גיליון מס' 1094

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בכסלו תשע"ו, 12 בנובמבר 2015

עם צרופת מאיר לעולם כולו

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַצְדָּעָה לְסַבָּא וּלְסַבְתָּא הֶנְקִין. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [59], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // איתמר פרת: נבון מראשיתו. // משה כהן: 1. הנדון: היתה עוינות? 2. הנדון: מתווה הגז לאן? // אורי הייטנר: 1. נשיא תחת לינץ'. 2. צרור הערות 11.11.15. // ד"ר גיא בכור: פתרון התעלומה: באיזו שיטה גאונית הצליחו מטוסי חיל האוויר להערים על ההגנה האווירית של סוריה – ולא להתגלות? [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. באבא ג'ון – סרט ישראלי 2. גריל באר מיתוס // י"ז: על אלף נשותיו של המלך שלמה. // אלף הזרגים של שלמה המלך, מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // משה גרנות: "כפר קטן" ושמו – ירושלים – על ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן: "ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי". // עקיבא נוף: גשם //  הדסה מור:  רבין –  שבוי בכבלי השלום – ההצגה "עשר דקות מהבית" – תיאטרון הבימה. // מנחם רהט: על הביריון האמיתי שהורס בית כנסת בגבעת זאב, ועל נשיא טַהֲרָני בפיג'מה. // ד"ר יוחאי סלע: טרור אסלאמי – המימד התקשורתי – אוקטובר 2015. [ציטוט]. // רון גרא: שני שירים. // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום הראשון. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר, פרק שני: יורד על קרן-שמש בהליקופטר אל הקלמר ויוצא ממנו רכוב על גבי גמל, מי זה? קפיטן יוֹקי.// ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַצְדָּעָה לְסַבָּא וּלְסַבְתָּא הֶנְקִין

עַַל גְּבוּרַת אַנְשֵי שַבָּ"כּ וְלוֹחֲמֵי מַגָּ"ב וְצַהַ"ל

וּמִשְטֶרֶת יִשְׂרָאֵל מוּל חוּלִיגָאנִים צְמֵאֵי-דָּם

הָרוֹצְחִים חַפִּים מִפֶּשַע עַל כָּל צַעַד וְכָל שַעַל

בַּ"עֲלֵיהוּם" שֶאִבֵּד מִזְּמַן אֶת צֶלֶם הָאָדָם,

שֶאֲפִלּוּ בְּנֵי עַמָּם, עַרְבִים שֶבְּלִבָּם בּוֹעֶרֶת

אֵיזוֹ אֵש שֶל הֲגִינוּת, אוֹתָם בְּאֹמֶץ מוֹקִיעִים

כִּמְחָאַת עַלִי סָאלָאם, רֹאש עִירִיַּת הָעִיר נַצֶּרֶת

וּכמוֹ עֹז הַפְגָּנָתָם שֶל יְהוּדִים וּבֶּדוּאִים

שֶהֶרְאוּ בַּכְּפַר זַרְזִיר אֵיךְ דּוּ-קִיּוּם-אֱמֶת נִרְקָם שָם

וּכְמוֹ לוּסִי אַהֲרִיש, עוֹד קוֹל שָפוּי וּמְלֵא-עָצְמָה

וְאוֹתוֹ אִימָאם רַב-אֹמֶץ בְּרַבַּת-עָמוֹן שֶקָּם שָם

וְהִצְדִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל הַמְּגוֹנֶנֶת עַל עַצְמָהּ, –

עַל גְּבוּרַת הָאֲנָשִים הַהֲגוּנִים מְאֹד הָאֵלֶּה

כְּבָר דִּבַּרְנוּ כָּאן וְכָךְ גַּם עַל גְּבוּרַת אַלְפֵי מְאוֹת

אֶזְרָחֵינוּ שֶאֵינָם נוֹתְנִים לַהֲסָתָה מֻרְעֶלֶת

לְהַחְלִיש אוֹתָם, כּוֹלֵל גַּם יְלָדִים וְאִמָּהוֹת,

אַךְ הַפַּעַם מִתְבַּקֵּש לוֹמַר מִלָּה חַמָּה שֶל שֶבַח

עַל גִּלּוּי מֻפְלָא הַמְּעוֹרֵר כָּבוֹד רָב בַּצִּבּוּר

בְּיָמִים בָּהֶם בַּרְבָּרִיּוּת  עַרְבִית קוֹרֵאת לְטֶבַח:

גְּבוּרָתָם שֶל סָב וְסָבְתָּא הָעוֹלָה עַל כָּל דִּבּוּר.

אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְהוֹרָיו שֶל חֲלַל רְצִיחַת-הַזְּוָעָה אֵיתָן הֶנְקִין

שֶהוּא וְאִשְתּוֹ נַעֲמָה נִטְבְּחוּ בִּידֵיהֶם שֶל פְּרִיצֵי-הַחַיּוֹת

לְנֹכַח עֵינֵי יַלְדֵיהֶם, פַּלָּצוּת שֶהַמּוֹחַ לִקְלֹט מְמָאֵן כִּי

מִדַּת שִפְלוּתָם שֶל רוֹצְחָם כְּבָר הִגִּיעָה מַמָּש לִדְרָגוֹת לֹא שְפוּיוֹת.

וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לְחָזְקָם הַנַּפְשִי הַנָּדִיר שֶל הַסָּב וְהַסָּבְתָּא

שֶעַל אַף יְגוֹנָם וּשְכוֹלָם הַפּוֹלְחִים אֶת לִבָּם בְּעָמְקָם הַתּוֹהֵם

לֹא הִרְשוּ לְעַצְמָם אֶת מוֹתְרוֹת הַיֵּאוּש הַחוֹבֵר לַדֶּפְּרֶסְיָה בְּצַוְתָּא

עִם אָזְלַת הַיָּדַיִם וּכְמוֹ נֶהֶפְכוּ בְּאַחַת לְהוֹרֵי נֶכְדֵיהֶם.

וְשָעָה שֶסִּפְּרָה סָבְתָּא חַנָּה בָּרַאדְיוֹ כֵּיצַד מִשְתַּדְּלִים כָּאן בְּלִי קֵץ הֵם

לְמַלֵּא לְאוֹתָם אַרְבָּעָה נְכָדִים אֶת מְקוֹם הוֹרֵיהֶם שֶאֵינָם

כָּךְ שֶלֹּא יִגְדְּלוּ בְּלִי שִׂמְחָה שֶכָּל יֶלֶד נוֹרְמָלִי זַכַּאי לָהּ בְּעֶצֶם

נִשְתַּנַּקְנוּ פִּתְאֹם מִדְמָעוֹת שֶזָּלְגוּ מֵעֵינֵינוּ וְלֹא לְחִנָּם.

כִּי לִבּוֹת עַם שָלֵם כְּמוֹ עָבְרוּ פֹּה לְדוֹם בִּדְמָמָה שֶכֻּלָּהּ חֶרְדַּת-קֹדֶש

וְכֻלָּהּ הַצְדָּעָה חֲשָאִית לְאוֹתוֹ זוּג הוֹרִים אֲשֶר אֵין לוֹ עֲרֹךְ

שֶבִּמְקוֹם שֶאֲנַחְנוּ אוֹתָם נְחַזֵּק מְחַזְּקִים הֵם אוֹתָנוּ בְּגֹדֶש

שֶל הֵרוֹאִיקָה אַף-עַל-פִּי-כֵנִית כָּזֹאת שֶכֻּלָּהּ אַהֲבָה, חֹם וָרֹךְ.

זֶהוּ כֹּחַ נָדִיר שֶל שִרְיוֹן לֹא חָדִיר לֹא לִזְדוֹן הָאוֹיֵב הַבְּרוּטָלִי

וְגַם לֹא לְצִינִיזְם שֶל מִי שֶחוּשָיו אֲטוּמִים לְאוֹתָהּ הִתְעַלּוּת

שֶל מִין שַל נְעָלֶיךָ מֵעַל לְרַגְלֶיךָ בּוֹ שֶבֶר נוֹרָא וּפָטָלִי

לֹא מַצְלִיחַ לִשְבֹּר אֲנָשִים אֶלָּא רַק לְגַלּוֹת בָּהֶם צַד שֶל גַּדְלוּת.

וְאֵין צֵל שֶל סָפֵק כִּי אִם יֵש עוֹד בֵּינֵינוּ מִין סַבָּא וְסָבְתָּא כָּאֵלֶּה

שוּם מִטְרוֹת אֲבָנִים,

שוּם בַּקְבּוּק-תַּבְעֵרָה,

שוּם דְּקִירוֹת סַכִּינִים מֻשְחָזוֹת

לֹא יוּכְלוּ לוֹ לָעָם עַז-הָרוּחַ הַזֶּה בּוֹ צוֹמְחִים לְתִפְאֶרֶת וּפֶלֶא

יְלָדִים שֶלַּמְרוֹת יַתְמוּתָם הֵם מֵיטַב שִׂמְחָתָהּ שֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [59]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

התפכחותו של גאון

קראתי ב"שישבת", המוסף של "ישראל היום" [30.10.2015] ראיון מקיף ומעניין מאוד עם הזמר והשחקן יהורם גאון.

בצד נושאים שונים, אישיים וציבוריים הוא מתייחס גם ל"מצב" – מצבנו העכשווי בקונפליקט שלנו עם הערבים. הוא אומר שם בין היתר: "המאורעות האחרונים גורמים לי לחשוב, שבעצם כל הרצון של הצד השני הוא שאנחנו פשוט לא נהיה כאן, ולא משנה מה נעשה."

ובהמשך: "הבעייה היא שמבחינת המוסלמים, ארץ ישראל היא אדמת ווקף, וכל דבר שנכבש אי-פעם על-ידי המוסלמים הוא אדמת קודש, ואי-אפשר לוותר עליו. אף ערבי מוסלמי לא יחתום על מסמך שיש בו ויתור על זכות השיבה, כי מי שיעשה זאת, לא יחיה יום אחד נוסף על פני האדמה."

על כגון זה נאמר: "בוקר טוב אליהו [יהורם]." רק עכשיו הגעת לתובנה הזאת?

רבים וטובים הגיעו למסקנה זו לפני זמן רב, ורבים המגדירים עצמם כעומדים שמאלה מהמרכז במפה הפוליטית, זזו קצת יותר ימינה, פרט לתמימים או מיתממים, הסבורים שאנחנו אשמים במצב זה ובקיפאון הנוכחי. אם רק נוותר פה-ושם, אם רק נלך לקראתם ונתקפל מעט, אם ניתן להם מה שהם רוצים, ישרור שלום נצחי בינינו לבין הערבים והפלשתינאים.

אשרי המאמינים.

ושוב, לגבי יהורם גאון – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

עד מתי?

אנו שבים ושואלים את עצמנו שוב ושוב: עד מתי? עד מתי תאכל חרב? האם נגזר עלינו לחיות על חרבנו עוד 10 – 20  – 30  שנה? מי יידע?

אולי עד שהערבים יתפכחו וייווכחו שלא יצליחו לנפנף אותנו מכאן, לא בחרב, לא בטיל, לא במכונית דורסת ולא בסכין בגב.

ואולי יגיע זמן שדווקא הם יזנחו את הפילוסופיה והאמונה שלהם על עדיפות המוות על חיי האדם: יפנימו שמוטב לחיות, לעבוד, לקיים משפחה, מאשר להיות שאהידים, למרות 72 הבתולות המובטחות להם בגן-העדן המוסלמי. ייווכחו שטוב יותר לחיות על פני האדמה, מאשר מתחתיה.

הלוואי – במהרה בימינו.

החזרת ה"שאהידים"

החזרת גופות המחבלים ש"נוטרלו" בעת ביצוע מעשי הרצח שלהם נגד היהודים, היא מחווה אצילה, המעידה על ערכי המוסר של היהדות ושל מדינת ישראל.

איך מקבלים זאת הערבים? ראשית, מארגנים הלוויות עממיות רבות-משתתפים, ומאדירים את שמם של אותם "גיבורים" שרצחו אישה זקנה שהלכה לתומה ברחוב, או דרסו יהודים – אזרחים או חיילים או שוטרים, או גרמו להרג משפחה שנסעה בכביש ורגמו את מכוניתה באבנים, וגם ביריות. וזאת, תוך הסתה פרועה ושנאה יוקדת כלפי כל יהודי, לא רק ב"ארץ הכבושה". 

ולאחר החזרת גופות הרוצחים, הם מאשימים את שלטונות ישראל ב"שדידת איברים" של ה"שאהידים" הנ"ל...

עם אנשים כאלה יש לנו עסק.

סחר-מכר במתים

העיסוק במשא-ומתן עם אויבים על החזרת גופות חיילים מתים – משני הצדדים – הוא מלאכה לא סימפטית, אפילו בזויה. אבל לנו אין ברירה. יש להפסיק את החזרת גופות המחבלים, עד שחמאס יחזיר את גופותיהם של הנופלים שלנו, הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, שנפלו במבצע "צוק איתן" בעזה וגופותיהם נחטפו על-ידי אנשי חמאס החמושים, שנסוגו במנהרותיהם מפני חיילי צה"ל – ולהביאם לקבר ישראל.

תהיה בכך משום הקלה כלשהי ביגונן של המשפחות השכולות, שיהיה להן קבר של יקירם לעלות אליו.

ובכלל, יש להקפיד על הכלל, שמחזירים גופות – תמורת גופות.

זה אולי לא מתאים לנו, זה לא "יפה" בעיניהם של "אנשים רגישים" בארץ ובעולם, אך זה עשוי להיות יעיל.

פוסט דוקטורט

רן ברץ הוא איש כבוד. אדם משכיל, מלומד, ד"ר לפילוסופיה [לפי הנהוג בכבישי ישראל מתאים לו הביטוי: מי נתן לך תואר ד"ר?]

רן ברץ ניחן גם בחוש הומור. בפוסט שפירסם הוא השמיץ את נשיא המדינה ראובן ריבלין ושלח אותו לסוריה, לדאע"ש. מין הומור שכזה. ולאור התבטאותו זו, אך טבעי הוא וראוי שישמש בתפקיד בכיר בלשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

כמובן, הפוסט השערוריתי של ד"ר רן ברץ מבטא את דעתו האישית בלבד, ואפילו אין חשש שייתבע לדין על העלבת "עובד ציבור". אבל "עובד ציבור" זה הוא הנשיא של מדינת ישראל, הנשיא של כולנו. נמצא שד"ר ברץ העליב לא רק את הנשיא, אלא את כל 8 מיליון אזרחי מדינת ישראל.

בנוסף, השתלח הנ"ל בנשיא [מה יש לו לברץ נגד נשיאים?] ברק אובמה, נשיא ארה"ב, וכן בשר החוץ שלו, ג'ון קרי.

אכן, חוש הומור חוצה גבולות, חוש הומור עולמי היינו אומרים, סאטירה חדה, עוקצנית, מתאימה מאין כמוה לראש מערך ההסברה בלשכת ראש הממשלה, כאמור.

ולאור הגדרתו של ד"ר ברץ את הנשיא ראובן ריבלין כ"דמות שולית", מן הראוי שד"ר רן ברץ עצמו ימשיך להיות דמות שולית ופרטית ולא יישא בתפקיד ממשלתי בכיר.

הוא אמנם התנצל, אבל במקרה זה, האימרה "מודה ועוזב ירוחם" לא תופסת לגביו.

בעצם ראוי לו לד"ר ברץ זה לשמש כנביא במחוזותינו, שהרי ידוע למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן הבית [השני]. וכך נאמר בגמרא, בבא בתרא, דף י"ב: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מהנביאים וניתנה לתינוקות ולשוטים."

* * *

ראיון של נפתלי בנט עם טים סבסיאן ב בי. בי. סי.

https://www.youtube.com/watch?v=heW_JCWMUNg

* * *

איתמר פרת

נבון מראשיתו

אנחנו בני ה-83 וה-84,  בוגרי מחזור 1950 של תיכון בית הכרם, אנחנו  הילדים של יצחק נבון.

בבוקר של שלהי קיץ 1944 נאספנו בביתן המפואר (עדיין) של סמינר בית הכרם, תלמידים חדשים של כיתה חדשה, ומולנו ניצב עלם בן 23, בחולצה לבנה אך בלי עניבה או מקטורן, המורה החדש.

המתין העלם עד כי כל עין היתה נשואה אליו וכל אוזן כרויה לאימרתו, ואז פתח ואמר, בקול ערב כדבש הניגר מן הצפחת: "שמי יצחק נבון, ואני אהיה המחנך שלכם."

במשך שנתיים היה יצחק נבון מחנכנו ומורנו לתנ"ך ולתורה שבעל-פה, המקצוע שבאותם הימים נקרא 'הלכה ואגדה'. היינו כיתה ירושלמית מאוד, ספרדים ואשכנזים, יוצאי בתים דוברי גרמנית ואנגלית ויידיש וספניולית וערבית והולנדית. אהבנו את  פיטום הקטורת הזאת ושאפנו אותה אל ישותנו ללא שמץ של התנשאות או נחיתות. המילה 'אפלייה' טרם הומצאה. יצחק נבון היה המורה של כולם, כשם שמעבר לעתיד יהיה הנשיא של כולם.

יצחק נבון (ללא כינוי, לא בתיכון בית הכרם) היה הצעיר בסגל המורים, גוזל צח-נוצה אשר אך 4 שנים לפני כן היה בוגר מחזור 11 של המוסד. מורי הדור, רובם ככולם, לא היו ילידי הארץ, ובעינינו (גם כאלה שבעצמם מקרוב באו) לא היו "משלנו". עבריתם, מלבושם וחשיבתם היו אחרים, "מוריים", דיבורם עורר חיקוי מלגלג. טרם זכינו לתפארת מדינת ישראל – מורים ותלמידים שהם ילידי אותה ארץ ודורכי שביליה, ודוברים יחד באותה שפת אם.

יצחק נבון היה כפלא. הירושלמיות שלו היתה מונחת עליו כטלית. בית הולדתו הקטן (הוא התגורר עם אימו. לא פעם ביקרנו אותו במתקפי השפעת העיקשים שפקדוהו. האנטיביוטיקה טרם באה לעולם), על קשתותיו ומרצפות האבן שלו, המבוי עם עץ הלימון ושיחי הבוסתן הספרדי בפחים חלודים, צמחו מתשתית הסלע, ה'מיזי יאהודי' של מערב העיר.

על תשתית זו בנה מקדש מעט שתחילתו צנועה. מקובל היה שאחת לשנה כל כיתה מכינה מופע או תצוגה לכינוס יום ו' המסורתי, ומה יכינו צעירי יצחק נבון? את עדוֹת ירושלים.

ביוזמת מורנו בן העיר יצאנו לשוטט בשכונות ובמזכרות, לבקר ולראיין ולצייר ולהתבונן ולשמוע זמירות ולרשום מימרות. התסריט הלך ונפרש: ישישים בבתי המחסה, האחיות במרפאות, הסליחות של תשרי, האופה והשוחט והמוֹרְטוֹת והכובסות, כותב הקמיעות, רוקם הכיפות והסופר סת"ם, האינסטלטור והטישלר, ועל כל אלה – המלמד דרדקי, החדר התימני. איש על מחנהו ואיש על דגלו.

כך זה התחיל. הבוסתן הספרדי בְּאִבּוֹ.

ליצחק נבון היה קול מיוחד ודיבור מיוחד, רהוט ומהוקצע, אם כי מתובל לא פעם בערבית שובבה ונעצוצים באנגלית. הדברים יצאו מפיו דבורים על אופנם, בלי אֶה ובֶּה, בלי סלנג ובלי וולגריזם, בש­ֵׁלים להיאמר אך נגישים לתשובה. על תכונה זו שמר עד זיקנה ושיבה, והיא סימן ההיכר שלו כמו המסגרת השחורה של משקפיו, שאיש לא ראהו בלעדיהן.

אמנם, היו אלה שנים קשות ומרות ללא חיוך וזמר. מלחמת העולם נסתיימה בעשן ואפר, ואחריה הסיפורים והמעפילים והמאבק בשלטון הרשע, התככים והשנאה והזק"ס, הדלות ברחוב והמצוקה בבית, חסרון כל מותרות והקדרות האופפת כל – ההריון הקשה של המדינה.

יצחק נבון טיפטף בנו את רעל הלאומיות בעדנה ובהשכל, תוסף תרבותי לפטריוטיזם הבוטה של תנועות הנוער הרועשות והצורמות. בבחירת פרק תהלים, בטון ההקראה של קטעי אגדה ומדרש, בהערה אירונית תמימה, בעקימת שפה וקימוט מצח, בחיוך בוהק עם גומות, בעצימת עיניים מיוסרת. לא היה כמוהו בקי בכוחה המחנך של שפת הגוף. 

לימים היינו לחבורה דינמית למדי של מתבגרים צעירים, חברה ללא מרות. אפס, שלא כמורים אחרים לא התעוררה בשיעוריו של יצחק נבון בעיית משמעת או קשב. הוא היה התדמית המושלמת שבה הצעיר מוכן לקבל את המבוגר. ואם לדבר בגבוהה: האומה את המנהיג.

הוא נטל בלי פחד את אתגר הטיול השנתי, ללא מלווים וללא אבטחה. בנפתולי נחל אורן ('ואדי פלאח') פילס דרך בראש כולם וליגלג על נכשלים ונחשלים, הרעים בזעם (מעושה) על כל הפרה של משמעת מים והתנהגות לילה, שאג במרץ דקלומי-דרך כמו "א–ני מנגן"  ו"תייארה – תייראת פוק", ותמלילי שטויות שתשובתן 'אֵיוֹיָא' עדרי. אין כמו ערבית לחובבי צעקות.

אמנם ידענו כי מאחורי אותה יהודיות של בן תורה ומתק של מלמדים יש ליצחק נבון גם חיים אחרים. בית-הכֶּרֶמִים שבינינו ראוהו מיוזע בגופייה, מתאמן בקפא"פ (עיסוק אלים ואידיוטי שבהגנה סברו שהוא מחשל לוחמים לקרב). אחדים ואחדות בינינו עשו עבורו שליחויות קטנות אל אנשים שחומי קלסתר בשערי העיר העתיקה, או שהמתינו בצל עץ מול המדרגות של בית הספר.

עכשיו, כשאנו כפופי שנים וגחונים על עפרו, יודעים אנו שיצחק נבון היה פרק ביכורים בחיינו, ואנחנו בחייו. ידענו מכאובים של צמיחה, את חלום הגבעול על שיבולתו, ואת ראשית הצימאון לרדוף ולהשיג.

רב היה שללו, ורב היה גם  שללנו: הוא ואנחנו היינו למדינה.

* * *

משה כהן

1. הנדון: היתה עוינות?

מכובדי,

בשבועיים האחרונים שקדו התקשורת והפרשנים שלנו להבהיר לנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שצפויה פגישה קשה מאוד בין בנימין נתניהו לברק אובמה בגלל העוינות הרבה ביניהם, וזאת כמובן באשמתו של נתניהו, שבאטימותו ובחוצפתו העלה את חמתו של נשיא ארה"ב וקלקל את יחסי ישראל ארה"ב.

צפיתי הערב, 9 בנובמבר, ביומן החדשות שכלל דיווח על הפגישה, שיפשפתי את עיניי, הסתכלתי שוב ושוב ולא מצאתי שום עוינות. אדרבה, מצאתי יחסי ידידות, ונשיא ארה"ב אף גינה את הטרור הערבי, והביע מחויבות לביטחונה של ישראל. הכתבים והפרשנים התקשו לעכל את זה והורידו את הטון.

שוב רואים אנו שכל האמצעים כשרים לקטרוג על בנימין נתניהו. לא רק שזה לא יפה, אלא זה גם מזיק מאד לאינטרסים של מדינת ישראל. האין האנשים הנאורים יכולים להתגבר קצת על חשבונותיהם הפוליטיים הקרתניים ולראות קצת גם את טובת הממלכה שלנו?

רבותיי, אין לנו מדינה אחרת! חדלו לנגח את הממשלה, ללא הצדקה!

2. הנדון: מתווה הגז לאן?

מכובדי,

רבותי, החיים הם גלגל. ממשלות ישראל ניסו, השקיעו ולא הצליחו למצוא גז. עד שבאו בעלי הון, המכונים טייקונים, השקיעו מכספם, גילו אמונה ותושייה והצליחו. אי אפשר לקחת זאת מהם. כידוע  במקומותינו אין הטייקונים חביבי העם, הם חזיריים, מושחתים, מנקרי עיניים, אך מה לעשות, המשק תלוי בהם, ומוטב לנו להיזהר בכבודם.

חברים מפגינים, עצרו רגע, הפעם לא מדובר במשחק בספורט הלאומי של תקיפת ביבי והטייקונים. מתווה הגז הוא מכלול סוגיות גיאופוליטיות, כלכליות וחברתיות סבוכות וכבדות משקל מאין כמותן. כול מי שבקיא בסוגיות מתווה הגז שירים את ידו, אסיר בפניו את כובעי. מדובר בהפסדים ונזקים אדירים הנגרמים למדינת ישראל מעיכוב הפקת הגז. נא להתגבר על היצר לנגח את ביבי – ולתת להפקת הגז לצאת לפועל כי הפעם האינטרס הלאומי על כף המאזניים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. נשיא תחת לינץ'

ביום האפל שבו נרצחה משפחת דוואבשה בידי מחבלים ארורים בני עמנו, קם נשיא המדינה והשמיע ברמה את קול המצפון היהודי, את המסר שראוי שנשיא מדינת ישראל יישא באירוע כזה. וכך אמר ריבלין:

"יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."

"כולם יודעים" שריבלין אמר "בני עמי בחרו בטרור" והאשים את עם ישראל בבחירה בטרור. הציטוט שהבאתי מעיד על כך שהוא אמר את ההיפך הגמור. הוא אמר: דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל. דרכם אינה דרכו של העם היהודי. כלומר – מדינת ישראל לא בחרה בטרור. העם היהודי לא בחר בטרור. אבל יש מיספר מחבלים ארורים שבחרו בטרור, והם בני עמנו.

ההסתה נגד הנשיא והסילוף של דבריו נחלו הצלחה כל כך גדולה, עד שבאמת "כולם יודעים", ובעצם כמעט אף אחד לא יודע. סביר להניח שמי שפתחו בסילוף ובהסתה הזאת היו אנשי הימין הרדיקלי התומכים בפשע ורצו לנקום בנשיא שהוקיע את המעשה. אולם הם הצליחו ליצור צונאמי שגרף המוני ישראלים, יהודים, ישרי דרך שסולדים בדיוק כמו הנשיא וכמו רובו המכריע של עם ישראל מאותם מחבלים בני עמנו, וקנו את השקר כאילו ריבלין האשים את עמנו בפשע.

הנשיא טעה בכך שלא הגן על עצמו מפני ההסתה והשקר כשעוד היו בראשיתם; שלא קם והבהיר את דבריו ואת כוונתו. אני יכול להבין מה גרם לו לנהוג כך. אני יכול להבין את העלבון והזעזוע מעצם העובדה שאנשים מייחסים לפטריוט אוהב עמו כמוהו, אחרי עשרות שנות שירות הציבור, האשמה גורפת כלפי העם כולו בשל מעשיהם של בודדים. כנראה הוא חש ביזוי בעצם העובדה שהוא צריך להסביר את המובן מאליו. אולם הוא שגה כשלא עשה כן, הוא שוגה כשאינו עושה כן היום ועדין לא מאוחר לתקן זאת.

למרבה הצער, הסילוף המכוון של דבריו וההפצה הוויראלית של השקר, הובילה למסע הסתה והשמצות נורא ואיום נגד נשיא המדינה, נגד סמל הממלכתיות. יש לנו היום נשיא תחת לינץ' ציבורי. זו חרפה לדמוקרטיה הישראלית.

השאלה האם ניצבת סכנה לחייו של ריבלין אינה העיקר. גם בהנחה שאין סכנה כזאת, עצם ההסתה, עצם הלינץ', עצם גל השנאה והבלע כלפי נשיא המדינה, חמורה בפני עצמה. יש להיאבק בתופעות כאלו. בדיוק כפי שמאמרי ההסתה והשטנה של ספי רכלבסקי ב"הארץ" נגד נתניהו, חמורים כשלעצמם, בלי קשר לשאלה אם יקום איזה יגאל עמיר שיסיק את המסקנות ויעשה מעשה.

ריבלין הוא איש הליכוד בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יותר מכל אדם אחר במערכת הציבורית הישראלית, הוא דבק בדרכו של הליכוד – שילוב של רעיון שלמות הארץ והתנגדות מוחלטת לחלוקתה עם הליברליות ההומניסטית, על פי תורת ז'בוטינסקי ומורשת בגין. מן הראוי שראש הממשלה, יו"ר הכנסת וצמרת הליכוד יקומו ויתייצבו להגנת הנשיא. שתיקתה של צמרת הליכוד, מתוך שיקולי פופוליזם, מבטאת פחדנות ציבורית.

אהוד: ראה את הראיון של נפתלי בנט עם טים סבסיאן ב-בי. בי. סי. ותיווכח לדעת איזה נזק גרמו לנו דבריו הצדקניים של הנשיא ריבלין, שבעצם היו פליטת-פה אומללה ולא-חכמה. בעינֵי העולם הוא הפך את כולנו למי שבחרו בטרור. ועכשיו הבעייה בעיניהם היא אנחנו, כמצטיירים לפי עדותו המצוטטת של ריבלין – ולא השינאה, הטרור, הסכינאות והרצח הפלסטיניים.

2. צרור הערות 11.11.15

* בחתימת ידו – אני אוחז בידי בצילום של מסמך היסטורי בעל חשיבות רבה. התאריך הוא 15 בדצמבר 1981 י"ט בכסלו התשמ"ב. המסמך, מתוך רשומות – ספר החוקים, מסמך 1034.

המסמך הוא חוק רמת הגולן התשמ"ב – 1981. נתקבל בכנסת ביום י"ח בכסלו התשמ"ב (1981).

בראש החותמים מתנוססת חתימתו של נשיא המדינה יצחק נבון, ובשורה שמתחתיו, חתימותיהם של ראש הממשלה מנחם בגין ושר הפנים יוסף בורג.

זכה יצחק נבון, וחתימת ידו מתנוססת על המסמך ההיסטורי החשוב הזה.

לאחר חקיקת חוק הגולן, יזם הנשיא ביקור רשמי בגולן. בין השאר התארח בקיבוצי, קיבוץ אורטל, שהיה עדיין קיבוץ בחיתולים.

יש לציין שנבון טען שכמייצג הריבונות הוא אינו מבקר באזורים שריבונות ישראל אינה חלה עליהם. לכן, לא ביקר בגולן לפני קבלת החוק ולא ביקר ביש"ע. עמדתו זו היא בעיניי הזויה ועקומה, אך במכלול ההערכה לנשיאותו של אחד מטובי הנשיאים, היא משנית. אני מאמין  שהוא לא היה נוהג כך, אילו בתקופתו היו ביו"ש מאות אלפי אזרחים ישראלים, כפי שהדבר היום.

* הנאום החסר – על פי החלטת ועדת השרים לטקסים וסמלים, נשיא המדינה, ראש הממשלה והנשיא לשעבר פרס ספדו לנבון בהלווייתו. בעיניי, ראוי היה לצרף לשורת הנואמים גם את יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. נשיא המדינה מגלם ומסלם את האחדות הלאומית, שמעל למחלוקות הפוליטיות, ולכן ראוי ונאה שיספדו לו ראש הממשלה וראש האופוזיציה. בוודאי במקרה זה, שבו ראש האופוזיציה עומד בראש מפלגתו של נבון.

* מהלכי-אימים – כל אלה שהלכו עלינו אימים, שהמאבק נגד הסכם הגרעין האיראני ימוטט את יחסי ישראל-ארה"ב, יגרום לנתק, יחבל בסיוע הביטחוני בלה בלה בלה – איפה אתם? נאלמתם דום? אולי איזו הודאה בטעות, בהטעיה?

* תגובה ציונית הולמת – אתמול, 10.11 מלאו 40 שנה להחלטה האנטישמית ביותר בתולדות האו"ם – החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות וכינתה את הציונות גזענות. זכורה הופעתו הבלתי נשכחת של שגריר ישראל באו"ם, לימים נשיא המדינה, חיים הרצוג. בנאום מצוין, הזכיר הרצוג שלא בִּכְדִי ההחלטה הזו התקבלה ביום השנה לליל הבדולח ואמר ש"היטלר היה מרגיש פה בבית". את נאומו סיים באקט רטורי של קריעת הנייר עליו הייתה כתובה החלטת הקלון (חזרה על אקט דומה שעשה אביו, הרב הראשי לארץ ישראל יצחק אייזיק הרצוג, שקרע את הספר הלבן).

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין כינס את הממשלה לדון בתגובה להחלטה. המסר של רבין היה, שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. הם מגנים את הציונות? אנחנו ממשיכים להגשים את הציונות. הממשלה החליטה על תגובה ציונית הולמת; הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן: אודם, מעלה גמלא, שעל, ויונתן.

עם התפרקותה של בריה"מ והתמוטטות הגוש הסובייטי, שהיה חלק מן הרוב האוטומטי שקיבל את ההחלטה האנטישמית, יצאה ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר למהלך מדיני, בהובלת שר החוץ דוד לוי, לביטול ההחלטה. ב-1991 ביטלה עצרת האו"ם את ההחלטה, למגינת לבם של הערבים. האו"ם נוקה מהכתם הזה (ומאז הוסיף לעצמו עוד כתמים רבים).

* סנגוריו של השטן – "התביישתי". כך הכתרתי את תגובתי לדבריו של נתניהו בנושא היטלר והמופתי. אולם כפי שכתבתי בדבריי, הבעיה היא בדברים שאמר נתניהו על היטלר, לא על המופתי. היטלר לא היה זקוק למופתי כדי לממש את זממו. אולם אין כל ספק שהמופתי חתר להשמדת היהודים, עודד את השואה וניסה שוב ושוב לחולל שואה ליהודים בא"י – בשנות העשרים, בשנות השלושים ובשנות הארבעים. ואין המדובר במנהיג שולי, אלא במנהיגם של ערביי א"י, הנערץ על הפלשתינאים עד היום.

נתניהו כבר חזר בו מאמירתו המשונה על היטלר. הבעייה היא שלא מעטים בתוכנו הפכו לסנגוריו של המופתי, סנגוריו של השטן. ועל כך הבושה גדולה שבעתיים.

ב-26 באוגוסט 1947, שלושה חודשים ושלושה ימים לפני החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, שמונה חודשים וחצי לפני הקמת המדינה, נאם דוד בן גוריון בפני הוועד הפועל הציוני שהתכנס בציריך על שאלות הביטחון.

 להלן ציטוטים אחדים מנאומו: "אנו עומדים עכשיו לא לפני מעשי שוד וטרור וניסיונות להפריע לעבודתנו – אלא לפני תכונה לעקור את היישוב משורשו ולחסל בבת-אחת את 'הסכנה' הציונית על ידי השמדתם של יהודי ארץ ישראל. והדבר הוא בגדר האפשרות – אם לא נראה הסכנה בכל היקפה וחומרתה ולא נתכונן לקראתה בעוד מועד. המדיניות המוצהרת של הערבים היא: א"י כמדינה ערבית שהיהודים בתוכה אינם אלא מיעוט נצחי. על מדיניות זו מדברים בגלוי... אבל התוכנית הבלתי-מוכרזת שלקראתה מתכוננים היא אחרת לגמרי. זוהי התוכנית של 'המנהיג' השותק לעת עתה, שהיה שותפו של היטלר בהשמדת יהודי אירופה, והוא זומם להפעיל צבאות ערב למטרה זו."

הכוונה היא כמובן למופתי חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם של ערביי א"י. ב"ג ציטט ראיון עם קאוקג'י, מנהיג "צבא ההצלה הערבי" שאמר: "הסכסוך בין היהודים ובין הערבים הוא סכסוך טוטאלי. אין זה ניגוד בין הערבים ובין הציונים, אלא בין הערבים ובין היהודים, והפתרון היחיד הוא השמדה מלאה של כל היהודים, בין אלה שבארץ ישראל ובין אלה שבארצות ערב. מה שקאוקג'י אומר בגלוי – זהו מה שחורש מנהיג ערביי א"י בסתר."

* הפרוטוקולים: גרסת גדעון לוי – גדעון לוי יצא בפשקוויל נאצה ארסי ב"הארץ" נגד הילארי קלינטון, כיוון שהביעה תמיכה בישראל. הוא הגדיר אותה כ"אויבת" וכ"קללה". וכיוון שהיא הגדירה את ישראל כחלום, הוא התנדב להזכיר לה שהחלום הישראלי הוא גזענות, לאומנות וכו'. אבל יש לו הסבר למה היא תומכת בישראל. היא "רצתה שוב למכור את נשמתה בעבור חופן הדולרים של חיים סבן ותורמים יהודים אחרים."

מסקנתו: "אולי כבר עדיף איזה בור רפובליקאי בבית הלבן, אבל במחשבה שנייה, הוא בוודאי יהיה ממומן בידי שלדון אדלסון."

כן, זו תמונת עולמו האנטישמית המעוותת, בנוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון". נשיאי ארה"ב והמועמדים לנשיאות מכל הצדדים, אינם אלא מריונטות בשירות הכסף היהודי הגדול השולט בעולם.

* המזון הרוחני של ח"כ זועבי – ח"כ זועבי משווה את ישראל לגרמניה הנאצית. אני חושד שהיא קוראת "הארץ".

* מצא את האֲשֵׁמָה – במאמר ב"הארץ" האשים רביב דרוקר (שבאופן כללי הוא מתון יותר מדבוקת שוקן) את ציפי לבני בכך שאין שלום. למה הוא עושה זאת? למה הוא מאשים דווקא אותה, מי שניהלה משאים ומתנים והציעה הצעות כל כך מרחיקות לכת לפלשתינאים? דווקא אותה, מי שניסתה בכל מאודה ליישם את הדרך שהוא מטיף לה?

כי האלטרנטיבה היא להודות שהפלשתינאים אינם מוכנים לשלום. להודות בכך, זה כמו לומר את המילה "טעיתי". וכנראה שהמילה הזאת אינה קיימת בלקסיקון שלו. 

* צבא של ציידים – כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כל חייל ההורג מחבל בפיגוע, מציל חייהם של רבים, כיוון שהמחבל ימשיך במסעו בלי סוף, אם לא ינוטרל. דובר צה"ל הציג השבוע את תמונתו של לוחם "כפיר" שקיים עולמות רבים מאוד, כיוון שניטרל שלושה מחבלים בעיצומם של פיגועים.

איך מגדירה זאת עלית קרפ ב"הארץ"? "תהום מוסרית חדשה אליה הידרדר צה"ל." למה? כי מבחינתה אותו חייל לא הרג מחבלים בפיגוע והציל חיי אדם רבים, אלא "הרג שלושה פלשתינאים." סתם ככה, הוא חיפש שלושה פלשתינאים והרג אותם? כן, מסתבר ש"חיילי צה"ל הם ציידים שמשחרים לטרף ומתגאים בגופות שהצליחו לקצור."

רוגל אלפר, היזהר. קרפ עומדת לעקוף אותך.

אגב, אני סבור שפרסום תמונתו היה שגוי, מטעמי ביטחונו האישי.

* להבחין בין טוב ורע – צפיתי בלינץ' של ליאור שליין וחבריו בינון מגל. סאטירה, באשר היא סאטירה, משלבת בין הומור, שנינות וציניות לבין מסר פוליטי. אני מעדיף להתמקד אך ורק במסר הפוליטי. המסר הוא שאין הבדל בין חיסול מחבל בעת פיגוע והצלת חיי אדם, לבין לינץ' במחבל כפות ופצוע אחרי שנוטרל. זה לא רק ב"גב האומה", זה טרנד. טרנד שנועד ליצור דה-לגיטימציה לנִטרול מחבלים בעת פיגוע, ולהציג את מתקפת הטרור נגד אזרחי ישראל, כציד ערבים בידי ישראל. לינץ' הוא מעשה הראוי לגינוי והוקעה. מעשי הגבורה של אזרחים, החותרים למגע ומסתערים על המחבל בידיים חשופות או בסרגל, במקל, מה שבא ליד, ומסכנים את חייהם כדי להציל חיי אדם, הם מעשי מופת הראויים לשבח. מי שאינו יודע להבחין בין טוב ורע, הוא אדם חסר מוסר. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה', כ').

* הבא בתור – אני כבר מזהה את מטרת הדמות החדשה של הימננים (התחילו להתעייף מריבלין?) – בוגי יעלון.

* קלון – הזמנתו של מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין לדיון בוועדת הפנים של הכנסת היא קלון על כנסת ישראל ולגיטימציה לגזענות האלימה והשפלה שהמנוול הזה מייצג.

החרפה היא עצם העובדה שצמחה בעם היהודי תופעה כזאת. הרי מי כמו העם שלנו שסבל אלפיים שנה מגופשטיינים כאלה, צריך להיות נקי מהתועבה הזאת.

* כיהודים עלינו להתבייש – כלת פרס ישראל גאולה כהן, היתה הסמן הימני של הכנסת במשך שנים רבות. תנועת "התחיה", מטעמה כיהנה, היתה המפלגה ה"ימנית" ביותר. אולם כאשר "הרב" כהנא נבחר לכנסת, היא היתה בין מובילי ההחלטה לאסור עליו את ההשתתפות בבחירות בשל גזענותו. טענתה היתה, שכיהודייה היא מתביישת שיש תופעה כזאת בעמנו.

כאשר הכהנא נאם, כל הח"כים מכל הסיעות נטשו את המליאה. נשיא המדינה חיים הרצוג הזמין את נציגי כל הסיעות כדי להתייעץ איתן על מי להטיל את הרכבת הממשלה. כולן, זולת "כך", מפלגת הכהנא.

גופשטיין הוא הזרוע האלימה של הכהניזם. הדמוקרטיה אינה צריכה להיות האידיוט השימושי של אויביה מבפנים. אסור היה להזמין אותו לישיבת ועדה בכנסת.

* תועבה רודפת תועבה – במקום שבו הסינמטקים מארחים סרט העושה גלוריפיקציה ליגאל עמיר, בנצי גופשטיין יוזמן להופיע בכנסת. ולהיפך.

* הפוליטיקה במיטבה – אישור רפורמת ששינסקי 2, המחזקת את המהפכה החברתית של רפורמת ששינסקי 1, ומאפשרת לאזרחי ישראל ליהנות מפרי אוצרות הטבע של ארץ ישראל, השייכים לעם ישראל ולא לטייקון זה או אחר, הוא בשורה חשובה ביותר לחברה הישראלית ולכלכלה הישראלית. זהו חוק המקדם צדק חברתי וחוסן כלכלי.

ההתייצבות המשותפת של הקואליציה והאופוזיציה לאישור החוק, לטובת כל אזרחי ישראל, היא מן הרגעים היפים שבהם הפוליטיקה במיטבה – שירות הציבור למען טובת הציבור גברו על הפוליטיקה במרעה – חשבונות עסקניים קטנוניים הניצבים מעל טובת הציבור.

עיקר הקרדיט מגיע לשר האוצר כחלון, שכפה על נתניהו באיומי התפטרות לסגת מכוונתו לכרסם בהמלצות. בכך כחלון היטיב לממש את המנדט שהענקתי לו ביום הבחירות. לא אחת תקפתי את כחלון על התנהלותו בפרשת עסקת הגז, והאשמתי אותו בכך שמעל במנדט שביקש וקיבל ממני. הפעם אני שמח וגאה לשבח אותו.

אני מקווה שמגמה זו תמשך לעוד צעדים ורפורמות למען צדק חברתי, צמצום יוקר המחיה והוזלת עלויות הדיור. על כחלון לממש את הבטחתו לשבור את המונופול של קרטל הבנקים המסחריים. בדרך, מן הראוי שיסכל את עסקת סלקום-גולן, המאיימת על הישגו ההיסטורי כשר התקשורת ולהפוך את כולנו לפראיירים.

* הפוליטיקה במֵרעה – יש להוציא את הסמכות לקבוע את שכר הח"כים מידי הכנסת. כך ראוי היה, מבחינת ההיגיינה הציבורית, ולו למען מראית העין, גם אילו נהגו הח"כים באחריות. קל וחומר כאשר הם נוהגים בחזירות ואטימות. הבעיה היא, שחקיקה שתוציא את הסמכות מידי הכנסת מחייבת את תמיכת הח"כים. ומי שמעלים את שכרם בשיטת "חטוף ככל יכולתך" לא יוותר על הסמכות.

* מאבק ציוני וחברתי – ב-25 בפברואר 1988 כתבו ראש המועצה האזורית גולן איתן ליס וראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב, מכתב לשר האוצר משה ניסים. ב-10 בנובמבר 2015 יצאו ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה וראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב לישיבת חירום בירושלים. נושא המכתב אז והישיבה היום הוא אותו נושא. המאבק אותו מאבק. מאבק למען צדק חברתי בישראל, מאבק למען ההתיישבות הציונית בסְפָר – המאבק למען פטור במס להתיישבות בפריפריה, המאבק נגד העוול המתמשך כלפי תושבי הגולן.

ב-1988 אלי מלכה היה חקלאי צעיר במושב הצעיר שעל. דימי היה נער צעיר בליטא. וסדנא דארעא חד הוא – ממשלה באה וממשלה הולכת וסדר העדיפויות הלאומי העקום בעודו עומד. אגב, הדרישה שלהם אז, הייתה לממש את המלצות ועדת ... ששינסקי, כן, כבר אז הוביל ששינסקי ועדות שקידמו צדק חברתי בישראל.

יש לקוות שהמאבק יישא פרי – זהו מאבק ציוני וחברתי ממדרגה ראשונה.

* הימים האפלים – טוב שהמשטרה ביטלה את ההחלטה השערורייתית לצו הרחקה נגד אחד ממארגני המחאה נגד מתווה הגז. חלילה לדמוקרטיה הישראלית לחזור לימים האפלים שקדמו להתנתקות.

* שלא יתערב – שופט בית המשפט העליון מלצר ביקר את העובדה שנתניהו משמש כשר החוץ. אני שותף לביקורת, כתבתי אותה פעמים רבות מאז הקמת הממשלה. הבעתי את דעתי כאזרח וכפובליציסט. אני שמח להיווכח שכבוד השופט מלצר בדעתי. אך אם הוא רוצה להביע את דעותיו הפוליטיות, יתכבד ויפרוש מכהונתו ויהיה אזרח חופשי להביע דעתו, יוכל כמוני לכתוב מאמרים פוליטיים, יוכל להצטרף לפוליטיקה.

בתוקף תפקידו כשופט בבית המשפט העליון, הדבר היחיד שצריך להעסיק אותו הוא האם העובדה שנתניהו שר החוץ היא עבירה על החוק והאם היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח. מעבר לכך, שלא יתערב.

אגב, האם בכוונתו לפסול רטרואקטיבית את מינוייהם של בן גוריון, אשכול, בגין (במשך למעלה משנה), רבין, פרס וברק לשרי הביטחון לצד ראשות הממשלה ושל שרת ושמיר לשרי החוץ?

* לא יעלה על הדעת – גועל נפש מה שקורה במרכז הליכוד. ממש סירחון. כל ח"כ יכול להכניס את בני משפחתו, נהגיו וחבריו מהגן... חזרה לביתן 28, ל"רוצים ג'ובים". גועל נפש.

רגע רגע... אופס... מתקנים אותי... רגע רגע... אה, זה... מפלגת העבודה?! לא יעלה על הדעת.

* האקלים משתגע – עולם הפוך. צפון הגולן הוא האזור הגשום ביותר בארץ. השנה, עד כה, אנו נמצאים בתחתית של תחתית הגשם בארץ. מראשית השנה ירדו באורטל 51 מ"מ בלבד. במקומות לא מעטים זו מחצית הכמות שירדה בשעה אחת. רוב הגשם היורד במישור החוף, מתבזבז לים התיכון.

* ביד הלשון: ימננים – בכמה מאמרים שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "ימננים", למשל לתיאור הטוקבקיזם המסית נגד נשיא המדינה. כמה קוראים ערניים, שהבחינו שאין כאן פליטת מקלדת סדרתית, שאלו מה זאת המילה הזאת?

ובכן, חברים, כפי שאני מבחין בין שמאל לשמאלנות, כך אני מבחין בין ימין וימננות. זה כמו ההבדל בין לאומיות ולאומנות, למשל.

כבעל הסטארט-אפ הלשוני, אני יכול לתת את ההגדרה הסובייקטיבית שלי: כפי שיש שמאל שאני מכבד ושמאלנות שממנה אני סולד, כך אני מכבד ימין וסולד מימננות. אולם כיוון שאני חפץ בהטמעת המושג, עליי לתת בהם סימנים.

בניגוד לימין לאומי-ליברלי-ביטחוניסטי-שמרני, ימננות היא תמונת עולם של קיצוניות מטורפת, תמונת עולם פשטנית של שחור-לבן, היעדר יכולת להבין מורכבות ומופשטות ובעיקר, השקפת עולם המבוססת על שנאה. שנאה לערבים, למבקשי מקלט, לזרים, לשמאל, לשלטון החוק, לבית המשפט העליון והלהיט בחודשים האחרונים הוא שנאת ריבלין והסתה נגדו.

הימנן הוא חסר חוש הומור ובפרט אירוניה עצמית, ואת אלה מחליפים ציניות, בוז, לעג ושמחה לאיד.

והכול מלווה בהתבכיינות ונרדפות.

מבחינה מנטלית, הדפוס הקרוב ביותר לימננות הוא שמאלנות.

אהוד: המילה הזו מאוד-מאוד לא מוצלחת ותחילה סברתי שהיא פרי שגיאת מקלדת שלך. בניגוד ללאומנות או לשמאלנות, למשל – המילה שאתה יצרת מחטיאה את מטרתה מהיותה בלתי מובנת-מאליה. אולי מוטב לומר – ימניסט, ימניסטים, על משקל פשיסטים וכהניסטים – ולא פשיסטיטים או כהניסיסים, לשיטתך.

אנא, חוס על השפה העברית.

* * *

איך תיראה הדיקטטורה הפמיניסטית?

עלילת "האי" מתארת כיצד מתגשמים חלומותיהן של הפמיניסטיות הרדיקליות, כשהגברים מנודים מרפובליקת הנשים, ומגורשים לאי, בו הם אמורים להתחנך מחדש, להסיר מעליהם את התכונות הגבריות השליליות, ולאמץ תחתיהן תכונות נשיות חיוביות. המהפכה הפמיניסטית – המתחייבת לנוכח קיפוח של דורות – החלה כתנועת שחרור, אך כמו כל מהפכה, צועדת קוממיות לקראת שלטון של עריצוּת.

ד"ר משה גרנות, מחבר הספר, הוא איקוֹנוֹקְלַסְט ותיק – בין ספריו הקודמים: "התנ"ך – כף החובה", "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", "עגנון ללא מסווה", "אדיפוס ואבשלום".

מחיר הספר (כולל משלוח): 55 שקל. המחאה בסכום  הנ"ל יש לשלוח למשה גרנות, הסייפן 35, רמת השרון 47248. טלפון לבירורים: 03-5494915

[דבר המפרסם]

* * *

ד"ר גיא בכור

פתרון התעלומה

באיזו שיטה גאונית הצליחו מטוסי חיל האוויר להערים על ההגנה האווירית של סוריה –

 ולא להתגלות?

ב-6 בספטמבר 2007 יצאו, לפי מקורות זרים, שמונה מטוסי קרב ישראלים מסוגים F-15  ו-F-16  לכיוון סוריה, כאשר לפחות ארבעה מהם נכנסו אל תוך המרחב האווירי הסורי. הם היו מחומשים בטילי מאווריק AGM-65 ובפצצות, מלווים במטוס ביון אלקטרוני ELINT.

 מהרגע שנכנסו, כולל ההפצצה הרועשת, ועד שיצאו, לא התגלו המטוסים החודרים על ידי מערכות המכ"ם הסוריות החדישות, שאך זה נקנו מן הרוסים, כנראה במימון איראני. מדובר במערכות מסוג מתקדם TOR-M1, הכוללות משגרי טילים וכן מערכות נושאות טילים מסוג רוסי Pachora 2A – אלו מערכות מתקדמות ורגישות במיוחד, שהיוו מקור גאווה וביטחון לסורים.

שום מטוס שאינו חמקני, לא יכול לעבור את המערכות הללו בלי שיתגלה ויירה מיד. ומטוסי האף-15 והאף-16 אינם חמקניים. לפי מידע שהתפרסם בעולם ישראל פנתה לארצות הברית, כדי לקבל מידע מקדים על מערכות רוסיות אלה.

אם כן זו תעלומה: איך קרה שהמערכות לא גילו, לא זיהו, לא יירטו לא פעלו כלל? גם לאחר שהתקיפה נסתיימה והמטוסים עזבו מזמן, המערכות האלה לא פעלו.

התדהמה הסורית היתה גדולה, התדהמה הרוסית היתה גדולה, שכן המערכת שלהם לא פעלה כלל, והתדהמה האיראנית, שכן היה זה איתות ברור, שקיים גם היום, שהמתקנים האיראניים הגרעיניים אינם מוגנים מן הטכנולוגיה והעוצמה הצבאית של ישראל. במירוץ בין התוכנות הישראליות לחומרה של העבר, זו האחרונה מפסידה.

אז איך זה פעל?

כתב העת לענייני תעופה Aviation Week חשף את הפעולה, על פי מומחים צבאיים של צבא ארצות הברית, שעקבו אחרי המבצע האווירי הישראלי הנועז. מדובר בפיתוח ישראלי סודי, שאמור להיות דומה לפיתוח אמריקני בשם SUTER – במילים פשוטות, לא מדובר עוד על חסימה או שיבוש של הרדאר שעל הקרקע, אלא בפריצה נועזת לתוכו, כמו האקרים הפורצים לתוכנות מחשב. זוהי שיטה גאונית, המשנה לגמרי את כללי המלחמה, שכן בעזרתה ניתן לפרוץ למערכי המחשבים של האוייב.

השיטה האמריקנית נוסתה כבר בעיראק ובאפגניסטן, והיא עובדת. השיטה הישראלית אמורה להיות דומה לה באופייה. המערכת מאפשרת למשתמש לחדור אל תוך מערכי הקשר והקומוניקציה של האוייב, לראות מה רואים חיישני המכ"ם שלו, ואפילו להשתלט על החיישנים, כך שמכוונים אותם לאיזורים המרוחקים מן המטוסים החודרים. האוייב אינו יודע כלל שהשתלטו על המערכת שלו, כך שמבחינתו הכול תקין ושליו.

זוהי תוכנת מחשב היכולה להיות משודרת מן האוויר, המאתרת באופן מיידי ובדיוק רב את חיישני המכ"ם של האוייב, ומשדרת לעברם זרמי מידע הכוללים מידע מוטעה בצורה של אלגוריתמים, עד כדי שליטה מלאה במכ"ם. במקום שהמכ"ם ישרת את האוייב, עכשיו הוא ישרת את המפעילים החודרים. כך מתנהלת לה המניפולציה. החיישנים עצמם מכוונים לעבר מטרות רחוקות, כך שהמטוסים החודרים אינם מתגלים.

מהי מערכת SUTER  של חיל האוויר האמריקני?

היא פותחה בידי היחידה הסודית של חיל האוויר האמריקני המכונה–  Big Safari וביכולתה לתקוף מערכות מחשב וקשר של האוייב. היא יכולה להיות מופעלת מן האוויר או מן הקרקע. למעשה מערכות המיחשוב והטלקומוניקציה של האוייב, שבלעדיהן פשוט אי אפשר להילחם, עלולות להפוך למערכות של הצד השני ולהישלט על ידו. סיוט נוראי לאויב הבלתי מוגן. תבוסתו עלולה לבוא לו מבפנים.

שלוש מערכות סוטר פותחו על ידי האמריקנים:

סוטר 1 – הצליחה לראות מה האוייב רואה בחיישנים שלו.

סוטר 2 – הצליחה גם להשתלט על החיישנים ולכוון אותם כרצונה.

סוטר 3 – הצליחה גם להתחבר למערכות טילים בליסטיים או לטילי ניידים קרקע-אוויר, והיא נוסתה בקיץ 2006.

לתיפקודים אלה חשיבות אסטרטגית מרחיקת לכת. משמעות הדבר שמערכות המחשוב של ישראל, צה"ל וחיל האוויר – הן מהמתקדמות בעולם, בטכנולוגיה שפותחה במקביל בידי ארצות הברית. אלא שהאמריקנים רק ניסו את המערכת שלהם, בדרך כלל במטוס ללא טייס, בעוד שישראל כבר הפכה אותה למלחמתית ולמבצעית ממש.

ישראל בתחום האלקטרו-מיחשוב היא לכן מתקדמת מאוד. לרוסים, למשל, אין מענה למערכות החדשניות הללו, ולכן גם לא לאיראנים. האיראנים אמורים להיות מודאגים מאוד מן הטכנולוגיה הזו, משום שהם רכשו 29 מערכות הגנה אווירית רוסיות מן הסוג שיש לסוריה, בעלות גבוהה של 750 מיליון דולר. המערכות האלה הועברו לאיראן בינואר 07.

ושוב, האוייב אמור להיות מודאג מן המערכת לא רק בהגנה האווירית שלו, אלא בכל הנוגע למערכי המיחשוב שלו. ייתכן שהמערכת הופעלה בצורה מסויימת גם כנגד המתקן הגרעיני של איראן בבושהר (התולעת המפורסמת), ובכך היא גרמה לשיבוש מהלכיו.

מדובר בהתפתחות דרמטית בתולדות המלחמות, שאלמנט המיחשוב והאנטי-מיחשוב יכול להכריע אותן, לכאן או לכאן.

[ציטוט]

* * *

תקוה וינשטוק

1. באבא ג'ון – סרט ישראלי

מפיק ותסריטאי יובל דלשד. 90 דקות.

"בבא ג'ון" הוא סרט ישראלי שכדאי לצפות בו, גם אין יודעים מה פירוש "בבא" (אבא),
והשם מזכיר סרט בורקס.

זו דרמה אנושית קטנה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבות. לא בכדי זכה "באבא ג'ון" בפרס הראשון בפסטיבל סרטי אופיר השנה וכן בארבעה פרסים נוספים (בהם פרס לצלם עופר ינוב,  ולארז תדמור על הבמוי). זה הסרט הראשון שהפיק יובל דלשד והוא מועמד לתחרות האוסקר של הסרט הזר ב-2016.

על המרקע משפחה – אב, אם ובן – במושב דתי בנגב, בימים הראשונים למדינה. המשפחה  מתפרנסת מגידול תרנגולי הודו. האב, יצחק, ירש את הלול מאביו באבא ג'ון, והוא עומד להורישו לבנו מוטי. אבל למוטי אין כל עניין לבלות את חייו בין מגודלי הכרבולת. יש לו כישרון טבעי למכאניקה, ובאורך רוח ובתבונת כפיים הוא מצליח לאלתר מגרוטאות – כלי רכב  על גלגלים והוא נוסע בו ולאושרו אין גבול.

כל העיסוק ברכב הוא למורת רוחו של האב. בלי הפוגה הוא דוחק במוטי להתרכז בעופות. זה עתיד חייו. הוא מטיל עליו משימות רבות בלול, לרבות קיצוץ ציפורניהם של התרנגולים. מתנת האב לבר מצווה של הבן: מכל להאבסת תרנגולים.

לשווא מתחננת האם כי ירפה מעמדתו הקשוחה. יצחק מתריס כלפיה: "יש לי רק בן אחד ואני יכול למסור רק לו את המשק." – והיא משיבה: "קח לך אישה שנייה, היא תמלא את הלול שלך בילדים..."

למשפחה מגיע לביקור הדוד מאמריקה, דרויש, אחיו של יצחק, והסיפור נפרש  כולו. מסתבר שיצחק הוא מהדורה שנייה, מדויקת, של אביו באבא ג'ון, סבו של מוטי. כשהזקין באבא ג'ון, ביקש להעביר לבניו את הלול שהקים. בן אחד התמרד, ירד לאמריקה וזכה שם לעושר (אך לא לאושר – הוא בודד ומתגעגע למשפחה), והשני, יצחק, נשמע לאביו ונכנס בעול התרנגולים. תחילה לא רצה את העבודה הזו אך במרוצת הזמן הסתגל אליה ועתה היא תמצית חייו. ברור לו שגם בנו שיירש אותו יסתגל ללול. ואילו הדוד דרויש מבין לנפש אחיינו – הרי בעצמו נקלע למצב דומה – וגם הוא מנסה לשכנע את אחיו להניח לילד, אבל האב בטוח בצדקת דרכו. המשק עובר מדור לדור וחובה לקיימו!

כשהתוכחות אינן עוזרות והנער מקדיש כל שעה פנויה לשכלול הרכב, ואפס עניין בלול, עובר האב למעשים: הוא מטביע את הרכב של מוטי באמת מים.

מוטי, כרגיל נער שקט ומאופק, מקפיד על כיבוד אב וממלא את המשימות שמטיל עליו אביו  – מאבד עתה את עשתונותיו. הוא פותח לרווחה את הלול – שיצאו התרנגולים ושלא יראה אותם לנצח! – הם יוצאים וחוזרים ללול. אבל מוטי אינו חוזר הביתה. הוא עובר לגור בדירת הדוד. האב מפציר, מתחנן – הוא אינו חוזר. הדוד מכניס אותו למלאכת הצורפות, והנער מוכר בנקל עדי מעשה ידיו. הסוף כמובן הפי אנד – האב כורע ברך לפני הבן ומבקש את סליחתו, והבן מתרצה.

הדמויות ב"באבא ג'ון" משדרות אמינות ומשחקן טבעי מאוד. זה סרט ישראלי שרבים משחקניו מוצאם מפרס. יש בו גם דו-שיח בפרסית (כשם שב"מפריח היונים" נשמעה לשון עיראקית). הלשון הפרסית מגבירה את האותנטיות של הסרט, המתרחש במושב שכל תושביו יוצאי פרס. רקע תרנגולי ההודו מוסיף אף הוא ייחוד לעלילה.

בתפקיד יצחק מופיע נביד נגהבאן, שחקן שנולד וגדל באיראן, למד תיאטרון בגרמניה, עבר להוליבוד והפך לכוכב קולנוע וטלוויזיה (בין היתר הופיע ב"צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד). פרשת חייו של השחקן המגלם את דרויש דומה: נולד וגדל באיראן, עבר בנעוריו לארצות-הברית ונעשה שחקן קולנוע וסטנד-אפיסט מבוקש. האם, שרה, הינה שחקנית תיאטרון בריטית ממוצא איראני.

לעומתם הנער אשר אברהמי – מוטי, אינו שחקן ומעולם לא למד משחק. הוא מתגורר במושב זרחיה בחבל לכיש ומופיע על המרקע בפעם הראשונה. באבא ג'ון, הסב – אף הוא לא שיחק מעולם בסרט. הוא יליד פרס, עלה בצעירותו לארץ וחי בזרחיה. גם המפיק והתסריטאי של הסרט, יובל דלשד, מתגורר בזרחיה.

הסרט מתרחש בדרום ישראל אך רקעו אוניברסאלי. התסריט מתאים לכל תקופה ולכל ארץ. זה הסיפור הישן-נושן על המאבק בין אבות לבנים, המתעצם במיוחד בתנאי הגירה. יצחק ממשיך במסורת בה גדל – לאב חובה לציית – ועוסק בפרנסת המשפחה מימים ימימה, כדבריו – "השם שלנו  בפרסית היה מגדלי עופות."

הוא המשיך בלול, גם בנו ימשיך. אין לו ברירה. יצחק מסרב להתקדם עם הזמן. הוא רואה שהבן חי בדור אחר, שרוי בעולם אחר ויש לו חלום משלו – אך זה פחות חשוב בעיניו מקיום המשק והוא אינו תופש שהלחץ הכבד שלו פוגע בנפש הבן ויוצר פער עמוק ביניהם.

בכפר – זה להמשיך במשק. בעיר – להמשיך במשרד לעריכת דין, במפעל או בבית המסחר. לעיתים זה מצליח. הבן הולך בתלם שהאב הועיד לו, ומפעל החיים שיסד האב מתקיים עוד דור או שניים. אולם לעיתים זהו סיפור מקצועי אומלל ואפילו מרד מאוחר – הבן/הבת כבר סיימו ללמוד משפטים או ארכיטקטורה, הוראה או נגרות – למורת רוחם, אך כרצון אבא. הם אפילו עובדים עימו –ולבסוף נוטשים הכול  ועוברים  לשטח הקרוב לליבם, ולחיים מספקים יותר.   

2. גריל באר מיתוס

 הגריל באר הזה  נקרא "מיתוס", אבל שום קשר למיתוס ולמיתולוגיה כלשהי. השם הוא  גלגול חופשי של המלה האנגלית "מיט" – בשר. מרגיז שלמסעדה ישראלית יש גימיק של שם לועזי. הלעז כובש את בתי העסק בעיר.

מיתוס מלאה בצהריים עד אפס מקום. הקהל מגוון: הרבה פרקליטים ועורכי דין ופמליותיהם, כי המסעדה ממוקמת ברחוב ויצמן מול בתי המשפט. הרבה חובשי כיפות כי המסעדה כשרה, סגורה בשבת. הרבה זוגות ומשפחות, כי המסעדה מציעה ארוחות טובות ומשביעות גם במחירי ארוחה עסקית.

העסקית כוללת שלוש מנות. למנה הראשונה ניתן לבחור בין עשר הצעות (11 בחורף, אז  יש גם מרק) – בהן סלט ירקות, סוויצה דג, פילה חציל, טאפט פטריות, פטה כבד. במנה העיקרית  18 הצעות, מסטייק פרגיות עד נקניקיות מרגז אוטנטיות ועד חומוס מיט בתוספת בשר טלה קצוץ ועד פילה מוסר ים. ישנן גם מנות קינוח, תה חם או פודינג. שתייה קלה אינה כלולה בעיסקית, ומחירה 15 שקל. זה גם מחיר כוס יין או בירה מהחבית.

עוד לפני ההזמנות נחתו על שולחננו המתאבנים – כחצי תריסר צלוחיות ובהן סלט ירקות, סלט חצילים, חומוס, וכן סלט כתום מעניין שהתגלה כדלעת. הגיעו גם פרוסות לחם טרי ולחם קלוי. הלחם אינו פריט מובן מאליו בארוחות בימינו. הוא נחשב כנראה ל"פלבאי" מדי. כבר ישבתי במסעדות שבהן פרוסת לחם היתה מחוץ לתחום.

כמנת פתיחה הזמנתי סוויצה של פטריות. הפטריות המטוגנות נראו ככדורי פלאפל גדולים וערבו לחיכי. חברתי גיזה הזמינה פאטה כבד בליווי קונפי תאנים ונתנה לי לטעום. עשוי בצורה האהובה עליי.

לעיקרית בחרתי בכבדי עוף ברוטב שזיפים ויין, מוגשים על מצע תפוחי אדמה. מנה ציורית. תלולית הכבדים המעוטרת בבצלים מטוגנים ועלי ירק נחה על הפירה הצהבהב כאי על חול הים. המנה טובה כשם שהיא יפה. צורת ההגשה במסעדה אסתטית מאוד. לצד מפיות הנייר מונפקת גם מפית בד. צלחות שהתרוקנו מסולקות מיד.

לקראת כל מנה מנוקה השולחן וניתן סכו"ם חדש. אף שהמקום היה מפוצץ בקהל, לא המתנו הרבה. המלצריות התרוצצו במהירות – ממש רצו! – ועם זאת היטו אוזן למשאלות. ביקשתי כבד עשוי היטב – וול דאן – אך המלצרית החמודה הסבירה לי כי כבד כזה יבש מדי ומוטב להכינו מדיום. הסכמתי ונהניתי.

חברתי הזמינה סטייק אנטריקוט הוא מופיע בתפריט העסקי בתוספת של 25 שקל. הגיע עם סלט וגביע צ'יפס וערב לחיכה.

כל המנות היו גדולות מאוד. חרף טעמן הטוב לא הצלחנו לסיים אותן. ביקשנו שיארזו לנו את הנותר.

זה הספיק למנה העיקרית בבית למחרת.

על המנה האחרונה לא ויתרנו. חברתי לקחה גלידה וניל ואני מאלבי.

שילמתי 85 שקל על העסקית, ובתוספת מיץ ותשר – 115 שקל.  גיזה שילמה על העסקית, הלימונדה, התשר ותוספת האנטריקוט – 140 שקל.

    רק הדוחק... השולחנות נושקים זה לזה. חברתי שישבה ליד הקיר נאלצה לבקש מהזוג בשולחן הסמוך לזוז קמעה על מנת שתצא, ואני שהסבתי במעבר קיבלתי טפיחות על הגב ממגשים ומעוברים ושבים. כשיצאנו, כבר שכחנו את הצפיפות, ונשארנו עם הטעם הטוב.

* * *

י"ז

על אלף נשותיו של המלך שלמה

שלום רב לך אהוד היקר, הערה לשירך בגיליון 1093 על נשותיו של שלמה המלך. יפה שכתבת את שירך המרגיז את כל הפמיניסטיות והחסודות. אבל אני מתפלא עליך, והלא אנו חיים בלבאנט עם גוזמאותיו המפזרות תבלינים על הסיפורים. וגם התנ"ך, לידיעתך, נכתב אף הוא בלבאנט. הלבאנט הזה, מה תלין אם כן ותבוא חשבון עם המִיספָר – אלף פחות או יותר נשים שהיו לו לשלמה המלך. ומי אמר ששיכן כל אחת בחדר נפרד והוצרך לארמון גדול, ומניין לך שאת כולן אסף אל מעונו. מן הסתם היו לו הרבה מאוד וייתכן שהיו לו – ONE AT A TIME.

ואתה עוד מוסיף חטא על פשע ומתרשם מדבריהם ומ"מחקריהם" של ארכיאולוגים למיניהם שכל שני וחמישי מוצאים איזה חרס או חותם המיוחס לכהן הגדול של בית המקדש ורוכשים אותו במאות אלפים.

הסופר הקולומביאני, אמן הסיפור הבידיוני גבריאל גרסיה מארקס, כתב בספר זיכרונותיו "לחיות כדי לספר" שבמלחמת הבננות שהזכיר (ב"מאה שנים של בדידות") – נהרגו  שלושים אלף איש ואולי שלושת אלפים ואולי שלוש מאות, מה זה חשוב...

ואתה  תן לסיפור על שלמה המלך להתגלגל ותן לנו ליהנות מהפנטזיות.

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

אלף הזרגים של שלמה המלך

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

מדי לילה

אני מפטם את הכוּס שלה

בחלום אלף הזרגים

של שלמה המלך

הפוקד נשותיו

ואני מזיע

מה זה מזיע

כמו הוד מלכותו

שעבד קשה

וכמו רבנו משה

שהוציא מים

מן הסלע

ואני חושב

לשלמה המלך

היה בטח זין של פיל

שהביאה לו מלכת שבא

לירושלים

וטדי קולק טמן אותו

במרתפים של

מוזיאון ישראל

יחד עם הדגים

מעין גב

הערה: מחקרים חדשים, נרטיביים מאוד, מוכיחים שבירושלים כלל לא היה מקום להרמון בן אלף חדרים לאלף נשים כי היא היתה כפר קטן שבסך הכול נכתב בו רק ספר אחד, תנ"ך.

* * *

משה גרנות

"כפר קטן" ושמו – ירושלים – על ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן: "ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי"

מאנגלית – עדי גינצבורג-הירש

הוצאת אוניברסיטת תל אביב 2003

הטענה שספרי נביאים ראשונים עברו עריכה דויטרונומיסטית – ימיה כמעט כימיה של ביקורת המקרא, ואין בה כל חידוש, אלא שמחברי הספר שלפנינו סוברים, במידה גדולה של שכנוע עצמי, כי עיקר חיבורם של נביאים ראשונים, ואף של סיפורי האבות ויציאת מצרים – אירע בימי יאשיהו, ושכלולם נמשך עד ימי נחמיה (ראשית ישראל, ע' 11, 19, 39, 82-83, 102, 150, 172, 294, 307).

הטענה הפנטסטית הזאת נסמכת על ידי המחברים על שתי ראיות, כדלקמן:

"ראיה" ראשונה היא שאין ראיות ארכיאולוגיות על בנייה מונומנטלית בימי דוד ושלמה, וגם מה שנחשב עד לא מכבר כבנייה מימי שלמה (חצור, גזר, מגידו), מסתבר שהיא שייכת לימי בית עמרי. הסקרים הארכיאולוגיים מדברים על אוכלוסייה מעטה ביהודה במאה העשירית (כחמשת אלפים בירושלים ובחברון, ולא יותר מעשרים אלף בכפרים שמסביב). דוד ושלמה אינם מוזכרים בשום תעודה של המעצמות בנות הזמן, לעומת מלכי ישראל מהמאה התשיעית והשמינית המוזכרים בכתובות אשוריות. אין ראיה ארכיאולוגית כי שתי הממלכות היו מאוחדות, וירושלים לא הפכה לעיר של ממש אלא מהמאה השמינית ואילך. קודם היא דמתה לכפר קטן, ועובדה זאת איננה מתיישבת עם הפאר וההדר שספרי שמואל ומלכים מייחסים לירושלים מימי דוד ושלמה (שם, ע' 21, 135, 140, 146, 149,  163-164 191 – 192, 235, 315). כמו כן, אין ראיות ארכיאולוגיות שהייתה יציאת מצרים, נדודים במדבר, כיבוש הארץ בידי יהושע (שם, ע' ,75, 153); ובעיני המחברים הארכיאולוגיה איננה רק קישוט להיסטוריה, אלא מרכזה (שם, ע' 11), על כן, היעדר ראיות ארכיאולוגיות – כמוהו כראיה!

לדעת המחברים, המקרא עצמו "מגלה" את הזמן המאוחר של כתיבת הטקסטים שבתורה ובנביאים ראשונים, זמן שאיננו קדום למאה השביעית לפנה"ס – ראשית, לא היתה אוריינות מספקת בימי דוד ושלמה. אוריינות כזאת המאפשרת כתיבת ספרים כמו ספר דברים והספרים המושפעים ממנו תיתכן רק בימי יאשיהו, כאשר "נמצא" ספר התורה, כלומר, 250 שנה אחרי התאריך שהיה מקובל על חוקרי המקרא (שם, ע' 39, 235, 244, 276, 315). הדויטרונומיסט היה, אם כן, לא רק עורך של כתבים עתיקים, אלא מחברם. הוא העניק לדמויות ולאירועי העבר את קווי דמותו של יאשיהו ושל הקורות בימיו. לכן יש אנכרוניזמים בסיפורי האבות: פלשתים, ארמים, אדומים, שהגיעו לאזור הרבה יותר מאוחר, גמלים שבויתו יותר מאוחר (שם, ע' 53-58); לכן לגלות אברם במצרים, למאבק שבין יעקב לעשו ולשיעבוד מצרים יש קווים דומים לשיעבוד בבל ולשיבת ציון (שם, ע' 303-304); לכן למשה, ליהושע ולדוד יש קווי דמות דומים לאלה של יאשיהו (שם, ע' 271, 275); לכן ההתנגשות שבין משה לפרעה כל כך דומה להתנגשות שבין יאשיהו לפרעה נכה (!) (שם, ע' 83); לכן הכיבושים של יהושע דומים לכיבושים של יאשיהו (שם, ע' 279); לכן "הוענקו" לדוד ולשלמה מחוזות שליטה וממלכה מאוחדת, שהיו בעצם חלומותיו של יאשיהו (שם, ע' 172), כי "באמת" דוד ושלמה שלטו באזור שולי ודי מפגר ביחס לממלכה הצפונית (שם, ע' 235).

אילו היה איזה שביב של הגיון בכל שלל "הראיות" המובאות על ידי המחברים, ניתן היה להתמודד עם טענותיהם ביתר קלות, אבל שני אדני הבסיס לטענותיהם כל כך מופרכים, שממש קשה להחליט אם מדובר במחקר רציני, או שמא מדובר בבדייה ספרותית.

ובכן, אלף-בית של המחקר הוא שאין מביאים ראיה מן החסר: העובדה שיש כתובות אשוריות המזכירות את אחאב ואת יהוא – אין בה כדי להגיד דבר על היעדר כתובות המזכירות את דוד ושלמה, והעובדה שלא נמצאו ממצאים מונומנטליים מימי דוד ושלמה – אין בה כדי להצביע על גודלה של ממלכתם. היעדר ראיה איננה ראיה – זהו בסיס לכל חקירת אמת, אך כיוון שהמחברים מתעלמים ממנו, אזכיר פרשה היסטורית בעלת לקח מאלף:

ג'נגיס חאן ושושלתו כבשו החל מראשית המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-14 את סין הצפונית והדרומית, את קוריאה, את הודו ובורמה; הם מגיעים במערב עד מוסקבה, קייב, קרקוב ומחוזות הונגריה; במזרח התיכון הם מגיעים לבגדד, חלב, דמשק, עין חרוד. ואף על פי כן, בלוז האימפריה האדירה הזאת, כלומר במונגוליה עצמה, לא נמצאו שרידים לבנייה כלשהי מימי השושלת וגם לא מזמנם של דורות רבים אחר כך – להוציא מיספר מנזרים. על פי הגישה של פינקלשטיין וסילברמן, היתה האימפריה האדירה הזאת נדונה להיות ממלכה שולית חסרת חשיבות היסטורית!

זאת אף זאת, המחברים עצמם מודים שחפירה בירושלים ובחברון הן משימות מסובכות, ואף בלתי אפשריות בשל הקדושה המיוחסת להן על ידי שלוש הדתות המונותיאיסטיות ובשל המבנים המונומנטליים הקיימים בלב האתרים הנדונים – אז באמת כיצד ניתן להסיק מסקנות כל כך נחרצות מהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים?

הרי לקח טרויה היה צריך לעמוד לנגד עיניהם: במשך מאות שנים האמינו היסטוריונים כי סיפוריהם של המשוררים היווניים והרומיים בדבר מלחמת טרויה אינם אלא אגדה דמיונית ללא כל בסיס היסטורי, עד שבסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 חפרו בתל היסארליק פ. קלוורט, ה. שלימן, ו. דרפפלד וו.ס. סמפל – ומצאו שרידים המוכיחים את קיומה של העיר וכן חורבנה בימיו של פריאמוס (אמצע המאה ה-13 לפה"ס), כמשתמע מכתבי הומרוס.

הארכיאולוגיה באמת רק מסייעת לאמת סיפור או לשלול את אמינותו, אך היא לעולם איננה יכולה להחליף את הסיפור. הממצאים של הארכיאולוגיה לגבי טרויה מאששים את הבסיס לסיפורים האפיים – זאת, ותו לא. ההנחה היא שלמרות הדמיון המופלג בסיפורים אלה, החודר אף לנבכי מחשבותיהם של אלים ובני אלים – יש בהם בסיס במציאות ההיסטורית.

ועתה נחזור למחוזותינו, אל הטקסטים המקראיים, ונשאל את המחברים מספר שאלות מתבקשות: אם הדויטרונומיסט חיבר את הטקסטים בספר בראשית, או למצער, העניק להם נופך של ימי יאשיהו, מה טעם "איפשר" לאבות לזבוח בכל אתר ואתר מבלי להתנצל, כפי שעשה לגבי שלמה הזובח בבמה הגדולה בגבעון (מלכים א' ג' 2-3)?

איך ייתכן שאברם מאכיל את מלאכי האל בבשר בן בקר ובחמאה וחלב?

ולא רק זאת, כיצד "הרשה" הדויטרונומיסט ליעקב לומר "שטות" כזאת על בית אל: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי" (בראשית כ"ח 16)?

ואיך זה שהאל מתגלה ליעקב דווקא בבית אל, המקום הכי שנוא על הדויטרונומיסט, שכן שם הציב ירבעם בן נבט את העגל, מתחרהו של המקדש בירושלים?

וכיצד הוא "מרשה" לאברם להתחתן עם אחותו החורגת וליעקב לקחת לו אישה ואחותה (וזאת לדעת, מחברי הספר "ראשית ישראל" לא ממש מתעכבים על ההבדלים שבין הסופר הדויטרונומיסט ובין הסופר הכוהני, לדידם יש דויטרונונומיסט 1 ודויטרונומיסט 2 – הראשון פעל עד החורבן, והשני בימי בית שני – ראו – ראשית ישראל, ע' 295-296)?

ואם, כדעת המחברים, ההתנגשות בין משה לפרעה היא רפלקציה של ההתנגשות בין יאשיהו ופרעה נכה, כיצד ייתכן שיאשיהו נהרג על ידי פרעה, ואילו משה מביא על פרעה ועל מצרים אסונות רבים, ובסוף מושיע את ישראל מעול מצרים?

המחברים "פוטרים" את כל השאלות האלו בהתעלמות כמעט מוחלטת, ורק במקום אחד הם מציינים שהמחבר הדויטרונומיסט התחכם והשים עצמו כסופר קדום שאיננו מכיר את איסורי התורה (ע' 62); אבל אם כך, מה טעם לא התאפק מלפרוש את השקפת עולמו לאורך כל ספרי יהושע, שופטים ומלכים?

אבל "גולת הכותרת" של הטענה המופרכת בספר הזה היא "הניתוח" הארכיאולוגי-היסטורי של ימי מלכות דוד ושלמה. כאמור, לפי טענת המחברים, לא היתה כלל ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה (את שאול אין המחברים טורחים להזכיר!) – וכל ההוד והתפארת הקשורים בשמם אינם אלא רפלקציה של ימי יאשיהו המאוחרים. לפי גירסתם, דוד ובנו מלכו על ממלכה שולית, דלת אוכלוסין, העומדת בצלה של ממלכת הצפון. את כל הסיפורים על דוד ושלמה חיבר הדויטרונומיסט על פי המודל שעמד לפניו – מלכותו של יאשיהו.

אני מזמין את הקורא לעבור לאורכו ולרוחבו של הספר עב הכרס של פינקלשטיין וסילברמן, ולהיווכח שהמחברים כלל לא התמודדו עם הסיפורים של ספר שמואל. מסתבר הרי שספר שמואל הכי פחות "נגוע" בעיבוד דויטרונומיסטי, והכתוב בו ממש סותר את ההנחה שלהם, לכן הם פשוט התעלמו ממנו. אין ארכיאולוגיה – אין סיפור! סוף לימים בהם הארכיאולוגיה היתה רק "קישוט" לסיפור המקראי – עתה הארכיאולוגיה היא המרכז, ואם דוד איננו מופיע בכתובות קדומות כמולך על אימפריה – אין לסיפור המקראי מעמד, ולכן פשוט מתעלמים ממנו! מזל ששמו של דוד נמצא על כתובת (מימי חזאל?) בתל דן, אחרת היו מכחישים את עצם קיומו של מלך בשם זה!

הבה נבדוק את ההיגיון שבטענה "המקורית" הזאת: אם הדויטרונומיסט "ברא" את סיפורי ספר שמואל בדמות תקופתו של יאשיהו ובדמות הרפורמה שלו, מה טעם "הרשה" לשמואל משבט אפרים (לא כוהן ולא לוי!) לשכב לישון ליד ארון האלוהים (מקום אליו מגיע הכוהן הגדול רק פעם אחת בשנה בדחילו ורחימו לאחר טקס פולחני מורכב למדי) ודווקא בשילה שבהר אפרים (ולא בירושלים, "במקום אשר יבחר"!), ודווקא שם לזכות בהשראה אלוהית, מה שנהוג לכנות במחקר בשם "אינקובציה" (שמואל א' ג')?

וכיצד ייתכן שדוד, האמור לשמש מופת ליאשיהו, נושא בעצמו אפוד בד ומקריב קורבנות כמו כוהן (שמואל ב' ו' 13-14, 17), בניו משמשים ככוהנים (שמואל ב' ח' 19) וכן עירא היאירי שבוודאי היה משבט מנשה (שם, כ' 25)?

ואיך ניתן להסביר שהדויטרונומיסט "הרשה" לדוד לשאת את האישה שהיתה אשת איש, ודווקא הבן שנולד ממנה יועד להיות יורשו, ולא אף אחד מבניו הרבים שנולדו באורח כשר (שם, י"א; מלכים א' א' 13), שלא לדבר על כך שהיא כנראה ממוצא חיתי כמו בעלה אוריה, והרי החיתים – לא רק שהם אסורים בנישואין לישראלים, אלא אף מיועדים להשמדה (דברים כ' 17)?

ואיך יעלה על הדעת שהסופר "הרשה לו" לשאת את מעכה בת תלמי מלך גשור, כלומר, אישה ארמית, והרי ארם היתה במשך דורות אויבתה הקשה של ישראל (שמואל ב' ג' 3, י"ג 37, ט"ו 8)?

ואיך ייתכן שדוד מחזיר לעצמו את אישתו מיכל לאחר שניתנה לאישה לפלטיאל בן ליש (שם, ג' 13-15), בניגוד גמור לחוק בנדון בספר דברים (כ"ד 1-4)?

ואיך יעלה על הדעת שדויטרונומיסט "יאשר" שבביתו של דוד יהיו תרפים, שאותם הכחיד יאשיהו (שמואל א' י"ט 13)?

ואיך יעלה על הדעת שהמונותיאיסט המובהק שאמור, לפי מחברי הספר, לעבד, ואולי אף לכתוב את הסיפורים על בית דוד, יצייר את דוד כמי שמכיר בתוקפם של אלוהים אחרים מחוץ לגבולות ישראל (כ"ו 19)?

וכיצד "מרשה" הדויטרונומיסט לדוד להתעלל בגופות ולתלות גופות אלו על הברכה בחברון (שמואל ב' ד' 12), בניגוד לחוק מפורש בספר דברים (כ"א 13)?

ואולי יסבירו לנו המחברים בטובם, איך ייתכן שדוד, הסמל למלך הצדיק, שדמותו נטבעה על פי צדיקותו של יאשיהו, איך הוא הולך טמא מת להתפלל בבית ה', ועוד זוכה להערכה על חןכמתו (שמואל ב' י"ב 18-22)?

ואיך ייתכן שלא גונב לאוזניה של תמר כי היא אסורה על אמנון כי הוא אחיה החורג, והיא מפצירה בו לא לגרש אותה לאחר האונס, אלא לדבר עליה עם המלך, כי לא ימנענה ממנו (שם, י"ג 13)?

ואיך ייתכן שאיש שעצתו נחשבת לעצת לאלוהים גם לדוד וגם לאבשלום מציע לאבשלום עצה כל כך מנוגדת למצוות התורה – לשכב עם פילגשי אביו (שם, ט"ז 21-23)? ובאותו ההקשר – איך ייתכן שאדוניה מבקש לשאת את אבישג השונמית, ששכבה בחיקו של אביו (מלכים א' ב' 17)?

ואיך בת-שבע וגם שלמה עצמו אינם מזדעזעים מכך שבן דוד מבקש לעבור על חוק מפורש בספר דברים (כ"ג 1), וכל מה שמעניין אותו היא העובדה שזאת דרך ערמומית מצד אדוניה לבקש את המלוכה (מלכים א' ב' 22-25)?

איזה עניין היה לדויטרונומיסט לתאר את דוד מונה את העם שלא כדין (שמואל ב' כ"ד)?

ואיזה עניין היה לו לתאר אותו בביזיונו בכל הקשור ליחסיו עם נשים: הוא שוכב עם אשת שר צבאו, וכשזו נכנסת להריון, הוא גורם למותו; בנו אשר יצא ממעיו שוכב עם פילגשיו; ובימי זקנתו מציעים לו עבדיו שיתחמם עם נערה בתולה, והוא בתשישותו – לא ידעה.

איזה עניין היה למחבר-מעבד לתאר את דוד מתחבר אל אויבי ישראל, כמו הפלשתים והמואבים (שמואל א' כ"א 11-16, כ"ז, כ"ט 1-11; כ"ב 3-4)?

ואיזה אינטרס היה לו לתאר בצורה כל כך חיה את המרידות של אבשלום בנו ושל שבע בן-בכרי? הרי יכול היה להתעלם מכך, כפי שעשה ב"כישרון" גדול בעל ספר דברי הימים!

אבל כל הטענות האלו הן טענות סרק, כי מחברי הספר "ראשית ישראל" בכלל לא נגעו בכתובים העוסקים בממלכה המאוחדת – הם קבעו כי מאחר שאין שרידים ארכיאולוגיים על תקופה זאת – אין טעם לנתח את הסיפורים לגופם ולבדוק את מהימנותם. כיוון שכך, לא נותרה בידי ברירה אלא להאיר במקצת את האוצר הבלום הזה של הספרות המקראית, שהוא יחיד ומיוחד בכישרון התיאור ובאמינות העובדות המתוארות בו:

ספרי שמואל גדושים בתיאורים מופלאים ובריאליות שלהם, עד כי ברור מעל לכל ספק שהם מתבססים על עובדות, ושלא היו יכולים להיות פרי המצאתו של איזה תיאורטיקן דתי. מי שמבקש לדעת איך נראה סיפור של קרב "עשוי בידיים", יקרא את הסיפור של מלחמת ישראל במדיין בבמדבר ל"א – שם ימצא הקורא מיספרים סטריאוטיפיים, מספרים מוגזמים, סכמתיות של הקרב, ועיקר העיקרים – כיוון שהקרב בוצע לפי הנחיות אלוהיות – התוצאות מבחינת השלל הן פנטסטיות, וכמובן, לא נפגע בקרב אף אחד מבני ישראל.

קרבות דומים בקונצפציה ימצא הקורא ביהושע ז' ובמלכים ב' י"ח 9 – י"ט 37 ועוד רבים. בספרי שמואל ובספיח שלהם בספר מלכים א', א' – ב', מתוארות דמויות חיות על כל חולשותיהן ויצריהן הרעים. האירועים המסופרים שם הם מפורטים וחיים לנגד עינינו. תיאור הסעודה של שאול עם עבדיו וכעסו הנורא על היעדרו של דוד (שמואל א' כ' 24-33) היא תמונה כל כך חיה, שאין סיכוי בעולם שמישהו היה יכול להמציא אותה. אותם הדברים ניתן לומר על מפגשו של שאול עם בעלת האוב, ומלחמתו האחרונה בגלבוע (שם, כ"ט, ל"א), הריגת העמלקי וקינת דוד על שאול ויהונתן (שם, א'), מלחמת יואב נגד אבנר, מנוסת אבנר, רצח עשהאל, רצח אבנר (שמואל ב' ב'-ג'), רצח עמשא (שם, כ' 9), מלחמתו של יואב בבני עמון, למרות אי האמון של דוד בו, וקריאתו "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו, וה' יעשה הטוב בעיניו" (שם, י' 12, וראו כל פרק י' ופרק י"ב), סיפור המעשה בדוד ובת-שבע, אשת אוריה החיתי, כאשר יואב וצבאו נלחמים בבני עמון (שם, י"א), סיפור אמנון ותמר ורצח אמנון (שם, י"ג), סיפור האישה החכמה מתקוע (שם, י"ד), מעלליו של אבשלום והמרד שלו באביו (שם, י"ד 30-32, ט"ו-י"ז); תיאור מדהים בחיותו של בריחת דוד מירושלים, וחזרתו אליה (שם, ט"ו 14 – ט"ז 14, י"ט), תיאור ההמתנה של דוד למבשר, האבל שלו על אבשלום והכעס של יואב על דוד (שם, י"ח 24 – י"ט 9), המצור על אבל בית המעכה והשיחה עם האישה החכמה (שם, כ' 14-21), רצח צאצאי שאול בתואנה דתית (שם, כ"א 1-14); תיאור תככי היורשים הפוטנציאליים שמאחורי גבו הזקן של דוד, ובעיקר, התנהגותו של נתן הנביא כתככן חצר חסר כל השראה אלוהית, שהם בעלי אמינות מהדרגה הראשונה (מלכים א' א').

הסיפורים האלה, ורבים אחרים, שלא הזכרתי כדי לא להכביד על הקורא, הם חיים כל כך, וכתובים מתוך קירבה של ממש לנפשות הפועלות, מתוך הבנה עמוקה ללב האדם וליצריו הרעים, בהיעדר משוא פנים, ומתוך אירוניה מרומזת בחוכמה כלפי נבחרי אלוה – שלא ייתכן כלל להעלות על הדעת שמדובר בכתיבה מגמתית מאוחרת. חסד גדול עשה הדויטרונומיסט (אשר עיבד ושינה רבים מהטקסטים בנביאים ראשונים, חלקם בצורה ברוטלית ממש) עם הכתוב שכמעט לא נגע בטקסטים הנפלאים האלה של ספרי שמואל, הגם שרובם עומדים בסתירה לאמונתו הבסיסית. ברוב הסיפורים, ובעיקר באלה שהזכרתי בסקירה הקצרה שלי דלעיל, מופקרות הדמויות לגורלן ולתעתועי אישיותן המפותלת, וההשגחה כמעט שאיננה מעורבת במתרחש.

מובן שישנם גם טקסטים מעובדים עיבוד מאוחר, שנקל לחוש בהם בשל היעדר הקוהרנטיות שלהם לאירועים ולדמויות שבסיפור המקורי. הטקסטים האלה מפוזרים בשני הספרים, כגון שמואל א' ב' 27-36, י"ג 7-15, ט"ו, שמואל ב' ז' ועוד; אך מרבית הסיפורים הם מקוריים, וחלקם הגדול בוודאי התחבר על ידי אנשים שהיו עדים למאורעות.

ומה אנחנו למדים מהסיפורים העתיקים והמקוריים האלה? ובכן, אנחנו למדים, קודם כול, שלמרות הפילוג בין שבטים ובין שבטי הצפון ובין יהודה, היתה בעם ישראל תחושה עמוקה של אחדות: הם האמינו באותו האל, דיברו באותה השפה, והיו להם אגדות משותפות על מוצאם. הם העדיפו את בני שבטם (שמואל א' כ"ב 7), אבל ראו בשאר שבטי ישראל אחים. לכן עבדי שאול משבט בנימין יכולים להמליץ בפניו על דוד מבית לחם יהודה כי ישמש מנגן ונושא כלים (שמואל א' ט"ז 18), וידידות עמוקה מתחוללת בין יהונתן יורש העצר ובין דוד (שם, י"ח – כ'); לכן אנשי יבש גלעד שבעבר הירדן רואים חובה לעצמם לגנוב את גוויות שאול ובניו מעל חומת בית שאן ולקבור אותן (שם, ל"א 11-13); לכן ברזילי הגלעדי, שגם הוא מתגורר בעבר הירדן, רואה עצמו מחויב לארח את המלך שמוצאו מיהודה (שמואל ב' י"ז 27, י"ט 32-33); לכן מצפה האישה החכמה מאבל הצפונית כי יואב לא ישחית את עירה, שהיא חלק משלומי אמוני ישראל, ויואב מסכים עימה (שם, כ' 13-22).

אילו באמת היתה ממלכת שאול (שכאמור, המחברים מתעלמים ממנו), דוד ושלמה מלכות קטנה, דלת אוכלוסין ונידחת, כפי שהספר שלנו חוזר וטוען, מה טעם נופלים שאול ובניו על הר הגלבוע, בצפון ממלכת אפרים המאוחרת? מה טעם אנשי יבש גלעד רואים חובה לעצמם להסתכן כדי לכבד את שאול ובניו אחרי מותם?

אין מנוס מלהכיר בכך שבאמת שאול הציל את אנשי יבש גלעד מידי נחש העמוני, כמסופר בשמואל א' י"א, ובוודאי גם שאר הקרבות שלו עם הפלשתים, למשל, לא ממש מצוצים מן האצבע.

הכתוב חוזר מיספר פעמים על ההכרה באחדות העם מדן ועד באר שבע (שמואל ב' ג' 10, י"ז 11, כ"ד 2, 15). הסיפורים האמינים שהוזכרו לעיל נוקבים בשמות מקומות בהם מתרחשים האירועים, ומסתבר שהם מתפרשים על פני קשת רחבה של אזורים ונחלאות שבטים, כגון: המקדש בשילה (שמואל א' א'-ד'), שהיא בלב שבט אפרים, כגון ניות ברמה שהיא גם כן בנחלת אפרים (שם, י"ט 19); כגון חלאם שבגולן הדרומי (שמואל ב' י' 17); כגון לו דבר שבגלעד (שם, ט' 4); כגון אבל בית המעכה שבנחלת נפתלי מצפון לעמק החולה (שם, כ' 14); כגון גיבורי דוד שנקבצו מכל קצות הארץ: שמה ואליקא הם חרודים, כלומר בעמק יזרעאל לרגלי הגלבוע (שם, כ"ג 25), הדי מנחלי געש שבהר אפרים (שם שם, 30), אליפלט בן אחסבי בן המעכתי, כלומר מבני מעכה שמדרום לחרמון (שם, שם, 34), בני הגדי שבעבר הירדן (שם, שם, 36).

אם נתעלם מהנופך הניסי של סיפור המפקד, ומהמיספרים המוגזמים המובאים שם, אין סיבה לשלול את מהימנות הסיפור באשר לעצם קיום המפקד, ולו משום שהוא מיוחס לדוד, והוא מנוגד למצוות התורה. בסיפור זה מוזכרים מקומות מבאר-שבע בדרום ועד עבר הירדן במזרח ועד דן בצפון סביב אל צידון. לא מוזכר הגבול המערבי והים הגדול, היות שהוא לא היה בשליטת דוד, ועובדה זאת בוודאי מחזקת את האמון שעשוי הקורא לתת לתיאור סיורו של יואב למען קיים את מצוות מלכו (שמואל ב' כ"ד).

סממן נוסף המפריך את הטענה בדבר מלכות שולית ודלת אוכלוסין בימי שאול, דוד ושלמה הוא בציון החוזר ונשנה אצל שלושת המלכים לכך שהם נזקקו ל"לגיון זרים", כלומר לצבא שכיר העומד לרשות המלך גם בימי שלום, כשהעם איננו נקרא לגיוס כללי. גיוס נוכרים לצבא הקבע של מלכים הוא תחבולה ידועה שנועדה להגן על המלך מפני מורדים מבית. לנוכרים הרי אין מעמד עצמאי בעם ללא החסות של המלך, ולכן הנאמנות שלהם כלפיו היא ללא ערעור. אנו מוצאים אצל שאול את דואג האדומי המוכן להרוג (מן הסתם בעזרת חייליו שהם בוודאי גם מאדום) את כוהני נוב, דבר שעבדי שאול האחרים לא היו מוכנים לבצע למענו (שמואל א' כ"ב 9, 18-19); אחימלך החיתי משרת בחילו הקטן את דוד (שם, כ"ו 6), הארון מועבר למשמרת לבית עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו' 10), אוריה החיתי הוא מגיבורי דוד, שר בצבא יואב, וביתו קרוב לבית המלך (שם, י"א, כ"ג 39) לדוד יש שתי יחידות שלמות הבנויות מנוכרים: הכרתי והפלתי ושש מאות גתים (שם, ט"ו 18, כ' 7, 23). בין גיבורי דוד המובחרים יש ארמים מצובה, וכן עמונים וחיתים (שם, כ"ג 36, 37, 39).

בסיפור האמין מאוד על משכבו של דוד עם בת-שבע, מסופר כי דוד כתב ספר ליואב, בו פקד לדאוג למותו של אוריה בקרב (שם, י"א 14). אין להניח שדוד עצמו כתב את המכתב ("הספר"), ובוודאי היה זה סופרו האישי שעשה זאת (יש להניח שלולא כן, אולי לא היה נודע לעולם חטאו של דוד... ואמנם בשני מקומות מוזכר הפרסונל הביורוקרטי של דוד, ובשני המקומות מוזכרים "מזכיר" ו"סופר" (שם, ח' 14-16, כ' 24-25; ראו גם את הפרסונל הביורוקרטי של שלמה – מלכים א' ד' 2-6). אין להניח שידע כל כך נרחב על המלך, בניו וחצרו היה נשאר לדורות לולא היה מנגנון של יודעי קרוא וכתוב, אשר תיעדו את אשר ראו עיניהם, מלבד מה שנצטוו לתעד בצורה רשמית. על כן, הטענה של מחברי הספר "ראשית ישראל" בדבר היעדר אוריינות בימי דוד ושלמה היא ממש חסרת בסיס.

לסיום עניין זה אציין כי למרות שחלק גדול מהסיפורים על מלכותו של שלמה מעובדים על ידי הדויטרונומיסט, יש בכל זאת מספר כתובים הבולטים במהימנותם. אילו רצה הסופר לתאר דגם אידיאלי של הביורוקרטיה של ימי שלמה, הוא היה בוודאי מזכיר חלוקה שבטית של ניצבי שלמה הגובים מס עבור בית המלך מדי חודש בחודשו, כלומר, היה מציין ניצב בכל שבט משנים-עשר שבטי ישראל. דווקא משום שהרשימה היא ברובה לא שבטית , יש בה כדי לחזק את ההנחה בדבר מהימנותה. רוב הנציבויות מוזכרות כשמות אזורים וערים, ולא בשמות שבטים, כגון: שעלבים ובית שמש ובית חנן, שכה וארץ חפר, דאר וטבת, תענך, מגידו, בית שאן, צרתן, אבל מחולה וכו' מהרשימה הזאת מסתבר ששלמה באמת שלט על ארץ נרחבת מאוד שכללה את עבר הירדן, את יהודה, את הר אפרים, את עמק יזרעאל, את ארץ נפתלי ויששכר, ואף הגיעה באזור מסוים עד חוף הים (מלכים א' ד' 7-19) יש להניח, על פי רשימה זאת, שממלכתו לא השתרעה מעבר הנהר ומתפסח ועד עזה, כפי שהעורך הנדיב רצה שנאמין (שם, ה' 4), אך בוודאי שלא מדובר בארץ ננסית חסרת חשיבות, כפי שמחברי הספר "ראשית ישראל" קבעו מבלי לטרוח לעיין בכתובים.

צריך לומר מיספר מילים על הטענה של מחברי הספר על כך שירושלים בימי דוד ושלמה הייתה כפר קטן חסר חשיבות, ושביחד עם חברון לא היו בהן יותר מ-5000 נפש.

המעיין בסיפורים שפורטו לעיל, מוצא את ירושלים כעיר תוססת מאוד, בה למלך יש מיספר בתים, בהם הוא משכן את נשותיו הרבות ואת עשר פילגשיו. לבנים שלו ולשרים יש גם כן בתים ושדות, ועושר רב נאסף בעיר משלל המלחמות הרבות. מסתבר שגם קודם לכן לא היתה ירושלים כפר קטן בלתי מוכר. היא מוזכרת במסמכים מצריים מתל-אלעמארנה, וגם בספר בראשית היא מופיעה כמרכז דתי חשוב ומכובד (בראשית י"ד 18-20). כאשר דוד מבקש לכבוש את ירושלים מידי היבוסי, מתוך כוונה להקים בירה במקום ניטרלי שאיננו משויך לשום שבט, הוא נזקק לתחבולות, להשבעות ולאומץ לב (שמואל ב' ה' 6-8), מכאן שלא מדובר במקום נידח גם לפני הכיבוש.

סוף דבר, הטענה העיקרית של הספר כי ממלכת ישראל המאוחדת לא היתה קיימת, וכי כל הציור על ממלכת ישראל תחת שלטון דוד ושלמה הוא פרי הדמיון של אנשי דת מימי יאשיהו, וכן הטענה כי האוריינות הישראלית החלה רק במאה השמינית, וכל תקופה קדומה לכך תוארה דרך הפריזמה של הדויטרונומיסט (מספר 1, או מספר 2) – כל הטענה הזאת נראית על פניה מופרכת לחלוטין.

חטא כבד חטאו מחברי הספר ליושר האינטלקטואלי בכך שגם לא מצאו לנכון לנתח, ולו מן השפה ולחוץ את הסיפורים המהימנים מאוד שבספרי שמואל לפני שקבעו את קביעותיהם הנחרצות.

אהוד: ואולי ככל שיוכח שירושלים היתה "כפר" קטן יותר, כן גדולתו של התנ"ך שנכתב בה תהיה גדולה יותר.

* * *

עקיבא נוף

גשם

זלגו הטיפות כל אחת לנפשה,

בדרך למטה – תהו בלחישה,

נוגעות זו בזו בהיסוס ולאט,

חֲבְרו זו לזו והיו לאחת,

שלולית כבירה מכסה תהומות

של ארץ ניכספת לִבְרוֹא עולמות.

ורוּח על פני התהום הפעוּרה –

הניפה הרים בְאִיבְחַת  סערה,                   

ושני אוהבים  נמְלטוּ מן הכְּפוֹר

אל בית חמים להקים בו מיסתור.

בוא גשם נדיב והרוֵוה מִטוּבְךָ

יְקוּם מַעֲלֶה ניצנים לברָכָה,

ובואי הרוח וּפְחִי בַּנְשָמָה

את יופי הקשת עלֵי אדמה.

* * *

הדסה מור

רבין –  שבוי בכבלי השלום

ההצגה "עשר דקות מהבית" – תיאטרון הבימה

קל לכתוב יצירה על התנהלותן של מלחמות. קל לכתוב על אישיות של מנהיג שזוכה להצלחות ומוכתר כגיבור. קשה יותר לכתוב על מאבקים וקרבות למען השלום. המלחמה היא מצבור של עובדות שהתקיימו בשטח, במציאות, וכולן נעשו בזמן עבר. צריך רק לתאר אותן, ולו גם  מכל זווית אפשרית. אבל העובדות קיימות. ואילו השלום הינו מושג מופשט. הכמיהה לשלום, הוויתורים הכואבים שמוכנים להיעשות למען השלום, הם בבחינת  חזון. כמיהה, רצון עז להשגתו,  ובמידה מסוימת, הזייה.

לזכותה של המחזאית מאיה ערד, שכאשר התבקשה על ידי המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, אילן רונן, לכתוב מחזה על יצחק רבין במלאת עשרים שנה להירצחו, היא החליטה שלא להיסחף אחר ההיסטוריה ההירואית שלו, כמו מבצע אנטבה או מלחמת ששת הימים, כי אם דווקא להתרכז בפעולה שהיה צריך להחליט בה החלטה כואבת ביותר: להחליט שלא לפעול.  או להחליט לפעול ולהסתכן בכישלון הפעולה. זהו מחזה על החלטה שלא לפעול, משום שאתה כבול בכבלי התחייבויות  לפעול בדרכי שלום.

מאיה ערד בחרה לכתוב את המחזה על אותם שלושה ימים מורטי עצבים בהם רבין קיבל את הבשורה הקשה שחייל ישראלי, נחשון וקסמן, נחטף בידי מחבלים פלסטיניים והוא נמצא  בתחומי הרשות הפלסטינית בעזה. וזאת, שנה אחת בלבד  לאחר שעזה נמסרה לאחריותה של הרשות הפלסטינית, ואחרי שרבין וערפאת חתמו על השלב הראשון של הסכמי אוסלו והם אף התבשרו  כבר שהם  מועמדים  לקבל יחד את פרס נובל לשלום.

מצד אחד עמדה בפניו המחוייבות להציל חייל חטוף מידי שוביו, מצד שני להיות כבול בכבלי התחייבותו לשלום, מחויבותו להסכמי השלום שנחתמו ושעומדים עוד בפני חתימה נוספת מחייבת, שלא לפעול צבאית בשטחי הרשות  שאך זה עתה נמסרו לאחריותה של הרשות הפלסטינית.

על שלושה ימים אלו של ההתלבטויות, ניבנה המחזה, שבו משתתפים כל הגורמים והצדדים  שתרמו להעלאתו: וקודם כל השחקן שמגלם את רבין – דב רייזר, שמפליא לעשות בהצגת דמותו, בעיקר בהגיית דיבורו, הקול העמוק, האיטי, העוויית פיו האופיינית, הטיית הראש, הצתת הסיגריות שעישן בזו אחר זו, ההתנהלות האיטית אך הנחושה,  הביטחון העצמי שהפגין   ביכולתו להנהיג,  וההתמודדות שלו עם זיכרונות העבר,  ועם חזיונות העתיד.

את זיכרונות העבר וניבוי העתיד מציגות שלוש דמויות של שלוש נשים המגלמות אימהות שכולות  –  נעמה ארמון,  ריקי בליך ורזיה ישראלי –  שלושתן לבושות בגלימה לבנה עם צעיף שחור לראשיהן המשתלשל עד לברכיהן. הן מטיפות, מזכירות אירועי עבר, מזהירות, אומרות לו מה יהיה בעתיד – הוא לא מאמין למשמע אוזניו, הוא מאזין  לדברים ובעיקר לתחנוניה של אימו, רוזה, שרזיה ישראלי מגלמת אותה בכישרון  וברגש רב, אך ההחלטה הסופית טרם התקבלה.

ההחלטה לפעול ולהשתלט בכוח על המחבלים, המחזיקים בנחשון, תתקבל רק כאשר נודע סופית שנחשון מוחזק  בשבי  בבית נבאללה ולא בעזה. ממש קרוב, במרחק עשר דקות מהבית.   קרוב קרוב, אבל המרחק להצלחת המבצע להצלתו של החייל היה  עצום,  ולכן נכשל.

שתי דמויות מאוד מרגשות בהצגה, שהרשימו  דווקא באיפוק שהפגינו, גרמו לזעזע  מסוים  בקהל, כפי שגרמו במציאות. אביו ואימו של נחשון, אסתר ויהודה וקסמן. את האב גילם באיפוק אצילי אהרון אלמוג, ואת האם גילמה  רותי לנדאו, שהפגינה משחק מעולה של אם אקטיבית בהרבה מבעלה, שלא נרתעה מלבקש, לדרוש, להתחנן על חיי בנה, לדפוק על כל דלתות הממשלה ודלתות הלב של כל העם בישראל, וכולנו זוכרים את דמותה הפעלתנית והמרגשת של אסתר וקסמן  להצלת בנה. עד שהכול  נגמר, כאשר דמו של נחשון נשפך וליבו נדם.

מופיעה בהצגה עוד דמות דומיננטית, והיא מזכירתו של רבין,  מרית,  בגילומה של  איילת רובינסון, שהגם שהיא חיונית להצגה. היא לא היתה  נעימה במיוחד. היא פותחת את ההצגה בישיבה על כיסא שעומד בצידה של הבמה, במה ריקה ועליה שני כיסאות, ומספרת ומדברת בטון די מונוטוני על עבודתה עם רבין, הרבה לא מבינים מדבריה שכן ההיגוי של דיבורה אינו ברור כל צרכו. היא מסיימת את  דבריה, יוצאת,  וחוזרת שוב לשבת על הכיסא ולדבר. יותר מדי סטטי, פרט לאיזה הרמת כוסות משותפת עם רבין ועם רב-היועצים שלו. הבימוי של שי פיטובסקי, היה מצוין, פרט להצגת דמותה של המזכירה כדמות שולית  ומעצבנת למדי.

דמותו של אותו יועץ בכיר של רבין, המגולם בידי השחקן נתי רביץ, אף היא לא נראית ממשית כל כך, אם כי ברור שהיו לרבין יועצים רבים. נתי רביץ הינו שחקן מאוד שרמנטי,  אלגנטי לא רק בלבושו כי אם גם באישיותו, הוא נעים  למראה, טיפוס של אינטלקטואל, והנה  עתה, בין יתר תפקידי הייעוץ שלו, הוא גם  מופיע כמעין מוציא לפועל של חקירה אלימה ואגרסיבית של איזה מחבל שנתפש, בשם ג'יהאד ירמור בגילומו של הראל מוראד, שאותו הוא  תופש בעורפו, משכיבו לארץ בהדיפה, בחבטה תקיפה על ראשו. לי לא היה ברור מה זה בכלל    אמור להביע. חקירה אלימה בינות לדמות המאופקת והמתוסכלת של רבין באותם ימים. אבל מי יודע, הרי כל הימים כך אנו חיים, בין כמיהה לשלום ואיפוק, לבין  תגובות קשות על אלימות קשה כנגדנו. הכול מכל וכל, בערבובייה, תקווה וייאוש, הזיות  לטוב, ומציאות מכאיבה  ומקוממת כאחד.

כשיצאתי מההצגה, התחושה היתה של דיכאון, של צפייה  בעבר נוראי  שחייבים לזכור אבל קשה לזכור אותו. אולם כעבור יומיים שלושה מתחילות הדמויות לצוף, האירועים לפתע קמים  לתחייה ואז אתה מודה שהיה חשוב לך לראות את הדמויות הללו כשהן  מופיעות  ונעות לנגד עיניך. אתה זוכה לראות שוב את יצחק רבין כשהוא חי ומדבר, ופועל ומביע את דעותיו ורגשותיו והתלבטויותיו,  ואתה  צופה בשחזור כל פרשת נחשון וקסמן, ואת הוריו המרגשים  עד דמעות, הכול קם לנגד עיניך בזה הרגע, על הבמה.

עד כמה שהדבר נשמע ציני  והזוי, יגאל עמיר ככל הנראה האמין בכל ליבו שרבין עומד להביא עלינו את השלום,  שלגביו  נחשב כאסון. אולם הוא לא רצח את השלום,  כי אי אפשר לרצוח דבר שאינו קיים ושאינו מושג. הוא רצח פשוט את האדם שהאמין בשלום, ושבכוח אמונתו ואישיותו סחף את מרבית העם אחריו. וזה מה שעשה אותו קורבן שווא. לאור  מהלכי ההיסטוריה במהלך עשרים השנים מאז הרצח, כבר ברור לכולם שרבין לא היה מביא שלום.  זה לא היה בידו ואינו נמצא בידי אף אחד ממנהיגי ישראל. שום ויתור טריטוריאלי, שהציעו לפלסטינים מנהיגים כמו ברק, בן-עמי ואולמרט, לא השביע את רצונו של המולך הפלסטיני.  שום קורבן, אלא אם כן  נסכים להחזיר לארצנו שני מיליון "פליטים" ערביים,  שפירושו להציע את גרוננו לשחיטה.

לזה גם רבין לא היה מסכים.   

יגאל עמיר לא רצח את השלום. הוא רצח אדם  מקסים, שהיה גם מנהיג  נבחר. הוא ירה שלוש יריות בגבו של רבין,  וכדור אחד  כמו ירה בראשו  שלו,  שדן אותו למאסר עולם.

יגאל עמיר נדון למאסר עולם,  ובעקבות רציחתו, רבין זכה לחיי נצח  לעוד דורות רבים.  רצח פוליטי, שהכניסו לפנתיאון של מנהיגים אחרים  שנרצחו וזכו להנצחה היסטורית עולמית,   דוגמת נשיאי ארצות-הברית לינקולן וקנדי, ומרטין לותר קינג, וגנדי, ועוד. לא להאדרת שמם  של הנרצחים  הללו התכוונו  רוצחיהם. אבל זו התוצאה: מוות  ותהילה.

במה כמעט ריקה, שהופכת  לחדר גדול אפלולי,  כאשר שתי דלתות ענקיות סוגרות את הרקע השמיימי הפתוח מאחור, מעשה ידיו של התפאורן ניב מנור. תלבושות פונקציונליות של המשתתפים, כשרק גלימות שלוש הנשים יוצאות הדופן מזכירות דמויות שלא מן העולם הזה,   ביצירתה של  נטשה טוכמן-פוליאק, והקרנת סרטי וידיאו מעצרות שהתקיימו בהשתתפותו וכנגדו  של רבין, שהיו מאוד במקום, בעיצובו של  נמרוד צין.

מה שמאוד הפריע ועיצבן ממש, היתה המוסיקה שהלחין להצגה אלברטו שוורץ. לא רק שהיתה זו מוסיקה סתמית, אלא שהיא התנגנה  בד בבד עם דיבורם של השחקנים. טונים מונוטוניים שהתדפקו וליוו את דבריהם בצלילים מעצבנים, דבר שהפריע להאזנה לדברים עצמם. סתם הידהוד, ולא ברור מי האחראי לכך? הבמאי, ככל הנראה, ותמיהה מה הוא ראה  לנכון להורות על הצירוף המעצבן הזה של דיבורים וליווי מוסיקלי, שכשלעצמו לא היה נעים לאוזן.

ההמלצה על ההצגה הינה רבת רבדים: חובה לראות, כדאי לראות, חשוב לראות, מרגש  לראות, עצוב לראות, אפשר לראות, מתסכל לראות. הכול גם יחד.

* * *

מנחם רהט

על הביריון האמיתי שהורס בית כנסת בגבעת זאב

ועל נשיא טַהֲרָני בפיג'מה

משחק בנדמה לי

נניח, רק נניח, שמחר יופיע יהודי שיוכיח מעל לכל ספק כי על אדמתו בשכונה ערבית כלשהי, נבנה לפני 15 שנה מסגד, בידי מתפלליו, שרכשו לתומם את האדמה ממי שהתחזה לבעליה, תמורת 70,000 דולר, ולתדהמתם התברר שהמוכר היה רק מתחזה. גם אז היה פוסק הבג"ץ שיש להרוס את המסגד?

ונניח שמופיע לפנינו ערבי, שמוכיח באמצעות מיסמכים אמינים ב-1,000% (כלומר, לא מפוקפקים לחלוטין), שהקרקע עליה נבנה בית המשפט העליון, שייך לערבי שמעולם לא מכר אותה לממשלת ישראל. גם אז היה הבג"ץ מצווה על הריסת 'מקדשו'?

ונניח שערבי היה מוכיח שמשכן הכנסת, 'מקדש הדמוקרטיה', נבנה על קרקע בבעלות ערבית. מישהו מעלה על הדעת, ש-9D היה עולה על משכן הכנסת, כדי לרסק סמל שלטון וריבונות שכזה?

שאלות תם. והתשובה ברורה: סמלי ריבונות ו/או דת, לא הורסים. נקודה. נקודה. נקודה. גם אם נבנו על קרקע פרטית. לכל היותר ניתן לפצות את הבעלים.

אז למה במדינת היהודים, לא זכאי מקדש מעט לאלוקי היהודים, לפחות לאותה הגנה המוענקת למסגד, לכנסייה, או לסמל שלטוני חילוני?

שר הביטחון משה יעלון התבטא בחוצפה חסרת תקדים כלפי מתפלליו התמימים של בית הכנסת 'איילת השחר' בגבעת זאב ושוחריהם, כשהגדיר אותם 'חבורת ביריונים'.

מעניין מי באמת ממלא בסאגה הכאובה הזו את תפקיד הביריון האמיתי? – מערכת המשפט? שר הביטחון? המינהל האזרחי בצה"ל? אירגון השמאל הקיצוני 'יש דין' שמתדלק את ההליכים להרס בית הכנסת? הערבי שטוען לבעלות על הקרקע מבלי שיוכל להוכיח בעלות עליה? כל תשובה אפשרית. רק לא מתפללי 'איילת השחר' ושוחריהם.

ביריונים, נמאסתם.

נשיא בפיג'מה

יצחק נבון המנוח היה נשיא אהוב במרוצת חמש שנות כהונתו (1978-83). הוא ידע לתקשר עם בני שיחו בגובה העיניים, והיה תמיד בן שיח חביב, איש רעים להתרועע. 

לי אישית הזדמן לפגוש בו יום אחד לאחר בחירתו. הוא בחר לפתוח את כהונתו מיד לאחר בחירתו, ביום ב', כ"ב באייר תשל"ח (29.5.78), במהלך ציוני-לאומי מבריק: ביקור ממלכתי במושבים אביבים ודוב"ב שבגבול הלבנון. זה לא היה ביקור חטוף של לצאת ידי חובה. הוא אפילו לן בבתי התושבים. הם קיבלו אותו בחום והוא גמל להם באהבה.

נשלחתי כעיתונאי צעיר ללוות את הביקור הממלכתי. למחרת מוקדם בבוקר חזרתי. כשהתייצבתי בפתח בית המשפחה המארחת, נדהמתי למצוא את האזרח מס' 1, לבוש פיג'מת פסים, שקוע בשיחה עם מארחיו, גם הם בפיג'מות. האווירה היתה טבעית לחלוטין. כעבור שעה קלה, הסבו כולם לארוחת בוקר פשוטה. "רק אל תצלמו אותי בשעת האוכל," התחנן בפני הצלמים. "זה מתקבל נורא."

נבון אכן היה ראוי לכל הכתרים שנקשרו לראשו. אבל מידה אחת נשכחה – טהרנות יתר, שהוציאה דיבתה של ישראל בעולם, בפרשה שניתן למצותה בשלוש מלים: ערבים הרגו ערבים. תופעה שימיה כימי עולם, וכשנים קדמוניות.

תזכורת: קיץ 1982. מלחמת לבנון הראשונה. ישראל שקועה עמוק בבוץ הלבנוני. בתמיכתה השקטה נבחר בביירות (23.8.82) נשיא לבנוני פרו-ישראלי, נוצרי, באשיר ג'ומאייל. שבוע לאחר מכן, נפגש (1.9.82) בנהריה עם ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון, לשיחות שלום ראשונות. שבועיים אח"כ (14.9.82) נרצח בידי מוסלמים.

לבנון היתה תמיד בעלת מסורת עקובה מדם של מלחמות אזרחים, בין נוצרים ומוסלמים. דָאמור, תל אל-זעתר ועוד, היו תחנות עקובות מדם ערבי, במסעות הרצח שעיקרם: ערבים רוצחים ערבים. יומיים לאחר רצח ג'ומאייל, פשטו, כמיטב המסורת, פלאנגיסטים ערבים-נוצרים על מחנות סברה ושתילה (16-18.9.82), וטבחו ביושביהם. כעבור יומיים הותירו בשטח 460 גוויות של ערבים-מוסלמים. שוב ערבים הרגו ערבים. מאז ימי "וְעַל חַרְבְּךָ", שנקרא השבת בפרשת השבוע תולדות, ועד ימינו, לא התעדן דבר בתחום זה. תרבות החרב הברברית ("דת מוחמד בסייף"), עדיין קובעת את הליכות המזרח התיכון.

אבל בפרשת סברה ושתילה, ניתן היה להטיל בוץ על הישראלים. עצם נוכחות צה"ל בלבנון הספיקה לתקשורת הבינ"ל ולדיפלומטיה העולמית, להאשים את ישראל באחריות לטבח. בסיפור המצמרר התערב הנשיא נבון, בגיבויים של אישי שמאל ויפי הנפש מהימין, ודרש אולטימטיבית ועדת חקירה בראשות שופט.  

ראש הממשלה בגין התנגד. אבל נבון, שחבש אותה שעה את כובע המפא"י'ניק האופוזיציונר, דרש, כנראה מטעמים מוסריים טהרניים, חקירה סמי-משפטית, ואגב כך שכח שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. עמדתו הטהרנית הובילה את העולם להבין, שאפילו נשיא מדינת ישראל מתקומם נגד 'אקיבוש'.

הוועדה שהקים בגין, בראשות השופט יצחק כַּהַן ולצידו אהרון ברק והאלוף (מיל') יונה אפרת, פסקה אמנם שאין הוכחות למעורבות ישראל בטבח, אך קבעה שבמהלכו נודע לקציני צה"ל שערבים רוצחים ערבים, והם לא פעלו בנחרצות להפסקת התופעה הטבעית הזו. הכתם דבק בישראל.

היום, במבט לאחור ממרחק של 33 שנה, נראה סיפור סברה ושתילה – טיפה מיקרוסקופית בים הדמים הערבי. זו דרכו של המזרח התיכון הישן. מה שאירע בסברה ושתילה, הוא פסיק, יחסית לשפך הדמים היומיומי בסוריה ועיראק, באלג'יריה ובלוב, ובשאר ארצות ערב הטובעות בדם רוצחים שרצחו את אחיהם. ולמי איכפת? התיקשורת הטַהֲרָנית העולמית התרגלה. גם המדיות של השמאל הקיצוני חדלו לדווח על מרחצי הדמים: לא "הארץ" ו"ידיעות", לא ערוץ 2 וערוץ 10, לא גל"ץ ולא קול פלשתין. זה כבר לא חדשות. כשיפסיקו לרצוח, תודיעו להם.

למישהו איכפת שמתחילת 'אביב העמים' הערבי בינואר 2011 ועוד היום נרצחו למעלה מרבע מיליון ערבים בידי ערבים? לא ייאמן: רק בנובמבר הנוכחי נשחטו בין ה-1 ל-8 בו כ-2,200 ערבים בידי ערבים. מישהו התחלחל? התפלץ? צייץ? עולם כמנהגו נוהג: רק ב-1 וב-2 בנובמבר השנה נרצחו 666 ערבים בידי ערבים, 206 יותר מאשר ביומיים של סברה ושתילה, והעולם שותק. הנתונים מזעזעים: 311 נרצחו ב-1 בנובמבר; 355 ערבים ב-2 בחודש; 221 נרצחו ב-3 בו; 206 ערבים ברביעי בנובמבר; 368 בחמישי בחודש; 245 ב-6 בנובמבר; 358 ערבים ב-7 בחודש; ו-148 ערבים בשמונה בנובמבר (מקור ופירוט יומי וחלוקה לפי מדינות:  ד"ר יוחאי סלע, ב-THE MIDEAST FORUM).

באוקטובר החולף קטל הטרור האיסלמי למעלה מ-11,000 הרוגים, רובם המכריע מוסלמים. ב-2014 רצחו איסלמיסטים 137,576 בני אדם, רובם ערבים; ב-2014 – 91,110 נרצחו; ב-2012 – 59,232; ב-2011 – 40,134; ובסך הכול מאז תחילת 'האביב הערבי' – כמעט 300,000. מן הסתם, גם במרחץ הדמים הזה אשם 'אקיבוש'. אלא מה?

הו, הו, כמה תמים היה אז הנשיא נבון, כשאיים במשבר חסר תקדים, רק בגלל שערבים רצחו ערבים על פי מסורת "עַל חַרְבְּךָ".

כמה פאתטי.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

טרור אסלאמי – המימד התקשורתי –

אוקטובר 2015

בחודש אוקטובר 2015, נהרגו בישראל 14 מתושבי-המדינה – כולל חייל אחד, אזרח-זר אחד ותושב ירושלים שנהרג בשל טעות בזיהוי.

במהלך התקופה הנדונה, התבצעו בישראל יותר מ-50 פיגועי-דקירה קשים שגרמו לעשרות נפגעים ישראלים נוספים – רבים מהם נפצעו באורח קשה מאוד.

בעשרות פעולות-טרור שהתבצעו לאורך כל חודש אוקטובר 2015, נהרגו 41 טרוריסטים מוסלמים בכל רחבי-הארץ – אחד הטרוריסטים המוסלמים שנהרגו היה בדואי, תושב הנגב, בעל אזרחות ישראלית. כמו כן, לפחות 14 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים נהרגו ברצועת-עזה בעקבות פעילות טרוריסטית אלימה ובעקבות עימותים אלימים נגד כוחותינו המוצבים לאורך הגבול המשותף עם רצועת-עזה.

בסיכומו של דבר, בגל הטרור-האסלאמי הנוכחי נגד ישראל, נהרגו 55 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים לעומת 14 אזרחים ותושבים ישראלים.

רק לשם השוואה, על-פי הערכות מודיעיניות שנמסרו לאחרונה – התרסקות המטוס הרוסי בחצי-האי סיני שאירעה ב-31 באוקטובר 2015 נגרמה בשל פיגוע-טרור אסלאמי שהביא להריגתם של 224 בני-אדם. באופן דומה, ב-10 באוקטובר 2015 נהרגו בטורקיה 107 כורדים בפיגוע-טרור אסלאמי במהלך עצרת-המונים פוליטית שהתקיימה במסגרת מסע הבחירות הכלליות לפרלמנט הטורקי שעמדו להתקיים ב-1 בנובמבר.

זו לא הפעם הראשונה שהציבור הישראלי חווה אירועי טרור אקוטיים שהעיבו – במידה כזו או אחרת – על אורח-החיים הישראלי. בדומה לפעמים קודמות בעבר הקרוב והרחוק, דווקא הציבור הישראלי גילה עמידות מופלאה לנוכח האירועים הקשים. במקרים רבים, בזכות תגובתם המהירה של אזרחים ישראלים אמיצים ושל אנשי כוחות-הביטחון, מיספר ההרוגים הישראלים אינו גובה יותר לנוכח מספר אירועי-הטרור שהתרחשו ברחבי ישראל בחודש אוקטובר האחרון.

בניגוד גמור להתנהגות האזרחית המופתית של האוכלוסייה הישראלית, דומה היה שחלקים אחדים בתקשורת הישראלית חוו קריסה מנטאלית טוטאלית – הן בנוגע לסיקור החדשותי האינטנסיבי והן בנוגע לפרשנות שניתנה לאירועים. ברוב המקרים, הפרשנות התקשורתית נטתה להתעלם מהמימד הדתי האסלאמי הרדיקאלי – שהוא המנוע העיקרי העומד מאחורי מה שמכונה בטעות "הסכסוך הפלסטיני-ישראלי". הסכסוך הזה אינו רק סכסוך פוליטי. הוא בוודאי אינו רק סכסוך של שטח אדמה מסוים הנתפס כשנוי-במחלוקת בין הצדדים היריבים. הסכסוך הזה אינו רק על פרשנות היסטורית כזו או אחרת על אירועי העבר הרחוק והקרוב.

מפרספקטיבה אסלאמית, הסכסוך הזה כול-כולו נובע ממקור דתי המתבסס על "משחק סכום אפס", וזאת בהתאם לעקרונות הג'יהאד המסורתי המכתיב את ההתנהגות של העדה המוסלמית כולה כבר יותר מ-1,300 שנה. מאז עליית האסלאם, העולם המוסלמי כולו שרוי במלחמה דתית מתמשכת – הן בתוך העדה האסלאמית כולה והן מול שאר הדתות המונותיאיסטיות. המקרה הישראלי אינו חריג בנוף הדתי הקטלני הזה. ויחד עם זאת, במהלך עשרות השנים האחרונות צברנו עוצמה חברתית, פוליטית, כלכלית וצבאית המאפשרת לנו ליהנות מאורח-חיים תקין – למרות ההסתה המתמשכת נגדנו – המתנהלת גם בזירה הפנימית.

אם התקשורת הישראלית "מזדעזעת" מאיזה גרפיטי שנכתב על בניין בית-המשפט-העליון – יותר מאשר ממעשיו של טרוריסט מוסלמי הרודף עם סכין אחרי קשישה בת 80 בראשון-לציון כדי להורגה – מישהו צריך לעשות בדק-בית רציני מאוד בתחום התקשורתי בישראל. "מישהו" כנראה קיבל החלטה פוליטית שטרוריסט מוסלמי עם אידיאולוגיה נאצית נחשב לפחות מסוכן בהשוואה לאיזה גרפיטי שנכתב אולי בידי סתם פרחחים. פרופורציות, זה לא הצד החזק של רבים מאמצעי-התקשורת בישראל.

 בסיכומו של דבר, בחודש אוקטובר 2015 נהרגו 11,049 בני-אדם; בחודש ספטמבר נהרגו 11,496 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 13,010 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,829 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 13,153 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 14,632 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,294 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 15,143 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 11,291 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוקטובר 2015, נהרגו 125,365 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים צבאיים – שהתרחשו במרחב האסלאמי כולו ומעבר לו.

ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי – המימד התקשורתי – אוקטובר 2015", מגזין המזרח התיכון, 5 בנובמבר 2015.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

יָד לְאִשָּׁה אֲצִילָה בִּמְיֻחָד

צִוְתָּהּ עַל גּוּפָתָהּ שְׂרֵפָה

בֲּ"עֲלֵי שַׁלֶּכֶת".

פִּזּוּר הָאֵפֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם

הַצְּלוּלִים

בִּצְלִילוּת שֶׁל עֶרֶב

כְּשֶׁהַכֹּל לוֹבֵשׁ רַכּוּת.

לֹא רָצְתָה שֶׁבְּנָהּ יְחִידָהּ

יְאַלֵּץ לָלֶכֶת אַחַר אֲרוֹנָהּ

בְּהַלְוָיָה מַמְלַכְתִּית

מְאֻרְגֶּנֶת עַל יְדֵי הַמִּכְלָלָה.

מִסְפַּר שָׁנִים רְווּיַת מַחֲלָה,

מֵעוֹלָם לֹא הִסְכִּימָה לַטִּפּוּלִים

הַמַּפְחִידִים,

גַּם בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָלְכָה וְדָעֲכָה,

דִּבְּרָה, אַף מְעַט עַל קְשָׁיֵי הֲלִיכָה,

עַל נְסִיעוֹת נְדִירוֹת בְּמוֹנִית

לָעֲבוֹדָה.

בְּשִׂיחוֹתֵינוּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ

לֹא הִזְכִּירָה, וְלוּ, בְּמִלָּה

אוֹתוֹת מְצוּקָה וְחֻלְשָׁה.

אֶמֶשׁ כְּשֶׁטִּלְפֵּן לִי בְּנָהּ

וְסִפֵּר עַל שְׁעָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה,

רָאִיתִי  אֶצְלָהּ חִיּוּךְ מָלֵא אוֹן

וְרַז

 אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַעְיָן לֹא אַכְזָב,

שֶׁל סִפְרוּת

שֶׁל חַיִּים

שֶׁנִּצְבְּעוּ בְּשָׁחֹר.

נֻפְּצוּ הַכְּבָלִים,

הַחוּמוֹת

וְכָל הַלְּבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת.

עִם מוֹתָהּ

נִשְׁמָתִי הָיְתָה לְפָנֶיהָ פְּתוּחָה,

לְעֵת עֶרֶב

כְּשֶׁהַכֹּל צָנַח בַּעֲיֵפוּת

טָבְלוּ כָּל רָזַי אֶצְלָהּ בְּגֵאוּת.

כְּנָפֶיהָ פָּרָשָׁה

וְנִשְׁמָתִי תָּלִין לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ.

עַתָּה,

מִשֶּׁנִּפְרְדָה מִן הָעוֹלָם,

נִשְפֶּלָה הַחוֹמָה

וְכָל מְצוּלוֹת חַיַּי עָפוּ

עִמָּהּ

כְּאַדֶּרֶת תִּפְאֶרֶת

אֶל  הַכּוֹכָבִים הָרְחוֹקִים,

וְנָפְלוּ כַּאֲבַק דְּרָכִים

כְּגֶשֶׁם רַךְ,

עַל מִפְתָּן הַיָּם.

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום הראשון [סיום]

רועי בן-שושן היה בנגמ"ש של גל מירון.

גל היה מפקד יחידת הסיור. רועי היה רב"ט, שהועלה לאחר מותו לדרגת סמל. כאשר התפוצץ מיטען הצד, והנגמ"ש העמוס בחיילים עייפים ומאובקים נזרק מדרך העפר והתהפך על גבו, הועף רועי מתוך הרכב ונפצע קשה. הוא פונה לבית החולים רמב"ם. בעיתונים ובמהדורות החדשות פורסם, שהוא מת מפצעיו שלושה ימים לאחר מכן.

ביום שבו עלתה משפחת מירון לקברו של הבן ביום השביעי, הם ראו תל עפר טרי ליד התל של גלי.

מילי מירון ניגשה אל גבעת הפרחים שכיסתה את תלולית העפר וקראה בעיניים לחות את השם החדש שנוסף בשורה: רועי בן-שושן.

שבועות רבים לאחר מכן, סיפרה אתי בן-שושן למילי מירון את פרטי הסיפור שבעקבותיו נפגשו שתיהן.

"בכלל לא היינו בארץ כשזה קרה," היא נזכרה בכול מה שעבר עליה באותו שבוע ארוך ומיוסר. "ראובן ואני נסענו לטיול באירופה. שכרנו מכונית והחלטנו שאף אחד לא יפריע לנו לבלות את החופשה שתיכננו לעצמנו. רועי הבטיח לי שהוא נמצא אמנם בבסיס צבאי בצפון, אך לא בדרום-לבנון ורחוק מאוד מכל הסכנות של מיטעני הצד וחילופי האש.

"'אין לך מה לדאוג אימא,' הוא אמר בביטחון העצמי המשכנע שלו, 'אתם יכולים לצאת לטיול שלכם בלב שקט. לא יקרה לי שום דבר.'

"והאמת היא, שבכלל לא דאגנו. תמיד הייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך על התחושות המוקדמות שלי. הפעם היתה לי תחושה שאנחנו יוצאים לחופשה נפלאה ושום דבר לא יוכל לקלקל לנו אותה. ראובן תיכנן מסלול מרתק באירופה הקלאסית. תוכניות מוצלחות היו תמיד הצד החזק שלו. הוא גם תיכנן את ניתוק המגע שלנו מכל מה שמתרחש במדינה הזאת. לא שכרנו מלונות מראש, לא קבענו באיזה ערים נישן וכמה זמן נישאר בכל מקום. הכול היה פתוח לשינויים. אפילו לא התקשרנו לאף אחד. הרי רועי היה בצבא, בבסיס עורפי ובטוח, כמו שהוא אמר לנו, והבית נשאר ריק. ותאמיני לי, שגם לא שמענו חדשות. בכל מלון היתה טלוויזיה בחדר, אבל אנחנו אפילו לא הדלקנו אותה. מילת המפתח היתה ניתוק וזה בדיוק מה שעשינו.

"ואז, בוקר אחד, לפני שעזבנו את בית המלון שבו התאכסנו בפאריז, ראובן ירד למטה כדי לסגור חשבון. פקיד הקבלה העביר את כרטיס האשראי שלו בחריץ והפנה אל ראובן פרצוף מאוכזב.

"'כרטיס האשראי שלך בוטל,' הוא אמר לו.

"'לא יכול להיות,' ראובן התעקש, ובצדק. אף פעם לא קרה שביטלו את כרטיסי האשראי שלנו.

"הפקיד העביר את הכרטיס פעם נוספת והראה לראובן את הכיתוב על מסך המחשב. אבל ראובן הוא לא אחד שאפשר לשכנע אותו בעובדות בלתי סבירות. הוא ניסה להסביר לפקיד שהמחשב שלו דפוק ושיש כאן טעות, אבל הפקיד לא הראה שום סימן שהוא מתכוון להתפשר. באין ברירה, ראובן נתן לו את כרטיס האשראי שלי. הפקיד, בחיוך נבוך, העביר את הכרטיס שלי בחריץ והצביע על השורה הקצרה שהופיעה על המחשב שלו. גם הכרטיס שלי בוטל.

"ראיתי שהפיוזים של ראובן עומדים להתפוצץ. דבר כזה עדיין לא קרה לו. הוא ניגש לטלפון הציבורי בלובי של המלון והתקשר למנהל הבנק שלנו בתל-אביב. ההוא, כך התברר לנו, לא הופתע לשמוע את קולו הנרגז של בעלי. הוא ביקש ממנו את מספר הטלפון ממנו הוא מתקשר והבטיח לחזור אליו תוך מספר דקות. חיכינו פחות מעשר דקות, עד שהטלפון צילצל. על הקו היה קצין העיר. הוא אמר לראובן שרועי נפצע קשה מהתפוצצות של מיטען צד בדרום לבנון ושהוא מבקש מאיתנו לשוב מיד הביתה. בכל שדה תעופה בינלאומי שאליו נגיע, כך הוא אמר, ימתין לנו כרטיס לטיסה הקרובה ביותר של אל-על לישראל.

"רק אחר-כך התברר לנו, שניסו להשיג אותנו בכל הדרכים האפשריות. בבתי-מלון, בטיסות פנים של כל החברות האירופאיות, בחברה להשכרת רכב. הזעיקו את השגרירויות ברוב ארצות אירופה כדי שינסו לאתר אותנו, אבל בשום מקום לא הצליחו לקבל פרטים על המקום שבו אנחנו נמצאים. עד שבסוף החליטו לבטל את כרטיסי האשראי שלנו, בתקווה שברגע שלא יסכימו לכבד אותם, נתקשר הביתה כדי לברר מה קרה."

*

כשהגיעו ראובן ואתי בן-שושן לבית החולים רמב"ם בחיפה, הם מצאו את רועי במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי. הוא היה חסר הכרה. ראשו היה עטוף בתחבושת לבנה. גופו היה שרוף ומרוסק. שתי רגליו נקטעו מעל הברכיים. הבטן שלו היתה שסועה וידיו היו שבורות במקומות רבים. פניו החרוכים היו מכוסים במסיכת-חמצן וצינורות שקופים נמשכו מגופו, לעבר מכשירים מהבהבים, שרק פעולתם הקצובה הוכיחה כי רועי עדיין חי.

"רק הלב שלו המשיך לעבוד כאילו לא קרה כלום," סיפרה אתי בן-שושן למילי מירון, באחת ההזדמנויות הבודדות בהן דיברה בגלוי על הרגעים אחרונים של בנה. "ואז, לאחר שמנהל המחלקה הסביר לנו בפרטי-פרטים על פציעתו האנושה של רועי ואמר לנו להתכונן לגרוע מכול, ניגשה אלינו בחורה צעירה, חמודה, עם שיער בלונדי ארוך ועיניים כחולות מקסימות, והציגה את עצמה כרופאה במחלקת ההשתלות של בית החולים.

"ראובן הסתכל בה כאילו הגיעה מעולם אחר, ופתאום הוא קלט את כל האמת. פתאום הוא הבין שדבריו של מנהל המחלקה על מצבו הקשה של רועי נועדו להבהיר לנו שאין כל סיכוי להצילו. ובאותו רגע הוא נשבר. הוא התיישב על ספסל שהיה לידנו, החזיק את ראשו בשתי ידיו, כשמרפקיו נשענים על ברכיו, וניתק מגע. הוא לא דיבר, לא בכה, לא צעק, לא הגיב. סתם ישב כמו מאובן. ניסיתי לדבר אליו, אבל הוא לא ענה.

"הרופאה עם העיניים הכחולות אמרה שאולי זה לא הרגע המתאים והיא תשוב אלינו מאוחר יותר. ואת יודעת מה? רק אחר-כך התברר לי, שגם אני לא מבינה מה מתרחש סביבי. ניסיתי לחייך אליה ויצאה לי הבעה עלובה ומסכנה כזאת. ובדיוק באותו רגע ראובן הרים את ראשו. היו לו עיניים אדומות ופנים לבנים.

"הוא הביט בי ושאל:

"'אתי, מה את אומרת?'

"'מה אני אומרת?' שאלתי, 'מה אני אומרת על מה?'

"הוא הביט אל העיניים הכחולות ואחר-כך חזר להביט בי.

"'מה את אומרת על זה שמבקשים מאיתנו לתרום את האיברים של רועי.'

"'למה?' שאלתי.

"'כי את רועי כבר איבדנו,' הוא דיבר בשקט והביט לי עמוק-עמוק לתוך העיניים. 'עכשיו מבקשים מאיתנו לתרום את האיברים שלו, כדי להציל אנשים אחרים,'

"וזהו," סיימה אתי בן-שושן לתאר את הרגעים האחרונים של בנה, "ואז התעלפתי. אחר-כך סיפרו לי שניסו להעיר אותי ואני התעלפתי שוב ושוב. באין ברירה, נתנו לי איזו זריקה, שהרדימה אותי לכמה שעות.

"ראובן, לעומת זאת, חזר לעצמו. שוב שלט בעניינים וקיבל החלטות בקור הרוח ההחלטי וההגיוני שלו. הוא חתם על הסכמתו לתרום את איבריו של רועי. רק אחר-כך סיפרו לנו, שפרט ללב שלו, שנשאר שלם וחזק, לא היה בו אפילו איבר אחד שלא נפגע בהתפוצצות והיה מתאים להשתלה.

"כשהתעוררתי, הוא סיפר לי כי מישהו קיבל את הלב של הבן שלנו, ואולי ככה לפחות משהו ממנו ימשיך לחיות. ככה הוא אמר, ואולי הוא גם האמין בזה. אני הסתכלתי בו ולא אמרתי כלום. לא שהיה איכפת לי. שיקחו את הלב שלו, אם הם רוצים. אין לי בעיה עם זה. אבל אני שלחתי את רועי לצבא שלם לגמרי, חתיך ויפה ובריא וכל-כך מלא חיים. והם החזירו לי אותו חתיכות חתיכות. הפנים שלו דווקא היו שלמים. שחורים, אבל שלמים. אני חושבת שאפילו החיוך שלו לא נפגע. אבל את מתארת לך איזו הרגשה נוראה זו לחשוב שהוא שוכב שם, בתוך הארון, כשכל האיברים שלו מונחים זה על זה בערימה, גושי בשר קרועים וחרוכים, בכלל בלי צורה של בן-אדם?"

*

מילי מירון נזכרה בתיאור הזה של אתי בן-שושן לעיתים קרובות. לעיתים קרובות מדי, חשבה לעצמה לא פעם.

כלפי חוץ, שתי המצבות הכמעט צמודות זו לזו, האחת של גלי מירון והשנייה של רועי בן-שושן, היו דומות מאוד. רק השמות הבדילו ביניהן, ואולי גם הבחירה האישית מאוד של העציצים שסודרו בקפידה מסביב לאבנים, והצמחים שנשתלו בערוגות הקטנות.

אך מה שהיה מתחתן היה כל-כך שונה.

היא קיוותה שגלי היה שלם כאשר הכניסו אותו לארון. אף אחד לא אמר לה מה היו הפגיעות שהרגו אותו. היא שאלה, ואחר-כך חזרה ושאלה שוב, אבל הם התחמקו מתשובה ברורה. כאשר הגיעה המכונית הצבאית שהביאה את הארון, הוא היה סגור ומכוסה בדגל כחול-לבן.

כולם עמדו מסביב למכונית ואף אחד לא הוציא מילה מפיו. היא ניגשה קרוב-קרוב ונגעה בשתי ידיה בעץ המהוקצע. לרגע חשבה לנשק אותו, אבל במחשבה שנייה נראה לה מוזר לנשק ארגז מעץ פשוט, אפילו שבתוכו שוכב לו הבן שלה. לכן רק נגעה בו, ליטפה אותו ואחר-כך חזרה לאחור, אל אבירם ושאר בני המשפחה והמכרים והידידים שבאו ללוות את גלי.

לפעמים קינאה באתי בן-שושן על שהספיקה לראות את רועי לפני שמת. הוא אמנם לא יכול היה לראות אותה ולדבר איתה ולספר לה מה ואיך קרה מה שקרה, אבל היא לפחות ראתה את הפנים שלו, אפילו שהיה מחובר למסיכת חמצן ולצינורות פלסטיק שהחזיקו אותו בחיים.

*

הפעם האחרונה שמילי מירון ראתה את גלי, היתה שבוע לפני שנהרג. זה היה כשהוא הגיע לחופשת שבת.

ענתי, החברה שלו מאז למדו שניהם בכיתה ט', יותר משבע שנים, התקשרה כל שעה כדי לברר אם כבר הגיע. ובדיוק כשנפתחה הדלת וגלי הכריז את ה"הגעתי" שלו, צילצל הטלפון וענתי שוב היתה על הקו.

מילי מירון זוכרת שהיתה מאושרת כשראתה את גלי משאיר את הקיטבג שלו בכניסה, מזנק אל הטלפון המצלצל בעקשנות, פורש את כל השני מטרים שלו על הספה בסלון, מותח את הרגליים הארוכות שלו על המשענת ומחייך בהבעה חלומית אל תוך השפופרת, אפילו שעדיין לא ניגש אליה והסתכל עליה מלמעלה ואמר בקולו העבה את ה"היי אימא" המסורתי שלו.

ברגעים הראשונים הוא נראה לה שונה. קצת זר ומוזר בבגדים המלוכלכים והלא מוכרים.

אבל אחר-כך הוא נכנס למקלחת, ערם את בגדי הצבא המלוכלכים שלו בערימה גדולה לפני הדלת, פתח את זרם המים בחוזקה והשמיע כל מיני קולות מצחיקים, כאשר קינח את אפו, התגלח במכונת הגילוח של אבירם, מפני ששכח את שלו במוצב, והשמיע שורה של הימהומים וזימזומים של שירים שלא הכירה.

בסוף הוא יצא מהמקלחת ושוב היה גלי שלה כפי שאהבה אותו תמיד. על תלתליו השחורים עוד היו טיפות מים שלא נספגו כראוי במגבת הגדולה שהכינה לו. הוא לבש את החולצה השחורה, שכל-כך התאימה לעורו השזוף, ואת המכנסיים הלבנים הארוכים הצמודים לגופו. רק רגליו נשארו יחפות.

היא דווקא אמרה לו לנעול משהו, כי כבר מתחיל להיות קריר והוא עוד יכול להצטנן, אבל גלי רק הצטחק אליה ואמר לה בנימה סלחנית משהו: "אימא, שבועיים שלמים לא יצאתי מהנעליים הגבוהות. את לא חושבת שעכשיו מגיע לרגליים שלי לנשום קצת אוויר צח?"

*

אתי בן-שושן קמה מכיסא הפלסטיק שלה והעירה את מילי מירון מהירהוריה. היא סובבה לאט לאט סביב האבן, בוחנת בתשומת-לב את הצמחים המלבלבים בערוגה של רועי, מתכופפת מדי פעם כדי לסלק עלה יבש, או להיטיב את מקומו של אחד העציצים, שהיו סדורים בשתי שורות מקבילות.

אחר-כך עברה לצד השני וציקצקה בשפתיה.

"שוב סחבו לי את המשפך," אמרה באדישות.

מילי מירון הביטה בה.

"זו כבר הפעם השנייה," הוסיפה.

"קחי את שלי, בינתיים."

"תודה. העניין הוא, שהחום הזה מייבש את העציצים תוך כמה שעות. רק אתמול השקיתי והיום הכול כבר יבש לגמרי."

מילי מירון הינהנה.

אתי בן-שושן לקחה את המשפך הצהוב והלכה אל הברז. כשחזרה, מותירה אחריה שובל של טיפות קטנות על המדרכה המרוצפת, אמרה בהתעוררות:

"ראיתי שמישהו, בחלקה השנייה, התקין בערוגה של הילד שלו ממטרה קטנה. שמעתי שיש היום מחשבים כאלה, פשוטים ולא יקרים, שיכולים להפעיל את הממטרה בעצמם, פעם ביום או פעם ביומיים, איך שמכוונים אותם, וגם לכמה זמן שרוצים."

מילי מירון הינהנה.

היא עקבה אחרי תנועותיה של שכנתה, שעברה מעציץ לעציץ, תוך שהיא משקה אותם בתשומת-לב מוקפדת.

"בעצם," המשיכה אתי בן-שושן לדבר בקול מונוטוני, "בשביל מה אני צריכה כאן מחשבים אוטומטיים. אם אני ממילא באה כמעט כל יום, אני יכולה להשקות בעצמי. כשאת מטפלת במשהו בעצמך, אפילו אם זה רק עציצים, תמיד הטיפול יהיה טוב ומדוייק יותר מהשקאה ממוחשבת."

מילי מירון הינהנה.

היא הציצה בשעונה.

"אני חושבת שאלך הביתה," אמרה בשקט.

"כבר?"

"כן. אבירם ישוב עוד מעט ואני רוצה להיות בבית כשיגיע."

אתי בן-שושן התבוננה בה בעניין.

"מתאים לך שהוא חוזר הביתה כל-כך מוקדם?"

"למה את שואלת?"

"אני יודעת, זה יכול לעצבן שהבעל מסתובב בבית כבר מארבע אחר הצהריים. את לא חושבת?"

"אותי זה לא מעצבן."

"אני הייתי משתגעת."

"מדוע?"

"מדוע? הרי גם ככה, כשהוא חוזר הביתה בשמונה או בתשע בערב, הוא לא מוצא לעצמו מקום. מסתובב בין החדרים כאילו היה אסיר בתא סגור. מדליק את הטלוויזיה ומכבה אותה. לא יכול לשבת במקום אחד אפילו עשר דקות. לפעמים, אחרי שעה אחת בבית, הוא לוקח את המפתחות של האוטו ונוסע. סתם נוסע. קורע את הכבישים. הוא אומר שזה מה שמצליח להרגיע אותו."

היא נשמה נשימה עמוקה, העבירה את לשונה על שפתיה והמשיכה לדבר באותה נעימה מתונה, אך נרגנת משהו.

"אחרי חצי שעה או שעה הוא חוזר הביתה. מדליק שוב את הטלוויזיה ואחרי עשר דקות מכבה אותה. ולפעמים, כשהוא מרגיש את עצמו לא שקט במיוחד, ואפילו נהיגה לא מצליחה להרגיע אותו, הוא לוקח כדור-שינה ונכנס למיטה. ככה כל יום. כל יום. מאז שרועי נהרג, אני מתכוונת."

מילי מירון שתקה דקה ארוכה, מנסה לעכל את הדברים ששמעה.

אחר-כך אמרה בשקט:

"אבירם דווקא שקט מאוד. בעצם, הוא שקט מדי. בשבועות הראשונים אי-אפשר היה להכיר אותו. זה לא היה אותו אבירם שהיכרתי. לפעמים חשבתי שאני חיה בבית אחד עם אדם אחר. הגבר העליז, הנמרץ, שהיה תמיד מלא חיים ומסמר כל חברה שבה היינו, נהפך ביום אחד לאדם שונה לגמרי."

דיבורה נקטע לפתע. דומה היה שהיא מהרהרת אם להמשיך לפרט, או להסתפק במה שאמרה עד עכשיו. לאחר מחשבה נוספת, המשיכה לספר.

"בחודש הראשון לאחר השבעה המצב היה חמור במיוחד. הוא היה קם בבוקר והולך לעבודה כמו אוטומט. עובד את השמונה שעות שלו וחוזר הביתה. אוכל ומתיישב בכורסה שלו בסלון. יושב ויושב ויושב ולא מדבר. לא קורא עיתון. לא פותח ספר. לא רואה טלוויזיה. לא פעם ניסיתי למשוך אותו החוצה. לחברים, לתערוכה, לסרט. פעם היינו יוצאים לבלות לפחות פעמיים או שלוש פעמים בשבוע. ופתאום הוא כאילו ניתק מגע עם החיים שמחוץ לבית."

על פניה הצטייר חיוך חיוור. היא הביטה אל האבן.

"בזמן האחרון הוא התחיל לצאת מהמצב הזה. לא רק מתעניין במה שנעשה בארץ ובעולם, אלא גם מחייך מדי פעם, קורא עיתונים, רואה סדרות בטלוויזיה. עושה רושם שהוא מתחיל לאט לאט לחזור לעצמו. אבל אפילו היום, אם אני מצליחה להוציא אותו מהבית פעם בחודש, אני רואה בכך הישג עצום. וגם אז, אפשר לראות שבעצם זה לא ממש מעניין אותו. הוא עושה לי טובה."

היא השתתקה לפתע, כאילו אמרה דברים שלא היתה צריכה לומר.

"את צריכה להוציא אותו מהבית בכוח," אמרה אתי בן-שושן בנימת השתתפות. "אסור לו להסתגר בתוך עצמו. זה לא בריא."

"בתחילת הקיץ הצעתי לו שנרשם לטיול למזרח הרחוק. תמיד הוא דיבר על זה, שיום אחד נצא למסע הרפתקאות בתאילנד, בנפאל, בבורמה, בקמבודיה, באינדונזיה. זה היה החלום הגדול ביותר שלו. אמרתי לו שיש לנו חברים שנרשמו לטיול והזמינו אותנו להצטרף אליהם. הוא הביט בי בעיניים העצובות שלו ומשך בכתפיו. 'אין לי ראש לטיולים', הוא אמר בעייפות. ואחר-כך, כשראה שאני עדיין ממתינה לתשובה יותר עניינית, הוא הוסיף בחוסר-רצון: 'נראה, אולי בשנה הבאה,'"

"אל תוותרי לו," אמרה אתי בן-שושן. "אם תתעקשי, הוא יוותר וייצא איתך לטיול הזה. בסוף אני בטוחה שגם הוא יהנה ממנו."

מילי מירון קמה ממקומה, קיפלה את כיסא העץ שלה והניחה אותו במקומו הקבוע ליד האבן.

"נראה," אמרה בפיקפוק.

"את הולכת?"

"כן. כבר מאוחר."

"תבואי ביום שישי הבא?"

"בערך בסביבות אחת-עשרה. יש לי כמה דברים לסדר בבוקר."

"אחת-עשרה מתאים לי," הסכימה אתי בן-שושן. "בעצם, את יודעת, כל שעה מתאימה לי."

"כן," אמרה מילי מירון.

"אני אשאר כאן עוד קצת. אני רוצה לנקות מתחת לעציצים ואולי גם לסדר אותם מחדש. את יודעת."

"כן," אמרה מילי מירון.

היא הרימה את תיק הבד הירוק ותלתה אותו על כתפה. אחר-כך העיפה מבט ממושך אל האבן שלה והניעה את ראשה לשלום.

"להתראות," אמרה כשמבטה עדיין נעוץ באותיות על המצבה.

"באחת-עשרה," אמרה אתי בן-שושן ולא הפנתה את ראשה אחרי הצעדים המתרחקים.

המשך יבוא

* * *

מאיר לעולם כולו

אנו שמחים ונרגשים להציע לכם ערב תרבותי מיוחד – מסע מרתק, בשירה, בשיח ובלימוד, בעקבות מאיר אריאל ושירתו.

אהוד אריאל, זמר, מוסיקאי ומחנך, בנו של מאיר אריאל.

אורי הייטנר, מחנך ופובליציסט, אוהב, חוקר ומלמד את מאיר אריאל לאורך שנים.

אהוד הוא חסיד ברסלב. אורי הוא חבר קיבוץ אורטל, שייך לזרם ההתחדשות היהודית. שנינו מבטאים בדרכים שונות את יהדותנו, ומצאנו בשירתו של מאיר אריאל השראה לבחירתנו.

המופע הוא שילוב של שיחה ולימוד על יצירתו של מאיר אריאל עם שירה מהיפים בשיריו, ובהם "נשל הנחש", "מודה אני", "שיר התעסוקה", "טרמינל", "נוגה", "לא יכול להוריד ממך את העיניים", "עברנו את פרעה" ועוד רבים וטובים.

מלווה אותנו בנגינה על כחון עודד ישראל מנשרי.

אנו מבטיחים לכם הנאה והעשרה.

עלות המופע – 2,500 שקל + נסיעות (של כל אחד מאיתנו) + מע"מ.

לתיאום ניתן לפנות אלינו:

אורי – 058-6660854.

אהוד – 052-3571586.

רויטל 054-3817998.

אורי הייטנר, קיבוץ אורטל

uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983

פרק שני

יורד על קרן-שמש בהליקופטר אל הקלמר ויוצא ממנו רכוב על גבי גמל, מי זה? קפיטן יוֹקי.

לא רק בלילות היה רני חולם הרבה, גם בימים. בבית-הספר. הוא לא היה תלמיד גרוע אבל היתה לו בעייה קטנה – החלון הפתוח נראה לו תמיד מעניין יותר מן הלוח. הינה ירדה לה באלכסון קרן-שמש אחת מבין העלים וציירה על קלמרו של רני, שהיה מונח פתוח על שולחנו, כתם-אור עגלגל. פתיתים דקים של אבק, מוארים בלובן עז, ריחפו בתנועה מתמדת לאורך קו הזוהר השקוף שהסתנן פנימה ונראה מחובר אל השמיים.

בְּזְזְזְ...

זבוב קטן, מזמזם, נכנס מבחוץ, מבעד לחלון הפתוח, גולש לו אלכסונית ובנחת בתוך קרן-השמש הזהבהבה, כאילו הוא יורד במדרגות-נעות מן השמיים. ולהפתעתו של רני – אף אחד מחבריו לא ראה את הזבוב, גם לא המורה. מה קרה, כולם נרדמו? – חשב רני לעצמו כאשר נחת הזבוב לאיטו במרכז כתם האור אשר ליד העפרונות, בין המחדד למחק, ושם נדחק כמבקש להסתתר, מן האור העז, בין פצלי-העיפרון שרני ממלא בהם את הקלמר כמו פח-זבל קטן.

מישהו שמע את זמזום הזבוב? לא. וגם אילו שמע לא היה יכול לדעת שאין זה זבוב כלל וכלל אלא הליקופטר זערורי שבו בא קפיטן יוֹקי לבקר את חברו הטוב, רני, כמנהגו מדי פעם.

קפיטן יוקי?

ובכן, מי שקרא את "אוצר הבאר הראשונה" יודע כי שמו המלא – קפיטן יהויקים בְּרִינְזָה-בְּלַנְקוֹבְסְקִי, והוא מפקד החללית "נגה", ולרשותו כלֵי טיסה ומסע שונים וסודיים אשר בהם הוא לוקח מדי פעם את רני למסעות משגעים. ברשותו של קפיטן יוקי נמצא מדחס-חלל משוכלל וסודי. מי שמחזיק בידו מדחס כזה יכול לשנות את המימדים שלו ושל סביבתו כרצונו: לקטון עד כדי כך שיוכל לעבור בחור המנעול, או להקטין את האחרים כך שאפשר לצרור אותם במטפחת, להכניס לכיס ולנסוע באוטובוס מאילת ועד באר-שבע.

עוד בטרם פסק זמזום הכנף נפתחה דלת ההליקופטר וקפיטן יוקי ירד כשהוא רכוב על גבי –

גמל!

קטן, קטן –

אפילו בהשוואה לזבוב,

אבל, גמל –

שהחל מטייל על פני כתם האור כשהוא מתנודד קימעה קדימה ואחורה, לעבר גבעת המחק, ועל דבשתו קפיטן יוקי, לבוש בחליפת-חלל לבנה, מאותת בידו לעבר רני ומשדר אליו במק"ם (מכשיר-קשר-מחשבות) אשר באמצעותו אפשר להתקשר מכל מקום, בכל זמן, ומבלי להשמיע אף לא מילה אחת בקול רם.

"רוצה סיבוב על הדבשת? שב מאחוריי."

"אל תצחיק אותי, קפיטן יוקי, אני לא יכול להיעלם כך פתאום, באמצע השיעור, ולטייל בקלמר שלי – "

"מדוע? וכי הקלמר שלך לא נראה כמו מידבר, עם צוקים ושבבים, וזיפזיף?"

"גמל, גמלי

חבר אתה לי,

בזיפזיף – "

"רני!"

"מה יש, מורתי?" ניתק רני בבת-אחת את שיחת המק"ם הסודית עם קפיטן יוקי.

"ממתי זה שרים באמצע השיעור?"

"אני שרתי?"

"אתה חולם על גמלים, רני?"

ילדים אחדים צחקו בקול רם כאשר שמעו את דברי המורה. חוכמה גדולה – כשצוחקים על מישהו אחר.

"מה, אני?" הסמיק רני וקצת רעד.

למה רעד? נזכר בגמל היבש שרדף אחריו הלילה בחלום, ובפרש המוזר –

"אני, אני מאוד מבקשת שלא תשגה בחלומות ולא תשיר לנו יותר על גמלים באמצע השיעור, טוב?"

"בסדר."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

"האיחוד האירופי אימץ את ההנחיות לסימון מוצרים מההתנחלויות ומהגולן"

אתם יודעים מה

שתיחנקו שם באירופה עם הצביעות שלכם

ועם מיליוני המוסלמים הפולשים אליכם

אתם נוקטים מדיניות של מתאבדים

ואתם עוד תתחננו אלינו שנעזור לכם

מול גל הטרור שיפקוד אתכם

מטומטמים

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלומות, למקרא הצעתה של שרת התרבות להוסיף תחנת שידור לגלי צה"ל מאחר ש"העם" מעוניין ביותר מוזיקה מזרחית, רציתי כאחד מ"העם" החובב מוזיקה טובה מכל הסוגים, להביע את דעתי בנושא.

צריך במקום להוסיף, לבטל את גלגל"צ, ולהשאיר בידי צה"ל תחנה אחת בלבד. וכל זה על מנת לחסוך בהבל, ריק ופטפטת מיותרת הנישאים על גלי האתר כמים לים מכסים, ולצמצם את בית הגידול לעיתונאים כתבים ושדרנים למינם, מאחר וגם מהם יש לנו להביא לימות המשיח!

ראובן שיפריס

פתח-תקווה

יהודה דרורי: 1. אני... רק שאלה... – נניח שמחר מופיע פלסטיני, המוכיח מעל לכל ספק שהוא בעליו החוקי של השטח עליו יושב בית המשפט העליון, והיה דורש להרוס את המבנה כדי שיוכל לפתח שם חקלאות למשפחתו... ולא איכפת לו אם יציעו לו פיצוי של פי 5 מערך אדמתו... האם במקרה כזה בית המשפט היה פוסק לזכותו? אנחנו לבטח  יודעים את התשובה... ולכן יואיל נא בית המשפט הנכבד לחייב את בעל הקרקע הפלסטיני בגבעת-זאב לקבל פיצוי נאות עבור חלקתו ולא להרוס בית כנסת יהודי... נשמע הזוי?

2. הפה הגדול שפתח סגן הנשיא ביידן עלינו השבוע רק הוכיח שהנשיא וסביבתו אכן רוויים באנטישמיות.

3. סימון מוצרים ו"סימון" התנחלויות. מכיוון שעל פי "תורת הגזע" הפלסטינית – כל יישוב בארץ ישראל זו התנחלות, נוכל לסמן גם מוצרים כמו למשל תרופות מצילות חיים (שיוצרו למשל ב"התנחלות" נתניה... וכיו"ב), ולראות אם אכן כל שונאינו (ותומכי מר"צ ו"שלום עכשיו") מעדיפים למות ולא לרכוש מוצרי התנחלויות... וכדי ש"לא יהיו בעיות," אני מציע שעל כל מוצר מההתנחלויות יודפס בגדול דגל המדינה. (ה"דווקא" לפעמים עוזר...) – ולבסוף אני חוזר להצעתי מלפני חודשיים להוסיף תזכורת רלבנטית לאירופים ע"י הדפסת מגן דוד צהוב על כל מוצר...

* ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב להחלטת האיחוד האירופי מהבוקר (רביעי) לאמץ את ההנחיות לסימון מוצרים מההתנחלויות ומרמת הגולן, ומסר כי ההחלטה היא "צביעות ומוסר כפול ומתייחסת רק לישראל ולא ל-200 סכסוכים אחרים ברחבי העולם." עוד הוסיף כי "האיחוד האירופי החליט לסמן רק את ישראל, ואיננו מוכנים לקבל את העובדה שאירופה מסמנת את הצד המותקף במעשי טרור. כלכלת ישראל חזקה ותעמוד בכך, מי שייפגעו יהיו דווקא הפלסטינים שעובדים במפעלים הישראליים. האיחוד האירופי צריך להתבייש." ["הארץ" באינטרנט. 11.11.15].‎‏

* מצעד האיוולת: מדברי שגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאברוג-אנדרסן, בראיון לערוץ 10 – משתמע כי טיבט היא חלק מסין ועל כן אין לסמן את מוצריה, ואילו רמת הגולן אינה חלק מישראל אלא שטח כבוש, סתם כך ללא סיבה, מסוריה – ולכן יש לסמן את מוצריה! – איזה צבועים! איזה מנוולים! איזה שונאי ישראל!

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר כותב בגיליון 1092 ("צרור הערות 4.11.15") על ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים": "זהו ספר חשוב ביותר, מבוסס על עובדות מוצקות שאינן ניתנות להפרכה..."

בדקתי את פרק "השלום ושברו" (עמ' 239) ובו כתוב: "ממשלת ישראל העבירה תשובה חיובית." (למיתווה קלינטון). הצעת קלינטון הועלתה ב-23.12.00 (ולא ב-27.12.00 כפי שכתוב בספר, בעמ' 235) תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד, אך לא להציע לה תיקונים.

החלטת ממשלת ישראל לקבלה עם הסתייגויות (אהוד ברק צירף לתשובה "החיובית" שלו 20 עמודי הסתייגויות), נגדו חלק מהפרמטרים בהצעת הנשיא קלינטון. ה"כן" של ברק היה מכבסת מילים לדחיית מיתווה הנשיא קלינטון. "העובדות המוצקות" שבספרו של בן דרור ימיני ניתנות להפרכה כאשר בודקים את הדברים לעומק.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אכן איום ונורא להיווכח כיצד במו-תנאינו חֵירבנו את האפשרות ל"שלום" עם הפלסטינים לפי מתווה קלינטון. בטח האשמה היא בנו. לשיטתך תמיד אנחנו אשמים. לכן אולי גם מגיע לנו שיתקעו בנו סכינים, כמו שמציע העיתונאי שחסר לו בורג בראש, רוגל אלפר.

* קטו הזקן נהג לסיים כל נאום שלו בסנט במילים: וחוץ מזה אני חושב שאת קרתגו יש להחריב. אהוד בן עזר, בכל גיליון, מספר לנו במה שרה נתניהו איננה אשמה. והוא צודק: היא איננה אשמה בשיטפונות בעקבות השנה הגשומה, היא איננה אשמה במסע הדקירות של הפלסטינים, היא איננה אשמה בסימון המוצרים שאותם דורש האיחוד האירופאי. לא ברור אם היא אשמה בהתנהגות לא הולמת מול עובדיה כמו גם בסיפור הבקבוקים והמים בבריכה. אבל, היא נשואה לראש הממשלה שהוא גם השר של ארבעה משרדים והוא זה שדורש "לרדת" ממנה ואם צריך, לתקוף אותו. במשתמע, שהוא עסוק מאוד בכל מה שקורה סביב אשתו ואין ספק שדבר זה גוזל זמן ומחשבה מהאיש שחייב לדאוג לביטחוננו, כלכלתנו, ליחסי החוץ שלנו ולמצבה של התקשורת בארץ.

לא בטוח שצריך להאמין לכל הסיפורים סביב מערך היחסים בין השניים האלה אבל בטוח לגמרי שזה גוזל אנרגיות. ולכן אהוד, די עם המשפטים המתחכמים על "אשמתה" ואי אשמתה של הגברת. מזמן כבר הבנו את הנקודה הזו.

מרק הסנר

* נחמיה שטרסלר, האמת על מיכאל גולן (שבה חשנו מההתחלה): "הוא הגיע לכאן לפני 3 שנים וחצי, עם ג'ינס וטי־שירט — ומיד נשבינו בקסמיו. הוא דיבר במבטא צרפתי רך — וכולנו התאהבנו. הוא הוריד את מחירי הסלולר בחדות, ולא ידענו את נפשנו מרוב אושר. הנה הגיע רובין הוד שלוקח מהעשירים ונותן לעניים, באמת הגיע הזמן שנפסיק להיות פראיירים!אבל מיכאל גולן, ממציא הסיסמה, התגלגל מצחוק. הוא ידע את האמת. הוא ידע שבסך הכול בא לכאן כדי לעשות עלינו סיבוב, כמו שנהוג בעולם השלישי, שם מבטיחים הבטחות, חותמים על חוזים — ולא מקיימים. ואחר כך עוד יוצאים ברכוש גדול. בתחילת הדרך זה נשמע עוד הגיוני: תעריף של 99 שקל בחודש. אבל בהמשך ירד התעריף ל-59 שקל, ואחר כך ל-10 שקלים וגם ל-2 שקלים למנוי משפחתי, כך שעוד מעט היינו מקבלים ממנו צ'ק, במקום לשלם.

התעריפים הללו לא הגיוניים. הם לא מאפשרים השקעה בהקמת מערך אנטנות, בחידושים טכנולוגיים ובהרחבת שירותים, ולא שרידות לאורך זמן. אך כל זה לא הטריד את גולן. הוא בא לטווח קצר, לעקוץ וללכת. הוא בא לעשות עלינו סיבוב: להעביר מאות אלפי לקוחות ל"גולן טלקום", עד שהחברה תהיה מספיק גדולה ומספיק מאיימת, כדי שאחת החברות הוותיקות תרכוש אותה. ["הארץ" באינטרנט, 10.11.15].

* שימו לב! פתחנו זה עתה אתר אינטרנט למרכז ע"ש אהרון דולגופולסקי לחקר הנוסטרטיקה:

http://www.a-dolgopolsky-center.com.

למידע נוסף, אתם מוזמנים ליצור קשר ישיר עם המרכז.

בברכה,

ציפי פליישר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל