גיליון מס' 1090

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בחשון תשע"ו, 29 באוקטובר 2015

עם הצרופות: 1. תווי "המנגינה שלי" של רות ריכטר. 2. השימוש בילדים קטנים עם סכינים לעידוד הטרור המוסלמי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סתיו ישראלי. // אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // מתי דוד: ה"חוק הבינלאומי", הטרור המוסלמי, והשמאל הישראלי. // יצחק אורפז: נגיעות. // משה גרנות: יותר מדי חלומות,  על ספרו של אהרן אפלפלד, "פולין ארץ ירוקה". // אליהו ציפר: שמעתי איך שרה ארצי. // רוֹן גֵּרָא: נִגְמַר הַסֻּכָּר. // לזיכרו של עיתונאי הרדיו רפי (רפאל) אמיר (1923-2015). //  יהודה דרורי: 1. לא "חוברה" ולא "יחדיו". 2. החשמל – כנושא ביטחוני. 3. יעלון! אל תחזיר גופות מחבלים! // ד"ר מרדכי קידר: איך לתקן את בעיות המזרח התיכון? בעקבות  "האביב הערבי". [ציטוט]. // רות ירדני כץ: 1. "אין אדם בעולם שאין לו מחיר.״ 2. מסעדת "קולוני". // אורי הייטנר: צרור הערות 28.10.15. // עמוס אריכא: נתניהו גרוע ממכחישי שואה. // דרור אידר: באוזניכם, המקובעים האמיתיים. [ציטוט]. // ברכות לאבא, רוצח רבין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: ברחוב ביל"ו חסרים חמישה מיספרים. // מנחם רהט: ביבר הזכוכית. // אלי מייזליש: ושוב ברלין. // בן-ציון יהושע: קברן לעת מצוא. // הרצל חקק: יונה הומה מעל החומה. // שיעורים בתודעה יהודית, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 34. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סתיו ישראלי

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

רַק שְתֵּי עוֹנוֹת: אוֹ יֹבֶש אוֹ סוּפַת-גְּשָמִים נִתֶּכֶת

וְעַד שֶלָּרוֹמַנְטִיקָה יַגִּיעַ הַגּוֹאֵל

מוּטָב עַל מִדְרְכוֹת פָּרִיז לִלְקֹט עֲלֵי שַלֶּכֶת.

אֲבָל אֲפִלּוּ הֶחָצָב הַחִלּוֹנִי לְאַלְלָהּ

מַדְלִיק נֵרוֹת צְחוֹרִים שֶל הַבְדָּלָה בֵּין חֹם לְקֹר

וְנַחְלִיאֵלִים כָּאן, וְלֹא בְּאוֹפֶּרַת "לָה סְקָאלָה"

פּוֹצְחִים בַּסְּתָיו שִירָה עִבְרִית יָשָר מִן הַמַּקּוֹר.

 וְאַתְּ, יַלְדָּה, יָפָה בַּסְּתָיו כְּמוֹ מִין אָבִיב וָחֵצִי

 עַד שֶהַלֵּב הַמְּאֹהָב חוֹשֵב לוֹ: יָא אֵלִי,

 אִם נַעֲרָה פּוֹרַחַת כָּאן כְּאִלּוּ פְּרִי עַל עֵץ הִיא

 אָז זֶה אֶצְלֵנוּ לֹא סְתָם סְתָיו, זֶה סְתָיו יִשְׂרְאֵלִי...

אוֹמְרִים שֶכָּאן הַסְּתָיו הוּא רַק מִלָּה רֵיקָה

אַךְ כְּמוֹ שֶלְּנַתְבָּ"ג חוֹזְרִים מִחוּ"ל כָּל מְטַיְּלֵינוּ

כְּשֶחֲסִידוֹת וַעֲגוּרִים טָסִים לְאַפְרִיקָה

אָז חֶלְמוֹנִית וְסִתְוָנִית חוֹזְרוֹת דַּוְקָא אֵלֶינוּ.

וּפַרְדֵּסִים נוֹתְנִים רֵיחָם מַמָּש כְּמוֹ פַּרְפוּמֶרְיָה

וּבַשָּׂדוֹת תִּקְוַת דָּגָן נוֹבֶטֶת לְאָרְכָּן

שֶל כָּל חֶלְקוֹת הַפַאלְחָה וְיָפְיֵךְ גּוֹרֵם הִיסְטֶרְיָה

לְגַמְרֵי לֹא סְתָוִית לְכָל פַּיְּטָן רוֹמַנְטִיקָן...

כִּי אַתְּ, יַלְדָּה, יָפָה בַּסְּתָיו כְּמוֹ מִין אָבִיב וָחֵצִי

עַד שֶהַלֵּב הַמְּאֹהָב חוֹשֵב לוֹ: יָא אֵלִי,

אִם נַעֲרָה פּוֹרַחַת כָּאן כְּאִלּוּ פְּרִי עַל עֵץ הִיא

אָז זֶה אֶצְלֵנוּ לֹא סְתָם סְתָיו, זֶה סְתָיו יִשְׂרְאֵלִי...

* * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

הרקוויאם נדפס לראשונה בספר שיריו של אהוד בן עזר "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר", בהוצאת אסטרולוג 2005 – כי שום עיתון או כתב-עת ישראלי לא הסכים לפרסמו קודם כן.

* * *

מתי דוד

ה"חוק הבינלאומי", הטרור המוסלמי,

 והשמאל הישראלי

"החוק הבינלאומי" בבסיסו הוא קטלוג משפטי ששואף לקיום עולם אידיאלי שבחלקו הוא חלום וירטואלי. "החוק הבינלאומי" הוא גמיש ונתון לפרשנות אינטרסנטית של בעלי הכוח הצבאי והמדיני.

בלוב, באפגניסטן, בעיראק, בפקיסטן, בתימן, בסעודיה, בסוריה ובמדינות נוספות באסיה ובאפריקה – לא קיים ולא מופעל "החוק הבינלאומי". "החוק הבינאלומי" זוכה לפרשנויות מאוד סלקטיביות של גמישות, במועצת הבטחון, בבית הדין הבינלאומי בהאג, במועצת האו"מ לזכויות אדם. פרשנויות הנוגדות את "החוק הבינלאומי".

אלה הן עובדות החיים.

רק מישראל תובעים לקיים את "החוק הבינלאומי" כלשונו התיאורטית. רק את ישראל מאשימים, ב"פשעי מלחמה" – כאשר היא נלחמת על קיומה נגד הטרור הפלסטיני והאיסלמי.

הגיע הזמן שהשמאל הקיצוני והאנרכיסטי בישראל יפסיק את פעולותו ההרסנית נגד המדינה ונגד צה"ל – בסיסמה "למען השלום" ולמען קיומו של "החוק הבינלאומי" הסלקטיבי, וזאת הם עושים לטובת הפלסטינים ונגד זכות ישראל להתגוננות מפני טרור.

הגיע הזמן לתבוע מ"שלום עכשיו" להפסיק להיות סיירת המלשינים של דיווחים לארגונים זרים, המדברים בשם "החוק הבינלאומי".

* * *

343 אקדמאים בריטים קוראים לחרם אקדמי על ישראל. במודעת ענק שהתפרסמה ב"גרדיאן" הצהירו החותמים כי יסרבו לשתף פעולה עם מוסדות אקדמיים, עד שישראל "תיישר קו עם החוק הבינלאומי". ["הארץ" באינטרנט, 27.10.15].

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

אוּלַי הַמַּיִם כְּחֻלִּים

אוּלַי הָאֲנָשִׁים יָפִים

אוּלַי הַשִּׁירִים יָפִים

אוּלַי הַיּוֹנִים שְׁמֵנוֹת

אוּלַי הַבְּדִידוּת שְׁמֵנָה

עִם קָפֶה וְעִם מוֹצַרְט

אוּלַי הַמָּוֶת יָפֶה

וְלֹא מְסַפְּרִים לָנוּ

(*)

'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר'

וְאָדָם אֵינוֹ עוֹמֵד בָּזֶה, וְהוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ עָקֹם

וְקוֹרֵא לַחֶמְלָה שֶׁתָּבוֹא.

וּבָאָה הַחֶמְלָה. וּבָאָה הָאַהֲבָה.

(*)

– אָז בְּמַה אַתָּה מַעֲסִיק אֶת זִקְנוּתְךָ?

– אֲנִי מְלַקֵּט עֲדָשִׁים מִבֵּין הַמַּצָּעִים

שֶׁשָּׁכְחוּ בִּמְנוּסָתָן נְסִיכוֹת מְבֹהָלוֹת.

(*)

לֶאֱהֹב וּלְקַיֵּם אֶת חֵרוּתְךָ

זֶה כְּמוֹ לְהַטְבִּיעַ כַּדּוּר בַּמַּיִם:

אִי-אֶפְשָׁר, אֲבָל נָעִים לְנַסּוֹת.

(*)

סִפּוּר קָטָן. עָנָן כָּבֵד נִסְדַּק, וְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ יְחִידָה

נָפְלָה פִּתְאֹם עַל הָרִצְפָּה בַּכִּתָּה, בְּתוֹך שְׁלוּלִית

שֶׁל אוֹר, הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה. וְהַמּוֹרֶה מְסַכֵּם בִּלְחִישָׁה:

"זֶה מַה שֶּׁנִסִּיתִי לוֹמַר."

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

משה גרנות

יותר מדי חלומות

על ספרו של אהרן אפלפלד, "פולין ארץ ירוקה"

כתר, 2005, 217 עמודים

גיבורו של הרומן, יעקב פיין, בן לניצולי שואה, ישראלי אמיד, עושה חיל בחנות האופנה שלו בתל אביב, נשוי ואב לשתי בנות, נשואות גם כן – נתפס, במיטב שנותיו, לחרטה על התנכרותו לכל מה שסימלו עבורו הוריו: העולם הגלותי שנכחד, אלוהים שהכזיב ומצוותיו, הגעגועים אל יופייה של הארץ בה נולדו ובילו את ילדותם ובחרותם. למרות מחאותיהן של אישתו ובנותיו "המעשיות", הוא מחליט לנסוע לשידובצה על גדות הנחל שרינץ שבפולין, כפר הולדתם של הוריו, הכפר בו מצאו את מותם האכזרי כמעט כל תושביו היהודים.

הנסיעה עצמה מפורטת למדי, אך רשימתי תתרכז במה שיעקב מצא בתוך הכפר: מסתבר שהכפר מתחלק לשני חלקים לא שווים בכל הנוגע ליחסם ליהודים שגרו שם דורות, ואשר נרצחו באכזריות לעיניהם של האיכרים (הגברים חפרו את קבריהם ביער, ונורו לתוכם, והנשים, הזקנים והילדים נכלאו בבית הכנסת ברעב ובצמא עד שהעלו את הבניין עליהם באש) – הרוב המכריע של הכפריים הם נוצרים חשוכים, בעלי השקפת עולם אטאוויסטית-דטרמיניסטית בכל הקשור ליהודים – הם רצחו את אלוהיהם, לכן הם בעונש נצחי, ואיש איננו רשאי לתת להם חנינה, מלבד אם יואילו להתנצר.

לכך מיתוספות כל הדעות הקדומות על היהודים: הם אמנם מצטיינים בלימודים, הם חכמים וחריפים, אך חוכמתם נועדה לנצל את הנוצרים, הם קמצנים, ואלוהיהם הוא הכסף, והם, כמובן, הביאו את כל האסונות על פולין, והאסון הגדול מכולם – הקומוניזם. לרוב המכריע הזה מצטרף, אף ביתר שאת, גם המיעוט המבוטל שהסתכן והציל יהודים. ניקולאי, האיכר שהחביא את הוריו של יעקב, סחט אותם, ורימה אותם, וכוונתו היתה להסגיר אותם כשלא יהיה עוד מה לסחוט; ועתה, בשיחה עם יעקב, הוא ממשיך לסחוט ולהביע את דעותיו האנטישמיות הקיצוניות המתבססות על אדני הדת הנוצרית.

הופעתו של יעקב היהודי בכפר מעוררת באיכרים את הפחד, שהיה עד כה רדום בהם, שהנה הנה, יקומו יהודי הכפר לתחייה ויבקשו את הרכוש שנשדד מהם. שיא הנוכלות והציניות במחנה הזה נחשפת בשיחת יעקב עם ראש המועצה: יעקב מוצא אבני מצבות עם כיתובים עבריים משובצות ברחבה שלפני המועצה, ומעוניין להביאן ארצה. ראש המועצה חש שהוא דג "דג יהודי שמן," והוא מוכן לתת את האבנים – שהן "נכס היסטורי פולני", שכן היהודים היו חלק מפולין במשך אלף שנה – תמורת עשרת אלפים דולר. כשיעקב מוותר על העסקה, הוא מאשים אותו בתכונות "יהודיות" – יהודי מעדיף את הכסף על פני רגשותיו כלפי אבותיו...

וישנו בכפר גם מיעוט מבוטל שהעריץ את אורחות חייהם של היהודים, את חריצותם, את השכלתם, את עדינותם, את העזרה שהעניקו לכפריים (ד"ר לאופר, למשל, היה סועד ללא שכר את העניים, ואף שילם עבור תרופותיהם). העריצו בהם את העובדה שהם אינם משׁתכרים ואינם מכים את נשותיהם ואת ילדיהם. הם חשים שחטא גדול רובץ על אנשי הכפר שאיפשרו כי פשע נורא כזה יתרחש בכפרם. הם בטוחים שקללה נוראה רובצת על הכפר, והיא לא תסור ממנו לעולם. במיעוט זה מצויות, למעשה, רק שתי נשים: מגדה, האישה שמארחת את יעקב, ואף הופכת להיות אשת חיקו לימי ביקורו בכפר, וואנדה, ישישה בת קרוב למאה, שזוכרת פרטי פרטים עד ימיו של אבי סבו של יעקב.

הרצאת הדברים היא מינורית, בכלל לא מתלהמת, כבמרבית כתיבתו של אפלפלד, אך הקורא בהחלט מזדעזע מהמשתמע: שום דבר לא נלמד מהאירוע הנורא ביותר שהתרחש אי פעם על פני האדמה – הגויים נשארו אנטישמיים כפי שהיו, והם אף מוצאים "הצדקות" למוראות השואה. די ביהודי אחד בכפר, כדי שיתחדשו הפוגרומים (נערים מכים את בתה של מגדה, ודורשים ממנה באיומים לגרש את היהודי מביתה. היא מצליחה להניס אותם ביריית אקדח!

יחד עם זאת, נראה לי שהספר לא רק תמה תמיהות, הוא גם מספק הסברים: ואנדה, מגדה, הפונדקית בבית המרזח, והשיכורים עצמם, מודים שקשה לחיות על יד מי שמוצלח ממך, על יד מי שנדיב ממך, על יד מי שמשכיל ממך. אחד השיכורים מספר איך היו מכים את הנריק (אביו של יעקב) מכות רצח, כי הוא תמיד ידע לענות על כל שאלות המורה. ואנדה מספרת שעניי הכפר לא אהבו את ד"ר לאופר שריפא אותם חינם, וכשהלך אל מותו, איש לא הצטער, כי קשה היה לשאת את נדיבותו.

לטעמי, לסֵפר יש גם "פתרון" – הוא הפתרון הציוני: יעקב, שהוא קצין במילואים, "מצפצף" על האיומים של בני הכפר, וכשצריך, הוא אפילו מתעמת במכות עם שיכור בבית מרזח. למרות שהוא מהופנט מפולין הירוקה, ומתאהב התאהבות של אמת במגדה הנלבבת – יש לו בשעת סכנה מפלט בטוח בתל-אביב; ולא רק זאת, הוא אפילו מפנטז על מעין "מבצע אנטבה" עם יחידה מובחרת כדי להציל את אבני המצבות המשובצות ברחבת המועצה, אותן אבנים שראש המועצה קיווה בנכלוליו להפיק מהן רווחים.

נראה לי שהן ההסברים והן "הפתרון" הם די טריוויאליים עבור הישראלי החשוף תדיר לשנאת העולם, שנאה המתחפשת, על הרוב, ל"ביקורת עניינית" על מדיניותה של ישראל כלפי הערבים בכלל וכלפי הפלסטינים בפרט. החלטת האו"ם מה-1.11.2005 לקבוע יום זיכרון עולמי לשואה היתה כל כך סנסציונית עבורנו, אנו שהורגלנו במוסד הזה לאינספור החלטות מגנות (כולל השוואת הציונות לגזענות!) – עד כי השגריר שלנו באו"ם, דני גילרמן, בירך את ברכת "שהחיינו".

טריוויאליות איננה, בשום אופן, נימוק לביטול המסר. האמת, על הרוב, היא טריוויאלית. היהודי התלוש מאדמתו בגלות עורר ומעורר את כל היצרים האפלים שבאדם משום שלמרות הנחיתות החברתית והפוליטית שלו, הוא איכשהו מצליח להתברג בעילית שבעילית. בתחושה הזאת חולקים האיכר הבור מהכפר שידובצה, האינטלקטואל המצרי, הלאומן הצרפתי, החוליגן האוקראיני, ואפילו גאוני עולם כמו שקספיר, דיקנס, דוסטויבסקי וואגנר – וכן, לדאבון לב, לכך שותפים גם ישראלים כשרים שלנו, כאן במדינתנו החופשית: כמה תלונות היו למוני יקים, תקווה לוי, סמי שלום שטרית – על כך שמלעיטים אותם בסיפורים על השואה כדי להצדיק את הדיכוי של הערבים והמזרחיים! אלי חמו ותקווה לוי טענו שהאשכנזים הם האויבים שלהם, ושלמה צדוק הצהיר שייצא לרחוב ויירה בהם. סמי מיכאל, הסופר המהולל, תיאר את האשכנזים ניצולי השואה בספרו "שווים ושווים יותר" כקריקטורות שטירמריות, וכינה את הגיבור האשכנזי בשם ז'ידוביץ  ("ז'יד", למי שאיננו יודע, הוא כינוי הגנאי של היהודים במזרח אירופה.

מוני יקים התפאר שהוא הקופירייטר של כינוי הזוועה "אשכנאצים", אחותו של השר אבו-חצירא טענה שהשר יוסף בורג ז"ל וקצין המשטרה בנימין זיגל ז"ל הם "מאפייה של נאצים", ואוהדיו של אבו-חצירא טענו שאותם 3 חודשי עבודות שירות שקיבל בזמנו כעונש מידי בית המשפט הם בבחינת "שואה ספרדית", שבעקבותיה צריך להקים מדינה ספרדית נקייה מאשכנזים.

ומי לא זוכר את כתובות הזוועה באוניברסיטאות, על קירות "הבימה", על קירות בתי הכנסת, על האנדרטה לראשוני תל אביב – "אשכנזים לבוכנוואלד!"

סמי שלום שטרית ציין את יום השואה בבית ספר "קדמה" (בי"ס לספרדים בלבד!) – בשבע אבוקות, אחת לזכר סבלם של שאר מדוכאי העולם, כי האשכנזים אינם אפוטרופסים על הסבל. על דברים כאלה באירופה היו מעמידים לדין. בארץ זכה שלמה צדוק, למשל, למינוי כאמרכל במשרד העבודה והרווחה (משרדו של השר אוזן) כפרס על הכתבה המזעזעת בעיתון, בה הצהיר, כאמור, שהוא ייצא עם נשק להרוג אשכנזים.

מה לאפלפלד כי ילין על האיכרים האנטישמים בפולין, כשהאחים שלנו אומרים על היהודים ששרדו מהתופת דברים הרבה יותר מזעזעים?

אבל נשוב אל אדני הספר: דרכה של יצירה המבקשת להעביר מסר לקורא – והיצירה שלפנינו היא ללא ספק שייכת לז'אנר הזה – הוא לברוא "מקהלה" אשר תרמוז את דעת המחבר. אפלפלד עושה זאת באמצעות שפע של חלומות – של יעקב ושל מגדה. מקובל מימים עתיקים לחפש משמעויות נסתרות בחלומות, והפסיכאנליזה המודרנית בוודאי רק האדירה את מגמה הזאת. הקורא נדרש להתחקות אחרי "המציאות", להשוות אותה ל"חלום" ולהסיק מסקנות לגבי העלילה והדעות המובעות ביצירה.

אלא דא עקא שמדובר בהפרזה ממש: ספרתי 15 חלומות (!) – וייתכן שדילגתי על אחד או שניים. מבלי להיכנס לתוכן החלומות ולדרך עיצובם – נראה לי שעצם השפע הזה גורע מן האיכות. אבל באמת גם אופן עיצובם של החלומות איננו נראה "טבעי" ברומן ריאליסטי המבקש לחשוף את מעמקי נפש האדם. הרי דוגמה של חלום:

בחלומו ראה את ואנדה לא בדמותה אלא בדמות כוהנת גדולה, יושבת במיטתה, שעונה על שני כרים צבעוניים. הוא שם לב, פניה העגולות נתארכו.

"תחילה לא הבחינה בו, ומשהבחינה אמרה, 'היהודים הם עם גדול, עם מופלא, רק חבל שהתכחשו למשיח. המשיח לא ביקש אלא לשחרר אותם מן המצוות המיותרות, החיצוניות, ולטעת בהם את האהבה לכל בריותיו. היהודים אומרים, כל ישראל ערבים זה לזה. ישו ביקש להוציא אותם מתוך הצמצום הזה, מתוך אהבת עצמם. חבל שעם חכם זה לא הבין זאת. אילו הבין, היה גורלו שונה.' יעקב ידע כי דבריה של ואנדה נאמרים בתום לב, ובכל זאת הרגיזו אותו. 'אימא,' אמר, 'כלום גם לאב סבי איצ'ה-מאיר היית אומרת כדברים האלה'?

'לו לא הייתי מעיזה, הוא היה משוריין באמונה כחייל למוד קרבות. הוא היה אומר בנועם, ואנדה, אל תשכחי, היהודים הם עם עתיק, אותם כבר לא ישנו הצרות, הם ואלוהיהם הם אחד.'

'ואני לא יהודי?'

'ודאי שאתה יהודי, יקירי, אלא שאתה יהודי בלא כתונת פסים, בלא שריון קשקשים, אתה יהודי פרוץ לכל רוח.'

'מניין לך אימא.'

'מן החיצוניות, כמובן, מן התנועות שלך, מן ההבעות שלך. אתה נותרת בלי אמונה, ויהודי בלי אמונה פגיע ביותר.'

'בשידובצה למדתי משהו,' התיר עצמו מחולשת הדעת.

'מה למדת, יקירי.'

'שיש לי אבות.'

'לא ידעת?'

'ידעתי, אבל זו היתה ידיעה חיצונית. הם לא היו בתוכי.'

'אני לא מבינה.' אמרה וקירבה עצמה אליו.

'כשנסעתי לכאן,' הרים יעקב את קולו במקצת, לא ידעתי לשם מה אני נוסע, נסעתי משום שלבי אמר לי לנסוע, ולא תיארתי לעצמי שאני נוסע למקום הנכון בזמן הנכון.'

ואנדה נתחייכה ואמרה, 'רוב בני האדם לא יודעים מה לעשות בחייהם. אני מוסרת את כל הרצונות שלי בבוקר לאלוהים ומבקשת ממנו שהוא ינהל אותם, שהוא יפקח עליהם. האדם טועה ומטעה. מוטב שאלוהים ינהל אותו.'

'תודה, אימא, על העצה הזו.'

'את העצה הזאת שמעתי מפי אב סבך איצ'ה-מאיר.'

'לא פדיתי את המצבה של אב סבי איצ'ה-מאיר,' נזכר ונחרד.

'אל תצטער, אב סבך גדול מן האבן, גדול מן הכפר הזה.'

בדיוק באותו רגע נעצרה הרכבת. יעקב פקח את עיניו..."

הבאתי כאן את אחד החלומות בשלמותו כדי שהקורא יתרשם, לא רק מהאופי "המקהלתי" שלו, אלא גם מהליניאריות הסדורה שבו, מההגיון הצרוף המנהל את מהלכו ומההרצאה הרהוטה של שני הדוברים בו. כל מי שחלם פעם חלום, או קרא דבר-מה על האופן בו בנויים החלומות – יודע שחלום כמו זה שלפנינו הוא בבחינת "לוקסוס" ספרותי.

עוד עניין צרם לי בספר: איכרים פשוטים, רובם בעלי השקפת עולם פרימיטיבית לחלוטין, מדברים בשפה גבוהה, ומפיקים מפיהם פנינים פילוסופיות ממש. כך היא ואנדה הנזכרת לעיל, וכך מגדה, וכך גם הפונדקית בבית המרזח והשיכורים שבאים אליה. נדמה כי הסופר לא טרח כלל להתאים את רמת הדיבור לרמתו של הדובר, וייתכן שסמך על הנוסחה, אותה שמעתי מנתן שחם: אם הטקסט אמור להיות מתורגם משפה זרה (לעניין שלנו – מפולנית), הרי שהרמת הרף איננה "פשע ספרותי". במקרה שלנו – הרהיטות והבהירות שהדברים נאמרים מפי רוב הגיבורים מעצימות את רגשות הקורא ומעשירות אותו במסרים, טריוויאליים אמנם, אך לדידי – מאוד משכנעים.

* * *

אליהו ציפר

שמעתי איך שרה ארצי

בעקבות שירו של וולט וויטמן: "שמעתי אמריקה שרה"

שָׁמַעְתִּי אֵיךְ שָׁרָה אַרְצִי, שִׁיר עָצוּם שִׁיר רַב, שִׁיר בּוֹנֶה,

שָׁמַעְתִּי אֵיךְ שָׁרָה אַרְצִי, וְיֵשׁ קוֹל בְּכֹל פֶּה – יֵשׁ עוֹנֶה.

רָאִיתִי חַיָּל בַּדֶּרֶךְ צוֹעֵד וְקוֹלוֹ כָּל רֶכֶב מַחֲרִישׁ,

וְרָאִיתִי חַקְלַאי הַשָּׁר מוּל תַּלְמוֹ וְכֹל תָּו בְּפִיו הוּא חָרִישׁ.

שָׁמַעְתִּי נֶהָג מַשָּׂאִית, הַמּוֹרִיק מוּל מִטְעָן מְלֹא גָּרוֹן,

וְרָאִיתִי טַיָּס בִּמְטוֹסוֹ, הַנּוֹסֵק אֶל-עַל בְּשָׁאוֹן.

וְרָאִיתִי רַתָּךְ מוּל בַּרְזֶל מְלֻבָּן, קַסְדָּתוֹ רָטְטָה אָז מִשִּׁיר,

וְשַׁלְהֶבֶת שִׂיאו (CO)ֹ הַיּוֹצֵאת פִּי צִנּוֹר, כָּל רוֹאֶיהָ תַּסְעִיר וְתָּאִיר.

וְשָׁמַעְתִּי חַזָּן מְסַלְסֵל וְקוֹלוֹ מוּל קוֹנוֹ רְנָנָה,

וְרָאִיתִי אֵם הָרוֹדֶפֶת אֶת בְּנָה וּבְיָדָהּ בָּנָנָה.

וְרָאִיתִי טַיָּח הָאוֹחֵז לוֹ בַכָּף וְשָׁר בְּעָצְמָה עַל פִּגּוּם,

גַּם רָאִיתִי מַנְהִיג מוּל כִּכְּרוֹת, הָחוֹצֵב דְּבָרָיו בִּנְאוּם.

כָּל אֵלֶּה, גַּם אֵלֶּה, כָּל אֶחָד בְּשִׁירוֹ,

יֶשְׁנָם הַשָּׁרִים בְּאַרְצָם וְיֶשְׁנוֹ הַנָּבִיא בְּעִירוֹ.

* * *

קבלת שבת יום שישי, 13.11.2015

שעה 10:30 – בצוותא ת"א

על פרשת השבוע "תולדות" – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת תוקדש לשחקנית רחל מרכוס ז"ל במלאות 30 שנה לפטירתה

רחל מרכוס הייתה רעייתו של נתן אלתרמן ואימה של תרצה אתר

משתתפים בזיכרונות ובקטעי קריאה:

אילי גורליצקי ,כרמית מסילתי-קפלן, גילה אלמגור, עודד קוטלר, נועם סמל, פרופ' דן לאור, שמוליק עצמון, טלילה וגנר-הסן, שולמית אדר-קפלן,

שרית גמליאל, אסנת זיביל

שירה: עדנה גורן, אורית פלג, נתן סלור

באירוע יוקרנו קטעים נדירים

מנחה – ליאת רגב.

מנהל מוזיקלי – רמי הראל.

עורכת ומפיקה – נילי שחור

קוד קופה 2015 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל במקום 60 שקל

* * *

רוֹן גֵּרָא

נִגְמַר הַסֻּכָּר

הַיָּמִים הַיָּפִים

הַפְּסִיעוֹת בַּלֵּילוֹת

לֵילוֹת הַקַּיִץ

הַחֲלוֹמוֹת

הַנַּרְקִיסִים

הָעֵינַיִם הַשּׁוֹרְקוֹת

צְרִיחַת הַמְּכוֹנִיּוֹת

הָאֵשׁ  שֶׁבָּעֲרָה

הַדְּלָתוֹת הַפְּתוּחוֹת

הַגּוּף שֶׁהָלַךְ בִּדְרָכָיו הַקְּפוּצוֹת

שֶׁיֶּדַע נָשִׁים בִּסְבַךְ שְׂעָרוֹ הָעֵירֹם.

הַיּוֹם

הָרְגָעִים בְּקוּעִים

הַגּוּף בִּבְלוֹאָיו

מְעַרְטֵל אֶת

עֶלְבּוֹן יָמָיו.

* * *

לזיכרו של עיתונאי הרדיו

רפי (רפאל) אמיר (1923-2015)

שנפטר בימים אלה בגיל 92

מלחמת ששת הימים בוצעו השידורים על ידי "רשת השידורים העבריים". כתבי קול ישראל נשלחו לשטח, והכתבים שכיסו את פיקוד מרכז היו, בין השאר, רפאל אמיר ואלימלך רם. המערכת בירושלים נאלצה לעבוד תחת אש. ביומה השלישי של המלחמה, ה-7 ביוני, נקלע רפאל אמיר לאחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה, כשליווה את כניסת הצנחנים לעיר העתיקה. הוא שידר תוך כדי תנועה, ותיאר את שחרור העיר העתיקה, כששיאו של השידור היה התיאור הנרגש של שחרור הכותל.

רפאל אמיר: השעה עשר ועשרים, השבעה ביוני. ברגע זה, יחד עם סגן הרמטכ"ל בג'יפ ואלוף הפיקוד, אנו עוברים את שער האריות. אני נמצא עכשיו בצל, בצל של השער, ושוב אנו יוצאים לתוך השמש, לרחוב. אנחנו בתוך העיר העתיקה. החיילים צמודים לקירות (ברקע נשמעים קולות ירי, וקריאות חיילים: "לכותל, לכותל." קולות שופר. קולות חיילים שרים "ירושלים של זהב").

עוזי נרקיס (אלוף פיקוד המרכז): תגיד, איפה הכותל, איך הולכים...?

רפאל אמיר: אני יורד ברגע זה, ברגע זה, אני יורד במדרגות אל הכותל. אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי! (קולות של חיילים: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה").

הדיווח של אמיר לא היה בשידור חי, אולם סרט ההקלטה שהובא לאולפן לא נערך והושמע כפי שהוא, כדי לשמור על אותנטיות מוחלטת.

לאחר המלחמה פירסם אחד הלוחמים את חוויותיו מן המלחמה, ובין השאר הוא כותב על שידורו של אמיר:

"סוללות הטרנזיסטור נחלשות והקליטה קשה. שבעה זוגות אוזניים צמודות למכשיר. שעת ערביים קרירה בלב המדבר. אנו קולטים שידור המספר על כיבוש העיר העתיקה... הנה מתאר הקריין רפאל אמיר את ירידתו בעקבות הלוחמים לכותל המערבי. קולו נרגש, חנוק מבכי. אנו מאות קילומטרים מהגבול נרגשים לא פחות..."

שידור זה של אמיר הפך לאחד הקטעים המפורסמים בתולדות הרדיו.

[ציטוט מוויקיפדיה].

אהוד: לזכותו של רפי אמיר שירות פורה רב-שנים ב"קול ישראל", אבל אנחנו נזכור אותו בייחוד בזכות אחד מפרקי התוכנית הנהדרת שלו "בית אבא", שערך עם בן דודנו אהרון בן עזר ראב [בן ברוך, בן יהודה ראב], והיא המזכרת המוקלטת החשובה ביותר שנותרה בידינו לחייו של אהרון, איש הצבא והחקלאי.

לימים ריאיין רפי אמיר את חברותיו, חבריו ובני משפחתו של אחיו אביגדור, שהלך לעולמו במחלה בגיל צעיר-יחסית. חומר הראיונות נמסר לנו וערכנו ממנו את הספר "בכל נפשו ובכל מאודו, חיי אביגדור אמיר", 1982.

* * *

אין, לא היה ולא יהיה שום "כיבוש" בגדה המערבית. צה"ל מוכרח להימצא שם, עד גבול הירדן – כדי להבטיח שדאע"ש, אל קאעידה, חמאס, חיזבאללה, האיראנים ושאר שונאינו – לא יחנו על גבול קלקיליה-כפר-סבא, שלא לדבר על הצורך בהדברת הטרור שכבר קיים בגדה – ומי שאינו מבין זאת לוקה בעיוורון למזרח-התיכון או באידיוטיזם מוסרי!

ואם אכן יהיה פעם שלום –  יהודים יוכלו לחיות ביהודה ובשומרון בדיוק כפי שערבים יכולים לחיות איתנו בישראל!

* * *

יהודה דרורי

1. לא "חוברה" ולא "יחדיו"

"ירושלים המאוחדת" (ש"חוברה לה יחדיו")  הינה מפלצת אורבנית שנבנתה על בסיס רעוע של מגלומניה דתית ולאומנית, אשר התעלמה משיקולים גיאוגרפים, דמוגרפים ופוליטיים, ויצרה אסון מוניציפלי.  מן הדין ומן ההיגיון ששגיאה זו תתוקן בהקדם , שהעיר תתוכנן מחדש בגבולות המנהל התקין הלאומי והניהולי, והמצב הקיים יחדל להוות מפגע ביטחוני לתושבי העיר ומעמסה תקציבית על קופת העיר והמדינה.

הניצחון המזהיר של יוני 1967 הכניס את המערכת הפוליטית למין הלם, ולפיכך נעשו שגיאות לא מעטות (לדוגמא: הסרת דגל ישראל מהר הבית בפקודת משה דיין שזו פשוט "בכייה לדורות...")

למשל, היה עלינו לסלק את הווקף, לפנות מחנות פליטים בתוך ירושלים ולא עשינו זאת...

אבל גרוע מכך, הוחלט שירושלים תהיה גדולה... להרחיב את גבולות העיר ולהוסיף לה בין היתר גם יישובים ערבים מהסביבה, דהיינו "להגדיל את שטח העיר" ו"לתגבר" את אוכלוסייתה. הדבר נעשה בין היתר על-ידי סיפוח לעיר של 13 כפרים עם רבע מיליון פלשתינאים עויינים! עדיין לא גיליתי מי היו בעלי החוכמה המזוויעה הזו, היכן הם מסתתרים... אולי מפני שהם חוששים שיועמדו למשפט הציבור...

הכשלים ב"מעשה מרכבה" זה הינם רבים. העיריה בקושי דאגה להשוואת תנאים של ערביי מזרח ירושלים עם אלו שבמערבה, ואם המילה "אפרטהייד" מתאימה לאן שהוא באזורנו, הרי שהיא בהחלט מתאימה לאפלייה של תושבי מזרח העיר, ולשכונותיהם. נכון שהם עויינים, נכון שהם מסוכנים ונכון שהם פשוט לא רצויים, אבל מרגע שהעירייה (והמדינה) החליטו לספחם, חובה היה עליהן לתת להם תנאים שווים.

לא רק שהדבר לא נעשה, אלא שתסכול התושבים לראות כיצד הצד היהודי מתפתח לתפארת הפך אותם ליותר מתוסכלים וליותר אלימים. נכון שהמדינה נתנה להם את כל התנאים של הביטוח הלאומי, דהיינו מקצבאות ילדים, נכות וזקנה – ועד דמי אבטלה, לידה, קבורה, וביטוח בריאות – סכומים שבביטוח הלאומי הוערכו בין 3 ל-5 מיליארד שקל בשנה! – ומה קיבלנו חזרה? קדחת!

מסתבר שנתניהו החליט סוף סוף להתלבט בנושא זה, ואכן הגיע הזמן לכך. חשוב ביותר שכל מי שיכול להשפיע פה שיסביר לראש ממשלתנו (המתקשה בדרך-כלל להחליט) שהגיעו מים עד נפש (וסכינים לכל חזה...) ויש להתנתק חד וחלק מהיישובים הפלשתינאים הללו ואנשיהם, לקחת מהם את התעודות הכחולות ולהסביר שמעתה יקבלו את הקיצבות הסוציאליות שלהם מאבו-מאזן, שאותו ואת החמאס הם לא הפסיקו לשרת עד היום...

אז איפה אתה נתניהו? תשמיע קול...

2. החשמל – כנושא ביטחוני

בליבי סלחתי מזמן לעובדי חברת החשמל שמרוויחים את המשכורות הגבוהות במדינה אבל עושים עבודה שיש בה סיכונים. חשבתי אולי מגיע להם... שמעתי על החשמל שהם סוחטים מהחברה ומהמדינה, לבתיהם ולשכניהם, דרך ועד עובדים מיליטנטי, והקלתי ראש בכך... ידעתי שלפחות החשמל שכה חיוני לחיינו ולקיומנו כמדינה מתקדמת ימשיך לזרום... הצלחתי אפילו לחייך לפרסומות האינפנטיליות חסרות התועלת שלהם בטלויזיה...

אבל מהיום החיוך נמחק... גיליתי שאנחנו שבויים בידי חבורת רודפי בצע שאינם עושים עבודתם נאמנה, הפוגעים בציבורים גדולים ומהווים סכנה ביטחונית למדינה בעת חירום... ומה תאמר הממשלה?

ותמהני, האם דווח לציבור הרחב בימים האחרונים שעובדי החברה המשיכו להזרים חשמל ללא הפרעה לרצועת עזה ולרשות הפלשתינית?

3. יעלון! אל תחזיר גופות מחבלים!

מאז קיבלו אנשי כוחות הביטחון שלנו היתר לירות בטרוריסטים שפוגעים בנו (או שמנסים לפגוע), חיסלנו כבר יותר מ-24 מהם. הסיבה "שההתפרצות" הזו היא על אש מאוד נמוכה, זה גם בגלל שאין לוויות מפוארות והמוניות לשהידים הנאלחים הללו. בעבר הקרוב כל פעם שהחזרנו גופת "שהיד" למשפחתו, הרשות הפלשתינית, החמאס (והרחוב) היו דואגים ללוויית ענק אלימה ומלאת הסתה, והמשפחה היתה מקימה אוהל אבלים להתפאר ביישובה, בדוגמה שנתן בנם ה"שהיד" – בהרג יהודים חפים מפשע... ועידוד לנוער ללכת בעקבותיו.

הקבינט הביטחוני הבין זאת ומסיבות אלו החליט לא למסור יותר גופות מחבלים למשפחותיהם.   

זוהי החלטה נבונה שמונעת את החגיגה הטרוריסטית לכבוד מותו של המחבל, ואין שום סיבה הומניטרית להחזירו למשפחתו, זו שגידלה רוצח, זו שגאה במעשיו.

לפיכך, כמו בעבר, עלינו, לקבור גופות מחבלים בבית קברות המאותר במקום סודי, ואולי אפילו להשתמש בגופה בשעת הצורך כקלף מיקוח, כמו שהם נוהגים לעשות ...

בהתחשב בכל הנאמר עד כה, שיקום עכשיו כבוד שר הביטחון, בוגי יעלון ויסביר לציבור הרחב מדוע אמר שלשום קבל עם ועולם שבדעתו, כשיחזור לארץ, לפעול נגד החלטות הקבינט, להחזיר את הגופות למשפחות ולגרום ל"פסטיבלי השנאה" של האוייב הפלסטיני!

מעניין מי הם "יפי הנפש" (או האידיוטים)  הלוחשים באוזנו של שר הביטחון שיש לעשות כך? הגופות הם בהחלט נכס לעתיד המו"מ עם האויב... הגופות הם נכס עכשווי של מניעת הפגנות אלימות של שנאה ברחובותינו!

תחשוב טוב אדוני שר הביטחון ותפסיק לקרוא את עיתון "הארץ"...

* * *

ד"ר מרדכי קידר

איך לתקן את בעיות המזרח התיכון?

בעקבות "האביב הערבי"

בדצמבר הקרוב, בעוד שלושה חדשים, ימלאו חמש שנים לתמורה שהחלה בדצמבר 2010, שנקראה בתחילת דרכה "האביב הערבי". כל העולם מחא כפיים לגיבורי הרחוב, הענקים פשוטי העם, שבעשר אצבעותיהם סילקו את בן עלי מתוניסיה, הכניסו את מובארק לכלוב הנאשמים במצרים, התקוממו נגד קד'אפי צמא הדם בלוב, יצאו לרחובות נגד אסד בסוריה, מחו בקול נגד עלי עבדאללה צאלח בתימן, והתנחלו במחאה נגד השלטון בכיכרות מנאמה בירת בחריין. כל העולם עצר את נשימתו בתקווה שהנה אנחנו צופים בפתיחתו של דף חדש בספר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שעיקרו שקיעת הדיקטטורה וזריחת הדמוקרטיה, חיסול אלימות השלטון ופריחת זכויות האדם וחרויות האזרח, היעלמות השחיתות והשתלטות השקיפות.

המחזות המדהימים של כיכר אלתחריר בקהיר, הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במצרים, הרכבת ממשלת קואליציה בתוניס, פעילות מפלגתית ערה במרוקו, פרלמנט עוצמתי בכווית, הפגנות למען חירויות פוליטיות בסוריה ונשים שיצאו מהמטבח כדי לדרוש את זכויותיהן. זה היה החלום שראינו דרך עיניהם הפתוחות של כמה עיתונאים שטופי רומנטיקה, ונפלנו במלכודת תקוותם שזו תהיה המציאות החדשה של האזור.

היום, כמעט חמש שנים אחרי האור הגדול, נמצא העולם הערבי במנהרה חשוכה, עלובה ועצובה, ללא שום נקודת אור באופק הקרוב והרחוק. סוריה, עיראק, לוב ותימן הפכו לשדות קרב כשהאזרחים הם הקורבנות, מהפכה במצרים הסירה את הנשיא הראשון שנבחר באורח פסוודו-דמוקרטי וסיסי מחזיר את מצב חרויות האזרח וזכויות האדם במצרים לימים האפלים של גמאל עבד אלנאצר.

השאלה המטרידה רבים בעולם היא למה נכשל "האביב הערבי", מה מקור הבעיות של האזור?

התשובה לשאלה הזו מורכבת, שכן היא כוללת מרכיבים רבים שפעלו בתקופות שונות ובאופנים שונים.

מקור כל הצרות הוא אבן היסוד של תרבות המזרח התיכון, השבטיות. מאז בריאת העולם היה האזור הזה מידבר ענק, צחיח ויבש, הכולל את מידבר הסהארה בצפון אפריקה, חצי האי ערב ומידבריות סיני, סוריה, עיראק וירדן. במידבר האדם חייב לחיות כשבט בשביל להגן על מקור המים שלו מפני שבטים אחרים, שגם הם זקוקים למים. לכן האחר הוא אוייב, הזר מאיים וכל מי שאיננו אחד מאיתנו זומם נגדנו. זה תמיד "אנחנו" ו"הם", ו"אנחנו" תמיד נגד האחרים. האדם נאמן לשבט, למנהגיו ולמסורותיו בכל מחיר, לא למדינה או לחוקיה ומוסדותיה. במילה אחת קוראים לזה "שבטיות". האומה הערבית עדיין חיה תחת השפעת צורת החשיבה וההתנהלות הזו.

הבעייה השנייה, הנובעת מהשבטיות היא האלימות. התרבות במזרח התיכון אומרת שמכיוון שה"אחר" הוא אוייב, ברגע שהוא מתקרב הוא עלול להרוג אותי כדי לקחת ממני את מקור המים, לכן אני צריך לחסל אותו לפני שהוא מחסל אותי. מכאן נובעת העובדה שהאלימות היא הכלי הראשון הננקט במזרח התיכון כדי לפתור סכסוכים, והאלימות היא כדי להרוג.

הבעייה השלישית, וגם היא נובעת מתרבות השבט, היא עניין הכבוד. אדם לעולם לא יסכים להשפלה, ומי שסבל מהשפלה ירצה לנקום במי שהשפיל אותו ולחסל אותו לגמרי. אדם מוכן לשחוט את בתו, אחותו ואף את אימו, אם זו הביאה לו בושה באמצעות התנהגות חופשית מדי. עניין הכבוד משחק תפקיד ראשי ביחסים בין פוליטיקאים ומדינות, ולעתים קרובות הוא חשוב יותר מענייני כלכלה, פיתוח ובריאות.

הבעייה הרביעית, וגם היא נובעת מתרבות השבט, היא בעיית השחיתות. מינוי קרובים למשרות שלטוניות – נפוטיזם – נתפס במערב כבעייה גדולה, ויש חוקים, תקנות ומנגנונים האמורים למנוע תופעה כזו. בתרבות המזרח התיכון נפוטיזם הוא שם המשחק הפוליטי והציבורי, שכן מי שהתמנה למשרה רמה איננו בוטח באנשים מקבוצות אחרות, ולכן הוא ממנה למשרות שתחת שליטתו את בני משפחתו או בני משפחה אחרת הנמצאת בברית עם משפחתו. אם היחסים בין המשפחות יתדרדרו, הוא יפטר את בני המשפחה האחרת, או שהם יתפטרו ממנו...

מכאן גם נובעת הבעייה החמישית, תופעת השחיתות הכלכלית: איש שלטון חש מחויב כלכלית לבני משפחתו ושבטו, לא למדינה ובוודאי לא לקבוצות האחרות באוכלוסיית המדינה. לכן הוא מקצה משאבים להשקעה בתשתיות (דרכים, תקשורת, חינוך, רפואה, תעשייה) של האזור של השבט שלו ושל השבטים התומכים בו, איננו מקצה משאבים לקבוצות שאינן תומכות בו, ומצידו הם יכולים ללכת לעזאזל, או לאירופה, על פי בחירתם.

הבעייה השישית היא שבמזרח התיכון יש קבוצות אתניות רבות: ערבים, כורדים, תורכמנים, ברברים, יהודים, ארמים, פרסים, בלוצ'ים, אזרים ועוד. במקומות רבים חיות קבוצות אלה בחיכוך מתמיד, והיחסים ביניהן לא טובים ואף עוינים. הם בדרך כלל לא מתחתנים אלו עם אלו, וכל קבוצה שומרת בקנאות על לשונה, מנהגיה ומסורותיה. כל קבוצה מגדירה את עצמה באמצעות האחר, על ידי הצבתו בעמדת האוייב המאיים. מכאן נובעת האלימות הגדולה בין ערבים לכורדים, בין תורכים לכורדים, בין ערבים לברברים, ובעצם בין הערבים לכל האחרים.

בעייה שביעית היא בעיית הדת. האסלאם הוא הדת העיקרית במזרח התיכון, וקנאי האסלאם רואים בבני הדתות האחרות החיים במחיצתם כופרים שדינם מוות. מכאן נובעת האלימות של קנאים אסלאמים נגד נוצרים, יזידים, יהודים, עלווים, צבאא'ים, מנדעים, זורואסטרים, בהאא'ים, דרוזים או אתאיסטים.

בעייה שמינית היא הבעייה העדתית, בעיקר באסלאם. האסלאם התפלג באמצע המאה השביעית לשתי קבוצות, סונים ושיעים. המאבק ביניהן הוא על השלטון באסלאם, אבל לאורך השנים המאבק לבש מעטה דתי כי כל צד גייס את אללה, את הקוראן, את החדית' (התורה שבעל פה), את השריעה (ההלכה), את ההיסטוריה ואת התאולוגיה לצידו, והאסלאם השיעי שונה בהיבטים רבים מהאסלאם הסוני.

יש מקום לסברה שמדובר כאן בשתי דתות שונות למרות הדמיון ביניהן. לאורך ההיסטוריה היו בין שתי העדות מעשי טבח רבים ומיליוני אנשים נפלו קרבן למאבק זה, כולל חללי מלחמת איראן (השיעית) נגד עיראק (תחת שלטון צדאם חוסיין הסוני) לאורך שנות השמונים של המאה ה-20.

בעייה תשיעית היא בעיית התרבות הסביבתית: באופן סכמטי מחולקת אוכלוסיית המזרח התיכון לשלוש קבוצות תרבות: בדווים שוכני המידבר, פלאחים (איכרים) הגרים בכפרים ובני עיר המתגוררים בערים. אלה שלוש תרבויות שונות במאפיינים רבים, עם סטראוטיפים ותפיסות הדדיות שקשה מאוד לעקוף אותן ולהתעלם מהן. הפלאח שונא את הבדווי כי בן המידבר גונב את התוצרת החקלאית שהאיכר עמל למענה חודשים רבים. הבדווי רואה בפלאח ובבן העיר אנשים נחותים כי הם ויתרו על אורח החיים הערבי המקורי, שהוא מידברי, והפכו לחלשי נפש ואופי. בן העיר רואה את הבדווי כפרימיטיבי שנשאר במידבר. מקרי נישואין בין הקבוצות הללו נדירים מאוד.

הבעייה העשירית היא מעשי הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, שסימנו את גבולות המזרח התיכון על פי האינטרסים שלהם ולא על פי קווי המתאר הסוציולוגי של המזרח התיכון. כן נוצרו מדינות בעלות אוכלוסיות המורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות שמעולם לא התחברו זו עם זו ומעולם לא יצרו "עם" אחד ומאוחד. למרות שמדינת סוריה קיימת (או עדיף: היתה קיימת) במשך עשרות שנים, לא נוצר בתודעת האזרחים "עם סורי" אלא נשארו בסוריה ערבים, כורדים, תורכמנים, מוסלמים, נוצרים, עלווים, דרוזים, שיעים, סונים, וכו'. גם מדינת עיראק לא הצליחה ליצור "עם עיראקי" ולא התנחלה בלבבות אזרחיה למרות מאמצי השלטון, והאזרחים המשיכו להגדיר את עצמם בהגדרה המסורתית כערבים, כורדים, סונים, שיעים, מוסלמים, נוצרים, יזידים, וכו'. כך, כתוצאה ממעשי הקולוניאליזם נוצרו מדינות שאינן לגיטימיות בעיני האזרחים, והם רואים במדינה משהו זר שנכפה עליהם בידי זרים, נוצרים, בני אירופה, שלחלוטין אינם מבינים את בעיות המזרח התיכון.

הבעייה האחת-עשרה היא בעיית השלטון במדינות ערב המודרניות. בכל אחת מהן השתלטה קבוצה אחת על כל המדינה, והיא שולטת בכל הקבוצות האחרות ביד רמה, בזרוע נטויה, בחרב שלופה ובמרתפי עינויים. המיעוט העלווי בסוריה, שבט הקד'אפים בלוב, המשפחה ההאשמית בירדן – כולם דוגמאות לקבוצה קטנה השולטת באחרים עם לגיטימציה קטנה, אם בכלל יש לה לגיטימציה.

הבעייה השתיים-עשרה היא ישראל: מדינה שקמה בעקבות נפילת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה והכיבוש הקולוניאלי הבריטי, שאיפשר ליהודים לשוב אל ארץ מולדתם ההיסטורית אחרי שהוגלו ממנה לפני אלפיים שנה. באופן כללי, הערבים והמוסלמים אינם מכירים בזכותו של עם ישראל על ארצו, אינם מכירים ביהדות כדת חיה וקיימת, ובראייתם אין עם יהודי אלא רק קהילות יהודיות השייכות לכל אומה ולשון. לכן הם מתרגזים מעצם קיומה של מדינת ישראל בלי קשר לגבולותיה.

השליטים הלא לגיטימיים של מדינות ערב המודרניות, הלא לגיטימיות, חיפשו אוייב חיצוני כדי להשתיק את האופוזיציה הפנימית ולאחד את העם תחת דגלם הלא לגיטימי, וישראל היתה שם כגורם מאחד, "אוייב חיצוני" ובעצם שעיר לעזאזל להפנות אליה את זעם ההמונים. זה מסביר את העויינות המתמדת של אמצעי התקשורת הערביים כלפי ישראל, ושלושה דורות של ערבים נולדו וגדלו אל תוך מכונת התעמולה נגד ישראל ולכן גישתם אליה, אל הישראלים ואל היהודים נובעת מהפרופגנדה השלילית הזו.

הבעייה השלוש-עשרה היא הנפט. משאב חשוב זה הפך את החברות הערביות במפרץ לחברות מוֹכְרות, לא עובדות, רוכשות, לא יצרניות, חברות שכל רכושן נובע לא מכישרון, לימודים ועבודה אלא ממה שאחרים – אמריקנים ואירופים – מצאו באדמתן. המאמץ הגדול ביותר של בני המפרץ מושקע בהליכה אל הבנק להפקיד את השיקים. העושר הקל יצר חברה נהנתנית, עסוקה בעצמה ובהנאות החיים, במכוניות פאר, בבתים מנקרי עיניים, בלבוש של מעצבים, בתכשיטי יוקרה ובשעונים שעולים מיליונים, במכוניות מזהב ומכסף, ב"שו-אוף" תקשורתי וברכישת כל גאדג'ט שיוצא לשוק.

מנגד גרים עשרות מיליוני ערבים במצרים ובמדינות אחרות בעוני מחפיר, בשכונות לא מתוכננות, בלי מים זורמים, בלי מערכת ביוב, בלי חשמל ובלי טלפון, שקועים במחלות, בהזנחה, בבורות, באבטלה וביאוש. הפער בין העושר במפרץ והעוני ברחבי העולם הערבי מוציא אנשים מדעתם.

הבעייה הארבע-עשרה היא התערבות המערב בענייני המזרח התיכון, לא כדי לפתור את בעיות האזור אלא כדי לקדם את האינטרסים של מדינות המערב. הנפט, הגז, מכירת נשק, חוזי פיתוח, רכש ומסחר, כולם נועדו לנצל את אוצרות הטבע של המזרח התיכון ואת העבודה הזולה בו כדי לקדם את כלכלת המערב. מדינות המערב, ברית המועצות וכיום רוסיה וסין, שמרו ועדיין שומרות על שליטי ערב הלא לגיטימיים כדי שאלו יהיו תלויים בהן ובחוזים הכלכליים שהן חתמו. כל מי שחתם חוזה כלשהו עם שליט ערבי ידע היטב שהחוזה הזה יבוא על חשבון האנשים החיים (אלה חיים?) תחת שלטונו האכזר, אך זה לא הרתיע את הצמאים לכסף במדינות המערב. ממתי הם מונעים ממניעים מוסריים?

הבעייה החמש-עשרה היא בעיית אלג'זירה, ערוץ הג'יהאד התקשורתי שמפעילה מדינת הטרור, קטאר. מאז שעלה ערוץ זה לאוויר בנובמבר 1996 הוא עסוק יומם ולילה בהסתה פרועה נגד הדיקטטורים, נגד ישראל, נגד המערב ונגד תרבות המערב החודרת למרחב הערבי והאסלאמי, כאשר המגמה הברורה של אלג'זירה היא להרוס את המדינה המודרנית הערבית ולהשליט על האוכלוסייה את "האחים המוסלמים". "סלט המסרים" הזה עטוף בסיסמאות אטרקטיביות כמו "הדעה והדעה האחרת" ומכוסה במסכה של פתיחות ועריכת וידאו מושכת עין. ערוץ זה הוציא את האזרחים הזועמים לרחובות בשלהי 2010 ובמהלך 2011, הצית את העולם הערבי אך אינו יודע איך לכבות את השריפה שהוא הצית. לאמצעי התקשורת החברתית (פיסבוק, טוויטר, יוטיוב וכד') היה תפקיד אינסטרומנטלי, שסייע לציבור להתארגן להפגנות, אבל המוטיבציה באה מההסתה של אלג'זירה.

צֶבֶר זה של בעיות המאפיינות את המזרח התיכון גורם להרס התשתית החברתית, הכלכלית, הפוליטית והנורמטיבית של אוכלוסיית האזור, וגלי הבריחה ממנו לאירופה הם התוצאה של הרס זה. במהלך המאה העשרים ניסו עמי אירופה לפתור את בעיות התרבות המזרח תיכונית באמצעות יצירת המדינה הערבית המודרנית, שהיא העתק של המצאה אירופית – "מדינת הלאום" – שנתפרה על פי המידות התרבותיות של עמי אירופה. המדינה הערבית המודרנית נוסח אירופה כשלה, כי תרבות האוכלוסייה שלה היא תרבות מזרח-תיכונית הסובלת מבעיות שאירופה לא מכירה אותן, כמו שבטיות, אלימות, קנאות והעדר תודעת לאום.

דוגמה לטעות קשה היא האמונה התמימה וחסרת הבסיס שניתן להכניס דמוקרטיה לחברות במזרח התיכון. דמוקרטיה מערבית מבוססת על סדר חברתי המורכב ממרכיבי תרבות אירופה: הכרה בשוויון בין דתות ועדות, חרויות נשים, זכויות מיעוטים, חירות הביטוי, חופש המחשבה, זכויות חד-מיניים, חופש דת, חופש מדת, איסור על אלימות ובחירות חופשיות.

רוב המרכיבים הללו זרים לתרבות המזרח התיכון, שכן רובם מנוגדים לרוח האסלאם או לתרבות השבט, ולכן חברות מזרח תיכוניות מקיימות בחירות (חופשיות?) כדי ליצור רושם שהן הפכו לדמוקרטיות, בעוד שהן לא אימצו שום מרכיב תרבותי "דמוקרטי" אחר. הבחירות הן כלי בלבד, ולכן ניתן לאמצו במזרח התיכון. כל שאר מרכיבי הדמוקרטיה הם מהויות, ולכן קשה להם להיקלט במזרח התיכון.

היום אירופה נענשת בצורת גלי פליטים על החטאים שעשתה במזרח התיכון, אלה שנעשו בתום לבב ואלה שנעשו בכוונה תחילה, כדי לנצל את תלותם של השליטים הערבים במערב.

בימים אלו של חשבון נפש, חשוב שהמערב ילמד את מקור צרות המזרח התיכון כדי להתמודד איתן באופן נכון, לא אינטרסנטי, כדי להגיע לפתרונות אמיתיים, אלו המתאימים לתרבות המזרח התיכון, ובראשם פירוק המדינות הקיימות, הלא לגיטימיות, והקמת אמירויות בעלות אוכלוסייה הומוגנית על חורבותיהן. אמירויות המפרץ (למעט בחריין) הן הדגם הנכון, המתאים למאפיינים התרבותיים של המזרח התיכון, ולכן חובה לקחת אותן כדגם לפתרון בעיות המזרח התיכון.

שנה טובה.

[ציטוט]

* * *

הרצאה מרתקת של ד"ר גיא בכור. מומלץ מאוד!!!

https://youtu.be/M8aaiecgIFw

* * *

רות ירדני כץ

1. "אין אדם בעולם שאין לו מחיר״

מי שקרא את תולדות חייו של פואד בן אליעזר ומכיר אותו קשה לו לעכל שהאיש הזה נפל מהמרום לוואדי. פואד בן אליעזר, שאנחנו ליווינו אותו הרבה שנים בתפקידיו הרבים השונים והבכירים, לא מבינים איך, איך העשיר את קופתו הפרטית ב-2.25 מילון שקל בחשד שקיבל שוחד, עבר עבירות מס ומרמה והפר אמונים. חמש פרשות נבדקו והיועץ המשפטי של הממשלה ממליץ להעמיד אותו לדין.

פעם אמר לי איש המוסד (הרבה פעמים ציטטתי אותו): ״שתדעי לך, אין אדם בעולם שאין לו מחיר.״

ואם כבר אז איך זה שאהוד אולמרט המושחת הגדול עדיין מסתובב חופשי? מה? יש לו פרוטקציה במסדרונות בתי-המשפט? הוא נידון למאסר בפועל! הוא נידון לשש-שבע שנים בכלא. אז איך זה שהוא מסתובב חופשי ומאושר?

הרב פינטו הנוכל, הרמאי המשחד, גם הוא מהתל בשלטון החוק. הוא משחק אותה בגדול וכל תעלוליו כדי לא להיכנס לכלא – עד לרגע זה מצליחים. הפעם האחרונה, לפני כמה ימים כשעלה למטוס לארץ איבד את הכרתו. מה עוד מכין לנו הרב פינטו? 

לא, לא אוותר למר דרעי העבריין. הוא שעשה כל מה שיכול היה לעשות כדי לזרוק את אלי ישי מש״ס אחרי שישב בכלא. אבל היום המושחת הזה, שהוא שר הכלכלה, נאם שהוא ורק הוא ידאג ל״שקופים״ למסכנים – בורח. לאן, לאן הזנות יורדת בפוליטיקה? לאן?

2. ״קולוני״

למסעדה חוזרים כשנשאר טעם טוב בפה. בירושלים הפכה בשנים האחרונות לעיר שיש בה מסעדות מרשימות ביותר. יש לאן ללכת ולי יש כמה שאליהן אני חוזרת ומביאה את משפחתי, אורחיי ואת מי שאני אוהבת. כן, ככה זה בחיים. 

חזרתי השבוע ל״קולוני״ שממוקמת ברחוב בית-לחם 7.

מה אומר ומה אגיד? "מאז שנוסדה בשנת 2005, הפכה מסעדת קולוני לשיחת היום בירושלים ומחוצה לה. המסעדה הפכה למוסד קולינרי מוביל הודות לעיצוב האקלקטי ואפשרויות הבילוי הרבות שהיא מציעה. 

העיצוב המחוספס של קולוני, השוכנת בתוך מבנה תעשייתי, מנוקד בריהוט עץ ובוויטראז'ים צבעוניים המוסיפים מגע של בית. התוצאה שמתקבלת היא מתחם רחב ידיים באווירת לופט ניו יורקי."

השבוע הזמנתי את שתי אחיותיי ל״קולוני״ בצהריים ושוב ההנאה היתה מלאה מפני שיש להם עיסקית מרתקת. מנה, ראשונה ועיקרית במחיר של עיקרית. לא אלאה אתכם מה אכלנו כי כל מה שאכלנו היה מצויין כולל השירות, והופתענו שהמסעדה היתה כמעט מלאה למרות וחרף הדקירות והניטרול.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.10.15

* מחוייבות לסטטוס-קוו – הודעת ראש הממשלה על פיה יימשך המצב הנוכחי שבו רק מוסלמים יכולים להתפלל על הר הבית ויהודים ונוצרים יכולים רק לבקר, היא צעד נכון. הרי זה המצב כל השנים, ולאורך כל המשבר ישראל מבהירה חזור והבהר שהיא דבקה בסטטוס-קוו ושאין לה כל כוונה לשנותו. טוב שנתניהו חזר והבהיר זאת גם באופן הרשמי, בשיחות עם ירדן והרש"פ באמצעות קרי, בניסיון להרגעת המצב או לפחות להוכיח שישראל עושה כל מאמץ לרגיעה.

אך האם ההודעה הזאת תביא לרגיעה? סביר להניח שלא. הרי אין חדש בהודעת ישראל. התוצאה הרצויה מביקורו של קרי, אמורה היתה להיות הודעה רשמית של ירדן ובעיקר של הרש"פ, המבהירה שלא היה כל שינוי בסטטוס-קוו. אמירה כזו עשויה, אולי, להוות משקל נגד להסתה ולשקרים.

ייתכן שאבו-מאזן מעוניין כעת ברגיעה, ולכן שיכנע את הרשימה המשותפת לבטל את הפרובוקציה שתיכננה על הר הבית. אבל הוא, שהיה בין מחוללי התבערה, אינו מעז לקום ולהבהיר שהכל שקר.

התקנת מצלמות אבטחה היא צעד חיובי, לא רק כדי להוכיח את צדקתנו, אלא היא עשויה לשרת אותנו מבחינה מודיעינית.

* מלכודת – שר החוץ הפלשתינאי מאליכי טוען שהצבת המצלמות על הר הבית היא מלכודת ישראלית, שישראל תשתמש בה למעצר מסיתים ופורעים. לשיטתו, הוא צודק. המצלמות תוכחנה את השקר הפלשתינאי וכפי שהוא יודע היטב, מהר הבית יוצאת ההסתה לטרור נגד יהודים, והדברים יוכחו בעליל. הוא מעדיף, מן הסתם, את מצלמות "בצלם" לתיעוד מוטֶה ומסולף נגד ישראל.

* דגל ציון על הר הבית – סא"ל משה פלס (סטמפל) היה ממפקדי השדה המוכשרים והנועזים ביותר בתולדות צה"ל, בעל עיטור העוז וצל"ש הרמטכ"ל. הוא נפל במרדף ב"ארץ המרדפים" בבקעת הירדן, בהיותו מג"ד הנח"ל המוצנח.

במלחמת ששת הימים שירת פלס כסגנו של מוטה גור, סמח"ט חטיבת הצנחנים במילואים. הוא פיקד על כיבוש הר הבית. מיד בתום הקרב, שלף פלס את דגל הלאום ותלה אותו על שערי הר הבית.

באותו יום יצא "מעריב" במהדורת אחה"צ מיוחדת, כשתמונת הדגל המונף על הר הבית מתנוססת לכל רוחבו, תחת כותרת הענק: "דגל ציון על הר הבית."

משה פלס ראה ברגע זה את רגע השיא של חייו. הוא, המפקד הקשוח, תלה את הדגל כשדמעות בעיניו.

משה פלס היה חניך ובוגר תנועת "השומר הצעיר". הוא לא היה "ימין-משיחי-הזוי" וכו'. הוא ביטא את המיינסטרים הציוני.

אולם באותו יום קרתה תאונה היסטורית. משה דיין, פחז כמים, בהחלטה פזיזה ונמהרת, על דעת עצמו, מבלי להיוועץ בראש הממשלה ואפילו ליידע אותו, מסר את מפתחות הר הבית לידי הוואקפ. לא את השליטה על מסגד אל-אקצה, אלא על הר הבית כולו.

מעשהו זה של דיין, הוא בכיה לדורות.

העובדה שקבע דיין, יצרה את הסטטוס-קוו. זהו סטטוס-קוו רע, סטטוס-קוו חד צדדי ומוּטֶה נגד היהודים ובעד המוסלמים. אולם הסטטוס-קוו הזה הוא מציאות שאסור לגעת בה. הר הבית כמוהו כחבית אבק שריפה. קנאי האיסלם הג'יהאדיסטי מסיתים נגד מדינת ישראל ומעלילים עליה עלילות, מתוך רצון להבעיר את המזה"ת לג'יהאד שיביא לקץ הקיום היהודי בארץ-ישראל. עיני העולם כולו נשואות להר הבית, לבדוק האם יש אמת בטענה שישראל מתכוונת לשנות את הסטטוס-קוו. על כל טעות ישראלית אנו עלולים לשלם מחיר כבד.

כל שינוי של הסטטוס-קוו הוא מעשה מסוכן, חסר אחריות ופוגע פגיעה קשה באינטרס הישראלי. ראש הממשלה ראוי לשבח על האופן האחראי והזהיר שבו הוא מטפל בבעייה, ועל התחייבותו לשמור על הסטטוס-קוו.

דגל ציון על הר הבית הוא חזון, חלום שראוי לחלום אותו. אני שותף לחלום. זהו חלום לעתיד לבוא, אך הוא מנוגד לחלוטין לאינטרס הישראלי בעתיד הנראה לעין.

זכותה של ציפי חוטובלי, כאדם, כיהודי, כאזרח פרטי, לחלום על דגל ציון על הר הבית. אין זו זכותה של סגנית שר החוץ, להתבטא נגד מדיניות הממשלה בנושא כל כך רגיש, בעיתוי כל כך רגיש, בשבוע שבו ראש הממשלה יוצא מגדרו כדי להוכיח לעולם את דבקותה של ישראל בסטטוס-קוו.

על ציפי חוטובלי לבחור האם היא מסוגלת לשאת באחריות הנובעת מתפקידה, ולקבל עליה את מגבלות האחריות. אם האחריות הזאת גדולה על מידותיה, שתואיל לחזור להיות אדם פרטי.

* הימור מוצלח – רבים הרימו גבה כאשר ליברמן לא הצטרף לממשלת נתניהו והעדיף את המידבר האופוזיציוני, לצד הרצוג, לפיד, גלאון והרשימה המשותפת. הצעד הזה נראה כמו התאבדות פוליטית.

אולם החשבון של ליברמן היה אחר. לנוכח כישלונו בבחירות, הוא הבין שהדרך לשנות את המגמה היא צעד דרסטי. כמובן שצעד כזה הינו הימור, אך הוא חש שאין לו מה להפסיד.

ליברמן יודע, שהאחריות השלטונית אינה מאפשרת מדיניות קיצונית. לעומת זאת, שחרור מכבלי האחריות, מאפשר קיצוניות ללא סייג.

וכך תפס ליברמן את הנישה של הימני שמימין לימין: מימין לנתניהו, מימין לבנט, מימין לאורי אריאל. ליברמן חיכה בפינה למשבר ביטחוני. ומשזה הגיע – משוחרר מאחריות, חופשי מעכבות, ליברמן נוהג כדמגוג ביטחוני, שמרשה לעצמו להתלהם כאוות נפשו.

תוצאות הסקר בערוץ 2 על פיו ליברמן נתפס כאדם המתאים ביותר לטפל במתקפת הטרור, מעידות על כך שהדמגוגיה משתלמת וההימור של ליברמן היה מוצלח. 

* להעמיד לדין – יש להסיר את החסינות של מוטי יוגב ולהעמיד אותו לדין על הסתה נגד השופט פוגלמן.

* בין מחלוקת להתרת דם – בתגובה לביקורת על דברי ההסתה של ח"כ יוגב נגד השופט פוגלמן, מיתממים תומכי המסית: "מה קרה? אסור לבקר את בית המשפט?"

ודאי שמותר לבקר את בית המשפט, כפי שמותר לבקר כל גוף שלטוני במדינה דמוקרטית. אני עצמי ביקרתי פעמים רבות את בית המשפט והבעתי את התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי.

יש הבדל תהומי בין ביקורת על בית המשפט לבין התרת דמו של שופט בישראל. הקשר בין ביקורת על האקטיביזם השיפוטי לדברי ההסתה של יוגב נגד פוגלמן, הוא כמו הקשר בין התנגדות להסכמי אוסלו לרצח רבין. בשני המקרים, מדובר במחלוקות לגיטימיות בין עמדות לגיטימיות ובביקורת לגיטימית. בינה לבין רצח רבין והתרת דמו של פוגלמן – ת"ק על ת"ק פרסה.

* תמונת הראי של יוגב – דברי הסתה נגד שופטי בית המשפט העליון, באים גם מתמונת הראי של יוגב – אנשי השמאל הרדיקלי. ושוב, איני מדבר על ביקורת עניינית, אלא על הסתה מתלהמת. כל דחיה של עתירת "שמאל", כל פסיקה המקבלת טיעונים של ביטחון המדינה, כל פסיקה שאינה מקבלת את טענת אי-החוקיות של ההתנחלויות, מעוררת תגובות של דה-לגיטימציה לבית המשפט. גדעון לוי מציג במאמריו את בית המשפט העליון כ"כלי שרת של הכיבוש." שופטים דתיים כמו רובינשטיין וסולברג הם יעד להסתה ממוקדת. הנה, למשל, דברים של ב. מיכאל, שהציג את שופט בית המשפט העליון סולברג כבן דמותם של הבריונים הפשיסטים איתמר בן גביר ונועם פדרמן:

"להלן על כן הצעה לפתרון פשוט של כל מצוקותיה [של איילת שקד א.ה.]: במקום להסתבך עם חוקים והצבעות ודיונים וויכוחים בניסיונות לשנות את המערכת, עליה רק לאמץ את סיסמתה החיננית של המפד"ל ההיסטורית — 'דרכיה דרכי נועם,' ולממשה כלשונה: נֹעם סולברג — שופט יחיד בבג"ץ, נועם פדרמן — יועץ משפטי, ואם ייאות איתמר בן־גביר להוסיף לשמו את השם 'נועם', ימונה נועם־איתמר בן־גביר לפרקליט המדינה.

וסוף־סוף יהיה נועם דרכי המשפט כנועם עולמה של השרה.

ולהשומע ינעם."

* שונאי ערבים – לפחות במה שנוגע ללוסי אהריש, ניתן להגדיר את דבוקת שוקן ב"הארץ" כחבורה של שונאי ערבים.

* נפש אוטו-אנטישמי – רוגל אלפר הביע תמיכה במחבל שירצח אותו, הביע תמיהה על כך שהוא עוד לא עשה כן והתנצל מראש בפני רוצחו.

רוגל לא אדם רציני. אוטו ויינינגר, שקדם לו, היה יותר רציני. הוא הלך עד הסוף עם טירופו.

* האידיאולוגיה של מטורפי הימין הרדיקלי – חגי עמיר, אחיו ושותפו של רוצח ראש הממשלה, נעצר בעקבות איום על חייו של נשיא המדינה.

מעניין לקרוא את תוכן הפוסט של עמיר. וכך הוא כותב: "יגיע הזמן ... שריבלין יחד עם המדינה הציונית צריכים לחלוף מהעולם כפי שסדום חלפה."

השנאה החולנית למדינה הציונית והחתירה לחורבנה – זו האידיאולוגיה המשותפת למטורפי הימין הרדיקלי ומטורפי השמאל הרדיקלי.

* דמות המפקד – צוער הודח מקורס קצינים כיוון שהביע תמיכה ברצח רבין.

ומה עם חופש הביטוי?

חופש הביטוי אינו ערך עליון. יש דברים חשובים ממנו. קורס הקצינים נועד להכשיר את דור הקצינים והמפקדים הבא של צה"ל. קורס הקצינים נועד לעצב את דמותו של המפקד בצה"ל. אדם התומך ברצח ראש הממשלה, הוא אדם שאינו ראוי להיות מפקד בצה"ל. הוא אנטיתזה לדמות המפקד בצה"ל. זו החלטה נכונה. החלטה הכרחית.

* מאבק על נפשה של אירופה – באירופה מתנהל מאבק בין בני אור ובני חושך, בין הנאורות לברבריות, בין הדמוקרטיה לגזענות ולאנטישמיות. מצד אחד, קואליציית האדום-ירוק-שחור: השילוש הטמא של השמאל הרדיקאלי, האיסלם הג'יהאדיסטי הקנאי והימין הנאו-נאצי, המוביל מסע אנטישמי של דה-לגיטימציה למדינת ישראל וחרם עליה. מצד שני, אנשים שוחרי טוב ורודפי שלום וצדק, המנהלים מתקפת-נגד למען ישראל ונגד החרמות.

יותר משהמאבק הזה נוגע לישראל, זהו מאבק על נפשה ונשמתה של אירופה. זהו מאבק בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין אמת לשקר. בצד של בני החושך ניצבים יורשיהן של שתי האידיאולוגיות שבשמן נטבחו עשרות מיליוני בני אדם במאה ה-20 ומובילי האידיאולוגיה הדתית שבעטיה נטבחים מאות אלפי בני אדם במאה ה-21. ומשרתים אותם אידיוטים שימושיים, כמו אנשי הרוח במערב שתמכו בסטלין, ואלה שיצאו נגד המלחמה בהיטלר בשם הפצפיזם. המשת"פים החמורים ביותר עם הרוע, הם בני עמי – אותם אוטו-אנטישמים המסייעים להם.

מי שהניפה השבוע את דגל הנאורות היא הסופרת הפופולארית ג'יי.קיי רולינג, יוצרת "הארי פוטר", שהובילה עצומה של מאות אנשי רוח בריטים בעד ישראל ונגד החרמות.

* גביזון על הבר – בתל-אביב נערך ערב השקה של כתב העת "אשמורת שלישית", כתב עת ציוני עכשווי, בהוצאת עמותת "שבעים פנים לציונות" ובעריכת ניר רייזלר.

האירוע נערך בפאב "קאסה ורנדה", שהמה מפה לפה עשרות אנשים, רובם צעירים, שנהרו לשמוע את הרצאתה המרתקת של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון על ציונות רלוונטית בימינו.

גביזון משמיעה קול צלול של ציונות מרכזית, היונקת מעומקי הרעיון הציוני וההגשמה הציונית לתולדותיהם, ומתרגמת אותם למציאות העכשווית, כבסיס איתן לקיומה של חברה ישראלית חסונה וסולידרית.

בראשית האירוע העירה גביזון שלכל דבר בחיים יש פעם ראשונה, ולמרות שהיא כבר עשרות שנים מרצה בפני קהלים שונים, זו הפעם הראשונה שהיא מרצה בפאב. היא נראתה די משועשעת מן הרעיון.

הקהל שתה בשקיקה את דבריה, ולמעט פרובוקטור אחד, שלב השאלות העיד על קהל רציני וברמה גבוהה.

* שמועות סרק – בשבת אחה"צ הגיעה הודעה לצח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל על נעדר בדרום הגולן, גולש בגלשן רחיפה. מיד ערכנו בדיקת קשר עם כל מי שקשור לספורט הזה באורטל. מעבר לכך, לא שמענו דבר. בדרום הגולן היו פצצות תאורה, רעשי מסוקים ורכב כל הלילה, אך בצפון הגולן לא שמענו דבר.

בשעות הלילה המאוחרות, התחילו להגיע אליי השמועות. מטוס ישראלי יורט בשמי סוריה והטייס נפל בשבי דאעש. כוחות גדולים של צה"ל בנוהל חניבעל בתוך סוריה וכו' וכו'.

בתנועת הנוער, כאשר עסקנו בשמועות, התחלנו במשחק טלפון שבור, כדי להמחיש איך זה קורה. אך זה לא יכול להסביר כיצד מגיעים לדמיון פרוע כזה. מי ממציא, ולמה? מי מפיץ, ולמה?

התופעה יכולה להסביר דברים נוספים. למשל, בתוך מהומת האלוהים של רצח רבין, בהיסטריה וברעש ועם אלפי אנשים ברקע, מישהו דמיין וסיפר ששמע מישהו אחר צועק  "סרק סרק." מישהו אחר, ששמע שמישהו אחר סיפר שהוא שמע צעקות "סרק סרק," כבר היה בטוח שגם הוא שמע. אבל כיוון שכאן אין את השאלה "ולמה?" ברור איך רוקחי תאוריית הקונספירציה השתמשו בשמועת הסרק הזאת כחומר גלם לטוויית השקר הגדול.

* הרוויח בחוסר יושר – הסיפור העממי על ה"זאב זאב" מיטיב לתאר את גורלו של שקרן. גם כאשר הוא כבר אומר אמת, איש אינו מאמין לו.

האם "הרב" פינטו באמת חולה, או מתחלה? האם באמת אי הגעתו למשפטו בארץ נובעת ממצב בריאותי אמיתי או מהתחמקות? האם התעלפותו בשדה התעופה הייתה מבוימת?

איני יודע, אך כמו כולם, איני מאמין לו. הוא הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר.

* ביריונות חזירית – השביתה האיטלקית הפרועה של עובדי חברת החשמל, המשבשים את תיקון תקלות החשמל, היא ביריונות חזירית. זאת תמונת הראי של החזירות הטייקוניסטית – שיכרון כוח של אנשים החושבים שכיוון שיש להם כוח, הכל מותר להם. חוק הג'ונגל.

* נגד מי השביתה – נשק השביתה נועד לפגוע בכיסו של בעל הבית הפוגע בעובדיו. פגיעה באזרחים, בילדים ובקשישים הרועדים מקור בבתיהם החשוכים, אינה קשורה לרעיון השביתה. היא ביריונות לשמה.

* על צביעות ומונופול – מי שיוצא נגד מונופול הגז ותומך במונופול חברת החשמל – צבוע.

מי שיוצא נגד מונופול חברת החשמל ותומך במונופול הגז – צבוע.

מונופול הוא רע. הוא רע כשהוא ציבורי והוא עוד יותר רע כשהוא פרטי.

חברה סולידרית, שהאוריינטציה שלה היא טובת הציבור, לא תתן ידה לריכוזיות בידי בעלי כוח, שהאוריינטציה שלהם היא טובתם הפרטית.

* חדשות מזג האוויר – כבר שלושה שבועות אנו מתפללים לכך שמזג האוויר יהיה בראש החדשות. אז על מה אנחנו מקטרים?

* ביד הלשון: מכשכש – רמי פורטיס העלה ליוטיוב קליפ חדש, לשיר "מקשקש בזנב". למילה מקשקש שני פירושים: מערבב או מדבר שטויות. בהנחה שהכלב או החתול אינם מערבבים או מדברים שטויות עם זנבם, כותרת הקליפ צריכה היתה להיות מכשכש בזנב. מכשכש, פרושו - מנפנף.

הבלבול נובע מהנטייה שלנו להגות, בשפה המדוברת, את אותיות בכפ דגושות, גם במקומות שבהם, על פי כללי הדקדוק העברי, הן רפות. אילו היינו מקפידים להגות כ"ף רפה, לא היינו שוגים. היינו אומרים בטבעיות מְכַשְׁכֵּשׁ.

* * *

עמוס אריכא

נתניהו גרוע ממכחישי שואה

מוקדש בהוקרה

לידידי המשורר יעקב ברזילי

שהיה שם

עם עיוור וחירש נעשה עמנו. עם מובס ורפה-רוח. איננו רואה איננו שומע ומסרב להבין גם כשחטאה נוראה יוצאת מפיו של ראש ממשלת ישראל, הגורע בשקריו מעול השטניות המונח על כתפיו של צורר היהודים הגדול בהיסטוריה – קורפורל שיקלגרובר, כפי שנהג לכנות וינסטון צ'רצ'יל את הצורר היטלר בכדי לעקרו משלוותו. זה היה שמו הארור של הקורפורל המשופם ממלחמת העולם הראשונה, שכבר אז החל להצמיח את תורת הגזע המטורפת שלו שהולידה מתוכה את השמדת העם היהודי.

מעולם לא נזקק שיקלגרובר לשותפות עם המופתי מירושלים בעת שכבר הוציא להורג למעלה ממיליון ורבע יהודים. התחברותו הבלתי-צפויה של נתניהו חסר האחריות לכל הסיעות הימניות ברחבי-תבל והצבועות בגוונים של גזענות שאין להשלים איתה, גרועה אף מסוכנת יותר מכל מכחישי השואה. הצעד השקרי האחרון הזה שלו משול לנעיצת מאכלת פיפיות מושחזת ורצחנית בגבו של העם היהודי/עברי במדינת ישראל ובקהילות ברחבי עולם.

איך התהפך הישוב העברי שהיה כאן, נועז ומקורי, לעם גיטואי הנשלט בידי מתחזה למנהיג והוא מסוכן לכולנו? איך עלה בידיו של בדאי מעוות היסטורי מוכר, פעם אחר פעם, להשניא את מדינת ישראל בעולם? כיצד הצליח להוביל גם במחנהו נבוני דבר שהסגירו עצמם לשיגיונותיו ושקריו עד שנעשו הם עצמם שקופים כצללים חיוורים במלוא עליבותם? להיכן נעלמו הגברים הבודדים שמקרבם צריך היה לקום מנהיג ראוי?

הסקר שהתקיים בעקבות השקר הגס האחרון שתפר נתניהו בכדי לחלץ עצמו ממצוקתו נוכח העובדה שהוא, והוא בלבד, מחלק את ירושלים, חוזר ומעיד לא רק על טיבו העקום של נתניהו, אלא גם על העיוות הקיים בין המוני מעריציו שהכסילות והבורות משמשות אותם בערבוביה.

את הבערות הזאת חזר וניצל דמיונו הקודח של האיש נתניהו –אולם הפעם, בימי אינתיפאדה שלישית זאת, להטוטי פחדיו הובילו אותו לכישלון מצמרר. הוא הוכיח באמירתו המתוכננת לפרטיה, את אפס יכולתו להנהיג; הוא הטביע במו ידיו אות קין בוער במצחו, מום הפוסל אותו מלצאת ולעמוד בשם ציבור.

המציאות של הימים האלה החרידה אותי כאשר התבררה כמות האישים ואנשי תקשורת מהצד הימני של המפה הפוליטית שנחלצו ללטש ולמרק את האיש הרע הזה נתניהו, כאילו מדובר באדם שהוא נזר בריאה – פסל מושלם שנחצב מגוש שיש ממכרות השיש בקררה באיטליה.

אם נתניהו חשב לרגע להביא בנסיעתו המיותרת לגרמניה "שי" חנופה לעם הגרמני, ובמקביל לכרוך בו שנאת עולם של הפלשתינאים כלפינו, הרי אנוכיותו שיכנעה אותו מכבר להאמין כי הוא בחירו של הגורל ואולי אף משיח ואנחנו חמורו. משיח משונה ואומלל זה שהוא תוצר מגלומניות חולנית, דווקא חושפו ומערטלו כמי שאיבד כל מידה תבונית. בשיכרון חושיו ניפץ נתניהו כל אפשרות להכלה של כשל לשוני שאיננו בר-מחילה.

קשה יהיה למחות מהזיכרון את פניה החפויים של הקנצלרית שעמדה בצדו של נתניהו. הבעתה אמרה כול שבליבה; קלסתרה היה קודר והיא, בת לעם הגרמני היתה זו שחזרה והדפה את קשקושיו ה"היסטוריים" של נתניהו.

למען דיוקן של תוצאות איוולתו חייבים לומר שבמעשה הזה שפך נתניהו דלק הסתה בכמות מסוכנת לתדלוק בערת הדמים שבארץ – לא פחות מאבו מאזן. אך כישלונו בלשונו הנפתלת בהפחתת מידת אחריותו של הצורר השטני לשואת עמנו – על-כך הוא נדרש לפנות את כסאו כאן ועתה, לפטור אותנו מנוכחותו המעיקה והמיותרת, זורעת שנאה, מעמיקה פרוד והרת אסונות. 

אהוד: מוזר איך ברשימתך, המבוססת על ידע היסטורי רחב, אינך מוצא לנכון להזכיר אפילו במילה אחת את חלקו של המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני בזירוז השמדת יהודי אירופה, ואת שאיפתו שהנאצים ישמידו גם את היישוב העברי כאן, בארץ, אותך ואותי ואת משפחותינו – ונוצר הרושם כי שינאתך לנתניהו החי בוערת בך כמעט כשנאתך להיטלר המת.

* * *

דרור אֵידָר

באוזניכם, המקובעים האמיתיים

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (27.10.2015)

אחרי עשרים שנה, היא עוד מנגנת. יום הזיכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל מספק בכל שנה הצצה אנתרופולוגית בשרידי השבט ההוא, שעדיין אוחז בחמת זעם בשני עקרונות: לא מתנקש בודד אלא המון אחראי לרצח: הימין והדתיים; והעיקרון השני:  מאז הרצח החברה הישראלית הידרדרה, התבהמה, הקצינה, "עבדים מָשְׁלוּ בָּנוּ, וּפוֹרֵק אֵין מִיָּדָם."

עשרים שנה עברו. כבכל שנה, משמשת התקשורת מוקד לקינות "איכה" של צאצאי האוונגרד הסוציאליסטי על איבוד השלטון ובעצם על שינוי פני המדינה. אוי, מה היה לנו, כבר איננו האחראים הבלעדיים לבניינו ולשגשוגו של הפרויקט החשוב ביותר של העם היהודי בעת החדשה. באמצע המאה ה-19 נהרסה פריז הישנה ועל חורבותיה נבנתה העיר היפהפייה שכולנו מכירים. המשורר הגדול של התקופה, שארל בודלר, הסתובב וקונן: "פריז משתנָה! אולם בעצבוּת נפשי דָבָר לא זז!" היופי החדש היה זר לו, משום שלדבריו "זיכרונותיי היקרים כבדים מֵאֶבֶן." הוא לא זכה ממש לראות את פריז החדשה בתפארתה. במקום לזכור את העיקר – רצח מתועב של ראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית – השמאל הישראלי ממשיך להתאבל על משיחו תוך שהוא חובט בחזם של אחרים. זיכרונותיו היקרים התאבנו בתודעתו לבלי הופכין.

עשרים שנה חלפו, ועדיין אותה מנגינה שספק אם רבין היה דבק בה, לולא הפך אותו הרוצח היהיר לקדוש וקיבע לעד את פעולותיו האחרונות כ"מורשת רבין", כביכול היה לרבין חלק במקהלת הליברלים הפונדמנטליסטים שלמרות התנפצות תחזיותיה, מוסיפה לצווח "יש פרטנר", "הסדר מדיני" ו"כיבוש". כמובן. מי שצופה בפיכחון בזירה המדינית והביטחונית מבין ששותף אין, אך קיבעון פסיכולוגי של חולמי אוסלו יש ויש. בהקשר הזה אפשר להבין את דברי דויד גרוסמן ב"ידיעות" השבוע על ה"פליק פלאק" התודעתי של נתניהו, שהופך לדבריו "את מצב הכיבוש והדיכוי למצב של נרדפות וקורבנות." עולם הפוך: מי שראייתו האידיאליסטית מונעת ממנו מלראות נכוחה את המציאות, מאשים אחרים באקרובטיקה תודעתית. גרוסמן וחבריו לדעה רואים בעיקר אידיאות, שכאיש של מילים הוא יודע לתארן היטב. לא בפעם הראשונה בהיסטוריה, מי שרואה אידיאות, עיוור למציאות.

עשרים שנים עפו וגזו. אותה קבוצה שדימתה לנצח את ההיסטוריה באמצעות זבנג אוסלו וגמרנו, רואה כיצד מעשי ידיה טובעים בים השיגעון האזורי. חלקים בתוכה בחרו בברירת שמשון הנוראית: אם אנחנו לא בתמונה, תמות נפשנו עם פלשת(נ)ים. למרות הדיבורים על דמוקרטיה, נתניהו אינו מנהיג לגיטימי בעיניה. אמש נוכחנו שוב לדעת שבנימין נתניהו אחראי במידה כזו או אחרת לרצח הנורא. "מגדולי המסיתים" אמרו עליו. עפר לפיהם. ההאשמה הזאת היא עדות נוספת לשקיעתו של האוונגרד החברתי שהוביל פעם את המדינה. מי שמתבטא כך אינו רק חוטא לאמת, אלא נוהג בחוסר אחריות היסטורי. אחריו המבול.

עשרים שנה מחליקות במורד הגרון. רבים ראו את האיוולת שבהסכמי אוסלו. כנראה לראשונה בהיסטוריה, הרים עַם מהקרשים את אויבו האכזר שנשבע להשמיד להרוג ולאבד אותו, נתן לו חלקת ארץ במרחק יריקה ממרכזי האוכלוסייה שלו, שפך עליו מיליארדים וצייד אותו בהמון נשק. למה ציפינו, לכל  הרוחות?! כל מה שהוזהרנו מפניו קרה. נתניהו לא כינה את רבין "בוגד" ולבטח לא עודד אלימות וכך שאר מנהיגי הימין. הם הצביעו על אותן חולשות בהסכם שרבין עצמו (ואהוד ברק בשבתו כרמטכ"ל) ראה. האם לא היתה זו אחריותם ההיסטורית לצעוק מעל כל במה שעלינו להיזהר מריצת העוועים הזאת?

עשרים שנים אזלו בשק הזיכרונות. הימין והדתיים לא הפנימו עדיין את חילופי המשמרות בהנהגת הספינה הציונית. מי שבתודעתו אינו מנהיג, נדון כל ימיו להתגונן ולהירתע מנשיאה מלאה באחריות. יתרה מזו, הוא מקשיח את ליבו בפני האחר הפוליטי והתרבותי, ואינו מגלה כלפיו נדיבות של מנצחים. ואחרי ככלות הכול, אנחנו עם אחד. בעיקר זה. 

* * *

ברכות לאבא, רוצח רבין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ברכות לאבא, רוצח רבין, ולזוגתו האוהבת

על אישור ההזרעה מטעם העליון

מי ייתן וירבו רוצחים בדמותו ובדמות בת-זוגו הביזארית

מסיכת פניה חיוורת ושטנית

אם ילכו צאצאיהם ללמוד הלכה בישיבות

אנחנו נזוּן ונפרנס גם אותם

יאללה זרעוני-סרק, צאו כבר מהאקדח המאונן

אל נרתיק טרימְבּוֹבּוֹלְדָה הלחה

אבא שלכם יורה אתכם אליה בלי משתיק

רק עם החיוך שלו המזדיין

שראוי להירשם בשיא החצופים אצל גִינֶס

ולמצהלות תינוקיו שלא חטאו נחנֵך דור צעיר –

אלה הנכדים הקטנים של יצחק רבין!

14.6.06

פורסם ב"חדשות בן עזר" 150, מיום 15.6.06

* * *

תקוה וינשטוק

ברחוב ביל"ו חסרים חמישה מיספרים

רחוב ביל"ו יחיד כנראה במינו בתל אביב. לכל הרחובות שורת מספרים רציפה – אחרי הבית   מיספר 18 בא 20 וכן הלאה והלאה. מבנה גדול זוכה לעיתים לשני מיספרים ואף יותר. ואילו ברחוב ביל"ו מופיע אחרי מיספר 18 – מספר 30 – והלאה מכן המיספור רגיל: 32, 34, 36... אולם המיספרים 20-28 – כאילו בלעה אותם האדמה. המיספר הזוגי האחרון בביל"ו הוא 72. למעשה לצד זה שברחוב 67 בתים בלבד.

עוברים ושבים חדי עין וכן תושבים חדשים ברחוב אינם מבינים מה מתרחש כאן. לאן ולמה נעלמו חמישה מספרים?

ניסיתי לברר את פשר התעלומה במחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב. מחלקה שהיא מבוך מפותל גם בימים כתיקנם, לא כל שכן עתה, כשהמבנה בשיפוצים והמעלית משותקת. פקיד הקבלה בכניסה כיוון אותי לארכיון, בקומה השנייה, בחדר בקצה המסדרון.

טיפסתי לקומה השנייה ובקצה אחת ממנהרות המסדרון מצאתי פקיד ושאלתיו על המספרים האבודים.

"מעולם לא שמעתי על כך," הודה והעלה במחשב את רחוב ביל"ו. אכן סדר מיספרים מוזר. למה? אין לו מושג.

גם פקיד נוסף שהגיע לחדר אמר שהוא שומע בפעם הראשונה שמיספרים נעדרים. הפקיד, אדיב, עלה איתי לקומה השלישית ל"חבר לעבודה שיודע".

גם ל"יודע" לא היה חצי מושג באשר למיספרים. הוא הבטיח לבדוק,  וביום חמישי או ראשון יידע אותי.

יצאתי מממלכת פקידוסטן מרוצה למדי. יש לי הבטחה!

עברו יום חמישי, גם ראשון – מחלקת הנדסה שותקת. טילפנתי. הפקיד מבטיח מידע בעוד יומיים. לא נאריך. "השורה האחרונה" – כפי שאומרים באידיש, היתה שכנראה אין מידע על המיספרים האבודים.

נואשת מהעירייה התחלתי לחפש ותיקים ברחוב ביל"ו, אולי זכור להם סוד המיספרים. מצאתי את גברת טובה בנדר, שגרה בבית מס' 16-18 – והתעלומה נפתרה.

מסתבר שהמיספרים אבדו כי תל אביב הפכה מעיר גנים לכרך אורבני. במספרים 20-28 עמדו פעם בתים, ליתר דיוק – קוטג'ים. היו עשרה קוטג'ים ברחוב. שישה מהם נהרסו ובמקומם הוקם בית אחד, זה שהיא גרה בו. בניין גדול, שתי קומות, ארבע קומות 24 דירות ושתי כניסות, שקיבל את המספרים 18-16.

ארבעה קוטג'ים נותרו על מקומם. נותרו גם מספריהם המקוריים: 30, 32, 34 ו-36 – (השניים האחרונים נמצאים בשיפוץ ואין עליהם מספרים. אך בית הקפה בפינת לונץ מיספרו  38).

אלה היו מיספרי הקוטג'ים מהתקופה שלפני ההריסה ולפני הקמת הבניין החדש. העירייה השאירה את המספרים הללו, כאילו כל הקוטג'ים עודם קיימים. ברצף המיספרים הזוגיים נפער לפתע חור. חלפו שנים, ההיסטוריה הקטנה של הרחוב השתכחה, ו"החור" הפך תעלומה.

השיקול המיספרי היה נבון. הברירה האחרת היתה להתחשב בבניין החדש ולשנות ממנו והלאה את כל המספריים הזוגיים בביל"ו. לרחוב כבר נוספו אדמות שרונה והוא הגיע עד פינת טוסקניני. להחליף את כל המספרים בגלל המבנה החדש היה משימה מבלבלת הרבה יותר מדילוג על מספרים.

גברת בנדה גרה כיום בבניין הגדול, אך 25 שנה, משנת 1953 עד 1978, התגוררה עם משפחתה בשכונת הקוטג'ים. "זו היתה חווייה לא נורמלית לגור שם," היא מספרת. "כשנכנסנו לגור היו כל תושבי הקוטג'ים חילונים. אנחנו דתיים, ובהתחלה קצת חששו מאיתנו... אבל אחר כך נוצרה ידידות של מאה אחוז בין השכנים. אחרי שעזבנו באו כולם לבקר אותי."

משפחת בנדה התגוררה בקוטג' בדמי מפתח. הקוטג' היה שייך לאפוטרופוס הכללי. הוא הודיע לה בראשית שנות השבעים כי הקוטג' שלה עם עוד חמשה קוטג'ים מועמד להריסה ועליהם להתפנות. זו היתה מכה קשה – הבנדים אהבו מאד את הקוטג'.

"הילדה שלי, חוה, שהיתה אז בת חמש, אמרה: 'אם אני אראה את האיש שהורס לנו את הבית אכה  אותו!'" – זוכרת גברת בנדה.

בלית ברירה יצאו מהקוטג' אך לא מהאזור. מיד כשהוקם הבית הגדול על אדמת הקוטג'ים- לשעבר, בשנת 1976, עברו אליו. "עבדתי בסביבה הזו. הילדה שלי נולדה פה. רציתי להישאר בסביבה." אומרת טובה בנדה.

ויש ותיקים ממנה. בקוטג'ים  מיפר 30-32 – מתגורר זוג הציירים יוסל ואודרי ברגנר. הם גרים במקום הזה כבר 58 שנים, מעל לשנות דור.

מספרת הציירת אודרי ברגנר: "הקוטג'ים ברחוב ביל"ו נבנו בשנת 1925, כשהרחוב עוד היה חולות. בנה אותם יהודי עשיר בשם נסטיסין. הוא היה יליד ויטבסק והכיר את הצייר מארק שאגל שנולד בעיירה הזו. הגענו מצפת לתל אביב בשנת 1957. בצפת היו לנו בית יפה עם גינה. הקוטג'ים נראו לנו גדולים מדי ויקרים מדי אבל חשבנו שמעבר לקוטג' כפרי כזה יהיה פחות אכזרי מאשר לגור בקומה שלישית של בית. לווינו 600 לירות ושכרנו קוטג' בדמי מפתח."

לכל הקוטג'ים היה מבנה אחיד. שתי קומות וגינה אחורית. לא היו גדרות בין הבתים, והחצר הגדולה היתה משותפת לכולם. במשך שנים שוטטו בחצר תרנגולות, ברווזים ושאר בעלי חיים. כבר אז נחשבו הקוטג'ם לשמורת טבע כפרית.

ההחלטה של הברגנרים נתגלתה כמצוינת. קוטג' בן שתי קומות, בכל קומה שני חדרים, סך כל השטח מאה מטר. בקומה הראשונה מיקם יוסל  את הסטודיו שלו ובקומה השנייה הקימה אודרי את הסטודיו שלה. המדרגות בין הקומות עשויות מעץ עם מעקה מגולף, מרשים עד היום. מאחורי הבית היתה גינה עזובה שהשתרעה לאורך רחוב לונץ הסמוך. אודרי טיפחה את הגינה עדרה וגרפה, ויוסל "נתן תמיכה מוסרית," כדבריה. הדשא בין העצים לא צמח והם ריצפו את הגינה. אודרי אוהבת להתרווח בה בכיסא נוח. הבית ברחוב לונץ 12 פינת ביל"ו עובר כעת שיפוצים ותוספות בנייה, אך גנם של הברגנרים  מגודר היטב ולא נפגע.

לימים העמיד מר נסטיסין למכירה את הקוטג'ים שלו (היו קוטג'ים שהשתייכו לבעלים אחרים)  – ואודרי ויוסל ברגנר רכשו את הקוטג' שלהם וכן קוטג' נוסף  שניצב לידו – המיספרים 30 ו-32. גם גינתם גדלה בהתאם. מר נסטיסין נתן להם עץ פיטנה למזכרת והעץ מפאר את גנם עד היום.

הציירת זוכרת היטב את המשפחות שהתגוררו בקוטג'ים. לידם גר משגיח כשרות שהעמיד מחיצה על מרפסתו לבל יראה חלילה את שכנתו (אודרי) בחלוק. בקוטג' מימינם התגוררה  משפחת נסטיסין. אודרי היתה משוחחת עם גברת נסטיסין באידיש ובשעת הצורך גם טיפטפה לה טיפות בעיניים. בקוטג' מיספר 34 התגוררה משפחת מכבי התימנית. רפאל מכבי, ראש המשפחה, רכש אף הוא את הקוטג' שבו התגוררו בדמי מפתח. בעקבות אודרי ריצף רפאל מכבי את רצפת גנו ואהב להתפרקד בגינה ואף התקין בה פנסים לתאורה. הוא גידל אפרוחים וציפורים והשכונה כאלו חזרה לימי נעוריה. כל יום שישי לפנות ערב היה מכבי נוסע בחוצות העיר במכונית של הרבנות ומודיע על מועדי כניסת השבת ויציאתה. כן, היו ימים כאלה בתל אביב הקטנה...

בסמוך עמדה המכבסה של גברת שפינט. ברקו – ששימש מעין מוכתר שכונתי – היה בא ליטול את הכביסה המלוכלכת מהבתים (מי שמע אז על מכונת כביסה?) – ומחזירה מכובסת, נקייה ומקופלת וגם מתוקנת – רעייתו, תופרת, תיקנה כל כפתור תלוש.

כיום נותרו ברחוב שלושה מהקוטג'ים המקוריים. הרביעי, בפינת רחוב לונץ, נהרס. הם משתלבים יפה בין הבתים הגבוהים שלצדם. בקטע הישן הזה של ביל"ו – עד רחוב מרמורק –נותרו עוד בתים קטנים.

ענפי עצים זקנים רמי צמרת מכסים את גגות הקוטג'ים של הברגנרים ומוסיפים להם גובה. יוסל ואודרי הם הוותיקים היחידים שנותרו מדרי הקוטג'ים. האחרים כבר יצאו מזמן. טובה בנדה עברה לבית הגדול. רפאל מכבי הלך לעולמו ובמקומו בא דייר חדש המשפץ עתה את הקוטג'. הברגנרים הם המוהיקנים האחרונים של שכונת הקוטג'ים המקסימה שעמדה ברחוב. יוסל  עדיין יוצא – עם מטפלת – לטיול היומי שלו בסביבה הנאה. הקוטג' מקביל לשדרות רוטשילד, סמוך ל"הבימה".  עתה, לכבוד יום הולדתו ה-95, נפתחת תערוכה מיצירותיו בגלריה "דן" בתל אביב.

"תערוכה לא חדשנית," אומר הצייר. "אני לא עכשווי. אני אתמולי."

* * *

מנחם רהט

ביבר הזכוכית

האם זה רק מקרה ש'בוגרי' בית הנשיא עוסקים בהסתה? לנתניהו נפל האסימון: "אנשי החוק מערימים קשיים"

מישהו יכול להסביר, מה יש שם, בבית הנשיא בירושלים, שמוציא מתוכו מסיתים כנגד הציבור הלאומי והדתי, בימי 'חול המועד' שבין מועד הרצח על פי הלוח העברי לבין מועדו על פי הלוח האזרחי? מה משבש את דעתם של יושבי בית הזכוכית הזה? אוויר הפסגות הדליל? המחסור בחמצן? נתק מן העם?

השבוע הרהיב עוד סכל אחד שמוצאו בבית הנשיא, להתבטא בקנטרנות מחוצפת. היה זה ראש עירית כרמיאל עדי אלדר, ששימש בעבר מזכירו האישי של הנשיא יצחק נבון. הוא פימפם השבוע: "באצבע של יגאל עמיר, שלחץ על ההדק, היו גם הרבה אצבעות שנמצאות היום בשלטון."

ההתבטאות השיקרית הזו, איננה היחידה שיוצאת דווקא מן הבית שאמור לסמל אחדות, ומייצר פירוד. הנשיא הנוכחי ראובן ריבלין, הצטרף לחגיגה הנואלת באמצעות אמירה שנשמעה לכאורה פוליטיקלי קורקט: "לא אחון לעולם את יגאל עמיר."

תודה רבה. כאילו שמישהו רציני (לא כולל הליצן רמי הויברגר), בכלל העלה על דעתו אפשרות, שהנבל ישתחרר אחרי ניסיונו לרצוח את הדמוקרטיה (ולא משנה אם הוא באמת לחץ על ההדק הקטלני, או שעשה זאת מישהו אחר שעדיין מסתובב חופשי). מה חדש בטענה שלעולם לא יחון את עמיר? למה לקפוץ בראש? כמה חבל שיועץ הסתרים אורי אורבך ז"ל, כבר אינו לצידו של ריבלין ואינו יכול לספק לו כמה עצות חכמות שיעשו אותו באמת לנשיאו של כל העם. 

מיותר כמובן להכביר מילים על ההסתה הסידרתית שמייצר מידי שנה שמעון פרס, שהפך עצמו לפטרון 'זכר הרבין', אף שבחייו תיעב אותו עד עמקי נפשו, וניהל עימו סיכסוכים קולניים ומתוקשרים. פרס אמר השבוע כי הוא  מסרב לסלוח ל"אנשים שעל המירפסת."

המירפסת ההיא בכיכר ציון, שכל כך מרגיזה עד היום את פרס, משחקת תפקיד גם בדבריו של ראש האופוזיציה יצחק בוז'י הרצוג, גם הוא מוצר של בית הנשיא, בזכות כהונת אביו בתפקיד נשיא המדינה. בוז'י, שבילה חלק משנותיו בבית הנשיא, הצטרף גם השנה – איך לא? – לגל ההסתה של ימי 'חול המועד רבין', כשאימץ את דבריו של המסית הסידרתי ואמר השבוע בכנסת: "אתם על המירפסת שמעתם שקוראים לו בוגד. ואז הגיעו 3 יריות האקדח."

פרס והרצוג שכחו – בכל זאת עברו 20 שנה מאז – מה באמת התרחש מתחת למירפסת, וראוי להזכירם שהתרחש שם פיגוע חמור ביותר, שערורייתי ופלילי, כנגד הדמוקרטיה, מבית מדרשם של השמאל ומפלגת העבודה. הנה תזכורת: בכיכר ציון בירושלים התקיימה עצרת כנגד אוסלו. על המירפסת ישבו ונאמו בכירי הימין וביניהם נתניהו. מתחת למירפסת התערבב בין המפגינים סוכן-פרובוקטור סמוי של השב"כ ושמו אבישי רביב. הוא – ורק הוא! – חילק תדפיסים שהופקו על גבי עמוד נייר בגודל A4, שבהם תמונה של רבין במדי ה-S.S. – בשל מימדיה הקטנים של התמונה לא ניתן היה בשום פנים להבחין בה מן המירפסת, כך שלא ניתן היה לגנותה.

מעבר לכך: גם הציבור שהתכנס מתחת למירפסת לא ראה את התמונה המכפישה, משום שהיחיד שהפיץ אותה היה 'שמפניה', והוא הקפיד לחלקה רק לעיתונאים, כפי שהעיד ניצן חן בוועדת החקירה הרשמית.

כך שבדיעבד הסתבר שנעשה כאן מעשה נבלה, פיגוע חמור בדמוקרטיה: סוכן שירות הביון הממלכתי של מדינת ישראל, גוייס ע"י מפעיליו (ו/או מפלגת השלטון, ו/או בידיעתה) על מנת להכפיש את מחנה הימין והדתיים, והכל על חשבון משלם המיסים? הנשמע כדבר הזה, שהמדינה תממן ותסייע למאבק בינמפלגתי פנימי? הייתכן שסוכן שב"כ יעסוק בהכפשת לפחות חצי מהציבור שהתנגד אז לאוסלו, והופעל ע"י מפעיליו העאלק-ממלכתיים, כדי לשווק את אוסלו?

כך שמי שצריך להכות על חטא ולבקש סליחה על פשעי 'פרשת המירפסת' הם דווקא בכירי השמאל בעבר ובהווה, שביימו את כרזת ההכפשה, ביימו את הפקתה בידי הימין כביכול, וביצעו פיגוע אנטי דמוקרטי, שאיש טרם נתן עליו את הדין.  

קשה להבין כיצד קורה שדווקא מקרב 'בוגרי' בית הנשיא (יש להודות: לא רק), מתפרצת מדי שנה, ב'חול המועד רבין' מערכת שיטנה ארסית כזו של שנאת אחים, שקרים ותעמולה פוליטית זולה?

לא פעם מתקבל הרושם, שהשמאל וסייעניו רוקדי 'מה יפית' מימין, לא על רצח רבין מתאבלים, אלא על אובדן השלטון, לאחר 44 שנות הגמוניה, שנשענו בראשיתן על עלילת דם כוזבת, שבמרכזה עמד רצח נתעב של המנהיג המדיני ד"ר חיים ארלוזורוב, ב-1933.

כזכור, הפיל אז השמאל, בכוונת מכוון, את אשמת הרצח הכוזבת על הימין, ונהנה בזכותה בהגמוניה שלטונית עד המהפך של 1977. אלא שהשיטה הנפסדת הזו כבר לא עובדת. עובדה שכבר 20 שנה מנסים להטיל על הימין ועל הציבור הדתי את האחריות לרצח ראש הממשלה, והעלילה פשוט לא עובדת. 

לפני ימים אחדים, בעת סיור עם בכירי צה"ל לאורך גבול הרצועה, גילה ראש הממשלה נתניהו, כי נפל לו האסימון. הוא הודה בפומבי, באוזני קציני צה"ל, כי כנופיית שלטון החוק פוגעת בביטחון המדינה. נתניהו כמובן לא השתמש בניסוח זה, והעדיף אמירה מכובסת: "אנו נתגבר על הקשיים שמערימים אנשי החוק ונעביר את כל החוקים והתקנות שיסייעו לנו במלחמה בטרור." (20.10.15). סוף סוף הודאה בכירה בטענה המתמשכת כלפי תיפקודה של חונטת שלטון החוק.

האמת היא שלא הופתענו. כבר אחרי תמיכתו של ביהמ"ש העליון בימי הגירוש מגוש קטיף, ברמיסה הגסה של החוק והצדק וזכויות היסוד הבסיסיות, ואחרי שהיועהמ"ש מני מזוז עסק בסתימת פיות, הבנו עם מי לנו עניין.   

לא צריך להתאמץ כדי למצוא דוגמאות למקלות שתוקעים גם בימים קשים אלה של אינתיפדת הסכינים – ראשי כנופיית שלטון החוק, בגלגלי ביטחונו של עם ישראל. כך היה בעת הטלת האיסור על 'נוהל שכן', שהציל ממוות עד אז חיילים רבים, וכך עד עצם היום הזה, כשיועמ"ש מתייפייף, שמעולם לא עמד בסיטואציה מזוויעה שכזו, אוסר לחסל מחבל בן מוות שנוטרל, מבלי לקחת בחשבון שחלקם נושאים שתי סכינים, וסכנתם לא פגה גם אחר 'ניטרולם' (ע"ע צ'רלי שלוש הי"ד, 1990).

או החלטתו הזמנית (וכרגיל, הזמני הפך לקבוע, עד לרגע זה) של השופט פוגלמן שלא להרוס בתי מחבלים (וזהו, אגב, אותו שופט שהיה שותף להחלטה להרוס את ביהכ"נ של גבעת זאב). או מכתבה המחוצף, היהיר והמתנשא של פקידה אחת, סגנית פרקליט המדינה עו"ד דינה זילבר – שנועד להכפיש נבחר ציבור, סגן שר הביטחון הרב בן דהן, בשל השתתפותו בעצרת לחיזוק הישוב היהודי בחברון, ואשר נכתב מבלי לשמוע את גירסתו לאירוע, ופורסם ברבים, מעשה פרופגנדה ניקלה, בטרם נמסר לבן דהן. והדוגמאות רבות מיני ספור.

מצד שני, מי אמר שהחונטה המשפטית אינה מתחשבת באזרחים? כשמדובר בתלונה כנגד הדרשן המסית הפלשתיני חאלד מוגרבי בהר הבית, שטען בדרשתו כי "בני ישראל, הערפדים, יחוסלו כולם," מפני שהם אופים את מצותיהם בדם ילדים – הוכיחה מערכת 'אנשי החוק' שוחרי טובת עם ישראל, כידוע, כי שום דבר לא בוער לה. אף שהתלונה נגד עלילת הדם הוגשה ביוני, ואף שזו נחקרה ע"י המשטרה ונמצאה לה תשתית ראייתית מוצקה לרבות המלצה על העמדה לדין, האיש עדיין ממשיך להסית חופשי, ולך תדע כמה יהודים שילמו וישלמו על כך בחייהם.

"אנשי החוק"? אנשי הצחוק.

* * *

אלי מייזליש

ושוב ברלין

השבוע 'רצה' מודעה באינטרנט:

"השקעה בנדל"ן בברלין"

הפרטים מלמדים כי אפשר לקנות דירה [שני חדרים קקה מייקה] להשקעה לטווח ארוך ב-200 אלף שקלים... [ומתבר כי זו הרשמה בלבד]. "ולמה דומה הדבר," מסבירה הכתבה, אז הנה: בשנות ה-50 של המאה שעברה מישהו קנה דירה ב'סוהו' של מנהטן ב-50 אלף דולר וכעבור 20 שנה מכר אותה ב-20 מיליון דולר.

ולמי שלא היה בניו-יורק: הסוהו של מנהטן נמצא בדרום מנהטן. מה זה יוקרתי כל כך? כל "הרובע" הזה הוא לא רובע מיוחד אלא סתם מיספר רחובות כמו בכל ניו-יורק. לא וילות ולא פארקים. כלום. סתם בניינים עשויים כמו בכל העיר מלבנים אדומות [גם בלונדון] בני עשרות שנים. והרי רק עד לפני זמן קצר היה הסוהו סתם חלק זניח של מנהטן ללא שום הילה של יוקרה. אז מה קרה שם? 

כמה עשרות צעירים בעיקר אלה שמתחזים לאמנים, קנו שם דירות קטנות בנות 50 או 60 מטר ושיפצו אותן, ולפתע גל של מתעשרים חדשים חיפשו שכונה המשתכשכת ליד מרכזי אמנות ובאו לגור בסוהו, ומיד החלו המחירים להאמיר.

הכתבה מברלין מדגימה אפשרות של התעשרות בעוד 30 שנה, אז רוצו עכשיו וקנו דירה בת שני חדרים במזרח ברלין ותשלום ראשון "רק" 200 אלף שקל [לא ידוע מה המחיר הסופי]. מיד תשפצו אותה ותמתינו 20 או 30 שנה ותמכרו ב-20 מיליון כמו בסוהו.

זה מה שנקרא בלוף. בלוף לילדים. מזרח ברלין עדיין לא מנהטן. אז בואו בעוד 30 שנה. ועד אז מה? הרי הבית יתיישן והסביבה עלולה להתפורר ולהוות מחר מעון פליטים מאפריקה שמציפים את ברלין באלפים כל יום. אידיוטים.

ככה מפתים תמימים ישראלים שהמילה ברלין מסנוורת אותם, בקנייה של דירה במזרח ברלין שכל בניין בה דומה לבית סוהר רוסי בערבות סיביר.  

ברלין. רק לשמוע את המילה הטמאה הזו, שממנה יצאה החלטת ועידת ואנזה הידועה לשמצה על תוכנית "הפתרון הסופי" בגז ובשריפה, עושה חררה באזניים. אז רוצו לברלין לקנות אשפה במזרח ברלין המזרחית האפרורית. אבל מהר. אם יש לכם בכלל 200 אלף שקלים בבנק ותוחלת חיים של 90-101 שנים. לבריאות ייקה פוץ.

ולסיום: ציפור קטנה לחשה לי שברלין היא העיר הכי ענייה בגרמניה. להלן העברה מהוויקיפדיה: "ברלין וסביבתה נחשבת לענייה מכל ערי הבירה באירופה ומכל ערי גרמניה. האבטלה בעיר גבוהה יחסית כ-15% לעומת 4-5% בשאר חלקי גרמניה."

נו טוף, כמו שאמרנו ייקה נשאר ייקה, אבל ייקה פוץ – יא?

טרחנות מייגעת – לשם מה?

ומה קורה כשעיתונאי מפליץ?

כל מי שהיה לו פֶּה בסוף השבוע או מקלדת, כתב או חרץ לשון טרחנית: ביבי + מופתי. והכול בשל טעות כביכול בתאריך. באיזה יום החליטו הנאצים להשמיד את היהודים – לפני פגישת המופתי עם היטלר או אחריה? ביג דיל.

פעם, או פעמיים בשנה, 'שוגה' נתניהו בתאריכים. מה נורא כאן? יש מנהיגים בעולם, במדינות 'קצת' יותר גדולות מישראל, נניח – ארה"ב, שמנהיג מועמד לנשיאות אינו יודע את שמו של נשיא פולין או נשיא צ'כיה – אז מה? 

כל העיתונאים שרצים אמוק לכל מסיבת עיתונאים שלו בעניינים ביטחוניים בעיקר וכך גם באקטואליה, מצפים לשמוע ממנו גרעפס או נאד, ומיד מריצים למערכת ידיעה: נתניהו הפליץ באמצע נאומו... וזהו. מה אמר? כלום.

נבואות. ועוד נבואות ורק נבואות

העיתונות מרבה להפיץ נבואות [שמועות יעני] על חורבן ישראל בעוד שנה, או בעוד שנתיים, ומכסימום בעוד 5 חמש שנים. רק פרופ' ארנון סופר הרחיק את הקטסרופה לעוד 25 שנה, אז יהיה כבר רוב ערבי בין הנהר לירדן. והוא חטף כבר, איך זה שלפתע קם מקברו ירמיהו הנביא וממיט חורבן. אז יש כיום נביאים.

בואו ונראה שהוא לא נביא, אלא סתם עתונאי חרוץ מאוד והמביא בלעדית את כל הבלופים הערבים ולועג להם עד קבר. אבל! הוא בעצמו הרי היה רק לפני 4 שנים נביא כמו כולם, ציטוט מתאריך 23.9.2011. ככה בדיוק:

"אין מנוס [מנוס?] מבחירה בין מדינה יהודית למדינה אחת גדולה, למרות הסרבנות הפלסטינית ולמרות ההצקות מימין..." – שמו בן-דרור ימיני. וזה ציטוט מזערי אחד מ-2800 מילים של הגות מרושעת.

הוא חזה לפני 4 שנים קטסטרופה שהנה אוטוטו נוצרת על פי רוח הקודש שלו "מדינה  אחת גדולה..." – גדולה כמו מה? כמו למשל פולין? ספרד? ואולי רק רומניה? בסה"כ פלשתינה של ימי המנדט מהים ועד הירדן היתה 26 אלף קמ"ר. זו "מדינה גדולה"? הכי-הכי קטנטנה באירופה.

חוץ מזה, מי אמר לו שאין מנוס? מי? מי יכריח את ישראל לספח את הגדה? הרי רוב המדינות בעולם מציקות זה שנים לסגת מהגדה [ כיבוש כביכול], אז מי ייתן לגיטימציה למהלך אופורטוניסטי זה? מי בישראל רוצה עוד 2 מיליון ערבים [סכינאים] מתרחצים בחופי תל אביב?

אלא מאי? מאז חלפה רעה זו ממוחו. 4 שנים עברו כבר. אבל אין מנוח מאנשים אלה. מי זוכר שרק לפני חודשיים כל העיתונים דשה ודשה בכל יום "הנה הנה אוטוטו מגיע החרם על ישראל.." – ממש. מחר. אז מישהו מדבר כיום על חרם? איך סבתא שלי אמרה: "האט הער גיזאגט.." ולפעמים היתה מוסיפה, אם האיש ממש חרא – "דער קאקער."

הצרה היא שאין כלי תקשורת אחד, רציני, שיכה מכת מוות לידיעותיהם בכל יום שהם מעלים מתהומות הנשייה עלילות שווא אלה. 

בכל זאת, ישאל הקורא הנאיבי: למה זה קורה? למה הם מלכלכים על עם חזק ונבון את הרשעות הזו?

התשובה פשוטה: הם 38 שנים כבר לא בשלטון, וברשעותם אינם מפרגנים שמדינה זו משגשגת על אפם וחמתם.

עוד אחד מהם – לא עיתונאי ושמו הרצוג.

תקראו ולא תאמינו

 "ישראל בוערת, ובימים אלה מגלגלים את האחריות על אחרים, אתה אדוני ראש הממשלה אחראי למצב..."

הרי עניין אזוטרי זה הוא בר חלוף. זה פרעות 36'? זו מלחמת תש"ח? כולו כמה סכינים. העיקר שהמדינה בוערת בעיני רוחו של הבוז'י הזה.

בוער לו בתחת.

מי זה "הרב" אשרמן?

למי שלא ראה ולא שמע, הרי ראינו בערוצי הטלוויזיה בליל שבת, יהודי מבוגר עם זקן וכיפה ששמו התברר כ"הרב אשרמן", פעיל ארגון או נכון יותר יו"ר אגודת "זכויות אדם" [ערבים].

מקובל במקומותנו, כי 'רב', ולוּ יהיה רב של שכונה לא ידועה ואזוטרית, עוסק ברבנות, יושב ליד שולחן מכובד ומקבל קהל ולא נוסע למטעי זיתים של ערבים בגדה למסוק להם זיתים. היכן למד הרב הזה מסיק זיתים? למה הוא לא נסע לגולן לבצור ענבים עבור יקבי הגולן? או לקטוף תפוחי-עץ בגליל? מה קרה? כל ערביי הגדה חולים? או שרב דמיקולו זה נסע לגדה בהתרסה נגד המתנחלים שבסביבה ולהזדהות עם הערבים כחלק מהארגון שלו "זכויות אדם" – אדם? רק אם הוא ערבי כפרי בגדה. אז חטף קצת מכות. אז מה? 

האלמוני, שהפליא בו מכותיו, נראה כי הוא יודע להרביץ.

ואם יש ל'רב' זמן פנוי ואין מה לעשות, למה שלא ילמד בבית דף גמרא? האם במסגרת הכשרתו לרב רפורמי למדו שם מסיק זיתים? מי משלם לו?

העם בישראל כמה לעלייה של יהודי ארה"ב, אבל יהודים כאלה? מוטב שלא יבואו. בלי טובות.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

בן-ציון יהושע

קברן לעת מצוא

הטלפון חזר וצלצל בעקשנות. מעבר לקו היה ולודיה שריפוב, נהג ה'לאדה' המוסלמי שעבד במרכז התרבות הישראלי שאותו ניהלתי במסגרת שליחותי במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר. הגעתי לאזור זמן קצר לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת עצמאותן של המדינות שהיו חלק ממנה.

"סבתא שלי מתה. אני מבקש שתבוא מהר," התייפח ולודיה בטלפון.

 מה לי ולסבתא המוסלמית של הנהג שריפוב? למה הוא מתעקש שאגיע לבית סבתו בשכונה המוסלמית? למרות השאלות שהטרידו אותי, ביקשתי מאחד הנהגים להסיע אותי לבית סבתו המוסלמית של ולודיה.

בדרך לשכונה המוסלמית אני מהרהר בשם משפחתו של 'שריפוב', המצביע על משפחה מוסלמית מיוחסת, שמקורה כנראה  מ'בוכרה-י שריף', בוכרה האצילה. נכון שתווי פניו והמראה הבהיר של ולודיה הם יותר סלביים מאשר אוזבקיים, אבל בעיר טשקנט, שיש בה למעלה ממאה לאומים שונים המתחתנים זה בזה, הכול ייתכן.

סוף סוף הגענו לבית סבתו של שריפוב. הרחבה מסביב לבית מלאה עממים שונים – אוזבקים, טג'יקים, טטרים, רוסים ואוקראינים. אף לא יהודי אחד. ולודיה ניגש אלי ובזרועותיו החסונות חיבק אותי ונשק על לחיי נשיקות של נחמה. גם אימו יאנה שריפוב חיבקה ונישקה אותי ואמרה: "תודה לך שבאת. היתה לנו בעייה גדולה ואתה בטח תדע איך לפתור אותה."

לא הבנתי איך אני יכול לסייע בהלוויה מוסלמית. ולודיה הוביל אותי אל פנים הבית. בארון קבורה פתוח שכבה סבתו המנוחה, לבושה שמלת קטיפה נאה, שיער ראשה מסורק בסגנון שנות השלושים, עיניה עצומות ופניה מאופרות, שפתיה משוחות בשפתון אדום, ציפורניה המטופחות מרוחות בלק. ליד הנפטרת ישבה בתה יאנה. עורה בהיר ועיניה מלוכסנות, שילוב של מראה סלאבי עם מאפיינים אוזבקיים. היא לא הפסיקה ללטף את פניה של אימהּ המתה ומזמן לזמן שבה ולחצה את ידי.

"ולודיה, יאנה," אני אומר במבוכה, "במה אוכל לעזור לכם?"

"שני האנשים ליד מכסה הארון מנסים מאז הבוקר ליצור 'מגן דוד' מרצועת בד אחת, שנגזרה מתכריך, ולקבוע אותו על הארון והם לא מצליחים."

"למה לכם כמוסלמים 'מגן דויד'? בימינו זה סמל יהודי," אמרתי.

"אנחנו יודעים שזה סמל יהודי ולכן רצינו לקבוע 'מגן דויד' על ארונה של סבתא... סבתא שלי היא יהודייה היא הגיעה עם הוריה בשנת 1941 מאוקראינה למצוא כאן מקלט בזמן המלחמה העולמית השנייה," אומר לי ולודיה, "היא נישאה לאוזבקי כדי להציל את המשפחה ממוות. סבי המנוח היה מוסלמי שדאג לכלכלת המשפחה שלנו בימי המלחמה."

"אם כך,, אמרתי: "ולודיה, אימך יהודייה וגם אתה יהודי ואינך צריך גיור. שערי הארץ פתוחים בפניכם."

השניים הופתעו כשגילו את יהדותם. 

"אין אפשרות לבנות 'מגן דויד' מרצועת בד אחת," אמרתי לשני הקברנים האוזבקים. נטלתי מספריים וגזרתי את רצועת הבד שבידם לשני פסים שווים בגודלם ובניתי תוך פחות מדקה שני משולשים שהיו ל'מגן דויד'.

 "בצוואתה ביקשה סבתא להיקבר בבית הקברות היהודי, לא הרחק מהקבר של אימהּ, היא השאירה כמה מטרים של בד כותנה וביקשה שישמש תכריך. אנחנו לא יודעים לעשות תכריכים ולכן ריפדנו את הארון שלה בבד כותנה שיהיה לה נוח בקבר," אומר ולודיה.

יאנה מלטפת את מצחה של הנפטרת, פורצת בבכי ואומרת שתיים שלוש מילים ביידיש, הזכורות לה מילדותה, מילים ששמעה מאימא שלה ומסבתא שלה: "מאמע. א יידישע מאמע. גרויסן ייחוס," היא אומרת במבטא רוסי כבד. היא חזרה על המילים כאילו היו מנטרה לנשמתה של אימהּ.

אינני יודע אם זה רק יד המקרה. מן השמHים ניתכו ממטרים עזים. שיירת המכוניות עשתה דרכה לבית העלמין האשכנזי של טשקנט. שני פועלים טאטארים עדיין חפרו את בור הקבר בתוך הבוץ הצהבהב. הפועלים במגפיים גבוהים היו מרוחים בבוץ. מדי עשר דקות הם נטלו את הארון וניסו ללא הצלחה לדחוף אותו לבור הקבר. הארון היה עדיין גדול בכמה סנטימטרים. הבוץ כיסה את הארון כליל. ה'מגן דויד' שלי נראה עלוב ביותר. הגשם ניתך ארצה, הפועלים במגפיים המשיכו להתבוסס בבוץ ולערוך ניסיונות. בנעוריי שמעתי על חיבוט קבר. הנה עיניי רואות זאת. חלפה מחצית השעה של ניסוי וטעייה, עד שהארון מצא את מקומו בבור שחת. הפועלים כיסו את הארון בערמות עפר ובוץ. הקהל שהסתתר מתחת למטריות שחורות גדולות נראה כלהקת פינגווינים. איש לא הוציא הגה מפיו עד לרגע שבו הגיע הארון למנוחת עולמים. רק אז הניחו בזה אחר זה זרי פרחים על הקבר. 

 השמיים נרגעו לרגע קט. מסביב היתה שתיקה רועמת. אישה יהודייה שנעקרה בימי השואה נישאה לאוזבקי מוסלמי כדי לתת חיים למשפחתה והיא מבקשת בצוואתה להיקבר בקבר ישראל. מצאתי את עצמי קברן לעת מצוא מקיים מצוות גמילות חסד של אמת. אינני יכול לתת לאירוע זה לחלוף על פניי מבלי לתת לו חותם יהודי כלשהו. ניגשתי סמוך לקבר. הקהל הלא יהודי הקיף אותי ואת הקבר. לא ידעתי מה לומר ובכל זאת פתחתי ודקלמתי בעברית את 'אשת חיל', שאני נוהג לומר בסעודת ליל שבת. אמרתי 'יתגדל ויתקדש שמה רבא' וקולי הדהד בין מאות המצבות. חשתי כי מאות מתי ישראל הקבורים בבית הקברות הזה עונים אחריי 'אמן'. אמרתי 'אשכבה לאישה' כפי שאני נוהג לומר כל אימת שאני עולה על קברה של אימי עליה השלום. הקהל לא הבין מילה אבל מנגינות בית העלמין, שיצאו ממחוזות היגון, פעלו עליהם.

השמיים שבו וטיפטפו. ברוסית הצנועה שלי פתחתי ואמרתי: "דְרָגִי דְרוּזְיָה, חברים יקרים, היום 9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אינני יודע אם זה יד המקרה ואולי לא. השמיים בוכים עכשיו על מותה של אישה יהודיה שהמלחמה מבחינתה נגמרה רק היום. הוריה והורי הוריה חיו כיהודים ומתו כיהודים וגם היא ביקשה למות כיהודייה. היתה לי הזכות להביאה לקבורה כיהודייה ולומר על נשמתה 'קדיש' ו'אשכבה'. השמים מבכים עכשיו לא רק את מותה אלא גם את הגורל היהודי על האדמה הזאת."

יאנה ובנה ולודיה שריפוב חיבקו אותי בחום. יאנה אמרה: "אימי אמרה: כל השנים חייתי כאן כלא יהודייה. בתוך תוכי חשתי את פעימות הלב היהודי שלי. אני רוצה למות ולהיקבר כיהודייה... אתה הבאת היום את אימנו לקבורה כיהודייה..."

רעד אחז בכל גופי. השמיים שבו והתמלאו הבזקים של ברקים ובעקבותיהם באו הרעמים, שהתגלגלו כרעמי תותח בחזית מלחמת העולם השנייה וליוו יהודייה למנוחת עולם. המלחמה תמה כאן רק היום. פתאום ירד שקט והגשם פסק.

משפחת שריפוב עלתה לארץ. 

* * *

הרצל חקק

יונה הומה מעל החומה

על ספרו החדש של בן ציון יהושע "יונים מעל החומה", הוצאת צבעונים, תשע"ה, 232 עמודים.

ספר חדש לבן ציון יהושע, קובץ סיפורים, "יונים מעל החומה" – והתחושה היא שכל קובץ שלו מצטרף לסאגה רב דורית, לאנתולוגיה אישית שבונה נדבך על נדבך סיפור חיים שנמתח בין גולה לגאולה, בין מחוזות חייו בדרך ארץ המשי, לבין קרקע גידולו בירושלים.

מאז ספרו הראשון, "עיר באופק", נשבינו בקסמי סיפוריו, והלב הלך שבי אחר היסטוריה ספרותית מיוחדת. מקובץ לקובץ נעטפנו באותן כנפי רוח, באותה ארומה צבעונית וחושנית, באותה שפה של מספר סיפורים שמהפנט את היושבים סביבו לאור המדורה.

כך בלענו בשקיקה את הספר "פורצי גדר", נגענו בירושלים הממגנטת בקובץ הסיפורים  "תה אנגלי בירושלים", הלכנו שבי אחר האוטוביוגרפיה הספרותית שלו "שתיקת התרנגול", שהיתה מרקחת של מציאות ובדייה, וכמובן – לא שכחנו את "מילואים בשדות האורז".

בספריו של בן ציון יהושע אנו נסחפים אחר תהליכים נסתרים מעבר לעלילה. כך נחשפנו מרותקים לפניה הגנוזים של ירושלים המשיחית ב"עיר באופק" וב"שתיקת התרנגול". היינו עדים לדמדומים החברתיים והתהליכים המשיחיים, שאפיינו את היישוב בשנות החמישים.

בסיפוריו של בן ציון יהושע תמיד נגלה פנים רב גוניים של הסיפור הישראלי, של הדיוקן היהודי המלווה את חיינו לאורך שנות גלותנו.

  סיפורים אלה חושפים אותנו לדמויות מרתקות, ומתברר, שבהיסטוריה יש לא רק מנצחים אלא גם מנוצחים: לכל דמות השבר האישי שלה. סיפורי החיים, שמצייר בן ציון יהושע, רצופי משברים, נפתלים – והעלילות הסוערות זוכות לריכוך באמצעות קטעי הווי ורגעים של משובה והומור. אבל, הקשיים אינם נעלמים, הכול נמשח במכחול דק ועדין בנתיב עצוב אל עמק הבכא, אל נתיב הכישלון.

סיפורים רבים מציירים כישלון משפחתי, כישלון אנושי, ובעצם כישלון לאומי.

מה פלא שסיפוריו של בן ציון יהושע עוטפים אותנו באווירה ובמעטפת מערפלת של סוד וחלומות גאולה. סיפוריו רוויים בניסיון של דמויות שונות לחפש נחמה במיסטיקה, באוטופיות של ישועה על טבעית, באמונות תפלות של שדים ומזיקים, והכאב רב: דבר לא מצליח להושיע את הגיבורים.

כשבן ציון יהושע כותב, הוא חי את האווירה של אותם ימים, את אביזרי התקופה, את המאכלים, את המנהגים. כך כאשר הוא מתאר ריב בין אבי המשפחה לאם, הוא כותב: "פניו היו אדומים כמו הבורשט של זלדה השכנה." הדימויים שאובים מעולם הבית: חלב, בורשט. תבלינים חריפים. מצרכי יסוד פשוטים. אלה רכיבי המטפוריקה בעולם המבע של הילד.

חלק מן התמונות קשור לעולם הנוף הירושלמי, לגוונים המיוחדים של הסביבה הירושלמית, הדימויים הירושלמיים: "איש מאיתנו לא יכול היה לעצור בעד הזמן הדוהר. היינו כמו מכונית, שאיבדה את הבלמים בכביש שבע האחיות." עולמו של הילד ב"שתיקת התרנגול" חושף מסלול שנוסק לגבהים, ואנו חשים את רעד הנפילה: "הרגשתי כמו עפיפון שאיבד את החוט בסערה והוא נסחף אל יעד בלתי ידוע."

סיפוריו של בן ציון יהושע סוחפים אותנו למציאות טעונה מאוד, צומת של מתחים, ומעל הכול: ניגוד קורע לב בין עולם של ילדות, שהולך וקורס, לבין עולם של חומרנות ואנוכיות חסרת רגישות. עולם ריקני הולך וכובש את מקומו של העולם החם והעשיר, העולם הישן. דור חדש, קר וציני מנצח את עולם המסורת, התמימות, הערכים.

ברומנים שלו יודע בן ציון יהושע לקשור חוטים מכושפים בין לב הקהילה היהודית בגולה לבין הנהירה למולדת העתיקה. נפתלנו כך בסיפור סבוך, שנפרש לפנינו ברומן "פורצי גדר" – וראינו זאת גם בספר "מילואים בשדות האורז". כל הסופות האלה מנשבות גם בקובץ הסיפורים החדש "יונים מעל החומה".

ב"יונים מעל החומה" ידע בן ציון יהושע, להתעלות מעל האווירה המכושפת ועומק היגון, ואנו חשים לרגע נינוחים במבט מרוחק משהו, בפרספקטיבה, שיש בה גם הומור עצמי, אירוניה, שילוב של דמע ובת צחוק, ומעל לכול – יש כאן ניסיון להבין בהבזקים של חכמת חיים מרוחקת את ההוויה הכאובה, שסדקה את חיי גיבוריו.

יהושע יודע לטלטל את המעשים והדברים במבוכים אפלים של חוויות מרעישות, חזיונות בלהה, גלגולי נשמות מעוררי צמרמורת. העלילות רחוקות מימי החול הרגילים ומן המקומות המוכרים – וכל כולן מעשה מרקחת של צבעים, טעמים וריחות, שילוב מטורף. תמצאו כאן בליל של אגדה ומציאות, כשפים, מיסטיקה, אהבות ושנאות, יצרים פרועים ורומנטיקה, תככים ומזימות.

אנו מוצאים ב"יונים מעל החומה" גיבורים מעולם אחר, דמויות מעולם הקודש במאבקן בעולם המשתנה, במסלולים של חיי חול המעמידים אותן בניסיונות קשים. כך בסיפור "תשבץ ירושלמי" סיפורו של האברך שמשון, בליל הכלולות הראשון. עולם הקודש שלו מתנגש בהזיות החול, בעולם היצרים. כאן נכנס סיפורה של הכלה, שחיכתה כל הלילה, ומבוקשה לא התגשם. היא מספרת לחברותיה: "הלוואי שהייתי מתה ולא מתחתנת. שכבתי עירומה כל הלילה וציפיתי, שהציפור תבוא לקן."

הדמויות הנשיות של בן ציון יהושע נראות כלקוחות ממחוזות רחוקים ואקזוטיים. כך אמיליה בסיפורו "הניצוץ הקדוש של אמיליה". הסיפור דוהר בין מחוזות מושכי לב. הנה המכונית של אמיליה מתנשפת בעליות שבין סלמנקה שבספרד לעיירה בלמונטה שבמחוז קסטלו ברנקו בפורטוגל. יש כאן מפגש בין פרופסור מירושלים לעלמה מבלמונטה, שהמסתורין שבה מושך את לב החוקר. אנו נקלעים לסבך ההיסטוריה, לסבך הפנורמה האנושית של אותם ימים: הנה לפנינו סיפור נוגע ללב, סיפורן של משפחות שקיבלו את הנצרות, שנטשו את יהדותם, ומרכבת הסיפור דוהרת לימים רחוקים. סיפורם של האנוסים מקבל פנים מוחשיות, והקשר שנטווה בין החוקר לאמיליה חושף לפנינו פכים גנוזים מחייהם של צאצאי מגורשים מספרד.

בן ציון יהושע יודע תמיד לרפד הכול בתיאורים של הווי ומאכלים: "לעת ערב הגענו לבלמונטה. לאחר מנוחה קצרה יצאנו לשוטט בסמטאותיה. נכנסנו למסעדת קזה דה קאסטלו והזמנו סרדינים טריים מתובלים וצלויים במחבת ברזל, וריחם וטעמם גירו את בלוטות הריר. לצדם של הדגים הצלויים הונחה לחמנייה חמה, שזה עתה רדו מן התנור. לגמנו כוסיות יין לבן מיקב מקומי שהוגשו בקנקן חרסינה, והעולם נראה ורוד ומבטיח." (עמוד 24).

המעטפת הצבעונית יוצרת מעין רקע של אידיליה שקטה, הכנה רגועה לקראת הסערה שתבוא. החורבן, שייחשף צעד צעד, מוביל אותנו בעגלה קופצנית למעמקי ההיסטוריה, למהמורות הטרגדיה היהודית.

בקטעי הסיום של הסיפור נמצא קטע מרגש:

"הסתכלתי סביבי ולא מצאתי נפש יהודית אחת. פניתי מזרחה אל השמש העלה, ובקול נרגש אמרתי 'אל מלא רחמים' לנשמתו של סבי הקדמון ולאחריו 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'. אמיליה אמרה 'אמן' במקום ובזמן. שתיקה נפלה בינינו. שנינו דמענו, ועד מהרה בכינו כילדים נטושים. אמיליה נצמדה אליי, ואני עטפתי אותה בזרועותיי ואמרתי בקול חנוק: 'אמיליה, את נוסעת איתי לירושלים'." (עמוד 27).

השיבה לירושלים היא מוטיב חזק בסיפוריו, וכך תיאורי הווי בחיי ירושלים, חתונה, אהבות, מוות. הנה, למשל, הסיפור "השדכן הספניולי", שמשיב אלינו ניחוחות מאותה קהילות של עולי ספרד ודוברי לדינו.

"רק למחרת, בשעת צהריים, חזר הדיליז'אנס שלנו מקולוניה מוצא ובו ריינה הכלה, חכם אליהו מיוחס ורעייתו הרבנית שרינה ועבדכם הנאמן. כיסיי מלאים בדמי המוהר ובדמי השידוך. רק אז נערכה החופה בצנעה ובלי כיבוד בבית הכנסת של הגביר שלמה מוסיוף." (עמוד 157).

מדוע הכול נעשה בצנעה, מה נרקם בקשר בין המשפחות, בסיפור דמי המוהר, הכול מצויר בצבעים עזים בסיפורו המסקרן של בן ציון יהושע.

גם עלילות שנטוות ונפתלות בחיי היהודים בגולה, סופן שהן מתחברות לחיים בישראל, מחוז ההבטחה. הנה לפנינו הנובלה המרתקת שלו "דמעת אלוהים באודסה", שמספרת גלגולי חיים יהודיים באודסה בצורה מסעירה. הלב מחסיר פעימה, כאשר העלילה המורכבת מסתיימת בתפילת מניין ובמילים:

"הגווייה הזעירה הובאה לקבר ישראל בחלקת הילדים של בית העלמין היהודי באודסה. שוטרי אודסה היהודים הערימו תלולית עפר על הקבר הקטן, הניחו את זרי הפרחים והצדיעו. איש החברה קדישא הציב לוח עץ קטן ועליו נכתב:

'פה נטמנה בת ירושלים'..." (עמוד 230).

גיבוריו של בן-ציון יהושע – אף שיוצאים הם אל מחוזות מרוחקים בעולם, תמיד נרגיש תהייה אחר הקשר הנפשי שלהם לצופן היהודי, אחר הקשר למולדת הנפשית שלהם. אנו כקוראים עוקבים בשקיקה אחר השינויים העוברים עליהם לכל אורך ההרפתקאות המופלאות – ותמיד נרגיש בכוח העל של היוצר, אותו מספר על, הדואג להשיב בנים לגבולם – הם חוזרים לנקודת המוצא של הווייתם, מוצאים את שורש קיומם, ובמקרים רבים שבים אל עירם או מתרסקים בהתנגשות הקשה הזאת בין חלום לבין הגשמה. ואם אכן אנו זוכים לנחמה, אנו רואים את היונים מעל החומה, הנה היונים שבות אל מחוז חייהן, והנה גיבורי העלילות מבקשים כמוהן קצת מנוף לכף רגלם, להגיע אל מרכז הכיסופים, אל חבל הטבור של ישותם, אל ירושלים. מצאו היונים מחוז חפצן, מצא הסופר את עירו האהובה.

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 34

חלפו כחודשיים ימים. הסתיו הגיע. הים הנשקף מחלון דירתה של מירה היה שקט וחסר-תנועה כדבש סמיך. סירות-מפרש זעירות היו נטועות על פניו כאילו נדבקו. רק המטוסים-הקלים והמסוקים המשיכו לנחות ולהמריא, לנחות ולהמריא, חותכים בקו-אלכסוני מעל האופק את ארובת-רידינג הגבוהה כאילו הם עוברים בעדה.

מירה מיעטה לשהות עם חיימסון. כשהיה חוזר מהמשרד לא מצא אותה בבית. מדי ערב היתה נמצאת ברמת-אביב, מתמסרת לטיפול באורית'לה וביובלי הקטן. חיימסון שמח על כך משום שהיה חופשי לנפשו לשוטט ברחובות ללא-מטרה, לטרוף מנות פלאפל והמבורגר ומיני-מתיקה (שהגבירו את צריכת הסוכריות נגד צרבת שלו), כשהוא מושך עימו תחת בית-שחיו עיתון-צהריים מסמורטט, כמתכוון לשבת במקום כלשהו ולסיים קריאתו בו. בדרך-כלל היה חוזר לדירתה של מירה עד לשעה תשע כדי שלא להפסיד את החדשות בטלוויזיה. אז, ולעיתים קרובות גם מאוחר יותר, היתה מירה מגיעה.

היא שוחחה עימו כמעט רק על אורית'לה ויובלי. כיצד יובלי אינו מקבל מרותה של סבתא זו וגם האחרת, אלא חוזר ואומר להן להנאתו: "סבתא את מטומטמת..." ורק היא, מירה, מצליחה להרגיע אותו, שוכב במיטתו ושר:

"אלוהים שלי,

רציתי שתדע,

חלום שחלמתי על אימא במיטה  – "

ואילו אורית'לה התכנסה בתוך עצמה, מסרבת להודות באבל שנתפס בעיניה כמין עוול מכוּון נגדה בכך שלקחו ממנה את האם שהיתה לרשותה, כמו לשאר בנות-גילה. היא בילתה הרבה אצל חברותיה, וגם הביאה אותן הביתה והירבתה בצחוק ומשחקים, למגינת-לב הסבתות. היא תובעת את המגיע לה בשעשועים וכך מנסה להתגבר על חסרונה של איה, ואילו הסבתות חרדות לשמור על אווירת האבל.

מירה קנתה כמה ספרי-פסיכולוגיה, גם באנגלית, העוסקים במצב של יתמות ואלמנות, והיתה לומדת ומשננת אותם ומרצה את תוכנם בפני רמי, שהקשיב בצייתנות ובהכרת-תודה אך ללא שמץ התלהבות.

מצב רגלה של אורית'לה הורע. מקום השבר שב והתמגל, וייתכן כי תצטרך לעבור ניתוח נוסף. מירה ורמי נסעו עימה כבר פעמיים-שלוש לבית-החולים, לצילום ולבדיקה, וטרם הוחלט דבר.

מירה דיברה על הילדים כאילו הועמדו לרשותה, כפיקדון יקר. חיימסון ראה בכך תגובה נפשית מובנת לאחר לידת-הנפל שלה, שהיא מחפשת לעצמה עיסוק שמעניק לה הרגשת אימהות. אולי מוטב כך מאשר אילו נעשתה שונאת-ילדים בעקבות מה שאירע לה.

לעיתים רחוקות היו אוכלים יחד ארוחת-ערב מאולתרת וקרה, מתבוננים בתוכניות הטלוויזיה והולכים לישון. שעה ארוכה היתה מירה מבלה בבית-השימוש. היא לא יכלה להתרגל לאסלה שבביתה של איה. מה עוד שיובלי הקטן היה רץ אחריה לשם ועומד מעבר לדלת וקורא לה וגם מציץ מבעד לחור המנעול.

מירה לא הניחה לחיימסון להתקרב אליה מאז נעשתה בה הפלה, וזאת בטענות ומטענות שונות שכרוכות במצבה הבריאותי והנפשי. וחיימסון קיבל גם זאת, אך במוחו הצטברו אדים סמיכים, כבדים ומרעילים. נשים ונערות הטריפו עליו את דעתו. וכלפי מירה החל חש סלידה וזרות, כאילו מיצה כבר כל מה שהיה יכול לקבל ממנה. וגם איזו הרגשת אשמה כאילו זרעו היה מקולקל ולא החזיק מעמד ברחמה.

הוא לא הבין דבר. הוא חשב שכך טבעם של חיי-נישואים, משום שלא הכיר חיי-נישואים אחרים מאלה, גם אצל הוריו.

*

ואילו רמי באבלו עלה כפורח. ידידים משכבר-הימים, בהיותו יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל [גוש חירות ליברלים] באוניברסיטת תל-אביב, באו עתה לבקרו. כמעט כולם מצבם הכלכלי היה טוב משלו, ואחד מהם חבר-כנסת. אפילו בחתונתו לא זכה רמי לכבוד שכזה. בעיתון הופיעה מודעת-אבל של מתרחצי בריכת-גורדון "לחברנו רמי קדומי על מות אשתו איה," וכן מטעם מועצת-הדבש. באו גם כוורנים מן הצפון, העמק והשרון, והביאו צנצנות של דבש כמו כדי להמתיק את האבל. וכשראתה מירה את כל הדבש הנערם במיטבח נזכרה בחיימסון שיושב ומורח דבש על לחם במיטבחה, רכון על פרוסתו ונועץ בה את עיניו שנעשו קצרות-ראייה, ממש כמו צבי ב"שלושה ימים וילד".

הכוורנים, עורכי-הדין, חבר-הכנסת, החדרים המבהיקים בנקיונם, מודעות ההשתתפות באבלו, השיחות הפוליטיות כל אימת שמבקר חדש היה מופשר-קימעה מאווירת האבל שהישרה עם בואו, והסתגל לשיחה שמתחדשת לאחר הפסקה כפוייה – כל אלה שיוו לרמי מישנה-חשיבות וכובד-ראש. לקול הבאס העבה שלו האזינו בהערכה שלא זכה לה מימיו, וכשהיה נועץ בשיחתו את ה"בוא נאמר" ו"כמו שאומרים" ו"אוֹ.קַי." ו"יַעַנִי" ו"בסך-הכול" ו"בסיידר" ו"ככה זה בחיים" – שוב לא נשמעו כקלישאות שחוקות אלא כמילות-קוד שנהוגות בשכבות המצליחים. זאת ועוד, רמי חזר והדגיש לא פעם את פרשת התנחלותם במפגור, כאילו היתה איה איזה קורבן של מעשה הירואי, וכאילו תנאי-החיים הקשים ששררו באותו יום השפיעו על מחלתה.

כך זרע רמי סביבו פרקים נבחרים מעברו. והחברים השזופים והדברניים שעימם היה שוחה מדי בוקר בבריכת-גורדון הוסיפו אף הם נופך של חשיבות לאבלו. כמעט כולם, גברים כנשים, היו מבוגרים ממנו, ובעלי-מעמד, ואותות-החיבה שהראו לו, וההווי המיוחד להם שהתגבש בבקרים הקרים – כמו באו להוכיח כי רמי בעיניהם הוא בחור כארז ובעל למופת. את איה הם כמעט מעולם לא ראו, וגם לא ביקרו קודם בביתו. משלחת המתרחצים באה לבקרו באבלו, אך אביבה השחיינית לא היתה ביניהם.

היא לא הופיעה ורמי היה זקוק לה. בערבים לא היה נאה שייצא מהבית, הוא התבייש מפני אימו ואימה של איה, וגם ממירה. וכך הצליח לבקר אצל אביבה רק לפנות-ערב. היא קיבלה אותו בחום, בכתה מעט, ומיד הכניסה אותו למיטתה והתמסרה לו בתחושת אימהות עזה, וברכות נפלאה, נמסה, כאילו היא מבקשת לבלוע אל קירבה אותו ואת יגונו גם-יחד.

  רמי נטל את המגיע לו בשתיקה ובשיניים הדוקות, בחילה מסויימת היתה מתעוררת בו כשהיה נוגע באבריה הכמוסים של אביבה ונזכר באיה. וחשד עמוק פירכס בו כי בגוף שהוא כובשו עתה אל תוך הכרים וחותר בו – אין אהבה רבה כלפיו, רק מידה של רחמים ורגשנות ותועלת. כאילו בהתייחדו עימה הוא חותם על שטר-התחייבות. מעיינות-תשוקה פורצים לפי פקודה מראשה הקר והמריר והמחושב, והאורגזמה שלה גם היא עומדת-לפירעון במועד מאוחר יותר.

ואכן, הפגישות הספורות הללו הסתיימו עד מהרה משום שאביבה הפצירה בו לקחתה עימו לביתו ולהכיר את ילדיו, והוא דחה זאת באמתלאות ובתירוצים שונים – הסבתות, רגישות הילדים, הזמן הקצר שעבר מאז פטירתה של איה (את מירה לא הזכיר). אך אביבה חשה עד מהרה כי מבעד לסיבות הממשיות-לכאורה מסתתר איזה גזר-דין נחרץ כלפיה, שהוא אינו חושב להתחתן איתה אי-פעם. והיא שבה לסורה. פתחה את הפה הגדול שלה – "אני מרגישה כמו זונה איתך," – "מה יש, אני לא נקייה, אני מפחידה ילדים?" –  "אתה מתייחס אליי כמו אל פילגש למרת שכבר אין לך אישה," – והבריחה אותו.

באחת הפעמים האחרונות, לאחר שאביבה ניערה אותו מעליה, כמעט והתפתה רמי לאסוף נערה צעירה שעמדה בשולי דרך-חיפה והציעה עצמה. ורק האגע האחרון ללץ בכוח על דוושת-הדלק והסתלק.

אוֹ.קַי., אמר לעצמו, כסף זה אמנם לא הדבר הכי חשוב בחיים, אבל אם הידרדרת עד כדי כך שאתה צריך לקנות אהבה בדרך-חיפה, אז בוא נאמר שנדלק לך אור-אדום!

זה היה לאחר שהחזיר את מירה לביתה. במכונית, על המושב מאחוריו, היו מונחים ספר-כיס על "חובותיו של הורה בודד" שקנתה לו מירה, וכן רומאן בשם "יום האם" של רוברט מיינר, שנתנה לו אביבה ימים אחדים לפני שזרקה אותו.

על פי סדר יומו הרגיל היה רמי חוזר מהעבודה ופוגש בביתו את מירה והילדים ואת אחת הסבתות, והכול נקי ומצוחצח והאוכל טעים. את הטלוויזיה לא פתחו עד תום השלושים, למרות מחאותיה הנמרצות של אורית'לה, להן הצטרף כמובן גם יובלי. ורמי היה יושב במכנסיים קצרים ובכפכפי-העץ ושומע את מירה מסבירה לו את מצבו על-פי ספר-כיס אנגלי בפסיכולוגיה, כאילו היה תלמיד בכיתתה.

והיו ערבים בודדים בהם נגה עליו אור מיוחד, שהביא את מירה למסקנה כי רמי השתנה ונעשה סוף-סוף בן-אדם שדעתו מיושבת ואפשר לסמוך עליו.

*

חייו של חיימסון נעשו קשים ומציקים מאוד. יצרו החזק ביקש לעצמו פורקן יומי, ממש כבימי רווקותו. ואילו מירה חיתה כבר בעולם אחר של אימהות-חורגת ושל סלידה מפני מגעו בה. תמו צוקי-אפריים וצוּקְצִיק ועל-הצוק ולילות-הזיעה וקריאות-החמדה. תמה גם מסירותה לו ושוב לא היה איכפת לה שהוא מהלך בבגדים מקומטים ומפזר רגליו ברשלנות, גבוה, כפוף ומשמין והולך, וכבר אינו דומה כלל למראה המכובד והמהימן שהיה לו כאשר הופיע ב"כלבוטק" ונחרת כך בזיכרונם של צופי הטלוויזיה הישראלית.

לדירתו של שולדנפריי נכנס לגור זוג צעיר.

לה היו שערות זהב ארוכות וחולצות קצרצרות וחזה צח ופנים סלאביות רחבות של נערה לא-יהודייה. מן הדירה למטה היתה נשמעת האמריקאית שלה בקול נשיי מתנגן ומתרפק, שכבר מורגשת בו עוצמתה של אשת-לפידות. בן-זוגה היה בחור ישראלי, אולי בן-קיבוץ שהתפתה לעזוב עם מתנדבת זרה שבאה למשקו. לעיתים נעדר לילה או שניים והיא מסתכלת שעות ארוכות בטלוויזיה-קטנה שהציבו בחדר-השינה. וכשהוא חוזר מאי-שם הוא מסיר נעלי-עבודה גבוהות, כמו לאחר איזו עבודה קשה ומרוחקת. והיא אליו הומייה באנגלית – "מותק שלי, מותק – " ויחדיו הם משתרעים על מיטת-הזונות של שולדנפריי, וקוראים במכתבים שהגיעו מעבר-לים. קוראים וקוראים והערימה מתרבה וחיימסון מבין מקולותיהם שהם מחכים לכסף, לסכום גדול, שצריך לשפוע מעבר-לים.

ובינתיים הבחור הארוך, ששערו כהה, וידיו שעירות ועורו בהיר, מחשב ועורך בפניה חשבונות באנגלית בסיסית של בית-ספר ישראלי, ובקולו נשמעת אהבה רבה. וכמו כדי להפיס את דעתה מחישוביו הוא חופן את פני-המאדונה שלה בידיו הארוכות ומנשקה על פיה עד שהיא מרימה מבטה כלפי מעלה, אל חיימסון המסתתר – ועוצמת עיניה. והבחור משדל אותה בעדינות ובדרך של הערצה מוזרה, מושיבה על שפת המיטה, במקום שישבה הזונה של שולדנפריי, וגוהר עליה ומלטף את פניה בזהירות כאילו היו כלי-פולחן יקר, ומנשקה וכורע ברך בפניה כמבקש ללמדה פרק בהילכות עבודת-קודש של אהבה. הטקס אילם הוא, אולי מפני עילגות-לשונו וזרות-מוצאיהם, ואולי דווקא בזכות טוהר-אהבתם.

וחיימסון רואה ועיניו כלות. ולפתע כבה החשמל בחדר-השינה של שולדנפריי, ואהבתם שנותרה בחשיכה צובטת בליבו. ומבעד לחלון הפתוח החשוך מתגברת ועולה המיית-היונים האמריקאית, שמיתרגמת אצל חיימסון לעברית:

"חַכה, חַכה יקירי, חַכה מתוק שלי..."

וכשנדמה לו כי הנה-הנה הוא עתיד להתמזג בייחודם ולהתנגן בהם כאילו הוא-הוא השוכב שם עליה למטה במיטתו של שולדנפריי (שלושה ימים היו המזרנים מונחים על אדן-החלון לאיוורור בטרם פרשה עליהם יעלת-החן צחורת-השדיים את סדיניה) – והינה חלה הפסקה קלה, כאילו הרגישו בחלל-נפשו של העומד מעליהם, ובקינאתו העזה באהבתם – והתריס נטרק בקול-רעש וכיסה את חשכת החדר הפעורה בברק-עמום של פלאסטיק כנגד אור הכוכבים.

והיתה דממה גמורה שהופרעה רק מדי פעם על ידי זמזום נחיתתו או המראתו של מטוס-מדחף או מסוק מכיוון שדה-דוב הסמוך, ליד תחנת-רידינג. וחיימסון הדליק את האור במיטבח ופתח את המקרר והחל לועס ובולע מכל הבא ליד, הבטן מלאה והראש מרוקן.

המשך יבוא

ניתן כבר לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל וקוראים אחדים כבר פנו וקיבלו

* * *

שיעורים בתודעה יהודית

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

נגעתי לה בַּכַּרְכָּשְׁתָא

נגעתי לה בַּקִישְׁקֵעס

נגעתי לה בָּחלְחוֹלֶת

נגעתי לה בַּפּוּפִּיק

נגעתי לה בַּפִּיסְקָלֶה

נגעתי לה בַּפִּישִׁיק

נגעתי לה בַּגֶּרְגָלֶה

נגעתי לה בַּהֶלְזָלֶה

נגעתי לה בַּשְׁוִיסָקִים*

נגעתי לה בּמַּנוּשׁ

נגעתי לה בַּפּוּלְקַלָאךְ

נגעתי לה בַּקְּנֵיְדַלָאךְ

נגעתי לה בַּצִּיצְקָלַאך

נגעתי לה בַּתּוּסִיקְלָאךְ

נגעתי לה בִּתְהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא

נגעתי לה בַּאוּשְׁקִי בּוּשְׁקִי

נגעתי לה בַּקְּלִיט**

נגעתי לה בַּבְּלוֹנְד

נגעתי לה בַּפּוּשְׁקִי

ופתאום אמרה לי שהיא ערלית

אִיחְס עֲלֵיכִּי

הלוך הלכו לאיבוד השיעורים שהכנתי

בתודעה יהודית

* גריוֶונז

** דגדגן

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עומדת להיפתח בקרוב סדנה לכתיבת מאמרים שיתקבלו לפרסום מועדף בעיתון "הארץ", ידיעת קרוא וכתוב בסיסית רצוייה ובנוסף נדרשת התאמה לעיתון ברוח מאמריהם של רוגל אלפר, גדעון לוי ומשובטיהם.

* אם איננו טועים – מרבית התלמידים הערביים בבתי הספר של מדינת ישראל, שהם אזרחיה – אינם יודעים עברית או בקושי מגמגמים בה, וזה בסדר כי הם בכלל פלסטינים, והמבוגרים שלהם מניפים בהפגנותיהם את דגלי ארצם פלסטין – אבל חשוב מאוד שילדי ישראל בחינוך הממלכתי יתחילו ללמוד ערבית כבר מכיתה אל"ף, כהצעת ח"כ חנין זועבי וח"כ אורן חזן, שהתקבלה בכנסת! – תגידו, אין גבול לטיפשות?

ואולי שקודם ילמדו תלמידי הממלכתי, וגם חלק ממורותיהם – לכתוב עברית בלי שגיעות?

* עד שח"ו יחטפו או ינטרלו אותו או יִרקו בפניו – ייסע ראש הממשלה שלנו רק בטיסות "לוֹאוֹ קוסט", יאכל כריך בדרך וידבר עם הנוסעים, כמו הנשיא העממי שלנו, שכנראה לא נשקפת שום סכנה של פגיעה בו כי אולי הוא זכור לטובה גם כאחד מכוכביה הבדרנים של תוכנית הסאטירה "אין עם מי לדבר" עם הנואם העממי מכיכר רבין יאיר גרבוז.

ראש הממשלה נתניהו גם ירכב בירושלים על אופניים מביתו למשרדו במסגרת מבצע "והצנע לכת".

*

Dear Udi,

Here is an additional comment to my letter:

Netanyahu got carried away by his personal feelings and meddled in the US internal politics, by openly siding with the Republicans against the Democrats. A politician has to rise above his or hers personal feelings. That's why diplomacy was invented. If that wasn't enough, he allowed himself to be used by the Republicans to belittle a Democratic sitting president. Regardless of Netanyahu's content of speech there were other venues and ways to make his point. What did he accomplish? A steep deterioration of  US-Israel relations.

Uri

One more thing.

In my humble opinion Israel needs badly better public relations. From the media one doesn't truly get what's going on in your neighborhood.

Uri

אודי: ב"נייבורהוד" שלנו רוצחים אלה את אלה ומנסים לרצוח גם אותנו. לא סתם נמלטים מיליונים מ"הנייבורהוד" שלנו לאירופה (ואם היה להם גבול משותף אתכם היו נמלטים במיליוניהם גם אליכם לארה"ב!) – וזו אינה בעייה של "פאבליק ריליישנס" שלנו – אלא של שנאת ישראל ויהודים מצד אחד (ראה למשל את מעמדנו המותקף והמגונה תמיד באו"ם, שם אתם דווקא תומכים בנו, למרות נתניהו...) –

ומצד שני ראה את הטיפשות של המימשל שלכם לגבי הטיפול בנעשה ב"נייבורהוד" שלנו (ב"מידל איסט") החל מנאומו של אובמה בקהיר, ולימים הפקרתו את מובאראכ – וכלה בראייתו גם אותנו כאחראים במידה שווה לסכינאות הפלסטינית כיום.

מזלנו שיחסינו עם מערכת הביטחון העשירה שלכם לא רק שאינם מתערערים אלא הם מתחזקים מפשלה לפשלה שאתם עושים ב"נייבורהוד" שלנו, כי אנחנו כאן בעל-הברית החזק, בעל-הניסיון והיחיד שלכם.

* הרב פינטו יחזור או לא יחזור? פרטים במועדוני ובאתרי ההימורים. להערכתנו הוא לא יחזור כי הוא אדם קדוש.

* מי יגלה עפר מעיניכם אדולף היטלר והמופתי חג' אמין אל חוסייני? – "צה"ל וצבא גרמניה ערכו בישראל בשבועות האחרונים אימון משותף לתרגול לחימה בסביבה עירונית, התרגיל הגדול ביותר בין הצבאות. יותר ממאה חיילים גרמנים הגיעו לישראל לפני כשלושה שבועות על מנת להשתתף באימון, שהתקיים בשטחי הלחימה של בסיס צה"ל בצאלים." ["הארץ" באינטרנט. 28.10.15.].

* מוזר שאיש בתקשורת החוקרת שלנו, היודעת הכול על סדרי בית ראש הממשלה ומטבחיו, לא התריע על כך שהאשֵמה בהפסקות החשמל הממושכות בשרון ובשיטפונות בכפר-סבא – היא אשתו שרה נתניהו.

אילו היינו עומדים בפני בחירות, "ידיעות אחרונות" כבר היה מתריע!

* שלום רב לך אהוד, אני שולחת אליך את התווים של "המנגינה שלי". אולי מישהו מהקוראים יידע מי המחבר.

תודה על הכול,

רותי ריכטר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל