גיליון מס' 1097

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בכסלו תשע"ו, 23 בנובמבר 2015

עם צרופות קונצרט המקהלה הקאמרית רמת גן, וסירת הבתולות של גן-העדן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אָחִינוּ יוֹנָתָן. // עמוס גלבוע: הסקר על  מדד הדמוקרטיה הישראלית – מה התאמצה התקשורת להסתיר? // מריאן בלנקי: שתי מדינות לשני עמים – שטחים עבור שלום. // מרדכי הרכבי: פריז היא ערש התרבות והדמוקרטיה. // יהודה דרורי: 1. ערביי ארץ ישראל – כשונאינו! 2. אנתרופולוגים להשכיר... // ד"ר יוחאי סלע: אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה. [ציטוט].  // אברהם כץ עוז: מיספר הערות של מפ"איניק ותיק. // אורי הייטנר: 1. יוזמה מדינית לכיבוד הריבונות בגולן. 2. טרור הדה-לגיטימציה. 3. צרור הערות 22.11.15. // אוריה באר: תמימות או טיפשות צרפתית? // תקוה וינשטוק: המעופפות. // נעמן כהן: לשון הרע – הפוסל במומו פוסל. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום הרביעי. // שישי מאיר: מְסַנֶּנֶת קְטַנָּה. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק חמישי. פרק לא חשוב לבד מעניין אחד: מדחס-הזמן (מַחְמַ"ז צַ"ף תַרְפַּ"ה-פּוּ). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אָחִינוּ יוֹנָתָן

"צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן"

קוֹנֵן דָּוִד עַל מוֹת רֵעוֹ בַּקְּרָב עַל הַגִּלְבֹּעַ,

מָה שֶמַּזְכִּיר לִי יוֹנָתָן אַחֵר, שֶכְּשֶנִּתָּן

לְהַצִּילוֹ קָם קַסְפָּר וַיְנְבֶּרְגֶר אֶת זֹאת לִמְנֹעַ

בְּחֹסֶר כָּל פְּרוֹפּוֹרְצְיָה בֵּין הַחֵטְא וּבֵין עָנְשוֹ

בְּעוֹד שֶמְּרַגְּלִים שֶנֶּזֶק פִּי שִבְעָה חָמוּר שָם

גָּרְמוּ לִשְלוֹם לְאַרְצוֹת הַבְּרִית, זָכוּ בְּאוֹתוֹ show

לְהִשְתַּחְרֵר מֻקְדָּם יוֹתֵר מִתּוֹךְ צִפְצוּף גָּמוּר שָם

עַל כָּל מִדָּתִיּוּת גְּזַר-דִּין כְּשֶוִירוּס הַנֻּקְשוּת

פּוֹשֶׂה בֵּין הַשּוֹפְטִים מַמָּש בְּאֹרַח אֶפִּידֶמִי

שְלוֹשִים שָנָה תְמִימוֹת וְאִם נָסִיר פֹּה כָּל קִשּוּט

פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְטִי יֵש גַּם נֹפֶךְ אַנְטִישֵמִי

בְּיַחַס מִשְפָּטִי כָּל-כָּךְ מַפְלֶה וּמְבַיֵּש

אֶל פּוֹלַרְד מוּל אוֹתָם הַמְּרַגְּלִים חַבְרֵי הַסֶּקְצְיָה

בָּהּ לִכְאוֹרָה בִּפְנֵי הַחֹק כֻּלָּם שָוִים אַךְ יֵש

שָוִים וְיֵש שָוִים יוֹתֵר בְּחֶסֶד הַפְּרוֹטֶקְצְיָה.

וְיוֹנָתָן הַזֶּה נָמֵק מִזֶּה שְלוֹשִים שָנָה

בְּחֹלִי וְיֵאוּש עַל חֵטְא שֶגַּם אִם נֶחְשָב פֶּשַע

לֹא לְעַצְמוֹ בִּצְּעוֹ כִּי אִם לְמַעַן מְדִינָה

שֶחֵרֶף תֵּרוּצֵי אֵין סְפוֹר לֹא חָשָה לוֹ לְיֶשַע.

אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד פָּגַשְתִּי פַּעַם בְּמַנְהֶטֶן

אֶת הַפְּרוֹפֶסוֹר הַקָּשִיש לְכִּימִיָה, אָבִיו

שֶבָּא מֵאִינְדְּיָאנַפּוֹלִיס בֶּאֱמוּנָה לוֹהֶטֶת

שֶיֵּש עוֹד זִיק תִּקְוָה לְשַחְרְרוֹ, וְלוּא גַם שְבִיב.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמְּרִירוּת שֶבְּעֵינָיו הָאֵלֶּה

עַל יִשְׂרָאֵל, שֶרַק לְמַעֲנָהּ עָשָׂה הַבֵּן

מָה שֶעָשָׂה, אֲבָל שָנִים הִיא מְשֻתֶּקֶת אֵלֶם

מוּל הַמִּמְשָל בְּוָּשִינְגְּטוֹן, שֶאִם רַק נְלַבֵּן

אֶת הָעֻבְדּוֹת שֶאִיש אַף לֹא הִכְחִיש אוֹתָן לְרֶגַע

שֶמְּרַגְּלִים רַבִּים כְּבָר שֻחְרְרוּ מִמַּאֲסָר

עַל פַּרְשִיּוֹת בִּיּוּן אֲשֶר גָּרְמוּ כִּפְלַיִם פֶּגַע

יֻבְרַר לָנוּ כִּי בְּנוֹ בְּלִי שוּם פְּרוֹפּוֹרְצְיָה שָם יֻסַּר.

וְאֶת תְּחוּשַת הָאָב הַזֶּה כִּי כָּךְ אֶת בְּנוֹ הִפְקַרְנוּ

לְגוֹרָלוֹ אֲנִי זוֹכֵר כְּאֶצְבַּע מַפְלִילָה

כְּמוֹ עוֹד יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים שֶכָּל הָעֵת זָכַרְנוּ

לְמַעַן מִי עָשָׂה הַבֵּן מָה שֶעָלָיו נִכְלָא.

מֵאָז חָלְפוּ שָנִים וְנִתְחַלְּפוּ אַדְמִינִיסְטְרַצְיוֹת

בַּבַּיִת הַלָּבָן וְנִתְבָּרֵר בְּדִיעֲבַד

כִּי הַחְמָרַת עָנְשוֹ גַם נִסְתַּמְּכָה עַל אִינְפוֹרְמַצְיוֹת

שֶיִּחֲסוּ לוֹ מַעֲשִׂים בָּם לֹא הָיְתָה לוֹ יָד.

וְלֹא מִכְּבָר זָכוּ בַּחֹפֶש מְרַגְּלִים מֵרוּסְיָה

שֶנֶּזֶק רִגּוּלָם לְאִינְטֶרֶס הַפֶּנְטָגוֹן

גָּדוֹל לְאֵין עֲרֹךְ מִכָּל אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶבְּעֶטְיָהּ בְּתָא-כִּלְאוֹ נָמֵק הוּא בְּיָגוֹן.

נוּ, וְכָעֵת הוּא כְּבָר שָבוּעַ אִיש כִּמְעַט חָפְשִי שָם

כְּשֶבֵּין כִּמְעַט לִדְרוֹר מֻחְלָט עוֹד יֵש הֶבְדֵּל קָטָן,

אָז נְאַחֵל לוֹ שִקּוּם פִיסִי וְשִקּוּם נַפְשִי שָם

וְאֹשֶר, הַרְבֵּה אֹשֶר, לְאָחִינוּ יוֹנָתָן.

* * *

כותרת ממאמרה של הנאצית החדשה אילנה המרמן

ב"הארץ" מיום 29.11.15

"אין הבדל בין שתיקת הישראלים לנוכח מה שנעשה לאוכלוסייה הערבית, לשתיקת הגרמנים בשנים 1933-1938"

הוֹ מי יגלה עפר מעיניך – יוזף גבלס

מול דבריה של עורכת ספרותית חשובה בישראל!

* * *

עמוס גלבוע

הסקר על  מדד הדמוקרטיה הישראלית –

מה התאמצה התקשורת להסתיר?

...את הדברים הטובים! בראש ובראשונה שבהשוואה למדדים בינלאומיים, מדינת ישראל "יושבת טוב באמצע" בקרב המדינות הדמוקרטיות. וזאת, לדברי הסקר! בניגוד לרושם המדכא שיצרה התקשורת. וכל זאת, תוך טרור פלסטיני רצוף.

 נעזוב לרגע את פיגועי הטרור, ונתמקד קצת "בעם ישראל" ובאזרחי המדינה, ונפתח בשאלה לקורא: האם ידעת "שבהשוואה למדדים הבינלאומיים של הדמוקרטיות, מדינת ישראל 'נמצאת במקום טוב באמצע' בקבוצת המדינות הדמוקרטיות"?

אם לא ידעת  זאת, אז אני מפנה את תשומת לבך לעמוד 18 בדו"ח על מדד הדמוקרטיה הישראלית שפירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה עוד לפני הפיגוע בפריז. שם, לאחר קביעה זאת (הנסמכת על "נתוני מידע מגוונים ועל חוות דעת של מומחים, שרבים מהם אינם חשודים בהטייה לטובת ישראל") מוסיפים מחברי הדו"ח המקיף את הדברים הבאים:

"ואם כך, השיח הציבורי הכאוב והמיואש השכיח בארץ והתחושה הרווחת שמצבה של הדמוקרטיה הישראלית מידרדר ונמצא בשפל המדרגה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר באמצעי התקשורת – הם כנראה לא לגמרי מדוייקים, לאור הממצאים הבינלאומיים ההשוואתיים."

אין ספק שזהו ניסוח אקדמאי עדין. הנכון לדעתי היה לכתוב "כמעט לחלוטין לא מדויקים," אך על טעם וריח אין להתווכח.

אני מניח שמרבית הציבור הישראלי  לא ידע זאת, כי התקשורת ברובה הגדול לא דיווחה לו, אולי משום שחשבה שאין זה מזכותו לדעת דברים טובים על המדינה שלו. ייתכן, אך איני בטוח בכך. לכן אביא לידיעה כמה דברים טובים מרניני לב שמופיעים בדו"ח, בצד ליקויים ודברים לא טובים.

למשל, 76.5 אחוזים מהיהודים חושבים שמצבם האישי הוא טוב מאוד או טוב, כאשר 65.1 ערבים חושבים כך.

84 אחוזים מהיהודים כמו הערבים אינם רוצים לעזוב את הארץ, גם אם הדבר יתאפשר להם.

זוכרים את היסטריית ה"מילקי"  שפרצה כאן? את הדיווחים על נהירת המוני צעירי ישראל לברלין? את הכתבות על החיים הטובים בברלין? את זעקות השבר על הנוער שעוזב את ארצנו "המצורעת", שהדמוקרטיה שלה  הפכה לרודנות סותמת פיות?

ועוד נתונים מעודדים: ל-88.1 אחוזים מהיהודים יש תחושת שייכות למדינה, ו-86.1  מגדירים עצמם כ"ציונים". במילים עבריות פשוטות, האתוס המרכזי  של מדינת ישראל לא נשחק, חרף מאמצים בלתי נלאים של שמאל קיצוני ועיתון "הארץ" לשחוק ולרסק אותו, חרף הפחדות אימים על חוסר הביטחון במדינה, ועוד אלף ואחד רעות חולות.

והדבר היפה בעיניי הוא שהציבור הזה יודע לבקר את כל הדברים הרעים שבמוסדות השלטון ולתת בהם אמון נמוך, ובו בזמן לאהוב לחיות במדינה. אם תרצו: פשוט פטריוטי.

אבל הנתון המטריד ביותר בעיניי הוא שרק 32.8 אחוזים מהאזרחים הערביים (לעומת 58.9 אחוזים בשנה שעברה!) חשים שייכות למדינה. ובו בזמן, וזה מרשים, יש להם יותר אמון בכמה ממוסדות המדינה מאשר ליהודים: לגבי בית המשפט העליון, לגבי קופות החולים (82.2 אחוזים), ביטוח לאומי (65.3 אחוזים לעומת 35.3 אצל היהודים!) ואפילו לגבי המשטרה.

ולסיום שאלה שנייה: מי הם  שלושת המוסדות התופסים את המקום האחרון בסולם האמון של הציבור? 

אין ספק שהציבור שמע וקרא על הכנסת וגם על המפלגות, אך בקושי הוא גם שמע על התקשורת. לדעתי, שלושת הגופים הללו זכו בדין, בצדק, במקומות האחרונים. הממש אחרונים הן המפלגות, הזוכות אצל היהודים לאמון רק של 15.1 אחוזים, קצת מעליהן התקשורת עם 32.8 אחוזי אמון אצל היהודים (מול 51.1 אצל הערבים!) – והכנסת עם 33.8 אחוזי אמון.

אכן זיבורית, בלשון ספרותית, לעומת העידית שזוכה לה צה"ל עם 93.4 אחוזי אמון בציבור היהודי.

כללו של דבר – "טוב לחיות בארצנו", למרות שהטרור הפלסטיני-ערבי מכה בה כבר יותר ממאה שנים!

* * *

מריאן בלנקי

שתי מדינות לשני עמים

שטחים עבור שלום

העם הערבי של צרפת רודף השלום נאבק נגד דיכוי והפלייה, ולמען הגדרה עצמית לאומית. פעולות הטרור הן ביטויה הקיצוני של האוכלוסייה הערבית המדוכאת אשר הגיעה אל סף הייאוש. מועצת הביטחון של האו"ם מציעה לחלק את צרפת למדינה צרפתית ולמדינה ערבית עם עיר בירה משותפת – פריס, בדומה ליישוב מחדש ההדדי שנעשה בין מוסלמים והודים תוך הקמת הודו ופקיסטן, יישובם מחדש של הטורקים לקפריסין הצפונית, יישובם מחדש של היהודים מארצות ערב לישראל, יישובם מחדש של הגרמנים הסודטיים מצ'כיה לגרמניה.

אפשר להביא עוד דוגמאות רבות. הפרדה בין העמים היא המפתח לפתרון הבעייה, לשלום ולהבנה הדדית בין העמים. אבל שלטונות צרפת, אשר שקעו בבעיותיהם, לא זו בלבד שהם מסרבים להעניק עצמאות לערבים, הם מסרבים לתת להם אפילו שלטון עצמי.

כל האנושות המתקדמת תומכת במאבקו הצודק של העם הערבי-הצרפתי לחופש, לשלום ולהגדרה לאומית עצמית.

הכול מבינים, שהעילה האמתית לטרור הוא הכיבוש הצרפתי.

"אנחנו נילחם, עד אשר הכובשים הצרפתיים יסתלקו מעל אדמתנו, בה נכונן חליפות," אומרים הפטריוטים הערביים.

מרוסית: י.נ.

* * *

קשה, שווה ואשה מרתקת

https://www.youtube.com/watch?v=yX5tDI0hVJQ&feature=youtu.be

* * *

מרדכי הרכבי

פריז היא ערש התרבות והדמוקרטיה

באחד הערבים, כשהתקשורת הישראלית התאבלה עמוקות על המסע הרצח המוסלמי בפריז, שאלתי חבר מדוע דווקא רצח זה זכה לכל כך הרבה כותרות? אני לא משווה ״חלילה״ לרצח ישראלים, שהפך כבר מזמן ללגיטימי לא רק בשוודיה ובנורווגיה, לא רק בפריז ובלונדון, אלא אפילו ב״הארץ״, ווי-נט, ערוץ 2 וכל המקהלה העליזה. שמעתי באוזניי בגלי צה"ל, שרצח בחברון אינו שווה לרצח בתל אביב, ועל אותו משקל רצח בתל אביב אינו שווה לרצח בפריז.

הוספתי, נעזוב את ישראל. בתחנת רכבת בעיר סינית בשם Kunming תקפו מוסלמים בחרבות ובסכיני קצבים את באי התחנה ורצחו כ-150 איש תוך כדי ריצה מטורפת (וכידוע יש עוד הרבה דוגמאות נוספות, ה״צעירים״ כפי שהתקשורת הישראלית קוראת להם, לא נחים). שאלתי איך אז לא שמעתי מילה בתקשורת?

קיבלתי את התשובה המנצחת – פריז היא ערש התרבות והדמוקרטיה!

טרחתי וחיפשתי באינטרנט איך בדיוק התנהגו שוחרי תרבות אלה כלפי העם היהודי. אני בטח שניתן למצוא הרבה יותר!

הקטעים לקוחים מאתר "יד ושם". כל פעם שתיתקלו במינוח ״גירוש לאושוויץ״ או ״משלוח לאושוויץ״ זיכרו כי הכוונה לרצח בתאי הגזים. אז לא קיצרו אברים, אבל שיני זהב, אהילים מעור אדם וסבון משומן אדם הין בהחלט לגיטימיים.

13.3.1940. צרפת מחוקקת "תקנת יהודים"

התקנה האנטי-יהודית המקיפה הראשונה של משטר וישי (Statut des Juifs) – שהתקבלה ב-3 באוקטובר 1940, הגדירה יהודי כאדם עם שלושה סבים "בני הגזע היהודי", או עם שני סבים יהודים אם בת הזוג היתה גם היא יהודייה. בתוספת השנייה, ובכך שהתייחסה במפורש לגזע, היתה ההגדרה של משטר וישי קשוחה ומקיפה יותר מזו של הגרמנים באזור הכבוש בצרפת וביתר אזורי הכיבוש.

החוק המשיך ופירט את הבסיס להוצאתם של היהודים מהחברה הצרפתית. על פי החוק, היהודים הוצאו מעמדות מפתח בשירות הציבורי הצרפתי, מתפקידי קצונה ונגדות בצבא, וכן מתפקידים שסייעו בעיצוב דעת הקהל – הוראה, עיתונות, רדיו, קולנוע ותיאטרון. יהודים יכלו לאייש משרות זוטרות בשירות הציבורי אם שירתו בכוחות המזוינים של צרפת בין השנים 1914 ו-1918, או שהצטיינו במערכת 1939-1940.

בנוסף לכך קבע הצו שתיקבע מכסה שתגביל את שיעור היהודים במקצועות החופשיים (משפט, רפואה וכו'). החוק היה ביוזמה צרפתית בלבד והוכן בחופזה על ידי שר המשפטים רפאל אליבר (Raphael Alibert) אנטישמי לוחמני, אוהד של תנועת "פעולה צרפתית" (אקסיון פראנסז "Action Française" המלוכנית והנוטה לפאשיזם, ומנסח המוטו של ממשלת וישי, "עבודה, משפחה, מולדת"Travail, Famille, Patrie .

ניסיונותיה של ממשלת וישי ליישם את החוק ולהחמיר חלק מסעיפיו הובילו ל"תקנה יהודית" שנייה, ב-2 ביוני 1941. את התקנה פירסמה "הלשכה הכללית לעניינים יהודיים (Commissariat General Aux Questions Juives)  של זאוויה ואלה (Xavier Vallat),  – והיא נוסחה בקפדנות בשורה של פגישות קבינט והתייעצויות עם שר המשפטים ז'וז'ף ברתלמי (Joseph Barthelemy).

28.3.1942. גירוש ראשון של יהודים מצרפת לאושוויץ

בדצמבר 1941 התבצע ניסיון התנקשות בחייו של קצין גרמני בפריז. היתה זו עילה עבור המפקד הצבאי של צרפת, אוטו שטילפנאגל (Otto Stuelpnagel) להסלים את פעילויותיו האנטי-יהודיות בצרפת. הוא ביקש אישור לירות ב-100 בני ערובה, להטיל קנס גדול על יהודי צרפת ולגרש 1,000 יהודים למזרח.

היטלר אישר צעדים אלה וב-12 בדצמבר נעצרו יהודים בפריז ונכלאו במחנה בקומפיין(Compiegne) . קשיי תעבורה עיכבו את הגירוש. הגירוש הראשון של יהודים ממערב אירופה היה מצרפת לאושוויץ ואייכמן פעל בנושא זה בזהירות. הוא ביקש להגדיל את מספר המגורשים ל-10,000 והשיג אישור לכך ממשרד החוץ הגרמני, שפעל בתיאום הדוק עם ממשלת צרפת. מסתבר שללא "הארץ" או–  Ynet כבר אז מצאו שהיהודים אשמים.

16.7.1942. מאסר 13,000 יהודים בפריס

ב-16 וב-17 ביולי 1942, אספו אלפי שוטרים צרפתיים 12,884 יהודים תושבי פריס – כולל משפחות עם ילדים, ובלא התחשבות בגיל, במין ובמצב הבריאותי – באחד ממבצעי הגירוש האלימים והגלויים ביותר, ריכזו אותם באיצטדיון החורף (Velodrome d’Hiver) בלא אמצעי מחייה. במיספר מקומות הופרדו ילדים מהוריהם. הקורבנות הועלו על קרונות בקר ונשלחו לדראנסי, בדרכם לאושוויץ.

וכדי שלא אובן לא נכון, אני מבהיר. הרצח המוסלמי בפריז אכן נורא, איום ומזעזע (ללא כל קשר למה שכתבתי למעלה) אבל! – אינו שונה מכל רצח שמבצעים מוסלמים בעולם. בכל יום נרצחים בעולם כ-400 איש מטרור מוסלמי. רוב הנרצחים מוסלמים. הרצח בפריז אינו שונה מכל רצח אחר!

* * *

הדר בוכריס היפה, בת ה-20, נרצחה אתמול (ראשון) בפיגוע דקירה בצומת הגוש בגוש עציון. היא נפצעה תחילה באורח קשה מאוד ופונתה לבית החולים שערי צדק בירושלים, שם נקבע מותה. כוח מגדוד שמשון שהיה במקום ירה למוות במחבל, עצאם תואבתה, בן 34 מבית פג'אר שבאזור חברון.

המנוולים הפרימיטיביים צמאי הדם רוצחים בדקירות סכין בחורות יהודיות ביודעם שבני-מוות הם – ובלבד שיזכו למעלת שאהיד ותהיינה להם בתולות לתקוע בהן את הזין שלהם בגן העדן המוסלמי. כן, בתקיעת סכין-הרצח הם מזיינים! – איך כתב עליהם ברנר, לפני שהם רצחוהו ב-1921: "גם מאלה המזוהמים עלינו לסבול!"

[דברים אלה אינם מכוונים לכלל הציבור הערבי החפץ לחיות עימנו בשלום]

* * *

יהודה דרורי

1. ערביי ארץ ישראל – כשונאינו!

האיסלם הינה דת מדבר פרימיטיבית, מלאה שנאה וקינאה ורצח לכל מי שאינו מוסלמי, זוהי "תרבות" שלמה וסגורה שאינה מסוגלת להתפשר עם כל תרבות אחרת. באזורנו הינה קיצונית ברובה, לפיכך כל הטיעונים אצלנו כיום לגבי יחסים טובים עתידיים בין היהודים לערבים בארץ ישראל, הינם לא יותר  משאיפה  לא ריאלית של אנשים טובים, המקווים יום אחד לחיות בשלום עם שכניהם. אלא שכל עוד ערביי ארץ ישראל הינם "מוסלמים-מאמינים" (ומעריצים את דאע"ש...) – לא יהיה לנו שלום ונצטרך תמיד להיזהר מסכינאים  ערבים ברחובותינו, ואני כולל פה גם את מרבית ערביי מדינת ישראל!

למעט אחוז קטן של משכילים ערביים ישראליים, רוב ערביי ארץ-ישראל הינם מוסלמים-סונים דתיים, ועל פי דתם ("תרבותם"), אנחנו היהודים, כולנו, בני מוות, צאצאי חזירים וקופים, כובשים ללא כל היסטוריה בארץ ישראל, כל יישוב מבחינתם  הוא "התנחלות בלתי חוקית" ולא יהיה כל הסכם בינינו עד שאחרון היהודים לא יהיה קיים יותר בשטח. (תזכרו שזה גם מה שהבטיח אבו-מאזן...).

מי שמעודד את ההסתה והשנאה למדינת ישראל בכלל, וליהודים בפרט, הם הדרשנים במסגדים, ולמעט מקרים בודדים, ראשי מדינתנו, עד היום, לא השכילו למנוע את ההסתות הללו במסגדים שבתוך מדינת ישראל, לא בחקיקה מתאימה, לא בענישה, ובמקום זה התגאו ביפיפיות הנפש שלהם כדמוקרטים.

ערביי ישראל עדיין מסרבים להפנים שאנחנו נשב פה לנצח! לפיכך, מנהיגיהם אפילו לא טורחים לפעול למען הטבת תנאיהם, לבנות חברה מתוקנת ובריאה, אלא שהם תומכים במאבק ערביי יהודה, שומרון ועזה, מתוך תקווה שיחד הם ינצחו אותנו – ואז כל הישובים והעושר שלנו יעברו לידיהם, ואנחנו כולנו נושמד...

זו אגב היתה השאיפה והפעולה למענה פעל מייסד הלאומנות הפלסטינית בארץ ישראל, חאג' אמין אל-חוסיני – זה שחבר להיטלר ולנאציזם במגמה לממש את תוכניתו – זה שתמונתו תלויה עדיין באלפי בתים מוסלמיים  ברחבי ארץ-ישראל – ולדעתי זה אומר הכול. דבר לא השתנה אצלם, ומשנתו של המופתי הנבל הזה חיה וקיימת בישותם כתקווה ריאלית לעתידם ולעתיד ארץ-ישראל.

בשנה האחרונה פקעה סבלנותה של ממשלת ישראל לנוכח מסע ההסתה והשקרים של השייך ראאד סאלח, והחקירות שהעלו שהוא זה שיזם ומממן את מסע ההסתה והשקרים שכביכול "אל-אקצה בסכנה" – מה שהביא בין השאר לאלימות הפלסטינית הנוכחית ברחובותינו. הקשר היה ברור! מאז ומתמיד לי לא היה כל ספק שהתנועה האסלאמית הצפונית משמשת למעשה כמחתרת של ערביי ישראל נגדנו – נגד המדינה, כפי שכיום זה מאושר ממסמכים ומתכתובות במחשבים שנתפסו במשרדיהם.

היו  לארגון זה בתקציבו עשרות מיליוני שקלים שנתקבלו מגופים עוינים במדינות ערב, ובהם מומנו לא רק הפגנות ותעמולת הסתה נגד המדינה אלא מומנו בין השאר גם מפלגות וחברי כנסת ערבים, וגם אסירים ביטחוניים ומשפחותיהם (ואפילו גופי טרור פלשתיניים בשטחים, לרבות החמאס...)

אין פלא אפוא מדוע המפלגה המאוחדת שלהם הכריזה על שביתה כללית של ערביי ישראל – כי ה"אבא" שלהם הוצא סוף-סוף מחוץ לחוק. אבל זו רק התחלה! אף שאין ציבור ערבי בעולם שחי בתנאים טובים כמו אלו של ערביי ישראל – הרי ראינו כי אחוז ניכר מערביי ישראל הצטרף לקריאת השביתה, ולא מעט מהם מפגינים כיום נגד ניטרול הנחש "האיסלמי-הצפוני", ובנוסף, מכיוון שסקרים מראים על תמיכה של מרבית ערביי ישראל בטרור האיסלמי נגדנו בכלל, ובדאע"ש בפרט – עלינו לקחת מבט אחר ושונה על ערביי מדינת ישראל ולטפל בהם בדרך אחרת לגמרי. עלינו להבהיר כבר עכשיו, שבכל הסדר עתידי לאוטונומיה פלשתינית, אוכלוסייה ערבית-ישראלית עויינת תועבר לשליטת הרשות הפלסטינית! החגיגה נגמרה!

לפיכך על המדינה לחוקק בימים אלו חוקים שבהם יוחלפו כל תעודות הזהות, ועם קבלת התעודה החדשה יחוייב כל אזרח לחתום על הצהרת נאמנות למדינה! מי שיסרב לחתום, יש להגדירו כתושב ולכן זכויותיו יהיו מוגבלות, דהיינו, לא יוכל לבחור או להיבחר, במקום כל הביטוחים (שלא יקבל מהביטוח הלאומי) ייאלץ לחפש ביטוח בשוק הפרטי. כמו-כן, במקום פספורט יקבל תעודת מסע.

במקביל, על הממשלה לאסור בחוק דרשות דתיות מוסלמיות במסגדים או בכל כנס פומבי מוסלמי. לגבי המיעוט המוסלמי החילוני יותר, התפיסה הכללית צריכה לומר: אם אתה איתנו –אין כל אפלייה ואפילו מגיע לך קצת יותר כאפלייה מתקנת! אבל אם אתה נגדנו– הרי שנאלץ לסבול אותך בתנאים מגבילים.

כל זמן שהאיסלם פועל בטרור נגד כל העולם, צעדי המניעה של הממשלה, יתקבלו ויובנו, לכן זה הזמן לבצע את השינויים המוצעים פה – בהתייחסות למיעוט הערבי במדינת-ישראל.

2. אנתרופולוגים להשכיר...

אנו שומעים וקוראים בתקשורת, שכמה עשרות אנתרופולוגים בריטים, וגם חברים רבים באגודת האנתרופולוגים האמריקאית, רוצים להחרים את ישראל. נשאלת השאלה למה?

ההשערה שלי היא שהם מכבדים את "אבי-האנתרופולוגים", הלא הוא הנביא מוחמד, שקבע כבר לפני 1400 שנה (!) שהיהודים הם צאצאים של החזירים – ובכך פתח את הדלת לאנתרופולוגיה המודרנית המקובלת על מחרימי ישראל...

האנתרופולוגיה שלהם מזהה כנראה את המיוחדות של הטרור הבינלאומי זה הרצחני וצמא-הדם כמיוחד, דהיינו – הם מצאו בגזע המוסלמי-הקיצוני  את החולייה החסרה בין הקוף לאדם המודרני.

* * *

The Foreign Ministry of Israel

The Foreign Ministry of Israel strongly condemns the latest attacks in Paris, and stands with the French people during this difficult time. We call on both sides of the conflict to show restraint, and urge the French government not to respond in a disproportionate manner or take steps which could cause escalation. While it is important that those responsible for such criminal acts be brought to justice, the State of Israel calls on the French government to investigate the plight of its Moslem citizens and the discriminatory practices of French society which can cause young Moslems, through frustration and despair, to be drawn into doing such criminal acts.  Additionally, the State of Israel believes that true peace can only be brought about through negotiations towards full autonomy for the Moslem regions around Paris and France as a whole. Furthermore we call on the French government to investigate the killing of an alleged participant in the recent alleged attacks, Mr. Abu Mohammed who was killed by French policeman after his alleged ammunition had already run out, and no longer posed any threat to bystanders.  We believe that it is crucial to stop such senseless killings by French policemen in order to end the cycle of violence. These steps need to be taken because of our deep regard for the safety and welfare of the French People.  

* * *

ד"ר יוחאי סלע

אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה

מאז ה-10 באוקטובר 2015 ועד ל-13 בנובמבר 2015, היו 4 פיגועי-טרור קטלניים מאוד שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית":

1) בפיגוע בטורקיה בו נהרגו לפחות 107 בני-אדם.

2) בפיגוע במטוס הרוסי –  בו נהרגו 224 בני-אדם בחצי-האי סיני.

3) בפיגוע בלבנון – בו נהרגו 44 בני-אדם ברובע השיעי של ביירות.

4) בפיגוע בפריז – בו נהרגו לפחות 132 בני-אדם.

אנחנו מדברים על יותר מ-500 בני-אדם שנרצחו במהלך חודש אחד בלבד בסדרה של פיגועים קטלניים המראים בעליל על חשיבה אסטרטגית כוללת של ארגון "המדינה האסלאמית" – הנחשב ממילא לאחד מהארגונים האסלאמיים הרצחניים ביותר בתקופה הנוכחית.

למרות כמות ההרוגים הגבוהה, המיספר הזה עדיין יכול להיחשב כ"טיפה" בים הזוועות מבית-היוצר של האסלאם ברחבי המזרח-התיכון –  וזאת, רק בהשוואה למה שהתחולל במרחב הערבי כולו בשנה האחרונה.

ביום אחד בלבד נהרגים ברחבי העולם-המוסלמי בין 300 ל-500 בני-אדם בשם האסלאם ולמען האסלאם. ב-40 השנים האחרונות נטבחו מיליוני מוסלמים בידי מוסלמים שפעלו למען "סוג" מסוים של איסלאם. המימד המשותף לכלל המוסלמים – הן הרוצחים והן הנרצחים – מבוסס על ראיית-עולם אבסולוטית בו הדת שולטת בכול, בכוח, בפחד, בכפייה, באונס ובהטלת-מורא.

רק ב-5 השנים האחרונות (2015-2011), נהרגו במרחב-האסלאמי כ-500,000 בני-אדם; עשרות מיליוני בני-אדם הפכו לפליטים; מיספר עצום של נשים נאנסו; ערים רבות הוחרבו לחלוטין ומדינות קרסו או הפכו לצל-חיוור של שלטון ריבוני.

 אם עד לפני עשורים אחדים, העולם הליבראלי חווה את ירידת כוחה של הדת למרכיב פולחני אישי בלבד, הרי מאז המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 אנו עדים להפיכתו של האסלאם לכלי אימפריאליסטי-קולוניאליסטי בדומה למה שהתרחש במאות ראשונות של האסלאם ובדומה לנצרות הקלאסית עד למאה ה-19. הטפה בשם עליונות דתית מביאה-בחובה גם הטפה לעליונות גזעית עד כדי שימוש באמצעים טכניים במטרה לחסל ישויות שאינן תואמות את הדגם הנאצל. מהבחינה הזו, אין הרבה הבדל בין התרבות הדתית הערבית-המוסלמית לבין התרבות הדתית הנוצרית-האירופאית. אי-אפשר להבין את האידיאולוגיה הנאצית ללא שורשיה הרעיוניים הנטועים היטב באידיאולוגיה הנוצרית כלפי היהודים לאורך כ-1,800 שנה. מפרספקטיבה היסטורית, לאירופה ולמדינות הערביות יש הרבה מן המשותף: הם רואים ביהודים ובישראל סוג של מסך-עשן המכסה את פגמיהם הרבים. האובססיה האירופאית בנוגע לישראל והאובססיה הערבית בנוגע לישראל, נועדו בראש ובראשונה כדי להסתיר את הפגמים הרבים של שתי החברות האלה – בעיקר ובמיוחד לאורך כל העשורים האחרונים. 

 צרפת היא בסך-הכול מדינה שוביניסטית ומיליטריסטית בסגנון האירופאי הישן-נושן. כל זה נעטף במילים גבוהות של "חירות", "שוויון" ו"ואחווה". אולם, ההמנון הצרפתי חושף את התרבות האלימה המלווה את צרפת מאז שזו נחשבה למדינה מלוכנית לפני מאות שנים. ההמנון הצרפתי נכתב כבר בשנת 1792, אך הוא אומץ במלואו כ"המנון הלאומי" רק לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה.

באחד מהבתים בהמנון כתוב כך: "אל הנשק, אזרחים," "היערכו בגדודים," "צעד, צעד." "ירווה דם טמא את תלמינו."

דם, גבריות, רצח וגסיסה מלווים את שאר הבתים בהמנון – מתחילתו ועד לסופו. ההמנון הצרפתי נשמע כמו קריאת קרב אסלאמית טיפוסית ולא כהמנון היאה למדינה שוחרת שלום כפי שצרפת מדמה את עצמה. אכן, אדמת צרפת רוויה בדם. אולם גם אדמת אפריקה רוויה בדם וגם אדמת אסיה רוויה בדם שנשפך לשווא בשם היוהרה האימפריאלית הצרפתית. צרפת, בדומה לאסלאם הנוכחי, עסקה באותם ימים אימפריאליים ב"פרויקט מיסיון", דהיינו בהנחלת התרבות הצרפתית ל"ברברים" בקולוניות שמעבר-לים. גם כיום, לצרפת נותרו שאריות אימפריאליות בדמותן של "קולוניות מעבר-לים" בדרום-אמריקה ובאוקיאנוס השקט. המרד האלים האחרון נגד השלטון הצרפתי היה בניו-קלדוניה בשנת 1988. והינה, בעקבות הפיגועים בפריז, שוב השיח-הפוליטי בצרפת הפך ל"שיח של מלחמה אלים" נגד אויב חיצוני לכאורה. אולם, האם באמת צריך לחפש את ההתלהבות הצבאית-הפטריוטית בסוריה ובעיראק? דהיינו, "מעבר-לים"? 

אומרים ש"הכתובת היתה על הקיר" בנוגע לשרשרת הפיגועים בפריז. אומרים ש"בני הדור השני והשלישי של המהגרים נחשבים לקיצוניים יותר מהוריהם". ובכן, כמה זמן הכתובת הזו היתה על הקיר? – בשבדיה, בצרפת, בגרמניה ובמדינות אירופאיות נוספות, קיימת רגולציה קפדנית מאוד על התקשורת. בדרך-כלל קיים תכתיב פוליטי לא רק בתחומים הקשורים לתקשורת עצמה, אלא גם בעניינים ביטחוניים. לפיכך, סיקור פתוח וחופשי על האיום האסלאמי-הרדיקלי הקיים בתוך החברה האירופאית – נחשב למוקצה מחמת-מיאוס רק בשל שיקולים פוליטיים. לפיכך, קיימת התעלמות כמעט מוחלטת מסימנים לרדיקליזציה של הציבור המוסלמי באירופה – אלא אם קיימת הוכחה מוחשית וידיעה ברורה על כוונה לבצע פעולת-טרור.

זאת ועוד, ההסבר על קיצוניותם של בני דור השני והשלישי של המהגרים באירופה הוא בדרך-כלל בשל דחייה והתעלמות של החברה האירופאית מהקבוצות הללו. אולם, למעשה, השורשים לקיצוניות הזאת נטועים היטב עוד בבתיהם, עוד מינקותם.

במטרה להבין טוב יותר את הנקודה הזו, אפשר לעשות השוואה קלה בין הקהילה היהודית בעולם לבין הקהילות המוסלמיות המתגוררות במדינות הלא-מוסלמיות: לאורך מאות שנים של נוכחות יהודית ברחבי-העולם, קהילות יהודיות חיברו תפילה מיוחדת לשלום הממשלה או לשלום המדינה בה הם חיו. אפילו בברית-המועצות חוברה תפילה מיוחדת כזו, שהיתה שרירה וקיימת עד לסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. במילים אחרות, היהודים ביקשו להשתלב בזרם המרכזי במדינה בה הם חיו – ללא כוונת כפייה, ללא אלימות, ללא הטפה לאלימות ובוודאי הם לא חינכו את ילדיהם לעליונות תרבותית, אידיאולוגית או גזעית כערך עליון המכתיב את ההתנהגות הפרטית והקהילתית במרחב הציבורי בו הם חיו. ולמרות זאת, הסבל שהיה מנת-חלקם לאורך מאות שנים הוא בלתי-ניתן לתיאור – גם בצרפת הנאורה לכאורה. הינה כי כן, את הקיצוניות הטרוריסטית של בני הדור השני והשלישי של בני-המהגרים צריך לחפש בבית, עמוק פנימה, ולא בשל גורמים חיצוניים הקשורים לחברה האירופאית בלבד.

 ברחבי האינטרנט וברשתות החברתיות מופיעים אלפי סרטונים שהועלו בידי ארגונים אסלאמיים בהם נראים אירופאים שהחליטו להתאסלם. מדובר על סתם אנשים ברחוב, במהלך כנסים המוניים, במסגדים ובמשרדיהם של אנשי-דת מוסלמים. לעיתים נדמה ששיטפון של התאסלמות פוקד את החברה האירופאית כולה. כך למשל, בגרמניה, מספר המתאסלמים בה עולה משנה לשנה. על-פי הערכות מודיעיניות מבוססות, בגרמניה נמצאים כ-43,000 סלפיסטים – נכון לחודש נובמבר 2015.

מאידך, גם אם התופעה קטנה יחסית, לארגונים האסלאמיים יש אינטרס מובהק להציף את הרשתות החברתיות בסרטונים שכאלה כדי ליצור סוג מסוים של לחץ ציבורי כדי לדרבן את "הכופרים" להצטרף לזרם הסוחף הזה. זהו למעשה "פרויקט מיסיון" בנוסח אסלאמי הממומן בעזרת מדינות-המפרץ העשירות – ובהסכמה שבשתיקה של מרבית המדינות באירופה המערבית. 

כרגיל באירופה, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה: גבולות פרוצים; מעבר חופשי; בדיקות שטחיות של מעבר סחורות ואנשים; וכך היבשה הפכה לכר פורה מאוד של ארגונים קרימינאליים היכולים לספק כל מוצר הנדרש על-ידי הצרכן הסופי – החל מסיגריות זולות וכלה במטול אר.פי.ג'י.

אחד מהדברים המעניינים בקריאת מאמרים בתקשורת האירופאית אינו נוגע רק למאמרים עצמם, אלא לתגובות של הקוראים למאמרים הללו. לעיתים, בתוך התגובות האלה, מתפרסם מידע החושף דברים נוספים שהמגיבים לא התכוונו להם מלכתחילה. וכך עולה תמונה מודיעינית מעניינית על אזורים שונים ברחבי אירופה, כמו למשל: בנוגע להשגת נשק, על ארגוני מאפיה, על נתיבי ההברחות, על שיעורי האונס, על אלימות של מהגרים, על אלימות כלפי מהגרים, על אלימות של מוסלמים, על אלימות כלפי מוסלמים, על אזורים מסוכנים ברחבי היבשת ועוד ועוד.

בהכללה גסה אפשר לציין שרבים מהמגיבים הביעו חרדה מסוימת בנוגע לשינויים הדמוגרפיים והתרבותיים המתחוללים באירופה, אולם החרדה הזו לא הצליחה לחדור לדרג הפוליטי הבכיר ברוב המדינות האירופאיות. הבעייה, אם כן, היא בתוך הבית עצמו ולא רק בסוריה, בעיראק, בלוב, בניגריה, במאלי, בלבנון, ברצועת-עזה, באפגניסטן, בפקיסטן ובמדינות נוספות.

בשנת 2014, צרפת ייצאה נשק בסכום של כמעט 5 מיליארד דולר, והיא נחשבת ליצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם אחרי ארה"ב ורוסיה. אם נחבר את הסכומים של יצוא הנשק לשנת 2014 של צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, ספרד ושבדיה, נגיע לסכום מדהים של כמעט 16 מיליארד דולר. כשמדברים על "הצביעות האירופאית הידועה" צריך גם להתייחס לנתון הבא: אף אחת מהמדינות האלה לא דירבנה את המדינות הערביות לפתור את בעיית המים המעיקה (והיא מעיקה מאוד) בעזרת הקמת מתקני-התפלה גדולים – בדומה למה שקיים בישראל – במקום לעסוק ביבוא אובססיבי של נשק לשם התקפה ולא רק לשם הגנה.

מאידך, המדינות האירופאיות – רובן ככולן – בשם התקינות-הפוליטית, הפקירו את החברה המוסלמית כולה לידיהם הבוחשות של מדינות-המפרץ, שהשקיעו סכומים עצומים בבניית אלפי מסגדים ובהטפה אסלאמית מקיפה ורדיקלית שהחלה לפני כ-40 שנים בערך. על-פי התחושות המובעות – בביטחון רב – אצל חסדי האסלאם הרדיקלי באירופה, הם הגיעו למסה-קריטית, ואירופה הנוצרית מנהלת, למעשה, קרב-מאסף מולם. במילים אחרות, לתחושתם, אירופה כבר הפסידה במלחמה עוד לפני שזו החלה.

ד"ר יוחאי סלע, "אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה," מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2015.

* * *

אברהם כץ עוז

מיספר הערות של מפ"איניק ותיק

* תקציב המדינה שהתקבל  איננו  יותר  גרוע  מכל  התקציבים  הקודמים של  המדינה. במיספר ניכר של נושאים הוא טוב יותר. לדעתי  שר  האוצר  עקף במיספר נושאים חשובים את מפלגת  העבודה  משמאל, וטוב עשה.

אך הנה חוזרים לדרך  הנלוזה  של  חלוקת  כספי  מדינה לח"כים על  פי  החברות בוועדת  הכספים, שוב מכסה  הבושה  את  פנינו, ותיקי  הארץ  הזאת. כי מי  שמכם, חברי  הכנסת, לשלוח יד לכספי הלאום ולעשות  בהם  כרצונכם?  זו איננה גניבת  דעת אלא  גניבה פשוטה של כספי עניי הארץ. בושה.

* סוף סוף  הוציאו את המנוול שיח' ראעד ועדתו אל מחוץ לחוק,  מדוע חיכיתם  כל כך  הרבה  זמן ואיפשרתם למנוול  לשפוך את  הרעל  שלו  על יהודים וערבים  בישראל ובחו"ל?

סוף טוב הכול טוב.

* אם מחפשים עונש למשפחות המחבלים, פלסטינים או ישראלים, אני מציע לח"כים  להגיש הצעת חוק שמשפחות המחבלים תועברנה לרצועת עזה, תאמינו לי שזה מספיק. להערכתי הערבים  הישראליים  יברחו לפני זה לחו"ל.

 תנסו ותראו.

* האם אפשרי לבקש למנוע מאיתנו, אזרחי ישראל, את  הבושה  שגורמות לנו  הגברות – שרת  התרבות, שרת המשפטים וסגנית שר החוץ, ואליהן מצטרף ליצן החצר ח"כ חזן. למה  מכריחים אותנו לשמוע  אותם ולהתבייש בגללם בכנסת ובממשלה כולה?

* שוב מתחיל פסטיבל פולרד, נזכור, הוא לא  בדיוק  הצדיק הכי  גדול, והישראלים לא  היו  הקליינטים  היחידים שלו. הוא לא בדיוק עסק בציונות, אלא קיבל תשלום כספי הוגן עבור  תפוקתו העלובה –  מאיתנו ומאחרים. הוא  גם ידע שהוא   פועל  בניגוד לחוק  האמריקאי.  ואל לנו להזכיר את שמו, חס וחלילה, יחד עם אלי כהן  זצ"ל. והלוואי שגם אנחנו היינו יודעים לשמור על כללי החוק והענישה כמו ארה"ב. בקיצור  ראוי לרדת מההצגה – פולרד.

* אתם – הליכוד, הבית  היהודי וש"ס – הצלחתם  לחסל את החקלאות הישראלית (מאז ייסוד פתח תקווה ועד לחוות הבודדים בנגב). הצלחתם לחסל גם את עבודת הכפיים של  יהודים, הצלחתם למחוק מהמורשת הציונית של אבותיכם את הפרק על חזרה לאדמת המולדת, על עבודת אדמה ו"בזעת אפיך  תאכל  לחם."

כל הכבוד, "הצלחתם" – שוב  היהודים  בעסקי כספים ובמשרדים, שוב עם כיפה שחורה, שוב משלמים לרבנים ומשתחווים לצדיקים ולבבות (שרבים מהם  מושחתים ופושעים), שוב  מתלכלך הצווארון הלבן. צווארון כחול אינו מתלכלך, הוא תמיד נקי. (ושינעמו לכם עגבניות ממרוקו, אבוקדו מספרד, תפוחים מאיטליה, כרוב מגרמניה, חיטה מקנדה, בצל מאוסטרליה, בשר מארגנטינה, עופות  מארה"ב, ביצים מטורקיה, יין מצרפת, חלב וגבינות מהולנד.

קרוב לוודאי שבמקום לשנות ולתקן ולתמוך בחקלאות, כמו כל מדינה מערבית נאורה,  נקבל נאום של ראש הממשלה, נאום חזק וחשוב על אהבת הארץ והביטחון ו"זהירות  אלפי  ערבים  באים באוטובוסים וגוזלים את עבודת האדמה שלנו."

ביבי זה קצת נמאס!

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

לאחותנו היקרה לאה

ברכות חמות ליום הולדתך החל מחר

מכל המשפחה

מאחלים לך הרבה בריאות ואושר!

* * *

אורי הייטנר

1. יוזמה מדינית לכיבוד הריבונות בגולן

בארבעים ושמונה וחצי השנים מאז שחרור הגולן, מדינת ישראל יצרה נכסים משמעותיים להבטחת אחיזתה בחבל ארץ זה והעמקת שורשיה בו. החשוב והמשמעותי ביותר, העומד מעל כולם, הוא מפעל ההתיישבות בגולן, אחד ממפעלי ההתיישבות המוצלחים ביותר בתולדות הציונות. ללא ההתיישבות, מזמן לא היינו כאן. ללא ההתיישבות, לא היינו יוצרים את הנכסים האחרים.

הנכס השני הוא הריבונות הישראלית, שאותה החילה הכנסת עם קבלת חוק הגולן בדצמבר 1981. לכך ניתן להוסיף את "חוק שריון הגולן" שהתקבל ב-1999, והבטיח שנסיגה משטח ריבוני של ישראל תחייב רוב של לפחות 61 ח"כים ומשאל עם, אך היתנה את החלת הסעיף על משאל עם בחוק יסוד שיסדיר אותו ואת קבלת חוק יסוד משאל העם אשתקד, שעיגן בחוקה את ההכרח באישור משאל עם לכל נסיגה משטח ריבוני. ניתן להוסיף לכך גם את פסיקות בג"צ שקבעו שמשמעות החוק הוא שהגולן הוא חלק ריבוני של ישראל לכל דבר, שכן עד היום יש מי שמפיצים נראטיב מוזר לפיו החלת החוק, המנהל והמשפט אינו ריבונות.

הנכס השלישי הוא דעת הקהל. הציבור הישראלי אוהב את הגולן. אחד מחבלי הארץ האהובים ביותר על הישראלים הוא הגולן. לעיתים הדבר נובע מתמיכה אידאולוגית במהות ריבונותה של ישראל על הגולן ומהכרה בחשיבות הגולן למדינת ישראל. לעתים זאת אהבת הנוף, הטבע, הסביבה, האנשים, היש הנמצא כאן. לעיתים זה שילוב של השנים. ובכל מקרה – זאת אהבת מולדת במובנה הבסיסי ביותר.

על שלושת הנכסים הללו ניתן להוסיף גם נכס תודעתי, שלא אנו יצרנו אותו – השפעת התפרקותה והתפוררותה של סוריה, הן על המציאות הגיאו-פוליטית והן על דעת הקהל. אנשים רבים שתמכו בנסיגה מהגולן, מבינים היום איזה אסון לאומי נמנע, כתוצאה מכך שלא נסוגונו מהגולן. רבים שסברו שנסיגה מהגולן עשויה להביא לשלום, מבינים היום שנסיגה מהגולן היתה מביאה לשליטה של דאעש על הכינרת. ולכן, למעט קומץ "אסטרונאוטים" מנותקים ואנשים שפשוט אינם מסוגלים, פיזית ונפשית, להודות בטעותם, הרוב המוחלט של הישראלים כבר מבינים ויודעים.

לצד הנכסים ההתיישבותיים, המשפטיים והתודעתיים שצברנו לאורך השנים, בתחום אחד לא הצלחנו עד כה להתקדם כמלוא הנימה – התחום המדיני. גם היום, 48.5 שנים לשחרור הגולן ולהתיישבות בגולן ו-34 שנים לחוק הגולן, אפילו מדינה אחת בעולם טרם הכירה בריבונותנו על הגולן.

אפשר לזלזל בכך, לומר שזה כלל לא חשוב, זה לא מפריע לאף אחד, לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים. הזלזול הזה אינו במקומו. יש מחיר לאי ההכרה.

יש לכך מחיר מעשי. רק לאחרונה החליט האיחוד האירופי על סימון מוצרים ישראליים, בין השאר מהגולן. אין ספק שהחלטה זו מזיקה מאוד, לפחות בצד הסמלי-תודעתי ואולי גם הכלכלי, נקווה שלא.

מנהל מחלקת הספורט של מתנ"ס הגולן, יאיר נירון, אמור היה להשתתף במשלחת לארה"ב של מנהלי מחלקות ספורט במתנ"סים יהודיים וערביים, כאורחי מחלקת המדינה האמריקאית. ברגע האחרון, מחלקת המדינה סירבה לאשר את השתתפותו והוא לא קיבל ויזה, כיוון שהוא מהגולן. כמנהל המתנ"ס לשעבר, אני זוכר את הקושי בהשגת תרומות מהקרנות היהודיות בארה"ב, שהן התורמות הגדולות למתנ"סים, כיוון שהממשל האמריקאי אינו פוטר ממס תרומות ההולכות אל מעבר לקו הירוק. לעיתים מצאנו דרכים לעקוף זאת, אך באופן בסיסי יכולתנו לגייס משאבים היתה נחותה מלכתחילה לעומת מתנ"סים אחרים.

אך מעבר לנזקים המעשיים הללו, יש חשיבות רבה להכרה הבינלאומית. האימרה "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" המיוחסת לבן גוריון, היא שיבוש של דבריו. הוא מעולם לא אמר שלא חשוב מה יאמרו הגויים. במצעד יום העצמאות תשט"ו 1955 הגיב בן גוריון להחלטות ועידת בנדונג, ועידת המדינות הבלתי מזדהות, שקיבלה בתשואות את המופתי הירושלמי, וקיבלה החלטות אנטי ישראליות ופרו ערביות קיצוניות, במילים: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"

ואכן, גם עתידנו בגולן תלוי בראש ובראשונה במה שעשו ויעשו היהודים: בהתיישבות, בריבונות ובדעת הקהל. לא התנינו את העשייה הזאת בהסכמת העולם. אך חשוב גם לרתום את "הגויים", כלומר את העולם, לכיבוד הריבונות הישראלית על הגולן.

הציונות מעולם לא זלזלה בצורך להשיג את תמיכת העולם. כבר בתוכנית באזל, מצע היסוד של התנועה הציונית, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון (1897) נקבע: "הציונות שואפת להקים בית-מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל." לפי משפט הכלל, כלומר בתמיכה בינלאומית. לצד ההישגים האדירים של הציונות המעשית ביישוב הארץ, בעלייה לארץ ובהקמת המדינה-שבדרך וכוח המגן העברי, היו לציונות הישגים מדיניים גדולים ובראש ובראשונה הצהרת בלפור (1917) והחלטת כ"ט בנובמבר (1947).

ולכן, בנוגע לכיבוד הריבונות הישראלית בידי העולם, השאלה אינה האם הדבר רצוי, הוא רצוי, אלא האם הוא מעשי.

מאז החלת הריבונות הישראלית על הגולן ישראל לא ניסתה לקדם הכרה בינלאומית בהחלטה, ובצדק – לא היה לכך כל סיכוי, ולא היתה כל סיבה להציג את הנושא כדי להעיר דובים מרבצם ולהיענות בשלילה. נזקו של מהלך כזה היה גדול יותר מתועלתו. למרבה הצער והבושה, חמישה ראשי ממשלה ישראליים, ובהם הנוכחי (בקדנציה הראשונה שלו), הציעו נסיגה ישראלית מהגולן, תוך התעלמות מהריבונות הישראלית. ואם כך אנחנו מתייחסים לריבונותנו, מה לנו כי נלין על מדינות אחרות?

כעת, דומני, חלו שינויים המצדיקים לראשונה העלאת הנושא על סדר היום המדיני – לא בקול תרועה רמה, אלא בגישושים זהירים.

השינוי העיקרי והמהותי הוא התפרקותה של סוריה. סוריה היתה מאז ומעולם מדינה מלאכותית. היא היתה, לכאורה, מדינת לאום, אולם מעולם לא היה לאום סורי. הלאום הסורי, לכאורה, היה האוכלוסייה שהתגוררה בגבולות המדינה הסורית. את הגבולות הללו קבעו פקידים קולוניאליסטים של צרפת ובריטניה, לפני 99 שנים, על שולחן השרטוטים באירופה, ללא כל היגיון גיאוגרפי או דמוגרפי; לפי שיקוליהם הקולוניאליסטיים בחלוקת עור הדוב של האימפריה העות'מאנית בטרם ניצוד (הסכם סייקס-פיקו, 1916).

מאז הקמתה של סוריה ב-1946, מה שאיחד את "האומה" הסורית היו רק כידוני ומגפי הדיקטטורים שרדו בה, והמלחמה באוייב הציוני. איכשהו הדבר החזיק מעמד עד לפני פחות מחמש שנים. אחרי מאות אלפי הרוגים, מיליונים רבים של פליטים, המוני פצועים, מעשי פשע נוראים נגד האנושות, אונס אכזרי של רבבות נשים וילדים, הרס המדינה, החברה, הכלכלה, שנים שלא היו בהם חיים סדירים בסוריה – אי אפשר יהיה עוד להחזיר את הגלגל לקדמותו. כל ניסיון להגיע לשלום על בסיס קיומה של סוריה מאוחדת, נועד לכישלון. גם אם יהיה הסכם "שלום" כזה, הוא לא יחזיק מעמד לאורך ימים. אין מנוס מחלוקתה של סוריה, בהתערבות המעצמות. אם זה לא יקרה בקרוב, זה יקרה אחרי עוד שנים של הקזת דם הדדית, אחרי עוד נהרות של דם שיישפך לשווא, אחרי עוד סבל נורא, חסר תכלית. בסוף זה יקרה.

וכשזה יקרה, עלינו להיות שם, הן כדי להשפיע על זהות שכנינו, ובעיקר כדי להבטיח שהחלוקה הזאת תכלול הכרה בינלאומית בריבונות הישראלית על הגולן. וכיוון שאיננו יודעים מתי זה יקרה, עלינו להתחיל להעלות את הנושא לתודעה הבינלאומית כבר עתה.

השינוי השני הוא הסכם הגרעין עם איראן. ההסכם הזה טומן בחובו שינוי מהותי לרעה במאזן הכוחות המזרח תיכוני. ההסכם, ההופך את איראן למעצמת-סף גרעינית, עלול להפוך אותה די בקלות למעצמה גרעינית בפועל. מצב כזה ישנה את מעמדה האסטרטגי של ישראל, שלפי מקורות זרים, ועל פי אמונת הערבים, היא נהנית ממונופול על הנשק הגרעיני במזרח התיכון. אמונה זו, והידיעות על כך שבמלחמת יום הכיפורים עלה על הפרק שימוש באופציה גרעינית (על פי מקורות זרים), הם אחד הגורמים (לא היחיד, כמובן) לכך שמאז מלחמת יום הכיפורים נרתעו הערבים ממלחמה כוללת נגד ישראל.

איראן גרעינית היא שינוי דרסטי, ממצב של מונופול ישראלי למצב של מאזן אימה. מצב זה עלול להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמות הכוללות. המאבק שניהלה ישראל נגד תוכנית הגרעין, והרוב בציבור האמריקאי המתנגד להסכם, הביאו את הממשל להכרה בהכרח לפצות את ישראל. לצד דרישות אחרות, על ישראל לתבוע את חיזוק יכולותיה הקונבנציונליות, בשל סכנת חידוש המלחמות הכוללות. עומק טריטוריאלי וגבולות בני הגנה, הם מרכיב מרכזי לביטחון ישראל במלחמה קונבנציונלית. ולכן, על ישראל לדרוש הכרה אמריקאית בזכותה לגבולות בני הגנה. גבולות בני הגנה לישראל הם הירדן ורכס התלים בגולן. לכן, על ישראל לתבוע תמיכה אמריקאית בשליטת ישראל על בקעת הירדן ובריבונות ישראל על הגולן.

מסמך בוש – הישגו המדיני החשוב של אריק שרון, הכיר בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה – שם קוד לבקעת הירדן, אך ללא שימוש מפורש בשם האזור. יש לחזור ולדרוש מהאמריקאים לאשרר את המסמך.

גם בנושא הגולן יש לנו מסמך נשיאותי. לפני חודשיים מלאו 40 שנה להסדר הביניים בין ישראל למצרים. במסגרת הפיצוי הביטחוני שראש הממשלה רבין דרש מן האמריקאים על נכונות ישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי, השיג רבין מכתב מהנשיא ג'רלד פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי הגבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן."

כמובן שרבין רצה ניסוח הרבה יותר מחייב, אך גם הניסוח הזה הוא הישג מדיני משמעותי. יש לציין, שהנשיא בוש האב חזר על ההתחייבות הזאת במכתב לראש הממשלה שמיר, שדרש זאת כתנאי לנכונות להשתתף בוועידת מדריד (1991).

המכתב הזה יכול להיות הבסיס ליוזמה מדינית ישראלית להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן. בביקורו האחרון בארה"ב הזכיר זאת נתניהו באוזני אובמה, כבדרך אגב. אובמה התעלם. נתניהו לא צריך היה לעשות יותר מכך, לעת הזאת. אין טעם להעלות רשמית דרישה שתידחה. יש להתחיל להרגיל את האוזן האמריקאית לעמדה הזאת. איני חושב שיש סיכוי לכך עוד בכהונתו של אובמה, אך חשוב שהסוגייה תהיה על סדר היום, כ"שלח לחמך", אפילו למצב שבו ישראל תידרש לוויתורים ומחוות כלשהן ותוכל לדרוש זאת בתמורה.

שני השינויים המהותיים הללו – התפרקותה של סוריה והסכם הגרעין עם איראן, יצרו הזדמנות לחולל שינוי בעמדת ארה"ב והעולם בסוגיית הגולן. איני יודע עד כמה גדול הסיכוי, אך הציונות השכילה תמיד לנצל הזדמנויות כדי לקדם את ענייניה. כך ראוי לנהוג גם הפעם.

לראשונה, קיימת הזדמנות להוסיף לנכסים ההתיישבותיים, החוקיים-משפטיים והתודעתיים שיצרנו – גם נכס מדיני של הכרה בינלאומית בריבונותנו בגולן. מן הראוי להעלות את הנושא על סדר היום בישראל, כדי לקדם יוזמה מדינית ישראלית כזאת.

2. טרור הדה-לגיטימציה

אירופה במלחמה. כך הכריזו מנהיגי אירופה בעקבות מתקפת הטרור האסלאמיסטי הקנאי על פריז.

אירופה מצויה במלחמה נוספת, שאינה מנותקת מהמלחמה בטרור האסלאמיסטי הקנאי – מלחמה על נפשה של אירופה. המאבק על סימון מוצרים ישראליים הוא מאבק על נפשה של אירופה. האם זו אירופה החוזרת לימיה האפלים, שבהם סימון חנויות של יהודים, בתים של יהודים, עסקים של יהודים – נתן את האות לזוועות הקשות ביותר שידעה האנושות? או שמא זו אירופה החדשה, המתנערת מעברה האפל וצועדת בדרכי הנאורות, החירות והצדק?

ביום השנה ה-77 לליל הבדולח קיבלה נציבות אירופה את ההחלטה האומללה לסמן מוצרים שיוצרו בישראל (במזרח ירושלים, יהודה, שומרון והגולן). רק אדם הלוקה בעיוורון מוסרי יכול להתעלם מהסמליות המצמררת שבמועד הזה. ורק אדם הלוקה בעיוורון מוסרי יתעלם מהסמליות המצמררת בכך שהראשונים לקפוץ על קרון החרמות היו גרמנים – בעלי הכלבו הגרמני ״קה.דה.ווה״ שהיה שייך ליהודים והופקע בידי המשטר הנאצי. הנהלת הכל-בו הורידה מן המדפים בקבוקי יין ישראליים.

לא חלפו שעות מעטות, והנהלת הכל-בו חזרה בה מהחלטתה, החזירה את היינות למדפים והתנצלה. הזיגזוג הזה מעורר תמיהה: האם בעלי הכל-בו הם אנטישמים, אנטי ישראלים, המורידים מן המדפים מוצרים ישראליים? או שמא הם בעלי עסקים הגונים, הסולדים מאפלייה על רקע אנטישמי ואנטי ישראלי, ולכן הם החזירו את המוצרים למדפים והתנצלו? סביר להניח שהם פשוט מבולבלים, ונמצאים בזירה של לחצים סותרים.

הלחצים הסותרים הללו, הם המלחמה על נפשה של אירופה, אותה הזכרתי. על כף אחת של המאזניים נמצאת הרוח הרעה של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, לקיומה של מדינה יהודית, שבאה לידי ביטוי בקריאות לחרמות נגד ישראל, נגד האקדמיה הישראלית, נגד מוצרים ישראליים.

על הכף השנייה - הרוח של אירופה הדמוקרטית, הנאורה, המתנערת מן האנטישמיות.

המהירות שבה חזרה בה הנהלת הכל-בו מההחלטה היא אות מבשר טוב. היא מוכיחה עד כמה החלטת נציבות האיחוד האירופי רחוקה מלהיות סוף פסוק. היא מוכיחה שהרוח הרעה רחוקה מלנצח, וכיח אין כל מקום להרים ידיים. היא מוכיחה שיש מצפון באירופה, ואין סיבה להתייאש מן היבשת. היא מוכיחה, שהירתמות ישראלית למתקפת נגד מול מתקפת הדה-לגיטימציה, למתקפת אמת מול תעשיית השקר, עשויה לחולל שינוי מגמה. היא מוכיחה שבכוחנו לנצח את האויב במלחמת הדה-לגיטימציה נגד קיומנו.

הזכרתי בפתח המאמר את הזיקה בין המאבק על נפשה של אירופה, לבין המאבק של אירופה נגד הטרור האסלאמיסטי הקנאי. יש קשר הדוק בין השניים. אירופה שתיכנע לרוחות הרוע והאנטישמיות המבעבעות בתוכה, לא תוכל לעמוד איתן מול האויב האסלאמיסטי הקנאי התוקף אותה. רק אירופה נחושה לעמוד על ערכי החירות והצדק ולהילחם עליהם, תנצח במלחמה הזו.

עוד זה מדבר וזה בא. ביום שבו הסיר הכל-בו הגרמני מוצרים ישראליים ממדפיו, החליט איגוד האנתרופולוגים האמריקאי להחרים את ישראל. גם לארה"ב הגיעה הרוח הרעה, רוח הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, וגם שם יש לה הצלחות. האוניברסיטאות בארצות הברית נתונות כבר שנים רבות למתקפה קשה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית, של תעשיית הדה-לגיטימציה לישראל. המתקפה הזאת, המלווה ברפיסות התגובה הישראלית, נותנת את אותותיה.

הגיעה השעה שישראל תגדיר את מתקפת החרמות והדה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי, ותירתם למתקפת-נגד רבתי, בפעולה משותפת של כל הגורמים הפטריוטיים בישראל, מן הממשלה והאופוזיציה כאחד. על ישראל לגייס את העם היהודי בארה"ב ובאירופה ואת כל שוחרי הטוב בארצות אלו – למלחמת חורמה בטרור הדה-לגיטימציה. יש להשקיע במאבק הזה משאבים רבים ככל שיידרשו, בדיוק כפי שאנו נוהגים כאשר אנו מותקפים בידי צבאות, טילים או טרור פיסי. טרור הדה-לגיטימציה והטרור הפיסי הם שני צדדים של אותה מתקפה, וכלל לא ברור איזה צד מסוכן יותר. במלחמה הזאת אין לנו ברירה, אלא לנצח.

3. צרור הערות 22.11.15

* אסיר ציון יצא לחופשי – אסיר ציון יונתן פולארד יצא לחופשי. זהו יום גדול, בשורה גדולה למדינת ישראל.

כן כן, אני יודע. יודע הכול. אני יודע על הנזק שפרשת פולארד גרמה ליחסי ישראל ארה"ב ועל הנזק שהיא גרמה ליהודי ארה"ב. אני יודע על השגיאות החמורות שביצע פולארד עצמו, שגרמו לחשיפתו, ולאחר החשיפה הריצה חסרת האחריות לשגרירות ישראל, במקום לברוח מארה"ב. אני מכיר את סיפורי הכסף והסמים, מתן שירותים למדינות אחרות, כל אותם סיפורים שאיני יודע מה מהם אמת ומה בדיה ולבטח מעורבים בהם אמת ובדייה. נכון.

אבל כל אלה בטלים ומבוטלים לעומת העובדה שיהודי מסר את שנותיו היפות ביותר למען מדינת ישראל ובשליחותה, ושילם מחיר איום ונורא, שלושים שנות מאסר בתנאים קשים.

השגיאה הגדולה היתה בעצם הפעלתו, ולה אחראים הדרגים הגבוהים ביותר – ראשי ממשלות ושרי ביטחון. ולכן, יש לראות בו חייל שגילה גבורה בקרב, ומילא פקודות שהתבררו בדיעבד כשגויות. אין בכך כדי להעיב כהוא זה על גבורתו.

ראוי פולארד לכל גילוי של סולידריות יהודית, לכל גילוי של סולידריות ואהדה מצד אזרחי ישראל.

* ערבות הדדית – "אל גינת אגוז ירדתי" נאמר בשיר השירים. ובמדרש שיר השירים רבה נאמר על פסוק זה, שנמשלו ישראל לאגוזים. "מה אגוז זה אַתְּ נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל; לקה אחד מהן כולן מרגישין." ובלשון ימינו – עם ישראל נמשל לגל של אגוזים, המסוגל להיות יציב רק כאשר כל האגוזים נמצאים במקומם. במידה ששולפים אגוז אחד הגל מתמוטט ומתרגש.

זהו ביטוי ציורי נאה לרעיון של "כל ישראל ערבין זה בזה." הערבות ההדדית, שהיא סוד קיומו של העם היהודי לאורך הדורות. זה הרעיון שבבסיס גילויי הסולידריות בתוכנו עם פולארד. ואילו כל זרזירי העט המשתלחים בפולארד ומבזים אותו, להכעיס ולתיאבון, גם אחרי שישב 30 שנה בכלא למען מדינת ישראל, הם אלה שהוציאו עצמם מגל האגוזים, מן הערבות ההדדית היהודית.

* נפל בשבי – כאזרח אמריקאי, פולארד בגד במדינתו. כיהודי, הוא חירף את נפשו למען עמו, למען מדינת הלאום של עמו. איני אמריקאי, אני יהודי, ישראלי. ולכן, מבחינתי הוא גיבור שסבל סבל נורא למען מדינתנו. מבחינתי הוא חייל שנפל בשבי.

* אצילות ואחריות – עם שחרורו של פולארד, ראוי להעלות על נס את רפי איתן, ראש הלק"ם ומפעילו של פולארד, על האופן האצילי שבו נטל את מלוא האחריות להפעלת פולארד, וטען שהדרג המדיני לא ידע דבר על הפעלתו, למרות שראשי הממשלה שמיר ופרס ושרי הביטחון ארנס ורבין היו שותפים מלאים להפעלה. רפי איתן עשה זאת מתוך אחריות לאומית, כדי למזער את הנזק ליחסים בין ישראל לארה"ב. מבחינתו, הסוד הזה היה יורד עמו אל הקבר. האמת נחשפה במחקרים וספרים.

יש לזכור, שממש באותה תקופה, עמיתיו של רפי איתן, בכירי השב"כ, ניסו להטיל על האלוף יצחק מרדכי את האשם בפרשת קו 300, כדי לחלץ את עצמם.

יחי ההבדל.

* ביטחון וזכויות האדם – באירופה נפתח ויכוח ערכי על השאלה האם ועד כמה מותר לפגוע בזכויות האדם למען הביטחון. אני הייתי מנסח זאת אחרת. הביטחון הוא חלק מזכויות האדם – הזכות לחיים, הזכות לחופש מאימת הטרור, הזכות לחיים בטוחים. ולכן השאלה היא מה האיזון הנכון של פגיעה בחרויות שונות למען הבטחת חרויות אחרות.

* חיבוקיזם – כרבים מחבריה לדבוקת שוקן, כולל כותב מאמר המערכת בעצמו, הזדרזה אווה אילוז, למחרת מתקפת הטרור על פריז, להסביר שאין להשוות את הטרור נגד אירופה לטרור נגד ישראל, שהוא פוליטי ויסתיים ברגע שהפלשתינאים יקבלו ריבונות ועוד כל מיני קשקושי הבל מן הסוג הזה, שאני מאחל לאילוז שהיא עוד לא הידרדרה למקום שבו היא גם מאמינה להם. ועל כך היא הוסיפה אזהרה לאירופה, שלא תלך בדרכה של ישראל, "הביטחוניזם", "תעשיית הביטחון".

כלומר? להכיל ולחבק? היא אינה מבינה שמה שקורה היום באירופה הוא תוצאה של החיבוקיזם, תעשיית החיבוק?

* צוק צרפתי איתן – פיגוע חמור אחד, ובו ביום נשיא צרפת מכריז על שלושה חודשים של מצב חירום, מצהיר על כך שכנראה יוארכו, מדבר על שינוי החוקה. נשווה בנפשנו סיטואציה שבה במשך חודש וחצי פריז תהיה תחת מתקפת טילים, כפי שישראל היתה בקיץ שעבר. איך אז תהיה התגובה?

בניגוד לצרפת, ישראל אינה מוגדרת כ"מולדת זכויות האדם והאזרח," אך אין עוד מדינה בעולם, שבה הדמוקרטיה הליברלית היתה נשמרת בקפדנות כזו, לנוכח מצב ביטחוני דומה, סכסוך דמים ממושך על עצם זכות קיומה, כאשר בתוכה חי מיעוט גדול של בני העם הלוחם נגד קיומה, והוא נהנה ממלוא זכויות האדם והאזרח.

ואצלנו יש מי שבחוצפתם, שקרנותם ועיוורונם – נהנים מהלקאה עצמית ומהטלת דופי בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

* אחים מוסלמים – הטבח ההמוני במלון "רדיסון בלו" במאלי, בוצע בידי הארגון "הג'יהאד אל-מוראביטון", שהנו פלג של אל-קאעידה. שלטון האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס, האחים המוסלמים, אל-קאעידה, הג'יהאד האסלמאי, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, בוקו-חראם, ג'ובהאת אל-נוסרה, דאעש, הג'יהאד אל-מוראביטון – כל אלה זרועות של אותו תמנון: הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמית, המאיימת על שלום האנושות.

* אחריות לאומית – התייצבותם של המחנ"צ ו"יש עתיד" לצד החלטת הממשלה להוציא את הפלג הישראלי של דאעש אל מחוץ לחוק, מבטאת העדפת האחריות הלאומית על האופוזיציה האוטומטית, ולכן היא ראויה לשבח.

* הערבים המתונים – האם בין ערביי ישראל יש גורמים מתונים, שקולים, שפויים? בטוח שכן. אז איך זה שהם אינם משבחים את הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק? הם מפחדים.

* האם הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק אפקטיבית? – התשובה לשאלה זו תלויה בנחישות שלנו לא לתת לנחש הארסי הזה להרים את ראשו תחת שמות כיסוי שונים.

אחרי הטבח במערת המכפלה בידי הכהניסט גולדשטיין, הוצאו ארגוני הטרור "כך" ו"כהנא חי", בית הגידול של המחבל, ההשתקפות בעברית של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, אל מחוץ לחוק. אבל הם ממשיכים לבעוט ולהזיק תחת שמות כיסוי שונים, כמו "הרעיון היהודי", "להב"ה" ועוד, אפילו הכניסו ח"כ (מיכאל בן ארי, האיש הרע הזה) והפרא הכהניסטי מרזל הורשה להתמודד בבחירות האחרונות, תחת כנפיו של אלי ישי.

אם כך תיאכף הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק, חבל על המאמץ. יש לקוות שהפעם תהיה אכיפה אמיתית, ושסוף סוף מדינת ישראל תאכוף כראוי גם את משמעות הוצאת הכהניסטים ועוזריהם אל מחוץ לחוק.

* מכחישת שואה – "הארץ" הקדיש מחצית העמוד בגיליון ערב שבת למאמר שטנה של העבריינית הסדרתית אילנה המרמן, שכותרתה: "צריך ואפשר להשוות" וכל כולה השוואה של מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. אה, היא גם שירבבה איזו אמירת כסת"ח: "השוואה איננה ל'שואה'." (המירכאות סביב המילה שואה – במקור, כמובן). ויש לומר בבהירות – כל ההשוואות מן הסוג הזה אינן אלא הכחשת שואה. העבריינית הסדרתית אילנה המרמן היא מכחישת שואה.

* תחי השחיתות – ב"ביקורת טלוויזיה" על שידורים שעסקו ברקב ובשחיתות העמוקה, ההרסנית של אולמרט, כתב רוגל אלפר ב"הארץ" שחבל שהשחיתות של אולמרט נחשפה, כי אלמלא נחשפה הוא היה שם קץ ל"אקיבוש".

הגישה הזאת מושחתת מעיקרה. גישה שלפיה המטרה מקדשת את כל האמצעים. אבל למה ניתן לצפות ממי שתומך ללא סייג בפיגועי הטרור וברצח יהודים?

* האם בית המשפט העליון עומד לחבור ללהב"ה? – הנראטיב שאולמרט ויחצניו (רביב דרוקר ושכמותו) מפיצים, מספר את תאוריית הקונספירציה הבאה: אולמרט עמד להביא לשלום קוסמי נצחי. הוא היה במרחק נגיעה מהגשמת חלום הדורות. ואז שונאי השלום ואוהבי המלחמה קשרו קשר להדחתו ותפרו לו תיק, כדי להכשיל את השלום.

מי ומי בקושרים? הימין הקיצוני, כולל משטרת ישראל, הפרקליטות ובתי המשפט. ועכשיו נשאר להמתין לבית המשפט העליון ולראות האם גם הוא יחבור לקנוניה של הימין הרדיקלי.

* שיא הטיפשות – הטיפוס ההזוי [רון וייס] משתומם על כך שאני מגדיר אותו טיפוס הזוי, אך בפסקה הבאה ברשימתו הוא עצמו מספק את התשובה. "מדוע כשנתניהו אומר שהטרור הפלסטיני והטרור של דאע"ש חד הם, זה שיא החוכמה? וכששרת החוץ של שבדיה קושרת בין הסיבות לטרור הפלסטיני לטרור של דאע"ש, מדוע זה שיא הטיפשות?"

הזוי. הטרור של טירוף הקנאות הג'יהאדיסטית כאן ושם חד הוא, ולכן נתניהו צודק. שרת החוץ של שבדיה מאשימה את ישראל בטרור הזה, ולכן דבריה מטורפים. והם מטורפים באותה מידה כאשר היא מדברת על הטרור בפריז ובישראל. אבל את ההגדרה "שיא הטיפשות" אני משאיר להזוי שאינו מבין זאת. הרי ככל שנסביר לו הוא ימשיך לא להבין.

* מדידה נאותה – לא הופתעתי כלל מכך שבראש מדד אחוזי הגיוס ובפרט הגיוס ליחידות קרביות בין בתי הספר, עומדים בתי ספר מהחינוך הממלכתי דתי. כל מי שקצת בקיא, יודע זאת.

אך הדבר הזכיר לי סקר דומה שנערך לפני שנים אחדות, כשעוד שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן. באותו סקר, הישיבה התיכונית בחספין, ישיבת הגולן, היתה במקום נמוך באחוזי הגיוס. זה היה אבסורד, הרי אנו יודעים שאחוז הגיוס בו הוא 100% ואחוז המתגייסים ליחידות קרביות הוא 100% מבעלי הכושר הקרבי ואלה שהצליחו להסתיר מגבלות רפואיות. איך הגיעו לתוצאה כל כך עקומה?

כיוון שהשירות המשמעותי בצה"ל הוא מרכיב מרכזי בסדר היום החינוכי בגולן, ערכנו דיון על הנושא באגף חינוך וחברה במועצה, והחלטנו לבדוק זאת לעומק עם עורכי הסקר (אם איני טועה הסקר נערך מטעם משרד הביטחון).

התברר שהסקר בדק את הנתונים בקרב בני המחזור בשנה שלאחר כיתה י"ב. וכך, כל ההולכים לשנות שירות ומכינות קדם צבאיות, למשל, נחשבים כלא-מתגייסים ולכן ככל שאחוז ההתנדבות היה גבוה יותר, מקומו של בית הספר היה נמוך יותר.

איזה אבסורד! רבים מבוגרי ישיבת הגולן הולכים למכינה קדם-צבאית ולא מעטים אף דוחים בשנה-שנתיים את הגיוס כדי להעמיק את לימודיהם בישיבה גבוהה, ומתגייסים לאחר הלימודים לשירות המשמעותי והקרבי ביותר, רבים מהם הולכים לקצונה, וזאת בתחושה שהם הגיעו בשלים יותר מבחינה מנטלית ורוחנית, בזכות אותה דחיה.

כנראה שעורכי הסקר הבינו את טעותם והפעם ביססו את הסקר על נתוני אמת.

אותו סקר שגוי מזכיר לי סיפור נוסף. מיד לאחר שידור הידיעה על אודות חטיפת שלושת הנערים, עוד בטרם פורסמו שמותיהם, נמסר שאחד מהם, בן 19, הוא תלמיד ישיבת "שבי חברון". הכוונה היא לאיל יפרח, שאף הוא דחה את הגיוס כדי להתחזק מבחינה רוחנית, על מנת ששירותו יהיה משמעותי יותר.

מיד כתבה אישה רעה בפייסבוק משפט שזיעזע אותי: "נער בן 19 לא אמור לשרת בצה"ל?"

* פראייר גאה – בכתבה במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" סיפרה מירי בראון, שעמדה בראש הפורום לשוויון בנטל, שהיא תסית את ילדיה לא להתגייס לצה"ל וקראה לסרב לשרת, במחאה על השתמטות החרדים.

מאז ומתמיד סלדתי מהמאבק שנשא את מסר ה"פראיירים". אני שולל את ההשתמטות החרדית, כיוון שאני רואה בה דבר רע בפני עצמו, בלתי מוסרי ומנוגד לערכי היהדות. אולם מעולם לא עלה על דעתי להתייחס להשתמטות הזאת כאל דבר שמקטין כהוא זה את המוטיבציה שלי לשירות ואת החינוך שלי לילדיי בנדון. העובדה שיש גנבים אינה גורמת לי להיות גנב, העובדה שיש מושחתים אינה גורמת לי להיות מושחת והעובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. עצם הדיבור על השתמטות מזנה את המאבק למען הגיוס.

אני סולד מהמסר של "פראיירים", של "נטל". וכפי שהשתמטותם של חרדים לא תצדיק בעיניי השתמטות, גם השתמטותה של מירי בראון ודומיה לא תצדיק בעיניי השתמטות. ואם מישהו רואה בכך "פראייריות" – אני פראייר גאה.

* התנשאות – רוגל אלפר, לא נגענו: "קטורזה לא מצחיק אותי אבל אני לא קהל היעד. מי זה קהל היעד? אנשים פחות אינטליגנטים ממני."

רוגל אלפר ממתיק סוד עם קוראיו: אנחנו שייכים ל"אנשים החושבים" ולא ל"ישראלים". "הישראלים" הם נחותים.

* צחוקים – מתוך "חדשות האמת", המדור הסטירי במוסף העיתון לאנשים חושבים. "איבדנו את הבושה: חשיפה: שרת החוץ של שבדיה מקבלת מימון מממשלה זרה!" "גאווה: 93% מחתני פרס נובל היהודים עברו ברית מילה ללא הרדמה..." "לא למדו את הלקח! דו"ח מיוחד של הליגה נגד השמצה חושף: רוב אזרחי אירופה לא עומדים בצפירת יום השואה."

ונכון שהסיבה שלא צחקתי, היא שאיני קהל היעד? שקהל היעד הוא אנשים יותר אינטליגנטיים ממני?

* קינאתי בהם – נורית גלרון הנפלאה השתתפה בתוכנית "בית ספר למוסיקה" ושרה עם הילדים המתוקים והמוכשרים משיריה. לצערי, ראיתי רק את שני השירים האחרונים – "נפרדנו כך" ו"סוס מעץ". ראיתי, נהניתי, התרגשתי (ובינינו, גם קצת קינאתי בילדים...)

מה שצרם לי היתה העובדה שהמנחה צביקה הדר הסביר קצת את הרקע לשירים, ו... לא ממש הקפיד על שיעורי הבית. על "נפרדנו כך" הוא אמר שהשיר הוא מתקליטה הראשון שיצא ב-1972. שתי שגיאות במשפט אחד. תקליטה הראשון ("נורית גלרון" המוכר כ"התקליט הסגול") לא יצא ב-1972 אלא ב-1978 והשיר הזה אינו מהתקליט הראשון אלא מהשביעי, "משהו בלבבה" שיצא ב-1986. על "סוג[?] מעץ" הוא אמר בצדק שהוא מן התקליט "אני ראיתי יופי", אך הוא הציג אותו כתקליט השלישי של נורית, בעוד הוא הרביעי.

* הנצחה ציונית הולמת – לאחר אחת מפעולות הטרור הפלשתינאי בירושלים, בשנות השישים שלפני "אקיבוש", הבטיח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בלשון פרקי אבות: "הפנקס פתוח והיד רושמת."

הבטיח – וקיים. לאחר סדרה של פיגועי טרור נוספים מגבול ירדן, יצא צה"ל לאחת מפעולות התגמול הרציניות ביותר, פעולת סמוע בדרום הר חברון, שבה נהרגו 26 ירדנים ופוצצו ארבעים בתים.

בפעולה נפל קצין הצנחנים הנערץ סא"ל יואב שחם. פקודיו ייסדו לזכרו את מושב העובדים הראשון בגולן, גבעת יואב, ב-1968. גבעת יואב קמה סמוך לבני יהודה הישנה, המושבה שקמה סמוך לכפר ביר א-שגום בתקופת העלייה הראשונה, ואחרוני תושביה נסו ממנה במאורעות 1920 – כשהשכנים הערבים תקפו אותה בפוגרום רצחני. שנים אחדות לאחר ייסוד גבעת יואב, קם בסמוך לו היישוב הקהילתי (אז הוא נקרא "מרכז אזורי") בני יהודה, שהנציח את שמה של המושבה.

* ביד הלשון: ארוחת צעריים – אחת השורות האהובות עליי ביותר בשירה העברית, היא של אברהם חלפי:

צער לך וצער לי

על כך מעידות העיניים

בואי, אישה, ביום זה אווילי

לארוחת צעריים.

איזה יופי. מפגש שלה ושלו, של הצער שלה והצער שלו, והארוחה היא ארוחת צעריים, ארוחת שני הצְערים.

ואם מישהו יעז לכתוב "לארוחת צהריים" – הוא הסתבך אתי.

כמובן שהמאיית האוטומטי במחשב מסמן לי שגיאה. הרי אין מילה כזאת "צעריים". זאת שגיאה לשונית, אך אמת פואטית.

* * *

אוריה באר

תמימות או טיפשות צרפתית?

שוב ושוב אני מוצא את עצמי שואל בחמת זעם: "רגע, אמרו לי, האם הם תמימים או טיפשים גמורים? האם טחו עיניהם מלראות מה שכל  ילד יכול הבחין בקלות?"

אני מתכוון כמובן לסכנה המוסלמית הברורה כל כך.

אתחיל בסיפור אישי. היה זה בתחילת שנות השישים, לאחר תום שירותי הצבאי, ותחילת  לימודיי. נפגשתי באיטליה עם חברי מהצבא, לימים אישיות ביטחונית בכירה. נסענו לאלפים ולהרים, ומשם המשכנו לפאריז המעטירה. היינו מחוסרי אמצעים, ואני כמעט חסר פרוטה. משום כך, אכלנו במסעדות זולות, ואלה היו במקרים רבים מסעדות מוסלמיות. הימים היו ימי המלחמה באלג'יריה. מאות אלפי פליטים מוסלמיים זרמו לצרפת, ומשום כך, רבו מסעדות שאלה פתחו.

וכך סרנו למסעדה של מוסלמים, באחד הרובעים, שכחתי את שמו. מלצר  מוסלמי צעיר פנה אלינו ושאל מה ברצוננו לאכול.

מששמע שאנחנו מדברים עברית, עיוות שפתיו ופלט: "יהודים הה? מישראל?"

פניו הביעו זעם עצור. ושנאה עזה.

"כן, מישראל," השבתי לו בצרפתית לא מלוטשת שלמדתי מאימי, ומהקורס באוניברסיטה לשפה זו. "מה לא מוצא חן בעיניך? רוצה שנעזוב?"

בעל המסעדה, שחש שמריבה עומדת לפרוץ, ביקש מהמלצר להתחלף עם מלצר אחר בשולחנות אחרים. בשיחה עם המעביד, בתום הארוחה, התברר שהוא אחד מאלה שהגיעו מאלג'יריה, וכנראה שאינו מאוהבי ישראל.

מאז ביקרתי פעמים רבות בפאריז. בכל פעם נוכחתי לדעת שמיספר המוסלמים בה הולך וגדל משנה לשנה, ועימו מידת האיבה ליהודים. לא, לא מצד כולם. ואף לא מחציתם. אך המעטים הם למרבה הצער אלה שנותנים את הטון. והטון הוא של שנאה ליהודים, שנאה עזה למערב ולערכיו, חוסר כל נטייה להתפשר עם ערכי תרבות מערביים, ורצון להתבדל, להסתגר ולחיות בתוך עצמם.

מאות מאמרים מלומדים נכתבו על כך לאחרונה. ואין בדעתי לחזור ולהעלות גירה על כל מה שנאמר. אך למרבה הצער, נחשפת לעין התמימות הצרפתית ועימה הטיפשות הגובלת בטמטום.

כיום, כחמישים שנים מאז ביקורי הראשון בצרפת, חיים בצרפת כולה כעשרה מיליון מוסלמים. רובעים שלמים בפאריז ובמרסיי הם בבחינת מוקצים למי שאינו מוסלמי. קרובי משפחה וידידים החיים שם, מספרים על פחד מתמיד להיקלע לרחוב בו חיים מוסלמים רבים, והמצב רק יילך ויחמיר. קלות הדעת, שהחלה, לדעתי, בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ושהתבטאה במתן זכות כמעט חופשית להיכנס לצרפת, מבלי לבדוק אפילו בשטחיות את מי אתה מכניס ולמה, מתנקמת עתה בצרפתי מן השורה.

לא מאמינים? סעו לחופשה בפאריז היפה בימים אלה, וראו כמה אני צודק.

* * *

תקוה וינשטוק

המעופפות

אני מחפשת את קופסת הגפרורים. לפני שיצאתי מהבית הנחתי אותה על השיש במטבח ליד הכיריים – ולפתע נעלמה. זו קופסת הגפרורים האחרונה שלי וכעת איני יכולה להדליק את הכיריים.

לא היה לי צל של ספק שהינחתי את הקופסה במקומה הקבוע ליד הכיריים, זו כבר תנועה אוטומטית. בדקתי את כל משטח השיש, את הכיור, את התנור, גם את הרצפה, פתחתי את הארונות.... אין. רק אני בדירה. לא יתכן שבהיעדרי הגיע אליה גנב. הכול נח על מקומו בשלום. רק קופסת הגפרורים נעדרת, כאילו הצמיחה לפתע רגליים או כנפיים ונעלמה מהאופק. גם לא נשבה רוח שתעיף את הקופסה מעבר להרי חושך.

ואולי לא רוח אלא רוחות השתכנו בבית, כמו בסרט האימים שראיתי השבוע? ואולי גמדים קטנים? אך הללו באים כידוע לעזור ולא לבלבל. משהו מוזר מתרחש בדירתי. אני מבשלת בסיר בעל הידית, שוטפת ומחזירה אותו ריק לכיריים וכעבור זמן מה מוצאת אותו על העוקם, נטוי לצד, לא ישר כפי שהעמדתיו. הרי לא התעקם מאליו!

אבל למחרת אובדן הקופסה, בעודי על סף המטבח, מתעופפת לעומתי – יונה. רק הבחינה  בי, ובשבריר שנייה עשתה אחורה פנה ונמלטה מבעד לחלון, משאירה לי חריונים למזכרת.

לא גנב ולא רוח רפאים – "בת יונים הומייה" כפי שכתב ביאליק ב"מאחורי השער" – אבל בת היונים הזו לא התדפקה על שום שער. מבעד לחלון חדרה בנקל למטבח שלי, מנצלת את השעות שאין בו אדם, מטה במעופה את הקדרה ואת קופסת הגפרורים, ודאי מנשנשת פרור או שניים וחוזרת השמיימה.

לבסוף נמצאה הקופסה בגומחה קטנה מוסתרת, לשם הפילה אותה היונה במעופה. נזכרתי שפעם השארתי פרוסת לחם בגבינה על השולחן וכשחזרתי אחר שעות מיספר התמלאה הגבינה גבשושית וגומות כאלו ניקרו בלחם. מסתבר שהגברת מבקרת אותי בקביעות. 

התחלתי לסגור את חלון המטבח – אף שימי החום היו בעיצומם. אך היונים בימינו מתוחכמות מאוד. חיש מהר גילתה המעופפת הלא קרואה שיש חלון גם בסלון. אמנם מסורג אך אין זה מכשול ליצור בגודל של יונה. המוח הקטן שלה – מה כבר משקלה של כל היונה? – עובד יפה. היא הצליחה לחדור לסלון, ומהסלון למטבח, שבו פרורי אוכל הדרך קצרה. כשראתה כי טוב החליטה להביא גם חבר או חברה – לך דע מה מינם של בעלי הכנף הללו!– טובים השניים מן האחד. התחלתי לסגור גם את חלונות הסלון והמחנק גדל.

אבל יום בהיר (בהיר? חמסיני!) אחד התבלבלה היונה "שלי" – ואולי לא היתה היונה "שלי" אלא חבר/חברה שלה, ושמא בכלל יונה מחצר זרה. היא חדרה לסלון מבעד לסורג החלון אבל שכחה איך יוצאים ממנו. כשהופעתי נתקפה בהיסטריה, עפה מפינה לפינה, נתלתה על הנברשת, חזרה לפינה, משירה בלי הרף נוצות וחריונים.

פתחתי לרווחה את החלונות והתריסולים – והיא, כאילו הוכתה בסנוורים ולא רואה את השמיים בחוץ... ספקתי כפיים, קראתי קריאות קרב, דפקתי על השולחן – עד שסוף סוף גילתה את המרחבים – והתפטרתי ממנה.

רק התפטרתי מהיונה הניידת – ניתכה עלי צרת היונה הנייחת. באדנית הגרניום שלי צמחה לפתע תלולית של זרדים וענפים קטנים, קש וגבבה. ברור כשמש – יונה השתכנה שם בלי ליטול רשות ובלי לשלם שכר דירה. והיא בחרה בדיוק את האדנית המוסתרת ביותר, שעל מנת להגיע אליה יש  להזיז את הספה. התהליך מוכר. כבר לפני שנים מספר החליטה יונה שהאדנית שלי הנה בדיוק מה שהיא מחפשת. בשלב הראשון הביאה את חומרי הבניין שלה. בשלב השני התיישבה על המצע והחלה לדגור, בשלישי הופיעו הביצים – ולאחר מכן בוקעים הגוזלים. כל מכריי הזהיר אותי: עם הגוזלים יבואו גדודי יתושים ויבחושים וכינים ושאר מכות מצרים ולא תפסיקי להתגרד בכל הגוף.

נטלתי את הביצים הזעירות, הטלתי אותן לאשפתות ואף שפכתי נפט על זירת הפעולה – אז עדיין היה הנוזל הזה בשימוש בבתים. חשתי קצת מוסר כליות, אמנם אכילת ביצים אינה גורמת לי כל ייסורי מצפון, אבל הביצים הללו היו קטנטנות ומושלמות כל כך, חזיתי בשלבי התפתחותן והיכרתי את אימא שלהן...

הפעם גמרתי אומר לחסל את הפרשה בעודה באיבה, לפני שאגיע לשלב של כאב הלב, וזרקתי מיד את חבילת הזרדים.

למחרת אני חוזרת לאדנית – ורואה לרגע את הדיירת, כנפיים אפורות, ראש לבן, יושבת על חבילת זרדים חדשה שאליה נוספה פיסת צמר גפן לתפארת, כאילו מאומה לא קרה. הרמז לא היה עבה דיו וכלל לא עלה בדעתה לוותר על השיכון.

שוב זרקתי את הקש והאניצים והזרמתי לאדנית מים ממשפך, בתקוה שיגיע סוף פסוק.

עובר עוד יום, אני פותחת בחבטה את התריסול. האדנית הספיקה להתייבש והגברת הקטנה יושבת על מצבור חדש שקוששה, ודוגרת לה. או-טו-טו תטיל. רק הבחינה בי – פתחה בטיסה מרתונית והתיישבה על עץ ממול, נועצת בי את עיניה, ודאי  בשנאה.

ככה? חשבתי. את לא נכנעת? אז במלחמה כמו במלחמה! – הצטיידתי מהר בתרסיס נגד ג'וקים, סליחה: תיקנים – שאני מחזיקה על כל צרה שלא תבוא, וריססתי  את האדנית מכל עבר. תמות נפשי עם פלישתים! הגרניום אולי ייפגע אבל המתנחלת כבר לא תחזור.

למחרת השכם בבוקר מיהרתי לחזית הקרב. אכן אין זכר ליונה. קיוויתי שריחו העז של התרסיס הבריח אותה לפני שהתיישבה באדנית, וכי נמלטה כל עוד נפשה בה.

נראה לי שמיספר היונים בעיר הגיע השנה לשיא. העיר גדֵלה ומתרבה, ולהקות היונים מתרבות עימה. הן כבר השתלבו בין הולכי  על שתיים ואין מורא האדם עליהם. ואם נשקפת להן סכנה לרגע – כלי רכב, נערים מתגרים – הן מתעופפות חיש קל וחוזרות מיד. פרנסתן בשפע. גם במעופן בשמיים הן מצליחות לגלות על האדמה שרידי מזון טעימים, פרורי מאפה, קליפות ירקות, גרגרים למיניהם. ושלוליות מים לשתייה קיימות תמיד. הן משתכנות בחגווי קירות, באשנבים הגבוהים של חדרי הנוחיות, במתקנים למסתורי הכביסה ובאדניות כמובן, והן פרות ורבות באין מפריע. יונים אינן חתולים שאפשר לווסת את מספרם בעיקור ובסירוס ואפילו לשלחם כטרנספר לארץ אחרת, גם לא כלבים משוטטים שפקחי העירייה רודפים אחריהם ללכדם או להמיתם בסטרכנין.  נסו לרדוף אחרי יונה!

    יפה לצפות ביונים, סמל השלום, כשהן ממלאות את הכיכרות. בתשלובת הדורה של כהה ובהיר, אפור ותכול וגם חום ופה ושם לבן. אנשים טובים, לרוב קשישים, סובבים ביניהן, ידיהם מלאות לחמים ומיני מאפה מיום אתמול, והם מפוררים אותם ומפזרים ליונים. אלו צועדות אחרי מיטיבם  כגדודי חיילים בעקבות המפקד. מלקטות כל פירור ומתמלאות כוחות חדשים .

   כל זה טוב ויפה בכיכרות העיר, כשאנחנו לחוד והן לחוד. אבל כשהיונים מתחילות להשתכן כשותפים  בבתים שלנו, זה כבר הרבה פחות נחמד.

צלוחית הריבה של "מכתב לאימא"

"קבלת שבת" שנערכה לאחרונה במועדון "צוותא" הוקדשה לשחקנית רחל מרכוס למלאות שלושים שנה למותה. במופע, ספרה אחייניתה, שרית גמליאל, כי סבה – אביה של רחל – היה בא מחדרה לתל אביב לבקר את המשפחה ומביא צלוחית עם ריבת תפוזים מעשה ידיו. ריבה כזו הביא גם לאימה של שרית, אליו צירפה סבתא מכתב ברכה באידיש ובקשה... להחזיר את הצנצנת, שנחשבה באותם ימים, ימי מלחמת העולם השנייה, לכלי בעל ערך.

צלוחית הריבה מופיעה בשירו של נתן אלתרמן, בעלה של רחל מרכוס ,"מכתב לאימא": אם שולחת חבילה לבן החייל, שנעשה קורפורל, ובה סרטים לעלייתו בדרגה  "וגם צלוחית ריבה יש פנימה / מתפוזים הכינה אימא. / שתאכל  קורפורל / ואת הצלוחית תחזיר לאימא..."

    "מכתב לאימא" זכה להצלחה רבה והוא מושר ואהוב עד היום.

*

 חנות ממתקים ועיתונים בבן יהודה – "פרופסור ביס".

דוקטור לפאלפל יש לנו מזמן. כעת כבר צריך  פרופסור.

מספרה ברחוב אבן גבירול: "חד וחלק".

בית קפה בשדרות תרס"ט, שבחזיתו כסאות נוח כמו על שפת הים, וחלקו האחורי בגן יעקב.

בית קפה חדש במרמורק, סמוך ל"הבימה": "רובינא".

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נעמן כהן

לשון הרע – הפוסל במומו פוסל

החבר יעקב ניר (נראה לי קצת פתטי שאדם מבוגר מכנה את עצמו בשם חיבה מתיילד "יענקלה") קורא לשלול לי את חופש הביטוי בטיעון שאני נותן כינויים מבזים. (גיליון 1095) לטענתו הכינוי של חיים אורון – ג'מוס, שהבאתי, הוא מבזה וזו "שפת שוק". אבל מה לעשות שחיים אורון עצמו, בראיון שנעשה עימו, מספר שקראו לו בתנועה ג'מוס משום מראהו השחור והגדול. ("בשכונה ובתנועת הנוער ברמת גן קראו לאורון ג'מוס, כי הוא היה 'שחור וגדול,' ואחר כך שונה הכינוי לג'ומס, 'פרי השקמה'. כולם קוראים לו כך מאז.") –

http://news.walla.co.il/item/1220474

לכן אם כבר רוצה החבר יעקב (יענקלה) ניר לתבוע דיבה על כינוי מבזה עליו לתבוע את חבריו ב"שומר הצעיר". ובינתיים אני דורש ממנו התנצלות על דיבתו נגדי, "הפוסל במומו פוסל".

מעבר לזה תמוהה לי מאוד העובדה שהחבר יעקב ניר אינו מזדעזע כלל מן העובדה שיהודי ציוני נהפך לחבר קרוב של רוצח המונים, פושע מלחמה שעמד בראש ארגון ג'יהאדיסטי איסלמו-נאצי "השהידים של הקצה" וניגב עימו חומוס בין רצח לרצח – אלא מזדעזע רק מהזכרת הכינוי שלו בשוה"צ, שהוא עצמו מתנאה בו כל ימיו. איך אמר שקספיר – "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (השוה"צ).

 אהוד בן עזר, למרות דבריך, מעולם לא היה לך ויכוח קשה איתי על דברים שהם "גבול הוצאת לשון הרע" כי מעולם לא הוצאתי לשון הרע לשום אדם. אני כותב תמיד רק על עובדות. ואם יש בעובדות לשון הרע הם תמיד רק ציטוט של "לשון הרע" של אותו אדם.

עמוס שוקן – משטר ויימר והדמוקרטיה הישראלית

ראאד סלאח ראש התנועה האיסלמית מכריז תדיר על פעולתו לחיסול מדינת ישראל ולהקמת חליפות מוסלמית במקומה שמרכזה בירושלים (לא ברור האם הוא עצמו יהיה החליף, או הוא ייתן בַיעה, שבועת אמונים לאבו בכר אל בגדדי). וע"פ מצעו, מצע תנועת "האחים המוסלמים", יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה.

למרות כל זאת במאמר המערכת בעיתון "הארץ" 19.11.15 יוצא עמוס שוקן (ושות') נגד פסילת התנועה האיסלמית – מפחד מתסיסה ערבית.

אז ככה, שותפו הגרמני (הנאצי לשעבר) של שוקן יוכל לספר לו כיצד החולשה של הרפובליקה של ויימר, ואי יכולתה לפעול כדמוקרטיה מתגוננת – הביאה בסופו של דבר לעליית הנאציזם. פסילת התנועה האיסלמו-נאצית אינה פגיעה בדמוקרטיה אלא רק חיזוקה.

האקטיביסט הפרו-איסלמי רון וייס

וה"יצור הכיפתי" ראאד סאלח

לרגע חשבתי שטעיתי קשות בכך שביקרתי את שפתו הגזענית של האקטיביסט הפרו-איסלמי רון וייס שעשה דה-הומניזציה של יהודים בכך שכינה אותם "יצורים כיפתיים".

הדבר קרה כשראיתי את תמונת  ה"יצור הכיפתי" ראאד סלאח. (ראו את התמונה):

http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2778633

לרגע חשבתי שרון וייס מכנה "יצורים כיפתיים" אותו ואת הג'יהאדיסטים המוסלמים, אבל במחשבה שנייה הבנתי שזה לא הגיוני. הרי רון וייס הוא אקטיביסט פרו-איסלמי ומשום כך אינו יכול לעשות דה-הומניזציה למוסלמים ולכנותם "יצורים כיפתיים". הכינוי הגזעני הזה לדידו יכול להיות שייך רק ליהודים.

נ.ב. גם לכנות מוסלמים "יצורים כיפתיים" זו גזענות.

שיא הטיפשות – תשובה לשלוש השאלות של רון וייס

האקטיביסט הפרו-איסלמי ולמרות זאת קוף וחזיר בשבילם

רון וייס האקטיביסט הפרו-איסלמי מציג שלוש שאלות (גיליון 1096).

הנה שלוש השאלות ולאחריהן התשובות.

1. מדוע כשנתניהו אומר שהטרור הפלסטיני והטרור של דאע"ש חד הם, זה שיא החוכמה? וכששרת החוץ של שבדיה קושרת בין הסיבות לטרור הפלסטיני לטרור של דאע"ש, מדוע זה שיא הטיפשות?

תשובה: הסיבה לטרור של המדינה האיסלמית (דעאש) זהה לטרור של המוסלמים-פלשתינאים, והיא מלחמת ג'יהאד נגד הכופרים היהודים והנוצרים הקופים והחזירים.

הנה דברי מוחמד חוסיין, המופתי של אש"פ, (מינוי של אבא של מאזן), הזהה לאמנת החמאס ולאידיאולוגיה של דאעש.

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

האמירה של שרת החוץ השבדית שהסיבה לג'יהאד המוסלמי כלפי הכופרים הנוצרים בעולם הוא בגלל ישראל היא באמת שיא הטיפשות. מלחמת הג'יהאד נגד הנוצרים התקיימה גם כשלא היתה מדינת ישראל, ותתקיים גם בלעדיה.

2. ראד סלאח – ראש התנועה האיסלאמית הצפונית נידון ל-11 חודשי מאסר על הסתה, ואילו הרבנים שחיברו את הספר "תורת המלך", המטיף לרצח לא-יהודים, כולל נשים ותינוקות, לא הועמדו לדין בגין הסתה. מדוע?

תשובה: התנועה האיסלמית בראשות ראאד סלאח קוראת לחיסול מדינת ישראל, הקמת חליפות איסלמית, ורציחת כל היהודים (יש לזכור כי למרות שיתוף הפעולה של רון וייס עם המוסלמים, הוא מוגדר ע"י אבא של מאזן כ"טמא", ולפי דברי מוחמד במצע התנועה האיסלאמית ובדברי המופתי של אש"פ הוא קוף וחזיר שיש לרצוח אותו כתנאי לגאולה). אם היו רבנים מקימים תנועה פוליטית ומסיתים בצורה דומה היו צריכים להוציאם מחוץ לחוק (כמו את תנועת כהנא) ולהאשימם בהסתה.

3. מדוע לא הורסים בתים של רוצחים יהודיים כדי להרתיע, כשם שהורסים בתים של רוצחים פלסטינים?

תשובה: אין הורסים בתים של אזרחי ישראל, גם לא של ערבים טרוריסטים שרצחו יהודים. הורסים רק את בתי האויב בזמן מלחמה.

למרבה הצער בהאשמת היהודים בכל דבר רון וייס לא לבד.

מה שלא יהיה היהודים תמיד אשמים

אנחנו יודעים מן ההיסטוריה שמה שלא יהיה תמיד מאשימים את היהודים.

היטלר התחיל במלחמה, והאשים כמובן את היהודים בפריצתה:

https://www.youtube.com/watch?v=XMjGt8snhFU

שרת החוץ השבדית, מרגוט וולסטרום בעודה עונדת את הסהר המוסלמי, טוענת שהאשמה בטבח בפריז מוטלת על היהודים בגלל "התסכול של הפלסטינים".

http://rotter.net/forum/scoops1/266731.shtml

גם יאן מרייניסן (Jan Marijnissen), מנהיג מפלגת הסוציאליסטים בהולנד, אומר שהמחבלים הם כנראה גברים כועסים מהפרברים (כלומר, שכונות העוני) של צרפת מפני שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא "מדיום הגידול" עבור פיגוע שכזה.

והנה אפילו סרט אנטי-מוסלמי שמופץ ברשת הזורע פחד מהמהגרים המוסלמים מסתיים באופן אנטישמי. הסרט "המוסלמים באים":

"With Open Gates: The forced collective suicide of European nations" – "בשערים פתוחים: ההתאבדות הקולקטיבית הכפויה של אומות אירופה" – מתחיל בצילומים של אלפי מהגרים צועדים אל תוך יוון ואז לגרמניה ומיד עובר לצעירה יוונייה שנואשה מהמצב.

הסרט משלב קטעים מסדרת הדוקו "אללה אסלאם" של צבי יחזקאלי, מציג נתונים על השתלטות המוסלמים על אירופה, ובקיצור זורע פחד ואימה מפני ההגירה המסיבית מסוריה.

אבל בסיום הסרט מאשימים את היהודים שהרעיונות הציוניים שלהם לרב תרבותיות הם הגורם לנהירה המוסלמית. את הסרט למעשה הפיקה חברה שמפיצה רעיונות אנטישמיים:

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001082230

היות שבכל דבר היהודים אשמים, הנה לסיום השיר הבלתי נשכח של ריטה הייוורת' –

Rita Hayworth – Put the Blame on Mame

תוכלו לשיר במקום:

" "Put the Blame on Jews!

https://www.youtube.com/watch?v=xBILSCFMg8M

תיהנו.

הרבה שנים לפני הציונות וקיומה של מדינת ישראל, איבחן המשורר יהודה הלוי שתמיד היהודים הם שמשלמים את המחיר על המלחמות בין המוסלמים והנוצרים. הנה מילותיו:

יהודה הלוי

בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

(שעיר – נוצרים, קידר – מוסלמים)

בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

אָבַד צְבָאִי, וְנֶעְדַּר

יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל.

וּבַאֲשֶׁר לְהִלָּחֵם יְשׁוֹטְטוּ

לְהֶרֶג וְאַבְדָן יְלֻקְּטוּ

לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

על חשיבות השמות – ג'יהאד ונידאל

בג'לג'וליה נחשף לאחרונה תא של תומכי "המדינה האיסלמית" (דאע"ש) אשר תכננו לצאת לסוריה על מנת להצטרף ללחימה לצידה. החקירה החלה לאחר שנדאל חאמד צאלח צאלח, תושב ג'לג'וליה בן 23, חצה את הגבול לסוריה בתאריך 24/10/15 ברמת הגולן באמצעות מצנח רחיפה. במהלך הערב בו חצה נדאל את הגבול לסוריה בוצע ריכוז מאמץ מודיעיני בשירות הביטחון הכללי ובמשטרת ישראל ע"מ לאתר את זהותו של האדם שחצה את הגבול, ובהמשך להבין את סיבת יציאתו לסוריה.

במהלך אותו לילה נעצרו שני אחים תושבי ג'לג'וליה אשר התברר כי סייעו לנדאל לצאת לסוריה:

ג'האד נדאל יוסף חגלה, תושב ג'לג'וליה, בן 26

אהאב נדאל יוסף חגלה, תושב ג'לג'וליה, בן 22

כאמור מדובר בשני אחים, המוכרים לכוחות הביטחון כתומכי דאעש. המבוגר ביניהם – ג'יהאד, אף שהה במהלך שנת 2013 כחצי שנה בסוריה ונלחם לצד דאעש. לאחר חזרתו לארץ נעצר ונשפט למאסר בפועל עד לשחרורו מהכלא במהלך נובמבר 2014.

בחקירת שני הפעילים בשב"כ עלה כי סייעו לנידאל לממש את יציאתו לסוריה ע"מ להצטרף לדאעש. עוד מסרו בחקירתם כי במהלך החודשים האחרונים התאמן נדאל יחד עם ג'יהאד בטיסה במצנחי רחיפה, במטרה לממש יציאה של השניים לסוריה. השניים תיכננו יציאה אווירית דרך הגבול ברמת הגולן על רקע חששו של ג'האד לעבור בנתב"ג בשל עברו הביטחוני והערכתו כי לא תותר יציאתו לחו"ל.

אביהם של הג'יהדיסטים טען שהוא לא ידע דבר על כך ואם היה יודע היה מתנגד למעשיהם. קשה להאמין לדבריו כי שימו לב לשמות שהעניק האב הדואג לבניו: "ג'יהאד" (מלחמה דתית ביהודים) ו"נידאל" – מאבק (ביהודים).

לגופו של עניין יש להתיר לכל אחד את היציאה וההצטרפות לדעאש, אך אין להתיר להם לחזור. יש לשלול מידית את אזרחותם הישראלית.

מלחמת האזרחים בצרפת –

 לא מלחמה בטרור אלא מלחמה בטרוריסטים המוסלמים

נשיא צרפת, פרנסואה ז'ראר ז'ורז' ניקולא הולנד, הכריז כי החליפות האיסלמית הכריזה מלחמה על צרפת, ו"צרפת תגיב בכל האמצעים שברשותה. נהיה חסרי רחמים במלחמה בטרור."

הבעייה היא שהולנד אינו מגדיר נגד מי המלחמה. המלחמה אינה "נגד הטרור", אלא "נגד הטרוריסטים המוסלמים", והם, הטרוריסטים המוסלמים, אזרחי צרפת הם. כלומר המלחמה אינה נגמרת בהפצצות מטוסים צרפתים בסוריה, אלא המלחמה צריכה להיערך על אדמת צרפת. זו מלחמת אזרחים.

קרל (הלוי) מרקס קיבל מוניטין עולמי כאשר פירסם את חיבורו הידוע "מלחמת האזרחים בצרפת" שם דובר על חיסול "הקומונה הפריזאית". מאמיניו, האוהבים להביא ציטוט מ"כתבי הקודש" שלו, אוהבים להביא את האימרה המפורסמת שלו בתחילת חיבורו "ה-18 בברימר של לואי בונפרטה", שם, לנוכח עלייתו של נפוליאון השלישי, אמר בפאראפרזה להגל: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה."

כלומר, בעוד הפיכתה של צרפת לקיסרות ע"י נפוליון בעקבות המהפכה הצרפתית היתה טרגדיה, את האירוע הזה (עליית נפוליון השלישי) הוא תפס כפארסה שלא תימשך זמן רב.

השאלה היא האם הטרגדיה שעברה צרפת תביא למלחמת אזרחים רצינית ואפקטיבית נגד הטרוריסטים המוסלמים, או שתיענה בפארסה.

צריך לזכור כי כשבני אדם צריכים לבחור בין חופש לביטחון, הם תמיד בוחרים לוותר על החופש, לכן הניצחון על הטרוריסטים המוסלמים חייב להיות מהיר וחד משמעי, כי ללא ניצחון חד-משמעי, צרפת תהיה נידונה לדיקטטורה.

סוף לגזענות המוסלמית? אולי יש ניצוץ של תקווה

שנים אני מחפש ערבי-מוסלמי שאינו גזען – ולא מצליח, אפילו לא בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, והנה אולי יש ניצוץ של תקווה.

ערבי-מוסלמי בשם שיח' ריאד, (מטעמים מובנים הוא לא מפרסם את שמו המלא) מגדיר עצמו: "איש דת מוסלמי-ציוני." השיח' מהצפון משתייך לקבוצה קטנה, המאמינה כי בקוראן נכתב שהזכות על ארץ ישראל ניתנה רק ליהודים. הוא נרדף, מנודה, מחוסר פרנסה, ומסתובב עם אקדח. בשבוע שכולם מדברים על האיסלם הקיצוני הוא רוצה שישמעו גם את הקול שלו.

הקול של מה שהוא מכנה: "העדה הקוראנית הציונית" – המסר שהוא מביא מדבר על כך שבעצם אין מחלוקת בין הציונות לאיסלם, כי על פי הקוראן רק ליהודים יש זכות אלוהית על ארץ ישראל.

"אנחנו הקול המוסלמי השפוי," הוא אומר, "אבל הבעייה היא שבחברה המוסלמית, וגם היהודית, לא מבדילים בין התורה עצמה לבין הפרשנות שלה. הזרם הג'יהדיסטי הסלפי רוצה להפוך את הסכסוך בינינו למלחמה דתית. הציטוטים של הנביא מוחמד, שאומר שתחיית המתים לא תתרחש עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו אותם – לא נכתבו בקוראן. זה לקוח מהחדית' – אוסף של הלכות וסיפורים על מוחמד. ההיפך הוא הנכון. בקוראן יש 20 פסוקים שאומרים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. לפי הקוראן עם ישראל הוא העם הנבחר, ורק ליהודים יש זכות אלוהית על ארץ ישראל. לכן, כל מוסלמי שמאמין בקוראן הוא בעצם קוראני ציוני. משמעות הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, וזה מה שאמר הקוראן לפני 1,500 שנה. אנחנו, אנשי הקוראן, אנחנו הציונים הראשונים. אנחנו הצהרנו ראשונים שיש ליהודים זכות דתית אלוהית על ארץ ישראל. אנחנו, ולא הרצל."

מובן שהמוסלמים הסונים (כערביי הדו-קיום של גבעת חביבה) רואים בהם כופרים.

לדבריו, (ואיני יודע אם יש להם הוכחה היסטורית) – הזרם הקוראני הציוני התחיל באמצע המאה ה-19 במצרים, והתחזק כשמדינת ישראל קמה. הנבואה הקוראנית מדברת על כך שתקום ממלכת ישראל הגדולה מעיראק עד למצרים, בית המקדש ייבנה, המשיח יגיע, והגאולה תצא מבית ישראל. לפני קום המדינה, כשהיהודים היו מפוזרים, היה לאנשים קשה להאמין בכך, אבל הנבואה החלה להתגשם ב-48', כשישראל קמה.

סבא שלו שהיה מופתי, הגיע לישראל בגלל הנבואה. "סבא היה פרשן ופוסק, והועיד אותי להיות ממשיך דרכו." בארץ לדבריו יש הרבה קוראנים שלא מצהירים על עצמם, כי הם רוצים לחיות."

לכן הוא גם שומר על מקום מגוריו בסוד, כי רואים בו בוגד הפועל להריסת מסגד הקצה.

קראו את הראיון איתו:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4728017,00.html

אז ככה, הוא עדיין אינו מגדיר את דברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש להשמיד את היהודים כגזענות – אבל הוא בדרך לשם. מעניין כיצד זה יתפתח.

ההזיה המסוכנת של העבריין,

איש השמאל הקיצוני, אהוד אולמרט

חלחלה וזיעה קרה חשתי כששמעתי את הראיון שהעניק ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לרביב דרוקר. איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט, סיפר כי הסכים לוותר למנהיג הפת"ח, אבא של מאזן, על כל יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן, ירושלים, הר הבית והכותל, בהנחה שהוא יילך אחר כך לבחירות בראשות מפלגת "אחורה" ויזכה ברוב. ובכך הוא גם ישוחרר מהעבירות הפליליות שעשה.

לחשוב שאילולא הסירוב של מנהיג הפת"ח, אבא של מאזן, לקבל את המדינה היהודית בגבולות 67' – יכול היה אולמרט, העבריין בעל ההזיות, לסכן את הקיום של כולנו.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

21.11.15

מבחן בוזגלו העולמי: האם יונף או יוקרן ה"טריקולור" האפריקני, דגל מאלי, על כל בנייני הציבור בעולם ובישראל, ובעמודי הפייסבוק, לאות הזדהות עם המכה הנוראה שחטפה המדינה האפריקנית מידי הטרור האיסאלמיסטי?

שוב יוצא נשיא ארה"ב בהצהרות-סרק לאחר הטבח במאלי. לעולם החופשי דרוש בדחיפות מנהיג אמיתי, רציני, שיודע גם לבצע, להנהיג, לשלוט, להכות בטרור ובכל מי שמסכנים את שלום תבל – ולא רק לדבר, לגמגם ולהפגין חולשה.

20.11.15.

חנוך רון ומולי שפירא הזכירו הבוקר בגלי צה"ל, כי מלאו 25 שנה לפטירתו של רב המנצחים, לאונרד, לני, ברנשטיין. הסיפורים עליו כה קולחים וכה רבים. הייתי בין המאושרים להאזין לנגינת הפילהרמונית שלנו בניצוחו. יותר מכך: הייתי בהיכל התרבות, ביום 11 בדצמבר 1963 – כאשר נוגנה בבכורה עולמית הסימפוניה השלישית שלו – "קדיש", מיד בתום הקונצרט חשתי לחדר האמנים וזכיתי לקבל את חתימתו של המאסטרו הנערץ. התוכנייה ההיסטורית עם חתימת המלחין והמנצח שמורה עימי עד היום, 52 שנה מאז אותו קונצרט בלתי נשכח עם לני ברנשטיין, זמרת הסופראן ז'ני טוראל וחנה רובינא כקריינית. שלושתם אינם עוד עימנו, אך יצירתו של לאונרד ברנשטיין תחייה לעד.

איזו תרבות...

מותר להסכים פעם אחת עם יגאל סרנה? אז הנה מה שכתב הבוקר, בעקבות הראיון עם אהוד אולמרט ב"המקור": "הזיכרון של אהוד אולמרט הוא פנומן רפואי. מתברר כי הוא מתחלק לשתי אונות. האונה הפלילית שכחנית. היא אומרת: איני זוכר, תשאלו את שולה. לא נותר בה כמעט פרט שיכול היה לסייע לחקירת המשטרה. האונה המדינית היא בור סוד שאינו מאבד טיפה. זוכרת היטב כל פרט מן המו"מ המדיני. עם זאת, שתי האונות מובילות לאותו מקום: חדר המתנה. האיש טרם החל לרצות את העונש שנגזר עליו על-ידי בית המשפט, ומצד שני גם לא הביא שום הסכם מדיני."

ואני סבור כי שתי האונות אחת הן. ואם תרצו – שתי פנים של אותה מטבע התנהגותית-מתנשאת, שגם הפילה אותו והצילה אותנו משגיונותיו. האיש, שראשית צמיחתו בנחלת ז'בוטינסקי הצנועה, נהפך לנהנתן שאין-מושלו, בעט במורשת בית-אבא והנחלה, ושיחק בגורלה של המדינה. בזחיחות-דעת הוא סיפר על כל מעלליו המדיניים: איך הניף את דגל פלשתין מעל מעון ראש הממשלה, איך היה מוכן לתת מאה מיליון דולר (משהו שמזכיר מעטפות כסף) לאבו-מאזן, לחלק את ירושלים, לוותר על הר הבית והכותל המערבי, להכניס אלפי "פליטים פלשתיניים" לגבולנו, להפקיר שטחים ליד ירושלים, טירת צבי, עפולה, לכיש...

מזל שבית-המשפט הצילנו מעונשו של מי שמתפאר עד היום ב"הסכם המדיני" הנורא שרצה להמיט עלינו.

19.11.15

האם יניפו בצרפת ובשאר מדינות אירופה את דגל ישראל, האם יורידוהו לחצי התורן – לאות הזדהות עם חללי הטרור האיסלאמי-ערבי-חייתי-טירופי בתל-אביב, בעותניאל, בירושלים, ליד אלון-מורה, בבאר-שבע?

הסכינאות הערבית לא שובתת ביום שבו ערביי ישראל שובתים.

בהמשך לפוסט שהעליתי השכם בבוקר: ברחוב שלי עובדים פועלים ערביים, בבית שבנייתו נשלמת והולכת. "אתם לא שובתים היום?" – העזתי ושאלתי. "מה זה נוגע לנו?" השיבו.

המגזר הערבי בשביתתו הכללית היום מחמיץ הזדמנות יוצאת-דופן להראות את הזדהותו המלאה עם המדינה ואת הסתייגותו המוחלטת מהטרור האיסלאמיסטי ומדאע"ש. במקום זאת, מפגין הציבור הערבי את תמיכתו בפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שכל פעולתו היא התרסה כנגד המדינה, הסתה נגד עצם קיומה, תוך הפצת דיבות ושקרים, ובהנהגת השיח' הבוגדני ראאד סלאח. היקומו מקרב ערביי ישראל מנהיגים אמיצים שייצאו נגד צעד ההשבתה שיזמה "ועדת המעקב", שיותר ויותר מציבה עצמה לצד אויבי ישראל מעבר לקו הירוק?

18.11.15.

לחיים! מזל טוב לזאבה זבידוב, הבת הבכורה של אב"א אחימאיר – שחגגה את יום הולדתה ה-85. אחותי – עד 120!

איילה חסון וערוץ 1 – חד הם. איילה חסון בערוץ אחד היתה עשר. אני מפקפק אם היא תהיה עשר גם בערוץ 10 – להערכתי, זה לא "יידבק". זו לא תהיה אותה איילה חסון, וזה לא יהיה ערוץ שונה בהכרח. יומן הערוץ הראשון לבטח ייפגע. אבל נמתין ונראה – אולי אני טועה.

17.11.15

טוב מאוחר מאשר לעולם לא: סוף-סוף צעד נכון נגד המסית-מבית, השיח' השחצן ראאד סלאח ותנועתו. גיס חמישי, שהוצא אל מחוץ לחוק.

16.11.15.

שני בתי הפרלמנט הצרפתי התכנסו בארמון ורסאי להאזין לנאום נשיאם. הולנד אמר מה שאמר, אבל מה שריגש יותר מכל – ראיתי זאת בערוץ ״פראנס 24״– היה שירת ההימנון הצרפתי, ה״מרסלייז״, על ידי מאות הצירים בתום הנאום. שתי יממות וחצי אחרי הטבח הדעא״שי. מפגן של אחדות לאומית למופת, הלוואי עלינו.

שמעתי גם ראיתי שדגלי צרפת הונפו בירושלים. האם דגלי ישראל יונפו בפאריס? ברור שלא. הן שני הנרצחים היו מהשטחים המוחרמים...

15.11.15

כל מנהיגי העולם מכונסים בטורקיה, ובראקה, בירת דאע"ש – מגחכים. מה יצא מכל הכרזות המלחמה? האם מחכים לטבח הבא כדי לקבל החלטות? עמדו שם בכנס דקת דומיה לזכר חללי פאריס. ומה עם חללי ביירות? ומה עם חללי המטוס הרוסי? ומה עם יעקב ונתנאל ליטמן הי"ד? יש מי שדמם סמוק יותר?

* * *

Subject: WAKE UP!

With Open Gates: The forced collective suicide of European nations

https://www.youtube.com/embed/44vzMNG2fZc

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום הרביעי

על המצבה הקרובה לזו של רועי בן-שושן, היה מונח זר גדול ורענן של פרחים אדומים.

כשהגיעה אתי בן-שושן, השעה היתה אחת-עשרה לפני הצהריים וזה היה הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבה. לאחר שעמדה במשך הדקה המסורתית שלה מול האבן של רועי, עיניה עצומות למחצה, כדי שתוכל לראות את האותיות המרובעות של שמו, היא צעדה מיספר צעדים הצידה וסקרה בהפתעה את הזר הגדול.

כבר מזמן שמה לב שהאבן הזאת אינה זוכה לביקורים רבים. היא היתה בודדה וכמעט מוזנחת. לולא היו הגננים הקבועים דואגים לטפח את הצמחים הרב-שנתיים שנשתלו בערוגה המלבנית, ודאי לא היה צומח כאן מאומה, ורק היבלית הפראית היתה תופשת את מקום הצמחים התרבותיים.

הזר הגדול נשען על האבן וכמעט הסתיר את האותיות החרוטות בה. היא התקרבה כדי לראות אם אתמול היה יום השנה לנופלו של הילד ששוכב כאן, אבל התאריך היה שונה לחלוטין.

בדקות הבאות עמדה מול האבן ותהתה לפשר הזר.

אולי ההורים שלו היו בחו"ל, ורק אתמול או שלשום חזרו לארץ ומיהרו לבקר את הילד שלהם, חשבה. זה צריך להיות קשה להורים להתנתק מהקבר של הבן לתקופה כל-כך ארוכה. הם ודאי חושבים עליו כל הזמן, דואגים אם מישהו מטפל בו, מתגעגעים לראות אותו, לגעת בו.

אחר-כך חזרה לקבר של רועי.

העציץ החדש והיפה שהביאה לפני ימים אחדים מהמשתלה שליד הכביש הראשי, בקצה מגרש החנייה הגדול, נראה נבול למדי. היא נגעה בעלים שהחלו לקמול והחליטה שהיום תחזיר אותו למשתלה. לא ייתכן שצמח שנקנה לפני פחות משבוע, לא יחזיק מעמד. מה גם שדאגה להניח אותו במקום טוב ולהשקות אותו בדיוק לפי ההוראות שקיבלה.

היא היתה לבדה בחלקה. בדרך כלל, לפני הצהריים היה המקום כמעט ריק. בשעות הללו מעטים ההורים שמגיעים להיות עם הבן שלהם. בעצם, פרט לזר הגדול עם הפרחים האדומים על האבן השכנה, דומה שאף אחד לא היה כאן מאתמול.

ידעה שהיא בין הבודדים שמגיעים לכאן כמעט מדי יום. לעיתים קרובות החליטה לדלל את ביקוריה בחלקה של רועי. במקום לבוא לכאן כל יום, חשבה שבהתחלה תבוא רק פעם ביומיים, ואחר-כך פעם בשלושה ימים ובסוף אולי תתחיל להגיע כמו מילי מירון, רק פעם בשבוע, ביום שישי.

אבל למחרת היום שהחליטה לדלג על הביקור, קמה בבוקר וכמו אוטומט ארזה את התיק הדהוי, שמה בתוכו שתייה וכריך, נכנסה למכונית שלה ונסעה שוב במסלול הקבוע והמוכר כל-כך, עד שמצאה את עצמה שוב עומדת מול האבן.

התמכרות זה משהו שצריך להיגמל ממנו, חשבה לא פעם כשחזרה הביתה והחלה לתכנן מה תעשה מחר. זה כמו להפסיק לעשן. בהתחלה זה קשה, אבל אחר-כך, כשמתרגלים לעשן פחות ופחות, זה נהיה יותר קל. היא הכירה כמה אנשים שהפסיקו לעשן ואמרו שזה לא משהו בלתי אפשרי. בהתחלה ממש מתגעגעים לסיגריה, אבל כשהיא איננה, מסתדרים גם בלעדיה.

אחר-כך חשבה שההשוואה הזאת ממש לא הוגנת. היא הרי לא תוכל להפסיק להתגעגע לרועי. רוצה להיות לידו כל הזמן. לגעת. לטפל בעציצים שלו. ללטף את האבן שלו. להיות קרובה אליה. להישען עליה. להביט בה.

באיזשהו מקום, הרגישה שגם הוא זקוק לה. הרי אם לא תבוא מדי יום, הצמחים יבלו ויתייבשו, או שאולי יצמחו פרא. סביב העציצים יצטבר לכלוך והאבן תתכסה באבק.

פעם שאלה את ראובן אם הוא לא מרגיש צורך לבוא אל רועי לעיתים יותר קרובות. אם הוא לא מתגעגע.

הוא הביט בה בעיניים עייפות וענה לה בקול יבש:

"כן, אבל לפעמים אני מרגיש שזה לא רועי האמיתי שנמצא שם."

"אבל אין לנו שום מקום אחר שרועי נמצא בו."

"הוא נמצא בחדר שלו בדיוק כמו שהוא נמצא שם. וחוץ מזה..."

"מה חוץ מזה?"

"חוץ מזה, אני מגיע לשם לעיתים קרובות. בערב, אחרי שאני סוגר את העסק. אני בא לבדי, בחושך. בשעות האלה אין שם אף אחד. רק אני. אני לא אוהב להיות שם כשמסביב נמצאים כל מיני אנשים שאני לא מכיר."

*

ביום שישי שלאחר מכן, כשנפגשו ליד המצבות של ילדיהן, אתי בן-שושן סיפרה למילי מירון על השיחה שהיתה לה עם בעלה.

"במשך חודשים חשבתי שהוא מנסה להתנתק מרועי," אמרה כשנימה של שמחה עצורה בקולה. "כשביקשתי אותו לבוא איתי, הוא מצא כל מיני תירוצים מדוע הוא לא יכול להצטרף אליי. לא שלא הבנתי אותו. אחרי הכול, כל אחד יכול למצוא לעצמו דרכים משלו להתמודד עם העובדה שהילד שלו נהרג. ואם הוא רוצה לזכור את הבן שלו דווקא כשהוא נוהג לבדו את המכונית בלילה, באמת שאין לי בעייה עם זה. אבל פתאום הוא מספר לי שהוא דווקא כן מגיע לכאן. האמת היא שזו היתה הפתעה נעימה. שמחתי לשמוע את זה ממנו. כבר התחלתי לחשוב שברגע שרועי עזב אותנו, משהו בינינו נגמר. כמו איזה חוט שנקרע. ופתאום גיליתי שיש לנו עוד משהו משותף."

מאז שראובן סיפר לה שהוא מגיע לפעמים, החלה לחפש סימנים לנוכחותו. אם הוא בא לרועי, הוא ודאי עושה כאן משהו, חשבה לעצמה. הרי לא ייתכן שהוא עומד סתם מול האבן, ולא נוגע בכלום.

לא היה לה ספק שהוא לא נוגע בעציצים הרבים שהציבה מסביב. ראובן לא התייחס מעולם לתחביב הישן לה, גננות. הוא דווקא די נהנה מהרעננות שהִשרו סביבם שפע העציצים שהיו בבית, אבל מבחינתו, הוא היה יכול לחיות גם בלעדיהם.

לכן חיפשה את נוכחותו במקומות אחרים. היא הסתכלה מסביב ולא יכלה להעלות בדעתה סימן כלשהו. עד שיום אחד גילתה בצידה הימני של המצבה, קרוב מאוד לאותיות המרובעות עם שמו של רועי, חלוק-נחל קטן. זו היתה אבן מעוגלת, חלקה, שמעולם לא ראתה אותה קודם לכן. היא הרימה את חלוק הנחל, בדקה אותו בסקרנות ואחר-כך הניחה אותו על המדרכה, במקום גלוי, ליד אחד העציצים הגדולים, שממנו הזדקר דקל ננסי בעל שלוחות ארוכות וחדות.

יומיים לאחר מכן נעלם חלוק הנחל ממקומו שליד העציץ והופיע שוב במקומו הקודם, על לוח השיש, ממש נוגע באות 'ר' של רועי. מאז לא הזיזה אותו משם, אך מדי פעם שמה לב שהאבן הקטנה הוזזה מעט ממקומה, פעם ימינה ופעם שמאלה, אך תמיד שמרה על מקומה בקירבה רבה מאוד לאותיות של רועי.

גם היום חיפשה בעיניה את חלוק הנחל. בימים האחרונים הוא לא הוסט ממקומו. אבל עכשיו הוא היה מונח בתחתית שמו של רועי, סמוך מאוד ל'ע', ועל פניה הופיע חיוך של שביעות רצון.

*

מילי מירון הגיעה אחרי אחת-עשרה וחצי.

"כבר התחלתי לדאוג לך," אמרה אתי בן-שושן.

"הכול בסדר. אין מה לדאוג."

"כי תמיד את באה מקסימום באחת-עשרה. ועכשיו כבר עוד מעט רבע לשתים-עשרה."

מילי מירון הביטה בשעונה.

"היו לי כמה דברים לסדר," היא אמרה בנימת התנצלות, "ואחר-כך היו פקקים בדרך. אבל זה לא איחור מי-יודע-מה."

"הכול בסדר אצלכם?"

"למה את שואלת?"

"אני יודעת. סתם."

"כן. הכול בסדר. ואצלכם?"

"חראגיל."

היא נהגה לשבש את ה'כרגיל' שלה באופן קבוע ומילי מירון לא הגיבה. היא הניחה את התיק שלה על המדרכה, משכה את כיסא העץ ממקומו וסקרה בדקדקנות את מצב העציצים סביב האבן.

"שבוע שלם לא השקיתי," אמרה לבסוף, "עושה רושם שהצמחים צמאים כהוגן. דבר ראשון אני מתכוונת להשקות אותם כמו שצריך."

אתי בן-שושן שלחה מבט מהיר אל החלקה הירוקה השכנה ואמרה:

"הם דווקא נראים בסדר."

"בכל זאת, אני הולכת להשקות."

היא משכה את המשפך הצהוב מבין העציצים.

"מצאת את המשפך שלך?" שאלה.

"אתי בן-שושן משכה בכתפיה.

"השתמשתי בשלך," אמרה, "ביום ראשון אקנה משפך חדש."

"אין בעייה. את יכולה להמשיך להשתמש בשלי."

"בכל זאת, הגיע הזמן שיהיה גם לי אחד."

מילי מירון הלכה אל הברז ולאחר מספר דקות חזרה עם משפך מלא. היא עברה מעציץ לעציץ עד שהמשפך התרוקן ואז מילאה אותו שוב ושוב. כשסיימה להשקות את כולם, אמרה כאילו לעצמה:

"הם שתו שלושה משפכים מלאים, ועדיין נדמה לי שהם צמאים."

היא הפנתה את כיסא העץ לעבר אתי בן-שושן והתיישבה עליו, נשענת לאחור.

"החניתי היום את המכונית בכניסה השנייה," אמרה בהתעוררות. "באה איתי מישהי שהחלקה שלה בצד השני ולכן נכנסנו משם."

היא שתקה שניות אחדות ומיד המשיכה:

"מתברר שבצד השני ההורים משקיעים המון מחשבה בטיפוח המצבות שלהם. יש כאלה ששמו תמונות של הילדים שלהם על-יד האבן. יש כאלה שבנו מיתקן מיוחד ועליו הם שמו את הדרגות, את הסמלים ואפילו כל מיני אותות הצטיינות. לא התעכבתי כדי לקרוא מה בדיוק כתוב שם, אבל אני כמעט בטוחה שזה היה איזה צל"ש. אחד הביא שתי זכוכיות צמודות וביניהן הוא הדביק הספדים שנכתבו על הילד שלו."

"את היית מציגה כאן תמונה של גלי?"

מילי מירון הניעה בראשה מצד לצד.

"גם אני לא." אתי בן-שושן דיברה כמעט בכעס. "המקום הזה הוא לא תערוכה שבה אני אציג תמונות של הבן שלי. אני לא צריכה שתהיה כאן תמונה שלו, כדי שאני אוכל לזכור איך הוא נראה, ומי שלא הכיר אותו, ודאי לא צריך לראות תמונה שלו."

מילי מירון שתקה.

"ואני ודאי שלא אשים כאן את הדרגות שלו, או את הסמל של גולני. את כל הדברים האלה אני שומרת בחדר שלו, בבית. אני חושבת שכול החפצים האלה הם יותר מדי אישיים, מכדי שנציג אותם כאן, ואז כל אחד יוכל לעבור ולראות אותם."

מילי מירון שתקה.

"אני גם לא כל-כך מסכימה עם ההורים שמתעקשים לחרוט על האבן שלהם כל מיני פרטים שלא קשורים לעניין. למשל, איך בדיוק הוא נהרג, איך הוא היה בחיים, או אפילו שירים שנראים להם מתאימים. כל הילדים שקבורים כאן היו מיוחדים והיו נפלאים והיו יקרים מאוד להורים שלהם. זה לא אומר שצריך לציין את זה על המצבה שלהם."

מילי מירון הניעה בראשה לפני שהחלה לדבר.

"זה מאוד אישי," היא אמרה בשקט, "כל אחד והגישה שלו. אם הורים מרגישים שהיו רוצים לראות גם כאן את התמונה של הילד שלהם, יש להם זכות מלאה להציג אותה כאן, ואני האחרונה שאגיד להם מה לעשות או מה לא לעשות. וגם לא איכפת לי אם על כל אבן יהיה חרוט משהו אחר. כאן זה לא מסדר צבאי, שבו כולם צריכים להיראות אותו הדבר. באותם מדים, באותן נעליים, באותה כומתה ועם אותם סמלים. הצבא נגמר מעבר לגדר. כל הילדים שנמצאים כאן כבר פשטו את המדים. ואם ההורים רוצים לזכור ולהזכיר אותם בדרך שנראית להם, אני לא מוצאת שום סיבה למנוע מהם לעשות את זה."

אתי בן-שושן שלחה בה מבט תקיף.

"ואני דווקא כן מוצאת. אם ירשו לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, בסוף תהיה כאן עירבוביה שלמה. תארי לעצמך שאני אעמיד כאן, בין העציצים, פסל של רועי. גבוה כזה, שישקיף על כל האבנים שמסביב. איזו צורה תהיה לזה. ואחר-כך מישהו יחליט שהוא רוצה להיות עוד יותר גבוה ויטע על-יד הקבר של הילד שלו דקל ענקי. את מתארת לעצמך לאן זה יכול להגיע?"

היא שלחה מבט ארוך אל האותיות הדהויות שלפניה.

"אני דווקא מעדיפה שכל אחד יקים את פינת הזיכרון לבן שלו בבית, בחדר שלו, בדרך שבה הוא בוחר לעשות את זה ובלי לנקר את העיניים של הורים אחרים. אצלנו, החדר של רועי נשאר בדיוק כמו שהוא היה תמיד. אחרי השבעה נכנסתי לחדר שלו, ופתחתי את הארון, והרגשתי שאני נקרעת. הכול היה כל-כך חי, וכל-כך רגיל, וכל-כך טבעי, כאילו שעוד מעט הוא ייכנס לחדר ויעשה שם את הבלגן הרגיל, כמו שעשה תמיד. לא יכולתי לגעת בדברים שלו. אני לא יכולה לגעת בהם עד היום. לכן השארנו את המיטה שלו, ואת ארון הבגדים שלו עם כל הבגדים שהיו בו תמיד, ואת השולחן שלו ואת המחשב שלו ואת כל התמונות והמזכרות שהוא אהב. הוספנו רק תמונה גדולה שלו, שתלויה על הקיר, וגם את החפצים האישיים שלו, שקיבלנו אחרי שהוא נהרג. זה הכול. וכשאנחנו רוצים, אנחנו נכנסים לחדר שלו, כל אחד מתי שהוא רוצה."

היתה דממה ארוכה.

שתיהן הביטו באותיות החרוטות על האבנים שלהן. היה חם. בחלקות שמסביב הסתובבו הורים. חלקם בזוגות, והיו גם כאלה שבאו לבד. היו שישבו סתם. אחרים טיפלו בעציצים, ניקו, הישקו, או הזיזו ממקום למקום.

כשמילי מירון התחילה לדבר כמעט בלחש, היו המילים שלה כמו חלק בלתי נפרד מן השתיקה.

"יום אחרי ההלוויה של גלי, בא אלינו נציג של משרד הביטחון, יחד עם אחד המפקדים מהיחידה שלהם, והביא לנו את כל החפצים האישיים שלו. את יודעת, את שעון היד שלו, את הדיסקיות, את הדרגות, את התעודות, וגם את הנעליים, והבגדים, ואפילו את הכומתה שלו, שנשארה במוצב, כי לסיור הם יצאו עם כובעי-פלדה. החולצה והמכנסיים שהוא לבש בזמן שהתפוצץ מיטען הצד, היו קרועים לגמרי ונראו עליהם כתמי דם גדולים, למרות שכיבסו אותם וארזו אותם בשקיות ניילון מבריקות. הנעליים דווקא היו שלמות. הוא הביא גם את הקיטבג של גלי, ובו היו שאר הבגדים והחפצים האישיים שלו, שנשארו במוצב."

היא נשמה נשימה עמוקה ושילבה את אצבעותיה בחוזקה.

"בשבוע הראשון לא היה לנו זמן להסתכל בהם. אבל אחר-כך, כשנשארנו לבדנו, עברנו על כל חפץ ועל כל בגד ובדקנו אותם. שעון היד של גלי היה שבור והמחוגים נעצרו על שעה עשר ושלוש-עשרה דקות. בערב, כמובן. בדיוק בשעה הזאת הוא נהרג. ועד היום, כל ערב בשעה עשר ושלוש-עשרה דקות, אני מסתכלת בשעון שלי וחושבת עליו. לפעמים אני יושבת חצי שעה לפני הזמן וכל כמה דקות מציצה בשעון, כדי שלא אחמיץ את השעה המדוייקת. זה נהפך אצלי למין טקס כפייתי כזה, שקשה לי להסביר אותו. ואז, כשהמחוגים מגיעים בדיוק לשעה עשר ושלוש-עשרה דקות, עוברת לי בכול הגוף צמרמורת כזאת. כמו זאת שהיתה לי כשהמודיעים הגיעו וסיפרו לאבירם מה קרה לגלי. וזה כמו עוד אישור שהכול אמת והכול מציאות וגלי באמת נהרג והוא כבר לא ישוב אלינו לעולם."

פניה קיבלו גוון אפור כאשר אמרה:

"הקטע הכי קשה היה כשהתחלנו לבדוק את הקיטבג שלו. הידיים שלנו רעדו, ועם כל דבר שהוצאנו ממנו, הרגשנו שאנחנו נקרעים מחדש. בהתחלה הוצאנו את התיק הקטן שבו הוא החזיק את התעודות שלו. את הסמלים, את התג של בה"ד 1, ששם הוא עבר את קורס הקצינים שלו, וגם את תעודת הזהות, שאף פעם לא הסכים להשאיר אותה בבית. והיה שם גם איזה דף שמחלקים להם, ועליו מודפסת באותיות עגולות כאלו תפילת הדרך. ואני זוכרת ששנינו קראנו בשקט את מה שהיה כתוב שם וחשבנו, מה כבר עזרה להם תפילת הדרך.

"ואחר-כך התחלנו להוציא את הבגדים שהוא לקח איתו לצבא. שני ג'ינסים ארוכים, ואת הטרנינג הכחול שהוא נורא אהב ולא הסכים להיפרד ממנו, ושני זוגות נעליים וגם כפכפי-גומי ששימשו לו בתור נעלי-בית. ובסוף הוצאנו את תיק הרחצה שלו, שהיו בו כלי הגילוח, ומברשת השיניים, ומשחת השיניים שהוא תמיד לחץ עליה מלמעלה וכל המשחה הצטברה בתחתית השפופרת, והסבון, ושפופרת מיוחדת של שמפו לחפיפת הראש שהוא נורא אהב ואני קניתי לו אותה רק שבוע לפני שהוא נהרג. ולמטה למטה, בתחתית הקיטבג, מצאנו את משקפי השמש המסוגננים שלו, שתמיד היה מאבד אותם או שוכח אותם בכל מיני מקומות ולכן שם אותם עמוק עמוק בתוך הקיטבג שלו."

"וגם אתם שומרים על החדר שלו בדיוק כפי שהיה תמיד?"

"ממש לא. אמנם תלינו בו תמונה של גלי, אבל את הדרגות שלו, את הסמלים, את השעון השבור ואת כל החפצים הקטנים שלו שקיבלנו אחרי שהוא נהרג, אנחנו מחזיקים במגירה בחדר השינה שלנו. החדר שלו דווקא משמש אותנו כמעט יום יום. אורנה, למשל, מכינה שם שיעורים, כי בחדר שלה אין מספיק מקום לשולחן כתיבה ולשולחן מחשב ולכל הספרים שהיא נעזרת בהם. כשבאים אלינו חברים או קרובי-משפחה ונשארים ללון, החדר של גלי משמש לנו כחדר אורחים. לא הפכנו אותו לחדר-זיכרון, אם לזה את מתכוונת."

"אצלנו, החדר של רועי נהפך לחדר-זיכרון החל מהיום הראשון אחרי ההלוויה. במשך השבעה, וגם הרבה אחר-כך, כשהיו באים אלינו מבקרים, היינו מכניסים אותם קודם כל לחדר שלו. זה היה מין רגע התייחדות כזה. רק אחרי שהיו עומדים כמה דקות בחדר שלו, היו עוברים לשבת איתנו בסלון. היה חשוב לנו שהפינה שלו תישאר בדיוק כמו שהיתה. ולפעמים אני או ראובן נכנסים לחדר שלו, סתם בשביל לשבת שם לבד. להריח את הריח שלו, שעדיין נשאר שם. לגעת בחפצים שלו. להיות קרובים לבגדים שלו. את יודעת, להרגיש אותו ולהתגעגע אליו בשקט, בלי שאף אחד יפריע."

מילי מירון חייכה.

"אצלנו, כבר מתחילת השבעה החדר של גלי היה המקום הכי שמח בבית. כשהגיעו החברים שלו, היינו מכניסים אותם לשם. בסלון, על המרפסות ובחצר ישבו המבוגרים. בחדר של אורנה היו בעיקר החברים והחברות שלה, שהיו באים קבוצות-קבוצות, מהבוקר עד הערב, ולא נתנו לה להישאר אפילו רגע אחד לבד. והחדר של גלי היה תמיד מלא בחבר'ה שלו. בהתחלה, כשרק באו ולחצו לנו את היד, הם היו רציניים כאלה ונורא נבוכים, אבל אחרי שנכנסו לחדר של גלי, הרגישו את עצמם חופשיים יותר ותמיד נשמעו משם צחוקים ובדיחות. הם עברו על האלבומים שלו ונזכרו בכל מיני מקרים מצחיקים שקרו להם בבית הספר ובתנועה וגם בצבא. היו לו המון חברים והם באו אלינו כמעט כל יום. זה היה מין מיפגש חברתי כזה. כולם פגשו את כולם ונורא שמחו אחד עם השני. ולמרות שאני בטוחה שהם לא שכחו אפילו לרגע אחד את הסיבה האמיתית למיפגש הזה, הם היו מספיק משוחררים ולא ניסו לעשות הצגות מיותרות."

אתי בן-שושן הניעה את ראשה בעגמימות.

"אצלנו השבוע הראשון דווקא היה הכי קשה והכי עצוב," היא דיברה בקול נמוך, צרוד מעט. "אני לא הצלחתי להחזיק את עצמי. הייתי בוכה שעות שלמות, ובכל פעם, כשנכנסו אנשים ולא יכולתי להתאפק, הייתי נכנסת לחדר של רועי ושם יכולתי לבכות בלי שיפריעו לי ובלי שאני אביך את המבקרים. מזל שראובן היה בסדר. הוא השתדל ליצור אווירה נעימה, לדבר עם כולם, לספר שוב ושוב איך איתרו אותנו בפאריז, באמצעות ביטול כרטיסי האשראי שלנו, אחרי שלא הצליחו למצוא אותנו בכל הדרכים האחרות. הוא גם סיפר בפרטי פרטים איך ראינו בפעם הראשונה את רועי בבית החולים, חבוש מכף רגל ועד ראש, עם כל מיני צינורות שמחוברים אליו."

"הוא נשמע לי אדם חזק," אמרה מילי מירון בהערכה.

"אני לא יודעת אם הוא כל-כך חזק, אבל כשצריך, הוא בהחלט מסוגל לשלוט בעצמו. יש לו גם כישרון מיוחד במינו לנהל שיחה מעניינת כמעט על כל נושא בעולם. וזה חשוב מאוד כשיושבים מולך אנשים שבאים לנחם אותך ובעצם לא יודעים מה להגיד לך."

היא שלחה מבט ארוך אל האותיות המרובעות ואחר-כך אמרה:

"למשל, הוא סיפר לכולם איך החליט בעצמו לתרום את הלב של רועי, אחרי שהרופאים אמרו לו שלמעשה הבן שלנו כבר מת מבחינה קלינית ורק המכונות מחזיקות אותו בחיים. סיפרתי לך על הרופאה הבלונדינית עם העיניים הכחולות? ובכן, היא לקחה אותו למשרד שלה, נתנה לו כוס קפה שחור וחזק, ואמרה לו שבטיפול-נמרץ לב ברמב"ם שוכב בחור בן פחות משלושים, עם לב שהפסיק לתפקד, ועל פי בדיקות שהם עשו, הלב של רועי יכול להציל את חייו. היא הציעה לו ללכת איתה, כדי לראות את הבחור הזה מקרוב. אבל ראובן לא רצה שהיא תמשיך לשכנע אותו, מפני שהוא כבר החליט לתת לה תשובה חיובית ולא היה איכפת לו למי יתנו את הלב של רועי. וזה בדיוק מה שהוא אמר לה. אם רועי לא יכול להמשיך לחיות, לפחות שמישהו אחר יקבל את הלב שלו. יהודי או ערבי או נוצרי, שחור או לבן. מבחינתו כולם בני-אדם. אחר-כך היא נתנה לו טופס הסכמה לתרומת הלב והוא חתם עליו מיד, אפילו בלי לקרוא מה כתוב בו. ממש ככה."

"זוהי החלטה אמיצה ואצילית," אמרה מילי מירון והניעה בראשה, "אני בכלל לא בטוחה שאני או אבירם היינו מסוגלים להחליט ברגע נורא כזה, כשאומרים לך שאיבדת את הבן שלך, החלטה כל-כך קשה."

"זה בדיוק מה שגם אני אמרתי לראובן," אתי בן-שושן דיברה ברגש, כשהיא מדגישה את המילים. "אמרתי לו שמעטים היו מצליחים להתעלות על עצמם ולחשוב על חייהם של אנשים אחרים, בשעה שהבן שלהם שוכב עדיין חצי חי לפניהם. מבחינה זאת הוא באמת גילה חוזק נפשי לא רגיל."

"פגשתם אחר-כך את הבחור שקיבל את הלב של רועי?"

היא חייכה לפתע.

"כן, לא תאמיני. יותר מחודשיים אחרי שרועי נהרג, צילצלו בדלת, וכשפתחתי, ראיתי שם זוג צעיר. הם החזיקו ידיים וחייכו אלי ושאלו אם הם יכולים להיכנס, כי יש להם משהו להגיד לי. ראובן לא היה בבית, אבל הם היו באמת נחמדים ולכן הכנסתי אותם. זהו. ואחרי שהם התיישבו, הבחור סיפר לי שהוא זה שקיבל את הלב של הבן שלי."

קולה קיבל נימה מעשית בשעה שהסבירה:

"מתברר שהוא נולד עם פגם בלב וכל השנים נסחב עם טיפולים וניתוחים, עד שבסוף אמרו לו שהפתרון היחיד הוא השתלת לב של תורם זר. הוא חיכה קרוב לשנה, ובשבועיים האחרונים אפילו אושפז ברמב"ם, בטיפול נמרץ, כי הלב שלו כבר לא היה יכול לתפקד בעצמו. ואז פתאום הודיעו לו שיש תורם, ולקחו אותו לחדר ניתוח והשתילו לו את הלב של רועי. היום הוא בריא לגמרי. עדיין מקבל כל מיני תרופות, כנראה כדי למנוע תופעות של דחיית הלב, אבל הוא נראה מצויין ומתפקד בלי בעיות."

עיניה נצצו וזהרו. היא שתקה שניות אחדות ואחר-כך הוסיפה:

"הם באו להודות לנו, כמובן, אבל גם לספר שהחליטו להתחתן ושהם רוצים להזמין אותנו לחתונה, אבל בעיקר הם מבקשים שנעמוד יחד איתם ועם ההורים שלהם מתחת לחופה. יפה מצידם, נכון?"

"באמת יפה. והסכמתם?"

"איזו שאלה. החתונה היתה שלושה חודשים אחרי שפגשנו אותם בפעם הראשונה. אחר-כך הם באו לבקר אותנו לעיתים די קרובות. וכשעמדתי שם מתחת לחופה, על-יד האימא שלו, חשבתי שאם לא זכיתי לעמוד מתחת לחופה של הבן שלי, לפחות עמדתי ליד הלב שלו. ותאמיני לי שגם זה משהו."

"כן," מילי מירון נשמעה מהורהרת, "בזה אני בטוחה."

"למחרת החתונה התקשר אלי עיתונאי אחד. מתברר שהוא היה בין המוזמנים, ומישהו סיפר לו שההורים של החייל שנהרג, שתרמו את הלב שלו לחתן, עומדים מתחת לחופה. הוא השיג את מספר הטלפון שלנו ושאל אם אנחנו מוכנים להתראיין, כי המקרה שלנו הוא סיפור גבורה אמיתי ולדעתו כולם חייבים לשמוע על כך."

"ומה ענית לו?"

"מה להגיד לך, ברגע הראשון די נרתעתי מחשיפה כזאת. קרה לנו אסון ולא רציתי שהסיפור שלנו יהיה מרוח בכותרות גדולות על עמודים שלמים בעיתון, בין רכילות מצד אחד ומודעות למכירת טמפונים מצד שני. אחר-כך חשבתי שכתבה כזאת יכולה לתת דוגמה טובה גם להורים אחרים שהבן שלהם נהרג, וגם להנציח את רועי בדרך הכי חיובית שיכולה להיות."

היא השתהתה מעט ומילי מירון שלחה בה מבט מסוקרן.

"אמרתי לעיתונאי שיתקשר מחר, כי אני רוצה להתייעץ עם בעלי. בערב ראובן הגיע ואני סיפרתי לו. הוא פסל את כל הרעיון על הסף. אמר שלא הסכים לתרום את הלב של רועי כדי להתפרסם, שדברים כאלה צריכים להיעשות כדבר טבעי וזה לא מעשה גבורה שצריך לכתוב עליו בעיתון. וחוץ מזה, כך אמר, אני מכיר את העיתונאים האלה. בסופו של דבר הכתבה תהיה מלאה אי-דיוקים או אפילו סילופים, וכל מה שייצא מזה תהיה עוגמת נפש אחת גדולה."

היא משכה בכתפיה.

"לא בדיוק הסכמתי איתו, אבל החלטתי לכבד את דעתו. למחרת, כשהעיתונאי התקשר, אמרתי לו שהחלטנו לא להתראיין ואני מבקשת ממנו לא לפרסם על כך אפילו מילה אחת. הוא אמר תודה, ויומיים אחרי זה הופיעה בעיתון כתבה ענקית, עם כל הפרטים הכי אישיים והכי חסויים. היה שם כמעט הכול – פרט לשמות שלנו ושל רועי. מישהו, אולי בבית החולים, אולי הקרובים של החתן או של הכלה, סיפר לו מה בדיוק היה ומתי קרה מה שקרה ואיך החליט אביו של החייל שנהרג בדרום-לבנון לתרום את הלב של בנו ובכך להציל ממוות בחור צעיר שנישא השבוע לבחירת ליבו. הכתבה היתה רגשנית וסוחטת-דמעות ואחרי שקראתי אותה בכיתי שעה שלמה. ראובן, לעומת זאת, התרגז נורא וכתב מכתב חריף לעורך. אבל כמו שהוא אמר בהתחלה, כל מה שיצא מזה בסוף היתה עוגמת-נפש אחת גדולה."

*

הן שתקו דקות אחדות.

עכשיו השמש היתה בדיוק מעליהן והחום היה מעיק. שתיהן שתו מים קרים ואתי בן-שושן הוציאה מתיקה כריך עטוף בנייר צבעוני, הביטה בו בחוסר עניין והחזירה אותו למקומו.

"ישבתם שבעה כמו שצריך?" שאלה פתאום מילי מירון.

"ודאי. שבוע שלם."

"אני מתכוונת, עם כל הטקסים הדתיים האלה, את יודעת."

"מה פתאום? אנחנו חילוניים לגמרי."

"גם אנחנו."

"בעצם, אם את כבר שואלת, לפנות ערב אחד, באמצע השבעה, הופיע אצלנו הרב המקומי. בהתחלה קיבלנו אותו כמו את כל המבקרים, אבל פתאום הוא ניסה לשכנע את הגברים שישבו בחדר להצטרף אליו ל'מניין', ככה הוא קרא לזה. היו כמה שהסכימו וניגשו איתו לחדר השני, אבל בסוף לא היו מספיק גברים למניין שלו והם חזרו כל אחד למקומו. הוא התפלל לבדו, מילמל כל מיני פסוקים בלתי מובנים ואחר-כך נפרד מאיתנו והלך הביתה."

מילי מירון הקשיבה בעניין ואחר-כך אמרה:

"שאלתי, מפני שבזמן האחרון, פתאום אבירם התחיל ללכת לפחות פעם בשבוע לבית הכנסת. אני לא יודעת מה קרה לו. אני מניחה שבאיזשהו מקום האסון השפיע עליו, אבל זה באמת נראה לי מוזר. שאלתי אותו מה העניינים ומה בדיוק הוא מחפש שם, אבל לא הצלחתי לקבל ממנו תשובה ברורה. אם זה מקל עליו במשהו, אני מפרגנת לו. שיתפלל כמה שהוא רוצה. אבל מטריד אותי שהוא לא מצליח להסביר לי מה ולמה."

היא ניגבה את מצחה במפית נייר כמעט שקופה, קיפלה אותה בתשומת לב יתרה והחזירה אותה לתיק הירוק.

"בכלל," אמרה, "מאז האסון אנחנו כמעט שלא מדברים בינינו. על מה שקרה, אני מתכוונת. עוברים שבועות שלמים ואנחנו לא מדברים בינינו על גלי. אני משתדלת להזכיר אותו לעיתים קרובות. 'גלי היה אומר' ו'גלי היה עושה' ו'גלי היה אוהב', את יודעת. אבל הוא – ממש אף מילה. לפעמים אני מנסה למשוך אותו בלשון, שואלת שאלות שקשורות בגלי, אבל הוא מתחמק מתשובות ישירות ותמיד מוצא לו נושא אחר לדבר עליו."

"זה באמת חבל," אמרה אתי בן-שושן, "צריך לדבר על הילדים כמה שיותר. עם ראובן דווקא אין לי בעייה. הוא מדבר על רועי בחופשיות, כאילו שהוא נמצא עכשיו בחדר השני. אבל באמת שמעתי פעם, באחת הפגישות המשותפות עם הורים שכולים שאירגן אצלנו משרד הביטחון, שלפעמים הגברים רגישים ופגיעים יותר מהנשים. יש כאלה שנסגרים בתוך עצמם ומנהלים מעין אבל פרטי כזה, בלי לשתף בו את שאר בני המשפחה. המרצה שדיבר איתנו, דוקטור לפסיכולוגיה או משהו כזה, אמר שחשוב למנוע תופעות כאלו, מפני שהן עלולות להחמיר וליצור נתק מסוכן בין בעלים ונשים, וגם בין ההורים לילדים האחרים שלהם. הוא גם אמר, שבאמצעות שיחות מתאימות והדרכה נכונה, אפשר לעזור לגברים כאלה להיפתח ולחזור לעצמם."

"גם אני הייתי בכמה פגישות כאלו," מילי מירון דיברה בעצב, "הלכתי לבדי, כי אבירם לא רצה לבוא איתי. כשביקשתי ממנו להצטרף אליי, הוא אמר שהוא לא מאמין בכל המומחים האלה, שבחיים שלהם לא איבדו בן ואין להם שום מושג איך בן-אדם מרגיש כשהילד שלו נהרג. בסוף, למרות שבכל פעם ביקשתי ממנו לבוא איתי, הוא לא היה באף פגישה כזאת. ייתכן שבאמת אפשר היה לעזור לו, אבל הוא פשוט לא מוכן לקבל עזרה."

"רק מאלוהים."

"כן. ייתכן שרק מאלוהים."

"וזה היה ככה מההתחלה? ממש מהימים הראשונים?"

"כן. עכשיו, כשאת שואלת, נראה לי שזה היה ממש מההתחלה. אנשים באו לבקר אותנו וניסו לדבר איתנו על גלי, אבל הוא היה משנה נושא ומושך אותם לדבר על עניינים אחרים."

היא הניעה את ראשה והבליטה את שפתיה, כמנסה להבהיר שזה מה שיש.

"לפעמים זה היה ממש מביך," הוסיפה לאחר הפסקה קצרה, "למשל, באחד הימים הגיע לבקר אותנו קצין בכיר, נדמה לי שהוא היה מפקד הגיזרה בדרום לבנון. הוא סיפר לנו איך הכוחות שלנו ערוכים שם, איך הם מנסים להגן על גבול הצפון וללחום בחיזבאללה. אבל ברגע שהוא ניסה להסביר לנו מה היה תפקידו של גלי בכל העסק הזה, אבירם התחיל לשאול אותו שאלות כלליות, שלא היה להן שום קשר ליחידה שגלי פיקד עליה. ככה זה נמשך יותר מחצי שעה. בסוף ההוא התייאש, או שפשוט הבין מה קורה, והפסיק לדבר על הבן שלנו."

היא שתקה שניות אחדות, כאילו מהרהרת.

"והיה גם הביקור של נשיא המדינה..."

"כן," אתי בן-שושן הפסיקה אותה בהתלהבות, "הנשיא היה גם אצלנו. הוא בא עם אשתו. בנאדם ממש יקר."

"נכון. כשהוא הגיע אלינו, עם כל המלווים שלו וגם כמה עיתונאים וצלמים, הוא התיישב לידנו וניסה לדבר איתנו על גלי. שאל כל מיני פרטים עליו, בן כמה הוא היה, איפה למד, מה היו התוכניות שלו, ואם סיפרו לנו מה בדיוק קרה שם ואיך הוא נהרג..."

קולה נקטע והיא בלעה את רוקה לפני שהמשיכה לדבר.

"ראיתי שהשיחה הזאת עולה לאבירם בבריאות. כמעט בכוח הוא ניסה להסיט את נושא השיחה לכיוון אחר. למשל, הוא התחיל לשאול את הנשיא מה מונע מצה"ל לצאת מיד מדרום לבנון, מדוע לא מצליחים להיכנס עם הלבנונים למשא ומתן ישיר ועוד כל מיני שאלות כאלו, שלא היה להן שום קשר ישיר לגלי שלנו. גם הנשיא הבין די מהר מה קורה כאן והתחיל לדבר על נושאים כלליים. מי שהיה הכי מרוצה מכל המצב הזה היו העיתונאים, שבהזדמנות זאת קיבלו מהנשיא כמה כותרות לעיתון של מחר."

*

עיניה של אתי בן-שושן ניתקו מפניה של מילי מירון והופנו לעבר השער שנשקף אליהן ממול.

שיירה ארוכה של בני-אדם התנהלה לאיטה בשביל המרוצף, כשבראשה שישה לובשי מדים, נושאים על שכמם ארון עץ, מכוסה בדגל הלאום.

שתי הנשים קמו ממקומן ועקבו בשקט אחרי נחש האדם הארוך שהתנהל לאורך שורת החלקות. אחרי הארון הן הבחינו בגבר ואשה מחזיקים ידיים באצבעות שלובות ובאגרופים קפוצים, מנסים להיאחז זה בזה כבעוגן הצלה אחרון. לצידם הלכו שני ילדים כבני עשר. לעיניה של האישה היו משקפי שמש כהים. על ראשו של הגבר היתה כיפה, שנראתה כנטע זר על בלורית השיער הכהה שלו. ראשיהם היו זקופים ופונים אל הארון. הם הלכו בשקט, בצעדים איטיים, אך יציבים ובטוחים.

הם לא בכו.

"עוד אחד," אמרה אתי בן-שושן.

"כן. עוד אחד," אמרה מילי מירון.

המשך יבוא

* * *

שישי מאיר

מְסַנֶּנֶת קְטַנָּה

אִמִּי לֹא הוֹרִישָה לִי

טַבְּעוֹת זָהָב

גַּם לֹא צְמִידֵי יַהֲלוֹמִים.

אַךְ אֲנִי בָּחַרְתִּי לִי

מְסַנֶּנֶת קְטַּנָּה וּפְשוּטָה

מִתּוֹךְ הַכֵּלִים

בְּמִטְבָּחָהּ הַקָּטָן

צְפוּף הַפְּתִילִיּוֹת

שֶבָּהֶם בִּשְּלָה לָנוּ

אֶת אַהֲבָתָה.      

אַף שֶשְּבוּרָה הִיא וִישָנָה

אֲנִי שוֹמֶרֶת אוֹתָהּ

בְּמִטְבָּחִי הַמְּרוּוָח וְהַמּוֹדֶרְנִי

וְלֹא פַּעַם, כְּשֶאֲנִי רוֹקַחַת

אֶת הַמָּזוֹן לִילָדַי,

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאִמִּי,

שֶלֹּא נִלְאֲתָה מִלְּסַנֵּן לָנוּ

מִתּוֹךְ הַמַאֲכָלִים שֶבִּשְּלָה,

אֶת כָּל הַמַּזִּיקִים שֶל יַלְדּוּתֵנוּ

וְהִצְמִיחָה לָנוּ כַּנְפֵי בְּרִיאוּת

כְּמֵיטַב יְכוֹלְתָּהּ.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק חמישי

פרק לא חשוב לבד מעניין אחד: מדחס-הזמן

(מַחְמַ"ז צַ"ף תַרְפַּ"ה-פּוּ).

"את תוספת השורה האחרונה לא הבנתי," אמר רני.

"פירושה שאני ערכתי את השיר, ובכל מקום שידפיסו אותו, צריך לצרף אותה, באותיות קטנות יותר."

"אבל השיר היה קיים לפני שערכת אותו!" התפלא רני, "אתה רק עשית בו קצת סדר, כאילו ניקית, פיענחת – "

"אני אחראי על הנוסח הזה!"

"וחוץ מתוספת השורה האחרונה המצחיקה הזו, הכול כבר מובן? בעיניי, למשל, זו השורה היחידה המובנת בשיר, אך היא אינה שייכת לו כלל, ודווקא כל השאר – תעלומה."

זאת אמר כמובן קפיטן יוקי.

"כדי להבין שיר צריך ללמוד שנים באוניברסיטה או להיות מבורך בחוש טבעי של סופר או משורר." אמר אבבטן.

"כדי להבין שיר צריך להיות בעל שכל ישר ולב מרגיש." אמר לו קפיטן יוקי. "ולשם כך אין צורך ללמוד או להיות גאון כמוך! האוניברסיטה, אבבטן, אינה תעודת-ביטוח מפני הטיפשות. אם כי, כמובן, אין מחסור בטיפשים גם מחוץ לכתלי האוניברסיטה."

"אני חושב," הציע רני, "שהשיר מתאר מישהו שהיה נשיא או מנהיג של בני-עמו, וכי הכול התרחש במידבר, וכי מסופר על איזו מלחמה שבה נהרגו, או היו עלולים ליהרג, הרבה יהודים. ומאחר ששמענו את השיר בעברית, זאת אומרת שמדובר בגיבור יהודי מידברי מלפני שנים רבות!"

"יופי! יופי רני – " מחא קפיטן יוקי כף, ונשמע קול צלצול מתכתי קל של חליפת-החלל אותה לא הסיר מעודו. "בבת-אחת פתרת את התעלומה. אתה מחונן בדיוק בדברים שהזכרתי קודם – שכל ישר ולב מרגיש."

לפתע רעדה במקצת העוגה. איש מהם לא נבהל. משהתרגלו למדחס-החלל הפכו לשלישייה קשוחה למדי.

"מה פתר? מי פתר?" התרעם אבבטן, תוך שהוא מגרד בכף-המרק את גבו הרחב, מבעד לצווארון, כדי להסיר פתיתים אחדים של ציפויי-סוכר שנשרו מגג-העוגה, כתוצאה מטריקת הדלת של המקרר, בעל דופן הזכוכית, שהכיל את העוגה בה נמצאו. "ומה אם השיר מתורגם – מערבית, למשל?"

"אבל החרוזים!" אמר רני כמנצח, "החרוזים הם בעברית – "

"ידידי הצעיר, מתרגם טוב יכול לתרגם גם שיר-בחרוזים עד שיידמה לך כי כך נכתב במקור. יכול אני להביא לכם דוגמאות מהזיכרון: 'בחצות ליל קור וסער, עת אני שבור הצער...'"

"תודה, תודה, אין צורך," הפסיקו קפיטן יוקי. "אגב, אבבטן, אני בטוח שגם אתה ניחנת בשכל ישר ולב מרגיש, וגם בזיכרון מצויין."

אבבטן לא הרגיש כלל בעקיצת הלעג – על כך שהוא מקנא בשבחים שבהם זכה רני, ואמר ברצינות גאוותנית:

"תודה. כי לפי דבריך קודם, קפיטן יוקי, אפשר היה לחשוב שחוץ מרני אין כאן איש שניחן בשכל ישר ובלב מרגיש, אם לא איכפת לך – "

"הצדק איתך, אבבטן. ועכשיו, אולי אתה יכול לשער היכן לחפש את עקבות הגיבור היהודי, או הערבי, הזה? הלא יש לך זיכרון מצויין וספרייה גדולה."

"תודה רבה. הספרים כמעט הרגו אותי פעם."

"מה?" התפלא רני, "ספרים יכולים להרוג בני-אדם?"

"אולי, אם הם מסיתים לשנוא ולרצוח," הציע קפיטן יוקי.

"לא. לא. המקרה היה הרבה יותר פשוט. ביום חמסין התמוטטו העמודים של הספרייה מאחיזתם בקירות ובתקרה, וכל המדפים העמוסים כרכים עבים נפלו על שולחן-הכתיבה ושברו כל מה שהיה מונח עליו וקברו גם את הכיסא שלי תחתם. מזלי שאותו יום חם הלכתי לבריכה. אילו הייתי נשאר לעבוד בבית – הספרים היו הורגים אותי."

 [אכן כך בדיוק קרה לי קיץ אחד בחדר-העבודה שהיה לי בדירתנו בקומה העליונה תחת גג ברחוב הקליר 20 בתל-אביב. – אב"ע].

"זו היתה יכולה להיות תאונת-עבודה יוצאת-מן-הכלל!" העיר קפיטן יוקי. "הביטוח הלאומי היה משלם לליליסימה משכורת של סופר כל ימי חייה."

"אל תתלוצץ. כשנכנסתי לחדר-העבודה שלי חשבתי שהתפוצצה בו פצצה או התרחשה רעידת-אדמה – " והוא התבונן בקירות השוקולד ובצורות המפוסלות של קצף-הביצים היבש, האפוי, שהסתלסלו על מעקה-העוגה, והוסיף בדאגה, "אני מקווה שהשוקולד הזה מספיק חזק – "

"בהחלט," אמר קפיטן יוקי, "יש בו גם קצת קפה-מוקה, ולכן הוא חזק מאוד!"

"אחד הספרים שכמעט נפלו לי אז על הראש," התגרד שוב אבבטן בגבו בכף-המרק כשהוא מעלה ומוריד אותה, "הוא הספר 'בלי כוכב' של הסופר יהודה בורלא."

"מדוע נזכרת בו דווקא עכשיו?"

"כי מסופר בו על פגישה עם יהודי שבא מן המידבר."

"ובכן מה הבעייה? ניגש אל בורלא ונשאל אותו." אמר קפיטן יוקי.

"אי אפשר."

"מדוע?"

"הסופר יהודה בורלא הוא כבר ז"ל." העיר רני. "זאת סיפרה לנו המורה בכיתה."

"וגם אילו היה חי, מה היה יכול להוסיף לנו מעבר לדברים הכתובים בספרו?" הוסיף אבבטן, "הלא המעשים האלה התרחשו מזמן, מזמן, כשהשתתף בהתקפה הראשונה של תורכיה על תעלת-סואץ, בשנת 1915 – "

"מה הבעייה?" חזר ואמר קפיטן יוקי, "בואו וניסע אל שנת 1915!"

"מה?" נדהם אבבטן, "לנסוע אחורה בזמן? יש לך דמיון עשיר מאוד, קפיטן יוקי! אולי גם תגלה לנו מאיזה רציף בתחנה המרכזית יוצא האוטובוס לשנת 1915?"

 "זה יכול להיות מוצלח מאוד בתור סיפור ל'העצלן הצעיר'," אמר רני, "הילדים במכונת-הזמן מבקרים אצל החייל יהודה בורלא."

"מדחס, לא מכונת-זמן," תיקן אותו קפיטן יוקי בקריצה שובבה.

"מה, עוד המצאה של הגאון שלך, טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי?" התפלא אבבטן.

"כן. קשה מאוד היה לגלות את הבית בכפר הפולני הקטן, כעשרים קילומטרים מווארשה, שבו התגורר המהנדס דב טרנופולסקי בשנת 1941," סיפר קפיטן יוקי. "בקומת-הקרקע של הבניין התקין טרנופולסקי את המעבדה שלו, ובה עבד והשלים את התקנת מדחס-החלל, הנמצא עתה ברשותי. זה היה כבר לאחר שלכדו הגרמנים את העיר וארשה וכבשו את מרבית פולין. כך כתוב בספר 'המפתח לשער הגדול', שכתב הסופר הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב, שהכיר את טרנופולסקי כאשר היו כלואים יחד, בחודש יולי 1941, במשך שלושה ימים בתא בבית-הכלא של הגסטאפו הגרמני במשטרת וינה. טרנופולסקי נעלם בחודש ההוא, כנראה עקב הפרעות קוסמיות מן החלל החיצון, שפגעו בפעולת המדחס שלו. יותר מזאת איני רשאי לספר עדיין," הוסיף קפיטן יוקי, "אוכל רק לרמוז כי הגילוי קשור במסעות הבין-כוכביים של החללית 'נגה'. כאשר הגענו סוף-סוף לקומת-הקרקע של הבית שנשא טרנופולסקי בכיסו, מצאנו שם, בדיוק כפי ששיערתי – גם את התוכניות הראשונות, הסודיות ביותר, שעל קיומן לא גילה לאיש, ובהן הצעה גאונית לבניית מדחס-הזמן. העבודה לא היתה קלה, כי היא חדרה לשטח חדש לגמרי שלא נחקר עדין בשום מכון מדעי בעולם, אפילו לא בסוכנות-החלל האמריקאית. וכפי שאמר טרנופולסקי עצמו – "

"מה? גם אותו פגשת?" נדהם אבבטן כליל. "על מה אתה מדבר, קפיטן יוקי, על תחיית-המתים?"

"כפי שאומר טרנופולסקי," התעלם קפיטן יוקי מהערתו, "בכל התחלה שחיפש, עלו ובאו לפניו מכשולים שלא היה אפשר לעבור אותם. מאה פעמים חזר והתחיל ומאה פעמים התאכזב. עד שהגיע אל ראשיתה של הצלחה ממשית – "

"מה פירוש – הצלחה ממשית?" נרתע אבבטן, כחושש להמשיך את הרעיון עד סופו.

"מַחְמַ"ז!" שלף קפיטן יוקי קופסת-מתכת קטנה שגודלה כטראנזיסטור-כיס, חֶלקה עשוי חומר שקוף, כעדשת-זכוכית עבה, ובאמצעיתה לוחית עגולה כהה, אשר בסובבו אותה היה בוקע מתחת לשוליה אור כחלחל, שנעשה קלוש ככל שהיקפו התרחב. "אלה הן ראשי-תיבות: מדחס-חלל-מדחס-זמן. הנה, ראו – "

ובדברו הפך את המַחְמַ"ז והתגלה צג שחור-שקוף של שעון-מחשב ספרתי, ומתחתיו לוח מקשים של ספרות ואותיות וסימנים שונים לפעולות מיוחדות.

"שמו המלא של הדגם החדש הוא מַחְמַ"ז צַ"ף תַרְפַּ"ה-פּ"ּו. מחמ"ז אתם יודעים. צ"ף כי הוא קשור ל'צפנת-פענח' המחשב. ותרפ"ה-פ"ו הן סמל ליכולתו להגיע לשנים רחוקות, רחוקות הרבה יותר מ-1925 ו-1926."

"יותר נחמד להגיד – תרפּ"ה-פּוּק!" הציע רני בשמחה.

"זאת אומרת ש – " נותר המשפט הקטוע של אבבטן, תלוי בחלל העוגה. "אנחנו יכולים לבקר אנשים מתים לפני ש – "

"נסה בבקשה, אבבטן, להיזכר במקום ובתאריך המדוייקים של פגישת בורלא עם היהודי המידברי."

אבבטן קימט מצחו, ניסה אולי להיראות כמתאמץ לא פחות מאותו טרנופולסקי האגדי לפני שהמציא את המדחס, ולבסוף אמר:

"בורלא עצמו לא פגש מעולם את היהודי המידברי. הוא רק שמע על אודותיו מפי מורה-הדרך הבידואי של מחנה הצבא התורכי."

"התאריך, התאריך והמקום," הפסיקו קפיטן יוקי. "נסה לתאר לעצמך שאתה נמצא בספרייה שלך ושולף את הספר מן המדף וקורא בו. הלא יש לך זיכרון מופלא, אבבטן! ואם קשה לך הדבר – תוכל להיכנס לשלושת המושבים האחוריים במכונית-המחץ ולקפוץ הביתה לכמה רגעים."

 "לא, לא!" השיב אבבטן כאילו משהו מונע אותו במיוחד מלחזור הביתה (האם פחד מליליסימה פן לא תרשה לו לשוב?) – הוא חזר וגירד בכף-המרק בגבו, כי בינתיים התרחשה עוד רעידת-עוגה בגלל פתיחת מקרר-הדלפק, ושוב נפלו פירורי קציפת-ביצים אפוייה. נעשה גם די קריר, למרות ספלי הקפה והשוקו החם.

"להקפיץ לך עוד קפה חם לעוגה?" שאל קפיטן יוקי.

"לא, לא. תודה. ממילא אין איש רואה אותי יושב כאן, בבית-הקפה, וזה הפסד גמור." עצם אבבטן עיניו כשהוא יושב עתה נשען אל הדובדבן שמאחוריו, ומכרסם פרוסה שתלש ממעקה העוגה, ובהימצאו במצב זה של ריכוז כל כוחות זיכרונו המופלא, אמר:

"אדפדף קודם בספרים אחרים, כדי לתאר בפניכם כיצד התחיל המסע – "

קפיטן יוקי ורני נאנחו בחשאי. כשאבבטן מתחיל לדבר –

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום וברכה לאהוד היקר, שתהיה בריא, אתה, והמסתורית!

בנוגע למה שכתבת שבן גוריון התבייש לספר על המפגש עם הערבי השודד באיזור סג'רה, ממש לא, בספר זיכרונותיו חלק א' הוא מספר בהרחבה על המאבק, וזכורני כשקראתי זאת פעם ראשונה, חשבתי, מה היה קורה אם השודד הערבי היה מנצח, היתה לנו מדינה?

שלך,

הרב יהודה ליב שבדרון

מודיעין עילית

אהוד: נידמה לי כי מה שבן גוריון לא סיפר בזיכרונותיו על אודות אותה קטטה – הוא ששדדו את נעליו והיה עליו להגיע לטבריה יחף!

* הי אודי, שתי הערות: 1. אני קוראת את "בעקבות יהודי המדבר" והפתיח של הסיפור דומה מאוד לסיפור נושן שהודפס בזמנו בהמשכים ב"דבר לילדים" על חללית שהגיעה לתלמיד בביה"ס ולקחה אותו למסעות מופלאים בפלנטה אחרת. גם שם שמה של החללית היה "נגה".

2. משקל סגולי הוא משקל גוף מסוים חלקי נפחו. (על יד כך אתה מוצא משקל של 1 סמ"ק מן הגוף, שהוא המשקל הסגולי). ארכימדס שקרא "אוריקה" מצא איך לחשב נפח גופים לא הנדסיים שאי אפשר לחשב את נפחם בדרך הנדסית, ולכן בגופים אלה אי אפשר היה לחשב את המשקל הסגולי. גדולתו של ארכימדס הייתה שקישר בין המים שנדחו בשעה שנכנס לאמבטיה מלאה לבין אפשרות לחשב ככה את המשקל הסגולי. גוף כלשהו שמכניסים למיכל מלא מים דוחה מים לפי נפחו ולא לפי משקלו של הגוף!!!  את המים הנדחים מודדים וכך מוצאים את הנפח. אין לזה קשר לכמה הגוף "מאבד" ממשקלו במים. מצטערת, אבל מה שכתבת שם ממש לא נכון.

לילה טוב,

בנדלה

אודי: 1. אני לא גדלתי על "דבר לילדים" אלא [כמו דן אלבלינגר מרחובות ויפה ברלוביץ מפתח-תקווה] – על "הבוקר לילדים" בעריכת יעקב חורגין ושלמה סקולסקי [ועד היום אני זוכר לטובה את סיפור האהבה שפירסם חורגין בהמשכים – "מאחורי הצאן", ואפילו את שם הגיבורה הנהדרת – אחימעץ!] – ואין לי שמץ של מושג על הסיפור על "נגה" מ"דבר לילדים", שאותו את מציינת בהנאה רבה, כאילו חשפת אותי בפלגיאט.

אמנם שני כרכים כחולים של "דבר לילדים", שהיו אצל בת דודי מרים גיסין, הצליחו להעביר לי בילדותי את נפלאות סיפוריו של נחום גוטמן כמו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים". ואולם היסוד ה"מדעי" לספרי "בעקבות יהודי המידבר", כמו הספר שקדם לו בסידרה "אוצר הבאר הראשונה" – לקוח מספרו הנפלא של הינקו גוטליב "המפתח לשער הגדול", שאותו אני מצטט בהרחבה בשניהם.

2. באשר לחוק ארכימדס, אני גדלתי על הקביעה כי כל גוף מאבד ממשקלו במים כמשקל המים שהוא דוחה, ולנוחיותך אני מביא את ההסבר מוויקיפדיה, כדלהלן –

"חוק הציפה של ארכימדס, ובקיצור חוק ארכימדס, הוא חוק פיזיקלי בסיסי בהידרוסטטיקה המסביר מדוע ספינות צפות על-פני המים ואינן שוקעות, כיצד הצוללת צוללת ומדוע ספינת אוויר מצליחה לרחף באוויר.

על פי החוק על גוף המצוי בתווך זורם (נוזל או גז) פועל כוח עילוי (כוח כלפי מעלה) השווה למשקלו של זורם שנפחו כנפח הגוף ושצפיפותו כמו של הזורם שמסביב לגוף. למשל, אם כדור בנפח של ליטר שקוע במים, יפעל עליו כוח עילוי השווה למשקל של ליטר מים באותה צפיפות של המים המקיפים את הגוף."

* אנחנו מקלפים או קולפים קלמנטינה ונהנים מריח הקליפה המופשלת, הניתזת במקצת, ריח של חורף ארצישראלי הנותר באצבעות, שאין לרחוץ אותן, ריח של פעם, אבל הטעם! – איפה הקלמנטינות דקות הקליפה של פעם, שפלחיהן היו מתפוצצים בפה מרוב מתיקות והיה אפשר לבלוע אותם כולם ולא לירוק את עטיפתם החוצה אחת-אחת אחרי סחיטתה בפה? איפה?

* ציטוט: ב"האח הגדול" מתקשים למצוא פעילים מזרחיים שישתתפו בתוכנית." הצעה: אפשר לפנות לפעילי דאע"ש דוברי עברית מקרב ערביי ישראל, שאילו רק חירטטו כמה "שירים" לפרסום מהיר במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" – היו זוכים כבר מזמן בפרסים ספרותיים יקרי ערך.

* "חברי הוועידה השנתית של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית הצביעו בסוף השבוע ברוב מוחץ בעד הטלת חרם אקדמי על מוסדות בישראל. ההחלטה תועבר כעת להצבעה של כ-12 אלף חברי האגודה מכל העולם, שיתבקשו לאשר או לדחות אותה. האגודה האמריקאית, שהתכנסה בדנוור שבקולורדו, היא הארגון המקצועי הגדול בעולם של אנתרופולוגים. תומכי הצעד ומתנגדיו מתארים את ההחלטה כ'היסטורית' ואומרים כי היא עשויה להוביל ארגונים אקדמיים נוספים לתמוך בחרם אקדמי על ישראל." ["הארץ", 22.11.15].

אהוד: זו אינה אנתרופולוגיה אלא פוליטיקה מטונפת ומסריחה הנתמכת קרוב לוודאי בפטרו-דולרים ממדינות שבהן אסור לאישה לצאת לבדה מהבית או להיראות לא-רעולה.

כאשר נוסדה ישראל היו בה אפס סטודנטיות ערביות, וברוב היישובים הערביים לא איפשרו כלל לבנות ערביות ללמוד מעבר לבית ספר יסודי, אם בכלל. רוב הבנות הערביות לא ידעו קרוא-וכתוב. כיום יש אצלנו יותר סטודנטיות ערביות ישראליות – מסטודנטים ערביים ישראליים, ואלפי הסטודנטים האלה גם מופלים לטובה בכך שעליהם לא חלה חובת הגיוס לשלוש שנים. אז החארות באמריקה יקבעו שיש אפלייה כלפי ערבים באוניברסיטאות בישראל!?

מעניין כמה יהודים ישנם בקרב ה"אנתרופולוגים" המושחתים האלה, בקרב הזונות האקדמיים האלה – שהצביעו נגד ישראל.

* לידיעת הישראלים הקונים בזול בברלין: "בית הכל-בו הגדול ביותר באירופה קה-דה-וו –(KaDeWe)  הנמצא בברלין, הסיר מהמדפים מוצרים ישראליים המיוצרים בהתנחלויות בעקבות החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים מההתנחלויות ומרמת הגולן. כך דיווח אתמול (שישי, 20.11) המגזין הגרמני "דר שפיגל". בראיון למגזין אמרה דוברת הכל-בו, פטרה פלדנהופר: "רק אחרי תיקון התוויות נחזיר את המוצרים למדפים שלנו."

* ראש הממשלה בנימין נתניהו גינה הבוקר (ראשון, 22.11) בישיבת הממשלה את החלטת בית הכל-בו הגרמני "קה-דה-וה" להסיר מהמדפים מוצרים ישראליים המיוצרים בהתנחלויות. "הכל-בו הזה היה בבעלות יהודית, הנאצים לקחו אותו," אמר נתניהו, "באופן אבסורדי הכל-בו הזה מסמן עכשיו מוצרים מיישובי יהודה, שומרון והגולן, ועכשיו אנחנו מתבשרים שהורידו אותם מהמדפים. חרם לכל דבר."

ראש הממשלה קרא לממשלת גרמניה להתערב בעניין. "אנחנו מוחים בתקיפות על הצעד הפסול הזה מבחינה מוסרית, עניינית והיסטורית. אנחנו מצפים מממשלת גרמניה, שיצאה נגד סימון המוצרים, לפעול בעניין החמור הזה."

עדכון: בינתיים הרשת התנצלה והחזירה למדפיה מוצרים שהוסרו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל