גיליון מס' 1083

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בתשרי תשע"ו, 5 באוקטובר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹתָנוּ לֹא שוֹבְרִים. // פוצ'ו: בחיי, סוף חלק א'. פרק נ"ד. הירייה שהצילה את המצב במשמר העמק. // ד"ר מרדכי קידר: גם אם לא תרצו – זהו ג'יהאד! [ציטוט]. // יצחק אורפז: נגיעות. // דינה קטן בן ציון על תנחום אבגר. // אורי הייטנר: 1. שני צדדים להסתה.  2. צרור הערות 4.10.15. // מנשה שאול: כשסאדאת הצחיק את בגין. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים – האסון במכה, דרשה במסגד. // מתי דוד: הנאום האלטרנטיבי של מחנה השלום. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // בלפור חקק על נעים עריידי. // תקוה וינשטוק: בנק החקלאות יהפוך לבית דירות. // אוריה באר: להרביץ ולעצור. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // יואל נץ: שנאת חינם. // יהודה דרורי: 1. המצלמה היא כלי נשק פלסטיני! 2. לא מחזירים גופת טרוריסט לשולחיו. // המאוננת בעקֵבהּ,  מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 27. // ממקורות הש"י. // אלי מייזליש: אל הרב שבדרון, מודיעין-עילית.

* * *

יוסי גמזו

אוֹתָנוּ לֹא שוֹבְרִים

עַל אַף רַצְחָנוּתָם  צְמֵאַת הַדָּם שֶל בְּנֵי דּוֹדֵנוּ,

עַל אַף מְיַדֵּיהֶם שֶל בַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה,

עַל אַף יָגוֹן נוֹרָא זֶה שֶל מוֹתָם שֶל יַקִּירֵינוּ

שֶאֵין לוֹ מְשַכְּכֵי-כְּאֵב, נִחוּם אוֹ כַּפָּרָה,

רָאוּי שֶנְּסַפֵּר שֵנִית אֶת מָה שֶכְּבָר מָסְרוּ לִי 

בְּשֵם נֶכְדָּם שֶל נִצּוֹלֵי שוֹאָה, בַּחוּר רָגִיש

עַל נֵס שֶבּוֹ זָכָה סָבוֹ בַּגֶּּטּוֹ, סַבָּא שְׂרוּלִיק,

שֶלֶּקַח בּוֹ לַזְּמַן הַזֶּה – וְכֹה אָמַר הָאִיש:

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת 

בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה 

וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד 

שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ

הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש

כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ

מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

זֶה הָיָה כְּשֶהָאֵש נֶהֱפְכָה כְּבָר לְאֵפֶר

כְּמוֹ קְצֵה הַסִּכּוּי שָם לִחְיוֹת,

אֲבָל סַבָּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ אֶת הַסֵּפֶר 

וְרָץ בֵּין מַטְּחֵי יְרִיּוֹת.

וּכְשֶקְּלִיעַ רוֹבֶה בּוֹ נוֹרָה בְּטִוּוּחַ

נִנְעַץ הוּא בִּגְוִיל הַתּוֹרָה 

שֶהֵגֵנָה עַל סַבָּא מִמָּוֶת בָּטוּחַ

וְאֶת הַקָּלִיעַ עָצְרָה.

זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתֵנוּ

כְּשֶשּוּב לֹא נוֹתְרָה שָם שִׂמְחָה,

אַךְ הַנֵּס בּוֹ נִצַּל סַבָּא שְׂרוּלִיק – בֵּינֵינוּ,

מֵאָז מִלִּבִּי לֹא נִמְחָה.

וְלַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּעֵינָיו אֶפִּיקוֹרֶס

אֲנִי כָּאן מוֹדֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

שֶלַּמְרוֹת כָּל הִרְהוּר שֶל כְּפִירָה וּבִקֹּרֶת

יֶשְנָם עוֹד נִסִּים בָּעוֹלָם...

אֲבָל נֵס לֹא פָּחוּת מִזֶּה, נֵס קוֹלֶקְטִיבִי

הוּא זֶה שֶהָעָם הַזֶּה, כָּאן 

לֹא נִשְבָּר גַּם כַּיּוֹם וּמוּל רֶשַע אַקְטִיבִי

גֵווֹ הַזָּקוּף לֹא מֻרְכָּן 

וְעַל אַף נְאוּם אוּ"ם שֶל מַחְמוּד אַבּוּ-מַאזֶן

יָדֵנוּ שְלוּחָה לְשָלוֹם

אַךְ עַל כָּל הִתְנַכְּלוּת, פְּרִי נְאוּם-מַשְׂטֵמָה זֶה

נֵדַע בַּפּוֹגְעִים לַהֲלֹם.

וּכְשֵם שֶאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים הַשָּבוּעַ

לִקְרוֹא בִּפְסוּקֵי "בְּרֵאשִית"

בְּאוֹתוֹ טֶקְסְט מֻפְלָא, בַּנִּגּוּן הַקָּבוּעַ 

בְּאֶרֶץ יָפָה וְחָפְשִית

לֹא נֶחְדַּל פֹּה לִבְנוֹת וְלִיצֹר יוֹם וָלֵיל 

בֵּית-לְאוֹם יְהוּדִי רַב-חִיוּת

עַד שֶגַּם לְמוֹחָם שֶל נִינֵי יִשְמָעֵאל

יִשְתַּלְשֵל אֲסִימוֹן הַשְּפִיּות...

* * *

פוצ'ו

בחיי

סוף חלק א'

פרק נ"ד. הירייה שהצילה את המצב במשמר העמק

לפני שאני מספר איך הצלתי בירייה אחת את חיילי הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שעמדו על סף התמוטטות במשמר העמק, אני חייב להקדים כמה הרהורים המלווים כמעט כל מי שחווה קרבות מלחמה.

כידוע, כל מלחמה היא עניין של חיים ומוות, התלויים בכמות המזל שיש לבן אדם. דבר זה נכון בכל מלחמה אך בעיקר במלחמת השחרור, שבה בלי מזל, קשה היה לצאת ממנה חי. כמעט בכל גדוד בפלמ"ח יכולים לספר על ההוא שהיה בר מזל, כי הפגז נפל על בית השימוש, דקה אחרי שיצא ממנו.

לעומת זאת, היה אחר שכל היום התאפק, עד שלבסוף לא היה יכול יותר, רץ לבית השימוש ואיך שנכנס לשם – טרח! נפל עליו הפגז ולא נודע שבא אל קברו.

אני כנראה נמניתי על ברי המזל, כי הכדור ששמי היה רשום עליו, לא רק שפספס אותי, אלא להיפך, הוא היה זה שהצילני מעונש שכמותו לא נשמע עד אז בפלמ"ח. הסיפור נשמע הזוי לגמרי, כי מדובר על כדור שנורה בסנדלה על הגלבוע, בקרב שבכלל לא נוכחתי בו. אותו קרב חל בחודש מרץ 48' בימים שאני עוד הלכתי עם ילקוט ספרים לגימנסיה הרצליה. לכוכב ההתקפה על הכפר סנדלה קראו  אברום, והוא היה מפקד כיתה נערץ בהכשרת בית השיטה. אברום נחשב למ"כ הכי מוכשר בפלוגה. ידע לפקד בצורה נמרצת ונחרצת, ובאימונים לא היה מדריך שידע להעביר את השיעורים בצורה טובה ממנו. בהכשרה ידעו שמי שיוצא איתו לקרב, חייו מובטחים, ולכן שמחו שאברום יוצא עימם לסנדלה. היה זה קרב נקמה על כפר ערבי, שאנשיו רצחו והתעללו בשבעה מנערי העמק שיצאו למארב על הגלבוע.

הפלוגה הצליחה להתקדם בשקט עד מבואות הכפר סנדלה, ושם, עוד לפני שניתנה פקודת האש, נפלטה ירייה באוויר.

שייקה גביש, המ"פ שעמד בראש הפעולה, רץ אל מחלקת בית השיטה בריצה נמוכה וצעק בלחישה:

"מי הדגנרט! שפלט כדור?"

"אני באמת מבקש סליחה!" – לחש אברום, המ"כ הנערץ, "אני לא יודע איך זה קרה. אפילו לא לחצתי על ההדק."

"דגנרט!" – פלט שייקה ולא יסף, כי לא נאה לנזוף במפקד כיתה לפני חניכיו.

מאז אותה פעולה, שלא הצליחה בגלל אובדן גורם ההפתעה, התחילו החבר'ה לקרוא  למ"כ הנערץ אברום-דג, והוא עבר, לפי החלטת הגדוד, ליחידה אחרת. במשך כמעט שנה לא ראינו אותו, ויש אומרים שאף אחד לא הצטער על כך, למרות שבעצם היה בחור טוב.

באותה שנה עבר הגדוד הראשון מהעמק אל הגליל, משם ירד לאזור רמלה-לוד-לטרון – משם לנגב הנצור, ומשם, בסוף המלחמה, להתארגנות במנסורה שליד יוקנעם.

במנסורה ובסביבותיה לא חווינו חוויות קרב מיוחדות, עד אותו יום שבו מלאה שנה להדיפתו של צבא קאוקג'י ממשמר העמק. אנשי משמר העמק החליטו שאין לעבור על יום זה בשתיקה והזמינו אליהם את צמרת המדינה ואת הגדוד הראשון של הפלמ"ח, כדי לחגוג את הניצחון ולספר על גבורת הקיבוץ. הגרעין שלי, באותם ימים, עוד למד בגימנסיה, אך הכשרת בית השיטה, שעימה התאחדנו יותר מאוחר, השתתפה באותו קרב ואיבדה חייל אחד, יצחק שניידמסר מקרית חיים, שאותו הכרתי רק מחוברת הזיכרון.

כל הגדוד הראשון התבקש להגיע אל הקיבוץ בשלוש אחר הצהריים ורק מחלקה אחת, המחלקה שלנו, שיום קודם ירדה מהר ברקן, זכתה בכבוד לבוא ולהתארח בקיבוץ כבר בשעות הבוקר. מי שהיה הכי מאושר, היה מורו המ"כ שלנו, שבחושו החד תכף הבין והסביר לנו, שהקיבוץ לא יכול לגמול לכל הגדוד בכיבוד חגיגי ולכן נבחרה רק מחלקה אחת ייצוגית, כדי להעניק לה את הכבוד ואת הכיבוד.

ואיזה כיבוד! לפני שלוש שנים הוא הוזמן לחתונה באותו קיבוץ ואף פעם בחייו לא זלל כמו באותה חתונה. כולם יודעים שאין בכל העמק טבחים טובים כמו במשמר העמק. לא פלא, שאחרי נאום כזה, קיצרנו בארוחת הבוקר ומיהרנו למשאית היוצאת לדרך.

במשמר העמק חיכה לנו קיבוצניק אחד מאיר פנים, שהגביר את ביטחוננו כשאמר: "יופי שבאתם, אני מחכה לכם כבר משש."

ירדנו בזריזות מהרכב והתחלנו ללכת אחריו. כשעברנו ליד חדר האוכל ולא נכנסנו פנימה, לא דאגתי, כי הבנתי שבטח מוליכים אותנו לחדר התרבות ושם יהיה  המפגש המקדים. צריף התרבות שאותו פתח הקיבוצניק במנעול שהיה בידו, נראה יותר כמחסן עבודה, ואכן כזה היה. במרכז החדר  חיכתה לנו ערימה גדולה של מעדרים , סלי גומי, ושקי סיד. מי יכול היה לנחש, שכל מה שרצו מאתנו, זה שנכין את גבעת הטקס לקבלת פני האורחים ושנקים גלעד מאבני המקום לזכרם של הנופלים. אלמלא התביישנו מהקיבוצניק, היינו  לוקחים את שק הסיד ושופכים על ראשו של מורו. אחר כך, כשהזענו על הגבעה וסיקלנו אבנים, כדי להקים בעזרתם את הגלעד, הוא  התנצל ואמר ששכח שסיפרו שמשמר העמק הוא הקיבוץ הכי קמצן בעמק.

אנחנו כמובן לא סלחנו לו, אבל המאורעות שבאו  בהמשך היום, השכיחו לנו את הרצון לנקמה.

הגלעד שבנינו היה גבוה ונישא, אך לא היה לנו זמן לבוא ולהתפעל ממנו, כי יוסקה עובד הגיע וזירז אותנו לגמור להכין את מגרש המסדרים, כי האורחים כבר בדרך. 

עבדנו כמעט עד ארבע, השעה בה החלו  להגיע כל חיילי הגדוד הראשון ולהסתדר בצורת חי"ת  מול במת המסדר. אחר כך הגיעו כל אנשי משמר העמק וכנראה גם כל קיבוצי הסביבה, שבטח חשבו שיהיה גם כיבוד. יוסקה עובד העמיד אותנו בשתי שורות, עשה לנו חזרה של עמוד דום ועמוד נוח ובישר לנו שנבחרנו להיות המחלקה שתירה את מטחי הכבוד וחילק לנו רובים שהוכנו בעוד מועד.

יענקלה חי ואני, המנוסים בהנפת דגל עוד מימי ג'וערה,  נבחרנו באופן טבעי להיות מניפי ומורידי הדגל.

עם תחילת הטקס עמדנו זקופים בעמידת דום לפני המחלקה המותשת, כשסטנים תלויים על צווארנו. הטקס נערך לפי כל הכללים: שירת מקהלה, הורדת הדגל עד חצי התורן, יזכור, מטחי הכבוד, העלאת הדגל ולבסוף – אנו מתבשרים – הגיעה עת הנאומים. ומי לא נאם שם? מי באמת? אולי באמת יותר קל למנות את מי שלא נאם. עד כמה שאני זוכר התחיל יצחק טבנקין מראשי הקיבוץ המאוחד, אחריו יצחק שדה שפיקד על קרבות משמר העמק, אחריו יגאל אלון  שהיה מפקד הפלמ"ח, ולבסוף מרדכי בנטוב, חבר הקיבוץ, שהתמנה לא מכבר להיות שר העבודה.

ואנחנו שומעים את כל הנאומים, שומעים – ולא יודעים מה כל האנשים הטובים האלה רוצים מהחיים שלנו. מהבוקר אספנו אבנים, סימנו קוים לבנים על הגבעה, בנינו תורן לדגל ועכשיו כשאנחנו נופלים מהרגליים, כל אלה מתלהבים והולכים ומוסיפים מילה למילה.

בהתחלה חשבנו שנאום יותר ארוך מזה של טבנקין, לא יכול להיות, אבל זה היה רק עד שהגיע תורו של בנטוב, אחרון הנואמים, שנראה כאילו חיכה כל ימיו למעמד הזה. חלפה כמעט שעה של נאום, כאשר קלטתי במעומעם שהוא אומר: "טוב, עד עכשיו דיברתי כנציג הממשלה, הרשו לי עכשיו להגיד גם שתיים שלוש מילים, בתור מי שהיה כאן בתקופת הקרבות והיה לו הכבוד המפוקפק  לטעום את טעמם של תותחי קאוקג'י..."

אמר "הרשו לי" – אבל לא ערך הצבעה לדעת אם מרשים לו או לא... והתחיל לדבר בסגנון האל"ף-בי"ת. כלומר אל"ף, לא הייתה לנו תחמושת ואני אפרט... בי"ת – לא היו לנו כלים לחפירת עמדות ואני אפרט... גימ"ל – התגבורת שנשלחה לא רצתה להיכנס לקיבוץ, ואני אפרט... כשהגיע לאות דל"ת ואני עשיתי חשבון שיש לנו 22 אותיות בשפה העברית, שמעתי את קולו של מישהו האומר: "אם עוד חמש דקות הוא לא גומר לדבר, אני דופק כדור."

אחרי חמש דקות אני שומע את החבר'ה שעמדו בשורה אחריי: "פוצ'ו תדפוק!"

"מה לדפוק?" 

"אמרת שתדפוק כדור! עברו חמש דקות."

"אני לא אמרתי!" – אמרתי – "איך יכולתי להגיד אם ישנתי."

"אתה כן אמרת!" – אמר יענקלה, החבר הכי טוב שלי – "אני שמעתי." 

לא עזרו לי כל טענותיי שעכשיו הנאום מתחיל להיות מעניין. החבר'ה לא ויתרו והתחילו לזרוק עלי אבנים. יוסקה עובד, שעמד בראש  מחלקת היורים, ראה אותי מקפץ ונזף בי בלחישה: "תפסיק לרקוד!"

"אבל הם הורגים אותי!" – התגוננתי.

"חבר'ה תפסיקו להרוג אותו!" פקד בלחש, אבל הם לא הפסיקו, וכשגמרו ללקט את האבנים הקטנות,  והתחילו להוציא אבנים מהגלעד הבנתי שיש כאן עניין של פיקוח נפש. נכון שהיה לי הסכם עם אלוהים שעד גיל ארבעים הוא נותן לי לחיות, אבל מי יודע אם בגילו הוא עוד זוכר. ביד רועדת הוצאתי כדור אחד ממחסנית הסטן, הכנסתי אותו לבית הבליעה ולחצתי .

דבר כזה, נדמה לי, לא קרה אף פעם בעולם בשום טקס צבאי. הכדור שלי קרע את האוויר, זה היה כשבנטוב דיבר בדיוק על פגז של תותח שחלף מעל ראשו. למשמע הירייה הוא התכופף ליתר בטחון, אבל כשהבין שזאת לא פצצה של קאוקג'י, זקף ראשו ושאל, "היכן הפסקתי?" – וכשאיש לא רצה להזכיר לו, נזכר בעצמו והמשיך במקום הנכון. לזכותו יש לציין, שהוא בכל זאת הבין את הרמז,  דיבר רק עוד רבע שעה, וכשהגיע לאות כ"ף הכריז: " ובזאת סיימתי."

למשמע ההכרזה החגיגית, ראיתי את אסף שמחוני המג"ד לוחש משהו לשייקה  גביש סגנו, זה מנענע בראשו וקורא לרס"ר הגדודי לגשת אליו. זה ניגש, נענע בראשו  ופרץ בריצה לעבר המחלקה שלנו. כשהגיע שלח מבט מפחיד לעבר כל המחלקה, שעמדה בדום יפה וזקוף, ונבח בזעם:

"מי הדגנרט שפלט כדור?"

יכול להיות שאם היה שואל מי זה שירה כדור, הייתי מודה באשמה, אבל פלט? מי פלט מי? וכאן קרה לי נס. נבון אשכנזי המכונה שוסלוס (הפוזל), חבר הגרעין הבולגרי שלנו, הזדקף על מקומו וקרא:

"ומי הדגנרט שפלט כדור בסנדלה?"

מיותר לספר שמי שנתמנה לתפקיד רס"ר היה לא אחר מאשר אברום-דג שהיה פעם מ"כ נערץ שלנו. אברום נאלם באחת. מלמל: "אם עוד פעם אחת זה יקרה, אני לא מקנא בכם!" סב על עקביו, הפנה לנו את גבו ופנה בצעדים איטיים לבמת הכבוד, כדי להגיע לשם אחרי שאנשיה יתפזרו...

כך הפך כישלון הפעולה בסנדלה, לחבל ההצלה שלי במשמר העמק.   

 ביומן שלי מצאתי כתוב:

 יום שני – 4.4.49 – טקס ומפקד במשמר העמק. טוב שבאמצע הנאומים "נפלט"  למישהו כדור וגרם על ידי כך שזה יהיה כבר בסוף הנאום.

שלישי  5.4.49 – בערב מסיבת שחרור.

רביעי  6.4.49  – השתחררנו.

אהוד, אני חושב שהגיע הזמן לשחרר את קוראינו מפרקי חיי הנמשכים אולי יותר מדי. ניקח הפסקה של זמן בלתי מוצהר ואם יתגלה צורך, אחזור ואספר מה קרה לי בגיל הבגרות, אשר מי יודע אם הגעתי אליו בכלל.  

פוצ'ו

אהוד: אני יודע שהקוראים ממש מוקסמים ונהנים מזיכרונותיך ומחכים להם מגיליון לגיליון – ואהיה להם לפה ואבקש ממך שאחרי חלק א' לא תעשה הפסקה אלא תמשיך לספר לנו בחלק ב' את קורותיך בקיבוץ הצעיר נתיב הל"ה, וכן הלאה, עד שתגיע לפרקים שבהם חייך כבר לא כל כך מעניינים, כמו למשל יום אתמול שלך בגילך המופלג.

אגב, ללא קשר אליך, אני סבור שמרבית סופרינו, בעיקר החשובים ביותר – אילו היו כותבים זיכרונות ואוטו-ביוגראפיות במקום חלק ניכר מן הרומאנים והסיפורים שלהם – היה לנו הרבה יותר מעניין והרבה פחות משעמם לקרוא אותם, בתנאי, כמובן, שיכתבו בגילוי-לב ובלי פראזות גם על ההתבגרות המינית שלהם.

* * *

התשובה הפלסטינית לנאומו של ראש הממשלה בעצרת האו"ם לא איחרה לבוא

עוד באותו ערב נרצחו איתם ונעמה הנקין

 הורים לארבעה ילדים קטנים

שנותרו במושב האחורי של המכונית יתומים

יש למישהו אשליות?

אנחנו לא חסידים של ההתנחלויות אבל

חיים יותר ממיליון ערבים במדינת ישראל

ואיש לא רוצח אותם בלילות!

* * *

ד"ר מרדכי קידר

גם אם לא תרצו – זהו ג'יהאד!

"נערים"? "פעילים"? "מחבלים"? "פורעים"? יש רק מילה אחת שנעדרת מלקסיקון השיח הישראלי והבינלאומי, והיא זו שמסבירה את המניע המרכזי לטרור המשתולל בבירה וביהודה-ושומרון. ד"ר מרדכי קידר קורא להישיר מבט ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא.

בחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, אנחנו עדים להתגברות פעולות החבלה העממיות, המתבטאות בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה, כמו גם בירי מכוון נגד כלי רכב ישראליים. הפעולות נגדנו מתרחשות ברחבי יהודה-ושומרון ובירושלים. מטבע הדברים, האירועים המתרחשים בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט, מושכים תשומת לב ברחבי האזור ובמקומות רבים בעולם. האם מדובר במאבק מאורגן, או ברצף גובר והולך של אירועים ספוראדיים? האם זו אינתיפאדה שלישית?

ההתלבטות לגבי מהות האירועים מתבטאת גם במינוח התקשורתי הקשור אליהם, שכן קיימת אי בהירות איך לכנות את המבצעים, שחלקם צעירים למדי. האם לקרוא להם "נערים"? "פעילים"? "מחבלים"? "טרוריסטים"? "מיליטנטים"? "פורעים"?

כמובן שההגדרה נושאת בחובה גם עמדה, הן לגבי המעשה והן לגבי הענישה, אם וכאשר ייתפסו – והרי יש הבדל בין "נהג נהרג מאבן שהשליכו נערים" ובין "נהג נהרג מאבן שהשליכו טרוריסטים."

מצער לראות את חוסר ההבנה של ישראלים וזרים רבים לגבי המתרחש בשטח, שכן יש רק מילה אחת שיש ביכולתה לתאר את האמת של המציאות כפי שהיא נראית מהצד האחר, מצידם של הצועקים והצועקות נגד יהודים בהר הבית, זורקי האבנים, משליכי הסלעים ובקבוקי התבערה, הדוקרים בסכינים והיורים בנשק.

המילה הזו, האחת והיחידה, היא "ג'יהאד".

בישראל פוחדים אפילו להעלות מילה זו על דל שפתותיהם, כי היא מספרת שאנחנו סובלים בעצם ממלחמת מצווה אסלאמית, שסיבותיה ומטרותיה הן דתיות.

ג'יהאד, שלב ההוכחות

אלא שלמרות ההכחשה, יש לפחות שבע הוכחות לטענה שישראל – היום, כמו בעבר – היא מטרה לג'יהאד.

1. המאבק מעולם לא חדל להיות עניין דתי. על-פי האסלאם, היהדות היא "דין אלבאטל", דת בטלה, ואילו האסלאם הוא "דין אלחק", דת האמת. על-פי האסלאם, יהודים יכולים לחיות תחת שלטון אסלאמי אם יתנהגו יפה, כ"אהל אל-ד'ימה", בני חסות, ללא ריבונות, ללא נשק, ללא מעמד אזרחי. המצב שבו יהודים שולטים ב"פלסטין", שהיא ארץ קדושה למוסלמים בלבד, ואומרים למוסלמים מה לעשות ומה לא, מנוגד לעיקר העיקרים באסלאם: "אל-אסלאם יעלו ולא יועלא עליה" – האסלאם עליון ושום דבר לא עולה עליו. מצב שבו דת אחרת, ובוודאי היהדות, משתלטת על מוסלמים ועל ארץ אסלאמית מחייב ג'יהאד נגדה.

2. על-פי הדוקטרינה האסלאמית הג'יהאד יכול ללבוש צורות רבות, הנבחרות בהתאם לתנאים והנסיבות. צרחות, קללות, מכות, אבנים, סלעים, זיקוקים, בקבוקי תבערה, סכינים, יריות – כל אלו הם כלי נשק שהשימוש בהם נקבע על-פי המצב בשטח. גם מצלמות משמשות כנשק, במיוחד בזירה המועדפת על הג'יהאדיסטים: המדיה. הצלם והעיתונאי הם לוחמי ג'יהאד – ג'יהאד תקשורתי. המשך הג'יהאד – הג'יהאד המשפטי – מתבצע במסדרונות בתי המשפט והמוסדות הבינלאומיים האחרים, כמו הג'יהאד הכלכלי המתנהל בזירת ה-BDS – החרם על ישראל, הקריאה למשוך ממנה השקעות והשאיפה להטיל עליה סנקציות.

הבדואים בסיני ניהלו נגדנו ג'יהאד באמצעות הברחת נשק לעזה ומסתננים לשטחנו, שרבים מהם – כמה מפתיע – הם מוסלמים. מנהיג המסתננים בישראל, מועתצם עלי, הוא מוסלמי, ופעילותו בישראל נגד המדינה, אזרחיה וחוקיה – היא ג'יהאד הגירה. מוסלמי העומד על בימת הכנסת ומגדף את ישראל הוא לוחם ג'יהאד, ג'יהאד פוליטי. כל הפעולות האלה הן סוגים שונים של ג'יהאד.

3. ישנה גם כמובן המעורבות הגוברת והולכת של התנועה האסלאמית, ובמיוחד הפלג הצפוני שלה בראשות ראא'ד צלאח ("שיח' אל-אקצא") באירועים, בהסתה, במימון ארגוני אל-מוראבטין ואל-מוראבטאת, ובשיתוף הפעולה הגובר שלה עם תנועת חמאס. כל אחת מהן מנהלת את הג'יהאד שלה נגד ישראל בהתאם לאפשרויות שלה, אך המטרה אחת והיא דתית: להפוך את פלסטין כולה, מהים עד הירדן, למדינת ח'ליפות אסלאמית, שבירתה אל-קודס.

כבר המנהיג הדתי הראשון של הערבים בארץ – המופתי חאג' אמין אלחוסייני – היה עסוק בג'יהאד מלחמתי נגדנו, הן בפעולותיו בארץ והן בחלקו הפעיל בהשמדת חצי מיליון יהודי הונגריה בשנת 1944.

4. יש לשים לב לשמות הארגונים – אל-מוראבטון ואל-מוראבטאת – הנושאים משמעות דתית-היסטורית אסלאמית. שכן "ארץ הריבאט" במינוח האסלאמי היא כל ארץ, בעיקר באזורי הספר, שבה נלחמים מוסלמים נגד כופרים למען חיזוק האסלאם והשלטתו על הכופרים ועל ארצם. בעבר ראינו – לא רק בארץ – ארגונים שכינו את עצמם בשמות דומים, וכולם היו ארגונים בעלי אופי אסלאמי ג'יהאדיסטי.

5. הראייה החמישית היא הכינוי שכל מי שנהרג באירועים נגד ישראל, היום כמו לאורך השנים, הוא "שהיד", מונח דתי שמשמעותו אדם היושב בגן עדן קרוב לאללה ומקבל מידו של אללה את השכר על הפעולה שלו למען האסלאם שגרמה למותו.

6. כל המוסלמים החיים ממערב לירדן, בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, מודעים לחלוטין להתפתחויות בסוריה, בעיראק ובסיני. הם רואים בשידור חי איך האסלאם המקורי, האמיתי, הצרוף והטהור, מנהל ג'יהאד אמיץ ומוצלח למדיי – כולל שחיטות מול המצלמה – נגד הכופרים העלווים, היזידים, הדרוזים והשיעים, ונגד הזרים כמו האמריקנים שלוחמי הג'יהאד כלל אינם פוחדים מהם. כולם יודעים מה קורה בארץ הג'יהאד שצמחה בסיני, ואיך שהג'יהאדיסטים מנהלים מלחמת חורמה מוצלחת למדיי נגד הצבא הגדול ביותר במזרח-התיכון, צבא מצרים. הצלחות הג'יהאד במדינות שסביב ישראל חודרות ללבבות המוסלמים החיים ממערב לירדן ומניעות אותם להגביר את הג'יהאד נגד היהודים, "אויבי אללה והאסלאם", כדי להצטרף לגל ההצלחה האסלאמי שכל העולם רועד מפחד מפניו.

7. הבנייה הערבית המתבצעת ללא רישיונות בכל רחבי ארץ ישראל ממערב לירדן היא סוג של ג'יהאד. "ג'יהאד הבנייה" הם קוראים לו. באופן לא מפתיע זה גם השם של חברת הבנייה השייכת לחיזבאללה, כי רעיון הג'יהאד נגד ישראל משותף לסונים ולשיעים כאחד, ואין ביניהם שום מחלוקת לגבי יחס האסלאם לישראל.

לקרוא לילד בשמו

אלא שהג'יהאד רב הפנים נגד ישראל איננו מוצג בפומבי ככזה, כי המוסלמים יודעים היטב שהעולם לא יתמוך בלוחמי ג'יהאד, המנהלים מלחמה נגד ישראל. לכן המשימה הזו מוטלת עלינו, על מנהיגינו, על הדוברים השונים ועל אמצעי התקשורת: כולם, אבל כולם, חייבים להתחיל להוציא את הראש מהחול, לקרוא לג'יהאד בשמו ולדבר על מה שקורה כאן במונחים האמיתיים, הדתיים. יש לומר השכם והערב שמה שאנחנו – ולא רק אנחנו – עומדים בפניו זה ג'יהאד, לא שום דבר אחר, והלוחמים – גברים ונשים, מבוגרים וצעירים – הם לוחמי ג'יהאד. כך הם מרגישים, ולשם כך הם מתגייסים.

האבן, הסלע, בקבוק התבערה, הסכין, כלי הירייה והמצלמה, המשפט, החרם וההגירה – כולם כלי נשק בידי לוחמי הג'יהאד, כולם נועדו לקעקע את ישראל, את ביטחונה, את חברתה, את כלכלתה ואת מעמדה, ועל ישראל להתייחס אליהם באותה מידה: "במלחמה כמו במלחמה."

 אנשי התקשורת שלנו – שעדיין הולכים כסומים באפלה בעקבות חלום המזרח-התיכון החדש של רבם ומורם שימון פרס, "המחלל מהמלין" – פוחדים פחד מוות מ"הג'יהאדיזם" – כי אין להם, כמו שאין לליברלים בכלל, כלים נפשיים להתמודד עם מלחמת דת ולעמוד מול לוחמים שרוממות אללה בגרונם.

בכל פעם שאני מנסה לומר בתקשורת הישראלית שישראל נלחמת נגד לוחמי ג'יהאד, מהסים אותי המראיינים בפחד ואומרים לי: "אל תהפוך את הסכסוך הלאומי הישראלי-פלסטיני לסכסוך דתי יהודי-אסלאמי," ואני מנסה לומר להם: גם אם תכחישו, הסכסוך דתי – איתי, ובלעדיי, וגם אם לא תאפשרו לי לומר זאת, זה סכסוך בעל שורש דתי אסלאמי. נכון שהוא מוצג כסכסוך לאומי, טריטוריאלי, משפטי, פוליטי או אחר, אך זו הונאה עצמית, כי בבסיסו הסכסוך נובע ממעיין של אש דתית אסלאמית, זו הבוערת בלבבות האנשים, וזו הבוערת בבקבוקי התבערה. במלחמת העצמאות הם צעקו "אידבח אליהוד" – "שחט את היהודים," לא את הישראלים או הציונים. היהודים הם הבעייה.

שמעון פרס, יוסי ביילין, אלון ליאל והוזים רבים אחרים ניסו לשכנע אותנו שיש הבדל בין הג'יהאדיסטים "הרעים" של חמאס ובין אנשי אש"ף שהם נחמדים ונעימים, אוהבי שלום ורודפי שלווה, שמנהיגם – הארכי ג'יהאדיסט, יאסר ערפאת – קיבל פרס נובל לשלום.

זו היתה אשלייה עצמית חסרת בסיס, שעלתה בחיי יותר מאלף וחמש מאות ישראלים. כל ההבדל בין חמאס ואש"ף הוא שחמאס מצהירים שהם לוחמי ג'יהאד, ואילו חלק מאנשי אש"ף מסתירים את היותם כאלה. חלקם – גדודי חללי אל-אקצא – אף לא מסתירים זאת, ונשיאם – מחמוד עבאס – הוא המממן שלהם.

עייפי הנפש בקירבנו, במסגרת מאמציהם להכשיר את השרץ הג'יהאדיסטי האש"פי, גם ניסו להשכיח את חלקו של חאג' אמין אלחוסייני בשואת יהודי אירופה.

הגיע הזמן להתעורר ולומר לעצמנו ולעולם את האמת, כי רק האמת מביאה להבנת המציאות ולהתמודדות אמתית ונכונה עימה. האמת היא שאנחנו משמשים כמטרה לג'יהאד, הן מצד חמאס והן מצד אש"ף, כל אחד בשיטות ההונאה שלו, ואם אנחנו ניפול – גם בעזרת הכסף האירופי המוזרם לעורקי הג'יהאד של הרשות הפלסטינית – אירופה תהיה היעד הבא של אותו ג'יהאד עצמו, המייצא את עצמו כבר היום לאירופה באמצעות ההגירה ההמונית של מוסלמים ליבשת המזקינה והמידלדלת.

זה ג'יהאד, ואויבינו לסוגיהם השונים הם כולם לוחמי ג'יהאד. עלינו להתאים את השפה והאמצעים למצב הזה בדיוק, וככל שנעשה זאת מוקדם יותר כן ייטב לנו ולעולם.

ציטוט מתוך אתר "מידה", 1.10.15 – וכן במגזין "מראה" 353.

* * *

שמחת תורה באירופה

יש לנו חברים שמרבים לטייל

ואינם חדלים להלל

כמה יותר טוב באירופה

מאשר בישראל!

אז בבקשה! חובה לראות!

אנשי הצלב האדום מביאים מים ומזון לרכבת מלאה פליטים מוסלמיים באירופה. הפליטים מגרשים אותם וזורקים את המזון בגלל... הצלב...

Bicske: a rendőrség intézkedik

ובהמשך – עוד מהומות פראיות של מוסלמים צעירים באירופה, כנראה לכבוד שמחת תורה.

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

לֹא יֵאָמֵן אֵיךְ יָפִים הָיוּ

כְּשֶׁהֶאֱמִינוּ. יָפִים וּמַרְעִידִים

כְּמוֹ צִפּוֹר בַּכַּף.

יָבוֹא רוּחַ

וְיַהֲפֹךְ אֶת הַדַּף.

(*)

קוֹל תַּנִּים מִלִּפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת

בְּחוֹלוֹת מַגְדִּיאֵל חָזַר אֵלַי הַלַּיְלָה

וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁהֵם קְרוֹבִים כָּל כָּךְ.

(*)

'מוֹלֶדֶת' הִיא סוּג שֶׁל כְּנִיעָה לְלֹא תְּנַאי:

לִכְאוֹרָה אַתָּה חָפְשִׁי לְוַתֵּר עָלֶיהָ, לְמַעֲשֶׂה

אַתָּה גּוֹרֵר אוֹתָהּ אִתְּךָ לְכָל מָקוֹם.

(*)

וְיֵשׁ אָדָם עוֹזֵב אֶת אֲהוּבָתוֹ,

כִּי עַזִּים גַּעְגּוּעָיו אֵלֶיהָ מִכָּל קִרְבַת בָּשָׂר.

(*)

עַכְשָׁו שֶׁאַתָּה לְבַד

עוֹד אָדָם הוּא כָּל הָעוֹלָם.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

דינה קטן בן ציון

על תנחום אבגר

בימים אלה אני נתונה למחשבה על שני אישים שלא הכרתי אישית, שמתו בהפרש של יום אחד, וכל אחד מהם תרם רבות בתחומו לחיי התרבות שלנו – תרם באופן שונה, כשם ששונה התגובה על מותם. 

על מוטי קירשנבאום אין מה להוסיף. חבריו ומוקיריו עשו זאת להפליא בכל כלי התקשורת, ובחסרונו גם אני כמובן מרגישה בתוכנית שצפיתי בה מדי יום. פועלו, סגנונו ותגובתם של חבריו ומוקיריו הרבים הנכיחו אותו, גם במותו,  במודעותם ובזיכרונם של הקוראים והצופים.

 תנחום אבגר – שעל מותו למדתי כאשר שקראתי ביום ראשון ב"גלריה" את שירו היפה  שבסיומו, באותיות פיצפונות, צוינה עובדת מותו. באינטרנט קראתי רשימה יפה שכתב עליו עוד בחייו חברו מנחם בן, שבפתח דבריו נאמר:  ידידי  תנחום אבגר, משורר שכתב כמה שירים מקסימים במיוחד ואיש מילים נפלא, הנחשב בין השאר לאחד הנקדנים הטובים ביותר בארץ, נוהג לומר על עצמו, כי הוא השאלה שתשבור את המיליון למתמודדי "מי רוצה להיות מיליונר" ושאר חידוני המיליונים, כי אף אחד לא יידע מיהו. אבל האמת קצת יותר מחמיאה.

קראתי שירים נוספים וכן סיפור יפה מפרי עטו של תנחום אבגר ("הימים היו יפים מאיתנו").  בוודאי אינני היחידה שידעה, שאם ספר שכתבה נמסר לתנחום אבגר לבדיקת הניקוד, או טקסט שתירגמה היה טעון הגהה נוספת ונמצא גם הוא בידיו האמונות של תנחום אבגר –  ששמחה, ביודעה כי אפשר לסמוך באופן מלא, שהתוצאה  הסופית תהיה מוקפדת וראויה. דומה כי חרש, אך באופן בולט, כשבוחנים על פי איכות ה"מוצר" הספרותי, הוא תרם את חלקו לשפתנו ולתרבות זמננו, תרם מצד הרמה, והאיכות, אותו משהו כביכול חמקמק, רחוק מהוויית השעשוע והצורך בבידור, השולטים בחיינו ובמופעים רבים מתחום התרבות. לא הכרתי את תנחום אבגר ז"ל ועתה, במותו, אני מרגישה צורך להביע הערכה לפועלו ולהיפרד ממנו בהכרת תודה.

* * *

אורי הייטנר

1. שני צדדים להסתה

בהיוודע פענוח הרצח של הזוג הנקין, פרץ גל תגובות ברשת, שהציג את הפענוח המהיר כהוכחה לחוסר הרצון לפענח את הרצח בכפר דומא. עובדה, חלפו חודשיים מאז הרצח ומבצעיו טרם נלכדו.

טרנד ההאשמות הללו פופולארי מאוד בשבועות האחרונים, כשהבולט בהפצתן הוא יוסי שריד, בשידוריו ברדיו ובמאמריו בעיתונות. שריד רומז שהממשלה וכוחות הביטחון תומכים ברוצחים וברצח, ולכן הם רוצים את המחבלים חופשיים, כדי שימשיכו להצית תינוקות פלשתינאיים. איני חושד ביוסי שריד שהוא הידרדר למצב שבו הוא מאמין לדבריו, אך הוא מכוון דבריו לאספסוף המאזין לדבריו ועלול להאמין להם. המלחמה הפוליטית מקדשת בעיניו את כל האמצעים.

אדם שפוי לא יחשוד שייתכן רווח מדיני, ביטחוני, פוליטי או אחר להימנעות מגילוי הרוצחים. כפי ששר הביטחון רמז, ידוע לכוחות הביטחון מי האשמים במעשה. חלק מן המעורבים נעצרו במעצר מינהלי. יש בעייה של חשיפת מקורות, שעלולה לשבש את המשך החקירה ומעצר מבצעי מעשי הרצח הבאים. מדובר במחתרת עמוקה, בקיאה ברזי המידור ובאנשים השותקים שתיקה מוחלטת בחקירות. כנראה, ללא לחץ פיסי מתון, אי אפשר יהיה לגרום להם לדבר. במצב המורכב הזה, נדרשת פעולה מקצועית ואיטית, שהסטופר העיתונאי והטוקבקיסטי אינו מועיל לה, בלשון המעטה.

פיענוח הצתת כנסיית הלחם והיין הוכיח אילו מאמצים, אמצעים ותחכום הפעילה המשטרה בפיענוח את הפשע ולכידת המציתים. אין ספק שכך היא והשב"כ נוהגים גם במקרים האחרים.

ראוי לזכור, שיש הרבה יותר פיגועים של מחבלים פלשתינאיים שטרם פוענחו. כל יידוי אבנים לעבר רכב נוסע הוא ניסיון רצח. רוב מבצעי הפשעים הללו לא נתפסו. גם רבים מפיגועי הירי נגד מכוניות של יהודים טרם פוענחו. לשיטתם של שריד וחבריו, ניתן לטעון שהדבר מוכיח את חוסר הרצון לתפוס את המחבלים. טענה מופרכת? נכון, בדיוק כמו הטענה בנוגע למלחמה בטרור היהודי. ואמנם, קיימת בקרב הימין הקיצוני טענה שהממשלה אינה רוצה ללכוד את המחבלים הפלשתינאים. כרגיל, הימין הקיצוני הוא תמונת הראי של השמאל הקיצוני.

אנשי הימין הקיצוני מצביעים, כהוכחה לטענתם, על כך שחלפה יותר משנה מאז רצח נתנאל ערמי בפיגוע הסנפלינג, והרוצחים טרם נתפסו. כדי לחזק את טענתם, הם מזכירים שלאורך שבועות ארוכים המשטרה סירבה לאשר שמדובר ברצח על רקע לאומני, והנה הוכחה לקונספירציה.

בעיניי, המשטרה נהגה כראוי, כאשר בדקה את כל כיווני החקירה, כולל תאונה ורקע פלילי, ורק אחרי בדיקה מעמיקה ועל סמך ראיות מוצקות, הגדירה את הרצח כפיגוע לאומני.

אין כל סיבה הגיונית להאשים את המשטרה בחוסר רצון לפענח את רצח ערמה, כפי שאין כל סיבה הגיונית להאשימה בחוסר רצון לפענח את רצח דוואבשה. 

הטוענים את שתי הטענות הללו מנצלים בציניות אסונות כבדים, כדי לשלהב יצרים ולהסית.

2. צרור הערות 4.10.15

* חסידי אומות העולם – בעקבות הדיון ב"אולפן שישי" בערוץ השני, נדמה לי שהמצוד אחרי רוצחי משפחת הנקין נועד להעניק להם אות חסידי אומות העולם, על כך שלא רצחו את הילדים.

* פראי אדם – נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד בשם עם ישראל ומדינת ישראל לאיתם ונעמה הנקין, שנרצחו בידי מחבלים בפיגוע בשומרון. נשיא המדינה ביטא את האחדות הלאומית הממלכתית של עם ישראל בהוקעת הטרור ובמאבק בטרור.

לעומתו, חבורת פראי אדם באו למקום כדי לרקוד על הדם, ובהזדמנות חגיגית זאת שיהודים נרצחו לקיים אורגיה של שנאה והסתה נגד הנשיא. בראש כנופיית הפרחחים עמדו בריון הקשקשים עוכר הדין איתמר בן גביר וראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי גיבשטיין, שהשתוללו ותקפו את הנשיא.

כן, למרבה החרפה, גם בני הבליעל הללו הם בני עמי.

* בנט חוזר לסורו – השר נפתלי בנט חוזר לסורו. כמו ב"צוק איתן", שוב מנצל בנט משבר ביטחוני כדי לעשות הון פוליטי, תוקף את הממשלה שבה הוא חבר, בניגוד לעקרונות הבסיסיים של האחריות המשותפת ומפציץ את התקשורת בהצהרות פופוליסטיות.

* סטירת לחי – שערוריית כחלון ומיתווה הגז, על כל הזיגזגים וההתפתלויות הכרוכות בה, היא סטירת לחי לאזרחי ישראל וסטירת לחי מצלצלת לבוחריו. אני כותב זאת כאחד מבוחריו.

אגב, גם היום ספק אם הייתי מוצא אלטרנטיבה טובה יותר, אך אכזבתי גדולה מאוד.

* היסטריית ניגוד העניינים – כחלון הציב על ראש שמחתו את המאבק בריכוזיות במשק, שבה יש לו, ללא ספק, קבלות יותר מלכל פוליטיקאי אחר. אמנם במרכז הרפורמות שהוא הציג בנושא צמצום הריכוזיות, הוא העמיד את שבירת קרטל הבנקים, אך גם התחייבותו להיאבק נגד מונופול הגז היתה חד משמעית ומבטיחה.

ועם זאת, יותר משמפריעה לי עריקתו מהמאבק במונופול, מפריעה לי עצם השתמטותו מן העיסוק בנושא. הייתי מכבד יותר אמירה שלו, שבמצב הקיים, בתיקונים אלה או אחרים, הוא סבור שאין מנוס מלאשר את עסקת הגז, מאשר את הסתתרותו מאחורי "ניגוד העניינים".

כחלון לא המציא את היסטריית ניגוד העניינים; לא הוא הפך אותה למפלצת. ההיסטריה הזאת היא פרי באושים, אחד מרבים, של המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית.

בעניין הזה יש מקום לרפורמה תודעתית משמעותית, שכן הנושא הוא בלב המשילות בישראל. לשר לא יכול להיות ניגוד אינטרסים, בין האינטרס הלאומי לו הוא מחויב, לבין אינטרס אחר (אלא אם כן מדובר באינטרס עסקי מובהק של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, וגם זה רק כדי למנוע לזות שפתיים).

מה פירוש "הנ"ל חבר שלי"? מה ההגדרה המשפטית של "חבר", שתשחרר שר מאחריות לנושא בעל חשיבות לאומית שבתחום סמכותו? ממתי קשרי חברות הם מספיק הדוקים כדי שייחשבו "ניגוד אינטרסים"? הרי כחבר בממשלה שר מקבל החלטות בענייני חיים ומוות. האם שר לא יוכל להשתתף בהכרעה ביטחונית כי הבן של חבר שלו משרת בצה"ל?

אדם שאינו יכול לפעול על פי האינטרס הלאומי כאשר הוא מתנגש עם אינטרס פרטי של חבר שלו, אינו מתאים לתפקיד שר ואינו ראוי להיות שר. אין כל סיבה לפסול שר מעיסוק בנושא בשל חברותו לבעל עניין ואין כל סיבה ששר יפסול את עצמו מאותה סיבה. כל שנדרש מהשר, לדעתי, הוא גילוי נאות. עליו להצהיר רשמית ופומבית על יחסיו עם בעל העניין, אף שבכך הוא מזמין ביקורת ציבורית על כל החלטה שיקבל בנושא. לאחר הגילוי הנאות, עליו לפעול על פי האינטרס הציבורי המחייב אותו.

* המבחן של כחלון – על אף האכזבה שכחלון הנחיל עד כה לאזרחי ישראל ובעיקר לבוחריו, הוא עדין בראשית תפקידו, ועוד נכונו לו הזדמנויות רבות לפעול לתיקון המשק והחברה הישראליים. על כך הוא יבחן.

* גזרתם ושמרתם? – כך כתבתי לפני ימים אחדים, כאשר אלשייך עוד היה ר': "גזרו ושמרו – דתי ימונה למפכ"ל המשטרה. חכו חכו למאמר הקרוב של ספי רכלבסקי,"

לא נביא אני ולא בן נביא. פשוט, המסית והמדיח הסדרתי הזה אינו יכול אחרת. הוא כל כך צפוי. בעיניו, די בכך שאדם הינו דתי, כדי שיהיה פסול מראש לכל תפקיד. המסית והמדיח הסדרתי אינו מסוגל להפתיע.

כותרת מאמרו: "קוקיאני, משיחיסט, חי תיאולוגיה." כאשר הוא כותב "קוקיאני", אין הכוונה לתורת הרב קוק, אלא לסילופה הבוטה בערימת השטנה "חמורו של משיח" שכתב המסית והמדיח הסדרתי.

במאמר אפשר למצוא את החומר הלעוס הקבוע של המסית והמדיח הסדרתי: "גזעני... אפרטהייד... מגורים מחוץ לגבולות ישראל בניגוד לחוק הבינלאומי אינם חוקיים... גזעני [כבר אמרתי?]" וכן הלאה וכן הלאה. 

ועכשיו, גזרו ושמרו: מעתה ולאורך כל הקדנציה של אלשייך, המסית והמדיח הסדרתי לא יחדול ממאמצי הדה-לגיטימציה נגדו. כפי שנהג, למשל, כלפי השר שי פירון, שגם הוא, רחמנא לצלן, דתי.

* סימון מתנחלים – גדעון לוי לא פראייר. למחרת פשקוויל ההסתה של רכלבסקי נגד מינויו של אלשייך, גדעון לוי פרסם פשקוויל, בו הוא מתחרה עמו בארס ובשנאה. הוא פוסל את אלשייך משני טעמים – העובדה שחי בעבר ביו"ש והעובדה שבא מהשב"כ. באשר לטעם הראשון, הוא אף הגדיר בעצמו את המשימה המקארתיסטית: "סימון מתנחלים." השאלה היא איך לסמן מתנחלים (ומתנחלים לשעבר). אפשר, למשל, בטלאי צהוב.

* יצחק רבין כמו שהיה – רצח רבין היה יום שחור למדינת ישראל, לעם ישראל, אחד הימים השחורים בהיסטוריה היהודית. יום שבו בן עוולה רצח את ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. אבל כבד וזעזוע עמוק פקדו את החברה הישראלית כולה, למעט שולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של השוליים המטורפים בקצה הימין הרדיקלי.

יום השנה לרצח רבין הוא יום זיכרון ממלכתי לרצח – יום משותף לתומכי מדיניותו האמיתית ומתנגדיה וגם לתומכי מדיניותו המדומה, כפי שסילפו אותה במשך השנים. הניסיון להפוך את היום הזה ליום ממלכתי של הזדהות עם מדיניותו של רבין, או ליתר דיוק עם המדיניות המדומה שסילפו אותה במשך השנים, הייתה מעשה נואל. משמעות המעשה היא אמירה, שהאסון אינו רצח ראש הממשלה של מדינת ישראל בשל ויכוח פוליטי בין עמדות לגיטימיות בדמוקרטיה, אלא שנרצח ראש ממשלת "המחנה" כביכול בידי "המחנה" השני. היה זה ניסיון נואל וציני לעשות הון פוליטי מהשבר הלאומי, באמצעות יום הזדהות ממלכתי עם קו פוליטי מסוים. התוצאה היתה בומרנג, ניכור של חלק ניכר מן הציבור כלפי יום הזיכרון לרבין.

בשנים האחרונות, יותר ויותר אנשים מבינים זאת, והדבר בא לידי ביטוי בכך שעצרת הזיכרון לרבין השנה תכלול את כל תנועות הנוער הציוניות, מימין ומשמאל, מ"בני עקיבא" ובית"ר עד השומר הצעיר.

יוסי שריד, כמה לא מפתיע, יוצא חוצץ נגד העצרת המשותפת במאמר ארסי ב"הארץ". הוא רוצה עצרת ל"יצחק רבין כמו שהיה."

כמו שהיה?

יצחק רבין כמו שהיה, הוא רבין שבנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח הציג את תכנית הסדר הקבע ובה הקווים האדומים הבאים:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

זו מורשתו המדינית של רבין, כמו שהיה.

 יצחק רבין כמו שהיה, הוא ראש הממשלה ושר הביטחון שב-1993 הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל שכן אינו מוכן ללחוץ את ידו של ישעיהו לייבוביץ', כיוון שהלה מטיף לסרבנות.

יצחק רבין כמו שהיה, הוא האיש שיוסי שריד ראה בו יריב מר וקשה ונהג בו כפי שיוסי שריד נוהג ביריבים מרים: המציא את העלילה כאילו מדובר באלכוהוליסט ובמשך שנים פימפם אותה, עד שהפכה כמעט ל"עובדה".

* אפרופו יוסי שריד – כמעט בכל מאמר ושידור שלו בחודשים האחרונים, שריד יותר מרומז שהממשלה וכוחות הביטחון בכוונה אינם מפענחים את הרצח בכפר דומא. אני נותן לשריד את הקרדיט שהוא לא הידרדר באמת למצב המנטלי חשוך המרפא, שבו הוא מאמין בשקר הזה, וסבור שהממשלה וכוחות הביטחון רוצים שהרוצחים יהיו חופשיים וימשיכו לשרוף תינוקות. לא, הוא יודע שזה שקר, כפי שהוא ידע שהעלילה על יצחק רבין האלכוהוליסט היא שקר, אלא ששקר הוא בעיני שריד כלי פוליטי לגיטימי בארסנל המחלוקת הפוליטית. השחרת היריב מקדשת את כל האמצעים.

הרוצחים הנתעבים שביצעו את הטבח במשפחת דוואבשה יתפסו בסופו של דבר. ומה יגיד אז שריד? האם הוא יתנצל על העלילה השפלה? הצחקתם אותו.

* לא למד כל לקח – בספרו של שייקה בן פורת "שיחות עם יוסי שריד", אחרי רצח רבין, שאל בן פורת את שריד על העלילה הנבזית שהמציא על רבין האלכוהוליסט.

תשובתו של שריד: "זה לא היה עניין אישי. אבל תהום הייתה כרויה בינינו, קודם כל בגלל מלחמת לבנון, כשיצחק יעץ לשרון 'להדק, להדק,' ואחר כך בשנות האינתיפאדה, כשקרא לשבור להם את העצמות. יחסים מידרדרים בגלל חילוקי דעות בשאלות שעל סדר היום. דבר לא קירב אותנו. כל מה שקרה, רק הרחיק אותנו זה מזה...

ש. עד כאן המחלוקת המדינית עם רבין. אבל על כך שהכפשת את רבין בעניין הרגלי השתייה שלו, אתה מוכן לדבר?

שריד: "זאת היתה שגיאה ואני מצטער על זה. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי בביטויים בוטים, והנחתי לוויכוח, שהיה באמת לשם שמיים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, זה לא עזר לי להשפיע, ורק קילקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו.

"כשאתה צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה עושה את ההיפך. יש כאלה שלא למדו את זה עד היום. אני למדתי מזה לקח.

"הסיפור על רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שה לא נכון."

יוסי שריד הזקן, איש נרגן, מר וממורמר, לא למד כל לקח. הוא הרבה יותר פרובוקטיבי ושונא מכפי שהיה בצעירותו. ויותר מאי פעם הוא משתמש בכלי ההסתה, השטנה והפרובוקציה העומדים לרשותו.

* בפירוש הרחב ביותר של המושג – בנאום המורשת המדינית שלו ערב רציחתו, אותו ציטטתי קודם, השתמש רבין במילים: "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." פעמים רבות ציטטתי את דברי רבין, ולא אחת נשאלתי למה כוונתו של רבין. מהו הפירוש הרחב ומהו הפירוש הצר של בקעת הירדן?

הפירוש הצר של המושג בקעת הירדן, הוא הרצועה הבקעתית הצרה משני צדי כביש 90. אגב, היא עצמה רחבה יותר ממה שנתניהו נאבק עליו. במו"מ שניהל על הבנות קרי, נתניהו דרש "נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן." הפירוש הרחב של בקעת הירדן, הוא בקעת הירדן כפי שצייר אותה מורו ורבו של רבין, יגאל אלון, בתוכנית אלון.

בנאום שנשא אלון בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976 (הוועידה שבה הוחלט על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן), הוא היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב."

* העולם החופשי: החטא ועונשו – ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא בראש ובראשונה דיקטטור. הדיקטטורה שלו אינה טוטליטרית ורצחנית כמו הדיקטטורה הסובייטית, ושלטונו אינו רקוב ומושחת כשלטונו של ילצין, אך הוא דיקטטור, וככל שעוצמתו הבינלאומית גדלה והולכת, כך הולך ומתעצם כוחה של הדיקטטורה בעולם, כך הולך ומתכרסם כוחה של הדמוקרטיה בעולם.

בזירה הבינלאומית פוטין הוא בראש ובראשונה בן בריתם של הדיקטטור רוצח ההמונים אסד ושל איראן, בירת הקנאות הג'יהאדיסטית. אין הוא אוייב של ישראל והציונות כמו המשטר הקומוניסטי, אולם הוא קודם כל בן ברית של המרים באויבי ישראל. ולכן, ככל שהוא הופך למנהיג עולמי חזק ומשמעותי יותר, הדבר פוגע בעולם החופשי ובישראל.

מעמדו הבינלאומי כמנהיג חזק ובעל עוצמה, הוא תוצאה ישירה של חולשתו הבינלאומית של אובמה. פוטין ממלא את הוואקום המנהיגותי שהשאיר אובמה, בעיקר במזה"ת.

אובמה הוא החטא של העולם החופשי. פוטין הוא העונש.

* מוצר צריכה בסיסי – עוד עשרה קרבנות שווא של הסעיף המטורף בחוקה האמריקאית המתייחס לנשק קטלני כאל מוצר צריכה בסיסי ומאפשר לכל זב חוטם לרכוש אותו. עוד טבח, ומתי הם ילמדו?

הנשיא אובמה ראוי לשבח על ניסיונותיו לאורך כל הקדנציה שלו לשנות את החוק, ניסיונות שלא צלחו עד כה. וחבל שאת התובנה העומדת מאחורי ניסיונותיו, אין הוא מכיל על המערכת הבינלאומית ועל נשק להשמדה המונית. כה חבל, שמי שמנהל בגבורה מערכה שנועדה למנוע מפרט מטורף נגישות לרובה, מנהל בנחישות מערכה שתאפשר למדינה מטורפת נגישות לנשק גרעיני.

* מהלך שנדון לכישלון – בראיון ל"7 לילות" ציין המשורר שלומי חתוכה מחבורת "ערס פואטיקה", שאין לו כל עניין להופיע במוסף הספרותי של בני ציפר (המוסף הספרותי של "הארץ"). במקביל לפרסום הראיון, באותו ערב שבת, העמוד הראשון של "המוסף הספרותי של בני ציפר", הוקדש ברובו לשלומי חתוכה. נכון, חתוכה לא פרסם שם את שיריו והוא לא בחר במה יעסוק המוסף. אולם יש בכך איזו סמליות לפוזה של חתוכה, שיש בה לא מעט זיוף.

חתוכה הוא משורר מוכשר, כמו גם חבריו ל"ערס פואטיקה" עדי קיסר ורועי חסן. אולם אין די בכישרון פואטי כדי להיות משורר גדול. מה שהופך משורר מוכשר למשורר גדול, הוא רלוונטיות ואמת. אין הרבה אמת ובטח לא רלוונטיות בניסיונה של הקבוצה הזאת להחיות בכוח את הבעייה העדתית ולהילחם את מלחמת המאסף שלה.

מלחמת המאסף הזו היא נגד הזרם ההיסטורי הטבעי של התפתחות החברה הישראלית. יש שסעים בחברה הישראלית, חלקם למרבה הצער אף מתרחבים, אך השסע העדתי הולך ונעלם. הוא נעלם בדרך הטבע, דרך האהבה, הזוגיות, הנישואין, המשפחה, הילדים. יותר ויותר ילדים כבר אינם יכולים להשיב היום על השאלה האנכרוניסטית האם הם "מזרחיים או אשכנזים" ובעוד דור ולכל היותר דורותיים לא ימצא כמעט ילד שיבין את השאלה המוזרה. אף ספר שירה לא יוכל לעצור את זרימת ההיסטוריה.

יוצרים, אמנים ואנשי רוח כארז ביטון, אמנון שמוש, חביבה פדיה, מאיר בוזגלו ושלמה בר פועלים להנכחת תרבות המזרח, היצירה היהודית בארצות המזרח, המוסיקה המזרחית כחלק מן התרבות היהודית ישראלית. בכך הם תורמים תרומה אדירה למהלך הציוני של מיזוג הגלויות ובניין אומה. הם מרחיבים את המהלך, מעשירים אותו, מעמיקים אותו ומשביחים אותו.

להבדיל מהמפעל התרבותי הקונסטרוקטיבי החשוב הזה, אנשי "ערס פואטיקה" מנסים לפמפם בדלנות, הסתגרות ושנאה לאשכנזים ול"אשכנזיוּת" [אין באמת דבר כזה "אשכנזיוּת"]. ואף שהשנאה הזאת מעוררת בי סלידה, אין היא מדאיגה אותי כלל, כי אין לה ולא תהיה לה השפעה אמיתית על תהליך העומק הבלתי הפיך של הציונות.

גם תיאורם ההיסטורי את "השואה" ש"הגזענים האשכנזים" גרמו למזרחים לא ידגדג את התודעה ואת התרבות הישראלית, לא רק בשל הבוטות שלו, אלא בעיקר בשל הזיוף שבו. בתהליך מיזוג הגלויות נעשו שגיאות רבות, וכמו כל מהפכה היתה בו לא מעט כוחניות. נפגעי הטעויות הללו היו שפת היידיש ותרבות היידיש לא פחות מתרבות המזרח. הטעויות הללו היו חלק ממהלך חיובי וחשוב של בניין האומה. היום נכון לתקן את הטעויות הללו, ולהחזיר ללב התרבות הישראלית את מיטב הניגון שנזנח לשווא. הניסיון להמיר מהלך תרבותי כזה, במהלך של מלחמת עדות, נדון לכישלון, וטוב שכך.

* רגעי החופש של אולמרט – כיצד מנצל אהוד אולמרט את רגעי החופש שנותרו לו, עד שימצא את עצמו בקרוב במקום הראוי לו? מתראיין לאל-ג'זירה ושם מגן על אבו מאזן ותוקף את נתניהו.

והתופעה הזאת היה ראש ממשלת ישראל...

* אושפיזין בגבעה – תומר קידר מקיבוץ נגבה ותום כיתאין מהיישוב היהודי-ערבי נווה שלום, שני חברים קרובים מנעוריהם, שניהם לוחמי פלחה"ן חטיבת הנח"ל, נפלו באסון המסוקים.

הוריו של תומר, חגית ויואב, הקימו לזכר חללי אסון המסוקים את הגן הבוטני הארצישראלי גבעת תום ותומר. על גבעה, סמוך לנגבה, ניטע הגן. במקום, שביל הנצחה ולאורכו שמותיהם ומעט פרטים על כל 73 חללי אסון המסוקים וצמחייה משולטת של צמחי ארץ ישראל. בהליכה על השביל נשמע השיר "הרעות". המקום מוקף בדגלי ישראל.

לפני שבועות אחדים, ולא בפעם הראשונה, המקום נפגע מוונדליזם וגניבה. ברוך שחר, מתנדב במקום ובכלל איש רב פעלים, בעיקר בתחום הזמר העברי, אירגן בעקבות זאת בחג הסוכות יום של מפגשי שיח, הידברות וסובלנות.

הוזמנתי להרצות באירוע, ויותר מהרצאה היו אלה לימוד ושיחה, תחת הכותרת: "הציונות – מקלט או ייעוד." משתתפי השיחה היו מגוונים מאוד בהשקפות עולמם, והיה זה דיון נוקב על מהות הציונות ופניה של מדינת ישראל.

* נגבה כסמל – מבחינתי, השתתפות באירוע כזה, היא בראש ובראשונה עליה לרגל לנגבה. אין כנגבה סמל לציונות שורשית, אמתית – סמל של היאחזות באדמה בכל מחיר, של נחישות וגבורה.

הקדמתי את הגעתי למקום, כדי לבקר באתרי הגבורה של תש"ח, אותם פקדתי לאחרונה בכיתה י', לפני 37 שנים. ביקרתי במונומנט ההנצחה – פסלו של רפופורט לזכר 43 חללי ההגנה על נגבה, סובבתי בין קברות הנופלים, הטנק המצרי, הטרקטור הראשון של נגבה, מגדל המים. לצערי, המוזיאון בחצר חומה ומגדל היה סגור.

* ולכולם יהיה מקום – ישראל דהאן, טכנאי מכונות כביסה מקריית שמונה, הוא אדם בעל ידי זהב, לב חם וענווה. מידי שנה הוא בונה בחצר ביתו סוכה ענקית, מושקעת, מאובזרת, מדוגמת ומקושטת כפי שלא ראיתי באף סוכה אחרת.

לאורך כל החג, הסוכה מלאה באושפיזין – אנשים המכירים את המשפחה ושאינם מכירים. הם שמחים לארח כל מי שרק רוצה לעבור, לבקר, לראות, לשבת בסוכה.

לאורך החג, הם מארחים שיעורים שונים, המתקיימים בדרך כלל בבתי הכנסת בעיר. השנה הם אירחו גם את בית המדרש הגלילי "מעגלים" שאני חבר בו. שולחן עמוס כל טוב לעייפה המתין לנו והסוכה הנאה, המרחיבה דעתו של אדם, עשתה את הלימוד שלנו לחוויה גדולה.

* ביד הלשון: סוף לכל דוור – שירה של להקת "כוורת" "יויה" מלהטט במשחקי מילים וניבים. בין השאר מופיע בו הבית הבא:

אח שלי אסף בולים

לכן עבד בדואר.

היה מחלק ת'מכתבים

קיבל אפילו תואר.

יום אחד פקח הבחין

שאסף גם מכתבים,

מהג'וב מיד פוטר

כי יש סוף לכל דוור.

בערב שירה בציבור, שבו השתתפתי לאחרונה, נכתב במצגת "כי יש סוף לכל דבר." אין פה כמובן שגיאת כתיב. יש כאן דבר הרבה יותר גרוע – שגיאת הבנה והוצאת העוקץ מן השיר.

לפחות הוקפד במצגת על "טובעים השניים מן האחד."

* * *

מוקדש לחברים שלנו שתומכים באובמה ושונאים את ביבי

https://www.youtube.com/embed/0v6XAe2EwPk?feature=player_detailpage

* * *

מנשה שאול

כשסאדאת הצחיק את בגין

לאחרונה, במלאת 37 שנה לחתימה על הסכם השלום עם מצרים ב-17.9.1978, עסקה התקשורת המצרית ביתרונות למצרים מן ההסכם.

בתוכנית ששודרה בערוץ  CBS Extraרואיין ד"ר עלי אלסמאן, שהיה יועצו של אנואר סאדאת בעת המו"מ עם ישראל. אלסמאן העלה על נס את יתרונות השלום ששם קץ למלחמות ולשפיכות הדמים והחזיר למצרים את סיני כולה. הוא שיבח במיוחד את התרומה של ישראל בתחום החקלאות, והדגיש כי הסכם שלום פירושו שאין יותר מלחמות ואין מקום לבטל אותו.

יש לציין, כי אפילו "האחים המוסלמים", ששלטו במצרים במשך שנה, הדגישו כי יכבדו את ההסכם. אך המתנגדים להסכם השלום ממשיכים להשמיע את קולם הצורם, ואפילו מאיימים לתקוף את השגרירות של ישראל, כפי שעשו לפני 4 שנים.

ד"ר אלסמאן סיפר בין השאר כי בעת ביקורו של מנחם בגין באיסמעיליה, שלו קדם ביקור סאדאת בירושלים, נפגש סאדאת עם בגין בארבע עיניים, בעוד שחברי המשלחת הישראלית והפמליה של סאדאת ישבו בחדר הסמוך.

פתאום שמעו את בגין צוחק בקול רם. לדברי אלסמאן, היות שהיה ידוע כי בגין הוא מנהיג ללא חוש הומור, שאלו מה קרה. סאדאת סיפר ליועצו כי סאדאת אמר לבגין שהוא חושב שאין סיכוי לקבל משהו במו"מ עם ישראל. לשאלתו של בגין מדוע הוא חושב כך, השיב סאדאת:

"היהודים הם עם קשה עורף. הם 'שיגעו' את משה במדבר במשך 40 שנה. מה כבר אפשר לצפות מהם?"

בגין צחק.

על חוש ההומור של סאדאת ושל המצרים בכלל ניתן להוסיף כי בפגישה של סאדאת עם משלחת של עיתונאים ישראליים בכירים, סיפר הנשיא המצרי כי התגלו שרידים של יישוב יהודי בעמק הנילוס.

חנה זמר, שהיתה עורכת העיתון "דבר", שאלה: "מדוע לא פירסמתם את זה?"

ועל כך השיב סאדאת כי הוא נתן הוראה שלא לפרסם, כי לולא עשה כן, הישראלים היו דורשים להקים במקום התנחלות...

געגועים לאימפריאליזם

ד"ר פייסל אלקאסם, כוכב ערוץ אלג'זירה, פירסם בעיתון "אלקודס אלערבי" (12.9.15) את הדברים הבאים:

"השאלה הסרקסטית ביותר היא, כיצד משטרו של בשאר אסד מנפנף בסיסמאות האחדות הערבית, הלאומיות והחירות, ובו-בזמן הוא כורת ברית עם האויבים המושבעים ביותר של הערבים, הלא הם הפרסים?

"גם משטרו של קדאפי בלוב קרא לאחדות ערבית אפריקנית, אך במציאות הוא פעל כדי לסכסך ולהפריד בין השבטים בארצו, כדי להנציח את שלטונו שנשען על העיקרון של 'הפרד ומשול.

"אותו דבר עשה שליט תימן העריץ עלי עבדאללה סאלח, שעיקר פועלו היה לסכסך בין השבטים והמחוזות בתימן.

"זכותנו אפוא לשאול: האם יש הבדל בין משטרים ערביים אלה לבין האימפריאליזם? התשובה לכך היא: אכן יש הבדל. האימפריאליזם חילק את הערבים למדינות ולעמים. אך שליטי ערב הניפו סיסמאות של אחדות ערבית, בעודם מחלקים את עמי ערב ואת מדינות ערב חלוקות פנימיות – אתניות, לאומיות, עדתיות, שבטיות, דתיות, ולקנטונים גזעניים. וזה בדיוק מה שעושה המשטר העדתי בסוריה. חכו ותראו."

רדידות המחשבה

הפוליטיקאים בני זמננו הם אנשי תקשורת ברמה נמוכה, כי אינם מצליחים להעביר את המסר שלהם בשפה מקובלת, בהירה ומובנת. קחו למשל שר עיראקי שאינו מבדיל בין שתי המילים 'כבודו' (פת'אמה) ו'גודלו' (ד'חאמה) שיש להן מובנים מנוגדים. או שר עיראקי אחר שנואם על הצורך להילחם בארגון דאע"ש מלחמת חורמה, ובאותה נשימה מדבר על ההכרח לגלות פתיחות והבנה כלפי דאע"ש. האם תופעה כזו אינה מעידה על נפילה, רדידות ודלות מחשבתית? – שואל כרם נעמה מעל דפיו של העיתון "אלערב" (12.9.15).

נועלים שערים לבני עמם

עלי אלסודני כותב בעיתון "אלערב" (12.9.15) כי "בלוחמת התמונות והסרטים הקצרים של זמננו, ניתן לראות אזרחים גרמניים, דניים ואוסטריים מחלקים אוכל, מים וצעצועים לילדי הפליטים. בו-בזמן אצל העשירים הערביים השערים נעולים בפני פליטים שנמלטים מפשעיהם של אותם שליטים. התוצאה היא ריבוי המתקוממים הכועסים על כך, שמקללים את דתם, תרבותם והשתייכותם לגזע הערבי. יש לשים את הדגש על כך שהאחריות למראות המוות נופלת גם על הכיבוש הצבאי, הכלכלי והאידיאולוגי של מולדתנו האמללה, והגיבוי שהוא נותן לגרועים שבמשטרים אצלנו. אנו בעת הזו אומה חולה ומפורקת. עלינו להתייחס למצב כאל תקופה חולפת, כפי שחלפו מצבים דומים במדינות המהוות עתה יעד להצלה לפליטים הערבים וחוף מבטחים."

הילד מת והוא חופשי

מאת אדוניס

אתה הילד האומלל והמבודד לבדך בין הגלים לחולות,

על חוף סורי-טורקי וטורקי-סורי.

באפשרותך עתה להצטרף לילדים אחרים שהקדימו אותך אל המוות.

אתה יכול להגיע אליהם חופשי, בלי רשיון מעבר, בלי גבולות –

אין חיילים שיכו ואין שוטרים שיעצרו.

גם הזמן מהגר מת, והנצח להבה בוערת

בתוך הסוף הזה אתה נמצא באין סוף.

"אלחיאת", 10.9.15

אפס בין האומות

אנו אומה כושלת, אומה היודעת רק כישלונות והרג.

יש טרוריסטים שאינם מסתפקים באיום על הווה האומה ועתידה, הם גם מרסקים את מורשת עברה.

בימינו יש טרור שהורג מוסלמים בשם האיסלאם, ואם אינו מוצא קורבנות, אזיי ירצח נוצרי או יאנוס ילדה יזידית.

אנו שייכים לאומה שאינה חפצה בחיים. היא בחרה במוות כדרך.

האומה שהמציאה את האפס הפכה לאפס בין האומות.

ג'יהאד אלח'אזן, "אלחיאת" 8.9.15

דגלים של ישראל

ישראל ומצרים הן מדינות מרכזיות במזרח התיכון, ששיתוף הפעולה ביניהן נגד הטרור ומי שמגבה אותו הוא חיוני עבורן. "המשטר הפשיסטי הפרסי, חיזבאללה, חמאס והמיליציות השיעיות בעיראק, סוריה, לבנון ותימן הם תומכי טרור", קובע עבדאללה אלהדלק בעיתון "אלווטן" הכוויתי ומביע את תקוותו כי "פתיחתה מחדש של שגרירות ישראל בקהיר היא צעד חשוב (להדיפתם). אני מצפה ליום קרוב שבו נראה את דגל ישראל מתנוסס מעל שגרירויות ישראל בבירות ערב."

ציטוט מתוך מגזין "מראה" 353.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [58]

הרהורים קלים על נושאים כבדים

האסון במכה / דרשה במסגד

בשם אללה הרחום והרחמן. הו מאמינים יקרים, עבדי אללה הכביר ושליחו מוחמד. האסון הנורא שקרה בימי החאג' במכה, שבו ניספו כאלפיים עולי רגל, ועוד אלפים נפצעו, וכן האסון הקודם, כאשר עגורן התמוטט ונפל על ראשי המאמינים ליד הכעבה – אינם מקריים כלל וכלל, וודאי שאינם תגובה של זעם האל על המאמינים שבאו לקיים את מצוות החאג' הקדושה. לא ולא!

מי האשם בכך? אני אסביר לכם: מי שאשמים באסונות אלה שניחתו על ראשינו, אלה היהודים, מקוללי מוחמד, בני קופים וחזירים, ככתוב בספר הקדוש. אלה התפללו בבתי-הכנסת שלהם לאללה שלנו, שבלשונם נקרא יהוה, שישלח מכות ואסונות ופגיעות בעולי הרגל המוסלמים הקדושים במכה המעטירה. אפשר לצטט את תפילתם בטקס  פסח שלהם, שבה הם אומרים: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא  קראו – ואללה שמע דווקא להם...

לכך אין לי הסבר מניח את הדעת. אך מי אנחנו, רימה ותולעה, שנבין את מחשבות אללה, התנהגותו ומעשיו בעולם?

לכן עלינו לכרוע ברך ולהתפלל במסירות אין-קץ, לדבוק בתורתו של מוחמד, מבלי לסטות ממנה ימינה ושמאלה, להיות עבדים נאמנים לאללה ולמוחמד שליחו, ולשנוא את היהודים.

רגליים מטונפות

נשיא הרשות הפלשתינית בגדה המערבית, הד"ר [?] מחמוד עבאס אבו מאזן הכריז לפני זמן-מה כי לא ניתן לישראלים ללכלך את ההר של אל-אקצה ברגליהם המטונפות.

יופי של ביטוי מפי אדם הנושא בתואר דוקטור, איש מדע מעולה, שהוכיח כי עם ישראל לא היה ולא נברא, ארץ ישראל [פלשתין] מעולם לא היתה שייכת ליהודים, הר הבית זו סתם המצאה ואפילו השואה לא היתה, כפי שהיהודים-הציונים מתארים אותה. הכל המצאות של היהודים-הציונים, קללת אללה עליהם לעולם ועד.

מילים כדרבונות – מן הפה המטונף, של אבו מאזן הזה, שמאה בקבוקים של מי-פה לא ינקו את הפה המטונף שלו.

אך מה שמדאיג יותר, שהוא אכן מבטא את דעותיהם ורחשי ליבם של בני עמו הערבים הפלשתינים, ולא רק שלהם. הם יונקים שנאה זו עם חלב אמם ומחינוכם החל מהגן. זו אגב הוכחה ניצחת עד כמה החינוך חשוב ויעיל, ומוכיח את עצמו...

הילדים האלה, מוסתים בידי אבו-מאזן ודומיו, הם אלה הזורקים עכשיו אבנים על יהודים, מתוך שנאה יוקדת.  אז לך תעשה שלום עם איש כזה ועם עם כזה...

בוותיקן לא זורקים אבנים

צעירים ערביים משולהבים ואלימים, בעידוד מבוגרים מסיתים, זורקים אבנים, חזיזים ובקבוקי תבערה לא רק על היהודים – המעטים – העולים להר, וכן על השוטרים המאבטחים אותם ושומרים על הסדר בהר, אלא הם מיידים אבנים כלפי כל מי שאיננו מוסלמי – תיירים מכל העולם – נוצרים, יפנים, סינים, הודים – כופרים בעיניהם ובתפיסת הדת שלהם – שמחללים את המקום הקדוש שלהם. שלהם בלבד.

לא כך בוותיקן. שם לא זורקים אבנים. מתחם הוותיקן, שהוא המרכז והבירה של מיליארד קתולים בעולם, ומעין מדינה עצמאית, שוכן בתוככי רומא, בירת איטליה, ומיליוני נוצרים מכל העולם באים להתפלל בקתדרלה המפוארת על שם פטרוס, ואנשים אחרים באים להתפעל משכיות החמדה אמנותיות המקשטות את הקירות והתקרות בציורים מדהימים ביופיים של ציירים גאונים, ואולמות הכנסיה מלאים פסלים וחפצי אמנות שאין דומה להם, ואיש אינו זורק אבן לעבר המבקרים.

אבנים וכלבים

בעיית יידוי אבנים – וכן בקבוקי תבערה, חזיזים וחפצים אחרים על כלי רכב של יהודים ועל חיילים ושוטרים במחסומים ובנקודות חיכוך, מהווה כאב-ראש לא קטן לממונים על הביטחון, הן בצה"ל, הן במשטרה, וכן במוסדות הביטחון השונים.

למרות ההחמרה של הוראות הפתיחה באש, דומה שלא תמיד הפקודות אכן מבוצעות, וחיילים ושוטרים מהססים לירות על ילדים ועל צעירים מיידי האבנים.

אולי כדאי להציב כלבים מאומנים במקומות רגישים במיוחד. הכלבים נושכים ופוצעים, אך אינם קטלניים כמו כדור רובה. כלבים אימתניים יכולים להוות אמצעי הרתעה יעיל כלפי זורקי אבנים בכלל וילדים בפרט. כדאי לנסות.

הפליטים באירופה

הלב נחמץ למראה אלפי האנשים המתנהלים בדרכי אירופה – פליטים מסוריה שסועת המלחמה, וכן מהגרי עבודה מארצות שונות, וסתם אנשים שהחליטו להגר ולחיות באירופה – לשיפור תנאי חייהם, ביטחון אישי, עבודה מפרנסת, חינוך לילדים, בריאות ורווחה וחיים חופשיים במשטר דמוקרטי.

אלה לא באים "לכבוש את אירופה מבפנים" ולהפוך אותה ליבשת מוסלמית-ערבית, כפי שמתכוונים – בחשאי ובגלוי – המהגרים המוסלמים הקודמים, שהיגרו לאירופה ב-20-30 השנים האחרונות.

בולט בקירבם היעדר זקֵנים מגודלי זקָנים, חדורי אמונה דתית, וכן נשים לבושות חיג'אב או עוטות רעלה על פניהן. עושה רושם שהמהגרים הצעירים הללו אינם דבקים באדיקות בדת האיסלם ולא איכפת להם לחיות ביבשת אירופה, הנוצרית ברובה.

ומי שעוד נעדר בנחיל המהגרים הזה, הם ערביי ישראל הפלשתינים. אם כל-כך רע להם כאן, במדינה הציונית הזאת – דיכוי, אפלייה, אי-שוויון וכדומה, מדוע אינם קמים ועוזבים את המדינה השנואה הזאת – שמבטיחה להם ביטוח לאומי, בריאות ברמה גבוהה, חינוך והשכלה, דמוקרטיה – ועוברים לחיות באירופה?

שאלה נדושה היא מדוע הפליטים מסוריה אינם זורמים לארצות ערב הקרובות והרחוקות – סעודיה, נסיכויות המפרץ, איראן, אפילו מצרים, לוב, מרוקו, תוניס ועוד.

כנראה שקיימת סלידה הדדית בין "האחים" לדת ולאומה [ולשבט] – אלה לא מוכנים לקלוט אותם ואלה לא רוצים להגר לשם. הם מעדיפים לחיות בגרמניה או באוסטריה, בארצות סקנדינוויה, ואפילו בשווייץ ובמונקו.

שיהיה להם לבריאות.

הצאר פוטין

 אילו הייתי [חס וחלילה] אזרח רוסיה, הייתי מתגאה בנשיא פוטין, שתוך זמן קצר יחסית השיב את מעמדה של רוסיה, המקוצצת עקב פרישת הארצות השכנות, שהיוו בעבר את ברית המועצות תחת המשטר הקומוניסטי.

לאחר התפוררות האימפריה, רוסיה היתה "על הפנים" מבחינה כלכלית, פיננסית, מינהלית, פוליטית וחברתית. עכשיו, בהנהגתו של הנשיא פוטין, רוסיה שבה להיות מעצמה [אם כי עדיין שנייה במעמדה לאחר ארה"ב] ובמיוחד כאשר פוטין המתוחכם, התקיף והנחוש הזה – עולה לאין שיעור על הנשיא האמריקני ההססן, הוותרן, ורוסיה חודרת למזרח התיכון, במיוחד לסוריה, בהקמת נמל צבאי רוסי בטרטוס, בסיס אווירי בלַאטַקיה, ובתמיכה כמעט מוחלטת בנשיא בשאר אסאד שכסאו מתנדנד, וכן בקשרים כלכליים, צבאיים ופוליטיים עם איראן, ובכלל הוא בוחש בקלחת הפוליטית בעולם כולו.

וזאת מלבד הכיבוש הצבאי של חצי-האי קרים וקרבות עקובים מדם בגבולה המזרחי עם אוקראינה השכנה, מתוך רצון לספח שטחים ממנה.

ולמרות מצבה הכלכלי הלא מזהיר של רוסיה, בכל-זאת העם הרוסי ברובו תומך בנשיא פוטין ורואה בו צאר מקובל ומוערך [וגם שתלטן, כמקובל על הצארים הרוסיים לאורך כל ההיסטוריה שלהם].

יחי אדוננו-נשיאנו המלך המושיע, הצאר ולאדימיר ולאדימירוביץ' פוטין!

* * *

נאום נתניהו ביום חמישי האחרון בעצרת הכללית של האו"ם

Do you know that Obama pulled Samantha Power and John Kerry out of the UN Auditorium right before Bibi's Speech.

If I had the chance, I would spit in his anti-Semitic Gay Face....

Watch the speech – one of the greatest UN Speeches of all time.

https://www.youtube.com/watch?t=26&v=sRqsPm8yV5Y

Errol Phillips

Anna Maria, Florida

אהוד: לדבריו הראשונים של ארול פיליפס האמריקאי לא מצאנו אישור ממקור אחר.

* * *

מתי דוד

הנאום האלטרנטיבי של מחנה השלום 

כל מתנגדיו של נתניהו בפוליטיקה ובתקשורת התאכזבו מנאומו, מאחר שלדעתם לא היתה בו שום בשורה אלא רק הפחדה. קבוצת הוגי דעות מדיניים של מחנה השלום הקרויה "פיתרון של חזון" הכינה טיוטה לנאום אלטרנטיבי לנאומו של נתניהו.

מדובר בנאום היסטורי פורץ דרך, שישנה את המזרח התיכון הסוער והמדמם. נאום של חזון ותקווה שיביא ביטחון, שויון ושלום. נאום שיהיה מעין "הצהרת בלפור" ישראלית למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של ישראל. את "הנאום ההיסטורי" האלטרנטיבי יישא ראש ממשלת השלום החדשה: 

"ממשלת השלום" של ישראל החדשה מכריזה על החלטתה להכיר במדינת פלסטין בגבולות 1967 ובירתה ירושלים. זאת בתוקף מחוייבותה להחלטות האומות המאוחדות, לחוקים הבינלאומיים, ועל בסיס אמונתה בעקרונות זכויות האדם, השוויון והשלום בין העמים.

בהמשך להכרזתה ההיסטורית, "ממשלת השלום" תודיע בקרוב על צעדים בוני אמון שיכללו:

הכרה בממשלת "האחדות והפיוס" בין החמאס לפתח.

הסדרת מעבר בטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית.

הסרת הסֶגר הימי והיבשתי על רצועת עזה.

ביטול מיידי של המחסומים והסמלים של הכיבוש.

הסרת החומות של גדרות הביטחון בכל האזורים.

הפסקה מיידית של בינוי והרחבת התנחלויות.

פינוי בשלבים של ההתנחלויות שמחוץ לגושים.

הקמת ועדת מומחים למציאת פיתרון הומאני לאיחוד משפחות.

מימון והפצה בחינם של עיתון "הארץ" במהדורה ערבית.

אין זו אגדה – אלא אזהרת סכנה מפני "חזון השלום" של השמאל הקיצוני, המאשים את ישראל כמדינה פאשיסטית "האשמה" בהיעדר השלום, שגורם לחוסר היציבות בכל המזרח התיכון.

* * *

אתם לא יודעים מי אשם בהתפרצות הטרור הפלסטיני

הגובֶה שוב קורבנות אדם יהודיים?

קיראו את עיתון "הארץ"

ביבי אשם!

רק הוא אשם

ולא שונאינו הפלסטינים

שאותם העיתון מצדיק

ולהם הוא מלקק את התחת

בעברית וגם באנגלית בפני כל העולם

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

3.10.15.

הכרתי אותו לפני למעלה מארבעים שנה. הוא היה אחד המרצים שלי במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב. יוצא דופן בין המורים והמתרגלים, אציל, רך, משכיל, ערבי – ד"ר סובחי אבו-גוש. אתמול ראיתיו יושב בפתח מסעדה, בכפר אבו-גוש כמובן, בוהה בעוברים ושבים, רכון על מקל, כבר בן למעלה מ-90. זיהיתיו מיד.

"סובחי אבו-גוש?" הפתעתי אותו.

חיוך נשפך על פניו הבהירות של הישיש, עיניו הכחולות נפתחו. כמה שמח שמישהו זיהה אותו, ועוד יותר כאשר הזכיר לו את המפגש ביניהם אי אז בשנות ה-70 של המאה הקודמת. ראיתי שהאיש מתרגש ולחלוחית עלתה בעיניו. מילמל כמה מילים לא ברורות. האמת – גם אני התרגשתי. סופר לי כי לאחר שסיים עבודתו באוניברסיטה, שימש ד"ר סובחי אבו-גוש במשך כשלושים שנה בתפקיד מנהל בתי הדיון השרעיים במשרד המשפטים.

כעבור שעה קלה, כאשר יצאנו מן המסעדה, הישיש האציל כבר לא ישב במקום שבו פגשתיו בכניסתי.

2.10.15.

אדוני הנשיא, בני עמם, עמם הארור.

האם זה לא ברור?

1.10.15

נכון שנמאס לכם לשמוע מגדעון לוי?

ובכן, גם לי. אבל מה לעשות והאוטו-אנטישמי הזה מתעלה על עצמו ממאמר למאמר. הבוקר, במאמר תחת הכותרת "פסול" (והכוונה לרוני אלשייך – בקרוב מפכ"ל), יצאו מעטו מילים גזעניות (שלא לומר יותר מכך) אלה:

"כשם שהתביעה לסימון מוצרים מההתנחלויות היא תביעה לגיטימית, שנועדה לאפשר מסחר הוגן, גם סימון מתנחלים היא תביעה לגיטימית שמיועדת לאפשר מינויים הוגנים..."

אני מניח, שבמאמרו הבא יפרט מר לוי למה כוונתו – שהמתנחלים יענדו טלאי צהוב, שיסמן את מוצאם לעין כל.

מה ההבדל בין עזמי בשארה לג'מאל זחאלקה? שהראשון נס מישראל ופועל נגדה מקטאר, והשני חי בישראל ופועל נגדה בכנסת, בהר הבית, ובכל מקום ללא מורא.

הח"כ המוטרף מרוב שנאתו למדינה שמשלמת לו את שכרו ביד נדיבה, כבר מזמן היה צריך להימצא מחוץ לגבולותיה לבלי שוב. הבה נדאג שג'מאל זחאלקה יתאחד בקטאר עם מורו ורבו עזמי בשארה, ובכך ניפטר גם מעונשו של מחולל מהומות זה.

30.9.15

בפרשת הקורס לדיני נזיקין באוניברסיטה העברית, נגרמו נזיקין קודם כל – ואך ורק – לאוניברסיטה. אולי פחות בגלל המבחן שעסק בשרה "שירי רגב" ובמפלגת "רק אנחנו", שחברי המרכז שלה "סולדים מתרבות ומהשכלה," כמו מתגובתה הנלוזה של האוניברסיטה, שניסתה להסביר: "המרצה בחר בשאלות היפוטטיות באופן היתולי."

אם זו התגובה, כי אז באמת ממש בושה למוסד הנחשב הזה.

28.9.15

הקשקשת נגד רוני אלשייך כבר החלה: אבוי, הוא שמן, בעל כרס, משופם, חובש כיפה, מתנחל בעברו, אב לשבעה, חסיד מודז'יץ...

הוא "לא מכוחותינו," לא משלנו...

זה שוטר, זה?... זה מפכ"ל, זה...?

ובכן, האליטות הנושנות, בעיקר אלה בתקשורת, יצטרכו להתרגל לשינויים שחלים בחברה הישראלית, וגם במשטרת ישראל.

25.9.15.

המוות של מוטי קירשנבאום הוא בלתי נתפס. מוות שמהדהד בכל בית ישראל. כי מוטי היה בן בית אצל כולנו. הוא היה מצליף – והעלה חיוך על פנינו. הוא היה דוקר – ודקירתו נעמה לנו. הוא היה שנון – ושנינותו המלווה בחיוך סרקסטי ריתקה אותנו אל המסך. הוא היה איש שמאל – ולא היה שמאלן שאהבנו כל כך. הוא היה ישראלי כל כך – והוא יחסר כל כך.

מה קרה לך, רונן ברגמן? להקדיש שלושה עמודים, והרבה מזמנך, לאיזה טיפוס הזוי, הולנדי מטורלל, משולי החברה האנושית, כדי להפיץ את משנתו ההזוייה הקוראת לחיסול ישראל? ירדת מן הפסים, רונן?

24.9.15.

אני צופה בחדשות ערוץ 2. עם כל הכבוד לפרשת הירש – הידיעה הראשית היתה צריכה להיות מותם של 700 איש בעלייה לרגל במכה. 700 איש ואישה היום ועוד 100 ויותר שניספו שם בשבוע שעבר בנפילת מנוף... אסונות חסרי תקדים! אני בטוח שבסעודיה ימשיכו מחר בחג׳, לעלות לרגל – כאילו כלום לא קרה.

23.9.15.

טירפוד מינויו של גל הירש למפכ"ל על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, מאשש את מה שנכתב אתמול ב"הארץ" בהקשר לעשרת המועמדים להחליף את ויינשטיין – ואני מצטט את העיתונאית רויטל תובל:

"אחד מחברי ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הבא, הסביר כי מלאכתו היא למעשה לאתר מי ראוי להיות האיש החזק במדינה. 'הוא מקום מס' 1. קודם יש את היועץ המשפטי לממשלה. אחריו הוא ראש הממשלה, בעצם הוא הסגן של היועץ המשפטי לממשלה."

פרשת גל הירש מעוררת בחילה, אבל קודם לכן מצביעה על חולשה. חולשת הדרג המבצע, שאינו יודע לבצע.

* * *

בלפור חקק על נעים עריידי

לחברות ולחברים שלום,

ביום שישי קיבלנו את הבשורה המרה על מותו של המשורר פרופ' נעים עריידי ז"ל, תושב הכפר מע'אר.

יו"ר האגודה הרצל חקק ישלח מכתב תנחומים בשם האגודה למשפחתו.

עריידי נולד וגדל בכפר מע'אר, למד בתיכון בחיפה. בוגר תואר ראשון במדע המדינה, בשפה העברית ובספרות השוואתית ותואר שני בספרות עברית וספרות השוואתית מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט, שהשלים באוניברסיטת בר-אילן, עסקה בחקר שירת אורי צבי גרינברג. כתב בעברית ובערבית, ספר שיריו הראשון "איך אפשר לאהוב" התפרסם בסוף שנת 1972 ועורר דיון בסוגיית הכתיבה בעברית. עריידי זכה בשנת 2008 בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. עבד כמורה בבית ספר יסודי במע'אר ובבית ספר מקיף אחווה, שימש מרצה לספרות עברית בשלוחת צפת של אוניברסיטת בר-אילן וכמרצה להוראה וספרות עברית השוואתית באוניברסיטת חיפה, שימש כדיקן האקדמי של המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל – חיפה. בנוסף, עריידי היה מרצה בחוג לספרות והומניסטיקה ופרופסור חבר במועצה האקדמית של גורדון – המכללה האקדמית לחינוך בחיפה.

* * *

אהוד בן עזר

מהטה, שומאן והתשיעית של בטהובן בפילהרמונית

קונצרט מוצ"ש הראשון של העונה נפתח כרגיל בנגינת התקווה כאשר כל הקהל עומד על רגליו וחלקו גם שר עם התזמורת את מילות ההימנון, בניצוחו של זובין מהטה. אלה הם מן הרגעים המרגשים ביותר של היותך ישראלי, מה עוד שימים אחדים קודם (בפתיחת העונה השלישית של האינתיפאדה) – נרצח זוג הורים לארבעה ילדים, ובערב זה ממש נרצחו עוד שני יהודים בעיר העתיקה בירושלים.

מהטה, בן-גילי, שנינו מגרדים את השמונים עוד מעט, והוא לא ניראה במיטבו. הוא צלע ונעזר במקל הליכה, וניצח בישיבה, שלא כהרגלו. הלוואי שיחזור לבריאות תקינה כי הוא סמל של הפילהרמונית ושל יותר מתקופה שלמה בתולדותיה.

הקונצרט נפתח בזוועה ששמה "מסע אל תום האלף", פואמה סימפונית מאת יוסף ברדנשווילי, יליד 1948. אינני יודע מי החליט שברדנשווילי מלחין, אבל זו היתה יללת חתולים מזי-רעב צורמת אוזניים שנמשכה כ-23 דקות, רועשות ברובן, ומיותרות, שבהן הקהל ישב בנימוס ואיש לא הפריע ולא צעק שהמלך ערום. זוועה. ממש זוועה. זוהי אחיזת אוזניים מוזיקאלית.

כמעיין מים חיים היה הקונצ'רטו בלה מינור לפסנתר ולתזמורת אופוס 54 של רוברט שומאן, שאותו ניגן הפסנתרן רודולף בוכבינדר. למרבה המזל ישבתי במקום שממנו יכולתי לראות את אצבעות-ידיו המלטפות את הקלידים במגע של קסם. נהדר. ממש נהדר. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות ותוגמל בהדרן של פנטזיה לפסנתר של רובט שומאן, יצירה וירטוראוזית שנוגנה גם היא ביד אמן מופלא. זה היה שיאו של הקונצרט.

בחלק השני נוגנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן עם המקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני. התזמורת, כמעט כרגיל, היתה במיטבה. מבין הסולנים בלט בעיקר הבאס הגרמני הבלונדי טוביאס קהרר, שקולו מילא להפליא את האולם, אם כי ייתכן שבפעם הראשונה ששר שגה כאשר נכנס לתפקיד מוקדם מדי.

המקהלה היתה בינונית. בייחוד צרמה שירת הנשים שנעדרה כל סממן של שירה שמיימית או מלאכית. הן צעקו. צרחו. כאילו הן לוחמות בקרב. ללא שום עידון. לא נוצרה אווירה קסומה כמו שצריך, בפרק הנהדר הזה של התשיעית. אולי גם האקוסטיקה של האולם המחודש תרמה לאכזבה. אם היינו שומעים במקומן את המקהלה הפילהרמונית מפראג היינו יכולים לשפוט מי אשם – האולם או הקולות האנושיים.

* * *

תקוה וינשטוק

בנק החקלאות יהפוך לבית דירות

בנק החקלאות ברחוב חשמונאים 83 הוא מבנה לשימור – הודיעה לא מכבר עיריית תל אביב. בנק החקלאות... לא רבים מהולכי הרגל העוברים באזור, וודאי לא אלה החולפים בו ברכב, יודעים כי הבית הגדול המוזנח והמזוהם בקרן הרחובות החשמונאים קרליבך – היה בנק, בנק  מאוד פטריוטי ישראלי.

הבנק הזה – הראשון וגם האחרון מסוגו – הוקם עם שפע כוונות טובות: להעניק לחקלאים מכל סוג אשראי לתקופות ארוכות מאוד – אפילו 15 שנה, בריבית נמוכה מאוד: 6 אחוז בסך הכל וללא כל עמלות. הלוואי על כולנו בנק כזה...

הוא נחנך באוגוסט 1956 במעמד ראש הממשלה דוד בן גוריון (בכהונתו השנייה) ושר החקלאות. הונו העצמי של הבנק היה 10.5 [מיליון?] ל"י – ההון העצמי הגדול ביותר של בנק בימים ההם. שותפים בבנק היו הממשלה, הסוכנות היהודית, הקיבוצים וגופי ציבור נוספים. למנהל הכללי מונה חיים הלפרין, פרופסור לכלכלה חקלאית, מנכ"ל המרכז החקלאי ואיש ציבור נודע. מרכז הבנק היה בתל אביב בלבד, ולא היו לו שום סניפים. אך פקידיו – 65 במיספר – הגיעו לכל חקלאי  ברחבי הארץ שביקש הלוואה.

גם בניין הבנק היה יחיד במינו. בשעתו נחשב למבנה ארכיטקטוני מפואר ביותר, מורכב יחסית. בנה אותו זוג האדריכלים הנודע שולמית ומיכאל נדלר, שהקים מיבנים צבוריים רבים, בין היתר את תיאטרון ירושלים. המיבנה השתרע על יותר מ-14 דונם, היו בו שני אגפים וחזיתו היתה קטומה, לא עגולה כמנהג הימים ההם.

מדרגות הכניסה לבניין היו רחבות ומרשימות. החזית התבססה על מסך זכוכית מחולק על ידי קורות ועמודים של  בטון חשוף. בבטון הוטבעו דוגמאות של שיבולים, כיאה לחקלאות. עבודות הקישוט הופקדו בידי אמנים בעלי שם כאהרון כהנא, יחיאל שמי, שרגא וייל וג'ון בייל. לבניין היו ארבע קומות. האדריכלים ביקשו להקים קומה נוספת אולם העירייה סירבה: הגובה המקסימלי של הבתים בתל אביב היה אז ארבע קומות בלבד.

הבנק הוקם בגוש שיועד למסחר ולתעשייה, הגוש היה על אדמות שרונה לשעבר, באחד המבואות המזרחיים  לעיר. המסחר והתעשייה כאן עדיין היו בשלבי התהוות אבל כבר ניצבו בו כמה אתרים יסודיים, כולם בסימן של ראשוניות. כבר הוקם השוק הסיטונאי של תל אביב, שהיה הגדול בארץ – הוא השתרע על שישים דונם, ומהרמפות שלו נשלחה התוצרת – ירקות, פירות, ביצים וכדומה – לרחבי ישראל עד אילת.

היתה תחנת דלק, הראשונה והיחידה בארץ ובכל המזרח התיכון שלה חנייה תת קרקעית ל-150 מכוניות. והיה כמובן בית מעריב, אז העיתון הנפוץ ביותר במדינה, שכלל גם את הדפוס ומחסן הנייר, ותיעד בין היתר את כל חידושי האזור. בשבוע שבו הונחה אבן הפינה לבנק החקלאות הוכרז גם על הקמת לשכת המסחר של תל אביב והובעה התקווה שהבנק יעניק עידוד למסחר. הרחוב נקרא אז "רחוב תוצרת הארץ", בהתאם ליעודו.

לצד הבניינים הגדולים והראשוניים היה הרחוב מלא חללים ריקים ומראהו היה שונה מאוד מהמראה הנוכחי. לא היה הדואר וגם לא הסינמטק. בתי העסק, המזללות ובתי הקפה הממלאים אותו כיום בצפיפות, היו מתי מעט, וה"קרחות" ברחוב היו רבות מהשטחים הבנויים ועדיין שרד בו צריף רעוע זכר לימים שזה היה הקצה המזרחי של העיר. אפילו שם הרחוב היה שונה – כיאה ליעודו נקרא "רחוב תוצרת הארץ". רק בשנת 1956, אחרי שנפטר מייסד ועורך "מעריב", העיתונאי שאין שני לו ד"ר עזריאל קרליבך – שונה השם לרחוב קרליבך – באותם ימים עדיין מותר היה להחליף שמות של רחובות בתל אביב. "תוצרת הארץ" עבר לנחלת יצחק.

הכול היה חדש ומלא תקוות. אבל לא כל מה שהוקם צלח. ודאי לא צלח הבנק לחקלאות. כוונות טובות לחוד וריאליה לחוד. המוני חקלאים מהמגזר הפרטי והצבורי וגם הערבי, נהרו לבנק לבקש הלואה, אך רק מעטים חזרו אליו לפרוע את החוב. חובות החקלאים לבנק הגיעו למיליונים רבים, וכבר בתחילת שנות השמונים הגבילה הממשלה את מרחב פעילותו של הבנק לחקלאות ושקלה לסוגרו. גם ההשקעות של החברה-הבת של הבנק בצנורות ישראל, בחברת עלי טבק ואפילן בספינות דיג ובהוצאת האינציקלופדיה לחקלאות – לא זכו להצלחה. במשבר הקיבוצים ב-1993 כבר היה הבנק שקוע בהפסד של 900 מיליון ש"ח וב-2005 בוטל רשיונו והוא שבק חיים לכל חי ומאז אין עוד שום בנק חקלאות. ובקושי יש חקלאים...

מזה עשור עומד בניין הבנק כמין חורבה עלובה בלב אחד המרכזים המסחריים של העיר. קירותיו מכוסים גרפיטי וחצרו הפנימית שלו משמשת כמזבלה.

ב-2009 נרכש האתר בידי איש העסקים ג'ורג' חורש. חורש הוא בעליו של יוניון מוטורס, יבואני טויוטה, של חברת הביגוד אֵייץ אנד או ושלל חברות אחרות. תמורת 28.5 מיליון שקל ורכש את האתר בכוונה להקים עליו מגדל דירות ומלון. כבר היה לבניין צו הריסה  אבל העירייה  חזרה בה לפתע, ביטלה את צו ההריסה והכריזה כי הבית נועד לשימור – יותר מדי מבנים בעלי ערך ארכיטקטוני כבר נהרסו בעיר הזאת. המעטפת החיצונית של הבית וכן אולם הכניסה וחדרי המדרגות יישארו כמות שהם. הכניסה תהיה במקומה הקודם, כמקודם, אך בפנים צפוי מהפך: לפי התוכנית החדשה יתרומם הבניין לשש קומות – קומת הקרקע, 800 מטר, תשמש לתצוגת מכוניות היוקרה לקסוס מבית טויוטה, שמייבא חורש, ובקומות העליונות תהיינה 53 יחידות דיור: 36 דירות קטנות בגודל של 35-45 מטר מרובע וארבע דירות גדולות בנות 90-120 מטר. כמו כן יהיה במקום חניון תת-קרקעי בן ארבע קומות ל-36 מכוניות. החצר הפנימית תהיה נגישה לקהל.

עבודות השקום של הבנק כבר החלו ועתה משתנה מראה האזור. הבניינים הגדולים של פעם כבר אינם או שייעודם השתנה. השוק הסיטונאי כבר נהרס וישמש אזור מגורים. גשר הנשרים – גשר מעריב – נהרס אף הוא ובמקומו תעבור הרכבת הקלה, ובית מעריב כבר נראה כגרוטאה. כל הגדול הישן הזה הולך לעולמו. הסתיימה תקופה ואחרת באה במקומה. חיים חדשים מתחילים באזור.

גולדות

ברחוב אבן גבירול סמוך לכיכר רבין קיימת מזה חודשים מיספר סנדוויצ'ייה בשם  "גולדות". ("סנדוויצ'ייה" מלשון סנדוויץ'. אם נקרא למקום כריכייה מלשון כריך, יתקבל משהו שונה לחלוטין).

"גולדות" מעלה מיד אסוציאציה עם גולדה מאיר אבל מה לה ולכריכים? ה"מטבחון" המפורסם שלה לא התפרסם בכריכים דווקא. ומה פרוש "גולדות" בלשון רבים? כמה ראשי ממשלה נשיים בשם גולדה היו לנו?

למקום גם כותרת-מישנה: "מהפכת הנקניק החברתי." זאת כנראה בגלל המחירים הזולים הרשומים כאן באותיות קידוש לבנה: טוסט נקניק עם רטבים – 10 ש"ח. טוסט טבעוני – יש גם דבר כזה, נקניק בלי נקניק – 10 שקל. טוסט סיטן (מין נקניק) 10 שקל. ומוצע גם טוסט שוקולד עם תוספות 10 ש"ח וכן הלאה וכן הלאה. אין כריך שמחירו עולה על 10 ש"ח. לעומת זאת יש כריכונים בחצי המחיר – 5 ש"ח, למשל נקניקיה מתגלגלת (חתוכה לנתחים) עם תוספות. כרזה גדולה מעידה שהכל כשר.

כל האתר הזה גודלו זרת אך יש בו שלטים והודעות שימלאו מרכול שלם. "התחזית?  אצלנו  תמיד לוהט." "בחר טוסט ותפנק את עצמך!" "גולדות מחזקות את חיילי ישראל!"

נראה שמייסדי המקום מלאים רעיונות, ממש אמני יח"צנות. גם הזבנים, בחורים צעירים, הם אתרי פרסומת מהלכים. סינוריהם מלאים כתובות. נוסף לכתובות הצמידו כאן ארון של דברי סדקית, חוטים וכדומה, עם  כתובות: "כל מה שתפור עליך" ו"אין החזרת מחטים..."

הגימיק של המקום: כל מי שקונה כריך ומוסיף תרומה של עשרה שקלים מקבל דיסקית הנתלית על וו מיוחד. חייל שבא לכאן ומוצא למזלו דיסקית תלויה יכול להגישה לקופה ולקבל תמורתה כריך חינם לפי בחירתו.

"בחר נקניק ושלם רק גולדה!" "בחר טוסט, שלם לקופסא, קבל דיסקית" נאמר כאן. וכן "חייל התפנק בדיסקית!"

טוב לחייל, טוב לסנדוויצ'ייה ועושה טוב על הלב גם לתורם: בסכום פעוט הוא משמח לב-ובטן של חייל.

על הדיסקית מצוייר זוג נעליים מגושמות שנקרא בשעתו "נעלי גולדה". למה דווקא נעלי גולדה ובכלל מה הקשר בין שלל כריכי הנקניקיות לראש הממשלה לשעבר?

הקשר הוא המחיר. כריך עולה כאן עשרה שקלים – ועשרה שקלים היו ערכו של שטר כסף של פעם שעליו דיוקן גולדה מאיר.

המכון של אלה

רחוב אבן גבירול בין מרמורק לרוזנבאום – סביבת מגורי – רווי במספרות. מספרות לנשים, לגברים, לכלבים... גם חנויות לצרכי ספרות. רק  המזללות באזור עולות במיספרן על המספרות. אך בעוד שהמזללות משתרעות מימינו וגם משמאלו של אבן גבירול, המספרות ממוקמות משום מה רק במיספרים האי זוגיים. בזוגיים אין להן זכר.

ועם כל השפע הזה והתחרות הקשה, עדיין נפתחות כאן מספרות חדשות. כנראה מתוך הנחה שאם הוותיקות מחזיקות מעמד ואינן נסגרות, גם לחדשות תהיה פרנסה. ויש גם חידושים בשטח.

לאחרונה גיליתי אתר שהוא מספרה לכל דבר – מניקור, פדיקור, צביעת גבות והדבקת ריסים, כל מה שמוציא כספים מהמין החלש – אבל ספרית אין בו. חדש בתעשיית היופי אצלנו: טיפולים לחוד – ומספרה לחוד. בענייני הראש, מחפיפה עד צביעה, הולכים לספרית הקבועה. לכל היתר – לכאן.

המקום מבהיק מלובן ומדפיו העמוסים בקבוקונים של לק לציפורניים מעניקים לו צבע. במקום בולט, לוח מחירים התואמים לאזור: מניקור 50 שקל, פדיקור 110 שקל וכדומה, עם צ'ופרים קטנים – מניקור ופדיקור יחד – 150 שקל. הדירה פצפונת אך מחולקת כהלכה. בחדר הכניסה שני כיסאות לפדיקור וכאן גם המשרד ונרשמים התורים. ויש תא למריטות שיער למיניהן וחדר קטנטן לשעווה. ממלכה מיניאטורית.

משהו חדש. ננסה, אמרתי בליבי והתרווחתי בכס הפדיקור. אצבעות הרגליים טופלו כהלכה אך  ללא כאבים. אך גם ללא צבע.

"נצבע רק בלק שתביאי מהבית," אמרה הפדיקוריסטית, "יש לך פטריות ואת תדביקי קליינטיות."

גם ניקוי כלי העבודה משך את תשומת ליבי. המספריים, הפצירות ושאר כלי המשחית הוכנסו לקערה וחוטאו, גם את זה לא ראיתי במקומות אחרים.

מסתבר שהמקום מתנהל בידי שתי אחיות, אלה ולודמילה, ילידות בוכרה. הרבה בוכריות עובדות במספרות בעיר וחלקן הניכר מתגוררות – לפחות עד לחתונה – בשכונת שפירא. זו כנראה שכונת הבוכרים של תל אביב. בעלת המקום היא האחות הצעירה והמכון נקרא על שמה  "מכון אלה". לודמילה הינה על תקן של שכירה. הן עלו לארץ עם הורים, אחים ואחיות בעלייה הגדולה מרוסיה. שתיהן נישאו לבוכרים וילדו ילדים אך אלה שאפה לעבוד מחוץ לבית. לחמה וחמותה היו בשעתו מרכול קטן סמוך לאבן גבירול. הם סגרו אותו ואלה חשבה שהמקום יתאים לסלון ליופי מהסוג החדש.

"גם לאימא היה סלון ליופי בטשקנט," היא אומרת. "סלון לא פחות יפה מהסלון שלנו כאן."

* * *

אוריה באר

להרביץ ולעצור

כמה אנשים בגיל העמידה, בתחילת שנות הארבעים, חייכו השבוע בביטול כשקראו על חיבוטי הבטן של הממשלה איך להגיב נגד מיידי בקבוקי התבערה והאבנים בשטחים. הם היו פקודיו של בני, קצין במג"ב לפני כעשרים שנה. הם כיום אבות לילדים, בעלי עסקים, או פקידי ממשלה. הם פרשו מן השירות, אך בשעתו מילאו כהלכה את תפקידם. ועוד איך מילאו.

הם מתקשים להבין ראש ממשלה אובד עצות, ממשלה מתחבטת, יועץ משפטי מבולבל ופיקוד שאינו יודע להחליט. הפיתרון הוא לדעתם פשוט. לא, לא יריות. לא רימוני הלם, ולא הריגת המתפרעים. אלא פשוט ביותר: מכות, ואפילו מכות רצח ומעצרים. הם ניסו זאת באיתיפאדה השנייה, ובהצלחה רבה.

שלושה מהם, פקודיו של בְּנִי, הצטיינו בכך: יוסי, בחור ממוצא קווקזי, שהיה סמל המחלקה. פדי, בחור אתיופי שהיה דומני רב סמל המחלקה, ואמין, שהיה קצין דרוזי בדרגת מפקח משנה, סגנו של בני.

לכל אחד מהם היו שיטות משלו. יוסי, היה מסתער על  משליכי האבנים, מטיל אותם לקרקע, שולף חגורה מוכנה ומכה. מה זה מכה. מכות חזקות. מכות בגב, בישבן, ברגליים. כמעט מכות רצח. אחר כך היה משליך את הפורע לגיפ. ומחכה לפורע הבא.

פדי היה האורב. הוא היה מסוגל  לארוב לפורע חוק, משליך אבנים, שעה ארוכה, עד שיופיע עם הבקת"ב. הוא היה אורב בפינה אפלה, ופתאום מגיח ומכה באלה שלו עד זוב דם ואומר לפרחח: "עכשיו ברח. אבל אם עוד פעם תופיע, תחטוף ישר בראש. ואני לא אחראי למה שיהיה."

אמין הדרוזי היה בעל כושר ריצה בלתי רגילה. הוא היה מסוגל לרוץ מאות מטרים אחרי הבריון, לרתק אותו לרצפה, להכות אותו מכות חזקות בכל חלקי הגוף, ואחר כך לדרוש מהפרחח להבטיח שלא ישתתף יותר בפרחחות הזו. והוא קיבל את ההבטחות.

התוצאות היו בהתאם: הגזרה בה הם פעלו ושלטו, היתה בין השקטות ביותר באזור. נדמה לי גזרת בית לחם. הפרחחים הפלשתינאים למדו שפה, ועם שוטרים נוקשים  שכאלה, אין  לעשות חוכמות. אין התייפיפות ומליצות, יש רק עונשים ומכות.

אצל שוטרי אותה פלוגה לא היה יכול היה לקרות שאם חוצפנית, מלווה בילדה בת עשר חצופה וערמומית, ימשכו בשערתיו של חייל גולני או צנחנים, ויתגרו בו ללא הרף. אם זה היה קורה אצלם, הילדה היתה מיניה וביה חוטפת סטירה ומורחקת מהמקום, בלי גינונים של טקס ועל אף המצלמות. האם היתה נדחפת לגיפ ונעצרת. וכל יתר המלווים אחריהם: ישר לקלבוש.

השבוע הם מיעטו לדבר. הם רק חייכו בביטול חיוך עגום והניפו ידיים בשמץ בוז. לא, אצלם זה לא היה קורה. משהו חמור השתבש כאן במשך השנים. וחבל.

* * *

5 דברים שאותם אין התקשורת המערבית מגלה

על אודות משבר הגירת הפליטים לאירופה

https://youtu.be/UkIocH91j0w

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

31.

אִם אֶהְיֶה יוֹתֵר מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים

סַנְטִימֶטֶר

בְּלִי פִּצְעֵי בַּגְרוּת

תִּסְרֹקֶת הוֹלֶמֶת

וְאַנְגְּלִית טוֹבָה –

יֵשׁ לִי סִכּוּי

לְהִתְקַבֵּל בְּתוֹר דַּיֶּלֶת –

וְלֹא אֶהְיֶה סְתָם

גַּמָּדָה

פֻּמְפִּיָּה

מַטְאֲטֵא

עִבְרִיָּה.

32.

מַה שֶּׁאֲנִי עוֹזֵב בְּגִיל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה

אָשׁוּב אֵלָיו בְּגִיל חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ

כְּשֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מֵהַמִּלוּאִים

סוֹפִית –

רַק אָז אַתְחִיל לִחְיוֹת

אִם לֹא אָמוּת

וְלֹא אֶפְשֹׁט אֶת הָרֶגֶל

וְהָרֶגֶל לֹא תִּקָּטַע –

אֶלָּא תַּעֲמֹד לִי

כְּשֵׁם שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִי

עַתָּה –

וַאֲהוּבָתִי עֲדַיִין תְּחַכֶּה לִי

בְּבֵיתָהּ.

33.

יֵשׁ לִי אָח

קָטָן וְאַכְזָר

אֶת חַיַּי הוּא הוֹרֵס

מַה לַּעֲשׂוֹת?

אִם יְגַלּוּ מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי כָּאן –

יַרְבִּיצוּ לִי מַכּוֹת

וַאֲפִלּוּ אִם לֹא

יַגִּידוּ שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה

בַּכֹּל –

34.

שָׁלֹש שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֶׁבע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּמַה זֶּה שָׁוֶה לִי אִם עוֹד

עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית

בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –

35.

לִהְיוֹת זְרוּקָה לְכָל רוּחַ

עֲרֵמַת סְמַרְטוּטִים חוֹגֶגֶת

מִשּׁוּק הַפִּשְׁפֵּשִׁים –

יְחֵפָה, שְׁחוֹרַת סוּלְיַת הָרֶגֶל

חָזֶה חָפְשִׁי –

פְּנֵי מָדוֹנָה לְבָנוֹת

מִתְרַחֶצֶת פַּעַם בְּשָׁבוּעַ –

עֲקֵבוֹת שֶׁל שְׁתֵּי גְּרִידוֹת בְּגוּף נָשִׁי

וּמְשַׁגֵּעַ –

שֵׂעָר שָׁחֹר, עָבֹת

קוֹטֶפֶת לְבָבוֹת

וּמְפוֹצֶצֶת רָאשִׁים –

וְלֹא זוֹכָה לְרֶגַע

בַּשֶּׁקֶט הַנַּפְשִׁי.

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

יואל נץ

שנאת חינם

אבא שלי, נוחו עדן,

ורבים וטובים מחבריו, בני דורו

שנאו עד מאוד את זאב ז'בוטינסקי;

לפני שנים רבות,

ידידיי ואני ממפ"מ והשומר הצעיר

תיעבנו את דוד בן גוריון

על כי פֵּרַק את הפלמ"ח,

וגם לגלגנו עד בוש על "פוליצ'קה";

חבריי ואני, לעת נעורינו הרחוקים,

שנאנו עד מוות את מנחם בגין;

השנאה העזה ליצחק רבין

העבירה על דעתו פושע עלוב ומתועב

אשר אף לחץ, אבוי, על הדק האקדח;

אך דומני שאין עוד שנאה,

כמו השנאה היוקדת

בליבם של רבים מחבריי,

כלפי בנימין נתניהו,

וכמו תיעובם הפתולוגי כלפי שרה רעייתו.

והנה, ראו זה פלא:

הכול מאוחדים בדעה ולית מאן דפליג:

שמותיהם של

ז'בוטינסקי, בן גוריון, בגין ורבין

חרותים בגאון ובלא עוררין

על אבני הכותרת של הפנתיאון הלאומי,

והיה עקוב השנאה למישור ההערצה...

הנה ימים באים, ובעוד עשור או שניים –

ראֹה תראו, כי

יתוֹסף אל שורת כותרות הפנתיאון

גם שמו של בנימין נתניהו.

אני לא אהיה עוד בסביבה

להגיד: "אמרתי לכם!..."

הלוואי ומגלה היה מי את אוזניי

שמו של המנהיג

אשר אותו ישנאו ילדיי ונכדיי...

* * *

יוסי גודארד

סוף סוף תכנית הרדיו "מרדף" עולה ליוטיוב

לחצו על הקישור ותיכנסו אליה

אני מבטיח לכל מי שיאזין לה חווייה מרתקת ומטלטלת. מתוך העיתונות לאחר שידור "מרדף" בשנת 1965, לאחר שנים שבהם נגנזה ונאסרה לשידור.

פנחס שדה (ידיעות אחרונות): לא נזדמן לי אף פעם ברדיו לשמוע סיפור מרתק ומוגש בצורה מעולה כמו המסמך ההיסטורי הזה.

יהונתן גורל (הבוקר): מותחת יותר מכל תוכניות המתח.

משה דור (מעריב): זמן רב לא אירע לי להאזין לתוכנית רדיו מתוך ריתוק ועניין כאלה.

יוסף שביט (ידיעות): זו אחת מן התוכניות הדוקומנטריות המעולות ששמעתי מעודי.

מיכאל קשיב (חרות): מישדר יוצא דופן. נוסף על האיכויות הרדיופוניות הגבוהות הוא כולל האשמה נוראה ברצח אח.

הדה בושס (הארץ): מרדף הוא תסכית דוקומנטרי מצויין מרשים ומזעזע. אולי הטוב שבתוכניות קול ישראל.

אורה ארדון (מעריב): זה היה מישדר למופת. הוא ראוי לשמירה בארכיון כדי שיוצג שוב ושוב כדרך שנוהגים בסרטים קלסיים וביצירות מופת אחרות.

https://youtu.be/HSkFwefXiDs

* * *

יהודה דרורי

1. המצלמה היא כלי נשק פלסטיני!

לאחר שחזיתי שוב ושוב בטלוויזיה בתקרית בו פטרול של חיילינו בשטח תקף צוות צילום שעקב אחריו, ושבר את מצלמותיהם, נפל לי האסימון – המצלמה היא כלי נשק! – לחיילים בפטרול היו משימות לבצע, והעוקבים אחריהם עם המצלמות באו לחכות להיתקלות כלשהי  כדי ל"תעד" ברשעות מכוונת את התנהגות החיילים – ולהכפישם – לא חשוב מה הם יעשו...

"צלמים" אלו נשכרו על-ידי רשות אוייבת כדי להגביל את צה"ל, לפגוע במדינת ישראל ולפגוע בנו בתעמולתם! הבנתם? ה"צלמים" הפכו בעצם להיות חלק מכוח האוייב, ומצלמותיהם הן נשקם!

על צה"ל לשנות הוראותיו בנושא – ומיד! כל יפי הנפש שבשמאל לא יוכלו לשכנע אותי שהדברים הנאמרים פה, עניין להם עם הגבלת חופש התקשורת וחופש הביטוי – כי אנחנו נמצאים במלחמה מתמשכת, והעוקבים-הצלמים אינם סתם עיתונאים זרים תמימים אלא כאלה שקיבלו כסף (ומידע מודיעיני מהאוייב) להיכן לבוא, ומה לצלם, ואיך לצלם.

2. לא מחזירים גופת טרוריסט לשולחיו

אנשי הביטחון שלנו קיבלו סוף, סוף היתר לירות בטרוריסטים שפוגעים בנו (או שמנסים לפגוע), לפעמים אנחנו מצליחים להרוג נבל או שניים וחושבים שהעניין מחוסל. אבל לא כך, אנחנו מחזירים את גופת ה"שהיד" למשפחתו, ואז הרשות הפלשתינית דואגת ללוויית ענק אלימה ומלאת הסתה והמשפחה מקימה אוהל אבלים להתפאר בדוגמה שנתן בנם ה"שהיד" –  זה שלרוב הרג יהודים חפים מפשע...

דבר זה חייב להיפסק ומיד!

ראשית, אסור לנו לתת את הגופה לאלו שחינכו את בנם לרצח.

שנית, עלינו למנוע את החגיגה הטרוריסטית לכבוד מותו. כמו בעבר, עלינו, לקבור אותו בבית קברות המאותר במקום סודי – ואולי אפילו להשתמש בגופה בשעת הצורך כקלף מיקוח כמו שהם נוהגים לעשות.

מתי נשתחרר מהליברליות ההומנית המשפטית המטופשת ונפעל בנושא זה כמו שצריך.

* * *

המאוננת בעקֵבהּ

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ירדתי לים עם חבֵרָה

וישבתי בחבורה של בנות

בשיכול רגליים יחפות

במכנסיים קצרים

כי אני מאוד גמישה

דיברנו ארוכות

פתאום אני מרגישה

משהו גדול

נוגע בכּוּס שלי

ומשפשפו

ומשפשפו

רציתי לצעוק

אבל לא תאמינו

זה היה העקב השמאלי

שלא חדל לשפשף אותי

עוד ועוד

עוד ועוד

מבעד למכנסיי הקצרים

ובעוד כולנו מדברות

וגם אני מדברת כרגיל

בשיכול רגליים יחפות

בחור הלוהט שלי

קיבלתי תותח של אורגזמה עצמית

ללא צורך בשום בחורים

* * *

חיל ההנדסה. 42 שנה למלחמת יום הכיפורים. סרטון תיעודי מרגש על צליחת תעלת סואץ לאפריקה. על תמסחים, דוברות, גשר הגלילים ומפתחו דוד לסקוב, ועוד ועל לוחמי השריון שגררו ואיבטחו ולחמו לטיהור הצירים טרטור ועכביש והחצר.

https://youtu.be/p0MJCn_Dugo

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 27

בלילה שלפני חג-הפסח בא אל אורית'לה בחצי-חלום לחדרה איש גזור כמו מקרטון-לבן ובו חורים ונקודות וכתמים חומים ערוכים בשורות, עמד לו קצת ופיו פצה:

"אני איש-מצה."

"נעים מאוד. שמי אורית'לה." רצתה ללחוץ את ידו, אך זה נחרד ואמר, "לא, לא, אל תיגעי בי כי אני אתפורר."

"מה פתאום?"

"אני מצה."

"אז מה אתה עושה בכל שאר ימות השנה?"

"אני חי רק מפסח לפסח. לי זה מספיק. כי אני צדיק."

"פעם ראשונה אני שומעת שמצה משביעה כל כך מפסח לפסח."

"אוֹהוֹהוֹ," אמר הצדיק איש-מצה וחיזק את מכנסיו העשויים נייר-עטיפה חום של חבילות-מצה. "שכחת, כבר שכחת. רק תתחילי לאכול מצות ומיד תראי כמה זה יבש וסותם לך את הגרון וממלא את הבטן כמו גוש-בטון!"

"אז מה זה טוב?"

"מי זה אמר לך שזה טוב? מצות זה לא בשביל שיהיה לך טעים ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי כמה סבלו בני-ישראל כשהיו צריכים לצאת מהר ממצרים, אחרי שבנו את פיתום ורעמסס והמעוזים בארץ-גושן ושדות התעופה בסיני – "

"אני באמת לא אוהבת מצות," אמרה אורית'לה. "אני אוהבת לחם. לחמניות. פיתות. ביגאלאך. קְרֵֶמְפַּאלַאך וטלא-פלא, וכך גם האח הקטן שלי – "

איש-מצה התחיל לחרוק.

"ולפני פסח אימא שמה לחם בפריזר, ואבא אמר שיסע ליפו להביא פיתות טריות, מהמצרים, סליחה, מהערבים – "

"די! די!" צעק איש-מצה והידק את הכיפה של נייר-העטיפה החוּם על ראשו. "אני לא רוצה אפילו לשמוע! מעשים נוראים שכאלה מקלקלים את חג-הפסח!"

"מה זה נורא כל-כך," אמרה אורית'לה. "הלא כמעט כל האנשים שאנחנו מכירים עושים כך. ובכלל, אנחנו לא דַתִים. אני אפילו לא בטוחה אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים  "

"תתביישי לך לדבר ככה, ילדת-חמץ! מה שאת לא בטוחה – אל תשאלי. חכי שיגידו לך. וחוץ מזה, דתיים תגיד, לא דַתִים."

"אני לא מבינה בדיוק מה שאתה אומר, אבל אני יכולה רק להגיד לך ממה שגם אבא שלי אומר, שהוא לא כל-כך בטוח אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים, סליחה אם אני לא מתבלבלת, אם אתה מבין מה שאני לא – "

"אז אני רוצה להגיד לך, ילדה, שאבא שלך טיפש! ואתם יהודים לא-טובים. ולכן אני מבקר בבתים, לפני חג-הפסח, להזהיר ולעורר שתשובו להיות יהודים אמיתיים ותדליקו נרות וגם חנוכיות – "

"שמע, שלא תדבר כך על אבא שלי!" התרגזה אורית'לה.

"איזה מין יהודייה את, שאוכלת לחם בפסח ולא מפחדת מאלוהים ועוד מתגאה בזה!" התרגז איש-מצה הצדיק, "לפחות תשתקי ואל תספרי על כל החטאים שלך!"

"לאלוהים-דַתִים באמת איכפת מאוד אם אני אוכלת לחם או מצה בפסח! כבר אין לו דברים יותר חשובים בעולם? יותר טוב שהיה דואג שלא אקפוץ מהמרפסת ושיתקנו מהר את הרגל הצולעת ושלא ירצחו ילדים קטנים באוטובוס על יד הקאנטרי-קלאב ושלא יהיה עוצר ברמת-אביב ושהמחבלים לא יסתובבו עם אַר.פִּי.גִ'י-מִים בשביל לתקוע פצצות בילדים ושיתפוצצו כל הסירות שלהם בים ושיתנו יותר טלא-פלא בטלוויזיה, וגם קִשקשתא, ושאימא שלי לא תגיד כל היום שהיא הולכת למות ושלא תתגרש מאבא – " התחילה אורית'לה בוכה, "למה יש לי אימא כזאתִי? מחורבנת, דפוקה על כל השכל שלה – "

אבל איש-מצה לא התרשם כלל מדבריה. "את ילדה חצופה!" אמר. "הייתי נותן לך סטירת-לחי אם לא הייתי חושש שהיד שלי תתפורר. את רוצה לתת עצות איך לנהל את העולם? אם נתפוס אותך אוכלת חמץ בפסח אז נעביר אותך לקבוצה-של-הרעים ואם תשכחי את הקושיות לא תקבלי דמי-חנוכה, ואם תיסעי בשבת לים אז יִרוּ עלייך המחבלים, ואם תשרפרפי על השרפרף של אליהו-הנביא אז ישרפרפו לך את המוח בנרות הללו קודש הם!"

"אני לא מבינה בדיוק כל מה שאתה אומר, אבל אני רוצה להגיד לך שאתה בכלל לא מוצא חן בעיניי!"

"מי אמר שאני צריך למצוא חן בעינייך? מצות בפסח זה לא בשביל שיהיה לילדים חג טוב ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי – "

"הי שמע," נזכרה אורית'לה, "קניידאלאך אני דווקא אוהבת! – אולי זה יכול לעזור לי בגלל שאני לא אוהבת מצות ולא יודעת אם יש אלוהים-שלי-רציתי-שתדע – סליחה אם אני לא מתבלבלת – כמו שהאח שלי יובלי שר, יַעַנִי!"

"לא." התעקש איש-מצה.

"את ילדת-חמץ, פסח זה בכלל לא בשבילך! וגם לא הטלוויזיה – "

"תיכף אני אראה לְךָ מה זה בשבילי ומה זה לא בשבילֵךְ! אני אוהבת קניידאלאך, קניידאלאך, קניידאלאך-קרמפּאלאך-וגריבֶנֶז של סבתא!" – התרגזה אורית'לה וקמה ממיטתה כשהיא מניפה ידה –  פְ רַ ר סְ ס ק ק!!! – ומפוררת על נקלה את איש-מצה. אבל פתאום התעוררה והינה ידה מכה באוויר ואין מולה שום איש-מצה, ורק מן המיטבח נשמע קול מים זורמים והזזת-סירים וריח נפלא של מרק-עוף ממלא את הבית.

חזרה אורית'לה ונרדמה ובחלומה באו אליה הרבה ילדים עגלגלים ונחמדים כמו קניידאלאך ושיחקו איתה בכדור ובג'ולים ובכל מיני דברים עגולים ורכים. וכולם אוכלים גריבנז וגִ'יבַנֶז ופוֹנצְ'קֶס והֶלְזַאלַאך וקְרֵמְפַּאלַאך עם יוֹך ושותים פטל עם קִשְׁקַשְׁתַא ורואים את החדשות בטלוויזיה עם כרמית גיא עד מאוחר בלילה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: את הרומאן התל-אביבי "השקט הנפשי" התחלתי לכתוב בשנת 1976, לפני 40 שנה, סיימתי ב-1978 והוא יצא לאור ב-1979 בהוצאת זמורה ביתן מודן, אחד הרומאנים העבריים המקוריים הראשונים שיצאו לאור אצלם. עד אז הם התרכזו ברומאנים מתורגמים כמו "פחד גבהים". כעת אני מסיים את הקלדתו של הרומאן לשם הפרסום בהמשכים במכתב העיתי, והוא נראה לי עדיין אקטואלי ואולי אפילו "ירוק לעד". ממש חייתי אותו מחדש למרות שהוא לא סיפור חיי. לאחר שאסיים את ההקלדה אעמיד את הרומאן לקריאה חינם באמצעות משלוח קובץ וורד עברי באינטרנט. אבל משום מה מדגדג לי באצבעות להוציא אותו מחדש גם בתור ספר מודפס. טרם החלטתי. 

* תנו לי להבין: אם אבו מאזן אכן יקיים את איומו ו״יחזיר את מפתחות״ הרשות, יורידו אז את הדגל מהתורן? ומה יהיה על מזכ״ל האו״ם המחייך? הוא יהיה שם כשזה יקרה?

מרק הסנר

* שלום אדוני העורך, הערה למה שהתפרסם בעיתון 1082, לשירך מספר 28. לא מאחל לך וגם לא לאחרים כי אם רק לאויבינו – שיסבלו מפצעי לחץ בגב (גם אם אחות צעירה רעננה וטרייה תעסה אותם...) כי הסבל גדל ולא ייתן אפילו לפנטז על הנ"ל.

ובאשר ליבלות על ההוא... גם אלה יפוגגו את "טעם החיים".

אז "דיר באלאק" לפני  שתמשוך את קולמוסך...

בברכה ומועדים לשמחה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

שיר 28

אֲנִי כְּבָר מְחַכֶּה לַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶצְטָרֵךְ

לַקוּם בַּבֹּקֶר –

וְשֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַעֲבֹר כָּכָה אֶת הַחַיִּים

אַפְּרַקְדָּן –

וְלַעֲשׂוֹת רַק מַה שֶּׁמִתְחַשֵּׁק וַאֲפִלּוּ

שֶׁיִּהְיוּ לִי פִּצְעֵי-לַחַץ בַּגַּב

וְיַבָּלוֹת עַל הַקָּטָן –

וְרַק שֶׁלֹּא אָמוּת בַּמִּלְחָמָה

הַבָּאָה –

* אירוניה או שזה  אמיתי –  יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג, מסר בתגובה לנאום [של אבו מאזן בעצרת הכללית] כי "אבו מאזן מסלף ומשרת את הקיצוניים – הוא ונתניהו מנהיגים שמפחדים מהכרעות ויובילו לעוד דם ושנאה." לדבריו, "האמירות של אבו מאזן על אפרטהייד מסלפות ומסולפות והן לצערי משרתות רק את הקיצוניים בשני העמים."

אלי מייזליש

[בהמשך למאמרו הביקורתי של מייזליש על הרצוג בגיליון הקודם].

* אהוד היקר, לרשימתו של מרדכי בן חורין בגיליון הקודם עליי להעיר: ד״ר סאליבא סרסר הוא לא נשיא אוניברסיטת מונמאות׳, ניו ג׳רזי. ד״ר פול בראון הוא הנשיא!

ד״ר סרסר הוא פרופסור לאיסלם במחלקה לפוליטיקה וסוציולוגיה והקשר שלו עם היהדות ולימודי היהדות הוא דימיוני!

אם השניים האלה מתכוננים ברצינות להקים מדינה ישמעאלית בעבר הירדן אני לא בטוח את מי המלך עבדאללה יכניס קודם למעצר – אבל דעא״ש לבטח ישחט את ד״ר סרסר ראשון.

בברכה,

אשר תורן

 * למר אהוד בן עזר, בתאריך ה-2/10/15 ציינו ברחבי העולם את יום הרשעות-השווא הבינלאומי. בעשורים האחרונים נחשפו ברחבי העולם אלפי מקרים של הרשעות שווא. בארצות הברית לבדה נחשפו ותוקנו בעשרים השנים האחרונות למעלה מ-1600 מקרים! – של הרשעות-שווא. מאחורי כל סיפור של הרשעת-שווא עומד אדם, אשר הורשע בעבירה שלא ביצע, וריצה לשווא מאסר ארוך ומייסר. ככל שנחשפו מקרים של הרשעות גברה ההבנה כי מערכת המשפט עלולה לטעות. הבנה זו באה בעקבות פעילות ענפה של ארגונים שפועלים ברחבי העולם לאיתור, תיקון ומניעת הרשעות שווא.

רשות החפות היא ארגון גג שמאגד ארגונים כאלה מכל רחבי העולם. גם לישראל נציגות ברשות החפות – הסנגוריה הציבורית. מיספר הרשעות-השווא אשר נחשפו עד היום  בישראל הוא זעום, ועומד על פחות מעשרים וחמישה מקרים.

אני שואל האם מערכת המשפט הישראלית אינה טועה?

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* לאחר נאומו המבריק והחשוב של נתניהו בעצרת הכללית, יש חשש שאותם מוסלמים, המקפידים שלא לאכול בשר חזיר ולא לשתות אלכוהול – יינזרו מעתה גם מאכילת עגבניות השרי, שהן פרי פיתוח ישראלי. במקום העגבניות הם אולי יוסיפו מעתה קצת נפט לסלט.

* אהוד: יש לנו הרגשה כי ככל שישראלי הוא יותר אמיד, מסודר, אפילו קצת עשיר – כן הוא יותר נחוש בשנאתו לביבי ולשרה.

* יישר כוח ליוסי גמזו שמציג גם בקשה לסיוע באופן פיוטי.

בבריאות ובשמחות,

בתיה

* שלום לך מר אהוד בן עזר! קראתי בעיתונך האחרון הערה קטנה של מר אלי מייזליש אל הרב שבדרון ממודיעין, אשר כתב עליי ביקורת – שאני אנטישמית.

אני מבינה שאלי מייזליש  מתכוון לענות לו. מאחר שלא נתקלתי בדבריו של הרב שבדרון, אולי נעלמו ממני, אבקשך מאד לשלוח לי את דבר הביקורת שלו עליי. אין לי מושג למה יכנה אותי אנטישמית, אבל חשוב לקרוא למה יגיד רב ממודיעין עליי דבר כה חמור?!

אני מודה לך מאד מראש.

חג שמח, מועדים לשמחה ושנה טובה!

עירית אמינוף

* לאהוד היקר, תודה על העיתון הנפלא, עירית אמינוף כותבת בגיליון 1069: "היום תל ארזה היא שכונה חרדית, מלוכלכת ועלובה, ולא נותר זכר מן הצבע הירוק, מריח הברושים, מן האוויר הטהור, מן הסלעים, הפרחים ומן האווירה הנפלאה ששרתה בה."

במחילה, מי שנבהל מאנטישמיות, צריך להיבהל גם מאוטו-אנטישמיות, האם החרדים פוגמים ב"אוויר הטהור" של גזע האדונים החילוני? האם הם עקרו את הסלעים והברושים? זיכרונות ילדות הם דבר יפה (כל אחד מאיתנו, המבוגרים, חזר פעם לאתר אותו העריץ בילדותו, וגילה שבעצם אין – ולא היה – שם שום דבר מיוחד, "הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח"), אין לערב אותו עם אוטו-אנטישמיות דוחה.

תודה,

הרב יהודה לייב שבדרון

מודיעין

[מתוך גיליון 1070]

* שלום לך אהוד, אני מודה לך מקרב לב על משלוח דבריו של הרב שבדרון. לא הבנתי למה יקרא לי מישהו אנטישמית, ועכשיו נרגעתי. שכונת ילדותי שהיתה פשוטה, נטועה ברושים ואורנים, ושוכנת בינות סלעים ופרחים, אכן הפכה לשכונה חרדית מוזנחת, מלוכלכת מכוערת וממש דוחה.

עכשיו נרגעתי, כבר חשבתי לעצמי, מי יודע מה אמרתי או אולי כתבתי באחד מספריי או ממאמריי הרבים שהרגיז את הרב שבדרון. עכשיו, שראיתי במה המדובר, נרגעתי מאוד. ובאמת, כואב ליבי מאוד על שכונת תל ארזה, שלא רק במחשבותיי היתה מקסימה, אלא באמת ובתמים. היא לא תשוב לעולם להיות מה שהיתה, וחורשת שנלר ירוקת העד – המובלעת של האורן והברוש – אבדה לעד.

מועדים לשמחה ושוב תודה רבה לך,

עירית אמינוף

* * *

אלי מייזליש

אל הרב שבדרון, מודיעין-עילית

לכ' הרב שבדרון

מודיעין-עילית

הנדון: אוטו-אנטישמיות

הנה ברשומות להלן, מכתבך הקצר למערכת ובו השמצה פרועה על הגב' [ד"ר] עירית אמינוף שכביכול נגועה באוטו-אנטישמיות [ר"ל].

"לאהוד היקר, תודה על העיתון הנפלא, עירית אמינוף כותבת בגיליון 1069: 'היום תל-ארזה היא שכונה חרדית, מלוכלכת ועלובה, ולא נותר זכר מן הצבע הירוק, מריח הברושים, מן האוויר הטהור, מן הסלעים, הפרחים ומן האווירה הנפלאה ששרתה בה.'

במחילה, מי שנבהל מאנטישמיות, צריך להיבהל גם מאוטו-אנטישמיות, האם החרדים פוגמים ב'אוויר הטהור' של גזע האדונים החילוני? האם הם עקרו את הסלעים והברושים? זיכרונות ילדות הם דבר יפה (כל אחד מאיתנו, המבוגרים, חזר פעם לאתר אותו העריץ בילדותו, וגילה שבעצם אין – ולא היה – שם שום דבר מיוחד, 'הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח'), אין לערב אותו עם אוטו-אנטישימיות דוחה.

תודה,

הרב יהודה לייב שבדרון

מודיעין

אז ככה: לפני שאתה שולף מהשרוול ביזוי מחפיר כלפי הזולת, הרי כרב בישראל הינך מחוייב לחשוב לפני המעשה בבחינת איסור מהתורה [בבא מציעא נ"ט] שנאמר: "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא," וזה מעשה  נטו של העלבה בציבור. כי אולי אתה רב, אבל עדיין אינך שופט, וכאן במקומותינו, לא נוכל לקבל הסתה כזו.

והיות שנטלת על עצמך את גלימת השיפוט ללא רשות, מה שכתבת לא מחייב איש לחשוב כדרכך שהיא נעדרת דרך-ארץ מינימלית.

אין לך מושג בגרוש מי זאת בכלל ד"ר אמינוף. לו היית יודע רק 10% על כך היית שותק ומתאפק, כי היא בקיאה בתלמוד הרבה-הרבה יותר ממך והיא יודעת כאשת אקדמיה מהיכן בכלל נובע הביטוי 'אנטישמיות' שנטלת מההפקר.

גם אינך יודע מה עבר על משפחתה בשואה כשמרביתה נספתה בידי הנאצים [ימ"ו], ולו היית יודע היית שותק. כי מי ש'חווה' נוראות אלה אין לו פיסת יד או קמצוץ רגל באוטו-אנטישמיות, ורק דימיון פרוע של עמרצים מעלה בדימיונו תסריטי-הפקר שכאלה.

עתה, לא נותר לך זולת בקשת מחילה בציבור כפי שהעלבת אותה בפני אותו ציבור.

ואחרון; אני מבין מדוע אתה מתחבא בעיר מודיעין והרי אתה מתגורר בעיר מודיעין-עילית שיש בה 23 רבנים ושכף רגל חילונית אינה דורכת שם. האם קשה לך לחתום – הרב יהודה לייב שבדרון – מודיעין-עילית? מה קשה כאן? או היה זה ניסיון להעמיד פני טולרנט ממודיעין?

אז מי זאת תל-ארזה בכלל? באתי לתל-ארזה בשנת 1937 כילד בן 6, מעט לפני מרחץ הדמים של תרצ"ח ששטף את הארץ בידי הערבים [ימ"ו]. סבא ובניו [הדודים], בנו אז בית-אבן ירושלמית חזק לתפארת השכונה, ובו שלוש קומות; בקומה הראשונה שכן מפעל המוזאיקה שלהם שנודע באיכותו, ובשתי הקומות העליונות דירות המגורים. הבית היה הכי קיצוני לצד צפון, שם שרצו שלושת הכפרים של הפורעים הערבים, נבי סמואל, בית חנינא ובית איקסא, שכמעט בכל לילה היו זוחלים לפאתי השכונה ויורים מאות כדורים על בתי השכונה.

סבי, שהבין בבנייה, בנה את הקיר הצפוני בבטון חזק במיוחד בעובי 40 ס"מ ללא חלון או אשנב, כך שאף כדור לא חדר לבית וכולם תקועים עד היום הזה בתוך קיר הבטון [מי שמעוניין לראות את הבית כיום, הוא שוכן ברחוב אוהלי יוסף 22, וכך הקיר, או מי ש'מטייל' ב'גוגל-ארט' יכול לראות את הקיר מכוסה בפח מגולוון ושחור מחלודה בת 80 שנה.

אז – בימים, ולא בלילות, ובפרט בין הערביים, הייתה נושבת רוח קלילה מלאת ריחות עצי האורנים מחורשת שנלר הסמוכה, וכך גם נוף של פסגות הרים מכל הצדדים. היינו כמו מגדלור ליד הים והכול רואים אותנו ואנו רואים את הכול וכותבים שם שירים וסיפורים.

הנה תיאור קצרצר שבכתובים על נער ונערה שהולכים על השביל הביתה בין התחנה הסופית של "המקשר" אל אותו בית בקצה השכונה:

"כשירדו מהאוטובוס והחלו ללכת ברגל אל ביתה בקצה השכונה, היה זה שביל מלא חצץ. הקול המרשרש עיצבן אותה ... אולי אשא אותך על ידיים חשב, היה לו כבר כוח כמו לגבר, שק מלט בן חמישים קילו היה מוריד ביד אחת מה'ברוקווי' האדום, והיא? היא לא ענתה כי היא לא ידעה. זה לא עניין אותה מעולם. אבל מאוד מאוד רצתה שיחבק אותה בידו הימנית סביב מתניה עד הפופיק כפי שנהג...

"כל זה עבר במוחו באותה שנייה שרכן מעל שפתיה. העולם כאילו דמם, אף רחש מהבלקון, ההורים כמו תמיד בחוץ, ונשיקה. רק זה והוא מאושר. כל אותה העת בערו שפתיו ונגעו את הגבול הדק שבין היש והאין וכמו תמיד לא אצה לו הדרך..."

האם יש איזה צ'אנס שנער אחד כיום משכונה זו יחווה כך? או פסיק של זה? הרי כולם עוסקים רק בלימוד גמרא ביידיש בעשרות מוסדות הדת [אחד בשם 'שידלובצא']. יאמר לי מן-דהוא מה זה? מה הדבר הזה 'ריבוני של עוילם'. וח"ו ללוות נערה הביתה או רק להעיף בה מבט מצדודית עינו ר"ל –  אוי ווי... איך קוק נישט... איך זה נישט... איך וייס נישט – גורנישט. כלום. אוויר.

כיום, איש אינו יכול לחוות מה שחווינו בתל ארזה לפני 80 או 70 שנה. השכונה הפכה פניה ואין בה כמעט בניין מגורים אחד וכולה-כולה מוסדות תורניים וישיבות, אפילו הבניין של סבא הפך לישיבה ולבית כנסת.

ומטבע הדברים, היות שואין שם בני-אדם שדואגים קצת גם לניקיון המרפסות, מי שהולך שם, [או סתם מסתובב לראות], רואה אותן מלאות גרוטאות, אופני ילדים מקולקלים וסתם ערימות אשפה בשקיות שמתעצלים להוריד ל'צפרדע' הירוקה. ושלא לדבר על החצרות מלאות עשבייה פרועה ומאחורי הבניינים מחסנים פיראטיים עשויים מכל הבא ליד, פחים חלודים, קרטונים, לוחות אזבסט שבורים, וכל חפץ מחורר ודפוק.

ובכלל, מה לו לאיש סתם כזה, חרדי, לבטל תורה ולהתבונן בנוף ההררי המוסתר בין כה וכה? מה יראה? עוד בלקון עם גרוטאות? מה יש כבר לראות שם ממרפסות? מה ירווח לו מזה? אוויר נקי מחורשת שנלר שכמעט נעלמה? אם ייתן לי איש מבט מביתו עד הצריח של המסגד בנבי סמואל ויאמר לי: "ראיתי,"  אתן לו את מלאי הזהב שלי.

ועל זה כל הסיפור, הרב שבדרון, שאולי אביך היה ה'מגיד' הנודע מבית הכסת ב'זכרון משה', בית כנסת קבוע שהיינו הולכים איליו ברגל מתל-ארזה, מכיוון שבעבר גרנו ב'כרם' הקרובה אליו – לשמוע כנער ישיבה  את הדרשות [ביידיש] של ה'מגיד'  לפניו, ר' בן-ציון ידלר.

[הוא ר' גרונם יקום-פורקן של ש"י עגנון ב"תמול שלשום" ומופיע גם ברומאן הראשון של יהושע קנז "אחרי החגים" במושבה. – אב"ע].

על זה הסיפור של תל-ארזה. ואם כיום הבתים מלאי גרוטאות ולא רומנטיקה, מה תעשה? תאשים את ד"ר עירית אמינוף באנטישמיות? ואני אומר – לעומת מצבה כמו שהיתה – היא כיום זבל של שכונה. אז תשלח משאיות של העירייה לנקות? תנסה אתה לחבר כיום שיר מאותו נוף? שיר למשל כמו ב'שיר השירים". נניח. למה ההוא המשורר לפני 3000 יכול היה? למשל על השחרחורת, וככה זה הולך:

"שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, כאהלי קידר כיריעות שלמה..."

יש סיכוי שככה תחשוב כיום נערה חרדית בירושלים?

אם כן, תספר לי על כך.

בברכה,

אלי מייזליש

* * *

ציטוט מ"חדשות בן עזר" 953 מיום 19.6.14

* אהוד היקר שלום וברכה, אני משמש כרב בית כנסת וכן יועץ לזוגות. רציתי להודות לך על אלמנט מאוד חשוב במיניות שאתה מתאר. בניגוד לסרטים הפורנוגרפיים (שאני מכיר) ולספרות, בהם הגיבורים ניחנו בתכונות על-אנושיות של פעילות מינית ארוכה ומופלאה. אתה מתאר את המצב אצל רובנו, שיכולים לגמור מכל פיפס קטן – זו המיניות האמיתית, זו לא בושה לראות פיטמה ולהשפריץ. אני ממחיש את הדברים לזוגות, כאשר לאישה יש ציפיות שהגבר יהיה פעיל בחדירה של עשרים דקות... כמו בסרטים.. המציאות היא לא כזו, ומעקב אחרי התיאורים שלך משרה הרגשה נעימה של תיאור אמיתי.

תודה רבה לך,

יהודה לייב שבדרון

אהוד: חבר שלי, גיניקולוג, שאוהב את ספריי, אמר לי שהגיבורים אצלי סובלים בדרך-כלל משפיכה מוקדמת. שאר המבקרים נהנים לספור את הפעמים המועטות שישנה בכלל חדירה אמיתית בסצינות הסקס בספריי.

זה מביא אותי למחשבה שגברים שאוהבים מאוד נשים, וגם מתרגשים מאוד מכל מגע קל איתן, כמו ראיית הפיטמה, כדבריך – משפיכים מהר ולכן אולי אינם מאהבים טובים. ואילו גברים שבזים לנשים ואדישים להן, או שלוקחים סמים, יכולים לזיין עשרים דקות ויותר בלי להתפרק, כמו בסרטי פורנו הקובעים שיאים של זרג.

באחד הרומאנים שלי המלצתי לגברים לחשוב על משהו אחר, כמו על דוד בן גוריון למשל, בזמן המגע המיני, וזאת כדי לצנן את גירוי האבר בשעת תקיעה חוזרת – פנים-חוץ פנים-חוץ, וככה להחזיק מעמד זמן רב יותר בקוּס מבלי להשפיך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל