גיליון מס' 1096

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בכסלו תשע"ו, 19 בנובמבר 2015

עם צרופת מאמרו החשוב של גיא בכור על "המדינה האיסלאמית"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כְּלוּם לֹא יַעֲזֹר לָהֶם... // משה כהן: הנדון: מהו סוד הקסם? // שמעון גרובר: כבשת הרש-2. // יהודה דרורי: המחתרת של ערביי ישראל. // 10 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // אהוד בן עזר: הפגישה עם סיומה קרול. מתוך היומן. // מוּקֵי אֶלְדָּד: לַיְלָה שֶׁלָּנוּ. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.11.15. // מנשה שאול: נוכח רעידות אדמה, בארות נפט יבשות ואיראן הנושפת בעורף. [ציטוט]. // עדנאן חוסיין (עורך יומון עיראקי): על הערבים והמוסלמים להכיר באחריותם הישירה לטרור המציף את העולם. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: חשבון נפש יהודי חילוני, שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990, בחדר-האוכל במשמר-העמק. // מנחם רהט: הטבח בפריס: מסקנות ביניים. // רון וייס: ניסיונות שרים להכשיל את מיתווה הגז. // אמנון בי-רב: שתי אימהות. רומאן. היום השלישי. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק רביעי. ישיבת פיענוח בעוגת שוקולד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כְּלוּם לֹא יַעֲזֹר לָהֶם...

 עַל אַף מָה שֶאֵרַע שָם בְּפָּרִיז הַמִּתְבּוֹסֶסֶת

 בְּכֶשֶל מִשְטַרְתִּי וּמוֹדִיעִינִי לֹא נִסְלָח,

 עַל אַף אוֹתָהּ פָנָאטִיּוּת אִיסְלָאמִית הָרוֹמֶסֶת

 כָּל עֵרֶךְ אֱנוֹשִי, כּוֹלֵל דִּבֵּר הַ"לֹּא תִרְצַח".

עַל אַף שִׂגְשׂוּג הַטֵּרוֹרִיזְם וּפְרִיחַת הַפֶּשַע

שֶל הַבַּרְבָּרִים שֶכָּל אִיש אֲשֶר בָּהֶם חוֹזֶה

מֵבִין סוֹף-סוֹף מוּל פֶּרֶץ קָנִיבָּלִי זֶה שֶל רֶשַע

שֶזֶּהוּ הַנָּאצִיזְם שֶל תְּקוּפַת דּוֹרֵנוּ זֶה.

וְאִם זֶה בְּפָּרִיז אוֹ בְּאַרְצֵנוּ הַמֻּתְקֶפֶת

וְאִם זֶה נֶגֶד צָרְפָתִים אוֹ אִם נֶגְדֵּנוּ גַם

הַנֶּגַע הַמַּמְאִיר הַזֶּה הוּא הוֹכָחָה נוֹסֶפֶת

שֶיֵּש כֵּלִים שְלוּבִים בֵּין אֵלֶּה שֶלִּבָּם נִפְגַּם

בַּהֲסָתָה חֲמוּמַת-מוֹחַ לָהּ מַטִּיף כָּל קָאדִי

וְכָל אִימָאם בַּמִּסְגָּדִים בָּאָרֶץ אוֹ בְּחוּ"ל

וּבֵין תְּשוּקַת הַטֶּבַח שֶל אוֹתוֹ טֵרוּף גִּ'יהָאדִי

שֶאֵיךְ שֶלֹּא נִבְחַן אוֹתוֹ הוּא עָוֶל לֹא מָחוּל.

עַל אַף הַבְּרִית הַלֹּא קְדוֹשָה שֶבָּהּ חוֹבְרִים גַּם יַחַד

מַכְחִיש-שוֹאָה כְּאַבּוּ-מַאזֶן וְרוֹצְחֵי חָמָאס,

הָעָם הַזֶּה בְּאֶרֶץ זוֹ לֹא יִכָּנַע לַפַּחַד

כְּשֵם שֶשוּם טֵרוֹר עַרְבִי אוֹתוֹ עוֹד לֹא רָמַס.

וְחֵרֶף כָּל צִמְאוֹן-הַדָּם וּפִגּוּעֵי-הַטֶּבַח

שֶל כָּל הַמְּשַלְּמִים עַל כָּךְ טָבִין גַּם תְּקִילִין

אֲנַחְנוּ עַל כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ חָתַמְנוּ קֶבַע

וּכְלוּם לֹא יַעֲזֹר לַמִּתְקַשִים זֹאת לְהָבִין.

וְשוּם קוֹמְבִּינַת-נֵפֶל מְטֻפֶּשֶת בָּהּ זוֹמֶמֶת

הַתַּחְמָנִיפּוּלַאצְיָה הָעַרְבִית לִגְרֹם לָאוּ"ם

לָתֵת לְרַצְחָנוּת זוֹ מְדִינָה בִּלְתִּי קַיֶּמֶת

(כִּי בְּלִי הֶסְכֵּם יָשִיר אִתָּנוּ אֵין בָּהּ כָּל מְאוּם), –

לֹא תְשַנֶּה אֶת הָעֻבְדָּה שֶכָּל מִי שֶיָּצִיצוּ

בְּבַּאנְדָה חַיָּתִית זוֹ יֵאָלְצוּ לְהִתְעַמֵּת

עִם זֶה שֶמֵּעוֹלָם הַפָּלֶסְטִינִים לֹא הֶחְמִיצוּ

שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת שוּם הִזְדַּמְּנוּת-אֱמֶת.

אֲנַחְנוּ חֲפֵצֵי-שָלוֹם, אַךְ מָה שֶדְּפוּס קָבוּעַ

חוֹזֵר וּמְגַלֶּה בּוֹ, בְּמִזְרָח תִּיכוֹן יָשָן

כְּמוֹ זֶה שֶל רֶצַח יְהוּדִים כָּל יוֹם וְכָל שָבוּעַ

וְדַם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים מִפֶּשַע– הוּא חַיְשָן

הַמְּלַמֵּד אֶת הַתְּמִימִים בְּאֹרַח סִימְפְּטוֹמָאטִי

עִם מִי כְּבָר יֵש לָנוּ כָּאן עֵסֶק, בְּלִי שוּם אַשְלָיוֹת:

עִם כַּת מַטְעֵי-עַמָּם שֶטִּמְטוּמָם הַסִּיסְטֵמָאתִי

מוֹנֵעַ מֵאַלְפֵי פְּלִיטִים מְשֻקָּמִים לִהְיוֹת.

מוֹנֵעַ מִשְּטוּפֵי-מוֹחִין בְּמַשְׂטֵמָה וָרֶצַח

לִבְנוֹת עָתִיד בִּמְקוֹם לַחְזֹר עַל כָּל שְגִיאוֹת-עָבָר,

אֲבָל אֲנַחְנוּ נִשְאָרִים בְּאֶרֶץ זוֹ לָנֶצַח

וּמִי שֶמִּתְנַגֵּד – לֹא יַעֲזֹר לוֹ שוּם דָּבָר...

* * *

משה כהן

הנדון: מהו סוד הקסם?

מכובדי,

משידורי התקשורת למדים אנו שאלפי צעירים מוסלמים משכילים, מבוססים, מאירופה – מתנדבים להילחם בשדות הקטל בשורות דעא"ש. זה מפתיע.

נושא למחקר: מה יש בנפש המוסלמית המושך אותה בעבותות קסם לעריפת ראשים, שריפת אנשים, שפיכות דמים ואונס נשים? מה?

מדובר באנשים החיים לאו דווקא במצוקה כלכלית. מה מושך אותם?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

שמעון גרובר

כבשת הרש-2

בגיליון 760 של ח.ב.ע. רשמתי רשימה בעלת הכותרת "כבשת הרש". ברשימה ההיא תואר גביר שחשקה נפשו בבניית ארמון חדש, מרוהט ברהיטים יקרים, ומאובזר באביזרים יקרים. ואולם הגביר חס על ממונו, ולצורך בניית  הארמון הוא גייס הון בשוק ההון.

בעוד שהרשימה הנ"ל היתה פרי הזיית מוחי הקודח, הרי שבימים אלה ממש קוראים אנו על בעל חברה שחשקה נפשו לחלק דיבידנדים בגובה של כמה מאות מיליוני שקלים, ואשר כבעל השליטה בחברה הוא יזכה ברוב הדיבידנדים. ואולם, מהיכן יגיעו הכספים לתשלום הדיבידנדים?

מה הבעייה?! מתקשרים עם הגופים המוסדיים, שמנהלים את כספיי הפנסיות ואת קופות הגמל שלנו, שישמחו להשקיע את כספינו באיגרות החוב של הגביר, שאינן מגובות בביטחונות, וזאת בהצדקה לגיוון ופיזור כספי החוסכים.

מאחר שמעשה כזה, שלא יעשה, חוזר על עצמו לעיתים קרובות, נשאלת השאלה: מדוע הממונים על שוק ההון ועל קרנות הפנסיה מאפשרים את הפקרת כספי החוסכים להימורים בשוק ההון?

* * *

http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=35338&memberid=1064594

דניס פרגר, באוקספורד, בדיון בנושא שקבעו המארחים:

מי מהווה מכשול גדול יותר לשלום, ישראל או חמאס?

וזאת בפני קהל אקדמאי בריטי שחלקו הגדול הוא כרגיל אנטי ישראלי

מומלץ מאוד לראות!

ציטוט: "איך אתה מסביר את זה שמנית דווקא ארגונים ערביים ו/או מוסלמיים כאיום לשלום?" – כך נשאל דניס פרגר בדיון באוניברסיטת אוקספורד שעסק בשאלה: "מי מהווה מכשול גדול יותר לשלום, ישראל או חמאס?"

תשובתו היתה: "כן, זה נכון. כי כל הקבוצות שעורפות ראשים כיום, למיטב ידיעתי, הן של  מוסלמים."

* * *

יהודה דרורי

המחתרת של ערביי ישראל

אין ספק שהתנועה-האסלמית-הצפונית שימשה למעשה כמחתרת של ערביי ישראל נגד המדינה. כפי שמתקבל ממסמכים ומתכתובות במחשבים שנתפסו במשרדיהם, היו לארגון בתקציבו עשרות מיליוני שקלים שנתקבלו מגופים עוינים במדינות ערב, ובהם מומנו הפגנות ותעמולת הסתה נגד המדינה!

מומנו, בין השאר, גם מפלגות וחברי כנסת ערביים, וגם משפחות אסירים ביטחוניים וגופי טרור פלסטיניים בשטחים. אין פלא אפוא מדוע המפלגה המאוחדת שלהם הכריזה על שביתה כללית של ערביי ישראל – כי ה"אבא" שלהם הוצא מחוץ לחוק... ואף שמאוחר, הרי תודה לממשלתנו שסוף סוף ניאותה להזיז את התחת בנושא.

* * *

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

     על כתיבה

(א)  לוקח את הזמן

נוֹהֵג הָיָה לָשֶׁבֶת בְּ...

מְעַשֵּׁן לְאִטּוֹ

עֵטוֹ אִתּוֹ;

עִתּוֹ אִתּוֹ.

(ב)  יוצרים בבית קפה

הוּא כּוֹתֵב

הִיא כּוֹתֶבֶת

הוּא חוֹשֵׁב

הִיא חוֹשֶׁבֶת

עֵטִים מוּרָמִים

עֵטִים מוּרָדִים

עָטִים כְּעֵיטִים

עַל דַּפִּים לְבָנִים.

*

פַּרְצוּף מְבֻגָּר וְלֹא מוּכָּר

נִגַּשׁ אֵלַי כְּאֶל מַכָּר

וְאָמַר שֶׁאֲנִי לוֹ מוּכָּר

(מִימֵי בֵּית סֵפֶר עֶרֶב

שֶׁמִּזְּמָן כְּבָר נִסְגַּר)

וְהִתְחַלְחַלְתִּי מִן הַמַּחְשָׁבָה

שֶׁמִּישֶׁהוּ כָּל כָּךְ מְבֻגָּר

נִגַּשׁ אֵלַי כְּאֶל מַכָּר...

*

קְרוֹבַי הַמֵּתִים

הַנִּבָּטִים אֵלַי

מֵהַתְּמוּנוֹת

כָּל כָּךְ חַיִּים

שֶׁבָּא לִי

לִבְכּוֹת

מחשבה ארוכת טווח

    (מונולוג רֵטוֹרִי)

אַתָּה מְתָאֵר לְךָ אֶת

הַגּוּף הַהוֹרֵס הַזֶּה

מֵת?

אֶת גּוּפָהּ הַנֶּהְדָּר הַזֶּה

גּוּפָה?

אֶת הָרַגְלַיִם הָאָרֻכּוֹת

הַמַּפִּילוֹת בְּחָרְמָן

כָּל חַרְמָן

וְאֶת הַיָּדַיִם וְהַשָּׁדַיִם

וְהַפֶּה שֶׁלָאַט מִלּוֹת אַהֲבָה

נִרְקָבִים בֶּעָפָר

לְאַט לְאַט?

*

מְעַנְיֵן מַה הוּא אָמַר

לִפְנֵי שֶׁהוּא נִפְטַר?

הַאִם הִתְיַחֵס לַמָּחָר

(וְאָמַר "אָז מָחָר...")

וְאֶל הַמָּחֳרָתַיִם?

אוֹ אָמַר:

"כַּיָּדוּעַ, אַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁבְּעוֹד שָׁבוּעַ..."

*

הָאִשָּׁה שֶׁהָיְיתָה אִתּוֹ

וְעָשְׂתָה אִתּוֹ חַיִּים

כְּבָר אֵינֶנָּה בַּחַיִּים

וְאִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁחַיָּה לְצִדּוֹ

(וְחַיֶּיהָ אִתּוֹ אֵינָם חַיִּים)

עוֹדֶנָּה בַּחַיִּים.

זָקֵן

תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ.

חֲרָדָה

גַּל הָעֲגַלְגָּל עָלָה

עַל גַּל,

עָלָה יָרַד, יָרַד עָלָה –

מַה טּוֹב!

פִּתְאֹם חָרַד

וְיָצָא בְּחָפְזָה

רָטֹב.

*

הוּא פָּתַח אֶת הַ"חֲנוּת"

שָׁלַף מִשָּׁם מוֹט

וּבַעֲדִינוּת שָׁאַל אֶת הַגְּבֶרֶת

אִם הִיא מוּכָנָה לִקְנוֹת;

(אַל לָהּ לְמַהֵר וּלְהַחְלִיט –

הוּא מוּכָן גַּם לְחַכּוֹת...)

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם סיומה קרול

מתוך היומן

20.9.73. כ"ג באלול תשל"ג. יום חמישי. אתמול ביליתי את הערב עם סיומה קרול ואשתו. כיצד הגעתי אליו?

לפני כשבועיים, בטיול הראשון עם הדרה [ברנשטיין] וראובן [בנאור-ליכטנשטיין, שהיה בן-דוד של אימי דורה] בפתח-תקווה, הביא אותנו ראובן למקום בו ניצב הבית הנטוש של יעקב קרול, ברחוב ארתור רופין, בכניסה [המערבית] למושבה. לידו ניצב שנים הבית של משפחת וגנר, אשר לאחד מבניה קראו אליפלט, ולקחתי את שמו לסיפור "הפחד מאליפלט וגנר".

הבית של יעקב קרול השאיר עליי רושם עצום. ראיתי את שרידי הבאר, הסתומה עם שרידי המנוע. בבאר זו איבד ברוך פריבר את ידו, ואז נוסדה קופת חולים. [ברוך פריבר ז"ל היה איש כפר סבא רוב שנותיו, אשתו אידה היתה משוררת, ורק לאחרונה הלך לעולמו בנו השחקן איתן פריבר. בנעוריי לקחה אותי לביקור בביתם של ברוך ואידה פריבר בכפר-סבא]. ראיתי את שני מרתפי הבית, את החדרים השניים, הריקים, בלי גג ובלי חלונות, תריסים ומשקופים. את המרפסת המפורסמת, לצד צפון. ואת עץ הפיקוס הענק הצומח ממערב לבית, יחד עם דקל ואשינגטוניה, ושורשי הפיקוס תלויים באוויר ושוב נכנסים בקרקע. עץ עצום. כמין כוח איתנים הפורץ באצבעות שלוחות כלפי מעלה.

ראובן עמד לפני הבית וסיפר בקול נירגש: "בעיניי ראיתי את יעקב קרול ויעקב רבינוביץ ועוד רבים מטובי הסופרים והמשכילים יושבים על המרפסת של הבית, שותים טה ומשוחחים בנחת."

[רבינוביץ, הסופר הרווק, גר תקופת זמן בפתח-תקווה במלון "הירקון" של משה גיסין, שניצב כמעט מול לבית קרול, קצת יותר מזרחה בצד הדרומי של הכביש. יעקב רבינוביץ היה מורה של אסתר ראב בבית הספר החקלאי במושבה, שניצב בפינת הרחובות רוטשילד וסלומון כיום, לצד צפון].

והוא הוסיף ואמר שסיומה קרול, האח ה"צעיר" – עודנו חי וגר בתל-אביב. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לפגוש את האיש. מול הבית העומד להיהרס היתה לי אותה הרגשה אשר בחלומות: פתח-תקווה מופשלת מבנייניה, ולשעה של חסד, בטרם יעלו הבולדוזרים על הכול – אני רואה את עברה, מין ראייה סינאופטית. או כפי שאמרה לילי ק. אשתו של סיומה: "כאילו רק רוחות מהלכות עתה בבית." בית חרב שרק הרוחות מצויות בו.

בפגישת בני הראשונים בבית יד לבנים בפתח-תקווה לפני שבוע שאלתי על סיומה קרול, ולא בא. והנה, בשעה מאוחרת, לאחר שהדודה אסתר ומרבית המוזמנים הסתלקו – הופיעו סיומה ואשתו. הוא עיוור. גבוה. ראש קירח לגמרי ומצח גבוה וחלק. מרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות. מזכיר במראהו במקצת את יצחק בשביס-זינגר. ניגשתי אליו ואימא הציגה אותי בפניו. מיד החזיק בי וקיבלני בחביבות והפציר בי לבוא לבקר אותו. גם נתן לי את כתובתו.

בראשית השבוע צלצלתי אליו ואתמול נסעתי לבקרו. הוא חיכה לי בפינת רחוב פאבריגט וקראוזה [בחולון], זקוף ועיוור, השעה היתה חמש לפנות-ערב, ויחד הלכנו ברחוב קראוזה לעבר מקווה-ישראל. הוא ביקש להראות לי את מקווה ואת התערוכה החקלאית הנערכת שם. עברנו בשדרות האפלוליות, לאט-לאט החשיך, והוא הראה לי את הבניינים והגן אשר מול הכניסה, משם צופים בשדרת הדקלים עד הכביש [היום כביש יפו-רמלה, ואז ­– הנתיב המרכזי בקו תל-אביב-ירושלים]. טיול זה רציתי לעשותו שנים רבות, כי אף פעם לא ביקרתי במקום. עם אבא ז"ל רציתי פעם לבוא, אך מפני השבת היה המקום סגור.

בגינה של הבית הראשי ראיתי עץ פיקוס דומה לזה בחצר קרול בפתח-תקווה. שאלתי על כך את סיומה והוא אמר ששם העץ, ככל הזכור לו, הוא פיקוס אלסטיקוס. המשכנו לשדה הגדול בו היתה התצוגה של מכונות חקלאיות, אשר אותי לא עניינה ביותר. גם קשה היה לראות בחושך. סיומה ביקש סליחה רגע מפני שהוא "רוצה לעשות פיפי" – ועמד בשדה הפתוח, פניו כלפי מערב, אל דמדומי השקיעה, ועשה צרכיו הקטנים.

בדרך סיפר לי על עצמו ומשפחתו. הוא נולד ב-1892. כלומר היום [1973] הוא בן 81. אחיו יעקב קרול היה מבוגר ממנו בעשר שנים. [אח] זה היה ציוני ותיק. המשפחה באה מקרימצ'וק. בקרוב יופיע ספר זיכרונות על יעקב קרול. [הספר אכן הופיע מאז ויש בו פרטים מקסימים. הוא אינו כרגע תחת ידי כדי לתת ציטוט מדוייק לשמו ולשנת הופעתו]. סיומה למד בפטרסבורג הנדסת חשמל, ואילו האח יעקב עלה לארץ עם אשתו הצעירה בשנת 1907. האב היה עשיר מאוד. הם החזיקו מסחר בעצים ברוסיה, ובתי חרושת, והונם נאמד אז במאתיים אלף שטרלינג. ב-1907 בא גם האב ארצה. התוכנית היתה שהם יקנו משהו גדול. האב חשב על קבלת קונצסיה [זיכיון] מן השלטון התורכי להקמת מפעל אספקת חשמל לאיזור יפו, ולשם כך הכשרתו של סיומה. גם הציעו לאב לקנות את כל שטח החולות מנבי-רובין ועד חדרה. לבסוף נפלה ההכרעה על פתח-תקווה. [ללמדך על חשיבות ערכן של אדמות המושבה בימים ההם לעומת שטח קרקע אחר בארץ-ישראל הנזכר כאן ושעליו נבנו לימים "רק" תל-אביב, חולון, בת-ים, הרצליה ונתניה!] תחילה הציעו להם את כל שטח רחוב הרצל [בפתח-תקווה] כיום, שהיה שייך לקבוצה של יהודים מפרנקפורט, במחיר של 4 נפוליון (עשרים פרנק) זהב לדונאם. אך כששמעו על כך הסרסורים והַמֵֶּקְלֶרִים [המתווכים] אשר דבקו באב כעלוקות – עלה המחיר. בני המשפחות הדתיות במושבה, ויסוקר וימיני – נסעו לפרנקפורט וביקשו חסד מהיהודים וקיבלו את הקרקע בשלושה נאפוליאונים לדונם ומיד חזרו והציעו אותה לאב [של יעקב וסיומה] בחמישה לדונם (!). האב לא הסכים לספיקולציה. וגם חיפש פרדס ובית בו, כדי שלא יצטרכו לרוץ אל הפרדסים שהיו בחלקות מחוץ למושבה, במיר ובחמרה. וכך נפלה הבחירה על פרדס של אדם ושמו דומני ויינברג. ואל הפרדס הנטוע מכבר (בידי ערבים) הוסיפו נטיעת עוד שישים דונם. יעקב קרול, שלמד אגרונומיה (דומני בצרפת) התנה תנאי עם אביו – הפרדס יירשם על שם האב ואילו הוא יהיה רק מנהלו. וכן תהיה בפרדס רק עבודה עברית. וכך היה.

[שם הפרדס והבריכה שבו היה לימים "גן בועז". מיר או אל-מיר היה כפר קטן בין ראש העין (ראס אל-עין) לבין צפון פתח-תקווה, ליד מסילת הרכבת, על הגדה הדרומית של הירקון. אדמת החמרה, שפירושה האדומה, שטח אדמתה היה כ-3,000 דונם. גבולה הצפוני היה הירקון. המזרחי: הכפר מיר או אדמת מיר. המערבי: ואדי אבוליג'י והכביש המוביל מפתח-תקווה צפונה לכפר-סבא ולשרון. והגבול הדרומי אדמת נָזְלֶה (שפירושה הנוזלת, בחורף, בגלל קרבתה למעיינות הירקון), כיום קיבוץ גבעת השלושה].

ב-1909 בא סיומה לביקור בארץ-ישראל למשך כשנה, לבוש במדי סטודנט פטרסבורגי: כובע עם מצחייה, כמו-צבאי, ומעיל עליון (טוֹז'וֹרקָה) עם שתי שורות כפתורים לכל רוחב החזה.

כאשר עבר בקושטא התלווה אל כמה עסקנים ציוניים שהודמנו לתפילת יום שישי במסגד בנוכחות השולטן, "סלם-אל-מליכּ" כך דומני שם התפילה. והוא ראה את השולטן, את הרמונו, כלומר נשותיו, וכן כל השרים והיועצים. [בתיאורו השתמשתי לימים בְּסיפור וברומאן שלי].

ימים אחדים לאחר שעזבה הספינה את תורכיה פרצה מהפכת התורכים הצעירים. השולטן עבדול חמיד הודח ובמקומו בא נכדו, וניתנה החוריה. האונייה נסעה לאלכסנדריה. ומשם החליפו אונייה לפורט סעיד וליפו. כאשר ראו ספני יפו את מדיו עשו לו כבוד גדול ברדתו מהספינה לחוף.

במשך אותה שנה טייל הרבה בארץ. הוא התיידד עם יחזקאל חֶנקין וזה צירף אותו לטיוליו. [יחזקאל חנקין ממלא פרק נכבד וייחודי בתולדות העלייה השנייה. רחל ינאית בן-צבי מתארת אותו בספרה "אנו עולים", שלמה שבא כתב עליו את הספרון "הצייד", ואילו יעקב רבינוביץ השתמש בדמותו כאחד המרכיבים לדמות עמשי ברומאן הארצישראלי החשוב והנהדר "נדודי עמשי השומר". חנקין גר באותה תקופה עם אשתו בפתח-תקווה וביתם היה מרכז לצעירי העלייה השנייה ואנשי "השומר", שהיו רובם רווקים ורווקות].

יחזקאל חנקין היה מהלך עם אקדח בחגורתו ורובה ציד. בראשונה יצאו לטייל לירושלים. גם סיומה התלבש בעבאייה, כאפייה ועקאל, שם אקדח באבנטו, ולפנות-ערב יצאו ללכת ברגל, מפתח-תקווה. עם בוקר הגיעו להרטוב. שם נשארו לישון. ובאותו ערב, או למחרת, הגיעו לירושלים. העיר היתה מלאה חול, אבק ולכלוך. עלובה למראה. על חמורים ירדו ליריחו וראו את ים המלח. בחזרה [מירושלים] נסע סיומה ברכבת [ליפו]. פעם שנייה נסע לירושלים וליריחו, ומיריחו נסעו על גמלים, בהדרכת בידואים, לפטרה. "פטרה היא אחד המקומות היפים ביותר בעולם," אמר, "נהדר!" ואחר-כך ביקרו בעמאן [רבת-עמון], שלא היה אלא כפר קטן ועלוב.

טיול אחר ערכו לצפון הארץ. יצאו ברגל מפתח-תקווה צפונה. לבושים כערבים. זה היה באביב 1909. לפני הפסח. עד חדרה היתה הארץ שממה גמורה. [חומר למחשבה לכמה ז'וליקים אקדמאיים המתקראים "היסטוריונים חדשים" ואינם אלא כזבנים ותיקים. עדות דומה לריקנות הארץ מצוייה בתיאורו של יהודה ראב את נסיעתו הראשונה בראש שיירת חמורים מיפו לפתח-תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, 1878. הפרוספריטי של המפעל הציוני הביא ארצה ערבים ממצרים, מהחורן ומשבטי הבידואים שנדדו במידבריות ערב, וכיום צאצאיהם, שהיגרו ארצה אחרי משפחתי, מסתכלים עליי כאילו הם גרים כאן מדורי-דורות ואילו אני הוא הזר, יליד אירופה!]. רק כמה שבטי בידואים ועדרים דלים. וכמה עצים. בחדרה היו תושבים מועטים, בגלל הקדחת. משם המשיכו לזכרון, בה גר קרובו נחום קרול אשר למד במקווה-ישראל. ומזכרון לחיפה, שהיו בה אז רק אלפיים תושבים ומזח קטן. מחיפה לסג'רה. ובסג'רה בילו את ליל הסדר, שהיה עצוב מאוד. ערבים תקפו צלם יהודי שבא לחג, והוא ירה בהם והרג ערבי, ועתה חיכו לנקמת הדם. אגב, בן גוריון היה אז בסג'רה והוא מספר על כך בזיכרונות שלו. ואכן, למחרת הפסח, לאחר שסיומה ויחזקאל חנקין המשיכו לטבריה – נהרגו שניים בסג'רה. גם על כך מספר בן-גוריון בזיכרונותיו. אך יש סיפור אחד שאותו אין בן-גוריון מזכיר, ואילו סיומה שמע אותו מפי [אהרן] עבר-הדני (שייתכן שגם כתב אותו באחד מספריו):

באותה תקופה הלך בן-גוריון [דוד גרין הצעיר] יום אחד ברגל לטבריה, ולכבוד הטיול לקח עימו את נעליו. אינני יודע מדוע לא נעל אותן בדרך. או הלך יחף והתכוון לנעלן לכשיגיע לטבריה. אך לטבריה עם הנעליים הוא לא הגיע. בדרך התנפל עליו ערבי והוא נאבק עימו שעה ארוכה. לבסוף ניצל אך הערבי שדד ממנו את נעליו והלך. מוכה, פצוע ויחף הגיע בן-גוריון לטבריה.

ומעניין שבן-גוריון אינו מזכיר את המעשה בשום [מקום] בזיכרונותיו על פגישות עם ערבים, בתקופת סג'רה. כניראה לא נעים לו להיזכר והוא מסתיר. סיומה היה אצלו פעם בשדה בוקר וחזר בפניו על הסיפור – בן-גוריון שתק ולא הגיב, לאמת או להכחיש את הסיפור.

מטבריה המשיכו סיומה וחנקין לראש-פינה וישנו שם בחדר אחד עם עוד שני צעירים. במשך הלילה דיברו, ואחד הצעירים, שהכיר את סיומה, סיפר עליו לרעהו. בבוקר קמו, ומתברר כי אותו רע לא היה אלא עגנון, אשר כנראה עבד אז תקופה קצרה בהוראה בראש-פינה. או שמא רק טייל לשם.

סיומה היה בעל גוף אתלטי. בבוקר קם ועשה בחוץ תרגילי התעמלות. עגנון, שהיה נמוך וניראה כבחור-ישיבה, ניגש אליו בקינאה עם שמץ התפעלות, ומישש את שריריו. לא רגיל היה בבחור יהודי בעל גוף.

בסיפור שפירסם עגנון לפני שנים ב"הארץ" על אהרונוביץ ידידו הוא מזכיר את יעקב קרול. ומפי יעקב קרול מביא סיפור זה על עצמו: כשהיה עגנון בפתח-תקווה ישב ערב אחד על הגורן. הדליק לעצמו פפירוסה וכשהצית את הגפרור נדלקה כל הקופסה. כל-כך חשש לזרוק את הקופסה פן תישרף הגורן – שמעך וכיבה את הקופסה הבוערת בכף-ידו! – כך סיפר יעקב קרול על עגנון.

מן התקופה ההיא נותרו בידי סיומה כמה תצלומים ובהם הוא ניראה במדי הסטודנט שלו עומד עם פועלים בפרדס. אחד מהם בוסל.

סיומה חזר לרוסיה והמשיך בלימודיו. ב-1913 התרחש משפט בייליס, והאב החליט שאין טעם להישאר ברוסיה וצריך למכור הכול ולעבור לארץ-ישראל. שבה הציעו לו הצעות (דומני, אז עלה רעיון תחנת החשמל) – אבל המלחמה הקדימה לפרוץ. בפסח 1914 היה האב בארץ, אך לא הספיק לסיים ענייניו. עם פרוץ המלחמה איבד הרכוש את ערכו ואי אפשר היה למכור ולצאת. סיומה גוייס לצבא הרוסי ושירת בו ארבע שנים. האב שב והתעשר בעסק של אספקה לצבא, ועם פרוץ המהפכה שוב איבד את רכושו. היתה תקופה קצרה בה היתה העיר (שכחתי את שמה) נתונה בידי הלבנים, צבא דניקין, ושוב היה סיכוי לצאת – אך יום אחד יצא האב לרחוב, ואחד הקוזאקים הלבנים הרג אותו. שם הרוצח היה ידוע – ונקמו בו והרגוהו. ובעקבות נקמה זו נאלץ סיומה לברוח מרוסיה, ב-1918, והגיע אז לצרפת. רק ב-1922 בא לארץ וישב בפתח-תקווה עד 1933. בשנה זו, שהיתה גרועה מבחינת שיווק הפרי, שקעו בחובות ומכרו את הפרדס. 25 שנה היה הפרדס והבית מרכז בפתח-תקווה. סיומה עבר, דומני קודם לכן, לתל-אביב, לאחר שהתחתן בפעם הראשונה.

דברים אלה שמעתי מפיו, חלקם בטיול בשדרות מקווה-ישראל וחלקם בישיבה על מרפסת ביתו. עם חשכה שבנו הביתה. וכל הדרך אני מחזיק בזרועו ומנחה אותו. גם שאל על חיי. הוא גר בקומה שנייה של בית בשיכון בן ארבע דירות. מוקף ירק. אך הבית די עלוב, ועני. כניראה אין מצבו טוב במיוחד. הוא ואשתו גרים ב"שָׁמְבְּּרֶה סֶפָּרֶה" (חדרים נפרדים) – (לתורכים הצעירים הוא קורא: ג'ין טוּרק – בצרפתית). הוא הראה לי את ספרייתו – לא ספרים רבים, אך כמה מהם נדירים. לקחתי בהשאלה ספרון מאת מאיר דיזנגוף, עם הקדשה לסיומה בחתימת ידו. "לידידי ורעי" – קובץ זיכרונות וסיפורים. אכתוב עליו בטור ב"הארץ" ["ספרי דורות קודמים"].

ישבנו ושתינו קפה במרפסת. אחר-כך אכלנו ארוחת-ערב, ושוב ישבנו במרפסת, עם לילי אשתו. ושוחחנו. לפני הארוחה ביקש שאטלפן ממנו לדודה אסתר [ראב], והם שוחחו ביניהם. שני אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, אשר מי יודע אם עוד יתראו פנים אל פנים. אסתר זכרה כיצד בא למושבה בראשונה עם מדי הסטודנט שלו. ואילו הוא הזכיר לה כי בהצגה שנערכה בחצר בית [פרץ] פסקל [במושבה, מול בית ספר פיק"א ברחוב רוטשילד] לקחו אותו, בגלל מדיו, להופיע ולהכריז משפט קצר בנוסח – "החיילים באים!"

עוד כשישבנו על המרפסת, לפני הארוחה, הביאה לילי את אלבום התמונות של סיומה, אשר סידרה וגם נתנה מספרים ותוכן עניינים. בתמונות הראשונות רואים ילד בעיר רוסית, ליד גשר על הדנייפר, וקרפיפי עצים. עגלה עם שני שוורים. קצין רוסי לבוש היטב ולידו אשתו השמנה, וארבעה צ'רקסים עם קולפאקים מאחוריהם, וחזית צריף-עץ גדול, קסרקטין. סיפורו של סיומה – זה צריף שתרם אביו לגדוד שחנה בעיר, ב-1904, לפני שיצאו למלחמה ביפאן. הצ'רקסים הם שומרים של אחוזת העצים שהיו לאביו.

תצלומים מתקופת ביקורו של סיומה בארץ ב-1909. עם פועלים בפרדס. תצלומים מפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בחברת ידידות. הוא לבוש במטורזן – חליפות לבנות, עניבות רחבות. אבנט רחב במקום חגורה, מצבע כהה, ומגבעת שטוחה עם סרט כהה עבה, נוסח מוריס שבלייה. ובידו מקל טיולים דק.

צילום נפלא של משה גיסין [אביו של אבשלום שנרצח בידי בידואים משבט אבו-קישק בהתקפה על המושבה ב-5 במאי 1921], בעל מלון "הירקון" בכניסה למושבה, כמעט ממול פרדס קרול. משה גיסין ניצב בשער השדרה המוליכה למלונו, לבוש חליפה לבנה [מדובר בצילומי שחור-לבן] וכובע טרופי בהיר, מתחתיו מציצות פנים חכמות, עם הקווים הדקים והמנוונים קמעה, כקלף, של משפחת גיסין, ושפם היורד במשולש לצידי שפתיו. בידו האחת מקל ארוך מאוד, כמעט כחכה. על גבו רוכסק, ובידו השנייה מזוודה מלבנית קטנה ודקה, ממש כמו תיקי "ג'יימס בונד" הנהוגים באופנה כיום. רגל אחת כפופה קמעה ומורמת בגאווה, כעומד להתחיל בצעדה.

[אולי התמונה היא משנות ה-20 המוקדמות, כאשר משה גיסין, ששכל במאורעות 1921 את בנו אבשלום, עזב את המושבה לתקופת זמן והתגורר בקיבוץ עין-חרוד, שם עסק בהדרכה חקלאית לחברים הצעירים ודמותו אף הונצחה בקובץ סיפורים מאותה תקופה של שלמה ריכנשטין, "בשבילי שדות", הוצאת "עם עובד" ומשק עין-חרוד, 1948. וראה רשימתי על הספר במדורי "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 22.6.1973].

צילום של בית קרול מן השנים האחרונות. המרפסת סגורה בקירות עץ דקים. אולי זו תוספת. ביקשתי ממנו שיתאר לי קצת את הבית:

"במרתף הצפוני התחבאה רחל ינאית [בן-צבי] בתקופת ניל"י. הרי חשדו בה שהיא קרובתו של לישרנסקי, כי שמה היה רחל לישאנסקי. גם בשנים אחרות שימש המרתף מחבוא נשק ומקום כינוס לאנשי ההגנה. חלקו הדרומי של המרתף היה מלא מכל טוב – כדי שמן. זיתים. גבינות וריבות מעשה בית (פרטים אלה, על המזונות, סיפר ראובן).

"ליד עץ הפיקוס אלסטיקוס הענק, והדקל, היה עוד עץ גדול, אילן סרק ממין הנשירים. סביבו היה שולחן עץ גדול, ושם היו מתאספים לעיתים קרוב למאה איש. גם אחדות מאסיפות המושבה היו נערכות שם. כשהיו באים אנשים רבים נהגו להוציא את הסאמובר החוצה, שם שתו הכול טה, ליד העץ. לאחר שנים, שהוזנח הפרדס, וחדלו להשקותו, החל העץ להתייבש כי לא נמצאו לו די מים, וחורף אחד נפל בסופה בקול רעש עז.

"צפונה לעץ הפיקוס היתה שדרה בגן של שושנים אשר נסתיימה באכסדרה שעליה מטפסים שיחי שושנים, ומשם אפשר היה להתבונן אל הפרדס.

"יעקב רבינוביץ גר תקופה ארוכה בבית קרול [וגם במלון 'הירקון' של משה גיסין, שאותו הוא מתאר ברומאן 'נדודי עמשי השומר', ומשם לקחתי את תיאור המלון לספרי 'ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא', הנזכר אף הוא ברומאן, וכן לרומאן 'המושבה שלי']

"עקיבא ליברכט, יהודי משכיל מנכבדי המושבה, היה נשוי לאישה יהודייה מגרמניה. נהגה לבוא לישיבות [ועד המושבה], שהיו בבית קרול, ולקחת את בעלה הביתה: 'קִיבֶה – קום שלופפן!' [התנהגויות בוטות ממין אלו אינן בלתי מוכרות לנו].

"יום אחד היתה אסיפה סוערת בבית הוועד הישן. בחוץ הסתובבו פועלים חסרי עבודה. ובתוך האולם – צעקות וויכוחים ואין מגיעים לשום החלטה. ליברכט לשווא היכה בפטישו על השולחן, כדי להשקיט את הקהל, ואז עברה ובאה אשתו מיציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו פעמים אחדות בתוקף רב, והכריזה בגרמנית:

"'האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!'

"לא היו מועדים קבועים דווקא להתכנסות. בייחוד בשבת. אך גם בשאר הימים זה היה בית פתוח לאורחים. ומאחר ורק עבודה עברית היתה נהוגה בפרדס ידעו הפועלים הצעירים אשר ירדו בנמל יפו לעשות את דרכם הראשונה לעבר בית קרול.

"לוי אשכול (שקולניק) היה ידוע במושבה כפועל מצויין, חזק, גם בחור יפה ואוהב נשים. כאשר עבד בפרדס קרול התלוצצו עליו כי בעבדו בפרדסי איכרים אחרים, אשר רוב פועליהם היו ערבים, היה מתאמץ ומשוויץ כדי להראות לערבים, ובינתיים גם הפועלים העבריים היו צריכים להתאמץ. אבל בפרדס קרול, שכולו עבודה עברית, היה יכול להרשות לעצמו לנוח, שהרי אין במי להתחרות!"

עד כאן מקצת דבריו של סיומה במשך הערב. עוד היתה באלבום תמונה של סיומה עם הדוד [שלי] יחיאל ליפסקי ושתי בחורות ליד הבריכה אשר בחזית מלון גיסין ["הירקון"], ומאחוריהם כל השדרה הידועה [שנקראה בשם טריפע גאסט כי שם היו מעשנים בשבת ובחורים ובחורות הולכים חבוקים]. סיומה הקריח מגיל צעיר, ואינו נראה יפה ביותר, אך כנראה היה הולל לא קטן, ואהב חיים. לילי אישתו היא צ'כית שלמדה משחק שלוש שנים בדרזדן. עלתה לארץ ובעלה הראשון מקיבוץ חפצי-בה. היא גם שירתה ארבע שנים בצבא הבריטי. אישה מאוד אנרגית, עיניה צעירות, והיא אוהבת לטייל בעולם ולספר על טיוליה. אלא שאותי לא עניינו כלל סיפוריה, אפילו הם על המקומות היפים ביותר בעולם, והשתדלתי בנימוס לכוון שוב ושוב את השיחה לעבר זיכרונותיו של סיומה.

אחרי עשר [בלילה] ליוו אותי שניהם מרחק ניכר עד לתחנת האוטובוס 92 ברחוב שנקר פינת סוקולוב. סיומה הלך באמצע ואנו שילבנו ידיים משני צדדיו. סיפר קצת רכילויות על פלטיאל נוביק, אביו של אוֹרי (ובמידה מסויימת גם דודי, היה נשוי לצֶלָה, אחותה המנוחה של אימא).

עד כאן. ביליתי את היום כולו בכתיבהת שלושת הדפים הללו.

[הפרק על סיומה קרול נכתב מן הזיכרון, לאחר הפגישה, ללא שום הקלטה או רשימות בשעת הראיון].

פורסם בגיליון 983 מיום 9.10.14

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

לַיְלָה שֶׁלָּנוּ

הָרִיסִים מוֹרְדִים

יְרוּדִים.

עֲטוּפֵי כְּלִמָּה.

גְּלִימָתֵךְ אֲדֻמָּה כְּטוֹרֵאָדוֹר,

בְּצֵל הִתְבּוֹנְנוּת כְּבֵדָה,

דּוֹרֶשֶׁת צֶדֶק.

אֵין נְשִׁיקָה  וְרֻדָּה

קְרוֹבָה.

הָרוּחַ חוֹבֵק וְנוֹשֵׁב

מְלַטֵּף אֶת אַפִּי הַנַּוָּד.

מִי יוּכַל לְהַחְזִיק אֶת

שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק עַצְמוֹ

וְרַק זוֹרֵק עַצְמוֹ,

כְּיֶלֶד

הַזּוֹרֵק כַּדּוּר.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.11.15

* פחד מחשבון נפש – אסון הנוחת במפתיע על אדם, על משפחה, על קהילה, על חברה, על אומה, עשוי לעתים לעורר טלטלה עזה, חשבון נפש, בדיקת הדרך שבה הלכנו עד כה, שינוי פרדיגמה. דוגמה מובהקת לכך היתה ההתקפה היפאנית על פרל הארבור בדצמבר 1941. ההתקפה הזו שינתה מן הקצה אל הקצה את מדיניותה של ארה"ב במלחמת העולם השנייה. עד אז ארה"ב נמנעה מהצטרפות למלחמה. ההתקפה על פרל הארבור הביאה להתפכחות אמריקאית מהירה. ארה"ב הבינה שאם תרצה או לא תרצה, היא צד במלחמה הזאת. כבר למחרת ההתקפה, ארה"ב הכריזה מלחמה על יפן, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יביא להכרזת מלחמה עליה מצד גרמניה ואיטליה. ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה כמעצמת על, כגורם החזק ביותר בבעלות הברית, שנתיים ורבע לאחר פרוץ המלחמה.

האם מתקפת הטרור תעורר חשבון נפש באירופה, בצרפת? האם אירופה תבחן את דרכה, את הפרדיגמה האסטרטגית שלה? האם הצהרתו של הנשיא פרנסואה הולנד שזו מלחמה, תביא את המערב להגדיר את האוייב – הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמית, על כל גווניה? האם אירופה תבין שדאעש, חמאס, אל קאעדה, חיזבאללה, ארדואן, האחים המוסלמים ובעיקר איראן, הם איום על שלום העולם? האם הם יבינו שהטרור נגד ישראל והטרור נגדם חד הוא, מניעיו דומים, מטרותיו דומות, המוטיבציה שלו זהה?

מוקדם לדעת, אבל יש מי שחוששים מכך. בעיקר הם חוששים מכך שאירופה תשנה את מדיניותה במזרח התיכון, תתמוך חלילה בישראל, ואף תצא, חלילה, נגד הטרור הערבי כלפי ישראלים. ואלה החוששים כל כך, מזדרזים להסביר לאירופים שאין דין הטרור נגדם כדין הטרור נגד ישראל. הטרור נגד ישראל מוצדק, ויש להתייחס אליו אחרת.

כך כותב מאמר המערכת של "הארץ": "פיגועי הטרור שמבצעים פלסטינים לא נועדו להעניש או לחבל בתרבות. הם נובעים מתסכול, מהיעדר אופק כלכלי ומדיני ומתנאי החיים הקשים תחת הכיבוש הישראלי. יש לעמוד על הבחנה זאת, ולא להישאב בעקבות האירועים הקשים בפריז להשוואות מיותרות וגזעניות."

כלומר, מי שמשווה בין הטרור המוצדק ורצח יהודים בישראל לטרור באירופה נגד מי שאינם יהודים, הוא גזען.

ולצד מאמר המערכת, כותב חלון הראווה של דבוקת שוקן, גדעון לוי: "מטרתו של הסכינאי מחברון שונה לגמרי מזו של הג'יהאדיסט מהסטאד דה-פראנס, וכך גם השקפת עולמו. כאן הפלסטיני נאבק על אדמתו ועל ארצו, על שיחרורו מכיבוש, על הגדרה עצמית ועל חופש – ושם שם המשחק הוא החרבת אירופה והשתלטות עליה."

כלומר, רצח יהודים בידי סכינאי מחברון מוצדק ורצוי, כי החרבת ישראל והשתלטות עליה היא "שחרור מכיבוש", ואין הדבר דומה להחרבת אירופה והשתלטות עליה. הרי זו מדינת היהודים, ואין להשוות.

כותרת מאמר המערכת של "הארץ" היא "לשמור על התרבות". המאמר קורא לצרפת לשמור על התרבות. איך? לא במלחמת חורמה להגנת התרבות מפני הברבריות המאיימת עליה, אלא פייסנות כלפי הברבריות, כי פייסנות כלפי ברבריות היא "תרבות". זו מין "תרבות" כזו, של יהודים המצדיקים טרור נגד יהודים, בכל מיני טיעונים, צידוקים ותירוצים עלובים.

* לוגיקה עקומה – המשפט האידיוטי של השבוע, מופיע במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", ביום שבו היא קיבלה פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים. "טרור הוא טרור הוא טרור, אבל הפלשתינאים זה לא דאעש, וההבדל הגדול בין שניהם הוא, שכל מי שבדאעש הוא טרוריסט, אבל לא כל הפלשתינאים הם טרוריסטים."

איזו לוגיקה עקומה. קדמון משווה בין ארגון וציבור. דאעש אינו ציבור אלא ארגון. הפלשתינאים אינם ארגון אלא ציבור. ההשוואה צריכה להיות בין דאעש לארגוני הטרור הפלשתינאי, כמו חמאס. כל מי שבחמאס הוא טרוריסט בדיוק כפי שכל מי שבדאעש הוא טרוריסט. חמאס ודאעש חד הם.

* האסימון האירופי – רבות דובר בימים האחרונים על האסימון שאולי ייפול אצל האירופים בכלל ואצל הצרפתים בפרט. השאלה היא מהו אותו אסימון. מהו השינוי שעליהם לחולל?

השינוי הוא בשום אופן לא צביעת האסלאם כולו ומיליארד וחצי מוסלמים בעולם כאוייב. יש לזכור שהמוסלמים הם הקורבנות העיקריים של הקנאות האסלאמית. השינוי הוא בשום אופן לא התייחסות למוסלמים באירופה כאל אוייב. אירופה צריכה להיזהר מאוד מפני היסחפות אחרי הימין הקיצוני, המנסה להוציא מן הבקבוק את השד הגזעני האירופי, שמי כעמנו יודע לספר עליו כמה דברים.

השינוי הוא הפסקת מדיניות הפייסנות, ההבנה וההכלה כלפי הקנאות האסלאמיסטית, הג'יהאדיסטית הרדיקאלית, הטרוריסטית, האלימה; אותה מדיניות קלוקלת המאפיינת את אירופה ובשנים האחרונות גם את ארה"ב, ואשר הגיעה לשפל בהסכם הגרעין האיראני. על העולם החופשי להבין שהקנאות האסלאמית היא אויב מר וחסר מעצורים, שיצא בג'יהאד נגד המודרניות והציוויליזציה המערבית כולה, ויש להיאבק בו על מנת להכריעו. 888

חשוב מאוד לא ליפול למלכודת של התמקדות בדאעש בלבד תוך מתן הנחה לארגונים מסוגו, ובטח לא לשתף פעולה עם ארגונים יריבים בחינת "אויבו של אויבי הוא ידידי." העובדה שאיראן וחיזבאללה המייצגות את הג'יהאד השיעי נמצאות היום במאבק על הבכורה עם דאעש המייצג את הג'יהאד הסוני, אינה הופכת אותן למייצגות קנאות פחות מסוכנת. להיפך, המסוכנת ביותר היא איראן, בזכות התקדמות תכנית הגרעין שלה. מלחמת בני חושך בבני חושך אינה צריכה להפוך את המערב לאידיוט שימושי של צד חשוך אחד, שאינו מסוכן פחות מן האוייב התורן.

השבוע חוסל מפקד דאעש בדרום הגולן הסורי בידי הארגון ג'בהת א-נוסרה. הארגון הזה הוא פלג של אל-קאעידה. אל-קאעידה הוא הארגון שביצע את מתקפת ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב. איזה יתרון יש לו על דאעש?

האסימון האירופי חייב לחולל שינוי גם במבטם על הסכסוך הישראלי-ערבי, והבנתם שישראל מותקפת באותה מתקפה שתקפה את פריז. אויבי ישראל הם צאצאיו הרוחניים של המופתי, שהוא ממייסדי הג'יהאד הקנאי בעת החדשה.

* גם יומה של שבדיה יגיע – תמיכתה של שבדיה בטרור הערבי לא תקנה לה חסינות מפני פגיעתה הרעה של הקנאות האסלאמית הטרוריסטית. גם היא תחטוף את המכה.

* הפלג הישראלי – הקבינט החליט להוציא אל מחוץ לחוק את הפלג הישראלי של דאעש. מוטב מאוחר מאשר כלל לא.

* גיבור בפריז – רבות דובר ועוד רבות ידובר על המחדלים הביטחוניים שאיפשרו את מתקפת הטרור בצרפת. אך יש גם גיבור בפרשה הזאת – אותו מאבטח או סדרן באיצטדיון הכדורגל, שזיהה את המחבל עם חגורת הנפץ, וגרם לו לפוצץ את עצמו מחוץ למגרש, אף שהיה מצויד בכרטיס. אילו הצליח לבצע את זממו, ממדי האסון – מפגיעה ישירה מן הפיצוץ בתוך המון צפוף ועוד יותר מכך מדריסה המונית במנוסת הבהלה, היו גדולים לאין ערוך. לא נתקלתי בכתבה על האיש, איני יודע מיהו ואף לא אם נפגע מהפיצוץ. אבל הוא ההוכחה למשמעות של האיש בקצה, שלעתים שיקול הדעת שלו משפיע לא פחות משל ראש המערכת.

* תסמונת הש"ג – הביטוי תסמונת הש"ג, נולד בליל הגלשונים (1987) כאשר רוני אלמוג, החייל שאייש את עמדת הש"ג, זיהה את המחבל וברח. המחבל נכנס באין מפריע לבסיס וטבח בחיילים בשנתם. אלמוג נענש ונכלא ואז הומצא הביטוי, המתאר טיוח אשמת הבכירים והטלת האשמה על החפ"ש (אף שהמח"ט והקמב"צ הודחו מתפקידם).

אני מאוד לא אוהב את הגישה הזאת, המשחררת את החפ"ש ומאפשרת לו להיות ראש קטן. לתפיסתי, המ"מ הוא הרמטכ"ל של המחלקה, המ"כ הוא הרמטכ"ל של הכיתה והש"ג הוא הרמטכ"ל של הכניסה למחנה. כשיש כשל חובה לחפש את שורשיו כלפי מעלה ולהסיק מסקנות אם צריך. אך בשום אופן אין לשחרר את הזוטר מאחריותו.

ערנות של מאבטח אחד באיצטדיון בפריז, מנעה קטל המוני. זאת תסמונת הש"ג במובנה האמתי, האצילי. כן, הש"ג אחראי. לטוב ולרע.

* יציאת אירופה תשע"ו – על ישראל להיערך לגל גדול של עלייה מאירופה.

* אור באפילה – בתוך מתקפת החדשות הרעות, בישראל ובעולם, מנצנצת כאור באפילה החלטת הממשלה להעלות לארץ את שארית יהדות אתיופיה. ייעודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, הוא הגשמת החזון הציוני של קיבוץ גלויות. החלטה זו מסיימת מהלך חשוב ביותר שהחל ב"מבצע משה" לפני 35 שנים.

מן הראוי שנשכיל להפיק לקחים משגיאות העבר, כדי להצליח יותר בקליטת העלייה.

* קונספירציה חדשה מבית מדרשה של עמירה הס – הטלת ספק היא דבר חשוב וחיוני. לְמה, אם כן, התכוונו חכמי הקבלה באבחנתם שבגימטריה ספק = עמלק? מן הסתם לסוג מסוים של ספק. לא הטלת ספק בחיפוש האמת, אלא הטלת ספק כדי לזרוע שקר.

שיטה בדוקה אצל ממציאי תיאוריות קונספירציה, כמו למשל התיאוריה על רצח רבין, היא שאין הם מתנפלים מיד עם השקר. הם מתחילים בהצגת שאלות, בהטלת ספק, על מנת לערער את האמון ב"גרסה הממסדית", להרגיל את האוזן ל"נרטיב אלטרנטיבי" ודרך השאלות מתחיל לחלחל השקר. כאשר הם מרגישים שיש בשלות לקבל את השקר, הם מתחילים לטפטף אותו במישרין.

עמירה הס, מהגרועות בתועמלניות האנטי ישראליות, המציאה תיאוריית קונספירציה חדשה, על פיה במסגרת מסע רצח הערבים, כפי שהיא מציגה את מתקפת הטרור הפלשתינאית, חיילי צה"ל שותלים סכינים בידיהם של גופות הערבים שהם רוצחים. לא, היא לא אומרת זאת ישירות, עדיין. בינתיים היא "שואלת שאלות", כביכול. מטילה ספק.

מתוך פשקוויל פיגולים שפירסמה ב"הארץ": "האם חיילים שתלו סכינים, כפי שמסיקים הפלסטינים? לאוזן ישראלית זה נשמע מופרך מאוד, אפילו שאֵלָה לא לגיטימית. אז הבה נשאל: האם חיילים ושוטרים מעולם לא שיקרו כדי לתרץ מעצר וירי והריגה לא מוצדקים של פלסטינים? לאוזן ישראלית זה נשמע פעם מופרך, שחיילינו ומפקדינו יכולים לשקר. עד שהוכח אחרת, הודות למצלמות אבטחה או צילומי סטילס שהחיילים לא היו מודעים להם."

ואנחנו עוד לפני חנוכה. חכו חכו, כשנתקרב לפסח. מצות... דם... ילדים... היכונו היכונו!

* מיהו זבל – עם יד על הלב: מי מאיתנו לא משתמש מפעם לפעם בביטויים כמו "הזבל הזה" לתיאור מישהו שמרגיז אותו, שפגע בו, שהוא בוויכוח איתו. בניגוד לסוגיית מינויי המקורבים, אני מסרב להתרגש מהאמירות של מירי רגב כלפי היועץ המשפטי. היא דיברה בחדר סגור, לא לציטוט, לא באמירה פומבית. אם היא היתה אומרת "איזה עצבים, אני אהרוג אותו" היא היתה נחקרת על איום ברצח? או שמא על קשירת קשר לביצוע פשע? תרגיעו. הבעייה בהתבטאות הזאת היא בעיקר בחוסר האמון הקיים היום בחברה, כאשר אנשים מקליטים את בני שיחם על ימין ועל שמאל. וגם פה, מי שלא היה בסדר הוא בעיקר מי שהקליט בסתר והפיץ.

* סמל של השידור הציבורי – איילה חסון היא אחת העיתונאיות הטובות בארץ; מותג של איכות, מקצועיות, יושרה, אומץ ואיכפתיות. גם לאחר המעבר שלה מן הערוץ הראשון לערוץ 10 היא תמשיך להישאר בצמרת התקשורת הישראלית. אך לי חבל. חבל לי שגם חסון, מסמלי השידור הציבורי, הלכה בסופו של דבר אחרי הכסף הגדול.

לאיילה חסון היו מספר הישגים בולטים לאורך הקריירה. הראשון, חשיפת פרשת בראון תמורת חברון ב-1996. השני, חשיפת האמת על פרשת אשכנזי, נגד כל התקשורת, בהובלת בן כספית, שהתייצבה מאחורי מסכת כזבים. השלישי, העלאת פרשת הטיוח של דריסת גל בק. בכל המקרים הללו היא הוכיחה עצמה כחסונה באמת, עשויה ללא חת, לא נרתעת ולא מרפה, כשתחושת שליחות ומלחמה למען הצדק והאמת מפעמת בה.

הישג נוסף של חסון, הוא הפחת רוח חיים ביומן ליל שבת בערוץ הראשון, והפיכתו ממגזין מנומנם למהדורה הטובה והמעניינת ביותר.

אין לי ספק שחסון תשפר באופן משמעותי את איכות מגזין ליל שבת של ערוץ 10, ואני מקווה שימצא לה יורש ראוי בערוץ הראשון.

* ספר תורה במדרשת השילוב – בשעה טובה, נערך ביום ב' טקס הכנסת ספר תורה למדרשת השילוב בנטור שבגולן. מדרשת השילוב היא מעין ישיבת שילוב (ישיבת הסדר המשלבת שירות צבאי משמעותי באורך מלא) משותפת לחילונים ולדתיים, בנות ובנים. כמובן שהלימוד במדרשה שוויוני לחלוטין ומשותף לחלוטין. וכאשר בית המדרש משמש כבית כנסת, האולם מחולק לשלושה מרחבים: גברים, נשים, מעורב. יש מחיצה לאורך כמחצית האולם והמחצית השנייה היא המרחב המשותף, המעורב. התפילה והקריאה בתורה הם במרכז, ולא רק במרחב של הגברים, כבבית כנסת אורתודוכסי. ואף שכמחצית תלמידי המדרשה הם דתיים אורתודוכסים, ההסדר הזה (שאין בו כל סתירה להלכה) מקובל עליהם. ספר התורה נתרם בידי משפחת אורן מהושעיה. ספר שהתגלגל ממזרח אירופה שלפני השואה ועבר גלגולים רבים, סיפור משפחתי מרגש. 25 שנה לא היה בו שימוש, לאחר שנפסל, כי מצבו לא היה טוב. לאחרונה הוא שוקם ונתרם למדרשה. היה ערב מרגש מאוד.

* Break a leg – יום טרם כניסתו לתפקיד מפכ"ל המשטרה, מעד רוני אלשייך ושבר את רגלו. לי קרה בדיוק אותו הדבר. באפריל 2010 הייתי אמור להיכנס לתפקיד חדש – מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. חודש אפריל החל בחול המועד פסח, ולכן כניסתי נדחתה ל-6 באפריל. אולם ביום זה כבר התחייבתי להדריך במסע "נפגשים בשביל ישראל", ולכן דחיתי את הכניסה לתפקיד ביום נוסף.

בירידה מהר תבור החלקתי על אבן, מעדתי וריסקתי את הקרסול. הובהלתי לבית החולים "העמק", נותחתי ועד היום אני נושא פלטינות בקרסולי (שאינן מצפצפות בבידוק הביטחוני, בניגוד למיתוס).

במשך שלושה שבועות שכבתי עם הרגל למעלה. רק בחלוף שלושה שבועות, כאשר הגבס הומר בגבס הליכה, התחלתי את תפקידי.

הביטוי Break a leg בא מעולם התיאטרון, כאיחול הצלחה מוזר ערב פרמיירה. הוא נובע מאמונה תפלה, ברכה ב"הפוך על הפוך", נגד עין הרע.

* ביד הלשון: וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת – במאמרי "אתגר המנהיגות של פרנסואה הולנד", הבעתי תקווה שהולנד יהפוך לצ'רצ'יל של המאה ה-21, ישנה את דרכו הפייסנית ויסחוף אחריו את המערב להגנה על האנושות מפני הקנאות הג'יהאדיסטית המאיימת עליה. סיימתי את המאמר במילים "ומי יודע אם לעת הזאת הוא הגיע למנהיגות."

בנוסף ל"חדשות בן עזר", פירסמתי את המאמר בעיתון נוסף שבו אני בעל טור. עורכת העיתון כתבה לי, שסוף המאמר אינו ברור, וסימנה את המשפט הזה. מה זה?

אני לתומי נתתי קרדיט לקוראיי, שהמשפט הזה יגרה באופן טבעי את עולם האסוציאציות שלהם. כשהבנתי שאצל העורכת לא נפל האסימון, ביקשתי ממנה להשמיט את המשפט.

משפט זה הוא פרפרזה על פסוק ממגילת אסתר (אסתר י"ד, ד'). מרדכי משכנע את אסתר לסכן את חייה ולגשת ללא הזמנה לאחשוורוש, כדי לפעול לביטול גזירת המן להשמיד את העם היהודי. "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת." כלומר, כל הגעתך למלכות, לא נועדה אלא לרגע הזה שנפל בחלקך, שבו את עשויה לשנות את פני ההיסטוריה.

משפט זה שיכנע את אסתר, ומרגע זה החלה להתהפך הקערה בסיפור מגילת אסתר.

* * *

מנשה שאול

נוכח רעידות אדמה, בארות נפט יבשות

ואיראן הנושפת בעורף

הנסיך הסעודי אלווליד בן טלאל: "אני מוכן להתייצב לצד העם היהודי ושאיפותיו הדמוקרטיות, כדי להכניע את הטרור הפלסטיני. אני מאמין כי שיתוף הפעולה הערבי-ישראלי והידידות העתידית ביניהם חיוניים להביס את האיומים של איראן."

רעידת אדמה מאיימת

רעידת אדמה בהרי זגרוס באיראן עלולה להתרחש בקרוב. כך מזהיר ד"ר עבדאללה אלעמר – מומחה סעודי באוניברסיטת המלך סעוד. המומחה מסתמך על כך שלא מזמן התרחשה רעידת אדמה ברכס הינדו-כוש שבין פקיסטן לאפגניסטן, וכי לרעידה זו היתה השפעה על האזור שבו שוכן הכור הגרעיני בושהאר. אלעמר מוסיף כי העיר בושהאר חוותה שלוש רעידות אדמה ב-1968 בעוצמה של 6.5 דרגות בסולם ריכטר. נתון זה פירושו סכנה לסביבת הכור וצפי לאסון הומניטרי דוגמת צ'רנוביל ברוסיה.

במאה השנים שבין 1900 ל-2000 היו באזור זה 20 רעידות אדמה, כלומר בממוצע רעידה בכל 5 שנים בעוצמות שבין 5.7 ל-7.7 בסולם ריכטר. סכנות אלה, הוסיף המומחה, מחייבות נקיטת אמצעים, בעיקר במקומות ציבוריים כמו בתי ספר, בתי חולים, בתי גיל-הזהב ועוד. זוהי הסיבה לכך שממשלת סעודיה יסדה יחידת מנהל עצמאית לטיפול באסונות טבע.

כשיאזלו מעיינות הנפט והגז

תופעה נוספת המדאיגה את תושבי המדבריות בחצי-האי ערב היא – מה יהיה כשיאזלו מעיינות הנפט והגז.

מחקרים מדעיים מראים כי בעוד 60 שנה תעלה הטמפרטורה ל-70 מעלות צלזיוס, דבר שיהפוך את החיים באזורים אלה לבלתי אפשריים. זאת בנוסף לחולות הנודדים שאינם מאפשרים מחייה במידבר הסעודי. החום והחולות הנודדים אילצו מאז ומתמיד את תושבי המדבר להגר צפונה אל רצועת החוף של הים התיכון וגם דרומה לכיוון תימן ועדן לשעבר.

כיבושי האיסלאם במאה השביעית איפשרו לתושבי המידבר הבידואים להגר צפונה לסוריה ולעיראק בחיפוש אחרי מרחב מחייה. מסיבה זו, מלבד הח'ליפות הראשונה של ישרי הדרך שלא התמידה יותר מ-32 שנה, האימפריות האיסלאמיות נוסדו ושיגשגו מחוץ לחצי-האי ערב – בסוריה, עיראק, מצרים, אנדלוסיה וטורקיה.

גילוי הנפט והגז בחצי-האי ערב איפשר לתושבי האזור להפחית את החום הלוהט ולספק מים מומתקים. ריאד בירת סעודיה היא דוגמה מובהקת לכך. תושביה, המונים כיום כ-6 מיליון, ומספרם צפוי לעלות ל-10 מיליון בעוד כ-5 שנים – חיים בעיקר על מי ים מומתקים ומזגני אוויר מסובסדים.

הפובליציסט עבד אלרחמן אלראשיד קורא לשלטונות סעודיה להתחיל לתכנן את ערי העתיד, כפי שעשתה אמירות אבו-דבי שהחלה בתכנון עיר נקייה מדו-תחמוצת הפחמן – ללא מכוניות, ועם אספקת מים מומתקים לשתייה ולהשקייה, וטיפוח מוצרי חקלאות הצורכים מעט מים.

השאלה המכרעת היא אם יצליחו הסעודים למצוא תחליף לנפט ולגז, שיבטיח להם חיים נורמליים בלב המידבר הצחיח, נוכח ההערכה של מומחי נפט בינלאומיים כי הנפט והגז בסעודיה אינם מעיינות בלתי נדלים, וכי הללו יתייבשו לקראת שנת 2040.

לא נרתע ולא מפחד

הסופר הכווייתי עבדאללה אלהדלק שוב מתגרה בקיצונים הערביים באהדתו לישראל. במאמרו בעיתון אלווטן הכווייתי (31.10.15) הוא קורא למדינות המפרץ, כבר בכותרת המאמר, "לגרש את שגריר איראן ולכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל."

אלהדלק קורא לארצו ללכת בעקבות ממלכת בחריין שגירשה לאחרונה את מיופה הכוח האיראני מבירתה אלמנאמה, בגלל התערבותה של איראן בענייניה הפנימיים של הממלכה.

אלהדלק מסתמך גם על המיליארדר הסעודי הנסיך אלווליד בן טלאל הקורא לכרות ברית הגנה עם ישראל כדי להתמודד עם סכנת ההתפשטות האיראנית. הנסיך הוסיף כי איראן משחקת בקלף הפלסטיני, ולכן על סעודיה וישראל לשתף פעולה כדי להכשיל את המזימה הפרסית.

הנסיך הוסיף: "אני מוכן להתייצב לצד העם היהודי ושאיפותיו הדמוקרטיות, כדי להכניע את הטרור הפלסטיני. אני מאמין כי שיתוף הפעולה הערבי-ישראלי והידידות העתידית ביניהם חיוניים להביס את האיומים של איראן."

עד הלוחם האחרון

חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, הכריז ביום השנה לרצח האימאם אלחוסיין ("עשורא") כי חיזבאללה יילחם עד החייל האחרון למען בשאר אסד.

יש לקוות כי יעמוד בהבטחתו.

הצהרה זו חושפת את השקר הגס שהפיץ נסראללה כשהחל לשלוח את לוחמיו לסוריה. אז, הכריז כי הוא נלחם למען הגנה על קברה של זיינב, בתו של הנביא מוחמד, בדרום דמשק. אחר כך הכריז כי הוא נלחם למען ההתנגדות שתשחרר את פלסטין. כעת האמת הערומה נחשפת: הוא נלחם לפי צו משליטי איראן, כדי להציל את בשאר אסד.

פורסם במגזין "מראה" 358.

* * *

עדנאן חוסיין

(עורך יומון עיראקי): על הערבים והמוסלמים להכיר באחריותם הישירה לטרור המציף את העולם

בעקבות מתקפת הטרור של דאעש בפריז פרסם עדנאן חוסיין, עורך ביומון העיראקי "אל-מדא", מאמר חריף שכותרתו "זהו הטרור שלנו, אנחנו האחראים!" בו טען כי למוסלמים, סונים ושיעים גם יחד, אחריות ישירה לפיגועי הטרור המציפים את העולם.

חוסיין קבל על כך שתוכניות הלימוד, אמצעי התקשורת והמסגדים בעולם הערבי והמוסלמי מהווים פלטפורמה להעברת מסרים דתיים ברבריים המטיפים לעריפת ראשים, לשפיכות דמים ולאלימות בעוד קולה של דת האסלאם "האחרת" כלל אינו נשמע. לטענתו, מסרים קיצוניים אלה – בהם מוצגים המוסלמים כ"אומה הנבחרת", וכל השאר ככופרים שישרפו בגיהינום –  מציבים את הדור החדש במצב של "מלחמת עולם שלישית קדושה" נגד כל מי שאינו מוסלמי.

חוסיין קרא למוסלמים להכיר באחריותם למתקפת הטרור ולערוך רפורמות מקיפות לשינוי השיח במערכת החינוך, במסגדים ובאמצעי התקשורת.

 להלן תרגום דברים ממאמרו של חוסיין:

איננו יכולים להתנער מאחריותנו למתקפת הטרור החדשה הנוראה שהיכתה את פריז, בירת צרפת, לאחרונה. אנו, הערבים והמוסלמים, איננו יכולים להרחיק את עצמנו מהתפקיד הישיר שלנו ומן הקשר ההדוק שלנו לכל פיגועי הטרור המציפים את מדינות העולם, ובראשן את מדינותינו מזה שני עשורים ויותר.

בשיעור הדת ובשיעורי ההיסטוריה בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים, בתיכון ואחר כך באוניברסיטה – התעקשו שוב ושוב ללמד אותנו שאנו האומה הנבחרת, הטובה והמפוארת ביותר, ושהדת שלנו היא דת האמת [ושאנו] הקבוצה הנכונה והקבוצה שתינצל [מעונש בעולם הבא – ואילו האחרים הם בני עמי השקר, כופרים שמקומם בגיהינום וגורלם [להישרף] באש הגיהינום, דמם הפקר, כספם מותר לנו ונשותיהם מותרות לנו.

בשיעורים אלה הובאו דוגמאות כגון פסוקי קוראן ומסורות של הנביא שנותקו מההקשר ההיסטורי שלהן, כך שנראה לנו שהפסיקה היא מוחלטת וחייבים לבצעה בכל מקום ובכל זמן עד יום הדין.

במסגד ובחוסיניה [מרכז דתי-קהילתי שיעי] נהגו לחדד אצלנו את תכונות האופי המייחדות את האסכולה שלנו, באמצעות הסתה נגד בני דתות אחרות ואף נגד בני האסכולות [המוסלמיות] השונות, [שהואשמו בכך] שהם ח'וארג' [כינוי גנאי], רואפד [כינוי גנאי לשיעים], נואצב [כינוי גנאי לסונים בפי השיעים], סוטים מדרך הישר ומורתדין [מי שחזרו בהם מן האסלאם].

ילדינו ונכדינו מקבלים היום בבתי הספר ובאוניברסיטאות שלהם, במסגדים ובחוסיניאת מנות גדולות וחזקות ביותר של הנסיוב הדתי האסכולתי הקטלני, נפשית ומנטלית, שערוצי הטלוויזיה והרדיו הדתיים העדתיים – הפועלים 24 שעות ביממה ומקבלים תקציבים על חשבון בתי הספר ובתי החולים – מחזקים אותו.

ילדינו ונכדינו נמצאים היום במצב של מלחמת עולם שלישית קדושה נגד כל האחרים, יהיו אשר יהיו דתם, האסכולה שלהם או הלאום שלהם. בסביבה זו צמחו הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות שדושנו בעוני, אבטלה, דחיקה לשוליים, הפקעת זכויות אנושיות וחירויות כלליות ופרטיות, ופגיעה בכבוד, שלעיתים נעשו בשם הפאן ערביות ופעמים בשם הדת והעדה.

איננו יכולים לברוח מהאחריות שלנו כלפי הטרור. לא יועיל לנו דבר לחפש אחר תירוצים. תחילה עלינו להכיר [בכך שזו אחריותנו] כדי לבקש סליחה מעצמנו ומאחרים ולתקן את דרכנו מעתה. איננו יכולים לתקן את דרכנו מבלי שנעשה בחינה מחדש כוללת ושינוי שורשי של תוכניות הלימודים, החל מבתי הספר היסודיים וכלה באוניברסיטאות. לא תהיה מחילה מבלי שנתקן את הדת כפי שהיא מוצגת בתוכניות הלימודים, באוניברסיטאות, במסגדים ובחוסיניות, וכפי שהיא מוצגת ברשתות הטלוויזיה ובתחנות הרדיו. שכן הדת הזו [כפי שמוצגת שם] אינה סובלנית ואינה דת של שלום, הרמוניה, ערבות הדדית וחמלה.

הדת [כפי שהוא מוצגת ונלמדת] בבתי הספר, באוניברסיטאות, במסגדים, בחוסיניות, בתחנות הרדיו וברשתות הטלוויזיה שלנו היא דת ברברית שעריפת ראשים ושפיכות דמים מייחדים אותה – ואשר ומסיתה לגזל, לגניבה, ללקיחה בשבי ולאונס. ואילו לדת האחרת – שחלקנו טוען שהיא דת האמת – אין נוכחות בחיים שלנו, או שבמקרה הטוב קולה רפה וכמעט אף אחד אינו שומע אותו, ובפרט מקרב הדורות החדשים העשוקים, הנדחקים לשוליים, ושהאנושיות שלהם נפגעה על ידי עוני, שלילה ודיכוי, ועל ידי תוכניות הלימודים והפתוות הדתיות המטורפות.

[ציטוט מיום 17.11.15]

* * *

דברי בת-דודה של ח"כ חנין זועבי. כדאי לשמוע

http://www.kikarnews.com/video-of-interest/sara-zoabi-arab-mks-incite-israel-is-gan-eden/

* * *

אהוד בן עזר

חשבון נפש יהודי חילוני

שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990

בחדר-האוכל במשמר-העמק

כאשר נפגשתי בתל-אביב עם חבריכם חנה (קציר) ומנחם (בֵּזְנֵר), לשיחה מקדימה על נושא ההרצאה – חשבון הנפש, ראיתי שחנה קצת לא מרוצה. היא התרשמה כנראה שאני יותר מדי זחוח-דעת, יותר מדי אופטימי, ואולי לא כל-כך מתאים להופיע אצלכם הערב; ומה שאדבר כאן, אמרתי גם בפניה – והוא, שאני לא אומר: אשמנו, חטאנו, בגדנו – אני לא מן האנשים שנהנים להכות על חטא, כאילו היה מדובר ב"מסע התעוררות" שמזמינים אליו מרצה והוא, בנוסח המגיד או הדרשן, כמו ר' גרונם יקום-פורקן מ"תמול שלשום" של עגנון, צריך לבכות ולייסר את האנשים ולגרום להם שיבכו. אני משאיר דברים כאלה לאלי ויזל ודומיו בימינו, ומבקש להסביר מדוע חשבון הנפש שלי אינו הכאה על חטא.

לנו, כאנשים חילוניים, כאנשים אתיאיסטיים, כאנשים ציוניים, המסורת היהודית-תיאולוגית של הכאה-על-חטא מביאה להטעייה, הטעייה שמקורה אנושי עמוק, והיא – שאילו היינו טובים יותר היתה גם המציאות טובה הרבה יותר – – – אך מה לעשות וזה לא נכון. יש איזה חטא של גאווה ושל רגש עליונות לחשוב שהכול תלוי במעשינו, וכי הקטסטרופות מבחוץ, כפי שהנביאים למשל ניסו להסביר – הן עונש על חטאינו. זאת אומרת, אותו נבוכאדנצר, ממש כמו סדאם חוסיין היום, הוא אולי עונש על כך שבבתינו המזוזות פגומות או שאנו עושקים דלים.

לא. חיינו אינם חיי אנשים המבינים את ההיסטוריה כך שאם בני יהודה וישראל לא קיימו מצוות ועשו הרע בעיני אדוני – אזי קמו נבוכאדנצר או סנחריב והחריבו את ארצם והיגלו אותם. אפילו ליבוביץ (בשיחה עימו לצורך ספרי "אין שאננים בציון", ששימש בסיס לדיון הזה), הוא – כיהודי מאמין, דתי – תפיסתו ההיסטורית מאוד-מאוד רציונאלית בכך שהוא אומר – אין ביטחון מוחלט בקיום, קטסטרופה יכולה ליפול עלינו מבחוץ, עקב צירוף-נסיבות עולמי; והוא, כאדם דתי, אינו רואה בכך עונש ממעל, אלא צירוף מקרים, ולא משנה אם העם חטא או אם הם קדושים בני קדושים – הקטסטרופה עלולה לבוא.

התחושה שלי, מדוע אני לא מוכן להכות על חטא, נובעת מעוד מקור שהוא מאוד חילוני, מאוד אתיאיסטי. אציג זאת כך: כאשר מנסים לבחון את הנושא מן הצד הדתי, נכנסים לוויכוח התיאולוגי העתיק והממושך, שהעסיק גם את הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, ואת הקבלה. הוויכוח על ההבדל שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. אם אלוהים הוא כל-יכול – גם הרע בא ממנו. אם הרע לא בא מאלוהים – אזי אלוהים אינו כל-יכול, ואם איננו כל-יכול, הוא אינו יכול להיות אלוהים, כי אזי כל המושג של אלוהים אין לו על מה להסתמך.

הקבלה, חלק גדול ממנה, ספר הזוהר, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י – ניסו להסביר ולפתור את המעבר הדק שבין קיום נפרד שיש לכוחות הרע – לבין צד השמאל ואיזושהי התעבות של כוחות-הדין האלוהיים במערכת הספירות, כוחות שהם כמעט מתקרבים לצד של הרע, ובכך לפתור בעייה זו, שלדעתי אינה ניתנת לפיתרון; כי או שהרע יש לו קיום עצמאי, ואז אין אלוהים, או שאלוהים קיים ואחראי גם על הרע, ואז...

ואז השאלה – איך אפשר להסביר את השואה? האם היא עונש על חטאיהם של יחיד או של רבים, או שאין הסבר, וזוהי הקטסטרופה שבאה... כוח עיוור...

ולדעתי לנו, כאנשים אתיאיסטיים, חילוניים, לנו אפשר יותר לנסות לתת הסבר לשואה, גם אם אין לה הסבר מוחלט אחד – מאשר מה שמתרחש למן השואה ועד לימינו בקרב מרבית היהדות הדתית, שעד כמה שאני מכיר – דומה כי לא התמודדה עם השאלה של השואה מן הבחינה התיאולוגית.

וזאת מדוע?

כי שתי האפשרויות של מתן הסבר מצידם לריכוז הנורא ביותר בדורנו של רשע, של מלאכת שטן, לשואה – שני ההסברים, מן הצד הדתי, הם מצמררים:

כי אם ששת המיליונים, או מישהו מהם, או מישהו יהודי אחר – חטא, והם נענשו, אזי אוי ואבוי לאדם שזוהי אמונתו הדתית, זה בלתי-אפשרי, זה לא מתקבל על הדעת... אפילו מבחינתם הדתית אני חושב שזהו חילול השם...

או, האפשרות השנייה: אם אלוהים אינו כל-יכול, ולא היה בכוחו למנוע את הרוע הנאצי – אזי השואה אולי התרחשה בעולם שאין בו אלוהים (כי איזה מין אלוהים הוא?) – וכל מי שנושא היום את שם אלוהים, נושא אותו לשווא כי אין לו תשובה לשאלה המרכזית שלנו, כיהודים מכל גוון-השקפה, דתיים וחילוניים כאחד, על הדבר הנורא ביותר שקרה בדורנו.

ואז אנחנו, כאנשים צנועים יותר, כאנשים חילוניים, שאין להם הסבר כל-כך טוטאלי ולפעמים צבוע ושקרי דווקא בגלל הטוטאליות הדתית – אנחנו יכולים להניח שהעולם הוא אנארכיה ומזלנו שאנחנו חיים בה עדיין בביטחון יחסי, או שהעולם הוא מעין דמוקרטיה שבה מתמודדים כוחות הטוב והרע; ואלוהים, במידה שהוא קיים, הוא רק אחד הצדדים המתמודדים, ואז, שוב, הוא אינו אותו אלוהים כל-יכול...

לפיכך נידמה לי שדווקא אנחנו, כאנשים חילוניים ואתיאיסטיים, צריכים ללמוד להיות צנועים, והצניעות היא שלא להכות על חטא ולא לחפש חטאים, אמיתיים ומדומים, כאילו אם היינו טהורים וצדיקים, אזיי היינו חיים ומצויים בגן-עדן עלי-אדמות. אין דבר כזה. עלינו להתבונן במציאות מתוך ענווה, להתבונן ביש מתוך ענווה, מתוך הכרה שלא התנהגותנו היא שקובעת באופן מוחלט את התוצאות – אם כי כמובן עלינו להשתדל כמיטב יכולתנו – אבל בהחלט ייתכן שכל השתדלויותינו לא תמנענה מאיתנו קטסטרופה, ומצד שני ייתכן שנחיה כאנשי סדום, והקטסטרופה לא תבוא.

וכאשר אני מתבונן ביש היהודי החילוני שלנו, ואוסיף – הפלורליסטי, כדי שדבריי לא יחולו רק על חלק מן העם, אלא על העם העברי היהודי הישראלי כיום, על כולו – כאשר אני מתבונן, מתוך ענווה... לא בגישה של לבוא בהאשמות ולומר – היינו צריכים לעשות זה וזה וזה – ואז החיים היו כגן-עדן עלי-אדמות, ולא לומר – פעם היה טוב, והתקוות של פעם, אילו התגשמו, יכלו להביא עולם אחר טוב יותר כיום, ולכן הראשונים כבני-אדם ואנחנו כחמורים... (היום כבר לא כל-כך יודעים מה זה חמורים, לא רואים אותם, משתמשים בהם רק כמשל) –

אלא אני אומר: דווקא מתוך התבוננות ביש, אני אישית נעשה אופטימיסט ואולי אפילו מתמלא גאווה. ואנסה להסביר נקודות אחדות שהן אולי כעין אני-מאמין – לא אישי, בעצם אני-מאמין קולקטיבי, כי אני לא מדבר רק בשמי, אלא מנסה לבחון את המציאות הלאומית והתרבותית שאנחנו חיים בה – ולהראות מדוע עלינו כן להיות גאים, ולא להכות על חטא.

קודם כל, אין שום סיבה לנו לחוש רגש אשמה לגבי אותם האוצרות של ספרותנו לסוגיה, המכונים – מקורות היהדות, אשר אנחנו מרגישים שאינם מעניינים אותנו כיום. אני לא אומר שהם לא צריכים לעניין אף אחד. אבל אני חושב שהספרות העברית מברנר ועד ימינו היא יותר רלוואנטית, היא יותר יהודית, היא יותר מעניינת, יותר הומאנית, יותר אקטואלית – מאשר התלמוד, למשל. התלמוד אינו אומר דבר לבני דור קודם לי, לבני דורי, ולבני דורות צעירים ממני. זה לא שאנחנו נגד אלא שאנחנו יהודים שלמים ומלאים גם מבלי שהתלמוד (לדוגמא) יעניין אותנו.

אני טוען, וזה הכיוון שאנסה להסביר ולפתח הערב – שאנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות האמיתיים של תקופתנו, וכי כל מי שבא אלינו בשם תקופות אחרות ביהדות ומודד אותנו, ונותן לנו ציונים (שליליים כמובן), ואומר – אתם יהודים פחות טובים, פחות שלמים, או – אתם אינכם יודעים מספיק יהדות ולכן אתם יהודים פגומים – אינו יודע מה הוא סח, אינו יודע מהי יהדות, וזאת – או מפני שהוא בור, כאנשים רבים, דווקא בצד הדתי כיום, שאצלם הבורות חוגגת, ועימה אי-ידיעת ההיסטוריה של עם ישראל, ואי-ידיעת הדינאמיקה והפרובלמאטיקה שבהיסטוריה של עם ישראל –

ולכן את התיזה, או ההנחה הראשונה שאני רוצה להניח כאן, אנסח כך:

אין קיום נפרד, ערטילאי, למקורות היהדות, לספרות היהודית הרבנית שקדמה לנו, כל זה אינו קיים סתם באוויר, או בספריות – בלי שיהיו בני-אדם שימצאו בספרים האלה עניין; ואי-אפשר לומר כי מי שהספרות הזו אינה מעניינת אותו – אינו יהודי, או שהוא פחות יהודי. זה לא כך.

המקורות שלנו, הספרות של העבר, של אלפיים שנות, משפיעים על התרבות, על הספרות ועל החינוך בכל תקופה בעם היהודי, גם בישראל, אבל בכל תקופה קיימים-ממש רק אותם מקורות שנקראים בעניין, שהם רלוואנטיים עדיין, או כבר – לתרבות, לספרות ולמערכת החינוך של התקופה. בפעולת הגומלין שבין המורשת הרוחנית וההיסטורית של עם ישראל לדורותיו – לבין היצירה התרבותית הלאומית החיה בתקופתנו, נוצרת היהדות החדשה של תקופתנו או תקופה חדשה ביהדות שלנו.

העובדה שהתנ"ך רלוואנטי לנו, שאי-אפשר להבין שירה עברית ללא הבנת התנ"ך, שהוא חלק מאיתנו, או העניין בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, בשעתו וגם היום, או העניין בחטיבות אחרות מתולדות עמנו – נובע מכך שהדור שלנו ברר לו מתוך הספרות של העבר אותם חלקים שהם רלוואנטיים לו מבחינה לאומית, תרבותית, ספרותית, שמפרים אותו ואומרים לו משהו בעל ערך.

שירת ספרד, כולם מהללים אותה, ואני אומר לכם – משלמים מס שפתיים. היא יפה בהקשר ההיסטורי שלה, היא יפה לתקופתה, אבל איפה שיר משירת ספרד לעומת שיר של יהודה עמיחי, של דליה רביקוביץ, שמדבר עלינו ולליבנו כיום? זה לא עובד. זה מצריך איזו סלחנות או גישה קצת אקדמית, זו אינה שירה שהיא רלוואנטית לנו כיום.

התנ"ך רלוואנטי גם כיום. יש משהו – הבימה, המאורעות, האזור שבו אנו חיים, הנביאים עם הפאתוס שלהם. כל זה מדבר אלינו. אבל אם ישנם דברים שלא כל-כך מדברים אלינו, מדוע לחוש רגש אשמה? למה למלא את הבית בכלים ישנים? – היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה.

מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימות של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשרת הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר-יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבטנו, וזוהי היהדות שלנו.

אנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, – ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.

אני משוכנע כי כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על שבתאות, שלא לדבר על תקופות אחרות – – – הלא דברי-ימי העם היהודי אינם תולדות עם מונוליטי, עם בעל מתכונת יהדות אורתודוכסית אחת ויחידה לאורך כל תולדותיו – כפי שמנסים החרדים כיום להציג – אלא עם של מהפכות.

הלא אם רק נשמע למה שנביאי התנ"ך אמרו על עם התנ"ך, אזי יתברר שרוב העם היה אפיקורסי, זילזל במצוות אולי יותר, אך ודאי לא פחות – מרוב העם היהודי בימינו. אבל ההתמודדות הרוחנית שהתרחשה באותו דור, וההיסטוריה שלו, היא שהשאירה אותו כזכֶר לדורות הבאים –

לכן אני סבור שבעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזי לבד מן השואה, הקטסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בגיבורי ההיסטוריה שלנו, (גם אם מחלק מהם אנחנו לא מתפעלים). יהיה זה בן-גוריון, יהיה זה דיין, אפילו יהיה זה שרון – כדמות שפעלה בהיסטוריה. הלא גם יואב, גם דוד – נכנסו לתנ"ך לא משום שהיו טלית שכולה תכלת. אבל אותם גיבורים, מנהיגים, שאחד מהם עדיין עימנו כאן, בחדר-האוכל – שלקחו חלק ביצירת ההיסטוריה היהודית החדשה – הם יהיו חלק מתולדותינו שננחיל לדורות הבאים.

הם, והספרות שנכתבה, והאמנות, התיאטרון, הקולנוע במידה שישרוד. כי הסופר הוא מעין מרגל, מעין סוכן של העתיד שחי בהווה. הוא בית-דין של אדם אחד שמעצב את העבר, שמעצב את ההווה, והוא מרגל למען הדורות הבאים כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו, כשם שדוסטוייבסקי נתן לנו את רוסיה של תקופתו. מי קורא עיתונים ישנים? אין סרטים מאותה תקופה. אבל אז טענו: מה, ראסקולניקוב, זו הדמות של הסטודנט הפטרבורגי הממוצע? – דוסטוייבסקי, חטאת למציאות! – והנה, זה הסטודנט שנשאר לנצח, לדורות הבאים.

לכן כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת אידיוט, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי! – וסך-הכול של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, החשמונאים, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.

ואני לא רואה מה מתוך כל זה יש חלק לישיבות. יש לכל האגף החרדי ששוקט על שמריו. היהדות האמיתית, ההיסטורית, התרבותית והלאומית – נוצרת בעיקר אצלנו, כי אנחנו היהודים האמיתיים. אדייק ואומר – לא רק אנחנו, אני מנסה להיות פלורליסטי, לא חד-צדדי. אבל נידמה לי שרוב העשייה היא שלנו, רוב העשייה שיש לה ערך שיתמשך גם לדורות הבאים.

בישראל מצוי כיום הריכוז היהודי הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליונים, שרובם דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת, כי בדור הבא יוטמעו העולים בתרבות העברית כשם ש"מסכנים", עדות-המזרח – נטמעים בתרבות הזו. אלה מביניהם המכונים "ספרדים מקצועיים" בוכים על כך, אבל מי שמבין – יודע שזה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא אליה את המיטב מכל מקום שממנו בא.

כאן הריכוז הגדול ביותר של דוברי-עברית בתקופתנו, והוא בעל אופי פלורליסטי, חופשי מבחינה מדינית, ורובו חילוני. זו תופעה שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, ואפילו התרבות העברית החדשה החלה שם, המרכז שלה עבר לכאן רק בין שתי מלחמות עולם, בערך בתקופה שמשמר-העמק נוסדה, בתקופת העלייה השלישית, כאשר ביאליק הגיע, כאשר מיטב הסופרים העבריים עלו לארץ. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין המשך לאותו מרכז, ששפתו העיקרית היתה אידיש.

אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל אין להם תרבות לאומית, אין להם זהות לאומית נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מן הספרות, מן התרבות האמריקאית. לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום – בתיאטרון, בספרות, בעיתונות, שלא לדבר על שאר חיי הלימוד, הרוח והחברה. לפריחה הזו אין, אני חושב, אח ורע בכל תולדות עם ישראל. איני סבור שאי-פעם ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.

גם לגבי הצד הדתי, והחרדי, אומרים שכיום יש בארץ, אני לא יודע אם זה טוב או לא – יותר אברכי-ישיבות משהיו בתקופה כלשהי במזרח-אירופה. ברור, שם לא יכלו להרשות לעצמם, שם מלחמת הקיום היתה קשה יותר. כיום יש פריחה כמותית גם בצד שלהם. אם זה מביא פירות, זו שאלה אחרת.

אחת ההוכחות המרכזיות, או אחת ההוכחות למרכזיות או לבלעדיות של התרבות העברית החדשה פה בארץ (חדשה – כבר יותר ממאה שנה) – ניתן להביא שוב מתחום הספרות. אנחנו, קוראי העברית, הננו הקוראים היחידים בעולם (למרות שכ"צברים" הננו פחות פוליגלוטים, פחות יודעי שפות רבות מאשר היהודי הגלותי, או דור הורינו והוריהם שהגיעו ארצה) – אשר בזכות הפריחה התרבותית בארצנו – קורא עברי שלנו מכיר את כל הספרות העברית, מכיר את רוב הספרות האנגלית האמריקאית שכתבו יהודים – ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות (כי אנחנו מתרגמים את מיטב הספרות שיהודים כתבו וכותבים בעולם), מכיר חלק ניכר מספרות אידיש בתרגומה לעברית, ומכיר סופרים יהודים מתרבויות רבות, אם כתבו צרפתית או סרבו-קרואטית או גרמנית – לדורותיהם, ומרבית ספריהם מונחים לפניו בעברית.

הקורא העברי יכול לראות תמונה סינופטית של ספרות יהודית מתקופות ומשפות רבות, תמונה שקורא בשפה אחרת אינו יכול לראות, תמונה שאותה רוב היהודים האמריקאים אינם מכירים; אם אינם קוראים עברית, ואם לא קראו את תרגומי עמוס עוז, אפלפלד או א.ב. יהושע – אזי הם אינם מכירים את הספרות העברית, ובוודאי שלא בקיאים בה. דומני כי טרם תורגמו לאנגלית כל-כך הרבה ספרים שכתבו סופרים יהודים בשפות אחרות, כפי שאכן תורגמו לעברית. והדבר מורה על המרכזיות שלנו כתרבות עברית שאין לה מתחרה בעולם כולו, מהבחינה היהודית.

החווייה הארצישראלית והישראלית, מראשיתן של פתח-תקווה ושל דגניה, מתחילת העלייה הראשונה והשנייה, החווייה שמלווה אותנו מימי ברנר ועד לספרות שנכתבת כאן ועכשיו – היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר ליהדותנו. מי שחושב שיהדות זו רק שואה, מי שחושב שיהדות זו רק גולה, וכי מה שהוא "צברי", מה שהוא פתח-תקווה או דגניה או משמר-העמק, מה שנוצר פה, מה שמתואר בספרות העברית החדשה כחיים ישראליים – הוא פחות יהודי, וכי העיירה היא יותר יהודית – אינו יודע על מה הוא סח.

לעיירה היתה יהדות אחרת משל משה רבנו, משל דוד המלך ומשל שבתי צבי, והיתה אחרת משלנו, והיתה שונה מן הקיום היהודי בתקופת ההשכלה בגרמניה ובמערב-אירופה. להבנת הרעיון הזה אני ממליץ על השיחה, מתוך הספר "אין שאננים בציון" (בהוצאת "עם עובד", 1986), עם פרופסור גרשם שלום, המסביר כי תולדות היהדות הן דיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור חדש ביהדות שונה מקודמו ולרוב גם מורד בו מבחינות רבות, דתיות, לאומיות וגם תרבותיות, וכך נוצרת תקופה חדשה ביהדות.

תקופתנו ביהדות היא התקופה העברית-הציונית. היא שונה מתקופות אחרות, והיא החווייה היהודית המרכזית של דורנו. לכן, כאשר הספרות העברית מתארת את הלוקאלי, היא ישראלית ועברית ולאומית ויהודית לא פחות מאשר לאומית ויהודית היתה ספרותו של יצחק בשביס-זינגר או של שלום-עליכם או מנדלי, או ברנר כשתיאר את החיים ברוסיה – לעומת ברנר שמתאר את החיים בארץ.

להוריד רגש אשם. להוריד רגש הכאה על חטא. זוהי היהדות של דורנו. פתח-תקווה, דגניה, משמר-העמק – הן העיירה של הספרות העברית, תל-אביב של יורם קניוק בספריו – זו העיירה שלו. אבסורד לחשוב שסופרים עבריים בני-תקופתנו צריכים לכתוב על העיירה, לעשות פבריקאציה של חיים יהודיים מלאכותיים כדי להיות, כדי להיחשב – יותר יהודיים? – איזה הבל ורעות רוח זו?! – סופר צריך להיות נאמן לתקופתו ולמקומיותו, ואז הוא מעביר את החווייה האמיתית של תקופתו. כמובן, כל זאת כאשר אתה תופס את היותך יהודי על פי תרבות, על פי לאום, על פי היסטוריה – ולא רק על פי דת.

אומרים – השפעות זרות! – אוי ואבוי! – אנחנו כבר לא יהודים, אנחנו כבר לא עברים, העולם כובש אותנו, העולם הופך אותנו לאיזה כפר גדול, כפר התרבות האמריקאית.

גם זה לא נכון. היהדות לדורותיה הטמיעה – הטמיעה את הארמית, הטמיעה את הפילוסופיה היוונית, הטמיעה את הגלגול הערבי, הניאו-אפלטוני של הפילוסופיה היוונית בימי-הביניים, הטמיעה ערבית – כל דור ביהדות הטמיע אל תוכו, התנ"ך הטמיע בקירבו את תרבויות האזור, כל דור ודור הטמיע אליו תרבויות אחרות, ולעיתים מה שנשאר מהן זה מה שהוטמע מהן בקורותיה של היהדות.

אפילו החריגים, אפילו שבתי צבי, יעקב פראנק, אפילו אלה שכאילו הוציאו את עצמם – איפה נשאר זכרם? מישהו בתורכיה או בפולניה חי את יעקב פראנק או את שבתי צבי? רק בהיסטוריה שלנו הם קיימים. שפינוזה זכה לשם עולם, לכן הוא קיים גם ללא קשר אלינו, אבל הוא אולי אדם אחד, יוצא-דופן, ששייך לאנושות כולה.

קריאה בקהל: וישו!?

ישו חרג לגמרי ממסגרתנו. הוא יצא מהיהדות ויצר דת חדשה ואינו זקוק לנו כדי שזכרו יישמר, יש מי שדואג, תודה לאל, לזכרו... אני מדבר על היהדות, לכל גווניה, אפילו הקראים, מי זוכר אותם? מי היום מתעניין בתולדותיהם? – אנחנו.

היהדות אינה משהו פוריסטי, טהור, טהרני ואחד לאורך כל הדורות, שדחה מתוכו כל מה ששונה ממנו. ברור, המאבק של יהדות אותה תקופה עם הקראות היה קשה ומר מאוד, אבל היכן זוכרים את הקראות? בתולדות היהדות.

היהדות ספגה השפעות, ספגה תהליכים היסטוריים, ואין ספק שגם התעשרה מהם ומהשפעותיהם. שום מדינה כיום בעולם אינה מתקיימת בבידוד תרבותי. ואם היא בבידוד – אז אוי ואבוי לה, זה נובע מסיבות של פיגור תרבותי, של דיקטטורה או של סגירות שמחליאה את העם. אי-אפשר להיות אנשים משכילים, להיות אנשי המאה העשרים, ובנשימה אחת לומר – נהיה יהודים טהורים ולא נקבל השפעות זרות. אי-אפשר לומר – התיאטרון העברי הוא חיקוי של תיאטרון זר. אי-אפשר להגיד – הספרות היא חיקוי של ספרות זרה. כל דבר שנכתב פה, שנוצר פה, שעוסק בכאן ובעכשיו – בוודאי שיכול להיות מושפע, מושפע מקאפקא, מושפע מג'ויס או מסולז'ניצין – איננו חיים בחלל ריק, אבל מרגע שזה נכתב עברית, וזה עלינו, וזה קורה כאן – זה חלק מתולדותינו ולא מתולדות אלה שהשפיעו עלינו, במעט או בהרבה.

ומי שחושב שאפשר לחיות בלי השפעות, אז זה באמת כך ניראה, בחוגים מסויימים של עמנו, שרחוקים, אני חושב, מרובו של הציבור היושב פה.

קראתם בראשית הערב פרק מישעיהו. זו דוגמא מעניינת לדבר שמשכיחים היום והוא –שהתנ"ך כספר לעצמו וכמקצוע לימודי הועלה מחדש על סדר היום הלאומי, התחייתי, של עם ישראל – על-ידי הציונות, ועל ידי הציונות החילונית, הפלורליסטית.

התנ"ך כפי שהיה קיים בצד הדתי, החרדי, לא נלמד בצורה שהוא נלמד בבית-הספר הציוני העברי מראשיתו. התנ"ך היה והינו חלק מהתפילה, חלק מהסידור, מהריטואל הדתי. אני, שאיני אדם צעיר אבל גם לא מבוגר כל-כך, זוכר מילדותי בפתח-תקווה, ודאי רבים כאן זוכרים – שלא היה בידינו תנ"ך שלם במהדורה יהודית אלא במהדורתו של המומר מאיר הלוי לטריס, שהגיה והוציא מהדורת תנ"ך לחברת-מיסיון אנגלית, בשנת 1852, שזכתה מאז לתפוצה של מיליוני עותקים ולמהדורות אין קץ במשך למעלה ממאה שנה. שנים עברו עד שהופיע תנ"ך שלם, ללא פירושים, במהדורת קסוטו בהוצאת ירושלים, 1953.

ומדוע, עד שהיה בידינו תנ"ך שיהודים הדפיסו, למדנו אותו ממהדורה של גויים, שערך אותה מומר?

כי התנ"ך הוא הספר הלאומי שלנו, ולא היה הספר הלאומי של היהדות הדתית, (וודאי לא אז, היום חלה ביהדות הדתית מוטאציה חדשה, שמיד אעמוד עליה). אנחנו, הציונים, הבאנו לראשונה את התנ"ך כיצירה לעצמה, כספר-הספרים הלאומי, ההיסטורי, התרבותי וגם ההומאניסטי של עמנו. לא קיבלנו את כולו, כי יש בו גם חלקים אכזריים, גם חלקים הלכתיים, שאינם מחייבים אותנו. לקחנו ממנו את אותם ערכים היסטוריים, לאומיים, לוקאליים, הומאניים, שהם רלוואנטיים לנו והם חלק מהיותנו יהודים בישראל מראשית המפעל הציוני ועד היום.

כל זמן שהתנ"ך חילחל ביהדות דרך ההלכה, דרך סדר היום, דרך הריטואל הדתי של הקריאה בספר התורה, פרשת השבוע, כל זמן שחילחל והתקיים כך – חלו עליו הסייגים של ההלכה, שאין לזלזל בהם, משום שחיי היהדות ההיא היו בהם גם צדדים מופתיים. חרף כל מה שקרה: הניוון, המרד והתהליכים הפנימיים של ההתפוררות – הנורמות של היהדות ההיא היו מופלאות. והתנ"ך חילחל באותה יהדות כשהוא מצונזר, אחוז או מוגבל על ידי הנורמות המוסריות שבין אדם למקום ובין אדם לרעו, והוא לא נתפס כאיזה קושאן, הוא לא נתפס כהכשר לכל דבר עבירה, הוא נתפס כחלק מריטואל דתי שמחייב את האדם לתת דין וחשבון בפני עצמו, בפני קונו, ועל יחסיו עם חברו, עם הזולת.

וכאשר הציונות לקחה את התנ"ך, ולא היה אפשר לה שהיא לא תיקח אותו, הגבילה אותו גם היא בכך שהכניסה אותו לקונטקסט הציוני, ההומאניסטי וגם החברתי-הסוציאליסטי. כי התנ"ך יכול להיות גם ספר מסוכן. התנ"ך הוא גם ספר יהושע. התנ"ך יש בו הרבה נושאים שאפשר לפרש אותם לא נכון. לכן הציונות, שהעמידה את התנ"ך במלואו על סדר היום, שמה לה סייגים במה שהיא לוקחת ממנו, וכך התנ"ך הועבר ונלמד, כפי שאתם קראתם כאן את הפרק מישעיהו, את זה חיפשו, את זה רצו, את התוכחה הסוציאלית, החברתית, ולא במקרה לא קראתם פרק בנושא אחר.

שני זרמים רוחניים יהודיים בדורנו קיבלו את התנ"ך כפשוטו, ואולי גם בהדגשת האכזריות שלו. הזרם האחד הוא תנועת העברים הצעירים, הכנענים, (ואני מפנה אתכם לראיון המקיף שערכתי עם יונתן רטוש באותו ספר "אין שאננים בציון"). הם ניסו לקבל את התנ"ך ללא סייגי ההלכה וללא המיסננת הציונית. הם ניסו לקלף את התנ"ך מן המהות היהודית שבו ולראות ברבים מחלקיו מקור לאדנות עברית עתיקה, טרום-יהודית, אולי אפילו אלילית – על כל עמק הפרת, "הסהרון הפורה", שיש לחדש אותה במסגרת מדינה עברית חילונית שתקיף את כל המיעוטים של המזרח התיכון. זה זרם שלא היה לו ביטוי פוליטי חזק אבל היה לו ביטוי מעניין מאוד, ספרותי – יונתן רטוש, אהרון אמיר, בנימין תמוז בשעתו, עמוס קינן, ועוד סופרים שקשרם להשקפה הכנענית פחות ידוע.

והזרם השני שמקבל את התנ"ך כפשוטו הם אלה שנושאים את דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, הדתית והחילונית כאחד. הם מקבלים את התנ"ך כספר ההשתלטות של עם ישראל על ארץ-ישראל, כהצדקה לכל דבר עבירה, אם רק נעשתה בשם האגואיזם הקדוש, הלאומי-כביכול, וזאת משום שחוגים אלה, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון – נתנו עצמם בחדווה אלילית-כמעט להשפעת סיפורי התנ"ך – אך ללא סייגי ההלכה בנוסח הגלותי-החרדי, האורתודוכסי, שהיה ברובו אנטי-ציוני, וללא הערכים ההומאניים-המוסריים של הציונות החילונית מראשיתה. גוש אמונים קיבל את התנ"ך מאיתנו, מן הציונות, ולא מן החרדים, ולא מן היהדות הדתית הקודמת. הם קיבלו אותו וקילפו ממנו את ההומאניות, קילפו את הסוציאליות, קילפו את כל הערכים שרצינו לראות בהם מתינות – והפכו אותו לקושאן, לספר כיבוש, לספר שמצדיק כל אכזריות. הם עצמם אולי אינם יודעים שהם, בעיקום – יותר חניכי בית-הספר הציוני-הממלכתי מאשר ממשיכי דתיות אחרת, אנטי-ציונית, מן התקופה שבה רוב העם היהודי, ורוב החלק הדתי בעם היהודי – התנגדו לציונות.

מאז כתבתי לראשונה חלק מן הדברים האלה, ב-1987, חל תהליך עוד יותר מרתיע, כפי שראינו בטלוויזיה, רק בימים האחרונים, בכתבה על כנס תנועת ש"ס ביד-אליהו. מתברר שלא רק הצד הלאומני-דתי אלא גם הצד החרדי-הלא-ציוני – תופס את הדתיות, לא בדיוק את התנ"ך אלא את עצם הדרך של האמונה היהודית – כהיתר לכל דבר עבירה. ראינו זאת בחגיגה סביב הרב דרעי, ובדברי הרב יוסף. זוהי גישה מעין-אלילית אל הערכים והאמונות שהיו בלב-ליבה של היהדות מבחינה דתית, וזאת כאשר עתה רק אנחנו, היהודים החילוניים, נשארים כמחסום דמוקראטי, שפוי, הומאני, שמקבל ברצינות את ערכיה של היהדות, שמציל את כבודה האבוד – אנחנו היהודים האמיתיים של תקופתנו!

איפה, רבותיי, יש ביטוי לחשבון נפש יהודי, איפה יש רליגיוזיות, איפה יש התחבטות? – בספרות העברית, שבתשעים ותשעה אחוזים ממנה היא חילונית. כמעט שאין ספרות, במובן של ספרות בידיונית, כלומר אמיתית, בצד הדתי. זה שטויות מה שהם כותבים, זה פמפלטים. הסופר הגדול ביותר שהיהדות הדתית הישראלית החדשה הקימה מקירבּה – חיים באר, שרפו לו את דלת ביתו בלילה שלפני ערב יום העצמאות, כי נתבקש להדליק משואה בהר הרצל. הם מחרפים ומגדפים אותו משום שהוא מעז להציג את הפרובלמאטיות שלהם, ומשום שלא קרה אצלם מה שקרה בדור המייסדים של משמר-העמק, בדור של ברנר – שהמרד העלה מתוך הישיבות כוחות מופלאים בכל התחומים, וגם בספרות – אצלם לא יוצא שום סופר גדול מתוך החומות כי לא מורדים, – ומתנוונים, אז אין ספרות דתית.

לכן, המשותף לשני הזרמים האלה, לכנענים ולגוש אמונים ודומיו – שאין להם תמונה ריאלית של ארץ-ישראל כפי שיש לנו וכפי שיש בספרות העברית. הם רואים רק תבנית אידיאולוגית, תנ"כית או אלילית, אדנותית ומשיחית, של ארץ-ישראל לא-ריאלית, ארץ-ישראל של העבר הרחוק שאפשר כביכול ליישם אותה כפשוטה בהווה, כאותם אלה מקירבם שהוזים לבנות את בית המקדש השלישי.

אך ההבדל שבין שני הזרמים הללו, הכנענים מצד אחד, והלאומנות הדתית נוסח גוש אמונים מצד שני – הוא בכך שהתנועה הכנענית (אולי משום החילוניות המודגשת שלה) הצמיחה בספרות העברית יצירות שתישארנה, למרות הכול, חלק מהתרבות היהודית שלנו. עוד מאה-מאתיים שנה, את רטוש לא יזכרו באיזו כנענִיָה, מדינת כנען. יזכרו את רטוש כחלק מתולדות הספרות העברית שהיא חלק מתולדות היהדות והתרבות היהודית, למרות שרטוש היה מתהפך בקברו אילו היה שומע זאת. כאשר אמרתי לו כך בחייו, הוא התרתח כל פעם מחדש. נהגתי לומר לו: "רטוש, אל תדאג, אפילו את שבתי צבי אנחנו שומרים, אז גם אותך נשמור, אתה חלק מאיתנו!"

ואילו הלאומנות, ובעיקר זו הדתית, ששבוייה במקסם כוזב של ארץ-ישראל לא-ריאלית, שאין בה בעייה ערבית, למשל – לאומנות דתית זו לא הצמיחה, דומני, בדור האחרון, שום יצירה ספרותית-תרבותית בעלת-ערך, לבד מכמה גראפומנים.

מי שעיוור למרירות המציאות, וזוהי מטבע לשון שטבע ברנר בשאלה הערבית, מי שהתלבטות זו זרה לנפשו, מי שחי בעולם דוגמאטי, מי שהמציאות אינה מפרה את כוחותיו היצירתיים – נידון לעקרות רוחנית, לשאת לשווא שם היהדות ומקורותיה, ואין לו חלק של ממש בתרבות העברית וביהדות החיה, המתרחשות בישראל כיום.

והרשו לי לסיים בשתיים-שלוש נקודות סיכום. אירע לי בשנה האחרונה לבקר לראשונה בחיי בשתי ארצות שונות לחלוטין זו מזו. מצרים וארצות-הברית. התרשמתי וחשבתי הרבה, כתבתי יומנים ואף הוצאתי מעין ספר פרטי במהדורה של ארבעה עותקים, רק לידידים, לא ספר ממש אלא חוברת מצולמת של היומן, בהדפסת מחשב, ובה הלקחים משני המסעות האלה.

ממצרים חזרתי בהרגשה שמחצית העולם חיה בעוני, חיים נוראים. אם עלה בדעתי קודם שתל-אביב אינה נקייה, כי השוויתי אותה לאיזו עיר בשווייץ, לערים באירופה המערבית – הנה לעומת קהיר תל-אביב היא שווייץ של המזרח התיכון. ואמרתי לעצמי, קצת בצחוק – איך הסתדרנו, קרוב לארבעה מיליון יהודים, לחיות כמו בני-אדם בתוך עולם שרובו חי בצורה נוראה – אם זו מצרים, או הודו (שלא הייתי בה), או לפי מה ששומעים על המצב ברוסיה, או בשאר מדינות מזרח-אירופה, או בדרום-אמריקה. כן, הפרופורציות משתנות אחרי טיול בארץ צפופת-אוכלוסים וענייה. אז להכות על חטא? כן, צריך להכות, להקיש בעץ – על ההצלחה שאנחנו, בלב המזרח התיכון, חיים כבני-אדם, בעושר יחסי. וזה הלם, הלם תרבותי-חברתי – לחזור ממצרים לישראל, למרות כל עברה המפואר והמרשים-מאוד של מצרים.

הביקור בארצות-הברית זימן לי הלם אחר, זאת מבחינה יהודית חילונית. הייתי שם רק שבועיים ואמרתי לעצמי – אם אני נשאר כאן עוד שבועיים – אני מאבד את הזהות שלי. כדי לשרוד שם, עליך להיות אמריקאי. בוחנים אותך לפי האנגלית שלך. זו לא שפתי. באנגלית אני מתבטא בארבעים אחוז מיכולתי בעברית, אולי בשלושים אחוז. והיהודים שם רובם לא יודעים עברית. המושגים שלהם עלינו מאוד מוזרים, למרות שנידמה שהם מתעניינים, בעיקר בנושאים שבחדשות.

ליהודים שם אין קיום עצמי. אתה לא בא לבקר בסניף של העם היהודי. אתה בא לסניף של תרבות אמריקאית. אם אתה יהודי חרד, דתי – אז אין לך בעיות. אתה מחליף את גולת מאה-שערים או גולת שכונות דתיות אחרות בירושלים – בגולת ברוקלין או איזו שכונה חרדית אמריקאית אחרת. לא בעייה לעבור ממקום למקום ולשמור על זהותך כשאתה יהודי על פי דתך. אבל אם אתה מגדיר את עצמך כיהודי על פי לאומיותך, תולדותיך ותולדות עמך, תרבותך ולשונך העברית – אין לך מה לעשות שם.

מצד שני, יהודים חילוניים בארה"ב רואים בקשר אליך, אל ישראל, שריד אחרון לאפשרות הגדרתם את עצמם כיהודים. זה פתטי, נוגע ללב, העניין העצום שיש להם בישראל. ולא חשוב אם חלק אומר – אתם צריכים לזרוק את כל הערבים, ואתה רוצה להשיב להם – מדוע בעצם אינכם מעלים את השחורים שלכם על אוניות חזרה לאפריקה, אם יש לכם עבורנו עצות טובות כאלה בקשר לערבים? – וחלק אחר אומר לנו שעלינו לפנות את מקומנו לערבים; אלא שכל העיסוק האובססיבי הזה בישראל בא כדי להזכיר לעצמם שהם יהודים, כי מכל יתר הבחינות היהודיות הם מחוקים לגמרי, כי אין עם יהודי, במובן שלנו – באמריקה. זו היתה התחושה שלי.

אמרתי לעצמי – אז איפה טוב ליהודי לחיות? הרי גם פה, בישראל, יש בלי סוף בעיות. אדם צעיר, יהודי, שחי פה, והוא חילוני, והוא נושא את המדינה על שכמו, והוא לא משוחרר מהשירות הצבאי בתור ערבי או חרד או נוער-שוליים או מסיבה אחרת – אלא הוא שייך ללב הארץ, למלח הארץ, והוא ישרת במילואים עד גיל חמישים וחמש, והוא יעבור כמה מלחמות. פה זה לא גן-עדן ליהודים. אמריקה גם היא לא גן-עדן. רוסיה גן-עדן? מרוסיה בורחים יהודים אלינו.

אז אמרתי לעצמי – כנראה שאין גן-עדן יהודי בעולם כיום, לא ברוסיה, לא באמריקה, לא בישראל, אלא בכל מקום משלמים מחיר, וניראה לי שהמחיר שמשלמים פה – למרות שלפרט הוא לפעמים הכבד ביותר, אבל מבחינה לאומית הוא הפחוּת ביותר או הקל ביותר – כי מה שהוא נותן הוא אולי הרב והגדול ביותר, (ואני שב וממליץ לקרוא את דברי גרשם שלום באותה שיחה, על השקפתו הציונית).

קרוב-משפחה של אשתי, בניו-יורק, כאשר שמע את ההתלבטות שלי, אמר לי – "אתה יודע איפה היהודי האמריקאי כן מרגיש טוב? – נכון, הוא לא מרגיש טוב באמריקה, וגם כשהוא בא לישראל, זה לא פתרון, הוא מאבד את זהותו. אז איפה הוא מרגיש טוב? – בטיסה מניו-יורק לתל-אביב ובטיסה חזרה. אז הוא מרגיש מצויין, באוויר, במעבר מארץ לארץ."

כולנו מדברים בעלייה מרוסיה ואני רוצה להדגיש אספקט אחד. העלייה הזו, גם אם היא תגבוּר לליכוד, שזה לא משובב את הנפש, היא קודם כל תגבוּר הרוב החילוני והאופי החילוני של המדינה. בניהם של העולים כבר יחיו בתרבות העברית, והכמות תיהפך לאיכות. כבר היום אומרים חוקרים שהמקום שבו המיספר הרב ביותר של תלמידים יהודים, שמקבלים חינוך יהודי בעולם – הוא בישראל. קראתי גם שמיספר הנולדים היהודים בישראל הולך ומשיג את מיספר הנולדים היהודים בארה"ב. התהליך שאנחנו עומדים בפניו כיום הוא תוספת מיליון או שני מיליון יהודים רוסיים, שבתוך דור או דור וחצי יהיו כולם עבריים כמונו, אם לא קודם...

רטוש היה אומר – מדוע צריכה לצמוח הכנעניות? – כי מלמדים את הילדים בבתי-הספר שלנו שהעם היהודי מונה שלושה-עשר מיליון איש, ומתוכם רק שלושה מיליון בישראל, אז איך אתם רוצים שתהיה להם גאווה לאומית, שיראו את עצמם כעם, כאשר הם שומעים שהם רק חלק מאיזה עם מפוזר, ואם כך – מדוע לא להמשיך להתפזר?

ובכן עוד מעט ילמדו, אולי עוד בדורנו – שהעם היהודי, שמונה שלושה-עשר או שנים-עשר מיליון, כי אולי הוא פחת בגלל נשואי-תערובת, העם הזה – כחמישים אחוז ממנו כבר חיים בישראל. וזה סיפור אחר לגמרי. הסיפור שרוב העם היהודי מרוכז בישראל, זוהי כמות שאינה יכולה שלא להיות לאיכות. אפילו אחוז אחד מכל היצירה התרבותית של דורנו, אם יעבור לדורות הבאים – אזי חיינו בתור הזהב של היהדות הישראלית.

ועוד דוגמא, כמעט אווילית. כולנו קוראים עיתונים. העיתונות העברית צומחת כתופחת על שמרים. חלק מאיתנו, כולל עבדכם, כבר קורא יותר עיתונים מספרים. זה מביא כאילו קצת הרגשת חטא, קצת בזבוז זמן, קצת בידור, קצת איזה צורך של אקטואליה שסוחפת אותנו. אבל העיתונות העברית זוהי מעבדה ענקית של שפה, של תרבות, של ביטוי; העיתונות העברית היא ערך עצום, יש לה ערך יהודי עצום, היא ביטוי תרבותי יהודי עצום בדורנו.

קראתי-דפדפתי לא מזמן בשני חלקיו של ספר, שבשעתו לא התייחסתי אליו ברצינות – "המילון העולמי לעברית מדוברת" של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, והצטערתי שבחייו של דן בן-אמוץ לא אמרתי ולא כתבתי לו שעשה מפעל קלאסי. זה ספר רציני. זה ספר נפלא. זה ספר יהודי-ארצישראלי שמנציח תקופה של עברית שעוד כמה דורות, אולי כבר עכשיו, לא יהיה אפשר להבין דברים שנכתבו בעיתונות ובספרות בלי הפענוח שהמילון נותן. זה מילון של תרבות עברית של תקופת חמישים השנים הראשונות של המאה שלנו. זה לגמרי לא בידור. זה רציני מאוד. השניים יצרו מפעל לשוני קלאסי. לא פחות מעניין מאליעזר בן-יהודה או מיהודה גור.

ואסכם כך: יש לנו לפעמים הרגשה, או בכל יום הרגשה – שהדתיים מתחזקים, שאנו הולכים ונעשים באשמתנו למדינת הלכה, למדינת כפייה. אני חושב שגם בכך אין לנו מה להכות על חטא, אין מה להיכנס לייאוש. הם לא מתחזקים. הם נחלשים. היש החילוני, הקיום הפלורליסטי – שנוצרו פה, חזקים מכל מניפולאציות של שלטון וחרדים, והיש הזה הולך ומתחזק. הרובד של החיים החילוניים בארץ בשטח, דה-פקטו, הולך ומתחזק משנה לשנה ומיום ליום, ולא יעזור להם – והעלייה מרוסיה תדחק אותם עוד יותר אחורנית.

יש אנשים החושבים שצריך להכות על חטא כאשר חולמים חלום – – – ואולי אני אומר דברים אפיקורסיים פה, במשמר-העמק – – – כשחולמים חלום על תיקון עולם, והחלום אינו מתגשם – מכים על חטא, לוקחים אשמה. ובפירוש שלי: מגיעים אולי לידי רגש עליונות – שאם היינו כמלאכים אזי המציאות היתה אחרת.

אבל זה לא כך. לא רק שלא היינו יכולים להיות כמלאכים, אלא גם אם היינו כמלאכים – האיום של סאדאם חוסיין עדיין היה קם, והבעייה הפלשתינאית לא היתה נפתרת, וקטסטרופות יכולות לקרות, אתמול זה היה דבר זה, מחר זה יהיה מישהו או משהו אחר.

אולי ציירנו מטרות, כולנו, בעקבות אבותינו ואבות-אבותינו – מטרות גדולות יותר מדי, שהן מעבר למה שניתן בחיי אנוש ובטבע אנוש להשיג. אבל, אם ניקח לדוגמא את הרומאן האוטופי "אלטנוילנד" של הרצל – נראה שלא מעט מן הדברים שהוא חזה מתקיימים בנו, בחברה שלנו כפי שהיא חיה כיום בישראל. אסור לנו אפוא לשפוט את עצמנו רק לאור אידיאלים ומטרות שהכזיבו – הכזיבו-כביכול או שאולי מראש לא היו ברי-ביצוע – אלא על פי אותן מטרות שכן הוגשמו – ריכוז טריטוריאלי, עצמאי, חינוך ותרבות עבריים, דמוקרטיה, מערביות, כל הבועה הנפלאה הזו, שכולנו חיים בה, וכפי ש-א.ב. יהושע וגרשון שקד חזרו וביטאו תחושה זו לא פעם – שבעצם אין מקום אחר.

ולבנים שיורדים הייתי אומר: "אתה, שרוצה לרדת, בבקשה, תרד! תנסה. נידמה לך שאתה מציל את הגוף, אבל דע שאתה לא מציל את הנפש."

אדם שגדל כישראלי, בתרבות העברית, בהיסטוריה ובלשון שלנו, אם יעזוב את הארץ, הוא יציל אולי את גופו – אבל ילדיו יחיו כבר בחלל אחר, בעולם אחר, הם לא יהיו כמונו. כמוהו. הם לא יהיו חלק מהתרבות שלנו. נפשם תהיה אחרת לגמרי.

אולי עצוב שחלק מאיתנו עוזב, אך באים מיליון עולים שיהיו ברבות הימים כמונו; אולי גם מהם ומבניהם יעזבו, אבל נידמה לי שמה שקיים פה הוא כבר כזה שלא ייתכן שכולנו יום אחד נקום ונעזוב את הארץ.

ומצד שני ברור לי שאם אנחנו והדומים לנו נקום ונעזוב, ויישארו הפרזיטים שחיים על חשבוננו מכל הבחינות – המצב יהיה פה כמו לבנון, מדינת ישראל לא תתקיים. היא מתקיימת בזכותנו, בזכות אותו ציבור – שהרבה ציבורים אחרים, תודה לאל קטנים מאיתנו, שוליים, חיים ממנו ובזכותו, אבל הם לא היהדות והיהודים  הבלעדיים של דורנו. אנחנו הם. תודה רבה.

תגובות בעקבות השיחה

יוסף: אתה אמרת, אחד המשפטים שלך היה – שהמחנה החרדי הדתי נחלש עכשיו, שהוא איננו מתחזק כפי שנידמה לנו, ולעומת זאת המחנה הלא-דתי כן מתחזק. את זה הייתי רוצה שתסביר לנו לאור דבר שאני רואה אותו כך: בעבר, מול המחנה הדתי ניצב מחנה שהאמין במהפכה הסוציאליסטית העולמית, שהיא עשוייה להביא את הגאולה לאדם. היא היתה אידיאל שאנחנו, חלק גדול בציבור, גדל בו והיה מוכן להילחם למענו, עובדה, אנשים הלכו למלחמת האזרחים בספרד, עשו מעשים בכיוון זה.

האידיאל הזה הכזיב, מכזיב, ואין לו תחליף כרגע. וכיום, אני חושב, ישנה חלוקה בין יהודים דתיים שעושים, שמתפללים ושמקיימים מצוות, לעומת אורח-חיים יהודי אחר של אי-עשיית מצוות, אבל מעטים הם האנשים שאומרים בפה מלא, כמונו – אני אתיאיסט. הם אינם כה רבים, לכן לא הבנתי מדוע אמרת שהמחנה הדתי, שעדיין דבק ולא מש מהאידיאלים שלו – הוא נחלש, לעומתנו שכרגע קשה לראות את האידיאל שלאורו אפשר לנו לחנך דור.

אהוד בן עזר: אני אולי דיברתי כתל-אביבי. תל-אביב צומחת על שמרים, תופחת, תופחת ומתפתחת באופן חילוני לגמרי.

קריאת ביניים: מה עם יום כיפור בתל-אביב?

אהוד בן עזר: אמרתי שאני אתיאיסט, שאני חילוני, אבל לא בלתי-סובלני. לא יעלה על דעתי להיכנס לבית-כנסת ללא כיפה, או להרצות בפני קהל דתי בשבת, ולעשן. אני מכבד את הזולת. ואומר עוד – אם המחווה שלנו, לחלק החרדי-הדתי בציבור – הוא שבתון יום כיפור, ועוד פשרות קטנות וגדולות – לזה אני מוכן, עד גבול מסויים, לשם החיים-ביחד. אני חושב שבסופו-של-דבר הדתיים עושים פשרות הרבה-הרבה יותר גדולות מאלה שאנחנו נדרשים לעשות, כי הם חיים בתוך עולם חילוני גמור. מה זה – רק ללכת ברחוב, רק לראות איך הבחורות... אני מתפוצץ כשאני רואה איך הבחורות לבושות... אז איך הם, איך אפשר להיות אדם דתי? איך אפשר לא לסובב את הראש? הרי הפיתוי קיים מכל צד, מכל עבר, בעי"ן ובאל"ף...

לפני כשנתיים כתבתי רשימה: "מייבאים גלות, מייצאים עם". היתה תופעה של עלייה חרדית מארצות-הברית – ישר לשכונות דתיות בירושלים, בלי לשרת בצבא, ועל חשבון העם היהודי – זאת כאשר בנים שלנו, בגלל מילואים, בגלל חוסר-תעסוקה – יורדים. וכתבתי שזה דבר נורא – אנחנו מייבאים גלות, ומייצאים עם. את הטובים ביותר שמבינינו, מבנינו – אנחנו מייצאים...

נידמה לי שהיום, תודה לאל, אנחנו כבר לא יכולים לומר את זה. אנחנו מייבאים עם, לא גלות.

קריאת ביניים: תודה לאל אמרת.

אהוד בן עזר: תודה לאל. מותר להגיד תודה לאל. הלוואי שזה יעזור להביא שני מיליון יהודים. התחושה שלי היא שהתהליכים שמתחת לפני השטח, או נכון יותר – ממש בשטח, הם הרבה יותר נרחבים מאיזה ניסיון להעביר חוק חזיר או חוק דתי מגביל אחר. הם בעצמם אומרים זאת. השבת נפרצת ונפרצת כל שבוע יותר ויותר, עוד מסעדות, עוד בתי-קולנוע – לא שזה חלום חיינו שיהיו עוד מסעדות ובתי-קולנוע. שלמה שבא אמר פעם שכאשר מדברים על העלייה השנייה – – – ואולי זה נשמע קצת אפיקורסי כאשר אני אומר זאת כאן – – – כאשר מדברים על דגניה, שוכחים שגם תל-אביב היא פרי העלייה השנייה. תל-אביב נוסדה בתקופת העלייה השנייה. אמנם על-ידי סוג אחר של עולים, של מעמד בינוני, אזרחי, לא על ידי מעמד פועלי של עלייה שנייה, של ראשוני דגניה, אבל גם היא יציר של תקופת העלייה השנייה, והיא חשובה לא פחות מדגניה. גוש דן, כיום, הוא אחד הריכוזים הגדולים שהיו אי-פעם בתולדותינו של יהודים חופשיים, שרובם המכריע חילונים, על אדמתם.

ולדבריך על רגשות אשמה וריקות-מערכים בקירבנו. מה, להם יש אידיאלים? יש מצוות? – ואנחנו מנוערים מכל כי הסוציאליזם הכזיב? – ובכן, קודם כל אני חושב שחלק גדול מן הדבקות שלהם בכל המצוות נובע מכך שכלכלת רובם על עם ישראל; ואחר-כך, בגיל ארבעים לערך, הם עוזבים את הלהט הזה של תורתו-אומנותו, ופונים לעסקים.

כאשר הם עומדים ומנקים כל חשש לגרגיר-חמץ מכל דף בכל ספר לפני פסח במאה-שערים ובשכונות דתיות אחרות, ועוסקים בכך עשרות ומאות ואלפי אברכים – שיש להם כנראה הרבה זמן ואין להם דבר אחר לעשות! – במזרח-אירופה לא עסקו קודמיהם בשטויות כאלה, לא היה להם שם לוקסוס פרזיטי שכזה למצוא עוד ועוד מצוות-סרק כדי למלא, כדי לתת תוכן לחייהם הבטלניים, הריקים כנראה מכל תוכן. כי שמה למדו מתוך קשיים, מתוך לחץ, רעבו וקיבלו ימים אצל גבירים לאכול, ופה לומדים על חשבון העם היהודי; מכל זה לא יצא כניראה להט גדול, יצאו אולי עצרות נוסח ש"ס, ואבנים בשבתות נוסח מאה-שערים, אך עובדה שאין התעוררות רוחנית. התעוררות רוחנית אמיתית התרחשה אצל בחורי ישיבות בתקופה שברנר ואורי-ניסן גנסין למדו בישיבה. שם היתה התעוררות רוחנית.

עכשיו, אם הסוציאליזם, או הקומוניזם – נכשלו, אם יש שינויים כאלה, אז מה?! אז אנחנו הפסדנו? אנחנו רק סוציאליסטים? או רק קומוניסטים? אנחנו לא קומוניסטים בכלל, גם הסוציאליזם שלנו כיום הוא אחר, הוא בעצם של מדינת סעד, החלום הוא להיות כמדינה אירופאית מתוקנת.

ואפילו הסוציאליזם נכשל, אז מה, כלום נכשלנו בכל שאר הדברים? הארץ לא דמוקרטית? אין תרבות עברית? אנחנו לא נאבקים על ערכים דמוקרטיים? על להיות נורמאליים – לפחות בחברה שלנו? – כל אלה אינם ערכים? – הלא כל אלה הם ערכים, ומדוע אנחנו מזלזלים בהם? הם אינם דבר מובן-מאליו.

למזלנו מסורת החיים-יחד של מרבית הציבור הישראלי חזקה יותר מכל מה שהצליח השלטון (של הליכוד) לקלקל עד כה, ותודה לאל – לא הכול השלטון מקלקל. לכן התחושה שלי – אסור לנו לעמוד כריקים לפניהם, הדתיים – כי הם הריקים. אנחנו יוצרים, אנחנו עושים.

ראו, כל הספרות העברית נוצרת על-ידי סופרים שאיש מהם לא חי על חשבון המדינה. ואילו הלמדנות החרדית – רובה בא על חשבון המדינה.

סטודנטים שלנו משלמים במיטב כספם כדי ללמוד, ועוד משרתים במילואים. שם לא משלמים ולא משרתים. אז מה? אז הם הטובים? – ואנחנו, שכל חיינו הם למען תרבות עברית, למען מדינה יהודית חופשית – אז אנחנו הרעים והמנוערים מערכים? – לא מקבל את זה!...

לכן אני חושב שלא התמוטטות רוסיה כיום, ולא התמוטטות מפעלי ההסתדרות כיום – היא התמוטטות האידיאלים הבסיסיים של חיינו כציונים בארץ. זה אומר אולי רק שהמערך צריך להיפטר מנטל המפעלים והסמלים שלו, שפעם בנו את המדינה, והיום...

לאחרונה כתבתי רשימה, שטרם התפרסמה, וכותרתה: "קל יותר לצמוח בליכוד". בחור צעיר שרוצה היום להיות חבר-כנסת, שר, לעשות קריירה, כמו רוני מילוא, כמו דן מרידור, כמו בני בגין, ואפילו שם-משפחתו אחר – דוד מגן או מאיר שטרית, למה לו ללכת למערך? הוא הולך לליכוד, הוא מופיע במרכז הליכוד, הוא צועק כמה סיסמאות חריפות, בוחרים בו, אחר-כך הוא הולך לממשלה ונוהג מדיניות לא שונה ביותר משל דיין וגולדה בשעתם, מדיניות ימנית מתונה. הלא על כך היה הוויכוח בתוך מפא"י.

מצד שני, בחור צעיר שרוצה היום להיות עסקן במפלגת העבודה, לצמוח בה כהנהגה אלטרנטיבית לליכוד, צריך להיות אחראי לפיזור הפגנה בעזרת כלבים ב"סולתם", להפסדים של קופת חולים, לחובות הקיבוצים, לחובות המושבים, לכל הריחיים האלה – והוא לא יצמח, הוא שוקע לפני שהוא עולה. וכך החבר'ה קלי-המשקל מהליכוד צומחים בכיף ומנהלים את המדינה, ופה שוקע מפעל שלם.

כל אלה הן בעיות קשות מאוד, אבל אולי זה נובע מעודף נכסים. אולי צריך אידיאולוגיה אחרת. אולי יש משהו בדברים שיוסי ביילין אמר על ההמנון והדגל הסוציאליסטיים. אם המערך הוא מפלגת המעמד הבינוני, וחלק גדול מהמעמד הבינוני מצביע עבורו למרות שהבוחר מהמגזר הזה מתנגד להסתדרות, אבל הוא לא יצביע שינוי כי הוא מתנגד עוד יותר לדרכו של הליכוד והוא רואה רק במערך את האלטרנטיבה – אז אולי המערך צריך באמת להיות גם, לא רק – אך במוצהר, מפלגת המעמד הבינוני, ולהתנער, לעשות איזה ביזור של כל הנכסים והמפעלים הענקיים האלה, שקוברים תחתיהם כל צמיחה של מנהיגות צעירה.

זה אומר שכל האידיאלים הכזיבו? – התקופה השתנתה, אבל אני שוב אומר, האני-מאמין הבסיסי שלנו הוא בריא והוא אמיתי והוא נכון – יותר מכל אלה שמשמיצים אותנו. מה לא השמיצו את תלמידי התיכון הישראלי, מה לא השמיצו את בני-הקיבוצים? מה לא אמרו על התיכוניים – חשיש הם לוקחים, שחיתות, וכל זה.

מחר יעלו כל בוגרי בתי-הספר התיכוניים בארץ על מטוסים, לא כטייסים אלא כנוסעים, ויעזבו – אז מי יישארו פה? הדתיים והערבים? – לבנון תהיה פה. ישראל לא תתקיים. לכן כל ההשמצות האלה הן צביעות אחת גדולה. אלה אנשים שקל להם לדבר כי הם לא לוקחים חלק בעשייה היהודית המרכזית של דורנו.

יעקב חזן: מעניין מאוד, עם הרבה בעיות, עם הרבה שאלות. שמעתי בעניין. תודה. למדתי. הסכמתי. התנגדתי. שלום.

מאיר הלוי לטריס לא היה מומר!

אהוד שלום,

רק הבוקר קראתי את האי מייל שלך, כאשר קפצתי למשרד לחצי יום של חופשת חול המועד.

הספקתי לקרוא ולהתרשם מההרצאה המקיפה שלך במשמר העמק, ["חשבון נפש יהודי חילוני", "חדשות בן עזר", גיליון 79 מיום 12.10], והרשה לי לתקן רק פרט אחד: המשורר והמשכיל היהודי מאיר הלוי לטריס לא היה מומר. ייחסו לו שלא בצדק מעשה זה, מכיוון שהוא נענה לבקשת מו"ל בווינה והגיה את המהדורה הכוללת של התנ"ך שיצאה לאור ביוזמת אגודה נוצרית, ואף טענו שבמקום מסוים הכניס בניקוד צלב במקום קמץ, אך להד"ם. הוא מעולם לא המיר את דתו, ויש לו הרבה זכויות בשירת ההשכלה ואפילו בזמר הקדם-ציוני.

חג שמח ליהודית ולך

מאליהו הכהן  

[23.10.05] 

* * *

מנחם רהט

הטבח בפריס: מסקנות ביניים

ספק אם הטבח המזוויע יבהיר לצרפתים שאין מציאות כפולה של טרור רע מול טרור טוב, שלעידודו הם מחרימים את מוצרי יו"ש!

שבוע לאחר הפיגוע המטורף בבירת צרפת, נאלצים האירופים, שחשבו שהקרבת ישראל למוֹלך האיסלמי תציל אותם מציפורניו, לחשב מסלול מחדש. האירופים שהפכו את ישראל, למוּדת הטרור, למטרה לחרמות ולהחלטות אוויליות באו"ם, יצטרכו לפשוט את החליפות היוקרתיות, להבין שטרור לא מנצחים בחנופה וברפיסות, ולהתחיל להילחם פיסית באלימות. ללא בג"ץ וללא בצלם.

למענכם, צאצאי שופטי האָוֶון שהרשיעו את דרייפוס, אספנו כמה תובנות ראשוניות המתבקשות מן האירוע המזוויע. אולי הן יעזרו לכם להתארגן נגד הטבח האיסלמיסטי הבא, הממתין לכם ולאירופים אחרים, מעבר לפינה.

אבל לפני כן, הצעה חשובה אחת: הישמרו שלא ליפול בפח נביחותיה האנטישמיות של שרת החוץ השוודית החצופה, שטענה ברוב יוהרה שוודית (לידיעת לקוחות 'איקיאה') שהיהודים אשמים בכול. גם כאשר מוסלמים מטורפים רוצחים בפריס נוצרים חפים מפשע. עם תפיסות אנטישמיות בזויות שכאלה, לא תוכלו להגיע רחוק במלחמה למיגור הרשע הג'יהאדיסטי.

ועכשיו לכמה תובנות הנגזרות מהטבח הנורא בעיר האורות שהיתה לעמק הבכא:

לא כל המוסלמים ג'יהאדיסטים, אבל כל הג'יהאדיסטים מוסלמים. כנ"ל כל הטרוריסטים. עובדה. מצד שני, אסור להכליל. יש בהחלט מוסלמים שכל חפצם הוא להתפרנס יפה ולחזור הביתה בשלום. הבעייה היא שלא ניתן לזהות, מי מהם לכם ומי לצריכם. לעולם לא תדעו מי מבין המחייכים מולכם, יתקע לכם בהזדמנות הקרובה סכין בגב. זהירות, כידוע, מונעת אסון.

עד היום האמנתם, שיש שני סוגים של טרוריסטים. יש טרוריסטים טובים שרוצחים יהודים ביו"ש, ואותם אתם מעודדים באמצעות החרמת מוצרים מיו"ש, פניה למועצת הביטחון להכריז מיד על ייסוד מדינת טרור פלשתינית, ועל הצבת משקיפים בינ"ל בירושלים; ויש טרוריסטים רעים שרוצחים צרפתים.

טרוריסטים טובים הם אלה ששחטו באכזריות את הרב יעקב ובנו נתנאל ליטמן הי"ד, וטרוריסטים רעים הם שטבחו ממש באותו יום למעלה מ-130 פריסאים.

טרור, חברים, הוא טרור הוא טרור.     

העדפתכם הפאטתית את הזכות לחירות, לשיוויון ולזכויות, על פני עצם הזכות לחיים, היא שאיפשרה למיליוני איסלמיסטים להשתלט עליכם מתוך מולדתכם. אל תצפו שיישלחו לכם זרי פרחים.

כפיות טובה? זה בדיוק מה שאנחנו מקבלים מערביי ישראל. מצבם טוב יותר (לא יחסית אלא באופן מוחלט!) – ממצבם של שאר הערבים במרחב. יש להם שפע זכויות מול אפס חובות: אף אחד אינו מאיים לשחוט אותם כפי שנשחטו 300 אלף מאחיהם במרוצת ימי 'האביב הערבי'; הם נהנים מביטחון כלכלי, וחלוקה נדיבה של קיצבאות למיניהן (ביטוח לאומי, דמי אבטלה, ביטוח רפואי, מענקי לידה, קיצבאות ילדים ועוד). ולמרות הכול הם מקפידים לשלוח לכנסת מידי בחירות את הקיצוניים שביניהם, את הזועבי'ס וחבר מרעֵיה. זה הטבע שלהם. כמו במשל העקרב והצפרדע.

וכמה מלים על "דת מוחמד בסייף". לא מעניינים אותם תרבות ומדע. לא השכלה, לא חוכמה, וגם לא פרסי נובל. רק רצח, רצח ועוד רצח. ותחשבו ברצינות: אם הם עורפים ללא ניד עפעף ראשי מוסלמים, למה שלא יקרקפו אתכם בחדווה, פְּתָאִים תמימים?

דתם שואפת להחיל את חוקי השריעה על כל מדינות תבל, לא לפני שישחטו אתכם הכופרים, או יהפכו אתכם לעבדים ולשפחות. מוּכר לכם? זה בדיוק היה האידיאל הנאצי, שאליו הם חברו במלחמת העולם השנייה, ע"ע הקמת דיוויזיה מוסלמית בשירות ה-ס.ס., בפיקוד המופתי הירושלמי חוסייני.

באותה מלחמה נזקקתם ללא מעט זמן, על מנת להבין שיש לכם עניין עם אשמדאי. ראש ממשלתכם אז, המנהיג הצרפתי אדואר דלדייה, היה שותפו של צ'מברלין הבריטי לכניעה האירופית לנאצים, ולהקרבת צ'כוסלובקיה הדמוקרטית למוֹלך הנאצי. יכולים הייתם אז לבחור בין חרפה לבין מלחמה, בחרתם, כמאמרו של צ'רצ'יל המפוכח, בחרפה, וגזרתם על עצמכם חרפה ומלחמה גם יחד.

ואם במלחמה עסקינן, זיכרו שיש לנהל אותה בקשיחות ובנחרצות. ללא בג"ץ וללא בצלם. תלמדו מהאסונות שהמיטו עלינו בג"ץ ובצלם. רק השבוע נתבשרנו על אב ערבי הסגיר את בנו, רוצחם של הרב יעקב ובנו נתנאל ליטמן הי"ד, רק מפני שחשש מהרס ביתו. אילו היה לנו בג"ץ שרואה לנגד עיניו את המלחמה בטרור, הוא היה נמנע מלתקוע מקלות בגלגלי מערכת ההרתעה, וכנראה חוסך לנו קורבנות מבין אלה שספגנו.

אל תתנו לכנופיית שלטון החוק להכתיב את מלחמתכם בטרור. השריעה אינה מוכנה להכיר בפשרות הומניטריות. היא דוחה כל פתרון שהוא פחות מכיבוש העולם. בוודאי שאין לה עניין בפשרה בנוסח 'שתי מדינות לשני עמים', שאתם וחבריכם מן הבית הלבן מבקשים לכפות עלינו. פשרות רק מגבירות את תעשיית הרצח, כפי שלמדנו מאיוולת אוסלו. פשרות פירושן מבחינתם כניעה, ובעולמם אין זכות קיום לחלשים.

אם בכל זאת אתם בעד מיקסם השווא של 'שתי מדינות', הואילו נא לנסותו אצלכם. האיסלמיסטים שלכם ממש נדחקים לפינה: כפופים לשלטון זר של כופרים דוברי שפה זרה, סובלים מדיכוי רוחני, השפלה פיסית, אפליה, אפס תקווה, היעדר תעסוקה, ללא אופק מדיני. נסו את פתרון 'שתי המדינות': תנו להם מחצית משטחי צרפת, ותחצו את פריס לשתי בירות. נסו את זה בבית. ספרו לנו איך זה עובד.

וללא ציניות: מדינת ישראל תוכל להיות לכם בת ברית נאמנה במלחמה בשטן הדאעשי. אבל, אופס! יש בעייה: חלק מן הטכנולוגיה הישראלית, שיודעת להילחם בטרור, מיוצרת בשטחים, שאת תוצרתם אתם מחרימים.

ולמרות החרם ודחיפת החלטות דיפלומטיות, שאתם יוזמים נגדנו, הגיבו הישראלים על הפשע בפריס – בכאב ובצביעת מבני ציבור בצבעי הטריקולור. באותה שעה ממש חגגו בעולם הערבי את הטבח, בהבערת דגל הרפובליקה.

 הגיע הזמן שתבחינו בין אוייב לאוהב.

* * *

רון וייס

1. ניסיונות שרים להכשיל את מיתווה הגז

סופר נידח שלום,

למרות שממשלת ישראל אישרה את מיתווה הגז כדי לאפשר פיתוח והפקה משדה ליוויתן, פעלו השרים משה כחלון, חיים כץ, יואב גלנט ואריה דרעי, להכשיל את מיתווה הגז. מדוע הם עשו זאת? שלושת השרים הראשונים טענו שהם לא יכולים להצביע בעד הפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים העיסקיים, בגלל ניגוד אינטרסים. אריה דרעי סירב במשך חצי שנה להפעיל את סעיף 52 בהתאם לסמכותו כשר הכלכלה בטענה שהוא לא יהיה השר הראשון שמפעיל סעיף זה העוקף את הממונה על ההגבלים העסקיים, ועל הכנסת לאשר את העברת סמכותו לממשלה.

כיום מופק ונמכר גז ממאגר "תמר" בלבד, והוא מהווה מונופול. חברת "ישראמקו" היא בעלת 28.75% בחזקת "תמר". בעלי השליטה ב"ישראמקו" הם קובי מימון ושותפו חיים צוף. לפי מיתווה הגז חברת "דלק" של תשובה תצא משותפות "תמר", האחזקות של "נובל אנרג'י" ב"תמר" ידוללו ל-10% לכל היותר, והגז מ"לוויתן" ו"תמר" ישוּוק בנפרד.

"ישראמקו" מתנגדת למיתווה הגז. היא חוששת כי ל"נובל אנרג'י", שהיא מפעילת שני המאגרים, יהיה אינטרס מצומצם לספק גז לשוק המקומי ממאגר "תמר", וזה יפגע ב"ישראמקו". ל"נובל אנרג'י" יש אינטרס רב יותר במאגר "ליוויתן". "תמר" לא יהיה יותר מונופול.

שר האוצר משה כחלון והשר חיים כץ הם חברים של קובי מימון. לקובי מימון אין אחזקות במאגר "ליוויתן", הגדול פי כמה ממאגר "תמר". קובי מימון הוא גם הבעלים של ביטאון "ש"ס" –"יום ליום". אם מיתווה הגז לא יאושר, ריווחי "תמר" עשויים לגדול וקובי מימון ירוויח יותר. פיתוח מאגר "ליוויתן" ייצור תחרות ל"תמר" ויפגע בהכנסותיו.

ראשי "נובל אנרג'י" נפגשו עם נתניהו והזהירו אותו שאם העיכובים באישור מיתווה הגז (לו הם הסכימו) יימשכו, אזיי הם יתבעו את ישראל בבוררות בינלאומית בז'נבה באמצעות חברת הבת שלהם בקפריסין. ישראל כנראה תפסיד בבוררות, תיאלץ לשלם מיליארדי דולרים ל"נובל אנרג'י", והגז יישאר תקוע באדמה במשך הרבה שנים.

בנוסף הופעלו לחצים לאישור המיתווה ע"י שלדון אדלסון, ג'ון קרי שקנה מניות "נובל אנרג'י" בסכום של 1 מיליון דולר, וביל קלינטון שהוא לוביסט של "נובל אנרג'י".

נתניהו הזמין ללשכתו את השר אריה דרעי והטיח בו שהוא חבר לכחלון ולחיים כץ במטרה לסייע לטייקון הגז – קובי מימון, שהוא הבעלים של ביטאון "ש"ס" "יום ליום". דרעי המזועזע הכחיש את האשמות נתניהו ויצא מהלשכה.

בסופו של דבר נכנע דרעי ללחץ והתפטר ממשרד הכלכלה כדי לאפשר לנתניהו לחתום על סעיף 52 לחוק ההגבלים העיסקיים. האם זה סוף הדרך ויתאפשר פיתוח שדה "לוויתן"? ימים יגידו. פיתוח "לוויתן" יאפשר לחפש ולשכנע משקיעים נוספים לקדוח במים הכלכליים של ישראל ואולי למצוא שדות גז/נפט נוספים כך שתיווצר תחרות בתחום זה.

2. אורי הייטנר מכנה אותי בכינוי "טיפוס הזוי"

(גיליון מס' 1095, "צרור הערות" 15.11.15). במאמרו הוא כותב שאהוד ברק ואהוד אולמרט הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בקווי 49'. איני מוצא כל טעם להתווכח עם אדם שאינו מדייק ואינו כותב אמת. אזכיר רק שאהוד ברק דרש בתחילת המו"מ בקמפ דויד לספח לישראל 13% משטחי הגדה, ובסיומו הסתפק בסיפוח 9% (בלי לפצות את הפלסטינים בשטח כלשהו ממדינת ישראל).

3. שלוש שאלות

1. מדוע כשנתניהו אומר שהטרור הפלסטיני והטרור של דאע"ש חד הם, זה שיא החוכמה? וכששרת החוץ של שבדיה קושרת בין הסיבות לטרור הפלסטיני לטרור של דאע"ש, מדוע זה שיא הטיפשות?

2. ראד סלאח – ראש התנועה האיסלאמית הצפונית נידון ל-11 חודשי מאסר על הסתה, ואילו הרבנים שחיברו את הספר "תורת המלך", המטיף לרצח לא-יהודים, כולל נשים ותינוקות, לא הועמדו לדין בגין הסתה. מדוע?

3. מדוע לא הורסים בתים של רוצחים יהודיים כדי להרתיע, כשם שהורסים בתים של רוצחים פלסטינים?

רון וייס

רמת-גן

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום השלישי

"מתי בכית בפעם האחרונה?"

השאלה כאילו נורתה לחלל האוויר ומילי מירון ניטעה במקומה, כמו קפאה לפתע.

"למה את שואלת?"

אתי בן-שושן משכה בכתפיה.

"לא יודעת. פשוט, לפעמים נדמה לי שאת נלחמת בעצמך בכל הכוח כדי שלא לבכות."

חלפה דקה ארוכה עד שמילי מירון ניעורה מקיפאונה וחזרה לעיסוקה. בתנועה מורגלת החזיקה בידה את המשפך הצהוב והשקתה את העציצים. היא עברה בזהירות מעציץ לעציץ, משתדלת שפיית המשפך לא תפגע בעלים. כשנגמרו המים, היא חזרה אל השביל המרוצף וחככה בדעתה אם למלא את המשפך פעם נוספת. לבסוף החליטה שהשקאה רבה מדי עלולה לפגוע בצמחים הרגישים ולכן הניחה את המשפך בצד וחזרה לשבת בכיסא העץ.

היא ליכסנה מבט הצידה. אתי בן-שושן ישבה מול המצבה שלה, קוראת בתשומת-לב את הכתוב עליה, כאילו ראתה זאת בפעם הראשונה. גופה המלא גדש את כיסא הפלסטיק שלה. ידיה היו שלובות על חזה ורגליה משוכלות, כשאחת מהן שלוחה לפנים בתנוחה מוזרה. ראשה היה מוטה מעט קדימה, כאילו היא מנסה לראות טוב יותר את האותיות החרוטות באבן. שערותיה השחורות הארוכות כיסו מעט את לחייה ונראו כתלויות משני צידי פניה.

שתיהן התרגלו זו לנוכחותה הקרובה של זו. לפעמים חלפה שעה ארוכה עד שאחת מהן אמרה משהו. בדרך כלל היו אלה משפטים קצרים, הערות של סתם, שלא ניסו להתעמק בבעייה מסויימת, או להעלות לדיון משותף נושא כלשהו שהיה עשוי להעסיק את שתיהן.

מילי מרון הירהרה בשאלתה של אתי בן-שושן.

תחילה תמהה מה פתאום נזכרה והחליטה לשאול שאלה כזאת. משלא מצאה תשובה סבירה, ניסתה להיזכר מתי, מאז שגלי נהרג, חשה צורך אמיתי לבכות. אחר-כך החלה לערוך חישובים מתי אכן בכתה בפעם האחרונה.

הדקות חלפו בזו אחר זו, עד שלבסוף היפנתה אליה אתי בן-שושן את פניה. בעיניה היתה השאלה שלא זכתה לתשובה.

מילי מירון החזירה לה מבט עמום.

"אני זוכרת מתי בכיתי בפעם הראשונה," היא אמרה בשקט.

אתי בן-שושן שתקה.

"זה היה בלילה הראשון אחרי ההלוויה."

אתי בן-שושן שתקה.

"כשחזרנו, הבית היה מלא אנשים. מישהו דאג להביא עשרות כיסאות ושולחנות קטנים, ועכשיו הם היו מפוזרים בכל החדרים וגם על הדשא לפני הבית. כל בני המשפחה היו שם וגם כל החברים שלנו. בפינת האוכל, על השולחן העגול, היו המון מגשים עמוסים בכיבוד. בורקס, עוגיות, ופלים, פשטידות, ועל-ידם בקבוקי שתייה קרה וקוביות קרח וכוסות חד-פעמיות וגם תרמוסים גבוהים עם מים חמים וקופסאות עם קפה ותה וסוכר.

"כשנכנסנו, כולם השתתקו לרגע, אבל מיד התחילו לדבר. אורנה הוציאה את אלבומי התמונות של גלי, מאז שהיה תינוק ועד לימים האחרונים, וכולם דיפדפו בהם ונזכרו איך הוא נראה כשהיה קטן, ואיך הוא היה בגן ילדים, ואחר-כך בבית-ספר ובצופים ובטיולים ועם המשפחה ועם החברים, ואחר-כך גם אלבום שהיה מלא תמונות מהצבא, החל מבסיס טירונים ואחר-כך מקורס קצינים וגם הרבה תמונות מהשירות שלו בדרום-לבנון.

"והיה גם אלבום אחד שהיה רק שלו ושל ענתי, ואנשים דפדפו בו והיו מעבירים אותו מיד ליד ומחייכים למראה כל מיני תמונות מצחיקות של שניהם, ואחר-כך שולחים אליה מבטים נבוכים. והיא ישבה בפינה, לבדה, עצובה נורא. מרוב שהיינו המומים ממה שקרה לנו, כמעט שכחנו את הילדה הזאת, שאיבדה מישהו שהיה יקר לה לא פחות משהיה יקר לנו."

היא שתקה שניות אחדות, נשמה נשימה עמוקה והמשיכה לדבר.

"ופתאום כבר היה ערב ואנשים התחילו לעזוב. אבירם ואני ישבנו על שתי כורסאות בסלון, ומי שרצה ללכת ניגש אלינו ולחץ לנו את היד, והיו כאלה שאמרו כל מיני משפטים מקובלים, כמו, למשל, 'שלא תדעו צער.' איזה משפט נורא. הרי בדיוק היום אנחנו רק התחלנו לדעת צער, והצער הזה עומד ללוות אותנו מעכשיו ולתמיד, ובעצם, אנחנו כן רוצים לדעת את הצער הזה, ולזכור אותו ובשום אופן לא לשכוח אותו. והיו כאלה שלחצו גם לענתי את היד, אבל לא ידעו מה להגיד לה, לכן רק הסתכלו עליה במין מבטי רחמים כאלה ואחר-כך הסתובבו ויצאו מהבית.

"בשעה אחת-עשרה בלילה סוף סוף נשארנו לבדנו. רק אבירם ואורנה ואני, וגם ענתי. היא ניגשה אלי ושאלה אם תוכל לישון אצלנו, במיטה של גלי, כי היא מרגישה שלא תוכל ללכת עכשיו הביתה. ואני חיבקתי אותה אלי חזק חזק והרגשתי שכל הגוף שלה רועד בבכי, בלי קול, ואז גם אני נשברתי בפעם הראשונה והתחלתי לבכות.

"וככה עמדנו שתינו אולי חמש דקות ובכינו יחד. קצת בקול וקצת בלי קול. אבירם ואורנה ישבו יחד בסלון והסתכלו עלינו מרחוק. אורנה בכתה בשקט ואבירם ישב עם עיניים יבשות וחיכה שנפסיק לבכות. בסוף הוא ניגש אלינו, חיבק את שתינו ובלי מילים הפריד בינינו בעדינות וברגישות שלא התאימו לו. ובאמת, שתינו הפסקנו לבכות. ענתי הלכה לחדר של גלי, אורנה נסגרה בחדר שלה ואני ואבירם נכנסנו לחדר השינה שלנו ושכבנו במיטה, כל אחד בצד שלו, וכמעט שלא דיברנו בינינו."

*

חלפה שעה ארוכה מאז שמילי מירון הפסיקה לדבר. שתיהן ישבו דוממות מול המצבות, עיניהן נעוצות באותיות, ושתקו.

השמש הגיעה לאמצע השמיים והיה חם, למרות שנשבה רוח קלה, שהניעה מעט את העלים של הצמחים הגבוהים. לבסוף החלה אתי בן-שושן לחטט בתיקה והעלתה משם שקית עם כריכים.

"רוצה סנדוויץ'?"

"תודה, לא."

"קחי אחד. לא יודעת למה הכנתי פתאום כל-כך הרבה. בבוקר הייתי רעבה, וחשבתי שלא יזיק אם יהיו לי בתיק כמה סנדוויצ'ים. באמת, קחי אחד, אני לא יודעת מה אעשה עם כל הערימה הזאת."

"באמת תודה, אבל לא."

"סתם עקשנית."

היא קילפה את הנייר מהכריך שהוציאה מהשקית, התבוננה בו במבט חומד ונגסה ממנו ברעבתנות.

"דווקא טעים," קבעה לאחר שסיימה ללעוס ולפני שנגסה בו פעם נוספת.

"בתיאבון."

"את יודעת," היא התחילה לדבר לפני שבלעה את שארית הכריך, "רועי נורא אהב לאכול. היה תענוג להכין לו אוכל. לא היה אפילו מאכל אחד שהוא לא אהב. אני זוכרת שהייתי קונה כל ספר בישול שיצא לשוק, רק כדי שאוכל להכין לו מאכלים חדשים. הייתי אוספת מתכונים מחברות שלי, מהעיתונים, מהרדיו ומהטלוויזיה. לא פעם אפילו קראתי ביקורת מסעדות בעיתונים, רק כדי לגלות אם אין שם איזה מאכל חדש שאני עדיין לא מכירה. לפעמים, כשהיינו הולכים למסעדה ורועי נהנה במיוחד מאחת המנות, הייתי מתקשרת למחרת לאותה מסעדה ומבקשת מהטבח שיגיד לי איך מכינים את המנה שרועי אהב."

היא הפסיקה לדבר לשניות אחדות והביטה אל האבן.

"אני לא יודעת מאיפה הוא לקח את זה. ראובן היה תמיד אכלן קטן והיה מוכן להסתפק באוכל פשוט. גם אני לא מפונקת בכל מה שקשור לאוכל. מוכנה להכניס לפה כמעט הכול, בתנאי שזה לא ידרוש ממני עבודה רבה מדי. אבל כשרועי התיישב לשולחן, זו היתה חגיגה אמיתית. הוא היה כל-כך נהנה מהמאכלים שהכנתי לו, וכמעט תמיד מבקש עוד, שבסוף ממש התמכרתי לבישולים במיוחד בשבילו. מובן שבסוף גם ראובן וגם אני נהנינו מהתוצאה הסופית, שהיתה באמת טעימה, אבל הכול היה בזכות רועי."

היא הוציאה כריך נוסף מהשקית, הפכה אותו לכאן ולכאן ולבסוף החזירה אותו למקומו.

"הוא היה שמן?"

"רועי?"

מילי מירון הנהנה בראשה.

"להיפך. לפעמים היה נדמה לי שהוא אפילו רזה מדי. הוא היה ספורטאי מצטיין. במיוחד אהב לשחק טניס. המאמן שלו אמר שאם היה מתחיל בגיל צעיר יותר, היה יכול להגיע לרמה גבוהה. אולי אפילו בינלאומית. לפני הגיוס הוא הזניח קצת את הטניס והתחיל באימוני כושר, כדי להגיע מוכן לצבא. החלום שלו היה להתנדב לסיירת גולני. רצה להיות קרבי בכל מחיר."

היא החזירה את שקית הכריכים לתוך התיק ואמרה בקול נמוך:

"זהו. בסוף הוא גם היה קרבי וגם שילם את המחיר."

"את לא צריכה לקשור בין הדברים."

"לא?" היא עיוותה את שפתיה. "ייתכן שאת צודקת. אחרי הכול, הוא הצליח להגשים את החלום שלו. הוא היה בסיירת גולני, וראיתי שהעיניים שלו נוצצות מגאווה. אבל מצד שני, אם הוא היה ג'ובניק בקריה, הייתי ממשיכה עד היום לעמוד במטבח ולהכין לו את המאכלים שהוא כל-כך אהב. ותראי, במקום זה אני יושבת כאן ואוכלת סנדוויצ'ים."

"גם אני נתפסת לפעמים למחשבות מה היה אם הכול היה קורה אחרת. למשל, אם גלי לא היה בוחר לשרת דווקא בגולני, אם לא היה הולך לקורס קצינים, אם לא היה מצטרף לסיור הזה שעלה על מיטען צד. אם ואם ואם. אבל אני הרי יודעת שבמציאות ה'אם' הזה לא היה, ואז אני מחליטה להפסיק לחשוב מחשבות כאלו, כי אין להן כל טעם."

"עד הפעם הבאה?"

מילי מירון שתקה.

אתי בן-שושן הביטה באותיות, כשאמרה בשקט:

"בפעם הראשונה כשרועי העלה את הרעיון של סיירת גולני, הייתי בהלם. היום אני יכולה להגיד שכבר אז חששתי שהרעיון הזה עלול לעלות לנו ביוקר, אבל מובן שעכשיו אין טעם להגיד 'אמרתי לכם.' בכל אופן, יום אחד הוא הגיע הביתה והודיע שזה מה שהוא רוצה לעשות בצבא. הוא הביא לנו איזה טופס וביקש מאיתנו לחתום עליו. הוא היה בן יחיד ולתפקיד כזה הם דורשים את הסכמת ההורים. כאילו שאם יקרה משהו, גם ההורים יוכלו להאשים את עצמם במה שקרה. את מבינה את הרעיון? לא מספיק שהבן שלנו נהרג. אנחנו בעצמנו היינו צריכים לחתום שאין לנו התנגדות שזה מה שיקרה לו. ואם זה באמת קורה, אז האשמה מוטלת גם עלינו. נכון שלא מחפשים אשמים. אף פעם לא מחפשים אותם. אבל אם פעם יחליט מישהו שצריך לחפש אשמים, אני בטוחה שיגיעו גם אלינו. אחרי הכול, הרי חתמנו שאנחנו מסכימים."

היא השפילה את עיניה אל המדרכה. שורה של נמלים שחורות, נושאות פיסות קטנות של עלים יבשים, התקדמה בחריצות לאורך השביל. היא עקבה אחרי תנועותיהן ותוך כדי כך המשיכה לדבר:

"אני זוכרת שאמרתי לו: 'רועי, אתה לא חושב שזה מסוכן?' והוא ענה לי מיד, בלי לחשוב, כאילו התכונן לשאלה שלי: 'אימא, את לא חושבת שגם לחצות את רחוב דיזנגוף בתל-אביב מסוכן, וגם לנסוע באוטו מרמת-גן לראשון לציון מסוכן, וגם לטוס במטוס לטיול בחו"ל מסוכן. אז מה את רוצה לעשות? לשבת כל היום בבית, כי זה המקום הכי פחות מסוכן בעולם?'

"והאמת היא, שלא היתה לי תשובה טובה לכל השאלות שלו. לכן הסתכלתי על ראובן, שעיין בתשומת-לב בטופס שרועי הביא לנו, והוא החזיר לי מבט מחוייך כזה, שהבהיר לי מיד כי אין טעם שאתנגד, כי בכל מקרה אמצא את עצמי מול שני גברים שחושבים בדיוק ההיפך ממני. וככה חתמנו לו שאנחנו מסכימים, והוא עקב בחיוך קטן אחרי היד של ראובן שחותמת על הטופס, ואחר-כך עיין בחתימה ואמר 'תודה' וקיפל את הנייר והכניס אותו לכיס של החולצה שלו."

מילי מירון המתינה מעט לפני ששאלה:

"והוא היה מרוצה בסיירת?"

"מרוצה? הוא היה מאושר. בכל פעם שהיה חוזר הביתה, ראיתי בעיניים שלו את האושר הזה. הוא היה מגיע לחופשות השבת שלו עייף נורא, אבל עם חיוך כייפי כזה על הפנים, שהיה ברור שהוא נהנה שם מכל רגע."

היא עצמה את עיניה ועל פניה הופיע חיוך רך.

"היית צריכה להכיר אותו," אמרה תוך כדי חיוך, "זה היה ילד שאהב לישון עד הצהריים, אבל כשהיה צריך לחזור ליחידה, היה מתעורר בעצמו בשש בבוקר, עליז ומלא מרץ. היה אוכל את ארוחת הבוקר שלו במהירות, כי תמיד פחד לאחר להסעה. ראובן היה לוקח אותו לאוטובוס ומסתכל מרחוק איך רועי נפגש עם החברים שלו לסיירת בטפיחות כתף ובחיבוקים, כאילו לא ראו אחד את השני שבועות שלמים. היום אני חושבת, שהתקופה הזאת בסיירת גולני היתה אולי המאושרת ביותר בחייו."

"אבל זה לא יכול לנחם," אמרה מילי מירון.

"אני בכלל לא מבינה מי המציא את המילה הנוראה הזאת, 'לנחם'." אתי בן-שושן דיברה כאילו לעצמה. היא הביטה באצבעותיה, סגרה אותן לאגרופים ואחר כך פתחה אותן שוב ופרשה אותן כשהן מרוחקות זו מזו. "יש אנשים שבאמת חושבים שאפשר לנחם הורים שהילד שלהם נהרג. אני לא מאחלת להם שיגיעו למצב הזה, שבו ייאלצו ללמוד על בשרם כמה המחשבה הזאת מופרכת. מה זה בכלל לנחם? לגרום לי שאצטער פחות שרועי נהרג? שאשלים עם העובדה שהוא איננו? שאמשיך בחיים רגילים בלי לחשוב עליו עשר או עשרים או שלושים או אפילו מאה פעמים ביום? אולי שאפסיק להתגעגע אליו כל הזמן, בלי הפסקה? מה הם חושבים שהם עושים כשהם מנסים לנחם אותי?"

היא הפנתה את עיניה אל שכנתה, כאילו השאלה הזאת מכוונת אליה.

מילי מירון שתקה ואתי בן-שושן המשיכה לדבר:

"אחרי ההלוויה של רועי, כשהאנשים כבר התחילו להתפזר ורק המשפחה הקרובה נשארה על-יד זרי הפרחים שכיסו אותו, ניגש אליי איזה יהודי עם כיפה, לא יודעת מי זה, אולי איזה נציג של הרבנות או משהו כזה, ואמר לי ברצינות: 'בבניין ירושלים תנוחמי.'

"היית מאמינה? בבניין ירושלים. ואנחנו בכלל גרים ברמת-גן. הסתכלתי עליו כאילו היה איזה יצור זר שהגיע מהחלל. כמו איזה חייזר מנותק מהמציאות, שניגש אל אימא שרק עכשיו ראתה איך קוברים את הילד שלה, וכל מה שיש לו להגיד לה זה משהו על בניין ירושלים. ושלא תביני אותי לא נכון, אני בטוחה שהכוונה שלו היתה טובה, אבל באיזשהו מקום צריך להסביר לאנשים מה מרגישה אימא אחרי שהיא רואה את הילד שלה שוכב בארון עץ ויודעת שהוא מת ושלעולם לא תראה אותו שוב. שלא ינסו לחשוב שהם יכולים לנחם אותה באמצעות סיסמאות ריקות מתוכן ופתגמים חסרי משמעות."

על פניה של מילי מירון היה חיוך מריר. היא התכופפה אל אחד העציצים שהיה מוצב בצד האבן שלה ותלשה ממנו עלה יבש. אחר-כך שבה והזדקפה, תוך שהיא שולחת אל אתי בן-שושן מבט מבין.

"יש בעיה אמיתית עם הסיפור הזה," היא דיברה כמעט בלחש, אך במילים ברורות וחדות, "אנשים באים אלייך ולא יודעים מה להגיד לך. הם מבינים שהמכה שקיבלת חזקה מכדי שכמה מילים טובות ירפאו את הכאב הזה. יחד עם זאת, הם באים אלייך עם המון רצון טוב. הם באמת מנסים להקל עלייך. לפעמים צריך לעזור להם לעזור לך."

היא הפסיקה לדבר, ממקדת את עיניה באבן, ואחר-כך המשיכה באותה נימת קול שקטה ורגועה:

"את יודעת, בין אלה שהגיעו להלוויה של גלי, היה גם החבר הראשון שלי. היה לנו רומן שנמשך כמעט שנתיים, הרבה לפני שהיכרתי את אבירם. הוא היה בחור חמד ונורא אהבנו אחד את השני. זו היתה אהבה ראשונה ותמימה, בלי הרבה יומרות ותוכניות לעתיד, אבל באמת עם כל הלב."

על פניה היה חיוך חם כשנזכרה ברומן הנעורים שלה. עיניה נצצו, אך כשנתקלו באותיות המרובעות שעל האבן, כבו שוב וזוויות פיה כאילו צנחו מטה משני צידי סנטרה.

"אחר-כך נפרדנו ולא ראיתי אותו כל השנים." היא דיברה בעמימות ואתי בן שושן דימתה לשמוע נימה של געגועים בקולה. "שמעתי שהוא התחתן ונולדו לו ילדים, אבל אף פעם לא יצא לנו להיפגש. ופתאום ראיתי אותו בהלוויה. הוא כבר היה מבוגר בקרוב לשלושים שנה, אבל ברגע שהמבטים שלנו נפגשו, הרגשתי שלמרות המצב הנורא שבו הייתי באותו זמן, משהו זז בתוכי. ואז הוא ניגש אליי ובלי להגיד אפילו מילה אחת, חיבק אותי בשתי ידיו בחיבוק אחד שאמר יותר מאלף מילים. ואני נצמדתי אליו והרגשתי שהוא מזרים בי כוח שמאוד הייתי זקוקה לו ברגע המסויים ההוא. אחר-כך הוא החזיק את הידיים שלי בשתי הידיים שלו והביט לי עמוק עמוק אל תוך העיניים ואמר שיבוא לבקר באחד הימים הקרובים."

עכשיו חייכה שוב, כאילו לעצמה.

"והוא באמת בא ונורא שמחתי לראות אותו. אבל את הכוח שקיבלתי ממנו באותו חיבוק ללא מילים, לא קיבלתי מאף אחד מכול מאות החברים והידידים והמכרים שבאו לבקר אותנו אחרי שגלי נהרג."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק רביעי

ישיבת פיענוח בעוגת שוקולד.

ואז, בחצות הלילה, הופעל מכשיר-הקשר מעצמו, ורני שמע:

"בוקר טוב, רני חזרתי הכדורה! עבור – "

"איזה בוקר טוב?" מילמל רני מתוך שינה, "הלא לילה עדיין, לא? עבור – "

"בחלק הכדור שאליו הגעתי עתה השעה היא שעת בוקר, מה נשמע בכדור? עבור – "

"בכדורגל או כדורסל? עבור – "

"התעורר כבר, רני! בכדור-הארץ, עבור –  "

"ממשיך להסתובב, אני חושב, עבור – "

"שמעתי שבכמה בתי-ספר מלמדים עכשיו ברצינות גמורה שהשמש מסתובבת והארץ עומדת על מקום אחד מששת ימי בראשית, כמו שכתוב בתנ"ך, עבור – "

"אם כך, אז האמת על מצב כדור-הארץ נמצאת באיזשהו מקום באמצע, לא? עבור – "

"לא! רני, זכור זאת כל ימי חייך, בדברים האלה אין פשרות, אין אמצע בין אמת ושקר! ישנם רק אמת – או שקר. בקיצור, רני, מה חדש בכדור? אני רוצה ללכת לנוח אחרי המסע הקשה, עבור – "

"שום דבר מיוחד, קפיטן יוֹקי, מחוץ לכך שהמכשיר שלך השאיר לי באוויר איזה שיר, עבור – "

"הס! הס! לא השארתי לך שום מכשיר! מיד אני בא, ותכין שלוש כפות, אל תשכח! עבור – "

*

לא הספיק רני לחזור בחשאי מן המיטבח החשוך עם שלוש כפות המרק בידו, וכבר הבזיקה בחדרו אלומת אור הפנסים הזעירים ורבי-העוצמה של החללית, המתקרבת ועוברת מבעד לחלון ונוחתת על מיטתו. ובעוד רגע כבר יצא ממנה קפיטן יוקי וניצב לידה, מאותת בפנסו. רני אסף את הכפות, מכשיר-הקשר, האולר, עיפרון, והמחברת – וכבר היה קטן והולך עימם עד שצנח מגובהי קומתו בחדר אל עיגול האור הזעיר שסימן קפיטן יוקי על מיטתו, ליד החללית "נגה", שהלכה והצטננה מלהט החיכוך במעטה האוויר האופף את כדור-הארץ, זו האטמוספירה.

 לחצו ידיים, ללא התרגשות יתירה, כדרך חברים ותיקים השותפים להרפתקאות רבות. וקפיטן יוקי לקח מיד את המחברת וקרא בה.

"אני חושב שהיה לך מזל גדול, רני, שהצלחת לרשום את כל המילים. זה שנים רבות שאני מנסה לקלוט את המילים של הזַמָּר העברי הנעלם, ולא הצלחתי. לוּ ידעת כמה מסעות ערכתי במידבר, סחרחורת קיבלתי מרכיבה על דבשות-גמלים, והכול בתקווה שהרוח הנכונה, בכיוון המתאים, תפרוט על מיתר הרֻבַּאבֶּה – "

"גם לי לא היה קל, אבל עכשיו אני יודע מה שמו של כלי-המיתר הזה, רֻבַּאבֶּה."

"כן. זהו כלי-נגינה בן מיתר אחד, הנפוץ בין הבידואים גם בימינו, אף כי כיום נערי הרועים הבידואים אוהבים יותר לצאת למירעה עם טראנזיסטור. ועוד שמעתי כי כיום השתנתה הרֻבּאבֶּה עד כדי כך שבונים את תיבת-התהודה שלה מפחית של שימורים!"

"אבל השיר הוא בעברית!"

"הלא זה כל העניין. עלינו לפנות לעזרת מומחה שיסביר לנו. אולי איזה יהודי קורא לנו לעזרה ממרחק, מלפני שנים רבות, וקולו נותר תלוי באוויר כמו הפָאטָה-מוֹרְגָנָה?"

"אַבַּבֶּטֶן!"

"כך בדיוק חשבתי. מיד אני מתקשר איתו."

קפיטן יוקי הפעיל את מכשיר-הקשר הקבוע בחליפת-החלל הלבנה שלו, ועד מהרה נשמעו קולות: "מתל-אביב לעצלתיים, מתל-אביב לעצלתיים, אבבטן בּן עֶצֶל, שומע אותי? עבור – "

בתשובה נשמע קול נחרה נורא שבקע מהמגבר של מכשיר-הקשר וזיעזע אפילו את החללית "נגה" שניצבה על הסדין, לצידם, ואורות אדומים וצהובים מהבהבים בה לסירוגין. השניים מיהרו להחזיק בה, לבל תתהפך.

"היכן איתות לַאַבַּ"ע?" מילמל קפיטן יוקי, פתח אשנב בדופן החללית, העלה על צג המחשב 'צפנת פענח' את האותיות: לאב"ע, לחץ עליהן ומיד נשמעה חריקה סטריאופונית של שני מסורים חשמליים שלהביהם מתקרבים זה אל זה –

לא נעים!

(צג הוא הלוח המואר של המסוף המחובר למחשב, ובמחשב משוכלל מאוד כ"צפנת פענח" אפשר ללחוץ גם על אותיות וסימנים המופיעים על פני הצג עצמו, כאילו היו אלה מקשים להפעלתו. וההוראה – לאב"ע, הקבועה בזיכרונו של המחשב, היתה ראשי-תיבות של פעולה פשוטה מאוד: להעיר אבבטן בן עצל).

"די! די!" נשמעו קולות התעוררותו של אבבטן המבוהל, "אז אין לי כסף לשלם לבית-הדפוס! אז מה? תדפיסו ספרי-בישול במקום עיתונים לילדים?"

"אַבַּבּוּשִׁינְקָה – " התלוצץ קפיטן יוקי, "אל תיבהל! זה רק אנחנו, רני ואני – "

"מה אתם רוצים ממני באמצע הלילה?"

"לִילִיסִימָה התקשרה איתנו וביקשה מאוד שנעיר אותך כדי שתפסיק לנחור! – "

"ברצינות – "

(ליליסימה היא אשתו של אבטן).

"ברצינות, אנחנו זקוקים לך באופן דחוף!"

"מה שוב? משלחת לטימבוקטו? הטבעת של לטיפה? הסנדלים של בר-כוכבא? היונה של מוח?"

"נוח."

"נוח! לאררט? – "

"לא. אותך, בתור מומחה לספרות – "

"אוֹה," השתנה בבת-אחת קולו של אבבטן המרוחק, שהתעורר עתה כנראה לגמרי משנתו. "פניתם לכתובת הנכונה!"

קפיטן יוקי סיפר לו בקצרה על השיר שרשם רני, מבלי לרמוז, כמובן, מאומה על תוכנו, וביקש מאבבטן להיפגש עימם, מיד, וסירב לקרוא את השיר במכשיר, מטעמי סודיות.

"בתנאי," אמר אבבטן, "שניפגש בבית-הקפה הנחשב ביותר בעיר, שבו העוגות הכי טעימות! סופרים נוהגים לשבת בבתי-קפה כאלה עם המעריצים שלהם."

קפיטן יוקי לא התווכח וקבע מיפגש עם אבבטן בתנאי שיביא עימו סולם-חבלים. הוא הקפיץ אותו בשניות אחדות, מעצלתיים למיטתו של רני, וזאת באמצעות מכונית-המחץ שטסה הלוך-ושוב כשהיא מונחית באמצעות הנהג האוטומאטי. אין צורך לציין שקפיטן יוקי הוציא אותה מאחת המגירות שבחללית, וכי אבבטן הוקטן כדי להתאים למידתה. אולי גם אין צורך לתאר את אבבטן, אך ייתכן כי יש קוראים שטרם פגשו בסופר הגדול הזה, אזרח עצלתיים, עורך העיתון לילדים "העצלן הצעיר" וידידם של רני וקפיטן יוקי, על כן נתאר כאן בקיצור את הופעתו.

הוא ירד ממכונית-המחץ (היורקת בנסיעתה, לפי הצורך, אש רקיטות מאחור) כשהוא ממלא את כל שלושת המושבים האחוריים – באחוריו. סופר גדול ושמן מאוד, פניו כירח עשוי בצק, שערו קצת מתולתל ומעט שיבה זורקה בו, וחתימת שפם על שפתו העליונה. חולצתו המקומטת מכסה בקושי את בטנו הגדולה, השעירה, הקורקבן מציץ החוצה, ורגליו נתונות בסנדלים רחבים אשר בהם נראות האצבעות, ובייחוד הבוהנים – כמו חמישה-חמישה פילים, מקטון ועד גדול מכל צד, כשמסתכלים עליהם מלמעלה.

לא נגלה באיזה בית-קפה נפגשו, כדי שלא להעליב את שאר בתי-הקפה בעיר, אבל נוכל להביא תיאור מדוייק של העוגה שבה נפגשו. זו היתה עוגה עגולה, מצופה שוקולד, בת שלוש קומות. הם נכנסו בקומה הראשונה מצויידים בפנס, בכפות שהביא רני, ובסולם-החבלים שמצא אבבטן בביתו. קומה זו היתה עשוייה שכבת קרם בטעם רום ואגוזים, המונחת על תבנית ביסקוויט פריך אפוי בחמאה, והקירות – שוקולד כהה, מוצק.

משם עלו לקומה השנייה – קציפת תות-שדה קרה שהיתה אף היא מוקפת קירות שוקולד, ולבסוף ישבו בקומה השלישית, שמרפסתה עשוייה עלים של קציפת-ביצים פריכה, אפוייה, וגגה מצופה קליפת סוכר לבנה ומעליה פזורים פירורי אגוזים, ובתוכה – דובדבנים כעמודים כרסתניים, אדומים, שאפשר להשעין עליהם את הגב.

כשישבו סוף-סוף, מנקים פירורים מתוקים מבגדיהם ומלקקים אצבעות, ביקש קפיטן יוקי מרני להוציא את המחברת.

(אתם שואלים – איך עלו וישבו בקומה השלישית מבלי לשקוע מטה-מטה בשכבות הקציפה והקרם? – ובכן, קפיטן יוקי דאג, באמצעות מדחס-החלל שלו, שתימצא כל אותה שעה מתחתם פיסה דחוסה מאוד של מציאות, של אוויר, שעליה יכלו להתהלך כאוות-נפשם מבלי ליפול. חוץ מזה  הלא הם היו קלים מאוד!)

והיה להם קצת קריר כי העוגה היתה מונחת במקרר. אך קפיטן יוקי הקטין ומשך מערכת ספלי קפה ושוקו חם שנשאה אחת המלצריות (דבר שעורר מהומה לא-קטנה בבית-הקפה!) והם שתו ואכלו כשהם מגרדים בכפות מכל פינות העוגה. אבבטן התבונן במחברת, קרא פעמיים-שלוש והעיר:

"אין אף שגיאת-כתיב!"

רני הסמיק מגאווה, וקפיטן יוקי העיר: "מזלו של רני שבבית-הספר שלו מלמדים לכתוב בלי שגיאות. שמעתי שבכמה בתי-ספר עוברים היום לשיטה אחרת, יותר מודרנית – עם שגיאות! ואני מתאר לעצמי שבעוד כמה שנים ילמדו לכתוב רק את השגיאות!" 

"נו, נו, אל תגזימו," אמר אבבטן, "ואל תלעגו לשגיאות-הדפוס שנופלות לעיתים ב'העצלן הצעיר'. הן לא באות באשמתי. הכול בגלל הסַדָּרִים והמגיהים שמתנכלים לי! יש נגדי בתל-אביב חבורה שלימה של אויבים ספרותיים!"

"ומה דעתך על השיר?"

"להדפיס אותו?"

"לא. לפענח אותו."

חזר אבבטן והתעמק בשיר. "ישנן שלוש אפשרויות," אמר. "לגשת עם השיר למחשב של אוניברסיטת-עצלתיים, להזין בו את המחשב – "

"מה, המחשב אוכל שירים?" תמה רני.

"לא. הוא קולט את המילים ומחשב מה היה יכול להיות הסדר המקורי שלהן בשיר. אפשרויות שנייה – שנמספר את המילים, נגזור אותן, ואולי אפילו נעתיק אותן בנפרד לכל אחד מאיתנו, ונשחק כאן כמו ב'שבץ-נא' עד אשר נצליח להרכיב את השיר המקורי – "

"נוכל לגזור את הקליפה הלבנה של ציפוי הסוכר – " התלהב רני, "ולכתוב עליה! כמו פסיפסים – "

"ומה האפשרות השלישית?"

"לסמוך עליי."

"אני סומך עליך." פקד עליו קפיטן יוקי, בקיצור.

ישב אבבטן וחשב, כתב ומחק ושוב חשב, ופתאום קרא בקול:

"אַאוּרִיקָה! אאוריקה! כאן יש חרוזים!"

ומרוב התרגשות חרשו סנדליו בקציפת התות-שדה הקפואה-למחצה והעיפו פירורים קרים לכל עבר, כמו שלג ורדרד.

"אל תִּבְטוֹש כל כך!" ביקש קפיטן יוקי, שניגב את קסדתו הלבנה, המוכתמת.

רני לא הבין את פשר הקריאה ואבבטן מיהר להסביר כי זו היתה קריאתו של ארכימדס בשבתו באמבטיה: "מצאתי! מצאתי!" – כאשר גילה כי כל גוף מאבד ממשקלו במים כמשקל המים שהוא דוחה, וכך היה האדם הראשון בעולם שקבע את חוק המשקל הסְגוּלִי.

אבבטן, בתור סופר גדול (ושמן מאוד) – היה סבור שברגע חגיגי זה עליו להשתמש במילה היוונית הידועה מן ההיסטוריה, למרות שכמו רוב בני-האדם, גם הסופרים – לא ידע כלל יוונית. נסלח לו על הניסיון הצנוע לעשות רושם, ונקשיב היטב כיצד דיקלם, ברגש רב, את השיר המפוענח שהכיל, כך מתברר, שלושה "בתים" (ואני מקווה שלא צריך להסביר מהו "בית" בשיר):

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!

בְּעֲרִיכַת אַבַּבֶּטֶן בֶּן עֶצֶל."

המשך יבוא

* * *

במטה האיחוד האירופי בבריסל

ייערך טקס בקשת סליחה ממדינת ישראל

והתנצלות פומבית על ההחלטה

לסמן את תוצרת ה"התנחלויות"

בירושלים, בגדה ובגולן

שמה גם ינשקו לנו בטקס פומבי את התחת

וייפתח סמינר של הכשרה ללוחמה בטרור המוסלמי

 בהדרכת מומחים ישראליים

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הבהרה: אנחנו מביאים לא פעם – פעם נוספת, דברים שכבר פירסמנו בעבר. הצורך בכך נובע מכך שכל הזמן יש לנו מצטרפים חדשים שלא קראו את הדברים בשעתם. ולנמענים הוותיקים שזוכרים הכול – מומלץ פשוט לדלג!

* קראנו די בקושי את המסה הארוכה של הפילוסוף-העיתונאי-האסטרטג-הפטפטן היהודי-הצרפתי ברנאר אנרי-לוי, בתרגום עברי, ב"הארץ" מיום 16.11.15, והתפלאנו שבכל בקיאותו החובקת עולם, ומסקנותיו הטריוויאליות, שניתן אולי לסכמן במשפט הסיום שלו – "ללא מגף כיבוש בשטחם [של דאע"ש], יישפך יותר דם בשטחנו" וגם שהוא ממליץ לא להשתמש במילה "טרור" אלא "מלחמה" – אין הוא מזכיר אפילו במילה אחת את ישראל ואת הטרור הפלסטיני.

* הקבינט המדיני-ביטחוני הכריז הבוקר (שלישי) על הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל כעל התאחדות בלתי מותרת. בהמשך להחלטה, חתם שר הביטחון משה יעלון על ההכרזה בהתאם לסמכותו לפי תקנות ההגנה לשעת חירום.

אהוד: על כגון דא נאמר – יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא. שום מדינה דמוקרטית לא חייבת לטפח בתוכה גיס חמישי, שמטרתו להרוס אותה. ומי שלא מוצא חן בעיניו לחיות כאן במטרה להרוס אותנו – אז אולי מוטב שיסתלק מכאן אל ארצות החופש הגובלות איתנו או לאירופה המחכה לו בזרועות פתוחות.

* אהוד היקר, אני תמיד מתפעל מהידע הרחב של נעמן כהן (במקרה זה – דבריו בגיליון 1095). תרשה לי להשלים את דבריו על יוסי סוכרי (שלדעתי, הוא לא רק אנטי אשכנזי, אלא אנטישמי ממש!) – בספרו "אמיליה ומלח הארץ – וידוי" (בבל 2003) – הוא כותב שהוא מייחל שכל החיילים יערקו מהצבא, וכי מדינת ישראל תיחרב. יכול להיות שבגלל זה ד"ר צבי מלאכי העניק לו את פרס ברנר (ברנר שנרצח על ידי בני התרבות אותה סוכרי מעריץ). כתבתי על כך רשימה, ונדמה לי שפירסמתי אותה אצלך.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני, למשל, מעולם לא נמצאתי ראוי לפרס ברנר, כנראה אינני מגיע למעלתו הספרותית וההגותית של יוסי סוכרי, ולכן גם אחרי יותר מ-40 ספרים במשך יותר מ-50 שנה, שכולם כתובים באיכות ובסגנון שלי, ואחד מהם הוא במקרה "ברנר והערבים" – עדיין הנני סופר נידח, שכל כוכב ספרותי חדש ואופנתי, ובייחוד אם הוא מהשוליים הנכונים – משתין עליו מגבוה.

* 16.11.15. בראיון לערוץ טלוויזיה בשוודיה לאחר הפיגועים בפריז התייחסה שרת החוץ השוודית מרגוט וולסטרום להקצנה של צעירים מוסלמים, ונתנה כדוגמא את המצב במזרח התיכון, שם פלסטינים רבים חשים ייאוש, סבורים שאין להם עתיד ונוהגים באלימות. במהלך הראיון, וולסטרום נשאלה אם היא מודאגת מכך שצעירים בשוודיה מקצינים ומצטרפים לארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש). היא השיבה כי "כמובן, יש סיבה להיות מודאגים, לא רק כאן בשוודיה, אלא בכל העולם, משום שיש כל כך הרבה שנעשים קיצוניים יותר." וולסטרום הוסיפה כי "זה מחזיר אותנו למצב כמו במזרח התיכון, שם הפלסטינים רואים שאין להם עתיד – ועליהם לקבל את המצב המייאש או לנקוט באלימות."

אהוד: אכן, ידענו שזה יגיע לכך. אנחנו אשמים! – אין דבר, שוודיה, תיחנקי לך במוסלמים שלך ובמלחמת האזרחים שתפרוץ בך כמו בעוד מדינות באירופה בעקבות ההגירה המוסלמית האלימה שאותה את מקדמת בברכה!

* אהוד שלום, אני מאוד גאה בכך שאתה מאפשר "חופש ביטוי" לכל אחד מכותביך, אולם גם לכך צריך אתה, על אף העומס הרב בהוצאת חומר כה רב בהפרשי זמן קצרים, לא לאפשר לכותבים, והמדובר הפעם במר נעמן כהן, לשנות שמות משפחה או כינויים בצורה המבזה לא רק את הכותב, אלא גם את המו"ל. אין זו, על פי תוכן המאמר פליטת קולמוס או מקלדת – הכוונה הינה לכינויו של חיים אורון בכתבתו של מר כהן. 

כתוב, התנגד, הוכח, שכנע, אבל אל תרד ל"שפת השוק" (ואיני רוצה לפגוע חו"ח באף לא אחד משווקי ישראל).

שלך ובברכה,

יענקלה  ניר

אהוד: יש לי לא פעם ויכוחים קשים עם נעמן כהן כלפי התבטאויות שלו העומדות כמעט על גבול הוצאת לשון הרע, אבל לא עולה בדעתי לצנזר אותו בנושא השמות. פְּתח למשל את ויקיפדיה ותמצא גם שם את שמות המשפחה הקודמים של האנשים שחיפשת.

* מהו החיידק הגורם לאותה מחלה נוראה שבעטייה כל כך הרבה נשים ונערות ערביות בישראל נרצחות על רקע של "כבוד המשפחה" וקנאת הגברים בפרטיות חייהן?

האם ייתכן שגם זה קורה, כפי שאיבחנה בכישרון רב שרת החוץ השוודית מרגוט וולסטרום – בעקבות ההקצנה של צעירים מוסלמיים מיואשים הנתונים תחת עול "אקיבוש"? ולכן דין רמלה כדין רמאללה?

או שקשה לגברים מוסלמיים מסויימים להשלים עם כך שגבר זר, שאינו מבני המשפחה – יבוא במגע מיני, אפילו מתוך אהבה טהורה – עם בתו או אחותו של הרוצח-בעתיד?

* "משטרת דרום אפריקה הוציאה צווי מעצר לארבעה בכירים לשעבר בצה"ל, בעקבות מעורבותם באירועי המרמרה ב-2010, כך הודיעה הערב (שלישי) תנועת BDS המקומית. הצווים הונפקו בעקבות תלונה של אזרחית דרום אפריקה, גדיג'ה דייויס, ששטה בספינה הטורקית "מאווי מרמרה" בעת הפשיטה של כוחות צה"ל עליה. הצווים הוצאו נגד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, מפקד חיל הים לשעבר אליעזר (צ'ייני) מרום, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין וראש להק המודיעין של חיל האוויר לשעבר אבישי לוי. 'המפקדים הישראלים ייעצרו עם כניסתם לדרום אפריקה,' אמר עורך דינה של דייויס, 'ההחלטה מהווה תקדים חשוב בחוק הבינלאומי.'"

אהוד: מה הפלא? הלא אנחנו מדינת אפרטהייד גרועה יותר מכם, המדינה שכביכול לימדה אותנו את המישטר הזה! ואנחנו מציעים לכם בינתיים, משטרת דרום אפריקה – להתעסק בפשע הגואה בשכונותיכם ולעצור שם את הפושעים האמיתיים!

ובאשר לארבעת הבכירים לשעבר של צה"ל, כבוד גדול יהיה לכם אם יורשה לכם יום אחד לצחצח להם את הנעליים!

* לידיעת החברים: המסתורית עברה בהצלחה ביום חמישי האחרון ניתוח, שנקבע מראש, בברך ימין – והיא כבר נמצאת חזרה בביתה בהשגחתה הצמודה של מערכת המכתב העיתי והמשפחה. אופייה לא נפגם כהוא זה, ואחד מחברי המערכת גם רכש לעצמו מעתה מקצוע חדש – שוטף קשישות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל