גיליון מס' 1081

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, סוכות, יום שני, ט"ו בתשרי תשע"ו, 28 בספטמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַרְבַּעַת הַמִּינִים. // פוצ'ו: בחיי, פרק נ"ב. שני קילוחים שאני לא יכול לשכוח: אחד בעמק האלה ואחד על הגלבוע. // יצחק אורפז:  נגיעות. // עמוס גלבוע: המעורבות הרוסית בסוריה כמו פלישת "הפליטים" לאירופה – ההשלכות הראשונות של הסכם הגרעין עם איראן. // בוקר טוב אירופה! [פרסום חוזר ללא ציון מקור]. // אינדיאני קנדי במכתב נוקב לפלשתינים, פורסם על ידי ראיין בלרוז. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // משה כהן: 1. הנדון: תזה-אנטיתזה. 2. הנדון: מי מבעיר את ההר? // תקוה וינשטוק: הנכד הצייר עורך תערוכה לסבתא הציירת. // אורי הייטנר: 1. פגישה עם מוטי קירשנבאום. 2. צרור הערות 27.9.15. // יהודה דרורי:  20,000 סינים – טוב, אבל... // שישי מאיר: שני שירים. // אורי שרגיל: ערבי טוב. // מנהיג איראן ח'אמנאי במאמר לרגל העלייה לרגל לחג': "הפסלים ינותצו" [ציטוט]. // מנחם רהט: נחזיק טובה. // עם טיפות וקידושין, מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // זאב בן-יוסף: מינויים פוליטיים לממשל תקין. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 25. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַרְבַּעַת הַמִּינִים

הַנִּגּוּן הֶעָרֵב בְּיוֹתֵר שֶנִּשְאַר בִּי תָמִיד, לֹא שָכוּחַ

מִסֻּכָּה שֶבָּנִיתִי עִם אַבָּא וְשוּב מִלִּבִּי לֹא תַחְרֹג

הָיָה קוֹל אִמָּא שֶהִרְעִיד כְּמִין לוּלָב בָּרוּחַ

כְּשֶהִיא נָּשְׂאָה אוֹתִי בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ, כְּאֶתְרוֹג...

וְכַפּוֹת הַתְּמָרִים הַפְּרוּשׂוֹת שֶהֲכִי נֶחְרְטוּ בִּי לְזֵכֶר

גַּם בְּכָל הַשָּנִים שֶמֵּאָז

כְּבָר חָלְפוּ וְהָיִיתִי גָדוֹל

הָיוּ יְדֵי אָבִי שֶגּוֹנְנוּ עָלַי כְּמוֹ סֶכֶר

מִכָּל פְּחָדֵַי שֶאַבָּא שָם אִלֵּץ אוֹתָם לַחְדֹּל.

אָז אֵלֶּה הֵם אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶל יַלְדוּתִי

שֶכָּל שָנָה, בְּחַג סֻכּוֹת, חוֹזְרִים לִהְיוֹת אִתִּי.

הַהֲדַס הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר שֶזָּכוּר לִי הַיּוֹם מֵאַרְבַּעַת

הַמִּינִים שֶבְּתוֹךְ סֻכָּתֵנוּ

נִרְאוּ בֵּין הַרְבֵּה אֻשְפִּיזִים

הָיְתָה יַלְדָּה, בַּת הַשְּכֵנִים, הֲדַס, שֶלֹּא יָדְעָה אָז

אֶת מָה שֶלֹּא אָמַרְתִּי לָהּ

גַם בְּלִי שוּם חֲרוּזִים...

וְאוֹתָהּ עֲרָבָה יְרֻקָּה שֶשִּפְעַת עֲנָפֶיהָ טְמוּנָה עוֹד

בְּתוֹךְ "סְלִיק" זִכְרוֹנוֹת חַג סֻכּוֹת שֶהָיוּ לִי סִבָּה לִמְסִבָּה

הָיוּ צַמּוֹת אוֹתָהּ יַלְדָּה,

שֶהִיא כְּבָר לֹא קְטַנָּה עוֹד

וְאִם הִיא כָּאן נִזְכֶּרֶת בִּי כְּמוֹ שֶנִּזְכַּרְתִּי בָּהּ

אָז זֹאתִי כְּבָר סִבָּה, מִלְּבַד אַרְבַּעַת הַמִּינִים,

שֶתִּתְקַשֵּר אֵלַי אַחְרֵי כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שָנִים...

וְאֵלֶּה הֵם אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶל יַלְדוּתִי

שֶכָּל שָנָה, בְּחַג סֻכּוֹת, חוֹזְרִים לִהְיוֹת אִתִּי.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק נ"ב. שני קילוחים שאני לא יכול לשכוח:

אחד בעמק האלה ואחד על הגלבוע

אחרי היומיים הגשומים בכפר הערבי לג'ון, אנו חוזרים למנסורה הנראית לנו עכשיו כגן עדן. המפקדים מוצאים לנו כל מיני משימות כמו טיול לכרמל, טיפוס למוחרקה. או נסיעה לנבי יושע לטעת עצים. בין לבין אנו חיים משמועות.

השמועה הכי טובה היא על חופשה הממתינה לנו בפתח. החופשה ממתינה וממתינה וכשאנחנו כבר לא מאמינים שתגיע, היא מגיעה. אנו יוצאים לתל אביב לחופשה של שבוע תמים, שבו אני יוצא מדי פעם לסיבובי ציד ברחובות העיר.

פעם אחת כמעט הצלחתי להעלות בחכתי דגיג דקיק, אך גם הוא התחמק מידי. היתה זו נערה נחמדה שישבה לידי בכיתה ו' והכל קראו לה "פשוש" בשל ממדיה הקטנים והדקיקים. עמדנו בפינת רחוב ספיר הסמוך לביתה וקישקשנו, הרגשתי שהיא מוכנה להמשיך לדבר איתי עוד ועוד וכבר כמעט העזתי להציע לה שאולי, אם במקרה אין לה מה לעשות בערב והיא רוצה לצאת לראות איזה סרט, אז אני מוכן להרהר במצב.

עוד אני אומר לעצמי "עכשיו או בכלל לא!"  – ולרחוב מגיע יהודה לדר, שלמד איתנו באותה כיתה והיה מאוהב בה מאז. החלפנו טפיחות כתף ועד מהרה הבנתי שהם חברים והוא בא לקחתה לסרט. מיד התנצלתי שאני נורא ממהר ונפרדנו לשלום בלי שהם ינסו לעכב אותי.

למחרת, ביום החופש האחרון, אנו נפגשים בבוקר  ליד "הבימה"  ויוצאים לטיול.

22.2.49 יום שני – נוסעים לראות את מקום ההתיישבות. המקום עושה רושם מעורר תקוות.

נוסעים על כביש ירושלים  במשאית  צבאית שנוהג בה ארתור שביט, חבר ההכשרה שלנו. בהר טוב פונים ימינה. הכביש עשוי אבני נחל עגלגלות ואנו מקפצים במשאית הרועדת כל הדרך. חולפים לצידו של מנזר בית ג'אמל המשקיף עלינו מלמעלה, וממשיכים לקרטע בין גבעות של עצי אלה ואלון שעדרי העזים לא נתנו להם לצמוח לעצים. אחרי עוד כמה קילומטרים המשאית מתחילה להאט ולהשמיע קולות התאמצות. כשהיא מגיעה למרומי הגבעה, שבגינה האטה, נפעם לבנו למראה שנגלה לעינינו פתאום.

היינו במבואות  הכפר הערבי זאכריה, שלמרגלות בתיו הציוריים  נפרש עמק  ובו שדות ירוקים  מרהיב ביופיו. בהמשכו הפונה מזרחה נפלט ממנו נחל אבנים לבנות, המתפתל לתוך עמק צר וארוך, ושם  מתחיל עמק האלה הידוע.

היה זה מראה מפתיע, שבשנים הבאות, כל פעם כשהיינו חוזרים לקיבוץ, הוא היה מפעים את ליבנו מחדש. היום, לצערי, הקסם נעלם, כי תוך סלילת הכביש החדש שהחליף את דרך האבנים המשובשת, הנמיכו הבולדוזרים את הגבעה והכניסה של היום  לעמק האלה מאבדת את קסמה.

באותה נסיעה ראשונה, כשעברנו את  זאכריה, רצו אחרינו כל ילדי הכפר וצעקו: "בקשיש! בקשיש!"

אי אפשר להימלט מההשוואה בין אז, ובין הימים שלפני מלחמת העצמאות.  בימים שלפני המלחמה, כשהיינו עוברים בכפריהם  ברכב או ברגל,  הם לא צעקו "בקשיש" אלא זרקו אבנים. והנה ימות המשיח, כבר לא זורקים אבנים. 

השארנו את הכפר הערבי מאחורינו והגענו להצטלבות שבה ניצב שלט עוד מימי המנדט. השלט מורה שהפנייה שמאלה מובילה לבית לחם, וההמשך דרומה לבית ג'וברין. ממערב להצטלבות התרוממה גבעה חשופת עצים שנראתה  מושפלת לעומת הר עזקה שהתנשא מאחוריה. אנו מתבשרים  שעל הגבעה הנמוכה והעגלגלה הזאת  נקים את הקיבוץ שלנו, ואני לא זוכר שהיתה התרגשות מיוחדת. אני זוכר רק שקפצנו מהרכב,  טיפסנו במפוזר עד אל ראש התל וצפינו על עמק האלה שהתמשך מולנו מזרחה ונעלם תוך פנייה דרומה. במרכז העמק המתארך התפתל, כשהוא מופיע ונעלם, ואדי סאמט (הנקרא היום נחל האלה) שהדליק את דמיוננו עם חלוקי האבן  שרצפו אותו.

היה זה בהחלט  נוף שובה לב ואם זה היה תלוי בנו, היינו מוכנים להתיישב על  הגבעה הזאת כבר באותו יום. בשנים הבאות כשהסתובבתי בעמק, רכוב על סוסה צולעת, ניסיתי למצוא את הנקודה שבה היה יכול  להתנהל הקרב בין דוד לגולית, אך ללא הצלחה. לעומת זאת מצאתי מקום מתאים ליד תל שכה שבו תיכננתי לנצל את אותו קרב היסטורי למופע רב משתתפים, היכול להפוך לאחד מענפי הקיבוץ. ניסיתי למכור את הרעיון הזה לראשי המועצה האזורית, גם אחרי שעזבתי את הקיבוץ,  כלם אמרו יופי של רעיון,  אך מאחר שלא נלחמתי עליו, הוא נשאר עד היום בגדר תוכנית בלבד.

אחרי ששבענו מהנוף והתחלנו לרדת שמעתי את יהודה וולפנזון, הביריון של ההכשרה, מכריז: "מה זה? אין כאן אפילו עץ אחד שאפשר להשתין עליו?" 

אחר כך, באקט של שובבות, נעמד והחל לפתוח את החנות. הבנות פרצו מיד בצריחות הזדעזעות ורצו למטה כעדת אווזות מקרקרות. כשהתרוקנה הגבעה מהבנות, העזו  גם הבנים האחרים לעצור בדרכם כדי להרוות את האדמה. היום  מכוסה האדמה הזאת בחורש נאה, מעשה ידיה של הקרן הקיימת, ושוב לא תמצא עליה בנות הדוהרות למטה בזעקות היסטריות. 

הקיבוץ שלנו, שהוקם בסוף אותה שנה, עלה באופן זמני לכפר הערבי בית נטיף שבו נמצא בית שיח', שבחדריו השתכנו אנשי החלוץ של הגרעין. יותר מאוחר, כשבאו כל אנשי הגרעין והגיע הזמן לעבור לנקודת הקבע, זנחה מחלקת ההתיישבות את הגבעה הרווייה שבהצטלבות, ועל דעת הגרעין נבחרה  גבעה אחרת במרכזו של העמק התנ"כי, גבעה שעליה שוכן היום קיבוץ נתיב הל"ה.

למחרת אנו מוצאים את עצמנו שוב במחנה מנסורה ושם מבשרים לנו שישנו משלט אחד על הגלבוע, שאנשיו מחכים בקוצר רוח שיבואו להחליף אותם.

רביעי 24.2.49 – לפי התוכנית היתה צריכה להופיע הערב להקת עודד. זו לא הופיעה, אז החלט לערוך מסיבת איחוד (עם הגח"ל מפלוגה א') – אך אלה לא היו, אז הוחלט על מסיבת פרידה (לקראת העלייה למשלט) אך לא היה חומר למסיבה והחליטו לעשות מקהלה. למנצח לא היה כיף לנצח, אז החליטו על שירה בציבור.

חמישי 25.2.49 – עליה על משלט הברקן שעל הגלבוע.

 ביום חמישי 25.2.49 מזכיר לנו יוסקה עובד שהמלחמה עוד לא הסתיימה, ועלינו להמשיך להגן על גבולות הארץ. בהזדמנות זאת אנו נפרדים מיגאל סלע, העולה עם הכשרת "אבוקה" להקים את קיבוץ ראש הנקרה ולהגן משם על צפון המדינה. את מקומו של יגאל ממלא מ"כ חדש, מורו, שסיים זה עתה קורס מפקדי כיתות והוא נלהב למלא את תפקידו החדש. למורו (קיצור של מרדכי)  שיער בצבע חום אדמדם ועור פנים חלק ויפה. אמרו עליו שהוא בחור נחמד, לוחם מצויין ומלא כוונות טובות. החיסרון היחיד שלו – כך סיפר לנו אחד שלמד איתו באותה כיתה – שהכוונות שלו אף פעם לא מצליחות.

לפקודתו של יוסקה אנו מתפזרים, כדי לארוז את הציוד ולנקות את הנשק. כעבור שעה מגיע שבתאי עם המשאית שלו וכולנו עולים עליה. שבתאי לא מדבר איתי מאז ליל מגידו ועל סילקה הוא אפילו לא מסתכל.

כשאני שואל אותו אם אני יכול לשבת לצידו בקבינה, הוא מעיף בי מבט כל כך זועם, עד שאני בטוח שאם היה לו אקדח ביד, היה יורה בי.

סוף סוף נוסעים ומגיעים בצהריים לסביבות קיבוץ תל עמל. שם, בין הסחנה למרגלות הגלבוע, יורדים מהמשאית, עומסים את הציוד האישי על גבנו ועולים בשביל תלול ומפותל על הר ברקן, הגבוה בהרי גלבוע הפונים מזרחה. ברכב אי אפשר להגיע אל הרכס, ומי שמביא לנו את האוכל והמים  היא שיירת פרדות העולה ויורדת בהר באותו שביל המשמש גם אותנו.

על ההר אנו מוצאים שלושה צריפי פח, וזה מעלה את המורל, כי עד כה במשלטים ישנו תמיד בחפירות. מה שלא לקחנו בחשבון זה את לילות הקור אשר ציפו לנו מתחת גגות הפח הדק.

מורו מוביל אותנו, כיתתו החדשה, אל אחד הצריפים ולמראה מיטות הקומתיים הניצבות בו, מתלהב ומכריז: "חבר'ה! קיבלנו חדר בבית מלון!" בוחר לעצמו מיטה ליד הפתח ומרשה לכל אחד לבחור מיטה כרצונו.  

במרכז הצריף, שרצפתו אדמת חֵמָר הדוקה, אנו מוצאים שרידי מדורה. מורו הנלהב מחליט מיד להדליק אש ולהרתיח מים ולעשות תה שיחמם  לנו את העצמות. למזלנו מתגלגלים בצריף קופסאות שימורי-מלפפונים ריקות, מורו בוחר את אחת  הגדולות שבהן מרוקן לתוכה מים מהמימייה שלו, ומבקש שיביאו לו עוד מימיות כדי להשלים את המכסה.  יענקלה הוציא מתיק העזרה ראשונה שלו מטפחת גדולה, צרר בה עלי תה דקיקים וטבל אותה במים הרותחים , עד ששינו את צבעם לחום כהה. גם סוכר יש לנו בשפע ומורו לא חוסך. כוסות אין לנו, אבל לחלק מאתנו יש מסטנגים ואחרים בוחרים קופסאות שימורים קטנות, הנראות נקיות והופכים אותן לספלים, כשהמכסה המקופל שלהן משמש כידית. גם אני מוצא קופסה כזאת , שעליה מדבקה המלמדת שבמקורה  היתה זו קופסת שעועית. התה מתוק מאוד וטעים. אני לוגם אותו בהנאה ושואל את עצמי מדוע אמרו על מורו שהכוונות הטובות שלו לא מצליחות, דווקא נראה לי בחור לעניין, ורעיון התה בהחלט ראוי לשבח.  

בצריף הפח עומדות כעשר מיטות קומתיים, בדרך כלל אני אוהב לישון על המיטה העליונה, אבל מתוך התחשבות בסילקה, אני מסדר לי את אחת המיטות התחתונות ופורש לסילקה על הארץ לצידי שקים ריקים.

באמצע הלילה אני מתעורר למשמע טיפות גשם המתחילות להתדפק על גג הפח. לגשם ולקור הלילי יש השפעה מכווצת על שלפוחית השתן, אבל למי יש חשק לצאת החוצה בגשם.  הכורח מוליד את הרעיון המושיע, הרי מתגלגלים בצריף כמה קופסאות ריקות, למה לא לנצל אותן?

אני מוצא קופסה כזאת, ועד מהרה  מרגיש הקלה רבה. כאשר הקופסה מתמלאת והשלפוחית מתרוקנת, אני שומע צליל של סילון הבוקע מהמיטה שמולי. עיניי, המתרגלות לאפלולית, רואות את מנשקה המשתין, תוך שכיבה על הצד, לתוך קופסת פח ריקה.

עכשיו אני מבין שכל הקופסאות הריקות לא נועדו לשתיית תה, ואם הייתי יותר אמיץ, הייתי מרוקן את הקופסה המלאה שלי על ראשו של מורו.

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

אִמִּי

אִשָּׁה כָּל כָּךְ עֶקְרוֹנִית

בְּטוּחָה הָיְתָה תָּמִיד

שֶׁרָחֵל אִמֵּנוּ בּוֹכָה

בְּיִידִישׁ

(*)

סִפּוּר קָטָן. זָקֵן אֶחָד סַקְרָן שָׁאַל אִשָּׁה צְעִירָה

שֶׁיָּשְׁבָה בְּסָמוּךְ אִם מֻתָּר לוֹ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ שְׁאֵלָה.

לָמָּה לֹא, אָמְרָה הַנַּעֲרָה. הַאִם אַתְּ מְצַפָּה לְמַשֶּׁהוּ

מֵהֶעָתִיד, שָׁאַל הַזָּקֵן. לֹא יוֹדַעַת, הֵשִׁיבָה הַנַּעֲרָה,

אֲבָל אֲנִי כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה לִקְרָאתוֹ. דִּבְרֵי הַנַּעֲרָה

עוֹרְרוּ אֶת לִבּוֹ, וְהוּא צָחַק. מַשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר,

שָׁאֲלָה הַנַּעֲרָה. לֹא כְלוּם, אָמַר הַזָּקֵן. צָחַקְתָּ,

אוֹמֶרֶת הַנַּעֲרָה. מִשִּׂמְחָה, אוֹמֵר הַזָּקֵן. מִשִּׂמְחָה,

חוֹזֵר וְאוֹמֵר הַזָּקֵן, נַעֲרָתִי. קְצֵה הָאֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב

לִפְעָמִים לִמְקוֹמוֹת מוּזָרִים.

(*)

הַבָּרָד בַּחוּץ דָּמָה לְשֶׁלֶג.

הָעִיר דָּמְתָה לְלֵיצָן.

וְלִי לֹא הָיְתָה עֵצָה.

(*)

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל עֵץ שֶׁהִשִּׁיר אֶת עָלָיו,

וְהָרוּחַ, כְּמוֹ צִפּוֹר בֵּיתִית,

עוֹבֶרֶת בּוֹ, לְהַזְכִּיר לוֹ.

(*)

זְכוּת יְקָרָה הִיא שֶׁנִּשְׁלֶלֶת

מֵאֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם מוֹלֶדֶת:

הַחֵרוּת לְוַתֵּר עָלֶיהָ.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

באבל על מותו של המשורר והמנקד הצנוע

תנחום אבגר

בגיל 69

יהי זיכרו ברוך

* * *

עמוס גלבוע

המעורבות הרוסית בסוריה כמו פלישת "הפליטים" לאירופה – ההשלכות הראשונות של הסכם הגרעין עם איראן

רוסיה היא זאת הנמצאת עכשיו בעמדת כוח באזור, ולצידה איראן בעלת בריתה. היא זאת שכנראה תנסה להכתיב תנאים לארה"ב במה שנוגע ל"הסדר מדיני" בסוריה. אבל, ההכרעה בסוריה תיפול בשדה הקרב ולא בפשרה מדינית. המעורבות הרוסית רק תאריך להרבה זמן את המשבר הסורי על כל צרותיו, הרוגיו ופליטיו.

בספטמבר 2013 הציל פוטין את בשאר אסד מפני תקיפה אמריקאית שהיתה עשויה להביא לידי נפילת משטרו. אלה היו הימים טרם עליית דאע"ש בשמי המזרח התיכון ובזירה העולמית.  הפיתיון שפוטין זרק לאובמה היה זה: בשאר אסד יוותר על הנשק הכימי שברשותו, ובתמורה אתם לא תתקפו, ותניחו לאסד להמשיך ולטבוח בבני עמו כטוב בעיניו, לא בנשק כימי, אבל בחביות נפץ המושלכות מהאוויר.

אובמה שש לקבל את העיסקה. ההרג בסוריה נמשך, המשבר הסורי רק התעצם.

בספטמבר 2015 מציב פוטין דגל רוסי צבאי בלטקיה, הטריטוריה העלאווית של אסד,  ומכריז: אנחנו כאן על מנת לסייע לאסד וכדי להילחם בדאע"ש. פוטין מציג את עצמו כיורש של ברה"מ, מעצמת העל שעד לפני כ-25 שנים עמדה בראש גוש עולמי שנאבק בגוש העולמי השני, המערבי, בהנהגת ארה"ב.

ובכן, רוסיה של היום אינה בשום אופן מנהיגת גוש עולמי, רחוק מזה. יש לה אומנם חימוש גרעיני המסוגל להשמיד את כל העולם, וחימוש צבאי מתקדם ביותר, אך היד שלה, המחזיקה בחרב הצבאית – היא חלשה וקטנה, כשכלכלתה בשפל. אבל, במה שנוגע למזרח התיכון, שבזמנו הוגדר ע"י הרוסים "כגובל בגבולות הדרומיים שלנו", כנראה שהאינטרס ההיסטורי הרוסי לא השתנה: להיות בעלי ההשפעה המעצמתיים באזור. במקרה הסורי, בעל הברית  האזורי של הרוסים היא איראן, והחיילים שלה הם לוחמי חיזבאללה ונאמני משטר אסד.

מה דחף את פוטין דווקא עכשיו לנקוט במהלך שלו בסוריה? מצבו הרע של אסד? – אך דומני שהמניע האסטרטגי המרכזי הוא הסכם הגרעין עם איראן. כי מה שמתרחש עכשיו בסוריה הוא אחת התוצאות ארוכות הטווח של ההסכם הגרוע הזה. זה הסכם שנתן לאיראן מעמד עולמי מוכר של מעצמה אזורית מכובדת וראויה, "לוחמת אמיצה בטרור" מצד אחד, ומצד שני הנחיל לעולם ולאזור את הדימוי (הנכון או השגוי) של ממשל אמריקאי חלש, הססן, המפחד מהצל של עצמו. נוצרה כאן הזדמנות אסטרטגית שפוטין מיהר לנצלה, ושכנראה תואמה עם איראן בשני ביקוריו במוסקבה של מפקד משמרות המהפכה האיראני, מיד בעקבות חתימת ההסכם.

כפי שהדברים נראים עכשיו, המטרה המדינית  הרוסית  אינה רק  להציל את אסד, אלא  יותר מכך: מתוך עמדת כוח וקביעת כללי משחק, להביא לכך שמה שנקרא הגוש המערבי, יכיר בלגיטימיות של המשטר הרצחני של אסד. ארה"ב  נגררת לכך. אין לה שום קלף בזירה הסורית.    אם מישהו באירופה ובארה"ב משלה את עצמו שניתן יהיה להגיע להסכם ולפיו אסד ימשיך בתפקידו בתקופת ביניים מוסכמת  שלאחריה יסתלק, הרי שהוא חי בעולם המתוק של חלומות ילדים. פוטין ומשמרות המהפכה של איראן יתנו לאסד אינפוזיה עד לרגע האחרון, אם יגיע. הם שם לא כדי שהוא יסתלק!

אבל, לדעתי, שום הסכם מדיני אינו אפשרי בסוריה בטווח הנראה לעין. ההכרעה שם תיפול  בשטח, בשדות הקרב. לפחות כאן הרוסים רוצים להשפיע במשהו. רק כוח יבשתי גדול, ואת זה יוכלו לספק רק האיראנים, יוכל אולי להביא לידי הכרעה צבאית.

לכן, במבט קדימה אני מעריך שסך כל המעורבות הרוסית הצבאית רק יגרום להמשך המשבר הסורי, על צרותיו והרוגיו ופליטיו. מורסה אזורית רב שנתית, מלווה בפעלתנות סרק מדינית!

ומה לגבי ההשלכות ביחס לישראל? 

להמשך החג!

* * *

סרטון מקסים! לא להחמיץ. אם נותר בכם קמצוץ של געגוע לציונות בלי מרכאות, לחלוציות אמיתית מרגשת. הקדישו את הדקות הבאות לסרטון הזה. לא תצטערו. היו ימים! האם הם חלפו ואינם?

קישור לסרט שהוכן על יישובי ההר – יראון סאסא וברעם:

https://www.youtube.com/watch?v=CpUpgo5bl8U

* * *

בוקר טוב אירופה!

[פרסום חוזר ללא ציון מקור]

שלום לך יבשת יקרה. כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך כמה מילים, בתור שכן קרוב,
כאן מהמזרח התיכון, בתור מי שאוהב לטייל בנופייך היפים, ובתור מי שהוריו וכל שורשיו
ושורשי עמו נמצאים ונטועים אי שם ברחבי היבשת.

בסך הכול היית לנו לבית במשך אלפי שנים, וביתר נוכחות באלף השנים האחרונות. ידענו
ימים יפים של שכנות טובה, שגשוג כלכלי תרבותי ורוחני, ושותפות בחיינו ביבשת, כמו
שגם ידענו, ועוד איך ידענו, גם ימים קשים של שנאה, גירושים, השפלות ועלילות.

איכשהו שרדנו. גם אנחנו וגם את. לצערנו ולבושתך, את הרומן שלנו איתך, יבשת יקרה,
לא אנחנו בחרנו לסיים. יכולנו לחיות בשכנות טובה ובשיתוף פעולה עוד שנים רבות, אלא
שמטעמים השמורים עימך בחרת לסיים ולחסל את השותפות הזו – תרתי משמע. על אדמתך
נרקמה התוכנית, על אדמתך נבנו המחנות, על אדמתך נעו הרכבות, על אדמתך נחפרו הקברים,
אל נהרותייך זרם הדם, ותוך זמן קצר גדעת נוכחות יהודית משמעותית של אלף שנה. מיליוני
אזרחים יהודים נאמנים חיסלת וגירשת מתוכך. חיסלת לא רק את חייהם, אלא את כל תרומתם
לתרבות, לכלכלה, לאמנות, לרוח, לאקדמיה, לספרות, לרפואה, להשכלה, למסחר, לבנקאות,
ולחיים בכלל.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך, ולא יצא. אלא שהשבוע, לאחר שראיתי שני דברים –
החלטתי שאני ממש חייב להגיד לך כמה מילים.

האחד, ראיתי דוחות של כל מיני מומחים מתחום הדמוגרפיה, הסוציולוגיה וכדומה, הטוענים שתוך שנים ספורות, את אירופה, הופכת להיות מוסלמית. בחלק ממדינות אירופה כבר עכשיו חמישים אחוז מהלידות הן של מוסלמים. אם נוסיף לזה את מיעוט הילודה של האירופאים שאינם מוסלמים ואת נתוני ההגירה, לא ירחק היום – יש אומרים תוך 10-20 שנה – שאת, אירופה הלבנה והנוצרית, תהפכי להיות יבשת מוסלמית.

נכון שאת מנסה להילחם בקרבות מאסף נגד התופעה – נגד המסגדים בשוויץ, נגד הרעלות
של הנשים בצרפת, נגד ההגירה, ועוד כל מיני דברים בקטנה, אבל גם את יודעת שאת הרכבת
הזו אי-אפשר לעצור. במרכז לונדון היתה תוכנית לבנות את המסגד הגדול ביותר בעולם, ואף
אחד לא יצליח לאסור על האישה המוסלמית לעטות את הרעלה. נשות אירופה הליברליות
והנאורות, החשופות והמתירניות, יודעות היטב שעוד עשוי להגיע יום שהאסלאם הקיצוני
יצבור כוח והחגיגה הזו תיגמר.

השני, ראיתי גם את אזהרת המסע של מדינות רבות המזהירות את תושביהן מאירופה,
מפחד הטרור. וכבר אמר מי שאמר (ולאו דווקא יהודי) שנכון שלא כל המוסלמים טרוריסטים,
אבל משום מה כל (או רוב...) הטרוריסטים הם מוסלמים.

לאט-לאט יבשת שכנה ויקרה את מתחילה להבין עם מי יש לך עסק. איזו דת ואיזו תרבות
מביא עימו האסלאם הקיצוני. פתאום את מגלה מהי שנאה ומהי תרבות של שאהידים, מהם
חוסר סובלנות וחוסר פתיחות, מהם ניכור לדמוקרטיה אמיתית ולזכויות אדם ואישה.

פתאום האסלאם הקיצוני נתקע לאירופה בגרון. לא להקיא ולא לבלוע. אי-אפשר להקיא
כי זה מיד גזענות וזכויות אדם וכל הבלה-בלה הרגיל, אבל גם אי אפשר לבלוע, כי התרבות
האירופאית הלבנה הדמוקרטית הליברלית והנוצרית לא יכולה להכיל אלמנטים כה קיצוניים
של תרבות ודת. זה ייגמר בפיצוץ. תרתי משמע.

יבשת יקרה, אין ואקום בעולם. גירשת וחיסלת אותנו, וקיבלת במקום את העולם המוסלמי.
בהתחלה זה היה לך נחמד, קצת אווירה ים-תיכונית, קצת אוריינטליות, קצת משב רוח מזרחי,
אלא שעם זה הגיעה גם הסופה של האסלאם הקיצוני, שמאיים לשטוף אותך שכנתנו היקרה.

עכשיו את מתחילה לאכול את מה שבישלת. פתאום את מוצאת נשים ברעלות, קנאות בעיניים ומסגדים תחת כל עץ רענן. פתאום צריך להתמודד עם ילודה, תרבות בעלת סממנים קיצוניים, טרור ואלימות שאותם טיפחת ומהם התעלמת.

לא תוכלי להכחיש עוד זמן רב. העימות כבר פה. אנחנו, לצערנו, כבר מומחים בזה, למרות שגם אצלנו לא חסרים הנאיביים והצדקנים.

בפעם הראשונה כשבורא העולם החליט להחריב את עולמו כתוצאה מהתנהגות ברואיו, הוא
הסכים לתת לאנושות צ'אנס נוסף, מועד ב'. הוא ביקש מנוח להיכנס אל התיבה כדי לנסות
ולייצר גרעין ויסוד חדש לעולם, גרעין שאולי תצא ממנו אנושות ראויה יותר. התיבה היתה
הסיכוי של העולם, המקלט לרגע.

האם תשכילי, אירופה היקרה, להכין לך מבעוד יום תיבת נוח פיזית ותרבותית כדי לשרוד
ולשמר את עצמך? או שמא הכוחנות, השחצנות והצביעות לא יאפשרו לך להודות באסון
שהמטת על עצמך במו ידייך, ובעצם את היום יבשת שחיה על זמן שאול?

בברכה,

השכן היהודי מהמזרח התיכון

* * *

אינדיאני קנדי במכתב נוקב לפלשתינים

פורסם על ידֵי ראיין בלרוז

פלשתינים יקרים,

עלינו להבהיר מיספר סוגיות. אינכם יכולים לטעון שאתם נתונים לרצח עם כאשר האוכלוסייה שלכם מתרבה בקצב מהיר. כבן למשפחה שחוותה רצח עם אני יכול לומר לכם שעליכם לחדול מדברי הבל ורעות רוח אלה.

ניסיונכם אינו דומה כלל למה שהתושבים הילידים באמריקה עברו. איש לא כפה עליכם לאמץ שפת דיבור זרה ולעבוד אלוהים אחרים. איש לא גזל מכם את המקומות הקדושים.

למעשה, אתם, כן אתם, פעלתם בדרך זו. אתם חמסתם את המקומות הקדושים, כפיתם על התושבים הילידים לדבר ערבית ולעבוד את אלוהים כמוסלמים. אשר על כן, הימנעו גם מטענות אלה.

מעולם לא ניהלתם מאבק למען זכויות אזרחיות בדומה לשחורים באמריקה. כדי להשיג זכויות שוות השחורים באמריקה לא פוצצו אוטובוסים המסיעים ילדים לבתי הספר או פיצריות שבהם נמצאים תלמידים. הם גם לא קראו פעם אחר פעם לזרוק את הלבנים לים.

אינכם נתונים לרדיפה בדומה להומואים על דבר מה שאינו בשליטתכם. איש אינו משליך אתכם מגגות בניינים בגלל אהבה אסורה. אשר על כן, חידלו מלהשמיע טענות אלה, ובפרט לאור העובדה שאנו מודעים היטב לכך שהחברה שלכם לא רק ששונאת הומוסקסואלים, אלא אף רודפת אותם באופן פעיל. אתם אלה שזורקים אותם מבניינים.

הטענות שלכם על גזילת זכויותיכם אינן מחזיקות מים. אתם גנבתם את הזהות ה"פלשתינית". לפני מלחמת העולם השנייה, מונח זה התייחס ליהודים. אבל, אתם יכולים להחזיק בו. מדובר בביטוי קולוניאליסטי, ואני בטוח שחבריי היהודים אינם רוצים בו. הם מעדיפים להיקרא יהודים, עברים, בני ישראל או ישראלים. אתם יכולים אפוא לקחת את האשפה הקולוניאליסטית וללכת לעזאזל.

אתם סבורים שהמאבק שלכם הוא היחיד בעולם שנודעת לו משמעות, וכאשר מישהו אחר מעז לחוות טרגדיה אתם קופצים מיד כדי למנוע ממנו את לדבר רצוף חמש דקות בטלוויזיה מבלי שתזכירו את המאבק שלכם.

פרגוסון? (מהומות השחורות בעיר פרגוסון במדינת מיזורי שבארה"ב על רקע הריגת צעיר שחור בידי שוטר). שתלך לעזאזל פרגוסון. הסיסמה היא: מפרגוסון לפלשתין!

לחיי השחורים משמעות? ממש לא.

אתם הייתם צריכים לעשות שימוש בתגית Blacklivesmatter, אבל אתם בחרתם בתגית palestianianlivesmatter, בגלל שאתם מרוכזים רק בעצמכם.

טיהור אתני? הסבירו לי מדוע שיעור היהודים במדינות ערב או בשטחים הנשלטים ע"י הרשות הפלסטינית מסתכם ב-0 אחוזים, ולעומת זאת כשני מיליון ערבים חיים בשטחים הנשלטים בידי יהודים? אני סבור, שנתונים אלה מלמדים היטב מי הגורם שמבצע טיהור אתני.

לא נשב עוד בחיבוק ידיים? (תנועת המחאה האינדיאנית Idle no more), זכויות העמים הילידים? לא עבורכם. אתם בחרתם ב"פלשתין ניצבת בסולידריות עם תנועת לא נשב עוד בחיבוק ידיים" וב"פלשתין תומכת בזכויות העמים הילידים", אפילו כאשר בברור אינכם תומכים בתנועות אלה. איש לא הציע לתת לנו מדינה, כאשר אנו חיים על אדמותינו ההיסטוריות.

השיבו את הבנות שלנו? הציבור מחה נגד חטיפת תלמידות נוצריות בידי מוסלמים בניגריה, ואתם הצלחתם לשרבב את פלשתין לסיפור. לא להאמין, אתם לבטח מתלוצצים. הודו בכך.

המאבק של העמים הילידים באמריקה נגד הקולוניאליזם? אצלכם זה תמיד מ"אי הצב לפלשתין", למרות שכל ילד בכיתה ג' יודע שהערבים הם הקולוניאליסטים אשר כבשו את כל האזור במאה השביעית, רצחו וכפו על העמים הילידים להתאסלם. אתם אינכם התושבים המקוריים של האדמות אשר אתם טוענים לבעלות עליהן. חיזרו אחריי: "יהודים מקורם באזור יהודה, והערבים מקורם באזור ערב." אתם יכולים לחיות שם במקום לדכא עמים אחרים.

כאשר שלושה צעירים יהודיים נחטפו (לאחר מכן נרצחו) – אתם חגגתם, חילקתם סוכריות, חייכתם מאוזן לאוזן והצטלמתם עם סימני וי באצבעות לאות שמחה על המעשה האכזרי, ובה בעת היתה לכם עזות המצח והחוצפה לעשות שימוש בתגית "השיבו את הבנים שלנו."

עתה, כאשר גופת ילד נשטפה לחוף טורקיה, קורבן של עולם שאינו מגלה איכפתיות ואשר איפשר לסכסוך בסוריה ולעליית כוחו של דאעש לגרום למותם של מאות אלפים – אתם מתמקדים באובססיביות ב"סבל של הפלשתינים" וקופצים מיד לנצל את מותו של הילד? בושה! בושה! אם היה לכם מצפון היה עליכם לחוש בושה.

יכולתי להמשיך עוד ועוד, שכן, ואהיה כן עימכם, בכל טרגדיה שראיתי בעולם בעשורים האחרונים, תמיד השתרבב המשפט, "אך האם ראית מה היהודים עושים לפלשתינים?" אתם הפכתם לטפילי טרגדיות. אתם אינכם חווים טרגדיה, ולכן אתם מגזימים ומעוותים ללא בושה.

כן, אני רואה מה קורה בעזה ובשטחי הרשות הפלשתינית, ואין הדבר קרוב כלל ועיקר לטענותיכם. הגיעה העת שתתבגרו. לא כל דבר קשור אליכם. לא כל פליט צריך לזכות בתואר פליט במשך 67 שנים. חלק מאיתנו נעו קדימה בחייהם, אחרים אינם גונבים מבני עמם ומנציחים את הסכסוך כדי להמשיך לזכות בכסף.

אתם מעוניינים לדעת את האמת? זו הסיבה מדוע לפלסטינים אין הישגים שהם יכולים להתגאות בהם.

כלל ללא הערכה,

ראיין בלרוז

הערה: הרגישו חופשי לחוש נפגעים. לא איכפת לי.

אודות ראיין בלרוז: ראיין בלרוז נימנה על ה-Métis בצפון אלברטה. אביו, מרווין בלרוז, היה שותף לניסוח החוק Métis Settlements Act שאושר ב-1990 ע"י הפרלמנט של אלברטה, ואשר עיגן בחקיקה את זכויות האינדיאנים על הקרקע. ראיין ייסד את הארגוןCanadians For Accountability העוסק בדיפלומטיה ציבורית, והינו חבר פעיל בתנועת Idle No More. בנוסף, ראיין חבר בארגון Calgary United with Israel והוא נחשב לציוני בעמדותיו.

לפוסט המקורי באנגלית: http://en.cijnews.com/?p=5745

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

26.

בַּחַיִּים אֲנִי לֹא יִסְלַח

לְכָל מִי שֶׁלֹא הִכִּיר

בַּגְּאוֹנִיּוּת שָׁלִּי –

וַאֲפִלּוּ אִם אֶצְטָרֵךְ לִלְמֹד

הַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת

לְשֵׁם כָּךְ.

27.

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

אִם אֶהְיֶה מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה

וַאֲנִי יוֹדַעַת מָה הַתְּשׁוּבָה –

הַשִּׁירִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת חֲזָקִים מִמֶּנִּי,

אֲנִי סוֹבֶלֶת מִכְּאֵבֵי-רֹאש

וּמִתַּת-תְּזוּנָה

רוּחָנִית –

סוֹפִי יִהְיֶה רַע

אוֹ שֶׁאֶהְיֶה אִשָּׁה עֲשִׁירָה מְאֹד

וּמְפֻנֶּקֶת –

תַּחַת מִזְּכוּכִית יִהְיֶה לִי

וְשָׁדַיִם מֵחַרְסִינָה.

28.

אֲנִי כְּבָר מְחַכֶּה לַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶצְטָרֵךְ

לַקוּם בַּבֹּקֶר –

וְשֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַעֲבֹר כָּכָה אֶת הַחַיִּים

אַפְּרַקְדָּן –

וְלַעֲשׂוֹת רַק מַה שֶּׁמִתְחַשֵּׁק וַאֲפִלּוּ

שֶׁיִּהְיוּ לִי פִּצְעֵי-לַחַץ בַּגַּב

וְיַבָּלוֹת עַל הַקָּטָן –

וְרַק שֶׁלֹּא אָמוּת בַּמִּלְחָמָה

הַבָּאָה –

29.

אִם אֲנִי צוֹמַחַת בִּמְדִינָה

דּוּ-לְאֻמִּית

חֵצִי מִמֶּנִּי שַׁיָּיך לָעַרְבִים

וְחֵצִי לַיְּהוּדִים –

וּמָה עִם הַדָּתִיִּים,

אֵיפֹה הֵם –

אֵיפֹה הֵם

יְנַשְּׁקוּ לִי?

30.

לְיַד וֶנֶצְיָה נִמְצָא אִי קָטָן וְאָרֹךְ, לִידוֹ,

וּבוֹ חוֹף רַחֲצָה וְקָאזִינוֹ –

וְהַמְּכוֹנִיּוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת בּוֹ כְּמֹו

מְסֻמָּמוֹת –

מֶרְחַקִּים שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר בָּרֶגֶל –

אָז לְשֵׁם מָה אֲנִי צָרִיךְ מְכוֹנִית

בְּאֶרֶץ צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם –

לִנְסֹע מִטַּמְבּוֹן לְטַמְבּוֹן

וְלִפְעָמִים גַּם לְקַבֵּל

אֲבָנִים בָּרֹאשׁ?

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

משה כהן

1. הנדון: תזה-אנטיתזה

מכובדי,

אומרים האנשים הנאורים, ישראל היא מעצמה אזורית, אז מה פתאום מהלך עלינו ביבי אימים עם פצצת גרעין איראנית וחיזבאללה?

סליחה, אומרים ציפי לבני והאנשים הנאורים, הר הבית הוא חבית חומר נפץ העלולה לפוצץ עלינו את כול הערבים.

סליחה, אמרתם שאנחנו מעצמה אזורית, אז מי מהלך כאן אימים? הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות ואיך נוותר עליו בגלל התפרעות של אספסוף? אין לישראל קווים אדומים?

אומרים האנשים הנאורים, מעמדנו הבינלאומי אינו טוב בגלל שביבי אינו מפרק את ההתנחלויות.

סליחה, לא מזמן הופיע ח"כ ג'מאל זחאלקה בכנסת וטען שהקיבוצים יושבים על אדמה ערבית, אז מה שעד הקמת המדינה אסור היה על יהודים לשאת נשק בכלל, והם קנו את אדמות הקיבוצים בכסף עובר לסוחר, אז מה אם הטרור הערבי השתולל ורצח יהודים כהנה והנה עוד לפני מלחמת העצמאות? השאלה, במי האשם – בהתנחלויות או בקיבוצים?

טוענים האנשים הנאורים, כגון שמעון פרס, שאבו מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר להסכם שלום.

סליחה, אמר אבו מאזן לפני שבוע: "היהודים הטמאים מזהמים את הר הבית ברגליהם המטונפות."

לו היה אומר מישהו כדברים האלה על הערבים היתה כל הארץ כמרקחה. בעיניי זו הסתה דתית גזענית לא לגיטימית, ועד שיתנצל אין אבו מאזן בן שיח לשלום. אין עם מי לדבר. 

אומרים האנשים הנאורים – ביבי אינו מוביל הידברות עם מדינות ערב "המתונות".

סליחה, מצרים מתנכלת לישראל בזירה הבינלאומית בגלל המחקר הגרעיני, סעודיה מסיתה נגדנו על השתוללות הפורעים על הר הבית ומודיעה שלא תכיר בישראל עד להקמת מדינה פלסטינית.

אומרים האנשים הנאורים – ממלכת ירדן תלויה לקיומה בכוחו של צה"ל וביבי אינו יוזם שיתוף פעולה איתה.

סליחה, לפי התקשורת מנסה נתניהו להתקשר למלך ירדן, אך הוא אינו עונה לו.

כך נרמס הכבוד הלאומי של מדינת ישראל.

לטענת האנשים הנאורים, הכול בגלל ביבי.

 האומנם?

2. הנדון: מי מבעיר את ההר?

מכובדי,

שמעתי בערב ראש השנה ביומן בערוץ 1 דיון על הפרעות בהר הבית. צוות הפרשנים, ביניהם ארי שביט, היה תמים דעים באשר לסיבות הפרעות על ההר. לא הופתעתי שכל הסיבות הן באשמת הישראלים, תג מחיר, עלייה של יהודים להר הבית, והמצוקה הכלכלית בירושלים המזרחית.

סליחה, רבותי המלומדים, לא שכחתם משהו?

על ההסתה המוסלמית שמעתם? על השיח' ראד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שמעתם? בנאומיו חוצבי הלהבות הוא מתריע שהיהודים רוצים להשתלט על מסגד אל אקצא.

את נאומו של אבו מאזן, הפרטנר לשלום, שמעתם, בין היתר אמרת השפר – "היהודים הטמאים מזהמים את הר הבית ברגליהם המטונפות."

לו היה יהודי אומר כדברים האלה על ערבים הייתה כל הארץ כמרקחה. משום מה הציבור בארץ סובלני ואינו נעלב גם מהסתה דתית גזענית וחולם על מו"מ עם אבו מאזן המתון.

הכיצד התעלמו הפרשנים המלומדים מהקשר בין ההסתה המוסלמית לבין הפרעות בהר הבית?

אני מניח שאין זו שיכחה מקרית. זו האג'נדה של רשות השידור הציבורית.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

הנכד הצייר עורך תערוכה לסבתא הציירת

כשהיה אבי וורצל בן שלוש נתנה לו סבתו הציירת הפתח תקואית פנינה וורצל דף גדול של ניר וערימת וצבעים ואמרה:" צייר מה שאתה רוצה!"

 בכל ביקור העמידה לפניו חומרי ציור – לפניו בלבד ולא בפני הנכדים האחרים, כי בו גילתה כישרון לציור. מאז נרקמו יחסים מיוחדים בין הנכד לסבתא. היו ימים שלא הלך לגן הילדים, אלא לבית שלה.

"כך הגעתי לאמנות," אומר הצייר והתפאורן אבי וורצל. הוא למד ציור בבצלאל ותפאורה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "סבתא חשבה שיש לה מה ללמוד ממני." מספר הנכד. "אבל אני הוא שלמדתי ממנה. היא היתה המורה הראשונה שלי לציור."

בעוד ששאר בני המשפחה הלכו לצד מקצועותיהם, בנתיב הספרות – כך סבו המחנך שלום שטרייט, דודו הפרופסור לכימיה שמואל יריב, וכן אביו, הרופא הקרדיולוג ד"ר מרדכי וורצל, שמאז פרש לגמלאות הוא חוקר ומפרש את כתבי עגנון, וכמובן, בראש וראשונה, אימו – הסופרת לילדים ולנוער אסתר שטרייט-וורצל . ואילו הוא הלך  בדרך הציור, מורשתה של סבתא.

כשנפטרה פנינה וורצל, בת מאה פחות שלושה חודשים, ערך אבי תערוכה של ציורי סבתו, ואימו הסופרת פתחה את התערוכה וציינה את "היחסים המיוחדים ששררו בין בננו אבי לבין סבתו. היה להם עולם משותף, עולם הציור, ושפה משותפת – זו השפה שביאליק הגדיר כ'שפת אלים חרישית,' שפתה של האמנות. אולי בזכות זה שררה ביניהם אהבה גדולה, מיוחדת, שלא רואים רבות כמותה בין סבתא לנכד. אבי לא חסך עמל מנפשו והתרוצץ ובחר ותלה עד שהעמיד את התערוכה היפה הזאת על כנה."

עתה, בעשור למותה, שוב עורך הנכד אבי תערוכה לזכר סבתא: "פנינה וורצל, שישים שנות יצירה". התערוכה, המתקיימת בהיכל התרבות בפתח תקוה עד 3.10 באוקטובר, רטרוספקטיבית וגדולה, אך הפעם לא נשאה אימו נאום בפתיחה. מזה כשנתיים שהסופרת המחוננת אסתר וורצל-שטרייט פרשה לעולם של מעלה.

פנינה וורצל(1906-2005) נולדה בקרקוב שבפולין בבית רווי תרבות. ניגנה על פסנתר ולמדה בבית הספר הגבוה לציור ואמנות. בשנת 1936 עלתה לארץ עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. כמה שנים התנתקה מהציור והתמסרה למשפחתה ולהתנדבות למען הקהילה. היתה פעילה ב"בני ברית", ממקימי המועדון לעיוורים בפתח תקווה, מקום מושבה, וסייעה לעולים חדשים שעלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה.

בגיל ארבעים חזרה לצייר. תחילה למדה אצל הצייר הפתח תקוואי צבי שור, ולאחר מכן במכון אבני, אצל בכירי הציירים בארץ, וסיימה את המכון בהצטיינות. ציוריה היו ריאליסטיים אך בהשפעת המכון עברה למופשט – מופשט לירי וגם מופשט גיאומטרי. הציורים, לרוב בצבעי שמן, נעו בין ספונטאניות לתחושה פנימית עמוקה.

במקביל המשיכה בציורים פיגורטיביים של נוף הארץ, של הים, של טבריה וצפת, אליהם נסעה במיוחד על מנת לצייר. בכמיהה רומנטית למזרח העלתה דמויות טיפוסיות, יש לה גם  הרבה ציורי טבע דומם. כל זאת תוך חיפוש הטוב והיפה בחיים. חוקרת האמנות מרים אור כתבה ספר על פנינה וורצל ובו כנתה אותה  "העין התמימה".

וורצל השתתפה בתערוכות רבות וקיימה גם תערוכות יחיד, לרבות תערוכה בחסות הצייר שטרייכמן, המורה שלה ב"אבני".

בגיל שמונים נטשה את האבסטרקט וחזרה לאהבתה הראשונה – הציור הפיגורטיבי. ציירה את הוריה, אהבה מאוד לצייר את ניניה, וציוריה האחרונים מפויסים ומקרינים אור.

ואילו הנכד, אבי וורצל, שעסק שנים בתפאורה – חדר מיוחד בהיכל התרבות בפתח תקווה מוקדש למאקטים שלו בתיאטרון ובעצרות עם – חזר לציור. "השניים – התפאורה והציור – אכן קרובים מאוד," הוא אומר, "אך יש ביניהם מרחק. הציור הוא יותר אמנות לשמה."

גסת רוח

במוצאי ראש השנה עליתי בעכו על הרכבת לתל-אביב. עכו היא התחנה השנייה במסלול הצפוני של מסילת הברזל, רק נהריה קודמת לה, אך בהגיעה לעכו כבר היתה הרכבת מלאה עד אפס מקום. רבים נאלצו לנסוע בעמידה במעברים, וגם הם כבר נסתמו, ונדרש כשרון לולייני כדי להתמקם בהם. עם ישראל חזר מהצפון גדוש במזוודות-גלגלים ומזוודות פשוטת של פעם, תיקי גב ותיקי יד, חבילות ושקיות פלסטיק מכל הגדלים וגם... כלבים. הרי אי אפשר להשאירם בבית לגווע ברעב. כל זאת ביום שרבי כבד, ברכבת אטומה ללא אוויר לנשימה.

 זו היתה הרכבת הראשונה מהצפון אחרי החג, רכבת שניצבה יומיים סגורה ומסוגרת תחת קרני השמש ולהטה כאש. אמנם מזגניה נפתחו מיד כשחזרה לפעול אך הדרך מנהריה לעכו קצרה והמזגנים לא הספיקו להזרים לקרונות אפילו נטף קל של  קרירות, והיו כלא היו.

כמה מהחלונות העליונים של הרכבת נפתחו, אבל ללא הועיל – גם בחוץ שרר חום כבד. היתה הרגשה של חנק, ולהבדיל באלף הבדלות, אם כי אין מקום לכל השוואה, הזיכרון חזר לאותם קרונות שהסיעו את האומללים למחנות המוות. אבל אנו גם ידענו כי בעוד פחות משעתיים נגיע לתל אביב והסיוט יבוא אל קיצו.

הרכבת עצרה בתחנות הקבועות. כמעט שלא היו נוסעים שירדו – היו רק נוסעים שנוספו. הנוסעים בעמידה התרבו עוד יותר. כל המושבים סביבי היו תפוסים – מלבד אחד: במושב המקביל לשלי, אחרי המעבר, ישבה אישה כבת שבעים וחמש, שמונים, נראתה כילידת מרכז אירופה, אולי פולין. תספורתה נאה, לבושה הדור ותכשיטי זהב מקשטים אותה בכל מקום אפשרי. היא ישבה יחידה במושב המיועד לשניים, ככל מושבי הרכבת. את המושב השני תפס התיק שלה, תיק פלסטיק צבעוני סגור יפה, לא גדול במיוחד – כעשרים ס"מ רוחבו וכשלושים ס'"מ גובהו. כל מי שנכנס לרכבת הפנה אליה מבטי שאלה, היא לא הגיבה, וכשהתקרבו אליה לא נעה ולא זעה ולא פינתה מקום כאילו כל הרכבת שייכת לה.

מולי ישבה אישה אתיופית יפה עם שני ילדים קטנים. "תפני את המקום!" קראה בעברית צחה לאשה שלידה המושב הריק, אבל זו השימה עצמה כלא שומעת ושקעה בשיחה בסלולרי שלה.

התמלאתי גאווה על אומץ הלב של האתיופית וחשבתי על מצעדי הכעס והמחאה שמקיימים יוצאי אתיופיה. אם אישה אתיופית צעירה מוצאת עוז בנפשה להעיר כך בפרהסיה לאישה קשישה הדורה על התנהגותה המבישה, סימן ש"לא כצעקתה" וככלות הכול העדה חשה בארץ כשווה בין שווים.

באחת מתחנות חיפה זה קרה. לקרון שלנו עלתה אישה ובזרועותיה פעוט כבן שנתיים-שלוש. מיד הבחינה במושב הפנוי וביקשה לשבת בו. אבל האישה, נקרא לה מדאם איקס, המשיכה לשבת ברווחה סמוך למעבר, חוסמת את הכניסה למושב הריק.

"תפני לי מקום בבקשה," ביקשה האם, אוחזת בילד.

מאדם איקס אינה מזכה אותה במענה, כאילו אין זה נוגע לה כלל. שתדבר! שתבקש! היא ממקומה לא זעה. ממקום עמידתה מנסה האם להעביר את הילד למושב הריק שליד החלון, אך מדאם איקס אינה נותנת ומגוננת בידיה על המושב הפנוי.

זה היה הקש ששבר את צוואר הגמל.

קריאות זעם פלחו את האוויר הדחוס. קהל הנוסעים פרץ בקריאות זעם: "לקרוא לסדרן! לסדרן!"

"תקראו!" אומרת מדאם איקס בשלוה כבוטחת בצדקתה.

הסדרן מגיע ומנסה לשכנעה לפנות את המקום: "הרכבת מלאה, לפנייך אישה עם ילד, פני בבקשה את התיק שלך!"

מדאם איקס ממלמלת משהו ואינה מפנה.

הסדרן מבין שאין טעם במילים, לוקח את התיק בידיו ומניח אותו על הדלפק המפריד בין שתי שורות המושבים. שם נח התיק ברווחה לצד תיק דומה לו.

למדאם שלנו לא נותרה ברירה. בפנים מרות וזעופות היא מתיישבת ליד החלון – והמושב הקדמי מתפנה סוף סוף.

בקרון מתחוללת מהומה. מראשית הנסיעה היו הנוסעים מלאי התמרמרות על התנהגותה של מדאם. הרוב שמר את הכעס בליבו ונמנע מלהתערב, אולם כמה נוסעים נסו לשכנע את הגברת בלשון רכה. לשווא כמובן. כעת, כשהמושב כבר הוצא משליטתה, ולא היה עוד צורך להתאפק בתקווה שאולי תשנה את דעתה – פרץ כל הזעם האצור החוצה, והחום והמחנק עוד ליבו את התבערה.

קריאות בוז ותוכחה הוטחו באישה. מילות בוז כ"עיראקי!" מצד הגברת, ו"חרא!" (סליחה...) – מהצד השני, התעופפו באוויר כחרבות מושחזות.

כששכך מעט מטר הגידופים, הפנתה האישה את פניה לחלון ונעצה את עיניה בחשיכה. לעיתים דיברה בסלולרי. אבל אפילו פעם אחת לא הסבה את פניה לקרון ולא זיכתה את הנוסעים גם במבט אחד, כאילו היו אוויר.

איני סבורה שמדאם לא העיפה מבט באנשים סביבה מחשש שתראה את שנאתם. קרוב לודאי שחשבה כי למטה מכבודה אפילו להסתכל עליהם. איך העזו להפקיע ממנה את המקום!

מעשים טובים של ילדים

ונסיים בטוב וביפה, לקראת השנה החדשה שאך זה החלה. הפורטל להורים ולילדים "אמאבא" ערך תחרות פרסים בין ילדים שעשו מעשה טוב. בגיליון "אמאבא" מה-5.9.15  פורסמו שמות הזוכים.

בפרס הראשון זכה אמרי גבי בן שלוש שדאג להשיג עוגת יום הולדת של יובל המבולבל ועוד הפתעות לחבר בגן הילדים, בן למשפחה מעוטת יכולת, לשמח אותו ושלא יהיה שונה משאר הילדים.

בפרס השני זכה נועם מנדל בן חמש. כשסבתו מעדה במדרגות הביא לה כיסא ולא נרגע עד שהתאוששה. נועם זוכר את הילדים הרעבים, וכל פעם בצאתו לגן הוא לוקח מוצר בסיסי לתרום לילדים.

בפרס השלישי זכה מורי אוחנה בן ארבע, שפגש ילדה בוכייה בסיום הופעה בקניון, ניגש אליה, חיבקה בנימוס, כיבד אותה בחטיף שלו, הלך איתה יד ביד לכרוז שקרא לאביה, וחיכה איתה בסבלנות עד שבא האב ומצא אותה לצידו, כבר רגועה ולא בוכה.

אמרי, נועם ומורי זוכים כל אחד בבובת משחק נעימה. "המשיכו לעשות מעשים טובים!" – מבקש "אמאבא".

* * *

אהוד בן עזר:

הייתי בן 12 ב-1948

כאשר הערבים כבשו את עירי

פתח-תקווה

אנסו את אימי

ואחר-כך שחטו את כולנו

גם אותי

גם את סבי בן ה-90 עם הביונט בידו

אבל אני לא בא אליהם בטענות

כי אני הכובש

* * *

אורי הייטנר

1. פגישה עם מוטי קירשנבאום

בעיצומו של המאבק נגד נסיגה מהגולן, שודרה בערוץ הראשון, במסגרת התוכנית "מבט שני", כתבה גדולה על הגולן, שיצר מיכאל קרפין. קדימונים רבים שודרו בימים שקדמו לתוכנית. וכשראינו את התכנית – חשכו עינינו. תוכנית מרושעת, שקרית, מכוערת, שכל מטרתה לפגוע, להשמיץ וליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבק נגד הנסיגה.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. אחד מכללי עבודתי היה לא להתבכיין. לא להתעכב על "זה כתב ככה," "ההוא אמר ככה," אלא להתמקד בעשייה שלנו – לדאוג להיכנס לתקשורת, להביא את דברנו ומסרינו, ליזום – ועשינו זאת בהצלחה.

אולם על השידור הזה לא יכולתי להבליג. כתבתי מכתב חריף למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, וביקשתי פגישה.

קירשנבאום נענה מיד, וכעבור זמן קצר נועדנו עימו בלשכתו בירושלים. בפגישה השתתפו ראשי ועד יישובי הגולן – היו"ר אלי מלכה, ראשי המועצות סמי בר לב ויהודה וולמן, חבר הנהלת הוועד יהודה מאלי ואני. 

ידענו שקירשנבאום הוא דעתן חד לשון, אינו נוהג להשמיע דברי חלקות שינעמו לבני שיחו, ושפוליטית – הוא אינו עימנו, בלשון המעטה. ציפינו לעימות חריף.

מיד בכניסתנו לפגישה, מוטי שבר את הקרח ביצירת אווירה נעימה ובלתי מכופתרת. הוא פתח בזיכרונות מהסרטת הכתבות המיתולוגיות שלו על הנשרים בגמלא, וסיפר על אהבתו הרבה את הטבע והנוף בגולן.

כשהגענו לנושא הדיון, הצגתי בפרטי פרטים את הסילופים, העיוותים, השקרים והדמגוגיה בכתבתו של קרפין. קירשנבאום הקשיב בדריכות. וכשסיימנו את דברינו, אמר: "אין לי מה לומר, אתם צודקים."

הוא אמר שכמנכ"ל הוא נושא באחריות, הוא ידאג להפיק לקחים והוא מבטיח לנו שהוא אישית ידאג שהדבר לא יחזור. אם זיכרוני אינו מטעני, הוא גם הוציא לאחר מכן מכתב ברוח זו.

הוא שאל להרגשתנו באופן כללי בנוגע לאופן הסיקור של מאבקנו ב"קול ישראל" ובערוץ הראשון, ושמח לשמוע שבדרך כלל הסיקור הוגן ומקצועי.

אני זוכר את המפגש הזה מאוד לטובה.

בספר "שיחות עם מוטי קירשנבאום" אמר מוטי, שרבין ופרס התחרטו על שבחרו בו לתפקיד, כי לא עשה להם חיים קלים.

שעה בשבוע שאני חובב ספורט

בגיל 37 קיבל מוטי קירשנבאום את פרס ישראל, כבוד שאנשים זוכים לו בדרך כלל בשלהי הקריירה שלהם. ובדין הוא קיבל אותו – פרס ישראל הוא פרס לאיכות ומצוינות, ותרומתו האדירה של קירשנבאום לטלוויזיה ולתקשורת הישראלית בשנות השלושים לחייו, ובפרט בתוכנית "ניקוי ראש", כבר הצדיקה את מתן הפרס.

בגיל 59 פורסם ספרו של שייקה בן-פורת "שיחות עם מוטי קירשנבאום" – גם ספרים כאלה מוקדשים לרוב לאנשים אחרי פרישתם. ובעשור השמיני לחייו, כאשר קירשנבאום נהנה ממעמד זקן השבט, הוא עדיין היה פעיל, יצירתי וצעיר ברוחו.

בילדותי, תוכנית הטלוויזיה האהובה עליי ביותר היתה "ניקוי ראש" ומאז ועד היום, דרך סרטי הטבע שלו, "לונדון וקירשנבאום", "זוהי סדום" ושאר פועלו, אני מעריך אותו מאוד.

איני חובב ספורט ואני ממעט מאוד לצפות ולהאזין לשידורי ספורט (אף שהם פופולריים מאוד בביתי). אולם אני מאזין בקביעות לתוכנית "בילוי נעים" בימי שישי בגל"צ. בפתח השעה השנייה, לאחר חדשות 10:00, שודרה בתוכנית פינת הספורט של מוטי קירשנבאום. הפינה הזאת היתה פשוט מרתקת, גם אותי, שכאמור איני מתעניין בנושא. הידענות, האירוניה, האכפתיות, השילוב בין רצינות תהומית להומור וסרקזם, המחייב את המאזין לדריכות – להבחין מתי הוא רציני, מתי הוא ציני ואיך הוא מערבב בין השניים, עשו את ההאזנה לפינה לחוויה מרתקת ומשובבת נפש.

שידור ציבורי בצל הרייטינג

קירשנבאום מונה למנכ"ל רשות השידור במקביל לפתיחת הערוץ המסחרי. הוא התייחס לנושא ב"שיחות עם מוטי קירשנבאום": "מהרגע שהתחילה הפגזה של הערוץ המסחרי עם שלושה זכיינים, ושלוש מערכות, וכולם נלחמים בערוץ הראשון עם מיטב הטכנולוגיות ועם מיטב האנשים שהם לקחו ממנו, הערוץ השני משך אליו חלק גדול מן הצופים. כבר אז הזהרתי את האנשים שלנו: אם ניגרר אחרי אופי השידורים של הערוץ השני ותוך המלחמה הזאת לא נצליח לשמור על אופי שונה, ועל דיפרנציאציה בינינו ובין הערוצים המסחריים, ערוץ שני והכבלים, בצדק יהיו שיטענו שאין מקום לערוץ הציבורי ואפשר להפריט את התדר שלו... השידור הציבורי עושה תוכניות שאינן בהכרח רודפות רייטינג, בצד תוכניות שכן פוזלות למכנים משותפים רחבים, כיוון שאנחנו גובים את האגרה מבית לבית. החוכמה היא לא לאפשר לתוכניות עתירות רייטינג לעצב את אופי הערוץ כולו. לכן, הציבורי עושה גם 'מר מאני' ו'קסטנר' ו'קו 300' וגם 'תקומה'. אתה יודע שיצאנו מן ההנחה ש'תקומה' לא תזכה ליותר מ-6 או 7 אחוזי צפייה? לא ידענו שנגיע ל-20 או 30 אחוזים. חשבנו שלאנשים אין כבר כוח לראות סדרה דוקומנטרית כזאת, כאשר בערוצים ממול קיימים פיתויים אחרים. איש מאיתנו לא צפה אחוזי צפייה כאלו.

"במעט הכסף שיש לנו, הדרך היחידה להשיג רלבנטיות, היא לעסוק בכל דבר שנוגע לחיים העכשוויים שלנו. יחד עם זה, השידור הציבורי צריך להתעסק בתרבות, בדרמה וגם בבידור, אם כי ברוב המקרים בתחום הבידור ויתרנו כי ידענו שבמשאבים שעומדים לרשותנו, אין לנו יכולת להתחרות עם ערוצים מסחריים."

דברים כל כך אקטואליים בימים אלה, שבהם השידור הציבורי נלחם על חייו.

עומד במבחן הזמן?

בראיון לתוכנית "כך היה" בערוץ הראשון, שקיים מוטי קירשנבאום לפני חודשים אחדים, הוא עמד על ההבדל בין ימי "ניקוי ראש" לימינו. לטענתו, בימי "ניקוי ראש" היה צורך באומץ כדי לעשות את מה שהיום הוא המובן מאליו. היום, אמר קירשנבאום, כל הפוליטיקאים רצים ומתחננים להשתתף בתוכניות הסאטירה. אז, הם פעלו בכל הכוח להוריד את התוכנית. כמעט בכל ישיבת ממשלה דיברו על "ניקוי ראש" והנושא עלה שוב ושוב בדיוני הכנסת.

ביום מותו של קירשנבאום, הוצגו בערוץ הראשון קטעים רבים מ"ניקוי ראש". צפיתי ושאלתי את עצמי האם הסאטירה עומדת במבחן הזמן?

אין לי תשובה חד משמעית לשאלה. קשה לי לשפוט זאת בעיניים של צעיר שלא חווה את התקופה. אני זכרתי כל אחד מן המערכונים שהוצגו ואף את הרקע שלהם. הייתי ילד באותה תקופה, אך מעורה מאוד בפוליטיקה, ו"ניקוי ראש" היתה התוכנית האהובה עליי. לא צריך להזדהות עם המסר הפוליטי ועם העמדות של התוכנית (לרוב הייתי ונשארתי נגד העמדות הללו), כדי להעריך את הכישרון האדיר ואת התרומה של התכנית לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית.

אחד המערכונים הציג דיון של ועדת העורכים המיתולוגית, כאשר בצד ישב ילד קטן עם רטייה על העין, רמז למשה דיין שזמן קצר קודם לכן החל לערוך עיתון יומי – "היום הזה" (שלא האריך ימים). המערכון הציג את ועדת העורכים כשליטים האמיתיים של המדינה, כדיקטטורים המזמינים את ראש הממשלה (רבין, בקדנציה הראשונה) למשפט. מעניין לראות איך הוצגה העיתונות הכתובה כמאפיה ימנית דיקטטורית, הנושאת לשווא את דגל חופש הביטוי, ומשתמשת בו לסתימת פיות ולמחיקת דעות הפוכות.

הטענה שמאחורי המערכון היא ממש העתק לטענות בימינו נגד "התקשורת השמאלנית", אם כי אני שומע טענות דומות גם משמאל, גם בימינו, על "התקשורת הימנית" ועל "השתלטות הדתיים על התקשורת"... (כמו במאמר שפרסם באותו בוקר ב"הארץ" רוגל אלפר).

ביטוי לעובדה שוועדת העורכים שייכת להיסטוריה הרחוקה, היה בכיתוביות – כאשר רבקה מיכאלי בדמותה של חנה זמר, עורכת "דבר", אמרה "חבריי העורכים", הכיתוב היה "האורחים"...

המערכון הזה והשיר שאחריו – "שלמה סכינאי", התייחסו לאמירות שהושמעו במחנה הימין נגד פרופ' שלמה אבינרי, שהוצג כ"תוקע סכין בגב האומה", לאחר שהביע עמדה חריגה באותה תקופה – תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. אותו אבינרי, שדבק עד היום בעמדות שהביע אז, הוא היום כמעט הסמן הימני ב"הארץ", בר פלוגתא ציוני של דבוקת שוקן.

מערכון אחר התפלמס עם מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה, שביקרו את התוכנית. היה זה במתכונת של תשובה למכתבי צופים. את הכותבת הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה הקטלנית של "הארץ", עליה כתב יהונתן גפן את "מי מפחד מגברת לוין") הם קטלו על הפלצנות והשימוש במילים גבוהות שהציבור אינו מבין, כדי להתהדר בהן. הכותב קריאל גרדוש, הוא הקריקטוריסט המיתולוגי דוש, שהיה באותם הימים מבקר הטלוויזיה של "מעריב", הירבה לתקוף את "הטלוויזיה השמאלנית" בכלל, ואת "ניקוי ראש" בפרט. באחת הביקורות, הוא תהה מדוע התכנית אינה אומרת דבר על מלחמת האזרחים בלבנון. במערכון, הם נענו למכתבו, והציגו טקסט ציני, המבטא שמחה על ההרג ההדדי בלבנון. על רקע המתרחש במזה"ת בכלל ובסוריה בפרט, היה זה בהחלט טקסט אקטואלי, אם כי היום אין מבקרי טלוויזיה מצד "ימין". ביקורת הטלוויזיה שבויה בידי הקיצוניים שבקיצוני ה"שמאל" (רוגל אלפר, רווית הכט ועוד). ביקורת ברוח זו מושמעת ברשתות החברתיות ובטוקבקים.

יהיה קשה לצופה, שלא חווה את התקופה, להבין את הפרודיה המעולה על הסדרה האמריקאית הפופולארית "הכול נשאר במשפחה". צריך להכיר את הדמויות, ארצ'י בנקר, אדית, גלוריה ומייק, כדי להבין עד כמה החיקוי מושלם. ובאשר לתכנים – גזענות כלפי ערבים קיימת גם היום, למרבה הצער, אבל עיקר המערכון עסק בגזענות כלפי ה"פרענקים". ובמובן הזה, אין ספק שאנו נמצאים היום במצב טוב לאין ערוך. הבעייה העדתית כבר כמעט שאינה קיימת. היא נפתרה בדרך הטבעית והיפה ביותר – דרך האהבה, הזוגיות, הנישואין והמשפחה. רבים מאוד מן הילדים הנולדים היום אינם יכולים עוד להגדיר האם הם "אשכנזים" או "מזרחים", ובעוד דור לא יהיה ילד שיבין את השאלה האנכרוניסטית הזאת. הבעיה העדתית קיימת היום רק אצל קבוצות רדיקליות כמו "ערס פואטיקה", המנסים בכל כוחם להחיות אותה, כדי לעשות עליה קריירה.

ערב השידורים המיוחד לזכרו של מוטי קירשנבאום בערוץ הראשון (הילדים שלי העדיפו לצפות בערב השידורים המיוחד בערוץ עשר, שהתמקד בקירשנבאום של העשור האחרון) היה חווייה המערבת נוסטלגיה והנאה מהשידורים עם צער על לכתו של אחד מענקי התקשורת הישראלית.

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 27.9.15

* מי ילך אם לא אני? – "ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל: אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה, אם תצא ותחזור – תישפט, אם תשב ולא תעשה – תשפוט. ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי יילך אם לא אני? והם ילכו בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו."

יואל פלגי, "רוח גדולה באה".

מוקדש בהערכה לתא"ל (מיל') גל הירש.

* מינוי חיצוני – כל הסיבות שהצדיקו את מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה נכונות כעת, עם נפילת מינויו, בדיוק כפי שהיו קודם לכן. אדרבא, ההתנגדות במשטרה ושל פטרוניה – פורום הניצבים, רק אוששו שמשהו רקוב בממלכת המשטרה, ומחייב ניעור רציני, שאותו יכול להוביל רק אדם מחוץ למשטרה, שיזכה באמון הציבור.

ארדן חטף מכה קשה בעקבות פרשת הירש ותדמיתו נסדקה. אני שמח שלמרות זאת הוא עמד על דעתו, ומינה אדם מחוץ למערכת.

* סלל את הדרך – גל הירש אמר לנו שהוא רצה לשרת אותנו כמפכ"ל המשטרה והוא ישרת אותנו בדרך אחרת. בינתיים הוא כבר שירת אותנו בסלילת הדרך למינוי מפכ"ל חיצוני. המערכת המשטרתית המסואבת מחייבת ניעור רציני, וזאת לא יכול לעשות אדם שבא מתוכה. דווקא מהסיבה הזו, התארגן לובי חזק נגד מינוי חיצוני. הדרך לסכל בכל מחיר את המינוי, היה מסע רצח אופי, לינץ' ציבורי לגל הירש. זה הצליח, לטווח הקצר. מינויו של הירש סוכל. אולם היה זה ניצחון פירוס, כיוון שאי אפשר לחזור על התרגיל הזה. מי שסיכלו את מינויו של הירש התכוונו לסכל את הרעיון של מינוי חיצוני. אולם בדרך בה הם פעלו, הם יצרו מצב שבו המינוי יהיה חיצוני על אפם וחמתם. הם יתקשו מאוד לפעול נגד ר'.

* גזרו ושמרו – דתי ימונה למפכ"ל המשטרה. חכו חכו למאמר הקרוב של ספי רכלבסקי.

* הכישורים: אישה – יצחק הרצוג קרא לנתניהו למנות אישה למפכ"לית המשטרה. הוא לא נקב בשם מסוים. הוא לא הזכיר כישורים מסוימים, למעט היותה אישה. ונשאלת השאלה, מדוע הוא הדיח מהנהגת מפלגתו אישה, שלבטח עולה עליו בכמה מיספרים, בוודאי בכושר המנהיגות?

* על פי דרישתו של הרצוג – אילו נתניהו היה  בוחר לתפקיד המפכ"לית את מירי רגב או את שרה נתניהו, האם הרצוג היה מברך אותו על כך שמילא את דרישתו במלואה?

* שקרן – אני יודע שקצת מוזר לצפות ממכחיש שואה לומר אמת, ובכל זאת, אני נדהם בכל פעם מחדש מדברי השקרן, אבו מאזן.

"נרטיב" השקר של השקרן: "גם ערפאת וגם אני עמדנו בכל סעיפי הסכם אוסלו מאז ועד היום. נתניהו מפר אותם באופן שיטתי ואם הוא ימשיך כך, אאלץ להפסיק לכבד את ההסכמים בדקדקנות. אני לא רוצה בזה, אך הוא לא משאיר לי הרבה אפשרויות."

והאמת: הסכם אוסלו היה הונאה פלשתינאית, ולכן כבר כאשר נחתם הוא היה אות מתה. בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לערפאת ולמפקדות ארגוני הטרור לעבור מתוניס לארץ ישראל, נסוגה מעזה ויריחו, איפשרה הקמת רשות אוטונומית ולמעשה ישות שהיא קצת פחות ממדינה, עם משטרה חזקה.

בתמורה, הפלשתינאים התחייבו לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. ישראל מילאה את כל התחייבויותיה. הפלשתינאים הפרו כליל את התחייבותם, מן הרגע הראשון. ערפאת הבריח אמל"ח במכוניתו כבר בכניסתו לעזה, ומיד עם הקמת הרשות, עלה רף הטרור לממדים שלא נודעו קודם לכן. אף על פי כן, נחתם הסכם אוסלו 2, שבו תמורת אותה התחייבות פלשתינאית, ישראל נסוגה מן הערים הגדולות וממאות כפרים ביו"ש. ושוב, תגובת הפלשתינאים היתה עליית רף הטרור, עובדה שגרמה לרבין להקפיא את הנסיגה הישראלית. לאחר רצח רבין, ביצע פרס את הנסיגה במהלך בזק, שנענתה בשבירת שיאי הטרור (מרץ 96'). גל הטרור המכונה "האינתיפאדה השנייה" קבר סופית את ההסכם.

ובכל זאת, ישראל ממשיכה לכבד את הסכם אוסלו. עובדה – אבו מאזן הוא למעשה ראש מדינה.

* רוח צה"ל ב"צוק איתן" – בראיון לגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות" סיפר אל"מ ג', מפקד שייטת 13 (הקומנדו הימי), על פשיטה של השייטת ב"צוק איתן", להשמדת מתחם ירי רקטות ארוכות טווח בחוף סודנייה, שבה נפצעו ארבעה מלוחמיו. "זה סוג מבצע שאתה יוצא אליו ובראש שלך המחשבה שאתה בדרך לעצור את אותה רקטה שיכולה להגיע אליך הביתה. זה מבצע ברמות סיכון גבוהות. אפשר לשלוח מסוק שירסק שם את השכונה כולה, או להכניס את לוחמי השייטת. זו כבר שאלה של ערכים. אנחנו מעדיפים להיכנס פנימה, לסכן חיים, לחטוף אש ולא להרוג חפים מפשע. נכון, יש דרך קלה יותר, אבל אנחנו לא התחנכנו עליה."

זאת האמת על צה"ל ועל "צוק איתן". כך נוהג צה"ל, מול אוייב שהמטרה שלו היא פגיעה מקסימלית באזרחים ישראליים, והמסתתר מאחורי אזרחים וילדים פלשתינאים אותם הוא הופך למגן אנושי.

זאת האמת, להבדיל מהשקרים הנבזיים ועלילות הדם של תעמולת ההסתה נגד ישראל, אותה מובילים ארגוני פיגולים כמו "שוברים שתיקה", הממומנים בידי גורמים עוינים, כחלק מתעשיית השקרים של מערכת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.

ב"חומת מגן" הוביל ג' את כוח הפשיטה של השייטת בג'נין. בקרב הזה נפלו 13 חיילי צה"ל, רק בשל הבחירה להיכנס בכוחות רגליים, כדי להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחי אוייב. ובאופן ציני, דווקא הפעולה הזאת היתה יעד לעלילת דם נוראה נגד ישראל וצה"ל, עלילת "הטבח בג'נין", ששיאה בסרט "ג'נין ג'נין". 

* ההאשמה החמורה: פגיעה במחנה – אפילו פעיל ה"שמאל" נפתלי רז יצא נגד המעשה הנקלה והבוגדני של אלון ליאל וחבר מרעיו, שפנו לממשלת ברזיל בקריאה לא לאשר את מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיל. לא, אל דאגה, הוא לא הוקיע את חוסר המוסריות שבמעשה (בניגוד להרצוג, לפיד ויחימוביץ' שבפירוש גינו את עצם המעשה הנפסד) אלא את השגיאה הטקטית במעשה, הפוגע ב"מחנה". כי מהי, בסופו של דבר, פגיעה במדינת ישראל, לעומת פגיעה ב"מחנה"? רז האשים אותם שהם "התייאשו מהדמוקרטיה, נהגו כתבוסתנים באנרכיה, עשו מעשה לא חכם, הרחיקו מאיתנו אנשים מהמרכז ואפילו מהשמאל, והרחיקו את הסיכוי שמחנה המרכז-שמאל ינצח בבחירות הבאות."

* הפרעה דו-קוטבית – אדם המתעב את עצמו, שמרגע קומו השכם בבוקר ועד רגע לכתו לישון עסוק באובססיה בחיפוש ומציאת פגמים, אמתיים ומדומים, בעצמו; שכאשר הוא מביט במראה הוא רואה מפלצת, כליל הכיעור ומתחנן לזולת להעניש אותו, הוא אדם בלתי שפוי. סביר להניח שאדם כזה, אם לא יקבל טיפול ראוי, ייטול נפשו בכפו במוקדם או ביותר מוקדם.

ומה בדבר אנשים שאותו תיעוב מופנה כלפי עמם, כלפי מדינתם, כלפי ארצם? הקורא את מאמריו הנרגנים, רוויי השנאה של האיש המר והממורמר יוסי שריד, יזהה מן הסתם מקרה חריג בקיצוניותו של תיעוב עצמי, כלפי הקולקטיב שבו הוא חי.

מה שהופך את שריד לתופעה חריגה עוד יותר, הוא היחס ההפוך בין האהבה העצמית הקיצונית, האובססיבית, הלא-נורמלית שלו לעצמו, לתמונת הראי שלה – השנאה האובססיבית למדינת ישראל.

ואולי אלמלא היה כל כך מלא בעצמו, כל כך נפוח מחשיבות עצמית, כל כך עמוס בתועפות של אהבה עצמית חולנית, הייתה נשארת בו גם קצת אהבה לחברה בה הוא חי.

* מיזוגנות דוסופובית כ"ביקורת טלוויזיה" – אילו בארה"ב או באירופה היתה מתפרסמת "ביקורת טלוויזיה" בסגנון ובתוכן מאמר ה"ביקורת" שכתב רוגל אלפר ב"הארץ" – "הדוסיות כבשו את התקשורת", רק לא היה כתוב על "דוסיות" אלא על "יהודוניות", כל אדם נאור היה מוקיע את הפשקוויל כאנטישמי ומיזוגני. אבל זה לא היה קורה, כי אף עיתון בארה"ב או באירופה לא היה מרשה לעצמו לפרסם מאמר הסתה כזה.

* האנטישמיות באירופה חיה ובועטת – אחרי השואה, האנטישמיות היא מותג לא פוליטיקלי קורקט באירופה. ולכן, אנטישמים יעדיפו להגדיר עצמם כ"אנטי ישראלים" ו"אנטי ציונים". כזה הוא פרנק ואן דר-לינד, הפעיל האנטישמי המרכזי בהולנד, המוביל את קמפיין החרם והדה-לגיטימציה נגד ישראל. הנ"ל לא יציג את עצמו כאנטישמי, כמובן, הוא "רק" יסביר שהוא "לא מכיר בישראל כמדינה." כלומר, המדינה היהודית אינה מדינה, אינה לגיטימית. למה? למה זכות ההגדרה העצמית של כל עם ועם אינה קיימת כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו, ואך ורק כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו? כי הדובר הוא אנטישמי בזוי.

הביטוי "אחדים מחבריי הטובים הם יהודים," היה סמל לז'רגון האנטישמי. גם הנ"ל מספר שיש לו "עשרות חברים וחברות ישראלים." רונן ברגמן ראיין אותו ל"ידיעות אחרונות", ובראיון ובכתבה נמנע לעמת אותו עם השאלות הקשות באמת על האנטישמיות הפרועה שלו. ברגמן הוא אחד העיתונאים הרציניים בישראל, אבל במקרה הזה הוא כשל. הכשל לא היה בכך שהוא ראיין את הטינופת הזאת, אלא בכך שהיה זה ראיון מכובס, מלבין אנטישמיות.

 בראיון נכח יצור נאלח נוסף – רוני ברקן, מראשי הארגון הישראלי "חרם מבפנים", הסניף הישראלי של ה-BDS. מבין כל סוגי האנטישמיות, הנחותה והבזויה ביותר היא האוטו-אנטישמיות; אנטישמיות של אנשים שנולדו לאם יהודייה.

* סדרת כתבות חשובה של עיתונאי רציני ומעמיק – במוסף "הארץ" התפרסם הפרק האחרון בסדרת הכתבות החשובה והמצוינת של יאיר אטינגר, שסקרה את התהליכים הפוקדים את הציונות הדתית בשנים האחרונות. הפרק האחרון יוחד לגיוס הבנות הדתיות לצה"ל. בחמש השנים האחרונות הוכפל מספר המתנדבות (כל בת דתית המתגייסת, עושה זאת בהתנדבות, כי היא פטורה על פי חוק), וכעת הוא עומד על רבע מבנות המחזור. קצב הגידול עולה מאוד משנה לשנה, ובמיוחד אחוז המתגייסות לקורס קצינות ולמערך הלוחם. התופעה רווחת בכל רבדי הציונות הדתית, ובניגוד לסטיגמה, בעיקר בקרב הרציניות והמקפידות יותר באורח חייהן הדתי. כל זאת, חרף מלחמת המאסף הקשה שמנהל הממסד הרבני נגד הגיוס.

יאיר אטינגר הוא עיתונאי רציני, מעמיק, חכם ובעל יכולת לנתח תהליכים חברתיים לעומקם, ולא להסתפק בפרשנות שטחית של הקצף מעל פני המים, כמקובל, למרבה הצער, בתקשורת הישראלית העכשווית. דוגמה לכך, היא האופן שבו הוא התייחס לאירוע שבו בוגרות אחת האולפנות, שבאו במדים לטקס יום הזיכרון באולפנה, גורשו ממנו בבושת פנים בשל היותן חיילות. האירוע המביש והמכוער הזה תואר בתקשורת כהוכחה להקצנה בציונות הדתית. אטינגר טוען, בצדק, שההיפך הוא הנכון – האירוע הזה מצביע על המצוקה של הממסד הרבני, לנוכח אובדן השליטה שלו, שבא לידי ביטוי בגיוס ההמוני של הבנות הדתיות, על אפו ועל חמתו.

* פרץ של בורות – ב"ישראל היום" התפרסם מאמר מעניין של אורי כהן על ז'בוטינסקי כסופר, משורר, מחזאי ומתרגם, לקראת צאתו של סרט תעודה חדש, בסדרת "העברים", המוקדש ליצירתו של ז'בוטינסקי, "העורב" (כשם הפואמה של אדגר אלן פו אותה תירגם ז'בוטינסקי). השאלה המרכזית שבבסיס הכתבה, היא האם התרבות החמיצה יוצר דגול, בשל בחירתו של ז'בוטינסקי להקדיש את חייו להנהגה ציונית?

בכתבה הופיע משפט תמוה ואף הזוי, המעיד על בורותו של הכותב בתולדות חייו של מושא כתיבתו. "בהמשך אף היה מועמד לנשיאות מדינת ישראל הצעירה מול חיים ויצמן."

אין זו טעות קטנה בשאלת טריוויה קשה, אלא טעות גסה. ז'בוטינסקי נפטר בניו-יורק ב-1940, שמונה שנים טרם הקמת המדינה!

אגב, מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה, מול חיים ויצמן, היה פרופ' יוסף קלוזנר.

* שמיים סגורים? – לכבוד חתונתה של בר רפאלי: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון.

* ספרא וסייפא – בדרכו הביתה לחופשת החג, עצר בני החייל לקנות עיתון ב"סטימצקי". הוא יצא משם בתוספת ספר מתנה, תשורת "סטימצקי" ללוחמים קרביים במדים ונשק. יפה!

* ביד הלשון: אושפיזין – מה משותף לחג הסוכות ולמערכת הבריאות? אישפוז.

אישפוז הוא בארמית אירוח. האושפיזין בסוכה הם אורחים בסוכה. אישפוז בבית החולים הוא אירוח בבית החולים. אפילו אישפוז כפוי.

* * *

יהודה דרורי

20,000 סינים – טוב, אבל...

משעלה לפני מיספר שנים נושא הבנייה המהירה והזולה יחסית בעזרת פועלי בניין סיניים –  דובר על אפשרות של בניית 50,000 דירות תוך פחות משנתיים, ובכך להקל משמעותית על משבר הדיור בכלל, ועל עלויות הדיור בפרט.

אז למי זה לא טוב? ומי המתנגדים?

כל מיני "מקצוענים" לזכויות האדם, ולחברי כנסת ש"חוששים" שאולי הדבר יביא לכך שיהיה פה שוק של "עבדים מנוצלים..." – זאת למרות ש"עידן הניצול" כמעט כבר לא קיים, ושהבנאים אצלנו איטיים מדי ומעטים יחסית.

ישנם בארץ בכל עת  כ-25,000 עובדים תאילנדים בחקלאות, שאכן חלקם מטופל שלא כשורה מבחינת תנאי מגורים, אבל, לגבי רובם, פעילותם, תנאי שכרם ותנאי עבודתם נמצאים תחת פיקוח קשוח... המתנגדים לסינים לא השתכנעו מכך, הם ניסו לעצור הבאת הסינים בבית המשפט עם אותן טענות, אלא שבית-המשפט המכובד אמר שנכון שיהיה צורך לדאוג שזה לא יהיה שוק עבדים, ושעובדים אלו לא יטופלו שלא כשורה – אבל לא פסל את הבאתם.

 מי שלדעתי ינסה להמשיך לזרוק מקלות בגלגלי הפרויקט יהיו דווקא פקידי האוצר, שחוששים שדירות זולות לא יכניסו הרבה כסף ממיסים למדינה... ושחושבים שמיסוי גבוה על השקעות בדירות עדיף (אז המשקיעים בורחים לחו"ל...) וכמובן, התנגדו גם ראשי ערים רבים, כי מדירות קטנות יותר יקבלו פחות ארנונה... מוזר שלא נשמעו קולות בתקשורת לגבי הרווחה שזה יביא לציבור הרחב בנושא הדיור, (אולי "מתוך התחשבות" בחברות הקבלניות הגדולות המפרסמות בתקשורת דירות ענק...)

טוב ששר האוצר הוא גם זה שמקדם את הרפורמות בדיור כיום במדינה, ולכן כחלון הכריח את הממשלה להצביע בעד הבאת הסינים, למרות התנגדותו המוזרה של היועץ המשפטי לממשלה ש"כהרגלו בקודש" לא תמיד מייצג את הממשלה... ושל השר דרעי, שהתנגדותו מובנת מפני שהוא אינו מרוויח דבר מכך... את התנגדות של השר סילבן שלום אני מייחס לתמיכתו בקבלנים הגדולים, אלו הבונים דירות פאר, בעוד שדירות זולות יפגעו בשווק מרכולתם.

מצויים בארץ זה כשנתיים מאות רבות של עובדי בניין סינים שידועים כמקצוענים, יעילים וחרוצים, אשר פועלים פי 3 יותר מהר מהעובדים המקומיים. לקח זמן לארגן את הבאתם והטיפול בהם. לפיכך נבין שהבאת 20,000 לא תוכל להתבצע תוך זמן קצר. יש לסגור את הנושא עם ממשלת סין, יש לברור את חברות כוח האדם הסיניות, הם ואנחנו חייבים למיין היטב את הפועלים – והקבלנים המקומיים צריכים לערוב לתנאי מחייתם ושכרם – וזה לא נעשה תוך מיספר ימים אלא חודשים רבים.

אם אכן הממשלה תיכנס לעניין זה מיד, אולי בעוד שנה נתחיל לראות את פירותיו הטובים של מבצע זה.

* * *

שׂישׂי מאיר / שני שירים

תּוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים

מִתְפַּלְּלִים רַבִּים

גּוֹדְשִים אֶת בָּתֵי הַכְּנֶסֶת

בִּשְכוּנַת מְגוּרַי

וְיֵש מַמְתִּינִים בַּחֲצֵרוֹת,

נָשִים עַל טַפָּם

לְבוּשֵי לָבָן,

כֻּלָּם כְּאֶחָד

מְחַכִּים לְקוֹלוֹ

הַגּוֹאֵל שֶל הַשּוֹפָר.

אֲנִי סְפוּנָה בְּבֵיתִי

אַךְ קוֹלָם שֶל הַמִּתְפַּלְּלִים

מַגִּיעַ עַד אֵלַי

בְּזַעֲקָתָם: "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ

רַחֵם עָלֵינוּ."

בְּאוֹתוֹ נִגּוּן מֻכָּר

שֶל  יַלְדוּתִי.

וַאֲנִי חִלּוֹנִית לִמְהַדְרִין

שֶכְּמוֹתִי,

בְּאוֹתָם רִגְעֵי תְּפִילָה-

תְּחִינָה,

שּחוֹדְרִים אֶת מַעֲטֶפֶת

הַחֻלִּין בְּאָזְנַי,

חַדֵלָה מֵרְאוֹת

מֵחֲמַת  הַדְּמָעוֹת...

יוֹאָב

חָשַבְתִּי שֶיּוֹתֵר לֹא אוֹשִיט יָד לְתִינוֹק

לְלַמְּדוֹ לָלֶכֶת.

חָשַבְתִּי שִיּוֹתֵר לֹא אַרְאֶה לְיֶלֶד רַךְ

אֶת פְּרִיחַת הַסִּגָּלוֹן.

וַאֲנִי כָּל כָּךְ רָצִיתִי

לִהְיוֹת שוּב הַמְּבֻגָּר הָאַחְרָאִי

לְיֶלֶד קָטָן צְמֵא לִטּוּף,

שֶיִּתְלֶה בִּי עֵינַיִם כַּלּוֹת

וְיִבְטַח בִּי.

וְהִנֵּה עַכְשָיו –

יוֹאָב.

וְשוּב הָעוֹלָם פֶּלְאִי

מְלֵא הָפְתָּעוֹת  וּמִשְחָקִים.

וְאוֹתוֹ פִּּּעְפּוּעַ בְּחָזִי, כְּמוֹ פַּעַם

שָב וּמְמַלֵּא אוֹתִי.

* * *

אורי שרגיל

ערבי טוב

זה עתה חזרתי מהתוועדות ששיאה היה הרצאה של אחד מרבני 770 המפורסמים. ההרצאה הועברה בשידור ישיר מניו-יורק. היה מרתק. הוא סיפר על כיתה של תלמידים בשיעור לאזרחות. המורה שאל אותם מי אמר ומתי:

"אל תחשבו מה ארצכם צריכה להעניק לכם. חישבו על מה אתם יכולים להעניק לארצכם..."

למרבה הפלא איש לא ידע את התשובה. היו ניחושים מחניבעל  עד דה-גול.

והנה קם תלמיד קטנצ'יק, יפני, ואמר בעיניים מלוכסנות:

"הנשיא קנדי ביום השבעתו, 20 בינואר 1961."

המורה התפלץ. הוא קם וצעק אל הכיתה, "אתם בנים של מלח הארץ, קיבלתם את החינוך הכי טוב בעולם והנה בא יפני, זר בארץ, בקושי מבין אנגלית. הוא יודע ואתם לא! צריך ללמוד מהיפנים. הם גם אלה שבונים את המכוניות הכי טובות בעולם..."

כך המורה המשיך להרביץ בתלמידים מוסר, הפך אותם לעפר ואפר, ואת היפנים הניף לשמיים. במשך עשרים דקות הוצרכו התלמידים לשמוע שוב ושוב מי ומה הם היפנים המכובדים...

כאשר המורה סובב ראשו אל הלוח כדי לצייר להם את גודלה של הממלכה האדירה שהקימו היפנים נשמעה צעקה בספסלים האחוריים של הכיתה:

"לעזאזל היפנים!!!"

המורה, מזועזע עד עמקי נשמתו – בכל עשרים שנות הרבצת תורתו ומרותו לא קרה שתלמיד יפתח פה בלי רשות, ועוד בצעקה. הוא החל ללעוס את הגירים הצבעוניים ועיניו הרושפות ננעצו בפראות בחלל הכיתה. גרונו גירגר וחירחר בתאוות רצח:

"מי אמר את זה?"

קם תלמיד רזה ושפוף בשורה האחרונה, הצביע ואמר:

"הארי טרומן נשיא ארה"ב, ב-12 ביוני 1945."

כשילדתי עמדה לסיים את השישית, המורה לספרות, המחנכת, ביקשה יום אחד מהתלמידים בכיתה להביא ציטטות משל אישים מפורסמים שיש להן נגיעה אישית כלשהי לתלמיד ואולי גם מוסר השכל או מסר כלשהו לכיתה.

הנה, למשל, היא הסבירה, המילים המפורסמות של טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו." דורות שלמים התחנכו על האמירה שלו ורבים 'זכו' בטוב הזה במהלך מלחמות ישראל בערבים. בתי הקברות הצבאיים מלאים בטוב הארץ שלנו.

באותם ימים רחוקים החל להתעורר ויכוח ציבורי האם טרומפלדור לחש את המילים האלה לפני מותו או שמא כותבי העיתים הם ששמו אותן בפיו. כידוע, הוויכוח מתנהל עד עצם היום הזה ונוסף לו נופך חדשני של מתנגדים וציניקנים, ואפילו פוסט-ציונים, האומרים, טוב לחיות בעד ארצנו, אבל מתכוונים למשהו אחר לגמרי. כאילו טרומפלדור והאומרים 'טוב למות בעד ארצנו' הם למעשה מתנחלים מתאבדים בכיסופי משאלת מוות. כאילו האפשרות לחיות בעד ארצנו עמדה באותם רגעים ספורים על הפרק, וטרומפלדור, בעקשנות סובייטית או סרבנות גסיסה תלמודית, מיאן לשקול אותה ברצינות כשהוא מדמם למוות ביד אחת...

תלמיד אחד פלט, "'להיות או לא להיות.' זה גם מתאים למצב הביטחוני."

"מי אמר את זה?" תבעה המורה.

אותו תלמיד, שהביא את הציטטה, היה סבור שבן גוריון אמר. תלמידים אחרים בכיתה תיקנו אותו.

היה גם תלמיד שהצביע ואמר, "מעולם לא היו מעטים כל-כך חייבים כה הרבה לרבים כל כך."

"מי אמר את זה?" תבעה המורה.

"צ'רצ'יל," עלתה הצעקה. אבל היה שם גם אחד שאמר פנחס ספיר ולדעתי הוא לא טעה.

הבת שלי הצביעה וקיבלה את רשות הדיבור. היא אמרה, "ערבי טוב זה ערבי מת."

מיד השתררה דממה עמוקה בחדר. המורה החווירה ונשמה עמוקות, כאילו האוויר נשמט או נקטף מהקירות והתייבש.

"מי אמר את זה?" היא לחשה.

"אבא שלי," אמרה ילדתי.

זומנתי במכתב לשיחה עם המורה ומנהל השכבה הצעירה בבית הספר.

עלין טילפנה אליי לרומא ושאלה מתי אני חוזר כי הגיע חוזר מבית הספר.

"למה?" שאלתי אותה.

"מוטב שתבוא כמה שיותר מהר," היא אמרה. "יש לנו בעייה חמורה בבית הספר."

"את לא יכולה לטפל בה?"

"היא בתחום חוסר האחריות שלך," פסקה עלין.

התבוננתי במראה ואמרתי שיש לי לוח טיסות מלא בצפיפות. ברומא אני חייב להישאר עוד שבוע כדי לרצות את כל הרמאים. משם לליברפול לפגישה עם מומחים למחלות כבד. אני חייב להגיע גם לבוסטון לשיחה עם הבוס ונותני הטון. לקראקס כבר לא אטוס כי זה יהיה קרקס. זה גם לוקסוס לנסוע ללוקסמבורג לשיחה על כוס קפה. רשום אצלי טוניס – למשחק טניס עם מי שהיה השגריר באו"ם. יש לנחות בבאזל כי שם ממתין לי פאזל שאיש עוד לא פתר. במיאמי-ביץ' יש לי פגישה עם איזו מכשפה. כמובן שאני חוזר לארץ דרך סרדיניה ואוכל להעמיס עבורה מזוודה עם סרדינים.

אבל עלין לא התרשמה.

כעבור שבוע חזרתי לארץ כדי לטפל בבעייה. ניצבתי לפני ילדתי והתבוננתי בה בשעה שעלין ספרה לי את הסיפור כפי שהוא מופיע כמה שורות למעלה.

"אבא, אתה כועס עליי?" שאלה בתי.

"מדוע?"

"בגלל שהסגרתי אותך?"

"את שמעת אותי אומר את המשפט הזה?"

"לא בדיוק," היא התחנחנה, "אבל רציתי להרגיז את המורה לספרות. אולי לנער אותה."

"למה?"

"היא מעריצה של עמוס עוז וחנוך לוין."

"אז מה?"

"היא מדברת עליהם בטון ידעני כאילו הם אושיות תרבות העולם, המוסר והצדק החברתי."

"למי אכפת?"

"לך, לא?"

"למה?"

"כי אתה שונא אותם."

"הם משעממים אותי."

"גם אותי."

"אז עשית את זה בשבילי?"

"כן."

"גם אימא שונאת אותם."

"לא ממש כמוך."

"טוב," התרציתי, "ההסבר שלך לא-רע כי אנחנו צריכים לדעת תמיד את מי אנחנו אוהבים ואת מי שונאים. אסור שיהיה בלבול במצבים האלה כמו בקומדיות של שייקספיר."

"אז תבוא איתי ל'שטיפה' אצל המנהל?"

"רק אם את איתנה בדעתך לא לבקש סליחה."

"אני עוד לא יודעת."

הגענו לבית הספר בשעות המוקדמות של הערב. ברחובות הסמוכים קירות הבתים היו מלאים תריסול ססגוני שעטף מרפסות מבוישות כמו פרסומת למשחת שינים. ריחות של בצל מטוגן טולטלו ברוח הערבית בין הכבסים שלאורך השבילים. השמש כבר שקעה והמפרץ האפיר. העצים כמו נתלו על בלימה בין הסלעים שהסוו מחפורות לא חוקיות שנוצרו בעת סלילת הכבישים.

נכנסנו מחובקים לתוך כיתת התשאול. ישבנו מול המנהל והמורה לספרות, שהיתה המחנכת של בתי. מנהל השכבה הצעירה סיפר שוב מה שסיפרו לי עלין ובתי. הקשבתי באורך רוח בפעם השלישית. המורה לספרות נראתה מתוחה והססנית, רק הנהנה בראשה בכל פעם שהמנהל סיים משפט והשתתק כדי לאסוף את המילים שפרחו באוויר. הוא התבונן בה כשניסה להדגיש נקודה שמוטה בדבריו. דבריו היו חסרי צבע, משומרים בנפטלין.

"ערבי טוב זה ערבי מת?" הוא שאל במפגיע. חשבתי שהוא נעלב מהאינטליגנציה שלי ולא ממני.

"מה זה טוב?" שאלתי אותו.

"בבקשה?" שאל המנהל. הוא לא הבין לאן אני הולך, והפנייה אליו נראתה אולי חדה מדי ומהירה, או חצופה, עד שגרמה לסחרחורת קלה. המורה הביטה בו במבוכה. אולי הוא שומט את קו השליטה שהיא כה מורגלת אליו. היה ברור שהם אוהבים להיפגש בנסיבות של בירור עניינים עם הורים ומטעניהם החורגים. אחר-כך אפשר לצחוק מהעולם על ספל קפה אצל קפולסקי.

"מה טוב ומה רע?" שאלתי שוב.

"זה באמת לא עקרוני," הוא הגיב. "כי מדובר פה באדם ולא בערך מופשט."

"בסדר," הסכמתי, "אבל השאלה מה זה טוב שייכת לאדם כי התואר טוב מיוחס אליו באמירה."

"מדובר פה באדם באשר הוא אדם ולכן האמירה הזאת מעוררת בי גועל נפש ובחילה באופן אישי."

"אז בשביל מה זימנת אותי לפה?"

"לשמוע מה יש לך לומר בעניין הזה. יש פה בעייה חינוכית ממדרגה ראשונה."

"מהי?"

"אני מנסה להסביר לך, זו אמירה חורגת."

"אז בוא ננסה ללבן את המושגים ולהסביר מה טוב ומה רע. ואם כבר מדברים על ציטטות, תרשה לי להביא כמה משפטים מתוך דבריו של פרופסור ליבוביץ' מירושלים. אני חושב שהוא מאוד מקובל בבית ספרכם."

"בבקשה. יש לך כל הזמן שבעולם," אמר האיש, אבל המורה התבוננה בשעונה. אני חושב שהוא בעט קלות ברגלה של המורה כי העווית שבפניו התחלפה לרטט של צפייה.

"ליבוביץ' מביא את דבריה של אלינור רוזוולט בשנות מלחמת העולם השנייה. היא אמרה שזוהי מלחמה למען הערכים האנושיים ולמען הטוב האנושי העליון – שהוא קיומו של עולם שבו תובטח כוס חלב כל יום לכל ילד בעולם. היטלר הכריז שזוהי מלחמתו למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון – שהוא שלטון הגזע הארי בעולם והשמדת היהודים. הגנרל טוג'ו היפני הכריז שזוהי מלחמה למען הטוב האנושי העליון – שהוא המוות למען הקיסר והכבוד. שלושת אלפים שנה לפניהם הכריז אסף בפרק ע"ג תהילים, שהטוב הוא רק קרבת אלוהים."

"לא קראתי את זה בשום מקום," התפרצה המורה לספרות.

"זה בתהילים," אמרתי.

"אבל לא אצל ליבוביץ'," היא גנחה.

"אני שמעתי אותו. אולי יום אחד הוא יתרצה והדברים יופיעו בספרו."

"זה די מפוקפק," היא רשפה.

"ההיגיון שבדברים?"

"לא, המקור," היא התריסה. "אתה לא יכול להסתמך על זה."

"אז על מה את רוצה להתווכח עכשיו," שאלתי, "על איזו אמירה?"

"מה קשור הטוב או הרע לאמירה מרושעת, מעוותת וגזענית שבתך הביאה בשמך, אדוני?"

"קשר דם," אמרתי.

"סליחה?"

"בתי נולדה בחמישי לספטמבר שבעים ושלוש."

"יופי שאתה יודע, אבא," אמרה בתי בהפתעה ניכרת.

"אנחנו יודעים," הגיב המנהל.

"שזה יום השנה לרצח הספורטאים שלנו במינכן."

"הו," אמר המנהל והשתתק. "אז מה זה שייך?"

"העולם המוסלמי נשא אז על כתפיו את גופות הטרוריסטים שנהרגו בקו האש אחרי שחיסלו עוד תשעה מאנשינו במסוק. הם היו הערבים הטובים. כוהני הדת המוסלמים הכריזו שהם 'שאהידים' במעלות קדושים ונשמתם עולה לשמי גן-עדן הזכים, שם יזכה כל אחד מהם בשבעים בתולות שלא ידעו איש ולא ידעו טרור. על הטובים האלה אמרתי, 'ערבי טוב זה ערבי מת.' אני חוזר על זה כל שנה. זה טקס זיכרון שאני עורך ביני לבין עצמי..."

כשיצאנו החוצה, היה חיוך רחב מרוח על פניה של ילדתי. היא אמרה, "אבא אתה המצאת את זה עכשיו, נכון?"

האוויר היה מלא בפרפרי לילה או עש. הצעתי לה להתבונן במפרץ הקסום. הלילה היה כחול, לא שחור. ריח של עשן נישא באוויר, ריח מדורות. לא ריח של כימיקלים מקולקלים.

"בדיוק כמו שאת הצהרת בכיתה שאני אמרתי, 'ערבי טוב זה ערבי מת'."

"אתה באמת אמרת את זה, אבא."

"מתי?"

"רק עכשיו, כשישבנו איתם בכיתה."

"מה זה 'איתם'. זה לא הם ואנחנו, ילדוש. על תעשי מהמורים שלך אויבים שלנו."

"ועמוס עוז או חנוך לוין?" היא שאלה, עדיין תוססת.

"אותם אני סתם לא סובל."

* * *

מנהיג איראן ח'אמנאי במאמר

לרגל העלייה לרגל לחג': "הפסלים ינותצו"

 לרגל העלייה השנתית לרגל למכה לחג', פרסם המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, ב-23.9.2015 באתרו farsi.khamenei.ir מאמר שכותרתו "הפסלים ינותצו". את המאמר מלווה תמונה של פסל החירות שבור וידו גדועה. להלן עיקרי המסר של ח'אמנאי:

 "...לימוד השיעור [של החג'] ויישומו הם המקור לברכה שיכולה לחדש את חיי המוסלמים ולהביא לשגשוגם, להצילם מהצרות שהם נמצאים בהן, הן בתקופה זו והן בכל התקופות. אליל הנפש, [אליל] הגאווה, [אליל] התאווה המינית, אליל הרודנות והכניעות, אליל הרודנות העולמית, אליל העצלנות וחוסר האחריות וכלל האלילים המבזים את הנפש היקרה האנושית – תוכנית אשר תפרח מעומק הלב תשבור אות[ם] ואז יתפסו חירות וכבוד ובריאות את מקום התלות, הקושי והשפלות.

 הו אחים ואחיות העולים לרגל מכל אומה ומכל מדינה, התעמקו במילה המלמדת את החוכמה האלוהית [הכוונה למילה חג'], בחנו בצורה מדויקת את מקור הצרות של עולם האסלאם, במיוחד במערב אסיה ובצפון אפריקה, והגדירו לעצמכם משימה ואחריות בהתאם לפוטנציאל ולכלים האישיים והציבוריים והתאמצו בהם. 

בימים אלה, המדיניות הרשעה של אמריקה באזור זה גורמת למלחמה ושפיכות דמים, להרס, לנדודים, לעוני, לפיגור ולמחלוקות עדתיות ודתיות. מצד אחר ישנם פשעי המשטר הציוני בפלסטין והתנהגותו הכובשת שהגיעו לשיא של עוול ופשע. [המשטר הציוני] מזלזל בצורה מתמדת במסגד אל-אקצא ורומס את דמו ואת כספו של העם הפלסטיני המדוכא.

 אתם המוסלמים [העולים לרגל], זוהי הסוגייה שעומדת בראש סדר העדיפויות שלכם. עליכם לחשוב עליה ולדעת מה מוטל עליכם מבחינת [חוקי] האסלאם. לבכירי הדת, לפוליטיקאים ולאנשי התרבות יש משימה כבדה יותר שלמרבה הצער הם מתרשלים בה. במקום שבכירי דת יתעסקו בהצתת מחלוקות דתיות ובמקום שהפוליטיקאים יהיו פסיביים מול האוייב ובמקום שאנשי התרבות יתעסקו בעניינים שוליים, עליהם לזהות את הכאב הגדול של עולם האסלאם, לקבל וליישם את השליחות שהוטלה עליהם מן האל.

 המאורעות המעוררים בכי המתרחשים באזור: בעיראק, בתימן, בבחריין, בגדה המערבית, בעזה ובמקומות אחרים באסיה ובאפריקה, הם הצרות הגדולות של האומה האסלאמית.

 יש להבחין במזימת הרודנות העולמית [הכוונה למערב בראשות ארה"ב] בנושא זה ולתת את הדעת על דרכי פתרונו. על האומות לדרוש זאת מממשלותיהן ועל הממשלות להיות נאמנות לאחריותן ..."

 חתימה של ח'אמנאי

18.9.15

מתוך אתר ממר"י 26.9.15

* * *

מנחם רהט

נחזיק טובה

בואו ונחזיק טובה לגדולי ומאורֵי הדור: ויינשטיין, נתניהו וגפני, על עזרתם בהבנת העקמימות שבמציאות

בואו ונחזיק טובה ליועץ המשפטי ויינשטיין, שהואיל בטובו לפקוח עינינו ולגלות סוד כמוס בהחלט: יש פסקי דין שחובה לקיימם, מטעמים של שלטון החוק ועליונות המשפט ועוד כל מיני בלה בלה, ויש פסקי דין שמותר לבטל אותם בהינף קולמוס, כנראה מטעמי 'שלטון הצחוק' ועליונותו של הרועץ המשפטי על פני החוק ופסיקות ביהמ"ש.

פסקי דין שאותם יש לקיים בכל מחיר, בבחינת ייקוב הדין את ההר, הם מסוג פסק הדין שציווה להרוס את בתי דריינוף. למרות שהיתה כאן חריגה ברורה מסמכות הבג"ץ, לדעת משפטנים, שמעולם לא הוסמך לחרוץ דין בסיכסוכים נדל"ניים. אבל הבג"ץ, במקום למסור את התיק לבימ"ש מחוזי או שלום, קבע כי מדובר ב'קרקע פרטית' ושהקרקע שייכת לפלשתיני 'הטוען לבעלות' עליה.

ואז הסבירו לנו שבמדינה דמוקרטית חייבת המדינה להכפיף ראשה בפני ביהמ"ש. שפסקי דין יש לקיים. גם אם הם מעוותים בעליל ואולי נגועים בבלתי חוקיות משוועת.

הוא הדין לגבי החלטת הבג"ץ למחוק מעל פני האדמה את בית הכנסת בגבעת זאב, שניצב על תילו 15 שנה. גם זאת בהחלטה מפוקפקת, שהתבססה על טענת בעלות רופפת של ערבי. ביהכ"נ יימחק בלהבי הדחפורים אחרי החג, כי פסק דין יש לקיים. נקודה. ויש עוד דוגמאות בשפע לעריצות המשפט.

אבל כאשר בית משפט בישראל מחליט, בהתאם לחוק, שמשחקי הכדורגל בשבת הינם בלתי חוקיים ומנוגדים לחוק – בא היועץ המשפטי והופך את הקערה על פיה. לא שהוא טוען שההחלטה אינה חוקית. גם לדידו ההחלטה חוקית. אבל פתאום מסביר לנו הרועץ המשפטי, שלא כל פס"ד מוכרחים לקיים.

עליונות החוק? קדושת פסקי הדין? שלטון החוק? ושאר הפטפטת החלולה שבה פיטמו את מוחנו כשהרסו את בתי דריינוף, וכשיהרסו את בית הכנסת בגבעת זאב?

הצחקתם את ויינשטיין.

תודה ליועמ"ש שגילה לנו, כי בניגוד למה שחשבנו, יש פסקי דין ויש פסקי דין. יש משפט ויש משפח. לתשומת לבם של כל קשקשני המנטרות החלולות כמו שלטון החוק והשיוויון בפני החוק ושאר דברי להג ופטפטת, שלא נועדו אלא לחפות על מדיניות של אֵיפָה ואֵיפָה.

הכל בזכותכם, אידיוטים שימושיים

בואו ונחזיק טובה לבנימין נתניהו, שהואיל בטובו להזכיר לאידיוטים השימושיים שבציונות הדתית, שמכרו את קולותיהם בלא מחיר בבחירות האחרונות לליכוד, את אידיוטיותם, הנוגסת בנו בכל פה.

זה קרה בבחירת הדיינים החדשים בישראל. בין המועמדים השונים, הוצגה גם מועמדותם של שלושה רבנים מטובי בניה של הציונות הדתית, הרבנים בניהו ברונר, דוד בס וניר ורגון. שלושתם תלמידי חכמים מובהקים, בעלי מזג שיפוטי, יראי שמיים שגם מעורבים בדעת עם הבריות ואינם מנותקים מהמציאות; בקיצור, ראויים בהחלט.

אבל נמצא בהם גם מום בלתי עובר: היותם מומלצי אירגון רבני צוהר. די היה במום קשה זה, על מנת שהעסקונה החרדית תפסול אותם. וכאן הבן שואל, היאך השתפנו ראשי הבית היהודי והסכימו לנוהג פסול זה של העסקונה החרדית, לבחוש בענייני הבית היהודי? כיצד נמנעו לפחות על בסיס 'תשובת המשקל' ועיקרון מידה כנגד מידה, מפסילת מועמדים מקרב החרדים? עד כדי כך השתופפתם בפני עסקונת החרדים?

אבל לא זו הפואנטה. הפואנטה היא, שבוועדה למינוי דיינים נחלקו הקולות בעניינם, בדיוק מחצה על מחצה. מחציתם צידדו בבחירת הרבנים ברונר, בס וּורגון, ומחציתם התנגדו. ההכרעה הועברה אפוא ליו"ר הוועדה.

והיו"ר אמנם הכריע על חודו של קול נגד הרבנים ברונר, בס וּורגון. היה זה השר יובל שטייניץ, שמשחק זה שנים במגרש הליכודי על תקן מריונטה של בנימין נתניהו. במצוות נתניהו התעלם שטייניץ מכל זכויותיהם של הרבנים ברונר, בס וּורגון, כפי שהוצגו בפניו, רק על מנת להיענות לגחמותיו של אריה דרעי. דרעי מְצוֶוה, נתניהו מיישר קו.

כל הפארסה העגומה הזו היתה נחסכת, אילו בבחירות האחרונות לא העבירו האידיוטים השימושיים, ברגע האחרון, ארבעה מנדטים חשובים, מהבית היהודי לליכוד. אבל הם לא חשבו פעמיים. רק פימפם להם נתניהו, שאם יקבל פחות קולות מהרצוג, יאבד הליכוד את השלטון, והם הזדרזו לקנות את הלוקש, ונשכבו על הגדר למענו, כדי שיעביר באלגנטיות את קולות המצביע הציוני-דתי לעסקנים האנטי ציונים.

כאילו שבמקרה שנתניהו היה מקבל רק 26 מנדטים, ואילו הבית היהודי 12, היה הליכוד מאבד את השלטון. אפוא! הרי בתום הבחירות לכנסת ה-18, הקים נתניהו קואליציה, למרות שציפי לבני בראש קדימה, קיבלה יותר מנדטים מנתניהו. אז איך קרה שלא חשבתם מראש שאתם יורים לעצמכם ברגל? איך ציפיתם שנתניהו, שלֶחם חוקו היא בגידה בנאמניו, אבי שיטת 'השתמש וזרוק', לא יעביר את קולותיכם לאריה דרעי?

להוציא את הגלות מהיהודי

בואו ונחזיק טובה לח"כ משה גפני מיהדות התורה, שטוען כי עליית יהודים להר הבית, היא זו שמעוררת עלינו את זעם הערבים. תודה למר גפני שגילה רז זה, שרק עליית יהודים להר הבית מהווה פרובוקציה, ואילו שלילת זכותם של יהודים לשאת תפילה בהר הבית, נחשבת בעיניו, מן הסתם, מעשה מבורך; שעליית השר אריאל להר הבית היא פרובוקציה, אך עליית ח"כים ערביים היא בעיניו, כך נראה, אפילו עניין ראוי. "כשיש לנו שר חקלאות שעולה להר הבית אני חש שאני בגלות," הצהיר גפני. 

אולי גם היה קובע שכשיש לנו 'רמב"ם כזה', שהעז לעלות בשמחה להר הבית וקבע יום עלייתו ליום טוב לדורות במשפחתו, הוא חש עצמו בגלות. ואולי בכלל היה הרמב"ם עצמו 'פרובוקטור'? שהרי הנשר הגדול העיד בעצמו באחת מאיגרתיו על עלייתו בשמחה להר הבית, בדיוק לפני 850 שנה: "וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת שישה ועשרים ליצירה [ד'תתקכ"ו] יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה. ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה' ו' ימים לירח מרחשון..." (אגרות הרמב"ם מהדורת הרב שילת עמ' רכ"ד). 

לא נכניס ראשנו במחלוקת הרבנים כיום בסוגיית העליה להר הבית. יש מתירים, לפחות מדין כיבוש ומניעת הריפיון היהודי מול רמיסת קדושת הר הבית בידי הפורעים המוסלמים השולטים בו. ויש אוסרים וטעמם עימם. במצב כזה צפוי שכל אחד ינהג על פי רבותיו. יואיל גפני לנהוג על פי רבותיו, אבל מי הסמיכו לגנות יהודים אחרים העולים להר הבית בקדושה ובטהרה, על פי פסיקת רבותיהם-הם? מאימתי יש לגפני ולחבריו מונופול בלעדי על ההלכה? מי אמר שההלכה שייכת לאוסרים בלבד?

אין זאת אלא שגפני מתאמץ לאושש את הטענה הכאובה, הישנה נושנה: יותר קל להוציא את היהודי מהגלות, מלהוציא את הגלות מהיהודי. גפני, שראה בעליית השר אריאל להר הבית תופעה גלותית, נשאר עצמו בגלות, ולא נרצה להזכיר לו דווקא היום, בצאת יום הכיפורים, מה בדיוק אירע לחבריו שנשארו בגלות, בהוראת רבותיהם, בשנות העשרים והשלושים, ירחם ה'. 

יפה הגיבו בבית היהודי לגינוייו של גפני: הכי טוב שמר גפני יתמקד במה שהוא באמת יודע לעשות הכי טוב: לשנורר. ממש כבגלות.

* * *

עם טיפות וקידושין

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לי חבר

שאשתו כל כך נהנית להוכיח אותו

על טיפות

שהוא מותיר על הרצפה

אחרי ההשתנה

שהוא כבר עושה את זה בכוונה

למענה

יום אחד תפסה אותו מטפטף

קיבלה הסבר יורינארי

והתגרשה

אבל היה לה כל כך משעמם לבד

בלי הטיפטופים

שחזרו לחיות יחד

עם טיפות וקידושין

* * *

זאב בן-יוסף

מינויים פוליטיים לממשל תקין

יש לאפשר בחוק לשר האחראי על ביצוע המדיניות לה התחייב בפני הציבור שבחר בו –למנות את מי שהוא מוצא למתאים, גם אם הוא חבר מרכז מפלגה, לאחר שוועדת הכנסת אישרה את כישוריו הבסיסיים, ולהחיל גם בישראל את הנוהג בארה"ב ואירופה עם חילופי ממשל.

כישלון מינויים לתפקידים בכירים כמו יואב גלנט כרמטכ"ל וגל הירש כמפכ"ל, חושף למעשה את נגע הממשל הלקוי בישראל, המונע משרים האחראיים לביצוע המדיניות שבשלה נבחרו – לבצע את מדיניות זו. לכאורה – מי שקובע את המדיניות ואחראי לביצועה הוא אומנם השר, אך מי שמבצעים אותה בפועל הם – חשב המשרד, היועץ המשפטי והסמנכ"לים למשאבי אנוש ולכספים, שאינם כפופים לשר ואינם מתמנים על ידו, נשמעים למעשה למרותה של צמרת האוצר במקרה הטוב ופועלים על פי השקפת עולמם האישית ברוב המקרים.

אנו נוהגים להתלונן על מפלגות שלטון שאינן נאמנות למצען והבטחותיהן טרם הבחירות, אך לא מבינים שהגורם העיקרי לתופעה זו הם פקידים בכירים שידם על ברז הכסף והביצוע בשטח, וכל עוד השקפת עולמם שונה מזו של השר הם ינקטו בכל השיטות המקצועיות כדי לטרפד את ביצוע המדיניות.

חקיקת חוק ממשל תקין

המסקנה: כדי לאפשר ממשל תקין המסוגל לבצע את מדיניות השר כלשונה וכדקדוקה – יש לחוקק חוק ממשל תקין, לפיו מותר יהיה גם לחברי מרכז מפלגה, שוועדת הכנסת מצאה כי הם מתאימים לתפקיד – להתמנות לתפקידים בכירים בשירות הציבורי ולבטל את האיסור הקיים היום. אין שום סיבה בעולם שפעילי מפלגה המתאימים לתפקיד בכיר מסויים לא יוכלו להתמנות לתפקיד, ומלבד הקיפוח האישי הנגרם למועמדים כאלה, יש כאן גם מיגבלה המונעת משר לבצע כהלכה מדיניות שהוא האחראי לביצועה בפני הציבור.

חוק זה חייב ליישם גם בישראל שיטת ממשל דומה לזו הנהוגה בארה"ב ובאירופה, לפיה מחליפים את כל הפקידות הבכירה בהתחלף הממשל. לכן יש להרחיב בחוק את מיספר משרות האמון של שר (שכיום כוללות רק עוזרים, יועצים, מזכירה ונהג), כך שיכללו גם את חשב המשרד ואת כל הסמנכ"לים המופקדים על ביצוע המדיניות וראשם – משאבי אנוש, תקציבים וכספים. ועדת הכנסת, שתקבל לצורך זה סמכויות ועדת חקירה, היא זו שתאשר גם את כל בעלי התפקידים הבכירים כמו הרמטכ"ל ומפכ"ל המשטרה. ועדת טירקל תתבטל.

מינויים פוליטיים במדינות המערב

ארה"ב היא דוגמא קלאסית לשיטת מימשל בה כמעט כל השירות הציבורי יכול להתמנות פוליטית, אם כי יש פיקוח של הסינאט על כך שכל מינוי יהיה גם מתאים מבחינה מקצועית. אבל ההשתייכות המפלגתית היא יתרון (לא חיסרון כמו בישראל), שכן אז יובטח שהמדיניות שקבע הנשיא אכן תיושם במלואה על ידי הבירוקרטיה.

השיטה הנוהגת בארה"ב שונה מן השיטות הנוהגות במדינות האחרות הנסקרות במסמך. בממשל הפדרלי הסגל המינהלי הבכיר שותף לדרכו הפוליטית של כל נשיא נבחר, ולכן השיטה הנוהגת היא שיטה של מינויים נשיאותיים. המינויים הפוליטיים הם כאמור חלק משיטת הממשל. הנשיא מביא עמו לבית הלבן רבים מנושאי המשרות המקצועיות, והם עוזבים עימו בעת חילופי נשיאים. גם מנהלי ועדות הקונגרס מזוהים פוליטית עם יושבי-ראש הוועדות.

משרות רבות בממשלה מאוישות בשיטת המינויים הפוליטיים, חלקן בידי הנשיא עצמו. הבולטים הם ראשי משרדים ובכירים במשרדים ושופטים בבתי-המשפט הפדרליים. המינויים מתפרסמים מדי שנה בספר "Plum Book". בשנת 2003 למשל היו 6,722 משרות "במינוי שאינו תחרותי", היינו – מינוי פוליטי.

אבל גם בכל המדינות הדמוקרטיות הקלאסיות במערב אירופה נהוגים מינויים פוליטיים בהרבה או במעט, בראשם – בריטניה, צרפת ואפילו שבדיה הצדקנית.

לחשוף את השקר המקובל

יש לחשוף את השקר המקובל הזה בישראל לפיו מינויים פוליטיים (גם של אנשים מתאימים) נחשבים לעבירה פלילית, למרמה והפרת אמונים.

אפשר במסגרת חקיקה מתאימה לנהוג כמו בארה"ב, למנות פעילים פוליטיים שוועדת כנסת תוודא שהם מתאימים לדרישות המקצועיות, או כמו במערב אירופה, שם הפקידים הבכירים (המתאימים!) מתמנים על ידי הנבחרים הפוליטיים.

אם העם העניק אמון לקו פוליטי מסויים, הוא היה רוצה גם שהמדיניות שבחר תבוצע בפועל ולא תהיה רק על הנייר, ויש לאפשר זאת בחוק.

הכותב, זאב בן-יוסף, הוא ממייסדי הליכוד, חבר מרכז, חבר מזכירות וחבר לשכה, מוותיקי תנועת בית"ר, עיתונאי, פובליציסט, עורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.    

* * *

עוד רגע מהמם שמשבר הפליטים האירופי הצליח ליצור: זמר גרמני מבריח ברכב שלו משפחה פלסטינית-סורית מבודפשט לווינה, ומנעים את זמנם בנסיעה עם הלהיט היידישאי "אויפן וועג שטייט א בוים" של איציק מאנגר. הם המקהלה המלווה. לא יאומן!

https://www.youtube.com/watch?v=C2YAvEMA0Ig&feature=youtu.be

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 25

מירה השתדלה להיכנס להריון ולא הצליחה. מתוך הלקאה-עצמית או רצון להעניש את הזולת שיתפה את איה בכל העובר עליה. הלא איה היא מומחית לרופאים ובייחוד לרופאי-נשים. ואיה הפנתה אותה אל אחד הרופאים הטובים בעיר, אשר ליווה אותה בשני הריונותיה שהסתיימו בלידה, ובעוד שתי פרשיות שהצינעה יפה להן.

בעיני חיימסון מצאו תחילה חן מאמציה של מירה להתעבר ממנו, הוא ראה בהם אות לאהבתה אליו. אך לא עבר זמן רב וחרדותיה ומידות הדייקנות ותוכחת-מורות שלה ונטייתה לחלק פקודות ממש כאימו – החלו מייגעות אותו. "אני לא תלמיד שלך ולא פר-הרבעה!" צרח פעם. היא החווירה. ושבוע ימים כמעט שלא החליפו מילה ביניהם ולא קיימו יחסים. גב אל גב. שניהם הרגישו כי אלמלא היו נשואים – לא היו מחליטים להתחתן ולחיות יחד, עכשיו, אך כשהשלימו חגגו זאת שוב, טורפים בכל האופנים איש את זולתו בנתינה ובנטילה מן הכול, כשני אוכל-אדם שגומרים זה את זה לתיאבון בסעודה משותפת.

כשניסו וניסו ולא הלך – שלח הרופא של מירה את חיימסון לעשות בדיקת-זרע.

אותו בוקר הודיע חיימסון שיתאחר לעבודה ונשאר בבית, כלומר בדירתה של מירה, לאחר שזו כבר הלכה לעבודתה. מאוד התגעגע למלי בזיאדה. אילו היתה עימו היה לו קל למלא את הבקבוקון. פעם אחרונה קפצה אליו במפתיע לדירתו לדקות אחדות, זה היה ימים מעטים בטרם התחתן ועקר סופית לדירתה של מירה. חיימסון היה נרגש לקראתה, ואותה שעה לא עניינו אותה מירה ונישואיו וכל מה שעתיד להשתנות מעתה בחייו – אלא רק מלי שמנמונת שחומה וגלוחת-ערווה זו.

אך מלי השתנתה. סקרנית ומלאת-השתאות. חיימסון לא הבין, רגע היא כילדה לא-מפותחת בשכלה, ורגע אישה שצברה הרבה ניסיון בחיי-נישואים כושלים. הוא ענה לה במילים שנפשו בחלה בהן, "ככה זה כל אחד מתחתן בסוף," ו"משונה שזה נעים פתאום יחד יותר דווקא כשקשורים כבר למישהו אחר," – עיניה הבריקו באש שחורה והיא אמרה, "כן ככה זה. דווקא כשנְשואים, לא ידעת?" – כאילו הסבירה לו בזה הרגע את סוד חיי-המין של הנשואים.

ואז –

התרגשותו-רק-למחשבה-שהוא-רואה-אותה גאתה בו בחיימסון מרגע שנכנסה מלי לדירה, והוא חש שמכנסיו בסכנת התלחלחות. ועתה חשש אף לנסות לגפפה, פן כבר מאוחר מדי וזה יתפרץ – וכך עמד לעומתה באמצע החדר, ארוך וכלונסי וכפוף-קמעה ונפשו מעורפלת ונמסה, וללא שמץ של בושה בפני מלי שלף כנגדה את אברו כמעשה של יום-יום, "תיזהר שלא תלכלך עליי – " נרתעה, אך הוא הגיש לקצהו, ככלי-קיבול, את כף-ידו השמאלית כשהיא קעורה, ואז – כחומט מפרכס בין השניים שמתבוננים בו באימוץ כל חושיהם, וכחיה זרה שממתחת צווארה ומגהקת בשתיקה – כך מילא אברו העיוור של חיימסון את כפו השקערורית בשיכבה סמיכה לבנבנה ומדיפה ריח טרי – לנוכח עיניה המשתאות והמתרחבות של מלי זו, שנחיריה רוטטים-קמעה ואולי לא ראתה מימיה גבר – מה עוד אחד שראתה אותו מתווכח בטלוויזיה עם דניאל פאר – עושה לפניה דבר גופני מאונן כזה שאסור-מהתורה בתוך כף-היד שלו בלי לזוז עד שזה נעשה כהה-מקומט, אבל אולי ככה זה חיים של מאניאק אשכנזי מלומד מדירה בצפון תל-אביב. ואילו חיימסון הסתלק רפוי ומפוייס לחדר-האמבטיה, שם שטף עצמו וחזר כשכל בגדיו מסודרים ונפשו מעורטלת מתוך הרגשת שיחרור והפקר שמזמזמת בתוכו כתרועת-ניצחון בפני מלי בזיאדה.

הוא עמד בדירה של מירה והבקבוקון בידו ושום חשק לא התעורר בו. מילא, אמר לעצמו, בשביל להביא תינוקות לאוויר-העולם צריך לעשות את זה פעם באופן מדעי, בלי תענוג. פתאום צילצל הטלפון. תחילה לא רצה לענות אך לבסוף, כדי להרגיז את עצמו, ענה כשמכנסיו משולשלים:

"הלו?"

"יצאת?"

"לא. את רואה שאני בבית!" אמר.

"אני מתכוונת אם י צ א ת!" ליחששה מירה בהדגשה, דואגת.

"אני לא מבין."

"נו אני לא יכולה לדבר פה מבית-הספר בקול-רם. תנסה לחשוב רגע, אפי – "

סוף-סוף הבין. "לא. עוד לא."

"מה העניינים? צריך לבוא לעזור לך?"

"לא. פשוט עוד לא התחלתי."

"אתה מחכה לאיזו חתיכה שתבוא לעזור לך?"

"עוד לא גמרתי לקרוא את 'הארץ'."

"עד שתגמור כבר יופיע 'מעריב' ויסגרו את המעבדה. מה זה – אתה לומד את העיתון בעל-פה?"

"אם תמשיכי לנדנד כך לא ייצא שום-דבר," התבונן בכעס באברו המקומט.

"אז שלום."

"שלום. לא הייתי מתנגד שתבוא איזו חתיכה, לחלוב אותי – "

אך היא כבר הניחה את האפרכסת. לא שמעה.

"כּוּס-אֶמַכְּ!" העלה את מכנסיו והלך מיטבח, הרתיח מים לקפה וישב ופרש לפניו את העיתון הטרי. הכול הרגיז אותו. הרב החברוני עם השיניים הרקובות והעברית הרעה וההתנחלויות הצצות כפטריות באושות אחר גשם של דם. ההרכב החדש של מליאת רשות-השידור שבו יש רוב לאנשים פאנאטייים. סכנת ביטול חוק ההפלות בגלל הכפייה-הדתית. החוצפה של העיתונאים שנעשו לפתע דוברי השלטון החדש. עליית המחירים היומית. הקולאקים של השמאל והפטפטנים העירוניים רכי-האופי של הימין. מודעות האבל (מדוע אין יום אחד ללא מודעות כאלה, הלא הדבר ייתכן על פי תורת-הסיכויים, ופרופיסור הוגו ברגמן מסביר שזהו-זהו ההסבר המדעי לנס). השיחה עם מירה הרגיזה אותו. היא מחוספסת ומכוערת ושאפתנית ומבקשת להשביע בו את תאוותה ולועגת ואורבת לכל היסוס שלו, כאילו אינו גברי דיו, ואינה מעלה על דעתה שיש והיא עצמה אינה נשית-ביותר במראיה ובהתנהגותה. ועכשיו ירידת שערי-המניות והעלייה התלולה במחירי-הדירות, ומה יהיה על התוכנית שלהם למכור ולהחליף לדירה גדולה יותר?

הטלפון צילצל שוב. "כּוּס-אֶמַכּ, כּוּס-אֶמַכּ, כּוּס אֶמַכּ," וזו היתה אימו. מניין ידעה שאיננו בעבודה? היתה לה שיחה עם אימהּ של מירה, ושמץ-דבר גונב לאוזנה ממה-שגונב-קודם-לאוזנה-של-זו. ובכן מה? – יש כבר תוצאות? – חיימסון התבלבל. איך היא מעיזה לחקור אותו על עניין אינטימי שכזה, בדיקת הזרע שלו! – אך לא. למזלו שתק והתברר לו שרק רצתה לדעת אם בשעה-טובה מירה כבר בהריון. לא. לא. לא! – סגר את הטלפון. כשתהיה נודיע ברדיו, במדור לחיפוש קרובים!

ומיד צילצל הטלפון שוב. זו בטח אימו שנעלבה או שכחה לומר דבר-מה, או אימהּ של מירה, בשליחות דומה. המים במיטבח רותחים כבר ורותחים. פרוסת-הלחם אולי כבר נשרפה במַצְנֵם. מתוך יצר של התאכזרות כלפי עצמו הרים שוב את האפרכסת.

"הלו, אפי, מותק – השפכת כבר?"

איה! –  

בבת-אחת השתנה מצב-רוחו, אברו הזדקר והתנודד כטלא-פלא בתוכנית הטלוויזיה. מירה ודאי סיפרה לאיה הכול.

"לא. עוד לא."

"אז מה העניינים? אתה רוצה שאני אבוא לעזור לך?"

בואי, בואי, אמר לה בקולו הפנימי, כמה טוב היה אילו הופעת אצלי פתאום ואני הייתי מתיז בזכותך עד לתקרה, שיצטרכו להוריד משם את התנובה שלי, לבדיקה, בשפכטל. ובעצם, אם היו מראים בטלוויזה את טלא-פלא גם זה היה עוזר מפני שמופיעה שם בתוכנית שחקנית בעלת חזה גדול שמגרה מאוד ופשוט קשה להבין איך מראים אותה ככה לילדים קטנים.

ערום ומגורה הוא התרוצץ כאחוז-תזזית בדירה, מן החדר הגדול לחדרון ומשם חזרה לחדר-האמבטיה, ושם עמד והתיז לבסוף את הזיותיו על איה לתוך הבקבוקון – "שאני אבוא לעזור לך?" – בטח. בטח. – ישב רק לפני רגע ליד הטלפון והתגרד וגיחך. "אני רוצה שתכניס את מירה להריון. אתה שומע, אפי?" – "כן." – "מגיע לה ילד אחרי כל הצרות שהיו לה." – "איזה צרות?" – "אז שלום, צוּקִי, ואל תיתן לתרנגול שלך לנמנם בלול." – "מה תרנגול ואיזה צוקי?" – "אפריים. שלום."

איזה צוּקי? איזה צרות?

לפנות-בוקר חלם שהוא שוכב עם מירה ולפתע הפכה לאימו, ואז קם מעליה והלך למיטה האחרת והנה זו שוב אימו, וכשהוא מחליט שאם כך אז ישכב עם אימו – והינה היא נהפכת תחתיו למירה, ואביו עומד וצופה במעשיו כנהנה לתפוס אותו בקלונו. פניו ניבטו אליו כפני זר במראה שמעל לכיור-הרחצה, והוא עצם את עיניו בשעת המעשה כדי שלא להביך את עצמו אלא להתרכז רק באחוריה של איה שמטריפים עליו כל פעם את דעתו מחדש. אך לאחר שפקק את בקבוקון-הזרע, אשר לתוכו נצטווה על ידי רופאהּ של מירה להתיז רק את שתיים-שלוש הטיפות הראשונות – לא נרגע, חשוף-שת חזר אל הספה הזוגית הפרועה עדיין משנתם בלילה, ורבץ עליה כשהוא מרקיד את איה במחשבותיו עד שנרגע פעם נוספת.

ואז צילצל שוב הטלפון.

"די, נגמר," אמר לעצמו. "שיחשבו שכבר יצאתי מן הבית," ליבו הלם בכבדות. בלימון-סחוט נותרה יותר לחלוחית מאשר בגופו המותש פעמיים. אך הצלצול לא פסק. לבסוף לא התאפק והרים את השפופרת.

"הלו מִירוּש?" נשמע קול עבה וגס, חסר-תרבות ועם זאת ידידותי באופן מרגיז. "אפילו טלפון כבר לא מרימים אצלֵך – "

יכול היה שלא לענות. פשוט לטרוק. אך בטיפשותו הפריע ואמר, "סליחה, מי מדבר?"

היתה שתיקה קצרה, כאילו מעברו השני של הקו עושים איזו הערכת-מצב מהירה, ובעוד הוא מצליח לקלוט גם את נשימותיו הכבדות של הגבר האלמוני מעברו השני של הקו, נותקה השיחה.

חיימסון נרתע ונטש את הספה-הזוגית פרועת-המצעים שעליה רבץ ואשר מי יודע מה התחולל עליה בשעתו בין בעל-הקול-העבה לבין מירה. אולי היה זה גבר נשוי? אז מה? – הרי זו עיר של זנאים ופנויות ואביב נצחי לגרושות ורווקים ומדגרת אדי-בנזין וטיח מתקלף וגן-עדן לבודדים בעלי-חשק וטפילים שנצמדים בטירוף שקט או גם קולני זה אל זה, טופחים על הבשר, תוקעים בדידות גוף בגוף בדירות פרטיות ושכורות, מרוהטות ובדמי-מפתח, ובבנייני דירות מפליצים, חלון-מול-חלון, צריחה מול צריחה, וכולם משוחררים מדאגה בגלל גלולות למניעת-הריון, וסוחטים שדיים, אחוריים, אברי-מין, מוצצים, מתנשקים, מחבקים, סותמים אף ומרחרחים ותוקעים אותו בכל פינה כמתחרים באליפות-עולם לכלבי-גישוש במצעי-מיטה כדי לגלות מושבה של יבלות זרות, שערות-ערווה דלילות, טחורים, קשקשי-עור, נקודות-חן מכוערות, אצבעות-רגליים עקומות, ציפורניים שאינן נטולות היטב ונחיריים פעורים בחוטמי-נשים שהורמו בניתוח-פלאסטי כאילו הופשלו אחת ולתמיד אל כל רוח מצוייה הבאה מן החוץ – ועל הכול מנצחת עם רדת ערב איזו מוסיקה טלפונית שמשדרת ללא-הרף דרך מרכזיות-נעלמות ובקווים מיוחמים קריאות ורמזים בין כל המיספרים הבוכים לבדם והמאוננים והמדברים אל קירות-חדריהם והבודקים את גופם ערומים בראי והנבהלים מפני תשוקותיהם הנלוזות – במשחק-הכיסאות הענקי של כל החפצים להזדווג מדי לילה בעיר תל הזאת, וזזים כל הזמן במיספר אחד קדימה כדי להגיע, להגיע אל השקט הנפשי.

סוף-סוף יצא מהבית עם בקבוקון-הזרע בחיקו ונסע למעבדה באוטובוס ריק-למחצה עם זקנות שמחזיקות בכרטיסיות-הנחה לקשישים, עקרות-בית, צעירות אחדות, מכוערות ולבושות בקפידה, וחייל בבגדי-שדה טריים נושא רובה-אוטומאטי. לא היה אף גבר בגילו. עיתוני-הצהריים הופיעו כאילו רק כדי להרגיז. עולם מטורף. כותרות של קאניבלים. בעלי טורים ומאמרים שחוזרים על עצמם בקיצוניות סהרורית ומעלים קורבן יומי לאלוהי המלחמה-השלום-והפטפוט. האם יש איזו דרך אידאלית לעשות שלום עם הערבים? הר בהר לא ייפגשו, עם בעם ייפגשו ועוד איך, וזה את זה חיים יבלעו. הייתכן כי הטיפשות מושלת בכיפה? האם המציאות חזקה מן הטיפשות? האם הגורל הוא המציאות? טולסטוי סבור כי להיסטוריה אמצעים משלה להסביר את כל המאורעות בעולם, וכי לאנשים בודדים, אפילו למנהיגים, אין אפשרות לעמוד כנגד ההיסטוריה ולשנותה.

סולז'ניצין אומר כי הפרט, ועל אחת כמה וכמה המנהיג, אחראי תמיד גם למהלך הכללי של ההיסטוריה, ויודע הקול הפנימי שבליבו להבחין בין טוב לרע, ולכן כל אחד מאיתנו אחראי במאה אחוזים לכל הכרעה מוסרית שלו-עצמו, וכולנו יחד יוצרים את ההיסטוריה, לטוב ולרע.

סאדאת בא לירושלים ורוצה לכרות ברית-שלום, אך היסטוריית הדמים לא נעצרה, עדיין. לא עוד מלחמות, הוא אמר.

האם צדק אורי בן עמי שכתב עוד לפני שנים כי הדבר המייאש ביותר שעוללו לנו הערבים הוא שגרמו לנו לאבד את האמונה כי יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים כלפיהם לבין דחייתם אותנו ושנאתם אלינו. אם תימשכנה ההתנחלויות לא יהיה שלום. אבל גם בלי ההתנחלויות לא יהיה שלום אמיתי. אז מה יהיה? הלוואי שזה היה תלוי רק בנו. רק הטיפשים סבורים כך. אז מה יהיה? – מה? – מה? – מה שהיה הוא שיהיה. מי אינו בחזקת קורבן? היום בכבישים. מחר במלחמה. ומחרתיים על קו הקץ – כי הלא השלום לא יבלע את המוות לנצח. והאדם שותק מול קירות חדרו בלילה, טומן פניו בכר ומתכסה בשמיכה ומפחד לחשוב על מותו. אז מה הבדל? מה? – מה? – אולי רק בזמן ההמתנה שמתקצר והולך ככל שהדבר הגורלי הזה מתקרב – בדמות נהג מטורף, מחלת גוף ממארת, לב מתפוצץ, מחבל-מתאבד או טיל מדינה-מדינה שיכול לפוצץ גוש בניינים שבו יושבים נשים וקשישים וילדים ותינוקות וגם גברים צעירים אחדים שנפסלו מסיבות רפואיות לצאת ולהשתתף בקרבות – ואולי להציל שמה את נפשם.

האם עליי לחזור בתשובה? – הירהר חיימסון בעוד האוטובוס עושה דרכו דרומה אל המעבדה שבלב העיר. לחזור אל מה? אני לא מסוגל להאמין, אני לא יודע להתפלל, והנצח הביולוגי הפרטי שלי תלוי בעתידם של הספרמאטוזואים שמתרוצצים כאן בבקבוקון – באיזו מידה הם ניידים, מרובים, צפופים ובעלי זנבנבונים זריזים דיים כדי להפרות ביצית של אישה, ומה עוד? – אורי בן עמי כתב באחד מסיפוריו כי הנצח מורכב כולו מאנשים קטנים. אולי התכוון לומר בזה כי אין שום מציאות מטאפיסית לבד מכל מה שנרכש ועובר מדור לדור וקיים רק כל עוד חיים בני-אדם שמסוגלים להעניק משמעות לעולמם. אפילו לתנ"ך לא תהא כל משמעות אם ייספה המין האנושי כולו. ובעצם על השאלות הללו כבר נכתבו כרכים רבים של פילוסופיה, ואין טעם לנסות לערוך אותן באופן שיטתי, כי קשה לתאר שהאנושות חיכתה דורות עד שיבוא אחד אפי חיימסון (שאמנם הופיע ב"כלבוטק" ומעמדו די איתן במשרד המסחר והתעשייה וגם נשא אישה זה לא מכבר) – ויפתור את הקושיות הללו.

ונניח אפילו שדניאל פאר היה מזמין לדיון הזה את הנציגה החרוצה של אגודת הצרכנים עם דוגמאות של ספרי תנ"ך, ועיתונאי תאב-שערוריות עם מיספר בקבוקי-זרע שנלקחו ממעבדות שונות – ומשדרים כתבה בלתי-רגילה, מוסרטת-מראש, על מלי בזיאדה הערומה שמשתמשים בה כבהמה כדי לגרות פַּרֵי-חיימסון ולחלוב אותם להזרעה-מלאכותית – ובחזרה לאולפן, והנה גם היא יושבת נודפת ריח זיעה וספונג'ה לצד חיימסון, מול המצלמות הפִּיליוֹת, ואומרת דעתה אם הנצח אכן מורכב מאנשים קטנים או אם יש אלוהים, ו-יש-אלוהים, ויש-אלו-הים, יש-אלו-הים! – ומכבי תל-אביב תיקח פעם נוספת את גביע אליפות אירופה בכדורסל, אם לא בשנה הזאת אז בשנה הבאה, ודניאל פאר ישלוף אז מכסאו העתק-גבס מוקטן של שני לוחות-הברית ויחייך ויאמר, "פַּנִינוּ כמובן גם אל הקדוש-ברוך-הוא, אך רק הבוקר נודע כי אין ביכולתו לבוא לאולפן ולהשתתף בדיון. דובר משרד-הדתות הדגיש באוזני כתבנו כי זוהי התנהגות בלתי מובנת מצידו של הקדוש-ברוך-הוא, שעלולה בהחלט לפגוע באינטרסים החיוניים ובתדמית של ארגון עובדי אלוהים בישראל וגם בסיכוייהן של המפלגות הדתיות בבחירות לרשויות המקומיות. ובכן רבותיי, עד אשר יוחלט אם אלוהים בקירבנו או לא, נשוב אנחנו ונתראה, בעזרת-השם(?), באותה שעה, בשבוע הבא – "

"האם עליי לחדול לאכול 'שִׁינְקֶן'?" הוא ירד מן האוטובוס, מתגעגע לאפילת דירתה של מירה, תריסיה המוגפים לעת בוקר, ולחדרו בעל התריסים המצלים שבמשרד. המידרכות והרחוב היו צפופים מדי באנשים ובכלי-רכב. אולי הזרע שהוא נושא בתיקו מעיד על טירוף. אולי מריחים אותו. אילו היה הולך עתה כשאברו המצומק והמדולדל בחוץ, האם היה מישהו שם לב לכך?

מטוסי-נוסעים ענקיים הנמיכו טוס זה אחר זה בהפרש זמן מועט מעל מגדל-שלום והמשיכו מזרחה. המעבדה היתה בבית ישן ברחוב מזא"ה, לא רחוק מבית-החולים. בחדר-המדריגות לא נמצא איש. באולם לא-גדול, שכולו כיורים ומדפים ומבחנות ובקבוקונים ומכשירים שעל טיבם לא עמד, הסתובבו בשלווה שתיים-שלוש נשים וגבר אחד בחלוקים לבנים. החלונות היו סגורים והאיוורור פעל.

בקצה החדר, מאחורי דלפק, ישבה פקידה צעירה, לא נאה במיוחד, וקיבלה בשתיקה את הבקבוקון עם פתק-ההפנייה, כאיל אינה יודעת כלל במה מדובר, ובאיזה מצב שפשפני נמצא רק לפני שניים-שלושה רבעי-שעה חיימסון העומד עתה לפניה וכמו מבקש להסתיר מפניה את אצבעות ידו הימנית.

היא סיימה לרשום משהו, ואז נשאה עיניה לקראתו.

"אתה נורא מוכר לי מאיזה מקום! תגיד, לא הופעת בטלוויזיה לפני כמה זמן?"

"כן."

"באיזו תוכנית?"

"חוזרים-בתשובה." דחף עליו איזה יצר מוזר לומר.

היא סקרה אותו בתמיהה עד שהתעכבה על קרחתו הגבוהה, שהיתה נקודת-ציון בולטת ביותר במיבנה גופו הגמלוני.

"אבל הראש לך לא מכוסה!" קולה הזכיר לרגע את מירה.

"אני חזרתי להיות חילוני."

"זאת אומרת שהיית דתי קודם, או שחזרת בתשובה ושוב חזרת – וגם לזה קוראים תשובה-בחזרה? זאת אומרת בתשובה – "

"אני מתכוון לתשובה על ה... ה..."

"כן, כן, גם אני מתכוונת תשובה במובן של... אה, כן. אני מבינה, בעוד יומיים-שלושה. אם רוצים קודם, אפשר לשאול בטלפון."

"תודה. שלום."

"רגע, נזכרתי! – "

"כן?"

"אתה מ'כלבוטק'!"

במקום לעלות על אוטובוס או לקחת מונית החליט ללכת למשרדו שבקריה ברגל. הוא הרחיב צעד כזורק רגליו לצדדים בשעת הליכתו. מאז התחתן החל מצמח כרס קטנה. אימו ואימה של מירה לא פסקו להביא מאכלים, אך לעיתים נדמה לו כי לא רק אלה השמינוהו אלא משהו השתבש אצלו בפעולת הבלוטות. בתקופת רווקותו הממושכת היה שקוע כל-כולו בעבודתו ובמועקת לחציו המיניים ובדידותו. בקרביו היתה עומדת איזו תחושה אגרופית אשר מרוב מתח ועצבנות אינה מניחה למזון לחדור כהלכה. אבל מאז שהתחתן נפרצו החומות הללו בקירבו והחל משמין והולך. אינו פוסק לטחון מזון ונדמה לו שהכול נותר בפנים ומנפח אותו ומעמעם את חדות מחשבתו, ואפילו העבודה נראית פתאום טפלה ומגוחכת.

ולא רק רגליו פיזר לצדדים, הוא עצמו נעשה מפוזר. בלכתו ברחוב ממלאים תעתועי-זימה את מחשבותיו ולא בחורה אחת נעצה בו מבט גוער כאשר הרגישה כיצד הוא בולע אותה במבטיו ומשפדהּ בחמדנות שאינו מצליח להסתירה. הוא זלל קרפלאך ביום-כיפור ופיתות-טריות בפסח, 'שינקן' על מצה ואומצת-חזיר עם חזרת ו'צימעס' כתוספת. כשהיה חוזר מהמשרד, עוד בטרם הוגשה הארוחה עצמה, היה פורס לעצמו פרוסות עבות של לחם טרי בחמאה עם עיגולי-נקניק ומלפפון-חמוץ, ומורח 'שמאלץ' שאחת האימהות הכינה ומלקט 'גְרִיבֶנֶס', ועצמות נוטפות-שומן מן המרק. חצי יהודי חצי חזיר. חצי חלב חצי בשר. חצי מירה חצי בזיאדה. ונאמר שאחדל לאכול בשר-טריפה ולהתגעגע למלי בזיאדה – כלום אזכה אז בחווייה הדתית לסוגיה? – יובלי הקטן של רמי-ואיה שוכב במיטתו בחדר-הילדים החשוך-למחצה ושר: "אלוהים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי הלילה במיטה – " הייתכן כי מכל האנשים שהוא מכיר ופגש, רק הילד הזה מסוגל לדבר אל אלוהים? – והלא אצל איה מאכילים את הילדים באומצות ושניצלים של בשר-חזיר כדבר מובן-מאליו. "ובחלום, ראיתי מלאך – "

פלא שיובלי מאמין? – אלוהים הוא אולי המצאה של האנושות כשהיתה בתקופת התפתחות מקבילה ליובלי – קצת יותר מִקוֹף, קצת פחות מבן-אדם. ואילו מוחו של חיימסון מתעמעם והולך אחרי ה'טשולנט' וה'גפילטע-פיש' של שבת. שלא להזכיר מנות רבות של חומוס וטחינה וסאלאט-חצילים שהוא מכלה מדי יום במזנון המשרד בקריה. הפיקוח על טיבם ומשקלם ואריזתם וסימונם של מצרכי-המזון המיוצרים בישראל (ולאחרונה גם המיובאים), שנעשה אצלו בשעתו ממש שיגעון-לדבר-אחד, התברר במבט-לאחור כאילו היה תירוץ של צנזורה מוסרית מצידו, ניסיון צדקני ופאתטי להשליט סדר בבית-הזונות הגדול של תענוגות החיך, שבו ממש כבחיים האירוטיים דווקא הדבר האסור, הפראי, החריף והנגוע הוא הטעים והמושך.

צריך להתגבר על החזירות היהודית, צריך להתגבר על היהדות החזירית. צריך לעשות תשובה ולחזור למלי בזיאדה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתי כבר ייכלא ה"רב" פינטו המורשע במעשיהו – כדי שמפכ"ל המשטרה הבא יוכל לבוא ולנשק את ידיו?

* קראנו ראיון עם מאיר ויזלטיר ב"גלריה" של "הארץ" בערב חג סוכות, אתמול, ונזכרנו באמירה של הגששים: "מה יש להגיד כשאין מה לומר?"

בייחוד נראתה לנו נלעגת הביקורת שלו על אלתרמן, כמו מנקודת מבט של גמד פטפטן שעדיין זר לארץ ולקורותיה – מול ענק, גאון.

* אמנון לורד: מי יסכים להיות מפכ"ל אחרי שגל הירש הוצא להורג? מהרגע שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע ש"לא יוכל להגן על המינוי בבג"ץ," הוא לא הותיר ברירה אלא לחפש מועמד חדש. אדם איכותי וללא רבב חוסל ציבורית, ונותר רק לקוות שיש עדיין איזה אלוף במילואים שמוכן לספוג את הרפש הצפוי לו עם הכרזת מועמדותו.

* גל הירש: "בתקופה הזאת חוגג עם ישראל בזכותם של כוחות הביטחון, לשוטרים ולמתנדבים חלק משמעותי בביטחון המדינה. אני מאחל איחולים חמים של הצלחה למשטרת ישראל ויישר כוח לעושים במלאכה. אני בן 51 ולמדתי עוד שיעור משמעותי על בשרי. אני יוצא ממנו דואג ומוטרד עם שאלות קשות על הרוח הרעה שחיה בנו. עם תהיות על מצבו של עמוד השדרה הלאומי. על המשילות. על מצבה של הדמוקרטיה. על חוק ועל שלטון חוק. על ערכים ועל היעדר ערכים. על קבוצות כוח ואינטרסים שלא נבחרו על ידי העם ומפעילים בכוח את חיינו."

* לאהוד היקר שלום רב, שתי הערות לגיליון 1080:

1. למעוניינים לקרוא את כל ספרי, "ימים של אשמורת 1973", שמופיע בסוף מאמרי "הרהורים על מלחמת יום הכיפורים", יש להיכנס לאתר

http://www.himush.co.il/?section=579

להקליק בכותרת הגיליון על "אנשי חימוש" ושם להקליק על שמי "אלוני זמורה". כל פרקי הספר יופיעו בצד ימין.

2. מלטש המילים אינו לומד דבר, ומזלו שהוא מקבל מקום בעיתונך הנכבד.

בברכת חג שמח,

אלוני זמורה

אהוד: לוטש המילים חיימקה שפינוזה עדיין עסוק מאוד בהרחבת הסדק האחורי של הבחורה הקטנה והרזה ולכן לא יכולתי להעביר לו את הערתך האחרונה. אבל משמח מאוד שאתה מתייחס לשיריו.

* שלום רב לך בן עזר ומועדים לשמחה. נהניתי – זו לא מילה – משירו של חיימקה [השובב] שפינוזה על הכּוס המזרחי, ולהודות על האמת קיבלתי כאב בטן מרוב צחוק על תגובת זימרי הצדיק – בגיליון.

ואם יותר לי בפרפראזה ובסגנון 'הגסויות' של  שפינוזה שלנו, אז – כל הכּוסים הראשונים שיצא לי להכיר בצעירותי, או אז לפני כ-60-50 שנה ברמת-גן, היו כּוסים מזרחיים, שנאמר 'פרענק איסט א-חייה, פרענקינה א-מחייה.' [גזעני, אך כך אמרו, לא המצאתי דבר].

הגדילה עשות אחת עם כּוס מזרחי מעורר תיאבון שהציעה לי את פיה הלח ואת עכוזה הרוטט שומניה, בטיעון ההגיוני שעליה לשמור את בתוליה לליל נישואיה כי כך נהוג 'אצלנו.'

לחיי המכחולים בשפופרות והדגלים הנישאים אל מול שערי המצודה.

[תרצה – תדפיס, תרצה – תשליך, אני השתעשעתי לכתוב].

ותמשיך במעשיך הטובים,

 ג"ר

* למר אהוד בן עזר, הערכתי העמוקה ללאונרדו פרקש ממדינת צ'ילה – איש עסקים, מולטי מיליונר יהודי ופילנתרופ ענק למיזמים במדינת צ'ילה ובמדינת ישראל – אשר תרם ספר תורה, אחרי קבלת אישור של הרבנים, שיופקד בבית הכנסת בתחנת משטרת מחוז חוף בחיפה, ואשר יוקדש לזכרו של השוטר הדרוזי זידאן סייף ז"ל מהכפר יאנוח ג'ת.

השוטר הזה נרצח בפיגוע כאשר הקריב את חייו והסתער על מחבלים שרצחו לפני כעשרה חודשים מתפללים בבית הכנסת בהר נוף בירושלים. לפי דעתי! מגיע כל הכבוד ויישר כוח! ללאונרדו פרקש, זה מרגש, מחמם את הלב ומחזק את ברית הדמים עם אחינו הדרוזים, שמהווים דוגמא לכל מיעוט במדינת ישראל.

תהיה נשמתו של זידאן סייף ז"ל צרורה בצרור החיים. זוהי מחווה והכרת טובה למוסר נפשו    להגנת אנשים אחרים.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* יש כנראה משהו מושחת מן היסוד בעולם המוסלמי – שמצד אחד בונה מגדלי-פאר ופרוייקטים ראוותניים בלתי נחוצים באמירויות ובסעודיה, אלה המדינות העשירות, (כמו ההשקעות המטורפות במונדיאל 2022 בקטאר, עם מערכות מיזוג-אוויר מגלומאניות), ומקים ערי אוהלים ענקיות עם מערכות מיזוג-אוויר יקרות לשני מיליונים של עולי-הרגל למכה, כנראה ללא שום בעיות של תקציב ומימון –

ומצד שני הוא מפקיר מאות אלפי פליטים מוסלמיים בעיקר מסוריה ומעיראק – להתחנן על נפשם אצל מדינות אירופה, שרובן ממש עניות בהשוואה לעושר הנפט המוסלמי ולבנייה-לראווה של סעודיה ושכנותיה הפלצניות המפרציות!

* יש לשער שכמו שגנרל חורף הציל את רוסיה מהפלישה הגרמנית הנוראה ב-1941 – מינוס 20 מעלות! –

כך יציל גנרל חורף את מדינות אירופה מן הפלישה של הפליטים המוסלמיים החסרֵי-כל – פלישה שהיתה אפשרית בקיץ ובסתיו אך לא תוכל להימשך כך, בדרכים – בחורף הקר של שנת 2015-16!

* אחת הסיבות להצלחה חסרת התקדים של תהליך קיבוץ הגלויות ו"כור ההיתוך" בארץ, המתבטאת בכך שמדי שנה יש יותר ויותר נישואים בין צעירות וצעירים יוצאי עדות שונות לשעבר, עד שכמעט כבר לא מבדילים ביניהן – – היא אולי שהארץ קטנה כל כך. המרחקים לא גדולים. כולם חיים יחד, ברוב יהודי, צפוף, כולם פוגשים בכולם, בבתי-הספר, בצבא, בעבודה, בחופשות ובחגים, והבחורות הישראליות – מה יש לדבר – הן מן החזקות והיפות ביותר בעולם! – עם ראש בריא על הכתפיים וגאוות יחידה. משוגע מי שלא מתחתן איתן!

* אהוד היקר, אני כן קורא את  רוב רובו של "חדשות בן עזר" ולעיתים קרובות אני מפיץ קטעים מהעיתון. לפני כמה ימים, למשל, שלחתי לידידיי את התפילה של יהודי חילוני של גמזו. גם כמה צימוקים מבריכת גורדון [הכוונה כנראה לחוף גורדון] הֵפצתי.

חתימה טובה,

אשר תורן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל