גיליון מס' 1087

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בחשון תשע"ו, 19 באוקטובר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: רות ירדני כץ: החגיגה של ״סאטו הגדול״. // שבתי שביט: עיוורון, טמטום, מקום לדאגה. [ציטוט]. // יצחק אורפז: נגיעות. // רביבה בן זאב: שתי נשים שריגשו אותי בסוף השבוע הסוער. // נאום התוכחה של לוסי אהריש צובר תאוצה ברשת. [ציטוט]. // ד"ר ישראל בר-ניר: ארה"ב של אובמה: הרהורים אמריקאיים – סתיו 2015. [ציטוט]. // אבא ניגב לי את הפנים מהאורז, מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אורי הייטנר: 1. יום אבל לאומי – לדורות. 2. צרור הערות 18.10.15. // עוז אלמוג: הצעת ייעול לפלסטינים. // מנשה שאול: המסגד אינו בסכנה. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: אין חצי הריון. // מרדכי הרכבי: תודה רבה על שהבאתם לנו ״מזרח תיכון חדש״, לְמה שקורה היום ברחובות יש כתובת! // רוֹן גֵּרָא: כִּכְלוֹת הַכֹּל. // ד"ר שלום אילתי: שושנה ועמינדב "על שפת ים כנרת". // אוריה באר: אבו מאזן – רמאי אנטישמי ונבל // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי // נעמן כהן: דין מוחמד בסייף! // אלי מייזליש: מה המצב? מה קורה? // יהודה דרורי: התנועה הפלסטינית במהותה: פאשיזם-נאצי. //  אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 31. // ממקורות הש"י.

* * *

רות ירדני כץ

החגיגה של ״סאטו הגדול״

למסעדה הולכים כשרוצים להתפנק. למסעדה הולכים כאשר לא רוצים לבשל, ורוצים לאכול אוכל טוב יותר מהבית. למסעדה הולכים כשיש אירוע ששווה לצאת מהבית. למסעדה הולכים כשיודעים שזה עולה כסף. היום בוחרים מסעדה נחשבת בקפידה. שואלים, מתעניינים, ובודקים מחירים. מסעדה שהרשימה חוזרים אליה בכל הזדמנות.

בן סיפר לנו בגיליון 1085 על מסעדת פירות-ים בפריז שהוא לא מפספס אותה כאשר הוא בסביבה. כמה שזה נכון. מסעדה שמשאירה טעם של עוד תמיד נחזור אליה אם נהיה לידה או קרוב.

יש לנו חבר יפני שאותו הכרנו ביפן וגרנו די קרוב אחד לשני. קראנו לו ״סאטו הגדול״ מפני שהוא איש גבוה ומלא. לא שמן. סאטו הגדול דובר אנגלית שוטפת, מבין באוכל, אוהב אוכל והמפתיע שאוכל צרפתי ממש-ממש לא זר לו. סאטו הגדול אף פעם לא הודיע לנו מתי הוא בא אלינו, מה שמאוד לא מתאים ליפנים, ותמיד הביא מעדנים. לא רק זה, הוא היה מופיע בשבת או ראשון לפני-הצהריים ומכריז – יוצאים ליום טיול.

בזכות סאטו הגדול ראינו מקומות ונופים שלא הרבה זרים זוכים לראות. הנדיבות שלו היא לא מהעולם הזה. נחזור למסעדות. החבר שלנו משוגע על מרק צב. מרק צב לא מכינים בכל מסעדה גם לא בצרפת. בשרו של הצב נחשב למעדן יחיד ומיוחד. לא נשכח את באבט (החגיגה של) שהכינה מרק צב שהשאיר את המסובים עם פנים נדהמות. סאטו הגדול לרגל עסקיו הגיע לסינגפור וגילה מסעדה שמכינה מרק צב כזה שלא אכל מימיו. מאותו יום הוא לפחות פעמיים שלוש בשנה טס במיוחד למסעדה כדי ליהנות מהמרק. כשהוא מספר על המרק עיניו בורקות, פניו מאירות והוא מתאר איך הוא שותה כף אחר כף ומתפלל לשינטו שלא ייגמר לעולם. 

אז איך מכינים מרק צב? קודם כל צריך צב.

מניחים את הצב חי בסיר גדול, ממלאים את חצי הסיר במים קרים ומביאים לרתיחה. על מכסה הסיר מניחים מכסה כבד כדי למנוע מהצב המסכן שנידון למות לטפס ולברוח. 
כשהמים מתחממים, הצב שלנו ייפטר מהפרשותיו. מוודאים שהוא מת, מוציאים אותו מהסיר, שוברים את השיריון, מתפטרים מהאיברים הפנימיים אבל שומרים את הכבד והלב. חותכים  את הבשר לקוביות גדולות, מייבשים היטב ומחזירים לסיר עם יין אורז, פטריות שיטאקי או שורשים ועשבי תיבול סיניים. מרתיחים, מורדים אש ונותנים לתבשיל להתבשל שעות.

 

ירושלים בימים אלה

מי שמקשיב בימים אלה לחדשות כל חצי שעה ושעה ושומע ורואה את הדיווחים מתרשם שירושלים בוערת. ירושלים גוססת, ירושלים הפכה לעמק רפאים. אמת, היו פיגועים הרוגים ופצועים. היה פחד וגם האטה. אנחנו הירושלמים עברנו במהלך השנים ימים קשים מאוד. שתי אינתיפאדות ופיגועים ועוד פיגועים. אנחנו הירושלמים למדנו לצערי לחיות עם מציאות שתימשך עוד הרבה-הרבה שנים. אבל הצעקה של התקשורת מוגזמת ומפחידה, ואני לא מבינה מדוע הם מחממים האווירה עוד יותר ועוד יותר. לא מספיק מה שקורה? 

ובכל זאת, אנחנו הירושלמים לא מוותרים. במהלך ימים אלה כל יום לקחתי את בן-זוגי לסיורים בעיר. נא לשבת. הסופרמרקט שלנו עבד יפה. החייט שלנו ברחוב דרך חברון לא ישב בחיבוק ידיים. חנות הירקות שלנו היתה עמוסה בקונים. בתי-הקפה ומסעדות באיזור תלפיות לא היו יתומים. חברים מרחבי תבל הודיעו לנו שהם באים לבקר. תאמינו. גם את הגל הזה נעבור ואני מזמינה את כל קוראי אהוד בן עזר לבקר בירושלים. שווה.

* * *

שבתי שביט

עיוורון, טמטום, מקום לדאגה

מאז ראשית הציונות בשלהי המאה ה-19 ועד היום, העם היהודי בארץ-ישראל מתעצם דמוגרפית וטריטוריאלית, למרות הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. הצלחנו בכך כי נהגנו בחוכמה ובתחבולות, ולא עסקנו בניסיון נואל לשכנע את אויבינו בצדקתנו.

היום, לראשונה מאז עמדתי על דעתי, אני מודאג באמת בעניין גורל הפרויקט הציוני. אני מודאג מהמאסה הקריטית של האיומים עלינו, מחד גיסא, ומהעיוורון והקיפאון הפוליטי והאסטרטגי של הממשלה, מאידך גיסא.

מדינת ישראל תלויה בארה"ב, אך כיום הגיעו יחסי שתי המדינות לשפל שלא היה כמותו.

אירופה, השוק הגדול ביותר שלנו, התעייפה מאיתנו ונמצאת על נתיב המוביל להטלת סנקציות עלינו.

בעבור סין, ישראל היא מיזם היי-טק אטרקטיבי, ואנחנו, בעבור בצע כסף, מוכרים להם את נכסי הלאום.

רוסיה, בהגדרה, היא נגדנו ותומכת באויבינו ועוזרת להם.

האנטישמיות ושנאת ישראל הגיעו לממדים שלא הכרנום מאז טרום מלחמת העולם השנייה.

הדיפלומטיה הציבורית וההסברה נוחלות כישלון חרוץ, ואלה של הפלסטינים זוכות להישגים רבים וחשובים.

בעולם, הקמפוסים של האוניברסיטאות במערב, ובמיוחד בארה"ב, הם חממות לצמיחת המנהיגות העתידית של מדינותיהם. אנחנו מפסידים בעולם האקדמי במאבק על התמיכה בישראל.

מיספר הסטודנטים היהודים המפנים גבם לישראל גדל.

התנועה העולמית לחרם, הימנעות מהשקעות וסנקציות נגד ישראל (BDS), הפועלת לדה-לגיטימציה של ישראל, גדלה, ונמנים עימה לא מעט יהודים.

בעידן המלחמות הא-סימטריות איננו מפעילים את מלוא עוצמתנו, ויש לכך השפעה שלילית על כוח ההרתעה שלנו.

שיח ה"מילקי" ומרכזיותו בדיון הציבורי מעידים על שחיקת הסולידריות, שהיא תנאי הכרחי להמשך קיומנו כאן.

המרוץ של ישראלים להשגת דרכון זר, המבוסס על כמיהה לנתינות זרה, מצביע על סדקים בתחושת הביטחון.

אני מודאג כי לראשונה אני מזהה בקרב גורמים מרכזיים בציונות הדתית גבהות לב, רהב, ויותר מקורטוב של חשיבה משיחית, הששה להפוך את הסכסוך למלחמת דת. אם עד כה היה זה סכסוך פוליטי מקומי, שהתנהל בין שני עמים קטנים, על טריטוריה מוגדרת וקטנה, כוחות מרכזיים בציונות הדתית, באיוולתם, עושים הכול כדי להפוך אותו לנוראה שבמלחמות, בה יעמוד מולנו כל העולם המוסלמי.

באותה מידה אני מזהה בימין הפוליטי בישראל תלישות ובורות בהבנת תהליכים בינלאומיים ומשמעותם לעצמאותנו. בעיוורון ובטמטום דוחף ימין זה את ישראל למעמד חסר כבוד של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב."

אני מודאג כי אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. עם ישראל שועט בעיוורון בתוך מנהרת הזמן לעידן בר כוכבא ומלחמתו באימפריה הרומית. תוצאת העימות ההוא היתה כ-100 שנות קיום לאומי באר.-ישראל ואחריו אלפיים שנות גלות.

אני מודאג כי להבנתי, הגלות מפחידה באמת רק את המיגזר החילוני במדינה, שבהשקפת עולמו ממוקם במרכז ובשמאל הפוליטי. זהו המגזר השפוי והליברלי, היודע כי בעבורו הגולה מסמלת שמד של העם היהודי.

המגזר החרדי חי בארץ רק מטעמי נוחות. טריטוריאלית – ישראל וברוקלין חד הן בעבורם. הם ימשיכו לחיות כיהודים גם בגולה וימתינו בסבלנות לבוא המשיח.

הציונות הדתית, לעומת זאת, מאמינה ב"אתה בחרתנו". זרם זה מקדש את הטריטוריה מעבר לכל ערך אחר ומוכן בשמה להקריב הכול, גם במחיר של כישלון וסכנה של חורבן בית שלישי. במקרה של חורבן יסבירו אותו בנימוקים אמוניים של "חטאנו לאלוקינו" ולכן נכשלנו. לכן זה לא סוף העולם, נלך לגלות, נשמר את יהדותנו ונחכה בסבלנות להזדמנות הבאה.

אני נזכר במנחם בגין, שהיה מאבות החזון של ארץ-ישראל השלמה. כל חייו לחם להגשמת חלום זה. והנה, כשנפתח השער לשלום עם מצרים, הגדולה שבאויבותינו, הוא ויתר למען השלום על סיני, שטח מצרי הגדול פי 3 משטח מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. כלומר, יש ערכים מקודשים יותר מקרקע.

שלום, שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית, עולה בחשיבותו על קרקע. אני מודאג כי חלקים גדולים בעם ישראל שכחו או זנחו את החזון המקורי של הציונות: להקים מדינה יהודית ודמוקרטית לעם היהודי בארץ-ישראל.

בחזון זה לא הוגדרו גבולות, והמדיניות המתריסה הנוכחית חותרת תחת יסודותיו.

מה ניתן וצריך לעשות?

צריך לייצר מנוף שיעצור ההידרדרות הנוכחית ויהפוך באחת את המציאות של היום. אני מציע לייצר מנוף כזה תוך כדי שימוש ביוזמת הליגה הערבית מ-2002, שסעודיה היתה מיוזמותיה. על הממשלה לקבל החלטה, ולפיה הצעה זו תהיה בסיס לשיחות עם מדינות ערב המתונות, בראשות סעודיה ומצרים.

כהכנה להכרזה זו, צריכה הממשלה לעשות שלושה דברים:

א. להגדיר לעצמה את אסטרטגיית המו"מ העתידי ואת עמדתה ביחס לכל נושא מהנושאים הכלולים בהצעת הליגה.

ב. לפתוח צינור הידברות חשאי עם ארה"ב לבחינת הרעיון, להסכים מראש על הקווים האדומים שלנו ועל התשומות שארה"ב תהיה מוכנה להשקיע במהלך כזה.

ג. לפתוח צינור חשאי אמריקאי-ישראלי מול סעודיה, במטרה להגיע איתה מראש להסכמות על גבולות הגזרה של הנושאים שיעלו בשיחות ולתיאום ציפיות. כשיושלמו המהלכים החשאיים הללו, תצא ישראל בהכרזה פומבית על נכונותה להתחיל בשיחות על בסיס מסמך הליגה הערבית.

אין לי ספק, שארה"ב וסעודיה, כל אחת מסיבותיה, ייענו בחיוב ליוזמה הישראלית, והיוזמה תהיה המנוף שיביא לשינוי דרמטי במציאות. עם כל הביקורת שיש לי על תהליך אוסלו, אין להכחיש, כי לראשונה בתולדות הסכסוך, מיד לאחר החתימה על ההסכם, כמעט כל מדינות ערב התחילו לדבר איתנו, פתחו שעריהן לפנינו והתחילו לטוות שיתופי פעולה חסרי תקדים בתחומים כלכליים ואחרים.

אינני תמים לחשוב, שמהלך כזה יביא את השלום המיוחל, אבל אין לי ספק שמהלך כזה, שיהיה ארוך ומייגע, עשוי להניב תחילה צעדים בוני אמון, ובהמשך הסכמות ביטחוניות שהצדדים לסכסוך יהיו מוכנים לחיות איתן.

תהליך השיחות יהיה מותנה כמובן ברגיעה ביטחונית, שהצדדים יהיו מחויבים לשמור עליה. לא מן הנמנע, שבמעלה הדרך יסכימו הצדדים לבחון פשרות הדדיות, שיקדמו את הרעיון של דו-קיום זה לצד זה. אם יתפתח האמון ההדדי, והסיכוי לכך גדול במיוחד תחת מטרייה אמריקאית וסעודית, יהיה אפשר להגיע לשיחות גם על פתרון מלא של הסכסוך.

ליוזמה מסוג זה נדרשת מנהיגות אמיתית ואמיצה, שקשה לזהותה ברגע זה. אבל אם רה"מ יפנים את החומרה של מסת האיומים נגדנו בעת הזאת, את האיוולת שבמדיניות הנוכחית, שיוזמיה ומחולליה הם גורמים משמעותיים בציונות הדתית ובימין הקיצוני, ואת תוצאותיה ההרסניות, עד כדי הרס החזון הציוני, אולי ימצא את העוז והנחישות להוביל את המהלך המוצע.

כתבתי את הדברים כי אני חש שאני חב אותם להורי, שהקדישו חייהם להגשמת הציונות, לילדי, לנכדי ולעם ישראל, אותו שירתי עשרות שנים.

ציטוט. הכותב היה ראש המוסד

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

צִיּוּר יוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

בָּא לִי בַּחֲלוֹם

קָשֶׁה לָהֶן לְיוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

לָרֶדֶת אֶל הַמַּיִם

לִפְעָמִים הֵן הוֹמִיּוֹת עַל הַמַּיִם.

וְגַם זֶה רַק לְמַרְאִית-עַיִן –

כִּי גַּם הַמַּיִם הָיוּ לְאֶבֶן.

(*)

עַד כַּמָּה יָכוֹל לִהְיוֹת עֵץ עָזוּב עָזוּב

אִם שְׁנֵי דְּרוֹרִים חַיִּים חוֹסִים בּוֹ?

(*)

כְּשֶׁאֱלֹהִים אָמַר בָּרִאשׁוֹנָה "יְהִי אוֹר", הוּא לֹא

הִתְכַּוֵּן לְגָרֵשׁ אֶת הַחֹשֶׁךְ, כִּי אִם לְהָאִיר אוֹתוֹ.

(*)

סִפּוּר קָטָן. פַּעַם הָיָה שִׂיחַ שֵׁיזָף קָטָן וְקוֹצִי

שֶׁנָּטַע אָחִי לְיַד נַחַל הַדּוּפֵילָה. אֶת פֵּירוֹתָיו

הַמְּתוּקִים אָכַלְנוּ וְאֶת הַקּוֹצִים פָּלִינוּ זֶה מִגּוּפוֹ

שֶׁל זֶה וְצָחַקְנוּ הַרְבֵּה, וְרַגְלֵינוּ מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת בְּמֵי

הַדּוּפֵילָה הַזַּכִּים וְהַשְּׁקוּפִים וְאָז בָּאוּ הַבַּנָּאִים.

סוֹף הַסִּפּוּר.

(*)

הִיא יְרֵחִית

וַאֲנִי אֶרֶץ קְטַנָּה

אֵלִי, תֵּן לִי כֹּחַ!

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

רביבה בן זאב

שתי נשים שריגשו אותי בסוף השבוע הסוער

לפני חודשים ספורים צפיתי בתכניתו של פרופ' יורם יובל 'שיחת נפש', וכך התוודעתי לראשונה לבחורה הערביה המקסימה לוסי אהריש, ילידת ישראל,  שסיפרה בענווה על ילדותה בדימונה, על חוויותיה האישיות הקשות  כילדה ועל הקשיים שחוותה בבית הספר היהודי שם למדה כערבייה יחידה בכל בית הספר.

לוסי, אישה עדינה יפת מראה ונעימת סבר, גילתה שהניסיונות הלא פשוטים שעברה בחייה רק חישלו אותה, ואכן עשתה חיל כצעירה ברוכת כשרונות כשלמדה עתונאות ושפות, השתתפה כשחקנית בסרט ואף דיגמנה בהצלחה.

בשנה האחרונה מימשה את יכולותיה וקיבלה תפקיד חשוב כמנחה בתוכניות טלוויזיה והפכה דמות מוכרת לצופה הישראלי.

לוסי זכתה בצדק רב להדליק משואה ביום העצמאות האחרון, והופעתה הבלתי נשכחת בטקס נצרבה בזיכרוני. בכמה משפטים קצרים הודתה בהתרגשות למדינת ישראל שאיפשרה לה את מימוש שאיפותיה וסיימה: "לתפארת מדינת ישראל." הלפיד הודלק ומיד נשמעו מחיאות כפיים רמות וממושכות כהערכה מהקהל הנרגש.

בסוף השבוע האחרון התפרסם באינטרנט קטע בו לוסי העיתונאית לא יכלה לעצור בעדה לנוכח ההתפרעויות ומעשי הטרור ברחובות הערים בישראל ובמיוחד בירושלים, והתבטאה באומץ לב כשהטיחה במנהיגים הערביים על כך שהם עומדים מאחורי השנאה ומעודדים צעירים לשלוף סכינים ולהרוג יהודים חפים מפשע, ובסופו של דבר הם עצמם נהרגים לשווא. 

לוסי לא חסכה מילים קשות מהח"כים הערבים שבדבריהם מדליקים תבערה בהר הבית הנפיץ מבלי לתת דעתם על תוצאות דבריהם ודווקא מהם ציפתה להוריד את הלהבות, סיימה כשהיא נסערת.

בהמשך הכתבה צולמה לוסי בביתה בחברת הוריה. שם גילתה שבעקבות דבריה הפכה קורבן לאיומים קשים על חייה מצד הערבים, כאלה שמוטב לא לחזור עליהם. גרונה נשנק כשסיפרה בתדהמה שגם השמאל בישראל תקף אותה על דבריה! אימה האוהבת והדואגת סיפרה שגם בקרב המשפחה אומץ ליבה של לוסי גרם לקרע. לוסי הקשיבה ושפתיה רטטו. עוד מעט קט ועמדה לפרוץ בבכי. לא היה צורך במלים נוספות.

לוסי אהריש, אשה צעירה, חכמה ונבונה, שקולה ואמיצה. רבים רבים  דיברו מגרונה.

ואני, כל כך רציתי לחבקה ולאמצה אל ליבי.

הערביה השנייה שגרמה לי להתרגש,  היא אלמונית שגורלה הפך לרגע כהשתקפות לגורל כולנו בימים אלה.

בחדשות מוצ"ש דיווחו הכתבים על אירועי הטרור הנורא ביממה האחרונה בצירוף תמונות מהשטח. אחר כך המצלמה התמקדה בשיירת מכוניות מירושלים המערבית למזרחית ולהיפך, כשהנוסעים תקועים בפקק המתחייב מבידוק בטחוני.

במכונית קטנה ישבה נהגת מוסלמית המומה, לצידה עריסת תינוק וסביבה שברי זכוכיות והרס בתוך המכונית. כך היתה היא עצמה  קורבן למטח אבנים שנזרקו לעברה משכניה הערבים שמטרתם היתה  לפגע ביהודים. 

האם הצעירה לא אמרה מילה. ישבה חסרת אונים ורק הליטה את פניה בידיה ובכתה חרש. ואני היהודייה כל כך רציתי לנחם אותה בשתיקה.

כך נראה חודש חשוון תשע"ו וזאת תמונת המצב המטורף הנשלט על ידי מטורפים מוסתים.

* * *

נאום התוכחה של לוסי אהריש

 צובר תאוצה ברשת

העיתונאית הערבייה לוסי אהריש תקפה בחריפות את מנהיגי המפלגות הערביות ואת גל הטרור הערבי ברחבי ישראל. נאומה מכה גלים בפייסבוק.

קול בודד בציבור הערבי נגד הרצח והאכזריות ברחובות ישראל. ברשתות החברתיות סערה גדולה סביב דבריה של העיתונאית והמגישה לוסי אהריש.

נזכיר כי אתמול (ד', 14.10) בתוכנית "שיחת היום" בערוץ 2 אמרה אהריש, שחלק מחברי הכנסת הערבים מלהיטים את הרוחות ויצאה נגד ההשתוללות הערבית ברחובות ישראל.

"אני לא מאמינה שזה הגיע למצב שאנשים מפחדים מערבים. או שאני תמימה מדי או ש... אני לא מוצאת את המילים כדי להבין מה קורה כאן לעזאזל," אמרה אהריש. "איך הגענו למצב שאנחנו לא מסוגלים אפילו להביע תקווה של אמון?

"ומצד שני אני רואה את המנהיגים הערבים קמים ולא מנסים להשתיק את הרוחות, אלא מלבים את האווירה עוד יותר. במקום לבוא ולהגיד, 'חברים כשכל זה יירגע אנחנו נשלם מחיר כל כך יקר' – הרי האינתיפאדה השנייה גבתה מחיר כה יקר מערביי ישראל וגם מהפלסטינים.

"יודעים מה? גם אם הסטטוס-קוו באל-אקצה לצורך העניין הופר – מה שלא קרה – האם זה נותן לגיטימציה למישהו לקום ולרצוח מישהו אחר בגלל שיהודי עלה חס וחלילה להתפלל בבית האלוהים? אני לא מבינה את זה ולא מעכלת את זה. איזה אלוהים מרשה שאנשים ירצחו חפים מפשע? איזו בחורה מתפללת לאלוהים ואז מוציאה סכין מהתיק שלה לדקור אנשים?"

[ציטוט. רץ באינטרנט]

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

ארה"ב של אובמה: הרהורים אמריקאיים –

 סתיו 2015

אובמה נכנס לשנתו האחרונה בבית הלבן. סקירה מלאה של "הישגיו" של אובמה במהלך שמונה שנות כהונתו אכתוב יותר מאוחר, לקראת סיום הכהונה. דבר אחד אפשר לומר כבר היום – אובמה הגיע אל הבית הלבן כשהוא נישא על גל של התלהבות מהבטחתו להביא לשינוי. את ההבטחה הזאת הוא קיים במלואה. הבעייה היא שהוא אף פעם לא הבטיח שהשינוי יהיה לטובה. הפרק הראשון יעסוק רק באחד מ"הישגיו" של אובמה – הסכם הגרעין עם איראן.

Whatever Lola Wants, Lola Gets

כותרת הפרק היא שמו של להיט מתוך מחזמר משנות החמישים של המאה הקודמת, בשם Damn Yankees. בעקבות הצלחתו של אובמה להעביר את הסכם הגרעין עם איראן בניגוד לעמדתם של רוב חברי שני בתי הקונגרס, ובניגוד לדעת רוב הציבור האמריקאי, גם אובמה יכול לשיר כל מה שאובמה רוצה, אובמה משיג. השאלה אם ההסכם הוא טוב או רע, ולמי הוא טוב, היא נושא לדיון אחר. כאן אעסוק בתהליך בו התקבל ההסכם.

 חוקת ארה"ב קובעת שהנשיא הוא הסמכות העליונה בכל מה שקשור למדיניות החוץ. חתימת הסכמים וחוזים עם מדינות זרות היא חלק אינטגראלי של מדיניות החוץ. לנשיא יש מלוא הסמכות ליזום הסכמים עם מדינות אחרות ו/או להצטרף לאמנות בינלאומיות. אבל מנסחי החוקה לא נתנו לנשיא יד חופשית לעשות כל מה שהוא רוצה. הם הטילו מספר מגבלות על סמכותו זו של הנשיא. סעיף 2 של פרק II בחוקה מגדיר בצורה ברורה את סמכויותיו של הנשיא בתחום הזה: 

He [the President] shall have power, by and with the advice and consent of the Senate, to make Treaties, provided two thirds of the Senators present concur.

---Article II, Section 2

 בתרגום חופשי, הנשיא חייב להתייעץ ולשתף את חברי הסנאט בתהליך ההגעה להסכם, וכן קבלת ההסכם מותנית בהסכמתם של שני שליש מחברי הסנאט הנוכחים בעת ההצבעה עליו. הסכם שלא עומד בדרישות האלו איננו שונה מכל הבטחה נשיאותית אחרת – תוקפו הוא עד ליום בו הנשיא מסיים את כהונתו, ולנשיאים אחרים אין כל מחוייבות לקיים אותו (למדינת ישראל יש ניסיון עשיר בהתחייבויות כאלו, כולל עם אובמה עצמו). 

הסכם הגרעין עם איראן, עליו אובמה עומד לחתום, לא עונה על הקריטריונים שבחוקה. חברי הסנאט לא שותפו בדיונים שקדמו לקבלת ההסכם, ואובמה לא טרח להתייעץ אתם כנדרש ע"פ החוקה.  אדרבא, המו"מ התנהל בחדרי חדרים ובחשאי ולאף אחד מחברי הסנאט לא היה מושג על המתרחש. גם היום יש בהסכם סעיפים חשאיים שלא הובאו לידיעת חברי הסנאט.

 ומה בנוגע לרוב של שני שליש בסנאט הנדרש לאישור ההסכם? הנושא בכלל לא הועמד להצבעה בסנאט. המיעוט הדמוקרטי מנע קיום הצבעה באמצעות פיליבאסטר. אז איך בכל זאת זה "עבר"?  הסוד הוא בפרשנות יצירתית של החוקה.   

הכל סובב סביב משמעות המילה treaty. מה זה treaty? אתם בטח חושבים שאתם יודעים אנגלית ושמשמעות המילה treaty ברורה לכם. יש לי חדשות בשבילכם. לא אצל אובמה. אובמה החליט שחוזה הגרעין עם איראן הוא לא treaty ולכן הנאמר בחוקה על treaty לא תופס.

אבל אם זה לא treaty, מה זה כן? לאובמה, שלמד משפטים באוניברסיטת קולומביה ו"התמחה" במשפט חוקתי, יש תשובה – חוזה הגרעין עם איראן הוא Plan of Action (תוכנית פעולה). השם המלא הוא:

Joint Comprehensive Plan of Action – JCPOA

בתרגום חופשי – תוכנית פעולה כוללת משותפת (עם מי?). המושג Plan of Action איננו מופיע בחוקה, ולכן "כללי המשחק" החלים על treaty אינם חלים עליו. למעשה יש לכתוב כללים חדשים עבור Plan of Action על מנת למנוע לאקונה.

וכך, בשעה טובה, בחודש מאי האחרון נחקק חוק: 

The Iran Nuclear Agreement Review Act of 2015

חוק המגדיר כללי משחק עבור הסכם הגרעין עם איראן. לחברי הקונגרס, הסנאטורים וחברי בית הנבחרים – יש "זכות" לבחון (review) את ההסכם העומד להיחתם עם איראן. לבחון את ההסכם, אבל לא לבטל או לשנות אותו. ביטול ההסכם או שינויים בו יתאפשרו רק בהסכמתו של אובמה. אם חברי הקונגרס יתעקשו בכל זאת, אובמה יוכל למנוע זאת באמצעות ווטו.

 זה בדיוק ההיפך ממה שנאמר בחוקה – במקום שאישור ההסכם יותנה בהסכמתם של שני-שליש מחברי הסנאט, אובמה הפך את היוצרות וייצר מצב בו דחיית ההסכם תיתכן רק ברוב של שני שליש מחברי שני בתי הקונגרס. כדאי גם לשים לב לעובדה שלפי החוקה לחברי בית הנבחרים אין כל מעמד בנושא, הזכות הזאת שמורה לחברי הסנאט בלבד.

 האקרובאטיקה המילולית של אובמה איננה יכולה לשנות את העובדה שהסכם בינלאומי שלא אושר ע"י שני שליש מחברי הסנאט, ועל אחת כמה וכמה הסכם שבכלל לא הועמד להצבעה בסנאט, אינו מחייב את ארה"ב. מעמדו של הסכם כזה אינו שונה מזה של צווים והבטחות נשיאותיות אחרות. ביום שלמחרת יציאתו של אובמה מהבית הלבן, בינואר 2017, הוא לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא כתוב.

 מי שיחליף את אובמה יוכל להמשיך ולהכיר בהסכם אם הוא ירצה, אבל זה לא מובן מאליו, גם אם הנשיא הבא יהיה דמוקרטי. אובמה בעצמו ביטל והתעלם משורה של התחייבויות שניתנו ע"י קודמיו ואין שום סיבה שזה יהיה שונה בעתיד.

 למעשה ההסכם עם איראן איננו בר ביצוע. הסרת הסנקציות שהיא סעיף מרכזי בהסכם, תאפשר לחברות אמריקאיות, ולחברות בת שלהן ברחבי העולם, לקיים יחסים עסקיים עם איראן. אבל בשנת 2012 התקבל חוק הסנקציות:

The Iran Threat Reduction and Syria Human Rights Act

ברוב מכריע בשני בתי הקונגרס, ואובמה חתם עליו. החוק הזה אוסר במפורש על כל מגע עסקי עם איראן. ייתכן שאובמה כמנהגו יצפצף על החוק, אבל כל עוד החוק משנת 2012 לא שונה או בוטל ע"י הקונגרס, כל חברה אמריקאית שמפירה אותו מסתכנת בתביעה משפטית. 

הילארי קלינטון בדרך לבית הלבן?

מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון וושינגטון פוסט לפני כמה שבועות, בחודש אוגוסט האחרון, נפתח במילים הבאות: תפסיקו לדבר על 2016, תתחילו לדבר על 2024. הילארי קלינטון תהיה נשיאת ארה"ב בשמונה השנים הבאות. כבר לא ניתן לעצור אותה.

 קצת יותר מחודש אחרי אותה תחזית, עצם מועמדותה של הילארי לנשיאות עומדת בסימן שאלה. התחלה מרשימה והצלחה חסרת תקדים בגיוס כספים למימון מערכת הבחירות שלה, יצרו את הרושם שדרכה של הילארי לבית הלבן תהיה סוגה בשושנים. זה היה מצבה ב-2006, בתחילת מערכת הבחירות לנשיאות של 2008. גם אז, התקשורת הממסדית הכתירה את הילארי. אף אחד לא התייחס ברצינות לאיזה סנאטור אלמוני ממדינת אילינוי שאפילו לא השלים קדנציה אחת בסנאט. למפח נפשם של מומחי התקשורת התברר שחגיגות ההכתרה היו קצת מוקדמות.

 יש סבירות גבוהה שהתרחיש של 2006 יחזור על עצמו הפעם, ואולי אפילו בצורה הרבה יותר חמורה. היא תפרוש מהמרוץ עוד לפני הפריימריס. אני נותן לאפשרות שזה אכן יקרה, סבירות של בין 70 ל-80 אחוזים. פה ושם כבר נשמעים רמזים על כך שמצבה הבריאותי של הילארי איננו מי יודע מה. זה נראה כאילו מכינים אפשרות של פרישה בכבוד למקרה בו החקירות המתנהלות כעת ע"י ה-FBI וע"י ה-CIA על הטיפול הרשלני שלה במידע מסווג בתקופה בה כיהנה כמזכירת המדינה – יביאו להעמדתה לדין. השאלה היא לא אם יש ממש בהאשמות נגדה, אלא מה מידת החומרה שלהן. 

למרבה האירוניה, הילארי קלינטון, בראשית דרכה כעו"ד מתחילה, שירתה בוועדה שחקרה את פרשת ווטרגייט בתקופת הנשיא ניקסון. לא נראה שהיא יישמה את הלקחים מאז.

 הזחיחות בה הילארי קלינטון מתייחסת לנושא מעוררת תמיהות. קשה להאמין שהיא באמת לא מודעת לחומרת מצבה. כעורכת דין היא צריכה לדעת מה מידת החומרה בה הציבור האמריקאי מתייחס למתן עדות שקר (perjury) ע"י אנשי ציבור. בעלה כמעט הודח מהנשיאות בשל מתן עדות שקר בנושא שולי לחלוטין. ייתכן שהיא בונה על כך שאובמה יסוכך עליה וינצל את מעמדו לשבש את מהלכי החקירה המתנהלת נגדה, כפי שהוא עשה בעבר עבור מקורבים אחרים. זה יהיה קצת יותר קשה הפעם, מאחר ומדובר בנושאי ביטחון לאומי.

מצד שני, בכלל לא בטוח שאובמה ירצה לסייע לה. לאחרונה הילארי החלה לחלוק בגלוי על מדיניותו של אובמה, כולל בנושאים היקרים לו במיוחד, כמו רפורמת הבריאות "אובמה קר", שם היא קוראת ל"שינויים מהותיים". זה וודאי לא מעלה את ערך המניות שלה אצל אובמה.

 הסבר אפשרי אחר להתנהגותה של הילארי הוא שהיא שיכנעה את עצמה שאין לה תחליף. שלטוב או לרע, המפלגה הדמוקרטית תקועה איתה.

יש מידה לא מעטה של אמת בטיעון הזה. הילארי התחילה את המרוץ בשלב מאוד מוקדם, והיא הקימה תשתית ארגונית ומערכת גיוס כספים בעזרתם היא יצרה פער, שכל מי שיקרא תגר על מועמדותה יתקשה מאוד לסגור אותו. התוצאה היא שיש כרגע רק מועמד אחד, ברני סנדרס, שמנסה להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית. לכאורה יש לו סיכוי – מספרי המשתתפים באסיפות הבחירות שלו מרשימים, בהרבה מקרים הם אף עולים בהרבה על אלה של הילארי. סקרי דעת הקהל גם הם מצביעים על אחוזי תמיכה שצריכים להדאיג את הילארי, אבל זו אשלייה בלבד.

התמיכה בסנדרס באה רובה ככולה מחוגי השמאל הקשה של המפלגה הדמוקרטית. עם "סחורה" כזאת לא זוכים בארה"ב בבחירות הכלליות. העובדה שסנדרס יהודי גם היא לא מוסיפה לאטרקטיביות שלו. בעבר (בבחירות של 1972) היה לדמוקרטים מועמד בעל אג'נדה דומה, ג'ורג' מקגוורן, שזכה באופן גורף במועמדות המפלגה. הוא הובס בבחירות הכלליות, מול ניקסון, ב-לנד סלייד (Land Slide) שלא היה כמותו – הוא ניצח רק במדינה שלו.

מרבים לדבר על האפשרות שג'ו ביידן, סגנו של אובמה, יציג את מועמדותו, אבל הוא מהסס בדיוק מהסיבה שציינתי למעלה – סגירת הפער שהילארי יצרה היא כמעט משימה בלתי אפשרית. 

למפלגה הדמוקרטית יש בעייה אמיתית. אם הילארי קלינטון תיאלץ להסיר את מועמדותה מסיבה כלשהי, ייווצר ואקום שלדמוקרטים יהיה קשה מאוד למלא אותו, בייחוד אם פרישתה של הילארי תהיה על רקע פלילי. ייתכן שהילארי בונה על כך שמערכת אכיפת החוק תמנע מפסיקה חד משמעית שתחייב אותה לפרוש. 

לסיום הקטע, מספר מילים על יחסה של הילארי למדינת ישראל. בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה, היא תמכה ללא כל סייג במדיניותו האנטי ישראלית של אובמה. אדרבא, בכל הפגישות שהיו לה עם נתניהו היא נקטה בקו הרבה יותר נוקשה מזה של אובמה.

בעבר, כאשר היא היתה ה"גברת הראשונה" בתקופת כהונתו של ביל קלינטון, היא ביקרה באזור. במהלך הביקור היא הוזמנה לרמאללה לשמוע הרצאה של סוהא, אשתו של ערפאת. ההרצאה הייתה באנגלית והושמעו בה כל ההשמצות המקובלות על כך שישראל מרעילה את הבארות באזורים שבשליטת הרשות הפלשתינאית, משתמשת באורניום רדיואקטיבי למיגון של טנקי המרכבה, מעכבת אמבולנסים הנושאים יולדות ערביות וכו' וכו'.

בתום ההרצאה הילארי מחאה כפיים, ניגשה לסוהא, לחצה את ידיה והתחבקה איתה. על תוכן ההרצאה היא לא הגיבה. זה לא מנע מיהודי ניו יורק להצביע עבורה באופן גורף בבחירות לסנאט, וגם היום עדיין יש לה בקרב יהודי ארה"ב תדמית של אוהדת ישראל.   

תופעה ושמה דונאלד טראמפ, או החטא ועונשו

בהשאלה ממאמר על פוטין, מול אובמה שהתפרסם ב"חדשות בן עזר" (4 באוקטובר, 2015), בחירתו של אובמה לנשיאות הוא החטא של ארה"ב. דונאלד טראמפ, אם יזכה להיבחר, יהיה העונש. 

דונאלד טראמפ הגיח לשמי הפוליטיקה האמריקאית כמו כוכב שביט, ובניגוד לתחזיות ולניתוחים של הפונדיטוריה (*) מימין ומשמאל, הוא איננו דועך. אדרבא, מעמדו בצמרת נשאר איתן ואפילו מתחזק. הוא שובר את כל המוסכמות של הפוליטיקה האמריקאית. הממסד הפוליטי האמריקאי לא יודע איך לאכול אותו. התבטאויות מביכות שהיו מביאות את הקץ על תקוותיו של כל מועמד אחר, אינן פוגעות בו. כנראה שבמרבית המקרים הוא אומר את מה שרבים חושבים אך נמנעים מלומר. טראמפ מתנהג כבריון השכונה, ומתבטא בגסות נגד יריביו, ומה שאולי הכי חשוב, הוא מרשה לעצמו להפר באופן בוטה את כללי הפוליטיקה התקינה, כללים שהפכו להיות נכסי צאן וברזל בחברה האמריקאית של ימינו. בינתיים זה רק עוזר לו. הממסד הרפובליקני איננו מתלהב כל כך מהשתתפותו של טראמפ במרוץ (זה בלשון המעטה). אם המגמה הנוכחית לא תשתנה, יגיע הרגע שבו הם יצטרכו להחליט אם להתלכד מאחוריו למרות כל ההסתייגויות, או להתפצל ולאבד כל סיכוי לכבוש את הבית הלבן.

 התקשורת הממוסדת רואה בדונאלד טראמפ נטע זר שיש לעקור אותו מהחיים הציבוריים. האלימות התקשורתית נגד טראמפ דומה מאוד למבצע "רק לא ביבי" שהתקשורת בישראל ניהלה נגד נתניהו ערב הבחירות האחרונות. מאמרי הסתה ושקרים נגדו מתפרסמים חדשות לבקרים. כדוגמא, מאמר מערכת מ"הניו יורק טיימס" שהתפרסם ב-10 באוקטובר 2015, מספר לקוראיו שטראמפ כבר מכין "אסטרטגית פרישה" מהמרוץ. למותר לציין שכל הסיפור מצוץ מהאצבע.    

עד לכינוס וועידת המפלגה הרפובליקנית באוגוסט 2016, בה ייבחר מועמד המפלגה לנשיאות, נותרו עוד כעשרה חודשים. עשרה חודשים בפוליטיקה זה נצח. הרבה דברים יכולים לקרות, שישנו לחלוטין את התמונה. האם בעוד עשרה חודשים דונאלד טראמפ עדיין יהיה במרוץ? האם הוא ייבחר?  כפי שמאמן הבייסבול האגדי, יוגי ברה, היה נוהג למר – קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד.

(*) פונדיט (Pundit) היא מילה שמקורה בשפה ההודית. משמעותה המקורית היא "מייבין", "יודע כל". מומחה הלשון של הניו יורק טיימס, וויליאם ספייר המנוח, הציע כתחליף את המונח מחרחר דעות (Opinion Monger). הגדרה מצוינת לדעתי. אם יש דבר שמביא לפונדיט המצוי את הסעיף, זה כאשר המציאות טופחת על פניו. מספיק לזכור לצורך העניין את תגובת התקשורת בישראל על נצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות.

ד"ר ישראל בר-ניר, "ארה"ב של אובמה: הרהורים אמריקאים – סתיו 2015", מגזין המזרח התיכון, 15 באוקטובר 2015.

* * *

אבא ניגב לי את הפנים מהאורז

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הם רצו שאוֹכל בכף

אז מָלָאתִי את הכף באורז

לבן

ושפכתי אותו לַכַּף-יד

שלי

וככה אכלתי

האורז נדבק

לפנים שלי

והייתי נורא מצחיק

האנשים במסעדה

צחקו אליי

הרגשתי כמו גדול

ואז אבא ניגב לי את הפנים

מהאורז

ואני נשארתי רעב

כי לא רציתי לאכול בַּכַּף

רק מֶהַכַּף-יד שלי

ובכיתי

* * *

הזמנה לסרט וערב עיון: "מוח ולב"

הקרנת בכורה בתל-אביב של סרט דוקומנטרי חדש,

 על חייו ופועלו של ד"ר יוחנן בדר (1994-1901), 

שהיה מראשי תנועת ז'בוטינסקי ותנועת החרות שבאופוזיציה, פרלמנטר מהולל ומשפטן מבריק, איש צבעוני ושנון.

את הסרט בייחמה והפיקה הדס לוי-סצמסקי, שגם תשוחח עליו.

עוד ישתתפו:

ח"כ בני בגין, גב' רחל קרמרמן, עו"ד עדיה סקולסקי-גלעד ומר יוסי אחימאיר.

הערב יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, ביום חמישי, 22.10.2015 בשעה 19.00 בדיוק.

הכניסה חופשית.

* * *

אורי הייטנר

1. יום אבל לאומי – לדורות

יום השנה לרצח רבין, ראוי להיות יום אבל לאומי, לדורות.

רשמית, הוא כזה. קיים חוק, יש יום זיכרון ממלכתי. הפן הממלכתי, הרשמי, הקבוע בחוק, מתקיים על פי הספר.

אולם ראוי היה שגם ברמת התודעה הציבורית, יהיה יום זה חקוק בהוויה הישראלית כיום אבל, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה וכמו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

הוא לא כזה, הוא רחוק מלהיות כזה, וזו תעודת עניות לחברה הישראלית. וכדאי שננסה לעמוד על הגורמים לכך.

בטרם אנסה לברר את הסיבות, אסביר מדוע אני רואה יום זה כבעל מעמד מקביל לשני ימי הזיכרון שציינתי.

אין זה יום זיכרון ליצחק רבין. אילו רבין היה הולך לעולמו בדרך כל בשר, לא היה נקבע יום ממלכתי לזיכרו, כפי שאין ימי זיכרון ממלכתיים לדוד בן גוריון, לחיים ויצמן ולבגין. השאלה האם אני, אתה או כל אחד אחר תמך ברבין או התנגד לו, מעריך אותו או לא, אוהב אותו או לא, תומך בעמדותיו (האמתיות או אלו שהולבשו עליו אחרי מותו) או לא – אינה רלוונטית כהוא זה למשמעותו של היום. המשמעות של יום זה אמורה להיות זהה בעבור מי שהעריץ את רבין ותמך בו תמיכה גורפת ובעבור מי שתיעב את רבין והתנגד נחרצות לכל פעולותיו ומעשיו. ניתן לתמוך ברבין או להתנגד לו בדיוק כמו בנתניהו, בהרצוג, באולמרט או בפרס. כל מנהיג הנו שנוי במחלוקת.

גם אילו נרצח רבין בידי מחבלים ערבים, לא היה מקום ליום זיכרון ממלכתי לכבודו. במקרה כזה, הוא היה חלל במלחמת הקיום של מדינת ישראל, ונכון היה לציין את זיכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד האלופים, הקצינים והטוראים שנפלו במלחמה ולצד האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה והטרור. (מסיבה זו אני גם מתנגד לקיומו של יום זיכרון ממלכתי נפרד לרחבעם זאבי-גנדי, שנרצח בידי מחבלים. גנדי נפל חלל במערכות ישראל, ויש לציין את זכרו עם כל חללי מערכות ישראל).

אין זה יום המעלה על נס את מדיניותו של רבין – לא האמתית ולא המדומה. יצחק רבין נבחר לראשות הממשלה בבחירות דמוקרטית וכראש הממשלה הוא הוביל מדיניות לגיטימית, מתוך ראיה פטריוטית של טובתה של מדינת ישראל. מדיניותו היתה שנויה במחלוקת, כפי שכל מדיניות היא שנויה במחלוקת. ההתנגדות לה לגיטימית באותה מידה כמו התמיכה בה וכמו המדיניות עצמה. הממלכתיות אינה אמורה לקבוע עמדה במחלוקת הזאת, אלא לקדש את הזכות לקיומה, ואת הלגיטימיות של העמדות השונות כלפיה.

זהו יום אבל לאומי לזכר רצח ראש הממשלה. עצם העובדה שאזרח מדינת ישראל, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל, וניסה בדרך זו להכריע מחלוקת לגיטימית במדינה דמוקרטית, היא הנפת היד החמורה ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מאז קום המדינה. יגאל עמיר, האיש הנתעב והנאלח שירה בראש ממשלת ישראל, ירה במדינת ישראל כולה, בכל אחד ואחד מאזרחי ישראל. היה זה אחד הימים השחורים ביותר, לא רק בתולדות מדינת ישראל, אלא בתולדות העם היהודי.

קביעת יום אבל לאומי לדורות, נועדה להביע את האמירה המוחלטת של עם ישראל, נגד אלימות פוליטית, נגד עבריינות פוליטית, נגד הסתה לאלימות פוליטית ובראש ובראשונה נגד רצח פוליטי. קביעת יום אבל לאומי לדורות, נועדה להוקיע את האלימות ואת הרצח ולהעלות על נס את הדמוקרטיה ואת ריבוי הדעות. 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – מעבר לכאב על האובדן, מבטא את הנחישות לקיים את מדינת ישראל ולהיאבק על קיומה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה – מעבר לכאב על האסון הנורא שפקד את עמנו, מבטא גם את השבועה של "לעולם לא עוד" ואת ההבנה שקיומה של מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל אינה רק התגלמות הצדק, אלא גם הכרח קיומי לעם היהודי.

יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה – מעבר לכאב על לכתו של יצחק רבין, מבטא את התובנה שמדינת ישראל חייבת להיות מדינה דמוקרטית ושהרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית היא הרמת יד על עצם קיומה של מדינת ישראל. היום הזה מבטא את המסר שהעם היהודי לא ישלים עם תופעה כזו. יום הזיכרון לרצח רבין ראוי להיות יום הדמוקרטיה הישראלית.

עיקר האשמה בזילות של יום הזיכרון לרצח רבין ולכך שהוא לא התקבע בתודעה הלאומית כראוי, נעוץ בהפיכת האבל על רצח רבין ויום הזיכרון לרצח – קרדום פוליטי ואידיאולוגי לחפור בו. להפוך אותו ליום הזדהות ממלכתית עם דרך פוליטית מסוימת וליצור דה-לגיטימציה להתנגדות לדרך זו, ולהציג את עצם ההתנגדות כשוות ערך לרצח. הניסיון הזה מבטא משמעות הפוכה לחלוטין למשמעות הראויה ליום זה – משמעות של לגיטימיות לכל העמדות, לגיטימיות למחלוקת ולוויכוח. הביטוי הנואל ביותר של הקו הזה, הוא האצבע המאשימה, המטילה את האחריות על הרצח על כל מתנגדי מדיניותו של רבין, אף שרובם המוחלט מוקיעים את הרצח ואת הרוצח וסולדים מכל אלימות פוליטית. לא אגזים אם אגדיר זאת כניצול ציני של הרצח.

הניצול הציני הזה, הוא הגורם המרכזי לניכור של ציבור רחב מזכרו של רבין ומיום הזיכרון הממלכתי. איני מציין זאת כדי להצדיק את הניכור, אלא כדי להסביר אותו. אין הצדקה לניכור הזה. אין כל הצדקה לשחק לידיהם של מי שניצלו לרעה את האבל והזיכרון. האבל על רצח ראש הממשלה הוא אבל לאומי, לאיש אין עליו מונופול, ואם יש מי שניצלו אותו לרעה, ויש מי שחשו נפגעים מכך – היה עליהם לצקת בו את התוכן האמיתי, של העלאת הדמוקרטיה על נס והוקעה נחרצת של האלימות והרצח, ולא לנצל לרעה את הניצול לרעה, כדי להתנכר למהותו של היום.

כל הדיבור הנואל על "פסטיבל רבין", על כך ש"רבין אשם בהרוגי אוסלו" ו"רבין טבח באלטלנה" וכל אותם דיבורי שטנה ונאצה, ראויים לגינוי, ולמרבה הצער והבושה הם נפלו על יותר מדי אוזניים קשובות.

וכך, יום האבל הלאומי, שראוי היה למנף אותו לאחדות לאומית ממלכתית סביב הדמוקרטיה והסובלנות, הפך ליום של העמקת הקיטוב וההקצנה, לשמחת הקיצונים משמאל ומימין, ונגד האינטרס הלאומי, המקובל על הרוב הדומם.

על כך נוספו השקרים שהיו לחלק מן התודעה בעקבות הרצח.

שקר א' – תיאוריית הקונספירציה המרושעת, שרקחו אוהדיו של הרוצח ורבים רבים קנו את השקר.

שקר ב' – התאוריה חסרת השחר על כך שרצח רבין היה "רצח השלום", תוך רהביליטציה לערפאת ולפלשתינאים, שלרגע לא התכוונו לקיים את הסכמי אוסלו ושמיד הפכו כל שטח שקיבלו בסיס לפיגועי טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה.

שקר ג' – גיוסו של רבין, אחרי מותו, לעמדות יוניות קיצוניות, שהיו רחוקות ממנו ת"ק על ת"ק פרסה. רבין, שבשנה שבה חתם על הסכם אוסלו הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ' בשל תמיכתו בסרבנות, הפך לאחר מותו ליקיר הסרבנים והעריקים. רבין, שבנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, שבו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסכם הקבע, קבע ככלל ראשון התחייבות שלא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67 והצהיר שבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," גושי ההתיישבות ובהם גוש קטיף ובראש ובראשונה ירושלים השלמה וסביבותיה, יישארו בידי ישראל, מוצג לפתע כבעל עמדות "שלום עכשיו" ומרצ, בעוד הדעות האמתיות של רבין, מוצגות כעמדות ימין בלתי לגיטימיות.

השקרים הללו הם חלק ממה שגרם לשחיקה במעמדו של יום השנה לרצח רבין.

חלפו עשרים שנה, ולא מאוחר לתקן את המעוות. 2,500 שנה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם, מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם עדין מקיימים יום צום. גדליהו בן אחיקם לא היה מנהיג שנבחר בידי העם. הוא היה פקיד שמונה בידי הכובש הבבלי, שהחריב את בית המקדש והגלה את רוב העם לבבל, כמושל על שארית הפליטה. ואף על פי כן, ראו חכמי ישראל בעצם רציחתו בידי מתנקש קנאי, את המסמר האחרון בחורבן, וקבעו יום מספד ותענית לדורות.

כזה ראוי להיות יום הזיכרון לרצח רבין.

[אהוד: אני חדלתי ללכת לעצרות בכיכר לזכר רבין משעה שהן נפלו שלל בידי תועמלני שמאל שמסלפים את דמותו ואת דרכו].

2. צרור הערות 18.10.15

* שנות טרור – לפני 22 שנה, בשובו מחתימת הסכם אוסלו, הכריז שמעון פרס חגיגית: "תמו מאה שנות טרור." 11 שנים קודם לכן, לפני 33 שנים, הכריז מי שהיה אז יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן, שצפויות לנו עוד מאה שנות טרור.

למרבה הצער, ברור מי היה ריאלי ומי שגה בחלומות. כל כך כואב ומצער, אך רפי איתן צדק.

ואף על פי כן, מדינת ישראל מתפתחת, משגשגת, צומחת. מאז דבריו של רפי איתן עלו לישראל עוד מיליון וחצי יהודים. רפי איתן אמר את הדברים בתקופה שבה המשק הישראלי היה במצב הקשה ביותר בתולדות המדינה, והיום הכלכלה הישראלית פורחת ומשגשגת.

הטרור הערבי ליווה את הציונות מראשיתה, עוד כשהיו בארץ כמה עשרות אלפי יהודים. אם נביט לאחור, נראה שבפרספקטיבה היסטורית ובראיה רחבה, אנו בדרך הנכונה. כל גל טרור, עם כל הכאב הכרוך בו, הסתיים בהתחזקותנו ובהיחלשות אויבינו. כך יהיה גם הפעם.

* על אונס ושלום – באוניברסיטה המשודרת בגל"ץ נערך ראיון עם הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי, על בריתות ושלום. אגסי הרבה לדבר על חשיבות השלום, על כך שאין דבר חשוב מן השלום ואין משימה משמעותית יותר מלהביא את השלום.

ובמהלך השיחה, הוא סיפר את הסיפור הבא. "שירתתי במובלעת במלחמת יום הכיפורים [המובלעת – השטח שצה"ל כבש במלחמת יום הכיפורים בתוככי סוריה, בואכה דמשק א.ה.]. עמדתי ליד איזה גנרל ושאלתי אותו: 'כמה זמן דרוש לך כדי לכבוש את דמשק?' הגנרל השיב: 'יום יומיים.' 'אז למה אנחנו לא כובשים אותה?' הקשיתי, והגנרל השיב: 'אין לנו מה לעשות שם.'"

ועכשיו, הקשיבו לפאנץ'-ליין. אגסי סבור שהגנרל טעה. ואת הדברים שאצטט הוא אמר ברצינות גמורה. "אני לא מסכים עם הגנרל. היינו צריכים לכבוש את דמשק, להעיף את הדיקטטור ולמנות במקומו דיקטטור אחר שיעשה איתנו שלום ולעזוב. לכפות עליהם שלום."

האם אדם למד ולימד כל חייו פילוסופיה כדי להגיע לתובנה כל כך פשטנית? ככה, נצא לטיול של יום יומיים, ייהרגו לנו כמה עשרות או מאות חיילים, נעשה פוווו ליד ארמון הנשיאות כדי שאסד יעוף, נתפוס מישהו ברחוב ונעשה אותו דיקטטור ונכריח אותו לחתום איתנו על הסכם אהבה, אחווה, שלום ורעות לנצח, שתי נשיקות במצח.

לא צריך להיות פרופסור לפילוסופיה כדי להבין שאי אפשר לכפות שלום; שלא יהיה שלום בלי ששני הצדדים יחפצו בשלום. וכפי שאי אפשר לאנוס את האויב לחיות איתנו בשלום, כך אי אפשר לקדם את השלום על ידי אונס המציאות.

כי המציאות היא, שאין לנו פרטנר לשלום. ומי שלא מאמין, שיצפה בנאום ההסתה ועלילת הדם של אבו מאזן.

* השקרן – קו רציף עובר בין עבודת הדוקטורט של אבו מאזן – הכחשת השואה, לבין נאום ה"רצח בדם קר" שלו. זה האיש, זו אמינותו, זו רמת האמון שאפשר לתת בו.

* עלילת דם – אל העלילה הנבזית של קנאי האסלם ושותפיהם בתוכנו, על פגיעה, כביכול במסגד אל-אקצה, הצטרפה בימים האחרונים עלילת דם נבזית לא פחות, המציגה את גל הטרור והאלימות כלינץ' המוני בערבים תמימים. מחבל בן 13, חמוש בסכין, הסתער על נער בן גילו בניסיון לרצחו ופצע אותו פצעים אנושים. במהלך סיכול הפיגוע המחבל נוטרל (ובסך הכול נפצע קל עד בינוני, אם כי ראוי היה שייהרג), ומיד מכונת התעמולה המשומנת מפיצה דיבה על רצח של ילד ערבי בן 13. הרשה"פ (רשות ההסתה הפלשתינאית) תובעת להעמיד את "הרוצחים" לדין ותמונתו של ה"קורבן" מתבוסס בדמו מופצת בכל רחבי הרשת, כדי להזין את השנאה והקנאות ולעודד את המשך מעשי הרצח.

ההסתה החמורה ועלילת הדם מופצת גם בקירבנו. החל בכך גדעון לוי בתחילת השבוע במאמרו "מוות לערבים", שבו הציג תמונה שבה אנו הופכים "רוצחים" – שוטרים, חיילים ואזרחים פשוטים, שסתם רוצחים ערבים כדי ליישם את תורת "מוות לערבים", לגיבורים לאומיים.

החרה החזיק אחריו ב. מיכאל. הנ"ל כתב סיפור בדיוני, על פיו הפך לגיבור לאומי כיוון שרצח בחמישה כדורים מלצר ערבי במסעדה, שאחז בידיו סכו"ם. לקראת ערב התברר שהמלצר היה יהודי, ואז החלו הפגנות נגדו וקריאה "להוציא להורג את המחבל," עד שלפתע היתה עוד תפנית בעלילה – עורך דינו הוכיח שאם סבתו של הנרצח היתה מוסלמית שהתגיירה בגיור רפורמי. הנ"ל הוגדר בכינוס חירום של בין דין רבני כ"חצי ערבי מינימום," ו"כך קיבלתי צל"ש." כמובן שסיפור "אם סבתו" מרמז על הגדרת היהודי על פי הנאצים – גם דור רביעי יש להשמיד.

ומדוע ב. מיכאל ו-ל. גדעון לא כתבו על חטיפת ילדים ערבים ורציחתם לצורך אפיית מצות? כי צריך לשמור משהו גם למוסף של פסח.

* האם כבר שוברים שתיקה? – האם "שוברים שתיקה" כבר יצאו למסע הופעות בעולם, על הרוצחים הישראלים שמוציאים להורג ילדים פלשתינאים האוחזים בכפיות?

* יש הגורסים – קובי ניב, במאמר ל"הארץ", מצדיק את גל הטרור הרצחני נגד יהודים, בכך שאנחנו אשמים, כמובן. במה אשמנו? "מזה 50 שנה (ויש הגורסים 70) אנחנו מחזיקים עם שלם, מיליוני בני אדם, תחת משטר צבאי מדכא של גזל, חנק והרג, ובכל פעם שהעם זה מתקומם, כל פעם בעונה אחרת ובצורה אחרת, אנחנו מופתעים מחדש, כאילו תקפו אותנו פתאום, משום מקום, בלי שום סיבה, חייזרים אכזריים עם שפמים לא אופנתיים. אבל מעשי הדיכוי וההרג והתגובה והנקם והנקם על התגובה על ההרג והנקם הם הרי לחם חוקה היומי של הארץ הזאת כבר לפחות 76 שנים (ויש האומרים 77)."

לפני 70 שנה, ב-1945, הסתיימה מלחמת העולם השנייה. על פי הנראטיב של הפלשתינאים ושל קובי ניב, זו התחלת השואה [= נכבה] של הפלשתינאים. יש הגורסים, כותב קובי ניב ומתכוון לעצמו, ששבעים שנה אנו מדכאים, גוזלים, חונקים והורגים. ויש הגורסים, הוא מעיד על עצמו, ש-77 שנים. כלומר, מאז 1938. מה קרה ב-1938? היה זה בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ההתנפלות הרצחנית של ערביי א"י על היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני ולהשמיד את היישוב. ב-1938 הסתמן האסון הפלשתינאי – כאשר עינו אותנו, כן התרבינו ופרצנו ואילו הם התרסקו.

* הפיגוע בקריית ארבע – עוד מחבל התחזה לעיתונאי.

* תקינות – מהנדס יקה נדון למוות. רגע לפני הפעלת הגיליוטינה, ניתנה לו הזכות לבקשה האחרונה, והוא אמר: "כאשר אני מביט במכונה, אני מבחין בכך שההברגה כאן רופפת והזווית של הסכין קצת נוטה הצדה. חוששני שהפעלת המכונה באופן הזה עלולה להסתיים בביזיון ולהחמיץ את צווארי. מהנדס במעמדי אינו יכול להרשות לעצמו לעלות על מכונה בלתי תקינה. אני מבקש שתתקנו קודם את הכשלים."

למה נזכרתי פתאום בבדיחה הזאת (שבינינו, היא לא כל כך מצחיקה)?

בשל דיון הזוי ביומן הערב של גלי צה"ל, בשאלה האם על פי החוק מותר היה להראות את תמונתו של הנער המחבל, אף שהחוק אוסר על הצגתו של קטין ללא אישור הוריו.

צבטתי את עצמי ו... לא חלמתי. אשכרה, זה היה הדיון בתחנת השידור הצבאית.

* המבחן של נתניהו – לפחות עד כה, נתניהו מתמודד היטב עם מתקפת הטרור. הוא מפעיל עוצמה בתקיפות, אך גם בשום שכל, בריסון ראוי, ולא נגרר אחרי השרים המתלהמים, הדמגוגיה הביטחונית וצעדים פופוליסטיים למיניהם. הוא חותר לרגיעה ולא נגרר אחרי רעיונות שיציתו תבערה גדולה.

לעומת זאת, דווקא בתחום שנחשב למומחיותו הוא כושל – ההסברה. כל מה שאנו עושים בתחום הזה הוא לאט מדי, מאוחר מדי ומעט מדי.

* מערכה נכה – אנו בעיצומה של מערכה מדינית והסברתית קשה, ובימים האלה אין שר חוץ בישראל.

* מה עם הכובע? – כל כך רוצים לתקוף את נתניהו על חוסר הריסון והפעלת כוח יתר והבערת השטח ו... ו... אבל, מה לעשות, אין להם טיעון. מה עושים? "איך נתניהו היה תוקף את הממשלה אילו היה באופוזיציה והיא נהגה כמוהו בתגובה למתקפת הטרור."

ארנב א' וארנב ב' היו משועממים מאוד.

"מה נעשה?" שאלו זה את זה.

ארנב א': "נלך להרביץ לארנב ג'."

ארנב ב': "ככה סתם, בלי סיבה?"

ארנב א': "נדפוק לו בדלת. אם יצא עם כובע, נצעק עליו למה אתה עם כובע ונרביץ לו. אם יצא בלי כובע, נצעק עליו למה אתה בלי כובע ונרביץ לו."

הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו.

ג' יצא בלי כובע.

"למה אתה בלי כובע?!" והרביצו לו מכות רצח.

כעבור שבוע א' וב' שוב השתעממו.

"מה נעשה?"

"נלך להרביץ לארנב ג'."

"סתם ככה, בלי סיבה?"

"נבקש ממנו סיגריה. אם ייתן סיגריה בלי פילטר, נכה אותו על כך שנתן ללא פילטר. אם ייתן סיגריה עם פילטר, נכה אותו על כך שנתן עם פילטר."

ארנב א' וארנב ב' הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו.

פתח ג' את הדלת.

שאלו אותו: "אפשר סיגריה, בבקשה?"

ארנב ג': "בשמחה. עם פילטר או בלי פילטר?"

היססו השניים רגע ואז צעק עליו ארנב ב': "למה אתה עם כובע?" וירדו עליו השניים במכות רצח.

* אין כניסה – במקום איסור יציאה מן הארץ, מוטב היה להוציא לשייח'ראאד סלאח צו איסור כניסה לארץ.

* רשת ההסתה החברתית – כאשר האינטרנט פרץ לחיינו, ועוד יותר מכך – הרשתות החברתיות, האמנו שכעת, כשתם עידן תקשורת ההמונים, אי אפשר יותר להסית, לשטוף את המוח, לעוור את ההמונים. האנשים עכשיו יהיו יותר חכמים, יותר ביקורתיים, יותר סקרניים, לא יקבלו כמובן מאליו כל מה שאומרים להם, יגיעו בעצמם למקורות מידע אלטרנטיביים. נדמה לי שההערכה הייתה אופטימית משהו.

* כי זה לא צה"ל – למה הצבא האמריקאי הפציץ במודע בית חולים באפגניסטן, עתיר חולים חפים מפשע? כי צבא ארה"ב אינו צה"ל. נכון, זה לא צבא רוסיה, זה לא צבא של דיקטטורה, בוודאי ובוודאי שאין זה צבא ערבי, חלילה. מצד שני, זה גם לא צה"ל.

נאמר שההפצצה נבעה ממידע על כך שיש בבית החולים טרוריסטים. מבית החולים לא שוגרו טילים לעבר ערי ארה"ב והאוכלוסייה האזרחית האמריקאית לא חוותה "צבע אדום" כתוצאה מהפעילות באותו בית חולים. אך צבא ארה"ב נהג כפי שנוהג כל צבא. זולת צה"ל.

אני שמח שצה"ל הוא אחר. אני גאה בהיותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם. זה לא מיתוס ולא מליצה, זו האמת לאמִתה.

אני סולד מן הצביעות ותרבות השקר של אלה, שמצד אחד מעמידים בפני ישראל אמות מידה שאף מדינה אחרת אינה עומדת בהן ולא מצפים מאף מדינה לעמוד בהן, ומצד שני תוקפים את ישראל בשל עלילות דם בזויות שמעלילים על צה"ל.

ובעיקר אני סולד מהישראלים הפעילים ברקימת העלילות הללו, ועורכים מסעות הופעות בעולם להפצתן, במימון עוין.

* חוש ההומור של אורית גלילי – עד לפני שנתיים הייתה אורית גלילי צוקר ראש הצוות לתקשורת פוליטית של ראש הממשלה נתניהו. מאז שהוחלט לסיים את ההתקשרות עימה, היא עסוקה בנקמה ובעיקר במסע היטהרות בפני הברנז'ה.

במאמר ל"הארץ" היא תקפה בחריפות את ערוץ 2, ערוץ 10 ו"ידיעות אחרונות" על כך שהם נוהגים בעימות הנוכחי כמשת"פים של נתניהו, כלומר חטאם הוא פטריוטיות, והתנגדות לטרור המופנה כלפינו.

לעומתם, היא מעלה על נס את "הארץ". וכאן מגיעה האתנחתא הקומית: "המסרים המפוכחים של 'הארץ' – שפעם נחשבו למסרי הציונות הפרגמטית."

איזו בדיחה. כל מי שיפתח באקראי עמוד כלשהו מכתביהם של מנהיגי הציונות, ודווקא המתונים שבהם, כמו חיים ויצמן ומשה שרת, ייווכח עד כמה דבריה מנותקים מהמציאות.

אבל למה ללכת אליהם? מוטב להציץ ב"הארץ" של פעם, ולהשוות ל"הארץ" של היום. "הארץ" תמיד היה עיתון הזרם היוני בישראל, אולם הוא היה בקוטב היוני של הקונצנזוס הציוני. ולכן, הפער בין מה שהיה למה שהוא היום הוא פער ענק, בלתי ניתן לגישור.

אמחיש זאת בשתי דוגמאות. הנה, קטע ממאמר המערכת של "הארץ" ב-8.6.67, בעיצומה של מלחמת ששת הימים: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירים את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו... הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם ויסולק... סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת לפעול כדי למנוע תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות המזוינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם... המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה. הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

הדוגמה השנייה קרובה הרבה יותר לימינו, לפני פחות מעשרים שנה, מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך."

מיותר לציין, ש"הארץ" של היום מגויס למלחמת חורמה במסרים של "הארץ" לפני עשרים שנה. דבריה של גלילי צוקר מגוחכים.

* אפרופו "בידוד מדיני" – האירועים הביטחוניים הכובשים את הכותרות, דחקו לקרן זווית התפתחות מדינית היסטורית – ביקורו בישראל של נשיא הודו פאנארב מוקרג'י. ההתפתחות ההיסטורית אינה הביקור, אלא הביקור הוא ביטוי המסמל את התפנית ההיסטורית.

עוד טרם קום המדינה וביתר שאת לאחר מכן, ישראל ניסתה ללא לאות לקשור קשרי ידידות עם הודו. אולם עוד בתקופת מהאטמה גנדי, נקטה תנועת השחרור ההודית ולאחר מכן הודו, בקו פרו ערבי ואנטי ציוני קיצוני, אולי כדי לרצות את המוסלמים בתוכה. הודו הצביעה באו"ם נגד הקמת מדינת ישראל, סירבה להכיר בישראל שנים רבות ונקטה קו עויין מאוד.

ראש ממשלת ישראל בן גוריון ושרי החוץ ששירתו תחתיו משה שרת וגולדה, וכן ממשיכיהם, ניסו כל הזמן לפרוץ את מחסום האיבה, מתוך הבנת חשיבותה של הודו כמעצמה עולה באסיה. אולם רק 44 שנים לאחר הקמת המדינה, בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, ימים אחדים לאחר כינון היחסים בין ישראל לבין סין, הודו כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אולם גם לאחר מכן, המשיכה לדבוק בקו הפרו ערבי והאנטי ישראלי.

ואילו כעת, שעה שאנו קוראים על "בידוד מדיני" (כנראה משאלת לב של הכותבים זאת) נפרץ הסכר ובין המדינות נוצרו יחסי ידידות קרובה ושיתוף פעולה בכל התחומים – כלכלי, ביטחוני ואף מדיני. הודו שינתה את דרכה, חדלה להצביע עם הרוב האוטומטי האנטי ישראלי, והחלה להצביע יחד עם ישראל ונגד ההחלטות האנטי ישראליות. הודו, מדינה שחשיבותה הבינלאומית הולכת וגדלה, היא היום אחת הידידות הקרובות לישראל, בהנהגת ידיד ישראל, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. היחסים הולכים ומתהדקים, וטרם נאמרה המילה האחרונה.

* פאסיביות שכזו – ביקורו של נשיא הודו בישראל מסמל את התחממות היחסים בין שתי המדינות. יש לציין שהיחסים בין ישראל להודו כוננו רק ב-1992. ראש הממשלה אז היה יצחק שמיר. שבוע קודם לכן כוננו היחסים עם סין. באותם ימים כוננו וחודשו יחסי ישראל עם עשרות מדינות, ובהן בריה"מ והגוש הקומוניסטי. באותם ימים עצרת האו"ם החליטה לבטל, אחרי 17 שנה, את החלטתה האנטישמית לפיה הציונות היא גזענות. כל זאת בימי שלטונו של מי שקובעי הטעם בתקשורת אהבו ועדין אוהבים להגדיר כ"ראש ממשלה פאסיבי."

עיקר מעייניו ומרצו של יצחק שמיר, בהיותו ראש הממשלה, הופנו לייעוד העיקרי של מדינת ישראל, קיבוץ גלויות. בעקשנות ונגד כל העולם, כל המומחים וכל הציניקנים, הצליח שמיר לבטל את מעמד ה"פליט" שהעניקה ארה"ב ליהודים שיצאו מבריה"מ לשעבר, עם פתיחת שעריה. הוא הצליח לשכנע את ארה"ב, שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, כי יש לו מולדת ומדינה.

החלטה זו ניתבה מיליון עולים לישראל, שהביאו ברכה רבה בכל התחומים, במפעל הציוני הגדול, החשוב והמוצלח ביותר, מאז קליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים. הוא הניע את כל המערכות בישראל למאמץ ממוקד בקליטת העלייה, חרף ביקורת מרושעת בשם ה"מנהל התקין" כביכול, ובזכות עובדה זו כל העולים מצאו קורת גג ורבים מהם מצאו במהרה תעסוקה, בית ספר לילדים וכו'. הוא קידם את העלייה מאתיופיה ושלח את צה"ל ל"מבצע שלמה" שהעלה בתוך יממה וחצי כמעט 15,000 יהודים מאתיופיה לישראל.

פאסיבי?! איזו תעמולת כזב, של מי שבעיניהם אקטיביוּת היא רק נסיגה משטחים. אכן, בזמנו ישראל לא נסוגה משטחים, אך אם נבחן את 22 השנים מאז הפסיד בבחירות (גילוי נאות – הוא הפסיד בגללי. אני הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין), איני בטוח שהנסיגות הביאו לישראל את התוצאה הרצויה והמצופה, בלשון המעטה.

אגב, לכל המתלהמים המציעים הצעות קיצוניות לפתרונות קסם של מלחמה בטרור באמצעות הפעלת כוח בלתי מוגבל, כדאי לזכור שגישתו של שמיר היתה הפוכה. הוא היה נחוש להימנע מהסלמה, לא נגרר אחרי פרובוקציות של האוייב, לא נכנע ללחצי הימין הקיצוני ולא התרגש מהלעג שהפנו כלפיו. המצפן שלו היה אך ורק מה שטוב למדינת ישראל, ולא הצורך להוכיח משהו למישהו.

ב-15 באוקטובר מלאו מאה שנים להולדתו של יצחק שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו.

* ינקה את אורוות קק"ל – הגורמים הפוסט ציוניים בישראל, בהובלת "הארץ", מנהלים מסע צלב נגד קק"ל וקוראים לפירוק הארגון. הם מנמקים זאת בסיאוב, ברקב ובשחיתות הקיימים בארגון.

כמובן שזה תירוץ דמגוגי. לא היתה בתולדות מדינת ישראל מדמנת שחיתות כמו עיריית ירושלים בעידן אולמרט, שתפקדה כמו ארגון פשע. האם עיריית ירושלים פורקה? האם מישהו חשב שיש לפרקהּ? האם עיריית ר"ג פורקה כיוון שראש העיר הורשע על קבלת שוחד? ובקק"ל אין המדובר בפלילים, בוודאי ברמה הזאת, אלא באי סדרים ובסיאוב, בבזבוז ובמינויי מקורבים, שאין לזלזל בחומרתם, אבל יש לדעת להבחין בינם לבין שחיתות פלילית.

"הארץ" והגורמים הפוסט ציוניים תפסו טרמפ על גילויי הסיאוב, כדי להביא לסגירת קק"ל, בהיותו ארגון ציוני, המחויב לציונות, להתיישבות ציונית, לניהול קרקעות הלאום היהודי שנרכשו בכספים שנאספו – פרוטה אל פרוטה מיהודים בכל העולם ב-114 שנות קיומו ובהיותו סמל למפעל הציוני.

מי שהפכו את הארגון למסואב, פגעו במהותו ובייעודו ושיחקו לידיהם של שונאי הרעיון הציוני, דוגמת "הארץ" ושכמותו. ולכן, יש להדיח אותם.

בשבוע הקרוב, תבחר מפלגת העבודה, שבהסכמים הקואליציוניים בהסתדרות הציונית -התפקיד הוא ברשותה, את יו"ר קק"ל. בראש ובראשונה, יש לקוות שאפי שטנצלר יודח.

אחד המועמדים הוא מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם. ביטון מחויב בכל נימי נפשו לרעיון הציוני העומד בבסיס קק"ל, והוא הוכיח בכל תפקידיו ובעיקר בראשות העיר, את יכולתו לנקות את האורוות, לטהר את הסיאוב, ולהצליח מאוד בקידום מטרות הארגון בדרכים של טוהר כפיים, יושרה ושקיפות.

אני ממליץ לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו לתפקיד.

* שאלה – האם יש למישהו ספק, שארדואן עומד מאחורי הטבח ההמוני במפגינים נגד מדיניותו, בשבוע שעבר?

* והרי התחזית – אורן חזן לא יפסיד בתביעת הדיבה שהגיש נגד עמית סגל, כיוון שהוא ימצא דרך אלגנטית-כביכול למשוך את התביעה, ולהתפאר שאלמלא משך אותה היה מנצח בגדול. גזור ושמור!

* ביד הלשון: מגדל השן – לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית, נעסוק בביטוי "מגדל השן האקדמי". ביטוי זה מצייר את האקדמיה כמנותקת מן העם ומסתגרת בארמון פאר, מגדל שן.

מקור הביטוי דווקא אינו מבטא בית יוקרה מנקר עיניים, אלא תיאור של צוואר אישה יפה, שמומשל ליופיו של מגדל שן. הפסוק הוא משיר השירים: "צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" (שיר השירים ז', ה').

* * *

מה יותר טוב מהסברה כזו?

https://youtu.be/9fW1CbqAN-8

הבלוגר המצרי שריף גאבר על ישראל והעולם הערבי

תרגום: לב סולודקין

* * *

עוז אלמוג

הצעת ייעול לפלסטינים

"יום הזעם" הוא סטארט-אפ פלסטיני שלא מצליח לעשות אקזיט. אני ממליץ על חלופות שיכולות, לשם שינוי, להצליח להם:

יום כיבוש הזעם

יום הביקורת העצמית

יום ללא "אללה הוא אכבר"

יום ללא שקרים

יום ללא אלימות והתפרעות

יום ללא חנין זועבי

יום ללא "אל-אקצא בסכנה"

יום ללא קנאה ביהודים

יום החשיבה לעתיד

* * *

מנשה שאול

המסגד אינו בסכנה

ד"ר סעד אלדין אלהלאלי, מרצה בכיר באוניברסיטת אלאזהר שבמצרים, הביע את עמדתו על המהומות וגל האלימות במסגד אלאקצא. אלהלאלי קורא למוסלמים שלא להיסחף אחרי גל האלימות והטענות כי המסגד בסכנה. זאת, כדי שלא לגרור את האזור כולו למלחמת דת שלה יהיו תוצאות חמורות.

אלהלאלי מוסיף כי דמו של המוסלמי יקר יותר מבניין כלשהו עלי אדמות, כולל מסגד אלאקצא או אתר הכעבה הקדוש. לדבריו, הנביא מוחמד הלך לעולמו כשמסגד אלאקצא היה בידי הנוצרים, והנביא לא קרא לאף אחד להתגייס למען אלאקצא. לחיזוק עמדתו הוא הביא מדבריו של עבד אלמוטלב, סבו של הנביא מוחמד, שאמר כי "למסגדים אל שיגן עליהם."

דבריו של המלומד מאלאזהר עוררו את זעמו של עיתון "אלקודס אלערבי" הקיצוני. במאמר ארוך (5.10.15) תוקף העיתון את אלהלאלי באומרו כי המרצה מאלאזהר מכר את עצמו למשטר המצרי ועושה למען הרעלת הנפשות והרס השכל הישר. לדעת העיתון, הצהרתו של אלהלאלי היא עוד שלב בתוכניתו של השלטון המצרי לשבור את רצונם של הפלסטינים, את התקוממותם והכנעתם ואת אילוצם לקבל את פתרון השלום של הקונספירציה הציונית.

העיתון קובע כי המשטר המצרי פועל למען הדמוניזציה של ההתנגדות העזתית בהאשימו אותה בכך שהיא רוקמת מזימות נגד מצרים. המשטר המצרי עושה יד אחת עם האויב הציוני בהטלת מצור על עזה והצפת המנהרות בין רצועת עזה לסיני במי ים, במטרה לבודד את הרצועה ולשלול מתושביה את ריבונותו של חמאס.

הכותל הוא שריד של איזה אתר?

מוסלמים קנאיים טוענים שלא רק שאין ליהודים זכות על הר הבית, אלא גם בכותל המערבי אין להם שום זכות. וכל זאת כי בעת עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה, קשר את סוסו אלבוראק לכותל, וכך התקדש למוסלמים ושמו "קיר אלבוראק". גם ח"כים ערביים מעלים את הטענה.

כיצד אפשר להשיב על טיעון זה?

בפולמוס שהיה לי עם איש תקשורת פלסטיני באחד מערוצי הטלוויזיה, העלה הלה את הקדושה של הכותל המערבי למוסלמים. נהגתי על פי עצתו של ידידי ד"ר ארנון גרוס, מזרחן ומומחה בחינוך בבתי-הספר של הפלסטינים, ושאלתי: היהודים מכבדים את המיתוס המוסלמי של עליית הנביא לשמיים וקשירת סוסו אלבוראק ליד הכותל. אין להם בעייה עם זה. אך מהו מקורו של הכותל – שריד של מה הוא?

עמיתי הפלסטיני לפולמוס השתתק וסירב לענות.

קיצוניות שמגינה על קיצוניות

המשטר האיראני ספג מכה מוחצת בחיסולו בסוריה של הגנרל הבכיר במשמרות המהפכה חסין חמדני על ידי דאע"ש. מנהיגי איראן – חמינאי, רוחני וצ'ריף – הספידו אותו.

לגנרל חמדני היסטוריה ארוכה במסע ההשתלטות האיראני על מדינות ערב. לדברי סוכנות הידיעות "אירנה", היה חמדני היועץ הבכיר של משמרות המהפכה. הוא פעל בסוריה כדי לבסס את ההתנגדות האיסלאמית ולהגן על קברה של זיינב, בת הנביא מוחמד, הקבורה לפי טענת המשטר בפאתי דמשק.

הפרשן הסעודי טארק אלחמיד (עיתון "אלשרק אלאווסט" 10.10.15) מותח על פעילותו של חמדני בסוריה ביקורת חריפה. לדבריו, "המעורבות הצבאית האיראנית בסוריה מייצגת קיצוניות שנלחמת בקיצוניות אחרת (דאע"ש) כדי להציל קיצוניות (משטרו של בשאר) שטוענת כי היא מגינה על העם, אך רוצחת אותו. לעומת מציאות זו, איך אפשר להאמין לטענתו של בשאר כי הוא מגן על החילוניות בסוריה ובאזור כולו, כשהוא מתקיים בחסות הקיצוניות הדתית האיראנית שפעלה בעזרתו של הגנרל האיראני שנרצח?"

לקחי אפגניסטן

מספר הערות על המעורבות הרוסית במלחמה בסוריה:

רוסיה מגבה במעורבותה במלחמה את הציר השיעי של איראן, חיזבאללה ובשאר אסד. הצבא הסורי נלחם לצד הציר השיעי המונה כ-100 מיליון בני אדם נגד העולם המוסלמי הסוני שבו מיליארד ו-200 מיליון מאמינים. בכך מצטרפת רוסיה למלחמה נגד 56 מדינות סוניות.

מלחמה זו תעודד את הסונים לפתוח בפעולות נקם נגד רוסיה, דוגמת פיגוע ההתאבדות מול השגרירות הרוסית בקאבול בירת אפגניסטן ושיגור טיל לכיוון שגרירות רוסיה בדמשק.

הנמקתו של בשאר למעורבותה של רוסיה במלחמה היא המאבק בטרור (האופוזיציה) המאיים על היציבות והשלום באזור. אך האמת היא שמשטרו של אסד הוא האיום על שלום האזור. הוא שגרם לגלי הפליטים למדינות אירופה, והוא שמנהל מלחמת השמדה נגד עמו על ידי הפצצת ערים וכפרים בחביות נפץ. בשאר נחשב בעיני מדינות ערב והעולם החופשי פושע מלחמה.

הסיכוי שרוסיה תכריע את המלחמה על ידי פעילות אווירית הוא קלוש ביותר, ואילו מעורבות של כוחות קרקע תסבך עוד יותר את המצב.

מעורבותו של ולדימיר פוטין בסוריה נובעת מהכרסום שחל במעמדה של רוסיה במזרח התיכון בעקבות נפילת משטרם של סדאם חוסיין ומועמר קד'אפי, שהיו הקניינים הגדולים של הנשק הרוסי. פוטין מאמין כי על רוסיה להיות אחת משתי כפות המאזניים של העוצמה הגלובלית. נוכחותה של רוסיה בים התיכון, ובמיוחד בחוף הסורי, היא דרך להחזיר את עטרת רוסיה ליושנה.

מתוך מגזין מראה 355

* * *

משה כהן

הנדון: אין חצי הריון

מכובדי,

כידוע אין בהריון הרבה אפשרויות. או שיש או שאין. למה הדבר דומה, תתפלאו, לריבונות לאומית.

את זאת רואים אנו בימים טרופים אלה, אין ריבונות לחצאין. בכול מדינה מתוקנת זה א"ב של הדמוקרטיה. בארה"ב ובצרפת, לדוגמא, התנאי היסודי לקבלת אזרחות היא הצהרת נאמנות מוחלטת למדינה, לדגל ולחוקה. אין אזרחות ללא נאמנות. לא יעלה על הדעת שאזרח אמריקני יכריז קבל ועדה שהוא קודם כול פלסטיני ורק לאחר מכן אמריקני.

כידוע יש בישראל מיעוט ערבי גדול, המזדהה עם "העם הפלסטיני" (כל אחד וההגדרה שלו). בראשית ימי המדינה, בימי שלטונו של בן גוריון, הוטל על המיעוט הערבי המזדהה כפלסטיני ממשל צבאי. הבין אז ראש שממשלה שהריבונות הישראלית מחייבת את כל האוכלוסייה.

עם חילופי השלטון נחלש כוח העמידה של העם, הממשלה חיפשה פתרונות קלים, והשלטון החל מעלים עין, "להכיל" בלשון מכובסת, הפרות בוטות יותר ויותר של הריבונות הישראלית על ידי האזרחים הערבים. מי רוצה להתעמת עם ערבים, נוח יותר להעלים עין בקריצה ולקוות לטוב. הקו המנחה את זרועות הביטחון שלנו הוא "להימנע מחיכוך" ו"להקטין את הלהבות," כלומר להבליג.

באיזו ארץ מתוקנת היו מרשים לאזרחים להניף דגל פלסטין ולהכריז על נאמנות פלסטינית?

והנה הפשרנות שלנו טופחת על פנינו. כיוון שוויתרנו על ריבונותנו איבדנו את הלגיטימציה שלנו, הערבים "לא סופרים אותנו" והפכנו לסמרטוטים שדמם הפקר. הערבים קוראים לזה "כבוד" – שזה ערך עליון בתרבותם. 

כשם שאין הריון-למחצה כך אין ריבונות-למחצה, או שיש או שאין. יש גבול לפשרנות.

הנדון: דיסוננס תחושתי

מכובדי,

יש צרימה בדיווחי התקשרת, האוזן שומעת מסר אחד והעין רואה מסר הפוך:

השדרנים משמיעים לנו כל הזמן, שההנהגה הערבית לא רוצה הסלמה ורוצה להרגיע את האיבה ("להוריד את גובה הלהבות") ולצמצם את האלימות. מה בסך הכול רוצים הערבים? להתפרנס בשקט. ובכלל, גל הטרור הזה הוא של יחידים ולא רציני.

ומה מראים לנו אותם שדרנים? הפגנות המוניות של רבבות מפגינים משולהבים מניפי דגלי חמאס ואגרופים קמוצים, וחברי כנסת ערביים וראאד סלאאח בראשם, כמו ביום 15 באוקטובר בסכנין, כשהמנהיגים נושאים נאומי הסתה שלוחי רסן והאספסוף קוראים קריאות קצובות "בדם ואש נשחרר את אל אקצה, אנו מוכנים למסור את חיינו למען פלסטין" ומניפים אגרופים קמוצים.

כתבי טלוויזיה שראיינו תושבים בשכונות הערביות של ירושלים מביאים כולם הכרזות שליהודים אין מקום בארץ, ומקטן ועד גדול כולם רוצים למות מות קדושים (שאהידים) כדי להרוג יהודים.

טוענים פרשני התקשורת – כל ההתבטאויות האלו הן רק מן הפה ולחוץ, מס שפתיים. האומנם? בעניין הטרור רואים אנו אלפי ערבים מתגודדים בגדה ובעזה מיידים אבנים ובקבוקי תבערה ומנסים לפרוץ את הגדרות. זה מזעזע! זהו "טרור של יחידים"?! 

אז איפה כאן ההרגעה מצד הערבים? מה האג'נדה של התקשורת בבואה להעביר מסרים סותרים (בהכרח שקריים)? כאילו רוצים להרדים ולרופף את הדריכות והעמידה שלנו מול הטרור המשתולל.

איזה מין תקשורת היא זאת?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מרדכי הרכבי

תודה רבה על שהבאתם לנו ״מזרח תיכון חדש״

לְמה שקורה היום בַּרחובות יש כתובת!

תודה רבה לנשות ווטש, שהצליחו להגן על הפלסטינים המסכנים במחסומים, ומנעו מחיילי הכיבוש לבדוק אותם כמו שצריך והיום הם מסתובבים עם סכינים ונשק.

תודה רבה לבצלם, שוברי שתיקה, שלום עכשיו וכן גם מרץ שהצליחו למנוע מחיילי צהל לפעול נגד הפורעים והרוצחים. במסע שקר והכחשה הצליחו להפוך את חיילי צהל לרוצחים ואת הערבים הטובים לאוהבי שלום.

תודה רבה לפרקליטות הצבאית ולפרקליטות ששיפדו כל חייל ושוטר שניסו להגן על עצמם ולא הצליחו להוכיח מעל לכל ספק שהיתה סכנה לחייהם, סליחה למעט המקרים בהם החיילים או השוטרים שנרצחו ע״י הצעירים וגם אז היה הסבר.

תודה לפרקליטות שרדפה בגאון אחרי מתנחלים, חובשי כיפה וימניים והתעלמה לגמרי ממסעות ההכפשה וההסתה של השמא הקיצוני עד כדי שאפילו בית משפט גער בה.

תודה רבה לפרקליטות שהצליחה ״לחנך״ את השוטרים שאפשר וכדאי להכות מתנחלים, חרדים ודתיים ולהפנות ראש כל פעם שנתקלים בפושע או פורע ערבי.

תודה רבה לבג״צ שהצליח להוכיח לכל העולם כמה בג״צ ליברל ופלורליסטי, אפילו את הרוצח מטרבלינקה שהתקשורת הישראלית משום מה קוראת לו דמניוק – שיחרר. תודה רבה שדאג להכפיל את עונשם של שוטרים כדי שחלילה לא יפגעו בצעירים שמנסים לרצוח.

תודה רבה לקרן לישראל חדשה שממנת פעילות אנטי ישראלית ואנטי יהודית, תודה רבה על מימון של הפעילות האנטי ישראלית והפרו פלסטיניות שהביאו אותנו סוף סוף למזרח תיכון חדש.

תודה לתקשורת שקראה לכל רוצח, פושע ופורע ערבי ״צעיר״ ולכל חובש כיפה – פושע חשוך ורוצח בפוטנציה.

תודה לתקשורת שהצליחה לשכנע אותנו שהסכנה האמיתית לעם ישראל זה החרדים ולא הערבים, שרק רוצים שלום.

תודה רבה לתקשורת שהצליחה להצניע כל מעשי רצח, זריקת אבני ופרעות של ערבים, וכל יריקה של חרדי הפכה לפשע ברמה של רצח עם. 

תודה רבה לתקשורת שהצליחה למתג ציבור שלם של מתנחלים כפושעים ורוצחים ואלו שמנסים לרצוח אותם ימשיכו להיות ״צעירים״ לנצח.

תודה רבה לעיתונאים שרדפו את חיילי צה"ל ופירסמו בכתבות ענק כל חייל שאיבד את עשתונותיו מול היריקות, הצעקות והמכות – והגיב לבסוף.

תודה רבה לתקשורת שבעזרת כתבות ענק ושעות שידור אין סופיות הצליחה למנוע את פשעי השנאה הנוראים של ריסוסי צבע. 

תודה רבה לתקשורת שקיצרה את תהליך הבדיקה וקבעה תמיד שהמתנחלים הימניים אשמים ובכך חסכה את הצורך לבדוק ולהוכיח.

תודה רבה למגישי הטלוויזיה שהמשיכו לשטוף את מוחותינו מעל המסכים והסבירו לנו כמה אנחנו רעים וכמה הפלסטינים טובים.

תודה מיוחדת לעיתון "הארץ", שבמיוחד בגירסה האנגלית שלו הצליח במסע הדמוניזציה של ישראל והיהודים.

תודה רבה למדינות אירופה שמימנו גם את האויבים מבפנים וגם את האויבים מבחוץ, והמשיכו מסורת של אלפיים שנים שהיהודים אשמים בכול, החל מהריגת ישו ע״י הרומאים ועד לשימוש בדם ילדים לאפיית מצות. הצלחתם, היהודי ממשיך להיות אשם בכול.

תודה רבה לחברי הכנסת שהצליחו למנוע ועדת חקירה למקורות המימון של משמיצי ישראל, הקרן, בצלם, שוברי שתיקה וכל השאר.

תודה רבה לנשיאת בית המשפט העליון בייניש שקיבלה מקרן פורד 20 מיליון דולר עבור הקרן לישראל חדשה. כסף זה נוצל במלואו, כמו למשל לטובת דו״ח השופט גולדסטון.

תודה רבה לפרופסורים הנכבדים שחתמו על כל ההצהרות האנטי ישראליות ועודדו את הצעירים.

תודה שוב לבג״צ שאיפשר לחברי הכנסת הערבים, שנפסלו ע״י ועדת הבחירות, שקראו לרצח יהודים ושהשתתפו בשיט המרמרה, להמשיך ולקבל כסף עבור ההפרעות, ההתפרעויות ודברי הבלע בכנסת ישראל.

תודה לאנשי ה״תרבות״ התל אביבית (כולל גרבוז, קמחי, וקסמן ואחרים) שהיו כל כך ליברלים וכל כך אנטי דתיים, אנטי חרדים, אנטי יהודים, אנטי ימנים, אנטי אנשי פריפריה שגרים במקומות רחוקים איזה 20 ק״מ ממרכז תל אביב – וסוף סוף הצלחתם שוב להביא ״צעירים עם סכינים" למרכז תל אביב. אני מניח שזה לא כל כך נורא, הם תוקפים אנשים (אם אפשר לקרוא אנשים לחסרי התרבות) שנוסעים במתקן מהאלף הקודם שנקרא אוטובוס.

תודה רבה לגרבוז האח (אחיו של גרבוז מהכיכר) מנהל סינימטק תל אביב, שדאג וטרח להביא לידיעת התל אביבים סרטים בהם אנו הישראלים אשמים בכול, והפלסטינים אוהבי השלום הקורבנות. אני מניח שבקרוב יימצא סרט שיוכיח מעל לכל ספק שהנרצחים הם אלו שהתנפלו על הסכינים.

תודה רבה לתעשיית הסרטים התל אביבית (מבקש מראש סליחה מתעשיית הסרטים האמיתית), שאני קורא לגיבוב התמונות והצילומים, שכל תפקידם הוא עיוות האמת, שמימנה מכספינו סרטים שהפיצו שקרים שאפילו סטלין לא היה מתבייש בהם כמו ג׳נין ג׳נין, לבנון, חמש מצלמות שבורות. אתם יכולים להיות גאים התעמולה הזולה שהפצתם הצליחה באי אלו מקומות.

ולבסוף אתמול בלילה מאוחר (13 לאוקטובר) הופיע כתבה ב-Ynet – ״שעות לאחר ששלושה ישראלים נרצחו בשני פיגועים קשים בירושלים הורה בית המשפט העליון להקל בעונשו של פעיל חמאס מרכזי.״

הכתבה הורדה ולא נשאר כל זכר ממנה. אם הכתבה הורדה מיידית כנראה שאינה תואמת את רוח המפקד (מוזס) של ידיעות אחרונות. אבל אין ספק שמגיע לבג״צ תודה רבה במיוחד על שלא התרשם מרצח אי אלו יהודים, ודאג להנציח את הצדק האלוהי שניתן לו מאל אלוהי האלוהים החילוני! בימים טרופים אלה מגיע לחמאס ולרוצחים קצת עידוד. 

ואם אנו מזכירם את Ynet היום (16 לאוקטובר) הופיע כתבה ראשית ב-Ynet – "ציון נכשל, ישראל שוב הפסידה בהסברה." – הרשו לי לתקן זה לא ישראל הפסידה בהסברה, זה הארץ, Ynet וערוץ 2 – שניצחו בהסברה והצליחו להסביר שוב כמה אנחנו פושעים וכמה מחזיקי הסכינים אוהבי צדק ושלום. אגב לו המועמד הנצחי, לראשות הממשלה, של Ynet אני מכוון לצדיק אולמרט – היה מנצח בבחירות, היו ללא ספק כל האנטישמים הופכים את עורם ואפילו חומייני היה יוצא מהקבר להביע תמיכה בישראל.

* * *

רוֹן גֵּרָא

כִּכְלוֹת הַכֹּל

גַּם זֶה שֶׁבּוֹרוֹתָיו נִשְׁבָּרִים,

זָקוּק  לְמַיִם.

שֶׁלֹּא רַק דְּאָבָה יֵדְעוּ יָמָיו,

אֶלָּא גַּם עֹנֶג

בְּעַגְבוֹת בְּשָׂרוֹ הָרַךְ.

שֶׁשְּׂעַר אִשָּׁה יִמְתַּח אֶת מִפְרָשָׂיו,

עֵינֶיהָ כְּפָנָסִים יָאִירוּ אֶת יָמָיו.

הֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל

לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא לְשָׁם, לְשָׁם 

לָנוּחַ

תַּעֲגֹנָּה צִפֳּרֵי שִׁיר

בְּמִפְרָצוֹ הַצַּר

הַמָּתוּחַ.

* * *

ד"ר שלום אילתי

שושנה ועמינדב "על שפת ים כנרת"

או: כיצד הפליא זוג מחנכים להפוך ילדים יחפנים וקוצנים בעמק הירדן

לתלמידים חרוצים

תחילתו של החינוך הקיבוצי המופתי בעמק הירדן  קשור בבואו של זוג מחנכים מן הגולה, שושנה ועמינדב ישראלי . הם אשר הציבו בדגניה א' את יסודות "בית החינוך המשותף" של קיבוצי עמק הירדן ומן החינוך המעולה שבו התברכו בני עמק הירדן מאז ואילך.

זאבה זבידוב, מורה ומחנכת ותיקה אשר גדלה בדגניה ב' והיתה אחת מתלמידיהם הראשונים – שביניהם היו גם נעמי שמר, צבי לוז ושמוליק חדש – הקדישה עמל רב לאיסוף חומר תיעודי המתאר את נופם, שיטתם החינוכית החדשנית ותרומתם יוצאת הדופן של בני הזוג (וראו רשימתו של ניר מן בגיליון 1065 של "חדשות בן עזר").

זה עתה זכה הספר  בפרס ע"ש אפרא גורן, בן קיבוץ העוגן שנפל במלחמת יום הכיפורים. זהו פרס שנתי המוענק ביוזמת "שיטים", הלא הוא מכון החגים בקיבוץ בית השיטה, ומוקדש לעבודות עיוניות בנושאי חגי ישראל ברוח פלורליסטית.

לזאבה, אנו שולחים ברכות מאליפות מתלמידיך וחבריך ברחבי הארץ. עלי והצליחי!   ולכל הקוראים – מצפה לכם ספר ייחודי ומרתק על ילדותנו וחינוכנו בארץ הזאת בשנות היישוב.

להזמנת הספר – זאבה זבידוב, ת"ד 4130, ירושלים 92188.

* * *

אוריה באר

אבו מאזן – רמאי אנטישמי ונבל

הוכיתי השבוע בתדהמה, כשקראתי, שבנימין נתניהו, ברוב אדיבותו, הסכים לקיים ועידה בכל מקום שהוא, עם "חברנו" אבו עבאס, המכונה אבו מאזן. אודה על האמת, בא לי לצרוח: תגיד, אתה תמים או שוטה, או חוזר על אחד מתרגילי הפרסומת שלך? האם אינך יודע שאין עם מי לדבר?

ואכן, מצער שהתקשורת שמה את הדגש על שקריו של אבו מאזן בקשר לילד שנרצח,  כביכול, בעוד הוא נראה אוכל לתיאבון מכף מרק של אחות רחומה, זאת, כשהתקשורת שכחה את פשעיו האחרים של נבל זה, וביניהם הכחשת השואה.

למעוניינים, להלן העובדות.

בתחילת שנות השמונים מגיע אבו מאזן לאוניברסיטת לומומבה במוסקבה. הוא סר לפקולטה להיסטוריה ומתקבל בששון ובשמחה על ידי שני פרופיסורים קומוניסטים, אנטישמים עד יסוד העצמות, ומי שלא הכירו כנראה את מה שאירע לעם הרוסי, עמם, במלחמת העולם השנייה. אבו מאזן מציע תזה לעבודת דוקטור "הכחשת השואה". השניים מסכימים. אבו מאזן, מיודענו, יושב שם כשנתיים ומוציא מתחת ידו עבודת גמר לתפארת. עבודת דוקטור שאין דומה לה.

מסקנותיו של מיודענו הרמאי הן מדהימות. שואה? לא היתה כלל שואה, על מה אתם מדברים? שישה מיליונים יהודים נספו, נרצחו בדם קר? על מה אתם מדברים בכלל? לא, נהרגו בשואה בסך הכול בין ארבע מאות לשש מאות אלף יהודים בלבד. וזה בגלל פעולות מלחמתיות. טוב, נהרגו הרבה במלחמה.

תוכניות  ברורות לרצוח ולהשמיד יהודים כמו תכנת ואנזה? לא, לא היתה כזו בכלל.

מרצחים כמו רודולף הס, מפקד אושוויץ, או גרינג, או היידריך, או הימלר?

לא, לא היו כאלה. הכול המצאות יהודיות. העובדה שרודולף הס עצמו הודה במשפטיו בנירנברג ובפולין, שרצח כמיליון וחצי בני אדם, מרביתם יהודים.

טוב, זה סתם דברים. ועוד פרט: במלחמת העולם השנייה, נהרגו רק ארבעים מיליון: חיילים, יהודים, רוסים ובני עמים אחרים. השאר, ממש ללא נכון. זאת, כאשר רוב המומחים גורסים כיום, שבמלחמה נהרגו ונרצחו כשבעים מיליון בני אדם.

הפרופיסורים הקומוניסטים, האנטישמיים, שוכחים שכשלושים מיליון רוסים נרצחו, מתו מרעב וממחלות על ידי הנאצים, ביניהם כשניים עד שלושה מיליון שבויים. הם ממהרים לאשר את עבודת הדוקטור של אבו מאזן. לא אגזים אם אומר, ששערורייה אקדמית כזו לא אירעה מעולם.

לא אאריך בדברים. למעוניינים פתוחים שערי האינטרנט, ולמתעניינים יותר, עבודת הגמר של מיודענו. תמצאו שם שפע פרטים מדהימים עלינו. כאשר כמעט כל מילה שנייה שם היא שקר. כמעט כל עמוד שלישי גובל בעלילת דם.

 ועם אדם זה רוצה ביבי לשבת ולדון בדרכים להרגעת המצב ולשיפור היחסים בין העמים?

תגידו, מישהו איבד כמה ברגים בראשו?

 אנא מכם, שילחו לו את עבודת הגמר של אבו מאזן. אולי ילמד ממנה מיהו בן שיחו.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

16.10.15

הקשבתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. בכתבה ביומן ערוץ 1 – כן, היומן הטוב ביותר! – שמעתי ספר ערבי מנצרת אומר את המשפט הבא: "אני הכי מרוצה שהעם היהודי שומר לי על אל-אקצא. אם זה כך, אל-אקצא זה המקום הכי שמור בעולם!"

אז הנה קול שפוי, שמצטרף לקולו הרציונלי של ראש עיריית נצרת, כנגד ההנהגה הערבית העסוקה בהסתה.

"מקור ראשון" לאן?

אחרי שנתנו מקום לראיון עם ח"כ חנין זועבי הבוגדנית, מגיש היום "מקור ראשון" לקוראיו ראיון הפרוש על שישה עמודים (!) עם שונא ישראל לא פחות ממנה – ח"כ ג'מאל זחאלקה. "מקור ראשון" נחשב פעם לביטאון הימין. אם זה הקו ה"ליברלי" החדש שלו – אין לי צורך בו. אני מסתפק ב"הארץ".

15.10.15

מול חלוני: חפץ חשוד ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, הבוקר, הביא לסגירת הרחוב ולפעולה נמרצת של המשטרה. הרובוט החשמלי טיפל בחפץ – בחפץ לב, ריחרח, פוצץ, והאירוע הסתיים בשלום.

אכן, ימים של מתח, חשד, דאגה...

תמהני על הרשויות שמונעות יציאת ראאד סלאח מישראל. הפוך – היו צריכים לתת לו לצאת, ולא לאפשר שובו עוד אלינו של מסית איסלאמיסטי נבל זה.

14.10.15

המנהיג ה"מתון", שאליו בוז'י הרצוג עלה לרגל לרמאללה, כפי שהתפאר בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, נשא היום, בעיצומו של גל טרור הסכינים הפלשתיני, עוד נאום "סכינאי" רווי שיטנה. שוב הוכיח אבו-מאזן שהוא מכחיש שואה, שונא ישראל, מפיץ שקרים, מעליל כזבים, מסית לטרור, מחמיץ הזדמנויות. כל נאום שלו הוא שלב נוסף של התרחקות מכל אפשרות של מו"מ לשלום.

עברתי לידם זה עתה, שעת בוקר מוקדמת, בפינת רחוב בבני-ברק. שלושה פועלים ערביים, מכושים בידיהם, מתקנים את המדרכה. לא הסרתי מבטי מהם עד שחלפתי והתרחקתי. הסתכלתי לאחור. אחד מהם המשיך להביט בי במבט עגום. אני הבנתי אותו וחשתי כי הוא הבין אותי. דומני שגם הוא חושב שמצב זה לא יוכל להימשך.

או שמא אני מיתמם..."?

13.10.15

בימים אלה אנו רואים את השנאה הפלשתינית בהתגלמותה, ולא יועילו שום ציוצים של יפי נפש בתוכנו, ולא נאום פוליטי מחריד של בוז'י. יהיו הסיבות לגל הטרור הנפשע הזה אשר יהיו, ניסיונות הרצח בסכינים ובירי הבאים בזה אחר זה, הפגיעות באזרחים תמימים, קריאות ה"אללה אכבר", תעשיית השקרים וההשמצות ברמאללה ובעזה, עלילות-הדם ודברי הבלע, תעמולת אל-אקצא ההרסנית – כל אלה רק מלמדים עם מי יש לנו עסק. יש לנו עסק עם מי שרוצה בחיסולנו כפרטים וכמדינה.

מאה שנות טרור ערבי-פלשתיני לא הספיקו כנראה בעבורנו להבין מי הם שכנינו הרצחניים, החיים על שקרים וכזבים, אשליות וחלומות. בימים אלה עלינו להתפקח אחת ולתמיד מאשליית השלום עם אוייב צמא-דמים, שפועל בסגנון דאע"ש – בשיסוף גרונות, בנעיצת סכינים, בירי לעבר נוסעים, ועוד זרועם הפושעת נטויה. בסוריה עושים זאת ערבים לערבים, בארץ-ישראל ערבים ליהודים. האש שהצית "אזרח ישראל" ראאד סלאח מתפשטת לכל עבר. עד מתי "ישקלו" אצלנו ה"משפטנים" המושלים-בכיפה באילו צעדים "מותר" לנקוט, אם בכלל, כנגד שונא-ישראל זה?

11.10.15

בתוך גל הדקירות של יהודים ברחבי הארץ, מה שמעניין אנשים מסויימים בתוכנו הוא... הצד "המוסרי" שלנו. אחד מאלה "המוסרניים" שואל, מול חיסול המחבלים, האם אין אנו מתקשים לעמוד ב"אתגר המוסרי"?

 אתם הבנתם את זה?

"אתגר מוסרי" – זה מה שמעניין אותו, בשעה שכל מי מאיתנו, שמתהלך ברחוב העיר, נאלץ מפעם לפעם להביט אחורנית שמא אין סכינאי ערבי צועד בעקבותיו... זה מה שמעניין את אותו "מוסרני". בעוד שוטרים, אזרחים, צעירים ומבוגרים, נאנקים בבתי החולים מכאבי תופת של סכינים שננעצו בגבם ובפניהם, יש בתוכנו מי שעוסקים בשאלת... המוסר היהודי.

אותנו מנסים לרצוח באופן הנפשע ביותר, ומה שצריך להטריד אותנו זה לא "מוסר" הסכין כי אם... התנהגותנו המוסרית, כביכול!

אז התשובה לאותם "מוסרניים" היא, שאין מוסר גדול יותר מחיסול אלה הקמים להורגך – מחיסול נושאי סכינים ומטילי אבנים, בלי חשבון של "מוסריות" הזויה.

אי אפשר שלא להעריך את ניצב בנצי סאו, מ"מ המפכ"ל, שמנהיג בהצלחה רבה את המשטרה בימי מסה ועומס אלה של מאבק בטרור הפלשתיני. הוא עושה זאת בידיעה, שלא נבחר למפכ"ל הבא, וכי בעוד חודש יפנה את מקומו לרוני אלשייך, לפי החלטת הממשלה. אכן, נדרשות תעצומות נפש לא פשוטות גם למפקד מנוסה, כדי למלא בקור-רוח וביעילות את תפקיד המ"מ ולו רק באופן זמני. נקווה שבנצי סאו יישאר במשטרה גם תחת המפכ"ל הבא.

הנה זה בא, כצפוי: ב"לוס אנג׳לס טיימס" ובעוד עיתונים בעולם כבר תוקפים את האלימות הישראלית. ב"הארץ" כבר מבכה גדעון לוי את הקורבנות הפלסטיניים ותוקף את הציבור הישראלי המתגונן. וזחאלקה הבוגדן מנסה לדבר בשפת נופת צופים בראיונות לתקשורת העברית כאילו לא הסית ואינו מסית בערבית.

מקווה שלא יאשימו את ישראל בפיגוע בטורקיה.

10.10.15.

הנה זה בא, כצפוי: המצרים, שטובחים ללא רחם ב"אחים המוסלמים" ברחבי מצרים, שיורים בכל מחבל מדאע"ש שצץ ברחבי סיני, שחוסמים את רצועת עזה מהצד שלהם בתעלת מי ים – מאשימים את ישראל ב...שימוש מוגזם בנשק. חה-חה-חה.

ח"כים ערביים, שראו את המחבלת מנצרת שולפת נשק כדי לדקור איזה עובר-אורח יהודי, מאשימים את כוחות הביטחון שלנו בירי שנועד להרוג אותה. חה-חה-חה.

אכן, ישראל תמיד אשמה. צביעות ערבית בהתגלמותה.

מו"מ עם הפלשתינים – זוהי תקוות התמימים בתוכנו. חבל שאין מראים להם, לנו, לא רק את הסכינאים בפעולתם הרצחנית בערי ישראל (לרוב כושלת, הודות לעירנותנו), אלא את מלוא עוצמת ההסתה, השנאה ופולחן הסכין הרוצח – המוצגת בתקשורת הפלשתינית. "תשדירי שירות" איומים של שטיפת מוח לשבאב הפלשתיני, משטמה יוקדת לישראל ועידוד לשפוך דמם של יהודים.

לו רק היה ניתן להם – והם מנסים – היו פועלים ממש כמו דאע"ש! שוספים את גרונותינו!

עם שנאה עזה כזאת – שלצערי איננו מודעים לה די – אין אפשרות לכבות את להבות הטרור ואין תקווה להגיע לאיזה "שלום". בוודאי לא בימינו. זוהי המציאות העגומה, זוהי הריאליה, שאי אפשר לנו להתעלם ממנה. מול זאת עלינו להמשיך ולהתגונן בהצלחה, להגביר אחדותנו, להדוף את הקמים עלינו, לבנות ולשמוח בחלקנו. כך הסכינאות הפלשתינית תתנפץ על קיר הברזל שלנו.

9.10.15.

יהודי דוקר ערבים? זוהי הזוועה בהתגלמותה. דינו כדין ערבים שדוקרים יהודים.

* * *

נעמן כהן

דין מוחמד בסייף

דין מוחמד בסייף, דין מוחמד בחרב, דין מוחמד ברומח,

דין מוחמד בפגיון, דין מוחמד בכידון, דין מוחמד בחנית,

דין מוחמד בסכין, דין מוחמד במאכלת, דין מוחמד במברג,

הסייף, החרב, הרומח, הפגיון, הכידון, החנית, הסכין, המאכלת, השיפוד, המברג חותכים, פוצעים, הורגים.

מאבק תרבותי-אידיאולוגי-מוסרי

נגד "דין מוחמד בסייף"

היות והמאבק נגד הגזענות הערבית מוסלמית אינו רק מעשי, אלא בעיקרו אידיאולוגי-מוסרי-תרבותי, יש לתבוע בכל שיח עם הערבים-המוסלמים את הדרישה הברורה שעליהם לנטוש (בראש ובראשונה לטובת עצמם) את העיקרון הבסיסי של האיסלם "דין מוחמד בסייף" (החוק של מוחמד בחרב) רק נטישה זו תאפשר להם חיים נאותים בכל רחבי העולם המוסלמי.

אינתיפאדת סכיני הקצה (אל אקצה) והצביעות הבלתי תיאמן

של אנשי הציבור הערבים-מוסלמים

הצפוי קרה. לאחר הלינץ' שעשו הערבים ברוצח עדן נתן זאדה צפיתי כך (גיליון 897): (לא נגעתי):

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00897.php

המסר של ערביי ישראל – יש לרצוח מחבלים ערביים

המחבל היהודי, הרוצח עדן נתן זאדה, רצח ארבעה עוברי אורח תמימים בשפרעם, ונעצר ע"י המשטרה. כשהוא כפות התנפלו עליו שבעה ערבים ורצחוהו.

במדינת חוק עשיית לינץ' אינה חוקית. במדינת חוק עושים משפט ולא שפטים.

הנאשמים ברצח קבלו עונשי מאסר בין 11 ל-20 חודשים. אב בית הדין אילן שיף ציין כי "הנסיבות המיוחדות של האירוע (קרי, פחד מהערבים) מנעו עונש חמור יותר."

כשהם נושאים את דגלי האוייב אירגנו ערביי ישראל, בגיבויי חברי הכנסת הערביים, הפגנה גדולה בחיפה, מול בית המשפט. "אתם הגיבורים שלנו!" צעקו המפגינים למורשעים. ח"כ זחאלקה אמר כי מבית המשפט יצא מסר עוין כלפי החברה הערבית.

המסר של ערביי ישראל מההפגנה ברור: מעתה יש חובה מוסרית ליהודים לרצוח כל מחבל ערבי ללא משפט, גם לאחר תפיסתו וגם לאחר שחרורו.

מה דעתכם תהיה תגובתו של ח"כ זחאלקה על מקרה בו ייעשה לינץ' במחבל ערבי שרצח יהודים? אין ספק, הוא מיד יֵצא נגד הגזענות היהודית, שהרי לפי זחאלקה רק לערבים יש זכות לרצוח...

אין גבול לצביעות הערבית-מוסלמית. כבר אמרנו?

הסיבה לאמונת הערבים-מוסלמים

שהיהודים עומדים להרוס את מסגד הקצה

אחת הסיבות החשובות ביותר מדוע כל כך הרבה ערבים עזבו מרצונם את בתיהם במלחמת השחרור היתה שהם היו בטוחים שהיהודים יעשו להם מה שהם חשבו לעשות ליהודים.

אחת הסיבות החשובות לרגישות הערבית כלפי הר הבית היא העובדה שהם חוששים שהיהודים יעשו להם מה שהם עשו ליהודים. כפי שהם הפכו את בית המקדש למסגד כך יעשו היהודים בחזרה.

בניצול הפוליטי של הדת לצרכים פוליטיים ולעשיית פוגרומים (מאורעות) נגד היהודים החל המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני והמטרה שלו לא היתה מניעת ביקורי יהודים בהר הבית, אלא למנוע מהיהודים תפילה בכותל המערבי.

יש לשים לב שהמאבק העכשווי אינו על מסגד הקצה (אל אקצה), שם בכלל לא היה בית המקדש, אלא על מתחם הר הבית כולו, כולל כיפת הסלע, שגם הוא אינו מסגד. המוסלמים הרחיבו את מושג המסגד לכל ההר כך שהתיאולוג המוסלמי וההיסטוריון (מכחיש השואה) ד"ר אבא של מאזן קבע שהיהודים "טמאים" ומטמאים" כל חלק מההר, ולא רק את המסגד, ויש לרצוח כמובן את אותם טמאים ומטמאים.

הגורם לצרת מסגד הקצה

בשנת 636 לספירה התלווה יהודי תימני משומד בשם כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) לכובש ירושלים – הח'ליף עומר, והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות שמוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה.

לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה הייתה עשויה להיות שונה.

הַקְּדֻשָּׁה בָּעִיר הַכְּבוּשָׁה

הִנֵּה תַּם הַכִּבּוּשׁ וְנִשְׁלַם

וְנִכְנַס הֶחַ'לִיף אֶל הָעִיר

עוֹד מְעַט וְהַיּוֹם כְּבָר יִתָם

עֲרֵימוֹת אַשְׁפָּה לְמַכְבִּיר

אַיֵּה הַמִּסְגָּד שֶׁל דָאוּד?

עוֹד מְעַט וְהָעֶרֶב עָבַר

קָרְאוּ מִיָּד לְאַל-יָהוּד!

הֵיכָן הוּא כַּעְבּ אל-אח'בַּאר?

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

                *

אַתָּה הֶחַ'לִיף עוֹמָר

הִנֵּה רַק לְךָ זֶה אֹמַר:

אָל-יָהוּד בְּתֵּימָן מֻשְׁפָּלִים

לְנַקּוֹת מַחְרָאוֹת מְצֻוִּים

לָכֵן הֵמַרְתִּי דָּתִי בְּלִי הִסּוּס

כִּי רַק מוּסְלֶם יִרְכַּב עַל הַסּוּס

דֵּי קַל לְשַׁנּוֹת הַגּוֹרָל

צָרִיךְ לֶאֱכֹל רַק גָּמָל

הֵיכָן זֶה עָמַד הַמִּקְדָּשׁ?

כְּדֵי לִבְנוֹתֹו מֵחָדָשׁ?

הִנֵּה זֶה הַסֶּלַע הָרָם!

יְסוֹד הַתַּשְׁתִּית לָעוֹלָם

מְקוֹם מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל דָּוִד

יְפָאֵר אֶת שִׁמְךָ בָּעָתִיד

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

          *

מַדּוּעַ חָלַצְתָּ הַנַּעַל?

יְהוּדִי נָטוּל כֹּל בּוּשָׁה!

אֱמֹר נָא מִיָּד לְלֹא מָעַל

הַאִם זוֹ בִּגְלַל הַקְּדֻשָּׁה?

הֵן שִׁנָּה הַנָּבִיא לְפָנִים

את כִּוּוּן הַתְּפִלָּה בְּאַמְתַּחַת

לַיְּהוּדִים תִּמָּחֵק צוּרַת הַפָּנִים

פַּרְצוּפָם יְקַבֵּל צוּרַת תַּחַת*

כִּי מוֹרִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ

וְאֵין גַּם בְּפִי דִּבְרֵי בֶּלַע

אֲבָל הַפַּרְצוּף אֱלֵי מֶּכָּה!

בְּעוֹד הַיַשְׁבָן אֶל הַסֶלַע...

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

* סורה 4 פסוק 47

בניגוד לאותו משומד יהודי-תימני, יהודי תימן עברו שנים של גזירות ורדיפות. בתקופת הרמב"ם הם עברו איסלום בכוח. את יתומיהם היו מאסלמים בכפייה. לפי חוקי ההשפלה של "בני החסות" הם הוכרחו לנקות את המחראות של התימנים. למרות כל זאת יהודי תימן שמרו באומץ על יהדותם, ותמיד היו מוסיפים למכתביהם את ה"ברכה": "מדינת תימן תיהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן."

 והנה לאחרונה קם יהודי בן למשפחה של יוצאי תימן, שלמה חתוכה, המוגדר ע"י בני ציפר, העורך הספרותי של "הארץ" – "משורר, פעיל חברתי, החבר בקבוצת המשוררים 'ערס פואטיקה'.״ ומנגיד את התקווה לחורבן תימן של אבותיו עם תקוותו שלו לחורבן ירושלים היהודית. והוא כותב:

 "שַׂמְתִּי פֶּתֶק כְּמוֹ כֻּלָּם, כָּתַבְתִּי שָׁם: שֶׁתֵּהָרְסִי וְתֵחָרְבִי עַד הַיְּסוֹד."

שלמה חתוכה, ירושלים של מטה. ("הארץ" מוסף תרבות וספרות 8.10.13)

http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2134490

כבר כתבתי לא אחת כיצד הגזענות האנטי-אשכנזית הפכה לגזענות אנטישמית והזדהות עם הגזענות המוסלמית.

גם אלמוג בהר – המתנאה בהיותו "משורר יהודי-ערבי" (כהגדרתו) בשירו – אין קדושה בעיר כבושה ("חדשות בן עזר" 559) לוחם למען כיבוש ערבי של ירושלים המזרחית. בהר מקעקע את שלטון החוק בישראל בהתנגדותו לפסיקת בית המשפט, במטרה להנציח את הכיבוש הערבי ולמנוע מהיהודים לחזור לבתיהם מהם גורשו לא במלחמה, אלא כתוצאה מהטרור של שכניהם הערבים. לדידו של בהר, שכונת שמעון הצדיק היא "שֵיח' גַ'רַאח" וכפר השילוח הוא "סילואן". לכן מזכיר בהר בשירתו את גירוש היהודים-התימנים מכנרת, אבל לא את גירוש היהודים-התימנים מכפר השילוח בפרעות 1936.

יוליוס שטרייכר –  (רון וייס) על היהודים ("יצורים כיפתיים")

וחלילה לא נקפח את האשכנזים: הנה פירוט הסיבה לרצחנות הערבית-מוסלמית בפרשת מסגד הקצה. לפי הסברו של רון וייס, האקטיביסט הפרו-איסלמי: האחראים לרצח היהודים הם "יצורים כיפתיים".

בשנת 1923 יסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר  Der Stürmer, ('המסתער'). דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים. העיתון, שהופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה, שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל 90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החיה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך דֶר שטירמֶר לעיתון נפוץ שחולק במפעלים ומקומות מרכזיים בעיר, והיה נגיש לכול.

כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית:

Unglück Die Juden sind unser

סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.

ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית. בבדיקה שנעשתה לכל פושעי המלחמה הנאצים שעמדו לדין במשפטי נירנברג, התברר כי לשטרייכר הייתה רמת המשכל הנמוכה ביותר רק 106 IQ – שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים.

למרבה הצער עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד התעמולה הגזענית-מוסלמית המרבה להשתמש בקריקטורות המראות את היהודי בעל הכיפה, עטור הזקן ובעל האף הארוך.

אין ספק שלמעלה בשמיים (בגיהנום) מברך שטרייכר את "החוקר" המעמיק רון וייס, שקבע כי כל הצרות הן בגלל "פרובוקציות של יצורים כיפתיים סרוגים" ("חדשות בן עזר" גיליון 1085), ואינו מבין כיצד דווקא הוא, שטרייכר, ששנים רבות עמל להפיץ את הפרברטיות הרצחנית של היהודים, ואת הסכנה הטמונה בהם לעולם כולו – נרדף ונתלה, בשעה שהנה סוף-סוף חוקר מדעי יהודי (רון וייס), מאשש את כל טענותיו על הפרברטיות הרצחנית של היהודים – אותם "יצורים" כיפתיים, והסכנה הטמונה בהם לעולם כולו. "יבקשו נא כל המלעיזים סליחה בפניי," מהרהר לו ודאי שטרייכר למעלה, "הנה כי כן, גם אם במאוחר, האמת יצאה לאור – 'היהודים הם אסוננו!' – עובדה, אפילו היהודי וייס אומר זאת..."

הצביעות הבלתי נתפשת של הגזענים הערבים-נוצרים –

ח"כ באסל גאטס

בחדשות הערוץ השני בתאריך 8.10.15 בשעה 17:00 הכריז הגזען הערבי נוצרי ח"כ באסל גטאס הנוצרי יווני אורתודוכסי (וקומוניסט) שחל איסור ללא מוסלמים לעלות להר הבית, והוא מתכוון לעלות להר הבית ביחד עם שאר חברי המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

המראיינת חסרת ההשכלה מתחנפת אליו ולא שואלת אותו איך הוא כנוצרי מפר את הכרזתו ומטמא את הר הבית...

הנוצרי הקומוניסט גאטס הפך לאיש עסקים ועבר לבל"ד. בכל פעילותו הוא מדגיש את מטרתו – חיסול מדינת היהודים, וכצעד ראשון הוא תומך בחרם על מדינת ישראל.

העובדה המדהימה היא שאותו שונא ישראל מועסק כחבר בחבר הנאמנים של המכללה האקדמית "בית ברל". ברל כצנלסון לו שמע על כך היה מן הסתם קופץ מקברו, אבל ליורשו יצחק הרצוג,  זה מן הסתם לא מפריע.

בהתחשב במצב הנוצרים בכל שטחי הכיבוש הערבי (כ-13 מיליון קמ"ר) מעניין איך היה הנוצרי גאטס חי לא תחת כיבוש יהודי אלא תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

"הבורר" הנוצרי-מרוני יוסוף אבו ורדה

שחקן התיאטרון יוסוף אבו ורדה הנוצרי- מרוני נכנע לכיבוש הערבי בצורה טוטאלית. לא רק שהוא איבד את שפתו הארמית וזהותו המרונית כתוצאה מהכיבוש הערבי-מוסלמי אלא הוא גם מצטרף לטירוף האיסלמו-נאצי, כאילו שאינו מודע כלל למצב הנוצרים בכל שטחי הכיבוש המוסלמי.

אבו ורדה, שכיכב בסדרה "הבורר", ששודרה ב"הוט", בתפקיד "עמרם בולדוג", פירסם בדף הפייסבוק שלו סרטון, בו נראים לוחם מג"ב ומאבטח יורים מטווח אפס במחבלת שניסתה לדקור חייל בעפולה. לטענת "השחקן" מדובר ברצח בדם קר של אזרחים ולא של טרוריסטים.

"רצח בדם קר... זו לא מלחמה בטרור זו מחלת נפש מסוכנת. האנשים האלו חמושים מכף רגל ועד ראש, קרוב לשבעה במספר, רואים את עצמם כדוד ואת האישה הבודדה והכחושה שמולם כגוליית. מחלת נפש אמרתי? גזענות עיוורת," כתב אבו ורדה בפוסט.

אז כנראה הנוצרי-מרוני אבו ורדה לוקה בגזענות עיוורת ובמחלת נפש בעצמו. הרי אותה מחבלת מוסלמית (לתדהמתי התפרסם כי עבדה בעבר בבית הספר העמק המערבי ביפעת) הרי כלל לא נרצחה, אלא רק נורתה ברגליה.

האם הגזען הנוצרי-מרוני אבו ורדה אינו יודע זאת? או שהוא כשחקן טוב רוקד "מה יפית" בשקריו המסיתים בפני הגזענים המוסלמים?

מעניין איך היה אבו ורדה חי ללא ההגנה של הכיבוש היהודי?

איימן עודה – האחמדי הכופר באיסלם –

למען הגזענות המוסלמית

עוד פרדוקס. ראש הרשימה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל) איימן עודה, גם הוא עומד בראש החזית למען אינתיפאדת סכיני הקצה (אל אקצה) ותובע את הפיכת הר הבית כולו ל"יודןריין".

הצטרפותו של עודה לגזענות המוסלמית מוזרה, כי דתו, הדת האחמדית היא קורבן שלה לא פחות מהיהודים. בכל שטחי הכיבוש המוסלמי לא ניתן להם להקים מסגד. אפשרות כזו ניתנת להם רק תחת הכיבוש היהודי. ואפילו המרכז שלהם, שעבר ללונדון, נשרף לפני שבועות מיספר.

מעניין איך היה האחמדי הכופר, איימן עודה, חי ללא ההגנה של הכיבוש היהודי?

אחמד טיבי – מי בעל הבית?

אחד מראשי המסיתים המוסלמים למען אינתיפאדת "סכיני הקצה" (סכיני אלאקצה) הוא הגזען המוסלמי (מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס והמופתי של הפת"ח לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי) – המתנחל מעבר לקו הירוק בדחיית אל בריד (כי רק למוסלמים מותר) אחמד טיבי.

טיבי "הסביר" בראיון לגלי צה"ל מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם של ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין להשוות," הוא אמר "בין בעלי הבית לפורצים." ובנאום בכנסת אמר: "אנחנו בעלי הבית מי שלא רוצה שילך..."

אז נענה לו במילות השיר של אביגדור המאירי לאחר הפרעות ביהודים שאירגן המנטור של טיבי, המופתי האיסלמו-נאצי חברו של היטלר – מוחמד אל חוסייני, סביב זכות היהודים להתפלל בכותל:

אביגודר המאירי - לא נלך מפה!

לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא נֵלֵךְ מִפֹּה!

כָּל אוֹיְבֵינוּ

כָּל שׂוֹנְאֵינוּ

כֻּלָּם יֵלְכוּ מִפֹּה

אַךְ אֲנַחְנוּ

אַךְ אֲנַחְנוּ

לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא נֵלֵךְ מִפֹּה!

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2609&artist=140

קרפ עלית – הלאה "התקווה"

יחי הגעפילטע-פיש קרפיון עלית

לכתבת "הארץ" עלית קרפ, יש מיספר רעיונות לפתרון המצב. ("הארץ" 15.10.15). אחד הרעיונות הוא לבטל את המנון "התקווה", שהוא בעיניה "שיר עלוב בכל מקרה" ולכתוב במקומו המנון שגם הערבים יוכלו להשתתף בו. למשל "שחקי שחקי על חלומות" של טשרניחובסקי.

הבעייה היא – האם הג'יהאדיסטית מעפולה, למשל, תשנה את חלום הג'יהאד שלה ואת העיקרון המוסלמי "דין מוחמד בסייף" עם ההימנון החדש? שהרי במילים "כי עוד אאמין גם באדם, וברוחו רוח עז" היא תראה ביטוי לרוח העז של השהיד (או השהידה) בג'יהאד.

אבל דבר אחד בכל זאת מרגיע אצל קרפ עילית. אמנם על התקווה של העם היהודי להיות "עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" היא ויתרה, אבל לפחות, ואולי בגלל שמה עילית קרפ, כלומר קרפיון משובח, היא אינה תובעת שלמען הערבים נוותר גם על האוכל הלאומי היהודי געפילטע-פיש.

נחמה פורתא.

לירוק על הקבר של רוטשילד

לא רק יהודה ראב נעלב מרוטשילד ("חדשות בן עזר" גיליון 1086) גם הרצל מאד נעלב ממנו על היחס המזלזל שקיבל ממנו ועל הסירוב לתמוך פיננסית בתנועה הציונית.

"בעוד חמישים שנה עתידים הבריות לירוק על קבריהם!" כתב הרצל, "כמעט סיכמתי עם השולטן, אבל לא יכולתי להשיג את הכסף המזוהם." (עמוס אילון: הרצל, עמ' 373)

המלצה: סעו לזכרון יעקב ורקקו ג' פעמים על הקבר.

"שתיקה כהסכמה" הצביעות של עותמן נידאל

הגזען המוסלמי המתחזה ללוחם בגזענות

על עו"ד נידאל עותמן, הגזען הערבי-מוסלמי הצבוע, שהקים מטה נגד גזענות אבל מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי, כבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00945.php

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00952.php

והנה הוא הגיע לשיא חדש של צביעות. הוא מפרסם מאמר בשם "שתיקה כהסכמה"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4709814,00.html

כן, אותו גזען מוסלמי השותק נגד הגזענות המוסלמית ("שתיקה כהודאה דמיא") מטיף מוסר וקובע נגד היהודים ש"שתיקה כהסכמה" בשעה שהוא עצמו שותק.

ייאמר ברורות גזען לא יכול ללחום בגזענות!

וזה הזמן לומר שיש לנהל מלחמה דומה נגד כל גזענות, הן נגד הגזענות והטרור המוסלמי ובאותה מידה נגד הגזענות והטרור היהודי.

אגב, למרות שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, (גם לא בין ערביי ה"דו-קיום", של גבעת חביבה) עדיין אני מאמין שקיימים ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אני עדיין מאמין שיימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס והמופתי של הפת"ח לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות  ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים כזה אנא דווחו עליו.

מתי שטיינברג – האם זה מה שאמר באמת אבא של מאזן?

בתגובה למאמר של שלמה אבינרי ב"הארץ" מתקן "מדען המדינה" מתי שטיינברג את דבריו וטוען שהוא, שטיינברג, יודע את האמת על דבריו של אבא של מאזן. (מתי שטיינברג, אבינרי, זה מה שבאמת אמר אבו מאזן, "הארץ", 8.10.15) אליבא דשטיינברג אבא של מאזן מדבר על "שתי מדינות לשני עמים."

הנה מכתב התגובה ששלחתי ל"הארץ" וכמובן לא הודפס. כשתקראו תבינו גם למה.

"מדען" המדינה, מתי שטיינברג, טוען שאבו מאזן מדבר על "שתי מדינות לשני עמים". העם הערבי-פלישתינאי והעם הישראלי. אבל "העם הישראלי" בלשונו של אבו מאזן אינו "העם היהודי" או "עם ישראל", אלא רק העם שיושב במדינת ישראל.

ההיסטוריון (מכחיש השואה) ד"ר אבו מאזן קובע בנחרצות (בהשפעת האמנה הפלישתינאית המפורסמת הקובעת שאין כלל עם יהודי, ואין לו זכות קיום) שלעולם לא יכיר בישראל כמדינת היהודים, ולעולם ימשיך במאבק להפוך אותה למדינה ערבית-מוסלמית. מעבר לכך בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, המופתי של הפת"ח מוחמד חוסיין (מינוי אישי של אבו מאזן) קורא בגלוי לחסל את כל היהודים בני הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

ולא רק זה. אבו מאזן, כתיאולוג איסלמו-נאצי, התעלה אפילו על היטלר בתיאולוגיה גזענית כאשר קבע כי היהודים הם "טמאים" ומטמאים". היטלר רק אמר שדמם מטמא.

כמה עצוב ששטינברג, המתנאה בתואר פרופסור, "מדען" המדינה, אינו מכיר את העובדות לפני שהוא בא לבטא דעות. והוא נהפך לתעמלן פרו-איסלמי.

בצה"ל חושבים: אבו מאזן לא מסית לטרור,

פועל נגד אלימות

השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו, יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.

אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים.

אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.

* * *

אלי מייזליש

מה המצב? מה קורה?

עד לפני שבועיים, זאת היתה השאלה הכי נפוצה לאחר הרמת השפופרת או לחיצה בירוק על הנייד. אז יותר לא, כי 'אין מצב'. יש סכינים. וזה מה שקורה.

אין לי מושג מתי יסתיים מסע סכינים זה, היות שלא חווינו בעבר ילדים עם סכינים אלא בוגרים עם מדי פת"ח שיורים עם קלצ'ניקובים צרורות בחיילים ואזרחים. אז NO MORE!

לא עוד פת"ח, רק נערים לא מאורגנים; ברדק! ואפילו שעד כה נהרגו יותר מעשרה נערים ונערות ערביים ובוגר אחד, היד עם הסכין עוד נטויה. ולך תדע מתי הם יבינו שהם עוד פעם מפסידים בעוד מלחמה, אבל בכפרים שלהם יש תהלוכות ניצחון עם אלפי דגלים.

ככה הם גם ברצועה, ואיני מבין מה רע במסוק אחד שימטיר עליהם איזה צרור ואז נראה אם תהיה עוד תהלוכה בזו.

הבעייה הנצחית של ישראל שהיא רק מגיבה – אפילו מלחמת ששת הימים שנראתה כאילו אנו התחלנו, האמת היתה שזו היתה תגובה אמיתית לשחצנות של נאצר וחסימת הדרך לנמל אילת במיצרי טיראן עם תותחי חוף בראס נצרני.

כאן ועכשיו אין לנו עסק עם צבא סדיר. אוגדת טנקים מול שתי אוגדות אוייב – רק שכפצים. וטוב שיש, אבל! – זו הבעייה, שמסתתרים תחת שכפץ המגן, במקום ליזום כל העת במניעה.

כבר יהושע גילה את השיטה להגיע אל האויב מאחור, ואילו כאן נעמדים עם רובים דמיקולו שיורים גז, ואלה הערבים ממול עם אבנים. לו הייתי מפקד אותה פלוגת מג"ב, הייתי משאיר רק כיתה אחת ליד הבטונדות, ומגניב מאחורה את שאר הפלוגה או הגדוד ואוסף אותם לתוך סל אחד-אחד עם כמה מכות נבוט מאחור כמו ביצים בלול ולשמוע קרקור התרנגולות.

רק ששיטות מיושנות אלה אבד עליהן הקלח מהסכין הראשונה. 

פשוט. היות וכל הסכינאים הם בגיל ההתבגרות, והיו גם ילדים בני 13-14, והאחד מאושפז עדיין ב'הדסה', שיטת איסוף הביצים מהלול משחקת גם כאן. הרי ילדים אלה מתחילים בשעות הצהריים, מה הבעייה לחדור לכפר או לשכונה כבר ב-6-7 בבוקר ולעצור אותם באופן אגרסיבי אחד אחד לפני שהרימו אבן אחת או לפני שיצאו העירה עם סכין?

שבועיים-שלושה כאלה או מעט יותר [ולא חשוב אפילו 3 חודשים] כשיוכנסו אלה למעצר, יחזור המסלול לאיתנו. ככה היה, ואם הם ימשיכו ככה יהיה. אין כל סיבה שמאתיים נבלות קטנות ישבשו לנו ולצה"ל ולמג"ב את החיים.

נחזה ונראה.

בבית הלבן יושבים גם בני זונות

לפני מיספר ימים ישבו כמה עלובי חיים שהם במקרה גם פקידים בכירים בבית הלבן, ובהשראתו של אובמה כתבו וחיברו כתב פלסתר נגד ישראל. בהודעה מחפירה נבזית זו הם באים לעשות קורלציה בין הסכינאים לבין חיילי וחיילות מג"ב ושוטרים – ששני הצדדים פועלים באגרסיביות מיותרת. ובעיקר שישראל אשמה שיש סכינאים ערבים, כי ישראל משנה את הסטטוס-קוו בהר הבית...

אם זו לא חרפה ובושה – אז מה הן.

וזה למעשה השיא בחוצפה של עמידה חד-צדדית פרו פלסטינית, כאילו הר הבית הוא נכס ערבי שנקנה אצל עפרון החיתי ב-400 שקל כסף ועם קושן בערבית משלמה המלך, והנשיא אובמה חתם כעד בשפת שבא – שם נולד לאביו הכושי.

"מה יש כאן דבר לא ברור," אמר אובמה, "וכי לא רואים כי הר הבית בנוי בסגנון ערבי-שחור, הרי הגג של אל-אקצה שחור – לא? הרי כולנו שחורים –  לא? אז באתי מהבית הלבן [ועוד אצבע אותו בשחור אינשאללה השנה בסיום הקדנציה שיישאר לדורות], ועל כן; אל להם ליהודים לעלות לכאן". Period! – סימן קריאה. [!].

ניתן לומר עכשיו שהאיש שהיה קרוב לאיבוד צלילות הדעת, נפח אותה-עת את נִשְמָתו הנשיאותית, ולחש זאת מתוך נבכי געגועים אל מקורותיו אי שם בג'ונגל עם קופי הבבון.

אחרת, היה אומר לאבו-מאזן: 'דיר בַּאלַאק יא כַּאלבְּ' – אוסקוט!"

והיות ולא, אז זהו. ושיעוף לנו כבר מהעיניים.

* * *

פשוט נדיר, יוצא מן הכלל: צוואת בן גוריון

https://www.facebook.com/545198085602593/videos/754347261354340/

* * *

יהודה דרורי

התנועה הפלסטינית במהותה: פאשיזם-נאצי

הערת סופר: כותרת המאמר אינה דעה! זוהי המסקנה אליה הגעתי לאחר בחינת העובדות   בשטח, הקורא החושב שהדברים פה אינם מוכחים כראוי, מתבקש להגיב בהתאם.

זה מכבר מנסים גורמים אקדמאים שונים לנתח את התנועה הפלסטינית במימד של "תנועה לאומית מהפכנית," מנסים להתאים אותה לדפוסים של תנועות לאומיות שונות שהופיעו במאה העשרים וכל פעם נכשלים בהגדרותיהם כי הם לא מצליחים לזהות את המרכיבים המקובלים במדע המדינה לגבי "תנועה לאומית" כי התנועה הפלסטינית הינה בראש ובראשונה: "תנועה פשיסטית דתית" – תנועה שאין לה לא תוכן תרבותי, מוסרי או חברתי, תנועה ללא כל אידאולוגיה מהפכנית... אלא תנועה בשליטה דיקטטורית, הבנויה על עקרונות דוגמטיים של ספר דתי ישן ופרימיטיבי + סיסמאות שגילן למעלה מ-1500 שנה – תנועה שבנויה על שינאה עזה ותאוות רצח לכל יהודי ארץ ישראל ולכל המפעל הציוני.

הפשיסטיות-הדתית נלחמת בדרך-כלל בכל מה שהוא דמוקרטי וליברלי, קוראת לניקיון "שטח מחייתה" מגורמים זרים... שואפת לאיחוד לקראת מלחמה של כל הכוחות "המאמינים" במעמדות השונים ועל הקבוצות השונות בתוך הקבוצה כולל הכוחות הכלכליים, הפוליטיים והאנושיים. הצד הצבאי מאופיין גם הוא בתודעה אסלאמית קיצונית כאשר אצל הפלסטינים למשל קצין המבצעים הראשי נקרא: אבו-ג'יהאד (אבי מלחמת הקודש) והרוצחים המחוסלים הינם – שהידים (קדושים שמעמדם בגן-עדן מובטח עם 72 בתולות...) למרות האמונה בעקרונות הדת המוסלמית, הפשיזם הפלסטיני נעזר בכופרים כמו נוצרים-ערבים כי הדתיות מקבלתי כאן גם אופי לאומני-פשיסטי.

כאמור, המלחמה הלאומית-דתית למימוש השאיפות הפנטזיונריות הדתיות של הפלסטינים מתבטאת במאבק פנימי בכל מי שמאמין בחופש, בדמוקרטיה ובשוויון – שאלה  3 העקרונות המנוגדים בהחלט לפשיזם ולדת המוסלמית גם יחד. אידאולוגיה זו הפועלת בעזרת מסע של שקרים והסתה, בפרופגנדה רצופה, הקוראת למלחמת-קודש ולהשמדה, ומאלצת את כל המאמינים  להתגייס כנגד "האויב המשותף", ולנצל בצורה מרבית את כל הכוחות לכך – ומכאן מתפתח הפולחן של הערצת הרצח, ההקרבה, הגבורה והאלימות הלאומית – שזה מיתוס מכונן של כל תנועה פשיסטית.

כאשר מימד גזעני (אנטישמיות) מצורף לפשיזם, אנו קוראים לאידאולוגיה זו: נאציזם. בשנים 1939-45 – מייסדה ומנהיגה הנערץ של התנועה הפלשתינית דאז – חאג' אמין אל-חוסייני (*), ישב במטה של היטלר בברלין כיועץ להימלר להשמדת היהודים.

מה שיש להוסיף לכך הוא, שאין בכלל הבדל רב בין הסונים והשיעים בפשיזם-הנאצי שלהם, ואין הבדל רב בתפיסה האידאולוגית בין המהפכה האיראנית וה"מהפכה" הפלסטינית. ושמענו מספיק זמן את האייטולות, שאפילו לא מנסים להסתיר את כוונותיהם הרצחניות כלפינו וכלפי כל העולם המערבי, וכיום אנו רואים בדאע"ש את הדוגמא הקלאסית לנאציזם האיסלמי שנחשף בכל כיעורו  הפרימיטיבי – כך שמרבית ערביי ארץ-ישראל מאמינים כיום בדע"אש!

האנטישמיות הנאצית של הפלסטינים מתבטאת קודם כל בהכחשת השואה (זו התזה האקדמית של אבו מאזן), ולפניו גם יאסר עראפת. במסגדים האימאמים טוענים שאנחנו בעצם לא היהודים שבתנ"ך, אלא סתם צאצאי הכוזרים (או צאצאי קופים וחזירים כפי שזה כתוב בקוראן שלהם).

לאחרונה הם "חידשו" את "עלילות הדם" (יהודים צריכים דם ילדים למצות בפסח) + סיפורי זוועה על גניבת אברים של חולים ופצועים פלשתינים בבתי חולים ישראלים + שקרים על הרעלת בארות, כולל תמיכה מלאה בפרוטוקולים של זקני ציון. הסיבה שהפלסטינים מפיצים סיפורי זוועה על היהודים – כדי להכשיר את ההמונים שלהם לבצע הרג המוני ביהודים, דהיינו: ג'נוסייד.

המסקנה המתבקשת היא שאנחנו, העם היהודי בארץ-ישראל ובתפוצות, עומדים שוב בסכנת מוחשית של השמדה ע"י תנועה נאצית-מוסלמית שחוד המחץ שלה הם תושביה הערביים של ארץ-ישראל הקוראים לעצמם: פלסטינים, ועלינו להתייחס לסכנה זו בהתאם – ולא לאפשר להם בשום אופן להתעצם כי בנפשנו הדבר!

ומכאן, שמדינה עצמאית פלסטינית לצידנו פירושו של דבר: סרטן שיחדור לגופנו לכלותנו.  דבר שיקרה גם במצב שהם יסופחו ויהיו חלק ממדינת ישראל. מכיוון אחר, ברור גם מדוע אנחנו מצפים מממשלת ישראל לפעול צבאית – למניעת ייצור פצצה גרעינית באירן. כי הרי לשם כך בן-גוריון הקים את הכור בדימונה. לדבריו: "למנוע שואה נוספת..."

מעניין שערוץ הטלוויזיה האיכותי הצרפתי ארטה עשה סרט על חאג' אמין אל חוסייני בו תמונות וסרטים של אמין אל חוסייני והיטלר מלבבים זה את זה, וגם קטעי סרטים של חאג' אמין אל חוסייני והיחידות המוסלמיות שהוא גייס לצבא הנאצי (מתי רגב טוען שיחידות כאלה העלו יהודים על רכבות להשמדה וסייעו להשמדה בכל אירופה). לידיעתכם – הסרט הזה הופץ לאחרונה באיטנרנט, אפשר למצוא את הסרט  אם תקישו במנוע חיפוש:

The turban and the swastika full documentary film

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 31

זה היה לילה שרבי ושולדנפריי שכב על המיטה ערום על גבו והטפיח את אברו בין ברכיו המורמות. הבחורה הסתובבה בשמלונת קצרה בהירה, ספק חולצה ספק כתונת-לילה. היא לא ויתרה על סרט-המתח בטלוויזיה והיתה נכנסת מדי פעם לחדר-השינה, זורקת מילים אחדות לעבר שולדנפריי כאילו הוא טבח שמחמם את המנה העיקרית לארוחתה, ואין כל דבר יוצא-דופן בפעילותו המיוחדת, וחוזרת לחדר הגדול שמואר מן הסתם באור-כחלחל, וקול יריות ומנגינה דראמאטית נשמעים בו.

חיימסון עמד במרפסת-המיטבח הקטנה והתבונן בהם אחוז סקרנות, מחכה לראות מה יתרחש אחר-כך. ואכן, כשהסתיים הסרט קנתה לעצמה הבחורה שביתה בפאת-מיטתו של שולדנפריי, ובעודה יושבת כיוונה לעברו את אור מנורת-הלילה הקטנה. שולדנפריי מיד חיבק אותה בלהיטות כשהוא מתפל סביב גבה בידיו הקצרות, העבות, היה ממשמש בה בחמדנות ותובע ממנה להוריד את השמלונת, כדורש תמורה מלאה עבור כספו. היא מילאה את מבוקשו במעין חוסר-רצון, כמעט בגסות.  פתחה את הטרנזיסטור שהציבה על שולחן-הלילה בעל הראי המקושט, השתרעה לה ערומה על גבה ופשקה והרימה את ברכיהָ החיוורות כשהיא מחזיקה בידה איזה ספרון או עיתון מקופל שאותו הרימה ומשכה עימה מן הרצפה, כמו כדי להדגיש שאינה משתתפת-פעילה.

אכן, אמר חיימסון לעצמו, מזלי שאני גר בתל-אביב. תל-אביב איננה סתם עיר אלא גן-חיות אנושי, גן-עדן לסקרנים, ואם אתה עצמך אינך חי אז החיים שמסביבך חיים בשבילך ואפילו המתים בבית-הקברות-הישן ברחוב טרומפלדור מן-הסתם מרקדים כבר בקברותיהם מרוב זונות ואוטובוסים שמסתובבים באיזור.

שולדנפריי כמו יצא מדעתו ולש בבחורה כחס על כל רגע שמא לא יחזור לעולם, גהר עליה וגלש מטה ושיקע פניו במבושיה כאילו זוהי המנה היקרה שביותר בארוחת אכול-כפי-יכולתך וכדאי לזלול רק אותה כדי לקבל את התמורה המלאה ביותר לכספו. היה קיים ניגוד משווע בין אצבעות-רגליה הגסות, המכוערות, עקומות-העצם, ששחור ציפוניהן בלט באור אפילו ממרחק שתי הקומות – לבין קרחתו הנוצצת ועטרת שערו השב, הדליל, של שולדנפריי, שהיה חופר בלובן ירכיה ומשמיע גניחות קטועות ויבשות ומתאמץ בכל כוחו כמוכה-עצירות וכאילו זו לו שם ההזדמנות האחרונה לגעת במערומיה של אישה צעירה.

מדי פעם היה מושך עצמו ומתרומם לעבר פניה כמנסה סוף-סוף לבעול אותה, והוא מרקיד אחוריו במעין חיקוי נלעג ודימוני של משגל. המראה העלה במחשבתו הקודחת של חיימסון את תמונת האונס מתוך "מעיין הבתולים". וכשהיה המאמץ רב מכפי כוחותיו של שודלנפריי, היה שב וגולש ומשקיע עצמו במבושיה, כמבקש לַחלוֹתה ולפצות עצמו בנוגעו בשפתיו העבות באותו פתח יקר נדיר שנבצר ממנו לכובשו בדרך-הטבע.

לאחר ניסיונות אלה שנמשכו שעה ארוכה החל נשמע בגניחותיו מעין בכי קלוש, תיאטרלי-משהו ופאתטי. וכנראה נמאס לבסוף על הבחורה שחשה עצמה מנוצלת פעם אחר פעם מבלי שיארע בה אותו אקט קצר ופשוט אשר למענו נשכרה. ואז הניחה הצידה את כריכת-הדפים שקראה, סגרה את הטראנזיסטור, ובשקט שהשתרר, בדממת-לילה שבחצר-אחורית, שרק נהמת המכוניות מרחוב אוסישקין בחזית הפריעוה, נשמע קולה הבוטח, ההמוני:

"אין דבר שׁרייה. מחר יש בוקר. יש זמן. עכשיו לישון."

אותו רגע נודע לחיימסון לראשונה שמו הפרטי של שולדנפריי, ואז התכסתה הבחורה בסדין מקומט וכיבתה את האור, ובאותו רגע מירה העירה אותו בבהלה:

"אפי, איפה אתה ?"

הוא ניגש אליה מהר, על קצות אצבעותיו, מגורה ומשולהב כולו מהצגת-המין שראה, וסיפר מבולבל-קמעה שהלך לבית-שימוש.

"אפי, אניח חושבת שמשהו לא בסדר אצלי. יש לי שוב כאבים ואני מדממת."

"לקרוא לרופא?"

"אני לא יודעת. אולי כדאי ישר לבית-חולים?"

"איך?"

"באמבולאנס. במונית. אני יודעת? אתה הגבר, לא? אמרתי לך שאתה צריך ללמוד לנהוג ושתהיה לך מכונית."

חיימסון העווה פניו בחשכה במורת-רוח גלוייה. עוד בטרם הרגישה בכך מירה, הוא התפשט ולבש במהירות חולצה קצרת-שרוולים ומכנסיים קצרים של פיג'אמה, ועתה, באור, פשט אותם ושב והתלבש כמתכונן לצאת לדרך.

"אז מה אתה עומד כמו גולם? גש כבר לטלפון!"

ובאותו רגע שניגש לטלפון ושלח יד לתפוס באפרכסת, החל הטלפון מצלצל מעצמו.

חיימסון נדהם. היה נדמה לו שהוא עצמו גרם לצלצול בהתקרבו. אך מיד התעשת, ובתחושת פורענות נוספת שעומדת לנחות עליו הרים את השפופרת.

זה היה רמי. "מה קרה?" – לא. אצל איה אותו מצב כמו שהיה, ברוך-השם, לא השתנה שום דבר רציני. הוא מתנצל על השעה המאוחרת, אבל, אם הם לא ישנים עדיין –

חיימסון לא הניח לו לסיים את המשפט, כי מירה קראה מן החדר השני "מי זה? מה קרה?"

הוא ביקש סליחה לרגע, הניח כף-ידו על האפרכסת, והשיב לה:

"רמי!"

"רמי? מצויין. תגיד לו שיבוא עם הפולקסוואגן, מיד."

"אני חושב שהוא ממילא רצה לבוא."

"אז בסדר."

"רמי," חידש עימו חיימסון את השיחה, "למירה יש כאבים. היא מבקשת שתבוא מיד, אולי נצטרך להעביר אותה לבית-חולים. בסדר?"

רמי נשמע מן העבר השני כמי שהתפכח לפתע מיינו. "אוֹ.קַי. או קי. אני בא מיד. אל תדאג. הכול יהיה בסֵיידר."

"באמת, רמי, תודה. אבל אם זה קשה לך אנחנו יכולים להזמין מונית."

אבל רמי נעלב עד עומק נפשו, "בוא נאמר," השיב לחיימסון, "שאתה מדבר שטויות."

מירה ישבה במושב הקדמי. חיימסון מאחור, פיתל רגליו הארוכות בין שמיכה, ברווז-מפלאסטיק וחוברות-הדרכה לגידול-דבורים.

ה"פולקסוואגן" התחבטה בכל שקערורית שבכביש והשמיעה צליל-פח עמום. הטילטול הכאיב למירה. באורות החולפים של התנועה הבאה לקראתם, וברמזורים, נעצה עיניה בשתיקה כאובה. דברים רבים עלו והתערבבו במחשבתה יחד. רמי או.קַי. רמי. בריחתו. הריונה הראשון. נישואיו. ניסיונו המרגיז והרגשני לחזור אליה אחר שנים כך סתם, רק בשביל שתהיה לו עוד אחת מן הצד, לאחר שאיה נמאסה עליו. והיא גירשה אותו אז. ילד היה פעם לשניהם בביטנה. בנם בכורם. ועכשיו איה חולה ורמי מוביל אותה, את מירה, ויש בכך מעין צדק פיוטי, כמו אצל וירג'יניה.

האם יש לרמי רגשות אשמה וכפרה כלפיה באותו מובן אכסיסטנציאלי שבובר כתב עליו? ואולי רמי הוא מעין שליח דימוני? – שקד, מוקד, שליו, ברזל, ברנע או מירון היה ודאי מוצא (כל אחד מהם) להופעתו הפתאומית והאֵיאוֹס-דֵקְס-מָכִינִית הזאת של רמי איזו הגדרה קולעת – ארכיטיפית, מיטאריאליסטית, סימבולית, מיטאפורית או מיטאמורפוזית. למשל, מירה קדומי אבר-מין זיכרי היא כמו חנה גונן, ורמי ואפי תאומים מקיפים אותה כשני אשכים ערביים, עזיז וחליל, ונוסעת היא קדימה כדי שיבדקו את המטען שבקירבה, שהוא העובר שראשיתו בזרע, בריח הוונילה שהפכה לדם, דם לידה או מפלה, והציונות, כמו ואדוזה, לא, ואדוצ'ה, כמו במונאקו או בסמיוטיקה –

ובסמיוטיקה שבו הכאבים וחתכו במעיה עד דמעות כשהיא בולמת צעקתה. אלוהים ענש אותך, מירה. יותר מדי טוב היה לך. או להיפך, רע. כרגיל. מחר השיעורים לא יתקיימו. המורה לספרות מפילה. המורה לספרות יולדת. המורה לספרות מולדת. המורה לספרות יופִילָה. נעימה ששון כותבת שירים. הוֹפַּלַה הוֹפַּלַה הוּפַּלַה. מוטיב הבן שלא נולד בשירי המשוררות העבריות. בן לו היה לך, חייממסון קטן. רויטל, הפסיקי לצחוק! (ולגלגל עיניים כמו פרה. בחזה כשלך תוכלי להיניק עדר עגלים. למה לא הלכת ללמוד בוויצ"ו? השירים שאת כותבת נעימים כאגזמה). חשבתי להספיק לסיים איתכם את השנה בטרם אלד. מילא. את "מאדאם בובארי" תלמדו בעצמכם. הִינה פלובר כתב ספר גרוע, "החינוך הסנטימנטאלי", ובכל זאת הצליח להוציא מתחת ידיו יצירת-מופת כמו "מאדארם בובארי".

ובבובארי – שוב כאב חד. וכבר נכנסו בבית-החולים והגיעו לחדר-מיון. רצית להיות חכמה, מירה, והתחתנת עם חיימסון. אלוהים מרפא לך כל תיסכול בכך שהוא שולח לך תיסכול אחר במקומו. אם הילד שלך ילך לאיבוד אז מן החלון את זורקת את חיימסון החוצה.

*

יומיים שכבה מירה בבית-החולים שבו גססה איה, ואיה לא ידעה על נוכחותה כי רמי וחיימסון נדברו ביניהם שלא לספר לה. ומירה היתה חלשה מכדי להתעניין בגורל חברתה, וכל אשר רצתה היה לשוב מוקדם ככל האפשר הביתה. ארבע האימהות הסתובבו בבית-החולים בנעליים אורתופדיות ובעיניים מואדמות ועם סלי-קש ובהם צנצנות עמוסות מחית תפוחי-עץ ושניצלים בקופסאות מפלאסטיק, והן מחליפות ביניהן בשורות-איוב.

*

כשחזר חיימסון לבדו אל דירתה של מירה התפלא לראות כי התריסים בחדר-המיטות של שולדנפריי אינם מוגפים למרות שהיתה זו כבר שעת-צהריים מאוחרת, וחלונו שפונה לצד דרום מוצף שמש. ועוד יותר התפלא לראות את שולדנפריי עצמו שוכב על מיטתו דומם, מכוסה שמיכה שנתונה בציפה שהאפירה, ואין בחורה, ואין טפיחות על אבר, רק איזו הרגשה של נטישוּת של אדם ודירה גם יחד. מדי פעם הסתובב שולדנפריי על צידו בעמל רב ובלע אנחת-כאב, ואיש לא היה בדירה מלבדו.

חיימסון התלבט אם עליו לרדת לדירתו של שולדנפריי ולהזעיק עזרה ולחקור כיצד אפשר להתקשר עם בנותיו. היתה לו הרגשה שהוא מתבונן, יחידי, באדם טובע, ולא רק שאינו עוזר לו אלא נמנע גם מלהזעיק אחרים לעזרה.

רגע ועוד רגע היסס, ולבסוף עייפותו גברה עליו והוא הגיף היטב את תריסי הדירה, והֶחשיכה, ושכב לישון, כשקולותיהם העמומים של ילדים ואימהותיהם המתחילים להתקבץ מעברו השני של הרחוב, בגן שעל גדת הירקון, מלווים אותו. וכבר אינו יודע אם חולם הוא או בהקיץ נשמעות מעין-צפירות של ניקוי הטורבינה הענקית בתחנת-רידינג ושולדנפריי הולך לקראתו ברחוב עם הסל וחצי-הלחם וגביעי היוגורט מחנות-המכולת הסמוכה, ועיניו מדממות.

*

משעברו כמה ימים ומירה לא נראתה הפצירה איה ברמי בכל לשון של בקשה שמירה תבוא לבקרה. מפי אורית'לה, שהיתה באה עם רמי לבקרה אחרי-הצהריים, שמעה כי מירה חדלה לבוא גם אליהם, והחלה דואגת. רמי טרם סיפר לה על לידת-הנפל המוקדמת של מירה.

מירה הפצירה באימהות, ברופאים ובחיימסון, שיניחו לה לחזור מוקדם ככל האפשר לדירתה. היא לא יכלה לשאת את אווירת בית-החולים. להתבונן ביולדות הכבדות, המאושרות וקרועות-הפות, שהתנהלו לאיטן במחלקה הסמוכה עם כתמי-חלב כהים על שדיהן שגבהו כהרים – אל אגף-התינוקות.

חיימסון לא התלהב משיבתה המוקדמת לדירה. נוח היה לו במנוחה בת הימים האחדים. להסתובב ערום בדירה כבימי רווקותו ולנוח מהערותיה המרגיזות ומשתיקותיה המַלְאות ומן ההתמוגגות שתפסה אותה לאחרונה למקרא "אורלנדו". הוא ניסה לקרוא בספר ולעמוד על סוד התפעלותה, אך התמלא בחילה ושיעמום, ונשבע כי לא ייקח עוד לידו דבר שכתבה סופרת זו.

בצהרי היום השלישי שכר חיימסון מונית והחזיר את מירה. בדרך דיברו מעט. מירה שאלה לשלומה של איה, דבר שנמנעה לעשותו בשוכבה בבית-החולים, מרחק לא רב מחברתה. כשהגיעו לרחוב אוסישקין ניצב אמבולאנס ליד הכניסה לבניין מגוריהם, וכשעלו עוד הספיק חיימסון לראות, ממרפסת המיטבח, את שתי בנותיו של שולדנפריי מקימות אותו ממיטתו ומלבישות את גופו המשותק-למחצה. הן הופיעו עוד בערב הקודם והפכוהו מצד אל צד וטיפלו בו במין נחישות חסרת-רחמים, כמצדיקות לחלוטין את עונשו.

לא היו אפוא לשולדנפריי לא בוקר חדש ולא עדנה אחרונה אז, עם הזונה. דומם שכב יממה לאחר שזו עזבה אותו, מבוהלת כנראה, השכם בבוקר, וחיימסון, זה השותף הדומם להתעוררות-גבריותו האחרונה של שודלנפריי, אף הוא לא הזעיק עזרה, משום שחשש מפני הרושם הרע שתעורר סקרנותו היתירה.

שולדנפריי נלקח למוסד-למשותקים בעצם היום שבו חזרה מירה מבית-החולים. הוא עזב לצמיתות את דירתו ומיטתו והותיר את חשבונות ועד-הבית באי-סדר גמור. לימים התברר שאפילו את העברת מניות חברת "גוש... חלקה..." של הבית על שמה של מירה לא הסדיר כהלכה. אולי מפני שנטר לה טינה.

אימהּ של מירה חיכתה להם בבית, והמקרר היה מלא במאכליה המשובחים. היא ניסתה לעודד את מירה, ללא הצלחה. מירה ישבה כל אותו ערב ליד החלון בחדרה הגדול, התבוננה אל ארובת-רידינג שאורותיה האדומים-צהובים מנצנצים וזר עשן דליל עולה מפתחה, ובכתה בלי קול. החלב הציק והכאיב לה, וכל מה שעשתה כדי להקל על הלחץ– לא הועיל.

זו פעם ראשונה בחייה שחלב שפע משדיה, ולריק.

*

למחרת לפנות-ערב הופיע רמי והפציר בה לנסוע עימו לבקר את איה, וכדי שלא להיוותר עם עצמה ומכאוביה, הסכימה.   

*

איה התרוממה ממיטתה, בשרה רפוי וצבע עורה חיוור כקלף ושערה סתור ודהה. היא חיבקה את מירה שגחנה לעומתה, ושתיהן פרצו בבכי. רמי מיהר לצאת מן החדר, פן לא יתאפק גם הוא.

הן התלחשו ביניהן שעה ארוכה, ומירה עתידה שלא לגלות לעולם, לשום איש, מה נאמר ביניהן ומה סופּר באותה שיחה שהיתה הגלוייה והארוכה ביותר מכל השיחות שעוד זומנו ונותרו בין שתיהן יחד.

*

בדרך חזרה אמרה מירה לרמי:

"אני לא חושבת שהנישואים שלי עם חיימסון יחזיקו מעמד עוד זמן רב."

רמי אמר: "בסך-הכול, בואי נאמר שאולי את לא שופטת אותו נכון?"

אבל מירה ענתה: "הוא לא-נורמאלי. ואתה יודע זאת בדיוק כמוני."

 *

כשחזרה מירה לדירתה פגשה את חיימסון יושב במיטבח ואוכל לחם בדבש בדיוק כמו בסיפור "שלושה ימים וילד". גמלוני, חשוף-גו, שעיר ומגעיל. עורו היה בהיר-בהיר כי שנא שמש, בריכה וים. ומשום כך התבלטו ביותר דבלולי צמר השיער השחור על חזהו וגבו.

"על מה דיברתן?" נהם.

מירה נעצה בו מבט מלא סלידה, ושתקה.

רק אז הרים ראשו מהלחם והדבש והתבונן בה. וכשחש בפשר-מבטה, נרתע לרגע ומיד הסתיר רתיעתו, כחושש שמא הסגירה אותו.

"אמרה משהו בקשר לילדים?" השתדל לטוות שיחה.

"לא. התווכחנו על ההתנחלויות." הסתלקה מירה מן המיטבח. היא היתה פורצת בבכי אילו ניתן לה להיות לבדה בדירתה.

*

רמי השתדל שלא להימצא עם איה בגפו. נוח היה לו שיהיו עימם תמיד אחת האימהות, או הילדים, או מירה. וברגעים הבודדים שהם נותרו הוא ואיה לבדם, שתקו או דיברו על ענייני יום-יום בבית כדי להסתיר את המועקה.

המחלה פרצה מרחמה של איה ושלחה גרורות לכל עבר. סיוטיה הגרועים ביותר התממשו. לא היה אפשר להסתיר ממנה דבר. אך כשם שבהיותה בריאה-עדיין היתה נפשה אחוזה תמיד בפחד המחלה, כן האמינה עתה כי הסיבה למחלתה היא פסיכוסומאטית, ומקור הנגע נמצא בנפשה. ומחשבה זו אשר בה כירסמה-עצמה והתכרסמה, כמו הקלה עליה מעט, בנוסח הידוע שלה של "אמרתי לכם..." – להראות שהצדק תמיד עימה.

אבל, היא נזכרה, יום אחד, עוד לפני שחלתה, פגש בה ראובן ברנע ברחוב ואמר לה: "אפילו עכשיו זה לא מאוחר. תעזבי את הכול ובואי לגור איתי. העסק מתרחב. הטלוויזיה לווייתן שבולע הכול. יכולנו לעשות חיים לא-נורמאליים. כל החיים עכשיו טלוויזיה. נוסעים לחוץ-לארץ בלי-סוף מהטלוויזיה. כל עם-ישראל יושב על יד הטלוויזיה, זה יותר אמיתי מאיתנו, הטלוויזיה. וכשתתרחש המלחמה הבאה אז לא אנחנו נראה אותה בטלויזיה אלא הטלוויזיה תַראה או תִראה אותנו מתים ברחובות, כי הטלוויזיה היא-היא המציאות האמיתית היחידה, ואילו אנחנו חזיון-חולף. מה תקעת את עצמך עם בעל וילדים, איה, זה לא בשבילך, איה, אני מכיר אותך, איה, זה מילכוד. את נוצרת לחיים אחרים לגמרי! תעשי, תעשי משהו בהקדם האפשרי לפני שהמצב יגמור אותך – "

*

כשהיתה כבר תחת השפעת הגאז-המרדים בחדר-הניתוח, החלה איה מדברת ובוכה מתוך תרדמתה:

"אני לא אשמה, תגידו למירה שאני לא אשמה, ושתסלח לי, לא התכוונתי לפגוע בה... אני לא אפתח יותר כפתור בחולצה... מירה בחורה נהדרת, מירה, ושתסלח לי..."

המשך יבוא

ניתן כבר לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איגוד הסופרים החשובים בישראל פנה במכתב תלונה לשופטי פרס נובל לספרות: "כל השנים הטעיתם אותנו לחשוב שליקוק התחת לאויבינו הפלסטינים ודיבורים ללא הפסק על ה'שלום' שמתעכב לבוא באשמת ישראל – יקדמו לפחות אחד מאיתנו לזכייה בפרס, והנה מתברר שביקורת על פוטין היא המפתח לזכייה. למה לא אמרתם לנו זאת מקודם? כי אז לפחות לא היינו זוכים לקיתונות של שופכין ושל לגלוג במכתב העיתי של אהוד בן עזר!" 

* בגלל המצב האינתיפאדי, הגיליון שלנו מתארך – כי אלה שאינם עסוקים בקניית אקדחים – כותבים לנו בלי הרף.

* יש לנו חבר שאשתו לוחשת עד כדי כך שקשה לשמוע אותה אבל מדי פעם היא צועקת עליו שיתקין לעצמו מכשיר שמיעה.

* ממקום גלותו המרופד והבטוח בארה"ב משווה אותנו סייד קשוע לנאצים ואת הערבים – ליהודים שהנאצים רצחו! – איזה בר-מזל הוא הבן-אדם, בחסדי עיתון "הארץ" [16.10.15] ורשות ההגירה האמריקאית!

והוא כותב: "אין ברירה, חייבים להדק את הגטו, הם הופכים לרוצחים, כולם מסוכנים, אין ביטחון אישי ליהודים, כל ערבי הוא חשוד ובצדק, אין ברירה, אם יהיה צורך נכריח אותם לחבוש טלאים, ולא, אני לא משווה, אני רק מחפש דרך הגיונית להגנה על חיי האזרחים.

"זהו תהליך גסיסה אכזרי, עד כדי כך שלעיתים אני מצטער שלא הרגתם אותנו אחד אחד אז, כשזה היה יותר פשוט ומהיר. לעיתים אני חושב שמוטב היה לו גררתם אותנו לבתי כנסת, גיירתם אותנו ועשיתם אותנו ליהודים. לו גאלתם אותנו מייסורינו, העמדתם אותנו בשורה בעיניים קשורות והורדתם אותנו לקברי אחים.

"או שתהרגו אותנו, או שתהפכו אותנו לשווים. או שתתקעו לנו כדור בראש או שתניחו לנו לנפשנו. אבל בבקשה אל תיתנו לנו לגסוס, אל תיתנו לתקוותנו למות מוות איטי. זה אכזרי מדי ואתם עומדים מעל הגוף המדמם יותר מדי שנים, פעם במכנסיים קצרים וכובע טמבל, פעם עם עוזי ומדים, ופעם עם אקדח ותהילים וקוראים: תמותו כבר יא בני זונות, תמותו כבר."

מתברר אפוא שסייד קשוע אינו שונה מחברי הכנסת הערביים וממנהיגי הטרור הפלסטיני מחרחרי השינאה, השקר והזדון, הרואים ב"שווים" (כמובן מבלי לומר זאת בפירוש) – גם אפשרות-בעתיד לשחוט אותנו באופן חופשי, כאשר אנחנו כבר לא נהיה השליטים היחידים והאדונים לגורלנו במדינה ובאיזור.

אבל – תודה לאל יש גם קולות שפויים בקרב ערביי ישראל, כזה של העיתונאית לוסי אהריש, ואני מאמין שהם הרוב. הם חפצים בדו-קיום בשקט ובשלום ומברכים את מזלם הטוב שהם חיים ומגשימים עצמם בישראל ולא משועבדים, ולא נאנסים ולא נרצחים כמו בחלקיו האחרים של המזרח התיכון, בייחוד הנשים והנערות.

ואילו סייד קשוע, ככל שישתקע בתרבות האמריקאית, חרף פגעי מזג-האוויר שאינו רגיל להם מאז ילדותו המאושרת בטירה, תחת הכיבוש הציוני – סופו שיתרחק מאיתנו ויהיה גורלו כגורל סופר ערבי-ישראלי מבריק אחר בשעתו, אנטון שמאס, שירד לארה"ב ונעלם מהתרבות העברית.

אבל בינתיים ככל שימשיך קשוע להטיף לנו ארס מדי שבוע, מקומו ב"הארץ" מובטח וכך לא ישכחו אותו כאן.

* אשר תורן, בתגובה ל"חסידי ברסלב שורפים דגל ישראל באומן": ואני לתומי חשבתי שרק נטורי קרתא הם בני זונות עוכרי ישראל.

* לאיזה ציבור של אנשים או של חיות-טרף אפשר להשוות את ההמון הפלסטיני המשולהב, השורף והרוצח, ואת היחידים הפלסטיניים, גם ילדים – מוכי השינאה והטירוף? איזה מין בני-אדם הם?

* שרת המשפטים איילת שקד חרגה אמש (שבת, 17.10) מהנוהל הדיפלומטי המקובל, כאשר תקפה את הממשל האמריקאי על אדמת ארצות הברית. שקד גינתה את ההודעות ״הבלתי קבילות״ של הממשל בקשר למתקפת הטרור הפלסטינית האחרונה ואמרה שכל השוואה בין ישראל לפלסטינים כפי שעשו האמריקאים ״מעוותת את המציאות.״

אהוד: תחזקנה ידייך האוחזות במיקרופון – לאמירת האמת!

* הגירת המוסלמים לאירופה היא העונש לאירופאים על השואה – אלה שהשמידו יהודים או תמכו בהשמדה באופן פאסיבי או ראו ולא עשו דבר כנגדה, כמו למשל כל שוטרי פריס ומרבית תושביה בראשית שנות ה-40 – כאשר העיר היתה תחת כיבוש גרמני.

אבל עכשיו, בעזרת אללה הרחמן והרחום – יש להם עשרות מוסלמים קנאים ששונאים את הצרפתיוּת שלהם – תמורת כל יהודי שהסגירו לנאצים.

* בכניסה למעברה ראינו שלט: "גרפומנים עדתיים עליך ישראל!"

ונזכרנו במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

* אהוד: בשעתו החלטתי כי אם אגיע לגיל 30 וטרם אתחתן, אתחיל לעשן מקטרת. וכך היה. קניתי את המקטרת הראשונה בחנות המקטרות והטבק במורד רחוב בן-יהודה בירושלים, וחברי שרגא לימד אותי לדחוס את הטבק לפני ההבערה.

מאז חלפו כ-50 שנה. כבר התחתנתי פעמיים ועדיין אני מעשן מקטרות. יש לי אוסף די רציני וגם איכותי, כאשר הטובות ביותר הן מקטרות דאנהיל אך יש גם אחרות מצויינות. אנשים לא יודעים שאני מעשן מקטרת, אמנם לא יותר מאחת ביום, כי אני עושה זאת רק כשאני מבודד בחדר העבודה משאר הדירה, ואף פעם לא בחוץ, כי היום נקל יותר לאונן בחוץ מאשר לעשן בחוץ, ובייחוד מקטרת שבעירתה נמשכת לעיתים יותר משעה ואי-אפשר להיכנס איתה לשום מקום חוץ אולי מאשר לבית-שימוש ציבורי.

הטבק שאני מעשן הוא תערובת של ארינמור מהקופסה הצהובה העגולה יחד עם אמפורה בעטיפה החומה-אדומה. בשעתו הייתי מערבב גם "פליינג דאטשמן" מהקופסה הכחולה, ואולם לצערי הטבק הזה אינו קיים יותר. את התערובת לימד אותי מר פס הנחמד, שהיתה לנו חנות טבק בכיכר מגן דוד בתל אביב. 

באחד העיתונים ראיתי תמונה של אלברט איינשטיין בארה"ב יושב בכיסא-נוח בחצי-גוף עליון ערום ומקטרת פטרסון בידו. מי שמכיר את המיבנה המיוחד של מקטרות אלה לא יכול לטעות. מאז כל פעם שאני מעשן באחת ממקטרות פטרסון שלי, אני נזכר בו, וכן, גם אני מסתובב מרבית חודשי השנה בחצי גוף עליון ערום, שזה לא מראה אסתטי במיוחד.

* העיר השוודית מאלמו היא העתיד האנטישמי של מרבית אירופה המערבית: "יש כאן פחד והצקות יומיומיות," מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה, מסייעת לפליטים ועוסקת בהוראת השפה השוודית למהגרים. היא סיפרה על קללות והצקות ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפלייה ובנה הוכה בבית הספר. לדבריה, יש הסתה אנטישמית במסגדים, ובעיר, אותה היא מכנה רמאללמו, מתקיימת חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי ביטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית הספר," אמרה והצעיף על צווארה הסתיר תליון של מגן דוד. [דיוויד סטברו, "הארץ", 16.10.15].

* מוועדת פרס נובל לספרות קיבלנו מכתב התנצלות על כך שרק לאחרונה גילו את "השקט הנפשי" באמצעות המכתב העיתי. לדבריהם לא ידעו על הרומאן קודם, ואילו ידעו היו מעניקים לנו השנה את פרס נובל בספרות.

* בעקבות השקרים של אבו-מאזן, הנאמרים במצח נחושה גם על גורל הילד-הדוקר ש"רצחנו" – היה לי דוד יפה-תואר, ברוך בן עזר ראב, בן זכר ראשון של פתח-תקווה [נולד ב-1888], שהיה מעורה מאין כמותו בארץ ובחיי הערבים וידע את שפתם על בורייה, ואפילו משה סטבסקי נעזר בו לספרו החשוב "הכפר הערבי" – והדוד ברוך היה אומר:

"ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, ערבי מתחיל לשקר!"

הבה נקווה כי יבוא יום שבו לא תהיה לאמירה כזו אחיזה במציאות, ומנהיגי הערבים יחדלו לשקר ולשמש בכך דוגמה לעמיהם.

* במסיבת העיתונאים אמר נתניהו כי "המלחמה נגד הטרור היא גם מלחמה נגד ההסתה השקרית שמלבה את הטרור." לדבריו, "במקום לפעול להרגעת הרוחות אבו מאזן ממשיך להסית ולשקר. רק אתמול האשים את ישראל בהוצאה להורג של נער פלסטיני תמים וחף מפשע. אז הנה האמת: קודם כל הוא לא מת, הוא חי. שנית – הוא לא תמים. שלישית – הוא לא חף מפשע, הוא ניסה לרצוח ילד בן 13 שנסע על אופניים. זה החף מפשע האמיתי."

אבל מפליא שב"ידיעות אחרונות" טרם עלו על כך ששרה נתניהו היא שעוררה את גל הטרור האחרון.

* ישראל בר-ניר: אני חייב לומר לך שמאז שהכרתי את הדף שלך אני קורא אותו בשקיקה ונהנה מאוד.  יש שם כמה מרגיזנים שמאליים שמביאים לי את הסעיף אבל אני סולח.

אהוד: "המרגיזנים השמאליים" הם עלה התאנה כדי שלא יגידו שהמכתב העיתי הוא "ימני". כותבים אצלנו מיטב המומחים למציאות הפוליטית והביטחונית באיזור, אבל מאחר שהם כותבים דברי אמת ומשקפים נכונה את המציאות ולא איזה "נראטיב" שקרי – המכתב העיתי נחשב "ימני" בעיני הצדקנים ההזויים האלה, שכבר היום מאשימים אותנו גם באינתיפאדת הסכינים החדשה-ישנה.

* מתי ייחשפו הגופים התורמים והמממנים העשירים, דוגמת סעודיה, מדינות המפרץ ומדינות מערביות מסויימות – שמציתים את המהומות הרצחניות בהר הבית בירושלים, בישראל, ברצועה ובגדה – כדי להסיח את דעת העולם מהפלישה המוסלמית הגדולה לאירופה, המתגברת לקראת החורף, וזאת במקום שהפליטים המוסלמים ימצאו מקלט במדינות הערביות העשירות במזרח התיכון! לא, הן מעדיפות להבעיר את אל-אקצה ולהאשים את ישראל – ורק לא לעזור לאחיהן הסובלים!

* אהוד היקר, כולי בושה. הסופר [בכתבה בגיליון 1086] הוא אליהו ציפר – ואני קראתי לו "משה".  זה שם קרובו  הפסל. מבקשת סליחה ומחילה והצטדקות.

תקוה וינשטוק

אהוד: זו לא פעם ראשונה שאת מפילה אותי בפח בכתבותייך עם שגיאות, שלא את כולן אני מצליח לגלות בעריכה – ואני מציע שתבדקי הרבה פעמים בטרם את שולחת לי אותן, אחרת איזהר מפירסומן.

* * *

אליהו ציפר

שִׁיר תְּהִילָה לְשׁוֹטֵר עִבְרִי

עפ"י: "נאום תשובה לקפיטן איטלקי" מאת: נתן אלתרמן

אֲבָנִים עַל רָאשֵׁינוּ אַךְ לֹא נְוַתֵּר,

הַמְּשִׂימָה תֵּעָשֶׂה בְּלִי מָגוֹר וּמְבוּכָה.   

כּוֹס נָרִים וְנִשְׁתֶּה לְחַיֵּי הַשּׁוֹטֵר,

לְחַיֵּי הָעוֹשֶׂה בַּמְּלָאכָה.

אַלְמוֹנִי הַשּׁוֹטֵר בְּסִמְטָאוֹת הָעִיר,

בַּתִּקְשׁוֹרֶת אֵינֹו מְפֻרְסָם,

וְאִם עֲדַיִן אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא לְשִׁיר,

הֲרֵי זֶה הוּא הַמָּגֵן וְחַסָּם.

עַל הַצִּיר הַלָּזָה בְּסִמְטָה עַתִּיקָה,

תְּעֻזַּתּוֹ תַּצְּמִיחַ כְּנָפִַים,

גַּם אִם עַל כְּתֶפוֹ מִשְׁפָּחָה מְעִיקָה,

הִיא תִּשָּׂא אוֹתוֹ עוֹד עַל כַּפַּיִם.

כַּךְ הָיָה, וְלָכֵן לְחַיֵּי הַשּׁוֹטֵר הַצַּיְּתָן,

וּלְחַיֵּי הַסִּכּוּן וְהַפֶּרֶךְ.

הַמְּשֵׁךְ יְדִידִי הַשּׁוֹטֵר הָאֵיתָן,

וּשְׁמוֹר לָנוּ עַל כֹּל כְּבִישׁ וַדֶּרֶךְ.

[פרסום חוזר]

* * *

לסופר הנידח בן עזר,

אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם  יְקַבֶּצְךָ. דברים ל' 4.

מאת סופר שאיש אינו סופר,

אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב. בראשית לב' 12.

תודה על הפרסום בגליון 1086. אבקש לתקן בגיליון הבא את שמי, ממשה לאליהו, וכן לתקן את מיספר המלים הייחודיות בתנ"ך מ-45 ל-1451, וכן חצי אשכנזי חצי ספרדי הוא: אשכיזופרענק.

יחד עם זאת אודה לך על צירופי לרשימת מינוייך. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אני גם נוהג להתפרע בחריזה ומצרף כאן מספר רב של חרוזים בעיקר חמשירים, אשר תוכל, אם תמצא לנכון, לפרסם בעיתונך הנידח. חמשיר אחר בכל גיליון. אני קורא לקובץ זה בשם: "חנטשיר" ואם תסכים לפרסם, אנא פרסם זאת תחת שם זה וכמובן אל תשכח את הקרדיט (עפ"י האקדמיה: "מִזְְכֶּה"): אליהו ציפר.

שבת שלום

אליהו ציפר

אהוד: סליחה על הטעות. אצרפך לרשימת הנמענים. לא הגיעו שום צרופות ממך אבל אל נא תפציץ אותי בחמשירים אלא שלח לי שניים-שלושה בינתיים, ואינני מתחייב לפרסמם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל