גיליון מס' 1091

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בחשון תשע"ו, 2 בנובמבר 2015

עם הצרופות: 1. דרשן ברפיח מניף סכין וקורא לפלסטינים בדרשת יום שישי לדקור יהודים, מומלץ לראות ולשמוע! 2. ערב לצאת ספרה של יערה בן-דוד.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹתָנוּ לֹא יוּכְלוּ לִשְבֹּר... // עוז אלמוג: 1. מי כאן האלים?  2. ההפתעה בדרך. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.11.15. // מתי דוד: לנפץ את העלילה שישראל "אשמה". // מרדכי קידר: סעודיה לא מחכה לאובמה. [ציטוט]. // יצחק אורפז: נגיעות. // מרדכי הרכבי: 1. בג״צ דחה שוב את הרס בתי הרוצחים. 2. אקטואליה במיטבה. // נעמן כהן: על אכזריות היהודים. // אהוד בן עזר: מוצ"ש האחרון בפילהרמונית [31.10.15], גאוניותו של הפסנתרן איגור לויט בקונצ'רטו מס' 3 של בטהובן. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות בארה"ב: ניצחונה של הילארי קלינטון – האומנם? [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // מנשה שאול: שקרים אלימים. [ציטוט]. // יהודה דרורי: 1. "עמוס אריכא גרוע מנתניהו". 2. ממשלה רופסת וכנועה המחזירה גופות. // תקוה וינשטוק: שנה למות הסופר ברוך תור רז. // אוריה באר: פרופיל נפשי. // אלי מייזליש: האיוולת ב"מדינה דו-לאומית". // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 35. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אוֹתָנוּ לֹא יוּכְלוּ לִשְבֹּר...

עַל הַכּוֹחַ לִשְׂרֹד בּוֹ חוֹנַן עַם-הַסֵּפֶר

כְּבָר סֻפַּר בְּאַלְפֵי שְנוֹת יָגוֹן וּבְכִיָּה

כִּי מַמָּש כְּאוֹתוֹ עוֹף-הַחוֹל – מִן הָאֵפֶר

הָאֻמָּה הַזֹּאת קָמָה תָמִיד לִתְחִיָּה.

וְהַפֶּלֶא הַזֶּה, מִתָּשָ"ח וְעַד הֵנָּה

אֶת דּוֹרְשֵי-רָעָתֵנוּ מוֹסִיף לְקַנְטֵר

כִּי לַמְרוֹת כָּל אוֹיֵב, יִשְׂרָאֵל זוֹ אֵינֶנָּה

מִתְקַפֶּלֶת, כִּי אִם מִתְחַזֶּקֶת יוֹתֵר.

אוֹתָנוּ לֹא יוּכְלוּ לִשְבֹּר סַכִּינָאֵי הָרֶצַח,

לֹא אֲבָנִים וְלֹא בַּקְתָּ"ב שֶלֵּב זוֹרְקוֹ מֻרְעָל

שֶכֵּן חָתַמְנוּ קֶבַע כָּאן עַל אֶרֶץ זוֹ לָנֶצַח

וְיֵש לָנוּ, מִלְּבַד צָבָא, נֶשֶק שֶשְּמוֹ מוֹרָאל.

וְהַנֶּשֶק הַזֶּה יַעֲרֹב לִשְלוֹמֵנוּ

גַם בָּרֶגַע הֲכִי מְאֻיָּם וְלָחוּץ

מוּל אוֹתָם הַכּוֹפְרִים בְּצִדְקַת קִיּוּמֵנוּ

אִם מִבַּיִת וְאִם בֵּין אוֹיְבִים מִבַּחוּץ.

עַל דְּבֵקוּת חַיָּלֵינוּ לִשְמֹר עַל הַבַּיִת

נִכְתְבוּ כְּבָר, בְּצֶדֶק, שִירִים לְמֵאוֹת

אַךְ הִגִּיעָה הָעֵת כְּבָר לָשֵׂאת עַל כַּפַּיִם

גַּם גְּבוּרַת יְלָדִים וּגְבוּרַת אִמָּהוֹת.

וּגְבוּרַת עַם שָלֵם שֶבְּסֵבֶל וָאֵבֶל

עַל אָבְדַּן יַקִּירָיו – לֹא חָדֵל לְקַווֹת

שֶשְּכֵנָיו יוֹם בָּהִיר יֵחָלְצוּ כְּבָר מִכֶּבֶל

כָּל שְטִיפַת הַמּוֹחוֹת מַמְאִירַת הַלְּבָבוֹת

וּבִמְקוֹם לְהוֹסִיף פֹּה אֶצְלָם וְאֶצְלֵנוּ

גַם יַתְמוּת וְגַם שְכוֹל בְּלִי תַכְלִית וּבְלִי גְבוּל

הֵם יָבִינוּ כִּי אִיש לֹא יִגְבַּר כָּאן עָלֵינוּ

וּבִמְקוֹם רֹב שְׂדוֹת-קֶטֶל מוּטָב שְׂדוֹת-יְבוּל.

אוֹתָנוּ לֹא תוּכַל לִשְבֹּר אֵיבָה שֶמְּלַבָּה אֵש

וְלֹא טֵרוֹר שֶעַל טִיבָם שֶל מַבְעִירָיו מֵעִיד

וְלֹא קְרִיאוֹת גִּ'יהָאד שֶל בִּרְיוֹנֵי מִזְרָח חָדָאעֶש

כִּי יֵש לָנוּ קְשִי-עֹרֶף הֶחָזָק מִכָּל שָאהִיד.

זֶה נָכוֹן שֶלֹּא פַּעַם חָטָאנוּ לַצֶּדֶק

וְגַם אָנוּ אֵינֶנּוּ חַפִּים מִכָּל רַע

אֲבָל מִי שֶסָּבוּר כִּי בְּאֶצְבַּע עַל הֶדֶק

הוּא יוּכַל לָנוּ, יֵש לוֹ טָעוּת חֲמוּרָה.

וְחֶרְפַּת אַבּוּ-מַאזֶן הָאָץ לְהָלִין שָם

בְּבֵית-דִּין זֶה הַבֵּינְלְאֻמִּי שֶבְּהָאג

כִּי חִסַּלְנוּ רוֹצְחִים שֶזֶּה הוּא שֶהֵזִין שָם

בְּשִׂנְאָה מִגִּיל אֶפֶס הִיא פְיַאסְקוֹ נִלְעָג.

וְדָבָר לֹא יוֹעִיל לוֹ, לַמְרוֹת הַגְּרוֹטֶסְקָה

שֶל צְבִיעוּת הַקּוֹזָק הָעַרְבִי הַנִּגְזָל

הוּא עוֹכֵר בְּנֵי עַמּוֹ שֶאֵינֶנּוּ תוֹפֵס כָּאן

כִּי מְחִיר כָּל פְּגִיעָה בָּנוּ כְּלָל לֹא הוּזַל.

וְעֻבְדָּה שֶקָּמִים פֹּה עַרְבִים פְּקוּחֵי-עַיִן

עִם יָשְרָה וְעִם עֹז צִבּוּרִי לֹא זָעוּם

הָרוֹאִים נְכוֹחָה וְיוֹדְעִים כִּי עֲדַיִן

שוּם מַסְעוֹת הֲסָתָה לֹא זִכּוּם כָּאן בִּמְאוּם

וְכִי שוּם מַנְהִיגוּת פָּלֶסְטִינִית דּוֹגְמָטִית

לֹא תַנְחִיל לָהֶם שוּם שְבִיב-תּוֹחֶלֶת קָטָן

וְאֵין דֶּרֶךְ יוֹתֵר הֶגְיוֹנִית וּפְּרַגְמָטִית

מִשִּיבָה אֶל שֻלְחַן הַמַּשָּא וּמָתָן.

וּכְשֵם שֶדּוֹמִים חֲמוּמֵי קִיצוֹנֵינוּ

לְאוֹתָם קִיצוֹנִים שֶלָּהֶם בִּזְדוֹנָם

כָּךְ רָאוּי שֶאוֹתָם מְתוּנִים שֶבֵּינֵינוּ

יַחֲבְרוּ לְאוֹתָם מְתוּנִים שֶבֵּינָם.

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּבָר מִזְּמַן מְשַוַעַת

לְעִדָּן בּוֹ בִּמְקוֹם שוֹבִינִיזְם נוֹרָא

אֲפֵלַת-הַשִּׂטְנָה תִתְחַלֵּף בְּאוֹר-דַּעַת

וּבוֹ שֶפֶךְ-הַדָּם יִתְחַלֵּף בִּפְשָרָה.

וְעַד אָז – אִם אוֹיְבֵינוּ יִשְּׂאוּ סַכִּינִים עוֹד

בִּכְלֵיהֶם שֶל רוֹצֵחַ זוּטָר אוֹ בָּכִיר

הֵם בְּלִי צֵל שֶל סָפֵק יְאָלְצוּ לְהַפְנִים עוֹד

אֶת הַלֶּקַח הַמַּר שֶלַּכֹּל יֵש מְחִיר.

כִּי לַמְרוֹת כָּל מוּמֵינוּ וְחֶסְרוֹנוֹתֵינוּ

שוּם בִּרְיוֹן צְמֵא-דָמִים בְּעִוְרוֹן-סִכְלוּתוֹ

לֹא יַצְלִיחַ לִגְדֹּעַ אֶת חוּט-שִדְרָתֵנוּ

אַךְ יַצְלִיחַ וַדַּאי לְמַמֵּש אֶת מוֹתוֹ.

וְיוּכַל אַבּוּ-מַאזֶן לְהָאג שוּב לִשְלֹחַ

דִּווּחִים עַל שָאהִידִים כְּמֵהֵי רְצִיחָה

שֶקִּבְּלוּ אֶת עָנְשָם בְּעָצְמָה וּבְכוֹחַ

שֶל אֻמָּה שֶדָּבָר לֹא יִשְבֹּר אֶת רוּחָהּ.

וּשְלוּחָיו הֶעָטִים בְּשַאבְּרִיּוֹת שְלוּפוֹת פֹּה

כָּאן יִרְאוּ כִּי שוּם חֹסֶן אֵינֶנּוּ אוֹזֵל

מִן הָעָם שֶבְּכָל שְעוֹתָיו הַיָּפוֹת פֹּה

יֵש לוֹ לֵב שֶל זָהָב וּנְחִישוּת שֶל בַּרְזֶל.

* * *

עוז אלמוג

1. מי כאן האלים?

בערב שבת שודרה בחדשות ערוץ 10 כתבה של אור הלר שמממחישה בצורה מצמררת כיצד התקשורת הפופולרית, שמתפלצת מעליית מפלס האלימות בחברה הישראלית, מטריפה את דעת הקהל ומייצרת בעצמה אלימות.

הלר העמיד מצלמה נסתרת בקו אוטובוס של חברת "אפיקים" לאריאל. המצלמה קלטה נהגים שלא מאפשרים לפלסטינים בעלי תעודה כחולה לעלות לכלי רכבם ומפנים אותם לאוטובוס חלופי.

אף שמדובר בחברת הסעות אחת ובקו אחד (שנוסע באזור רגיש) – בשביל הלר מדובר במקרה-מבחן המעיד על הפיכתנו "לחברת אפרטהייד" (זו המילה שעלתה בכתבה). לכל אורך הדיון באולפן מרצדות הכתוביות: "אוטובוס הגזענות" ו"קו הפרדה" – כאילו חברת ההסעות נתנה הוראה כזאת לנהגיה (המנכ"ל אומר במפורש מול המצלמות שזה בניגוד להוראות), כאילו לא מתחוללת סביבנו מתקפת סכינים רצחנית, כאילו אי אפשר להבין נהג ונוסע שנתקפים בהלה כאשר פלסטינים יושבים לצידם בדרך הביתה. הרי כבר נוכחנו שמספיק שנייה אחת של חוסר תשומת לב, מחבל אחד שישלוף סכין או יחטוף רובה – כדי לייצר פיגוע המוני.

מותר לטעון שנהג המסיע נוסעים פלסטינים לשטחים חייב לכבוש את פחדיו ובשם השיוויון הנאור לאפשר לכל נוסע – יהודי וערבי כאחד – לעלות לרכבו (מעניין כמה נהגים ובני משפחתם היו מוכנים לסיכון ולמתח הנפשי שכרוך בזה). אבל אין שום זכות לכתב טלוויזיה לכנות את הנהגים האלה גזענים. ובוודאי שאין לו זכות להסיק מהחרדה שלהם – על גזענותה של החברה הישראלית. אפילו חברי אולפן 10, ובראשם בן כספית, הודו שהם מבינים את נהגי האוטובוס, לנוכח המציאות הקשה. ובכל זאת, כתובית הגזענות נשארה תלויה לכל אורך השידור. אנחנו כבר יודעים מי יעשה מטעמים מהשידור המניפולטיבי הזה בארץ ובעולם.

כדאי להזכיר שגזענות היא אידאולוגיה אלימה של שלילת זכויות (כולל הזכות לחיים) המבוססת על תפישה של עליונות לאומית, אתנית או דתית. זו אפלייה שרירותית, המנותקת מאיום קיומי ממשי.

ישראל היא חברה דמוקרטית וחשוב להתריע על תופעות של קיפוח ואפלייה, גם עקיפות ובלתי מודעות. גם בימים קשים חייבים לשמור על רגישות אנושית ולהיזהר בכבוד הזולת. אבל באותה מידה ראוי לשמור על פרופורציות ולהימנע מלהכתים בודדים וקבוצות. האלימות התקשורתית של אור הלר וערוץ 10 גדולה וחמורה בעיני מהאלימות של הנהגים שאותה ביקשו להוקיע בכתבתם.

2. ההפתעה בדרך

טוויסט בעלילה – זה מה שהופך את החיים למרתקים. בישראל הטוויסטים חדים במיוחד והעלילה תמיד מפתיעה – לטוב ולרע.

רצח רבין טילטל את אנשי הכיפות הסרוגות. הם, שאימצו את מודל הפלמ"ח, הצמיחו מקירבם רוצח שהתנקש באחד מסמליו. באופן פרדוקסלי דווקא מותו האכזרי של ראש הממשלה מינף את דמותו המקשישה לגבהים מיתולוגיים, והטעין את מיתוס הצבר במשמעות חדשה.

אחרי האירוע הנורא רבים מאנשי הציונות הדתית התביישו לצאת לרחוב עם כיפה. אבל עוד לפני שהם הספיקו להתאושש מהמכה, הפלסטינים יצאו למסע רצח המוני והמוות השתולל ברחובותינו. שמעון פרס נאלץ לדחות את חזון המזרח התיכון למועד בלתי ידוע והשמאל פינה את הזירה.

המלחמה העקובה מדם בטרור עיצבה מחדש את דמותו של הדתי הלאומי. הפופולריות של נפתלי בנט – לוחם סיירת ויזם מצליח חובש כיפה – היא במידה רבה שיאו של אחד הטוויסטים הדרמטיים בעלילה הישראלית.

אבל לאחרונה הולכים ומתרבים חובשי כיפות שמחזירים את הציונות הדתית לימי יגאל עמיר. בסקר שפורסם לפני יומיים, לציון 20 שנה לרצח רבין, נמצא כי קרוב ל-70% בציבור הדתי-לאומי סבורים כי יש לקצוב את עונשו של עמיר, המרצה מאסר עולם.

המסקנה: דווקא כאשר הציונות הדתית בשיא התהילה, צפו לטוויסט בעלילה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.11.15

* עצרת אחרת – שמונה ימים לאחר רצח רבין, נערכה עצרת אבל גדולה בכיכר, כיכר מלכי ישראל, שבאותו יום הוסב שמה והיא נקראה על שמו של ראש הממשלה שנרצח בה, שבוע קודם לכן.

נסעתי לעצרת הזאת יחד עם רבים מחבריי לקיבוץ אורטל שבגולן. השתתפותי בעצרת היתה מובנת מאליה בעבורי. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, ובין מובילי המאבק נגד הנסיגה – מאבק נגד המדיניות שהוביל רבין, מנהל המו"מ על הנסיגה. אולם חשתי שהכדורים שנורו לעבר רבין נורו ישירות לגבי, כמו לגבו של כל אזרח ישראל.

כדובר ועד יישובי הגולן, הייתי אז דמות ציבורית מוכרת, הופעתי לעיתים קרובות בטלוויזיה. רבים בכיכר זיהו אותי, וסיננו כלפיי כינויי גנאי (כמו גם ערב קודם לכן, כשהופעתי ברב-שיח באחד מקיבוצי עמק בית שאן), כאילו העובדה שהתנגדתי לרבין הפכה אותי לחלק מ"המחנה של הרוצח", ומה אני עושה שם?

מאז, הידרתי את רגליי מהעצרות ביום השנה לרצח בכיכר. השתדלתי לצפות בשידור העצרות בטלוויזיה או להאזין לשידור ברדיו. אם לנקוט לשון המעטה – מאוד לא אהבתי את מה ששמעתי. היו אלו עצרות של דה-לגיטימציה למחלוקת, דה-לגיטימציה לדעה אחרת, השונה מעמדת "המחנה" (תוך סילוף עמדותיו האמיתיות של רבין והצגתן כעמדות ה"שמאל" הקיצוני, שהיה רחוק ממנו ת"ק על ת"ק פרסה) – ושליחת אצבע מאשימה כלפי כל מי שחולק עד עמדת "המחנה" כאילו הוא אשם ברצח.

העצרות ביטאו מסר שקרי, המנקה את הפלשתינאים מאחריותם לכישלון אוסלו, בכך שהפרו אותו במעשי טרור רצחניים מן הרגע הראשון והמשיכו לדחות כל פשרה, ומאשים את "ממשלת הימין" (כפי שהם מכנים את ממשלת ישראל, באקט מילולי של אי הכרה בממשלה הנבחרת) בהכשלת השלום ובשפיכות הדמים.

זהו מסר הפוך למסר שעל החברה הישראלית להפיק מן הרצח – חיזוק הדמוקרטיה, לגיטימיות העמדות השונות, לגיטימיות המחלוקת והוקעה של אלימות פוליטית, הסתה פוליטית וכמובן הרצח.

השנה, עצרת הרבבות היתה שונה לחלוטין. צפיתי בה בטלוויזיה והצטערתי שלא השתתפתי בה בגופי. השנה העצרת נושאת את המסר הראוי – המסר של הדמוקרטיה, האחדות, ריבוי הדעות והלגיטימיות של המחלוקת. שותפים בה כל חלקי הקשת האידיאולוגית והפוליטית של החברה הישראלית.

נתן את הטון נשיא המדינה ראובן ריבלין, בנאום ממלכתי שהעביר את המסר הראוי לנשיא האומה – הוא דיבר על החלום המשותף של כולנו, המכיל את החלומות השונים הלגיטימיים של כל חלק בחברה. ברוח זו דיברה בנאום מרגש ויפה אימו של מלאכי רוזנפלד מהיישוב כוכב השחר, שנרצח בידי מחבלים. בדבריה האציליים היטיבה להציג ולייצג את דמותה האמיתית של הציונות הדתית, השונה כל כך מכפי שהוא מוצגת במאמרי ההסתה של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי וחבר מרעיו.

כך גם נאומו הנפלא של הרב שרלו, מחשובי הרבנים בציונות הדתית, שדיבר בזכות המחלוקת וריבוי הדעות, והזהיר מפני האחידות, שממנה צומח הפאשיזם. הוא הסביר שרצח רבין שונה וחמור מרצח רגיל, כיוון שהיה זה ניסיון של האיש לאנוס את דרכו על החברה הישראלית. הוא העלה על נס את הדמוקרטיה, שבה ההכרעה היא בבחירות חופשיות, לאחר דיון פתוח וחופשי. הוא גינה את האלימות המילולית הנוראה ברשתות החברתיות ואת רצח הנערה במצעד הגאווה ותבע מן הרוב הדומם לא להישאר בשתיקתו, אלא להתנער ולהוליך אותנו למקומות אחרים וטובים. הוא קרא לברית האחים החותרים לטוב.

קילקלו את השורה ביל קלינטון ויונתן בן ארצי, בנאומים ברוח העצרות הישנות. התרשמתי  מכך שדבריו של בן ארצי נענו במחיאות כפיים קלושות ורפות במיוחד, וטוב שכך.

העצרת מבטאת רוח של תיקון.

* נגד חוקי הסטטיסטיקה – האם שם משפחתו של הרוצח הפוליטי הבא בישראל יהיה עמיר? לא יעלה על הדעת. זה נגד כל חוקי הסטטיסטיקה. זה כאילו תאמרו לי ששמו של המתנקש השני במצעד הגאווה יהיה שליסל. הזוי.

* דילמת ההסתה – מעצרו של חגי עמיר, מעלה על סדר היום את דילמת ההסתה. הדילמה היא: מהם גבולות חופש הביטוי? מה הקו המפריד בין חופש ביטוי להסתה אסורה? מצד אחד, חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, ומבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא כאשר נאמרים ונכתבים הדברים מעוררי הסלידה ביותר. מצד שני, אנו יודעים שהסתה מעוררת למעשים ועלולה לעלות בחיי אדם. דוגמה מוחשית היא ההסתה על "מסגד אל-אקצה בסכנה," שמוציאה לרחוב נערים שטופי מוח, חמושים בסכינים, כדי לרצוח יהודים.

הגבול בין חופש הביטוי להסתה אסורה – אינו מתמטי, והוא נתון לשיקול דעת של הגורמים המקצועיים – שב"כ, משטרה, פרקליטות ובית המשפט. אותו משפט עשוי להיחשב כחלק מחופש הביטוי כאשר הוא נאמר מפי אדם א' וכהסתה כאשר הוא נאמר מפי אדם ב'. אם אדם ב' הוא מנהיג רוחני, שאמירה שלו עלולה להניע אנשים לפעולה, כמו השיח' ראאד סלאח, יש להתייחס אליה אחרת מאמירה של אדם מן היישוב הכותב בדיוק אותם דברים ואף חמורים מהם בדף הפייסבוק שלו.

הסתה אינה רק קריאה אקטיבית למעשה. חגי עמיר לא כתב שהוא קורא לאנשים לרצוח את ריבלין. לכאורה, הוא רק נשא תפילה למותו. האם זו הסתה?

גם כאן, לזהותו של הכותב יש משקל רב. חגי עמיר אינו רק אחיו של רוצח ראש הממשלה, אלא גם שותפו. על שותפותו הוא ישב בכלא 16.5 שנים, ועד היום לא הביע חרטה. השם עמיר הוא מיתוס מעורר השראה בעבור קומץ המטורפים המסוגלים לקחת אקדח ולרצוח מנהיג פוליטי. ובאמת מדובר בקומץ. בקומץ שבקומץ בשולי השוליים של שולי השוליים. מבחינה מיספרית, אין כל משמעות לאותם אנשים. אבל לבחינה המספרית אין כל משמעות כאשר מדובר במעשה שדי באדם אחד לביצועו, כפי שכבר נוכחנו ברצח רבין.

חגי עמיר, אחיו ושותפו של רוצח ראש הממשלה, כותב שהקב"ה יחליט להעביר את ריבלין מן העולם, כפי שהוא החליט שרבין צריך להתפגר (בלשונו של המסית). כלומר, המעשה של האחים עמיר הוא הוצאה לפועל של החלטת הקב"ה. כאשר מי שהוטל עליו בידי הקב"ה לגרום לרבין "להתפגר" מסמן את היעד הבא, ריבלין, זה לא סתם ייחול למוות שביטא איזה נער משועמם וכועס. זוהי אמירה שעלולה בהחלט להניע את האדם המחכה להוראה הזאת, לקום ולעשות מעשה.

לכן, למרות הדאגה המוצדקת לחופש הביטוי, יש להתייחס לדבריו של עמיר כאל סכנה מוחשית.

* אפרופו הסתה – לפני שבועות אחדים כתבתי תגובה (אינטרנטית) ב"הארץ" למאמר של אורית צוקר גלילי. היא השתלחה בתקשורת הישראלית שהיא פטריוטית מידי לטעמה בסיקורה את מתקפת הטרור, ושיבחה לעומת זאת את "הארץ" על הדרך שבה הוא מטפל בנושא. המשפט שעליו הגבתי, הוא ש"הארץ" מבטא את המיינסטרים הציוני עד לא מכבר. זהו משפט כל כך הזוי...

בתגובתי הבאתי שני ציטוטים ישנים המציגים את "הארץ", בימים שהוא באמת ביטא מיינסטרים ציוני. האחד הוא מאמר מערכת ממלחמת ששת הימים, ששר שיר הלל לשחרור העיר העתיקה וקורא להורות לצה"ל לכבוש את הגולן ולשנות בכך את תוואי הגבול עם סוריה.

השני, מאמר מערכת מ-1998, היוצא חוצץ נגד נייר העמדה של ועדת המעקב של ערביי ישראל, ומבהיר מדוע אין מקום לכל ספק ודיון על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית.

בתגובה, טוקבקיסט אחד השתלח בי, תוך שהוא מציין שאני בעל טור ב"דר שטירמר" (כלומר "ישראל היום") ובשם המשפחה שלי הוא החליף את האות נו"ן באות למ"ד.

אגב, התגובות הנשלחות ל"הארץ" אינן עולות מיד, אלא עוברות בדיקה וסינון. בעיני העורכים, הטוקבק הזה נמצא ראוי לפרסום.

* המודעה החסרה – מחבל יהודי רעול פנים וחמוש בסכין תקף בשבוע שעבר את הרב אריק אשרמן, ולמרבה הצער לא נוטרל כפי שאמור מחבל כזה להינטרל.

הרב אשרמן הוא נשיא ארגון "רבנים לזכויות אדם", אחד מארגוני השמאל הרדיקליים. גם אם אתאמץ מאוד, לא אמצא ולו מילה טובה אחת לומר עליו, על ארגונו ועל פעילותו. אולם יחסי לתקיפתו זהה לחלוטין ליחסי אילו המותקף היה אדם שעמדותיו קרובות לשלי.

ב"הארץ" התפרסמה מודעת גינוי של המעשה. על החתום – הארגונים העמיתים, ארגוני השמאל הרדיקאלי (בצלם, עדאלה וכו'). גינוי כזה הוא מובן מאליו. המודעה שחסרה לי, היתה מודעת גינוי של ארגוני הימין השפוי – מפלגות הימין, תנועות הנוער של הימין, מועצת יש"ע וכד'. ובעצם, ראויה הייתה להתפרסם מודעת גינוי המייצגת את כל גווני הקשת הפוליטית.

* השוואה נואלת – גדעון לוי כתב מאמר בעקבות משבר החשמל בסערת מזג האוויר. כותרת המאמר: "בעזה אין חשמל כבר שנים." מן הכותרת ניתן להבין את רוח המאמר. ככל הידוע לי, ויתקן אותי גדעון לוי אם אני טועה, מכפר סבא ורעננה לא משוגרים טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית בת"א, בירושלים ובחיפה.

איזו השוואה נואלת.

האמת הפוכה – ישראל ממשיכה לספק חשמל לרצועת עזה למרות ירי הטילים על אזרחי ישראל, גם בתקופה שמדינת ישראל כולה היתה תחת ירי של מאות טילים וגם כאשר תחנת הכוח באשקלון, המספקת את החשמל לעזה, היתה יעד לירי טילים.

* יתרוננו המוסרי – אני בעד שחרור גופות המחבלים, למרות צהלות הניצחון של הפלשתינאים. איני רואה כל סיבה לתת להם את הניצחון שבהפיכתנו לברברים כמותם. יתרוננו המוסרי הוא מרכיב של עוצמה, לא של חולשה.

* ביד הלשון: שֵיח' – השיח' ראאד סלאח נשלח לכלא, ואנו נעסוק במילה שיח'. שיח' פירושו זקֵן בערבית. אולם המושג הוא ראש שבט, מנהיג, הגם שאינו בהכרח זקן בגילו. החרמון נקרא בערבית ג'בל שיח', בשל לובנו, כפי שרחל המשוררת כינתה אותו בשירה "כנרת" "חרמון הסבא". ולמה הר חרמונית נקרא כך? כיוון שבערבית הוא נקרא תל-אל-שייח'ה, ועל פי האגדות הדרוזיות היא אשתו של הר חרמון.

* * *

מתי דוד

לנפץ את העלילה שישראל "אשמה"

 במהלך השנים הצליחה קבוצה מאוד מסוימת של פוליטיקאים ועיתונאים בארץ ובעולם לעצב דעת קהל, שלפיה ישראל היא "האשמה" בהיעדר פיתרון הבעייה הפלסטינית, דבר הגורם לחוסר היציבות במזרח התיכון.

העלילה הזו מתנפצת לעיני העולם כולו, לאור התבערה של מלחמות העדות והדתות המתחוללת במרחב כולו.

מוסלמים רוצחים מוסלמים בסוריה לא בגלל הכיבוש הציוני.

הצבא המצרי מחסל את "האחים המוסלמים" לא בגלל ההתנחלויות.

מלחמת הסונים בשיעים בעיראק לא בגלל המחסומים של צה"ל בשטחים.

חיזבאללה נילחם נגד המורדים באסד לא בגלל כיבוש הגולן.

הסעודים תומכים במורדים באסד לא בגלל ירושלים המאוחדת.

דעא"ש מפוצץ מסגדים, אתרים היסטוריים, ורוצח מוסלמים לא בגלל הקיפאון המדיני.

מלחמת המוסלמים במוסלמים המתחוללת בתימן – לא בגלל התוקפנות של ממשלת נתניהו.

גבהאת אנוסרה וצבא סוריה החופשית נילחמים באסד ובחיזבאללה לא בגלל היעדר יוזמה מדינית מצידנו.

האיראנים והרוסים נילחמים במורדים באסד לא בגלל התוקפנות הישראלית כלפי הפלסטינים.

הטורקים מפציצים את הכורדים בסוריה לא בגלל היעדר אופק מדיני לפיתרון העניין הפלסטיני.

* * *

מרדכי קידר

סעודיה לא מחכה לאובמה

אמצעי התקשורת הערביים הביאו השבוע ידיעה שלא ראיתי איזכור שלה בתקשורת הישראלית: הקרמלין הודיע שעד סוף השנה, כלומר במהלך החודשיים הקרובים, יבקר סלמאן בן עבד אלעזיז מלך סעודיה ברוסיה.

לכאורה ידיעה לא במיוחד חשובה, כי מנהיגים מרבים בנסיעות ובביקורים זה אצל זה. אלא שכאן נראה כי מדובר במשהו גדול הרבה יותר, במהלך מדיני המסמן את המעבר של סעודיה אל הברית הרוסית.

למעבר זה יש ארבע סיבות.

הסיבה הראשונה היא החולשה שמשדרת ארצות-הברית באזור, הן בשל החלטת הנשיא האמריקני ברק אובמה להתפטר מתפקיד השוטר של העולם, והן בשל התמקדותה של ארה"ב במערכת הבחירות. אין היום עם מי לדבר בוושינגטון, ובפרט לאחר שהתברר כי ההסכם עם איראן הוא עובדה מוגמרת. הסעודים יוצאים מגדרם מרוב זעם על ההסכם ורואים בו לא פחות מבגידה אמריקנית בהם. אך בניגוד לישראל, הם אינם מחצינים את רגשותיהם ומשחקים בזירה הבינלאומית בקור רוח ובראייה מפוקחת של המציאות.

הסיבה השנייה היא הנחישות הרוסית הבולטת על רקע החידלון של ארה"ב ונאט"ו, המתבטאת במעורבות בסוריה. הסעודים חוששים שאסד יישאר בשלטון, כי הם רואים בו כופר בשל היותו עלווי, ועל פי גישתם, אין דרך להכשיר שלטון של כופר על מוסלמים. הם גם זועמים על מרחץ הדמים בניצוחו של "הקצב מדמשק", שעלה בחייהם של מאות אלפי בני-אדם, שרבים מהם מוסלמים סוניים. המלך הסעודי מבקש להיות קרוב לאוזנו של פוטין כדי להשפיע עליו בעניין זה.

הסיבה השלישית היא החשש הסעודי מברית רוסית-איראנית שלסעודיה לא תהיה עליה השפעה. בלי גב אמריקאי-אירופי, סעודיה מעדיפה לפעול על פי האמירה: "אם אינך יכול להכות אותם הצטרף אליהם." לתחושת המלך, הוא יוכל להשפיע על האיראנים בעניינים כמו תימן, עיראק וסוריה, אם יהיה בתוך המועדון ולא מחוץ לו.

הסיבה הרביעית היא הרצון הסעודי לוודא שרוסיה לא תפעיל את כוחות הקרקע שלה נגד "מדינת האיסלאם". סעודיה אינה אוהבת את הג'יהאדיסטים של הח'ליף אבו בכר אלבגדאדי, בעיקר בגלל השם הרע שהם הוציאו לאיסלאם. אך מצד שני המלך הסעודי אינו רוצה רוסיה – מדינת כופרים, שותי וודקה ואוכלי חזירים – מחסלת מיספר גדול של מוסלמים סוניים ומפילה ברוב בושה מדינה איסלאמית-סונית. אחרי ככלות הכל, היו זמנים שבהם סעודיה תמכה ב"מדינת האיסלאם".

כל הסיבות הללו ביחד שולחות את מלך סעודיה הישר אל זרועותיו השריריות של פוטין. אבל חשוב גם לראות את מסגרת המפגש: המלך הסעודי עוזב את ארמונו ונוסע לבקר את פוטין בביתו של זה האחרון. בעבר היו נשיאים וראשי ממשלות משחרים לפתחו של מלך סעודיה, והיום הוא זה שנוסע לפוטין, הבחור החדש שבא לשכונת המצוקה הנקראת המזרח התיכון, כדי להראות לקרוב ולרחוק מי פה בעל הבית.

גם בישראל גילו את רוסיה ואת ההשפעה הגוברת שלה באזור, וזה מה ששלח את נתניהו לפוטין לפני כחודש, כמו גם מה שגרם לביקורי קצינים בכירים רוסיים בישראל. נראה שעל רקע המעורבות הגוברת של רוסיה בסוריה, גובר גם עניינה של ממשלת ישראל לא להישאר מחוץ למשוואה, בעיקר כשמנגד נמצאת איראן.

עד לפני כשבוע דיברו דוברים רוסיים בתקשורת הערבית על כך שלרוסיה יש בסוריה מטרות מוגבלות, כמו הבטחת שלטונו של אסד, גם אם יהיה זה על חלק קטן משטח סוריה, כלומר חבל העלווים שבחוף סוריה, שבו נמצאים הנמלים לטקיה, טרטוס ובניאס. מדבריהם השתמע שאין לרוסיה כוונה לתקוף מסיבית את "מדינת האיסלאם" שהשתלטה על 60 אחוז משטח סוריה.

אלא שבימים האחרונים חל שינוי בנימת הדיבור של דוברים רוסיים. הללו החלו להביע דאגה מחלחול רעיונות של "מדינת האיסלאם" אל תוך המדינות המוסלמיות שפעם היו חלקה הדרומי של ברית-המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן וטג'יקיסטן, כמו גם אל קבוצות מוסלמיות הנמצאות בתוך הפדרציה הרוסית: צ'צ'נים, טטרים, פאמירים ועוד.

לטטרים יש סיבה טובה מאוד לפעול נגד רוסיה, אחרי שזו גירשה המונים מהם מחצי-האי קרים, שלפני כשנה נלקח מאוקראינה וסופח לרוסיה. ואילו הצ'צ'נים עדיין לא נקמו ברוסים על הרס בירתם גרוזני, כמו גם הרג אלפים מהם בשנות ה-90' של המאה שעברה.

בנוסף, יש לזכור שחלק גדול מהחיילים בעלי הדרגות הנמוכות בצבא רוסיה הם מוסלמים, ו"מדינת האיסלאם" בהחלט יכולה לנסות ולגייס אנשים בתוך הצבא לחקות את מעשיו של סרן נידאל חסן בבסיס בפורט הוד האמריקני, שהרג 13 מחבריו ופצע 31.

העניין אינו רחוק מהמציאות, שכן כבר היום יש כ-200 מתנדבים מוסלמיים מרוסיה ב"מדינת האיסלאם", ואחד מהם – צ'צ'ני במוצאו וג'ינג'י בצבעו – הוא מפקד כוחות המורדים באזור חלב, ולפחות במקרה אחד שתועד במצלמות הוא שחט שלושה אנשי שלטון במו-ידיו.

הוא ואנשים כמוהו יכולים לדבר ברוסית או בצ'צ'נית אל חבריהם שבצבא הרוסי, ודי אם אחד מאלף יתגייס בליבו ל"מדינת האיסלאם" כדי לזרוע מוות בקרב חבריו. "מדינת האיסלאם" אינה יודעת רחמים ואין לה מגבלות, ואם מי שיתגייס לשירותה בצבא רוסיה יאמץ את אופן החשיבה שלה ואת שיטות הפעולה שלה, הדבר יכול לעשות שמות בצבא רוסיה. כך למשל לא קשה לתאר מה מסוגל לעשות חייל המשרת על אוניית משא הנושאת נשק ותחמושת לסוריה, אם הוא מוכן למות כשהיד בעת ביצוע פעולת חבלה שתטביע את האונייה.

בנוסף לכל השיקולים הללו מתברר שלהפצצות האוויריות הרוסיות אכן יש יכולת לשנות את המצב בשטח, ובימים האחרונים פתחו כוחות אסד, חיזבאללה והאיראנים במתקפה קרקעית רבת מוקדים נגד כוחות המורדים ו"מדינת האיסלאם", ואף הצליחו להחזיר שטחים מסויימים וכמה כפרים אל תחת שלטון אסד. ייתכן כי ככל שירבו הצלחותיהם של כוחות שבקואליציה עם רוסיה, כך יגדל תיאבונו של פוטין להרחיב את מסגרת הלחימה נגד "מדינת האיסלאם", לפני שזו מעבירה את חזית המלחמה נגד הרדיקלים לתוך רוסיה.

לפני כחודשיים אמר אחד ממפקדי הצבא האמריקני על "מדינת האיסלאם" כי זו תישאר במקומה עוד עשור לפחות. ההתנהלות של רוסיה בימים האחרונים מצביעה על האפשרות שרוסיה לא תמתין לנאט"ו או לארה"ב, אלא תעשה בקרוב את מה שכולם פוחדים ממנו, כלומר תילחם מלחמת חורמה בקנאי האיסלאם ותחסל את "מדינת האיסלאם" לפני ש"מדינת האיסלאם" מחסלת אותה.

יש מצבים של "או אנחנו או הם," ואולי לדעת פוטין מבחינת מדינתו זהו המצב.

המאמר התפרסם באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 356.

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

רַק מִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא דִּבֵּר אֶל הַקִּיר

רַשַּׁאי לִטְעוֹן שֶׁהַקִּיר אֵינוֹ עוֹנֶה.

(*)

אִם תַּחֲלֹק עָלֶיהָ, אוּלַי תִּכְעַס.

אַךְ אִם נִכְנַעְתָּ לָהּ בְּלִי קְרָב

הִיא לֹא תִּסְלַח לְךָ לְעוֹלָם.

(*)

גַּם תְּרִיס מַכֶּה בָּרוּחַ

הוּא סוּג שֶׁל אִינְטִימִיּוּת:

"קַר לִי. חַבֵּק אוֹתִי."

אוֹמֵר הַתְּרִיס לָרוּחַ וְהָרוּחַ

סוֹבֵב סוֹבֵב.

(*)

בַּשֶּׁקֶט שֶׁל הַלֵּב יוֹשֶׁבֶת לָהּ עֶרְגָּה קְטַנָּה

שֶׁאִם תִּצְעַק אוֹתָה – תִּבְרַח.

(*)

עַל עֵץ זָקֵן עַל קַרַחְתּוֹ

צִפּוֹר תִּבְנֶה לָהּ קֵן

הִיא לֹא תִּשְׁאַל אִם חַי הוּא וְאִם מֵת.

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

מרדכי הרכבי

1. בג״צ דחה שוב את הרס בתי הרוצחים

והפעם הטענה ה״משפטית״ – מדוע ״המדינה״ לא מיהרה לבצע הרס בתי מחבלים בעבר? ההחלטה של בג"ץ מותחת ביקורת קשה על התנהלות המדינה, ולמעשה מעכבת הריסת בתי מחבלים עד 5 בנובמבר לפחות. במסגרת ההודעה ביקשו השופטים מרים נאור, חנן מלצר ונעם סולבר מהמדינה לצרף פירוט של כל צווי ההריסה שבג"ץ אישר מאז 2013, אולם ביצוע צו ההריסה לא היה מיד אחרי מתן פסק הדין.

אז תבינו את האבסורד! ״המדינה״ במקרה זה, זה הפרקליטות! ומי עומד בראש הפרקליטות, לא פחות משי ניצן. האיש שבית המשפט (לא העליון) קבע בפסק דין שהוא נוהג אכיפה בררנית ומפלה לרעה מתנחלים וימניים. האיש שרדף מתנחלים וימניים עד חורמה 

״שי ניצן טען שהוא אוכף את החוק בשווה, אך בית המשפט קבע כי שי ניצן נהג באכיפה בררנית – בכך שסגר באופן אוטומטי תלונות שהוגשו נגד אנשי שמאל וערבים, בגין הסתה לפגיעה ביהודים, מתנחלים וחיילי צה"ל – ולעומת זאת הגיש כתבי אישום אך ורק נגד אנשי ימין.״

אז תאטרון האבסורד ממשיך, ״המדינה״ – שי ניצן ובג״צ מצליחים ביחד, האחד דוחה, השני מעכב, ואז מאשימים את ״המדינה״ – הפעם זה אנחנו, שלא ביצענו את ההריסה. וכולם ממש בהתאם לחוק מגינים על המרצחים ומונעים את ההרתעה. והתקשורת מצניעה, כי מה זה באמת חשוב לדעת שבג״צ והפרלקיטות מונעים הרס מחבלים ומונעים הרתעה?! זה באמת נושא שצריך לדווח עליו? אפשר לחשוב שמדובר במשהו חמור כמו יריקה של חרדי או ריסוס צבע. ובינתיים הטרור ממשיך להשתולל ברחובות ישראל! מאז ה-1 באוקטובר 2015 התבצעו ברחבי ישראל יותר מ-42 פיגועי-דקירה.

במהלך התקופה הנדונה נהרגו 36 טרוריסטים מוסלמיים. ו-14 אזרחים ישראלים ותושבים – נהרגו בפיגועי טרור אסלאמיים ובאירועים הקשורים לטרור אסלאמי.

2. אקטואליה במיטבה

תנועת פת"ח של מחמוד עבאס פרסמה (29.10.15) בעמוד הפייסבוק הרשמי שלה את תמונת השער של ספר ילדים אנטישמי מגרמניה משנת 1936 בליווי טקסט (בערבית): "הכריכה של אחד מספרי הילדים בגרמניה בשנת 1936 שכותרתו: 'אל תיתן אמון באף שועל באחו הירוק, ואל תיתן אמון בשבועה של שום יהודי'." (באדיבות "מבט לתקשורת הפלסטינית").

נראה שאת עבאס, לפחות, מאמצי התקשורת הישראלית לא הצליחו לשכנע שנתניהו טועה ושאין קשר בין תנועתו של עבאס ומורה דרכה המופתי לבין הנאציזם.

מנפלאות אוסלו

עמוד הפייסבוק הרשמי של תנועת פת"ח פרסם (23.10.2015) תמונה ותעודת לידה של תינוקת פלסטינית שזה עתה נולדה ברפיח שברצועת עזה, שהוריה החליטו לקרוא לה "סכין ירושלים" (באדיבות "מבט לתקשורת הפלסטינית").

אמין אלחוסייני

ההתנפלות המערכתית על ראש הממשלה בשל דבריו על המופתי אמין אלחוסייני, בטענה שהיו בלתי מדוייקים, באה להסיט את תשומת הלב של הציבור לא רק מהיותו של המופתי חסיד הנאציזם ויוצר הישות הפלסטינית האנטישמית, האב הרוחני שלה ומורה דרכה – אלא גם מכך שההתנגדות הערבית אלינו היא לעצם קיומנו כיהודים בעולם, ובפרט התנגדות לציונות – כן, אפילו זו הסוציאליסטית. המופתי ומעלליו מעלים לתודעה הציבורית את העובדה הבלתי מעורערת שמובילי השיח אצלנו מצניעים ומנסים להשכיח מאיתנו – והיא כי הרצחנות הערבית נגד יהודים בארץ ישראל ובעולם החלה עשרות שנים לפני "הכיבוש". המסקנות ההכרחיות מאמת זו, שגם אותן מעוניין השמאל שלנו להסתיר מאיתנו, היא שההנחות שבבסיס "האופק המדיני", ה"חזון", ה"אידיאולוגיה" והמנטרות שמפזר "מחנה השלום" – בתקשורת, באקדמיה, באמנות ועל ידי הארגונים והמוסדות שלהם – שמדובר בסכסוך, ושהסכסוך הוא לאומי, טריטוריאלי, ושהצד השני מעוניין בחיים לצידנו ולא במקומנו, ושהכול יסתדר אם רק נבטל את "הכיבוש", ונרצה להבין, להתקרב, ולדבר – הן קשקוש אחד גדול.

הבית הלבן שוב מודאג

שר החוץ האמריקני ג'ון קרי מודאג מן הכוונה לשלול מרוצחים צמאי דם את זכות התושבות בארץ וההנאה מפרי עמלם של משלמי המיסים בה.

כמובן, הבעת דאגה לנרצחים לא ציפינו ממנו, אבל מעניין שלא הפריע כלל למדינתו, שבהינף החלטה אחת שללה ממלכת ירדן את מעמדם של מיליוני בני אדם ביהודה ובשומרון כאזרחיה, מבלי שעשו לה כל רע, והותירה אותם משוללי אזרחות.

[מקור: השבוע ב"מראה"]

* * *

נעמן כהן

על אכזריות היהודים

איסרא זידאן תאופיק עאבד, צעירה ערביה-פלישתינאית-מוסלמית-סונית בת שלושים, גרושה ואם לילדה, הלומדת לתואר שני בטכניון, שבעברה עבדה כמורה בבית הספר "העמק המערבי" – סובלת מבעיות נפשיות ורצתה לשים קץ לחייה. על מנת לא להביך את אביה השיח' המוסלמי-סוני ולפגוע בכבוד המשפחה המוסלמית – החליטה להתאבד כשאהידית על-ידי הצגת עצמה כטרוריסטית ובכך להעלות את כבוד משפחתה. לרוע מזלה היהודים הצהיונים האכזרים, בני הקופים והחזירים סירבו להרגה ורק ירו בה ברגליה. אכן, אין גבול לאכזריות היהודים.

חברי הכנסת של הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שתקפו בתחילה את צה"ל על כך שהם מוציאים להורג בדם קר – יאשימו אותו עתה ודאי בכך שבאכזריות רבה לא הרגו אותה ולא איפשרו לה להתאבד ולהפוך לשאהידית.

חגי עמיר מזדהה עם הגזענות המוסלמית

חגי עאמר-עמיר אחיו של, והמסייע לרוצח יצחק רבין ז"ל, יגאל עאמר-עמיר – פירסם פוסט בספר הפנים שלו ובו אמר כי לא הנשיא ריבלין יקבע אם אחיו (הרוצח) ישתחרר מהכלא, אלא רק הקב"ה יקבע כפי שקבע שרבין יתפגר, ויגיע הזמן שריבלין יחד עם המדינה הציונית צריכים לחלוף מהעולם, והיום הזה כבר לא רחוק.

לאור ההזדהות של חגי עמאר-עמיר עם הגזענים המוסלמים בתקווה לחיסול מדינת היהודים, טבעי הוא שבקרוב ילך בעקבותיהם ויתאסלם. השאלה היא רק אם יתאסלם לזרם התימני הסוני או לזרם התימני החות'י.

דימיטרי שומסקי – מה לחסיד האלה דמטר ולבית המקדש?

לרשימת הכתבים של עיתון "הארץ" הצטרף לאחרונה רכש חדש. עולה חדש מרוסיה בשם דימיטרי שומסקי. הכתב הפרו-איסלאמי החדש מטיף תמידית, ברוח אכסנייתו – לחיסול מדינת היהודים ולהחלפתה במדינת כל אזרחיה, קרי מדינה ערבית-מוסלמית. לא ברור למה מלכתחילה עלה לארץ ולא היגר למדינה מוסלמית, מאלו שהיו בעבר בברית המועצות.

אבל הנה אותו עולה חדש מגיע להזדהות כה עמוקה עם הגזענות המוסלמית עד שהוא טוען שהדרישה לאפשר ליהודים דריסת רגל בהר הבית מזכירה לו את כוונת הרומים להציב פסל בבית המקדש, והוא קורא ליהודים להזדהות עם הגזען המוסלמי זחאלקה הקורא להפיכת הר הבית ל"יודן-ריין" ולפעול לשם כך. (דימיטרי שומסקי, "פאגאנים חדשים בהר הבית", "הארץ". 8.10.15).

האמת שאין לתמוה על כך. מה כבר ניתן לצפות מיהודי שהוריו נתנו לו את השם "דימיטריוס" (בודאי אקבל ביקורת על שאני מציין את השם המלא) כלומר שם יווני שפירושו "המאמין באלה דמטר," אלת התבואה הפאגאנית היוונית. אדם הנקרא ע"ש אלה יוונית הוא הוא הפאגאני החדש בהר הבית.

עשרים שנה לרצח רבין

למרות כל ביקורתי על המדיניות השגויה של רבין (שהצבעתי עבורו) נכחתי באותה עצרת בה נרצח. בסיום העצרת חזרתי הביתה, פתחתי את הטלוויזיה ונודע לי על הרצח הנורא. התמימות באותה עת היתה אדירה. לא עלה אז כלל על הדעת שיהודי יכול לרצוח יהודי. כל הדימוי העצמי שלנו על היהודים השתנה כליל בעטיו של אותו מנוול.

היום אנחנו כבר לא תמימים ומצפים לכול. היום הכול אפשרי.

השבוע הודח צוער מקורס קצינים בגלל שהביע הזדהות עם רצח רבין. אותו צוער טען שאת רבין צריך היה להרוג שנים קודם בגלל אחריותו לפרשת אלטלנה.

למרבה הצער עלילת דיבה זו על אחריותו של רבין לפרשת אלטלנה פושה בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית ואף קיבלה ביטוי ב"חדשות בן עזר", כאשר יוסי אחימאיר, בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל את עלילת דם הבזויה הזו על יצחק רבין כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]. עלילת השקר הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני, וממשיכה להתפשט.

[הציטוט מתוך גיליון 491 מיום 12.11.2009: מנגד, יש לזכור את "מורשת" רבין במלואה: את רצח אנשי "אלטלנה", את דיבוריו המטופשים על "סרבני השלום" מהליכוד שמזהירים מפני טילים מעזה על אשקלון, את פליטות הפה הנוראיות שלו על מתיישבי יש"ע ("סרטן בגוף הדמוקרטיה", "מעלה דבר", "אריאל-שלומיאל") וגם את דבקותו בשלימות ירושלים שעל שיחרורה פקד במלחמת ששת הימים.]

ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה של ההסתה הקשורה לפרשת ניסיון הפוטש של אלטלנה, את העובדה שנשיא המדינה, ראובן ריבלין, נשיא חצי העם, מסרב מבחינה פוליטית להנציח את זיכרם של שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל (שחלקם ערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור) בפרשה זו. העריקים מהאצ"ל הונצחו, וחיילי צה"ל לא.

זאבה אחימאיר – על הדיאלקטיקה של

"מצבי הרוח הפשיסטיים"

בשבוע אחד בשנות העשרים המאוחרות פנו אל מנהל הספריה הלאומית בפריס שגרירי בריה"מ הסובייטית ואיטליה הפשיסטית, כל אחד בנפרד, והציעו בשם ממשלותיהם סכומי כסף לצורך תיקון המצבה על קברו של ז'ורז' סורל Georges Eugène Sorel.

הגותו של סורל ובמיוחד ספרו "הרהורים על האלימות" – Réflexions sur la violence – שימש בסיס תיאורטי הן לקומוניזם והן לפשיזם.

מסתבר שמבחינה דיאלקטית ניתן מאידיאולוגיה אחת להסיק גם את ניגודה.

זאבה אחימאיר היא בתו הבכורה של אבא שאול גיסינביץ – ששינה שמו לאבא אחימאיר. היא נקרא זאבה ע"ש זאב ז'בוטינסקי במלאת לו חמישים.

בדומה למוסוליני החל אבא שאול גיסינביץ אחימאיר את דרכו כסוציאליסט מרכסיסט ולאחר שהתאכזב מהמרכסיזם פנה לאידיאולוגיה הפשיסטית, והקים את ארגון "ברית הבריונים".

ב-1928, בהיותו כבן 31, העריץ אחימאיר את מוסוליני והתנאה בתואר "פשיסטן", כאשר פרסם סידרה של מאמרים בכותרת "מפנקסו של פשיסטן".

כחודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 תמך אחימאיר בפרישת הרביזיוניסטים מהתנועה הציונית וכתב: "מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר."

ז'בוטינסקי נזף באחימאיר ואיים לסלק אותו מתנועתו אם לא יחדל לשבח את הלאומיות של היטלר: "נקודת השקפה זו, המוצאת בהיטלריזם סימני תנועת 'שחרור לאומי', כביכול, היא פשוט אנאלפביתית," פסק.

מאוחר יותר התחרט אחימאיר על דבריו והסביר אותם ב"מצבי רוח פשיסטיים" שהיו לו.

מאחר שאימה של זאבה אחימאיר נפטרה בילדותה, היא נשלחה לאחות-אביה והתחנכה כילדת-חוץ בקיבוץ דגניה ב', הקיבוץ של לוי אשכול.

ברשימתה "גם ז'בוטינסקי מתבייש", (זאבה אחימאיר, "הארץ", 28.10.15) מתנאה זאבה באביה. אבל ניכר בה שלא התחנכה בביתו על מורשתו. וכך היא כותבת:

"אני מביטה בדאגה על המנהיגות השגויה והמסוכנת שמנהיגים אנשי הימין, בניהם של הרוויזיוניסטים. כאשר עצור פלסטיני מחה על מעצרו ללא משפט בשביתת רעב ממושכת, שסיכנה את חייו, נזכרתי באבי ז"ל, שנלחם בשלטון הכובש הבריטי בימי המנדט. בדיוק כמו העצור הפלסטיני, גם אבי מחה על מעצרו ללא משפט בשביתת רעב ממושכת שסיכנה את חייו.

"אבי, ד"ר אבא אחימאיר, הסופר והעיתונאי, יחד עם חבריו ד"ר יהושע ייבין והמשורר א"צ גרינברג, היו הראשונים שקראו להילחם בבריטים. הם הקימו לשם כך את 'ברית הבריונים'. ממשיכיהם היו ארגוני המחתרת אצ"ל, לח"י וההגנה, שנלחמו מלחמת טרור ושילמו על כך במעצרים, מאסרים ממושכים וגם בעלייה לגרדום.

"היום התהפך הגלגל ההיסטורי: מדינת ישראל הפכה למדינה כובשת הנוהגת בכוחנות, השפלה, גזל, עינויים, מאסרים, חילול מסגדים וכנסיות, הסתה לגזענות, דה־הומניזציה של העם אותו היא כובשת והתרת דמם של ערבים. ילדינו ונערינו מתחנכים לראות בערבים אנשים נחותים, שדמם הפקר.

"המפלגה שדגלה בחירות, הפכה למפלגה המלכדת את החברה הישראלית בפחדים, שנאה, אלימות, אובדן דרך וייאוש. בהכירי את העקרונות המוסריים של אבי וחבריו – לרבות מורם ומנהיגם זאב ז'בוטינסקי – אני בטוחה שהם היו מוקיעים את חרפת ההתבהמות של החברה הישראלית והיו נלחמים בכל כוחם בעיוורון, בהכחשה, באטימות המוסרית ובאובדן המצפון האנושי של ראש הממשלה וחבר מרעיו, הבוגדים במורשת הוריהם ומובילים את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל מאסון לקטסטרופה של אובדנה המוסרי והקיומי."

למרות שמעולם לא הייתי חסידו של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, (אצלנו נהגו לכנותו "זה עם הפסיק על הזין...") אני סמוך ובטוח שזאב ז'בוטינסקי לא היה מצטרף לזאבה הקרויה על שמו ואומר את דבריה הקשים, המתאימים יותר לאויבי ישראל.

מסתבר ש"מצבי הרוח הפשיסטיים" של אביה התגלגלו אצלה בדרך דיאלקטית בכיוון ההפוך – בכיוון האנטי-ישראלי.

רון וייס – הנקמה ביהודים "היצורים הכיפתיים"

האקטיביסט והגזען הפרו-איסלאמי, רון וייס, מזכיר את רצח רבין, וכדרכו ממשיך בתעמולה ניאו-נאצית נוסח שטרייכר בשטירמר, כאשר בדומה לארגוני הטרור המוסלמים הוא קורא לנקמה ב"יצורים הכיפתיים" עד לטיהור מוחלט של יהודה ושומרון מיהודים (בלשונו "יצורים כיפתיים") – ("חדשות בן עזר" 1089). הדבר היחידי שבטוח הוא שאם תקוותו תתגשם והערבים יצליחו במאבקם, תטוהר על ידיהם גם רמת גן מהיצור הלא כיפתי רון וייס.

אשמת המתנחל היהודי מיכאל בריזון (ב. מיכאל)

הכתב הפרו-איסלאמי של עיתון "הארץ" מיכאל בריזון, המתנאה בשם ב. מיכאל (כמו ח.נ. ביאליק או א.ד. גורדון) – מחקה בפתטיות את אמיל זולה וקורא: אני מאשים! – ואת מי הוא מאשים? את המתנחלים היהודים.

"המתנחלים (היהודים)," הוא קובע, "אינם חפים מפשע. הם אשמים בפשע הכיבוש" (מיכאל בריזון, "לא. לא חפים", "הארץ", 28.10.15). נכון, הוא אומר ברחמיו, אין לרצוח אותם כי "מי שאינו חף מפשע צריך להגיע לבית משפט, לא למכון הפתולוגי," אבל "בבוא יומם עליהם ליתן את הדין."

בריזון אינו מפרט מה יהיה הדין. האם "דין מוחמד בסייף?" – אפשר רק לדמיין כיצד יגזרו את דינם הכובשים הערבים-המוסלמים.

דבר אחד לא לקח בריזון בחשבון. לדידֵי הכובשים הערבים-מוסלמים – גם תל אביב היא התנחלות ובשל כך גם הוא, בריזון, יעמוד למשפט מוחמד וייתן את הדין, דין מוחמד.

תורת השקר של ספי רכלבסקי –

סרסור הבורסה ה"גבלסי"

"כשהמתקרא ראש ממשלת ישראל קובע: 'היטלר לא רצה להשמיד את היהודים' – הועברנו לפלנטה אחרת. וזה לא יכול להימשך. בזמן שאליו התייחס, בסוף נובמבר 1941, כבר היו כמעט מיליון יהודים טבוחים. זה חודשים שהם הושמדו שיטתית בשטחי הענק של כיבושי ברברוסה, בהוראתו הישירה משמידת הקהילות. בהם, לייבל׳ה ותמל׳ה ושלום אחי סבתי, וחוה ואהרן הוריה. כל לילה הלכה עם תמונותיהם לישון. אבל היטלר לא רצה להשמיד אותם. רק ניאו־נאצים בעולם קובעים קביעה שכזאת." – כותב כתב "הארץ" הפרו-איסלאמי ספי רכלבסקי. (ספי רכלבסקי, "הוא (נתניהו) לא יכול להמשיך, ולו לרגע," "הארץ" 28.10.15)

על משפחת סבתו של ספי רכלבסקי בפינסק, ותיאור מדויק של השמדת היהודים בעיר, כתבתי בהרחבה בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", ובקיץ האחרון גם ביקרתי בפינסק.

והנה רכלבסקי, האיש שנטש את הציונות הסוציאליסטית והפך לסרסור הבורסה העוסק בלופט גישעפט (מילים של סבתו) – משתמש בזכר אחי סבתו לייבל׳ה ותמל׳ה ושלום, וחוה ואהרן הוריה, במאבקו נגד "הניאו-נאצי" (להגדרתו) נתניהו.

רכלבסקי קובע: "אדם שקבע כי היטלר לא רצה להשמיד את היהודים, לא יכול לכהן אפילו לרגע בשום תפקיד," אלא "היה מודח מיידית מתפקידו. כי כך מוגדרת הכחשת שואה. מי שמכחיש שהיטלר רצה ברצח משפחתי, לא יכול להיות ראש ממשלה. דם לייבל׳ה תמל׳ה ושלום על ידיו."

הבנתם? לדידו של רכלבסקי לא הנאצים אחראים לרצח של לייבל'ה תמל'ה ושלום, אלא ה"ניאו נאצי" נתניהו!

בדיוק כך פעלה מכונת התעמולה הנאצית. היטלר הטיל את האחריות להשמדת היהודים על עצמם. בדומה לגבלס חושב רכלבסקי שחזרה על שקר תהפוך אותו לאמת. נתניהו מעולם לא אמר שהיטלר לא רצה להשמיד את היהודים. זו אמירה של רכלבסקי. אכן נתניהו חטא באמירה אומללה ושגויה שהיטלר לא רצה אז ברצח היהודים, אבל מעולם הוא לא אמר שהיטלר לא רצה בהשמדת יהודים ולא הגשים את רצונו.

בשיטת השקר הגבלסית משתמש רכלבסקי לא רק נגד נתניהו.

מסתבר שאותו ספי רכלבסקי, הכתב הפרו-איסלאמי, משמש כסרסור בורסה גם את איש העסקים פואד בן אליעזר – כאשר איים על שלי יחימוביץ והגדיר אותה כ"נאצית" (שוב אותה שיטה גבלסית) בגלל התנגדותה למינויו כנשיא המדינה. הנה סיפור המקרה:

https://he-il.facebook.com/ShellyYachimovich/photos/a.216050819217.130874.162319074217/10153432531849218/

למען מו"מ – הקפאת הבנייה בהתנחלויות היהודיות ובהתנחלויות הערביות

ניו זינלנד יוזמת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם לפיה ישראל תקפיא את הבנייה בהתנחלויות, והפלישתינאים לא ילכו להאג.

אז ראשית אין להירתע מהאיום הערבי ללכת להאג. הרי אין לאיום הזה סוף אם נכנעים לו פעם אחת הערבים יוכלו לדרוש כל דבר.

ולגבי הקפאת ההתנחלויות על ישראל להצהיר שמתוך רצון להגיע להסכם שלום, ומתוך העובדה ששטחי יהודה ושומרון הם שטחים במחלוקת, ישראל מוכנה להקפיא הדדית את כל הבנייה ברחבי יהודה ושומרון. בהחלטה יאמר כך: "ישראל תקפיא את הבנייה בהתנחלויות היהודיות, והפלישתינאים יקפיאו את הבניה בהתנחלויות הערביות. כל זאת עד השגת הסכם השלום."

נגד הריסת בתים – הלאמה ומכירה

דומה שהריסת בתים אינה מרתיעה דיה את הטרוריסטים המוסלמים. ההריסה מתבצעת בדרך כלל זמן רב אחרי מעשה הרצח בשעה שהוא כבר נשכח, וחשוב יותר – הבתים נבנים מחדש במימון ארגוני הטרור.

יש שיטה יעלה הרבה יותר. אטימת בתי המחבלים, הלאמתם ומכירתם. את הכסף בעד הבתים יש לתת לקורבנות. שיטה זו תהיה יעילה הרבה יותר בהרתעת מחבלים מאשר הריסה. ברגע שהערבים יראו כי היהודים מפיקים רווח ממעשי הטרור שלהם, הם ירתעו מכך.

בסאל גאטס (המטביל) הנוצרי הכופר

נהפך ל"אֶמִיר המאמינים"

שומר מסגד הקצה

ח"כ הערבי-נוצרי באסל גטאס (המטביל בערבית) הערים על השומרים ועלה להפגין על הר הבית. לנוצרים כמותו הרי אסור להתפלל על ההר. גאטס (המטביל) לא נכנס אמנם למסגד הקצה עצמו אבל לדידֵי המוסלמים כל ההר הוא בגדר מסגד, המעניין הוא שהמורביטט, אותן נשים מוסלמיות קנאיות, לא גירשו את הכופר הנוצרי מההר. האם הן לא זכרו שאבותיו הצלבנים-הנוצרים של באסל (המטביל) כבשו בכוח את ההר והפכו את המסגדים לכנסיות?

מעניין איך היה באסל המטביל חי כנוצרי תחת כיבוש ערבי-מוסלמי לו הוא מייחל.

הגזענים הערבים בשדולה למאבק בגזענית

בכנסת קמה שדולה חדשה למאבק בגזענות. החברים בה הם יושבי הראש ח"כ עאידה תומא וח"כ מיכל בירן, והחברים בה הם ח"כ עבדאללה אבו מערוף, ח"כ זוהיר בהלול, ח"כ דב חנין, ח"כ קסניה סבטלובה, ח"כ נחמן שי, ח"כ איציק שמולי.

https://www.knesset.gov.il/lobby/heb/LobbyPage.asp?lobby=147

למרבה הצער ושלא במפתיע (גם מהגדרת תפקידה) מתרכזת השדולה בגזענות היהודית, ואחד המופיעים בה היה עו"ד נידאל עותמאן מנהל המטה למאבק בגזענות בישראל, הגזען בעצמו, שכזכור סירב כמו ח"כ זוהיר בהלול – לראות בדברי מוחמד לפיהם יש להשמיד את היהודים, גזענות ולא מופת מוסרי.

שלחתי לכל חברי הוועדה מכתב בקשה שילחמו גם נגד הגזענות המוסלמית, ויצהירו שהם רואים בדברי מוחמד באמנת החמאס והמופתי של הפת"ח – לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, שאם לא כן אין תוקף למאבקם בגזענות היהודית. 

למרבה הצער השיב לי רק ח"כ ד"ר נחמן שי, שענה לי מיידית שהוא מסכים, ויטפל בכל גילויי הגזענות.

העוזר הפרלמנטארי של חברת הכנסת קסניה סבטלובה היפנה אותי לספר הפנים שלה, ולפעילותה בנושא אחר.

ראשי השדולה למאבק בגזענות, ח"כ הערביה-נוצרייה עאידה תומא מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), וח"כ היהודייה מיכל בירן ממר"צ, וחברי הוועדה הערבים-מוסלמים ח"כ עבדאללה אבו מערוף, וח"כ זוהיר בהלול, והיהודים ח"כ דב חנין, וח"כ איציק שמולי – לא הגיבו כלל.

מה זה אומר? זה אומר שלדידֵי חברי השדולה האלו אין מדובר במאבק נגד הגזענות אלא במאבק נגד היהודים.

אותה בקשה שלחתי למוחמד יונס מנכ"ל עמותה בשם "אופקים-אפאק לשלום ודו-קיום", שיוזם פרסום שמם של "חסידי אומות העולם" מוסלמים שהצילו יהודים – לאיזון מול מעשי מוחמד אל חוסייני המופתי.

למרבה הצער גם הפעיל הזה לדו-קיום ולשלום סירב לראות בדברי מוחמד הקוראים להשמדת היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

למרות שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען (גם לא בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה) – אנחנו טרם נואשנו מלמצוא כזה. אם אתם מכירים, אנא הודיעו לנו.

* * *

אהוד בן עזר

מוצ"ש האחרון בפילהרמונית [31.10.15]

גאוניותו של הפסנתרן איגור לויט

בקונצ'רטו מס' 3 של בטהובן

כאשר פסעתי ברגל בשדרות ח"ן לעבר היכל התרבות, כי בגלל עצרת הזיכרון לא היה אפשר להשיג מונית – באו מולי לכיוון הכיכר עשרות ומאות בני נוער שנולדו אחרי רצח רבין. ספק אם הם יודעים מה היתה האווירה לפני הירצחו, כאשר הותקף והושמץ לא רק מימין אלא גם משמאל – בידי טובי מספידיו-לימים, המעלימים מהציבור עד היום כיצד הפקירו אותו לפני הרצח וכיצד איש מסופרי ישראל החשובים, שרבים מהם כה היטיבו להספידו, לא קם אז להגנתו, לפני רציחתו.

הקונצרט, בניצוחו המעולה של קיריל פטרנקו, שזכה במהלכו לתשואות ממושכות מהקהל, נפתח ביצירה "מוות וחיים" משנת 1889 של המלחין ריכרד שטראוס [1864-1949]. יצירה הנשמעת גם כיום מודרנית, לא קלה, ועם זאת סוחפת. התזמורת, במיטבה, ניגנה בהרכב ענק שכלל גם שתי נגניות נבל וגונג. לקראת הסיום נתן הגונג קטע נפלא – לאחר מכה רצינית, יחידה, החל המתופף להקיש בו קלות בקצב, בשקט, ואליו התלוו, אם איני טועה – קרנות-היער, וזה היה קטע מושך את הלב. פעם ראשונה שמעתי גונג בתפקיד ראשי. והקהל, כאמור, קיבל את המנצח ואת היצירה במחיאות כפיים אדירות.

לב הערב וגם שיאו היה הקונצ'רטו מס' 3 בדו-מינור לפסנתר ולתזמורת אופ' 37 [משנת 1800-1803] של לודוויג ואן בטהובן [1770-1827] עם הפסנתרן הרוסי-במקורו [היהודי?] בן ה-36 איגור לויט. איזה כישרון, איזו גאונות, איזו מוסיקה נפלאה. בקדנצה, קטע הסולו, שבסוף הפרק הראשון – מילאו צלילי הפסנתר את כל ההיכל כמו תזמורת שלימה. ובאיזו שמחות חיים. לויט חי בכל גופו את המוסיקה מרגע שישב ליד הפסנתר, עוד בטרם החל מנגן, וכשניגן – אלה היו צלילים שנשמעו כמו מים זכים מפכים, ברורים, אחד אחד, מענגים את השומע. צלילים כה צלולים שכמעט יכולת לראות אותם. והכול בשפע של נתינה, של טוב-לב, של שמחת העשייה של המוסיקה יחד עם התזמורת, פשוט לא להאמין שלא אלמן העולם – ואחרי הפסנתרנים הגדולים מן העבר יש לנו כיום ממשיכים נפלאים כאלה, ואנחנו זוכים לשמוע אותם בביצוע חי בלב המזרח התיכון השטוף ברצחנות מוסלמית ונמצא מרחק קילומטרים לא רבים, אבל אלפי שנות אור – מן התרבות הזו.   

החלק השני של הקונצרט כלל את הסימפוניה מס' 5 במי במול מג'ור, אופ' 82, של הקומפוזיטור הפיני ז'אן סיבליוס [1865-1957] משנת 1921, שנמשכה רק כשלושים דקות. לפי התוכנייה קדמו לה שתי גירסאות, החל משנת 1915, שזכו להצלחה, אך עד היום אין יורשיו מתירים לחוקריו לעיין בהן. הפרק הנפלא והמרגש ביותר בסימפוניה היה השלישי, האחרון, אלגרו מולטו. וראוי אולי לסיים בציטוט מהתוכנייה, פרי עטו של ישראל דליות:

"ב-20 בספטמבר 1957 ניצח סר מלקולם סרג'נט על הסימפוניה החמישית של סיבליוס בקונצרט של התזמורת הפילחהרמונית של הלסינקי לרגל פתיחת יריד המסחר הבריטי בבירת פינלנד. שלוש בנותיו של המלחין הישיש היו אמורות לייצג את אביהן בקונצרט, אך הן לא הגיעו. באותו ערב, למרות שחש ברע, התכונן סיבליוס בן התשעים ושתיים להאזין לשידור הקונצרט ברדיו, אך הוא נפטר בשעת ביצוע הסימפוניה."    

במחצית הראשונה של הערב העיב על הנאתי גל סירחון שפלט אחד היושבים או היושבות בסביבתי, כולם עם פני פוקר, שלא הפסיק/ה להפליץ בשקט, וזה מוזר כי טרם הגיעה עונת הטשולנט בצהרי השבת. במחצית השנייה התחלף במושבים הזוג שישב לפניי, וראשו של הגבר הגבוה הסתיר לי את כל מרכז הבמה.

כאשר חזרתי מהקונצרט, גם כן ברגל, באו מולי בשדרות ח"ן אלה השבים מן העצרת בכיכר, ומצב רוחם התקין הסיר את חרדתי – שמא בעת שאני האזנתי למוסיקה אירע שם רצח נוסף, אולי של קלינטון.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות בארה"ב: ניצחונה של הילארי קלינטון – האומנם?

המאמר הנוכחי הוא המשך לפרק השני, העוסק בהילארי קלינטון, במאמרי הקודם "הרהורים אמריקאיים, סתיו 2015". הוא נכתב בעקבות העימות הטלוויזיוני שהיה בראשית אוקטובר בין המתחרים הדמוקרטיים על מועמדות המפלגה בבחירות לנשיאות של 2016 והודעתו של סגן-הנשיא, ג'ו ביידן, שאין בכוונתו להצטרף למערכת הבחירות.

1. מבוא

מערכת הבחירות לנשיאות 2016 נכנסת להילוך גבוה למרות שרשמית היא עדיין לא התחילה. המאמר הנוכחי יתרכז בהילארי קלינטון ויסקור את המכשולים העומדים בדרכה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית, ויותר מאוחר בנשיאות.

התשתית הארגונית שהילארי הקימה מתוארת ע"י מנהלי מערכת הבחירות שלה כ-Juggernaut – דמות מסדרות הקומיקס בעיתונות, מין כוח מסתורי הדורס את כל מי שעומד בדרכו ולא ניתן לעצירה. ע"פ יודעי דבר בין הדמוקרטים, ההשקעה הכספית של הילארי במערכת הבחירות הנוכחית תעלה על כל מה שהוצא אי פעם בעבר במערכת בחירות. להשוואה, ב-2012, שני המועמדים ביחד הוציאו קרוב לשני מיליארד דולר. בניגוד לדעה המקובלת, הרבה כסף אינו מבטיח את הניצחון, אבל אין ספק שזה מקל על המועמד. לגבי השאלה מה הם סיכוייה של הילארי להגיע לבית הלבן, זה טיפשי לנסות ולנחש היום מה עומד לקרות בעוד יותר משנה, וכן בגלל שעדיין לא ידוע מי יהיה המועמד הרפובליקני שיתמודד מולה.  

2. הילארי קלינטון כוכב עליון

הילארי קלינטון יצאה מעימות בין מועמדי המפלגה הדמוקרטית לבחירות 2016 כשידה על העליונה. אין חולקים על כך. גם מתנגדיה משתי המפלגות מכירים בעובדה הזאת. התקשורת, ללא יוצא מן הכלל, נמצאת באופוריה – כוכב נולד. המגוון העשיר של מילות שבח (Superlatives) בו ניחנה השפה האנגלית מוצה עד תום. העיתונות הכתובה מלאה במאמרי הלל להילארי, ובתקשורת המשודרת – שם, כמו בהגדה של פסח, כל המרבה לספר בגדולתה הרי זה משובח. הילארי ביססה את מעמדה בצמרת.

 עם כל זאת, זה קצת מוזר שעושים עניין מניצחון של מתחרה במרוץ בו הוא היה המשתתף היחיד. מה הרבותא? בסך הכל המתחרה הוכיח שהוא יכול להגיע לקו הגמר בלי ליפול בדרך. במרוץ מרתון גם זה הישג. אבל לראות בזה "ניצחון"? יש כאן קצת הגזמה. 

 על מנת ליצור את הרושם שמדובר בעימות של ממש, היו על הבמה, בנוסף להילארי, עוד ארבעה משתתפים. שלושה מהם פוליטיקאים מהדרג השלישי שלמעט בני משפחותיהם וקומץ מקורבים אף אחד לא שמע עליהם עד היום.

הרביעי, ברני סונדרס, קצת יותר מוכר. הוא לא דמוקרטי אלא בלתי תלוי (Independent), אחד משני נציגי מדינת וורמונט בסנאט. וורמונט היא מהקטנות בין מדינות ארה"ב (קצת יותר מחצי מיליון תושבים). סונדרס, שהוא יהודי נוסף לכל הצרות, מגדיר את עצמו כסוציאליסט – מילה גסה בפוליטיקה האמריקאית גם היום. אין אחד, כולל הוא עצמו, שמאמין שיש לו סיכוי של ממש לזכות במועמדות המפלגה. האפשרות שהוא יזכה בבחירות הכלליות? זו אפילו לא בדיחה. השתתפותו בעימות הייתה לשם תפארת המליצה בלבד – היא באה לידי ביטוי בשורה של התפרצויות מלאות רגש. הרעיונות הכלכליים שלו היו כולם בסגנון של "מכונית לכל פועל," סיסמת הבחירות של פרס כשעשה את צעדיו הראשונים כפוליטיקאי עצמאי בשנות ה-60 של המאה הקודמת. תרומתו העיקרית של סונדרס לערב היתה מתן גיבוי גורף להילארי בנושא שעשוי להוריד אותה מרום פסגת התהילה לשאול תחתיות – השימוש שלה במערכת דוא"ל פרטית, בלתי מוגנת, להעברת מידע מסווג. הקטע הזה, שקרוב לוודאי היה מבוים ותואם מראש, זיכה את סונדרס בתשואות רמות מהקהל והילארי לחצה לו את היד כשפניה קורנות מרוב אושר. הדמוקרטים הסיקו מהתגובה הזאת של קהל הצופים ש"תמה פרשת הדוא"ל", וש"אמינותה של הילארי שוקמה." 

ע"פ כל המשאלים מימין ומשמאל, ניצחונה של הילארי בעימות לא הביא לשינוי בתדמיתה בקרב הציבור הרחב – אמינותה ממשיכה להיות בשפל המדרגה.

3. עימות או מופע?

עימותים טלוויזיוניים בין מועמדים בבחירות הפכו לשגרה בפוליטיקה האמריקאית כמעט מהיום בו הטלוויזיה השתלבה בתקשורת בארה"ב. העימות הראשון שנכנס להיסטוריה היה בין קנדי וניקסון בבחירות של 1960. באותה תקופה עדיין לא היה מכשיר טלוויזיה בכל בית, וחלק גדול מהציבור נאלץ להסתפק במשמע-אוזניים – שידור העימות ברדיו. משאלים שנערכו אחרי העימותים הראו שאלה שראו את העימותים בטלוויזיה ראו את קנדי כמנצח, בעוד שהמאזינים לעימותים ברדיו ראו את ניקסון כמנצח. אפשר לראות בתוצאה הזאת חיזוק לאמרה "תמונה אחת שווה אלף מילים." 

בארה"ב מתקיימים הרבה עימותים ברמה המקומית – בבחירות למושלי מדינות, לסנאט ולבית הנבחרים ואפילו לרשויות-ערים. לא שומעים עליהם הרבה כי בדרך כלל הכיסוי גם הוא מקומי בלבד. המצב שונה בבחירות לנשיאות. אחרי ככלות הכל נשיא ארה"ב הוא "מנהיג העולם החופשי." הבחירות האלו זוכות לכיסוי תקשורתי רחב, גם מחוץ לגבולות ארה"ב. היוזמה לעימותים הייתה של רשתות הטלוויזיה, עבורן זה מקור הכנסה מכובד בגלל אחוזי הצפייה הגבוהים. אחזור לנקודה הזאת להלן.   

אם מגמת מיזעור מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, בה החל אובמה, תימשך, ייתכן מאוד שהעניין הבינלאומי בעימותים הנשיאותיים יפוג גם הוא, והם יהפכו לאירוע שגרתי נוסף.

 בעגה האמריקאית העימותים האלה נקראים ויכוח (Debate), אבל זה לא מדויק. וויכוח הוא מפגש בו אנשים בעלי עמדות שונות מנסים לשכנע את החולקים עליהם בצדקת עמדותיהם ומצביעים על נקודות התורפה והחולשות בעמדותיהם של המתנגדים. זה לא מה שמתרחש בעימותי מערכות הבחירות בארה"ב. המשתתפים אינם מתעמתים זה מול זה (גם כאשר יש רק שני משתתפים, כפי שזה קורה בשלב הסופי של מערכת הבחירות, אחרי שהמפלגות קבעו את מועמדיהן לנשיאות). העימותים מנוהלים ע"י מנחה (Moderator), המציג שאלות למשתתפים על עמדותיהם בנושאים השונים. בדרך כלל לא מאפשרים למשתתף בעימות להגיב ישירות על דבריו של משתתף אחר, גם כאשר הרעיונות אותם הוא מעלה מופרכים ואינם ברי ביצוע בעליל. למעשה העימות הוא למעשה דיון חופשי בו המשתתפים מביעים את דעותיהם, ולא וויכוח בין אנשים בעלי עמדות שונות. מופע טלוויזיוני ותו לא.  

 מנחה העימות, נבחר ע"י רשת השידור (המפלגות מנסות להשפיע על הבחירה אבל יכולתן מוגבלת – אחרי ככלות הכל בעל המאה הוא בעל הדעה וההשקעה הכספית היא של הרשת המשדרת) והוא אמור להיות אובייקטיבי. מנחה אובייקטיבי? אין חיה כזאת. עוד לא נולד האדם שאין לו אג'נדה. קשה מאוד, למעשה בלתי-אפשרי, למצוא מנחה שיכול באמת להתעלות ולשכוח את האג'נדה שלו. 

בחירת השאלות המוצגות למשתתפים וניסוחן הם בידי המנחה. כאן יש יתרון ברור לדמוקרטים כי למעט רשת הטלוויזיה FOX, רשתות הטלוויזיה מוטות באופן מובהק לטובת המפלגה הדמוקרטית. עד עכשיו התקיימו שלושה עימותים. שניים בין מועמדי המפלגה הרפובליקנית (שנוהלו האחד ע"י רשת הטלוויזיה FOX והשני ע"י רשת הטלוויזיה CNN) ואחד בין מועמדי המפלגה הדמוקרטית (שנוהל ע"י רשת CNN).

בשני העימותים של המפלגה הרפובליקנית, המנחים היו יותר אגרסיביים וכללו שאלות הרבה יותר לעומתיות מאשר בעימות של המפלגה הדמוקרטית. השתתפותו של דונאלד טראמפ שיבשה למנחים את סדר היום מאחר שהוא שובר את המוסכמות ומסרב להתנהל לפי כללי המשחק המסורתיים. הוא תוקף את המועמדים האחרים, לפעמים באופן אישי, ונכנס פעם אחר פעם לתוך דבריהם. למשתתפים האחרים אין ברירה אלא להיגרר אחריו. בזכותו של דונאלד טראמפ, העימותים של הרפובליקנים ענו במידה רבה להגדרה Debate.

העימות של המפלגה הדמוקרטית לעומת זאת, היה חיוור ומשעמם. בפרסומות של רשת CNN שקדמו לשידור, הודגש שלא תוצגנה למשתתפים שאלות לעומתיות, ובמיוחד לא תוצגנה שאלות העלולות "להביך" את הנשאלים. נקודה אחרונה זו היתה חשובה במיוחד להילארי, הנושאת על גבה קופה שלמה של שרצים. אינני יודע אם זו היתה החלטה שהתקבלה ע"י המנחה באופן אישי או שזה נבע מתכתיב של המפלגה הדמוקרטית. מנקודת מבטה של רשת השידור זו היתה החלטה חסרת היגיון, הסותרת לחלוטין את השיקול הכלכלי/מסחרי שמאחורי קיום השידור.

העימותים של הרפובליקנים זכו לאחוזי צפייה גבוהים – בין ארבעים לחמישים מיליון צופים בכל אחד. העימות של הדמוקרטים היה כישלון מסחרי מובהק, מספר הצופים היה קצת יותר משליש ממספרי הצופים בעימותי הרפובליקנים. זה לא מפליא, כי למעט אוהדים "שרופים", אף אחד לא יבוא להסתכל על משחק מכור בו התוצאה נקבעה מראש.

העימות הבא – בין מועמדי המפלגה הרפובליקנית, עומד להתקיים ב-28 באוקטובר (ע"י רשת הטלוויזיה CNBC). מועד שידור העימות מתנגש עם אחד ממשחקי הגמר (World Series) של ליגת הבייסבול. יהיה מעניין לראות ידו של מי תגבר.

4. מה עוד צריך הבן אדם כדי להיות נשיא

נכון לעכשיו, בחירתה של הילארי כמועמדת המפלגה הדמוקרטית נראית כעובדה מוגמרת (Done Deal). הגושפנקא הסופית ניתנה כשהיא יצאה בשלום מהשימוע בוועדת הקונגרס על פיגוע הטרור בבנגאזי שאירע לפני שלוש שנים (בספטמבר 2012).  היא הצליחה לעבור 11 שעות של חקירה בלי לאבד שליטה, תוך שמירה על קור רוח ובלי להסתבך בלשונה. לעומת הופעותיה בעבר זה הישג מרשים. מעטים זוכרים מה בדיוק קרה בבנגאזי, וכנראה שזה לא כל כך מעניין את הציבור היום.

השאלה עכשיו היא מה הלאה. בחירות אינן אולימפיאדה. הסיסמא של האולימפיאדה היא "העיקר הוא ההשתתפות ולא הניצחון." בבחירות לעומת זאת, השתתפות בלבד היא במקרה הטוב נושא לסיפורים לנכדים. למען הדיוק, גם באולימפיאדה ההשתתפות בלבד איננה כבוד כל כך גדול, כפי שמספר כל מי שחוזר מהאולימפיאדה בלי מדליה. 

 הילארי קלינטון לא מתכוונת להשקיע למעלה ממיליארד דולר רק כדי שתוכל לתלות בסלון בביתה שלט "הייתי מועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית." היא שואפת לקצת יותר מזה. השאלה היא אם דרכה לפסגה תהיה הצגה חוזרת של המרוץ למועמדות. ציבור האוהדים במפלגה הדמוקרטית משוכנע שזה מה שהולך לקרות. במפלגה הדמוקרטית ובתקשורת הממוסדת רואים את ניצחונה של הילארי בבחירות לנשיאות כבלתי נמנע (Inevitable). כשהדמוקרטים מדברים על "ניצחונה הוודאי" של הילארי הם לא מתכוונים לאוגוסט, אלא לנובמבר. כך זה נשמע בכל ההתבטאויות הרשמיות של דוברי המפלגה.  

 אבל זה לא כל כך פשוט. בראש ובראשונה על מועמדותה של הילארי ממשיך להעיב הצל של חקירת ה-FBI. קשה לדעת איך בדיוק זה יסתיים. אין כל ספק שבמקרה של כל אדם אחר כבר מזמן היתה מוגשת תביעה וקרוב לוודאי שזה היה מסתיים במאסר. כאן, בגלל ההשלכות הפוליטיות שיש לפרשה, ייתכן שיחפשו דרך לכופף את החוק. הנהגת המפלגה הדמוקרטית לא תהסס ללחוץ על אובמה ל"ספק את הסחורה". בעבר, לאובמה לא היו כל מעצורים כשהתעורר הצורך בפרשנויות "יצירתיות" של החוק לצרכיו. נותר לראות עד כמה הוא יהיה מוכן להרחיק לכת הפעם. קצת מוקדם להרחיב את הדיבור על הנקודה הזאת כי בשלב הנוכחי כל מה שיאמר יהיה ספקולציה בלבד.   

במאמר מוסגר כדאי לציין כאן עובדה מעניינת. ע"פ חוקת ארה"ב, התנאים בהם מועמד לנשיאות חייב לעמוד הם להיות אזרח אמריקאי מלידה, להיות מעל גיל 35 ולהתגורר בארה"ב ב-14 השנים שקדמו למועד הבחירות. אין שום דרישה נוספת. לא נדרשת השכלה ברמה כזאת או אחרת, לא נדרשים כישורים מיוחדים כל שהם ולא נדרש עבר בתפקיד ביצועי כל שהוא. במיוחד – לא נדרש עבר נקי. מנסחי החוקה לא העלו על דעתם מצב בו עבריין יגיש את מועמדותו לנשיאות. הם ראו כמובן מאליו שמצב כזה לא יקרה, ולכן הם בכלל לא התייחסו לנושא. 

תיאורטית לפחות ייתכן לפיכך מצב בו הילארי תועמד לדין ואולי אפילו תורשע, מבלי שזה ימנע ממנה להמשיך במערכת הבחירות.    

 המכשול העיקרי בפניו ניצבת הילארי קלינטון, הוא אפקט שאכנה אותו "המשכיות". למעט חריג אחד, מאז קבלת התיקון לחוקה ב-1951, המגביל את מספר כהונות הנשיא לשתיים, אף מפלגה לא הצליחה לשלוט בבית הלבן יותר משתי כהונות ברציפות. מועמד של כל מפלגה שניסתה להשיג תקופת כהונה שלישית הצטייר תמיד כממשיך דרכו של הנשיא הקודם. באופן טבעי הצבעה עבורו נראתה כהצבעה עבור תקופת כהונה שלישית של קודמו. האפקט הזה בלט במערכת הבחירות של 2008. צילו של בוש העיב על מערכת הבחירות של מק קיין שלא הצליח להשתחרר מהתדמית של ממשיך דרכו של בוש. אובמה מיצה את המוטיב הזה עד תום. הילארי קלינטון ניצבת עכשיו בפני אותה בעייה. למעשה מצבה הרבה יותר קשה. בניגוד למק קיין שלא מילא כל תפקיד, ולא היה שותף לקבלת החלטות בממשל בוש, הילארי קלינטון מילאה תפקיד מרכזי בממשל אובמה ומעורבותה בקבלת ההחלטות המדיניות של ממשל אובמה היא עובדה שאין עליה חולקים.

 במאמר מוסגר, ג'ו ביידן, אחרי הודעתו שהוא לא מתכוון להצטרף למרוץ, הסביר את מניעיו בראיון שנתן לתוכנית 60 Minutes של רשת הטלוויזיה CBS ב-25 באוקטובר 2015. לדבריו, אם הוא היה חושב שיש לו סיכוי לנצח בבחירות (לנשיאות! – לא למועמדות המפלגה), הוא היה מצטרף למערכה. מדבריו השתמע שהוא מודע למשמעות של אפקט ההמשכיות ויודע שהוא לא יוכל להשתחרר מהתדמית של כהונה שלישית לאובמה.  

 הילארי קלינטון גם היא מודעת ל"גיבנת" הזאת, ויותר מכך לעובדה ש"מורשת אובמה" איננה בדיוק מטבע עובר לסוחר במערכת הבחירות הנוכחית. היא טורחת לפיכך להדגיש השכם והערב שבחירתה לא תהיה תקופת כהונה שלישית של אובמה. לדבריה, אצלה זה יהיה שונה (האם היא מנסה לבנות על מוטיב ה-change שכל כך עזר לאובמה?)

מצד שני יש לה בעייה אמיתית. היא מנועה מלצאת בביקורת גלויה על מדיניותו של אובמה – מאחר שהיא היתה שותפה לקבלת ההחלטות. וכן היא לא יכולה להרחיק לכת בביקורתה בלי לפגוע באובמה, שפתיחות לביקורת איננה הצד החזק שלו. לכן ידיה קשורות והיא צריכה להיזהר במוצא פיה, כי היא עדיין תלויה בו, בעיקר בנושא חקירת ה-FBI. לכן כאשר עלתה השאלה במה יתבטא ה"שינוי", הילארי העדיפה לא לענות והסתפקה בתשובה: "הגיע הזמן שאישה תשב בבית הלבן (!)" 

 בניגוד לאובמה ב-2008, להילארי קלינטון יש היסטוריה. היא נבחרה פעמיים לסנאט, היא היתה הגברת הראשונה במשך שמונה שנות כהונתו של בעלה, ביל קלינטון, כנשיא. כמו כן היא כיהנה כמזכירת המדינה במשך ארבע שנות כהונתו הראשונות של אובמה. רקע ועבר מכובדים לכל הדעות. והנה, למרות הרקורד הזה, כל מה שיש לה להציע לבוחר זה אני אישה, וזו סיבה מספקת לבחור בי – נו, באמת.

השימוש במוטיב הפמיניסטי השדוף של המלחמה נגד הנשים (The War on Women), הוא צעד אופייני בו הדמוקרטים נוקטים בכל פעם שאין להם מה לומר. החזרה אליו היא עדות לכך שלהילארי אין באמת מה להציע לבוחר. היא כנראה מבינה שרשימת ה"הישגים" וה"הצלחות" שלה איננה רקורד עליו אפשר לבסס פנייה לבוחר. האם הילארי באמת מאמינה שהקלף הפמיניסטי הוא כל מה שהיא זקוקה לו על מנת למלא את החסר? מקובל לומר אינך יכול להפסיד כשאתה מזלזל באינטליגנציה של הציבור האמריקאי. בהרבה מקרים זה נכון, אבל יש גבול. מי שנתן להילארי את העצה לבנות את מערכת הבחירות שלה סביב המוטיב הפמיניסטי מתעלם מהעבר.

הרעיון הזה נוסה כבר ע"י הילארי ב-2008, כאשר היא התמודדה מול אובמה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הרבה זה לא עזר לה – הנשים לא נהרו בהמוניהן להצביע עבורה. להנחה שהפעם זה יהיה שונה אין כל בסיס. הילארי רחוקה מלהצטייר כדמות מופת (role model) של אישה פמיניסטית. בניגוד למנהיגות כמו מרגרט תאצ'ר, אינדירה גאנדי, אנג'לה מרקל או גולדה מאיר. היא לא הגיעה לפסגה בכוחות עצמה, או בזכות הישגים כל שהם בעברה. בחירתה לסנאט בשנת 2000 היתה רק בזכות עברה כגברת הראשונה בתקופת נשיאותו של בעלה. במהלך כהונתה בסנאט היא לא בלטה במיוחד. מינויה למזכירת המדינה ע"י אובמה ב-2009 היה ברוח התשובה שנשיא ג'ונסון נתן כששאלו אותו מדוע הוא לא מפטר את אדגר הובר, ראש ה-FBI – "עדיף שהוא יהיה בתוך הבית וישתין החוצה מאשר שהוא יהיה בחוץ וישתין פנימה."

לסיכום, עוד ארוכה ורבה דרכה של הילארי לבית הלבן.  

ד"ר ישראל בר-ניר, "ניצחונה של הילארי קלינטון – האומנם?" – מגזין המזרח התיכון, 29 באוקטובר 2015.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

31.10.15

הדבר הכי בולט ועצוב בעצרת הזיכרון – הוא כלוב הזכוכית המשוריינת שמתוכו נושאים הדוברים את נאומיהם. ועוד דבר שבלט מתוך הקהל – שלט הסתה נגד ראש הממשלה המכהן. והכי בלט – הנשיא ביל קלינטון בחום שהקרין, בהופעה האצילה, הנשיאותית.

30.10.15

הריטואל של יום שישי: בבוקר עיתונים, בערב יומני החדשות. שתי דקות ל-8 בערב, ואני מעדיף את הערוץ הראשון ואיילה חסון. הפעם במיוחד – כתבות שמשאירות אותך מודאג וחרד, להמשך הערב, ליל שבת.

כמובן – פותחים בחדשות הטרור הנמשך, מחדל החשמל והשטפונות. לאחר מכן – כתבה שלישית של עלי ריאד על שכונותיה המזרחיות-הערביות של ירושלים ה"מאוחדת", לרגעים, אתה חש אמפטיה כלפי התושבים החיים בעוני ובקיפוח, אבל למשמע דברי אחד המרואיינים, ייאוש אופף אותך. "השלום יבוא," כך אמר בערך, "רק אם הפלשתינים יקבלו את השטחים שלהם." – במעלה אדומים, באוניברסיטה העברית וב"הדסה"... ברור שאין מקום לחיים משותפים עם הפלשתינים. ברור כי צריך להיפרד. אבל על כך צריך לדון ולהחליט אך ורק במו"מ שאי פעם ייפתח, אם ייפתח.

אבל האם אנו חיים בשלום בינינו לבין עצמנו? לפי הראיון המבהיל והמבחיל עם חגי עמיר, ברור שהמדינה מאויימת גם מבפנים. גם כיום. כך זה היה לפני 20 שנה, ברצח רבין, וכך זה גם בימים קשים אלה, באיומים על הנשיא ועל שופטים, ואפילו על ראש הממשלה.

ברצח רבין, זו היתה מסקנת המתדיינים, נשללת לחלוטין האפשרות של קונספירציה, אבל דבר אחד אינו מוטל בספק: זה היה כישלון גמור של השב"כ. בדיון לא הוזכר שמו של מי שעמד אז בראש השב"כ, שמאז, ובמשך 20 שנה, מילא כמה וכמה תפקידים ציבוריים כאילו כלום, ואפילו התיימר לייעץ בנושאי ביטחון ולבקר את ראש הממשלה.

אני מסכים עם מי שאמרו כי רצח פוליטי בהחלט יכול שוב לקרות. אם לפני 20 שנה היתה זירת ההסתה ברחובות, היום היא בככר הפייסבוק. אני רואה את זה כאן, בעמוד שלי. אני נתקל בהתבטאויות קיצוניות, חסרות מעצורים, שצריכות להדליק נורה אדומה.

אז אני קורא לאלה מחבריי, שיש להם בטן מלאה על רשויות המדינה וראשיהן: אנא, נהגו באחריות, רסנו את עצמכם, רסנו את כתיבתכם ואת אמירותיכם. ראו הוזהרתם. הזהרנו והוזהרנו.

29.10.15

ככה צריך להסתיים כל ניסיון של טרוריסט פלשתיני לרצוח יהודי – בחברון, בירושלים או בתל-אביב: איש לא נפגע – המחבל חוסל (סליחה – נוטרל). תודה לכוחות הביטחון המופלאים שלנו שעומדים על משמר שלומה של המדינה ושלום אזרחיה!

28.10.15

בגשם סוחף הובאה היום העיתונאית יהודית וינקלר ז"ל למנוחות בבית העלמין בקיבוץ חורשים. בדף הפייסבוק שלה מצאתי את הפוסט האחרון שלה, שהוא כמו צוואה: שנה טובה וללא חיפוש בלתי נלאה אחר השלילי. יש סביבנו ובתוכנו המון דברים חיוביים. את השלילי נדע בחוכמה ובסבלנות לנפץ."

יהי זכרה ברוך.

לכל אלה ששואלים אותי מאז הבוקר על תוכנו של מכתב למערכת "הארץ", שהתפרסם היום, אני מבהיר ואומר חד וחלק: המכתב הזה הכאיב לי מאוד, ולא רק לי. אינני מסכים כלל וכלל עם תוכנו. להשוות בין הכיבוש הבריטי ל"כיבוש" הישראלי – זה עיוות האמת. הבריטים אכן היו "כובש זר", אבל האם אנחנו כובשים בארצנו? אם אנחנו "כובשים" ביו"ש, כי אז בעיני הערבים אנחנו גם כובשים בתל-אביב ובדגניה. אביה של הכותבת, שאני הוא בנו הצעיר, חלם כל חייו על איחוד בין שני חלקי ירושלים, על שיבה לכותל המערבי, לקבר רחל, למערת המכפלה, לבית-אל ולשאר מקומות תנ"כיים, שהיום יש המכנים אותם "כבושים". ויחד עם זאת, הוא גם הטיף לשוויון מלא ל"גר הגר בתוכנו" – לאותם ערבים שירצו לחיות עימנו, במדינת היהודים, בשלום.

אכן היתה לו ביקורת על ה"רקב ביעקב", אבל זה היה בשלוט מפא"י במדינתנו. אי אפשר לדעת מה היה חושב היום. לפלשתינים כבר יש אוטונומיה. ישראל כבר יצאה מעזה. לערבים יש 22 מדינות – אז מה פשר התביעה למדינה ערבית נוספת, שמעולם לא התקיימה, ל"עם פלשתיני" שמעולם לא היה, ומעולם לא דרש, תחת כובשים אחרים – תורכי, בריטי, ירדני, מצרי – עצמאות לעצמו?

"דמם של הערבים הפקר"? – והרי הטרור הערבי נגדנו הוא בן יותר ממאה שנה. אין הוא צריך סיבה מיוחדת ולא הלקאה עצמית מהצד המותקף. מעלילים עלינו עלילות, שנקלטות לדאבון הלב גם באוזניים יהודיות תמימות. אכן, התעמולה השקרית שלהם מחוללת נפלאות מבחינתם.

לדאבוני, לא מצאתי באותו מכתב ב"הארץ" מילה אחת על הטרור הפלשתיני ואכזריותו המיוחדת. על גבורת הסכינאים הערביים. על מחבל "גבר" שדוקר אשה יהודייה בגבה. על חינוך הילדים הפלשתיניים לשנאה טוטאלית ליהודים,

רק ביקורת מופרזת, בלשון המעטה, על "ההתבהמות של החברה הישראלית" ועל "ראש הממשלה וחבר מרעיו הבוגדים במורשת הוריהם."

האם גם אני, בכותבי שורות אלה, בוגד במורשת אבא שלנו?

27.10.15

יצחק שלי – כבוד ראש הממשלה!

יצחק שמיר, שהיום מלאו 100 שנה להולדתו, על פי התאריך העברי, י"ד חשון, לא אהב תקשורת. לקח הרבה זמן ל"איש הסוד" הזה להסתגל לעובדה, שחלק מתפקידו כאיש ציבור, מנהיג וראש ממשלה, הוא גם לשוחח עם עיתונאים, לשתף פעולה ככל האפשר, ומבחינתו באופן מינימלי, עם התקשורת.

אבל הפלא ופלא, מסתבר בדיעבד, כי הוא נתן הרבה ראיונות, תידרוכים, שאפשר למצוא אותם בעיתונים מאותם זמנים, שבהם לא היה פייסבוק, טויטר, אינסטגראם ורשתות חברתיות.

התודה על כך מגיעה ליועץ התקשורת של שמיר – אבי פזנר, שעשה מלאכה אדירה בתחום זה, ואני הקטן מסייע בעדו בתחום הפוליטי.

מצאתי צילום – שיחה "לא פורמאלית" בין ראש הממשלה שמיר לבין שלושה עיתונאים, הפעילים גם כיום: אריה גולן, דב גילהר ואילן בכר, ואני לשמאלו של הבוס. לדאבוני, איני זוכר פרטים על המעמד הזה. אולי אחד משלושת המצולמים יספר.

כדאי לקרוא את מאמרו היום ב"הארץ" של אריה מקל, שהיה אף הוא מעוזריו הנאמנים של ראש הממשלה השביעי.

26.10.15

בנימין נתניהו עשה הכול בימים האלה לרצות את כלל הציבור, ובעיקר אגף השמאל שבו, למשל בנאומי ההספד שלו היום על יצחק רבין ז"ל.

בנימין נתניהו עשה הכול לרצות את הפלשתינים, את האו"ם ואת תבל כולה, בהכרזותיו החוזרות ונשנות שישראל אינה משנה את הסטטוס קוו בהר הבית.

בנימין נתניהו עשה הכול לרצות את מערכת המשפט שלנו, בהגנה עליה ובהודעה שהבנייה בשטחים פחתה למינימום.

בנימין נתניהו מפגין "מתינות" – אבל כל זה לא עוזר לו אל מול פרצי שיטנה נגדו שגאו מאוד בימים האחרונים, כמו למשל בדיבור המתבדח (נועה בן-ארצי) על האפשרות שיירצח; במאמר שכותרתו: "הסכנה הקיומית – ראש הממשלה" (גבריאל שטרסמן); בנאום הסתה בכרמיאל של ראש עיר (עדי אלדר) ובנאום מתלהם של ראש האופוזיציה בכנסת (יצחק הרצוג). ואלה הן רק כמה דוגמאות.

אבל הם לא ישברו אותו. ואני שואל: מאילו מקורות שנאה יונקת המשטמה היוקדת הזאת לראש ממשלתנו, שחצתה מכבר את גבולות הביקורת ההוגנת? מה ההסבר לתקווה שתולים בתוכנו חוגי שמאל – באבו מאזן, ולסלחנות החנפה לו ולכנופיותיו, הממשיכות בטרור הסכינים?

* * *

מנשה שאול

שקרים אלימים

מתדלקים את הבעירה

זה עשר שנים מופץ השקר המתועב כי מסגד אלאקצא בסכנה, בעוד שזהו המסגד המאובטח ביותר במזרח התיכון. המסגדים ברחבי המזרח התיכון נמצאים אכן בסכנה, ואלפי מתפללים נרצחים בתוכם על ידי טרוריסטים מתאבדים.

אנשי ביטחון ואנשי מסגדים בכל מדינות ערב – סוריה, עיראק, תימן, כווית, לוב ותוניסיה – מוזמנים לבקר בישראל וללמוד מן הדרך המופתית שבה היא שומרת על כל בתי התפילה והאתרים של כל הדתות.

שקר אחר העובר בכלי התקשורת בעולם הערבי הוא "המצור" על רצועת עזה. זאת, כשבכל יום עוברות מישראל לרצועה בין 600 ל-800 משאיות עמוסות בכל טוב – מזון, דלק, תרופות ואפילו חומרי בנייה. עשרות סוחרים מהרצועה עוברים את מחסום ארז ומוסעים לאשקלון כדי לבצע עיסקאות עם סוחרים ישראליים. כל זה כדי למנוע אסון הומניטרי.

על איזה מצור הם מדברים?

אכן, יש מצור שמטילה מצרים, ההורסת מנהרות ומציפה אותן במי ים. ואם היא מתירה לחולים בודדים לעבור מהרצועה לקבלת טיפול רפואי במצרים, אז בלי קרובי משפחה מלווים. זאת בניגוד לישראל שמעבר של חולים מעזה לבתי החולים שלה כשהם מלווים בבני משפחותיהם הוא מחזה של יום ביומו.

נכון, ישראל אינה מרשה מעבר אליה של נשק מאיראן ומחיזבאללה. מצור משונה שכזה.

ועוד שקר, הפעם "הִלכתי": "צעיר פלסטיני נופל חלל (שהיד) בדקירת אישה ישראלית" – זעקה הכותרת שבה דיווחה התקשורת הערבית על דקירת אשה בת 70 בקרבת התחנה המרכזית בירושלים ב-14.10.15.

מדובר בחידוש הלכתי ממש שעל פיו רֶצח אישה חפה מפשע בדקירת סכין הופך למעשה גבורה למען האל – שהאדה. שהרי כמו ביהדות, גם באיסלאם רצח של אנשים חפים מפשע וללא סיבה כמוהו כרצח כל האנושות. כך כתוב.

שקר אחר שהוא בגדר עלילת דם ממש הוא הכרזתו של סאיב עריקאת, בכיר ברשות הפלסטינית, כי ישראל מוציאה להורג ברחובות פלסטינים תמימים, וכי יגיש לבית הדין הבינלאומית 3 תביעות נגד ראש הממשלה ושר הביטחון באשמה של הוצאת פלסטינים להורג.

מה בדיוק מצפה עריקאת שתעשה ישראל נוכח מרצחים חמושים בסכינים הדוקרים עוברי אורח – שתפרוס לרגליהם שטיח אדום?

אימאם יוצא נגד הדקירות

במסגד הממוקם ברובע טברבור שבלב רבת עמון, התייחס אימאם המסגד בדרשת יום השישי שלו לגל האלימות ביהודה ושומרון שקיבל את השם "אינתיפאדת הסכינים". הוא גינה את השימוש בסכינים והצדיק את תגובת הישראלים שאותה כינה תגובה הגנתית. הוא הוסיף כי השימוש בסכינים פוגע באיסלאם ובמוסלמים.

האימאם נמנה עם הזרם הסלפי המתון שמתנגד לאלימות, והוא ממונה על המסגד מטעם משרד ההקדשים.

עיתון "אלקודס אלערבי" הקיצוני מגנה (21.10.15) את האימאם, ומעיר כי הוא קולל על ידי הנוכחים במסגד.

לראשיהם יש מחיר

אבו מוחמד אלג'ולאני, מפקד "ג'בהת אלנוסרה" – מיליציה הנלחמת נגד המשטר בסוריה – הכריז על פרס כספי בשווי של 5 מיליון אירו למי שיהרוג את בשאר אלאסד ואת חסן נסראללה.

בדבריו, ששודרו בשידור מיוחד במספר ערוצים, אמר אלג'ולאני:

"אני מציע שלושה מיליון אירו למי שיהרוג את אסד ויגמור את הסיפור שלו. ואני מתחייב לשמור על המתנקש ועל בני משפחתו ואביא אותו לאן שהוא רוצה. כמו כן, אני מציע שני מיליון אירו למי שיהרוג את חסן נסראללה, אפילו אם המתנקש יהיה מבני עדתו. יש לחסל את שניהם, כי ראש הנחש הוא מקור הרעל."

אלג'ולאני הוסיף כי "המעורבות הרוסית היא עדות לכך שהמשטר האיראני ובעל בריתו חיזבאללה נכשלו במשימת השמירה על משטרו של אסד."

חופרי המנהרות

לפי מקורות ביטחוניים ממשיך חמאס לחפור מנהרות ברצועת עזה, אם כי במרחק מסויים מגבול רצועת-עזה. חמאס צבר ניסיון עשיר בחפירת למעלה מאלף מנהרות בתוך הרצועה ובאזור הגבול עם חצי-האי סיני. חבל שיחסינו עם חמאס אינם טובים, אחרת היינו מזמינים את הארגון לבצע את עבודות הרכבת התחתית בתל-אביב.

גוגל אינו תורה מסיני

הפניתי שאלה לגוגל בשפה הערבית: מהו המקור של הכותל המערבי, ושריד של מה הוא, והנה התשובה:

"שמו של הקיר 'אלבוראק' – שם הסוסה שקשר מוחמד אל קיר זה לפני עלייתו השמיימה. הכותל המערבי הוא שריד של המסגד שבנה שלמה המלך."

עכשיו הכל ברור...

סוס טרויאני איראני

שיעים ערביים מתנגדים למנהיג הרוחני האיראני המכונה "ויליאת אלפקייה".

המועצה האיסלאמית הערבית בלבנון יוצאת חוצץ נגד המנהיגות השיעית באיראן. ראש המועצה מוחמד עלי אלחוסייני הכריז כי האומה האיסלאמית-הערבית חווה את סיכוני הפילוג והעויינות העדתית בכמה ממדינותיה. אשמה זו הוא היפנה לעלי חמינאי, מנהיגה הרוחני העליון של איראן.

השיח' אלחוסייני מנה את המדינות הניזוקות על ידי המשטר באיראן, כמו תימן, עיראק, סוריה, לבנון, בחריין ומדינות המפרץ – שבהן מתחוללות מה שהוא מכנה טרגדיות מדממות. השיח' הוסיף כי מעורבות המשטר האיראני בענייני פנים של מדינות ערב היא בבחינת סוס טרויאני המערער את היציבות והביטחון של מדינות אלו.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 356.

* * *

יהודה דרורי

1. "עמוס אריכא גרוע מנתניהו"

מאוד הצטערתי לקרוא לאחרונה את הדברים הבוטים והנתעבים שפלט עטו של עמוס אריכא – אותו הערכתי מאוד עד למאמרו האחרון, אשר בו הוא משמיץ את ראש הממשלה הנבחר של ישראל, ועושה זאת כאחרון השמאלנים הבורים והנתעבים או "פרחחי התרבות" המפארים את עיתון "הארץ", וכל האלות והקללות "האינטלקטואליות" באו בגלל דברים נכונים בהחלט שהשמיע נתניהו.

בין כל דברי הבלע, עמוס אריכא מנפנף לנו במאמרו בכמה מילים בהיסטוריה פופולרית, מה שדווקא מביע שטחיות ואי-הבנת האירועים שהביאו לשואה. שלושה ספרי מחקר רציניים שונים התפרסמו בעולם על הקשר הישיר שבין המופתי – חאג' אמין אל חוסייני, לבין תוכנית השמדת היהודים של היטלר ומרעיו. ברור לכל שאריכא לא קרא אותם, כי בכל הספרים, מנתוני המחקרים, עולה ללא ספק תרומתו המשמעותית של המופתי למערכת ההשמדה הנאצית של העם היהודי!

הפלשתינאים כיום הינם ממשיכי דרכו של המופתי ואת זה ניסה נתניהו להדגיש בדבריו, והוא לא הוריד ולא פסיק אחד מאחריותו של היטלר לשואה... הזכרת המופתי היתה  למורת רוחם של "רודפי השלום" ההזויים שבינינו, כי הוא הדגיש במיוחד את חלקו של המנהיג הפלשתיני הנערץ על ידם, המופתי, בהשמדת היהודים – דבר שאותו הפלשתינאים גם כיום מוכנים לבצע ועושים זאת בינתיים טיפין טיפין...

מבחינתי, שנאתו היוקדת של אריכא לנתניהו מן הדין שתילמד ע"י פסיכיאטרים או גיריאטורים, מכיוון ששום סיבה לשינאה זו איננה מוצגת ע"י אריכא חוץ מקללות על העם הזה שבחר את ממשלתו החוקית באופן דמוקרטי, ויש איזה קשקוש לא ברור על חלוקת ירושלים...  אלא שהכעס שלי פה על אריכא נעוץ בעובדה שהוא מכריח אותי להגן על נתניהו... זה שאני מאמין שהוא לא היה צריך להיות ראש הממשלה בעת הזו, בגלל הססנותו וחוסר הביצוע שלו לגבי מהלכים כלכליים וחברתיים פנימיים הדרושים במדינה להקלת חיי התושבים בכלל והשכבות החלשות בפרט. (אגב, בענייני חוץ וביטחון, אני לא מאמין שאיזה ראש ממשלה אחראי אחר, היה נוהג אחרת מנתניהו...)

ציפיתי מעמוס אריכא, למרות שמאלניותו, להיות הגון בהתייחסותו לנושאים חשובים – והתאכזבתי.

2. ממשלה רופסת וכנועה המחזירה גופות

הכותרת פה מביעה מה שרוב אזרחי המדינה מרגישים! – גועל נפש לראות את החגיגות שהטרור עושה סביב הגופות שהחזרנו להם – למרות החלטת הקבינט מהשבוע שלא לעשות זאת! איזה אידיוט בהנהגה חושב שזה יביא לשקט? כנראה אותו אידיוט שמרשה למחבלים בבתי הסוהר שלנו לטגן עופות ולקבל תארים אקדמאיים.

"אינך מבין," אומר לי היום מקורב לשלטון, "אנחנו עושים זאת לבקשת אובמה, הם רוצים לחזק את אבו מאזן ועבור זה הם מוסיפים לנו מאות מיליונים בנשק."

נו, ברור... אז אולי שר ביטחוננו ימכור להם מחר גם את פינוי אריאל ועופרה לא כן?

בואו ונזכור כולנו בבחירות הבאות להעיף את הצוות הכנוע הזה המחזיק במושכות השלטון בצורה מגוחכת ומרגיזה כאחד.

* * *

'שלוש יריות בכיכר'

ספר חדש בסדרה ההיסטורית לנוער על שם אחי טוביה מורג

לקוראיי הצעירים

לפני כשנה שמעתי ברדיו שמשרד החינוך הוציא חוברת לקראת שנת 20 שנה לרצח רבין ובה נכתב רק פסוק אחד: "יצחק רבין נרצח על ידי צעיר תימני חובש כיפה. הרוצח ניסה לעצור את רבין שנלחם על השלום." השדרן זעם על כי זה כל מה שיש למשרד החינוך לספר לתלמידים וחשב שעליהם לדעת הרבה יותר.

זה היה הזיק שהדליק את מדורת כתיבתי.

בפגישותיי הרבות בבתי הספר נוכחתי לדעת עד כמה מועט הידע אודות אותו אירוע טרגי נורא ועד כמה אין תמימות דעים, ואף יש חילוקי דעות, לגבי אישיותו ופועלו של רבין. יש אף שאינם מצטערים על הרצח ולא חוששים להביע זאת בקול רם. אמרתי לעצמי: שבי וכתבי. מי אם לא את תהיה זו שתגלה לילדים ולנוער את אשר קרה, לפני ובעת הרצח, ללא הסתרת העובדות  ללא עיגולי פינות, בדיוק כפי שעשית  בכל  15 ספרי  סדרת המתח ההיסטורית שלך. ומי מכם שקרא לבטח יודע במה דברים אמורים.

קראתי חקרתי ראיינתי צפיתי בסרטים תיעודיים – יש מלא חומר. במיוחד נסמכתי על נימוקי השופטים בערעורה של מרגלית הר שפי על גזר דינה. סיימתי לכתוב והעברתי את הספר להוצאת "ידיעות ספרים" וביקשתי למהר להוציאו כדי שיגיע לחנויות עד ל-4 לנובמבר שהוא יום השנה העשרים לרצח ראש הממשלה.

לתדהמתי קיבלתי תשובה שלילית.

לראשונה מאז צאת הסדרה לאור נדחיתי על ידי הוצאת הבית שלי: "יש בעיה משפטית, אנו חוששים, לא נוכל להוציא אותו מאחלים לך כמובן הצלחה אם תוציאי אותו בהוצאה אחרת."

העברתי את הספר להוצאת כתר וגם מהם קיבלתי תשובה שלילית. "הספר כתוב טוב [כרגיל] אך יש עימו בעייה."

טוב, אמרתי, לא צריך, והעברתי אותו להוצאת הספרים זב"ם. המכתב שקיבלתי היה מהמם: "ספר סוחף, מרתק, דיאלוגים אמינים."  עד כי לרגע דימיתי שאימא שלי  כתבה את ההערכה הזו ולא עורכת ספרי הנוער של ההוצאה. "אך לאחר התלבטויות לא קלות ולמרות מעלותיו הרבות, אנו נאלצים לדחותו."

העברתי את הקובץ גם להוצאת קוראים וגם מהם זכיתי לאותה תשובה. "את כותבת מצויין אבל הנושא נמצא במחלוקת. כתבי ספר שמוסכם על הכול ונוציאו."

הספר מתאר לראשונה לקורא הצעיר את פרשת רצח רבין במלואה ללא מורא וכל זאת מזווית ראייתי כסופרת לנוער. זו הסיבה שהחלטתי להוציאו בדרך של "מימון המונים" בעזרת הוצאה לאור דיגיטלית שלמעשה נותנת לי את שירותיה.

כדי שאוכל לממן את ההפקה, הלא זולה, אני פונה אליכם בבקשה לקנות את הספר לפני שיצא לאור במקום לאחריו.  גם תהיו הראשונים לקבלו [ועוד עם חתימתי] וגם תיתנו יד לכך שסידרה זו לא תיעצר ולא תיעלם מהמדפים.

ברצוני  להדגיש שכל העובדות בספר נכונות, בדוקות ומתבססות על ראיונות בתקשורת המצולמת והכתובה, סרטים, צילומים, דו"חות ועדות החקירה ונימוקי פסקי דין של בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

ועם זאת, לצורך עלילת הספר [כפי שקוראי הסדרה כבר יודעים] בניתי כמה מעמדים, דיאלוגים, מונולוגים ורבי-שיח שלא בהכרח היו, אך תוכנם הולם את האירועים ההסטוריים.

אני לא נרתעת מהפחדות. ואם איתבע [מה שנשמע לי מופרך לחלוטין] אעמוד באומץ על דוכן הנאשמים. ואם אשב בבית הכלא תבואו אתם כולכם לבקרני ותשירו לי משירי ארץ ישראל האהובים עליי ואני אצטרף.

 וכך גמלה ההחלטה:  אני מוציאה את הספר בעצמי! ואתם תקבלו אותו עוד השנה. הוצאת ספר היא לא הוצאה זולה ולשם כך אני צריכה את עזרתכם. במקום לקנות את הספר לאחר שייצא, אתם מתבקשים לקנות אותו עוד בטרם יצא ובכך לעזור לי בהפקה.

כנסו ללינק המצורף ובו הסברים והנחייות. הקמפיין התחיל היום למשך 45 ימים ויימשך עד 12/12.

הלינק לאתר התמיכה בספר:

http://goo.gl/pEskJg

לכל שאלה או בעייה אתם מוזמנים לפנות אל המוציאה לאור הדיגיטלית

שלהבת מ-ePublish ב-09-7684441

בתודה רבה רבה רבה

אורה מורג

* * *

תקוה וינשטוק

שנה למות הסופר ברוך תור רז

מלאה שנה לפטירתו של הסופר והמשורר לילדים ברוך תור רז, ובדיוק ביום הולדתו ה-79 קיימה אלמנתו אלמוגה ערב לזכרו. "עסקתי כשנה בהכנת האירוע," כתבה בהזמנה לערב,  "ומשתדלת שיהיה מעניין ומהנה."

משפט כ"משתדלת שיהיה מעניין ומהנה," אינו שכיח בערב זיכרון: אבל אלמוגה התכוונה לזכות את באי הערב בחווייה, לא בהרגשה של מילוי חובה. לקיים ערב ספרותי מגוון שיקיף את יצירותיו של המשורר בלי להכביד. ודאי לא כמין הספד.

היא בחרה במקום הולם – הספרייה של "בית השחמט" ברמת אביב, סמוך לבית בו התגורר הסופר, ותיכננה את הערב באהבה ובקפידה: התכנסות קרובים, רעים ומוקירים, בהם חברי  "סומליון" (האגודה לסופרים לילדים ולנוערׂ) שתור רז היה חבר ופעיל בה, ואחרי ההתכנסות,  בדייקנות ראויה  לציון, התוכנית  המגוונת: תור רז היה סופר פורה מאוד – פירסם לא פחות מ-28 ספרים – והערב היה רב אנפין מאוד וביטא את כל עושר נפשו: הוקראו קטעים ממבחר יצירותיו, שאמנם נועדו לילדים ולבני נוער אך הסבו הנאה למבוגרים שבאולם; השירים שחיבר, מחזה קצר המתבסס על אחד מסיפוריו. הוקרנו גם צילומים מפרקי חייו וציורי עיפרון שנהג לצייר, בעיקר ציורי נוף.

והיתה גם מכירת ספרים והשקת ספרים חדשים מעיזבונו .כולל הפתעה: מונולוג של נערה בת 14 החוֹוה אהבה ראשונה ואכזבה ראשונה – החבר שלה בוגד בה ועוזב אותה. את הספר הזה כתב  תור רז בשנת חייו האחרונה, כשכבר היה כבן שבעים, ושכב על ערש דווי ממנו לא קם. הספר הופיע אחרי מותו אך הוא עוד הספיק לראות את עטיפתו.

המשתתפים בערב נבחרו בקפידה, ברוחו של המשורר. הנחה השחקן אלכס אנסקי, ובין המשתתפים – הסופר וחוקר ספרות הילדים יהודה אטלס ידידו ומוקירו של תור רז, שסיפר על הבית הדל סמוך ליפו בו התגורר הסופר, ואף ציין את הדמיון בין נוף ילדותו של תור רז לילדותו שלו.

גם אחיו של המשורר דיבר על הבית, על האב הפועל, שחינך את אחיו ואותו לחיי תרבות.

מנהל בית השחמט קרא מיצירות הסופר. מונולוג נשאה בכנות מרגשת השחקנית הצעירה בית הלחמי, והרבה להצלחת הערב תרמה הזמרת בדיחי ששרה שירים ישראלים  אהובים מימים עברו וגם שירים רומנטיים בלדינו, שפת אימו של המשורר, שירים שהיו קרובים לליבו של ברוך תור רז.

בנעימות ובלי להכביד בתאריכים ובהיסטוריה הקיף הערב את דמותו ויצירתו של סופר הילדים הזה, שהירבה לכתוב על השכונות הדרומיות, הספרדיות, של העיר, על הילדים שנהנו לשחק בחבורות בחוצות על הקיפקות והטיירות  והג'ולות  והבלורות, על עולם ילדות שכבר נעלם ואיננו – אך נותר בדפי ספריו.

בואו לאכול איתי

תוכניות אוכל ובישול ממלאות את כל ערוצי הטלוויזיה שלנו. ספק אם קיימת שעה ביום שאין בה לפחות תוכנית קולינרית אחת על המסך הקטן.

בדרך כלל אני מוותרת על השפע הזה. שפית כבר לא אהיה. אבל אני מחסידי 'קבלת שבת' של דב אלבוים. ופעם לא סגרתי את המקלט מיד אחרי תוכניתו, ונקלעתי ל"בואו לאכול איתי" – מאז אני פוקדת אותה (בשעתו שודר אלבוים לפני "בואו לאכול איתי", כיום הוא אחריה, ו"קבלת שבת" כלואה בינה לבין קולינריה אחרת, "טעמים ירוקים").

"בואו לאכול איתי" הנה תחרות בישול שבצדה פרס יוקרתי: נסיעה קולינרית לאיטליה. הפורמט של התוכנית בריטי, וגרסתו הישראלית משודרת מזה שנתיים. בתכנית חמישה בשלנים חובבים המבשלים סעודות במשך חמישה ערבים, כל אחד בתורו. בסעודה שלוש מנות – מנת פתיחה, עיקרית ומנה אחרונה. המתחרים יושבים לסעודה ומחווים את דעתם על טעמי המנות וגם על אופן ההגשה, המאמץ שהושקע בהכנות וכדומה. המתחרים מעניקים ניקוד לארוחות  מ-1 עד 10. בתום חמש הארוחות מחושב מיספר הנקודות שקיבל כל מתחרה, ומי שקיבל את מירב הנקודות – הוא הזוכה  המאושר.

תוכנית מעניינת ביסודה. הצופים מתוודעים לחובבי בישול שונים ומשונים, גברים ונשים, צעירים וקשישים – העיסוק בבישול נפוץ כיום בישראל. מהם שהגיעו לדרגה קולינרית קרובה  למקצועית (אך באחת התוכניות השתתף צעיר חביב האוהב לבשל אך נעדר כל ידע בנידון). נכנסים וירטואלית לבתים אותנטיים ולא פעם רואים אוספים, יצירות אמנות, מלאכות יד של בעלי הבית, סידורי פרחים. מתוודעים למתכונים חדשים, לעיתים פרי דמיונו של הבשלן, נזכרים במתכונים ישנים, במאכלי עדות. ארוחות שהן מסורת מבית אימא אבא זוכות להצלחה מיוחדת. בקול ערב ובנימת הומור אלגנטי סוקר את המתרחש שי אביבי.

אולם הסעודות הללו המתחילות בחיוכים וברוח טובה נקלעות כמעט תמיד למצבים מביכים ולאווירה מתוחה. התחרות מקלקלת את השורה גם בארוחות המוצלחות ביותר. רוב המתחרים שומרים על רמת הדיבור וההתנהלות, אך כמעט תמיד נמצא מישהו שהתחרות מעלה ממעמקיו את כל היצרים הרעים. בארוחות ננעצות סיכות קטנות דוקרניות בבעל הבית ובאורחים. אי הפרגון והקנאה מגיעים תכופות לדיבורים בוטים ועלבונות ואף לרשעות לשמה. זו מכריזה מיד כי אינה אוכלת דגים ומה יש לה לעשות עם מנה עיקרית של דג, וזה מודיע שהוא אלרגי לחסה הנחה בשפע על השולחן, ואחרת מעירה אגב אורחה כי הבשר יבש כמו סולייה והאוכל ממש פלצני – מילה אהודה מאוד בתחרויות האלה. לא חסרות הטחות כמו בעיתונאי גרמני ותיק בארץ ואוהד ישראל. תאוות הפרס גוברת על כללי הנימוס ומגיעה לחקירות ולעלבונות אישיים. כל זה בשעת הארוחה.

כשמגיע מועד חלוקת הציונים לכל בשלן, מפלס הרשעות עוד עולה. זכורה לי מתחרה המנהלת חוג בישול כלשהו (ובעצם היא מקצועית מדי לתחרות כזו) שלא פסקה מהערות ביקורת אבל בסיכום נופפה בכרטיס שעליו רשמה 10, שיא ההערכה.

כבר חשבתי לתומי כי חשדתי בכשרים ואין היא צרת עין כלל, אך לא חלפה שנייה והגברת כיסתה בידה על ה-0 של ה-10 ונותר רק הציון 1. תודה שלא כיסתה את ה-1 והותירה 0... זה כל מה שהעניקה למתחרה, שאמנם לא הצטיינה בבישול אולם טרחה ועמלה על הארוחה.

לאחרונה לקחה חלק בתחרות רעייתו לשעבר של שר לשעבר. היא ערכה למתחרים סיור בביתה ההדור, המאובזר במיתקנים חדישים. "בית אמנותי. מרגישים שנכנסים להיכל," מעיר אחד האורחים. הגברת שלפה מהמזווה שקית כמהין והודיעה כ המשלוח הגיע הישר מצרפת והוא יהיה המנה הראשונה. והמנה העיקרית – עגל חלב. שני חומרי בישול יקרים ביותר.

אחת האורחות הודיעה מיד ש"אין מצב שאוכל את הדבר הזה. מגעיל אותי מבחינה מצפונית" – אבל שאר המוזמנים נהנו מהתבשילים. היו שאכלו כמותם בפעם הראשונה. המנה האחרונה היתה תותים בשוקולד, אבל הקינוח האמיתי היה הופעה של פסנתרן וזמרת ששרה אריה מ"כרמן". הפגנת העושר נמשכה עד הסוף.

ארוחה זו היתה השלב האחרון של התחרות. בסיומה נודעו התוצאות הסופית. איך  התכרכמו פניה של עקרת הבית! עתה התברר לה כי למרות הכמהין ועגל הזהב ו"כרמן" אין היא  אלא במקום השני, ובפרס הנחשק זכה מתחרה אחר, צנוע למדי, ודווקא הוא נוסע לאיטליה!

יהיו המאכלים טעימים כאשר יהיו – אלה אינן סעודות הנותנות כבוד לאוכל או כבוד למתחרים. בצופה לא מתעורר רצון להסב אליהן.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אוריה באר

פרופיל נפשי

גשם של ספרים ניתך עלינו בשנים האחרונות. מרביתם ארוכים, משעממים וכתובים שלא כהלכה. גם של חברינו, הידוענים בחבורה. לכן, מעודד להיווכח, שיש עוד כאלה, דווקא לא מהידוענים, שיודעים לכתוב בקצרה ולעניין, ולהוציא מתחת ידם ספר מרתק, ממש מזעזע  בפרטי החיים והעשייה הכתובים בו.

מדובר בספרו של אל"מ [מילואים] גבי ויסמן, לשעבר קצין בריאות הנפש הראשון של צה"ל [הוצאת קונטנטו]. זהו ספר המחזיק רק 317 עמודים, הכתוב בשיטת הפלשבק. דהיינו, פרק אחד מספר על תולדות חייו בשואה, ולאחריו פרק אחר הדן בפעילתו כקצין בריאות הנפש, והקמת מערך חשוב זה בצה"ל. מצאתי עניין רב בשני החלקים, אך  אודה, שריתקו אותי יותר הפרקים הדנים בשואה. אלה פרטים מדהימים.

גבי הוא ילד בלונדי בן עשר, הדומה לפולני, יפה, מוכשר ותלמיד חרוץ וטוב בבית ספרו. אביו איש עסקים מצליח ויש לו אם מסורה, אח כבן שבע עשרה, ואחות חמודה כבת חמש. זאת משפחה מתבוללת, שרוצה אך טוב, אך הכול מתהפך בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הבאה עליהם בחתף. המשפחה בורחת ממקום למקום, שכן העובדות על הצבא הרצחני, השונא יהודים, שרוצה רק לרצוח אותם, מתפשטות במהירות.

גבי הקטן והמוכשר נעשה לספק המזון של המשפחה. הוא מתגנב לכפרים פולניים, עובר גדרות עובד פה ושם, משתמש בפולנית המצויינת שבפיו, כדי למצוא עבודה ומזון ומסייע ככל יכולתו. אלא שמסע ההשרדות של בני המשפחה לא עולה יפה. האב יפה התואר והחזק, נשבר בשלב לאחר זמן,  מאבד את ביטחונו  העצמי ושוקע בתוך עצמו. אימו האמיצה של גבי, חשה בכך.

"גבי ברח," היא אומרת לבנה ומחבקת אותו. "ברח, אתה מתוחכם ומוכשר. ברח."

וגבי הקטן, בכאב לב, עוזב את משפחתו וממשיך את מסע ההישרדות שלו, שממש לא ייאמן. יתר בני המשפחה נרצחים על ידי הנאצים, ועוזריהם הנאצים הפולנים. גבי נותר לבד.

אך גבי הוא שרדן בלתי נלאה. הוא מעמיד פנים כנער פולני קתולי, עובד בחצרות איכרים, משתמש בפולנית המעולה שבפיו, מחליף שמות וזהויות ללא הרף וניצל בנס שוב ושוב. גבי הקטן רוצה רק לחיות, אך הנאצים ועוזריהם מתנכלים לו כל הזמן, והוא חי  כמו על זמן שאול.

בפעם הראשונה קורה הדבר בכפר פולני אנטישמי. נער גדול ממנו, לבוש בבגדי היטלר-יוגנד, מתקרב אליו וצועק: "יודה. יודה." הוא רוצה לתופסו ולהסגירו. אך גבי אמיץ הלב מוציא פגיון מחזייתו, מתקרב לאנטישמי הקטן ופוצע אותו בחזהו. השניים מנהלים מאבק לחיים ולמוות. גבי מנצח בו, הוא דורך על חזהו של הנער  הנאצי, הורג אותו ובורח.

הנאצים תופשים אותו למרות כל ניסיונות ההתחמקות שלו. הם מאלצים אותו לשלות מוקשים שהניחו הפרטיזנים בסמוך למסילות הברזל. גבי, למורת רוחו, וכשרובים מופנים לראשו, עושה זאת, ובמיומנות. הוא שולף את המוקשים ומושיט אותם לאנשי האס. אס. – הוא זוכה  להערכה ובתמורה מקבל קצת יותר מרק ומזון מזין. זאת, כשבני גילו האחרים מתים ברעב, ובמחלות, או סתם נרצחים ביריות.

מכאן, בדרך לא דרך, ולא אלאה בפרטים, מעבירים הנאצים את גבי הנער למחנה המוות מטהאוזן באוסטריה. שם הוא ממשיך לגלות כושר הישרדות  נדיר, בתנאים  שלא ייאמנו השוררים במחנה הריכוז. וכך, לפחות שלוש פעמים, הוא ניצב לפני מוות בטוח ושורד בנס. בפעם הראשונה זה קורה כשהוא מסרב לנקות כלים, לאחר שחזר ממשמרת לילה מתישה. השרת הראשי, הקאפו, שחקן תיאטרון בחייו האזרחיים, מכה אותו מכות רצח. אך גבי מחלים ושורד.

פעם השנייה זה קורה כשהוא חולף במחנה לפני קצין נאצי העובר לידו עם פילגשו. כנראה אסירה, או פילגש מאונס. הקצין שולף אקדח ומכון אותו לעבר ראשו של הנער היהודי. גבי מחכה למוות. בשנייה האחרונה, לפני הלחיצה על ההדק, תופשת הנערה את ידו של קצין האס. אס.

"עזוב, תן לו לחיות," היא מחייכת.

בשנייה האחרונה נענה לה הנאצי, מוריד אצבעו מן ההדק ומניח לגבי ללכת.

בפעם השלישית זה קורה כשהוא הולך בלית ברירה למרפאה שבמקום, כדי לקבל תרופה שתרפא אותו מהשלשול הנורא שתוקף אותו, והחובש, איש  נאצי, מחייך אליו בזדון. הוא נוטל מזרק מלא בפנול, נוזל ממית, ופונה לעבר גבי.

ברגע האחרון עובר במקום קצין חיל אוויר שאינו נאצי. הוא מפיל את המזרק מידו של החובש הנאצי ופוקד עליו, "עזוב אותו. תן לו לחיות."

הוא גם נותן לגבי כדורים נגד שלשול. חייו שוב ניצלים בשנייה האחרונה.

אפריל 1945. הכוחות האמריקאיים מתקרבים למטהאוזן. הנאצים בורחים. ושוב מחזות מזעזעים. הניצולים של אתמול, רוסים ויהודים כאחד, מסתערים על הקאפו הראשי, שרק זה מקרוב עינה אותם. הם זורקים אותו, בעודו חי, לקרמטוריום הלוהט. חיילי אס. אס. שרק קודם לכן עינו אותם, נתפשים ומוכים מכות רצח.

בהמשך, עולה גבי על המשאית האחרונה של חיילי הבריגדה היהודית שמגיעים למקום. הוא מהסס אם לנסוע איתם לארץ ישראל, או להישאר עם המשפחה הפולנית האהובה שסייעה לו רבות בעבר. לבסוף, ובשנייה האחרונה, הוא מחליט: ארץ ישראל. משם, לאחר מסע תלאות נוסף, הכולל מחנה עולים, מסע לארץ באנייה, שנעצרת על ידי הבריטים המובילים אותם לקפריסין. שהייה מאונס באי ומשם לחיפה הנכספת.

לארץ הוא מגיע לקרבות מלחמת השחרור. גבי מתגייס מיד, משתתף בקרבות בלטרון, נפצע, ושוב נמצא בין חיים למוות. מחלים, משתחרר, לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה, מסיים לימודיו ומתגייס שוב לצה"ל בשנת 1962. הוא מקים, עם חבריו, את מערך בריאות הנפש, הקיים עד היום. לימים, הוא מתמנה לעמוד בראשו.

גבי, והצוות שלימינו, מצילים במהלך שירותם מאות קצינים וחיילים, רובם מיואשים, שרצו לשים קץ לחייהם מסיבות שונות. ביניהם הלומי קרב, עולים חדשים  שמתקשים להסתגל לתנאי הצבא וכן חיילים  וחיילות רבים, שמשתקמים ומתגברים בעזרת הצוות המופלא על בעיותיהם, והופכים לחיילים מועילים.

ספרו של גבי ויסמן הוא ספר מרתק, שראוי שייקרא. חבל שאף אחד מ"חברינו", מבקרי הספרים למיניהם, לא מצא לנכון לקרוא אותו בתשומת לב. כן, מדובר באותם מבקרים חסודים, שיכתבו עמודים ארוכים ועבי כרס על כל  ספר דל ערך, שאחד מ"אלה שבצמרת" כותב., אך יחמיצו ובגדול ספרים של סופרים לא מוכרים.

מומלץ.

* * *

אלי מייזליש

האיוולת ב"מדינה דו-לאומית"

ככל שעולָה לדיון הבעייה הפלסטינית, ואלה שבכל כוחם מנסים לחנך את הציבור שרק פתרון זה: מדינה פלסטינית, הוא-הוא הפתרון האולטימטיבי בדרך לשלום עם הערבים, וללא מדינתם הפלסטינים לעולם לא יעשו איתנו שלום – נותרים באמירתם מאז סיום מלחמת ששת הימים או אחרי האניתיפאדה ה-1 לפני כ-30 שנה.

בימים אלה מלאו 20 שנה לרצח רבין, ואין אפילו אחד שאינו כותב כי הרצח מנע את השלום.

השאלה היא: איך הם יודעים כה בוודאות מה היה עושה רבין לאחר הנאום? האם יש איזה כתב-יד? פתק? שיחת טלפון שהוקלטה?

אז לא.

אין שמץ מזה. רק השערות, וכפי שאמרו מה שאמרו, כך אני אומר אומר: לא מינֵי ולא מקצתיה. מי שחושב כי רבין היה נסוג לקווי 67' – משקר. ומי שמאמין כי רבין היה נסוג מהגדה אבל לא מהבקעה, גם כן משקר. רבין ידע את האמת, אבל הפריח את אמירותיו רק בכדי שנתניהו לא ינצח בבחירות ברמז על "מדינה דו-לאומית", וחבל על עַם ישראל שימות ממחלת הסרטן שתדבק בו.

את הדבקות במשימה, להעליל על הימין כביכול, שהוא הצית את הגפרור שהפך ללהבה [סיפוח השטחים], ובסופו של יום גם לחץ על ההדק, על זאת נאמר כבר 'על ראש הגנב בוער הכובע' או 'על דאטפך אטפוך וסוף מטיפייך יטופון.'

והיות שאין שום סיכוי בעולם כי נתניהו או יורשיו בהנהגת הליכוד, יספחו אי פעם את השטחים חד-צדדית או אפילו רק חצי מטר, ונתניהו אף פעם הוא לא אמר זאת, הרוצח בנה לעצמו משל שרק הליכוד ימנע נסיגות, כאמיתות וללא ספקות – כי לא היו בנמצא כאלה.

יגאל עמיר המטיר ערפילים מטעמו כדי שלא להודות כי גם לשמאל אין בכיס שום פתרון. זולת הסטטוס-קוו במאפיינים זעירים במבחן הזמן. למשל – ויתור על כפר טורדני בגבולות ירושלים.

ואם כך הוא המצב, נותר רק הפתרון של "מדינה דו-לאומית" – דבר הפרשנים.

כלומר: לא נסיגה, ולא חצי נסיגה או רבע נסיגה מצד ישראל, ומצד הפלסטינים, ההסכמה למדינתם תתבצע רק בקווי 67'in the first place , ואינשאללה רגע אחרי הקמת פלסטין, ריצה מהירת בזק לאו"ם לדרוש את החלטת החלוקה מס' 181 מה-29 לנובמבר 1947 שתאושר מיד ברוב קולות הערבים ובני בריתם יחפני השכל והמוח.

מה נעשה אז? נחזור לגבולות החלוקה? או שתהיה מלחמת גוג ומגוג.

ובכן, זה המצב. לא זה: פלסטין, ולא זה: מדינה לאומית. לא רוצים? לא צריך.

ערביי השטחים אינה גרים בסוריה. ואם בכל זאת הם "ילמדו" מהם כיצד ערבים הורגים ערבים? ברוך-הבא: תתפדלו. יהרגו נא ערביי ג'נין את ערביי טול-כרם וערביי שכם את ערביי רמאאללה ושלום על ישראל. תקבלו גם פיתה וחומוס וגם זיתים דפוקים נוסח הגליל.

זה המכסימום שהערבים יודעים לעשות. אבל, לחיות במדינה דו-לאומית באותו פרלמנט עם יהודים? זה חלומם? זה בכלל רצונם? הרי כיום יש להם פי 100 ממדינה דו-לאומית שיקבלו בקושי 30% בכנסת [בשל ריבוי הילדים חסרי זכות בחירה].

אז מי מפחיד עם הכותרת למעלה? מי? מתברר כי מעשה זה היא תוצרת ישראל נטו. אף יד ערבית אינה בוחשת בזה. רק להפחיד. ערבים עליך שמשון! ומה זה עזר לו. עקרו את עיניו. אז מה לעשות? לא צריך את שמשון לעקור את עיני בני השטן הללו.  

המכה ה-11 על אירופה

מאז החלה אירופה באופנסיבה יחד עם אש"פ – "מדינה פלסטינית" בקווי 67', החלו לרדת על אירופה מכות ברד וצפרדעים בזה אחר זה.

נתחיל בזו האחרונה, אתמול בסיני כ-300 רוסים [מצטער על היהודייה האחת]. לפני שבוע נהרגו 97 טורקים בפיצוץ טרור באנקרה, לפני כ-10 ימים נהרגו כ-50 צרפתים בתאונת אוטובוס של גימלאים מדרום צרפת. מטוס גרמני מספרד לגרמניה התרסק על האלפים וכ-300 גרמנים נהרגו.

בספרד ירדה רכבת מהפסים במהירות גבוהה ו-80 ספרדים נהרגו. ועוד 'סתם' 127 אלף נהרגו בתאונות דרכים [?].

חוץ מההצפות והשלגים הבלתי נתפסים שמשתקים ארצות שלמות למשך שבועות. לו היה לנו רק יום אחד ממה שקורה באירופה, כל העיתונים היו כותבים: "ביבי תתפטר – אתה אשם!"

כן, אתה אשם שיורדים 20 מ"מ גשם בשעה – "מבול", או שהים סוער. וברעננה זה הולך ככה: האזרח פונה לראש העיר: "אדוני ראש העיר, המים בסלון כבר הגיעו עד לשטיח..."

שטיח.

למזלנו אנו חיים בארץ נהדרת שבה מזג האוויר אינו פוגע באחוז ממה שקורה באירופה – שבה בכמה ארצות השמש זורחת רק שעתיים ביממה. ובכל השאר הם 'שותים' מכל הבא ליד: וודקה, בירה והרבה יין.

אבל כל זה פסיק לעומת ההצפות של רבבות פליטים מהדרום למרכז אירופה, והיא הולכת לאכול אותה בגדול. יותר גרוע משלג 3 מטרים.

אבל הם בשלהם, ממשיכים להטריד את ישראל באיומי חרם, ואין להם טיפת שכל להבין כי זה מביא עליהם את הבומרנג. סחורה אירופית ב-30 מיליארד יורו שמיועדת לייצוא ארצה, תישאר רקובה שם בנמלים כי "יש חרם". אם חרם עלינו אז חרם גם עליהם.

כנראה, שאירופה זקוקה לאחת-עשרה מכות.

האמת על מחירי הדירות ובכיינים

אין כיום למכירה דירות בנות 3 חדרים. הקבלנים בונים רק 4 או 5 חדרים. מיעוט שבמיעוט בונה גם 3 חדרים אבל אלה נחטפים מיד על הנייר. אבל אם כבר כן מוצאים היום במרכז דירה בת 3 חדרים, היא עולה כמיליון וחצי. אולי בפריפרייה המחירים שונים וגם זולים יותר, מקריית גת ודרומה או מחדרה ועד מעלות, אבל הרוב גר במרכז או רוצה לגור במרכז, מנתניה ועד רחובות.

אז הנה נשמע סיפור. בשנת 1960 הרווחתי 300 לירות בחודש. החברה שלי, גננת מוסמכת, הרוויחה 180 לירות, נעשה ממוצע – זה 240 לירות. נניח עבור הסיפור 250 לירות. מי שהרוויח יותר מ-300 – שיספר לי איפה עבד. אז גם לא בחברת החשמל.

אז התעניינתי בדירה בתל-אביב כי עבדתי בתל-אביב. מצאתי מתווך שסיפר לי על דירה 3 חדרים בסוף רחוב אבן-גבירול, קטע קטן שהיה אז די יוקרתי. באתי וראיתי: בכניסה 'הול' מטר על מטר ובצד שמאל מטבח מטר על מטר וחצי עם מרפסת חצי מטר על מטר. חדר אמבטיה עם מקלחת וחדר שירותים אחד. בהמשך; סלון 4X4 ושני חדרי שינה עם חלונות לירקון משהו כמו 3X4. בלטות רגילות 20X20 ס"מ. לא קרמיקה, לא חרסינות, לא תריסים חשמליים, כיוון אוויר אחד רק מהירקון שהיה בהליכים כימיים. וזה רצה 20 אלף לירות. עכשיו נעשה חשבון פשוט:

רביב דרוקר כותב היום [1.11] ב"הארץ" כי צריך עכשיו 140 משכורות לדירה ממוצעת, קרי 4 חדרים משומשת 6-10 שנים בבניין 9-14 קומות קומה 3-5.

ומה זה אומר? אז ככה, דירה בשליש יותר גדולה, מעלית, חנייה תת-קרקעית או עילית עם מחסום חשמלי, לובי, חדר כושר, פארקים ליד הבניין, מגרש משחקים לילדים ולנוער, מרכז קניות, בתי ספר וגני ילדים, מרכזים קהילתיים ועוד. ומה קיבלתי אז? קדחת. סתם רחוב. רובו מגורים ומעט חנויות וכלום מכל השאר. ה'פארק' הכי קרוב היה שדרות נורדאו...

החשבון הוא פשוט: אז שילמתי על הגרוטאה הנ"ל 80 משכורות ואילו הייתי רוצה לקנות דירה שדרוקר פספס ב-140 משכורות הייתי צריך אז 200 משכורות.

אבל, אז אנשים עם משכורת ממוצעת הסתפקו ב-2 חדרים עם תריסי עץ ירוקים ושבורים וברז אחד מברזל במטבח שהיום אפילו רווקים תפרנים אינם מוכנים לשכור.

וככה זה כשעַם במקום לשיר הופך בכיין.

* * *

סדרה חדשה בבית התפוצות

על המדף ספרי מקור ותרגום חדשים

מפגשים עם סופרים, משוררים, מתרגמים, עורכים, אנשי קולנוע ואוצרים

הסדרה מתקיימת בימי שני, אחת לחודש בין השעות: 19:45-16:15

הספרים:

אל המקום – בדרכים בעקבות ספרים / רוחמה אלבג

תשמעו סיפור! / יצחק בשביס זינגר

עוד חמש דקות / יונתן ברג

מלאך החדר / אגי משעול

סוויטה צרפתית / אירן נמירובסקי

מי שנפלה עליו מפולת / אלחנן ניר

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן,

 דבורית שרגל בסרטה הדוקומנטרי בעקבות ספרי "ילדי העולם"

חרוזים שחורים / אברהם סוצקבר

דואר ספרותי / ויסלבה שימבורסקה

המרצים: ד"ר רוחמה אלבג, רבקה אדרת, יונתן ברג, אסף גלאי,  פרופ' רפי וייכרט, יעל מולצ'דסקי, נועה מנהיים, אגי משעול, בני מר, אלחנן ניר, דבורית שרגל, בני ציפר, ניר רצ'קובסקי, ד"ר בלהה רובינשטיין, ד"ר סמדר שפי

מפגש הפתיחה: יום שני 9.11.15

לפרטים נא לפנות אל עורכת הסדרה: רבקה אדרת טל' 03-7457908

 דוא"ל: rivka@bh.org.il

הרשמה  במרכז ההזמנות במוזיאון טל': 03-7457808

בברכה

רבקה אדרת

מנהלת מדור סדרות וימי קולנוע

ביה"ס ללימודי העם היהודי

בית התפוצות

טל' 03-7457908

פקס 03-7457811

נייד 052-6130528

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לַחבובי

שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הַכּוּס

נדפס בגיליון 162 מיום 27.7.06

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 35

תוקף חוזה-השכירות של דירתו של חיימסון עמד לפקוע. הדירה הושכרה לחצי-שנה עם אפשרות-להארכה לגזבר של קיבוץ מן הצפון, וזאת באמצעות רמי, שהכיר את הגזבר מן העבודה במועצה. לקיבוץ היתה מכוורת גדולה וממנו שיווקו גם מזון-מלכּות לחיזוק כוח-הגברא. איה הירבתה להתלוצץ על כך בשעתה, ואילו חיימסון רק חשש פן הגזבר החי בדירתו מלטף את שדי-הדבש של מלי ביזאדה.

ברחוב הירקון בתל-אביב נרצחה זונה. מצאו את גופתה בחצר אחד הבתים, כשפניה תחובות בחול ואחוריה מגולים ושטופי-זרע. כספה ותכשיטיה המעטים לא נשדדו.

חיימסון רעד והזיע בשבתו במשרדו, קורא בעיתון-צהריים את הסיפור, שבו נאמר רק שאחוריה "לוכלכו". מעט מאוד הטרידוהו עתה בעבודתו. הוא היה שרוי במעין בטלה-סמוייה והאשים בכך את השר החדש, אשר בוודאי מבקש למלא את המשרד באנשי-שלומו. חיימסון אמנם הצליח להביא את השר לחתום על תקנות המחייבות סימון במילים "לא מכיל פירות" באותיות גדולות על כל מצרך-מזון שעליו נאמר שהוא בטעם פרי אך למעשה אינו מכיל פירות. תקנות שבאו למנוע הטעיית הצרכן, העשוי לחשוב שהוא קונה מצרך שיש בו פירות, בעוד שאין בו כאלה, למעשה. למרות שהדבר התפרסם בעיתון – מ"כלבוטק" שוב לא טרחו להזמין אותו, למרות שהיה אפשר לערוך כאן הצגה מעניינת עם בקבוקים וצנצנות ונציגת מועצת-הצרכנים.

ואולי מוטב כך. שישכחו כבר את פניו ויחדלו להסתכל אחריו ברחוב. והוא נזכר בשיטוטו בערב הקודם, באותו איזור חשוך ומפוקפק. שתי זונות שעבר על פניהן חשבו כנראה שהוא מחפש אחריהן, אך היה נדמה לו שמיד נרתעו ממנו והחלו מתלחשות, וזאת מבלי שניסה כלל לגשת אליהן ממש. ואז ניגש אליו בחור אחד, שחרחר, ואמר לו –

"תסתלק מכאן עם המשקפיים שלך, יא חתיכת מאניאק או שאני – "

והיה נדמה לו לחיימסון ששמע מאחוריו קול נקישת סכין קפיצית, אך הוא לא עצר ולא הסב פניו אלא התרחק במהירות כאילו לא שמע כלל את שאמר לו רועה-הזונות.

למחרתיים התפרסם בעיתון שהמשטרה עצרה כחשוד-ברצח דוקטוראנט לפיסיקה באוניברסיטה, ששכח במקום הרצח את ארנקו, ורווח לו לחיימסון. זה לא הייתי יכול להיות אני, אמר לעצמו, לא אני, לטמון כך ראש של בחורה בחול ולבוא עליה עד שתיחנק...

וחוץ מזה, גם אותו היו תופסים מיד, גם ללא שכיחת התעודות, שהרי קלסתרו מוכר מן הטלוויזיה. וכשהוא הולך ברחוב אנשים מתבוננים בו כאילו הוא מוכר להם ממקום כלשהו.

*

בשבת בצהריים אמר למירה, לאחר שדחה את העניין כמה ימים:

"צריך להחליט בקשר לדירה."

מירה ענתה:

"כן, אפי, רציתי להגיד לך שאין צורך שתחדש את החוזה."

"אבל לא כדאי למכור אותה." נרתע. שוב עלה בדעתו הגזבר הממזמז. "המחירים עכשיו עולים יום-יום והיא תהיה שווה יותר."

"תראה אפי," אמרה מירה. "בוא נדבר גלויות. הנישואים שלנו נכשלו. מה דעתך שניפנה, כמו שאומרים, כל אחד לדרכו, מהר, בשקט ובצורה אלגנטית?"

הוא נדהם. הדגים-ההמולאים של אימא שלה היו לו פתאום כקציצות מלט-וחול. הדבר נפל עליו כרעם ביום בהיר. והיום אכן היה בהיר. סירות-מנוע השיטו מטיילים על הירקון. הפארק הסמוך, מעבר לעצי הפיקוס עבותי-הצמרת, היה הומה כולו במשפחות-מטיילים. אווירון צייר בשמיים "טוס ALITALIA" לתועלת הרוחצים בחופים, ומירה היתה תוקפנית וחסרת-מנוחה.

"אולי תקחי איזה כדור-הרגעה?" אמר חיימסון לבסוף.

"לא." אמרה מירה. "הדבר מוחלט אצלי. אני מבקשת ממך שבסוף החודש תחזור לגור בדירה שלך ותעזוב אותי לנפשי. נוכל למצוא עורך-דין מקובל על שנינו כדי לערוך הסכם-גירושין, שבעצם אין בו שום סעיף משמעותי, ולבקש מיד תור ברבנות כדי לגמור את העניין מהר ככל האפשר."

רמי הוא שיעץ לה כל זאת וגם אמר:

"ברוך-השם שקיבלת סוף-סוף שכל לגמור את העניין מהר לפני שיהיה מאוחר. אם ירגישו שחיימסון לא שפוי, או אם הוא כבר יהיה באמת כזה, אז לא תוכלי להיפטר ממנו לעולם. בואי נאמר שאסור לך להמשיך לחיות איתו אפילו יום אחד נוסף. אבל גם אסור לך לעזוב, חס-ושלום, את הדירה שלך. ככה זה בחיים. שיחזור מיד לשלו. זאת לא בעייה בשבילי לדבר עם חנן."

חנן היה גזבר הקיבוץ מן הצפון, דיירו של חיימסון.

"טוב." אמר חיימסון. "אני אחשוב בדבר."

אולי מוטב כך? – לחזור לדירה שלו. העור שלך לבן כל-כך. אף פעם זה לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך. לא מפריע לך שהם גדולים מדי? – ואילו כאן, בדירתה של מירה, העתיד דומה לפתגם הערבי: בתחת של הצרעה לא תמצא דבש.

"אין מה לחשוב הרבה. חנן כבר פינה את הדירה, אתמול."

"איך את יודעת?"

"הוא סיפר זאת במקרה לרמי. ניסה לטלפן אליך לעבודה כל השבוע ולא השיג אותך."

דבריה לא נשמעו משכנעים ביותר.

"אה, רמי."

"כן. רמי."

"לא ידעתי שהוא אפוטרופוס על הדירה שלי."

"אני שונאת שקרים. ואני רוצה שכל הקלפים יהיו גלויים בינינו. אני אמשיך לגור כאן לבדי בדירה כמה זמן. אבל יום אחד, בקרוב, אני חושבת לחזור אליו."

"לחזור?" חייך חיימסון בעליבות. "מה, היה ביניכם משהו?"

מירה נבהלה במקצת, שמא הגזימה. אמנם מעולם לא דיברו ביניהם על כך, אך היא היתה משוכנעת שחיימסון יודע הכול. לא ייתכן שאיה התאפקה ולא סיפרה לו.

"תשמעי," אמר חיימסון בכבדות, "אני לא יודע בדיוק מה היה, אבל אז זה, כמו שאומרים, שאת רימית אותי, לא?"

מירה שתקה.

"זאת אומרת שגם את זונה, כמו כולן?" ניסה להרים קולו. "מאיפה חטפת, למשל, את הטריכומונאס?"

"תשמע אפי," ענתה לו בשקט, "איה סיפרה לי הכול לפני שהלכה. אז בוא לא נדבר על זונות ומופרעים ומי נדבק ממי וכל השטויות האלה, טוב? בוא ניפרד כמו ידידים טובים ולא נמשיך לתסכל אחד את השני."

"שקר, שקר." אמר חיימסון כמו כדי להציל את כבודו. "שקר. בסופו של דבר אני בטוח שאיה קצת אהבה אותי אפילו, אפילו אולי יותר ממך. לולא היתוש הזה, רמי – "

"אפי," הניחה מירה ידה על שלו ברכות, "אם לא היית מדבר כך, הייתי מוכנה אפילו לשכב איתך עכשיו כדי להוכיח לך שאנחנו יכולים להישאר ידידים ולגמור יפה, בצורה תרבותית."

הוא נרתע. "הפסיקי. את מתחילה להתנהג כמו המופרעת הזאת במחזה שאורי בן עמי כתב על איה אחרי שהתגרשו – "

"כן. 'כי יש מידת הדרה בבני-אדם, בדידות, אפילו בין בעל לאשתו, פער, וזאת יש לכבד.'"

 "מה? מהמחזה שלו?"

"לא. לא חשוב. אז סיכמנו? אני אפילו אעזור לך לסדר מחדש את הבגדים שלך בארונות, בדיוק כמו שהיו לפני שהיכרנו."

קשה היה לה להסתיר את קוצר-רוחה מוכנה היתה שיקום מיד ברגע זה ויסתלק אחת ולתמיד. הדירה שלו ריקה. מה הוא מחכה? תיבש ידי אם אפצפץ לך עוד פעם חַשְׁקוּנִים בגבך.

"תשמעי," אמר, "אבל מה אני אגיד לאימא שלי? זה ישבור אותה לגמרי, המסכנה."

"אז מה אתה רוצה? שנמשיך לאמלל אחד את השני רק כדי שלאימא שלך יהיו נכדים? אתה לא חושב שלאימא שלי זה קשה באותה מידה? ואימא של איה שנשארה עכשיו בלי אף אחד, חוץ מהנכדים? אנחנו לא יכולים לחיות רק בשביל האימהות שלנו, הגיע הזמן שגם לנו יהיה השקט הנפשי שלנו. אני מאוד מעריכה אותך, אפי, ובשעתו היית גם די בסדר במיטה. אבל הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לאהוב אותך, ונדמה לי שגם אתה כבר לא כל כך מעוניין בי, רק שלא נעים לך להודות בכך, וגם אין לך אומץ, נכון?"

חיימסון היה נתון במצוקה. יסכים עימה – יצדיק אותה. לא יסכים – ישקר וגם יימצא בעמדה נחותה משלה.

"בואי נעשה את זה," אמר. "והכול יסתדר."

"מה?" נשמעה בקולה איזו הקלה פתאומית.

"זה מה שאמרת קודם – "

"לא!" נבהלה וקפצה ממקומה. "אפי, אני מבקשת ממך – "

"טוב, טוב." אמר, "הראש שלי מתפוצץ. די. מספיק. אני מוכרח ללכת לישון קצת."

"לא משנה לי. ממילא אני צריכה לקחת מונית לרמת-אביב. הבטחתי לילדים."

והיא צילצלה למוניות "קסטל" והסתלקה מהבית מבלי לומר לו מתי תשוב.

חיימסון שקע בשינה טרופה וגדושה ביעותים. שוב חלם על אביו שהזדאב ורוצה להורגו בנשיכות. הסיוט העירו והוא נזכר בעפרה, סטודנטית קלת-רגל אחת, בתקופת לימודיו באוניברסיטה, ובמעשה שברחה ערומה באמצע הלילה מחדרה. זה היה לאחר שהחבר שלה, שאותו עזבה, התפרץ אליה באמצע הלילה כשהוא מרים את כל כובד-גופו בשתי ידיו המחזיקות באדן-חלונה ונכנס פנימה, והיכה את הצעיר ששכב איתה, ראובן ברנע שמו, והיה הורגה נפש אלמלא ברחה מיד. הבחור המגודל הזה בא אחר-כך באמצע הלילה אל חדרו של חיימסון, ובדמעות בעיניו ביקש ממנו להשפיע על עפרה שתיאות לשוב אליו, אחרת יתאבד.

והוא באמת התאבד, אבל אחרי שנים רבות, וחיימסון שמע על כך רק במקוטע, מבלי לדעת מה היתה הסיבה. עכשיו הזה את גופה כפי שהיה לפני עשרים שנה ויותר, בפעם האחת ששכבה עפרה גם איתו, בחדרו. קטנת-קומה היתה וישבה עליו כטובלת עצמה במכחולו ומשיטה את גופה הנה והנה ואז השמיעה קול גירגור של צחוק מגרונה:

"אפי, אתה ידעת אותי!"

כך הכריזה בפאתוס חגיגי ונפלה קדימה אל זרועותיו, צוחקת ומתנתקת בפירפור-לח מאברו השופע כדי שלא יכניסה להריון.

זה היה הזיכרון האירוטי החשוב ביותר שנחרת בו עד שפגש במלי בזיאדה. לילות היה שוכב כך על גבו והופך והופך ברגעים ההם ושואב מהם עידוד בבדידותו הנוראה.

כאשר התעורר כבר היה ערב והוא התקלח כדי למחוק את החלומות שמגרדים את נפשו וניגש למרפסת-המיטבח, הסגורה בתריסוני-הפלאסטיק, והתבונן בחלון חדר-השינה של שולדנפריי. המאדונה הזהובה היתה כעוסה כנראה ונופפה איגרת-אוויר כמו כדי להוכיח באמצעותה דבר. הבחור השתדל, בשקט ובמילים רכות, להפיס את דעתה. "בַּאט הַנִי, הַנִי – " חזר על מילת-החיבה הזרה והדבשית הזאת, שנשמעה מפיו כאילו הוא קורא תרגילים בשיעור-אנגלית. הם ישבו על שפת המיטה. חולצתה הקצרצרה, הצחורה, כמעט התמזגה עם גוון-עורה, ונדמה היה שחשופת-חזה היא יושבת שם, במקום שישב דולדנפריי עם הזונה שלו. ופניה מול פניו אמרה לפתע בקול קצת יותר רם –

"מַיי דִיר – "

וסטרה לחבר שלה על לחיו, ספק בצחוק, ספק ברצינות. קול הטפיחה נשמע היטב. ואחריו היתה דממה.

הבחור נדהם תחילה. אחר-כך תפס את שתי ידיה והורידן לאט עד למותניה, כעומד לחבקה. הִי8רפה ממנו, התרומם על רגליו ויצא מן החדר.

עד מהרה נשמעה היטב טריקת הדלת החיצונית.

עכשיו העת לפעול, אמר חיימסון לעצמו. לרדת במדריגות, לצלצל בדלתה ולהציג עצמו:

"הַנִי, אַי אֶם יוֹר נֵיבּוֹר פְרוֹם אֶבַּאב. מַיי וַייף וַאנְטְס טוּ דִיווֹרְס מִי. הַנִי, יוּ הֶאב טְרַאבּלְס וִיב יוֹר פְרֵיינְד? מֵי בִּי וִי בּוֹף כֵּן דוּ סַאמְפִינְג בֶּטֶר וִיב אַאוּיֵירְסֶלְבְס? הַנִי, אַי לַאב יוּ. אַי כֵּן טֶל יוּ פַיין סְטוֹרִיס אֶבַּאוּט יוֹר אַפַּארְטְמֵנְט. אֶנְד הַנִי, אַי כֵּן דוּ אִיט, יוּ נוֹ וַאט – וִיב יוּ בִּיקוֹז אַי נוֹ אֶבְרִי נֵייקְד פּוֹינְט אִין יוֹר לַאבְלִי, לַאבְלִי, לַאבְלִי בְּיוּטִיפוּל בּוֹדִי..."

הוא שידר אליה את מחשבותיו אך היא לא שמעה אלא המשיכה לשכב על מיטתו של שולדנפריי ולעלעל במכתבים ובאגרות-אוויר, ואחר-כך התיישבה למראשותי המיטה ופתחה את מכשיר-הטלווזיה הקטן שניצב מולה, כמנהגה מדי ערב, בהישארה לבד.

חיימסון המשיך לנעוץ עיניו בלובן גופה וברגליה הארוכות במכנסיים הקצרים, כשהוא מספר לעצמו כיצד היה משחיל אותה על שיפודו וצולה אותה מצד אל צד ונועץ שיניו בבשרה הרך, העסיסי.

"הַנִי, אוֹפֶּן יוֹר לֶגְס, אוֹפֶּן דֶם, אוֹפֶּן – " שידר לה, ואכן היא פשקה רגליה והתגרדה לה לתומה, כמנהגה מדי פעם.

אחר-כך ישב וכילה מה שנותר מארוחת שבת-בצהריים המופרעת, הקרה.

הוא עבר לחדר הגדול וישב לראות חדשות בטלוויזיה. והינה את מי הוא רואה? – אורי בן עמי במשקפיים עכורים ופימה-כפולה ומקטרת-כבוייה וחולצה עקומה ללא-חיוך יושב בחדר-עבודתו ומדבר על המצב:

"תפקידם של אנשי-הרוח איננו לעסוק בפעילות פוליטית יומיומית, וגם לא להיות חברי-כנסת. הם חייבים להרים קולם ולהיות מעין כלבי-שמירה של הדימוקראטיה ושל ערכי-היסוד של מדינת-ישראל. אני חושב שתפקידם של החכמים להתבונן מהצד בתהליכים, ותפקידם של הפוליטיקאים, שהם יותר אנשי-מעשה ואינטואיציה, להמשיך ולעשות כל שביכולתם."

כאן הפסיק אותו קצת-בלעג המראיין, שהיה במקרה ראובן ברנע, ושאל:

"אולי אפשר לומר שאינטלקטואלים אינם מתאימים למעורבות פוליטית?"

ואורי ענה באותה רצינות תהומית: "הם לא מתאימים לשלטון פוליטי, אבל אין כמותם מתאימים למעורבות פוליטית באותו מובן שקולם שומר על איזשהו קונצנזוס שלא יירד למטה מכפי מה שהוא צריך להיות. ואגב, אולי זה חשוב לומר גם ללא קשר לעניין של האינטלקטואלים בפוליטיקה. הרושם המצטבר, גם מממשלת-המערך [העבודה] וגם מממשלת-הליכוד, שעדיין הממשלות בארץ יותר נאורות מן הקונצנזוס של הציבור, שהוא הרבה יותר ימני, שמרני, סתגרני וצר-אופק ברובו."

חיימסון הקשיב לדבריו של אורי בן עמי וזיק ניצת בו – כן, אנחנו, הגיע הזמן שנשנה את המצב... כאילו הדברים מכוונים אליו אישית, ובייחוד עכשיו, שיחסיו עם מירה הגיעו לידי משבר. ובמקרה נמצאו לו על השולחן מפיות אחדות והוא שלף עט וידו רשמה בקדחתנות וכמו מאליה:

"עכשיו, שאנחנו האינטלקטואלים, הגיע הזמן שנפשיל שרוולים ונתקן את המצב. די לנו לשבת כל אחד בפינה שלו. אם הנשים הן כבלים, אז נתיר את הקשרים. ואפילו אם הפיטמות – כנקניקים-קטנים. ושער-הערווה – גולח. למדינת-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין כל עתיד. אז מה? אנשים בודדים, בעלי עיניים מרחיקות-ראות, צריכים להקדיש את רוב זמנם ומרצם... וזאת מפני שהדת חונקת אותנו... האינפלאציה דוהרת... השלום מקסם-שווא... הפאראדוקס הוא מסימניה של האמת. עיתוני-הצהריים היסטריים... הממשלה רעה, אבל גם הערבים גרועים, עוד יותר... ואלוהים. בוא נאמר – לא עוזר אפילו לשולדנפריי הזקן לחזור אל מיטת-הזונות שלו... אז מה? שמע, שמע – הגיע הזמן שגם לנו יהיה קצת שקט באיזור וקצת פרחים בשביל האנושות. תחי! תחי ההתנחלות החופשית בכל חלקי עוזרת-הבית המזרחית..."

וכך המשיך, מפית אחר מפית, וכשסיים היתה לו הרגשה שהוא מוכרח לטלפן אל אורי בן עמי ולומר לו, אתה, אורי, עם כל "מדרשיית השלום" שלך, אופטימיסט גדול מדי. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה שלום עם הערבים, וזאת אומר לך אדם שהוא פאציפיסט כמוך, אבל פסימי, פסימי... כל מה שהם רוצים, ואולי גם אנחנו, הוא שאנחנו ניהפך לבסוף לפרוטוקראט אמריקאי, מצומק, ואז אף יהודי לא ירצה להישאר פה, ובצדק, כי כולם ירצו להגר לאמריקה... אם כבר, אז כבר... והוא המשיך וחיפש באותה קדחתנות את כתובתו של אורי בן עמי במדריך-הטלפון.

שעה ארוכה היה הקו בדירתו של אורי בן עמי תפוס. וכאשר לבסוף ענה, הציג עצמו חיימסון בתור בעלה של מירה. הזכיר לאורי כיצד נפגשו פעם שלושתם בחטף ברחוב דיזנגוף. הביע את הזדהותו עם דבריו של אורי בטלוויזיה, כשהוא מבליע את ניסיונו-שלו בהופעה שכזאת מ"כלבוטק", ובאותה התפרצות של קירבת-ידידות פתאומית סיפר על שעת ההארה שהיתה לו זה עתה, והציע לקרוא לאורי בטלפון את מגילת המפיות, כי הוא מעוניין מאוד לשמוע באופן אובייקטיבי, מפי סופר שאת דעתו הוא מעריך, אם לדברים שכתב יש ערך.

אורי בן עמי נשמע מסוייג וחסר-סבלנות. הוא הודה לחימסון וביקש ממנו להעתיק את דבריו במכונת-כתיבה בריווח-כפול ובשני העתקים, ולשלוח אליו בדואר העתק אחד, והבטיח תשובה. לא פגישה אלא תשובה.

מאוכזב הודה לו חיימסון בשפה רפה, וסיים את השיחה. ופתאום התמלא חמת-זעם, וכדי שלא לנפץ את הטלפון והטלווזייה ועוד חפצים ורהיטים בדירתה של מירה, ואפילו להשתין על הספרים החביבים עליה, ארז בחיפזון בגדים וספרים אחדים במזוודה ומיהר לרדת לאחוב, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת, ומהרהר שבאיזור זה של תל-אביב אולי רק בעל המכולת הסמוכה ואשתו, זוג קשישים ניצולי-השואה, יתגעגעו אליו ירגישו בחסרונו.

המשך יבוא בגיליון הבא

ובו הפרק האחרון של הרומאן

ניתן לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל וקוראים אחדים כבר פנו וקיבלו

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת:

על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

האח ראשיד במסר לנשיא אובמה – דעא"ש הוא האסלאם, צפה עד הסוף

https://www.facebook.com/video.php?v=698996990181639

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר סופר עיתי שלום, בקשה לי אל כותבי המאמרים. אינני מבינה דבר על מציאות השכונות ומחנות הפליטים, שמעבר לגדר בירושלים, כמו שועפט או ג'בל מוכבר, שמהן יוצאים מחבלים ומפגעים.

ראיתי כתבה בטלוויזיה שהראתה את הזוהמה וההזנחה, עולם שלישי, שהולכת שם. תרתי משמע. האם מישהו בעיתונך יוכל להסביר את המעמד המיוחד של השכונות האלה?

אם הן מעבר לגדר מדוע לתושביהן יש תעודות זהות ישראליות? וכן מדוע עיריית ירושלים מתעלמת מהן? או פוחדת להיכנס לשם? ולא מעניקה להם שירותים עירוניים, כמו סילוק אשפה טיפול בתשתיות ועוד?

אני מסכימה עם הנכתב כאן, שתופעת הסכינים אינה מוּנעת רק מהיעדר תקווה והזנחת הטיפול בתשתיות, אלא גם משנאה תהומית. אבל עדיין זה מזעזע. האם מישהו יוכל להסביר את הנושא הזה? מה הולך שם?  לפחות עלינו לרחוץ בניקיון כפינו ולדעת שעשינו מה שניתן לתושבי השכונות הללו.

ואם הללו מעדיפים, על אף השירותים העירוניים שהם מקבלים, לקחת סכין ולדקור, לפחות נאמר שאנחנו את שלנו עשינו. ומצפוננו שקט. כרגע זה לא נראה כך.

ואינני שמאלנית חלילה וחס. אלא במקום טוב במרכז. [השמאל, בגירסתו המנוכרת לצדקתנו ולמאמצינו – מעורר בי תיעוב]  

כל טוב ותודה,

חוה ליבוביץ

* ציטוט: יהודה דרורי: לא "חוברה" ולא "יחדיו". "ירושלים המאוחדת" (ש"חוברה לה יחדיו")  הינה מפלצת אורבנית שנבנתה על בסיס רעוע של מגלומניה דתית ולאומנית, אשר התעלמה משיקולים גיאוגרפים, דמוגרפים ופוליטיים, ויצרה אסון מוניציפלי.  [גיליון 1090].

תגובה: שלום אהוד, עד כמה שאני זוכר מהתקופה ההיא והסיקור הנרחב מאוד שהניו יורק טיימס הקדיש לנושא של שיקום ירושלים וקביעתה כעיר מרכזית בעולם הנאור של אז – הפוסק העיקרי בעניין ירושלים, שיקומה והרחבתה (!) היה ראש העיר טדי קולק, שבכלל לא היה דוס גדול עם אג׳נדה דתית  וגם מפא״יניק עם לאומנות נורמלית.

אשר תורן

* מכובדי בן עזר שלום רב, ברכות לגיליון ה-1090. כן ירבו. חייב להודות – קרני האור מביטאונך מאירים לי את השבוע. מה הייתי עושה בלעדיהם איני מעז לחשוב אפילו.

תמשיך,

וד"ש לחיימקה.

PS

יש לי את מרבית ספריך [למבוגרים], ככה צברתי לי אותם במשך השנים.

ג. רפאל

אהוד: ד"ש חמה לך מחיימקה וממני. יש לו כרגע קישוי אבר וקשה לו לענות בעצמו.

* יש אנשים, מדינות ומדינאים שטרם הפנימו את העובדה וטרם הכירו בכך שסוריה ועיראק כבר אינן מדינות במובן המקובל שבו היו עד לימי שלטון הדיקטטורים הרצחניים חאפז אסד וסאדם חוסיין, וכי מדינות נוספות במרחב הערבי המוסלמי עומדות להתפורר גם הן ולשקוע במלחמות-אזרחים עקובות מדם, חוץ אולי מהמדינה הכורדית שעומדת כנראה לקום מבין החורבות והחרבות.

עלינו, כקוראיהם הנאמנים של מרדכי קידר, גיא בכור, עמוס גלבוע, ישראל בר-ניר וקבוצת פרשנים ומומחים נוספים, שדבריהם המעניינים והרציניים מתפרסמים במכתב העיתי – המציאות החדשה הזו לא נפלה בהפתעה.

* טעינו!! הרב פינטו נכנס לישראל בשרוול של נתב"ג ביום חמישי האחרון. אבל עדיין אנחנו מחכים לראותו נכנס למעשיהו לרצות עונש של שנת מאסר על מתן שוחד. הבה נתפלל שביאתו לכלא תהיה קלה ומהירה וכי אלפי חסידיו לא יתגודדו למחות בחוץ נגד חוקי המדינה – כפי שנהגו אלפי חסידיו של הרב הקדוש השר לשעבר-ובהווה העבריין אריה דרעי – בעת ביאתו לכלא.

* האם אברהם בורג נורמאלי? ראה מאמרו ב"הארץ" מיום אתמול – "כשיקום 'יד ושם' הפלסטיני".

* אנחנו לא מדינת אפרטהייד. יש לאפשר ללא הגבלה כניסת פלסטינים, גם אם הם חמושים או עלולים להיות חמושים בסכינים או באקדחים – לכל אוטובוס בארץ! – כי אנחנו לא גזענים, והבא להורגך – השכם להיהרג בסכינו!

כי אנחנו לא מטומטמים, אנחנו סתם אידיוטים מוסתים על ידי תקשורת עברית עויינת!

* אהוד היקר, קראתי את "השקט הנפשי" בנשימה עצורה. היטבת להושיט אצבע מאשימה אל עבר מרעין בישין למיניהם אשר מדכדכים את נפשותינו לאורך שנות חיינו. דומני, שהאצבע התעכבה אולי משהו יתר על המידה על זיונים ועל כמיהות לזיונים...

ספר מצוין. תודה!

יואל נץ

אהוד: אל תגיד דברים כאלה בקול רם כי בחברה טובה של מעריצות ומעריצי ספרות עברית "חשובה" – הספר אינו ידוע כלל או ידוע לשמצה, ולכן בשבחיך אתה תיחשב כבעל טעם רע או כמי שמכור ל"ספרות של בנים".

כאשר פנינו להוצאת זב"ם והצענו לחדש את מהדורתו של הרומאן מלפני 36 שנים, שנמכר בשעתו באלפי עותקים – לא זכינו אפילו לתשובה.

* במשלוח גיליון 1090 לחלק מהנמענים חלה תקלה ולכן הוא נשלח פעם נוספת, ועם מי שקיבלוהו פעמיים, הסליחה.

* החל מגיליון 1093 נתחיל לפרסם בהמשכים את הרומאן של אמנון בי-רב – "שתי אימהות", ובמקביל את "בעקבות יהודי המידבר" מאת סופר נידח.

* במקביל אנחנו שוקדים, בעזרת אחותנו לאה שורצמן בן עזר, על הקלדת כרך מנוקד של כל שירי דודתנו, אחות אבינו, אסתר ראב, ובבוא היום נוכל לשלוח את הכרך של "כל השירים" בתור קובץ וורד עברי חינם לכל דורש!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל