גיליון מס' 1086

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בחשון תשע"ו, 15 באוקטובר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲנִי יוֹסֵף. // סמא חסן: בתי הקטנה שימחה אותי. [ציטוט]. // יצחק אורפז: נגיעות. // אלוני זמורה: רוצה רק חדשות. // תקוה וינשטוק: משה ציפר, הסופר שלא סופרים אותו. // משה כהן: הנדון: תקשורת משוחדת? // פרופ' אברהם בן-צבי: קלינטון לא יכולה לחמוק מאחריות. [ציטוט]. // הבתולות שאזיין בשמיים, מונולוג ירושלמי, מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנשה שאול: בצל המפולת. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 14.10.15 ותגובת דוד מלמד. // מתי דוד: 1. האומנם יש (או אין) פתרון לבעייה הפלסטינית?  2. האיסלאם הברברי הוא איום גלובלי. // רון גרא: שני שירי סתיו. // יהודה דרורי: 1. חקיקה נגד ההסתה במסגדים. 2. קו עומר בר-לב. 3. האינתיפאדה החדשה. 4. ברטי-ביף: לא רק מזון מהיר. // יהודה ראב: אצל הברון רוטשילד בפריס, 18 במאי 1901, מתוך יומנו של יהודה ראב בן עזר בספרו "התלם הראשון". // אהוד בן עזר: אביה והברונית. פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998 // אליהו ציפר: שִׁיר תְּהִילָה לְשׁוֹטֵר עִבְרִי. // עמוס אריכא: אורסון וולס והאזרח ברק. // אילן בושם: 9 שירים ל"חדשות בן עזר". // מנחם רהט: עַם הנצח לא מפחד מעַם הרצח. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. [סוף]. // ירמי בן צבי: מועדון "העשור השמיני". // אלי מייזליש: מה אתה באמת חושב אלוני זמורה? שהערבים הם חתולים? // צבי גבאי: ה"נכבה" הדו-פרצופית. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 30. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֲנִי יוֹסֵף

אֲנִי יוֹסֵף כָּזֶה, מִין בַּעַל חֲלוֹמוֹת

לֹא בְּצִינוֹק פַּרְעֹה הַהוּא שֶבְּמִצְרַיִם 

כִּי אִם מוּל שֶצֶף הַטֵּרוֹר וְלִבּוּיֵי הַמַּשְׂטֵמוֹת

בְּאוּם-אֶל-פַאחֶם, בְּסַחְנִין וִירוּשָלַיִם,

 בְּיִדּוּיֵי הָאֲבָנִים וּבַקְבּוּקֵי הַתַּבְעֵרָה

וּדְקִירָתָם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים מִפֶּשַע,

בַּהֲסָתוֹת הַמִּסְגָּדִים וּבַפְּסִיכוֹזָה הַמָּרָה 

שֶל עַם שְטוּף-מֹחַ, צְמֵא-גִ'יהָד וַחֲסַר-יֶשַע

שֶלֹּא הֶחְמִיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת מִזֶּה דוֹרוֹת

לְהַחְמָצַת שוּם הִזְדַּמְּנוּת לִפְרֹק אֶת נֵטֶל-

הַבַּעֲרוּת וּבִשְׂדוֹתֵינוּ וּשְׂדוֹתָיו לַחְפֹּר בּוֹרוֹת

שֶל עֲצֵי-פְּרִי בִּמְקוֹם בּוֹרוֹת קְבָרִים וָקֶטֶל.

אֲנִי יוֹסֵף כָּזֶה, מִין בַּעַל חֲלוֹמוֹת

רוֹאֶה כֵּיצַד גַּם בְּעַמִּי יֵש חוּלִיגָנִים

אֲשֶר בִּמְקוֹם לִבְנוֹת גְּשָרִים שֶל הֲבָנָה בּוֹנִים חוֹמוֹת

שֶל רִיב וָרֹעַ לְשִׂמְחַת הַצִּינִיקָנִים,

אֲנִי יוֹסֵף אוֹמֵר בִּמְלוֹא הָאַחְרָיוּת 

לְכָל כְּלוּאָיו שֶל בֵּית-הַסֹּהַר הַמֶּנְטָלִי

מֻכֵּי דִּכְּאוֹן הַזֶּה-מָה-יֵש כִּי יוֹם יָבוֹא וְהַשְּפִיּוּת

תִּגְבַּר לַמְרוֹת הַכֹּל עַל כָּל יֵאוּש פָטָלִי

וּתְבוּנָתוֹ הַלֹּא נִלְאֵית שֶל כָּל אֶזְרָח חֲפֵץ-חַיִּים 

תִּבְחַר אֶצְלֵנוּ וְאֶצְלָם בִּמְקוֹם בְּרֶצַח

בִּשְלוֹם-אֱמֶת הַמִּתְעַמֵּת בִּמְקוֹם עִם אֵבֶל וּנְכָאִים

עִם דּוּ-קִיּוּם וְלֹא עִם דּוּ-אִיּוּם לָנֶצַח.

אֲנִי מִין בַּעַל חֲלוֹמוֹת כָּזֶה, עֻבְדָּה,

אַךְ גַּם לְהֶרְצֶל לָעֲגוּ כְּשֶהוּא רָשַם לוֹ

שֶאִם נִרְצֶה אֶת חֲלוֹמוֹ שֶלּוֹ אָז אֵין זוֹ אַגָּדָה 

וְתִסְתַּכְּלוּ אֵיךְ הַחֲלוֹם הַזֶּה הֻגְשַם לוֹ.

אֲנִי מוּדָע לְְכְָךְ שֶזֶּה נִשְמַע כַּיּוֹם

כְּ-  Wishful thinkingכְּאוּטוֹפְּיָה וְאִילוּזְיָה 

אַךְ גַּם כְּכָל שֶהַטִּמְטוּם הַזֶּה אָיֹם

זֶה יְחַלְחֵל בֵּין בְּנֵי דּוֹדֵנוּ כְּאִינְפוּזְיָה

עַד שֶלַּמְרוֹת כָּל שְטִיפוֹת-מֹחַ הֶהָמוֹן 

כְּשֶיִּתְפְּסוּ שֶאִי אֶפְשָר לִשְבֹּר אוֹתָנוּ

יֵרֵד לָהֶם בְּבוֹא הַיּוֹם הָאֲסִימוֹן

שֶל הַתְּבוּנָה

(וְגַם לַחֲמוּמִים שֶבָּנוּ...)

* * *

סמא חסן

בתי הקטנה שימחה אותי

בעלת טור ביומון הרש"פ: בתי שימחה אותי כשאמרה: "אני רוצה לעשות פעולה של מסירת נפש כדי לרצוח כמה חיילים ישראלים."

ב-8 באוקטובר 2015 פרסם יומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, מאמר של הסופרת הפלסטינית המתגוררת בעזה ומוכרת בשם העט סמא חסן, שבו הביעה שמחתה על כך שבתה בת ה-15 "עוקבת בשקיקה אחר החדשות אודות ההתקוממות הציבורית" בגדה המערבית ובירושלים, קרי, אירועי הדקירה המתרחשים בימים האחרונים, ומביעה הערצה למבצעיהם.

 הסופרת תיארה במאמרה את השמחה העצומה שחשה כאשר בתה הביעה בפניה את משאלתה "לבצע פעולה של מסירת הנפש כדי לרצוח חיילים ישראלים."

להלן תרגום המאמר:

הטריד אותי מאוד לקרוא ולשמוע את כל אלה שקראו בהתלהבות ובעידוד לאנשינו בגדמ"ע ובמזרח ירושלים את הקריאה 'הלב הפועם של הגדמ"ע.' שכן, כולנו יחד לב פועם אחד שהוא לב פלסטין, המולדת האם, הבעייה הראשונה שלנו וכאבנו היחיד במינו.

 שמחתי מאוד כאשר ראיתי את דמעותיה של בתי הקטנה זולגות בעודה מחזיקה את הטלפון הנייד החדש שלה וצופה בעזרת הטכנולוגיה החדישה ביותר שלו בסרטון וידיאו שסיפר על אחד השהידים של אירועי אל-אקצא [האחרונים]. המצלמה סרקה את ביתו ואת חפציו האישיים. הדמעות החונקות המשיכו לזלוג מעיני בתי הקטנה כשלפתע זינקה מכורסתה כמי שעקצו עקרב כשהיא צורחת לעברי: 'אימא, אני רוצה למסור את נפשי, אני רוצה לעשות פעולה של מסירת נפש כדי לרצוח כמה חיילים ישראלים.'

יותר מן הפחד מפני ההתבטאות של בתי חשתי שמחה ואפילו שמחה רבה משום שראיתי [בעיני רוחי] את עצמי בימי אינתיפאדת האבנים [האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987]. הייתי בת שבע עשרה, כלומר מבוגרת מבתי בשנתיים, אך היתה בי אותה רוח קרב נלהבת וצעירה שקורצה מהאהבה לפלסטין. היינו יוצאים מבית הספר התיכון כדי להריע לפלסטין ולהשמיע את הסיסמה האחת והיחידה: ברוח ובדם נפדה אותך פלסטין.

לא הנפנו דגלים וגם לא נשאנו שלטים עם סיסמאות כתובות משום שהחיילים רדפו אותנו, החרימו כל דגל או שלט כתוב שנשאנו, כלאו אותנו והטילו על משפחותינו קנסות כבדים ורובנו היינו תלמידות ממשפחות מהמעמד הבינוני שבהן אבי המשפחה לא היה מסוגל לשלם את הקנסות השרירותיים. למרות זאת, קולנו היה מהדהד, הבעיה הפלסטינית היתה בעלת תוקף חזק והזעם שלנו פילח את האוויר והגיע לשמיים משום שקראנו פלסטין, כל פלסטין.

בתי הקטנה שימחה אותי. אמרתי לה בעודי מחבקת אותה: הידד לימים שחלפו! היא זו שהייתה נוזפת בי בהלצה על כך שאני מיושנת. אף שאני אכן כזו מבחינתה, הרי שמשהו אדיר ועצום מחבר ביני לבין בתי – שתינו [מוכנות] למסור את נפשנו למען פלסטין.

בתי קישטה את הנייד שלה בכל התמונות שמצאה של שהידי החירות שנהרגו בימים האחרונים. היא שמחה מאוד לבשר לי כי אחד האבות בעזה קרא לבנו על שמו של מוהנד אל-חלבי לאות ברכה והנצחה לשהיד של פעולת ירושלים [הפיגוע ברחוב הגיא בעיר העתיקה ב-3.10.15 בו נרצח שני יהודים]. כך נהגו [אנשי] עזה וכך ימשיכו לנהוג, שכן לנו [לאנשי עזה] יש אותו רגש כמו של כל אחינו ברחבי פלסטין ודרישתנו אחת היא – הרחק מכל ההתנצחויות הפוליטיות ומכל אלה המנסים לפצל את המולדת למדינות קטנות.

שימחת אותי מאוד, בתי הקטנה, כאשר הפסקת לצפות בסדרות הקוריאניות כדי לעקוב בשקיקה אחר החדשות אודות ההתקוממות הציבורית בחצייה האחר של המולדת [קרי בגדמ"ע]. שימחת אותי מאוד כאשר חשת שאת גרה בירושלים, בשכם וברמאללה. שימחת אותי כששאלת אותי על אודות כל אחת מהערים האלה. כאשר סיפרתי לך על שכם במיוחד, אשר למדתי באחת האוניברסיטאות שלה, חשתי שאני מספרת לך על עזה ועל תושביה, רחובותיה ומחנות הפליטים שבה.

ציטוט מאתר ממר"י

* * *

תודה גדולה מגיעה לכל כוחות הביטחון שלנו

ובעיקר לשוטרים ולחיילים

העושים לילות כימים בהגנה עלינו

מפני מתקפת הטרור המטורפת של "פלסטינים"

המורעלים בשנאתם אלינו ואינם רואים

מה קורה סביבם באזור ובעולם

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

וְהַמֵּגִיף אֶת הַדֶּלֶת בִּסְעָרָה

כְּבָר אָזְנוֹ כְּרוּיָה אֶל לִבֵּנוּ.

(*)

לִפְעָמִים גַּם הַחֹשֶׁךְ הַתָּמִים שֶׁל הַלַּיְלָה

יֵשׁ לוֹ קוֹל שֶׁל אִישׁ שֶׁהָיָה

וְלֹא אָחַזְתָּ בּוֹ.

(*)

גַּם מֵיתָר שֶׁפָּקַע יֵשׁ לוֹ צְלִיל מִשֶּׁלּוֹ –

פִּרְאִי וּפָרוּץ אֶל נוֹפִים לֹא-שִׁעַרְנוּ

וּמֵקִיץ נִרְדָּמִים.

(*)

וְיֵשׁ אָדָם עוֹזֵב אֶת אֲהוּבָתוֹ

כִּי בְּסַעֲרַת אַהֲבָתָם יְאַבְּדֶנָּה

וּבְגַעְגּוּעָיו יִמְצָאֶנָּה.

(*)

אַתָּה יוֹשֵׁב עַל כּוֹס קָפֶה עִם מַאֲפֶה בְּבֵית קָפֶה

וְאֵינְךָ מַכִּיר בּוֹ אִישׁ

וְהַקּוֹלוֹת וְהַמַּבָּטִים וְהַזָּרוּת עוֹטְפִים אוֹתְךָ

כְּמוֹ מוּזִיקַת בַּיִת זְעִירָה.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

אלוני זמורה

רוצה רק חדשות

הימים האחרונים שאנחנו חווים, הם תוצאה של הגל העכור שעובר על המדינות סביבנו בעולם המוסלמי הקיצוני. פלגים שלהם נמצאים גם בישראל והם מציתים את ה"שבאב" הערבי בשקרים ובתעמולה ארסית.

התקשורת הישראלית, ברדיו ובטלוויזיה, נלכדת בתעמולה הזאת, משדרת את כל סרטוני השטנה נגד ישראל והיהודים ומעצימה אותם בפרשנויות אין סופיות. תוך כדי כך הם מלהיטים גם את ערביי ישראל ותורמים, בלי כוונה, להעצמת ההפגנות, שמסתיימות לרוב ביידויי אבנים, בחסימת כבישים ראשיים ובגרימת לנזק לרכוש.

האזרח הישראלי מספיק אינטליגנטי כדי להסיק מסקנות מתוך האזנה וראייה של החדשות כפי שהן, ולא צריך להלעיט אותו בחזרה אין סופית של האירועים המלווים בסרטוני תעמולה ארסיים של הערבים, ובפרשנויות חסרות יסוד, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעת חצות.

תנו לנו חדשות בלבד. כל תוספת רק מזיקה ומעצימה את האירועים.

בהמשך לדבריי לעיל, אינני יכול להימנע מדוגמה: בחדשות הצהריים של היום [12.10] מגישת החדשות ברשת ב' של קול ישראל, מראיינת ארוכות את יעקב פרי ראש השב"כ לשעבר על האיפיונים של המחבלים הסכינאים, והוא עונה בצורה למדנית ומסביר לה. והנה שאלה נוספת של המראיינת, ואני מצטט:

"אינני רוצה לתת (להם) עצות, אבל מדוע הם משתמשים רק בסכינים, ולא במכוניות תופת?"

והמרואיין שוב עונה לה ארוכות ומסביר מדוע.

מציאות הזויה ופטפוטים של איבוד לדעת.

שיהיה שבוע טוב.

אלוני זמורה

* * *

תקוה וינשטוק

משה ציפר, הסופר שלא סופרים אותו

הלכתי לבית הדואר ברחוב אבן גבירול – והנה על המדרגות מונחות עשרות חוברות וגם כמה  ספרים מוצעים למכירה. בסמוך ניצב איש קשיש, ללא ספק, מחברן של היצירות הללו. לא היה זה בשבוע הספר, כשספרים ממלאים כל פינה בעיר, אלא לאחרונה, בין כסה לעשור, והמדרגות הספרותיות היו יוצאות דופן בכל העשייה מסביב.

העפתי עין על המאגר הספרותי שנתגלה פה לפתע. היו אלו חוברות בנות 30-50 עמוד, מנוקדות ומלאות טורי מיספרים, בעיקר בנושאי ספרות, פרוזה ושירה, וכן בנושאי מקרא. על חוברות רבות נרשם "קונקורדנציה" ועל כולן חתום "משה ציפר" – שם לא מוכר לי (אך הכרתי ציפר אחר – הפסל משה ציפר. מסתבר שהשניים קרובי משפחה).

שלפתי חוברת מקרית מתוך הערימה הגדולה – "קונקורדנציה לשירת ביאליק". המחבר, שראה שאני מגלה עניין ביצירותיו, מיהר להסביר לי:

"לדעתי זו קונקורדנציה משוכללת יותר מזו של אבן שושן," אמר, "אתה קורא בשירי ביאליק ומגיע למילה קשה. רשמתי מיספר ליד כל מילה, והאינדקס בסוף החוברת מסביר את המילה, באיזה שיר הופיעה וגם מה מקורה. המילה 'טרפים' למשל. מיספרה 1875. באינדקס, 1875 פרושו עלים, המילה מופיעה ב'אל הציפור' ונאמר גם שהיא מצוטטת מספר בראשית –היונה ששלח נח חזרה לתיבה 'והנה עלה זית טרף בפיה.' ביאליק אהב לצטט מהתנ"ך. קונקורדנציה כזו עשיתי גם לשירת טשרניחובסקי ולשירת יל"ג ומיכ"ל. המשוררים הנשכחים." עתה הוא עובד בדרך זו על כל המילים בתורה.

דפדפתי בחוברת אחרת – "המקורות התנ"כיים של השירה העברית", אף זה מחקר בשיטה דומה. עוד חוברת – "המילים המופיעות חד פעמית בתנ"ך". ישנן 45 מילים כאלה, מסביר ציפר: "אבניים. וכן אבטיחים שאכלו אבותינו במצרים. לצד המילים בעברית נתתי את תרגומן  לאנגלית. לא תמיד צלח תרגום המילים המופיעות פעם יחידה במקרא. הדוגמה הבולטת – 'ופני משה קרנו.' תרגום המלך ג'ימס, התרגום הקלאסי של התנ"ך לאנגלית, מפרש כי למשה צמחו קרניים, וציירים נוצריים אכן עיטרו את משה בקרניים... או 'ריר חלמות', צמח, מופיע  באחד התרגומים כ'לבן של הביצה'."

מצאתי גם חוברת "שירת תש"ע", "שעטנז של שירת מקור ושירה מתורגמת כאשר המקור האנגלי מוצג מול התרגום העברי," כדברי המחבר. תרגומים של שירי לונגפלו,"יש לי חלום" למרטין לותר קינג ואפילו "העורב" של אדגר אלן פו, שכבר זכה לתרגום קלאסי של ז'בוטינסקי. וגם שירי ציפר עצמו, על בית הספר תל נורדאו למשל. ויש חוברות גימטריה וכמה ספרי סאטירה ומה לא? הכול פרי רוחו ושקדנותו של אליהו ציפר.

סקרנותי התעוררה: מי המחבר הרבגוני הזה? הנחתי שלפניי מורה בגמלאות שוודאי לימד מקצועות הומאניים – אבל טעיתי בגדול. לא מורה ולא מקצועות הומאניים אלא תוכניתן מחשבים. בעברית של תלמיד חכם שמעתי ממנו פרשת חיים מלאה ניגודים.

הוא נולד בתל אביב, בשכונת מחלול שעל שפת הים. "בן ארבע ראיתי את ספינות המעפילים 'פאריטה' ו'טייגר היל' מגיעות לחוף, ראיתי את הפגזת 'אלטלנה'... במלחמת השחרור ישבתי במקלט ברחוב הירקון 148. פצצה מצרית הרסה את הקומה העליונה של הבניין אבל אנו, במקלט, ניצלנו. אבי המנוח היה חלוץ במושבה כנרת. הוא עבר העירה, עבד כטייח, כסולל כבישים, כשוטר במשטרת המנדאט. ב-1947 הקים בית בהדר-יוסף. את הבית – השני בשכונה – בנה במו ידיו, כולל יציקת הלבנים וניפוץ החצץ. אני עזרתי על ידו. אבא היה חרוץ מאוד, אני אולי נטלתי חלק ממרצו."

ציפר למד בבית הספר תל נורדאו והיה לדבריו "כישלון טוטלי – שורה שלימה של לא מספיק. אהבתי מתמטיקה אך בבית הספר הייתי חלש מאוד במקצוע הזה. במקום ללמוד ישבתי בכיתה וקראתי ספרים. לא למדתי."

כשסיים את בית הספר העממי למד שנה פקידות ועבד כארכיבר. בן שלושים עשה בגרות אקסטרנית – ובכל המקצועות קיבל 5 ציון מקסימום. "עד היום אני מסוגל להוציא בעל פה שורש מעוקב עד מיליון," אומר ציפר ומסביר לי, לבקשתי, שורש מעוקב מהו.

לכישרון המתמטי נוסף ניצוץ ספרותי – שילוב לא שכיח ביותר. מילדות אהב לכתוב אבל מלכתחילה לא הלך לו. הוא חיבר ספרי סאטירה. הם לא זכו להצלחה. ספר שחשב לחבר על אוגדת שרון בה שירת בצבא – וכבר נפגש בנדון עם שרון – לא נכתב.

כבן למשפחת פועלים היה ב"שומר הצעיר". במצעד של האחד במאי הצטווה ללבוש חולצה כחולה. "לא היתה לי חולצה כחולה. מעולם לא ביקשתי מהורי שיקנו לי משהו." מספר ציפר. "חולצתי היתה לבנה והסדרן אמר שאצא מהשורה והחלטתי לצאת מהתנועה... הייתי בן אחת עשרה..."

היתה לו הרפתקה פוליטית מצידה הימני של המפה. הוא התחבר למפלגה הליברלית, לפלג שנקרא לפני כן "הציונים הכלליים" ואף נעשה יו"ר סניף תל אביב של ליברלים אלה. הם התאחדו עם "חרות" לתנועת גח"ל, נטמעו ב"חרות". סניפיהם נסגרו, והעידן הפוליטי של ציפר תם. מעתה יקדיש את  כישוריו, את הידע והמרץ שלו, לענייני הרוח.

כתוכניתן מחשבים, החל כבר בשנת 1977 לעבד את שירי ביאליק באמצעות המחשב ולהכניסם לקונקורדנציה. הודות למחשב הוקלה לאין ערוך עבודת הנמלים על קונקורדנציה, שהטריפה בשעתה את דעתם של עושיה, והיא מאפשרת לציפר אין ספור כוונים: אנציקלופדיה של מילים נרדפות וניגודיות. אנציקלופדיה של המילים החד פעמיות בתנ"ך.

הוא כתב חוברות על כל אישי התנ"ך, 2855 במספר, בהם 125 נשים. גם חוברת גימטריה על התנ"ך. גם חידושי מלים: קונקורדנציה – מכללון. נוק אאוט (באיגרוף) – סנוקרש, על משקל סנוקרת. פוליגמיה – כפלנות. אופטימיסט ופסימיסט – "צחור"  ו"שחור". גם חידושי מילים  הומוריסטיים. למי שהוא "חצי ספרדי וחצי אשכנזי" קורא ציפר – שיזופרן. סובל מפיצול האישיות.

כבר פירסם מעל ארבעים חוברות, כולן בהוצאה עצמית. הן נמכרות פה ושם אבל מכסות בקושי את ההוצאות. "זו לא הפרנסה שלי. החוברות רק תחביב." מתנחם ציפר. חנויות הספרים אינן לוקחות פרסומים מסוג זה, ובשנתיים האחרונות הוא פורש את מרכולתו על המדרגות –המשטח מרכזי, מתאים לתצוגה. הוא מגיע עם תיקו הכבד כשבא לו. לא כל יום. מעטים מתעכבים ליד החוברות, לרוב קשישים. בעצם, כמה אנשים צעירים מגלים כיום עניין בנושאים אלה? גם חובבי שירה מעוניינים בעיקר במשוררים החדשים העדכניים. ביאליק כבר אינו במעמד של פעם ואפילו התנ"ך איבד מכוח משיכתו. תלמידי התיכון וחטיבות הביניים כבר אינם רואים בתנ"ך את המקצוע האהוב, כפי שהיה פעם, בימים שציפר היה צעיר.

עבודותיו אינן נופלות מיצירות אחרות מסוג זה, המתפרסמות בעיתונים ובכתבי העת, אבל הן לא זכו להכרה. את הסופר הזה לא סופרים... ציפר ודאי שואל את עצמו למי אני עמל ואיך זה קרה. הוא אינו גרפומן. הוא עובד קשה על מחקריו. מדוע לא זכה להכרה? אולי מהיעדר תואר אקדמי? בסך הכל למד שמונה שנים בבית ספר עממי. אולי אינו יודע לדחוף את עצמו ולחזר אחרי גורמים נותני פרסום. ואולי פשוט נעדרו הנסיבות המתאימות וחסר לו מה שנדרש אפילו לספר תורה שבהיכל, קצת מזל.

"אני מעריך שיש הרבה כמוני שהגיעו להישגים בתחומים שונים ואיש אינו יודע עליהם," אומר ציפר. עצוב. פתטי. כבר מלאו לו שמונים. אך עודו ממשיך בלי ליאות לחקור ולסכם, לתרגם, לחבר שירים ולחרוז חרוזים ולשבת על המדרגות – אולי פעם עוד יגלו אותו...

* * *

משה כהן

1. הנדון: תקשורת משוחדת?

מכובדי,

האזנתי היום, 13 באוקטובר בשעה 7:30 ברשת ב', לראיון עם ח"כ אחמד טיבי, ונדהמתי. כדרכו השתלח האיש בפעם המי יודע כמה, הטיל את כל האשמה לטרור על ממשלת ישראל והצדיק את הטרור. זה לא חדש, מה שהדהים איך המראיין המקצועי והרהוט נותן לערבי להשתלח שעה ארוכה נגד מדינת ישראל על ידי האשמות שקריות, ולא הקשה עליו ולא אתגר אותו כלל.

לאחר מכן צפיתי בערוץ 10 בראיון עם ח"כ איימן עודה, ואותו חיזיון חזר על עצמו – הערבי משקר, מאשים, מצדיק את הטרור, ושני שדרנים מיומנים שותקים לו ונותנים לו את הבמה.

מה שמדהים עוד יותר, ישב באותה עת באולפן אחד מחברי הכנסת הרהוטים  וחדי הלשון, איתן כבל, ומילא פיו מים! לא היתה לו שום קושייה, לערבי המנאץ. מוזר, מוזר מאוד. בתום דברי הערבי פתח כבל את פיו ויצא בהתקפה רבתי על... נתניהו.

ולמה אני מתקומם, כי אותם השדרנים, הנאלמים דום מול ההסתה הערבית, יוצאים בשצף קצף נגד מרואיינים מהימין, משסעים אותם ולא נותנים להם לסיים משפט.

רבותי השדרנים, אם כבר החלטתם לתת שוב ושוב במה להסתה הערבית, הכינו לפחות קצת שיעורי בית כדי לסתור את דברי הנאצה של המסיתים. לעניות דעתי לא חסרים טיעונים נגד נער ערבי בן 13 התוקף באורח קשה ביותר נער יהודי בן 13 – עקב ההסתה של אותם ח"כים ערבים. אולי קשה לכם להתרגל, כי אתם רגילים לתקוף את דוברי הימין. הרי זה מקצועכם וזה תפקידכם, אבל חזית ההסברה היא בעלת חשיבות עליונה, ואל לכם להפקיר אותה בידי המסיתים הערבים.

2. הנדון: אזרחים נאמנים

מכובדי,

בכל ארץ לאום דמוקרטית, כגון ארה"ב או צרפת, הנאמנות למדינה היא דרישה קטגורית מכל אזרח ותנאי הכרחי לקבלת אזרחות.

לכן תמוה בעיני שאין אצלנו גישה דומה. הערבים הקוראים לעצמם "פלסטינים" מכריזים בעליל שהם נלחמים נגד מדינת ישראל ורוצחים יהודים ללא הבחנה, ובאותה נשימה מכריזים חברי כנסת ערבים שהם קודם כול פלסטינים ורק לאחר מכן ישראלים.

הכיצד עוברים על כך השלטונות לסדר היום? בכל מדינה מתוקנת ייחשב הדבר לבגידה ויגרור לשלילת זכויות האזרח, בעוד אצלנו מוסיפים חברי הכנסת הערבים לנאץ את המדינה ולקבל שכר וזכויות יתר של חבר כנסת באין מפריע?

תמהני.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

פרופ' אברהם בן-צבי

קלינטון לא יכולה לחמוק מאחריות

גם חסידיו ותומכיו המושבעים ביותר של ברק אובאמה נאלצים היום להודות, שמדיניותו במזרח התיכון פשטה את הרגל ותרמה להמשך שפיכות הדמים בסוריה ולגל הגואה של מיליטנטיות איסלאמית רצחנית, המאיים על עצם קיומן של קהילות ואוכלוסיות שלמות.

ואולם אף שלנשיא "זכויות יוצרים" למחדליה ולכשליה של האסטרטגיה האמריקנית, אין להתעלם מחלקה של מי שהיתה יד ימינו בעיצוב מדיניות החוץ האמריקנית בתקופת כהונתו הראשונה – מזכירת המדינה הילארי קלינטון – בתהליך ההידרדרות המואץ במעמדו של ההגמון האמריקני.

קלינטון שואפת לרשת את אובאמה, ונשאלת, אפוא, השאלה האם לנוכח מעמדה כשותפה בכירה בתהליך קבלת ההחלטות בתחום מדיניות החוץ במשך ארבע שנים תמימות היא ראויה להנהיג את האומה האמריקנית? והאם יש היגיון בשיגורה למשרד הסגלגל של מי שפסעה לצידו של אובאמה במצעד האיוולת והאשליות, כדי שתוכל להשלים את המשימה וכך לסתום את הגולל על עידן העליונות האמריקנית?

למרות מאמציה הבלתי נלאים של קלינטון לבדל כעת את עצמה ממורשתו של הנשיא, העובדות מדברות בעד עצמן ומצביעות על תמימות דעים מלאה ביניהם בכל סוגיות הליבה שעמדו על סדר היום הבינלאומי בתקופת כהונתה.

עדות מובהקת לסימביוזה זו, המבהירה מדוע מתקשה מזכירת המדינה לשעבר להיחלץ כעת מן הסד שאליו היא כבולה, היא "פרשת בנגאזי", הממשיכה לעמוד במוקד של חקירות קונגרסיונליות ודיון ציבורי נוקב. הגם שמחלקת המדינה הוצפה סימנים המעידים על מתקפת טרור הממשמשת ובאה על מתחם הקונסוליה האמריקנית בעיר בנגאזי שבלוב, התעלמו קלינטון והכפופים לה מן הסכנה המוחשית והמיידית – שכן, בראייתם, נמוג לו זה מכבר איום הטרור האיסלאמי.

גם לאחר הפיגוע הקשה, שאכן בוצע ב-11 בספטמבר 2012 על ידי קבוצה מאורגנת של מחבלים שפעלו בהשראת ארגון אל־קאעידה – באותו פיגוע נרצחו השגריר האמריקני בלוב, כריסטופר סטיבנס, ושלושה דיפלומטים נוספים – המשיכה קלינטון להתכחש למציאות. היא הקפידה להגדיר את האירוע כהפגנה ספונטנית, שיצאה מכלל שליטה, ולא כפעולת טרור מתוכננת.

ניסיון טיוח זה, והמאמץ שבא בעקבותיו למזער ולגמד את היקפה ומשמעויותיה של מתקפת הטרור הרצחנית, ממשיכים לרדוף את המתמודדת הדמוקרטית עד היום, ובין השאר גרמו להסתבכותה המביכה בפרשת "מיילגייט", שריסקה כליל את אמינותה.

לא נותר אלא להמתין ולראות אם (בהנחה שתזכה במינוי הדמוקרטי) הציבור האמריקני יחליט להושיב בבית הלבן פוליטיקאית ששיחקה תפקיד מרכזי בממשל כושל, אשר ויתר ללא קרב על מעמד העל שלו כקודקוד הפירמידה העולמית.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 13.10.15

* * *

הבתולות שאזיין בשמיים, מונולוג ירושלמי

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני הולך לדקור בסכין

נער יהודי בן גילי

ואני לא חושש למות

כי כבר מלוּ אותי

ואני יודע שבגן העדן

כשאהיה שאהיד

תחכה לי אחת משבעים

הבתולות ואני אוכל

לזיין אותה כאוות נפשי

ברוחְ בדם אפדֶה אותה

גם אתקע לה מאחור

כמו שהבחורים הגדולים

תוקעים לי

כי מי יודע מתי אוּכל

לשאת בתולה וגם לשלם

להוריה את המוהר

מתחיל בדם של נער יהודי

ונגמר בדם של הבתולות

שאזיין בשמיים

* * *

מנשה שאול

בצל המפולת

מדוע התעלמו מן הבעייה הפלסטינית?

הנשיא האמריקני ברק אובמה כלל לא התייחס לבעייה הפלסטינית בנאומו בעצרת האו"ם. גם הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין לא הזכיר את העניין בנאומו בעצרת, ואפילו מלך ירדן לא אמר שם מילה אחת בנושא.

יש האומרים כי הסיבה לכך היא העיסוק בסכנות המאיימות על היציבות והשלום העולמי, כמו דאע"ש, ההתפשטות האיראנית והמעורבות הרוסית בסוריה. אך האמת היא כי אלה הן סיבות משניות, וכי אם שועי עולם היו סבורים כי יש סיכוי להגיע לפתרון הבעייה הפלסטינית בנסיבות הקיימות, לא היו מוותרים.

אבל העניין נמאס ונדחק הצידה משום שכל הנסיונות לפתור את הבעייה הפלסטינית העלו חרס. הסיבה העיקרית אינה נעוצה בעמדותיה של ישראל. זו הרי הוכיחה הלכה למעשה שהיא מוכנה לוויתורים מפליגים כשיש אפשרות מעשית להשכנת שלום-אמת, והראייה לכך היא ויתוריה למצרים ולירדן.

אלא שהמכשול העיקרי בקיפאון המסלול הפלסטיני הוא הפלסטינים. הם שהכשילו את הסכמי אוסלו על ידי גלי הטרור הרצחני באמצע שנות ה-90' של המאה שעברה, הם שדחו את הוויתורים הנדיבים של ראש הממשלה אהוד ברק בחסותו של הנשיא האמריקני קלינטון, והם שהכשילו את הוויתורים המפליגים של אהוד אולמרט וציפי לבני.

בנוסף לכך, השסע העמוק בין הפלסטינים לבין עצמם – בין חמאס לרשות הפלסטינית – מסכל כל אפשרות להגיע לפתרון.

מאה שנות סכסוך הוכיחו, כפי שטוען פרופ' שלמה אבינרי, כי הסכסוך אינו בין תנועה לאומית פלסטינית לבין תנועה לאומית ציונית. הסכסוך, לשיטתם של מרבית הפלסטינים, הוא בין תנועה לאומית פלסטינית לבין תנועה קולוניאליסטית הזוממת להתיישב על אדמות הפלסטינים. ויש לא מעטים ביניהם, שהולכים בעקבות מורשתו של אמין אלחוסייני, ורואים בַּסכסוך – סכסוך דתי על אדמות מוסלמיות שפולשים כופרים מעזים לקחת מהמוסלמים.

השאלה היא אפוא, איך יתאפשר פתרון אם הם לא ישנו את עמדתם?

סיסמאות שקרסו

במרוצת שנים רבות הוקסמו המוני הערבים כמעט בכל ארצות ערב מהסיסמאות האנטי-ישראליות שהניפו מנהיגיהם, ולאחר מכן מנהיגי איראן, מאז הקמתה של מדינת ישראל, כמו "המאבק המזוין", "חיסול המדינה המדומה", ו"זריקת הישות הציונית לים". 

בעקבות ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים נוספו סיסמאות כגון "חזית הסירוב", "חזית העמידה האיתנה", "המאבק" (מוקוומה), "ההתנגדות האלימה" (מומנעה).

למרות שאין סקר מדעי שיראה את מידת דבקותם של עמי ערב בסיסמאות אלה, אפשר לומר כי רובם המכריע של הערבים הפסיקו ללכת שולל אחרי הסיסמאות, לאחר שהמציאות הראתה כי אין אמת בסיסמאות, וכי אין לבעלי הסיסמאות משנה סדורה להתמודד עם ישראל בשדה הקרב.

התקשורת הערבית נותנת ביטוי למפנה זה

מה שקורה למעשה בשטח אינו מלחמה נגד ישראל, אלא מלחמות עקובות מדם בין ערבים לערבים, ובראש המדממים הם בעלי סיסמאות ההתנגדות, כגון שליטי סוריה, שתמיד היו מחרחרי המלחמות נגד ישראל וחוד החנית במאבק המזויין נגד ישראל.

נס ליחן של הסיסמאות משום שרוב עמי ערב נוכחו לדעת שהן מציגות מצג-שווא שנועד להסתיר את מגמותיה של איראן להשתלט על העולם הערבי ובעיקר על שדות הנפט. הם מבינים כי מסע ההתפשטות האיראנית התנהל בחסות סיסמאות המלחמה נגד ישראל ושחרור פלסטין, בדיוק כפי שחיזבאללה ומשטרו של אסד ניסו לשכנע כי הדרך לפלסטין עוברת דרך סוריה – סיסמאות שהפכו ללעג ולקלס בעיני הערבים.

עמי ערב ערים לעובדה ששליטי דמשק, נושאי סיסמאות החירות, האיחוד והסוציאליזם, הפכו את סוריה לבסיס קדמי לשאיפות ההשתלטות של רוסיה ואיראן, חילקו את בני עמם והפכו אותם לעקורים בארצם, ולפליטים בארצות השכנות, ולאחרונה – במדינות אירופה.

עיתון "אלערב"

שאלה של חינוך

"הרקע החינוכי לשלטון העריץ בחברה הערבית המודרנית" הוא שם ספרו של ד"ר מוחמד אלסהר, הטוען כי הגורם העיקרי לאופיים של המשטרים ברחבי העולם הערבי – הדתיים, השוליים והבלתי יעילים – הוא הרקע החינוכי. הקיפוח, העושק והרדיפה הם המאפיינים העיקריים של המשטרים בארצות ערב. ודאי אין לדבר על אחדות גיאוגרפית של האומה הערבית, אך גם האחדות הרעיונית והחינוכית נראית בלתי אפשרית. הישות הערבית חוותה בזמן האחרון סכנת התפרקות לאומית, עדתית ואפילו דתית.

המחבר שואל מדוע נכשלו ממשלות ערב בניסיונן לממש צמיחה מתמדת, מדוע החברה הערבית מרסקת את קיומה, מבזבזת את משאביה ונלחמת בעצמה, ומדוע נכשלות מדינות ערב זה 100 שנה להגיע לאיזשהו הישג עולמי.

לדעתו, הסיבה היא החינוך הערבי – חינוך בלתי יצירתי, מחקה את הזולת, חסר תכלית, חינוך שמנציח את הכניעה המוחלטת למשטר ולשליט. זהו לדעת המחבר מקור התבוסה בכל התחומים. חינוך זה מכשיל את הדמוקרטיה, שהיא תנאי יסודי לצמיחה ולשגשוג.

עלי סאלים הלך לעולמו

הסופר המצרי עלי סאלים היה אחד התומכים הנלהבים בהסכם השלום בין מצרים לישראל. מחזאי שניחן בחוש הומור, סאלים היה מחברם של 15 ספרים ו-27 מחזות, המאופיינים בביקורת סאטירית נוקבת כלפי תחלואות החברה המצרית.

למרות שסאלים נרדף על ידי האינטלקטואלים המצריים בשל תמיכתו בשלום עם ישראל, ולמרות גירושו מאגודת הסופרים המצריים באשמת נירמול יחסים עם ישראל – הוא נשאר נאמן לאמונתו ולדרכו. ללא ליאות חזר סאלים על דעתו כי ישראל אינה מדינת אוייב, וכי חיזוקה של מצרים הוא אינטרס חיוני לישראל. הוא גם סבר כי ביקורו של סאדאת בירושלים היה צעד נכון שחולל מפנה חשוב במזרח התיכון. יומיים לפני שהלך לעולמו הוא חזר על דבריו אלה ששודרו בערוץ הטלוויזיהUN T.V.

ב-1994 ביקר סאלים בישראל ותיעד את רשמיו בספר "מסע לישראל". בשנת 2005 העניקה לו אוניברסיטת בן-גוריון תואר ד"ר כבוד, אבל שלטונות מצרים מנעו ממנו לקבל את התואר. סאלים גם זכה בפרס "האומץ האזרחי" מטעם אגודת "תריין" האמריקנית בסך 50 אלף דולר.

יהי זכרו ברוך.

פורסם במגזין "מראה" 354

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 14.10.15

* באמת ובתמים – תאמרו שאני תמים, ואולי בצדק. אבל אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ושהתשובה הטובה ביותר לשקר היא אמת. גל הטרור השוטף אותנו הוא תוצאה של עלילה נוראה, על פיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל אקצה, או בחופש הפולחן של המוסלמים במקום. מיליארדים ברחבי העולם עוברים שטיפת מוח ברוח זו, ואינם נחשפים לעובדות האמתיות.

על ישראל לצאת במתקפת הסברה רבתי בערבית, בין ערביי ישראל, בקרב הפלשתינאים ובקרב העולם הערבי והמוסלמי, בתקשורת ההמונים וברשתות החברתיות, שתפריך את השקר ותציג את חופש הפולחן המלא שישראל מקיימת בירושלים ובהר הבית.

על ישראל לצאת ביוזמה דיפלומטית, שתרתום את מנהיגי ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי האפיפיור ומדינות נוספות להכריז שהעלילה חסרת שחר.

* איבדו שליטה? – שמעתי פרשנות ברדיו, על פיה הנהגת ערביי ישראל איבדה שליטה, ואת גל האלימות והמרד מובילים צעירים שאינם נשמעים לה.

אילו חברי הכנסת, ראשי הערים, ועדת המעקב והמנהיגים הדתיים היו מסבירים לקהל את האמת הידועה להם, שכל סיפורי הפגיעה במסגד אל-אקצה הם שקר ועלילה; אילו הם גינו את פיגועי הטרור בכלל ואת אלה של ערביי ישראל בפרט; אילו הם יצאו בתוקף נגד הפרת החוק וההתפרעויות האלימות – אפשר היה לקבל את הפרשנות הזאת. אולם, כידוע, ההיפך הגמור הוא הנכון.

ייתכן שהם איבדו את השליטה על גובה הלהבות, אולם הם אלה שהציתו את הבערה ושפכו עליה גלוני דלק.

כמו ב-1947-1948, מנהיגי הציבור הערבי אינם מחמיצים אף הזדמנות להמיט אסון על עמם.

* קרטל הלאומנות הערבית – כל מיני מומחים מטעם עצמם הסבירו, ערב הבחירות, שהרשימה הערבית המשותפת היא התארגנות אד-הוק לצורך הבחירות, שחד"ש מתונה ושונה מהמפלגות האיסלמיסטיות ומבל"ד. אז אמרו. מסתבר שהקומוניסטים של חד"ש שותפים להסתה איסלמיסטית קנאית בנושא הר הבית, שהם יודעים היטב שכל כולה שקר. הם שותפים להסתה דתית שמוציאה מחבלים לרחוב לרצוח יהודים, וגורמת גם לשפך דם של ערבים. הם שותפים להסתה למלחמת דת סביב הר הבית, הם עולים לשם בשיא המתח הדתי והלאומני, כדי להוסיף שמן למדורה ולהפיץ משם הסתה ג'יהאדיסטית.

והיו בתוכנו מי שראו בהם שותפים אופציונליים לקואליציה.

* יהודי מחמד – האם דב חנין יעלה עם סיעתו להר הבית? סביר להניח שהם לא יתנו לו לטמא את הר הבית ברגליו היהודיות.

* ברית עם הנוצרים – לאורך המאה העשרים, היו הנוצרים בין מובילי הלאומיות והלאומנות הערבית, הן הפאן-ערבית והן של העמים הערביים השונים. כך גם בין הפלשתינאים, דוגמת רבי המחבלים ג'ורג' חבש ונאיף חוואתמה ואף בין ערביי ישראל, דוגמת עזמי בשארה.

כמיעוט דתי נרדף במרחב מוסלמי, ראו הנוצרים בלאומיות את ההזדמנות שלהם לשוויון, ומכאן נטייתם להיות יותר לאומנים מן הלאומנים. אולם שקיעת הלאומיות הערבית ועליית הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית, רדיפת הנוצרים, העובדה שהם נאלצים לנטוש בהמוניהם את המזרח התיכון וגם את עריהם בארץ-ישראל כמו בית לחם ונצרת; כל אלה גרמו לרבים מהם לחשבון נפש.

כך גם בקרב הנוצרים בישראל. יש בתוכם קריאות הולכות וגוברות להשתלבות במדינת ישראל, יש עליה דרסטית משנה לשנה בגיוס לצה"ל, כולל התנדבות של בנות, ורוב המתגייסים מתנדבים ליחידות קרביות וחלקם לקצונה.

עלינו לטפח את המגמה הזאת, בין השאר בהעדפה מתקנת למגזר הנוצרי, בהפרדת מערכת החינוך שלהם מהאגף הערבי, כדי להגן עליהם מפני ההסתה הלאומנית במגזר הערבי ולסייע להם בתהליכי הישראליזציה.

* בני בריתנו הארמים – בעיצומו של גל האלימות והטרור של ערביי ישראל, נפגשתי, יחד עם חבריי למכון לחקר הגולן, עם שאדי חלול מגוש חלב, קצין צנחנים במילואים, ממנהיגי העדה הארמית-נוצרית (מארונית) בישראל.

סיירנו, בהדרכתו, בגוש חלב, ושוחחנו עמו על העדה הארמית, על סירובה לקבל על עצמה את הגדרת הערביות, על ההיסטוריה של העדה כבת ברית של הציונות לפני קום המדינה ואחריה.

שאדי חלול הוא פטריוט לאומי ארמי, ופטריוט של מדינת ישראל. הוא איש רהוט, נמרץ ורב פעלים; מנהיג טבעי וסוחף.

* עיוות מוסרי – גדעון לוי הביא לביטוי-שיא את העיוות המוסרי החולני שלו – הוכחה שאנטישמי הוא בהכרח אדם בלתי מוסרי, ובמיוחד אוטו-אנטישמי – הזן הנחות ביותר של האנטישמיות.

שעה שבכל רחבי הארץ יוצאים מחבלים חמושים בסכינים למסעות רצח יהודים, ואחת לכמה שעות אנו שומעים על פיגוע דקירה, מתאר המנוול את המצב כציד ערבים בידי השלטונות. השוטרים והחיילים שמחסלים את המחבלים בשעת הפיגוע מוגדרים בפיו כ"רוצחים" ה"מוציאים ערבים להורג ללא משפט." הכותרת של הפשקוויל היא "מוות לערבים," כאילו המשטרה וצה"ל הורגים את המחבלים כביצוע היעד: "מוות לערבים." ואיך הוא מגדיר את המחבלים היוצאים למסעות רצח יהודים? למשל: "פלסטיני עם מברג זעיר, שדקר כמה ישראלים ופצעם קל מאוד."

לזכותו של לוי יאמר, שהוא ניחן ביכולת להבחין בין טוב ורע. לגנותו יאמר, שבאופן שיטתי הוא תמיד בוחר ברע ונלחם בטוב.

גדעון לוי לא לבד. במאמר אחר ב"הארץ" מאשים אחמד אועודה את השלטונות בביום פיגועי דקירה ודריסה, באיזו תאוריית קונספירציה אנטישמית בזויה.

* זכויות האדם – בעקבות גדעון לוי, גם הרשות הפלשתינאית גינתה את ישראל על "רצח פלשתינאים," כלומר על הריגת מחבל בעת סיכול פיגוע. הם צודקים, יש לגנות את ישראל על הפרת זכויות האדם הבסיסיות של אותם מחבלים – הזכות לדקור למוות יהודים.

* מגש הכסף – על הר אדיר, לצד כביש הצפון, בקרבת היישוב מתת, הוקם מצפור לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה. זוהי נקודת תצפית מעולה מחוף הגליל המערבי ועד הגולן ותצפית לעומק לבנון.

שמות 163 חללי לבנון השניה מופיעים באתר, לצד סקירת מהלך המלחמה, הפיוט "אנא בכוח" ושירו של יהודה עמיחי "כי אדם אתה ואל אדם תשוב." בפתח האתר, מופיעה הכתובת הבאה: "אנו, הורים לחיילים שנפלו על הגנת המולדת במלחמת לבנון השנייה, קשורים לארץ הזאת בכל נימי נפשנו. תמיד ראינו בתרומה למדינה חלק מרכזי בהשקפת עולמנו. התגייסותנו והתגייסות בנינו לשירות בצבא ההגנה לישראל מהווה המשך טבעי להכרה זו. לנו ולבנינו היה ברור, כי השירות בצבא עלול להעמידם במצב שבו יידרשו לסכן את חייהם ואולי אף למסור את נפשם. קיווינו תמיד שצורך זה לא יבוא לעולם. בקיץ 2006, בתוך המלחמה, ליווינו את בנינו למנוחת עולמים. מצפור זה נבנה לזכר יקירינו בהערכה, באהבה ובגעגועים שאין להם סוף."

עד כאן דברי האמת המרגשים כל כך של ההורים. אנו בעיצומה של השנה העשירית מאז המלחמה; שנה עשירית שבה גבול לבנון שקט, אחרי ארבעים שנות גבול מדמם.

מותם של החללים לא היה לשווא.

יהי זכרם ברוך!

* ביד הלשון: גֶּדֶר – בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, הזכיר נתניהו מיספר פעמים את גֶּדֶר הגבול לאורך הגבולות. למה גֶּדֶר, בסֶגול סֶגול? האם אימצנו את ההגיה ההונגרית? או שמא רוה"מ פשוט טועה?

לא, הוא דווקא צודק. צורת הסמיכות של גָּדֵר היא גֶּדֶר, ולכן אנו אומרים גֶּדֶר-הפרדה, גֶּדֶר- מערכת, גֶּדֶר-בטיחות, גֶּדֶר-ביטחון, גֶּדֶר-גבול, גֶּדֶר הרגיל וכן הלאה.

אולם נתניהו כנראה אוהב את צורת שני הסגולים, כיוון שהוא משתמש בה גם שלא לצורך. בנאום אחר, לאחרונה, הוא אמר "הֶבֶל הבלים", בעוד המקור מספר קֹהלת הוא "הֲבֵל הבלים".

* * *

תגובת דוד מלמד

לאורי הייטנר,

תודה על דבריך הנאים על מאמרי "עין לאוגנדה צופיה".

עליי לציין למען האמת שהמקור למחשבותיו של ז'בוטינסקי הוא בביוגרפיה שכתב עליו יוסף שכטמן, אוהבו ומעריצו, שהיה חוקר מעמיק ויו"ר התנועה הרוויזיוניסטית בארה"ב, בספרו "זאב ז'בוטינסקי – פרשת חייו", ספר ראשון, עמ' 79:

"ולמחבר ספר זה סיפר ז. ז'בוטינסקי ב-1938, אחרי ששב מדרום-אפריקה, כי כאשר טס מטוסו על פני שטח אוגנדה המוריק והפורח ניקרו בו הרהורים קודרים על סבלותיהם של המוני היהודים באירופה המזרחית, שטעונים פינוי מהיר ואין להם לאן ללכת, שכן שערי ארץ-ישראל נעולים כמעט כליל על יד ממשלה בריטית נצורת-לב וקצרת-רואי, ושוב נתפס לספקות, אם אכן היה מן היושר ומן התבונה לדחות לפני שלושים וחמש שנים את הסיכוי להצלה שמוכנה היתה להושיט ממשלה בריטית נדיבה. אבל מיד התעשת והוסיף: 'אני יודע כי זאת כפירה ללא כפרה – להתיר, אפילו לצל של ספק להתגנב ללב כאשר מוכרחים כל מאמצינו להיות מרוכזים במאבק למען ארץ-ישראל, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק מלתהות על כך."

דוד מלמד

* * *

רון גרא

שני שירי סתו

סְתָו

הַפָּנָסִים, עַל שְׂפַת הַיָּם

סְפוּגֵי אֵדִים.

מְשַׁקְּרִים.

הַתְּרָנִים רְעֵבִים,

מִן הַחוֹל עוֹלִים רֵיחוֹת

שֶׁל בַּקְבּוּקִים רֵיקִים.

הַיָּם חַם

חַם כְּאָדָם חַם

שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו הַקְּצוּפוֹת

מַהְבִּילוֹת.

כֶּלֶב אֵין בַּיִת

רָץ,

נִפְנֶה,

חוֹזֵר

מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת בְּעִקְבוֹת.

הַלַּיְלָה לַיְלָה

כָּל כָּךְ לַיְלָה

בְּרַגְלַי הַצְּרוּבוֹת.

סְתָו

עִם בּוֹא הַסְּתָו

סוֹגְרִים עֲגִילֵי הַזָּהָב

אֶת לַחֲשָׁם הַמַּר.

אִשָּׁה מְלוּחַת צַוַּאר

מַבֶּטֶּת בַּמַּרְאָה

בִּרְפִיפוּת דַּדָּנֶיָה

פּוֹעָה גִּחוּךְ מוּזָר,

בִּנְהִימַת חַיֶּיהָ

עַגְמוּמִית צוֹחֶקֶת.

עָלֶיהָ שׁוֹמְטִים עַצְמָם

מִתְכַּסִּים אֵזוֹב שְׁחַמְחַם.

הִיא מְבַקֶּשֶׁת לַחֲפֹן אֶת הַמַּרְאֶה

בְּיָדַיִם רְגוּעוֹת.

* * *

מתי דוד

1. האומנם יש (או אין) פתרון

לבעייה הפלסטינית?

כל עוד לפלסטינים יש תביעה אולטימטיבית בלתי מתפשרת לזכות השיבה ולגבולות 1967, אין שום סיכויי לפיתרון. כל עוד החמאס שולט על מחצית האוכלוסייה הפלסטינית ומתנגד לכל הסכם או פשרה, אין שום סיכויי לפתרון. כל עוד האיסלם הקיצוני שמנהל ג'יהאד תוקפני בכל המרחב המזרח תיכוני, וגורר אחריו גם את הרחוב הפלסטיני בגדה ובעזה, אין שום סיכויי לפיתרון.

הפלסטינים דורשים "צדק" ולא מדינה.

מבט מפוכח לבעייה הפלסטינית, על פי התנהלותה של הנהגתה, מוביל לאפשרות שהפלסטינים אינם מעוניינים באמת בפשרה, בקץ הסכסוך, ובהקמת מדינה, אלא הם רוצים אך ורק בצדק. "צדק פלסטיני" שמשמעותו היא זכות השיבה.

אף ממשלה בישראל, בהווה ובעתיד ולעולם – לא תסכים לחזור לגבולות 1967 ולזכות השיבה, ועל כן אין שום סיכויי לפיתרון.

"פתרונות מדיניים" ו"פתרונות צבאיים" כולם נכשלו. כדי להיות מציאותיים, חייבים להשלים עם העובדה שלסכסוך הקיים בינינו לבין הפלסטינים – אין פיתרון אמיתי בשלב זה, בגלל פערי עמדות שלא ניתנים לגישור, כדי להגיע לשלום ולביטחון ולהקמת מדינה פלסטינית. מסתבר בשלב זה, שהמכסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת, קטן אפילו מהמינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל.

כל הניסיונות של "פיתרונות מדיניים" נכשלו עד כה. גם כל הניסיונות של "פיתרונות צבאיים" נכשלו עד כה.

על רקע הזעזועים בכל ארצות ערב הסובבות אותנו, אין שום סיכוי שיקום מנהיג פלסטיני מתון, כולל אבו מאזן, שירצה ויוכל לעמוד מול כל הפליטים הפלסטיניים במחנות בלבנון, בסוריה, בירדן, בגדה ובעזה, כדי לשכנע אותם להסכים לוותר על זכות השיבה, "בתמורה" להסכמה ישראלית אפשרית להסכים למדינה פלסטינית. אם אמנם יקום מנהיג פלסטיני אמיץ שכזה הוא יירצח. אין שום סיכויי שיקום אנואר סאדאת פלסטיני.

כשלון התנועה הלאומית הפלסטינית החילונית. גל האלימות הפלסטינית שמתחולל בימים אלה גם בשטחים וגם בארץ מהווה עדות לשקיעתה של התנועה הלאומית הפלסטינית החילונית. הרשות הפלסטינית בהנהגת הפת"ח ואבו מאזן איבדה את הרלבנטיות שלה ואולי אפילו סיימה את דרכה ההיסטורית. רוח הקיצוניות נושבת ונותנת הטון ברחוב הפלסטיני.

ראוי להזכיר את ימי מנהיגותו של המופתי הגדול מלפני כמעט מאה שנה, חאג' אמון אלחוסיני, שהוביל בזמנו את המרד הגדול בשם כביכול סכנה למסגד אל-אקצה. מרד שהסתיים בכישלון ובחורבן החברה הפלסטינית. גל האלימות הפלסטיני הנוכחי חזר שוב לסיסמה השקרית. סכנה לאל- אקצה.

הלקסיקון הפלסטיני, מאז ראשית הסכסוך ועד ימינו – מוכיח שהם דחו כל יוזמה, כל פשרה וכל רעיון לקץ הסכסוך. הם אמרו "לא" לתוכנית החלוקה של האו"מ בשנת 1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חרטום. הם אמרו "לא" לנשיאים האמריקאיים בוש וקלינטון. הם דחו את ההצעות הנדיבות של אולמרט, ברק וציפי לבני וברחו מתשובה.

אופטימיות מגויסת ומזויפת בסביבה מייאשת. למרות המבוי הסתום, ולמרות כישלון כל היוזמות והוועידות לאורך השנים מאז אוסלו ועד אנאפוליס ועד התיווך של ג'ון קרי – ישנם עדין מדינאים ופוליטיקאים בעולם ובארץ שתובעים ליזום "תהליך מדיני" כדי ליצור אופטימיות. מדובר באופטימיות מגויסת ומזויפת שמייצרת אשליות. אסכולת האשליות קובעת שאם רק נעניק לפלסטינים תקווה ו"אופק מדיני", לא יהיה טרור ולא תהיה התקוממות. שנות התקווה של אוסלו וההתנתקות והכרזת תמיכתו של נתניהו בפתרון שתי המדינות הובילו לאלימות, לטרור ולאינתיפאדה. לפלסטינים אין עניין בקץ הסכסוך אלא בקץ קיומה של ישראל.

כל אלה התובעים מישראל "יוזמה מדינית חדשה" מסתירים את כוונתם האמיתית. לא מדובר ברעיונות חדשים, אלא בנסיגה ובפינוי השטחים, חזרה לקווי 67'. ולמרות כל הכישלונות –  "תעשיית השלום" ממשיכה לייצר אופטימיות מזויפת, למרות הסביבה המייאשת. כמעט לכל מפלגה, יש "תוכנית שלום" שמשפיעה אך ורק על מחבריה.

ואולי פדרציה ירדנית פלסטינית במקום "2 מדינות ל 2 עמים"?

ראוי להזכיר את כל התוכניות שכשלו:

תוכנית אלון. תוכנית רוג'רס. תוכנית קלינטון. מפת הדרכים של בוש. אוסלו. אנאפוליס. שלום על המדף. פשרה פונקציונאלית. התוכנית הסעודית. יוזמת ג'נבה. המפקד הלאומי. שלום בשלבים. שלום בגבולות זמניים. התוכנית המשולבת של האלוף גיורא איילנד. תוכנית הקנטונים.

ייתכן שבקרוב חלק מהמדינאים בעולם, המעורבים בסכסוך בינינו לפלסטינים, גם הם יבינו שכנראה אין סיכויי לפיתרון "2 מדינות ל 2 עמים" ויגיעו לרעיון הישן של קונפדרציה ירדנית פלסטינית.

סרבני ההתפכחות להכרת המציאות. רוב המדינאים בעולם והפוליטיקאים שלנו, המעורבים בניסיונות התיווך בינינו לבין הפלסטינים, למען השגת פשרה והסכם – הפכו לסרבני התפכחות והכרת המציאות. הם אינם מוכנים להודות שאין סיכוי לפתרון הבעייה הפלסטינית בשלב זה. הגיע הזמן לנפץ את העלילה שרק ישראל "אשמה" בהיעדר השלום. הגיע הזמן להפסיק את הוויכוחים העקרים בינינו לבין עצמנו.

למרות התמיכה של מדינות ומנהיגים בעולם, ולמרות שהדבר ניראה כהכרחי, ולמרות תמיכתו ההצהרתית של נתניהו לתמוך בפתרון שתי המדינות – מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה, ובעיקר לאור הזעזועים המתחוללים בכל האזור הגורמים לחוסר יציבות וחוסר ודאות למה שצפוי.

2. האיסלאם הברברי הוא איום גלובלי

הטרור המוסלמי הקיצוני מכה בכל העולם. המלחמה המתעצמת של האיסלאם הקיצוני, בניסיון לכבוש את העולם, פעיל באירופה, באפריקה, ובמדינות ערב. קטלוג פיגועי הג'יהאד המוסלמי נגד "הכופרים" הן במערב והן במדינות המוסלמיות הערביות הולך וגובר. די להזכיר את הפיגועים בארה"ב, בלונדון, במדריד, בצרפת, במהומות ההרס והביזה ברוב ערי אירופה. ועתה, לאחר "האביב הערבי", גל של רצח ושנאה בין מוסלמים למוסלמים בסוריה, במצרים, בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובכמה מדינות באפריקה. מדינות הלאום הערביות מתפרקות ושוקעות למלחמות שבטיות, דתיות ועדתיות. סונים נגד שיעים, הכול בשם "אללה אכבר" תחת הדגלים הירוקים של האיסלאם.

המערב מבולבל ומשותק מול מתקפת האיסלאם. עשרות מיליוני מוסלמים חיים כיום באירופה. המסגדים הפרוסים במרכזי הערים הגדולות באירופה, הפכו למוקדי הסתה נגד הנוצרים הכופרים באיסלאם, ולחממות גיוס צעירים למלחמת הג'יהאד. המערב הליברלי, ההומאני, הנאיבי והמבולבל – אינו יודע כיצד לפעול נגד סכנה זו. המערב מנסה ליפות מציאות זו "בהסברים" שאינם ניתנים להסבר. המערב ממשיך להפגין התחשבות והבנה כלפי המנטאליות של השנאה והטרור המוסלמי – בשם "זכויות האדם" ו"חופש הביטוי". אירופה ממשיכה להיות שפוטה של מדינות המספקות נפט, שהשליטים שלהן קונים אנשי ממשל, תקשורת ומעצבי דעת הקהל. עובדה זו מסבירה את הצביעות והשיתוק של אירופה, המתעלמת מהטרור המוסלמי שפועל נגדה.

העובדות המאפיינות את האיסלאם הג'יהאדיסטי. כיבוש בכוח החרב, בעיני האיסלאם, איננו עוולה אלא זכות. דאגה לפליטים ולאחרים איננה דאגתם. אללה ידאג. מוסלמים עוד לא הסכימו על שום דבר בינם לבין עצמם. רוח האיסלאם הוא אויבו של כל אדם חופשי, הוא אוייב של כל מחשבה ויוזמה מתקדמת. הוא אויב של כל מחשבה ויוזמה מתקדמת. האיסלאם הוא אויב של כל מי שאיננו מוסלמי. האיסלאם הוא כלא למאות מיליוני אדם מוסלמים. הוא המוקש למתינות ולשלום העולם. האיסלאם לא הוציא מתוכו אף אדם ואף מדען לטובת קידומה של האנושות – זה מאות בשנים, מאז ימי האיסלאם ששלט בספרד.

האיסלאם, שנולד כדת של שבטי ערב, במאה השישית לספירה הנוצרית, התפשט באפריקה ובאסיה, במלחמות-כיבוש אכזריות של רצח עם. על-פי חוקי האיסלאם שהושלטו בחרב, מיליונים נאלצו להתאסלם. חלק גדול באסיה ובאפריקה נישלט עד היום על-ידי האיסלאם. מוסכם וברור שישנם מוסלמים מתונים שאינם תומכים במלחמת ג'יהאד נגד כל העולם, אבל רק האיסלאם הקיצוני הוא הדומיננטי, שנותן את הטון. פוגשים זאת בכל מקום בעולם הערבי והמערבי.

* * *

המדריך לחוזרים בתשובה: חסידי ברסלב שורפים דגל ישראל באומן

 כשהם שרים ורוקדים.

https://www.youtube.com/watch?v=3LDQyv7_2_Q

* * *

יהודה דרורי

1. חקיקה נגד ההסתה במסגדים

אין ספק שהאחראים הראשיים על ההסתה של המוסלמים בכל מקום ברחבי ארץ ישראל הם נושאי הדרשות במסגדים – שחלקם הגדול אפילו מקבל משכורות מממשלת ישראל! כולנו יודעים שההסתה מוליכה לאלימות ולרצח! ועד כדי כך ידועה עובדת ההסתה במסגדים, עד שנוצר כיום צורך דחוף למנוע זאת, ויתכן אפילו על-ידי חקיקת חירום בהוראת שעה, שתאמר ברורות שאין לשאת דרשות במסגדים מכל סוג שהוא! – רוצים להתפלל, שיתפללו, וזה הכול.  הדמוקרטיה אינה מרשה הסתה, וכל הטענות פה על "סתימת פיות" ו"זכות הדיבור" כביכול שוות לאפס כאשר הן באות לשרת את האוייב ואת הטרור.

התירוץ הידוע של נושאי הדרשות שהם בסך הכול מצטטים פסוקים מהקוראן – הוא טיעון תחמני ומסוכן. "פסוקי השטן" המצויים בתוך הקוראן קוראים להרג ולרצח לכל מי שאינו מוסלמי – ובעיקר ליהודים, וזו הסתה לשמה, לא ניתן להכחיש זאת.

אנחנו לא נתקן את הקוראן וגם יקשה עלינו לעשות צנזורה על דברי דרשנים, אבל על-ידי מניעת הקראה של דברים שבהם קיימת הסתה במסגדים נצליח להגביל בצורה גדולה את הרצחנות הפרופוגנדיסטית-האיסלמית נגדנו ואת "חימום" הקהל לצאת לאלימות כלפינו.

נוכל בהחלט להוסיף לחוק, שכל הסתה הנשענת על מוטיבים דתיים אסורה גם מחוץ למסגדים. וזאת כדי למנוע מתנועות איסלמיות שונות לעשות עצרות שינאה באיצטדיונים וב"אולמות שמחה" – ויש בנוסף לקבוע מעצרים מינימליים לאלו העוברים על החוק, לרבות איבוד השכר מהמדינה ואפילו איבוד אזרחות.

נכון שדרושה פה העזה רבה מצד הממשלה, העזה שהציבור היהודי יתמוך בה ב-90%  לפחות. הממשלה חייבת לצאת להגנת הציבור, ולתת בזאת גם דוגמא לעולם המערבי כיצד להתמודד עם האיסלם המסית-הרצחני – וטובה שעה אחת קודם!

2. קו עומר בר-לב

בהמשך למקובל בפוליטיקה הישראלית האבות מנסים לדחוף את בניהם קדימה במערכת הפוליטית וראינו זאת בעיקר בליכוד ("הנסיכים" – בני בגין, אולמרט, מרידור, עוזי לנדאו, צחי הנגבי , חזן הצעיר וגם דוד לוי "תרם" שניים, ועוד). במפד"ל (אברהם בורג ועוד) ויש נוספים רבים.

הדבר זלג גם למפא"י כאשר למשל 3 ממשפחת דיין, שירתו בכנסת, עוזי ברעם ע"ח אביו, דליה רבין, אהרון רמז, יצחק הרצוג ועכשיו גם עומר בר-לב.

עוד לא זיהיתי מישהו מהבנים שהיה מוצלח מאביו... ויותר מכך – היו לא מעט נפלים...  אחד מהם הוא עומר בר-לב שלמרות ייחוסו, נעצר קידומו בצבא, אבל מחוסר שמות אטרקטיביים הוא הוקפץ למקום ריאלי ברשימת ה"עבודה" לכנסת. כרגע עומר מהווה את הפה הקיצוני בתנועה של "הרצוג את ליבני , אבל לעצם דבריו המתלהמים למדיה, הוא מאוד מזכיר לי את קו-ברלב, דהיינו – ערימות של חול ללא תועלת שמנסות להרשים את האויב...

3. האינתיפאדה החדשה

חשוב מאוד לפעול עכשיו בנחישות ואף בכוח רב נגד ההתפרעויות הנערכות במזרח ירושלים בימים אלו, אחרת הדבר יתפשט לכל ערי יו"ש כשריפה בשדה קוצים.

לפני כחצי שנה העליתי פה מאמר בשם "האינתיפאדה שבפתח – לא מה שחשבתם." התחלתי בכך ש"התסכול הגובר בצד הפלשתיני מהקפאת כל פתרון למצב הקיים אינו מבשר טובות. השלום אינו נראה באופק, לפיכך, מעודדים מחולשת ארצות הברית ומקולניות השמאל העולמי (והישראלי) נגדנו, נשענים על אדישות אירופה ונטייתה (תמיד) נגד ישראל – הפלשתינים חושבים שעליהם לפעול."

הוספתי גם ש"בשנה האחרונה ראינו ניסיונות לרצח ישראלים בצורה מבודדת (וחלקם אומנם הצליחו) מבלי שניתן היה להצביע על האשמה הקולקטיבית של אנשי הרשות הפלשתינית או של ארגונים עושי דברה. אין ספק שטקטיקה זו תאומץ על ידם כרגיל במקרים כאלה, דהיינו, אימוץ ההצלחה... כי הם יודעים שאנו ערוכים להכות בהם בגדול.

יש פרעות בירושלים

מסתבר עכשיו שהאינתיפדה הבאה כבר פה. היא התחילה בירושלים – מוקד השאיפה המוסלמית הקיצונית הפלשתינית. ההתקפות היום-יומיות על רכבים ישראלים במזרח ירושלים, ההתקפות האלימות נגד הרכבת הקלה, אינן בהכרח התוצאה של רצח צעיר ערבי ע"י פושעים יהודים, כמו התיסכול הגדול שלהם מהבסת החמאס בעזה וניטרול יכולתו של החמאס לפגוע בנו בכל דרך שניסה.

הרשות הפלשתינית מאחורי ההתפרעויות

אינני מאמין שראשי הרשות הפלשתינית אינם מעורבים באירועי האלימות הללו, להפך, מהיותם מנוטרלים כיום, ומכך שמאין אופק מדיני או שיחות כלשהן, האינטרס העיקרי שלהם הוא דווקא שלא יהיה שקט.

מצד שני, ההתמודדות של מערכת הביטחון שלנו עם האירועים בירושלים מאוד מדאיגה, בייחוד כאשר אנו חוזים כיצד השר לביטחון פנים מכחיש בפני מצלמות הטלוויזיה שישנה פה התקוממות מסוכנת ומדבר רק על "שורה של אירועים שניתן להשתלט עליהם."

הפעילות הנגדית המתבקשת

עדיין המערכת לא קולטת שזריקת אבנים, ו/או בקבוקי תבערה מיועדים לפגוע, לפצוע ואף להרוג, ואינם שונים במבחן התוצאה מירי בכלי נשק.

לפיכך עלינו להפנים שוב את תגובתו של יצחק רבין ז"ל לאינתיפדה הראשונה שבה הוא הורה לכוחות הביטחון "לשבור את הידיים והרגליים" של הפורעים – דבר שאכן בוצע בלא מעט אירועים, ויותר מכך, להגיב בירי כלפי הפורעים כי זו השפה היחידה אותה הם מבינים.

דברים אלה לא נעשים על ידינו, והדבר מבהיר לטרוריסטים הפלשתינים שאנו חלשים ומעודד אותם להרחיב את ההתפרעויות. הכרזת מצב צבאי באזורי האלימות תאפשר להביא פורעים לבתי דין צבאיים לשיפוט מהיר לפי החוק למניעת טרור, ולמנוע הבאתם לשופטי שלום רחמניים שישחררו את ה"צעירים" הללו מיידית, כפי שזה נעשה כיום.

חשוב מאוד לפעול עכשיו בנחישות ואף בכוח רב נגד ההתפרעויות הנערכות במזרח ירושלים, אחרת הדבר יתפשט לכל ערי יו"ש כשריפה בשדה קוצים.

4. ברטי-ביף: לא רק מזון מהיר

במתחםG  בכפר סבא נפתחה לפני מיספר חודשים מסעדה קטנה, שלכאורה נדמה שזה מזון מהיר אבל זו למעשה מסעדת סנדויצים-בשר, שפתח גבר בשם ברטי לוי, שהביא את הכישרונות המסעדתיים שלו מניו-יורק, ואשר עד עתה הוכיחה עצמה מול כל המסעדות שלצידה (שיפודי צפורה, מקדונלד, דים-סאם, ג'פניקה ופיאנו) – בעיקר משום שטיב האוכל והמחיר מנצחים פה בגדול. בברטי-ביף אתה מקבל סנדויצים המלאים בסוגי בשר שונים בחיתוך חם, (קורנדביף, רוסטביף, אסאדו, חזה עוף ועוד) וזאת בתוך לחם-פוקצ'ה מקומי עם מיספר רטבים לבחירה, ולצידם סלסלה ובה ערימה של ריבועי תפוחי אדמה מטוגנים (הטובים מכל צ'יפס שטעמתי) – או טבעות-בצל לבחירתך.

 ניתן לקבל גם סלט מעניין בתוספת של 10 שקל, והסודה תמיד בחינם (עם טעמי גזוז של פעם בתוספת קטנה)...                                               

המחירים לארוחה מלאה נעים בין 30 ל-50 שקל, תלוי בכמות הבשר שהזמנת בתוך הסנדוויץ. ניתן להזמין גם מנת כנפי-עוף ברוטב בר-בי-קיו (פחות מ-20 שקל) או בשרים מטוגנים ב-28 שקל. ניתן לקבל 3 מנות בשר שונות לילדים (+גזוז בטעמים) בפחות מ-16 שקל, ויש גם מגוון של סלטים מעניינים כארוחה עיקרית.

הסנדוויץ עם הקורנדביף מזכיר מאוד את הסנדוויצים שבדליקטסים היהודיים בניו-יורק. אמרה לי אם אחת שבאה לשם עם 3 ילדים, שארוחת צהרים עבורם, ועוד כל-כך טעימה, בפחות מ-100 שקל – זוהי ממש מציאה. אגב, מסעדה זו עושה משלוחים רבים לסביבה הקרובה.

לא בגלל המחירים הסבירים באה כאן המלצתי למקום זה – אלא בגלל המזון הטעים והרב-גוני והמשביע, המוגש במשך כל היום והערב.

* * *

לאחר שקראנו את ההתרשמות המפורטת, שגם עוררה הדים, מהארוחה בפריס [גיליון 1085] של בן [בנימין] בן עזר, נינו של יהודה ראב בן עזר – במסעדה Le Bar á Huitres – חשבנו שאולי יהיה מעניין לו, ולקוראים, לעיין בקטע מיומנו של סבא-רבא שלו, שביקר בפריס לפני 114 שנים, במשלחת של איכרי המושבות מארץ-ישראל:

יהודה ראב

אצל הברון רוטשילד בפריס, 18 במאי 1901

מתוך יומנו של יהודה ראב בספרו "התלם הראשון"

18.5.1901. מוצאי שבת. בחדר בבית מלון. חולה מצער ועייפות. [יהודה היה אז בן 43, והוא חי עד קרוב לגיל 90]. רק עתה נרגעתי במקצת מהתרגזותי הנוראה בעת הביקור אצל הברון. כעת הנני מסוגל לשפוט על נוולות אנשי הברון ["הפקידוּת"], אשר כה הסיתו אותו נגדנו [איכרי המושבות בארץ-ישראל]. הוא היה כל כך תוקפני וגס עד שעוד מעט קט הייתי מתנפל עליו להכותו. מעולם לא קרה בימי חיי שבן-אדם יעליבני ויביישני בצורה כזאת ויצא נקי ממני. אבל אני לא הייתי אני בזמן הראיון, הייתי שליח-ציבור, נשכתי את שפתיי בשיניי, תקעתי את ציפורניי באגרופיי, ו...הבלגתי. עתה אשפוך את שיחי ורוגזי לפחות על הנייר.

 שולחן כתיבה בחדר הברון. הברון יושב ועל ידו מאירסון, מיודעי הטוב מארץ-ישראל [זה נאמר באירוניה] וורמזר. אנחנו נשארנו עומדים מאין כסאות לשבת... קיבלנו את פני הברון בחיוך. בתחילה היה שקט, אחר-כך התחיל לדבר בזעם ובצעקות. בדברו על פתח-תקוה פנה אליי: "האיכרים הם גאנעפ'ס [גנבים] (לשונו ממש), את פתח-תקוה אינני רוצה להכיר עוד." היה בדעתי לקנות אדמה בשביל האיכרים (באי-כוחו הפריעו למעשה את קניית אדמת וילהלמה). עכשיו, לכל היותר, רק יקבל את ענביהם. על ה"עשרים ושמונה" [אלה האיכרים בפתח-תקוה שלקח תחת חסותו] הוא זועם באופן מיוחד ואיננו רוצה להכירם.

מדי פעם היה פנה למקוטעין בצרפתית אל מאירסון שונאי. הלה היה מאמץ אותו בתנועות הסכמה בראשו. דמיי פרצו את פניי ושאלתי בהתאפקות:

"התרשה לי לדבר?"

"לא!" ענה הברון בצעקה היסטרית.

אז הסתובבתי על עקביי ופניתי אל הדלת. האם הכירני מזמן שליוויתיו בנסיעתו לזיכרון יעקב? אותו רגע קפץ הברון ממקומו אחריי, תפש בזרועי והחל להתנצל: לא עלה על דעתו להעליבני באופן פרטי. הוא מבקש את סליחתי.

עניתי לו: "כיוון שהעלבת בצורה כזו את הציבור שלי כולו – אין בקשת הסליחה האישית מאיתי מפיגה את העלבון לציבור."

הברון רטן כמה מילות התנצלות נוספות והושיט לי את ידו. מאין ברירה גם אני החזרתי לו יד. גם מאירסון ניגש והושיט את ידו. לו אמרתי: "אין צורך," וידו נשארה מושטה...

לאחר זה יצאנו החוצה.

[שם. עמ' 135-136]

והנה עוד שני קטעים מאותו יומן, בפריס, לפני הפגישה עם הברון, והפעם יותר משעשעים:

7.5.1901. הגיעו מפרנקפורט: ד"ר כהן-ברנשטין, גלוסקין, כהן-לב, סמילנסקי, שו"ב. קבענו פגישה במלונם ונדבר בינינו. גלוסקין הלך מיד אל מאירסון (יק"א). הלה, גלוסקין, הינו כנראה טיפוס קר, אבל השאר – חמים מאוד, ביחוד כהן-ברנשטיין.

8.5.1901. הערב עם מכר בפולי-ברג'ר. אחרי שהאדונים כולם החליטו שלא יהא זה נאה שנלך לשם – פגשתי אותם שם כולם... פרט לאחד-העם.

[שם. עמ' 132-133]

* * *

אהוד בן עזר

אביה והברונית

פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998

בל"ג בעומר של שנת תרמ"ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, אגב דרכו מראשון-לציון לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, הוא עורך ביקור קצר בפתח-תקוה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. יחלפו עוד שנים אחדות עד אשר יקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח-תקוה תחת חסותו; אך בני המושבה כבר נושאים אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא מחכה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושבה שולחת ארבעה רוכבים, ויהודה ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיעם למקום הם מוצאים את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועוזרים לחלץ אותן. הם רוצים לחזור למושבה, אבל הברון מפציר בהם שילוו אותו עד זכרון-יעקב, והם כמובן אינם מסרבים.

לא עובר זמן רב, ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כורתים ענף גדול של תאנה וקושרים אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים אינם בנמצא. אחד הרוכבים מוצא תחליף... הוא רומז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין מסודר.

כיוון שהתעכבו בדרכם, יורדת עליהם השמש בקרבת עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, ואינה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. יהודה קונה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שמשקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך מגיש לה את החלב והיא שותה ממנו. הם ממשיכים הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית משוחחת עם יהודה ומתעניינת בארץ ובמנהגיה.

בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, יורד עליהם הלילה. החושך גובר, הם עולים גבעות ויורדים בקעות, עד שמבחינים כי תעו מדרכם, ומחליטים ללון במקום. הברון והברונית שמחים על ההרפתקה. הם ישנים במרכבה, והמלווים שומרים עליהם במשך הלילה. עם עלות השחר הם נוכחים לדעת כי הם קרובים מאוד לזכרון-יעקב, ועושים את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחות בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתם בין הסלעים נקרעת נעלה של הברונית ובוהן רגלה מציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צוהל ממש משמחה.

עם בוקר הם באים בשערי המושבה, שם כבר מחכים להם בדאגה.

כך תיאר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", שסופר לבנו בנימין בשלהי שנות ה-20, את מסעו עם הברון רוטשילד לזכרון-יעקב. כעבור ארבעה עשורים, ב-1970 לערך, מעלה אסתר ראב על הכתב, בסיפור "אבי והברונית", את מה שנחרט בילדותה בזכרונה, מפי האב, ודמותו עוטה גוונים של אהבה, גאווה ואגדה:

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקוה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה'עגלון' חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא 'פיטורסקי' מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! –  

"Mon Dieu!quel paysage!"

'אלוהיי, איזה נוף!' – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב'פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו'קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, "Du pourpre – של ארגמן", מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה'עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה'עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה'עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב'עגלון', וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה'עגלון' הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה'עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

 "סיפור זה," מסיימת אסתר, "סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור-חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו."

* * *

לבן היקר

שפע ברכות ליום הולדתך המ"ם

מאחלים הוריך וכל בני המשפחה

המשך לעשות חיל בשחקים

ולהינות יום-יום מהחיים

* * *

אליהו ציפר

שִׁיר תְּהִילָה לְשׁוֹטֵר עִבְרִי

עפ"י: "נאום תשובה לקפיטן איטלקי" מאת: נתן אלתרמן

אֲבָנִים עַל רָאשֵׁינוּ אַךְ לֹא נְוַתֵּר,

הַמְּשִׂימָה תֵּעָשֶׂה בְּלִי מָגוֹר וּמְבוּכָה.   

כּוֹס נָרִים וְנִשְׁתֶּה לְחַיֵּי הַשּׁוֹטֵר,

לְחַיֵּי הָעוֹשֶׂה בַּמְּלָאכָה.

אַלְמוֹנִי הַשּׁוֹטֵר בְּסִמְטָאוֹת הָעִיר,

בַּתִּקְשׁוֹרֶת אֵינֹו מְפֻרְסָם,

וְאִם עֲדַיִן אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא לְשִׁיר,

הֲרֵי זֶה הוּא הַמָּגֵן וְחַסָּם.

עַל הַצִּיר הַלָּזָה בְּסִמְטָה עַתִּיקָה,

תְּעֻזַּתּוֹ תַּצְּמִיחַ כְּנָפִַים,

גַּם אִם עַל כְּתֶפוֹ מִשְׁפָּחָה מְעִיקָה,

הִיא תִּשָּׂא אוֹתוֹ עוֹד עַל כַּפַּיִם.

כַּךְ הָיָה, וְלָכֵן לְחַיֵּי הַשּׁוֹטֵר הַצַּיְּתָן,

וּלְחַיֵּי הַסִּכּוּן וְהַפֶּרֶךְ.

הַמְּשֵׁךְ יְדִידִי הַשּׁוֹטֵר הָאֵיתָן,

וּשְׁמוֹר לָנוּ עַל כֹּל כְּבִישׁ וַדֶּרֶךְ.

* * *

עמוס אריכא

אורסון וולס והאזרח ברק*

חמישים משנות חייו של אהוד ברק שזורות ברמות שונות בתולדותיה של המדינה העברית (לשעבר). קריאת הספר "ברק – מלחמות חיי"* משאירה את הקורא עם טעם של החמצה מרה. סיפור חייו של בן הקיבוץ מקיף את סחרחורת טיפוסו במעלה הר תלול עד לשיאו, ואחר-כך גורר את הקורא לחזות בנפילתו הקרובה להתרסקות, לקץ החלומות של איש הנעורים הנועזים. ואולי מבחינה של זווית נוספת, נוחל הקורא טעם של מפח-נפש מדכדך בעקבות כוכב שנמוג.

לא סתם ביוגרפיות כאלה על אנשים כאלה מתחילות לרוב כסיפור אגדה על גיבור-על ומסתיימות בבן-אנוש שברקו דהה וכנפיו נחרכו עד שורשיהם. סיפורו של אהוד ברק בספר זה מסתיים בתחושת עצב, כמו התרוקנה אשפת הסופרלטיבים, ואין לשלוף יותר דברי הוקרה מסכמים.

ברק נחשף בעולמנו הזעיר כברק מפזז הגורר בעקבותיו התנפצותו של רעם אדיר, מהדהד למרחקים. בן הקיבוץ המסונדל נותר כזה בפשטותו בתקופתו הראשונה בצה"ל, כשנחשף למפקדיו כעילוי בגששות וקריאת פני הארץ. באותה עונת נעורים הוא וחבריו נחשפים גם כעזים שבלוחמים, מוכנים לחרף-נפש – מחפשי אתגרים המאפילים על הדמיון. עלילותיהם יכולות לפרנס ספרים, סרטים, מחקרים ועוד כיוצא באלה.

זינוקו הנועז של ברק להיחשף כלוחם ששיעורו רב הוא כזינוק מטורף של מי שנחוש לצלוח בתעוזה מדהימה סמבטיון שוצף ויורק אבנים כבליסטראות. זהו הזינוק שמקפיץ את ברק במהירות משלב לשלב עד לקצה הפירמידה הצה"לית. לא סתם הוא נמנה עם רשימת הנבחרים, גיבורי האומה. פרקי נעוריו ובחרותו מסבירים שורש תהילתו. אך כפי שלעיתים קרובות מדי משתכח מאיתנו הילד שהיינו, כך נשחקת אבירות הנעורים הקסומים ובני אדם צוברים שנים וצוברים גם חגורות שומן עד שהם נחשפים בעירום שלעיתים רחוק הוא מלהרנין עין.

אהוד ברק חותר להנהיג והוא מתחבל תחבולות להגשמת חלומותיו, הופך לאמן היודע לקצר דרכים עקלקלות, חושף כישרון יחצ"ני המעיד שיכול היה בבוא יום מתאים להשתלב היטב בצמרת הפרסומאים. הוא גם מוכיח בעונה מבוגרת של חייו שהוא יודע להפוך פרקי חייו הקודמים למטבע עובר לסוחר, להיהפך כרצון תאוותיו הארציות לעושה לביתו-בתיו, עד היותו רב-מיליונים, ולא בשקלי המולדת. אולם עוד קט וכבר גילו יחתוך הזיותיו שאולי ייקרא שוב לכס המנהיג כדה-גול בשעתו.

חוששני כי צריך עולם להתהפך בכדי שציפייתו תיענה.

עדיין רבים מוקירים בצדק את הלוחם הנמרץ והצעיר, אותו ואת חבריו, אך רבים עוד יותר נקעה-נפשם מברק שהסיר מדיו והפך לאזרח אהוד ברק והתגלה באור שונה לחלוטין משעלה בידו להביס את נתניהו. כבר באותו לילה קסום בו התאספו המוני צעירים בכיכר רבין בלב תל-אביב התהפך האיש מול עינינו והסתבר כי חלמנו על ברק שכנראה מעולם לא היה. תכונת הבוגדנות הארורה שלו נחשפה באותו לילה והלמה כמפץ בראשי בוחריו הנלהבים.

בספר הנסקר מתואר האירוע המשמעותי הזה בפרטים. רבים מבין מקבלי פניו של ברק נשאו שלטים ובהם בקשה לנבחר החדש: "רק לא ש"ס!!!" – רבים-רבים מאסו במפלגה הגזענית המונהגת בידי דרעי שהתגלה כנוכל שאינו ראוי לבוא לפני ציבור. ש"ס הגיעה אז לשיא "תפארתה" בהרקיבה כל ממשלה בה השתלבה. בני הנוער בעיקר ראו במפלגה זו שאחדים מחבריה כבר קישטו בתי-כלא, את אחד מאבות הטומאה.

כותבי הספר, דני דור ואילן כפיר, טישטשו עובדה אחת הקשורה בלילה ההוא: הם התעלמו בכוונה או שלא, מתגובתו של ברק. באותו לילה נמצאתי בבית חברים באילניה, היא סג'רה, ושמענו את תגובתו החדה של ברק שקרא לעבר ההמונים בכיכר כמתריס-יהיר:

"רק עם ש"ס!"

זה היה הרגע בו הרגשנו כי ברק שחשבנו שהוא מביא בשורה נחשף כאטום לקול בוחריו. זה היה הלילה בו רבים חשו נבגדים וכי ברק איננו הברק החוצה שמי מרום... הזמן הוכיח זאת.

אילן כפיר ודני דור התגלו ככותבים אחראים, למרות שהם "הוזמנו" לכתיבת הביוגרפיה הזאת. כתיבתם נעשתה בזהירות, מתוך כוונה לחמוק מאי-אלה מוקשים, אך הם עשו כמיטבם בתנאים אלה והצליחו למרות הסייגים לשמור על איזון. הסיפור שלהם כתוב בכתיבה שווה לכל-נפש, בסגנון צנוע, כמו מדובר בתחקיר עיתונאי  מורחב לקריאה בסוף-שבוע. זהו ספר שכמו נחצה לשניים: ברק הצעיר והמזהיר, וברק המבוגר, חסר הכישורים להנהגה והדועך כמו נשאב לסחרחורת שאינו שולט בה, אפילו לא במקצת.

בסיום קריאת הספר מצאתי עצמי נתפש לצער; ברק המנותק מהעם והחי בממלכת פאר בראשו של אחד ממגדלי תל-אביב היוקרתיים, הזכיר לי את הסרט "האזרח קיין", המתאר את תקופת דעיכתו של צ'רלס פוסטר קיין, המבוסס על דמותו של קיסר העיתונות האמריקנית, ויליאם רנדולף הרסט, שבשיאו ניהל אימפריה של ארבע מאות עיתונים, ובדרך תהילתו המציא גם את מה שמכונה מאז, "עיתונות צהובה". התרסקותו מגדולתו כאחד האנשים המשפיעים ביותר בארה"ב, התחילה כשהתכוון להיבחר לנשיא ארצות-הברית ונכשל. זהו סיפורו המדמם של איש שהיה לו הכול – ונשאר בלא כלום.

הסרט שיצא להקרנה ב-1941, היה סרטו הראשון ויצירתו החשובה של גאון הקולנוע אורסון וולס. הסרט נחשב עד היום לאחת היצירות הקולנועיות המוערכות ביותר במאה העשרים. אורסון וולס הצעיר, היה בן עשרים וחמש כשיצר וביים את סרטו והוא עצמו, צעיר כשהיה, הפליא לעצב את התפקיד הראשי של האזרח קיין עד לרגעים סוגרי-חייו כזקן מובס ובודד.

בניגוד לקיין צעירותו של וולס לא ביישה את זקנתו בה נחשף בסרטו האחרון "מגע של רשע" (1958), כאותו גאון שלא נס ליחו. ב"האזרח קיין", באמצעות צילום מדהים בגווניו האפורים, שכן הסרט צולם בשחור-לבן, יצר וולס בכישרונו הנדיר את אווירת הנכאים של הזקן הבודד שנותר בארמונו עם זיכרונותיו בלבד. המעברים העדינים והדקים של הגוונים האפרוריים והקודרים עד לכהות כמעט שחורה, מלווים את הצופים לאורך מסלול דעיכתו הסופית של ענק הכלוא מרצונו בארמונו שבראש האולימפוס עד מותו. המחשבה האחרונה שלו מתבטאת במלה אחת שהוא ממלמל, "רוזבאד" (ניצת ורד), השם בו כינה את מגלשת השלג שהיתה לו בילדותו הרחוקה והצנועה אותה אהב.

אהוד ברק גם הוא בילדותו חולם על מעשים גדולים, אך הוא נחשף בבגרותו כאיש קצר-רוח המשוכנע שלנהל את העולם פירוש הדבר ללוש אותו כמשחק ילדים בחומר, ממש כאן ועכשיו. כמובן שייצאו לא מעטים שיטענו כי הוא הרבה יותר מורכב וגם "המצב". ייתכן. אולם נמצאים משוכנעים כי שובו של ברק לזירה הפוליטית, מיותר, ומוטב שימשיך להיות מנותק מהעם אותו לא פיענח לא כראש ממשלה ולא כשר ביטחון. רבים שהוטעו על-ידו גם לא ישכחו את בוגדנותו במפלגתו, אותה שבר לשניים מבלי לעפעף.

קיין-הרסט נותר לבסוף בטירתו המפורסמת מוקף ביצירות אמנות, ביניהן פסלים קלאסיים החושפים את החן המושלם הטבוע בגופות נשים רכות בגיל. השמועה מספרת כי גם ברק כמותו מוצא לעצמו רוגע בהתבוננות באלבום יקר-ערך שנמצא ברשותו ובו תמונות אומנותיות של נשים מתערטלות, ביניהן נמצאת גם אישה רמת-מעלה שברק מתפעל ממנה במיוחד.

אכן, ההסתופפות במרומים מתחת לקורת-גג של פנטהאוז נדיר מדגישה את המהפכה שהתחוללה בתפישת עולמו של הנער בן הקיבוץ שהפך לאוליגרך מתוצרת כחול-לבן החי בריחוק מאתנו. הביוגרפיה הזאת, "ברק – מלחמות חיי", היא מראה המשקפת את פני הדור. מדובר בדור יתום ממנהיג. אורסון וולס יכול היה ליצור סרט נדיר מהספר הזה על הדור ומנהיגיו הכושלים.

*  "ברק – מלחמות חיי", 400 ע', הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2015.

* * *

אילן בושם

9 שירים ל"חדשות בן עזר"

משורר

"מְזַמֵּר" עַל הָעוֹלָם.

דום לב

לזכר מ' ק'

אָדָם לְתֻמּוֹ יוֹשֵׁב

עַל כִּסֵּא שֶׁהוּא רָגִיל אֵלָיו,

עַל כִּסֵּא שֶׁיָּשַׁב עָלָיו

פְּעָמִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ

וְשָׁתָה לוֹ וִיסְקִי אוֹ כּוֹס תֵּה

אוֹ מִיץ תַּפּוּזִים לַהֲנָאָתוֹ –

מַה כְּבָר חוּץ מִטּוֹב

יָכֹל לִקְרוֹת

עַל כִּסֵּא מֻכָּר וָטוֹב

(שֶׁיָּשַׁב עָלָיו פְּעָמִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ

וְשָׁתָה לוֹ זֶה אוֹ זֶה אוֹ זֶה לַהֲנָאָתוֹ),

שֶׁעָשָׂה לוֹ טוֹב, רַק טוֹב?

אָדָם יוֹשֵׁב וְלֹא חוֹשֵׁב

שֶׁיּוֹתֵר עָלָיו הוּא לֹא יֵשֵׁב.

*

כְּשֶׁהָיָה צָעִיר חִיֵּךְ

אֵלָיו הָרְאִי כְּיָדִיד.

צְדִיָּה (זָדוֹן)

מִתַּת נְשִׁיקָה

כן לקן

אַרְגָּז וָעוֹד אַרְגָּז

הֵם סוֹחֲבִים

כִּסֵּא וְעוֹד כִּסֵּא,

סִירִים וּמַחֲבַתּוֹת

לְמָרָק וַחֲבִיתוֹת

סְדִינִים וְגַם מִזְרָן

לִשְׁנַת יְשָׁרִים

וּלְמִמּוּשׁ אַהֲבָתָם –

כְּמוֹ צִפּוֹרִים בַּהֲנִיחָם

זְרָדִים לַקֵּן.

*

זְבוּבוֹן מָלֵא שִׂמְחַת חַיִּים

הִטְרִידָנִי עוֹד וְעוֹד

(מִי אֲנִי בִּשְׁבִילוֹ וּמַה הוּא לִי?)

הִתְלַבַּטְתִּי מְאֹד מְאֹד

אַךְ לֹא מְלָאַנִי לִבִּי

לְהַכּוֹתוֹ...

*

חֲתוּלִי

מְיַלֵּל וּמְיַלֵּל.

אֲנִי שָׂם לוֹ אֹכֶל –

לֹא אוֹכֵל,

שׁוּב מְיַלֵּל וּמְיַלֵּל.

אֲנִי מוֹסִיף לוֹ אֹכֶל –

לֹא אוֹכֵל,

חוֹזֵר וּמְיַלֵּל!

אֲנִי מְגַוֵּן לוֹ אֶת הָאֹכֶל –

לֹא רוֹצֶה!

אֲנִי שָׂם עָלָיו יָד

וְהוּא מִתְרַצֶּה

*

הוּא הִגִּיעַ אֶל הַמְּנוּחָה

וְאֶל הַנַּחֲלָה:

אֶל כִּסְּאוֹ הַקָּבוּעַ

בְּבֵית הַקָּפֶה הַקָּבוּעַ

שֶׁלּוֹ

באוטובוס, היא (יורדת)

יוֹשְׁבִים יַחַד עַל סַפְסָל

אֲנִי (חָדוּר תִּקְווֹת)

מִסְתַּכֵּל אַחֲרֶיהָ

מְתֻסְכָּל.

* * *

מנחם רהט

עַם הנצח לא מפחד מעַם הרצח

מיתקפת הסכינים החלה עם כבילת ידיהם של חיילי צה"ל

השבוע – 850 שנה לעליית הרמב"ם להר הבית

צרות אחרונות משכחות צרות ראשונות. רבים נוטים להניח בטעות, שמיתקפת הטרור הנוכחית החלה ברציחתו של אלכסנדר לבלוביץ' הי"ד, בליל ראש השנה, כשרכבו הותקף באבנים אשר הובילו למותו סמוך לשכונת ארנונה בירושלים. בחודש שחלף מאז הרצח ב-14 בספטמבר, התרחשו כ-2,800 מיתקפות טרור, בהן נהרגו עוד שבעה ישראלים, ונפצעו כ-150 ישראלים חפים מפשע. הפלשתינים דיווחו על כשלושים הרוגים וכ-700 פצועים. האירועים עצמם הפכו את כל הארץ לחזית, מול הסכינאות האיסלמיסטית הרצחנית.

ואולם, מיתקפת הטרור האחרונה, החלה מוקדם הרבה יותר. כבר באוגוסט 2015, למשל, אירעו חמישה פיגועי דקירה, 4 פיגועי ירי, 22 פיגועי מטען חבלה, 136 פיגועי בקבוקי תבערה (50 מהם בירושלים) ומאות פיגועי יידוי אבנים. כמו כן אירעו עשרות אירועים 'קלים' שלא נרשמו ולא דווחו: גידוף וחירוף חיילי צה"ל ושטרי מג"ב תוך עימות מילולי מזלזל מולם מטווח אפס, יריקות בפרצופי החיילים והמג"ב'ניקים ודחיפתם פיסית, תוך כדי השפלתם. כל אירועי אוגוסט עברו בלא תגובה, או שנענו ביד רכה, בשל תחושת החיילים והשוטרים שהמדינה כובלת את ידיהם.

ההתנהלות הרופסת הזו, שפורשה ע"י האוייב כמתן הסכמה שבשתיקה מצידה של ישראל לטרור ולאלימות, כל עוד יישמר על אש קטנה, רשומה על שמם של שניים מבכירי המדינה והליכוד, ראש הממשלה נתניהו ושר הבטחון יעלון. אמנם, בפועל חתום על מדיניות הריפיון הנפסדת הזו, מי שמשמש זרועם הארוכה בשטח, אלוף פיקוד המרכז רוני נומה. אבל נתניהו-את-יעלון בונים, ובצדק, על הזיכרון הקצר של הציבור, רוחצים בנקיון כפיהם, וטוענים בהתחסדות כי מעולם לא כבלו את ידי החיילים. אז הנה תזכורת להנחיות הסהרוריות שפירסם אלוף נומה רק לפני חודשיים, ב-11 באוגוסט 2015:

אסור לירות במחבלים רחוקים, במיידי בקבוקי תבערה ובמיידי אבנים. אסור לירות בכינון ישיר במיידי בקבוקים ואבנים, אלא רק באוויר. אסור לירות ישיר במבצעי פיגועי דקירה, אלא רק באוויר, מה שהבטיח שמבצעי הדקירות הרצחניות יכלו להימלט ללא פגע. מותר לירות במחבלים חמושים רק כשהם נמצאים בתוך זירת הפיגוע, אך אם הספיקו להתרחק מזירת הפיגוע, אסור לירות בהם, אלא באוויר. אסור בשום פנים לפתוח באש, אלא אם ברור למעלה מכל ספק כי קיימת סכנה ממשית לחיי החיילים ואנשי כוחות הביטחון.

כשדלפו ההנחיות השערורייתיות האלה לתיקשורת, אישר דובר צה"ל את העובדות וטען כי מדובר ב"הוראת שעה המחדדת את אופן ההתמודדות של הכוחות, מול איומים שאינם מהווים סכנת חיים ממשית ומידית."

כלומר, מותר לך, האוייב, להתהלך עם בקבוקי תבערה, להצטייד באבנים, לחרף ולגדף, לירוק בפרצוף ולזלזל, מבלי שיקרה לך דבר. ממש כך. נתניהו ויעלון העניקו לך חסינות.

החסינות הזו נמשכה גם בעיצומה של המיתקפה הנוכחית. כבר שכחנו שרק ביום ה' שעבר, 8.10, החליט הדרג המדיני, קרי: נתניהו-יעלון, לדחות הצעה שהונחה בפניו, להטיל סגר על השטחים, אז מה הפלא שהאוייב ראה בשחיחות קומה זו פחדנות וכניעה לאלימות, ויצא ממנה ל'התנגדות עממית'? ביזיון.

לא ניכנס לוויכוח ההלכתי בדבר האיסור, או לחילופין החובה הדתית מדין כיבוש, להיכנס לתחומים המותרים בהר הבית, לאחר טבילה והיטהרות. אך על שני צדדי המחלוקת, לזכור שהרמב"ם, הפוסק הגדול, אכן עלה פיסית להר הבית – וביום ב' הקרוב, ו' במרחשוון, ימלאו בדיוק 850 שנה לעלייתו.

וכך מעיד הנשר הגדול באיגרתו: "... יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה. ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, שישה ימים לירח מרחשוון, שנת שישה ועשרים ליצירה [ד' אלפים תתקכ"ו]. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה... ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשוון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה'... וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה, מהרה אמן." 

אין ספק שאילו הגיע הרמב"ם כיום להר הבית, לא היו השוטרים משרתי הוואקף מאפשרים לו להתפלל מול פני הקודש. כך זה נמשך כבר 48 וחצי שנים. והכל דווקא – לא יאומן! – בעטיו של נסיך ליכודי, שיעץ בקלות דעת פושעת, לוותר על נוכחות יהודית בהר בית ה', והפקירוֹ לשועלי האוייב. 

היה זה כזכור שר הבטחון דאז משה דיין, שהורה למסור את מפתחות הר הבית לוואקף. הוא פקד על הרב הראשי לצה"ל אלוף הרב שלמה גורן זצ"ל, להסיר כל סממן יהודי מהר הבית, לאחר שאלה כבר נקבעו בשטח, כולל הנפת דגל ישראל בראש כיפת הזהב. דיין, שחולל בכך סוג של בכיה לדורות, נימק בציניות את החלטתו הבלתי נסלחת: "מי צריך את כל הדתיקאן הזה?"

מאחורי החלטתו המרושעת, האנטי לאומית, עמד למרבה הפלא רוויזיוניסט ותיק, נסיך ליכודי. על פי דן מרגלית, היה זה מאיר שמגר, לשעבר חבר האצ"ל שנאסר ע"י הבריטים והוגלה לקניה, והפך לפרקליט הצבאי הראשי, וב-1967 היה היועהמ"ש. הרוויזיוניסט הגאה הזה לחש עצת אחיתופל נואלת זו באזני דיין – אף שאין ספק, שבימים ההם, תחת הרושם המשתק של הניצחון הישראלי המדהים, ניתן היה לבצע שינויים מרחיקי לכת בהר הבית, כפי שאכן בוצעו במערת המכפלה, ללא כל ציוץ ערבי. הנסיך המפא"י'ניק דיין, והנסיך הליכודי שמגר, לא הכירו בגודל שעת הרצון שהיתה אז.

לידיעת הליכודניקים המתאוננים שהממשלה שוללת מהם את זכותם הטבעית, לעלות ו/או להתפלל על הר הבית. נתניהו רק הולך בדרכו של שמגר.

ולמרות התבוסנות הימנית המתמשכת, אין ספק כי עַם הנצח ינצח את עַם הרצח, גם במחיר נכבה נוספת לרוצחים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

46.

הַחֲגִיגָה עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,

הָיִינוּ חֲבוּרָה אַחַת מִן הַמָּעוֹן

שֶׁל נַעֲמָ"ת –

בַּהַפְסָקוֹת דַּוְקָא הָיָה בְּסֵדֶר

בַּשִׁעוּרִים הָיָה עַלִּיז

וְגַם עַלִּיז פָּחוֹת –

וּלְסִכּוּם: לִלְמֹד הָיָה אֶפְשָׁר

מֵהִסְתַּכְּלוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה –

אֲבָל כְּדֵי לְהִתְאַהֵב

צָרִיך כִּתָּה, לִפְגֹּש

בָּנוֹת –

וְזֶה הַכֵּיף, הַחֲגִיגָה

עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,

הָלֹךְ הָלְכוּ שְׁנוֹתֵינוּ

הַיָּפוֹת –

47.

אֶל עֲתִידִי אֲנִי צוֹפָה בַּעֲדֶשֶׁת-מַגָּע

כְּקַבַּרְנִיט הַמְחַפֵּשׂ בְּמִשְׁקַפְתּוֹ יַבֶּשֶׁת –

זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְרַחְרַחַת כָּל הַזְּמַן

אֲנִי פָּשׁוּט קַסּוֹקֵרִית –

וּמָה אֲנִי מְבַקֶשֶׁת מִן הַחַיִּים?

גֶבֶר, שֶׁגַּם מִקָּרוֹב

אוּכַל לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ

תָּמִיד –

48.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּך שֶׁמַּה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב יִשָּׁאֵר

אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה אֲנִי –

אָז אֲנִי רוֹצֶה לַגֶשֶׁת אֶל נִימָה וְלוֹמַר לָהּ:

"אַתְּ עוֹד תִּתְחָרְטִי עַל כָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ וְגֵרַשְׁתְּ אוֹתִי

כַּאֲשֶׁר נָגַעְתִּי בִּשְׂפָתַי בַּשָּׁד הָעֵירֹם וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ

אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל, עַל הַסַּפָּה –

כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יִזָּכֵר מֵעַתָּה לָנֶצַח

וְהֶחָזֶה שֶׁלָּךְ יִצְטַמֵּק וְאֶל עָפָר יָשׁוּב – "

49.

כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ אוֹתִי –

לָקַחְתָּ אוֹתִי מִמֶּנִּי –

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה –

מְפַרְפֶּרֶת, נְבוֹכָה –

זוֹ הָיִיתִי אֲנִי

מִבֵּין הָרַגְלַיִם –

"מֵעַתָּה הַכֹּל יִהְיֶה אַחֶרֶת – "

אָמַרְתָּ לִי –

לֹא אֶצְלְךָ, אַתָּה לֹא

נִקְרַעְתָּ –

כַּמוֹנִי

מִמְּךָ –

50.

אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂית אוֹתִי גֶּבֶר

אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ

שֶׁאֲנִי בִּכְלָל

לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ –

אַל תִּבְכִּי

זֶה אֲנִי בּוֹכֶה –

אֲבָל אוּלַי יוֹתֵר טוֹב כָּךְ

מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא.

סוף

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

ירמי בן צבי

מועדון "העשור השמיני"

גיל שבעים הוא גיל של סתיו

גיל שבעים הוא גיל של סתיו.

אסיף יבולים, קציריו ובציריו,

משדות הלחם של ימיו ולילותיו.

ועכשיו הוא חוזר אל זיכרונותיו,

אל נָוֶהוּ, כהלך השב ממסעותיו.

מִדָרכֵּי נעורים, שְׁבִילֵי חלוֹמוֹתיו,

ממשַׂאֵי יגוֹנִים, מִנָחת שמחותיו,

אל הבית החם ויציבות קורותיו.

עוד צעיר ברוחו וכוחו במותניו,

עוד בוער בו הנר ואש בעצמותיו.

והכל עוד צפוי לו, הרשות בידיו,

לצעֵר, או לשוֹבֵב, לב כל ידידיו.

להיות עזוּב ויבש כוואדי אַכְזָב,

או מי פלג זכים בימים של שרב.

ישימון הציה, הַמִדְבָּר וחולותיו,

או שִׂמְחת הגבעות בהנץ הֶחצב.

להיות חומץ לימונים, זַג עינב,

או מיץ רימונים ועסיס גרעיניו.

מר כלענה המרעיל סביבותיו, 

או דבש פירות הקיץ והסתיו.

לילה חורש מזימות בלי כוכב

או בוקר שיר, צלול, ללא עב.

להיות ים רוֹגש מוּכֶּה מִשְׁבּריו,

או געגוע חוף אֶל לוֹבֶן חוֹלוֹתיו.

להיות צַלָּם עִיוור וְאֶלֶף תמוּנוֹתיו,

או צדיק היודע נֶפֶשׁ מצלמותיו.

סוגר חלונות ונועל את דלתיו,

או בית פתוח אל כל רוחותיו.

אכן, זה האדם ואלה קורותיו

שֶׁלְעָמָל יוּלד וקצובות שעותיו

אך אם חן וחסד יֵהָלְכוּ לפניו,  

כִּבְנֵי רֶשֶׁף יגבִּיהַ, יִפְרוֹשׂ כנפיו.

גיל שבעים הוא גיל של סתיו.

אסיף יבולים, קציריו ובציריו.

וזוהי רק ההתחלה, רק המיטב,

השאר עוד טרם סופר וטרם נכתב.

שא נא אִיחולים וּברכוֹת רְבָבָה.

המון שמחות ורק בריאות טובה!

ירמי

* * *

אלי מייזליש

מה אתה באמת חושב אלוני זמורה?

שהערבים הם חתולים?

מאמר זה מכוון לכל מי שמתייהר שיש לו 'חבר' ערבי ולאו דווקא מכוון לאלוני זמורה, שבגיליון 1084 נזכר עכשיו לפתע ברגשנות מהולה בנוסטלגיה כביכול על חיים ההרמוניים עם הערבים, ציטוט [בדילוגים]:

"אני פונה אליכם כחבר אל חבר... "

יש לך באמת חבר?

"בימים אלה אנו עוברים משבר אלים..."

משבר אלים או מתקפת רצח אכזרית וחד צדדית. מה זה 'אנו עוברים משבר? שוּ משבר?  

יעני פֶן איל משבר? בִּידִי אַשוּפוּ [רוצה לראותו]! ואיך בכלל אומרים בערבית כפרית "משבר"? יש בכפר מילה כזו?

ועוד: "עברנו יחד תהפוכות רבות..."

שוב יחד? מה הביחד הזה? מתי רצחנו יחד סופר ערבי ביפו בשם יוסוף ח. ברנר? או שרק הם וימח שמם נבלות.

אז דע, לא עברנו יחד עם הערבים שום משבר ושום תהפוכות, רק הם-הם שבאו בלילות ושרפו לנו כפרים שלמים עד היסוד, למשל באר-טוביה נשרפה כליל ב-29 ולכן ננטשה לשנתיים, עד שבאו אחרים ובנוה מחדש. כך הם שרפו לנו שדות ויערות, עקרו מטעים, גנבו עדרים, ורצחו מהמארב נוטרים ואזרחים בשדות ובדרכים ובבתים.

שמע היטב בעברית: הערבים אינם חתולים. הם הורגים עכשיו יהודים וככה כל הזמן. כל חייהם מדור אל דור ללא הפסק הם שוחטים יהודים בסכינים. והנה ככה פירסמו אתמול בפייסבוק שלהם: "לשחוט את היהודים." כמו בחברון. שחיטה. עם סכין קצבים. ואל תבלבל לי את המוח עם המילה האומללה 'עכשיו'. אמור לי בדיוק מתי לא שחטו יהודים? ואני אספר לך עכשיו מדוע משה דיין קצר והרס עד היסוד ב-D9  ביום האחרון של מלחמת ששת הימים: 3 כפרי פורעים ליד לטרון [יאלו, עמאס ונובא].

ובכן, כשדיין היה אלוף פיקוד ב-1949 אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק ברודוס, הגיחו באישון לילה כ-20 פורעים משלושת הכפרים הנ"ל ופרצו למחנה "ואדי סרר" [נחל שורק, שם יש מחסני תחמושת] שחטו בסכין מהמארב את הש"ג, חדרו למבנה השומרים ליד השער ובו 8 חיילים שישנו. שחטו את כולם, כרתו את אבריהם, את אוזניהם לקחו שלל ואפילו תקעו בפה של הרוג אחד אבר. והסתלקו, כשהם משאירים עקבות דם. ולכלבים לא היתה כלל בעייה לרחרח ולהגיע אל שלושת הכפרים.

אז נשבע דיין לנקום. כנאמר; 'כּוּל כַּאלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ'. וככה אחרי 19 שנה, נקם בהם: סילק את כולם עד האחרון שבהם ואז הביא גדוד הנדסה מילואים ו"יישר" את השטח, וכיום יש שם "פארק קנדה".

אז אנו זוכרים את תרפ"א ותרפ"ט וזוכרים את תרצ"ו וכך הלאה והלאה הפדאיון ועד היום הזה. אותו דבר. ואין בהם חבר אחד כולל ערביי ישראל כביכול, כי הם רק פוחדים מהכלא או כאלה שאינם פוחדים אבל מתאבדים. ונא עיין ערך הרוצח שלשום מצומת גן-שמואל שהגיע עם רכבו הפרטי מאום איל פאחם לרצוח יהודים ואכן גם הוא נהרג שם. אבל אימו אחיו ושכניו וכך אלפים באותו כפר: "לא לא לא. זו היתה תאונת דרכים... הוא ילד טוב... למה יעשה ככה?.."

אז ככה המענה הפשוט: מפני שהוא וכולכם רוצחים. ככה הייתם כל השנים. ולמה לפתע תשתנו? בחנות כלי הבית אצלכם כבר לא מוכרים סכיני מטבח? אין? כשלא תמכרו יותר סכינים תספרו לי.

וכדי לשכנע את הציבור שלנו שאכן יש לו תקוות מהם, הוא כותב להם ככה, ציטוט: "אני מבין שגם אתם, כמונו, נמצאים בדילמות רבות. אני מבקש מכם לא לפרק את השותפויות של חיים יחדיו יהודים וערבים, שנבנו בעמל רב במשך שנות קיומנו המשותפות.."

מה אנו רואים? שתי מילים נרדפות כל הזמן: 'חיים ביחד' או 'שותפויות'... תגיד זמורה מי חי עם מי? אפילו הכושים בארה"ב, אחרי 150 שנה של השחרור מעבדות, עדיין חיים כעבדים – בפועל. ואחרי 150 שנה כמה לבנים התחתנו עם כושיות ולהיפך. כמה? חוץ מכמה שחקנים בהוליווד, ועדיין בהוליווד, מראים את הכושי דפוק או מלצר או משרתת או מכסימום זמרת. והיה להם 'כוכב' אחד, ואז התברר שהוא דפק [אנס] 26 נשים לבנות. לא נקמה? לא? סתם זיון? שיספר לי.

ועד שיתרחש נס המשיח על החמור, עד אז אלוני זמורה, אין לך חברים ערבים. יותר טוב קח לך הביתה חתול.

הפאניקה בתקשורת

לא רק הטלוויזיה, גם העיתונים ממלאים עמודים שלמים עם תמונות של הסכינים. ללא בְּדַל שכל בגרוש, ללא רגש וחמלה, ללא ידע מה זאת 'עיתונות' חוץ מתווית על קדמת השמשה ברכב "עיתונות", הם ממלאים פיהם רמיה וככה גם אצבעות ידיהם על המקלדת. פוחזים והולכי רכיל. מביאים גדוד של "מומחים" לאולפן לחזק את הגיגיהם הנבובים.

ברוטינה של 24 שעות ויותר מביאים חזור וחזור את הריצה של שני ילדים עם סכינים בפיצוציה בירושלים. הרי חבריהם רואים, לא? ואם כל ילד ערבי יבין שאין זאת חוכמה גדולה, למה שהוא לא יעשה אותו דבר?

האמת? איני מבין איך לא נכנסים אזרחים לאולפן לומר להם זאת מול פרצופם? הם אינם מלאכים משמיים ולא שליחי הקב"ה. הם גם לא באו מהמאדים בלוויינים. הם לפעמים יותר טיפשים מהטיפש המצוי שמאושפז. ראינו אז ראינו. רוצים שידור חוזר? נא לתת כתובית על המסך ככה [שידור חוזר]. ככה עושים תמיד, אז מה קרה הפעם? נניח לבריטים ב-BBC או לצרפתים שמשקרים ללא בושה שקרים המביישים את משרתם. כי הם תמיד היו דרעקעס. אבל ישראלים? מס' 1 בעולם?      

הכי ילדותי מהם הוא שדר ותיק עם שעת שידור יומית שאין לו מנוס מלשאול את הנפגע במסדרון בית החולים שש פעמים אותה שאלה מזווית אחרת ככה:

שדר: אז הוא דקר אותך?

נדקר: כן.

שדר: אז הוא דקר אותך קשות?

נדקר: כן.

שדר: אז הסכין נשארה בגב עד בית חולים?

נדקר: כן.

שדר: ומי כבר ביקר אותך? ראש הממשלה כבר הגיע?

נדקר: לא.

שדר: ואפילו לא איזה שר או סגן שר או לפחות אישיות בכירה?

נדקר: אולי תפסיק לבלבל לי את המוח?

[מסך].

* * *

צבי גבאי

ה"נכבה" הדו-פרצופית

יהודי ערב לא זכו, כערבים הפלסטינים, לאירגונים המממומנים על-ידי ממשלות זרות שיספרו את הטרגדיה שלהם ויתמכו בתביעותיהם לפיצויים על הרכוש הרב שהותירו במדינות ערב.

בעוד המוני ישראלים חגגו את עצמאותה ה-67 של ישראל, שנקנתה בדם רב, יצאו מאות ערבים ישראלים, בראשות הנהגתם, להפגין נגד החגיגות ונגד ישראל. הם, ובראשם חברי כנסת ערביים מ"הרשימה המשותפת", הניפו את הסיסמה: "יום העצמאות שלכם (של היהודים) הוא יום הנכבה (האסון) שלנו."

הצטרפו למפגינים אירגונים לא-ממשלתיים, כגון: "זוכרות", "בלדנא" ו"עדאלה" – הממומנים על-ידי ממשלות  זרות,  שאימצו את הנרטיב הפלסטיני, הכולל את "זכות השיבה" – דהיינו, חיסול מדינת ישראל. מדהים היה לשמוע את המפגינים  זועקים "נכבה" – אסון. אסון אמנם היה ב-1948 לערבים, אך גם יהודים רבים שילמו בחייהם ואיבדו את רכושם. שני הצדדים נלחמו זה בזה ושילמו מחיר כבד באבדות, עד שהגיעו  להכרעה. אך מי הביא את האסון הזה לעולם?י

עם חלוף הזמן צריך לחזור ולהזכיר, שהאשמים הבלעדיים ב"נכבה הפלסטינית" הם קודמיהם של מנהיגי המגזר הערבי הנוכחיים. הם שדחו ב-1947 את הצעת האו"ם לחלוקתה של ארץ-ישראל, שהיתה תחת שלטון מנדטורי בריטי, לשתי מדינות – יהודית וערבית. זאת, בניגוד למנהיגי הישוב היהודי בארץ, שהיו נכונים להתפשר ולקבל את הצעת החלוקה.

ולא רק שהמנהיגים הערביים דחו את הצעת החלוקה, הם גם הוליכו שולל את בני עמם במלחמה עקובה מדם נגד היישוב היהודי, תוך הבטחה להם שיקבלו את כל פלסטין אחרי ה"ניצחון". הם רתמו למרכבת מלחמתם את מדינות ערב, גרמו לתבערה בכל המזרח-התיכון, ובסופו של דבר הביאו לפליטותם של המוני פלסטינים במדינות ערב, פליטות הנמשכת עד היום.

"תנו לחרב לדבר"

היה צפוי שמנהיגי המגזר הערבי, החיים בביטחון ובחירות מלאה בישראל, יכירו בשגיאות קודמיהם, ובראשם חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים וראש התנועה הלאומית הפלסטינית, שגרמו לפרעות תרפ"ט ול"מרד הערבי הגדול" ב-1936. המנהיגים האלה הם שגרמו ל"נכבה" של 1948, להפיכת  כ-600 אלף ערבים שחיו בארץ-ישראל – לפליטים.

אותם מנהיגים גרמו גם לטרגדיה אנושית רבת ממדים ליהודים, שבמשך אלפי שנים חיו באזורים שנהפכו למדינות ערב. אותם מנהיגים ערביים דירבנו את ממשלות ערב, באמצעות הליגה הערבית, לנהל מסע של שנאה, שיסוי, נישול רכוש, וגירוש אזרחיהן היהודים, שמרביתם הגיעו לישראל כפליטים. עיתוני התקופה מעידים על היקף השטנה שהופנתה כלפי היהודים, עוד לפני הקמת מדינת ישראל. פרשן הרדיו המוכר אליהו נאוי, לימים ראש עיריית באר-שבע, זכר את השיר ששודר בתחנות הרדיו הערביות בעקבות ההחלטה על "חלוקת פלסטין" בכ"ט בנובמבר 1947:

"חלו א-סייף יגול..." ("תנו לחרב לדבר כדי לדלל את בני הדודים – היהודים.")

המופתי, שמונה על-ידי היטלר לראש מחלקת התעמולה בערבית, הקים בחשאי בעיראק את "מפלגת האומה הערבית", שמטרתה לגרש את הבריטים ואת היהודים מארצות ערב. הוא הסית ופעל לפגיעות ביהודים.

ד"ר אדי כהן מאוניברסיטת בר-אילן מצטט את אחד הנאומים שלו, ב-19 במארס 1943, שבו קרא  לערבים ולמוסלמים לפעול להוצאת כל היהודים מארצותיהם, "כפי שעשה שליח אללה... לפני 13 מאות שנה" ("ישראל היום" ,14.5.2015).

ההסתה האנטישמית בעידודו של השגריר הגרמני בבגדאד, ד"ר פריץ גרובה, ליבתה את היצרים וגרמה לפגיעות בנפש, ברכוש ובבתי כנסת במרבית מדינות ערב. בעיראק התרחשו פרעות תש"א, פרעות  ה"פ'רהוד" האכזריות, בחג השבועות (1-2 ביוני 1941). המון מוסת  (אזרחים וחיילים) רצח בבגדאד ומחוצה לה למעלה מ-150 נפש. בלוב היו פרעות 2 בנובמבר 1945 (יום ציון הצהרת בלפור), שבהן נרצחו 133 ונפצעו 400 גברים נשים וטף. באותו יום נשרפו במצרים בתי-כנסת, ועשרות יהודים נהרגו. בתימן – עדן, התחוללו פרעות בנובמבר 1947 בהן נרצחו כ-100 יהודים. מלחמת העצמאות הובילה לפגיעות קשות ביהודים. ביוני 1948 נרצחו באוג'דה וג'ראדה שבמרוקו עשרות יהודים ורכושם נבזז. יהודים רבים ברחו ממרוקו לאלג'יריה (ששתיהן היו בשליטה צרפתית). לאחר קום מדינת ישראל  הפגיעות הקשות ביהודים נמשכו בכל מדינות ערב. במצרים גורשו יהודים מבתיהם באישון לילה.

הנציגים הערביים באו"ם, הייכל פאשה המצרי, פאדל אל ג'מאלי העיראקי וג'מאל אל חוסייני, ראש משלחת ערביי פלסטין, ואחרים, הזהירו כי חלוקת פלסטין תוביל להתקפות על הקהילות היהודיות במדינות ערב – עד כדי סכנה לחייהם. וכך אכן היה. מ-900 אלף יהודים שחיו במדינות ערב ב-1948, נותרו כיום כ-4,000 בלבד. בספרו "נוכחות כה ארוכה" מציין החוקר הצרפתי נתן ויינשטוק כי מדיניות האפלייה כלפי בני החסות היהודים לבשה צורות שונות והיתה נתונה לגחמות השליטים הערביים.

העובדה שהיהודים באו ארצה ממניעים ציוניים אינה צריכה לגרוע ממעמד הפליטות שלהם. כבר ב-1957 הכיר הנציב העליון לפליטים של האו"ם ביהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב, כפליטים, בהתאם לאמנת האו"ם.

אולם העצרת הכללית של האו"ם התעלמה מכך. היא קיבלה עשרות החלטות התומכות בתביעות הפלסטינים, ואף הקימה סוכנות סעד מיוחדת (אונרוו"א) עם תקציבי עתק בעבורם, אבל לא קיבלה שם החלטה הנוגעת ליהודים יוצאי ערב. גישה חד צדדית זו לא הביאה לפיוס, אלא אף גרמה להחרפת הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל לא עשתה מאמץ ראוי להתנער מהאשמתה ביצירת בעיית הפליטים הפלסטינים, אף-על-פי שהחלטת האו"ם מס' 194, מ-1948, לא הטילה עליה את האחריות לבעייה.

למרות שהפליטוּת היהודית ממדינות ערב הייתה טרגדיה קשה,  היא נשארה כמעט אך ורק בזיכרונן של משפחות הפליטים, הושכחה מהשיח הציבורי  והיא נעדרת מספרי ההיסטוריה. יהודי ערב לא זכו, כערבים הפלסטינים, לאירגונים הממומנים על-ידי ממשלות זרות, שיספרו את הטרגדיה שלהם ויתמכו בתביעותיהם לפיצויים על הרכוש הרב שהותירו אחריהם במדינות ערב.

הגיעה העת שישראל תעלה על נס את מורשתם של הפליטים שלנו, אשר הם וצאצאיהם מהווים כמחצית מאזרחי המדינה, כדי שנקבל הכרה בינלאומית בטרגדיה האנושית העצומה שהערבים הפלסטינים, בסיוע אקטיבי של מדינות ערב, גרמו לה.

בעיית פלסטין – רק תירוץ

מדינה המתעלמת מההיסטוריה של כמחצית מבניה תמשיך לשאת בעול ה"נכבה" של הפלסטינים על צווארה. היא גם תמשיך לסבול מיחס עויין מצד מדינות העולם, הרואות בה אחראית לסבל המתמשך של הפליטים הפלסטינים.

הנהגת המגזר הערבי, ובראשם 13 חברי הכנסת, המקבלים את שכרם מהמדינה, ממשיכה להתעלם מהאמת ההיסטורית במזרח-התיכון. הנהגה זו יוצאת נגד מדינת ישראל שבה חיים אזרחיה הערביים כשווי זכויות, במטרה להצית תבערה חדשה.

במדינת ישראל  אין מכריחים איש להשתתף בחגיגות העצמאות. הרוב במדינה יכבד את רגשות המיעוט הערבי, בתנאי שהמיעוט יכבד את רגשות הרוב היהודי. טוב יעשו מנהיגי המגזר הערבי, אם יביטו על המתרחש במדינות ערב השכנות, שדם אחיהם ניגר ברחובותיהן. במדינות ערב התחוללה התפכחות, והעמים מאסו במנהיגים הדיקטטוריים שהשקיעו את כל מרצם וממון עמיהם לשימור כיסאם, לדיכוי חירות עמיהם, ולניהול מלחמות דון-קישוטיות נגד ישראל, כביכול כחלק ממחוייבותם לפתרון "בעיית פלסטין".

המשורר הסורי ניזאר קבאני התרעם בשירו "השחקנים" על השליטים המנצלים את "פלסטין"  כתירוץ לשליטה ללא מצרים בעמיהם, וכך  כתב:

פלסטין היתה לכם לתרנגולת

שביציה היקרות אתם אוכלים

פלסטין היתה לכם ל"חולצת עות'מאן" (חולצה דמיונית)

שבה סחרתם.

קריאת התיגר של המשורר קבאני אז, תקפה גם היום. כיום הנושא הפלסטיני אינו עומד בראש מעייני עמי ערב. ההתנייה בין העיסוק בסיכסוך הערבי-ישראלי לבין הטיפול במצבם העגום של העמים הערביים אינה מקובלת עוד.

הפרשן הסעודי עבד אל לטיף אל מולחם קבע במאמרו ב"ערבּ ניוז" מיום 16.4.2015 כי איראן ולא ישראל היא המאיימת על סעודיה, ואילו הסופר הלובי ד"ר איברהים אל פקיה קבע ב"אל ערב" (10.4.2015), כי המלחמה היום היא נגד פושעי דאע"ש, שהם פרי שלטונו של הנשיא הסורי בשאר אל אסד ושלטונם של משטרים נעדרי ראיית אנוש.

המנהיגים הפלסטינים התייחסו לבעייתם כ"בעיה הצודקת" היחידה בעולם, ועשו הכול להעמדתה במרכז תשומת הלב הערבית והבינלאומית. אך גם גישה זו לא הביאה את התוצאות המיוחלות.

לאחר שנים של סיכסוך עקוב מדם, הגיע העת שיעשו חשבון-נפש נוקב, יכירו בעובדות ההיסטוריות ובתוצאותיהן, ישלימו עימן וינסו לפתור את הטעון פתרון בדרך של משא-ומתן, שכן החרב לא פתרה שום בעיה אנושית, לא במישור הלאומי ולא במישור הבינלאומי.

פורסם לראשונה ב"האומה" 199, אוגוסט 2015

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 30

ערב אחד חזר רמי מן הביקור היומי אצל איה בבית-החולים. הוא הרגיש צורך של קירבה לאישה. אישה בריאה. מחלתה של איה הפחידה אותו, גם מנעה ממנו מזה תקופת-זמן את הפורקן המועט, המזערי, שהיה נמשך בחיי-נישואיהם. לעיתים היה נצמד בלילה אל אחוריה השופעים ובא על פורקנו בשנתה. ולא היה יודע אם היא ישנה או רק מעמידה-פנים, יותר נכון – אחוריים, כי בחצי-שינה זו היתה מרשה לו הכול.

הוא קרא באחד העיתונים כי בעילת האישה נחשבה בשעתה בעדה התימנית, בהתאם למסורתה הקודמת, לתחום החלטתו הבלעדית של הבעל. ומכיוון שהנשים היו מתעייפות לא פעם מתשוקותיו הבלתי-נירווֹת של אבי-המשפחה, קרה לא פעם במשפחות שבהן נשא האב בתימן שתי נשים – שילדיה של האישה המבוגרת החזיקו את האישה הצעירה ואף פשקו בכוח את רגליה, כדי שהאב יוכל לבעול אותה, למרותה תנגדותה – ובלבד שיניח לאימם, העייפה מתביעותיו. ובפושקו את לחיי-אחוריה של איה ניסה לא-פעם לדמות לעצמו שזוהי אישה צעירה, חדשה, מישהי מאלה שהיה פוגש מדי בוקר בבריכה מסתובבות בביקיני ובטנגה.

משעה שהתגלתה באיה מחלתה, היה נזכר ביחסיו עימה בחלחלה. אף אחת מכל הנשים שעימן שכב עד כה טרם מתה, טרם חלתה במחלה כשֶלה.

זה כמה שבועות שלא ראה את השחיינית. השחייה הקבועה בשעות-הבוקר המוקדמות בבריכת-גורדון, אם רק לא היה זה יום גשום וקר במיוחד – היתה המותרות היחידים שהירשה לעצמו, ובייחוד אחרי שהאינפלאציה קטעה את התוכנית לעבור לגור ברמת-השרון, ובאה מחלתה של איה וטרפה את הקלפים הנותרים, כל שאר התוכניות. רמי נאחז בשגרת הבריכה כיהודי המאמין בתפילותיו, כאילו יש בפעילויות החיוביות הללו כדי לחסן אותו בגוף ובנפש מפני כל אותן מתנות מרות ואכזבות שגורל-חייו מזמן לו – "לזבֵּל תמיד את הדשא בשביל שאחרים ישכבו עליו, כי לכל כלב יש יום אבל לא למי שכתם לבן על מצחו ולכן השיירה נובחת עליו ולא נותנת לו לנסוע," כמו שאומרים.

השחיינית נשמעה מסוייגת בטלפון. לבסוף הסכימה לקבלו בדירתה, למרות השעה המאוחרת. אולי היה משהו בקולו שעורר רחמים עליו, אף כי לא סיפר לה דבר על מצבה של איה, וזאת כדי שלא ייראה בעיניה נבל אם יבקש לשכב איתה בערב זה.

מאחר שאחת משתי הסבתות נהגה לסירוגין לישון דרך-קבע בביתו, טילפן רמי אל השחיינית (בשם זה היה משביע ומעלה את חמודותיה מאוצר זיכרונותיו האירוטיים, אך שמה היה אביבה) מתא-טלפון ציבורי, בדרכו חזרה מבית-החולים. השחיינית פתחה את הדלת בחיוך מתנצל, אספלנית [פלסטר] דבוקה למצחה, וידה הימנית רפוייה-מעט כאילו היתה נתונה עד לפני רגע במיתלה. עקבות שריטות יבשות היו על גב ידה. רמי הרגיש מיד שהיא היתלה בו. שהניחה לו לבוא אליה רק משום שידעה היטב שאינה בכושר הלילה וממילא לא יקרה שום דבר ורק להרגיז אותו תוכל.

"מה קרה לך?" – שאל.

"אתם הגברים, שתישרפו כולכם," ענתה בצחוק מר. "אין לך איזה חבר נורמאלי להכיר לי, מהעבודה?"

"אצלי כולם כוורנים."

"באמת מתאים לי מאוד מישהו מ'חברא-קדישא' מפני ששלשום כמעט ונהרגתי."

"היתה לך תאונה?"

"תאונה! היכו אותי. איך זה נראה לך לקבל סטירת-לחי מבחור שבא לבקר אותך בערב?"

"בחייך!"

"בחייך! בחייך! אל תהיה אידיוט," כפתה עליו סיפור ממושך, כיצד טילפן אליה בחור שהכירה במסיבה, די מגעיל, אשכנזי כזה מבית טוב, אבל... היה לה ערב די עצוב. עם הסיכומים האינסופיים של איזו עבודת-גמר שהיא מושכת כבר שנים רבות. והיה ברור לה שלמיטה אינה רוצה להיכנס איתו אבל כשהציע ללכת לסרט, הסכימה. התפתתה לצאת להתאוורר קצת.

אבל הבחור הופיע חמש דקות בדיוק אחרי תשע וחצי, שעה שברור כי ללכת לסרט כבר מאוחר, והיא, טיפשה שכמותה, לבושה ומאופרת ועצבנית, דבר  ראשון אמרה לו:

"קרה משהו?"

"לא, מה יש?" הוא אומר.

"אז אני מבינה שאת הסרט כבר הפסדנו."

"הפסדנו. לא נורא." לא איכפת לו. "יש עוד דרכים לבלות."

והכול עדיין במסדרון, כמעט בפתח.

"תשמע," היא אומרת לו, "לצאת החוצה לשבת בבית-קפה לא מתחשק לי עכשיו, ולשבת בבית אני רגילה לבד."

"אז מה?" הוא אומר לה בשחצנות כאילו זה אינו נוגע לו.

"אז תסיק את המסקנות."

"ו..."

"ותיקח את עצמך מפה ותשחרר אותי מנוכחותך – "

"את משוגעת – "

"אז אני משוגעת – "

וטראחח... הוא סוטר לה בכל כוחו. "אם תעשי לי עוד פעם דבר כזה אני אהרוג אותך!"

והיא, טיפשה שכמותה, במקום לקשקש לו משהו והעיקר להיפטר ממנו ושיצא כבר החוצה, תוקעת לו – "לא תהיה פעם אחרת!"

ואז הפסיכופאט הזה, שבא מבית טוב, שני ההורים שלו רופאים, דוחף אותה בתנופה אחת מהמסדרון אל אמצע המיטבח והיא נופלת והקודקוד שלה נדפק בדלת הזכוכית של תנור-האפייה ושובר אותה, "תאר לעצמך!" – ובמזל היא יוצאת ללא חתך עמוק בפניה.

"כמעט רציתי לצלצל אליך, רמי." היא ממשיכה ומספרת לו שהלכה להתלונן במשטרה. נכון, אולי עשתה טעות שהניחה לפסיכופאט להדביק לה נשיקה במסיבה ולרקוד איתה צמוד. מגעיל אחד. מה הוא חשב לעצמו?

בתחנת-המשטרה הסביר לה השוטר עובדות-חיים אחדות. "את בחורה יפה וגרה לבדך והוא בטח לא התכוון ללכת לסרט איתך. רצה משהו אחר. תשמרי על עצמך, גברת אביבה, תשמרי. אם עוד פעם יאיים עלייך בטלפון או ינסה לתקוף אותך – מיד תודיעי לנו, וגם כדאי שתלכי לקופת-חולים כדי להוצאי תעודת-רופא על הנזק שנגרם לראש שלך."

והיא ממשיכה באותו קול שבו סיפרה את דברי השוטר: "כן ככה זה אתם כולכם הגברים, רואים את זה בעיניים שלהם, רק לזיין אתם רוצים, לא איכפת לכם יפה-מכוערת, העיקר שיהיה איזה סידור נוח לבוא אלייך פעם בשבוע ולהשתחרר אצלך מהעודפים. אני רואה שאתה לא כל כך מקשיב, רמי, מה קרה לך?"

רמי הרים אליה עיניים, מבטו מפוזר, כצונח מעולם אחר, ואמר:

"איה הולכת למות."

נדמה היה שדפי השרטוט הארכיאולוגיים שלה הזדקרו פתאום כאוזניים שקופות לשמע הדממה שנפלה בחדר, וכאילו כיבו מכונה רועשת. אביבה אמרה בקול צרוד ורך, "רמי – " אך רמי כבר קם ללכת. איזו בחילה נוראה וקור בעצמות מילאו אותו. היה נדמה לו שהוא עצמו מסוגל להפליק לה סטירת-לחי ולזרוק אותה אל התנור.

"אני מוכרח ללכת – "

"לא. לא. תישאר. ספֵּר." הפצירה בו דאגנית ואימהית. בשורת-המוות ריככה אותה. "איפה היא?"

"בבית-חולים. אני בא משם."

"אולי אתה צריך עזרה? עם הילדים? שמע, מה אני מבלבלת לך את המוח עם הכמה מאות לירות העלובות תביעה אזרחית על תיקון הדלת של התנור שהגשתי נגד הפסיכופאט הזה בבית-המשפט לתביעות-קטנות – כשאני יכולה לעזור לך, רמי, ברצינות, אני אוהבת ילדים, יש לי גישה מצויינת אליהם... וגם אתה, יכול עוד להישאר קצת..."

אך רמי כבר היה בפתח. "לא. לא תודה. באמת. אם אצטרך אטלפן אלייך, אביבה," והסתלק למטה וכפכפיו מקישים במדריגות בהתרחקו. וכשהגיע ליד מכוניתו עמד והקיא את כל קרביו. הקיא ובכה על אורית'לה ויובלי ועליו עצמו, על חייו המחורבנים וחסרי-המזל, ועל המניות העולות שלו בתור אלמן-לעתיד.

וכשהתאושש נסע כברת-דרך, עצר ליד מסעדה לילית, שתה כוס מיץ תפל להפיג את הטעם הרע בפיו, וטילפן. השעה היתה קצת מאוחרת אבל לחזור הביתה לא היה מסוגל. הוא טילפן לדירתה של מירה. בשעות כאלה אדם מחפש ידידים.

המשך יבוא

ניתן כבר לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

This is a demonstration of a lesson in the Barbarism spirit!

Subject: FW: Video taken this Friday – A Hamas preacher at a Mosque in Gaza

Subject: Video taken this Friday - A Hamas preacher at a Mosque in Gaza

https://www.facebook.com/14310874716/videos/10153650834999717/?fref=nf

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למר אהוד בן עזר, לוי אשכול ז"ל, שבתאריך ה-25 באוקטובר (ז' חשון תרנ"ו-1895) יצויינו 120 שנה להולדתו, היה דמות מפתח במשק הישראלי, ראש הממשלה השלישי במדינת ישראל – במשך 11 שנים! שימש שר האוצר, מנכ"ל ראשון של משרד הביטחון, פעיל בחברת מקורות, בסוכנות היהודית – ראש מחלקת ההתיישבות, במטה הארצי של ההגנה וחבר המפקדה הארצית, יסד את קבוצת "עבודה", התנדב לגדוד העברי, במייסדי קיבוץ דגניה ב', במייסדי  ההסתדרות, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב-יפו, ובמייסדי מפא"י.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אהוד: אתמול חגגנו את יום ההולדת המ"ם של הבן של הנידח והמסתורית במסעדה הערבית הנהדרת והלא-יקרה "הסוכה הלבנה" בנמל תל אביב [שנוסד בשנה שבה נולדנו]. חשבנו שדווקא בימים אלה צריך להראות שאיננו נבהלים ולא מחרימים וכי החיים נמשכים כרגיל. ואכן, לשמחתנו המסעדה היתה מלאה סועדים, מקומיים וגם תיירים, העובדים קיבלו אותנו במאור-פנים, כי מכירים שם אותנו. הנמל המה אדם ובקושי היה אפשר למצוא חנייה למכונית. זאת בניגוד לנבואות השחורות של עיתון "הארץ" על סגירת מסעדות בנמל ורצף מבקרים דליל, מה שאולי גרם שמחה לקוראי העיתון במוקטעה.

אנחנו נזכרים כל פעם בגעגועים שכאשר המסעדה שכנה ביפו, והיה לה חצר-גן הפונה לים, היה אפשר לשבת שם אחרי הארוחה ולעשן נרגילה עם טומבק בטעם תפוחים, מה שלא מתאפשר מאז שהם עברו לנמל תל אביב [שאגב, נוסד בשנה שבה נולדנו, 1936, ובת-הדוד של אימנו, רגינה לוינסון לבית ליכטנשטיין, אשת אברהם לוינסון, הלחינה את השיר-לכבודו של לאה גולדברג "למרחקים מפליגות הספינות" – הכתוב על הקיר בכיכר הנמל].

* יהודה דרורי: ב-29/9/2015 פלסטינים פורעים העלו באש את כנסיית סיינט צרבל בבית לחם. התקשורת שלנו כנראה לא ידעה על כך ולא היה איכפת לה (אולי מפני שזה לא בוצע ע"י פרחחי "תג מחיר"...) – אבל מה שיותר מוזר, בלחץ הרשות הפלשתינית – כל העיתונות הזרה נמנעה מלסקר ולכתוב על כך...

אז אתם מבינים עם מי יש לנו עסק?

* מרדכי הרכבי: המחבלת מעפולה היתה צריכה לבחור קורבן שיבין אותה. הדיון התקשורתי עוסק בשאלה מדוע נורתה מחבלת עם סכין, במקום לשאול מתי ואיפה היורים מקבלים תעודת הוקרה.

התוצאה תהיה היסוס הולך וגובר. התקשורת (בעיקר הארץYnet, ערוץ 2, רשת ב' וכו׳) – שאחראית לא פחות מהמסיתים הערבים מבפנים ומבחוץ, שהיא טיפחה. וממשיכה בדרכה הנלוזה, וכנראה הקורבן שישלם עם ישראל עדיין לא מספיק כדי להשביע את הסיסמאות הריקות שלה.

* אורי הייטנר: תסכים איתי, בוודאי, שהביטוי "יצורים כיפתיים סרוגים" [ברשימתו של רון וייס בגיליון האחרון] – הוא ביטוי אנטישמי נחות.

אהוד: רון וייס הוא אחד מהסמנים השמאלניים של המכתב העיתי, והריהו כנחתום המעיד על עיסתם.

* ילד ערבי בן 13 מירושלים המזרחית שגדל על קצבת הביטוח הלאומי של מדינת ישראל יצא לרצוח בסכין ילד יהודי ירושלמי בן 13, כנ"ל!

מצד שני, בזמן שיו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, עמד להתראיין לחדשות 2 בנצרת – חלף לידו ראש העיר, עלי סאלם, כשהוא ברכבו – וקרא לו להסתלק מיד מהעיר:

"איימן, לך תחפש עניינים במקום אחר, הרסתם לנו את העיר!" האשים סאלם, "לך מפה, די עם הראיונות. אני ראש העיר, תגיד להם שיעשו משהו. לא היה פה היום אפילו יהודי אחד. אפילו לא אחד!"

* הפרצופים של מרבית ה"פליטים" המוסלמים הזורמים לאירופה ללא התחשבות בגבולותיה – הם של צעירים גברתנים שיכלו בהחלט גם להיות מחבלים. הם לא מסכנים. הם לא מזי-רעב. הם נראים תוקפנים ונחושים, אולי גם לדת האיסלאם וזאת למרות המראה החילוני שלהם. בשנים הקרובות, אפילו בחודשים הקרובים, נחזה בתוצאות ההתארגנויות של אחדים מהם לשם טרור בארצות אירופה. בעיקר נגד יהודים ומוסדות יהודיים.  לרחם עליהם? דמעות תנין כבר אמרנו? – הם נראים כמי שיחוללו את האינתיפאדה הבאה גם באירופה. שעל כך אנחנו יכולים לומר בערבית לאירופים: "כּוּל אִל חָרָא קוּדַאמַכּ – כל החרא עדיין לפניכם!"

* הנערים ה"פלסטינים" שיוצאים לרצוח בסכינים נערים יהודיים בני-גילם – לא חוששים למות כי הם יודעים שבגן העדן, בתור שאהידים, תזומנה לכל אחד מהם בתולות למכביר, מה שנמנע מהם במשך כל שנות בחרותם – אלא כאשר יגיעו יום אחד לשאת אישה בתולה, וגם זה קשה מאוד כי אולי קשור עדיין במוהר.

כל זה הוא חלק מן הטמטום של חלק ניכר מן "העם הפלסטיני", השרוי עדיין בבערות של תקופת הג'הליה. רוצחים כאלה – הם בקושי בני-אדם. ועם אלה אנחנו רוצים לעשות שלום? שלום של סוריה? של עיראק? – הרי אלה, גם הגרים בתוכנו, חלקם לעולם לא יפסיק לקנא בנו, לשנוא אותנו ולרצוח בנו.

זו לא "פלסטין" המניעה אותם, זה המזרח הערבי המוסלמי המפגר, הפרימיטיבי, שככה דופק בעיקר את הערבים הישראליים המתונים, החרוצים, המשכילים-באמת, שבוחרים לקשור את גורלם עם ישראל, עם הדמוקרטיה, הנאורות והאנושות, ושאותם אנחנו מקבלים ללא היסוס, ובלבד שלא יהיו מנוולים כמו חברי הרשימה המאוחדת בכנסת. ליבנו להם.

* עברי דבר עברית. בעקבות ביקור ג'ון קרי בארץ. מתוך מילון אבן-שושן:

קרי (ז) – מרי, מרדות, התנהגות תקיפה. "ואם בזאת לא תשמעו לי... והלכתם עימי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי" (ויקרא כו  כז-כח).

הלך עם פלוני בקרי – הכעיס את פלוני, מרה את פיו, נהג עימו בגסות.

אבנר הרוסי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל