הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1085

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בתשרי תשע"ו, 12 באוקטובר 2015

עם צרופות ל"בן מבקר במסעדה, תמונת ארוחת ערב ליחיד במסעדת Le Bar á Huitres,

פריז," ולפרשייה מודיעינית נשכחת, חמישה באוקטובר 1973, מאת עמוס גלבוע.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פִּשְרֵי תִּשְרי. // עמוס גלבוע: האם אנחנו בבית משוגעים? // יצחק אורפז: נגיעות. // אוריה באר: הטעות החמורה של שמגר. // אלוני זמורה: על מה המהומה?– 42 שנים למלחמת יום הכיפורים. // שושנה צוריאל: "היהודים מסכנים את מסגד אל-אקצא". // רות ירדני כץ: שלום ולא להתראות. // אורי הייטנר: 1. זורעי הפאניקה. 2. צרור הערות 11.10.15. // ידידיה יצחקי: "מרדף מנגלה" מאת יעקב בר-חיים. // מוטי הרכבי: כל העיתונאים והפוליטיקאים שמאשימים את נתניהו אשמים פי כמה וכמה ממנו אבל גם נתניהו אשם. // משה כהן: הנדון: חרפה. // עד כי הן תחשובנה שזה ברז של יוגורט, מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // רינה יצחקי: ספר חדש "הזכות ה-12 – זכות הילד להישמע ולהשתתף". // מנחם רהט: נבואה של עזריאל קרליבך. // בן מבקר במסעדה, ארוחת ערב נוסטלגית ליחיד במסעדת  Le Bar á Huitres, פריז. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // מרדכי בן חורין: 1. פוגעים בעמם?! – מצויין. 2. לא לחסל, רק לפצוע. תגובות: יוסי לנגוצקי, אלי הלחמי. // אברהם כץ עוז: "הביצים והאבן". // רון וייס: הפרובוקציות של יצורים כיפתיים סרוגים. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 29. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

פִּשְרֵי תִּשְרֵי

 

מִסְדַּר הַמְּפַקֵּד שֶל רַב-אַלּוּף תִּשְרֵי כְּבָר כָּאן הוּא

וְכָל הַחֲצָבִים שוּב מְדַגְּלִים פֹּה אֶת נִשְקָם

מוּל צֹהַב פִּגְיוֹנֵי קוֹצֵי הַקַּיִץ שֶזָּקַנּוּ

וְקֶשֶר-הַקּוֹשְרִים שֶל סְתָו צָעִיר סְבִיבָם נִרְקָם.

 

וּכְמוֹ בְּהִתְחַיְּבוּת בִּכְתָב שֶרַק עַל הַנְּיָר הִיא

אַךְ הָעֻבְדּוֹת כּוֹפְרוֹת בָּהּ וְצוֹלְפוֹת בָּה כְּפַרְגּוֹל

מַתְוִים תַּלְמֵי חֲרִיש אֶת תְּוַאי קַוָּם הַלִּינֵאָרִי

בְּעוֹד מַחְזוֹרִיּוּת הַטֶּבַע מַסְלוּלָהּ עָגֹל.

 

בְּעוֹד אוֹתָן אַרְבַּע עוֹנוֹת שֶל מִמְטָרִים וָחֹרֶב

שֶבַּקּוֹנְצֶ'רְטוֹ שֶל וִיוַלְדִּי מִתְנַגְּנוֹת בְּתוֹר

אָצוֹת בְּמִין מֵרוֹץ-שְלִיחִים בּוֹ סְתָו נֶחְלָף בְּחֹרֶף

וְהָאָבִיב בְּקַיִץ כִּי הַזְּמַן מוֹסִיף לַחְתֹּר

 

מִתַּלְאוּבוֹת לְדֶלֶף, מִשַּרְקִיָּה לְשַלֶּכֶת

וּמִטַּלִּית-שְחָקִים שֶכֻּלָּהּ תְכֵלֶת שֶל בְּרוֹקָד

לִשְחוֹר פַּרְוַת צַמְרָם שֶל עָבֵי-כְּפוֹר מֵהֶם נִתֶּכֶת

סוּפַת סַגְרִיר שֶתִּפּוּפָּהּ קְצוּב-הָאִבְחוֹת מֻרְקָד

 

עַל כָּל גַּגּוֹת עָרֵינוּ וּכְפָרֵינוּ כְּמוֹ בְּשֵבֶט-

חוֹבְלִים אַךְ בְּהָאִיר חַמָּה חָרְפִּית חֻרְשוֹת וָגַן

נִצְבַּעַת הַתּוֹחֶלֶת בַּיָּרֹק שֶל שְׂדוֹת הַנֶּבֶט

הַמִּסְתַּמְּרִים בְּמִילְיוֹנֵי פְּסִיגָיו שֶל הַדָּגָן.

 

כִּי כְּמוֹ בַּקַּבָּלָה שֶבָּהּ לְכָל צֵרוּף יֵש פֵּשֶר

שֶסּוֹד פִּעֲנוּחוֹ רַק לְיוֹדְעֵי הַחֵ"ן נִפְתָּר

תִּשְרֵי כְּמוֹ מְאוֹתֵת לָנוּ בְּקוֹד מֻצְפָּן בַּקֶּשֶר

בֵּין פְּרוֹזַת הַנִּגְלֶה לַלִּירִיקָה שֶל הַנִּסְתָּר;

 

שֶאִם בַּסְּתָו חוֹבֶשֶת בִּרְטִיּוֹת לַחוֹת שֶל רוּחַ

קְרִירוּת הָעֲרָבִים אֶת כְּוִיּוֹתָיו שֶל הַשָּרָב

סִימָן שֶיֵּש עוֹד זִיק תִּקְוָה לַנֶּפֶש שֶצְּרָרוּהָ

כָּל חַמְסִינֵי הָאַכְזָבוֹת וְהַיֵּאוּש הָרָב.

 

וְאִם לֵילוֹת תִּשְרֵי כְּבָר מַדִּיפִים כְּפַּרְפוּמֶרְיָה

בָּשְׂמֵי גּוּיָבוֹת וְאֶתְרוֹג וְרֵיחַ הֲדַסִּים

סִימָן שֶיִּתָּכֵן כִּי עוֹד צְפוּיָה לָנוּ גָלֶרְיָה              

שֶל רִגְעֵי אֹשֶר מַפְתִּיעִים כְּמַעֲשֵׂי נִסִּים.

 

סִימָן שֶנִּיחוֹחֵי פְּרִיחַת הַפַּרְדֵּסִים הֵם רֶמֶז

לֹא רַק לְצוּף הַפְּרִי בְּעֵת שֶיִּעוּדוֹ יֻגְשַם

כִּי אִם אוּלַי גַּם לְאוֹתָהּ אֵנֶרְגִּיָּה זוֹרֶמֶת

בֵּין לְבָבוֹת צְמֵאִים לְאַהֲבָה בְּהִפָּגְשָם.

 

וּמִשּוּם כָּךְ אַשְרֵי מִי שֶפִּשְרֵי תִּשְרֵי נִגְלִים לוֹ

וּמִשּוּם כָּךְ חָשִים יוֹדְעֵי הַחֵ"ן שֶל חֹדֶש זֶה

שֶכְּמוֹ הַיָּם הַמְּשַגֵּר לַחוֹף גַּלִּים-גַּלִּים לוֹ

כָּךְ מִתְרַפֵּק עַל כִּסּוּפָיו לִבֵּנוּ הַהוֹזֶה.

 

וּכְמוֹ שֶיֵּש שֶקֶּצֶף גַּל פּוֹלֵט אֶל הַיַּבֶּשֶת

בַּקְבּוּק חָתוּם וּבוֹ מִכְתָּב נִשָּׂא מִמֶּרְחַקִּים

כָּךְ יֵש שֶגַּם תּוּגַת הַצִּפִּיָּה הֲכִי נוֹאֶשֶת

זוֹכָה פִּתְאֹם לְמָה שֶלּוֹ כֻּלָּנוּ מְחַכִּים.

 

 

* * *

עמוס גלבוע

האם אנחנו בבית משוגעים?

מול תקשורת שאחרי שהתעלמה במשך שנים מאלפי פיגועים, ועכשיו מנפחת ומפחידה והופכת טרור סכינים של יחידים לאיום גרעיני ממש? מול רעיונות הרסניים כמו להתחיל במתקפה ציונית של בנייה מהירה בשטחים? מול רעיונות הבל לבלום הטרור על-ידי קריאה למדינות ערב המתונות ללכת איתנו למלחמה נגד האסלאם הקיצוני?

"אנחנו עומדים בפני גל של טרור" – זה המשפט שהנהגת המדינה חוזרת עליו כתוכי. ניחא, רק גל. אבל בחלק מהתקשורת שלנו מדובר בצונאמי של טרור, וכותרות אימים אדומות זועקות מהעמודים הראשונים.

דעתי, על בסיס העובדות, היא זאת, וכבר כתבתי על כך: מזה כמה שנים אנחנו נתונים בגלי טרור "רך". גלים שעולים ויורדים, והורגים ופוצעים, ואיפיונם המרכזי הוא פעולות של יחידים. פעם זה בסכינים, פעם זה בדריסות, ורוב הפעמים זה בבקבוקי תבערה. ואבנים כל הזמן. גל קבוע בלתי פוסק. שלוש שנים התקשורת שלנו (בחלקה הגדול, כולל כל ערוצי הטלוויזיה שלנו) – התעלמה מכך.  בזדון? מתוך בורות? רשלנות? איני יודע. זה לא חשוב. בשנים עברו לא היה יום שבו לא נזרקו אבנים על כלי רכב בשטחים, והתקשורת דממה. ודרך אגב, גלי הפיגועים נמשכו גם שעה שנוהל המשא ומתן עם הפלסטינים ושר החוץ קארי נע ונד באזור.

ועכשיו התקשורת שלנו נעה לקיצוניות השנייה: דיווח על כל זריקת אבן, כל פיגוע הכי קטן והעצמתו עד כדי אימה וזריעת פחד.

אבל, בואו ניכנס לפרופורציות: מדינת ישראל האדירה לא ניצבת כרגע מול טרור מתאבדים רצחני או הפרות סדר המוניות של כלל האוכלוסייה הפלסטינית או כלל ערביי ישראל. יכול  להיות שהדינאמיקה הנוכחית תתדרדר לכך, בהחלט יכול. ברם, לפי שעה אנו עומדים מול "אופנת" דקירות סכין של בודדים ובודדות. הפעם, להבדיל מגלי העבר, הדקירות גולשות גם לתחומי ישראל, ו"התנועה האסלאמית הצפונית" מנסה ללבות אש בתוך מדינת ישראל. אז מה ההיסטריה? זה לא נעים, אך להפוך את זה ליללות וזעקות על הטרור האיום  העומד לכלותנו? 

וזה מביא אותי לצונאמי של העצות שנותנים לממשלת ישראל. החל בעצות ברמה הטקטית הנמוכה וגמור בהמלצות "אסטרטגיות" חובקות עולם. מול המדיניות הזהירה והשקולה הננקטת לפי שעה, לדעתי, על-ידי הצוות המוביל בממשלה, אני רוצה להתייחס לשלושה סוגי המלצות של פוליטיקאים:

הראשון שבהם הוא ההרסני ביותר והעיוור ביותר לזירה הבינלאומית. המדובר בכל אותן המלצות לרסק את הטרור, לשנות את הוראות הפתיחה באש, להתחיל בתנופת בנייה בשטחים, ולעבור ממגננה ל"התקפה ציונית". זה הרסני כי בכך אנו סוללים עוד יותר את הדרך למדינה דו-לאומית. אנו נביא עלינו באמת צונאמי מדיני. ואנו במו ידינו ניתן הצדקה להגברת הטרור הערבי. יכול מאוד להיות שזה מה שמיעוט בתוכנו רוצה, ואוי לה לממשלה שבסופו של דבר  תתחיל לרצות את המיעוט הזה משיקולים קואליציוניים.

השני שבהם אינו הרסני אך שייך לתחום האווילות ולעיוורון לנעשה באזורנו. תראו מה מייעצת הגברת ציפי לבני ("וואלה", 7 אוקטובר) לממשלתנו כתרופה לטרור הנוכחי:

"הממשלה צריכה להגיד למדינות המוסלמיות המתונות: בואו יחד איתי נגד האסלאם הקיצוני. אני מוכן."

אכן האסלאם הקיצוני הוא האוייב שלנו. זהו החמאס, זהו הג'יהאד האסלאמי בדרום (ובחלקו ביהודה והשומרון) וחיזבאללה בצפון. הרבה יותר מדאע"ש או אלקאעידה. אז אנחנו לא פועלים עם מצרים? המצרים לא פועלים נגד החמאס ונגד דאע"ש בסיני? למי הכוונה? לסעודיה? יחד איתה נלחם נגד חוליות טרור בשטחים? אנחנו נשלח את צה"ל לעזור לסעודים בהתמודדות שלהם נגד אלקאעידה? אורולוגים ידועי שם אנחנו דווקא יכולים לשלוח לבית המלוכה, כבר עשינו זאת. 

השלישי שבהם אולי הרסני לבעליו, לדעתי, אך הוא העקשני ביותר. ראש האופוזיציה, ח"כ הרצוג, מסיים כל נאום שלו, יהיה זה סביב הטרור או סביב העגבניות, במשפט שהצטיין בו לפני כ-2300 שנים סנטור רומאי בשם קאטו: "ביבי צריך להתפטר, להחזיר את המפתחות."

מה חושב לו הרצוג? שהכישוף יאחז בביבי והוא יתפטר? שתקום צעקה ציבורית להתפטרות ביבי? ונניח לשם הוויכוח שביבי התפטר, נו אז מה? השבאב בעיסאוויה יתחיל לאהוב את היהודים? גל הטרור ידעך? אולי ירקיע לשחקים? באמצע טרור ילכו לפתע לבחירות? מי מייעץ לו להיות כאותו קאטו?

ובעניין זה אי אפשר שלא להתייחס לאותו פרסומאי מכובד שצייץ שאלה בנוסח הבא בערך:  אילו הייתי פלסטיני שקם בבוקר ורוצה שוויון זכויות ומדינה עצמאית, אך ביבי לא רוצה לתת לי. מה הייתי עושה? – מיד הוא מחורף ומגודף ברשתות החברתיות ופשוטי עם, כמוני למשל, רואים בכך הצדקה ברורה לטרור ולרצח יהודים. עד שמצא לנכון אותו פרסומאי לתת הבהרה שבקיצור התנסחה כך:

"לא צריך להבין אותי לא נכון, אני נגד רצח ואלימות וכל הדברים הרעים האחרים. השאלה שלי היתה אסטרטגית!"

הוגעתי את מוחי מה מובנה של השאלה האסטרטגית הזאת, ולא מצאתי. לכן, לא נותר לי אלא לשאול אותו: בסדר, מה התשובה האסטרטגית שלך לשאלה האסטרטגית שלך?

 למה אני מעלה את כל אלו? זה הלא בסך הכל זוטות מול המתרחש באזור שלנו! כי זה בתוך הבית שלנו, לא בחצר, ופעמים נדמה לי שהוא הופך לבית משוגעים. שם כל אחד הוא נפוליון שבהבל פיו פותר מיידית את בעיות העולם.

 

 

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

 

(*)

וְיֶשְׁנוֹ יֹפִי נִסְתָּר

שֶׁנִּפְתָּח כְּמוֹ חֲבַצָּלוֹת הַחוֹף

רַק בְּאוֹר הַלְּבָנָה.

 

 

(*)

 

אַהֲבָה זֶה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיּוֹשֵׁב בְּךָ

כְּמוֹ פְּתִיל הַנֵּר בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הָאֵשׁ.

 

 

(*)

 

נִפְנוּף בַּיָּד, צְרִיחַת צִפּוֹר.

וְרָצִיף שֶׁהִתְרוֹקֵן פִּתְאוֹם – אֵלִּי! עֲשֵׂה

שֶׁזֶּה יִהְיֶה רַק חוֹר בַּזִּכָּרוֹן!

 

 

(*)

 

גַּם אֶת אֱלֹהִים לֹא הִמְצֵאנוּ בְּבַת אַחַת, אֶלָּא

חֵלֶק חֵלֶק, בְּתַהֲלִיךְ שֶׁנִּמְשַׁךְ יוֹם יוֹם, הַכֹּל לְפִי

צְרָכֵינוּ הַמִּשְׁתַּנִּים.

וּכְמוֹ עֵץ פְּרִי מוֹעִיל וְטוֹב, אָנוּ מַשְׁקִים אוֹתוֹ

בִּתְפִלּוֹתֵינוּ.

וְאֵלֶּה הַתּוֹלִים עָלָיו אֲמִתּוֹת נִצְחִיּוֹת, הֵם רוֹצְחֵי

אֱלֹהִים.

 

 

(*)

 

אַבָּא אִמָּא סַבָּא סַבְתָּא דּוֹדִים וּמְחֻתָּנִים

וְעַל פְּנֵי כֻּלָּם אוֹתוֹ מַבָּט אַלְבּוּמִי,

 

מָה הַשְּׁאֵלָה?

 

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

 

 

* * *

אוריה באר

הטעות החמורה של שמגר

בשבוע שעבר נדהמתי. היה זה לאחר קריאת כתבתו הקצרה של דן מרגלית על הר הבית. הכתב הוותיק ובעל המקורות הבלתי נדלים, כתב שמי שיעץ לשר הביטחון משה דיין, לאחר כיבוש ירושלים במלחמת "ששת הימים" וכיבוש הר הבית, להעביר את השליטה בהר לידי הווקף והמוסלמים – לא היה אחר מאשר היועץ המשפטי דאז מאיר שמגר.

כן, ממש נדהמתי וממש התקשיתי להאמין. מאיר שמגר, חבר אצ"ל לשעבר, מי שבילה            כאסיר של המחתרת בקניה, הפרקליט הצבאי הראשי, מורי למשפט צבאי באוניברסיטה, היועץ המשפטי, סגן נשיא בית המשפט העליון, נשיא בית המשפט, ואחר כך בורר מפורסם. אדם חכם, מתייחס יפה לעורכי דין, ומי שהחמיא לי לא פעם על טיעון. אלוהים, איך יכולת לייעץ שטות כזו?

האם לא קראת מה עשה הווקף לקברות היהודים ליד הר הבית בשנים 1948 עד 1967? האם לא ידעת שהווקף החרים כליל את היהודים ואת זכותם, אפילו החלקית, להר הבית? אלוהים, איך יכולת?

 מאיר שמגר הוא כיום בן תשעים ואחת שנים. אולי בן תשעים ושתיים. גם אם אבוא לביתו ואשאל, הוא לבטח לא יענה – מדוע נתן את עצת המחדל האיומה הזו. נסו אתם. זה רק מוכיח, שגם אנשים חכמים, הבטוחים מדי בעצמם, יכולים לעשות טעויות איומות.

ואגב, אם לא ידעתם: מאיר שמגר הוא שהחל בשיטת האקטיביזם המשפטי, אותה המשיך אהרון ברק, והתוצאות הקשות ידועות. 

 

* * *

היכונו להפגנה הגדולה של ערביי הגדה בסיסמה:

"הוציאו מאיתנו את צבא הכיבוש הישראלי

והביאו לנו במקומו את דאע"ש!"

 

* * *

אלוני זמורה

על מה המהומה? – 42 שנים למלחמת יום הכיפורים וארבעה ימים למלחמה

אתמול חוויתי שתי אכזבות. לפני כן, יש לי שתי הערות:

א. אני מבקש להשתתף בצער המשפחות שנפגעו מטרור מטורף ומרושע של תקיפת נשים, ילדים ואזרחים. זהו כאב בלתי נסבל לנפגעים ולמשפחותיהם.

ב. עבורי זהו מובן מאליו שמשטרת ישראל, צה"ל, אנשי הביטחון ואזרחים אמיצים יעשו הכול למגר את הטרור.

ועכשיו לאכזבות:

א.  הפאנל עם ראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשטרה  מ"מ מפכ"ל המשטרה – היה דל במילים ודל בתכנים. לא היו בדבריהם כל מסר של תקווה לעתיד. לא היה כל מסר לבני המיעוטים הערבים שחיים בתוכנו ונמצאים בדילמה. לא היה כל מסר שהחברה בישראל חזקה ושיש בכוחה לשרוד את הגל העכור. חבל.

ב. אתמול, 8.10.15, ארבעה צעירים, שהבטיחו להם גן עדן עם 72 בתולות, השתוללו במקומות שונים בארץ. כולם פרט לאחד נהרגו או נתפסו. כל הארץ רעדה, אמצעי התקשורת השתוללו, הקרינו עשרות פעמים וללא לאות את המקומות שם האירועים קרו. צעיר מטורף עם מברג בידו הופך בתל אביב לגיבורה של התקשורת. ראיונות של סתם, של דרמות מזויפות עם טובי הפרשנויות של פרשנים בכירים ושל מומחים לרגע. רבי שיח על גגות ירושלים כשהרוח מנשבת על שערה של יונית לוי, על רקע חומות ירושלים מעצימה את הדרמה. למה? מדוע? צריך לזכור שאנו 8 מיליון תושבים כנגד מי? כנגד ארבעה בני תשחורת מופרעים?

כל הארץ בחיל ורעדה. למה? מדוע? מה תעשה התקשורת אם יקרה חלילה אסון גדול? צריך לשמור על פרופורציות ולא לגרום לפאניקה בקרב אלפי אימהות מודאגות.

כך נוהגת התקשורת כשקורות, להבדיל אלפי הבדלות, תאונות דרכים בהן יש, מדי שבוע, יותר נפגעים?

שיהיה לכולנו שבוע טוב.

אלוני זמורה

 

* * *

שושנה צוריאל

"היהודים מסכנים את מסגד אל-אקצא"

וממשיכים לסכן אותו מזה 85 שנים והמסגד עדיין עומד על תילו ואף אחד לא פגע בו לרעה, בזמן ששיעים מפוצצים מסגדים של סונים על יושביהם, וסונים מפוצצים מסגדים של שיעים על יושביהם – ולאף אחד זה לא מזיז.

בגלל עלילת הדם המרושעת הזו כאילו היהודים מסכנים את מסגד אל-אקצא, אני כמעט שלא נולדתי, והמעשה שהיה כך היה:

הורי יהיו מהמייסדים הראשונים של כפר גנים שליד פתח תקווה, אבא – יצחק שטרן, עלה ארצה כחלוץ בשנת 1921 והתחתן עם אימא – אסתר בת אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע שטמפפר ממייסדיה הראשונים של פתח-תקווה – ילידת העיר העתיקה ירושלים מזה כמה דורות מצד אימה דינה.

לאחר החתונה שכרו דירה קטנה בפתח-תקווה, ובעזרת מעט החסכונות שאימא חסכה מעבודתה בבית היתומים בירושלים כמטפלת בילדים יתומים ממלחמת העולם הראשונה, החלו לבנות את ביתם על האדמה בכפר-גנים שאבא רכש מעבודתו בפרדסים ובבניין.

אבא למד בארץ את מלאכת הבנאות ובנה את הבית במו ידיו וניצל כל רגע פנוי בין עבודתו בפרדסים או בבניין כדי לעשות לביתו, ועבד אפילו בחג הפועלים האחד במאי כאשר היה חופשי מעבודתו, עד שהבחינו בו הפועלים כשהוא רוכב על גמל בתוך שיירה שהביאה חומרי בניין לאתר הבנייה, גלגלו אותו מעל גבו של הגמל, והזהירו אותו שלא יעז יותר לחלל את חג הפועלים האחד במאי...

כאשר קירות הבית עמדו על תילם, אזל הכסף ולא הספיק להשלמת גג הרעפים, ובכל זאת החליטו ההורים שלי לעבור ולהתגורר בבית.

עדיין היה קיץ, מזג האוויר היה נעים ונוח, נשבו רוחות קלילות מכיוון מערב, ולא הורגש ביותר חסרונו של הגג שהוחלט לבנותו כאשר ירווח מעט מבחינה כספית.

וכך חלף הזמן בקלילות וכבר צפו לקראת החגים, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, גם בית כנסת הוקם בכפר והביאו רב שישמש בקודש.

ואז בלי הודעה מוקדמת ניתך היורה לתוך הבית, והזוג הצעיר נמלט אל מתחת לשולחן שם מצא מסתור ממתך הגשם העז...

אדמת כפר-גנים נמכרה במחיר זול בגלל היותה אדמה חולית ברובה, אבל התאימה לנטיעת פרדסים, ובעת המכירה הוקצבו לכל משפחה עשרה דונם אדמה כדי לבנות בית, לנטוע פרדס קטן, ולהקים משק עזר.

בינינו לבין הכפר נמכרו כמה חלקות שכאלה למשפחה אחת שנטעה פרדס גדול, שהפריד בינינו לבין הכפר, ואנו נשארנו מנותקים.

כביש סלול לא הגיע אלינו ואנו שקענו בחולות הטובעניים, לא היה לנו חשמל, כאשר מצרך זה כבר היה מובן מאליו בכפר, ולא מים זורמים בברז ואימא סחבה מים בפחים מהכפר.

 אבא נטע פרדס על האדמה, ושתל גן ירקות ליד הבית.

הבן הבכור נולד בשנת 1927 בבית חולים ביקור-חולים בירושלים.

כאשר חזרה אימא הביתה לכפר לאחר שהות ממושכת בבית אימה בירושלים, עם תינוק בזרועותיה, לא היתה נפש חיה בסביבה שאפשר היה להחליף מילה או להתייעץ איתה.

היתה דממה מסביב, נשמעו רק שריקות המנוע של הבאר שסיפקה מים להשקאת הפרדסים, ביום שהפרדס קיבל מים להשקאה, נחסך מאימא העמל בסחיבת פחי המים מהכפר.

וכך עברה שנה ועוד חצי שנה, המצב הביטחוני בארץ הידרדר.

המופתי חאג' אמין אל חוסייני התנגד לתפילת היהודים בכותל המערבי וליבה את כעסם של הערבים בהאשימו את היהודים כמסכנים את המסגדים, וביום שישי ה-23 באוגוסט 1929, גברה האלימות והתפשטה אל כל רחבי הארץ, כאשר כנופיות ערביות תקפו יהודים בירושלים, מוצא, חברון, תל-אביב, צפת ומקומות אחרים. נפלו קרבנות רבים במיוחד בחברון, שם נהרגו באכזריות כ-67 יהודים, ובצפת גבו הפרעות 18 קרבנות, בס"ה נהרגו 133 איש ואישה ונפצעו מעל ל-300.

לאחר מאורעות אלו הידועות כ"מאורעות תרפ"ט" – הגיעה שמועה למושבה שאנשי הכנופיות שפעלו בחברון, רכובים על סוסים וסכינים וחרבות שלופות בידיהם, פונים לעבר פתח-תקווה.

מכיוון שהוריי ואחי הפעוט גרו בבית המבודד וחייהם היו בסכנה, שכר אבא סוס ועגלה, העמיס את אשתו, בנו, ומעט המטלטלים, ושיכן אותם בחדר ששכר ע"י השוק הגדול  בפתח-תקווה עד יעבור זעם.

בינתיים גילתה אימי שהיא בהריון, ובגלל המצב הביטחוני הקשה, והיותם פליטים מביתם, ומבלי דעת מה יביא איתו יום המחרת, עשתה ניסיון להיפטר  מזה,  אבל לא  הצליחה, וכך אני נולדתי ב-2 למאי 1930, כאשר חזרנו כבר לביתנו בכפר-גנים, כעבור שנתיים וחצי נולדה אחותי.

ומאז ועד היום הזה, מנצלים המוסלמים את עלילת הדם השקרית הזו כאילו היהודים מסכנים את מסגד אל-אקצא כעילה לרצח יהודים ולהכחשת כל שייכות יהודית מבחינה היסטורית לארץ ישראל, להר הבית ולבית המקדש.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

שלום ולא להתראות

מגיל 17 היא ליוותה אותי. כל יום, כל חודש, והשנים הצטברו. היא היתה נוכחת כאשר התגייסתי לצבא, כאשר השתחררתי ופילסתי דרך, כאשר פגשתי את האחד והיחיד ונולדו לנו שני בנים, ועשיתי קריירה והצלחתי ונכשלתי והתרוממתי ונפלתי ושוב ניצחתי. היא היתה איתי בכל מקום, בכל רגע וצחקה איתי, התרגשה איתי, בכתה איתי נרדמה והתעוררה איתי. איזה חיים סוערים חיינו. 

היא היתה חברה של המון המון בני-אדם, לא רק שלי, ובמהלך השנים המון המון נפרדו ממנה. כל החברים שלי התרחקו ממנה, חוץ ממני. הם הפסיקו להתעסק איתה. הם שמעו לאזהרות, הם הבינו. אבל אני נשארתי נאמנה חרף הלחץ של הסביבה שחזרו ואמרו לי: ״תפסיקי, היא מסוכנת, היא הורגת, היא והיא והיא.״

הנכדים שלי הביאו לי מכתב חתום מהרופאה שלהם שבו היא כתבה שזה רע איך שאני מתנהגת. הילדים יכולים להיפגע, והיא מציעה שאפסיק לאלתר. גם המכתב לא הרשים אותי. 

לילה אחד ישבתי מול  המחשב וכתבתי סיפור והנה באמצע הופיעה פרסומת שסיפרה לי שאם אני רוצה להפסיק לעשן יש לי הזדמנות. השבתי בחיוב. וכך היה. הסיגריה היתה דלוקה ופלטה עשן וריח. הבטתי בה, קרבתי אותה למאפרה, כיביתי אותה בעדינות ואמרתי לה:

״שלום לך יקירה, שלום ולא להתראות.״

עד היום אני בשוק מוחלט. מדוע? מפני שזו היתה החלטה אישית שלי, רק שלי, והניתוק היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי כל השנים. הצרות שעברתי עם משפחתי, נכדיי, חבריי וכו׳ וכו׳ לא עזרו, ממש לא והנה אני עושה מעשה לעצמי.

זהו! כמעט שנה שנפרדנו הסיגריה ואני, ואני מודה שיצאתי לחופש, לדרור ולעצמאות, אני לא תלויה בה יותר.

 

*

מישהו שמע את שמה של כלת פרס נובל לספרות לשנה זו? מישהו מכיר אותה? קוראים לה סבטלנה אלכסייביץ. על כך אומר בני, "נפלאות דרכי האלוהים." 

 

אהוד: אכן, אכזבה קשה נגרמה לכמה סופרים בישראל. הסתבר להם כי כדי לזכות בפרס נובל לספרות – לא צריך לתמוך ב"שלום" וללקק לפלסטינים את התחת – אלא להיות נגד פוטין, כמו הזוכה בפרס השנה סבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, שאכן דומה כי איש לא שמע את שמה עד שלא זכתה בפרס.

ואתם, סופרי ישראל החשובים, יכולים עכשיו לכתוב ארוטיקה קצת יותר נועזת ופיקנטית ממה שמרשים לכם העורכות והעורכים בהוצאות הספרים בארץ – כי פרס נובל לספרות ממילא לא תקבלו, אז לפחות שהקוראים שלכם לא ישתעממו.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. זורעי הפאניקה

למה השרים יריב לוין וחיים כץ השתתפו בהפגנת הימין נגד הממשלה שבה הם מכהנים?

כיוון שנתניהו לא פיטר את סגנית השר ציפי חוטובלי, שיום קודם לכן הודיעה על הצטרפותה לשביתת שבת מול בית ראש הממשלה, נגד הממשלה שבה היא חברה.

זו גם הסיבה לכך ששרי הבית היהודי בנט ושקד מרשים לעצמם להתלהם ולתקוף את הממשלה שבה הם חברים ולטעון שאינה מספקת ביטחון לאזרחי ישראל, ולספר את סיפור הבדים על הממשלה שאינה מגבה את מפקדי צה"ל.

בימים שבהם עובדי משרד החינוך לא קיבלו משכורות לחגים, חשוב יותר לשר החינוך "לרדת לשטח" ו"לתחקר קצינים" ו"להגיע למסקנות" שבלה בלה בלה.

לא, המאמר הזה אינו עוסק בממלכתיות, לא בדמוקרטיה, לא באחריות משותפת, לא במהותה של אחריות הנדרשת משר או מסגן שר, אף שאלה נושאים חשובים ביותר, והדוגמאות שנתתי מעידות על כך שהנורמות הבסיסיות של אחריות, הנן מצרך נדיר בהנהגת המדינה.

המאמר הזה עוסק במהותה של אותה פריקת עול מצד שרים ובכירים – הדמגוגיה, הפופוליזם. דמגוגיה ביטחונית, היא דמגוגיה מסוכנת ביותר. מהי דמגוגיה ביטחונית? התלהמות חסרת אחריות בנושאי ביטחון, שנועדה לקושש פופולריות אישית ומפלגתית. התלהמות פופוליסטית כזאת היא תופעה מכוערת מאוד בפני עצמה, אך חמור מכך – היא זורעת היסטריה בציבור, מתסיסה ומחממת, ובכך היא גורמת נזק חמור לביטחון.

קל מאוד לצבור פופולריות באמצעות הקצנה. כאשר ציבור זועם וכועס, מה קל יותר מאשר לעמוד על כיסא ולהלהיב אותו בקריאות זעם ובהצעות קיצוניות? אולם לא זו הציפיה ממנהיג. הציפיה ממנהיג היא לשיקול דעת ומתינות, היא ליכולת לעמוד מול המון זועם ולהרגיע אותו ולא לשלהב את הרוחות. מנהיגות היא גם היכולת לקרוא לציבור לנשוך שפתיים ולנהוג באיפוק. זה קשה יותר, אך זה תפקידה של מנהיגות אמת.

אנו עוברים ימים לא קלים – גל של פיגועים קשים. המפעל הציוני, מיומו הראשון, לא התקבל באהדה וגם לא בהסכמה מצד הערבים. למרבה הצער, המצב הזה לא השתנה – מצב של מלחמה מתמדת נגד אויב שמסרב לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית.

מאז מאורעות 1920 [מאז ייסוד פתח-תקווה ב-1878, וגם לפני כן. – אב"ע], אחת לכמה שנים אנו מתמודדים עם סיבובים חדשים של אלימות. גל האלימות הנוכחי, הוא כאין וכאפס לעומת גלים קודמים. הכותרות על "אינתיפאדה שלישית" חוטאות לאמת, כיוון שאין להשוות בין הגל הנוכחי, לבין אותן שתי אינתיפאדות, ולו מבחינת ההיקף של המשתתפים באירועים. נכון לעכשיו, מספר המשתתפים מצומצם מאוד ועל פי כל הסימנים, הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, הרוב הגדול של הציבור הפלשתינאי אינו מעוניין בהסלמה. יתכן שהמצב הזה ישתנה, אך האם האינטרס הישראלי הוא באמת לחמם את כל יהודה ושומרון בהחלטות ומעשים קיצוניים? לא הגיוני יותר, לפעול בשיקול דעת, לבודד ולצמצם את היקף גל האלימות ולהנמיך את הלהבות, כדי להצליח בכיבויין?

חמורה יותר, היא יצירת ההיסטריה הציבורית. אין דבר שמעודד יותר את הטרור, מהיכולת שלו ליצור פאניקה בציבור. מנהיגים השופכים דלק למדורה בדמגוגיה ביטחונית פופוליסטית, בדיבורי סרק על כך שהמדינה אינה מגינה על אזרחיה ובשקרים בוטים על חוסר גיבוי לצה"ל, זורעים פאניקה ובכך מסייעים לטרור, מעודדים אותו ומעניקים לו ניצחונות במתנה.

משיחיות השקר של פתרונות קסם בנוסח "נפסיק לבנות בהתנחלויות, נוותר יותר ויותר, ניתן תקווה לפלשתינאים" וכו', היא אחותה התאומה של משיחיות השקר של פתרונות הקסם בנוסח "ניכנס עוד באמאמאמא שלהם, נהרוג, נאבד, מה שלא הולך בכוח יילך ביותר כוח ודם ואש ותימרות עשן." בכל הסיבובים הקודמים ידענו לשמור על שיקול דעת ואורך רוח, לשלב תבונה ומתינות עם כוח, תקיפות ועוצמה ולמצוא את האיזון הראוי בין השנים, על פי הצורך. וכך יצאנו מכל סיבוב וידינו על העליונה. כך יהיה גם הפעם, אם לא נאבד את הראש.

בראשית מאורעות 1936-1939, היו קריאות מתלהמות וקיצוניות למעשי נקם וכד'. אולם למזלנו, מי שהנהיג את האומה אותה שעה היה מנהיג אמת, דוד בן גוריון. וכך הוא השיב למתלהמים: "אחד מסימני ההתבוללות הוא, שהיהודי עושה לא מה שהיה מחויב לעשות לפי מצבו, אלא מה שהגוי עושה. ויש בארץ התבוללות חדשה – התבוללות ערבית. לא שמדברים ערבית, אלא מחקים את מעשי הערבים. מתבוללים במסווה ציוני. אומרים לנו: הערבים עושים כך, אף אנחנו נעשה כך. ותמימים בתוכנו נאחזים באמרה קלה והגיונית זו לכאורה. לאלה יש להסביר: האמצעים הם תמיד לפי המטרה. אילו הייתה המטרה שלנו כשל הערבים, היו האמצעים שלהם יכולים להיות האמצעים שלנו. אבל למעשה האמצעים של הערבים מותאמים למטרה שלהם ולא למטרה שלנו. המטרה שלהם מה היא? הריסת האפשרות של בניין הארץ... כלום זוהי המטרה שלנו? אנו רוצים לשנות את הסטטוס קוו, אנו רוצים להכניס המוני עולים חדשים, אנו רוצים לבנות ולהיבנות... אנו צריכים לנוע, לשתול, לעבוד, ליצור. באמצעים הנקוטים בידי הערבים לא נעשה זאת. ואני חושב כי אלה שרצחו היום את אנשינו מהמארב, לא רק התנכלו להרוג כמה יהודים, אלא גם התכוונו לפרובוקציה, רצו לדחוף אותנו למלכודת, למען נעשה כמוהם ונהפוך ארץ זו לארץ דמים. להם אולי זה נחוץ. הם רוצים שהארץ תהיה במצב של פוגרום פרמננטי. הצריכים אנו לסייע למזימות הרס אלו?"

במלחמת 1936-1939 ניצחנו בגדול. בעוד החברה הערבית בארץ התרסקה, הכלכלה שלהם התמוטטה, אנו בנינו, הקמנו, יצרנו משק עצמי, ביצרנו את המדינה שבדרך. וגם בנינו את יסודותיו של צה"ל, ושמרנו על מוסר הלחימה שהוא מיסודות עוצמתו וחוסנו של צה"ל, ולמעט מקרים חריגים, לא נגררנו אחרי אופי המלחמה שהאוייב ניסה לכפות עלינו. וגם כשהדם רתח, היתה ליישוב מנהיגות אחראית (כלומר מנהיגות, כיוון שמנהיגות שאינה אחראית אינה מנהיגות), שלא זרעה פאניקה, שנמנעה מדמגוגיה, שניתבה את הזעם לעשיה קונסטרוקטיבית. זה מה שנחוץ לנו גם היום.

אין ספק שיש להפעיל כוח במלחמה בטרור, ויש מקום לביקורת עניינית ולהציע הצעות חלופיות להתמודדות עם הטרור. אך לא בזריעת פאניקה, לא בשלהוב הרוחות והיצרים, לא באובדן עשתונות, כי אלה רק מחזקים את האויב ומחלישים אותנו.

 

 

2. צרור הערות 11.10.15

 

* לב הסכסוך – בראיון לגל"צ הסביר אחמד טיבי מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם של ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין להשוות," הוא אמר בגילוי לב, "בין בעלי הבית לפורצים."

זה העניין. הם רואים עצמם כבעלי בית ואותנו כפולשים זרים. לא רק להר הבית, אלא בכלל לארץ ישראל, למזרח התיכון. זאת הסיבה האחת והיחידה לסכסוך, וזאת הסיבה לכך שהשלום אינו באופק.

 

* קודש הקודשים – אל קודש הקודשים בבית המקדש, מותר היה להיכנס רק לכהן הגדול, רק פעם בשנה – ביום הכיפורים, "והזר הקרב יומת." כיוון שמיקומו המדויק של קודש הקודשים אינו ידוע, נקבעה הלכה גורפת שאסרה על כניסת יהודים להר הבית, כדי שלא ייכנסו בטעות לקודש הקודשים. זאת הסיבה העיקרית לאותו איסור הלכתי (יש גם ענייני קדושה וטוהרה, אולם הם אינם העיקר).

גם היום לא ידוע מיקומו המדויק של קודש הקודשים, אולם חקירותיו של הרב גורן, שהמחקר המדעי מאושש אותם, תיחמו את האזור האסור לכניסת יהודים, ולכניסה לאזורים המותרים בהר הבית יש משמעות דתית יתרה, לפחות כמו הכניסה לכותל. עם זאת, הפסיקה המקלה נותרה שנויה במחלוקת. החרדים, המתנגדים לכל חידוש ודבקים בכל נושא בכל סייג על סייג, שוללים זאת מכל וכל וגם בקרב רבני הציונות הדתית הסוגיה שנויה במחלוקת.

כיצד צריכה המדינה לנהוג בנושא הזה?

הבה נניח שלא היה מדובר בסוגייה הנוגעת ליחסי יהודים ערבים. למשל, אם המחלוקת הייתה נוגעת לעתיקות בית שערים. האם היינו משלימים עם כך שהמדינה תאסור ביקור יהודים במקום, בשל התנגדות חרדים הנובעת מעמדתם בוויכוח הלכתי? כמובן שלא. איסור כזה היה מוקע מצד אחד ככפייה דתית, כלפי הרוצים לבקר במקום, ומצד שני כפגיעה בחופש הדת והפולחן כלפי המבקשים לעלות למקום מטעמי דת וקיום הפולחן.

כיוון שמדובר בהר הבית ובמקום הנוגע לסכסוך הישראלי ערבי, אלה שהיו בראש הנאבקים נגד איסור ביקור בבית שערים, מתיישרים עם העמדה החרדית, מנפנפים בהלכה ומנסים למנוע בשמה ביקור ותפילה של יהודים בהר הבית.

ובאותה מידה, החרדים – שהתנגדותם היא הלכתית בלבד, מאמצים שיח "שמאלני" קיצוני כאשר מדובר בעליית יהודים להר הבית, כמו טענתו המופקרת של יצחק כהן מש"ס בראיון לגל"צ, שהאשים את העולים להר הבית באחריות לגל הטרור וחזר להאשמת השווא כאילו ביקורו של אריק שרון בהר הבית לפני 15 שנה היה הסיבה למתקפת הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה".

ומה דעתי בנדון? עמדתי העקרונית היא שנכון היה לממש את הריבונות על הר הבית מיד במלחמת ששת הימים, ושצעדו הנמהר של משה דיין, שעל דעת עצמו הותיר את האחריות על הר הבית בידי הוואקפ, היה צעד חמור, שעד היום אנו אוכלים את פירותיו הבאושים.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מן המציאות, ובעתיד הנראה לעין השגיאה של דיין היא בלתי הפיכה. הר הבית הוא מקום נפיץ מאוד, ועלינו להיזהר כמו מאש מפני הידרדרות למלחמת דת. כל ההתייחסות לנושא חייבת להיות ברגישות רבה, בתבונה ובשום שכל. העיקרון המנחה, בעתיד הנראה לעין, צריך להיות קדושת הסטטוס קוו. נקבע סטטוס קוו המתיר ליהודים לעלות להר הבית ואוסר על יהודים להתפלל על הר הבית. הסטטוס קוו הזה הוא חד צדדי לטובת המוסלמים, ואף על פי כן, האינטרס הישראלי – הביטחוני, המדיני והחברתי, הוא לשמר את הסטטוס קוו הזה, כיוון שפגיעה בו עלולה להצית את האזור כולו. מצד שני, אין לאפשר פגיעה בסטטוס קוו נגד היהודים, כמו סגירת הר הבית בפני יהודים בידי אהוד ברק בכניעה למתקפת הטרור של 2000, וההבלגה והשתיקה הישראלית על הפגיעה המכוונת בנכסים הארכיאולוגיים היהודיים של הר הבית, שעשו המוסלמים באותה תקופה, ברוח מעשיהם היום בתדמור שבסוריה.

ביקוריו של השר אורי אריאל בהר הבית בתקופה חמה זו מזיקים ומיותרים ומנוגדים לאינטרס הישראלי להנמיך את הלהבות. לכן, הם אינם הולמים את מידת האחריות הנדרשת משר בממשלה. טוב עשה ראש הממשלה שאסר עליו את המעשה. לא כן, האיסור הגורף על עליית ח"כים, שלמיטב הכרתי ספק אם היא חוקית. כמובן שהאיסור המקורי רק על כניסת ח"כים יהודיים הוא בלתי נסבל, במיוחד לנוכח הפרובוקציות שהח"כים הערבים מבצעים על הר הבית כדי להתסיס את הרוחות, כפי שראינו בהתפרעותו שלוחת הרסן של ח"כ זחאלקה על הר הבית. הביקורת על החלטתו של נתניהו הביאה אותו להחיל אותה גם על הח"כים הערבים, מה שעוד יותר סיבך את המצב. חשוב מאוד שגם נתניהו ימנע מהחלטות פזיזות, בנושא הרגיש הזה.

 

* בראיה רחבה – את חדירת עשרות מתפרעים פלשתינאים משטח רצועת עזה לישראל, יש להבין בראיה רחבה. עלינו לחשוב על נסיגה ישראלית לקווי 49' ביהודה ושומרון, כפי שנסוגונו מרצועת עזה. מדינות ערב יגרשו לתחום המדינה הפלשתינאית את מיליוני ה"פליטים". יחל לחץ בלתי פוסק של המוני פלשתינאים לפרוץ את הגדר ולחדור לישראל. המקבילה של עוטף עזה תהיה גוש דן.

 

* שאלה – האם הדרך להתמודד עם המצב בירושלים היא צעדים יותר תקיפים, ענישה חמורה יותר ויותר כוח, או יותר השקעות, תשתיות, פיתוח ושירותים מוניציפליים בשכונות הערביות?

התשובה היא כן.

 

* משתוללים ומתבכיינים – הזהות וההזדהות הלאומיים, חזקים לאין ערוך יותר מהזדהות אזרחית, בוודאי עם מדינת לאום של עם אחר, ובוודאי כאשר מדינתך נמצאת בסכסוך לאומי עם עמך. לכן, מעולם לא ציפיתי מערביי ישראל להיות ציונים, להזדהות עם המדינה, לתמוך במאבקה הלאומי, לשיר "התקווה". מעולם לא חשבתי שנכון לדרוש מהם "נאמנות".

אולם מדינה יכולה לדרוש מהם לכבד את החוק, להימנע מאלימות ולא לפעול אקטיבית למען אויביה בעת עימות ביטחוני. וכאשר הם בוחרים להפר חוק, לנקוט אלימות ולפעול אקטיבית למען האוייב בעת עימות ביטחוני, שלא יתבכיינו על תוצאות בחירתם, כפי שעשו באוקטובר 2000.

ערביי ישראל יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי מוחלט, מחופש עיתונות, מחופש ביטוי, מהזכות החופשית האמתית לבחור ולהיבחר. לכן, בכל הסקרים, רובם גאים להיות אזרחי ישראל. לכן, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את ההצעה ההוגנת ביותר שניתן להציע להם – להעביר את הריבונות עליהם, במקומם, למדינת הלאום שלהם. הם דוחים זאת, כיוון שהם מעדיפים להיות אזרחי הדמוקרטיה הישראלית ולא להיות מדוכאים בידי רודנות ערבית.

אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מדינה אינה יכולה לנהוג בסובלנות כשבשעת עימות כזו, שבה מידי כשעה האוייב הפלשתינאי מבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים, אלפים מערביי ישראל יוסיפו שמן לבערה, יתפרעו, יידו אבנים, חלקם אף יצטרפו למחבלים (ובחוצפתם יתבכיינו על כך שמחבלת מתוכם נורתה בעת ניסיון רצח בעפולה).

הפעם הדבר חמור במיוחד, כיוון שמי שהציתו את הבערה הזאת, באו מתוך ערביי ישראל – הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ממנו יצאה עלילת הפגיעה באל-אקצה, שגרמה לגל הטרור והאלימות הנוכחי. דווקא מתוך אותה תנועה של ערביי ישראל, יוצאת ההסתה הגסה והחמורה ביותר, שלהוב היצרים האלים ביותר.

במקום לנהוג כמנהיגות שקולה ואחראית, לגנות את ההסתה והאלימות, להרגיע את הרוחות ולמתן את הציבור, נציגותם של ערביי ישראל בכנסת רק מסלימה ושותפה להסתה, כולל בהפצת העלילה על הר הבית. ואח"כ ראש הסיעה הצבוע מפגין יחד עם קומץ יהודים התומכים באוייב, תחת החותרת האורוויליאנית "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים." מסרבים להיות אויבים?! אז למה המפלגה שאתה עומד בראשה נוהגת כאוייב של המדינה, תומכת בגל טרור ורצח נגד יהודים, ומפיצה את עלילת הר הבית?

הנהגת ערביי ישראל מחבלת שוב ושוב בדו-קיום ובמאמצים לשילוב ערביי ישראל במדינה. ואח"כ הם מייללים ומתקרבנים.

 

* הערכת מצב – על פי ynet, באגף המודיעין טוענים שאבו מאזן אינו מסית. כנראה שהם בדיוק היו עסוקים בכתיבת הערכת המצב הזאת, בזמן נאומו בעצרת האו"ם. והיכן הם היו כשהוא דיבר על היהודים המטמאים ברגליהם את מסגד אל-אקצה? מחדל מודיעיני נוסף?

 

* העוול של 48 – גדעון לוי, כדרכו, פירסם ב"הארץ" מאמר תמיכה נלהב בגל פיגועי הטרור והביע תמיהה על כך שהוא התעכב כל כך. כל המאמר הוא ערימה של "פשעי ישראל" שהם הגורם למעשי הטרור שבהם הוא תומך כל כך ומהם הוא מתלהב כל כך, והכל מתחיל ב"עוול של 48'", כלומר בהקמתה וקיומה של מדינת ישראל. והמסקנה ברורה – ברגע שיושם קץ לעוול הזה, כלומר יופסק סוף סוף קיומה של מדינת ישראל, ייפסק הטרור הערבי נגדה.

אין יהודים – אין פיגועים (כפי שאנו רואים ברחבי המזה"ת).

 

* ההבדל בינם לבינינו – הדבר המזוויע בפיגוע הרצחני בדרך לכותל, אף יותר מהרצח עצמו, היה התנהגות העוברים והשבים, שלא זו בלבד שעמדו על הדם ולא הושיטו עזרה, אלא אף עודדו את הרצח, קיללו את הפצועה, הדקורה, שרצה כשסכין נעוץ בגבה, שבעלה נרצח לנגד עיניה, ירקו עליה והיכו אותה. לא אדם אחד ולא שניים – הסביבה כולה.

הדבר עורר זעזוע כבד, ומיד קפצה קרולינה לנצמן ובמאמר ב"הארץ" טענה שאנו נוהגים בדיוק באותה צורה. בא הפיגוע נגד ערבים בדימונה, ובשעת מבחן הוכח ההיפך הגמור. העוברים והשבים מיד הושיטו יד לפצועים, הזעיקו את כוחות הביטחון ועשו להפסקת מסע ניסיונות הרצח, עד לכידתו של המחבל.

התגובה היתה מופתית למעט כישלון אחד, העובדה שהמחבל יצא חי מן האירוע. לדעתי, יש לחתור להריגתו של כל מחבל בשעת פיגוע.

 

* אויב משותף – ביריוני הימין הקיצוני והפורעים הערבים אינם רק מהווים תמונת ראי אלה של אלה, אלא הם מזינים אלה את אלה, מפרים אלה את אלה, ניזונים אלה מאלה, מצדיקים אלה את אלה, לוחמים באותו אויב משותף: כוחות הביטחון, המייצגים את מדינת ישראל.

איתמר בן גביר, ברוך מרזל, גופשטיין ושאר מנהיגי הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, והאספסוף ההולך אחריהם, מחפש ערבים לפוגרום וצווח את קריאות הזוועה "מוות לערבים" – שהינן תרגום מדויק של קריאות "מוות ליהודים" בגרמנית, רוסית ופולנית, הם כתם על העם היהודי ומוטציה של היהדות. הגיעה השעה לדכא את החיה הכהניסטית.

 

* מלחמה אחת – המלחמה בטרור הערבי והמלחמה בטרור של יהודים, אינן שתי מלחמות. זו מלחמה אחת נגד אויב משותף.

 

* תהום פעורה – שואל דרור אידר במאמרו "חבריי בשמאל השפוי – מתי תתפכחו?" את השאלה הבאה: "מר יצחק הרצוג, האם תוכל להסביר לציבור, מה אתה עושה מחוץ לממשלה? לא הבחנתי בהבדלים אידיאולוגיים מהותיים בינך לנתניהו."

אני מזדהה עם רוח השאלה. אך האם זוכר אידר כיצד ערב הבחירות התרוצץ נתניהו מאולפן לאולפן, ממצלמה למצלמה, ממיקרופון למיקרופון, כדי להתחייב שלא יקים ממשלת אחדות לאומית, כי "תהום פעורה" בינו לבין המחנ"צ, אותו כינה בעזות מצח "המחנה האנטי ציוני"?

סתם, מעניין אותי אם אידר זוכר.

 

* זאת לא בדיחה – אחד המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא עו"ד יורם טורבוביץ'. טורבוביץ' היה ראש לשכתו של הפושע אהוד אולמרט. הזוי.

 

* חוק? – בסמוך למרפאת קופת חולים בבוקעתא, המדרכה מסומנת באדום-לבן. על המדרכה שממול החניה חופשית. ליד המדרכה המסומנת באדום-לבן, חונות כל המכוניות. ליד המדרכה שממול אף מכונית אינה חונה. כאזרח שומר חוק, איני מעלה על דעתי לחנות על אדום-לבן. חניתי ממול.

כעבור דקות אחדות נכנס אדם למרפאה ושאל למי שייכת מכונית רנו פלואנס לבנה? "היא חוסמת אותי."

היה זה נהג אוטובוס, שאכן לא הצליח לעבור בין המכונית שלי (רנו פלואנס לבנה) לבין המכוניות שבאדום-לבן.

כיוון שאין לי כל עניין לעכב את הנוסעים בשל פרינציפ, הזזתי את המכונית, אבל הסבתי את תשומת לבו של הנהג לעובדה שהמכונית היחידה באזור החונה כחוק היא שלי. הנהג חייך ואמר:

"חוק? אין פה דבר כזה."

כך הגיבו גם האנשים במרפאה, לאחר שחזרתי אליה.

לא, לא הזזתי את המכונית לאדום-לבן. מצאתי חניה חוקית אחרת, במקום מרווח.

 

* עין לאוגנדה צופיה – במוסף הספרותי של "הארץ" הופיע מאמר מרתק של דוד מלמד, "עין לאוגנדה צופיה – סיפורה של משלחת הסקר שיצאה לאפריקה לפני 110 שנים." מדובר במשלחת, עליה החליט הקונגרס הציוני, שנשלחה לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית, כמקלט לילה, באוגנדה (למעשה, השטח שמדובר בו הוא בכלל בקניה). המאמר מבוסס ברובו על הספר "מסע לאוגנדה", שכתב חבר המשלחת נחום וילבוש. מן הספר והמאמר ברור, שמעבר למופרכות העקרונית של חיפוש חלופה לארץ ישראל, ולו כמקלט לילה, האזור ממש לא התאים, מכל בחינה שהיא, להתיישבות יהודית, ולא בכדי המלצת המשלחת היתה שלילית.

ציטוט מעניין במאמר היה מספר אחר, ספרו של רוברט ג' וייסבורד, "ציון שבאפריקה, ניסיון להקים מושבה יהודית בפרוטקטורט של מזרח אפריקה 1903-1905": "כשטס זאב ז'בוטינסקי בשלהי שנות השלושים מעל מזרח-אפריקה והשקיף על היבשת שמתחתיו, נישאו מחשבותיו אל המוני היהודים שנעקרו באחרונה ממקומותיהם בשל רדיפות הנאצים ללא מקלט ללכת אליו – ואז תמה בלבו: כלום היתה דחיית הזדמנות לישועה, שהוצעה לעם ישראל על ידי ממשלת בריטניה לפני כשלושים וחמש שנים, צעד מחוכם כל כך?"

יש לציין, שב"קונגרס אוגנדה" (1903), ז'בוטינסקי הצעיר, בן ה-23, היה מן הבולטים בצירי מחנה "ציוני ציון" שלחמו נגד תכנית אוגנדה. את ההרהור הרטרואקטיבי הזה הוא השמיע לפני השואה (שאיש, גם לא ז'בוטינסקי, בניגוד לאגדה מוכרת, לא צפה את היקפה ומוראותיה). מעניין האם הוא היה דבק, אחרי השואה, בהתנגדותו העקרונית לחלוקת הארץ, או שהיה מצטרף לקו הפרגמטי של יריביו ויצמן וב"ג, ותומך בחלוקת הארץ כדי להקים מדינה יהודית לאלתר.

מצד שני, ניתן להטיל ספק באמינותה של עדות על מה שז'בוטינסקי "תמה בליבו".

 

* היורה – יש מעט דברים שמשמחים ומרגשים אותי כמו הגשם הראשון. היורה. היורה שמע נא / רד מהר הגנה.

 

* ביד הלשון: איש באמונתו יחיה – כתבה ב"גלריה" על פורת סלומון, אמן יוצר דתי מן ההתנחלות בת עין, ועל המורכבות ביחסיו עם המיליה החילוני-שמאלני הדומיננטי באמנות הפלסטית בכלל וב"בצלאל" – ביה"ס בו למד, בפרט, קיבלה את הכותרת "איש באמונתו יחיה."

הביטוי "איש באמונתו יחיה" מייצג פלורליזם, או לפחות סובלנות. קבלת האחר וכיבודו, כמות שהוא. זהו ביטוי חדש, מן השנים האחרונות, פרפרזה על פסוק מחבקוק – "צדיק באמונתו יחיה." הפסוק המקורי אינו מדבר על פלורליזם, אלא על כך שאמונתו של הצדיק תבטיח לו חיים ואריכות ימים.

 

אין בו מתום – דן מרגלית יצא, בצדק, במאמרו ב"ישראל היום", נגד המתקפה על מינויו של אלשיך למפכ"ל המשטרה רק בשל היותו דתי, והוא כתב ש"אֵין בּוֹ מְתֹם."

למה התכוון מרגלית בכתבו "אֵין בּוֹ מְתֹם"?

לא נפל פגם, לא נמצא מום.

 

אלא שהוא בא לברך ויצא מקלל, כיוון שפירוש המילה "מתום" הפוך – מתום הוא מקום שלם. תום = שלמות. תם ונשלם. "הצור תמים פועלו" (דברים לב, ד).

הנביא ישעיהו תיאר את המצב הקטסטרופלי בעם ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן."

כלומר, אין בו אפילו מקום אחד שלם, ללא פצע וחבורה ומכה טריה.

 

יש לציין שהשגיאה של מרגלית נפוצה מאוד. רבים משתמשים במילה "מתום" בהיפוך משמעותה ודומני שאני שומע את הביטוי יותר במובנו השגוי, מאשר במובנו הנכון. (ולכן אני נדרש לנושא, אף שכבר הקדשתי לו את אחת הפינות).

 

 

 

* * *

ידידיה יצחקי

איפה מנגלה?

"מרדף מנגלה" מאת יעקב בר-חיים

הוצאת אופיר, 2014, 230 עמ'.

בימים אלה מוצג בסינמטק סרט גרמני בשם "מבוך השקרים", עניינו בעורך-דין צעיר שנשכר לטפל בתביעה נגד מורה בבית-ספר תיכון שבימי המלחמה שירת באושוויץ. ממקרה יחיד זה הוא נמשך לחיפוש והעמדה לדין של פושעים נאצים, ומרכז מאמצים רבים לתפוס את מנגלה. מישהו אומר לו, זה כמו שני צבאים, ירית באחד השני נמלט. הכוונה היא כמובן שאחרי שאייכמן נלכד, מנגלה נמלט. סוכני המוסד אומרים לו, בסרט, שאם ילכדו את מנגלה אלה יהיו הם, אנשי המוסד הישראלי. בספרו של גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר" מספר הגיבור, ברדוקציה מצמררת, שמנגלה היה "רופא המשפחה שלו," שהמונים באו אליו ברכבות צפופות. אכן, השאלה איפה מסתתר הארכי-פושע ואיך הצליח להימלט מהרשת הצפופה שפרש לו המוסד עדיין מטרידה, אם כי ברור שהאיש כבר נפח את נפשו, אבל איך ואיפה.

בהקשר זה מצאתי עניין רב בספרו של יעקב בר-חיים "מרדף מנגלה", על עלילות המוסד במרדף אחרי מנגלה ופושעים נאצים אחרים. הסיפור הוא בדיוני, ככל הנראה, וגיבוריו הם פרי דמיונו של המחבר, אבל דומה שהוא נותן תשובה מעניינת, ואולי נכונה, לתעלומת היעלמו של מנגלה. הסביבה בה מתרחשים המאורעות הקשורים בחיפושים אחרי מנגלה, לאמור, פרגוואי ובירתה אסונסיון, בואנוס-איירס בירת ארגנטינה, ברזיל הדרומית, מתוארת בדייקנות מרבית, על יסוד היכרות אישית של המחבר, שעשה שנים רבות בשירות משרד החוץ.

לפי ספרו של בר-חיים, אחרי שאייכמן נלכד אימץ מנגלה את זהותו של נאצי אחר, שהציג את עצמו כאילו היה הוא עצמו מנגלה. לפי הרומן, עובדה זו הייתה ידועה למוסד, כיוון שהסוכן שלה, גיבור הרומן, הסתנן לשורות הס"ס כבר בימי המלחמה, והזדמן לו לפגוש את מנגלה באושוויץ, וכך ידע שהאיש שמציג את עצמו כמנגלה אינו מנגלה. בסופם של הדברים טבע מנגלה, בזהותו הבדויה, בחוף ימה של ברזיל. לימים זוהתה הגווייה שלו כזו של מנגלה. היו כאלה שלא האמינו.

אבל עיקר עניינו של "מרדף מנגלה" אינו רק במרדף אחרי מנגלה, עיקרו הוא בעיצוב דמותו של סוכן המוסד, שנותן את כל-כולו למרדף אחרי נאצים נמלטים, ומנגלה בראשם. גיבור זה הוא דמות טראגית, שהוא ומשפחתו נשחקו כליל בעבודת המוסד. שמו המקורי היה ולטר שמשון אפרת, שעלה מגרמניה לפני מלחמת העולם, הוא גוייס למאבק בנאצים, לשם כך קיבל מידי המוסד את זהותו של קצין גרמני, מחיילותיו של רומל בצפון אפריקה, שנהרג בקרב, אבל הניירות שלו הגיעו לידי המוסד. שמו החדש הוא וולטר גוטשלק.

אחרי המלחמה המשיך להחזיק בזהותו הבדויה, והתערב בחוגי הנאצים בדרום אמריקה, והיה שולח אינפורמציה שוטפת למוסד. הוא נשא אישה גרמניה, שחיה בבואנוס איירס והיתה פעילה גם היא במודיעין הישראלי. הוא עורר חשד אצל ראשי הנאצים הפעילים בדרום אמריקה, הם רצחו את אשתו ואת בנם וניסו להרעיל גם אותו. הוא נמלט מהם ונעלם למשך שנים רבות.

הרומן מתאר באמינות רבה את תהליך התמכרותו של האיש לתפקיד שהוטל עליו. למעשה הוא הופך להיות אישיות קרועה. הוא נאלץ להזדהות עם דמות הכיסוי שלו, נאצי לשעבר, נאצי של ממש, אבל הוא נשאר נאמן לזהות האמיתית, שביטויה היחיד הוא בהיותו סוכן של המוסד. אין כל זהות אחרת. הוא מנותק מהחוגים היהודיים, ולא שייך לחוגי הנאצים. הכפילות שלו מודגשת עם הופעתו של סוכן נוסף, זמן מה אחרי מותו של ולטר, יונתן ברגר, שתפקידו היה לגלות את ולטר גוטשלק ולהשלים את פועלו, ולגלות מה ידוע על מנגלה.

"מרדף מנגלה" הוא רומן מתח מרתק, חושפני ואמתי.            

 

* * *

מוטי הרכבי

כל העיתונאים והפוליטיקאים שמאשימים את נתניהו אשמים פי כמה וכמה ממנו אבל ללא ספק גם נתניהו אשם

 החגיגה המתמשכת של בג״ץ, גל״צ, מר״צ ושער הזבלבלים הארץ, Ynet, ערוץ 2 שתופס מקום מרכזי, רשת ב', שלום עכשיו, שוברי שתיקה, בצלם ושאר המנוולים שחיים מכספי דם ממקורות עלומים, הם, הם אבי הבעייה.

 היה אפשר להתמודד עם התעמולה הרצחנית של הרשות הפלסטינית וחמאס, אך קשה מאוד להתמודד עם התעמולה ההרסנית מבית, תעמולה, לה אנו חשופים יום יום ממסכי ערוץ 2, רשת ב', גל״צ ושאר זבלבלי התקשורת.

הרדיפה הגזענית המכוערת והמתמשכת של יהודים, בעיקר של חובשי כיפה או מתנחלים, חיילים ושוטרים שעשו את תפקידם והגנו עלינו ועל עצמם – ע״י בג״צ, הפרקליטות הצבאית, העילית התל אביבית שחיה בפלנטה אחרת – איפשרה את צמיחת הרצחנות והפיכתה למציאות. לקח להם זמן אבל הם הצליחו להביא את התרבות הערבית (סליחה התרבות של ה״צעירים״) גם לישראל. 

ועכשיו כשההסתה נגד יהודים מצד התקשורת הישיראלית הצליחה, הם כמובן לא מכים על חטא, הם מאשימים את ביבי, יעלון, ארדן, משטרה, צה"ל ומי לא רק לא את עצמם.  

אז כל פעם שקראתם לפורעים, פושעים ורוצחים ערבים – ״צעירים״, קידמתם את ההתפרעות בישראל. כל פעם ששיפדתם חייל או שוטר שניסו להגן על עצמם או עלינו (או בתקשורת או בבג״צ) קירבתם את מסעי הרצח בארץ. כל פעם שמחאתם כפיים לשוטרים שהיכו מתנחלים והתעלמו מפושעים ערבים, הבאתם את הרצח לישראל בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. כל פעם שהזנתם את שונאי ישראל בחו״ל בנתונים מעוותים  (ראה הגירסה באנגלית של עתון "הארץ") תרתמם את תרומתכם הנפשעת לפוגרום החדש. 

וכמו בעבר כשהתעמולה המעוותת גרמה לנסיגות המהירות מעזה ולבנון (״מי שאומר שיהיו קטיושות מעזה פשוט מפחד מהשלום״) גם אז אף אחד לא קם, אף אחד לא אמר טעיתי והטעיתי. 

 אבל גם ביבי אשם, הפחד שלו מהתקשורת, אי הרצון שלו לטפל בתקשורת במערכת המשפט התלושה, מניעת ועדת חקירה למקורות הכסף של הקרן לישראל חדשה, בצלם, שוברי שתיקה, שלום עכשיו – אלה שחיים מכספי הדם שהגיעו ממקורות עלומים. כל פעם שבעזרת פרשות כמו ״הבקבוקים הריקים״, ציפצופי הרצוג, ״אין מספיק ירקות טרים לחג,״ כל פעם שביבי נסחף להתמקד בשטויות, ביבי טעה. 

תקוותי שביבי ישכיל להתעלם מדברי הבלע בתקשורת, ולהתעלם לגמרי מהאמירת של המלעיזים ולהתמקד במשימה. האוייב אינו חרדי חובש כיפה. האוייב הוא זה שתוקע סכין בחפים מפשע. 

 גזענות בישאל יש רק נגד דתיים, חרדים, מתנחלים, ומי שמעז לחשוב שונה מהברנזה התל אביבית. ברנזה גזענית זאת שמשתמשת במילים כמו גזענות, דמוקרטיה, חופש דיבור וכו' – כדי להשליט איזו הזייה חסרת שחר – היא אבי ואם הבעייה!

 הימין השפוי חזר והתריע, מיילים, כתבות, הרצאות אין סוף – חזרו והתריעו שהתעמולה ההרסנית מבית תביא אסון. התשובה של הברנזה התל אביבית היתה – זו ״גזענות״. אין לי ספק שגם עכשיו תמצא תשובה. אני בטוח שכבר עכשיו זורם כסף רב כדי למצוא הסבר טוב שמאשים אותנו במצב.

ואם מוזרם מספיק כסף, אפשר גם להוכיח שכדור הארץ שטוח. 

 

* * *

משה כהן

הנדון: חרפה

מכובדי,

חשבתי שאני אזרח במדינה ריבונית. והנה לתדהמתי הורה ראש הממשלה לשרים וחברי הכנסת לא לעלות להר הבית. "אנחנו מעצמה" אמרנו? "אין לנו בעייה ביטחונית לחזור לגבולות 67'" אמרנו? נוכחתי לדעת שהמדינה שלי היא סמרטוט הנכנע להתפרעות של אספסוף. אנחנו מידרדרים במדרון חלקלק. ככול שניכנע, ירדוף הטרור אחרינו. לא האמנתי שאגיע ליום העצוב הזה. אני מוכן להתמודד עם הטרור אך לא עם הקלון הזה. אני תקווה שנבחרי העם לא יסכימו לחרפה הלאומית הזאת, לא יירתעו מהאספסוף וימשיכו לממש את זכותו של כל יהודי לעלות להר הבית הקדוש.

 

אהוד: למרבה הצער חברי כנסת יהודים וגם ערבים, חצופים וגם מנוולים – משתמשים בכניסה להר הבית כדי לעורר פרובוקציות שמשרתות רק את התעמולה הפלסטינית – וטוב עשה ראש הממשלה שהחליט למנוע פרובוקציות אלה – ועכשיו, הוא מקבל מח"כ ד"ר אחמד טיבי גם שיעור בדמוקרטיה. חבל שאי אפשר לשלוח את טיבי לתדמור.

 

הנדון: אזרחים נאמנים?

מכובדי,

ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים למדינה (לפי הטענה). לא ייאמן, חברי כנסת ערביים מופיעים קבל עם ועדה ומכריזים: "אנחנו קודם כול בני העם הפלסטיני, הנלחם במדינת ישראל, ורק לאחר מכן אזרחי ישראל," וזאת בשעה שהם נהנים מכול הזכויות האזרחיות.

היעלה על הדעת שאזרח אמריקני או צרפתי, קל וחומר נבחר ציבור, יכריז בפומבי שהוא קודם כל נאמן לעם ישראלי? הלא הוא יואשם מיד בבגידה. אפילו תמיכה כלשהי בישראל מתפרשת במדינות זרות כנאמנות כפולה. גם בלי מצב מלחמה כמו אצלנו.

איך התופעה המדהימה הזאת מקובלת אצלנו, במדינה ריבונית כביכול? איך?

 

הנדון: הכול דיבורים

מכובדי,

אמצעי התקשורת מדווחים על "פיגועים של בודדים" בהקשר של פיגועי הדקירות.

אך רואים אנו בטלוויזיה "אירועים" של יידוי אבנים והפגנות אלימות בהשתתפות עשרות ומאות בחורים.

כיצד מתיישבים "אירועים" אלה עם הגדרת "בודדים"?

כמו כן מדווחים  בתקשורת על "ילדים זורקי אבנים", כשבצילומים נראים בחורים גדולים המיידים אבנים מטווח רחוק, מחוץ להישג ידם של כוחות הביטחון.

שופטינו הנכבדים, היושבים באולמות ממוזגים, אוסרים על כוחות הביטחון שלנו שימוש בקליעי גומי ומותירים אותם בשטח חסרי אונים ומושפלים.

מסתבר שסמנטיקה היא כלי מאוד גמיש ובעיני המתבונן ולפי האג'נדה המתאימה.

 

הנדון: דעת הקהל נגדנו

מכובדי,

אני מאזין היום, 10 באוקטובר, למהדורות החדשות ברדיו. ומה אני שומע:

בראש המהדורות מיספר ההרוגים הערבים שנהרגו בעזה. בהמשך נמסרות הטענות של אבי מחבלת על כך שרוצח רבין לא נפגע בעת מעצרו בשעה שבתו המחבלת נפגעה.

מה חדשותי בזה? חייבים לפרסם זאת בהבלטה? הא לכם תקשורת ישראלית כקטגור המדינה.

אז מה לנו כי נלין שדעת הקהל העולמית נגדנו – כשהתקשורת שלנו שוקדת להכפיש אותנו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

עד כי הן תחשובנה שזה ברז של יוגורט

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

אוי אוי כמה גם אני

הייתי רוצה להיות

הרב הקדוש מאופקים

אעשה מעשים מגונים

בנערות בנות ארבע-עשרה

עד שש-עשרה

אניח קמיעות קדושים

על קרומי בתוליהן הזכים

הדקים

הטהורים

אמצוץ כמתפלל

את שדיהן הצחים

פטמותיהן העדינות

תִשְׁכּוֹנָה בשפתיי

שפתֵי רב קדוש מאופקים

בשם התורה

אתקע לכל אחת

אצבע בתחת

הקטן שלה

כמו זרג גמדי

מדגדג לה אורגזמה

כדי שלא לפגום

בקדושת בתוליה

ובידי הפנוייה אנענע

בתפילת פורקן הגדול

את השרביט

ואתיז

ואתיז

ואתיז   

עד כי הן תחשובנה

שזה ברז של יוגורט

 

 

 

* * *

רינה יצחקי

ספר חדש – "הזכות ה-12 –

זכות הילד להישמע ולהשתתף"

http://mendele.co.il/?wpsc-product=hazhutha12

הספר "הזכות ה-12 זכות הילד להישמע ולהשתתף" מעלה לתודעה את שאלת זכויות-הילד בכלל ואת הזכות ה-12 בפרט. "אמנת זכויות הילד" נכתבה ונערכה במשך עשר שנים על ידי אנשי חינוך, אנשי משפט ומומחים שמייצגים תרבויות ושפות רבות, על סמך נתונים שנאספו על מצב הילדים.

מניתוח הנתונים התברר מעבר לכל ספק, כי מילדים רבים בעולם נשללות הזכויות הבסיסיות המגיעות להם, ולפיכך יש צורך במסמך משפטי, מחייב, שיביא לשיפור מעמדם ברחבי העולם. לאחר ניסיונות קודמים, בהם הצהרת-זכויות הילד בשנת 1959, גובשה הצעה מפורטת, המכסה את כל תחומי חייהם של הילדים, ומחייבת משפטית את כל המדינות שהצטרפו לאמנה שנחתמה בשנת 1989. האם האמנה השיגה את מטרתה? גם היא אחת מהשאלות שהספר מבקש לבחון.

שני נושאים מהווים בספר רקע חשוב להבנת נושא הזכויות, ובעיקר הזכות ה-12 הזכות להישמע.

האֶחָד: היסטוריה של הילדות. השני: מיפוי והבנת הכוחות העיקריים המשפיעים על מצב הילדים ומעמדם בעולם בהיבט היסטורי; כוחה של ספרות-הילדים, כוחה העריץ של הכלכלה, וכוחו של הפמיניזם  שלכל אחד מהם היו השפעות על היחס אל הילדות.

האֶחָד – "מעולם לא ראיתי ספר היסטוריה של הילדות," אומרים לי הקוראים הראשונים, ואכן יש נטייה לראות את הילדים כחלק של האנושות כולה, וההיסטוריה של הילדות היא רק חלק מההיסטוריה הכללית. אולם מבט מעמיק מגלה שלגבי ילדים נהגו חוקים וכללי-משחק אחרים. ברור לגמרי שחוויית המציאות של ילדים שונה מזו של מבוגרים באותו מקום ובאותו זמן. על כן, עשוי לימוד ההיסטוריה של ה"ילדות" לצד ההיסטוריה הכללית להאיר ולהסביר נקודות חשובות בנושא זכויות הילדים והתפתחותן.

ההיסטוריה של הילדות מלמדת אותנו ומאפשרת לנו להימנע משגיאות ומחדלים שנעשו בעבר ופגעו הן במרקם היחסים בין מבוגרים לילדים והן במי שהיו אז ילדים – ונפלו קורבן לשיטות חינוך נוקשות ולעתים אף אכזריות.

וכאן עולה השאלה: לאן? לאיזו תחנה בעבר מבקשים להחזירנו? לחינוך הספרטני? לחינוך הישועי? ל"חדר"  היהודי או ל"פדגוגיה השחורה"?  הפדגוגיה השחורה לא נעלמה: היא פחות דומיננטית ופחות נראית לעין,  אך ניתן לזהותה ולגלותה בתרבות זמננו. העקרונות שלה נטועים באותו "עבר" שאליו מתכוונים להחזירנו חסידי ה"חזרה ליסודות" – הנשענים על איזו נוסטלגיה, על אמיתות חלקיות ואשליות בדבר "החסד של העבר": "אז היה טוב יותר..." אלה אינם אלא ביטויים של שמרנות, כְּבִילוּת לֶעָבָר והגנה על עמדות כוח ושליטה. ובמחשבה נוספת, אינם אלא אמצעים לשטיפת-מוח המונית.

האם כְּדֵי להתגבר על מצוקות של משמעת רופפת ו"חוצפה של ילדים" נהיה מוכנים לאמץ את עקרונותיו של אותו חינוך "ישן וטוב"?!

הַשְׁתָקָה?! הַבְנָיָה חברתית ותרבותית של שתיקה היא מהלך סמוי מן העין. ההשתקה לעיתים משתמעת... נרמזת, ויש שהיא מוכרזת ללא בושה בראש חוצות. התבוננות בדפוסי השיח וניתוח השיח (Speech Analysis) חושפים מנגנונים חברתיים מוּבְנים שמכוּוָנים להגבלת השיחה או להַשְׁתָקָתָה.

כולנו מתמודדים עם השפעות של קושי תרבותי משותף שאני קוראת לו: "הַשְתָקָה מוּבְנֵית." יש שהשתיקה היא חלק מסגנון חיים,  אך יש השתקה שנכפית על האדם בגלוי או בסמוי. השתקה כזו מְשתֶקֶת ומביאה לשתיקה רועמת. יש שהיא גורמת להפנמה של הדיכוי.  האדם, גם כשהוא ילד, מתחיל להאמין שהוא באמת אינו צריך לדבר משום שדבריו אינם ראויים. מצד שני, ראוי לבחון מהלך תרבותי של הידברות מובנית. שתביא למהפך – לדיאלוג, שהוא היפוכה של ההשתקה –  ויצור תנאים אופטימליים להידברות  ויעניק  לה מעמד מכובד.

השני – מיפוי והבנת הכוחות העיקריים המשפיעים על מצב הילדים ומעמדם בעולם בהיבט היסטורי; כוחה של ספרות-הילדים, כוחה העריץ של הכלכלה, וכוחו של הפמיניזם  שלכל אחד מהם היו השפעות על היחס אל הילדות.

המושגים "ילדות" והזכות להישמע" הם מושגים חדשים. בפרק "מאין הופיעו? המצאת הילדות והמצאת "הזכות להישמע" – מובאות התפיסות שרווחו בעבר לגבי שני המושגים וכיצד השפיעו על זכויות הילדים. מתואר בו מסלול ההתפתחות של תפיסת הילד כאדם נושא זכויות: מאפס זכויות בעבר הרחוק לקראת הבנה והידברות עם ילדים במאה העשרים  והעשרים ואחת.

משחר ההיסטוריה ועד לאלף אחרי הספירה היתה מקובלת הריגה ונטישה של ילדים. מן המאה השלוש עשרה מסתמן שינוי ומתפתחת הערכה רבה יותר לחיי הילד, אך הערכה זו מלווה עדיין בשיטות חינוך נוקשות ואלימות. מאוחר יותר, רק במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה מתעוררות הכרה והערכה לחיי הילדים. הילד הופך מנֶטֶל לנֶכֶס. נוצרים דפוסים ידידותיים ליחסי הגומלין בין מבוגרים לילדים. השינוי הדרמטי מתחולל רק במאה העשרים. כאשר ב-1924 קוראים יאנוש קורצ'אק ואגלנטין ג'ב בחבר הלאומים להתחייבות כלפי הילדים,  קריאתם מתחילה להתפתח לאט לאט, לאורך המאה, למה שנקרא היום: "אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד 1989" שהסעיף ה-12 שלה הוא הנושא של ספר זה.

הפרקים הבאים מתייחסים בהרחבה לזכות להישמע על היבטיה וזיקותיה למצב הילדים, ולדיאלוג כמרחב הפעולה של הזכות להישמע. בנוסף לדיון התאורטי יש גם מידע מעשי שנועד לסייע למחנכים להביא את הנושא לכיתותיהם.

כמדריכה פדגוגית אני מאמינה שזכות הילד להישמע היא תנאי הכרחי וחיוני להצלחת תהליך החינוך באשר הוא מתקיים. באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד מנוסחת הזכות כך: "המדינות החברות יבטיחו לילד המסוגל לגבש דעות משלו את הזכות להביע דעות אלה בחופשיות בכל העניינים הנוגעים לו, ויתנו לדעותיו משקל ראוי, בהתאם לגילו ומידת בגרותו." (עמ' 213 בספר "הזכות ה-12").

ב"זכות להישמע" טמון היסוד לדיאלוג. הדיאלוג, הוא הבמה, המרחב בו אמורה להתרחש ולהתממש הזכות להישמע. כלומר הזכות להגיד דעות ומשאלות בידיעה שיש מי שמקשיב להם ומייחס להם חשיבות ומשקל ראוי, בשונה ממה שקורה כאשר משמיעים מונולוג. בדיאלוג מדובר בחילופי דברים ובהתכוונות לשמוע ולהשמיע. כדי שיתקיים דיאלוג המשתתפים חייבים להתחלף בתפקידים. כל אחד הוא גם דובר וגם מקשיב לסירוגין. כשהוא הדובר הוא אמור להתרכז במה שהוא רוצה להעביר או להבהיר ואילו כשומע עליו להתרכז בדברים הנאמרים אליו.

כך ברמה התקשורתית וכך גם ברמה הפדגוגית: הדיאלוג הוא התהליך הראוי והרצוי ביחסי הגומלין בין מורים לתלמידיהם.

הספר נכתב מתוך הערכה רבה לתרומתם של המורים והמחנכים להתפתחות הילד  ולטיפוח דימוי עצמי חיובי של תלמידיהם – מתוך הנחה שמורים אף הם בני אדם נושאי-זכויות. יש הנוטים לפרש את הזכות להישמע כאמצעי להגבלת סמכותם של  ההורים והמורים. למיטב הבנתי לא זאת כוונת האמנה. ראשית חשוב לציין, שהידברות אינה אמורה לפגוע באחד המדברים אלא להגיע להבנות; שנית עלינו לדעת שהקשבה אינה מחייבת הסכמה, לא בין מבוגרים לבין עצמם ולא בין מבוגרים לילדים. היא מאפשרת דיון וויכוח יותר עמוק וענייני. מאידך המבוגר הקשוב משמש מודל התנהגות וחיקוי לילד שעדיין אינו מיומן בהשתתפות בדיאלוג.

נזכור שבשנה שנתיים הראשונות לחייו הוא לא ידע לדבר. לא נותר לו אלא להקשיב או לצעוק ולבכות, וכך גם כשלמד לדבר. את הדפוסים האלה אנחנו מבקשים לשנות – וזה לא קל. כפי שאמרתי אני מעריכה מאוד את תרומתם של המחנכים לעיצוב תרבות דיבור המבוססת על דיאלוג. בהקשר זה יש לדבר גם על "כללי המשחק" כדי להימנע מן האשליה שאם הילד אומר את דעתו – היא בהכרח אמורה להתקבל. גם כאן נכון להשתמש בדוגמא האישית – גם אנחנו המבוגרים, הורים, מורים לא תמיד נענים לילדים, וגם אנחנו אמורים לעתים לוותר על דעתנו – אם השתכנענו בהסבר ובנימוקים שהילדים הביאו. זו ההזדמנות ללמד את הילדים על –

א.  ההבדל בין זכות לרצון.

ב. לחזק את יכולתם להביע דעה. נקנה להם את היכולת לנמק טענה, להוכיח ולהביא ראיות לצדקת רצונם, וכשאנו דוחים את רצונם של הילדים ראוי שננמק זאת, ולא מתוך ניצול סמכות –"כי כך אני אומר."

הספר מזמין את קוראיו להתבוננות ביקורתית  ביחסי המבוגרים אל הילדים, ברמת הפרט: אני המבוגר כהורה ואני המבוגר המורה. וברמת הכלל – אנחנו מוסדות הקהילה, בתי הספר, בתי החולים, בתי המשפט ומועצות עירונית.

בספר נידונות גם  התיאוריות השונות בנושא יחסי ילד-מבוגר שנוצרו במהלך הדורות, תוך ביקורת משכנעת על רבות מתיאוריות אלה המקובלות בחלקן עד היום. הוא נשען על  במקורות רבים ומגוונים, החל מן המקרא ועד ימינו.

על סמך ניסיוני כמורה, כמדריכת מורים בסמינר וכפעילה שנים רבות בוועד הישראלי למען יוניס"ף, אני סבורה, שהספר  עשוי להאיר את עיניהם של  כל מי  שחי ועובד עם ילדים: הורים, רופאים, יועצים, שוטרים, מדריכים. ויוכל  להיות גם מכשיר עזר להורים, ובעיקר למורים. הוא מעורר לחשיבה מחודשת בנושא יחסי הגומלין בין ההורים, מורים לילדים. אני מאמינה שהספר גם מציע דרכים  ומגוונות ליישום העיקרון של "זכות הילד להישמע" שבו אני מאמינה ללא סייג.

 

* * *

מנחם רהט

נבואה של עזריאל קרליבך

לפני 60 שנה בדיוק, 59 שנה לפני הקמת דאע"ש ו-33 שנה לפני הקמת אל קאעידה, היטיב לנבא ד"ר עזריאל קרליבך, עורכו המיתולוגי ומייסדו של 'מעריב', את מזימות העולם האיסלמיסטי, שלא השתנו במאומה מאז.

שנת 1955, שישים שנה אחורנית, היתה שנה שיגרתית ביחסי ישראל ומדינות ערב שמסביבה. כולן עדיין ליקקו את פצעי תבוסתן המשפילה, במלחמת השיחרור, שבע שנים קודם לכן. כולן חלמו על סיבוב שני, שתכליתו היתה לחולל 'נכבה' ליהודים: "לזרוק את היהודים לים" – מונח קוד שמשמעותו כיבוש כבשת הרש שבידי היהודים, המשתרעת במרחב הצר שבין הקו הירוק לים, ועשיית טבח נקם אכזרי, בשיטות אולטרא-נאציות, בכל אזרחיה היהודים של המדינה הצעירה, וחלוקת שטחי השלל שיהפכו ל'יודן ריין', בין המדינות השכנות.

על מדינה פלשתינית אף אחד לא חלם. העם הפלשתיני המדומיין טרם הומצא. השליטים הערביים, עם כל ההשפלה שבתבוסת קודמיהם, היו מספיק חכמים, כדי למנוע ביד ברזל הקמת אירגוני טרור חמושים. אל קאעידה הוקם רק ב-1988, ודאע"ש רק ב-2014. גם הפתאח והחמאס אפילו לא דומיינו ב-1955.

הערבים בנו תכניותיהם על המצוקה הכלכלית בארץ, שהכתיבה צנע וקיצוב, ועל תחושות התיסכול שגברו, לנוכח המשך עליית היהודים מכל קצוות תבל לארצם. עשרות יישובי עולים הוקמו מידי שנה. ב-1955, למשל, הוקמו 25 ישובים חדשים, ובהם גם העיר קרית גת.

בזירה הבטחונית נאלצה ישראל הקטנה להיאבק בתופעת הפידאיונים, שהיו אז הנשק היחיד שאמור היה להלום במדינה הצעירה. טראומה קשה הותיר בחברה הישראלית הטבח המזעזע שביצעו ב-1954 פידאינים שחדרו מירדן ותקפו במעלה עקרבים אוטובוס שהיה בדרכו לאילת. 11 מנוסעיו נרצחו מטווח אפס, בדם קר. הטבח האכזרי חידש את עידן פעולות התגמול, כנגד ירדן ומצרים. אחת מהן, 'מבצע חץ שחור' ברצועת עזה שבשליטת המצרים (28.2-2.3/1955), הסתיימה במותם של 38 חיילים מצריים, והובילה את השליט המצרי נאצר, לדבריו, לעיסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, שהיתה מגורמי מלחמת סיני באוקטובר 1956. העיסקה צברה תאוצה גם על רקע תקרית אווירית שהסתיימה במפלה מצרית: ב-1.9.55, לאחר שרביעיית מטוסי ומפייר מצרים חדרה לשמי הדרום, התחולל הקרב האווירי הסילוני הראשון של חיל האוויר, שהסתיים בהפלת 2 מטוסים מצריים ומנוסת האחרים. ראש הממשלה דוד בן גוריון, חילק צל"שים.

מלחמת סיני, שהתחוללה באוקטובר 1955, אשר נועדה בין היתר לעצור את ההתחמשות המצרית, טרם נראתה באופק. אבל עצם המתיחות הביטחונית, עוררה בליבם של אזרחי מדינת 'גבולות אושוויץ', את השאלה: מה הם, כלומר הערבים, בעצם רוצים מאיתנו?

 

"להידבר עם אללה"

עורכו המיתולוגי של מעריב בימים ההם, ד"ר עזריאל קרליבך, ניסה לפענח את העולם האיסלמיסטי, כדי להבין מה באמת הם רוצים מאיתנו. הוא עשה זאת בגיליון הושענא רבה, ערב שמחת תורה תשט"ז (7.10.1955), במאמר קצר תחת הכותרת: "אין אתה יכול להידבר עם אללה." ואף שחלפו בדיוק 60 שנה מאז, עדיין שומר המאמר על אקטואליותו, עד כי הקורא עוד עלול לשוות בנפשו שרוח נבואית נזרקה בכותב, בוגר ישיבת 'מרכז הרב' שהוסמך לרבנות בידי הראי"ה קוק.

קרליבך היטיב לנתח במאמרו את מצבו העגום של העולם המוסלמי הנחשל, ואגב כך ניבא את הקמת אל קאעידה ודאע"ש, פתח והחמאס, שלכולם, בסופו של דבר, חזון עיוועים אחד: כיבוש והכנעת העולם הלא איסלמיסטי, תוך עויינות פֶּרְמָנֶנְטִית לשלום. "מוקש לשלום העולם," כינה זאת קרליבך בראייתו מרחיקת הראות. 

דווקא היום, כשהאיסלם מאיים בגלוי להטביע את העולם כולו בגל של משטמה, הרס וחורבן, באמצעות הטרור ומשת"פיו הסמויים והגלויים (דוגמת ח"כ זחאלקה שבנאומו המתלהם בכנסת מול סתיו שפיר, הודה שלא ההתנחלויות מפריעות לערבים, אלא עצם קיום יהודי כלשהו בארץ ישראל) – ניכר בעליל שהמאמר הקדים את זמנו. מילותיו חצובות בסלע המציאות, יורדות לשורשי המתח הנצחי בין הציוויליזציה המערבית לבין האיסלם (המייחל להקמת חליפות איסלמיסטית עולמית שחוקתה הקוראן והשריעה), ונקרא כמעט כמו משא של נביא בן זמננו:

 

"אף מילה משותפת"

"לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלא הפסיכולוגיה האיסלמית. בין עולם האיסלם לעולם המערב, אין אף מילה משותפת, לא היתה ולא תהיה. הכוונה אינה לדת. הכוונה להשפעות האיסלם על החיים החברתיים והסוציאלים, ואף היחסים עם שאר בני האדם. מוסלמים עוד לא הסכימו על שום דבר אף בינם לבין עצמם ולא רק בענייני ישראל. תגובותיהם על כל דבר הן כולן רגשניות בלתי מחושבות...

עם הכול אתה יכול לדבר 'ביזנס', אפילו עם השטן, אך לא עם אללה... אנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסיכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה.

כיבוש בכוח החרב בעיניהם, בעיני האיסלם איננו עוולה, להפך. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים, איננה מתחום עולם מחשבתם. אללה גירש, אללה ידאג.

על ידי מה שאנחנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים, אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית. במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם. זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי, סוד בדידותנו וכשלונותינו.

האמת היא שהאוייב הוא רוח האיסלם. האיסלם אוייבו של כל אדם חופשי. האיסלם אוייב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב. כל רעיון יוצרני. האיסלם אוייב לכל יהודי, כל נוצרי ולכל מוסלמי.

האיסלם לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא. האיסלם הוא הכלא ל-500 מיליון בני אדם.

האיסלם הוא המוקש הטמון לשלום תבל, וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת, נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של אי ידיעתו."

 

כמה שהוא צדק באוקטובר 1955. כמה שהדברים נכונים באוקטובר 2015. שישים שנה אחרי, וכאילו כלום לא נשתנה.

 

* * *

בן מבקר במסעדה

ארוחת ערב נוסטלגית ליחיד במסעדת

 Le Bar á Huitres

פריז

 

לא כתבתי ביקורת הרבה זמן, ולא בגלל שלא ביקרתי במסעדות או שלא אכלתי מנות טובות. השינוי בקריירה לקח אותי למקומות חדשים בכל העולם, אבל בדרך כלל אני נמצא שם שעה וחוזר הביתה. הפעם, לשם שינוי, היה לי ערב קצר בפריז והחלטתי לנצל אותו להעלאת זיכרונות.

במסעדת Le Bar á Huitres ביקרתי לראשונה בשנת 1999 יחד עם הנידח והמסתורית. למסעדה יש ארבעה סניפים ברחבי העיר. אני לא זוכר מה אכלתי, אולי כמה אויסטרים, אבל אני בהחלט זוכר את פלטות הקרח עמוסות פירות ים טריים שהוגשו לשולחנות מסביב ושעליהן הסתכלתי בקנאה.

הביקור השני במסעדה היה בשנת 2008, יחד עם חברה טובה, היא הזמינה פילה סלמון ואני חגגתי על פלטת פירות ים על הקרח. מאז לא יצא לי לחזור למסעדה ולפריז.

הפעם הזאת, כשידעתי שיהיה לי ערב פנוי בפריז, היה לי ברור לאן אלך. יהיו שיאמרו, למה לחזור לאותו מקום פעם אחר פעם? כזה אני. אם זה טעים ומוצלח, אחזור שוב ושוב. כשאבוא לפריז לשבוע, אני מבטיח לנסות מקומות חדשים.

הגעתי למלון קורסל אטואל ב-7 בערב:

(Hôtel Courcelles Étoile http://www.hotel-ce.com מומלץ).

הספקתי להיכנס לסופרמרקט מונופרי שממול (פתוח עד 9 בערב) ולקנות מטעמים לקחת חזרה לארץ.

 סניף המסעדה הקרוב נמצא בככר טרנה (Ternes), הליכה של כ-10 דקות מהמלון. אני מודה שחלפתי על פני המסעדה בלי לשים לב ורק בעזרת מוכר פרחים אדיב הבנתי שאני צריך לחזור כ-50 מטר. הסניף בטרנה נראה קטן מהסניף בסן ז'רמן בו ביקרתי בפעמים הקודמות וכמובן שכל הסועדים בו היו לבושים בחולצות מכופתרות וז'קטים ורק אני בג'ינס, סניקרס וחולצת סריג ארוך. לא נראה לי שזה הפריע למישהו. במסעדה יש אזור פנימי עם שולחנות ובר ואזור חיצוני עם שולחנות נמוכים וגבוהים. בחזית המסעדה, כמו בשאר הסניפים, אזור ההכנה של פירות הים – דלפקים גדולים מכוסים פתיתי קרח ועמוסים בפירות ים קרים, נאים או שלוקים ממינים רבים.

התיישבתי באחד השולחנות הגבוהים והמלצר, שהציג את עצמו כאלכס, הגיש לי תפריט אוכל ותפריט יין דיגיטליים, כל אחד מהם בטבלט אלקטרוני נפרד. התפריט האלקטרוני נוח מאוד, ניתן לבחור את שפת התפריט וכל מנה בו מצולמת (חלקן אפילו מוצגות בסרטון קצרצר). הזמנתי את פלטת פירות הים שנקראת "Haute Mer" (הים הפתוח, בתרגום חופשי), מים וכוס יין.

לשולחן הגיעה צלחת ועליה 3 כוסיות מתכת. באחת מיונז, בשניה איולי ובשלישית חומץ בן יין עם חתיכות בצלצלי שאלוט. על צלחת שנייה הוגשו שני סוגי חמאה, רגילה ומתובלת בצ'ילי חריף ולידן קופסת שימורים קטנה וסגורה עם הכיתוב Lou Gascoun. לאחר שפתחתי אותה התברר שמדובר בפטה חזיר עשיר וטעים. אבל בשביל זה צריך לחם, לא? אל דאגה, יש במסעדה מלצר לחם שמסתובב עם מגש ועליו מיספר סוגי לחמים פרוסים, שאותם הוא מחלק לשולחנות. והיתה גם כוס יין. אני מודה שעם כל ההבנה הלא רבה שיש לי ביין, השורה התחתונה אצלי בדרך כלל היא "טעים לי" או "לא טעים לי". אלכס המלצר המליץ על כוס יין שבלי (שרדונה) והיין היה ממש מצוין.

לאחר המתנה של כ-20 דקות בה כירסמתי פרוסות בגט עם פטה חזיר ומימרחים הגיעה הפלטה המיוחלת. וההמתנה השתלמה. זוהי הפלטה הגדולה ביותר המיועדת לסועד יחיד והיא מכילה שתי קומות עמוסות בפירות ים. בקומה העליונה חצי לובסטר, סרטן גדול, חסילון ג'מבו, 3 צדפות תער, מולים, צדפות Mussels וכוס מתכת עם מעט חנקן נוזלי להשלמת האפקט. בקומה התחתונה 9 אויסטרים מסוגים שונים, חסילונים קטנים בקליפתם, שבלולים קטנים ושחורים ושבלולי מים גדולים. הכל קר, טרי ומאוד מאוד טעים.

אני מודה שהתקשיתי לסיים את הקומה התחתונה. האויסטרים חוסלו ואיתם גם כמעט כל שבלולי המים. את החסילונים הקטנים היה צריך לקלף והשבלולים הקטנים הכילו מעט מאוד בשר, כך שאחרי שאכלתי כמה איבדתי את הסבלנות. המנה שאכלתי מתאימה לאדם אחד מאוד רעב אבל תספיק גם לזוג.

לסיכום, ארוחה נפלאה ללא תבשילים, רק חומרי גלם משובחים נאים או שלוקים. אי אפשר למצוא כזה מבחר וטריות בארץ.

אז כמה זה עלה?

פלטת פירות ים Haute Mer 79

כוס יין שבלי – 13

בקבוק מים – 4.4

סה"כ כולל 15% טיפ – 96.40

נכון, זה לא זול, זה כמעט 420 שקל לארוחה לאדם אחד. אבל ההנאה... כמה שאני נהניתי.

Le Bar á Huitres Ternes

69 avenue de Wagram

75017 Paris

Tel: 01 43 80 63 54

http://www.lebarahuitres.com

מטרו – תחנת טרנה Ternes

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

 

41.

 

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה

וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי

הוּא מוֹעֵד –

יֵשׁ לִי נוֹכְחוּת חֲזָקָה

אֲנִי מַקְרִינָה עָצְמָה –

יוֹם אֶחָד כֻּלְּכֶם תַּכִּירוּ אוֹתִי

וְתִסְבְּלוּ מְאֹד.

תַּפְסִיקוּ לִזְרֹק עָלַי ג'וּקִים!

נְבֵלוֹת –

 

 

42.

 

כְּבָר אֵין לִי כִּנִּים בָּרֹאשׁ

צוֹמֵחַ לִי שָׂפָם

מִפֹּה וְגַם מִשָּׁם –

שִׁפַּרְתִּי אֶת הַקְּלִיעוֹת

בְּכַדּוּרְסַל –

וְיֵש לִי לֵילוֹת

שֶׁגִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת נִרְאֶה בָּהֶם

רָחוֹק

כָּל כָּךְ –

וְכָל כָּךְ הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת

אִם אֶהְיֶה עַד אָז –

 

 

43.

 

כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם

אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –

אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.

שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי

הֲכִי מְכֹעֶרֶת

בַּכִּתָּה –

מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי

וְיָרְקוּ –

עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.

 

 

44.

 

אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת

דֵּמוֹקְרַטְיָה

אֲבָל אֲנִי

תָּמִיד בְּמִעוּט –

אֶלָּא מָה,

טוֹב שֶׁשְּׁתֵּי הַמִּפְלָגוֹת הַגְּדוֹלוֹת

רָבוֹת לִפְעָמִים –

כִּי אָז אֲנִי, עַל מִשְׁפַּחְתִּי,

פּוֹעֵל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹבִּי הַדָּתִי.

 

 

45.

 

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֵׁיֵּשׁ לִי לֶב שֶׁל אֶבֶן

אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁשֶּׁלָּהּ מָלֵא דְּבַש

צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל כָּךְ אֶת אַבָּא –

"אַל תִּהְיִי רוֹמַנְטִית," אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ,

"הַחַיִּים הֵם לֹא מְסִבַּת יוֹם-הֻלֶּדֶת,

אִם לֹא אֶלְמַד לִדְרֹךְ עַל אֲחֵרִים

לֹא אֵרָאֶה כָּמוֹךְ בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה – "

 

 

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

 

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

 

9.10.15

זה היה היום לפני 85 שנה בדיוק. מה שהחל בהזמנה תמימה בלשון זו: "עיריית תל-אביב מתכבדת להזמין את כבודו לפגישה על כוס תה, לכבוד סגן המיניסטר למושבות ד"ר שילס שתיערך ביום חמישי י"ז תשרי תרצ"א, 9.10.30, בשעה 4.30 אחה"צ בדיוק באולם מלון פלטין – " נהפך להפגנת המרי הראשונה בתולדות המנדט הבריטי נגד "השלטון הזר", הפגנת חברי "ברית הבריונים".

עם צאתו של האורח הבריטי רם המעלה מפתח המלון, הניצב בפינת הרחובות נחלת בנימין- אחד-העם, נערכת לו קבלת פנים נוספת, שונה לחלוטין, על-ידי כשלושים צעירים, בהנהגתו של ד"ר אב"א אחימאיר. בתחילה נדמה היה שבאו אף הם לכבדו בתשואות של חנופה, והנה הם פורצים בקריאות "בוז", מצפצפים במשרוקיות, משמיעים קריאות למען זכות העלייה היהודית החופשית, ושרים "התקווה".

מחזה מביך לאורח ולמארחיו, מעשה שלא היה לו תקדים ביחסי היישוב היהודי והשלטון הבריטי מאז ראשית המנדאט. המשטרה, מופתעת תחילה, טיפלה במפגינים באלימות, פיזרה אותם באגרופים ובאלות. כמה מהצעירים, משתתפי ההפגנה, נלקחים בכוח למעצר, כבולים בידיהם, ולאחר מכן למשפט. הם היו אסירי ציון הראשונים לאחר מאסרם בעכו של זאב ז'בוטינסקי וחבריו, מגיני ירושלים, ב-1920.

אגב: ראש עירית תל-אביב, מאיר דיזנגוף, העיד במשפט המפגינים נגד שילס, כי משתה התה לכבוד סגן שר המושבות נערך לא לפי החלטת העיריה, כי אם לפי פקודת הממשלה הבריטית.

מה חבל שאירוע כה חשוב זה בתולדות היישוב, כמעט אינו נזכר על-ידי חוקרי היישוב והמאבק בבריטים ואינו מצוין בספרי הלימוד. הגיע הזמן לספר את האמת על ראשית המאבק היהודי לגירוש השלטון הבריטי מארץ-ישראל!

 

יהודי דוקר ערבים – ?

זוהי הזוועה בהתגלמותה.

דינו כדין ערבים שדוקרים יהודים.

 

8.10.15

המחבלים דווקא צודקים. הם הוכיחו והמחישו בסכיניהם כי אין הבדל בין קריית-ארבע לעפולה, בין מזרח-ירושלים לתל-אביב, בין קריית-גת לפתח-תקווה.

המחבלים צודקים:

ארץ-ישראל היא אחת!

 

באיזו תאוות רצח שטופים אותם פלשתינים, שבלא היסוס דוקרים כל מי שמזדמן בדרכם. באיזו חדוות-אלימות וצימאון-דמים הם יוצאים למשימותיהם הרצחניות נגד יהודים. הם מיישמים את הצו האיסלאמי: "דין מוחמד בסיף," לקול תשואות פטרוניהם המעונבים ברמאללה ובעזה ותומכיהם הנבלים בקרב הנהגת ערביי ישראל – זחאלקה, טיבי ודומיהם.

לא, הם אינם שונים כלל וכלל מאחיהם הרצחניים בדאע"ש. אם לרוסים, לאמריקאים ולשאר מעצמות המערב מותר להילחם בטרוריסטים הסוניים, להכות בהם מן האוויר – בסוריה, בעיראק, באפגניסטן, הרחק מגבולם – לנו בוודאי מותר להכות עד חורמה בטרור הפלשתיני שמנסה לבצע את זממו בתוככי גבולנו, בכל אתר בישראל.

לא לוקחים מחבלים בשבי – מחסלים אותם במקום!

מי שמופתעים יותר ויותר – אלה הם התוקפים עצמם.

הטרור האיסלאמי-פלשתיני מופתע ממהירות תגובת זרועות הביטחון שלנו, מעוצמת התגובה של הלוחמים, וגם של האזרחים ברחוב.

והעיקר – לפעול בנחישות, להיות עירניים, והעיקר – לא לפחד כלל!

רק כך הטרור יובס.

 

7.10.15

עם כל הכבוד לבטהובן (התשיעית!) ולשומאן – הרי את ההתרגשות העיקרית, בקונצרט הערב בפילהרמונית הסבה לי נגינת "התקווה". הקהל הצטרף בשירת ההימנון כמו כדי להתריס מול פלשתין-דאע"ש שמשתולל ברחובותינו.

 

איזו חוצפה.

מתהלכת לה לתומה צעירה ערבית בוויה דולורוזה בעיר העתיקה, מתערבבת בין העוברים ושבים, ולפתע נתקלת באיזה גבר, שמה לעשות – הוא יהודי.

ב-מק-רה היה לה בכיס סכו"ם, שנשאר מארוחת הבוקר, והבחור נדקר מהסכין.

ומה הוא עושה ברוב חוצפתו? – שולף אקדח ויורה בה!

ואני שואל: מה פתאום מסתובב צעיר ישראלי ברחוב באמצע היום?

מדוע הוא נתקל בצעירה התמימה?

הכיצד זה יש לו אקדח?

מי הסמיך אותו להפעיל את הנשק?

למה הוא יורה באישה ופוצע אותה אנושות?

להקים מיד ועדת חקירה –

לפני שהפלשתינים יקראו לנקמה ומזכ"ל האו"ם יגנה!

 

6.19.15

"העורב" בחיפה, האורבים בירושלים: האיש הרע" – כך כינו את זאב ז'בוטינסקי בביתה הסוציאליסטי של איילת עופרים, בימאית הסרט "העורב", על זאב ז'בוטינסקי, שהוקרן בבכורה עולמית ביום ראשון במסגרת פסטיבל הסרטים של חיפה.

והנה "האיש הרע" יצא תחת ידה וידי מי שעבדו לידה, חבורת צעירים מוכשרים ש"לא ידעו את זאב", בהנהגת המפיק יאיר קידר – כאיש הטוב, כמנהיג הציוני והסופר הגדול ביותר שקם לה לתנועה הציונית אחר הרצל. מנהיג שנפטר בטרם עת, בטרם הוגשם חזונו.

סרט מעולה, שאינו מקיף את כל פרשיות חייו, אך מבליט פנים בלתי מוכרות של ראש בית"ר, אוהב החיים, האנשים והנשים, ומקרב את דמותו הרנסאנסית אל הציבור הרחב.

מפליא כמה יכול להשיג סרט, לעומת ספרים וכתבים שעמלים על הוצאתם לאור שנים על גבי שנים. אבל בלעדיהם, בלי ההגות והעדות שבדפוס – לא היה יכול להיווצר הסרט. בוודאי לא סרט תיעודי ממגנט כזה.

כותרת הסרט – "העורב" – לקוחה כמובן מהשיר של אדגר אלן פו, בתירגומו המופלא של ז'בוטינסקי, עם משמעויות שמעבר לשירה עצמה, כפי שנרמז בסרט...

ואני, בדרך אל ההקרנה, צדתי בעדשת מצלמתי עורב המשקיף לו בנחת על כל מפרץ חיפה, ביום שטוף שמש אך גם ביום שבו הובאו למנוחות עוד שניים מחללינו, חללי הטרור הערבי שצימאונו לדם יהודי אינו יודע רווייה.

כמו בימי חייו של ז'בוטינסקי, מגן ירושלים, כך גם בימינו – הקרב על ירושלים אל מול האורבים לנו, נמשך.

 

5.10.15

מכתב ניחומים:

ואיל היקר,

אני מזועזע לשמע הבשורה הבלתי נתפסת, שאביך היקר, נעים ההליכות, נעים השירה – איננו עוד. המום ולא יודע את נפשי. לא מאמין שנעים עריידי, ידיד נפשי, איננו עוד...

מה קרה? האם היה חולה? כל-כך צעיר...

אגב – גם אבי ז"ל נפטר כשהיה בן 65 בלבד...

נעים יחסר לישראל, במיוחד בימים קשים אלה, לקירוב הלבבות, לשירה הערבית והעברית, לאחוות השפות עברית-ערבית... במותו – כאילו גשר קרס...

תנחומיי לכל משפחתך. לכל תושבי הכפר מראר. אין תחליף לאיש היקר הזה, לענק הרוח – לאביך ז"ל,

והלב ממאן להאמין...

 

הם יורים, הם דוקרים, הם מבעירים, הם הורגים, הם פוצעים, הם עולצים

ואז הם עוד מאיימים ב...נקמה.

הם גם זוכים כמובן להבנה של גדעון לוי ויגאל סרנה ״שלנו״, אבוי.

מה שלא יהיה – מול הטרור הפלשתיני בסגנון דאע״ש – תמיד ישראל יוצאת גם פגועה וגם נאשמת. ולכן – אין עוד מקום ל״צעדים שקולים״, כביטוי האומלל של רוני דניאל (בתקווה שאינו מבטא את דעת שר הביטחון), אלא לחזק את לוחמי צה״ל, השב״כ ושוטרי ישראל במאמצם הבלתי מוגבל לסכל התרחבות הטרור לכלל אינתיפאדה שלישית.

ושלוי את סרנה ימשיכו לפרסם את כתבי הפלסתר השקריים שלהם.

 

 

 

* * *

מרדכי בן חורין

1. פוגעים בעמם?! – מצויין

לד"ר דרור אידר, שלום, כתבת ב"ישראל היום": "הפירומניה של הח"כים הערבים פוגעת בעמם." מה אכפת לך שהם פוגעים בעמם? אדרבא, שימשיכו בכך עוד 100 שנים.

המוכיחים את שונאינו על מעשיהם, שקריהם, עקשנותם, חינוך עמם לרצח, לשנאה לקדושת המוות – טועים! חסר לנו שהם יבינו, יחכימו ויפעלו כעצתך ובהדרכתך...

את שמירת ביטחוננו וקיומנו עליך ללמוד מכל אלה שאפשר להגדירם כחבורת "הארץ", זו המחזקת את שונאינו ובכך מרחיקה מאיתנו את סכנת השלום – שלום, שפריצתו תביא את עמנו בטבעו המפולפל – "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" – לחיסולנו במריבות בינינו לבין עצמנו.

נשיא תוניסיה בעבר, חביב בורגיבה, היה המסוכן לגבינו בין המדינאים הערביים מפני שבחוכמתו הפוליטית, קבע: "תנו ליהודים 'שלום' והם כבר יחסלו את עצמם."

 

2. הצעה: לא לחסל, רק לפצוע

במשך שנים רבות, ההנהגות הפלסטיניות, השקיעו וחינכו מיליון צעירים פלסטינים, מלידתם, לשנאת ישראל, הדרכים לחיסולה והשמדת העם היהודי.

עכשיו המיליון הזה בגר דיו, לפרוע את ההשקעה בו. בינתיים הוא עושה זאת ע"י רצח בסכין, באבן בבקבוק תבערה.

סברו אצלנו שהנכון יהיה לשחרר אותנו מההתאפקות ולאפשר להרוג כל מפגע.

במחשבה שנייה, זו טעות מסוכנת: עכשיו, היוצא לפיגוע עם סכין, יודע כי לא יצא חי מהפיגוע. לדעתי, במוקדם מהצפוי, הוא יבוא למסקנה כי אם בין כה וכה יציאתו לפיגוע תביא למותו, אז "שווה" לו לצאת לפיגוע התאבדות עם חגורת נפץ ולרצוח רבים במקום בודדים...

לכן, אולי עדיף לנו לא לחסלו אלא רק לפצוע אותו ולהביאו למנהיגיו שיוכלו להעניק לו/לה טיפול רפואי בבתי החולים שלהם. לא שלנו, כי החלו בעלילת גזלת אבריהם.

 

יוסי לנגוצקי: אז מה? מעתה יתחילו לאמן את הלוחמים שלנו "רק לפצוע" ולהימנע מלהרוג"!? מה פשר השטויות האלה? דברי הבל מרגיזים שכאלה יכולים להשמיע רק מי שלא עמדו מעולם מטרים ספורים מול אוייב נושא נשק. והרי גם אלוהים לא יודע מה עובר במוחם של המפגעים הדוקרים. הניסיון לקבוע נוסחה בעלת משמעות מבצעית הוא נואל ואפילו מסוכן. להזכירך, שבסיומו של כל מערך שיעור בצה"ל, היה (בזמננו) משפט מחץ שאמר:

"....על מנת להרוג את האוייב."

 

אלי הלחמי: אני מצטרף ומסכים [אמנם בלי התלהבות אולי] לכל מילה שיוסי לנגוצקי כתב ולצערי אני אישית עמדתי לא רק מול אויבים נושאי נשק שבאו להורגנו, אלא גם חטפתי סלעים על מכוניתי [סלע שהורג] מבלאטה וגם מול נושאי סכינים שרצו לדוקרני בחווארה  ובברוקין, ואיך שהוא יצאתי בשלום.

לכן  לעניות דעתי עלינו להפסיק לעת כזאת להיות יפי נפש ויש לנהוג לפי מאמר חז"ל, "הבא להורגך, השכם להורגו." זה אמנם עצוב, אבל זו מציאות חיינו כיום בארץ הזו, טלו קורה מבין עיניכם, המאבק הנוכחי כיום  הינו על הבית ועל ארץ-ישראל כולה ולאו דווקא על ההתנחלויות ביו"ש אלא על יפו, ת"א, חיפה פ"ת ורמלה.

אז שוב, יוסי לנגוצקי צודק [בשלב זה]. למרות שזה קשה ויש שיגידו, לא זו דרכנו...

 

אהוד: מול הקריאות לאזרחים נושאי אקדחים ברישיון לשאת עליהם את הנשק, למקרה חירום – נשמעו תגובות כי היורים הלא-מיומנים עלולים לסכן חיי אנשים. והנה, באירוע של השתלטות על מחבל מול שער שכם בירושלים, נפצע קשה שוטר שלנו דווקא מאש כוחותינו, שחזקה עליהם שהיו מיומנים.

כך שדומה שהסיכון של נשק בידי אזרחים, החייבים לעבור בדיקות רפואיות ומטווחים תקופתיים לשם חידוש הרישיון – אינו רב יותר מזה של כוחות הביטחון הפעילים.

 

* * *

האזינו לאשה האמיצה הזו !

www.youtube.com/watch?v=iGB4tE-Ca2E

 

 

* * *

אברהם כץ עוז

דעתו של מפא"יניק ותיק:

"הביצים והאבן"

לחכמינו  ז"ל  היה  ביטוי  מוצלח שאני מבקש לאמץ אותו  בימים אלה – "אבן, בסל  ביצים – מנצחת  האבן."

מאז תחילת דרכה של התנועה הציונית, בחצי השני של המאה ה-19, נעשתה פעילות מקבילה מחד – הערוץ המדיני-פוליטי עם  אומות העולם ומנהיגיו, ומאידך הערוץ הביצועי    של "דונם ועוד דונם, עז ועוד  עז"  בארץ ישראל  עצמה.

נושא  הדגל  בתחום  המדיני היה  חיים ויצמן  הנשיא  הראשון  של מדינת ישראל, ואילו דוד בן גוריון,  ברל כצנלסון,  ארתור רופין, חיים ארלוזורוב ורבים רבים אחרים עסקו במעשה היום-יום של קביעת היש בארץ ישראל.

עמדתה של ארה"ב לא היתה ברורה, וגם היום לא בטוח שאני מבין אותה עד הסוף, זה היה  חשוב בעבר וזה חשוב גם היום לגורלנו.

במלחמת העולם השנייה התחנן העם היהודי למנהיגי המערב, לנשיא רוזבלט בעיקר, להפציץ ולנתץ את מחנות ההשמדה הנאציים. כוחות הברית ידעו בדיוק איפה. הם גם ידעו  בדיוק  מה  עושים שם, הם ידעו  בדיוק שמחסלים  בשיטתיות את  העם  היהודי, אך לדאבון לב  ועל פי החלטתו של  הנשיא  רוזבלט – לא  עשו  דבר! את התעלמותם של עמי אירופה וארה"ב משואת עמנו לא נישכח.

זה אותו נשיא, רוזבלט, שהחליט להיכנס למלחמה  מול יפן אחרי פרל הארבור, אך לא  הכריז מלחמה נגד גרמניה, מי שהחליט על מלחמה נגד ארה"ב והכריז עליה, היה היטלר.

 למה?

לקראת סיום המלחמה הנוראה ההיא, בדיונים ביאלטה ובמקומות אחרים, לא  עמד לו כוחו  של  הנשיא  רוזוולט  להיות נוקשה כלפי סטלין, ובכך "שלח" את ארצות מזרח אירופה לתקופת עבדות לקומוניסטים של 47 שנים, עד לפרוק  ברה"מ  ב-1992.

כי  סטלין  היה  אבן. ורוזוולט ושותפיו – ביצים  בסל.

ומה  היתה  בדיוק  עמדתה  של ארצות  הברית ב-1948, לאחר  ההצבעה  באו"ם על ההכרזה  על הקמת ישראל?  ארה"ב לא היתה הראשונה להכיר במדינה החדשה, למה? היתה זו דווקא  ברית-המועצות הראשונה.

ולאחר שנאצר  סגר את  המיצרים ב-1956 ופתח  במלחמה נגד ישראל, מלחמת קדש, היה  זה הנשיא אייזנהאואר שנלחץ על ידי הרוסים, והודיע לישראל שאם לא תיסוג, הם, האמריקאים,  יחד עם  הרוסים, יפציצו את ישראל (גם  כן ידידים?)

היו  עוד לא  מעט אירועים שאפשר היה לשאול האם האמריקאים איתנו או נגדנו, ולבדוק האם הם אבן או ביצים בסל.

ועם כל זאת, במשך השנים התרגלנו לחשוב ולהבין שארה"ב היא המנהיגה של העולם  החופשי, וגם תמכנו בכך, ואמרנו לעצמנו, "יש מנהיג בארה"ב. הוא גם המנהיג האחראי שלנו, כחלק מהעולם החופשי." וכפי שנותנים אמון ותמיכה במנהיג, כך גם מצפים ממנו לסיוע ולעזרה בעת צרה.

והנה הגענו לעידן אובמה. אובמה לא ניצח בגלל יכולותיו או הישגיו בכל תחום אלא בגלל כושר הנאום והביטוי המצויין שלו. אבל דיבור יפה איננו מדיניות אלא מעטה להסתרת "אין מדיניות."

קרוב לוודאי שבשנה שנותרה לאובמה הוא יספיק לעשות עוד טעויות לא מעטות, ואנו  שחשבנו שהוא גם המנהיג שלנו, נתאכזב.

ואני  מציע לא  להתאכזב אך לזכור, שאם יש אבן בסל הביצים, תמיד מנצחת האבן.

בסל הביצים עם אובמה יש יותר מאבן אחת, הרוסים ופוטין הם אבן והם ינצחו את אובמה  בכל מאבק שיהיה להם. ביבי שלנו איננו אלא ביצה רכה בסל ביצים. האבן האמיתית אצלנו היא המתנחלים, לא נעים לזכור. רבין היה אבן ולכן רצחו  אותו.

האיראנים והאייטולות הם אבן וינצחו את אובמה, כפי שניצחו האפגניסטנים, כפי שניצחו העיראקים, כמו שניצחו הקובנים, כמו שניצחו הקיצוניים בטוניס ובלוב, כמו שניצח אסיסי במצרים, וגם אכזבת הסעודים איננה כבוד גדול לאובמה.

ומה עם הקוריאנים והווייטנאמים, ועוד כישלונות של מדיניות החוץ האמריקאית, שעושה  הכול חוץ מאשר לתמוך בידידיה.

הכול  בגלל "האבן". תמיד יש אבן בסל הביצים, וזו לא ארה"ב. לו היה אובמה מבין את  המזרח התיכון, והעמים שבו, אולי היה פועל אחרת. אבל מי שלא מבין שבעם עם מיבנה שיבטי  ומשפחתי, אין ולא יכולה להיות דמוקרטיה, כי הדמוקרטיה בנויה על עצמאות ההחלטה של  הפרט – ואילו המיבנה השבטי מחייב את הפרט בראש וראשונה לשבט ולמשפחה שלו. שם מקבלים את ההחלטות – אבל אובמה לא מבין, כי אין לו ניסיון מתאים, והוא רק "ביצה" בסל.

הנה לדוגמא הנושא הישראלי-פלסטיני. כמובן  שישראל רוצה דבר אחד והפלסטינים דבר אחר, אבל כולנו  מבינים  שיש  צורך  באיזו פשרה, החלטה  מלמעלה.

קיסינג'ר היה אומר תמיד ש"התוצאה של סיכסוך בין עמים, צריכה להיות ששני הצדדים יהיו  בלתי מרוצים במידה שווה." אבל קיסינג'ר היה חכם, ואובמה לא. לו היה אובמה מזמן את ביבי ואת אבו מאזן לקמפ דיויד, ונשאר שם יחד איתם עד לקבלת ההכרעה וההחלטה – העניין לדעתי היה  נגמר.

את נושא ההתנחלויות והיישובים, עם פיצוי של דונם לדונם, כבר בעצם גמרו, את נושא   זכות השיבה, בעצם הוסכם  שיוחזרו  40-60  אלף  פליטים מאותו דור שיצא  מכאן. והנושא  של ירושלים צריך להיפתר בצורה זו או אחרת על ידי חלוקת סמכויות ופיקוח בין לאומי.

כל הדברים ברורים ורק צריך "אבן" (ושכחתי את השטות של ביבי לבקש מהפלסטינים את אישורם שאנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית).

האירוע היחיד שבו ראינו את אובמה מודאג, היה החיסול של בן לאדן. ביג דיל.

על פי התפיסה של "הביצים והאבן" – האזור שלנו הולך לעתיד לא טוב. פוטין ישמור על  אסד. האיראנים ישמרו על אסד והחיזבאללה, האמריקאים והקואליציה שלהם יעשו מלחמת עפיפונים נגד דאעש, אבל כמו בכל הקרבות של האמריקאים, בסיום יהיה בלתי ברור מי ניצח.

בכל זאת, במזג אוויר קודר זה, יש אופציה אזורית שאני מקווה מאוד שמנצלים אותה. הקואליציה של מאוכזבי ארצות-הברית, שכוללת את מצרים, צפון אפריקה, סעודיה וחלק מהמפרציות, הכורדים, ירדן וישראל – זה  משקל  נגד  משמועתי אבל אין  לו  מנהיג.

ואולי הנשיא הבא בארה"ב, שהוא גם מנהיג העולם החופשי, יהיה יותר אבן מביצה, ויוכל להנהיג מדיניות נבונה ונחרצת.

ואנחנו בבניין ציון וירושלים ננוחם.

אברהם כץ עוז

מפ"איניק ותיק

 

 

* * *

אהוד בן עזר: ה"פליטים דה לוקס" של המזרח התיכון זה 67 שנים, הפאראזיטים ה"פלסטינים" דור אחר דור מתוך בחירה – מרגישים שמעמדם מתערער לנוכח האסונות הנוראים הפוקדים את האיזור, ועימם מיליוני הפליטים האמיתיים הזקוקים נואשות לסיוע – לכן ה"פליטים" המזוייפים של "פלסטין" – נתקפו בהלה, והיא תוססת גם בקרב ערביי ישראל, והם יָצאו למסע דמים נגד ישראל כדי לחזור לכותרות הבכייניות, שירחמו עליהם! אבל זה לא יעזור להם. שעתם של השקרנים עברה. שום ערבי לא חי כיום חיים טובים וחופשיים כשלהם – לולא השינאה לישראל המעוורת את עיניהם!

 

* * *

הסרטון הבא יכול להציל חיים!

מגן דוד אדום: מה לעשות בעת דקירה

https://www.facebook.com/mdaisrael/videos/10153539448766708/

 

 

* * *

רון וייס

הפרובוקציות של יצורים כיפתיים סרוגים

סופר נידח שלום,

אין לי כל כוונה לדון בבעיות טקטיות: איך למנוע יידוי אבנים, איזה עונשי מינימום להטיל על העבריינים, איך לפעול נגד מסיתים, וכו'.

אסתפק בתקווה שמה שייקבע יופעל על כל עבריין בלי הבדל דת, גזע ומין. ניסיון העבר בנוגע להריסת בתים מלמד שהיישום היה גזעני: בתי רוצחים פלסטיניים נהרסו או נאטמו בעוד ביתם של רוצחים יהודים נשאר שלם ללא פגע (הסברים ותירוצים מלומדים לא חסרו).

כל הניתוחים של ההתפרצות הפלסטינית האלימה מתעלמים מהרקע שהוביל לאלימות. מדי יום (כל יום!) מתבצעת אלימות של מתנחלים כיפתיים נגד הערבים הפלסטינים: כריתת עצי פרי, מניעת מסיק זיתים של פלחים פלסטיניים, שריפת שדות, שריפת בתים ומסגדים, התעמרות ואלימות פיזית, הריסת בתים ע"י המינהל האזרחי בלי לתת אפשרות להסדרת הקרקע לבנייה.

בנוסף מכשירה המדינה מאחזים בלתי חוקיים המבהירים לפלסטינים שהמטרה של ישראל היא לחנוק אותם ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית. לזה נוספו הפרובוקציות של יצורים כיפתיים סרוגים שעלו בהמוניהם להר הבית כשחלקם מתפללים על ההר בניגוד להסדר הקיים לפיו היהודים מתפללים ברחבת הכותל המערבי והערבים המוסלמים מתפללים במסגד אל אקצה וברחבת המסגד.

היה צפוי שכל זה יוביל להתנגדות ולהתפרצות אלימה של פלסטינים, ועכשיו זה קרה. טוב עשה נתניהו כשאסר על שרים וח"כים לעלות להר הבית. עכשיו הזמן לשיכוך הבעירה. אני לא מצפה מנתניהו שיוביל מהלך של שיחות שלום משום שהוא אינו מוכן להסדר על פי "יוזמת ז'נבה" או מתווה קלינטון. הפיתרון ידוע: הגבול יהיה הקו הירוק עם תיקוני גבול הדדיים, השכונות הערביות בירושלים יועברו לשליטת הרשות הפלסטינית (300,000 ערבים תושבי מזרח ירושלים יהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית), פתרון בעיית הפליטים יהיה מוסכם ובמסגרתו תקלוט ישראל מספר סמלי של פליטים במסגרת איחודי משפחות. כל פרטי הפרטים כבר ידועים ונדונו בעבר. אין צורך להמציא את הגלגל. בלי הסכם-קבע הכיבוש והדיכוי יימשכו ובעקבות כך יחזרו ויישנו התפרצויות אלימות מדי פעם.

רון וייס

רמת-גן    

 

אהוד: אין שום בעייה. ערביי מזרח ירושלים ממש משתוקקים לוותר על הביטוח הלאומי ועל חוק בריאות חינם ולהיות אזרחיה הגאים והחופשיים של פלסטין.     

 

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

 

פרק 29

 

מזה כמה זמן רדפה את רמי התמונה הזאת:

הוא חוזר הביתה אחרי-הצהריים והבית הפוך כרגיל ויובלי ניצב מולו ובידו איזה דבר שבהחלט אסור להחזיקו – סכין או קסת-דיו או מכשיר-חשמלי, והוא בוכה –

לא. לא. ידיו ריקות ואפילו אינו בוכה, רק איזו חוכמת-זקנים נפלה עליו לפתע והוא אומר –

"אימא כואב בטן. אימא חוֹיָיה – "

ובחדר השני שוכבת איה בתוך שלולית-דם ומתפתלת בכאבים וגונחת ומחזיקה ידיה על בטנה ואפילו לטלפון אין בכוחה לגשת. והוא אינו יודע מה לעשות קודם. להרחיק את יובלי ולהרגיע אותו ולטפל בו מעט, או להזעיק אמבולנס מ"מגן-דוד-אדום" שייקחנה מיד לבית-החולים.

ואורית'לה כרגיל מתרוצצת בחוץ, אצל אחת החברות. לאחרונה היא מתרחקת יותר ויותר משניהם. נעשתה קשוחה, סרבנית ומופנמת.

 

איה כבר אושפזה פעמיים בבית-חולים וכששואלים אותה – "מה היה לך?" – היא מתלוצצת. "שום דבר רציני. רק התפגרתי קצת. הרופאים לא מצאו אצלי כלום."

רופא אחד רמז שיש לחפש אצלה את שורש התופעה בסיבות נפשיות.

כשאישפזו אותה בפעם השנייה כבר היה רמי מוכן, למרות אי-הנוחות שבדבר – שישאירוה לפחות לשבוע ימים כדי שיוכל לנוח ממנה קצת. אבל היא חזרה לאחר יומיים, חיוורת וקצת פחות שמנה ("האוכל בבית-חולים היה איום!") – ולמחרת יצאה לדיזנגוף וביזבזה כרבע-משכורתו על קניות לילדים ולה-עצמה. לדעת איה כל קנייה היא הכרחית וככל שקונים יותר כן חוסכים יותר כסף.

מה עוד שהמניות ירדו קיבינינאט. וזה הציג את כישרונותיו הפינאנסיים של רמי באור מפוקפק-למדי. וכשהכריז יובלי לתומו, "אבא אתה מטומטם!" – הרגיש פתאום שהשטות הזאת מעליבה אותו עד עמקי נפשו מפני שהפעוט צודק. הוא באמת מטומטם מפני שהשקיע במניות ולא בדירה חדשה או במטבע זר.

יובלי היה יושב שעות ארוכות על הסיר (הוא סבל מעצירות ואיה היתה שוכחת אותו ולפעמים יורדת לרחוב וחוזרת או מסיימת שיעור-פרטי באנגלית, והוא עודנו יושב כך, לבדו, או מול אורית'לה קצרת-הסבלנות) – יושב ומונה באצבעותיו הקטנות –  "אבא מטומטם, אימא מטומטמת, אוריתיַיֶה מטומטמה, יובַיִי מטומטַמִי, כּוּ-יַם מטומטמים!"

ובכל זאת היה רמי מתעקש לא פעם בוויכוח, בקול הבאס העבה שלו: "מה זה כל היצירות הגדולות לעומת ליטוף כף-יד אחת של יובלי או אורית'לה, זאת היצירה האמיתית, יַעַנִי. כשנוגעים בזה רואים בשביל מה שווה לבן-אדם לחיות."

 

עם עליית הליכוד לשלטון היו לו לרמי חלומות שעתה יקבל תפקיד הולם לכישוריו. אדם בעל השכלה משפטית כמוהו, שהיה יושב-ראש תא הסטודנטים של המפלגה באיניברסיטת תל-אביב (אמנם תקופה קצרה למדי, עד שהדיחו אותו עסקני-סטודנטים ותיקים ומשופשפים-היטב), ובעל ניסיון ממושך במשרד-המשפטים, ואשר נמצא לאחרונה בעמדת-המתנה זמנית במועצת-הדבש –

את דמי-הרישום של התנחלות מפגור רמי טרם הוציא, ולהלכה עדיין נשאר חבר בה, אלא שההתנחלות כבר אינה קיימת. הנקודה התפרקה מחוסר מתיישבים. מעט מתיישביה המשיכו פרק-זמן לעבוד בשפלת-החוף כי לא נמצאו להם מקורות-תעסוקה בהרים. שתי המשפחות האחרונות רואיינו בטלוויזיה על רקע ביטונאדות נטושות וצריף-מקלחת שהרוח קרעה את גגו. רק הסלעים מסביב נראו ללא-שינוי, משעממים ומשמימים. דובר-הגוש גילגל בעיניו החסודות ואמר במתק-שפתיים כי אם הברירה היא בין יישובים שכאלה לבין חוסר כל התנחלות בשומרון – אזיי מוטב כך, כי הדורות הבאים לא יסלחו לנו על שהפקרנו נחלת-אבות.

איה, בפה מלא 'בִּיסְלִי', צחקה-לאיד ואמרה שהם הפסידו הזדמנות היסטורית להופיע בטלוויזיה בתור אחרוני מפגור. אורית'לה כל כך משתגעת להופיע בטלוויזיה כמו עופרית בלופרית בתחרות הילד הנחמד העולמי, עם שלמה וחווה ונירה ורוחל'ה, וגם יובלי אומר שהוא רוצה להופיע בטלוויזיה בתור חדשות יחד עם דני ושׂרי וחיים ששר: "שתיים ועוד שתיים הם ארבע, ארבע ועוד שתיים הם שש. אבא של אבא הוא סבא. פיל בלי ראש הוא טיפש!"

ואם יש לראש-הממשלה מין דוברים שכאלה, כלום הוא, רמי, אינו מתאים יותר? מה עוד ששם-משפחתו הולם כל-כך את המגמות של המימשל החדש – קדומי. ולא איזה נקדימון או נאור או מילוא או שובל, שמות שמתאימים לאנשי מפ"ם או של"י, מפלגות השמאל.

מי אם לא אדם כמוהו ראוי לצאת עתה עם איה והילדים למיספר שנים בתור יועץ בשגרירות או שליח-סוכנות באמריקה? ומי אם לא הוא ראוי היה להיבחר למליאה החדשה של רשות-השידור ולפקוח עין על כל הזבל השמאלני שמשדרים בטלוויזיה? –  אמנם, כאשר שידרו את הכתבה התבוסתנית הפרו-אש"פית על התפרקות ההתנחלויות, חש אינו הנאה משונה שהינה גם אחרים נכשלו היכן שנכשל הוא. ולא עוד אלא שהיה לו שכל לעזוב את זה ביום הראשון, ובלא הפסדים. רק חבל שלא היה לו שכל לעזוב כך בזמן את שוק-המניות!

 

איה היתה צוחקת למחשבותיו אלו כאשר העלה אותן בקול.

"אורי בן עמי היה קורא לך פוז'אדיסט סוג אל"ף-אכסטרה אילו היה שומע אותך!"

"אז מה, שמֵיינה," התלהט רמי, "את עדיין מעדיפה את הזבל האש"פי שלו? – "

הוא אמנם לא קרא ולא ראה אף יצירה של אורי, אף לא את המחזה "חרבוני קיץ" שבו הופיעה בבירור דמותה של איה על הבמה העברית.

" – זה שמכל מריבה אינפאנטילית וכל זיון עלוב שלכם עשה בזכוכית-מגדלת מחזה שמשקף את מלחמת יום-כיפור וכל הבבל"ת הזה? חרבוני-קיץ! מישהו אחר כבר היה תובע אותו מזמן למשפט-דיבה ומוציא ממנו את המיץ. אפשר לחשוב שהיית לפחות אהובתו של הרמטכ"ל ושבגללך הופתענו במלחמה!"

"מאיפה אתה יודע? הלא סירבת ללכת לראות את המחזה?"

"הספיק לי שקראתי בעיתון."

רמי מעודו לא נפגש עם אורי ולא התכוון לתבוע אותו למישפט. הוא רק הכיר את מראה-פניו מן הטלוויזיה. את הנושא הזה של אורי-איה הדחיק רמי הדחק היטב כדי שלא ייצא כאילו הטינה שלו כנגד אורי בן עמי אשר כל אמצעי-התקשורת פתוחים בפניו – תתפרש בעיני איה כמרירות אישית שלו כלפי אותו חלק ממנה שמחזיק עד היום בכמה מדיעותיו אל אורי.

רמי העדיף לנהוג על פי הפתגם הטורקי: "כשהשיירה עוברת, תן לכלבים ישנים להמשיך לנמנם," – וכך סגר עם עצמו את הנושא. ואילו כלפי ראובן ברנע, שעל קשריו הנפתלים-בשעתו עם איה לא ידע כלום, לא היה לו שמץ של מרירות, לא אישית ולא פוליטית (חוץ מאשר בדבר אחד: פעם, עוד בראשית חייהם המשותפים, העירה לו איה כי הסאלאט שראובן יודע לעשות הוא הרבה יותר טוב משלו. מאז חדל רמי להכין סאלאטים).

חוץ מזה, היו לו סיבות טובות מאוד לשתוק. ג'וק משוגע נכנס לו לראש ודווקא לפני הבחירות האחרונות הצטרף בהתלהבות, כרבים אחרים, למפלגה החדשה "התנועה הדמוקראטית לשינוי", ושמו ותמונתו אף הופיעו בחוברת של רשימת מועמדיהם למועצת סניף תל-אביב, וכמובן הצביע עבורם לכנסת. וכך גם איה. ועכשיו היה משוכנע שבמקום כלשהו רשמה היד שרמי קדומי קטן-האמונה בגד ב"ליכוד" דווקא ערב הניצחון המכריע, ומשום-כך אין איש פונה להציע לו ג'וב-של-ממש, והוא ממשיך להירקב בתוך המלחמות בין הכוורנים לממשלה על מחיר הדבש (שנשאר להפתעתו זול יחסית בהשוואה לעבודה העצומה שמשקיעות הדבורים ביצירתו), לעזור לאלה מהם שהואשמו בהסגת-גבול כאשר הציבו את כוורותיהם, או שכוורותיהם נגנבו, ולארגן כנסים של כוורנים מכל קצות הארץ.

אמנם, הכוורנים היו אנשים נחמדים, שבאים מן המושבות הוותיקות והמושבים והקיבוצים, ואף שרבים מהם, בסקטור הפרטי, ממש התעשרו, הרי הם עדיין מופיעים, גם הצעירים שבהם, בבגדי יום-יום רחבים ספוגי ריח עשן ודונג. ובפניהם נסוכי-השינה, הנפוחים-קמעה, ובתנועותיהם השלוות, האיטיות – הם ניראים כאילו זה עתה שבו מעבודת המכוורת, ודבורה קטנה עקצה אותם במצחם מבלי שיחושו בכאב. שהרי הדבורים היום כבר אינן מכאיבות בעוקצן כפי שהיו פעם.

ונוסף על כך כל הנושא של מזון-המלכות. האם הפרסומים עליו נכונים מבחינה מדעית (כוח-גברא, אריכות-ימים) – או שזוהי סתם אגדה של פרסומאים? (ואז עלול להיות כאן מקום לתביעה משפטית בטענה של "אמת בפרסום") – והאם על מועצת-הדבש לקבוע עמדה בנידון או שהדבר שייך בעצם למשרד הבריאות או לתמ"ת, ואז מוטב שישבור לו אחד כמו חיימסון את הראש?

 

וכשמחפשים סיבות לדאגה הן נמצאות בשפע. לאחר ההתנחלות קצרת-היום בשומרון החל רמי מתעניין במכירת הדירה ובקניית אדמה חדשה ברמת-השרון – והנה קפצו מחירי הדירות בזמן קצר בשלושים-ארבעים אחוזים, ואפילו יותר, וזאת לאחר תקופה ארוכה שבה המחירים כמעט שלא עלו. ידידים בבריכה יעצו לו להשקיע לפחות מחצית סכום הפיצויים שקיבל, באופן יוצא-מן-הכלל, עם פרישתו ממשרד-המשפטים (שם היה מי שהיה מעוניין להיפטר ממנו) – בקופת-גמל של אחד הבנקים. זו היתה השקעה טובה, אך בחשבון סגור לחמש-עשרה שנים. ואילו המחצית השנייה, שתחילה הכפיל אותה במניות, ואחר-כך השקיע מחצית ממנה, שוב בעצת ידידים מן הבריכה – בצמודים, – מחציתה, כלומר הרבע שנותר במניות, איבד מחצית מערכו, ואילו הצמודים עלו, אך כשעשה חשבון סופי של הסכומים הללו בהשוואה למחירי הדירות שקפצו בינתיים פלאים – התברר  לו שערכו הריאלי של הסכום שצבר בגאווה כה רבה – פחות בהרבה מן הסכום שעמד לרשותו קודם.

ומה שמרגיז עוד יותר הוא שבוקר אחד קרא בעיתון כי אחת הסיבות להאמרת מחירי הדירות היא עליית מחירי הקרקע, כתוצאה ממדיניותו של שר-החקלאות, הידוע בתמיכתו בהגברת ההתנחלויות ביהודה ובשומרון, ואשר הוציא הוראה האוסרת למכור קרקעות ממשלתיות לבניית מגורים במרכז הארץ, ובתגובת-שרשרת התייקרו כל הקרקעות הפרטיות.

הסירוב להעביר קרקעות, כך נכתב, נובע מתפיסתו הפוליטית של השר, התובע לאסור בנייה בתחומי הקו-הירוק, ובייחוד במישור החוף, כדי שיהודים יילכו לגור ביהודה ובשומרון, בהתנחלויות חדשות שתהיינה מחוברות בכבישי-רוחב למרכזים העירוניים של שפלת-החוף.

קיבינימאט! – עלה הדם לראשו של רמי. סבור היה שיצליח להערים על האינפלאציה ולהקים תוך שנים אחדות וילה במפגור, בחצי-חינם, והינה מתברר שלא היה אלא כמין כלב-פאבלוב שכיוונו אותו, תיכנתו אותו לתגובה הזאת, ולא עוד אלא שסידרו אותו עד העצם בכך שמפגור עוד לא קיימת ואילו רמת-השרון היא כבר מעבר להישג-ידו בגלל המדיניות הזו לדחוף את היהודים מזרחה, רחוק מהים, אל בין הערבים.

וזאת עשתה לו ממשלת הליכוד! – "מדיניות זו אינה מעשית," כתוב בעיתון-הבוקר, "זוגות צעירים לא יילכו לגור באיזורים לא מתוכננים אלה, שעתידם המדיני אינו ברור."

למה לא? שיילך לשם אותו סטודנט אנטי-מתנחל מ"מדרשיית השלום" אשר להוריו, ברוך-השם, יש בוודאי וילה בכפר-שמריהו, ואז יהיה קצת פחות צפוף במישור-החוף עם כל החרא והדבש, כמו שאומרים, ומחירי הדירות יירדו. ואם באמת יהיה שלום, מה שקשה להאמין, אז אולי גם שוק-המניות יתאושש, כמו בתקופת זוהרו בשנה האחרונה לשלטון המערך [זה שלימים ייקרא "העבודה"].

 

ואז נכנסה איה בפעם השלישית לבדיקות בבית-החולים והפעם לא החזירוה לאחר יום-יומיים כמו בפעמים הקודמות. אלא הרופא קרא אליו את רמי והסביר לו את המצב בדיוק, ויעץ לו שלא להחריף עוד יותר את קשייה של איה בכך שיגלו לה את טיב מחלתה.

רמי לא היה מסוגל להתמודד עם הבשורה ודומה שהסתיר את המצב לא רק מאיה אלא גם ממנו-עצמו. מחשבותיו נסבו הרבה על אודות אורית'לה ויובלי, ואילו כלפי איה היתה בו איזו התכחשות ותרעומת וכמעט שינאה. כאילו רק כדי להרגיז אותו ולקלקל לו את חייו, חלתה. הוא הירבה לקנות מתנות לילדים ואף שביקר מדי יום-ביומו אצל איה לא היה לו הרבה מה לומר לה מחוץ לדיבורים הרגילים על עסקי הבית והילדים. הוא השתדל שלא להישאר  לבד ליד מיטתה, וקול הבאס העבה שלו חיפה על נפש ילדותית ומפוחדת. זרות התגבהה בליבו כלפיה.

אימה של איה ואימו קנו לעצמן שביתה בדירה שברמת-אביב וניהלוה טוב יותר משהיתה אי-פעם בתקופתה של איה. בתוך כמה ימים ציחצחו ובישלו וניקו וכיבסו, גם את הווילונות, והפכו ארונות וזרקו ערימו של שמאטֶ'ס למרפסת כדי שאיה תמיין אותן כשתחזור. מבחינה מסויימת נעשו חייו של רמי קלים יותר, כמו בתקופת רווקותו, – אלמלא הילדים.

אורית'לה ניסתה להתעלם ממחלת אימה והיתה נמצאת יותר ויותר אצל חברותיה, או מביאה אותן הביתה ומשוחחת עימן בקול-רם ומשמיעה מוסיקה מחרישת-אוזנים כמו כדי להראות שהכול כרגיל ולהתגרות בסבתות. היא נעשתה קשוחה, ויפה כאיה. וכאילו החליטה עם עצמה שלא להתחשב בשום סיבה חיצונית שעלולה לצערהּ או להפריע לה. פשוט התעלמה. אבל בלילות היו החלומות מעירים אותה, ושוב ושוב.

ואילו יובלי נעשה רגיש מאוד וקפריזי ובוכה דווקא על דברים חסרי-חשיבות וגם ממנו לא שבעו שתי הסבתות נחת. רמי היה נמלט לא-פעם מן הבית, בתואנה שהוא נוסע לבקר שוב את איה, ובלבד שלא יהא עליו להתמודד עם צעקותיו של יובלי, הממאן ללכת לישון ומתגעגע לאימו.

היחידה שהיתה לה השפעה על יובלי ואורית'לה היתה מירה. אמנם הריונה הכביד עליה וקשה היה לה לבוא יותר מפעם-פעמיים בשבוע. אבל בואה היה כל פעם חג לילדים, עד שהסבתות היו משתמשות באיום שתספרנה ל"דודה מירה" על מעלליהם, ומצליחות להגביר כך במקצת את סמכותן המעורערת.

לעיתים היה רמי מחזיר את מירה במכוניתו מרמת-אביב לדירתה. הם לא דיברו הרבה, רק על איה והילדים. ודומה שלא רק מחלתה של איה והריונה של מירה היו לחיץ ביניהם. שררה ביניהם בשתיקתם איזו הרגשה של אנשים מפסידים. מעיני רמי לא נעלמו אותות הזרות שנפלו בין מירה לחיימסון. "אני מרגישה כמו גלות," אמרה ערב אחד לרמי. "היינו צריכים לשבת ולדבר על כך פעם בהרחבה."

היתה בשיחתם איזו כמיהה הדדית נושנה, לא-אירוטית, ועם זאת גם שמחה-לאיד סמוייה. כל אחד כמו אומר לזולתו במחשבותיו: רצית אותו ולא אותי, עכשיו תאכלי את מה שבישלת לעצמך!

 

המשך יבוא

 

ניתן כבר לקבל במייל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד, הגיע אליי הגיליון האחרון שלך. גילגלתי למטה גילגלתי למעלה, חיפשתי בצדדים,  הרכבתי משקפיים כי אמרתי לעצמי – אולי כהו עיניי ואני לא רואה טוב, אבל למרות כל מאמציי לא מצאתי את הכתבה של פוצ'ו.

אני לא רוצה לאיים אבל ברור שמצב זה לא יוכל להימשך, אם הוא  יסרב לכתוב – זה עשוי לא להיגמר בטוב, ואנו המכורים מתכוונים להפגין, למחות, ולפעול בכל דרך חוקית – אף באלימות,  על מנת לקבל את דרישתנו הצודקת והחוקית.

יוחזר פוצ'ו מיד!

יוסף אתר

גימלאי מאושר

 

* קראנו באחד המוספים כתבה על הגרושה מרגלית הר-שפי, שמצטיירת די אומללה כיום, והתחזקה בנו ההרגשה שהיתה לנו מיום ששמה השתרבב לפרשה – שאילו האשכנזייה הגאה, הדתית, הצעירה והיפה הזו, היתה נענית לחיזוריו של התימני המאוהב, וכנראה גם אכול רגשי הנחיתות – רבין לא היה נרצח. כך שמבחינה מסויימת אפשר לומר שהחרא הקטן רצח גם על רקע עדתי, אך זאת נזהרים מלומר בגלוי, ורק במכתב העיתי מותר.

 

* עד שייפתחו בתי-קזינו באילת, סובב שוק ההימורים המקומי על שאלה אחת – האם יחזור "הרב" יאשיה פינטו לישראל לרצות בה את עונש המאסר שלו, או לא?

הסיכויים הם 20 אחוז שיחזור מול 80 אחוז שלא יחזור.

 

* אנחנו עדיין קוראים את "הארץ" וזאת משתי סיבות. האחת, זה עוזר לנו לחרבן בבוקר, והשנייה – מהקריאה בו אנחנו יודעים את האמת, שהיא בדרך-כלל הפוכה ממה שכתוב בו.

למשל הכתבה השקרית של איתי שטרן על "חטופי תימן"! – למרות שעד היום לא נמצא אפילו ילד תימני אחד שנחטף בילדותו! – ולא היה זה קשה לזהות אותו אילו היה! – אבל האמת היא שאותם תינוקות תימניים מעטים שנעלמו – מתו בתקופת העלייה ממחלות בבתי חולים בישראל והוריהם לא הצליחו להגיע אליהם או שהזניחו אותם, אבל אחרי כ-17 שנה היו שקיבלו על שמם צווי גיוס!

 כך סיפר לי טלפונית, כאשר כתבתי אז בעיתון "דבר" נגד עלילת הדם הזו – פרופ' בן-ציון ורבין, אחד הרופאים המהימנים ביותר לנושא, אשר משנת 1943 עבד כרופא ילדים בבית החולים העירוני בתל אביב ומשנת 1949 התמנה למנהל מחלקת ילדים ב' בבית החולים, מישרה אותה מילא עד פרישתו ב-1981.

והנה הקטע המנוול של עיתון "הארץ" מיום 11.1015– המחיה את השקרים, את עלילת הדם על היישוב הוותיק שקלט במסירות את העלייה התימנית, קטע שקרי הכולל את כינויו של אותו פושע, עוזי משולם, בשם "רב":

"איתי שטרן: בין ילדי תימן למחאת האתיופים, פרשת עוזי משולם עדיין אקטואלית. הרב עוזי משולם, שדרש להקים ועדת חקירה ממלכתית בעניין חטיפת ילדי תימן, עומד במרכז סרט תיעודי שישודר מחר בערוץ 8. יוצריו, נעם שיזף ואייל בלחסן, מסבירים מה סיקרן אותם בדמותו. פרשת חטיפת ילדי תימן, שבה נעלמו אלפי ילדים של משפחות תימניות בטענה כי אלה מתו, היא מהמעורפלות בהיסטוריה הישראלית. עוזי משולם, רב ופעיל חברתי, התפרסם ב–1994 כשהתבצר עם כמה מחסידיו ואנשי אמונו במתחם ביהוד בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את טענותיהם בדבר החטיפה. מחר (ראשון) ישודר בערוץ 8 'משולם', סרט תיעודי שביימו נעם שיזף ואייל בלחסן על האיש האניגמטי שהצית את המחאה וסיים אותה בין כותלי הכלא שבו שהה שש שנים וחצי."

בושה וחרפה. וזה עיתון רציני ומהימן? לא. זו רמה של ה"שטירמר". הקטע רצוף שקרים שאין כדוגמתם ["אלפֵי"!] – אבל אולי אצל גבלס זה היה עובר.

מעתה לא אאמין אף לא למילה אחת של אותו "עיתונאי" איתי שטרן. זיכרו את שמו.

 

* יהודה דרורי: הרוסים ניסו להדגים מה הם מסוגלים לעשות. אתמול בלילה, אוניות המלחמה שלהם המשייטות באגם הנקרא הים הכספי, ירו (לדבריהם) לעבר מטרות דאע"ש במערב סוריה – במרחק של יותר מ-1,400 ק"מ...

מסתבר עכשיו, שמרבית טילי-השיוט אפילו לא הצליחו לעבור את מחצית הדרך ונפלו בדרך... בשטח איראן... וגרמו שם בין השאר לנזק ולהרוגים... אין שום הוכחה שאיזה מטילי השיוט פגע במטרתו, ואולי יש לשנות את שמם ל"טילי-shit".

אנחנו חייבים לזכור שהרוסים עדיין בפיגור בנושאי טכנולוגיות צבאיות (ואזרחיות) מתוחכמות ולכן, למשל, טילי ה-300-S  (נ.מ.) שהם כביכול המילה האחרונה בהגנה נגד מטוסים, לא בדיוק מפחידים את מי שמבין בזה.

 

* זו חוצפה שאנשי ביטחון ישראליים ירו במחבלת הערבייה הישראלית אסראא זידאן תאופיק עבד בת ה-30 מנצרת, שניצבה עם סכין בתחנה המרכזית בעפולה. היו צריכים לאפשר לה לדקור ולהרוג קודם כמה יהודים ורק אחר כך לעצור אותה בעדינות ובלי לפגוע חס ושלום בכבודה הנשי – כדי שתשוחרר ממאסר כאשר תוחלף תמורת חייל ישראלי נוסף שנחטף.

ובצדק זה מרתיח ומעורר להפגנות את אותם אלה מבין אזרחינו הערבים והח"כים שלהם, וכמה מעיתונאי "הארץ" – שכל מה שהיו רוצים לראות זה את ישראל נעשית פלסטין, בלעדינו. רק זה ולא יותר.

 

* אחת המטרות של הסכינאות הפלסטינית הרצחנית והמתאבדת היא להפחיד את יהודי אירופה מלעלות לישראל – כדי שיישארו ביבשת השוקעת ויהיו טרף שם לגלי האנטישמיות הניאו-נאצית והמוסלמית-הפליטית, וכך, הם מקווים, כמו המופתי חג' אמין אל חוסייני בשעתו – תושלם מלאכתו של היטלר.

אבל האמת היא שתהיה יותר עלייה מאירופה והיא תחזק את ישראל.

 

* יש לנו חברים שמאוד מתלוננים על המצב. כמובן שהם לא מאשימים את הפלסטינים, אבל אנחנו מתפלאים מדוע הם אינם מאשימים את שרה, לא שרה אימנו אלא שרה נתניהו. הלא ברור כשמש שהיא אשמה בכול! – וכך היו חושבים ומפרסמים ודאי גם ב"ידיעות אחרונות" אילו עמדנו בפני בחירות חדשות.

 

* לאהוד, שלום. בהתייחסות לדברי אלכס סופרון "עברי דבר עברית" בחב"ע 1084, רציתי להעיר שמן הראוי ראשית לבדוק באם ניתן לנאום בעצרת האו"ם בשפה העברית. אם גילי המתקדם אינו מטעני, זכור לי שניתן לנאום שם רק בשפות חמשת האומות החברות בראש מועצת הביטחון, וגם בערבית.

בהערכה, 

ברוך תירוש

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל