גיליון מס' 1082

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בתשרי תשע"ו, 1 באוקטובר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּר לְגַמְרֵי לֹא פָּשוּט. // פוצ'ו: בחיי, פרק נ"ג. טרומפלדור על הגלבוע. // בארי צימרמן: רבותיי נברך, זכור את קֶצֶב החצב. [ציטוט]. // יצחק אורפז: נגיעות. // עמוס גלבוע: האינטרסים של ישראל בעתיד "סוריה". // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.9.15. // מרדכי בן חורין: היש פתרון לבעיית ישראל-פלסטין? // אורי שרגיל: הבקבוק של גולדה. // אלי מייזליש: הרצוג: פליטים לישראל. // היומון הקטרי אל-קדס אל-ערבי מבכה את המצב בעולם המוסלמי ערב חג הקורבן: המוסלמים שוחטים אלה את אלה ומייצאים לעולם רק רצח וטרור. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 26. // ברוך תירוש: אחרי מות קדושים אמור. // יהודה דרורי: קצת פרופורציות בבקשה. 2. שקרים רוסיים ושקרים טורקיים. 3. אבו מאזן בעליבותו.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּר לְגַמְרֵי לֹא פָּשוּט

מִי שֶזָּכָה בֵּין כָּל כְּתָבָיו שֶל שַ"י עַגְנוֹן לָשוּט

זוֹכֵר וַדַּאי סִפּוּר מֻפְלָא שֶשְּמוֹ "סִפּוּר פָּשוּט",

אֲבָל הַפַּעַם יְסֻלַּח לִי אִם מִיָּד אֶגַּש

בְּלִי הַקְדָמוֹת רַבּוֹת וַאֲסַפֵּר בְּלֵב נִרְגָּש

לְכָל קוֹרְאֵינוּ שֶלִּבָּם נֵחַן פֹּה בִּרְגִישוּת

לְסֵבֶל הַזּוּלָת סִפּוּר לְגַמְרֵי לֹא פָּשוּט.

לִפְנֵי חֳדָשִים אֲחָדִים בַּמּוֹשָב "אַלוֹנֵי הַבָּשָן" בַּגּוֹלָן

נִבְעַט בְּאַקְרַאי בְּמִשְׂחַק כַּדּוּרֶגֶל תָּמִים שֶל יַלְדֵי הַמָּקוֹם

לַמְרוֹת אַזְהָרוֹת רָשֻיּוֹת הַבְּטִיחוּת שֶהִתְרוּ וְהֵרִימוּ קוֹלָן

כַּדּוּר שֶחָדַר אֶל מִרְכֶּזֶת-חַשְמַל וּמַמָּש כְּשֶהֵחֵלוּ לִרְקֹם

אוֹתָם יְלָדִים תָּכְנִיוֹת לְחִלּוּץ הַכַּדּוּר נִשְתַּחֵל עֲמִיתָם

אָסָף יַסְעוּר בִּסְפִּיד וְתוּשִיָּה שֶאֵין כָּמוֹהָ

אֶל תּוֹךְ הַמִּרְכֶּזֶת וּכְבָר כְּשֶדִּמָּה שֶחִלּוּץ הַכַּדּוּר אָמְנָם תָּם

מָעַד וּלְבִיש-מַזָּלוֹ גַם נִתְקַל שָם בְּכֶבֶל שֶל מֶתַח גָּבוֹהַ,

חֻשְמַל וְצָנַח אֶל חֲלַל הַמִּרְכֶּזֶת וּמִי שֶבִּקֵּש לְחַלְּצוֹ

וְדֶרֶךְ-מִלּוּט עֲבוּרוֹ מִמַּלְכֹּדֶת זוֹ חִיש לְאַלְתֵּר וְלִמְצוֹא

הֻכְרַח לְנַפֵּץ בְּמַטַּף-כִּבּוּי-אֵש אֶת עִקְּשוּת מַנְעוּלָהּ שֶל הַדֶּלֶת

וְעַד שֶיִּנְחַת הַמַּסּוֹק שֶהֻזְעַק לְקַחְתּוֹ עַד לְבֵית-הַחוֹלִים

טִפְּלוּ בּוֹ חוֹבְשִים אֲחוּזֵי חֶרְדַּת-מָוֶת בְּעוֹד לְשוֹנָם מְמַלְמֶלֶת

תְּפִלָּה וְהוֹרָיו עַד לְבוֹא כְּלִי-הַטַּיִס עֵינָם בַּשָּמַיִם תּוֹלִים.

בְּבֵית-הַחוֹלִים נֶעֱרְכוּ לוֹ בְּדִיקוֹת כִּי דָבָר לֹא הָיָה שָם בָּטוּחַ

וְשוּם רוֹפֵא אֵינוֹ נָבִיא שֶעֲתִידוֹת חוֹזֶה:

סִי-טִי כְּלָלִי, סִי-טִי שֶל רֹאש וְאֶקוֹ-לֵב, נִתּוּחַ       

(תְּחִלָּה שֶל קְטִיעַת אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם וְאָז, הַנּוֹרָא אַף מִזֶה,

קְטִיעַת יָדָיו מִתַּחַת מַרְפֵּקָיו) וּכְשֶהִגִּיעוּ

מִכָּל קַצְווֹת תֵּבֵל פִּסּוֹת-מֵידָע רְפוּאִיּוֹת

עַל פִּתְרוֹנוֹת-שִקּוּם שֶכָּל מְחִירֵיהֶם הִרְקִיעוּ

עַד עֲלוּתָהּ שֶל הַתְקָנַת זְרוֹעוֹת בִּיוֹנִיּוֹת

אֵי-שָמָּה בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית בִּטְרַנְס הוּמָנִיטָרִי

נִפְתַח מִיָּד חֶשְבּוֹן-תְּרוּמוֹת בְּבַנְק-הַפּוֹעֲלִים

שֶבּוֹ אַלְפֵי יִשְׂרְאֵלִים, בְּלַהַט ווֹלוּנְטָרִי

תוֹרְמִים לְאִסּוּפוֹ שֶל סְכוּם-עָתֵק זֶה בְּגַלִּים

שֶל הִתְנַדְּבוּת בָּהּ טוּב-הַלֵּב זוֹכֶה פִּתְאֹם לְפֶגֶש

עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֱנוֹשִית וְהַיָּפָה

וְשִיר צָנוּעַ זֶה פּוֹנֶה לְכָל בַּר-לֵב-וָרֶגֶש

בְּבַקָּשֶה נִמְרֶצֶת לְהָרִים אֶת הַכְּפָפָה

שֶבְּמִלּוּי מִצְוָה זוֹ כַּכָּתוּב בִּמְקוֹרוֹתֵינוּ

שֶכָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּהּ עֲרֵבִין כָּאן זֶה לָזֶה

וְשֶבִּזְכוּת קִדְמַת מַדָּע (וּקְצָת גַּם בִּזְכוּתֵנוּ)

נִזְכֶּה לְכָךְ שֶנַּעַר מְחֹנָן זֶה יֶחֱזֶה

בָּרֶגַע הַמַּפְעִים שֶבּוֹ כִּשְרוֹן-צִיּוּר פַנְטַסְטִי

כְּמוֹ זֶה שֶבּוֹ בֹּרַךְ לִפְנֵי תְּחִלַּת סִבְלוֹ הַמַּר

יִגְבַּר כָּאן עַל אוֹתָהּ קְטִיעַת זְרוֹעוֹת בְּאֹרַח דְּרַסְטִי

כְּשֶמִכְחוֹלוֹ אָז יֵאָחֵז בְּיָד בִּיוֹנִית כְּבָר. 

וְאִם בִּזְכוּת אוֹתָהּ יָזְמַת מַגְבִּית-חֵרוּם שֶלָּנוּ

נוּכַל לִתְרֹם לוֹ נֵס זֶה שֶל זְרוֹעוֹת חֲלוּפִיּוֹת

יִזְכֶּה אָסָף יַסְעוּר שֶהוּא הַיֶּלֶד שֶל כֻּלָּנוּ

אֶת נֶפֶש אוֹהֲבָיו בְּגַל שִׂמְחָה לְהַחֲיוֹת.

פרטי חשבון הבנק של אסף יסעור

בעמותת "קו לחיים": בנק הפועלים,

סניף 532, מס' חשבון  514564

על שם "קו לחיים", עבור אסף יסעור

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק נ"ג. טרומפלדור על הגלבוע

הימים ימי הפוגה שבין הקרבות, וחוץ משעות שמירה אין כמעט מה לעשות. למזלנו, ישבו על הברקן מחלקות רבות לפנינו וזה היה המשלט הראשון שקיבלנו כשהוא חפור ומוגן מכל צדדיו. מורו אמנם משתדל למצוא לנו כמה עמדות הזקוקות לתקון ולשיפור, אך  יש לנו מזל, כי תמיד כשהוא קורא לנו לצאת, מתחיל לרדת גשם זלעפות ואנו רצים מיד חזרה לצריף.

אך לא מפקד כמורו יאמר נואש. בחיפושיו אחרי תעסוקה, גילה בוקר אחד שהיום הוא יום י"א באדר, והזריחה שבקעה מעיניו מליאה את מקומה של השמש שהסתתרה כל הזמן מאחורי העננים. הוא נזכר שבצופים היו מדליקים סיסמאות אש לזכר תל-חי והכריז בהתלהבות:

"חבר'ה! היום י"א באדר! אנחנו נדליק סיסמת אש ענקית 'טוב למות בעד ארצנו!' וכל העמק ייצא בריקודים!"

מנשקה חבובא, שהפסיק לשתות תה מאז שעלינו על הגלבוע, מעיר למורו, שבפעם האחרונה שהדלקנו מדורה, לא יצא מזה משהו טוב.

מורו מבין את הרמז, אך לא נרתע ואומר: "זה לא שייך. אתם לא מתארים לעצמכם איזה אושר וביטחון הסיסמה הזאת תביא לכל תושבי העמק."

להפתעתו של מורו, אף אחד לא מצליח לתאר לעצמו את האושר הזה, ויענקלה חי אומר: "נכון שטוב למות בעד המולדת, אבל  לא בעד סיסמה כזאת ארוכה. ובכלל איך הם יראו שם למטה בעמק את הסיסמה?"

"כמו שאנחנו רואים מכאן כל לילה את אורות העמק. לעבודה! אתם סורקים עכשיו את  המשלט ומביאים לכאן את כל השקים הריקים. קדימה!"

כך צעק לבסוף ורץ עם מעדר למצוא מדרון תלול, הנשקף אל העמק.

ברגע זה החל לרדת גשם שוטף, ואנו מיהרנו לחפש שקים ריקים כדי לשים אותם על הראש ולרוץ עימם אל המחסה הקרוב. בצהריים שמענו ברדיו שחטיבת הנגב של הפלמ"ח וחטיבת גולני הגיעו לים סוף וכבשו את משטרת אום-רשרש. השמחה בחדר האוכל גדולה, ומורו, שכבר נטה לוותר על הסיסמה, התחזק  בדעתו והכריז שברגע שהגשם ייפסק אנחנו יוצאים להשלים את איסוף השקים, כי לא ייתכן שחטיבת הנגב תכבוש את אום רשרש ואנחנו לא נעשה כלום.

שביביה השרוני, שלפעמים היו לו רעיונות מבריקים, הציע שנקצר את הסיסמה. נכתוב רק "טוב" עם שלוש נקודות, מפני שבעמק בטח יודעים לבד את ההמשך.

מורו הסכים לקיצור, בעיקר בגלל שלא מצאנו הרבה שקים, אבל בחר במילה "אדמה" שיש בה לדעתו, הרבה יותר אהבת מולדת. הפעם ויתרנו לו, בעיקר מפני שהאמנו שבזכות הגשם, שלא פסק מרדת, ממילא לא נוכל לבצע את המשימה.  עובדה שהתאימה  למה שכולנו ידענו, שהכוונות של מורו אף פעם לא מצליחות.

והנה הערב יורד ובחוץ לא רק גשם, אלא גם ערפל כזה שלא נותן לנו לראות כלום במרחק מטר. אז יש מצב רוח טוב, ויושבים בתוך צריף הפח ושרים – ופתאום שקט. עוד אין אנו מצליחים להבין מהו מקור השקט, ומורו מתפרץ  לצריף הפח בשמחה ומכריז:

"חבר'ה! יש אלוהים!  הגשם פסק! מהר אחריי עם הנפט והשקים!"

 בחוץ חיכה לנו לילה קר מאין כמוהו ושמיים מלאים כוכבים. מי היה מאמין שאלוהים ישנה פתאום את יחסו למורו? הסתכלנו למטה לעמק ולתימהוננו הוא נעלם. מה קרה לו? איפה אורות הקיבוצים שהיינו רגילים לראות כל לילה?

"אל תדאגו! – אמר לנו מורו בביטחון– "זאת בטח הפסקת חשמל, וזה הרגע הכי נכון להדליק את הסיסמה! בואו נזדרז!"

לרגע נסחפנו בהתלהבות של מפקדנו. כתבנו את ה"אדמה" באותיות שק על  המדרון החלק, שפכנו נפט, מאותה קופסת פח שפעם שימשה לנו להכנת תה, ועמדנו נפעמים למראה האש שהדליקה את הגלבוע.

"מחר יכתבו על זה בכל עלוני העמק," אמר לנו מורו בביטחון, "ואולי אפילו ידברו על זה ברדיו..."

למחרת בבוקר קמנו ויצאנו החוצה אל השמש שזרחה מעלינו בעוז, כאילו שכחה שאנחנו בעיצומו של החורף. לפי העיתונות היה זה אחד החורפים הקשים ביותר שהיו לנו בשנים האחרונות, אך אז לא ידענו את זה. המראה שנגלה לעינינו  כאשר השפלנו מבט ממרומי הגלבוע לעבר העמק, היה מרהיב מאין כמוהו. ברגע הראשון לא הבנו מה קורה,  ומהו השלג הלבן המקיף את ההר?  האם לא מתקיים מול עיננו אותו חזון האומר: "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדה תרומות...?" – הנה לא טל ולא מטר הם היורדים עלינו, להפך קרני שמש בוהקות, ומה מקיף אותנו? מה, אם לא שדה תרומות?... תרומות של יופי מרהיב מאין  כמותו. 

ופתאום ירדה עלינו ההבנה: עננים. השדה הוא שדה של עננים. אנחנו מעל העננים. הם גלשו למטה לעמק עוד בלילה והם שהסתירו לנו את אורות הקיבוצים. אויה לנו, בגללם הם לא יכלו לראות את ה"אדמה" שהדלקנו באש התלהבותו של המ"כ שלנו. לא ראו ולכן גם לא יכלו להודיע על כך לרדיו וגם לא לכתוב בעלוניהם. איזה אובדן.

אומרים שהכאב שנשקף מפניו הנפולות של מורו, באותו בוקר יפה של שמש זוהרת, היה בדיוק כמו אותו כאב שנשקף מעיניו של טרומפלדור, כשאמר שטוב למות בעד ארצנו, אבל הוא לפחות הספיק להגיד את כל הסיסמה בשלמותה, בלי קיצורים ובלי החלפת אותיות.

אחרי האושר והביטחון "שהענקנו" לכל תושבי העמק, מורו לא מעז למצוא לנו תעסוקה נוספת והשגרה של  תורנויות השמירה חוזרת למשלט. 

יום אחד, אחד הבודדים שלא היה גשום, מגיע לביקור ינון עזרוני, המ"פ החדש שלנו שהחליף את סיקו. את ינון פגשתי לראשונה בעת הנסיגה מחירבת מחאז. אז הוא עצר את כל הבורחים והתקשר לאסף שמחוני המג"ד , כדי לקבל רשות לחזור ולכבוש מחדש את החירבה. כמה שנאתי אותו באותם רגעים. למזלנו הרשות לא ניתנה ואנו חזרנו בשלום לתל נג'ילה לתפוס את שעות השינה האחרונות שנותרו לנו.

עכשיו הוא הגיע כנראה כדי למצוא תעסוקה לעצמו. הוא מסתודד עם יוסקה עובד המ"מ שלנו, זה קורא לי ואומר: "קח מקלע ושרשרת כדורים וצא עם ינון."

הפעם אני לא כועס. נחמד לי לצאת עם המ"פ לסיור. הוא צועד לפני ארוך רגליים, כשעל חגורתו אקדח ובידו משקפת, ואני נגרר אחריו עם המקלע ושרשרת הכדורים הנעוצה בו. אחרונה בטור צועדת סילקה, כשהיא מאבטחת אותנו מאחור ונותנת  לינון את הכבוד להיות הצועד הראשון.

איש לא  אמר לי מה צריך להיות  תפקידי.  בכלל לא אמרו לי כלום, אבל אני הבנתי שאם ניתקל בערבים, ינון ייסוג אחורה ואני אצמד לאימא אדמה ואחפה עליו, עד הכדור האחרון.

כשהכרתי אותו אחרי ארבעים שנה, מקרוב, שעה  שיהודה יניב עשה  את הסרט התיעודי על חירבת מחאז, הוא התגלה כפטפטן מצטיין, וזה לא הסתדר לי עם אותו שתקן שלא הוציא הגה בכל אותה הליכה. 

הלכנו כשעה או יותר, עד שמצא עמדת תצפית הצופה לכוון ג'ינן ושם התיישב על סלע ובדק טוב טוב את השטח. אני מנחש שהוא רוצה להציע לפיקוד להרחיב קצת את אזור שליטתנו, או לרדת ולכבוש את עמק דותן, אבל מאחר שהוא לא חשב לרגע להתייעץ איתי, אין לי מושג מה היתה באמת כוונתו, ואני הסתפקתי בהרגשה הטובה שהיתה לי, שיוסקה עובד, מכל המחלקה, בחר דווקא בי לאבטח את המ"פ. אני והשמחות הקטנות שלי.

המשך יבוא

* * *

בארי צימרמן

רבותיי נברך

זכור את קֶצֶב החצב

"דור הציונים של שתי העליות הראשונות," כתבה המשוררת אסתר ראב במכתב למערכת "אמות" (1962), "היה גַּל, שלֵב-ליבה של האומה, עם כל העתיקות והמסתורין שבה, שלח אותו הנה," ומכאן עולה, היא מוסיפה, ש"אין אנו," יורשיהם וממשיכיהם של החלוצים, "מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נדמה לי שהם שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה."

לחצב, שמעתי פעם במו אוזניי את עזריה אלון מסביר, יש אורך רוח וטונות של סבלנות, מה שמאפשר לו לשלוף את עליו כבר בחורף ואת פרחיו רק בסוף הקיץ. לכן, צריך אדם לומר לעצמו, כשנחמץ ליבו נוכח המתרחש מול עיניו: זכור את קֶצֶב החצב. זכור את הסוכה המתפוקקת של ילדותך, את הקציצה הקרה שהמתינה בצלחת, את קישוטי הנייר הצבעוניים, את פסוקי התנ"ך ששטו באוויר כמו דגי זהב כחושים, מחפשים בקציצות פירורי לחם לבולעם. זכור את ענפי הדקל, את כפות התמרים, את הריח הממכר של ענפי איקליפטוס טריים. משהו מכל אלה נשאר, משהו עבר. משהו בסלע הנשמה נחצב. זכור את החצב.

ראה את מצהלות ההבל, את העמדות הפנים, את רכיבי הפחד בתוך היחד, את הוויתור לפחוּת, את נסיגות הנפש. ראה את נינות החלוצות וניני החלוצים עושים פניות פרסה. קח אוויר. אל תיכנע לתעתועי היודעים, למגדירי המצב. זכור את קצב החצב.

תוּר אחרי כפופי הגֵו וישרֵי הלֵב, איש איש במקומו, אישה אישה במקומה, מי שלא עסוקים בהגדרתו המנמיכה של האחר אלא מעיזים "להיות לב האומה," – "מרגישים את האורגניות שבקום המדינה" ומתעקשים לארוג את חייהם הלאומים והפרטיים בחוטי שתִי של אנושיות ואוניברסליות ובחוטי ערב של פתיחות ובסובלנות. אל תתייאש ממי שכבתה אִשו, נקרעו חוטיו. זכור את קצב החצב.

בניגוד לנאמר בשיר המעצבן, לא נכון ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה." וטוב שכך. עם אחר, תרבות אחרת, עדה אחרת, לשון אחרת – כולם מאתגרים, מעמידים במיבחן, משקללים זכויות וחובות. ובחרת בחיים, ובחרת בחיים, ובחרת בחיים. זה הצו.

וזכור את החצב.

פורסם לראשונה ב"הזמן הירוק", 24.9.15.

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל עֲנָנָה, עַל שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה

כְּכַף אִישׁ.

עַל עֲפִיפוֹן שֶׁנִּתַּק.

(*)

בְּבוֹאֲךָ בֵּין אֲנָשִׁים

לַשָּׁוְא תְּנַסֶּה לְהַעֲלִים אֶת בְּדִידוּתְךָ –

הִיא תִּתְפֹּס אֶת הַכִּסֵּא שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ.

(*)

הֵם לֹא נִלְעָגִים

הַסִּכּוּי שֶׁלָּהֶם לָמוּת צְעִירִים אָבַד מִזְּמַן

אֲבָל הָאוֹר הָרַךְ שֶׁל הַשְּׁקִיעָה רוֹחֵץ אֶת פְּנֵיהֶם הַמְּחַכִּים.

(*)

הַצִּפֳּרִים מֵתוּ. הַמְּחוֹגִים יָבְשׁוּ.

מַה צּוֹעֵק שָׁם, אָבִי?

זֶה רַק רַעַשׁ

הַשְּׁתִיקָה, יַלְדִּי.

(*)

אֵיךְ הֵם בָּאִים כֻּלָּם יַחַד, הַכְּאֵבִים.

כְּמוֹ אַחִים קְטַנִּים בַּחֲגִיגָה מִשְׁפַּחְתִּית.

לָמָּה חִוְּרוֹת שְׂפָתֶיךָ.

לָמָּה רוֹעֲדוֹת בִּרְכֶּיךָ.

הֵם לֹא כָּל כָּךְ מְעֻנְיָנִים בַּתְּשׁוּבוֹת.

אוּלַי הֵם מִתְכַּוְּנִים לְמַשֶּׁהוּ רוּחָנִי.

אוּלַי הֵם שׁוֹאֲלִים  לְמַשֶּׁהוּ שְׁמֵימִי.

וְהַגּוּף נִקְרָע רְצוּעוֹת רְצוּעוֹת.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

עמוס גלבוע

האינטרסים של ישראל בעתיד "סוריה"

לדעתי, האינטרס העליון הוא שסוריה לא תחזור להיות מדינה כפי שהיתה לפני מלחמת האזרחים.  האינטרס השני הוא שרמת הגולן הסורית (בחלקה), תהיה בכל  עתיד של "סוריה" בגדר אזור השפעה ישראלי. 

המעורבות הצבאית הרוסית בצפון מערב סוריה עוררה באופן טבעי שאלות לגבי ההשפעות על ישראל. אבל, השאלה הראשונה הצריכה, לדעתי להישאל, היא מה הם האינטרסים הביטחוניים-מדינייים של ישראל  בעתיד סוריה?

לדעתי האינטרס האסטרטגי העליון הוא שמה שהיה פעם מדינה שנקראה סוריה, במסגרת גבולות מלאכותיים שנקבעו ע"י צרפת ובריטניה הקולוניאליות, לא תחזור יותר להיות מדינה מאוחדת אחת.

הסיכויים לכך הם גבוהים, כפי שהדברים נראים עכשיו. אומנם אנחנו עדים מפעם לפעם, ובעיקר בימים אלו, לפעלתנות מדינית החותרת לפתרון מדיני של הסכסוך בסוריה שיחזיר את הסטאטוס קוו של המדינה הסורית שלפני 2011, אך לדעתי הסיכויים לכך הם אפסיים.   האירופים עם פוטין ועם קרי, ועם חמינאי ועם אסד יכולים לכתוב, במקרה הטוב, אלף ניירות  על כל הסדר מדיני, אך זאת בלי מרבית הכוחות שנלחמים באסד, וכולם שייכים לאותה קבוצה של אסלאמיסטים. יהיה  הסכם על הנייר ומלחמת האזרחים תימשך בסוריה במלוא עוזה.

אחד הדברים שפעמים מתמיהים אותי היא הכוח האדיר של האשלייה המניעה בני אדם. איך למשל יכולים אובמה וקרי ומרקל וקמרון האירופאים לדבר על הסדר שיכלול תקופת מעבר "מסודרת" משלטון אסד לשלטון חדש, כאשר ההתלבטות היא האם אסד ישלוט בתקופת המעבר הזאת או לא? זאת ממש הזייה, חלום באספמיה. מי, דאע"ש ואל קאעידה (שארגונה ג'בהת אל נוצרה הוא זה המאיים עכשיו על לאטקיה) ועוד עשרות אירגונים דתיים, יסיכמו לכך? איך?

עבור פוטין הבעייה לכאורה יחסית פשוטה: הוא ככל הנראה מעוניין שמשטר אסד יקבל לגיטימציה כלשהי, אפילו זמנית, מארה"ב ומאירופה, במסגרת הגיאוגרפית שהוא שולט בה. העיקר שיש לו נציג באו"ם.

מכאן נובע האינטרס העליון השני: לקיים אזור השפעה ברמת הגולן הסורית, לפחות בכל החלק המערבי שלה שבטווח כ-40 ק"מ מהגבול. כיום רובו בידי המורדים וחלקו בידי הכוחות  של אסד. אין פירושו נוכחות פיזית, אלא נוכחות באש המונעת כל פעולה עוינת אפשרית נגד ישראל, ואם יהיה צורך אז גם פעולות צבאיות מקיפות. 

בשום אופן, בשום מצב עתידי בסוריה, אסור למדינת ישראל לאפשר שרמת הגולן תיהפך "לדרום לבנון". במסגרת זאת, כל דריסת רגל איראנית צבאית ברמת הגולן הסורית, ישירות או באמצעות חיזבאללה,  היא קו אדום ישראלי ברור.

 האינטרס השלישי הוא שהמאבק בסוריה יימשך. גם אם זה אכזרי להגיד זאת מבחינה מוסרית. אם אדייק יותר, הייתי אומר שהאינטרס הוא שכל אחד מהכוחות ייחלש יותר, ובראש ובראשונה ארגון חיזבאללה. המאגר האנושי שלו אינו גדול, וכל אבידה היא עבורו מכה. חבל רק שעוצמת הרקטות שלו לא נפגעת כהוא זה.  מה שדי ברור לי שאם במצב עתידי יד הארגונים האסלאמיסטים תהיה על העליונה במאבק בסוריה, הם יפנו נגד חיזבאללה, ולבנון תיהפך לשדה הקטל. ועד חזון למועד, האינטרס הישראלי הוא לא רק היחלשות חיזבאללה, אלא מניעת כל התחזקות שלו באמצעי חימוש מתקדמים.

והאינטרס הרביעי. כל הזמן יש אצלנו ויכוח: מה עדיף: משטר אסד או משטר של הגורמים האסלאמיסטים. לדעתי זהו ויכוח סרק, כי הנחת המוצא שלו היא שסוריה תחזור להיות סוריה כבעבר, ומי שישלוט בדמשק ישלוט בכל סוריה המאוחדת. הסיכוי למצב זה (כפי שפתחנו) הוא קלוש מאוד. אבל, "לשם הוויכוח", בלבד, דעתי היא שמבחינת האיום הצבאי  על ישראל,  עדיף לה משטר של כנופיות טרור אסלאמיות על פני משטר של מדינה הנתמכת על-ידי איראן וחיזבאללה. 

* * *

ההוצאה לאור של "יד ושם"

"האביב יגיע בעל כורחו"

נדודיה של משפחה יהודית מוורשה ברחבי ברית המועצות

מאת יואל נץ

סיפור מסעותיה ותלאותיה של משפחת ווליניץ בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה, מסופר ביד אמן דרך עיניו של אחד מבניה. קורותיה של המשפחה הענפה, שעיקר פרנסתה מעסקי הצילום, מתחילים בעיר פינסק, עם צאתו של הנער לייב'לה ווליניץ לחיי עבודה עצמאיים, והמשכה בעסק המשגשג שהקים בוורשה, באילוץ לנטוש לברית-המועצות, בחזרה לפולין, בשהות במחנה עקורים בגרמניה, בעלייה לארץ ישראל ובניסיונות להשתלב בחיי העבודה והחברה בה.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

26.

בַּחַיִּים אֲנִי לֹא יִסְלַח

לְכָל מִי שֶׁלֹא הִכִּיר

בַּגְּאוֹנִיּוּת שָׁלִּי –

וַאֲפִלּוּ אִם אֶצְטָרֵךְ לִלְמֹד

הַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת

לְשֵׁם כָּךְ.

27.

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

אִם אֶהְיֶה מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה

וַאֲנִי יוֹדַעַת מָה הַתְּשׁוּבָה –

הַשִּׁירִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת חֲזָקִים מִמֶּנִּי,

אֲנִי סוֹבֶלֶת מִכְּאֵבֵי-רֹאש

וּמִתַּת-תְּזוּנָה

רוּחָנִית –

סוֹפִי יִהְיֶה רַע

אוֹ שֶׁאֶהְיֶה אִשָּׁה עֲשִׁירָה מְאֹד

וּמְפֻנֶּקֶת –

תַּחַת מִזְּכוּכִית יִהְיֶה לִי

וְשָׁדַיִם מֵחַרְסִינָה.

28.

אֲנִי כְּבָר מְחַכֶּה לַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶצְטָרֵךְ

לַקוּם בַּבֹּקֶר –

וְשֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַעֲבֹר כָּכָה אֶת הַחַיִּים

אַפְּרַקְדָּן –

וְלַעֲשׂוֹת רַק מַה שֶּׁמִתְחַשֵּׁק וַאֲפִלּוּ

שֶׁיִּהְיוּ לִי פִּצְעֵי-לַחַץ בַּגַּב

וְיַבָּלוֹת עַל הַקָּטָן –

וְרַק שֶׁלֹּא אָמוּת בַּמִּלְחָמָה

הַבָּאָה –

29.

אִם אֲנִי צוֹמַחַת בִּמְדִינָה

דּוּ-לְאֻמִּית

חֵצִי מִמֶּנִּי שַׁיָּיך לָעַרְבִים

וְחֵצִי לַיְּהוּדִים –

וּמָה עִם הַדָּתִיִּים,

אֵיפֹה הֵם –

אֵיפֹה הֵם

יְנַשְּׁקוּ לִי?

30.

לְיַד וֶנֶצְיָה נִמְצָא אִי קָטָן וְאָרֹךְ, לִידוֹ,

וּבוֹ חוֹף רַחֲצָה וְקָאזִינוֹ –

וְהַמְּכוֹנִיּוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת בּוֹ כְּמֹו

מְסֻמָּמוֹת –

מֶרְחַקִּים שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר בָּרֶגֶל –

אָז לְשֵׁם מָה אֲנִי צָרִיךְ מְכוֹנִית

בְּאֶרֶץ צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם –

לִנְסֹע מִטַּמְבּוֹן לְטַמְבּוֹן

וְלִפְעָמִים גַּם לְקַבֵּל

אֲבָנִים בָּרֹאשׁ?

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 30.9.15

* האתגר של רוני אלשייך – בפני רוני אלשייך, המפכ"ל המיועד של המשטרה, משימות חשובות רבות. דיכוי טרור האבנים בירושלים, שכעת בכותרות, הוא אחת מהן.

אולם המשימה החשובה ביותר הניצבת בפניו, שההצלחה בה היא תנאי הכרחי ליכולת הפעולה של המשטרה ויכולתה להצליח, היא מהפכה תרבותית במשטרה.

משטרה ששִבעה מניצביה, ועוד קצינים בכירים בתוכה, נאלצו לפרוש בשל מעורבותם בפלילים, בשחיתות, בעבריינות מין ובשיתוף פעולה עם פושעים, היא משטרה חולה. אין המדובר בתפוח רקוב אחד או בכשל נקודתי. מדובר במשטרה חולה, הנגועה בבעייה תרבותית קשה.

אין המדובר רק בתדמית המשטרה. כמובן שהתדמית חשובה ביותר, שכן משטרה אינה יכולה לפעול ללא אמון הציבור בה, אולם התדמית אינה נובעת מסיקור עוין או מבעיית יחסי ציבור, אלא ממציאות קשה.

יש לחזור ולהשתית את משטרת ישראל על העיקרון של דוגמה אישית – כל שוטר, קל וחומר כל קצין, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – קצין בכיר, חייב להיות מופת של כיבוד החוק ושל נורמות מוסריות. יש לחזור למצב, שבו אם שוטר זוטר חצה קו לבן, זו שערורייה של "אדם נשך כלב", להבדיל מהמציאות היום, שבה כבר אין לנו כל ציפיות מהמשטרה.

טוב שהשר ארדן התעקש על מינוי חיצוני. במצב רגיל, ראוי שהמפכ"ל יהיה אדם שהשוטרוּת היא מקצועו, אולם במצב הנוכחי, אסור שאדם שהינו חלק מן המערכת הזו יעמוד בראשה, כי הוא לא יוכל לבצע את הטלטלה הנחוצה במשטרה. מי שהיה חלק מהפיקוד הבכיר שחבריו צעדו בזה אחר זה לחדר החקירות, הוא אדם שלא ראה או ראה ושתק והשלים, ואדם כזה לא יכול להוביל טלטלה ומהפכה.

* גאוות יחידה – עוד לפני שאלשייך היה ר', הוא היה מ"פ וסמג"ד בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים. לא היכרתי אותו, הוא הגיע לשם אחרי שהשתחררתי, אך את שמו שמעתי. הנה, עדין נטועה בי גאוות יחידה.

* ניתוח מפוכח של המציאות – בלקט "ניקוי ראש" ששודר בעקבות פטירתו של מוטי קירשנבאום, הופיע טוביה צפיר בשיר סאטירי "שלמה סכינאי". היתה זאת סאטירה על מתקפת הליכוד והימין נגד מינויו של פרופ' שלמה אבינרי למנכ"ל משרד החוץ (1975), כיוון שהביע במיספר מאמרים תמיכה עקרונית במו"מ עם אש"ף אם יכיר בישראל, ובהקמת מדינה פלשתינאית. אבינרי גונה כמי ש"תקע סכין בגב האומה," ועל כך נכתבה הסאטירה.

גם היום, במרומי גילו (82) וניסיונו העשיר, לא שינה אבינרי את עמדתו העקרונית, שזה הפתרון הרצוי, ושאין פתרון אחר זולתו. ובדעותיו אלו, הוא כמעט הסמן הימני של "הארץ", ומציג בו קו אידיאולוגי ציוני ברור, המנוגד לקו של שוקן ורוב כותבי הדעות בעיתון.

במסה שפירסם בגיליון ערב סוכות, חזר אבינרי על טענתו שחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית ופלשתינאית, היא הפתרון הרצוי, אך הוא גם ניתח ביושרה, בפיכחון ובאומץ אינטלקטואלי את המציאות, והסביר, לא בפעם הראשונה, מדוע אין לפתרון הזה היתכנות בעתיד הנראה לעין, ומכאן שאין כל פתרון לסכסוך בעתיד הנראה לעין. הסיבה לכך, היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של ישראל, וכמשתמע מכך, חוסר נכונותם לשלום עמה.

כותב אבינרי: "התפיסה הפלשתינאית הבסיסית... מבחינתם אין כאן סכסוך בין שתי תנועות לאומיות, אלא סכסוך בין תנועה לאומית אחת – הפלשתינאית – ובין ישות קולוניאלית אימפריאליסטית – ישראל. לגישתם, סופה של ישראל יהיה כסופה של כל תנועה קולוניאלית: היא תיכחד. יתר על כן, בתפישה הפלשתינאית היהודים אינם לאום, אלא עדה דתית וזכות ההגדרה העצמית הלאומית, שהיא זכות אוניברסלית אינה חלה עליהם. מסיבה זו, בתפישה הפלשתינאית ישראל כולה, לא רק שטחי הגדה המערבית, דומה לאלג'יריה – ארץ ערבית שממנה סולקו הקולוניאליסטים הזרים; זוהי הסיבה לכך שישראל אינה מופיעה במפות בספרי הלימוד הפלשתינאיים; מסיבה זו הם דבקים בדרישה שלא לוותר על זכות השיבה של פלשתינאים לשטחי ישראל; מסיבה זו ההתעקשות הפלשתינאית הרשמית – מאבו מאזן ועד סאיב עריקאת – שלא להכיר בשום צורה ואופן בישראל כמדינת הלאום היהודית. מבחינת העמדה הפלשתינאית ישראל היא ישות לא-לגיטימית, שדינה להיעלם מן העולם."

אבינרי דחה גם את רעיון הקונפדרציה, בין השאר מן הסיבה הבאה: "איך אפשר להרכיב מוסדות משותפים לקונפדרציה, שאחד ממרכיביה הוא מדינה דמוקרטית (ישראל) והשני הוא ישות שאיני רוצה לאפיין את דמות משטרה מטעמי נימוס, אבל מתוך התבוננות ברשות הפלשתינאית, מותר לומר כי היא תהיה דומה יותר למדינת-מוחבראת ערבית מאשר למשהו המתקרב למודל דמוקרטי כלשהו."

באין פתרון אפשרי באופק, מציע אבינרי שורה של צעדים חד-צדדיים שעל ישראל לעשות. את רוב הצעדים שהוא מציע אני שולל, ורק במיעוטם אני תומך. אני חולק על עמדותיו והצעותיו המדיניות של אבינרי. אולם כאשר ניצב אדם הבוחר לא להתעלם מן המציאות, לנתח אותה כמות שהיא, לא לאנוס אותה כדי שתתאים לעמדותיו הפוליטיות, יש טעם בשיג ושיח רציני על הצעותיו. וגם מחלוקת איתו, היא מחלוקת רצינית, המתבססת על מסד נתונים אמיתי, ולא על חלומות באספמיה. לצערי, זו תופעה נדירה.

אגב, למה נזקק אבינרי להבהרה בסוגריים, שכאשר הוא מדבר על מדינה דמוקרטית אחת, בקונפדרציה המדוברת, זוהי ישראל? הרי זה מובן מאליו. פשוט, הוא מודע לכך שהוא כותב ב"הארץ", ושקוראי "הארץ" רגילים לקרוא בעיתונם שישראל אינה דמוקרטיה אלא מדינת אפרטהייד גזענית.

* א"ב של חיילוּת – השעייתו של מפקד-הכוח הטיפש, שאחראי לאלימות כלפי צלמים ושבירת ציודם, היא צעד מתבקש ומובן מאליו. אך העניין חורג הרבה מעבר לטיפול הנקודתי.

האם כל חייל צה"ל המוצב באיו"ש מתודרך לתפקידו בזירה המורכבת של הקרב על התודעה, על מעמדה של ישראל, על תדמיתה של ישראל? האם חיילי צה"ל מודעים לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולכך שפעולה מסוג זה כמוה כמסירת תחמושת לידי האוייב?

בסוג המלחמה שבה אנו נמצאים, התובנה הזו היא א"ב של חיילוּת, וחובתו של צה"ל להנחילה לכל לוחם ולבטח לכל מפקד.

* חוק הרדיקלים השלובים – הציטוט שהבאתי בצרור הקודם מדבריו של מפקד שייטת 13 על הבחירה לשלוח את לוחמיו לפעולות ממוקדות נגד הטרור בעזה, אף שניתן היה לבחור בהפצצת האזור בידי חיל האוויר והרג המוני של אזרחים, עורר תגובות-פייסבוק של אנשי ימין רבים נגד טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל. אותם אנשי ימין רוצים צה"ל אחר – צה"ל בדמות עלילות הדם של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי.

* ושמחת בחגך – שתי כותרות בגיליון החג של "הארץ". רוגל אלפר: "החגים הם מחלת נפש." גדעון לוי: "מי שרוצה להבין את הפסיכו הישראלי."

 או שמא בלבלתי בין הכותבים לכותרות? לא משנה.

אדם נוסע בכביש הראשי נגד כיוון התנועה ומתקשר לאשתו כדי לספר לה שכולם מטורפים.

* הפסקת אש – אני שומע בתקשורת על הפסקת אש בקונייטרה, אולם במו אוזניי אני שומע שזאת רק חצי אמת. אש? כן. הפסקה? לא.

* קיטש – רפיק חלבי הציע להמשיך לקרוא לתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בשמה, ושלונדון ינחה אותה לבד. וחשבתי, איזה צחוק קירשנבאום היה עושה מהנצחה קיטשית כזאת.

* מודעות עצמית – קראתי ב"גלריה" ראיון עם מאיר ויזלטיר, שבו הוא מתגולל על אלתרמן, ונדמה היה לי שאני קורא ראיון עם שחקן נבחרת כיתה ד' בבית ספר נידח, המתנשא על מסי.

נגדיר בעדינות את ויזלטיר, כמי שאינו סובל מעודף מודעות עצמית.

[אהוד: ראה דבריי בגיליון האחרון: קראנו ראיון עם מאיר ויזלטיר ב"גלריה" של "הארץ" בערב חג סוכות, אתמול, ונזכרנו באמירה של הגששים: "מה יש להגיד כשאין מה לומר?"

בייחוד נראתה לנו נלעגת הביקורת שלו על אלתרמן, כמו מנקודת מבט של גמד פטפטן שעדיין זר לארץ ולקורותיה – מול ענק, גאון].

 * שבוע שבוע – אני שומע מפעם לפעם רעיונות, על פיהם לא נהיה מדינה יהודית, נהפוך ל"מדינת כל אזרחיה" ושאר הצעות מגונות מסוג זה. יודעים מה? יש לי רעיון. אני בעד. 2000 שנה לא היתה לנו מדינה? עכשיו 2000 שנה תהיה לנו מדינה. אח"כ נדבר. פייר?

* הקהל בנמל – מידי שנה אני משתתף בכנס "הַקְהֵל", הפנינג ההתחדשות היהודית של עמותת "פנים", עמותת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. היו שנים בהן השתתפתי ב"הקהל" כמלמד/מרצה/מופיע/מארגן. השנה הייתי פציינט נטו.

מקור השם "הקהל" הוא המצווה מן התורה, לכנס את כל עם ישראל בסוכות לקריאת פרקים מספר דברים, על מנת לחזק אותו, את אמונתו, את נאמנותו. אולם במקור, המצווה הזאת נועדה רק לסוכות שלאחר שנת השמיטה, אחת לשבע שנים. סוכות הנוכחי הוא לאחר שנת השמיטה, ולכן הוחלט לשנות את אופי האירוע.

הפעם הכנס לא נערך בסמינר אפעל, אלא ברוב עם בנמל ת"א, בכניסה חופשית לכל האירועים. ואכן, הגיע לאירועים קהל רב ומגוון, שאינו נראה תמיד באירועי ההתחדשות היהודית ויש לקוות שהצלחנו להגיע אליו. איך להגיע לציבור הרחב ולחבר אותו לעולמנו – זו סוגיה מרכזית בעולם ההתחדשות היהודית, לאורך שנים.

לב האירוע היה בסוכה גדולה של קהילת "בית תפילה ישראלי", אחת מקהילות ההתחדשות היהודית החשובות ביותר, הפועלת בת"א. שם נערכו המושבים המרכזיים, אך היו מושבים בעוד 5 אתרים במתחם. הסוכה של "בית תפילה ישראלי", פועלת לכל אורך החג, עד שמחת תורה.

אני השתתפתי במגוון של מושבים: במושב שהוקדש למסכת שכתב יריב בן אהרון על "שירי עיר היונה" – האפופיאה הגדולה של אלתרמן על תש"ח, בהנחיית מוקי צור ובהשתתפות יריב (בקרוב אכתוב על הספר).

במפגש של דיאלוג בין הרב יואל בן נון לבין בנימין יוגב – בוג'ה, חבר קיבוץ בית העמק, איש מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, ואחד מאנשי הרוח והתרבות המובילים בתנועה הקיבוצית, לרגל צאת ספרו של בן נון "זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים".

צפיתי במופע הסאטירי המלבב "קלבת שבת", השתתפתי בטקס "הקהל" ברוח הטקס המקראי בסוכת "ביורת[?] תפילה ישראלי" ובשירה בציבור של שירים העוסקים בתנ"ך.

היה זה עונג סוכות נפלא.

* הישראלית ה... – בעיצומה של השירה בציבור, האישה שישבה לידי קיבלה צלצול טלפון. היא ענתה והחלה לדבר. כיוון שהשירה הפריעה לה, היא נאלצה להגביר את הקול וממש לדבר בצעקות. הערתי לה בפעם הראשונה. היא לא הגיבה. הערתי לה בפעם השנייה. היא לא הגיבה. נחשו אם בתום השיחה היא התנצלה? – ניחשתם נכון. נחשו מה היא עשתה כששוב צלצל הטלפון? כל הכבוד, גם הפעם ניחשתם נכון.

* ביד הלשון: מותר האדם מן הבהמה – בחג הסוכות אנו קוראים את מגילת קֹהלת. ביטויים וצירופי לשון רבים בשפה העברית – מקורם במגילה זו. אחד מהם הוא "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה."

אלא שהביטוי הוא התגלמות קיצונית של המושג "הוצא מהקשרו," כיוון שבהקשרו משמעותו הפוכה לחלוטין. הפסוק אומר שהאדם אינו מותר מן הבהמה או בלשון הטקסט: "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן." הפסוק המלא: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל."

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אזכרה למאיר רון בעין-גדי

אלי רון, אחיו של חברנו המנוח מאיר רון, מבקש להודיע למעוניינים, כי הם מוזמנים בזה להגיע ביום חמישי, 15/10/2015 בשעה 17:00 לבית הקברות בקיבוץ עין-גדי, לטקס גילוי המצבה על קברו של מאיר. לאחר מכן תהיה התכנסות במועדון-החברים, ושם ישוחחו המשתתפים על מאיר ויוצגו בווידאו קטעים מחייו. במידה שיהיו מספיק בוגרים שירצו לבוא, תוסדר להם הסעה מתל-אביב וחזרה. לפיכך, מי שמעוניין שיתקשר בהקדם לאלי רון בטלפון 6594865- 08.

דרורי

נ.ב. נא ודאו עם חבריכם כי קיבלו אי-מייל זה.

* * *

מרדכי בן חורין

היש פתרון לבעיית ישראל-פלסטין?

ד"ר סאליבא סרסר, נשיא אוניברסיטת מונמאות', ניו ג'רזי, ששימש ראש המרכז ללימודי יהדות באוניברסיטה, במאמרו "המזרח התיכון: נדרשת חשיבה מחדש," ב"ישראל היום" 29/09/2015, מסכם את סקירתו כך:

"חייבים לפנות את הדרך למשחקי WIN-WIN, שבהם כל הצדדים מנצחים."

למסקנה כזו באתי לפני שנות דור [1987/07/07] וכתבתי בפירוט הצעה לפתרון ולהסדרים המעשיים. הפצתי אותה בכל העולם. המעניין בדבר, ובגלל זה אני חוזר כאן על כך ולא על מנת לומר: "אמרתי לכם" אלא לומר כי מי שעמד בראש הבזים והדוחים את הצעתי היו דווקא אלה המכונים "אנשי השלום" ו"שמאל" על גרורותיו.

אלה, המתייחסים בהבנה ובחיוב לדרך של WIN-WIN, היו הפכיהם ובכירים מכל העולם. אני מוצא לנכון לצרף את תוכניתי מאז, לפני 28 שנים, במלואה, וכאן רק אוסיף את הפתיחה שלי, הדומה ברוחה לסיכומו של ד"ר סאליבא סרסר:

"...הצעה לפתרון בו גם היהודים וגם הערבים, מקבלים הכול בלי לוותר על 'חלומותיהם'..."

1987-07-07

האם יש פתרון לבעיית ישראל-פלסטין?

כן, אם באמת רוצים, יש פתרון!

בעיית ישראל-פלסטין הינה ייחודית גם בגלל סמליותה של ירושלים. הפתרון רק בחשיבה יצירתית. להלן הצעה לפתרון בו גם היהודים וגם הערבים מקבלים הכול בלי לוותר על 'חלומותיהם'...

כאן ב-כנען-יבוס-ישראל-אדום, פלשת, עבר-הירדן, פלסטין, דרום-סוריה, בין הים למדבר, בין ים סוף להרי לבנון:

ארץ אחת: "ארץ-אברהם" [-AbramsLand]  היא ארץ המשותפת לשני העמים היהודי, הערבי ולמיעוטים.

שטח: מהמדבר עד לים, מהרי הלבנון ועד ים סוף.

בירה: ירושלים שבין החומות.

זהות בינלאומית: דרכונים "אברהמים".

נמלים ימיים: עקבה-אילת. נמלים אוויריים: עטרות-קלנדיה.

שלטון: נציגות שווה ליהודים וערבים. עם נספחים: דרוזים, צ'רקסים וכיוצ"ב.

מושב השלטון:  בשער הרחמים המורחב, הר הבית, ירושלים.

סמכויות השלטון: אקולוגיה, אקלים, מים, גיאולוגיה, אוצרות ואסונות טבע. ארכיאולוגיה.

יחסי החוץ עם המדינות הגובלות ב"ארץ-אברהם" ותיאום שוטף בין המדינות.

ביטחון פנימי: מבוצע ע"י: דרוזים, צ'רקסים ומתנדבים יהודים וערבים.

ב"ארץ אברהם" תהיינה שתי מדינות: "מדינת ישראל" ליהודים, "מדינת ישמעאל" –  לערבים

הגבול ביניהן: מרכז השקע האפריקאי-סורי ומובלעות של ריכוזי יהודיים בישמעאל וערביים בישראל.

מושבי השלטון: כנסת ישראל-בגבעת רם, פרלמנט ישמעאל – בתל אל-פול.

מושבי האדמיניסטרציה: הישראלית בתל-אביב, הישמעאלית בעמאן.

זהות מדינתית: תעודות זהות נפרדות: ישראלית ליהודים וישמעאלית לערבים.

זכות הבחירה: יהודים לכנסת, ערבים לפרלמנט.

זכות השבות והשיבה: יהודים לישראל וערבים לישמעאל.

סמכויות השלטון המדינתי הן ניהול ואחריות לכל הנושאים שהם פרי רוחו ויצירתו של האדם כחינוך, בריאות, כלכלה, מסחר, מדע, משפט, מגורים, משטרה, קשרי-חוץ, נמלים וכיוצ"ב.

שירות וביטחון: יהודים בצבא ישראל, ערבים בצבא ישמעאל. כל אחד, במדינתו.

* * *

אורי שרגיל

הבקבוק של גולדה

(פרק מתוך ספרי 'בית ספר למפגרים')

ציטוט מקדים למפגרים: בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. תארו לעצמכם מה היה קורה אם כל העסק הזה היה על חשבוננו?

האיש שמכנה אותי ממרן ואני אותו גורנישט, יהיה שמו מה שירצה, זכור לי מילדותי. כעבור שנים רבות פגשתי אותו במחנה עבודה של סולל-בונה בעיר בנין, ניגריה. אז העמדתי פנים שאני רואה אותו לראשונה בחיי. הוא מעמיד פנים שאינו זוכר אותי. הוא מכונאי של ציוד מכאני כבד, בעל כוח שרירי עצום, כמעט פנאומטי או הידראולי. כל גופו עשוי בוכנות. אם תתבונן באצבעות ידיו תראה עשרה נקניקים פולניים אדומים שמצהיבים מניקוטין וזקנה אבל לא נרקבים.

פעם הוא חזר מקניות בשוק של בנין והודיע לכל המעוניינים שמצא כמה מלפפונים בהזדמנות ראויים למאכל אדם, כל מלפפון אצבע, אמר, והושיט את ידו קדימה. מי שהיה סביבו נרתע בבהלה כי חשב שמדובר בחצילים.

אני זוכר את שבת בר-מצווה שלו במעברה. הייתי אז בן שמונה. הפעטער, הדוד של אימי, לקח אותנו לבית הכנסת שלו ברחוב אלנבי, שם נערכה מסיבת הבר-מצווה. אימי היתה קונה מכובדת במכולת של משפחתו והוא היה סוחב את סליה תמורת החור שבמטבעות. המעברה של קריית אליהו השתכנה בתוך מחנה צבאי נטוש של הבריטים. אותה שבת היה בית הכנסת, בעבר מחסן תחמושת – מלא מפה לפה כי המכולת וכל תקריבי תלושיה, כבר נשפכו על שולחנות הר הברכה והקהל המתין לאות מהרב כדי להתנפל. אנשים התפללו דחוסים מפה לפה כדי שיישאר גם להם זנב של דג מלוח.

לפני שאוכלים יש כמה עליות לתורה ומפטיר עם הפטרה של חתן הבר-מצווה שלמד לפזם אצל הפעטער שלנו, בחצר הבית. אצלנו בבית תהליך הלימוד שלו נחשב למטרד עירוני. אבא שלי התלונן שהילד מבהיל את התרנגולות והם הפסיקו להטיל. הפעטער הסכים עם אבי שטמבליות זה עניין נצחי, אבל בר-מצווה חולפת עם המנגינה. ה'דודה' ניסתה כל הזמן להסות את הילד, אבל שרירי בנות-קולו היו מתוחים ומעוותים ונדרש רופא עור לעסות. כל מה שהילד רצה לעשות זה להיות 'המגביה והגולל' כי הוא מתאמן בזה שנים עם סלי ירקות כבדים. הוא רצה להוכיח שהוא יכול לבצע שני התפקידים כאחד, מקסימום אחד-וחצי. הפעטער הסביר לו שבשבת בר-מצווה שלו מוציאים שני ספרי תורה, כי זה גם ראש חודש, ואיך יוכל להגביה ולגולל שנים?

ההתרגשות שלו החלה שלושה חודשים לפני הבר-מצווה. הוא התאמן בהנפת שקי קמח בחנות, זועק בקולי קולות 'וזאת התורה אשר שם משה לפני...' – ידיו מעל ראשו, זרועותיו פרושות לשמיים, יכול היית לראות את העגבניות והמלפפונים רוטטים בארגזים ככדורי כספית מעוצבנים, חסרי נשימה, מיוזעים.

אימא שלו, מבנות הנפילים, גדולה וחזקה כמותו, היתה צורחת עליו ביידיש, מספיק עם השטויות, קלאבאסה.

אביו, שהיה יושב על הפנקסים ורושם כל מה שהיא מכתיבה, היה מהסה אותה בקול בכייני. כל הקללות שלה היו ביידיש וכל הברכות בלשון הקוידש, אמרו הליצנים, כי אין איש בעולם ששמע אותה מדברת בלשון הקוידש.

כשהגיע הרגע המיוחל והילד נקרא לעלות לתורה, חנוט בתוך החליפה החדשה שלו שנראתה כמו שק קנבס מגוהץ שעומלן למשעי במרק תפוחי אדמה, צעק הרב יעלה ויבוא, יעלה ויבוא, וכל הקהל המכובד קם על רגליו ובהתרגשות החל למחוא כפיים. היו שם אורחים שהגיעו ממאה שערים וסילסלו בקולותיהם, אבל הילד לא עלה ולא בא. שני השמשים נבהלו וצעקו גם הם יעלה ויבוא, וחזרו על דבריהם ביידיש. אבל הילד המגודל, שהיה גבוה ממרבית המתפללים באולם וחזק מכולם, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ולא פצתה את פיה.

"תישארו אתם כולכם פה, אל תזוזו," נשמע קול הבאס העבה והרועם של האם בעזרת הנשים, "אני כבר אביא אותו באוזן."

בקראקוב, כשהיתה ילדה, כך היה אביה מוליך שור סורר ומורה לשחיטה. היא פילסה דרך לתוך עזרת הגברים, זרועותיה פרושות קדימה כחרמשים בקציר. כולם התבוננו בפעטער שלנו ליד הדוכן. גם הוא לא זז. אני כמובן הייתי לידו ואחזתי בכנף מעילו השחור, שהחוויר לפתע בכף ידי.

דרך החלונות ראה הקהל את האימא הגדולה של המעברה ניצבת ליד בית הדואר ומניפה את זרועותיה כרמקול ענק.

"גורנישששששט  וי ביסט דו?" –  (כלומניק, איפה אתה?)

הצעקה חילחלה באוויר כסופת חול עצומה שהדהירה משבי רוח לתוך בית הכנסת, זיעזעה את אדני החלונות, הצלילה את הזגוגיות והניפה את המפות הלבנות שעל השולחנות.

הציפורים ושדרות היונים, שהמתינו בהמייה חרישית לפירורים, על גגות הפח ועל קו הטלפון היחיד, התעופפו בבהלה וספקו כנפים באוויר המנוער והנרעש. המתפללים והאורחים דממו כמו קפאו לרגע בתוך עוצמתה של סערת הפתעות, הוריקן אנושי סוחף ומתלעלע.

"מאמממממממע..." נשמע קולו המבוהל של חתן הבר-מצווה. קול מתאנח במאמץ, כאילו כל ארגזי הירקות שבמכולת עם שקי הקמח והאורז הונחו על גבו והוא עסוק בהקפצתם. הקול התפרס והתגלגל מכיוון בית השימוש הציבורי של המעברה שהיה מכונס בצנעתו של איקליפטוס אדיר מאחורי בית הדואר.... איך קאאאאאאאאק ! (אימא, אני מחרבן...)

כאמור, פגשתי אותו לפני יותר מעשרים וחמש שנים באפריקה. אז היה ממונה, בנוסף על תפקידו הרשמי כמכונאי של ציוד מכאני כבד בסניף, על מחסן המזונות והמשקאות בבית האירוח – 'הרווקיה' של סולל-בונה – שבו התגורר כחצי שנה. בבית התאכסנו 'רווקים'  נוספים שמרביתם היו עובדים קבועים וממוסמרים של סולל בונה בארץ ונשלחו בגפם כבונוס לתקופות שירות קצרות ומזדמנות באתרי עבודה של החברה ברחבי אפריקה. היום פה ומחר שם, לפי הצורך במחלקת כוח-אדם.

גורנישט היה מדבר אל האפריקנים ביידיש המתנגנת שלו, והם הבינו. לרגל החגים הוא הזמין את אשתו לבוא לאפריקה כדי להתבסם ולחגוג איתו במקום. מפה, הוא סיפר בהתרגשות, הם מתכננים לצאת יחדיו לחופשה באמריקה, במיאמוביץ', שם, על החוף, יש לאשתו קרובי משפחה. במכתביו אליה הוא הצהיר שכבר למד לדבר אנגלית שוטפת וכולם מבינים אותו, גם באמריקה לא ילך לאיבוד. שכניו לשולחן האוכל מספרים שהוא יודע משפט אחד ושתי מילים באנגלית: COME HERE. כשהוא רוצה שעובדיו המקומיים יפנו לאחור הוא מסתובב והולך לאחור וקורא להם בשטף לשונו, COME HERE.

עד שהגיע גורנישט לאפריקה, היה מנהלה של ה'רווקיה' תומאס, עובד מקומי ותיק שהתגורר עם משפחתו בקצה מתחם בית האירוח. לתומאס יצא שם של טבח מיתולוגי. לעוגה שאפה מדי שבוע היתה מסורת של ייחוס לגולדה מאיר, אותה שימש בביקורה כשהיתה שרת החוץ. זה המרשם שלה, הוא היה מספר לכל העולם, ויש בו סוד. גולדה אהבה להסתובב במטבח. העוגה המפורסמת של גולדה משכה גם נוסעים עוברי אורח מזדמנים אל הבית. עכשיו כשגורנישט נעשה הממונה, הכושי הורד למדרגת שרת הבית, אבל לעוגה שלו עדיין יש טעם וקסם של גולדה. 

כשאשתו הגיעה לבית האירוח היא התלהבה למראה קישוטי הפרחים הטרופיים העסיסיים שנראו כמו שילוב של גויאבות וארטישוקים מפושקים עם כתמי אננס ננסיים בין עלי הכותרת. כל זה נעשה לכבודה, הסביר גורנישט בגאווה. לפרחים היה ריח של סטייק בארובת עשן. הריח שיגע אותה ועורר בתוכה לחיים הורמונים שיבשו והגלידו זה מכבר והיא ביקשה להעביר את כל הפרחים המופלאים והמזמזמים לחדר השינה שלה.

בלילה נשמעו חריקות של תריסים מיניאטוריים והפרחים נפתחו לכל כיווני המזגן ולהקות-להקות של צרעות, ברחשים, חרקים ויתושים מחרחרי מלחמה נשלפו מתוכם בסדר מופתי, נסקו כמו מתוך נושאת מטוסים של הצי האמריקני, ועטו על הבשר.

הזעיקו את הרופא ההודי של החברה, שנאלץ לדקור אותה "עוד פעם אחת בלבד" במחט עם חומרי הרדמה. "עוד פעם אחת," הוא גירגר באנגלית המתנגנת והמתרוננת שלו, "וזה לא יכאב יותר אני מבטיח לך," הוא הודיע לה.

בשבת גורנישט ניסה להתפאר בפניה במעט האנגלית שרכש פה. על השולחן החגיגי שטרח והכין לכבוד הגברת שלו וכל באי ה"רווקיה" – היתה מונחת עוגת גולדה מפוארת שהוא אפה לכבודה במו ידיו של השרת. בעודו מתכנן את פנייתו באנגלית לשרת השחור, שחשף אליה את שיניו הלבנות בחיוך לבבי, היא היתה צועקת ביידיש, "למה הוא מסתכל עלי ככה, מה, הוא רוצה לבשל אותי?" – (קוק, באידיש) – ואז גורנישט היסה אותה בחגיגיות ופנה אל השרת המבולבל,PLEASE TELL MADAM WHO KAK THE CAKE   (אנא ספר לגברת מי חירבן את העוגה).

"לעוגה יש טעם מוזר, כאילו שלגולדה היו טחורים," הגתה הגברת והלכה לישון עם קרקורים בבטן. בלילה היא התעוררה כמה פעמים, סיפר גורנישט, מבוהלת כי הקרפדות בבריכה הציבורית של המתחם נשמעו לה כמו קול ניסור של אגדי הגג מעל לראשם.

בבוקר, כשהגברת שלו כבר התעוררה, היא מצאה על סף דלתה שרוכים עבים שהיו שישה נחשי גרין-מאמבה מתים. היא התעלפה במקום. אחרי שלושה דליי מים וסטירה באצבעות החציל שלו, גורנישט התנצל וניסה להסביר לה. לפני כחודש, כהכנה לבואה, הוא דרש מהשרת לנקות את העשבים שצמחו בגינה כמעט מדי לילה לגובה הקרסול. דרך אגב, הוא אמר לה, כל מי שהוא בעל שמיעה מוסיקאלית יכול לשמוע את רחשי צמיחתם בלילה, מצמוץ חרישי של יניקת מים בווקום שבתוך העלים. אלה לא צמחים, הוא התלהב, אלה ממש בעלי חיים ארורים שבולעים חרקים קטנים באמצעות הזיפים הריריים שלהם. אני קוטף איזה פרח טרופי רק כדי לקשט את חדר האוכל. זה מה שעשית לי, היא זועקת בעלפונה – ואני הרחתי אותם קרוב לאף...

פרח כזה ועליו מטיפים ריר במשך ימים ושבועות וממשיכים לצמוח ולהשתרג בתוך הצנצנת. אם אתה לא מביא להם מים לשתות הם שולחים קנוקנת וחונקים אותך בשינה. מישהו סיפר לי שראה אחד כזה חוטף פירור לחם על השולחן.

אם אתה בעל עין חדה תוכל לראות בעת נסיעה בכבישים המזופתים כי עמודי חשמל מגופרים בצדי הדרך מלבלבים. ממש כמו מקלות ההליכה בסיפורים של ש"י עגנון. פה לגשם קטן בינוני, לא משמעותי, זה נפח של מאה וחמישים מ"מ. שני גשמים כאלה גורמים לכך שכל צינורות הניקוז בקוטר מטר שהונחו עי ידי סולל-בונה תעלות וטרם נטמנו צפים במורד הנהר במרחק עשרים קילומטר. עונת הגשמים יכולה להתארך עד שהיא פוגשת את עונת הגשמים של השנה הבאה ומתחילה קטטה נוראה על הבכורה. מומחי תה"ל המשוטטים בין הנחלים אומרים שהרב נחמן מברסלב כתב את 'גשר צר מאוד' בניגריה.

כשהוא חובט בצמחים ללא כל נקיפת מצפון במצ'טה שלו, השרת פגע בנחש גרין מאמבה קטן והרג אותו בהיסח דעת. גורנישט שהיה עד למחזה, הזדעזע, התרגש וטפח על כתפיו בשמחה, הסביר לו שאם יהרוג את כל הנחשים בחצר לפני שאשתו מגיעה יקבל ממנו פרס חמש ניירה עבור כל ראש מת. זה היה הון עתק. ניירה בימים ההם שווה דולר וחצי. לא להאמין שהיו ימים ההם. משכורת של פועל ניירה ליום וזה גם מחירו של בקבוק הבירה שלו.

שוכני הבית ואורחים מזדמנים מספרים לי בחיוך כי השרת רץ עוד באותו יום לשוק וקנה חמישה נחשים בחצי ניירה. מאז ועד היום הוא מספק פעמים-שלוש בשבוע חמישה נחשים מתים ומלקט את שכר טרחתו.

"עד מתי?" שאלו החברים את גורנישט.

"זה בשביל הביטחון של הגברת שלי," הוא אמר. "עד שהיא תיסע מפה."

גורנישט היה נוטל את הנחשים וקוצץ אותם כמו שמקצצים מלפפון או בצל, אבל בלי דמעות.

"למה לך?" שאלו אותו.

"כדי שהגאנעב הזה לא ינסה למכור לי אותם שוב."

"שלא תכניס את זה לסלט או למרק שלנו," הם היתרו בו.

לגברת היה טעם רע בפה בכל פעם שהיתה טועמת מהעוגה שגורנישט אפה לכבודה בעזרת השרת. היא עיקמה את פיה, אבל לא אמרה על גולדה מילה רעה. פעם, כשגורנישט יצא לרגע, היא חקרה את השרת אם בטעות הכניס אקונומיקה לתוך בליל העוגה.

"לא, אף פעם," התנצל השרת וקד קידה קטנה לפניה. "את חושבת שכדאי?"

"העלבת אותו," הסבירו באי הבית, "הבחור הזה עובד בחברה כבר חמש עשרה שנה ואפילו אירח את גולדה כשהייתה שרת החוץ. הם אפו יחדיו את העוגה הזאת."

כשגורנישט קיבל עליו את הטיפול ב"רווקיה" הוא הבחין מיד כי הוויסקי בבקבוקים מתמעט והולך במהירות מופרזת. הכישורים שלו מבית אבא וחנות המכולת באלנבי הביאו לו הצלחה מיידית בתפקיד. הוא בדק את המצב עם כל שוכני הבית והגיע למסקנה שהשרת הוא השתיין הכמוס. הוא סימן את מפלס הוויסקי בבקבוק בנקודה קטנה של טוש והפציר באנשי הבית לא לגעת בבקבוק עד להודעה חדשה שתבוא ממנו. המפלס המשיך לרדת.

"השווארצע חושב שפה זה כנרת," דיווח גורנישט לחברי הוועד. "אני הולך לסדר את הממזר הזה לתמיד."

"אף פעם לא היו לנו בעיות איתו," אמרו לו הוותיקים. "הוא פה מהתקופה שפנחס ספיר הקים את סולל-בונה וגולדה שלחה אותנו לוולטה העילית כדי להביא לה קולות באו"ם."

גורנישט דיווח להם בסודי סודות שהוא משתין לבקבוק מדי פעם וממשיך לעקוב אחרי מפלס הוויסקי. "השווארצע," הוא סיפר, "לא שם לב שהוויסקי נעשה צהוב הרבה יותר."

"כמה צהוב?" הם שאלו.

אחד מהם הלך לבדוק את הצבע בבקבוק ואמר לו, "גורנישט, כדאי שתלך לרופא, זה ממש צהוב. זה גובל באדום."

"יש אנשים שהם צהובים בעיקר לעצמם," מישהו צחק.

עכשיו גם אשתו מאשימה את השווארצע ברשלנות והזנחה. טעם של אקונומיקה בעוגה של גולדה. אולי חומצות אמיניות שהתפרקו בתוך חלבוני ביצים שהסריחו. יש הפסקות חשמל ברשת העירונית כל רבע שעה והשרת בטח מתעצל להפעיל את הגנרטור. כמה פעמים התברר שהדלק בג'ריקנים נגנב, כמו הוויסקי בבקבוק.

איך כושים בכלל יכולים להבחין במשהו שהרקיב והסריח? הביוב שלהם זורם ברחוב בתעלות פתוחות. הכול צף. בצמתים מוצאים כל בוקר, דרך שיגרה, כמה גויות נקובות ומחוררות שהושלכו אל רשות הציבור בלילה. תהליך של התנקות והיטהרות עובר מן הפרט אל הכלל. עכשיו סולל-בונה עוסקת בהנחת קווי ביוב וניקוז בכל העיר ומלקטת גם גוויות אדם. פקידים גאוותנים של האו"ם באים כל חודש לבדוק אם יש התקדמות לפי לוח זמנים שהוסכם בניו-יורק. גם הם באים לטעום מהעוגה המפורסמת של גולדה עם קפה טורקי בבית האירוח. עכשיו האמוניאק יסלק את כולם מהעיר והם יעבירו תקציבים לערים אחרות ביבשת. הכול סביב יהיה שחור. גם התחזיות.

זה עודד את גורנישט לקחת את העניינים בידיים, 'לפוצץ את העסק כמו פרונקעל מסריח,' כדבריו.

בעת ארוחת הערב, כשהשרת הגיש את המנות, הוא שאל אותו בהפתעה, בהתפרצות, למה הוא גונב לנו את הוויסקי ושותה ממנו איך שכולם יוצאים בבוקר לעבודה?

"אני אף פעם לא שותה, מאסטר," התגונן העובד הוותיק.

"אתה סתם משקר," אמר גורנישט בנוכחות אשתו, בנימה של ניצחון שגרמה לה להניע את ראשה בהערכה מלאה. "כולם יודעים. תראה." הוא הביא את הבקבוק המושתן והראה לעובד את סימני המפלסים שנעו מעלה ומטה בניהולו.

"אני לא שותה," התגונן השרת הנבוך.

"אז מה? מה, מה? לאן הוויסקי הזה נעלם?" נבח גורנישט והבוכנות שלו חרקו מתחת לשרוולים ואיימו להתפרץ.

השרת הנבעת פרץ בבכי.

"אני תמיד משתמש בוויסקי לעוגה שאני אופה כי זה הסוד של גולדה."

* * *

אלי מייזליש

הרצוג: פליטים לישראל

בשבועות ובחודשים האחרונים עסוקות מדינות אירופה בבהלה היסטורית בשל גלי הפליטים המציפים את ארצותיהן.

בארץ? למי זה איכפת. הרי שנים על גבי שנים 'פליטים' אלה היו חיילים בצבאו של אסד.

והנה מגיע הרצוג, בשיאה של איוולת וכמצביא השמאל, מציע "מטעמים הומניטריים" להתיר כניסה ארצה ב'אופן סמלי' של כמה מאות פליטים. אמנם טיפה בים, אבל זו שיאה של איוולת.

התקשורת מכל הצדדים לא חסכה מהכסיל הזה ביקורת נוקבת ומשפילה, וזה בשלו: "אנחנו חייבים להראות לעולם כולו, כי עמנו שסבל קשות לא יכול להיות אדיש למצב..."

חייבים? – ברררררררררר – כמה קר.

ותגיד לי באמת – למי אנו חייבים משהו? לַפָּנים של מי, אנחנו חייבים להִרָאות יפי-נפש? מה עשו מדינות אלה כשהסורים, וככה שלוש שנים עד עצם היום הזה – טובחים באזרחיהם מאות או אלפים ביום? הצבא של מי הרס את מחצית הבתים שם? ומה עשית הרצוג כשדאע"ש חתכו מאות גרונות ביום מול הטלוויזיה? אז מה אם לא היית אדיש? סו וואט? ולו היית מנצח את נתניהו והיית ראש ממשלה – מה היית עושה? מה?

או שחשבת שיהרגו אלה את אלה אז פחות מחבלים בעולם.

אבל הוא, הרצוג, בקולו הבכייני, ממש לפני החג, לפתע עוזב את הפליטים ומתראיין אצל בכיר העיתונות לשמוע ממנו 'הגיגי מלכות טרם הגעה אל כיסא הכבוד,' והבליח שתי אמירות כמו בהר סיני כך:

"אם לאזרחים אין מוצרי מזון בסיסיים – הממשלה צריכה להתפטר..." [נגיע לזה אח"כ].

זה מס' 1 – והנה מס' 2: "נתניהו מסוכן למדינה." [ההדגשה שלי א.מ.]

הרי איש זה ידוע רק בזכות סבו, הרב הראשי, ואביו נשיא המדינה, ודודו אבא אבן איש מילות הקסם, ודודו החכם ד"ר יעקב הרצוג, ובלי שהתבקש בידי המראיין, החל בשטף שאינו ניתן לעצירה, לספר ולספר את תולדות משפחתו הענפה, סיפור שאין לו סוף, ולפני שהחל במענה לשאלות המראיין בירבר שעה את תולדות חייו.

מי ביקש ממך? אבל זו תפארתו: נכד הרב הראשי, ובשיא החוכמה שיש לו אמר: "אני אנצח את ביבי... ואני אהיה ראש ממשלה... ומיד אציע תנאים לנשיא פלסטין כיצד לקדם את המו"מ לצעדים בוני אמון..."

ככה: הוא יציע, ושימו לב היטב למשפט הנ"ל והמסובך כמו נוסחה באלגברה לילדים שכולו קקפוניה, ככה: אני אציע תנאים. [הוא יציע תנאים. ואם לא יקבלו, אבל הוא יציע].

איזה תנאים? וכי אין להם החלטות בלי לזוז מ"מ? אבל הוא יציע, ובכך אוטומטית "לקדם את המו"מ..."

לקדם? לאן? – אבל מי בכלל רוצה לשמוע שם תנאים? אבל הוא יציע תנאים ל"קדם..."! הופה. עכשיו אני מבין, הוא יציע תנאים וזאת רק כדי לקדם מו"מ? [ומה עם אוסלו? הרי יש כבר הסכמים]. אבל הוא יקדם [ידחוף] משאיות מלאות תנאים בדרך ההררית לרמאללה. ואז יקרא למורו הגאון אבו-מאזן, ויאמר לו: "תַּאעַל שוּף, מלא-מלא משאיות לקדם תנאים למו"מ. באתי כמו יעקב אל עשיו במעבר יַבּוֹק מלא מלא כבשים וחמורים 'לקדם תנאים למו"מ,' לא ככה? או שתמזוג כוס יין תוצרת הגולן?"

תגיד בדיוק מה כתוב בלקסיקון שלך, מה פירוש "לקדם"? לדחוף עם הכתפיים מכונית תקועה? משפט אווילי זה שלא נשמע מעולם בעולם הפוליטיקה, נשמע מפיו כאילו 'חי וקיים'. רק יציע תנאים לקדם מו"מ, וכל העולם יראה בשידור חי את התנאים: פירות יבשים מטורקיה, תמרים מהבקעה, חומוס משפרעם, ובקלוואה משכם. הכול על טס מנחושת מוזהבת – לפני הקפה.

ומה עם כל השאר? 'צעדים בוני אמון'. מה? תחזיר לו את קלקליה? את שכם? מה? אלוהים כבר עייף מלעזור לך, כסיל. ועכשיו נחזור למשפט ההזוי שהתנוסס ערב החג מעל כל כותרות העיתונים: "אין לאזרחים מוצרי מזון בסיסיים... הממשלה צריכה להתפטר."

ממממה? מוצרי מזון בסיסיים כמו לחם? שמן? סוכר, חלב וביצים? או שהתכוונת לפי סֶגֶל כתבי העיתון שהכוונה רק לשניצל עוף?

אבל, עוד אני בפתח של הסוּפֶּר, ורואה את הכותרת על מדף העיתונים ומה? הסופר מלא-מלא עד להתפוצץ לא רק עם מוצרי מזון בסיסיים הנ"ל, אלא עוד מאות מוצרים לא בסיסיים כמו בשר אנטריקוט ב-160 ש"ח קילו [התור לפי מיספרים כמו בקופ"ח או משרד הפנים], ופילה 180 ש"ח, וכל מיני עופות והודו, ועוף עם ריח מסחרר מסתובב על הגריל ומיליון סוגי גבינה במעדנייה וחצי מיליון סוגי מאפה בקונדיטוריה, ועל המדפים 26 סוגי לחם. וזה מדבר שטויות כי אין מוצרי מזון בסיסיים.

הנה מילה במילה מה שאמר לכתב הבכיר של הארץ יום לפני הבחירות. לקרוא ולהתענג מהגאון, מהנכד הקטן של הרב הראשי לארץ-ישראל הרב יצחק הרצוג זצ"ל. לא נגעתי:

"אני נאבק נגד אדם ערמומי שנגרר בהיסטריה לפינות מסוכנות... הוא פוגע בעקרונות היסוד של המדיניות הישראלית...

"הוא מסכן את המדינה היהודית-דמוקרטית... הוא שוחק את הנכס האסטרטגי הכי חשוב שיש לנו – הברית עם ארה"ב... ומטפטף פחד. כל הזמן מטפטף פחד.

"אף פעם לא היה לנו ראש-ממשלה שהילך אימים על עמו כפי שביבי עושה זאת.

"אני אהיה ראש ממשלה שעובד קשה – וורקהוליק. אבל עובד בשקט. ברוגע. ראש ממשלה שלא רק מדבר על איומים, אלא נותן תקווה.

"ראש ממשלה שלא חושב רק על עצמו, אלא על אזרחיו. ראש ממשלה שזוכר כל הזמן את האנשים שחיים פה ואת הכאב שיש פה והקושי.

"ראש ממשלה שמכיר את הפסיפס המרהיב של החברה הישראלית ויודע להעריך את כל חלקיו [גם הליכוד?] ויודע לחבר בין כל חלקיו.

"אני אפעל בשיקול דעת. אני אעבוד בהרמוניה עם הדרג המקצועי. בתוך פחות משנה אחרי שאהיה לראש ממשלת ישראל תהיה מדינה אחרת: רגועה, מפויסת, שפויה.

"איישם את תוכנית טרכטנברג. לחולל פה שינוי חברתי-כלכלי יסודי ומקיף.

"אסע לוושינגטון ואפגוש את הנשיא אובמה ואפתח איתו דף חדש.

"אסע לקהיר ואפגש עם הנשיא א-סיסי ואראה אם הוא יוכל להחזיר את מחמוד עבאס אל המסלול המדיני.

"אעשה מחווה כלפי הציבור הערבי. אקרין תחושה שנגמרה  תקופת הפילוג הפנימי ומתחילה תקופה של ריפוי ופיוס. אני איש של אנשים ואוהב אנשים והם מרגישים את זה."

 [עד כאן].

האמת שעייפתי מלצטט את ההמשך שכולו הגזמות הזויות על עצמו שכאילו הוא-הוא המשיח, ואם לא אז לפחות שמעון פרס מס' 2.

הבה ונחזור אל ראשית המאמר שהכותרת שלו "הממשלה חייבת להתפטר". אבל בינתיים חזרו כל המוצרים אל המדפים, אפילו שלכאורה היה חֶסֶר לשעה-שעתיים – עשה ידיעות אחרונות מעשה נבלה מצד אחד, ומצד שני עשה קומפוט צימוקים עבשים נעדרי טעם.

חֶסֶר? איך מעז סגל [5 כתבי כלכלה] לא להיות מעודכן להעליל ולהבהיל את הציבור שיש מחסור במוצרים בסיסיים? איך לא רעדו להם הידיים מהשקרים? טור אחד בעיתון "ישראל היום" עלה על זה ועשה מ'ידיות' הבדאי חוכא ואטלולא.

ושלא תחשבו שזה לא 'עבד' על כמה אידיוטים. אחד מאלה פגשתי וביקש ממני שאכתוב בעיתון כמה עניים יהיו בחג ובעיקר שלא היו עגבניות בשוק, ואם היה זה, עלה 22 ש"ח קילו. שאלתי אותו: "נו קנית לפחות עגבניה אחת לחג?"

גיחך כמו אידיוט: "אחת? קילו קניתי, אבל בחנות שאני קונה היה רק 12 שקל."

אמרתי לו: "אז אולי כולם הלכו לחנות הזו, ואם היתה אחת ברמת-גן אולי יש שתיים בתל-אביב ועשרים בירושלים? לא?"

"אתה לא מבין," אמר לי, "ככה היה כתוב בעיתון – 22 שקל.'

הלכתי ממנו. כיום, כאשר העגבניות עולות כבר רק 8 ש"ח, האם גם הרצוג יניח את הממשלה לנפשה, או ימצא סיבה טובה יותר שהממשלה תתפטר.

לפי העדות שהרצוג עשה לנפשו, וכל החולירות שהמציא על נתניהו ועל עצמו כאליהו הנביא מינימום – אני חושש שלא יימצא קורא אחד שיחזור להצביע להרצוג.

ולכל אלה שעדיין מאמינים שהרצוג אמנם לא משיח אבל הוא-הוא המנהיג הבא של ישראל, שלא יתאכזב אם עד הבחירות הבאות יסולק הרצוג ממפלגתו.

ולבסוף, כאשר מנהיג מפלגה אומר על יריבו שהוא במקרה גם ראש ממשלה שאיש זה [ביבי] "מסוכן למדינה," ואינו מסביר או מפרט למה? איך? אלא סתם סיסמה 'מסוכן' ולך נחש בעצמך, אדם כזה הוא-הוא שמסוכן, לא למדינה אלא בעיקר לעצמו, שמא באמת יום אחד יתעורר בבוקר, ילבש חליפה ויאמר לנהגו: "סע למשרד ראש-הממשלה..."

והנהג: "לפגוש את ביבי?"

"לא," ימרמר לו הרצוג: "אתה לא מבין שאני עכשיו ראש ממשלה... סע. סע..."

מילה קטנה לרב שבדרון ממודיעין

כתבת כאן לא מזמן ביקורת על ד"ר עירית אמינוף שהיא אנטישמית. האמת, עדיין בכתובים מענה מכובד שמיועד לך. אבל בינתיים מילה קטנה אחת: אין לך מושג בגרוש מה זאת אנטישמיות. הרב. כאילו. וד"ל.     

* * *

אהוד בן עזר:

אני תומך במאה אחוז בנאומו של ראש הממשלה

בעצרת או"ם היום

מול כל השקרים והפרובוקציות של הפלסטינים רוצחי הילדים

ומול הסכלות של מדינות המערב ובראשן אובמה

שכרתו ברית עם האיראנים

מזלנו שיש לנו צבא שמגן עלינו

אחרת היה גורלנו כשאר "מדינות" המזרח התיכון

* * *

ה ז מ נ ה

לערב השקה של הספר

יונים מעל החומה

תשעה-עשר סיפורים ונובלה

בן-ציון יהושע

ניפגש בבית הסופר

ביום חמישי, ט' במרחשוון תשע"ה (22.10.2015)

בשעה 19.00 להרמת כוסית ולכיבוד קל.

התחלת האירוע: 19.30

יישאו דברים:

הרצל חקק – יו"ר אגודת הסופרים – דברי ברכה

פרופ' יוסף טובי – השכונה – מרכז ההוויה של עולי המזרח וצאצאיהם בירושלים והשתקפותה ביצירת בן-ציון יהושע

הסופר אהוד בן עזר – כתיבה בדיונית בחומר דוקומנטארי והיסטורי

הסופר ד"ר משה גרנות – אירוניה בעיצוב הדמויות בסיפור 'קבצנים'

יהודה עצבה יראיין את המחבר וייקרא קטע מספרו

מנגן ושר: מאיר בַּרְבִּי

מנחה: ד"ר לאה צבעוני

בואכם לשלום!

* * *

היומון הקטרי אל-קדס אל-ערבי מבכה את המצב בעולם המוסלמי ערב חג הקורבן

המוסלמים שוחטים אלה את אלה ומייצאים לעולם רק רצח וטרור

מאמר המערכת של היומון הקטרי אל-קדס אל-ערבי היוצא לאור בלונדון, אשר התפרסם ב-24.9.15, יום חג הקורבן המוסלמי, דן במצב הקיים היום בעולם המוסלמי, וקונן על כך שבמדינות ערביות ואסלאמיות רבות, מוסלמים שוחטים את אחיהם. לדבריו, המוסלמים חווים היום אסון חסר תקדים, שהוא גדול מאבדן אנדלוסיה ופלסטין.

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

אוי לאותה תמונה מטעה אשר אינה משקפת את מצבה האמיתי של האומה הזו: מיליון מוסלמים בלבוש לבן פשוט, המשקף מצב של התנזרות וטוהר, שיוויון וחמלה, עומדים במקום אחד, כאיש אחד ומתפללים ושוטחים את תחינתם בפני אל אחד, למרות השוני בצבעם, באזרחויותיהם, בלשונותיהם ובאסכולות התרבותיות והפוליטיות שלהם, הם מסייעים זה לזה לשאת את מאמץ העלייה אל הר ערפאת בשעת צהריים... האם עולי הרגל הללו, המאמינים הכנועים, המשבחים את אללה השכם והערב, נמנים על אותם מוסלמים הטובחים זה בזה ביותר ממדינה אחת עד כי אדמותיהם נשטפו בדם ועשרות אלפים מהם נהרגו או נפצעו רק מאז חג הקורבן הקודם...?

האם הגענו למצב שאנו צריכים להגדיר מחדש את משמעות המילה 'מוסלמי'? האם אכן עודנו 'אומה אסלאמית'? והאם עודנו 'האומה הטובה ביותר שקמה לאנושות' [הקוראן, סורה 3 פסוק 110]? או שמא הפכנו ל'אומה של פליטים'? האם המוסלמים עודם 'גוף אחד שאם איבר אחד ממנו מתלונן אזיי שאר [איברי הגוף] נזעקים לטפל בו ולהגן עליו?' [כפי שנאמר בחדית'] או שהם הפכו לגוף אחד שחלק ממנו הורג את החלק האחר וקושר קשר נגדו?

מה מייצאים המוסלמים היום לעולם זולת התמונות הטרגיות של הרג, שריפה, חורבן, אלפי פליטים ופשעים נגד האנושות וארגונים המבצעים בשם הדת טרור שאין לדת אין כל קשר אליו?

המופתי של סעודיה אמר אתמול בדרשתו בהר ערפאת: 'צמחו בקרבנו בני בליעל שנודעו במוסרם הסוטה ובקלות דעתם, אשר סטו מ[דרך] המוסלמים ויצאו מקהלם, האשימו את המוסלמים בכפירה והתירו את דמם על ידי פעולות התאבדות. הם החריבו מסגדים של אנשים שלווים וייחסו את דבריהם הרעים ואת מחשבתם המרושעת לאסלאם בצורה שקרית.'

אך [המופתי] לא אמר לנו: מהיכן באו אנשים אלה? האין הם תולדה של המחלות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות שהצטברו בעולם האסלאמי? כיצד זה הפכו שחיטת מוסלמי ופיצוץ מסגדים על פי שקריהם למעשה המקרב את מבצעו אל אללה? מה רב המרחק בינם לבין החדית' שאומר שהרס הכעבה אבן אחר אבן הוא דבר פחות חמור בעבור אללה מאשר רצח מוסלמי אחד שלא בצדק?

מעבר לסכסוכים, למזימות, למלחמות ולמאבקים, יש אמת אחת שהמוסלמים היום כמעט אינם חולקים עליה והיא – שהם חווים כיום אסון חסר תקדים, ששום אסון בהיסטוריה שלהם – כמו למשל אובדן אנדלוסיה או אובדן פלסטין – אינו משתווה לו, ופירוד פנימי המחזיר אותם לחשכת ימי הביניים, בעוד העולם סביבם פורץ קדימה אל אופקים בלתי מוגבלים של קידמה מדעית ותרבותית

ייתכן שהמוסלמים ינסו לתת הסברים קלי דעת שייחסו את חולשתם ואת התפוררותם ל'מזימות חיצוניות', וייתכן שחלקן נכונות, אך מי הוא שיִשם את המזימות האלה? האין הם אנשים בני עמנו, בני דתנו ותרבותנו?

כמובן, המוסלמים מוקפים, כפי שהיו תמיד, באויבים האורבים להם. אך הסכנה האמיתית המאיימת על חייהם כיום, ולא רק על אדמתם ואוצרות הטבע שלהם, מגיעה מתוכם.

לא צריך להיות חכם-דת כדי לדעת כי מוטב היה שהמוסלמים, אשר שוחטים היום את הקורבנות לאחר תפילת החג, יחשבו על המוסלמים הנשחטים כל יום ביותר ממדינה אחת בידי 'אחיהם' המוסלמים, על הילדים המתייתמים רק משום שנולדו למשפחה סונית או שיעית, על הנשים הנשבות ונאנסות בשם הדת, ועל המשפחות המשליכות את עצמן לים כשהן נמלטות מן המוות מתוך חיפוש אחר חיים שיש בהם מינימום של כבוד אנושי.

לבסוף, למרבה הצער, גם אם יחלפו החגים ואחריהם עוד חגים, החג האמיתי של המוסלמים יידחה ליום שבו תסתיים השחיטה הבלתי חוקית של אחיהם וייפסק הדחף המטורף של האומה המוסלמית, או מה שנותר ממנה, להתאבד.

אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 24.9.15. פורסם באתר ממר"י מיום 29.9.15.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 26

סוף-סוף נכנסה מירה להריון. לפי הוראות הרופא חישבה ואיזנה את כמויות הזרע המצטברות בחיימסון, שכיחות המגעים ומועדיהם המדוייקים, שיהיו סמוך ככל האפשר ליום-הביוץ. שיחותיהם החלו נושאות אופי מקצועי, "בייצתְ?" – "התאפקת?" – "אתמול," – "מחר," – "יומיים," – "צריך חיזוק?" – "החום ירד," – "החום ירד," – "החום עלה," – "החום ירד," – "החום עלה – "

איה  כמובן התקנאה בה. מה היה לה לקנא במירה? – אך כזה היה אופייה של איה. מרגע שעצותיה נשאו פרי היה ליבה נחמץ בה מעט ומיד נדמה לה שאחרים מאושרים ממנה וחייהם מסודרים יותר טוב.

זאת ועוד, שיגעון-לדבר-אחד נכנס בה באיה – היא תצווה את גופתה למדע, ודווקא מפני שהיא שונאת את הדתיים שמתנגדים לניתוחי-מתים, ושייהנו קצת הסטודנטים-לרפואה!

מירה הזדעזעה. "מה השטויות האלה איוּש? מי ירצה למזמז אותך כשתהיי בת מאה?" אבל איה בשלה – "את תראי, אני אמות צעירה. אם לא היית כבר מסודרת על הצד הטוב ביותר הייתי אומרת שתיקחי את רמי ותהיי אימא לילדים שלי – "

ופרצה בבכי, בטלפון.

כל זה היה מוזר מאוד אצל איה, ומדאיג. ומירה החליטה שעליה לדבר באופן דחוף עם רמי, אולי צריך לשלוח את איה לטיפול-נפשי. אבל היא כבר היתה נתונה כולה להריון שלה, לבחילות, להקאות, שהיו תוקפות אותה דווקא כשהיתה חוזרת מהעבודה, לדפיקות-הלב המואצות והלא-סדירות, כאילו הכול מתפרע בתוכה וכאילו הורעלה בזרע ועכשיו גדל החיימסון החדש הזה ומכה שורשים ברחמה, ושני מחנות מתרוצצים בקירבה, האחד הזר, והאחר הוא היא-עצמה שהשתנתה, ו... ו...

ולכן לא שוחחה עם רמי.

ובינתיים התרחשו אצל שולדנפריי דברים מוזרים. הדירה החלה שוקקת-חיים, על כך לפחות העידו קולות טפיחה מוזרים שנשמעו מלמטה. עקב צורת-הבנייה המיוחדת, דמויית זווית, בצידו האחורי של הבית, ניתן היה לראות ממרפסת המיטבח של מירה את חלון חדר-השינה של שולדנפריי.

יום אחד, בשוב חיימסון מן העבודה, מירה נימנמה על מיטתם בחדר-הגדול, והוא טרף פרוסות-לחם מרוחות בסאלאט-חצילים, נשמעו הטפיחות המוזרות מן הקומה למטה. הוא ניגש למרפסת והציץ החוצה מבעד לחרכי התריס-הפלאסטי, והבחין באיזו תזוזה  משונה על המיטה הזוגית בחדר-השינה של שולדנפריי. קטע-המיטה שנחשף מבעד לסדק הרחב שהותירו שני חלקי הווילון שלא נסגרו היטב – גילה מעין התפתלות  משונה של אברי-גוף ערומים. תחילה סבר חיימסון ששניים שוכבים שם, אך לתדהמתו הבחין עד מהרה כי אין זה אלא פלג-גוף תחתון אחד, מן הסתם של שולדנפריי עצמו, אשר את ראשו המוסתר בווילון לא היה אפשר לראות. ופלג-גוף זה היה עסוק באוננות נמרצת. אבר עצום וכהה, שקשה היה לשער שכמוהו נמצא בגוף צנום ונמוך ושבע-שנים כשל שולדנפריי, הזדקר באורצל. ומדי פעם היה פלג-הגוף סב על צידו, ויד כהה ועבת-אצבעות מכה בשקיקה נרגשת ונואשת על עגבה לבנה, וקול טפיחה נשמע, כמבקש לזרז עצמו קדימה במירוץ, ושוב חוזר לגרות ולהטפיח את הדבר העבה שלו. ופתאום מפסיק ונח רגעים אחדים כאילו ליבו אינו עומד במאמץ. ואחר-כך נתקף איזו עצבנות וחוזר לעסוק באותו מאבק פראי שמכוון לעורר את עצמו, ואינו מצליח להגיע לידי גמר.

וכך במשך שעה ארוכה. ויום אחר יום.

מירה השתקעה בתוך עצמה, בבחילות ובהקאות, עורה ושערותיה איבדו מן הברק שלהם והיא ניראתה דהוייה, ובחלה בקיום יחסי-מין. האימהוֹת כבשו את הדירה בעצות ובמאכלים מדי יום. הן הפצירו בחיימסון למכור את דירתו, ושמירה תמכור את שלה, ויקנו יחד דירה רחבה יותר, שמתאימה לגידול-ילדים. חיימסון דחה את ההחלטה מיום-ליום. מירה הסתגרה בשתיקה מלאת מרירות כאשר הרגישה שהריונה אינו מקרב אותה אליו אלא גורם לו לחשוש מפניה ומפני העתיד. הוא זלל כחזיר והסתרבל. השתקע בקריאת ספרי קבלה וחסידות שנמצאו בספרייתה, הרצאות על אינסוף וספירות וקליפות וניצוצות והרב קוק והיחס שבין קדושה לטומאה והחילוניות והמשיחיות. אף שלימדה בשעתו את "בקץ הימים" של הזז, וגם קראה את הפירוש של משולם טוכנר ל"עידו ועינם", וכמובן את קורצווייל, מירה מעודה לא חיבבה את העניינים הקבליים האלה, שניראו לה משהו מיושן, ממש כמו הפרשנות הפסיכואנאליטית. היא ידעה שעכשיו לא מחשיבים את כל זה באוניברסיטה, ובצדק. והיא הלא היתה גם חתומה, למן החוברת הראשונה, על כתב-העת המדעי "הספרות" והיתה מתייחסת בחרדת-קודש לכל הנכתב בו.

יום אחד, בהשתלמות-מורים-לספרות, שמעה הרצאה מפי אורי בן עמי שהמליץ, בין כמה יצירות-מופת, על איזה ספר בשם "סידהארתא". היא נואלה לבקשו לאיית את המילה על הלוח. אורי פנה אליה בשמה הפרטי, מה שהרים לרגע את כבודה בקהל-המורות ובעיני-עצמה, כמובן, אך מיד הוסיף בלעג שכבר הופיעה מהדורה שנייה או שלישית של הספר, ובין תלמידיה בוודאי יש כמה שקראו אותו. מתוך רוגז קנתה את הספר ומצאה אותו אדולסנטי למדי, ממש כפי שתיארה לעצמה, ואינו עומד בשום יחס לעומת סיפוריה של עמליה או מאמר חדש של הרושובסקי.

חיימסון ישב שעות רבות וקרא את "משנת הזוהר" של תשבי, מתמכר ללעיסת בוטנים ולגירוד-כפייתי במקומות שונים בגופו בשעת הקריאה. גם את ברנר גילה אצלה. כמו איזה חוש-להרגיז גרם לו לקרוא דווקא ספרים שלא אהבה. משבוע לשבוע הלכה וגברה הזרות ביניהם. הדירה נראתה קטנה וצפופה מדי, בייחוד בחורף. החמסינים של האביב נפלו בבת-אחת, מוקדם-מדי, מרגיזים וקשים. הטפיחות מדירתו של שולדנפריי נמשכו, וחיימסון היה אורב לשמוע אותן, כאילו הוא עצמו שוכב שם עם הדבר-העבה שלו.

חיימסון לא רצה לשבת ל"סדר" בדירה הקטנה עם שתי האימהות. איה, שטענה כרגיל כי זה "הסדר" האחרון שלה, הוסיפה בנשימה אחת ואמרה למירה בטלפון: "למה שלא תבואו כולכם אלינו? רמי אוהב מאוד את ה'סדר' וכל שנה זה יוצא לו יותר מוצלח. ויובלי כבר יודע למלמל 'מה מַשְׁתַנַה?' – אז שיהיו ארבע אימהות ממש, מה יש? אפי שלך יוכל להתחפש לאליהו-הנביא עם סדין וזה בוודאי ישעשע את אורית'לה ויובלי, שכבר נמאס להם לראות אותי עושה את זה כל שנה."

"אבל למה לך כל הוואג'אראס הזה?"

"מה יש, אסור לי כבר להיפרד מכולכם? בשנה הבאה כבר תצטרכו לבקר אותי בחולון."

"איה תפסיקי כבר להיות מורבידית כזאת. זה לא מתאים לך, עם כל הנקרופיליוּת וההיפוכונדריוּת הללו – "

"דחילק מירה, תפסיקי לקשקש. כל מה שצריך זה שרמי יעבור ב'פולקסוואגן' ויאסוף את הסירים והקערות אצל ארבע-אימהות. אני מתערבת איתך שהן ממש מתות שיפעילו אותן קצת."

"צריך עצבים-של-ברזל כדי להיות ערב שלם עם כולן יחד."

"אם היית מכירה את האימא-אלמנה של אורי לא היית קוראת לאף אחת מהארבע אלמנות שלנו שתלטנית!" אמרה איה. "אימא של אורי זאת אגדה. את תראי, היא היחידה שתבוא לבקר אותי אחרי שכולכם כבר תשכחו אותי – "

"מה את מתכוונת?"

"בבית-הקברות, טמבלית. את חושבת שעוד הרבה זמן אני אחזיק מעמד?"

ופרצה בבכי מעורב בצחוק היסטרי.

וכשנרגעה המשיכו לשוחח ולהתווכח אימא של מי הרסה יותר את החיים של הבת או הבן שלה, והדגים-הממולאים של אימא של מי טובים יותר. באמצע השיחה על התפריט פלטה איה: "הסרטן שלי רעב!" – וסיימה מהר כדי לרוץ ולאכול משהו.

מירה חשה בחילה מציקה.

בערב-החג, היתה רמת-אביב כרגיל חשוכה-מעט, וזאת מפני העצים הרבים שבין הבתים. ומכל הדירות התבלטו שני מצבים מוחלטים, כמעט ללא יוצא-מן-הכלל – חשיכה ושקט או המולה רבה של כינוס-משפחתי. דומה שאפילו המשאירים-אור-כנגד-גנבים הבינו שהלילה שום אור בדירה דוממת לא יטעה חורשי-רעה מן החוץ לחשוב שנשאר מישהו בבית. ומוטב אפוא חשיכה גמורה על פני אור-דומם שמנקר את העין וכמו מזמין את הגנבים להיכנס פנימה. זרם המכוניות הפרטיות שגדש את הכבישים לעת-ערב הלך ודלל כמו בסיומו של משחק שבץ-נא ענקי.

רמי, חבוש כיפת-משי כחולה-לבנה, ישב בראש השולחן ומתחתיו כר על גבי כר-להחביא את האפיקומן-של-אורית'לה, ונראה משום כך גבוה יותר. ולצידו איה עזר-כנגדו והגדה בידה, מפקחת עליו ועל "הסדר" כאחד. רמי לא ידע לקרוא את ההגדה בניגון-מסורתי-מהיר, ומשום כך התארכה קריאתו ושיעממה. כמו כן התעוררו ויכוחים קולניים בדבר מתי שותים יין, אם טובלים במי-מלח ביצים-קשות או פטרוזיליה? אם החרוסת אכן טעימה ואם כורכים אותה בחסה או במצה?

יובלי שאל מדי פעם – "איפה החנוכייה?" – וכאשר התבקש לשיר את הקושיות התגבר על ביישנותו מפני זרים והחל – "מה מִשְׁתַנַה..." ואז אימא של מירה צחקה – ויותר לא רצה יובלי לפצות את פיו, למרות ההפצרות הרבות. עיניה של אורית'לה מלאו דמעות של כעס מפני שהיא ידעה היטב את הקושיות אך איש אינו שם אליה לב. איה שהבחינה בכך בעוד מועד, הצילה את המצב בכך שהחלה לשיר את הקושיות יחד עם אורית'לה, והכול הצטרפו. וכשהגיעו לבתים האחרונים היה יובלי, שהצטרף לבסוף, צועק: "כּוּיוֹ מצה!" כל אימת ששרו "שתי פעמים" או "מרור". השירה בציבור הסתיימה בקטטה בינו לבין אורית'לה, וכתוצאה מכך החל יובלי צועק:

"בֵּיְגַאיַאך! יוּבַיִי רוצה בֵּיְגַאיֶה! יַמָה אורית'יֶה יַקְחַה קודם – "

"עכשיו שותים?" – "לא שותים!" – "שותים?" – "לא שותים!" – מילמלו האימהות ביניהן כשהן מרימות-מורידות חליפות כוסיות מלאות-למחצה מיץ-ענבים או יין-קידוש אדום-מתוק.

יובלי ירד מכסאו והחל מתפלש על הרצפה.

"או.קַי. תני לו בֵּיגֶלֶה אחד!" אמר רמי בשקט, בקול הבאס העבה שלו, כשהוא מתבונן בצלחת שלפניו ותוהה מהו מה בדיוק מכל אלה זרוע, כרפס, חזרת, חסה, כנף-עוף ומרור.

"אתה צריך קקה, יובלי?" שאלה איה, ולרמי – "הילד כבר זלל קודם קניידאלע שלם!"

"בֵּיגַאלֶה בפסח!" חייכה אימא של איה במרירות, כאילו במשאלה פעוטה זו הרס הנכד את כל החג וגם העמיד בספק את הצלחת חינוכו. "תסלחי לי איה, אבל יש גבול לפינוק! הילד הזה עושה בכם מה שהוא רוצה!"

"יוֹ רוצה קקה, רוצה בֵּיגַאיֶה!" צעק יובלי.

"אין ביגלה, יובלי, אין! אתה שומע? אין! עכשיו פסח!" נדלקה איה. "קום מהרצפה!" ולאימהות, בהתנצלות – "מה לעשות? הילדים שונאים מצות!"

"יש, יש בֵּיְגַאיֶה בארון, יוּבַיִי ראה!" צעק הילד שהיה מבטא כל הזמן יו"ד במקום למ"ד. "גם אורית'יֶה אַכְיַה!"

"צריך לתת?" – "לא לתת!" – "צריך לתת?" – "לא לתת!" – מילמלו האימהות ביניהן כשהן כותשות את הביצים-הקשות במי-מלח עוד בטרם היתה לרמי הזדמנות לחלק ביניהן ולמצוא את הברכה המתאימה בתוך שלל המשפטים הארמיים-למחצה וההוראות המוזרות שבהגדה.

חיימסון סירב לחבוש כיפה, מתוך עקרון, למרות הפצרותיה של מירה. "אני לא מאמין ולא אעשה צחוק מעצמי." הוא התבונן בפני אימו והתפלל שהערב יעבור מהר ככל האפשר. ראשו היה ריק. בטנו כבדה כאילו הוא כבר אחרי הארוחה. הוא שתה יין מתוק סמיך כדי להתעודד ולהחיש את מירוץ הדם בעורקים ולתאי-המוח, כדי שהשכל יפעל במרץ, אבל היין רק  טישטש והרדים אותו וקטע את חוט-מחשבותיו. החדר היה סגור מדי ומחניק, ודומה שארובת-רידינג פלטה דווקא הלילה איזו תרכובת-תחמוצות רעילה במיוחד.

כדי להתרענן מעט ממועקת "הסדר" המופרע קם חיימסון אחרי יובלי, שפרש בינתיים לפינת-החדר והחל מגלגל בידיו קופסת-ביסקוויטים גדולה מפח ונובר בה ומתופף עליה, וכרע-ישב לידו כהוא מנסה לדובב את הפעוט.

"אפי!" פקדה עליו מירה ממקום-שבתה ליד השולחן. "חזור מיד למקומך! איה טרחה ועבדה כל היום ואתה מתנהג כמו תינוק? תעזוב בבקשה את יובלי!"

ועיני אימהּ ואימו ליוו ממרום-שבתן את דבריה בתוכחה אילמת. ואילו איה, הנפגעת העיקרית, כביכול, לא נראתה כלל בחדר. ופתאום נפתחה הדלת, והופיע –

אליהו-הנביא עטוף בסדין עד מעל לראשו, שמן מאוד והוא מקרקר ומקפץ ואומר בקול נשי-עבה:

"ילדים! ילדים! באתי אליכם מרחוק, לברך אתכם – "

הילדים נתקפו בולמוס של צחוק.

"זאת אימא! זאת אימא – " צעקה אורית'לה. "הנביא אליהו!"

"הנביא אִמַיֶיה! הנביא – " קיפץ יובלי כשהוא מוחא-כפיים וכולו נסער ונרגש. "סאדאת, סאדאת – "

"מטומטמת אחת!" קם רמי וצעק, ובעומדו לא היה גבוה בהרבה מאשר בשבתו קודם על שלושת הכרים, "את לא יודעת שאליהו הנביא בא רק אחרי האוכל?"

אימא של רמי, שעד כה לא הצטיינה בשום דבר, ביקשה כמו להציל את המריבה המשפחתית שהיתה לה לזרא מפעמים קודמות, והחלה שרה בקולה הצרוד, המזייף, והעבה כשל בנה –

"אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו בן משיח בן דוד – "

והאימהות האחרות הצטרפו אליה בכעין שירת-מחאה, הימנון של תוכחה שהזדמר בין שיירי הביצים-הקשות לדג-הממולא שבדרך, למרות שהיתה בהן איזו תחושה עמומה שהשיר הזה דווקא אינו שייך כל-כך ל"סדר".

איה המחופשת התעלמה מגערתו של רמי, נדחקה לאמצע השולחן, נטלה את כוסו של אליהו וקירבה אותה לשפתיה, מתחת להינומת-הסדין, כשהיא מברכת בקול רם:

"קוּקוּ, קוּקוּ! לחיים! אני מברך אתכם, ילדים, שתזכרו אותי כולכם בשנה הבאה! – קוּקוּ-רִיקוּ!!!" – והיא קיפצה החוצה, גמלונית כקנגורו-ענק, מותירה אחריה אנדרלמוסיה שלמה.

יובלי רץ אחרי עד לדלת וצעק – "הנביא אִמַיֶיה, הנביא!" – ואילו אורית'לה פלטה צעקה וזאת כי רמי התיישב ממש על אצבעותיה שנתחבו לתוך הכרים כדי לשלוף מביניהם את האפיקומן. האפיקומן נמעך. דמעות פרצו מעיניה.

"אין דבר," ניחם אותה רמי. "אבא יקנה לך מה שתרצי!"

"אפריים, אתה חוזר לשולחן!" התרתה בו מירה.

וכשלא הזדרז לקום אלא עשה הכול לאיטו, קירח ומסורבל ומבט בוהה צף לו בעיניים כאילו על חשבונה הוא חי בעולמות אחרים, זולל-משמין ואנוכי – קמה וברחה לבית-הכיסא והקיאה שם את מרירתה. הקאה צורבת ומכאיבה, על קיבה כמעט ריקה ועצבים גרויים עד קצה גבול השפיות.

"אל תשימו לב אליה, היא קצת עצבנית." אמר חיימסון שחזר לשבת במקומו. "זה קורה לה עכשיו הרבה, בגלל ההריון. תיכף יעבור לה."

"יש הערב קונצרט נפלא בטלוויזיה עם הפסנתרנית נטשה תדסון." אמרה אימא של איה.

ואז הופיעה איה מן המיטבח עם הדגים הממולאים.

"מה איתך?" הזדעק רמי. "הלא עוד לא הספקנו כמעט לקרוא שום-דבר בהגדה! צריכים עוד לשיר 'בצאת ישראל ממצרים' ולהגיד את עשר המכות – "

"אני מתה כבר לאכול!" אמרה איה והתחילה לחלק את הדגים.

"בצאת ישראל ממצרים – " החלה שוב אימא של רמי שרה בקולה העבה, אלא שהפעם לא עלתה השירה יפה משום שאימא של חיימסון שרה את המילים במנגינה אחרת, ועד שהבחינה בטעות כבר החלו מדברים על החזרת החריפה שהכינה זו ועל הדגים שבישלה זו.

ואז התרומם יובלי, שחזר בינתיים אל כסאו, ודיקלם:

"ברוך אתה, המַדְיִיק, נר, שֶיְ חנוכה – "

וכיבה את הנרות שעל השולחן בנשיפת-פיו והחל מזמר:

"מ-עוז צור י-שו-ע-תה – "

וכשראה שכולם צוחקים המשיך להראות במהירות את כל מה שהוא יודע לשיר –

"אֶיוֹהִים שֶׁיִי, רציתי שתדע, חַיוֹם שֶׁחַיַימְתִי בַּיַיְיַה במיטה, וּבַחַיוֹם, ראיתי מַיְאַך, משמיים בא אֶיַי ואמר יִי כך! – יוֹ רוצה מצה! – יוֹ רוצה מצה!"

"למה הילד מדבר יידיש?" שאלה אימו השמנה של אפריים.

"זה לא יידיש, זה בעברית." אמרה איה.

"יוֹ זה כן ולא זה יוֹ." אמרה אימא של איה. "אתם חושבים שהתחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?"

והתנהל ויכוח על יו-כן ויו-לא, ואם לפתוח את הטלוויזיה או לא, וככל שהשתדלה אחת מן האימהות להסביר משהו, כן הסתבכו כנגדה היתר בקולות שיחה רמים אשר סוף להם שמו רק הדגים-הממולאים, שחלוקתם הסתיימה. המזלגות נתנו קול. החזרת הדמיעה. המצות חרקו. כוסית של מיץ-ענבים נשפכה על המפה. יובלי אכל מנה של דג-ממולא ואת כל עיגולי-הגזר מן המנות הסמוכות, ושאל אם יש צימעס עם צימוקים. את הקניידאלאך הענקיים זרקה למים הרותחים שעה קלה לפני כן אימהּ של איה, והם צפו במרק-העוף הזהוב גדולים כאגרוף ורכים וספוגיים. איה ואפריים הלעיטו עצמם כל אחד בשלושה, ואילו האחרים הסתפקו באחד. רק רמי אכל שניים.

אימא של איה טרחה והביאה לאפריים מנת מרק נוספת כדי שיהיה לו במה להרטיב את הקניידאלע האחרון שנשאר בקערתו. הוא ידע שרע-רע עבורו לזלול כל-כך הרבה אך לא היה יכול לעמוד בפיתוי, וכפיצוי לעצמו שיחרר את הכפתור העליון במכנסיו, אשר מאז שמן כל-כך היו צרים עליו וחותכים בביטנו וכמו לוחצים משם על ליבו.

יובלי סירב לאכול קניידאלע וירד וישב בפינת-החדר, סמוך למיטבח, שם כירסם בשקט את הביגאלאך המלוחים שלו, ואילו אורית'לה ישבה עם הגדולים וכילתה את הקניידאלע שלה ויותר לא רצתה להכניס דבר לפיה כל הערב.

יובלי מילמל משהו ממקום-רבצו, ואיה, שחבל היה לה להפסיק מאכילתה, שלחה אליו את אורית'לה:

"אוֹ.קַי. מה הוא רוצה?"חקר רמי ממרום שבתו, כמבקש להחזיר לעצמו אדנות.

"הוא אומר," השיבה אורית'לה בשמחה מרושעת-מעט  – "לסבתא מקולקל השכל!"

"יופי! ממש גאון הילד הזה," העירה מירה ביובש. אבל הסבתות נעלבו, וכך גם השתיים האחרות, שכבר ראו עצמן סבתות מכוח הריונה של מירה.

"הוא אומר: 'סבתא גֵי קַאקֵן, סבתא גֵי שְׁיוּפֵן, גֵי-גֵי-גֵי סאדאת בגין – '"

"יוֹ נכון!" פרץ פתאום יובלי בבכי קורע לב. "כּוּס-אֶמַכּ אוֹרִיתַיֶיה! יִנַעַיְי אביך בזוג נַעַיַיִם!"

השתררה דממה מביכה. ורק חיימסון, כמו למשמע בדיחה מוצלחת-במיוחד, פרץ בצחוק פרוע, ילדותי-למדי, שהביך יותר מניבול-הפה התמים של יובלי. וכלל לא חש שצחוקו מעליב כמעט את כל המסובים.

"זה לא יפה, אורית'לה," אמרה איה. "את בטח ממציאה חלק מהדברים האלה מהראש שלך – "

"בטח שאני ממציאה, שאני בלופרית, וכשאני אגדל אני אהיה כמו עופרית בלופרית ואצפצף על כולכם! שתתגרשו לכם, מגעילים! ותפסיקו כבר לעצבן אותי – "

אימא של רמי, שחשה עצמה אחראית להצלת-המצב, ספקה כפיים והחלה שרה בקולה הצרוד, העבה:

"חד-גדיא, חד-גדיא..."

"ואת שתפסיקי סבתא!" הזדעקה אליה אורית'לה בעיניים מזרות-אימה, "את זה שרים אחרי הקומפוט!"

"שקט, שקט, אל תתווכחו עם הילדה!" ביקשה איה. "זה רגיל אצלה."

"יש קומפוט מצויין של אננס ופִּיצֶ'ס!" בישרה אימא של איה.

"כשאצלנו היו הילדים מדברים כך!" העירה אימא של מירה, "אבל היום כנראה הכול כבר אחרת."

"כשאבא של רמי היה חי!" אמרה אימא של רמי.

"אימא תפסיקי – " תקע בה רמי עיניים מאיימות.

ואילו מירה תקעה מרפק בצלעו של חיימסון ולחשה לו:

"תפסיק להתנהג כמו אידיוט!"

"את רואה, את רואה!" המשיך חיימסון לצחוק, "את יותר גרועה מיובלי. גם את מנבלת את הפה!"

אורית'לה הלכה לשבת אצל רמי וטמנה פניה בחזהו.

"בחייך, מירוּש, תפסיקי להציק לאפי. אני ממש אוהבת אותו!" אמרה איה, שקמה אותו רגע כדי להביא את העוף-מן-המרק המושחם בתנור עם הפשטידה והאפונה-והגזר-קוביות. ובטרם אספה את ערימת צלחות-המרק הריקות, גחנה על חיימסון מאחור, בעודו יושב לשולחן, ונשקה לו על מצחו הלח, ושדיה המגודלים תקועים לו בצווארו ולוחצים דד-דד מכל צד.

בשקט, כהרגלו, החל חיימסון להעלות גרפצים ממעמקי קיבתו שמקרקרת בתסיסה מתמדת של עיכול מזון ועודף-גאזים.

"אולי תצא קצת למרפסת, לשאוף אוויר?" הציעה מירה.

והוא קם ויצא למרפסת, זו המרפסת שממנה קפצה אורית'לה ושברה את רגלה. ההפסקה היטיבה עימו להחליף כוח ולמצוץ סוכריה-נגד-צרבת לקראת המנה העיקרית, שאותה לא רצה להפסיד, הגם שקיבתו היתה עמוסה שלושה קניידאלאך ודג-ממולא שטעמו בקע ועלה עם כל גיהוק חדש.

קולות שירה של "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" בקעו מכמה דירות בסביבה. לפתע נשמע מן המיטבח קול שבירה כאילו נפל דבר-מה, ולא עברו רגעים רבים והינה נדלק האור בחדר הסמוך, ואיה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. היא היפנתה גבה לחיימסון שניצב במרפסת החשוכה, ופשטה את חצאיתה שהיה עליה כתם גדול של רוטב. עמדה וכמו התבוננה רגע בשים-לב בטבורה, ואז מיהרה ושילשלה מטה את תחתוניה ונותרה חשופת-שת ונגעה קלות בעגבותיה ומיד העלתה עליהן זוג אחר, ובחרה לעצמה חצאית טרייה, התיישרה מול דלת-הראי, וכיבתה את החשמל.

כל זה נראה היטב מבעד לדלת-הזכוכית ולא נמשך אלא כמחצית-הדקה אך בעיני חיימסון היה כנצח. גם אחוריה של מלי בִּזְיַאדה היו שמנים ועגולים ככה, אך לא בעלי סדק כה תפוח, וגם שחומים יותר, אולי מכיוון שראה אותם רק לאור יום. תופעות-הלוואי הלא-נעימות של מערכת-העיכול נעלמו מיד בקצב המוגבר של זרימת-הדם בכל גופו. מראה אחוריה הצחים של איה כמו הפעיל בקירבו משאבת-לחץ בעלת-עוצמה שדחסה את המזון הנעכל, המשתלט על הגוף, חזרה למקומו הטבעי. והתעורר בו צורך נעים ודחוף לפעולת-מעיים, וגם תמיהה על איה זו שזורקת את תחתוניה המשומשים חזרה אל ארון-הבגדים.

 הוא חזר אפוא וחצה את החדר הגדול שבו חילקו האימהות את המנה העיקרית. בצלחתו התגבהה מנת-עוף ראוייה להתכבד. הוא התנצל בשתיקה בפני מירה ומיהר אל המסדרון המוליך לשירותים.

בצוהר העגול של חדר-האמבטיה היה אור, והדלת סגורה. הוא גישש אחר כפתור-החשמל לבית-השימוש, ובאותו רגע נפתחה הדלת ואיה ניצבה בפתח, נדהמת לרגע מקירבתו של אפריים, המגשש עדיין אחר האור בפינה החשוכה.

הוא התבונן בה והיא בו, ואז, במקום להניח לה לצאת, נכנס לחדר-האמבטיה כאילו רק למקום זה התכוון להגיע מלכתחילה, סגר אחריו את הדלת ואמר – "סליחה," – היסס רגע מתנודד ונלבט לעומתה כשהוא מחבק אותה ומשחיל ידיו ותופס היטב באחוריה ולוחצה אל הקיר המלא מגבות. גוהר עליה בידיו הארוכות ונאנח.

"אפי... רגע... רגע... הילדים, הִשְׁתַגַעַ..." אמרה חנוקות כי פיו סתם על פיה. מצחקקת כאילו אין זו אלא הלצה מצידו, שתסתיים בעוד רגע. כל זה אירע כהרף-עין, וכשהרגיש כי לא יוכל להתאפק עוד, וחס על מכנסיו (שהרי לא תהא לו כל אפשרות להחליפם), שלח יד אחת ופתח לרווחה את הרוכסן. ואיה, שהשפילה כנגדו אף היא את כף-ידה מחשש למה שהוא עומד לעולל לה – מצאה עצמה בזה הרגע מחזיקה-נוגעת באותו צוק-אפריים שרבות דובר בו ועתה היה מרטיב את חצאיתה הטרייה בעוד ידיו לופתות מאחור את עגבותיה וגופו לוחץ אותה בגבה אל הקיר הרך-הקשה.

"תני לגעת, רק לגעת בקניידאלע המתוק שלך – " מילמל מתנודד כשיכור, ומיד ניתק ממנה, צעד לאחור במכנסיים נפולים ורגליים שעירות, חיוורות, ורחץ בכיור את ידיו ואברו מבלי להעיף מבט לעברה, מבלי להתנצל. כולו אטום ומכונס בעצמו.

"אפי, אתה משוגע!" חזהּ השופע היה עולה ויורד חליפות, בהתרגשות. ומבעד לחלון הפתוח נשמעו מדירות סמוכות "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" יחד עם צלילי הקונצ'רטו לפסנתר שניגנה נטשה תדסון.

הוא שתק.

"אתה שיכור או קוקוקריקו לגמרי? מה איתך?"

לא ענה.

"יש לך מזל שזאת אני. אחרת היתה כבר צורחת או מפליקה לך סטירה!"

הוא שתק, עיקש. ראשו כפוף מעט, כהרגלו, וקרחתו נוצצת במרחק מועט מן המנורה הקבועה בקיר מעל לראי ולכיור.

"אני," געה פתאום בלי להביט בה, "מחפש את אלוהים." משך וחיזק היטב את מכנסיו למותניים.

איה ניגבה עצמה היטב. זילפה מעט בושם. "מסכנה מירה," זרקה לעומתו, יחד עם המגבת לארון-הכביסה, בעוברה מגבו והיא תוקעת אגב-כך מרפק מכאיב בצלעו, ומיד חמקה  בחשאי לחדר-השינה, לבחור שם לעצמה חצאית נוספת. למזלה טרם ראה אותה איש משעה שהחליפה בראשונה את חצאיתה משום שנכנסה אז מיד לחדר-האמבטיה שהיה סמוך לחדר-השינה, בקצה המסדרון.

ואילו חיימסון יצא והסתגר לו מיד בבית-השימוש. "סוף-סוף החזקתי, החזקתי לך את הקניידאלע – " שר ומילמל לעצמו כשוטה, בלחש, מעין השבעה שצריכה לגרש מציאות בלתי-נעימה. וכשסיים חש עצמו נינוח וקל מכל צרכיו, ויצא ושטף היטב את ידיו ורכס וכיפתר שוב היטב את מכנסיו ושטף את פניו וחזר לשולחן, כפוף-קמעה, כהרגלו, והצטרף לכל השאר שעה שהיו קרובים כבר לסיים את המנה העיקרית.

"מה קרה לך, אפי? אתה מרגיש לא טוב?" שאלה מירה, אשר לא פיענחה נכון את מבטו הסהרורי-מעט.

"לא, להיפך," אמר. "הוקל לי."

ותקע עיניו בצלחתו ולא הזיז מבטו ימינה ושמאלה עד שכילה הכול, ואכל עוד אפונה-מבושלת ועוד חסה-טרייה ועוד פשטידה ועוד כרע-עוף אפוי, שתה יין וקינח בקומפוט. מדי פעם עברה איה מאחוריו, מורידה ומביאה כלים ומשמיעה קולות, כדרכה, אך הוא לא העז לשאת אליה את מבטו. ראיתי, ראיתי אותה ערומה בחדר-השינה שבו חיתה עם אורי בן עמי, ממש כפי שהוא מתאר בסיפורים שלו.

מיד לאחר שגמרו את קומפוט האננס-עם-פיצ'ס החלה איה מנצחת על השירה-בציבור עם אוריתל'ה וארבע אימהות ב"אדיר הוא, דגול, יחיד הוא, שגיב הוא, יבנה ביתו בק-רוב, במהרה  במהרה, בימינו בק-רוב..." וב"אחד מי יודע" ו"חד גדיא".

חיימסון היה היחיד שאכל עדיין שעה שכולם כבר שרו. אימא של איה הפסיקה אותם מדי פעם כדי לשאול – "התחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?" – ומיד שהסתיימה השירה פתחו את הטלוויזיה וזה היה האות לאורית'לה ויובלי שנגמר "הסדר" וצריך ללכת לישון. אימא של איה נשארה לישון אצלם. מאוחר יותר הוביל רמי את אימו ואימו של חיימסון לדירותיהן, אך תחילה הוריד את אימהּ של מירה בבסיס-ההפעלה של "המשמר האזרחי" משום שהתחייבה להשלים תורנות-שמירה של שעתיים הלילה. היא התנדבה למשמרת הזאת באחד מימי הוויכוחים שקדמו ל"סדר", כאשר הגיעה למסקנה שמוטב לה לבלות את הערב בשיטוט עם פנס וגבר בודד בן-גילה, קרבינה לא נתנו לה מפני שהיתה קצרת-רואי.

מירה וחיימסון ירדו והלכו קצת ברגל, ואחר כך עצרו מונית ונסעו בה הביתה.

לאור הירח המלא נצץ הירקון כמו פס של כסף. ואורית'לה, בחלומה, היתה משיטה עליו סבתא אחר סבתא בתיבה-של-גומא, והן מביאות לה את כל המתנות שאותן ציפתה לקבל הערב, ולא קיבלה. וגם איש-מצה עומד שם בתיבה, בדיוק כפי שעשה בלילה הקודם.

המשך יבוא

* * *

קישור להספד על אלכס ראב בעיתון "טורנטו סטאר" מיום 22.9.15-3.10.15

http://www.legacy.com/obituaries/thestar/obituary.aspx?pid=175896515

* * *

אחרי מות קדושים אמור

לאורי הייטנר הנמרץ, במרומי הגולן,

שלום וחג שמח!

הנה, יחד עם מאות המושכים בעט ובמיקרופון, הצטרפת למסכת מאדירי שמו של מוטי קירשנבאום שהלך לעולמו בטרם עת, אך הסעיר בכישוריו רבים את הארץ, בעיקר עקב סלידתו המוצהרת מהמתחולל בארץ.

אתה מעלה את הסכמתו, אולי בעורמה, לדבריכם בהקשר לאחיזתנו בגולן – אבל בכל הערוצים הראו כיצד הוא ממש צורח בראיון על סילבן שלום ומאשים אותו בסיכול השלום בכך שהוא מתנגד להחזרת הגולן לסוריה. הוא חזר שוב ושוב בצעקות על ההאשמה, כשסילבן שלום צועק בחזרה: "תפסיק עם השטויות שלך!"

אין ספק שמוטי קירשנבאום היה מוכשר, וכאמור בעיקר לצילומי בעלי חיים בטבע, ולהבעת סלידתו שהביאה לו גם את 'פרס ישראל' מאלה שהעניקו את הפרס גם לאמיל חביבי שהקדיש את כל מאודו לערעור עמדות ישראל.

חזקו ואמצו בגולן.

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* * *

יהודה דרורי

1. קצת פרופורציות בבקשה

מוטי קירשנבאום היה ללא ספק אישיות חשובה בפעילותו בתחום המדיה, ויוצר פורה ומוכשר בשטח הטלוויזיה והקולנוע, אלא שכל ההמולה התקשורתית סביב פטירתו נראית לי מוגזמת מדי. כתבות אין סוף, ראיונות מהעבר ומההווה, קטעי תוכניות וסרטים – נופלים עלינו בכמויות. יש לדעתי הגזמה לא מעטה בשבחים, למשל, הסאטירה שלו היתה על פי רוב חד צדדית, והחיוכים שסאטירה טובה צריכה להעלות על פני אנשים, היה לה בדרך-כלל טעם די מריר... היתה בביקורותיו לא מעט רשעות והוא נטה להתייחס לתופעות שליליות של קבוצות שונות בחברה הישראלית הרב-תרבותית והפלורליסטית – כ"נטיות פשיסטיות..." (לדבריו...)

 היתה לו אג'נדה פוליטית ברורה שהוא פעל לפיה ולכן, עם כל ההערכה לפעילותו התקשורתית הברוכה, הרי שהשבחים המוגזמים פוסט-מורטם באים בעיקר מצד אחד של המחנה הפוליטי. וכשיונתן גפן אמר על קיברו: "היית גוליבר בארץ הליליפוטים..." – הבנו שוב (אנחנו "הליליפוטים") – את ניצול שמו של הנפטר להתנשאות שמאלנית...

2. שקרים רוסיים ושקרים טורקיים

הרוסים מספרים לעולם שהם לוחמים בדאע"ש אבל... הם מפציצים יחידות של הצבא הסורי המורד. הטורקים מספרים לעולם שהם מפציצים את דאע"ש אבל... הם מפציצים כוחות כורדיים. כל העולם (כולל אובמה בארה"ב) יודע שהכול פה שקר והונאה... אז למה הם שותקים ועד מתי?

אולי עד שטיל הנ"מ הראשון יפיל מטוס קרב רוסי או טורקי או עד שטיל גראד יפגע באניית מלחמה רוסית בטרטוס... וזה כנראה יקרה בקרוב...

דאע"ש אינו מהווה סכנה מיידית לשלטונו של אסאד אלא הכוחות המורדים הסוריים וכוחות סוניים קיצוניים אחרים. חוץ מזה, ישנם כוחות רבים בשטח אשר נלחמים בקיצוני המדינה האיסלמית. הרוסים שבאו לעזור לאסאד יודעים מי הוא כרגע האויב האמיתי לשלטונו של אסאד – אבל הם לא רוצים את גינוי העולם כתומכים בשלטונו הרצחני הרודן העלאויי, אז הם מספרים בכל כלי התקשורת שהם כאילו באו להילחם בשטן עצמו, בדעא"ש ו... פועלים בעצם נגד האוכלוסייה הסורים המורדת..

הטורקים משמשים זה זמן רב כסייען לוגיסטי  לדאע"ש! הם מוכרים עבורו את נפט ששדד בעיראק ובסוריה ונותנים לו את התמורה להמשך פעילותו. הם גם מעבירים לדאע"ש אלפי מתנדבים, כאלה המתנקזים מכול העולם לטורקיה ומשם לצבא המדינה האיסלמית. הסיפורים הטורקיים על הפצצות מטוסיהם כנגד דאע"ש הינם שקר ארדואני מוחלט! המטוסים הטורקיים יוצאים למשימות הפצצה נגד הכוחות הכורדיים הנלחמים בדאע"ש, משום שאם יש משהו שהטורקים באמת מפחדים ממנו, זו התגבשותה של מדינה כורדית חזקה בעורפם – מדינה שללא ספק תיקח לעצמה חלק לא קטן במערב [?] טורקיה – זה המיושב ברובו ע"י כורדים.

האינטרס של המערב, של סעודיה ומדינות המפרץ ובעיקר של ארה"ב, שהשקרים המבצעיים הללו של הרוסים והטורקים ייפסקו, ושחילות האוויר של רוסיה וטורקיה אכן יפעלו נגד דאע"ש ולא נגד מטרותיהם הנוכחיות. לפיכך יהיה על ארה"ב לספק לכורדים ולמורדים של הצבא הסורי מיספר טילי נ"מ חדישים ואפקטיביים (וישנם כאלה) כדי לגרום להפלת המטוסים המפציצים אותם (במקום את דאע"ש) ולחשוף את השקרים. ונזכור שבשעתו טילי הנ"מ ("סטינגר") האמריקאיים הביסו את הסובייטים באפגניסטן...

אני חושב שהצבא המורד הסורי שמחזיק, בלא מעט טילי קרקע-קרקע, יתחיל לטפטף אותם על חיל המשלוח הרוסי ואוניותיו בטרטוס, לטאקיה ובכל המובלעת הזו, לא רק כנקמה, אלא להבהיר לרוסים שהמשך פעילות נגדם תעלה להם ביוקר – זו השפה היחידה אותה מבינים הרוסים: כוח נגד כוח!

אם אכן, הטורקים והרוסים יתחילו להיפגע – אזיי אולי יחזרו למפת המטרות האמיתית בהבנה שהאוייב האמיתי שיש להשמידו כליל הוא דאע"ש – ולא הכורדים ולא המורדים הסוריים, איתם אגב ניתן להגיע להבנה מיידית על-ידי חלוקת סוריה עכשיו, כפי שדבר כזה בין כה יקרה בעתיד.

3. אבו מאזן בעליבותו

הוא בא לעצרת האו"מ להציג ברוב חשיבות את הנושא הפלסטיני שכבר נמאס לעולם לעסוק בו... הוא, אבו-מאזן, מנהיג שקרן ומכחיש שואה, תועמלן אנטישמי ואוייב ישראל והעם היהודי, קיבל את הכבוד שלו מהמלקקים הקבועים שלו (וביניהם מזכ"ל האו"מ) – עם העלאת הדגל שלו ברחבת האו"מ, ואחר-כך נשא נאומו לחצי אולם ריק, וכהרגלו דבריו היו מלאי פרופגנדה והסתה. כל פעם הוא משכנע אותנו מחדש שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר... צריך רק לקוות שאלו שסבלו בשקט את נאומו האחרון בעצרת האו"מ מבינים זאת.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה מדאיג את נשיאת ברזיל, וילמה רוסף, בנאומה בעצרת האו"ם: "אי אפשר לדחות יותר הקמה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, ואי אפשר לסבול עוד הרחבה של ההתנחלויות."

היא שכחה לציין את חלקה המכריע של שרה נתניהו בהיעדר השקט במזרח התיכון ובנהירת מיליוני הפליטים המוסלמים לאירופה ואולי גם במשברים הקשים הפוקדים את ברזיל כיום.

* הנשיא האיראני התייחס בנאומו בעצרת האו"ם לארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) ואמר כי פלישת ארה"ב למדינות המזרח התיכון ותמיכתה בישראל היא שגרמה לפעילותו של דאעש.

"אסור לנו לשכוח שהשורשים של הלחימה היום נעוצים בכיבוש ובפלישה של אתמול. אם צבא ארה"ב לא היה פולש לעיראק, וארצות הברית לא היתה תומכת בפעולות המשטר הציוני בפלסטין – היום לטרוריסטים לא היו הצדקות לביצוע פשעיהם," אמר.

תודה, חבר חדש של אובמה. עכשיו הבנו. ורק שכחת לציין את חלקה של שרה נתניהו במתן ההצדקה לטרוריסטים לבצע את פשעיהם, ואם היינו עומדים בפני בחירות בישראל, היינו קוראים על אחריותה לטרור גם ב"ידיעות אחרונות".

* מוטי בן חורין: 1. אני מוטרד מחוסר ההיערכות של מכבי האש לפרובוקציה של שריפת אל-אקצה.

2. בקצרה, למבינים דבר בתוך דבר: בהתנהלותו המדינית הנחשבת על-ידי רבים כהזוייה וככושלת, תרם אובמה לביטחון ישראל יותר מכל אחד אחר – – היו מולנו צבאותיהם של כל מדינות ערב. אבל מאז נאומו בקהיר, "העולם הערבי" התפורר וחזר להתחלה... נשארו כנופיות טרור בעזה, בסיני, בלבנון ובטהרן. נתגבר עליהן. לא אחשוף איך.

* על הצבא, חיל האוויר והצי הרוסי, הנכנסים לסוריה ומתחילים לפעול בה, אפשר לומר שהם נכנסים עם ראש חולֶה למדינה חולָה! ואולי מרה תהיה אחריתם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל