גיליון מס' 1088

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בחשון תשע"ו, 22 באוקטובר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִימָנִים רִאשוֹנִים שֶל שְפִיּוּת. // מתי דוד: מהו מקור השנאה הפלסטיני כלפינו? // נתניהו על המופתי. // משה כהן: הנדון: הכצעקתה? // החלפת שדיים, מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מוטי הרכבי: מחול הצביעות: יעלון: "להעמיד לדין את מבצעי הלינץ'". // עמוס אריכא: תקיצו מחלום הבלהות. // אלי מייזליש: למי יש כוח נפשי לראות פיגוע רצחני בטלוויזיה? // יצחק אורפז: נגיעות. // אהוד בן עזר: פיגוע טרור בפתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, לפני 120 שנה! – מתוך הספר "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, 1993, בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי. // דליס: 3 שירים. // ישראלים הורגים שחורים בגלל צבע עורם. וידוי של כתב שנשלח לכתוב כתבה למען העיתון וול סטריט ז'ורנל, מאת Nisan Zeevi // אורי הייטנר: 1. בחירתם של ערביי ישראל. 2. שני ביקורים באורטל (20 שנה לרצח רבין ). 3. צרור הערות 21.10.15. // אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין. פורסם בעיתון "הארץ" ביום 21 במאי 1995 // אהוד בן עזר: הפגישה עם רבין, מתוך היומן, 17.7.95. // יאיר לפיד: משהו רע עובר על השמאל. [ציטוט]. // מנחם רהט: אז מי רצח את רבין? // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 32. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִימָנִים רִאשוֹנִים שֶל שְפִיּוּת

לַמְרוֹת תְּשוּקַת הָרֶצַח שֶאֵין שֶמֶץ כַּפָּרָה לָהּ

מִצַּד סַכִּינָאִים פָּלֶשְׂתִּינָאִים צְמֵאֵי-דָּם,

לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים לַשָּוְא אֶת שְמוֹ שֶל אַלְלַהּ

וּבְכָזָב טוֹבְלִים וְשֶרֶץ שֶקֶר בְּיָדָם

כְּאִלּוּ מִסְגַּד אַקְסָה הַקָּדוֹש בְּסַכָּנָה הוּא

וְהַר-הַבַּיִת נֶכֶס בִּלְעָדִי שֶל הָאִיסְלָם,

לַמְרוֹת שֶאַבּוּ-מַאזֶן כְּבָר מַנְהִיג בְּלִי תַקָּנָה הוּא

וְנֶגַע הַסִּכְסוּךְ בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ מֻסְלָם,

לַמְרוֹת צִדְקָנוּתוֹ הַהִיפּוֹקְרִיטִית שֶל אוֹבָּמָה

כְּאִלּוּ תְגוּבוֹתֵינוּ מוּל תּוֹקְפֵינוּ מֻפְרָזוֹת

כְּשֶמָּה שֶכָּאן מֻפְְרָז הִיא הֲסָתָה שֶלֹּא נָדַמָּה

שֶל הָרָשוּת הַפָּלֶשְׂתִּינִית הַצְּבוּעָה הַזֹּאת.

לַמְרוֹת אֶבְלֵנוּ הַנּוֹרָא עַל טֶבַח יַקִּירֵינוּ

שֶבְּנֵי דּוֹדֵינוּ שֵם שָאהִיד מַקְנִים לְהוֹרְגֵיהֶם,

לַמְרוֹת שֶחֲמוּמֵינוּ מְשַׂחְקִים לִידֵי אוֹיְבֵינוּ

וְשֶיָּמִין פָנָאטִי וּמֻפְקָר חוֹבֵר לָהֶם

מִבְּלִי לִתְפֹּס עַד מָה טֵרוֹר שֶל "תַּג מְחִיר" בְּעֶצֶם

הוּא הַמַּשְתָּ"פּ הֲכִי רָצוּי לְדָאעֶש וְחָמָאס

וְכָל חִלּוּּּל מִסְגָּד, כְּרִיתַת עֲצֵי זֵיתִים וְשֶצֶף

שֶל קְרִיאוֹת "מָוֶת לָעַרְבִים" רַק מַעֲלִים עוֹד מַס

לְפָּתוֹלוֹגְיַת הַגִּ'יהָאד בָּהּ דָם נִגָּר כַּמַּיִם

מִשְּנֵי צִדֵּי מִתְרַס הַמַּשְׂטֵמָה הָאָבְדָנִי

כְּשֶמַּנְהִיגֵינוּ וּמַנְהִיגֵיהֶם חוֹבְקִים יָדַיִם

בִּמְקוֹם לָדוּן בְּאֹמֶץ בַּפִּתְרוֹן הַמְּדִינִי.

לַמְרוֹת כָּל אֵלֶּה קָם בְּצַעַד מְעוֹרֵר-כָּבוֹד פֹּה

עַלִי סָאלָאם, רֹאש עִירִיַּת נַצֶּרֶת, וְתוֹקֵף

אֶת אַיְמָן עוּדָה שֶבִּמְקוֹם לִשְקֹד וְלַעֲבֹד פֹּה

עַל הַרְגָּעַת הַשֶּטַח אֶצְבָּעוֹ אֵינוֹ נוֹקֵף

כְּיֶתֶר עֲמִיתָיו בִּרְשִימָתָם הַמְּשֻתֶּפֶת

לְמַעַן שְבִיב תִּקְוָה לְדוּ-קִיּוּם בְּאֶרֶץ זֹאת

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ הֲרֵי בַּכְּפַר זַרְזִיר נוֹסֶפֶת

לְקוֹל עַז-רוּחַ וְשָפוּי זֶה בִּקְרִיאוֹת עַזּוֹת

הַפְגָּנָתָם שֶל יְהוּדִים וּבֶדוּאִים גַּם יַחַד

הַמּוֹכִיחָה כִּי בֵּין נִינֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

הוֹלֵךְ וְַרָב מִסְפַּר כָּל אֵלֶּה שֶעֵינָם נִפְקַחַת

אֶל חֹסֶר-הַמּוֹצָא שֶל הַקּוֹנְפְלִיקְט הַמְּתַעֵל

אֶת תִּסְכּוּלָם שֶל שְנֵי עַמִּים שֶמֻּלְכְּדוּ בַּקֶּשֶר

הַגּוֹרְדִּי שֶל שִׂנְאָה וְדָם לַאֲפִיקֵי עִמּוּת

בִּמְקוֹם שֶמֵּאַבְנֵי חוֹמוֹת-אֵיבָה נִבְנֶה כָּאן גֶּשֶר

שֶלְּכֻלָּנוּ יְאַפְשֵר לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת.

נָכוֹן, זוֹ רַק טִפָּה קְטַנָּה שֶל הִגָּיוֹן פְּרַגְמָטִי

בְּיַם לְאֻמָּנוּת שֶל קִיצוֹנֵי כָּל צַד וְצַד

וְעוֹד רָחוֹק קִצּוֹ שֶל הַצֵּרוּף הַפְּרוֹבְּלֶמָטִי

בֵּין שוֹבִינִיזְם וְסִכְלוּת שֶלֹּא יוֹדְעִים כֵּיצַד

לָצֵאת סוֹף-סוֹף מִפְּלוֹנְטֶר שֶל רִיצַת אָמוֹק פָטָאלִית

בְּמַעְגַּל-סוּמִים וְלֹא קְסָמִים, אַךְ בְּלִי כְּפִיּוּת-

טוֹבָה גַם לְאוֹתוֹת צְנוּעִים שֶל הִתְפַּכְּחוּת רֵיאָלִית

מַבְּרוּכּ לַסִּימָנִים הָרִאשוֹנִים שֶל הַשְּפִיּוּת.

* * *

מתי דוד

מהו מקור השנאה הפלסטיני כלפינו?

האם הכיבוש? האם ההתנחלויות? האם הנכבה מ-48?

ואולי בעיקר עצם הנוכחות היהודית בארץ?

מקורות השנאה האמיתית, המתמדת והמתעצמת של הפלסטינים כלפי הנוכחות היהודית (הציונית) בארץ, מצויים מתחילת המאה הקודמת, באידיאולוגיה של שנאה והסתה שהובילה ההנהגה של ערביי ארץ ישראל, בראשותו של המופתי הירושלמי הנאצי חאג' אמון אל-חוסייני.

הקשר האישי והאידיאולוגי של אל-חוסייני להיטלר ולנאצים

הקשרים הרעיוניים, הארגוניים והמבצעיים בין התנועה הנאצית ובין הנהגת ערביי ארץ ישראל החלו כבר בראשית ימי הנאצים בשנות השלושים. כבר בשנת 1933 פנה המופתי הירושלמי לקונסול הגרמני והציע שיתוף פעולה על בסיס קירבה רעיונית.

אל-חוסייני השמיע נאומי הסתה נגד המפעל הציוני שגרמו למעשי רצח טבח והרג של 133 יהודים (מאורעות תרפ"ט, 1929). בהמשך התחולל המרד הערבי הגדול בשנת 1936, שבעקבותיו הוא נאלץ לברוח לעיראק. בעיראק הוא הפך ליועצו של רשיד עאלי כילאני, מראשי המפלגה הנאצית. שניהם גרמו לפרעות הרג ורצח נגד יהודי בגדד (פרהוד) שבהם נרצחו מאתיים יהודים. לאחר שההפיכה שניסה לבצע רשיד כילאני נכשלה, חאג' אמין אל-חוסייני ברח לברלין.

המופתי הירושלמי הפך לשותף של היטלר

חאג' אמין אל-חוסייני פגש לראשונה את היטלר בנובמבר 1941. הוא הציג את עצמו כמנהיג האיסלאם והודיע על תמיכתו המלאה בנאצים. במפגש זה סיכמו היטלר ואל-חוסייני על תיאום וסיוע הדדי במהלך המלחמה.

הנאצים הבטיחו לחוסייני לממש את השליטה המוסלמית בכל המזרח התיכון, למנוע כל יוזמה להצלת יהודים באירופה, ולמנוע עליית יהודים לארץ ישראל. היטלר הבטיח לחוסייני לקדם את שאיפותיו בארץ ישראל.

בעת שהותו בברלין העניקו הנאצים לחוסייני כבוד מלכים ותקציבים עצומים (חלקם הגיעו מכספים שהוחרמו מיהודים) כדי לגייס צעירים מוסלמים מבוסניה ומארץ ישראל לצבא הגרמני. כמו כן גויסו מוסלמים מהרפובליקות המוסלמיות בברית המועצות.

הגרמנים הקימו עבור הוועד הערבי העליון של המופתי משרדים ברומא ובברלין, שיפעלו לגיוס מוסלמים לצבא הגרמני.

המופתי הירושלמי שידר נאומי הסתה נגד יהודים ברדיו ברלין: "הרגו את היהודים בכל מקום שאתם מוצאים אותם. למען אללה, ההיסטוריה והדת."

השר הנאצי, היינריך הימלר, הפיץ לכל היחידות בצבא הגרמני הנחייה מיוחדת כיצד לקלוט היטב את המתגייסים הערבים המוסלמים.

המופתי הירושלמי שותף ל"פיתרון הסופי"

נציג מוסלמי מטעמו של חאג' אמין של-חוסייני צורף למחלקה היהודית בראשותו של אייכמן. חוסייני עצמו ביקר בחברת אייכמן במחנה ההשמדה אושוויץ ובחן את תהליך ההשמדה. הוא הציע להקים מחנה השמדה דומה בארץ ישראל. שנאתו התהומית של המופתי ליהודים באה למימוש במו עיניו בביקור באושוויץ.

אחד מראשי מנגנון ההשמדה הנאצי, דיטר ויסליצני, שהעיד במשפטי נירנברג שנערכו לפושעי המלחמה ב-1946, אמר: "המופתי היה אחד מהיוזמים של ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה, והיה יועצם של אייכמן והימלר בביצוע התוכנית. המופתי היה אחד החברים הטובים של אייכמן ודחק בו ללא הרף להאיץ את ההשמדה."

ערפאת היה ממשיכו של אל-חוסייני

החוקר הנודע, פרופ' אדוארד סעיד כתב: "בקריאתו של המופתי לחיסול העם היהודי הוא ייצג את הקונצנזוס של ערביי פלסטין ושימש כשופרו של העם. ממשיכו המדיני של המופתי,      היה מנהיג אש"פ יאסר ערפאת."

הפלסטינים והנאצים שותפים בשנאת יהודים

המופתי הנאצי, חאג' אמין אל-חוסייני, הצית והוביל את השנאה וההסתה נגד היהודים, וגרם לפלסטינים לאסון (הנכבה). היום מובילים את השנאה הטוטלית נגד היהודים בישראל, ממשיכי דרכו – החמאס והתנועה האיסלמית. הפלסטינים ממשיכים באותה דרך שמובילה אותם מאסון לאסון – שנאה, קיצוניות, היעדר נכונות לשום פשרה ולשום פיתרון. המשך תביעה אולטימטיבית בלתי אפשרית לזכות השיבה.

השנאה של הפלסטינים כלפי היהודים היתה ונותרה ללא קשר לכיבוש, להתנחלויות, לקיפוח ולהפלייה. בבתי הספר של הפלסטינים מלמדים את הילדים לשנוא יהודים לא בגלל היעדר "אופק מדיני". במסגדים מטיפים כהני הדת לשנוא ולרצוח יהודים לא בגלל היעדר "תהליך מדיני". בטלוויזיה וברדיו הפלסטיני מסיתים לרצח יהודים לא בגלל "קיפאון מדיני".

הקריאות לרצח ולהשמדת היהודים הוא עניין של קבע בתעמולה של הג'יהאד. ההנהגה של הפלסטינים גם של החמאס וגם של הרשות שותפים להפצת השנאה נגד יהודים. כל אותם צעירים שיוצאים לדקור בסכינים יהודים מזדמנים עושים זאת בגלל השנאה הפנאטית ולא בגלל המחסומים. נערים פלסטינים המנסים לרצוח יהודים בני גילם, עושים זאת משנאת יהודים ולא בגלל שחסרים תקציבים לבתי ספר בגדה. השנאה, הסכין ורצח יהודים הוא המאפיין של "התרבות" הפלסטינית והמוסלמית.

השנאה הפלסטינית ליהודים שורשיה בדת המוסלמית ובאידיאולוגיה הנאצית.

* * *

נתניהו על המופתי

ראש הממשלה בנימין נתניהו עורר אתמול (שלישי, 20.10) סערה כאשר נתפס כמי שטוען שהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, הוא ששתל את הרעיון להשמדת יהודי אירופה במוחו של אדולף היטלר. לדבריו, היטלר כלל לא התכוון לחסל את היהודים, אלא רק לגרשם.

בנאום בפני הקונגרס הציוני העולמי בירושלים, התייחס נתניהו לפגישה שהתקיימה בין המופתי להיטלר בנובמבר 1941. "היטלר לא רצה להשמיד את היהודים באותו זמן, הוא רצה לגרשם," אמר נתניהו. "חאג' אמין אל-חוסייני הלך להיטלר ואמר לו 'אם תגרש אותם, כולם יבואו הנה (לפלשתינה)'."

על פי גרסתו של נתניהו, היטלר שאל "אז מה עליי לעשות איתם?" – והמופתי השיב לו "שרוף אותם."

["הארץ" באינטרנט, 21.10.15].

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בצהריים (רביעי, 21.10) לפני המראתו לביקור מדיני בברלין, כי בנאומו בפני הקונגרס הציוני בירושלים אתמול לא התכוון לפטור את היטלר "מאחריותו השטנית לשואת יהודי אירופה. הוא האחראי לפתרון הסופי, והוא קיבל את ההחלטה," הבהיר נתניהו. דובר ממשלת גרמניה נשאל על עמדת ארצו בנוגע לדברי נתניהו, ואמר: "האחריות לשואה היא שלנו, אין צורך לשנות את העמדה על כך."

נתניהו ציין כי הביקורת שנשמעה נגדו בנושא מצד גורמים באופוזיציה והיסטוריונים היא אבסורד. לדבריו, "זה גם אבסורד להתעלם מהתפקיד שמילא המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שהיה פושע מלחמה ועודד את היטלר להשמיד את יהודי אירופה."

ראש הממשלה הדגיש כי יש עדויות רבות למעורבותו של המופתי בפתרון הסופי, ואף הקריא חלקים מעדותו של סגנו של אייכמן, דיטר ויסליצני, שאמר במשפטי נירנברג כי "המופתי מילא תפקיד חשוב בפתרון הסופי והיה אחד מיוזמיה של ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה."

נתניהו אמר כי יש ניסיון של חוקרים מסוימים באקדמיה לספק הסברים אפולוגטיים לתפקידו של המופתי בזמן השואה, אך לדבריו יש חוקרים אחרים שמצטטים את העדויות נגד המופתי– "לא רציתי לפטור את היטלר מאחריות אלא להראות שאבי האומה הפלסטינית רצה להשמיד את היהודים גם ללא שטחים ללא כיבוש וללא התנחלויות," אמר נתניהו. "לצערי הוא עדיין דמות נערצת בחברה הפלסטינית ובספרים," הוסיף ראש הממשלה. "אלימות ההסתה שהתחילה איתו נמשכת גם היום, לא באותה מתכונת אבל היא שורש הבעייה."

["הארץ" באינטרנט, 21.10.15].

אהוד: אתם, חורשי הרעות המטומטמים, שמחפשים רק להאשים את עצמנו ולא את אויבינו – אתם יכולים להשמיץ את נתניהו כמה שתרצו, אפילו להאשים אותו בהגנה על היטלר – אבל המופתי אכן היה בן-בריתו של היטלר, תמך בהשמדת היהודים וחלק היה לו גם בהשמדת יהודי הונגריה, וזה כבר לקראת סוף המלחמה. אכן, כל כך הרבה מטומטמים יש לנו בתקשורת, ובתת-רמה הגרפומנית של ה"רשתות"!

* * *

משה כהן

הנדון: הכצעקתה?

מכובדי,

אחת הטענות להסברת הטרור היא שמדינת ישראל אינה מספקת חינוך נאות למגזר הערבי.

אין לי נתונים מוסמכים, אך ההתרשמות שלי היא שאחוז בוגרי האוניברסיטה הערבים אינו שונה בהרבה מזה של היהודים. אנו פוגשים אותם בכול המקצועות, רופאים, אחיות, רוקחים, עורכי דין, מורים, מהנדסים, סופרים, עיתונאים, מהנדסים, ואחרים – שסיימו את חוג לימודיהם בישראל, ורובם זכו לסיוע מהמדינה בצורת מילגה, שיכון, מכינות.

חברי הכנסת הערבים, המסיתים נגד המדינה,  הם בוגרי אוניברסיטה ישראליים.

לכן אינני מבין מניין הטענה על הזנחה חינוכית של המגזר הערבי – המצדיקה מעשי רצח.

הנדון: הבו לנו הסכם שלום

מכובדי,

משאת נפשם של אזרחי ישראל היא להגיע להסכם שלום עם שכנינו הערבים.

השאלה באיזה מחיר. הסכם עם הפלסטינים כרוך במחיר כבד של ויתורים וסיכונים. כדאי לכן לנסות להעריך את חוסנו ואמינותו של הסכם שלום עם הערבים. ניקח לדוגמה את הסכם השלום עם ירדן, מדינה שממשלתה נחשבת מתונה. אין טענה על "כיבוש" של שטח ירדני. מלך ירדן הוא המפקח על הר הבית בירושלים ועל העובדים המוסלמים בו.

יש אינדיקציות בתקשורת שממשלת ישראל פנתה אליו וניסתה לשכנע אותו שאין בכוונת מדינת ישראל לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, וביקשה ממנו להרגיע את אספסוף הפורעים המוסת והאלים. ראש ממשלת ישראל ניסה לדבר איתו, אך הוא סירב והעדיף להצטרף למקהלת המסיתים והמנאצים את ישראל.

תאמרו יש עליו לחצים, אך תהיה הסיבה אשר תהיה, נוכחים אנו שהסכם שלום עם ערבים הוא על תנאי, בלתי אמין ובלתי יציב.

מה הלקח?

 לאט לכם כל רודפי השלום בריצת האמוק שלכם לעשות ויתורים מפליגים למען שלום עם הערבים. השלום שעליו תחתמו לא יהיה שווה את הנייר שעליו הוא כתוב, וכל הוויתורים שתעשו – יושמו על קרן הצבי. זה כדאי?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

החלפת שדיים

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

באה מולי ברחוב

צעירה דקה

יפה להפליא

עדינה

בסנדלים

ממש לנשק את כפות רגליה

רק מה

לא היו לה שדיים

רק שתי גבעות זעירות

קטנות משלי

אמרתי בואי נתחלף

אני בגילי

מוכן לתת לך

את שדיי

בתמורה לבליטות שלך

ומה קיבלתי

סטירת לחי

* * *

מוטי הרכבי

מחול הצביעות: יעלון:

"להעמיד לדין את מבצעי הלינץ'"

סוף סוף ניתנה ליעלון הזדמנות להראות נחישות: יש קורבן שאפשר להגן עליו, וגם בדרך לעשות כמה כותרות. יעלון! – לו היתה מראֶה כזו נחישות כבר בתחילת ההתפרעות הערבית החדשה, קרוב לוודאי שהיית חוסך את הרג האריתראי ובדרך, אולי פחות חשוב, היית מציל כמה יהודים.

לו מינית מפקדים בפיקוד מרכז שהיו חושבים  שתפקידם למנוע רצח יהודים והתפרעויות ערבים ולא להגן על כל פורע ערבי – היית חוסך הרבה דם, גם דם ערבי. לו נשותיהם של כמה אלופים, במחסומי ווטש, היו פחות מציקות לחיילים ומאפשרות להם לבצע את תפקידם – היה נחסך דם רב. ונשות האלופים היו מוזמנות להציק לבעליהן במטכ״ל ולא לילדינו במחסומים.

ועכשיו לעצם העניין, רציתי לכתוב שפגיעה במחבל או במי שנחשב למחבל אחרי שנורה זו לא דרכנו. אבל ממש תוך כדי כתיבה, חשבתי לעצמי – ומאין, לכל הרוחות, אתה יודע? האמת, למזלי ולמזל רובנו, לא יצא לנו לראות לנגד עינינו איך ג׳יהדיסט חסר צלם אנוש יורה ודוקר אנשים חפים מפשע ללא אבחנה. איך הייתי אני מגיב לו חזיתי וחוויתי מעשה זוועה שכזה? איך הייתם אתם מגיבים? כל מה שאני יכול לכתוב, זה שאני מקווה שלעולם לא אראה מעשה זוועה שכזה, ואם חלילה אראה, מקווה שזו לא תהיה תגובתי. 

למרות שכפי שכתבתי, קשה לשפוט את האנשים שחוו על בשרם את הזוועה, אני עדיין חושב שזו לא דרכנו, ואם המשטרה תפעל, אבין. אבל לא מוכן לקבל את הריצה אחרי כותרות, והכי פחות לא מהשמאל ולא מיעלון – אתם, השמאל, אחראים לא במעט למצב שנוצר, ויעלון, בניסיונות שלך לחזר אחרי התקשורת, אחראי אפילו יותר מהשמאל!

אגב, קראתי שמירב מיכאלי ממפלגת ״המחנה הציוני״ גילתה שההרוג שחור! – ומנסה בכלל להפוך את זה לאירוע נגד שחורים! 

* * *

עמוס אריכא

תקיצו מחלום הבלהות

הימים האלה חושפים מלוא הטמטום והאיוולת של ממשלת ישראל ואת העיוורון של נתניהו העומד בראשה. בין השרים נמצאים פירומנים המסוגלים לשרוף את ביתנו. על-כך לא תהיה סליחה, לא מחילה, היות והממשלה הזאת רוקמת חלום בלהות – זו האמת. היא חולמת להקים מדינה דו-לאומית. במלים אחרות היא חותרת להידמות ללבנון בוערת.

ידענו מכבר כי האיש המתזז הזה, ראש הממשלה נתניהו, מתקשה ללא חזון להעמיד ממשלה שיש בה מקצת דעת ואחריות. אולם במציאות העכורה בממשלה כזו לעולם לא יפרח ציץ אחד של תבונה. ראו את המינויים המגוחכים לשרים; לוקחים אנשים מרוטים אפילו מספיחי פלומת-בינה, והופכים אותם לקהי-מוח החורצים גורל אומה מבולבלת.       

אפילו נמרוט שרידי פלומתם של שרים נכבדים אלה נקבל רק תרנגולים תלויים ברגליהם כזה המופיע באחד מציוריו הידועים של חיים סוטין; מנגד תתייצב מולנו תמונת דמויות קפואות-ניע, כמריונטות שנחלצו מעטו המצליפה והצינית של חנוך לוין. לראות, לשמוע – ולא להאמין שאלה השרים המושלים בנו. לשנינה נהיינו עד כאב צורב.

להוציא מזירת הממשלה שרים בודדים, הרי איש מהשרים אינו מתאים ככפפה לתפקידו. אחדים כמו ארדן, רגב, בנט ורעותו איילת שקד – הגיעו להיכן שהגיעו מרוב פלאי ונסי מערכות בחירות, וכל אחד מכישלונות אלה זכה בברכתו של נתניהו, ולפעמים גם זכו בברכתה של הגברת השנייה, שרה נתניהו.

אכן, קדירת הענק המבעבעת ומרתיחה מרקחת למימשל נמרץ ורב-תושייה, השיגה דווקא את הבלתי-מצופה: תהילתו של הקוסם צנחה בעשרות אחוזים ודווקא שיעורו של יריבו הנוגס בו ללא הרף על מחדליו, אביגדור איווט ליברמן, נסק בכוח סילון נדיר. אנחנו עם משוגע; ליברמן זה, שנכשל בקיום יחסים תקינים עם הרודן פוטין, עוד יהיה ראש ממשלה.

אבל זהו קצה של דבר בימים טרופים אלה, המציגים את ראש ממשלת ישראל כמהתלה הזויה. האיש שהאשים את כל העולם ואשתו בחלוקת ירושלים, שוקד כיום על מלאכת-שטן זו כמשועבד לפולחן סתרים שלא נודע טיבו. הוא-הוא זה שמחלק את ירושלים מרוב מחדליו וקשקושיו.

בעוד בעלי-עניין מתכוננים לבנות בירושלים בירת ישראל  ארמון נישא, פלא ארכיטקטוני עוצר-נשימה מרוב התפעלות, שיהיה מקום מושבם של האדון והגברת השנייה, אחדים משריו פועלים להפוך סיכוי זה לדק מן הדק, שכן הם תוקעים בשקדנות קוצים מורעלים באלייתו. בין אלה בולטים השר בנט והנערה כחולת-העין, שרת המשפטים, איילת שקד.

בעת שכולנו נתונים לרוח-פרצים מערבת דם ערבי בדם עברי והדם המר הזה שוטף את רחובותינו, ורבים עושים לילות כימים בהנמכת הלהבות הקדושות, ממשיכה לשונו של ראש הממשלה להיחשף לעין השמש כלשון פיפיות; כלומר, צד אחד סותר את שפולט הצד השני; לשונו כחרב מתהפכת כשבשבת מסוכסכת מחמת הרוחות הצולפות בה. הזמן של "מנהל הסכסוך" הגאוני נגרס במלתעות הפלשתינאים. הם מצפים לרגע בו ישראל אחוזת הטירוף הימני תבלע אותם – עד שתיחנק.

כלפי חוץ מתפתל נתניהו לשכנע בהתהפכותו שוב לחסיד תורת שתי המדינות. כזכור במערכת הבחירות האחרונה הוא התכחש לנאום בר-אילן שלו וטען כי לא תקום מדינה פלשתינאית. אולם מאז נעשה הנזק הוא מתאמץ שוב להתנער משגגתו. אך הנה נחתה עליו צרה צרורה מנערת המשפטים; דווקא בזמן הזה הצהירה צרה זו בלשון הקודש כי מעולם לא תקום מדינה פלשתינאית.

אילו היה נתניהו גבר שמילתו מילה – כי אז היה צריך לבעוט בעלמה אל מחוץ לממשלה ולהוקיע אותה כמחבלת בממשלתו. אילו. אלא שהוא עסוק בהשלמת חלוקת ירושלים, הוא ולא אחר. בין כה וכה הוא חסר השפעה בדיוק כמו הפלשתינאי ברמאללה. בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה נאלץ כל אזרח לפעול כזיווג של ראש ממשלה ורמטכ"ל, אם הוא חפץ בביטחון.

קבורת הסיכוי למדינה פלשתינאית – עלולה להתגלות כאסון היסטורי. אם תתאחר יקיצה מחלום בלהות זה – כי אז איש למקלו ותרמילו.

אהוד: ממש המעטת באחריותה של שרה נתניהו למצב. ללא ספק היא האחראית העיקרית לאינתיפאדה השלישית וגם להפסד של נבחרת ישראל בכדורגל.

אגב, שתי מדינות לשני עמים – זה דעא"ש על גבול קלקיליה-כפר-סבא.

* * *

אלי מייזליש

למי יש כוח נפשי לראות פיגוע רצחני בטלוויזיה?

ולמי יש כוח לקרוא פרטים בעיתון? ולמה גבר בן 25 בורח מוכה אמוק לאחר שנדקר בידי ילד ערבי?

סיקור הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר-שבע, מלמד אותנו כי לעורכי ומגישי החדשות בטלוויזיה פשוט אין שכל. הראש ריק. אולי יש שם בטטה.

המגיש מעודד את עצמו, להראות שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם בשידור חוזר מיידי הנקרא בשפתם 'פולו-אפ' [follow-up] עד שיוצאת הנשמה.

והכי מזעזע לראות אותו עובר לנושא ['אייטם'] אחר, שבכלל לא קשור, עד שמזדמן להם אותו איש אומלל המציג עצמו כקצין ביטחון [דמיקולו] ומראים אותו יורה בטירוף באתיופי המסכן שוב ושוב והנ"ל אומר "ניטרלתי אותו", עד שחברו שם לב לשטויות שלו וממש מבריח אותו בכוח מהמקום.

הפריווילגיה, והמירוץ האידיוטי להיות הראשון בשידור, מוציא אותם מדעתם, ולא חשוב שאחרי 3 דקות מתברר עד כמה מגוחכת הייתה הכתבה [ה"אייטם"] שלָא מִנֵה ולָא מקְצָתֵּה. אפס דיווח על לא כלום. על טמבל שיורה סתם באתיופי פצוע על הריצפה.

והרי בדואי [מ'הפזורה' – מה זה?], שהיה כבר במקום אלף פעמים יודע בדיוק איך מתגנבים לתחנה – ולא תמיד לשתות קפה בארומה.

כל איש ביטחון מחוייב בימים אלה לפקוח עיניים 360 מעלות ולא לבדוק תיק של זקנה בת 99. וזה המחדל, ושיבא ראש-העירייה שם עכשיו ויאמר:

מתי הייתי בפעם האחרונה בתחנה המרכזית בעצם הימים הרצחניים האלה לבדוק את עמדות הביטחון? מעניין ההמשך.

הפיגוע התקשורתי קרה ששכחו בכלל שחייל נרצח. רק כמה כדורים חטף האתיופי. וזה מחדל מתמשך שאסור בשום פנים שיקרה לחייל, שכל בדואי יכול לחטוף ממנו נשק ולירות בו. חוצפה זו, להתנפל על חייל בכניסה וכל שאר החיילים נסים בבהלה, זה פיגוע. לא רק שהפקירו את חברם לנשק לבדו. כי מלמדים אותם בצבא להסתער בחסות טנקים, מלטים, ארטילריה ועוד כלי משחית. ואילו כאן? שכחו להביא להם בכניסה לתחנה שני טנקים מרכבה סימן 4.

לוּ אני רמטכ"ל, כל אלה שברחו מקבלים מידי שחרור מהצבא מבלי לשרת אפילו במילואים כטבחים. שילכו ללמוד מאותה מג"בניקית בלונדינית עם שיער גולש [סמלת 1] שהתעמתה עם מחבלת עם סכין, דרכה, ירתה וחיסלה.

אני מאוד מקווה, וכך אני רוצה שיקרה, כי חיילים אחרים, שראו אחרים בורחים מהמערכה, יהיו קשובים לכל רחש ובחש וכשינסו לחטוף מהם נשק, להוריד למחבל מיד מכה עם הנשק. העיתון אינו מתבייש לכתוב ככה: "המחבל לקח את נשקו של החייל." – לקח? זו עברית בכלל?

ונעבור עתה לפיגוע הראשון עם שני הילדים בפסגת זאב בירושלים.

רואים גבר שנס מנוסת אמוק לאחר שנדקר בידי ילד ערבי.

ראיתי סרט מלחמה נגד היפנים באיזה אי. אמנם רק סרט, אבל הוא שיקף מציאות. ורואים חייל יפני עם רובה וכידון מנסה לדקור חייל אמריקני פצוע ששכב על האדמה, והאמריקני תופס את הרובה ומצליח להתרומם ולדקור את היפני. אז היי אתה. אתה הגבר בן ה-25, שנדקר וטס בבהלה משני ילדים. אולי כדאי שתלך לראות סרטים ולא לברוח מילד ערבי.

ואותם גברים בני 25 או חיילים בני 20 בורחים, אולי כדאי שנחזיר את אלה בני ה-85-90 שנותרו בחיים ממלחמת תש"ח ושיסתובבו ברחוב עם נבוטים. לאלה יש ניסיון והרי אין להם כוח לברוח בריצה.

"ברוך אתה אדוני מחיה מתים."

שבתי שביט מצטט פרק היסטורי שלא כתוב בשום מקום

יש בארץ מומחה אחד לכל דבר, גם להחיות מתים כמו שנאמר בתפילה י"ח: "ונאמן אתה להחיות מתים; ברוך אתה ה' מחיה מתים." [אמן] וגם ממציא פרקים חדשים בהיסטוריה ושמו שבתי שביט.

שביט, כאחד מגרמי השמיים, הוא כוכב זעיר ולא ממש כוכב. אבל שבתי שביט, לאחר שחרורו משירות הביטחון, הלך לעבוד כמנהל קופ"ח 'מכבי' כמומחה מיוחד ברפואה שלמד במוסד, וכשביט מהשמיים בספיד של פורמולה-1, התחיל לחיות כאזרח מהיר תנועה – תאק. שכר חודשי של 120 אלף ש"ח – השכר הכי גבוה בארץ. תגיד, אין לך בושה? לא יכולת להתחיל כחובש או רוקח? ישר מנהל? הוא ניהל גם כמה עסקים ותוך זמן קצר, קצר 30 מיליון דולר רווחים.

היום הוא איש מוסד לשעבר הכי עשיר בארץ ומנהל חברות. אז כמומחה רפואי זמני כמנכ"ל 'מכבי', וכמומחה כספים להשקעות ובעיקר כמומחה למלשינים ערביים, הוא פתח לפני שנה ג'ורה על נתניהו במאמר ב"הארץ" ומישהו, כמעשה גרוטסקי, העתיק ושלח עכשיו ל"חדשות בן עזר" מס' 1087 מהשבוע, כנראה עבור אלה שהפסיקו לפני שנה לקרוא את הארץ" – אז נראה אתכם עכשיו לא קוראים את הגרוטסקה הזו. כשהמקור הודפס בדיוק לפני שנה בכמה מקומות כולל העיתון השפוי ונקי הכפיים היחידי בארץ, "הארץ". הציטוט משם מדוייק: מילה במילה. [למטה].

אבל ריבוני של עוילם, מה זה היום רלוונטי, כמו שידפיסו היום בעיתון זה העתק של פסוק מהבשורה על פי לוקס  מהברית החדשה: 'ונשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים מרים הנקראה מגדלית אשר גורשו ממנה שבעה שדים...'

מה זה רלוונטי להיום ציטוט מספר נוצרי? ובכן, מה זה רלוונטי היום כשעוסקים עם סכינאים ערבים בני 13 או 17 ציטוט ממאמר נקלה בן שנה מעיתון בזוי שנושק בישבנם של ערבים ובעיקר משפתי גדעון הידועון משבט לוי.

הנה תחילה 3 פניני צוף וממתקים פרי הגותו של החכם שבתי.  

מה ניתן וצריך לעשות?

1. צריך לייצר מנוף שיעצור ההידרדרות הנוכחית ויהפוך באחת את המציאות של היום.

2. אני מציע, לייצר מנוף כזה תוך כדי שימוש ביוזמת הליגה הערבית מ-2002, שסעודיה היתה מיוזמותיה.

3. על הממשלה לקבל החלטה, ולפיה הצעה זו תהיה בסיס לשיחות עם מדינות ערב המתונות, בראשות סעודיה ומצרים

אז ככה: ראשית הוא רוצה מנוף [איזה גודל?]

שנית הוא רוצה מנוף: הגודל לא קובע

ושלישית הוא רוצה שיחות שלום על גבי המנוף עם סעודיה תחילה.

שֶבְּסַאלֶע, שמע ינגל'ה, סעודיה מחרבנת עליך. היא צריכה אותך ואת שלושת הסעיפים שלך כמו תימנים חות'ים בחצר המלך. הרי אין לך מושג בכלל עכשיו, אחרי י"ג שנים, ש'עבר זמנו בטל קורבנו'? שאין כיום בכלל ליגה ערבית בת 22 מדינות? סוריה פיניטו. עיראק כנ"ל, לבנון עם חיזבאללה? לוב? יש כיום מדינה כזו בכלל? מי עוד? סומלי. עם איזה חבורת טרור? זו עם הג'יפים והמקלעים או אלה שחוטפים אוניות?

תחפש עוד: אז מצאתי: מצרים וירדן שיש כבר איתם שלום! אז אתה רוצה שלום נוסף איתם, להזמין אותם לגלידה בנמל? הרי האמירים במפרץ אינם מכניסים בכלל לגבולם פלסטינים עושי צרות מקצועיים. אז רק עם ישראל יעשו שלום האמירים? לשם מה? שנמכור להם טנקי-שלל רוסיים? או אולי יש לך מידע סודי של המוסד שיש עוד כמה מדינות ערביות סודיות שאסור ביטחונית להזכיר את שמן. אני לא מכיר. או אולי אתה מתכוון לזנזיבר. אם אלה ערבים שם אז אני קולומביאני מבריח סמים.

וזו רק ההתחלה.

הנה ההמשך: כמומחה לכל דבר, הוא מוזמן פעמיים בשבוע לאולפנים לומר את דבריו, וככה פונה איליו המנחה החכם או החכמה בדרך-כלל [ויש הרבה מאוד שם מהן במסדרונות]:

"מר שביט, הרי אתה מומחה לביטחון, וגם גרסת לא מזמן כי נתניהו הוא..... [כאן יש אוסף בלתי נדלה של ביטויי גנאי] והרי אתה גם מומחה לרפואה מקופ"ח מכבי, וגם מצאת גז ונפט ב-30 מיליון דולר, וגם פתחת עוד מיני עסקים שרק מומחים כמוך יודעים לנהל, אז איך אתה יכול לכתוב במאמרך ב'הארץ' ככה:

"'אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. עם ישראל שועט בעיוורון בתוך מנהרת הזמן לעידן בר כוכבא ומלחמתו באימפריה הרומית. תוצאת העימות ההוא היתה כ-100 שנות קיום לאומי בארץ-ישראל ואחריו אלפיים שנות גלות.'"

מה אתה אומר? הרי כל ילד בכיתה ח' יודע כי אחרי חיסול המרד נחרשה ירושלים בידי אדריאנוס שהקים שם עיר רומית חדשה בשם: איליה קפיטולינה, וכל יתרת העם הושמד או נמכר לעבדות ובמקומם הובאו תושבים אחרים והארץ כולה הפכה משועבדת לשלטון רומי 450 שנים בחלקן שנים הרות אסון. שמד לנצרות עד הכיבוש הערבי במאה ה-7.

אז מהיכן המצאת "100 שנות קיום לאומי"?

היהדות קמה לתחייה דווקא תחת הכיבוש הערבי שאצלו דין עמנו היה 'דר איל כאתב', קרי עם הספר [התנ"ך] המאמין באלוהים אלוהי אברהם אבי ישמעאל מחולל עמי ערב.

הרצחנות הערבית כלפי היישוב היהודי, החלה דווקא אחרי הכיבוש הבריטי ב-1918-20 – מחוללי הצהרת בלפור והניסיון ליישמה. אבל איך אתה ממציא 100 שנות קיום לאומי לאחר החורבן בארץ לאחר דיכוי מרד בר כוכבא?

[לאורי, אנא קרא בעיון את הדברים האלה על המאמר של שביט, שמתברר שהוא מלפני שנה, ושאתה כה התפעלת ממנו. אודי].

אחינועם ניני

איו לי כוח להגיב על דברי האידיוטית הצרופה הנ"ל, כשהיא מסבירה מדוע קמים ילדים ערבים ורוצחים יהודים בסכין: "הגזענות הישראלית וההתנחלויות..." – זה ההסבר.

גברת מסולסלת, האם ילד ערבי בן 13 יודע בכלל מה זו גזענות?

עוד הסברים כאלה והיא יכולה לחדול משירה [אני בכלל לא שומע אותה] ולהתחיל לעבוד  ברמאללה. 

* * *

מוֹרָה בשכם בבית ספר למחבלים קטינים

https://www.facebook.com/praklit.rabani/videos/1045464948819159/

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

וְיֵשׁ אָדָם מִתְאַהֵב בְּחֵפֶץ יָפֶה בְּחַלּוֹן רַאֲוָה

וְהוּא אוֹסֵף אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה בַּעֲדִינוּת אֶל חֵיקוֹ

וְאֶת הַחֵפֶץ מַשְׁאִיר בַּחַלּוֹן.

(*)

אֶצְבָּעוֹת לֹא כּוֹכָבִים שֶׁיְּכַזְּבוּ –

עַל חוֹפֵי הַגּוּף

תָּמִיד קַיָּם סִכּוּי לְעוֹד.

(*)

וּפִתְאֹם

הָעֵץ הַזֶּה שֶׁעוֹד אֶתְמוֹל עָרַם עָלָיו אֲבַק חוּצוֹת

מוֹשִׁיט לְךָ עָנָף,

וְכָל הַבָּתִים הַחֲסוּמִים כְּמוֹ שַׁעַר –

נִפְתָּחִים.

(*)

נְהַר הַלֵּתֵי, נְהַר הַמְּאַחֲרִים לָמוּת

שָׁכַח אוֹתָנוּ עַל הַגָּדָה הַחֲרֵבָה.

מַה נּוֹֹרָאָה הַשְּׁתִיקָה!

מַה מְּתוּקָה הַשִּׁכְחָה!

(*)

אֱלֹהִים הוּא עֵסֶק פְּרָטִי בְּהֶחְלֵט.

פֶּרַח, לְעוּמַת זֹאת, נוֹתֵן אֶת עַצְמוֹ לְכֻלָּם

בְּלִי חֶשְׁבּוֹן.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

עיתונאי מצרי על השואה. מעניין.

https://www.youtube.com/watch?v=DFpWHz9qAvE

* * *

אהוד בן עזר

פיגוע טרור בפתח-תקווה

המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

לפני 120 שנה!

מתוך הספר "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא,

שומר המושבה, 1993, בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי

צהריים. 1895. רכוב על סוסה אצילה נכנס סלים עבדול-האדי, בן למשפחה נכבדה בשכם, אל הכפר הערבי הקטן כפר-קאסם, מצפון-מזרח למושבה, למרגלות הרי אפריים. משפחתו חוכרת מדי שנה מן השלטון התורכי את הגבייה של מס המעשר, ה"עושר", שמוטל על הכפרים באיזור. אחריו רוכבים עשרה שוטרים תורכים בעלי שפמים מחודדים, רובים על כתפיהם, וארשת פניהם רצינית ומפחידה. לצידו רוכב מזכירו, בחור צעיר ויפה-תואר.

הרוכבים מגיעים אל מרכז הכפר ועוברים בין החושות – בתי חומר נמוכים שגגותיהם עשויים טיט גבול בתבן. פרסות הסוסים מעלות אבק חום-אפור ברחוב שהאדמה טחונה בו דק. ילדים ותרנגולות נפוצים בבהלה לכל עבר. הנשים מנסות להסתיר מעיני האורחים כל חפץ או בהמה שעלולים להיות מטרה להחרמה לשם קנס או לסעודת אורחים כפויה. הן יודעות היטב שהז'נדרמים, השוטרים, אינם מסתפקים במעשר. לא פעם מחרימים כמעט הכול, ומה שנשאר אחריהם הוא בקושי מעשר.

הרוכבים אינם עוצרים. מגמת פניהם הגורן. עונת הקציר נסתיימה והגיע מועד גביית המס. בגורן ניצבות ערימות חיטה זהובה, לאחר דיש וזרייה, ואין לפלחים רשות ליטול מן התבואה לעצמם או למכור ממנה, בטרם שולם המס.

סלים עבדול-האדי יורד מסוסו, ועימו בני-חבורתו. היום אין הם פנויים לגינוני-נימוס בנוסח המזרח, שתיית קפה ושיחות בטלות המקדימות את העיקר. התנהגות האורחים דומה להתנפלות שודדים יותר מאשר לגביית מס ממשלתי. עם בואם הם פותחים בצעקות ובאיומים, כדי להפחיד את הפלחים.

אדון סלים ניגש אל ערימתו של אחד הפלחים ומסמן את שיעור המס. הלה נרתע כאילו הכישו נחש. "באלוהים! איפה הרחמים שלך, סלים אפנדי? אין זה מעשר! הלא אתה לוקח ממני את שליש התבואה! מה יישאר לי להאכיל את הילדים? להחזיר חובות? לזרוע בשנה הבאה?"

 "אתה אומר שאני מרמה אותך? אני, סלים אפנדי, אתעשר ממעט החיטה שלך? אפילו חשבון אינך יודע! הרי זה למטה מכבודי להיכנס עם אחד כמוך לוויכוח על המעשר."

הפלח יורק הצידה בבוז.

סלים עבדול-האדי סוטר על לחיו.

אשת הפלח, בנזמים מצלצלים ובשמלות רחבות, כהות, באה במרוצה. היא משתטחת בצעקות על ערימת החיטה ודמעותיה פורצות: "יא אללה! איפה הרחמים שלך? מחצית היבול לקח לנו האיש האכזר הזה! וי לי!"

 "לקשור אותם לעצים!" פוקד סלים אפנדי, "עכשיו יהיה לכם הרבה זמן לברר חשבון מדויק, מה זה מעשר – חצי או שליש!" הוא צוחק לעברם.

הז'נדרמים עושים כמצוותו. הפלח ואשתו, קשורים זה מול זו, צורחים ומתפתלים מכאבים. מראה העינויים מפריע לסלים אפנדי.

 "ניסע למלאבס!" הוא פוקד על מזכירו ועל שניים מן השוטרים, "נחזור לכאן בערב."

 "המס על שדות מלאבס אינו שלנו," אומר המזכיר. "להם יש ברון צרפתי שחוכר עבורם את המס."

 "אני יודע, אבל יש להם גם חנות יינות מצויינת."

*

לפנות-ערב מתנהלת עגלה רתומה לשני סוסים בדרך מיהוד לפתח-תקוה, ובה אברהם בן העשרים ואחייניתו הצעירה ליבה-רוחל, בת אחיו מנחם, שמת לפני כתשע שנים. הם שבים מחגיגת נישואיהם בבית יצחק-צבי וביילה שפירא.

 "אבא לא נראה טוב," אומר אברהם לרעייתו הצעירה. "אני חושש שלא יאריך ימים. בתקופה הרעה, לפני שהברון לקח תחת חסותו את עשרים ושמונה האיכרים, עברו על אבא ימים של רעב ומחסור. אלה פגעו לא רק בבריאותו אלא בעיקר בגאוותו."

 "סבא היה נהדר, אברם. הוא אומר תמיד שאסור לאבד תקווה. הקדוש-ברוך-הוא יעזור. יהיה טוב. ושאם-ירצה-השם עוד נלך לבושים בגדי-לבן בחוצות פתח-תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני-מלכים..."

 "הוא כבר לא זקוף, לא בריא ולא חזק."

 "הוא בירך אותנו: 'אל תירוש ואל יצהר ואל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד' – "

 "עומדות ארבע פרות ברפת, על-יד הבית."

 "מאיפה היה לך כסף לקנות?"

 "בהתחלה הפקידות נתנה קצת, על חשבון ביסוס הנחלה של אבא ומיכאל. אחר-כך סנדר חדד חלה, ולא היה יכול להמשיך להיות שומר המושבה. אז פנה אלי גרוס, פקיד-הברון, וביקש שאקבל על עצמי להיות ראש השומרים. הסכמתי. הוא קבע לי משכורת של שישים פרנק לחודש, שהם שלושה נפוליונים, ללא ספק יותר ממה שקיבלתי קודם-לכן, כשעבדתי בחריש."

 "זה אמנם הרבה כסף, אבל גם הרבה יותר מסוכן, לא כן?"

 "גם בעיטה מפרד מסוכנת. ומה שלא פחות מסוכן בשמירה זה תשלום דמי-גניבה."

 "למי? לגנבים?"

 "לא, רוחל," צוחק אברהם. "חוזה-השמירה אומר שאם נגנב משהו במושבה – עליי למצוא את הגנב ולהחזיר את הגניבה, או להביא הוכחות שיהיה אפשר להעמיד אותו למשפט. אם לא – ינכו את ערך הגניבה משכר השמירה שלי."

 "תמיד אתה אחראי? הרי אין זה צודק!"

 "אם גנבו פרה מחצר של איכר, ומגלים שלא נעל בלילה את הרפת, אני באמת לא אחראי לפצות אותו ורק חייב לעזור לו לגלות את עקבות הגנבים, ועליו לשלם לי הוצאות. אם זאת חבורה גדולה של שודדים, או התנפלות על המושבה – חייבים כולם לצאת לעזרתי, ומיד עוברת הידיעה – 'איברהים-מיכו, קורא לכם!' – "

 "מדוע מכנים אותך כך?"

 "התחילו בזה השכנים הבידואים והפלחים, שקוראים לי על שם אחי-מיכאל, איברהים אחו-מיכו, ובקיצור – איברהים-מיכו. כך מכנה אותי הסגן שלי בשמירה, אחמד אבן-חמד, ועכשיו זה כבר הכינוי שלי גם במושבה."

*

העגלה שאברהם נוהג בה נכנסת לעת ערב בקול חריקת גלגלים לרחוב הראשי של המושבה, רחוב חובבי-ציון. בפתח חנות המשקאות של כץ, מול בית המרקחת, שהתקין ועד-המושבה, קשורים שני סוסי-משטרה ושתי סוסות מיוחסות. מן החנות בוקעים קולות רמים בערבית, ורעש הקשת כוסות ובקבוקים.

בפנים מבחין אברהם בסלים עבדול-האדי ובחבורתו, הנהנים מן המשקאות המשכרים שנאסר על המוסלמים לשתותם, ואין למוצאם לא בשכם ולא בכפר-קאסם. הם אינם רגילים לשתות, וצוחקים כחבורת נערים שהשתכרה לראשונה.

אברהם עוצר בסוסים, מתלבט אם לפקוד את האורחים הלא-קרואים. לאחר מחשבה הוא מושך קלות במושכות וממשיך עם אשתו הצעירה אל הבית החדש, הנמצא לא הרחק משם.

*

השעה עשר בלילה. הקצב שמואל יוצא מביתו של רב המושבה, לאחר שפנה אליו בשאלה על כשרות בהמה שמסר לשחיטה, לדעת אם הוא רשאי להכין בשר לאנשי פתח-תקוה לקראת שבת.

לקראתו באים, מתנודדים כשיכורים, סלים עבדול-האדי וחבורתו. סלים מפנה ראשו לאחור ומעליב בקול רם את מוכר המשקאות. הוא מאשים את כץ שלא הסכים לכבד אותו על חשבונו, כדרך שנוהגים בו בני הכפרים שממזרח למושבה, בואכה שכם, אלא התעקש לדרוש תשלום.

כץ יוצא, ניצב בפתח המואר, וקורא אל סלים: "היכן נימוסיך, בן משפחת עבדול-האדי המפוארת? אילו ידע אביך על התנהגותך, היה מתבייש בך!"

סלים הנזוף עולה סחרחר ויושב, בעזרת מזכירו, על אוכף הסוסה. זו מקרטעת, חסרת סבלנות, מבקשת לצאת לדרך. הירח עלה זה עתה. בחשיכה-למחצה מבחין סלים בשמואל הקצב שפוסע מולו ליד עץ אקליפטוס צעיר. הוא שומע את הקצב קורא: "מה הם עשו, כץ? אתה צריך עזרה?" – ואז שולף אקדחו ויורה, כמו לשם שעשוע, בדמות הבאה לקראתו. יריותיו אינן מדויקות, ואולם אחת מהן פוגעת בשמואל, והוא נופל ארצה.

לקול היריות יוצא אברהם החוצה ורץ לעבר החנות. בחשיכה הוא מבחין בארבעה פרשים הנמלטים כשהם יורים גם לעברו. הוא אינו עוצר ליד הקצב השרוע על האדמה, שבו מטפלים כבר תושבים אחדים, אלא ממהר בהליכה שפופה לעבר אורוות הפקידות, שם קשורה עבאייה, סוסת השמירה האצילה שלו.

הוא מניח עליה אוכף ורסן ויוצא ברכיבה מהירה. רגע הוא עוצר ליד ביתו, שם כבר מחכה לו בפתח רוחל ובידה רובה וחרב, וממשיך בדהרה צפונה, בדרך המובילה לראס-אל-עין, הלא היא ראש-העין, לכפר-קאסם ולשכם.

*

לאור הירח שמעל הרי אפריים מבחין אברהם בארבעה רוכבים. הוא עוקף אותם בדהרה, עוצר מולם, מכוון לעומתם את נשקו, ופוקד:

 "עמדו! איש לא יזוז!"

שני השוטרים התורכים, נציגי החוק, מחליטים שתפקידם הסתיים בסיוע לעושק הפלחים. אין הם רוצים להיות מעורבים ביריות ובמתן עדות בבית-המשפט, ועל כן דופקים בסוסיהם ונעלמים במהירות מן המקום. ברור להם שהפרש הזר לא יסתבך בירי עליהם כדי למנוע את הסתלקותם.

אותו רגע נשמעת ירייה אחת, ומיד אחריה – שתיים.

סלים יורה ראשון לעבר אברהם ופוגע בראש הסוסה, ואילו אברהם משיב לעומתו בשתי יריות, שאמנם חולפות קרוב לראשו של סלים אך לא נועדו לפגוע בו אלא להרתיעו.

באקדח שבידי סלים אפשר לירות פעם אחת בלבד, לאחר-מכן צריך לטעון אותו מחדש באבקת-שריפה ובברד. זו הסיבה שסלים, שעצר בסוסתו, שואל מופתע:

 "מי אתה? מה התנפלת עלינו? אתה יודע מי אני?"

 "תהיה, מי שתהיה – עליך לחזור מיד למלאבס, ולהרים מהאדמה את האדם שירית בו!" מתקרב אליו אברהם. הסוסה משמיעה קול מוזר בגלל פציעתה, אך עומדת על ארבע רגליה ואינה קורסת.

 "זוז מהדרך ואל תפריע לנו, לטובתך – עלי לשחרר שני פלחים שפקדתי לקשור לעץ בכפר-קאסם, מאז הצהריים!"

 "שמעת אותו, יא-יהודי? זוז!" ממשיך המזכיר בקול רך אך מאיים, "אחרת נפגע גם בך!"

אברהם עורך שיקול קצר. האקדח ביד המזכיר אולי טעון, אך מצד שני, כבודו פחות משל אדונו ולכן רצוי לפגוע בו ראשון. הוא תופס בקנה-רובהו, החם עדיין מן היריות, ומנחית את קת-העץ הרחבה על כתף המזכיר. תנופת החבטה כה עזה עד שהלה נופל ארצה בקול צעקה. אחרי כן פונה אברהם אל סלים עצמו וחובט גם בו פעמים אחדות עד שהקת נפרדת מן הברזל.

בעוד אברהם מכה, מתקרב מכיוון המושבה פרש נוסף, ובמרחק-מה אחריו שועטת חבורת רוכבים מבין האיכרים, שמיהרו לבוא לעזרה.

 "עצור! עצור שיח' איברהים-מיכו! היודע אתה את מי אתה מכה? – זהו סלים עבדול-האדי משכם!" קורא הרוכב שהגיע זה עתה, אחמד אבן-חמד אל-מצרי, סגנו של שפירא.

דברי אחמד, בנו של חמד אל-מצרי, שהיה בשעתו בעל הקרקעות של מלאבס, שעליהם נוסדה המושבה, מעוררים תקווה בסלים: הנה יגנו עליו ייחוסו וזכות-אבותיו – והוא ישוחרר לדרכו.

 "אם לא תסתלק מפה – אכה גם אותך!" מרים אברהם קולו על אחמד, בנוסח שמוסכם עליהם משכבר, כדי להרשים את הנוכחים. "לא איכפת לי מי האיש הזה! הוא ירה בקצב רוזנצווייג, ודאי פצע אותו קשה, לא אוותר לו אפילו היה בנו של השולטן עבדול-חמיד בכבודו ובעצמו!"

סלים נוכח שאברהם לא נרתע על אף שכנראה יודע הוא את ייחוסו ואת מעמדו, אלא ממשיך להכותו ועוד מחרף ומגדף אותו: "שיכור שכמוך! עכשיו אני יודע מי אתה – בושה לאבותיך!"

ואז סלים צועק: "אללה אכבר! שיח' איברהים-מיכו! איפה הרחמים שלך? די! אני הולך איתך..."

אותו רגע מגיעה ברכיבה חבורת האיכרים. אחדים יורדים מעל סוסיהם וניגשים אל המזכיר של סלים, המוטל עדיין על הארץ, ואל סלים הנאנק מכאבים כשהוא שמוט על אוכף סוסתו.

 "יאללה, חברה! זאת מצווה לבעוט בהם!"

 "נלמד אותם לקח! על הראש! מה כבר תעשה להם הממשלה התורכית? כאלה ישלמו בקשיש לשופט ביפו ויצאו לחופשי!"

 "ורוזנצווייג, מי יודע אם יחיה עד הבוקר?!"

 "יאללה, נגמור אותם במכות. נגיד שברחו כשרדפנו אחריהם!"

 "מי שמתקרב עוד צעד ומנסה לפגוע בהם – יהיה לו עניין איתי!" מרעים עליהם אברהם שפירא בקולו. "הם שבויים שלנו, אסור לגעת בהם!"

 "לצד מי אתה? באיזו זכות אתה מגן על רוצח?"

 "אני ראש-השומרים של המושבה ואני אחראי עליהם!"

*

שני השבויים מובלים למושבה, יושבים קשורי-ידיים על סוסותיהם. שמים אותם, כבולים זה לזה, בחנות של כץ, ומפקידים עליהם שומרים. הם רואים את הבקבוקים, הכוסות וחבית היין, אך השעות האחרונות פיכחו אותם כליל מן התאווה לטיפה המרה. הם נראים כמתעלמים זה מזה, מתביישים במצבם.

אברהם צועד ברחוב חובבי-ציון, מאורוות הפקידות אל ביתו. בידו החרב, הרובה שבור-הקת, והאוכף שריחו חמוץ מנתזי דם. זה עתה נפחה שם נפשה סוסתו האצילה עבאייה. הוא המשיך לרכב עליה עד שחזר למושבה, ברגע שירד ממנה – קרסה והחלה גוססת. הוא חבש את החור במצחה, חיבק את צווארה, אך ניסיונותיו להחיותה נכשלו.

ממול, בבית-המרקחת של ועד-המושבה [ברחוב חובבי-ציון פינת מונטיפיורי], מת אותה שעה מפצעיו הקצב שמואל יעקב רוזנצווייג. קול זעקה ובכי של האלמנה בוקע את דממת הלילה במושבה הקטנה: "מה יהיה על היתומים שלך, שמואל-יעקב?"

רעד עובר בשבויים. הם מבינים מיד את הזעקה. השומרים פוקחים היטב עין סביבם, פן יבוא מישהו לנקום בשניים על מות הקצב.

הלילה משחיר. הירח הולך ונעלם.

*

השכם בבוקר יוצא ברכיבה ליפו שליח של ועד-המושבה כדי להזעיק שוטרים שיגבו עדות, יתנו רשות לקבור את הנרצח ויובילו את שני האסירים לקישלה, הכלא של הממשלה התורכית ביפו. אותה שעה מקיש בזהירות אחמד אבן-חמד על דלת ביתו של אברהם. לא נהוג להעיר כה מוקדם חתן מליל חופתו.

 "בוקר טוב!" יוצא אליו אברהם, ששקע רק שעתיים-שלוש בשינה כבדה אחר מאורעות הלילה.

 "בוקר אור שיח' איברהים-מיכו, מה שלומך?"

 "תודה לאל. בר-מצווה עשיתי בעגלה וליל חתונתי על סוסה שנהרגה."

 "אלוהים ירחם עליה."

 "מה הביא אותך אלי מוקדם כל כך בבוקר?"

 "ארבע הפרות שלך נעלמו מן הרפת. זה בוודאי מעשה הבידואים מערב-ג'ראמנה."

 "ראית עקבות?" מבחין רק עתה אברהם בגעיית העגלות הרעבות בחצר.

 "לא. אבל הטל עוד מכסה את קרום האדמה ואפשר לצאת. העקבות יוליכו אליהם. אלה קרובי משפחתו של עבדול-האדי. הם שבט מיוחס. האפנדים משכם קונים מהם לנשים את הבנות הכי היפות שלהם, אפילו שהשכמים לא מוכרים לערב-ג'ראמנה את הבנות שלהם. ככה זה, העירונים חושבים את עצמם, יעני, יותר מיוחסים. הם בוודאי גנבו ממך את הפרות מפני שהעלבת את סלים והבאת אותו קשור כמו פושע פשוט."

*

לאחר ארוחת-בוקר חטופה שהכינה הכלה הצעירה, הולך אברהם לבית-הפקידות. הוא מבקש סוס-רכיבה כדי לצאת בעקבות הגנבים.

 "אין לי סוס בשבילך!" משיב פקיד-הברון, הממונה על העבודות החקלאיות במושבה. "לפי הסכם השמירה, מה שאתה מבקש זה לצרכים הפרטיים שלך. גנבו אצלך – אתה אחראי!"

 "ואם היו גונבים פרות של איכר אחר, מה זה היה?" – ואברהם, שעד לפני זמן לא רב טיפל מדי בוקר וערב בסוסים שבאורוות-הפקידות, מונה את שמות כל אחד-עשר הסוסים העומדים שם.

כאשר הוא מזכיר את הסוס סיט, שעליו רוכב פקיד-הברון, קוטע אותו זה ואומר: "אותו לא אתן אפילו לברון רוטשילד בכבודו ובעצמו!"

רוגזו של אברהם עולה. הוא כמעט מרים יד על הפקיד. אותה שעה מופיע אחמד אבן-חמד ועימו סוס ששאל מאחד השומרים הבידואים במושבה. השניים יוצאים לדרך. פקיד-הברון מתחרט ורץ אחרי אברהם ומבקש ממנו לקחת כל סוס שירצה, אבל אברהם מתעלם ממנו.

*

העקבות מובילים צפונה-מזרחה, לעבר ראס-אל-עין, לא הרחק מן המקום שבליל אמש נלקחו סלים ומזכירו בשבי, ואחר-כך נמשכים לכיוון מאהל ערב-ג'ראמנה.

 "חבל על עבאייה המסכנה," אומר אחמד ומוסיף, "וחבל שלא נשארה אצלנו במקומה הבת האצילה שלה, יחרב-ביתה."

 "אבל הבת היתה פראית. לא יכולת לאלף אותה. לכן הלכת עד מדבר באר-שבע והחזרת אותה לשיח' סאלם אבן-תעבת מערב אל-גלזין, והבאת במקומה את אימה, עבאייה."

 "אבל את עבאייה הסכים למכור לי השיח' רק בתנאי ששתי הסייחות הראשונות שתמליט אצלי שייכות לו, כך תישאר לו ממנה יורשת לגזע. עכשיו מתה הסוסה לפני שהמליטה אפילו סייחה אחת."

 "מה כל זה נוגע לך? הלא אתה מכרת לי את עבאייה?"

 "לפי החוק הבידואי מותר לשיח' לתבוע ממני את הסייחות שהיו שייכות לו אילו היתה נשארת בחיים וממליטה אותן."

הבידואים של ערב-ג'ראמנה מבחינים מרחוק באורחים הבלתי-קרואים, וכדי להימנע מחקירות וקנסות הם משחררים את הפרות. אברהם ואחמד פוגשים ארבע בהמות שבאות לקראתם יחדיו, מהלכות חופשיות בדרך, ללא רועה, גועות בגעגועים וממהרות לחזור לעגלות הרעבות שהשאירו ברפת.

*

בשובם באה מולם ההלווייה של הקצב רוזנצווייג, שיירה שחורה שמתנהלת כזחל ענק בין שדות-השלף הצהובים, צפונה לעבר דהרת אל-עדש, היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה, שקומץ קברים ניכרה בו עד כה.

אברהם יורד מעל הסוס, מניח אותו ואת הפרות הגועות להשגחתו של אחמד, ומצטרף להלווייה.

אותה שעה, לא הרחק משם, בכביש התורכי המקביל לירקון, בדרך מערבה, רוכבים השוטרים ליפו, מוליכים עימם את סלים עבדול-האדי ואת מזכירו, שפניהם ירוקים וגופם מלא חבטות. את שעות לפני-הצהריים עשו השוטרים בחנות של כץ, חוקרים את המעורבים בפרשה, לבד מאברהם שפירא ואחמד אבן-חמד עוזרו, שנעדרו. שוטרים יצאו גם לשכם, להביא את שני הז'נדרמים שהשתתפו בהילולת היריות במושבה.

*

חולפים שבועות אחדים. ביפו מתנהל משפטם של רוצחי הקצב. בהוראת הברון רוטשילד מפריס קיבלו על עצמם פקידיו בארץ לייצג את המושבה במשפט, כלומר, מתן שוחד נכבד, ושתדלנות אצל הקונסול הצרפתי ביפו כדי להטות את דעת השופטים לטיעוניהם. משלחות נכבדים משכם ומכפרים ושבטים בסביבה באים ומבקשים להקל בעונשו של סלים בזכות ייחוסו ומעמד משפחתו.

*

במרפסת ביתו של אברהם שפירא יושב בשיכול רגליים, על גבי כריות, שיח' סאלם אבן-תעבת מערב אל-גלזין שבמדבר באר-שבע. הוא גומע מספלון הקפה ושקוע בהתדיינות עם בעל-הבית.

 "שיח' סאלם אבן-תעבת, הנכבד מאוד," אומר שפירא, "שאלתי ובדקתי והנה לפי חוקי המג'לה, שהתקינו חכמי המשפט היושבים באיסטמבול, יש מחלוקת אם מכירה כזו, המשאירה לבעל הסוסה בעלות על צאצאיה, מחייבת גם במקרה שהסוסה מתה לפני שהספיקה להמליט."

 "שיח' איברהים-מיכו הנכבד, גם לפי החוק הבידואי, אילו נהרגה הסוסה עבאייה כשהיא נמצאת עדיין ברשות אחמד אבן-חמד, שקנה אותה ממני, היה יכול לטעון שסוסה שנהרגה אינה יכולה להמליט. אבל אם מכר לך את הסוסה, ולא הודיע לי, כפי שמחייב החוק הבידואי, אז חייב הוא לי שתי סייחות גם אם הסוסה כבר אינה בחיים."

 "אתה לא הודעת לשיח' הנכבד, סאלם אבן-תעבת, שמכרת לי את הסוסה?" שואל אברהם את חמד אל-אחמד.

 "רציתי לבוא אליו בעצמי ולספר לו, אבל השטן ימח-שמו עיכב יום אחר יום את הנסיעה והמציא לי סיבות משונות. מי חשב שהסוסה המסכנה תיהרג?"

אברהם בוחן היטב את פני השניים, אם לא עשו קנונייה ביניהם להוציא ממנו כסף בעורמה. לבסוף הוא משתכנע שאין ברירה. חובה עליו לכבד את החוק הבידואי אם מבקש הוא לשמור על יחסים תקינים עם שבטי הדרום. עתה מתחיל הוויכוח על גובה הפיצוי. שיח' סאלם תובע שישים נפוליונים זהב, סכום רב לכל הדיעות. שפירא מציע חמישה. מתלקח ויכוח לוהט על שווי תכונותיהן המופלאות של שתי הסייחות שלא נולדו. בסוף נעתר השיח' לקבל תמורתן עשרים נפוליונים זהב, וחוזר שמח לשבטו לאחר שעורך ביקור קצר ביפו ובשווקיה.

*

בבית הסארייה, מרכז השלטון התורכי ביפו, דורשת התביעה תריסר שנות מאסר ותשלום שישים נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח. השופט חסר פניות, קיבל מתנת "בקשיש" נכבדה משני הצדדים. הוא פוסק לסלים עבדול-האדי שנתיים מאסר ותשלום עשרה נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח, וכן עונשים קלים למזכיר ולשני הז'נדרמים.

*

ובמושבה, הדי צעקות בוקעים בערב מהחלונות המוארים של בית-הפקידות, וממלאים את חלל המושבה. שפירא תובע שיחזירו לו את עשרים הנפוליונים ששילם לשיח' סאלם, ושיקנו סוסת-רכיבה חדשה לשימושו, שמחירה כשבעים נפוליונים. כמו כן הוא מציע שהמושבה תסרב לקבל את עשרה הנפוליונים פיצוי ממשפחת עבדול-האדי. מוטב לא לקחת דבר מאשר ליצור רושם בקרב השכנים הערבים שדם יהודי זול מסוסה.

פקיד-הברון משיב בצעקות. שפירא לא התייעץ איתו כאשר שילם פיצוי מופרז, לדעתו, לשיח' סאלם. סכום הנפוליונים, שעולה מחשבונו של שפירא – גבוה ממשכורתו כשומר בשנת עבודה שלמה!

* * *

בימת מופעי הספרות

יְקוּם אפלפלד

מופע ספרות מיצירות אהרון אפלפלד

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות:

הסופר אהרון אפלפלד

השחקנים: אלכס אנסקי, תמר לבני, יואב יפת, דן כנר, הילה די קאסטרו. הזמרת אורה זיטנר ועוד

צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יום שלישי, ה' בכסלו תשע"ו, 17 בנובמבר 2015

בשעה 8.30

אהרון אפלפלד הוא סופר שיש לו מקום מיוחד ועצמאי בקידמת הספרות העברית. הוא משמר את העולם היהודי שחרב, בצד תיאורי חיים בני זמננו. זהו סופר שידע להתעקש על זהותו היהודית גם בתקופה בה סופרים נדרשו לתאר את החיים הישראליים בלבד. בן 83, אחרי 45 ספרים, חתן  פרס ישראל ופרסים רבים אחרים, הוא אקטואלי יותר מתמיד, גם בניסיונו לתהות על חידת השינאה הבלתי מוסברת כלפי היהודים. במופע החד פעמי הזה נעלה קטעים מיצירותיו בהמחזה ובהגשה אמנותית, וגם נשוחח איתו על יצירתו הגדולה.

להזמנת כרטיסים: קופות צוותא 03-6950157

(מחיר 90 שקל. למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708)

לקבלת מידע שוטף על מופעי "בימת מופעי הספרות" כיתבו למייל:

 oumeir@gmail.com

* * *

דליס

3 שירים

1.

עכשיו עלי מחייך

איך הוא עומד מאחורי הדלת

מקשיב למים.

מה חלצת נעליך, עוד השמש.

עוד בצום, אל אכבר.

הנח לגוף –

שהורגלת לכרוע בתפילה.

יד ורגל נזרקים,

במים שלי. מופשטים

דרך העור שלי, דרך

כל הקדושים –

צריך שיהיה סף.

2.

אחר כך תתפלל אללה אכבר

תפילתי שוב עיניים, דשמיא

וכל הקולות

תפילות בית הכנסת

ואיך אפשר

ריחות יום הכיפורים עליי

איזו אש בעיניים, ומה נשאר

אתה אתה

עליי ועליך גשמי ברכה

סעיד אומר לי: "גמר חתימה טובה"

אני נגמרת לך בעיניים שלך

עכשיו אני יכולה.

לכתוב קולות ששמע

ואם מקום שיש בו שירים

אני על הכסא שלי.

3. ראשיד

רַאשִׁיד מוֹכֵר כַּרְטִיסִים לְקוֹנְצֶרְט

עוֹמֵד מִחוּץ לְבִנְיַן הַקּוֹנְצֶרְטִים הָעִירוֹנִי שֶׁל פְּרָג,

כִּכַּר הָרֶפּוּבְּלִיקָה, הֵיכָל שֶׁל אַגָּדוֹת,

פִּתּוּחֵי זָהָב מְעַטְּרִים אֶת סִפּוּרֵי הַפְרֶסְקוֹ הַבְּדוּיִים,

קִשּׁוּטֵי מַחְשָׁבָה מְיֻפְיָפִים,

500 כְּרוֹנוֹת, מִבְצָע, רַק בִּשְׁבִילִי,

אֲנַחְנוּ מִתְמַקְּחִים בְּאַנְגְּלִית עַל הַמְּחִיר,

תַּיָּרוּת נֵיטְרָלִית,

רַאשִׁיד יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל

גַּם כְּשֶׁשָּׁמַע אוֹתִי מְדַבֶּרֶת אִיטַלְקִית.

בָּחוּר יָפֶה רַאשִׁיד, כָּל בֹּקֶר עוֹמֵד בְּפֶתַח הָאַרְמוֹן,

מְשַׂחֵק אֶל הָאֲנָשִׁים כְּפֶסֶל שֶׁיָּצָא מִן הַבִּימָה הַמֶּרְכָּזִית,

הִגִּישׁ לִי תָּכְנִיָּה,

אָמַרְתִּי – אֶחְשֹׁב,

בַּצָּהֳרַיִם רָאִיתִי אוֹתוֹ שׁוּב, חָזַרְתִּי מִגֶּשֶׁר קַארְל,

עֲיֵפָה וּדְהוּיָה בְּנַעֲלֵי סְפּוֹרְט, הוּא עֲדַיִן,

אָפּוֹלוֹ שָׁחוּם בְּחֻלְצָה תְּכֵלֶת.

זָקוּף.

אֲנִי מְדַבֵּר עֲרָבִית אֲבָל אֲנִי לֹא עֲרָבִי.

מֵאַיִן אַתָּה?

תְּנַחֲשִׁי.

סָעוּדְיָה, עִירַאק, לְבָנוֹן, יַרְדֵּן, לוּב,

לֹא

פָלַסְטִינִי?

לֹא

לְמָחֳרָת הוּא בְּחֻלְצָה וְרֻדָּה,

מְשֻׁלָּשׁ זָקָן חָצוּף וְעַדְכָּנִי מִתַּחַת לַשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה,

אָמִיר צוֹלֵף בְּאֶלֶף סוּסֵי אַרְמוֹן מְצֻיָּרִים,

תְּמָנוּנֵי זָהָב שׁוֹלְחִים זְרוֹעוֹת חַמְדָנִיּוֹת אֶל מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.

בֹּקֶר טוֹב, הַיּוֹם הַקּוֹנְצֶרְט.

עוֹד אֶחְשֹׁב, מֵאַיִן אַתָּה?

הַיּוֹם הַקּוֹנְצֶרְט.

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מִתֵּל אָבִיב.

בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַמַּהֲרַ"ל, בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי הָעַתִּיק,

רֹאשִׁי נֶעֱטָף טַלִּיתוֹת וּשְׁבִיסִים,

בָּעֶרֶב, רַאשִׁיד לוֹבֵשׁ חֲלִיפָה שְׁחֹרָה, שְׂעָרוֹ שֶׁנִּמְשַׁח בִּשְׁמָנִים מְנַחֵם אֶת

עֵינָיו,

עֵינָיו שֶׁשָּׂם בְּשִׂמְלַת הַטָּפֶּט שֶׁלִּי,

וְעֵינֵי קַפְקָא דּוֹקְרוֹת בִּי מִכָּל חַלּוֹן, מֻצְנָעוֹת בְּוִילוֹנוֹת תַּחֲרָה צְחוֹרִים,

תָּכְנִיָּה וְכַרְטִיסִים

תָּא פְּרָטִי עֲבוּרִי,

יִשְׁמְרֵנִי הַגֹּלֶם בַּעֲלִיַּת הַגַּג.

קֶסֶם הַצְּלִילִים אוֹסֵף יָדַיִם,

מַלְאֲכֵי סֻלַּם יַעֲקֹב יוֹרְדִים מִתִּקְרָה,

מְרַכְּכִים אֶת סוֹדוֹתָיו.

אֲנִי מֵאַלְגִּ'ירְיָה, בֶּרְבֶּרִי, מִעוּט נִרְדָּף.

גַּם אֲנִי.

מִעוּט יְהוּדִי נִרְדָּף בְּאַרְצוֹ.

רוֹדְפַי שׂוֹנְאַי מַקִּיפִים אוֹתִי,

מִכָּל צְדָדַי רוֹדְפֶיךָ רַאשִׁיד.

מַלְאֲכֵי יַעֲקֹב חוֹבְרִים אֶל הַתִּקְרָה,

שֶׁקֶט בַּהֵיכָל.

* * *

הקרן החדשה עושה "סיבוב" בעולם על חשבון הרג האריתראי. ישראלים הורגים שחורים בגלל צבע עורם. וידוי של כתב שנשלח לכתוב כתבה למען העיתון וול סטריט ז'ורנל

Nisan Zeevi

גלגולו של עוד אייטם אנטישמי, גרסת עמותת הפליטים א.ס.ף (עוד פרי יצירה של הקרן לישראל החדשה):

בבוקרו של יום יוצר עימי כתב הוול סטריט ז'ורנל, נקרא לו לצורך העניין רודי. רודי הוא כתב לענייני המזה"ת, בדרך כלל יושב בדובאי, המערכת של העיתון החליטה, נוכח האירועים, לשלוח אותו לארץ לסקר את מה שקורה כאן, בדגש על ירושלים, ומחנות הפליטים מהם יצאו 95 אחוז מהמחבלים. הוא דיבר עם פלסטינים, דיבר עם ישראלים. ביקש להתמקד בנושא החומות בירושלים, ביקש לדעת עוד על מסע ההסתה ברשתות החברתיות שקוראות לדקור יהודים. דיבר עם מחלקת הסייבר של המשטרה, דיבר עם דוברים אחרים. חשבתי לעצמי, או.קי., לפחות בוול סטריט ז'ורנל יעסקו עניינית במה שקורה כאן.

ואז מגיע טלפון, רודי על הקו. "שומע, החלטנו ללכת על זווית אחרת לסיפור של השבוע."

"או.קי." אמרתי, "מה הזווית?"

"הגזענות נגד שחורים של מצד יהודים ורציחתו של הפליט האריתראי."

לקח לי זמן לעכל את מה שאמר. רודי טען שיהודים שרצחו מישהו רק בגלל צבע עורו זה סיפור יותר מעניין, שאלתי אותו "מאיפה הטיעון הזה? הרי לא ידוע לי שרוצחים פה אנשים בגלל צבע עורם."

ואז רודי סיפר לי שארגון א.ס.ף הוציא הודעה לתקשורת הזרה על כך שהאריתראי "נרצח רק בגלל צבע עורו."

האמת, לא ידעתי מה להגיד. האם הוא יודע שאני פחות או יותר באותו צבע? האם הוא מכיר את הקהילה האתיופית? האם הוא חושב שבאמת חבורה של "יהודים" שהיו בעיצומו של פיגוע החליטו פתאום "הי , יש כאן שחור, בוא נרצח אותו"?

האם הוא יודע שמי שירה בו בשוגג הוא בכלל מאבטח בידואי ולא יהודי, האם הוא בכלל מבין את המתח שנמצאים בו כל אזרחי המדינה פן יידקרו בשל היותם יהודים? האם הוא בכלל יודע שהעמותה הזו תעשה הכול כדי להופיע בתקשורת, כדי לעשות נעים בגב לתורמים מעבר לים. האם הוא מכיר את הקרן לישראל החדשה?

מבוך של שאלות, שברור לי שיבלבלו את הכתב לחלוטין.

ניסיתי להבין מדוע זה לדעתו הסיפור של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

הוא הסביר לי שלפי העמותה ישראל היא גזענית, שלא אוהבת שחורים, וכי אנשים שנראים כמו ערבים סובלים ונרצחים. ככה פשוט. כנראה גם אני צריך לחשוש לפי הטיעון הזה של עמותת א.ס.ף, וכנראה גם עשרות אלפי אתיופים צריכים להתחיל לחשוש פן יהודי יבוא לרצוח אותם בגלל צבע עורם.

בקיצור זה יהיה הסיפור של הוול סטריט ז'ורנל, לשבוע הזה במזה"ת והכל בחסות עמותת א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל): יהודים שונאים שחורים ורוצחים אותם כמו את הערבים וכל מי שנראה כמוהם.

עמותת אסף תתביישו לכם, להוציא הודעה לתקשורת הזרה כאילו רוצחים כאן אנשים בגלל שהם שחורים. אתם באמת מאמינים לעצמכם? או שזה הגיע כהוראה מהמממנים שלכם?

אבל הי!

לפחות תוכלו לפרסם בפייסבוק שכתבו עליכם בוול סטריט ז'ורנל, והתורמים ממש ישמחו. כל הכבוד.

וכל הכבוד למדינת ישראל שמצליחה לממן מכספי המיסים שלי תקנים לשירות לאומי בעמותה הזו.

[ציטוט מאתר "רוטר", 20.10.15].

* * *

אורי הייטנר

1. בחירתם של ערביי ישראל

הזהות וההזדהות הלאומיים, חזקים לאין ערוך יותר מהזדהות אזרחית, בוודאי עם מדינת לאום של עם אחר, ובוודאי כאשר מדינתך נמצאת בסכסוך לאומי עם עמך. לכן, מעולם לא ציפיתי מערביי ישראל להיות ציונים, להזדהות עם המדינה, לתמוך במאבקה הלאומי, לשיר "התקווה". מעולם לא חשבתי שנכון לדרוש מהם "נאמנות".

אולם המדינה יכולה לדרוש מהם, כאזרחיה, לכבד את החוק, להימנע מאלימות ולא לפעול אקטיבית למען אויביה בעת עימות ביטחוני. וכאשר הם בוחרים להפר חוק, לנקוט אלימות ולפעול אקטיבית למען האויב בעת עימות ביטחוני, שלא יתבכיינו על תוצאות בחירתם, כפי שעשו באוקטובר 2000.

ערביי ישראל יודעים היטב, שהם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי מוחלט, מחופש עיתונות, מחופש ביטוי, מהזכות החופשית האמתית לבחור ולהיבחר. לכן, בכל הסקרים, רובם גאים להיות אזרחי ישראל. לכן, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את ההצעה ההוגנת ביותר שניתן להציע להם – להעביר את הריבונות עליהם, במקומם, למדינת הלאום שלהם. הם דוחים זאת, כיוון שהם מעדיפים להיות אזרחי הדמוקרטיה הישראלית ולא להיות מדוכאים בידי רודנות ערבית.

אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מדינה אינה יכולה לנהוג בסובלנות, כשבשעת עימות כזו, שבה מדי כשעה האוייב הפלשתינאי מבצע פיגועים רצחניים נגד יהודים, אלפים מערביי ישראל יוסיפו שמן לבערה, יתפרעו, יידו אבנים, חלקם אף יצרפו למחבלים ויבצעו פיגועי טרור (ובחוצפתם יתבכיינו על כך שמחבלת מתוכם נורתה בעת ניסיון רצח בעפולה).

הפעם הדבר חמור במיוחד, כיוון שמי שהציתו את הבערה הזאת, באו מתוך ערביי ישראל – הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ממנו יצאה עלילת הפגיעה באל-אקצה, שגרמה לגל הטרור והאלימות הנוכחי. דווקא מתוך אותה תנועה של ערביי ישראל, יוצאת ההסתה הגסה והחמורה ביותר, שלהוב היצרים האלים ביותר.

במקום לנהוג כמנהיגות שקולה ואחראית, לגנות את ההסתה והאלימות, להרגיע את הרוחות ולמתן את הציבור, נציגותם של ערביי ישראל בכנסת רק מסלימה ושותפה להסתה, כולל בהפצת העלילה על הר הבית, כולל בביקורי הסתה פרובוקטיביים להר הבית ועימותים מתוקשרים עם מבקרים יהודים, כולל במפגן הזדהות עם ראש המסיתים השייח ראאד סלאח. אף ח"כ מן הרשימה הערבית המשותפת לא גינה את פיגועי הטרור.

בראיון לגל"צ הסביר אחמד טיבי מדוע אין גזירה שווה בין כניסתם של ח"כים ערבים להר הבית לבין כניסתם של ח"כים יהודים. "אין להשוות," הוא אמר בגילוי לב, "בין בעלי הבית לפורצים."

זה העניין. הם רואים עצמם כבעלי בית ואותנו כפולשים זרים. לא רק להר הבית, אלא בכלל לארץ ישראל, למזרח התיכון. זאת הסיבה האחת והיחידה לסכסוך, וזאת הסיבה לכך שהשלום אינו באופק. ואם קיווינו שערביי ישראל יהיו גשר לשלום, שוב ושוב התקווה הזאת מתבררת כאשליה.

הנהגת ערביי ישראל מחבלת שוב ושוב בדו-קיום ובמאמצים לשילוב ערביי ישראל במדינה. ואח"כ הם מייללים ומתקרבנים. כמו ב-1947-1948, מנהיגי הציבור הערבי אינם מחמיצים אף הזדמנות להמיט אסון על עמם.

על אף המציאות המרה אותה הצגתי, אין להתייאש מהמאמץ לדו-קיום ולהשתלבות ערביי ישראל במדינה, אך יש לחפש את הפרטנרים המתאימים לכך, אלה שבאמת מעוניינים בדו-קיום. "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים" – נקראת קריאה בהפגנה. קריאה נהדרת, אולם כאשר השותפים הערבים להפגנה הזאת, הם מנהיגי המפלגה המסיתה והמציתה – זה הדבר הרחוק ביותר מדו-קיום.

ראש עיריית נצרת המגלה מנהיגות ועומד בפרץ מול האספסוף ומול ראשי המסיתים, קורא למתינות, לשיקול דעת ולהשתלבות, יוצא נגד ח"כ עודה ומחרחרי המדון והאלימות – הוא דוגמה למנהיגות אחראית שעימה יש לקדם תהליכי דו-קיום והשתלבות. העדה הנוצרית, שבשנים האחרונות אחוזים הולכים וגדלים מתוכה מתנדבים לצה"ל ומשרתים ביחידות הטובות ביותר ובקצונה, היא פרטנרית כזאת. אני עצמי שותף לכמה התארגנויות ברוח זו, כמו התארגנות לקידום מכינה קדם צבאית בטובה-זנגריה לצעירים בדואים המתנדבים לצה"ל ועוד.

אחת היוזמות שבהן נטלתי חלק, היתה של הידברות עם אחד המנהיגים המרכזיים של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, שבשיחות עימנו התגלה כמתון ביותר, אנטיתזה למסרים של תנועתו. אולם מחוץ למשרד בו שוחחנו, הוא נמנע מלהשמיע את הדברים. וכאשר תנועתו הפיצה את עלילת הפגיעה בהר הבית והציתה את התבערה הגדולה, הוא לא עמד בפרץ, לא קם ויצא נגד ההסתה. אני איבדתי בו אמון, והלקח שלי הוא שאין טעם לנסות הידברות עם ההנהגה הקיצונית, אלא לבנות בהדרגה ניסיונות מוצלחים לדו-קיום עם מי שבאמת מעוניינים בכך.

אין לי עניין בהמשך המפגשים עם אותו מנהיג דת, אך אצטט את משפט המפתח שהוא השמיע באוזנינו, והוא בעיניי המוטו של כל עיסוק בסוגיית ערביי ישראל: "עלינו לבחור האם אנחנו אזרחים או אויבים. אי אפשר להיות גם וגם."

אמת ויציב. זאת הבחירה שלהם, ועלינו לסייע לאלה שבוחרים להיות אזרחים שווי זכויות במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא אויביה מבפנים.

2. שני ביקורים באורטל

(20 שנה לרצח רבין )

שני ביקורים ערך יצחק רבין באורטל, בשנת 1992. 4.5 חודשים הפרידו בין שני הביקורים. כרונולוגית, הם היו סמוכים זה לזה. מהותית – הפרידו ביניהם תהומות.

הביקור הראשון היה ב-22.6.92. למחרת, רבין נבחר לראשות הממשלה. את הישורת האחרונה של מסע הבחירות, הקדיש רבין למסע מוסק מצפון הארץ לדרומה. את המסע הזה הוא בחר לפתוח באורטל. לא היתה זו בחירה מקרית. היתה בה אמירה. הוא ביטא בביקור זה את מחוייבותו לשמירה על הגולן בריבונות ישראלית, ואת המסר שההתיישבות בגולן היא התגלמות העולם הערכי של תנועת העבודה, והיא מסמלת את המסרים בשמם הוא מבקש להחזיר את מפלגת העבודה לשלטון.

11 יום קודם לכן, ביקר רבין בגולן, והשתתף בעצרת במלאת 25 שנה לשחרור הגולן ולהתיישבות בגולן. בעצרת זו השתתפו שני המתמודדים על ראשות הממשלה – ראש הממשלה יצחק שמיר, והטוען לכתר יצחק רבין. כל אחד משני המנהיגים יצא מגדרו כדי לשכנע את קהל האלפים, שהוא נאמן יותר לגולן. יצחק רבין אמר: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." הוא הרחיב בדבריו בחשיבות הגולן למדינת ישראל, ותקף את ממשלת שמיר, על שמלבד דיבורים אינה עושה די כדי לחזק את הגולן הישראלי. "לא די, לשאת דברים על רמת הגולן. יש לממש אותם." הוא פירט את צרכי הפיתוח של הגולן, ואת מחויבותו לקדמם.

בביקורו באורטל חזר על אותם מסרים. ילדי אורטל הקטנים המתינו לו כשהם מנופפים בדגלים, ושרו את שירי עצרת ה-25 לגולן. התחושה הכללית היתה שהנה מגיע ראש הממשלה הבא, ידיד הגולן הגדול. בשיחה בחדר האוכל, הוא השמיע דברים נחרצים בדבר חשיבות הגולן. אני זוכר שהתווכחתי איתו על משפט אחד שאמר: "אין זה אומר שיש קדושה בכל סנטימטר." טענתי, שדברים אלה מכרסמים באמירה הברורה ועלולים להוות תקדים של נכונות לוויתורים מסוכנים.

רבין התעקש. "כאשר אני אומר שלא נרד מהגולן, אני נושא באחריות לתוצאה של הדברים שאני אומר. משמעות דבריי, היא שאם תהיה מלחמה אוכל להישיר מבט לעיני האימהות השכולות, ולומר להן שלא היתה ברירה. אני בהחלט יכול לומר זאת על המסר שאסור לסגת מהגולן, אבל איני יכול לומר זאת על כל סנטימטר בגולן."

משמעות דבריו היתה, שבמקרה תיאורטי של נכונות סורית לשלום תמורת ויתור קוסמטי סמלי בשולי הגולן, הוא יהיה מוכן לכך.

למחרת, רוב מוחלט של חברי אורטל הצביעו בעד מפלגת העבודה בראשות רבין. כך עשיתי גם אני. באופן יחסי, ניצחונו של רבין בגולן היה מהגדולים ביותר בארץ, אולי גדול מבכל אזור אחר.

הביקור השני נערך ב-5.11.92. רבין כבר היה ראש הממשלה, והיה בעיצומו של מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. הוא הסכים לנסיגה מהגולן (הוא אמנם הקפיד, עדיין, לומר: "נסיגה בגולן, לא מהגולן," אבל היה ברור שהוא מוכן לסגת מהגולן – רובו ככולו). אנו היינו בעיצומו של מאבק קשה וחריף נגד מדיניותו.

כביש הכניסה לאורטל, מהצומת ועד השער, המה משני צדדיו במפגינים מיישובי הגולן. חדר האוכל של אורטל היה מלא מפה לפה בנציגי כל היישובים, בחברי מליאות המועצה האזורית ומועצת קצרין ובפעילי ועד יישובי הגולן. רבין לא היה איש בשורה. הוא לא ניסה לטייח ולא לייפות. הוא גם לא ניסה להתכחש להתחייבויותיו לפני הבחירות או לתרץ את השינוי. הוא פשוט בא לומר לנו בגילוי לב, שהוא פועל ויפעל שלא על פי התחייבותו והוא ינסה להגיע להסכם שלום עם סוריה, גם תמורת נסיגה עמוקה בגולן.

מיקרופון הנואמים מטעם הגולן הוצב מול שולחנו של רוה"מ. בזה אחר זה עלינו, הדוברים במפגש, והטחנו ברבין דברים קשים וחריפים – נגד הנסיגה ונגדו אישית, האיש שתמכנו בו, שבחרנו בו, שהאמנו בו ושכל כך מאכזב אותנו. הבטחנו לו מאבק קשה, חריף ונחוש, שיסתיים בניצחוננו. אמרנו לו, שבברירה בין נאמנות לאיש לנאמנות לדרך, אנו בוחרים בגולן ולא בו. הוא ישב והאזין בשקט ובסבלנות. מדי פעם שאל את ראש המועצה, יהודה וולמן, שישב לצידו, אודות זהותו של הדובר. על הבטחתנו להיאבק בו בנחישות הגיב: "זה לגיטימי."

הערכתי את כנותו ואת עצם הביקור אבל יצאתי מהשיחה נסער מאוד. כך אני, וכך כולנו. יצאנו מהפגישה נחושים להיאבק ולנצח. רבין נסע, ואנו נותרנו באווירה קשה וכבדה.

איך הרגיש רבין? אחרי הרצח, נשאל איתן הבר, שהשתתף בביקור, מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה לצד רבין. הבר השיב – הביקור באורטל. הוא אמר שרבין הלך לבקר את האנשים שהלכו עמו עשרות שנים, גדולי תומכיו וחבריו, ראשי מחנהו (בכך התכוון בעיקר ליהודה הראל ויהודה וולמן), כדי לומר להם שבכוונתו לסגת מהגולן. הוא שמע מהם ביקורת קשה ונוקבת שיצרה אצלו תחושה קשה. כל הדרך חזרה הוא ישב במכונית מכונס בעצמו, ושתק.

יצחק רבין הוא הרמטכ"ל שפיקד על שחרור הגולן. הוא לחץ בכל כוחו על הממשלה להחליט על שחרור הגולן. הוא ראש הממשלה, שבקדנציה הראשונה שלו פיתח את הגולן כפי שלא עשה אף ראש ממשלה לפניו או אחריו. הוא הוביל את הקמת קצרין, עיר הגולן (את ההחלטה על הקמתה קיבלה ממשלת גולדה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים). הוא החליט על יישוב מרכז הגולן, האזור שלא היה מיושב ושדרכו פרצו הסורים במלחמת יום הכיפורים. הוא החליט על הקמת יישובים רבים, ובהם אורטל (שבפועל עלתה על הקרקע אחרי תום שלטונו). לאחר שהאו"ם גינה את הציונות כגזענות, הוא כינס ישיבת ממשלה מיוחדת, והוביל תגובה ציונית הולמת: החלטה להקים ארבעה יישובים חדשים בגולן. הוא הצליח להוציא מנשיא ארה"ב ג'ראלד פורד התחייבות נשיאותית כתובה, שארה"ב תתחשב באינטרס הישראלי בגולן בכל מו"מ לשלום.

יצחק רבין הוא ראש הממשלה, שבקדנציה השנייה שלו שבר את הקונסנזוס הלאומי על הגולן. הוא ראש הממשלה הראשון שהסכים לסגת מהגולן, וסלל את הדרך לשלושת יורשיו, שניסו אף הם להביא לנסיגה מהגולן.

מצד שני, יש לציין לזכותו, שהוא ראש הממשלה שהחליט להעמיד הסכם שכרוכה בו נסיגה מהגולן למשאל עם, בטענה שלא ביקש ולא קיבל מנדט לסגת מהגולן. בכך כבל את ידיו וידי יורשיו, שלא עשו את הצעד האחרון מול הסורים, כיוון שהבינו שאין לכך סיכוי במשאל העם.

במשך כל תקופת המאבק שמר רבין על קשר רצוף איתנו. הוא נפגש עימנו, בגלוי ובחשאי, כל אימת שביקשנו זאת. הוא שמר על ערוצים פתוחים עם ראש המועצה יהודה וולמן ועם יהודה הראל, ידידו.

מצד שני, הוא לא היסס להשתלח בנו ובמאבקנו: "הם יכולים להמשיך להסתובב כמו פרופלורים" ו"ההפגנות שלהם אינן מזיזות לי את קצה הקרסול."

כדי להכשיל את העברת חוק שיריון הגולן, הוא העניק שוחד פוליטי לאלכס גולדפרב. כשאביגדור קהלני הצטרף למאבקנו, לא התבייש להאשים אותו שבגללו ימשיכו להיהרג חיילי צה"ל בלבנון.

איך נזכור את יצחק רבין ואיך נעריך אותו? האם נזכור את רבין כמשחרר הגולן ומיישב הגולן, או כשובר הקונסנזוס על הגולן ומי שניסה לסגת מהגולן?

אי אפשר להתייחס לרבין כאל מי שהחל לפעול רק ב-92' ולהתעלם מכל מה שקדם לכך. באותה מידה, אי אפשר להתעלם ממה שקרה אחרי 92'. יצחק רבין הוא האיש שתרם כל כך הרבה לגולן, וגם האיש שהזיק כל כך הרבה. זאת האמת.

אין כל קשר בין עמדה על רבין ועל מדיניותו, לבין עמדה בנוגע לרצח רבין. בעניין זה, מדובר ברע מוחלט. מי שתמך ברבין ומי שהתנגד לו, מי שהעריך אותו ומי שלא העריך אותו, מי שהעריץ אותו ומי שסלד ממנו – כולם צריכים להיות שותפים לאמירה ברורה ונחרצת נגד הרצח, נגד אלימות פוליטית, נגד הסתה, נגד סרבנות, נגד כל הרמת יד על הדמוקרטיה. בעד ממלכתיות ודמוקרטיה. זאת מהות יום הזיכרון הממלכתי לרבין.

אלה שניכסו את יום רבין ואת זכר רבין לעצמם, וניסו להפכו ליום של הזדהות עם דרכו הפוליטית ("מורשת רבין") חטאו לזכרו חטא חמור. הם הוסיפו חטא על פשע, כאשר המורשת אליה ניסו לכוון את ההזדהות אינה באמת דרכו של רבין, אלא דרכם שלהם, הדרך של "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני, שתמיד תקף את רבין ושרבין הסתייג ממנו וסלד ממנו.

המאבק על הגולן, היה מופת של מאבק דמוקרטי אמיתי, שלא היה כדוגמתו מקום המדינה ועד היום.

(הגירסה המקורית פורסמה לראשונה במלאת עשור לרצח).

3. צרור הערות 21.10.15

* מה שבא ליד – אני מעדיף לראות את הצד האופטימי בכל דבר, אפילו במתקפת הטרור. כיוון שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, חשבו כמה עולמות מלאים קוימו בשבועיים האלה בידי החיילים, השוטרים והאזרחים שהסתערו על המחבלים במקל, בסרגל, מה שבא ליד, נטרלו אותם וקיימו נפשות רבות.

* הצד המכוער של המטבע – לצד הישראלי היפה המתגלה בהתמודדות עם מתקפת הטרור, האנשים המסתערים כמעט בידיים חשופות על המחבלים, מסכלים את הפיגוע ומצילים חיי אדם, אנו רואים גם את הצד המכוער של המטבע; את הישראלי המכוער המתקהל באזור הפיגוע בקריאות הנוראות "מוות לערבים", מפריע לכוחות הביטחון וההצלה ושותף לניסיונות לינץ' במחבלים אחרי שנתפסו. הפעם הקורבן היה אדם חף מפשע, שנחשד בטעות כמחבל. ייתכן מאוד שאין דופי בהתנהגותו של מי שזיהה אותו בטעות וירה בו. הרי בסערת הקרב יש גם מקרים של אש על כוחותינו. אך הלינץ' ראוי להוקעה ויש להעמיד את מבצעיו לדין. אף פעם אין צידוק ללינץ', והנה, הקורבן היה חף מכל פשע, שאיתרע מזלו והוא נקלע במקרה למקום בזמן הלא נכון, איבד את חייו לשווא. יש להעמיד את המעורבים לדין – לא על הטעות בזיהוי, אלא על עצם המעשה.

* חוק המישוש – החוק הקיים מאפשר לשוטר לערוך בדיקה על גופו של חשוד. הצעת החוק החדשה, המאפשרת לשוטר לערוך בדיקה על גופו של אזרח גם ללא חשד, היא דרקונית ובלתי מידתית. יש לשמור על הגבול הדק בין פגיעה בזכויות האזרח לבין הביטחון והסדר הציבורי. יש לתת לשוטרים כוח למלא את תפקידם, אך להיזהר ממתן כוח בלתי סביר, שעלול לפגוע באזרחים. במקרה הזה, הגבול נפרץ.

אילו מדובר היה בהוראת שעה לחצי שנה, ניתן היה לקבל זאת, כאמצעי סיכולי מול מתקפת הטרור. חקיקה ברוח זו, נדמית יותר כמו נשיאת שם המלחמה בטרור לשווא, כדי לקדם יוזמת חוק שבמצב שגרה הציבור לא יקבל אותה.

* לא תלין נבלתו על עץ – הביטוי ביהדות לערך של כבוד המת, הוא אי הלנת המת. התורה אוסרת אפילו הלנת גופתו של נדון למוות. בספר דברים פרק כ"א, נאמר: "וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת, וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל-עֵץ; לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה." זאת התרבות היהודית.

מצער מאוד שיש בתוכנו מי שמנסים להעתיק מתרבויות זרות מנהגים ברבריים של השפלת גופת המת. מפעם לפעם נשמעים רעיונות כמו עטיפת גופות מחבלים בעור חזיר כדי לבזות אותם ועוד רעיונות מן הסוג הזה.

החלטת הממשלה לא להעביר גופות מחבלים למשפחותיהם, היא חלק מקוד תרבותי שאויבינו גוררים אותנו אליו. אין לי ספק, שהחלטה זו, אם תבוצע, לא תמנע פיגועים, אלא בסך הכול תספק קצת תאוות נקם של כמה אנשים.

יש רק תכלית אחת המצדיקה עיכוב בהחזרת גופות של מחבלים – השארתם לצורך חילופים עם חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. אילו ההחלטה היתה שהגופות ימסרו למשפחות המחבלים, אך המסירה תעוכב עד החזרת גופות חיילינו, היא היתה מוצדקת. אך לא זו ההחלטה שהתקבלה ולא כך היא הוצגה והוסברה.

* שנאה עצמית – אם מישהו זקוק להמחשה חדה של מחלת הנפש שנאה עצמית, הוא מוזמן לקרוא את הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר ב"הארץ". איך אלפר יכול להתחרות עם גילויי התמיכה של גדעון לוי במחבלים וברוצחים? איך הוא יכול להתחרות עם הנזיפה של לוי במחבלים הרוצחים על כך שהשתהו כל כך ביציאתם למסעות רצח היהודים?

כך נפתח הפשקוויל: "במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש — ורוצח אותי."

ועוד פנינים, בהמשך מאמר הפיגולים: "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עימם אחרי מותי. ואם רוצחי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש... אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי."

והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: המחבל שהתחפש לעיתונאי בפיגוע בקריית ארבע אינו רוגל אלפר.

* האיש הרע – אם חשבתם שהאיש הרע בעיני "הארץ" בשבוע האחרון הוא נתניהו, טעיתם. האיש הוא עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, שצעק על ח"כ עודה ודרש ממנו להפסיק עם ההסתה בנצרת, הגורמת לנזק לעיר ולתושביה. הוא משת"פ, או בלשון הכותבים "הערבי הטוב".

* להילחם בדחליל – צבי כסה פירסם ב"דעתון" מאמר תחת הכותרת "שאלה ל-2 מיליון המצביעים שבחרו בנתניהו." כל המאמר המלומד מבוסס על הנחת יסוד על פיה נתניהו טוען שהעולם כולו נגדנו וכל דרכו בנויה על טענה זו. הכותב שולל את הטענה בהוכחות מן ההיסטוריה ועד ימינו, ומכאן שכל מה שמגלם נתניהו, המבוסס על הטענה הזאת, מופרך מעיקרו.

אמנם איני חסיד של נתניהו, אבל אני חסיד של האמת. ולכן, הייתי מצפה מצבי כסה לבסס את מאמרו על אי אלו מובאות מדברי נתניהו, הטוען שהעולם כולו נגדנו. כי אני, למשל, מעולם לא שמעתי זאת ממנו. למשל, בנאומו בכנסת בפתח מושב החורף, הוא הקדיש פרק שלם להדיפת טענת ה"בידוד המדיני" כביכול של ישראל. הוא דיבר על מערכת היחסים הפורחת עם הודו, יפן וסין, על מערכת היחסים הפורחת מחוץ לאורות הזרקורים בינינו לבין מדינות ערב המתונות ועל כך שחרף המחלוקת עם ארה"ב, הידידות בין המדינות נותרה איתנה. וכך בכל נאום.

לא חבל לשחוק את מקשי המקלדת על מאמר שלם, שמגיב על דחליל שהכותב יצר במו ידיו?

* לנקות את אורוות קק"ל – טוב עשו צירי ועידת מפלגת העבודה כאשר הדיחו את יו"ר קק"ל אפי שטנצלר. קק"ל הפכה למדמנה של סיאוב, רקב, חוסר שקיפות, בזבוז כספי העם היהודי ומינויי מקורבים. הסיאוב בקק"ל שירת את הגורמים הפוסט ציונים והאנטי ציונים שתירצו בכך את מאבקם למען פירוקו, בשל התנגדותם לעצם הרעיון של אדמות הלאום היהודי.

יש לקוות שדני עטר, היו"ר החדש, יבין שהמשימה הראשונה והעיקרית שלו היא ניקוי אורוות קק"ל. זו משימה קיומית לארגון.

* תושבי ירוחם הרוויחו – בבחירות לראשות קק"ל תמכתי במועמדותו של ראש העיר ירוחם מיכאל ביטון, בשל אמונתי במנהיגותו, בטוהר כפיו וביכולת שלו לבצע את המהפכה הדרושה. ההישג של ביטון אינו מבוטל. הוא הצטרף למרוץ לפני ימים אחדים, לא השקיע משאבים ולא רקח דילים. רוב חברי הפורום המצביע כבר היו מחוייבים למועמדים אחרים. ובכל זאת ביטון גרף תמיכה רחבה והגיע למקום השני. אולם בבחירות יש רק מנצח אחד, וזה לא היה הוא.

בעקבות דברי תמיכה במיכאל שכתבתי, קיבלתי תגובות מתושבים בירוחם, שהביעו צער, זעם ואכזבה מביטון, שרק לפני 11 חודש נבחר לקדנציה השנייה והתחייב להשלים אותה עד תומה. אמנם ביטון התכוון לבצע במקביל את שני התפקידים, אולם הם ראו בכך הפרת ההתחייבות וחשו מרומים ונבגדים. אילו היו אלה יריביו הפוליטיים של ביטון, לא הייתי מתרשם מכך במיוחד, אולם היו אלה דווקא תומכיו המובהקים, ואין לזלזל בטיעוניהם.

מי שהרוויח מכך שביטון לא נבחר, הם תושבי ירוחם, שביטון ימשיך להוביל את עירם "מלא מלא." על ביטון למצוא את הדרך לפגוש את האנשים, להקשיב לביקורתם, ולהסביר את פשר התמודדותו.

למיכאל ביטון נכונו עלילות רבות ואני משוכנע שהוא ימצא עצמו בשורה הראשונה של ההנהגה הלאומית. אולם ראוי שאת השנים הקרובות יקדיש לתפקיד החשוב אליו נבחר ובו הגיע להישגים מעוררי התפעלות.

* הראשונה שהכירה – במאמרו "הביצים והאבן", כתב אברהם כץ עוז שארה"ב לא היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל, אלא בריה"מ קדמה לה. זאת טעות. אמנם ארה"ב הפעילה לחץ כבד ביותר על בן גוריון והנהלת הסוכנות לדחות את הקמת המדינה, אולם משהפור נפל והוכרז על הקמת המדינה, הנשיא טרומן החליט מיד להכיר בישראל. 11 דקות אחרי ההכרזה, היתה ארה"ב המדינה הראשונה שהכירה בה.

בריה"מ הכירה בישראל יומיים אחרי ההכרזה.

* להתנשק עם עצים ואבנים – בפתח ביתי קבועה מזוזה. מבחינתי, אין על כך כל שאלה. המזוזה היא סמל ליהדותי, היא מבטאת את זיקתי העמוקה לעם ישראל, לתרבות היהודית, למורשת ישראל, לשורשיי היהודיים. אולם מעולם לא נישקתי מזוזה. ומעולם מזוזה לא נישקה אותי. ובעיקרון, איני מנשק את מי שאינה מנשקת אותי. כלומר, איני מתנשק עם עץ ואבן. המנהג הזה, המתייחס אל המזוזה כאל קמע, מבזה בעיניי את המזוזה. איני מוצא כל דבר יהודי בנישוק מזוזה, ואני תוהה האם אברהם ניתץ את הפסלים בבית אביו, כדי שכעבור אלפי שנים צאצאיו ינשקו מזוזות.

איני מנשק מזוזות, אך אין לי בעייה עם אחרים הנוהגים כן. אולם ברגע שפוליטיקאים (מירי רגב ואיתן כבל) יוצאים בקמפיין פוליטי לנישוק מזוזות, והופכים זאת לסוגיה ציבורית, אני רואה לנכון לבטא באופן ציבורי את אמונתי.

* ביד הלשון: נטרול – לחסל מחבלים בפיגוע זה כבר לא פוליטיקלי קורקט. אמור מעתה: לנטרל מחבלים.

הנטרול, ביטוי מן הז'רגון המשטרתי בארץ ובעולם, הוא הוצאת המפגע מכלל יכולת ביצוע, באמצעות הריגה, פציעה או לכידה.

השאלה היא האם מחבל שנטרלו אותו הפך להיות ניטראלי.

* * *

אהוד בן עזר

עוד נתגעגע לרבין

פורסם בעיתון "הארץ" ביום 21 במאי 1995

בתקופה שבה רבין הושמץ קשות מימין וגם מ"שמאל"

והצבועים מה"שמאל" היו אחרי הרצח בין גדולי מספידיו

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד –

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים – אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים.

מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש במהלכו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים –

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר, ולא במלחמה.

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם רבין

מתוך היומן

17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

אהוד בן עזר

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור.

בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכל כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שם פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכל בליווי ביטחוני והכל על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם ואחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

 "את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

* * *

יאיר לפיד

משהו רע עובר על השמאל

יש להם כמובן זכות מלאה לעמדות משלהם, ואין לי אפילו בעייה עם ההתקפות האישיות עליי (אהלן זהבה), אבל הניסיונות שלהם להצדיק את הפלסטינים בכל מחיר – הפכו להיות הדבר היחיד שהם מביאים לשולחן הפוליטי. פעם הם היו לא רלבנטיים, היום הם פשוט לא מחוברים למציאות.

מפני שאם אבו מאזן משקר, הוא לא עושה את זה בגלל הדיכוי, או הכיבוש, אלא מפני שהוא שקרן שמנסה להכפיש את ישראל בעולם.

ואם מחבלת פלסטינית מנסה לדקור חיילת היא לא עושה את זה בגלל המחסומים, אלא מפני שהיא רוצה להרוג יהודים מפני שהם יהודים.

ואם החיילת בתגובה יורה והורגת אותה היא לא עושה את זה מפני שהיא חלק מהכיבוש, אלא מפני שהיא מגנה על חייה מפני טרוריסטית ובגלל שהיא לא רוצה למות.

ואם נערים פלסטיניים מנסים לרצוח ברחובות נערים ישראליים בני גילם, הם לא עושים זאת בגלל שמכוניות זבל לא מגיעות בזמן למזרח ירושלים, או בגלל שחסרים תקציבים לבתי הספר שלהם, אלא מפני שמישהו שטף את מוחם ברשתות החברתיות בהסתה איומה ונוראה שבה משווים יהודים לקופים ולחזירים וקוראים לרצוח חפים מפשע.

ואם התקשורת הבינלאומית מכסה את כל זה בחוסר הגינות בולט, זה לא מפני שבאמת יש פה אפרטהייד, אלא מפני שהם נגועים באנטישמיות וגם בלא מעט שיטחיות.

הקריאה של זהבה וחבריה להבין את הצד השני היא קריאה מתנשאת. היא מניחה שכולם – חוץ מהם כמובן – לא מבינים מה הולך פה באמת. אלא שאנחנו מבינים מצויין, תודה. מה שקורה פה באמת הוא טרור סכינים משתולל, הנובע מהסתה חסרת גבולות. מול הטרור הזה צריך להציב פתרון מדיני, אבל הוא צריך להיות מבוסס על קריאת המציאות כמו שהיא, לא על יצירת פלסטינים דימיוניים שאינם קיימים באמת.

אני מאמין שעלינו להיפרד מהפלסטינים, תוך שצה״ל ממשיך לפעול בכל מקום כדי לתת ביטחון לאזרחי ישראל. הגיע הזמן להתגרש מהפלסטינים, ולהציב בינינו לבינם חומה גבוהה. לא בגלל שהם הטובים בסיפור, אלא בגלל שהם הרעים.

[ציטוט]

* * *

מאת מנחם רהט

אז מי רצח את רבין?

אחד מכל 5 ישראלים 'יודע' שלא יגאל עמיר הוא הרוצח. רציחות פוליטיות בישראל. ומי המציא את עלילת הוויסקי?

העובדה שאחד מכל חמישה ישראלים מאמין כי יגאל עמיר אינו הרוצח האמיתי של יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל שנפל על משמרתו לפני 20 שנה בדיוק, במוצש"ק פרשת לֶךְ-לְךָ תשנ"ו – חייבת להדאיג. מסקר שביצע מעריב בימים אלה עולה, שחמישית מהציבור (19%) 'יודעים' שלא עמיר הוא הרוצח. בנוסף להם אמרו עוד 16% כי הם "לא יודעים" אם עמיר רצח/לא רצח את רבין, כך שבסך הכול 35% מהציבור לא מקבלים את הכרעת ביהמ"ש בנושא זה. 888

הסקר חייב להדאיג. ראשית, מפני שאשתקד השיבו רק 14% שעמיר אינו הרוצח, וב-2010 סברו כך רק 12%. מסתבר שככל שחולפות השנים, ועדיין אין מענה לשאלות קשות הקשורות לאירועי הרצח, מתפשטת תיאוריית הקונספירציה.

שנית: כל אותם 35% לא בדיוק מאמינים למערכת המשפט הישראלית שהכריעה חד משמעית כי עמיר הוא הרוצח הנתעב.

ושלישית: כרבע ממשתתפי הסקר (23%) מאמינים כי אילו רבין היה נשאר בחיים, הוא היה מבטל את הסכמי אוסלו, בשל הכרתו שמדובר במעשה רמייה מפלצתי של ערפאת, שנועד להוביל להכחדת היאהוד בשיטת הסלאמי. על פי דעה זו, חש רבין למראה עשרות הנרצחים במיתקפת הטרור האכזרית, כי המהלך שכפתה עליו מחתרת אוסלו, היה מקח טעות, ולכן היה מתנער מהארכי-נוכל ערפאת ומגרשו לכל הרוחות עם גדודי מרצחיו.

הנתונים מבהילים. אבל בעיקר המסקנה השלישית. אם ישראלים רבים סבורים כי הרוצחים האמיתיים "עדיין מתהלכים חופשי", כי אז הם גם סבורים, כי המניע לרצח יכול היה להיות אחד משניים: או למנוע מרבין באמצעות שילוחו לעולם הבא, את היכולת לנקוט בשורת צעדי זעם: להתנער מאוסלו, להוקיע את יוזמיו כמטורפים, לגרש את ערפאת ומרעיו, ולצאת להכרעת הטרור "ללא בג"ץ ובצלם", בשיטת "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" (כך התבטא רבין).

או אולי להציל את מפלגת השלטון ומנהיגה רבין ממפלה קולוסאלית בבחירות בגין חרפת אוסלו המדממת ברחובות, זאת ע"י השמאל כקורבן של 'מטורפי הימין האלימים.'

הירי שתיכנן יגאל עמיר, כנראה על דעת עצמו, נועד להמחיש זאת, ולשם כך החליפו את הקליעים החיים באקדחו, בקליעי סרק (מבלי שאיש לקח בחשבון שמישהו אחר יחליף שוב את הקליעים באקדח של עמיר).

ישראלים לא מעטים מאמינים שטרם נאמרה המילה האחרונה בפרשה מדאיבה זו, שכמעט חוללה כאן מלחמת אחים וחורבן בית שלישי. נצטרך להמתין עד שייחשפו כל התיקים שבאפילה, לכשיגלידו קמעא פצעי הרצח הפוליטי האווילי.

בעת החדשה אירעו בישראל מיספר מעשי רצח פוליטיים. אך בניגוד לטענות השווא של דוברי השמאל, עסקו במלאכה בזויה זו שמאל וימין גם יחד. שליחי השמאל הם שהמציאו שיטה זו ביישוב המתחדש, כבר ביוני 1924, כשרצחו ביריות את העסקן החרדי-קיצוני ד"ר יעקב ישראל דה-האן, אשר פעל בשליחות כיתות חרדיות קנאיות כנגד המפעל הציוני, ונחשד בפעילות באנגליה לביטולה של הצהרת בלפור.

רצח ארלוזורוב ביוני 1933, שהוצג כרצח פוליטי בידי פעילי ימין, התברר כעלילת דם. כיום ברור שד"ר חיים ארלוזורוב, נרצח בידי ערבים עוברי אורח ו/או שליחיו של הפושע הנאצי יוזף גבלס (ואין כאן מקום להאריך). אך השמאל העדיף לרכב עשרות שנים על עלילת דם מתועבת זו, והפיק ממנה הון פוליטי, שפירנס אותו והותירו בשלטון - עד למהפך של 1977.

ולאחר קום המדינה: המתווך השוודי פולקה ברנדוט, שהתכוון למסור את ירושלים לערבים, נרצח בספטמבר 1944 בידי שליחי הלח"י, כדי לסכל יוזמה זו.

ד"ר ישראל קסטנר נרצח במארס 1957 בידי מתנקשים חסרי זהות פוליטית, על רקע פעילותו המפוקפקת בשואה.

פעיל השמאל אמיל גרינצווייג נרצח בפברואר 1983 בידי יריב מימין.

והיה גם מעֵין-רצח שלא תועד כדבעי, משום שהקורבן הלך לעולמו חודשיים לאחר ההתנקשות. הקורבן היה שר התחבורה ד"צ פנקס, נציג מפלגת המזרחי. בביתו ברח' רמח"ל בת"א הניח ביוני 1952 יוצא הלח"י שנסחף לשמאל, האמן עמוס קינן, שתי פצצות, בליל שבת ובמוצ"ש. זאת במחאה על החלטתו להשבית תחבורה בשבת, כדי לחסוך בדלק בימי מצוקת הצנע. פנקס לא נפגע, אך 'לקח ללב' את האירוע, וכעבור חודשיים מת מהתקף לב. קינן וחברו אמנם נתפסו 'על חם' כשיצאו מהבניין אחר הפיגוע, אך זוכו "מחמת הספק". לימים אישרה זוגתו פרופ' נורית גרץ, בספרה 'על דעת עצמו' (פרק 3), כי קינן הניח את הפצצות.

שמאל וימין ניסו לשנות את המציאות, באופן הכי שפל. בכוח הנשק, רחמנא ליצלן.

השמאל מחבק כיום בחום את 'מורשת רבין', תוך כדי זיופה ולישָתה בעזות מצח פושעת. השמאל מתאמץ (לשווא) להפוך את האקטיביסט רבין, הביטחוניסט המובהק, לפעיל 'שלום עכשיו'. זהו כמובן אותו שמאל שתיעב את רבין בחייו, ורדף אותו ללא רחם. מה לא נעשה על מנת להכפישו? הניבזים שבהם אפילו המציאו לו תווית של שתיין, שיכור, אלכוהוליסט, חובב הטיפה המרה.

זכות היוצרים להכפשה המתועבת שמורה ליוסי שריד, מכוהני השמאל הקיצוני, שמעדיף לשכוח את מורשת רבין האמיתית: הסירוב ללחוץ ידו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ בשל הטפתו לסרבנות. גניבת שני ח"כי הימין גולדפרב ושגב, תמורת שוחד פוליטי, על מנת להבטיח רוב מינימלי לשמאל בהצבעת אוסלו ב', ועוד.

שריד הודה במו פיו, בספרו של ישעיהו בן פורת 'שיחות עם יוסי שריד', כי לו זכות היוצרים לעלילת הוויסקי הנבזית: "זאת היתה שגיאה ואני מצטער על זה. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי [...]. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שזה לא נכון."

נכדתו של רבין, נועה רוטמן, השיבה לגוֹלש, שתהה אם יוצאים לחופש ביום הזיכרון לרבין: "אולי ברצח נתניהו יהיה."

 לא קשה לנחש, שאילו מישהו אחר, בעיקר מימין, היה מייצר אמירה מקאברית דומה, הוא היה מושלך, רק בתור התחלה, לבלות כמה לילות במרתפי השב"כ והמשטרה.

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל 

שורת המחנכים

מזמינות את קהל אוהבי הספר לערב שיוקדש לספרה של

כלת פרס ישראל, פרופ' אניטה שפירא

"בן גוריון – דמותו של מנהיג"

האירוע יתקיים ביום ד', כ"ב בחשון תשע"ו (4.11.2015 ) בשעה 19.30

בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

התכנסות וכיבוד קל (באדיבות שורת המחנכים)

ברכות:

המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים

ד"ר יוסי לוי, יו"ר שורת המחנכים

פרופ' אניטה שפירא על "בן-גוריון – דמותו של מנהיג"

שאלות הקהל

אתנחתא מוסיקלית – תלמידי בי"ס עירוני א' לאמנויות,

בהדרכת ד"ר רותי כץ

מנחה: ד"ר משה גרנות

הכניסה חופשית – הקהל מוזמן

חניון ליאונרדו דה וינצ'י פתוח לקהל ללא תשלום אחרי 19.00

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 32

כשהחליטה מירה להתגרש מחיימסון לא סיפרה על כך דבר לאיש. מהיותה עדיין בחופשת-מחלה היו כל שעות היום ברשותה. מיד לאחר התאוששותה חידשה את ביקוריה בבית משפחת קדומי והשתדלה לעזור ליובלי ולאורית'לה, שנעשו קפריזיים יותר ויותר. וכן נסעה לעיתים עם רמי לבקר את איה. ופעילויות אלה מנעו ממנה את הצורך לשהות זמן רב במחיצתו של חיימסון.

אך עדיין נותרו לה כל שעות לפני-צהריים והצהריים, כאשר נמצא חיימסון בעבודה. אגב, כדי להאריך את הזמן נהג ללכת ברגל לאורך מרביתו של אבן-גבירול, מרחוב אוסישקין ועד לקריה, פעמיים ביום.

וכך נכנסה מירה בוקר אחד ללישכה של טוען-רבני, כדי להתייעץ עימו בדבר הגשת בקשה. לא היה לה מושג בתהליכי קבלת הגט. ואת איה הבקיאה בדבר, שוודאי היתה מפנה אותה לערך-דין המתאים ולא לטוען-רבני – לא היה נעים להטריח בדבר. רק זה חסר לה, למסכנה.

המשרד היה מודרני למדי, לא רחוק מבניין הרבנות-הראשית. שלט לא גדול בחזית הבית עורר את תשומת-ליבה, וכך נכנסה. הטוען-הרבני השתדל להיות סימפאטי. הוא היה צעיר, ממושקף וחריף-שכל. אך היה דבר-מה חלקלק בהתנהגותו. דבר-מה לא-טבעי, כמו הכומר הירושלמי הצעיר בסיפור היחיד של אורי בן עמי שקראה ביסודיות, "קטורת ירושלים" וזאת רק משום שהסיפור נכלל בתוכנית-הלימודים.

טוב שהיה לה שכל שלא לספר לטוען את עניין לידת הנפל. בעצם, השתדלה אפילו שלא לגלות עדיין את שם-משפחתה ומקצועה, והציגה עצמה כמי שבאה לקבל מידע בלבד.

הטוען חייך חיוך חמוץ ושלף ממגירתו טופס וביקש ממנה למלא אותו.

"עכשיו?" שאלה עוד בטרם הציצה בתוכנו.

הטוען נראה שביקש לבחון את רצינות כוונותיה באמצעות מילוי הטופס, וכך להימנע מבזבוז זמנו בתור יועץ-חינם.

מירה לקחה את הטופס ויצאה. מבט-עין ראשון הבהיר לה שאין חדר-ההמתנה של הטוען-הרבני מקום מתאים לקרוא בו ולכתוב תשובות.

חלשות אחזה בה והיא חזרה במונית לדירתה. טיפסה לאיטה במדריגות, וצנחה מיד על הספה.

לאחר שנחה מעט הזיזה ממכתבתה את הספרים והדואר שהצטבר ללא-מענה (מכתב מתלמיד-לשעבר, חוזרים מבית-הספר ומאירגון המורים העל-יסודיים וממשרד-החינוך), ישבה ומתחה כהרגלה את אצבעות-ידיה והתבוננה בהן בעיון, וגם את אצבעות הרגליים, כמתייעצת בהן. היא חששה כל השנים פן האצבעות ברגליה תתעקמנה כמו אצל אימהּ. והרגיז אותה ביותר שידעה שאין לכך כל תרופה. זוהי ההזדקנות.

היא השמיעה לעצמה את הרקוויאם של פורה וכתבה במקומות הריקים בטופס:

כמה זמן היכרתם זא"ז לפני הנישואים? שלושה חודשים. ע"י מי היכרתם זא"ז? רמי ואיה קדומי. ידידים משותפים. בליל הכלולות היית בתולא, פנויה, גיורת, גרושה, אלמנה? פנויה.

מירה הרהרה זמן-מה עד שרשמה לבסוף – פנויה, כי לא היתה בטוחה שזוהי ההגדרה המתאימה, אלא שלא מצאה אחרת.

אחרי כמה זמן של היכרות התחלת לקיים יחסים עם בעלך? שבועות אחדים. באילו אמצעי מניעה השתמשתם? לא השתמשנו. לפני הנישואין עשית הפלות ממנו? לא. כמה?  ­­­­­­­­­­­­­­­­­___ איפה? ________ מי שילם את ההפלה? _______ באיזה גיל התחלת לקיים יחסים עם גבר? תמיד בהיודע לה לראשונה, לפתע פתאום, על איזו תאונה, חוותה את הדבר בגופה. שמלתה להטה. גופה בער. זהו זה. בתור מורה צבאית. הגבר היה: רווק, נשוי, יהודי, ערבי, תייר? רווק. יהודי. קותי. באיזו הזדמנות קיימת בפעם הראשונה יחסי-מין? מרצונך הטוב? כן. בדימונה. על מיטת- סוכנות. הבועל אמר לך מראש שהוא עומד לקיים יחסים? לא. כמה זמן חיית עם הבועל הראשון? שישה חודשים שהיו היפים ביותר. לא. זה לא היה איתו. יש לך עוד קשר עם הבועל? כן. האחר. אוהבת אותו? כן. שונאת אותו? כן. מדוע? לא יודעת. כמה חברים היו לך מאז ועד לנישואייך עם בעלך? הרבה. בעלך ידע שאת לא בתולא? כן. לא יכלה להשיל מעליה בתוליות שהשתמרה בה, על אף לידת-ילד. בעלך מבקש יחסים גם בזמן הווסת שלך? לא. כמה ימים נמשכת לך הווסת? שלושה-ארבעה. את שומרת טהרת המשפחה? חושבת שכן. אחרי כמה ימים את הולכת למקווה? לא הולכת. הדבר מנוגד להשקפת העולם שלי. כמה פעמים בשבוע קיימתם יחסים לאחר הנישואין? שמונה-תשע. וכמה פעמים כעת? שום דבר. מרגישה חולשה אצל בעלך? כן ולא. לא מבינה. מתי קיימתם יחסים בפעם האחרונה? מזמן. מתי היתה לך הווסת האחרון? מזמן. באלו אמצעים למניעה הנכם מִתְשַׁמְשִׁים? לא משתמשים. קיימתם יחסים בנוכחות זוג נוסף? מה פתאום? למה יש לכם דימיון מלוכלך כזה? מבקרים בסרטים פורנוגראפיים לשם גירוי מיני? לא. כנ"ל. מי בעל תשוקה מינית מופרזת? זה טוב או רע בתור סיבה להתגרש? הזקיפה אצלו הולך מהר? צ'יק-צ'ק. כמה זמן לוקח אצלכם משחק האהבה לפני המשגל? זה תלוי. באלו צורות אופייניים הנכם משתמשים? האהבה שתי פנים לה: אלו לבנות ואלו שחורות. שני גופים לה: האחד חלק השני שעיר. שתי ידיים לה, שתי רגליים, שני זנבות, שניים-שניים מכל אבר, והאחד הוא היפוכו הגמור של השני. אלא שכה צמודים הם זה לזה, עד שאין אתה יכול להפריד ביניהם. כמה זמן לוקח המשגל? גם זה תלוי. בהתחלה היה נמשך הרבה. הנכם מגיעים יחדיו אל האורגזמה? היינו, כשהיינו. סובלת מכאבי-ראש. כן. סיבה? סלידה. עייפות. אדישות. אכזריות נפשית. התלוננת אצל רופא? כן. בעלך שופך מהר? לא. בעלך מתעייף בשעת המשגל? לא. משתמש בכוח בכדי להגביר את היצר והתאווה שלו? מה זה? לא מבינה. האם שוחחתם על נושא ממשגל ביניכם? יותר בהתחלה. אחר-כך לא. מתי חוזר בעלך/האישה בלילה? עד תשע, לכל המאוחר. הנכם משחקים קלפים במקום אחד? לא. הוא במקום אחר והיא? לא מובן. שותה אלכוהול? לא. כמה ביום? כנ"ל. מתי באיזו שעה? כנ"ל. באלו אמצעים הוא דורש לנקוט לשם הגברת התאווה? וכשחלפה ההתלהבות, והם שוכבים על הקרח רגועים בעילפונם, היה מספר לה על אהבותיו האחרות, ועל כך שבהשוואה לאהבתה היו הללו עץ, אריג-שקים ואפר. עושים אמבטיות יחד? בהתחלה. יש לכם סיסמה מתי לקיים יחסים? צוּקציק, על הצוק, קוקוריקו, לפעמים קוויקי או פשוט – "לעשות מיספר". אחרי המישגל איך מתייחס בעלך/האישה כלפ0י הצד שכנגד? – הצד שכנגד וגם נוחר, מהגב. הנכם מתרחצים אחרי המשגל? לא תמיד. משחקת עם הפין שלו – פות? כמו שכתוב בספרים. וזה קרה בעיקר בהתחלה. מי נותן את הטון למשגל? כי יש מידת הדרה בבני-אדם, בדידות, אפילו בין בעל לאשתו, פער; וזאת יש לכבד, חשבה קלאריסה. באלו תכסיסים משתמש לא לקיים יחסים/עונה? לא משתמש. את מתגנדרת כלפיו? הייתי. מגרה בו? כבר לא. ע"י מה? מה שהיה היה. הנכם מבקרים במועדון-לילה? לא. מקלל, מגדף, מעשן, מרביץ? לא. יש תיקים במשטרה? לא. תאריך? כנ"ל. את מבשלת טוב ונקי? חושבת שכן. מכבסת לו? ועוד איך! מכינה את הארוחה במועד? כן. הילדים נקיים? אין ילדים. הילדים ראו אתכם מתעלסים? אין ילדים. הילדים מרגישים יודעים על מתיחות שלכם בבית? אין ילדים. הוריו מתערבים? אבא שלו מת. אימא שלו מפחדת ממני. אחים, גיסים, מתערבים? לא. הייתם בתחנת בריאות-הנפש? לא. מתי ואצל מי? כנ"ל. יש מקום לחשוד בבגידה? לא. על מי את/ה חושב/ת? על עצמי. היית כבר אצל עו"ד? לא. שמו וכותובתו? כנ"ל. חתמת על יפוי-כוח? לא.

סכם בקצרה ממה את/ה סובל/ת – מה רצונך להשיג למענך? אני סובלת מאפריים חיימסון, זאת אומרת לא סובלת את נוכחותו ורוצה להשיג למעני שחרור ממנו מהר ובשקט ושיסתלק מהדירה ברחוב אוסישקין שרשומה על שמי בטאבו בחוזה חכירה-לדורות (אבל טרם העבירו על שמי את המניות בחברת גוש-חלקה) אבל בכל אופן הדירה לא שייכת לאפריים חיימסון מפני שיש לו דירה משלו, מושכרת.

לפתוח תיק: עבור מזונות, תוספת מזונות, ביטול פס"ד למזונות, שלום בית, התנגדות לפס"ד, עיקול, עכנ"ס, גירושין, צו הפרדה, מורד(ת), אבהות, ערעור, ירושה, גיור.

עליי להמציא את המסמכים הבאים:

כתובה, ת. נישואין. תלוש משכורת. מסמכים. סיכום מחלה. אירוע משטרה.

חתימה: מירה חיימסון

לאחר שסיימה לשחק במילוי הטופס, אשר עתה היתה בטוחה שלא תשתמש בו, שאלה עצמה מדוע לא ציטטה שום סופר עברי שאהבה, אפילו לא את עמליה. והיא קמה ופסעה בדירה, מזמזמת-יחד את האקורדים הנשגבים של שירת-היחיד שעולה בחלק האחרון של הרקוויאם, ואחר-כך עמדה והתבוננה מבעד לחלון הצפוני אל פארק-הירקון וסירת-חותרים שרצה על פני המים. מוזר, הינה גם היא גרה קרוב לנהר, כמו וירג'יניה, אבל מי משוגע להתאבד במי הירקון? הספינה הקטנה מפלסת לה נתיב בשער הלבן של אלף מיתות. אני קרובה להבין...

לא. לא היתה לה שום תחושה שהיא אישה נשואה. החודשים שעברו עליה עם חיימסון נראו לה עתה כחלום רחוק. משהו פרה-היסטורי.

דעתה התחילה מתנחשלת כים. שוב אוכל להתחיל לחיות.

כן. ועליה גם להוריד את השערות מהרגליים, וכל הדברים שהזניחה בעת הריונה. ולתקן כמה בגדים, וגם לרדת לקנות חדשים שיתאימו למידות החדשות של הבטן. ולרזות, בעיקר לרזות.

וכבר ראתה עצמה צוללת מחדש אל נבכי הפרשנות, ומגלה להם לכולם – מירב, עמית, רויטל, סיגל, פזית, עירן, ענת, ענר, טלי וכל היתר – שהיחיד מטביע עצמו בים הבלתי-מודע הקולקטיבי, אם להשתמש במונחים יונגיאניים, כדי לממש את עצמיותו, אצל מרת דאלווי...

ובכלל, מדוע שלא תתחיל גם היא לכתוב ביקורות על ספרים חדשים? כמה בחורות שלמדו איתה באוניברסיטה והיו די בינוניות עושות את זה עכשיו בלי-פחד שבוע אחר שבוע בעיתונים. כמעט כל הביקורת הספרותית עכשיו נעשתה כבר מקצוע של נשים. ולכן...

ואז צילצל הטלפון.

זה היה רמי. "איה נפטרה. הבוקר."

המשך יבוא

ניתן כבר לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל וקוראים אחדים כבר פנו וקיבלו

* * *

ד"ר מרדכי קידר: לסלק את אל ג׳אזירה ואת שנאת האיסלם

https://www.facebook.com/545198085602593/videos/754923051296761/

* * *

סדנת דףדף – מן הדף למדף

בהנחיית נירה הראל – סופרת ועורכת

תמי הראל – עורכת ומעצבת

הסדנה תעסוק בכל ההיבטים הנוגעים לספרי ילדים:

כתיבה, עריכה, איור, עיצוב, הפקה ומו"לות

נושאים מרכזיים בסדנה:

חלון אל שוק הספרים בארץ ובעולם

התנסות בכתיבה, עריכה ועיבוד לילדים

אוריינות חזותית

היכרות ומפגשים עם יוצרים בולטים לילדים

ייעוץ אישי בכתיבה ובאיור של ספר ילדים

הסדנה תכלול 10 מפגשים כפולים:

כתיבה לילדים – נירה הראל

ספרים לגיל הרך – תמי הראל

תתקיים בתל אביב בימי שני בין השעות 17.00-20.00

 המעוניינים בפרטים יפנו אל

Nira70@gmail.com

בציון שם, דואר אלקטרוני ומיספר טלפון

פתיחת הסדנה מותנית במיספר נרשמים מינימלי

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אגודת הסופרים העברים בישראל

הזמנה

לערב השקה של הספר

יונים מעל החומה

תשעה-עשר סיפורים ונובלה

בן-ציון יהושע

ניפגש בבית הסופר

ביום חמישי, הערב, ט' במרחשוון תשע"ה 22.10.2015

בשעה 19.00 להרמת כוסית ולכיבוד קל

התחלת האירוע: 19.30

יישאו דברים

הרצל חקק – יו"ר אגודת הסופרים – דברי ברכה

פרופ' יוסף טובי – השכונה – מרכז ההוויה של עולי המזרח וצאצאיהם בירושלים והשתקפותה ביצירת בן-ציון יהושע

הסופר אהוד בן עזר – כתיבה בדיונית בחומר דוקומנטארי והיסטורי

הסופר ד"ר משה גרנות – אירוניה בעיצוב הדמויות בסיפור "קבצנים"

יהודה עצבה יראיין את המחבר וייקרא קטע מספרו

מנגן ושר: מאיר בַּרְבִּי

מנחה: ד"ר לאה צבעוני

בואכם לשלום!

* * *

How lucky is Europe !!!

They always wanted to create a Palestinian State.

Now, every European country can create their own Palestinian State…

Spontaneously humanitarian.

A dream came true

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, לא מבין למה כל כך הרבה מכותבי "חדשות בן עזר" מצטטים מהמזבלה הערבית השקרית, כאילו יש במזבלה הזאת איזה שמץ של אמת שכדאי וצריך ללחום בו ולמגר אותו.

אשר תורן

אהוד: זו אחת הסיבות שאנחנו קוראים, למשל, את עיתון "הארץ". צריך לעקוב אחר שקרים והטיות כדי להבין מה חושבים אויבינו.

* נער היינו וגם זקנו ולא ידענו כי לסופר "חשוב" יש גם יְקוּם, כמו לאפלפלד, שבְּזוּחַ עליו דעתו גם ביטל את הספרות העברית שנוצרה בארץ. לנו אין "יקום", אבל אנחנו סופר לא חשוב, ואיש גם לא עושה לנו חגיגות של יקום ב"צוותא".

* יהודה עמיחי (1924-2000): "נולדתי ב-1924. אילו הייתי כינור בן גילי לא הייתי מן הטובים, כיין הייתי טוב מאוד או חמוץ לגמרי, ככלב הייתי מת, כספֶר הייתי מתחיל להיות יקר או כבר זרוק, כיער הייתי צעיר, כמכונה הייתי מגוחך, וכאדם אני עייף מאוד." [מצוטט מ"גימלתון", עיתון גימלאי כפר-סבא. ספטמבר-אוקטובר 2015].

* כל כך רע לנו באינפיתאדת הסכינים הנוכחית, שבה כמעט כל הסכינאים נהרגים, ואנחנו ממש מתגעגעים לימים הנפלאים של מלחמת יום כיפור שבה נהרגו לנו רק 2,666 חיילים.

* יהודה דרורי: קבר רחל – אתר קדוש  מוסלמי? – במסגרת איסלום כל האתרים הקדושים של כל הדתות האחרות בעולם, הפלסטינים, בעלי דת רצחנית, ללא היסטוריה וללא תרבות, הצליחו אתמול, בזכות מיספרם, לקבוע בוועדה של אונסקו – שקבר רחל הינו אתר קדושה מוסלמי (וגם מערת המכפלה!)

אני לא יודע מה להם ולרחל אימנו אלא אם הם רוצים את האתר הזה במטרה להרסו לפי ה"מסורת" המוצגת לאחרונה על-ידי דאע"ש, שאותו הם מעריצים. הדרישה הפלסטינית הזו הינה בהמשך לדרישתם לאשר את הכותל המערבי כאתר מוסלמי... לפיכך הגיע הזמן שממשלת ישראל תכריז על הר הבית כאתר הכי קדוש ליהדות, כאתר שלמוסלמים אין בו כל חלק, ולדרוש את השליטה המלאה על הר הבית!

יש להביא אותם להתגוננות ולהבנה שלחרב שני קצוות. ובכלל, הרי בין כה הם טוענים שאנחנו רוצים להרוס את אל-אקצא – אז שיהיה...

* על "הערות מעמוד הפייסבוק של יוסי אחימאיר" – הנאה צרופה מקריאה. ממליץ להנהיג כמדור קבוע,

אבניאל לטר

*

Udi,

Congratulations and bravo for the great article of Mr. Shavit.

I regret to say that the current poor relations between Israel and the US, for that you can thank Netanyahu.

Uri

לאורי היקר,

איני מבין מה אתה מתפעל ממאמרו ההזוי של שבתי שביט, שאף אחת מהצעותיו אינה מקובלת על האוייב הערבי שלנו. על כך אומרים בערבית כּלַאם פַאדִי, דברים בטלים. יוזמת השלום הסעודית? הרי זו בדיחה אנטי-ישראלית.

ועוד יותר אני מצטער על שאינך מבין כלל את המצב שבו אנו מצויים כאן מול שינאה מוסלמית גוברת והולכת, גם בעידוד הכאוס הכללי והרצחני באיזור, ושום דבר שנעשה לא ישקיט אותם אלא אם נסתלק כולנו מכאן – ואז הם יישארו לרצוח אלה את אלה ודעא"ש יגיע להשלים את המלאכה.

הנשיא שלכם אובמה הרס בטיפשותו את מעמדה של ארה"ב באזורנו ואולי גם בעולם כולו. מזל שבמצרים התעשתו, לאחר שניסה להרוס גם אותם בתמיכתו באחים המוסלמים.

ואילו נתניהו מתון וצודק בכל מהלכיו, וכך כל ההנהגה הביטחונית שלנו.

מה לעשות, אתה פשוט לא מבין מה הולך כאן ואתה נוקט בדרך הקלה של השמאל הישראלי ההזוי ומלא רגשות העליונות – להאשים אותנו בכל מה שקורה כאן.

שלך

אודי

Dear Udi,

I have to clarify what I meant. I'm afraid that you assumed certain things which I don't believe in. My response to his article was only about his description of what worries him and had nothing to do with his proposals for solutions because i don't claim to know enough about it.

By the way don't put me in the leftist came. As far as Netanyahu is concerned it isn't what he had to say but how he went about and how he behaved here, which you don't seem to understand.

Americans are very sensitive about the office of the president regardless of who is in the White House. Regardless of how one feels about the president no other prime minister has addressed and behaved with such disrespect as Netanyahu.

Israel has no better friend than the US. Netanyahu's behavior in France wasn't much better. I only hope he does a better job at home than abroad.

Yours,

Uri

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל