גיליון מס' 1093

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בחשון תשע"ו, 9 בנובמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סַאֶבּ אָרִיקָאת בְּדִכָּאוֹן. // עמוס גלבוע: כמה תובנות מצפייה ברשתות BBC CNN  בחו"ל. // פרופ' אבנר הולצמן:  דברים בערב "מחווה לפרופ' נורית גוברין" באוניברסיטת תל-אביב, 5.11.2015. // אהוד בן עזר: יצחק נבון על שרגא נצר [עם מותו של יצחק נבון השבוע, בגיל 94]. // מתי דוד: מקהלת הצבא האדום בהיכל התרבות. // יהודה דרורי: 1. סר הביטחון או סרסור הביטחון. 2. עדיין בר-ענישה. // אורי הייטנר: 1. תרומתנו לדמוקרטיה ולחוקה. 2. בחר בחרפה וקיבל מלחמה. 3. צרור הערות 8.11.15. // מריאן בלנקי: חיי כלב. // אלף הזרגים של שלמה המלך, מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // רות ירדני כץ: מותר גם מותר לבקש סליחה. // מנשה שאול: בין ישראל והפלסטינים, האיראנים והסורים, דאע"ש וישראל, הקופטים והסלפים והאמת והשקר. [ציטוט]. // עמוס אריכא: היועץ הרועץ. // שיר מבית ספר פיק"א בפתח תקווה משנת 1950 לערך, חיבר אותו התלמיד זאב קליין, לימים ד"ר זאב קינן ז"ל. // איתמר לוין: ככה הנאצים התחילו. [ציטוט]. // ד"ר יוחאי סלע: הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה הערבית. [ציטוט]. // עוז אלמוג: אבי לוזון הוא הישראלי החדש. // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום הראשון. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר, פרק ראשון: ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סַאֶבּ אָרִיקָאת בְּדִכָּאוֹן

לִפְנֵי זְמַן-מָה, בְּאִינְטֶרְבְיוּ לְגַמְרֵי לֹא רוּטִינִי

וּכְלָל לֹא שִגְרָתִי גִלָּה מַר סַאֶבּ אָרִיקָאת

רֹאש צֶוֶת הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן הַפָּלֶסְטִינִי

שֶהוּא כַּיּוֹם סוֹבֵל מִדִּיאַגְנוֹזָה שֶל מַכַּת

הָאַכְזָבָה, הַבַּאסָה, הַיֵּאוּש הַמֶּלַנְכּוֹלִי

וְחֹסֶר-הַתּוֹחֶלֶת עַד כְּדֵי מָרָה שְחוֹרָה

מִשּוּם שֶשּוּם פִּגּוּעַ לֹא הֵחִיש מַרְפֵּא לַחֹלִי

שֶל זַעַם, שֶל תִּסְכּוּל וְשֶל דֶּפְּרֶסְיָה חֲמוּרָה  

בֵּין בְּנֵי עַמּוֹ שֶלֹּא הִשִּׂיגוּ כָּל הֶשֵּׂג פּוֹלִיטִי

זֶה כְּבָר שָנִים וּבֶטַח לֹא מִמְּשוּ אֶת הַיִּעוּד

שֶל רִבּוֹנוּת אֲפִלּוּ לֹא בְּאִינְתִּיפָאדָה קְרִיטִית

כְּמוֹ שֶל הַיּוֹם שֶבָּהּ הֵם מִתְנַפְּלִים עַל הַיָּאהוּד

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין אוֹ אֲבָנִים זְרוּקוֹת בְּלִי הֶרֶף

אוֹ דְרִיסוֹת-רֶכֶב הַמֻּסְווֹת כִּתְאוּנוֹת-דְּרָכִים

אוֹ בַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה הַשּוֹחֲרִים לַטֶּרֶף

שֶכֵּן לַמְרוֹת אוֹתָם יִשְׂרְאֵלִים שֶנִּרְצָחִים

אֵין יִשְׂרָאֵל נִשְבֶּרֶת וְנוֹפֶלֶת עַל בִּרְכַּיִם

וְאֵין הִיא מִתְרַכֶּכֶת כָּל עִקָּר כִּי אַדְרַבָּה

עַל כָּל פִּגּוּעַ מַחְזִירָה הִיא כָּאן מָנָה אַפַּיִם

וּקְשִיחוּתָהּ, כְּמוֹ בְּרוֹךְ הַפָּלֶסְטִינִים, הִיא רַבָּה.

וְכָךְ יוֹצֵא, בְּשִׂיא הַצִּינִיּוּת הָאֶפִּידֶמִית

וּבְאִירוֹנְיָה שֶעוֹד לֹא הָיְתָה כְּדֻגְמָתָהּ

שֶַהָרָשוּת הַמְּפִיצָה כָּל חַארְתָּה אַנְטִישֵמִית

וְשֶרוֹצְחִים בָּהּ מְיַשְּׂמִים אֶת צַו הֲסָתָתָהּ

הֵם נֶעבֶּעךְ מִין קוֹזָק נִגְזָל מִסְכֵּן הַמִּצְטַיֵּן לוֹ

בְּהוּמָנִיזְם פִילַנְתְּרוֹפִּי שֶל חַיּוֹת מִדְבָּר

שֶסַּאֶבּ אָרִיקָאת קוֹבֵל בִּשְמוֹ וּמִתְבַּכְיֵן לוֹ

וּמַאֲשִים אֶת עַם הַמֻּתְקָפִים הַלֹּא נִשְבָּר

שֶיֵּש לוֹ הַחֻצְפָּה שֶלֹּא לְהִכָּנַע לָרֶשַע

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ הוּא אַף מַפְלִיא אֶת מַכּוֹתָיו

בְּכָל שְלוּחָיו שֶל אַבּוּ-מַאזֶן הַמַּסִית לְפֶשַע

שֶשּוּם בְּרָכָה אֵינוֹ רוֹאֶה בִּפְרִי הֲסָתוֹתָיו.

וּמְרִירוּתוֹ שֶל אָרִיקָאת לֹא רַק שֶהִיא מוּבֶנֶת

אֶלָּא שֶהִיא נִשְמַעַת כְּמוֹ תְלוּנָה לְאֵל עֶלְיוֹן:

"יָא אַלְלַהּ, אֵיךְ זֶה כְּשֶהַיְּהוּדִים עַל הַכַּוֶּנֶת

שֶל הַיּוֹרִים מִמַּאֲרָב אוֹ הַתּוֹקְעִים פִּגְיוֹן

אֲנַחְנוּ, חֵרֶף כָּל הַהֲסָתָה הַלֵּבַנְטִינִית

לֹא מַצְלִיחִים לִשְבֹּר אֶת קְשִי-עָרְפָּם שֶרַק הֻקְשַח

בְּכָל שְנוֹת קִיּוּמָהּ שֶל הָרָשוּת הַפָּלֶסְטִינִית

כְּשֵם שֶלֹּא הִצְלַחְנוּ עוֹד בַּנַּאקְבָּה שֶל תָּשָ"ח?"

וְאִם בִּכְלָל עוֹנֶה לוֹ מִמְּרוֹמָיו קוֹלוֹ שֶל אַלְלַהּ

הוּא סָח: " סַאֶבּ יָא אִיבְּנִי, יֵש בְּאַלְיַתְכֶם מִין קוֹץ

כִּי לַיָּאהוּד יֵש סֵפֶר 'שְמוֹת' וְשָם כָּתוּב, דִּיר בַּאלַכּ,

שֶגַּם אִם יְעַנּוּהוּ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ

וּכְמוֹ שֶיְּהוּדִי אֶחָד, מַר קִיסִינְגֶ'ר, אָמַר כָּאן

שֶשּוּם תּוֹעֶלֶת לֹא תִצְמַח לָכֶם מִתּוֹקְפָנוּת

(כִּי לֹא הֶחְמַצְתֶּם מֵעוֹלָם לְמַזַּלְכֶם הַמַּר כָּאן

שוּם הִזְדַּמְּנוּת הִיסְטוֹרִית לְהַחְמִיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת)

כְּכָל שֶתְּטַפְּחוּ יוֹתֵר גַּל רַצְחָנוּת בַּרְבָּרִית

וּתְמַלְּאוּ בִּשְטִיפוֹת-מוֹחַ שֶל גִּ'יהָאד צְמֵא-דָם

אֶת קָדְקֹדֵי אֲסַפְסוּפְכֶם בַּשֶּקֶר הַווּלְגָּרִי

שֶמִּסְגַּד אַקְסָה כָּאן מוּעָד לְהֶרֶס מִיָּדָם

תַּפְחִיתוּ עוֹד יוֹתֵר אֶת הַסִּכּוּי לִזְכּוֹת אֵי פַּעַם

בְּעַצְמָאוּת שֶעַל דַּרְכָּהּ אַתֶּם טוֹמְנִים מוֹקְשִים

בְּמוֹ יַדְכֶם כִּי הַיָּאהוּד הַהֵם, חֲזִיז וָרַעַם,

גַּם חֲכָמִים יוֹתֵר מִכֶּם וְגַם יוֹתֵר עִקְּשִים

כִּי שוּם כְּרִיתַת-שָלוֹם בְּשוּם סִכְסוּךְ שֶבַּהִיסְטוֹרְיָה

לְהֵחָלֵץ מִשּוּם שְפִיכוּת-דָּמִים לֹא אֻפְשְרָה

כְּשֶצִּחְצוּחֵי הַחֲרָבוֹת הִמְרִיאוּ לְאוּפוֹרְיָה

בִּמְקוֹם פִּתְרוֹן שָפוּי שֶל קוֹמוֹן סֶנְס וְשֶל פְּשָרָה

וְאַף כִּי גַם בֵּין הַיָּאהוּד יֶשְנָם כְּסִילִים פָנָאטִים

וַחֲמוּמֵי מוֹחוֹת סְתוּמִים מַמָּש כְּמוֹ אֶצְלְכֶם

רַק אִם אַתֶּם וְהֵם תַּתְחִילוּ פֹּה לִהְיוֹת פְּרַגְמָאטִים

תִּזְכּוּ שֶיִּזָּרְעוּ כָּאן שְׂדוֹתֵיהֶם וּשְׂדוֹתֵיכֶם

בִּמְקוֹם בְּמַצֵּבוֹת בִּשְלַל שַדְמוֹת דָּגָן וָלֶחֶם

וְשִגְעוֹנוֹת מְשִיחִיִּים שֶהַטִּמְטוּם בְּרָאָם

יוּמְרוּ סוֹף-סוֹף בִּזְמַן חָדָש בּוֹ הַתְּבוּנָה מוֹלֶכֶת

וּשְלוֹם-אֱמֶת יִשְכֹּן בֵּין שְנֵי בָּנָיו שֶל אַבְרָהָם.

* * *

עמוס גלבוע

כמה תובנות מצפייה ברשתות  BBC/ CNN  בחו"ל

אומנם למדינת ישראל , אולי קצת באופן לא הכי טבעי, יש זכות להגנה עצמית, אבל זכות זו מאוד מסויגת. מה שהסכינאים הערביים עושים אינו מוגדר כטרור, אלא כ"אלימות הדדית".  יבושם לרשתות. המעציב הוא שגם בתוכנו מושמעות אותן זמירות בקול תרועה.

עשיתי שלושה שבועות  הרחק בחו"ל, ובאופן טבעי ערוצי הטלוויזיה בהם צפיתי היו ה-BBC   וה-CNN. ברצוני לשתף את הקוראים בשלוש תובנות שלי מהסיקור שלהם על  גל טרור הסכינים הנוכחי בארץ, כמשקפות את  מציאות הלך הרוח המערבי ביחס לישראל.

הראשונה: "זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל." זאת היתה התגובה המרכזית של ראשי מדינות ודוברים רשמיים. לכאורה זה מאוד יפה, אבל זאת אמירה כל כך טריוויאלית, ברורה, שאתה תמה מדוע בכלל צריך להגיד אותה. ברור כשמש שזכות ההגנה העצמית עומדת לפרט, לקהילה ולמדינה. צריך להגיד שהשמש תזרח מחר?

לא ראיתי, ואולי אני טועה, שייעשה שימוש כזה לגבי מדינות שונות במערב. למה אומרים זאת תמיד בהקשר לישראל?

לדעתי, כי ישראל נתפסת כמשהו ייחודי ומיוחד, כמדינה של היהודים שבעבר השחור שלהם באירופה, ובכלל בכל המקומות בעולם – לא היתה להם שום זכות להגנה עצמית, בוודאי לא יכולת, ועכשיו יש להם.

אבל, וכאן בא אבל גדול, כמעט תמיד דואגים להוסיף לכך סייגים שונים: ההגנה העצמית צריכה להיות "מידתית", ואסור לה שתהיה ב"כוח מופרז". כשאתה שומע את זה מפי דוברים אמריקאים, בא לך להקיא. כל מי שחיי קצת בארה"ב חש על גופו את ה"ההפרזה הפרועה" של המשטרה האמריקאית בהשתמשה בכוח. הטרגדיה היא שאצלנו, בתוכנו, בראש ובראשונה בעיתון ה"ארץ" בשפה האנגלית – זכות ההגנה העצמית נשללת למעשה מאיתנו, וזכות הרציחה ניתנת לפלסטינים.

השנייה: "אין טרור". לא ראיתי, בזמנים בהם צפיתי ברשתות הנ"ל את המילה טרור כמכוונת לרציחות בסכין או להשלכת בקבוקי תבערה. אז מה יש במקום זה? יש את המילה הניטראלית "אלימות" (VIOLENCE). האלימות כמובן היא הדדית: הרוצח בסכין מוכה, נהרג ע"י המתגונן! מה הפלא? הרי היום אנחנו עדים בעולם לפארודיה אמריקאית-אירופאית, שבה הטרור מתייחס רק לדאע"ש (המדינה האסלאמית), ושאר ארגוני הטרור נקראים להילחם נגדה בסוריה.

ומה עם, נגיד, הטרור של אלקאעידה? בזמנים הללו צריך, על פי התפיסה האמריקאית, להפנות אותו נגד דאע"ש .

ואם זה כך, אז ברור ש"גל הטרור" הפלסטיני, כפי שאנו מכנים אותו, אינו כלל טרור בתקשורת הבינלאומית, אלא אלימות גרידא.

אבל, מה לי כי אלין על  הרשתות הבינלאומיות, הרי אצלנו בבית ישנם פרשנים ופוליטיקאים ש"מבינים" לעומק את מניעי הרוצחים,  מאשימים את ממשלת ישראל  ביצירת המניעים, ובכך למעשה אין הם רואים ברציחות משום טרור, אלא אלימות של ייאוש. לפי תפיסה זו, כל מיואש בארצנו צריך לרצוח את מי שלדעתו מביא אותו לכדי ייאוש. מתכון בדוק לאנרכיה.

השלישית: "בראש מהדורת החדשות", ובראש "הידיעות החשובות" הרצות כל הזמן על המסך. בעיתון מרכזי בשפה האנגלית בסינגפור, סיפור דקירה בישראל הופיע בעמודים פנימיים,  בתמצות עובדתי, אחרי ידיעה על פשע שבוצע בארה"ב. אותה דקירה, וכל מה שסביבה, כיכבה כל היום בראש המהדורות והכתוביות של ה- BBC / CNN. למה? אותו יום (כמו בימים אחרים) הרוסים תקפו בברבריות מהאוויר בסוריה, הרוגים על ימין ושמאל; מהומות פליטים בבלקן, אבל  מה כל אלו לעומת "המשך האלימות בישראל המפוחדת"? 

האם ברשתות הללו הפעילו "שיקול מקצועי" ולפיו זה מה שמעניין את קהל הצופים שלהן?  האם לדעתן זה באמת האירוע החשוב בעולמנו, הדוחק הצידה אירועים אחרים? 

אני יותר מספקן. מה שברור לי, כי את זה ראיתי במו עיניי, היא העובדה הבאה: כל דיווח פלסטיני, רשמי,  או מפי איש  המרואיין ברחוב, מקבל כתובית  "עובדתית" (למשל, צה"ל הרג נער פלסטיני). כל דיווח ישראלי או כשמדובר בהרוג ישראלי, מוצג בספקנות (כמו: לפי טענת המשטרה הישראלית) או במעורפל – כך שאי אפשר להבין מה בדיוק קרה.

למשל, בעקבות הרצח בבאר שבע, במשך כמעט יום שלם הכתובית היתה: "שלושה מתים באלימות בדרום ישראל".  סהדי במרומים שאלמלא בדקתי ב"אייפד" לא הייתי יכול להבין כלל שמדובר בערבי שרצח 3 יהודים בבאר שבע.

איני יודע כיצד היתה ההתייחסות ברשתות אחרות ובעיתוני העולם המרכזיים. ייתכן כי שם היתה אחרת. אם מישהו משתעשע במחשבה שהסברה מעולה שבמעולות, או להבדיל "מהלכים מדיניים אמיתיים ואמיצים" – יוכלו לשנות את ה-DNA   של שתי הרשתות הללו – שישתעשע.

ונקודה ששכחתי: צפיתי בראיון של יאיר לפיד בתוכנית "שיחה קשה" ב-BBC. כל הכבוד ללפיד!

* * *

פרופ' אבנר הולצמן

דברים בערב "מחווה לפרופ' נורית גוברין"

באוניברסיטת תל-אביב, 5.11.2015

בפעם הראשונה פגשתי את נורית גוברין כאן, בבניין הזה, לפני שלושים ושבע שנים. היא היתה אז פרופסורית צעירה בחוג לספרות עברית, ואני תלמיד מתחיל לתואר הראשון. נרשמתי לשיעור שנתי שלה שכותרתו: "העיירה היהודית – מציאות ומיתוס". לא ידעתי למה לצפות, אבל כמעט מיד הבנתי שהגעתי בדיוק למקום שאליו ייחלתי. על-פי כותרת השיעור ותוכניתו היינו אמורים להכיר דימויים וייצוגים שונים של העיירה היהודית המזרח-אירופית בסיפורת העברית לדורותיה, ממנדלי ועד אורפז. כך אמנם אירע, התכנית הסדורה התממשה במלואה, אבל בשיעור ההוא התרחש דבר הרבה יותר רחב.

הדיון בעיירה היהודית שימש למורה שלנו פתח להצגת שלל סוגיות היקפיות, בבחינת מבוא מרחיב דעת לספרות העברית של הדורות האחרונים, והיא הפליאה לצייר את הספרות הזו לפנינו כתמונה המשתרעת מאופק אל אופק, וגם לגובה ולעומק. שאלות רבות ריחפו בחלל הכיתה: מהו תאריך המוצא, אי שם במאה השמונה עשרה, שממנו עלינו להתחיל לתאר את הספרות העברית החדשה? ומה אמרו על כך יוסף קלאוזנר וחיים נחמן שפירא, פישל לחובר ואברהם שאנן בחיבוריהם ההיסטוריוגרפיים? האם הספרות העברית החדשה היא ביטוי למהפכת החילון היהודית, כדעתו של ברוך קורצווייל, או ביטוי של רציפות המשכית כדעתו של ישראל כהן? מהן האנומליות הייחודיות שקבעו את פניה של הספרות העברית כספרות של עם מפוזר ללא טריטוריה, שהלשון המאחדת אותו עדיין אינה לשון מדוברת? מהי הדינמיקה הגיאוגרפית והחוקיות המיוחדת של חילופי מרכזים בתולדות הספרות העברית? מדוע חשוב לקרוא את יצירת הספרות בכל ההקשרים האפשריים, החל ברקע הביוגרפי וההיסטורי וכלה בתולדות הצורות והסוגות הספרותיות? מהו דור ספרותי ומה בינו לבין תקופה ספרותית לפי דן מירון? מה בין הספרות העברית לספרויות היהודים לפי דב סדן? ומהי לעומת זאת גישתו של שמעון הלקין לשאלת ייחודה של הספרות הנכתבת בעברית? וכן: מהו מיתוס וכיצד ניתן להשתמש במושגים מתחום חקר המיתוס לצורך הפרשנות הספרותית?

כל השפע הזה הומטר על ראשינו בצורה דחוסה אבל בהירה וידידותית להפליא, ובצירוף דרבון נמרץ להוסיף ולקרוא מתוך הביבליוגרפיה העשירה של הקורס. רשימת הקריאה הזו, יחד עם צרור של ביבליוגרפיות מפוארות שאספתי בקורסים אחרים של נורית, שימשה אותי עוד שנים רבות ככלי עזר מחקרי בפני עצמו. פעם אפילו שמעתי אותה מתוודה, שהיא קוראת ביבליוגרפיות באותה דריכות שאחרים קוראים ספרי מתח, ולימים גם הבנתי מתוך עצמי למה בדיוק היא התכוונה.

אבל גם מה שתיארתי עד כאן לא היה אלא מבוא לעיקרו של העניין. העיקר באותו שיעור, לפחות מבחינתי, היה עצם ההתוודעות לסופרים. כל אחד מפרקי השיעור היה פתח כניסה לעולם ספרותי עשיר ומובהק בייחודו. בזה אחר זה עברו לפנינו מנדלי מוכר ספרים, שמחה בן ציון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, י"ד ברקוביץ, דבורה בארון, אשר ברש, חיים הזז, יצחק שנהר ויצחק אורפז, כל אחד ותמונת העיירה הייחודית לו. כל דיון כזה צירף באופן שובה לב תפיסה עקרונית מוצקה, הצבעה מדויקת על עיקר ייחודו של הסופר והדגמות פרשניות מאירות עיניים ומגרות לקריאה נוספת. באותה העת עדיין לא יכולתי לדעת מהם המרחבים והמעמקים של הידע ושל השקפת העולם הניצבים מאחורי המופע המרהיב שחזיתי בו מדי שבוע, כשהיתה נורית מתייצבת בכיתה ובידה סל קניות גדול מלא ספרים. אבל כבר אז יכולתי לחוש שמה שאנו נחשפים אליו הוא רק קמצוץ מעושר גדול בהרבה. היה ברור שנורית גוברין יודעת הכול על הסופרים האלה ועל כל ההקשרים הנחוצים להכרתם.

בד בבד ניתן בשיעור הזה מופת פדגוגי מיוחד במינו, שלא ראיתי כמוהו עד אז ומאז. זו היתה הוראה מחויבת ומחייבת, דורשת לא מעט, לפעמים נוזפת, אבל בסופו של דבר מעודדת. עמדה לפנינו מורה רבת ניסיון וביטחון, לא מחניפה ולא מלטפת, בעלת ציפיות גבוהות אבל פתוחה ללמוד ולהשכיל מכל תלמיד. לא כולם עמדו בכך. היו תלמידים שההיבטים התובעניים והמחמירים בצורת ההוראה הזאת הטילו עליהם מורא, והם התקשו להסתגל לדרישות הקפדניות, שכמוהן לא הכירו במקומות אחרים. אכן, בדף הראשון של הביבליוגרפיה, אחרי רשימה של הנחיות ואזהרות למיניהן, התנוסס משפט מטיל אימה, ששום מורה לא יעז כיום לחזור עליו, וזו לשונו: "רק מי שמקבל על עצמו מראש את המאמץ הרב הכרוך בשיעור זה – יבחר בו."

מצד שני, מי שהשכילו להפיק את המיטב מן ההתנסות המזומנת להם, שכרם היה רב. מי שלמד אצל נורית זוכר אותה מגיעה מדי שבוע לשיעור כחצי שעה מראש או אף יותר, מתיישבת בפינת החדר ומשוחחת עם כל מי שנזקק לשאול, להתייעץ, לקבל הכוונה במשימת הכתיבה שהוטלה עליו, ולעיתים סתם לספר על עצמו. לא קשה היה להיווכח בסקרנות האמיתית הדוחפת אותה לשבור את מחיצת האנונימיות, להכיר כל תלמיד לא רק בשמו אלא גם בפרטים מהותיים על רקעו ועל שאיפותיו. וזאת לדעת: בכל שיעור, לרבות שיעורים רבי משתתפים, הטילה נורית על עצמה עול כבד. כל תלמיד התנסה בכתיבת עבודת מחקר קטנה או שתיים בנושא שבחר ושעיצב בהדרכתה הצמודה, ובתוך כך נפתחו לו פתחים אל המקורות ואל ספרות העזר המחקרית על שלל רבדיה.

בשנים הרבות שנורית לימדה את שיעור החובה "ממרכזים למרכז", שאיכלס בכל שנה לפחות מאה תלמידים, היה מגיע תמיד הרגע, לקראת סוף הסמסטר, אחרי שכל העבודות הוגשו, שבו היא היתה מכריזה על נבצרות זמנית מכל מלאכה אחרת, מסתגרת בביתה עם הר העבודות ובמשך שבועות אחדים, מבוקר עד ערב, היתה קוראת ומתעמקת בהן בשיא הקשב. כל סטודנט היה מקבל את עבודתו בחזרה, מנומרת עשרות הערות בכתב ידה, עדות על תשומת-לב  לכל ניואנס ועל בדיקה חוזרת של כל פרט תוך כדי חדירה לעומק כוונותיו של הכותב וגם אל מה שאולי רצה להביע ולא עלה בידו.

נורית מעולם לא הסכימה לחלק את נטל הקריאה הזה עם עוזרי ההוראה שלה. בהם היא נעזרה אך ורק לצורך הכנת מחקריה. המשימות המגוונות שהטילה עליהם היו  עבורם, בוודאי עבורי, בית הספר הטוב ביותר למי שמבקש להכשיר את עצמו לחקר הספרות העברית. וזה רק מעט מזעיר מן הדברים שבזכותם ארחש לה תמיד תודה עמוקה.

האנרגיה העצומה שנורית השקיעה בהוראה במשך עשרות שנים לא באה בשום אופן על חשבון פעילותה כחוקרת. נהפוך הוא. אותן שנים שאני מעלה כאן את זיכרן, השנים שבהן למדתי להכיר אותה כמורה חד-פעמית, היו להערכתי שנות התנופה והשיא בעבודתה המחקרית. אני מדבר על שנות השמונים של המאה העשרים, ודי להיזכר בשורת הספרים שפירסמה במהלך אותו עשור פורה כדי לראות שאלה היו השנים שבהן ביססה את מקומה כחוקרת המרכזית של ספרות ארץ-ישראל בימי העליות הראשונות ובתקופת היישוב, וכסמכות מחקרית ראשונה במעלה בכל הקשור לשורה של סופרי מופת, ובראשם גרשם שופמן, דבורה בארון ויוסף חיים ברנר.

ב-1980 פרסמה את "העומר – תנופתו של כתב-עת ואחריתו", המבוסס על עבודת הדוקטור שלה, סיפור כישלונו ההרואי של שמחה בן-ציון להקים מרכז של ספרות עברית בארץ ישראל.

ב-1981 הופיע "שורשים וצמרות – רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית".

ב-1982 – "מאופק אל אופק – ג. שופמן: חייו ויצירתו", בשני כרכים ובהם למעלה מ-700 עמודים.

ב-1985 – "תלישות והתחדשות", שהוא מבוא לסיפורת העברית בראשית המאה העשרים. ובאותה שנה – "מאורע ברנר: המאבק על חופש הביטוי".

ב-1988 – "המחצית הראשונה", ביוגרפיה מקפת  של דבורה בארון בתוספת כינוס מלא של סיפוריה המוקדמים.

כעבור שנה, ב-1989, "דבש מסלע – מחקרים בספרות ארץ-ישראל".

וב-1991 כינוס מחקריה על ברנר בספר "ברנר – אובד עצות ומורה דרך".

מניתי שמונה כרכים רבי תוכן ומשקל שראו אור במהלך אותו עשור מופלא, וכדי להשלים את התמונה יש להזכיר  את ארבעת הספרים שהופיעו בעריכתה באותן שנים:

"פלס – מחקרים בביקורת הספרות העברית", קובץ המניפסטים של כתבי עת ועיתונים עבריים על פני מאתיים שנה.

"מסלול – ספר היובל לישראל כהן" ו"חליפת אגרות בין ישראל כהן לש"י עגנון ודוד בן-גוריון".

שלא לדבר על כמאה ועשרים מאמרים ורשימות שפירסמה באותו עשור.

זוהי לדעתי ליבת ההישג של נורית גוברין, מבלי להקל ראש בספרים ובמחקרים הרבים שפירסמה לפני כן ואחרי כן. כולם מחקרי תשתית, פרי צירוף קפדני של חומרים ראשוניים, עובדות ומסמכים, בסיס הכרחי וסולידי למחקרי המשך, ולכן הם זכו לחיים ארוכים ואינם מתיישנים עם חילופי הטעמים, המתודות והאופנות בחקר הספרות.

כך, למשל, כל מחקר ועיון על דבורה בארון אינו יכול לפרוש כנפיים ולהמריא לכיוונים שונים ואף משונים – בלא התשתית רבת הגילויים שהעמידה נורית גוברין ב"פרשיות מוקדמות"; ושום עיון בברנר אינו שלם בלי להסתמך על ההארה הרב-זוויתית של חייו, יצירתו ונוכחותו בשלושת הספרים שנורית הקדישה לו.

בשני העשורים האחרונים הוסיפה נורית לפרסם ספרי מחקר בנושאים מגוונים ובהם:

"צריבה", על השירים שהוקדשו ליוסף חיים ברנר.

"כתיבת הארץ", על דרכי ייצוגן של ערים וארצות על מפת הספרות העברית.

"נוסעת אלמונית", סיפור חייה שלא-ייאמן של שלומית פלאום, הגננת שנעשתה לתיירת בארצות אקזוטיות ולחלוצת המגע עם הודו בספרות העברית.

ו"חסד החיים", ביוגרפיה מחקרית חדשנית על אהרן מגד הצעיר.

אולם עיקר יבולה בשנים האלה, ובתוכו כמה וכמה כיווני מחקר חדשים,  התנקז אל הסדרה המונומנטלית "קריאת הדורות", המקיפה עד כה שישה כרכים ובהם יותר ממאתיים מאמרים התופסים יחד כשלושת אלפים עמודים. ששת הכרכים הם כנהר רחב, נהר הספרות העברית המצטיירת בו כעולם ומלואו. כמו בנהר אפשר לטבול בו בכל נקודה ולשוט כברת דרך קצרה או ארוכה בנופים הנגלים על גדותיו. מי שיפתח את הכרכים ויעיין בהם, ייווכח מיד, שעומדת מאחוריהם אישיות ברורה ומובהקת: סמכותית ושופעת ידע, בעלת עמדה וטעם ומעורבות אישית, בעלת ראייה היסטורית רחבה ועם זאת בקיאה בפרטי-פרטים ומנווטת בביטחון את דרכה בנבכי הנבכים של יערות הספרות העברית על שלל הגידולים המאכלסים אותם.

אם להתרכז בשני הכרכים החדשים בלבד, אפשר להיווכח שנורית גוברין מתעניינת בַּכֹּל – החל בגדולי הספרות בני דורות שונים, מברנר וגנסין ובורלא וברש ועד מרדכי טביב, אהרן מגד, אריה סיון וחיים באר וא"ב יהושע – וכלה בנידחי הנידחים. מאמרים רבים מפתיעים בעצם הנושא שהוצב במרכזם. מי חשב, למשל, שנושא כמו "הונגריה בספרות העברית" יכול להניב מחקר מסועף המצרף יחד שלל דמויות ויצירות על יסוד "הקשר ההונגרי" הסמוי המרתק יחד יוצרים שונים ורחוקים זה מזה כמו אביגדור המאירי ואגי משעול או איתמר יעוז קסט ואסתי ג. חיים?

ומי חוץ מנורית גוברין יכול היה להציב על מפת המחקר בלא מורא את הנושא "הסופר כתבנית נוף הוריו", לתאר אותו במאמר עקרוני מרובה דוגמאות ולהתמקד במאמר נוסף בנוכחותם הסמויה של הורי המחבר ושל יחסיו עימם דווקא ביצירותיו של א"ב יהושע, סופר שלכאורה היסוד האוטוביוגרפי אינו מרכזי ביצירתו.

עשרות ספרים ואלפי מאמרים נכתבו על יצירותיו של יהושע, אבל נדמה לי שמן הזווית הזאת לא ניגשו אל יצירתו מעולם, ואני משער שגם הוא הופתע מעושר ההבחנות והתגליות במאמר הדחוס של נורית גוברין ששמו "א.ב. יהושע והוריו: סיום מלא מתיקות ואהבה".

ומי יכול היה לשער שאשת לוט נעשתה מושא להתבוננויות שיריות כה מגוונות ומורכבות, עד שבאה נורית גוברין, שאין דבר נעלם ממנה, ודלתה ממרחבי השירה העברית לא פחות משבעים שירים המתחקים אחר חידתה של הדמות הזו, שאפילו לא זכתה במקרא לשם משלה.

דמויות מרתקות רבות מהלכות בין הדפים. מצויה כאן למשל מונוגרפיה מופתית מתועדת להפליא על בן-ציון כ"ץ, העורך והעיתונאי הלוחם, שהיה גם איש ציבור, מדינאי, דיפלומט, היסטוריון וחוקר, חבר ותומך לגדולי הספרות העברית ומייסדן של במות ספרותיות ועיתונאיות שנעשו נכסי צאן ברזל. משורטטים כאן דיוקנאות נוגעים ללב של דמויות שרק נורית גוברין זוכרת אותן, כמו נח טמיר, הסופר והמורה הירושלמי שחייו הצטלבו בחייו של ברנר, או יהושע חנא רבניצקי הנחשף כאן לא רק כשותפו ובן לווייתו המטושטש של ביאליק אלא כסופר בעל ייחוד והישגים בפני עצמו, ואפילו בעל מלתעות ספרותיות נשכניות למדי, וכדברי המחברת: רבניצקי – לא מה שחשבתם.

חידושים כאלה מצויים בשני הכרכים על כל צעד ושעל, ובצידם נושאים מוכרים ממחקריה הקודמים של נורית גוברין הזוכים כאן לפיתוח ולהעשרה: חשיבותה של ההתחלה הספרותית כיסוד מוסד להבנת עולמו של הסופר, כפי שמודגם כאן על-פי ראשית יצירתם של יהודה בורלא, אהרן מגד, אריה סיון וחיים באר; הקשר בין תחיית הדיבור העברי להתחדשות הספרות העברית, ומקומם של הסופרים בוויכוח על דרכי תחיית הלשון; חשיבותם של עיתונים וכתבי-עת כזירה שבה מתהווה הספרות ומתעצבת, כמודגם כאן במדור עשיר במיוחד המוקדש לנושא; ההיסטוריה כחומר גלם ליצירה הספרותית, כפי שהיא מתבטאת למשל בשלל מפתיע של רומנים ישראליים חדשים המעוגנים במלחמת העולם הראשונה. כל אלה רק מעט מהרבה דוגמאות.

בדברי המבוא לכרך החמישי משתמשת נורית גוברין בשלושה דימויים חזותיים כדי להמחיש כיצד מצטיירת בעיניה הספרות העברית כמכלול. האחד הוא דימוי אנכי: התרבות דומה לבניין רב קומות, היא כותבת. היא נבנית נדבך על גבי נדבך. אי אפשר לבנות את הקומות העליונות ללא הנחת יסודות מוצקים לבניין כולו, והנמשל: סופרי הדורות הקודמים הם הבסיס שעליו נבנית ספרות ההווה ותיבנה ספרות העתיד.

דימוי שני הוא דימוי אופקי: הספרות היא משטח שיש בו מרכז ויש בו שוליים, ורק שילובם יחד יוצר את התמונה השלמה, המורכבת מאבני פסיפס.

הדימוי השלישי מצרף יחד את האופק ואת האנך: הספרות כמוה כיער. יש בו עצים גבוהים ונמוכים, שיחים ועשבים. מערכת אקולוגית שלמה השומרת על איזון בתוכה ועל יחסי גומלין הדדיים. כל פרט בתוכה מאפשר לחבריו לצמוח והם – לו.

למעשה, שלושת הדימויים האלה שנועדו לאפיין את הספרות יכולים לתאר באותה מידה את מפעלה כביר המידות של החוקרת עצמה. מפעלה עשוי נדבך על גבי נדבך, מלא קווי השתלשלות אנכיים המסתמנים בו מדור לדור ומתקופה לתקופה – למשל במאמרים על הקשר הבין-דורי בין חנוך ברטוב לחיים באר ובין ש"י עגנון לאהרן מגד. הוא עשוי גם כתמונת פסיפס, מפה אופקית שבמרכזה יוצרים בולטים ומשפיעים ובשוליה המתרחקים והולכים, בחצי אפלולית, מצויים סופרים ותופעות ספרותיות משניים, נידחים ונשכחים שכבודם גם הוא במקומו מונח. והמפעל הזה עשוי גם כשילוב של ממדי הזמן והמרחב, מערך תלת-ממדי מסובך, עתיר קשרים וקשרי קשרים בין חוליותיו, שהוא השתקפות מורכבת של האובייקט הנבחן בו משלל זוויות ראות ובסקרנות בלתי נלאית.

הקריאה בשני הכרכים החדשים של 'קריאת הדורות' כמו בקודמיהם עוררה בי, בין שאר רשמים, תחושה מתמשכת של געגוע. לאו דווקא געגוע לנורית גוברין עצמה, שהרי נוכחותה חיה וחיונית ועוד ידה נטויה, אלא אל מכלול התכונות והגישות שהיא מייצגת: היקף הראייה, הידע האנציקלופדי, הדרך הטוטלית וחסרת הפניות שבה היא מתבוננת על הספרות ובוחנת אותה, השקפת העולם הציונית הבוטחת השזורה בכל מה שהיא כותבת, הסקרנות האותנטית הדוחפת אותה להגיע עד קצה קצהו של כל עניין שהיא חוקרת, הקשבתה הדרוכה אל החומר עצמו מבלי להטיל עליו מראש תֶזות מוכנות ומוּטוֹת, הכבוד והיושר שהיא נוהגת בעבודותיהם של חוקרים שקדמו לה, המימד האישי והאנושי המובלע בכתיבתה, החשיבות שהיא מייחסת לכל תופעה, ולו הזעירה והשולית ביותר לכאורה, כחלק חיוני ממכלול שלם של תרבות, אולי על פי רוחו של הדגול במוריה, דב סדן.

כל אלה ואחרים הם גילויים של אתוס הולך ונעלם. היום כבר אין מייצרים חוקרי ספרות כמו נורית גוברין וכמו כמה ממוריה ומעמיתיה בני דורה, והערכים המקצועיים והאישיים שהיא מגלמת במפעלה המחקרי ובעבודתה הפדגוגית נעשים והולכים נחלת העבר.

הכוח המניע של המפעל כולו נובע, כפי שהיא מעידה על עצמה בדברי המבוא לאחד הכרכים, מזהותה העצמית "לא רק כחוקרת ספרות, אלא גם כמי שהספרות וחיי הספרות הם מרכיב מרכזי של חייה." זוהי בעצם שבועת אמונים לספרות העברית, ביטוי מאופק אך אותנטי של זיקה נפשית עמוקה, שייכות רגשית ונאמנות ללא גבול למקצוע, שזרעיהם נטמנו בוודאי בילדותה בבית אביה מורה ישראל כהן ואימה הורתה צביה לבית גורדון, בין סופרים ואנשי רוח שהיו חלק טבעי מסביבת גידולה.

מטבע הדברים עולים בזיכרון משפטי שבועה דומים שהדהדו בחלל הספרות בדורות קודמים. כך כתב למשל יהודה ליב גורדון בשירו "ברכת ישרים": "אֲנִי בִּימֵי חָרְפִּי, עֵת עוֹד עַל מֵצַח / לֹא חֹרַב טַל יַלְדוּת, נֵדֶר נָדַרְתִּי; /"עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח /  לָהּ כָּל חוּשִׁי בִי לִצְמִיתוּת מָכַרְתִּי."

בדומה לכך כתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי באחד ממאמריו הגנוזים והשכוחים: "יען כי הספרות עולמי, חיי, עצמוּתִי, וכל הנוגע בה ונוטע צלם בהיכלה, כאילו נוגע בבבת עיני, כאילו לוקח פגיונות של ברזל ונועץ בבשרי."

במילים דומות תיאר יוסף חיים ברנר באחת מרשימותיו את יעקב פיכמן המשורר ואיש הספרות: "פייטן דק ומלנכולי הַרֶגֶש, והוא יחד עם זה גם מבקר מבין, דק ומסור מאוד אל הדבר שהוא דן עליו, ובלב האיש ההוא אהבה עצומה, אהבת לב, אהבת נפש לשארית-מחמדינו, לספרות העברית."

הייתי רוצה להסב את המילים האחרונות של ברנר ולהגיש אותן לנורית גוברין, משום שבהן טמון השורש של מה שראוי לרחוש כלפיה, והן מקור הגעגועים אל מה שהיא מייצגת: "ובלב האישה ההיא אהבה עצומה, אהבת לב, אהבת נפש, לשארית מחמדינו, לספרות העברית."

* * *

אהוד בן עזר

יצחק נבון על שרגא נצר

[עם מותו של יצחק נבון השבוע, בגיל 94]

בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה קיבלתי על עצמי לכתוב את הביוגרפיה של שרגא נצר. זה היה כבר לאחר מותו, ומימיי לא פגשתי בו. לצורך הכתיבה הועמד לרשותי חומר רב ומרתק, כמו כתבותיו של שלמה נקדימון ב"ידיעות אחרונות", ואני השלמתי את מקורותיי בסדרת ראיונות עם אלמנתו של שרגא, דבורה נצר [שזכרה את טרוצקי נואם מהרכבת הצבאית בתחנת הרכבת של עיירת-הולדתה ברוסיה], וכן בין השאר עם חיים ישראלי, מרדכי סורקיס, לוי יצחק הירושלמי, משה נצר, אורה נמיר, רינה שפירא [נצר], אליהו נאוי, לובה אליאב, שמעון פרס, יצחק בן-אהרון, אהרון בקר ויצחק נבון.

זו היתה עבורי הזדמנות נהדרת לפגוש חלק מהגווארדיה הוותיקה של תנועת העבודה. את הראיונות בשלמותם לא פיענחתי בהקלדה – אלא מסרתי לימים את הקסטות שעליהן הוקלטו לארכיון תנועת העבודה; ואילו את הקטעים המעניינים מתוך הראיונות – אותם פיענחתי והבאתי ישירות בספר עצמו, שיצא לאור בשנת 1990 בהוצאת עידנים, ידיעות אחרונות, בשם: "שרגא נצר, סיפור חיים". מאחר שעסקתי קצת בפעילות ציבורית באותן שנים, באגודת הסופרים ובאקו"ם, למדתי מהספר לא מעט מדרכי פעולתו של שרגא נצר, ולא פעם נעזרתי בהן.

אחד הראיונות הנלבבים ביותר על אודותיו היה עם יצחק נבון, ששימש אז כשר החינוך והתרבות. ראיון רצוף הומור ופיקנטריה. מתוכו אביא כאן שני קטעים לפי נתינתם בספר:

פעם אמר שרגא לנבון: "שמעתי שיש כנס של צעירים. ס. יזהר עומד לדבר שם בוא ניגש יחד, לשמוע."

הלכו. הגיעו למועדון. ס. יזהר עמד שם לפני הקהל ודיבר בפאתוס על אינדיווידואליזם:

"ואתה לא תאמר למישהו איזה חליפה הוא ילבש ואיזו גיזרה הוא יתפור. הוא יחליט. לא אתה תכתיב לו. האינדיווידואליות של האדם היא ערך עליון."

וכך דיבר חמש דקות.

דיבר עשר דקות.

רבע שעה.

פנה שרגא לנבון ואמר: "בוא נלך. זה לא רציני. אין סכנה."

לדברי נבון, שרגא היה בטוח שבכנס יישבו וידברו שיש להעיף את זה, ואת ההוא. והנה – לא מעיפים. לא מתכננים דבר. סימן שאין מה לחשוש מהצעירים הללו. [עמ' 124].

לדעת נבון, המספר את הדברים האלה, היתה אמביוולנטיות ביחסו של בן-גוריון לשרגא. אישית שררה חמימות. בן-גוריון אהב מאוד את ההומור של שרגא, את דרך ראייתו אנשים וניתוחו את אופיים. מצד שני, היתה בו מידה של חשדנות כלפי שרגא בשתי נקודות: יחסו לצעירים ודרכי הכנת רשימות המינויים.

בן-גוריון היה יכול לומר לשרגא: "אומרים שאתה מסדר הכול עם הרשימות שיש לך בכיס."

ושרגא, באינטרפרטציה של נבון: "בהחלט. כך צריך להיות. מה אתה רוצה, בן-גוריון? – תוהו ובוהו? צריך שיהיה סדר. מה רע ברשימה? אתה רוצה שינוי? תגיד. הלא אתה קובע מי יהיה בממשלה. יש ועידה – צריך לדעת מראש איך היא תיגמר. יש ישיבה – צריך לתכנן איך היא תסתיים. בן-גוריון, מפלגה זה הפקר פֶּטְרוּשְׁקָה?!

"אולי פעם יהיה אפשר אחרת. בינתיים לא. אם הדמוקרטיה תשתולל – יקרו דברים שלא תדע מהיכן הם באים, ופתאום לא תכיר את המפלגה. לכן צריך ועדת מינויים, הרשימות שלה הן שצריכות לעמוד לבחירה באופן דמוקרטי, וכמובן שצריך לדאוג לכך שלרשימה שאנחנו מציעים – יהיה רוב בהצבעה. אז רוב זה לא דבר דמוקרטי, בן-גוריון?"

שרגא חשב באמת ובתמים שהתקופה אינה מתאימה לדמוקרטיה בנוסח של הכול בוחרים בכול, וכי אם זה יקרה – המפלגה תתפורר. כאשר דבר כזה התרחש בד"ש, היה לו הרבה מה להגיד – "ראיתם מה שקרה? – זו מפלגה?"

[עמ' 125]

* * *

ח"כ ד"ר אחמד טיבי מדבר בשבח השאהידים רוצחי היהודים:

https://www.youtube-nocookie.com/embed/07Hvd1Z4_TY?rel=0

* * *

מתי דוד

מקהלת הצבא האדום בהיכל התרבות

לפני שעה קלה חזרנו ממופע מלהיב ומרגש של מקהלת הצבא האדום בהיכל התרבות בתל אביב. זו פעם רביעית שהם מופיעים בישראל. עוצמה של 100 משתתפים שכללו: 40 זמרים, כולם במדים. 20 נגנים, כולם במדים. 40 רקדנים בתלבושות צבעוניות מלהיבות. כמה זמרים סוליסטים נפלאים ובראשם היהודי יוסף בולוד שהוא גיבור תרבות רוסי מפורסם ומוערך.

בפתיחה נכנסו כמה גנרלים רוסיים במדים עם דגלי ישראל ורוסיה בליווי התזמורת והמקהלה. לקט השירים, שבחלקם מוכרים לכולנו, הלהיב את הקהל, מבוגרים וגימלאים, ואלה הצטרפו לשירה.

היו כמה הפתעות מרגשות במיוחד: שיר ברוסית שמילותיו על ירושלים וארץ ישראל! ירושלים של זהב בעברית, כאשר כל המקהלה שרה בעברית! הזמר היהודי שר ביידיש. הוא היה אחד מכוכבי הערב. נהנינו מהעוצמה של הביצוע המוסיקלי המשולב של מקהלה ותזמורת מלהיבים. 

במהלך המופע חשבתי לעצמי: מקהלת הצבא האדום הרוסי שרה ומבדרת את היהודים בישראל... ואילו הצבא הרוסי מפגיז ופוגע במוסלמים בסוריה... 

* * *

יהודה דרורי

1. סר הביטחון או סרסור הביטחון

הגיע הזמן לנפץ את הבלון הפוליטי ששמו בוגי יעלון. כמו שיש קיצונים ימניים בליכוד, הרי שחניך תנועות הנוער הסוציאליסטיות, חבר קיבוץ גרופית (והרפתן לשעבר) "בוגי" – מייצג את השמאל בליכוד ("אינני סוחר בגופות..." אמר כשהוא נמנע עד היום מלהיכנס למו"מ עם החמאס על החזרת גופות חיילינו בתמורה לגופות אנשיהם הנהרגים כיום ברחובותינו...)

עם כל הערכתי לתפקודו כאיש צבא וכרמטכ"ל, אני רואה בו כיום כשל פוליטי חמור בהתייחסותו העיליתיסטית והשגויה לאי-השיוויון בנטל ולגיוס חרדים. הוא מתעלם במכוון מהחלטות קודמות של הכנסת שהושגו בעמל רב בהקשר לגיוס חרדים (ממש כשם שהתעלם מהחלטת הקבינט הביטחוני שלא להחזיר גופות מחבלים...) – יהירותו הברורה, כאחד שעומד מעל ומעבר להחלטות הממשלה והכנסת – מחייבת את סילוקו מתפקידו הנוכחי. לא ייתכן שביטחון המדינה יופקד בידי אדם שיעשה רק מה שבא לו מבלי לקבל את החלטות הקבינט והכנסת (ולא משנה איזה קומבינה עשה מאוחר יותר עם נתניהו ל"הכשיר את השרץ...")

היום התבשרנו שבוגי יעלון מפעיל את כל כובד משקלו למנוע משרת התרבות לתקן את ההתנהלות חסרת האובייקטיביות והחד-מימדית של גלי-צה"ל – זה שהפך בין השאר גם למבצר התקשורתי של השמאל... מה זה אומר לנו?...

[אהוד: אני דווקא מעריך את המתינות והפיכחון של יעלון ורואה בו, באם יהיה צורך בכך, את ממשיכו של נתניהו בראשות הממשלה].

2. עדיין בר-ענישה

זו לא הפעם הראשונה שמחבל מהשטחים שביצע פיגוע והצליח להימלט, משנודע לו שעלו על עקבותיו – מסגיר עצמו למשטרה הפלשתינית. שם, כמובן, הוא מקבל טפיחות חיבה על שכמו וניתן לו תא המצויד בטלוויזיה, וכל טוב. לאחר כמה ימים יעמידו אותו בבית משפט ושם יקבל "עונש קשה" – אבל אחרי כמה שבועות יקבל חנינה וישוחרר.

אז שיפסיקו אלו לעבוד עלינו. לטרוריסט אין זכויות לפי החוק הבינלאומי ולפיכך עלינו לקבוע בנושא זה כמה כללי יסוד: הראשון, ביתו בכל זאת ייהרס! השני, במשפחתו הקרובה, כל הנושא תעודת זהות ישראלית – היא תילקח ממנו לצמיתות.  ושלישית – המחבל ימשיך להיות מבוקש ובר ענישה בישראל גם לאחר שיזכה ב"חנינות הפלסטיניות" המגוחכות, שאסור שנכיר בהן. 

* * *

משתתפים באבלו של בנימין זאב קדר

במות עליו רעייתו נורית כנען קדר

[לבית רבאו]

חוקרת האמנות האמיצה והמקורית

תנחומינו לכל בני המשפחה שהותירה אחריה

מערכת המכתב העיתי חדשות בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. תרומתנו לדמוקרטיה ולחוקה

המאבק על הגולן, שאותו ניהלנו בשנות ה-90, הציל את מדינת ישראל מאסון לאומי שהיה כרוך בנסיגה מהגולן, אילו התרחשה, חלילה. אולם בנוסף לכך, תרם המאבק לדמוקרטיה ולחוקה. הוא תרם לדמוקרטיה באופי הדמוקרטי שבו התנהל – הוכחה שהמאבק המוצלח ביותר אינו המתלהם ביותר, אלא דווקא זה שמתקיים בהתאם לכללי הדמוקרטיה והחוק. בנוסף לכך, מאבקנו הכניס לחוקת המדינה את אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית – חוק יסוד משאל עם. עשרים שנות פעולה פרלמנטרית וחוץ פרלמנטרית הניבו את חוק היסוד, על פיו נסיגה משטח ריבוני של ישראל מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם.

ההתנגדות לחוק משאל העם, שבעטיה חקיקתו נמשכה שנים רבות כל כך, היא לגיטימית, כמובן. אלא שנשמע בה טיעון הזוי – משאל עם אינו דמוקרטי ומנוגד לשיטה הפרלמנטרית. זו בדיחה גרועה – העם הוא הריבון. כמובן שהעם אינו יכול לנהל מדינה, ולכן מסיבות פרקטיות היא מתנהלת באמצעות דמוקרטיה ייצוגית, בידי נבחרי הציבור. אולם ישנן סוגיות הרות גורל, הכרעות היסטוריות, שראוי לתת לעם להכריע בהן. אין דבר דמוקרטי מכך. וכמובן שבסוגיות הנוגעות לריבונות המדינה – מן הראוי שהריבון יכריע.

"משאל עם נהוג בדיקטטורות," אמרו המתנגדים. עובדה, בסוריה אסד מקיים מפעם לפעם משאל עם. אולם בסוריה מתקיימות גם בחירות. וכמו במשאל העם, התוצאות הן 98% בעד הנשיא. לפי אותו היגיון, גם בחירות אינן דמוקרטיות.

אולם הטענה שמשאל עם סותר את השיטה הפרלמנטרית אינה מתיישבת עם העובדה, שברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות ובהן אם הפרלמנטריזם – בריטניה, נהוג משאל עם בסוגיות הנוגעות לריבונות. הנה, בריטניה ניצבת לקראת משאל עם על פרישה מגוש האירו. במדינות האיחוד האירופי, ההצטרפות לאיחוד, קבלת אמנת מסטריכט, אימוץ האירו – כל אותן הכרעות הנוגעות לריבונות המדינה, הובאו להכרעת העם במשאל עם. האם אותן מדינות אינן דמוקרטיות? האין הן דמוקרטיות פרלמנטריות?

צר היה לי, שבין המתנגדים למשאל עם, לאורך השנים, והטוענים לסתירה בינו לשיטה הפרלמנטרית, היו גם בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין. השלושה מזוהים יותר מכל עם משנתו של מנחם בגין. בני בגין וריבלין האם אכן כאלה – הם המוהיקנים האחרונים של רעיון ארץ ישראל השלמה, ברוחו של בגין (בניגוד לנכונותו, המוצדקת לטעמי, של נתניהו לחלוקת הארץ, כפי שהצהיר בנאום בר-אילן ופעמים רבות לאחר מכן)– והם מאמצים את עמדתו הליברלית בסוגיות של זכויות האזרח, זכויות המיעוט הערבי ועליונות המשפט (כפי שהוא הגדיר את האקטיביזם השיפוטי, שבו דגל בכל ליבו, שנים רבות לפני שהוא הונהג בידי נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק). מרידור נטש את דרכו המדינית של בגין, אך הוא בהחלט מייצג את השקפתו של בגין בסוגיות האזרחיות.

אולם בסוגיית משאל העם – בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין מייצגים קו הפוך לזה של מנחם בגין. בגין, שלא היה קנאי ממנו למשטר הפרלמנטרי בישראל, שהוא היה ממעצביו, תמך בכל לבו במשאל עם. בהיותו ראש האופוזיציה, הוא תבע שוב ושוב את הכנסת משאל העם לשיטת הממשל הישראלית. לגנותו ייאמר, שכראש הממשלה הוא לא מימש את התביעה הזאת, אך אף פעם לא דיבר נגד משאל העם.

אילו פעל ראש הממשלה מנחם בגין כפי שדרש ראש האופוזיציה מנחם בגין, הוא היה מביא את הסכם השלום עם מצרים להכרעה במשאל עם. אולי גם את חוק הגולן. בגין היה חסיד גדול של משאל העם וראה בו ביטוי לכך שהעם הוא הריבון. הוא מעולם לא ראה סתירה בין משאל עם לבין משטר פרלמנטרי. מקור הסמכות של הכנסת הוא העם, ובנושאים חשובים במיוחד, הוא קרא לתת לעם להכריע. בהיותו ראש האופוזיציה הוא גם הציע לחוקק חוק המסדיר את משאלי העם. הוא לא עשה כן לאחר בחירתו.

 בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, עמדתו בנושא משאל העם הייתה קיצונית למדי. כך הוא הציע ב-1948: "כדי לקיים זכויות האדם והאזרח תובטח בחוקת היסוד של המדינה – כחוק בל יעבור (חוק 'על-קונסטיטוציוני') – זכות הקובלנה של האזרחים. קובלנה כי תיחתם על ידי לפחות חלק עשירי של האוכלוסייה, תחייב את מוסדות המדינה להעמיד את דבר הקובלנה ל'משפט העם' להצבעה כללית חשאית של כל האזרחים. גם חוק שנתקבל על ידי הרוב בבית הנבחרים יוכל לשמש נושא לקובלנה ולמשפט העם. ודבר העם בהצבעתו – הצבעת הרפרנדום [משאל עם א.ה.] – חוק יהיה."

במשאל העם, כמו בכנסת ובבתי משפט חזקים, ראה בגין כלים להגנה על העם מפני עריצות השלטון. הוא הכיר בחולשה המובנית של הכנסת, שבה מובטח הרוב האוטומטי לשלטון, וראה במשאל עם אמצעי נוסף לאיזונים ובלמים במערכת השלטונית. כך אמר ב-1949:

"הממשל הפרלמנטרי מבוסס על נציגויות מפלגתיות גם בממשלה וגם בבית המחוקקים, והניסיון מלמד, לא רק בארצנו, אלא גם בארצות אחרות, כי ההשתלטות וההתבצרות המפלגתית בתוך מוסדות המדינה למיניהם, הופכות לעיתים את הקערה על פיה. במקום שהממשלה תהא אחראית בפני הפרלמנט, הופך הרוב בפרלמנט לכלי שרת בידי הממשלה. במקרה הזה לא תועיל הפרדת הרשויות; צורת השלטון תישאר אמנם פרלמנטרית, אך תוכנו יהיה טוטליטרי. כל מפתחות השלטון יהיו בידי המחזיקים בו. השררה תשתולל ותתנשא מעל העם – ומי יעצור בעדה? כדי למנוע סכנה זו, שהיא מוחשית מאוד, בייחוד בארצנו, יש להעניק להמוני העם הן את הזכות החוקית והן את האפשרות המעשית להכריע במישרין, ולא רק על ידי הנציגים הנבחרים לתקופה ממושכת – בבעיות החיוניות של האומה והמדינה. זהו חוק הקובלנה העממית, או חוק משאל העם, או בלועזית חוק הרפרנדום, שימנע את הפיכת הפרלמנט, ויהיה הרוב בתוכו אשר יהיה, למועצה מפלגתית ממושמעת ונכנעת על ידי רבי השלטון. חוק הרפרנדום, שהוא אפשרי ומועיל במדינה קטנה, יפעיל את המוני העם, ויכניסם במעגל החיים הפוליטיים, יעלה את הבנתם ואת ערנותם ויצעידנו קדימה לקראת הקמת הממשל העממי האמתי."

לאורך השנים הציע בגין פעמים רבות משאל עם על נושאים מסויימים: כאשר האסיפה המכוננת הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, לאחר הבחירות הראשונות, תבע בגין להביא למשאל עם את הדרישה לחוקק חוקה לאלתר. הוא הציע להביא למשאל עם את הסכמי שביתת הנשק וההכרה בגבולות חלוקת הארץ. הוא דרש להביא למשאל עם את הסכם השילומים עם גרמניה. לאחר מלחמת סיני, בעת הלחץ הבינלאומי לנסיגה מסיני ורצועת עזה, הציע בגין לקיים משאל עם, שבו העם יכריע אם הוא מוכן לעמוד בסנקציות כלכליות בינלאומיות ולא ייסוג. כאשר בכל זאת הוחלט על הנסיגה, הוא שוב תבע להביא את ההחלטה למשאל עם. ושוב, בשנות ה-70, הוא תבע להביא כל נסיגה משטחי א"י להכרעת העם בבחירות מוקדמות או משאל עם.

כל הצעותיו הללו נדחו בידי הרוב הקואליציוני. אך ההתנגדות לא היתה עקרונית לעצם משאל העם. להיפך, גם יריבו הגדול דוד בן גוריון הציע משאל עם, בנושא שינוי שיטת הבחירות. בן גוריון שלל את שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בישראל, ודגל בבחירות אזוריות רוביות, בדומה לשיטה הבריטית. הוא דגל בחלוקת הארץ לאזורים, כאשר המפלגה המנצחת בכל אזור, תקבל את כל המושבים של האזור. מטרתו היתה להנהיג בדרך זו שיטה דו-מפלגתית. מתנגדיו טענו שמטרתו היא להנהיג שיטה חד-מפלגתית.

שוב ושוב העלה בן גוריון את ההצעה והיא תמיד נפלה. למפלגתו, מפא"י, לא היה רוב מוחלט בכנסת, והן האופוזיציה והן השותפות שלו לקואליציה התנגדו להצעה והפילו אותה. המפלגה היחידה שהצטרפה למפא"י בתמיכה בחוק, הייתה הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בתוך הליכוד.

לאחר מיספר ניסיונות להעביר בכנסת את שינוי שיטת הבחירות, יזם בן גוריון משאל עם בנושא. הוא טען שמן הראוי שהעם יהיה הפוסק, באיזו שיטה הוא מעוניין לבחור את נציגיו. ב-1958 העלה מקורבו, יוסף אלמוגי, הצעת חוק לקיום משאל עם על שינוי שיטת הבחירות. המפלגות שהתנגדו לשינוי, התנגדו גם למשאל עם. בראש המתנגדים עמד... ראש האופוזיציה מנחם בגין. כמובן שהוא לא נימק את התנגדותו בהתנגדות עקרונית למשאל עם, שהרי הוא היה מזוהה יותר מכל מנהיג אחר עם רעיון משאל העם.

רק המאבק על הגולן, הניב חוק יסוד המנהיג משאל עם בישראל. החוק שהתקבל מתייחס רק לנסיגה משטח ריבוני. אני מקווה שהחוק יורחב לחוק יסוד משאל עם, המנהיג את משאל העם כחלק משיטת הממשל בישראל, ומסמיך את הכנסת להעביר למשאל עם כל נושא שהיא תחליט עליו.

2. בחר בחרפה וקיבל מלחמה

ב-9 בנובמבר ימלאו 75 שנים למותו של מנהיג הימין הבריטי, יו"ר המפלגה השמרנית  וראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין. צ'מברליין כיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1937-1940. הוא ניהל מדיניות פייסנית כלפי גרמניה הנאצית, שהגיעה לשיאה בהסכם מינכן (1938). צ'מברליין לא הצליח למנוע את המלחמה ועמד בראש ממשלת בריטניה בשנתה הראשונה, עד הדחתו במאי 1940.

צ'מברליין היה פטריוט בריטי, שהאמין בכל ליבו ובכל נפשו שהוא עושה את הצעד הנכון למען מולדתו. ומעל הכול – הוא היה רודף שלום, האמין בשלום, וחתר באמת ובתמים להציל את ארצו ממלחמה ולהביא לשלום בדורנו.

אלא שרדיפת השלום סִינוורה את עיניו, והוא לא ראה את ברק המאכלת הנאצית. ברדיפת השלום הוא אימץ את התפיסה של פייסנות, גישה של שלום בכל מחיר, או אם לדייק יותר – הסכם בכל מחיר. המודל שלו לחיקוי היה אחיו-למחצה, סר ג'וזף אוסטן צ'מברליין, שר החוץ של בריטניה בשנות העשרים, שהוביל אף הוא מדיניות פייסנית כלפי גרמניה, והוביל את אירופה להסכמי לוקרנו. גישתו של אוסטן צ'מברליין היתה מדיניות של חתירה לשלום ולהסכמים, ופתרון בדרכי שלום של סכסוכים בין מדינות אירופה. על ההסכם הזה הוא זכה בפרס נובל לשלום.

נוויל צ'מברליין רצה ללכת בדרכו, אלא שבניגוד לאחיו, עמדה מולו גרמניה שונה, גרמניה הנאצית. צ'מברליין ראה כשליחות קדושה למנוע את המלחמה ולהגיע לשלום, בכל מחיר. היטלר הבין מי עומד מולו, וניצל את דרכו הפייסנית כדי לסחוט מן המערב את מקסימום הוויתורים, ולהכניעו עוד בטרם נורתה הירייה הראשונה. היטלר דרש לקרוע מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים ולמסור אותו לגרמניה. הוא הציב אולטימטום, ו'צמברליין נכנע. בנאום לאומה, שנשא ב-28 באוקטובר 1938, אמר צ'מברליין: "מה איום, דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת, שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר... מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הכף."

בתגובה הזמין אותו היטלר לשיחות שלום במינכן. למחרת נפתחה הוועידה וכעבור יומיים נחתם הסכם מינכן. כניעה מחפירה ומשפילה להיטלר, מנהיג מעצמת הרשע המוחלט, על חשבון צ'כוסלובקיה, שהועלתה קורבן למדיניות הפייסנות. היטלר וצ'מברליין חתמו על הצהרה, שבה התחייבו שתי המדינות לא לצאת לעולם (!) למלחמה, אחת נגד רעותה.

צ'מברליין היה מנהיג כריזמטי, נואם מחונן, נערץ על המוני עמו. הוא חזר מטקס החתימה על הסכם מינכן כגיבור לאומי. התקשורת הבריטית יצאה מגדרה כדי להריע לגיבור שהציל את המדינה ממלחמה נוראה. ההמונים שטופי המוח הריעו לו. "הבאתי לכם שלום בדורנו," הבטיח לעמו.

כעבור שנה פרצה מלחמת העולם השנייה, ובריטניה ספגה תבוסה אחר תבוסה. מעמדו הציבורי של צ'מברליין התערער במהירות. חברו למפלגה, חבר הפרלמנט היהודי הפרו-ציוני, המנסח של הצהרת בלפור – ליאופולד אמרי, לימים חבר בקבינט המלחמה של צ'רצ'יל, סיים את נאומו בפרלמנט בציטוט נאומו המפורסם של קרומוול: "ישבת יותר מדי על כסאך בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק, אני אומר, ותן לנו לסיים עמך. למען השם – לך."

צ'מברליין ניסה להקים ממשלת אחדות, אך מפלגת הלייבור סירבה להצטרף לממשלה אם צ'מברליין יעמוד בראשה. צ'מברליין נאלץ להתפטר בבושת פנים, כדמות מובסת ונלעגת. חברו למפלגה ויריבו הדגול, וינסטון צ'רצ'יל, המתנגד הגדול להסכם מינכן, ששנה קודם היה דמות נלעגת בתקשורת ובציבוריות הבריטית והוצג כפוליטיקאי צעקן העוסק בהפחדה – ירש את מקומו בראשות הממשלה. באקט של אבירות, הוא הותיר את צ'מברליין כשר בממשלתו. צ'רצ'יל, במנהיגות מופתית, הוביל את העולם החופשי ואת בריטניה לניצחון בני אור על בני חושך.

לאחר הסכם מינכן אמר צ'רצ'יל: "בריטניה יכולה היתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה."

צ'מברליין מת חודשים אחדים לאחר התפטרותו. צ'רצ'יל ספד לו בפרלמנט: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."

הסופר והפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה, חתן פרס נובל לספרות, אמר שמי שאינו לומד מן ההיסטוריה, מועד לחזור עליה.

77 שנים לאחר הסכם מינכן, חתם נשיא ארה"ב אובמה, על הסכם הגרעין עם איראן, שהביא לשפל את מדיניות הפייסנות שלו כלפי הקנאות האיסלמית. אובמה הוא צ'מברליין של המאה ה-21.

מי יהיה צ'רצ'יל של המאה ה-21?

3. צרור הערות 8.11.15

* הנשיא של העם – לאחר הטבח בסברה ושתילה, הופיע נשיא המדינה יצחק נבון בנאום לאומה, הוקיע את הטבח, ביטא את הבושה על כך שמעשה כזה נעשה בשטח שנמצא בשליטת צה"ל ובידי בעלי בריתנו, ותבע ועדת חקירה ממלכתית.

דבריו של נבון הניעו את אמות הספים של החברה הישראלית. השפעתם היתה מיידית. הממשלה, שהתנגדה לוועדת חקירה ממלכתית (אף שזבולון המר מן המפד"ל איים בהתפטרות אם לא תוקם) לא יכלה לעמוד מול דבריו והחליטה על הקמת הוועדה. דבריו היו נקודת מפנה בהתייחסות לאירוע.

יש הרואים בצעדו של נבון את התגלמות הפוליטיות הנשיאותית. תומכיהם של הנשיאים הפוליטיים והמדיניים עזר ויצמן ושמעון פרס נתלו באילן הגבוה הזה כתקדים לאופי הפוליטי של נשיאותם. 

אני רואה זאת אחרת לגמרי. האם נאום דומה של ויצמן או של פרס היה משפיע כנאומו של נבון? בשום פנים ואופן. ולא בכדי. הרי ביום רגיל, עד מהדורת החדשות של 10:00 כבר היו שלוש הצהרות פוליטיות של פרס.

העוצמה של דברי נבון נבעה מכך שבארבע וחצי שנות כהונתו, שקדמו לאותו נאום, הוא התנזר לחלוטין מכל התבטאות פוליטיות. הוא היה מנהיג ממלכתי, עממי, מאחד, מלכד, מרומם – התגלמות מושג הנשיאות במיטבה.

רק לאחרונה קראתי עדות של ד"ר צבי צמרת, מהימים שבהם היה מנהל בית ספר תיכון בקריית שמונה, שהיתה עיר תחת אש. הוא סיפר איך כל הכתובות הממשלתיות היו אטומות לצרכי העיר. לעומת זאת, הנשיא נבון נהג לבוא לעיר, ללון בה, להעניק לתושביה את תחושת השייכות, ההזדהות הלאומית, את תחושת הערך.

ולכן, כאשר באופן נדיר, בצעד נדיר, הוא הביע עמדה נחרצת בסוגיה שנויה במחלוקת שעל סדר היום הפוליטי, היא עוררה כזה הד וזעזוע והיתה לה השפעה כזאת. ולא בכדי הוא לא עשה זאת בסוגיה מדינית או פוליטית רגילה, אלא בנושא מוסרי ממדרגה ראשונה.

יצחק נבון היה נשיא מצוין, מטובי הנשיאים שהיו לנו, אם לא הטוב שבהם. הוא היה ונותר אהוב על כל שדרות הציבור, וידע לגעת בכל מגזר, בכל עדה, בכל לאום ולדבר עמו בשפתו, בגובה עיניים, בעממיות אותנטית במובנה החיובי. הוא ידע להיות בן העם ומורם מעם בעת ובעונה אחת. לכן, בעיני העם הוא נשאר נשיא עד יומו האחרון, למרות טעות חייו – חזרתו לפוליטיקה אחרי שסיים את תפקידו. הוא עצמו הבין בטעותו והודה בה. הוא פרש מהחיים הפוליטיים בתום קדנציה וחצי, ב-1990 – התפטר מן הכנסת בתחושת גועל במחאה על התרגיל המסריח שרקח חברו הקרוב שמעון פרס.

יהיה זכרו ברוך!

* ממשיך דרכו – ראובן ריבלין הוא, בעיניי, ממשיך דרכו של נבון. כמו נבון, אף הוא ירושלמי, בן לדורות רבים בארץ, איש שורשי, יהודי מסורתי, ציוני בכל רמ"ח אבריו ואדם שגם בהיותו בפוליטיקה היטיב להיות מעל העסקנות הקטנה ומקובל ומכובד גם בעיני יריבים. כמוהו, הוא נשיא ממלכתי, צנוע, עממי ולא פוליטי.

חוגים ימניים קיצוניים סימנו אותו כאויב העם, כיוון שכמו נבון, אף הוא אמר אמירה מוסרית נחרצת, בעקבות פיגוע טרור רצחני שבוצע בידי בני עמנו. הם מציגים דווקא אותו, חירותניק מבטן ומלידה, מאחרוני המוהיקנים של א"י השלמה, מי שנאבק בכל נסיגה ותמיד היה מהצד הניצי בליכוד (השתייך לחישוקאים, התנגד להסכמי חברון וואי, נאבק בהתנתקות, התנגד לנאום בר אילן) כ"שמאלן", כיוון שהוא דבק במסורת ההומניסטית ליברלית של תורת ז'בוטינסקי.

אני משוכנע, שלמרות ההסתה וההגחכה של הטוקבקיזם הימני הקיצוני, המתפרע ברשתות החברתיות, רוב העם מוקיר ומעריך אותו כנשיא מצוין.

* לא מתיישב עם הכרונולוגיה – בגיליון האחרון של "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של ד"ר צביקה צמרת על ספרו האוטוביוגרפי של יצחק נבון "כל הדרך". במאמרו, מביא צמרת סיפורים אחדים, בלשונו – "צימוקים", מתוך הספר.

אחד הצימוקים אינו מתיישב עם העובדות הכרונולוגיות.

נבון מספר שבתחילת 1952 גויס ללמד את בן גוריון ספרדית, כדי לאפשר לו לקרוא בשפת המקור את ספריו של הפילוסוף דוכובנה. כעבור חודשים אחדים כבר השתלט ב"ג על השפה ונאם בספרדית מעל דוכן הכנסת, לכבוד משלחת מאורוגוואי. חבר-כנסת מתנועת החירות ערי ז'בוטינסקי התרעם על כך שראש הממשלה נאם בשפה זרה, ובעקבות המקרה הוחלט שניתן לנאום בכנסת בעברית ובערבית בלבד.

הכול טוב ויפה, זולת העובדה שב-1952 ערי ז'בוטינסקי כבר לא היה ח"כ. ז'בוטינסקי כיהן רק בכנסת הראשונה, שהתפזרה ב-1951. עוד קודם לכן, הוא פרש מסיעת "חירות" והקים סיעת יחיד.

* עמוד האש – בימים אלה אני שב וקורא את "שירי עיר היונה" של אלתרמן – השירה הגדולה על מלחמת השחרור של עם ישראל; המאבק בבריטים, ההעפלה ומלחמת העצמאות. אלתרמן, גדול משוררי ישראל, פרסם את הספר לקראת שנת העשור למדינה. לאחרונה, יצא הספר במהדורה חדשה, מלווה במסכת מאירת עיניים מאת יריב בן אהרון.

המשורר הדגול והפרטיזן, חתן פרס ישראל אבא קובנר, אמר לאחר צאת הספר, ש"אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו נכתבו 'שירי עיר היונה'."

אני קורא את השירה, וחש תחושת התעלות. אני נפעם מגדולת המשורר ומגדולת שירתו, עד שאני מתקשה להכיל את הגדוּלָה. כשאני קורא את "שירי עיר היונה", תחושתי זהה לתחושתי כשאני קורא את נביאי התנ"ך. אלתרמן היה נביא. כשצריך, הוא היה נביא תוכחה וכשצריך, הוא היה נביא נחמה, אך גם תוכחתו באה מאהבה גדולה, אהבה ללא גבול, לעם ישראל, לארץ ישראל, לתרבות ישראל ולמדינת ישראל.

אני קורא את "שירי עיר היונה" וכולי ערגה לימים שבהם אנשי רוח אמתיים כביאליק ואלתרמן היו נושאי דגלה של הציונות; עמוד האש הצועד לפני המחנה, אנשי הרוח המפיחים רוח גדולה במפרשי האומה. ונצבט לבי לנוכח הידלדלותה של הרוח הישראלית בימינו.

ובעיצומה של קריאת השירה הזאת, קראתי באכזבה על כך שעמוס עוז, אחד הסופרים האהובים עליי, החליט להתחפש ליצחק לאור. וחשתי צער גדול עליו.

* התקרנפות – לאורך שנים רבות, סונט השמאל הרדיקלי בישראל ובאירופה בעמוס עוז, על כך שהוא מתעקש להיות אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה, כיאה לשמאל ציוני. החלטתו להחרים את אירועי משרד החוץ מצערת, כי היא מבטאת התקרנפות של עוז, והתיישרות עם המיליטנטיות של השמאל הרדיקלי. לא ממשלת ישראל הקצינה, כטענתו, אלא הוא.

* יציאה מן המשבר – בביקורו של נתניהו בארה"ב, יוכח עד כמה מופרכת היתה ההפחדה של מְהלכי-האימים המקצועיים, על פיה המאבק שניהל נתניהו נגד הסכם הגרעין עם איראן ימוטט את יחסי ישראל-ארה"ב ויסכן את הסיוע הביטחוני האמריקאי.

ההיפך הוא הנכון, מכל בחינה שהיא. מי שחולל את המשבר ביחסים בין המדינות לא היה נתניהו אלא אובמה. לא בנאומים ודיבורים אלא במעשים – בהסכם שפגע פגיעה קשה מאוד בביטחון מדינת ישראל, בת הברית הנאמנה ביותר של ארה"ב בעולם.

חובתו של ראש ממשלת ישראל היתה לעשות כל מאמץ לסכל את ההסכם. למרבה הצער הוא לא הצליח, אם כי יתכן שאלמלא המאבק שניהל ההסכם היה גרוע אף יותר.

אני בטוח שהאמריקאים וגם אובמה מעריכים את המאבק שניהל נתניהו ולבטח אינם רואים בו דבר בלתי לגיטימי, כפי שהדבר הוצג בידי מהלכי האימים בישראל. נכון שהם כעסו ונלחצו, כי היה להם נוח הרבה יותר ללא מאבק, שהביא את רוב הציבור האמריקאי להתנגד להסכם.

דעת הקהל האמריקאית השוללת את ההסכם והעובדה שהפגיעה בביטחון ישראל עמדה בלב הדיון בבתי הנבחרים ובתקשורת האמריקאית – כל אלה מחייבים את אובמה לצאת מגדרו כדי להוכיח את נאמנותו לישראל. הדבר יחזק את המחויבות שלו לסיוע ביטחוני מוגבר לישראל.

על נתניהו לבוא לאובמה כתובע, בזכות ובדין, לא בחסד – תובע מבן ברית שבגד בנו ופגע בנו, לפצות אותנו על הפגיעה הזאת, כדי לצמצם את הנזק שהוא גרם. יש לתבוע תביעות בנושא האיראני – הסכמות על מנגנון התגובה על הפרת ההסכם בידי האיראנים. אין ספק שהוא יופר, הרי אף ילד אינו מאמין שיש חיה כזאת "גרעין איראני לשם שלום" [צחוק פרוע בקהל]. יש לתבוע  שיתוף פעולה מודיעני במאבק נגד איראן ולקבוע מהם הקווים האדומים שחצייתם תביא לביטול ההסכם.

יש לתבוע סיוע ביטחוני מוגבר באופן משמעותי, כדי למזער את הנזק לביטחון המדינה.

ויש לחתור להישגים מדיניים, כמו חזרה למסמך בוש והכרה בסיפוח הגולן. ההישגים הללו הם בעלי משמעות ביטחונית הקשורה להסכם הגרעין. מאז מלחמת יום הכיפורים, לא היו מלחמות כוללות בין ישראל למדינות ערב. דווקא תבוסתן במלחמת יום הכיפורים הרתיעה אותן. אולם סיבה משמעותית לכך, היא ההגמוניה הגרעינית המוחלטת של ישראל במזה"ת (על פי מקורות זרים) – והפחד מפני שימוש בפצצה אם ישראל תילחץ כשגבה אל הקיר. הם העדיפו להמיר את המלחמות הכוללות בהגברת הטרור, ירי תלול מסלול וכד'. אם ישראל תאבד את ההגמוניה הגרעינית וייווצר מאזן אימה גרעיני בינה לבין איראן, עלול הדבר לעודד את הערבים לחזור למלחמות הכוללות נגד ישראל.

לכן, הסכם הגרעין מחזק את הצורך בחיזוק כוחה הקונבנציונלי של ישראל, ובמיוחד את ההכרח בגבולות בני הגנה. מסמך בוש מכיר, בין שאר הדברים החשובים שיש בו, בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה – שם קוד לשליטה ישראלית קבועה בבקעת הירדן. יש לחתור להסכמה עם ארה"ב בנושא הבקעה והגולן (במיוחד היום, כשברור שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום דאע"ש היו על הכינרת).

איני חושב שיש סיכוי לכל הדרישות הללו להיענות, אך חשוב להציב אותן היום על השולחן, להשיג מה שניתן מתוכן, וליצור את התשתית להמשך המו"מ בין המדינות בעידן שאחרי אובמה.

* שאלת ההתאמה לתפקיד – בדיון על מינויו של ד"ר רן ברץ לראש מערך ההסברה הלאומי, נאחזים תומכי המינוי בחופש הביטוי, בזכותו של אדם לכתוב את דעתו כאדם פרטי ברשתות החברתיות ובטענת סתימת פיות.

הסטת הדיון לאפיק הזה מחמיצה את העיקר, כיוון שכלל אין שאלה על זכותו של ברץ לכתוב את הדברים שכתב. הסוגייה היא אחרת לגמרי. השאלה היא מי האדם המתאים להוביל את מערך ההסברה הלאומי של ישראל, מול מתקפת הדה-לגיטימציה החמורה, מול תעשיית השקרים נגד ישראל ומול האתגרים המדיניים המורכבים שניצבים בפנינו. כלומר, השאלה היא שאלה מדינית ומקצועית.

האם ברץ מתאים לתפקיד הזה?

לפני חודשים אחדים קראתי מאמר של ברץ באתר "מידה" (שאותו הוא יסד ועורך), שבו הוא ביטא עמדה נחרצת וחד משמעית נגד הימין הקיצוני, נגד האלימות הפוליטית. הסכמתי עם חלק ניכר מן הדברים שכתב, אף שלא אהבתי את האשמותיו הגורפות כלפי הדתיים והחינוך הדתי.

אני מזכיר זאת, כיוון שנוצר רושם שגוי באשר למיקומו על הספקטרום הפוליטי. הוא ימני הרבה יותר מתון מכפי שהוא מצטייר. ובכל זאת, אין הוא מתאים, כיוון שהתבטאויותיו במיספר סוגיות גורמות לו לייצג דמות הפוגעת בעמדתה של ישראל ובהסברתה.

שעה שישראל ממקדת מסע דיפלומטי והסברתי בינלאומי נחרץ, המסביר את מחויבותה המוחלטת לשמירה על הסטטוס-קוו בהר הבית, מינויו לתפקיד זה של מי שכתב עמדה הפוכה בתכלית, התואמת את ההאשמות נגד ישראל בנושא זה, שישראל מתנערת מהן בתוקף – הוא שגיאה חמורה. מי שכתב את הדברים אינו האיש המתאים לעת הזו לתפקיד הזה.

שעה שישראל וארה"ב מצויות בניסיון להתגבר על משבר האמון הקשה שנוצר בעקבות ההסכם עם איראן, מינויו לתפקיד זה של אדם שהשתלח בגסות כזאת בנשיא ארה"ב ובמזכיר המדינה, והאשים את נשיא ארה"ב באנטישמיות, אינה מסייעת למאבק ההסברתי של ישראל אלא פוגעת בו.

מינויו לתפקיד זה של אדם המשתלח בגסות בנשיא המדינה, דווקא שעה הוא מצוי בעיצומה של מתקפת הסתה חמורה נגדו, אך ורק כיוון שיצא נגד טרור של יהודים, הוא נזק לתדמיתה של המדינה ולמטרות ההסברה שלה.

ההפרדה בין מה שהאיש כתב כאדם פרטי למה שהוא מייצג בתפקידו הממלכתי, אינה אפשרית כאשר מדובר בפער כזה בין הדברים שכתב לבין קו ההסברה של ישראל. פער כזה יוצר תמונה של חוסר אמינות במסרי ההסברה של ישראל.

כאשר מדובר במינוי של נבחרי ציבור לתפקידים פוליטיים, לעיתים אין מנוס מפשרות עם הכוח הפוליטי שמייצג בעל התפקיד. לא כן, כאשר מדובר במינוי בשירות הציבורי. זוהי משרת אמון של ראש הממשלה, אדם שחייב להיות קרוב אליו, והנזק של זיהוי ראש הממשלה עם האמירות של ברץ, הוא נזק כבד.

נתניהו מבין זאת ולכן הִשהה את תהליך המינוי. הוא עשה זאת כדי לרמוז לברץ שהוא מצפה ממנו למנוע את המבוכה ולרדת בעצמו מן הסולם. ההתנצלות של ברץ היא במקומה, אך טוב יעשה אם יודיע שהוא מוותר על התפקיד.

* המועמד הראוי – המועמד המתאים ביותר בעיניי לתפקיד הוא העיתונאי בן דרור ימיני, שאין שני לו בהבנת מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שאין שני לו בהתמודדות עם תעשיית השקרים נגד ישראל ואין שני לו בהעברת מסרי ההסברה הראויים.

* מדינת-חוק יהודית – אנשי הימין הקיצוני מהלכים אימים על שלטון החוק כדי למנוע הריסת מבנה בלתי חוקי בגבעת זאב. סיסמת הקרב הדמגוגית: במדינה יהודית לא הורסים בית כנסת.

במדינה יהודית מתייחסים בכבוד לבית כנסת. לכן, לא הופכים מבנה בלתי חוקי לבית כנסת ואין בונים בית כנסת בניגוד לחוק. אני יכול לפלוש לחצר של השכן שלי, לבנות שם מבנה בלתי חוקי להגדירו כבית כנסת, ואי אפשר יהיה להרוס אותו?!

ישראל אינה מדינת אנרכיה אלא מדינת חוק. במדינת חוק יהודית, הורסים מבנים בלתי חוקיים.

אל נידרדר לאנרכיה בנוסח  – בימים האלה אין חוק בישראל, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מורדים במלכות – בערוץ 10 נראה האספסוף במיבנה הבלתי חוקי בגבעת זאב צורח על כתב הערוץ, "בגללך עצרו את אטינגר" וקריאות גנאי ואיום בשל כך.

מיהו אטינגר? חומץ בן בתו של חומץ, נכדו של "הרב" כהנא – אבי אבות הטומאה. אטינגר יושב היום במעצר מנהלי בשל הקמת מחתרת שנועדה לרצוח ערבים כדי להצית מלחמת גוג ומגוג שבה תיחרב מדינת ישראל, שנואת נפשם, ותקום תחתיה מפלצת כהניסטית – מין שילוב של קנאות ג'יהאדיסטית "יהודית" עם פשיזם.

אלה האנשים המתבצרים במיבנה הבלתי חוקי, ששים לקרב עם צה"ל. כניעה להם, היא כניעה למרד במדינה. עליהם לדעת, שמי שיעז להרים יד או חפץ על חייל צה"ל הוא בוגד ואויב, ויש לנהוג בו בדיוק כמו בכל אויב.

* שרץ ההסתה – מוטי יוגב נעלב מאוד מן האמירות שקשרו בין דבריו על בית המשפט העליון והשופט פוגלמן, לבין ההסתה שקדמה לרצח רבין.

בפוסט ארוך בדף הפייסבוק שלו, הוא סיפר על הערכתו והערצתו לרבין, סיפר על מפגשים שלו, כמפקד בכיר במערך השדה של צה"ל, עם שר הביטחון רבין והתרשמותו מהגיבוי, המקצועיות ולקיחת האחריות של השר. הוא סיפר על מסדר אבל שערך לחייליו למחרת הרצח.

ניכרים דברי אמת ואני מאמין לכל מילה שכתב. אך הדבר אינו מטהר את שרץ ההסתה שלו נגד בית המשפט.

רבים העלו השבוע, כדי להפריך את ההשמצות הקושרות את נתניהו להסתה נגד רבין, את דבריו מעל המרפסת בכיכר ציון שבהם יצא נגד הקריאות "רבין בוגד" והאמירה החד-משמעית שלו: "הוא לא בוגד, הוא טועה."

מי שהעלה זאת, אמר בפירוש שהצגת רבין כבוגד היא הסתה, אלא שאין להאשים בה בשום אופן את נתניהו. ואכן, זו הסתה. ואכן, אין להאשים בה את נתניהו. ואכן, נתניהו יצא נגד ההסתה, אם כי לא בחריפות מספקת, לטעמי.

ומה אמר יוגב על השופט פוגלמן? הוא אמר שהוא "טועה"? אילו אמר שהוא טועה, זו ביקורת לגיטימית. מותר ורצוי לבקר את בית המשפט, כמו כל גוף במדינה דמוקרטית. מותר לבקר שופט בבית המשפט העליון (אף שאני דווקא תומך בהחלטה הספציפית הזאת של פוגלמן). אבל יוגב אמר על פוגלמן שהוא "שם עצמו בצד של האוייב." כלומר – בוגד. מה זאת אם לא הסתה פרועה נגד שופט בישראל? הוא אמר שיש לעלות עם D9 על בית המשפט העליון. מה זאת אם לא הסתה פשיסטית נגד בית המשפט במדינת ישראל?

* האיש הזה חבר בכנסת ישראל – ח"כ טאלב אבו עראר מקרטל הלאומנות הערבית מאשים, שהמחבל הבדואי מחורא לא ביצע את הפיגוע בבאר שבע וכן שישראל קוצרת איברים מגופות מחבלים. אבל הוא לא הסביר לשם מה ישראל קוצרת איברים. הרי זה ברור – היא משתמשת בהם לאפיית מצות בפסח.

* צהלה בכנסת – ח"כים באופוזיציה מוחאים כפיים וקופצים בהתלהבות. יש! הבסנו בהצבעה את הקואליציה! יופי. הבעייה היא שלא את הקואליציה הבסתם, אלא אבות וילדים, שמנעתם חוק שישים קץ לאפלייה ולחזקה האוטומטית של אם על ילד, לאו דווקא על פי טובת הילד, אלא על פי סטיגמה מיושנת. ואו, ניצחתם את הקואליציה על גבם של אבות וילדים, על גב אושרם. עוד ניצחון כזה ו...

* והנה רוח גדולה באה – אנו, בצפון הגולן, למודי רוחות עזות ושרקיות אדירות. אולם סערה בעוצמה כמו הסערה היום היא נדירה ביותר. בלמעלה משלושים שנותיי כאן, ספק אם היתה כזאת. עמודי חשמל נעקרו ונפלו, רעפי גגות נשברו והתעופפו, חצר הקיבוץ מלאה בענפים שבורים, השערים במגרש הכדורגל נפלו. ועיקר הנזק הוא במטעים, שבהם טרם נקטפו תפוחי הפינק-ליידי, ורבים מהם נפלו ונפגעו בסופה.

* ביד הלשון תֶּנֶה מָכָּה – מי יודע מה זה תֶּנֶה מָכָּה? יש מילה כזאת? – תֶּנֶה מָכָּה היא מעין סיסמה שהיתה נהוגה בין שכנים, בשכונות הספרדיות בירושלים של ראשית המאה שעברה, כדי שהילדים לא יפריעו להורים ביום הכביסה. ההורים היו שולחים אותם לשכנה ואומרים להם לבקש תֶּנֶה מָכָּה, והשכנה הייתה יודעת שצריך לשמור על הילדים ולהעסיק אותם. מקור הביטוי הוא בלדינו/ספרדית: tiene me aca, כלומר "שמרי עליי כאן."

הסיסמה הזאת פרצה לתודעת הציבור בזכות המחזמר הפופולארי "בוסתן ספרדי", שכתב יצחק נבון. במחזה, מחיה יצחק נבון את הווי החיים בשכונה הספרדית אוהל משה בירושלים. ההצגה עלתה לראשונה על הבמות ב-1969 וזכתה לפופולאריות רבה ועד היום היא מוצגת ב"הבימה".

ונשאלת השאלה, האם "יום כביסה" לא היה אף הוא שם כיסוי של ההורים, כתואנה להוציא את ילדיהם מן הבית הקטן בעל החדר האחד, למטרות אחרות...

מחזה נוסף הקשור ליצחק נבון הוא "ששת הימים – שבעה שערים", המבוסס על אגדה ירושלמית שכתב יצחק נבון לאחר שחרור העיר. במלאת עשור לשחרור ירושלים. אימי רחל ז"ל ביימה את המחזה למסיבת הסיום של כיתתה, כיתה ח' בבית הספר "שילה" (היום בן גוריון) ברמת גן.

* * *

מריאן בלנקי

חיי כלב

מה נטפלת אליי? מה אתה מלטף אותי בכף רגל שלך? אין לי כלום. לך לך. גם בלעדיך יש לי מלאן בעיות. שמע, יה כלב, בוא נסכים. אני אפתור לעצמי את הבעיות שלי, ואתה – את שלך. מה אכפת לי, שאין לך מה לזלול? וי, העיניים שלך עצובות, אתה דומה לי. אף אחד לא אוהב לא אותך ולא אותי. טוב, בוא.

היכנס. חשבת, שתמיד חייתי בברדק כזה? לא, היתה לי אישה, היו ילדים, היה הכול. קח, בני אדם לא אוכלים נקניק כזה, רק דיירי רחוב וכלבים. מה אתה מסתכל ככה. בטח שצריך להשליט סדר, בטח. תשתה בירה? טוב, הנה לך מי ברז. אלוהים, כמה מעט אתם צריכים בשביל להיות מאושרים. אל תפחד, לא אגרש אותך. לו היה מישהו מכניס אותי ככה, ומאכיל. אז מה? תספר משהו? חייך הם חיי כלב, אני יודע. גם אצלי לא טוב יותר. גלמודים אנחנו, אתה ואני. אף אחד לא צריך אותנו. והרי לא תמיד אני חייתי ככה. באנו לכאן אשתי ואני. שם, תבין, חיינו כמו בני אדם. עבודה, דירה, הכול כמו אצל בני אדם. וכאן... ומה שמעניין – מסביב כולם איכשהו הסתדרו. כאילו שהם יודעים איזשהו סוד. כולם יושבים בכל מיני משרדים, מפלגות. ואני כאחרון הכלבים, בודק תיקים בחום היום. מי צריך את זה? בעד זה אין אבטלה. החום הוא בלתי נסבל. איך מסתדרים בני אדם? עד עכשיו אני לא מבין. הנה, תאר לעצמך. הזמינו אותך למסעדה, לקחו סכום כסף הגון, אספו מכולם. אתה מגיע לשם רעב כמו כלב. והנה, כולם כבר רוקדים, שמחים, שאריות של פרגיות, טבק, בדלי סיגריות. אתה שואל – ואיפה המנה שלי, הרי שילמתי? וכולם רוקדים, אין להם כל עניין בי. והם עוד שואלים – מה אתה מודאג כל-כך? בוא תשמח, כבר שולם.

 הנה כך חולפים כאן החיים שלי. אתה לא מספיק לסובב את הראש – כולם כבר מסודרים, אלה במשרדים, אלה בבנקים ואלה במפלגות. ורק אני כאחרון הכלבים. נכון אמרה לי אשתי בגירושין – כולם הסתדרו, חוץ ממך. אחד כאן דיבר לא מזמן. איך היה מעניין בישראל בראשית שנות ה-90, כאשר רק התחיל האינטרנט. ואני לא זוכר שום דבר שהיה מעניין. היה חם. גם אז וגם עכשיו. קשה. כמו גם עכשיו. לשום מקום לא קיבלו אותי לעבוד. כמו עכשיו. שב, שב, תקשיב. ואז אשתי, זאת אומרת, אומרת – כולם הסתדרו, חוץ ממך. ואני הייתי שמח להיות מסודר. אבל איך? אתה, אולי, יודע? שלחתי קורות חיים, טילפנתי. אף אחד לא דרוש בשום מקום. או לעמוד בחום ולבדוק תיקים, או לנקות חרה אחרי זקנים. וכל הבלוף הזה "דרושים אנשים לעבודה מעניינת בשכר גבוה" – זה עוד הרבלייף תורני. הנה ככה נשארתי לבד. זה מעניין אותך? שמע עוד. ומה עוד? לא היה עוד שום דבר. ככה אני חי. טוב בסדר, אל תפחד. לא אגרש אותך. תישן כאן. החיים שלנו, שלך ושלי הם חיי כלב, אבל איך אומרים כאן – עלייה. בעברית פירושה "התרוממות", יובטבויומט. כל החיים אתה מתאמץ להתרומם, ואותך, בן הכלבה דוחפים למטה, דורכים בעקבים על הידיים שלך, אתה נתפס בכל הכוחות שלך, והם דוחפים אותך. ככה חיים. אבל, מה אני בכלל צריך לספר לך. אתה יודע את כל זה גם בלעדיי.

מחר בבוקר נלך אל פחי אשפה.

תירגם מרוסית י.נ.

* * *

אלף הזרגים של שלמה המלך

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

מדי לילה

אני מפטם את הכוּס שלה

בחלום אלף הזרגים

של שלמה המלך

הפוקד נשותיו

ואני מזיע

מה זה מזיע

כמו הוד מלכותו

שעבד קשה

וכמו רבנו משה

שהוציא מים

מן הסלע

ואני חושב

לשלמה המלך

היה בטח זין של פיל

שהביאה לו מלכת שבא

לירושלים

וטדי קולק טמן אותו

במרתפים של

מוזיאון ישראל

יחד עם הדגים

מעין גב

הערה: מחקרים חדשים, נרטיביים מאוד, מוכיחים שבירושלים כלל לא היה מקום להרמון בן אלף חדרים לאלף נשים כי היא היתה כפר קטן שבסך הכול נכתב בו רק ספר אחד, תנ"ך.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

8.11.15

הנשיא החמישי יצחק נבון איננו עוד – הלך לעולמו מנהיג אהוב על הכול, עממי, ירושלמי, שעשה לדעתי שגיאה אחת בחייו: שובו לחיים הפוליטיים לאחר תום תקופת חמש שנות נשיאותו.

כך הוא "קילקל" את השורה, שורת הנשיאים המאחדים, שידעו כי תפקיד "האזרח מספר אחד" שמילאו, הוא האחרון בקריירה הציבורית, ואין עושים ממנו "רוורס" לפוליטיקה.

נדמה לי שהנשיא העשירי, יבל"א, ראובן ריבלין, מזכיר את נבון בהרבה בחינות – ובמיוחד בירושלימיותו ובעממיותו.

7.11.15.

בצרוף נסיבות נדיר, אני מאזין ב"קול המוסיקה" לקונצ'רטו לצ'לו הנפלא מאת אדוארד אלגאר, בביצוע ההיסטורי של פאבלו קזאלס עם התזמורת של ה"בי. בי. סי." בניצוח אדריאן בולט, משנת 1945. בעת ובעונה אחת אני קורא את מאמרה של חבצלת פרבר במוסף "שבת" הנפלא של "מקור ראשון" על הספר "שנת אפס" – 1945, שנת סיום מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי. כל זאת – לפני 70 שנה, ואני אז בן שנתיים, ילד ירושלמי בשכונת מקור-ברוך, החרדית כיום.

מה לא עבר מאז על העולם, עלינו, עליי?

ובכל זאת הצלילים המופלאים, שנשתמרו לנצח, הבוקעים מהצ'לו של גדול הצ'לנים, ומתנגנים ברדיו העברי ב-2015, היו אז ונשארו צלילים של תקווה, של אנושיות, של הומאניות, גם בימינו, שבהם נמשכת רדיפת העם היהודי והעם היושב בציון, של מעשי טבח ורצח ברבריים, בלתי נתפסים, של מאמץ חיות-האדם המידבריות לחסל את תרבות המערב בכל אמצעי אפשרי – בסכינים, בטילים, בפצצות המוטמנות במטוסי נוסעים.

1945 היתה שנת התקווה הגדולה שלאחר המלחמה הנוראה. ועדיין, כעבור 70 שנה, אנחנו – העם  הישראלי והאומות הנאורות – מוסיפים, כמו ב-1945, לקוות, לחכות ל"התחלה מחדש" המיוחלת.

6.11.15.

כמה עולה מודעה על עמוד שלם בעמודי החדשות של יום שישי של "ידיעות אחרונות"?

מדוע אגודת העיתונאים בתל-אביב פירסמה מודעה על עמוד שלם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" היום? כמה שילמה האגודה, אם בכלל, לעיתון המפרסם? מדוע המודעה לא פורסמה, למיטב בדיקתי, באף עיתון אחר?

האם נרקם פה דיל, בגלל שהאגודה העניקה את "פרס מפעל חיים" לכתבת הדגל של "ידיעות אחרונות"?

אני רק שואל.

5.11.15.

למה חשבתי,

למה כתבתי,

למה היגגתי,

למה ביקרתי,

למה הגבתי – כאן בפייסבוק?

עכשיו כבר אין לי סיכוי להיות מנהל לשכת ראש הממשלה.

מזל שב-1988 לא היה פייסבוק.

"חייל מג"ב נפצע אנושות בקרב עם מחבל מבוקש." זו לא הכותרת מעיתוני הבוקר. זו הכותרת ב"מעריב" מדצמבר 1992!

משהו השתנה ב-23 השנים?

נאחל החלמה מהירה ללוחם מג"ב שנדרס אתמול בידי מחבל ערבי ונפצע אנושות.

4.11.15.

תקוף שוב ושוב את ראש הממשלה, בצדק ושלא-בצדק, חרף וגדף אותו בלא מעצורים מעל דפי העיתון, אל תסתיר את האג'נדה העויינת שלך כלפיו, תהיה דרך קבע מוטה נגדו יהיה אשר יהיה – ואז מובטח לך שתבוא, או תבואי, על שכרך: פרס על "מפעל חיים" לעיתונאות.

3.11.15.

סכין בגב כפול ומכופל – תוקעים ומסובבים: אתר ה"פתח" מעליל עכשיו כי ישראל רוצחת צעירים פלשתיניים ומניחה ליד גופותיהם סכינים. עד לשפל המדרגה הזו יורדים שכנינו מרמאללה.

2.11.15.

סכין בגב – ביטוי שמשמעו בגידה.

סכין בגב – מושג שחזר בימים אלה למשמעו המקורי ב"אדיבות" הסכינאים הערבים.

סכין בגב – זוהי הבגידה הפלשתינית הנוראה מכול, בשכן, ב"כופר", ביהודי. בגידה בנו – אבל קודם כל בהם עצמם!

סכין בגב – מסמל יותר מבגידה. סכין בגב – ממחיש את השנאה הארסית כלפינו, את תאוות הרצח של שכנינו. כי בימים אלה זוהי פעולת רצח שפלה, ששום "כיבוש" ו"דיכוי" לא יצדיקוה, לבד מטירוף בלתי אנושי של ה"שבאב" ברחוב, בעידוד מגבוה. מניפי הסכינים הללו "גיבורים" על גב אישה זקנה, או גבר מבוגר שהולכים לתומם ברחוב העיר.

דוקרים בגב – ומשלמים ברוב המקרים בחייהם. מנוטרלים. זוהי ה"גבורה" הפלשתינית בת זמננו.

תופעת הסכין בגב מטילה פחד ואימה ברחובותינו: סכין בגב האזרח הישראלי, סכין בגב האומה היהודית, סכין שמחסל כל סיכוי למו"מ לעתיד.

אבל עדיין איננו תופסים את מלוא אכזריותה של התופעה, שמבטאת שנאה תהומית וחזרה למשמעה הקדמוני-האכזרי. רק מי שאיתרע גורלו, ומחבל ערבי דקרו בגבו, פצעו קשה, רק הוא חש את מנת הסבל שהסב לו הברבר הערבי.

הפלשתינים תוקעים בימים אלה שוב ושוב סכינים בגבנו, אבל הם אלה שמשלמים את מלוא המחיר, הם אלה שנסוגים אחורה עוד ועוד אל הכאוס.

לנו אסור להשלים עם מי שנועץ סכין בגבנו.

2 בנובמבר – יום הולדתו של אב"א אחימאיר.

אבא שלי.

אילו חי היום, הוא היה בן 118.

הוא נולד בסוף המאה ה-19 כאבא שאול גייסינוביץ, ונפטר בן 65 בלבד. כמו מנהיגים ציוניים אחרים, חייו הקצרים-יחסית היו מלאי פעלתנות לאומית, יצירה ספרותית ומורשת ברוכה.

ביום זה, כשהיה בן 20, ניתנה הצהרת בלפור, אבל הוא כידוע, לא סמך על ניירות, וקרא ראשון לבריטים בארץ-ישראל: "אוקופנט זר" – מכאן המסקנה: נגד כובש זר יש להילחם. והוא הניף ראשון את נס המרי בבריטים.

* * *

רות ירדני כץ

מותר גם מותר לבקש סליחה

מר רוגל אלפר, הכתב לענייני תרבות בעיתון ה״ארץ״, כך כתב: ב"בית ספר למוזיקה" משתמשים בילדים כדי לשמח מבוגרים ולהסב להם נחת. כמו בכל אקט פדופילי, הילדים לא באמת מבינים מה נעשה בהם. פדופיליה אמנותית איננה פלילית. ראיתם פעם את קרן פלס מתמוגגת מילד? זה חוקי לגמרי. היא רצתה בתחילה שבן ה-13 עם קול הפעמונים ישיר "עטור מצחך": "לא הייתי רוצה להיות לך אח, לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך... עת אני בגופי נפרד ממך. במונחי התוכנית הזו, מדובר באורגזמה...״ נו באמת מר רוגל אלפר. לא הגזמת? מאיפה יש לך את האומץ להתבטא כך? ״במונחי התוכנית הזו, מדובר באורגזמה״ מילים שלך. אורגזמה של מי?

מר אלפר התוכנית ״בית-ספר למוסיקה״ לדעתי היא תוכנית מצויינת. תוכנית שבראש ובראשונה מגלה ילדים מוכשרים ביותר בתחום השירה, ויש ביניהם ילדים שהכישורים שלהם הם לא רק זמר ושירה. הם נבחרים בקפידה. תוכנית שיש בה אהבה ופירגון, וכן הם מקבלים יחס מיוחד בגלל שהם מיוחדים. בתוכנית זו יש מילה גסה מאוד – והיא חינוך. הילדים לומדים לשיר עוד יותר טוב בעזרת המורים. לעודד את החברים הקטנים שלהם, להעריך אותם ולא לקנא, לשנוא לקלל ולהעליב.

הם לומדים שכדי להגיע להישגים צריך לעבוד קשה. הם גם לומדים בעזרת מורים מקצוענים וחביבים ושיודעים  לחבק, ולהתמודד עם שירים שנכתבו והולחנו על ידי מיטב המשוררים שלנו. תגיד לנו מר אלפר, האם כשאתה צופה בתוכנית – ״ההוא שלך״ מתעורר ועומד כמו תורן מפני שהילדות והילדים היפים יפים ומוכשרים מגרים אותך?

ילדי פלא יש בלי סוף בכל התחומים וחלקם עשו היסטוריה וההיסטוריה לא שוכחת אותם. בוא ואזכיר לך. ילדי פלא ישראלים שלנו. הנה:

דניאל בירנבוים.

פנינה זלצמן.

גיל שחם.

ועוד ועוד.

המתמטיקאי ויליאם ג׳יימס סידס, בגיל 10, כתב ספר ללימוד גיאומטריה בשפה היוונית. 

השחמטאי בובי פישר.

שירלי טמפל שחקנית וזמרת.

חוזיליטו, הזמר-הילד ששיגע את העולם בשעתו.

ועוד ועוד. אני מזמינה אותך ללכת לגוגל ולפתוח ב״ילדי פלא״ ואחרי שתלמד תחשוב פעמיים ותספור עד עשר ואולי תבקש סליחה.

טיפת דבש: בצעירותנו נפתחנו מאוד לג׳אז ואז היתה גלריה של זמרים, זמרות. תזמורות שמאוד הלהיבו. כמו אלה פיג׳רלד, לואי אמסטרונג, בילי הולידיי ועוד ועוד, וגם נט-קינג-קול. בגיל 4 הוא הופיע בפני קהל. נגינתו בפסנתר, קולו הקטיפתי ושיריו הפכו ללהיטים, ואותו למפורסם בעולם. מישהו כינס את כל שיריו והעלה אותם  ליוטיוב. לאוהבי נט קינג קול, קחו הפסקה ותיהנו.

אהוד: אני כבר מזמן לא קורא את אלפר כי לדעתי חסר לו בורג בראש, ובמקומו התקינו לו צינור נוזלים המחובר למיתקן שטיפת המוח של מערכת שוקן.

* * *

מנשה שאול

בין ישראל והפלסטינים, האיראנים והסורים, דאע"ש וישראל, הקופטים והסלפים והאמת והשקר

למה פירסם דאע"ש סרטון איום על ישראל, על מה המשבר בין איראן לסוריה, ולמה עבדאללה אלהדלק תומך בישראל. מה יש להם להסתיר?

התקנת המצלמות באתר הר הבית תחשוף את השקר המתועב שמפיץ הפלג הצפוני של "התנועה האיסלאמית" כי אלאקצא בסכנה, שקר שסחף אחריו את חמאס וגם את הרשות הפלסטינית. המצלמות תחשופנה את האמת לאמיתה – את ערימות האבנים ומוטות הברזל בתחום המסגד וסביבו שנזרקים על המתפללים בכותל המערבי ועל כוחות הביטחון שמתאמצים להחזיר את הסדר על כנו. ואם המצלמות לא יצלמו ערימות כאלה, מה טוב.

הן יראו את כוחות הביטחון של ישראל נכנסים לרחבת המסגד רק כשיש סכנה להפרת הסדר ולערעור השקט והביטחון.

הן יראו את קבוצות המסיתים של חמאס ושל "התנועה האיסלאמית" הפלג הצפוני שנקראים "מוראביטון" ו"מוראביטאת", שמתגרים במבקרים הישראליים ובתיירים.

הן יראו (ויש להציג זאת ביושר ובאובייקטיביות), גם את קומץ היהודים שעולים להר הבית ומתגרים במתפללים המוסלמים כשהם צועקים לעברם "מוחמד חזיר". הללו גורמים בכך נזק אדיר לישראל ולתדמיתה, שלדברי גורמי ביטחון הוא חמור יותר מנזקי הטרור הפלסטיני.

ישראל מקדמת בברכה צעד זה של התקנת מצלמות היות שאין לה מה להסתיר, בעוד שחמאס מתנגד להתקנתן בדיוק מן הטעם ההפוך.

היהדות – יוק

פיסקה עויינת לישראל וליהדות בכלל השמיע מחמוד עבאס בנאומו באו"ם ב-30 בספטמבר 2015:

"פלסטין היא מולדת הקדושה והשלום, ערש של ישו שליח האהבה, ומקום עלייתו של מוחמד השמימה, יתפלל למענו האל ויברך."

התקשורת בישראל ובעולם כלל לא שמה לב לפיסקה החמורה, שמשמעותה היא כי רק הנצרות והאיסלאם קיימות, ואילו היהדות – יוק. זאת למרות העובדה שהיתה כאן 1,300 שנה לפני האיסלאם. נראה כי התעלמות זו מעידה על כוונותיו האמיתיות של עבאס.

יש המנסים לטשטש אמת זאת בטענה כי בכל זאת יש תיאום בטחוני בין הרשות הפלסטינית לישראל. אמת, אבל תיאום זה אינו נעשה מתוך אמונה בדו-קיום, אלא נובע מן הצורך למנוע מחמאס לחסל את הרש"פ. שהרי בלעדי תיאום זה, אבו-מאזן ותנועתו היו נופלים מזמן, כפי שנפלו ברצועת עזה.

שינוי כיוון

לראשונה מפרסם דאע"ש, ארגון "המדינה האיסלאמית", סרטון וידיאו בשפה העברית שבו הוא מאיים על ישראל בפיצוצים ובשאר מעשי טרור, ונשאלת השאלה מדוע? – במיוחד משום שצעד זה מהווה לכאורה שינוי ביעד המאבק ומיקודו בישראל הנוגד את תפיסת "המדינה האיסלאמית" שלפיה, מתוך נאמנות למשנתו של המטיף הסלפי אבן תימיה, יש להעדיף את המלחמה באוייב הפנימי, ג'יהאד הפנים, המכוון לחיסולם של מתנגדי הארגון מבין המוסלמים, על פני מלחמה באויב החיצוני הלא-מוסלמי.

למה אפוא משנה דאע"ש כיוון?

משקיפים ערביים סבורים כי כוונת האיום על ישראל היא להסיח את הדעת מן הנסיגה שחלה בפעילותו של הארגון בחזית הפנים-איסלאמית-ערבית. זאת, בעקבות ההפצצות המסיביות של כוחות הברית, ולאחרונה – גם של רוסיה. מטרת האיום היא להשיג את תמיכתם של הגורמים העויינים לישראל בעולם הערבי, על ידי יצירת הרושם שהנה דאע"ש יילחם נגד ישראל, ויעשה את העבודה שהמשטרים של מדינות ערב נכשלים בה. הפניית דעת-הקהל לישראל היא טקטיקה שאימץ סדאם חוסיין ב-1991, כשכבש את כוויית. אז, כדי להקל על התנגדותן של מדינות ערב לכיבוש, הכריז סדאם כי הדרך לתל-אביב עוברת דרך כוויית, וכדי לחזק את טענתו, אף שיגר טילים לכיוון ישראל.

כסף הוא שם המשחק

משבר פוקד בחודשים האחרונים את היחסים בין טהרן לדמשק. מאז ההתקוממות בסוריה לפני כ-4 שנים, הגישה טהרן סיוע למשטרו של בשאר, שנאמד ב-60 מיליארד דולר. כתנאי להגשת סיוע נוסף, מבקשים האיראנים לשעבד לטובתם נדל"ן בסוריה השייך למגזר הציבורי. האיראנים אף הגישו רשימה של אתרי הנדל"ן שאותם הם מבקשים לשעבד. משטרו של בשאר מתקשה כמובן להיענות לדרישה זו של טהרן, וזוהי אחת הסיבות לתפניתו החדה של בשאר לרוסיה. בנוסף, מפקדי משמרות-המהפכה האיראניים שנלחמים למען משטרו של בשאר בסוריה, וגם מפקדים בכירים בחיזבאללה, פועלים כדי להשתלט על נקודות אחיזה ואתרים חשובים ולתפוס את מקומם של בכירים במשטר. המתיחות בין שני הצדדים הגיעה לשיאה, כשבמחצית הראשונה של השנה השתלטו משמרות המהפכה בעיר דרעא על אחוזתו של הגנרל ריסתם ע'זאלי, שהיה המושל הסורי בלבנון. ע'זאלי שהתנגד להשתלטות, נרצח בנסיבות מסתוריות, ורוצחיו טרם נתפסו.

הקופטים – אזרחים סוג ב'

לוחמה תקשורתית מתנהלת בימים אלה במצרים בין הקופטים ובין מפלגת "אלנור" הסלפית שפרשה מן "האחים המוסלמים", כפי שמתבטאת בהצהרותיו של מנהיג המפלגה יוניס, מכיוון שאמר כי המפלגות במצרים נאלצו לכלול קופטים ברשימותיהן בגלל המחוייבות לחוקה, וכי לולא החוקה, אף מפלגה לא היתה עושה זאת. מפלגת "אלנור" האיסלאמית אינה מאמינה בשיוויון זכויות לקופטים, ובכלל זה זכויות פוליטיות.

ג'מאל אסעד, ציר קופטי לשעבר במועצת העם, אמר כי "המפלגה הזאת אינה מאמינה בזכויות הקופטים והשתייכותם למדינה, והיא מחשיבה את הקופטים כאזרחים סוג ב'." יש לציין כי מפלגת "אלנור" הסלפית נחלה תבוסה מוחצת בשלב הראשון של הבחירות למועצת העם, כשלא הצליחה לקבל ולו מנדט אחד.

קולות מהרשימה השחורה

לישראל זכות להגן על עצמה, כותב הסופר הכווייתי עבדאללה אלהדלק במאמר ביומון הכווייתי "אלווטן" (18.10.15). להלן קטע מתורגם מן המאמר (שמתפרסם באתר ממר"י):

"נוכח התגברות הפשעים שמבצעים הפלסטינים – טרור הסכינים שלהם נגד החיילים הישראלים וניסיונות ההשתלטות על נשקם, וכן פשעיהם נגד האזרחים החפים מפשע – לישראל יש זכות לגיטימית להגן על עצמה ולהרוג את הטרוריסטים הפלסטינים, יהא אשר יהא גילם, ובין אם הם ילדים, נערים, גברים ונשים. מביך שהקהילה הבינלאומית שותקת כשתיקת המתים לנוכח פשעי הפלסטינים נגד הישראלים, המשך סדרת הדקירות נגדם והתגברות טרור הסכינים הפלסטיני. אותה קהילה בינלאומית מתכחשת לזכותה הלגיטימית של ישראל להגן על עצמה, על עמה ועל אזרחיה. מדינת ישראל תמשיך להתקיים וטרור הסכינים הפלסטיני לא יפחידה, בעוד שמחנות הפליטים הפלסטינים המפוזרים הם דבר בר-חלוף, שכן מדובר בשקר פלסטיני אל מול האמת הישראלית הברורה והגלויה, ולמרות ההתרשלות של הקהילה הבינלאומית לתמוך ב(זכותה של) ישראל להגן על עצמה, על עמה וצבאה."

אלהדלק ידוע בעמדותיו התומכות בישראל ובביקורתו החריפה נגד איראן וחמאס. לאחרונה החל אלהדלק לפרסם בפינתו בעיתון מאמרים של כותבים ישראליים. מסיבה זו, נכלל שמו ברשימה השחורה שכוללת כותבים ערביים התומכים בישראל.

ציטוט ממגזין "מראה" 357.

* * *

עמוס אריכא

היועץ הרועץ

אין צורך לחפש נושאים לדוש בדישם כנושא מרכזי, כשמדובר בעלילות  פרי נפתלות ערוצי החשיבה של ראש ממשלתנו הנכבד, אותו אחד שהיסטוריונים בעתיד יכתירו אותו כאלוף בנפילה מבור לבור שהוא עצמו כרה. זו התנהלותו הבלתי מושגת של האיש נתניהו שמעריציו משוכנעים שהוא יצור מיתולוגי, חלקו בעל תבונה אלוהית, יצריו כיצרי דיוניסוס אל היין, והוא צועד בחזה מתוח, ראש מופשל קמעה לאחור כברווז מגעגע.

לעיתים, אדם שאינו נמנה עם קהלי מעריציו של האיש נתניהו, תוהה ונותר ללא מענה מול המציאות ההזויה שיוצר ראש הממשלה בדמיונו הרותח; פעם אחר פעם, מכשיל עצמו מכשיל את כולנו ביחד אתו. מכבר ניתן למנות אורך יריעת כישלונותיו המופלגים שמוקיריו חושבים אותם כמהלכיו של גאון-שחמט שאיש אינו מסוגל להביסו.

לא אפרט כאן עשייתו העקרה של האיש הזה שגורל כולנו נתון עדיין בידיו. אולם אי-אפשר שלא לחבוט בו לפחות בגערה לשונית המתבקשת נוכח כישלונו המפואר האחרון במינוי ראש "מנהלת הסברה עולמית של מדינת ישראל" – אחד הדומה לשטייניץ, אף הוא דוקטור לפילוסופיה, אלא שלא כמו שטייניץ – לשונו של החדש הזה אינה מכבידה עליו. זו לשון רעננה, מלוטשת כהלכה, ולדעתו של אדונו החדש, עוד ייחשב לסיפור הצלחה, מינוי שלא היה קולע ממנו.

אכן אותו דוקטור צעיר, רן ברץ, הוא זן משובח לתפקיד הרם בנושא שישראל נכשלה בו כישלון חרוץ מזה זמן רב, אפילו תחת צל אברותיו המגוננות עלינו מכל רע של נתניהו רב התושייה. אמן הסברה שאין דומה לו. אין ספק כי דברים שפרסם הוגה דעות צעיר זה מכשירים אותו לתפקידו החדש כאילו הוא לפחות צאצא של איזה רב-מג. די לעקוב אחרי פוסטים סאטיריים שהוא פרסם בכדי לזהות בו יכולת אינטלקטואלית של מסבירן א' א'. פוסטים אלה מעידים גם על חוש הומור ושנינות מחשבה שיקלו עליו במשימה הלאומית החשובה שלפניו.

איך היה אפשר להתעלם מהסאטירה שלו על נשיא המדינה, שנוא נפשו של ראש ממשלתנו. הרי לא בכול יום מזדמן דרדק שכזה בעל לשון שאינה נופלת בהצלפתה מלשון אדונו, בעיקר כשהוא משווה בלגלוג בין התנהלותו החזירית היומיומית של הרה"מ מנגד לצניעותו המגוחכת של הנשיא ורעייתו שטיסתם האחרונה לחו"ל עלתה רק כמה אלפי דולרים בלבד, כמו כל תייר ישראל רגיל שברגילים, לעומת נסיעתם האחרונה של ראש הממשלה וגברתו השנייה במעלה – שעלתה לנו מיליון וחצי דולרים אמריקנים מרשרשים!

אני מהסס מלקבוע שראייתו את המציאות של רם המעלה החדש היא הפוכה משלי. בהזדמנות אבדוק את הסיבות לכך. אבל כרגע, היום, עכשיו, עומד להיכנס לתפקיד המסביר הלאומי אדם שהתייחס בגסות של איש-שווקים לנשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו.

היצור הנדיר הזה שאותר על ידי נתניהו, טוען שמשהו פגום אצלנו, האזרחים השפופים, שאינם מבינים מהי סאטירה. לדעתו של מר דרדק היות וזו לדבריו סאטירה היא פוטרת אותו מהצורך מלחזור מהתחלקותו לאורך ולרוחב.

ואם לא די בכך נחשפות גם הסאטירות שכתב היוצר המוכשר וביטא בהן דעותיו הצלולות אך הנוקבות על נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ועל מזכיר המדינה ג'ון  קרי. ממש באותה רמה של הסאטירה שכתב המומחה להסברה על ריבלין ורעייתו. את ברק אובמה כינה הסטיריקן הזה, אנטישמי, ואת מזכיר המדינה עטף בכינוי שונה שכן הוא בסך-הכל רק מזכיר עלוב.

והנה לכם זריזות מופתית של הוגה דעות מתוצרת הארץ שתבונתו לעילא ושכלו פועל כשבשבת משומנת כהלכה, ממציאה מיד, כלאחר נקישת אצבע באגודל , איך לרפד כמסבירן לאומי את דרכו של מר נתניהו לפגישה עם ברק אובמה בעוד ימים אחדים. אני משער שלאחר הפרסומים האלה יעמוד הנשיא בפתח להגיש ליועץ המזהיר הזה זר פרחים – שכן מסבירן זה בעצם מינויו לתפקיד נכבד זה, מוכיח מה חושב בדיוק אדונו נתניהו המבריק על נשיא ארצות-הברית. ואסכם: אבוי לנו כי לכך הגענו.

* * *

אלן דרשוביץ' מציג 5 דקות של הגנה סוחפת

על הלגיטימיות של זכות קיומה של מדינת ישראל

והתנהגות העולם כלפיה באנטישמיות

אין דובר רהוט יותר ממנו

https://www.facebook.com/sarit.shatz/videos/10153694636629169/

* * *

שיר מבית ספר פיק"א בפתח תקווה

משנת 1950 לערך

חיבר אותו התלמיד זאב קליין

לימים ד"ר זאב קינן ז"ל

איזה פלא איזה פלא

שישנם מורים כאלה

שרושמים ביומן

כל דבר קטן

ואדון המנהל

כל היום הוא מקלל

ושולח מכתבים

להורים הנכבדים

* * *

איתמר לוין

ככה הנאצים התחילו

הצעד הראשון: במקום בו מסמנים מוצרים, שם יסמנו בני אדם. מי שלא מאמין, כדאי שיזכור את חרם 1 באפריל 1933. "במקום בו שורפים ספרים, שם ישרפו בני אדם" – הזהיר היינריך היינה. הנאצים הוכיחו את צדקת דבריו. בפרפראזה עליהם ניתן לומר: "במקום בו מסמנים מוצרים, שם יסמנו בני אדם." כי גם את זה הנאצים הוכיחו.

אחת הפעולות הראשונות של המשטר הנאצי, חודשיים בלבד לאחר שאדולף היטלר עלה לשלטון, היתה יום החרם על עסקים יהודיים ב-1 באפריל 1933. הגרמנים נקראו שלא לקנות אצל יהודים, וליתר ביטחון עסקים יהודיים סומנו במגן דוד ומשמרות של נאצים במדים (ולעיתים חמושים) הועמדו מחוצה להם. החרם הזה נמשך רק יום אחד, כי באותה עת חששו הנאצים מהתגובות בעולם, אבל ההמשך ידוע. בכל מקום אליו הגיעה החיה הנאצית, הפעולה הראשונה שלה הייתה לסלק את היהודים מחיי הכלכלה.

זה בדיוק מה שעושה כעת האיחוד האירופי. הוא לא מסמן בני אדם, הוא לא אומר לא לקנות. הוא רק מסמן מוצרים לפי קנה מידה אחד ויחיד: הם יוצרו בידי יהודים מעבר לקו הירוק. לא ראיתי שמסמנים מוצרים מהחלק הקפריסאי הכבוש בידי טורקיה, לא ראיתי שמסמנים מוצרים מחלקי אוקראינה שנכבשו בידי רוסיה. הסימון היה ונשאר תקף רק לגבי יהודים.

התוצאה הישירה של חרם כזה, אם יצליח, תהיה פגיעה ב...פלשתינים. הרי את המפעלים, אם לא תהיה ברירה, אפשר להעביר מברקן לשוהם ומעטרות לתלפיות. אבל אלפי הפועלים הפלשתינים המועסקים בהם, ומשתכרים פי כמה מאשר עובדי מדינה ברשות הפלשתינית המושחתת, יתקשו מאוד לקבל היתרי כניסה לשטח ישראל. האירופים כנראה מוכנים להוציא לפלשתינים עין כדי להוציא לישראל שתיים. הבעיה היא, שכאן המצב הוא הפוך, והפלשתינים ייפגעו הרבה יותר.

הכול מתחיל בעלילה לפיה ההתנחלויות הן מכשול לשלום. לא "חוסר החוקיות" שלהן מפריע לאיחוד האירופי, שכאמור מתעלם מחוסר חוקיות של אותם מעשים כאשר הם מבוצעים בידי מדינות אחרות. לטענת האירופים, העובדה שיהודים מתגוררים ביישובים מסוימים, מונעת מהם להגיע להסכם שלום עם שכניהם. זו אותה עלילה, שבכסותה דורשים מישראל להפסיק לבנות בבית אל ובקרית ארבע – וגם בגילה ובפסגת זאב. זו אותה עלילה, המתעלמת לחלוטין מכך שיהודים שישבו דורות בחברון נרצחו בידי שכניהם, ושמדינות ערב קמו להשמיד את ישראל כאשר זו השתרעה פחות או יותר בין תל אביב לחיפה. זו אותה עלילה הנותנת הכשר לתפישה פלשתינית אנטישמית, לפיה פלשתינים יכולים לגור בישראל – אבל יהודים לא יכולים לגור בפלשתין.

ישראל, במחדלי ההסברה שלה, מסייעת מאוד להנציח את העלילה ואת השלכותיה. משום מה, אנחנו לא מספרים לעולם את האמת על מה שמתרחש כאן במאה השנים האחרונות. משום מה, אנחנו לא מציגים את התמונות של הרוגי תרפ"ט ושל טורי השריון המצרי המתקרבים לאשדוד בתש"ח. משום מה, אנחנו לא מזכירים מי קיבל את החלטת החלוקה ומי דחה אותה. משום מה, אנחנו לא מזכירים שמלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן.

אמרתי ואני חוזר ואומר: המחדלים הללו אינם גזירת גורל. כל מה שצריך הוא לקחת משרד פרסום בינלאומי טוב, לתת לו כמה עשרות מיליוני דולרים ולהגיד לו: תעשה את מה שאתה יודע לעשות. זה הכול. היום, כאשר הטלאי הצהוב חוזר, זה חשוב יותר מאשר אי-פעם. בלי זה, אל תתפלאו אם האנטישמיות האירופית תלך ותגבר, ואם בסוף גם יסמנו יהודים.

פורסם ב"ניוס 1"

* * *

ד"ר יוחאי סלע

הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" – שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלישתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית). 

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה".

חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים, בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.  

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה."

לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י". 

לערבים המתגוררים בישראל, שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה. 

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

 לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני.

באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

 כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הוועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית".

לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"

באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".  

שימו לב לקירבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים". 

 כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964.  לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" – גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס."

ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל.

פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי – כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים.

ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 30 באפריל 2010.

* * *

היכונו לָעֶרֶב הספרותי

יְקוּם בן עזר

שיוקדש ליותר מ-40 ספריו

שיָצאו לאור החל משנת 1963

הערב יתקיים בחודש אפריל 2036

במלאת 100 שנים להולדתו

וישתתפו בו גם קופים וליצנים

* * *

עוז אלמוג

אבי לוזון הוא הישראלי החדש

בעבר היתה הדוגריות חלק בלתי נפרד מדמות הישראלי היפה, אבל היום היא מבטאת יותר וולגריות ותוקפנות (הפייסבוק הוא רק מראה לתהליך הזה).

לפני מיספר שנים לימדתי קורס על החברה הישראלית באוניברסיטה ידועה בארה"ב. כדי להמחיש לסטודנטים האמריקאים את המנטליות הישראלית הקרנתי להם קטע וידאו שתיעד ויכוח לוהט בערוץ הספורט. הם לא הבינו את המילים אבל התרשמו מהמחזה הקולני שנראה להם כמו תקרית אלימה חריגה. כאשר סיפרתי להם שוויכוח מעין זה הוא עניין שבשגרה בארצנו, הם הופתעו. כשלמדו על זהות המתדיינים (פרשן בכיר ושני מאמנים לאומיים לשעבר) תדהמתם גברה.

עצרתי את הסרט לקראת סופו ושאלתי אותם: "כיצד לדעתכם הסתיים הוויכוח?"

איש מהסטודנטים לא שיער שבסוף השידור הזה שלושת הניצים התחבקו והתנשקו מול המצלמות.

גם זה סטנדרטי אצלנו, הסברתי. זה לא היה פיוס, כי מה שנחשב אצלכם בוטה ותוקפני אצלנו הוא בגדר כנות, פתיחות וחברותיות.

לישראלים אין צורך להסתיר. הם "רואים זה לזה בעיניים" ומגלים את ליבם בקלות. זה אולי לא מנומס ורגיש, אבל מאד נוח ("מה שרואים זה מה שיש" ובשפת המקורות: תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ).

אבל את האמריקאים בכיתה שלי זה לא ממש שיכנע. עם כל הכבוד לפתיחות, סגנון ויכוח מהסוג הזה, ועוד בשידור חי, חוצה את גבולות הטעם הטוב.

נזכרתי בסיפור הזה היום, כאשר קראתי במדורי הספורט על הפיוס הצפוי מראש בין אבי לוזון לבין רן בן שמעון. למי שלא מעודכן בביצת הכדורגל כדאי לדעת שלוזון, היו"ר הקודם של מכבי פתח תקווה ושל ההתאחדות לכדורגל, הגיב לשער השיוויון שספגה קבוצתו במשחק האחרון במילים: "בושה של מאמן, בושה של קבוצה."

בן שמעון נעלב כצפוי והביע את רצונו לעזוב. אבל בהתאם לתסריט הישראלי המוכר, לוזון מיהר "ליישר את ההדורים" והכריז בריש גלי: "רן הוא המאמן הכי טוב למכבי פתח-תקווה, לא הייתי משחרר אותו גם תמורת מיליון דולר."

לתקשורת הוא הסביר: "הדברים שנקלטו על-ידי המצלמות נאמרו בעידנא דריתחא ומבלי מחשבה שמישהו מצלם אותי." (העניין הוא שהעידנא דריתחא הוא מצב הצבירה הקבוע של לוזון, ולמצלמות נוכחות שגרתית ב"יציע המכובדים").

על הדרך הטיח לוזון האשמות בהפועל תל-אביב, שהביעה התעניינות במאמן המוכשר והמושמץ שלו. "אני חושב שבהפועל תל-אביב צריכים להתבייש בעצמם," הוא אמר, בלי למצמץ. כידוע, אצלנו הדרך הטובה ביותר להסיט את האש זה להטיח האשמות ולהפוך את המקרבן לקורבן. גם זה סוג של דוגריות...

כאשר איש ציבור, שקרא בעבר למיגור האלימות במגרשים, מתנהג כאחד "הפמילייה" – זה אומר עלינו משהו. אם היינו חברה מתוקנת, רן בן שמעון היה מחזיר את המפתחות ועוזב את מכבי פתח-תקווה באופן מיידי. אם היינו תרבות מתורבתת, אבי לוזון היה זוכה לגינוי ציבורי מקיר לקיר ומודר מכל תפקיד ציבורי. למרבה הצער, אנחנו לא.

לא חייבים לאמץ את האיפוק האנגלו-סקסי המוגזם. אנחנו ים-תיכוניים שאוהבים חום וישירות וסולדים מצביעות. אבל מעט ריסונים ואיפוק לא יקלקלו את הדוגריות החיובית.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום הראשון

מילי מירון ייצבה את כיסא העץ המתקפל על המשטח המרוצף. תנועותיה היו מהוססות משהו, אך מדויקות ומיומנות. בידה הימנית החזיקה במשענת וקבעה את הכיסא במקומו. אחר-כך סבבה מעט במעברים הצרים שבין המצבות הדוממות, מעיפה מבטים מורגלים אל שורות האבנים הארוכות.

עיניה ריפרפו שוב על השמות המוכרים.

כלום לא השתנה כאן.

אחר-כך היא חשבה לעצמה שעבר בסך הכול שבוע אחד ומה כבר יכול להשתנות בזמן כל-כך קצר.

שמש של לפני הצהריים היכתה מלמעלה. הרוח הקלה הניעה את ענפי העצים הגבוהים והם השמיעו רישרוש עמום. היא הרימה את עיניה לעבר הרחש ועקבה אחרי ציפור אפורה שניתקה מבין העלים הקטנים והתעופפה סביב העץ, עד אשר מצאה מקום חדש ונחתה על אחד הענפים.

קרני השמש סינוורו את עיניה והיא השפילה את מבטה. רחוק ממנה, בקצה המעבר הנמשך לאורך שורת המצבות, הבחינה בדמות של אישה מבוגרת. היה לה שיער שיבה כמעט לבן. היא גחנה אל האבן שלפניה. נראה שהיתה עסוקה בעקירת עשבים שוטים שצמחו פרא בערוגה המלבנית. תנועותיה היו רכות מאוד. מלטפות. כמו עייפות. או שאולי פשוט לא מיהרה לשום מקום ולכן המשיכה בעיסוקה באיטיות מתמשכת.

מילי מירון עקבה אחריה דקה ארוכה ולאחר מכן התיקה את עיניה ממנה. מבטה חזר אל לוח השיש שלפניה. היא הניחה מידה את תיק הבד הירוק שהביאה עימה ואחר-כך התיישבה בכבדות על כיסא העץ שלה, נשענת בשתי ידיה על רגליה המקופלות אל מתחת לכיסא הישן.

עיניה סקרו את שפעת הירוק שהקיפה את האבן. העציץ החדש שהביאה היום עדיין ניצב מן הצד, כמו ממתין שתמצא לו מקום נאות. היא חככה בדעתה היכן תוכל להניח אותו, כדי שעליו הרעננים ישתלבו היטב בין הצמחים שהצלו על האותיות הדהויות-משהו ושאותם טיפחה במסירות שבוע אחר שבוע.

לבסוף החליטה על המקום המתאים שבו תוכל להציב אותו, אבל עדיין נשארה לשבת במקומה. השמש התקדמה אל אמצע השמיים והיא חבשה לראשה את כובע הקש המהוה. טיפות קטנות של זיעה ניקוו על מצחה והיא ניגבה אותן במטפחת ששלתה מכיסה.

*

בעוד מספר שבועות ימלאו לה חמישים.

המשפחה רצתה לחגוג את יום ההולדת.

"יובל זה לא סתם יום-הולדת," הם אמרו לה ועקבו בסקרנות גלויה אחר תגובתה הצפויה.

אבירם הציע להזמין רק את המשפחה המורחבת. ואולי גם את החברים הקרובים ביותר.

"נהיה פחות משלושים איש," הוא אמר לאחר שעשה חשבון מהיר.

"רק לפני חודשיים כולם היו כאן באזכרה," היא השיבה בנימה של ביטול. "מה פתאום להזמין אותם שוב?"

"לא כל יום את בת חמישים," ניסתה אורנה לשכנע אותה בנימוק שנראה לה חזק במיוחד. "אנחנו רוצים מסיבה."

"שום מסיבה," קבעה מילי מירון בפנים רציניות ובקול תקיף, ובכך חתמה את הדיון בנושא.

מאוחר יותר חשבה שהיתה פסקנית מדי. הילדה רוצה מסיבה, מדוע, בעצם, לא למלא את בקשתה. אך למחרת, כשישבה אל מול לוח השיש וחשבה על השנים החולפות כל-כך מהר, לא הצטערה על החלטתה.

בשערה השחור נצצו שערות שיבה דקיקות וארוכות, כמו היו חוטי כסף שנשזרו בהן ביד אמן. פעם, כשרק הבחינה בהן, החליטה ללחום בגילויי הזיקנה ולצבוע אותן בשחור. אבל לאחרונה חדלה לטפל בהן.

לפעמים, כאשר סקרה את עצמה בראי, חשבה שהפסים הלבנים המבהיקים על פני הרקע השחור הם המראה הטבעי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הם כמו חלק מהחיים, שנמשכים כאילו מעצמם, בלי שתוכל לשלוט בהם. כמו נקודות אור בתוך לילה חשוך וקודר.

כמו גלי במסגרת שחורה.

מבטה התמקד באבן שלפניה.

תמיד, כשהסתכלה על מישטח השיש העמום, היו עיניה כמו כבויות. חשה בהן יובש מטריד, כאילו מישהו פיזר אל תוכן אבק דקיק, שצרב אותן מבפנים. לא פעם, כשהיתה נאלצת למצמץ בעיניה כדי לגבור על הצריבה המציקה, חשבה שאם היתה בוכה, היו הדמעות שוטפות את האבק ותחושת היובש היתה נעלמת. אבל גם לאחר שדימיינה לעצמה את גלי פותח את הדלת ומכריז בקולו הגברי והעבה את ה"היי, אמא, הגעתי," הרגיל שלו, לא עלו דמעות בעיניה.

היא נשענה קדימה והניחה את כף ידה על האבן החלקה, כשהיא קוראת בפעם האינספור את המילים המעטות שנחרטו בה, מדלגת במתכוון על התאריכים, שעם הזמן נהפכו לחסרי משמעות:

סרן גל (גלי) מירון

בן מילי ואבירם

נולד בתל-אביב

נפל בקרב בדרום לבנון

בן 22 בנפלו

שוב ושוב הירהרה לעצמה, שאם היו מאפשרים לה לנסח את הפרטים החרוטים על האבן, היתה בוחרת במילים אחרות. אולי אישיות יותר. אולי אפילו היתה משלבת בהן מעט רגש אימהי.

לא היה לה ספק שהיתה מציינת בהבלטה רבה יותר את דרגתו הצבאית. הוא קנה אותה לעצמו במאמצים רבים וציון הדרגה על האבן היה חשוב בעיניה.

זכרה את הנסיעה המשפחתית לטקס הענקת דרגות הקצונה. היתה זו נסיעה ארוכה ומתישה. המזגן במכונית התקלקל בדיוק כשיצאו לדרך. הם פתחו את החלונות והרוח החמה שחדרה פנימה ייבשה את גרונם והרטיבה את בגדיהם בכתמי זיעה גדולים.

הטקס עצמו היה חגיגי ומרשים.

גלי עמד בראש הטור הארוך של חיילים לבושים במדיהם המגוהצים, מתנשא לגובה מלוא מאתיים הסנטימטרים שלו. היא זוכרת שחייכה כאשר ראתה את מפקד בית הספר לקצינים נאלץ להתרומם על קצות אצבעותיו, כדי להגיע לכתפיו של גלי ולענוד עליהן את דרגות הקצונה שלו. גלי עמד זקוף גבוה מעליו, על פניו היה חיוך קליל.

היה זה אותו חיוך שכל-כך הכירה וידעה לזהות בו גאווה, סיפוק, שביעות רצון והמון אהבה. ובאותו רגע היה נדמה לה שגלי מביט אליה מרחוק, והיא נופפה אליו בידה, לאות כי קלטה את מבטו.

ומדוע, בעצם, הם חרטו על האבן גם את השם גל? הרי איש מעולם לא קרא לו בשם זה. כולם קראו לו גלי. תמיד. ומדוע עכשיו, כשהוא כבר איננו, עליו להיקרא פתאום בשם שלא קראו לו בו מאז שנולד, עשרים ושתיים שנים לפני שהתעוררה לשמע צילצול קצר ומאיים בפעמון של דלת הכניסה.

*

זה היה בשעה חמש ושלושים לפנות בוקר.

אבירם התעורר והתיישב במיטה, וכשראה שגם היא כבר ערה, שאל בשקט, אך בקול רועד מעט:

'מה זה יכול להיות?'

והיא ענתה לו בקול צרוד ומפוחד:

'תיגש ותראה. אני כל-כך מקווה שזה לא מה שאני חושבת שזה,'

הוא קם מהמיטה, עטף את עצמו בחלוק הישן שלו והלך בצעדים איטיים לעבר הדלת.

היא קמה מיד אחריו והסתתרה מאחורי הקיר של חדר הכניסה, מציצה אל הדלת, רואה ואינה נראית.

אבירם ניתק את האזעקה, ואחר-כך סובב את המפתח שהיה תקוע בחור המנעול ופתח את הדלת. ואז היא ראתה אותם. הם היו שלושה. אחד לבוש מדים, עם דרגות על כתפיו. השני היה ראש המועצה המקומית. והיתה איתם גם בחורה אחת, שהחזיקה בידה מזוודה קטנה. אולי רופאה או אחות.

אבירם התנדנד קצת ונאחז במשקוף, אך מיד התעשת והזמין אותם להיכנס. הוא הדליק את האורות הגדולים בסלון והם נכנסו, אך נשארו לעמוד.

לא היה לה ספק שאבירם כבר יודע, ממש כשם שהיא כבר ידעה. היא עקבה בעיניים מצועפות אחרי תנועותיו. הוא החזיק במשענת הכורסה, נשען עליה בידו האחת. ידו השנייה התאגרפה. כתפיו רטטו.

תחילה היתה שתיקה כבדה, כאילו עדיין לא החליטו מי יפתח ראשון, אבל היא נמשכה רק שניות אחדות ואחר-כך האיש במדים התחיל לדבר.

היא לא המתינה כדי לשמוע מה הם אמרו. שמעה אותם מדברים בשקט. מוסרים לו פרטים ראשונים. שמעה אותו שואל, בקול רועד, איפה, איך, מתי. ואז שמעה אותם שוב, עונים בתשובות קצרות.

חשה שהיא מתרוקנת מעצמה. שרגליה אינן נושאות את משקל גופה. שפתאום שום דבר כבר אינו חשוב. שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

בצעדים כושלים חזרה לחדר השינה והטילה את עצמה על המיטה, כובשת את פניה בכר, אוטמת את אוזניה בשתי ידיה, כדי שלא לשמוע את הקולות הנמוכים העולים מהסלון ומגיעים אליה דרך המסדרון הארוך.

אחר-כך אבירם חזר.

הוא התיישב על המיטה ולא אמר מאומה. השתיקה שלו היתה כואבת ומעיקה, כאילו נשא על גבו משא כבד שגרם לו לנשום נשימות קטועות ומאומצות. רצתה שידבר, שיספר, שיגיד מה קרה, שישתף אותה בדברים ששמע מהאנשים. אבל הוא שתק. הוא פשוט ישב על המיטה ושתק.

ואז הרגישה שהמיטה רועדת תחתיה. רעידות תכופות, קצובות, קצרות. בחשש הרימה את ראשה מהכר והביטה לעברו. הוא ישב על המיטה בצד שלו, שתי ידיו מכסות את פניו וכל גופו רעד בבכי קטוע.

אבירם לא היה מסוג הגברים שבוכים. במחשבה שנייה, נזכרה שמעולם לא ראתה אותו בוכה. במשך יותר מעשרים וחמש שנות נישואיהם, אבירם לא בכה. הוא היה מאלה שאוהבים לצחוק, אבל עכשיו הוא בכה. בשקט, מאחורי כפות ידיים גדולות המכסות את פניו, אבל עכשיו הוא בכה.

אחר-כך זכרה, שעיניה חיפשו את השעון. השעה היתה קצת לפני שש. בחוץ כבר היה אור וקרני שמש ראשונות חדרו מבעד לדלת הגדולה של הסלון והאירו את הבית. והיא חשבה שקרני השמש הללו, שהאירו גם עכשיו, כמו בכל בוקר, כל-כך לא מתאימות לתחושת האפילה והריקנות שאפפה אותה.

החזירה את עיניה אל אבירם. הגבר הגדול הזה, שתמיד ראתה בו מחסה ומגן, נראה עכשיו עלוב ומבולבל. שבור וחסר-אונים. כמו מגדל גדול שקרס פתאום. קמה ממקומה, הקיפה את המיטה סביב סביב והתיישבה לידו בשקט. ידה הימנית הקיפה את כתפיו והיא לחצה אותו אליה.

לא ידעה מדוע היא עושה זאת. מעולם לא ניסתה לחזק אותו, לעודד אותו, לנחם אותו. תמיד היה הוא זה ששימש לה סלע איתן להיאחז בו ברגעים הקשים. עכשיו, כשנשבר, מצאה את עצמה מנסה למלא את תפקיד העוגן, שאולי יסייע לו להחזיק את עצמו וימנע ממנו מלהיסחף בסערת הבכי שתקפה אותו.

ואז, לפתע חדל לבכות.

הוא הזדקף במקומו, כאילו מגע ידה הזרים בו כוח חדש. הוא הסיר את כפות ידיו מפניו והיא ראתה שהם רטובים, והקמטים הדקים שכבר החלו להחרץ בהם היו עכשיו עמוקים כפי שלא היו מעולם.

הוא הביט בה באפלולית ששררה בחדר.

"גלי נהרג," אמר בקול רועד מעט.

"אני יודעת."

"בלבנון," הוא הוסיף.

"אני יודעת."

"זה היה מטען צד."

היא שתקה.

"הנגמ"ש שלהם התרסק."

היא שתקה.

הוא משך באפו וניגב את עיניו בדש החלוק שלו.

היא שאלה:

"הם אמרו מה בדיוק קרה לגלי?"

"מצאו אותו בתוך הנגמ"ש המרוסק."

היא נרעדה.

"הוא... הוא אמר משהו?"

הוא הביט בה בעיניים כבויות ולא ענה.

היא הסתכלה אל תוך עיניו כששאלה:

"כמה זמן הוא שכב שם, עד שמצאו אותו?"

"זה קרה קרוב מאוד למוצב שלהם," אבירם דיבר בקול קטוע, "החיילים במוצב שמעו את ההתפוצצות והגיעו אליהם תוך כמה דקות."

"והם לא אמרו אם הוא היה פצוע קשה?"

הוא השפיל את עיניו.

"ואם הוא סבל ברגעים האחרונים שלו?"

הוא שתק.

אצבעותיו היו משולבות זו בתוך זו והוא הידק אותן בחוזקה, עד שפרקיהן הלבינו.

"הוא נהרג במקום," ענה לבסוף בקול שבור.

ולאחר שניות אחדות הוסיף בקול עמום:

"הלך לנו הילד."

היא נשמה נשימה עמוקה ואחר-כך שאלה:

"היו... היו עוד הרוגים?"

הוא הביט בה, מהסס. לבסוף ענה:

"עוד שניים."

היא שתקה.

"ושישה פצועים קשה," הוסיף.

היא שתקה.

"זה היה בעשר בערב," הוא דיבר בקול מונוטוני, חסר גוון, כמדקלם את מה ששמע קודם לכן. "הם חזרו מפעילות שיגרתית וקרוב מאוד למוצב התפוצץ ליד הנגמ"ש שלהם מיטען צד רב עוצמה. הנגמ"ש התהפך באוויר ואחר-כך נפל והתרסק. חלק מהחיילים עפו החוצה. היתר נשארו בנגמ"ש המרוסק. אף אחד לא נשאר שלם."

היא שתקה.

"פינו אותם במסוקים," הוא המשיך לדקלם. "את הפצועים הביאו לרמב"ם בחיפה."

"ואת ההרוגים?"

הוא משך בכתפיו.

"הם שאלו אם אנחנו רוצים שיודיעו לעוד מישהו. אמרתי שזה בסדר. אנחנו כבר נודיע לכולם."

היא שתקה.

הוא הירהר שניות אחדות ואחר-כך אמר בנימה עניינית:

"הם הציעו שההלוויה תהיה מחר אחר הצהריים."

"זה כבר היום," היא תיקנה אותו.

"נכון," הוא אמר, "היום אחר הצהריים."

*

מילי מירון קמה מכיסא העץ, עקפה את מצבת השיש והוציאה מבין השיחים את המשפך הצהוב. היא הלכה בצעדים איטיים אל הברז הקרוב, מילאה את המשפך במים וחזרה אל האבן. השיש הלבן בהק ולהט בשמש החמה. היא רוקנה את המשפך על המצבה, כדי לצננה מעט.

"נורא חם היום," היא אמרה בקול רם אל האותיות המרובעות של שם בנה החרוטות באבן.

המים שטפו את המשטח החלק ואחר-כך זרמו אל הצמחים שהקיפו אותו. האותיות השקועות הרטובות בלטו עכשיו הרבה יותר וטיפות המים שניקוו בהן נצצו באור מוזר, כאילו היו להן חיים משלהן.

היא עקבה בעניין אחרי הטיפות המתייבשות ואחר-כך הוסיפה:

"אם היו נוטעים כאן עץ, אפשר היה ליהנות מכמה שעות צל בכל יום. אבל כמו שזה עכשיו, יש כאן שמש מהבוקר עד הערב. ולכן כל-כך חם."

היא שתקה, כמו היתה ממתינה לתשובה. הציפורים על העץ שניצב במרכז החלקה הסמוכה השמיעו ציפצופים דקים ומילי מירון חייכה אליהן, כאילו הבינה את כוונתן.

האבן התייבשה תוך דקות אחדות. היא הרימה את המשפך וצעדה שוב לעבר הברז. זרם המים השמיע קול דוחה כאשר היכה על דפנות הפלסטיק של המשפך. כאשר התמלא, סגרה את הברז וחזרה למקומה.

עכשיו השקתה בקפדנות את הצמחים המקיפים את האבן, כשהיא נזהרת שזרם המים לא יסטה מהגומות העגולות שחפרה סביבם. האדמה היבשה ספגה במהירות את המים ומילי מירון חשבה לעצמה אם כדאי שתמלא היום את המשפך פעם נוספת, או שאולי תדחה זאת לפעם הבאה.

בינתיים הציבה את העציץ החדש שהביאה היום במקום שתיכננה להעמיד אותו. היה זה עציץ פלסטיק חום ובו שתיל של בגוניה, שניצניו הרבים הבטיחו שבעתיד הקרוב כבר יתחיל לפרוח. המוכר במשתלה אמר שהצמח זקוק לחצי צל, ולכן היא החליטה למקם אותו בין צמחים גבוהים ממנו, בתקווה שיצלו עליו לפחות למספר שעות מדי יום.

אחר-כך חזרה לשבת בכיסא העץ. בתנועות שגורות הוציאה מתיק הבד הירוק את בקבוק המים שהביאה עימה ומזגה מתוכו לכוס זכוכית חומה. המים היו קרים ומרווים.

זה מכבר למדה, כי בימי הקיץ כדאי להכניס את בקבוק הפלסטיק המלא במים לתוך המקפיא. עד הבוקר כבר נהפכו המים שבתוכו לגוש קרח. במשך היום הם הפשירו לאיטם, אך נותרו קרים ונעימים אפילו עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.

היא שתתה בלגימות קטנות. כשסיימה, סגרה את הפקק בקפדנות והחזירה את הבקבוק והכוס אל תוך התיק.

*

רחש של צעדים קטנים לאורך השביל גרם לה להפנות את ראשה. על פניה הופיע חיוך עגום של שותפות גורל והיכרות ארוכת ימים.

אתי בן-שושן נעצרה לידה למשך שניות אחדות בלבד. היא הניחה יד רכה על כתפה של מילי מירון ואחר-כך המשיכה עוד מספר צעדים, אל עבר האבן השכנה. ארשת פניה היתה קפואה. היא עמדה מול האבן שלה, סוקרת בעגמומיות את האותיות המרובעות.

שתי ידיה היו מתוחות לאורך גופה. גבה היה זקוף, אך ראשה נטה מעט קדימה. היא עמדה כך דקה ארוכה, כחולקת כבוד. רק לאחר שזזה ממקומה, מניחה לתיק שהיה תלוי על כתפיה להחליק ממקומו אל המדרכה המרוצפת, הרימה מילי מירון את עיניה לעברה ואמרה בשקט:

"חיכיתי לך."

אתי בן-שושן משכה את כיסא הפלסטיק הלבן ממקומו בין האבנים והציבה אותו מול האבן שלה, מרחק של מטר אחד בלבד מכיסאה של מילי מירון.

"הגעת מזמן?" שאלה.

"לפני שעה בערך."

היא שתקה מעט, מעיפה מבט אל שורת האבנים הארוכה, עד שעיניה נחו על האישה עם שערות השיבה. במשך שניות אחדות עקבה אחרי ידיה של האישה עם שערות השיבה, שעדיין היו עסוקות בצמחים שבערוגה. אחר-כך הפנתה את ראשה אל מילי מירון ושאלה בקול נמוך, אך מלא סקרנות:

"כבר ראית אותה כאן פעם?"

"ייתכן שפעם. אולי פעמיים. מזמן."

"אני אף פעם לא ראיתי אותה."

מילי מירון שתקה.

"נראית לי כמו הסבתא שלו."

מילי מירון שתקה.

"יכול להיות," אמרה לבסוף.

"בטוח", החליטה אתי בן-שושן, "בחלקה של הילדים שלנו לא יכולות להיות אימהות כל-כך מבוגרות."

מילי מירון שתקה.

לפעמים אהבה את תחושת המעורבות והשייכות של אתי בן-שושן לכל המתרחש סביב שורות האבנים הארוכות. היא הכירה רבים מבין האבות והאימהות שבאו לשבת ליד ילדיהם המתים.

פעם אפילו העלתה את הרעיון להקים עמותה של הורים שתדאג לאינטרסים של 'החלקה שלנו'.

"למשל," אמרה יום אחד בסחף של התלהבות פתאומית, "מדוע בחלקות אחרות יש עצים גבוהים שנותנים צל, והחלקה שלנו חשופה לגשם ולשמש. אפשר לדרוש שיטעו כאן עצים. אחרי הכול, כמה שנים עוד נוכל לשבת בשמש הזאת, שמייבשת לנו את העצמות."

אבל בפעמים אחרות הסתייגה מחטטנותה המוגזמת של שכנתה לאבן. בעיקר כאשר אתי בן-שושן ניסתה לדלות פרטים אישיים על הורים ובני משפחה שבאו לאזכרות, או סתם לביקורים של יום-יום. במקרים כאלה היתה מילי מירון מפנה את גבה לשכנתה, מסתגרת בשתיקתה, או מקדישה את כל תשומת-ליבה לעציצים ולצמחים העוטפים סביב סביב את האבן שלה.

ואז היתה אתי בן-שושן משתתקת גם היא, נועצת עיניים קרועות באותיות המרובעות החרוטות באבן שלה ומנתקת מגע, לפעמים לשעה ארוכה.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל חֶנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף, יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם איפשרו את כתיבתו.

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק ראשון

...ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים.

...ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים. [נחש מותיר בחול שביל אחד של חצאי טבעות מסולסלות, והעקרב – קו אחד של זנב-העוקץ, ומשני צדדיו נקודות-נקודות של עקבות גפיים דקיקים. – אב"ע]. וצריחות עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר כמו שקורה במידבר שעה שהשמש מתחילה לשקוע. מצד ימין התרומם שלד לבן של גמל שהתנים כירסמו אותו והשמש יִבְּשָׁה אותו אך צורתו נשארה שלימה, עם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מריבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –

קליק!

קליק!

קליק! –

רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך ללכת צעד אחרי צעד, בכבדות, וכפות רגליו בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. נדמה היה לו שהוא רואה רחוק מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, או מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג', הוא המגש העגול, עשוי-ברזל, שהבידואים מכינים עליו את הפיתות שלהם ו...

ו –

המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו כי במידבר, כידוע, רואים מראות-שווא שקוראים להם – פאטה-מורגנה, וזה קורה בדרך-כלל בשרב, בחום הנורא, כאשר צמאים ותועים בדרך, ונדמה שהנה-הנה מגיעים למקום-יישוב ובו בתים וכרי-דשא ודקלי-תמרים, אך כשמתקרבים – מתרחק המראה ונעלם.

רני חשש להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו, ומקרקש [לקרקש פירושו לצלצל או לקשקש, לנענע בפעמון. וקַרְקַשְׁתָּא הוא הפעמון שבו היו הרועים מזעיקים פעם את עדרי-הצאן, בטרם החלו יוצאים למרעה מצויידים בטרנזיסטורים. – אב"ע] – בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –

ו –

לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה אשר רני טרם ראה מימיו כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא.

בימִינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף. הוא התבונן אל רני במבט חודר ורני רעד אך לא מִפחד אלא מפני שהאוויר היה קריר מאוד, כמו שקריר האוויר במידבר לפנות-ערב, כאשר השמש פונה לשקוע, ואז קרא אליו הבידואי, בערבית –

"נְהַרַאכּ סַעִיד!"

כלומר, יומך מבורך. ובעצם, כמעט וכבר היה צריך לומר לו – "לֵילְתַּכּ סַעִידֶה", כלומר – לילך מבורך, כי היום כבר היה קרוב יותר לחושך מאשר לאור, אבל רני לא התבלבל והשיב לו בערבית, כמו שלמד מן השיעורים בטלוויזיה –

"סַלֶם ותְעַלַם. שׁוּ אִסְמַכּ? אִסְמִי רני."

ואז קרא פתאום הרוכב הזר:

"אַנַא אִישְֹרַאִיל!"

"אתה מישראל?" השיב רני, רועד כולו מקור. "מהנגב?"

המשיך הבידואי המוזר וקרא: "שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדונַי אחד!" ונשא עיניו למרום.

"מה אתה, יהודי?"

השפיל הרוכב המכוער עיניו כלפי רני ופתח פיו לענות –

ואז –

היה קר, קר מאוד, הרגליים ממש קופאות. השמיכה שוב לא כיסתה את רני, ובחדר – חושך גמור. ורני התעורר.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, תודה על פרסום סיפורי ״קניון השרון״ בחדשות בן עזר, עיתון עם ביצים. מודה גם על העריכה וההכנה לפרסום. הפסקתי לכתוב אחרי עשרות אכזבות. האינתיפאדה היכתה חזק בנתניה והחזירה אותי למקלדת זמנית. לא קורצתי מחומר סופרים כמוך, סופר אמת, וגם לא מנסֶה להשאיר את הרושם שאכלתי טון של חרא כמו שהמימסד הישראלי הנקלה האכיל וממשיך להאכיל אותך. שמח שמצאת מעקף בחב״ע לזירמת השופכין שלהם בסיפורת, בעיתונות ובקולנוע.

אשר תורן

* המופתי רק (!) ביקש מהיטלר שעם כיבוש ארץ-ישראל – יקימו משרפות בעמק דותן להשמדת יהודי הארץ.

הדרשן באל-אקצה קורא לסילוק היהודים מכדור הארץ.

הפלסטיני באו"ם מתלונן שישראל קוצרת אברים מגופות השהידים.

הפרטנר הפלסטיני מלמד שבעלי הרגליים הטמאות אוכלים מצות רוויות בדם ילדים.

צודקים הקוראים: "חייבים במו"מ עם הנ"ל."

אידיוט מ. בן חורין

סביון

* המאמצים הפאתטיים של עיתון "הארץ" להפיח באמצעות עמודיו רוח חיים מלאכותית בוועידת "השלום" שלו, תוך התעלמות כמעט גמורה מן המציאות המזרח-תיכונית ומדברי אנשים ברי-סמכא שיודעים מה קורה כאן ואינם מרמים את עצמם – מאמצים אלה מעוררים ממש רחמים. האם ייתכן שבאמת אין גבול לסכלות – המתכסה אמנם במעטה של חשיבות?

* אל מנהלי חברות התעופה באירופה ובארה"ב, לאור החמרת מצב הבטיחות של התעופה האזרחית, כדאי לכם [וגם לכמה חברים שלנו שונאי נתניהו, שיודעים שאנחנו אשמים בכול] – לקרוא את דבריו של ד"ר גיא בכור בגיליונו האחרון, "פיצוץ המטוס הרוסי משנה את חוקי התעופה":

"כרגיל ישראל היא מעבדת העולם: לפני כמה שנים, כאשר החלו בישראל לדבר על הגנת מטוסי הנוסעים שלנו מפני טילים (בעקבות ירי שני טילי כתף בידי ג'יהאדיסטים, לעבר מטוס ארקיע במומבסה, קניה, ב-2002, הטילים החטיאו), זה נראה מוטרף לרבים בעולם המערבי השאנן והבטוח בעצמו. כיום מרבית מטוסי הנוסעים של ישראל, מכל החברות, כבר ממוגנים בציוד נגד טילי כתף, מה שהופך אותם ליחידים בעולם שכבר בטוחים. בקרוב כל חברות התעופה יצטרכו להצטייד, משום שזו תהיה דרישה של הנוסעים, ולנו ייפתח כאן שוק ענקי. מדובר במערכת ישראלית בשם 'מגן רקיע', תוצרת אל-אופ ואלביט, שכאמור כבר פעילה."

* למר בן עזר שלום, בגיליון 1092פורסמה רשימה אודותיי מאת תקוה וינשטוק. בטעות נרשם בכותרת משה ציפר במקום אליהו ציפר. אודה לך על תיקון הטעות.

בכבוד רב,

אליהו ציפר

* הייתכן שאם החורף הקרוב יהיה גשום במיוחד ועתיר שיטפונות – הכנרת תעלה על גדותיה, סכר דגניה ייפתח, הירדן יזרום דרומה, ים המלח יתמלא כמו בימי שיאו, גם בעזרת שיטפונות ממידבר יהודה ומעבר הירדן – עד כי אפילו הבולענים ייעלמו תחת מימיו הגואים?

כבר היו בהיסטוריה של ים המלח מעלות ומורדות כאלה – בתקופה אחת הגיעו המים עד לפתחה של מערת סדום והיה צורך לשוט אליה בסירה, ובתקופה אחרת היה אפשר לחצות ברגל את הים מ"הלשון" מערבה.

* יש לנו חבר שאומר: מכל אותות הכבוד בארץ ובעולם יש לי את הכבוד להיות אני עצמי.

* מרגע שמיכאל בוכובזה-גולן היהודי-הצרפתי הבטיח לנו הרים וגבעות בראיונות עימו, והשתדל למוטט את חברות הסלולר הוותיקות – היתה לנו הרגשה מאוד מוזרה, זאת בלשון המעטה, שאולי משהו כאן לא בסדר. אך מאחר שאיננו עיתון כלכלי וגם אין מי שֶׁיְשָׁפֶּה אותנו מפני תביעות דיבה, שתקנו. אבל כמובן שלא התפתינו לו.

עכשיו נדמה לנו שחששותינו לא היו לשווא.

* השיר של זאב קליין-קינן ז"ל, חברי הטוב מאז גן הילדים אצל הגננת הנהדרת לאה בכר בפתח-תקווה – צף ועלה בי מן הזיכרון ואינו כתוב בשום מקום. נדמה לי שהוא חובר לרגל אחת ממסיבות הכיתה או "הצופים", ללא נוכחות מורים.

* במסגרת הברכות לפרופ' נורית גוברין במלאת לה 80 ראוי אולי להזכיר כי עד היום לא טרחו מעניקי פרס ישראל לחקר הספרות העברית להעניק לה את הפרס על מפעל חייה! – למרות שחוקרים שפירסמו רק ספר אחד בתחום הזה, אבל הם ירושלמיים, כבר קיבלו אותו מזמן!

* אהוד שלום, בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" (גיליון 1092; 5.11.15) הטלת ספק בדבר האמירות שנאמרו בפגישת בגין-גולומב באוקטובר 1944, והוספת הערה ספקנית-צינית, ובסופה סימן שאלה: "מה שאתה מספר כאן, ושמעודי לא קראתי, ולא שמעתי לו ביסוס ממקור אחר, הוא תמצית תורת השקר של התעמולה של גבלס. האם לזאת התכוונת?"

מאחר שחונכתי להשיב לשאלות המוצגות בפניי, אני מוצא לנכון להשיב לשאלתך ואגב כך לסתום חורים בהשכלה הכללית הרחבה שלך, באמצעות הפנייתך למקור העוסק בכך: 

ובכן, המקור הוא החוקר פרופ' יהודה לפידות (ביוכימאי חוקר באוניברסיטה העברית וחוקר תולדות האצ"ל שפירסם לא מעט ספרים בענייני האצ"ל), שדבריו בעניין מיפגש בגין-גולומב מובאים כאן: 

http://www.daat.ac.il/daat/history/sezon/9-2.htm

וכן בתיאור תמציתי וממוקד יותר כאן:

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3115

לפידות מסתמך על:

שלמה לב-עמי, הפרוטוקולים של מפקדת האצ"ל, הציונות, ד', עמוד 432.

אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 83, שבו מובא תיעוד הפגישה בגין-גולומב באוקטובר 1944 שבה הוא אישית השתתף לצידו של בגין (לצידו של גולומב השתתף גם משה סנה).

לטעמי, קשה להטיל ספק בעדות של עד ראיה, אליהו לנקין, שמעיד על עצמו כי את פרוטוקול הפגישה בגין-גולומב, שבה היה שותף כאמור, כתב למחרת היום. גם לא הייתי מטיל ספק במחקרו של לב-עמי, אלא אם כן קם מישהו שיפריך עדות זו (ובינתיים, לאורך 71 השנים שחלפו מאז, אף אחד לא קם), או במקרה שהקורא נטוע בשמאל הקיצוני, שאינו מוכן לקבל לתת לעובדות לבלבל אותו.

בברכה,

מנחם רהט

* בעקבות הטמנת הפצצה של הטרור האיסלאמי של דעא"ש במטוס הרוסי שהתפוצץ בשמי סיני – החליט האיחוד האירופי להדק בכל ארצותיו את הפיקוח על סימון מוצרי ההתנחלויות של ישראל.

* הידעתם כי העובדה שהשנה תהיה כנראה גשומה מאוד, ולא נהנה מבצורת – היא באשמת שרה נתניהו? וכי ישראל עומדת למכור את הפטנט של שרה למדינות מוכות בצורת כדי לממן את הנסיעות שלה ושל בעלה במחלקת תיירים לחו"ל וגם את הגלידות מהקיוסק ברחביה לבית ראש הממשלה ורהיטי הגן החדשים שלהם בווילה בקיסריה?

* שלום לך אהוד בן עזר, לרשימתו החשובה של אברהם כץ עוז, כדאי  להוסיף ולדייק בשלושה תאריכים:

מרד בר כוכבא התרחש בשנים 132 עד 135. אחריו באו שנות הגזירות הקשות של אדריינוס קיסר בשנים 135-138, שנות השמד.

חתימת המשנה אירעה בשנים 200 עד 220 בערך.

ביטול הנשיאות והסנהדרין בארץ ישראל אירע ברבע המאה החמישית, בשנת 425 לערך, וידוע בספרות ההיסטורית בשם: יציאת הנשיאים –  Excesus Patriarchus 

עירית אמינוף

* מדינת ישראל תקים קרן מצוקה של תשלומי גימלאות משופרים לסופרים חשובים, (בהם גם מועמדים לפרס נובל), למרצים באקדמיה, לציירים, לשחקנים, לבמאים, לח"כים ולסתם פּוֹצים מפורסמים – שהשמיצו אותה במשך השנים מכאן, ומביקוריהם בעולם – שנערכו לרוב על חשבון אלה שהזמינו אותם ופינקו אותם בפרסים למען ה"שלום" הצודק והפלסטינים, ונגד ההתנחלויות – והנה עתה, שוד ושבר, עם הקשיים של כלכלת הנפט הסעודית ועם הגרעון הענק של הרשות הפרזיטית הפלסטינית – נשבר מטה לחמם האֶתְנָנִי והַפְּרָסִי של המשמיצים [שחלקם כנראה כבר לא כל כך בדעה צלולה, באשמת הַקָּלֶנְדֶר] – והם נותרו בלי פרנסה.

סופרים לא-חשובים שמגינים על ישראל כל השנים – ימשיכו לאכול קדחת.

* ברכות לח"כ חנין זועבי – המשווה אותנו באמסטרדם לנאצים! דברייך עוזרים לנו להבין בצורה נחרצת ביותר את הטמטום, הבורות והשטניות של התעמולה הפלסטינית, שאת חלק ממנה, במימון ישראלי!

* אהוד יקר, לא תאמין כמה מרתק היה לי לקרוא לא רק על דעותיה של אסתר ראב, אלא בעיקר על יהושע מנוח. ומדוע? כי אשתו רחל, שהיתה צעירה ממנו בשנים לא מעטות, היחה מורה שלי בבית החינוך המשותף בדגניה א', בכיתות ו'-ח', והיא היתה מורה מצויינת אבל קשוחה, רזה, גבוהה, מעלימה את נשיותה, ובעלת דרישות גדולות מאיתנו. וגם מנוח (כך קראנו לו כולנו) היה בא להרצות לנו והיה נערץ מאוד בקיבוצו, אבל היה כמו דמות של נזיר ומטיף... לא ייאמן גם שהיית בדגניה א'  וביקרת אותם... ואני לא ידעתי דבר על עברו!

שתהיה לכם שבת שלום יפה,

ארנה גולן

* כמה נחמד שאנחנו החזרנו כבר את שארם-א-שיח' ולכן עשרות אלפי התיירים הבריטיים והרוסיים – שהיו תקועים שם בגלל מחדלי בטיחות של השלטונות המצריים, שהביאו בין השאר להפלת המטוס הרוסי מעל סיני מפצצה מוסלמית שהוטמנה בו – כל אלה כבר אינם באחריותנו.

* אהוד: בשיר "יאללה תכניס לי כבר" מאת חיימקה שפינוזה, כתב המשורר שהנערה היא בת שבע-עשרה, וזה הציב מולו סעיף כּוּסוֹלוֹגִי-משפטי המאפשר לתבוע אותו בעוון פיתוי קטינה – ולכן נבהל ושלח לנו מיד גירסה חדשה שבה גיל הדוברת שמונה-עשרה, כפי שלדבריו  אכן התרחש במציאות – כי כל מה שחיימקה כותב לנו זה תמיד מהניסיון.

חבל, כי בעינינו בת השמונה-עשרה בנוסח החדש פחות מושכת, היא ממש זקנה – לעומת הגירוי שקיבלנו מהקטינה המזרחית הלא-בתולית והשמנמנה בת השבע-עשרה עם החזה הזקוף.

יאללה תכניס לי כבר

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

אני רוצָה שתאהב אותי

ולא רק את הגוף שלי

וכשאתה מוצץ לי פיטמה

תמצוץ בה את נפשי הרגישה

ותרצה להתחתן איתי

ותפסיק לגרות את

הדגדגן שלי

כשאני מחזיקה באבר הזקוף

שלך

ורוטטות לי עליךָ האצבעות

אני רוצה שתאהב אותי

ולא רק שתשפיך בי

מההתחרמנות שלךָ

רוצה שתאהב אותי

ולא שרק תזיין אותי

כי אני מושכת מאוד

רק בת שמונה-עשרה

עגלגלה מגורה

שדיי תְפוחים מאוד

לא-אשכנזייה יפה עורי לבן

וכבר לא בתולה

יאללה תכניס לי כבר

ואת האהבה נדחה למחר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל