות הסקרים. סוגיית ערביי ישראל מורכבת יותר מתשובתו.

בסוגיה זו, בולט פער בלתי נתפס בין עמדות ערביי ישראל כפי שבאות לידי ביטוי בסקרים, לבין העמדות של הח"כים הערביים. אפשר לומר שהח"כים אינם מייצגים את ערביי ישראל, אך מה לעשות? שוב ושוב המצביעים הערביים בוחרים באותם ח"כים קיצונים, ובמיוחד בבחירות האחרונות.

האם הנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים? אם כן, מדוע הבוחרים שבים ובוחרים בהם? ואם הם מייצגים את עמדותיהם, איך ניתן להסביר את תוצאות הסקרים?

אלו שאלות הראויות למחקר עומק. אפריח השערה בלתי מוכחת: קיים פער בין הרגש הלאומי של האזרח הערבי, המזדהה עם האתוס הלאומי של עמו, השולל את קיומה של מדינת ישראל, לבין שביעות רצונו מהחיים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, בוודאי לאור החושך, המאפיין את מדינות ערב. במחקרים ובסקרים באה לידי ביטוי תחושתם האישית האותנטית, אך בקלפי הם מבטאים את מאווייהם הלאומיים.

* דוגמה לשיח ההתפרקות – העמוד העוקב למאמרו של בן דרור ימיני הוא דוגמה ל"שיח ההתפרקות". יגאל סרנה, גדעון לוי של "ידיעות אחרונות", כותב רשמי מסע לפורטוגל. ברשימתו הוא משרבב, כמשיח לפי תומו: "כשאתה כואב את כאבה של ארצך המידרדרת לרודנות, כמו ישראל, כל מקום בחו"ל הוא הפוגה לנפש."

מידרדרת לרודנות... שקרן עלוב.

* העיתון לעבריינים גאים – "הארץ" הקדיש חצי עמוד בגיליון ערב שבת למאמר של העבריינית הסדרתית אילנה המרמן, שכדרכה שוב נפנפה בגאווה בצפצופה על החוק ובהברחת שוהים בלתי חוקיים פלשתינאיים לתוך מדינת ישראל.

* המועמדים – מבין המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אחד פסול בעיניי מראש – מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט. מנדלבליט נגוע בפרשת אשכנזי. בהיותו פצ"ר הוא חיפה על הרמטכ"ל, סייע לו לטייח את מעורבותו במסמך הרפז ולבטח אינו ראוי להיות האיש האמון על שלטון החוק במדינת ישראל.

השופטת הילה גרסטל ראויה לתפקיד, ולו בזכות העובדה שהקימה את נציבות הקבילות על הפרקליטות, באומץ וביושרה, על אף העמידה של הפרקליטות על הרגליים האחוריות והצגת הצעד המתבקש הזה כ... פגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

ובאופן אישי, אני מלא הערכה לפרופ' ישי בר, שהיה מח"ט שלי במילואים, מפקד חטיבת הצנחנים הדרומית. אין לי כלים להעריך אותו כמשפטן, אך אני מעריך אותו מאוד כאדם וכמפקד.

* בדרכו של שמיר – התקשורת הישראלית אוהבת להציג את יצחק שמיר כמי שהיה ראש ממשלה חסר מעש, איש של "שב ואל תעשה." זאת, כיוון שבעיניהם מעש, פירושו ויתורים ונסיגות. זהו סילוף גדול של ההיסטוריה. ככל שהזמן חולף, מצטיירת דמותו של שמיר כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בתחום המדיני הוא נמנע מעשיית שגיאות קשות, אך עיקר מעייניו ומרצו הוקדשו לנושא העלייה, מבריה"מ ומאתיופיה. הוא העלה את העלייה לראש סדר העדיפויות, הוא פעל בתבונה לניתובם של היוצאים מבריה"מ לישראל (בפעולתו לביטול מעמד הפליט לאותם יהודים בארה"ב) והוא הטריף את הממשלה ומשרדיה, את הסוכנות ואת הרשויות המקומיות להיערכות חירום, שבזכותה העלייה היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות, ותרומתה למדינה בכל התחומים לא תסולא בפז.

האירועים המתרחשים באירופה – גל ההדף של ה"אביב האסלאמי", פותחים חלון הזדמנויות לעלייה גדולה של יהדות אירופה. האם יש לנו היום מנהיגות עם מעוף וחזון ציוני כשל יצחק שמיר, שתשכיל להתעלות לגודל השעה, לעודד את העלייה ולהיערך לקליטה?

* באוזניו של פוטין – מה יאמר ראש הממשלה לנשיא רוסיה פוטין בפגישתם ביום שני? כלומר, מה ראוי, בעיניי, שיאמר?

נתניהו אינו מתיימר לדעת טוב מפוטין מה האינטרס הרוסי. לכן, תהיה זו טעות מצדו לנסות להניא את פוטין מהתערבות בסוריה, לטובת משטר אסד. את המעורבות הזאת יש לקבל כעובדה ואולי אף כיתרון, שכן רוסיה עשויה להוות משקל נגד לניסיונותיהם של איראן וחיזבאללה לדחוף לפתיחת חזית טרור נגד ישראל. בכך צריכה להתמקד הפגישה עם פוטין. על נתניהו לנסות להגיע להבנות והסכמות עם פוטין, על הימנעות מפעולות שעלולות לפגוע בישראל, כמו חימוש חיזבאללה וכדומה.

* סרט על אהבה וחושך – אם אכין רשימה של עשרת הספרים הטובים ביותר שקראתי מעודי, "סיפור על אהבה וחושך" לבטח יהיה אחד מהם. כנראה שגם ברשימה של חמשת הטובים. הרומן האוטוביוגרפי הזה של עמוס עוז הוא יצירת מופת, פסגת יצירתו של הסופר הדגול.

דווקא מסיבה זו, התלבטתי אם לצפות בסרט המבוסס על הסרט. לא אחת, סרטים המבוססים על ספרים טובים הנחילו לי אכזבה. איך אפשר לתרגם את עומקו ומורכבותו של ספר כזה, למדיה הקולנועית, שהיא הרבה יותר מוגבלת? העובדה שהביקורת קטלה את הסרט, אך החריפה את לבטיי.

מצד שני, איך לא אראה סרט המבוסס על "סיפור על אהבה וחושך"?

הפשרה שעשיתי עם עצמי, היתה לצפות בסרט, אך להנמיך ציפיות. לא להשוות אותו לספר, אלא להתייחס אליו כאל יצירה העומדת בפני עצמה.

לא התאכזבתי מהסרט, וממש איני שותף לביקורת החריפה שנמתחה עליו. זו אינה יצירת מופת, אך זהו בהחלט סרט טוב, עשוי היטב, מעניין. גם ההדים ששמעתי סביבי בתום ההקרנה, בסינמטק ראש פינה, היו ברוח זו.

המשחק טוב, הצילומים טובים, הסרט נאמן לרוח התקופה שהוא מתאר. הסרט מיטיב להמחיש את הסיפור המשפחתי הקשה, וגם את סיפור המסגרת הלאומי, ובו רגעי האושר בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר, ורגעי האימה של המלחמה והמצור על ירושלים במלחמת השחרור (אך נכשל בהעברת אחד הקטעים המרגשים ביותר בספר – השיחה הלילית של הבן והאב, במיטת הבן, בליל כ"ט בנובמבר).

הסרט מצליח להמחיש את הידרדרותה, הסתגרותה והיטרפות דעתה של האם, אותה מגלמת במאית הסרט, נטלי פורטמן היפה. הסרט מצליח להמחיש את דמותו של האב, שהנו אדם חיובי, אך אינו יודע איך לאהוב. מי שכבש אותי במיוחד היה אמיר טסלר, הילד שגילם את עמוס הילד, במשחק מעולה, שהיטיב לבטא את רגישותו של הילד, את החוויות הקשות שעבר, ואת התמודדותו עם הסיפור המשפחתי הקשה, סביב נפילתה של האם האוהבת והאהובה במדרון, אל התהום הבלתי נמנע – התאבדותה.

אני ממליץ להתעלם מן הביקורת, ולצפות בסרט.

* הפרה הקדושה שלי – מוסף "הארץ" יצא השבוע במתכונת מיוחדת – 28 מאמרים שבהם כל כותב שחט "פרה קדושה". בין הפרות שנשחטו – שמעון פרס, אריק איינשטיין, שלום חנוך, ארז ביטון, הכור בדימונה, ההייטקיסט הישראלי, בני בגין, האקטיביסטים המזרחיים ועוד. קראתי את רוב החוברת. לא היו חסרים בה ציניות, ניהיליזם ורשעות, ובכל זאת אהבתי את עצם הרעיון, המאפשר לתקוע סיכות בבלוני פלצנות ישראליים.

אילו נתבקשתי להצטרף למשחטה, הייתי כותב על הסופר יעקב שבתאי. אני מדגיש, "הסופר", כיוון שאת הפזמונאי יעקב שבתאי אני דווקא אוהב מאוד. מקובל היום לטעון, ש"זיכרון דברים" של שבתאי הוא "הספר העברי הטוב ביותר בכל הזמנים" וש"סוף דבר" מתחרה עמו על התואר.

אני מתוודה: הצלחתי לגמור את שני הספרים האלה. זו היתה משימה לגמרי לא פשוטה, אך עמדתי בה. הסיבה לכך, היא ה"לא יעלה על הדעת." לא יעלה על הדעת שבן תרבות כמוני לא יקרא את שני הספרים. וכיוון שלא יעלה על הדעת שכל המבינים טועים, המשכתי לקרוא ולהזיע, בתקווה שבסוף אמצא את האור. לא אורות ולא יער.

ספרים משמימים על אנשים אפרוריים. כתיבה "יצירתית" ו"מקורית" – ביטול סימני הפיסוק וכתיבת רומנים שלמים כמשפט ארוך אחד. אולם סימני הפיסוק הם הכרחיים להנאה מן הקריאה ולהבנת הנקרא. אחרת הקריאה היא מרוץ חסר נשימה. כתיבה ללא סימני פיסוק, יכולה להיות גימיק נחמד לאורך חצי עמוד, אולי עמוד. יודעים מה? עמוד וחצי, ועוד אני מפסיד עליכם. ספר שלם?!

המלך עירום.

... ואולי, בעצם, הייתי כותב על "מציצים".

[אהוד: אני לא מסוגל לקרוא את הרומאנים חסרי הזיח [אבזץ] של יעקב שבתאי. הם משעממים אותי. הרי לך עוד סופר "חשוב" וכמעט בלתי-קריא, התקוע כעצם בגרונה של הספרות העברית. מצד שני, הרומאנים שלי, לעומתו, נחשבים ל"ערימה של זבל", כפי שהגדיר אותם בשעתו בעל-פה פרופ' גרשון שקד. ואכן, לא במקרה איש ממטפחי וממעריצי המיתוס של הסופר ה"חשוב" יעקב שבתאי – לא טרח לקרוא אפילו ספר אחד מספריי, וגם לא השתין לעברי.

אגב, מה הקשר ל"מציצים"? זה סרט מצויין].

* שוחטי פרות כעדר – אחת הפרות הקדושות שנשחטו בחוברת היתה סתיו שפיר. כבוד השוחט – יואב ליפשיץ. וזה מעניין. אילו החוברת היתה יוצאת לפני חודש, הוא לא היה כותב עליה.

עד לפני חודש, היתה סתיו שפיר חביבת ה"שמאל" הקיצוני, מי שמנעה בגופה את שירת "התקווה" באחת מהפגנות המחאה החברתית בקיץ 2011, הלוחמת ללא חת בניסן סלומיאנסקי ובחטיבה להתיישבות ויעד מועדף למתקפות הימין.

ואז, ח"כ זחאלקה עשה לה שיימינג בנאום בכנסת שזכה לתפוצה ויראלית ברשת, ותייג אותה כגזענית שמסרבת לומר שלום לערבים. ומיד כתב עליה גדעון לוי שהיא הצעירה הכי זקנה וכשהיא תהיה גדולה היא תהיה בוז'י. ואתא שוחט ושחט לשפיר, וציין במקוריות מפתיעה שהיא "חברת הכנסת הצעירה ביותר, אך מדובר בפוליטיקאית עם נשמה זקנה." ואו, איך גדעון לא חשב על זה קודם? והיא "פונה לקונצנזוס ולא מנסה לאתגר את הסדר הקיים."

זהו, סתיו. עכשיו את כבר חורף. בקבוצת "הארץ" מקומך הוא במשחטה, לצד המסעות לאושוויץ והכור בדימונה.

* שתי אמירות של מישאל חשין – השופט מישאל חשין, מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון בתקופת הנשיא ברק, הלך לעולמו בגיל 79, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

הסמל המסחרי של חשין היה העברית העשירה והציורית, לעתים המליצית, שבה התבטא בכתב ובע"פ, בפסקי הדין שלו ולאחר פרישתו מכס המשפט – בראיונות רבים שהעניק לכלי התקשורת.

ברצוני לעמוד על שתי אמירות שלו, המייצגות את יחסי האמביוולנטי אליו ולמה שהוא מייצג. האחת נאמרה בנאום הפרידה שלו מכס השיפוט: "הילחמו בשחיתות בכל עוז. אל תניחו למלחמה יום וליל. בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה, בנפשו של העם." אלה דברים הראויים להיחקק על כותל המזרח של החברה הישראלית, כציווי עליון, שאין לסור ממנו ימין ושמאל.

השנייה, נאמרה כעבור שנה, עם מינויו של חתן פרס ישראל פרופ' דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים. פרידמן היה ידוע בביקורתו הנוקבת על האקטיביזם השיפוטי ובתמיכתו ברפורמות במערכת המשפטית. בראיון רדיו לאחר המינוי אמר חשין: "אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי... אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו."

היתה זו אמירה אומללה, ביריונית ואלימה, ניסיון להלך אימים על הממשלה לבל תעז לבחון אפשרות של שינויים ורפורמות במערכת המשפט, שלכאורה אינה שייכת לכלל הציבור, אלא לקסְטָה קטנה המעבירה בירושה מדור לדור את רזיה ואת כתרהּ. היה זה הביטוי הבוטה ביותר של אוליגרכיה משפטית מסתגרת, הרואה עצמה כעומדת מעל העם, מעל הדמוקרטיה ולא כרשות אחד מרשויות המדינה.

האם יש קשר בין האמירה נגד השחיתות לאמירה המתנשאת הזו? יש קשר של יחס הפוך. ככל שבית המשפט העליון היה נגוע יותר בהתערבות פוליטית ("אקטיביזם שיפוטי" בכיבוסית), מסתגר ומנותק יותר, כך נחלש כוחו, נחלש האמון בו וכתוצאה מכך נשחק שלטון החוק בישראל. לא בכדי, דווקא בימי כהונתם של ברק ובייניש כנשיאי בית המשפט העליון, הידרדר השלטון בישראל לשפל שבו פושעים כמשה קצב ואהוד אולמרט עמדו בראשו.

גם דניאל פרידמן שותף ליצירת הזיקה הזאת, כאשר לצד היוזמות הברוכות והמרעננות שלו לרפורמות במערכת המשפטית, הוא הקל ראש בשחיתות ובמושחתים (כפי שהוא נוהג עד היום במאמריו). בעצם שירותו כשר המשפטים תחת העבריין המושחת אולמרט, היה ניגוד אינטרסים עם הרפורמות במערכת המשפט, מה שהפך אותן לבלתי ישימות.

יהי זכרו של השופט חשין ברוך!

* פולחן אומן – אני שולל את פולחן ראש השנה באומן, משלוש סיבות.

א. נסיעה מא"י לציין את ראש השנה בגולה, היא בעיניי כפירה בעיקר.

ב. המשפחה והמשפחתיות הם ערכים מהותיים ומשמעותיים, והם עיקר החג. זניחת האישה והילדים כדי לחוות חוויה מיסטית אישית באומן, היא בעיניי הפניית עורף לערכים הללו.

ג. בשבועות אלה אנו קוראים בפרשת השבוע על מותו של משה. מקום קבורתו של משה לא נודע, כדי למנוע פולחן קבר קדושים סביבו, והילולות מהילולות שונות. אם כך משה, גדול הנביאים, קל וחומר רבי נחמן מברסלב, ר' שמעון בר יוחאי והבבא סאלי, עם כל הכבוד.

עם זאת, איני שותף לטרנד של הצגת הנסיעה לאומן כנסיעה לצרכי זנות, סמים ועבריינות. כנראה שאין עשן בלי אש והדברים הללו קיימים בשוליים, אך אין להכתים בעטיים ציבור גדול, שרובו הגדול רחוק מן התופעות הללו וסולד מהן.

* חשבון נפש – ערכתי קובץ של מאמריי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים לקבלו, מוזמנים לפנות אליי באופן אישי. [אהוד: הוא ניתן גם כצרופה לגיליון הזה].

* ביד הלשון: נִדְרֵי – בליל יום הכיפורים, נתכנס בבתי הכנסת לתפילת כל נדרֵי. "כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָסֵי."

בעברית, הסיומֵת י מבטאת שייכות. נדרֵי = הנדרים של. על הנדרים של מי מדברת התפילה?

כל נדרי היא תפילה בארמית. בארמית, הסיומֵת י, היא סיומת של רבים. נדרֵי = הנדרים. כל נדרֵי = כל הנדרים. כפי שנכסֵי דלא ניידֵי (נדל"ן), לדוגמה, הם נכסים שאינם ניידים.

* * *

בעל טור ערבי:

מדוע אנשי הדת המוסלמים לא קוראים

לג'יהאד נגד דאעש?

אנס מחמוד אל-שיח' מזהר, כותב כורדי עיראקי בעל טור ביומון הערבי האלקטרוני –

www.raialyoum.com

פירסם ב-9 ביולי 2015 מאמר שכותרתו "מדוע אין מכריזים ג'יהאד נגד דאעש? החילונים והכופרים קנאים לאסלאם יותר מהשיח'ים."

במאמרו תקף מזהר בחריפות את אנשי הדת המוסלמים על אדישותם ושתיקתם נוכח מעשי דאעש, ותהה האם נוכח סכנותיו של ארגון זה לא היה ראוי שהם יכריזו ג'יהאד נגדו וייאבקו בו. לדבריו, אנשי הדת המוסלמים צריכים להתבייש על התנהלותם זו, במיוחד לאור העובדה שפוליטיקאים וצבאות זרים, נזעקים להגן על האסלאם מפני דאעש.

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

שתיקת אנשי הדת המוסלמים מול מעשי דאעש אינה מובנת

"בעבר התרגלנו לראות את אנשי הדת עולים לבמות המסגדים ופותחים את דרשותיהם הנשגבות בהתקפה על המדיניות והפעולות השגויות של הפוליטיקאים בארצותיהם... די בכך שהדרשן היה מגביר את קולו וצועק כדי שקהל המתפללים והמאזינים היה מיילל וקורא בקול רם 'אללה הוא אכבר' עם כל מילה שהיתה בוקעת מגרונו של הדרשן. כך, אמת המידה לאיכותו של הדרשן הייתה מידת יכולתו לתקוף מדיניות של ממשלות. הדרשנים היו מתחרים ביניהם במרץ והמסגדים המובילים היו אלה שבהם הרבו לעסוק בפוליטיקה ולתקוף [את המדינאים].

'האופנה' הזו נמשכה עד שהופיע דאעש בזירה והשתלט על חלקים נרחבים באזור [המזה"ת]. אז, כגזרת גורל, השתתקו קולות אלה, עיסוקם בפוליטיקה הצטמצם, וענייני ההלכה תפסו מקום נרחב יותר בדרשותיהם, ולא רק במסגדים. גם אנשי הדת והמטיפים שמילאו את ערוצי הטלוויזיה עסקו בעיקר בתולדות חיי הנביא ובענייני הלכה ודת וכן בשאלות הנוגעות לעולם הבא ולמוראותיו, עד שהצופים בתוכניות דימו לעצמם שהם חיים בעולם אחר לגמרי.

לנוכח הנסיבות הפוקדות את האזור ולנוכח המזימה נגד האסלאם שמבצעים ארגונים קיצוניים שסילפו את הדת הסובלנית הזאת והחליפוה בדת שכולה רצח, שחיטה, מלקות וגדיעת יד, אנו רואים את השיח'ים של האסלאם ואנשי הדת חיים ברוגע ובשביעות רצון מעוררי קנאה בלי לשים לב למוסלמים הנבוכים, שכבר מבולבלים לגבי הדת שלהם ואינם יודעים כבר מה נכון ומה לא נכון.

כיצד אנשי הדת הרואים את עצמם קנאים לדתם יכולים לשמור על דממת מוות מול ההתרחשויות באזור והמעשים שהארגונים עושים לאסלאם? האם ייתכן שאנו טועים והאסלאם הנכון הוא זה שדאעש מטיף לו? אם זה האסלאם, מדוע להתבייש להודות בכך? ואם לא, מדוע הם נמנעים מלומר את האמת?

ייתכן שיהיה מי שיאמר שרוב אנשי הדת המוסלמים הביעו את עמדתם המתנגדת לדאעש. זה נכון, אך האם בבעייה חמורה כזאת ניתן להסתפק בהתנגדות מילולית [רפה], מבלי שתהיה  עמדה רצינית ונחושה שתשקף את ההתנגדות הזאת? כבר ראינו בעבר את אנשי הדת עושים קמפיינים עממיים ענקיים נגד עניינים טפלים, בלשון המעטה, ומייחדים להם את כל זמנם ומשאביהם, ואילו כאשר הם עוסקים בבעיה של סילוף הדת הם מסתפקים בהתנגדות מילולית ועושים זאת רק כאשר הם נשאלים על כך.

מוזר שחלק מ'השיח'ים של האסלאם' עודדו את ההתלהבות של העמים הערביים לעשות הפיכה נגד שליטיהם במהלך האביב הערבי והוציאו פסקי הלכה שקראו לעשות ג'יהאד נגדם, אף שפשעי שליטי ערב לא הגיעו לרמת התיעוב של פשעי דאעש. במשך עשרות שנים המשטרים הערביים הדיקטטוריים לא סילפו את דת האסלאם כפי שסילף אותה ארגון דאעש במשך שלוש שנים. מוזר גם שמקצת השיח'ים יצאו מדעתם כאשר שלטון האחים המוסלמים במצרים סולק, והרי הם במקרה הטוב בסך הכול קבוצה או פלג פוליטי. שייחי'ם אלה תיארו את מחוללי השינוי הזה [שהדיחו את שלטון האח"ס] ככופרים שפרשו מן האסלאם ואף הסיתו את העם המצרי נגד ממשלתו החדשה והכריזו נגדה ג'יהאד, אך הם שותקים לנוכח מעשי ארגוני הטרור הללו המנסים למוטט את האסלאם כולו כדת ולא רק מפלגה או קבוצה. האם הסכנה שמהווה דאעש לא מחייבת אותם להכריז ג'יהאד נגדו?

התביישו לכם שאתם שותקים נוכח סכנת דאעש בעוד ה"כופרים" מגינים עלינו.

יש שלושה הסברים אפשריים לשתיקתם מול תופעת דאעש והתנהגותו:

האחד – השיח'ים של דת האסלאם ומטיפיה הם מוגי לב ואינם מעזים לומר אמת מחשש שהארגונים הקיצוניים יהרגו אותם. בכך הם מתנהגים בניגוד להטפותיהם לומר את האמת אפילו במחיר הקרבת החיים.

ההסבר השני – הם יודעים בתוך תוכם שזוהי דת האסלאם, מרוצים ממעשי הארגונים הקיצוניים ומאמינים בהם. לכן, המשטרים ומנגנוני הביטחון שלהם צריכים לנהוג בשיחי'ם אלה כמו בכל טרוריסט אחר וליישם את חוקי הטרור עליהם.

ההסבר השלישי – משטריהם מעורבים במעשי דאעש והם אינם יכולים לחרוג מהוראות מנהיגיהם, ובכך הם נוהים אחרי המנהיגים על חשבון האמת, בלי שהם חשים באחריות המוטלת על כתפיהם בהיותם אנשי דת. מצב זה הופך אותם לצבועים.

 אם נחשוב טובות על אנשי הדת ונבחר באפשרות הראשונה שהפחד הוא המניע לשתיקתם, אף שזו אפשרות מבישה, נגיד להם: מביש שאתם עומדים בצד, מעמידים פנים כמי שאינו רואה, אינו שומע, אינו מדבר ואינו מבין. כל זאת בשעה שצבאות, אומות ועמים, שהכרזתם עליהם ככופרים, נזעקים להגן עלינו ועל דתנו, אפילו אם בכך הם מגנים גם על עצמם.

מביש שפוליטיקאים אירופים [שלדבריכם הם] 'כופרים' יוצאים לטהר את זירת האסלאם מהאידיאולוגיה הקיצונית הזאת, ושאמנים ערביים חילוניים [שלדבריכם הם] 'מרתדון' [חזרו בהם מהאסלאם] מותחים ביקורת על מעשי דאעש הסוטים מדרך הישר, ואילו אתם מסתתרים מאחורי בימות המסגדים ואינכם מוציאים מפיכם הגה כאילו הדבר אינו נוגע אליכם...

אוי לכם... האינכם מתביישים?

ציטוט מתוך אתר ממר"י, 17.9.15.

* * *

משפחת בן עזר ראב אבלה

על מותו בגיל 91 של

אלכס ראב

בטורונטו, קנדה

יליד הונגריה, לוחם בנאצים

מקים חממות הענק White Rose לוורדים בפלורידה ובקנדה

משקיע ותורם בישראל

בטיפוח ורדים, במכוני מדע

ובמרכז האוניברסיטאי באריאל

תנחומים לג'נין רעייתו

ולכל בני משפחתם

* * *

אהוד בן עזר

מתוך יומן הביקור אצל אלכס ראב בפלורידה

ספטמבר 1990

21.5.90. יום שני. [בחוות החממות White Rose של אלכס ראב] Eustis. 12.00. אתמול, יום ראשון, ב-14.30, הגיע אלכס ראב באולדסמוביל שלו לקחתנו לביתו, הנמצא צפון-מזרח לאורלנדו, מרחק של כשעתיים וחצי שעות נסיעה מסנט פיטרסבורג ביץ'.

ישבנו בצהריים בפאטיו, זו הקאפאטריה של המלון, שם סיימנו, יהודית ואני, מנת כריכים של פרוסות בייקון מטוגן על פרוסות בקר, עם צ'יפס יבש ופריך. מעולה. טוב יותר מארוחת הבנקט של יום אתמול. עם בקבוקי סודה שניים, ושתי כוסות קפה – 15.80 דולר. אלכס, שהגיע באמצע הארוחה, שתה עימנו קפה, ויצאנו לדרך כשהוא מתעקש לשאת את שתי המזוודות הכבדות שלנו, מאמצע הלובי של המלון, למכוניתו.

 "אלכס, תן לאהוד לשאת לפחות מזוודה אחת!" ביקשה יהודית מאחוריו.

 "I am a farmer. יש לי כוח. אם אתן אחת – לא יהיה לי שיווי-משקל ויהיה יותר קשה לשאת." ענה לה כמעט מבלי להטות ראשו לאחור.

אלכס בן שישים-ושש, גבוה, חזק, עינייים כהות בעלות מבט חודר, גבות עבותות שחורות המזדקרות פרא ומשוות לו מראה תקיף וסמכותי. השיער מאפיר-לבן ומשוך-לאחור מצידי מצח גבוה המסתיים בקרחת ארוכה. תנועותיו נמרצות, הליכתו מהירה. יש משהו מאוד מדיארי במראהו, כהה. נועל לרוב אותן נעלי עור חום-בהיר, מאוד לא חדשות, מעין מגפיים עם עקב. מדבר אנגלית באקצנט של השפות הקודמות שלו – הונגרית שבה אינו דובר יותר, יידיש, וצרפתית. נראה שורשי מאוד ולא שייך לשום מקום – גם-יחד. אצבעות-ידיו נאות וחזקות, הסהרונים קצת שחורים, ומעידים על עבודת-כפיים. פארמר שאינו בוחל גם לתת ידו לעבודה פשוטה היכן שנחוץ. בכל עסקיו המסועפים – אין לו בכלל משרד. לדבריו, משרד מביא לישיבה אחר שולחן, והישיבה הזו מנתקת אותך מן המציאות, מן העשייה, בולמת את החופש שלך ויוצרת עבורך עבודות מיותרות הנובעות מעצם קיום המשרד.

הדרך עברה בנעימים. אני ישבתי מאחור, יהודית קדימה, לידו. כביש דו-מסלולי ורחב משני צדדיו. ארץ ירוקה, חורשות-יער, שדות. רק הפרדסים – יבשים לאחר הקרה שהיתה כאן בחורף. חלקם פרדסים צעירים, שניטעו שנית לאחר הקרה הקודמת, שאירעה לפני שנים אחדות, ועתה החליטו בעליהם לנוטשם כליל, לדברי אלכס.

עברנו את אורלנדו, קודם לכן את הכניסה לאפקוט ולדיסני וורלד (בכיוון הנגדי). אלכס השאיר במוטל באורלנדו, ליד הדרך, מזוודות של אחד מחברי המשלחת הישראלית של בעלי החממות, שיזם, והוא עסוק בהם וליווה אותם יום קודם בביקורם בלוס-אנג'לס.

אלכס ראב התוודע אלינו, בני משפחת בן עזר ראב, לפני כשנתיים. בספר הזיכרונות של סבי יהודה ראב, "התלם הראשון", מספר סבי על הביקור היחיד שעשה בהונגריה מאז עזב אותה ב-1875. ב-1901, לאחר שחזר מפאריס, כחבר במשלחת של היישוב אל הברון רוטשילד – הגיע סבי לעיר קומורן (קומארון, קומארנו) ששוכנת משני צידי הדנובה, (כיום על גבול הונגריה וסלובקיה), על יום ה-26 לחודש מאי, שהיה חג השבועות, הוא כותב ביומנו: "בשבת הייתי מוזמן אצל קרובי דוד ראאב, ל'שלוש סעודות'." (עמ' 137).

דוד ראב מקומארנו היה סבו של אלכס (שנדור) ראב, ולדברי אלכס – שם משפחתם מצד אביו סימון וסבו דוד היה ראב מדורי-דורות, בני-המשפחה גרו דורות רבים בקומארנו וצוינו בתעודות בארכיון העיר, על שהשתתפו בהגנתה מפני התורכים. הם כתבו את שם משפחתם Rab, בעוד שאצלנו כתבו – Raab.

במשפחתנו יודעים כי אב-סבי יהודה ראב – היה לאזאר (אליעזר) ראב, בן שלמה ראב, בן יהודה שטרן מהעיר ראב (גייר), ואותו יהודה הראשון היה זה שהחליף את שם משפחתנו לראב.

מרקו (מרדכי) ראב, שנולד ב-1824, נשא לאישה את אנה (חנה) ראב, שנולדה ב-1829 (ראב משני הצדדים). בנם דוד ראב, שנולד ב-1854 (והיה מבוגר מסבי בארבע שנים) הוא אביו של סימון (שמעון) ראב שנולד ב-1885, והיה אביו של אלכס. לדברי אלכס אמרו במשפחתו כי הקירבה לענף של משפחת ראב שמוצאו משטרן היתה דווקא דרך אותה אנה (חנה) ראב (נכתב ב-A אחת), ומקור משפחתה כנראה מגייר.

בשנים 1886/7 פעל בהונגריה רב יהודי בשם יוסף נאטונק, שביקש לרכוש אדמות בארץ-ישראל מן הסולטאן התורכי. נאטונק, ילד הכפר קומלוד שליד קומרום (קומארנו), היה נשוי לחנה ראב, בת-דודו של אליעזר ראב. חנה זו היתה בת של זלמן ראב, אחיו של שלמה ראב שהיה סבו של יהודה ראב. לבנו של נאטונק קראו דוד. נראה אפוא שהשמות חנה ודוד כבר היו במשפחת ראב.

עניין הקירבה המדוייקת לא הוכרע במאה אחוז. אלכס סיפר כי בידי אביו נמצאו מכתבים מקרובי-המשפחה בפתח-תקווה שהפצירו בו לעלות ארצה, בשנות השלושים, אך סבו דוד ראב, שהיה דתי-קיצוני, אסר על אביו לעלות, ואמר שיחרים וינדה אותו אם כך יעשה. על המכתבים הללו סיפר לו אביו כבר בתקופת המלחמה, כשהיה מאוחר לברוח.

בדרך לחווה שוחחנו רבות. אלכס סיפר שוב את סיפוריו מתקופת מלחמת העולם השנייה בהונגריה. כיצד עצר אותו מפקד יחידה (מחופש) במדי קצין גרמני (או של משמר-הברזל הפאשיסטי ההונגרי), כדי להחרים מטען-לחם שאלכס כעגלון הוביל בעגלה. לאחר שחתם המחרים על מסמכי ההחרמה (המזוייפת), אמר לאלכס בשקט משפט עברי: "אור זרוע לצדיק!" [ההמשך: "ולישרי-לב שמחה." תהילים צ"ד, 11. הפסוק נאמר לפני תפילת "כל נדרי" ביום כיפור, ומתיר את התפילה עם העבריינים. בפי אלכס הוא נשמע – "אור זורח"] – וכך הבין אז אלכס שזוהי יחידה של לוחמי-מחרת מתחזים, הקצין הוא יהודי, וכי אותו יום חל יום כיפור.

כחצי שעה אחרי אפקוט ירדנו ופנינו מהכביש המהיר ימינה לדרך 51, ומיד שמאלה, תחת הכביש המהיר, והמשכנו עד לדרך 46 שהביאה אותנו היישר לחווה. שם הסביבה – Eustis. ישנה בסמוך עיירה בשם זה, צפונית-מזרחית לאורלנדו. אם ממשיכים מזרחה בכביש המהיר, החוצה את פלורידה ממערבה למזרחה – מגיעים לכף קאנאוורל. ושם החווה של אלכס: WHITE ROSE.

*

אחר-הצהריים. אני רושם עוד מסיפוריו של אלכס, על חייו לאחר שחרור הונגריה בידי הרוסים. הוא יצא מהבונקר. לרגליו נעליים צבאיות מתוצרת גרמנית. החיילים הרוסיים חשבו מיד שהוא עריק גרמני וכבר רצו להרוג אותו. במזל הסכימו להביאו בפני המפקד שלהם, כי אלכס אמר שיש לו לגלות למפקד משהו חשוב (בעצם, כל מה שידע היה היכן הבונקרים). התברר שהמפקד הוא יהודי, וכך ניצלו חייו של אלכס.

אלכס גוייס עתה ליחידה של הצבא הרוסי, ושמע את החיילים, שלא ידעו שהוא יהודי, מדברים על כך שכאשר תסתיים המלחמה – ישחטו את המפקד היהודי שלהם, והם אף ליוו את דבריהם בתנועת-יד של שחיטה לעבר הגרון. או-אז החליט אלכס שלא להישאר עוד בהונגריה, ובצבא הרוסי. הוא שוחרר על-ידי הרוסים בדצמבר 1944, והמלחמה הסתיימה, כזכור, במאי 1945.

שוחחנו בדרך גם על רוסיה. לדעת אלכס, גורבצ'וב ישרוד כי הוא עדיין דואג לאינטרסים של האימפריה הרוסית. עתיד להיות אפילו מצב שמערב-גרמניה תשלם למזרח-גרמניה עבור החזקת הכוחות הרוסיים בארץ זו, שהיתה מוטלת עד כה על מזרח-גרמניה.

עוד אמר שלדעתו טועים היהודים האמריקאים שמוכנים לעשות עסקים עם הרוסים כיום. העסק היחיד הבא בחשבון עימם הוא תשלום כופר עבור יציאת יהודים מרוסיה. כל השאר – רק אם יודו הרוסים בפה מלא, ולא רק בחשאי, שטעו בכך שעשו יד אחת עם הערבים נגד ישראל, וטעו שכינו את הציונות – פאשיזם.

הוא אמר שחזה את התפוררות האימפריה הרוסית החל מ-1973, כאשר בעקבות יחסם השלילי של הרוסים לישראל, הפכו יהודי בריה"מ לאזרחים ממדרגה שנייה, שאין לתת בהם אמון. בכך הפסידו הרוסים את תרומת היהודים למדע ולשאר התחומים הדורשים השכלה בבריה"מ, והעמידו במצב בלתי-אפשרי גם את אלה מהיהודים שלא חשבו קודם להגר מרוסיה אלא התכוונו לבנות את עתידם בה.

עם זאת אמר לנו לפני כשנה, כאשר סעדנו עימו בערב ב"פקין" בתל-אביב, כי לא רחוק היום שבו תימצאנה עצמן רוסיה וישראל בחזית אחת נגד העולם המוסלמי המתעורר, כולל המוסלמים בגבולות האימפריה הרוסית עצמה.

וכך הגענו ל"וויט רוז". שדרת דקלים מסמנת את הדרך מהכביש לבית, היא מתעקלת קימעה בתוך כר-דשא ענק, היוצר ריבוע עם הכביש, ובו פזורים עצי אלון רבים. הבית נמוך כלפי סביבתו מהחזית, במבט מהחזית, אך ניצב על גבעה כאשר מתבוננים ממנו אל האגם ולשאר החווה שמאחור. לבית גגוני רעפים אמדמים אחדים, צריח ובו פעמון, ומפלסים שונים בפנימו.

ג'נין, אשתו של אלכס, קיבלה אותנו בנשיקות ובחיבה גלוייה. נכנסנו לחדר ופרקנו את מזוודותינו. מיטה ענקית. טלוויזיה. מערכת שירותים מפוארת עם ג'אקוזי, וחדר ארונות לבגדים. כמעט מיד נפגשנו שוב, לשתיית קפה בפינת האוכל, ואחר-כך התפשטנו והתרעננו בשחייה בבריכה, שממנה גירש קודם אלכס שלושה ברווזים אפורים-לבנים ולהם ראשים בשחור ובירוק, שפלשו אליה מלמטה, מן האגם.

ג'נין היא אישה רגשית מאוד, מעריצה את אלכס וקשורה אליו לא רק כאישה אלא גם כמו היה אביה. היא יהודייה ממשפחה צרפתית, שהסתתרה מפני הנאצים בתקופת המלחמה. המינהגים והאקצנט שלה צרפתיים אופייניים. היא נאה מאוד, נראית קצת בובתית ושבירה למראה ראשון, אך כאשר מיטיבים להכיר אותה מתברר שהיא אשת-עבודה מנעוריה, חכמה ורואה הכול, בעלת תושייה וחוש לאירגון דברים, אלא שמבליעה עצמה מאחורי נימוסים טובים וחיוך מתמיד, שקט.

פנים הבית עשיר ומרשים. לאורכו, לפי הסדר – סלון ענק, ובו שולחן ביליארד ובצד חדרון לבר משקאות. שני חדרי אורחים, מקושרים במערכת שירותים מיוחדת, באיכות של מלון מפואר. חדר שינה של בעלי-הבית. הול. חדר-הסבה עם ספות-כורסה של קטיפה בצבע ירוק-זהבהב, שולחן-אוכל גדול בחדר נוסף, וסביבו ארון למערכות כלים, לגביעים ולצלחות, שולחן-עזר עגול, מכוסה מפה, וארגז למערכות כלים ועזרים נוספים. בהמשך מיטבח מרווח, פינת-אוכל הצופה החוצה, לעבר הבריכה, האגם והחווה, חדרי כביסה, גיהוץ ומזווה. כל אלה בשני אגפים מקבילים, והמסדרון באמצע. הצד הקיצוני, המערבי, הוא חדר-השינה שלהם וחדר-האורחים שבו אנו מתאכסנים.

על הקירות תלויים ציורי-שמן, חלקם בהחלט יפים, סגנון אימפרסיוניסטי צרפתי, קצת נאיבי, שציירה ג'נין, נופים של אונטאריו, פלורידה וארץ-ישראל. היא נוהגת לצייר גם לפי צילומים של מקומות שהיתה בהם.

בחוץ נפתח הבית לפאטיו, וממנו ירידה לבריכה קטנה עשוייה בדמות מכונית פורד, כי הבעלים הראשון, שבנה את הבית, היה סוכן מכירות של פורד, שהתגרש מאשתו לאחר שנים רבות, התאהב בבחורה צעירה, ולכן היה מוכרח לעזוב את הבית, ולמכור אותו.

אזור הבריכה נשקף לאגם קטן שבו שטים ברווזים ואווזים, וסביבו עצי אלון (oak (Live גבוהים, האופייניים לפלורידה. אופייני במיוחד הוא שמענפי העצים הפנימיים, מגבוה, משתלשלות מקלעות הנראות יבשות, וצבען כסף אפור, כמו שורשים עיליים של עצי פיקוס, הנוטים כלפי מטה. מתברר שזוהי תופעה אופיינית לפלורידה. ה"זקנים" הללו אינם חלק אורגני מהעצים אלא Floridian Moss, אזוב פלורידיאני, צמח טפיל הנועץ שורשים בקליפת העץ, וצומח כלפי מטה, וכך מעניק לעצים יופי טיפוסי, מיוחד. אחת לחמש שנים לערך מנקים את העצים מן האזוב המשתלשל הזה, ומשתמשים בו כמצע לגידולים של צמחי-מים ובעציצים עיליים.

אגב, בדרך לחווה ראינו עצי-מחט נטועים על שטחים שהיו קודם פרדסים, שקפאו ונכרתו. זאת כדי שבעוד 25 שנה ייכרתו וישמשו לתעשיית הנייר. כל הפרטים האלה שאובים מאלכס ראב ומאשתו ג'נין, במהלך שיחותינו בביקור אצלם.

לאחר השחייה התרחצנו והתלבשנו, וישבנו לארוחת-ערב בפינת-האוכל. פינה זו היא חלק מן המיטבח הגדול, שאף הוא פתוח בחלקו לסלון, ומשיק לו בקו-ארונות אשר מצד הסלון הוא מעין באר ולאורכו כסאות גבוהים. לא לבלבל עם הבאר המיוחד למשקאות שמימין לכניסה – חדרון ספון עץ ובו דלפק, בקבוקים, כוסות, מקרר לקרח וגביעים.

בחוץ, בהמשך למערכת החדרים, כלפי מזרח, מצוי הפאטיו ובו הברבקיו, ולאחריו מוסך למכוניות אשר מעליו מזדקר צריח הפעמון, והחבל משתלשל מטה ומאפשר לצלצל בו כמו בחווה חקלאית דרומית.

ג'נין הכינה לארוחת-הערב ארטישוק שהוגש בצלחות מתכת מיוחדות לו, מקום עגול לשים בו את הארטישוק באמצע, גביע טבוע בצלחת – לרוטב, וסביב טביעות עלים במתכת, כמקלעת, להניח בהן את העלים של הארטישוק.

הרוטב, שהיה נהדר, מורכב לדבריה משום כתוש, חומץ תפוחים, שמן זית עדין, מלח, פלפל, חרדל צרפתי ומים. כוס מים. את כל אלה היא מניחה בבלנדר ומוסיפה לאט-לאט את השמן והמים עד שמתקבל רוטב לבן-קרם, כמו מיונז. היא מכינה כמות גדולה, ושומרת אותה בכד, גם לסלטים.

מנה שנייה, ועיקרית, הגישה מרק דגים שאכלתי לראשונה בחיי, כי היה עשוי רק מדגים שונים, ללא פרי-ים. היא מבשלת בוליון, מרק, מקפיאה אותו, וכל פעם מוציאה כמות הנחוצה לה ומבשלת בה למרק דגים טריים מסוגים שונים, לפעמים גם מן האגם שלהם. אימה, בחודשים שהיא גרה אצלם, יורדת בבוקר עם חכה לדוג באגם.

שתינו עם הארוחה יין צרפתי מאלזאס, שהיה טעים יותר מהיין הקליפורני ששתינו בדון סיזאר בערב הקודם.

לקינוח – גבינות: קממבר משני סוגים, אמנטל וגרייר, אף הן מצרפת. עם מרק הדגים הוגשו פרוסות דקות של לחם קלוי בשום, וכן לחמניות כעך חמות בשום, ואילו למנה הראשונה, לארטישוק, פרוסות באגט טרי, מחוממות במיקרו-גל.

*

16.00. עשיתי הפסקה ועזרתי לג'נין בהכנת התקרובת לקבוצת הישראלים המוזמנים היום לטיול המקצועי בחממות, בהדרכתו של אלכס. הם הגיעו לפני כשעה, ועימם עיתון מקומי מאורלנדו, מתאריך היום, ובו הידיעה על הבחור הישראלי שרצח שבעה ערבים בצומת, ליד ראשון, ועל המהומות שפרצו בעזה לאחר מכן, בהן נהרגו עוד ערבים ונפצעו מאות מהם, וכן נפצעו חיילים ישראליים.

לקחתי לחדר את העיתון, לקרוא בו. זה כל כך השפיע עלי שלקחתי חצי טבלית ואבן כדי להירגע. הרגשת האחריות לכל מה שקורה. ורק דבר אחד "טוב" – טוב שזה קרה תחת ממשלת שמיר, הלא-בנאדם הזה, מאשר היה קורה תחת ממשלת פרס, אילו קמה, ומיד היו טופלים גם זאת עליו, כאילו בגללו הדבר קרה.

אם ככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר, אזי אולי בעקבות מקרה זה, שוודאי עושהו היה אחד מחסידי כהנא – ידעו שאין ברירה ואי-אפשר להמשיך במצב כמות שהוא.

בחזרה לארוחת-הערב אתמול, בביתו של אלכס. עם הקפה שוחחנו על ספרו, The Manifesto of Entrepreneurial Democracies, Sirdan Publishing, Montreal, Quebec, 1989 שאותו נתן לי לקריאה, עם הקדשה, בביקורו הקודם בארץ, בביתנו, עם ג'נין. בעיקר דיבר אלכס, וקצת אני. שאלתי אותו היכן ישראל בסקאלה שלו – מהדימוקראטיות היזמיות ועד לארצות המרכסיסטיות. לדבריו יש יוזמה חופשית בישראל בכל הקשור לאמנות, לתרבות ולתקשורת, אך לא בכלכלה, בתעשייה ובחקלאות, ולא בפוליטיקה. הבעייה אינה בחירה אישית של ראש ממשלה אלא בחירות אזוריות אליהן ילכו נציגים שאינם תלויים לפרנסתם במפלגות ואינם ממונים על ידן.

הספר של אלכס הוא שיר-הלל לדימוקראטיות המערביות, ובייחוד לארה"ב. הוא מבקש להוכיח, ברוח הפילוסופיה התועלתנית של יום ומיל, ומבלי להזכירם, כי כלכלה חופשית, רווח ויזמות – הם המניעים את התקדמות האנושות, ולעומתם כל צנטראליזם ושיעבוד לאידאולוגיה מובילים לגישה טוטאליטארית שבסופו של דבר נכשלת מבחינה כלכלית משום שהיא מדכאה את היזמות של היחידים, שהם המנוף להתפתחות החברה והמדינה בכל התחומים החיוביים. זוהי גישה מאוד לא שיוויונית, שאינה מותירה תקווה רבה לאותן חברות השרויות בפיגור ובעריצות, אלא אם תידמנה לדימוקראטיות המערביות. מבין השורות עולה רוח אליטיסטית, וגינוי לאותם יחידים וחברות שאין בהם רוח יזמית ולכן מצבם כה רע. הם אשמים בו.

הייתי קצת עייף, וכן גם אלכס, ויהודית וג'נין עמדו עלינו שנפסיק כבר לדבר ונלך לישון, ולכן אולי החמצתי נקודות אחדות בשיחה עימו, שהיו לי לביקורת עליו. הוא היה קצת ללא תשובה כאשר הבאתי דוגמאות כגון מצרים, אפריקה, או מצד שני – גרמניה מאוחדת. עם זאת היו לו כמה טענות הגיוניות, בין השאר – שאסור שיחשבו כי לכל המישטרים האחרים יש אידאולוגיות – נאציזם, פאשיזם, מרכסיזם-קומוניזם וכדומה – ורק לדימוקראטיות המערביות – אין אידאולוגיה, ולכן הן כביכול נחותות וצריכות להימצא במצב של התגוננות רעיונית.

*

22.9.90. יום שלישי. [בחווה של אלכס ראב] יוסטיס.

22.30. נקודות לזכור: הערב עם הישראלים אתמול, אצל אלכס. נסיעה לאפקוט עם יהודית, היום. ארוחת-ערב עם אלכס וג'נין וסיפורי אלכס, הערב.

חזרנו מאפקוט ב-19.30. יהודית נהגה באולדסמוביל האמריקאי של אלכס.

*

23.9.90. יום רביעי. [במטוס דלתא, בואינג 757, טיסה 334 היוצאת ב-12.25 מאורלנדו לניו-יורק].

12.50. יום אתמול היה כה דחוס שלא הספקתי לרשום את כולו...  הנסיעה הזו, מאורלנדו לניו-יורק, עברה די קשה (עכשיו כבר 14.20), אנחנו לפני הנחיתה, ורוב הדרך לא הצלחתי לרשום מילה כי המטוס התנודד כמו ויברטור.

יש הרבה דברים לספר, בייחוד לאחר השיחות עם אלכס ראב, שגילו פנים רבות בחייו, שטרם ידעתי אותם. אנסה בינתיים לרשום כאן בקצרה כמה ראשי פרקים נוספים, כדי שלא אשכח.

נסיעה ברכבת מקומארנו לבודאפסט, עם אנשי צלב-הברזל ההונגריים. הללו שרו שירי-עם הונגריים יפים, אך שינו בהם את המילים, כך שמובנן היה: "כמה טוב לרצוח יהודים!"

הם ביקשו מאלכס לשיר יחד עימם. תחילה סירב באומרו כי רק לפני זמן-מה נהרגו כל בני-משפחתו בהפצצה של הבריטים. ההונגרים קיללו את הבריטים אך הוא חש שעדיין חושדים בו, ובשלב מסויים של הנסיעה ברכבת היה מוכרח להצטרף עימם לשירתם. אותה שעה קפא כולו בתוכו, ולדבריו הפך לאדם אחר מאותו רגע ואילך. כאשר הגיעו לבודאפשט ירדו ההונגרים, אולי לא באופן סופי, כי השאירו רימונים שלהם בערימה תחת הספסל...

*

22.00. עדיין אותו יום. [בריי, Kirby Lane 100, אצל ג'ואן ואלן שוורץ] ניו-יורק.

קשה היה להמשיך לכתוב במטוס, בגלל התנודות החזקות. נחתנו בנמל-התעופה לה-גארדיה ב-14.30. ג'וני חיכתה לנו באולם הקבלה. לקחנו את המזוודות ויצאנו החוצה. עוד קודם לכן, מחלון המטוס, ראיתי במבט חטוף, מהצד שממול למקום ישיבתי, את האמפייר סטיט בילדינג ואת גוש גורדי השחקים של מנהטן, וחזרנו וראינו את הצדודיות שלהם כאשר יצאנו במכונית של ג'וני צפונה, לעבר ריי. הדרך עברה בין שכונות-מגורים וחורשות-יער רבות. הבית, לאחר הארמון של אלכס ראב, נראה פחות מרשים מכפי שיהודית תיארה אותו לאחר ביקורה בו בסוף החורף 1988, אך כנראה, בקנה-מידה ניו-יורקי, הוא נחשב לבית של אנשים ברמת חיים גבוהה. שתי קומות וקומת מרתף. קיבלנו אגף, חדר גדול ומולו שירותים.

שתינו קפה בבואנו. נחתי מעט. אחר-כך בא אלן מהעבודה. אכלנו ארוחת-ערב ויצאנו לטייל באיזור, הנמצא בצפון איזור החוף של מדינת ניו-יורק, על גבול קונטיקאט. אכלנו מנות ראשונות מקומיות, קנויות, של מיבחר סלטים, ואחר-כך עוף אפוי בתנור עם פשטידת תרד ואורז לא-מלוטש, שהיה טעים.

הבאתי לאלן מתנה – תרגום אנגלי ישן מלפני מאה שנה למחזה של איבסן "רוחות", שמצאתי בשעתו בשוק העתיקות בברמונדזי, ניו-קאלדוניין מארקט, בלונדון, ובו תוכנייה עם הערות מבקר, מתקופת מלחמת העולם הראשונה.

אחרי הארוחה טיילנו ארבעתנו, עדיין באור יום. הסביבה נראית יפה אך פחות זוהרת בהשוואה למרחבים של פלורידה. מזג-האוויר כאן נעים. כ-23 מעלות צלסיוס, ויבש. אפילו טיפטף קצת גשם. בתי-אחוזה יפים, חורשות, כרי-דשא, בעלי-כנף לסוגיהם וגם סנאים. מכוניות חדישות ופה ושם מישהו רץ בבגדי ספורט ובנעלי התעמלות.

הגענו עד סמוך לחוף האטלנטי, וחזרנו לבית. שתינו תה והלכנו כל זוג לחדריו. בבית נמצאת גם דֶבּרָה, העסוקה בלימודיה ואותה כמעט שלא ראינו.

*

חזרה לימים ששהינו אצל אלכס וג'נין ראב ביוסטיס.

יום שני, ה-21.5. לאחר ארוחת-בוקר צרפתית – קפה, גבינות, ריבה וקרואסון, שהכינה ג'נין, היא לקחה אותנו לסיבוב בחווה, כאשר יהודית נוהגת באולדסמוביל בעל ההילוכים האוטומאטיים. במכונית הזו גם האורות נדלקים וכבים אוטומאטית, לפי כמות האור בחוץ, ומבפנים הדלתות, הכיסאות, החלונות – הכל זז לפי לחיצות על כפתורים בלבד.

בחווה ישנם עוד כמה בנייני מגורים, כארבעה, בנויים עץ בסגנון כפרי, אחד מהם הוא בית-הארחה, לימים שמתאספת כל המשפחה של אלכס בחווה.

לאחר שחזרנו מהסיור במכונית, ויהודית לימדה עצמה לנהוג בה, יצאנו שוב לאותו סיבוב, הפעם רגלי. עברנו על פני עצי האלון, ועצים אחרים, שמהם משתלשל האזוב, וצילמנו אותם. אחר כך סביב האגם, הגשר והמעיין, על פני בתי-העובדים, בריכת-השחייה שבנה עבורם אלכס, החממות הגדולות, וחזרה סביב משתלות עצי-הנוי.

צילמנו הרבה ועקבנו אחר העבודה. הפועלים כולם לבנים, לא-יהודים, רובם צעירים מאוד, בחורים ובחורות, כנראה מהסביבה. באים במכוניות לא-חדשות החונות בחורשה. עובדים די-קשה בחום הכבד ובלחות שיוצרות החממות והמשתלות. אך נראים ונשמעים די גאים על עבודתם. למי שרגיל למראה של פועלים בישראל, שרובם כהי-עור, וערבים, ובעיניהם מבטי תוכחה או קנאה או שינאה – קשה להתרגל למראה הזה של עבודת-כפיים לבנה ונינוחה, אף כי לא-קלה מבחינה גופנית. שפע פרחים, מרבדים-מרבדים בגוונים שונים, וכן חלקות של שתילי עצים, שאינם זקוקים לחממות, המסודרים למופת שורות-שורות בשדה, תחת כיפת השמיים. יש השקייה בשיטת הטפטפות, שרכש אלכס בישראל.

חזרנו לבית-האחוזה, התרחצנו בבריכה, התקלחנו. קרבה שעת הצהריים. ג'נין הכינה ארוחה קלה – נצרי-אספרגוס קרים ברוטב המיוחד שלה, ששימש אתמול גם לארטישוק, ואחר-כך דג סלומון מעושן עם ביצים קשות וסלט חסה.

הופיע בינתיים אנדרי ראב, אחד הבנים שלהם, בחור חביב ושמנמן, שומר דיאטה, שהצטרף אלינו באופן חלקי לארוחה. שוחחנו על דא ועל הא. יהודית הלכה לנוח. אני ישבתי לכתוב מעט, ואחר-כך עזרתי לג'נין בהכנות למסיבת הערב עם הישראלים. בינתיים באה גם כלתה, ננסי ראב, אשתו של אנדרי, בחורה לא-יהודייה, נחמדה, שקטה ונוטה לעזור.

ב-16.00 לערך הופיעו הישראלים ועימם העיתון והבשורות הרעות על תקרית הדמים בארץ. הם יצאו לסיור עם אלכס בחווה, ואנחנו המשכנו בהכנות לארוחה. ב-18.00 לערך חזרו, והצטרפתי אליהם עם יהודית, לביקור בחנות White Rose שביוסטיס הסמוכה. חנות כלבו ענקית לעציצי פרחים, שתילים, מכשירי וכלי גננות, זבלים, צבעים, רהיטי-גן, חוטים לעבודות-יד וכדומה. אנדרי אחראי על רשת החנויות הזו, ועימו עוזר חבר שלו, דיוויד. חנויות כאלה פזורות בעוד כמה מקומות בפלורידה ובקנדה, כולן שייכות לאותה הרשת של אלכס. באונטריו יש לו חווה יותר גדולה, למעלה מאלף דונם (זו שכאן גודלה כ-450 דונם), ושם גם התחיל מפעלו.

יהודית קנתה לאימה חוטים לעבודת פיליגרן של מפיות. לקחתי עלונים אחדים, המספרים על המצאה חקלאית של אלכס.

חזרנו לחווה. אנדרי עמד ליד הגריל, הפאטיו, עם כובע טבחים לבן לראשו, וצלה המבורגרים וצלעות-בשר, הכל כשר. עם הקבוצה היתה גם בחורה נחמדה, רחל, ממושב בבקעה, המגדלת פרחים בחממות יחד עם בעלה, וכן שני בחורים דתיים.

החבר'ה, כעשרה במיספר, ואולי יותר, התנפלו על האוכל בשמחה והישוו אותו, באוזניי, לקבלת הפנים העלובה שלה זכו ימים אחדים קודם לכן אצל מגדל-פרחים יהודי אחר בלוס אנג'לס (או בסן-פרנציסקו), פינקוס שמו. לפי מה שאלכס סיפר לי מאוחר יותר באותו לילה, כאשר שחינו יחד בבריכה, הזמין אותם פינקוס במהלך הסיור לארוחת-צהריים, כך נכתב בתוכנית, אך במקום זאת הביא אותם לפונדק והניח לכל אחד מהם לשלם בעצמו עבור הארוחה. החבר'ה סיפרו לי שבערב קיבלו כוס קפה ועוגות לא-טעימות, ובכמות שלא הספיקה לכולם, בביתו של אותו פינקוס.

כאשר נסענו, לפנות-ערב, לחנות, העדפתי לשבת במיניבוס עם הישראלים, כדי לשמוע את התרשמויותיהם מאלכס. הם היו מלאי התפעלות מן המרץ ומן המסירות שלו, אף כי הסתייגו בזהירות מדיעותיו הפוליטיות, שנראו להם ימניות מדי. רובם כנראה אנשי מערך.

האוכל היה טעים. אחד משני הדתיים אמר שזו לו פעם ראשונה בסיור שהוא זוכה לאכול בשר. ג'נין הכינה תוספות – סלט תפוחי-אדמה, אספרגוס ברוטב, לחמניות, עגבניות חתוכות עם בצל, רטבים, קלחי תירס שלמים, גרגירי חומוס מקופסה. ויסקי, יין צרפתי ובירה זרמו בשפע. גם פלחי אבטיח ופירות אחרים, ובסוף קפה, פאי דובדבנים ופאי תפוחי-עץ. הבשר היה טעים מאוד.

ישבנו סביב שולחנות בחזית הבית, תחת לגג הרעפים המוארך. ג'נין ביקשה מהחבריה, אחר הארוחה, לשיר קצת שירים עבריים, והם פצחו בשירה אדירה. הצטרפתי גם אני אליהם. בסוף החלו לרקוד הורה וריקודים אחרים על הדשא, כאשר אלכס וג'נין רוקדים עימם.

אלכס אמר לי, יום קודם, שאחד המשתתפים, ששמע על נוכחותי, ביקש ממנו שאתן להם הרצאה. אלכס לא חזר על כך והדבר לא ניראה לי מתאים, אך עם עצמי החלטתי שאם האווירה תהיה מתאימה, אקרא להם את השיר "בפתח תקווה אחרת", וכך אמנם עשיתי. חבל שלא הוספתי יותר מילים לפני ואחרי השיר, שהיה בידי בעברית ובאנגלית (בתירגומו של הרולד שימל), וחבל שלא הזכרתי יותר את הקשר עם משפחת ראב של אלכס, אבל אולי מוטב כך. קשה לי לדבר אנגלית, כי אני אומר בה תמיד רבע ממה שיש לי לומר, וזה מרגיז אותי מפני שאני חושב כל הזמן בעברית ואיני מוצא מיד מילים אנגליות מתאימות. אולי הקשיים שלי נובעים מעודף יכולת ביטוי בעברית? אילו ידעתי פחות עברית, היו לי פחות מילים לוותר עליהן כאשר הייתי עובר לאנגלית.

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

In Another Petakh Tikvah

What remains of the Ben-Ezer family? The air in the place

Where their houses stood. A smell of blossom in groves which are not

Theirs. A legacy of a hundred years khamsin in veins

Of their descendents. A canopy of clouds each winter upon a first furrow

In another Petakh-Tikva .A Founders Street on Cemetery

Hill. Grains of sand which were pavement to their steps

In land of khorzarzur. Mud their feet kneaded in Bakhariah

Grove. Early harvest which was picked in it with the Yarkon

Of their heart. Hoofs of their horses in Milebess land Void

Of the well they dug in the Kassar holding. Seventy-eight prayers

They murmured in the Tayan estate. Echoes of their rifle-shots

In soil of Abu-Kishk. Wheels of their carriage

In land of Mir. Their Eastren-corner in the Great Synagogue

Wild daffodil they saw in the swamp. Scent of jasmine which their hands touched.

Their Magyar blood. Crease of their forhead which browned in the sun. Roots of trees

They planted and their crest bows in wind. Their gentle nature, their stubborn heart.

Malaria. Their straight-dealing. Crumbs of love in the dirt paths.

A small settelemnt of tombstones in shade of groves. "God

Full of Compassion" of farmers. The family Raab of

Memories. Ehud Ben-Ezer of Word.

היה קצת מוזר לקרוא את השיר בסביבה ובמסיבה הזו, ובשתי השפות. אבל לפחות היתה זו חבורה אותנטית של עובדי-אדמה ישראליים, לא של יורדים.

אלכס נראה נרגש מאוד. למן הבוקר ליווה אותם במשתלות אחדות באיזור, כולן של יהודים. בתום הערב, תוך כדי שחלקם גם שחו בבריכה, בתחתונים, כי לא הביאו עימם בגדי-ים לסיור היומי – נפרדו מאלכס במיטבח, בנאומים מאולתרים באנגלית דומה לשלי, ובהרבה תודות. ביקור הקבוצה הישראלית, כולו על חשבון המארחים, הוא פרי יוזמתו של אלכס, שהקים לשם כך גוף יוזם בעלי משתלות וחממות יהודיים מפלורדיה ומקליפורניה.

עזרנו להוריד מהשולחנות ולסדר את הכול, ומאוחר יותר שחיתי עם אלכס בבריכה, שוחחנו מעט על רשמי הישראלים – הצורך שלהם להתחרות בהולנדים מבחינת רמת האריזה (שאלכס סבור שהיא יקרה ומהודרת מדי בישראל), ודעתם על שיטתו להשקיע בהדרגה – והלכנו לישון. ניסיתי לקלוט בחדר, מחדשות הטלוויזיה, משהו על ישראל, אך לא נאמר כמעט כלום.

*

עדיין יום רביעי, ה-22.5. ארוחת-בוקר בבית-האחוזה, עם ג'נין. תפריט כאתמול, בתוספת גבינת קוטג'. ג'נין שאלה אותי ביום הקודם מה עוד אני נוהג לאכול בבוקר, והזכרתי גבינה זאת. לאחר הארוחה עלינו, יהודית ואני, למכונית האולדסמוביל המהודרת, לנסוע לאפקוט. זו המכונית שבה הביא אותנו אלכס מסנט פיטרסבורג ביץ'.

יצאנו משדרת הדקלים המתעקלת, מוקפת כרי הדשא, אל הכביש. יהודית התרווחה על מקומה, ולפתע החלה צונחת לאחור משענת המושב שלה. היא עצרה בצד הדרך, עדיין על גבול החווה, ושנינו לא הצלחנו להעלות את המשענת. מסתבר שלחצנו רק על הכפתורים לצידנו, הקבועים בדלת. היה עלינו לחזור לחווה, וג'נין, שהופתעה לראותנו שבים כה מהר – הורתה ליהודית היכן ללחוץ על כפתור כדי שהמושב יחזור ממצב מיטה למצב ישיבה.

נסענו בדרך 46, ומשם להַי-וֵי I4, זו האוטוסטראדה שחוצה את פלורידה מטמפה דרך אורלנדו ועד לחוף המזרחי. יהודית לא היתה בטוחה תחילה שאנחנו בכיוון הנכון, וגם לי הכיוון נראה מוזר, כי בבואנו לראשונה לחווה לא שמתי לב שעברנו מתחת לאוטוסטראדה, שמאלה, לצפון, זאת שעה שלי היה נדמה שאנו ממשיכים לנסוע ימינה, דרומה, בכיוון שבו ירדנו תחילה מהכביש הראשי.

עצרנו במקום-מנוחה לנהגים, שם הרגיע נהג משאית-ענק את יהודית, שהיא בדרך הנכונה. אני עוד קודם לכן ראיתי כתובת גדולה על קיר, בצד הדרך – "Jesus Christ is Lord" שאותה זכרתי מנסיעתנו בדרך זו לפני יומיים.

אמרתי ליהודית: "זו הוכחה שאנחנו בכיוון הנכון."

אך היא טענה שכתובות כאלה יש ודאי בכל מקום, ואינן סימן.

בהמשך הדרך עברנו על פני בריכה לבנה לאגירת מים שהתנוססה בראש מגדל גבוה, בעלת צורה אליפטית, שגם אותה זכרתי, וכך הייתי בטוח שאיננו טועים.

לאחר כשעה נסיעה חלפנו על פני אורלנדו והגענו לאפקוט. קנינו כרטיס ליום אחד, שעולה כ-32 דולר לאיש, ונכנסנו. האורחים הישראלים של אלכס, שכבר ביקרו באפקוט, יעצו לנו שלא להיעצר בתורים הארוכים לביתנים הקרובים לכניסה אלא ללכת קדימה, למקומות שבהם התורים עדיין קצרים יותר.כך עשינו.

אפקוט מחולקת לשני אזורים עיקריים. מהכניסה עד לאגם המלאכותי – ביתני תצוגה שרובם ניבנו בשיתוף חברות תעשייתיות גדולות, כל ביתן מוקדם לנושא. מצידו השני של האגם, בחצי עיגול – ביתני ארצות שונות ובמרכז הביתן האמריקאי, הגדול ביותר. ביתני הארצות מכילים תצוגות ותערוכות, שלל חנויות, מסעדות, מופעים ומיצגים מיוחדים, וניתן לבלות בהם שעה קלה באווירה אופיינית לארץ.

התחלנו בביקור בביתנים של עולם האנרגיה, התנועה ואופקים (תרגום עברי לשמותיהם). ירדנו בסירה על פני האגם, והגענו לביתן היפני. משם חזרנו לביתן הצרפתי. השעה היתה כבר 13.00. ישבנו בקפה דמוי פריסאי, ואכלנו קרפ עם גלידה, וקפה. משם יצאנו וחלפנו שוב על פני הביתן היפני (אצל המרוקאי לא התעכבנו, המזרח ניראה לנו מוכר), שבו רקדו שלוש גראציות יפאניות, בליוויית תופים. יהודית קנתה לעצמה בחנות חולצת קימונו. נכנסנו לביתן האמריקאי, שבו שרה מקהלה בלבוש דרומי של אנשי אחוזה את "גלורי, גלורי הללויה" בחשיבות של הימנון לאומי-דתי, ובקולות יפים מאוד. לא המשכנו פנימה אלא יצאנו ועברנו על פני הביתנים האיטלקי, הגרמני, הסיני (מתברר שהחסרנו את הסרט המוצג בו, שנחשב לאחד מפלאי אפקוט), הנורווגי, והגענו למקסיקאי. שם ירדנו לשוק לילי על רקע תפאורה יפהפייה של מקדש על הר גבוה, והר געש, ולקחנו טיול בסירות, השטות במים על מישטח-גלגליות, ומעבירות אותך על פני היסטוריה מומחזת של מכסיקו, בבובות ובמוסיקה.

לאחר שיצאנו ביקרנו גם בביתנים העוסקים במסע אל הדימיון ובספינת-חלל ארץ – והחלטנו שהסיפור מתחיל לחזור על עצמו, התורים בחוץ מתארכים, לעיתים יורד גשם טרופי כבד, הזמן מתקצר, ובכל מקום התצוגות דומות: מתחילים מהאדם הקדמון ומסיימים בספינות החלל.

יצאנו מאפקוט. עלינו לתחנת המונורייל ונסענו ברכבת העילית, תמורת תוספת תשלום, לעבר דיסניוורלד, אך מבלי להיכנס לשם, כשאנו חולפים בבטנו של המלון המפורסם שבדרך. חזרנו, נכנסנו שוב לאפקוט, לשתות קפה, יצאנו בשנית וחזרנו במכונית לחווה של אלכס.

הגענו ב-19.30, התרחצנו, והספקנו לארוחת-הערב שהכינה ג'נין. אך לפני שאתאר את הארוחה, סיכום הרשמים מאפקוט: כל העסק ניראה די דבילי, ומכוון כניראה לאמריקאים, ילדים כמבוגרים, שמימיהם לא היו מחוץ לארה"ב והשכלתם ממוצעת ביותר מינוס. כמעט כל תצוגה מתחילה באדם הנידרטאלי ומסתיימת בחיים בחלל. הקצב והאורות מעייפים. אפשר לקבל סחרחורת וכאב-ראש. הכל קורה ומתרחש מהר מדי, בשיטת הסרט-הנע. לא מעורר שום השראה ודימיון. עשרות אלפי אנשים מסתובבים, לבושים, בגלל החום, בצורה לא הכי אסתטית, לרוב בשורטס, עם ילדים רבים ואימהות מכוערות ושמנות בצורה בלתי-רגילה, חם, צפוף, ובחנויות הכל יקר למדי. זמן רב מתבזבז על עמידה בתורים ארוכים כדי לראות כל תצוגה. אפשר לבזבז יומיים רק על אפקוט, אם רוצים לראות את הכול.

התצוגה היחידה, מאלה שראינו, שהיו בה הומור ושובבות וקצת שאר רוח וחוש אמנותי – היתה המסע בסירות בביתן המכסיקני. אבל אולי החמצנו תצוגות דומות בביתנים הלאומיים האחרים. אם אפקוט היא למבוגרים, כפי שהמליצו לנו (ולדעתי גם היא לילדים בלבד) – אזיי דיסניוורלד הוא אולי לעוברים או לתינוקות. אך טוב שנסענו, אחרת היינו סבורים שהפסדנו מי-יודע-מה. מצד שני, אולי היטעו אותנו בעצה לראות את אפקוט, והיה עדיף להיות רק בדיסניוורלד. לא היתה לנו אפשרות לראות את שני המקומות ביום האחד שעמד לרשותנו. נחוצים לשם כך שניים-שלושה ימים לפחות.

חזרה לארוחת-הערב אצל ג'נין ואלכס, לאחר שובנו במכונית מאפקוט. מנה ראשונה הכינה ג'נין קניידאלאך עם פטרוזיליה במרק עוף צח, והוסיפה בצד לבחירתו של כל אחד, קליפות אפונה טרייה, שהיו מפתיעות וטעימות מאוד. נהגתי לאכול כמותן בתקופת הילדות, בפתח-תקווה, אך כיום קשה למצוא בחנויות הירקות תרמילי אפונה כה טריים, שהאפונים בהם עדיין מימיים למחצה, וניתן לאכול את הקליפה כשהיא טרייה, ללא בישול.

מנה עיקרית הגישה ג'נין צלי בשר, שהתברר שעשוי מבשר צבי מן הציד, והיה מבושל היטב ביין, ועימו תפוחי-אדמה צחים ושעועית במיץ עגבניות, סלט חסה. וכרגיל – פלטה גבינות לקינוח, וקפה בסוף.

בארוחה ולאחריה התפתחה שיחה ארוכה ביני לבין אלכס. נשארנו שנינו ליד השולחן. הוא המשיך לספר פרקים מקורות חייו: מדוע, לאחר המלחמה, כאשר היה בצרפת, לא עלה לישראל?

לדבריו, אחר המלחמה הגיע לצרפת, למד אגרונומיה והחל לעבוד באיזו עיר-שדה צרפתית. ב-1948 לא רצה לבוא לישראל להילחם, כי אמר לעצמו: "כאשר אני רציתי להילחם בגרמנים, היהודים בהונגריה התנגדו לכך, והמשפחה שלי הושמדה. עתה אני לא מוצא לנחוץ להילחם למען אותם יהודים."

אחרי המלחמה החליט לנתק כל קשר עם היהדות ועם העם היהודי, לבל יקרה לו שוב להימצא במצב שכזה, של קורבן.

אך מהסוכנות היהודית הגיעו אליו, בגלל מקצועו, וביקשו ממנו לבוא לכפר, ליד מרסיי, זה היה ב-1949, כדי לשמש שם מדריך לבני-נוער יהודים מצפון-אפריקה, שעברו הכשרה חקלאית בדרכם לישראל.

הוא היתנה זאת בכך שלא ייוודע כלל שהוא יהודי, ושישלמו לו על בסיס מקצועי גרידא. הם קיבלו זאת. בחווה, או בכפר, נמצאו גם איכרים צרפתים שגידלו חזירים. אלכס שיכנע אותם להפסיק זאת, כי בהכשרה היו גם צעירים דתיים.

יום אחד בא לבקר בחוות-ההכשרה עסקן של המזרחי עם אשתו. אלכס היה אמור להחזיר אותם לרכבת במכוניתו הקטנה. כאשר נפרד הזוג מהצעירים – הללו נפנפו בידיהם –"שלום, להתראות בישראל!" – והנה אלכס שומע את אשת העסקן אומרת מאחור לבעלה, בהונגרית, בחושבה שאלכס אינו מבין:

 "אני מקווה שהשווארצעס האלה לא יגיעו אף פעם לישראל!"

אלכס קפא על מקומו. המקרה חיזק בו את ההתנכרות לישראל. אותה תקופה אף ניסה להתנגד למול את בנו הבכור, כי זכר מעמדים שבהם סימן המילה הבדיל בין חיים למוות, אך לבסוף הסכים, לבקשת אביה של ג'נין.

לאחר זמן לא רב קרא לו העסקן הדתי ואמר לו: "שמעתי שאתה חקלאי טוב וכי בחוות-ההכשרה אפשר לגדל חזירים. אנחנו מקבלים אבקת-חלב חינם מאונר"א. אני מציע שתתחיל לפטם בה גורי חזירים בחווה, ושנינו נתחלק בריווח!"

בתגובה הודיע לו אלכס שהוא מתפטר, ובכך סיים את יחסיו עם העם היהודי, וישראל, לתקופה ארוכה.

אביה של ג'נין היה חייט, והיא עבדה עימו בבית, כתופרת. היא היתה בת שבע-עשרה כאשר אלכס, המבוגר ממנה בשמונה שנים לערך, הכיר אותה ובחר בה, לדבריה, וניכר שההיזכרות מעוררת בה התרגשות גם כיום. אלכס בא אל הוריה והבטיח להם כי ידאג גם להם כל ימי חייהם. ג'נין אף נסעה אליו לבקרו בחוות ההכשרה, כאשר עבד שם.

הגיעה התקופה של מלחמת הודו-סין. המצב בצרפת קשה. הודיעו על קיצוב מצרכים. הסוכר חולק במנות קצובות. באלכס התעורר מישקע של זכרונות לא-רחוקים. הוא החליט כי אינו מוכן לחזור פעם נוספת על הסיפור של חיים בארץ הנמצאת במצב מלחמה. נתן גט לאירופה, ועזב עם משפחתו את צרפת לקנדה.

ליהדות ולישראל שב אלכס והתעורר רק לאחר מלחמת אוקטובר 1973, וכדבריו: "אם הערבי שאותו קברו חיים החיילים הישראלים יכול היה להתעורר ולקום מקברו ולדבר בטלוויזיה, דבר שלא היה קורה אצל שום צבא אחר בעולם – יכול גם אני, אלכס ראב, להתעורר ולחזור אל העם היהודי!"

השקפת העולם של אלכס מתמצית בסיפורו על הכומר ואלוהים:

בעיירה אחת בארה"ב חי כומר שהאמין מאוד באלוהים. יום אחד הציף שיטפון את העיירה. המים עלו. התושבים החלו בורחים במכוניותיהם, במים הגואים. כאשר עברו על פני הכנסייה, קראו לכומר: "בוא איתנו! אתה תטבע!"

אך הוא ניצב על מדרגות כנסייתו ואמר: "עבדתי את אלוהים כל השנים והאמנתי בו. עכשיו התור שלו להציל אותי."

השיטפון גבר, המים עלו. הכבאים, שפינו את אחרוני התושבים כבר בסירות, קראו אל הכומר, שעלה לגג הכנסייה: "בוא איתנו, אתה תיטבע!"

השיב הכומר: "עבדתי את אלוהים כל השנים והאמנתי בו. עכשיו התור שלו להציל אותי."

המים המשיכו לגאות. הכומר טיפס ועלה לצריח הכנסייה. הגיע הליקופטר ובו שוטרים שקראו אליו: "בוא איתנו! אתה תטבע!"

חזר הכומר על דבריו: "עבדתי את אלוהים כל השנים והאמנתי בו, עכשיו התור שלו להציל אותי!"

לפתע בא גל גדול, סחף את הכומר מקצה הצריח והטביע אותו. כאשר הגיע הכומר לשמיים, התייצב בפני אלוהים וטען: "ריבונו-של-עולם, ככה מתנהגים? כל השנים עבדתי אותך והאמנתי בך, וכאשר הגיע תורך להציל אותי – עזבת אותי והנחת לי למות!"

השיב לו אלוהים: "מה אתה בא אלי בטענות? שלחתי מכונית לפנות אותך, לא רצית. שלחתי סירה, לא רצית. שלחתי אפילו הליקופטר, גם כן לא רצית. אז מה עוד רצית שאעשה?"

*

את בוקר יום רביעי, ה-23.5, בילינו, לאחר הארוחה הרגילה, עם אלכס וג'נין בסיור נוסף במשתלות של החווה, בעיקר בחלקה הניסיונית של הוורדים, שסוגים אחדים מהם מתכוון אלכס להעביר לגידול גם בישראל. ערוגות ורדים מיוחדות ביופיין, ולחלק מהפרחים יש ריח בושם נהדר, ועלים קטיפתיים וחושניים. הצטלמנו הרבה למזכרת. היה חם. חזרנו לבית האחוזה ועוד הספקנו לקפוץ להתרענן בבריכה לפני שנפרדנו מג'נין ויצאנו עם אלכס לנמל התעופה של אורלנדו, לטיסת דלתא 334 ב-12.25 לניו-יורק. אלכס וג'נין היו מוכנים שנישאר אצלם עוד ימים אחדים, לדברי אלכס ניו-יורק אינה מעניינת ואין מה לראות בה. ניכרה בו גאוות הפארמר, החקלאי, שבז לעיר הגדולה.

נמל-התעופה באורלנדו מזכיר במיבנה שלו את נמל טאמפה, ואולם מהיותו נתון בשיפוצים כבדים, הוא פחות מרשים ונוח.

[אתמול נמסר לנו שאלכס ראב ביקש שלא להיקבר אלא שגופתו תישרף ותהיה לאפר כפי ששרפו הנאצים את הוריו].

* * *

יוסף אורן

אהבת גבר מזדקן

אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתְּ תָּהִיתִי:

הַאִם הָיִית?

הַאִם עוֹדֵךְ?

הַאִם תִּהְיִי?

אִם הָיִית –

הַאִם תַּחְזְרִי?

אִם עוֹדֵךְ –

מָתַי אָשׁוּב לִרְאוֹתֵךְ?

וְאִם תַּחְזְרִי –

הַאִם שֵׁנִית תַּעַזְבִי?

אוֹ אוּלַי

– אִם זֶה בִּכְלָל אֶפְשָׁרִי –

בִּמְקוֹמֵךְ אַחֶרֶת תַּגִּיעַ

לְהִתְכַּרְבֵּל בְּחֵיקִי?

השיר התפרסם לראשונה בחוברת "מאזנים" מחודש אוקטובר 2015 בעריכת משה גרנות.

 * * *

יוסף אורן

הסיפור האופטימי ביותר של אהרן אפלפלד

באחדים מספריו הקודמים כבר תיאר אפלפלד נערים ממוצא יהודי שאיבדו בשנות השואה את משפחתם או נותקו ממנה ובאין להם איש בעולם הסתכנו והציעו את עצמם כעובדים בכפרים בתמורה לאוכל ומחסה. אף שהכפרי התעמר בהם, העביד אותם קשה ולא סיפק להם את התמורה שהבטיח, לא ברחו מחצרו כל עוד לא חשף את העובדה שהינם יהודים. בעלילת ספרו החדש "לילות קיץ ארוכים" (הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2015, 216 עמ') הביא אפלפלד גירסה שונה לחלוטין של התופעה הזו, שהיתה שכיחה בעיקר במדינות מזרח אירופה.

להבנת גירסה שונה זו נדרש הקורא לאסוף את המידע על הנער היהודי יאנק ועל משפחתו, מידע המפוזר במרחב עלילת הספר הנוכחי של אפלפלד. יאנק היה בן יחיד להורים מבוססים היטב שהיו להם מחסנים גדולים למימכר כל סוגי העץ בעיר שדה קטנה באחת מאותן המדינות. כילד למשפחה בורגנית עשירה ומתבוללת הורגל יאנק לחיי שפע בבית עם משרתים שדאגו לרווחתו והקפידו לספק לו את כל צרכיו. על היהדות היו לו מושגים קלושים שאותם קלט מביקורים אצל סבא וסבתא, שהחזיקו בחווה חקלאית באחד מהכפרים בהרים וקיימו שם, בסביבה של נוצרים בעלי אמונה, את יהדותם בגלוי וללא חשש. אך הוריו, שעזבו את החווה בכפר, כדי למצות אפשרויות חברתיות וכלכליות בעיר השדה, בחרו להצניע את יהדותם: "יאנק זוכר את יום השבת בביתו. אביו לא הלך לבית הכנסת. - - - הוא קורא או שומע מוסיקה. לפרקים הם יוצאים לחורשה הסמוכה לביתם. האם פורשת מפה על הארץ והם יושבים וסועדים" (32). משום כך לא הפריעה לו זהותו היהודית להשתלב היטב בבית הספר הכללי שבו למד (57).

יאנק בן האחת-עשרה הרגיש בשינוי לרעה בשגרת חייה של המשפחה כאשר הסדרים בעיר החלו לפתע להשתבש: "הרכבות לא דייקו בבואן ובצאתן, אנשים חזרו אל הוריהם בכפרים, הרחובות מלאו בעלי חיים נטושים." (194). הרעה הגיעה ממש אליו רק ביום שהנהלת בית הספר הודיעה לו שחל עליו איסור להמשיך בלימודים אצלם (56). רק תלמידה אחת, כריסטינה, השמיע מחאה על גזירה זו, גם בודדים מחבריו נפרדו ממנו, אך הרוב "עמדו על מקומם" וצפו בו מנגד בשתיקה (57). ומיד אחר כך כבר הפכו המעשים נגד היהודים לגלויים. תחילה הלאימו השלטונות את בתי העסק הגדולים של היהודים בעיר, ובכללם גם "המחסנים הגדולים של אביו" (201), ועד מהרה הופקרו גם חייהם: "העיר הקטנה והיפה הפכה בן יום למלכודת. היהודים לא הורשו לצאת מבתיהם בלילה. ז'נדרמים וחיילים היו פושטים על הבתים, בוזזים כל דבר ערך, ולאחר שבזזו לקחו עימם את הזקנים את הילדים." (67).

החלטת ההורים

בשלב הזה החליטו הוריו ביוזמתם לזַמֵּן אליהם את סרגיי, עובד נאמן שלהם בעבר, שהתקבל לעבוד אצלם אחרי שסיים שירות ארוך בצבא ושהם נאלצו להפסיק את העסקתו משום שאיבד בהדרגה את מאור עיניו. אף שידעו שמאז פטירת אשתו הפך סרגי לנווד, הנודד בין הכפרים ומתקיים מנדבות כדי לכפר על חטאי נעוריו ובחרותו, הניחו שדווקא עיוורונו ואורח חייו, שהינם גלויים, יגוננו טוב יותר על בנם מכפרי רודף ממון שמִפַּחַד העונש הצפוי לו יסגיר ללא היסוס לשלטונות ילד יהודי שהתחייב להסתירו באסם שלו. תקוותם היתה שסרגיי יגונן על בנם לא רק בגלל התועלת שיוכל להפיק בעיוורונו מעיניו הרואות של נער בן אחת-עשרה, אלא גם מתחושת האחריות שסיגל לעצמו בשנים הרבות ששירת בצבא ושבהן נודע כמפקד מהולל שדאג היטב לחיילים שעליהם פיקד.

בהגדרה ז'אנרית מגדירים כעלילת חניכות עלילת סיפור שבה נער בתחילת גיל התבגרות שלו מתפתח בחסותו של אדם מבוגר ומנוסה שכבר ראה את "פניה השונות של המציאות" (124), אך עלילת הסיפור הזה של אפלפלד חורגת בהרבה מהגדרה סוגתית זו. היחסים שהתפתחו בין יאנק ובין סרגיי הם יחסים של חברות ושותפות גורל, הגוברים על כל ההבדלים שהיו בין שניהם: הבדלי הגיל, ניסיון החיים, הדת והבית השונה שבו גדלו. סרגי גדל בילדותו בכפר נוצרי, התפלל בכנסייה והיה קרוב לטבע. יאנק גדל במשפחה יהודית מתבוללת בעיר, היה פטור מתפילה בבית הכנסת ואל הטבע התקרב ממש רק בעונה המתאימה לנסיעת ביקור אצל הסבים שומרי המסורת בכפר. סיפור המתאר כיצד שני אנשים מתגברים על כל ההבדלים ביניהם, מסייעים זה לזה לשרוד בתקופה הקודרת של המלחמה וגם חולמים ביחד על היעוד שיעניק משמעות לחייהם אחריה, הוא ללא ספק סיפור אופטימי. והסיפור הזה הוא אכן האופטימי מבין כל הסיפורים הרבים שכתב אפלפלד עד כה.

תורת הנוודות

מן הרגע הראשון מבהיר סרגיי ליאנק, כי מעתה עליו להסתגל לאורח החיים של הנודדים. אף שלא התנסה בהורות וגם לא הועסק מעולם כפדגוג לילדים של אחרים, בחר בשום שכל להסביר ליאנק את חיי הנוודים באמצעות השוואתם לחייהם של חיילים. כמו החייל, חייב גם הנודד להיות תמיד בכוננות, וכדי לא להיפגע עליו להסוות את עצמו בהתאם לסביבה שבה הוא פועל. בדרך זו שיכנע את יאנק לפשוט את הבגדים שלבש, בגדים של ילד עירוני, וללבוש במקומם בגדים פשוטים מפשתן, וגם לענוד צלב עץ קטן על צווארו כדי להיראות כמו ילד נוצרי מהכפר המוליך את סבו העיוור אל יעד כלשהו.

בימים הראשונים שקד סרגיי להסביר ליאנק את מטרתה של הנוודות ואת יתרונותיה: "כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר. הוא עסוק בדאגות היום, רב על דברים של מה בכך, הוא חושב רק על עצמו ועל נכסיו. אך כשאדם בחוץ, בלא בית, השמיים מעליו והאדמה תחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו." (72).

לכן אין הנוודים קובעים יעד ארצי כמטרה לסיום מסעם, אלא יעד רוחני: "הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים. נווד אינו קבצן בנפשו, הוא אדם חופשי." (39).

   היושבים בכפרים בבתי קבע, המשיך סרגיי להסביר ליאנק, אינם מקדמים במאור פנים את הנוודים, ולכן נוודים מנוסים "אינם נכנסים אל פנים הכפר, אלא מניחים את החבילות ליד עץ, סמוך לחורשה וליד פלג מים." (8). סרגיי הקפיד מאוד בבחירת העץ ותמיד העדיף "עץ גבוה עם נוף רחב, שגונן עליהם בגשם, ובה בעת הסתיר אותם מעיניהם של חורשי רע." (210).

נווד מסתפק במועט, ולעולם לא יגנוב את מזונו, אלא יקנה את הדרוש לו בכסף שהניחו בכובעו נדיבי הלב מבין הכפריים בצאתם מהכנסייה. בשלב הזה סימן סרגיי גם את חלוקת התפקידים ביניהם. בעוד הוא, שמכיר את הכפרים, בוחר בכל כפר את המקום המוגן ביותר לשנת הלילה, תפקידו של יאנק היה לרכוש בכסף שאספו את הדרוש להם מאחת הכפריות: תפוחי אדמה לצלות על האש, מבחר של ירקות, כיכר לחם וקנקן חלב. במשך הזמן למד יאנק להתמקח עם הנשים הכפריות וגם לקנות בחנות את התה ואת הטבק, כי סרגיי אהב לסיים ארוחה בשתיית תה חם ובעישון מקטרת.

ערכיו של סבא סרגיי

בעודם פוסעים מכפר לכפר קיימו את מנהגם של הנוודים ש"ממעטים לדבר ואוהבים להתבונן ולהאזין" (15), אך בסיומה של ארוחה ליד מדורה דועכת נפתח סרגיי לספר ליאנק על המעלות והמורדות של חייו: בנעוריו אהב את טניה, בת הכפר שלו, אך חובת ההתגייסות לצבא הפרידה ביניהם. במהלך השירות הארוך בצבא איבד את האמונה באלוהים שהיתה נטועה בו מילדות: "כשהייתי ילד הייתי יושב ליד החלונות ומסתכל בזרימת השלג מהשמיים. - - - כבר אז ידעתי שיש אלוהים בעולם, אך לא חשתי בו." (עמ' 37). בסיום השרות לא חזר אל הכפר, אלא התפתה להישאר בעיר וליהנות מחיי ההוללות שהציעה. בעיר הכיר את דורקה, צעירה בת 25. סרגיי היה נשוי לדורקה רק שלוש שנים, עד שחלתה ונפטרה (86). ואז התרחש השינוי אצלו. אחרי פטירתה חזרו אליו מילות התפילה שאמר בילדותו ולכן עזב את העיר ויצא לנדוד כדי לכפר על עוונותיו (122).

ואם ראה סרגיי שיאנק שוקע בעצב למשמע עובדות אלה מחייו, דאג מיד לעודד את רוחו: "אלוהים ציווה עלינו לחיות את החיים שהוקצו לנו. לא הכל הולך למישרים בחיי אדם, אבל אסור לשקוע בעצבות. העצבות מורידה אותנו שאולה. יש למלא את הציווי של אלוהים: להמשיך ולחיות גם אם נפגעת." (54) – לקח חשוב ביותר לנער בתחילת התבגרותו בימים של מלחמה שניתקה אותו מהוריו.

כך, בישירות חברית ולא מעמדת מבוגר המתנשא על נער מפוחד, הסביר סרגיי ליאנק את מניעיו, אחרי שהתעוור, לנדוד בדרכים כאדם חופשי, במקום להיתקע בעיר כאדם אומלל. אף שסרגיי לא השמיע ליאנק משנה מסודרת של השקפת עולמו, האזין יאנק בתשומת לב לדבריו, שאל שאלות הבהרה וליקט לעצמו בהדרגה את מושגי הערך של סרגיי.

נקודת המוצא לכל מחשבותיו של סרגיי על החיים היא שהעולם נברא בידי אלוהים והכול מעיד על קיומו. לכן אין הכרח להיכנס לכנסיות שבהן נאלץ המתפלל לקרוא מלים שנדפסות בספר התפילה. פרק תהילים (97) עולה על כל מה שכתבו כוהני הדת עבור המתפללים בספר התפילה. סרגיי איננו מחרים את הכנסיות, אך הוא עצמו איננו נכנס אליהן, אחרי שהבין כי איננו מתקבל שם בעין יפה (205). המבקש את אלוהים, הוסיף סרגיי, עליו לחפש אותו בטבע: "יאנק, פקח את עיניך והתבונן בכל הפלאים שמקיפים אותנו. עץ פורח אינו דבר של מה בכך, הוא מדבר אלינו כשם שעגל בשדה רואה אותנו מרחוק ושמח בנו." (68).

את ההשקפה הרֶליגיוזית-פַּנְתֵאיסטית הזו מסכם סרגיי בעצה הבאה: "יאנק, עליך לברך יום-יום על כל מה שאלוהים מראה לך ולנצור את המראות בלבך. חיינו אמנם קצרים, אך מלאי פלאים. תתבונן בהם. אל תחמיץ אפילו זריחת שמש אחת." (36).

ואשר לנדודים – להם יש ערך "רק אם הם מגביהים את הנשמה לעבודת אלוהים אמיתית" (94). המאמין האמיתי יודע ש"אפשר לעבוד את אלוהים בדרכים רבות. לעזור לאנשים נצרכים זו מצווה חשובה. להאיר פנים לאנשים זו לכאורה מצווה פחותה, ולא היא." (47). אהבה לאדם היא מצווה חשובה ביותר וכדי לקיים אותה צריך לאמץ כללי התנהגות פשוטים: "לא להתלונן, לא להתמרמר, לשתוק אם אין לך מה לומר, ואם יש לך מה לומר – אמור אותו בקיצור, לא להתרגז, לדעת שבני האדם הם אורחים בעולם הזה, ולא להתנשא." (97).

בשורתו האוניברסלית של הספר

   על אף מגבלת עיוורונו וגילו המופלג נאבק סרגיי עם אלה שהתנכלו להם בהיותם בדרך או בהגיעם לכפר, ובכך הוכיח ליאנק שתגובה הולמת נגד מנוולים המתנכלים לחלשים ולאומללים מבריחה אותם. יאנק ביקש ליטול חלק בהברחתם, אך סרגיי השיב לו שתחילה עליו לעמֵל את גופו בתרגילים שונים מדי יום עד שיהיה חזק מספיק למאבק בהם. ואכן, החל יאנק לצאת מדי ערב לריצה לפני שהתכרבל במעיל הצבאי הישן כדי לישון. האימונים הללו פיתחו את שריריו וחיזקו את בטחונו העצמי. תחילה הבריח נערים שגידפו אותם או יידו בהם אבנים, אך עד מהרה החל לסייע גם לנוודים אחרים שהותקפו על-ידי פרחחים בדרכים או בכפרים.

הצלחותיו אלה סימנו ליאנק שבדומה לסרגיי, שהיה ברוב שנות בחרותו מגויס לצבא כחייל שתפקידו לגונן על החלשים בעורף, חייב גם הוא להתמסר לעשיית צדק למען החלשים ממנו. ואכן בשנתו בלילות שמע לפעמים קול האומר לו: "אתה וסבא סרגיי עומדים בחזית קשה. זו מלחמה של מעטים מול רבים. הרע השתלט על העולם והוא שורץ בכל חורשה ובכל יער, בעיר ובכפר. גם אלה שיש בהם מעט חמלה עומדים מן הצד ואינם מרימים את קולם. - - - הרשעים השתלטו על העולם ואנו מצווים לעשות מה שבידינו, רק לא לעמוד מן הצד." (99).

דברים אלה ששמע יאנק בשנתו התיישבו היטב עם הערכתו האופטימית של סרגיי שגם ימי המלחמה הנוכחית יסתיימו בתבוסת הרשעים: "סופו של הרשע ליפול לתהום. אבל עד בוא הניצחון צפויים לנו ניסיונות קשים." (112).

ואכן, לא כילד מבוהל ונפחד, כפי שהיה ביום שהוריו מסרוהו להינצל בחברת סרגיי, מקדם יאנק את סיומה של המלחמה, אלא כנער שהתבגרותו הושלמה כהלכה בחברת סרגיי. עובדה זו התבטאה בכך, שלא איבד את עשתונותיו אחרי שסרגיי נהרג מכדור תועה בסיום המלחמה, אלא דאג תחילה להביא את סרגיי לקבורה בכפר שבו נולד, כפי שביקש (101), ורק אחר כך צעד אל העיר שלו בתקווה לפגוש שם את הוריו בחיים. וגם אחרי שיגלה בהגיעו לשם ש"אין לו איש בעולם", אין ספק שיגיב כ"חייל" ויפעל על-פי הערכים שאימץ לעצמו במשך השנתיים שהיה בחברת סבא סרגיי.

כוחה הכובש של הפשטות

אפלפלד הקפיד לגלף את צמד הגיבורים של הספר הזה באופן מאוזן, בכך מנע אפשרות לפרש את היחסים המתפתחים בין סרגיי ובין יאנק כיחסים בין חונך לחניך. פירוש כזה היה שולל מהעלילה את הערך הרעיוני שלה, שהרי חונך מוריש לחניך את השקפתו מתוקף ניסיון החיים שצבר קודם לכן, אך ביחסי חברות מגבשים שני אנשים את השקפתם באמצעות הסכמות שהגיעו אליהן בשיחותיהם ובמעשיהם בהווה, הסכמות שלא היו ביניהם קודם לכן.

ואכן אפלפלד בחר לתאר בספר הזה, על רקע הזוועות של התקופה, שבה איבדו חיי אדם כל ערך, כיצד הסכמה על פיתרון מוסרי מסוגלת להדק חברות בין שני אנשים שונים לחלוטין, שאלמלא המלחמה ודאי שלא היו נפגשים אף פעם. צמד הגיבורים של הרומאן הזה הגו ביחד פתרון שאין פשוט ויסודי ממנו להטבת מצבה של האנושות: לחנך את האדם מילדות לרסן את יצריו הנחותים (האנוכיות, האלימות, האדישות לסבלו של הזולת ולא כל שכן ההתנשאות על האחר ועל השונה) – ולתת קדימות בהתנהגותו ליצריו הנעלים (שהם תמיד הרוחניים, אלה שמזקיפים את קומתו המוסרית של האדם ואלה הדוחקים בו לפעול על-פי ערכים חברתיים).

אפלפלד הגיע בעלילת הספר הזה לזיכוך מלא של הפשטות שאמנות הסיפור שואפת אליה דווקא משום שבחר להשמיע את הבשורה האופטימית והאוניברסלית הזו מפי שני גיבורים פשוטים ואלמוניים שכוחם איננו בדיבור, אלא בניקיון הדעת שלהם וביושרה המוסרית של מעשיהם.

אפלפלד ראוי לכל שבח על כך, שדווקא בעת הזאת, כאשר תופי המלחמה כבר שוב רועמים מפינות שונות של העולם, בחר להתמודד עם תודעותיהם של מבוגר ונער – נציגים אותנטיים של שני דורות, הדור שלא מנע את פרוץ המלחמה העולמית והדור שיצטרך לשקם את האנושות ממנה. ולכן – כדאי מאוד שלא לדלג על ספרו זה. 

יוסף אורן הוא חוקר ומבקר ספרות שציין השנה חמישים שנות פעילות בספרות הישראלית באמצעות הוצאת הספר – "מוקדים חדשים בשירה העברית".

פרטים: Yoseforen@bezeqint.net

* * *

אלי מייזליש

אוי לך אירופה והאיסלנד שלך

יש לי רושם כי כמה בעלי מכולת באיסלנד החליטו להחרים את שימורי המלפפונים מישראל רק בשל שהבסנו אותם פעמיים: בכדורסל בהפרש 30 נקודות ובכדורגל פעמיים – גם בבוגרים וגם בנוער, והם נזרקו מאליפות  אירופה.

זה אמנם קרה ב-2012, אבל יש להם לבעלי המכולת שם, זיכרונות עוד מהימים שהיו אוכלים שלג וקרח ובקלה קפוא.

אז פתאום המלפפונים החמוצים שלנו לא כשרים.

כל זה קרה בעיתונות, ומיד יצא שם ראש הממשלה ממשרדו, וממרום קומתו של 2 מטר צרח עליהם להחזיר מיד את המלפפונים ואולי גם את הזיתים הדפוקים אל המדפים, וכמו פוצים קפואים הם החזירו. 

זה אמנם רק כדורגל, אבל ממחיש היטב את ריחוקה של מדינת-אי זו מהמציאות. כל טיסה ממנה אל עיר בירה באירופה זה כמו מישראל האסייתית לרומא.

ועוד בכדורגל: המשחק היחידי שאי פעם קבוצת ריקייאווק שיחקה בחו"ל היה מזמן נגד ליברפול, גם שם הובסה פעמיים ונזרקה עד היום מאליפויות אירופה.

ככה זה שלא ידעים לשחק כדורגל וככה זה שנכנעים בטיפשות לכמה צעקנים ערבים הצורחים שם BOY COTE IZRAEL.

משרד החוץ שלנו פירסם שהייצוא הכללי שלנו לאיסלנד כולל חמוצים בכמה מאות שקלים והוא בערך כמו שהחנויות לכלי הבית בכפר סבא קונןת מסין.

אינני יודע מה גובר שם על השכל: השלג והקרח המקפיא או הטיפשות, או שניהם ביחד.

באירופה הם לא יצאו חכמים. שם, זקוקים מאוד לייצוא הטכנולוגי שלנו.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 23

אורית'לה היתה ילדה עירונית מאוד וקשה היה לה להירדם בלילות. היתה שוכבת שעות ארוכות במיטתה, ובייחוד מאז הנפילה, ומציקה לרמי ולאיה: פִּיפי, פטל, לרדת, טלוויזיה, טלא-פלא (דווקא מאוחר בלילה). ולפעמים היתה יורדת מהמיטה ומתרוצצת בכל הדירה כשהיא מרקדת ומנפנפת בידיים כמו זבוב טורדן או הליקופטר קטן, ומעירה גם את יובלי שמקפץ במיטתו ובוכה או פורש ידיים לרוץ אחריה.

רמי היה נוהג לומר לה: "רִית'לה, לפני שאת נרדמת נסי לעצום את העיניים שלך ולחשוב על כל מיני דברים נעימים, טיול במכונית, גלידה, ים, חלווה, בוטנים, ארטיק, סבתות מביאות מתנות, ולא-לאט, בחצי-חלום, תירדמי עם יופי של מחשבות ותמשיכי לחלום אותם גם כשתישני."

רמי היה קשור באופן מטורף לאורית'לה ויובלי. אהב והרביץ ופייס והתערב בכל דבר. ואילו איה מצאה תמיד חסרונות בגישתו לילדים. "ילדים צריכים דמות-אב!" – היתה אומרת לו בבוז, "אחרת הם יגדלו מופרעים והומואים קטנים!"

*

לילה אחד, לפני שאורית'לה נרדמה, בא אליה בחצי-חלום איש זקן גבוה לבוש שמלה וסנדלים.

"אורית," אמר והיכה במקל-העץ הגדול שלו על רצפת-החדר, "את יודעת מי אני?"

"בטח," אמרה לו כשהיא מתאמצת לעצום חזק את עיניה, "אתה אליהו הנביא!"

"תתביישי לך ילדה עבריה!" אמר האיש. "אני הוצאתי את בני-ישראל ממצרים ואַת לא יודעת מי אני?"

"סאדאת?" קפצה אורית'לה בשמחה וכמעט כבר רצתה לפקוח את עיניה. היא ראתה בטלוויזיה את ביקור סאדאת בירושלים. רמי לקח יום חופש וישב כל היום בבית איתה ועם יובלי, ואיה הסתובבה וצרחה ששלושה פאראזיטים כמותם יורידו אותה ביגון שאולה.

"מי זה סאדאת?" שאל האיש הגבוה.

"בגין!" השיבה. וכשראתה שהאיש מתכעס, המשיכה וניסתה –

"פרעה, פיראמידות, פיראמידות..."

"פיתוֹם ורעמסס!" אמר לה האיש. "עכשיו את יודעת מי אני?"

"פוטיפר?"

"אוּאוּאוך..."

"אפיקומן? אסואן? ויצמן... מינה-האוּס?"

אז האיש התרגז נורא והרים את המקל שלו והקיש בו הקשת-מריבה אחת ויחידה ואמר: "מינה, מינה, מי זה מינה? – ימין אדונַי! – אורית, אם תמשיכי להרגיז אותי ככה – אני אכה כאן ברצפה עד שיצאו מים מן הסלע!"

"משה! משה!" צעקה אורית'לה בשמחה. "היכה על סלע, וַיֵצאוּ ממנו..."

"קראת לי?" נכנס רמי לחדר ושאל.

אורית'לה שכבה בעיניים עצומות ושתקה, חיוך על פניה. לפי הכפכפים היתה שומעת תמיד בדיוק באיזה חדר נמצא אבא. ואילו אימא הולכת בשקט בנעלי-בית רכות עם סוליות-גומי, ולפעמים היא באה ומציצה מעבר לגבֵּך ותופסת אותךְ כשאת עסוקה במשהו אסור, וצועקת, ולפעמים מרביצה. וכדאי לבכות, גם אם לא כואב. וכשכואב באמת, אז דווקא, לשתוק.

רמי השתדל לצאת מהחדר בזהירות, על קצות אצבעותיו, ומבלי שהכפכפים ישמיעו רעש, כבהיכנסו.

"משה רבנו היה כאן אצלי בחדר, אני לא ישינה!" הכריזה פתאום אורית'לה. "הֵביא את השלום, ממצרים, עם מצות וצנון ובולים."

"איזה שלום?" עצר רמי ושאל.

"אמר שלום לַמצרִים ויצא, עם כל היהודים והצנון והדגלים במטוס בואינג. והשאיר לסאדאת את ארבע הקושיות והצפרדעים והקניידאלאך והאפיקומנים..."

"מה קורה שם?" קראה איה, עצבנית וחסרת-סבלנות, מחדר-השינה. "הילדה כבר צריכה לישון. היא תעיר את יובלי."

"ותיבת-הגומא!"

"הילדה מבולבלת לגמרי," אמר רמי, "היא מסתכלת יותר מדי בטלוויזיה והדברים משפיעים עליה. כל מיני שיגעונות כאלה. לילה טוב, אורית'לה."

אז התעורר גם יובלי וישב חצי-המום במיטתו ושאל:

"דודה  סֶנִפְצעה כבר הבריאה?"

"איפה?"

"בטיֶיוויזיה!"

"כן, כן. די, לילה טוב, לישון." עטף רמי היטב את שניהם בשמיכותיהם ויצא מהחדר כשהוא ממשיך איזו שיחה שהחל בה קודם עם איה: "תשמעי, בארץ הזאת, יַעַנִי יש רק סופר רציני אחד – קישון."

"די, בוא כבר למיטה ותפסיק להתפלסף," אמרה איה, קצרת-רוח.

רק יצא רמי ופתאום, מי זה עומד במקום משה רבנו, לבוש בחליפת-פסים ועניבה ומשקפיים, גבוה ומזיע-קצת ופני שחומים ושפמו צר –

סאדאת!

הוא בכבודו ובעצמו, ושואל את אורית'לה:

"ילדה עבריה, אֶת ארבע הקושיות את כבר יודעת?"

"בטח," עונה אורית'לה, טיפה מפחדת וטים-טיפה חצופה, והיא עומדת ושרה בחופשיות כמו עופרית בלופרית בתחרות הילד הנחמד העולמי:

"שבכל השנים אין לנו שלום אפילו יום אחד, אפילו יום אחד, השנה הזאת, השנה הזאת, כו-לה ש-לום! השנה הזאת השנה הזאת כול-לה ש-שלום!"

וסאדאת, שבחצי-חלום של אורית'לה כבר יודע עברית, מוחא כפיים ואומר לה:

"אני מזמין אותך לשוט על הנילוס בתיבת-הגומא, ולטוס מעל פיתום ורעמסס בהליקופטר ולראות את הפיראמידות ואת חרטומי-מצרים חותמים חוזה-שלום עם משה רבנו בעתיקות ואת הסנה בוער ארבעים שנה במידבר סנטה קתרינה."

 "מה, אתה מכיר אותו?" שואלת אורית'לה קצת מבולבלת.

"בטח," אומר סאדאת. "משה, פרעה, וייצמן ואני חברים מצויינים. הופכים מקלות לנחשים, מוציאים מים מן הסלע, עושים קונצים כל הימים."

"אני מצטערת מאוד שאין לי קצת מיץ-פירות מאנגו ודבש לכבד אותך," מתנצלת אורית'לה.

"אין דבר." אמר סאדאת. "אני אוכל רק פעם אחת ביום." ומוציא מכיס-החליפה שעל ליבו מצה גדולה ולבנה ומתחיל לכרסם אותה כמו קנה-סוכר, ופירורים נושרים מהפה שלו. ופתאום נכנס בגין לועס אוזן-המן ומבשר לו: "אליהו הנביא קורא לנו למסיבת עיתונאים יד-ושם עם איימי קארטר בטלוויזיה טֶלֶא-פלא קישקשתא."

ושניהם יצאו מחובקים. וטלא-פלא שירבב את הראש מבעד לחלון פנימה לחדר כשהוא לועס מצה והפירורים נושרים כמו שלג בטלוויזיה, ואמר:

"לילה טוב."

"לילה טוב, טֶלֶא."

"על מה את חולמת, אורית'לה?"

"על סבתות מביאות מתנות ולוקחות את יובלי לטייל רחוק-רחוק לַיְאור השליכוהו סואץ ומצה."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הפליטים הסוריים באירופה, רבים מהם מהעיר חאלבּ, מעוררים עליהם רחמים בתקשורת. אבל כדאי לשאול אותם, בהזדמנות, אם אבותיהם ואבות-אבותיהם זוכרים את הפוגרום שהם ערכו בקהילה העתיקה בת אלפי השנים, עוד מלפני האיסלאם, של יהודי העיר – בסוף שנת 1947, כאשר שרפו את בית הכנסת הגדול ובו ספר התורה העתיק "כתר ארם צובא" [שחלקו בנס ניצל] – וגרמו למרבית יהודי העיר, ויהודי סוריה כולה, להגביר ביתר שאת את תהליך בריחתם מהמדינה, עד שכמעט לא נותרו בה יהודים. ראו על כך בספריו של אמנון שמוש, בייחוד ב"מישל עזרא ספרא ובניו".

אז הגידו לי – אתם, שאבות-אבותיכם המוסלמים הפכו את בני עמי היהודים לפליטים, שרפו ובזזו את רכושם – מדוע עליי לרחם עליכם עכשיו? הרי אתם מקבלים בדיוק את העונש המגיע לכם, אמנם באיחור של 68 שנים!

* כדי להסיט את דעת הקהל באירופה מהפלישה המוסלמית ליבשת, עוסקים מנהיגיה בהחרמת תוצרת ההתנחלויות וכן בהיגררות אחרי הפרובוקציות של סעודיה וה"פלסטינים" בהר הבית – המנסים להבעיר את האינתיפאדה בישראל ובגדה כדי להשכיח את הנעשה שעה-שעה באירופה.

["הארץ" באינטרנט, 18.9]: מלך סעודיה, סלמן בן עבד אל-עזיז, שוחח הערב (חמישי, 17.9) בטלפון עם נשיא ארה"ב ברק אובמה, וגינה בחריפות את "ההסלמה הישראלית המסוכנת במסגד אל-אקצא." לפי סוכנות הידיעות הסעודית, המלך סלמן אמר לאובמה כי "ההתקפה על המתפללים במסגד היא פגיעה במקומות הקדושים לאיסלאם." המלך קרא לנשיא ארה"ב לנקוט בצעדים מיידיים כדי לעצור את "ההתקפות הישראליות, כולל התערבות של מועצת הביטחון של האו"ם, וכדי להגן על העם הפלסטיני," והוסיף כי "ההתקפות הישראליות מזינות את הקיצוניות ואת האלימות בעולם כולו."

לא פחות ולא יותר!

* וגם זו הצלחה של הפרובוקטורים הפלסטינים! – נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, אמר אחר הצהריים (שבת, 19.9) כי האירועים בהר הבית בירושלים מהווים הסלמה חמורה שמאיימת על היציבות באזור ואף בעולם, והאשים את ישראל בהתנערות מאחריותה לשמור על המקומות הקדושים לאיסלאם. לדברי א-סיסי, "מה שמתרחש במסגד אל-אקצא באופן יומיומי מהווה הפרה של הסטטוס קוו ולאחרונה זה מתגבר באופן  חסר תקדים." לדבריו, הדבר "מצביע על כישלונה של ממשלת ישראל והתנערותה מאחריותה מהחוק הבינלאומי שלפיו היא מחויבת לשמור על המקומות הקדושים ולמנוע פגיעה באותם מקומות – ואף להגן עליהם ולמנוע כל מצב של פגיעה בסטטוס קוו."

נשיא מצרים, שדיבר במסיבת עיתונאים עם יו"ר מועצת אירופה בתום פגישה שהתקיימה בארמון הנשיאות בקהיר, הוסיף: "אני עוקב בדאגה עמוקה אחרי האירועים הקשים במסגד אל-אקצא, שללא ספק מהווים פגיעה קשה במקומות הקדושים לאיסלאם, שמחייבת התייחסות מצד הקהילה הבינלאומית." לדבריו, "על העולם והקהילה הבינלאומית להבין את התלות של המוסלמים במקומות הקדושים להם וכי פגיעה בהם תוביל להסלמה בלתי מובנת שיהיו לה השלכות קשות על השלום והיציבות – לא רק עבור שני העמים הפלסטיני או הישראלי – אלא על כל האזור והעולם." ["הארץ" באינטרנט, 19.9].

* הבנתם? בכל דבר רע שקורה בעולם, אנחנו, ישראל, היהודים – אשמים! אנחנו – ולא החארות הפלסטינים שמשתוללים בהר הבית ושמוּנְחים בכך להסיט את תשומת לב העולם מאסון הפליטים המוסלמיים הבורחים בהמוניהם מהמזרח התיכון המתפורר והבוער – לאירופה.

* ערביי ישראל, המכנים עצמם "פלסטינים", הכריזו על מגבית חרום בעקבות ההתנכלויות הישראליות למתפללים המוסלמים באל-אקצה – מעתה כל ערבי ישראלי יתרום עשירית מהכנסתו החודשית למגבית למען הפליטים המוסלמיים הנוהרים בעשרות ובמאות אלפיהם לארצות אירופה!!!

מה, לא?

* שלמה גזית: אינני יודע כמה מן הגיליונות שלך הגיעו לצג המחשב שלי. אינני מעלה על הדעת לקרוא את ה"חדשות" מתחילתן לסופן, אני מעיין בתוכן ובוחר מה לקרוא. ואני מניח שאינני יחיד הנוהג כך. החיים היו לאין  ערוך פשוטים יותר אילו היה סיפרור ל"חדשות" המאפשר לדלג היישר לקטעים המעניינים אותי.

אהוד: הדרך היחידה לעיין במכתב העיתי היא על ידי גלילתו קדימה ואחורה והתעכבות על מה שמעניין בו לקרוא, ו/או מתן פקודת חיפוש לפי שם הנושא. מיספרי העמודים אינם נתון קבוע ואי אפשר לתת אותם בתוכן העניינים. מדובר בכתב-עת אינטרנטי.

* אני בהחלט מקבל את דברי אלוני זמורה  ומתבייש לקרוא את הזבל של חיים שפינוזה. (הוא לא שווה שיקראו לו חיימקה).

נ. מנדל

* מסכימה עם אלוני זמורה.  

טופי

* לתועלת הקוראים האנינים, שכנראה אינם מבינים במה מדובר, אנחנו מביאים פעם שלישית את השיר:

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

אני משוררת מזרחית עם כּוּס

ועם היסטוריה של קיפוח עדתי

לכן השירה שלי טובה יותר

מדליה רביקוביץ ומביאליק

שהיה יכול רק לחלום

לנשק לי את הכּוּס המזרחי

לדליה רביקוביץ לא היה

כּוּס מזרחי

ולכן השירה שלה

לא שווה היום כלום

ואילו אני אקבל כל חודש

מחזור מזרחי עם חוואייג'

ובבוא היום גם את פרס ישראל

* "אני יודע שאסור לנו לדבר בהם. הם האנשים הנכונים עכשיו. הם מככבים מעל כל במה ואל לנו להפריע את המנגינה. ובמיוחד בהיותנו האדם הלבן, שמעך אותם במגפו, לפני מאתיים שנים בשדות הכותנה של דימונה ושדרות. וזאת לאחר שחטפנו אותם כפראים אצילים מהסוואנה הצפון־אפריקאית. אפילו השרה חסרת התרבות לשעבר, לימור לבנת, הסבירה לנו שיש "השבט הלבן" ו"השבט השחור", ועכשיו זו שעתם היפה של המאחרים."

[אורין מוריס. 17.9.15. "הארץ" באינטרנט]

* היום, כשאסור לומר מילת ביקורת על התופעה של גרפומנים עדתיים "מזרחיים" גזעניים וגם חצופים – כמו שאסור לומר מילה טובה בזכות האימפריאליזם – כדאי אולי לזכור, דווקא עתה, כשמלאו 75 שנה ל"בליץ" הרצחני של ה"לופטוואפה" הגרמני על לונדון, את נאומו של צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה (שעמדה אז לבדה מול מכונת המלחמה הנאצית המנצחת) – שאמר כי גם אם יקרה הגרוע מכול, שהוא אינו מאמין שיקרה – והאי הבריטי יוכרע על ידי הגרמנים – עדיין קיימת האימפריה הבריטית, והיא שתמשיך להילחם עד לניצחון הגמור של העולם החופשי על הנאצים.

אימפריה. אימפריאליזם. כיום אולי זוכרים אותם רק אספני בולים של האימפריה הבריטית, עם תמונת המלך ג'ורג' השישי למעלה מצד ימין.

אבל האימפריה הבריטית בנתה, למשל, בתקופה של כשלושים שנה לערך, ובייחוד בשנות מלחמת העולם השנייה – את כל מחנות ובסיסי הצבא הענקיים בארץ-ישראל ואת מבצרי המשטרה – שרובם שימשו ומשמשים אותנו ממלחמת השחרור ועד היום. וזו רק דוגמא אחת לתועלת שהפקנו מהאימפריה הבריטית.

 * בזמנו קיבל הסופר אהוד בן עֲזַר פנייה להעביר סדנת פרוזה באוניברסיטת תל אביב עם סיכוי לקבל שם דרגת פרופיסור, אך כשהתברר כי ההגייה הנכונה של שמו היא אהוד בן עֶזֶר – התבטלה הפנייה.

* בקשר לאיסור הטיסה, שהיה ובוטל, מעל אחוזת יערות הכרמל בשעות חתונתה השנייה של הגרושה [כדי לא להתגייס בשעתה לצה"ל] בר רפאלי –  יש להזהיר כי עוברים שם לעיתים מזומנות ברעש מחריד מטוסי-קרב הכי חדישים של חיל האוויר של צה"ל, הממריאים מרמת דוד לעבר הים. האם תוּאם גם עם חיל האוויר של צה"ל שלא יפריעו האימונים לצילומי סרט הבלעדי על החתונה, שעתיד להימכר כנראה בחו"ל מטעם גברת קרולינה למקה שממסחרת היטב את עצמה?

אגב, אנחנו לא היינו מְסכנים את נפשותינו לבוא לחתונה, למרות שהיא מתקיימת ביום השנה לנישואים שלנו, שמדי שנה אנחנו מוזמנים לבוא לנפוש בו, בהנחה, ביערות הכרמל.

ולמה לא היינו מסתכנים? כי בשמי האחוזה ירחפו – 1 כדור פורח קשור לקרקע, 4 רחפנים, 2 מסוקים, ועוד כמה עשרות רחפנים ומטוסים קלים, כולם פרטיים ומזויינים במצלמות, שיטוסו באופן פיראטי מעל המאורע החשוב ביותר בתולדות ישראל במאה ה-21, וחס ושלום שרק לא יתנגשו זה בזה מעל שמלתה של הכלה – ולא יתפוררו לרסיסים במקום הכוס של החתן.

* העיתונאי האנטי-ישראלי השחצן רוגל אלפר, המגעגע קקה-קקה כמו אדונו שוקן, הציל את בתו בהעניקו לה אזרחות אמריקאית, מכוח אזרחותו-שלו: "אני יודע שיש ישראלים רבים שחשים כמוני, שישראל בוזזת את אזרחיה ונתונה במסע הרס עצמי בלתי מוסרי, ושאבדה התקווה להתעשתות, ואין להם את הלוקסוס של דרכון זר. אבל אני מאמין שאם היה להם, הם היו חשים חובה של ממש להעניק אותו לילדיהם. וכך חשתי במשרד האפור ההוא בווירג'יניה: לבתי ולילדיה יהיה לאן לברוח. הרגשתי שהצלתי את חייה." ["הארץ" באינטרנט, 20.9].

* ריקה ברקוביץ: כל מה שתעשה וכמה שלא תנסה להתקרב ולרצות את אוייבךָ, כל עוֹד הוא מכריז השכם והערב שהוא אינו רוצה כלל להשלים עמך וּעיקר תורתו ומצוותו להשמיד אותך ואת עמך – זו עשייה חסרת אחריות שתפגע בביטחונך ובקיומך שלך.

המסקנה שלי נובעת מהיותי בת להורים, ציונים גאים, שכל בני משפחותיהם עד האחרון שבהם נִספו בשואה. למרות כל הסימנים... בני משפחותיהם לא התייחסו ברצינות לפעילות של הוריי באִרגונים ציוניים, שקראו ליהודים ברחבי פולין לעלות לארץ. רק בזכות פעילותם באִרגונים אלה הוריי זכו לעלות ארצה לפני פרוץ המלחמה.

סבתי חיה לוין, אימו של אבי, אשר נענתה לתחינותיו של אבי לעלות לארץ, עשתה זאת, ולמרבה הצער כעבור חצי שנה, שֶׁבָּה היא התגוררה עם הוריי בביתם בראשון לציון, היא החליטה לחזור לפולין, ולימים נִספתה בטרבלינקה.

אז מה עוד צריך לקרות ליהודי כדי שילמד לקחים מעברו???

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל