גיליון מס' 1092

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בחשון תשע"ו, 5 בנובמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יוֹם שֶמֶש שֶל סְתָו. // גלוייה של אסתר ראב ליהושע מנוח משנת 1967 על הערבים. // יהודה דרורי: לשפוט מחבלים בבית-דין צבאי. // שׂישׂי מאיר: אֱלוֹהִים כֹּל יָכוֹל. // אורי הייטנר: 1. האם אין גבול לסילוף ההיסטוריה? 2. צרור הערות 4.11.15. // יצחק אורפז: נגיעות. סוף. // נחום גוטמן: פתחתי פה למצויירים. פרק מתוך הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, 1980 ואילך. הפרסום לרגל תערוכת "דבר לילדים" המתקיימת במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק. // אברהם כץ עוז: דעתו של מפא"יניק על מדינת הלאום. // אליהו ציפר: הַזְּמָמָה (הקונספירציה) לרצח רבין. // אשר תורן: קניון "השרון". // יאללה תכניס לי כבר, מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // REAL trouble is brewing in Europe.  // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 36 ואחרון. // ממקורות הש"י. // מיכאל רייך: הַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק.

* * *

יוסי גמזו

יוֹם שֶמֶש שֶל סְתָו

אֲפִלּוּ בָּאָפֹר יֵש הֲפוּגוֹת שֶל זֹהַב,

אֲפִלּוּ בַּסְּתָוִי יֵש אִזְכּוּרֵי אָבִיב,

וְאִם, כְּכִבְשָׂה צַמְרִירִית, בַּשָּמַיִם דּוֹאֶה בְּחָפְזוֹ עָב

הֲרֵי זֶה כִּי שֹקֶת תְּכֶלְתּוֹ שֶל הַגֹּבַהּ גְּדוֹלָה וּצְלוּלָה מִסָּבִיב

וְיֵש בָּהּ כְּדֵי לְהַרְווֹת הַיּוֹם, אֶחָא,

מִלְּבַד אֶת צְמָאוֹ שֶל הָעָב

אֶת זֶה הַשּוֹאֵב בַּדְּלַיִים שֶל עֵינֶיךָ

אוֹר שֶמֶש סְתָוִית שֶל זָהָב.

כִּי רַךְ וְחָמִים הוּא יוֹם סְתָו שֶכָּזֶה וְשִמְשוֹ עֲמוּמַת זָהֳרָהּ הִיא

וּמְשִי לִטּוּפָהּ שֶל הָרוּחַ מֵשִיב לְךָ פֶּתַע זִכְרָהּ שֶל יַלְדוּת

כְּמוֹ בֹּקֶר טָלוּל הַחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ בִּשְעַת צָהֳרַיִם

בָּהּ קָם הֶעָבָר שֶהַזְּמַן כְּבָר קָבַר

מֵחָדָש

לִתְחִיַּת הִוָּלְדוּת.

וְאַף שֶעוֹנָה זוֹ קְרוּיָה זֶה שָנִים בְּשִגְרַת-הַלָּשוֹן הַבִּיזָרִית

בַּשֵּם הַנּוֹדָע "אַחֲרֵי הַחַגִּים" כְּבָר גָּלוּי וּבָרוּר מֵאֵלָיו

שֶדַּוְקָא בְּבֹקֶר שֶל "סְתָם יוֹם שֶל חֹל" (כִּדְבָרָיו שֶל לָהִיט פּוֹפּוּלָרִי

שֶשָּר בְּרֹב אוֹן יִשְׂרָאֵלִי שִמְעוֹן וְזָכִיתִי לִכְתֹב אֶת מִלָּיו) –

כֵּן, דַּוְקָא בִּסְתָם יוֹם שֶל חֹל הַמֵּאִיר בְּצִנְעָה שֶל שְמֵי תְּכוֹל אֶת חַיֵּינוּ

בְּאוֹר שֶל חֻלִּין מִתְרַחֵש כָּאן בְּעֶצֶם הַחַג הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר

שֶבּוֹ מְפְלַרְטֵט אוֹר הַסְּתָו הַבָּהִיר עִם הָעִיר וְנוֹשֵק לִלְחָיֵינוּ

בְּרֹךְ שֶכָּזֶה הַמֵּעִיר בֶּחָזֶה אֵיזֶה גַל שֶשָּנִים, בְּהֶסְתֵּר

הֶחְבִּיא אֶת הַיֶּלֶד שֶבָּנוּ שֶגַּם אִם נִדְמֶה שֶאָבַד וְאֵינֶנּוּ

עֲדַיִן הוּא חַי וּבוֹעֵט גַּם כָּעֵת כְּמוֹ פִּתְאֹם הָעֳנַק לוֹ הֶתֵּר

לְמָה שֶבִּיקוֹד צָהֳרָיו שֶל שָרָב וּכְפוֹר גֶּשֶם הָעָט עַל פָּנֵינוּ

שוּם קַיִץ בּוֹעֵר וְשוּם חֹרֶף סוֹעֵר לְעוֹלָם לֹא יוּכְלוּ לְאַלְתֵּר.

יֵש אוֹמְרִים שֶמּוּל לַהַט יְמוֹת הַחַמָּה וּמוּל קֹר הַסַּגְרִיר צְלוּף הַמַּיִם

שֶמַּשֶּהוּ עַז, תּוֹקְפָנִי וְגַבְרִי מִתְמַחֵש בָּהֶם בְּלִי רַחֲמִים

הַסְּתָו הֶעָנֹג הוּא נָשִי כִּי הוּא מִין אִינְטֶרְמֶצוֹ מָתוּן שֶל בֵּינַיִם

אַךְ רַק הַסְּכָלִים בְּשַחְצָם הָאַלִּים לֹא תוֹפְסִים כִּי נָגְהוֹ הֶחָמִים

אוֹצֵר בְּחֻבּוֹ אוֹתוֹ זֶרֶם-כְּמִירָה אִמָּהִי הַמֻּקְרָן אֶל הַיֶּלֶד

מֵחֵיק הוֹרָתוֹ וּמַטְעִין בּוֹ חַשְמַל הַמַּפְלִיא לְתַדְלֵק אֶת חַיָּיו

עָמֹק אֶל נִבְכֵי עֲתִידוֹ שֶבְּלִי קֵץ תַּהֲדֹף בּוֹ עִקְּשוּת הַתּוֹחֶלֶת

אֶת כָּל מִשְבְּרֵי הָאַכְזָב שֶיַּכּוּ בּוֹ כַּיָּם הַשּוֹאֵג בִּדְכָיָיו

עַל מֵצַח שוֹבֵר-הַגַּלִּים אַךְ נָסוֹג לְאָחוֹר מֵעָצְמָה שֶהִכְלִימָה

אֶת כָּל מִתְקְפוֹת הַיֵּאוּש הַמֵּצִיף שֶלֹּא פַּעַם חָזַר וְנִשְנָה

וְזֶהוּ כּוֹחוֹ הָאַדִּיר שֶל הָרֹךְ הַנָּשִי שֶתָּמִיד יֵש בּוֹ אִמָּא

אֲפִלּוּ אִם אִמָּא אֵינָה כְּבָר לַמְרוֹת שֶעַל אַף הֵעָדְרָהּ הִיא יֶשְנָהּ.

וְזֶה מַשֶּהוּ שֶכָּל גְּבַרְבַּר

אוֹ מָאצ'וֹ מְסֻקָּס פֹּה

בַּסְּטַיְל הַשּוֹבִינִיסְטִי שֶמִּזְּמַן הָפַךְ     passé

כְּדַאי לָהֶם לִלְמֹד מִמְּאַהֵב לֹא מְחֻסְפָּס פֹּה

שֶעַל כְּבוֹדוֹ לֹא חָס פֹּה, כְּמוֹ הַסְּתָו הַמְּנֻסֶּה

בְּכָל כְּלָלֵי הָאַהֲבָה שֶטַּעֲמָם לא פָּס פֹּה

וְשֶלֵּחָם לֹא נָס פֹּה וְאוֹתָם, לְמַעֲשֶׂה,

מַטְעִים כָּאן אוֹר הַסְּתָו הַלַּטְפָנִי שֶאֵין לִשְכֹּחַ

שֶמִּמַּחְמְאוֹתָיו מַסְמִיק הַפְּרִי בַּבֻּסְתָּנִים

וּבְעֶגְלוֹת-הַתִּינוֹקוֹת הַטַּף זוֹכֶה לִפְקֹחַ

עֵינָיו אֶל רֹךְ קַרְנָיו כְּשֶמְּהַלֶּכֶת בַּגַּנִּים

שִפְעָה שֶל אִמָּהוֹת וְהַפְּרָחִים נוֹתְנִים נִיחוֹחַ

בַּשֶּמֶש הָרַכָּה הַזֹּאת שֶבָּהּ הַלֵּב מַפְנִים

אֱמֶת פְּשוּטָה: שֶמָּאצ'וֹאִיזְם הוּא חֻלְשָה, לֹא כּוֹחַ

וְיֵש שֶדַּוְקָא רֹךְ הוּא אוֹת לְכוֹחַ-אֵיתָנִים...

* * *

גלוייה של אסתר ראב ליהושע מנוח משנת 1967 על הערבים

לכ' הח' מנוח

דגניה א'

עמק הירדן

השולח: אסתר ראב

רח' שפירא 38

פתח-תקוה

למנוח מדגניה א'

שלום וברכה!

הזדהיתי מאוד עם מכתבך ב"דבר" לפני זמן מה – כאשר אמרת שצריך לעקור את האגדה שהערבים מפיצים אותה – שהארץ היא מולדתם –

במה? בזה שנטשו אותה בקלות? בזה שחיקו את התנ"ך שנתחבר כאן – היש להם ברכה בשנה הבאה בירושלים? השמרו בביתם ריבוע אבל על קיר אחד – זכר לחורבן?

האם מזכירים הם בתפילתם את הארץ – דינם דין הסיִף ותו לא – השמרו על הארץ – מה עשו לאדמתה וליערותיה – נוודים אלה? עלינו להילחם ולעקור – דעה זו בעולם.

צדקת. וצריך לעשות זאת בכל הדרכים אשר יש בידינו –

רב שלום וברכה

אסתר ראב

[הארכיון הציוני המרכזי, מתוך תיק A193/405]

*

לאהוד שלום רב,

כגימלאית אני מתנדבת משנת 2002 בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, מכניסה ארכיונים אישיים למחשב, ואני עובדת עתה על ארכיון יהושע מנוח (1892-1978), אשר היה ממייסדי דגניה א'.

היום נתקלתי בגלויה אשר כתבה אליו אסתר ראב בשנת 1957. סרקתי אותה, הארכיון חתם על אישור, ואני מעבירה אותה אליך להתרשמות. זו גלויה מאד מעניינת,

כל טוב,

בברכה,

נירה

לנירה היקרה,

שמחתי על המכתב שלך והגלוייה של אסתר ראב ליהושע מנוח. אני מתכוון לפרסם אותה במכתב העיתי שלי ולצרף אותה לקובץ כל המכתבים של אסתר ראב שמצוי בידי ואשר גם העברתי אותו בשעתו ל"גנזים" עם ארכיונה.

אלה בדיוק היו דיעותיה.

לדעתי המכתב הוא משנת 1967, שאז גרה אסתר בכתובת הזו: "1967-1968 – פתח-תקווה. באפריל 1967 אסתר חוזרת לפתח-תקווה וגרה בדירה בקומה שנייה בבית דו-קומתי ברחוב שפירא 38, בשכירות, עד קיץ 1968." [מתוך הקובץ הקצר בעריכתי: "נדודי אסתר ראב" שבארכיונה].

אם את מטפלת בארכיון של יהושע מנוח תמצאי ודאי גם מכתבים שלי אליו מתקופת השנים 1956-1958 לערך. הוא ביקר אותנו אז בעין-גדי ושהה איתנו ימים אחדים, והתיידדנו. לימים הרציתי בדגניה א' והוא אירח אותי בדרכו המיוחדת. נדמה לי שהיה טבעוני והביא עימו כל מיני עשבים לארוחת-הבוקר בחדר-האוכל. נשארתי ללון שם לילה אחד.

ועוד על יהושע מנוח: בשנת תרע"ב, 1912, בטרם מלאת לו 20 שנה, עלה לארץ-ישראל, ואז שינה את שם משפחתו ל"מנוח", כתרגום מילולי לשמו הלועזי "רו", שפירושו: מנוחה, שלווה, רוגע. בשנותיו הראשונות בארץ עבד כפועל וכשומר שדות במושבות הדרום. כמעט שילם בחייו, כשהתנפלו עליו ערבים, בעת ששמר על שדות חיטה סמוך לרחובות. עם גילוי מחתרת ניל"י במלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודים רבים ממקומות מושבם, בעיקר בדרום הארץ וגם מנוח גורש ונאסר בכלא דמשק. בכלא פגש את יעקב ברקוביץ', מראשוני דגניה, שהיה אף הוא אסיר ואת יצחק בן-יעקב, גם הוא מראשוני דגניה, שנשלח לדמשק לטפל בשחרור האסירים, וקשר אתם קשרי ידידות. לאחר שישב כשנה בכלא, שוחרר בשנת תרע"ח והצטרף לדגניה.

מהשהות שלו איתנו בעין-גדי זכורה לכולנו אפיזודה קצרה, משנת 1957 לערך. יהושע מנוח היה נגד כל בזבוז, והשתדל לחנך אותנו, הצעירים ממנו בהרבה, ברוח זו. יום אחד הופיע לארוחת-הבוקר בחדר האוכל [שנמצא בנקודה הישנה של ההיאחזות, ושימש אותנו בשנים הראשונות] ובידו מתנוססת, על מקל גבוה – חזייה של אחת הבנות, שאותה מצא בשיטוטיו במשק!

אני זוכר אותך כנערה מקסימה שחורת שיער בחצר בית הספר פיק"א, נירה שחורי, ואם אינני טועה היית תלמידה של דודתי המורה תמר ליפסקי. בעלה של תמר, יחיאל, היה אח של אימי.

וכמובן שאני זוכר את גגה שהכניס אותי לנוער העובד כשהיה מרכז הסניף, ונפגשנו לעיתים, אם אינני טועה, גם באוניברסיטה בירושלים. עד היום אני זוכר את החנות הגדולה של אביו, נויפלד, ברחוב חובבי ציון. נויפלד השמנמן היה יושב ליד מכתבה מופרדת בזגוגית ובמנורה משאר החנות הגדולה, שהיתה נודפת ריח חריף של שמן בישול, כי הוא היה הסוכן של חברת "שמן" במושבה, ואם איני טועה גם של סבון "יצהר", והחנות היתה מלאה חביות ובקבוקי שמן. בנוסף לכך היה הסוכן של התיאטרונים של תל-אביב, ואצלו היו קונים כרטיסים להופעות שלהם באולם היכל בפתח-תקווה.

שלך

אהוד

* * *

יהודה דרורי

לשפוט מחבלים בבית-דין צבאי

לנוכח המשך ההתפרעויות האלימות נגדנו מצד האוייב, סביר להניח שאנחנו עדיין במצב מלחמה ושוב אנו עומדים בפני גל של פיגועים, שיביא להרבה מעצרים – ושהמערכת האזרחית לא תצליח להתמודד איתם!

ראשית, המערכת האזרחית איננה ערוכה חוקית, מוסרית ונפשית להחמיר עם הטרוריסטים שעל פי החוק הבינלאומי דמם מותר בכל עת!

שנית, החוקים שנועדו לאזרחי המדינה בעת שלום אינם בהכרח מתאימים לטיפול בטרוריסטים מתועבים הרוצחים נשים וילדים.

ושלישית, המערכת המשפטית הישראלית הינה איטית להחריד... בעת מצב חרום מלחמתי, כמו בימים אלו ממש באזורים מסוימים בארץ-ישראל, חשוב ביותר להעניש קשות (ומיידית!) את המפגעים – לרבות הטלת עונש מוות שאינו קיים בקודקס האזרחי.

ברור שנוצר אפוא צורך כיום במדינה למערכת שיפוט מהיר ותכליתי! – ולכן יש לאשר לבתי הדין הצבאיים של צה"ל לדון במקרים הקשורים לנאשמים באלימות נגדנו מטעמים לאומניים או דתיים. חשוב ביותר להבטיח שמערכת שיפוט כזו תעשה באופן מהיר ושלא תאפשר לעורכי דין לגרור משפטים לאורך זמן, לרבות קיצור משמעותי בזמן לערעורים. המשפט הצבאי יכול גם להתנהל בדלתיים סגורות ובכך למנוע מהאוייב לנצל את המשפט לתעמולה. ייתכן אפילו שבמקרים רבים, מטעמי סודיות, יצטרך בית-הדין למנות סניגור מטעמו ולא ירשה לעורכי-דין עוינים למדינה לייצג מחבלים.

דוגמאות רבות קיימות כיום ברחבי העולם בשימוש בבתי-דין צבאיים בעת מלחמה נגד מרגלים ומחבלים, לרבות הוצאות להורג של מורשעים. אני מניח למשל שבית-דין צבאי אצלנו היה ללא היסוס מטיל עונש מוות על המחבל שרצח לפני שנה אם ושני ילדיה הקטנים, ואינני מאמין שמישהו בעולם היה פוצה פה ומצפצף (חוץ אולי מגורמים "יפי-נפש" ב"שמאל הישראלי" וב"עדאלה"...)

השאלה של כולנו היא: מתי יתחילו קברניטי המדינה להבין שאנחנו נמצאים במלחמה מתמשכת של יותר מ-95 שנים – ושאיננו מסוגלים להתמודד עם האוייב באמות מידה מוסריות מערביות-יהודיות. האוייב אינו מכיר בדמוקרטיה ובזכויות אדם, אז בואו ונדבר איתו בשפתו... אולי אז יבין שלא יוכל לנו.

* * *

שישי מאיר

אֱלוֹהִים כֹּל יָכוֹל

אֱלוֹהִים –

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ!

זוֹעֲקוֹת הַמּוֹדָעוֹת.

נוּ בֶּאֱמֶת,

אֵיזֶה מִן אֱלוֹהִים

הוּא זֶה

אֱלוֹהֵי כָּל הַדָּתוֹת,

אֱלוֹהִים כֹּל יָכוֹל...

יוֹשֵב עַל סַפַּת הַפְּסִיכוֹלוֹג

וּמִתְלוֹנֵן עַל כְּאֵבִים

בְּלִבּוֹ הַגָּדוֹל,

כִּי לְפֶתַע הוּא מַרְגִּיש

שֶאֵין אוֹהֵב אוֹתוֹ אִיש...

נוּ בֶּאֱמֶת,

אֵיזֶה מִן  אֱלוֹהִים

הוּא זֶה

אֱלוֹהֵי כָּל הַדָּתוֹת,

אַלְלָה אַכְּבָּר,

שֶיָּצַר וּבָרָא אוֹתְךָ

רַק כְּדֵי שֶתַּקְרִיב לְמַעֲנוֹ

אִם לֹא אֶת עַצְמְךָ      

אָז אָת בִּנְךָ יְחִידְךָ

וּמַקְסִימוּם הַסִּפּוּק שֶלּוֹ

לִרְאוֹת אוֹתְךָ מִתְפַּגֵּר.

אָז אוּלַי כְּדַאי שֶתְּחַפֵּש

לְךָ אֱלוֹהִים אַחֵר?

נוּ בֶּאֱמֶת,

אֵיזֶה מִן אֱלוֹהִים

הוּא זֶה

אֱלוֹהֵי כָּל הַדָּתוֹת,

אַלְלָה אַכְּבָּר,

שֶאֶת שְמוֹ אַתָּה נוֹשֵא

לְלֹא כָּל בּוּשָה

בְּרֶגַע נְעִיצַת סַכִּין

בְּזָקֵן יֶלֶד אוֹ אִשָּה,

שֶנֶּהֱנֶה לִשְתוֹת אֶת

הַדָּם שֶל אוֹיִבְךָ

בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַדָּם שֶלְּךָ.

אָז בְּטֶרֶם תְּאַחֵר

אוּלַי כְּדַאי שֶתְּחַפֵּש

לְךָ אֱלוֹהִים אַחֵר?

* * *

אורי הייטנר

1. האם אין גבול לסילוף ההיסטוריה?

לא יאומן כמה סילופים ועיוותים במאמר אחר – מאמרו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ", "מחכים 20 שנה לבקשת סליחה". [3.11.15].

שטרסלר כותב שמי שביצע את טקס ה"פולסא דנורא" לרבין לא נחקר. שקר וכזב. אביגדור אסקין, עורך הטקס הבזוי, נחקר, הועמד לדין וזוכה בידי בית המשפט, שקבע שהדבר הוא בגדר חופש הביטוי. בעיניי זה אבסורד, אך זו הגישה העקבית של בית המשפט העליון – העדפת העיקרון של חופש הביטוי כערך עילאי, שכמעט תמיד עומד מעל שלום הציבור. הנהנים מכך הם מטורפי השמאל-ימין הראדיקלי.

הוא מדבר על ההסתה נגד רבין. אין ספק שהיתה הסתה ואף הסתה חמורה (אם כי יגאל עמיר לא היה זקוק להסתה כדי לבצע את הפשע). אבל ההסתה הזאת מתגמדת לעומת ההסתה מידי יום בעיתון שלו. ראה – מאמרי רוגל אלפר, ספי רכלבסקי, גדעון לוי ושות'.

האשמת נתניהו בהסתה שהובילה לרצח היא כמובן עלילת דם נוראה, שהמשמעות שלה היא שאסור להיות אופוזיציה ולהתנגד לשלטון, כי אי אפשר לדעת לאן הדברים ילכו. נתניהו לא הסית נגד רבין, כפי שהרצוג אינו מסית נגד נתניהו – שניהם ממלאים את תפקידם כראשי אופוזיציה, גם אם לטעמי שניהם נסחפים לעיתים לסגנון שאינו סובל מעודף טעם טוב.

הטענה שנתניהו ניצח בקושי את פרס, ולכן ברור שהוא היה מפסיד לרבין שהיה אהוד יותר, היא מגוחכת. בכל הסקרים לפני הרצח, נתניהו הוביל על רבין. לא בשל התנגדות להסכם אוסלו, אלא בשל פיגועי הטרור בעקבות ההסכם, בהובלת הפרטנר להסכם.

מי ששינה את המגמה היה יגאל עמיר. אחרי הרצח פרס הוביל על נתניהו ב-40% (!) בכל הסקרים. יגאל עמיר נתן לפרס את השלטון על מגש של כסף.

מי שלקח את המגש והעביר אותו לנתניהו היו שוב הפלשתינאים במתקפת הטרור של מרץ 1996, אחרי שפרס העביר לידי הרשות את הערים ביו"ש, שרבין הקפיא את הנסיגה מהם בשל הטרור (רבין אמר ש"אין תאריכים קדושים", כלומר כל עוד הפלשתינאים לא יפסיקו את הטרור, הוא לא יבצע את הנסיגה. פרס עלה לשלטון ומיד הורה על הנסיגה). סביר להניח, שאילו גל הטרור הרצחני הזה היה מתקיים ללא תנאי הפתיחה של פרס בעקבות הרצח, הניצחון של נתניהו על רבין היה גדול לאין ערוך, כדוגמת הניצחון של שרון על ברק, בעקבות מתקפת הטרור הגדולה ביותר, בשנת 2000 לאחר פסגת קמפ-דיוויד.

שטרסלר טוען שאחרי שרבין היה מנצח בקלות את נתניהו, הוא היה ממשיך את תהליך אוסלו לשלום עם המדינה הפלשתינאית.

יש לזכור מה היו הקווים האדומים של רבין במו"מ, אותם הציג בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ובשומרון."

כזכור, את כל ה"לאווים" של רבין הפכו אהוד ברק ואח"כ אהוד אולמרט ל"הנים", והפלשתינאים דחו באלימות את הצעותיהם.

האם שטרסלר מאמין שהם היו מקבלים את הצעתו של רבין? הרי זו בדיחה, כמעט כמו הבדיחה שרבין היה מתקרב אפילו להצעות שני האהודים.

שטרסלר טוען שהפיצוץ של אוסלו נבע מחפירת מנהרת הר הבית בידי ממשלת נתניהו. הרי גלי הטרור שגבו חיי מאות אנשים היו מיד עם הגעת ערפאת וצבא המחבלים שלו ליהודה, שומרון ועזה, עוד בימי רבין ופרס. דווקא בתקופת נתניהו היתה ירידה ברמת האלימות, שהגיעה לשיאה בעקבות הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד למדינה פלשתינאית בקווי 49' וחלוקת ירושלים.

חבל ששטרסלר יוצר רהביליטציה לערפאת ולפלשתינאים – שהונו את ישראל בהסכם שלא היתה להם כל כוונה לחתום עליו, וראו בו שלב בתוכנית השלבים שלהם לחיסולה של ישראל, ולכן הפכו כל מ"מ שעבר לידיהם, הן באוסלו והן בהתנתקות, לבסיס טרור נגד אזרחי ישראל.

אין גבול לסילוף ההיסטוריה?!

2. צרור הערות 4.11.15

* כך נראית הסתה דמגוגית – גדעון לוי תומך בכל ליבו ובכל נפשו במתקפת הטרור, ברצח ישראלים. הוא רואה בכך פעולה מוצדקת ונוזף במחבלים (אין אצלו מילה כזאת, כמובן) על כך שהם התעכבו כל כך במתקפה. לעומת זאת, כל אמצעי של הגנה עצמי מול הטרור הוא מציג כפשע ואנחנו, הישראלים – קלגסים.

מאמרו "קלגסים" הוא אוסף בדותות וגוזמאות שנועדו להעליל על ישראל ולהשחיר אותה. אתן דוגמה. מול התפרעות של מיידי אבנים, וכבר נוכחנו לא פעם גם בחודשים האחרונים שאבנים הורגות, הפעילו כוחות הביטחון גז מדמיע, אמצעי מקובל לפיזור התפרעויות בכל העולם הדמוקרטי. לטענתו של לוי, וככל דבר שלוי כותב אני מתייחס ל"עדות" הזאת כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת–  אחד השוטרים צעק בסערת האירוע "נירה עליכם גז עד שתמותו... לא נשאיר אף אחד מכם."

האמירה הזאת, שאולי נאמרה, היא מיד "נבח בשמם של כל הישראלים" – ולכן אנחנו "מאיימים בהשמדה המונית בגז" (כמובן, ה"מדמיע" נעלם) – הו הקונוטציה הזדונית המלבישה כל ישראלי במדי SS. כך נראית הסתה דמגוגית.

אנחנו "קלגסים" כי אנו מובילים מחבל שנתפס בעיצומו של ניסיון רצח בסכין, שפצע קשה שני ישראלים, אזוק למשפטו. מה הבעייה בכך שהוא אזוק? אה, המחבל הוא "ילד בן 13." איך אמר אורי זוהר: "זה ילד זה?!"

בעיני גדעון לוי, אנחנו קלגסים כי אנחנו אוזקים "ילד".

מדובר באותו ילד שמנהיגו של גדעון לוי טען שהוא הוצא להורג בידי ה"קלגסים", בשעה שהוא טופל במסירות והחלים בבית חולים ישראלי.

אגב, האם הוא בן 13? כותב לוי: "עכשיו צריך להתחכם לחוק, למשוך את משפטו למעלה מחודשיים כדי שימלאו לו 14, אז אפשר יהיה לשלוח אותו למאסר של עשרות שנים – ואפשר לסמוך על הרשויות שכך יהיה."

אם כן, המחבל אינו בן 13 אלא בן 14 (פחות חודשיים). לכן, לוי, הרוצה לגונן על המחבל, מאיץ במערכת המשפט להזדרז, לערוך משפט בזק, לפני שהוא יגיע חלילה לגיל 14 וניתן יהיה להעניש אותו כגמולו.

* חומץ בן יין – אברהם בורג מקפיד לבעוט בחדווה של ילד מופרע בכל היקר לנו, ובעיקר בכל מה שקשור לאביו, יוסף בורג. בורג האב היה יו"ר מועצת "יד ושם". בנו הסורר, כמכחיש שואה מצוי, כתב מאמר תחת השם "כשיקום יד ושם הפלשתינאי" שבו הוא חוזה את "מוזיאון הנכבה" ושואל את הקורא האם יזכה שיינטע עץ על שמו בחצר המוזיאון (ברמז לשדרת חסידי אומות העולם). מיותר לציין מי הם הנאצים במוזיאון שעליו מפנטז יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית לשעבר, מי שטימא בישבנו את הכיסא עליהם ישבו הרצל, ויצמן וב"ג.

נחשו באיזה עיתון התפרסם פשקוויל ההסתה?

* מכחישי השואה – אורנה בן דור: "עכשיו הוא גם שר הכלכלה ואנחנו לא עושים כלום... תגידו, גם כשהיטלר עלה לשלטון הגרמנים ה'בסדר' קיטרו אבל המשיכו בשגרת יומם?"

כעת, בעקבות הסערה הציבורית, טוענת בן דור שלא השוותה בין נתניהו להיטלר, אלא בין הישראלים לגרמנים. ובכן, היא משקרת במצח נחושה כשהיא טוענת שלא השוותה בין נתניהו להיטלר, אבל היא אומרת אמת באשר להשוואה בין הישראלים לגרמנים. בכך היא הוסיפה חטא על פשע. היא לא הסתפקה בהלבשת נתניהו במדי SS והלבישה את כולנו במדי SS.

לא מדובר באיזה עשב שוטה, אלא במגמה. יום לאחר דברי ההסתה שלה, האשים גדעון לוי במאמר ב"הארץ" את ישראל שהיא מאיימת על הפלשתינאים ב"השמדה המונית בגז" ואברום בורג, אף הוא ב"הארץ", פִנטז על מוזיאון "יד ושם" פלשתינאי ושאל את הקורא האם הוא יהיה ראוי לעץ בשדרת חסידי אומות העולם באותו מוזיאון.

וחשוב להבהיר, שאין המדובר רק בהסתה, אלא בהכחשת השואה. כל ההשוואה הנואלת והבזויה שלנו לנאצים, היא הכחשת שואה לשמה. כל מי שעושה זאת, הוא מכחיש שואה. בן דור היא מכחישת שואה. גדעון לוי הוא מכחיש שואה. אברום בורג הוא מכחיש שואה.

אגב, למה מתכוונת בן דור, כאשר היא מתלוננת ש"אנחנו לא עושים כלום" כפי שהגרמנים המשיכו בשגרת יומם כשהיטלר עלה לשלטון? מה היא מציעה לעשות?

תזכורת – באחד ממאמרי ההסתה שלו בתקופת מלחמת "צוק איתן", פירסם אורי משגב מאמר, אף הוא ב"הארץ", שבו הוא הזכיר שביום זה מלאו 70 שנה לניסיון ההתנקשות בהיטלר של קצינים בוורמכט. הוא הסביר שזה סיפור היסטורי מעורר השראה, ("לא יותר," הפטיר בצביעות, או בעצת יועץ משפטי), אך הסביר ש"השמאל הישראלי האמיתי, או מה שנשאר ממנו, חייב להפסיק לרחם על עצמו." הרי ההשראה שלו ("לא יותר") היא מי שלא ריחמו על עצמם אלא עשו מעשה, לפני 70 שנה, וקינח: "המאבק באופל הוא מלחמת קודש. לגיטימי לחוש צער וחרדה מולו, אבל אין מקום למורך לב. במלחמה כמו במלחמה."

* היטלר או ארדואן? – שמעתי את יוסי שריד בגל"צ מציג את נתניהו כארדואן והשתוממתי. הרי, כידוע, נתניהו הוא היטלר. איך הוא יכול להיות גם ארדואן?

* מתקפת אמת – מול תעשיית השקרים האנטי ישראלית, יש לצאת במתקפת אמת. ההחלטה להעניק למדינאים זרים ואח"מים המבקרים בישראל את הגירסה האנגלית של ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", היא החלטה מצוינת. זהו ספר חשוב ביותר, מבוסס על עובדות מוצקות שאינן ניתנות להפרכה, מציב מענה מפורט ואמין על השקרים האנטי ישראליים וחושף את תעשיית השקרים.

* דלדולה של הרוח – לקראת שידור הסדרה "המדרשה", התראיינו שנים ממשתתפיה, איתי טיראן ויהורם גאון, למוספי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" (בהתאמה). שניהם הקדישו חלק ניכר מן הראיון לסוגיות פוליטיות.

טיראן הוא שחקן ענק, אחד השחקנים המוכשרים ביותר בישראל. אי אפשר להטיל ספק בכישרונו הגדול. אולם כאשר הוא מתייחס לנושאים פוליטיים, הוא מתגלה כפלקט בשחור לבן. מדקלם את קלישאות ה"שמאל" הקיצוני הנבובות והנדושות ביותר: אקיבוש אקיבוש אקיבוש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש אקיבוש. דבריו הם תערובת של צדקנות, התחסדות ומוסרנות, הרחוקים כל כך מצדק, חסד ומוסר. ולכך מצטרפת גם התבכיינות. התבכיינות על "סתימת הפיות" ועל כך שהאמנים מפחדים להתבטא "בניגוד לקונסנזוס הלאומני," חוץ מכמה אמיצים כמותו.

ויותר מהצדקנות, ההתחסדות והמוסרנות, מה שעורר בי את עיקר הדחיה היא ההתבכיינות. למה? כי ההיפך הוא הנכון. איך זה שלמעלה מ-90% מהשחקנים מבטאים עמדות פוליטיות של פחות מ-10% מהציבור? השחקנים הם בני תמותה, כאחד האדם, ולכן – צפוי שהתפלגות העמדות הפוליטיות שלהם תהיה דומה להתפלגות העמדות הפוליטיות של כלל הציבור. אין כל הסבר לפער הגדול כל כך, זולת פחד. כלומר, בניגוד מוחלט לדבריו של טיראן, הפחד הוא לבטא עמדות השונות משלו. פחד מפני מה? מפני ההגחכה הגורמת לבידוד חברתי. זהו לחץ חברתי מצמית, שבעטיו שחקן יעדיף לסכור את פיו, במקרה הטוב, ולהתבטא כאנוס, במקרה הרע. ולכן, כל כך מגוחך מצעד השחקנים והשחקניות המתראיינים מידי שבוע, מבטאים את עמדותיהם הקיצוניות ומתבכיינים על "סתימת פיות", כחלק מדף המסרים הבלתי כתוב, אך נעוץ וחרוט בנפשם האנוסה.

כנראה אמן צריך להגיע לגיל 76, להיות חתן פרס ישראל ובעל מעמד ציבורי רם ונישא כשל יהורם גאון, כדי שיוכל להביע דעה המנוגדת לתכתיב הברנז'ה. יהורם גאון מבטא עמדות ציוניות, פטריוטיות ומציג באופן מפוכח את האמת על אודות הסכסוך במזרח התיכון, שיש בו טובים ורעים, ולא אנחנו הצד הרע.

איך מתייחס יהורם גאון לטרור הסכינים? "כשאני פותח את האינטרנט ורואה ילדה פלשתינאית אוחזת בידה סכין יותר גדולה מגופה, מניפה אותה מעל ראשה ואומרת שהחלום שלה הוא לשחוט יהודי – זאת מהלומה עבורי. אני יושב ותוהה, האם אפשר לעשות שלום עם מי שזהו חינוכו? שזאת שטיפת המוח שהוא עובר? אני לא יכול שלא לשקוע בדיכאון נוכח ילד בן 13 שרץ עם סכין ותוקע אותה בגוף של ילד בר מצווה אחר. איך אפשר יהיה להגיע להבנות בין הצדדים, אם זה החינוך שיש שם? איזה גבר הוא צפוי להיות, ילד שיונק מגיל 13 מחשבות צריך לשחוט יהודים?"

איך מתייחס טיראן לטרור הסכינים? "האקט של רצח בסכין לעיני מצלמות הוא ברוטלי ומזעזע. לא פחות מזעזע אותי האופן שבו הממסד הישראלי ברוב תחכום בירוקרטי מצליח לצור, לדכא ולהרעיב פיזית ומנטלית למוות אוכלוסייה שלמה... במקום שבו מונעים מילדים תיאטרון בובות, ילדים ישחקו בסכינים."

זה ההבדל בין השנים. כשאני קורא את טיראן, אני מבין למה מתכוון יהורם גאון כשהוא אומר: "הרוח שלנו כבתה וזה עיקר הבעייה."

* היו הורגים אותו – המתאגרפת הישראלית נילי בלאק זכתה במדליית הזהב באליפות העולם בקיקבוקס, שנערכה בבלגרד. השופט במשחקה היה פלשתינאי. השופט נמנע מלהניף את ידי המנצחת כמקובל, וכפי שהפרוטוקול מחייב, ושופט אחר עשה זאת במקומו. לאחר מכן, אמר השופט לבלאק שהוא מתנצל, אך לא יכול היה לעשות זאת בפומבי, כי היו הורגים אותו. ובאמת, היו הורגים אותו.

הסיפור הזה מתמצת, בקליפת אגוז, את מהות הסכסוך.

למרות שאני מאמין לשופט, שהוא נהג כפי שנהג מתוך חשש לחייו, יש להדיח אותו משיפוט.

* למנף את סימון המוצרים – כל החרמות נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל לפני קום המדינה, ונגד מדינת ישראל מהקמתה ועד היום – נחלו כישלון חרוץ (הגם שהיו להם הצלחות בטווח הקצר). ניתן לפעול לכך שזו תהיה תוצאת סימון מוצרי ההתנחלויות באירופה.

יש לצאת בקמפיין חזק ואגרסיבי, לעודד את היהודים והישראלים החיים באירופה, עוברים בה או מטיילים בה, ואת אוהדי ישראל באותן ארצות – לרכוש דווקא את המוצרים המסומנים. לעודד את הארגונים היהודיים והעסקים היהודיים והישראלים באירופה לקנייה מאסיבית של המוצרים הללו. פעולה זו עשויה למנף את הסימון לחיזוקם של אותם מפעלים, כך שמה שיישאר לאירופים הוא רק הקלון.

ראש האופוזיציה הרצוג ראוי לשבח על עמדתו הנחרצת בנושא. אוי, מה שמחכה לו ב"הארץ".

* לא חיים על החרב – עד מתי נחיה על החרב? נשאלת מפעם לפעם השאלה. כדי להשיב לשאלה הזו, יש להסכים עם ההנחה הבסיסית שלה, שהיום אנו חיים על החרב. ואני שולל את ההנחה הזאת מעיקרה. אנו חיים על העשייה והיצירה, על קליטת עליה ויישוב הארץ, על פיתוח הכלכלה ותיקון החברה, על חקלאות מפוארת, על היותנו מעצמת היי-טק, על התרבות הנפלאה שאנו יוצרים, על החינוך, על פיתוח התשתיות, על פיתוח המדע וכו'. החרב היא כלי, רע הכרחי, כדי להגן על כל אלה. זה הכול. לא יותר. עד מתי נאחז בחרב? ככל שיידרש.

* פרי הבאושים של הגחמה – אריה דרעי מעוניין בתיק הרווחה, כפיצוי על ויתורו על משרד הכלכלה. אולם לשם כך יש להזיז מתפקידו את שר הרווחה חיים כץ, שערב הקמת הממשלה ניגש לנתניהו בגישה של "או גולני או כלא," כלומר או משרד הרווחה או שהוא מצביע נגד הממשלה. וכיוון שזו קואליציה של 61, נתניהו נסחט והוא קיבל את מבוקשו.

אז איך יפצה נתניהו את דרעי? בינתיים הוא המציא שם נוסף עם עוד קופה קטנה ללא יעדים ברורים, כתוספת למשרד הגליל והנגב, שהומצא במיוחד כדי לפצות את שמעון פרס ומאז הוא קיים כמשרד הפיצוי לשרים מתוסכלים. אולי הוא יפצל את משרד החוץ פיצול נוסף (שביעי? מי סופר?) ויעניק לדרעי איזה נתח, כמו האחראי-על-האסטרטגיה-והמודיעין-של-יחסי-ישראל-פורטוגל, או משהו כזה.

ובינתיים נתניהו מעמיס על עצמו עוד ועוד משרדים, לא כדי להתמסר למשימותיהם, אלא כדי לקבל סמכויות לקידום אג'נדות ואינטרסים ספציפיים, לא בהכרח על פי האינטרס הציבורי.

הממשלה הופכת יותר ויותר גרוטסקית, וכל זה תוצאה של גחמה – החלטתו המוזרה של נתניהו לפרק ללא סיבה את הממשלה הקודמת ולגרור את החברה הישראלית לבחירות מיותרות, יקרות ורוויות שנאה, סתם, סתם. היום ממשלתו תלויה בכל ח"כ, ובעיקר באותם ח"כים, הירודים שבח"כים, שעלולים להפיל אותו בשל אינטרס אישי.

ובאשר למתווה הגז, נתניהו נוהג יותר ויותר כמו שרון ערב ההתנתקות – המטרה מקדשת את כל האמצעים, כל הטריקים וכל השטיקים. וכל זאת, כאשר בממשלה הקודמת היה לו רוב חד-משמעי למתווה.

* שאלה של משילות – יש גם צד שני למטבע. פרשת דרעי ומתווה הגז הצביעה על בעייה חמורה החורגת מסוגיית הגז, וכדאי לתת עליה את הדעת. האם סמכויות של שר הן אוטונומיה מוחלטת שלו? האם שר יכול להימנע מביצוע החלטת ממשלה ולמנוע את מימוש ההחלטה באמצעות הסמכויות שבידיו? איפה הגבול? האם שר הביטחון יכול להפעיל את סמכותו ולהפעיל את הצבא בניגוד להחלטת ממשלה?

ברגע ששר אינו רוצה לבצע את החלטת הממשלה, עליו להתפטר. ומעבר לכך, יש להסמיך את מליאת הממשלה להחליט על הפעלת סמכות המוענקת לשר, כדי לממש את החלטותיה, ולא להשאיר בידיו כוח בלתי סביר. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אני מתנגד למתווה הגז, אך אני מפריד בין עמדתי הספציפית בנושא מסוים, לבין עמדתי העקרונית על האופן שבו ראוי שהממשלה תמשול והמדינה תתנהל.

* חינוך ולא בייביסיטר – בשעה טובה, הוחלט לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד הכלכלה ולחינוך?

רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת – תעשייה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.

 שרת העבודה בשנים 1949-1956 היתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה היתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העלייה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.

הקמת המעונות היתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו 60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.

מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה – הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר כל עוד היו באחריות משרד הכלכלה.

 הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא – הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך. כעת, על משרד החינוך להשקיע גם במעונות היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.

* העם עִם הרודן – אם דמוקרטיה היא רק מימוש רצון הרוב, שלטון ארדואן הוא דמוקרטי. עובדה, ארדואן זכה שוב בניצחון, גדול מקודמיו.

אבל העם התורכי בחר דיקטטור, הרודף את יריביו, כולא את מתנגדיו, הורס את חופש העיתונות וחופש הביטוי, אינו משאיר אבן על אבן מחורבות הדמוקרטיה התורכית, רודף את הכורדים, ואם מישהו מאמין שהוא לא עומד מאחורי הפיגוע ההמוני בהפגנה נגד הפצצות הכורדים לפני שבועות אחדים – שיקום. שלטון ארדואן הוא שילוב של קנאות איסלמיסטית, פאשיזם, לאומנות, גזענות ואנטישמיות.

אגב, על פי החוקה התורכית, הנשיא אינו השליט. הנשיאות היא תפקיד סמלי, כמו בישראל. אז מה? אז כתוב.

* כותרת ממוחזרת – כותרת ב-ynet: "ארדואן יחתור לסיים המשבר עם ישראל." וכותרת המשנה: "אופטימיות זהירה: בירושלים מעריכים כי ניצחונו המרשים של נשיא טורקיה בבחירות מגביר את הסיכויים לסוף המשבר הדיפלומטי עם ישראל. 'פנינו לפשרה,' אומרים בכירים מדיניים."

כמה פעמים ראיתם כותרת כזאת בחמש השנים האחרונות?

כזכור, למען סיום המשבר, נתניהו התנצל בפני התורכים על התוקפנות שלהם נגד ישראל בפיגוע "מרמרה", ונענה על כך בהגברת ההסתה נגד ישראל ונגד היהודים.

* למה חתול? – בחינת קבלה ללהב"ה: – "עליך להרוג ערבי וחתול." – "למה להרוג חתול?" – "התקבלת."

אפרופו הצעתו הגאונית של אורי אריאל להעביר את החתולים או את החתולות למדינה זרה שתיאות לקבלם.

* ביד הלשון: כסף עובר לסוחר – צירוף הלשון "כסף עובר לסוחר" או "מטבע עובר לסוחר" מבטא נכס סחיר, שניתן לשלם בו. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", שם מתוארת רכישת מערת המכפלה בידי אברהם, לקבורת שרה. "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר."

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

קִצּוּר תּוֹלְדוֹת הָאֲדָמָה:

אַתָּה עוֹבֵד אוֹתָהּ הִיא שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתְךָ אַתָּה שֶׁלָּהּ.

"בַּעֲלוּת"? – הִיא לֹא מַכִּירָה מִלָּה כָּזֹאת.

(*)

אָחוֹת בָּדְקָה לִי לַחַץ דָּם

וְיָדָהּ עַל הַמַּפּוּחַ הָיְתָה כֹּה עֲנֻגָּה

שֶׁעָצַמְתִּי אֶת עֵינַי

לִרְאוֹת.

(*)

אַתָּה לֹא יָכוֹל בֶּאֱמֶת לַחֲזֹר הַבַּיְתָה

אִם לֹא הָלַכְתָּ לְאִבּוּד תְּחִלָּה.

(*)

וְיֶשְׁנוֹ הָרֶגַע, בּוֹ כָּל הַדְּבָרִים הַשְּׁטוּתִיִּים

שֶׁל חַיֵּינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים נִרְאִים לָנוּ פִּתְאֹם חֲזָקִים

מֵאֱלֹהִים, חֲזָקִים מִן הָאֵימָה, חֲזָקִים מִן הַמָּוֶת

כָּל עוֹד פְּרוּשָׂה מֵעֲלֵיהֶם תֻּמָּתָהּ שֶׁל נַעֲרָה אַחַת

שֶׁאָהַבְנוּ.

(*)

הָעֶצֶב הוּא יָפֶה גַּם כְּשֶׁהוּא כּוֹאֵב

כְּמוֹ עֵץ פָּצוּעַ, אוֹ אִלֵּם

כְּמוֹ טְרַף סְתָו בִּנְפִילָתוֹ.

(*)

וּבַסּוֹף

אַחֲרֵי מַבּוּל הַמִּלִּים

לְהִשָּׁאֵר עִם מִלָּה אַחַת:

"מַיין קִינְד"

סוף

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נחום גוטמן

פתחתי פה למצויירים

פרק מתוך הספר

"בין חולות וכחול שמיים"

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

1980 ואילך

הפרסום לרגל תערוכת "דבר לילדים"

המתקיימת במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק

כאשר יש בי הרגשה של שפע, של טעם החיים – אני כותב או מצייר. לעולם אינני מכריח את עצמי. אני, כביכול, רוצה לגמול טובה לזולת, או לפצות את נחום הילד ובני-דורו.

מה פירוש?

כשהייתי ילד, הספרים שלנו בעברית היו עירומים. כאשר לקחתי לידי ספר לועזי לילדים, הייתי מתמלא קנאה – הוא היה מלא ציורים. ואילו ספר עברי היה גורם לי הרגשה של ריקנות. ולימים, כשהתחלתי לעשות איורים ועיטורים לספרים, רציתי למלא את החלל הזה, ולשלם חוב לעצמי. ועד היום אני מפצה אולי את הילד נחום ואת חבריו, שלא היה להם ציורים בספרי-ילדותם.

משעה שחזרתי לארץ-ישראל בשנת 1926 התחלתי לאייר ולעטר ספרים שונים – לביאליק, לטשרניחובסקי, לשניאור, לאבא ולאחרים, עשרות ספרים. וכשהחל להופיע "דבר לילדים", בשנת 1933, עשיתי לו ציורים למן החוברת הראשונה, במשך יותר משלושים שנה.

כיצד התחלתי לכתוב?

את הסופרים העבריים היכרתי, כאמור, מקרוב. ביאליק, שהתגורר בביתנו בבואו לארץ לראשונה. עגנון, שהיה מזכירו של אבא. ברנר, שמעוני, אחד-העם, יעקב כהן, בורלא, ורבים אחרים. כולם היו בני-ביתנו. את האווירה הזאת ספגתי למן שנות ילדותי המוקדמות.

מעולם לא חשבתי שאהיה סופר. פחדתי מן הכתיבה. וההיכרות עם הסופרים הפחידה אותי. ראיתי את ההתמדה וכובד-הראש, את הנרות הדולקים בחלונותיהם עד לשעות הקטנות של הלילה. ראיתי נגד עיניי את גבו של אבא, מאחר-שֶבֶת ליד שולחנו עד לשעות הקטנות של הלילה, המנורה מאירה עד אור הבוקר, ועל שולחן-הכתיבה רק חצי דף כתוב.

אני מעלה נגד עיניי את גביהם הרכונים אל השולחן של הסופרים, אשר הייתי בא במחיצתם: אוזניהם שנראו שקופות לאור מנורת-השולחן, מבטיהם – ממושקפים  או פרוקי-משקפיים, כשהם מעפעפים בעייפות ברגעי הפסקת הכתיבה. קצות שפתותיהם הנעות, כאנשים שחייבים לשוב ולהסתגל מחדש לעולם.

מראה כזה היה לביאליק, כשעבד על "ספר-האגדה", ממלא עשרות דפים עד שמשלים אגדה אחת. מראה כזה יהיה לו ולרבניצקי, היושבים זה כנגד זה – עוסקים בהגהות. ולעגנון חכליל-הלחיים, שהיה רכון על כתיבתו שעה שהיה מזכירו של אבא. ולברנר, העומד ליד עמוד-המגיהים, כשפניו מתעוותים באי-שׂביעות רצון.

מראות כאלה נטעו בי עד עצם היום הזה מורא וכבוד למלאכת הסופר. אך גם זאת ראיתי – שהספרות העברית היא יגע עצום וחוסר מנוחת-נפש, ועל כן הטילה עליי מורא.

אילו היה ביאליק בחיים, לא היית מעֵז לקחת עט-סופרים בידי.

אל הכתיבה הגעתי במקרה.

בראשית שנות השלושים קיבלתי יום אחד הזמנה, באמצעות דיזנגוף, לנסוע לאפריקה-הדרומית, ולצייר דיוקן של ראש-הממשלה, הגנראל סמאטס, בשביל מוזיאון תל-אביב.

באתי להיפרד מחברי, יצחק יציב, עורך "דבר לילדים". הוא ישב ליד שולחן-המערכת וקיבל את פני האורחים שבאו אליו בענייני העיתון. הוא הרכין קצת את קומתו, כדי להשתוות במידת-מה עם קומת הילדים, מחייך את חיוכו הטוב, חיוך התכלת, ומדבר כחבר נאמן. את חיוכו זה לא העזתי לצייר – ידעתי כי לא אצליח.

הוא לחץ את ידי ברגש, ואמר:

"נחום, אבל בלי ציורים ל'דבר לילדים' אתה לא נוסע."

הוא לא רצה ש"דבר לילדים" ייצא בלי ציורים כל ימי היעדרי.

שאלתי: "איך?"

"תכתוב מכתבים מן הדרך, ותוסיף להם ציורים." אמר יציב, והמשיך לתקן את שגיאות-הכתיבה בכתב-היד שלפניו.

שנים רבות ראיתי אותו בעבודה זו, מאז נוסד "דבר לילדים", עיתון הילדים הראשון בספרותנו הקיים ומופיע זה שנים רבות. עֵד הייתי כל השנים כמה קשה לדאוג לכל הדברים הקטנים האלה: שתימצא הבדיחה המתאימה, החידה המעניינת, המאמר הקל והמסביר, הסיפור המבדח והמעמיק, השיר הטוב והציורים המתאימים. דברים שלכאורה הם קטנים, אך מרובים, ועליהם להתלכד למיקשָׁה אחת. יציב עשה זאת. וכל חוברת מילאה את ליבו דאגה, דאגה שהתפשטה על פני כל שעות היום והלילה, על פני כל ימי המנוחה והחגים.

אך העיתון לא גרם ליציב רק טרדות. הוא גרם לו גם הרבה תענוגות. הוא היה מרגיש תמיד את מגעו עם הילדים. היו לו ביניהם אלפי ידידים. מיום שפתח בחוברת הראשונה התחילה הקרחת שמעל מצחו הרם לגדול, אך מאור פניו לא נשתנה.

ישבתי באפריקה-הדרומית ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור. אחר כך פתחתי פה למצויירים, אנשים או חיות, כדי להסביר לילדים מהו הדבר שציירתי. עשיתי ציורים, הוספתי להם ביאורים, ושלחתי ליציב פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי שאני כותב ספר.

התחלתי לספר על הנסיעה לאפריקה. ואחרי שתיארתי את הנסיעה הוספתי גם סיפור ששמעתי באפריקה על אישיות חשובה מאוד – לובנגולו, שהיה מלך הזולו. האנשים שהיכרתי באפריקה, ושכתבתי עליהם, היו אנשים באמת, גם החיות אינן בדייה, ושמות המקומות נכונים, הם נמצאים על המפה. הכול היה אמת, אבל חלק בדיתי. למשל, שנמר עמד מעליי וליקק אותי – זה בדיתי!

כך התחיל "לובנגולו מלך זולו", ספרי הראשון. אך לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר הרוצה שסיפורו יהיה טוב – צריך ללכת אחר הסיפור. אני, למשל, מעולם לא ידעתי מה יתרחש בפרק הבא. המשכתי לספר את כל הסיפורים של לובנגולו. וגם על אומלימו, שהיה ראש שבט אכזר באמת. את השאר בדיתי. אבל, שהאונייה שלנו טבעה בדרך חזרה – זו אמת.

[לימים נודע לי כי בדרום-אפריקה ישבו אז דודיה, אחי אביה, של דורה, עם משפחותיהם].

כשחזרתי לתל-אביב, הספר עוד לא נגמר. לא ידעתי אם להמשיך לכתוב – עד שראיתי את שוטר-התנועה שליד דפוס "דבר" נכנס ביום שישי למערכת, לוקח את "דבר לילדים", עולה חזרה אל אי-התנועה, ובין סימן לסימן שהוא נותן לתנועה ברחוב, הוא מציץ בחוברת וקורא את המשך הרפתקאות לובנגולו כשחיוך רחב על פניו.

הרגשתי הנאה על שהצלחתי לדבר גם ללב מבוגרים, וזה עודד אותי להמשיך לכתוב, ולכתוב בקלות. השתחררתי מן הסיוט של כובד-הראש בכתיבה, ומן הדרישה הבלתי-פוסקת לכתוב עברית מהוקצעת, ומליצית, ובנימה פידאגוגית. לקחתי לעצמי חופש מלא, בלי גבולות של עבר ועתיד, מציאות ודמיון, והקלות באה לי, אולי, מפני שגם במילים אני אוהב לצייר.

אז החלטתי להמשיך ולכתוב על חיפוש האוצר. אני כבר לא זוכר אם מצאתי אותו, אבל גנראל סמאטס כתב לי אחר כך, שחבל שילדי אפריקה לא זכו לספר כזה.

אמרתי, כי מעודי לא זכרתי מה יתרחש בפרק הבא. וכך היה תהליך הכתיבה במשך כל השנים. לפי החיוך של יציב או של ברל במערכת "דבר", או של קוראים אחרים – הייתי יודע אם אני מתקדם בסדר, או אם כדאי לתפוס מומנט יותר דראמאטי. בספרים שלי זה מתקבל כטריק ספרותי – שאני משתף את הקורא בתהליך היצירה ומתייעץ איתו, אבל כך זה היה במציאות.

הנה, למשל, כשכתבתי את "שביל קליפות התפוזים", אמר לי העורך יום אחד:

"עכשיו צריך שמשהו ידפוק!"

ואז הכנסתי מיד את הקבקבים של מסעודה. היא "דופקת" בקבקבים, ופותרת בעזרתם את בעיות-החיים, ואת עלילת-הסיפור.

פעם ראיתי איך מנהל מוזיאון אחד עולה במדרגות המוזיאון. עיניי רותקו אל קיפולי מכנסיו. אותו רגע הם עוררו בי אסוסיאציות של טלפי-חמור. ואז צץ בראשי הרעיון, שצריך לכתוב על מנהל-המוזיאון: באיזו דרך פלאית וגורלית התגלגל זה בחמור שכולו תכלת, שעלה לגדולה. החמור לא רצה כלל לשמש בתפקידו, אבל החיים דחפו, החיים דחפו. ועל השאר מסופר בספרי "חמור שכולו תכלת".

שלונסקי אמר פעם שאני "מיכל בעל שני ברזים". אבל ההסבר שלי הוא יותר פשוט: באותה תקופה, בשנות העשרים, היינו – הציירים בארץ-ישראל – כנופיית "מיותרים" בלתי-מובנים, שזופים משמש, משום שציירנו נופים והווי ברחובות הצרים של יפו וירושלים. באותו זמן דובר רבות על כך כי מאז אלפיים שנה ניתק עם ישראל את קשריו עם המושגים הפלאסטיים, וכי במשך שנות הגלות קופחו בבני-עמנו אהבת-הצורה, תחושת-הצבע, ההנאה מצורתו המושלמת של כל חפץ – בין אם אבן מונחת בקיר, או כריכה של ספר, או אפילו מעטפה של מכתב. ה"אינטליגנציה" בארץ – העסקנים, העורכים, הסופרים והרופאים – היתה רחוקה אז מאוד מהבנת לבטינו ורצונותינו, אפילו מונחים פשוטים כמו "קונטורים", קווים ספונטאניים, או חלוקת השטח שבתמונה – היו זרים לליבם. והיה אז רצון להחזיר לעם היהודי את חוש-הראייה ואת חוש-המישוש.

כדי להיות מובן כצייר, חייב הייתי להסביר את עצמי במילים. רציתי להסביר כי לא די לעמוד בנוף ולראות שיש רוח בחוץ, ונעים לשבת תחת עץ. לא די שיסתכלו בתמונה ויגידו:

"אוהל  יפה מאוד. המזרח."

רצוני היה להגניב במילים אותם מושגים פלאסטיים שבתמונה – לתוך הלב. מאמרי ביקורת והטפה – איש לא יקרא. לכן צריך לתת איזה סיפור, התרחשות. אבל, למעשה, רציתי שיבינו כיצד הדקלים מחברים את השמיים לאדמה.

אינני רואה ניגוד בין מילה לציור. לעיתים נדמה לי שהציור הוא תהליך הרבה יותר קל. קשה למצוא מילה מדוייקת וסדר נכון במשפט, ולכסות דף בציור – הרבה יותר קל מאשר לכסות נייר בסיפור.

המשכתי לכתוב ספרים, ובעיקר לצייר. והצער הוא בכך שלפעמים אני מצייר נופים, שכבר אינם קיימים. טוב, לפחות הם מכניסים יום-טוב ללבבות. אני משתדל למסור את תחושת ההתפעלות שנשארה לי מאותם הימים כשהגעתי ליפו, והאוניות היו מקושטות בתרנים כה יפים, עד שנראו כאילו הן מביאות מתנות. אני משתדל למסור את ההתפעלות מהצבעים החריפים, מהצורות הברורות והחדות, מהאור והצל החזקים. אני רואה בכך את קסם המזרח. אני רואה בכך את התוצאות של המבט הראשון שבו פגשתי את הגמל הראשון בקונסטנטינופול. ומאותו רגע אני, כאילו, משתדל לספר את האגדה המיוחדת שיש בארצות הים-התיכון: שבהן לכל חפץ תחושה פלאסטית כל-כך, נוהרת.

אינני סבור כי האמת העובדתית חשובה בכתיבת סיפור. לסיפור יש משאלות משלו ולא רק תיאור קורותיה של תקופה. אך עליי לציין כי רוב תוכנם של ספריי מבוסס על דברים שבאמת התרחשו. מה שסיפרתי ב"שביל קליפות התפוזים" נכון כמעט בשלמותו. ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט" תיארתי את חיי בארץ. את תל-אביב שהיתה נתונה בתוך גבעות חול טהור, נקי, בראשיתי, וכל מי שהילך על גביו היה מטביע בו חותם צעדיו. ובעיניי, כל מי שעשה אז מעשה, הטביע, כביכול, חותמו על גבי אותו חול בתולי.

אחדים מספריי תורגמו, אפילו ליפאנית. "שביל קליפות התפוזים" קיבל את הפרס הבינלאומי לספרות-ילדים על שם הנס כריסטיאן אנדרסן. מעולם לא ראיתי גבולות: עד כאן הילד, ומכאן – למבוגר. מעולם לא חשבתי שאני ילד. גם לא בילדותי. אותן טביעות העין של בן שש נשארו בי עד היום. למעשה אנחנו נולדים "מוכנים" ואיננו משתנים באופיינו או בתפיסת הדברים. לכן אינני "כותב לילדים" – אינני חכם מהם ואינני טיפש מהם. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא לכתוב לילדים לא כמו שכתבו בילדותי בעברית, בצורה יבשה וחסרת-הומור, וגם לא כמו שכותבים אלה שמנמיכים עצמם אל הילד עם "קוצי-מוצי-פוצי." ההשתעשעות במילים בנוסח "אותי-טוטי-פוטי-מוטי" היא מחוכמת לעיתים, היא שובבה לפעמים – אבל איננה דוברת ללב הילד ולראיית-החיים שכבר מצוייה בו.

אני מדבר עם הילד כעם שווה, ומספר לו, באמת ובלב-תמים, דברים שאני יודע, ומעניינים אותי עצמי. לא דברים קלי-ערך, אין צורך לדבר אל הילד בצורה ילדותית כדי למצוא חן בעיניו, אלא להראות את המופלא שבחיי יום-יום. ילדים מבינים הרבה יותר מכפי שאנחנו סבורים.

אני משתדל לדבר עם הילד ברצינות משעשעת אך משמעותית, ומבקש להגדיל את סקרנותו, את תיאבונו למתרחש, לקרבו למציאת פתרונות, ובעיקר לעורר את תיאבונו לסובב אותו, ולהסיעו לעולמות רחוקים אשר בקירובם לחיי היום-יום ניתן לעמוד גם על הקסם שמצוי בחיי יום-יום. יש לדבר אל הילד בשפה משמעותית אך מבלי לאבד את הקסם שמצוי בקלות-הביטוי. לא המוקיונות היא סמל ההומור והילדות, היא רק סממן, סממן קטן שיכול רק להעלות חיוך. יש לדבר עם הילד על הכול – החיים, המוות, מסירות לעקרונות שמתגבשים במחשבת כל ילד – הצדק, אהבת-הזולת, אהבת-המקצוע ואהבת-החיים. כל זאת, כמובן, בצורה שתתקבל על דעת הילד, שלא תערפל כי אם תבהיר לו את הדברים. וכאשר יגדל יחוש כי הוא ממשיך את ראיית החיים והערכתם מן הבסיס של ימי ילדותו, אך על רקע יותר גדול ורב-ערכים.

לכן כתבתי כל שעלה בליבי, ללא רצון להיות ילדותי ולשעשע בצלצולי-מילים, וניסיתי לגעת גם בדברים שמעניינים את המבוגרים, מבלי להרגיש במחיצות, ואני יודע שהילדים עוסקים בליבם בעולם המופלא, ולכן אני פונה אליהם ומדבר עימם גם בכל מה שמופלא בעיני המבוגרים.

אהוד: לאחר שסיימתי, ביוזמתי, את הספר "בין חולות וכחול-שמיים" – שכתבתי מפי נחום גוטמן, סבבתי עם כתב-היד על פני הוצאות הספרים בארץ ואף הוצאה לא ניאותה להוציא לאור את הספר. מפי גרשון ריבלין, שהיה אז עורך ב"עם עובד", אף זכיתי לשמוע את המילים: "היום גוטמן כבר לא מעניין אף אחד." זה היה עוד בחייו של נחום גוטמן.

למזלי יצא אז לאור בהוצאת "יבנה" ספר לילדים שלי, "עופרית בלופרית", בעריכת בנימין טנא, שהיה מעורכי "משמר לילדים", ובעקבות הצלחת הספר, ומאחר שהם גם הוציאו לאור את "שביל קליפות התפוזים" – ניאותו בהוצאת "יבנה" להוציא לאור את "בין חולות וכחול-שמיים" כי סברו תחילה שמדובר בעוד ספר לילדים של נחום גוטמן, ויש לנקדו. מאז הספר כל כך קיים – שיש סופרים חשובים שמצטטים ממנו בכתב ובעל-פה כאילו הם אלה ששמעו את הדברים מפי נחום גוטמן.

* * *

מנחם רהט

ילקוט הכזבים: בעצרת הממלכתית לזכר רבין הצמידו דוברים מתלהמים לרבין המנוח, את חזון מרצ ושלום עכשיו, שהוא עצמו שלל בתוקף

לפני 71 שנה ושבוע בדיוק, ב-31 באוקטובר 1944, אימצה הנהגת השמאל ביישוב את העיקרון הנלוז שכל שקר, גס ככל שיהיה, אם יחזרו עליו שוב ושוב, יתקבע  בתודעת הבריות כאמת לאמיתה.

שיטת כזב זו אומצה בידי אליהו גולומב, ממנהיגי השמאל ומראשי ההגנה, כשנועד לפגישה לפני 71 שנה עם מפקד האצ"ל מנחם בגין. באווירה המתוחה דרש גולומב, שאצ"ל יחדל מפעילותו נגד הבריטים. בגין סירב. גולומב המשיך בלשון איומים: הסירוב, הזהיר, יחולל מלחמת אחים "שתביא להשמדתכם."

בגין הרים גבה, ותהה אם גולומב מעוניין במלחמת אחים בשירות הבריטים, שהיו אז אוהדי הערבים ועושי דברו של המופתי.

גולומב: "לא חשוב מי ירה את היריה הראשונה. התעמולה וההסברה בידינו. אנחנו נשכנע את הציבור שאתם פתחתם ראשונים באש."

הנה לנו, ב-18 מלים, האם-אמא של תורת המניפולציה הנפסדת.

[אהוד: מה שאתה מספר כאן, ושמעודי לא קראתי, ולא שמעתי לו ביסוס ממקור אחר, הוא תמצית תורת השקר של התעמולה של גבלס. האם לזאת התכוונת?]

השבוע, באזכרה בכיכר רבין, שנועדה להיות מעמד ממלכתי 'של כ-ו-ל-ם' והיתה למעשה עצרת התלהמות של מרצ ושלום עכשיו, שוב עבדה מכונת המניפולציות שעות נוספות. רוב הדוברים שהיטיבו להתלהם, קשרו כזבים בוטים לדמותו של רבין. מן הסתם התהפך קורבן הרצח המתועב בקברו, לשמע הבלוף הגדול, כאילו אימץ את 'חזון שתי המדינות', ברוח מרצ ושלום עכשיו. כבר 20 שנה, מאז הרצח, שוטפים אותנו בכזבים וממציאים מורשת רבין מניפולטיבית, תואמת מרצ, שלא עלתה מעולם על קצה דעתו.

שמעון פרס, שמשים עצמו מומחה בתחום זה, כיזב במצח נחושה כשאמר (בראיונות לתקשורת, בעת העצרת), שרבין חלם על 'חזון שתי המדינות'. שקרים כאלה בדו מליבם גם הנשיא אובמה (בקליפ מן הבית הלבן), הנכד יונתן בן ארצי ומתלהמים נוספים.

כמיטב סיפורי ילקוט הכזבים רקחו הללו עלילה, כש'הזכירו' לנו שרבין היה בעד פתרון 'שתי המדינות'. "על ממשלת ישראל להכריז על הכרה במדינה הפלשתינית, ללא תנאים," צרח מתלהם מן השמאל הקיצוני באןזני הציבור, שהתכנס לכבד את זיכרו של רבין ומצא עצמו סטאטיסט בעצרת מרצ ושלום עכשיו. בראיונות שקדמו לעצרת הגיע פרס לשיא המניפולטיביות: "אני מתנחם בכך," התפייט, "שרבין הלך לעולמו עם חיוך על שפתיו, כשהבין שהעם איתו בדרך ליישום שתי מדינות לשני העמים."

אין גבול לחוצפה. אין גבול לשקרים. האמת, מסתבר, בדיוק הפוכה. לא שתי מדינות ולא שני עמים. רק חודש אחד לפני הירצחו רבין שלל מכל וכל מדינה פלשתינית: "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל, שיכלול את מרבית שטחה של א"י, כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי [...] ולצידה ישות פלשתינית [...] אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה." (דברי הכנסת, 5.10.95).

כל ימיו החזיק רבין בדעה דומה. כבר לפני 40 שנה אמר כי "מדינה פלשתינית תהיה סרטן במזה"ת." (ידיעות אחרונות, 8.12.1975), והוא לא זז ממנה גם חודש לפני הירצחו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי ה-4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל [...] גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, בית"ר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ובשומרון."

כזבנים שכמותכם. איפה כאן 'חזון שתי המדינות'? מאיפה לקחו יקירי מועדון ילקוט הכזבים את מעשה הנבלה הזה? אין לכם בושה?

הרי רק שלושים יום לפני הרצח הנתעב, אמר רבין לאו באל"ף רבתי להפיכת כביש 6 לגבולה המזרחי של ישראל, לאו חד משמעי למתיחת גבול בליבה של ירושלים, וגם לאו מוחלט לקביעת הגבול בהר הגלבוע. גבול הביטחון שלו נמצא על הירדן. זכותנו וחובתנו, כך רבין, להתנחל בהרים שממזרח לקו הירוק. אז מה אתם, אבירי הכזב, מבלבלים את המוח, ואת העובדות? מי שֹמכם לדברר את רבין, הפוך לגמרי מתפיסתו? מניין החוצפה 'להתאים' את רבין לרחשי ליבכם?

שוב אינכם נותנים לעובדות לבלבל אתכם. כפי שאמר מורכם ורבכם: אתם כותבים את ההיסטוריה, ומשפצים את העובדות על פי מיטב הכזב. 

צר להיווכח שגם אחותו של יצחק רבין, רחל רבין-יעקב, נפלה למלכודת הפתאים הכוזבת. בראיון למעריב (24.10.15), וגם ברדיו, השמיעה אמירה מופרכת, בהתייחסה למיתקפת טרור הסכינים: "אני לא זוכרת מצב כזה, שבעיר כמו ירושלים אנשים פוחדים ללכת ברחוב. פוחדים להיכנס לאוטובוס."

באמת לא זוכרת?!

אמנם לא נעים לזכור, אבל אסור לשכוח: ימי אוסלו הארורים, שברו את כל שיאי שפך הדמים. בשנתיים שבין אוסלו א' בספטמבר 1993, לבין אוסלו ב' שהעביר בכנסת בספטמבר 1995 – נטבחו בפיגועי טרור מזוויעים 164 ישראלים ומאות אחרים נפצעו. בציניות מקפיאת דם, כינה אותם מר רבין: "קורבנות השלום."'

ומעט לאחר הרצח המתועב של ראש הממשלה, במרוצת 1996, נמשך הקטל: עוד עשרות "קורבנות שלום" הועלו למולך אוסלו: 27 הרוגים ביום אחד (25.2.96) בשני פיגועי התאבדות באשקלון ובירושלים, ועוד 18 קרבנות כעבור שבוע (3.3.96) בירושלים, ולמחרת עוד 13 נרצחו, רובם ילדים ונערים, בדיזנגוף סנטר. בספטמבר אותה שנה, במהומות שיזם ערפאת, ניספו 16 חיילי צה"ל.

אף אחד מחכמי המוסר, כזבנים שכמותכם, לא התיר לכם להפיץ שקרים כה גסים, הפוכים מן האמת.  

כזבנים, נמאסתם!

* * *

אברהם כץ עוז

דעתו של מפא"יניק על מדינת הלאום

שוב ושוב ראש הממשלה שלנו מודיע שהוא מוכן להידברות עם הפלשתינאים ללא תנאים, והוא תמיד מוסיף את הסעיף: "ובלבד שיכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי." וזה תמיד מצחיק ונראה  כתרגיל, וכמטרה שלא יתקיים משא ומתן כלל. חשבתי שכבר השתחררנו  מהדימוי הגלותי-לבקש מן הגויים מדינה. חשבתי, שאנו ילידי הארץ כבר לא זקוקים שמישהו יאשר שישראל היא מולדתנו וארצנו. חשבתי שכל טמבל מבין שבפוליטיקה הבין-לאומית – הבטחות והצהרות, לא שוות כלום חוץ מכותרת.

חשבתי, ואני יודע, שרק אם לא נהיה חזקים, זה בכלל לא ישנה אם הפלשתינאים אמרו או לא אמרו מה הם חושבים עלינו.

חשבתי, ואני עדין  בטוח, שזו טיפשות, הבל  ורעות רוח, לבקש מערב-רב ערבי שהתאסף  במשך 150 שנה כאן בארץ, וקורא לעצמו עם – לאשר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. את האישור  הבין-לאומי  קיבלנו  ב-1947.

יש  שלושה  נושאים לסגור במו"מ:

הגבולות  והחלפות שטחים.

חזרת 25 אלף מפליטי 48.

החלוקה וההסדר  בירושלים.

ואת שלושתם ניתן לפתור במאמץ לא גדול. הרי אין בעולם כולו מי שלא מכיר את העם  היהודי, רבים מתוך הערכה לתרומתו לאנושות, רבים  בגלל  התנ"ך ובגלל הראש היהודי, ורבים מתוך שנאה על יכולתו של העם היהודי לשרוד, ורבים מאוד בגלל שישו היהודי נידון ונצלב על יד  הרומאים, ומאז  הבית  השני  שנחרב  ב-70  לספירה,  בעיקר  בגלל שינאת חינם.

100 לספירה – היה מרד  בר  כוכבא ושיברו, וחיסול  היישות היהודית על ידי  רומא.  אח"כ   חתימת  המשנה ע"י יהודה  הנשיא, וירושלים – איליה קפיטולינה.

300 לספירה – תקופת האמוראים, ספרי  הברית החדשה. ביזנץ.

400  – חתימת  התלמוד הירושלמי.

500 – ביטול  הנשיאות והסנהדרין.

600 – חתימת  התלמוד הבבלי. נפילת ירושלים לידי עומר הראשון.

1492 – גירוש  ספרד.

1700 – עליית ר' יהודה  החסיד לירושלים ואיתו 1000 עולים.

1740 – חידוש  הישוב  בטבריה   על ידי  הרב  אבולעפיה.

1741 – עליית הרב בן עטר ותלמידיו ממרוקו.

1777  – עלית חסידי הבעל שם טוב.

1799 – הכרזת נפוליאון  על החזרת ארץ-ישראל לידי היהודים.

1812 – תנועת  חזון ציון ע"י תלמידי הגר"א.

1820 – התיישבות היהודים ביפו, ישעהו אג'ימן.

1827 –  משה  מונטפיורי.

1854 – עליית  הדב"ש ממרוקו, דוד בן שמעון, והקמת מחנה ישראל ומשכנות שאננים.

1870– הקמת מקווה ישראל.

1878-1904  – הקמת פתח-תקווה, גיא אוני היא ראש פינה, וכל 12 מושבות הברון.

1908  – ייסוד חוות כנרת.

1909 – הקמת תל אביב  ודגניה א'.

1917 – כיבוש הארץ והאזור ע"י הבריטים, ולימים הקמת המנדט. (40 שנות בניין ויצירה ומאבק של תקומה בהנהגת מפא"י)

1920  – תל חי.

1921 – גאולת עמק יזרעאל.

1936 – הקמת נמל תל אביב.

1941-1945 – שואת יהודי אירופה.

1946 –  הקמת עשרות ישובים בארץ, בנגב בגליל בשפלה ובהר.

1947 – הכרזת האו"ם על שתי  מדינות, מדינה  יהודית ומדינה  לערביי ארץ-ישראל.

1948 – מלחמת השחרור  נגד שבע מדינות ערב, ניצחון והקמת מדינת ישראל.

אז על מה בדיוק אנו מבקשים אישור מהפלשתינאים – מדינת לאום? – קשקוש. לעם  היהודי דת משלו, כתב משלו, ספרי קודש משלו, היסטוריה של מעל 4000  שנה משלו, מאכלים משלו, סופרים ומשוררים ציירים ומוזיקאים ושחקנים משלו, מלבושים משלו, שירים משלו, תיאטרון, אמנים, מדענים, חקלאים ויוצרים משלו, מדינה ושלטון משלו, אוניברסיטאות, מחקר,   צבא וקהילות יהודיות  בכל  העולם, וכולי וכולי.

אז בשביל מה בדיוק אנחנו  זקוקים להכרה  של  הפלשתינאים?  שאינם אלא חבורה של  פליטי  העולם  הערבי שנאספו בפלשתינה החל מתחילת שנות המאה  ה-19 ומנסים להציג חזות לאומית.

כי מי הוא הציבור הפלסטיני?

שאריות  של יהודי  ישראל ויהודה  שנשארו  בארץ  אחרי חורבן בר כוכבא, ובעיקר  בגליל   אחרי כישלון מרד בר כוכבא  – שלימים התנצרו והתאסלמו בכוח .  מספרם  בעת  ההיא מוערך בלא יותר מ-200 אלף נפש.

בשנת 1800היו בארץ כולה כ-450 אלף נפש ובהם 45 אלף נוצרים, 500  דרוזים וכ-25 אלף יהודים. והרוב פליטים ומהגרי עבודה ערביים שהגיעו עם אברהים פחה ממצרים (מזוהים כיום בבירור כ-40 כפרים ערביים שהוקמו על ידי פליטי  המצרים).

בסוף התקופה העותומנית, ועם הפיתוח שחל עם חידוש היישוב היהודי בסוף המאה ה-19, הגיעו לארץ עוד המוני ערבים מחפשי עבודה מירדן, מסוריה ומחורן, מלבנון,  מהר  הדרוזים, מעיראק, מארמניה ומהקווקז, ואלפים רבים ממצרים.

כל מה שיש לפלשתינאים יחד, זו  שפה אחת עם הרבה ניואנסים, ודת אחת – האיסלאם. וגם הדת עם זרמים וכיתות. אין להם תרבות אחת, אין להם כלל היסטוריה משותפת, אין להם את המאפיינים המקובלים להגדרה כעם. ולכן אינם עם עדיין. העירוניים שונאים את הכפריים והפלחים, הפלחים  שונאים  את  הבדואים. הבדואים  שונאים את  כולם, וגם אלה את אלה. זה לא  בדיוק  עם. אולי ניתן להגדירם כאחד  משבטי  ערב  במזרח  התיכון.

דגל והימנון אינם יוצרים עם, צאו וראו איך אין הפת"ח יכול לחיות עם החמאס, איך  החברונים אינם רואים עין בעין את הנבלוסים. איך  הנששיבים לא יכולים לסבול את  החוסיינים, ועוד ועוד.

ואנחנו  היהודים  בטיפשותנו או  ביפיפיות הנפש של אחדים בתוכנו עושים הכול על מנת להכיר בהם  כעם. הגיע הזמן להתעורר ולזכור מה האמת של מקומנו ושל עמנו בארץ  הזאת, והעיקר שלא נגיע למצב של תקופת בר-כוכבא. משם – מהקנאים המטורפים ההם, נוצרה  הצרה האמיתית של  העם  היהודי,  של 2000 שנות גלות.

ולדאבון  לב, ובאוזלת יד  של  השלטון, קבוצות קנאים מטורפים כאלה מתפתחות  לאחרונה  גם  אצלנו. 

כל טוב,

כאמור,  זו  בסך  הכול  דעתו  של  מפא"יניק ותיק וגאה.

 אברהם כץ עוז

אהוד: הרשימה הובאה כאן כמעט כפי שקיבלנו אותה, ולא ערכנו מחקר למהימנות של כל פרטיה ותאריכיה ההיסטוריים, אף כי יש לנו הרגשה שחלק מהם אינו מדוייק, אך זה לא משנה את הטיעונים המרכזיים המוצגים בה.

* * *

אליהו ציפר

הַזְּמָמָה (הקונספירציה) לרצח רבין

בעת קיום משפטו של יגאל עמיר רוצחו של יצחק רבין, שימשתי כאחראי קלדנות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

יום לפני הקראת הכרעת הדין בידי השופט אדמונד לוי, שהיה אב בית-דין, הזמינני השופט לוי אל לשכתו, מסר לידי את דיסקט הכרעת הדין, וביקש ממני להדפיס ממנו 50 עותקים אשר יימסרו לנציגי העיתונות, וזאת לאחר הקראת הכרעת הדין, וכן 20 עותקים של תקציר הכרעת הדין, אף אלה מיועדים לעיתונאים.

לאחר מכן נמסר לידי גזר הדין, ואף זאת תוך בקשה להדפיסו.

כמו כן, הוטל עליי למסור תקציר אחד לידי תורגמן לשכת העיתונות הממשלתית אשר יתרגמו לאנגלית.

על מנת שלא לשגות בהוראותיו בע"פ של השופט לוי, הדפסתי אותן וביקשתיו לחתום עליהן. מסמך זה החתום בידי השופט לוי מצוי בידי עד היום.

במהלך תרגומו של תקציר הכרעת הדין, זכור לי כי המתרגם התלבט ארוכות כיצד לתרגם לאנגלית את הביטוי: "דין רודף". ובסופו של דבר הותיר את הביטוי:  rodefכלשונו, בהסבירו כי זהו מונח דתי.

תוך כדי שקראתי את הכרעת הדין וגזר הדין לאחר שהדפסתי מהם טיוטה ראשונה, הסתבר לי שנפלו בהן שלש  לְקּוּיוֹת (לקונות) אותן אסביר בהמשך:

הראשונה, חבר מושב ביה"ד השופט ד"ר עודד מודריק, כתב בהכרעת הדין: "להגות את ראש הממשלה מן המסילה."

בהכרעת הדין במקור לא נכתב כך, וזכרתי שהציטוט אינו מדויק. לכן נסעתי מבית המשפט לביתי, בדקתי את המקור, והתקשרתי אל קלדניתו של השופט מודריק, וציינתי בפניה את המקור המדויק מתוך ספר שמואל ב' פרק כ' פסוק 13, היא התקשרה אל השופט וחזרה אליי, תוך הסכמתו של השופט לשינוי הנוסח.

הלקויה (לקונה) השנייה: השופט לוי כתב בעמוד 4 לגזר הדין: "כיצד יהודי בן דת משה."

פניתי אל השופט לוי וציינתי בפניו כי התוספת: "בן דת משה" אינה רלבנטית ליגאל עמיר, שכן הביטוי "בן דת משה" היה כינוים של מתבוללים יהודים בגרמניה. השופט לוי פנה אל השופטת ברלינר ושאל לדעתה, והוא אישרה את אשר אמרתי. על כן הורה לי השופט להותיר רק את המלה: "יהודי".

הלקויה השלישית, היא המשמעותית ביותר. בהכרעת הדין מופיע מיספר האקדח בו ביצע יגאל עמיר את הרצח אקדח (ברטה מס' Y98231D) בעמודים 53 ו-63.

והנה תוך הדפסת הטיוטא נתקלתי בעובדה שמיספר האקדח המופיע בעמוד 63 שונה ממיספרו בעמוד 53. רצתי מיד אל לשכתו של השופט לוי והצבעתי בפניו על השוני. השופט לוי פתח את מגירת שולחנו, הציץ לתוכה והורה לי לשנות את המיספר בעמוד 63 לאותו מיספר בעמוד 53.

מה גם, שבהמשכו של עמוד 63 כותב השופט על כך שישנם "שני דו"חות סותרים" שמסרו עדי המשטרה, ביחס לאקדח והוא מניח  ש"מדובר בשיבוש גרידא."

למרבה הצער, באותה עת לא ייחסתי חשיבות לעניין הסתירה במספרי האקדחים, ולא שמרתי בידי את הטיוטה. אך אם מצוי כיום בידי מישהו פרוטוקול הדיונים, עמ' 169 ת/56 ייתכן ששם ניתן למצוא ראיות לשני מיספרים שונים של האקדח.

אין לי שמץ של מושג אם היתה זממה או לא היתה זממה. אך נוכח עשרים שנה לרצח ראש הממשלה וטענות חוזרות של חלק מן הציבור שהיתה זממה, מצאתי לנכון להביא עובדות אלה.

* * *

אשר תורן

קניון "השרון"

בכניסה לעיר נתניה, בפינת רחובות הרצל ושדרות רזיאל, עומד קניון "השרון", בניין אדיר קומות ועמוק מרתפים עם קירות לבנים וחזית מאבן גרניט חומה ומבריקה.

לפני שנים, כשיואל אברהמי פתח בקניון "השרון" את המזנון התאילנדי הראשון בעיר, הוא טס לתאילנד והביא צוות מטבח תאילנדי מלא לאיוש המזנון. היום נסיעות גיוס הצוות לתאילנד כבר לא נחוצות. הארץ מלאה בעובדי חוץ מהמזרח הרחוק. בתאי צ'יקן כל העובדים, חוץ ממני, הם מסין.

צ'אנג למשל, מקפיץ נתחי פרגיות בתאי צ'יקן כל ארבע שנות שהותו בישראל. צ'אנג דובר עברית טובה ומובנת והוא איש המטבח העיקרי בתאי צ'יקן. יואל אברהמי הקדים להבחין בכושר הסתגלותו המהיר של צ'אנג למטבח של תאי צ'יקן ולשפה העברית ועזר לו להסתדר בדירה קטנה סמוך לקניון. כל העובדים בתאי צ'יקן, ואני בתוכם, יודעים להקפיץ אוכל תאילנדי כשר  בווקים. צ'אנג ואני, כדוברי עברית, הננו היחידים שמשרתים את הלקוחות. מקבלים הזמנות, עונים על הטלפון, מתעסקים עם הקופה ונותנים עודף.

"תגיד צ'אנג, למה אתה לא אוכל את האוכל של תאי צ'יקן?" שאל ואסילי, אחד ממאבטחי הקניון.

ואסילי אוכל אצלנו כמעט יום-יום. היום למשל ואסילי הזמין את התאי צ'יקן דה לוקס, מנה עיקרית שכוללת עוף, כרוב ירוק קצוץ דק, פטריות ותיבולים תאילנדים.

"כן אוכל לפעמים," ענה צ'אנג, "אבל יותר מדי כרוב לא טוב לגבר."

"למה כרוב לא טוב לגבר צ'אנג?" המשיך ואסילי.

צ'אנג התעמק בצנצנת המזון שלו והתעלם מהשאלה. צ'אנג ומינג אכלו צהריחם ליד שולחנו של ואסילי באולם האוכל של מערך המזון המהיר, בקומה השנייה של קניון "השרון". ואסילי הוא כרגע הלקוח היחידי בתאי צ'יקן, ואני הקפצתי עבורו את מנת ה"דה לוקס" היומית שלו.

מזונו של צ'אנג, חוץ מבקבוק קוקה קולה, הובא בצנצנות ממגוריו.

צ'אנג אמר משהו למינג בשפתם ומינג הצטחק והמשיך לשתוק. מינג הוא "עולה חדש" ושתקן גדול. מינג הגיע לארץ לפני חודשים ספורים ועדיין לא מסתדר עם השפה העברית.

"לגבר טוב להיות 'חם' בפנים, וכרוב הוא ירק 'קר'," הואיל צ'אנג, אחרי פסק זמן ארוך, להסביר לוואסילי פרט חשוב מסודות הבריאות הסינית.

"חם בפנים טוב לגבר," המשיך צ'אנג, "וגם אוכל חם חשוב."

"מה יקרה לך אם תאכל יותר כרוב?"

"לא טוב לגוף," ענה צ'אנג מבלי להרים את ראשו ממזונו, והוסיף: "לא טוב לגבר לעשות דברים נגד הגוף ולאבד את הבריאות שלו.״

"מה, יש באוכל שלך, ויאגרה?" שאל ואסילי.

"לא צריך ויאגרה," ענה צ'אנג והמשיך לאכול את מזונו בעזרתם של מקלות אכילה מעץ. "צריך לשמור על מה שיש עם אוכל טוב."

לצ'אנג שתי נשים במחוז הולדתו בדרום סין, אחת אשתו למעשה, ואחת שיועדה לו בילדותו ומעולם לא נפגשה איתו. אחת לשנתיים צ'אנג חוזר לסין לבקר את משפחתו ואת בנו יחידו. צ'אנג מביא איתו מתנות לאשתו ולבנו, לכל משפחת אשתו בפועל ולאותה אישה מיועדת שסירבה להיענות למצוות המשטר החדש ולראות את עצמה משוחררת מצ'אנג ומהתחייבותה לו.

לקונסואלה, שותפתו של צ'אנג לדירה בשיכון "סלע", גם משפחה מעבר לים, באי לוזון שבפיליפינים. בישראל צ'אנג וקונסואלה מתחלקים בדירתו הקטנה לשם חיסכון, ומדברים בינם לבן עצמם בעברית, וקצת אנגלית שצ'אנג למד בתקופת עבודתו בהונג קונג, וקונסואלה למדה בבית הספר בפיליפינים.

קונסואלה עובדת בניקיון עבור הקניון. תפקידה של קונסואלה הוא לשמור על ניקיון אולם האוכל המשותף במערך המזון המהיר שבו מרוכזים כל מזנוני קניון "השרון" מסביב למיספר רב של שולחנות.

"קונסואלה, את מבשלת לצ'אנג את האוכל בבית," שאל ואסילי.

"לפעמים," ענתה קונסואלה וחייכה חיוך דק לצ'אנג. "צ'אנג הוא 'עשר'," אמרה, "מגיע לו אוכל טוב מהבית," הוסיפה עם חיוך משופר.

"אנחנו אוכלים יותר מדי כרוב, ירון. אף אחת לא אומרת עלינו שאנחנו 'עשר'," אמר ואסילי.

"דבר על עצמך, אל תערבב אותי בעסק," עניתי. "ומנין לך בכלל שלא אומרות עליי שאני 'עשר'?"

"קונסואלה, ירון הוא 'עשר'?" שאל ואסילי.

קונסואלה כיסתה את פיה בידה וצחקקה במבוכה כפויה. "לא יודעת. אולי החברות של ירון יודעות," אמרה.

ואסילי וקונסואלה חיכו לשווא לתגובה נוספת ממני.

"ירון, אפשר לקבל קוקה קולה," שאלה קונסואלה.

הוצאתי בקבוק מהמקרר והושטתי לה. קונסואלה הוציאה מכיס סינורה כמה מטבעות לשלם.

"לא צריך," אמרתי כרגיל. "און דה האוס, המשקה על חשבון תאי צ'יקן."

"אלו אח ואחות," אמרה קונסואלה וכיוונה את סנטרה כלפי שני צעירים, גבר ואישה אוכלי פיצה ליד דוכן הפיצריה.

"ערבים, תמיד יושבים בשולחנות נפרדים שלא ישמעו אותם מדברים ערבית," הוסיפה קונסואלה.

"כן, אח ואחות ערבים. עובדים למטה במרתף בסופרמרקט," אמר ואסילי. "מגיעים בבוקר ביחד עם מונית ספיישל מטייבה. עד שלא נתנו להם טיפול מקיף ויסודי בכניסה לא ידענו שהם ערבים. עכשיו כל בוקר אנחנו לוקחים אותם לצד לבדיקה מלאה. לא לוקחים סיכון עם כאלה. היום בסדר, מחר מביאים עשרה קילו ברגים ועשרים קילו דינמיט עליהם לפוצץ את כולנו," אמר.

"ואולי נוכחותם בקניון הוא ביטוח נגד פיגועים?" אמרתי.

"ברצינות, איפה אתה חי? בשוק לא עובדים מספיק ערבים ומה זה עזר?" שאל ואסילי. "הפיגועים באו ויבואו. גם התור שלנו יבוא."

ואסילי שירת בצבא ב"גולני".

"למה אתה הולך ליחידה קרבית, אימא שלי שאלה אותי לפני הגיוס," סיפר ואסילי באחד מביקוריו. "זאת לא המלחמה שלך."

"את הבאת אותי לכאן ופה אני עושה את מה שצריך לעשות. אלימות יש בכל מקום. אם הייתי נשאר באודסה הייתי תורם לשלום אזרחי אודסה," ענה ואסילי לאימו.

ואסילי תמיד חוגר על מותניו בתפקיד אקדח בנרתיק עור שחור ופגיון פיני ישר וארוך להב בנרתיק פתוח ושזור משרוכי עור כחול

"עבור מה הפגיון, ואסילי?" שאלתי פעם.

"אקדח בנרתיק לא עושה רושם גדול על השאהיד. הוא לא מתיחס לזה, אבל לפגיון ארוך וחד יש יחס אחר, יחס מרתיע," אמר ואסילי. "אני עומד בכניסה לקניון, משמרת מלאה, שמונה שעות כל יום. מה הסיכויים שלי נגד השאהיד? כל הקלפים בידיו. הוא עומד בתור כמו כולם להיבדק וכשהוא מגיע אליי, בום, טרך, הוא לוחץ על הכפתור וכולנו, השאהיד, המאבטחים, הקהל שנכנס לקניון, הקהל שיוצא מהקניון וסתם אזרחים שעוברים – כולנו נהפכים לקציצות ונתחי בשר מוברגים, מסומררים ומשופדים כמו נתחי הפרגיות שלך בתאי צ'יקן." ואסילי שלף את הפגיון והסביר, "פיסקארס, מתכת פינית הכי טובה בעולם. לא מחלידה, לא מאבדת את חודה אף פעם. מאה דולרים אמריקאים בהזדמנות. סיכויים לעריפה מאוזן לאוזן, זאת הרתעה אמיתית לשאהיד, ואולי רק צ'אנס קטן עבורי להקדים את השאהיד במקרה ומחשבה על הפגיון תגרום לו להסס לרגע," אמר ואסילי. "הבדל בין חיים ומוות, ירון, שווה לי אפילו אלף דולר."

זוג הערבים בפיצריה קמו ממושבם והלכו לכיוון המדרגות הנעות.

"במלון פארק עבדו ערבים במטבח ובניקיון," אמרה קונסואלה, "והטרוריסט שפיצץ את המלון הכיר את כל העובדים, אכל איתם במטבח והרג אותם בליל הסדר. גם אצלנו בפיליפינים יש חיות כאלו."

קונסואלה לקחה עוד לגימה מהבקבוק והלכה לפנות את השולחנות.

הטלפון צלצל.

"איך הולך?" שאל יואל אברהמי.

"בסדר, הקופה כרגיל." עניתי.

"אתה צריך משהו?" שאל יואל.

"אולי פח שמן," עניתי.

"בסדר, שלח את צ'אנג לקולודני בשוק לפני הלחץ," אמר יואל אברהמי. "עוד משהו?"

"חוץ משמן אנחנו מסודרים," עניתי.

יואל אברהמי לא מבזבז זמן בטלפון. מחכים לו הרבה טלפונים יום-יום למכלול שירותי המזון שבבעלותו ברחבי הארץ, מטבריה עד אילת. אוכל תאילנדי וסטקייה בחדרה, מסעדות סיניות בחיפה ובטבריה ואפילו מסעדת דגים באילת.

ראשוני תלמידי תיכון החלו להגיע לקניון. קבוצה של חמש בנות פיליפיניות התקבצה מסביב לקונסואלה. רובן בנות של עובדי בריאות וסעד לקשישים. בין הבנות אני רואה את לורי, בת אחותה הבכירה של קונסואלה, מאריה, אחות ראשית בבית סיעוד לקשישים גדול בדרום העיר. הבנות מדברות ביניהן עברית עליזה, ועגת תאגאלוג פיליפינית עם קונסואלה. קונסואלה עונה בתאגאלוג ולפעמים בעברית, לשמר את קלילות השיחה וקצבה הקולח. הבנות מגניבות מבטים מהירים אל שולחנם של צ'אנג ומינג. רמת הצחוק משתנה עם מיספר המבטים. יותר צחוק , פחות מבטים ולהיפך.

צ'אנג ומינג גמרו את ארוחת הצהריים ומינג חזר לשולחן העבודה מאחורי המקרר והחל לקצץ כמה ראשי כרוב ירוק ואדום עבור ארוחת הערב. ביקשתי מצ'אנג ללכת לשוק להביא פח שמן מקולודני.

"אל תתמזמז בשוק יותר מדי, צ'אנג, חבל על הבריאות," אמר ואסילי.

"בסדר," הפטיר צ'אנג רפויות ויצא לדרכו.

בשבועות האחרונים היו בשוק העיר ארבעה פיגועים בפועל עם שישה הרוגים ועשרות פצועים. הטבח של מלון "פארק", שהיה במקרר בעת פיגוע ליל הסדר ויצא בשלום ובלי שריטה, נהרג בפיגוע האחרון בשבוע שעבר. הטבח היה בשוק לקנות מצרכים עבור מטבחו הפרטי.

מלון "פארק" עדיין הרוס וסגור. השבוע כבר נכשלו שני ניסיונות חבלה בשוק. אזרחים הבחינו במטעני החבלה וחבלן המשטרה פוצץ אותם ללא נפגעים ונזק. אחד המטענים היה בתרמיל גב עם עשרים קילו חומר נפץ ועשרה קילו מסמרים וברגים לשיפור ההרג.

"מי בכניסה?" שאלתי את ואסילי.

"גיא תדמור ויריב אדיסי," אמר ואסילי.

את יריב אדיסי הכרתי טוב עוד מהצבא. שנינו שירתנו בשטחים, פעם על יד קדומים , פעם בחברון. יריב אדיסי מתגורר עם תשעה אחים ואחיות בשכונה אתיופית באזור נורדאו שבדרום העיר. יריב, סמל במשטרה צבאית, היה אמור, לפני הקיצוצים בתקציב, להצטרף למשטרת ישראל בתום שירותו בצבא. בתחילת השירות עוד תפסנו טרמפים ביחד אולם אחרי גל הפיגועים בטרמפיאדות עברנו לאוטובוסים. היום גם אוטובוסים לא בטוחים.

הטלפון צלצל שוב.

"תאי צ'יקן," עניתי.

"תקשיב ירון," אמר יואל אברהמי, "יש תנועה חשודה בסביבות חדרה. אומרים ברדיו שחולייה של מחבלים מנסה להסתנן לתוך העיר ולפוצץ מכונית תופת בתחנה המרכזית. אם יהיו למחבלים קשיים בחדרה הם ינסו את מזלם בסביבה, בפרדס חנה או בנתניה. אל תשלח את צ'אנג לשוק, זה מקום מועד לפיגועים."

רציתי להגיד ליואל אברהמי שצ'אנג כבר יצא לשוק ושהוא מודע לסכנה אבל במקום להגיד משהו בטלפון הגיע למערך המזון המהיר של קניון "השרון" גל רעש אדיר של פיצוץ. האוויר נדחס לתוך האוזניים עם הרעש, ואחריו החלו השולחנות הירוקים של מערך המזון המהיר להחליק קדימה ואחורה וענן ניירות מלווה בעשן החל לעלות מכיוון המדרגות הנעות. זכוכית מהשמשות בחלונות הגבוהים החלה ליפול לאולם ולהתרסק על הרצפה ברעש. ראיתי את ואסילי קם על רגליו.

"אני רץ לכניסה," צעק ואסילי.

"סגור את התריסים," אמרתי למינג.

מינג החוויר ועורו, כדרך הסינים בעת לחץ, קיבל גוון צהבהב. מינג יצא מהמזנון, הוריד את שני תריסי המתכת ונעל את תאי צ'יקן.

"תישאר פה אני יורד למטה לראות מה קורה," אמרתי למינג.

מינג הסכים מיד בתנועת ראש.

רצתי על שכבה עבה של שברי זכוכית חלקלקה וצורמנית. הנערות הפילפיניות נדבקו אחת אל השנייה מסביב לקונסואלה ונעו ביחד לתפוס מחסה במחסן כלי הניקוי בירכתי הקניון. הנערות צרחו היסטרית למראה שתיים או שלוש בנות פגועות משברי הזכוכית המעופפת. ראיתי כתמי דם מתפשטים על החולצות הכחולות. המדרגות הנעות המשיכו לנוע. נעצרתי לרגע לסקור את המצב. שברי זכוכית עבה מחלונות הראווה של חנות "המשביר" כיסו את הרצפה בקומה הראשונה. המנהלת של חנות הספרים, זאת שיודעת את כל שירי המשוררת רחל בעל פה, עמדה בכניסה לחנות וסקרה את ההרס. דם, מסריטות עמוקות, כיסה את זרועותיה. קהל הקונים של הקניון נע לכיוון ירכתי הקניון להתרחק מאותו פיצוץ שני צפוי.

ירדתי לקומה הראשונה. הפיצוץ קרה בכניסה. דלתות הקניון נתלשו מציריהן ונחתו על דוכן השעונים ומשקפי השמש במרכז אולם הכניסה. לוחות גרניט עבים וחומים ושברי אבנים לבנות מחזיתו המפוארת של קניון "השרון" נערמו בכניסה ומחצו מספר אנשים תחתם.

נעתי בזהירות אל הכניסה הפרוצה. ראיתי את ואסילי מסתובב אחורנית, והולך לכיוון המדרגות.

"כאן כבר לא נשאר מה לעשות," אמר ואסילי וירד למרתף.

יריב אדיסי שכב מחוץ מתחת ללוח עצום של אבן גרניט חומה ומבריקה. האבן כיסתה אותו כמעט לגמרי ורק ראשו המעוך הציץ מאחורי לוח האבן הכבדה. שלולית דם, ניזונה מקילוח דם השופע מפיו של יריב אדיסי, התפשטה על המדרכה. ראיתי את גווייתו של צ'אנג ליד קרעי מעיו של גיא תדמור. שלהבת הפיצוץ שרפה את מלבושיו של צ'אנג מעליו וקלפה את עורו מבשרו. טלאי עורו של צ'אנג תלו עליו חרוכים ומגוללים כקלף. לצ'אנג היה בורג באורך של עשרה סנטימטרים תקוע במפשעתו. שקית אשכיו היתה קרועה ואבר זכרותו היה זקוף בגאון הצדעה אחרונה לאשתו בפועל במחוז הולדתו בדרום סין, לאישה היעודה לו מהכפר הסמוך לכפרו שמעולם לא נפגשה עימו ולקונסואלה החוסה לשלומה ולשלומן של חמש בנות פיליפיניות מוכות אימה במחסן כלי הניקיון של מערך המזון המהיר. מנקב בקודקוד אברו של צ'אנג זלגה הפרשה סמיכה מצבע שנהב מסוגסגת בשריגי דם דקים ואדומים. שתי רגליו של צ'אנג נקטעו מעל לברכיים.

קבוצת שוטרים מצוחצחים ומגוהצים הגיעה בריצה מתחנת המשטרה הסמוכה במעלה שדרות רזיאל. השוטר הראשון שהגיע התקרב ואמר, "אם אתה לא בתפקיד עדיף שתסתלק מכאן."

נכנסתי לקניון וראיתי את ואסילי עולה מהמרתף. "הרבה נפגעים במרתף," אמר ואסילי. "הזוג מטייבה נהרג משברי זכוכית מעופפת. נשחטו מאוזן לאוזן," הוסיף ואסילי והמשיך לכיוון הכניסה.

נזכרתי במה שוואסילי אמר לאימו לפני הגיוס, אלימות יש בכל מקום ואין לאן לברוח.

* * *

יאללה תכניס לי כבר

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

אני רוצָה שתאהב אותי

ולא רק את הגוף שלי

וכשאתה מוצץ לי פיטמה

תמצוץ בה את נפשי הרגישה

ותרצה להתחתן איתי

ותפסיק לגרות את

הדגדגן שלי

כשאני מחזיקה באבר הזקוף

שלך

ורוטטות לי עליךָ האצבעות

אני רוצה שתאהב אותי

ולא רק שתשפיך בי

מההתחרמנות שלךָ

רוצה שתאהב אותי

ולא שרק תזיין אותי

כי אני מושכת מאוד

רק בת שבע-עשרה

עגלגלה מגורה

שדיי תְפוחים מאוד

לא-אשכנזייה יפה עורי לבן

וכבר לא בתולה

יאללה תכניס לי כבר

ואת האהבה נדחה למחר

* * *

תנועת הבריחה הרביזיוניסטית

עמותת מורשת הבריחה ומכון ז'בוטינסקי

מזמינים אתכם לערב מיוחד, על הנושא:

"משואה לחרות – פעילותה של התנועה הרביזיוניסטית

 באירגון הבריחה לאחר מלחמת העולם השנייה"

משתתפים:

ד"ר מירי נהרי: תנועת הבריחה ומורשתה

ד"ר שרה אוסצקי-לזר: בית"רים בדרכי הבריחה

ד"ר אסתר שטיין-אשכנזי: ה"מארש" לציון (בליווי מצגת צילומים)

מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר: פתיחה והנחייה

עוד בתוכנית:

שירה – שלומית ריב ויעקב קנין

עדות מצולמת של הניצול משה בן עוזר

יום שני, כ"ז חשון תשע"ו, 9.11.2015, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב

כיבוד קל – הכניסה חופשית

* * *

REAL trouble is brewing in Europe

A Female Physician in Munich, Germany, sends a message to the world.

Yesterday, at the hospital we had a meeting about how the situation here and at the other Munich hospitals is unsustainable. Clinics cannot handle emergencies, so they are starting to send everything to the hospitals.

Many Muslims are refusing treatment by female staff and, we, women, are refusing to go among those animals, especially from Africa. Relations between the staff and migrants are going from bad to worse. Since last weekend, migrants going to the hospitals must be accompanied by police with K-9 units.

Many migrants have AIDS, syphilis, open TB and many exotic diseases that we, in Europe, do not know how to treat them. If they receive a prescription in the pharmacy, they learn they have to pay cash. This leads to unbelievable outbursts, especially when it is about drugs for the children. They abandon the children with pharmacy staff with the words: “So, cure them here yourselves!” So the police are not just guarding the clinics and hospitals, but also large pharmacies.

Truly we said openly: Where are all those who had welcomed in front of TV cameras, with signs at train stations?! Yes, for now, the border has been closed, but a million of them are already here and we will definitely not be able to get rid of them.

Until now, the number of unemployed in Germany was 2.2 million. Now it will be at least 3.5 million. Most of these people are completely unemployable. A bare minimum of them have any education. What is more, their women usually do not work at all. I estimate that one in ten is pregnant. Hundreds of thousands of them have brought along infants and little kids under six, many emaciated and neglected. If this continues and German re-opens its borders, I’m going home to the Czech Republic. Nobody can keep me here in this situation, not even double the salary than at home. I went to Germany, not to Africa or the Middle East.

Even the professor who heads our department told us how sad it makes him to see the cleaning woman, who for 800 Euros cleans every day for years, and then meets young men in the hallways who just wait with their hand outstretched, want everything for free, and when they don’t get it they throw a fit.

I really don’t need this! But I’m afraid that if I return, that at some point it will be the same in the Czech Republic. If the Germans, with their nature cannot handle this, there in Czechia it would be total chaos. Nobody who has not come in contact with them has no idea what kind of animals they are, especially the ones from Africa, and how Muslims act superior to our staff, regarding their religious accommodation.

For now, the local hospital staff has not come down with the diseases they brought here, but, with so many hundreds of patients every day – this is just a question of time.

In a hospital near the Rhine, migrants attacked the staff with knives after they had handed over an 8-month-old on the brink of death, which they had dragged across half of Europe for three months. The child died in two days, despite aving received top care at one of the best pediatric clinics in Germany. The physician had to undergo surgery and two nurses are laid up in the ICU. Nobody has been punished.

The local press is forbidden to write about it, so we know about it through email. What would have happened to a German if he had stabbed a doctor and nurses with a knife? Or if he had flung his own syphilis-infected urine into a nurse’s face and so threatened her with infection? At a minimum he’d go straight to jail and later to court. With these people – so far, nothing has happened.

And so I ask, where are all those greeters and receivers from the train stations? Sitting pretty at home, enjoying their non-profits and looking forward to more trains and their next batch of cash from acting like greeters at the stations. If it were up to me I would round up all these greeters and bring them here first to our hospital’s emergency ward, as attendants.

Then, into one building with the migrants so they can look after them there themselves, without armed police, without police dogs who today are in every hospital here in Bavaria, and without medical help.

Coming to a hospital near you?

ציטוט ממקור אנונימי

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 36 ואחרון

השיחה הטלפונית המוזרה עם חיימסון הותירה באורי בן עמי איזו הרגשה עמומה ומרגיזה, מעין אדמה חרוכה, מבחינה נפשית, שהיתה נשכחת במשך הזמן אלמלא שב ופגש מדי פעם בדמותו הגמלונית, כבדת-הבשר ופזורת-הרגליים של חיימסון המהלך ברחוב בעיניים בוהות ועיתון-צהריים מקומט תחת זרועו, ומוצץ סוכריה.

הם היו חולפים זה על פני זה מבלי לומר שלום, כל אחד סבור שהשני אינו זוכר אותו, ומעדיף להתעלם מזולתו. ומאחר ששום דפים מודפסים גם לא הגיעו בדואר, חש אורי בן עמי את עצמו משוחרר מבחינה מצפונית מפנייה זו ומן ההבטחה שבאה בעקבותיה.

אלא שמראה הידרדרותו של חיימסון בכל זאת הציק לו. ואף שלא החמיא לעצמו עד כדי לחשוב כי אם היה שומע אז את חיבור-המפיות של חיימסון היה גואל אותו ומונע את הידרדרותו, בכל זאת –

משום כך התגבר על רתיעתו ויום אחד הרים טלפון והתקשר לדירתה של מירה.

מירה, להפתעתו, היתה במצב-רוח מרומם, ומאוד ידידותית כלפיו.

"מזל שאתה מוצא אותי בדירה, אורי. רק במקרה קפצתי לכאן. ממחר היא מושכרת."

"ברצינות?"

"כן."

"ולאן אתם עוברים?"

"לארהַ"בּ-הברית."

"ברצינות?"

"כן. תאר לעצמך – יוסטון. טקסאס."

אורי נשמע קצת מהסס בטלפון. זה לא הסתדר לו עם דמותו של חיימסון, בבגדיו הלא-נקיים, משוטט ברחובות בנפש כבוייה.

"קצת חם שם, לא?" אמר כדי להרוויח זמן.

"מה, לא קראת בעיתון? כל עם-ישראל שמע על כך!"

"לא. מה? סאדאת ובגין?"

"אל תצחיק אותי. טוב, שמע – כל זה התחיל כשרמי נרשם לשליחות בסוכנות – "

"רגע," אורי היה כבר לגמרי מבולבל. "אתם נוסעים עם רמי?"

"מי זה אתם?"

היתה דממה חוטית. פתאום פרצה מירה בצחוק יבש.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע?"

"לא. מה?"

"שמע, אל תיעלב, אבל אתה חלש מאוד בפסיכולוגיה. וזה גם מה שאיה... היתה אומרת תמיד עליך, שאני מקווה שזה לא מתסכל אותך, קצת?"

"לא נורא. פרופיסור שלום אומר שאילו היינו יודעים יותר היסטוריה היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה. אז לפחות היסטוריה אני יודע, קצת – "

"אז תשמע, בשביל ההיסטוריה, אתה יודע שחיימסון ואני התגרשנו?"

"ברצינות?"

"כן."

"מתי?"

"ברוך-השם לפני כחודשיים וחצי. עשינו את זה צִ'יק-צַ'ק, כמו שאומרים. דרך-אגב ראיתי שהכניסו את 'קטורת ירושלים' שלך לתוכנית-הלימודים."

"נו מה אפשר לעשות? לאט-לאט כולנו נעשים קלאסיים, עולים דרגה בזכות הוותק ולא חשוב אם יש לקורא עניין לקרוא את הספרים שלנו או לא. ואולי גם מפני שאין סופרים אחרים, כי צעירים מוכשרים כמעט כבר לא כותבים רומאנים, רק עושים סרטים או נבלעים בעיתונים ובטלוויזיה."

"אל תהיה צנוע כל כך, אורי. הצלחת לא רע. התפרסמת. אפילו אימא שלי קוראת אותך. תאר לעצמך!"

"מה זה להצליח? מדפיסים רומאן, שעליו עבדת שנתיים-שלוש – באלפיים, שלושת אלפים עותקים, והספרים בקושי מגיעים לקוראים ואחרי חודש-חודשיים כבר לא תוכלי למצוא אותם כמעט בשום חנות. פרנסה אין מזה. אבל כל שטות מתורגמת, כל ספר-בישול טיפשי, כל אלבום חסר-ערך, כל ספר אידיוטי של איזה מדינאי או עיתונאי – זוכים לתפוצה טובה יותר. ואם כבר ישנה הוצאה אחת שתפוצתה ספריהָ ענקית – אז טעם עורכיה כה שמרני ומהוגן עד שהיא מסרסת את רוב כותבי הפרוזה העברית שחולמים בסתר-ליבם לכתוב כך שספריהם יתאימו למתכונתה. אני, על על פנים..."

"רגע אחד, כאן השריקה של רידינג מפריעה לשמוע אותך..."

– – –

"נו, בסדר?"

"קצת – "

"אז ספרי סוף-סוף מה אצלך. מספיק עם הספרות."

"כן, נו, אז רמי נרשם לשליחות בסוכנות לפני כשנה, עוד לפני שהתחיל לעבוד במועצת-הדבש. קראו לו אז לראיון, המפא"יניקים האלה, אמרו תודה רבה. ושום-דבר. הוא אפילו שכח מזה. בסך-הכול, בוא נאמר  היו לו מספיק צרות בינתיים – "

"כן – "

"ובינתיים, איה... וכול מה שקרה, בינתיים..."

"כן – "

"פתחו קורס-שליחים חדש, אפילו לא קראו לו. אבל, אתה יודע איך זה, לכל כלב יש יום. זאת אומרת, כמו בהגרלה. פתאום כל עם-ישראל שומע שפירקו את קורס-השליחים ושלחו אותם, אם תסלח לי על הביטוי – קיבינימאט!"

"כן," אמר אורי בחיוך חמוץ. "ככה זה אצל היהודים. מתקרנפים."

"אוֹ.קַי.," אמרה מירה. "הלא לא נתחיל עכשיו בוויכוח פוליטי – "

"לא. פשוט, אני מתחיל להבין – "

"שלוש נקודות. כמו שיובלי אומר. אתה, אל תיעלב, תמיד היתה לך הצתה קצת מאוחרת, אם אני זוכרת נכון – "

"זה תמיד קצת ככה, אצל אנשים שחלשים בפסיכולוגיה – "

"העיקר, אתה שומע? – יום אחד מגיע מכתב אל רמי ממחלקת-העלייה של הסוכנות, אתה, עם האישה והילדים, תוך חודשיים קורס-שליחים חדש, בצִי'ק, ליוסטון, טקסאס. שנתיים מינימום. טוב. זה היה די עצוב בהתחלה. אתה מבין, בלי איה... והסבתות בוכות, וכל השאר. בהתחלה רמי כמעט ויתר על הרעיון. אבל היתה כאן עוד נקודה חשובה, שאי אפשר להתעלם ממנה. הרגל של אורית'לה. שם, ביוסטון, אפשר להגיע אל הרופאים הטובים ביותר. הקהילה בטח תעזור. בסך-הכול, בוא נאמר, הלא הבריאות היא העיקר. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. ורמי כל כך מסור לילדים, הוא ממש מעריץ את אורית'לה. ואני, זה קרה בדיוק אז כשהתגרשנו, אמרתי לו – שמע, ככה זה בחיים. לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן, אבל אם צריך אימא לילדים, ואישה בשביל הסוכנות, טוב, אל תצחק, אתה הלא יודע שגם אצל רמי ואיה, זה לא היה בדיוק סיפור של הצלחה. אז בקיצור, אנחנו יכולים בשקט לנסוע ולייצג את ישראל בכבוד. אני לא צריכה להגיד לך באיזה עמדות נמצאים כיום אלה שהיו חברים של רמי באוניברסיטה. וזה בהחלט הגיע לו. ומה שקשור אליי, אני אלמֵד שם עברית, גם ספרות, ואולי אפילו אמשיך לדוקטוראט, משהו כמו – רידוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג'יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון, שהתחלתי אצל אביגדור ברנע, האח של ראובן. אם זאת שליחות לאומית אז אפילו שומרים לך את הוותק במשרד-החינוך. ורמיהתחיל ללכת לבית-כנסת ולקבל שיעורים לעלות לתורה, בשביל שנלמד להיות יהודים ואולי גם קצת בגלל... אתה מבין... וחוץ מזה מוכרחים בשביל השליחות לאמריקה."

"והילדים?"

"כן. זאת הבעייה. ליובלי הקטן יש עכשיו תקופה של סיוטים בלילה. הוא מתגעגע מאוד לאימא שלו. וגם אורית'לה מתעוררת בלילות ואומרת שכל מיני אנשים מטיילים בחדר שלה, ואמרת גם שאיה... תבוא אליה לילה אחד עטופה בסדין כמו הנביא אימאל'ה... ויובלי כל-כך מתוק. למד, אני-לא-יודעת-איפה, להגיד: אִיצִיק-שְׁפִּיצִיק גְרִינֵע גַ'אבֶּה, חַאפְּט אַשְׁטִיקֶן אַקְט אַבַּבֶּה – וחוזר על זה כל היום, בפני הסבתות שלו. הכי קשה זה יהיה לסבתות, ובייחוד לאימא-של-איה המסכנה. אבל הן החליטו שבאביב הן תבאנה לבקר אותנו, כול השלוש בבת-אחת. תאר לך! תאר לעצמך שהן אפילו ממשיכות להיפגש עם אימא של חיימסון. הן התרגלו לשחק יחד פעם בשבוע קלפים ולא רצו לצער את אימא של חיימסון כשהתגרשנו. אתה יודע שהתגרשנו? אחרי הכול מה היא אשמה? אה, כן, אני כבר קצת מבולבלת. מהנסיעה. אוֹ.קַי. אז אתה יודע איך זה עם ילדים – לא קל גם כשהם שלך, ואם לא היו כל הַפוֹרְמַאלִיטִיס האלה של הוויזות הייתי מעדיפה טוּ בִּי מֶארִיד סוּן אַפְטֵר שיובלי ואורית'לה יתרגלו קצת יותר לרעיון, אבל רמי עמד על כך שהכול יהיה גמור עוד לפני שנוציא את הדרכונים. אז עד להוגעה חדשה אנחנו קדומי אִין יוסטון, טקסאס. בחנוכה כבר נהיה שם. נו טוב, אתה יודע איך זה, אף פעם לא נגמר, כל יום גדלים ומתבגרים, אז תסלח לי אם פתאום אני נזכרת, בשביל מה בעצם הכבוד הזה שצילצלת אליי?"

"טוב, זה כבר בטח לא אקטואלי. חיימסון, טילפן אליי לפני כמה חודשים בקשר לאיזה מפיות שהוא כתב, ומאז – "

"כן, הוא באמת כעס אז מאוד שזרקתי אותן בלי-כוונה לזבל." היא צחקה. "פאראפראזה על ברנר! תאמין לי, אִיט וַאז נוֹט הפסד גדול בשביל האנושות."

תל-אביב, 1976-1978

סוף

ניתן לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל וקוראים אחדים כבר פנו וקיבלו

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ההיסטריה התקשורתית המנופחת סביב אכילת בשר אדום מעובד לסוגיו כגורם מְסרטן, דבר שאפילו לא הוכח בביטחון מלא – אינה אלא "צרות של עשירים", אולי מסוג השמנים והשמנות המדהימים בממדיהם בארה"ב.

ההיסטריה המטופשת הזו משכיחה את העובדה הנוראה שכמחצית בני האדם החיים על פני כדור-הארץ אינם זוכים כלל לאכול בשר, אין להם חשמל, משתכרים פחות משני דולר ליום, אינם נהנים ממים זורמים בבתיהם, אם יש להם בכלל בתים, ותוחלת החיים שלהם כארבעים שנה – אם לא נרצחו, נאנסו נמכרו לעבדות או מתו ברעב עוד לפני כן.

* ברשויות מקומיות אחדות עומד להיקבע חוק עזר עירוני חדש לפיו אישה או נערה שכפות רגליה חשופות בסנדלים אבל הלק על ציפורניה פגום, חלקי ומוזנח – תיקנס. קנסות גבוהים במיוחד יוטלו על ציפורניים בצבעים כמו כחול, כחול-אפור, סגול-כהה, ירוק, שחור, חום-קקה ונוצץ-ראי.

* בהתייחסות לנאומו של יאיר גרבוז אמרה יחימוביץ' כי "אצלנו תמיד קם האידיוט התורן, שיש לו מה להגיד על המצביעים של המחנה האחר – בהמות, צ'חצ'חים, מנשקי מזוזות משתטחי קברים וכן הלאה. נכון שגרבוז לא איש מפלגת העבודה, ושההפגנה הזו לא אורגנה על ידי מפלגת העבודה. אבל רבים בציבור חשדו בנו שמה שגרבוז אומר, רבים במחנה הפוליטי שלנו חושבים בלב. ואתם יודעים מה? הם צדקו. יש התנשאות אליטיסטית במחנה שלנו, כלפי הפריפריה. תקראו לזה מזרחים, תקראו לזה מצביעי הימין, בעיקר כלפי מצביעי הליכוד. יש לנו ראיית עולם משובשת ויהירה שאומרת כאילו הבחירה שלנו היא רציונליות ושלהם אמוציונלית, והם אומרים את זה, שלא נדבר על ביטויים גזעניים ממש. אי אפשר לכבוש ולהביא אנשים להצביע בשבילך כשאתה בז להם. זה לא הולך. וזה גם לא נכון, ההצבעה שלהם היא לא יותר אמוציונלית מההצבעה שלנו, אנחנו הולכים לקלפי מסיבות אמוציונליות לא פחות: מסיבות זהותיות, מתחושת דמיון ושייכות למפלגות מסוימת ומועמדים מסוימים, מסיבות שבטיות, מסיבות עדתיות. וחשוב שנדע את זה. מזרחים מצביעים למזרחים ואשכנזים ואילו אשכנזים מצביעים לאשכנזים." ["הארץ" באינטרנט, 2.11.15].

* סופר נידח שלום. הבהרה: הכינוי "יצורים כיפתיים" מיוחס על ידי רק לחובשי כיפות המבצעים מעשים פליליים אלימים כגון כריתת עצי זית, שריפת בתים ומסגדים וכו'. אין לי שום כוונה לפגוע באנשים דתיים המקיימים תורה ומצוות, שזו משמעותה של היהדות: עבודת ה' בעולם כמות-שהוא. אלה המאמינים בדבר צדדי ביהדות כגון חזון הגאולה המשיחית, תוך ביצוע עבירות אלימות פליליות, הם-הם היצורים הכיפתיים, שמקומם בבית הסוהר.

אני מצפה שנעמן כהן, המכנה אותי ברוב חוצפתו בשם יוליוס שטרייכר – עורך הביטאון הנאצי דר שטירמר, יתנצל בפניי ולא יחזור על כינוי זה. אני תומך בחופש ביטוי מלא, אך ברור שגם לחופש הביטוי יש גבולות.

רון וייס

רמת-גן

* האיחוד האירופי צפוי לפרסם ביום רביעי הבא את ההנחיות החדשות בנוגע לסימון מוצרים מההתנחלויות ברשתות השיווק ברחבי היבשת, כך אמרו פקידים בכירים בירושלים. לדבריהם, במשרד החוץ ובלשכת ראש הממשלה עדיין לא יודעים כמעט אף פרט לגבי תוכן ההנחיות שנשמרות בשלב זה בקרב קבוצת שותפי סוד מצומצמת במטה האיחוד האירופי בבריסל. בחודשים האחרונים היה איסוף מידע על תוכן ההנחיות לסימון מוצרים מההתנחלויות בראש סדר העדיפויות של שגרירויות ישראל ב-28 המדינות החברות באיחוד האירופי. עם זאת, חרף המאמצים הרבים כמעט ולא הושג מידע רלוונטי. הסיבה לכך, טוענים פקידים בכירים בירושלים, היא המידור הקפדני בו נשמרת העבודה על המסמך. ["הארץ", 3.11.15].

חב"ע: אז תקשיבו לנו, אידיוטים של האיחוד האירופי! – זה מה שמעסיק אתכם עכשיו? הגנה-כביכול על הפלסטינים? על ציבור ה"פליטים" הפאראזיטי הגדול והוותיק ביותר שהיה קיים אי פעם? שרובו בכלל יושב על אדמתו או/על אדמה ערבית מוסלמית אחרת? וזאת כאשר מיליוני פליטים מוסלמיים חסרי כל, רובם צעירים, בורחים אליכם לאירופה ללא הרף – ובתוך זמן לא רב יהפכו את חייכם לגיהינום מזרח-תיכוני בכל המובנים?!

אתם יודעים מה, שתיחנקו!

ואולי דווקא סימון מוצרי ההתנחלויות – יגביר את הצריכה שלהם אצלכם, כי הוא סימן לאיכות, ומושקעת בו גם עבודה פלסטינית – באיכות ישראלית!

* הפילוסופית של האידיוטיזם המוסרי מבית מדרשו של שוקן, אווה אילוז, כותבת, בימים אלה, שבהם נרצחים בסכינים פלסטיניות יהודים ברחבי ארץ-ישראל:

"חלק גדול מהאוכלוסייה הישראלית הולך ונעשה אדיש לאסון ההומניטרי הפוקד את הפלסטינים. ישראלים אלה הם במצב של האישה שרואה את בעלה מתעלל מינית בבתו אך אינה מודה בכך: אנחנו עדים למספר מדהים של הריסות בתים, להרג של ילדים, נישול מאדמות, מעצרים מנהליים, עינויים, הפרת זכויות בינלאומיות, עבירות של גניבה וונדליזם המתרחשות על בסיס יומי, ותקיפות פלסטינים על ידי מתנחלים תוך התעלמות של הצבא, שלעיתים רבות נמצא בקרבת מקום ואינו מתערב. מה שמטשטש את ראייתנו היא העובדה שהמצב של היעדר החוק בשטחים הכבושים מוגן על ידי הצבא עצמו – הצבא המוסרי ביותר בעולם." ["הארץ" באינטרנט, 3.11.15].

כמה נחמד גברת אילוז, שאת משווה אותנו לנאצים, ואת ה"נכבה" – לשואה שהמטנו-כביכול על הערבים החפים מפשע – שכמובן כלל לא רצו לזרוק אותנו לים יחד עם שבע מדינות ערב שבאו לעזרתם!

ואם היו מצליחים, את יודעת – גורלי היה כגורל הילדים היהודים בשואה.

כבר כתבנו לך לא פעם – שאת בורה ועם-הארצית בידיעת ההיסטוריה הישראלית, לפעמים נדמה שאת פשוט מטומטמת בנושאים האלה – וכי לכן מה שמחזיק אותך על פני המים העכורים של השיח הציבורי האנטי-ישראלי, הקיים בעיקר בעיתון "הארץ" – הוא אולי רק החנפנות והסתגלנות שלך לדיעות של שוקן – שמאפשרות לך את הפירסום בו.

מול העובדות ההיסטוריות יש לך עור עבה של נביאת שקר, עור של פילה.

* * *

מיכאל רייך

הַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק

כֹּה זָכַרְתִּי אֶת הַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק, הַפָּתוּחַ:

שְׂדוֹת יִזְרְעֶאל הַמּוֹרִיקִים, חוֹדְרִים בְּגַלִּים מִבַּעַד לַפְּתָחִים

אֶל הַבַּיִת שֶׁבְּפַאֲתֵי הַמֶּשֶׁק

וּמְבִיאִים עִמָּם אֶת שִׂמְחַת הַיּוֹגְבִים,

פָּעוֹט הָיִיתִי וְדִמִּיתִי שִׁבֳּלִים צוֹמְחוֹת בְּמַסָּד הַחֶדֶר

וּמַלְאָכִים מְכֻנָּפִים מְשַׂחֲקִים כַּדּוּרֶגֶל בְּכָדוּר הַשֶּׁמֶשׁ הַמִּצְטַחֵק.

אַחַר כָּךְ נָפְלָה עָלֵינוּ פִּתְאֹם מִלְחָמָה

מַתָּזִים בִּקְצוֹת צִנּוֹרוֹת גּוּמִי,

לִכְלְכוּ בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה וּבְרַעַשׁ גָּדוֹל אֶת קִירוֹת הַבַּיִת,

אֶת הַחַלּוֹן וְהַתְּרִיס.

צָדְקָה הַגַּנֶּנֶת, מִלְחָמָה הִיא עֵסֶק מְלַכְלֵך, מַרְעִישׁ, מַבְעִית -  -  -

כַּעֲבֹר חָדְשַׁיִם שָׁמַעְתִּי, לְחֶרְדָתִי יְבָבָה קוֹרַעַת לֵב, בּוֹקַעַת

מִן הַחַלּוֹן הַהוּא עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק, הַמֻּכְתָּם כְּמַעֲשֶׂה מִכְחוֹלוֹ שֶׁל

צַיָּר סְעוּר נֶפֶשׁ.

בַּמֶּרְחָב הַשָּׁקֵט נָפוֹצָה שְׁמוּעָה כְּרוּחַ קָדִים

שֶׁהָאַחִים יְרֻבַּעַל וְהִלֵּל לָבִיא, נָפְלוּ.

אַבָּא, תַּגִּיד: לָמָה שֶׁלֹּא לַעֲזֹר לָהֶם לָקוּם?

מִשֶּׁלֹּא נִמְצָא מַעֲנֶה לִשְׁאֵלָתִי,

נִפְעַר פֶּצַע גָּדוֹל בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁל יַלְדוּתִי.

אֲצַוֵּה עַל הַזְּמַן לַעֲצֹר מִלֶּכֶת, וְאֶהְיֶה כַּפָּעוֹט הַהוּא,

לֵב מִשְׁתּוֹקֵּק לַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק טֶרֶם שֶׁהֻכְתַּם,

לַיָּמִים הַמִּשְׁתַּבְּלִים, לִזְרוֹעוֹת הַלַּיְלָה הַמִּתְלַטְּפוֹת

הוֹ, הֲנִיחוּנִי לָצֵאת שׁוּב 

לִשְׂדוֹת הַקָּמָה הַמּוּאָרִים, לִזְהַב הַדָּגָן

לְמֶרְחָבֵי יָהּ שֶׁאֵין שִׁעוּר לָהֵם

וּבְחֵיקָם אִבַּדְתִּי לַנֶצַח

חֹד מְחוֹגֵי הַזְּמַן

דצמבר  2014

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל