גיליון מס' 1084

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בתשרי תשע"ו, 8 באוקטובר 2015

עם צרופת ההזמנה לאירוע לכבוד יובל ה-80 של פרופ' נורית גוברין ושני ספריה האחרונים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עוֹד לֹא כָּלוּ כָּל הַקֵּיצִים... // ישעיה תשבי: נתיבי אמונה ומינות [השיחה התפרסמה ב"על המשמר" בחודש אפריל 1965– לפני 50 שנה!] – מתוך ספרו של אהוד בן עזר:  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. אזל. // יצחק אורפז: נגיעות. // עמוס גלבוע: "האינתיפאדה הרכה", המכונה "ההתנגדות העממית" קיימת כבר כמה שנים. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.10.15. // איליה בר-זאב: גם שרב גם גשם. // אלוני זמורה: איגרת לחבריי ולידידיי הערבים ולאזרחים הערבים במדינת ישראל. // אלכס סופרון: עברי דבר עברית. // עקיבא נוף: אחרי  החגים. // משה כהן: הנדון: אלופי היידוי. // עמוס אריכא: הנגיף האלוהי. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // אלי מייזליש: הסכין הערבית  – וכיצד להילחם בה. // דרור אֵידָר: 1. חבריי בשמאל השפוי – מתי תתפכחו? 2. ירושלים של ברזל. 3. תתקשר כשתהיה רציני. [3 ציטוטים]. // מרדכי בן חורין: שלושה סיפורים שהם עם תובנה ומסקנה אחת. // רות ירדני כץ: על "שלך באי-רציונליות" מאת פרופ׳ דן אריאלי. // מתי דוד: הרצוי והמצוי בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, דרושה מהפכה בתקשורת לטובת הציבור. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 28. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עוֹד לֹא כָּלוּ כָּל הַקֵּיצִים...

עוֹד לֹא כָּלוּ כָּל הַקֵּיצִים, עוֹד לַהַט שֶמֶש

מַשְבִּיחַ אֶת עִנְבֵי אַלְפוֹנְס הָאֲפִילִים

וְעוֹד הָרוּחַ הַחַמְסִינִית מִתְנַשֶּמֶת

וְהָאָבָק מֵלִיט שְמֵי תְּכוֹל בְּעַרְפִלִּים.

וּשְׂפַת הַיָּם וּגְדוֹת יַרְדֵּן וְחוֹף כִּנֶּרֶת

גְּדוּשִים בְּמַאנְגָּלִים וְנִפְנוּפֵי עָשָן

וְיִשְׂרָאֵל כִּבְכָל חַגֵּי תִּשְרֵי חוֹזֶרֶת

לִטְרֶנְדּ הַפִּיקְנִיקִים הַטּוֹב וְהַיָּשָן.

וּבְצִנַּת מֵי בַּנְיָאס אוֹ בְּתֵל-אֶל-קָאדִי

אֲבַטִּיחִים שְקוּעִים קוֹפְאִים בְּקֹר חוֹדֵר

וְזֶה עוֹבֵד, זֶה לֹא שְטֻיּוֹת אוֹ קָאלָאם פָאדִי,

זֶה מְקָרֵר אוֹתָם מַמָּש כִּפְרִיזִ'ידֶר.

אַךְ בְּחוֹפֵינוּ, מֵאֵילַת עַד רָאס-נָקוּרָה

צוֹלֶה הַחֹם אֶת שְחוֹם עוֹרָם שֶל מִשְתַּזְּפִים

הַמְּנַצְּלִים אֶת סוֹף קֵיצָם כְּאָוַנְטוּרָה

בֵּין הַגַּלִּים וְהַצְּדָפִים וְהַשְּחָפִים.

וְאַף שֶעֹל שָרָב גּוֹרֵם לְפִיק-בִּרְכַּיִם

וְלִתְשִישוּת שְחוּנָה מִרֶגֶל וְעַד רֹאש

אֵין שוּם סִימָן שֶהָרוֹדָן הַזֶּה, הַקַּיִץ

עוֹמֵד לִגְמֹר קָדֶנְצְיָה וּפָשוּט לִפְרֹש.

מַמָּש לְהֶפֶךְ: עַל גְּבוּלוֹת הַטֶּרִיטוֹרְיָה

שֶלּוֹ שוֹמֵר הוּא בְּלִי פְּשָרוֹת וּבְלִי קִזּוּז

וּכְמוֹ מוֹנַרְכִים אַבְּסוֹלוּטִים בַּהִיסְטוֹרְיָה

אִם לֹא יִפְרֹץ הַסְּתָיו בְּפּוּטְש הוּא לֹא יָזוּז.

וְהוּא מוֹסִיף לַחְגֹּג בַּשּוּק שֶל מַחְנֵיוּדָה

אוֹ שוּק הַכַּרְמֶל (בְּמִלְעֵיל) שוֹקֵק הַפְּרִי

חַג הַנִּפְרָשׂ עַל כָּל קַצְווֹת הָאַמְפְּלִיטוּדָה

שֶל סַסְגּוֹנֵי יְבוּל הַשֶּפַע הַכַּפְרִי.

וּבַּאסְטְיוֹנֶרִים מַצְמִיחִים אֵינְסְפוֹר קַרְנַיִם

לַקּוֹד הָאֶתִּי שֶל מִשְטֶרֶת-הַמּוּסָר

וְנוֹעֲצִים כְּשֵן בִּפְרִי זוּגוֹת עֵינַיִם

בְּמַחְשׂוֹפֵי קוֹנוֹת כְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.

וּכְשֶמּוֹחָה עֲקֶרֶת-בַּיִת בְּרֹב מֶרִי:

"זֶה לֹא טָרִי!" הֵם מַחְטִיפִים קְרִיאָה בְּרִיאָה

שֶל יַרְקָנִים בְּקִיאִים בְּטִיב טְרִיּוּת הַפֶּרִי

וּמְטִיחִים: "וְאַתְּ, גִּבֶרֶת, אַתְּ טְרִיָּה?"

וְגַל הַחֹם הָעָז אַף לֹא כְּשוּט עָנָן זָע

עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְרָחְבָּהּ וּלְאָרְכָּהּ

וְטֶכְנָאֵי הַמַּזְגָּנִים גּוֹרְפִים בּוֹנַנְזָה

עַל הַזְמָנוֹת וְתִקּוּנִים בִּמְחִיר מֻפְקָע.

וּשְלַל דּוּכְנֵי-גְּלִידוֹת כְּשֶהָאֲוִיר נוֹשֵף אֵש

שוֹבֵר קֻפּוֹת בִּטְרַאנְס הִיסְטֶרִי וְשִׂיאִים

שֶל פּוֹפּוּלָארִיּוּת קְרִירָה, מְשִיבַת-נֶפֶש

בְּטַעַם מוֹקָה וּוָנִיל עֲסִיסִיִּים.

וּפִיסִיקַאי מֻכֵּה שָרָב תּוֹהֶה בְּלִי אֹמֶר

עַל כָּךְ שֶכְּשֶהַחֹם גּוֹבֵר לְאֵין עֲרֹךְ

מִתְרַחֲבִים בַּפִיסִיקָה גְבוּלוֹת הָחֹמֶר

אַךְ הַקּוֹגְנִיצְיָה מִצְטַמְצֶמֶת עַד אַ בְּרוֹךְ.

עוֹד לֹא כָּלוּ כָּל הַקֵּיצִים, אַף כִּי בֵּינְתַּיִם

כָּלְתָה נַפְשוֹ שֶל עַם הַחַי כָּאן וְקַיָּם

בְּמִין חֲמָאם בּוֹ הַזֵּעָה שְפוּכָה כַּמַּיִם

תּוֹךְ יִחוּלִים לִלְטִיפָתָהּ שֶל רוּחַ יָם.

וְהָאֶזְרָח, שֶהַחַמְסִין תּוֹקְפוֹ בְּפֶתַח

בֵּיתוֹ חוֹלֵם כְּמוֹ עַל מִרְשַם-תְּרוּפָה גוֹאֵל

עַל מִילְק שֵיק קַר, בִּירָה קָרָה אֲבָל לָבֶטַח

לֹא עַל אִשָּה קָרָה, יִשְמֹר אוֹתוֹ הָאֵל...

* * *

ישעיה תשבי

נתיבי אמונה ומינות

[השיחה התפרסמה ב"על המשמר" בחודש אפריל 1965]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

שימו לב: השיחה נערכה לפני 50 שנה!

אהוד בן עזר:  בספרך "נתיבי אמונה ומינות" (הוצאת "מסדה", 1964) אתה אומר כי "הגיעה תקופת החרדה, שהמקובלים ודומיהם חשו בה בשעתה ושלא בשעתה, תקופת התפוררות ותמוטת הערכים. ומשבר הערכים, המתחולל בעולם הגדול, לא פסח כלל על העולם היהודי הקטן. הועמדנו רפויים ודוויים ונטולי ערכים מוצקים. דורנו, כבני-אדים וכיהודים, כיחידים וכציבור, נדחף לעברי פי התהום ולפניו פרשת הדרכים: להתגלגל במדרון הניהיליזם או להתעלות בעילוי הנשמה ולגלות את הערכים הקיימים, הגנוזים בתוך ההווייה החיצונית המעורערת. ייתכן, שעיון מעמיק בתורת הקבלה, ובייחוד במשמעותה של ההשקפה הסימבוליסטית לגבי ערכי היהדות, יוכל להאיר את עינינו ולסייע לנו בבקשת מוצא מתוך המבוכה הגדולה." (עמ' 22).

כיצד אפוא תוכל להסביר, או יותר נכון – באיזה אופן הנך רואה בפועל את השפעת העיון הקבלי על בקשת המוצא של בן-תקופתנו ממבוכתו?  

ישעיה תשבי: לכאורה אין כל אפשרות בתקופתנו להיאחז בערכים הדתיים כמות שהיו בזמנים הקדומים; אין כל אפשרות – כל זמן שניגשים אליהם כמות שהם, מתעקשים לראות אותם רק בממד האחד והקפוא, מבלי לראות בהם את העושר הגנוז של אפשרויות הנגלה והנסתר של "שבעים פנים לתורה".

 משום-מה נוטים לייחס לתקופתנו את הייחוד הבלעדי על המשבר בה"א הידיעה ומתעלמים מכך שהמשבר אינו דווקא תופעה מודרנית. משבר הדעות והאמונות שעמד בפני יהדות ספרד במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה, בפגישתה עם הפילוסופיה, המשבר שהצמיח את "מורה נבוכים" – היה לא פחות חמור ממשבר האמונה בימינו. הפילוסופיה, שעה שפרצה למחשבת היהדות הרבנית – הביאה בה לקרע חמור שתוצאותיו הגיעו עד לידי המרה. כי ממה נפשך? אם האמונה בתורה תמימה היא – אין צורך באליגוריזאציה ובסיגול של סיפורי המקרא, נביאיו ומצוותיו – למראית-עין, לנימוקים של היגיינה, צורך התקופה וכולי, – כי אז הפיתרון הפילוסופי של "מורה נבוכים" מבטל את עצמו, ופירושו פירוד גמור בין המאמין והמתפלסף. ומכאן רק צעד אחד לאנוסות – שהיתה במידה רבה פועל-יוצא של הפילוסופיה, משום שהאדם שלמד לראות בתורה, בנביאים ובמצוות אליגוריה, ואילו את תוכנים ועיקרם כפילוסופיה האריסטוטלית – חש עצמו עומד מבחוץ למחנה האדוק באמונתו – ומכאן רק צעד אחד להמרה (שעה שהסיטואציה ההיסטורית העמידתהו במבחן), וללא נקיפת מצפון רבה, שהרי ה"תוך" של האמונה שוב איננו יהודי אלא פילוסופי-כללי.

ובכן, היו משברים, לא פחות חמורים ובמידה רבה אף אנאלוגיים לתקופתנו; המשבר הספרדי היה לא פחות חמור מזה העובר עלינו כיום; ההתפתחות, כל התפתחות רצופה משברים, אלא יש שהמשבר הורס את הערכים – וכך קרה עם כניסת הפילוסופיה בימי-הביניים למחשבה היהודית בספרד, ויש שהמשבר מביא לכך שאנו מגלים משמעויות חדשות בערכים הקיימים – ועל-ידי כך מסגלים את הערכים לתקופתנו ואת תקופתנו לערכים. וכאן אנו מגיעים לעניין הנגלה והנסתר, לרעיון של "שבעים פנים לתורה", לוויכוח על רציפותה של היהדות ועל מקומה של הקבלה בוויכוח זה.

 אהוד בן עזר: מהו העניין האקטואלי שנוכל להסיק מן האנאלוגיה ההיסטורית שהצגת?

ישעיה תשבי: המסקנה החותכת שאותה עלינו לחזור ולשנן לעצמנו היא כי ביהדות יש שינויים. מצד אחד ממשיכה המסורת להתקיים, ומצד שני היא קולטת דברים רבים מן החוץ, ובהם ערכים והשפעות ניכרים, ומשום כך איננה מאובנת; ומה שהיהדות קולטת היא גם מסגלת למסורת וכך נוצרת מסורת חדשה. למשל, תורת "שביל הזהב" האריסטוטלית, שהוכנסה ליהדות מבחוץ, החלה נחשבת ל"יהדות טהורה" החל מן המאה הארבע עשרה ואילך.

עומדות לפנינו שתי ברירות בכל תהליך של התפתחות היסטורית בשטח התרבות: א. אם הישן נעלם לגמרי – אין רציפות. החדש מתגבר על הישן ומביא לידי פירוד גמור, לקרע ולהמרה. ב. אם החדש נבלע בישן בצורה כזו שמצליחים להפכו לחלק של המסורת – נוצרת מסורת חדשה, ונשמרת הרציפות.

הדוגמה ההיסטורית של ספרד הראתה שהקבלה התמודדה עם המציאות הרוחנית והנפשית טוב יותר מאשר עשתה זאת הפילוסופיה. בתורת הקבלה באה לידי ביטוי ראייה של משבר חמור בהווייה האנושית, הדתית והלאומית. המקובלים הצליחו להתגבר על אימי ההוויה ולחזק את ערכי החיים על-ידי גילוי משמעותם הסימבולית. התורה והמצוות נתפסו כערכים סמליים, ובכך ניצלו מהריסה בחילופי הזמנים ובשינויי הערכים.

תורת המיסטיקה היהודית שימשה מצד אחד תשובה לגישה השכלתנית-פילוסופית ביהדות אשר ביקשה כאמור לפרש את התורה והמצוות ברוח האריסטוטליות היוונית והערבית, פירוש שהוציא דברים רבים מפשוטם ומתמימותם ולא נטע במקומם אמונה חזקה ממין אחר בלב היהודי הפשוט. מורה הנבוכים מכוון היה לדור של נבוכים, אך הנחותיו העיוניות לא תמיד יכלו לשמש "מזון רוחני" לנפש הצמאה לדבר חזון ואמונה ולהגשמה ציורית של עיקרים מופשטים.

מצד שני לא היה במסגרתה הלמדנית של היהדות משום התמודדות עם אימי הגלות והקיום היהודי הרופף בניכר, גם לא עם העוולות הקטנות והגדולות ששררו ברחוב היהודי עצמו. לא פלא הוא איפה שב"רעיא מהימנא", אחת מחטיבות ה"זוהר", נמצאת דרשת-לעג על לימוד ההלכה עם להטי הפלפול שבו. דרכי לימוד ההלכה נמשלו לעבודות הפרך שעבדו ישראל במצרים. ההשקפה הסימבוליסטית של הקבלה היא אפוא זו שעקרה את הייאוש מלב הגולים ונתנה טעם ותכלית לקיום הלאומי שהתערערו יסודותיו והיה תלוי ברפיון. השכינה והגלות, מידת החסד ומידת הדין, מערכת הספירות, צד השמאל והסטרא-אחרא, זכר ונקבה – כל אלו ואחרים מילאו את המחשבה הציורית והסימבולית של הקבלה ושיקפו את הסיטואציה של היהודי בגלות ואת מרי-שיחו כאדם המתנסה בהתנודדות שבין אור לחושך, שבין תקווה לייאוש.

ומכאן – לתקופתנו. בייחוד בדור שבו הקרע גלוי כבדורנו – קשה סיגולה של המסורת בדרך הרגילה, אם אין נלווית עליו אותה מיתודה סמלנית של ראיית הדברים כך שהם עשויים לשקף פנים רבות וגם חדשות. אמנם, גם בדרך הסימבולית אין ביטחון מלא – והרי לפנינו דוגמת הפלגים הקיצוניים מן השבתאות, שנבעה בהשתלשלות סמלים מן הקבלה. גם הרציפות בדרך הסמלנית עשויה להפוך פאראדוכסאלית, אם כי להישאר שלמה בתוכה; הנוצרים סבורים שהם ממשיכי האמונה האמתית של היהדות – על-פי השתלשלותה בעיניהם, וכך קרה גם עם כת הדנמה והפראנקיסטים – שעברו את הסף – ונקטע קשרם לרציפותה של היהדות.

 אהוד בן עזר: סיגול הערכים בדרך הסמלנית, והטעמתם במסורת הישנה, המשנה בדרך זו את צורתה ומהותה,  כל זה נעשה, לפי דוגמאותיך בתקופות של התפתחות בתוך הדת,  אך כיצד ניתן ליישמם לתקופתנו, בה הוויכוח אינו בין זרמים מתנגדים וקיצוניים (ואפילו ניהיליסטיים) בתוך המסגרת הדתית – אלא בתוך ציבור שרובו חופשי-חילוני ואשר איבד את הזיקה הדתית למסורתו ואינו יודע על איזה בסיס להשתית את יחסו אליה בהווה. כלום תופס כאן ההסבר של הסיגול הסמלני שעה שאמונה באלוהים אינה קיימת עוד בקרב רוב-רובו של העם היהודי?

ישעיה תשבי: אין המצע כה צר כפי שאנו סבורים בטעות. בעייה של רליגיוזיות קיימת גם אצל הקרויים בקירבנו בשם חופשיים. לעיתים היא מוצאת פורקנה בפנייה לדתות אחרות – כפי שקרה הדבר לעתים קרובות בעבר ההיסטורי של העם. וייתכן שנטייה זו תתממש בביטויים חילוניים המספקים את דרישותיה.

הבעייה צריכה להיות מוצגת כך: אם היהודי בן-ימינו חושב שיהדות היא רק מה שראה אצל סבו בעיירה המזרח-אירופאית או אצל נטורי-קרתא כיום – כי אז אין שום גשר בין ההווה לעבר; והרליגיוזיות אשר קיימת אצל יהודים רבים גם מבלי להיכלל תחת המסגרת הדתית הרשמית – אין לה שום אחיזה בעברו של העם.

אך אם היהודי בן-ימינו מכיר בכך שחלו תמורות ביהדות, וכי יש יהדות ספיריטואלית ובה זרמים שונים ותוססים – הוא מוכרח להודות גם בכך – שהרבה דברים שהיו מקודשים בהלכה נחשבו תפלים לגבי היהדות הספיריטואלית – ובכל זאת נשמרה הרציפות, והמסורת הטמיעה אל תוכה את הזרמים והכיוונים השונים.

היהדות הספיריטואלית התגלמה בקבלה ובשבתאות. ואם יש למישהו רתיעה מן השבתאות, אפשר להסתמך על תנועה ש"הצליחה" ונשארה בתוך היהדות למרות שהושפעה מן השבתאות – והיא החסידות. החסידים, לדוגמה, אמרו כי באכילה אפשר לעבוד את אלוהים לא פחות מאשר במצוות – אם רק מכוונים את הכוונות הנכונות. והרי לפנינו "מקרה קלאסי" של הרחבת-היריעה בתהליך של תמורות בצורה העלולה להיראות כ"חילול-השם" ממש – ובכל זאת נטמעה במסורת והפכה למקודשת. החסידות בתחילתה אמרה שאין דרך אחת בלבד לעבוד את אלוהים, והצביעה על אפשרויות נוספות. כמו ה"עבודה בגשמיות".

דוגמת החסידות מלמדת אותנו כי לא כל דבר יהא בעל ערך בכל דור; חלק – הגם שייתכן ויש לו משמעות סמלית – יישמט, וחלק יישאר. ועל הנשאר יתווסף מן החדש וייטמע בו. ולקביעה זו נוכל לייחס תוקף כללי לגבי תקופות אחרות באותה מידה. הדרך הסימבולית חשובה לבעלי התחושה הרליגיוזית שאינם מסתפקים בהבנת הדברים כפשוטם.

ישנם רבים בתוכנו, בעלי תחושה רליגיוזית, אשר הדרכים חסומות בפניהם על-ידי הדת הקפואה שמשליטים אותה בנוסחה המזרח-אירופאי הצר. בפני דורנו, בייחוד בפני הצעירים, מעמידים חוגים אלה את הדת היהודית בצורה של "או-או", ודור זה אינו יודע כלל כי בדורות רבים לפניו לא הייתה כלל היהדות שאלה של "או-או", כי אם רציות של התפתחות מתוך משברים ושל כיוונים מנוגדים שלא הסכימו להתאבן בנוסח מחייב ואחד.

החסידות נולדה מהשתלשלות שראשיתה בקבלה – אך התפרקה מן התיאוסופיה הקבלית. והרי לך דוגמה לתמורה. הכוונה שבחסידות שונה מן הכוונה שבקבלה. כוונות האר"י שוב לא סיפקו את החסידים; ור' נחמן מברסלב שהתנגד לכוונות האר"י לא היסס לחזור ולהכריע לצד מפנה מפתיע אל הפשטות, ואמר בקשר לעניין הכוונה שבתפילה – שצריך להתפלל כמו תינוק.

היתה בכך יניקה מן הקבלה, אך ללא כפיתות אליה. ללא הצגת השאלה של "או-או". דוגמת החסידות חשובה לנו כיום מדוגמת השבתאות – משום שהחסידות חזרה לרליגיוזיות פשוטה יותר – ולא חרגה מן היהדות, והראתה בכך שאפשר להמשיך רציפות גם כאשר משמיטים יסודות חשובים מן העבר – אם רק נשארים בתוך המסגרת של העם ונוקטים עמדה של גמישות בסיגול הערכים.

ר' נחמן מברסלב אמר שיש הסתרת-פנים וישנה הסתרה שבתוך ההסתרה – כלומר שהאדם עצמו אינו יודע שהוא מנוע מקבלת השפע האלוהי; שהאדם עובר על איסור וכבר אינו יודע אפילו שזה איסור. ור' נחמן מברסלב אומר כי גם לזה אסור להתייאש: גם לאותו אדם תימצא דרך של אחיזה, ניצוץ שעשוי להתלקח והנותן לו תקווה. נשאר קשר בלתי-מודע בלב האדם אל עמו גם כאשר לכאורה וכלפי-חוץ נדמה כי הקשרים הדתיים הפורמאליים נותקו. רעיון זה מצא לו גלגול בתורת חסידי חב"ד ובהיסטוריוסופיה היהודית שלהם המניחה את קיומה של אהבה מוסתרת בלב כל ישראל. ומכאן הדרך לשילובו של הפרט, כל פרט – בעם ישראל כולו. כל מי שהוא ישראל יש לו נקודה אלוהית, נקודת-הלב – גם אם הוא כופר ורשע. ואפילו הרשע – בנקודת הלב שלו הוא צדיק גמור – לפי בעל-התניא. ההבדל בין בעל-התניא לבין ר' נחמן מברסלב הוא בכך שבעל-התניא הסתכל על הדברים מלמעלה, ולא ראה שגם צדיק גמור מתנסה בהם – ואילו ר' נחמן התנסה בכך וחזה את הנעשה מעצמו ממש.

אהוד בן עזר: מהם אם כן צינורות היניקה וההמשכיות לאלה שנותקו לגמרי מן העבר התרבותי (שחלקו המכריע דתי) של העם?

ישעיה תשבי: ניתוק גמור אפשרי רק באופן אינדיווידואלי, בדרך של המרה או של התבוללות גמורה בתרבות אחרת. אך הכלל, העם – בהכרח הוא שישמור על זהותו ועל ייחודו. יהודי הוא אפוא כל מי שמניח את הרציות התרבותית הלאומית – אך יכול להינתק מן הרציפות הדתית. אין כל צורך לומר שיהדות חייבת להישאר כולה דתית, ובוודאי שלא במסגרת הרשמית של הדת בישראל. תיתכנה דרכים רליגיוזיות אינדיווידואליות – כמו האסתטיקה, אך לא רק האסתטיקה, תיתכנה התפתחויות תרבותיות נוספות, חילוניות, מתוך הזיקה לעבר, בדרך של סיגול הערכים והתאמתם כמיתודה הסמלנית – גם מעבר לאמונה הדתית בתורה ובמצוות בנוסח ה"אכסקלוסיבי" – של העיירה המזרח-אירופאית.

אהוד בן עזר: יש הטוענים שה"כנעניות" ניצחה בדיעבד, משום שהדור הצעיר בארץ מנותק מכל עבר. יש לדוגמה סופרים צעירים הטוענים כי לדידם מתחילה התרבות הישראלית והעם הישראלי – עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ, וכל היתר כלל אינו מעניין אותם.

ישעיה תשבי: הכללה זו בטעות יסודה. זו אינה אפילו "כנעניות". כי בהכרחיות זיקתה של כל התפתחות תרבותית לעבר ההיסטורי – הרגישה גם ה"כנעניות". ואילו מה שקורה כיום בתודעת הציבור אלה הן תופעות של סתם אדישות וריפיון-רוח – ולא "ניצחון" ל"כנעניות". ה"כנעניות" לפחות לא מתכחשת לעבר כלשהו. זוהי תורה האומרת שאנחנו נאחזים בישראליות הקדומה, הכנענית. ויש לה למגמה זו על מי להסתמך: יש לה אבות ושורשים ו"ייחוס" – ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי ושניאור – שגילו ופיתחו את הכיוון הזה. ה"כנעניות" היא דוגמה מצויינת לכך שאי-אפשר לבנות תרבות מבלי להתייחס לאיזשהו אספקט של העבר.

ואילו הישראליות החדשה, זו שכאילו בה ניצחה ה"כנעניות" – זו טעות – היא אינה יכולה להתכחש לכל עבר; וזוהי וולגאריזאציה של ה"כנעניות" – לומר שאנחנו מתחילים הכול מחדש ושאין לנו מאחורינו שום-דבר, שום התחייבות, שום ירושות תרבותיות ושום ערכים. תלישות גמורה אינה יכולה להתקיים בחיי הרוח, והישראליות החדשה לא תחולל כאן שום "נס" של יצירת יש מאין. גם התרבות האמריקאית היא עדיין אנגלית. אף אם נתעלם מדוגמתו הקיצונית של ט.ס. אליוט שהחליף את סט. לואיס בלונדון – הרי נהיה מוכרחים להודות בתופעה כי כל מהגר, כדי שייהפך לאמריקאי – חייב ליהפך קודם לאנגלי. ותהליך דומה קרה ביתר ארצות הקומונוולת.

התרבות האמריקאית היא דוגמה טובה כדי להראות כיצד נוצרה תרבות חדשה – אך לא נוצרה יש מאין ולא איבדה את זיקתה לעבר. בכל התפתחות, גם בזו שלנו בארץ, ישנה הכרחיות שמצד אחד אינה מניחה לנו להתנכר לגמרי למורשה התרבותית, ומצד שני מאפשרת לנו לנקוט כלפי מורשה זו עמדה גמישה של סיגול והטמעה. יש אפשרות להמשכיותה ולהמשכה של ההתפתחות התרבותית בארץ, ולמטמורפוזות נוספות שתהיינה יהודיות במהותן – גם כאשר כביכול נשמט הבסיס הדתי מן היהדות. והתיבה "כביכול" באה כדי להדגיש את ריבוי הפנים שביהדות לעומת התפיסה החד-צדדית המקובלת על חופשיים ודתיים כאחד.

אהוד בן עזר: ובכל זאת, כיצד אתה  רואה את  המשך  היניקה מן  העבר ללא  היסוד  הדתי ה"מסורתי"?

ישעיה תשבי:  קיימים הקשרים אחרים ורבגוניים בהתפתחות תרבותו של העם. קיים המישור האסתטי. לא ייתכן שהאמנות היהודית תיווצר בלי כל קשר לעבר.

אהוד בן עזר: יש אומרים כי ההכרחיות שביניקה התרבותית ממקורות היהדות דווקא – אינה מוכחת כלל וכלל. יכול אמן לטעון שהתרבות והאמנות הכושית אומרות לו הרבה יותר מאשר עברו היהודי, ומשפיעות באופן מכריע על יצירתו. יכול אדם לומר שמורשתו אינה אלא אחת מני הרבה השפעות תרבותיות שוות-ערך – אשר הבחירה ביניהן היא שרירותית.

ישעיה תשבי: נכון, אפשרית גם השפעה כושית. מדוע לא? אבל השפעה, לא המרה! אם אמרנו שהאמנות היהודית אינה יכולה להיווצר מבלי כל קשר לעברה – לא פסלנו בכך את אפשרות ההטמעה מבחוץ; והרי חלק גדול מן המסקנות של ההיסטוריוסופיה היהודית המודרנית מצביעות על סיגול השפעות זרות בגוף היהדות, סיגול שאינו מפחית מן הערך הפורה והעצמאי שעשתה היהדות בשימושים אלה.

מצד שני, אסתטיקה רצינית אינה עניין של מה-בכך. אינה תופעה של שרירות. אין יצירה אמנותית "קוסמופוליטית" – מבלי שתהיה מעוגנת לראשונה בתרבות מסוימת, ברקע מוגדר. כשאתה לוקח מן הכושים – אתה רק שואל מהם ואינך מזדהה בכך עם מורשתם. לא כן הדבר בסיגול-פנימי: משום שכאשר אתה שואל מוטיב מעברו התרבותי של עמך – אתה גם מזדהה עימו. אכן, כל זמן שאינך ממיר את תרבותך, שאינך חדל להיות ישראלי – אינך יכול לקנות דברים בסיסיים ללא כל קשר לעבר. גם מוטיב כושי צריך סיגול, צריך עיכול, ומוכרחים להיות תרבות ורקע שיסגלוהו ויעכלוהו. רק באופן אינדיווידואלי תיתכן המרה מתרבות אחת לאחרת, אך לא בהזדהות שלמראית-עין עם השפעות תרבותיות זרות, וראייתן כתחליף-כולל לצורך בעימות עם עברך שלך. ה"או-או" אינו קיים בין דתיים לחופשיים ביהדות – אלא בין מי שנשאר שייך לתרבות היהודית ומטמיע לתוכה, לבין מי שממיר לחלוטין לאחרת. אפשרות שלישית אין, או שאתה נשאר או שאתה חורג לגמרי.

ערכה הגדול של הקבלה, ושל דוגמתה ההיסטורית והשתלשלות רעיונותיה – הוא בכך שהיא מראה כי הרציפות הכרחית לעצם קיומנו, ומוכיחה כיצד ניתן לשמור על הרציפות גם בתקופות של משבר ושל ניגודים חריפים. הקוסמופוליטיות אינה אפשרית. הייתה זו המצאה של יהודים שהתאזרחו פעם בתרבות מוגדרת אחת ופעם באחרת – וסברו כי ניתן לעשות מכך כלל של התפתחות. בימינו אפילו רוסיה חוזרת לעברה ולגיבוריה ההיסטוריים, שייחודם הלאומי חזק יותר מ"ערכם" האידיאולוגי מבחינת הדוגמטיזם הקומוניסטי.

דווקא ריבוי הפנים והגמישות היהודית, מבחינה דוגמאטית ומעשית כאחד – נותן לכל זרם תרבותי של ימינו מקום להיאחז בעברו של העם. הניהיליסט הרוחני – יוכל להיאחז בשבתאות. האנטינומיסט – באיזה זרם אחר. ואם מישהו רוצה לומר שהוא מנתק את כל קשריו, האתיאיסט – הנה גם לאתיאיזם יש אחיזה ביהדות ותבוא ותעיד על כך הדוגמה ההיסטורית של ר' יצחק אלבלג (שחי בפרובאנס, במאה שלוש-עשרה) ותורת האמת הכפולה שהשתמש בה כדי לחזק את מעמדה הבלתי-תלוי של הפילוסופיה. כל אחד מבני זרמים תרבותיים אלו יישאר עדיין בגדר יהודי – וכך הגענו להגדרה מאד לא-אורתודוכסית לגבי השאלה "מיהו יהודי?"

אין חיי רוח ותרבות בלי דוגמאות. בלי עבר, בלי "אימאג'" של הידמות ואחיזה, בלי אבא ואימא. דורנו, כמוטלה בן פייסי החזן אצל שלום-עליכם, מכריז בשמחה – "אשרי, יתום אני!" – אמנם אפשר להיות בלי אב, אך לא בלי זכר של אב. ומי שמאמץ לעצמו אב אחר – מכריז בכך על ניתוק גמור ועובר לתרבות אחרת. אין קוסמופוליטיות תרבותית, יש רק המרה לתרבות אחרת או הישארות בתהליך של סיגול-פנימי ושל הטמעה-מבחוץ לתוך תרבותך שלך.

לא רק דוגמת הקבלה והסתעפויותיה אלא גם ערכי המוסר היהודי וצורת הנחלתם בשטח החינוך עשויים לשמש צינור לשפיעת העבר ולהשפעתו בהווה. במקום לדבר על "תודעה יהודית" ולחזור על הטעות האומללה אשר בראייתה החד-צדדית של היהדות, כאילו כל עיקרה מתמצה בדמות הסטריאוטיפית של העיירה המזרח-אירופית – מוטב לפתוח את האוצרות התרבותיים של עברנו כדי שהציבור יראה שאלה הם אינם אנאכרוניזמים, אינם דברים בטלים שעברו מן העולם, אלא אספקלריה שמאירים בה גוונים רבים ושתוססים בה חיים מורכבים לא פחות מאשר בתקופתנו אנו.

אהוד בן עזר: אחת ממסקנותיו החשובות של גרשם שלום בחקר הקבלה היתה הקשר שבין ספיחי השבתאות לבין ניצני תקופת ההשכלה ביהדות אירופה. כיצד אתה רואה את הקשר שבין פריקת עול המצוות מצד תנועה מיסטית קיצונית, לבין תופעה דומה לזו המתרחשת בזרם הראציונאליסטי, השונה ממנה במהותו?

ישעיה תשבי: המשותף למיסטיקה הקיצונית, בגלגולה השבתאי והפראנקאי, ולראציונאליזם – הוא באנטינומיזם האופייני הן למיסטיקה קיצונית והן לכפירה ראציונאליסטית. ישנה אפשרות להתפתחות דיאלקטית בכך שדווקא תנועה מיסטית יכולה להוליד או לשמש מקור ואחיזה לזרם ראציונליסטי. השבתאות, שבסיסה היה מיסטי, שיחררה את היהודי מכבליו – ובדור הבא או באלו שלאחריו הופיע היהודי שאמנם את המיסטיקה לא קיבל, אבל היה לו יסוד לחיים של יהודי מבלי קיום המצוות. עצם הדוגמה ההיסטורית של האידיאות השבתאיות ייתכן שהייתה לה השפעה על תנועה בלתי מיסטית – כהשכלה.

מכאן אנו רואים שקיימת דרך נוספת לשמירת הרציפות, דרך ההתפתחות הדיאלקטית, דרך הניגוד. הניתוק הגמור קיים רק בפנייה טוטאלית לצד אחר (המרה או התבוללות גמורה). דרך נוספת של ניתוק, שהוא ניתוק-לכאורה, היא האדישות, הלאטנטיות, דוגמת חלק ניכר מן הציבוריות הישראלית כיום. אך אם נוריד מן החשבון ההיסטורי את שתי התופעות הללו – של הניתוק הגמור והניתוק-לכאורה – נראה כי בכל יתר המקרים, כל זמן שאדם יהודי נלחם בקודמו – הוא קשור בו. אין זאת אומרת שהיניקה מן העבר אינה יכולה לבוא בפשטות וללא התמודדות. אך גם במקרה הקיצוני, כשאתה מתמודד עם מישהו – אתה גם קולט ממנו השפעות, מפני שצריך להכירו, ולא ייתכן שלא ידבק בך גם משהו ממנו.

אהוד: זו השיחה המוקלדת האחרונה מתוך ספרי "אין שאננים בציון", אשר הוצאת "עם עובד" מסרבת להדפיסו מחדש למרות שהוא אחד הספרים החשובים ביותר בנושאים שבהם הוא עוסק. [כנס במדעי היהדות בארה"ב, למשנתו של גרשם שלום – הקדיש לאחרונה מושב מיוחד לראיון שערכתי ב"אין שאננים בציון" עם גרשם שלום]. אבל מה לעשות, אני סופר נידח ולכן אין מלקקים לי את התחת בהוצאות הספרים.

מעתה – הספר השלם עומד חינם לרשות הנמענים באמצעות משלוח קובץ וורד עברי לפי בקשת הקורא, ואולם בקרוב תושלם גם הקלדת הפרטים הביוגראפיים והביבליוגראפיים המופיעים בסוף הספר הנדפס, וכך הנוסח הנשלח לנמענים יהיה השלם ביותר.

תודה מיוחדת לאחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, שהקלידה את מרבית השיחות ובזכותה קיימת המהדורה האינטרנטית של הספר.

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

יֵשׁ הַמְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ עַל רֶגַע שֶׁל אֹשֶׁר שֶׁאָבַד –

אֶת הָרֶגַע הַהוּא לֹא יַחֲזִיר אַךְ

הָרֶגַע הַזֶּה יֹאבַד –

(*)

חוֹקֵר: תַּחְלִיט סוֹף סוֹף, הָיִיתָ שָׁם אוֹ הָיִיתָ שָׁם?

נֶחְקָר: לֹא יוֹדֵעַ אִם הָיִיתִי שָׁם אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ

שֶׁהָיִיתִי שָׁם.

(*)

אַשְׁרֵי הָרוֹחֲצִים בָּאוֹר וּכְמֵהִים אֵלָיו.

(*)

אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁר לוֹ שִׁיר

יֵשׁ בּוֹ מְחִילָה

אֲפִילוּ לְבוֹרֵא עוֹלָם.

(*)

סְתָו הוּא לִפְעָמִים

עָלֶה עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

נִפְתָּח כְּמוֹ מַפַּת דְּרָכִים.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

עמוס גלבוע

"האינתיפאדה הרכה", המכונה "ההתנגדות העממית" קיימת כבר כמה שנים

בשנים 2012-2014 בוצעו למעלה מ-4000 פיגועים (זריקת בקבוקי תבערה, דקירות סכין, דריסות ) ביהודה שומרון וירושלים, בצד עשרות אלפי זריקות אבנים, שגרמו לרצח 14 יהודים ו-88 פצועים. ממשלת ישראל ורוב התקשורת פשוט התעלמו מזה. עכשיו התעוררו לפתע.

זאת אסטרטגית המלחמה  בשטח של הרשות הפלסטינית, על פי החלטה מאוגוסט 2009  בוועידת פת"ח, שמרכיבה השני הוא המאבק המדיני-דיפלומטי-משפטי נגד ישראל  בזירה הבינלאומית

 מטרת מאמר זה היא להתמקד בעובדות ולא להציע הצעות מה לעשות מול הטרור הפלסטיני. באוגוסט 2009 החליטה ועידת פת"ח, בראשות אבו מאזן, על המדיניות של "התנגדות עממית" נגד ישראל בשטחי יהודה, שומרון וירושלים. התנגדות זאת, שאבו מאזן כינה אותה מעל כל במה בינלאומית בשם "ההתנגדות בדרכי שלום", כללה הפעלה של בקבוקי תבערה, דקירות סכין, דריסות, השלכת אבנים. האלימות הזאת "בדרכי שלום" היתה רגל אחת מתוך שתי הרגליים באסטרטגיה של אבו מאזן: מלחמה מדינית נגד ישראל בזירה הבינלאומית.  "ההתנגדות העממית", הנוסחה של "אינתיפאדה רכה"  המנוגדת לתפיסת "המאבק המזוין" של חמאס, התחילה לאט לאט לצבור תנופה.

בואו ניתן למיספרים לדבר: בשנת 2012 היו בשטחי יהודה, שומרון וירושלים 849 פיגועים ו-22 פצועים; ב-2013 היו 1271 פיגועים, 5 יהודים נהרגו ו-31 נפצעו; ב-2014 היו 1930 פיגועים, 9 הרוגים ו-45 פצועים.  סה"כ כ-4050 פיגועים, 14 הרוגים ו-98 פצועים ב-3 השנים האחרונות.

רוב הפיגועים כללו השלכת בקבוקי תבערה. השלכת אבנים אינה נכללת במיספרי הפיגועים הללו, מהסיבה הפשוטה שאין במדינת ישראל שום גורם הסופר את מקרי זריקת האבנים. לכן, בפועל למיספר הפיגועים הנ"ל צריך להוסיף עוד כמה מאות מקרים בכל חודש בשלוש השנים האחרונות. מבצעי הפיגועים לא השתייכו לארגוני טרור, או לחוליות טרור מאורגנות (למעט מקרים ספורים ביותר). שירות הביטחון וצה"ל סיכלו ניסיונות לבצע פיגועים קשים (חטיפה, הנחת מטענים, פיגועי התאבדות). לסבר את האוזן: רק בשנת 2013 סוכלו כמעט 200 ניסיונות כאלו!

אבל, ראה זה פלא: למרות שביהודה ושומרון ועזה האלימות הלכה וגאתה, והיו הרוגים, ואבו מאזן התפאר בעצרת האו"מ על "ההתנגדות של שלום," ותושבי יהודה ושומרון היהודים זעקו – ממשלת ישראל התעלמה מהמתרחש, התנהגה כאילו מדובר במשהו זניח ולא באסטרטגיה דינמית פלסטינית. ולצידה התקשורת שלנו, ברובה המכריע. התקשורת פשוט לא דיווחה על האלימות, ואם דיווחה, אז בשורות ספורות בעמודים אחרונים.  אני יכול להעיד שהיו גורמים מחקריים שפנו לאנשי תקשורת וביקשו לציידם בכל הנתונים, ונענו: "זה לא מעניין."  אכן תעודת עניות.

אז מה השתנה, מה מאפיין את הקורה עכשיו?

ראשית, בכל השנים שעברו היו עליות ומורדות בפיגועים במהלך חודשי השנה. לעליות תרמו בדרך כלל אירועים ביטחוניים (למשל מבצע "עמוד ענן"), אירועי "תג מחיר", מתח בשל אירועים בהר הבית, מה שהתחילו לקרוא אצלנו "אירועי אווירה", בלי לתת את הדעת שהם במסגרת "ההתנגדות העממית".

דומני שעכשיו, בשל אירועי הר הבית, פיגוע השרפה בדומה, אנחנו מצויים בעוד שיא, שעם הזמן הולך ומתעצם. שנית, כנראה  שלממשלת ישראל נפל סוף סוף  האסימון  להבין מה באמת קורה; שלישית, התקשורת שלנו גם היא התעוררה, יחד עם פוליטיקאים מכל קצווי הקשת, הששים קצת "לרקוד על הדם." רביעית, ברגע זה לפחות עיקר האלימות היא במזרח ירושלים, ויחסית היא מועטה בשאר ערי הגדה. היא טרם גלשה למערב העיר ולקו הירוק.

אבל, לפנינו דינאמיקה, ומעל לכל הצורך התודעתי להבין כי אנו מצויים במלחמה עם הפלסטינים, בסוג של אינתיפאדה שעדיין שונה לפי שעה מזאת הראשונה בסוף שנות השמונים  שהיתה המונית והתמקדה בערי הגדה והרצועה ולא בירושלים.

ומילה על הסתה. אבו מאזן לא מסית! זאת המדיניות שלו ושל הרשות. ההסתה טבועה בעצם מהותה של הרשות המחנכת לשנאה של "הקוף היהודי". לנערים  הפלסטיניים הצעירים לא חסר שום "אופק מדיני" שעה שהם זורקים אבנים. המסיתים האמיתיים בסוגיית הר הבית  נמצאים כאן בתוככי מדינת ישראל: הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראיד צלאח, וקבוצת יהודים משיחית הזויה. הם אלו השופכים בנזין למדורה של הר הבית. 

ומבחוץ? כמובן החמאס ואלג'זירה.

אהוד: זה כמה שנים שאנחנו חוזרים ושואלי,ם בגיליונות המכתב העיתי – אם האינתיפאדה השנייה עדיין נמשכת או השלישית כבר החלה, ולכן אנחנו נחשבים בחוגים מסויימים ו"חשובים" – לכתב-עת "ימני" ואפילו פאשיסטי.

* * *

https://www.youtube.com/watch?v=SRhI0Xqv5Rc

The media will hide the truth at all cost. The food and water in this video clip were provided free by the Red Cross but was not acceptable to the Muslim refugees because – the Cross is a "Christian" symbol. So, far from being grateful for any compassionate aid, see how they rejected the food and water offered. They appear to be mainly young men fit enough to fend for themselves.

Why was this not on TV ?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.10.15

* חומת מגן 2 – האם הדיבורים על "חומת מגן 2" רציניים? שיווקית, זאת התחברות למותג מצליח ומוכח. אולם ההיסטוריה אינה יכולה לחזור על עצמה במדוייק. מדובר בסיטואציות שונות. כשמדברים על "חומת מגן", אין המדובר בצעד אחד של זבנג וגמרנו, אלא בשינוי עומק של מצב ביטחוני ומדיני. בין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", הרש"פ היתה מדינה עצמאית למעשה, כמו רצועת עזה היום. "חומת מגן" אינה רק המבצע עצמו, אלא שינוי המצב והחלת המצב הקיים מאז ועד היום. ישראל החזירה לעצמה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ וכוחות הביטחון חזרו לפעול בהם. כך ניצחנו מתקפת טרור שכל ה"מבינים" הסבירו שאי אפשר לנצח בה, כי "שום דבר לא יכול לעצור מחבל שרוצה להתאבד" ולכן "אין פתרון צבאי" ומכאן – "תנו לצה"ל להפסיד." מבצע "חומת מגן" ושינוי אופן הפעילות, הביאו לתפנית דרסטית במצב הביטחוני. גדר הביטחון סייעה אף היא לשינוי.

השינוי הזה נעשה, ולמרות גל הפיגועים, המצב היום טוב לאין ערוך מזה שקדם ל"חומת מגן". אם מישהו מתכוון לכך שישראל תפרק את הרש"פ, הוא מציע הצעה המנוגדת לאינטרס הישראלי. אין כל סיבה להחזיר את השליטה הישראלית ממנה השתחררנו באוסלו. הסכם אוסלו הוא כישלון, אך תהיה זו איוולת לוותר דווקא על התוצאות החיוביות שלו (שהן חיוביות לשני הצדדים).

לכן, הדיבורים על "חומת מגן 2", במובן העמוק של המושג, הם דיבורים בעלמא. אולם אם מדובר על כך שישראל תצא למבצע צבאי כדי להילחם בטרור ביו"ש, מה שלא נעשה מאז "חומת מגן", זה איום במקומו. יש לקוות שלא נידרש לפעולה כזאת, אך על הרש"פ להבין שאין לה חסינות, ואם גל הטרור ימשך, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית.

* מסיתים בחסות החוק – המוטיבציה של המחבלים הפלשתינאים לרצוח יהודים היא תמיד גבוהה. על כל פיגוע שמצליח, ישנם פיגועים רבים שמסוכלים. המעצרים שנעשים מדי לילה ביו"ש ומאות המחבלים העצורים במעצר מנהלי, משמעותם – אלפי יהודים חיים שניצלו מרצח בפיגועי טרור.

ובכל זאת, איך אפשר להסביר את גל הטרור האחרון. אם המוטיבציה היא תמידית, מדוע יש גלי טרור?

תמיד יש מוטיבציה, ויש תקופות של עלייה חדה במוטיבציה, ובהן יש יותר ניסיונות פיגוע ולכן גם יותר הצלחות. הגל של החודשים האחרונים נובע מן העלילה וההסתה על פגיעה, כביכול, במסגד אל-אקצה.

מי שמובילים את העלילה וההסתה הם אנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל. איך זה שהפלג הזה טרם הוצא אל מחוץ לחוק וראשיו אינם יושבים מאחורי סורג ובריח?

* חלאה – שליח האו"ם למזרח התיכון הביע זעזוע מדברי תמיכה במעשי הרצח והטרור האחרונים. כנראה שהוא קרא את פוסט התמיכה ברצח המתועב, שכתב העיתונאי, לשעבר מבכירי רשות השידור, אלישע שפיגלמן.

וכך כתב החלאה: "כל הדיבורים על 'הרצח' של בני הזוג הנקין הם שפה אורוולית. בני הזוג הנקין לא נרצחו, הם נפלו בקרב, נהרגו, במסגרת המלחמה על השליטה בשטחים הכבושים. ההבדל היחיד בין בני הזוג הנקין לבין אבי הוא שהוא נפל, נהרג במלחמה צודקת ואילו הם נפלו במלחמה קולוניאליסטית של עם שאיבד את שפיותו ומנסה לקדש את האדמה במקום לקדש את בני האדם. בני הזוג הנקין הם אנשים שחיים במוצב שהקימה מדינת המתנחלים וקראה לו נריה, זה עוד אחד ממאות המוצבים שהימין הקולוניאליסטי ההזוי מפזר בשטח בגיבוי ובעידוד של ממשלות ישראל השונות מאז 1969. כל המוצבים האלה ממלאים תפקיד מלחמתי פעיל של כיבוש השטחים ונישול התושבים המקומיים מרכושם ואדמותיהם. אין מדובר במעשי טרור אלא במלחמת גרילה בין חוליות של מתנחלים המתחזות להיות משפחות שלוות ויפות תואר לבין חוליות של לוחמי גרילה פלסטינים שאנחנו מסיבות שלנו מעדיפים לכנותם טרוריסטים. אבו מאזן הוא הנשיא של פלסטין וביבי הוא ראש ממשלת ישראל, כל אחד מהם מלבה את השנאה ליריבו ולחילותיו. ביבי מפעיל את טרור ההתנחלויות והמאחזים ומשתמש בנוער הגבעות כפי שבעבר השתמשה ישראל בחיילי הנח"ל והוא מעודד את חוליות הנקם של תג מחיר בדיוק כשם שבעבר שלחנו את אנשי מאה ואחת ואת החוליות של אריק שרון להטיל אימה וטרור על תושבי הכפרים והעיירות שמהם לדעת דיין יצאו הפדאין," (את שגיאות הכתיב הרבות בטקסט של העיתונאי הבכיר, ניכשתי).

וכן הלאה וכן הלאה. איש בזוי ונקלה.

* תאבי נקם – פעילי ימין קיצוני הזדרזו לתקוף ערבי בקניון ממילא, זמן קצר אחרי הרצח בדרך לכותל. תאבי הנקם אינם אבלים וכואבים את הרצח יותר מהישראלי הנורמטיבי. ההיפך הוא הנכון. הם מנצלים את הרצח כתירוץ למימוש תאוותיהם הגזעניות.

* לקיחת החוק בידיים – אנשים מגנים את הפגיעות בערבים בירושלים וקוראים "לא לקחת את החוק לידיים". אני מציע לא להשתמש בביטוי "לקחת את החוק לידיים," במקרים כאלה. לקחת את החוק לידיים, שזה כשלעצמו דבר חמור ומגונה, הוא לבצע במקום המשטרה את תפקידה. למשל, אנשים שעל דעת עצמם יפגעו בטרוריסטים, בטענה שהמשטרה אינה עושה זאת. ניסיון לינץ' במנקה ערבי בקניון אינו "לקיחת החוק לידיים," כי הוא פסול באותה מידה אילו המשטרה הייתה עושה זאת. מדובר פשוט בביריונות גזענית.

* בדרכו של דנון – כשסגנית שר פופוליסטית מתכוונת להצטרף לפעולת מחאה נגד הממשלה שבה היא מכהנת, יש לנהוג בה מיד כפי שנתניהו נהג בצדק כלפי סגן שר הביטחון דני דנון במלחמת "צוק איתן" (רק בלי לשלוח אותה אח"כ לאו"ם).

* ערביי ישראל – האם כמו באוקטובר 2000 אח"כ הם יתבכיינו?

* אין חיה כזאת – ערב סוכות פרסם חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי מסה מכוננת ב"הארץ", שבה הבהיר שהתמשכותו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי אינו נובע ממחלוקת על שטח זה או אחר, אלא מסירובם האידיאולוגי המוחלט של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית ושלילתם את עצם הגדרתו של העם היהודי כעם. זו הסיבה לכישלון הסכם אוסלו, זו הסיבה לדחייתן על הסף של כל הצעות השלום הישראליות ובהן הצעותיהם מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט. אבינרי הציע להפנים את המציאות הזאת, ששינויה אינו נראה באופק, כבסיס למדיניותה של ישראל.

איני מסכים עם המסקנות שלו מן המציאות ועם הצעותיו המעשיות, אולם אני רואה חשיבות רבה בכך שנביט בעיניים פקוחות על המציאות, והדיון בינינו, עם כל המחלוקות הנובעות ממנו, יתבסס על הכרת המציאות, ובכך אני רואה את עיקר חשיבות מאמרו.

בגיליון ערב שמחת תורה, פרסם "הארץ" שלושה מאמרי תגובה. יוסי ביילין ועוזי בנזימן הזכירו לי במאמריהם את הילד שרואה ג'ירפה בגן החיות, מתבונן בה ופוסק נחרצות: "אין חיה כזאת." לא את מאמרו של אבינרי הם מכחישים, אלא את המציאות. יוסי ביילין נתלה באי אלו שברי אמירות מעורפלות טקטיות ששמע מבני שיחו במהלך המו"מ. אותן אמירות שבבסיס ההונאה הגדולה של אוסלו. ואילו בנזימן פשוט מכחיש את המציאות ומצייר מציאות מדומה, שכל קשר בינה לבין המציאות אפילו אינו מקרי.

ראש אמ"ן בשנות ה-70 אלוף (מיל') שלמה גזית, לעומתם, מקבל את תיאור המציאות של אבינרי, ומסקנותיו הן בכיוון של אבינרי אך קיצוניות יותר. המסקנה שלו היא שעל ישראל לבצע באורח חד צדדי מיידי, ללא המתנה וללא שלב נוסף של ניסיונות הידברות, "ללא בזבוז של יום אחד מיותר," נסיגה חד צדדית שתכפה על הפלשתינאים הקמת מדינה פלשתינאית, "צעד דומה לזה שיזמנו בהתנתקות."

אמנם הוא אינו מצביע על קו הנסיגה החד צדדית, אך הוא אומר שהצעד יביא בבוא היום לפשרה היסטורית, ואת קו המוצא של אותו מו"מ עתידי הוא מגדיר: "יש לקבוע את הקו הירוק, גבול שביתת הנשק, כקו המוצא למו"מ עתידי."

המשתמע מכך, הוא שאותה נסיגה חד-צדדית היא לקו הזה. כלומר, עקירה של 400,000 אזרחים ישראליים מבתיהם תמורת יצירת מצב שבו גוש דן יהיה "עוטף יו"ש" כדוגמת עוטף עזה. אמנם הוא אומר ש"הפעם יש להימנע מהשגיאות שעשינו אז," בהתנתקות, אך אין הוא מגדיר מהן.

מוזר מאוד שאדם הרואה באופן מפוכח את מהות הסכסוך, מציע הרפתקה ביטחונית, מדינית וחברתית מטורפת כזאת. איזה עתיד מציע גזית, שבשנה הבאה ימלאו לו 90, לנכדיו, לניניו?

גזית, מגדיר את עצמו "איני יהודי מאמין, איני נמנה עם אלה המסבירים כל מעשה וכל צעד כמעשה האל וכרצונו, ומכאן גם אמונתם המוחלטת שאין זה משנה מה האדם כפרט חושב ועושה. כיהודי שאינו מאמין, אני סבור שמלא האחריות למעשיי מוטלת על כתפיי – שלי."

אגב, דבריו אלה הם גילוי של בורות קיצונית במהות האמונה היהודית. אולם על פי הגדרתו זו, איך הוא מציע למדינת ישראל הימור הרפתקני כה מסוכן, על סמך הנחה מעורפלת ובלתי רציונלית, שהיא בעצם אמונה משיחית כוזבת, ש"אם נעשה כן, אפשר שהסירוב הפלשתינאי הטוטלי להסכם פשרה היסטורי ימוסמס. כך אולי נוכל בכל זאת לראות את סופו של הסכסוך."

תמהני.

* ארגון טרור – אילו הפיגוע נגד אוהדי הפועל ת"א היה מצליח, כלומר הפצוע שהותקף היה נהרג, סביר להניח ש"לה-פמיליה" היה מוגדר ארגון טרור ומוצא אל מחוץ לחוק. אז אולי לא נחכה לרצח, והממשלה תעשה זאת כבר עכשיו?

* בשם הרייטינג – למה "ידיעות אחרונות" הוציאו מוסף במלאת 20 שנה לרצח רבין כבר בארבעה באוקטובר? אין כאן כל שיקול עיתונאי מקצועי, אלא שיקול רייטינג, מגמה שהחלה כבר בגיליונות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. הרעיון הוא להקדים ולהיות ראשונים, לפני שהנושא יילעס והציבור יאבד קשב.

ביד הלשון: משכמו ומעלה – סופרלטיבים רבים הורעפו על רוני אלשייך, המיועד לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ובין השאר הביטוי "משכמו ומעלה." אנו משתמשים בביטוי הזה כדי להגדיר אדם יוצא דופן במידותיו הטובות, המוסריות והערכיות, אדם בעל כישורים יוצאי דופן. הביטוי המקורי דיבר דווקא על גובהו הפיזי, אם כי גם בו הכוונה הייתה גם לשיעור הקומה הערכי.

הביטוי נאמר על שאול. כבר בהצגתו הראשונית, כנער שנשלח בידי אביו לחפש אתונות שאבדו, הוא מוגדר "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמ"א ט', ב'). וכך שוב, בפרק הבא, בהכתרתו למלך: "וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה" (שם, י', כ"ג). ומעניין, שפסוק קודם לכן, נאמר עליו שהוא "נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים," ללמדך על הזיקה בין ענווה לִגְּדוּלָה.

כאיש שב"כ, אלשייך נחבא אל הכלים כחלק ממהות תפקידו. האתגר שלו הוא להמשיך להיחבא אל הכלים גם בתפקיד המצוי באור הזרקורים.

         * * *

איליה בר-זאב

גם שרב גם גשם

שִׁגְרָתִי, טוֹעֵן הַחַזַּאי –

אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש וּזְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת

מְבִיאוֹת אֶת בְּשׂוֹרַת הַשָּׁרָב בְּאֶמְצַע אוֹקְטוֹבֶּר,

לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ,

לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַבְּגָדִים, לְהִתְנַפֵּל עַל הַחוֹפִים שֶׁשָּׂרְדוּ,

לְהִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית הַחוֹל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

אֶל הַסְּלָעִים הַחַדִּים.

עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג הָאֲוִיר הֲפַכְפַּךְ –

עוֹד מְעַט שָׁרָב, סְלִיחָה,

מָטָר.

שִׁגְרָתִי –

עָבְרוּ הַחַגִּים, צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד,

לְהַסִּיעַ יְלָדִים אֶל הַגָּן,

לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים,

לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלֵי הַבָּר.

לְהִתְלַבֵּט –

לְהִתְחַסֵּן נֶגֶד הַשַּׁפַּעַת? לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת? אַרְנוֹנָה,

חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל?

לַעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד.

בַּלֵּילוֹת לִקְרֹא אֶת עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר.

מתוך "טיסה נגד השעון" הוצאת "קשב  לשירה" 2012

* * *

אלוני זמורה

איגרת לחבריי ולידידיי הערבים

ולאזרחים הערבים במדינת ישראל

אני בן הארץ הזאת. שפת האם של אימי, ילידת העיר צפת, היתה השפה הערבית. אבי, יליד ירושלים, דיבר ערבית על בורייה. שניהם באו ממשפחות שגרות בארץ מאות שנים. כילד אני זוכר שהוריי אירחו בביתם שבשכונת "ימין משה" בירושלים חברים וידידים ערבים מכל כפרי הסביבה ומכל הארץ.

אני יודע שגם אתם באים ממשפחות שחיות בארץ מאות בשנים. עברנו יחד תהפוכות רבות שכמעט שום מדינה בעולם לא חוותה את אשר עברנו. אין זה המקום לסקירה שתקיף כמעט מאה שנים. קטונתי גם מלפנות אליכם בשם הממסד במדינה. אני פונה אליכם כחבר אל חבר. בימים אלו אנו שוב עוברים משבר אלים. אני מבקש לקבוע כמה עובדות שאני בטוח בהן:

א. "מסגד אל אקצה בסכנה," זה קשקוש מקושקש. זו המצאה של אויבי מדינת ישראל. אין שום סיכוי ושום סיכון ושום כוונה להפר את המאזן שהיה קיים עד היום. ואתם יודעים זאת היטב.

ב. כוונת אויבינו להפוך את הסכסוך הקיים למאבק דתי הוא מסוכן ויכול להביא לתוצאות הרסניות, שיגרום לסבל ולאובדן.

ג. אתם אזרחים במדינת ישראל, שהיא המדינה הדמוקרטית היחידה בכל המזרח התיכון. אם תשוו את המצב האובייקטיבי שלכם למצבם של אחיכם הפלשתינים בגדה, ברצועת עזה ובכל מקום אחר בעולם – תגלו שמצבכם טוב עשרת מונים. מצבכם הכלכלי, ממוצע ההשכלה, זכויות האזרח זהות לאלו של יהודים במדינת ישראל. (המבוגרים שבכם בודאי זוכרים שבמדינת ישראל היה ממשל צבאי בישובים הערבים).

ד. תעודת הזהות שלכם היא ישראלית וזכות הבחירה שלכם שווה בכל, כמו לכל התושבים הישראלים. בקרבכם יש שופטים, יש חברי כנסת, יש רופאים, יש בעלי מפעלים. ובעיקרון השמיים הם הגבול, למי שרוצה להשתלב באמת בחברה הישראלית.

ה. נכון, שמדינת ישראל נמצאת בסכסוך ארוך עם הפלסטינים בשומרון ובחבל עזה. אסור שסכסוך זה "יפלוש" לתחומי מדינת ישראל. אתם יכולים להיות אמפטים לאחיכם, בדיוק כמו שיהודים בעולם אמפטים למדינת ישראל.

ו. מדינת ישראל, מאז הקמתה, חוותה חמש מלחמות, מכולן יצאה מנצחת. מלחמות אינן פותרות בעיות.

ז. אני מבין שגם אתם, כמונו, נמצאים בדילמות רבות. אני מבקש מכם לא לפרק את השותפויות של חיים יחדיו יהודים וערבים, שנבנו בעמל רב במשך שנות קיומנו המשותפות.

ח. אל תקשיבו למסיתים – א שלכם ולא שלנו. הקשיבו לקול התבונה של חיים משותפים בחברה דמוקרטית, שמתמודדת לבדה על קיומה.

ט. אני בטוח שאתם עוקבים, כמוני, אחרי מה שקורה סביבנו בסוריה, בעיראק, בלבנון ובעוד מדינות.

י. גלי פליטים נמלטים על נפשם, הם איבדו את בתיהם ואת רכושם. אחיהם הם שהפציצו ערים וכפרים והרגו את ילדיהם ואת משפחותיהם. מדינת ישראל נותרה אי של דמוקרטיה בה החיים מכבדים את החיים. היו שותפים מלאים בשמירה על מדינת ישראל.

שלכם,

אלוני זמורה

* * *

אלכס סופרון

עברי דבר עברית

כאחד שלא עוסק בהסברה אני חוזר ומתפלא על כך שראש הממשלה שלנו מדבר באנגלית מעל בימת האו"ם. שפתנו העתיקה והמתחדשת היא זו שצריכה להישמע בכל הפורומים בהם יש תרגום סימולטני. עברית היא שפה מזרח-תיכונית בדיוק כמו ערבית או פרסית. זו היתה הזדמנות להזכיר לעולם את  הזיקה של שפתנו עם ארץ ישראל היושבת במזרח התיכון – עם התנ"ך – עם הנביאים – עם המילה ירושלים הכתובה מאות פעמים בתנ"ך.

הדיפלומט הרוסי מדבר שם רוסית.

הערבי מדבר ערבית הקובני מדבר ספרדית.

הצרפתי – צרפתית.

ורק ראש הממשלה הישראלי מדבר באנגלית מתוך אמונה שגוייה – לדעתי, שאומרת כי זו שפה שמרשימה את הפוליטיקאים בוושינגטון ובבירות אחרות.

ראש הממשלה שלנו צריך להרשים את האדם ברחוב, באקדמיה ובבית אשר יקבל – אם ירצה –  את תמצית נאומו בתרגום לשפתו בזמן אמת מעל למרקע או למחרת באינטרנט בשוודית, ספרדית או יפנית. הפוליטקאים כבר יודעים מראש במה דברים אמורים.

כמשקיף ביקורתי מהצד, אני מנסה לחדור למוחם של אנשי תקשורת ומדיה ברחבי תבל אשר עשויים או עלולים להתחזק באמונתם כי דברי ראש הממשלה באנגלית ממחישים את התלות הגורדית של ישראל במערב. וגרוע מכך – להדגיש את טענות שונאינו כי אנו "נטע זר" באזור, מדינת "בובה" של ארה"ב במרחב המזרח תיכוני. הנאום של ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי היה באנגלית צחה –  שם זה יפה וזה מספיק, אך בכל פורום בינלאומי עלינו להשתמש בשפתנו  כי זו אחת החוליות החזקות המקשרות אותנו עם ארץ ישראל.

עברית – אינה מוזיקלית כמו צרפתית או רוסית אבל זו שפתנו – שפה עתיקה ועשירה.

אני משוכנע כי רבים חושבים כמוני.

בברכה

סופרון אלכס

כפר שמריהו

(יליד ארה"ב)

אהוד: לאלכס סופרון ולי היה בן-דוד משותף מצד האימהות שלנו, יורם ליפסקי ז"ל. אימו של אלכס, ברטה, למשפחת פַּיֵס מפתח-תקווה, היתה אחותה של דודתי סימה ליפסקי, אשת דודי גרשון אחי-אימי. מסימה שאבתי באחרית ימיה לא מעט חומר עסיסי על המושבה.

אחות נוספת של השתיים, פסיה – היתה נשואה לרודי ברונשטיין בירושלים, שהיה קרוב-משפחתו של ליאון טרוצקי (לייב ברונשטיין). הם היו בעלי המסעדה המפורסמת "קוויק לאנץ'" ברחוב בן יהודה, ולימים בעלי קפה-מסעדה "חרמון" ברחביה, והיו ידידי הוריו של אמנון דנקנר ז"ל, שהיו אף הם בעלי מסעדה, "אלנבי", ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. והיתה לשלוש עוד אחות, מיכלה, תל-אביבית, שבנה דליק היה בשעתו שובב לא קטן.

אני חושש שאילו נתניהו היה מדכר עברית, היו דבריו הולכים לאיבוד כי גם ככה בקושי מקשיבים לנו כל החולירות באו"ם וברחבי העולם, כפי שהודגש בדקת השתיקה שלו, שעליה התקשורת המטומטמת האנטי-ישראלית שלנו לא חדלה ללגלג.

* * *

עקיבא נוף

אחרי  החגים

הנה תָמו ימִים של חגים וּקדוּשָׁה,

כבר השלכתי פְּשָׁעַי אֶל מֵימֵי הנהר,

וקולות בלֵבָב, דקיקים כאִיוְוְשָׁה,

מַקְשׁים בדאגה: מה מביא המחר?

מה ניצָב מאחרֵי ההרים הרָמים?

וּלמי מְצַפָּה יד גְּרוּמָה עם חֶרְמֵש?

והאִם יהיו הימים מְרַמִּים?

וּמי יִנָּשֵׂא על ברֶכֶב האֵש?

אם אפשר ואֶחצֶה היְאוֹר הקוֹצֵף

וְאָבוֹא אל מרחב השדות הפורחים,

ויֵיאוֹרוּ ימַי לי בְּחוֹם מלטֵף,

חובקים את שְׁנוֹתי בִּבְקָרִים מחייכים.

כך אֶשָׂא תפילתי כי לְעֵת זוּ חיה,

בחלוף עוד שנה ובשוב החגים,

אחזור אעמוד באותה תְּהִיָה,

עדיין מכאן, מארצות החיים,

ועדיין חוֹתֵר לימים סְעוּרִים,

ועדיין בּוֹעֵר בִּמְדוּרוֹת נעורים,

ועדיין שוֹאֵף אל פסגות ההרים,

עדיין פתוח לְשִׁיר הַשִׁירים.

* * *

משה כהן

הנדון: אלופי היידוי

מכובדי,

בעניין יידוי האבנים נוהגים לדבר אצלנו על "ילדים זורקי אבנים." לא כך זה נראה בצילומי הטלוויזיה. רואים המוני בחורים חסונים המיומנים ביותר ביידוי אבנים בעוצמה רבה, והמשתמשים גם בקלעים באופן מקצועי. כל שנות הפרעות נתנו הזדמנות לערבים לגדל דור, לא בדיוק ילדים, של אלופים ביידוי אבנים.

משום מה תופסת המשטרה הרבה קטינים, ולא את המיידים המיומנים הבוגרים, הנראים היטב בצילומים. הם מיומנים גם בריצה.  צריך אולי להגביר את אימוני האתלטיקה בצה"ל, כדי שיוכלו לדלוק אחר הפורעים בידיים חשופות, מאחר ואסור להם להשתמש בנשק, וגם באלות לא משתמשים.

אז מה נותר לחיילינו לעשות נגדם? לא ברור. זה לא נראה משחק ילדים, אלא משחק מסוכן מאוד. לתשומת לב שופטי ישראל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמוס אריכא

הנגיף האלוהי

הארץ נשטפת בדמים, באש ובתימרות עשן. מלחמת דת בדת. מאמינים נלהבים באותו אל משני צדי המתרס הורגים אלה באלה. רובם אף מתכחשים בדעתם לעובדה כי אלוה ואללה חד הם.

מבקיעת שחר ההיסטוריה של האנושות  מלווה אותנו תופעה בעלת עוצמת השפעה כבירה המטלטלת את החברה האנושית, והיא שיעבודו של האדם לפולחן הדתי. חלק ניכר מאוכלוסיית  העולם רוצע עצמו לתשוקת "אהבת האלים" כמכור לסם משכר-חושים, מטמטם תבונה ומשחיז יצרי השמדת האחר והשונה.

תופעה קמאית זו של כניעת האדם בפני שטיפת-מוח נלוזה מעידה על קיומו של נגיף אלוהי; זה בסופו של דבר איננו אלא מוצר פחדים מהלא נודע ובלתי מובן – קרי, לידתו של אדם היא תחילת גסיסתו.

המזרח התיכון, המוכר כמקור צמיחתן של התרבויות העתיקות, יצר קשת צבעונית ממשפחת האלים המצרים הקדומה וחמורת מבנה קשיח ועד לעובדי כוכבים ומזלות של בבל ואשור, ומשם למיתולוגיה היוונית שקסם רב בה בגלל האנשת האלים כבני-אדם.

בתוך שורשים אלה נמצא מקום לטיפוח האמונה באל יחיד, שאף הוא נוצר כפסילים ותרפים בידי בני-אדם באותה דרך בה נחצבו אלוהים קדומים הקרויים אלילים באבן ולרוב נילושו מחומר.

מתחילת התבססותה של אמונה באלים התאפשר ליחידים למשול ברבים; נולד מעמד-על של כוהני-דת נוכלים הטוענים לזכות בלעדית לתווך בין האלים לבני-אדם. כוהנים אלה הם שיצרו וטיפחו את פולחן האל האחד והיחיד, אל-נקם ובדייה; השקר הנורא מכל הכזבים שהאדם מספר לעצמו משחר ההיסטוריה המודעת.

הפולחן המגובש ביותר לאל שהאדם הושיב ברקיע התפתח משום סיבות מסוימות בשבט שמי הקרוי "עברי". במרוצת הדורות נגזרו ממנו תרגומי-אמונה המוכרים כנצרות ואיסלאם. לכאורה מדובר באותו אל שמאמיניו טורפים זה את זה בקנאות חייתית. הימים האלה משקפים את שגיונותיו של הנגיף האלוהי שאיננו מרפה.

המונותאיזם העברי-יהודי הפך את חסידיו לנרצעים, או במלים אחרות לשבטי עבדים מסוכנים זה לזה. תמציתו באה לביטוי ראוותני בהקמת בית מקדש, סמל למקדשיו גם לאחר חורבנו של השני. במקום מעמד הכוהנים והלוויים קם מעמד רבני, שלקח על עצמו את התיווך בין המאמין הכסיל לבין האל הנעלם. בהדרגה הפך הפולחן היהודי את מאמיניו לשחקנים מגוחכים בתיאטרון הזוי המטריד תבונה מן העולם, מקשה על האדם להרחיב אופקים לקראת המסע בחלל. חיוב הסגידה ליצור לא נודע הוא המוקש הגדול ביותר בדרכה של האנושות לפרוץ לעצמה דרך למחר.

עולם של מגדלי בבל צמח להפחיד במקום מגדל אחד. היהדות של הדורות האחרונים מכבר חדלה מלהוסיף נדבך. במדינת ישראל היא הפכה במגמת ההקצנה שלה למטפחת הנגיף האלוהי המסכסך ובולע שפיות, והיא מתייצבת כהרסנית להווה ולעתיד עוד יותר.

מדינת ישראל לא קמה להציל את הפולחן היהודי – לא זאת היתה הכוונה העיקרית. המסע הציוני לארץ היה תולדה של האנטישמיות שמעולם לא הפרידה בין מאמינים לחילונים. המדינה הוקמה לשמש בית-מקלט לכל יהודי באשר הוא, מאמין או כופר; מדינה בה לא יפשפשו רבנים ומשגיחים בטיב אמונתו של אדם, יהודי ושאינו.

אלא שהנגיף האלוהי חזר והתגלה בכל עוצמתו הכזבנית משניתנה עדיפות לזרם האמוני הקיצוני ביותר, האורתודוקסי, כסמן האלוהי הבלעדי בדבר קביעת דפוסי יהדות המשעבדת את מדינת ישראל. תנועת החזרה בתשובה היא ביטוי עכשווי מטריד בתולדות היהדות החשוכה.

מחובת אלה המבקשים לראות ביהדות אור לעצמנו, לעצור את המרכבה הדתית הדוהרת הזאת ולבחון את השאלה הנוקבת, קוו וואדיס? – להיכן פנינו מועדות. העולם העברי השפוי חייב להבהיר כי המדינה הזאת היא ראשית לכל ביתם של יהודים מכוח השתייכותם הגנטית לעם הזה, ואין לתת בנו סימנים זרים לעצם שיוכנו  זה.

כל יהודי זכאי לפרש יהדותו כהבנתו ואיש לא ימנע ממנו זכות-יסוד זו. רק אז נדע כי נשאיר לדורות הבאים ארץ-אבות שפויה שתושביה אינם חוששים מהצבת נוגדן שיבלום התפשטות הנגיף האלוהי ונהרות הדמים.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

36.

אֲנִי בְּעַד זֶה שֶׁיְגָרְשׁוּ

אֶת כָּל הָעַרְבִים מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל –

וַאֲנִי נֶגֶד שֶׁיְּגַיְּסוּ

אוֹתִי לַצָּבָא –

אוּלַי הָיָה אֶפְשָׁר לְגַיֵּס אוֹתָם

בִּמְקוֹמִי –

בְּכֶסֶף כַּמּוּבָן,

כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ אֶת עַצְמָם?

37.

הֶחְלַטְתִּי לְהַפְסִיק לְעַשֵּׁן סִיגָרְיוֹת

כִּי זֶה לֹא מַזִּיק מַסְפִּיק לַבְּרִיאוּת –

הֶחְלַטְתִּי לְהַעֲנִישׁ אוֹתָם בְּדֶרֶך אַחֶרֶת

אֲנִי אַפְסִיק לֶאֱכֹל וְאֶרְזֶה –

כִּי לֹא אִכְפַּת לָהֶם אֲפִלּוּ אִם אָמוּת.

38.

אֲנִי מְאֹד אוֹפְּטִימִי

הַצִּיּוּנִים שֶׁלִּי פַנְטַסְטִיִּים

מְשַׂחֵק קָבוּעַ טֶנִיס

רֹאשׁ מוֹעֶצֶת תַּלְמִידִים –

בַּכֶּסֶף שֶׁחָסַכְתִּי

קָנִיתִי יְרֻקִּים –

יֵשׁ לִי חֲבֵרָה נִסְבֶּלֶת

וְגַם הוֹרִים נוֹרְמָלִיִּים

חֶדֶר לְעַצְמִי

וַחֲבֵרִים טוֹבִים –

לֹא חָסֵר לִי כְּלוּם

הָאַנְגְּלִית שֶׁלִּי בְּסֵדֶר –

וְגַם הַקְּרוֹבִים בְּחוּ"ל.

39.

עוֹד לֹא נוֹלַד הָאָדָם

שֶׁיָּגִּיד לִי מַה לַּעֲשׂוֹת.

וּכְשֶׁיָּבוֹא –

אֲנִי אֹהַב אוֹתוֹ כָּל הַלַּיְלָה

וּבַבֹּקֶר אֶהֱרֹג אוֹתוֹ –

כִּי אֲנִי מְשֻׁגַּעַת

כָּזֹאת.

40.

אַבָּא שֶׁלִּי פֻּטַּר מֵהָעֲבוֹדָה

עַכְשָׁו הוּא יוֹשֵׁב כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת

וּמְעַצְבֵּן אוֹתִי –

לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁיַּעֲבֹד כְּמוֹ חֲמוֹר

וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי

לְנַפְשִׁי –

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

אלי מייזליש

הסכין הערבית  – וכיצד להילחם בה

הסכין ככלי רצח, משמשת את הערבים מאז ימי מוחמד. "דין מוחמד בסיף."

בתמונות של מנהיגי ערב, אלה המכונים מלכים או אמירים או שיח'ים, נעוץ הפיגיון [המוזהב או המוכסף] באבנט או בחגורה. וככל שהמנהיג הוא יותר נחשב – למשל מלך סעודיה, הפיגיון אפילו מעוטר ביהלומים ואבני חן צבעוניות כסמל מלכותי.

אבל אלה שכיום רוצחים יהודים או בעבר, והנה דוגמית לרצח יהודי בשנת 1936, לפני כ-80 שנה: "חיים ברוק, בן 23, חבר קיבוץ עין השיטה, יצא בבוקר לבית אלפא. בשעות הצהריים מצאו חברים מבית אלפא את גווייתו בוואדי כשהיא דקורה בסכין בגבו," – ממשיכים מאז ימי מוחמד לרצוח עם סכין.

הספר "תרצ"ו" [1936], ממנו שאבתי ידיעה זו, מלא טורים-טורים עם תמונות ושמות 106 הנרצחים אותה שנה – או הירי מהמארב – ג"כ ירי בגב, והן התנפלות בסכינים כפי שהיה שבע שנים קודם בתרפ"ט [1929] בטבח חברון.

הרציחות של היום הן המשך של אותה סגת-רצח בלתי נתפסת של רצח יהודים מאז ימי קדם.

אבל כיום? שעם-ישראל יושב על אדמתו ועליו מגן צבא אדיר מימדים ומשטרה ענקית מלווה ביס"ם ובמג"ב – הייתכן?

הנה אתן כאן כמה עצות לראשי ממערכת הביטחון, צבא-משטרה-שב"כ, מוסד והיחידות הסודיות למלחמה בטרור [כמו חיסול 8 הטרוריסטים שביצעו את הטבח במינכן שחוסלו אחד-אחד עד האחרון שבהם, חסן סלמה יחד עם עוד 7 מחבריו בצמרת] – שמלמדים כי יש לנו חבר'ה טובים, אבל קודם אשאל שאלה: וכי צריך להחיות מהקבר את מאיר הר-ציון לנקום נקמת דם אחותו, או שחייבים למנוע כל פשע רצחני, כפי שעצרנו את פיצוץ האוטובוסים וההסתננות מאיו"ש לתל-אביב ולנתניה, למשל.

הרי רק אתמול הזדרזו בצמרת להודיע כי "נלכדה הכנופיה בת ה-5 של רצח הזוג אלקין." נלכדה אחר הרצח. וכך הבטיחו הבכירים, כי ילכדו את כל הרוצחים שיקבלו גזר-דין מוות [על-תנאי] עד לחטיפה הבאה. נחמה פורתא? או כלום.

איני חכם עכשיו לגרור את הבכירים למענה מדופלם [טפל ותפל גם יחד], כי אין להם, אלא אם-כן, יראה העם בעצמו, כיצד נלכדות בזה אחר זה הכנופיות טרם ביצוע זממן.

איני מבין גם את "נוהל פיזור הפגנות ומיידי אבנים" באותה דרך שיגרתית וטפלה בת 40 או 45 שנים. ממש מגוחך לראות 10 או 15 מג"בניקים רודפים אחרי 100 בנדיטים קטנים בזה אחר זה, ובחדשות של 8 בערב ככה: "המשטרה עצרה את אחד ממיידי האבנים..."

אחד?  ועוד יש סיכוי שישוחרר על תנאי.

אגיד לך ניצב פלוני מפקד משטרת ירושלים ככה: למה אינך עוצר את כל מיידי האבנים אחד-אחד או ביחד? וכי אין לך מספיק שוטרים לאמבש אותם בסימטאות שאליהן הם בורחים? הרי עוד 3-4 ג'יפים ו-3 משאיות מוגנות, לחסום להם את הבריחה אחורה וסגרת עניין אחת ולתמיד. מאה או 200 עצורים מועלים עם מכות אלה על המשאיות, וזהו. ויש עוד ועוד. רק אין לך תעוזה ולא היה לזה שהיה לפניך ולפניו גם.

גם איני מבין מה כל כך קשה להביא מכלית זפת נוזל מהול במזוט ולהשפריץ הן עליהם והן על הכביש וככה כולם עד אחד מתחלקים ונלכדים בזפת. מה? אסור? לפי איזה חוק אסור? היכן נכתב החוק הזה? בז'נבה. או-קיי. כשיהיה גם לנו אגם כמו אגם ז'נבה עם קזינו, או בנקים מלאים פרנקים ודולרים, גם אז נחדל מזה. בינתיים תפוס אותם – את כולם. זה אפשרי.

פעם סיפר לי שוטר תנועה בדימוס:

הייתי מחנה את האופנוע בחזית התחנה ומקבל תדרוך מהקצין ככה: היום תביא לי 40 דו"חות – שמעת? או שאני לוקח לך את האופנוע ואתה הולך לשב"ס. אז הייתי מביא לו 50...

אז הנה התדרוך: כל "הפגנה" של מיידי אבנים אתה מעלה 100 על המשאיות. אחרת גם אתה הולך לשב"ס. 

* * *

דרור אֵידָר

1. חבריי בשמאל השפוי – מתי תתפכחו?

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (6.10.2015)

אנחנו מורגלים בגמגום התבוסתני של השמאל המכור, זה שאיבד כל קשר עם הפלנטה המכונה כדור הארץ, ובכל מצוקה רגעית, זמנית או נצחית מאשים את היהודים (ומוציא עצמו מן הכלל – "לכם ולא לו"). אבל חבריי בשמאל הנורמלי – נפלתם על הראש? במקום להתאחד נגד הניסיון המיליון ואחד לרצוח יהודים, גם אתם מאשימים אותנו? ישראל אשמה בהסתה השקרית של האסלאמיסטים ביחס להר הבית? ישראל אשמה ב"היעדר פתרון מדיני"?

אתם בטוחים שהפלסטינים מחפשים פתרון כזה, לא הספיקו מאה שנים להבין שזאת המצאה של היאהוד? מה אתם מעדיפים, אוטונומיה מורחבת כפי שיש עכשיו או ח'ליפות אסלאמיסטית על הרי השומרון, מרחק מטחווי שַׁבְּרייה מכיכר המדינה? הסתכלו סביבכם, זה מה שחווה כל העולם הערבי. מדינה חסרה להם, או חיים נורמליים? 

הקשיבו לאבו מאזן בעשר השנים האחרונות. כל עוד הוא יודע שגם אחרי אלף פיגועים, היאהוד יאשימו את עצמם – הוא לא יסכים לשום דבר, גם לא למתווה התבוסה שאולמרט הציע לו. הפלסטינים למדו מכם ומהמערב שיעור בגזענות: הם לא אחראים לכלום, גם לא לרצח, שנתפס "טבעי" ע"פ הקודים האוריינטליסטיים שמכתיבים ארגוני השמאל המכונים משום מה "ארגוני זכויות אדם". אגב, האם הארגונים הללו פנו לאו"ם או לביה"ד בהאג, או שמא רצח יהודים אינו נושא לתלונה? 

עכשיו מוצאים אצלנו "אצילות" אצל הארורים שירו באב ואם ו"ריחמו" על ילדיהם – אתם בטוחים? שאלתם את החלאות שרצחו את איתם ונעמה הנקין הי"ד, מה היתה כוונתם, לפני שבחרתם לשמש פרקליטי השטן?

עוד שמעתי מגישת חדשות תוהה בנינוחות אולפנית, "מדוע יהודים עדיין מורשים לעלות להר הבית והאם אין בזה פגיעה בסטטוס קוו?" – ואני שואל, מדוע מגישים כמוה עדיין מורשים לשדר חדשות ולסכסך יהודי ביהודי מול בנות פלישתים העולזות? ואז, בעוד דם הנרצחים חם, עורכים ח"כים מהרשימה המשותפת תהלוכה שבה קוראים כולם "ברוח ובדם נפדה אותך אל אקצה" – בשורה הראשונה, חביב השמאל התקשורתי, אחמד טיבי. "בדם," מה?

מר יצחק הרצוג, האם תוכל להסביר לציבור, מה אתה עושה מחוץ לממשלה? לא הבחנתי בהבדלים אידיאולוגיים מהותיים בינך לנתניהו, אז מה הדיבורים על "כישלון בביטחון", אתה תעשה את זה יותר טוב? היכנס ותשפיע.

ומילה לממשלה. השמאל צודק בדבר אחד: בנימין נתניהו אחראי. ואיתו שאר חברי הממשלה הזאת. תודה לאל. רוב ברור בציבור (כולל תומכי אופוזיציה) תומך בצעדים חריפים להשבת הסדר. רצח יהודים אינו דבר שיש להתרגל אליו, גם אם ערביי הארץ עושים זאת כבר כ-150 שנה, הרבה לפני ה"כיבוש". איננו כובשים בארצנו. אל מול תהלוכות הדמים שלהם, יצאו אמש לכיכר העיר המוני בית ישראל להקפות שניות סביב ספר התורה. הרי לכם רוח מול "דם". הספר הזה הוא הבסיס להיותנו עם, 2000 שנה לפני שהכובשים המוסלמים הגיעו לארצנו. זה גם הבסיס לשיבתנו לציון אחרי גלות ארוכה.

אם גורמים אסלאמיסטים (ועוד כמה הזויים בתוכנו) מבקשים אינתיפאדה, בתקווה לאלץ אותנו בפעם האלף להיפרד מארץ חיינו – אדרבה, תנו להם את מבוקשם, וחזק.

2. ירושלים של ברזל

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (2.10.2015)

מה שמתרחש בהר הבית ובסמטאות העיר העתיקה, שעה שיהודים מושפלים בעוון רצונם להתפלל, נתפס כעניין לדתיים בלבד, ולא היא. ח"כ זחאלקה אמר לי שהוא אתיאיסט, אז מה עשה בהר הבית? מה פשר קריאתו "זה הבית שלי, לא שלכם"? הרי "אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים" (בראשית כח, יז) – כל העמים מוזמנים לעלות ולהתפלל בהר. אז מה אכפת לח"כ לא דתי ממתפללים אחרים?

כמעט לאורך ההיסטוריה המוסלמית כולה, היה מעמד ירושלים זניח. המחקר הראה  שקדושת ירושלים במסורת האסלאמית הושפעה במפגיע מקדושתה ליהודים ולנוצרים. יותר מאחיזת הצלבנים, ריבונות היהודים בירושלים אחרי מלחמת "ששת הימים" היא אצבע בעיני מוסלמים רבים.

הנצרות והאסלאם ביססו את אמיתתן על תפיסת החילופין: שתי הדתות הודו שהאל בחר בתחילה ביהודים, אולם לאחר שלא קיבלו את משיחיות ישו או שליחות מוחמד, עזב אותם ובחר בעם חדש: הנוצרים או המוסלמים. זאת הסיבה שהוויכוח התיאולוגי בין הנצרות לאסלאם אינו בולט, לעומת מאות שנים ומיליוני דפים שהשקיעו שתי הדתות בעימות עם מורשת הבחירה והאמונה היהודיות.

בעולם הנוצרי לגווניו מתחוללת מאז שנות ה-60 מהפכה תיאולוגית בסוגיית היחס לעם היהודי ותקפותה של תפיסת החילופין. בשנים האחרונות הבאתי קולות בעולם הנוצרי, הדוחים את תפיסת החילופין, או לכל הפחות מכירים בבכורת העם היהודי ובנביעת הנצרות ממקורותיה היהודיים. מכאן ההכרה הנוצרית בזיקתו ההיסטורית והדתית (והמשפטית) של עמנו לארצו.

לא כך באסלאם. קריאה פשוטה בקוראן מפליאה עד כמה התמקד מוחמד ביהודים, במסורתם, בכתבי הקודש, ובפניות אליהם להצטרף לדת החדשה. עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19 פרסם אברהם גייגר דוקטורט באוניברסיטת בון תחת הכותרת "האם נטל (שאל) מוחמד מן היהדות?" גייגר הראה כיצד שילב האסלאם רעיונות יהודיים כמו תפילה, ארץ הקודש, מקדש, בית הכנסת, עלייה לרגל, ריבית, מלאכים, תעניות, צדקה, קורבנות, ייחוד האל, נביאים, אחרית הימים ומאכלות אסורות.

הוא ניתח את הקירבה הסמנטית בין עולם המושגים התיאולוגי באסלאם (המנוסח במילים עבריות) למושגים יהודיים;  הוא דן בעיקרים דתיים שנגזרו מהמסורת היהודית, כמו ייחוד האל, ששת ימי הבריאה, שבעה רקיעים, שבעה מדורי גיהינום, התגלות ונבואה, שכר ועונש, עשיית דין, תחיית המתים, מלחמת גוג ומגוג לפני בוא המשיח (המהדי) ועוד. כמובן, גם עשרות רבות של סיפורי התנ"ך, התלמוד והמדרש המופיעים בגרסאות דומות או שונות בקוראן.

עד שהוסב למכה, היה כיוון התפילה הראשון לירושלים. הצום כחלק מתהליך תשובה, נשאב מאתנו, ובתחילה נקבע בעשור לחודש הראשון (מוחרם) בלוח השנה המוסלמי (עשורא – דומה ליוה"כ בעשרה בתשרי) ועוד. הבסיס לקוראן ולדת החדשה נמצא אפוא בתורת משה. קיימת ספרות ענפה בנושא. כדאי להתחיל בספרו המצוין של ד"ר אבי בקר ז"ל, "מיהו העם הנבחר: סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה."

כחלק מתפיסת החילופין, לפיה ירש האסלאם את הדת היהודית, הולבש במסורת מוסלמית מאוחרת סיפור עלייתו השמיימה של מוחמד ממקום מקדשם של היהודים, תוך שהוא קושר את סוסו המכונף "אל בוראק" לכותל המקדש.

רק בסוף שנות ה-20, לקראת מאורעות תרפ"ט, קשר המופתי אל חוסייני את סיפור הסוס המכונף עם הכותל המערבי, ועוד טען בפני ועדת שאו הבריטית, שאף הכותל המערבי נמצא בבעלות הוואקף המוסלמי: "כותל אל בוראק הוא חלק בלתי נפרד מחראם אש-שריף וכי אין שם אפילו אבן אחת משרידי מקדש שלמה."

אבל ירושלים אינה מופיעה בקוראן אפילו פעם אחת. כל התיאולוגיה המוסלמית בנושא נשענת על פסוק עמום (סורה יז:1): "השבח למי שהסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (אל-אקצה)..." – הפרשנות האסלאמית המקובלת ממקמת את "המסגד הקדוש" במכה ואת "הקיצון" בירושלים (למרות שלא היה אז מסגד במקום). פרשנויות מוקדמות טוענות שהמסגד הקיצון נמצא בשמיים ואפילו במֶכה. אחרים ראו בסיפור חזון לילה ולא מציאות, כפי שמובן מפסוק 60: "לא עשינו את החלום אשר הראינו לך אלא למען נסות את האנשים."

פיתוח הסיפור מופיע אח"כ בחדית' – המסורות המאוחרות על חיי הנביא – כדי לבסס את מעמד הדת החדשה כיורשת הדת היהודית. כנראה מוחמד שמע מפי היהודים שלא תיתכן נבואה מחוץ לארץ ישראל, ולכן היה עניין להדגיש שביקר בבית המקדש בירושלים, ומשם עלה השמיימה.

בהמשך אותה סורה נאמר: "...נָתַנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור והדרכה לבני ישראל..." הקשר בין עליית מוחמד השמיימה לסיפור מתן תורה (נתינת הכתב למשה) ברורה. ואכן, המשך הסורה (המכונה "סורת בני ישראל"!) מספר על תולדות העם היהודי הנבחר שפעמיים קיבל הזדמנות, אך כשל ושני בתי מקדשיו חרבו. לא רק מוחמד יורש את משה, אלא אומת האסלאם החדשה יורשת את האומה היהודית כעם הנבחר ("אתם הטובה שבאומות", ג:110). היכן מתרחשת הדרמה של חילופי העם הנבחר לפי המסורת הפרשנית הזאת? בירושלים! מבחינה זאת, ההכחשה הנמרצת של כל זיקה יהודית לירושלים ולבטח להר הבית, היא מעניינת, משום שהיא סתירה מיניה וביה של האמונה המוסלמית בהיותה יורשתה של היהדות.

הדברים שהובאו פה בקצרה אינם נוגעים במימד דתי מופשט גרידא. הם נוגעים לשורש אמונת האסלאם, בוודאי בפרשנותו הנפוצה שאת פירותיה רואים כיום במזרח התיכון ובאירופה: לא עוד דת שבאה לעבוד את האל לצד דתות מונותיאיסטיות קודמות, אלא הדת האחרונה בהיסטוריה, יורשת היהדות (והנצרות), שמאמיניה מצווים להפיצה בעולם, גם בכוח הזרוע: "הוא אשר שלח את שליחו להביא את דרך הישר ואת דת האמת, כדי שישליטה על כל הדתות" (סא:9).

מה שמתרחש כיום בירושלים קשור לתבניות העומק הללו ומשליך על התהליך המדיני. יתרה מזו, הוא קשור לעתיד אירופה על עשרות מיליוני המוסלמים המוסיפים להגר אליה. בהקשר עומק זה צריך לקרוא את דברי הנבלה של אבו מאזן לפני כשבועיים, שליהודים "אין זכות לטמא ברגליהם המטונפות" את המקומות הקדושים בירושלים.

הניסיון להתייחס אל הסכסוך בן יותר ממאה השנים בינינו לערביי האזור רק כסכסוך טריטוריאלי, הוא עצימת עיניים של עמי-ארצות נוכח תבנית העומק שהצבענו עליה, שככל שנוקף הזמן, היא מתנקזת – אם נרצה או לא – לאבן הראשה בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון: ירושלים והר הבית.

3. תתקשר כשתהיה רציני

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (1.10.2015)

כדאי לקרוא את כל הנאום של אבו מאזן. מדובר בטקסט סמלי המתכתב עם ההיסטוריה של ערביי האזור במאה השנים האחרונות: הם לא אחראים לשום דבר. אכלו להם, שתו להם, הרגו בהם, שיות תמימות שכמותם. הם גם לא סירבו מעולם לשום הצעת שלום. פשוט ככה מהאוויר הגיעו היאהוד והחריבו להם מדינה דמוקרטית ומשגשגת למופת, פלא מוסרי ותרבותי ששכן לו בשלווה מאז בריאת העולם עד ל-1948. 

אז אבו מאזן מאיים עלינו שנחזיק אותו כי נגמרה לו הסבלנות וישראל תישא באחריות לתוצאות. אילו תוצאות? מה יקרה עוד שלא קרה? מספרים על הרשל'ה מאוסטרופולי שבעוניו איים על בעל הפונדק: אם לא תיתן לי אוכל, אעשה מה שאבי היה עושה. האיום עשה את שלו והפונדקאי הגיש להרשל'ה ארוחה. אז אזר אומץ ושאל, מה היה עושה אביו? "הולך לישון רעב," היתה התשובה.

לאחר שמנה את כל "פשעי" ישראל, אמר "אנחנו לא מגיבים לברוטליות הישראלית" באותה מטבע, אלא – שימו לב – "עובדים להפיץ את תרבות השלום והדו-קיום בין עמנו לאזור כולו." יפה, לא? הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין אמר פעם: "בארצנו, השקר הוא לא רק קטגוריה מוסרית, אלא יסוד מוסד של המדינה." 

עוד אמר עבאס שישראל מונעת ממוסלמים להתפלל בהר הבית. אכן, "תפילה זכה"  המורכבת מאבנים, בקבוקי תבערה וכנופיות צווחניות השומרות לבל ייאמר אפילו פסוק תנ"כי אחד במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. הוא התלונן על "הפרת הסטטוס קוו מאז 67'" – אכן, עד אותה עת אסרו בהחלט על יהודים להגיע למחוזות הכיסופים שלהם בעיר העתיקה. לזה כוונתך? ושום מילה על "רגליהם המטונפות" של היהודים בדבריך בטלוויזיה הפלסטינית.

מר עבאס, כינית את העם היהודי "כוח כובש" בירושלים. המדינות החברות באו"ם מכירות את התנ"ך – אנחנו כוח כובש במקום חיינו? מה הקשר שלך לירושלים? מה היתה ירושלים ללא היהודים? גם קדושתה למוסלמים היא פועל יוצא של חשיבותה בעיני היהודים.

בנאומך פרשת חסותך על המקומות הקדושים לנצרות – איזה מזל שאינכם שומרים עליהם! רוב הנוצרים כבר ברחו משלטונך, שלא לדבר על גורלם תחת שלטון חמאס. ביקשת עצמאות כלכלית (זהירות, לא תקבל יותר מענקים מאירופה) ועצמאות ביטחונית – תפאדל. האם אתה בטוח שתחזיק מעמד דקה שלמה בלי שישראל תשמור עליך ועל נתיניך מפני חמאס ודאעש?

הנה עוד ציטוט לפנתיאון: "אלה שרוצים להילחם בטרור, צריכים להתחיל בפתרון סוגיית פלסטין." זה בדיוק הסיפור, מדינה עצמאית לחבורת רמאללה תגמור כמו חמאס בעזה או דאעש בעיראק. שבענו די ניסויים בעתידנו. אבל נניח כדבריך, הונף הדגל הפלסטיני (אגב, מה ההבדל בינו לזה הירדני?) וקיבלתם מדינה עצמאית – האם מצבכם אז יהיה טוב יותר ממצבכם כעת או גרוע יותר? די להביט סביבנו כדי לקבל תשובה. עד אז, אתה מכיר את מספרי הטלפון שלנו. תתקשר כשתהיה רציני.

* * *

מרדכי בן חורין

שלושה סיפורים עם תובנה, ומסקנה אחת

הסיפור הראשון:

ברחוב פינסקר בפתח-תקווה, גרה משפחת סבי, משה שמואל בן עזר [ראאב]. אצלם בחצר גרה משפחה ערבית אשר בנה, חסאן, גדל בה כאח חורג של אימי, לאה. ב-1921 פרצו ה"מאורעות" בהן, השבט הערבי אבו קישק תקף את פתח-תקווה. כאחרים, יצא גם סבי להגן על המושבה. הערבים נהדפו. אך 4 יהודים נהרגו.

כאשר חזר משה שמואל מהקרב, שמע את בתו, לאה, אשר ישבה וקראה ספר מתחת לעץ התות, צורחת לעזרה – כש"אחיה" חסאן, מנסה לשחוט אותה. משה שמואל ירה בחסאן ולאה ניצלה. וכך, אחרי 9 שנים , אני נולדתי ויכול לספר את –

הסיפור השני:

ב-2007/8, במבצע "עופרת יצוקה", העלילו עלינו שמבוצע בעזה רצח עם [דו"ח גולדסטון]. "החבר" שלנו בירושלים, עומר, ערבי בוגר אוניברסיטה וסוחר מאוד ישר, אמר לנו כי "כאשר אנחנו ננצח את ישראל, נשחט את כולכם, גם אתכם אביבה ומוטי. לא אני אשחט אתכם, כי אני זוכר איך באינתיפאדה הראשונה, כשמוטי הבין כי אין לנו מה לאכול בגלל שהכול מת, הוא הציע לי הלוואה של 10,000$ כעזרה לקיום משפחתי הרעבה. לכן, לא אשחט אתכם, אבל גם לא אגיש עזרה."

אביבה הזדעזעה בהלם. אני לא. זכרתי את שעבר על אימי לפני 87 שנים.

הסיפור השלישי:

אודל בנט, אלמנתו של אהרון בנט ז"ל, שנדקר למוות במוצ"ש  2015/10/03 בעיר העתיקה: "נדקרתי, גם בעלי היה פצוע. בדרך פניתי לעזרת הסוחרים הערבים, אבל הם צחקו עלי וסטרו לי... קיללו אותי, ירקו עליי, אמרו לי: תמותי."

הסיפורים האחרים בימי חיי כולנו:

ב-1941 ההוראה לצבא הגרמני, שפלש לברה"מ, הייתה לרצוח 40 מיליון רוסים בכל שנה עד שכל ברה'"מ תהיה לריק –  כ"מרחב מחיה לעם הגרמני שמֵעל כולם."

מאז: נרצחים בכל העולם, עשרות מיליונים.

אני שמח להיות יהודי, בן לעם שתורתו מכוונת [ללא הצלחה מלאה] להיות ל"אור גויים" עם חזק מנצח את העומדים לכלותו מאז המן הפרסי דרך כל מאמיני הקוראן והאנטישמים למיניהם ועד לאייטולה האיראני דהיום, שכשלו וייכשלו. וגם בהיותו עמנו "כובש", הוא "לאור גויים" ודי לחכימא ברמיזא.

* * *

רות ירדני כץ

על "שלך באי-רציונליות" מאת פרופ׳ דן אריאלי

פרופסור דן אריאלי הוא מומחה לכלכלה התנהגותית. קראתי את ספרו החדש שהוא רב-מכר שכותרתו היא: ״שלך באי-רציונליות״, ספר שעוסק באיך אנחנו מקבלים החלטות והאם ההחלטות שלנו הן רציונליות. 

הספר בנוי משאלה-תשובה וזה מה שמעניין בגלל שמה שמעניין הן השאלות של בני-תמותה כמוני וכמוך. שאלות שמעסיקות אותנו כמו למשל: ״דן היקר, למה גרביים הולכים לאיבוד בכביסה?״

אז ככה, כאשר אנחנו עומדים בפני החלטות ולא חשוב אם זו החלטה ״גדולה״ או החלטה ״קטנה״ – אנחנו בטוחים שאנחנו מחליטים נכון. מדוע? כיוון שההנחה היא שבני-אדם הם רציונליים. נכון או לא נכון? לא נכון. 

פרופ׳ דן אריאלי מאיר את עינינו  בסדרה של ניסויים שערך שאנחנו ממש לא רציונליים ולא רק זאת אלא חוזרים על אותן טעויות פעם ועוד פעם. בספרו הוא מוכיח שאנחנו טועים בהערכות שלנו במגוון תחומים ענק כמו למשל: תשלומים, בחירת בן-זוג, איזה קפה לשתות, עם מי להתייעץ ואיך ואיפה להשקיע את כספנו. אריאלי מסביר לנו כמה אנחנו לא רציונליים ולדעתו זה גם מובן מאליו והוא פותח דלתות ועם המון הומור נותן תשובות לשאלות.

אריאלי כתב על ספרו החדש: ״הספר מבוסס על מחקרים שערכתי לאורך השנים עם חברים, עמיתים וסטודנטים. בפרויקטים שונים ניסינו להבין התנהגויות לא רציונליות ומורכבוּת אנושית בתחומים של מוטיבציה, חשיבה וקבלת החלטות. כפי שתראו בדפים הבאים, ניסינו ליצור מצבים פשוטים (ניסויים) ולצפות בדרך שבה אנשים מתנהגים כדי להגיע למסקנות שניתן להחילן על סיטואציות מורכבות יותר בחיי היום יום.״

הספר הזה נכתב, כפי שאריאלי מספר, בעקבות תאונה קשה ביותר שהוא עבר. בהיותו בן 18 נפגע מזיקוק מגנזיום שהתפוצץ לידו והוא נכווה בכל גופו ובילה שלוש שנים בבתי-חולים, הסבל היה נוראי. תקראו מה שהוא מספר על אותה תאונה מבהילה.

״במהלך השנים ששהיתי בבית החולים רכשתי ניסיון רב בסוגים שונים של כאב, ובין טיפולים לניתוחים היה לי הרבה זמן לחשוב על מה שעובר עליי. אחד מהעינויים המרכזיים באותן שנים ארוכות היה ה"אמבטיה" היומית, תהליך שבו השרו את גופי בתמיסת חיטוי, הסירו את התחבושות וגירדו מגופי את תאי העור המתים. כשהעור שלם, חומרי חיטוי גורמים לצריבה קלה, ולרוב התחבושות יורדות בקלות. אך כשיש רק מעט עור או כשאין עור בכלל – כפי שהיה במקרה שלי, עקב הכוויות הנרחבות – התחבושות נדבקות לבשר... האחיות תפסו תחבושת בקצה וקרעו אותה ממני בתנועה מהירה. הכאב שהתלווה לתלישה החדה לא דומה לשום-דבר שאפשר לתאר.״

הקריקטורות של ויליאם האפלי המתלוות הן מאוד מתחברות, מתאימות ומשעשעות. הספר תורגם לעשרים וארבע שפות והביקורות בכל השפות מלהיבות הנה מה שאומר דניאל מקפאדן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2000:

"ספר יוצא מן הכלל, מעורר מחשבה ומשעשע מאוד, העוסק במגוון נושאים החל מכוחן של תרופות הפלסבו ועד לתענוגות הפפסי-קולה. אריאלי חושף את תעתועי המוח האנושי, המשטה בנו בדרכים חמקמקות אך רבות עוצמה, ומראה לנו כיצד להימנע מטעויות נפוצות.״

בסוף הספר אריאלי מחלק תודות לכל אלה שעשו ועזרו ביניהם עורכי הדין של הוצאת הספרים ״הרפר קולינס״, שדואגים שהרווחים מהספר יופנו לתמיכה במחקר במדעי החברה. מדובר בהרבה כסף.

וכאן יש לי מה לספר. דן אריאלי הוא אדם שכאשר הוא מגלה כישרון, הוא מציע לו שותפות כאשר המימון עליו – ואם יהיו רווחים הם יתחלקו. היכרות מקרוב.

* * *

מתי דוד

הרצוי והמצוי בתקשורת הכתובה והאלקטרונית

דרושה מהפכה בתקשורת לטובת הציבור

לתקשורת יש השפעה אטומית ליצירת הלכי רוח בציבור, לחיוב ולשלילה.  לתקשורת יש את העוצמה ללא בקרה, לעצב דעות פוליטיות ותרבויות, בקרב חלקים גדולים בציבור.

בחברה שמתפוררת לשבטים ובעידן שהאידיאל הכמעט יחידי הוא לעשות כסף, יש חשיבות רבה לשמירת השידור הציבורי בפרט והמסחרי בכלל, בכל הקשור להבטחת אמינות, הגינות, איזון ופלורליזם אמיתי המשקף דעות, רעיונות, וקבוצות חברתיות. עקרונות אלה לא מקויימים בפועל לא בתקשורת הכתובה ולא בתקשורת האלקטרונית.

ארי שביט: "בכל הנוגע לדמוקרטיה, התקשורת חדלה להיות חלק מהפתרון והפכה להיות חלק מהבעיה." "בנושאים מכריעים אנחנו לא אמרנו את האמת. (בהסכם אוסלו ולקראת ההתנתקות) פעם אחר פעם מעלנו בתפקידנו בכך שלא סיפקנו לאזרחי ישראל את המידע המלא."  (מוסף הארץ – 26.11.10)

עיתונאים אוהבים להתהדר בחשיבות עצמית מנופחת ורואים את עצמם ואת תפקידם כתנאי לקיומה של דמוקרטיה, וחופש הביטוי במנותק מאינטרסים אישיים, כלכליים ופוליטיים.  האמנם?

גיא רולניק: "עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים.  זה מקובל כמעט בכל העיתונים."  (Marker Week 20.6.08 – הארץ)

עופר שלח: העיתון שאתם מחזיקים עשוי מאינטרסים. הכותרת הראשית, הידיעות, המדיניות, מה שנכנס ומה שלא, מה מובלט ומה מוצנע. מאחורי כל דבר עומד אינטרס."  (מעריב 27.11.07)

יש פער עצום בין העשייה, הבנייה והיצירה בארץ לבין מה שמשתקף בתקשורת. התקשורת מתעלמת מהעשייה החיובית במדינה. היא ממעיטה לסקר אירועים ואנשים חיוביים. רק סיפור שלילי הוא לדעתם "סיפור מעניין" הראוי לפרסום.

כתיבה ביקורתית אנטי ציונית הפכה להיות אופנתית אצל חלק מהעיתונאים. רובם מתמסרים בקלות לתחבולות של יועצים אסטרטגיים ויחצ"נים. חלק מהעיתונאים משרתים אינטרסים פוליטיים וכלכליים, תחת המסווה והכיסוי כביכול "מקצועי".

אבי בניהו: "בעמדת התצפית שלי (דובר צה"ל לשעבר), ראיתי כיצד ניתן לתת ביודעין כותרת המסלפת את האמת ולצאת זכאי אצל עורך דין טוב."  (העין השביעית יולי 1999)

דורון גלעזר: "למו"ל ידיעות אחרונות יש קו מערכתי ברור ומודע בעד שחיתות שלטונית."  (דה מרקר הארץ – 21.1.08)

חנוך מרמרי: "הארץ הגיע לשלב בו האנטי ציונות שלו הופכת לעיתונות מרושעת."  (מקור ראשון 6.5.05)

הערוץ המסחרי הפך לאסון תרבותי. דור שלם של בני נוער עילגים ובורים התחנך על ברכי הטלוויזיה. דור שלם של בני נוער צפה בילדותו בתוכניות מדלדלות שכל, בשילוב פרסומת מטמטמת. נוער שרואה מגיל ינקות ועד שערי בקו"מ, כמעט אך ורק תוכניות ריאליטי ובידור תחרותי עלוב.

ערוץ 10 אמור היה להיות שידרוג מרחיב דעת ועליית רמה לערוץ 2. ואולם התוצאה היא שגם ערוץ זה הפך חלול ונבוב.

בציבור יש כמיהה לתקשורת אחרת מזו הקיימת. קיימת ציפייה ודרישה לרנסנס תקשורתי שיבטא את המציאות והדעות האמיתיות בחיינו.

התכנים של הטלוויזיה יכולים לעצב הלכי רוח של סולידריות, פטריוטיזם, ויכולת עמידה מול לחצים ואיומים חיצוניים. ואולם היא מסוגלת לגרום גם לייאוש, דמורליזציה והתפוררות פנימית.

לתקשורת יש אחריות מעבר לרייטינג, לתחרות ולרווחיות. מידע הוא כוח. אינפורמציה היא עוצמה. מי שמשתמש בה ללא אחריות, בסיסמה "זכות הציבור לדעת," עלול להוביל לאיבוד לדעת.

עוזי בנזימן: "בעיתונות נישברים הירארכיות ומתרסקות אמות מידה. תופעות שבעבר היו נחלתם של עיתונאים חריגים, מוצאות לעצמן מקום במרכז הזירה בעיתונאות. מי שמערער עליהן מציב עצמו מול כיתת יורים. בשם הקידמה וההיענות לרוח הזמן הוא מוקע כמי שאבד עליו הכלח."  (העין השביעית מאי 1998)

כל מי שמבטא בתקשורת דעות אנטי פטריוטיות זוכה לבמה, להבלטה ולהקשבה. ואילו כל מי שמבטא דעות לאומיות ופטריוטיות, קוטעים את דבריו ומציגים אותו כקיצוני וכגזעני, תוך לעג וחוסר סבלנות של הקשבה.  הדיווח התקשורתי משתמש תמיד במינוח "ימין קיצוני," ואולם לא תקראו ולא תשמעו על פעילי "שמאל קיצוני".

אנשי שמאל, המרואיינים בתקשורת, זוכים בדרך כלל להקשבה, לסימפטיה (בשפת הגוף), לחיוך, לסבלנות ולהבנה, על גבול ההתרפסות. אנשי ימין, המרואיינים בתקשורת, זוכים ללעג, לחוסר הקשבה, לציניות ולמשפט מקצר בנוסח "הבנו את הנקודה."

אילנה דיין: "בתוך כלי תקשורת מסויימים יש סינון של מידע. יש ייצוג מעוות של המציאות.  יש עיתונות כתובה, הנשלטת בחלקה בידי אינטרסים המחלחלים לעמודי החדשות ולכותרות."  (מוסף הארץ 26.11.10)

עיתונאים מראיינים ומצטטים זה את זה, בעיקר ברדיו ובטלוויזיה, ושומרים את המסך ואת גלי הרדיו מפני דעתם של כל "הזרים". הם מציגים את עצמם, כביכול, אך ורק כ"מקצוענים" ניטראליים ללא אג'נדה. ואילו לכל האחרים יש אג'נדה ואינטרסים.

שלי יחימוביץ: "נחום ברנע היה תמיד מגינם הקבוע של המושחתים."  (מקור ראשון 9.2.07).  "ברנע הוא סמל להשחתה של התקשורת."  (מקור ראשון 13.6.08).

סבר פלוצקר: "יש עיתונאים החוטאים במניפולציה, בבורות ובכניעה ללחצים." (ידיעות אחרונות 21.4.05)

כללי האתיקה המקצועית של העיתונאים מחייבים להפרדה מוחלטת בין ידיעות לבין דעות, וכן בקבלת תגובה מאנשים ומוסדות שעליהם נכתב ומשודר. כללים אלה לא מקוימים במקרים רבים, מבלי שמועצת העיתונות, בראשותה של השופטת דליה דורנר, תתערב.

אם מישהו מאנשי התקשורת המדוברים מבוקר ומותקף, כל הבראנג'ה יוצאת אוטומטית להגנתו, כולל מועצת העיתונות. הסניגוריה האוטומטית של הברנג'ה לטובת עצמה, לא מוכנה לקבל שום ביקורת, ולעולם לא תודה ותתנצל על כישלונה.  העיתונאים, יצדיקו כל כישלון שלהם כמאבק למען הדמוקרטיה וחופש הביטוי. 

חופש ביטוי שמנוצל גם למען חופש הביזוי. המאבק למען חופש הדיווח מנוצל גם למען חופש הכיסוח.  העיתונאים הם מעצבי דעת הקהל, אבל גם הורסי דעת הקהל.

מסך הטלוויזיה הפך למונופול של קבוצת עיתונאים מסוימת. הם מאמינים שהוא רכושם הפרטי הרשום בטאבו ולאיש אין זכות ביקורת והתערבות. הופעה בטלוויזיה וברדיו היא נכס כספי. חלק מהעיתונאים הפכו לפרסומאים של מוצרים בתמורה לאלפי שקלים, בניגוד מפורש לכללי האתיקה, תוך קשר שתיקה של מועצת העיתונות. השמות מוכרים וידועים. 

נחום ברנע: "מה שלא הצליחו לעשות לעיתונאים שלושים שנות לחץ פוליטי בטלוויזיה הממלכתית, עשו בקלות צ'ק המשכורת וטבלת הרייטינג. מי אמר שאי אפשר לחסל עיתונאים."  (העין השביעית ינואר 1999)

עיתונאים בכירים בהארץ, מעריב וידיעות יצאו בהתקפות ארסיות נגד שלדון אדלסון שמממן את העיתון "ישראל היום", שמתחרה ופוגע בהם, בטענה שזו "סכנה לדמוקרטיה".  ואולם מרגע שחלקם נהנים מהכנסות כספיות מ"ישראל היום" ("ישראל היום" מודפס בדפוס הארץ) ההתנגדות פסקה. 

עיתונאים בכירים, בכל העיתונים היומיים, הארץ, מעריב וידיעות – יצאו במאמרי ביקורת חריפים נגד המיליונר שלדון אדלסון ש"מסכן את הדמוקרטיה" בכך שהוא מממן את "ישראל היום".

ואולם, כאשר בעלי ההון כמו נוחי דנקנר, שקנה את "מעריב", והאוליגרך הרוסי נבזלין שחי בארץ, רכש עשרים אחוז ממניות הארץ בנוסף לעשרים אחוז שרכש מוציא לאור גרמני –  הביקורת השתתקה.

  מסקנה: כסף רוכש לגיטימיות, אפילו אצל כל אנשי העקרונות, הערכים והשקפות עולם הנאורות בקרב אנשי התקשורת.

מהדורות החדשות הן לרוב רצף בלתי פוסק של ידיעות שליליות, תחת הכותרת "מקצועיות". 

ואילו כל ידיעה חיובית של הצלחות ממשלתיות בתחומים המדיניים והכלכליים, היא "תעמולה ממשלתית". 

הכלל העיתונאי קובע שבכל ידיעה חיובית חייבים למצוא ולהבליט את השלילי. ובכל כישלון אמיתי או מדומה של הממסד הממשלתי או הפרטי – יש להרחיב ולמשוך את הנושא מה שיותר זמן בכותרות.

למרואיינים המוזמנים לתוכניות ברדיו או בטלוויזיה, עורכים תחקיר מוקדם, על מנת לדעת את דעותיהם, כדי למנוע מלהפתיע את המראיין באמירות בלתי "מתואמות" בשידור חי.  לעיתים מבטלים את זימונו של המרואיין, לאור תוצאות התחקיר.

התוכנית הפופולריות בגל"צ, "יש עם מי לדבר" בוטלה מסיבה זו, למרות שה"נימוק המקצועי"-כביכול לביטול היה "רצון לריענון". 

לסיכום:

לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי.

לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי.

גם לציבור הזכות המלאה לחופש הביטוי.

דרושה מהפכה בתקשורת לטובת הציבור.

בין תקשורת מגוייסת בנוסח הבולשביקי

לבין תקשורת מופקרת בנוסח אנרכיסטי

דרושה תקשורת הוגנת, מאוזנת, חופשית ופטריוטית.

דרוש זעזוע מבריא של החולי התקשורתי.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 28

מירה מאסה בחיימסון והוא בה ושניהם נעשו בלתי-נסבלים זה לזה. הריונה כיער אותה ושיבש עליה את דעתה. לא היה יום שלא פקד אותה איזה פגע. שיניה התערערו. דופקה לא היה סדיר. רגליה התנפחו. חלציה כאבו והיה חשש לשבר. היו לה סחרחורות. ידיה כאבו. העצירות שבה להציק לה וכל פעולת-מעיים היתה קשה כקריעת ים-סוף, וכצירי-לידה יומיומיים. העובּר ברחמה היה לה כגוף זר שמשלח בה גלים של ארס, נוגדנים לגופה, שמשבשים את כל המערכת שלה ומחלים אותה.

הטפיחות מדירת שולדנפריי נמשכו. החלונות היו פתוחים דרך-קבע, בגלל החום. הקיץ הטריף על שולדנפרי את יצרו. כל מה שהסתתר בחורף מאחורי תריסים מוגפים ושמיכות עבות – פרץ עתה חוצה. מדי יום אחרי-הצהריים היה שוכב ערום על מיטתו הזוגית וטופח ומכה על אחוריו ומשמיע קולות אנחה קטועים ויבשים שהשתברו בחלל דירתו, ולא תאווה עלתה מהם אלא געיית בדידות של איש זקן.

הוא לא היה מצליח להגיע לידי פורקן אלא מתעייף ומפסיק, וההפסקות מתמשכות יותר ויותר, עד שהיה חדל.

וחיימסון, בדירה החמה, היה שומע את שולדנפריי ולעיתים מתבונן בו, ומראה האבר העבה השרוי בחצי-צל ומתנודד בידי שולדנפריי ששרוע על גבו – היה מטריף עליו את דעתו. כאילו הצינור האפל שמונח שם הוא בשר-מבשרו ומבשֵר על גורלו-שלו בבוא היום.

"לפרקים צר לי על יצרי הרע הגדול ו ה ח ז ק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?" –קרא בכרך מכתבים של ברנר שמצא בספרייתה של מירה.

כשהיתה מירה נמאסת עליו נהג חיימסון לצאת לטייל ברחובות, ברגל. כרסו מעובה יותר ויותר, עיניו בוהות מבעד למשקפיים שהחל מרכיב, ורגליו נפזרות לצדדים בהליכתו הדובית-המתנודדת, שכמו מעידה על נפש שחופנת את ניצוץ העירות שמצוי בה – באגרוף עבה של התכנסות והתגוננות מפני הגירויים המציקים מן החוץ. רק יללת-צופריה של ניידת-הלב, המחישה נתקף לטיפול-נמרץ, היתה קורעת בו מדי פעם איזה צוהר של פחד כאילו בו עצמו מדובר. חלק ניכר מסבלו וגם מתענוגותיו של חיימסון היה נעוץ ביכולתו זו להזדהות עם מה שמתרחש אצל אחרים כאילו זה קורה לו עצמו, ולרוב רק אלה היו חייו הפרטיים האמיתיים, חיים של הזיות.

יום אחד עבר באחד משיטוטיו על פני זונה שנהגה להתחיל את עבודתה היומית עם רדת-ערב, ניצבת במדרכה על דרך חיפה, ליד תחנת הרכבת תל-אביב-צפון. היו לה שדיים נפוחים מגולים-למחצה. אחוריים צרים במכנסונים. סנדלים על עקב גבוה. רעמת שחור שיער של פיאה-נוכרית ופני גבר מצובעים ומאופרים היטב כמי שמבקש להתחפש לאישה שהתחפשה לזונה. המראה היה מסליד ומרגיז. מדי פעם היה נעצר איזה גבר מחוק, אשר קשה היה לדעת אם ביקש לעצמו אישה אמיתית או מדומה, מחליף מילים אחדות אודות מחיר-כלב "שלה" – והשניים נעלמים בין עמודיו של בניין-דירות סמוך, בפינה חשוכה, וכעבור רגעים אחדים ניצבת זו שוב על מקומה במדרכה, ואור שחור בוקע מעיניה ובולש אחר נזקקים לה, ופיה הנראה כפצע אדום-פעור גוער בסקרנים ומבזה אותם כדי שיסתלקו ולא יפריעו לעבודתה.

מדי פעם היו רגליו של חיימסון שבות ונשאות אותו מרחוב אוסשקין עד למקום הזה, וסקרנות חולנית מחלחלת ומתעתעת בו. מה קורה שם בפינה החשוכה, מאחורי העמודים? אלמלא נרתע היה מנצל את אחת ההפוגות כדי להתגנב שמה ולהסתתר ולראות מקרוב מה עושים וכיצד. ומה אילו ראהו שם מישהו מהמשרד? בעיתונים נכתב רבות על אנס שפועל בסביבה וגורר את נתקפותיו למקום מוצנע שהציע להן מבעוד יום באפיק המוסררה הקרוב, ושם הוא בא עליהן בשידולים ובאיומים ואחר-כך מציע להן חברות כאילו נעשה הדבר תוך חיזור ורצון הדדי. לאחרונה הצליח להימלט ממלכודת בדמות שוטרת לבושה אזרחית שהועמדה לו כפיתיון. בטיוליו יש והיה חיימסון רואה עצמו נאסר בטעות בתור האנס, או מוכה לבושתו בידי הקוקסינל כביר-הכוח, שנעלב מכך שחיימסון נרתע, ממש ברגע האחרון, מלהזדווג עימו.

אבל הקוקסינל, שגער בעוברי-אורח תמימים שנרעשים למראהו, התעלם לגמרי מחיימסון, למרות שזה היה עובר לעיתים פעמיים ושלוש הלוך וחזור בקטע המדרכה שלו. אולי היתה זו הליכתו הכבדה של חיימסון, בפיזור כפות-רגליו כלפי חוץ – שהפחידה את הקוקסינל? אולי עבד לא רק עבור אתנן-זונה ומחיר-כלב אלא כדי לחוש שיש המשתוקקים לגופו. בחושך לא היו בולטות הלחיים הזיפיות, הציפורניים השחורות, פצעי-הגוף והזוהמה. בחושך אפשר שהיה כולו נקמה מתוקה מצד עצמו. וכל אימת שהפקיר גופו למגע היה אולי מהרהר גם בכך שלמחרת לפני-הצהריים יילך להפקיד את כספו בבנק – יזרוק את ה"הרצלים" הקרועים והמקומטים על פני הדלפק כצרור תעודות-כבוד, מתנות-אוהב, מזכרות ליל-אמש – אני עובדת משמע גופי נחשק. נא השקיעו אותם עבורי כדי להבטיח את הפנסיה שלי. כי אינני רוצה להיות תלוייה בחסדי הקיצבה של הביטוח-הלאומי, כשאזקין.

אך כיצד הגברים המחוקים, הנמוכים הללו, אינם נרתעים ממגעה כאשר הם מגלים שכל-כולה אינה אלא ניתוח-פלאסטי של סידוק וניפוח? – חיימסון היה חוזר הביתה מזיע ודביק ונחיריו מפוייחים ולשונו יבשה ויושב ומתבונן בטלוויזיה ובמירה מתוך זרות ושיעמום.

ל"כלבוטק" חדלו להזמינו.

*

זמן לא רב לאחר מות אשתו החל שולדנפריי מביא נשים לדירתו. בחורות מזרחיות, או אולי היתה זו בחורה אחת ששבה והופיעה לעיתים מזומנות ומילאה בקולניותה את חלל הדירה. קשה היה לחימסון לדעת זאת בבירור משום שהראשים ותווי-הפנים כמעט שלא ניראו. כל אשר נשקף לעיניו היה לובן-אברים נשיים ולעיתים גם פיטמת-שד או צל עכוז. ויום אחד ראה חיימסון את הצעירה הערומה יושבת במיטה מאחורי שולדנפריי ומפצחת פצעונים בגבו החשוף. הזקן קיבל את טיפולה בשלוות-עונג והיה משיב בהמהומים לא-ברורים שנשמעו כיידיש, על ציחקוקיה הצרחניים שהיתה בהם איזו תערובת של ילדותיות כנועה, מושחתת והמונית. אחר-כך לבשה שמלה קצרצרה ועזרה לשולדנפריי להזיז רהיטים ולשטוף רצפות, וכל אימת שהתכופפה כדי לטאטא או לשטוף את הרצפה מתחת למיטה הזוגית, היה חיימסון פוגש עין בלחי את לובן אחוריה החצופים, חסרי התחתונים. ושולדנפריי מטייל לו אל החצר למטה עם פח-הזבל בידו, עלה ורדת, עלה ורדת פעמים אחדות עד שסולקה כל הזוהמה מן הבית, ואולי מן-הסתם גם שיירי-חפצים של אשתו שלא מצאו חן בעיני חשופת-השת החרוצה.

לפעמים היו באות אליו לפנות-ערב בנותיו המבוגרות, אחת-אחת או שתיהן יחד, ואז היו בוקעות צעקות ביידיש ונשמעות היטב עד לקומתם של מירה וחיימסון. הן האשימו את אביהן שהוא מבזבז כספו על סיפוק תאוות שראוי להתבייש בהן בגילו, ומבייש את זכר אימן המנוחה בהשכיבו זונות מלוכלכלות במיטתה. סופו שהנקבות המסריחות הללו יציאו ממנו במרמה את הדירה וישדדו אותו וידביקו אותו במחלת-מין נוסף על המחלות האחרות שהוא לוקה בהן, ומי יטפל בו אז?

שולדפריי היה מהמהם כנגד בנותיו כמו איזה קינג ליר וארשאי במהדורה תל-אביבית, שטוב לו בקלונו ושונא את חייו המהוגנים מקודם. חיימסון נזכר באותו וידוי בן-רגע ששמע מפיו ליד פחי-הזבל בחצר, בליל-הגניבה, ובליבו היה עם שולדנפריי ההולל בחברת המלוכלכות הצעירות בעלות התחת החשוף, ואינו חושש ואינו מתבייש מפניהן – ולא עם הבנות הצדקניות הללו שאינן מפרגנות לאביהן הזקן שרואה קצת עונג בחייו אחר שנים ארוכות ושדופות אשר בהן היה אברו הגדול מיטלטל ודאי ללא-שימוש (וכי עניינה אותן אי-פעם מצוקה זו?) – וידיו אינן נוגעות בגוף אישה צעירה אלא בהזיות פרועות. ונדמה היה לו לחיימסון שהינה-הינה יקום שולדנפריי ויטיח בבנותיו את עלבון כל שנות-נישואיו המשמימות עם אימן המנוחה, אך לא. שולדנפריי היה כנראה שקוע בבחורות המזרחיות שלו כאדם שמכור-לסמים וכחוטא-שיכור שמוטב לו להתרפס ולרצות את אויביו ומתנגדיו ובלבד שיניחו לו להמשיך בסיפוקו ככל אוות-נפשו.

מירה, שהאזינה בגועל לקולות שבקעו מלמטה, אמרה לחיימסון:

"אחרי שאני אמות תוכל גם כן למלא את הבית בזונות, כמה שתרצה!"

"את כמו איה וכמו אימא שלך – כשאני אמות, כשאני אמות! אז למה תמיד הגברים מתים קודם?"

"אל תשנה את הנושא. אני יודעת שהיית גם מזדיין ברצון עם איה. אל תחשוב שלא רואים איך אתה תוקע בה עיניים! ואותי אתה בכלל רואה? אתה בכלל מסתכל עליי כשאתה מסתכל עליי? או שאתה לא רואה אותי מפני שאתה חושב כל היום רק על עצמך, וכאילו איכפת לך בכלל אם מישהו ימות או לא כל זמן שזה לא נוגע לקצה הצוּקְצִיק שלך!"

"תסתמי כבר את הפה שלך!" ענה לה חיימסון והסתלק מהבית לשוטט ברחובות.

חימסון קרא בעיתון כי כדי להשקיט את יצרם לובשים מאמיני הארי-קרישנה מתחת לגלימותיהם תחתוני-ברהמה, המונעים מאבר-המין להזדקף ומחזיקים את האשכים גבוה. ברגע שהאשכים הם למעלה, פוחת היצר המיני בחמישים אחוז, – סיפר אחד המאמינים, – ישנם כמה יחידי-סגולה שכבר יכולים להרים בעצמם את האשכים מבלי להזדקק לתחתונים המיוחדים.

האם זה היה הולם אותו לגדל צמה (אילו היו לו די שערות לשם כך) וללבוש גלימה הודית ולא לאכול בשר וביצים ודגים ואפילו לא משקאות חריפים וקפה ותה ובצל ושום – כי מי שאינו מאבד זרעו דרך אבר-המין עתיד לקבל תכונות רוחניות נעלות. כי הזרע שנשאר בגוף הופך לחומר רוחני ומוסיף למוח. אז אם נמשיל זאת למה שפרופ' גרשם שלום כותב באחד הספרים שאצל מירה, יוצא שכאילו הצדיק יסוד עולם, שהוא אבר-המין של האלוהות, מסרב להפרות את מלכות, שהיא הספירה העשירית וממנה זורם כל השפע האלוהי לעולם של מטה. ושהזרע של האלוהות חוזר ועולה למוחו של סבא קדישא לבן הזקן בעל פרצוף השלג, ומצטבר בבינתו ובחוכמתו ובנקודת אין-סוף העולמות שבכתרו, וכך ככל שהמצב בעולם למטה גרוע יותר, וכוחות הטומאה והקליפה מתגברים, כן מצבו של אלוהים טוב יותר משום שהוא מחזיק את כל הזרע שלו לעצמו ואינו מבזבז את אונו להפרות את העולם. אבל התהליך הזה הלא מנוגד לרוח היהדות שמתנגדת להשחתת זרע ארצה בפני מלי בזיאדה ומבקשת להביא חיבור ותיקון בין העולמות העליונים והתחתונים.

וחוץ מזה – מה יגידו עליו בתמ"ת? (זה השם החדש עכשיו, משרד המסחר התעשייה והתיירות) – שהנה יש להם עובד שהחל הולך באשכים מורמים ובצמה וגלימה הודית?

האנס-המתנצל נתפס ובכך ירד לפחות מעל חיימסון החשש פן יתפבסו אותו-עצמו מתוך טעות ויחשבו שהוא-הוא זה שפורש יריעת-ניילון על הקרקע ואומר לבחורה: "אל תפחדי, אני לא אהרוג אותך. מה פתאום – את חושבת שאני בַּרְבַּרִי?" – ולפני שהוא תוקף (זו המילה שהעיתונים אימצו לעצמם במקום אונס), הוא מרגיע ומראה את אמצעי-המניעה שהביא איתו כדי שהנתקפת לא תיכנס להריון. וגם מכבד במסטיק, לִפְנֵי, וגם שואל אם נהנתה, אחרי.

ובלילות החמים, בזיעה שאינה מתאדה ובריחות-גוף חמוצים, פקדו אותו חלומות סיוטים. הוא פגש את אביו המת-החי במיטבח שבביתם הישן במושבה. והאב מחייך אליו חיוך נעים ומבקשו להיכנס לחדר-האמבטיה כדי להתרחץ. וכשהוא נכנס למסדרון החשוך-למחצה מתנפל עליו האב ומנסה להרוג אותו והוא נמלט לחצר, אל השכנים, והאב רודף אחריו כמוכה-כלבת, חושף שיניים מסוכנות ומסתובב סביבו כזאב נוטף-ריר ומחכה לזווית-המתאימה כדי לזנק עליו ולנעוץ בו את שיניו. התנהגות זו מעוררת את כלב-הזאב של השכנים, שקשור בשרשרת לעץ, ועומד עתה מול האב ושניהם חושפים מלתעות זה כלפי זה, ואם האב יישך אותו, ידביקנו בכלבת. ואז השכן, קרוב-משפחה, אומר לו לחיימסון בצער שאין-ברירה, מוכרחים להרוג את חיימסון-האב שהשתגע. והוא שולף מן הבלימה את הרוב האנגלי שלו לי-אנפילד קצר-הקנה ויורה באבא בעל העיניים הדימוניות והחיוך המפתה-הרצחני ומשמיד אותו על ארבעתיו כמו חיה נתעבת, וחיימסון מתעורר בהלמות-לב, מסוכסך בקורי מחשבות וקישורי שינה שמרחפים בחדר החם קרעים-קרעים, והמשפט החוזר בהם הוא – "זכר האב שהזדאב," – ומעסיקה אותו בחצי-חלום חצי-עירות השאלה אם כוונת המשפט היא זכר האב-שהזדאב או זכר-האב שהזדאב? והמראה המפלצתי שבדמותו לא ראה מעולם את אביו – האם הוא רומז שהאב הזדאב או שרק זיכרו ...כך, ממש כמו בסרט "סליחה אתה נושך את צווארי" של רומאן פולאנסקי?"

אותו לילה העירה אותו מירה וכאבים חותכים בביטנה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר הנכבד, מאוד מקווה שפוצ'ו נשמע לבקשתך ומעיין סיפוריו הנפלאים לא יִבש ולא ייפסק. אכן אנו מחכים לכל פרק ופרק ושותים סיפוריו בשקיקה.

תודה על האכסניה שלך [לא רק בענייני פוצ'ו...]

שירבו מועדים לשמחה בבריאות טובה.

בתיה

* במוצאי שמחת תורה ראינו צילום של הפגנת נוער ערבי בחיפה, צעירות וצעירים, הנושאים כרזה: Palestine will be free! – האם יודעים כפויי-הטובה שטופי-המוח האלה איזה עתיד מצפה להם ב"פלסטין החופשית"?

כמה קל להם לירוק לבאר של ישראל, שבזכותה הם הערבים החופשיים היחידים בארצות ערב והאסלם! חלקם ודאי ערבים נוצריים, שרק בישראל אינם נרדפים ואינם נטבחים ואינם נאלצים לצאת לגלות!

* שתי הבהרות: לפי רשימתו של חגי חיטרון ב"גלריה" (6.10) מתברר כי ההדרן של רודולף בוכבינדר הפסנתרן בקונצרט מוצ"ש האחרון היה אימפרומפטי במי במול מג'ור של שוברט. ובאשר לצליעתו של מהטה: "בקיץ, בלוס אנג'לס, עבר המאסטרו ניתוח (מתוכנן) בברך, בשל בעייה בת שנים."

* בשורה למאמינים בשלום בינינו לבין ה"פלסטינים": עדותה של אודל בנט מצמררת ומדכאת: "שמעתי קללות, ירקו לי בפנים, החטיפו לי סטירה כשהסכין היתה על הצוואר עוד בתוך הגוף שלי." ככה נעשה לאישה שזה עתה היתה קורבן לפיגוע שבו שכלה את בעלה ברחוב הגיא בירושלים. מזעזע. לא מקובל. גם לא למי שזכתה בתקשורת הבינלאומית להגדרה "מתנחלת". תגובת עוברי האורח והסוחרים שהיו במקום באותו ערב מבחילות לא פחות מאלה של המפגע." (בועז ביסמוט, "כך נראית אנטישמיות", ישראל היום, 6.10).

אהוד: יש לקחת בחשבון כי סוחר ערבי בעיר העתיקה שהיה עוזר לפצועה היהודייה היה עלול להירצח לאחר זמן לא רב בידי בני עמו בתור "משתף פעולה". לצערנו ערבים רבים חיים עדיין לפי ערכי מוסר שונים משל מרביתנו, היהודים. הם רוצחים גם את בנותיהם ואחיותיהם על הרקע הפרימיטיבי ביותר של "חילול כבוד המשפחה".

* אהוד היקר, לדעתי, כדאי לפרסם את הפרק מספרך "ג'דע" המספר בהתקפה הערבית על פתח תקווה: בניין-אב מאז לכל מאבקינו פה בארץ חמדת אבות.

מאחל "אחרי החגים" גשום לכולנו.

דרור אידר

אהוד: ביום עיון שנערך בשעתו בבית אברהם שפירא בפתח-תקווה אכן אמר ההיסטוריון הצבאי הישראלי המבריק מאיר פעיל כי הקרב על פתח-תקווה במאי 1921 היה המלחמה המודרנית הראשונה בין יהודים לערבים בארץ-ישראל. לא פרעות! מלחמה.

אמנם כנראה אין עוד מקור ספרותי-היסטורי מדוייק וכולל יותר לאותה התקפה מאשר הפרק שאתה מזכיר מספרי "ג'דע" – אבל לשם מה אביא אותו שוב? הלא אני נחשב לסופר נידח שאינו שייך לספרות העברית וגם לא להיסטוריוגרפיה של ארץ-ישראל, אני לא מקובל בממסד האקדמי והספרותי כאחד – וזאת למרות שחלק ניכר מהכותבים בשני תחומים אלה, גם כאלה שנעשו "פרופסורים" – יכול לצחצח לי את הסנדלים.

* האם ייתכן כי סופת האבק הממושכת שאותה חווינו בחודש שעבר היא חלק מתהליך המידבור של המזרח התיכון, תוצאה ישירה של הקרבות והפשיטות שבהם המוסלמים רוצחים ומחריבים אלה את חייהם ותרבותם של אלה – ומחזירים בצעדי ענק את העולם הערבי אל תקופת הבערות, הג'אהלייה – שלפני מוחמד, כאשר הם לא היו אלא נוודים פרימיטיביים במדבריות?

* הסלמה במצבו של רוגל אלפר. לביקורתו של אלפר על ״שש עם רינה מצליח״ מהיום, 7.10, ב"הארץ". אני קורא את ״ הביקורת״ הזו ומיד אני נזכר במישהו שדעותיו דומות היו אז לאלה של רוגל אלפר היום: יוסף גבלס שר התעמולה הנאצי. זאת, כיוון שלמקרא תיאורו של אלפר את אורי אריאל ואת הימין הישראלי – מיד אתה שומע את הגמד הנאצי ההוא המתאר את דמותו הנלעגת של היהודי שיהדותו רוצה להשתלט על העולם.

אנו יודעים מה הניע את גבלס אבל מה (בעברו?) מניע את רוגל אלפר?

מרק הסנר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל